אגרת 58 - 1941, עמ' קע"ב

ב"ה יום ח' אדר תש"א לפ"ק פעיה"ק ירושלים ת"ו

לכבוד הרה"ק מדברנאה דעמי' נהירא דנהיר עדי עד

ולא פסיק לעלמין גזע קודש הקדשים וכו' ...

...השאלה היתה, מהו הרמז של "המן מן התורה מנין", מתוך הכתוב "המן העץ אשר צויתיך לבלתי אכול ממנו" וכו'. ואמר שהשאלה היתה היכן מצאנו בתורה שהשי"ת יזמין שליח להחזיר לאדם למוטב בעל כרחו, כמו שהיה בהמן, כמ"ש "אני אעמיד עליכם מלך כהמן ובעל כרחכם אתם חוזרים למוטב". וזה שהראו חז"ל על הכתוב "המן העץ אשר צויתיך" וכו'. כי אז נברא היצה"ר שהוא מלאך המות המכריח לאדם לעסוק בתורה, כמ"ש "בראתי יצה"ר בראתי תורה תבלין" כי אם לא יעסוק בתורה הרי היצה"ר ממית אותו. ונמצא שגילוי החטא דעצה"ד הממית המבואר בכתוב "המן העץ" וכו'. הוא השליח המכריח לאדם לחזור למוטב בעל כרחו. בדומה ל"אני אעמיד עליכם מלך כהמן ובעל כרחכם אתם חוזרים למוטב".

ואם לא הי' נלכד ברשת הנחש והמתין על שבת והיה מקדים אכילת עצה"ח לאכילת עצה"ד היה זוכה לתיקון שהיצה"ר יהי' תבלין לתורה, ולא היה צריך לשליח מכריח כהמן. ע"ד "בראתי יצה"ר בראתי תורה תבלין", אלא להפך שיצה"ר היה נעשה תבלין לתורה, ועכשיו שחטא הוצרך לשליח מכריח וכו'. ודפח"ח.

ועל זה הוספתי על פי מקור יותר גבוה שיש בקדושת השבת, כי מה שהיצה"ר נעשה תבלין לתורה, ה"ס סעודת ליל שבת. וז"ס המרומז בזמירות האריז"ל "למיעל גו פתחין דבחקל תפוחין", בסו"ה "זה השער לה'". וכמבואר בכל ההמשך של הזמירות אלו. וביום השבת בסעודתא דעתיקא קדישא, אז אפשר לקבל ממקום הגבוה ביותר, אשר התורה אינה צריכה שם לשום תבלין, דהיינו, בסוד "אורייתא וקוב"ה חד הוא". והיינו, על ידי עליה לעולם האצילות, ששם נאמר "לא יגורך רע" כנודע. ולפי זה נמצא, שאם היה אדם הראשון ממתין בזווגו על שבת, היה זוכה למדרגה הנפלאה של "אורייתא וקוב"ה חד הוא". כי בזמן אדם הראשון היו העולמות גבוהים מאד, כמ"ש במרשב"י קדושים.

ובאמת גם אחר החטא היה יכול לעלות לאצילות, בסוד העליה דשבת, ולא לירד משם. שזה סו"ה "פן ישלח ידו ולקח מעץ החיים ואכל וחי לעולם". כי היה שם בסוד "אורייתא וקוב"ה חד הוא". אלא שהקב"ה גרשו משם, כמ"ש "ויגרש את האדם" וכו'. אכן יש להקשות ומאי איכפת ליה להשי"ת אם היה אוכל מעצה"ח וחי לעולם?

והתשובה היא, כי כל הקדושה הנפלאה ד"אורייתא וקוב"ה חד הוא", שהיתה מגולה בסוד השבת, היתה רק בסוד הלואה בלבד. כי שבת ה"ס "אתערותא דלעילא", בלי שום "אתערותא דלתתא". אמנם ודאי אין האורייתא נשלמת רק על ידי אתערותא דלתתא, בקיום התורה והמצות, ולפי זה יש לתמוה, איך זכה בשלימות בבחינת קוב"ה, אם האורייתא עוד לא היה לו בשלמות? וזה שתירצו חז"ל בסוד שאמר הקב"ה, "לוו עלי ואני פורע", כלומר, שאני יכול להלוות לכם שלמות התורה עד גמירא, עד שיהיה מספיק לבחינת "אורייתא וקוב"ה חד הוא", והוא משום "אני פורע", כלומר שאיני חושש כלל ל"לוה רשע ולא ישלם". כי בידי הוא להעמיד עליכם מלך כהמן ובעל כרחכם אתם חוזרים למוטב, ותקיימו התורה מאהבה. "וכל העומד לגבות כגבוי דמי". ועל כן אני מלוה לכם ביום השבת. בסו"ה "וצדיק חונן ונותן". ולפיכך לא רצה השי"ת "שישלח ידו ולקח מעץ החיים" וכו'. כי אז לא היה אדה"ר פורע ומגלה את אורייתא בבחינת אתערותא דלתתא, והיתה נשארת בבחינת הלואה. ואז היתה מופרכת מעיקרה. כי אורייתא שאינה נשלמת איננה ראויה כלל לבחינת "אורייתא וקוב"ה חד הוא". כמובן. אלא שהשי"ת כבר חושב ההלואה, כמו שכבר היתה נפרעת, מתוך שבידו הוא להכריחו. "וכל העומד לגבות כגבוי דמי" כנ"ל. ועל כן הכריחו באמת: "ויגרש את האדם" וכו'. כדי שישלם את ההלואה. ובאמת גם הגירושין הוא נמשך מאכילת עץ הדעת. וז"ס מה שאמרו ז"ל על הכתוב "נורא עלילה לבני אדם". ענין החטא דעץ הדעת בעלילה באת עליו וכו'. ומובן עם הנ"ל דהיינו, כדי להכריחו לשלם את מה שלוה.

ועם דברים אלו מתבאר גם כן דברי קדשו במ"ש שהרמז דהמן מן התורה הוא, כי ענין עץ הדעת הוא בחינת, "אני מעמיד עליכם מלך כהמן" וכו'. כי כמו שהמן רצה להשמיד ולהרוג ולאבד את כל היהודים טף ונשים ביום אחד, כן עץ הדעת, ביום אכלכם ממנו מות תמותון; וכמו שעל ידי פחד המיתה מכח גזירת המן הכריח אותם לתשובה מאהבה, כן גילוי החטא דעץ הדעת המבואר בסו"ה: "המן העץ אשר צויתיך" וכו'. יכריח את האדם לתשובה מאהבה. בסוד "בראתי יצה"ר בראתי תורה תבלין". כי אם לא יעסוק בתורה תיכף ימות בעטיו של נחש. וכו'. והשי"ת יעזור לנו לשלם מה שהלוינו ונזכה לגאולה שלמה.

יהודה הלוי