כרך א

לפי שכתוב "מחצית", מבינים, שלא דורשים מהאדם יותר ממחצית, הנקראת "תפילה". התפילה פורצת מלב האדם כתוצאה מהרגשותיו. היא חייבת לפרוץ מעומק הלב עוד לפני שאדם מתחיל לבקר את ההרגשה שבלב בשכלו, לפני שהוא מתחיל לחשוב עליה או להבינה. הרגש הטמון בלב לפני שהאדם מנסה לשלוט בו נקרא "תפילה".

אם התפילה קודמת לשליטת האדם בה, מדוע נאמר לאדם שעליו להתפלל, להגיע לתפילה, כאילו התפילה תלויה במאמציו או בבחירתו החופשית?

התשובה לכך היא, שעל האדם להגיע לרצון שנקרא תפילה באמצעות כל מיני מעשים ואמצעי עזר המביאים לרצון הנכון. התפילה הנה סיכום, היא כבר התוצאה של ההכנות שעשה האדם. ואז, בכל פעם שהוא מתפלל, מרגיש בלב איזה יחס לבורא, התפילה שלו אל הבורא חדשה תמיד.

אדם יכול לפתוח סידור רגיל, שנכתב לפני אלפיים שנה על ידי אנשי כנסת גדולה, ובאמירת אותן המילים ירגיש כל יום דברים חדשים. הפירוש משתנה עד כדי כך, שכל המילים שנאמרו אתמול אינן מתאימות עוד להיום. בתפילה כזאת האדם מרגיש שהמילים שאמר היום מעולם לא נאמרו על ידיו קודם לכן.

לאילו מילים צריך אדם להגיע בתפילתו? בעיקר למילים המדברות על כבוד ה'. למה? מפני שבכבוד ה' לא מדובר על עצמותו, מי הוא, מה הוא, אלא על תכונות ה"השפעה" שלו ועל איך האדם מעריך אותן. על פי הערכת האדם את תכונות ההשפעה של הבורא נמדדת עוצמת החיבור, הקרבה, ההתאמה שלו לבורא.

מה בתפילה נמצא בשליטת האדם?

כתוב: "יגעתי ומצאתי". היגיעה נמצאת בשליטת האדם, והתוצאה אינה בשליטתו. למה? כי אנחנו עובדים על הנשמה שלנו גם כשלא ידועים לנו המבנה שלה ודרכי התפתחותה. על האדם רק להשתדל ולתת יגיעה, לתת מעצמו כמות ואיכות של היגיעה ולא לדאוג לתוצאותיה, לדרך ולמאורעות שיצטרך לעבור, לא לקצב ההתקדמות ולא לצורתו הסופית של האדם.

כי האדם לא רק שאינו יודע את צורתו הסופית, אלא שבכל עלייה למצב חדש, הוא לעולם אינו יודע לאן יגיע. אפילו מקובל גדול מאוד כמו רבי שמעון, ידע שהוא עולה לדרגת גמר התיקון רק מפני שהכיר את ה"אחוריים" של אותה מדרגה. אם הוא לא היה רואה את ה"אחוריים" שלה, הוא לא היה יודע מהי המדרגה שאליה הוא עומד להגיע. בכל רגע מתעורר מצב חדש, שנולד מזיכרון פנימי שהתעורר, שנקרא "רשימו".

אנשים חושבים שמקובל יודע הכול ורואה הכול, מראשית העולם ועד סופו, אבל מקובל יודע רק מה שעבר בדרכו הרוחנית. הוא יודע מה רכש עד למדרגה שנמצא בה. ומה שלא עבר, מה שעדיין לפניו, הוא לא יודע. לכן נקראות המדרגות הרוחניות עלייה וגילוי. גילוי מה שאיננו יודעים מראש.

לכן, בעלייה רוחנית, המאמץ צריך להיות מכוון למעלה מהדעת. ההפך מהדעת שלי במצבי הנוכחי, ממה שאני חושב ומבין. כך תמיד נמצא היחס של המדרגה התחתונה כלפי מדרגה עליונה. כי חלקה האחורי של מדרגה עליונה חשוך יותר ומתוקן פחות ממדרגה תחתונה.

וגם היגיעה עצמה לא אומרת דבר על תוצאותיה. היא אינה נמצאת ביחס ישיר לגודל המטרה. אדם מתייגע בנושא מסוים, ומקבל תוצאה שלא ציפה לה כלל, וזה מפני שכל פעם נגלה לו חלק חדש בנשמתו, שנסתר ממנו קודם לכן.

מהי תפילה?

תפילה נקראת יחס לבורא. תפילה היא מה שאדם מרגיש ברגע זה כלפי הכוח העליון שמנהיג אותו. אדם, אם ירצה או לא ירצה, מתייחס תמיד אל הבורא מהנקודה הפנימית ביותר בלבו. גם אם הוא לא מאמין בקיום הבורא ולא מרגיש אותו, לבו של כל נברא מקבל את המילויים שהוא מרגיש רק מהמקור. זאת אומרת, האדם תמיד מרגיש את הבורא.

למה יחס לבורא נקרא תפילה?

כל הרגשות שאדם מרגיש בלבו, מקורם בבורא, ולכן הרגשה שבלב אינה נקראת תפילה. התפילה היא פנייה של האדם לבורא, והיא באה מהמילה "להתפלל", שפירושה לדון את עצמי באיזה קשר אני נמצא עם מקור ההרגשה שלי, עם הבורא.

ומפני שמקור הרגשות של האדם הוא הטוב והמיטיב, הרי האדם מבטא בתפילתו את ההבדל בין ההרגשה שלו ולבין אותו טוב ומיטיב. הוא מגלה בעצם את מידת הקלקול של לבו. התפילה היא ההרגשה של ההבדל בין האדם לבין הבורא.

במילים אחרות, אם האדם היה מודד את ההבדל בין מה שהבורא משפיע לתוך לבו לבין מה שלבו חש ואיך הוא מגיב, הוא היה רואה עד כמה הוא מקולקל. כי אם האדם מתוקן במאה אחוז, הוא מרגיש טוב ומיטיב במאה אחוז. ככל שתחושתו הפוכה מכך, היא מעידה על מידת הקלקול שלו.

ולא רק על מידת הקלקול היא מעידה, אלא גם על מקומו. מפני שהבורא משפיע לו טוב ומיטיב עמו בכל תר"ך הערוצים, האדם יודע באילו מן הערוצים הללו הוא מרגיש יותר או מרגיש פחות, באילו ערוצים הוא מרגיש טוב או רע.

אם יש לאדם תמונה שלמה של הנשמה, הוא רואה ומרגיש הכול. הוא יודע איפה הוא נמצא בכל מדרגה ומדרגה ומהי תמונת הסיכום המראה את מצבו המתוקן, לעומת מה שהוא כרגע. כל הדברים שלפיהם אדם דן את יחסו לבורא, כולם יחד נקראים "תפילה".

אם יש לב אחד, הרגשה אחת ומקור הרגשה אחד, למה ישנן כה הרבה הבחנות?

בכל מדרגה ומדרגה האדם מתקן עוד ועוד את כלי הקליטה שלו, שדרכם הוא מרגיש את הבורא ואת יחסו אליו. אז תפילתו הופכת אמיתית יותר.

האם ההבחנות מגיעות כולן יחד בו בזמן, או בזו אחר זו, כסדרת הבחנות?

גם כך וגם כך. כל מצב כולל עשר ספירות. מלכות מרגישה מ-ט' הספירות ראשונות את תמונת הבורא. האדם מרגיש את יחס הבורא אליו לפי הכלי שברשותו. אם, נניח, בכלי שלו ישנם תשעה ערוצים, האדם מקבל את הבורא בו בזמן דרך תשעה צינורות, שהסיכום שלהם הוא מלכות. וזה נקרא תמונת הבורא, הקובעת לאדם בכל רגע ורגע את הרגשתו, את העולם שלו ואת מציאותו.

בכל עת מצבו של אדם משתנה ומתחלף במצב מתקדם יותר. גם אם לפרקים הוא מרגיש רע, לא ההרגשה היא הקובעת את מצבו של האדם, והתמונה היא תמיד של עשר ספירות.

מתי התפילה שלמה?

אדם מגיע לכלל תפילה שלמה אם לבו מסכים לחלוטין עם הבורא, ואז אין בינו לבין הבורא דבר המקלקל את תחושת הטוב והמיטיב. כתוצאה מכך תפילתו זהה עם הכתוב בסידור, או עם הכתוב בחלק י"ב של "תלמוד עשר הספירות": קורבנות, קריאת שמע, שמונה-עשרה, וכולי.

האם תפילות הם סדר קבוע של תיקונים?

כל מצב חדש הוא תהליך של תיקון. מצב חדש נקרא "יום חדש". המצב החדש בא מלמעלה, ולאדם אין שום השפעה עליו, פרט ליגיעה איך לעבור את התיקונים של אותו יום. התיקונים בכל מדרגה ומדרגה הם כביכול אותם תיקונים, אבל השוני הוא שמשתנים התנאים החיצוניים, ובהתאם לכך משתנה עבודת האדם.

סדר התיקונים הוא אותו סדר, כי בכל דרגה מבנה הכלי הוא עשר ספירות. אבל ההרגשה שונה לחלוטין, כיוון שהאור שונה והכלי שונה. לכן, אדם שלא משפר את הפנימיות שלו, רואה בכל התפילות תפילה אחת, שאותה הוא קורא בסידור. לאדם שמשפר את פנימיותו יש כל פעם תפילה חדשה.

בחלק י"ב של "תלמוד עשר הספירות" כתוב, שהיום מתחיל מהערב, ההכנה ליום הבא מתחילה מכוח היום הקודם. ממנו מכינים קריאת שמע דערבית, קריאת שמע על המיטה, וממשיכים אותו לתוך הלילה בזכות היום הקודם. אבל מחצות הלילה ואילך מתחלפים הכלים. נוצר כלי חדש לגמרי, שנולד ובא לאדם בהכנת הקורבנות. ואחר כך באות קריאת שמע דקורבנות, קריאת שמע דיוצר אור וכולי.

בכל מדרגה משתנים גם התנאים החיצוניים: בא יום חדש, וגם התנאים הפנימיים משתנים ומתחדשים - מכל ההכנות שאדם עושה לתפילה.

מתי יחוש אדם בתוכן מילות התפילה?

"מילה" היא מצב מיוחד, הכולל בתוכו מספר מסוים של תיבות. כל התיבות האלה הן כלים ואורות שיחד יוצרים באדם את הרגשת האלוקות.

רק באמצעות לימוד הקבלה, ורק אחרי שנות לימוד רבות, הלב מתחיל לפעול מתוך ה"נקודה שבלב", בהתאמה למה שכתוב בספר, ורק אז מבינים את הכתוב. עד אז, כל מה שאדם קורא בסידור, מובן לו לפי הכלים הגשמיים שברשותו: הוא מבין "רחום" כמרחם על מישהו, "חנון" כסולח, וכולי. הוא מפרש על פי מה שהוא חש בגוף הגשמי שלו, בגוף הבהמי.

אחרי שאדם מגיע להרגשה רוחנית, לשכל העליון, המילים מתחילות להתמלא בתוכן אחר. כנגד כל מילה ומילה הוא חש מהו הבורא, בהתאם למילה. הוא מרגיש במילה את התוכן שלה, את המהות שלה. כל מילה היא ממש כלי ואור, המופיעים יחדיו בהרגשתו של האדם.

למה מתכוון הרב"ש ב"ישנם אנשים שאינם יודעים שיש בעולם מלך"?

בעולם הזה חיים אנשים שעדיין לא ניתנה להם התפתחות כלפי הבורא. למה? כי בכל אחד יש נשמה שבאה מחלק אחר של "האדם הראשון", מהנשמה הכללית. ישנם חלקים שצריכים להתפתח עכשיו, ישנם חלקים שהיו אמורים להתפתח לפני שלושת אלפים שנה, וישנם חלקים שיתפתחו רק בעוד מאתיים שנה. איננו שולטים בזמן ההתפתחות. לכן אין טעם שנשאל על כך ושנדון בכך. תוכנית ההתפתחות היא מעל לתפישתנו, היא נוצרה לפני שנוצרנו, לפני שנפרדנו מהנשמה הכללית. על האדם מוטל רק לעשות את העבודה, ולא לגמור את העבודה. זאת אומרת, חייב אדם בכל רגע ורגע לבצע את שהוא מסוגל לבצע.

לכן, בכל חתך של כל נקודת זמן היסטורית של אוכלוסיית העולם, ישנן כל דרגות ההתפתחות. כך היה תמיד, וכך יהיה. ובהתאם לדרגות האלה יש לפעול מתוך הבנה, שישנם אנשים שכבר בשלים להתקדמות, והם תלויים בעבודה של לומדי קבלה. ישנם אנשים שאינם מוכנים עדיין, ולכן תגובתם לקבלה היא אחרת.

וישנם אנשים שאינם מסוגלים כלל להבין את הרעיון הזה, ותמיד ילבישו אותו בכל מיני מלבושים גשמיים. גם זו דרגה שקיימת, ואת אותם אנשים צריך להניח לנפשם. ניתן ללמוד זאת מהדוגמה של אברהם אבינו ושל תרח אביו. תרח היה עובד עבודה זרה, ואברהם היה עובד ה'.

האדם מתגלגל הרבה גלגולים. בכל פעם נשמתו מתלבשת בתוספת של רצון לקבל. תהליך זה נקרא "מתלבשת בגוף". הנשמה עוברת פעמים רבות דרך מצבים כאלה, הנקראים "גלגולים", וכך משתכללת הנשמה ברצון שלה לקבל עוד ועוד, בכל מיני אופנים, במלבושים של שליטה, כסף, כבוד, מושכלות. המלבושים הללו אינם צורך של הנשמה, הם רצון ליהנות. השאלה היא, ממה ליהנות.

מפני שהנשמה מתלבשת בגוף, נדמה לה כי האור נובע מהמלבושים השונים. מהשליטה והכוח, מהכסף, מהכבוד, מהמושכלות. האור מקבל על עצמו לבוש מסוים, ומגיע לתוך הנשמה הלבושה ברצון מסוים. ואז הנשמה, שלבשה רצונות גשמיים, והאור שהתלבש במלבושים גשמיים, נפגשים בתוך המלבושים. במילים אחרות - האדם נמצא ב"עולם הזה".

אם גם הנשמה וגם האור לבושים במלבושים גשמיים, זה נקרא "גשמיות". אם האדם מפשיט את רצונו מכל לבוש, מרצונות ליהנות ומכל מיני מלבושים של כבוד, כסף, מושכלות, מין, וכולי, וגם מהתענוג עצמו מסיר את העטיפה, זה נקרא "רוחניות".

כדי שהנשמה תהיה מוכנה להיות עירומה, בלי גוף, בלי קליפה, ושגם התענוג יהיה גלוי, עליה לעבור דרך ד' דרגות: דומם, צומח, חי, מדבר של העולם הזה, ולהשתכלל בהן. בכל התענוגים הבהמיים, התאוות הבהמיות, הקמת בית, הולדת ילדים, התשוקה לאוכל, למנוחה, ובעיקר הרצון למין. אחרי כן עליה לעבור דרך כל התענוגים האנושיים של כסף, כבוד ומושכלות.

כשהנשמה יורדת לעולם הזה, מתי מתעוררת הנקודה שבלב?

רק אחרי שתעבור הנשמה דרך ארבע הדרגות האלה, החלוקה היא תמיד לארבע, היא תגיע לדרגה החמישית, דרגת כתר של כל היתר, ושם היא תפגוש רצון חדש, את הנקודה שבלב. אחרי השתכללות בעשרות גלגולים, מגיע לאדם הרצון הזה, "נקודה שבלב", המקשר אותו עם רוחניות, כי הוא שייך לעולם הרוחני, ולא לאדם.

הרצון הזה בא מלמעלה, מהעולם הרוחני. לכן אי-אפשר לפתח אותו באמצעות הקיים בעולם הזה, אלא רק באמצעות האור שמאיר לאדם בזמן לימוד הקבלה. אם אדם מפתח את הרצון הזה, זאת אומרת, קורא בספרים מתחום העולם הרוחני, שנכתבו ממקור רוחני על ידי מקובל מדרגת העולם הרוחני, האור מגיע משם לאותו ניצוץ שיש באדם, לנקודה שבלב, והניצוץ הזה מתחיל לחיות, לתפוח, להתפתח. מכאן, בלי חוכמת הקבלה אי-אפשר לטפל בניצוץ הזה, אי-אפשר לפתח אותו.

מרגע שאדם מקבל את הנקודה שבלב, הכול תלוי בו. בגלגוליו הקודמים של האדם התפתח הרצון הבהמי, ואז כל העולם נפרש לפניו, העולם והחברה סיפקו לו חומרי דלק, סיפקו לו אתגרים למען יפתח את הרצון לקבל. מרגע שמתעוררת הנקודה שבלב, אין בעולם הזה מקור או דבר שיגרה את האדם לפתח את הנקודה שבלב, ואז הוא מוצא עצמו חייב למצוא חברה מתאימה וספרים מתאימים, שיפתחו אותה.

וכאן טמונה הבעיה. זאת משימתם של המקובלים, בעיקר בעת הזאת, לספק לכל אדם, שמתעוררת בו הנקודה שבלב, ספרים ואמצעים להתקדמות. זאת מטרת ההפצה של חומרים כתובים מהעולם העליון. כי בלי זה אין לאדם אפשרות להתפתח. ובאמת, הרבה אנשים סובלים בעולם, כי אין ברשותם האמצעים הללו. למה הם סובלים? מפני שהאמצעים הללו לא מגיעים אליהם. למה הם לא מגיעים אליהם? לכל דבר יש סיבה, אבל בסופו של דבר זהו תפקידם של העוסקים בקבלה.

איך אדם מגלה פתאום שיש בו יצר רע?

הכוונה במשפט "יצר לב האדם רע מנעוריו" היא, שמלכתחילה יש באדם רק טבע אחד, רצון לקבל על מנת לקבל. רצון לקבל הוא לא טבע, הוא החומר עצמו, שאין בו לא טוב ולא רע, אלא רק רצון ליהנות. תלוי ממה רוצים ליהנות, ובזאת יש חלוקה לטוב ולרע.

הכוונה של האדם ליהנות לעצמו נקראת "רע". למה רצון ליהנות צריך להיות רע? הרע הוא מפני שהבורא ברא מערכת כזאת, שהרצון לקבל על מנת לקבל גורם סבל. אבל שנים רבות חולפות עד שלומדים שהרצון לקבל על מנת לקבל מביא סבל. ובכלל, על הנשמה עוברות אלפי שנים עד שהיא מתחילה להכיר בצורה מודעת, שרצון לקבל על מנת לקבל הוא רע.

בגלגול שבו אדם מקבל נקודה שבלב, הוא מתחיל לפחד מהמחשבה שלו, שפועלת כל הזמן לטובת עצמו, כי הוא חש שהמחשבה הזאת מביאה עליו צרות, אבל הוא אינו יודע כיצד להימלט ממנה. כי איך אפשר לעצור מחשבה הפועלת באופן טבעי בדרך של רוצה או לא רוצה? איך אפשר לברוח ממה שפועל כטבע? הוא רואה שהרצון הזה נמצא בו ומשתדל לעקור אותו מתוכו. כך הוא מגלה ש"יצר האדם רע מנעוריו". בקבלה זה נקרא שהאדם נפגש עם הנחש.

רק אחרי שאדם מתבונן בעצמו מתוך הנקודה שבלב, שואל את עצמו מי הוא, מה הוא, ורואה שהוא לא מסוגל להתמודד בעצמו עם הרצון לקבל על מנת לקבל, כי כל כולו שקוע ברצון לקבל, זאת אומרת, הוא נולד לצרות, נולד לסבול, ושקיימת לעזרתו רק המחשבה היחידה המבקרת ומנתחת מה הוא, באין ברירה הוא פונה לבורא שיפטור אותו מהצרה הזאת.

זה התיקון. מכאן ניתן להבין עד כמה המצב אינו פשוט. זמן רב חולף עד שאדם מגלה ש"יצר האדם רע מנעוריו", אבל מזמן שהוא מגלה זאת, הוא מוכן להפעיל על עצמו צמצום, שתוצאתו נקראת "תפילה". אותה התחושה בלב שהיה רוצה להשתחרר מעצמו והוא לא מסוגל לעשות זאת, היא המביאה לצמצום. ואחרי הצמצום הוא כבר חי חיים אחרים.

מהי קבלת התורה?

קבלת התורה היא לעמוד למרגלות ההר, ולקבל את הבורא שנמצא בפסגת ההר. ההר עצמו מסמל את כל ההרהורים שבאים לאדם. אם יכול האדם להתגבר על כל ההרהורים האלה, על הספקות שהעמיד הבורא בכוונה בינו לבין האדם, ההר הזה יהיה כל כלי הקבלה של התורה.

את התורה מקבלים רק בתוך ההרהורים, בתוך הספקות, בתוך תחושות הייאוש. מצד אחד נמצא הבורא, שמעמיד אותם בכוונה כנגד האדם ועושה אותם בשבילו. מצד אחר ניצב האדם למרגלות ההר ורואה שכל ההרהורים הם מעליו, והבורא נמצא למעלה מהם.

קבלת התורה מתרחשת רק אחרי שהאדם משכיל ליצור כלי מכל ההרהורים הללו. ואז, בתוך הכלי, מתגלה האלוקות, האדם מגלה שהבורא נמצא בפסגת כל ההרהורים האלה. רק כשבורא יושב על כל ההרהורים שבאים לאדם, רק אז האדם מגיע להתגלות האלוקות, לרכישת כוח המשפיע, להתגלות השלמות והנצחיות.

האדם בעצמו עולה מדרגה, לא רק הנקודה שבלב, "משה" עולה להר סיני, רק מבעד להרהורים האלה, הוא עולה באמצעות ה"עם" שלו, שמקדש אותו, מכין אותו, והוא כל כולו מקבל את התורה. זה שייך לנושא חג השבועות.

למה כתוב שהבורא "יורד" להר סיני?

בשביל הבורא, "הר סיני" אומר ירידה. גם השם "בורא" בא מהמילה ירידה, מהמילה "בר ממדרגה". בורא נקרא "חתן" מהמילה "נחת", נוחת, יורד. כל התארים הניתנים לבורא מבוססים על הופעתו מול האדם, המוגדרת כירידה.

