כל אחד ואחד מאיתנו תופש את עצמו כפרט אינדיווידואלי, כישות מיוחדת ועצמאית בפעולותיה. לא במקרה ניהלה האנושות מלחמות במשך מאות שנים עד אשר השיגה מידה מסוימת של חופש הפרט. יתרה מזאת, מושג החופש נוגע גם ליתר הברואים – אנו רואים כמה סובלים בעלי חיים המצויים בשבי, כשהחופש נגזל מהן. כל אלה הם עדויות לכך שהטבע אינו מסכים לשעבודה של אף ברייה.
בכל מקרה, המושג שלנו על החירות מעורפל למדי, ואם נתעמק בו לא יישאר ממנו דבר כמעט. הרי לפני שאנו דורשים את חופש הפרט, עלינו להניח שקיימת אצל כל פרט ופרט ידיעה מהי חירות ומהי שאיפה לחירות. אבל קודם לכן עלינו לבדוק: האם הפרט מסוגל בכלל לפעול מתוך רצון חופשי?
בתפילה עתיקה אחת נאמר: "אלוקיי! תן לי כוח לשנות בחיי את מה שאני יכול לשנות, תן לי אומץ להסכים עם מה שאיני יכול לשנות ותן לי חוכמה להבחין בין השניים".
החיים הם מלחמה מתמדת להשגת נוסחה לחיים טובים יותר. האם שאלנו את עצמנו אי פעם מה אכן נמצא בשליטתנו ומה לא בשליטתנו? ייתכן שברוב המקרים כבר "נפל הפור", אך אנו ממשיכים לפעול כאילו מהלך המאורעות תלוי בנו. האין זה עדיף לחדול מלנסות לשנות את חיינו, ולהניח להם לזרום?
מדוע האדם איננו יודע את התשובות לשאלות הללו מראש, מתוך טבעו?
מושג החירות פועל כחוק טבע הנוגע לכל צורות החיים בבריאה, אך הטבע אינו מספק לנו מידע באשר למעשים שבהם אנחנו אכן חופשיים לבחור ובאשר לאלה שבהם קיימת רק אשליה של חופש. מטרת הטבע היא להביא אותנו לידי אכזבה מיכולתנו לשנות דבר מה, הן בתוך עצמנו והן בחיים בכלל. זאת בכדי להביא אותנו לחוסר אונים ואי ודאות מוחלטים, כדי שנעצור ונשאל את עצמנו איך להמשיך, ונקדיש מחשבה לסוגיה על מה אנו אכן מסוגלים להשפיע.
בחוברת זו, המבוססת על המאמר "החירות", שנכתב על-ידי "בעל הסולם", מחבר פירוש "הסולם" לספר הזוהר, ננסה להבין את הגורמים הטמונים בתוכנו ואת אלה שמחוצה לנו, נבין ונרגיש שכל פרט, מהקטן ביותר ועד הגדול ביותר, מעצב ובונה את האישיות בכל אדם ואדם. כאשר נבין זאת, נוכל לשלוט בגורלנו, היות שבידע זה טמון הכוח הגדול בעולם.
החומר המוגש כאן, בשני פרקים העוסקים בנושא חופש הבחירה, מגלה לנו עד כמה כל מעשיו ומצביו של האדם בעולם הזה מוכתבים לו מראש, מלבד מעשה אחד המעצב את דרכו בעולם – ההגעה לשליטה בחייו דרך העולם העליון, באמצעות חברה שמוכנה להוביל אותו למטרתו.
תענוגות וייסורים הם שני כוחות שבאמצעותם הטבע מנהיג את החיים. הטבע הפנימי של האדם, העצלות והאנוכיות שלו, מאלצים אותו לפעול על פי נוסחה התנהגותית הטבועה בו מראש: הרצון לקבל את המרב תמורת מאמץ מינימלי. לכן האדם ימשיך תמיד לבחור בתענוג ולהימלט מסבל, ובכך אין מותר האדם מן הבהמה.
הפסיכולוגיה מכירה בכך שניתן לשנות את סדר העדיפויות של כל אדם וללמדו לבצע אחרת את החישוב של כדאיות ותועלת. בדרך זו ניתן, למשל, להפוך גם את הפחדן הגדול ביותר לגיבור. אפשר לרומם את העתיד בעיני כל אדם כך שיסכים לעבור את כל התלאות בהווה.
אנו מוכנים לעבור ניתוח כירורגי בשעת הצורך, ועוד לשלם תמורתו סכום כספי לא מבוטל. באותה מידה אנו מוכנים להתאמץ מאוד ולעבוד קשה כדי לרכוש מקצוע, שלימים יניב שכר גבוה. הכול תלוי בחישובי כדאיות שאנו מחשבים. כשמחסירים את הסבל מהתענוג הצפוי, מקבלים יתרה חיובית. אין פה דבר מלבד חשבון של המחיר שעלינו לשלם, אל מול התועלת. אנו מוכנים לסבול כאב בהווה, למען תענוג בעתיד.
כך בנויים כולנו, גם אלה המוסרים את נפשם על מטרה כלשהי – הם אינם אלא אנשים בעלי אופן חישוב מיוחד - גם אם הם נראים לנו חסרי תבונה או לא מחושבים - העתיד מתגלה עבורם באופן ממשי יותר, עד כדי כך שהם מוכנים לספוג ייסורים בלתי-רגילים בהווה למען התענוג שהם מצפים לו בעתיד. "מותר האדם מן הבהמה" הוא רק בכך שהוא מסוגל לראות מטרה מרוחקת, ולהסכים לחוות מידה מסוימת של ייסורים, אם הוא רואה בטווח הרחוק שכר שיפצה אותו על כך. אם נתבונן באדם נגלה, כי כל הפעולות שלו מאולצות, והוא מבצען בעל כורחו.
חוץ מן העובדה שהטבע גזר עלינו להימלט מסבל וייסורים ולבחור תמיד בתענוג שניצב מולנו, אין ביכולתנו לבחור אפילו את אופיו של התענוג. כלומר, גם ההחלטה ממה בדיוק ליהנות אינה מתרחשת מבחירתנו ומרצוננו החופשי, אלא בהתאם לרצונותיהם של אחרים – כלומר, כל אדם חי בסביבה בעלת חוקים משלה, ולכן הוא מחויב לשמור עליהם. חוקים אלה לא רק קובעים כללי ההתנהגות, אלא בונים ביחיד את יחסו לכל תחומי החיים. איננו בוחרים לא את אורח החיים, לא את תחומי העניין, לא את פעילות הפנאי, לא את המאכלים שנאכל, לא את צווי האופנה שעל פיהם נתלבש וכולי – כל אלה נבחרים בהתאם לרצונה ולטעמה של החברה הסובבת אותנו, ולאו דווקא של החלק האיכותי שבה, אלא של רובה. למעשה אנו כבולים בכללי נימוס ובטעמים של החברה, שהפכו לחוקי ההתנהגות בחיינו.
אם כך, היכן החירות שלנו? ואם היא איננה, הרי אין לנו לא שכר ולא עונש על שום מעשה שאנו עושים.
על פי תורת הקבלה, בכל אחד ואחד מאיתנו ובכל נברא קיימים ארבעה גורמים המגדירים אותו:
1) החומר הראשוני - ה"מצע"
המצע הוא המהות, שאף על פי שמחליפה צורתה, אינה משתנה לעולם. לדוגמה, זרע חיטה נרקב באדמה וצורתו החיצונית נעלמת לחלוטין. אך עם זאת מתהווה נבט חיטה חדש. ממש באותו אופן הגוף שלנו נרקב באדמה, אבל ה"מצע" נשאר כפי שהוא ומניב ניצן חדש, חיים חדשים, זוהי הנשמה שמולידה לעצמה גוף חדש כדי להתלבש בו.
2) התכונות הבלתי משתנות של המצע
חוקי ההתפתחות של המצע לעולם אינם משתנים. לדוגמה, מצע החיטה לא יניב לעולם דגנים אחרים פרט לחיטה, למשל, שיבולת שועל. הוא יניב רק את צורת החיטה הקודמת, שאותה איבד. עשויים להיות שינויים מסוימים בכמות ובאיכות של הנבט החדש, הם תלויים בטבע הסובב, בטיב הקרקע, בלחות ובמזג האוויר, אבל המצע, כלומר המהות של צורת החיטה הקודמת, לא עוברת כל שינוי.
3) תכונות המשתנות בהשפעת כוחות חיצוניים
הזרע נשאר אותו סוג של זרע, אבל צורתו החיצונית משתנה בהתאם לסביבה החיצונית. כלומר, בהשפעתם של גורמים חיצוניים משתנה העטיפה של המהות ועוברת שינוי איכותי – הודות להשפעת הסביבה החיצונית מצטרפים גורמים נוספים אל המהות, ואיתה מניבים איכות חדשה של אותה המהות. גורמים אלה יכולים להיות: השמש, הקרקע, הדשן, הלחות, הגשם וכולי. אם נתייחס אל האדם במקום אל הזרע, הסביבה החיצונית שלו יכולה להיות ההורים, המחנכים, החברים ושאר העולם.
4) השינויים שחלים בסביבה החיצונית
הסביבה המשפיעה על הזרעים מושפעת אף היא מגורמים חיצוניים, וגורמים אלה עשויים להשתנות ובקיצוניות: למשל, עלולה להיות בצורת ולחילופין עלולים לרדת גשמים חזקים מדי, וכל הזרעים ימותו.
באמצעות ארבעת הגורמים הללו מוגדר מצבו הכללי של כל נברא ונברא. הגורמים הללו מגדירים את האופי שלנו, צורת המחשבה שלנו ומסקנותינו, ולכן, כשאדם רוצה לבחון ולחקור דבר מה, הוא לא יוכל להעמיק יותר ממה שמתאפשר לו על ידי ארבעת הגורמים הללו, גם אם יבלה את ימיו במחקר. כלומר, ארבעת הגורמים קובעים כיצד נפעל, כיצד נחשוב, מה נעשה ומה נרכוש בכל רגע ורגע.
