מכל המדעים שהאנושות מפתחת בהדרגה כדי לחקור את העולם הסובב אותנו, מדע חוכמת הקבלה מפתח אותנו באופן יחיד ומיוחד. מלבד העולם שלנו, הנחקר באמצעות מדעי הטבע, קיים גם עולם נסתר מאיתנו הנחקר על ידי חוכמת הקבלה, הידועה גם כ"חוכמת הנסתר". אנו חשים שהעולם הנסתר הזה קיים. סופרי המדע הבדיוני כתבו עליו רבות. מדוע אנו משערים שהוא קיים מבלי לראותו? מאחר שאנו מגלים רק חוקים חלקיים ומקוטעים של היקום, אנו מבינים שחייבים להיות חוקים כלליים יותר, הגיוניים יותר, המסוגלים להסביר את כל הגבולות של חיינו, של אישיותנו. אולם משהו חומק מעינינו ומחושינו, ולא נתפש על ידינו.
אנו מבינים שלו היו לנו חושים אחרים, שאינם ניתנים אפילו לתיאור, נראה שהיינו חווים את העולם מזווית רחבה יותר וביתר עמקות, באופן שונה. מאחר שחושים אלה אינם עומדים לרשותנו, אי ידיעת חוקי היקום גורמת לנו לתחושת אי נוחות עצומה. אנו סובלים, ולא יודעים אך עלינו להתנהג זה אל זה ואל הטבע הסובב אותנו. כמו כן איננו רואים את גלגולי החיים, המוות והלידה שלנו.
הידע שלנו נקטע בשלב מסוים של חקירת העולם שלנו, ואנו נותרים חסרי אונים.
אף על פי שקיימות שיטות רבות ומגוונות המפתחות במידת מה את היכולת שלנו לצפות מראש, לצאת אל מעבר לגבולותיהן של ההרגשות הרגילות, ההצלחה שאנו קוצרים היא קלושה ומזערית. אמנם אנו מסוגלים לצפות מראש באופן מעורפל, אבל אין באפשרותנו להכיר באופן ברור, לדעת, לשלוט ולבוא בפעילות גומלין עם העולם הסובב אותנו.
האדם, יצור מפותח לכאורה , מרגיש עצמו חסר ישע ואבוד למרות ההתפתחות והקדמה. המסקנה המתבקשת כאן היא, שאיננו משיגים את הרצוי באמצעות פיתוח המחקר המדעי של העולם הסובב אותנו, ואנו חייבים להודות בכך ששורש הבעיה טמונה בחושים שלנו.
קיימת שיטה ברורה המאפשרת לפתח חוש נוסף, הנקרא "מסך", "אור חוזר", "החוש השישי" – חוש המאפשר לנו לראות, להרגיש את חלקי היקום שאינם מורגשים בחמשת החושים הרגילים שלנו. את חמשת החושים אנו מקבלים מלידה, ואת השישי עלינו לפתח בהדרגה בכחות עצמנו.
מדע חוכמת הקבלה הופך להיות פופולארי יותר בזמננו, אף על פי שעדיין מעטים הם בני האדם המבינים מדוע הוא נקרא מדע, מדוע הוא נסתר, מדוע הוא מגיע אל בני האדם כפי שהוא מגיע וכולי. אותות המשיכה כבר גלויים לעין ומורגשים ברמת ההמונים, בהתאמה מדויקת לנבואות המקובלים לפני דורות רבים.
מה על אדם, שהתעורר בו הצורך הברור להבין את העליון, לעשות? להתחיל לפתח את ה"נקודה שבלב" על פי שיטה שאותה הורישו לנו מקובלים אחרים. אדם כזה מתחיל להרגיש בהדרגה, בגרף עולה, את העולם החיצוני, ולהבין את הסיבות למתרחש בעולם שלנו, מאחר שהוא כבר רואה את התמונה הכללית של המרחב שאליו עולים כל האותות מפעולותינו, כחותינו ומחשבותינו.
ויותר מכך, הוא מתחיל לרכוש הערכה נכונה לגבי המתרחש, והעיקר – הוא מקבל יכולת להשפיע על חוקי המציאות והחברה. הוא לא רק יכול לחזות מראש, אלא ממש לשנות, ליצור מחר משלו. הכוחות האלה מתעוררים באדם על פי המידה שבה הוא רוכש טבע חדש, כלים רוחניים-מדעיים, ומתחיל לחשוב בקטגוריות של עולם המדע הרוחני.
חוכמת הקבלה, כמדע, מציעה לעולם את שיטת המחקר שלה, המתגלמת בפיתוח יכולת האדם להרגיש את חלקי הבריאה הנסתרים. המלה "קבלה", מלשון "לקבל", מבטאת את שאיפת האדם לקבל את הידע העליון, להרגיש את התמונה האמיתית של העולם.
מאז ומתמיד מחפשת האנושות, על ידי חקירת חוקי הטבע, ביסוס הגיוני לקיומה. המדענים המודרניים מגלים, שככל שהם מתקדמים במחקר המדעי, כך המציאות הופכת לתמונה מעורפלת ומסובכת יותר, וטרם נמצאו תשובות לשאלות על מטרת קיום העולם והאנושות.
המקובלים מספרים לנו על האפשרויות ועל הטכניקה שבה משתמשת חוכמת הקבלה, המתבססת על ניסיונם האישי. בספריהם הם מסכמים ומלמדים את השיטה לחקר היקום, ולקבלת תשובה לשאלה בדבר משמעות החיים.
על פי חוכמת הקבלה ישנם ארבעה סוגי ידע הניתנים להשגת האדם:
הבריאה. לימוד של תהליך הבריאה והתפתחות העולמות בהיקף הניתן להשגה על ידי האדם, וביתר פירוט: האופן שבו ברא הכוח העליון, באמצעות צמצומים עוקבים, את העולמות ואת היצורים המאכלסים אותם. חוקי פעילות הגומלין של העולם הרוחני והגשמי ותוצאותיהם.
מטרת בריאתו של האדם – יצירת נברא המסוגל להכיר בגדלותו של השכל העליון ולדמות לו.
התפקוד. הגעתו של האדם אל העולם הזה ועזיבתו אותו. איזו תגובה מעוררים מעשיו של אדם מצד העולמות העליונים על העולם שלנו ועל כל אחד מאיתנו, כפרט. דרכו האישית של כל אחד ואחד מרגע בריאתם של העולמות ועד להשגת המטרה העליונה.
גלגול הנשמות.חקירת מהותה של כל נשמה ונשמה וגלגולה. מעשיו של האדם בגלגול הנוכחי ותוצאותיהם בגלגוליו הבאים, מתחילת העולם ועד סופו. באיזה אופן ומאיזו סיבה יורדת הנשמה אל הגוף ובהתאם למה מקבל גוף מסוים נשמה מסוימת.
סוד המקרה וחקירת ההיסטוריה של המין האנושי, כתוצאה של סדר מסוים והעברת-מקום מסוימת של הנשמות. הקשר בין הנשמה ובין השגחה הכללית של מערכת העולמות, גלגוליה, מחזורי החיים והמוות – כל מה שכל דרכינו בעולם הזה תלויות בו.
חוקי הטבע. חקירת העולם שלנו – של הטבע הדומם, הצומח והחי, של מהותם, תפקידם, והשגחתם על ידי העולם הרוחני. ההשגחה העליונה ותחושת הטבע, הזמן והמרחב שלנו.
מאמר זה מבוסס על מאמר "השלום" של בעל הסולם, גדול מקובלי הדורות האחרונים, מחבר פירוש "הסולם" לספר "הזוהר". המאמר מציע לקורא כלים להתבוננות עצמית על הקשר שבין חוקי הטבע לבין חוקי התנהגות האדם, בדרך של הסתכלות מדעית על החוקים, חקירה וניתוח הסתירות שביניהם, השוואת אופני פעולתם והמחשבה העומדת מאחוריהם.
הוא מכוון את הקורא לגלות דרכם את אותם חוקים הנסתרים מתודעת האדם והאנושות, אשר הפרתם המתמשכת מובילה את העולם ממשבר למשבר, המתעצם והולך.
החקירה מתבססת על ניסיונה הארוך והעשיר של האנושות בכל דברי ימיה, ומוליכה אותנו צעד אחר צעד אל הפתרון.
במו עינינו אנו רואים, שהטבע בנה את המציאות, דומם צומח חי ומדבר, את כדור הארץ, את מערכת השמש והכוכבים ואת הגוף הביולוגי בצורה חכמה להפליא. ככל שנעמיק לחקור, נגלה עד כמה מתוכננות פעולות הטבע בחוכמה עילאית, תוך התחשבות מלאה בכל פרט בבריאה. הטבע פועל על פי חוקים מוחלטים, החלים על חלקיו: דומם, צומח וחי. ואילו באדם אנו מגלים, לכאורה, הזנחה של הטבע.
אנו רואים שאדם נולד, ובשונה מכל בעלי החיים שיש להם יכולת לחיות ולשרוד, הוא זקוק לזמן התפתחות של עשרות שנים. אמנם אנו רואים שכמו ליתר בעלי החיים, לצורך התפתחותו של האדם הטבע פיתח בהוריו אינסטינקטים לטפל בו, אבל מגיל ההתבגרות והלאה חייו של אדם הופכים להיות קשים מנשוא, שכן הטבע לא "דאג" לו לתמיכה מהסביבה, אלא הפקיר אותו בסביבה עוינת ותובענית. ולמה הטבע עזב את האדם בגיל ההתבגרות, בלי ללמדו קודם לכן איך להתנהג נכון בהמשך החיים בלי עזרת ההורים והסביבה?