גם לירידה של הבורא להר סיני ישנם הרבה פירושים, לפי הפשט ולפי הקבלה. בעצם, לא מתאים לבורא להתגלות לפני האדם כפועל רעות, אבל הוא כביכול עושה זאת פנים ואחור יחד, כדי להביא לאדם הבחנות נכונות, ליצור בו כלי. כי הכלי בעצמו נוצר גם מהאור וגם מחיסרון האור.

לא ייתכן שיופיע רק אחד מהם, רק חיסרון או רק מילוי. בחיסרון אמיתי יש גם רשימו, איזה מילוי, הארה קטנה. לכן הבורא חייב להתגלות לאדם כאילו בשתי פנים, גם בייסורים וגם במילוי. וכל הפעולות הללו הן בעצם ירידה ממנו. בורא הוא גם שתי המילים "בוא" ו"ראה". כל אלה דנים בירידת האלוקות.

מה זה "אחוריים" או "אחור"?

כשהבורא מגלה את פעולותיו, כפעולות שכביכול אינן לטובת האדם, מדובר בירידה. כל ההרהורים מגיעים אל האדם באופן לא ישיר מהבורא. אלא שכמו אצל משה, שביקש לראות את הפנים, אומר לו הבורא: "אני אראה לך רק את ה'אחור', כי את הפנים אי-אפשר לראות". זאת אומרת, ההתגלות מתרחשת תמיד הפוך, דרך "אחוריים", כלומר דרך הכלים.

מהי ההכנה הדרושה לקבלת התורה?

ההכנה לקבלת התורה היא ההתגברות על כל ההרהורים שבאים לאדם. לכל אחד יש הרהורים משלו: ספקות, ייאוש, חוסר אונים, אדישות, ירידה בחשיבות השגת האלוקות, וכולי. נדרשת עבודה רבה ובאופנים שונים כדי להתגבר עליהם. האדם צריך להקיף את עצמו בתומכים: חברה, ספרים, סדר יום, משפחה. וזה אורך זמן רב, והכול שייך להכנה לקבלת התורה. בסופו של דבר, העיקר הוא להתגבר על ההרהורים והספקות התוקפים את האדם.

רבים האנשים הבאים ללמוד, אולם מיד כשמתחילים להקשות להם קושיות ראשוניות או אפילו רק מפחיתים במעט את הרצון שניתן להם מלכתחילה, כדי שבעצמם יוסיפו מלמטה למידת הרצון שקיבלו מלמעלה, הם לא רוצים ללמוד עוד, מגלים התנגדות והולכים לדרכם.

אדם הנוהג כך, סימן שאין בו עדיין די נחיצות כדי שירגיש ש"טוב לי מותי מחיי". הוא עדיין יכול להסתפק בכל מיני מילויים של העולם הזה: כסף, כבוד, מושכלות, מין, אוכל, כדורגל. אבל גם זאת הכנה. אין דבר אחר.

רוחניות היא שלמות. מה היא שלמות? שחייב להיות רצון שלם. אם הרצון של האדם מכוון היטב לקבלת התורה, להתגלות האור, להתגלות האלוקות, הוא מקבל אותה. אם לא, הוא עדיין לא השלים הכנותיו.

מה ההבדל בין "קבלת התורה" ל"יציאת מצרים"?

"יציאת מצרים" היא הכנת הכלים. האדם לוקח כלים מהמצרים, וכנגד הנקודה שבלב מתחיל להתגלות לו הרע שבו. "וייאנחו בני ישראל מהעבודה". כל התהליך שאדם עובר, סופו הוא יציאה משליטת פרעה, משליטת הכלים הללו, משליטת הרצונות הללו. אז הוא מוכן להתמודד נגד ההרהורים, ואז זה נקרא שהגיע להר סיני.

בלי "יציאת מצרים" אי-אפשר לדבר על "קבלת התורה". זאת אומרת, צריך כלים של מצרים, וצריך לצאת ממצרים עם הכלים שנרכשו שם, ועם הכלים הללו להגיע ל"הר סיני". ועד כמה שנותנים לאדם תורה בהר סיני, ברגע שנקודת הכתר - "משה", מקבלת תורה, נקודת המלכות עושה פסל, שפירושו שהעם המחכה למרגלות ההר נתקף הרהורים על העבודה הרוחנית, לא מצליח להתגבר עליהם, ולבסוף עושה לו פסל.

זה לא פשוט. תהליך קבלת התורה הוא תהליך ארוך מאוד, שאחריו נדרשים עוד תיקונים, כי התורה מגיעה בשני שלבים, שבאים בזה אחר זה בכל דרגה ודרגה:

שלב ראשון - תיקון הכלים.

שלב שני - מילוי הכלים.

לכן, התהליך אינו מסתיים כשיוצאים ממצרים, מגיעים לקבלת התורה ומקבלים את התורה. כשאדם מקבל את התורה, הוא רק מתחיל להשתכלל בטיפול בכלים שלו. הוא מתחיל לתקן אותם ארבעים שנה במדבר, עד שהוא מגיע לארץ ישראל. לפני גמר תיקון צפויות עוד שבירות רבות לעמוד בהן, והכל כדי ליצור באדם את תחושת המצב האמיתי, השלם, מצב השלמות והנצחיות הנמצא בו גם עכשיו.

בעצם, כל התהליך הזה שהאדם עובר הוא פתיחת הכלים שלו, כדי שיוכל להרגיש יותר ויותר את מקומו. התהליך עובר רק על כלי התחושות של האדם. שום דבר לא משתנה בו. משתנה רק הקליטה שלו.

מפליא עד כמה קבלת האלוקות היא בסך הכול גילוי והתגלות פנימיים, איפה אני נמצא, מה יש בי. זה מקביל לאדם הנמצא בחוסר הכרה ומתעורר לאטו, עד שהוא יודע איפה הוא נמצא. דבר לא משתנה, משתנה רק ההכרה, ההרגשה של האדם.

שלבי הרגישות של הכלים באדם, שלבי ההכרה, ההתעוררות, נקראים "יציאת מצרים", "הר סיני", "קבלת תורה", ועוד שמות. אלה שלבים שעובר האדם. השינוי מתרחש רק בתוכנו, בתוך הכלים הפנימיים שלנו. מבחוץ דבר אינו משתנה. אנחנו משתנים.

מה נכון לדרוש, הכרת הרע או הרגשת גדלות הבורא?

הדבר הנכון ביותר לעשות לשם התקדמות הוא להיקשר, להיתלות ולדבוק בכוח העליון, בבורא, כפי שבעל הסולם כותב במאמר "אין עוד מלבדו". הוא כותב גם, שלמשך חצי שעה ביום על האדם להיות נתון בביקורת של עצמו. לא להרים עיניו למעלה, אלא להפנות מבטו לתוך עצמו. וגם כשהוא מסתכל לתוך עצמו, עליו לברר עם עצמו מה הרגיש ובדק וראה בבורא.

הסתכלות שגרתית לתוך עצמך נקראת ירידה מוחלטת לדרגת העולם הזה, והיא אינה מביאה לאדם התקדמות, אלא ההפך, מביאה ייאוש. היכן שמחשבות האדם נמצאות, שם הוא נמצא. מי הוא האדם? המחשבה שבו. אם המחשבה של האדם ממוקדת בבהמיות, אז הוא נמצא בבהמיות. אם המחשבה שלו ממוקדת באלוקות, אז הוא באלוקות. לכך קוראים עליות וירידות.

לכן כדאי להתמקד כמה שיותר זמן באלוקות, כפי שכותב רב"ש, שעל החברה לדאוג לרומם את האלוקות כל הזמן, להתמקד בשאלה איך לרומם את הבורא. אל לאדם לחשוב על עצמו, עליו לחשוב על גדולתו של הבורא. למה? כי האדם מתפעל ממה שהוא מקבל מלמעלה.

ודאי אין לזנוח את המטרה הפנימית והתשוקה הפנימית להכרת הרע, אבל יש להיזהר מלשהות זמן רב מדי בתוך הרע. זה מייאש ואינו מועיל. מועיל רק קשר עם הבורא. אדם היושב ומלקה עצמו על כך שהוא רע מעניש את הבורא, ובכך הוא מתרחק מהתיקון.

לכן, גילויי שמחה, התעוררות והתרוממות רוח, הם סימן לכך שאדם פוסע אל הכיוון הנכון. ונכון גם ההפך, עצבות, חולשה, הלקאה עצמית ורגשות אשמה הם סימנים לא טובים לאי התקדמות

מדובר ביחסה הכללי של החברה לצעידה בכיוון האלוקות. אם בחברה מנשבת רוח בריאה של לחימה והתמודדות, כולם זונחים בקלות ובמהירות את ההרהורים. ודאי, כל הזמן באים הרהורים, וכל הזמן יש לזנוח אותם. לעתים נראה שאין להם סוף, אבל יש סוף, והוא מגיע אחרי כמה שנים של התמודדות. הזמן הזה מתקצר והולך.

היו זמנים שבהם חלפו עשרים או שלושים שנה עד שניתן היה להגיע לאלוקות. אבל עם התקדמות הזמנים, יורדות לעולם נשמות מפותחות יותר וקצב הפעילות מואץ עד כדי כך, שכיום ניתן בתוך שנים ספורות להגיע לאלוקות.

לא מתפקידו של האדם הוא לשפוט את עצמו כחזק או חלש, גיבור או פחדן, חכם או טיפש. על האדם להתייגע ככל שהוא מסוגל בתהליך ההתפתחות, על פי נטיותיו והמבנה הנפשי שלו.

כתוב: "תפילת כל פה". הכוונה היא שהבורא שומע תפילת כל פה. זאת אומרת, לא חשוב מי הוא האדם ומה הוא מרגיש, איש איש ותחושות לבו, ועוד עמוק מכך, מה נמצא בלבו, זאת היא תפילתו לה'. החיסרון הזה הוא המשפיע על יחסו לבורא, ועל יחס הבורא כלפיו.

בלב ישנה שכבה עליונה, חיצונית, שדרכה אדם מרגיש את רצונותיו ויכול להפנותם לבורא. למשל, אדם רוצה לפנות לבורא עם רצון מסוים הקשור בעבודה רוחנית למטרת הבריאה. הרצון הזה, מפני שהוא רצון חיצוני ומלאכותי, שזה עתה האדם עורר אותו, הוא נקלט למעלה, אבל באותה מידה שהוא חיצוני אצל האדם, הוא חיצוני גם למעלה.

אם האדם מתעמק בתוכו, ובודק את הרצון הפנימי שלו, בודק מה רוצה לבו, הוא עשוי לגלות שלבו כלל אינו משתוקק לדבר שעליו האדם התפלל. הוא עשוי לגלות שהוא בעצם רוצה מנוחה או איזה תענוג קטן, ולאו דווקא פוסע על השביל של מטרת הבריאה ומכוון לכל מיני עניינים גבוהים שכאלה. גם ההרגשה הזאת היא חלק מהתפילה. ככל שהאדם יחשוף יותר מרצונו הפנימי, כך הוא ייקלט למעלה.

בלב קיים רצון פנימי עוד יותר, עמוק יותר מסף ההרגשה של האדם, שהוא אינו גלוי בפניו ולא מורגש אצלו כלל. אבל מפני שהוא הרצון הפנימי והעמוק, הרצון האמיתי, הוא נקלט למעלה במלוא עוצמתו ובמלוא כוחו. וכשמתקבלת מלמעלה תגובה על התפילה הזאת, על הרצון הנסתר הזה, רק לעתים רחוקות היא מובנת לאדם.

כל אחד שרוי בכל רגע ורגע במצב שהוא תוצאה של תחושת לבו, שנובע מהתפילה שלו. אלא שאיננו יודעים לקשור בין תפילת הלב הפנימית, התיכונה והחיצונית, לבין התגובה מהבורא, כי איננו מודעים לרצון הפנימי ביותר של הלב.

אם אדם היה מודע לרצון הזה וחש בו, אפילו מתוך מצבו, מתוך התכונות שלו והרגשתו הנוכחית, הוא היה מבין עד כמה הוא נמצא בסתירה למה שעליו להרגיש, כדי להתקדם למטרת הבריאה; אם הוא היה מרגיש את הסטייה הזאת, הוא היה יודע איזה תיקון של כיוון צריך לעשות לו מלמעלה, ואז היה מבין גם את המצבים הרוחניים שהבורא שולח לו, כדי שייקלטו בו, וכדי שדרכם יתקן את עצמו. אלא שבינתיים המצבים הללו נסתרים ממנו.

ולמרות זאת, תמיד ובכל מצב האדם מעלה תפילה, מ"ן, ומקבל בחזרה מ"ד. זאת אומרת, מה שעולה מלב האדם, נקלט למעלה במערכת הכללית, שם מותקן גם המנגנון שמטפל בו אישית. ומשם חוזרת אליו התגובה, שהיא בעצם תיקון כיוון, היא המצב הרוחני הבא שלו בהתאם לשורש נשמתו ובהתאם למטרה שאליה עליו להגיע.

לפני שאדם מתעסק ברוחניות, הוא אינו מבין ולא מרגיש שכך פועל המנגנון הזה. אבל אחרי שהוא נכנס לרוחניות, הוא מתחיל לראותו בבהירות ולעבוד בצמידות עם מ"ן ומ"ד. נוצר לו קשר הדדי של דו-שיח עם הבורא, שקושר אותו אליו וקובע לו את כל פעולותיו ומהלך חייו. וזה נקרא "מחצית השקל". מחצית מהעבודה האדם נותן, ומחצית נותן הבורא.

אפילו חקלאים בנגב, כמו בדוגמה של בעל הסולם, שכלל לא יודעים שהם מעלים תפילה, בכל זאת בקשתם לגשם מתקבלת למעלה, והם מקבלים עליה תשובה למטה. כי מה שנמצא בכל אחת מהשכבות של לב האדם, הפנימית, התיכונה והחיצונית, עולה למעלה, ומורגש ומתקבל במנגנון המופקד על הבאת כל ברייה לתיקונה, לשורשה. ובהתאם לכך מתקנים את הלב, שנקרא "רצון האדם", באמצעות כל מיני תנאים חיצוניים, שעושים לו כל פעם תיקון כיוון כלפי מטרת הבריאה.

ככל שהרצון הפנימי מכוון באופן מדויק יותר למטרת הבריאה, תיקון הכיוון יהיה עדין יותר, תיקון קטן, רך, תיקון המורגש כלטיפה מכוונת. אותה הרגשה נעימה של אם המחבקת ותומכת בעדינות בילדה כדי לעזור לו ללכת. ככל שגדולה הסטייה בין מה שבלב לבין מה שאדם אמור להרגיש במצבו הנוכחי כלפי מטרת הבריאה, כלפי החזרה לשורש שלו, התיקון הוא גדול יותר, וצמצום הפער בין המצוי לרצוי כואב יותר. הכוח המחזיר למוטב מורגש לאדם אכזרי יותר, כי תנאי הסביבה שהוא מוצב בהם קשים יותר.

המנגנון הזה של מ"ן ומ"ד מהנשמות כלפי מלכות דאצילות, וההשפעה החוזרת על נשמות, הוא מנגנון פשוט מאוד, הנלמד בספר "תלמוד עשר הספירות".

באיזו מידה תלויה באדם העבודה בכיוון הנכון?

על האדם לדעת מהי מטרת הבריאה, מה רוצה ממנו הבורא ומה הרצון של לבו, שנקרא "הכרת הרע". האדם בודק ולומד עד כמה "האני" שלו רחוק ושונה מזה שצריך להיות במצבו הנוכחי, לא איך הוא צריך להיות בצורתו האידיאלית, בשורש שלו, בגמר התיקון, אלא עכשיו.

על האדם להשתפר תמיד לעומת מצבו הנוכחי, ולא להשוות את עצמו למצבו של אדם אחר או לדרגת התפתחות שונה משלו. ממש כפי שלילד בן חמש מתייחסים כאל בן חמש ולא כאל בן עשר. אם אותו ילד סובל מפיגור בגדילה זה מצער מאוד, והילד מקבל כל מיני טיפולים ותיקונים, כדי להקים לו תומכים לעזרתו.

בכל רגע עומדים לרשות האדם כל הנתונים כדי לגלות, לבדוק, לראות ולהבין איך עליו להיות, והאם הוא צועד בכיוון הנכון. הכל תלוי רק במידת המאמץ והיגיעה שלו. אין קלקולים מלמעלה, כל הקלקולים נמצאים באדם וניתנת לו רשות לגלותם ולרפאם.

אלא שהאדם זקוק לאור המחזיר למוטב, שיבוא ויאיר לו את דרכו. אור שיגלה לפניו את טבעו ויבהיר לו עד כמה הוא מגואל בכל מיני מחשבות, דחפים ורצונות. את האור הזה מביא לימוד בספרי קבלה. לכן, הכול בידי האדם. רק הלימוד יכול לסייע לו לראות את הפער בין "האני" הנוכחי שלו לבין "האני" האידיאלי שלו.

גם רצון עז מדי לראות מיד את מידת הסטייה בין הזהויות לא יעזור, מפני שאת הזדונות והשגגות, את תחושת הפער, השוני והנבדלות מהמצב הנכון, את כל אלה אוספים ומגלים לאט לאט. ההתגלות מורגשת דווקא בהם. לכן נדרש זמן רב לאסוף מידע כזה. יכולת כזאת של ראייה נוצרת באדם במשך שנים, לפי מידת היגיעה ואיכותה.

המנגנון תמיד יהיה תפילה ותיקון על התפילה, על הרצון שבלב. בכל רגע ורגע שאדם מרגיש את נוכחותו בעולם, מתגלה לו בעצם הפער בין מי שהוא, מה שבלבו, לבין מי שעליו להיות, הלחצים או התענוגים שהעולם מספק לאדם הם בסך הכול כוחות התיקון שפועלים עליו.

באדם מתוקן העולמות נעלמים. כל העולמות נמצאים בתוך האדם. הם מנגנון, מערכת שכל הזמן מסובבת את האדם ומתקנת אותו, מכוונת ומקרבת אותו עוד ועוד אל המטרה. ככל שאדם מתקדם אל המטרה, העולמות הופכים זכים יותר ויותר. הם מזדככים מעולם העשייה אל עולם היצירה, אל עולם הבריאה, אל עולם האצילות, עד שהם נעלמים. במקומם מתגלה אור פשוט.

באדם שהגיע למטרה אין עולמות. בין האור הפשוט ובין האדם לא עומד עוד מנגנון העולמות, אלא האדם עצמו הופך מותאם לאור הפשוט.

האם פעולה שכלית או גופנית עשויה להביא לרצון פנימי נכון?

האדם אינו מודע לרצון הפנימי ביותר שבלבו ולא חש בו. הוא מרגיש את הרצון התיכון, המתבטא בדרך כלל כרצון לכל מיני דברים שהוא מתבייש בהם. הוא מרגיש גם ברצון החיצון, שממנו נובעת הפנייה שלו לבורא, שכביכול ייתן לו כוחות להשפיע, שיביא אותו אל המצב שכתוב בספרים.

אבל בשביל מה להתעסק ברצון החיצון, שהוא חנופה ושקר לעומת הרצון התיכון, שרוצה רק תענוגים גשמיים, בהמיים? מפני שהשקר הזה, שבו אדם יודע שלבו רוצה בהמיות, אבל הוא בכל זאת משקר לעצמו וכביכול צועק ובוכה ודורש שיתנו לו רוחניות ויכולת להשפיע, הוא בכל זאת תפילה.

זאת תפילה המבוססת על "אמונת חכמים", כשאדם מאמין לדברי המחבר, אף על פי שאינו מבין, והאמונה הזאת פועלת. למה? מפני שזאת בחירתו החופשית היחידה של האדם.

מהי התפילה החיצונית? מה שאדם כביכול היה רוצה להיות. הוא מאמין שהוא רוצה לאהוב את החברים, להיות איתם באחדות הרצון, בחיבוק מאחד, וכולי. אם האדם מסתכל על ה"כביכול" הזה מצדו האחר, לאט לאט הוא רואה שהוא מוכן לקבל זאת על עצמו, אף על פי שזה אינו רצונו הפנימי והאמיתי ביותר של לבו.

את הלב הפנימי שלו ברא הבורא, אבל את הרצון החיצוני, המלאכותי, השקרי בינתיים, הוא רוצה לספוג, לקבל, להסכים איתו בדרך כלשהי. הוא היה רוצה שכך יהיה. כאן היא בחירתו החופשית של האדם בפנימיותו העתידית, איך היה רוצה לראות את עצמו.

אמנם הרצון הזה הוא מלאכותי ושקרי כרגע, אבל מלמעלה מתייחסים אליו בכל הרצינות כאל רצון אמיתי של האדם. מה שנמצא בלב הפנימי הבהמי ומה שנמצא עוד פנימה מכך, אותם רצונות לא מודעים, הם עניינו של הבורא. האדם מנותק מהם לחלוטין ואין לו כל שליטה עליהם.

ואז, דווקא בהתחשב ברצון החיצוני, השקרי, המחניף, הצבוע, האדם מקבל מלמעלה תיקון שיקדם אותו אל התמונה הנכונה, אל הצורה הנכונה. האדם מדמיין אותה כשהיא מעוותת למדי, אבל הבורא מראה לו תמונה נכונה יותר. התגובה של הבורא מלמעלה היא תמיד ביטוי של הפער בין המושג של האדם על הטוב שהיה רוצה להיות, לבין הטוב האמיתי שאמור לנבוט בתוכו. זהו הפער בין התפילה החיצונית כפי שהיא מתבטאת, לבין השקריות של התפילה הזאת, על פי מה שמראה לו לבו.

ככל שאדם מבין ומרגיש את הפער בין התפילה התיכונה לבין התפילה החיצונית, את הפער בין מי שהוא באמת לבין מה שהיה רוצה להיות, בהתאמה, הוא יכול להבין נכון את תשובת הבורא אליו, להסכים עם התשובה הזאת ולקבל אותה כתיקון כיוון.

איך אפשר להגיע לבורא מתפילה תיכונה?

התפילה התיכונה נקראת "הכרת הרע". היא מבטאת את המידה שבה האדם רואה את תכונות לבו. התפילה החיצונית היא מה שאדם משער שעליו להיות. אמנם הוא לא ממש מסכים עם זה, אבל בהתאם לתפילה התיכונה הוא מסכים, או משקר לעצמו שהיה רוצה להיות כפי שהוא מתאר לעצמו.

