השפעה ותענוג
הנה בחינת התכלית המושג בעולם הזה, הוא התענוג ומנוחה בו, שזה נקרא, שלוה. כמו שכתוב (משלי יז א) "טוב פת חרבה ושלוה בה" וכו'. כי (ב"ר פפ"ד ג) "בקש יעקב לישב בשלוה", (בראשית מט טו) "וירא מנחה כי טוב", אז נתמלאה בקשתו על ידי שקפץ עליו רוגזו של יוסף, שבן נמכר לעבד, והוא שכם אחד, שנטה את שכמו לסבול ויהי למס עובד. הרי שכל השלוה על ידי פת חרבה, כי אמר הקב"ה (ב"ר שם, רש"י לז ב) "לא דיין לצדיקים מה שמתוקן להם לעולם הבא" וכו', ואז זכה באמת בשלות העולם הזה.
ובאמת כל עיקר תענוג אמיתי, מושג בהשפעה לזולתו, ואפילו לקטנים הימנו, ומכל שכן לאדם חשוב, כמ"ש בקידושין (ז.) שאשה שנתנה דינר לאדם חשוב הרי כאילו קבלה הימנו ומקודשת לו, ואע"פ שהתורה אמרה שהזכר יתן כסף קדושין לנקבה, לא בשמים היא. וחכמים פירשו, שבאדם חשוב ישתנה הסדר. ובאמת אין שינוי כלל, כי יש לה הנאה ותענוג בהשפעתה לאדם חשוב, יותר מאילו קבלה הימנו. אלו ואלו דברי אלקים חיים, והבן.
וזה סוד שאמרו, רצה הקב"ה להשפיע לנשמות, שלימות התענוג, שלא יהיה שום פגם, ברא את העולם לעבוד ולמשא, ויגיע כפיך כי תאכל. מעביר פגם הבשת שמתלוה למקבל המתנות.
והנה פירותיה אוכלים בעולם הזה והקרן קימת לעולם הבא, ועצו ופריו שוים ממש, כי אותה בחינה שאוכל בעולם הזה, היא היא המתקימת בנצחיות. ואם כן, כיון שבזיעת אפו אוכל בעולם הזה, איך יצויר השלוה לעולם הבא. וגם אם תאמר שהקב"ה ישלם לו שכר כפול ומכופל, יותר ממה שהרויח בעולם הזה, אם כן, מה הועילו חכמים בתקנתם, הרי נמצא פגם הבשת באותו היתרון.
אלא שנמצאים שני מיני תענוגים. אחד מה שמקבל מאחרים, בחינת נוקבא, וזה דבר השוה לכל. והשני הוא אדם טוב, פירוש, שיש לו לב טוב, דהיינו, שאינו משגיח כלל על עצמו, ונותן לאחרים, כל מה שיש לו. וצריך להבין למה עושה כן, אלא שיש לו יותר תענוג מהשפעתו לאחר, כפול ומכופל מאילו מתענג בעצמו. כי כן טבעו, כי לבו נולד מהול מערלת לב, שדורש וצועק הב הב, על כן, לא מצויר אצלו כלל, תענוג לעצמו, אלא כל מגמתו ושלימות תענוגו, להשפיע לאחרים (ומכל שכן לחשובים שנוהג בכל אדם).
אבל לא כל אדם מחזיק במדה זו, אלא מרגיש את עצמיותו, ובכל פנות שהוא פונה, אינו אלא למלאות נפשו, שזה שלימות תענוגו. ובצער ישפיע גם לאחרים. ובזה יוכר ויובחן, בין דרגות הקדושה לדרגות הטומאה, בסוד (משלי ל טו) "לעלוקה שתי בנות הב הב". שזה בחינת ב"ן שלא נתבסם עדיין, ויש לו התפשטות לחשבון כלב.
וזה סוד, שבב' נברא העולם, דהיינו, דרך העבודה בבחירה, ודרך העבודה למעלה מבחירה, ותלוים ומקושרים זה בזה, בסוד פסיעות ומדרגות.
ונמצאים עוונות בעולם שאינם תלוים בתשובה, אלא צריך מיתה, שממרקתו, כי צריך להכין את הנשמות, לשתי מעלות. למעלה ראשונה, שיהיו ניזונים מיגיע כפם. ולמעלה שניה, שהמזונות לא יהיו בבחינת נוקבא, דהיינו בקבלה, כמו אכילה ושתיה, אלא שיהיו ניזונים ומתחזקים בשלימות, על ידי השפעתם לאחרים. ובזה יהיה כל קיומם בסוד הזכר, וזה סוד, מזון הנשמות לעולם הבא, שאין רעבון לבם נשקט כלל מתענוג של עצמם, אלא זולתם.
