תנועה גשמית ותנועה רוחנית
כי לא ראיתם כל תמונה
הנה כתוב, (דברים ד טו) "כי לא ראיתם כל תמונה", וצריך פירוש, כי מי פתי יחשוב ויהרהר אשר שום דמיון גשמי יפול בהבורא ית', והאמת, אשר על כן יש בעולם, בחינת השגה בבורא ית', כי אין שום רצון מתעורר במה שאינו במציאות, אלא יכולים אנו לדון בזה, במין הרוחני ובסדריו היותר רוחני מכל המציאות, וזהו עניין השכל, אשר צורתו נאחזת בהרגש האדם, בהבחנת אמת ושקר, אשר הבחנה זו נקראת גוף השכל, לעיני ראיית הגשמיים, והבן.
אשר על כן נאמר, הבחנה זו שהיא חלק אלקי ממעל, שזה באמת מופשט מכל דמיוני, רק נאחז בחושים, ונקרא החלטה, או מציאות, או אפיסת מציאות המתברר בחוקים ודרכים, אשר משפט הזה גוף השכל ותמונתו, והבן. ועל זה נוכל לומר, שהמשפט הזה הוא חלק ממעל, שעל כן תמונה זו נמצאת בכלל עצמו והרגשתו את עצמו ומציאותו, ודו"ק.
ועניין תמונה במשפט הזה, היא צורה שלימה וקבועה, על מצבה, אשר אי אפשר להחסיר ממנה, בכולה או במקצתה, ונקראת צורה מוכרחת ומחויבת, בלי תוספת ובלי מגרעת, ודו"ק.
וזה סוד, (מכות כד.) "אנכי ולא יהיה לך מפי הגבורה שמענום". אשר במאמר 'אנכי', נכלל גם כן 'לא יהיה לך'. פירוש, שאם היה נגלה עליהם הקדוש ברוך הוא במשפט המחויב, אז לא יצוייר שום תורה, ושום אזהרה, "לא יהיה לך", אלא הקב"ה נגלה עליהם במשפט רצונו, ולא היה מחויב, כמו אדם המראה עושרו לחברו, ואומר לו ראה שביכולתי להראות לך, ואינך רואה עכשיו את כל עושרי, והאמץ עצמך לזכור צורה זו, ואז יהיה ברצוני לתת לך חלק מעושרי, ומכל שכן שתראה כל עושרי, רק שיהיה שמור לך … צורה זו, דהיינו, שהחלטה זו לא ניתנה לך בחיוב, שאין מושל עליה, אלא שאני המושל, כי לי כל הארץ, כל הראיה ברצוני הפשוט, וכשארצה לא תזכור אפילו מה שראית, … וכשארצה תראה אותי תמיד, ולא עוד, אלא גם אזכיר לך כל הנשכחות, וזה מתכלית פלאי הבורא יתברך שמו, אשר לא יצוייר כלל בשום שכל, דהיינו, להשכיל על עניין בתכלית ההחלט, וישאר שכלו של זה, הוא רצונו, ולא חיוב להיות נשאר לממשלת עליון.
ותמיהני על החוקרים האלקיים, אשר כל חקירתם בושה היא לנו, כי מתאמצים להביא ראיה על המפורסם, שאינו צריך ראיה, ומה שנסתר מהכחשת גדרי הגשמיים ידחו בקש.
והאמת שהמצוי לא יצטרך כלל למופתים פילוסופיים, כי זה מושכל ראשון בכל צד ופנה, כמו ששאלו לאדם, מי כתב ספר חכמה כזה הפלא ופלא מכל עין, וענה לו שבאמת לא נמצא כלל חכם כזה בעולם, אך מקרה קרה, שבני הקטן שפך דיו לתומתו על הדפים, ונפזרו לאותיות בתמונותיהם, ונעשו אותם הצירופים הנוכחים, בקישורי דברי חכמה נפלאה.
אלא כל הסיתומים הם מהשגחתו לנבראים, וגם הכחשת מהגדרים שבגשמיים, ועל זה יסתמו פיהם לגמרי, כי באמת לא יקויים זולת בדרך התורה ומצוה, ולא בשום עיון שבעולם.
עוד יש לדעת, אשר חיוב המציאות צריך להמשך מהרגשת ההשגחה יתברך שמו, וזה נקרא הכרה שלימה, מביאה עמה אהבתו יתברך ושפעו הנחמד, מה שאין כן הנמשך דרך עיון השכלי ביבשות, אין ידיעה זו לא מעלה ולא מוריד, ודו"ק.
וזה שאמרו חז"ל, (שמ"ר פכ"ח) על הכתוב, (דברים כט יד) "כי את אשר ישנו פה עמנו וכו' ואשר איננו פה", שכל נשמות ישראל נמצאו בהר סיני.
כי ממעמד הזה נמשכו כל נשמות לישראל בכל הדורות, וזה שאמרנו, שענינה דומה לנפש הגופני, שהיא הוי' וחסרונה עמה, והרחבת חיותה תלוי בקביעת החסרון דוקא, כי אלמלא היתה הראיה חיובית, אז לא היתה נפש השכלי בעלת חסרון יותר, ואם כן לא היתה יכולה לאכול לשבעה, ואם כן היתה מתבטלת מכל וכל.
