אתה נמצא כאן: קבלה לעם / ספריית כתבי מקובלים / הרב ברוך שלום אשלג / כתבי רב"ש / מאמרי שלבי הסולם - עפ"י סדר פרשות השבוע / דברים / פרשת שופטים / מהו שופטים ושוטרים, בעבודה

תשמ"ט - מאמר ל"ח

1988/89 - מאמר 38

כתוב "שופטים ושוטרים תיתן לך בכל שעריך". ויש להבין, מהו בעבודה "שופטים" ומהו "שוטרים". וכמו כן יש להבין, מהו "בכל שעריך", בעבודה. וגם יש להבין מה שכתוב "לא תיטע לך אשרה, כל עץ אצל מזבח". ודרשו חז"ל, "כל המעמיד דיין שאינו הגון, כאילו נוטע אשרה בישראל". גם זה יש להבין, מהו בעבודה "דיין שאינו הגון", ומדוע האיסור כל כך חמור, שהוא כאילו "נוטע אשרה".

בגשמיות אנו רואים, שיש בית המשפט, שיש שם הסדר, שכל אחד ואחד טוען שהצדק אתו. והשופטים נותנים את פסק דין, ואומרים עם מי הצדק. אולם אפילו שהשופטים כבר אמרו עם מי הצדק, אבל זה הוא רק בכח. אנו יודעים את הצדק, אבל מי שיצא חייב בדינו, אינו רוצה לשמוע בקול הצדק של השופטים. אז הסדר הוא, שמוסרים את פסק דין להמשטרה, והשוטרים מוציאים את הפסק דין מכח אל הפועל. פירוש, השוטרים מתגברים על בעל דין, ומוציאים את המשפט בפועל בעל כורחו. אבל כל זמן שאין לו צו של הוצאה לפועל על ידי בית המשפט, האדם אומר, שהשופטים הם בסדר, אבל הוא אינו מסוגל לקיים את הפסק דין, אף על פי שאינו חולק על פסק דין.

והסדר הוא, כשהשוטרים באים להוציא לפועל את הפסק דין, אין מקום להתווכח עם השוטרים, כי השוטרים הם רק שליחים מבית המשפט. לכן אין מקום להתווכח עם השוטרים, שרק בבית המשפט שם מקום להתווכח, ולהגיד כל מה שעל לבו של אדם. ומי שכן רוצה להתווכח, השוטרים צוחקים ממנו, ואומרים, חבל על הדיבורים שלך, אנו מוכרחים לקיים את מה שהשופטים אמרו.

אותו דבר נוהג בעבודה. כשהאדם רוצה ללכת בדרך האמת, אז מתחילה המלחמה בין יצר טוב ליצר הרע. וכל אחד טוען "כולו שלי" היינו, היצה"ר טוען, שכל הגוף שייך אליו, כלומר שהגוף צריך לעבוד רק לתועלת עצמו. והיצה"ט טוען, שכל הגוף צריך לעבוד רק לתועלת ה'. ומה עושים בזמן ששני בעלי דינים מריבים זה עם זה. הולכים להשופט, שהוא יתן את פסק דינו. ושהשופט יגיד למי שייך הגוף, היינו עבור מי הגוף צריך לעבוד.

אז הדיין הזה, שיש בלבו של אדם, והאדם רוצה לשמוע בקולו, שהוא צריך להגיד, למי שייך הגוף, השופט הזה צריך להיות דיין הגון. אבל מאיפוא אנו יודעים, אם הדיין הזה הוא דיין הגון. זה תלוי רק בגדלות השופט. כלומר, שאנו צריכים לראות, עד כמה שהשופט מבין בגדלות ובחשיבות העבודה. היינו, אם משמשים למלך גדול או למלך קטן.

פירוש, "דיין הגון" נקרא, אם הוא מבין, שהוא משער בעצמו, שהמלך, שאנו צריכים לעבוד בשבילו, הוא מלך גדול וחשוב, שכדאי לוותר על כל הנאות שאפשר להאדם להנות מתאוות בהמיות. והוא מבין, שכל כך חשובה הנאה לשמש המלך, יותר מכל תענוגי עוה"ז. וענין זה, שכדאי לוותר, זה יכול להיות רק אם הדיין יודע והשיג את גדלות ה'.

