מזמור לאסף
"מזמור לאסף, קינה לאסף מיבעי ליה אלא ששבח להקב"ה, שכלה חמתו בעצים ואבנים" וכו' (איכ"ר ד טו).
"חמתו" פירוש, כלי שלו, כמו חמת מים, כי הנה אורו של משיח אין לו כלי בזמן הזה, שאם היה לו כלי, מיד היה מתגלה, כמו שכתוב, (תהלים צה ז) "היום אם בקולו תשמעו", אבל מתגלה לאט לאט, ולבושיה מניה וביה, כהדין קמצא דלבושיה מיניה וביה. כי סוד הלבושים בעולם הזה, מבחינת עץ הדעת טוב ורע, וזה עושה כל המדרגות, בבחינה הזו של טוב ורע, בסוד (נצבים ל טו) "ראה נתתי לפניך היום את החיים ואת הטוב ואת המות ואת הרע", שזה סוד הבחירה, וענין של שכר ועונש, בעולם הזה ובעולם הבא, ועל כל זה יש כלים בעולם הזה, דהיינו, שהגוף משיג האורות אלו, בסוד הטוב ומטיב, או בסוד, טוביה גניז בגויה, שזה נמי בחינת השגה, שמתוך זה, מואס ברע, (קהלת ב יג) "כיתרון האור מן החושך", וזה (ברכות ס:) "המכין מצעדי גבר", ואפילו (אבות פ"ה פ"ט) "הולך ואינו עושה, שכר הליכה בידו", כי סוף סוף יעשה תשובה מאהבה, (יומא פו:) "וזדונות נעשה לו כזכיות", ונמצא שפוסע ומתעלה על ידי זה, על סולם של הקדושה.
אבל אורו של משיח, שהוא התכלית האמיתי הנצחי, שעליו אמרו (ישעיה סד ג) "עין לא ראתה", אין לו שום כלי עדיין בזמן הזה, קודם גמר התיקון לגמרי, והוא בסוד, (תהלים יח יד) "ישת חושך סתרו", אבל כיון שהאור הזה, הוא העיקר המקווה לנו, צריך גם בזמן הזה להרגיל בו הנשמות. ועל כן הוא בתוך כל עלמין, ולבר כל עלמין, ומתלוה בכל המדרגות והברכות שבעולם, קודם המעשה ובשעת המעשה, אבל בהעלם גדול, בסוד, (תק"ז תקון ע' קכא.) "לית מחשבה תפיסא ביה כלל", פירוש, שלא ניתן בשום אופן להרגיש זה, בבחינת אור, או טוב, כי הוא מרומם ונשגב מכל העולמות.
וזה סוד, שלידת משיח בא ממעשה של תמר ויהודה, שמצאה בפתח עינים אשר על הדרך, דהיינו, מקום הפרשת דרכים, והוא נטה לה אל הדרך, דהיינו, שנדמה לו שנטה מדרכו הטוב, והכתוב מעיד עליו, (וישב לח טז) כי "לא ידע כי כלתו היא", מששת ימי בראשית, כי ה' העלים ממנו, מטעם הנ"ל, כיון שהיה כאן סוד לידת משיח בן דוד, לא ניתן ידיעה וכלי לדבר זה בסוד טוב ורע, אלא בסוד כמי שכפאו שד, אבל צריך גם כן לסוף פסוק, דהיינו, (תהלים צ יז) "בור כרה ויחפרהו ויפול בשחת יפעל", לזה נתנו עליו נסיון גדול, של, "היא מוצאת, והיא שלחה", והיה צריך להודות על חטאו, בפני כל עם ועדה, ונמצא שם שמים מתקדש יותר ויותר, וכאן נעשה סוד הכלי לקיום, אבל גם כן בלי השגה, דהיינו, בלי הרגשה כנ"ל.
וזה סוד חורבן בית המקדש, כמ"ש, (מדרש פ"א נוסח ב פ"ו, וע' ירוש' ברכות פ"ב ה"ד) "ביום שחרב בית המקדש נולד הגואל", ולא היה יכול האור הגדול הזה למצוא לו כלי כנ"ל, על כן הוא בסוד לבושא מיניה וביה, שאין נראה יותר מלבושא בלבד, בלי פנימיות, דהיינו בסוד החושך, כי כאן צריך 'שיכלה חמתו', סוד החמת, שמקבלים בו מים, ואם כן, מהראוי היה, שיהיה מושפע חושך גדול לישראל, אבל הקב"ה ברחמיו, טכס עצה אחרת לכילוי החמת, על ידי חורבן העצים ואבנים, דהיינו, שנעשה רק החושך בחיצוניות, אבל בבתי גואי, "עוז וחדוה לפניו". וזה היה די ללבושא מניה וביה, שהיה מוכרח לבא באור של לידת משיח כנ"ל, בסוד סובל חלאים, ואשמועינן חז"ל, שזה נוהג בכל אדם ובכל זמן, שאם (סנהדרין צח.) "זכו עם ענני שמיא, לא זכו עני ורוכב על חמור", דהיינו הכיסוי של חושך הוא בפנימיות שלו, אבל אם לא זכו, ואינו יכול לעמוד בניסיון הגדול הזה, משיח בא "עני ורוכב על החמור", דהיינו הכיסוי נעשה לו בחמלת ה' עליו, בכילה חמתו על עצים ואבנים, בחינת חומריות.
