יעקב שהתקין עצמו לדורון לתפילה ולמלחמה
בכתובים "ויעבר את אשר לו ויותר יעקב לבדו ויאבק איש עמו" (כ"ד כ"ה). לע"ד הפירוש, כשראה יעקב אבינו שע"כ צריך להפגש עם אחיו עשו הרשע, אז "ויירא שמא יהרג ויצר לו אם יהרוג" (שם רש"י ח). כי בעולם הזה היה צריך לקיומו ולקרבהו תחת כנפי השכינה באתכפיא, אבל כאשר שמע שהולך לקראתו בהרמת ראש וארבע מאות איש עמו, א"כ מוכרח הוא להלחם עמו, אבל לא הבין איך יגמור הדבר, "ויירא ויצר".
כי בין כך ובין כך לא יגמור רצון הקב"ה, וזה שהתקין עצמו לדורון לתפילה ולמלחמה, הדורון הוא לנסיון אולי יכפה אותו לקדושה בזכות תפלתו עליו, ואם לאו, חצה עצמו לשני מחנות פנימיות וחיצוניות, ואז, אם יהרוג את עשו, יהיה על כל פנים הפנימיות לפליטה.
וזהו שניסה אותו במנחה ששלח אליו והודיע לו בפירוש, ש"מנחה היא שלוחה לאדני לעשו". אבל, "והנה גם הוא אחרינו", פירוש, שעשה היחוד מן השם הקדוש אהי' וזה עתה לחלקך, אבל להוי ידוע לך, "והנה גם הוא אחרינו", כי בטח יבא וישרה שכינתו על המנחה הזאת, וסימן עשה לו, אם יקבל ברצונו המנחה, אז ידע שצריך להלחם עמו, כי לא נתכפיא הס"א כי (ב"ק צב:) "לא לחנם הלך זרזיר אצל עורב אלא מפני שהוא מינו". אבל אם צריך להפציר בו אז ידע, (יומא פו:) "שזדונות נעשות לו כזכיות", והמנחה כולה קודש, ע"כ עשו לא יוכל לסבול אותה כי בסוד הוי' נקראת.
וזה, "ויעבר את מעבר וכו' ויעבר את אשר לו", כי היה מצטער מאד.
"קטנתי מכל החסדים ומכל האמת", פירוש, שפעמים אדם מדבק עצמו בחסדים, ופעמים באמת, אבל במצבי עכשיו אני קטן להפנות לשניהם. ומפרש, אני זוכר שבמקלי עברתי את הירדן, דהיינו, בסוד האמת, מקל וחומר עבר את הירדן, ואם לא היה לו המקל לתת אותו בירדן, לא היה זוכה לכל הכבוד הזה, כי אין דבר נמשך אלא בזכות, ובמקלו המשיך התגלות אלקית לעולם, ולכן התאונן מאד, "ועתה הייתי לשני מחנות", דהיינו, שהפקיר את המחנה השני להרוג את עשו, וא"כ איך ובמה יתגלה כבוד שכינתו בתחתונים, וזה, "ויצר", "קטנתי", מהאמת. ואם להפנות לחסדים, דהיינו, שלא לחצות לשני מחנות, וירא שמא יהרגנו ויהיה הכאה אם על בנים והכל יאבד חלילה.
ומתוך צרתו העביר את כל אשר לו מעבר יב"ק, פירוש, ממעבר הירדן בא בסוד יב"ק, אבל עתה עבר ג"כ את מעבר יב"ק והבן.
וז"ע, "ויותר יעקב לבדו". שהקשו חז"ל, כיון שהעביר את אשר לו מעבר יב"ק, א"כ אמאי נשאר לבדו, הלא (תק"ז תקון ע קכב:) "לית אתר פנוי מיניה", והוא א"ס וא"ת א"כ, ותרצו (חולין צא.) "שנשתייר על פכין קטנים שצדיקים חביב עליהם ממונם יותר מגופם", ובא בסכנה להשאר לבדו, וסוד פכים קטנים, הוא כמו (מ"א טז יב) "ומעט שמן בצפחת". וכאן נקרא פך ע"ש כף ירך, והבן.
והטעם שאסור להשאיר פתורא בריקנא, כי (עי' זהר יתרו הסולם אות תמג) אין הברכה שורה במקום ריקן, ולכן חביב להם ממונם להם מפני שאינם נהנים מן הגזל, פירוש, כי אם יאבדו ממונם יהיו נצרכים פעם נוספת לקל וחומר, שאותו ממון הוא (משלי כג ו) "לחם רע עין", מן הגזל וגנב וכחש וכו', שהצדיקים מתיראים מאד הימנו.
לכן בעת עברו מעבר יבק, הרגיש מיד חסרון פכים קטנים שזקוק להם מאד, מפחד שלא יהא נצרך ללחם מן רע עין, בסוד (ברכות מז:) "מצוה הבאה בעבירה".
וז"ש, "שכח פכין קטנים", פירוש, ועתה זכור שצריך עליהם, ולכן, "ויאבק איש עמו", ומחמת זה הכניס א"ע במלחמה עם אותו האיש עד ... פירוש, עד הגיע זמן הסעודה.