או אפשר להיות בצורה אחרת, היינו אם הוא מאמין באמונת חכמים, שהם אמרו לנו, שצריכים להאמין בגדלות ה' למעלה מהדעת. כלומר, אף על פי שעדיין בתוך הדעת, עדיין הוא עוד לא זכה לראות את גדלות ה', אלא להיפך, היינו שכל פעם שהאדם רוצה לקבל על עצמו עול מלכות שמים למעלה מהדעת, הוא מתנגד. ומה האדם יכול לעשות אז, אם הגוף, היינו הדיין שיש בלבו של אדם, אינו מתפעל מכל מה שהאדם אומר לו. והגם שהוא שומע, ולא אומר להאדם, שאינו מדבר להענין, אבל זה דומה כמו שכתוב "כפתן חרש שאינו שומע בקול מלחשים".

ראשית כל, הוא צריך לומר, זה שבא לידי החלטה, שהגוף לא רוצה לשמוע בקול הדיין והשופט, שכן כדאי לעבוד לתועלת ה', הוא דבר טבעי. היות שמצד הטבע, האדם נולד עם הרצון לקבל לעצמו. לכן, הגם שהשופט אמר, שכדאי לעבוד לתועלת ה', הוא פשוט לא מבין את זה. היינו, איך אפשר לעשות משהו שהאדם לא יהנה מזה. והשופט אומר לו, שהאדם צריך לבוא לידי דרגה, שכל דאגותיו יהיו שהבורא יהנה. והגם שהשופט מביא לו ראיות מהתורה, שכתוב, שאמרו "ברוך אלקינו שבראנו לכבודו" ו"כל פעל ה' למענהו", אבל הגוף הוא בשלו, ואומר, אני רואה, שאני צריך לעשות דבר, שהוא נגד הדעת והשכל. לכן יש במצב הזה שני אופנים:

א) שאין אני רוצה לשמוע בדבריך, אפילו שהצדק אתך. לכן טוען הגוף, אני לא אקיים פקודתך.

ב) שאומר לפעמים, נכון אני רוצה לשמוע בקולך, אבל אני לא יכול, היות שכל דבר שאני עושה לא לפי דרך הטבע, אני סובל יסורים, ואין באפשרותי לסבול יסורים כל כך גדולים, היות לעבוד לתועלת ה' זו היא בחינת מיתה ממש, ואיך אני יכול להמית את עצמי.

לכן מוטל על האדם לעשות מעשים על דרך הכפיה. פירוש, שהאדם צריך להאמין, במה שאמרו חז"ל "הבא לטהר מסייעין אותו". פירוש, שהאדם צריך לומר לגופו, נכון מה שאתה אומר, שאין באפשרותך לעשות מעשים שהם נגד הטבע. אבל צריכים לדעת, שעיקר המעשים הם על הכוונה, שפירושו, שהכוונה צריכה להיות, שהמעשה, שהוא עושה, יהיה לתועלת ה'.

והגם שהגוף לא יכול להבין זה, כנ"ל מסיבה שהוא נגד הטבע, היינו נגד השכל ודעת. אלא שהוא עושה זה רק מכח אמונה ולא מטעם שכל. שמשום זה נקרא "מעשה". ובעת שהאדם רוצה לקיים תו"מ בבחינת המעשה ולא בבחינת הדעת, ואם האדם רוצה להגיע להאמת, הוא צריך לומר, בזמן שהוא רוצה להוציא לפועל, מה שהשופטים אמרו, שצריכים לעבוד לתועלת ה', שזה נקרא בחינת "שוטרים". ובשוטרים, אנו רואים, שאין מה להתווכח עמהם, שאין שום ויכוחים עם השוטרים. כלומר, שהשוטרים אינם שומעים למה שמדברים אליהם.

כך ברוחניות. אין להאדם להתווכח עם הגוף, בזמן שהוא הולך למעלה מהדעת. והאדם צריך לומר להגוף, לא חשוב לנו אם אתה צודק או לא. שיכול להיות, שהגוף צודק מאה אחוז, אבל השוטרים הולכים לפי פקודת השופט. רק האדם צריך להתפלל לה', שיתן כח להשוטרים, שיוכלו להתגבר על הנאשם. וברוחניות יהיה הפירוש, שהאדם צריך להתפלל לה', שיתן כח ועוז לכח התגברות שלו, שיוכל להתגבר על הגוף, שיהיה בידו להוציא לפועל מה שהשופטים אמרו.

