אתה נמצא כאן: קבלה לעם / ספריית כתבי מקובלים / הרב ברוך שלום אשלג / כתבי רב"ש / מאמרי שלבי הסולם - עפ"י סדר פרשות השבוע / ויקרא / פרשת אמור / מהו שכהן גדול יקח לאשה בתולה, בעבודה

תשנ"א - מאמר כ"ט

1990/91 - מאמר 29

הזה"ק אומר (אמור דף י"ג ובהסולם אות ל"ח) וזו לשונו "מצוה זו היא שישא הכהן הגדול בתולה. זהו שכתוב, אלמנה וגרושה וחללה זונה, את אלה לא יקח, כי אם בתולה מעמיו יקח אשה. שואל, ולמה צריכים שיקח רק בתולה בלי פגם. ומשיב, אלא אשה היא כוס של ברכה, שאם טעמו פגמו. כלומר, שמרמזת על המלכות, הנקראת כוס של ברכה. והכהן, המקריב קרבן לפני ה', צריך שיהיה שלם בלי פגם, וכו', כי המומים פוסלים בכהנים. שלם בגופו, שלם בנוקבא שלו, לקיים בו, כולך יפה רעיתי ומום אין בך", עד כאן לשונו.

ויש להבין זה, מה מרמז לנו בעבודה "כהן גדול", ומהו "בתולה", ומהו "אלמנה", "גרושה", "חללה", "זונה". שרק בתולה שאין בה פגם, את זה יקח. היינו, ש"בתולה" אין לה פגם. מה מרמז "בתולה שאין בה פגם". ומהו הקשר בזה שאומר, שאשה מרמזת על כוס של ברכה, שהיא מלכות.

הנה האר"י הקדוש אומר על מלכות, שכל יום היא חוזרת להיות בתולה (תע"ס חלק י"ב דף א'-קע"ד), שהיא רק בחינת נקודה, וצריכים לבנותה מחדש, עד שהיא משגת בחינת גדלות. וכמו שכתוב בשער הכונות (חלק ב' דף י') כי כל יום הוא ענין בפני עצמו ו"אין לך שום תפלה מיום שנברא העולם עד סוף העולם, שתדמה לחברתה כלל ועיקר, ובכל יום ויום, מתבררים ברורי נצוצות חדשים, שלא נתבררו מעולם, עד העת ההיא".

ובבחינת עבודה יש להבין זה, כי מלכות נקראת בחינת "מלכות שמים", שהאדם צריך לקבל על עצמו בכל יום קבלה חדשה. ואין זה מספיק במה שקבל אתמול בחינת מלכות שמים, אלא כל יום היא בחינה בפני עצמה כנ"ל. לכן עלינו להאמין, שבכל פעם, שאנו מקבלים עלינו מלכות שמים, זה נבחן שמבררים ניצוצין, שהיו מחוץ לקדושה, הנקרא (בשער הכוונות) "שהנצוצין האלו היו מקודם שבויים בין הקליפות, והעלו אותם לקדושה ע"י קבלת מלכות שמים וע"י התעסקות בתורה ומצות".

וזה כמו שאנו אומרים בהתפלה ("רבונו של עולם", אחרי ספירת העומר) "ועל ידי זה ישפע שפע רב בכל העולמות". לכן מובא בספרים הקדושים, שהאדם, בעת קבלת מלכות שמים "בקריאת שמע", יקבל על עצמו מלכות שמים ויכוון שהקבלת מלכות שמים תהיה במסירת נפש. והיות שכל יום הוא בחינה חדשה, שצריכים לבנות את המלכות, שתהיה בבחינת גדלות, כל פעם התחדשות חדשה.

לכן בא הרמז של "כהן גדול", שבעבודה נקרא "העובד ה'", היינו מי שרוצה להתקרב לה' בבחינת גדלות הוא נקרא "כהן גדול" . וכשהוא הולך לקחת "אשה", הנקראת "מלכות שמים", הוא צריך לקבל "בתולה". כי "בתולה" נקראת שעוד לא נפגמה, כי בתולה נקראת כמו שכתוב "קרקע בתולה", שהוא כנוי לאדמה שלא נעבדה מעולם, כמו שכתוב "קרקע בתולה היתה", שלא עבדה אדם מעולם (ע"ז ל"ב).