מודעותו של האדם הוא תוצאה של המצבים שעבר בחייו, תוצאה של השתקפותם של מאורעות ונסיבות העוברים עליו. השימוש הנכון בשכל נעשה באמצעות התקרבות אל המועיל והתרחקות מהמזיק.
הדמיון של האדם משתמש בשכל באותה הדרך שבה העיניים משתמשות במיקרוסקופ. לאחר שהאדם גילה באמצעות המיקרוסקופ צורות חיים זעירות שפוגעות בו, הוא החל להתרחק מהמזיקים הללו. באופן זה המיקרוסקופ, ולא ההרגשה, מאפשר לאדם להימנע מנזק, במקום שבו המזיק (החיידק, הבקטריה, הווירוס) אינו נראה לעין.
אנו רואים שבמקום שבו הגוף אינו מסוגל לזהות את הנזק או את התועלת, נוצר הצורך להשתמש במודעות שכלית לשליטה מוחלטת על גופו של האדם. השכל הוא המאפשר לאדם להימנע מן הרע ולהתקרב אל הטוב. במידת ההבנה שהמודעות היא תוצאה של ניסיון חיים, מוכן האדם לקבל כחוק את מודעותו וחוכמתו של אדם אחר מנוסה יותר, שעליו הוא סומך. דומה הדבר לאדם השואל בעצת רופא ונוהג לפיה, ואף על פי שאינו מבין דבר ברפואה, הוא סומך על שכלו של הרופא. באופן כזה משתמש האדם בשכלם של אחרים ונעזר בהם לא פחות מאשר הוא נעזר בשכלו הוא.
דרך חוכמת הקבלה ממליצה לנו לסמוך על ניסיון וידע של אלה שהגיעו והשיגו כבר את מטרת הבריאה, וזכו לשליטה בגורלם ולחופש אמיתי. עלינו לאמץ את דרכם ואת ניסיון החיים האישי שלהם ואף לראות בהם סמכות עליונה ולנהוג בהם כבמביני דבר. עם זאת, איך נוכל לדעת לבטח ששכלם של אלה שאנו סומכים עליהם אכן רואה אמת?
אם לא נשתמש בשכלו של החכם כבעצתו של הרופא, נדון את עצמנו לדרך ארוכה של ייסורים. נהיה כחולה הדוחה את עצתו של הרופא, ומתחיל ללמוד בעצמו רפואה כדי לרפא את עצמו, אף על פי שהוא חולה ועלול למות מהמחלה בטרם יספיק ללמוד בעצמו את חוכמת הרפואה. כזו היא דרך הייסורים בהשוואה לדרך הקבלה. הידע קיים, ובאמצעותו ניתן להחיש מאוד את התהליך המאפשר להכיר את הרע, ולהתרחק ממנו אל הסביבה הטובה, המעוררת להגיע לרוחניות בדרך קצרה ונעימה. אדם שלא בחר ב"שכל הרוחני", שאותו מציעה לו הקבלה כדרך חיים, יכול לנסות להגיע לחוכמה הזאת בכוחות עצמו, אך בדרך של ייסורים בלבד.
לסיכום:
· את שורשו, את הקוד הגנטי - את מהותו (המצע) – האדם לא יכול לשנות
· את החוקים שעל פיהם משתנה מהותו – האדם לא יכול לשנות
· את החוקים שלפיהם גורמים חיצוניים משפיעים על חוקי המצע – האדם לא יכול לשנות
· את הסביבה שבה נמצא האדם ושבה הוא תלוי לחלוטין – האדם יכול לשנות!
מודעותו ותבונתו של אדם מתפתחים בעקבות ניסיונו בחיים ועל בסיס הידע שמקבל מאלה שכבר עברו את התהליך. אף על פי שאיננו מגדירים את המצע שלנו ולא בוחרים מי נהיה ואיך ניוולד, אנו יכולים להשפיע על חיינו ועל גורלנו באמצעות בחירת הסביבה.
תהליך זה מתבסס על עבודת האדם עם הסביבה. האדם יכול לקבוע מה יהיה מצבו העתידי אם ישפיע על סביבתו בהווה, והסביבה, מצדה, יכולה להשפיע רק על דבר אחד – על הכמות והאיכות, כלומר, על קצב ההליכה בדרך ועל איכות ההתפתחות הפנימית של האדם: או שיעבור אותה בכאב, בפחד, בייסורים, מתוך מלחמות עקובות מדם, או שיעבור אותה בשלוה ובנוחות מפני שהוא עצמו שואף להתקדם הלאה.
אדם יכול למצוא חברה או קבוצה שבאמצעותה יתפתח לכל מטרה שירצה בה. למשל, אדם הסובל מעודף משקל יחפש לעצמו סביבה שמטרתה המשותפת היא לרזות. הדבר נכון לגבי כל המטרות מלבד השאיפה לרוחניות, שאינה מצויה באופן טבעי בחברה האנושית. זאת בעיקר כשהחברה גם אינה מפרסמת שאיפה זו ולא מכבדת אותה או מקנה לה חשיבות. לאלה השואפים לרוחניות חסרה חברה מתאימה ותומכת, כשלמעשה זהו הגורם היחיד המאפשר התקדמות. לכן המקובלים קראו לפתוח מרכזים להסברה וללימוד, שיתמקדו, בין היתר, בגיבוש קבוצות – סביבה עבור אלה הרוצים להגיע למטרת הבריאה.
בחירתו החופשית של האדם היא, כאמור, בחירה בסביבה. הכוונה היא לבחירת החברים, הספרים ומורי הדרך. אבל לאחר שהסביבה נבחרה, המצב העתידי שלנו כבר מוגדר על ידי מה שהיא מסוגלת לתת לנו.
מלכתחילה ניתנת בידו של אדם המעוניין בהתפתחות רוחנית האפשרות לבחור בסביבה של מורי דרך, ספרים וחברים, שיעוררו בו מחשבות טובות. אם האדם לא יקפיד על בחירת סביבתו ויהיה מוכן להיכלל בכל סביבה אקראית ולקרוא כל ספר שיזדמן לידיו, קיים חשש שייקלע לסביבה רעה או יבלה את זמנו בקריאתם של ספרים חסרי תועלת, המצויים בשפע ונעימים הרבה יותר לקריאה. כתוצאה מכך האדם יושפע מגורמים מחנכים חסרי תועלת, ונזק רב עשוי להיגרם לו.
מכאן מובן, שהאדם אינו מקבל שכר או עונש בהתאם למעשיו הרעים או למחשבותיו השליליות, שאין לו יד בבחירתם, אלא על כך שלא בחר בסביבה טובה, שאותה, ללא ספק, יש באפשרותו לבחור. על האדם להתייחס אל העונש מתוך הבנה שדנים אותו לא על הפשע עצמו, אלא על הבחירה בסביבה לא נכונה לו.
לכן אדם המשקיע מאמצים בבחירת סביבה טובה יותר, זוכה להצלחה בדרכו הרוחנית – לא על מחשבותיו הטובות המתעוררות בו באופן שרירותי, אלא על השתדלותו לבחור בכל פעם בסביבה טובה יותר עבורו, המביאה אותו למחשבות שכאלה. מי שבוחר בכל פעם בסביבה טובה יותר, משיג את השכר – את מצבו הבא, שיהיה טוב ומתקדם יותר.
ספר הזוהר מביא דוגמה של חכם עני, שאדם עשיר הציע לו לעבור לגור בעירו. החכם העני סירב ואמר שבשום תנאי אינו מוכן לגור במקום שבו אין חכמים. העשיר המופתע שאל: "אבל הרי אתה החכם הגדול ביותר של הדור! ממי עוד אתה צריך ללמוד?!" בתגובה ענה לו החכם, "גם חכם גדול אם ישכון בין בורים ועמי ארצות, יהפוך במהרה להיות כמותם".
לכן יש לפעול על פי ההוראה הידועה: "עשה לך רב וקנה לך חבר". כלומר, על האדם ליצור לעצמו סביבה, מפני שרק בחירה של סביבה נכונה יכולה להביא לו הצלחה. הרי לאחר בחירת הסביבה הופך האדם להיות בידיה כחומר ביד היוצר.
כיום אנו שבויים בידיה של חברה בעלת ערכים חומריים בלבד, וכדי להגיע לעולם העליון ולחוות רוחניות עלינו להשתחרר משליטתה. אולם היות שאנו נתונים לחלוטין לשליטתו של העולם הזה ואנו חיים בסביבתנו הטבעית, עלינו ליצור לעצמנו סביבה, קבוצה השואפת לצאת בכוחות משותפים משליטתה של הסביבה הכללית, ולהיכנס תחת שליטתה של סביבה המתנהלת על פי חוקי העולם העליון.
מכאן, האדם פועל באופן אוטומטי תחת השפעתם של גורמים חיצוניים ופנימיים הטבועים בו, ולמעשה הוא אינו יותר מאשר המנגנון המבצע שלהם.
אם האדם חפץ לצאת מההנהגה הזאת של הטבע, עליו להציב את עצמו תחת הנהגתה של הסביבה שבחר בה. עליו לבחור לו מורה, קבוצה, וספרים שיכתיבו לו את מעשיו, מפני שתמיד יישאר נגזרת של ארבעת המרכיבים שהוזכרו מעלה.
בכל מקום שבו מתעוררים חילוקי דעות בין הפרט לבין הכלל, עלינו לקבל את דעת הרוב. אבל חוק זה מחזיר את האנושות לאחור, שהרי הרוב אינו מפותח, והמפותחים, ברוב המקרים, הם מיעוט זניח.
