בריאת העולם

שאלה: כיצד מתייחסת הקבלה לסתירה בין בריאת העולם לפני 5,771 שנה לבין זמן המפץ הגדול?

המפץ הגדול אירע לפני כ-14 מיליארד שנה. סיבתו – ניצוץ של האור העליון הגיע לרמתו הנמוכה ביותר במעטה של אגואיזם. הניצוץ הכיל בתוכו את כל החומר והאנרגיה של העולם שלנו, שמהם התפתח אחר כך היקום כולו.

לפני כ-4.6 מיליארד שנה, כתוצאה מהתעבות מערכת השמש, נוצר כדור הארץ. במשך כמה מיליארדי שנים קרום כדור הארץ התקרר, עד שנתהוו האטמוספרה והחיים. [1] אין שום דבר מקרי. כל התפתחות היא תוצאה של יישום המידע, שנמצא באותו ניצוץ אור ראשוני.

לאחר הטבע הדומם, הופיעו הצומח, החי והאדם. הפרשנות שניתנת לאבולוציה על פי הצורה החיצונית שאנחנו רואים – כלומר, הופעת מין שהתפתח ממין מסוים, ושממנו התפתח מין נוסף – אינה נכונה. סיבת ההופעה של כל פרט בטבע היא לפי המידע שהיה מושרש מלכתחילה בניצוץ האור. האבולוציה היא למעשה תהליך התגלות (התפתחות) של נתוני מידע (גֵנים), הנקראים בחכמת הקבלה " רשימות".

לפני מאות אלפי שנים, התפתח האדם מהקוף, כפי שכותב גם האר"י בספר "עץ החיים", [2] אבל רק לפני 5,771 שנה (נכון לכתיבת שורות אלה) התעורר לראשונה בבן אנוש רצון לגלות את הבורא. היום שבו הוא התחיל לגלות את הבורא נחשב ל"יום בריאת העולם" מבחינה רוחנית, כי בו התחילה ההתפתחות הרוחנית של המין האנושי, אבל הוא לא מתייחס לזמן היווצרותו של עולם החומר, שהתרחש מיליארדי שנים קודם לכן.

[1] בעיתון "האומה" מתאר זאת בעל הסולם כך: "כדור הארץ, אשר תחילה היה רק כדור גזי דוגמת ערפל. ועל ידי כוח המושך שבתוכו, ריכז במשך תקופה מסוימת את האטומים שבו לתוך חוג יותר צר, שכתוצאה מזה נתהפך כדור הגזי לכדור אש נוזלי. ובהמשך תקופות של מלחמות נוראות של שני הכוחות שבכדור הארץ, הפוזיטיבי עם הנגטיבי, גבר כוח קרירות שבו על כוח האש נוזלי, וקירר איזה קליפה דקה מסביב הכדור ונתקשה שם... וכן נתחלפו התקופות בזו אחר זו. ובכל פעם שגברה כוח הקרירות, נעשה הקליפה שכבש לו עבה ביותר. עד שבסוף נתגברו כוחות הפוזיטיבים על הנגטיבים, ובאו לידי הרמוניה מוחלטת: והנוזלים לקחו מקומם במעמקי האדמה, והקליפה הקרה נתעבתה כל צורכה מסביב להם, ונתהווה אפשרות ליצירת חיים אורגנים עליה כיום הזה".

[2] "בין הדומם והצומח, הוא הקורָאלי, הנקרא אלמוגים. ובין הצומח והחי, הוא אדני השדה... ובין החי והמדבֵּר, הוא הקוף" (האר"י, ספר "עץ חיים", שער מ"ב, פרק א'. מובא גם בספרו של בעל הסולם, "תלמוד עשר הספירות", חלק ג', פרק ה', אות ג').