לך לְךָ מארצך

"לך לך מארצך וממולדתך ומבית אביך, אל הארץ אשר אראך".

בראשית י"ב, א'

אברהם הוא כוח פנימי בתוכנו שמסמל את תחילת התפתחות הנשמה.

אחרי שאדם מתפתח בחיים בכל מיני צורות, מבלי לדעת לאן בדיוק הוא הולך, מה קורה לו ומדוע, הוא מתחיל להרגיש שייתכן שלחיים יש מטרה שהוא לא מכיר. שיש עוד משהו שכדאי להשיג בחיים, שהחיים הם לא רק בדרגה שאנחנו חיים ונגמרים. וכשאדם מתחיל לחשוב כך, זה נקרא ש"אברהם" מתחיל לדבר בו.

מאיפה יצא אברהם? מ"עבודה זרה". [1] כלומר, עד כה האדם החשיב כל מיני מטרות גשמיות מהן עשה "פסלים". אבל כאשר הוא מתחיל לחשוב מה יוצא לו מכל החיים האלה, בסופו של דבר הוא שובר את הפסלים ומתחיל לחפש משהו חדש.

הוא מחפש, אך לא יודע מה בדיוק חסר לו. ואז, מתוך המצב הזה, האדם שומע קול פנימי שאומר לו: "לא תוכל להתקדם כמו שאתה עכשיו. עליך ללכת אל מקום חדש, אל הסתכלות חדשה על החיים".

"'לך לך מארצך', היינו מהרצון שלך, שהוא הרצון שהאדם נברא עמו, הנקרא רצון לקבל הנאה ותענוג שהוא בחינת אהבה עצמית".

הרב"ש, מאמרי "שלבי הסולם", "לך לך מארצך"

[1] "ואביו ואימו וכל העם עובדים עבודה זרה, והוא [אברהם] היה עובד עימהן. ולבו משוטט ומבין, עד שהשיג דרך האמת, והבין קו הצדק, מדעתו הנכונה... ושיבר הצלמים, והתחיל להודיע לעם, שאין ראוי לעבוד אלא לאלו-ה העולם" (הרמב"ם, "משנה תורה", ספר המדע, הלכות עבודה זרה, י'-י"ב).