מהו קללה וברכה בעבודה
תשמ"ז - מאמר כ"ז
1986/87 - מאמר 27
כתוב "ראה, אנכי נותן לפניכם היום, ברכה וקללה. את הברכה, אשר תשמעו אל מצות ה' אלקיכם, אשר אנכי מצוה אתכם היום. והקללה, אם לא תשמעו אל מצות".
ויש כאן להבין:
א) למה מתחיל בלשון יחיד "ראה",ואח"כ אומר לשון רבים "לפניכם".
ב) מה שכתוב "היום".
ג) ברכה וקללה. הלא כתוב "מפי עליון לא תצא הרעות והטוב" (איכה ג'). אם כן איך כתוב "אני נותן לפניכם היום ברכה וקללה".
ד) אנו רואים בעולם הגשמי, שיש מקום ששם שורה הברכה. ויש מקום, שאין שורה שם ברכה, אבל גם קללה אינו שם, ויש מקום ששורה שם קללה. אם כן יש אמצע בין ברכה לקללה. וכאן כתוב "אני נותן לפניכם היום ברכה וקללה". משמע, שאין ביניהם שום דבר, אלא או ברכה או קללה.
מפורשי התורה שואלים אלו שאלות. ולהבין את כל הנ"ל, צריכים לחזור על מה שדברנו עד כה. שיש לנו להסתכל, מהו כל הענין שיש לנו לדעת, בכדי שנדע, מה מוטל עלינו לעשות, כל זמן שאנו נמצאים בעוה"ז. הנה ידוע, שיש לנו לדעת ב' מטרות:
א) מטרת הבורא, שאנו לומדים, שהוא להטיב לנבראיו.
ב) מטרת הנבראים, שהיא להטיב להבורא.
ועלינו לדעת שמטרת הבורא הוא בסדר גמור, שאנו צריכים להאמין, שהוא מנהיג את העולם במידת טוב ומטיב. אולם המטרה שלנו, שאנו צריכים להטיב להבורא, זהו ממנו והלאה. היות שהמטרה שלנו היא ממש להיפך ממטרת הבורא. והיות שמטרת הבורא היא מוכרחה להתקיים, כלומר שבטח הנבראים יקבלו טוב ועונג, כמו שהבורא רוצה.
אי לזאת, זה שהטביע בנו רצון וחשק להשתוקק אחרי קבלת תענוגים, זהו קבוע וקיים בנו, ואי אפשר לבטלו. זאת אומרת, אין זכות קיום לאדם בעולם, אם הוא לא יכול להנות בעולם, ולא חשוב ממה הוא נהנה, אבל בלי הנאה לא יכולים לחיות.
אי לזאת, בזמן שאנו מתחילים לעבוד על המטרה שלנו, שהיא להטיב להבורא, ולא להשתמש עם הרצון לקבל שלנו, שהוא מצד הטבע שהבורא נתן לנו, אין לנו כח ללכת נגד הטבע. ולכן כשמתחילים לעבוד עבודה דלהשפיע, שהאדם חושב, שזהו בידו לבטל את הטבע, אבל סוף כל סוף הוא בא לידי הכרה, שאין זה בידו.
ואין לו עצה אחרת אלא תפלה. כמו שאמרו חז"ל "הבא לטהר מסייעין אותו". ורק ע"י סיוע מלמעלה הוא יכול להגיע להמטרה של הנבראים, שהם צריכים להיות בהשתוות הצורה עם הבורא. כלומר, כמו שהבורא רוצה להטיב לנבראיו, כמו כן הנבראים צריכים להיות ברצון להשפיע להבורא, שזהו נקרא "להטיב להבורא".
וסדר העבודה צריך להיות, שאנו צריכים להאמין למעלה מהדעת את חשיבות וגדלות הבורא. כי בזמן שמרגישים את גדלות המלך, אז מצד הטבע האדם מתבטל להמלך. ועל זה הוא לא צריך להתאמץ. כי בהטבע אנו רואים, שנתן הבורא כח לקטן להתבטל להגדול. וזהו מטעם שהקטן, בזמן שהוא משמש את הגדול, הוא מרגיש בזה תענוג. נמצא, שהתענוג שהוא מרגיש בעת השימוש להגדול, אינו סותר את הטבע של הנברא, הנקרא "רצון לקבל הנאה", הלא הוא מקבל הנאה בעת שהוא עובד בשביל הגדול.