האדם עושה שגיאות ונענש בעקבותיהן, ונסתר ממנו כיצד להגיב נכון, ושוב הוא טועה ונענש, ועל פי עיקרון זה הוא פועל הלאה, וכך מתנהלים חיי האדם וחיי כל האנושות לדורותיה. ברור שבשלב זה יש מקום לשאלה מדוע לא הטביע בנו הטבע אינסטינקט הדוחף אותנו להתנהגות נכונה במשך כל תקופת חיינו, כפי שעשה בבעלי חיים. מדוע לא לימד אותנו בצורה ברורה ובאופן גלוי את חוקי ההתנהגות הנכונים, כפי שלמדנו את חוקי הזהירות: לא להכניס יד לאש ולא לקפוץ ממקום גבוה וכולי? חוקי ההתנהגות הנכונה של אדם עם סביבתו נותרו נסתרים מעיניו לחלוטין, ועובדת היותו יצור חברותי במיוחד לעומת יתר היצורים בבריאה, מחמירה את ההשלכות של חוסר הידיעה ומובילה את החברה העולמית להרס מתמשך. האדם הפרטי, מדינות, עמים וכל האנושות אינם מכירים את חוקי ההתנהגות ומביאים על עצמם חיים חסרי ביטחון וסכנת השמדה. ברור שלו היינו יודעים את החוק הייחודי של ההתנהגות הנכונה, היינו פוטרים את עצמנו ביותר מתשעים ותשעה אחוזים מהצרות שנוחתות עלינו במשך חיינו. לאחרונה גם חוקרי הטבע מגלים לנו, שהליקויים בהתנהגות הנכונה הם כנראה הסיבות לרוב המחלות התוקפות אותנו, והם הגורמים לשינויים בכל רמות הבריאה - הכוללים שינויי אקלים ותופעות כמו אסונות טבע למיניהם, שלו היינו יודעים מראש את חוקי ההתנהגות הנכונה, נראה שהיינו מונעים מעצמנו את כל האסונות וזוכים לחיים בריאים, שלווים ובטוחים, בעולם נאור ונקי.
כל אדם בעל שכל ישר שיתבונן על המציאות סביבו, יבחין בשתי אמיתות הסותרות זו את זו:
א. מנגנון המשכיות הטבע. כאשר אנו מתבוננים על הבריאה, על דרך קיומה וכוח הישרדותה, בולט מנגנון פיקוח תמידי, המעורר תדהמה בעומק חוכמתו ובמידת כישרונו, באופן פעולתו על המציאות ועל כל חלקיה.
נתבונן, לדוגמה, בדרך קיומו של המין האנושי. אהבת ילדים והתענוג להיות הורים הם הסיבה העיקרית להבאת ילדים לעולם, ובד בבד הם מאלצים את ההורים לבצע את תפקידם על הצד הטוב ביותר.
טיפת הזרע הנושאת את טבעו של האב מתמקמת במקום בטוח, שנוצר על ידי הטבע בחוכמה רבה, לשם התהוותם של חיים חדשים. מדי יום ביומו העובר מקבל במידה מדויקת את כל אשר נחוץ לו; הטבע דאג לו לעריסה נפלאה בבטן האם והרחיק את הגורמים העלולים להזיק לחיים החדשים המתהווים.
הטבע דואג להיווצרות החיים החדשים במיומנות של אמן, ואינו מרפה מהם אף לא לרגע, בהשגיחו על העובר הצובר די כוחות לקראת יציאתו אל העולם שלנו. בלידתו מעניק לו הטבע לזמן קצוב כוח עצום לשבור את החומות המקיפות אותו ולפלס את דרכו אל אוויר העולם בבטחה.
גם לאחר הלידה הטבע אינו זונח את הרך הנולד, אלא מפקידו בתשומת לב רבה בזרועותיהם הנאמנות של הוריו מולידיו האוהבים, הדואגים לחיים החדשים. ההורים מטפלים בילד במשך כל תקופת חולשתו – עד שהוא גדל ויכול להסתדר בכוחות עצמו.
וכשם שהטבע דואג לאדם, הוא דואג גם לכל יתר סוגי הבריאה הקיימים: לחי, לצומח ולדומם. הטבע פועל בשכל וברחמנות, כדי להבטיח את קיום הבריאה ואת המשכה הרציף.
ב. מנגנון הצמיחה של הטבע. כעת נתבונן באופן שבו מתייחסים הטבע והעולם הסובב אל האדם אחרי שהוא מתבגר. אנחנו רואים שפתאום הכול מתחיל להיות מורכב יותר, להשתנות ולהסתבך. חוסר הסדר והבלבול הגדול בולטים מיד, כאילו אין דין ואין דיין, כל אחד עושה כרצונו ובונה את אושרו על חורבנו של הזולת. הרשעים צוברים כוח ואילו הצדיקים נרמסים בלי רחמים. האדם מוצא את עצמו בכל מיני מצבי חיים קשים, מתחילים להפעיל עליו לחץ – לימודים, עבודה, צבא, משפחה ובעיות שונות המתגלות בחיים. הוא מתחיל להיקלט בחברה, להיאבק על שליטה ומנהיגות, לחוש את לחצם של האחרים עליו. החל משנות נעוריו של האדם, לקראת הבשלות וככל שהוא מתבגר והולך, כך הטבע שקודם היה רחמן ודאג לו במסירות כה רבה, הופך את יחסו אליו ומגלה כלפיו חוסר רחמים גובר והולך מבלי שיבין את הסיבה לכך.
סתירה זו בין שתי התייחסויות הטבע והשוני ביניהן בולטת לעיניו של כל אדם חושב ומרגיש. היא העסיקה את מוחותיהם של בני האדם עוד בימי קדם, והאנושות יצרה כמה תיאוריות המיישבות את הסתירה בהתנהלותו של הטבע בעולמנו.
תפישה א' – הטבע. זוהי תפישה עתיקה מאוד. הניגוד הבולט לעין בין שני אופני התייחסויות הטבע וחוסר היכולת ליישב ביניהן, הביאו את בני האדם להנחה כללית שהטבע משגיח בנוקשות על הברואים מבלי שיחמוק ממנו דבר, אך עם זאת לא ניחן בשכל וגם לא ברגש.
אף על פי שהבורא ברא את העולם ומשגיח עליו בחוכמה רבה הראויה לפליאה, הוא עצמו – חסר שכל ורגש, היות שלו היו לו שכל ורגש הוא לא היה מאפשר את קיום אי הסדר הפועל במציאות בלי גילויי רחמים לכאב ולסבל. בעקבות הנחה זו, חוק הטבע הכללי הנקרא "כוח עליון" או "טבע", פועל בכל המציאות ללא שכל וללא רגש. משמעות הדבר היא שאין על מי לכעוס, אין למי להתפלל ואין בפני מי להצטדק.
תפישה ב' – שתי רשויות. חוקרים אחדים אף הרחיקו לכת: בראותם את חוקי הטבע פועלים מתוך חוכמה רבה, העולה על כל חוכמה אנושית, הם לא יכלו להסכים עם ההנחה שלטבע אין חוכמה. הרי אם לא היתה לו חכמה – היא לא הייתה גם בנו, שכן אנו חלק ממנו והטבע אינו נותן מה שאין בו.
אותם חוקרים הבינו, שאי אפשר לומר על מי שסידר בצורה מופלאה מאין כמותה את עולמנו, שלא חשב על מעשיו והכול יצא לו במקרה, בשעה שידוע כי המקריות אינה יכולה לבצע פעולות נבונות כלשהן, ועל אחת כמה וכמה להבטיח סדר נצחי של קיום.
וכך נוצרה התפישה השנייה, שעל פיה קיימים שני משגיחים: האחד – כוח הטבע העושה טוב, והשני – כוח הטבע הרע. תפישה זו אומצה והתחזקה בעבר וגם בימינו אנו, ויש לכך דוגמאות רבות: "אל" ו"שטן", שדים ורוחות, מלאכים טובים ומלאכים רעים, עין טובה ועין הרע, וכולי.
תפישה ג' – ריבוי אלים. התפישה הזאת נוצרה מתוך חיקוי התפישה של "שתי רשויות", כלומר, ההשפעה הכללית של הטבע נחלקה לגילוייה הפרטיים, כמו הכוח, העושר, השלטון, היופי, הרעב, המוות וכן הלאה, והאחריות לכל אחת מהפעולות האלה הוטלה על אליל מסוים. תפישה זו פותחה בהתאם לצורך.
תפישה ד' – טבע מופקר. בתקופה האחרונה, כשהאנושות רכשה ניסיון רב וגילתה את הקשר בין כל חלקי הבריאה, ויתרו החוקרים על רעיון ריבוי האלים, ובעקבות כך התעוררה שאלת הסתירות המורגשות בפעולות הטבע.