כלומר, שהאדם צריך לקבל על עצמו עול מלכות שמים, כאילו אף פעם לא היתה לו מלכות שמים ואצלו זהו דבר חדש, וממילא הוא צריך עתה לחשוב, שהוא הולך עכשיו לעשות דבר חדש שמעולם לא ידע מזה, נמצא, שהקבלה זו שמקבל על עצמו, הוא צריך להתבוננות יתירה, בכדי לדעת מהי קבלת מלכות שמים, מה זה דורש, בכדי שתהיה עליו יראת שמים.

זאת אומרת, האדם צריך לעשות חשבון נפש, מה יש לו לעשות שיהיה ענין זה דבר תמידי אצלו. כלומר, מה דורש ה' מהאדם שקבל על עצמו עול מלכות שמים. הנה הכתוב אומר "מה ה' אלקיך דורש מעמך, כי אם ליראה אותי". ולחשוב מה זה יראה. מה שאין כן אם האדם לאחר שהפסיק מלזכור ענין קבלת מלכות שמים, לא חשוב מאיזה סיבות, ואח"כ נתעורר שוב לקבל מלכות שמים, אין הוא צריך להמשיך את קבלת מלכות שמים עליו מבחינת מה שהיה לו קודם שנפסק ממנו, ולומר, שאני צריך ללכת ולעורר את בחינת מלכות שמים, היינו שיהיה בהמשכיות. אלא הוא צריך להתחיל עבודה מחדש.

ויש לדמות זה לאדם שמת והיו לו מקודם דברים יקרי ערך. ובאו אח"כ הבנים שלו ורוצים לקבל את הירושה, מה שעזב להם אביהם. ועל זה בא חז"ל ואמרו (אבות פרק ב' י"ז) "והתקן עצמך ללמוד תורה שאינה ירושה לך". ויש לפרש, היות אם האדם בא למצב ששכח הכל, היינו שקבל ירידה, הרי הוא כמת. כלומר, מקודם הוא היה אדם חי, היינו שהיה לו מלכות שמים, שזה נקרא שהוא היה "דבוק בחיי החיים". וכשנפסק לו זה הוא נקרא מת, על דרך שאמרו "רשעים בחייהם נקראים מתים".

וברוחניות סיבה ומסובב נקרא "אב ובן". נמצא, שעכשיו הוא נקרא "בן" ורוצה לקבל על עצמו ממה שנשאר אחר מיתת "אביו". יש לפרש על זה "שאינה ירושה לך", אלא האדם צריך עתה להתחיל דף חדש בעבודת ה', כאילו עכשיו נולד, ועכשיו הוא רוצה לקבל על עצמו עול מלכות שמים, ואין לו ממי לקבל ירושה.

ובהאמור יש לפרש מה ששאלנו, מה מרמז לנו בעבודה "כהן גדול" ו"כהן הדיוט". יש לפרש, ש"כהן" נקרא זה שהוא עובד ה'. ויש שהם עובדים, השייכים להכלל. והם נקראים בשם "כהן הדיוט". ויש שהם רוצים לעבוד בבחינת הפרט, להגיע לבחינת גדלות, שהוא לעבוד בדרך האמת. והוא נקרא "כהן גדול".

ואצל כהנים גדולים יש סדר עבודה, שהוא סדר אחר לגמרי ממה שנוהג בבחינת הכלל. זאת אומרת, כי בזמן שהאדם עוסק בתו"מ בבחינת המעשה ועל הכוונה הוא סומך על הכלל. ויש אנשים שרוצים לעבוד גם עם בחינת הכוונה, היינו שהם רוצים לכוון, שכל מעשיהם יהיו לשם שמים.