כידוע מהמשל, שבא איזה אדמו"ר מפורסם. ויש בשדה התעופה הרבה אנשים שבאו לקבל פניו. והוא נותן למישהו את התיק שלו, שיקח להמונית. ובודאי אם הרבי נותן את התיק לאיזה סבל, שאינו מכיר בגדלות הרב, בטח שהרב צריך לשלם להסבל. וגם יש פעמים, שהסבל עומד על המקח, שהוא רוצה יותר כסף מכפי שהרב נותן לו. אבל אם הרב נתן את התיק שלו לאיזה חסיד מחסידיו, והרב רוצה לשלם לו, בטח שהחסיד לא יקבל. מטעם שיש כלל, שאין אדם יכול לעשות שום פעולה, אם אינו מרגיש בה הנאה. והעבודה שאין בה הנאה בשעת עבודה, זה נקרא "יגיעה". כלומר שהאדם לא היה עושה את המעשה הזו, אם לא היה יודע שיקבל שכר עבור היגיעה.
נמצא, אם הוא משמש את הגדול, ויש בטבע הנאה, בזמן שנותנים איזה שרות להגדול, נמצא, שהוא אינו זקוק לשכר, כי זה שכרו. היינו שהוא מקבל שכר, הנקרא "הנאה", בזמן השרות. ובהאמור יוצא, מה חסר לנו שנוכל לעבוד בעמ"נ להשפיע. רק שנכיר בגדלותו יתברך, ואז הגוף ממילא מתבטל אליו יתברך, כנ"ל.
אולם היות שהיה הסתר והעלם על אורו יתברך, מטעם תיקון, שהרצון לקבל יהיה בעמ"נ להשפיע, ומשום זה ניתן להאדם עבודת האמונה, להאמין בגדלות ה', ולצייר לעצמו כל פעם את גדלותו יתברך, בכדי שתהיה לו היכולת לעבוד בעמ"נ להשפיע, ולא לקבל שום תמורה חזרה.
נמצא, שהאדם מבקש מה', שיסלק ממנו את ההעלם והסתר. אם כן נשאלת השאלה, איך האדם מתפלל לה', שיסלק ממנו את ההסתר, הלא ההסתר ניתן לטובת האדם. זאת אומרת, בכדי שיתוקן את ענין הבושה, ואיך הוא מתפלל, שיקח ממנו ההסתרה.
והתשובה היא, כי ההסתר שנעשה הוא מסיבת, היות שהאדם נולד עם רצון לקבל לתועלת עצמו, ואין תענוג גדול יותר מלהיות בהיכל המלך, וכשיקבל הנאה זה יהיה לתועלת עצמו, שזה נקרא "שינוי צורה".
ומשום זה נעשה הסתרה. כלומר, שמטרם שהאדם זוכה לכלים דהשפעה, שיוכל לקבל בעמ"נ להשפיע, האדם מרגיש רק צמצום והסתרת פנים. לכן עתה, הגם שהאדם עוד לא זכה לכלים דהשפעה, אלא כל עבודתו עכשיו הוא בכדי שיוכל להיות משפיע בעמ"נ להשפיע, ולא רוצה לקבל בשביל תועלת עצמו כלום, אבל הוא לא יכול, מסיבת שהגוף משועבד לאהבה עצמית.
לכן הוא מבקש מה', שיסלק ממנו את ההסתר, לא מטעם שיהיה לו עכשיו היכולת להנות מאורו יתברך, אלא להיפך, הוא רוצה שה' יסיר ממנו את ההסתרת פנים, בכדי שיהיה בידו היכולת להשפיע להבורא. נמצא, מהי הכוונה שהוא רוצה, שה' יתן לו, היכולת אך להשפיע.
ואין כוונתו, שה' יאיר עיניו ויתן לו גילוי פנים בעמ"נ לקבל הנאה לתועלת עצמו. שרק זה נקרא "שינוי צורה". מה שאם כן שהוא רוצה מה' להיפך, שיהיה לו השתוות הצורה. כלומר, שיהיה בידו כח להשפיע להבורא, הנקרא "השתוות הצורה".
ואחר שהאדם כבר זכה לקבל כלים דהשפעה, היינו שיכול לעשות מעשים, בכדי להשפיע להבורא, באה עכשיו העבודה בבחינת כלים דקבלה. כלומר, שהוא אומר להבורא "אני רוצה לקבל עכשיו הנאה, מסיבת, היות שהרצון שלך הוא להטיב לנבראיו. לכן אני רוצה לקיים את רצונך, מה שאתה רוצה לתת לנו.