אם האדם שוכן בתוך לבו, לאט לאט הוא יכול לראות את הקשר בין כל הגורמים הללו, להבחין היכן הבורא מסדר אותם ואיך, ואז הוא גם יודע איך, מתוך זה, אפשר להתייחס אל הבורא.

איך מחדדים את הרגישות לשכבות של הלב?

בכל תחום ונושא ניתן לגלות רגישות גוברת והולכת, רק באמצעות חשיבה על הדבר, התעמקות בו והתרגלות אליו. במאמר ז' בספר "שמעתי" אומר בעל הסולם, שאדם יכול להרגיש כל דבר שישנו במציאות, רק על ידי הרגל. הרגל נעשה טבע שני.

אדם יכול להתחיל לחוש בדברים שקודם לכן לא חש בהם, אם יתאמץ וישקיע בהם עבודה. ומהן התאמצות ועבודה? אותה תפילה. אז האדם מפתח את מערכת החישה הזאת, יורד לעומקה ומרגיש אותה. אין דבר אחר פרט לעבודה על אותו רצון לקבל.

בדרך הרוחניות ישנו רק פתרון אחד, עבודה על אותו רצון דרך האור העליון, דרך הפנייה לבורא, המשיב לפנייה ומטפל ברצון הזה. ההליך הוא פשוט מאוד: פנייה למעלה, ומלמעלה יורדת תשובה למטה, וזה הכול.

באיזו שכבה של הלב נמצא "האני" של האדם?

"האני" לא נמצא בדרגה החיצונית, כי בדרגה החיצונית האדם רק משער מה הוא רוצה להיות. אלא אם כן הוא מעמיק מבטו פנימה, לתוך לבו. אז הוא רואה בדיוק מה הוא רוצה להיות. לכן הרצון החיצוני נובע מהעיסוק בספרים ובסופרים.

הספרים מספרים לנו, שיש לו לאדם רצון פנימי מאוד, רצון שהוא לא חש בו. ברצון הזה נמצא "ל"ב האבן" או "אין עוד מלבדו", שהם פנים ואחור של אותו דבר הנסתר ממנו, ואליו נבצר ממנו להגיע. ברצון הפנימי הזה נמצא "האני" האמיתי, והוא נמצא שם בהתחלה כמו בסוף, בגמר התיקון. אבל הוא אינו נגיש לאדם כלל, לא בהרגשה ולא בידיעה. ביכולתו של האדם להגיע רק לרצון התיכון ולרצון החיצון.

לכן מה שקובע את דרגת האדם הוא התייחסותו לפער בין הרצון התיכון, שהוא הרצון האמיתי במדרגה שאדם נמצא בה, לרצון החיצון, שהוא המדרגה שאליה האדם שואף להגיע. הרצון החיצון אמנם משתנה כל הזמן, כי האדם מדמיין לעצמו כל פעם אחרת את המדרגה שאליה הוא שואף. אבל בסופו של דבר הרצון החיצון צריך להשתוקק להיות העתק של הבורא, כדי שהאדם ירצה להידמות אליו. את הרצון הזה מקבלים מספרים וסופרים.

מתי מתגלה הרצון התיכון ומתי הרצון החיצון?

מערכת היחסים בין הרצון התיכון לרצון החיצון, איך האדם מתייחס לשני הרצונות הללו, היא החשובה.

הרצון התיכון לעתים נגלה, ואז ברור לאדם מי הוא. זה קורה, נניח, בזמן שאדם נמצא בנפילה, ברגע שבו הוא פתאום רואה את עצמו וממש נדהם ומזדעזע ממה שראה. אז נגלים לפניו הרצונות התיכוניים האלו.

הרצונות החיצוניים נחשפים בזמן העלייה, כשעל האדם פועל אור העליון, והוא רואה מה היה רוצה להיות, כאילו במנותק מהרצון התיכון.

ואם האדם מבקר את שני הרצונות הללו יחד, הוא יכול להתייחס אליהם ולבחון היכן הוא נמצא אל מול שני סוגי הרצונות או לבדוק את יחסו לרצונות הללו מתוך מצב של ניתוק משניהם.

מה גורם לאדם לברוח מהמערכה?

ישנן סיבות רבות לכך שאדם בורח מהמערכה, אבל בסופו של דבר הן מתלכדות לכלל סיבה אחת, והיא שהאדם לא מקבל די תמיכה מהסביבה. בעל הסולם אומר, שאדם כזה לא מימש את הבחירה החופשית שלו להצטייד בתומכים מהסביבה ובתמיכה מספרים או באמצעות לימוד. לא משנה באיזו סביבה פיזית הוא נמצא, הוא יכול לשהות ליד רב גדול מאוד, בסביבה חזקה מאוד, ועדיין לברוח. תלוי כמה האדם נקשר אל תומכיו.

"סביבה" היא לא המקום שבו אדם נמצא, ואפילו תהיה זאת סביבה של קבוצת אנשים טובים וחזקים, שמשפיעים עליו. ההשפעה על אדם אפשרית רק אם הוא רוצה להיות מושפע ומניח להשפיע עליו. חוק הוא שאין כפייה ברוחניות. אדם לא יכול להשתנות בכפייה מבחוץ. הוא משתנה ומושפע על פי רצונו, ואז זאת לא כפייה.

"אין כפייה" הוא לא רק איסור שיש לעמוד בו, לא ניתן לכפות דבר גם אילולא היה איסור על כך. אפילו ירצה אדם שיכפו עליו ויבקש מחבריו לעשות זאת, ואפילו יכו אותו מכות נמרצות, איש מבחוץ לא יוכל לעשות זאת. אפילו לא האדם עצמו, הרוצה לכפות על עצמו להשתנות.

כל שינוי יכול להתרחש רק מתוך הסכמת האדם, מתוך נכונותו ובחירתו החופשית. הוא ישתנה ככל שיפתח פתח לאור להיכנס פנימה. מבחוץ יש אור אין-סוף - קבוצה גדולה, רב גדול, חברותא, אפילו "חברה קדישא" של רבי שמעון. אבל רק עד כמה שאדם יפתח את עצמו, כך תוכל החברה להשפיע עליו. ואם לא יפתח פתח, חבריו יוכלו לשבת סביבו, לדון, לעשות מעשה, אש תבער ביניהם, ועליו היא לא תשפיע כלל. הוא יהיה קריר ואדיש, ישתה עוד כוס קפה, יישב איתם עוד קצת, ודי. עם כל רצונם הטוב הם לא יוכלו להשפיע עליו.

לכן כותב בעל הסולם ב"מאמר לסיום הזוהר", שהכול תלוי בכמה שתלמיד משמש לרבו. הכוונה היא לכמה אדם משמש לקבוצה, כי מידת ההתמסרות הזאת היא הפותחת את הפתח לרב או לקבוצה שיוכלו להשפיע לו בחזרה. זה נקרא בחירה חופשית.

"בחירה חופשית" היא אותה מידה שבה האדם מאפשר לסביבה הטובה להשפיע עליו. על האדם לעשות חשבון נפש ולבדוק כמה באמת הוא מתייחס לסביבה כדי שיזכה לקבל ממנה כוחות. מידת התקדמותו של האדם תלויה בכוחות שהוא מוכן לקבל מהקבוצה.

ומה אם אדם מיואש ולא מניח שיעזרו לו?

אם אדם מיואש ולא מניח שיעזרו לו, אין דבר שאפשר לעשותו. קיימת אפשרות לקשור אותו, אבל זה אפשרי רק אם יש הסכמה כזאת מראש, ואז מתייחסים אליו כמו לחולה הכפות למיטתו. ייתכן שצריך לקשור אותו ולחכות עד שמלמעלה ישתנו הזמנים, מה שאינו תלוי לא באדם ולא בחברה. אמנם הוא ניתק את עצמו מהחברה והסתגר מפניה, אך ישנו מנגנון מלמעלה שמשנה את המצב, ועל החברה להתייחס לאדם כזה בהתאם, ולחכות שיסכים לקבל עזרה.

מתי מסכים אדם שהחברה תשפיע עליו?

הסכמה של אדם שהחברה תשפיע עליו ניתנת מחוסר ברירה, כשהוא מתאכזב מכוחותיו שלו. ב"פרי חכם - אגרות" כותב בעל הסולם, שאין רגע מאושר יותר בחיי אדם, מהרגע שבו הוא מתייאש מכוחותיו ותרופה אין, כי אז הוא זכאי לתפילה אמיתית, מעומק הלב.

מלכתחילה אדם מתנגד להשפעה חיצונית. טבעו לא מתיר לו להסכים לכך שאנשים אחרים ישלטו בו. הוא פונה לחברה באין ברירה, כמו חולה אנוש שמגיע לבית חולים, נשכב על המיטה ומניח לרופאים לטפל בו, לעשות מה שצריך, לנתק אותו מרגשות, להרדימו, לפתוח את גופו ולעשות בו ככל העולה על רוחם.

רק הכרת הרע מביאה להסכמתו. רק כשהוא אינו מסוגל עוד. לפני כן האדם יתנגד, כי "האני" שלו נברא עצמאי, קיים רק בפני עצמו ומרגיש את עצמו אחד ויחיד בעולם. ואם אכן הוא היחיד שקיים בעולמו, ואין עוד דבר מלבדו, איך יוכל למסור את עצמו לידי מישהו אחר?

לאיזו תפילה שייכת השתוקקות לגשם?

השתוקקות לגשם, של עובדי אדמה בנגב, למשל, היא תפילה, אבל לא תפילה המשתייכת לעוסקים בעבודה רוחנית, גם לא לתפילה תיכונה. אצל מי שהולך בדרך הרוחניות התפילה התיכונה משתנה כל הזמן, ומשפיעים עליה כל המאורעות שעוברים עליו.

אם אדם יכול להרגיש בלבו רק תפילה אחת, הוא נקרא דומם דקדושה. אם הוא בכלל לא מחשיב את לבו כתפילה, הוא סתם אורגניזם חי.

היכן נמצאת הנקודה שבלב ואיך היא משפיעה על התפילה?

הנקודה שבלב היא פנימית, ולמעשה היא אינה נקודה כלל, אלא מערכת שלמה. כמו, להבדיל, וירוס מחשב, שהוא אינו סתם הפרעה נקודתית, אלא תוכנה מיוחדת שיודעת בדרכה שלה לחבר את מרכיבי חומרת המחשב, כך שהיא מקלקלת בו משהו. לתוכנה הזאת יש מבנה וחוקיות משלה, שהגו אנשים בעלי מוחות מפותחים. גם וירוס בגוף וגם תאים סרטניים הם תוכנות ביולוגיות שלמות, המתפתחות בצורה הרסנית.

אנחנו נוהגים לומר, שהנקודה שבלב היא סתם נקודה, מין רצון שאדם מקבל פתאום מלמעלה, איזה ניצוץ מהבורא, מכלי השפעה, שנכנס לתוך האדם. אבל בעצם הנקודה היא מנגנון, מערכת בפני עצמה, שלאט לאט מתגלה בתוך לבו של האדם.

לא מובן למה דבר נמנה או לא נמנה. הרי אדם צריך לספור מה יש לו, עליו לדעת איפה הוא עומד, כמה עשה וכמה עוד יוכל לעשות. גם ב"שולחן ערוך" יש חוקים המחייבים לספור וחוקים האוסרים לספור, וכולם שייכים לעבודה רוחנית. הכול תלוי במגמה, בכוונה של מי שסופר משהו.

הרצון לקבל נוצר בנו מלכתחילה עם הכוונה על מנת לקבל. אם אדם לא ניגש אל הרצון לקבל במטרה לתקנו, אסור לו לספור אותו ולשהות בו, כי בכך הוא מאבד את כוחותיו, נמצא בשליטת הרצון לקבל על מנת לקבל, ומתרחק ממטרת הבריאה.

אבל אם האדם בודק את שני הצדדים, קודם קו ימין ומשם קו שמאל, חובתו לספור מה יש לו בקו שמאל וכמה הוא יכול לקחת משם ולתקן, מפני שהגישה שלו היא כבר יצירתית ומועילה להתקדמות ולתיקון, ואז חובה לספור. לכן הכול תלוי במגמה, בגישה לרצון לקבל, ולפיהם מותר או אסור למנות.

לאן צריך אדם להסתכל?

על האדם להסתכל רק לתוך עצמו, על התכונות שלו, ולא על העולם ועל האחרים, שממילא הוא לא מבין אותם. וגם כשאדם מסתכל לתוך עצמו, עליו להסתכל מזווית ראייה המכוונת לתיקון מה שיש בו. אם אדם אינו מסוגל להסתכל על עצמו מהזווית הזאת, אל לו להסתכל במה שיש בו. לפני כן עליו להכין את עצמו להתבוננות נכונה.

כל הספקות, הפחדים והזהירות עוזרים לאדם להרגיש בדיוק את מקומו ובמה הוא מצויד.

איך צריך להתייחס להרגשה?

כתוב שמטרת הבריאה היא "להיטיב לנבראיו", כלומר המטרה היא דווקא לחוות תענוגים, להרגיש טוב ומיטיב. הדרך שלנו היא תיקון כלי ההרגשה, שהם כלים שנועדו להנאה. אבל עד שלא יסיים אדם את עבודתו ויגיע לגמר התיקון, עליו לפקח על ההרגשה שלו ללא הרף, שלא תטעה אותו. כל עוד אין לאדם מסַכים, ההליכה בעקבות ההרגשה מביאה אותו לשימוש מופרז ברצון ליהנות על מנת לקבל.

לכן חייב אדם כל הזמן לפקח על עצמו ולהשגיח כמה ואיך הוא משתמש ברצון ליהנות, אחרת לא יוכל לצאת מכלים דקבלה. אי-אפשר לקבוע דבר לפי הרגשה טובה או הרגשה רעה. כמו בדוגמה של בעל הסולם, אדם שיש לו שחין, והוא כל הזמן מתגרד, הגירודים מענגים אותו, אבל התהליך עצמו מביא לזיהום ולמיתה.

עד שלא גומרים את כל התיקונים, גם בעולם הזה וגם במדרגות הרוחניות, אסור להיוותר אפילו לרגע אחד בלי פיקוח של השכל ובלי לקשור את השכל עם מטרת הבריאה: מה קורה לי עכשיו? מה אני עושה?

אלא אם כן יפעל אדם במטרה ברורה להשתחרר מכל ההגדרות, מכל הסדרים, וללכת לאיבוד, כמו בפורים. גם בפורים זה נעשה באופן מכוון, אחרת אין בכך שום תועלת. אי-אפשר לוותר לחלוטין על הפיקוח.

האם ההימצאות המתמדת בשליטה אינה הורסת את השמחה?

שמחה נובעת מכך, שבכל רגע ורגע אדם רואה, בעזרת הביקורת התבונית, המטרתית, היכן הוא נמצא. לא משנה אם יוכל או לא יוכל לתקן את המצב, חשוב שהאדם מרגיש אותו, חש אותו, מתרשם ממנו. ההתרשמויות הללו הן סימן בשבילו שהוא עובר את המצבים והולך קדימה.

האם חברה מעניקה שכל?

החברה אינה מסוגלת להעניק שכל. שכל בא כתוצאה מיגיעה. על החברה לספק רק התרוממות למטרה. אחרי שאדם קיבל התרוממות והוא עובד עם ספרים וסופרים ועובד עם החברה, מתוך היגיעה הזאת בא השכל.

האם התרוממות היא יראת שמים?

התרוממות לבורא ורצון לכוונה על מנת להשפיע לו, נקרא בכללות "יראת שמים". אם אדם מפחד מהבורא, הוא מפחד ממנו על מנת לקבל. יש לו יראת מכות, יראת ייסורים, ולא יראת שמים. הוא לא מפחד מהבורא, הוא מפחד מהייסורים שיקבל ממנו, כמו ילד המפחד לקבל מכות מאמא. הוא לא מפחד מאמא, הוא מפחד מהמכות שלה.

לא מדובר על פחד מייסורים, אלא על פחד מהבורא, פחד שמא לא אוכל לתת לו, פחד לנתק את עצמי מכל העניין. זה נקרא "יראת שמים". אחרת זה נקרא "יראת מכה", הפחד מהמכה, ולא מהשמים, אף על פי שגם מכה באה מהשמים.

מהו פיקוח עם השכל?

יש "מוחא" ויש "ליבא". מוחא הוא מצב של פיקוח שכלי תמידי, מגמתי, שנועד למטרה מסוימת, בדיקת האדם את מצבו ואת מה שעובר עליו. זהו מעין מנגנון ביקורת שבעזרתו אדם רואה את עצמו מהצד. הוא יכול להיות משותק, לא מסוגל לעשות דבר או לזוז, גופו מת, אבל הוא רואה, מרגיש, יודע, נמצא בהכרה שזהו מצבו. או שאדם נמצא בבלבול, לא מרגיש דבר, לא יודע מה הוא אומר, לא מסוגל לייצב את הראש, לסדר את המחשבות, אבל הוא מבקר את מצבו ומודע לו.

היכולת להסתכל על עצמו מהצד עוזרת לאדם ללמוד את עצמו, מי הוא ומה הוא. אם אדם מעתיק על עצמו את תכונות הבורא, הוא מסתכל על עצמו מצד הבורא, ואז לאט לאט הוא מתחיל להזדהות עם התכונות שקנה מהבורא, ואת התכונות שלו עצמו הוא מתחיל לראות כ"פרעה", ככוח זר שבו.

איך אפשר לקנות את תכונות הבורא בלי עזרת הרגש?

אי-אפשר להיות שרוי רק ברגשות. איך אפשר להשוות בין הרגשה אחת לאחרת ולדעת מי מהן אמיתית? יש לבקר בעזרת השכל. ישנם טוב ורע; מר ומתוק; אמת ושקר. מר ומתוק הם ביקורת רגשית. אמת ושקר הם ביקורת תבונית, שכלית. אם אדם רוצה להבדיל, הוא חייב להיעזר באמות המידה של אמת ושקר, ולא של מר ומתוק, המסיטות אותו למצב הפוך מקדושה.

נכון, טוב לדעת מה זה ההפך מקדושה, אבל גם בשביל לדעת את ההפך צריך להיעזר בשכל, ולא רק באמות מידה חושיות כמו מר ומתוק.

מה יעזור לאדם לשלוט ברגש באמצעות השכל ?

רק הפחד יעזור כאן, ושום דבר אחר פרט לו. היראה יכולה להיות גם יראה מאיבוד המטרה, אבל בסופו של דבר, חוסר הטעם בחיים, התהייה "מה הטעם בחיינו" היא המחייבת אדם להפעיל את שכלו יותר מאת הרגש שלו. אדם שמרגיש שאין לו דבר בחייו, שהוא לא משיג תענוגים, פונה לשכל כדי להשיג לעצמו מצב טוב יותר.

מה הם קו ימין וקו שמאל, אם לא פיתוח ההרגשה?

קו ימין וקו שמאל הם יחסיים. בזמן ההכנה איננו יודעים מה הצורה הרוחנית של קו ימין וקו שמאל. רק אם יש לנו רצון על מנת לקבל ועל מנת להשפיע, על מנת להשפיע נקרא "ימין" ועל מנת לקבל נקרא "שמאל", וגם הם נחלקים לכל מיני אופנים. אבל למטה ממחסום, כשהכול עדיין ב"לא לשמה", ימין ושמאל הם בזמן רוממות. הקניית רוממות לבורא נקראת "ימין", הקניית רוממות למה שדורש הגוף נקראת "שמאל".

בזמן שעדיין איננו יכולים לעסוק בקו ימין וקו שמאל, העיקר הוא לברר. כל העבודה שלנו היא בירור שכלי. אם הבירור יכול להתקיים יחד עם רגש, אדם יעשה בשעה עבודה שאנשים רגילים עושים בשבוע. זאת הסיבה לכך שקריאת מאמר בקבלה ושיחה עליו מעייפות מאוד. העבודה המהירה דורשת הרבה אנרגיה.

מה ההבדל בהרגשה בין להיזרק ב"כף הקלע" מהקצה לקצה, לבין "עובָּר" שרואה מקצה עד קצה?

ההבדל הוא עצום. "עובר" רואה מקצה עד קצה, מפני שהוא מבטל את עצמו, ואז מה שעובר עליו לא משנה, הוא פשוט נמצא במצבים שעוברים עליו. ואילו האדם העובר מצבים מקצה לקצה, כלול בהם, נכלל בהם ומתפעל מהם.

"עובר" לא מתפעל, יש לו מסך. הוא עובר אפילו מצבים קיצוניים בלי שהם ישלטו בו. אבל כשעוברים ב"כף הקלע" ממצב קיצוני אחד למשנהו, נכללים במצב הזה, טובעים בו. כל מצב ומצב שולט באדם, וזאת כדי להראות לו עד כמה הוא חלש וחסר אונים.

איך אפשר לשלוט ברצון שאי-אפשר לתקנו?

רצון שאדם אינו מסוגל לתקן, אל לו להשתמש בו בכלל או להשתמש בו בידיעה שהרצון הזה נשאר לא מתוקן. חובה על האדם להגיע למצב שיתקן אותו. צריכה להיות ביקורת.

האדם בעצמו לא יכול לתקן רצון. אלא היגיעה שלו מביאה שינוי מלמעלה, הארה, אור המחזיר למוטב, והאור מתקן. בלי האור, בכפייה, אדם לא יכול לתקן דבר.

אדם חי חיים רגילים, אפורים, ופתאום הוא מתחיל להרגיש בתוכו קליל כמו ציפור. הוא חש מעין התאוששות, התרוממות, שהיא התרוממות פנימית אל הרוחניות. פתאום, בלי לדעת מהיכן, הוא מקבל רוח חיים חדשה. אתערותא דלעילא לא באה פתאום, אלא באה אחרי שאדם הכין את עצמו לקראתה.

לאדם יש עבודת הכנה. בעבודת ההכנה הזאת הוא מכין את הכלי שלו להרגיש את גמר התיקון. כל המדרגות, כל המצבים שלנו, קיימים בגמר התיקון, ואנחנו נמצאים בגמר התיקון. כדי שיוכל להרגיש את גמר התיקון, האדם בונה בתוכו לאט לאט כלי הרגשה, וככל שהוא מתקן אותם, רגישותם גוברת והוא מרגיש את מקומו ביחס לגמר התיקון. הוא כביכול נפתח ונפתח אל המצב היחיד הקיים, רואה ומרגיש ממנו עוד קצת ועוד יותר, לפי התיקונים שלו.