ובזה נבין מה ששאלנו, "שופטים ושוטרים" בעבודה מהו. וזה כנ"ל, שצריכים למנות שופטים, שיגידו למי שייך הגוף. כלומר, הגוף הזה כשעובד, מי ירויח מהעבודה שלו. אם הרווח יהיה לתועלת עצמו או לתועלת ה'. ואח"כ הוא צריך לכח התגברות, שיוציא לפועל את פסק דינם של השופטים. וכח התגברות נקרא "שוטרים". וזה צריך להיות "בכל שעריך".

ושאלנו, מהו "בכל שעריך". מהפשטות משמע, שבכל שער ושער צריכים לתת שופטים ושוטרים. ויש לפרש "שעריך", כמו שאומר הזה"ק על פסוק "נודע בשערים בעלה", שפירש "בשערים" היינו "כל חד וחד לפום מה דמשער בלביה". היינו, בכל שיעור ושיעור שהאדם משער בלביה את גדלות ורוממות ה', האדם צריך לתת שם "שופטים ושוטרים", בכדי שיוכל להוציא הכל מכח אל הפועל.

ובהאמור נבין מה ששאלנו, מהו הפירוש "לא תיטע לך אשרה כל עץ אצל מזבח", שדרשו חז"ל "כל המעמיד דיין שאינו הגון, כאילו נוטע אשרה בישראל". ושאלנו, מהו האיסור החמור כל כך, שהוא כאילו נוטע עבודה זרה בישראל. ובהנ"ל, היות שבעבודה כל אדם הוא עולם קטן, נמצא בזמן שיש ריב בין היצה"ר לבין היצה"ט, כל אחד טוען "כולו שלי". היינו שהגוף שייך לו. היצה"ר טוען, שהגוף צריך לעבוד לא לתועלת ה', אלא לתועלת עצמו, שלעבוד לתועלת ה' היא עבודה שזרה לנו. והיות שאנו צריכים לשמוע בקול היצה"ט, שהוא אומר, שהגוף צריך לעבוד לתועלת הבורא. לכן כשהאדם מעמיד דיין שאינו הגון, כלומר שאינו יודע לומר, שצריכים לעבוד לתועלת ה', אלא אומר שצריכים לעבוד לתועלת הגוף, נמצא, שהוא נוטע עבודה זרה בישראל, היות שהדיין אינו מבין, שצריכים לעבוד לתועלת הבורא, אלא מבין שצריכים לעבוד לתועלת הגוף, שהיא עבודה שזרה לנו.

לכן האיסור של "דיין שאינו הגון" כל כך גדול. משום שהדיין אומר לו לעבוד עבודה זרה, הנקראת "אשרה". לכן מוטל על האדם, אם הוא רוצה לדעת מה לעשות, ורוצה לסמוך על הדיין שבאדם, שצריך מקודם לראות, אם הדיין הזה יכול ליתן דין של אמת לאמיתו, כלומר שהוא אומר לו ללכת בדרך של אמת, היינו לעבוד לתועלת ה'.

ובהאמור יש לפרש מה שאמרו חז"ל (תנחומא ח') "כל הדן דין אמת לאמיתו, זוכה לחיי העוה"ב". משמע מכאן, שמי שרוצה לזכות לחיי עוה"ב, יש דרך קלה ביותר, ולא צריך לתת כל כך יגיעה בתורה ועבודה. אלא אם הוא ישתדל לדון דין אמת לאמיתו, הוא יזכה לעוה"ב. ולפי האמור, שבסדר העבודה נקרא "הדיין", זה שנותן את פסק דין, למי שייך הגוף, אם הגוף צריך לעבוד לתועלת ה' או לתועלת עצמו.

נמצא, הדיין הזה שהאדם מעמידו בתוך לבו, שהוא יתן את פסק דין, למי שייך הגוף, היינו לטובת מי הוא צריך לעבוד, אם לתועלת ה' או לתועלת עצמו ולא עבור ה', אם הוא דיין שאינו הגון, היינו שלא יודע להעריך את גדלות ה', והוא משוחד עדיין עם הרצון לקבל לעצמו. והאדם אומר, אני אשמע, מה שהדיין מכריע ואומר, לטובת מי האדם צריך לעבוד. נמצא, שהדיין הזה הוא כאילו נוטע אשרה, היינו עבודה זרה.

