מהו כי אתם המעט מכל העמים, בעבודה

תש"ן - מאמר מ'

1989/90 - מאמר 40

הנה כתוב (ואתחנן, שביעי) "לא מרובכם מכל העמים חשק ה' בכם, כי אתם המעט מכל העמים, כי מאהבת ה' אתכם, ומשמרו את השבועה אשר נשבע לאבותיכם, הוציא ה' אתכם ביד חזקה ויפדך מבית עבדים, מיד פרעה מלך מצרים". אמרו חז"ל (חולין פ"ט) "לא מרובכם, אמר להם הקב"ה לישראל, חושקני בכם, שאפילו בשעה שאני משפיע לכם גדולה, אתם ממעטים עצמכם לפני", עד כאן לשונם.
ויש להבין מה בא זה ללמדנו, בזה שפירשו חז"ל, שהקב"ה אמר לישראל, חושקני בכם. שאפילו שאני משפיע לכם גדולה, אתם ממעטים עצמכם לפני. אם הקב"ה היה אומר, אף על פי שאני משפיע לכם גדולה, אז אתם ממעטים את עצמכם לפני בשר ודם, הייתי מבין זה. אולם חז"ל אמרו, שאתם ממעטים עצמכם לפני, היינו לפני הקב"ה. איזו מדרגה היא זאת, שאם הקב"ה נותן לאדם גדלות, אין הוא מתגאה לפני הקב"ה, בזה שהקב"ה נתן לו גדלות.
וכי אם המלך נותן גדולה לאדם ומגדיל אותו לפני השרים, אז האדם הזה מתגאה גם לפני המלך. היתכן. אם כן, מהי החשיבות שאין מתגאים לפני הקב"ה, אלא שהם מתמעטים לפני. היינו לגבי מי הם מתמעטים. השכל מחייב, שבזמן שהאדם מבין את גדלות המלך, בטח שהאדם משפיל את עצמו יותר לפני המלך.
ובכדי להבין זה, צריכים לזכור את סדר העבודה, שהיא בחינת תיקון הבריאה. היינו בכדי להגיע לידי דביקות, הנקראת "השתוות הצורה", היינו לזכות לכלים דהשפעה, נעשה תיקון, המכונה "צמצום והסתר על הקדושה". כלומר, שנסתר הטעם של תו"מ, שבהם מלובש את הטוב ועונג, שהיה ברצונו יתברך לתת להנבראים. שזה מכונה "רצונו להטיב לנבראיו". שכל מה שרצה לתת להנבראים, מלובש בתו"מ, המכונים בזה"ק בשם "תרי"ג פקודין".
וזה כמו שאומר בהסולם "שענינו הוא, שפקודין הוא מלשון "פקדון". שבכל מצוה ומצוה יש בה אור מיוחד המלובש בהמצוה הזאת. אולם בכדי להגיע לאור המלובש בהם, בגלל הצמצום וההסתר שיש עליהם מטעם תיקון הבריאה, כלומר בכדי שהאדם יקבל את הטוב ועונג המלובש בהם, האדם מוכרח מקודם לקבל את הכלים המתאימים להאור, בכדי שצריכה להיות השתוות הצורה להאור, כמו שהאור הוא המשפיע, כן צריך הכלי להיות בע"מ להשפיע".
אולם היות האדם מצד הטבע יש לו רצון לקבל לעצמו, ולא רצון להשפיע, אם כן איך האדם יכול לשנות את הטבע שלו, מה שהקב"ה ברא. על זה אמרו חז"ל "אמר הקב"ה, בראתי יצר הרע, בראתי תורה תבלין". היינו שהתורה נותנת עצות לאדם, איך לצאת מאהבה עצמית ולקנות רצון להשפיע. שבמצב הזה נקראים התרי"ג מצות, אומר הזה"ק, בשם "תרי"ג עיטין", היינו תרי"ג עצות איך להשיג את הרצון להשפיע. כי רק בהרצון להשפיע יש יכולת, שהאור, הנקרא "טוב ועונג", מתלבש בהם.