היות שהטבע הגדיר את האדם כיצור חברתי, הזקוק למסגרת החברה, עלינו לקיים את כל חוקי החברה, אחרת הטבע ייפרע מאיתנו, אם נבין את משמעות חוקיו ואם לאו. לכן החוק שעל פיו יש לציית לכללי הקיום האנושי המשותף נחשב לאחד מחוקי הטבע היסודיים, ועלינו לציית לו במשנה זהירות, בלי להתחשב כלל בהבנתנו אותו.
הטבע מחייב אותנו לחיות בחברה, ולכן, מובן מאליו שעל כל פרט בחברה מוטלת החובה לשרתה, לדאוג לקיומה ולסייע לשגשוגה.
אין דרך ליישם זאת מלבד קיום החוק, שלפיו המיעוט מוכרח לציית לרוב, במילים אחרות, לא איש הישר בעיניו יעשה, אלא עליו לציית לחוקים המקובלים בחברה שבה הוא חי.
עם זאת, ברור לחלוטין שבכל המקרים שבהם לא מדובר באינטרסים ששייכים לחייה החומריים של החברה, אין לרוב שום זכות והצדקה, בכל צורה או מידה שהיא, להגביל ולדכא את חירותו של הפרט. אלה העושים כך הם פושעים, המעדיפים את הכוח על פני הצדק, ובמקרה הנתון, הטבע אינו מחייב את הפרט לציית לרצון הרוב. ניתן לממש את חופש הפרט אך ורק על ידי בחירה בהתפתחות רוחנית. בעניין זה, לרוב אין כל זכות לבטל את דעתו של היחיד, וכל איש חופשי לנהוג כפי שהוא מוצא לנכון. יחס האדם להתפתחותו הרוחנית חייב להיות מכוון על ידי האדם עצמו, בשעה שכל יתר כללי ההתנהגות מצויים תחת הגבלות הכלל, בבחינת "אחרי רבים להטות".
בכל דור ודור ישנם יחידים מפותחים במיוחד. בכל הקשור להתפתחות הרוחנית, זכות הרוב לקבוע מתבטלת, ורק חוק הציות לפרט פועל, כלומר, הציות לאישיות המפותחת. משמעותו של חוק זה היא פיתוח ההכרה בתוכנו בחיים הרוחניים כערך עליון לעומת, הקיום האנושי החומרני, כפי שמציעה לנו החברה הסובבת אותנו. כשהחברה תגיע להכרה בצורך להיגאל מן הייסורים, יהיה עליה לציית לפרט המפותח ולעקוב אחר הוראותיו.
האנשים המפותחים והמשכילים הם חלק מזערי מהחברה, ופירושו של דבר הוא שהצלחותיה, אושרה והישגיה של החברה בתחום הרוחני מוגדרים על ידי המיעוט. מכאן, החברה חייבת לשמור על רעיונותיהם של היחידים הללו, על מנת לשמרם בעולם הזה בכל מחיר. רצוי שהחברה תדע שהישועה לא תבוא באמצעות הרוב השולט, אלא דווקא על ידי פרטים מפותחים במיוחד.
מכל סוגי הטבע, ארבעה במספר – הדומם, הצומח, החי והמדבר – רק האדם (המדבר) נחשב למערכת מתפתחת, היות שרצונותיו יכולים להתפתח בהשפעת הסביבה.
אבל האדם הוא לא רק מערכת מתפתחת, אלא גם מערכת מתפתחת מעצמה, היות שיש לו אפשרות לבחור מרצונו החופשי באותה הסביבה שתגדיר את מחשבותיו ואת רצונותיו. המערכת הזאת היא גם פתוחה, משום שהאדם אינו חסין, בעצם, בפני השפעה חיצונית, ובדרך כלל הוא מקלֵט-שלא-מרצונו של המחשבות והרצונות של סביבתו.
אם אדם בוחר בדרך ובמטרה מסוימת להתפתחות, הרי שלפי מידת הרצינות שהוא מייחס לבחירתו, עליו ליצור סביבו חברה, קבוצה, וסביבה מתאימות. משום שתמיד סביבתו של האדם היא זו שמכתיבה לו את מחשבותיו ואת רצונותיו.
בהתבסס על כך, תפקידו של האדם בחייו מסתכם בבחירת הסביבה. כל היתר אינו בידו כלל. וזה כל המייחד את האדם ומבדילו מדרגת החי בבריאה. אם הוא מבין את מידת השפעת הסביבה על התפתחותו ומשקיע את כל כוח רצונו בבחירתה וביצירתה של הסביבה הנדרשת – הוא מקבל יתרון על פני דרגת החי.
תפקידם של מנהיגי החברה היא לדאוג לסביבה נכונה ונוחה עבור אלה שאינם מבינים עדיין את חשיבותה.
המצב שלפני תחילת הבריאה מסתכם בקיומו של בורא אחד ויחיד. פרט לבורא לא היה דבר. אותנו הוא ברא כבעלי הרגשה של קיום עצמי, של עצמיות, ובהתאם למידת ההתעלות הרוחנית שלנו אנו מכירים בכך ומרגישים זאת באופן גלוי.
כל הרגשותינו, כלומר, אלה הנדמות כשלנו, הן תגובות להשפעות הבורא שנוצרו בתוכנו. בסופו של דבר, הרגשותינו הן ההרגשות שהבורא חפץ שנרגיש.
הבריאה מתחילה בכך, שהבורא מבליט בתוכו נקודה כלשהי כדי להקנות לה בעתיד תכונות שונות מתכונותיו.
נקודה זאת היא מהות הבריאה, מאחר שכשהבורא נתן לה תכונות אנוכיות, הוא כביכול גירש אותה מתוכו. זאת נקודת ה"אני" שלנו. אולם היות שמקום ומרחב אינם קיימים, המרחק בין תכונותינו לבין תכונותיו מורגש בנקודה זו כהסתר של הבורא, משמע היא אינה מרגישה אותו, וקיימת ביניהם חשיכה שנוצרת על ידי תכונותיה האנוכיות.
הדבר היחיד שנברא על ידי הבורא הוא האנוכיות שלנו, ואם האדם מבטל את פעולתו, הוא חוזר ומרגיש את הבורא, האנוכיות מתפוגגת, והוא שב להיות כפי שהיה לפני תחילת הבריאה. תהליך זה הינו ראשית טיפוס הנברא במעלה הסולם הרוחני, שבו האדם הוא שילוב של גוף גשמי ונשמה אלוקית.
ההכרח הפנימי להרגיש את ה"אני", את "שורש הנשמה" או את הבורא אופייני אך ורק לאדם. הכרח זה נובע מהצורך הטמון באדם להבין את עצמו, לדעת מיהו, לגלות את מקורו ואת ייעודו בעולם. דווקא חיפוש התשובות מביא אותנו לצורך לחפש את מקור החיים.
הצורך מאלץ אותנו להקדיש את כל כוחנו לגילוי תעלומות הטבע, בלי לדלג על אף אחת מהן, לא בתוכנו ולא בעולם שסביבנו. אולם רק ההשתוקקות להשגת הבורא היא ההשתוקקות האמיתית לידע, משום שהוא המקור.
על-כן, אם האדם היה לבדו בעולם שלנו או מצוי בעולמות אחרים, החיפוש העצמי היה מביא אותו בכל מקרה לחפש אחר בוראו.
לפני שהנשמה שלנו יורדת מטה במדרגות הרוחניות היא חלק מהבורא, נקודה קטנה בתוכו הנקראת "שורש הנשמה".
הבורא נטע את הנשמה בתוך הגוף מתוך כוונה שתעלה יחד עם רצונות הגוף ותשוב לדבוק בו.
במלים אחרות, כניסת הנשמה לגופינו, הנקראת לידתו של האדם בעולם שלנו, נועדה לכך שעוד בחייו של האדם בעולם הזה תגבר על רצונות הגוף ותעלה, למרות אלה, לאותה דרגה שהייתה לה בטרם ירדה לעולם שלנו, דרגה שבה הייתה קשורה ישירות למקור שלה, הבורא.
אם קיים כוח עליון שיצר אותנו, מדוע איננו מרגישים אותו? מדוע הוא נסתר מאיתנו? הרי אם היינו יודעים מה הוא רוצה מאיתנו, לא היינו טועים בחיים וכמובן, לא היינו מקבלים ייסורים כעונש!
כמה פשוט היה לחיות אם הבורא לא היה נסתר מאיתנו, אלא היה מורגש ובגלוי לכל אחד ואחד. לא היה לנו צל של ספק בקיומו ויכולנו לראותו ולהרגיש את השגחתו עלינו ועל העולם סביבנו, להתוודע לסיבה ולמטרה של בריאתנו, לראות את תוצאות פעולותינו ואת תגובתו להם, לברר מראש באמצעות דו-שיח עמו את מכלול הבעיות, לבקש עזרה, לחפש חסות, להתלונן ולבקש הסבר מדוע הוא נוהג בנו כך, לבקש עצה לעתיד, להשתנות תדיר תוך כדי ניהול קשר איתו ובייעוצו. מצב זה היה רצוי עבורו וטוב עבורנו. מובן מאליו שמצב מעין זה היה מבטל את הצורך בממשלות, בבתי ספר ובמחנכים. הכול היה מסתכם בחיים נפלאים ופשוטים של העמים למען מטרה הגלויה לכולם – ההתקרבות הרוחנית אל הבורא המורגש והגלוי.
כולם היו פועלים על פי חוקים גלויים וברורים של המציאות. קיום החוקים היה מתבצע בטבעיות, הודות להבנה שאחרת האנשים יזיקו לעצמם: ממש כשם שאדם לא יקפוץ לתוך האש ולא יקפוץ לתהום מגובה רב, משום שהוא יודע שבעשותו כן יגרום לעצמו נזק מיידי.