אז קמה תפישה חדשה, המציגה את הכוח הכללי הפועל בטבע כמשגיח, באמת, בחוכמה וברגש, אולם מגובה גדלותו, שאין דבר שישווה לה, העולם שלנו נראה לו כגרגר חרדל חסר חשיבות, ולכן לא ראוי לו להתעסק בעניינים פעוטי ערך שכאלה. להערכתם זאת הסיבה לכך שבקיומנו בולט חוסר הסדר והאנדרלמוסיה שולטת בו, כאשר איש כרצונו יעשה.
התפישות שהובאו לעיל נולדו כתוצאה מהסתירה שבין שני אופני ההתייחסות של הטבע המורגשות בעולם שלנו. תפישות אלה באו בניסיון לכפר על חוסר הבנת האדם את החוק הכללי השולט בטבע ואת אחדות פעולותיו.
למרות כל התפישות, העולם ממשיך להתקיים בהשגחתם של חוקים בלתי ידועים, המכבידים את ידם על האנושות, והלחץ גובר והולך. והפער העצום והנורא בין הבנת התפישות השונות את החוק הכללי השולט בטבע אינו מצטמצם, אלא הופך לתהום איומה ללא מוצא נראה לעין ובלי תקווה להצלה. בהתבוננות על הניסיונות שתוארו לעיל, אנו רואים את ניסיונותיה הכושלים של האנושות, במשך אלפי שנים ועד ימינו, להבין את חוקי הטבע, הסותרים את ההיגיון האנושי.
נשאלת השאלה: האם יש טעם לבקש מהטבע לתקן פער זה או שתיקונו נתון בידינו?
ברמה הקיומית הפשוטה ביותר, כולנו מודעים לכך שהאדם חייב לחיות במסגרת חברתית. ללא חברה הוא אינו מסוגל לחיות ולהשיג אמצעים לקיומו. המציאות משמשת הוכחה לכך בעובדות רבות.
לדוגמה, אם אדם בודד מחליט לפרוש מהחברה וללכת לחיות חיי צער וייסורים במקום שומם, אין לאותו אדם כל זכות לכעוס על מר גורלו ועל הטבע האכזר, בשל חוסר יכולתו לספק את צורכי עצמו.
ואם בכל זאת הוא כועס ומקלל את גורלו, הוא רק מפגין בכך את טיפשותו, שהרי מבחינתו, הטבע הכין לו מקום נוח בחברה ולא הייתה כל הצדקה לבריחתו אל המדבר.
אדם זה אינו ראוי לרחמים, גם בהסכמת האנושות, היות שפעל נגד טבע הבריאה, כלומר נגד חוקי הטבע המורים לחיות בחברה כלשהי.
כל החיים בטבע בנויים על ויסות ביולוגי (מנגנון בקרה מאזן), והטבע כולו בנוי על חוק איזון כללי המיושם באמצעות מנגנון של משוב ובקרה. אנו רואים שכאשר אנו פוגעים בטבע, ולא משנה באיזו רמה (דומם, צומח, חי) או באיזה מקום, אנו מקבלים תשובה מצדו האחר. כל זה מביא אותנו לסיכום פשוט, שלטבע יש רצון ושכל ושעלינו להתייחס אליו כאל מנגנון חי, נצחי ומגמתי. ובאותה צורה עלינו לראות את יחסו של הטבע לקיומנו. כאן מתעוררת השאלה מה התועלת בכך שהטבע נתן לנו חופש לעשות כה הרבה טעיות ולקלקל את חיינו, ומה עלינו ללמוד מאותן שגיאות הנכפות עלינו שיטתית על ידי הטבע במשך אלפי שנים, שבכוונה, כביכול, יצר מצב שבו האופי והתכונות המוטבעים בנו דנים אותנו מראש לחיי סבל.
אם כן, מה התועלת בהנחה, שכפי הנראה הטבע לא עשה דבר מיותר וללא תכלית בכל רמות וחלקי הבריאה, ועל אחת כמה וכמה באדם, המשובח מכל היצורים, שבו צריכה להיות מותקנת תוכנית ברורה לקיומו. נראה שהאדם צריך לגלות זאת בעצמו, ולחקור את הטבע שבנה אותו.
בסופו של דבר יכירו הכול בחובה המוטלת עליהם לקיים את חוקי הטבע, וידעו שהמפר את חוקי הטבע, ראוי לעונש שהטבע מטיל עליו, ואותו עונש אפילו רצוי, כדי להשיבו אל השורה. כלומר, במהותו החוק הוא אחד, אך קיימת מחלוקת לגבי המניע שלו– אחדים מקבלים את החוק הזה כחוק מחייב ותו לא, ואילו המקובלים טוענים שלא מדובר בחוק חסר כל תכלית, אלא בחוק שמכוון למטרה.
במושגי חוכמת הקבלה אפשר לבטא את החוק הזה באופן הבא: מכיוון שלכל פעולותיו של הטבע יש מטרה, הרי כל מי שמפר את חוקי הטבע גורם נזק למטרה שלקראתה אנו הולכים. לא ייתכן שהטבע, הפועל בדרך כה חכמה והגיונית, לא ידע את העתיד מראש, וכלל לא יעלה על הדעת שאין ספור פעולות חשובות ומיוחדות של הטבע מתוכננות בלי ידיעה מוקדמת של התוצאות.
מחקירת הטבע אנו רואים, שהתוצאה הסופית ניצבת תמיד כמטרה לכל פעולות הטבע. למעשה, התוצאה הסופית כבר קיימת לפני הפעולה עצמה, שנועדה, בעצם, רק לגלות לנו את הקשר בין הסיבה לתוצאה. כל הבריאה מתחילתה ועד סופה נכללת בשורשה, וכדי להבין את פעולתה, ניתן לדמות את המתרחש ללולאה שצריכה להיסגר לעינינו בלבד. אותו עיקרון חל על כל פעולות הטבע.
הטבע פועל בכל הרמות שלו כדגם מוקטן, המחקה את הפעולה הכללית של הטבע. "סוף מעשה במחשבה תחילה". הכול מוגמר ברגע ההחלטה, והתמונה ההתחלתית שווה לתמונה הסופית. ניתן לפגוש תופעה זו בדוגמאות שונות בטבע: כדור אקדח שנורה בזכוכית המתנפצת לפני פגיעת הכדור או דג חשמל המחשמל את טרפו בדיוק באותה עוצמה חשמלית שהטרף מייצר. בעולמנו הכול מושרש כהעתק מהעולם העליון שלו, וזה נכון לגבי כל העולמות כולם. בסך הכול כולם מתעלים להוויה הראשונה, הנקראת "ארבע בחינות האור הישר", שבהן נחתם ונגמר הכול. מ"ארבע בחינות האור הישר" נבנתה "מלכות אין-סוף" שהחליטה להיות כמו המאציל, ודי היה בהחלטה זו כדי לצאת אל הפועל ולהתרחש כמעשה בבריאה, על כל פרטיה וחלקיה.
לכן, כל מי שמפר ולו רק חוק אחד של הטבע, ייענש על ידו, היות שהפרה זו גורמת נזק ומחבלת בהשגת המטרה העליונה שהציב הטבע, ומפני שגם אנו מעשה ידי הטבע, ואל לנו לרחם על עבריין המזלזל בחוקי הטבע.
חשוב לנו מאוד לחקור את חוקי הטבע ולברר מה הן דרישותיו מאיתנו, כדי שלא ניענש עונש חסר רחמים. כבר אמרנו שהטבע מחייב את האדם לחיות חיי חברה, ומן הראוי שהאדם יתייחס לחוקים שהטבע מחייב אותו לקיים.
במבט כללי ניתן לראות שמוטלות עלינו שתי חובות, שני תנאים, שני חוקים שאותם עלינו לקיים בחברה, שניתן להגדירם כ"קבלה" וכ"השפעה" (נתינה). כלומר, הטבע מחייב כל חבר בחברה:
- לקבל מהחברה את כל הנחוץ לנו;
- לעומת זאת להשפיע לחברה ולעבוד לתועלתה.
אם אחד החוקים יופר, צפוי עונש נטול רחמים.
אין צורך במעקב רב על החובה "לקבל מן החברה" – היות שהעונש על קבלה שלא בזכות, למשל על גניבה, הינו מיידי בדרך כלל, ולכן איננו מזלזלים בתנאי זה ושומרים על החוק.
אולם בעניין החובה "להשפיע לחברה" – לא רק שהעונש אינו מופיע מיידית, השפעתו אינה ישירה אלא עקיפה, ולכן איננו מקיימים חובה זו כראוי.
זאת הסיבה לתולדותיה של האנושות, המתגלה כשרשרת ייסורים רצופה של חורבן ורעב, שהשלכותיהם מוסיפים לבוא לידי ביטוי בחיינו עד היום. אין פלא שהטבע, כמו שופט מיומן, מעניש אותנו בהתאם להתפתחות שלנו, היות שככל שהאנושות מפותחת יותר ומגיעה להישגים גבוהים יותר בתחומי הכלכלה והטכנולוגיה, כך גוברים בה הייסורים והצרות.
זהו הבסיס המדעי והמעשי לכך, שהחוק הכללי הפועל בטבע ייעד אותנו לקיים את חוק ה"השפעה לזולת" בכל מאודנו ובמלוא הדיוק, כדי שכל אחד מאיתנו יעבוד ככל יכולתו לתועלת החברה, בלי להמעיט במידת היגיעה הדרושה לשגשוגה ולביטחונה.