היינו ש"כהן הדיוט" נקרא, שעבודתו היא בבחינת הכלל. ו"כהן גדול" הוא שעבודתו היא בבחינת הפרט. ובזה יש לפרש מה שהזה"ק אומר "ולמה צריכים שיקח רק בתולה בלי פגם". ומשיב "אלא אשה היא כוס של ברכה, שאם טעמו פגמו". שיש לפרש, ש"כהן גדול", היינו מי שרוצה להיות עובד ה' בדרך האמת, אסור לקבל אשה, היינו מלכות שמים מבחינת מה שכבר נפגמה אצלו. כלומר, להמשיך את בחינת מלכות שמים ממה שהיה לו בטרם שקבל ירידה, שזו כבר לא נקראת "בתולה", היות שהיתה לו המלכות שמים הזו מקודם לכן ונפגמה.

זאת אומרת, כדוגמת כוס של ברכה "אם טעמו פגמו", היינו המלכות הזו כבר טעמו מטרם שקבל את הירידה. וזה נקרא "אם טעמו פגמו", היות שכבר קבל ירידה. נמצא, שכבר פגם במלכות זו. לכן הוא צריך לקבל על עצמו מלכות שמים מחדש, כאילו שאף פעם לא טעם טעם של מלכות שמים, כנ"ל, וצריך לפתוח דף חדש בעבודה.

ובאמור יש לפרש מה ששאלנו מהו שכתוב "אלמנה וגרושה וחללה זונה, את אלה לא יקח". הנה אלמנה, יש לפרש, לאחר שהאדם קבל ירידה, האדם כבר נבחן למת. נמצא, האשה הקודמת, שהיא המלכות שמים שהיתה לו מלפני הירידה, היא נחשבת לגבי האדם כמו אלמנה.

וכמו כן יש לפרש מהי גרושה בעבודה. היינו, שהוא גירש אותה, מטעם שהיא לא מוצאת חן בעיניו, כי ברגע שהאדם אינו מסכים לעבוד בשבילה, מטעם שאינו מרגיש את חשיבותה זה נקרא "שהאדם מגרש את האשה". והגם שהיא לא רוצה להתגרש, מטעם שיש לה רחמנות עליו, היות שהמלכות רואה, איך שהוא משוקע באהבה עצמית, ומרחמת עליו, אבל הוא מגרש אותה, אפילו שלא לרצונה.

וזה ענין שהדין הוא "שהאשה מתגרשת בעל כורחה", היות ברגע שלא מוצאת חן בעיניו, זה נבחן שהוא מגרש אותה. לכן העובד ה', שנקרא כהן גדול, לא יחזור לקבל אותה האשה שהיא גרושה, אלא הוא צריך עכשיו להתחיל לקבל עול מלכות שמים מחדש, כנ"ל, ולא להתחשב עם מה שהיה.

וכמו כן, יש לפרש חללה, שלכהן אסור לקבל אשה חללה. שיש לפרש כנ"ל, כי בזמן שהאדם מתעורר שוב לעבודת ה', אם הוא בבחינת "כהן גדול", היינו שהוא רוצה לעבוד בגדלות ה'. כלומר שידוע, שבזמן שהאדם עובד בכדי לקבל תמורה עבור עבודתו, הוא לא מסתכל מי הוא הנותן, אם הוא אדם חשוב או לו, אלא שהוא מסתכל על התמורה. זאת אומרת, שאם בעל הבית הוא אדם פשוט ונותן משכורת כפולה מכפי שנותן אדם חשוב שיש לו איזה מפעל ומשלם משכורת, בטח האדם יעבוד אצל מי שנותן משכורת גדולה.

מה שאם כן אם האדם עובד בלי משכורת אלא מטעם שהוא רוצה לשמש אדם חשוב, בטח האדם הזה מחפש תמיד לראות, מי הוא החשוב ביותר ואצלו האדם רוצה לעבוד. ובהאמור יוצא, מי שרוצה לעבוד בבחינת הגדלות, היינו, שעבודתו בנויה על גדלות ה', היות שהוא רוצה לעבוד בלי שום תמורה, הוא נקרא "כהן גדול", כנ"ל "שכהן נקרא עובד ה' שרוצה להתקרב לה'", כמו שמפרשים על הכתוב "אדם כי יקריב מכם קרבן לה'", שמפרשים מכם שהקרבן הוא מכם עצמכם, היינו זה שהאדם מתקרב לה' נקרא "כהן גדול".

