מהו שהיצר הרע עולה ומשטין בעבודה

תשמ"ט - מאמר כ'

1988/89 - מאמר 20

בזהר צו (דף ו' ובהסולם אות כ') אומר וזה לשונו "זאת תורת, זו היא כנסת ישראל. מלכות העולה, זו היא מחשבה רעה, שהיא עולה על מחשבתו של האדם להטותו. מן דרך האמת היא העולה, זו היא העולה ומשטנת על האדם. וצריכים לשרפה באש, כדי שלא לתת לו מקום להשטין. ומשום זה על מוקדה על המזבח כל הלילה. מי הוא לילה, הוא כנסת ישראל, מלכות, שהיא זאת, הבאה לטהר את האדם מאותו הרצון. ועל כן צריך שלא יכבו אותה לעולם, אלא אש תמיד תוקד בו, וכו'", עד כאן לשונו.

ויש להבין מהו הפירוש, "שהמחשבה רעה עולה ומשטנת על האדם". וגם יש להבין, מהו ש"לילה נקרא מלכות", וגם מהו הפירוש, שעם האש שורפים את המחשבה רעה, שלא תשטין למעלה. והאש הזו כתוב "לא תכבה". מהו האש הזה.

ידוע שהבסיס שלנו הוא האמונה. כלומר, שאף על פי שאין אנו מרגישים ומבינים את כל הדברים, מה שחז"ל אמרו לנו, אנו צריכים להאמין. ובלי אמונה אין מה לדבר. כלומר, שאנו צריכים להאמין, מה שאמרו לנו "יגעתי ולא מצאתי אל תאמין". אלא לאחר שהאדם נתן את היגיעה שדרושה, אנו נגיע למה שחז"ל אמרו לנו. זאת אומרת, קודם כל עלינו להאמין, שמטרת הבריאה היא "להטיב לנבראיו".

ומה שהנבראים לא משיגים תיכף על המקום את הטוב ועונג, זאת אומרת שכל אחד ואחד יוכל לומר "ברוך שאמר והיה העולם", היינו שכל אחד שש ושמח בזה שהוא נברא, ויכול להנות מהעולם שהוא מלא כל טוב. אלא אנו רואים, שכל הנבראים סובלים, אחד פחות אחד יותר. וכולם שואלים, איפוא נמצא הטוב ועונג הזה, שהבורא רוצה לתת לנו. התשובה היא, שנעשה תיקון, בכדי להוציא לאור שלימות פעולתו. כלומר, שהטוב ועונג, שהנבראים יקבלו, לא ירגישו בזה בחינת "בושה". לכן נעשה "צמצום והסתר", שהטוב ועונג עדיין מוסתר מאתנו, עד שנשיג את הכלים הראויים לקבל את הטוב, ושלא ירגישו בזה שום חסרון, הנקרא "נהמא דכסופא", כידוע.

על כן אנו צריכים להאמין, הגם שעדיין אין אנו רואים את הטוב, אבל אם אנו נכשיר עצמנו להשיג את הכלים המוכשרים לזה, אנו כן נקבל את הטוב, כמו שאמרו חז"ל "יגעתי ולא מצאתי אל תאמין". אלא כל מי שמתייגע להשיג את הכלים דהשפעה, הוא יקבל את הטוב והעונג. אי לזאת, אין לאדם להחליט, אם עבר עליו איזה זמן שהוא עסק בעבודה דלהשפיע, ונתן יגיעה על זה, הוא צריך להאמין, שבטח עוד לא נתן היגיעה הנצרכת לזה, לכן עוד לא קבל את הכלים האלו.

אבל בכדי לקבל (הכלים) האלו, היינו כלים דלהשפיע, יש כאן עבודה הפוכה. כלומר, שמדרך העולם, שהאדם לומד איזה מקצוע, הוא כל יום שהוא מתקדם קצת, אחד פחות אחד יותר. וכל אלו שהם עוזבים את המקצוע, אין זה שהם רואים שאין הם מתקדמים, לכן הם עוזבים את המקצוע, אלא שהם מתקדמים לאט לאט, שהם רואים, שכל הפחות צריכים ללמוד את המקצוע הזה הרבה שנים, היות שהם מתקדמים לאט לאט, לכן הם עוזבים את המקצוע.

אולם בלימוד עבודה דלהשפיע, הסדר הוא הפוך מאוד, שלא די שלא רואים את ההתקדמות בעבודה, אלא שהם רואים, שהם הולכים אחורה. ובאמת נשאלת השאלה, מדוע צריכים ללכת אחורה. כלומר שהוא רואה, במקום שעכשיו הוא צריך לראות, איך שהרצון לקבל לעצמו הוא מפריד אותו מקדושה, ושכל פעם הוא צריך להיות מואס ברע, היינו שלא יתחשק לו לעבוד עבור "קבלה עצמית", אלא שיחשוק תמיד לעבוד לשם שמים, ועכשיו הוא רואה, שהוא קבל יותר חשק לאהבה עצמית, ואין הוא מסוגל לעשות משהו בע"מ להשפיע.

