התפתחות רוחנית

קודם כל, אנחנו צריכים להכיר את עצמנו: מי אנחנו עכשיו. מזה מתחיל בעצם תהליך התפתחות האדם. בדרך כלל, אדם לא מכיר את עצמו. הוא לא מכיר את המוטיבציות שעומדות מאחורי מה שהוא עושה. הוא לא רואה מה המניע שלו בכל פעולה ופעולה.

ההתפתחות הרוחנית מתחילה מזה, שאדם מתחיל להרגיש, שכל הפעולות שלו נובעות מכך שהוא רוצה ליהנות, פשוט ליהנות. אפילו כשהוא נותן משהו לאחר, זה מפני שהוא רוצה להרוויח מזה, ותו לא. אין שום סיבה אחרת.

למעשה, זה לא כל כך רע, ובסך הכול, בעולם הזה, אנחנו מנסים להסתדר אחד עם השני, כך שכל אחד יהנה בגבולות כלשהן, שמותר מכסימום ליהנות, ופחות להינזק. זה כל הענין של: חינוך, תרבות, יחסים, הצבת כל מיני גבולות, עורכי-דין, משטרה, בתי סוהר, בית ספר. בסך הכול אנחנו לומדים איך ליהנות בצורה מקסימלית, בפחות להזיק לכולם, כי אחרת יזיקו לי בחזרה. זו כל חכמת החיים.

שלב א', שלומדים בקבלה, זה שהקבלה מלמדת את האדם - מי הוא עכשיו. אחר כך מגיע השלב השני, בו אדם לומד מיהו הבורא.

אם אני מרגיש ש"זה אני", אז בסדר, אני צריך להסתדר איך שהוא בחברה שלי, אין לי ברירה. אני חוטף מכות, וכך לומד שאי אפשר להתפרע עם האגו שלי; אני לומד שצריכים לפעמים להגיד "תודה רבה", ו"סליחה", לשלם קצת (לא לגנוב הכול). אבל רק על ידי חוכמת הקבלה אפשר להתחיל ללמוד מיהו הבורא. מתחילים ללמוד את פעולות הבורא: שהוא כולו להשפיע. מתוך הלימוד, אדם מתחיל להרגיש את זה, להכיר את זה. האדם מתחיל להרגיש, שבכלל יש כזה מושג - לתת בלי לחשוב על עצמו. זה בא על ידי האור המקיף. במידה בה אדם מרגיש את זה, הוא מתחיל גם להרגיש עד כמה שהוא ההפך מזה.

אי אפשר להכיר את הרע שלי, אם אני כנגד זה לא מכיר את הטוב של הבורא. אם אני נמצא רק בתוך העולם הזה, אז אני חושב שכולם כאלה, כולם גנבים. במידה בה אדם מתחיל להרגיש את הבורא, את האור המקיף (בינתיים זה בעצם הבורא), במידה זו הוא מתחיל להרגיש מי הוא. כאן כבר מתחילה להיות בתוך האדם התנגשות, בין מי אני ומי הוא. וההכרה הזאת נקראת "הכרת הרע", זאת אומרת הכרה של עד כמה שאני רע. זה כבר מצב מאוד מתקדם, מצב בו אני עדיין בתהליך, אני עוד לא הגעתי לתיקונים, אבל אני כבר מתחיל להרגיש שאני רע, שאני חושב על עצמי בכל פניה, בכל נשימה, בכל דבר, מה שלא יהיה. אפילו אם אני יושב בתנוחה מסויימת, ופתאום מסתובב לצד זה או אחר - זה בגלל שבתנוחה החדשה יהיה לי יותר טוב. כלומר, גם בדרגות הנמוכות ביותר, כמו: דברים שאני עושה בצורה אוטומטית, דברים בלתי רצוניים, וגם בדרגות הגבוהות ביותר: במחשבות, בכל מיני רצונות עדינים, אנושיים, וכן הלאה, המטרה שלי היא תמיד ליהנות כמה שאפשר, לעצמי בלבד, בלי להתחשב עם אף אחד.

