סיבת השבירה ותוצאותיה
התוצאה מהשבירה היא פשוטה. השאלה היא מהי מלכות, למה אי אפשר לתקן אותה? ובכן, אנחנו למדנו, שמהבורא בא אור, שזה נקרא בחינת שורש. הוא בונה לעצמו כלי, וזה נקרא בחינה א'. הכלי הזה מקבל, ואחר כך מתוך כך שהאור ממלא את הכלי, הכלי מפסיק לקבל - הוא רוצה להיות משפיע, וזו בחינה ב'. אחר כך בחינה ב' מחליטה, שכדי להשפיע היא צריכה קצת לקבל, ועל ידי זה היא תתן, וזו בעצם בחינה ג'. ורק בחינה ד', אחרי בחינה ג', מחליטה: "מה זה שייך אלי? אני רוצה לקבל את כל מה שמגיע אלי מהשורש." וזוהי בחינה ד'.
לאחר מכן, כשבחינה ד' מקבלת הכול, זה נקרא עולם אין סוף, היא מקבלת בלי שום הגבלה. וכל מצב של מלכות נקרא עולם. אז כשהיא מקבלת, היא נכללת מחמישה חלקים: מבחינות ד', ג', ב', א', ושורש. וכשבחינה ד' מגלה באיזה חלק שלה היא באמת לא רוצה לקבל, אז היא מגלה שהיא לא רוצה לקבל בבחינה ד' שבה, וביתר החלקים היא דומה יחסית לבחינות הקודמות. אז בבחינה ד' ישנן הבחינות הקודמות, שנקראות ט"ר, או ג' בחינות הקודמות, וישנה בחינה ד' עצמה - בחינה ד' שב-ד', והצמצום היה על הבחינה הזאת (ד' שב-ד').
בבחינה ד' שב-ד', הכלי לא יכול להיות דומה לאור. למה? כי הוא רוצה רק לקבל. הוא לא מבין דבר חוץ מזה. ובג' הבחינות הקודמות, כן. הבחינות שורש, א', ב', ג', דומות במשהו לאור שמגיע אליהן. אז כבר במלכות דאין סוף, אנחנו רואים את ההתחלקות הזאת: שבט"ר - מותר לנו לעבוד, לקבל על מנת להשפיע, ובמלכות עצמה - אי אפשר לעבוד על מנת להשפיע. פשוט אי אפשר.
מה היה לנו לפני השבירה? לפני השבירה היו לנו ט"ר, שקיבלו את האור יפה מאוד, והתמלאו עם האור, ושום דבר לא היה חסר להם. הם היו מלאים באור. (ראה איור).
מה קרה לנו בזמן השבירה? בזמן השבירה התערבבו ט"ר עם מלכות. כלומר, לפני השבירה, היה לנו רק ט"ר ומלכות, ולאחר השבירה, יש לנו:
- את הכלים הקודמים, שזה נקרא ט"ר ומלכות.
- ויש לנו עוד שני חלקים: ט"ר שמלכות נמצאת בתוכם; ומלכות שבתוכה יש ט"ר.
המקובלים כותבים, וגם אנחנו עוד נלמד שיש לנו:
- ג"ע - כלים דהשפעה,
- אח"פ - כלים דקבלה,
- ג"ע ובתוכם אח"פ,
- ואח"פ שבתוכו ג"ע. (ראה איור)
אז מה קרה? ט"ר - כמו שהיה לנו לפני השבירה, כך גם יש לנו לאחר השבירה. זה לא השתנה. מלכות - גם יש לנו לפני ואחרי השבירה, לא חסר. כל הרווח שלנו, הוא בזה שיש לנו את שתי ההבחנות: מלכות שבט"ר, וט"ר שבמלכות. זה הרווח - התכללות של תכונות הבורא ותכונות הנברא. כי ט"ר זה תכונות הבורא, זה איך שהוא מתייחס לנברא. ט"ר זה האופן בו הבורא מתייחס למלכות. ומלכות זה התכונות של הנברא.
לפני השבירה, הט"ר ומלכות היו לחוד, הן לא התערבבו זו בזו. אחרי השבירה, גם יש ט"ר ומלכות, אבל יש גם כן שתי בחינות נוספות: פעם מלכות מתערבת בט"ר, כלומר, הנברא כאילו נכנס בכוח בתוך תכונות הבורא. ופעם, תכונות הבורא כאילו בכוח נכנסות בתוך תכונות הנברא - יש קשר ביניהם.
ואז, על ידי זה, יש תקווה, שאולי פעם אנחנו נתקן גם את המלכות עצמה. עכשיו אנחנו רואים, שיש סיבה מוצדקת להתרחשות השבירה, שהשבירה זה דבר חיובי, שעל ידי השבירה תכונות הבורא נכנסים לתוך הנברא, בכוח.
