ביאור המדרש ויכל אלקים

במדרש (ב"ר פ"י י) "רבי שאליה לרבי ישמעאל בר"י, א"ל שמעת מאביך מהו (בראשית ב ב) ויכל אלקים ביום השביעי" אתמהא, וכו'. (כתיב (שם א') ויכלו השמים" וכו', דקאי ודאי אששת הימים.) גניבא אמר משל למלך שעשה לו חופה וציירה וכיירה ומה היתה חסרה כלה שתכנס לתוכה, כך מה היה העולם חסר שבת. רבנן אמרי משל למלך שעשו לו טבעת מה מה היתה חסירה חותם כך מה היה העולם חסר שבת". עכ"ל.

והנה דברים הללו סתומים מאד, כי גניבא מתרץ הכתובים אשר הבריאה נחלקת לחתן וחופה מצד אחד, שזה נגמר ביום הששי, כולל כלה מצד האחר, שזה נגמר ביום השביעי. ורבנן מחלקים ומדמים לטבעת וחותמו, אשר טבעתו של מלך נגמרביום הששי, וחותמו של מלך ביום השביעי. וצריכים להבין למה רמזו באלו הדברים, ולמה השביתה של יום השביעי יהיה כמו חותם המלך, או כמו כלה, הלא השביתה אין בה שום מעשה.

ונקדים דברי המדרש (ב"ר פ"א) על הכתוב "ואהיה אצלו אמון וכו'. התורה אומרת אני הייתי כלי אומנותו של הקב"ה, בנוהג שבעולם מלך ב"ו בונה פלטין אינו בונה אותה מדעת עצמו,אלא מדעת אומן, והאומן אינו בונה אותה מדעת עצמו אלא דיפתראות ופנקסאות יש לו לדעת האיך הוא עושה חדרים, האיך הוא עושה פשפשין, כך היה הקב"ה מביט בתורה ובורא את עולם, והתורה אמרה בראשית ברא אלקים, ואין ראשית אלא תורה".

והדברים פלאים, כי דימה את השי"ת כמלך שאינו בונה ביתו מדעת עצמו, אלא מדעת אומן, כן השי"ת לא ברא את העולם מדעת עצמו, אלא שהיה מביט בתורה וברא את העולם, פליאה מאד. ועוד וכי התורה לא דעת השי"ת הוא ח"ו, ואיזה דמיון יש כאן למלך שאינו בונה ביתו מדעת עצמו, אלא על ידי אומן.

הענין הוא, כי בריאת העולם הזה היה עניין חידוש, יש מאין, כמ"ש הרמב"ן על הפסוק, (ישעיה מה ז) "יוצר אור". שאין עניין בריה נופל אלא על בחינת חידוש, דהייינו החושך, וע"כ כתוב "ובורא חושך". מה שאין כן האור שהוא יש מיש ישר מהשי"ת, אין בזה חידוש, ואינו נקרא אלא יצירה. וכן השם 'עולם', ירמז ג"כ לשון העלם, כלומר שהשי"ת ברא מקום העלם לאורו ית', שהוא כל מציאות העולם לכל פרטיו אשר טבעם הוא רק להעלים על אורו ית' כמ"ש (שם טו) "אכן אתה א-ל מסתתר".

וטעם הדבר הוא, כי תכלית הבריאה הזאת, הוא להנות לנבראיו ע"י שיעסקו בתורה ומצות, בדרך בחירה, שעל ידי זה מקבלים שכרם, ואם היה אורו מגולה בעולם, לא היה עדיין בחירה בעבודתו ית', אלא שהיו מקיימים מתוך הכרח, ולא יתכן שכר על זה.

ועתה מובן המדרש הנ"ל, שדימו את השי"ת כמו מלך שבונה ביתו שלא מדעתו, אלא מדעת אומן, כי בריאת העולם היא המצאת חידוש של חושך והעלם על כבודו ית', בבחינת יש מאין, וע"כ זה מכונה שבראו שלא מדעתו, כלומר, לא בבחינת יש מיש, כי אז לא היה שום המצאה וחידוש, אלא שהביט בתורה וברא את העולם, כלומר, שהביט לברוא מקום כזה שיהיה מציאות לקיים מצוות התורה ולקבל שכר, וז"ש "בראשית ברא אלקים", כלומר, שהתאים מלאכת הבריאה שהיה קיום התורה ומצוות נוהג בה, ע"ד שאמרו ז"ל (מכות פ"ג מט"ז, אבות פ"ג מי"ג) "רבי חנניה בן עקשיא אומר רצה הקב"ה לזכות את ישראל לפיכך הרבה להם תורה ומצוות". כלומר, שע"כ ברא בעוה"ז העלם והסתר פנים, כי עי"ז מתרבה ומתגדל שכר התורה והמצוות כנ"ל.