ואאמו"ר זצ"ל אמר על זה, כי באמת האדם כן מתקדם, היינו שכל פעם הוא מתקדם לראות את מצבו האמיתי, איך שהוא כל כך משוקע באהבה עצמית. כי יש תיקון מלמעלה, שהאדם לא יראה את מצבו האמיתי, מטרם שהוא מסוגל לתקן. לכן בשיעור שרואים מלמעלה, שהוא משתדל לצאת "מאהבה עצמית", בשיעור זה מגלין לו את הרע שיש בו, בכדי שידע שהוא האדם הגרוע ביותר בעולם. כלומר שאצל שאר אנשים, לא מגולה אצלם כל כך הרע, כמו אצלו הוא מגולה. לכן הוא רואה מה שחסר לו. אז יש מקום לבקש מה', שיושיע לו לצאת מהרע שבקרבו.

ובזה יש לפרש מה שכתוב " קרוב ה' לכל קוראיו, לכל אשר יקראהו באמת". היינו, שבאמת הם רואים את שפלותם, איך שהם יותר שפלים משאר אנשים, ואין בכוחות עצמם לצאת משליטת הרע שבהם. לכן נקרא זה "אשר יקראוהו באמת", שהוא מסיבת, שאין הם רואים שום מציאות לצאת משליטת אהבה עצמית.

לכן יש להם דבר שלם, היינו רצון שלם לעזרתו יתברך. וזה הוא על דרך שאמר אאמו"ר זצ"ל "תפלה עושה מחצה". כלומר, מה שהאדם נותן "אתערותא דלתתא", הנקרא "תפלה עושה מחצה", היינו הכלי, הנקרא (רצון) להדבר שהוא רוצה שימלא אותה הקב"ה. וכשהמחצה של הכלי כבר נגמר, אז בא המלוי. וכאן נקרא "מחצה", שהוא רואה, שיש לו חסרון, שאין לו כלים דהשפעה.

נמצא, בזמן שהוא יודע בעצמו, שאין לו שום אפשרות לתקן את חסרונו, היינו שכבר עשה כל מה שביכולתו, בכדי שיהיה לו כח להשיג את הרצון דלהשפיע, אז יכול לומר, שהוא יודע מאה אחוז, שאם ה' לא יעזור לו, הוא ישאר באהבה עצמית, זה נקרא שיש לו "כלי שלימה", היינו חסרון. אז בא המלוי על החסרון, שה' נותן לו את הרצון וחשק להשפיע.

והסדר הוא כמו שאמרו חז"ל "ג' שותפים הם באדם: הקב"ה, אביו, ואמו. אביו נותן את הלובן", כמו שמובא (נדה ל"א) וזה לשונו "תנו רבנן, שלשה שותפין יש באדם הקב"ה, אביו ואמו. אביו מזריע הלובן, אמו מזרעת אודם, והקב"ה נותן בו רוח ונשמה".

שענין "ימין" נקרא על שם אביו, שפירושו אור החכמה, שהוא האור של מטרת הבריאה, שהאור החכמה הוא האור "דלהטיב לנבראיו", שהאור הזה בא דוקא לכלים דקבלה. ועל האור הזה היה צמצום והסתר, שלא יאיר לכלים דקבלה מטרם שיש להם תיקון, שיכולים לכוון בעמ"נ להשפיע.

לכן כשהאור הזה מאיר, אז רואים, שיחד עם זה מאיר, גם כן שיש צמצום, היינו שמרגישים ע"י האור הזה, שיכולים לבוא לידי פירוד. אז האדם יהיה יותר גרוע ממה שהיה, כלומר שירצה לקבל אור רוחני, ולהעביר אותו לידי הקליפות, שהם רוצים לקבל שפע בע"מ לקבל. לכן האדם מקבל על עצמו, שלא ישתמש עוד בכלים דקבלה, שזה נבחן, שאביו, הנקרא חכמה, "נותן את הלובן", היינו שמלבין את האדם, שלא ישתמש עם הרצון לקבל לעצמו, היות שהאור נתן לו להבין, איך שמתרחקים מה', בזה שעוסקים עם הרצון לקבל לעצמו. לכן הוא מחליט לא להשתמש עוד עם הרצון לקבל, שזה נקרא "לובן".