זה כמו ששני חומרים לא יכולים להיכנס אחד בתוך השני, אז יש טכנולוגיה מסויימת שעושים זאת בפיצוץ. גורמים לפיצוץ, ואז הם נכנסים בכוח אחד בשני. זה לא כמו דיפוזיה, כי בדיפוזיה המולקולות מוצאות לפחות חללים כלשהם. אבל כאן זה לא כך. כאן, מדובר בתכונות כאלו, שלגמרי מרוחקות אחת מהשניה, ולא יכולות אפילו להתקרב אחת לשניה. אך בפיצוץ הם אפילו נכנסים פנימה, אחד לתוך השני, וזו בעצם סיבת השבירה.
שאלה: אבל זה נראה כאילו תכונות הנברא כביכול יכולות להיכנס גם לתוך הבורא, ולא רק שתכונות הבורא נכנסות לנברא.
זה שהנברא נכלל מתכונות הבורא, זה כאילו ברור לנו. אפשר לדמות את זה לאדם, מחנך, שנכנס לקבוצת פושעים ורוצה לחנך אותם. אם הוא יכנס כמות שהוא, בעניבה וכדומה, אז גמרנו. לא יעזור פה כלום - הוא לא יתחבר אתם. אז איך הוא צריך להיכנס אליהם? הוא עושה על עצמו כאילו גם הוא פושע כמוהם, ונכנס. הוא חודר לאט לאט, ומתחבר עם כולם לפי השתוות הצורה. כלומר, הוא נשבר כמוהם (בשביל זה צריכים את השבירה - כדי שט"ר יהיו בהשתוות הצורה עם מלכות, ואז הם יכנסו פנימה) ואחר כך הוא נכנס בהם, בתכונות האלו, ויש חיבור ביניהם.
אנחנו תוצאה מהכלים האלה, ובעצם יש לנו את אותו הדבר: יש לנו רצון לקבל, בלבד, ליהנות מהחיים - וזהו, יותר מזה אנחנו לא מרגישים. ויש לנו גם את מה שנקרא נקודה שבלב. הנקודה שבלב זה הט"ר, זה חלק מט"ר, אבל גם היא נמצאת בתוך הרצון לקבל, והיא גם כן רוצה רק ליהנות. אם מלמעלה יבוא האור, אז הוא לא ישפיע על שום דבר שבנו, אלא רק על הנקודה הזאת שבלב, רק עליה. אמנם שהיא בשבירה, אבל יש יחס כלשהו בין האור, ובין הרצון הזה, שנשבר. כי פעם הרצון הזה (שבנקודה שבלב) היה שייך לאור. אז על ידי אור מקיף, אנחנו יכולים לעורר את הנקודה הזאת שבלב, ולהתחיל לתקן אותה, להגדיל אותה. ובמידה שהנקודה שבלב גודלת, היא יכולה לתקן גם את יתר הרצונות.
זה בדיוק כמו מחנך שנכנס לחבורת פושעים, מתחבר איתם, נעשה כמוהם לכל דבר, ולאט לאט מתחיל כאילו לפעול בתוכם, ולרומם אותם, קצת ועוד קצת. הוא מרומם אותם על ידי זה שהוא לאט לאט, בהדרגתיות, חוזר לתכונות עצמו.
זו בעצם התוצאה משבירת הכלים. זה מה שיש לנו. עכשיו, על ידי הלימוד, אנחנו מעוררים עלינו אור מקיף (אתם עוד לא מרגישים זאת, אבל בקרוב כבר תרגישו), וכך אנחנו מתחילים להגדיל את הנקודה הזאת שבלב שלנו. במידה שהיא גודלת, היא מתקנת את יתר הרצונות - את המלכות. ואם לא היתה מתרחשת שבירת הכלים, אז לא היה קשר בין המלכות ובין הט"ר, והמלכות אף פעם לא היתה יכולה להיתקן.
מכאן אנחנו לומדים, שפעולות שכביכול נראות לנו הכי גרועות, כמו שבירת הכלים, חטא עץ הדעת של אדם הראשון, ועוד כל מיני פעולות רוחניות כאלה – הם כולם פעולות מטרתיות חיוביות. מתחילתה ועד סופה של הבריאה, אין אף פעולה שיש לה איזשהו צביון, או אפילו חלק ממנה, שהוא שלילי. הכול נעשה לחיוב ובאופן הטוב ביותר. רק שבינתיים עוד לא מובנת לנו כל הפעולה, אך ככל שלומדים יותר, מבינים עד כמה הבריאה היא מבנה סגור ומושלם.
עכשיו כבר ברור לנו שעל ידי זה שט"ר, כלים דהשפעה, נכנסים לתוך המלכות, אז יש לנו בזה רווח - תיקון המלכות. זה ברור. אבל מה יש לנו מזה שהנברא נכנס לתוך הבורא? הרי הוא כאילו מקלקל בזה את הבורא? אז מה הרווח מזה?