אבל מפלאי תמים דעים, אשר משפט הראיה היה מיד בחינת רצון מתלוה עמה, בלי שום חיוב, וניתנה תורף מזונות להעמיד הרצון הזה, בסוד, (דברים יא כא) "למען ירבו ימיכם" וכו'. וזהו שמירת התורה וחוקותיה. ובאופן זה משפט הראיה גלוי לעיניהם כאלו קבלו היום מסיני, וכל יום ויום בעיניהם כחדשות, כי בזה תלוי משפט הראיה, אבל בעברם על איזה חק שבתורה מיד ישארו בחשך כעורים לא ראו אור בעיניהם.
כבר ידעתם שאין השכליים בעלי גופים נעשקים מידיעת מאצילם כלל, כמו שאינם נעשקים מהכרת חבריהם כמותם, כי גם הרע כאח, אין נופל מבט ההכרה על רוחניותם ופנימיותם לבד, בלי כל לבוש, מפני שגם השכל בעצמו כבר מתעטף בלבוש, דהיינו, כח המדמה, וכיון שלא יוכל לדמות במוחו צורה רוחנית, בגלל זה נעלמה ממנו כל מין הזה.
ועם כל זה, כל הזמן המבט נופל על החיצוניות דוקא, דהיינו, גופו של חברו ותנועותיו הגשמיים, ובכח ההתמדה יכיר היטב בכל דרגותיו הרוחניות, כי רק זה רצונו להכיר ולא בשר גופם כמובן. ולא ירגיש כלל שום מיעוט ועצבון ממה שאינו מכיר שכלו ודרגותיו, בעצם צורתו הרוחני, כי אינו מחוייב להכיר את חברו יותר ממה שמכיר את עצמו, והבן. וגם פנימיותו אינו משיג, לכן הנברא כשהוא בקי היטב בכל חוקות הטבע ומשטרותיה הגשמיים, וענין מבטו נדבק בהם בהתמדה, על הנברא הזה נאמר, שהוא מכיר את הבורא פנים בפנים, פירוש, כמו שידבר איש את רעהו, שכל אחד מחלקיו מדובק ברעהו בדמיון, דהיינו, כח המדמה, בצורות ותנועות הגשמיים. וכח השכלי, בצורות ותנועות השכליים.
וכשנחקור לפי כוחנו במהות השכל, נלמד אשר הוא הקיבוץ בריות רוחניית, אשר מאותו הקיבוץ נמשך "הנהגותיו", פירוש, שכל יתרון האדם על הבהמה הוא, מפני שבבנין האדם נמצא אבר כזה, שהוא מוכן לאסוף בתוכו בריות רוחניות, וכמו כן נערך יתרון האחד על חברו בריבוי כח ההמשכה הנ"ל, וגם בצורות הבריות עצמם אשר אחד ממשיך בריות חשובות, והשני בריות שאינם חשובות כל כך, וכדומה.
החילוק בין בריה רוחנית אל ההנהגה היא, אשר גדר הבריה היא תמונה שכלית נמשכת ושוכנת במוחו, בלי כל השתנות , דהיינו, שלא תבוער תחת מקרי הזמן.
ועניין ההנהגה, הוא נופל תחת מקרי הזמן והמקום, כמו הכילי, בטבע יכול פעם אחד בחייו, לתת צדקה מרובה, מחמת המקום, או הזמן, והבן. ויש לדעת שההכנה הנ"ל, שנקראת מח האדם, היא כמו טפה מתמצית מכל אבריו ותכונותיו של גוף הגשמי.
ונדבר על ההמשכות הראשונות הנאספות ונמשכות למח האדם, דרך משל, בעודו ילד מסתכל בהויות בריות העולם לבוראה, מהם מתדבקים בהשכלות, מהם בעושר ומהם בגבורה, והוא בוחר לעצמו מעלת ההשכלה, כי מצאה חן בעיניו נמצא שהמשיך בתוכו בריה טובה, אשר יולד ממנו אחר כך הנהגות טובות, ואם מתדבק בעושר, נאמר שהמשיך למוחו בריה רוחנית פחותה.
לאחר שיגדל יותר רואה שיעורים, דרך משל, איש אחד עוזב כל הבנינים הגשמיים, ומתדבק בהשכלה, והשני בוחר בהשכלה וגם ממילי דעלמא אינו מניח ידו, אם הילד מגדל מעלת הראשון, נאמר שהמשיך בריה נחמדה למוחו, ואם מעלת השני ימצא יותר חן בעיניו, הוא משך למוחו בריה פחותה.
אחר כך בסוגי ההשכלה, אם מהבורא או מהנבראים, ואחר כך בדק, דהיינו אם לקבל פרס או שלא לקבל פרס, אשר כל התמונות, אלו נבראים, שמקבוץ הזה נעשה חומה אחת ושמו שכל.