האם ייתכן מצב שבו עבודת ההכנה אינה מסתיימת?

ברוחניות אין מצב שבו לא גומרים את העבודה. צריך לגמור את כל העבודה של כל המדרגה, אחרת אי-אפשר לעבור למדרגה הבאה. אי-אפשר להצליח או לא להצליח.

לכן הבעיות שמרגישים בדרך הן לא בעיות פנימיות, אלא בעיות שנועדו לחדד כל מיני הבחנות פנימיות. האדם נתקע או נכשל במשהו רק כדי שירגיש, יבין, יבליט תכונה מסוימת; כדי שאדם ירגיש הבחנות פנימיות. אין כאן עניין של כישלון. הכישלון מצביע על משהו שאותו יש לברר במיוחד.

אין רע מלמעלה. האור שמאיר לא מביא רע, הוא מגלה את המקומות הדורשים תיקון. עד שלא מתרחש התיקון, ההרגשה היא לא נעימה.

מה פירוש שכל יום צריך להתחיל מחדש?

"היום" ו"אתמול" הם שני כלים. לדוגמה, אתמול אכלתי ארוחת ערב והרגשתי "מפוצץ". בכלל לא חשבתי שהיום ארצה לאכול. אבל עברו כמה שעות, והיום אני כבר לא מרגיש שאתמול אכלתי. מה קרה? הרצון התחדש, וברצון החדש אני מרגיש חוסר תענוג. זה נקרא "יום חדש". "יום" נקרא אפשרות ליהנות, אפשרות למשוך אור, לגלות את האור.

לכן, ברוחניות אין יום הדומה לחברו, ואין לילה קודם דומה ללילה הבא אחריו. ברוחניות הרצון הוא לא אותו רצון, ואילו בגשמיות הרצון הוא אותו רצון. כמו שרציתי אתמול, אני רוצה היום. הרצון חוזר על עצמו, כי גשמיות היא דומם, לעומת רוחניות. גשמיות היא נפש, ורוחניות היא רוח, משהו דינמי, שנע וזז.

לעתים נדמה ברוחניות שהרצון הוא אותו רצון, שנתקלים באותה בעיה וכביכול צריך לעשות אותו תיקון. הכל נראה חוזר על עצמו בלי סוף. אבל המקובלים אומרים שזה לא כך, כל יום הוא "יום חדש", בירורים חדשים ורצונות חדשים.

ובאמת, אחרי כך וכך "ימים", בירורים רבים - לא ניתן לדעת מראש כמה - האדם מגיע לסוף הבירורים, ואז יש לו כלי שלם, ובכלי המתוקן הזה מתגלה רוחניות. לכן כתוב: "יהיו בעיניך כחדשים", מתחילים להבחין שכל פעם באה הבחנה חדשה, רצון חדש.

ההבחנות האלה באות בדרך כלל בדרך לא נעימה, הן לובשות צורה של בושה, של פחד, של כישלונות הנובעים מעייפות, מחוסר כוחות, מחוסר סבלנות. אבל בעיקר הן מופיעות בצורה של פחדים, כי המצווה הראשונה היא "יראה", שרוצים להביא את האדם מיראה בהמית ליראה אלוקית. לא שיתיירא מזה שיהיה לו רע בעולם הזה ובעולם הבא, אלא שיפחד מהבורא, שיתהה אם הוא קשור אליו, אם יש בידו משהו להחזיר לו.

כל התיקונים הראשונים נעים סביב פחד, סביב יראה. באמצעות הפחדים בעולם הזה, או פחדים כביכול, מביאים את האדם לפחד רק מהבורא. אבל לא מהבורא, אלא מכך שאני לא קשור לבורא. ולא מכך שאני לא קשור לבורא, אלא מכך שאולי לא אוכל להחזיר לבורא, לתת לו. בזאת מתמצים כל הסיבוכים של חיינו.

זה השלב הראשון, ורק אליו רוצים להביא אותנו. השלב הזה לוקח שנים מספר. אצל כל אחד הוא לובש צורה אחרת. אחד חושש ממנהל העבודה שלו, אחר מכעס השכנים עליו, שלישי דואג שמא עשה דבר שלא ייעשה ורביעי מפחד ממשפט שמתנהל נגדו. יש אין-סוף גורמים כאלה. לבורא יש מבחר עצום מהם, ולעולם אי-אפשר לדמיין אילו פנים זה ילבש. אדם יכול להכין משהו עשרים שנה קודם לכן, ורק עכשיו הוא פתאום צץ ועולה.

איך מתרחש המעבר מפחד בהמי לפחד שלא נוכל להשפיע?

כל הפחדים כרוכים זה בזה בתהליך מסוים של פחד בתוך פחד בתוך פחד. הפחד יכול להתחיל כפחד ממשטרה, אחר כך להפוך לפחד מדבר אחר, וכך הלאה. אבל הפחד ממשטרה יורד מלמעלה, מהמקום שבו דבוקים עם הבורא, שם הפחד הוא שלא נוכל להשפיע לבורא. המקום שבו נמצאים בגמר התיקון, שם שורש הפחד.

משם, דרך הרבה דרגות, יורד מצב מסוים, שמתלבש בעולם הזה כפחד ממשטרה, כפחד מבושה, פחד מכישלון, ועוד. והאדם שוקע בפחד המדומה הזה, בדיוק כמו שמפחידים ילד קטן שיש דוב בחוץ.

בדרך כלל, הסכנה אינה אמיתית ואין סיבה לפחד. ואף על פי שאדם מבין בשכלו שאין ממה לפחד, בכל זאת בכלי ההרגשה שלו הוא מפחד. הפחד הוא רגשי והוא לא יכול לעשות דבר נגדו. לא משנה שגם השכל וההיגיון שלו וגם אנשים סביבו אומרים לו שהכול שטויות, הוא נמצא בכלי הזה וחי בו.

וכך אדם שקוע בכלי ההרגשה הזה ולא מסוגל לעשות דבר, עד שהכלי מתחיל להיפתח לאטו, ומיגיעה בספרים וסופרים וקבוצה הכול מתחיל להתגלגל, והוא נכנס עמוק פנימה למקור הפחד. שם מראים לו ששורש הפחד מהמשטרה קשור בכלל לבורא. ואז הוא מבין שהבורא גורם לו את הפחד הזה, כדי שיפחד ממנו. וכך האדם מתחיל לפחד מהבורא.

ואז מתחיל הבירור מה פירוש לפחד מהבורא. אדם מתחיל לשאול את עצמו בשביל מה הבורא מכניס בו פחד ממשטרה, ומבין שהוא עשה זאת כדי שיתהה על השאלה מה חזק יותר, משטרה או בורא. הוא עדיין לא קושר ביניהם. יש לו כביכול שני סוגי פחד, פחד ממשטרה ופחד מהבורא, והוא תוהה מי מהם חזק יותר. תהליך של בירור כבר צומח בתוכו, האם הבורא הוא הסיבה למשטרה, או משטרה ובורא הם שני כוחות נפרדים.

הבירור הפנימי הזה נמשך והולך, עד שאדם מגיע להכרה שהכול בא מהבורא. שני הפחדים מתיישרים לקו אחד, לא עוד שני אובייקטים של הרגשה, אלא אובייקט אחד, העליון והיחיד, הבורא. וכך מתחיל האדם להתבונן בבורא מתוך פחד. הוא חושש שאם הוא יעזוב את הבורא, הוא יתחיל שוב לפחד ממשטרה. מתוך שיקולי כדאיות הוא מעדיף לפחד מהבורא.

כך מתחיל האדם לראות שורש עליון עוד יותר. הוא מבין שהבורא נתן לו את הפחד הזה לא כדי שיפחד ממנו, אלא כדי שיהיה קשור אליו. לשם מה לו להיות קשור לבורא? לא כדי שהבורא יפחיד אותו, אלא כדי שיביאו לדבקות עמו, לאהבה. וכיוון שחוק האהבה הוא נתינה, מתחיל להתרחש באדם תהליך חיפוש פנימי אחרי תשובה לשאלה, איך לתת משהו לבורא. ואז, ברגע שבו אדם חושב על נתינה, נעלמים לגמרי כל הפחדים, כל ההפרעות, כי הם הניגוד של השפעה.

איפה מתרחש התהליך שפחד בהמי הופך לפחד אלוקי?

המעבר מפחד רגיל לפחד מהבורא, אותו פחד שאולי אני לא משפיע לו, לאו דווקא מתרחש בזמן פחד, אלא עשוי לקרות מתוך כל הרגשה, אפילו סתם תחושה לא נעימה. כי כל הרגשה לא נעימה היא כרוז מלמעלה, הקורא להגיע לשורשה. שם עומד הבורא ושולח לאדם את התחושות הלא נעימות.

למה הבורא שולח תחושות לא נעימות? הבורא לא שולח תחושות לא נעימות. הוא שולח לאדם רמז כלשהו מאותו מצב שלו מלמעלה. הוא רוצה שהאדם יתקשר למצב הזה שלו למעלה, מצב גמר התיקון, היכן שנשמתו נמצאת ושרויה בכל טוב.

הבורא שולח לאדם פרט מסוים מהמצב הטוב הזה, אבל אחרי שהפרט הזה עובר דרך כל העולמות והדרגות עד שמגיע אל האדם, הוא מורגש אצלו כרע, כי האדם נמצא בהופכיות הצורה, בכלים הפוכים לבורא.

ואז, על ידי עבודה ויגיעה ב"אין עוד מלבדו", ועם כל המאמצים שאדם מתאמץ, לאט לאט הוא מגיע לפתרון הנכון, ורואה איך המצב הזה בא מהמקור שלמעלה, כדי ללמדו. התובנה אינה קופצת לראשו סתם כך, הוא משיג אותה אחרי כל מיני בירורים פנימיים נוקבים שערך עם עצמו, שהם דרכים שונות של הרגשה שאינן נלמדות בשום מקום אלא מתוך ניסיון.

האם ניתן לדרג את סוגי הפחד?

כל פחד ופחד עומד בפני עצמו. אבל בדרך כלל, כל אחד מהפחדים חושף דרגה גבוהה יותר של פחד, פחד נעלה יותר, פחד מדברים רוחניים. הדרגות עולות מפחדים בהמיים לפחדים אנושיים לפחדים אלוקיים, רוחניים. למשל, בדרגה התחתונה ביותר אדם מפחד ממכות, אחר כך הוא מפחד ממוות, אחר כך הוא מפחד מבושה, לאחר מכן הוא כבר מפחד מהרעיון של לקחת אחריות על קבלה עצמית, ולבסוף הוא מתחיל לפחד מדברים הקשורים יותר לבורא.

האם מחשבה על הבורא תמיד מפיגה את הפחד?

לא. אם אדם לא קושר את הפחד לבורא, ולא רואה שהבורא הוא מקור הפחד והוא שגורם לו את הפחד כדי שיתקשר אליו ויחשוב מה לתת לו, האדם לא בירר את מקור הפחד, והפחד נותר בעינו. המאמר "אין עוד מלבדו" (בעל הסולם, ספר "שמעתי", מאמר א') הוא מאמר היסוד הדן בכל המצבים האלה.

למה ניתנה "תורה?" "תורה" ניתנה כדי להגיע לידי מעשה. מה זה "לידי מעשה?" בנפש האדם, בנשמה, ישנם תרי"ג חלקים. מלכתחילה כל תרי"ג החלקים האלה נמצאים בנו כשהם מקולקלים. יש לתקן כל חלק וחלק, ואז נקרא לקיים תרי"ג עיטין "עצות".

אם אכן מקיימים תרי"ג עיטין, מתקנים כל חלק וחלק מתרי"ג חלקי הנשמה, בהתאם לכך מקבלים בכל חלק וחלק של הכלי הזה את האור המופקד כנגדו. זה נקרא שזוכים לתרי"ג פקודין, פקודות, הפקדות של האור. זאת אומרת, מתקנים את הכלים וממלאים אותם באורות, את כל התר"ך, תרי"ג מצוות ועוד שבע מצוות דרבנן, כל תר"ך חלקי הנשמה, והם נקראים "מעשה".

את התורה, הלימוד, היגיעה יש להביא לכלל המעשה הזה, ואז זוכים לקבלת התורה. מהי "קבלת התורה"? האור הכללי הממלא את הנשמה באין-סוף. האור הזה נקרא "קב"ה", כי מתוך זה הכלי מרגיש את הבורא. מחוץ לכלי אי-אפשר להרגיש. ה"תורה" הוא אותו האור הנחלק בנשמה הכללית לתרי"ג חלקים, או ל-600 אלף חלקים, ו"מצוות" הן התיקון של כל חלק וחלק.

במצבו הסופי, בגמר התיקון, הופך הכלי מותאם לאור הפרטי שממלא אותו בכל חלק וחלק שלו, ולאור הכללי שמיועד לתיקון הכללי. ואז זה נקרא "ישראל אורייתא וקוב"ה חד הוא".

מי זה הבורא?

כל תכונה מקולקלת באדם עומדת כנגד תכונה מתוקנת בבורא. האדם יכול לדעת מי זה הבורא רק אם תיקן את התכונות המקולקלות שלו לעל מנת להשפיע. אדם יכול להכיר רק מה שמתלבש בכלים שלו. הוא אינו יכול להיות מקולקל ולהכיר את הבורא. אם אדם מתוקן, הוא מכיר את הכלים המתוקנים שלו, ואז הוא מכיר את הבורא.

הכול תלוי במידת השתוות הצורה לבורא. האדם מכיר לפי הכלים שלו מי הוא הבורא. הוא לא מרגיש את הבורא, הוא מרגיש את הכלים המתוקנים של עצמו. זה נקרא "כל הפוסל במומו פוסל". אדם מעריך משהו רק לפי מידת התיקון של הכלים שלו.

למה המטרה מכונה "דבקות בבורא" ולא "תיקון נשמה"?

המטרה מכונה "דבקות בבורא" ולא "תיקון נשמה", מפני שהיא רכישת מצב מסוים, ותיקון הכלים אינו מצב, אלא אמצעי. נכון שיש לטפל בתיקון הכלי, אבל העיקר הוא המטרה שלשמה הוא מתוקן.

תיקון בלי הבנת משמעותו, אינו תיקון. אפשר להיות סתם אדם טוב, אבל התורה לא דורשת את זה. התורה דורשת להגיע לדבקות, להתאמה, להיות "אדם" מלשון "אדמֶה לעליון".

אם אדם אינו יודע מי הוא הבורא, איך יידע מה לתקן?

רק "ממעשיך הכרנוך". אדם זקוק לחוות התגלות מסוימת של הבורא כדי להידמות אליו, כדי לדעת מה עליו להיות. אם הוא דורש לשם כך את התגלות הבורא, הבורא מתגלה לו. לכך קוראים "מלא לשמה יבוא לשמה".

האדם רוצה שהבורא יתגלה אליו כדי שיהיה לו טוב, אבל עם הגילוי מתפתח בו יחס לבורא, הוא מעריך אותו, רוצה בו, ואז הבורא נפתח אליו. הבורא נפתח בדיוק במידה שבה ההתגלות מתקנת את האדם, ולא סתם ממלאת אותו.

"מתקנת", הכוונה היא שאדם רואה את תכונות הבורא, ולא את התענוג שבא ממנו. ב"אור התיקון" הבורא משפיע לאדם את גדלותו. הוא מראה לאדם את התכונה שלו, כמה היא טובה, והאדם רואה שהמידה הזאת טובה, שהיא עליונה ממנו.

התגלות הבורא מתרחשת בשני אופנים: או כמתקנת או כממלאת את האדם. בהתאם לכך צריך לדרוש מהבורא את אופן ההתגלות. התפילה הנכונה היא קודם לדרוש תיקון, ואחר כך התמלאות. כך לומדים ב"תלמוד עשר הספירות".

מהי הפעולה הראשונה הנדרשת מהאדם?

אי-אפשר לחייב את האדם לפעול פעולה, כי כל פעולה היא רצונית, היא באה מתוכו, במאמץ נפשי. המאמץ או הפעולה הנדרשים נולדים באדם כתוצאה מהטבע המקורי שלו וממידת האור שבאה אליו מלמעלה.

אין פירושו של דבר הוא שהכלי רוצה פתאום להשתנות, שיש לו איזו עביות ורשימו, כלומר כיוון ובחירה מה לרצות, איך לממש את הרצון, וכביכול בשילוב עם האור שבא אליו הוא בוחר להשתנות. לא כך זה קורה. האדם אינו יכול לקבוע מה רצונו לעשות. כל רגע ורגע כבר חתום. אבל אם ירצה בעתיד להשתנות, ניתנת לו רק בחירה אחת, בחירה בלימוד. על ידי לימוד בחברה הוא מוסיף לעצמו רצון ממנה, רצון שאינו שלו.

איזה רצון נוסף מהחברה?

מהחברה ניתן להוסיף רצון לאלוקות. זה כל עניין השבירה להרבה חלקים. אם הנשמה הכללית לא היתה מתחלקת, לא היתה לאדם אפשרות לקבוע דבר. הנשמה במצבה המקורי היא כלי אחד מלא באור שהכול בו חתום, שהכול בו בא מלמעלה, גם רשימות, גם אורות, גם רצונות, וכשהאור היה מסתלק, היא היתה נשארת כפי שהיא, אך נטולת אורות ונטולת רצון. היא היתה נופלת ומתקלקלת גם כחלק אחד. אחר כך היה בא האור ומעורר אותה, מעורר את הכלי, והכלי היה מתחיל לנוע.

אלא שהתחלקות הנשמה הכללית להרבה חלקים מעניקה לאדם אפשרות, במישור שלו ולא למעלה, לעשות פעולה יחידה בבחירה חופשית. מפני שהפעולה היא ברמה שלו, והוא יכול לקחת מיתר החלקים תוספת רצון, זאת אומרת, התפעלות מהם. רצון מקורי של חלקים אחרים אי-אפשר לקחת.

את משמעות "האני", תשובות לשאלות מי אני, מה אני, איך הבורא נותן לי, האדם עצמו לא קובע. זה הכלי. אי-אפשר לשנות את תכולת הכלי ולקבוע איזה אור יבוא אליו.

האור שבכלי קובע את מצבו של האדם, מה הוא חושב, מה הוא רוצה. הבחירה החופשית היחידה שיש לו היא להתפעל מהכלי הסמוך אליו, מפני שהם מחוברים יחדיו בשורש. אם לא היו מחוברים שם, לא היתה לאדם אפשרות אפילו להתפעל מחברו.

שני כלים שהיו מחוברים יחד בשורש נפרדו זה מזה כשירדו לעולם הגשמי, וכאשר הם רוצים להתחבר, להידבק במשהו, הם עושים כביכול פעולת התחברות, כמו בשורש. כביכול מאחדים את שני הרצונות, ועושים מהם רצון אחד. אם לוקחים מחבר רצון כביכול מתוקן, השתוקקות לרוחניות, רצון לבורא, לא חשוב עד כמה הוא מתוקן, אנו כאילו מחברים למעלה את שני הכלים יחד.

רק הפעולה הזאת נתונה לבחירתו החופשית של האדם, וכתוצאה ממנה נוצרים באדם שני כלים, נוסף לו גם הרצון של החבר. ואז הוא מזמין מלמעלה אור ששייך לשתי הנשמות. כך אפשר לצרף רצון של כל חבר וחבר.

מה ניתן לקחת מחבר?

לא ניתן לקחת דבר מחבר. אפשר רק להתפעל ממנו באופן חיצוני, מהדרך שבה הוא עובד, מצורת המחשבה שלו. כדי להתפעל מחבר צריך לצפות בו בלי ידיעתו ולחקור את מעשיו. להסתכל, למשל, איך הוא כל הזמן כותב בשיעור, בניגוד לי, שלא כותב בשיעור. אני תוהה למה הוא כל הזמן רושם, משער שאולי הוא משתמש במה שכתב מאוחר יותר, עושה עם זה משהו בבית. יש להסתכל רק על דברים טובים, ולעצום עיניים אל מול דברים רעים.

יש לשקול את החבר תמיד לכף זכות, לראות עד כמה הוא לומד וכמה הוא משתדל. להתבונן בכל מיני פרטים קטנים ולהפיק מהם תועלת. זה נקרא לדון את החבר לכף זכות. לראות בו רק טוב, כי ממנו אני לוקח טוב כדי שיהיה לי טוב, כדי שיהיו לי חומרי דלק.

לכן לעולם אין אדם חייב לעשות דבר או לא לעשותו. מדובר בתיקון האישי של אדם, התיקון הפרטי. התורה לא אוסרת דבר, היא רק נותנת עצות לטובת התקדמותו האישית של אדם. כל האיסורים, כל העצות נועדו להיטיב עמו. אם לא דנים את החבר לכף זכות, אי-אפשר לקלקל לו שום דבר, אבל גם לא ניתן לשאוב ממנו עזרה או לקבל ממנו כוח נוסף, ואז, ההפסד הוא כולו שלנו.

למה נדמה שאחרי יגיעה, במקום להתקדם אני הולך לאחור?

אם אדם התייגע ורואה שהוא נסוג, הולך אחורה, סימן שהוא נמצא בתהליך התגלות של כלי חדש. מתי נדמה שהולכים "אחורה"? כשמתגלה כלי ללא מילוי. זה קורה כשנכנסים לקו שמאל, לגילוי כלי חדש, ל"אחוריים" חדשים. זאת למעשה התקדמות הנחווית בצורה שלילית, בתחושת ריקנות יתר, שאחר כך מתמלאת בתיקונים ובאורות.

במצב הזה נמצאים בשמאל, וממנו הולכים אחר כך לימין. מהתחלפות ימין ושמאל עוברים מה שנקרא "ירידות ועליות". אבל הן אינן ירידות ועליות, אלא שני שלבים של תיקונים. שהרי כך צועדים, שמאל, ימין, שמאל, ימין. בשמאל האדם מרגיש ריק ונדמה לו שהוא הולך לאחור. ובאמת, הוא הולך לאחור, הוא מתרחק מרוחניות. מורידים אותו כדי לקחת כלים תחתונים. אבל זה סימן שהוא כבר ראוי לתקן גם את הכלים הללו.