אם כולם היו רואים באופן גלוי את דרכי פעולותיו של הבורא עלינו, על העולם ועל הבריאה, לא היינו מתקשים לבצע את העבודה הקשה ביותר, משום שהיינו נוכחים לדעת מה גדולה התועלת שהיא מביאה, ועד כמה כולנו נמצאים בשליטתה של מציאות טובה ונצחית.
אי הרגשת הבורא נקראת "הסתר פנים". היא קיימת בכדי ליצור בנו בכוונה אשליה שיש בידינו חופש בחירה בין העולם שלנו ובין עולמו של הבורא. אם למרות האנוכיות היינו רואים את הבורא, הרי ללא ספק היינו מעדיפים את עולמו של הבורא על פני העולם שלנו, משום שהוא נותן תענוג והעדר ייסורים.
אך אם האדם אינו רואה מראש את הכאב ואת הייסורים הצפויים לו על הפרת החוק, קרוב לוודאי שיפר אותו אם יהיה משוכנע שיקבל תענוג מביצוע העבירה. לאחר שייענש הוא ידע שאסור לו לנהוג כך בעתיד.
לדוגמה, קיים בעולמנו חוק האוסר על גניבת כסף. אם קיימת באדם תאווה גדולה לכסף והוא יודע היכן ניתן לגנוב אותו, אפילו ידע בבירור שיקבל עונש על הגניבה, לא יוכל להעריך את הייסורים שינבעו מהעונש. ולכן הוא מגיע לכלל החלטה שהתענוג שיפיק מהכסף גדול יותר מייסורי העונש הצפוי לו .
כאשר אדם מקבל את ייסורי העונש, הוא מבחין בכך שהם גדולים לאין שיעור ממה שתיאר לעצמו, וגדולים אף יותר מהתענוג שקיבל מגניבת הכסף. כעת האדם מסוגל לשמור על החוק.
אבל ביציאתו לחופשי אומרים לו: "דע לך שתקבל עונש גדול יותר אם תנהג כך פעם נוספת ", ודואגים להזכיר לו זאת מעת לעת, שכן האדם שוכח במהרה את הייסורים שעברו עליו. בעתיד, לכשיתפתה לגנוב שוב, ייזכר בייסורים הכואבים של העונש הצפוי לו, ולפיכך ימנע מעצמו את האפשרות לגנוב. מהדוגמה הזאת ומדוגמאות אחרות בחיינו, המקיפות אותנו בשפע, ניתן להיווכח שהייסורים מוליכים את האדם בדרך שמעולם לא היה פוסע בה מרצונה של אנוכיותו, משום שקל הרבה יותר לגנוב מאשר להשׂתכר בכבוד, קל יותר לנוח מאשר לחשוב ולעבוד, נעים יותר להתענג מאשר להתייסר.
ואילו עבודה שאין עליה כל תמורה, שאינה מתוגמלת באמצעות כסף, כבוד, תענוגות והבטחות לעתיד ורוד, איש מאיתנו אינו מסוגל לקחת על עצמו.
מובן מאליו, שהשכל והגוף האנוכיים שלנו אינם מוכנים לכך. הרי הם נבראו לשם קבלת תענוג.
ורק כתוצאה מהייסורים שהאדם מרגיש בחייו הוא נאלץ בעל כורחו להתחיל לרצות לפעול אחרת, מתוך "אלטרואיזם", מתוך תקווה למצוא בדרך חדשה זו קרש הצלה לחייו.
בשלב זה האדם נוהג כאלטרואיסט למען עצמו – "נותן כדי לקבל" – ומתחיל להרגיש בפעולותיו אור נסתר של תענוג, וטבעו של האור מתקן את האדם.
למרות שפעולה זו איננה אלטרואיזם ממש, משום שמטרתה של הפעולה שאותה הוא נוקט מיועדת בראש ובראשונה להשגת ביטחון והצלה אישיים, היא קרובה למדי לאלטרואיזם, והאור הטמון בפעולותיו יסייע בידי האדם להגיע ממצבו הנוכחי לאלטרואיזם מושלם.
חופש הבחירה אפשרי רק כאשר האדם שרוי במצב של הסתר פנים, שבו לא קיימת הרגשת הבורא. אבל אם כבר מרגע לידתו האדם מרגיש על עצמו השפעה מוחלטת ומדכאת של אנוכיות, עד כדי כך שהוא מזהה אותה לחלוטין עם עצמו, איך יוכל להחליט בחופשיות ובאופן בלתי תלוי באנוכיות מה להעדיף?
איך יוצר הבורא מצב סתמי כדי שתתבצע בו החלטה? ובכלל, איזו בחירה יכולה להתקיים? אם עולמנו רווי בייסורים ובמוות ועולמו של הבורא שופע תענוג ונצחיות – במה נותר לאדם לבחור?
כדי ליצור לנו תנאים של בחירה חופשית נוקט הבורא שתי דרכים:
· מעת לעת הוא נגלה לאדם בכדי שירגיש גדלות ונחמה בהרגשה של שליטת הכוחות העליונים;
· הוא פורש בפני האדם את חוכמת הקבלה. אם האדם לומד את חוכמת הקבלה ומשתוקק לצאת ממצבו הנוכחי להרגיש את הבורא, הוא מעורר על עצמו אור מקיף רוחני.
ההתעוררות החזקה ביותר של האור המקיף מתרחשת דווקא בשעת לימוד הקבלה, מאחר שהקבלה חוקרת את המבנים הרוחניים המקרינים את האור הזה על האדם. באופן כזה מונחת בפני האדם הברירה: ללמוד קבלה או לא ללמוד, ולהחליט מה תהיה מידת ההשקעה/יגיעה שייתן במסגרת הלימוד.
את הקשר של האדם עם הבורא ניתן לדמות למדרגות של סולם רוחני.
כל המדרגות של הסולם הרוחני נמצאות בעולמות הרוחניים. במדרגה העליונה שלו נמצא הבורא עצמו, והמדרגה התחתונה נוגעת בעולם שלנו.
האדם נמצא מתחת למדרגה התחתונה של הסולם הרוחני, משום שדרגת המוצא האנוכית של האדם אינה קשורה למדרגה האחרונה של הסולם, האלטרואיסטית לחלוטין.
הבורא עצמו מביא את האדם להחלטה נחושה לחדול מהתעסקות אישית אנוכית בכל מצבי החיים, כתוצאה מכך שהוא מאלץ את האדם להתייסר בהם במידה כזאת שנותר בו רק רצון אחד – להפסיק להרגיש את הייסורים. הפסקת הייסורים מתאפשרת רק כשאין לאדם נגיעה אנוכית אישית לדברים.
נשאלת השאלה – היכן מצוי חופש הבחירה שלנו, זכותנו לבחור באופן חופשי? באיזו דרך ללכת ובמה לבחור בחיים?
הבורא עצמו מעורר את האדם לבחור בפתרון מסוים, על-ידי כך שהוא שולח לו מצב הכולל בתוכו ייסורים רבים. במהלכו עשוי האדם להעדיף את המוות על פני החיים. עם זאת, הבורא אינו מאפשר לאדם לאבד את עצמו לדעת על מנת להיפטר מייסורים אלה.
במצב רווי בייסורים בלתי נסבלים הבורא מאיר לפתע לאדם מעין קרן אור, החודרת מבעד לעננים שחורים. הארה זו דוחפת את האדם להגיע להחלטה יחידה, שלא המוות ולא הבריחה יוכלו לסייע במצבו הנוכחי, אלא דווקא עזיבת הנגיעה האישית שלו. רק פתרון זה של הבעיה יביאו אל המנוחה מהייסורים הקשים מנשוא.
מובן מאליו שאין בתהליך זה שום חופש בחירה, והאדם בוחר בכך רק מפני שהוא משתוקק להימנע מייסורים, ולא מרצונו.
האדם מתחיל להבין שהחיים "למען עצמו" מסבים לו ייסורים וצער רב, ועליו להגיע למצב שבו מחשבותיו יהיו בעלות כוונה "למען הזולת". העבודה הבלתי פוסקת הזאת והפיקוח על המחשבות נקראים "עבודת ההזדככות".
המאבק עם הגוף בא לידי ביטוי בעיקר בכך שהגוף, כלומר השכל, ה"אני" שלנו, מבקש להבין מיהו הבורא, לאן עליו ללכת ולשם מה, והאם יהיה לו טוב כתוצאה מכל היגיעה שלו. אחרת – לא השכל ולא הגוף שלנו יתנו לנו כוח ומוטיבציה לפעול, ובצדק. הרי לעשות משהו בלי לדעת מראש מהי התוצאה, זהו מעשה אווילי.
אין שיטה אחרת לצאת ממסגרת הטבע שלנו אל העולם הרוחני, אלא ברכישת שכל ורגש של הכוח העליון.
ולשם כך הבורא "מושך" אותנו אליו ומראה לנו שאין ביכולתנו לשנות את עצמנו הלכה למעשה. בד בבד, ובניגוד לרצוננו, הוא מסייע לנו להבין שעלינו לחפש אותו וליצור קשר עמו, ושזאת הערובה להצלתנו הרוחנית.
רבים מאיתנו נוטים לטעות בהבנת המלה "אמונה" ולפרשה כדרך חשוכה שבה לא ניתן לראות ולהרגיש את הבורא. למעשה, אנו מפרשים אותה במשמעות הפוכה.
אור הבורא שממלא את האדם, אור הקשר עם הבורא, הרגשת הדבקות, נקראים בקבלה "אור האמונה" או "אמונה", ואין כאן מקום להארות מסתוריות ולדמיונות.
האמונה – אור הבורא – מקנה לאדם הרגשה של קשר עם הנצח, את הבנת הבורא והרגשת מגע מלא וגלוי עמו, הרגשה של ביטחון מוחלט, אלמותיות, גדלות וכוח.