והוא על דרך שפירשנו את המדרש רבה בראשית, במה שהקב"ה השיב למלאכים, שקטרגו על בריאת אדם. ואמר, למה הדבר דומה. למלך, שיש מגדול מלא כל טוב, ואין לו אורחים. ומסיבה זו האדם רוצה לקבל את הטוב והעונג מה', בכדי שיהיה הנאה להמלך, כנ"ל (במאמר כ"ו, תשמ"ז).
ובזה נוכל לבאר את השאלה הג', מה שכתוב "אני נותן לפניכם היום ברכה וקללה". הלא כתוב "מפי עליון לא תצא הרעות והטוב". ולפי שלמדנו, שמטרת הבריאה היא להטיב לנבראיו, אם כן אין שם במטרה זו, שום טוב ורע, אלא כולו טוב. ומאין נמשכות אלו שתי בחינות, טוב ורע.
זה נמשך מנקודת הצמצום, שהוא שורש הדין. כי מלכות דאין סוף, שקבלה את האור בכלי דקבלה, חשקה להשוואת הצורה, כמו שיש בהאור. לכן עשתה צמצום, שלא רצתה לקבל יותר על כלי זו. נמצא, שכל הגבלה בין אור וחושך עשתה המלכות, ולכן מתייחסים הצמצום להתחתון.
כמו שכתוב (בפירוש "פנים מסבירות", דף כ"ט) וזה לשונו "כי אין שום כח נגלה מצד המאציל לבחינת גבול. ואור זה, המגיע להם, הוא נקרא "אור פנימי". אלא שהיא הארה מצומצמת, לסיבת הנקודה עצמו".
פירוש, שהגבול, שלא לקבל אלא בעמ"נ להשפיע, זה הנקודה עצמה, שהיא בחינת מלכות, הנקראת "כלי לקבל לעצמה", היא עשתה את הטוב, היינו לקבל בעמ"נ להשפיע, ואת הרע, שלא לקבל בעמ"נ לקבל. ומכח מה שרצון בעליון, נעשה חוק מחויב בתחתון, לכן כבר מורגש בחינת רע והפרדה מחיי החיים, מי שרוצה לקבל בעמ"נ לקבל.
נמצא, הסיבה לטוב ורע נעשה מצד התחתון. כלומר, שהתחתון עשה, שתהיה מציאות טוב ורע, כנ"ל, שע"י זה שמלכות רצתה בהשתוות הצורה, מכאן נמשך בעולם טוב ורע. זאת אומרת, אם התחתונים ילכו לפי דרך הצמצום, שהוא שירצו לעסוק רק בעל מנת להשפיע, אז יהיה להם טוב ועונג, ואם חס ושלום לא ילכו לפי הקו הזה, היינו למדוד כל דבר, שיהיה בדיוק רק בעמ"נ להשפיע, יהיה להם חושך ולא אור.
נמצא, מפי עליון, היינו השפע, שיצא מהעליון, היה כולו טוב. ולא היה אז שום מקום לרע, כמו שכתוב (בתחילת ספר "עץ חיים") "לפני הצמצום היה הוא ושמו אחד". היינו, שעוד לא היה ענין המרחק בין אור, הנקרא, הוא, לבין הכלי, הנקרא שמו. אלא אחר הצמצום נעשה הרצון לקבל לשינוי צורה.
ובזה נבין גם שאלה הד', מה שכתוב "ברכה וקללה". משמע, שאין בחינת אמצע ביניהם. ובגשמיות אנו כן רואים, שיש מקום ששם ישנו ברכה, או מקום, ששם ישנו קללה. ויש מקום, שאין שם לא ברכה, אבל גם קללה אין שם.
ועל פי רוב, בן אדם שעושה איזה מסחר או הולך לגור באיזה עיר, אינו מדייק דוקא, שיהיה מקום ברכה. כי מדרך עולם הוא, אם אין שם מקום קללה, המקום הזה נקרא, שהוא מקום שאפשר להשתמש שם. וכאן משמע, מה שכתוב "אני נותן לפניכם ברכה וקללה", אין שום דבר ביניים.
והתשובה היא, כי הטוב ומטיב, הנקרא "חיים", אם נותנים הכלים דהשפעה, אז אפשר להיות דבוק ב"חיי החיים". נמצא, רק באופן כזה האדם יכול לזכות לטוב ועונג, שזה נקרא "ברכה".
מה שאם כן אם אין להאדם רק כלים דקבלה, הוא מוכרח להיות נפרד מ"חיי החיים", ואין לו כלים לקבל את הטוב ועונג. נמצא, שהוא נמצא בחושך, ואין לו אור, ואין לו חיים רוחניים. ואין לך קללה יותר מזו.