וכל עוד נתעצל לבצע זאת במלואו, הטבע לא יחדל להענישנו.
הוא יגבר עלינו בכל מקרה, וכולנו יחד וכל אחד לחוד ניאלץ לקיים את חוקיו במידה המלאה הנדרשת מאיתנו.
באותו אדם המקבל דברים אלה בביקורת ובספקנות נותרת עדיין השאלה פתוחה. הרי עד כה הוכח רק הצורך לעבוד לטובתם של בני אדם, והיכן ההוכחה שחובה לקיים את החוקים, מפני שהם חוקי הטבע העליונים?
אולם האנושות, בתולדותיה המגוונות, כבר דאגה לכך והכינה עבורנו די עובדות לשם הערכה מלאה והסקת מסקנות שאינן ניתנות להפרכה. ארץ כמו רוסיה היא חברה עצומת ממדים המונה כמאה ושלושים מיליון נפשות, ושטחה גדול יותר מאירופה כולה וכולל בתוכו מצבורי מחצבים הנחשבים ליחידים במינם בעולם. לפתע מדינה כזו מחליטה לבנות משק שיתופי ולחסל את כל הרכוש הפרטי, מתוך האידיאולוגיה שלאזרח הבודד לא תהיה כל דאגה מלבד טובתה של החברה, טובתו של הזולת.
ממבט ראשון נראה שהם דווקא השתוקקו ליישם במלוא מובן המילה את חוק "הדאגה לזולת", ככל שהשכל האנושי יכול להשיג זאת, אולם המחיר ששילמו היה כבד ביותר. במקום תנופת פיתוח שתגרום להם לעקוף בצמיחתם את המדינות הקפיטליסטיות, תהליך ההידרדרות שלהם גבר והלך עד שהגיעו למצב שבו כבר לא עלה בידם לספק לפועלים שלהם רמת חיים דומה לשל הפועלים במדינות הבורגניות.
הם אפילו לא היו מסוגלים להבטיח לעצמם את מקור לחמם ועובדה זו תמוהה מאד אם ניקח בחשבון את אוצרותיה של המדינה ואת אוכלוסייתה עצומת הממדים. על פי השכל האנושי הם לא היו צריכים להידרדר כך.
החברה הרוסית טעתה טעות אחת, והטבע לא סלח לה עליה: ה"השפעה לזולת" שמוטלת על הנבראים חייבת להתבצע רק כדי לקיים את רצונו של החוק העליון, ולא בניתוק ממנו. החברה הרוסית ביצעה את העבודה לא מתוך רצון לקיים את חוקי הטבע, כדי להתאחד עם הכוח העליון הפועל במטרה "להביא את הנבראים להשתוות מלאה עם הטבע".
לו כל אחד מתושבי מדינה זו היה משתדל לקיים את חוק הטבע והיה דואג לסיפוק צרכיו של הזולת כמו לשלו, על פי החוק "ואהבת לרעך כמוך", שכרו היה השתוות צורה עם הטבע, מקור כל האמת והטוב. ואז בתוך שנים מספר המדינה הייתה הופכת ללא ספק למאושרת בעולם והייתה משמשת דוגמה ליתר המדינות.
אך מכיוון שהשפעתם לזולת נעשתה רק למען החברה, תוך התעלמות מרצונו של הכוח העליון ומהשכר הנצחי, הם לא יכלו לגייס כוח ומוטיבציה לתת את עצמם למען החברה.
הרי זה לא אמין לסמוך על כך שה"השפעה לזולת" תיתן כוח ומוטיבציה, גם לא לבני אדם מפותחים, על אחת כמה וכמה לנחשלים שביניהם. אם כן, מהיכן יקבל הפועל או האיכר כוחות שיגרמו לו לעבוד? הרי כמות המזון החיונית שיקבל לא תגדל ולא תקטן בהתאם ליגיעתו בהשפעה לחברה, ואין הוא רואה לפניו כל מטרה ושכר.
החוקר את הטבע יודע, שהאדם לא יכול לעשות אפילו תנועה קטנה אחת ללא כוח מניע, כלומר בלי לשפר את מצבו. למשל, אדם המעביר את ידו מהכיסא אל השולחן, מפני שנדמה לו שכאשר ישעין את ידו על השולחן יהיה לו נוח יותר, אם לא היה נדמה לו כך, היה משאיר את ידו על הכיסא במשך כל שנות חייו, שלא לדבר על השקעת מאמץ גדול יותר מצדו.
וגם אם יכפו עליו ביצוע של עבודה מסוימת באיום בעונשים של רעב ומוות, מנין ייקחו המפקחים כוח להניע את עצמם לעבודה זו, כשמעליהם אינה עומדת יראת העונש? הרי עבודת הפיקוח במגמה להכריח בני אדם לעבוד דורשת יגיעה רבה, ודומה למי שרוצה להתניע מכונית ללא דלק.
ולכן ניסיונותיהם של בני האדם לאלץ את בני מינם לתת ללא תמורה (מה שמכונה בקבלה "השפעה")- מנוגדים לטבע, והטבע יעניש אותם על סירובם לקיים את חוקיו – להשפיע לזולת כדי לציית לחוק העליון ולהגיע באמצעותו למטרת הבריאה – לאחדות עם כוח הטבע הכללי הפועל במציאות, המורגש באדם כתענוג נצחי ומושלם.
אם האיכרים והפועלים היו מרגישים את המטרה בזמן עבודתם לטובת החברה, הם כבר לא היו זקוקים לשום מפקח, היות שהיו מקבלים מוטיבציה ודי כוחות כדי לתת יגיעה עצומה למען העלאתה של החברה לפסגת הביטחון והעושר.
אמנם הבנה זו דורשת יגיעה עצומה בכיוון הנכון מצד האדם, אבל ממילא הטבע העקשן לא ייתן לנו אפשרות קיום אחרת, מפני שקיים רק החוק הכללי – "להביא את האנושות לאחדות עם הטבע", והטבע אינו ותרן.
זוהי ההוכחה המעשית המתבססת על תולדותיה של האנושות, שאין בידינו פתרון אחר מלבד ציות לחוק העיקרי של הטבע – "השפעה לזולת כדי להגיע להשתוות מלאה עם הטבע". מלבד זאת, יש לחוק שני היבטים:
- "ואהבת לרעך כמוך" – פירוש הדבר שעל היגיעה בהשפעה לזולת, למען טובתה של החברה, להיות במידה שאינה פחותה מהצורך הטבעי של אדם לדאוג לצרכיו שלו. ויותר מכך, על הדאגה לטובתו של הזולת להיות עדיפה על הדאגה לטובת עצמו.
- היבט שני של החוק מחייב את הדואג לטובת הזולת לפעול בהתאם לחוקי הטבע, כדי שיוכל לומר שהוא מקיים את רצונו של הטבע הפועל במציאות.
אם האנושות תקבל על עצמה לקיים חוקים אלה, היא תקצור פירות משובחים בטעמם, ומפלס אושרו של כל אחד יעלה מעל לכל שיעור. אולם אם היא תוסיף לסרב בעתיד להגיע למטרת הבריאה, חוקי הטבע לא יניחו לנו וימשיכו להמיט עלינו אסונות במידה גוברת והולכת, עד שיגברו עלינו.
אנו רואים גופים שמתחלפים אלה באלה, אולם הנשמות אינן נעלמות במהלך החלפת הגוף, ומדור לדור הן עוברות מגוף אחד למשנהו. לעולם שלנו יורדות אותן הנשמות ומתלבשות כל פעם בגופים חדשים. תהליך זה נמשך מהדור הראשון ועד לאחרון – עד לגמר התיקון של טבע האדם להשתוות מלאה עם הטבע.
לכן אין בעולמנו נשמות חדשות, למרות הגופים המתחדשים, ורק מספר מסוים של נשמות חוזר ומתגלגל. עקב כך ניתן לראות את כל הדורות, מתחילת הבריאה ועד לגמר תיקון הנשמות, כדור אחד, שנולד פעם אחת והוא הולך ומתפתח במשך כמה אלפי שנים, עד לגמר התיקון שלו. אין כל חשיבות לאלפי הפעמים שהחליפה כל נשמה את גופה, היות שהיא כלל לא נפגעת מחילופים אלה.
אף על פי שאנו מרגישים שכל הקיים הוא בר חלוף, זאת רק הראייה המוגבלת שלנו. לאמתו של דבר קיימים רק גלגולים, ולכל החלקיקים המרכיבים את הבריאה אין רגע מנוחה, בהימצאם בתנועה רציפה ובשינוי צורה מתמיד, ויחד עם זאת הם אינם מאבדים בדרכם את מהותם המקורית. כל זה אושר גם על ידי המדע.
