שפע
בימינו יותר ויותר אנשים שוקעים בדיכאון וייאוש, בורחים לסמים, לאלכוהול, לתרופות הרגעה וכדומה. מדובר בתופעה עולמית חסרת תקדים. מדוע זה כך? בגלל חוסר סיפוק.
ממה נובע חוסר הסיפוק? מהעובדה שהרצון ליהנות שלנו כל הזמן גדל ודורש יותר ויותר מילויים – אנחנו לא מסוגלים לספק לו אותם והוא נותר ריק. הריקנות הזו מורגשת בנו בפנים ממש כמו רעב פיזי. חוסר הסיפוק הוא הוא החושך של המאה ה-21.
חכמת הקבלה מציעה פיתרון לחוסר האונים הזה. היא מסבירה שאין דרך למלא את הרצון ליהנות בצורה ישירה. הפיתרון הוא לעלות לרמה אחרת של מילוי, שנהנה ממילוי שתמיד יימצא ברשותנו – הנאה מאהבה והשפעה.
וכאן יש דבר והיפוכו: דווקא כשאני מגיע לאהבת הזולת, אני הופך להיות חופשי. מדוע? כי תמיד אני יכול לאהוב את האחרים ולהשפיע להם. אף אחד לא מגביל אותי בזה. במצב כזה אני יכול כל הזמן ליהנות מהפעולות שלי.
בנקודה זו עולה מיד שאלה: נניח שבאמת ארצה לאהוב את האחרים ולתת להם, האם יהיה לי מה לתת? הרי אני בקושי מספק לעצמי את מה שאני צריך כדי לחיות...
ובכן, חכמי הקבלה, אנשים שעברו כבר את תהליך היציאה מאהבה עצמית לאהבת הזולת, אומרים שברגע שאני מתחיל לדאוג לאהבה ולהשפעה לזולת, אני מתחיל להתמלא בשפע העליון, באור הבורא, ואז אני יכול להעביר לאחרים בלי שום הגבלה.
במצב הרוחני הזה, התענוג ממלא אותי, מפני שאני רוצה על ידו למלא את האחרים. אני שרוי בטוב ממש, ללא שום הגבלה, וכל הדאגה שלי נתונה להשפעה לאחרים. הפעולה שלי הופכת להיות כמו פעולת הבורא. אני נעשה שותף שלו בפעולה, בבריאה, ונהנה כמוהו משלמות ונצחיות, מההרגשה העליונה ביותר שיכולה להיות במציאות.
מכאן אפשר כבר להתחיל להבין ש"ואהבת לרעך כמוך – כלל גדול בתורה" [1] זה לא סתם סיסמה יפה שמדברת על להיות ילדים טובים, אלא אמצעי, מנוף, קרש קפיצה שעל ידו אני קופץ לדרגת הבורא.
"בביאת האדם אל אהבת זולתו, אז הוא נמצא ישר בבחינת הדבקות, שהוא השוואת הצורה ליוצרה, אשר עמה יחד, עובר האדם מתוך עולמו הצר, המלא מכאובים ואבני נגף, אל עולם נצחי רחב, של השפעה לבורא והשפעה לבריות".
בעל הסולם [2]