תולדות השמים והארץ
"אלה תולדות השמים והארץ" וכו' (בראשית ב א). פירוש, כל תכלית בריאת האדם כדי לגלות תולדות כאלו שיהיו כלולים משמים וארץ, דהיינו, מהעליונים והתחתונים ביחד, כי טרם שזכה לנשמת הוי' שיופיע בקרבו, לא היה מסוגל להעלאת מ"ן, בלתי להוי' לבדו, כי החומר היה עכור עליו, כי כל הויתו היתה בבחינת עפר מן האדמה, פירוש, בלי חיות מהעליונים כלל, וכל עניני תהלוכותיו היו, (מלכים ב ד יג) "בתוך עמי אנכי יושבת". וכן, (ישעיה כד כ) "נוע תנוע ארץ כשכור". כי מדבר שממה לא נזרעה, ולא ראויה כלל לזריעה, כי לא הכיר כלל מה הוי' אלקיו שואל ודורש, והכל כמצות אנשים מלומדה, וכל הליכותיו היו מלובשים, בלא הוה ולא יהיה. דהיינו, כמו יתוש הניזון מצואתו, והוא גם גדל ובא אל מדותיו של עצמו הגרועים והנבזים, על מנת להקרא רב, או לקנתר, או בלי חיות כלל, שזה כמו עפר הגדל ומתקיים מכלל האדמה, המחבקת ומסבבת אותו.
וזה שאומר הכתוב, "וכל שיח השדה טרם יהיה בארץ וכל עשב השדה טרם יצמח". דהיינו, אפילו ארוחה של ירק לא היה עדיין מצוי בעולם, ואפילו שם שדה לא היה מצוי, כי העולם היה חסר שני דברים, א. מטר השמים, אתערותא דלעילא. ב. אדם ראוי לעבדה, אתערותא דלתתא.
וזה שנאמר, "ואד יעלה מן הארץ והשקה את כל פני האדמה". דהיינו, בלי אתערותא דלעילא ובלי אתערותא דלתתא, אלא הארץ בעצמה, הוציאה ממנה אדים העולים ומשקים את כל פני האדמה.
לכן כדי להמציא עבודה הרצויה, עבודת השדה אשר ברכו הוי', בסוד, תורה לשמה, ולזכות האדם לזונו מארץ אשר (דברים יא יא) "למטר השמים תשתה מים". אז, "ויפח באפיו נשמת חיים ויהי האדם לנפש חיה". מעתה נכלל גם מעליונים, כי צלם אלקים על פניו, הגם שלא הרגיש עדיין, כי אז הרגיש חיות העליונים בלבו דוקא, והיה זה לטעם כמוס, כמו שאמרו חז"ל, (ב"ר פ"ג יא) "שלא נברא ביום הראשון כלום, שלא תאמר מיכאל היה מותח בדרומו של רקיע" וכו'.
מיד הארץ התעלתה לבחינת גן, סוד א' דמ"ה, שבאה והתלבשה בשם הוי' דב"ן, סוד החוט, שקיו דאילנא, והגן נטע הוי' בעדן, וחומר אותו הגן ואותו העדן עדיין נברא מקדם, לבריתו, ועל כן מיד שהיה האדם לנפש חיה, שם אותו באותם הגן ועדן.
ושם בכל רגע ורגע היו צומחים לפניו עצים נחמדים למראה וטובים למאכל, בסוד, (משלי יג יב) "ועץ חיים תאוה באה". שאותם העצים היו גדלים ויוצאים מלבו, וכל העצים הנחמדים היו סובבים נקודה אחת, סוד, העץ חיים שבתוך הגן, וזה עניין "ויצמח הוי' אלקים מן האדמה כל עץ נחמד למראה וטוב למאכל ועץ החיים בתוך הגן". אבל מעורר עוד עניין אחד, סוד, "ועץ הדעת טוב ורע".
וזה עניין נפלא מאד, אשר ממש באותו הרגע אשר הרגיש בנפשו החיות וחלק אלקי ממעל, הרגיש גם בחינת, עץ הדעת טוב ורע, דהיינו, שהתלכדו האורות זה בזה, ולא יתפרדו, וזה כמו לבוש לזה, דהיינו, שהתגלה לו מקום האמיתי של בחינת ערלה על העטרה, ומה כח בנגיעה זו בפריחת הא', ועניין כל המוסיף גורע, בסוד עשתי עשרה יריעות עזים, והיה עניין זה מבהיק אור לעינים כידוע.
ובזה מובן הפסוקים, (תחילת פרשת לך לך) כי מיד ששמע אברהם אבינו, "לך לך מארצך וממולדתך". היינו, לבחינת גן בעדן. "אל הארץ אשר אראך. ואעשך לגוי גדול". בחינת ולהוי אנא פקידא בגו צדיקיא. "ואברכך". בחינת ברכת ממון ורכוש רב הרחבת השגתו. "ואגדלה שמך". בחינת פרסום. "והיה ברכה". כמו שמבואר ברש"י ז"ל, אתה תברך את אשר תחפוץ. "ואברכה מברכיך ומקללך אאר". דהיינו, שלא היה אז ידוע לו כלל מקום הארץ השמנה המובטחת לו, מכל מקום היה מובטח, שמברכו יבורך, ומקללו יואר ויאבד לנצח, בלי זכר. "ונברכו בך כל משפחת האדמה". בחינת, (קהלת ז כח) "אדם אחד מאלף מצאתי".
