חטא עץ הדעת
לשיקבהו"ש בדולשיקבו"ה בי"ש בשכי"ש לעשות רצונך אלקי חפצתי ותורתך בתוך מעי, שבסוד התורה שבתוך מעים, יש תיקון להפסיק זוהמת הנחש, שנמשך מחטא עץ הדעת.
כי "תורה" בגימטריא תרי"א, וזה סוד שתרי"א אברים נמצאים בבני מעים, שעל ידם המזון מתברר לצורך כל התרי"ג איברים של הגוף כידוע, בסוד עיכול המזון.
ושני אברים מהתרי"ג, נמצאים בפה, דהיינו, הפה וגרון, סוד, (מכות כד. הוריות ח.) "אנכי ולא יהיה לך מפי הגבורה שמענום", - (זהר תרומה הסולם אות תקפז, פנחס אות תרסג, תצא אות סו. "אין התורה מתקיימת, אלא במי שממית עצמו עליה") - שהמאכל נכנס דרך שני אלו, ואחר כך נשלם הבירור בתרי"א שבבני מעים (ופה וגרון, מלכות שבראש קרינן להו).
ושני קנים נמשכים מראש לגוף, בסוד "קנה חכמה", שבו תלוים הריאה והלב. ו"קנה בינה", הוא הושט, וזה עושה ומחזיק החיים בגוף.
וכמו שהושט תלוי בראש ונמשך לגוף, בזה עושה המזון היורד דרך שם פעולה גם כן לראש בדרך חזרה מלמטה למעלה, ועל ידי הקשר הזה נוגע פגמי הגוף לראש, ולולא זה, לא היה נוגע כלל עניני הגוף לראש.
כי כמו שני פרצופים הם בסוד חב"ד וו"ק, והס"א אין לו אחיזה כלל בראש, (כי אינו דומה רגלי דמלכא לרישא דמלכא) זולת בגוף מתאחז. אלא על ידי הסימנים המתפשטים ממנו לגוף לקיימו עולה גם כן דרך הסימנים אלו, (עשן מבישול המאכל) פעולה לפגם (אדם שמע לקול אשתו ואשתו נתפתית על ידי הנחש).
ואין תקנה לחטא הזה, אלא על ידי צער מיתה, כי החיים יודעים שימותו ומצטערים מאד, והחוטאים בנפשותם, בחייהם נקראים מתים, והמתים אינם יודעים מאומה, וזה סוד שחיטה, דהיינו, פסיקת הסימנים ממש, ועל ידי זה, ניתז רישיה דס"א, ונכלל בראש בשרשו (כי רישיה דעשו בעטפיה דיצחק) והגוף נדחה ונאבד, כי כבר נפסק מראשו.
וזה סוד, (תהלים יג ד) "העירה עיני פן אישן המות", כי, (ברכות נז:, זוהר פנחס אות תטו) "שינה אחד מששים למיתה", כי כבר גברה בו הזוהמא, שצריך להפרידו, בבחינת מיתה ושחיטה ממש כנ"ל, ושיעורו הוא, חלק אחד מששים חלקים. ואינו יוצא מצורף ומלובן, רק בשתין נשמי, פירוש, לשאוב נשמתו ששים פעמים בגבורה, (שה"ש ג ז-ח.) "הנה מטתו שלשלמה ששים גברים סביב לה מגברי ישראל וכו' מפחד בלילות". (תהלים קכא ג) "הנה לא ינום ולא יישן שומר ישראל", והוא מט"ט, שמחזיק הששים גבורים, בסוד ששים פולסי דנורא לשומרו בשעת שינה.
עופות ניתרים בסימן אחד (חולין כז.:), משום דקליל חיותייהו, ומתוך כך, אין הקליפות גוברים בהם, ודגים הכשרן באסיפה בעלמא, שאינם צריכים לסבול צער השחיטה, ששורשם בנוקבא, באותה בחינה שיסוד נתכסה ביסוד הים, ולא שלטה בהו עינא בישא, כי המאורות בשעת הזווג, נמצאים בטהרה גדולה, שאין שום פגם יכול להגיע להם, וזה סוד עינא פקיחא, ובאסיפה בעלמא סגי להו, ואסיפתם זו טהרתם, (ברכות כ.) "אנא מזרעא דיוסף קא אתינא דלא שלטא ביה עינא בישא".
וזה סוד שתלמידי חכמים המנדדים שינה מעיניהם בלילה כדי ללמוד תורה, נמצאים באותם בחינות "דג בים", ואינם סובלים צער מיתה, כי בזה הכח עצמו, משיגים אותן, אורות למעלה, ונפסק ממילא זוהמתו, עד שכמעט כולה נתקנת
ומה שנשאר, הוא רע גמור, בלי תיקון התעוררות השורש לקרבו אליו, שמיד הרע הזה נפרד ומסתלק, ואין צריך לזה פעולה אחרת, (וניצל מחבלי משיח) וזהו אסיפת הצדיקים ממש. (עי' אבי' פ"ג)
הנה, בכלל, נראה עולם הפוך, (זהר נשא הסולם אות של) "עליונים למטה ותחתונים למעלה". וכן בפרט, דהיינו בכל גוף, שהוא עולם קטן, נראה כן.