וז"ש חז"ל (ב"ר פ"א י) "למה נברא העולם בב' שהוא לשון ברכה", דהיינו כאמור, שעי"ז שבראה בהסתר פנים, יש מציאות להתברך ע"י העסק בתורה ומצוות באמונה, ובהתחזקות ע"ד בחירה, מה שאין כן אם היה כבודו ית' מגולה, לא היה כאן שם מעשה וחשבון לקבל ע"י שכר ולהתברך, כי היינו מוכרחים בעבודתו ית' כמלאכים. (וז"ש ב"ר פי"א ו, כל מה שנברא בששת ימי בראשית צריכים עשיה ותיקון ע"י מעשה בני אדם, ואפילו האדם עצמו צריך תיקון.)

וז"ש (ב"ר פ"י יב) "רבי לוי בשם ר' יוסי ב"ר נהוראי,  כל זמן שהיו ידי קוניהם ממשמשין בהם היו מותחים והולכין, כיון שנחו ידי קוניהם מהן ניתן להם נחה, וינח לעולמו ביום השביעי". פירוש, כי מלאכתו ית' בבריאה היא מלאכה של העלם כנ"ל, שכל הפרטים שנבראו בששת ימי בראשית המה מחסרונות והעלמות, כדי להרבות הברכה והשכר, כפי טבע התורה והמצוות, ואומר ר' לוי, שההעלמות האלו היו מותחים והולכים, כל זמן שהיו ידי קוניהם משמשים בהם, דהיינו, עד יום השביעי, כיון שנחו ידי קוניהם ניתן להם נחה, כלומר, שפסק מלאכת ההעלם, ונתגלה אור פניו ית', שהרי הפסיק מלהעלים יותר.

והפסקה זו עשתה ג"כ רושם פעולה בעולם, דהיינו, (שמות כ יא) "וינח ביום השביעי". שמסבת הפסקת ההעלם מאיר אור פניו ית' בעולם ג"כ.

ובזה מובן מאמר חז"ל (סנהדרין צז.) "א"ר קטינא שית אלפי שני הוו עלמא וחד חרוב וכו'. תניא כותיה דרב קטינא, כשם שהשביעית משמטת שנה אחת לשבע שנים, כך העולם משמט אלף שנה לשבעת אלפים שנה, שנאמר (ישעיה ב יא,יז) ונשגב הוי', לבדו ביום ההוא. ואומר, (תהלים צב א) מזמור שיר ליום השבת, ליום שכולו שבת". וקשה מאחר ש"ונשגב ה' לבדו ביום ההוא", משום זה יחרב העולם?.

וז"ס, "שית אלפי שני הוו עלמא וחד חרוב", כי אחר כלות ימי המעשה, בשיעור "שית אלפי שני", כי ההעלמות מצד השי"ת נבראו בששת ימים, שהשאירו חסרונות בכל דבר ודבר, שהחסרונות היו בהעלמות, והתיקון של אותם חסרונות ע"י בני אדם, בעסק תורה ומצוות, (להמשיך שכר וברכה וחיים) הוא בשתא אלפי שנים, כלומר, אלף שנים לכל יום, ואחר כך מתחיל יומו של ההפסקה להגלות, דהיינו, יום השבת, שהוא גילוי אור פניו ית'. אבל בלי שום קיום לבריאה, כי בזמן השביתה לא פעל כלום בבריאה. וע"כ אלף השביעי הוא חורבן העולם, באופן שגילוי אור פניו וחורבן העולם, באים שניהם מכח השביתה וההפסקה, של יום השביעי. וז"ס השמיטה, שאסור לחרוש ולזרוע, דהיינו, ג"כ לגלות את השבת, לפי שהיא בחינה הקדושה אחר ששת השנים של ברכה.

ובזה מתבאר המדרש הנ"ל, שדימו מלאכת ששת ימי המעשה לחתן וחופה, ואת השביתה של יום השביעי לכלה, כי חתן וכלה מדומה בחז"ל תמיד למשפיע ומקבל, ע"ד שאמרו, (נדה לא:) "בא זכר בעולם בא ככרו בידו וכו', נקבה אין עמה כלום". כי הנקבה לית לה מגרמה ולא מידי, אלא רק מה שבעלה נותן לה.