המקובלים שחקרו את יחסי הגומלין בין הטבע לבין ברואיו, הביאו את תוצאות מחקרם באמרה "הכול נתון בעירבון ומצודה פרוסה על כל החיים. החנות פתוחה והחנוני מקיף, והפנקס פתוח והיד כותבת, וכל הרוצה ללוות יבא וילוה, והגבאים מחזירין תדיר בכל יום ונפרעין מן האדם מדעתו ושלא מדעתו, ויש להם על מה שיסמוכו, והדין דין אמת והכל מתוקן לסעודה" (מסכת אבות). נסביר משל עמוק זה בעזרת ההבנות שרכשנו עד כה:
"הכול נתון בעירבון" – אדם שהלווה לחברו כסף לפתיחת עסק, על מנת להיות שותף ברווחים שיתקבלו וכדי להיות בטוח שלא יאבד את כספו, הוא נותן אותו בעירבון.
אותו הכלל חל גם על הבריאה וקיומה: הכוח העליון ברא את העולם כדי שהאדם, באמצעותו, יזכה במטרה הנעלה של השתוות מלאה עם הטבע. ועל כך נאמר: "הכול נתון בעירבון" – כל מה שנברא נמסר לנו בעירבון.
אבל מי יאלץ את האדם לקיים את חוק הטבע כדי להגיע למטרה הגדולה הזו? על זה נאמר: "...ומצודה פרוסה על כל החיים" – הכוח העליון הכין מצודה (מלכודת) שבה האדם יישב, עד שיקבל על עצמו לקיים את חוקיו ויגיע למטרה הנעלה. זהו העירבון של הטבע, המבטיח את השגת המטרה.
"...החנות פתוחה" – אף על פי שהעולם נראה כמו חנות פתוחה ללא בעלים, כך שכל אחד ואחד יכול לקחת ממנה כאוות נפשו בחינם, מזהירים אותנו, כי "...החנווני מקיף" – כלומר, אף על פי שלא רואים את הבעלים, עלינו לדעת שהוא נמצא שם, והוא אינו דורש תשלום, מפני שהוא נותן לנו באשראי. חשבונו של כל אחד ידוע, משום ש"הפנקס פתוח והיד כותבת".
כלומר, יש "פנקס" כללי, שבו נרשמת כל פעולה ופעולה, מכיוון שעל האנושות פועל חוק ההתפתחות שהוטבע בחומר הבריאה על ידי הטבע, חוק הדוחף אותנו קדימה כל הזמן.
פירושו של דבר הוא, שהפעולות השגויות שהאנושות הרגילה את עצמה בהן, הן הסיבה למצבים המתוקנים בעתיד, כלומר, הן נוצרות כאילו מעצמן, כיוון שכל מצב טוב ומתוקן אינו אלא תוצר של המצב הקודם, הרע והבלתי מתוקן.
הערכת הטוב והרע אינה צריכה להיעשות על פי ההרגשה והמצב הנכון לרגע זה, אלא בהתאם למטרת הבריאה, כשכל מצב המקרב את האנושות למטרה נחשב טוב, ולעומת זאת מצב המרחיק מהמטרה – נחשב רע. כלומר, עלינו לעבור מהערכה של "תענוג וייסורים" להערכה של "אמת ושקר".
חוק ההתפתחות משפיע עלינו כך, שמצבנו הלא מתוקן הוא הסיבה לבניית מצב טוב יותר. משך קיומו של כל מצב ומצב מוגדר בקפדנות – כזמן הדרוש להכרת הרע הטמון במצב זה, עד לדרגה שבה האנושות תכיר בכך שכבר אינה יכולה להימצא בתוך הרוע שלה. בשלב זה היא תיאלץ להרוס אותו ולעבור למצב הבא, המתוקן יותר.
זמן קיומו של המצב החדש יימשך עד שהרע שבו יתגלה שוב כבלתי נסבל – ואז המצב ייהרס שוב ויתחלף במצב נוח יותר.
ואלה הם, באופן כללי, מצבי החברה החלים על כל פרט ופרט בה, המתקדם מדרגה אחר מדרגה עד שמגיע למצב המתוקן, שבו לא יתגלה כל רע.
מכאן אנו רואים, שהמצבים הטובים נובעים וצומחים מתוך פעולות שאינן מתוקנות. כלומר, כל הרע של האנוכיות נאגר ונשקל, עד שמגיע למידה מכרעת, שאותה החברה כבר אינה מסוגלת לסבול – וזה הרגע שבו קמים והורסים אותו או לחילופין יוצרים מצב רצוי יותר. כלומר, הטוב צומח מן הרע, וכל טוב מתחיל מרע.
לכן פירוש המלים "...הפנקס פתוח והיד כותבת" הוא, שכל מצב שבו נמצא דור זה או אחר דומה לפנקס שבו נרשמים הדברים הרעים עד שהוא מלא כולו – וזה הזמן להרוס את המצב הרע ולעבור למצב רצוי יותר.
"כל הרוצה ללוות – יבוא וילווה" – מי שאינו מאמין שהעולם הוא חנות שהופקרה על ידי בעליה, אלא שיש לו בעלים הנסתר מאיתנו ודורש מכל הלווה ממנו לשלם בעתיד את מחיר הסחורה.
"לשלם על הסחורה" – עלינו להשתדל להגיע אל המטרה כל זמן שיש לנו אפשרות להשתמש בחנות, כלומר, בעוד אנו נמצאים בעולם הזה, עלינו להשתמש בו באופן שיבטיח את השגת מטרת הבריאה.
"הרוצה ללוות" – במקרה זה, האדם נחשב ללווה בעולם הזה – ב"חנות" – ועליו גם לשלם את המחיר שנקבע.
משמעות הדברים מעידה על ההתחייבות העצמית שלוקח עליו האדם לעבוד ולהגיע למטרת הבריאה כל עוד הוא משתמש בחנות, והוא מבטיח לשלם את החוב בכך שינסה לגלות נחישות בהשגת המטרה הרצויה. לכן הוא נקרא "הרוצה ללוות", משום שהוא לוקח על עצמו התחייבות לשלם ולפרוע את החוב.
- הגנבים – אלה הרשעים החושבים כי "החנות פתוחה", ומתייחסים לעולם הזה כאל חנות פתוחה ללא בעלים. ועליהם נאמר "הפנקס פתוח והיד רושמת" – כלומר, אף על פי שאינם רואים זאת, כל מעשיהם הרעים נרשמים בפנקסו של חוק ההתפתחות, שיביא אותם בכפייה לפעול פעולות טובות.
- הלווים – אלה המתחשבים בבעל הבית ולווים ממנו תוך התחייבות לשלם את המחיר שקבע. כלומר, להגיע למטרת הבריאה. ועליהם נאמר: "כל הרוצה ללוות – יבוא וילווה".
אף על פי שגם הלווים מתוך מודעות וגם אלה הלווים בחוסר מודעות משלמים בכל יום עבור ההלוואה שלקחו, כמו שנאמר: " והגבאים מחזירין תדיר בכל יום ונפרעין מן האדם מדעתו ושלא מדעתו", קיים הבדל עצום בין האופנים שבהם גובים הגבאים את חובם. אף על פי שהחובות נגבים "תדיר, בכל יום", בדייקנות, עד לפירעונם הסופי, ההבדל מתמצה באופן פירעונם.
- פירעון החוב "שלא מדעתו" – חוק ההתפתחות גורם לאדם ייסורים לא מודעים, דוחף אותו מאחור ומאלץ אותו להתקדם ולהיתקן. פירעון החוב נגבה בדרך אלימה, באמצעות ייסורים עצומים שנגרמים על ידי כוחות הרוע, הדוחפים מאחור;
- פירעון החוב "מדעתו" – באמצעות תיקונים שהאדם מתקן מרצונו, המפתחים בו את הכרת הרע שבאנוכיות. כאן מתקבל רווח כפול: נוצרים כוחות משיכה אל המטרה מתוך רצון והרגשת אהבה, כל הייסורים נעלמים והמטרה הרצויה מושגת במהירות יתרה.
אכן, ההבדל בין המתקדמים באופן מודע לבין מי שאינם מודעים הוא עצום, ונחשב כיתרון אור התענוג מן החושך – הייסורים.
"ויש להם על מה שיסמוכו, והדין – דין אמת" – כלומר, למתקדמים באופן מודע, מרצונם הטוב, יש על מי לסמוך, שכן היגיעה שלהם מעוררת כוח המסוגל להביאם אל המטרה הנעלה. לכן כדאי לאדם לקחת על עצמו את עול התיקון.
"והדין – דין אמת" – נאמר על המשלמים "שלא מדעתם".
במבט ראשון נראה לנו מוזר שהשגחת הטבע מאפשרת לאי-צדק ולייסורים להתגלות בעולם. אבל הטבע ברא הכול בשלמות, והסעודה מוכנה, בהתאם למטרתו – לענג את נבראיו, כמו שנאמר "...והכול מתוקן לסעודה".
התענוג העליון יתגלה בעתיד, כשהנבראים יגיעו לדרגה כזו של תיקון שירגישו בה את המצב הנצחי והמושלם, שהוכן עבורם מראש.
הטבע דומה לבעל בית העובד ונותן יגיעה עצומה, כדי להכין סעודה מפוארת לאורחים שהוזמנו לשולחנו.
ובסופו של דבר אותה המטרה שאנו מצפים לה, ושאליה עלינו להגיע, דומה לסעודה שהוכנה בתשומת לב מרבית, אשר האורחים יטעמו ממנה ויתענגו עליה רבות. ועל כך נאמר: "והדין – דין אמת, והכול מתוקן לסעודה".
...והכול מתוקן לסעודה!