הכל מודים, שעיקרו של אדם הוא נשמתו, דהיינו, השכל שבו, ובזה מעלתו על הבהמה, ולמי שנשאל מהו עיקר בנינו, יענה שזה שכלו ונשמתו. וכן הנבחר מכל אבריו הוא הראש, שבו המוח, עם כל זה, כולם יעזבוהו, אינם פונים אליו כלל, וכל עיקר מגמתם להגדיל את האיברים הגסים, ולהרבות דמם, וכל יראתם שלא יחסר להם קיום איברים הגסים בהרחבה, וענין השכל, יחשבו שהוא כמו דבר נוסף בבנינם, ובאמת גם מרגישים כך.
וכן באומות העולם, עיקר האומות היא, האומה הקדושה, זרע ישראל, ובהם, שכינת אל, כמו שאומר הנביא, (ישעיה מ טו) "הן גוים כמר מדלי וכשחק מאזנים נחשבו", ועם כל זה, אנו גרים גרורים בין האומות, לא מחשיבים אותנו כלל, ואדרבה כמו דבר נוסף יחזיקו אותנו בעולם.
ובאמת יש שורש לדבר זה, דרך משל, אב ואם שהולידו בן חכם ומושכל מאד, ואף שכל העולם יכבדו אותו עם כל זה כמולידים לא יחשבוהו כל כך ואהבתם אליו, אינה מתוך יראה וכבוד, אלא אהבה עצמית, שהמה זכו להולידו, ואין דבר אהבה זו סובבת לבן החכם כלל, רק לגבי עצמם והבן. כי זה מחמת שמרגישים שהמה השורש שלו, כי הולידו אותו, ובלעדם, לא היה לו מציאות, על כן לא ירגישו אותו לדבר נפרד מהם, שיהיה ראוי ליראת הכבוד בשום צד, והבן.
והנה תבין שאדם נברא יחידי, והיתה נשמתו כוללת כל הנשמות, וגופו כולל כל הגופים, וכל האומות, גם אומה הקדושה היו נכללים בקרבו, וניתן לו עבודת ה' שהיה די בהם בקיימו אותה, להשלים חסרוני הבריאה כחפץ ה'.
והוא באמת היה מכיר את מקומו, דהיינו, שהרגיש בעצמו מעלת הנשמה שבו, על מעלת הגוף שלו, וכל מגמתו לא היתה אלא בשכליות, כי הוכר שבחם, והטעם הוא שבראו הקב"ה, בסוד, "וייצר", דהיינו, (עי' ברכות סא., ועוד) שתי יצירות, יצר הרע לבד, שהוא כוחות הגוף והתעוררותם. ויצר הטוב לבד, שהוא כוחות הנשמה והתעוררותה.
ומי פתי לא יוכל לבכר במצב כזה, את השכל, על הגוף החשוך, אבל כיון שחטא, נזרקה בו זוהמא, בסוד המיתה, אשר נפשו ונשמתו הקדושה האלקיית עלתה למעלה, ונשאר בו כמו הבלא דגרמי, פירוש, כי ממיתת האדם והלאה, אין הנשמה באה לו מלמעלה בסוד, "וייצר שתי יצירות". אלא נברר לו הטוב ויפה, מכל מאורי איבריו ועצמיו, ונעשים לו בחינת נשמה, וכמו כן נברר הטוב ויפה מכל בחינת גופו, ונעשה בחינת מח, דהיינו, כלי לנשמה.
וכל הנר"ן אלקיית שבו עם כליו הגופניים, דהיינו, הצלם אלקים, עברו להם, ובאמת, בו בעצמו, לא נתגלה עדיין כל זה, אלא בתולדות.
וזה סוד, (יחזקאל לו כו) "ונתתי לכם לב בשר". להוציא בשר, שזה יהיה לעתיד לבא, אבל בזמן הזה, יצירת האדם בתכלית הירידה, שרק אפשר במציאות עולם החומרי והשפל הזה, דהיינו, שהתעוררות המולידים צריך להיות בתאוה גופנית לגמרי, סובב רק אל בחינת גופם, הנמצא יותר בעכירות, דהיינו, למלאות הנאתם, ולא לערב שום דבר אחר בזה, ובתערובת איזה דבר שכלי יתחלשו איברי המולידים, ולא יולידו כלל.
אבל בגמר התיקון, יומצא בחינת לידה וזווג, גם כן להוציא בשר, דהיינו, שיוכל להתחבר שֵכֶל זה להוליד בן, עם רצון הגופני של הזווג, ולא יתחלש מחמת זה אבר המוליד.
אבל בזמן הזה, אי אפשר כלל להתחבר שם ניצוץ שכלי, כי אין שלום ביניהם. (וזה סוד עושה שלום במרומיו, דהיינו, במלאכים כבר נמצא השלום הזה, שחיצוניותם לא יפריעו, ולא יחלשו את פנימיותם והבן.) וכשקם זה נופל זה, שזה סוד כל שבירה מן המוליד לב"ן הילוד והבן מאד.
ולפי סדרי הכלים, כן סדר האורות, כי המה תלוים לגמרי בכלים כידוע, (כי זה נעשה בחטא עץ הדעת) כי האורות כבר נתפזרו ונזרקו, לבחינת עשיה, והמה בסוד מקימי כל דבר נמצא, ואין לך שום דבר בעולם בלא ניצוץ אור קודש, אם רב ואם מעט, לכן מיד ובחיבור עם הטפה, יש גם ניצוץ אור מושרש בטפה, לפי איכותה וכמותה, והבן.