לכן, אדם שיש לו ניסיון בעבודה רוחנית שמח כשהוא חווה ייאוש, בלבול וערפול. הוא שמח שבאים אליו מצבים שהוא אינו מתמצא בהם, שהוא מרגיש מפוזר, כי כל התחושות הללו הן סימן שמוסיפים לו כלים.

ואם אדם מרגיש שהכול טוב?

אם אדם מרגיש שהכול טוב, שהוא נמצא בקדושה, שהוא מלא כרימון, סימן שהוא לא משקיע די יגיעה או שהוא מתייגע רק מבחינה גופנית, לא פנימית. הוא יכול ללמוד מכך שהחיפוש שלו נעצר ונראה שהוא לא מחובר עם חבריו, אף על פי שפיזית הוא נמצא בחברתם ועובד עמם כל הזמן.

להיות מחובר עם החברים פירושו לראות בהם דבר כלשהו שחסר לי. לאדם המרגיש שהכול טוב חסרה, כנראה, מידת הקנאה. הוא מסתפק במה שיש לו. הוא נמצא רק בקו ימין, מרגיש צדיק, שרוי בשמחה. במקרה כזה נעצרת הגדילה והוא לא רוכש כלים חדשים. זאת צרה אמיתית. אמנם התרוממות רוח היא נפלאה, אבל כנגד זה חייב לבוא כל הזמן איזון מצד שמאל. בכל פעם מוסיפים לאדם כלים, וכל פעם הוא מושך לצד ימין.

מה צורך בימין בלי שמאל? כך אי-אפשר לגדול. גדלים רק כשניזונים מ"בשר". מהיכן מקבלים "בשר?" מכלים הדורשים בירור. לאדם השרוי בטוב חסרה מידת הקנאה - "קנאת סופרים תרבה חוכמה". אין התפתחות בלי קנאה בדרך שבה החבר לומד, איך הוא רושם, מה הוא עושה, וכולי. זאת קנאה טובה ומועילה. היא אינה תחרותית, פוסלת או פוגעת. אין פה עניין של הכשלת החבר ורצון שלא ילמד טוב כמוני ושלא יצליח כמוני, אלא קנאה המביעה שאיפה להיות כמותו, בלי להחסיר ממנו.

האם תיתכן התקדמות גם כשנמצאים בחשכה ומרגישים התרחקות?

חשכה גם היא התקדמות, אבל בקו השמאל. זאת אותה העלייה, רק בשמאל. בזמן שאדם חש שרוי בחשכה, הוא אינו יכול להרגיש את עצמו שלם, אחרת לא ירגיש בחשכה. החושך חייב להיות מורגש לשם התקדמות, והמגמה שלשמה האדם יורד לחשכה ומה הוא עושה שם, בחושך, הם המשמעותיים.

ב"תלמוד עשר הספירות" (חלק י"ב) לומדים מה הם תיקוני ערב ולילה, שעושים המקובלים. יש לעשות הרבה תיקונים, לרדת לחשכה, לעבוד בתוכה, לעשות תיקונים בשינה, ולא לרצות כביכול להיפטר מהנשמה ולקחת מדרגה חדשה, נשמה חדשה. כדי ש"יום המחרת" יביא דרגה חדשה, יש להתכונן מה"לילה".

איך ניתן לשהות בהרגשת החושך ובו בזמן לחוש התרוממות רוח?

גם בלילה צריך להיות בהתרוממות רוח. אם אדם מתייחס לחושך כמועיל, הוא שמח בו, מברך את הבורא ודובק בו גם בחושך. זה לא נעשה בדרגה שלנו, אלא בדרגות רוחניות. שם אדם עושה בכוונה כל מיני תיקונים כמו: "שישים נשימות סוס", תיקונים בלילה, בתרדמה - בדורמיתא, וכולי, כדי לעבור מדרגה לדרגה. אלו התרחשויות מופלאות.

מתוך החשכה נגלות כל ההבחנות. אחר כך נותר רק להוסיף כוונה ולתקנן. הרצונות החדשים מתגלים מתוך החשכה.

מה זה "שמח בחושך"?

"שמח בחושך" פירושו לשמוח במטרה. "חושך" זה המצב שנמצאים בו, והשמחה היא על מה שמביא החושך. האדם עשוי להיות במצב לא טוב, ועם זאת מאיר לו אור מקיף, שדרכו הוא מרגיש הן את החושך והן את התוצאות הטובות שיביא לו בעתיד.

זהו ודאי אינו אותו "חושך" שמרגישים בזמן ההכנה, אז מרגישים רק בלבול, ריקנות, חולשה וחוסר אונים. בחושך המורגש כתוצאה מהארת האור המקיף יש גם תוספת העתיד, רוחניות, הנקרא "אור של אמונה", אבל זה עדיין חושך.

כשרבי שמעון ירד לדרגת "שמעון מן השוק", מתוך הדרגה הזאת הוא קבע שהוא נמצא עכשיו כ"שמעון מן השוק", וכנראה שהדרגה שכנגדה תהיה דרגת גמר התיקון. מתי הוא קבע זאת? כשנמצא עדיין בדרגת "שמעון מן השוק", ולא מתוך מצב אחר.

האם הוא ירד לדרגת "שמעון מן השוק?" ירד. אבל מי ירד? רבי שמעון. הוא לא הפך ממש לשמעון מן השוק, אלא הפך רבי שמעון שהתלבש ב"שמעון מן השוק". הוא נמצא בקומה הנמוכה הזאת, אבל הוא קובע מתוך המצב הכללי שלו מה תביא לו הדרגה הזאת.

גם לפני המחסום מרגישים מצבי חשכה בדרך אחרת, כדי שלא נתפעל כל כך מנפילות. כל המצבים המתרחשים לאחר המחסום, מורגשים בצורה מסוימת לפני המחסום. אמנם בעולם החומר שלנו, לא בחומר הרוחני, אבל מורגשים.

תיקון מסך על הרצון לקבל נקרא "מעשה", שמשמעו לקחת רצון רע ולהפכו לרצון טוב. כי במצוות התורה יש תרי"ג עיטין, עצות, איך לתקן את הנשמה. ואחר כך תרי"ג פקודין, פקודות, איך למלא באורות את "המצוות", את החלקים המתוקנים.

אם אדם מתקן את כל החלקים, וממלא אותם באור הנקרא "תורה", אז הוא זוכה לתורה הכללית. כשמגיעים לתיקון של כל הכלי, מתגלה האור הכללי שנקרא "קדוש ברוך הוא".

מהו "כל התורה היא שמותיו של הקב"ה"?

מהם "שמותיו של הקב"ה"? הדרך שבה מתלבש האור בכלי, והכלי מרגיש התפעלות מהאור, ממה שהוא עושה, מתכונותיו: "הוא רחום אף אתה רחום". אם האדם מתקן את עצמו במידת רחום, במידה הזאת הוא מרגיש שגם הבורא רחום. וזה נקרא שהגיע לידיעה, לגילוי השם הקדוש "רחום".

כל התורה הם אותם אורות שמתלבשים באדם, ומאפשרים לו לחוות מי הוא הבורא. הבורא הוא כללות האור, והאדם מקבל את כללות האור במנות, לפי מידת התיקון שלו. אם הוא מקבל את כל התורה, את כל האורות יחדיו, הוא מרגיש את כל הבורא, חווה אותו.

למה אסור לקרוא את התורה כסיפור היסטורי? למה "אל תעשה פסל ודמות" הוא האיסור החמור ביותר בתורה?

מפני שאם אדם מדמיין גשמיות במקום רוחניות, הוא לא יכול להגיע לרוחניות. הוא לא גורם שום נזק, לא לבורא, לא לקב"ה וגם לא לכל העולם, אבל הוא נשאר בדרגת בהמה. הוא קורא רומן. לכן קיים האיסור, ולכן האדם מחויב להתייחס לתורה כשמותיו של הקב"ה, כי רק כך היא תביא את האדם למטרה.

משה כתב את התורה בצורת סיפור, כי לא היתה ברשותו שפה אחרת שתעביר את המשמעות שרצה להעביר. כל צורות הכתיבה האחרות: שפת האגדה, שפת המדרש, שפת ההלכה, שפת הקבלה, הן צורות כתיבה שבהן הרבה יותר קשה, כמעט בלתי אפשרי, להביע את כל הפרטים והפריטים שרצה להביע. לכן השתמש משה בדרך הסיפור והדימוי, בשפת הסיפורים.

עד כמה קשור מעשה גשמי יומיומי לרוחניות?

יש להבדיל בין הנשמה הלובשת דמות אדם, שאותה צריך לתקן, לבין הגוף. מה שאדם עושה במשך היום כלפי סביבתו, בגופו או ברצון הבהמי והאנושי שלו, לא שייך לתורה, לא שייך להתקדמות, לא שייך לבורא. אנשים חיו גם לפני שידעו על תורה ומצוות. היו להם בני זוג וילדים, מקום לגור בו ואמצעי קיום. כל זה לא שייך לרוחניות.

חיים רגילים, מנותקים מהקבלה, לא שייכים לרוחניות. הם קיום השייך לגוף, קיום גשמי, בהמי, בעולם הזה. קשה לומר שהם מנותקים לחלוטין מהעולם הרוחני. הם לא מנותקים, כי כל הקיים זה "ענפים" שצמחו מהשורש הרוחני. ניתן לדמות חיים מנותקים מהקבלה לרצון לקבל שנמצא בדומם, בצומח, בחי, במדבר של העולם הזה, שבהילוך האטי שלו הוא הולך ומתקדם לגמר התיקון על פי השעון הכללי של המציאות.

איך בכל זאת נוצר קשר בין המעשה הגשמי לעולם הרוחני?

הרצון הכללי לקבל, הרצון לקבל של כל בני האדם, הגיע לדרגה שבה התחילו לרדת חלקי נשמה מלמעלה. זאת אומרת, על הרצון לקבל שמלובש בכל האנושות התחיל להאיר אור מלמעלה כדי לברר אותו. כשמאיר אור מלמעלה, נכנסת נקודה שבלב.

הנקודה הזאת נכנסה באברהם, והוא היה הראשון שגילה את הבורא. ממנו התחילה כל שושלת התלמידים, כל עניין הקבוצה. ללא הגילוי הזה של אברהם, כל האנושות היתה ממשיכה להתקיים בלי בירור רוחני, ומתקדמת לפי השעון הכללי של כל היקום, של כל המציאות.

מאברהם והלאה מתחילה באדם בחירה חופשית. כשמאיר האור, כבר יש לאדם אפשרות לפעול פעולות נוספות מתוך עצמו. אילו פעולות הוא יכול לעשות? רק של חיבור בין הנשמות. לכן כל אדם זקוק למישהו לידו, לחבר שיוכל להתפעל ממנו, לקחת ממנו דוגמה. הוא לא יכול להסתפק במישהו המרוחק ממנו.

הבחירה החופשית היחידה שיש לאדם היא לקבל חיסרון נוסף מהשווה לו. והבחירה הזאת היא אותה בחירה שהיתה בזמנו לאברהם. כאשר הבורא אומר לו: "וארבה את זרעך ככוכבי השמים", "גר יהיה זרעך בארץ לא להם", וכולי, הוא בעצם נותן לו תנאים לבחירה חופשית.

כדי שאדם יתפעל מאחר, ייקח ממנו רצון, את מקומו של מקובל אחד תפסה קבוצה של אנשים קרובים זה לזה, קבוצת מקובלים שנקראה "יהודים", "עברים", שעברו לשכון בארץ ישראל.

למה מסכימים עם הזלזול בגשמיות?

ברוחניות לא קיימת הסכמה או אי הסכמה עם מה שקורה. ברוחניות יש קביעת המצב שנמצאים בו וקבלתו. והמצב שאדם נמצא בו תלוי בעוצמת האור שמאירה עליו. בא אליו אור מסוים שמחזיק אותו בדרגה מסוימת, הוא מכונה "גנב". בא אליו פחות אור, הוא נחשב "גזלן". בא אליו יותר אור, הוא "צדיק".

לכן אין טעם לומר: "אוי ואבוי, אני גזלן!" כי המצב קורה מעצמו, האדם רק מגדיר אותו ונותן לו שם. יכול אדם לשקר לעצמו ולהתהדר בתווית של "אני צדיק", אבל זה לא ישנה אותו ולא יהפכו לצדיק, הוא רק ירגיש קצת אחרת.

מדובר בקבלת המצב עצמו כמו שהוא, ולא בתגובה עליו. אם ירצה אדם או לא ירצה, יסכים או לא יסכים, ככה זה. כשאדם מתחיל לעסוק בפנימיות, הוא מזלזל בגשמיות כמעט לחלוטין. איננו שופטים את התופעה אם טובה היא או לא טובה. זה אינו עומד לשיפוטנו. כמו בטבע, לא שופטים אריה שטורף אילה אם נהג נכון או לא נכון, כי טבעו מחייב אותו לטרוף. כך גם אצל מי שהולך בדרך הרוחנית. טבע העבודה הרוחנית מחייב בכל רגע ורגע לזנוח את הגשמיות.

יש חלוקה בין מי שחי חיים רגילים לבין מי שפרט לכך, רוצה להתקדם הלאה, רוחנית. השוני ביניהם הוא, שבאדם בעל רצון להתקדם יש "מרגלים", יש לו ספקות, ועליו לפנות לבורא שיעזור לו. הוא מרגיש שעדיין חסר תוכן לחייו, מפני שהנקודה שבלב דורשת מילוי, והמילוי שלה יתרחש רק אם היא תתמלא בהרגשת הבורא, בחוויית האור.

הפנייה לעזרה מהבורא היא תחושה מיוחדת שאדם מרגיש, שמביאה אותו ללימוד הקבלה. ואז הוא נתקל ב"מרגלים" שלא נותנים לו מנוח, וכל הזמן גורמים לו ספקות בדרך. הוא שואל את עצמו למה הוא הולך בדרך הזאת, מה הוא מחפש בחיים. הוא תוהה אם לא מספיק לו מה שיש. מה עוד חסר לו?

ה"מרגלים" הם אותן הסיבות, אותם הכלים, שבאמצעותם האדם מתקדם הלאה. ה"מרגלים" נדמים ככוח שלילי שפועל עליו, אבל בעצם הם שליחי הבורא, שמטרתם לקדם את האדם באופן מדויק לכניסה נכונה לארץ ישראל.

לשם מה תכנן הבורא עבור האדם את כל התהליך הזה? מפני שלא די בקיום מצוות כדי להשיג מה שנמצא בתורה. יש להשיג רצון נוסף, את הרצון "ולדבקה בו" - לדבוק בבורא. זאת המטרה הסופית. והרצון לדבוק בבורא הופך נחוץ רק אחרי שאדם רואה שאין דרך אחרת להגיע לפתרון ולהתמלא.

לכן כל האכזבות וכל הבעיות שיוצרים "המרגלים" מייאשות את האדם כל פעם מחדש מלהצליח להשיג מה שהוא רוצה בכוחות עצמו. וכך לאט לאט מתרקמת בלבו הרגשה, נכונות, ידיעה, שבלי עזרת הבורא, לעולם לא יוכל להגיע למה שהוא רוצה. ממש כמו ילד שמאוד רוצה משהו, ובסופו של דבר מכיר בחוסר האונים שלו ומבין שהשגת רצונו תלויה באביו. רק אביו יכול לעזור לו להשיג את רצונו. כך מכיר האדם לאט לאט בנחיצות לפנות לבורא.

כי "יצר האדם רע מנעוריו". רצונו של האדם וטבעו הפוכים לחלוטין מהבורא, ובלי תחושת הנחיצות הזאת הוא לעולם לא יפנה אליו. לכן, באמצעות האכזבות, האדם רוכש רצון לפנות לבורא, ואז הוא מגיע לדבקות. אז הוא רואה שכל הדרכים שסלל לו הבורא - המרגלים, האכזבות, המילויים הקודמים - כל המדרגות, הן רק כדי להביאו להזדקק לבורא.

"האני" של האדם, הרצון לקבל, נברא יש מאין. הפוך מטבע הבורא. ככל ש"נהפוך הוא" את הרצון לקבל לרצון להשפיע, על ידי הכוונה על מנת להשפיע, כך יתקרב האדם לבורא עד שיידבק בו, לפי השתוות הצורה.

מכאן, התיקון הוא לא ברצון. את הרצון האדם לא יכול לשנות, זה הטבע שלו. אפשר רק לתקן את אופן השימוש ברצון ואת מטרת השימוש בו. אם השימוש ברצון מכוון לדבקות בבורא, להשתוות איתו, מתחילה להיווצר הקרבה אליו. ככל שמתקרבים, מתמלאים באור העליון, ואז שורים בשלמות ונצחיות.

האדם יכול רק להכין את הכלים שלו, ואז השפע שנמצא ב"י-ה" דשם הוי"ה, בחוכמה ובינה, ממלא אותם. איך? כתר, בחינת שורש, היא מחשבת הבריאה "להיטיב לנבראיו", שממנה יורד האור. ובחינות חוכמה ובינה, אבא ואימא (או"א), מכינות את האור. זאת המערכת העליונה, שהיא מקור כל התוכנית. היא האור העליון.

ובחינות זעיר אנפין ומלכות, זו"ן, זכר ונוקבא, הם התחתונים, ה"בנים", המעשים הטובים שלנו. במידה שהתחתונים מתאימים לעליונים, במידה שזעיר אנפין ומלכות מתאימים לחוכמה ובינה, במידה הזאת הם מתמלאים בשפע שנמצא שם ללא הגבלה, ואז הם מגיעים למטרת הבריאה.

זה מה שבעל הסולם כותב ב"הקדמה לתלמוד עשר הספירות", שמתחילים מתחושת ריקנות, מהשאלה "מהו הטעם בחיינו?" והתירוץ שלה הוא "טעמו וראו כי טוב ה'". האור העליון הזה, שחייב למלא את הכלים, את נשמתו של הנברא.

בסופו של דבר, זעיר אנפין צריך להידמות לחוכמה, ומלכות צריכה להידמות לבינה, כמו שכתוב: "עתיד מ"ה להיות ע"ב וב"ן להיות ס"ג". זה התנאי להגיע לגמר התיקון.

למה נחוץ לעורר באדם יצר רע?

בעל הסולם מתאר את כל התהליך ב"הקדמה לספר הזוהר": במצב ה-א' - הבורא ברא אין-סוף, ודרך חמישה עולמות א"ק ואבי"ע, הוריד את הנברא לעולם הזה. במצב ה-ג' - על הנברא לשוב בכוחות עצמו לאותה דרגת "אין-סוף". כל התהליך הזה נקרא "מצב ה-ב'".

מה ההבדל בין מצב ה-א' למצב ה-ג'? באין-סוף הנברא נמצא במחשבת הבריאה להיטיב לנבראיו באופן מלא. אור וכלי מאוחדים במצב שלא משתנה, המצב היחיד שהבורא ברא, המצב הנצחי, המושלם. אבל במצב הזה הנברא נמצא כמו עובר בבטן אמו, בדרגת עביות דשורש, דרגה שבה הוא מרגיש רק את אור הנפש, נפישה. וכדי להשיג את עניין הדבקות בבורא, עליו לעבור את בניית הכלי, ושכביכול הוא עצמו יוליד את הרצון לדבקות בבורא.

חסר לו חיסרון. כדי לברוא את החיסרון, על הנברא לרדת למצב הפוך מאין-סוף, ובכוחות עצמו, מעוצמת רצונו, לעלות חזרה לאין-סוף עם החיסרון, מה שנקרא "העלאת מ"ן". הוא עושה זאת על ידי תפילה ומעשים טובים. על ידי התיקונים מעלים את הנשמה עד אין-סוף.

וכדי לעשות את העבודה הזאת, צריך שיהיו באדם שני כוחות מנוגדים, שני מלאכים. שני הכוחות הללו, שהם תכונות האור ותכונות הכלי, כבר קיימים באין-סוף, אבל שם הם נמצאים בשלמות ודבקות, ועליהם להיות מנוגדים וקוטביים.

כדי שיהיו מנוגדים, מתרחשת פעולה רוחנית הנקראת "שבירת הכלים", שבה נשבר המסך, הקשר בין הכלי לאור. ובשל כך שאין מה שידביק ביניהם, האדם מתחיל להרגיש בתוכו שני כוחות נפרדים, מאבק בין כוח הטוב וכוח הרע, יצר טוב ויצר רע. כוח הטוב הוא ניצוץ הבורא, "חלק אלוקי ממעל". וכוח הרע הוא ל"ב האבן, עמלק, ג' הקליפות הטמאות.

והאדם נמצא באמצע, בין שני כוחות, טוב ורע, כ"קליפת נוגה", שהיא לא טוב ולא רע. תלוי לאיזה מן הכוחות הוא משייך את עצמו, לטוב או לרע. לכן קליפת נוגה נקראת "חצי טוב וחצי רע".

אם כך, איך ניתן לדעת איפה הטוב ואיפה הרע? הדרך שלנו רצופה תמיד בירידות ועליות, עליות וירידות. קודם נכנסים לקו שמאל, אחר כך רואים שהוא רע, ואז הולכים לימין, ושוב נכנסים לשמאל, ושוב הולכים לימין, וכך האדם נע בין שני הכוחות הללו ועולה עד גמר התיקון.

אי-אפשר לעלות מדרגה באופן ישיר. יש ליפול קודם לשמאל, לבדוק שהוא רע, ואז ללכת לימין. למה לא הולכים לימין במקום לשמאל? מפני שמלכתחילה נמשך טבענו ליצר הרע, כמו שכתוב: "יצר לב האדם רע מנעוריו".

איך מתבצעת הבחירה בין טוב לרע מתוך האמצע?

"אמצע" פירושו, שטוב ורע נראים זהים. אבל איך רואים ומבדילים? הרי בעולמנו אין תוויות של "טוב" או "רע" המודבקות על כל הרצונות, על כל התאוות, על כל המעשים. אם כך היה, לא היתה מתאפשרת בחירה. האדם מוקף בכל מיני אפשרויות שוות, נמצא ביניהן.

אבל אם האפשרויות שוות, איך אפשר לבחור? איזו בחירה יכולה להיות ב"קליפת נוגה", בחצי טוב וחצי רע, או לטוב או לרע, אם לא יודעים באיזה כיוון לבחור? הרי האדם אינו יודע מראש מה עומד לפניו. אם היה יודע מראש, איזו בחירה היתה לו? ואיך בכל זאת הוא בוחר?

