מהו המצות קלות שאדם דש בעקביו, בעבודה
תש"ן - מאמר מ"א
1989/90 - מאמר 41
על הכתוב "והיה עקב תשמעון, ושמרתם ועשיתם אותם, ושמר ה' אלקיך לך את הברית ואת החסד, אשר נשבע לאבותיך", פירש רש"י וזה לשונו "אם המצות קלות, שאדם דש בעקביו, תשמעון, ושמר ה', ישמור לך הבטחתו", עד כאן לשונו.
ויש להבין, מה משמיענו בזה, שאם ישמור האדם את מצות הקלות, אז ישמור ה' לך את השבועה. ויש להבין, מהו התנאי הזה, שמשמע, כי אילו אחרת אין בידו חס ושלום לקיים את השבועה, שנשבע לאבותיך. ועוד יש להבין, מה שהמפרשים שואלים, מדוע מתחיל מלשון רבים "ושמרתם ועשיתם" ומסיים בלשון יחיד "ושמר לך".
ובכדי להבין זה, צריכים קודם כל להבין באופן כללי, מהן ענין תרי"ג מצות שניתן לנו. ובהקדמת ספר הזהר (דף רמ"ב) כתוב שם וזה לשונו "המצות שבתורה נקראים בלשון הזהר בשם פקודין. ונקראים אמנם בשם תרי"ג עיטין. וההפרש ביניהם הוא, כי בכל דבר יש פנים ואחור, שבחינת הכנה אל הדבר נקרא אחור, ובחינת השגת הדבר נקרא פנים. ועל דרך זה יש בתורה ומצות בחינת נעשה ובחינת נשמע. וכשמקיימין תו"מ בבחינת עושי דברו, מטרם שזוכים לשמוע, נקראות המצות בשם תרי"ג עיטין. והן בחינת אחור. וכשזוכים לשמוע בקול דברו, נעשים תרי"ג המצות בבחינות תרי"ג פקודין. כי יש תרי"ג מצות, אשר בכל מצוה מופקד אורה של מדרגה מיוחדת, שהיא כנגד אבר מיוחד בתרי"ג אברים וגידים של הנשמה, וכו', והיא בחינת הפנים של המצות".
והנה בחינת "עושי דברו" נקראת בזמן ההכנה, היינו מטרם שהאדם זוכה לבחינת "לשמוע בקול דברו", שענין "שמיעה" שייך דוקא לאחר שהאדם זכה לכלים דהשפעה, שרק אז יש לו בית קבול להשפע, שיתלבש בכלים דהשפעה. ואז יש לו "אזניים", לשמוע בקול ה'.
מה שאם כן כשעדיין משוקע בכלים דקבלה, אז מוטל על האדם לעבוד בבחינת "עשיה", הנקרא "מעשה", אף על פי שהגוף לא מסכים לעבוד לשם שמים. אלא הוא צריך להאמין, אף על פי שהוא נמצא במצב של שפלות, היינו שהגוף לא מסכים לעבודה זו, לעבוד לשם שמים, מכל מקום הבורא נהנה מזה, היות שבמצב השפלות, האדם מרגיש שהוא נצרך להבורא, שיעזור לו. לכן יש לו אז מגע הדוק עם הבורא. היינו שהוא מרגיש, שאין לו עצה אחרת, אלא רק ה' יכול להציל אותו ולהוציאו מהשפלות הזו.
אולם האדם שואל לעצמו, איפוא הצדק והיושר של הבורא. היות שהוא נותן יגיעה ומקיים תו"מ, ולא רוצה תמורת זה שום שכר, אלא הוא רוצה לעבוד לשם שמים, וכמו שכתוב בזה"ק, לעבוד בגלל שהוא רוצה לשמש מלך גדול, היינו מטעם "דאיהו רב ושליט", וכשהוא מבקש מה', שיתן לו להרגיש את גדלותו יתברך, והאדם מאמין שה' הוא שומע תפלות כל פה, והוא עומד ומחכה כל יום, שתהיה לו הרגשה יותר גדולה מגדלות ה', ולבסוף הוא רואה, שהוא הגיע לשפלות יותר גדולה. היינו שהוא מרגיש, שאנשים מרחוב, אין הם כל כך שקועים באהבה עצמית.
והאדם שואל, מדוע אנשים מרחוב, שאין להם שום תפלה, שה' יוציא אותם מאהבה עצמית, הם בסדר. והוא רואה, שהם מרגישים את הסדר עבודה בתכלית השלמות. היינו, שהם יודעים, שכל יום הם מתקדמים, היינו שהרכוש שלהם מתגדל. כמו שאמרתי פעם, שיש לכל אחד מהם יומן, ששם הוא רואה, כמה מצות נרשמו כל יום על שמו, וכמה דף גמרא יש לו לרשום בהיומן שלו. והוא רואה להיפך, שכל יום הוא גרוע מאתמול.