אולם בלי רצון אי אפשר לעשות שום דבר. ולעצמו הוא כבר לא רוצה לקבל. לכן "אמו נותנת את האודם". "אמו" נקראת בינה, שבחינתה היא רצון להשפיע. כידוע, שמלכות נקראת "שחור", היינו הרצון לקבל, שנקרא מלכות, שעליה היה צמצום, שפירושו, שהאור לא יאיר לתוכה, לכן היא נקראת בשם "חושך". וכשהמלכות נכללה בבינה, נקראת בינה "אודם". וזה יהיה הפירוש, שאמו, היינו הבינה, נותנת להאדם בחינת רצון להשפיע. ואז כבר האדם מסוגל לעשות מעשים דלהשפיע. ואז נקרא "שהקב"ה נותן רוח ונשמה", שפירושו שפע עליון, הבא לתוך כלים דהשפעה. וזה נקרא " לידת הפרצוף", היינו שנולדה מדרגה חדשה.

היוצא מזה, שהכל בא מלמעלה. כלומר, שזה הכח לזרוק את הרצון לקבל, אין זה בידו של אדם לעשות מצד עצמו, אלא שזה נקרא "אביו נותן את הלובן", כנ"ל. וכמו כן שיהיה כח בידו לעשות הכל בעל מנת להשפיע, אין זה בידי אדם, אלא זה בא לו כח מלמעלה, שירצה לעשות מעשים רק להשפיע. וזה נקרא "אמו מזרעת אודם".

ובהאמור נפרש מה ששאלנו, מהו הפירוש שאומר "היא העולה ומשטנת על האדם". וזה שכתוב "זאת תורת", היינו סדר העבודה, הנותנים לו כוחות מלמעלה. ואומר "שתורה" נקראת "כנסת ישראל", מלכות, שהאדם צריך לקבל על עצמו מלכות שמים. אז בא הסדר, קודם כל האדם מתחיל להרגיש את הרע שבו, היות כי בטרם שהתחיל בעבודה דלהשפיע, היה נדמה בעיניו, שהוא כבר צדיק, היות שברוך ה' הוא יושב ולומד תורה ומקיים מצות.

ומה עליו עוד לעשות. בטח שיש צדיקים יותר גדולים, היינו שלומדים יותר ומדקדקים יותר במצות, אבל על כל פנים הוא גם כן צדיק. אלא שהוא מאמין, שיש צדיקים יותר גדולים. ומשום (זה) הוא מרגיש בעצמו את שפלותו, מזה שהוא לא כל כך צדיק כמותם. ורק מזה הוא לוקח את שפלותו.

אולם בזמן שהאדם מתחיל להכנס בעבודה על דרך האמת, שהיא עבודה דלהשפיע, האדם מתחיל לראות כל פעם, איך שהוא משוקע באהבה עצמית, ואין הוא מסוגל לעשות שום דבר בע"מ להשפיע. אלא כל זמן שהוא רואה, שעל ידי קיום תו"מ, ייהנה מזה הרצון לקבל לעצמו, הוא מסוגל לעשות, אחרת אין לו שום כח.

וזה נקרא "זאת תורת העולה", שאומר הזה"ק "שהיא המחשבה רעה, שהיא עולה על מחשבתו של האדם, להטותו מן דרך האמת". כלומר, מי הוא הנותן לו שמחשבה הרעה שתעלה על מחשבתו. הלא מטרם שהתחיל בעבודה, הוא היה צדיק. ועכשיו, מדוע הוא מקבל מחשבה רעה.

הלא השכל מחייב להיפך, שעתה, שרוצה לעבוד על דרך האמת, היה צריך לעלות על מחשבתו מחשבות טובות ולא רעות. תשובה, "זאת תורת העולה", היינו "כנסת ישראל", שהיא מלכות, שולחת לו את המחשבות הרעות האלו. אחרת, אם היא לא מודיעה לו את מחשבות של הרע, אף פעם לא היה בידו לתקן.

נמצא, שהתורה שולחת לו את המחשבות הרעות. אולם אח"כ הוא בא לידי יאוש, הוא מגיע לשפלות כזאת, שאין הוא יכול להאמין, שהקב"ה יכול לעזור לו, לפי שפלותו שהוא רואה, איך שהוא משוקע באהבה עצמית. וזה שכתוב "היא העולה ומשטנת על האדם", שהמחשבה הרעה הזו עולה על מחשבתו של אדם ונותנת לו להבין, שאין אתה ראוי שהקב"ה יעזור לך, אלא הקב"ה עוזר רק לאנשים, שהם יותר חשובים ממך. וזהו פירוש "שעולה ומשטין בעבודה". וצריכים לשרוף באש התורה, כמו שכתוב "כה דברי כאש". אלא הקב"ה עוזר לכל אדם.