שתי הבחינות האלו קשורות זו בזו, שאלמלא לא נקבע בהם מעלה השניה, היה נמצא להם פגם אפילו בבחינות שלעולם הבא, שיותר ממה שהרויחו ניתן להם, כערך הנצחי לזמנו. ומעלה ראשונה, היא בריאת הנשמות, בערלת לב. שלולא זה, היה להם פגם אפילו בבחינת השפעה לאחרים, כעבד דשקיל ואזיל לאחוריה רביה, שאין לו מעלה ופחיתות.
ולכן הרשעים אינם פוגמים בקדושה כלל, בסוד (איוב לה ו) "אם חטאת מה תפעל בו". כי אם חובקים את ידיהם ואוכלים בשרם, כי מתים המה. אלא כל הפחד, שמא ישלח ידו ויאכל מעץ החיים, ואכל וחי לעולם, פירוש, שכל החוקים בהנהגה, כבר מוכנים בדרך קודם ונמשך, אם כן, אם הרשע, ישיג הקדושה ויקנה בעצמיותו, על ידי מעשים טובים ועבודה, והוא אינו מושלם, נמצא שמחסר מהקדושה, כמו גוזל וגונב לעצמו.
כי כבר אמרנו, שאין ענין הקדושה בחינת המשכה לעצמיותו, שזה אינו שלמות, אלא חסרון, ולא יחיה לעולם הבא בנצחיות, שמזון הנצחי, הוא מהנתינה לזולתו. ואם כן, ימות שם הרשע ברעב, כי יחסר לחמו, כי לא נמצא שם, ועל כן אותה בחינה של קדושה שינחל לנצחיות, יהיה בעוני וחוסר כל.
וזה שאמרו, (עי' רש"י דברים ז י) "שהקב"ה משלם שכר הרשעים בעולם הזה, כדי לאבדם מעולם הבא", שאינם ראוים להתקיים שם, שמפרידים בקדושה כנ"ל.
וז"ש רשב"י, (הקדמת הזוהר הסולם אות קצב) "ווי אי אימא" - פירוש, אותו הסוד שמבטל בחינת להט החרב המתהפכת במקצת ע"ש - "ינדעון חייבין היך יפלחון למאריהון", דהיינו, שפחד שלא ינחלו הקדושה, ולא יספיקו מחמת רשעתם להשלימה, בהתפשטות זוהמתם כנ"ל.
ובאמת כבר שם הקב"ה, להט החרב המתהפכת, וכשמגיע על ראשם של רשעים הנ"ל, מיד ימותו, ולא יגעו בקדושה כלל. בסוד, (אדר"נ פ"א מ"ה, תק"ז תקון סא צד.) "רשע אל תגע בי". ואש של גיהנם מיסרו, דהיינו בחינת "הב הב", והוא מרגיש השפלות מאותה בחינה, מתוך סיבוב היסורים שיחולו על ידי זה, על ראשו.
וכשעושה תשובה, מחיים אותו, ואף על פי, שעדין אינה תשובה שלימה. מכל מקום, צריך להחיותו, כדי להזמין לו כח לסבול את צער הגיהנם עוד הפעם כנ"ל, בסוד הגלגול, עד שמנוקה מזוהמתו, ונעבר ממנו ערלת לבו. והלב מבין שלעצמו אין שום מציאות תענוג וקבלה, ובאמת גם לא יחמוד כלל, כי העצמות גברה על הכלי והתבטל הכלי משליטתו, ונקרא קדוש לאלקיו, כי כל מגמתו בלתי להוי' לבדו, ולא לעצמו, כי אינו מרגיש את עצמו.
וזה סוד, החזרת הדין לחסד. דרך משל, העני שלא אכל כל היום, ורעב מאד, ולעת ערב מצא ככר לחם, וכבר סכינו בידו לחתכו ולאכלו, מכל מקום, אם יגיע באותו זמן עשיר נכבד מאד לביתו, מיד יזמינו לסעודתו הקטנה, והעשיר אוכל והעני שבע ומתענג יותר מהאכילה של העשיר, כי אין שיעור ועסק לשביעה הבא מרוחני, על שביעה הבא מגשמי.
אלא צריך שיזדמנו שתי בחינות הנ"ל, בשני הפכים ממש, דהיינו, בתכלית הרעבון של העני וכו', יזדמן אליו העשיר וכו'. וצריך להתגלות בעולם הזה דוקא.
על זה צריך ב' לבבות, לב כסיל יטה בתחילה בצמאון גדול, (ניכר בגודל העבודה) ללב חכם, בבחינת, (תהלים מב ג) "צמאה נפשי לאלקים", דהיינו, בחינת נוקבא, על ידי גילוי א"א.
ואחר שיש לו לב אחד, לב חכם, צריך לבא לשלימות, שלא ירעב ולא יצמא לעולם, רק להשפיע לזולתו, בשביל זולתו. והוא נאמן בית, בחינת דכר, ע"י גילוי עתיק כנ"ל. ועתה הוא ראוי לתענוג הנצחי, וחי לעולם, בשמחה רבה, כי מזונו מצוי שם בשלוה, שרואה זולתו אוכל, והוא מתענג מהשפעה לזולתו.
