גדלות עולם הנקודים, שבירת הכלים
כתר רוצה לתת.
חכמה רוצה לתת.
בינה מסתובבת ככה, היא לא רוצה לקבל.
וז"א ומלכות, אפילו שהם רוצים, אין להם כלום.
נקודים, שבירת הכלים
למדנו בהתחלה שבכתר יש אור, האור מהכתר בא לחכמה, וגם בחכמה יש אור. אבל בינה לא רוצה לקבל את האור, כי יש לה תכונה כמו של כתר - רק לתת, ולא לקבל.
נתאר את זה בצורה אחרת:
כתר רוצה לתת.
חכמה רוצה לתת.
בינה מסתובבת ככה, היא לא רוצה לקבל.
וז"א ומלכות, אפילו שהם רוצים, אין להם כלום.
המצב הזה נקרא, שחכמה ובינה, או או"א, נמצאים במצב פנים באחור, פנים באחוריים. אבא כלפי אמא נמצא במצב פנים, ואמא כלפי אבא, נמצאת במצב אחוריים. היא לא רוצה לקבל ממנו חכמה, מפני שתכונת האמא היא בינה. ואז במקרה כזה, אין אור למטה לזו"ן. האור מגיע רק עד האבא מלמעלה, ואמא כבר לא רוצה לקבל אותו. ואז למטה יש חושך.
בטכניקה, בחיים האלה, יש לנו הרבה מאוד דוגמאות, שבהן מצד אחד יש כאילו הזרמה ושפע, ובאמצע יש מישהו שעוצר אותה, ולא נותן לזרימה להמשיך. בוא נגיד, שזה כמו בטרנזיסטור, או שיש לנו איזשהו ברז, אז כשפותחים אותו המים זורמים, וכשסוגרים הם לא זורמים. כל הדברים האלה הם תוצאה של מה שאנחנו לומדים.
אמא לא רוצה לקבל אורות. בגלל שהיא בינה היא לא רוצה לקבל אור מאבא, ואז למטה מבינה הכול חושך. זה נקרא קטנות דעולם הנקודים, וזה בא מתוך כך שנעשה זווג על רשימות ב'-א' המצומצמות.
עכשיו, כשעשינו את זה, ויש לנו פרצוף שנקרא קטנות דעולם הנקודים, מגיע התור של הזוג השני של הרשימות. לפי הזוג השני של הרשימות, יוצא שהזווג יהיה במקום אחר - הזווג יהיה בפה. למה? כי הרשימו הזה, ד'-ג', דורש ממש זווג באור מלא. אזי המסך יורד מנקבי עינים בחזרה לפה, ובפה נעשה זווג על אור מלא - זווג על ד'-ג'.
כשנעשה זווג על ד'-ג', אז מגיע אור גדול מאוד לאותו פרצוף, והאור הגדול הזה נכנס לכתר דנקודים, לאו"א, ולזו"ן, והוא מחייב את האו"א, שכתר יתן אור, שאבא יתן אור, שאמא תזדווג עם אבא ויתן אור, ושהם יתנו אור לזו"ן. ושזו"ן האלה יעברו למטה מהפרסא, וימלאו את החלל הזה, עד הסוף.
למטה מפרסא אסור לרדת. אבל רשימות ד'-ג' שוברות את האיסור הזה. ואז כשהאורות עוברים את הפרסא, אז נעשית שם שבירת הכלים - כל הכלים, מפה דאו"א והלאה, נשברים.
המצב עצמו, שבו נעשה זווג על ד'-ג', נקרא גדלות דעולם הנקודים. ומה שקורה למטה מאו"א עם האור הגדול הזה נקרא שבירת הכלים.
[איור 2]
למה זה דומה? נניח שהיה לי כלי קטן, וחשבתי, שאני יכול להשתמש בו. השתמשתי בחלק ממנו - במקום להשתמש בעשר ספירות: כתר, חכמה, בינה, חסד, גבורה, תפארת, נצח, הוד, יסוד, מלכות, השתמשתי רק בחלק (קטנות דעולם הנקודים). היה לי פחות או יותר ברור, שבחלק הזה אני יכול להשתמש, אבל לא לקחתי בחשבון, שיש בי גם רצון ד'-ג', שכביכול 'תפסתי' שם, למטה מסוף דגלגלתא. כשהרצון הזה, של ד'-ג', התגלה, הוא גרם לכך שעשיתי חשבון לפיו אני יכול לכאורה לקבל על מנת להשפיע, אפילו בכל הכלים, ולא רק בחלק מהם. בחלק מהכלים כבר למדתי, שמותר לקבל בהם, ועמדתי בזה, אך כשהתחלתי לקבל בכל הכלים שלי, אז נשברתי.
מהי שבירת הכלים? יש לכך הרבה דוגמאות. למשל, כולנו יודעים שאם יש משהו אסור, אז יותר טוב להתרחק מהדבר הזה. אבל לא כדאי להתחיל לקבל קצת, ובאמצע לעצור. וזה בעצם מה שקרה כאן - אם אני לא משתמש כלל בכלי הקבלה המצומצמים שלי, אז בסדר - אני נמצא בקטנות. אבל אם אני מתחיל לקבל, אז אני כבר לא יכול לעצור את עצמי, ואפילו שכבר אסור לי – אם אני התחלתי להמשיך את האור דגדלות, אני חייב להמשיך אותו עד הסוף, למרות שאני נשבר.
ואז, נשאר לנו כך: נשאר לנו כתר, או"א, ולמטה מהם - כלים שבורים.
כלים שבורים הם כלים שאין להם מסך. הרצונות נשארו אותם הרצונות, אך המסך נשבר. עכשיו, אין לכלים האלה מסך, כלומר, אין להם כוונה, שאפשר לקבל על מנת להשפיע.