אם כך, הצלתנו מהקיום הארעי הזה, מלא הייסורים והרדיפה המייגעת אחרי תענוגות בני חלוף מתרחשת רק עם השגת הרגשת הבורא, ככתוב "טעמו וראו כי טוב ה'!"
האנוכיות היא המהות שלנו, והיא המושלת בכל הרמות של הטבע – החל מרמת החלקיקים, דרך הרמה ההורמונאלית והבהמית וכלה במערכות הגבוהות ביותר של השכל ושל תת המודע שלנו, לרבות הרצונות האלטרואיסטיים שלנו. על פי רוב האדם אינו מסוגל להתנגד לאנוכיות שלו באופן מודע בשום דרך וצורה.
האדם חי בתיאום מלא עם גופו הבהמי: הגוף מכתיב לו את רצונותיו ומשלם על היגיעה בכך שבאמצעותו מרגיש האדם את התענוגות.
התענוג עצמו הוא רוחני, אבל בעולם שלנו עליו להיות קשור לנשא גשמי כלשהו: עליו להתלבש במעטפת גשמית של אוכל, מין, צלילי מוזיקה, יופי הטבע וכולי, כדי שהאדם יוכל לקלוט את התענוג .
ואילו בהרגשה הפנימית שבתוכנו אנו מרגישים סתם תענוג, ובכל זאת, איננו יכולים להפריד אותו לגמרי מהנשא.
בני האדם נבדלים זה מזה על פי סוג נשא התענוג - איש איש והתענוג שלו. אבל התענוג עצמו הוא רוחני, אף על פי שאנחנו מרגישים אותו במוח שלנו בהשפעתם של אותות חשמליים. למעשה, כשמגרים את המוח באמצעות אותות חשמליים, ניתן לשחזר את הרגשתם של כל התענוגות.
היות שהתרגלנו כבר לקבל אותם בלבושי נשאים מסוימים, הרי תענוג מזוכך יעורר בזיכרון את ההרגשה של הנשא שלו, והאדם ישמע צלילים של מוזיקה, ירגיש טעמים של אוכל וכדומה.
ניתן להיווכח בכך שהאדם וגופו משרתים זה את זה הדדית: האדם משלם על יגיעתו של הגוף ועל עבודתו בתענוג.
לכן, אם האדם רואה שגופו מסכים לעבוד, פירוש הדבר הוא שהאדם מרגיש שכר כתוצאה מעבודתו, הבא לידי ביטוי במילה הכללית "תענוג". וזה הסימן הבולט לכך שהוא עושה רק פעולות אנוכיות. יש לציין שבריחה מהרגשות לא נעימות מהווה אף היא קבלת תענוג. אולם אם האדם מבקש להתנתק מחשבונותיו של הגוף ולקחת בחשבון את שיפור מצב נשמתו, הגוף לא יוכל, כמובן, לעשות אף תנועה ולו המזערית ביותר בלי שיראה תועלת גלויה לעצמו, היות שהאדם אינו מסוגל להכריח אותו לעבוד. נותר לו רק לבקש מהבורא אור שיתקן אותו.
בחיי היומיום, בעל עסק מחשב באופן קבוע את סך הכנסותיו והוצאותיו השוטפות. אם במסגרת חישוביו הכלכליים הוא מוצא שהוצאותיו ויגיעתו אינן משתלמות, משמע, הוא מפסיד, הוא סוגר את העסק הנוכחי ומקים עסק חדש, אשר להערכתו יקצור רווח.
אדם זה אינו מרמה עצמו בשום אופן, נהפוך הוא, הוא מחשב בדייקנות את הרווח שלו במונחים כספיים, בכבוד, בתהילה, בשלווה וכולי, בכל צורה שבה הוא רוצה שהרווח יבוא לידי ביטוי. נשאלת השאלה מדוע האדם אינו מחשב באותו אופן את מכלול חייו, נניח פעם בשנה. מדוע הוא אינו שואל את עצמו פעם בשנה לשם מה הוא חי?
העולם שלנו הוא עולם שקרי, ולכן הגוף עצמו אינו חפץ בשאלות הללו כשאינו יכול להשיב עליהן.
ואכן, מה כבר יכול הגוף להשיב לאדם בסיומה של שנה או בסיומם של חיים?
הכול מסתיים, גם הטוב וגם הרע – ועם מה האדם נשאר? לשם מה תחזק את גופו? אין לכך תשובה, משום שאין שכר על החיים שהאדם חי. ולכן הגוף אינו מאפשר לשאול שאלות שכאלה.
ואילו הרוחניות – מכיוון שהיא האמת והשכר שלה הוא נצחי – שואלת את האדם בכל פעם בעוצמה רבה על הרווח הרוחני שלו, בכדי לאתגר אותו בשכר גדול עוד יותר על יגיעתו, כדי שיתקן את עצמו יותר ויקבל עוד מהשכר הנצחי.
אם האדם יחשוב מה נותנת לו כל יגיעתו בעולם הזה, הוא יגיע למסקנה שזה לא כל כך קשה – לעבוד בניסיון לתקן את עצמו, הרי אם ירצה ואם לא ירצה עליו לעבוד בעולם הזה, ומה נשאר לו בסופה של כל היגיעה הזאת?
מדוע, אם כן, הבורא נותן לאדם הבנה שקרית של החיים בעולם שלנו? תהליך יצירת הכלי הרוחני מסובך להפליא, ועל-כן ממושך. האדם חייב לעבור בהרגשות שלו את כל האנוכיות של היקום, כלומר, להרגיש את כולו ולטעום ממנו את כל הנאותיו השקריות עד קרקעיתן. העבודה הזאת בצבירת הניסיון מתרחשת ביותר מאשר גלגול אחד של חיים בעולם שלנו.
הרי מכל מה שייצרנו והשגנו – דבר אינו נשאר לנצח, הכול חולף. רק המבנים הרוחניים, המחשבות, הפעולות והרגשות האלטרואיסטיים הם נצחיים.
בני אדם שמתענגים בתענוגים אנוכיים אינם יכולים להיות מאושרים. האנוכיות מתמלאת לא רק ממה שיש לה, אלא גם ממה שאין לאחרים, שכן כל התענוגות הם יחסיים וניתנים להשוואה. מכאן, המרוץ האנושי אחר השגת תענוגות הוא מרוץ בלתי פוסק.
לכן גם אי אפשר לבנות חברה צודקת על בסיס השימוש הנכון באנוכיות. ההיסטוריה האנושית לדורותיה מעידה על כך שהאוטופיה הזו אינה ישימה: בקהילות ובמשקים השיתופיים, בקיבוצים ובניסיונות לבניית חברה סוציאליסטית ברוסיה.
בחברה אנוכית לא ניתן להעניק תענוג לכל אחד: האדם תמיד משווה את עצמו לאחרים, תופעה הבולטת במיוחד ביישובים קהילתיים קטנים.
לכן הבורא, שרוצה לתת תענוג בלתי מוגבל לכל אחד ואחד, העמיד לתענוג הזה תנאי שלפיו התענוג לא יהיה תלוי ברצונות הגוף. לדחפים המגוונים הללו שאינם תלויים ברצונות גופינו אנו קוראים "דחפים אלטרואיסטיים".
הן את האנוכיות והן את האלטרואיזם מקבל האדם מלמעלה. ההבדל הוא בכך שאת הרצונות האנוכיים מקבל האדם בעל כורחו ואילו את הרצונות האלטרואיסטיים רק על פי דרישתו הנחרצת.
מכיון שהאדם הוא אנוכי בכל רמ"ח איבריו, הוא עצמו לעולם לא ירצה קשר עם הבורא אלא אם כן ישרת הדבר את טובתו האישית.
כלומר, אין זה מספיק שהאדם רואה את הרע שבו ומבין שרק הבורא יכול לסייע. תובנה זו לא תיתן לו כוח לבקש מהבורא. עליו להכיר בכך שהצלתו תלויה בהתקרבות אל הבורא ובקשר עמו.
כל ההבדל בין אנשים שונים טמון בדבר שעליו רוצה כל אחד ואחד מאיתנו להתענג, החל מהרגע הראשון של חייו ועד לרגעיו האחרונים. משמע, כל ההבדל הוא בצורה ובדרך שבה רוצה האדם לקבל את התענוג, והתענוג עצמו הוא רוחני. המעטפת החיצונית היא זו אשר יוצרת בקרבנו את האשליה שמדובר בתענוג גשמי.
מכאן ברורה ההשתוקקות שלנו, שלא מדעתנו, להחליף את המעטה החיצוני (הלבוש) של התענוג, בתקווה להרגישו בצורה המזוככת, הטהורה והחשופה של אור הבורא. ומכיוון שההבדל בין בני האדם הוא בהשתוקקותם למעטים חיצוניים שונים של תענוג, הרי שעל פי הכינויים (השמות) של המעטים הללו אנחנו דנים את האדם.
מלבושים מסוימים של תענוג נתפשים על ידינו כתקניים ומקובלים, כגון האהבה לילדים, לאוכל, לחום, ומלבושים מסוימים אחרים אינם מתקבלים בהבנה על ידי החברה, כגון הסמים. ואז האדם נאלץ להסתיר את השתוקקותו אליהם.
על כל האנושות מקובלת ההסכמה להשתמש באנוכיות בצורה מאוזנת, ללא כל בושה (הגבלה), בכפוף למסגרות המקובלות. יתרה מכך, הגבולות הקבועים לשימושו של כל אחד ואחד באנוכיות שלו וקביעת המלבושים הטובים ביותר – משתנים תדיר בהתאם למידת התפתחות החברה.
כך גם כל אחד מאיתנו מחליף במשך חייו את מלבושיו שבעזרתם הוא מספק את צרכיו לתענוג. החלפה זו נעשית בהשפעת הגיל הביולוגי, כלומר, תחת ההשפעה ה"טבעית" הכללית של הבורא מלמעלה.
