סימנים של פריחה

בכל חורף מקפיאה הקרה את הצומח ואותנו, משתקת הכול עד לבואם של סימני האביב. אז לובשות השקדיות לבן, ונדמה כי הטבע כולו חוגג. ט"ו בשבט הוא הזדמנות מצוינת להתבונן מקרוב בטבע ובעצמנו

למקובלים תמיד הייתה זיקה עמוקה אל הטבע. מאות בשנים הם נהגו לצאת אל היער ולהתבודד - הם, מחשבותיהם והכוח העליון שאותו גילו דרך השלמות שבטבע. מכאן ניתן אולי להבין מדוע זכה ט"ו בשבט, ראש השנה לאילנות, ליחס מיוחד מצידם. עם זאת, מעטים בלבד מודעים לכך שדווקא המקובלים היו מי שהקנו לט"ו בשבט את האופי החגיגי והצבעוני שמוכר לנו כיום.

לאורך כל ההיסטוריה היהודית, היה ט"ו בשבט מועד רשמי שבו הפריש החקלאי תרומות ומעשרות מתבואתו, אולם למן המאה השש-עשרה, תקופת תור הזהב של הקבלה, לבש החג אופי שונה לגמרי.

המהפכן הרוחני

המקום: צפת.

הזמן: אמצע המאה השש-עשרה.

דור אחד בלבד לאחר גירוש ספרד, ורוחות של שינוי מנשבות בחוזקה. יהודים רבים נוהרים מספרד ומפורטוגל אל ארץ הקודש. רבים מהם מגיעים לצפת, שהולכת וממצבת את עצמה כעיר המקובלים - המרכז הרוחני של העם היהודי באותן שנים.

בין אלפי העולים בולט במיוחד מקובל צעיר, בן שלושים ושש בלבד, שעושה את דרכו לצפת ממצרים. הרב יצחק לוריא אשכנזי, האר"י הקדוש, מגיע לעיר ומחולל בה את המהפכה המשמעותית ביותר שידעה הקבלה מעולם. במהלך שנה וחצי בלבד הוא פותח את החכמה, שהייתה עד אז נחלתם של מתי מעט, ומתאימה לרבים. הוא עושה זאת מתוך הבנה ברורה כי הדור בשל והגיעה העת לגלות.

לצד השיטה הסדורה שמותיר האר"י אחריו, הוא מחליט לכונן גם מנהגים שונים, שירמזו לאדם הפשוט, שלכל דבר בחייו יש שורש עליון שאותו עליו להשיג.

אחת הדוגמאות למנהג כזה היא "סדר ליל שמחת האילנות", שאותו נהגו האר"י ותלמידיו לחגוג בט"ו בשבט. ב"סדר" זה, שרווח מאוחר יותר גם בקרב יהודי התפוצות, נהגו המקובלים לעסוק בלימוד מיוחד בספר הזוהר, ללבוש בגדי חג ולערוך את השולחנות בכל טוב. בין היתר הם הקפידו לאכול שלושים מיני פירות, כנגד עשר הספירות שבכל אחד משלושת העולמות הרוחניים - בריאה, יצירה ועשייה, לשתות מיין הארץ (היין מסמל את "אור החכמה" של פי הקבלה ממלא את נשמתו המתוקנת של האדם) ולחגוג. מנהגים אלה סימלו את צמיחתו הרוחנית של האדם ושל האנושות כולה.

האר"י עשה הקבלה בין תהליך צמיחת האילן לבין צמיחתו הרוחנית של האדם. את זריעת הזרע הוא השווה להתעוררות הרצון לרוחניות באדם, והבשלת הפרי סימלה בעיניו את ההעפלה לדרגה הרוחנית הגבוהה ביותר. הוא גם קרא לספרו המרכזי והמפורסם ביותר (שאותו כתב רבי חיים ויטאל כפי ששמע מפיו) בשם "עץ חיים".

בדרך הטבע

פעמים רבות השתמשו המקובלים בעונות השונות ובטבע, כדי להסביר את התחנות השונות שעובר האדם החוקר את עולמו הרוחני. התחנה הראשונה היא חודש תשרי, או ליתר דיוק ראש השנה, המסמל את ראשית השינוי. ימי החורף המתקצרים, החושך והקור הקרבים מסמלים את התקופה שבמסגרתה האדם מתפתח וגדל אל השגת הרוחניות מתוך הסתר.

ט"ו בשבט מסמל את תחילת השלב השני בתהליך. עד אמצע חודש שבט יורדים כבר רוב גשמי השנה, השמיים מתבהרים, הימים מתארכים, הזרעים נובטים והניצנים מתחילים להנץ. וכאותם ניצנים המרמזים על הפירות שעתידים להבשיל, גם ט"ו בשבט מסמל את ההזדמנות שיש לכל אחד מאיתנו לקטוף את הפרי המיוחל - חיים רוחניים.

