גבול ראשון – מה אנחנו תופסים (ובעיקר מה לא)

ב"מבוא לספר הזוהר" בעל הסולם כותב שיש ארבע רמות של תפיסה – חומר, צורה שבחומר, צורה מופשטת ומהות.

· חומר הוא הרצון לקבל.

· צורה שבחומר היא הכוונה שאיתה אנו מקבלים (לעצמנו או לזולת).

· צורה מופשטת היא התכונה עצמה – נתינה או קבלה.

· המהות היא מהותו של הנותן.

כשאנחנו ניגשים לחקור את הטבע הרוחני, אנחנו צריכים להחליט איזו מבין הרמות הללו מספקת לנו מידע נכון ואמין, ואיזו לא. כדי למנוע בלבול, ספר הזוהר מסביר שאנו יכולים לתפוס בצורה נכונה רק את שתי הרמות הראשונות – חומר וצורה שבחומר. במילים אחרות, כל מילה שכתובה בזוהר ובספרי הקבלה האחרים, כתובה או מהזווית של הרצון (החומר) או מהזווית של הכוונה(הצורה שבחומר). אין בהם אפילו מילה אחת שעוסקת בצורה המופשטת או במהות. ספר הזוהר אומר שגם אם נרצה, לא נוכל לתפוס נכונה את הצורה המופשטת ואת המהות. לכן אין טעם לדון בהן, כי זה יהיה דיון סרק – פילוסופיה.

כדי להסביר לנו מדוע המהות והצורה המופשטת הן דברים שאי אפשר לתפוס, בעל הסולם משתמש בדוגמה של חשמל: אנחנו יכולים להשתמש בחשמל בדרכים רבות – לחמם, לקרר, לשמוע מוזיקה או לצפות בטלוויזיה. כלומר, החומר (החשמל) יכול "להתלבש" בצורות רבות. אבל האם אנחנו יכולים לדבר על "הצורה המופשטת" של החשמל, או לתפוס את המהות שלו?