ולאדם הזה אסור לקחת אשה חללה, היינו, שתמיד בזמן שהוא הולך לקבל אשה הוא יקבל תמיד בתולה, היינו שאף פעם לא היה לה בעל, שפירושו שאף פעם לא היה משמש עם המלכות הזו, אלא תמיד מוכרחה להיות אשה חדשה. מה שאין כן אם כבר השתמש עם מלכות הזו, וקבל ירידה, ונפסקו לו את הקבלת מלכות שמים, וזהו מטעם שחילל אותה ולא התנהג עמה כמו שצריכים לתת כבוד למלכות שמים והתנהג עמה בבזיון, לכן לא יקבל אותה בחינה עוד הפעם, היות שכבר חיללה.

אלא, כנ"ל, שכהן גדול צריך להשתדל לקבל תמיד אשה בתולה, היינו שיצייר לעצמו שהוא מתחיל עכשיו לעבוד עבודת הקודש, ומה שהיה עד עכשיו לא מענין אותו, אלא הוא אומר שהוא מקוה, שמכאן ולהבא הוא ישמור אותה ויכבד אותה. וזה שכתוב "והוא אשה בבתוליה יקח".

וכמו כן יש לפרש מה שכתוב "אלמנה וגרושה וחללה זונה, את אלה לא יקח, כי אם בתולה בעמיו יקח אשה". ויש לפרש מהו זונה בעבודה. והענין, כי בעת שהכהן הגדול רוצה לקבל עול מלכות שמים, הוא צריך לקבל בתולה, שפירושו כנ"ל "קרקע בתולה", שהיא כינוי לאדמה שלא נעבדה מעולם. וממילא אין לדרוש מהאדמה הזאת שתיתן תבואה לאכול, זאת אומרת שמהאדמה הזאת אין האדם יכול לפרנס עצמו, אלא לאחר שיעבד אותה ויתן להאדמה כל הדרוש לה, אז האדם יכול לפרנס עצמו מן האדמה ולא מקודם לכן.

ובהאמור יוצא, שבזמן שהאדם מקבל עול מלכות שמים הנקראת "אשה", הוא צריך להיזהר, שלא ירצה שהאשה תהיה"זונה" מלשון זן ומפרנס. כלומר, שאם הקבלת עול מלכות שמים תפרנס אותו, כלומר שיהיו לו מזונות על ידיה בזמן שהוא עוסק בתורה ומצות, אז הוא מוכן לקבל אותה, אחרת אין הוא מוכן לקבל את האשה הזאת. זה נקרא בעבודה "אשה זונה".

אלא הוא צריך לקבל עול מלכות שמים בבחינת עול, היינו "כשור לעול וכחמור למשא", בלי שום תנאים. וזה נקרא "אשה בתולה", כנ"ל, שהיא בחינת קרקע בתולה, שאינה נותנת שום מזונות. ואם האדם מסכים לאלו התנאים, אז הוא יזכה להיות "כהן גדול" לקרב עצמו לה'.

ובהאמור יש לפרש בדרך העבודה מה שאמרו חז"ל (קידושין ע', ע"א) וזו לשונם "כל הנושא אשה לשם ממון הווין לו בנים שאינם מהוגנים, שנאמר בה' בגדו, כי בנים זרים ילדו". ויש להבין מה זה "הנושא אשה לשם ממון". הפירוש הוא כנ"ל, כי "אשה" נקראת בעבודה מלכות שמים. והוא מקבל על עצמו עול מלכות שמים, מטעם שהוא שמע, שיש לה הרבה ממון, שממון נקרא, שהיא תפרנס אותו, כלומר שע"י המלכות שמים יהיה לו טעם בתורה וטעם בתפלה, אחרת מספיק לו שהוא ממשיך באותה דרך שקבל מצד החינוך.