הרב ברוך שלום אשלג (הרב"ש), בנו וממשיך דרכו של בעל הסולם, מתאר תהליך דומה באגרת מרגשת שכתב לתלמידיו בשנת 1957:

"הנה כתיב כי האדם עץ השדה. היינו כל העבודות שנוהגים באילנות שיהיו מוכשרים להוציא פירות נוהגים גם באדם. כי עד שהאדם יהיה מוכשר להוציא פירות, מוכרחות לעבור עליו כל העבודות שנוהגים גם באילנות. ועניין השגת פירות הוא תכליתו של האדם" (הרב ברוך שלום אשלג, ספר "שמעתי", אגרת י"ח).

הרב"ש מפרט באגרת הנמשכת על פני מספר עמודים את השלבים שעל פניהם צריך לחלוף אדם שרוצה לזכות בחייו בפירות רוחניים. להלן עיקרי הדברים:

בחירה בסביבה נכונה

הדבר החשוב ביותר לצמיחה נכונה ובריאה של האילן הוא לבחור בקרקע פורייה שתספק לזרע את התנאים הטובים ביותר להתפתחותו.

באופן דומה, כדי להתפתח רוחנית, על האדם לחפש את הסביבה הטובה ביותר עבורו, זו שתספק לו את כל התנאים הנחוצים להתקדמותו הרוחנית. אולם הסביבה שמשפיעה על חיינו אינה מסתכמת רק ברחוב שבו אנו מתגוררים או בחוג המכרים שלנו, אלא כוללת גם את המקורות שמהם אנו מושפעים, כמו ספרים, אינטרנט, טלוויזיה, רדיו ועיתונים.

סביבה זו מעצבת את צורת החשיבה שלנו ומשפיעה על האופן שבו אנו תופסים את המציאות. לכן, כדי להכין את הקרקע לצמיחה רוחנית, ממליץ הרב"ש לקרוא רק בספרי הקבלה המקוריים. ככל שהאדם מזדהה עם מחברי הספרים - המקובלים, שכבר עברו את הדרך הרוחנית, הוא מגלה בספריהם "מפת דרכים" לעולם הרוחני ומבין כיצד להתקדם ולצמוח נכון בדרכו החדשה.

שלב הדישון

לאחר שבחרנו בסביבה וייצבנו את האילן באדמה עלינו לדשן את הקרקע. בעבודה החקלאית נהוג לדשן את הקרקע בפסולת. בדרך ההתקדמות הרוחנית מתאפיין שלב זה בשינוי סדרי עדיפויות בחיים. דברים שנראו בעינינו חסרי חשיבות עד אז (פסולת), הופכים לדשן שמסייע להתפתחותנו הרוחנית. בפועל, התפתחות רוחנית שנראתה לנו חסרת חשיבות או לא נחוצה, תופסת לפתע מקום מרכזי בחיינו ומוסיפה להם ממד חדש. אנו מתחילים להתחקות אחר הסיבות לאירועים שמנהלים את חיינו, ומקבלים חיוניות חדשה מהתהליך המרתק שממלא את חיינו. זהו גם הזמן שבו הגרעין הפנימי מתעורר.

אך על מנת שהגרעין ינבוט ויכה שורשים צריך להכשיר את הקרקע. הרב"ש מסביר שבאדם מקביל תהליך זה "לחקירת המטרה לשמה הוא בא לעולם הזה". החיפוש אחר משמעות מתחיל בהעלאת השאלה על מטרת החיים. בהמשך ניגש האדם לחקירה של הרבדים העמוקים ביותר של המציאות.

הסרת הענפים היבשים

אחת התגליות הראשונות בחקירה זו היא עד כמה הטביעה בנו הסביבה שבה גדלנו שאיפות, מוסכמות ודעות קדומות בדבר המציאות. הבירורים הפנימיים שהאדם עורך עם עצמו מביאים אותו להרגשה כי חלק מן המוסכמות שעל ברכיהן חונך אינן נחוצות לו עוד. בתהליך צמיחת האילן נהוג להסיר את הענפים היבשים כדי לפנות מקום לענפים רעננים וירוקים. כשם שהאילן לא יניב פירות עד שיסירו ממנו את הענפים היבשים, כך לומד האדם להסיר את מגבלות שמעכבות אותו להבין את המשמעות האמיתית של חייו.

בדרך זו הופך ט"ו בשבט מחג חקלאי זניח לסדרה של הוראות הפעלה לצמיחה אישית.