וסוד הדברים, כי כל הלבושים, דהיינו הרצון והשגה, ניתנו לנשמות במקרה בסוד העבודה, בדרך משפיע ומקבל, וסימנים בין עובד ה' ללא עבדו, אבל הנצחיות, הוא לקבל שכר, ואינו ענין יותר לעבודה, שוב א"צ לכלים אלו של מל"כ, אלא בסוד העצמות, שאינו נתפס בכלים ובגמר התיקון יהיה בחינת שמים חדשים, וארץ חדשה, דהיינו, לא במשפיע ומקבל, ועל כן, צריך להיות הכנה בעולם הזה, על כן בא בלא כלים של השגה ורצון. אלא לפעמים נעשה המסך בפנימיות, ולפעמים בחיצוניות, כחפץ הבורא, לטובת הפרט והכלל.
וזה סוד, (שבת פח:, גיטין לו:) "שמחין ביסורין" עליהן הכתוב אומר, (שופטים ה לא) "ואוהביו כצאת השמש בגבורתו", דהיינו הבאים בסוד ה', המה שמחים גם באותה הכנה, כי רואים עולמם בחייהם, שאינם צריכים כלים לאורות, והם מקבלים מאור השמש בגבורתו, דהיינו, בלי שום צל סוכה, והבן, אבל בלי השגה ורצון, כי כן הוא האמת, והם שמחים רק באמונתם, שמאמינים שזה דרא דמלכא משיחא, וצדיק באמונתו יחיה. וזה סוד התפשטות הגשמיות, דהיינו דביקות ביחוד הגדול בלי שום כלי באפס מה, רק באמונה פשוטה, בלתי להוי' לבדו.
וזה סוד, שאמרו (סנהדרין צח:) "ייתי ולא אחמיניה", דהיינו, שרצה להמשיך אור של משיח, וכוון בתפילה זו, שמסכים גם כן על בחינת לבושיה מיניה וביה, דהיינו, ולא אחמיניה, ואינו חפץ יותר מכאן והלאה, אלא על סוד, האמונה הפשוטה מגשמיות ולבושים.
וזה סוד (תהלים קיח כב) "אבן מאסו הבנים 'היתה' לראש פינה", פירוש, כבר היה, אלא שאינו כדאי להרגיש בשעת מעשה, בסוד יהודה ותמר, כי מלת היה, במבטא, משמש לשון עבר ועתיד ביחד, וזה סוד שאמרו חז"ל, (פס"ז ואתחנן ו י) "אין והיה אלא לשון שמחה", מפני שהוא משמש עבר ועתיד, על כן קרוב לסוד נצחיות והבן, כמו שנאמר (זכריה יד ט) "והיה ה' למלך", וכו'.
וזה סוד (ר"ה לט., ע"ז ט.) "שית אלפי שני הוי עלמא וחד חרוב", דהיינו שיתא יומין דחול, שהמה אשר ברא אלקים לעשות, הארבעים מלאכות חסר אחד, עם בחינת הכלים אשר הקב"ה בחר בהם למציאות בחירה ועבודה, דהיינו, השגה ורצון כנ"ל, שהמה משתנים ובאים בכ"ח עתים, בסוד טוב ורע. אבל יום השבת, הוא ממציא בסוד, "וחד חרוב", שסובב והולך בין ששת ימי המעשה, ומחריב אותם הכלים, אלא מכין את הנשמה שתהא ראויה לקבלת אור בלי כלי, שזה סוד יום שכולו שבת, שנעשה ונבנה מכל השבתות שבתוך הזמן הזה.
וזה סוד (עמוס ה ב) "נפלה לא תוסיף קום", וכו', דהיינו, שלא תקום הבת בעצמה, לפי מדות וכלים שלה, שכן היו כל בחינות הגאולות עד עתה, אלא הקב"ה יוקים לה מעפרא, ואומר לה, (ישעיה נב ב) "התנערי מעפר", דהיינו, שהקב"ה יוקים אותה להתענג ולהתחזק במדת של הקב"ה סוד העצמות, דהיינו בלי שום כלי, שסודם עפר, בסוד הכל היה מן העפר, ולעתיד לבא תתנער מזה לגמרי, ויהיה בנין חדש עין לא ראתה.