"וילך אברם כאשר דבר אליו הוי' וילך אתו לוט" וכו'. וזה מהפלא הגדול, כי אברהם הלך בדבר הוי', בלתי להוי' לבדו, אבל "וילך אתו לוט". הוא אבי עמון ומואב, שנאמר עליהם, (דברים כג ד) "לא יבא עמוני ומואבי בקהל הוי' ". דהיינו, בחינת הלבשת חיות דקדושה בבחינת הבהקת אור הנ"ל.
אבל לא היה אז שום חשק ורצון, לשמש באורות אלו הגלוים למעשה, כי הלך בצדקות וקדושה נפלאה, אלא רק בסוד גילוי תורה לבד.
וזה עניין שבעדן הוי' אלקיו, נמשכו לו כל האילנות הנחמדים והטובים, רק סביב עץ החיים, ושם היו כל עסקיו ומגמת לבו, אלא שנמשך לו גם בין העצים בחינת עץ הדעת טוב ורע, דהיינו, "וילך אתו לוט". והבן כנ"ל.
ובאמת עניין האור בעצמו היה בחינת עץ החיים, אלא שהיה זורח ומופיע בקרבו בצניעות גדולה, כידוע, אבל הכתוב מוכיח, "והיה ברכה". דהיינו, שמכאן ואילך הברכות מסורים בידך לברך למי שתחפוץ, ובזה היה כל הצלחתו ושמחתו, כי נמשך לו מהפסוק, "ויצו הוי' אלקים על האדם לאמר וכו'. ומעץ הדעת טוב ורע לא תאכל ממנו כי ביום אכלך ממנו מות תמות". שזה עניין, "ומקללך אאר". שהיתה אימתו מוטלת על הגוים וחכמיהם, עד כדי כך, שלא היה להם אז מציאות להרמת ראש, כי כך קבל מהוי' אלקיו, ברגע בא דברו בקרבו.
ולא עוד, אלא שבחינת נוקבא לא היה לו כלל אז בשעת ביאה, וכל רמ"ח אבריו ושס"ה גידיו, מחמת חיות אלקיו, מיד היו מוקטרים ומוגשים בלתי לעשות נחת רוח ליוצרו, שהתגלה אליו בהאי יומא קדמאה.
אלא מחפץ הקדוש ברוך הוא לעשות לו עזר, היה מגלה בו מחדש בחינת נוקבא, ומתחילה הביא לו מן האדמה שלו, כל חיות השדה וכל עוף השמים, שהיו מוכנים וערוכים לו, בעוד שהיה מוטל גולם, והיה האדם מדעתו וחכמתו נותן לכל אחד ואחד שמות בקודש, והכתוב מעיד, "וכל אשר יקרא לו האדם נפש חיה הוא שמו". פירוש, שכל השמות שהשיג מתוך אותם חיות השדה, ומתוך אותם העופות עד היום הזה, לא היה בהם שום הסתבכות, רק צלולים וברורים לפניו, שם של עצמו, דהיינו, 'נפש חיה'. כמו שכתוב, "ויהי האדם לנפש חיה". שזה עניין כל העולם נתקפל לו לארץ ישראל, וארץ ישראל נתקפל לו לארבע אמות, ובכל מקום שהסתכל היו מאירים לו, סוד, התהוות ארבע אמותיו מוגשים להוי', ובזה היה מעלה כל הסבות והמחשבות מנעוריו עד אז, למקומם האמיתי, כידוע.
בא וראה שהכתוב מעיד עליו, שעדיין לא בא אליו מקריאת השמות הנ"ל, שום בחינת נוקבא, אלא אדרבה הוא התעצם עוד יותר בקדושה נפלאה, וזה שאומר, "ויקרא האדם שמות לכל הבהמה ולעוף השמים ולכל חית השדה ולאדם לא מצא עזר כנגדו". דהיינו, נוקבא, כנ"ל.
אבל על ידי תרדמה נלקח אחת מצלעותיו, סוד השיבה והביאה והסתכל לאחוריו, והרגיש שאין האור הזה תמידי בהרגשה, ואז התגלה בו איזה בחינת נוקבא בקדושה, דהיינו, חפץ לעבוד אלקים בהרחבה, ואז "ויבן הוי' אלקים את הצלע". דהיינו, (נדה מה:) "בינה יתירה נתן הקב"ה באשה יותר מבאיש". והבהיק לו חלק הלבוש, מבחינת לוט אבי עמון ומואב, כנ"ל, כי ראה מקום בינה, לזכות על ידה לקדושה יתרה שנחסרה לו על יד תרדמה קטנה, וזה סוד, "כי מאיש לקחה זאת". פירוש, הרגיש הכונה מחסרון הצלע, סוד, (קהלת ב יג) "כיתרון האור מן החשך". סוד השלימות שיורה דרכו, אחר חסרון דוקא, וזה עניין "על כן יעזב" וכו'. מטעם, "והיו לבשר אחד". והבן.
