מגמה של חיבור
אף חלק בגופנו לא יכול להתקיים בלי החלקים האחרים. הלב למשל הוא חלק חיוני ביותר, אבל מה הוא שווה בלי המוח, הכליות, הכבד או הריאות?
כשהגוף החי התפתח לצורה הנוכחית שלו, האיברים השונים כאילו הגיעו לערבות הדדית. כל איבר לקח על עצמו תפקוד מסוים והפקיד את הדאגה ליתר צרכיו בידי האיברים האחרים. הלב כאילו אמר: "אני אהיה כמשאבה ואת כל יתר הפונקציות אשאיר לכם. אני מוסר את עצמי לכם וסומך עליכם!"
בתחילת קיום החיים היו בין התאים מלחמות נוראיות. תאים התחברו יחד לתא מורכב יותר, רק כדי להתגונן יחד בפני הסביבה העוינת, כדי לשרוד ולקבל ממנה יותר. אחר כך, בתוך התא המחובר, הם החלו להתחלק לתפקודים שונים. תהליך כזה כבר דורש ביטחון ואהבה הדדית, כי כשאתה מוסר את עצמך לאחרים אתה לגמרי תלוי בהם.
המגמה הזו של הטבע, לחבר בין פרטים על מנת להשיג יתר התפתחות, מגיעה כיום לדרגה האנושית. החיבור הזה לא מבטל את הייחודיות של כל פרט, להפך, כל אחד מוצא את מקומו הייחודי. אבל מעבר לזאת, החיבור מקנה לכל אחד מהפרטים תחושה חדשה שלא יכול היה לחוש לבדו – תחושה כוללת של חיים הרמוניים בממד גבוה יותר, חיי הגוף הכללי.
"בעת שהאנושות תגיע למטרתה... על ידי ביאתם לדרגה השלמה באהבת זולתו, שאז יתלכדו כל גופות בני העולם לגוף אחד ולב אחד – יתגלה כל האושר המקווה לאנושות על שיא גובהו".
בעל הסולם, מאמר "החירות"