על קצה המזלג

כל מה שאנחנו עושים בחיים נקבע על ידי עקרון התענוג והכאב: אנחנו בורחים מהכאב ורודפים אחר התענוג.

עקרון התענוג והכאב מוכתב על ידי הרצון לקבל. הרצון לקבל שולט בכל מה שאנחנו עושים, מפני שהוא המהות שלנו. לכן למרות שאנו חושבים שאנחנו יצורים חופשיים, אנחנו למעשה כבולים בשתי המושכות של החיים (התענוג והכאב) ומונהגים בידי האגו שלנו.

ארבעה גורמים קובעים מי אנחנו: 1) המצע 2) התכונות הבלתי משתנות של המצע 3) תכונות שמשתנות על ידי גורמים חיצוניים 4) שינויים בסביבה החיצונית. אנחנו יכולים להשפיע רק על הגורם האחרון, אבל הוא משפיע על כל הגורמים האחרים.

לכן הדרך היחידה לבחור מי אנחנו היא לבחור בגורם האחרון, ולשנות את הסביבה החברתית שלנו, כי בכך שנשנה אותה, נשנה את עצמנו. אם אנחנו רוצים לשחרר את עצמנו מהאגו, עלינו לשנות את הסביבה החיצונית לכזו שתומכת באהבת הזולת ולא באגואיזם.

ברגע שנשתחרר מהרצון לקבל (מכבלי האגו), נוכל להתקדם ברוחניות. כדי לעשות זאת, עלינו ליישם את העיקרון של "אמונה מעל הדעת".

בחכמת הקבלה, "אמונה" פירושה תפיסה מוחלטת שלנו את הבורא – השגה. אנחנו יכולים להשיג את הבורא בכך שאנחנו רוכשים את התכונות, את הכוונות ואת הרצונות שלו. המונח "דעת" מתאר את השכל שלנו, "מנהל העבודה" של האגו שלנו. כדי להיות מעליו, אנחנו חייבים להפוך את הערך של השתוות עם הבורא לחשוב יותר מכל תענוג אגואיסטי שאנחנו יכולים לדמיין.

ברמה האישית, אנחנו מעלים בעינינו את חשיבות הבורא (אהבת הזולת) על ידי שימוש בספרים (או באמצעי תקשורת אחרים) וחברים שמראים לנו עד כמה חשוב להיות באהבת הזולת. ברמה החברתית, אנחנו מנסים לאמץ יותר ערכים של אהבת הזולת בתוך החברה.

אבל יחד עם זאת, וזוהי נקודה חשובה להצלחת השינוי, אימוץ של ערכים אלטרואיסטיים לא צריךלהיעשות רק כדי להפוך את חיינו לנעימים יותר בעולם הזה. הוא צריך להיעשות כדי להשוות את עצמנו עם הטבע, כלומר עם החוק היחיד של המציאות – חוק האהבה והנתינה – הבורא. זוהי מטרת הבריאה, והשגתה תגלה בפנינו רמה חדשה של תענוג, הנובעת מהשלמת תהליך ההתפתחות שלנו, בו אנו והבורא נעשים כאחד.