רק בעזרת ירידות ועליות, באמצעות הכישלונות - "אין צדיק בארץ אשר עשה טוב ולא יחטא" - ולפי הכישלון, לפי ההרגשה כמה הדבר הפוך מהמדרגה הרוחנית, משלמות, ממצב הבורא, האדם מגיע להכרת הבורא על דרך השלילה, יודע מי הוא ומה הוא. כיתרון אור מתוך חושך. ואז האדם משתוקק אליו. כך אוסף האדם את כל ההשתוקקויות הללו, עד שבונה רצון אמיתי. עד שמגיע לידי צעקה לבורא, מקבל כוחות, ונדבק בו. זה קורה רק מתוך תחושת הכישלון.

כל המלחמות המוזכרות בתנ"ך, עם עמלק, עם הקליפות, כל מלחמות הכיבוש, הן בירורים של ההבחנות שצריך לעבור כדי להגיע ל"ארץ ישראל" ("ארץ"רצון, ישראל"ישר" "אל"), מקום שבו רצון האדם משתווה בדיוק לרצון הבורא - ישר אל, במקום שבו האדם מקבל מסך בגובה של האור, המתלבש בדרגת אין-סוף.

מהי מטרת הבריאה, "לדבקה בו" או "ליהנות לנבראיו"?

"ליהנות לנבראיו" הוא מצב, ו"לדבקה בו" היא פעולה. על ידי "ולדבקה בו" האדם מקבל את מחשבת הבריאה להיטיב לנבראיו. אם מתקדמים נכון למטרה, הולכים בקו האמצע, שהוא לא ימין ולא שמאל, אלא איחוד של שניהם. משמאל מקבלים רצונות, מימין מתקנים אותם בכוונה על מנת להשפיע, ומשניהם עולים בקו אמצע.

ב"פרי חכם - אגרות", עמ' ס"ג, מתאר בעל הסולם איך עושים את הפעולה הזאת - "ואבאר לך סוד עמוד האמצעי, שהוא סוד 'אורייתא וקב"ה וישראל חד הוא'":

א) "אורייתא" - האור, החוקים, חוקי ההתקדמות.

ב) "קב"ה" - המטרה.

ג) "ישראל" - האדם, הנשמה אשר משתוקקת לחזור לדרגה שדבוקה בבוראלייחוד.

ד) "חד הוא" - מצב ה-א' ומצב ה-ג' הם אחד, והאדם צריך בכוחות עצמו לעלות למצב הזה.

"כי תכלית הנשמה בבואה לגוף" - למה בעולם הזה אנחנו עשויים גוף ונשמה? כדי שהנשמה "שתזכה בעודה מלובשת בגוף", בזמן שאנחנו חיים כאן, בעולם הזה (בקבלה אף פעם לא מדברים על אחרי המוות, מדברים רק על מה שאדם חייב להשיג בזמן שהוא חי כאן, בעולם הזה), "לשוב לשרשה ולהידבק בו יתברך".

בחיים האלו האדם צריך לעלות בכל סולם המדרגות, החל מהדרגה הרוחנית שנקראת "העולם הזה", שהיא הדרגה המנוגדת למצב הטוב, מנוגדת למטרה, ועד גמר התיקון. מי שלא עושה את הדרך בגלגול אחד, יעשה אותה בכמה גלגולים.

לאורך כל הדורות מתגלגלות אותן הנשמות וחוזרות לעולם הזה, כדי להגיע, בסופו של תהליך, למצב ה-ג' – "כמו שכתוב: לאהבה את ה' אלקיכם וללכת בכל דרכיו ולשמור מצוותיו ולדבקה בו". גמר העניין הוא "ולדבקה בו". כלומר, כמו שהיתה בטרם התלבשה בגוף.

מה לעשות בכל מצב כדי להתקדם?

לא צריך לעשות דבר. אם קובעים מה צריך, מקלקלים את כל התהליך. מאין יידע האדם מה הוא צריך? יש רק כוח אחד שיכול לעזור לו, המאור המחזיר למוטב.

לאדם עצמו אין שום שכל וידיעה מראש איך ללכת ממצב למצב. כי כל מצב, לפני שנכנסים אליו, כאילו נתקלים בו בפעם הראשונה. אם אין עדיין כלי חדש, אין שום מושג איך הוא בנוי, איך לתקן אותו, איך למלא אותו באור.

בכל מדרגה ומדרגה חייבים ללכת שמאל, ימין ואמצע, שמאל, ימין ואמצע. מצד שמאל משיגים כלי, מצד ימין מתקנים אותו, ואחר כך, בקו האמצע, ממלאים אותו. כל עוד לא נמצאים במדרגה עצמה, לא יודעים מה לעשות. לכן הדרך נקראת "מדרגות". מה שעדיין לא הושג, איננו בנמצא.

אם לא יודעים דבר, איך בכל זאת מתקדמים?

יש לכך פתרון פשוט מאוד. לומדים דרך ד' בחינות דאור ישר, שהאור בורא את הכלי, בונה את הכלי, ונותן לכלי את כל התכונות. אחר כך הוא הופך את הכלי מטוב לרע ומרע לטוב, ועושה בו כרצונו. צריך שאותו אור ימשיך לעבוד עלינו. אין פתרון אחר.

לכן בעל הסולם כותב ב"הקדמה לתלמוד עשר הספירות", באות קנ"ה: "ולפי זה, יש לשאול, אם כך, למה זה חייבו המקובלים לכל איש, ללמוד חוכמת הקבלה, אמנם יש בזה דבר גדול, וראוי לפרסמו, כי יש סגולה נפלאה לאין ערוך, לעוסקים בחוכמת הקבלה, ואף על פי שאינם מבינים מה שלומדים". לא נדרשת הבנה, רק רצון, השתוקקות. אם יש לאדם השתוקקות, יש לו סגולה. אם אין לו השתוקקות, לא ניתן לעשות דבר.

"אלא מתוך החשק והרצון החזק, להבין מה שלומדים, מעוררים עליהם את האורות המקיפים את נשמתם. פירוש, כי כל אדם מישראל, מובטח בסופו, שישיג כל ההשגות הנפלאות" - יגיע לגמר התיקון " ולדבקה בו" - "אשר חשב השי"ת במחשבת הבריאה ליהנות לכל נברא". כל אחד מאיתנו כבר נמצא במצב של גמר תיקון, אלא שעליו לגלות את המצב הזה בעצמו, כפי שכתוב: "ואכלתי ישן נושן".

"אלא מי שלא זכה בגלגול זה, יזכה" אולי בגלגול השני, אולי בשלישי, וכן הלאה. זה התהליך. "עד שיזכה להשלים מחשבתו יתברך שחשב עליו" האדם חוזר ומתגלגל לעולם הזה עד שמגיע להרגיש את האין-סוף, שבו הוא נמצא כבר עכשיו, רק לא מרגיש זאת.

האדם במצבו הנוכחי נמצא בחוסר הכרה. לאט לאט הוא מנקה את כלי הקליטה שלו, מרגיש עוד ועוד עד שמגיע לגמר התיקון. מה האדם מתקן? הוא מתקן את הכלים שלו ומרחיב את יכולתם להרגיש את המצב שנקרא "גמר התיקון".

אם אדם לומד נכון, לפי התנאים שכתבו המקובלים, בזמן הלימוד הוא מקבל מלמעלה כוח שמוליך אותו למטרה. מוליך אותו בכל מיני צורות. מביא עליו בכוונה כישלונות ואכזבות כדי שירגיש שהוא זקוק לעזרת ה'. ההתקדמות היא רק על ידי האור, לכן אין דרך אחרת פרט ללימוד בספרי קבלה.

למה אי-אפשר להיעזר בשכל להתקדמות רוחנית?

בעל הסולם מדגיש: "ואף על פי שאינם מבינים מה שלומדים", הכוונה למה שלומדים לאורך כל הדרך. אם אדם עוזב את דרגת הדומם שלא משתנה, ורוצה לעלות, הוא אף פעם לא יודע מה זה למעלה. ממש כפי שילד לא יודע מה זה להיות מבוגר בחמש שנים מגילו היום. אין בתוכו את החוויה הזאת, גם כשיש לפניו דוגמאות.

בהתקדמות רוחנית אין אפילו דוגמאות. לכן הקבלה נקראת "תורת הנסתר". מה נסתר? כל פעם נסתרת מהאדם הדרגה הבאה שלו.

האדם רוצה להשתמש בשכל לעזרתו, אבל אם יכול היה להיעזר בשכל, הוא לא היה זקוק לדבר, לאיש, לא לבורא ולא לחברה. לכן ניתנים לו כל התנאים האלה, נותנים לו חברה, נותנים לו בורא, ושכל לא נותנים, והבנה לא נותנים. נותנים יותר אכזבות ויותר בלבולים.

אדם בא ללימוד עם כל הניסיון שצבר בחיים, ופתאום מסבירים לו דברים שהשכל לא מבין, ואז הוא נתקף בלבול, הוא לא מתמצא, הוא כאילו נזרק כל הזמן לעולם זר לו, שאת חוקיו הוא אינו מכיר. בהתחלה הוא חושב שהרב שלו לא מבין כלום בחיים. אחר כך הוא רואה שהרב שלו מבין בחיים, אבל הוא עצמו לא מבין כלום.

כך מרגישים תמיד כלפי המדרגה הבאה. זה קורה כך בכוונה, כדי לחייב את האדם לפנות לאור, שהוא המחזיר למוטב.

היכן יש לאדם בחירה חופשית והיכן אין לו בחירה כלל?

הרב"ש כותב על זה במאמר "עניין שיתוף מידת הרחמים בדין", שבספר "דרגות הסולם": "עיקר העבודה היא הבחירה, היינו 'ובחרת בחיים', שהיא דבקות, שהיא בחינת לשמה, שעל ידי זה זוכים להיות דבוקים בחיי החיים". במקור החיים, בבורא. מכל הפעולות שאדם עושה בחייו, רק פעולה אחת נתונה לבחירה חופשית.

אם אדם חוקר את עצמו מנקודת מבט של מדען, הוא נוכח לדעת שבכל המערכות של הגוף הביולוגי, בכל הפעולות הפיזיולוגיות שלו, כולל בכל מורכבותו של המוח, שרק שני אחוזים ממנו מנוצלים, הוא לא קובע דבר באופן רצוני. הכול מתפקד מעצמו. גם המוח, גם הלך המחשבה, גם ההתמצאות כביכול בחיים, כולל הבחירה לעשות כך או כך, הכול פועל באופן אוטומטי, כמו על ידי מחשב שהוזנו בו נתונים, והוא קושר אותם לפי נתונים התחלתיים שהיו בו, לפי האופי שלנו.

האדם מגלה שהוא אינו שונה מכל חיה אחרת, הפועלת רק לפי חוקי הטבע, בלי שום יכולת לבחור משהו או להכניס נתונים נוספים. גם אין לו מאין לשאוב את הנתון הזה, מי יגיד לו מהו? מאיזו תופעה בחיים סביבו יוכל ללמוד אותו? הרי כל מה שנקלט בתוך קופסת המחשב שלו כבר נקבע.

אם כן, לאדם אין שום בחירה. בעל הסולם מסביר ב"מאמר החירות", שאין לאדם בחייו שום פעולה חוץ מאחת - "ובחרת בחיים". וליתר הפעולות, הוא מדגיש, לא כדאי להקדיש תשומת לב, כי הן כולן מתגלגלות מעצמן, אם רוצים או לא רוצים. אם כל תשומת הלב של האדם מופנית לנקודת הבחירה היחידה שיש לו, הוא מצליח. כך הוא בונה את עצמיותו.

"ובזמן שיש השגחה גלויה, אין מקום לבחירה", אין אדם. מה זה "השגחה גלויה"? כל המציאות, כל הבריות, הכול מתפקד על פי תכנון ותכנות פנימי, ואז האדם כאילו אינו קיים.

"ומשום זה העליון העלה המלכות, שהיא מידת הדין, לעיניים" מפני שבהשגחה גלויה אין בחירה, והמטרה היא שהאדם יהיה עצמאי, שיקבע משהו בעצמו. לשם מה? כי על ידי העצמיות שלו הוא ירגיש מי הוא, יידע מה הוא. באמצעות פעולה מצד עצמו יוכל להגיע בעצמו לדרגת ה', לדרגת הבורא. כי "לדבקה בו" זה אומר להגיע לאותה רמה, לזהות מוחלטת, ולהידבק שווה בשווה.

"שעל ידי זה נעשה הסתרה, היינו שניכר אצל התחתון, שיש חיסרון בהעליון", ההסתרה של העליון נעשית כדי לתת לאדם בחירה. על ידי מה נותנים בחירה לאדם? נותנים לו הרגשה, מחשבה, שהעליון, העולם הרוחני, לא קיים, ושהוא סתם חי בעולם הזה כמו בהמה ואיש אינו משגיח עליו. דווקא לאלה שרוצים להתקדם, לאלו שרוצים לקדם אותם, לעשות מהם בני אדם, לתת להם בחירה, דווקא לאנשים הללו נותנים הסתרה.

את התחלת ההסתרה הזאת אנחנו מרגישים במצבנו הנוכחי. איך? כל מי שרוצה להשיג משהו מהלא ידוע, זה נקרא שכבר יש אליו קצת הסתרה. האח"פ דעליון (השכבה התחתונה של המדרגה העליונה) כבר מתחיל לעבוד על האדם כך שהוא מושך אותו ומפתה אותו לחפשו על ידי ההסתרה.

"שאין גדלות בהעליון" זה מה שהאדם מרגיש. אם הוא מרגיש כך, הוא נכנס לייאוש. הלימוד לא מושך, הדרך נראית לא ברורה. זאת אומרת, הוא כבר החל בתהליך.

"ואז המדות של עליון מונחות אצל התחתון, נמצא שהכלים האלו יש להם השתוות עם התחתון, היינו כמו שאין חיות לתחתון, כך אין חיות במדות העליונות", נראה לתחתון שגם בעליון אין שום חיות. למה? מפני שבכוונה העליון פורק עצמו מן האור ומראה לתחתון שאין לו דבר.

"היינו שאין לו שום טעם בתורה ומצוות, שהן בלי חיות". לכן אומרים שמסוכן ללמוד קבלה. כי אפילו אנשים שמקיימים תורה ומצוות, ועושים את כל שנדרש לעשות, כשהם בירידה, הכול נראה להם כה חסר טעם וחסר ערך, עד שהם מתחילים לזלזל גם באלה.

מהי הבחירה?

"ואז יש מקום לבחירה, היינו שהתחתון צריך לומר", לא בפה, לזה אין שום ערך, אלא להגיע להבנה, לידיעת מצב פנימית, בתוך הלב והמוח, "שכל ההסתרה הזאת שהוא מרגיש, היא מטעם שהעליון צמצם את עצמו" בכוונה "לטובת התחתון". מהי הבחירה? להגיע להבנה שצמצום, בלבול ותחושת ריקנות נועדו כולם להעניק בחירה.

"וזה נקרא 'ישראל שגלו, שכינה גולה עמהם'". "שכינה" היא הדרגה העליונה. לפי הרגשתו הנוכחית של האדם, היא נמצאת בגלות. "שאיזה טעם שהוא טועם" כלפי העליון, "כך הוא אומר", מה שווה העליון, "היינו שאין הוא אשם, בזה שאינו מרגיש טעם של חיות, אלא לפי דעתו, אין באמת שום חיות בהעליון". קביעה של האדם נובעת תמיד מתוך מה שהוא מרגיש, ממה שיש לו.

ואז, מהי הבחירה? "ואם האדם מתגבר", "מתגבר" הכוונה, שכל מה שבידך ובכוחך לעשות - עשה. אין דרך ברורה, ובינתיים, על האדם לעשות כל מיני מעשים צדדיים בקבוצה, ללמוד יחד, לעזור לחברים, להתפעל מהם כדי לקבל כוחות נוספים.

"ואומר, שמה שמוציא טעם מר במזונות האלו", כלומר, בעליון, "אינו אלא משום שאין לו כלים המתאימים, שיוכלו לקבל את השפע, היינו משום שהכלים שלו הם לקבל ולא להשפיע, ומצטער על זה שהעליון הוצרך להסתיר את עצמו, ובשביל זה יש מקום להתחתון על לשון הרע". אדם אומר שהעליון לא בסדר, שאין בו דבר, "שזה בחינת העלאת מ"ן", ואז התסכול הזה הופך לבקשה.

על ידי זה שאדם לוקח חסרונות מהאחרים סביבו, מלימוד משותף איתם וקבלת אור מלמעלה, הארה, החיסרון הזה, חוסר שביעות הרצון מהחיים, הופך להיות מ"ן, בקשה שהתחתון מעלה. האדם עצמו לא יודע איך הוא מעלה, אלא היחס שלו לעליון נקרא "העלאת מ"ן".

מה עושה העליון לאחר שהתחתון מעלה מ"ן?

"ועל ידי זה העליון מעלה את האח"פ שלו, שעניין עלייה היינו שהעליון יכול להראות להתחתון את השבח והתענוג, שיש בהכלים דאח"פ, שהעליון יכול לגלות. אם כן כלפי התחתון נמצא, שמעלה ג"ע דתחתון, בזה עצמו שהתחתון רואה את מעלת העליון. נמצא שהתחתון עולה ביחד עם אח"פ דעליון".

כל המדרגות בנויות מעשר ספירות. ספירות כתר, חוכמה ובינה הן "גלגלתא ועיניים", וספירות זעיר אנפין ומלכות הן "אח"פ". כך בנויים כל עליון וכל תחתון. העליון מוריד את האח"פ שלו, את זעיר אנפין ומלכות שלו, לתוך התחתון, וכביכול מרוקן אותם כאילו אין בו דבר.

אם האח"פ דעליון ריק, אין בו אור, אז התחתון מרגיש ריקנות. לשם מה העליון מרוקן את האח"פ שלו? כדי שהתחתון יתקן את הכלים גלגלתא ועיניים שלו, כשאח"פ דעליון נמצא בגלגלתא עיניים דתחתון, ב"כלים דהשפעה" שלו.

מה הם "כלים דהשפעה"? שלא רוצה בהם דבר. אם הוא לא ירצה דבר, הוא לא יחוש ריקנות. לכן, הריקנות שהעליון גורם לתחתון היא כדי שהתחתון יקנה מידה, עד איזו רמהאיך וכמה הוא צריך לתקן את הגלגלתא ועיניים שלו.

כי במצב ההתחלתי, הגלגלתא ועיניים של התחתון מקולקלים. התחתון צריך להביאם לידי כך שיהיו חפץ חסד, שלא רוצים דבר, כלים דהשפעה. אם הם יהיו בדרגה שהם לא רוצים דבר, תיקון חפץ חסד, תיקון המסך, הריקנות של העליון לא תהיה מורגשת אצל התחתון כמשהו שלילי. זאת אומרת, העליון מראה לתחתון שהוא ריק, וכך הוא נותן לתחתון קנה מידה עד כמה עליו לתקן את עצמו.

במצבו הנוכחי, האדם מרגיש תחושה קשה של ריקנות, מרגיש כאילו אין לו דבר. זה מה שמשפיע לו אח"פ דעליון. האדם אינו אמור לסלק את ההרגשה הזאת או להתכחש למצבו, אלא להוסיף יגיעה. לכן כתוב, שכל מה שבכוחך ובידך לעשות, עשה. זה קורה כדי שהאדם יוסיף לעצמו כלים, מסכים, כוחות, כדי שאפילו במצבו הנוכחי, כשהוא מרגיש שאין דבר בעליון, הוא יתחיל פתאום להרגיש שיש בעליון הכול, שהוא שלמות, שלו עצמו לא חסר דבר. וזאת לא כי הוא חסר חיות עד כדי כך שלא איכפת לו, אלא לא חסר לו כלום מפני שהעליון הוא טוב, שיש בו הכול, שמכל הטוב הזה לא חסר דבר. ומה השלב הבא? יש להצטייד בכוחות שיתקנו את המצב הזה עד דרגת חפץ חסד של העליון.

ומה אחרי תיקון חפץ חסד?

"ואם האדם מתגבר ואומר, שמה שמוציא טעם מר במזונות האלו, אינו אלא משום שאין לו כלים המתאימים, שיוכלו לקבל את השפע, היינו משום שהכלים שלו הם לקבל ולא להשפיע, ומצטער על זה שהעליון הוצרך להסתיר את עצמו, ובשביל זה יש מקום להתחתון על לשון הרע, שזה בחינת העלית מ"ן, שהתחתון מעלה". האדם עובד כמו שכתוב, ומקבל כוחות.

ועל ידי זה העליון מעלה את האח"פ שלו, "היינו שהעליון יכול להראות להתחתון את השבח והתענוג, שיש בהכלים דאח"פ, שהעליון יכול לגלות. אם כן כלפי התחתון נמצא, שמעלה ג"ע דתחתון, בזה עצמו שהתחתון רואה את מעלת העליון. נמצא שהתחתון עולה ביחד עם אח"פ דעליון".

האם יכול אדם לקבל "חומר דלק" גם מתוך עצמו?

אדם לעולם אינו יכול לקבל מעצמו כוחות. מאין ישאב כוחות? הרי הוא נמצא בדרגה תחתונה. אם אדם רוצה לעלות לדרגה עליונה יותר, עליו לקבל תוספת רצונות ותוספת מסַכים, שהם תיקונים.

מה ההבדל בין קטן לגדול? לקטן חסרים עוד בשר ועוד שכל. למה לילד קטן לא נותנים כוחות? כי חסר בו עדיין שכל, ואז הוא יכול להזיק. ככל שמוסיפים לו כוח, מוסיפים לו שכל. עוד כוח, עוד שכל. אם לא יהיה איזון בין השניים, זה לא יהיה תקין.

אותו דבר כאן. התחתון מקבל מהעליון תוספת כוח שלילי, רצונות לא מתוקנים, על ידי זה שהעליון מסתיר את עצמו. עכשיו הוא גם צריך לקבל ממנו אור לתקן את הכלים הריקים הללו, ואז הוא משתווה לעליון.