ואפילו שהאדם עושה חשבון לעצמו, הוא רואה שיש כמה עליות בכל יום, עד לפעמים האדם חושב, עתה בטח אני כבר באתי אל המנוחה והנחלה, לא כמו שהיה עד עתה. פתאום באות לו מחשבות שמבלבלות את ראשו, ושוכח את הכל, היינו שהוא שוכח אפילו מענין עליות בכלל, ומרגיש רק שפלות. אחר כל העבודה שנתן, הוא נעשה עתה יותר גרוע מתמיד, ומתחיל להסתכל על עצמו, ואינו מוצא בעצמו שום מעשה טוב, ומרגיש כאילו אף פעם לא קיים תו"מ.
ונשאלת השאלה, איך האדם יכול לתרץ לעצמו על הרגשות האלו, האם זה אמת או שקר. כלומר, מבחינת המציאות, שזה לא יכולים למחוק את המציאות. היינו שבטח נתן יגיעה, ובטח קיים תו"מ, אולם לפי הרגשת האדם, הכל נעלם. נשאלת השאלה, לאן הלכו, כלומר, מי לקח אותם, שאין הוא מרגיש אותם. ואין לומר, שהוא סובל על שכחה, לכן הוא שכח את הכל. הלא האדם רואה, שדברים לא יפים מה שהוא עשה, הוא כן זוכר.
והתשובה היא, שצריכים להאמין באמונת חכמים, כמו שאומר בזה"ק, שמפרש את מה שכתוב "או הודע לו אשר חטא". ושואל, מי הודע לו. ומתרץ, התורה. וכמו שפירשנו פעם, ע"י זה שהוא לומד תורה על הכוונה בכדי להגיע אל האמת, היינו שיהיה עובד ה' באמת, כלומר שזה שהוא מקיים תו"מ אין לו כוונה שהוא עובד עבור עצמו, היינו שהוא יקבל שכר, אלא הוא רוצה לקיים תו"מ על דרך שאמרו חז"ל "בראתי יצר הרע, בראתי תורה תבלין", היינו שהוא לומד תורה בתור עצה, שע"י זה הוא יגיע שיהיה עובד ה' באמת, היינו שהוא רוצה לעבוד לתועלת ה', לכן התורה מודיעה לו "אשר חטא".
זאת אומרת, הסדר של "תורה תבלין" הוא, מקודם היא מודיעה לו "אשר חטא", היינו עד כמה שהוא שקוע באהבה עצמית, שזה נקרא, שהתורה, שהיא בחינת התבלין, נותנת לו הכלי, היינו החסרון, שיהא נצרך שהבורא יעזור לו. נמצא, שהתורה מודיעה לו, זה שהוא מאמין בה', זהו דבר זר אצלו. היינו שהוא מרגיש איך שהוא מרוחק מה', שכמו דבר זר הבורא נחשב אצלו. וכמו שאמר אאמו"ר זצ"ל על הכתוב "לא יהיה בך אל זר", שפירוש "אל", ה' לא יהיה אצלך כמו דבר זר, שאין לך שום חיבור עמו.
וזהו מטעם, היות שהאדם משוקע באהבה עצמית, שזהו שינוי צורה מהבורא. היות שהבורא רצונו הוא רק להשפיע, מה שאם כן האדם מצד טבעו הוא רק לקבל. לכן אין אני והוא יכולין לדור במדור אחד. נמצא, במקום שהיה האדם צריך להרגיש קירבת ה', הוא מרגיש ריחוק מה'. וזה מודיעה לו התורה. היינו להאדם שלומד תורה, מסיבת שהוא מאמין בדברי חז"ל, שאמרו, "אמר הקב"ה, בראתי יצר הרע, בראתי תורה תבלין", התבלין האלו נותנים להאדם להרגיש איך שהאדם מרוחק מה'.
נמצא, שהתורה נתנה להאדם כלי, היינו חסרון, שהאדם יבקש מה', שיוציאו מהגלות, הנקראת "גלות מצרים", כידוע מצר-ים פירושו צר עין, היינו שאין לו שום כח להשפיע אלא רק לקבל. והאדם, הגם שהוא רואה, שאי אפשר להגיע לקירבת ה', מטרם שכל מעשיו יהיו בע"מ להשפיע, מכל מקום הוא רואה, שאין שום מציאות, שתהיה בידו יכולת להגיע לזה בלי עזרתו יתברך.
