כל הטוב והנועם
"כל התכלית הנרצה להבורא מכל הבריאה אשר ברא, היא להנות לנבראיו, בכדי שיכירו אמיתיותו וגדולתו, ויקבלו ממנו כל הטוב והנועם שהכין בעדם".
בעל הסולם, "הקדמה לספר הזוהר", אות ל"ט
הנשמה האחת התחלקה להרבה נשמות כדי לתת לכל אחד ואחד מאיתנו הזדמנות להידמות לבורא. לבורא יש "רצון לתת" ואנחנו בנויים מ"רצון לקבל". זה הטבע שלנו.
מה רע בלהיות מקבל? כשאני מקבל, הרצון שלי מנוטרל על ידי התענוג. רואים זאת בחיים שלנו. אני יכול לעבוד כמה שנים בשביל משהו, למשל כדי לרכוש מכונית מפוארת. אני קונה את המכונית, מתיישב, נהנה... כל כך הרבה זמן חיכיתי לרגע הזה! כל כפתור במכונית גורם לי לתענוג.
אבל עם הזמן התענוג מתפוגג. התרגלתי למכונית והיא כמו איבדה מקסמה.
את זה כולנו מבינים. כך בנוי הרצון לקבל. אני רץ אחרי התענוג, כל פעם אחרי תענוג אחר, עד שאני מתעייף. ומה אז? אז אני מת. כן כן, זה באמת כך. אנשים מתים כשהם מתעייפים מהחיים.
הרגשת תענוג נצחית פירושה חיים נצחיים. האם אפשר להביא את הנברא לידי כך? לדרגה שבה הוא יהיה כמו הבורא – נצחי ושלם? לשם כך הנברא צריך לקבל מילוי בלתי מוגבל, ושהמילוי הזה יגדל יותר ויותר כל הזמן. ולא מתוך תחושה של חוסר אלא מטוב לעוד יותר טוב, ולעוד יותר טוב. אנחנו בכלל לא מסוגלים לדמיין את האפשרות הזאת, שבין טוב אחד לטוב שני אין הרגשה שחסר לך משהו. זה דבר שאי אפשר לטעום בחיים הרגילים שלנו.
איך אפשר לעשות זאת? לשם כך לקח הבורא את ה"כלי" הגדול שהוא ברא, את הרצון לקבל, וחילק אותו להמון חלקים קטנטנים שכל אחד מהם כמו סגור בתוך עצמו ולא מרגיש חיבור לחלקים האחרים. תהליך זה נקרא "שבירת הכלים". עקב כך, לכל חלק יש הרגשה שרק הוא חשוב ושכל היתר קיימים רק בשבילו.
מדוע כך נעשה? כדי שעכשיו, בכוחות עצמי, אני אשנה את היחס שלי לאחרים ואהפוך אותו כמו יחס של אימא לילדיה. אני צריך להגיע למצב שארגיש את כל הרצונות האחרים, שהם יהיו כמו שלי. ואז אני קונה את כל הכלי הגדול שהבורא ברא: כולם כמו ילדים שלי, אני אוהב אותם וממלא אותם. עוברים דרכי אין-סוף אורות והם ממלאים את הכלי הגדול שאותו אני מרגיש כשלי, כאני. בצורה כזו השגתי זרימה בלתי פוסקת, בלתי מוגבלת ובכך אני דומה לבורא. הגעתי למעמד שלו, נעשיתי כמוהו – טוב ומיטיב.