אבל אם האדם לא עושה דבר ושוכב לישון עד שהמצב ישתפר, למשל, המצב לא ישתפר והתיקון לא יתרחש. כי דווקא במצבים כאלה, של תחושת התרוקנות, חייב אדם לפנות לקבוצה, לפנות ללימוד, לנקוט בכל הפעולות שעשויות לעזור לו. הפעולות הללו נקראות "מעשים טובים" - מעשים המביאים אותו לטוב. אין לאדם ברירה אחרת. הוא לעולם לא ימצא בתוך עצמו את הכוחות הללו.

האם לבקש ירידה כדי להתקדם?

אין צורך לבקש ירידות, צריך רק להשתוקק למטרה. אין זה עניינו של אדם אם ייקלע למצב של ירידה או עלייה. המצבים מגיעים בזה אחר זה בהתאם למבנה הנשמה של האדם, שאינו ידוע לו.

במה מתבטאת הבחירה החופשית של האדם?

ב"מאמר החירות" כותב בעל הסולם: "לכן, המתאמץ בימי חייו ובוחר בכל פעם בסביבה טובה יותר, הרי הוא ראוי לשבח ולשכר". לרשות האדם עומדת רק בחירה אחת, לבחור כל פעם בסביבה טובה יותר. מה שנקרא "ספרים וסופרים" - לימוד וקבוצה שישפיעו עליו מחשבות טובות כל פעם מחדש, יכוונו אותו למטרה ויתנו לו כוחות להמשיך, "חומר דלק".

אין לו, לאדם, שום ברירה אחרת. למה? מפני שבמצב ה-א' ובמצב ה-ג', כולנו קשורים יחד "כאיש אחד בלב אחד", בנשמה אחת. נשמה שלעת עתה התחלקה לשישים ריבוא חלקים, ל-600 אלף חלקים. אבל במצב המושלם כולנו כלולים יחד. ורק משם, מלמעלה, אפשר לקבל תוספת רצון, תוספת כוח. יש למשוך אור מלמעלה. ורק החברה יכולה לייעץ לנו איך לעשות זאת.

למה החברה? מה יש בחברה שאין באדם, כאחד ויחיד בעולם? מפני שהאדם קשור בשורש עם נשמות נוספות, השוכנות באנשים שסביבו. כאן הוא יכול, ברמת העולם הזה, לקבל כוחות מהקשר עם החברים שאיתם הוא מתרועע, ולמשוך מהם רצונות וכוחות נוספים.

בזמן שהחלק הפרטי של אדם נמצא בנפילה, יש לו הזדמנות לקבל באמצעות החברים כוח נוסף מהכוחות הכלליים. לכן כל הבחירה האפשרית היא בחירה בחברה. בעל הסולם כותב, שאדם מממש את בחירתו החופשית רק אם כל ימי חייו הוא מתאמץ על חיפוש סביבה טובה ומתאימה יותר. אין לו מה לעשות בחייו, פרט לבריחה מתמדת ממושב לצים וחיפוש אחר מקום מושבם של החכמים.

אם היחסים עם הבורא הם אישיים, איך ניתן להיעזר בכוח כללי?

כללי התנהגות בקבוצה, הם תורה שלמה. זאת טכניקה. מקובלים למדו תמיד בקבוצות: חבורתו של רבי שמעון בר יוחאי, האר"י ותלמידיו, קבוצת רמח"ל, הבעל שם טוב ותלמידיו, קוצק ועוד. הם הורישו לנו תורה שלמה והרבה דוגמאות לכללי התנהגות בקבוצה.

מאמרי רב"ש על החברה מסבירים איך צריך להתנהג בקבוצה, איך לסייע בהקמתה, איך לבנות אותה נכון, איך לשאוב ממנה כוחות ואיך עליה לספק כוחות. לא ניתן לעשות דבר בלי חברה.

למה מחויבים אנו לארגן קבוצה? כי חברה היא עניין רוחני. הקמת חברה הכרחית לצורך קבלת כוחות להתקדמות רוחנית.

מתי מתחיל היצר הרע לעלות באדם ולהשטין לו על העבודה, וכביכול להפריע לו? זה קורה כשאדם מתחיל את העבודה. לפני כן ודאי שהיצר הרע אינו עושה דבר. מדוע? כי לפני שמתחילים בעבודה האדם אינו פועל דבר נגד היצר הרע.

עבודת ה' היא לתקן את היצר הרע, והתיקון הזה הכרחי. אם לא התיקון הזה, לא יהיו לאדם אותיות העבודה, לא יהיו לו טעמים להרגיש את גמר התיקון, שהאדם נמצא בו גם ברגע זה מבלי שהוא מרגיש בכך, אחרת הוא ייוותר במצבו הנוכחי. אם לא עבר בדרך ואסף את כל ההתרשמויות מההבדל בין אור לחושך, בין מר למתוק, בין אמת לשקר, הוא לא יוכל להרגיש את המקום שבו הוא נמצא.

רק כשמתחיל האדם להבדיל בין שני הקצוות הללו, בורא ונברא, רק אז הוא מתחיל לשוב להכרתו לאט לאט ולהרגיש באמת את המקום שבו הוא נמצא. דבר לא השתנה באדם חוץ מההתבהרות הזאת. טבעו של יצר הרע מסודר כך, שאם עובדים על כל הפרטים שלו, באמצעות תיקון ההפרעות הללו מקבלים ידיעה, טעמים ואפשרויות להרגיש את המצב המושלם שנקרא "גמר התיקון".

הדרך הזאת הפוכה לחלוטין מהדרך שהורגלנו בה. אם עובדים יד ביד עם יצר הרע, כמו כל הדומם, צומח, חי, מדבר שבעולם הזה, יצר הרע אינו מגלה כל התנגדות, ההפך קורה, הוא נותן כוחות על פי המידה שבה רוצים לספק לו מילוי. אבל אם עובדים כדי לתקן אותו ובאמצעותו לרכוש רוחניות, שלא ניתן לקבלה ביצר הטבעי אלא רק באור חוזר, ברצון דלהשפיע, ודאי שהטבע מתנגד לכך.

היצר הרע מתחיל לבעור באדם ולא מניח לו שום פעולה מחשבתית, רצונית, מעשית. ואז האדם נחלש בכל הרמות האלה, של המחשבה, הרצון והמעשה, מאבד את כל המוטיבציה שלו ומכלי הדלק שלו מתרוקנים, עד שאינו יכול לנוע עוד.

וזה סימן טוב. אמנם בשלב כזה האדם מרגיש רע מאוד בינו לבין עצמו, אך אם יש לו אמונת חכמים שאת הכוח וההתרוממות יש להשיג מבחוץ, והוא מחפש ומוצא זאת, הוא מקבל כוחות ויכול להתקדם הלאה. אבל אם הוא לא מקבל כוחות מבחוץ, אין לו עם מה להתקדם.

וכאן גם טמונה בעיה, ייתכן שנדמה לאדם שהוא גדל והולך ומשפיע לכולם ועושה דברים טובים ומצליח מאוד בכל תחומי הקבלה, ובעצם יצר הרע מהתל בו, ובמקום תיקונים אמיתיים הוא מכניס בו מעין תחליף אנוכי, ושוב מעוור את עיניו עד שאולי יגלה האדם את מצבו.

אדם יכול לבדוק זאת על ידי ניסיון לבטל את עצמו בפני החברים, כי רק מהם הוא יכול לקבל כוח להתקדמות. אם יוכל להתבטל בפני חבריו, נראה שהוא אכן מתקדם.

למה אפשר לראות התקדמות רק מתוך הכנעה לחברה?

ניתן לראות התקדמות רק מתוך הכנעה, כי אחרת לא ניתן לראות את העבודה. מתוך ההכנעה מקבלים כוח מלמעלה שבעזרתו אפשר לעשות יותר על מנת להשפיע. אבל מי יודע מה זה על מנת להשפיע? זה מבלבל. יכול אדם לקבל כוח להיות חזק יותר, גדול יותר, מוצלח יותר, והוא חושב שהשיג את על מנת להשפיע. ולא כך הוא. זאת בעיה. מדובר כאן ברגישות לדקויות עדינות ביותר.

נוצר צורך להחזיק את האדם ב"לא לשמה" כלפי דבר כלשהו, ובינתיים נותנים לכל אחד ואחד כל מיני פיתיונות עד שיגדל. צריך לטפח תחושת "לא לשמה", כמו במקרה של ילד שרוצה אופניים, ומבטיחים לו שאם ילמד טוב וישיג ציונים טובים, יקבל אופניים. במשך שנה שלמה הילד עובד, משקיע, לומד טוב, מסיים בהצטיינות - ומקבל אופניים. צריך גם את ההשתהות בתוך שלב ה"לא לשמה".

מה חשיבות ההכנעה בפני החברים?

בעל הסולם כותב, שהכרה ברוממות הבורא ובחשיבות המטרה היא הכוח היחיד המקדם את האדם לרוחניות; את הכוח הזה האדם לוקח מהחברה. הוא יכול לקבל את הכוח הזה רק בתנאי שירגיש בלבו שהוא קטן אל מול חבריו.

אם אדם לא יכול להרגיש הכנעה בלבו, הוא יכול לעשות מעשים כאילו הוא חש הכנעה. אבל ההכנעה צריכה להיות תחושה שבלב. אם יכול האדם לחוש הכנעה בפני החברה, הוא יכול לקבל ממנה משהו, להתפעל מחבריו. מתוך מצב ההכנעה יכול האדם לקבל כוחות, שבעזרתם יתקדם ברוחניות.

לכן יש להתחיל להתיר את השרשרת מסופה: כדי להתקדם ברוחניות צריך להיות כוח משיכה לבורא, בנוסף לניצוץ שמקבלים מלמעלה. את הכוח הנוסף הזה אפשר לקבל מהחברה. כדי לקבל אותו מהחברה על האדם להיות קטן לעומת החברה, כי רק הקטן יכול לקבל מהגדול. וכדי להיות קטן לעומת החברה, ישנן פעולות מסוימות שעל האדם לעשותן כדי שירגיש בלבו, עוד לפני שיידע בשכלו, שהוא אכן קטן.

ואפילו כולם יגידו לו כמה גדול הוא, ירגיש קטן. ואפילו אז, קיימת אפשרות שיתנשא כדי להסתיר את קטנותו. ככל שאדם ירגיש את עצמו קטן, כך יקבל מהחברה כוחות, שרק באמצעותם יוכל להתקדם ברוחניות.

על האדם להיות כפייתי ממש בנושא הזה, לשאוף שיגיע הזמן שבו יחוש קטן, לתהות איך להביא לכך. עליו לדרוש מהחברה שלפני הכול, תספק לו סיבה לסיבה לסיבה. לאדם עצמו אין הקטנות הזאת מטבעו.

על החברה לעזור לו לחוש קטן. חבריו צריכים לבוא אליו ולהפליג באוזניו זה בשבחו של זה. להגיד, למשל, שמעתי שהחבר הזה והזה פעל או אמר כך וכך, ומה שהוא אומר ממש לעניין, הוא אדם חכם, נפלא, וכולי. ככתוב, "קנאת סופרים תרבה חוכמה".

על האדם להשתמש בכוחות העומדים לרשותו, ביניהם הקנאה. קנאה היא העיקר. כתוב: "ג' דברים מוציאים אדם מהעולם". אילו הם? תאווה, קנאה וכבוד. התאווה מופנית כלפי הבורא, שזה בפני עצמו דבר גדול. הכבוד, שיהיה לי כבוד ה'. אבל הקנאה היא דבר פחות ערך, רגש שאפשר להרגישו בעיקר כלפי חברים.

יש להשתמש בתכונות הללו, לטפח אותן, לקשור אותן למטרה, כדי שיעבדו לתועלתה.

איך יוכל אדם להיכנע אל מול דעה אחרת?

יש עניין "אחרי רבים להטות" ו"אחרי יחיד להטות". אומרים שברוחניות צריך "אחרי היחיד להטות". הכוונה היא לנהות אחרי יחיד שהוא באמת אחד, יחיד ומיוחד מכל האנושות, או מתוך קהל גדול של אנשים, מישהו שאני מכבד את דעתו ואת הידע שלו. אז אני לא מתייחס לקהל כולו, אלא רק אליו, ולא איכפת לי מכל אותם מיליונים וממה שיגידו או יחשבו, אלא רק ממה שיגיד אותו יחיד ומיוחד.

למשל, מיליוני אנשים מאמינים בחוקים מסוימים, שהיו ידועים עד כה. וקם מישהו כמו אלברט איינשטיין ואומר: לא, החוקים הם אחרים. וכל אותם המיליונים לא מבינים כלל את הדברים המשונים שהוא אומר, שניתן לעוות את הזמן, למתוח אותו או לאפס אותו, ושניתן אפילו לעוות מרחק. הבסיס המוכר שלהם נשמט מתחת לרגליהם והם כמו נשארים תלויים באוויר.

הקהל לא מבין, אבל האדם היחיד ומיוחד הזה עומד על דעתו, שהיא אכן דעה חדשנית, מוצקה ומתקדמת, אך שעדיין אינה יכולה להתקבל אף על פי שהיא נכונה. ואני נוהה אחריו. איך? למעלה מהדעת, כי גם אני אחד מהקהל. אם הייתי כמו האדם היחיד ומיוחד הזה, לא היתה עולה בי כלל השאלה אחרי מי להטות. לא הייתי צריך להטות אחרי איש. אבל אם אני הולך בדרך הרוחנית, אני צריך להטות אחרי היחיד והמיוחד, שאמנם הוא יחיד, אבל גדול.

את זה מבין האדם בשכלו. אבל על האדם למצוא כוחות כדי להעביר את התובנה הזאת מהשכל למעשה. הוא יודע שהאיש היחיד ומיוחד הזה, העומד על דעתו, צודק. מאין ישאב כוחות להצטרף אליו? הרי הקהל, המונע בידי שכלו, מתנגד לו, איך יוכל להצטרף אליו כנגד דעת החברה?אומרים שזה אפשרי על ידי "הנדבק בגדול - גדול הוא", אבל האדם תוהה איך יוכל לעשות זאת, ואז בד בבד מתחיל לחפש את הדרך לדבוק בגדול.

איך יוכל אדם להכניע את עצמו בפני החלטה של הקבוצה?

בניגוד לקבוצות אחרות בחברה, בקבלה לא מגיעים להכנעה בפני החברה באמצעות הגבלה עצמית, המביאה לידי כסילות. בחברה הרגילה, ככל שאדם ייכנע לדרישות החברה ממנו, הוא ייחשב אזרח טוב יותר, חסיד טוב יותר. הוא לא נדרש לדבר מעבר לכך.

אנשים המעוניינים להעביר את חייהם בשקט ובלי סערות מיותרות, עליהם להפחית את עוצמתם ולהסתירה. עליהם להעמיד פנים שהם קצת פחותים ממה שהם באמת. כך הם מתירים לחברה להפעילם, מקבלים עליהם את חוקיה ובתמורה לכך זוכים בתמיכתה. וכך מצליח האדם "לסחוב" את החיים יפה, ולסיימם כאילו לא נולד מעולם.

בקבוצה העוסקת בקבלה ההפך הוא הנכון. על האדם לגייס את כל גודל הרצון שלו, את אישיותו ואת כל מה שיש בו לעבודה על איחוד הקבוצה. לא להתבלט מול כולם, אלא לעבוד כדי ללכד את כולם יחד. במה זה שונה מהחברה הרגילה? בחברה החיצונית לא עובדים על איחוד באמצעות הגברת הרצון, אלא הגורם המאחד בה הוא הפחתת העצמי והסתרתו.

בקבלה, אדם הפועל לליכוד חברתי, ככל שתחושת הערך העצמי שלו חזקה יותר, ככל שיכולותיו גדולות יותר, כך הוא מלכד יותר את הקבוצה. שתי החברות נוקטות דרכים הפוכות. בקבלה מקיימים קבוצה שכל פרט ופרט בה מקדיש את מלוא כוחותיו ועוצמתו כדי לאחד את החברה. אם כך, האיחוד הוא תוצאה של עבודה ולא תוצאה של כניעה מוקדמת לכלל, הסתרת העצמי והיבלעות בתוך הכלל. בקבלה כולם בולטים ומתחברים יחדיו. האיחוד נמצא ברמה גבוהה מאוד.

איך מתיישבת התחברות בכל עוצמת הרצון, עם הכנעת הרצון?

ההכנעה לא מתבטאת בכך שאדם מכניע את דעתו, את יכולותיו ואת הייחודיות שלו בכל מיני תחומים. ההכנעה מתרחשת מתוך ידיעת המטרה הגבוהה, המחייבת כל אחד ואחד. ואז, כאשר עוסקים בבניית חיים משותפים, כל פרט ופרט מביא איתו את כל הידע, הכוחות והרכוש שלו לטובת האיחוד. כל אחד מביא עמו מה שיש ברשותו, וכמובן, ככל שיביא עוד, כך ייטב. איך ניתן לקיים משהו משותף אם כולם יבואו עירומים, נטולי שכל ונטולי כוחות?

על פי מה מיושמות החלטות בקבוצה?

יישום החלטות והבאתן לידי מעשה צריכים להיעשות על פי דעת הרוב בקבוצה. אין בקבוצה יחיד שערכו רב יותר. על כל אחד ואחד לבדוק את עצמו אם יוכל להיכנע לרוב, או שלא יוכל לעשות זאת. השאלה אם אחרי רבים או אחרי יחיד להטות בקבוצה, היא בעייתית. יש לברר את התנאים לקיום שני אלה יחד, גם זאת וגם זאת.

בכל מקרה, יש להגיע למצב של אחדות. לא משנה איזו החלטה מתקבלת. גם כשמקבלים כביכול החלטה מוטעית, אם כולם מקבלים אותה יחד, תהיה זאת ההחלטה הנכונה. אם החלטה מתקבלת באמת בלב אחד, היא מוצלחת, כי בעיקרון היא לא תהיה נגד הדרך.

מה התועלת באמירת דברי שבח איש על רעהו?

אני יושב בקבוצה, ופתאום כל הקבוצה מתחילה לדבר על חבר שלא נמצא כרגע. כולם אומרים איזה בחור מצוין הוא, כמה הוא רציני, משבחים את מעשיו. אני מופתע מכיוון שמעולם לא חשבתי כך על החבר הזה, ובכלל, לא הערכתי אותו במיוחד. וכשאני שומע את האחרים מפליגים בשבחו, בערה פנימית ניצתת בי, ואני מתחיל לקנא ולהשוותו אלי: "איך זה יכול להיות? מה פתאום הוא? ואיפה אני? אולי הוא כבר שם ואני עדיין כאן?"ובערת הקנאה מעניקה כוחות.

על האדם לחפש את הדברים שיציתו בו בערה, שיעוררו בו קנאה המועילה למטרה. לא קנאה המכוונת לקלקל לחבר את הדרך כדי שלא יתבלט יותר מדי. בקנאה כזאת אנשים עושים עוול לעצמם. בלי קנאה מועילה אין התקדמות, ויש בה כוח רב שיש להשתמש בו.

השאלה מהי עבודה ומהו שכר מבלבלת תמיד. מטרת הבריאה היא להיטיב לנבראיו, ומצב של גמר העבודה הוא מנוחה, אבל הכול תלוי בתפישת המקבלים. העבודה יכולה להיות שכר, והעבודה יכולה להיות מורגשת כמנוחה. מושג היגיעה תלוי רק ביחס אל העבודה ובתפישתה, אם מרגישים אותה כיגיעה, כחיסרון, או מרגישים אותה כתענוג. כי הרי גם עכשיו אנו נמצאים במצב של גמר התיקון, וכל שעלינו לתקן הן רק ההגדרות האלה שלנו, את הדרך שבה אנו תופשים עבודה, יגיעה, ואת הדרך שבה אנו תופשים מהם ייסורים ומהו שכר.

בעל הסולם כותב ("פרי חכם - אגרות", דף קס"ד-קס"ה), שכל הייסורים מקורם בהרחקת זמן התשלומים מזמן ביצוע העבודה. אם אדם מקבל תשלום מיידי על כל פעולה ופעולה שעשה, ניתן לדמותו לבעל מכולת שמוכר משהו בעשרה שקלים, ויודע ששני שקלים מתוכם יכניס לכיסו. עוד מכירה בעשרה שקלים, עוד שני שקלים לכיס. בכך שבכל רגע, בכל יגיעה, הוא שם שני שקלים בכיסו, הוא מיד מכסה את היגיעה ואז היא לא נראית לו יגיעה, אלא שכר מיידי, והוא לא חש בטרחה.

זה כל העניין. הכול תלוי ביחסו של האדם לעבודה. לכן העבודה מסתכמת בתיקון הכלים, תיקון ההרגשה, ההגדרה הפנימית מהו שכר בשבילי, מהי יגיעה, מהו תשלום. וכך, בסופו של דבר, נעלם מושג היגיעה; התשלום מחליף את כל העבודה והיגיעה והייסורים, ומתהווה לו מצב של טוב ועונג תמידיים.

וכל זאת בזכות העובדה שהאדם תיקן את הכלים שלו, ועכשיו הוא יכול לחוש את מה שהושפע עליו גם קודם לכן. אבל עכשיו הוא מרגיש זאת בכלים חדשים, בהבחנות אחרות, במובן חדש.

איך מקבלים חיסרון להשפיע?

חיסרון להשפיע ניתן לקבל רק מהבורא, כי רק אצלו נמצא כביכול חיסרון להשפיע. רב"ש קורא למאמר, "החיסרון העיקרי שעליו להתפלל". על האדם להתפלל על החיסרון העיקרי הזה. כי אם אדם מגיע לחיסרון להשפיע, מה שמתגלה בכלי שלו נקרא גמר התיקון, ואז אין לו כל בעיה להרגיש טוב.

בלי חיסרון אי-אפשר. צריך שיהיה כלי. השאלה היא מהו החיסרון, מהו הכלי, למה האדם משתוקק, ולפיכך, מה יהיה בשבילו השכר? מה האדם רוצה שיהיה השכר? אם השכר הוא הזדמנות להשפיע, ואדם מקבל יכולת להשפיע, הוא הגיע למנוחה ולאושר.

איך מגיעים לתפילה על חיסרון להשפיע?

הדרך להגיע לתפילה על חיסרון להשפיע נקראת "יגעתי ומצאתי". האדם עצמו לא מסוגל להתפלל על חיסרון להשפיע, כי זה מנוגד לטבעו. אין לו שום אפשרות למצוא בתוכו או במציאותו חיסרון כזה, אלא רק להתפלל שיבוא לו רצון לרצות להשפיע. זה נקרא "מלא לשמה באים לשמה", שאדם מבקש ואינו יודע מה לבקש.