ולא זאת בלבד, אלא אפילו בתוך אותו אדם עצמו המעבר וההחלפה של מעטי התענוג הם מדהימים. כך, למשל, ילדה מתענגת על בובתה, אך אינה מסוגלת להתענג על טיפול בילד אמיתי. לעומתה, אמה כבר אינה מסוגלת להתענג על משחק בבובות, אך לא יעלה בידה לשכנע את בתה להתענג על טיפול בתינוק חי.
מנקודת מבטה של הילדה, ככל שהיא יכולה לשפוט בהתאם להרגשותיה, אמה עובדת קשה עם התינוק החי בלי שתקבל מכך תענוג כלשהו. קרוב לוודאי שהיא חושבת: "איזה תענוג אפשר לקבל מילד חי – הרי הוא אינו בובה! ואילו אני רוצה להתענג בעולם הזה, ולכן אני משחקת בבובה!"
ואי אפשר שלא להסכים איתה, משום שהיא טרם גדלה למצב שבו תוכל למצוא תענוג בדברים אמיתיים, והיא מוצאת אותו כרגע במשחק בצעצועים, כלומר, בעצמים שקריים, נעדרי חיים.
כולנו נמשכים רק לתענוג הנובע מהבורא, ויכולים לרצות רק בו ולהרגיש את החיים רק כך. איננו שונים בכך מהנשמות שלנו, לא לפני שירדו לעולם שלנו והתלבשו בגופים, ולא אחרי כל הגלגולים שלנו, כשכולנו נשוב אל הבורא.
כך נוצרנו. כשאנחנו רוצים להתענג על האור הנובע ממנו ונבצר מאיתנו (וגם לא צריך) לשנות זאת, כל מה שנדרש מאיתנו, ולשם כך בדיוק ברא אותנו הבורא, הוא להחליף את המעטפת החיצונית של התענוגות שלנו. נחליף את הבובה בתינוק חי, ואז נתענג באמת!
מכיוון שהבורא נסתר, כל אחד מאיתנו נותן יגיעה עצומה כדי שיוכל להגיע לתקן החיים המקובל בחברה שלנו, והולך בעיוורון אחרי ההכוונה הפנימית, הלחישה הפנימית הבלתי פוסקת של האנוכיות שלו.
אנו נתונים כעיוורים בידי האנוכיות, ממהרים לבצע את הוראותיה פן ניענש בייסורים, נכנעים שלא מרצוננו ומקיימים את רצונה בלי מחשבה.
האנוכיות שלנו חיה ונושמת בתוכנו. היא נקלטת בתוכנו באופן מוחלט ואנו רואים בה את טבענו ואת רצונותינו. היא מסתננת לכל התאים בגופנו, כופה עלינו להרגיש עבדים לגחמותיה ולחשב על פי תוכניתה כמה שכר נקבל על הפעולות שלנו.
האדם אינו יכול אפילו לתאר לעצמו תמונה כזאת, שבה הוא מסוגל להסיר מעצמו את השפעת האנוכיות ולזכך את עצמו – תמונה שכמו לקוחה מסרט בדיוני, המתארת ענן של אנוכיות שהתלבש בנו בצורת גופינו, נפלט מתוכנו ומתנדף יחד עם כל רצונותינו האנוכיים, ובמקומם אנו מקבלים מהבורא את רצונותיו האלטרואיסטיים.
אולם כל עוד היצור האנוכי נמצא בתוכנו, אין אנו יכולים לדמיין את הרווח העצום שסילוקו עשוי להעניק לנו. להפך, המחשבות והרצונות האלטרואיסטיים אינם מתקבלים. הם נראים לנו מסורבלים, לא-רציניים, רצונות שאין בכוחם לשלוט בחברה ועל אחת כמה וכמה לשלוט ביקום.
והסיבה לכך שהמחשבות והרצונות שלנו נמצאים בשליטת האנוכיות היא הערכה עניינית של המתרחש. על אדם להשתוקק להרגיש את האנוכיות כפולש זר, כאויב פנימי שלו, שמעמיד פני חבר, שמשתלט על כולו. במקום להזדהות עם רצונותיו על אדם להשתדל להרגיש את האנוכיות כזר[y1] הקיים בתוכו ברצון הבורא. פעולות כאלה של האדם נקראות "הכרת הרע".
אבל גם זה אפשרי רק במידה שבה האדם ירגיש את קיומו של הבורא, את אור הבורא, משום שאנו משיגים הכול רק בהשוואה, מתוך הרגשה של ניגודים.
כל הבריאה פועלת על פי חוקי האלטרואיזם. רק האדם והעולם שסביבו ("העולם הזה") נבראו עם תכונות אנוכיות מנוגדות. אם היינו רואים את הבורא ואת כל העולמות הרוחניים, מיד היינו מגלים עד כמה העולם שלנו קטן וזערורי בהשוואה לעולמות הרוחניים, ורק בשולי העולם שלנו פועלים חוקי הטבע האנוכי.
החוק העיקרי של העולם הרוחני הוא "ללכת מעבר לאגו". כיצד יכול האדם לרכוש יכולת זו?
המקובלים מציעים לעשות את המהפך הפנימי הזה בפעולה הנקראת "אמונה למעלה מהדעת": היות שה"שכל הישר" (הדעת, האגו) שלנו מהווה את הכלי העיקרי למעשינו, נדמה לנו שאיננו מסוגלים לבטל לחלוטין את טיעוניו, ולתפקד בלי להישען על השכל הישר, כ"ששתי רגלינו תלויות באוויר".
מאחר שבמצב זה אדם אינו רואה בשכלו כיצד להינצל מהנסיבות המתקרבות, שאותן "שותל" לו הבורא. בניסיונותיו לפתור את בעיותיו, שמראש נידונו לכישלון, הוא נותר תלוי באוויר בלי אחיזה בתשובה הנבונה לשאלה – מה באמת מתרחש איתו.
אין בכוחו של אדם להבין איך יכולה להתקיים בעולם, או בכלל, תכונה רוחנית כמו אלטרואיזם מוחלט ואהבה: השכל אינו מסוגל להכיר בכך, משום רצונו ומעשיו של אדם תלויים במידת התועלת האישית שיפיק מהם. ללא רווח לא יוכל לבצע אף לא תנועה קטנה. ואכן תכונה זאת ניתנת לאדם רק מלמעלה, וכדי להבין, יש להרגיש קודם.
האדם צריך לתת "מלמטה" תפילה – בקשה, רצון שהבורא ישנה את תכונותיו. ורק אם רצונו חזק דיו, הבורא עונה לו.
פיתוח רצון חזק כרוך ביגיעה גדולה של האדם, שמנסה תחילה להשיג את המטרה בכוחות עצמו ובהדרגה מכיר בכך שאין בו רצון ויכולת להשיג זאת בעצמו. באופן זה נוצרת בו דרישה אמיתית שהבורא ישחררו מתכונותיו הטבעיות ויפנה את מבטו אל התכונות החדשות – לנשמה.
תהליך זה בלתי אפשרי בלי שאדם ישקיע את כל כוחותיו בניסיונות שיובילו אותו להיווכח שהם עקרים וחסרי תועלת. הבורא יענה רק לזעקה לעזרה מעומק הלב.
הבורא אינו שומע את אשר נאמר בפינו, אלא קורא רגשות בלבו של כל אחד. לכן אין טעם להתייגע ולהתנסח בקפידה ללא כוונה רגשית או לקרוא מלים סתמיות וסימנים חסרי פשר או "כוונות" בסידורי תפילה קבליים. הדבר היחיד הנדרש מהאדם הוא לכוון את לבו לבורא, להרגיש את רצונותיו ולבקש מהבורא לשנותם, ולעולם לא להפסיק את הדו-שיח עם הבורא.
אם האדם יודע להעריך את הזדמנות שקיבל ותופש במחשבתו את הבורא בשתי ידיים איתנות, למרות הגישה הביקורתית של השכל, בהיותו מסוגל לשהות במצב זה ולו לרגע קט הוא יראה עד כמה נפלא הבורא, ויראה שאכן הגיע לאמת הנצחית שלא תשתנה לעולם, כשם שהשתנו כל השקפותיו בעבר, מאחר שהוא קשור אל הבורא ומצוי באמת הנצחית שדרכה הוא רואה את המאורעות.
מטרת הבריאה היא ליהנות את הנבראים, לגרום להם תענוגות, להשיג את "הטוב והמיטיב". האדם נולד בעולם הזה כדי שיעלה במשך חייו במדרגות הרוחנית ויגיע לדרגות התפתחות גבוהות, ירכוש "עולמות רוחניים" בעודו חי חיים רגילים. אם במשך שהותו בעולם הזה לא השיג את המטרה, נשמתו תרד שוב אל העולם הזה ותתלבש בגוף אחר. הנשמה יכולה לגלות את העולם העליון רק כשהיא מלובשת בגוף הפיזי.
אין שום חומה החוצצת בין העולם שלנו לבין העולם הרוחני. השוני המוחלט בתכונות הוא שמבדיל ביניהם והופך את העולם הרוחני לבלתי מורגש על ידינו. לכן איננו יכולים לדון בתכונותיהם וחוקיהם של עולמות אחרים מנקודת מבט של מצבנו הנוכחי, תוך שימוש במדדים של העולם הזה. כל מושגי העולם הזה, הכוללים את שכלנו ואת הרגשותינו הינם גשמיים, ועל-כן אין בידינו הכלים המתאימים לנתח את הבלתי ידוע ולהסיק מסקנות לגביו. הרי אף במסגרת העולם שלנו אנו טועים בלי הרף.
גם הגוף שלנו וגם כוחנו הפיזי לא ניתנו לנו לשווא. תפקידם לסייע לנו לממש את החלק הרוחני שבנו, לפתח בנו את השאיפה לגלות את העולם העליון כל עוד אנו שוהים בעולם הזה. כל מעשיו של אדם בעולם נמדדים לפי מידת הקשר שלהם להתקדמותו הרוחנית, מאחר שדווקא החלק הרוחני שבו נדרש לעבור שינויים.