וזה ענין שאמרו (דברים י יב) "מה ה' אלקיך שאל מעמך", (זהר קרח הסולם אות מט, ילקוט שמעוני ל"ג תתקנא) "אל תקרי מה אלא מאה", סוד הנ"ל, דהיינו, האדם העובד מכין א"ע יסוד מ"ה, שעובר את מעבר יב"ק ומגיע למ"ה, אבל (פסחים נ. קידושין עא.) "לא כשאני נכתב אני נקרא". לכן הקרי תמיד בסוד מאה ברכות הבאים בפכים קטנים, ובעל כרחו חוזר עליהם, ודוקא בסוד מ"ה מרגיש הנחיצות שלהם, וחוזר עליהם ונותנים לו, ולכן קורא עתה מאה ברכות כמנין פך.
אבל אותו המלאך התחכם עליו, "ויגע בכף ירכו", פירוש, אותו הפך בסוד הקבלה הוא כף, ובאותו הכף נגע, "ותקע כף" וכו'. ובאמת צריך להבין, כיון שעבודתו היתה כל כך צלולה, למה נשתה כחו בכף הזה.
והטעם שחביב עליהם ממונם, הוא אינו לצורכם עצמם, אלא לעתיד לבא שלא יצטרך לגזל כנ"ל, בסוד, חלקי הפרצוף שאינם שייכים לפרצוף, אלא משמשים לפרצוף אחר, בסוד קומת נה"י, ולכן אין בעל הפרצוף שולט עליו כ"כ, ואם היה שולט עליו היה מחזירו לבחינת פרצופו, ולא היה משתלשל ממנו פרצוף השני, אבל (ישעיה מה יח) "לא תהו בראה לשבת יצרה". ולכן אינו שולט עליו בשלימות.
וזה שהתחכם המלאך ונגע שם באותו הכף, בסוד כמלא כף איש, דהיינו, (בראשית א ג) "יהי אור ויהי אור". "ותקע כף ירך יעקב בהאבקו עמו".
וז"ש, "ויאבק איש עמו וכו' וירא כי לא יכול לו", פירוש, בעלות השחר, מחמת מאה ברכות, אז ויגע בכף הזה וכו' וזה שאמר לו, "לא אשלחך כי אם ברכתני", (רש"י שם) "הודה לי על הברכות שברכני אבי", פירוש, שיעקב אבינו התגבר עליו ואמר לו, הגם שנגעת בכף, ותקע הכף, צריך אתה להודות בפיך, שגם זה ברכה ולא קללה, כי זה ממש היה הכנה לפגישתו עם עשו אחיו, שכל כחו של עשו היה גם באותו כף שברשותו לנגוע בו, אלא עשו היה בחיצוניות ואותו האיש הוא שרו של עשו מלמעלה, ע"כ הוא בסוד הפנימים, זה שולחן החיצוני, וזה שולחן הפנימי.
לכן התאמץ שיודה לו על הברכות, כי הבין עתה שלא היה צריך לחלק לשני מחנות, כי אותו הפחד מגיד הנשה נופל על שניהם, ובאמת דא ודא אחד הוא. ע"כ כיון שהיה לו השר שלו, התגבר עליו, שיודה שהוא באתכפיא קמיה, וממילא אכפה לו ג"כ האומה שלו הוא עשו הרשע.
וז"ש לו, "לא יעקב יאמר עוד שמך" וכו'. וכמו שפירש"י ... "שהקב"ה נגלה אליך בבית אל ומחליף את שמך ושם הוא מברכך ואני שם אהיה ואודה לך עליהן", פירוש, עתה הודה לו בשם אהי' שם, אבל יעקב לא רצה להנות ממנו אפילו רגע אחד, וזה שהתחכם לשאול על שמו, "הגידה נא שמך", כי רצה להמשיך עליו מיד שם הקדוש, ומיד לאכפיא ליה ופעל בזה, כמ"ש "ויברך אותו שם".
וזה הועיל לו באמת שנכפה ג"כ אומה שלו, כי מחמת שזרח לו השמש בעברו את פנואל. ע"כ לא רצה עשו לקחת את המנחה אשר הובאת לו, כי לא ממינו היתה, אבל עתה היה הנצחון תלוי דוקא שיכריחהו לקבל, כי (ב"ק סט.) "הלעיטהו לרשע וימות", כי יתקרב לקדושה. (תהלים קד לה) "יתמו חטאים מן הארץ". וזה, "ויפצר בו ויקח", ונתקיים בו, בכל לבבך בשני לבבות כלב אחד. וחזרו שני מחנות לאחדים בידו, (תהלים קיג ט) ו"אם הבנים שמחה", כי ניצלת מעשו הרשע, ואדרבא זכתה להבנות בבנים זכרים בבית א-ל בעמודא דאמצעיתא מן העולם ועד העולם (זכריה יד ט) "והיה ה' למלך על כל הארץ".
וזה היה הויכוח ביניהם, כי עשו אמר, "יש לי רב", פירוש, אפילו בז' עלמין דימינא יש לי אחיזה, א"כ מה אהני לו הק"ג עלמין דשמאלא, אבל יעקב אמר לו, "יש לי כל", שאפילו הק"ג דשמאלא המנחה אשר הובאת לך שלי המה. כי (ע"פ ב"ר פפו"ג) "עבדא זבינא דאבא אתה", (פסחים פח:) "ומה שקנה עבד קנה רבו", "ויש לי כל". ורמז לו, "ראיתי פניך כראות פני אלקים", דהיינו, השר שלך "ותרצני", ע"כ יש לי הר"ז עלמין, ומכ"ש ששייכים לי ג"כ הק"ג עלמין. ובכח שרו התאמץ מאד, "ויפצר בו ויקח". כי היה כולו מסור תחת הקדושה, אפילו לקבל המנחה לשם הקדושה, בסוד, "ויברך" וכו'.