ובגלל מה הוא צריך עכשיו לקבל על עצמו עול מלכות שמים ולתת יגיעה, אם אין המלכות שמים מוסיפה לו פרנסה, שיהיה לו עכשיו ממה לפרנס עצמו יותר בהרחבה. מה שאם כן ממה שהוא מקבל עכשיו פרנסה, היינו כל המזונות שהוא מוצא עכשיו בתענוגי עוה"ז אין לו סיפוק. לכן הוא רוצה לקבל מלכות שמים.

זה נקרא "הנושא אשה לשם ממון", כלומר שכל הצורך שיש לו לקבלת מלכות שמים הוא בכדי להמציא סיפוק לאהבה עצמית. וזה נקרא גם כן שהוא "נושא אשה שאינה מהוגנת", כי קבלת מלכות שמים, מובא בכל הספרים הקדושים, צריכה להיות במסירות נפש. ויש על זה הרבה פרושים.

ולפי שאנו לומדים, יהיה הפירוש, שהוא מקבל מלכות שמים לתועלת ה' ולא לתועלת עצמו, שפירושו, שעל ידי זה שהוא מקבל על עצמו מלכות שמים, הוא רוצה "שיתגדל ויתקדש שמיה רבא" ולא לתועלת עצמו. נמצא, שאם הוא מקבל מלכות שמים לתועלת עצמו, נקרא זה "אשה שאינה מהוגנת". וזה נקרא "לשם ממון", כי ממון הוא הכוונה שמזה הוא יוכל לפרנס עצמו, היינו שע"י הממון יהיה לו סיפוק בחיים. אלא האדם צריך להשתדל שיקח אשה לשם שמים, כלומר המלכות שמים, הנקראת אשה, תהיה לשם שמים ולא לתועלת עצמו.

ובהאמור נבין מדוע האדם צריך לקבל את האמונה למעלה מהדעת, כי מדרך העולם הוא, שהאדם מסתכל תמיד על רווחים, היינו אם האדם לא רואה שירויח משהו מהעבודה, הוא בוחר להישאר במצב של מנוחה ולא רוצה לעשות שום תנועה, רק באופן שירויח משהו.

לכן כשאומרים לאדם, שהוא צריך לקבל מלכות שמים לתועלת ה', היינו למען שיתקדש שמו יתברך, שואל הגוף "מה יהיה לי מזה שאני אקבל על עצמי מלכות שמים, ומה יהיה הרווח שלי מזה". אומרים לו, אין מילים לזה שהגוף יוכל להבין את זה. אלא אתה צריך להאמין, שזהו דבר גדול בשבילך, בזה שיש לך זכיה לשמש את המלך. וזה נקרא "למעלה מהדעת", מטעם שאין מילים לומר להגוף, שיהיה בידו להבין את הכדאיות.

לכן בזמן שאין האדם רואה את הרווחים בתוך הדעת, זה נקרא שהיגיעה מרובה מהשכר, כי השכר אין הוא יודע מהו, והיגיעה הוא רואה, ואין הוא צריך להאמין על היגיעה. לכן, כל זמן שהאדם עוד לא זכה ליראת ה', הוא מסתכל תמיד על היגיעה, היות את התועלת מהעבודה הזו אין הוא יכול להבין, אלא רק להאמין למעלה מהדעת. לכן עבודה זו נקראת עבודה קשה וצריכים לרחמי שמים.

ובזה נבין מה שכתוב (כי תצא) "ואתה עיף ויגע, ולא ירא אלקים". היינו כנ"ל, היות היגיעה הוא רואה שנותן, והתועלת מהעבודה הזאת הוא עוד לא רואה, רק צריך להאמין, נמצא שהאדם נעשה עיף ויגע. וזה הכל מטעם שעוד לא זכה ליראת אלקים. שהאדם צריך לדעת, שהאמונה היא הכלי. ובזמן שהכלי נגמר כל צרכו וכבר ראוי לקבל, תיכף השפע ממלא את הכלי של האמונה, שהיא למעלה מהדעת. והשפע נקרא "יראת שמים", שאור הזה האדם משיג לאחר שנתן את הכלי הזה, הנקרא "אמונה למעלה מהדעת". ומטרם שהאדם זכה ליראת ה', האדם סובל יגיעה, משום שהאור אינו מאיר לו.