המעשים שלנו, הקשורים לפעולות שגרתיות בחיי היומיום, משוללים כל חופש בחירה ומוכתבים לנו בנוקשות על ידי הטבע. לעומת זאת, אם נבחר בפעולות המיועדות לקידום ההתפתחות הרוחנית שלנו, נוותר על פעולות חסרות תכלית לסיפוק רצונות חומריים ונרכז את מאמצינו לגילוי העולם העליון. בכך נרכוש שליטה על חיי היומיום שלנו וניטול את גורלנו בידנו.
אם היינו מתבוננים בעצמנו מהצד, לא היינו מוצאים בתוכנו שום תכונה שלא נוצרה בנו מלמעלה: כל התכונות שלנו מוטבעות בנו טרם לידתנו, וכל המאורעות שסביבנו מתרחשים אף הם באופן בלתי תלוי בנו.
אם כל תכונות האדם והסביבה המשפיעה עליו ידועות, הרי תוצאת פעילות הגומלין ביניהן גלויה לעין. אם נתונים אלה ידועים מלכתחילה, אפשר לצפות מראש את התגובות וההחלטות של כל אדם. לכן ודאי שאין לנו חופש בחירה.
קיים רק מרכיב אחד שאותו אנו יכולים לבחור בחופשיות – באפשרות להתקדמות עצמאית אל המטרה – אל הבורא. מכל המעשים שלנו בחיים, רק פעולה זו יכולה להיות עצמאית, וכל היתר נקבע מראש, מלמעלה. העובדה הזאת מתגלה ללומד חוכמת הקבלה, ועוזרת לו לרכז את מאמציו רק במקום שבו חופש הבחירה הוא אפשרי.
למנהיגי העולם אין שום חופש בחירה: הם כוחות בידיו של הבורא. בעולם הכול קורה במטרה לאלץ אותנו, היהודים, לעסוק בענייננו, שהוא תיקונו הרוחני של העולם.
בני האדם נחלקים לשני סוגי נשמות: ישראל ואומות העולם. האור יכול לרדת מהעולם העליון אל העולם שלנו רק בתנאי שיעבוד קודם לכן דרך סוג אחד של נשמות – נשמות ישראל, ורק לאחר מכן יגיע לנשמות אומות העולם. אם ישראל אינם עוסקים בפיתוח הנקודה שבלב ומקבלים לתוכם את האור העליון, הם לא יוכלו להוביל את האור לנשמות אומות העולם ולהיות מה שנועדו להיות – "אור לגויים". מכאן אנו למדים, שכל הייסורים בעולם הם תוצאה מכך שאיננו מתקנים את עצמנו. התגובה הלא-מודעת והטבעית של העולם על חוסר הרצון שלנו למלא את משימתנו – להיות מובילי האור העליון – היא אותה שנאה כללית כלפינו, האנטישמיות הטבעית.
הדברים הללו הוסברו כבר לפני מאות שנים במקורות הקבליים: בספר הזוהר, בכתבי האר"י ובעוד מקורות. קרש ההצלה היחיד שברשותנו הוא ללמוד למשוך עלינו אור עליון באמצעות הקבלה, ודרכנו הוא ירד על יתר האומות. זוהי משימתנו ובכך אנחנו "עם נבחר". הבורא בחר בנו למשימה הזאת, ועלינו לבצעה.
האדם הופך ממשתתף-בעל-כרחו בתהליך התפתחות הבריאה, לשותפו-מדעת של הבורא. וזהו התיקון שלנו, ההשתוות שלנו לבורא. הסכמה מלאה של אדם עם הבורא נקראת "דבקות בבורא". בעולם שלנו ובעולם הרוחני – איננו מבצעים כל פעולה מלבד התיקון שבהסכמתנו עם פעולותיו של הבורא – עם המידה שבה הבורא נותן לנו את הבנת העולם העליון.
רק לשם השגת מצב זה על האדם להתייגע במשך כל חייו בעולם שלנו. חופש הבחירה שלנו אינו בפעולה, אלא בהסכמה לכך שהבורא ישנה אותנו.
אנו נולדים עם תכונות מסוימות שלא משתנות בתוכנו: נולדנו איתן ואין אנו יכולים לעשות דבר בנדון. אין לנו שליטה על התכונות הראשוניות שלנו.
במהלך החיים אנו צוברים ידע. כשאנו מתים, אנו מוסיפים את הידע הזה אל התכונות שלנו, שאיתן ניוולד מחדש. כל מה שאנו לומדים היום, יהפוך עבורנו בפעם הבאה שניוולד לתכונה פנימית טבעית. לכן ילדינו מסתגלים לטכנולוגיה חדישה ביתר קלות, שכן הידע מהגלגול הקודם הופך להם לתכונות טבעיות. כך, המעברים הקבועים מהעולם הזה אל העולם הרוחני וחזרה ממנו הינם הכרחיים לשינוי התכונות הטבעיות.
המחשבות, הרצונות, הפעולות – כולן מוגדרות מראש על ידי התכונות הפנימיות שלנו, וממומשות בכל מצב ומצב על ידי הגֶן הרוחני (ה"רשימו") והתנאים החיצוניים. חופש הבחירה קיים רק בשינוי הסביבה. אבל האדם כנוע לחלוטין סביבתו. כלומר, לאחר בחירת הסביבה הוא הופך להיות עבד שלה.
האדם בעולמנו איננו חופשי. הטבע יאלץ אותו באמצעות ייסורים לשאוף להכיר את חוקיו. החירות מתבטאת בכך שהאדם רשאי לא לחכות לייסורים שישנו אותו, אלא לבחור לקבל עליו מרצונו הטוב את דרך האמת. ועד שהאדם לא יקבל מרצונו את הדרך הזאת, הטבע יאלץ אותו, לפי מידת התנגדותו, לעשות הערכה מחדש של היחס שלו אל חופש הבחירה בהתקרבות אל הבורא.
לפני ההתלבשות ברצונות ברמה החומרית ובגוף חומרי, הנשמה היא נקודה בתוך הבורא. כאשר היא יורדת לתוך רצונות חומריים, מקבלת הנקודה אפשרות לגדול עד לכדי גודלו של הבורא. הגדלת הרצון מתרחשת באמצעות הוספת רצונותיהם של הסובבים אל הנקודה. זה אפשרי רק לפי מידת האהבה אל הסובבים. כך נרכשים בו זמנית הרצונות והכוונות – כלי-נשמה ראוי לשימוש הדומה לבורא, ומיועד לקבלת חיים עליונים. כל יתר הדברים מלבד הנקודה הזאת באדם הם לא יותר ממנגנון, הפועל על פי משתנים נתונים מראש, בלי כל חופש בחירה.
כל הטבע כולו הוא רצון לקבל, להתענג, למלא את הרצון, את הרגשת הריקנות והחסרון. הנבראים שרמת התפתחות הרצון שלהם מוגדרת כ"דומם", "צומח" ו"חי", שואפים למלא רק את חסרונם הפרטי. התפתחות הרצון הנקראת "אדם" מובדלת מן הקודמים באיכותה: יש בו לא רק את הרצון למלא את עצמו, כפי שיש ברמת ה"חי", הוא אף קולט מהסביבה את הרגשת בני-מינו. האדם מרגיש תענוג ומרגיש גם את סבל הזולת, כלומר, הוא יכול להרחיב את רצונותיו הודות לרגשות שהוא חש כמו קנאה, תאוות הכבוד ולימוד להימנע מייסורים.
ה"אדם" אנוכי בכך שהוא משווה עצמו תמיד לאחרים ורוצה תמיד להתמלא עוד. הוא חייב לפצות את עצמו על תחושתו זאת בכל דרך אפשרית (ובכלל זה – על חשבונם של אחרים). שאיפה זאת היא שורש כל ההיתקלויות וכל הקונפליקטים, ולכן נחשבת שאיפה שלילית.
האדם מנצל את הרגשתו את הזולת בכך שהוא חש קנאה המגדילה את רצונותיו . אבל כגודל הרצונות כן גודל הרגשת החסרון. לאדם אין אפשרות למלא את כל הרצונות שהוא שואל מסביבתו, מאחר שלעולם אי אפשר למלא רצון: ברגע שהמילוי נכנס לתוך הרצון, הוא מצטמצם וגורם להתפוגגותה של הרגשת התענוג. כתוצאה מכך נותר האדם ריק כאילו לא קיבל מאומה, ושוב הוא מתאכזב ונכנע לדחף לנסות להתמלא מחדש. הודות לפרסום, לתקשורת ולמגע ההדוק שמקיימת האנושות בינה לבין עצמה, האדם בן זמננו הולך ומשתכנע במהירות שרצונותיו החדשים לא יתמלאו לעולם. תחושת הריקנות שנוצרה בעקבות זאת והדיכאון שהופך להיות מחלת הדור הם האנוכיות מן הדרגה הראשונה, כי תמיד הם הדוחפים את האדם לחפש דרכים להתמלא. .
כל אדם יכול להשפיע (לתת). מי שמשפיע לזולתו אינו בהכרח מתוקן. כאשר אני משפיע לזולתי יש לי כוונה אנוכית. התיקון הוא בשינוי הכוונה. כאשר אני נותן ומקבל, ובאותה המידה גם כאשר אני נותן בלי לקבל, יש לי בכך תועלת גלויה או סמויה כלשהי. האדם לא יכול להשפיע מתוך אנוכיות. אם כן, האם השפעה בכלל אפשרית? בתמורה להשפעה האדם בונה קשר לעליון, הנצחי, השלם. במקרה זה הבורא הוא השכר שלמענו ישפיע האדם ללא כל תמורה. האדם מעדיף את הקשר עם הבורא על פני כל דבר אחר בעולם. כתוצאה מכך בא האור העליון ומשנה את תכונותיו ומשווה אותן לתכונות הבורא, והאדם הופך להיות שלם ונצחי כמותו.