ועל זה אמרו חז"ל "לעולם יעסוק אדם בתו"מ, אפילו שלא לשמה, כי מתוך שלא לשמה הוא יבוא לשמה, מפני המאור שבה מחזירו למוטב, והוא יגיע ע"י זה לדרגת לשמה".
ובענין שלא לשמה יש הרבה בחינות:
א) לומד על מנת לקנטר. שבחינה זו היא הגרועה מכולם, שעל זה אמרו חז"ל (ברכות י"ז) "כל העוסק בתורה שלא לשמה, נוח לו שלא נברא".
ב) לומד ע"מ שיקראו "רבי".
ובשתי בחינות אלו הוא רוצה שכר מאנשים, ולא רוצה שה' יתן לו שכר תמורת עבודתו.
ג) לומד בכדי שה' יתן לו שכר בעוה"ז, שיהיו לו חיים, ופרנסה, ובריאות, וכדומה.
ד) לומד בכדי שה' יתן לו שכר בעוה"ב.
ה) שהוא עוסק בתורה ומצות, בגלל שהוא מרגיש, שהוא משמש מלך גדול. לכן יש לו הנאה בזה שהוא עוסק בתו"מ. כלומר, בגלל הנאה זו מה שהוא מרגיש, שהוא משמש את המלך, כדאי לו לעבוד. נמצא, שגם מי שעובד בשביל שהוא משמש מלך גדול, גם זה עוד לא יכולים לכנות "לשמה" בטהרה, הגם שהוא עובד לשם שמים, היינו שהוא לא רוצה שום תמורה עבור עבודתו, אבל מכל מקום הוא משתוקק להרגיש טעם בעבודה זו, מטעם שהוא מרגיש מלך גדול.
אז צריכים לדעת, שגם זה עוד לא נקרא "לשמה" טהורה, מטעם שסוף כל סוף הוא משתוקק להתענוג, שהוא ירגיש בזמן העבודה. כי התענוג מה שהוא מרגיש בזמן העבודה, זוהי הסיבה שבשבילה הוא רוצה להיות עובד ה'. נמצא לפי זה, שרק מה שהרצון לקבל מרגיש התענוג בזמן העבודה, זה הוא המחייבו לעסוק בתורה ומצות. לכן נקרא זה גם כן "שלא לשמה". אולם השלא לשמה הזה מביאו לידי לשמה, מטעם המאור שבה מחזירו למוטב.
וזהו על דרך שכתוב בהקדמה לספר הזהר (אות ל') וזה לשונו "חלוקה ב' היא מי"ג שנים ואילך, שאז ניתן כח לנקודה שבלב שבו, שהוא סוד אחוריים של נפש דקדושה המלובשת בהרצון לקבל שלו. ואז הוא מתחיל להכנס תחת רשות מערכת העולמות דקדושה, דהיינו בשיעור שהוא עוסק בתו"מ. ועיקר התפקיד הוא להשיג ולהגדיל את הרצון לקבל הרוחני. ועם כל זה היא מדרגה חשובה יותר מראשונה, הנה היא המדרגה המביאתו לשמה, כמו שאמרו חז"ל, לעולם יעסוק אדם בתו"מ שלא לשמה, שמתוך שלא לשמה בא לשמה.
והוא סוד השפחה דקדושה המשמשת לגבירתה, שהוא סוד השכינה הקדושה. כי השפחה מביאתו לשמה, וזוכה להשראת השכינה. אמנם הוא צריך לעשות את כל האמצעים המותאמים שיבוא לשמה. והמדרגה הסופית שבחלוקה זו, היא שיתאהב בהקב"ה בתאוה גדולה, בדומה לבעל תאוה המתאהב בתאוה גשמית, עד שאין התאוה סרה מנגד עיניו כל היום וכל הלילה, ועל דרך שאמר הפייטן, בזכרי בו אינו מניח לי לשון".
ואחר כל זה, מתחיל סדר של לשמה, הנקרא "רצון להשפיע". וכאן שיהיה כולו רק להשפיע, אין כח ביד האדם שיוכל לבוא לזה, היינו שכל רצונו יהיה רק להשפיע לה' "בגין דאיהו רב ושליט", אין להאדם שום מושג איך להגיע לזה. וזה נקרא, שהרצון להשפיע הוא בגלות מצרים. והרצון הזה האדם יכול להבין רק למעלה מהדעת, כי בתוך הדעת אין שום אחיזה להבין זה.