מה שאם כן בעולם הגשמי, אנו כן רואים בחינת אמצע בין ברכה לקללה. והסיבה, היות שסדר העבודה, שהאדם רוצה להכנס בעבודת ה', לעבוד לשם שמים, הוא מוכרח להתחיל בבחינה ממוצעת, היינו שהוא רוצה לצאת מבחינת קללה, ולהכנס לתוך בחינת ברכה.
והיות מצד הטבע הוא נמצא בבחינת קללה, כלומר על הרצון לקבל שהאדם נולד, היה עליו צמצום והסתר, שאור החיים לא יבוא לשם להאיר, והוא רוצה לצאת משם, לכן מוכרחת להיות בחינה אמצעית, הנקראת בשם "שלא לשמה". שפירושו, מעשים שהוא עושה, מעשים שהם להשפיע. הן בין אדם למקום, והן בין אדם לחבירו. אבל הכוונה דלהשפיע אין לו עדיין.
והיות מתוך שלא לשמה באים לשמה, לכן נקרא זה "אמצע", הנמצא בין קללה לברכה. היות שלא חסר כאן לזכות לברכה רק הכוונה דלהשפיע. והיות עוה"ז נקרא "עולם המעשה", כלומר מקום עבודה, לכן לפי סדר עבודה, יש בחינת אמצע.
אבל לגבי המטרה אין שני דברים, אלא דבר אחד. זאת אומרת, או שזכה להמטרה, שנקראת "ברכה", או חס ושלום שלא זכה להמטרה. נמצא, שהוא נשאר בתוך הקללה, שהיא בחינת מוות, כמו שכתוב "רשעים בחייהם נקראים מתים". לכן אין כאן אמצע. אלא, או קללה או ברכה, בזה שהוא זוכה לדביקות ה'.
ובהאמור נבין את השאלה הא', ששאלנו, מדוע מתחיל בלשון יחיד "ראה", ואח"כ אומר "לפניכם", לשון רבים. היות שיש כאן ענין נותן, שהוא הבורא, וענין מקבל, שהם עם ישראל. וידוע, שלגבי הבורא אין ענין של הבחן מדרגות. כמו שכתוב "אני ה' לא שניתי". אלא כל השינויים הוא רק מצד המקבלים.
אי לזאת, כשמדברים מצד הנותן, הוא אומר, אני נותן לפניכם דבר אחד. היות מצד הנותן נקרא האור דלהטיב לנבראיו, בשם "אור אחד פשוט", לכן הוא מדבר לכל הכלל כולו, ואומר "אשר אני נותן דבר אחד לפניכם". מה שאם כן כשמדברים מצד המקבל, הלא יש הרבה מדרגות במקבלים, כמו שאמרו חז"ל "כשם שאין פרצופיהם שווים זה לזה, כן אין דעתן שווה" (ברכות נ"ח).
לכן כשמדברים להמקבלים, אמר "ראה" בלשון יחיד, מסיבת שכל יחיד ויחיד יש לו ראיה מיוחדת. לכן מילת יחיד "ראה", שהוא, שכל אחד ואחד יראה בפני עצמו, ואין אף אחד לסמוך על ראייתו של חבירו, כמו שכתב האר"י ז"ל, שאין אדם יכול לתקן מה שמתקן חבירו, אלא כל אחד יש לו תקון בפני עצמו.
לכן מה שכתוב "ראה", הכוונה להמקבלים, שהם מקבלים כל אחד ראיה מיוחדת בפני עצמו. וכשמדבר מצד המשפיע, הוא נותן דבר אחד לכולם. לכן כתוב "אשר אני נותן לפניכם", הוא מדבר לכל הכלל כולו.
ועתה נבין מה ששאלנו, מה מרמז לנו, בזה שאומר "אשר נותן לפניכם היום". הכוונה הוא, שענין הזה של ברכה וקללה נוהג בכל יום ויום, שכל יום ויום יש תקונים מיוחדים, כמו שאומר האר"י ז"ל (בכתבי האר"י, ספר "שער הכוונות" בתחילת כוונות דשבת) וזה לשונו "ולא עוד אלא שבימי חול עצמם יש שינוי גדול בין תפלת יום זה לתפלת יום של אחריו. ואין לך שום תפלה, מיום שנברא העולם עד סוף העולם, שתדמה לחברתה כלל". לכן אומר לשון "היום", שזה נוהג בכל יום ויום.