וכבר דברנו מזה הרבה פעמים, מדוע עשה ה' ככה, היינו שלא תהיה שום מציאות מצד האדם לצאת משליטת פרעה. והתשובה לזה היא, כמו שאמר אאמו"ר זצ"ל, על מה שאברהם שאל את ה', בזמן שה' הבטיח לו ירושת הארץ, "במה אדע כי אירשנה". "ויאמר לאברם, ידע תדע, כי גר יהיה זרעך בארץ לא להם".
ואמר, ששאלת אברהם היתה, שאברהם ראה מהי ירושת הארץ, שהיא ענין מלכות, הנושאת את השפע העליון, הכולל ה' בחינות נרנח"י דקדושה. וידוע, שאין אור בלי כלי, היינו שאין מילוי בלי צורך. ואברהם ראה, שאין לישראל צורך להשיג שלימות המדרגה. אלא, שאם ישיגו קצת הארה מלמעלה, כבר יהיה להם סיפוק. וממילא אין להם צורך להשיג את הנרנח"י דנשמה הכלולה במלכות, שזו נקראת "ירושת הארץ".
ואיך, אמר אברהם, איך יקבלו את האור, בזמן שאין להם כלים, הנקרא "צורך". אז אמר לו ה' "ידע תדע, כי גר יהיה זרעך בארץ לא להם". היינו, שעם ישראל יהיו בארץ, היינו ברצון, שלא שייך לעם ישראל, אלא הם יהיו תחת שליטת הרצון לקבל, שזה שייך לפרעה מלך מצרים.
"וענו אותם". כלומר, שעם ישראל יסבלו, מזה שאין הם יכולים לעשות מעשים בעמ"נ להשפיע, שזה יביאו להם דביקות בה'. אז הם יצטרכו שה' יעזור, כמו שכתוב "ותעל שועתם אל האלקים מן העבודה, וישמע אלקים את נאקתם, ויזכור אלקים את בריתו את אברהם".
וידוע מה שאמרו חז"ל "הבא לטהר מסייעין אותו". שואל הזה"ק "במה מסייעין אותו. ומשיב, בנשמתא קדישא. היינו מקודם נותנים לו נפש, זכה יתיר, נותנים לו רוח". זאת אומרת, כפי מה שהוא הולך לזכות עצמו ודורש עזרה, אז העזרה שהוא מקבל מלמעלה, היא בחינת חלק מירושת הארץ.
ובהאמור יש לפרש מה ששאלנו, מדוע האדם, בזמן שהוא מתחיל ללמוד תורה, על הסיבה שהתורה נקראת בחינת תבלין, מדוע האדם בזמן שהוא התחיל ללכת על דרך האמת, שהתורה היא בחינת עיטין, היינו עצות איך לכבוש את היצר הרע, האדם מתחיל לראות, איך שכל פעם במקום שהיה צריך להרגיש שהוא יותר מקורב לה', הוא מרגיש שנעשה יותר מרוחק.
ושאלנו, וכי זו היא דרך התורה, שעל ידה נעשה יותר מרוחק מה'. והתשובה על זה היתה, שהתורה נותנת לו מקודם הכלי, היינו החסרון, לראות איך, באיזה שיעור הוא מרוחק מה', שזה הוא מה שאומר הזה"ק, שהתורה מודיעה לו שהוא חטא.
נמצא, שאל יאמר אדם שהוא לומד תורה על דרך האמת, ומדוע התורה לא עוזרת לו בבחינת התבלין. והתשובה היא, שהאדם צריך להאמין באמונת חכמים, שהתורה כן עוזרת לו, במה שהיא מגלה לו שהוא חטא, היינו איך שהוא מרוחק מה'. ובגלל זה יש לו מקום לתת תפלה מעומק הלב, מחמת שהוא מרגיש, שהוא יותר גרוע משאר אנשים.
והגם שאם ישאל לעצמו, הוא רואה שהוא נותן יותר כוחות בקיום תו"מ, אם כן למה הוא מרגיש שהוא יותר גרוע. על זה אין להאדם מה להשיב, אלא שהאדם אומר, מבחינת הרגשה, אני מרגיש, שאני יותר גרוע עתה ממה שהייתי עוסק בתו"מ, בטרם שהתחלתי ללכת בדרך האמת. היינו, שכל מה שהוא עושה, הוא רואה, שהוא הכל לא בכל הלב, כמו מקודם לכן.