למעט שיטת חוכמת הקבלה, יתר השיטות והדתות מתרגלות את צמצום האנוכיות. אבל אם אדם מצמצם את האנוכיות שלו מבלי לשנות את כוונותיו, הוא אינו מתקן את עצמו אלא מסתתר מעבודת תיקון הכוונה שהבורא הטיל עליו.
כאשר האדם מפחית את האנוכיות שלו הוא חש נוח יותר, סובל פחות, מסתפק ב"פת במלח ובמים במשורה", אבל היות שהאנוכיות גדלה מדור לדור, מגיע הרגע שבו שיטה זו נפסלת על ידי האדם, כפי שקורה בדורנו בעולם.
שיטת חוכמת הקבלה מכוונת לכך, שאדם יגדל את עצמו עד לרצונות עצומים, אבל עם כוונה כשל הבורא – "על מנת לתת (להשפיע)". את שינוי הכוונה מ"למען עצמי" ל"למען הבורא" (או "למען הזולת") עושה בנו האור העליון. באופן זה מסתכמת משימתנו לא בהפחתת הרצונות, לא במאבק באנוכיות, אלא במשיכה של האור העליון אלינו. זה מוסבר ב"הקדמה לתע"ס" (סעיף קנ"ה).
"היה טוב! היה מוסרי!" – בעל הסולם כותב שדווקא כוחות הטומאה (האנוכיות ), מחשבות לא טהורות של אדם, מביאות אותו למסקנה שהוא רחוק מרוחניות. ברוחניות אמיתית קיימת מטרה אחת – כוח עליון, וכל מעשיו של האדם נועדו להשיג אותו. הרי הכוח העליון יצר אותנו ואת התנאים סביבנו – את העוני, את הסבל ואת המחלות. ואם אומרים לנו: "תקנו את מה שעולל כוח עליון", עלינו לעצור ולשאול את עצמנו: "אם כן, לשם מה נוצרנו כפי שנוצרנו על ידי כוח עליון, אנחנו וכל הסובבים אותנו?"
באותה פזיזות התייחסנו אל כל מה הקיים בטבע, בטוחים שדברים רבים בו נוצרו לחינם, שיש בו הרבה דברים מזיקים (כמו הזאבים לגדיים). עד הרגע שבו השתכנענו שבטבע צריך להיות איזון ואסור להשמיד דבר, שכל התופעות הקיצוניות מאזנות זו את זו. בחברה האנושית אי אפשר להשמיד את הפגמים ואת הסבל בדרכי פעולה ישירות. הם ייעלמו ברגע שננצל נכון את חוקי הטבע.
ויותר מכך, העזרה לזולת בעולם הזה שלא לצורך התחברות עם כוח עליון היא מעשה שהורס את העולם הזה. לא לחינם נאמר שהדרך אל הגיהינום רצופה בכוונות טובות.
אם נהיה טובים זה אל זה בלי הכוונה להתאחד כך עם חוקי העולם הרוחני, נגיע לשנאה הדדית ואף להשמדה עצמית. ההיסטוריה האנושית רצופה בניסיונות כושלים ליישם רעיון "הומאני" זה, כפי שקרה בברית המועצות לשעבר, בקומונות למיניהן ובקיבוצים בארץ. והסיבה לכישלונות היא שאנחנו והעולם שלנו נוצרנו כדי להשיג את הבורא.
אם זוהי מטרתנו, נעסוק בעולם שלנו במה שנעסוק, תמיד נשתמש בו נכון ולעולם לא נזיק לעצמנו. גם אם לא נדע את כל חוקי העולם הזה, אבל נשאף אל הבורא – נשתמש בעולם הזה ביעילות ובבטיחות מרבית. כך הוא בנוי.
אם יש לנו חיים אנוכיים עם מטרה פרטית משלנו, בסופו של דבר הם יביאו אכזבה, ייסורים, ולעולם לא נחוש סיפוק מלא.
הרצונות הגופניים הטבעיים שלנו יכולים לקבל מידע רק מחמשת החושים שלנו. בשימושנו בהם איננו שונים הרבה מבעלי החיים: אנחנו מרגישים את העולם הזה בהיקף כמעט זהה להם, ולכן נקראים חמשת החושים שיש לנו ולבעלי החיים- "בהמיים". ההבדל האיכותי, כלומר, העלייה לדרגה הבאה של הרגשת הבריאה, הבורא, מתרחש ברכישת החוש השישי. המידע שמתקבל באמצעות החוש הזה נקרא "רוחניות". בעולם העליון מתקדמים דווקא על ידי פיתוח המקלט של ההרגשה העליונה. ההבדל בינו לבין חמשת החושים הטבעיים מתמצה בכך, שלמרות היותו רצון להתמלא כמו חמשת הראשוניים, הוא רוצה להתמלא רק בהרגשת הבורא, בתענוג העליון. לפתח רצון כזה ולמלאו אפשר רק בתנאי שמשתווים לבורא, כלומר, בצורת השפעה (נתינה). כתוצאה מכך אדם המשתמש ברצון להתענג על הבורא, עם הכוונה "למען הבורא", משתווה באיכותו לבורא, משיג את כל הבריאה במלואה, עולה לדרגה הגבוהה ביותר של קיומו – כלומר, לא רק מתוודע לטבע החיצוני תוך שימוש בחמשת חושיו הטבעיים ובמדעי העולם הזה, אלא הוא עצמו פושט ולובש צורה – הופך להיות לחלקו העליון, כמו הבורא.
כל עיסוק של האדם בעולם הזה נמדד על פי מידת התועלת שהוא מביא לאנושות. היות שכל פעולותיו של אדם מאולצות על ידי האנוכיות, אין בהם כל תועלת מלבד העובדה שהוא יגלה בסופו של דבר את חוסר יעילותן ויגיע להחלטה לתקנן. המקובל הוא אדם המביא תועלת לאנושות היות שבפעולותיו, בתיקוניו, הוא מושך אל העולם שלנו אור עליון המביא איתו ברכה ושפע.
הקבלה קוראת לאדם למלא במסגרת העולם שלנו את חובותיו האזרחיות, לעבוד, להיות בעל משפחה, לשרת את החברה. עם זאת עליו להעמיד בעדיפות עליונה את התעלותו הרוחנית להשגת מטרת הבריאה.
כל עוד פעולותינו בחיים מאולצות וחופש הבחירה מתממש רק על פי מידת הכניסה לעולם העליון, הרי לא קיימות אמות-מידה מוסריות מוחלטות, והאנושות מגלה זאת לעצמה בהדרגה. חוכמת הקבלה דורשת מכל אדם בחברה להועיל כמידת יכולתו, להיות ישר עם סביבתו, לקיים את חוקי המדינה ולמלא את חובתו האזרחית.
הנשמה מתפשטת בחלקי הגוף ונכללת בכלל אחד בלב בסוד ההבנה, שזהו "הלב מבין". כי ההבנה של הלב היא ממש ראייה. כי כמו שהעיניים רואים, כך הוא הבנת הנשמה, שהיא רק הסתכלות.
ר' משה חיים לוצאטו, הרמח"ל, אדיר במרום, עמוד רעד'
החכמה שהאדם צריך לדעת אותה - אחת היא, לדעת ולהסתכל בסוד אדונו, ואחת היא, לדעת את עצמו, שידע מי הוא, ואיך נברא, ומאין הוא בא, ולאן הוא ילך, ותיקון הגוף איך מיתקן, ואיך הוא עתיד לבוא בדין לפני מלך הכול.
רבי שמעון בר יוחאי, הזהר, שיר השירים עם פירוש הסולם ד' קמ"ח, מאמר חכמתא דאצטריך ליה לבר נש
אין לו להקב"ה קורת רוח בעולמו אלא כאשר עוסקים בחכמה זו, ולא עוד אלא שלא נברא האדם אלא כדי שילמוד חכמת הקבלה.
הרב חיים ויטאל, מבוא לשער ההקדמות
המפותחים והמשכילים הם תמיד מיעוט קטן מאד בתוך כל החברה. ונמצא כל הצלחת החברה ואושרה הרוחני בידי המיעוט. ומתוך זה, מתחייבים הרבים בזהירות יתרה, לשמור על כל הדעות של היחידים, משום חולשת היכולת של הרוב השולט לברר ביניהם.
בעל הסולם, "פרי חכם – מאמרים", מאמר החרות, עמ' 37
בשעה שהאדם עוסק בחכמה הזאת, ומזכיר את השמות של האורות והכלים, שיש להם מבחינת נשמתו שייכות אליו, הנה הם תיכף מאירים עליו, בשיעור מסוים. אלא שהם מאירים לו בלי התלבשות בפנימיות נשמתו, מטעם שחסרים הכלים המוכשרים לקבלתם. אמנם ההארה שמקבל פעם אחר פעם, בעת העסק, מושכים עליו חן ממרומים, ומשפיעים בו שפע של קדושה וטהרה, שהמה מקרבים את האדם שיגיע לשלמותו.
בעל הסולם, "הקדמה לתלמוד עשר הספירות", אות קנ"ה
על ידי עסק בסודות התורה יבא משיח צדקנו במהרה בימינו אמן.
הרב יעקב צבי יאליש, קהלות יעקב, ערך סוד
ולו עמי שומע לי בדור הזה שהמינות גובר, היו לומדין עם תינוק בן תשעה שנים ספר הזוהר והתיקונים להגות בהם והיה יראת חטאו קודמת לחכמתו ויתקיים.
ר' יצחק איזיק יחיאל ספרין מקומרנה, נוצר חסד, פרק ד' משנה כ'.