זאת אומרת, הדיין הזה, שאדם רוצה לשמוע בקולו, הוא אומר לו, שלא כדאי לעבוד עבור הקב"ה. נמצא, שאם הוא שומע בקול הדיין הזה, הוא מוכרח לעבוד עבודה זרה, ולא לעבוד לשם ה'.

וזהו שאמרו חז"ל "המעמיד דיין שאינו הגון, כאילו נוטע אשרה". ושאלנו, מהו החומרה שבדבר, אם הדיין אינו הגון, כאילו עובד עבודה זרה. הרמז הוא, בבחינת עבודה הוא ממש עבודה זרה, משום שאומר לו, שלא צריכים לעבוד עבור הקב"ה. וזה שאומר "כאילו נוטע אשרה בישראל", היות שכל אדם צריך להיות בחינת "ישראל", כידוע שהוא בחינת ישר-אל, כלומר "שכל מעשיך יהיו לשם שמים". והדיין שאינו הגון אומר, שיותר כדאי לעבוד לתועלת עצמו, וזה נקרא "עבודה זרה".

ובזה נבין מה ששאלנו על מה שאמרו חז"ל "כל הדן דין אמת לאמיתו, זוכה לחיי עוה"ב". אם כן למה לנו לעבוד כל כך ולתת יגיעה, בכדי שנזכה לחיי עוה"ב. הלא יש עצה יותר קלה, היינו שישתדל לדון דין אמת לאמיתו וע"י זה יזכה לחיי עוה"ב.

ועל דרך העבודה הפירוש יהיה כנ"ל, שיש ענין של "אמת" ויש ענין "אמת לאמיתו".

אמת נקרא, שהדיין שבלבו אומר לו, שצריכים לקיים תו"מ, אולם, בע"מ לקבל שכר. כלומר, שהתו"מ מה שהוא עושה, יהיה בשכר ועונש של תועלת עצמו. נמצא, מצד אחד נקרא זה "אמת", כמו שאומר הרמב"ם וזה לשונו "ולפיכך, כשמלמדין את הקטנים, ואת הנשים, וכלל עמי הארץ, אין מלמדין אותן, אלא לעבוד מיראה, וכדי לקבל שכר, עד שיתחכמו חכמה יתירה, מגלין להם רז זה, מעט מעט" (רמב"ם, הלכות תשובה, פרק י').

וזה נקרא ש"הדיין נותן דין של אמת".

ו"אמת לאמיתו" יהיה הפירוש, שהדיין אומר לו, שצריכים לעבוד לתועלת ה' ולא לתועלת עצמו. זה נקרא "אמת לאמיתו", היינו המעשה הוא אמת וגם הכוונה היא אמת. וזה נקרא "אמת לאמיתו".

אבל יש לפרש מהו הרמז "אמת לאמיתו", שמשמע שהאמת הוא, שזה אמת, שכולם יודו שזהו אמת, ולא סתם שהוא אומר, שזה הוא אמת. זה יכולים להבין על דרך שכתוב בתע"ס (חלק י"ג, דף א' תי"ט) כי שם הוא מפרש את תיקון הז' של שלש עשרה מידות, שהם:

א) א-ל, ב) רחום, ג) חנון, ד) ארך, ה) אפים, ו) ורב חסד, ז) ואמת.

ומפרש מהו "ואמת". וזה לשונו "ולפיכך נקרא אצלו זה התיקון בשם "ואמת", כי בהתגלות ב' תפוחים קדישין למטה, הנה אז מתגלה אמיתיות השגחתו יתברך לתחתונים. לכן נקרא גילוי השגחתו בשם "ואמת", כי הוא אמיתיות הרצון שלו יתברך. אשר כל מיני הסתרות הנמצאים בהעולמות, באים רק לגלות אמיתיות הזו שבהשגחתו, שהוא להטיב לנבראיו, כנודע. ולפיכך תיקון הזה בז"א נקרא "ואמת".

ובהאמור נבין, שזהו הפירוש "כל הדן דין אמת לאמיתו, זוכה לחיי העוה"ב", היינו שאז כל האומות העולם שבגופו רואים את האמת, היינו שזוכים להטוב והעונג שישנו ברצון ה', שהוא רצונו להטיב לנבראיו. וזה נקרא "אמת לאמיתו".