לא רק מחוכמת הקבלה ידוע לנו שאנחנו אנוכיים מוחלטים ונשלטים על ידי עיקרון התועלת העצמית. עובדה זו ידועה גם בין אנשי מדע שונים – רופאים, ביולוגים ואפילו פילוסופים. זהו חוק התפתחותו ותפקודו של כל תא ושל כל גוף פיזיולוגי – אין כאן דבר חדש.
ואילו אותנו מעניין לברר את התופעה שבה העולם הרוחני, בשונה מזה הגשמי, לא רק קולט ובולע (כלומר, אנוכי ), אלא גם בנוי על פי עיקרון ההשפעה. אם האדם ישנה את רצונו הטבעי למלא את עצמו- לרצון להשפיע, הוא ירגיש את העולם העליון.
חוכמת הקבלה היא השיטה שבעזרתה מפתח האדם בתוכו את החוש השישי – החוש להרגשת העולם העליון. לאדם המתחיל להרגיש את העולם העליון נגלה תחום מחקר שלם. הוא מתחיל לחיות במרחב ובהיקף שבהם הוא רואה את כל המתרחש איתו לפני לידתו ולאחר מותו.
הייתי אומר שאת התענוג הרוחני אי אפשר להשוות לשום דבר! זהו תענוג המתבטא בהרגשה מתמדת של שלמות ונצח המתרחבת והולכת. אדם שמתחיל להרגיש כך, נכנס להרגשה של עולם עליון.
האדם לא צריך לדכא דבר. חוכמת הקבלה אוסרת עליו לדכא את רצונותיו, וגם איננו מסוגלים לשנות את הרצונות שלנו בכוחות עצמנו. במידה שבה מתגלה לנו העולם הרוחני – כך הרצונות שלנו משתנים לטובים יותר, נעלים יותר ורוחניים יותר.
אם אנו רואים שהעולם הרוחני טוב יותר מהעולם הזה, אנו מתחילים להשתוקק אליו. רק ההשתוקקות לשפר את המצב לטוב יותר היא הדרך הנכונה להתפתחות האדם.
במשך מאות רבות של שנים אכן כך היה. בספר “הזוהר” כתוב שהחל משנת 1995 הופכת חוכמת הקבלה להיות נחוצה לכל האנושות כולה: אם בני האדם לא יתחילו לתקן את גורלם, הם ימצאו את עצמם מול בעיות גדולות וייסורים איומים.
בלי השגת העולם העליון, בלי שנשתתף בתיקון גורלנו, לא נוכל להתקיים בצורה תקינה. כבר היום האנושות במבוכה ומאבדת את הכיוון בכל המסגרות המגדירות את התנהגות הפרט והחברה.
אנחנו חיים בהיקף הסגור של העולם שלנו, ואם לא נכיר את העולם העליון, הוא לא ישפיע עלינו אנחנו לא נשפיע עליו, ונביא על עצמנו ייסורים, זעזועים ואסונות.
בספר “הזוהר” קיימת הוראה, שהחל משנת 1995 תהיה חוכמת הקבלה נגישה לכולם, היות שהעולם לא יוכל להתקיים בלי לדעת את חוקי ההשגחה, מכיוון שהטבע האנוכי של האדם יוביל אותו לסכנת השמדה.
לכן כה נחוצים לנו הידע הקבלי – ידיעת החוקים של העולם שלנו ושל העולם המשגיח העליון. לדורות הקודמים לא היה צורך בהם, לכן הם הוסתרו מההמונים, ואילו אנחנו לא נוכל להוסיף ולהתקיים ללא ידיעת העולם העליון וחוקי ההשגחה שלו.
עוד בספר “הזוהר” (המאה ה-2 לספירה) נקבעה סוף המאה ה-20 כנקודת מפנה בהתפתחותה הרוחנית של האנושות. במשך כל תולדות האנושות, מדור לדור, יורדות אל העולם שלנו נשמות מפותחות יותר ויותר. האדם מפתח תחילה את רצונותיו לתענוגות הבהמיים, לאחר מכן מתפתחים רצונותיו לעושר, לתהילה ולידע, ולבסוף מתפתח הרצון לרוחניות. נכון להיום, האנושות מוכנה כבר להתחיל להשתלט על העולם הרוחני.
קיים קשר ישיר בין התפתחות נשמתו של אדם להתפתחות העולם סביבו: התפתחות הטכנולוגיה, האמנות והמדע נובעות מהתפתחות הנשמה עצמה. לכן עד סוף המאה ה-20 התפתחו הנשמות בדרך טבעית, בלי צורך בחוכמת הקבלה. בסוף המאה ה-20 מתחילות לרדת לעולם שלנו סוג אחר של נשמות, שאם לא יכירו את העולם העליון, הן ישמידו את עצמן. את ההוכחה לכך אנחנו רואים במציאות...
האמנים הם בני אדם שהתברכו בכישרון מיוחד לבטא את רגשותיהם. מי שמגיע אל חוכמת הקבלה לא חייב להיות בעל כישרונות שכליים מיוחדים, מוסיקליים, או ספרותיים.
עליו להיות אדם בעל נטייה ליצירת החוש השישי ולפיתוחו, ולא בעל נטייה לפיתוח מיוחד של החושים שכבר קיימים בו, נטייה שפירושה הכרה בהכרחיותו של הידע העליון לשם הבנת החיים האלה.
ללמוד את חוכמת הקבלה פירושו ללמוד את מבנה העולם העליון ואת מבנה הנשמה, במסגרת קבוצה המשתוקקת להתעלות רוחנית. נכון להיום קיימות מאות קבוצות כאלה, ועוד קרוב למיליון בני אדם בכל רחבי העולם הלומדים את חוכמת הקבלה ברצינות. במהלך השנה אנו מארגנים כמה ועידות יבשתיות ושתיים עולמיות.
אסור להאמין. צריך להתעמק בלימוד, והחל מהשיעורים הראשונים כבר תתגלה בפניכם שיטת הלימוד, שבשום אופן אינה מאלצת לקבל משהו באמונה, ואינה מכריחה לקיים דבר או לבצע טקסים כלשהם.
השיטה הזאת מסבירה להלכה את מבנה העולם העליון, ולמעשה, מכניסה אותנו לתוכו, להרגשת העולם העליון.
העולם שלנו אינו נעלם, אבל הרגשתו מתרוממת לגובה רוחני, היות שאנו מרגישים את הקשר בין העולמות ואת קיומם ההדדי. אנו מזהים את עצמנו עם ההרגשה הגבוהה ביותר, כלומר, עם ההרגשה הרוחנית, ובכך אנו מזככים את העולם הזה.
כשם שאיננו מבחינים בהתנוונות השיער והציפורניים – הרמה הצמחית של הגוף שלנו, מפני שאנו מזהים את עצמנו עם רמת החי של גופנו, כך גם האדם המרגיש את העולם העליון אינו מרגיש איך הוא עוזב את העולם הזה כשגופו מת, היות שהוא מזהה את עצמו עם העולם העליון.
ספרי קבלה הם ספרי הדרכה שנכתבו על ידי מקובלים שהשיגו את העולם הרוחני. כלומר הגיעו בהתפתחותם הפנימית לדרגה כזאת, שבזמן חייהם בעולם הזה הרגישו את העולם העליון . בספריהם הם מנסים לתאר ולתת לנו כלים להשיג כמותם את העולמות העליונים. כיוון שספרים אלה ספוגים ברגשות והשגות של מקובלים, בזמן קריאתם אנו מעוררים על עצמנו הארה בלתי נראית של האור העליון . הארה הזו משפיעה עלינו בהדרגה, ומושכת ומעלה אותנו לדרגה הרוחנית שבה נכתבו הספרים. לכן מומלץ לקרוא רק מקורות קבליים אמיתיים.
איני יכול להראות רוחניות, וזאת הסיבה לכך שחוכמת הקבלה נקראת "תורת הנסתר", כיוון שאם אין לאדם חוש מתאים, הוא לא יוכל להרגיש ולראות את העולם העליון.
בדיוק כשם שלעיוור מלידה אי אפשר להסביר איך מרגיש הרואה. אם חוש אחד חסר, לא ניתן להשלימו באמצעות חושים אחרים.
אותו העיקרון פועל גם ברוחניות: מי שלא רכש את החוש להרגשת העולם העליון, אינו יכול להרגיש את העולם הרוחני, ומבחינתו הוא כאילו אינו קיים ולא ניתן להשלים חסך זה בכל אמצעי אחר.
ההשתוקקות שלנו לטוב או הרצון להימנע מייסורים יכריחו אותנו ללמוד את העולם העליון, היות שמשם יורדים אלינו כל אותות ההשגחה. אנו ניאלץ לגלות אותו כהכרחי לקיומנו בעולם הזה. בספר היסוד של חוכמת הקבלה, "תלמוד עשר הספירות", כתוב שכדי להיכנס אל העולם העליון יש צורך בתקופת לימוד ראשונית של שלוש עד חמש שנים.
החוק הבסיסי שפועל ברוחניות הוא חוק העדר הכפייה. את הרוחניות יכול האדם להשיג רק הודות לרצונו ולהשתוקקותו הפנימית, וזאת אי אפשר לכפות על איש.