הרווח הוא פשוט. נניח שאני קצין משטרה, ואני שולח מישהו, מחנך, לתוך איזו כנופיה. והוא נכנס לשם, ומתחיל לפעול. המחנך הזה צריך לקבל ממני אורות, פקודות, כוחות, עצות. ולכן, אני צריך לדעת כל מיני דברים על הכנופיה הזאת - על האופי שלה, ועל איך, באיזו דרגה, ובאיזו הדרגתיות אני יכול לתקן אותם.
אז בודאי שהבורא צריך להכלל מכל התכונות הגרועות ביותר של הנברא. כי הפיקוד, מרכז הפיקוד, חייב לדעת על כל מה שקורה בשטח, והשבירה היא מה שמאפשר את זה. זה מה שקורה, כשיש ט"ר-תכונות הבורא, ובהן נכנסות תכונות הנברא, וכביכול מקלקלות אותו. כלומר, תכונות הנברא נותנות לתכונות הבורא את ההדרגתיות: באיזה אופן אפשר לספק לנו את האורות האלה, כך שמלכות, כך שאנחנו נוכל לסבול זאת. אם האור המקיף יתן לנו 'זאפטה', בכל הכוח שלו, אנחנו לא נוכל לעשות שום דבר. אנחנו לא נוכל להצדיק, ולא נוכל להחזיק את זה, זה יהיה בלתי נסבל. אז הוא פועל עלינו בהדרגתיות, לאט לאט, משך אלפי שנים, מגלגול לגלגול. זה מה שקורה.
בספירות אנחנו יכולים לצייר את זה בצורה כזאת:
יש לנו כתר, חכמה, בינה, ז"א ומלכות. בינה זה רצון להשפיע לתחתונים, והיא נקראת גם אלוקים. חכמה זה אור. כתר זה רצון עליון לתת לנברא. חכמה זה אור-שפע שרוצים להעביר לנברא. ז"א זה המתאם בין בינה למלכות. ומלכות היא המקבלת, בסופו של דבר.
בצ"ב, מלכות עולה לבינה. היא נמצאת בבינה, וקובעת שלאור מותר להיכנס רק עד חצי הבינה, כלומר, רק לכתר, חכמה, וג"ר (ג' ראשונות, החלק העליון) דבינה, ובז"ת (ז' תחתונות) דבינה, ז"א ומלכות - לשם אסור שיבוא האור.
בכך שמלכות עולה לבינה, היא מצמצמת את הבינה. היא מעבירה לה את התכונות שלה. והמצב הזה, שבו משתמשים רק בכתר, חכמה, וג"ר דבינה נקרא קטנות. למדנו, שלאחר מכן, על ידי האור, על ידי הרשימות ד'-ג', מלכות שהיתה בבינה ירדה בחזרה למקומה. אבל זו לא ירידה רגילה, אלא ירידה שנעשתה על ידי שבירה. פירוש הדבר הוא שמלכות נשארת בבינה - בבינה נשארות ההגבלות של מלכות והתכונות שלה. ובנוסף, בינה יורדת למלכות, למרות שנמצאת בשבירה. מה זה "בשבירה"? זה שבינה מאבדת את התכונות האצילוֹת שלה, ויורדת למלכות. אז עכשיו מלכות נמצאת בבינה, ובינה נמצאת במלכות.
אז למדנו שעל ידי צ"ב מלכות עלתה לבינה, הכניסה לבינה, לתכונות הבורא, את התכונות שלה, ועל ידי השבירה בינה ירדה למלכות, והכניסה למלכות את התכונות שלה, אמנם שבינתיים הן מקולקלות (זה מה שדיברנו על המחנך הזה, שנכנס בין הפושעים).
מכאן יש לנו, אחרי השבירה, תקווה שהנברא יגיע לגמר התיקון. שהרי יש לנו: שורש, בחינה א', ב', ג', ד'. ובחינה ד' עשתה צמצום, ולאחריו היא יכולה להתמלא רק באמצעות המסך. ועל ידי המסך, איך בחינה ד' מתמלאת? או נגיד פרצוף גלגלתא, איך הוא מתמלא? עד הטבור שלו. למטה מטבור דגלגלתא אי אפשר שיתפשט שום דבר. אם כך, מלכות דאין סוף תהיה תמיד ריקנית.
אז איך אפשר יהיה אי פעם למלא את הכלים הריקניים האלה? רק על ידי השבירה. רק כך יהיה מצב בו יכנסו לסוף תכונות של בינה, ואז, יהיה אפשר לתקן את המקום הזה, כך שיהיה באמת כמו התכונות של בינה, ויהיה גמר התיקון.
אם לא היתה מתרחשת שבירת הכלים, אז אף פעם לא היה יכול להיות אור למטה מטבור דגלגלתא. כלומר, מלכות דאין סוף אף פעם לא הייתה מתמלאת.