ומשה היה רועה את צאן יתרו
בפסוק (שמות ג א) "ומשה היה רועה את צאן יתרו וכו' ". איתא בזוהר, (נח הסולם מאות קפב - קפח) שהעובד צריך לתפוס במדתו של משה. כשאמר לו הוי' (שם לב י) "ואעשה אותך לגוי גדול", אז מיד מסר נפשו, בסוד (שם לב) "מחני נא מספרך אשר כתבת". ונח לא היה במדרגה זו, וכשאמר לו (נח ו יח) "והקימותי את בריתי אתך", לא בקש על בני דורו, והיה מסתפק בשלו. ולכן בחר ה' במשה, ודבר עמו פנים בפנים. ואתפשטותא דמשה בכל דרא. על כן אפילו כשהאדם מוצא טעם בעבודתו, לא יסתפק חלילה בשלו, כי אין זה כבוד שמים. ועובד מאהבה, צריך להרבות הכבוד, וצריך תמיד להתחזק, ולהמשיך קדושה מלמעלה, על כנסת ישראל, בסוד, (ישעיה יא ט) "מלאה הארץ דעה", כי זה רצונו, וזה כבודו. וכשאינו עומד בזה, על כורחו אינו מהעבדים הנאמנים לאדונים.
וזה שהיה רועה צאן יתרו, דהיינו ז"ת, שנקראים, צאן אדם, אבל הם היו צאן יתרו, שיתר פרשה אחת בתורה, דהיינו, "ואתה תחזה". וזאת "עצם מעצמי", שזה היתרון, מתוך החושך, והבן, וע"כ יתרו חותנו, בסוד חתן למולות דמים, והוא כהן מדין. ובסוד זה, "וינהג את הצאן אחר המדבר", כי מקום המדבר מאחורי ארץ ישראל, שמשם כהן מדין נוהג בחזקת היד, את החיצונים. וזה, "ויבא אל הר האלקים חרבה", דהיינו (עי' שבת פט:) איהו חורב ואיהו חורבה. וידוע שאדרבה (שה"ש ג ו) "מי זאת עולה מן המדבר", בסוד מציאה, דהיינו (משלי יח כב) "מצא אישה מצא טוב". והיכן סדרם של דברים, היינו שנפקחו עיניהם, על בחינת הלבת אש מתוך הסנה, דהיינו, שנתגלה לעיניו שלבות איש ואשה הקרובים זה לזה, שכינה שרויה ביניהם באמת, אבל אם נתחממו, נעשו אש, שפרח י"ה מאיש ואשה, והם ביחד אש ולבבות שניהם נעשה לבת.
והדבקות הזו די"ה, האיר הרבה, בסוד מלאך ה' ממש, ויחד עם זה, "וירא והנה הסנה בער באש והסנה איננו אכל", דהיינו, פסוק זה האיר הרבה מאד נגד עיניו, עד כמה גדול הכח, שסנה יבש נאחז באש ה' נורא מאד, ויחד עם זה איננו אוכל. אלא אדרבא, ניזון ומתגדל, עד, "ויאמר משה אסורה נא ואראה את המראה הגדול הזה, מדוע לא יבער הסנה", ונמצא נכלל לגמרי, בסוד הארת הקשר הזה. וכל העשר ספירות שלו, כמו נכללים בהארה זו, דהיינו סוד חב"ד לגבי חג"ת.
וזה אמרו, "אסורה נא ואראה", שזה ראיית הלב, סוד הוי' פשוטה, סוד גילוי עינים שפסקה שליטתם, והלב מבין, בסוד, (ישעיה יא ג) "והריחו ביראת הוי' ", שזה הארת משיח, אבל בעוד שהיה מכין ומתעורר לבחינה זו, אז, "וירא הוי' כי סר לראות", דהיינו, שגבהו המוחין שלו, מתתא לעילא, ואז מיד, "ויקרא אליו אלקים מתוך הסנה ויאמר משה משה ויאמר הנני", דהיינו, מצא הארה גדולה, לב' סטרין כאחד, כי אותה הארה היתה באמת הארה של גאולה, שע"כ היה מתחזק, בסוד תיקון השלם, בסוד משיח, והבן.
אבל בא אליו הדבור, "אל תקרב הלם", סוד מלכות, שזו עדיין לא בחינה שלך, ושייך למשיח. ו"של נעליך מעל רגליך", שהרגיש עדיין בחינת הכנה באפס מה, סוד הזכר. "כי המקום אשר אתה עומד עליו אדמת קדש הוא", להשפיע לקדוש, ואז עמד במדרגת עצמו, ונגלה עליו השכינה, בסוד האבות, בכח גדול.
"ויסתר משה פניו כי ירא מהביט אל האלקים" (שמות ג ו), דהיינו, שהשיג מדרגתו (עי' שמ"ר פ"ג בשכר שהסתיר פנים, זכה ודבר הוי' אל משה פנים אל פנים וכו'. ובשכר מהביט, ותמונת הוי' יביט. וכיון שעמד בזה היה ראוי אור הגאולה להיות נשפע על ידו, ובא אליו שליחות הגאולה לכל ישראל.
אבל היה עבד נאמן, ולא הסתפק בשלו, ורצה שתגיע הגאולה שלימה לכל ישראל, בבחינת משיח דוקא, שלא יהיה בו שום מיעוט, וזה שטען הרבה פעמים, "והן לא יאמינו לי". דהיינו, שהתחזק בתפילה על זה שלא תבא הגאולה על ידו, עד שאמר בפירוש, "שלח נא ביד תשלח". דהיינו משיח, כמו שפרש"י, "שאין סופי להכניסם לארץ". אבל משיח יכניסם, לכן שלח נא על ידו. וז"ש, "והוא אהרן", דהיינו משיחות.
עד שהיה חרון אף עליו, שאין בו רושם חלילה, כי כוונתו לתכלית, והובטח לו משמים על ידי תפילתו, "הלא אהרן אחיך הלוי ידעתי כי דבר ידבר הוא", שסוף כל סוף (תהלים צח א) "הושיעה לו ימינו וזרוע קדשו", וזה סוד, "וגם הנה הוא יוצא לקראתך", דהיינו, שהארתו ישלוט. "וראך ושמח בלבו", שיהיה מכיר לך טובה, על התורה שלך, כי משם יזכה לכל הכבוד, והבן. ונראה שהיה החטא של מי מריבה לנגד עיניו, וזה שטען, "כבד פה וכבד לשון אנכי", דהיינו, מלדבר אל הסלע בפיוסא, ורק משיח, ראוי לזה, והבן. וכל הדיבורים הם לתפלות ותיקונים לגאולה שלימה אכי"ר.