אלפי בני אדם באים ללמוד את חוכמת הקבלה, ומהם נשארים רק עשרות, כיוון שלא אצל כולם הנשמה התפתחה במידה כזאת שירגישו צורך להשיג את הטעם בחייהם ולחיות בשני העולמות.
כל הנשמות, בהשתוקקותן אל העולם העליון, בנויות על פי עיקרון הפירמידה, וכמובן, בינתיים אין הרבה מקובלים, אבל החל משנת 1995 האפשרות פתוחה בפני הכול.
במהלך השנים הקרובות תרגיש האנושות ייסורים גדולים במידה כזו, שהשאלה בדבר משמעותם תביא את הכול אל הצורך להכיר את שורשם – את הבורא.
על כל נשמה להגיע ל"גמר תיקון".
אם אדם מגיע לדרגה זו, הוא מסיים את עבודתו בעולם הזה ומתעלה אל העולם הרוחני, וחי בהיקף השלם של הבריאה, בשני העולמות בו בזמן.
אין שום קשר בין התפתחות הנשמה להתפתחות הגוף. כשהחוש השישי הנקרא "נשמה" מתפתח, הגוף נותר כפי שהיה. גם אם נשתיל בו איבר מאדם או מבעל חיים, גם אם נחליף את דמו – לחוש השישי אין כל קשר לגוף הפיזי.
גם כשהגוף מת, הנשמה ממשיכה לחיות ולהרגיש את עצמה. כשהאדם מתחיל להרגיש את קיומו לא באמצעות הגוף, כמו אדם רגיל, אלא באמצעות הנשמה, הוא מתחיל לחוות חיים נצחיים. החיים והמוות הופכים עבורו להחלפת כותונת, לשינוי חיצוני בלבד.
כשהאדם מתחיל להרגיש את העולם העליון, הוא מתחיל להרגיש שכל הנשמות מאוחדות בנשמה אחת כללית, ושפיצולן מורגש רק בזמן ההתגלמות בגוף. האנוכיות שלנו היא הסיבה לכך שאנו מרגישים את עצמנו נבדלים מהאחרים.
חוכמת הקבלה רואה באנוכיות תכונה שאין צורך להיפטר ממנה, אלא לתקן אותה. חוכמת הקבלה היא מדע על השימוש הנכון באנוכיות. היא בשום אופן לא קוראת לדכא אותו, אלא להיפך, לימוד חוכמת הקבלה מפתח יותר את האנוכיות, ועם זאת היא מלמדת כיצד להשתמש בה בצורה נכונה (אלטרואיסטית) וכיצד למלאה.
בעולם שלנו אי אפשר למלא את האגואיזם. לדוגמא, האדם עובד במשך שנים רבות, משיג את יעדו, אבל כמעט בו ברגע, הרגשת התענוג מתחילה לפוג מהישגיו, וכך תמיד : ברגע שהרצון מתמלא, התענוג נעלם. הקבלה מלמדת אותנו כיצד להתמלא בצורה הנכונה – לנצח וללא הגבלה!
תורות המזרח משפיעות על בני האדם השפעה פסיכולוגית, מפתחות באדם בטחון, עוזרות לו להתגבר על קשיים. אבל כל זה מושג באמצעות התנזרות כלשהי מהעולם, וויתור על השימוש באגואיזם כבבסיס לטבענו האנושי.
חוכמת הקבלה עוסקת בהוצאתו של האדם אל העולם העליון, הלכה למעשה. מי שיוצא אל השגת העולם העליון רואה שתורות המזרח קשורות רק לנשמתו הבהמית של האדם שמחיה את גופו.
לא, המקובלים הם בני אדם רגילים. המקובל חייב ללמוד, לעבוד, לפרנס את משפחתו, לקיים את חובתו האזרחית, לא לפרוש מהחברה, להצטער בצערה ולשמוח בשמחתה. רק באופן כזה, בחייו המלאים בשני העולמות, הוא מתקן את עצמו ואת מה שסביבו.
אין לחוכמת הקבלה שום דבר משותף עם הדת. הדת היא תקנון מסוים להתנהגות האדם בעולם הזה.
כל דת היא תקנון התנהגות של קבוצת אנשים מסוימת בעולם שלנו. אין לה שום שייכות לעולם העליון, שאליו קשורה רק חוכמת הקבלה.
הדת היהודית נוצרה כרשימת החוקים של העולם העליון בצורת סיפור. אפשר לקבל את הרשימות הללו במובנן הפשוט, לקיים אותן כטקסים דתיים ואפילו לחשוב שמגיע שכר על כך.
אבל אם האדם מבין שמאחורי המלים הללו נמצא תיאור המבנה של העולם העליון, הוא מתחיל להשתוקק לידע הזה, רוצה להכיר את העולם העליון, והעולם העליון מתגלה לו – במקרה זה הוא כבר אינו מאמין במשהו בלתי מורגש, אלא הוא איש מדע החוקר את העולם העליון.
כן, הייסורים תמיד דרבנו את האדם להתפתחות: הרגשת החיסרון וחוסר הסיפוק עוררו את בני האדם לחפש עושר, תהילה וידע.
תענוגות אלה, אחרי שהם מושגים, מביאים את האדם לאכזבה מוחלטת מהאפשרות למצוא בעולם הזה מילוי לרצונותיו, והוא מפנה את רצונותיו אל העליון. אל חוכמת הקבלה מגיעים עם השאלה "מה הטעם בחיינו?"
לא. אתה תגלה שהגשמיות הכרחית לקיומך, אבל להתמלא אפשר רק ברוחניות, משום שהיא אינה בת חלוף, אלא נצחית, מושלמת ונובעת ממקור עליון.
הרע קיים רק בהרגשות שלנו, על פי מידת חוסר התיקון שלנו, כדי לדרבן אותנו להתפתחות..
המקובל הראשון היה אברהם – נווד פשוט ממסופוטמיה. מסופר שהוא התחיל לשאול את עצמו שאלות: מאין בא העולם הזה? מאין הכוכבים? היכן הכוח הכללי המשגיח על הכול, לשם מה אני קיים?
החיפוש שלו הוכתר בהצלחה – הוא התחיל להרגיש את הכוח העליון היחיד המשגיח על הבריאה. כיוון שהוא השיג אותו כמקור של כל הקיים, הוא קרא לו "בורא".
בכך הוא נבדל מסביבתו וארגן קבוצת תלמידים. נאמר על אברהם שהוא ישב בפתח האוהל וקרא לאנשים ללמוד. במובן הזה, אברהם הוא המקובל הראשון. הוא כתב את ספר הראשון בחוכמת הקבלה – ספר היצירה.
ומקבוצת התלמידים הזאת נוצר מה שנקרא "עם ישראל". אם נסתכל על זה מנקודת מבטה של הביולוגיה ונשאל אנשי מדע, הם יגידו לנו שהיהודים אינם שונים מהעמים המסופוטמיים העתיקים. חיים שם עדיין ילידים, והיהודים של היום אינם נבדלים במאומה מהנוודים הפרסיים העתיקים הללו.
מכוח המאורעות ההיסטוריים קראו לקהילה הזאת "עם". לאמיתו של דבר הם אינם עם, אלא קבוצה קבלית שתפקידה להעביר את השיטה להשגת העולם העליון לכלל האנושות.
אבל הקהילה הזאת נפלה מדרגתה הרוחנית, ומהפעולות הרוחניות נשאר רק החותם הגשמי שלהן – הפעולות הדתיות המכאניות.
בדורנו, כמו שאומר ספר “הזוהר”, עלינו להעביר את השיטה הזו לכל העולם. הרי הסיבה לאנטישמיות היא שאומות העולם מרגישות בתת המודע שלהן תלות מסוימת ביהודים. הן מרגישות שאינן מקבלות מהיהודים משהו חשוב מאוד, שעליהם לתת להם.
הגיע הזמן שנקיים את ייעודנו ונביא את העולם לטוב ולשלמות.
הרצון לענג את הנברא נובע מן החיסרון בבורא, וביתר דיוק – מן הנצחיות ומן השלמות שלו. רק בשלם מתהווה המחשבה על אודות השפעה (נתינה), ולא זו בלבד, אלא במידה אינסופית, כמותו.
מדע חוכמת הקבלה מתאר את השינויים העקביים המתרחשים עם האדם בעולמנו, הנמצא תחת השפעתו של חוק הבריאה הכללי, המכוון למטרה אחת – להביא את האדם להשתוות עם הבורא. השפעת החוק הזה על האדם, בהתאם לרמת התפתחותו, נקראת "עולם". בסך הכול קיימים 5 עולמות, 5 רמות ו-5 רמות-משנה, ביחד – 125 דרגות. תיאור היחס בין האדם לבין החוק (הבורא) בכל אחת מהרמות הוא מושא המחקר של מדע חוכמת הקבלה.
אין לחוכמת הקבלה שום שימוש מעשי בעולם שלנו. אי אפשר לשנות בעזרת הידע שלה דבר בעולם שלנו. אבל אדם המצויד בידע הקבלי מתייחס אחרת, באופן נכון ומועיל יותר, אל עצמו, אל החברה ואל העולם. הפעולות שלו הן יעילות. למחשבותיו נודעת השפעה ברוכה על סביבתו. אותו אדם מהווה מטען רוחני חיובי בחברה, מכיון שהוא מושך אל העולם שלנו אור עליון המביא איתו שפע, טוב ושלווה.