מתוך הכרת הטוב של הבורא מגיעה לאדם ההכרה שהוא רע. מה זה רע? זה לא שאני מרגיש שהבורא הוא נותן ואני מקבל, ולכן אני רע. את זה אנחנו יכולים לסבול, זה לא כל כך רע. אם אני אגואיסט - אז בסדר, רק שיתן יותר, וידרוש פחות. בעצם אני מוכן להסכים עם זה שאני רע, רק תביא.

הבעיה היא, שכשאני מתחיל להשיג את הבורא כנותן, אני גם מתחיל להשיג, עד כמה שיש בנתינה הזאת רווח. עד כמה שהנתינה הזאת היא נצחית, מושלמת, ופטורה מכל החסרונות. אז אני מתחיל לבקר את הרצון לקבל שלי, ולהגיד עליו, שהוא רע - שהוא רע בשבילי.

אחרי זה, אני כבר מגיע למצב, שבו אני רוצה להתפטר מהרע הזה. אני מתחיל לראות את המצב שלי, לעומת המצב של הבורא, שלעומתו, אני נמצא במדרגה נמוכה, בלתי נסבלת. ואני מוכן לשלם בהכול, תמורת רק קצת לעלות.

אני עדיין מדבר על אגואיזם - זה האגואיזם של האדם אשר מחייב אותו בעלייה רוחנית. אני רוצה להיות כמו הבורא. למה? כי לבורא טוב. טוב לו. ולי, לעומתו, לא. והדרגה הזאת נקראת דרגת "פרעה". "פרעה מלך מצרים" רוצה לשלוט על הבורא. זאת אומרת שאני רוצה שהבורא יתן לי את הכול, ושאני אהנה גם מזה שאני מקבל ממנו, וגם מזה, שהוא בעצמו שלם. גם את השלמות הזאת אני רוצה. כלומר, אני רוצה את המצב שלו, ולא רק לקבל ממנו.

הגעתי למצב הזה, ומה הלאה? אחר כך, מתוך זה שאני נמצא במצב כל כך מנוגד מהבורא, אנחנו מגיעים, כמו ביציאת מצרים, לאיזו מן התהפכות. האמת היא, שההתהפכות הזאת לא סתם נקראת "נס", "נס יציאת מצרים", כי בעצם כאן מתחיל האור לפעול על האדם, ומוציא את האדם מתוך הרצון הגדול שלו, שהוא באמת רוצה בצורה אגואיסטית להגיע לדרגת הבורא. אז מלמעלה כביכול נותנים לאדם אפשרות להתקדם לזה, אבל כשהוא מתחיל להתקדם, פתאום הוא רואה שהוא הופך להיות אלטרואיסט, שהוא מתפטר מהכוונה "על מנת לקבל", ורוכש את הכוונה "על מנת להשפיע". זה נקרא "יגעתי ומצאתי, תאמין". זאת אומרת, האדם מתייגע ומוצא מלשון "מציאה", כלומר, הוא לא חשב על זה מראש, כי אי אפשר לחשוב מראש על דבר כזה. אם אני נמצא בתכונות ההפוכות, אם אני כולי רוצה רק לקבל וליהנות אני לא יכול לחלום על זה שאני אתן ואפזר ואהיה משהו הפוך מעצמי, בלתי אפשרי לחשוב על זה. זה נקרא "יגעתי ומצאתי", זאת אומרת, אדם מתייגע בצורה אגואיסטית, להגיע לדרגת הבורא, הוא לא מבין שזה בלתי אפשרי, שבשביל זה צריכים להתהפך ממש להיפך הגמור, אך בגלל שהוא מנסה ומתייגע באמת, לעשות זאת בצורה אגואיסטית, הופכים אותו. הופכים אותו, והוא מתחיל להיות דומה לבורא. זה מה שנקרא "קריעת ים סוף." האדם ממש מתהפך. אנחנו עוד נלמד, כיצד זה קורה, ע"י ג"ר דחכמה, זה תהליך מאוד מאוד מיוחד.