לפיכך נבחנים ששת ימי המעשה לבחינת חתן וחופה, כי אז הוכן מקום להתברך ולהרויח, כל השכר והתענוג שחשב השי"ת להנות לנבראיו, והרי זה דומה לחתן שיש לו כל טוב וגם חופה הכין בשביל לישא אשה, אבל הכלה איננה, כלומר, שאין לו למי להשפיע, כי אינו דומה העוסק בתורה ומצווות שלא בפני המלך, אלא בהסתר פנים, שאינו ברור לו למי הוא משפיע. וזה שאמרו שהיה העולם חסר שבת, כי ההעלמה היתה יותר מדי, והיה חסר אור פניו ית', וזה פעל "ויכל אלקים ביום השביעי", כי אז הפסיק ההעלמה ונגלה אורו ית' לעולם ונשלם הבריאה.

ורבנן מדמים לטבעת וחותמו, כי הטבעת שנותן המלך במתנה אל אשר חפץ ביקרו, הוא ודאי עיקר המתנה, אבל החותם שחוקק עליה הוא בלתי ממשי,עם כל זה איזה מרחק הוא בין הזוכה לטבעתו של המלך בלי חותמו, להזוכה שהמלך גם נותן חותמו עליו, שגלוי לכל שטבעתו של מלך הוא... עיקר הטבעת, דהיינו, כל התענוג ... ברכה ושכר וחיי הנשמות, נעשו על ידי בריאת ששת ימי המעשה, דהיינו, גודל ריבוי ההעלמות שבנם כנ"ל, כי כל השכר הוא עי"ז. אמנם ודאי חסרון החותם הוא דבר גדול, ועל כן בסיבת השביתה של יום השביעי, דהיינו, הפסקת ידיו מהעלמה גרם לאור החותם, כי נחקק החותם על הטבעת, והכל יודעים שטבעתו של מלך הוא, כי אז נגלה אור פניו ית', שה"ס, הקדושה בשביעי, והברכה בששת ימי המעשה, באופן, 'ויכולו' דששי, פירושו על הברכה, 'ויכל' דשביעי, פירושו על הקדושה.

ובזה מובן מדרש פליאה (ב"ר פי"א ט) "תני רשב"י אמרה שבת לפני הקב"ה רבש"ע לכולם יש בן זוג ולי אין בן זוג א"ל הקב"ה כנסת ישראל היא בן זוגך, וכיון שעמדו ישראל לפני הר סיני, אמר להם הקב"ה זכרו הדבר שאמרתי לשבת, כנסת ישראל היא בן זוגך, היינו הדיבור (שמות כ ח) זכור את יום השבת לקדשו".

והדברים מפליאים, ראשית, מה  עניין בן זוג החסר לשבת. שנית, למה ישראל הם בן זוג.

ובמתבאר לעיל, אשר תכלית שמים וארץ מבחינת הברכה ושכר הנשמות, נגמר לגמרי מהכנה של ששת ימי המעשה, ועליו נאמר (בראשית ב א) "ויכלו השמים והארץ וכל צבאם". שעל כרחו דימו אותם חז"ל לחתן וחופה נאה, ואינו חסר אלא כלה, או הטבעת המוגמרת, שאינה חסרה אלא חותם. אבל תכלית הקדושה בלבדו הוא שנגמר ע"י השבת, שהיא מכונה משום כך חותמו של מלך וכלה, מובן היטב טענת השבת, לכולם יש בן זוג, כלומר, לפרות ולרבות ולהתגדל בברכה, ולי לא נתת בן זוג, כי אין לי להשפיע כלום, כי מיום השביעי אינו נמשך שום שכר וברכה כנ"ל, כי אלף השביעי חרוב הוא, ואין בו ברכה והשפעה כלום.

ואמר לה השי"ת, "כנסת ישראל יהיה בן זוגך", כלומר, ע"י שכנסת ישראל יזכו לברכה בכח ששת הימים, ישפיעו הברכה גם ביום השבת.

ובזה מובן גם המדרש, (הובא בטור או"ח סימן רצ) "אמרה תורה לפני הקב"ה כשיכנסו ישראל לארץ, זהרץ לכרמו וזה רץ לשדהו ואני מה תהא עלי, אמר לה יש לי זוג שאני מזווג לך ושבת שמה".