אחרי שהאדם פיתח את החוש השישי, הוא מרגיש בתוכו מידע נוסף. הוא קורא לו "העולם העליון". כאשר נמצאים בו בזמן בהרגשתם של שני העולמות, אפשר לחקור את הקשר שביניהם ואת האופן שבו משגיח העולם העליון על העולם שלנו, וכיצד משודרים אותות ההשגחה. קשרי התלות הללו הם מושא מחקרו של מדע הקבלה.
משום שהיא משתמשת בגדילתו של הרצון, כלומר, בהתפתחותו של הכלי לקליטת היקום. היא משתמשת בגודל הרצון ברמת "חי", ולאחר מכן בגודל הרצון ברמת "אדם" ועד לרמה שבה האדם מתחיל להרגיש את העולם העליון. וכך מפתחת השיטה הקבלית את רצונו של האדם עד לרמת "בורא". השגת העולמות העליונים מקבילה לחלוטין להשגת העולם שלנו באמצעות חמשת החושים, וההבדל הוא רק בכך שההשגה מתרחשת באמצעות חוש נוסף המפותח באופן מודע – בחוש השישי הנקרא "נשמה".
כאשר האדם משיג עולם חדש באמצעות חוש חדש, הוא משווה את הישגיו החדשים להישגים שלו בעולם הזה, ומבחין במדויק בהקבלה בין הנתונים שהוא מקבל, עד כדי כך שהוא רואה עד כמה שני העולמות שהוא משיג מקבילים, והשוני ביניהם טמון רק בחומר שממנו הם בנויים, ושכל מה שיש בעולם העליון משתלשל אל העולם התחתון כתוצאה, כענף משורשו.
המדע עצמו אינו מבצע ניסויים. את הניסויים במדע מבצעים המדענים. בחוכמת הקבלה המקובל עורך ניסויים, אבל הוא מנסה רק על עצמו, משום שהוא לא יכול לבוא ביחסי גומלין עם ההרגשות הפנימיות של יתר הברואים. חוכמת הקבלה היא מדע אודות ההשגה הפנימית, האינדיווידואלית, של הבריאה האמיתית הסובבת אותנו, של החוק הכללי, הבורא, המושגת על ידי האדם המפתח חוש תואם מתוך גופו הגשמי.
אי אפשר לכנות את המתרחש בעולמנו ניסוי, משום שמבחינתו של הכוח המשגיח העליון של הטבע, אין בהתנהגותנו דבר שאינו ידוע מראש. ואילו מצדנו, עלינו להשיג באמצעות ניסיונותינו ומאמצינו את גדילתנו הרוחנית, אחרת לא נלמד להפעיל את החוש השישי ולא נזכה להרגיש במלואם את השלמות ואת הנצח שמביא איתו המילוי שלו.
כמו בעולם שלנו, כאשר האדם חולה הוא משתמש בידע של הרופא ובתרופות מוכנות, ולא מתחיל ללמוד רפואה כדי להירפא מן המחלה, כך גם בהתקדמותו הרוחנית הוא יכול להשתמש בניסיונם ובעצותיהם של אלה שכבר הגיעו למטרה שאליה הוא שואף. לכן כותבים המקובלים ספרים, ואלה שמגלים את הרבדים הנסתרים של הבריאה לומדים לנתח את הרגשותיהם, מתוך השוואתן לרשימותיהם של הגדולים.
חוק בריאה יחיד מניע את כל העולם שלנו, והוא נועד להביא את האנושות להשתוות עם הבורא. כל המתרחש הוא פעולות המקדמות אל המטרה הזאת. כך גם המלחמות. אם האנושות הייתה במצב מתוקן ושווה לבורא, לא היו בטבע שום שינויים והכול היה זורם במצב אופטימאלי מתמיד. עד שהאנושות לא תגיע למצב כזה, אותו חוק משפיע על כל אחד לחוד ועל כולם יחד לפי מידת התפתחותו של כל אחד מאיתנו, כדי לעורר בכולנו את ההכרה בהכרח שבהגעה אל המטרה.
אנו מרגישים את העולם שלנו באמצעות חמישה חושים: הראייה, השמיעה, הריח, הטעם והמישוש. מה שמורגש בהם נותן לנו את תמונת העולם הסובב אותנו.
האדם מסוגל לפתח בתוכו חוש נוסף להרגשת "העולם הרוחני", "העולם העליון", היות שבחושים הטבעיים הרגילים שלנו לא ניתן להרגישו.
קיימת שיטה לפיתוח החוש השישי בכל אחד ואחד, בלי קשר לגילו, למוצאו או למינו. .
על שם החוש הנוסף נקרא המדע עצמו: קבלה – מלשון "לקבל". הקבלה מלמדת כיצד לקבל מידע נוסף על היקום שלנו: האדם מתחיל לראות ולהבין מאין הוא בא לעולם הזה, לשם מה וכיצד הוא משפיע ברצונותיו ובמחשבותיו על סביבתו, כיצד יורדות ההוראות מלמעלה ומתלבשות בו. הוא מתחיל לראות את המחר שלו, להרגיש את שרשרת חייו ואת כל גלגוליו.
הנה נודע מפי סופרים ופי ספרים אשר לימוד חכמת הקבלה הוא מחויב בהחלט לכל אדם מישראל, ולו למד אדם כל התורה כולה, ובקי בש"ס ופוסקים בע"פ, גם ממולא במידות ובמעשים טובים יותר מכל בני דורו ולא למד חכמת הקבלה, הוא מחויב להתגלגל ולבא עוד פעם בעוה"ז כדי ללמוד רזי תורה וחכמת האמת.
הרב יהודה אשלג, קבלה למתחיל, הקדמה לספר פי חכם, עמ' 266
מי שמרגיש בקרבו חשק ותשוקה ללמוד הדברים הפנימיים, ולהשכיל באמתתו ית', הרי הוא בכלל "לעולם ילמד אדם תורה במקום שליבו חפץ". ואם יראה שרוב הלומדים אין הנהגתם כך, ידע שבאמת להם ראוי שלא יהרסו אל הקודש עד שילכו כפי ההדרגה. ואין שייך בזה להתרוממות והתפארות, רק בחינות מחולקות באצילות הנפשית.
הרב ראי"ה קוק, אורות התורה, פרק ט', י"ב
במקום שיש לנו עסק עם עניינים רוחניים, המופשטים מזמן מקום ותנועה, הרי אין לנו את המלות להגות ולהתבטא על ידיהן. שהרי כל אוצר המלות שלנו הוא לקוח מהרגשי החושים המדומים. ולפיכך, בחרו להם חכמי הקבלה שפה מיוחדת, שאפשר לכנותה "שפת הענפים", להיות שאין לנו שום מהות או הנהגה של איזו מהות בעולם הזה, שלא תהיה נמשכת משרשה שבעולם העליון.
בעל הסולם, תלמוד עשר הספירות, חלק א', הסתכלות פנימית
הוא סוד לימוד חכמת הקבלה אשר מחכימת פתי ומי שלא ראה אור החכמה זו לא ראה מאורות מימיו... וכל הפורש ממנה פורש מהחיים הנצחיים הרוחניים.
רבי ישעיה בן אברהם הלוי הורוביץ, השל"ה הקדוש, מאמר ראשון דף ל
ההשגחה היא מה שבין הבורא לברואיו. והרי מקומה הוא העיון באלוקותו נעשה היקש עתה: הקב"ה מצווה אותנו שנדע השגחתו, והרי אנו רוצים ללמוד מה שיודיענו השגחה זאת. ומה שיודיענו השגחה זאת אינו אלא חכמת האמת, שהיא העיון באלוקותו. אם כן הרי בלא ספק חובה ללמוד חכמת האמת.
ר' משה חיים לוצאטו, הרמח"ל, שערי רמח"ל, מאמר הויכוח, עמוד פ'
ומי שלא זכה להבין הזוהר, אף על פי כן ילמד. כי הלשון של הזוהר מזכך הנשמה.
אור צדיקים ודרך סעודה, סימן א' סעיף ט"ז
הלוואי שלא היו מקילין גדולי הדור בלימוד החכמה הקדושה, והלוואי היו מלמדין דרך לתלמידיהם לעסוק בחכמה הלזו - אזי בוודאי לא היה שום הרמת ראש לחכמת החיצוניות והיו כל החכמות נדחים מפניה, כמו שנדחה החושך מפני האור אך שעונותיו גרמו שגם כמה וכמה מצדיקי הדור סגרו את דלתי החכמה בפני פרחי הכהונה, ואמרו, שלא ילמדו עד שיהיו בעלי מדריגה ורוח הקודש - והנה עבור זה נשארנו ערומים מן החכמה הקדושה ונתגבר בעונותינו הרבים חשכות החכמות החיצוניות "הכסיל בחושך הולך". ובמהרה בימינו "ויאמר אלקים יהי אור" - ויאר לנו.
ר’ צבי אלימלך שפירא מדינוב, מהרצ"א, מעין גנים, פרק א' אות ה'
האמונה אינה לא שכל ולא רגש, אלא גילוי עצמי היותר יסודי של מהות הנשמה
הרב ראי"ה קוק, מאמרי הראי"ה, 70