וכיון שבחינה קדושה זו הגיעה גם כן על ידי עבודתו, שהמציא לו הבורא, אין כאן פגם של בושת, אפילו ביתרון. כי כבר מורגל בתענוג הזה בעולם הזה, כי צריך לראות עולמו בחייו. כי אוכלים פרותיהם בעולם הזה, אך הקרן שמור.
ומה שהעולם הזה קצר הוא, אין המניעה מצידו, לכן ממש זה שאוכל ומתקיים על ידו בעולם הזה הקצר, ממש זה אוכל ומתקיים על ידו בעולם הנצחי. ונמצא שילום שכרו ממש, מדה במדה, לא פחות ולא יותר.
וידוע אשר כל התענוג הוא בהתרת הספקות, וכפי הנ"ל, מבואר ב' בחינות אכילה של עולם הבא, שאין בו אכילה ושתיה גשמית. כי לחסרון גשמי יש שביעה גשמי, ולעולם הבא כשנעבר רוח הטומאה, לא יצוייר במוחו חסרון גשמי. כי בא להתפשטות הגשמיות. גם מתענוג דהתרת הספקות.
ולכן בחינת אין סוף מתלוה בכל בחינת השפעה, קודם לו, בזמנו, ולאחר זמנו. בסוד, בגו כל עלמין, סוד אצילות. ולבר כל עלמין, סוד עתיק. דהיינו לתכלית הנ"ל, להרגילו בבחינת תענוג הנצחי להשפיע לזולתו. ולכן הוא לבר כל עלמין. שאז כל עיקר עבודתו למעלה מכל החסרונות, בסוד (ברכות יז:, וש"נ) "וחנינא בני די לו בקב חרובין", בסוד, תורה מהר חורב. וכל הכוונה שם לקבל גילוי עתיק בעולמות באהבה, להשפיע לח"ס דבתר כותלא. ולא להפיל הכותל, אלא בסוד (תנחומא שמות י) "לא זזה שכינה מכותל מערבי". ומתאמץ לשמח את השכינה שם.
אבל בעולם הזה אין שלימות התענוג בזווג דבתר כותלא. כי מסופק הוא האם, (תהלים קיג ט) "אם הבנים שמחה", בכותל מערבי, אלא שמתאמץ בכח אמונת הצדיקים, ועובד ומשפיע שמחה במקום הזה ובדרך זה.
ולעתיד יהיה גילוי עתיק בפועל, (אוכלים) רואים עולמם בחייהם. כי, (ישעיה נב ח) "עין בעין יראו בשוב הוי' ציון". ומכירים שאמונתם עשתה פירות בשעת מעשה שהיה. וזה, אין תענוג כהתרת הספקות. כי יראו בעליל כי היה להם כח גברא בשעת מעשה, והולידו חיל רב. וזה גילוי בחינת חסרון שבדכר, ואולי הוא סוד גידין שאין בהם חלל, הנמשכים ממוח לגוף. ובחינה זו היא אכילה של עולם הבא, בסוד הדכר הנ"ל.
וזה הוכחת דוד המלך לדואג ואחיתופל. (ב"מ נט.) כי "המלבין פני חברו ברבים", אשר כל מגמתו להלבנת פנים, ואזיל סומקא ואתי חורא, "אין לו חלק לעולם הבא", כי אין שם גוונין דעולם הזה כלל, ואין שם כל תמונת הפנים דחיור וסומק. וכיון שלא יתיר שם הספקות, נמצא גווע ברעב, כי יחסר לחמו להתעדן בו.
אבל הבא על א"א עושה תשובה, דהיינו, בשוב הוי' ציון, בסוד עין בעין. ולא כעולם הזה שהשכינה היתה מדברת מתוך גרונם. ויראה שלא החסיר מדל לחמו בשעת מעשה, אלא אם הבנים היה משמח בהוד והדר, ולא הי' נוקבא לס"א חלילה, אלא דכר לקדושה להורות תשובה לא'.
פירוש, שלא זזה הא' ממקומה, מבית א-ל. ורואה שמחת הבורא ממעשיו תמיד. וזה יש לו חלק לעולם הבא, כי הוא מזון הנצחי כנ"ל. כי שפע הלובן מגיע לרבים, ושפע תשובה ליחיד. וז"ס, (תק"ז תקס"ט) ויש צדיקים שמגיע אליהם כמעשה וכו'. וזה סוד, (סוכה מה:) "בני עליה והן מועטים". כי בעליה זו לא ניכר בין צדיק לרשע. פירוש, בין ארור המן וכו'. בסוד (אסתר ד א) "ומרדכי ידע את כל אשר נעשה". לכן צריך גורל על שני השעירים והגורל מבחין, בסוד (שם ט כח) "ימי הפורים האלה לא יעברו" לעולם, וזה גורל הצדיקים.