כלומר, אין בידי אדם להבין, איך יכולים לעשות איזה מעשה, שהאדם לא יהנה מזה. נמצא, שאפילו שהאדם לא דורש שום תמורה עבור עבודתו, אבל מי מחייב אותו לעבוד, זה שהבורא יהנה. מזה הנאה שלו. כבר יש כאן ענין הנאה. היינו מזה שהוא נהנה שמשמש את המלך, זוהי הנאה שלו. ואיך אפשר להיות אחרת, היינו שיעבוד בלי הנאה.
לכן בזמן שאומרים, שהאדם צריך לעבוד בע"מ להשפיע, זה נקרא "למעלה מהדעת". וכל דבר שהוא למעלה מהדעת, אין שם הרצון לקבל לעצמו. כלומר שאומרים לאדם שהוא צריך לעבוד רק שה' יהנה מעבודה זו. אז אומרים, שהאדם צריך להיות בשמחה מזה שהוא משמש מלך גדול.
אולם אם המלך הגדול היה מגלה את חשיבותו וגדלותו, היתה אז הנאה בתוך הדעת. היינו, שהשכל מבין, שכדאי לשמש מלך גדול. אולם כשהאדם צריך להאמין על גדלות וחשיבות המלך, נמצא שהוא משמש מלך קטן לפי הרגשתו. אם כן, כשהוא אומר למעלה מהדעת שהוא מלך גדול, כבר אין שם מקום להרצון לקבל שיסכים על עבודה זו, היות שכל הנאה בנויה על למעלה מהדעת.
וממילא מובן מדוע הגוף לא רוצה לעבוד, בזמן שלא רואה את חשיבות המלך. אלא אומרים לו, אף על פי שהשכל מחייב, אם אין גילוי לגדלות המלך, כבר אין שם מקום עבור הרצון לקבל לעצמו. אם כן, איך אפשר שהאדם תהיה לו היכולת לעבוד "בגין דאיהו רב ושליט". זה היה טוב אם זה היה מגולה, מה שאם כן שעל בחינה זו של גדלות ה', שורה השליטה של פרעה מלך מצרים, שאמר, מי ה' אשר אשמע בקולו.
לכן עיקר עבודה היא במקום זה, היינו כאן מתחיל הענין של לשמה, היינו שהוא רוצה לעבוד בע"מ שה' יהנה מעבודתו, ולעצמו אינו חשוב איזה טעם הוא מרגיש. כלומר, שעבודתו, שהוא עובד, היא בצורה אצלו, כאילו הוא היה מרגיש שהמלך גדול, ולמעשה ההרגשה שלו היא בבחינת "שכינתא בעפרא", שאינו מרגיש שום חשיבות, אלא הוא טועם טעם עפר. ומכל מקום הוא מתגבר ואומר, שזה חשוב אצלי כאילו הייתי מרגיש שאני עומד ומשמש מלך גדול, שאז בטח גם הרצון לקבל נהנה, היות שהוא לא צריך להאמין על גדלות וחשיבות המלך.
אולם, איך האדם יכול לקבל כח התגברות על הגוף, בזמן שהוא מרגיש בחינת "שכינתא בעפרא". איזו שמחה הוא יכול לקבל מעבודה זו. וביותר קשה, איך יש אפשרות לאדם, שיהיה לו צורך וחשק לעבוד עבודה, שאין אדם מרגיש בה טעם. כלומר, בשלמא שאין לו ברירה. יש להבין, שהאדם עובד בכפיה, אבל לחשוק לעבודה כזו, שאין בה טעם, איך אפשר. והיות שאין לו כח להתגבר, ושתהיה לו שמחה מעבודה כזו, ואיך אפשר לשמש את המלך בצורה שפלות כזו, היינו שמרגיש טעם עפר בעת שהוא משמש את המלך.