נמצא, האדם שרוצה לקבל עול מלכות שמים, הוא צריך לעבוד בבחינת למעלה מהדעת. כלומר, שזה יהיה לא לתועלת עצמו אלא לשם שמים, כנ"ל. וזה נקרא "למעלה מהדעת" מטעם שאין הגוף מסכים לזה, כי הוא לא מבין אלא רק מה שהוא לתועלת עצמו.

ובזה יש לפרש מה שאמרו חז"ל אמרו "אין ציבור עני". וידוע, ש"עני" נקרא שהוא "עני בדעת", כמו שאמרו חז"לּ (נדרים מ"א) "אין עני אלא בדעת". ואאמו"ר זצ"ל אמר, שמלכות נקראת "ציבור". ובזה יש לפרש "אין ציבור עני", היינו מי שמקבל עול מלכות שמים למעלה מהדעת, אין זה נקרא שאין לו דעת והוא עני, לכן הוא מקבל עול מלכות שמים. אלא להיפך, הוא עומד במדרגה שהיא למעלה להדעת, כלומר שהיא עוד יותר חשובה מדעת. כי ענין "מעלה" ו"מטה" בעבודה פירושו למעלה היינו למעלה בחשיבות, ולמטה נקרא למטה בחשיבות.

וזהו שאומר "אין ציבור עני" , שפירושו, שמי שמקבל על עצמו בחינת מלכות שמים למעלה מהדעת, אין הוא נקרא עני, היינו שאין לו דעת. נמצא, שעיקר עבודה היא לעבוד בבחינת למעלה מהדעת, כי זה שהאדם רוצה לעבוד לשם שמים נקרא "למעלה מהדעת", כנ"ל, היות שזהו נגד דעתו של הגוף. אבל האדם צריך לדעת, שגם לתורה אנו צריכים, כמו שאמרו חז"ל "בראתי יצה"ר בראתי תורה תבלין".

וזהו שכותב בספר "פרי חכם" (אגרות דף ס"ד) וזו לשונו "כי תכלית הנשמה בבאה לגוף, שתזכה בעודה מלובשת בגוף לשוב לשורשה ולהידבק בו יתברך, כמו שכתוב, לאהבה את ה' אלקיכם, וללכת בכל דרכיו, ולשמור מצותיו, ולדבקה בו. ומי יודע דרכי השם יתברך. אמנם זה סוד "אורייתא שיש בה תרי"ג אורחין", שההולך עליהם סופו שיזדכך, עד שגופו לא יהווה מחיצה של ברזל בינו לבין קונו, כמו שכתוב "והסירותי את לב האבן מבשרכם". ואז יתדבק בקונו, על כן מוטב, להשתוקק לציוויא דמאריה (היינו לבחינת תורה), "דמאן דלא ידע אורחין דמאריה וצווין דמאריה, שהם רזין דאורייתא, איך יעבוד ליה".

ובהאמור אנו רואים, שהאדם צריך להשתדל להשיג בחינת תורה. ובכדי להשיג בחינת תורה, צריך האדם לקבל את בחינת מלכות שמים למעלה מהדעת. כלומר, בבחינת שהיא נגד דעתו של אדם, היינו שבשביל עצמו אינו צריך לשום דבר רק לתועלת ה'. ובזה יש לפרש מה שכתוב (ויצא) "והיה זרעך כעפר הארץ". הנה "זרעך" היינו בנים. ובעבודה נקרא "בנים" הבנה בתורה ומצות. וה' הבטיח ליעקב שההבנה בתו"מ יכולים להשיג רק בזמן שהאדם מסכים להיות כ"עפר הארץ", היינו שהוא מסכים לקיים תו"מ אפילו שהוא לא מרגיש בזה שום הרגש, ואינו טועם בהתו"מ אלא טעם עפר, היות שהוא אומר "אני עובד עבור ה'". "ואם הוא רוצה, שאעבוד בשבילו באופן הזה, אני מסכים", אז הוא זוכה לגדלות ולהבנה.