הפירוש הוא כנ"ל, כי התורה ומצוות שישראל מקיימים ע"י בחירתם בזמן הסתר פנים, אע"פ שבו טמון כל הברכה והתענוג שרצה השי"ת להנות לנבראיו, מ"מ עדיין אין בו שלימות, כי הוא דומה לחתן וחופה, שיש לו כל ההכנות לנשואין, אבל הוא חסר כלה, או כמו טבעתו של מלך ואין חותמו של מלך עליה. וזה שטענה התורה, כשיכנסו ישראל לארץ ויקיימו התורה והמצוות, כמו שציוית אותם, מ"מ ואני מה תהא עלי, עדיין העיקר חסר לי כאמור.

והשיב לה הקב"ה יש לי זוג שאני מזווג לך, ושבת שמה, כי ביום השבת, אגלה אור פני לישראל בגלוי, ויזכו לכלה והחותם שלי, ויהיה לך כל השלימות בקדושה ובברכה.

והנה נתבאר שהתורה והשבת הם כמו חתן וכלה, ב' פלגי גופא, שאין להם שלימות זה בלי זה, כי תורה בלבדה היא ברכה השלמה, אבל חסרה קדושה, וכטבעת בלי חותם דמי, ושבת בלי תורה, היא קדושה בלי ברכה, וכחותם בלי טבעת דמי, באופן שהשלימות בא ע"י שניהם יחד.

ובזה מובן דברי חז"ל, (שבת פח.) שבשעת מתן תורה כפה עליהם ההר כגיגית, ואמר אם תקבלו התורה מוטב, ואם לאו פה תהא קבורתכם.

והוא כי אמרו חז"ל (שם פו:) "ודכולי עלמא בשבת ניתנה תורה לישראל". ונודע אשר מצות השבת קיבלו בטרם שקבלו התורה, כאמרם ז"ל, (שבת פז:) על הפסוק, "כאשר צוך ה' אלקיך" ששבת במרה נצטוו. וא"כ כשעמדו בהר סיני בשבת, ונגלה עליהם אור השבת בשלימות, דהיינו, קדושה בלי ברכה, אז לא יכלו להתקיים בשום אופן, כי היה דומה לאלף השביעי, שמטעם "ונשגב ה' לבדו ביום ההוא", שהוא אור השבת, שאין בו שום השפעה של קיום לעולם, מוכרח העולם להחרב, וזהו, "אם תקבלו את התורה מוטב". כי אז יהיה לכם גם ברכה וקיום וחיים, הנמשכים מכח התורה, "ואם לא פה תהא קבורתכם", כי לא תוכלו להתקיים באורי המגולה אפילו שעה אחת, באופן שמחמת גילוי אור השבת היו מוכרחים לקבל התורה מאונס, כי פסיק חיותייהו.

וז"ש, (שמות טז כט) "ראו כי הוי' נתן לכם השבת על כן הוא נתן לכם ביום הששי לחם יומים", פירוש, שמקודם אמר, (שם כה) "שבת היום להוי היום לא תמצאהו בשדה". שפירושו שמכח אור השבת לה', אי אפשר שיהיה מן ביום השביעי, כי מיום השביעי לא נמשך כלום, כי ע"כ שבת ה' מכל מלאכתו, וא"כ היו צריכים להמצא ברעבון, אמנם מצד שבת "לכם", כלומר, ע"י ההכנה שלכם בתורה ומצות, מזמן הסתר פנים כמ"ש, (שם כח) "עד אנה מאנתם לשמור מצותי ותורתי", תזכו ותראו "כי ה' נתן 'לכם' השבת", שתוכלו להתברך ולהתענג גם בשבת, וז"ש והיה זה כי "נתן לכם ביום הששי לחם יומים", שהעודף תנוחו ותתענגו ביום השבת, כמו החתן המשפיע לכלה, כן יום הששי משפיע סעודה ותענוג ליום השבת.

וז"ש המשורר "לכה דודי לקראת כלה", דהיינו, התורה ומצות שהיא בחינת חתן כנ"ל, ילך וישפיע לכלה, דלית לה מגרמה מידי, אשר אז "פני שבת נקבלה" בבחינת "שבת לכם". אבל מי שלא טרח בע"ש בתורה ומצות איך אפשר לקבל פני הכלה, כי אז הוא בבחינת "שבת לה'", שאין לו בן זוג, ואי אפשר להתקיים בו.

וז"ש, "בואי בשלום עטרת בעלה 'גם' ברנה", וקשה 'גם' מהו? אלא הכונה, לאחר שיש לנו תורה ומצוות מערב שבת, א"כ אנו מזמינים הכלה, שהיא עטרת בעלה, דהיינו, חותם המלך, מפני שיהיה 'גם' ברנה (בשמחה) ובצהלה, שיש לנו הברכה של ערב שבת גם כן, והחתן משפיע לה כל טוב.