לכן על זה הוא מבקש מה', לא שיתן לו בחינת גילוי גדלות יתברך, שירגיש בזה טעם. אלא הוא מבקש מה', שיתן לו כח, שיוכל להתגבר על הגוף ולעבוד בשמחה, בזה שעכשיו הוא יכול לעבוד בלתי ה' לבדו, היות שאין הרצון לקבל נהנה מעבודה, שיש לה טעם עפר. אם כן בשביל מה הוא עובד, בטח רק לשם שמים. ולעבודה כזו אין שום מקום בתוך הדעת. ובעבודה זו האדם רואה, שאין לו שום מציאות מצד הטבע, שירצה לעבוד על אופן כזה.
ובעבודה זו, במצב כזה האדם רואה, שאין לו שום אפשרות, שיהיה בידו לעבוד עם רצון להשפיע ולא לתועלת עצמו. ודבר זה יכול להיות רק בדרך נס מן השמים. ובאמת זה נקרא "יציאת מצרים". היינו, לצאת מכלל השכל, שיש לו מצד הטבע, שאי אפשר לעשות שום תנועה, אלא שיהנה מזה. וכאן הוא מבקש מה', שיתן לו כח לעבוד, במקום שאין לו שום טעם והרגש, אלא להאמין שהבורא נהנה מעבודה זו, מטעם שהוא כולו להשפיע.
ולכן התפלה הזו היא תפלה אמיתית, מטעם שהאדם רואה, שאין מה לקוות, שיהיה פעם ביד האדם לעשות משהו בע"מ להשפיע. נמצא, שהאדם מרגיש איך שהוא אבוד. נמצא, שיש לו אז מגע הדוק עם הבורא. ולדבר זה האדם צריך להחשיב, מזה שהאדם מבקש מה', שיעזור לו, ואין מי בעולם שיוכל להציל אותו.
אולם כאן נשאלת שאלה הקשה ביותר, מי אמר להאדם, שיש נחת רוח להבורא מעבודה זו, שאין בה שום טעם, אלא רק טעם עפר, ולעבודה כזו האדם צריך לבקש מה', מטעם שהוא רוצה לעשות הכל רק בכדי שהבורא יהנה.
על זה באה תשובה: אמונת חכמים, שאנו צריכים להאמין לדבריהם. נמצא, התפלה הזו שהאדם מתפלל, שה' יעזור לו, שיוכל לעבוד במצב של שפלות, והטעם הוא רק של עפר, זה יכול להיות רק על בסיס של אמונת חכמים, שנאמין להם, שרק באופן כזה יכולים להגיע למצב של לשמה, ולא לבחינת תועלת עצמו. כלומר, שרק הם יודעים מה זה לשמה, ואיך להגיע לזה.
ובהאמור נוכל לפרש מה ששאלנו, על מה שדרשו חז"ל על הכתוב "לא מרובכם", "אמר להם הקב"ה לישראל, חושקני בכם, שאפילו בשעה שאני משפיע לכם גדולה, אתה ממעטים עצמכם לפני". ושאלנו, הכי מדרך העולם הוא, שמי שמלך מגדיל אותו, הוא מתגאה בפני המלך. אם כן, מה משמיענו בזה, שישראל ממעטים עצמם לפני הקב"ה.
ובהנ"ל שהסברנו, שיש ב' בחינות בעבודה:
א) שה' מאיר לו בזמן שהוא עוסק בתו"מ, ומרגיש טעם בעבודה, ומרגיש גדלות ה', איך שהוא משמש מלך גדול, וכבר הגיע לדרגת "בזכרי בו אינו מניח לי לישון".
ב) היא בחינת עבודה לשמה, דהיינו על מנת להשפיע ושלא לקבל פרס. ואז האדם בא לידי התנגדות מהגוף, היות שאין הוא מרגיש שום טעם בעבודה. אבל הוא לא רוצה שום הרגשה של גדלות ה', מטעם שאז ההרגשה זו נותנת לו סיבה, שבשביל ההרגשה הזו, שמרגיש בעת התעסקותו בתורה ומצות, זה מחייבו לעסוק בתו"מ. נמצא, שכבר אינו רק לשם שמים, אלא הנאת עצמו גם כן נכללת בה.