אבל לא יעלה על הדעת, שהיה נמצא בו איזה חסרון, כי כל עניין חסרון ושלימות היה בערכו אז, כמו עניין חוצה לו, שלא היה לו כל שייכות בענינים אלו, והוא מחמת איסור חמור של עץ הדעת, שהיה עומד ושוכן בלבבו, בקשר אמיץ לא ינותק, בסוד, הברכה אשר ברכו הוי', "ואברכה מברכיך ומקללך אאר". כנ"ל, שזה עניין הציוי של עץ הדעת, וסוד השבועה לאלוקים, אשר רועה אותו מעודו עד היום הזה, ומה גם, אשר כל בחינת בהמה, חיה ועוף שלו, כבר זכה לנשאם ולשותלם במקום נאמן דקדושה, בסוד, (ויקרא יד ב) "זאת תהיה תורת המצרע".
וזה סוד, התפשטות הגשמיות, כי עד כאן לא היה טעם וריח משני דברים, א. שלא היה מה להשאר בתוכו, והוא כמו עפר מן האדמה, בחינת דומם, וגם בלי צמיחה, וכל שכן בלי חיות. ב. שלא היה כלל באפשרותו לבא לידי מדה זו, כי היה חלש ובוש מאד מפני הרואים. כמו שכתוב, (תהלים כב ח) "כל ראי ילעגו לי יפטירו בשפה יניעו ראש". והבן.
אבל עכשיו שנכלל מהעליונים, מה מאד היה נעים לו, התפשטות הגשמיות, כי אז נשאר עומד, בסוד חלקו ממעל, בהרוחה ושמחה רבה, ולא היה בוש מפני הרואים, אלא אדרבה היה שש ושמח בחלקו, אשר זכה והשיג מהעליונים, ועומד ושופע עליו, יקר הדעת והחכמה, ותקוה נאמנה ורבה, מברכות הוי' אלקים, אשר שכן בקרב לבבו.
וזה שאומר עליו הכתוב אחר בריאת אשתו, "ויהיו שניהם ערומים האדם ואשתו ולא יתבששו". דהיינו, אפילו בחינת נוקבא שהיה לו, היה רק כמו, (זהר תולדות הסולם אות נו) "לב בשר להוציא בשר", דהיינו, להוליד גם בנים כצלמו, אשר זיכה לו הוי', ולהעמיד היטב בחינת הצלם, והבן, כמו שכתוב טעמו, "על כן יעזב איש את אביו ואת אמו ודבק באשתו והיו לבשר אחד". להחזיר הכל לשורשו.
אבל סיבתו להכשל בענין, היה מטעם ש"והנחש היה ערום מכל חית השדה". פירוש, כי הוא זכה להעלות את כל הבהמות והחיות, והפשיט מכולם את בחינת הגשמיות שהיה בהם כנ"ל, "וכל אשר יקרא לו האדם נפש חיה הוא שמו". דהיינו, שהעלה את המציאות שהזדמנה לנגד עיניו לבחינת חיה, סוד הטעמים העליונים.
ומעיד הכתוב, אשר החשוב בטהרה מכל החיות שהיו באים לפניו מעודו, היה בחינת הנחש, שהיה ערום מכולם, ולא היה עומד בו שום דבר גשמי, והטעם היה מטעם הנ"ל, "וילך אתו לוט". שהוא דבק בו בבחינת לבוש לחיותא, ברגע הראשון שהתברך מפי אלקים, ובשביל זה יצא מכלל ארור ונדבק בברוך, והיה ערום ומופשט מגשמיות, מכל חית השדה, ומחמת זה… לב הנוקבא ודעתה הקלה, לומר לה, "לא מות תמתון". פירוש, כי מתחילה העיר אותה שהוא היה ראשון לברכת כל עצי הגן, דהיינו, בחינת לוט. וזה שנאמר, "אף כי אמר אלקים לא תאכלו מכל עץ הגן". ואחר שהשיבה לו, "מפרי עץ הגן נאכל. ומפרי העץ אשר בתוך הגן אמר אלקים לא תאכלו ממנו ולא תגעו בו פן תמתון". דהיינו, כמו דבר שנזרע אינו שייך לאכילה, כמו כן אין שייכות מפרי העץ אשר בתוך הגן לכל אילנות הגן ופירותיהם, ואדרבה וכו' כמובן.
אז נתן טעמו לגנאי, שאין החטא ממית, אלא לחסר מעט מאלקים, ולכן בזמן שהיה לכם חסרון מאלקים, בא לכם הצווי של עץ הדעת, אבל עתה ברור לעיניכם, (פירוש, שדחפה עד שנגעה בו) "כי ביום אכלכם ממנו ונפקחו עיניכם והייתם כאלקים". וכמו שאין בחינת חטא מצוייר… בעצמו, כן לא יצוייר לכם, ואם כן אדרבה, חוב הוא לכם לתקן בעד אחרים. …