שאלה: כל מקובל כתב ספר מוסר על איך לעבוד עם הרצונות שלנו, האם זה קשור לתהליך בניית המסך?

תשובה: המקובלים לא כתבו אף פעם ספרי מוסר. אני אסביר לך למה.

מוסר זו שיטה, איך לחנך את האנשים, אבל לא זו שיטת הקבלה. שיטת המוסר, היא שיטת פחד: "אסור", "אל תעשה", "אוי ואבוי", זו שיטת המוסר. זו שיטה שאומרת לך איך אתה צריך להגביל את עצמך. זו שיטה שלוחצת עליך ואומרת: "תכניס את עצמך למסגרת". "תכניס יותר", "תלחץ על עצמך יותר."

קבלה היא לגמרי נגד הגישה הזאת. הקבלה אומרת שבמקום להגיד לאדם: אל תעשה, עולם הזה, עולם הבא, הפסדים, עונש, גיהנום, וכן הלאה. במקום להגיד לאדם דברים כאלה, כלומר, במקום להגיד לאדם דברים שלילים, כך שהוא יפחד, ויהיה כמו בהמה מוכה, אתה צריך לפתוח לו את השמים. שהוא יראה, עד כמה, לא שהעולם הזה לא שווה כלום, וכדאי באין ברירה, לרצות את העולם הבא. אלא העולם הזה שווה הרבה. אל תסגור את עצמך מכל מיני תענוגים של העולם הזה, מתוך פחד שיקרה לך משהו, שתפסיד עולם הבא, לא. אלא אתה תראה, עד כמה שרוחניות היא גבוהה, עד כמה שהרוחניות היא נצחית ושלמה. כי הקבלה יודעת לפתוח לאדם רוחניות, ואת זה שיטת המוסר לא יכולה לעשות. וכשאדם רואה את הרוחניות, כנגד הגשמיות, אז הוא רוצה להיות רוחני. אז האדם בעצמו אומר: " לא כדאי לי להיות ככה וככה וככה." ועכשיו זה מתוך ההכרה, מתוך כך שלומד את זה מהצורה הרוחנית ולא מתוך פחד, לא מתוך זה שאומרים לו "נו, נו, נו".

בגלל זה, כל השיטות האחרות, לעומת שיטת הקבלה, בנויות על כך, שמקטינים את הרצון לקבל. אדם צריך להיכנס לצומות, לתעניות, לכל מיני הגבלות. לעמך' זה טוב. אני לא פוסל את זה. אני אומר, שהמקובלים מחנכים את המקובלים, את התלמידים שלהם, בשיטה אחרת לגמרי. במקום לפחד מכל מיני דברים שאומרים לך, "נו, נו, נו" וכו' - המקובלים אומרים לאדם: "אל תפחד מכלום. אתה תגלה, עד כמה שהבורא הוא טוב, לא עד כמה שהוא רע, ונותן לך כל מיני הגבלות. תגלה כמה שהוא טוב, ומהכרת הטוב, תרצה להיות כמוהו."

שאלה: יש מאמר של הרב"ש שאומר "אין עוד מלבדו", זאת אומרת, שכל מה שאנחנו עושים, הכול, זה מהבורא?

רב: המאמר "אין עוד מלבדו", הוא מאמר היסוד של כל חכמת הקבלה, ובכלל, לגבי כל ענין ההתנהגות והקשר בין אדם לבורא. זהו מאמר הכולל בתוכו את כל היחס, אדם עם הבורא. בתוכו, ישנה כל התורה. האדם צריך לגלות, שהוא נמצא במצב של גמר התיקון, שכל הפעולות שלו, הן לגמרי בהתאמה לבורא. שאין בינו ובין הבורא שום מחיצה. כשאדם מגלה את זה, הוא מוחק את המחיצות האלה, שנראה לו שיש, ומגלה שאין.