והיות שעבודה זו היא כולה למעלה מהדעת, מטעם שאין שכל שבעולם שיהא בידו להבין דבר כזה, ובחינה זו נקראת "שכינתא בעפרא", ושהאדם צריך להאמין, שדוקא מעבודה זו יש נחת רוח לה', זו נקראת עבודה בבחינת "אתם ממעטים עצמכם לפני".
פירוש, בשעה שהבורא נותן להם להרגיש את גדלות ה', אין הם אומרים, עתה כבר אין אנו צריכים לעבוד למעלה מהדעת. כי גם הגוף, בזמן שמרגיש גדלות ה', הוא מתבטל "כנר בפני אבוקה". אלא הם אומרים, אנו רוצים לעבוד בבחינת "אתם המעט מכל העמים", היינו שכל העמים שבאדם היו אומרים, עבודה זו היא עבודה בזויה, שהיא בחינת מיעוט ושפלות, היינו שהיא בחינת "שכינתא בעפרא".
וכמו שאמרו חז"ל "לא מרובכם", "אמר להם הקב"ה לישראל "חושקני בכם, שאפילו בשעה שאני משפיע לכם גדולה, אתם ממעטים עצמכם לפני". נתתי גדולה לאברהם". ובטח אז היה צריך להיות שמח, כי כבר מרגיש גדלות ה', וכבר לא תהיה לו התנגדות מצד הגוף, אבל הוא היה ממעט את עצמו, ואמר, ואנכי עפר ואפר.
פירוש. הוא אמר לה', אני משתוקק למצב של העבודה, שהיתה בחינת "אנכי ה' אלקיך", בבחינת עפר ואפר. היינו, להזמן שהיתה אצלו העבודה בחינת "שכינתא בעפרא", שאז היה בטוח, שעבודתו היא כולה להשפיע, שאין להרצון לקבל שום יד בזה. נמצא, שאין הפירוש, שהוא ממעט עצמו נגד ה', היינו שלא מתגאה בפני ה'. אלא הפירוש, שהוא ממעט עצמו לעבוד בבחינת השפלות, אף על פי שה' נותן לו גדלות.
כמו כן למשה ואהרן ה' נתן גדלות. והם אמרו "ונחנו מה". היינו שהם היו משתוקקים לעבודה, בזמן שהיתה אצלם בחינת "שכינתא בעפרא". שאז, כשלא מרגישים טעם בעבודה, אז בא הרשע ושואל טענת "מה", היינו "מה עבודה הזאת לכם", שאתם רוצים לעבוד דוקא בבחינת עבודה בזויה כזו. והרשע שואל "מה העבודה הזאת לכם", מטעם שאז הם היו בטוחים, שעבודתם היא כולה להשפיע, ואין להרצון לקבל חלק בה.
וכמו כן לדוד. שה' נתן לו גדלות, אמר "ואנכי", היינו בחינת "אנכי ה' אלקיך", היתה עבודה זו אצלו, בזמן שהיה רוצה לקבל על עצמו את עול מלכות שמים, הנקרא "אנכי ה' אלקיך", היה אצל הגוף שלו בבחינת "ואנכי תולעת ולא איש".
והאבן עזרא שואל על מה שכתוב "ואנכי תולעת ולא איש". ואומר "רחוק הוא שיאמר איש דעת על עצמו, שאיננו איש. רק ידבר כנגד האויבים, שהם יבזוהו, ואיננו נחשב בעיניהם למאומה".
וגם כאן יהיה הפירוש, שבזמן שה' נתן לו גדלות, הוא לא אמר, עתה כבר אינני צריך לעשות מלחמה עם הגוף, כי הגוף יתבטל לפני ה' "כנר בפני אבוקה". אלא שהיה אומר, אני משתוקק להמצב של שפלות, שהאויבים שלי, היינו האומות העולם שבגופי, היו מבזים את עבודתי, שהם היו אומרים לעבוד רק בע"מ להשפיע, ולא תהיה לו שום הרגשה בעבודה. זהו סימן, שהוא בכלל לא איש, שהם היו מבזים את סדר עבודתו. וזה נקרא, שישראל ממעטים עצמכם לפני.