וזהו כמו שאמר אאמו"ר זצ"ל, שזהו שה' אמר לאברהם "ידע תדע, כי גר יהיה זרעך בארץ לא להם, וענו אותם". שע"י זה יהיה להם צורך לירושת הארץ, היינו שע"י החסרון שיהיה להם, שהם בערום וחוסר כל, ואז הם יהיו בבחינת "ויאנחו בני ישראל מן העבודה, ותעל שועתם אל האלקים מן העבודה".
היינו, שהעבודה בעצמה, זה שלא מתקדמים בעבודה, אלא להיפך, זה יגרום להם צורך. אז ה' יתן להם עזרה, כל פעם שהם רוצים להיות יותר זכים. וע"י זה יהיו להם כלים לקבל את ירושת הארץ.
ובהאמור יש לפרש מה ששאלנו "והיה עקב תשמעון, ושמר ה' אלקיך את הברית ואת החסד, אשר נשבע לאבותיך". ופירש רש"י "אם המצות הקלות, שאדם דש בעקביו, תשמעון, ושמר ה', ישמור לך הבטחתו". ויש להבין, מהו התנאי הזה, שאם תשמעון הקלות, אז ה' ישמור הבטחתו, אחרת לא יקיים את השבועה.
והענין הוא, "מצות קלות" פירושו מה שבני אדם מזלזלים בהן, שהכוונה היא על בחינת מוחא וליבא. כלומר, כל המצות, בזמן שמקיימים אותם על מנת לקבל שכר, המצות האלה האדם לא מזלזלים. אלא שכל אלה המצות נקראות "חמורות", בגלל שיכולים להפסיד את השכר. לכן השכר שמצפים שיקבלו תמורתם, זה עושה שיהא מצות חשובות, היינו השכר מחשיב אותם.
מה שאם כן בזמן שהאדם צריך לעבוד לשם שמים, שזה אצלו למעלה מהדעת, בזה האדם מזלזל, מטעם שהגוף מתנגד לעבוד בלי שכר. לכן שאומרים להגוף, שצריכים לעבוד רק בע"מ להשפיע לה', אז הגוף אומר, שדבר זה רחוק מהשכל ואינו כדאי להתאמץ בעבודה זו. והאדם רואה, שאין בידו להתגבר על הגוף. וכפי שהסביר אאמו"ר זצ"ל, שזה שאין בידי אדם לצאת משליטת הרצון לקבל לעצמו, הבורא עשה זה בכוונה תחילה, בכדי שע"י זה האדם יקבל צורך לעזרת ה', אחרת הוא אבוד.
ולכן כשהאדם מבקש מה' שיעזור לו, ע"י זה הוא מקבל עזרה מלמעלה, שהוא ענין מאור התורה, "שהמאור שבה מחזירו למוטב", כנ"ל בדברי הזה"ק, שע"י זה הוא מקבל כלים וצורך להשגת נרנח"י דנשמה. וזאת היתה התשובה של ה', מה שאברם שאל "במה אדע כי אירשנה".
נמצא, שדוקא אם האדם רוצה לשמור את המצות הקלות, אז הוא נצרך לה', שיתן לו עזרה. אחרת, אם האדם אין לו צורך לשמור את המצות הקלות, שהם מצות בזויות, וממילא אין הוא צריך לעזרת ה', וכיון שכן אין לו צורך, שה' יעזור לו ע"י שיתן לו נרנח"י דנשמה, הלא אין לו צורך לזה, לכן חוזרת השאלה של אברם "במה אדע כי אירשנה", כנ"ל. הלא אין לו צורך להשיג את ירושת הארץ. נמצא לפי זה, שאין ה' יכול לקיים את השבועה של ירושת הארץ. לכן לפי פירוש רש"י, שאומר, אם תשמעון את מצות הקלות, אז ה' יכול לקיים "ושמר ה'", היינו שה' ישמור את הבטחתו, אחרת אי אפשר לקיים את הבטחתו.
ובהאמור יש לפרש גם כן מה ששאלנו, שמתחיל בלשון רבים "ושמרתם ועשיתם", ומסיים בלשון יחיד. והתשובה היא, כי בזמן שהאדם מתחיל לעבוד, יש לו שתי רשויות, היינו בחינתו עצמו, שהיא הרצון לקבל, וגם רוצה לעבוד עבור הבורא. ובזמן שהאדם רואה, שיש לו שתי רשויות, אז הוא מבקש מה', שיתן לו עזרה לבטל את רשותו, ולא תשאר אלא רשות היחיד, היינו רשותו של ה'. אז ה' נותן לו עזרה על ביטול הרשות, ושהאדם לא ישאר אלא ברשות היחיד. וזה שכתוב בלשון יחיד "ושמר ה' אלקיך לך", היינו שה' ישמור אותו שתהיה לו רק רשות היחיד.
