א. מבוא

ישנן ארבע שפות: שפת הקבלה, שפת התנ"ך, שפת התלמוד, ושפת האגדה. שפת הקבלה היא שפה מדעית, שפת המדע שנקרא "חוכמת הקבלה". המדע הזה מדבר על המציאות של כל העולמות, של כל הטבע, גם הגשמי וגם הרוחני. את הפה הזאת, אנחנו חייבים לרכוש לאט לאט, לדבר בה, ללמוד אותה, ובאמצעותה ללמוד את המציאות, שבה אנחנו נמצאים.

כל החכמה מתחילה מן המקור שלה, אשר נקרא " רצון הבורא - להטיב לנבראיו." ישנו כוח אחד יחיד ומיוחד, שפועל בכל העולמות, בכל המציאות, ואת הכוח הזה אנחנו מכנים "בורא", מפני שממנו יוולדו ויופיעו כל שאר הכוחות, וכל יתר המדרגות שבמציאות.

משמעות המלים "רצונו להטיב לנבראיו", היא לברוא את הנברא, ולהטיב לו. מפני שהבורא הוא יחיד, "להטיב" אפשר רק בצורה פשוטה; לעשות את הנברא, שיהיה בדיוק בדרגה של הבורא. כדי לברוא את הנברא, ולהביא אותו לדרגת הבורא, צריכים לתת לנברא את כל הכוחות, כל החוכמות, כל האמצעים, כל הדוגמאות, הדרושים בשביל שכך יהיה.

אם כן, לבורא כביכול, יש שתי בעיות, שתי מטרות:

- מצד אחד עליו לברוא את הנברא, והנברא חייב להיות מחוצה לבורא. המילה "בריאה", היא מלשון "בר", בר ממדרגה, מחוץ למדרגה.

- מצד שני, צריך שהנברא הזה יהיה בדיוק כמו הבורא.

אנחנו מרגישים שיש כאן כאילו דבר והיפוכו, וכדי להגיע לפתרון הבעיה הזאת ניגש מיד ללימוד ההגדרות.