ובהאמור נבין מה שכתוב (עקב, שלישי) "לא בצדקתך ובישר לבבך אתה בא לרשת את ארצם, כי ברשעת הגוים האלה ה' אלקיך מורישם מפניך, ולמען הקים את הדבר, אשר נשבע ה' לאבותיך, לאברהם".
ויש להבין, אם ה' רוצה לתת ירושת הארץ לישראל, בעבור אשר ה' נשבע לאבותיך, לאברהם, משמע שהסיבה שנתן לעם ישראל את ירושת הארץ, היתה מטעם שה' הבטיח לאברהם לתת את ירושת הארץ. וכאן אומר הכתוב, שהסיבה שנתן את ירושת הארץ לישראל, היתה מעם רשעת הגוים. משמע מכאן, שאם לא היתה רשעת הגוים, לא היה יכול ה' לקיים את הבטחתו לאבות. ויש להבין, מה יש בזה, שאם יש רשעת הגוים, ה' יכול לקיים את השבועה. ומטעם צדקתך וישר לבבך אין ה' יכול לקיים את השבועה.
ובהנ"ל, שבדרך העבודה רשעת הגוים, הכוונה על הרע שיש בלבו של אדם. ואין האדם מסוגל לנצח אותו, ומוכרח לצעוק לה', שיעזור לו, להוציאו לחרות מתחת שליטת פרעה מלך מצרים. ובמה עוזר לו, כמו שאומר בזה"ק, בנשמתא קדישא. זאת אומרת, כל פעם שהוא מבקש עזרה, הוא מקבל נשמתא קדישא. שע"י זה שהוא נמצא בגלות, ורוצה לצאת מהגלות, היינו זה שהאדם מרגיש שיש לו רשעת הגוים, שלא נותנים לו לעשות מעשים לשם שמים, אלא לעבוד לתועלת עצמו, שזה נבחן, שהוא מוכרח לעבוד עבור אומות העולם שבגופו.
וזהו כמו שכתוב (שמות, ראשון) "ויבן ערי מסכנות לפרעה את פתם ואת רעמסס". ואאמו"ר זצ"ל פירש, בזמן שהיו רוצים לעבוד לשם שמים והתגברו על שליטת המצרים, זהו הפירוש רעמסס, היינו שהתגברו על האהבה עצמית, כמו רעם - סוס, היינו בכח גדול כמו סוס. וחושבו, שהם כבר יצאו משליטת אהבה עצמית. ואח"כ הם באו ל פי - תהום, היינו שכל הבנינים שבנו, הכל נבלע ונשקע ב תהום, ולא נשאר זכר מכל העבודה, שזה נקרא פתם.
היינו, שכל פעם היתה להם העבודה בבחינת פתם ו רעמסס. זאת אומרת, שכל יום היתה להם עבודה מחדש. כלומר, שכל יום הרגישו, כאילו היום הם מתחילים לעבוד עבודת הקודש. ועד עתה יש להם הרגשה, כאילו מעולם לא עוסקו בעבודה. והם שואלים לעצמם, איפוא נעלמה העבודה והיגיעה, מה שעשו עד עתה. והם לא יודעים מה להשיב על זה, אלא כנ"ל, שהכל נבלע ונשקע בארץ.
ולא היו ביכולת לומר להגוף שלהם, מדוע אתה לא רוצה היום לתת יגיעה. הלא אתמול ראית, כשאתה נתת יגיעה, בא לך אח"כ כח לעבודה. ואתה אינו יכול לקבל משהו מאתמול, כי הוא לא מרגיש שאתמול הוא עשה משהו, כנ"ל, כי הכל נבלע בארץ. ולמה הוא כך, אלא זהו תיקון.
נמצא לפי זה, אם האדם מסתכל על עצמו, ויש לו מעשים טובים, אז אין לו צורך שיבקש מה' שיעזור לו, ממילא אין לו מקום לקבל עזרה מה', כי אין מילוי בלי חסרון. אם כן, אין ה' יכול לקיים את השבועה בענין ירושת הארץ, היות שאין להם צורך, שיתן להם בתור עזרה את ירושת הארץ.
וזה שאומר "לא בצדקתך ובישר לבבך אתה בא לרשת את ארצם". מדוע. כי אם הם בסדר, אז אין להם צורך. וזה שאומר "כי ברשעת הגוים, ה' אלקיך מורישם", כנ"ל, שע"י הרע שבגופו יש צורך לעזרה.