למה יש הסתרה? כדי שהאדם יבקש לרצות להשפיע. כי אם הוא היה רואה מה זה להשפיע, לא היה מבקש זאת. לכן מונעים מהאדם את הידיעה מה זה להשפיע, ואז הוא מוכן לבקש. אבל איך אפשר לבקש דבר שלא יודעים מהו? הרי כלי נקרא ידיעה על הכלי, ידיעה מה חסר לי, ורק אז ניתן לבקש. אומרים לנו שניתן אפילו לבקש מרחוק רשימות, ללא רצון אמיתי, ובכל זאת באים "מלא לשמה" ל"לשמה".

לכן יש להשתדל לעשות זאת. לשם מה? אם מלכתחילה היה האדם בנוי רק מרצון לקבל, הוא לא יכול היה לעשות זאת. אבל מפני שיש בו ניצוץ של רצון להשפיע, שהוא רצון מקולקל כי נמצא, משבירת הכלים, בשבי של הרצון לקבל, הוא כאילו יכול לומר שהוא רוצה להשפיע. הוא מרגיש ייסורים וזה מאפשר לו לעשות מעין הכנה, עד שניתן לו הכוח להשפיע, שנקרא "לעבור מחסום".

אבל כל המצבים הללו מתרחשים בתנאי שאין יודעים מה זה להשפיע. מכאן אפשר להבין עד כמה הכרחית ההסתרה, שבלעדיה לעולם לא היינו מגיעים לרצון הזה. ההסתרה מאפשרת לאדם לבקש לעשות את מה שנתפש אצלו כגרוע ביותר, מנוגד ביותר לרצון שלו, שהוא נתפש אצלו כמוות של ממש.

ולמה האדם עושה זאת? ראשית, ההסתרה מאפשרת לו לעשות זאת. שנית, יש בו ניצוץ להשפיע שדוחף אותו לרצות בכך. ובכל זאת, במישור העולם הזה הכול שקרי, גם זה וגם זה, והאדם מתקיים בשקר הזה, שנקרא "זמן ההכנה".

לשם מה קיים בכלל שלב כזה, שבו הכול מטושטש ושקרי? מדוע יצר הבורא את התנאי הזה? מה הוא תורם? השלב הזה לא קיים כדי שנתאמץ להגיע לאמת, הוא קיים כדי שמתוך השקר הזה נבצע זדונות ושגגות, שנוכל להשתמש בהם מאוחר יותר. זאת אומרת, האדם לא נזקק לדברים הטובים שעשה כאן, התפלל, עבד, השפיע, אלא כדי לעשות זדונות. ומשצובר האדם די זדונות, הבורא רואה שהתייגע דיו, כדי להיכשל די פעמים, ואז הוא מעביר אותו מחסום.

אנו זקוקים לזדונות הללו. פרט לרע איננו לוקחים איתנו דבר לעולם הבא. אם כך, על מה יש לנו להתפלל?

אם האדם אינו יודע מהו כלי דלהשפיע, האם הוא עלול לפנות בתפילה לא נכונה ולקבל מה שאינו צריך?

ישנן כאן כמה שאלות:

האם אפשר להתפלל על מה שלא ידוע?

האם הבורא שומע תפילה על דבר לא ידוע?

האם הבורא ייענה לתפילה אף על פי שהוא יודע שהאדם מבקש דבר שנעלם ממנו?

האם ייתכן שמלמעלה יינתן משהו שיזיק, בסופו של דבר?

לא תיתכן תפילה שאינה נובעת מהרגשה פנימית שבלב. תפילה היא מה שהלב מרגיש בתוך תוכו, ולא רצון סתמי במשהו שאדם נתקל בו באיזו פרסומת, למשל. זאת אומרת, תפילה היא חיסרון אמיתי שהכלי מוליד מתוכו, ולא מה שאדם שומע מבחוץ. כלי יכול להוליד מתוכו חיסרון רק על ידי האור שמשפיע עליו מלמעלה.

זאת אומרת, את החיסרון, את התפילה, שלא תמיד האדם מרגיש אותה, בורא הבורא, ולא האדם. ואחר כך הבורא נותן את המילוי לתפילה הזאת, לחיסרון האמיתי הפנימי שבתוך הלב. כלומר, הבורא בורא את הכלי והבורא גם ממלא אותו.

ואיפה נמצא "האני" בכל התהליך הזה? "האני" הוא מי שמרגיש את הפעולות הללו. מכל המערכה, "האני" הוא רק המרגיש. לכן אין ממה לפחד. צריך רק להשתדל להיות אמיתי ככל שניתן להיות עם מה שאני מרגיש, ולקשור זאת לבורא כמקור היחיד לכל הפעולות. זאת אומרת, צריך רק לא לשקר לעצמי בעניין מה שבא לי מהבורא.

האדם לא צריך דבר פרט להתמקדות בבורא, ולידיעה בלתי מתפשרת שהכול בא ממנו. עליו לבדוק באופן הגלוי ביותר מה בדיוק הוא מקבל, בלי לשפוט אם טוב הוא או אם רע, אם אמת היא או שקר, להשליך את כל הקליפות, הבלבולים, הנוסחות, ההרגלים שחונך להם, הדברים שנאמרו לו. הוא מסיר כמה שיותר הפרעות ומתקשר עם הבורא מתוך פנימיותו - וזהו. על ידי כל אלה הוא מקבל את כל ההבחנות ונפרשת בפניו בהדרגה כל הדרך. שרשרת של סיבה ומסובב מביאה אותו הישר אל המטרה.

אף על פי שהאדם יודע, שהאור והמילוי לא באים ממנו, הוא חושב שלפחות הכלי בא ממנו. אך האמת היא שאפילו תפילה עליו לבקש שתהיה לו. "תפילה לפני תפילה", כפי שקוראים לזה המקובלים שחיברו את סידורי התפילה ושהעניין הזה נהיר להם לחלוטין.

אל לנו להשלות את עצמנו שמקורו של דבר כלשהו הוא מלמטה. למטה אפשר לעסוק רק בהבחנות, להבחין בכל דבר ודבר שבא לאדם. האדם הוא רק האלמנט המרגיש, ושום דבר פרט לכך. זאת הגישה הנכונה. למה? כי כך האדם לא מתבלבל, ובכל פעם הוא מתמקם בדיוק במקום שלו. ואז אין לו גאווה או כבוד או מחשבה פתאומית שיש לו איזו יד בדברים.

כך הוא כשמדובר ביחס האדם אל הבורא. אבל כשמדובר בחברה, בסביבה, יש להשתמש בהן כדי לחדד את הקשר עם הבורא. אנו משתמשים בחברים ובחברה כדי להתנקות מהקליפות, מהבלבול, מהערפול. וכאן כבר נדרשת עבודה מצד האדם.

מה מפיק האדם מבדיקת הקשר עם הבורא?

בדיקת הקשר עם הבורא, מה אני מקבל ממנו, לאיזו מטרה וכולי, מולידה באדם יחס מורכב אליו. אז הוא מתחיל להבחין שיש ביחסו לבורא ימין, שמאל ואמצע.

הוא הולך לבדוק את מעשי הבורא - "ממעשיך הכרנוך". כפי שכתוב: "מי שלא ידע ציוויא דמאריה, איך יעבוד ליה". האדם עומד לקבל משהו מהבורא, שיכניס אותו ללב התהליך.

מרגע שאדם רוצה לבוא במגע עם האלוקות, עם העליון, עליו לבדוק ללא הרף את היחס הזה. אין דבר חוץ מזה. את כל יתר הדברים הוא מקבל כתוצאה מהקשר הזה. הקשר הזה קובע הכול. לפי מה שעובר על האדם, כך הוא מרגיש. כל מה שבא אליו, כל ההבחנות, כל הרגשות, מה שהבורא רוצה ממנו, מה שעליו להיות, איך להגיב, מה לחשוב, את כל אלה האדם מרגיש מבפנים, כתוצאה ממאמץ להרגיש את השפעת הבורא אליו.

איך מתחיל האדם במאמץ להרגיש את השפעת הבורא אליו?

המאמץ הזה מתחיל בחברה. האדם מחפש בתוכו איזו נקודה שדרכה הוא יכול ליצור קשר עם הבורא, להרגיש אותו. התהליך הזה דומה להיזכרות בקרוב נשכח. פתאום מזכירים לך שיש לך דוד שמואל, ואתה מתחיל לייצב את דמותו בזיכרון שלך: דוד שמואל נראה כך וכך, קשור לזה לזה, חי במקום ההוא אתה כאילו מתחיל להתקשר אליו, למצוא את הנקודה שיש לך בזיכרון ובלב, הקשורה אליו. כך גם עם הבורא.

האדם שקוע בכל מיני מאורעות של העולם הזה, נזכר פתאום שקיים בורא, ואז הוא מחפש את הנקודה הזאת, ובודק אילו נתונים עומדים לרשותו, איפה הבורא מתויק אצלו. ואז הוא כאילו מוצא את שחיפש ונזכר מי הוא ומה הוא. האדם מחפש בדיוק את נקודת האחיזה, את נקודת הקשר, שבה הוא והבורא מתקשרים. הנקודה הזאת היא ב"מוחא" וב"ליבא".

אם עדיין אין לאדם מקום כזה בתוכו, עליו "לפתוח לבורא תיק" ולרשום שם לאט לאט כל מה שהצליח ללקט בקשר אליו. ואז תתגלה לו נקודת הקשר.

האם בתהליך הזה מצטיירת לאדם מעין תמונה של הבורא?

תמונה היא התרשמות אישית. כשאני מדבר על הדוד שלי, אני לא מזכיר לפני הכול שיש לו אוזניים גדולות או עיניים נפוחות. נכון, גם באופן הזה אני מצייר אותו, אבל אני חש בעיקר בדמות הפנימית שלו, באישיותו.

בדיוק כך אפשר, לאט לאט, לדבר על הקשר שלי עם הבורא, לא כאישיות גשמית, אלא במונחים של התרשמויות פנימיות שלי ממנו. אני לא מתאר איך הוא נראה, אלא איך אני חווה אותו.

איך נוצרת ההתרשמות הפנימית?

ההתרשמות הפנימית היא תוצאה של רצון האדם ליצור קשר עם הבורא. כפי שכתוב, על האדם להשתדל להיות בקשר: "ישראל דרכין דאורייתא וקוב"ה חד הוא". על האדם להשתוקק לאחיזה שהוא אוחז בבורא באמצעות הפעולות שהבורא מייעץ לו לפעול.

הפעולות הללו הן למעלה ממחסום, אבל גם למטה ממחסום ישנן פעולות דומות. כלל הפעולות שאדם נוקט כדי להכשיר את הכלים שלו להגיע למעלה ממחסום נקראות "מתוך שלא לשמה בא לשמה", "שפחה דקדושה", וכולי.

למה ההיאחזות בקשר היא תנאי למעבר מחסום?

מי יודע? הבורא מציב תנאי, וברגע שהאדם מקיים אותו, הבורא מעביר אותו מחסום. האדם לא מרוויח דבר כדי לעבור מחסום. אין לו כלי או כוח או כרטיס כניסה. לפני המחסום האדם ממלא תנאי כלשהו, ואז מעבירים אותו מחסום.

התנאי הזה הכרחי, מפני שעם העמידה בתנאי האדם לוקח איתו משהו. כמו שכתוב, שממצרים לוקחים כלים, בורחים בחושך ועומדים מול פרעה. כלומר, לוקחים את ההתרשמות הזאת. מי שלא עובר את מצרים, לא יכול להגיע לארץ ישראל. לישראל מגיעים רק דרך מצרים.

זה לא שהדרגה שבה נמצאים במצרים גובהת והולכת עד שמגיעה לדרגה גבוהה המאפשרת כניסה לארץ ישראל. האדם עובר "ים סוף", חוויה מיוחדת מאוד שהיא נס של ממש. זאת אומרת, הוא לא עושה דבר בכוחות עצמו. לא ההכנות שלו מעבירות אותו.

איך יש להתנהג בקבוצה, לנהוג על פי האמת שלי או להעמיד פנים?

ישנם שני סוגי התנהגות בחברה ובקבוצה:

א) התנהגות האופיינית לגדולים ביותר, שבלבם בוערת אש והתנהגותם החיצונית מזלזלת. כמו אצל חסידי קוצק (כפי שמתואר בספר "סנה בוער בקוצק"). אלה אנשים שבתוכם, בפנימיותם, נמצאו בדרגות השגה, בהשתוקקות, בעבודה אמיתית, במאמצים פנימיים בלתי פוסקים, ואילו מבחוץ נהגו זלזול מופגן, עד כדי כך שאנשים היו משוכנעים שכל אחד ואחד מהם הוא גוי גמור. הם נכנסו לבית כנסת ביום כיפור כשאת זקנם מעטרים פירורי לחם, ועשו דברים נוספים בכוונה ובהתרסה, כדי שלא תהיה אחיזה לחיצונים בעבודה הפנימית שלהם. הם עשו זאת מתוך רצינות גמורה.

ב) התנהגות האופיינית לדור שלנו, שבה נאסר להחצין זלזול והדרישה היא להפגין התפעלות מהחברה. כי כל אחד זקוק להתפעלות מהחברה בתחום הרוחניות, אחרת יהיה אבוד, ואת ההתפעלות הוא דורש מהחברה. איך? במצבו הנוכחי הוא מתפעל רק מחיצוניות, כי אין לו אפשרות לראות ללבם של החברים. אם כולם יפגינו זלזול, גם הוא יזלזל.

ייתכן שכל חבריו של אדם יהיו צדיקים גמורים, אבל התנהגותם החיצוניות תהיה בדיוק לפי המלצת החכמים, כדי שלא תהיה אחיזה לחיצונים. אבל אם הם יתנהגו כך לידו, הוא לא יתפוש את האמת הזאת, אלא ילך שבי בהתנהגות החיצונית השקרית שלהם, ואז הוא יתבלבל ויזנח את כל העניין.

לכן חובה להתנהג ההפך מכך. יש לסגל התנהגות המראה כאילו באמת רוצים ברוחניות, כאילו אוהבים זה את זה, כאילו מוכנים לעשות הכול האחד למען האחר. אמנם זהו משחק כלפי חוץ וכולנו יודעים שהוא העמדת פנים, אבל גופנו מבין מה שהוא רואה, מה שהוא שומע, רק לזה הוא מאמין והוא מתרשם מההתנהגות הזאת כאילו היתה אמיתית.

פסיכולוגים החוקרים את תגובות הגוף ממליצים גם הם לאנשים לומר כל יום לבני זוגם את המשפט, "אני אוהב אותך". גם כשכועסים או מרגישים חוסר באהבה. אם משננים באוזני בן הזוג את המשפט הזה, זה מה שהוא שומע, והאהבה מגיעה ללבו עם המשפט הזה. כך צריך לנהוג בגוף, בעבודה רוחנית. יש לומר לו: הבורא גדול, אני אוהב את חברי, המטרה חשובה וכולי. כך יקלוט הגוף שהדברים הללו חשובים ומשמעותיים.

כך קורה בעולמנו. האופנות והטעמים משתנים ומתחלפים, אין להם שום חשיבות, שום אחיזה במציאות, הם סתם אחיזת עיניים. אבל כשפתאום מעניקים חשיבות לדבר כלשהו וסוגדים לו, גם אם הוא ריק מתוכן, הוא נעשה חשוב גם לי, מפני שכולם אומרים שהוא חשוב. כך קורה בעבודה רוחנית. לכן יש להפגין בציבור את חשיבות המטרה והבורא ולדבר עליה.

האם התפעלות מהחברה אינה נמצאת בסתירה לעבודה פנימית?

לא, אין שום סתירה בין התפעלות מהחברה לעבודה פנימית, כי כשאדם מתפעל מהחברה, אם ירצה ואם לא ירצה הוא יחשיב את גדולת חבריו, וזה יהיה בשבילו מעין ספק כוח. לעולם אין לזלזל בזה. אם מישהו מזלזל בגלוי, יש להקיא אותו החוצה מהחברה באופן מיידי, כולל אלה שלא מופיעים באופן סדיר לכל מיני סדרים קבועים בחברה. אין לסבול התנהגות כזאת כי היא מחלישה מאוד את הכלל. התנהגות כזאת מנתקת מיד את הקבוצה מהמטרה.

השתדלות מתרחשת כשאדם מרגיש התרוממות והוא מנצלה עד תום להעצמת התחושה, להגברת ההכרה ולהבנה מעמיקה של הרוחניות. כך מעמיק אדם את אחיזתו ברוחניות בכל האמצעים שברשותו. כשניתנת לאדם מלמעלה קצה-קציה של הזדמנות, הוא עצמו נותן יגיעה.

בזמן ירידה קשה להשתדל, ובעלייה האדם לא משתדל בכוחו שלו. נותנים לו התרוממות, הוא מתעורר, לא נותנים, הוא לא מתעורר - אז מה הוא נותן מעצמו? לא מדובר כאן על מידת היגיעה, אלא על האפשרויות שישנן לאדם.

בזמן שאדם נמצא במצב עלייה, יש לו אפשרות להיקשר בחוזקה, להיאחז בשיניים בהבחנות הרוחניות ולחדור בהן, להכירן יותר. עליו להשתקע בהן ככל שיוכל, כך שאפילו תהיה לו ירידה (והוא משתדל שלעולם לא תהיה), הוא ייקח עמו רשימות, התרשמויות והבנה, שהן כבר ברמה שונה ממה שהיו קודם לכן.

כלומר, פותחים לאדם צוהר, והמידה שבה יעמיק לחדור כבר תלויה בו. לכן, כל העבודה מתרחשת בזמן העלייה. בזמן הירידה צריך לפעמים לשקוע, "לשכב על הקרקעית" ולחכות. כמו שעושים בצוללת אם קורה משהו לא ברור - פשוט מחכים. הבלבול מגיע, בדרך כלל, כשאדם עובר ממדרגה למדרגה, ובזמן המעבר הוא מאבד את הדעת שקנה במדרגה הקודמת, כשעוד לא רכש דעת חדשה מהמדרגה הבאה. לכן הוא מבולבל ואין לו מושג מה קורה לו.

במצבים כאלה אין מה לעשות פרט לנהיגת איפוק. וכשמתרחשת ירידה של ממש על האדם לשמור על עצמו ככל שניתן במסגרת של דומם. בעלייה יש להוסיף מעצמו השתדלות, ממש "ללחוץ על הגז".

איך, בסופו של דבר, יוצא אדם ממצב של ירידה?

האדם יוצא ממצב של ירידה על ידי כך שהוא משתהה בו, מכיר את מצבו לעומק, ומקבל גם אותו כאחד מהמצבים שיביאו לו את אותיות העבודה. מה זה "אותיות"? אותם כלים שהאדם מרגיש בעזרתם, מאוחר יותר, גמר תיקון, מצב שכבר עכשיו הוא נמצא בו, אבל חסרים לו הכלים להרגישו. הכלים החסרים, שבאמצעותם מרגיש האדם את האין-סוף, את גמר התיקון, כוללים שני קצוות, ואחד מהמצבים האלה נקרא "ירידה".

ירידה אין פירושה איבוד מוחלט של קשר עם המציאות, אלא הכרת המצב, וקבלת העובדה שכרגע ישנה חולשה וחסרות הבחנות. אם אדם נכנס למצב הזה בהבנה, הוא לוקח ממנו את מרב ההבחנות האפשריות. הוא מתייחס לעצמו כאל מי שנמצא זמן ממושך בחשכה והוא משתדל לראות בעדה, להתמצא, להבחין בצלליות ובגוונים.

ובכל זאת, אדם אינו מסוגל לעבוד בירידה כמו במצב של עלייה. לא מדובר כאן על המצבים התחתונים ביותר, שבהם פשוט צריך לחכות. שבהם אדם צריך לקבוע לעצמו: "עכשיו אני שוכב". "שוכב" במצב הפנימי, שנקרא מצב השורש: דומם. ואפילו במצב הזה יש הרבה הבחנות. זאת אומרת, כל מצב נתון, עד מצב של מוות מוחלט, יש בו הרבה הבחנות שנקראות "מת".

מהו מצב המנוחה?

רוחניות נמצאת למעלה ממהירות האור. היא כל הזמן בתנועה, ולא רק בתנועה, אלא כל הזמן בתאוצה. ברוחניות, מהירות קבועה נחשבת למהירות אפס, לעצירה. אם יש שינוי במהירות, תוספת מתמדת חיובית או שלילית, רק אותה מרגישים.

ניתן לראות זאת גם בתחומים השייכים לעולם הזה. אם ממלאים כלי בקביעות בתענוג, הכלי לא מרגיש שקיבל משהו. חייב להיות כלי חדש, תוספת רצון, ובהתאם לכך תוספת תענוג. עוד תוספת רצון, עוד תוספת תענוג. פחות רצון, פחות תענוג. אבל חייב להיות הבדל בין מה שהיה קודם לכן לבין מה שיש לאחר מכן. אם "קודם" נמשך עשר שעות, כל השעות הללו הן כרגע אחד. מה שלא השתנה הוא כמו רגע אחד. ואז מיליון שנה או שנייה אחת הם אותו דבר.

לכן ברוחניות, מצב של מנוחה מוחלטת הוא שינוי מהירות, והמהירות הזאת אינה קובעת דבר בשבילי. אני מצפה לה בכל התיקונים שלי, וכל הזמן מוכן להשתנות. זה גמר תיקון. גמר תיקון נקרא "מנוחה לחיי העולמים". יש החושבים שזה מוות. בכלל, בעולמנו מקובל לחשוב ש"עולם הבא" הוא מקום משכנם של המתים.

יש להבין, שרק מצב שבו יכול אדם לקבל על עצמו ללא שום הגבלה את כל ההגבלות, כל המילויים, כל ההסתרות וכל הגילויים, נקרא "מנוחה". מנוחה נקראת "בלתי מוגבל". אז אדם לא נמצא בטרחה. דבר לא מפריע לו לעשות כרצונו.

איך תיתכן מנוחה במצב כזה?

כשאדם עושה כרצונו ללא הגבלה, זה נקרא מנוחה. אם אומרים לילד: "שב ואל תזוז", הוא יתפוצץ מכעס. הוא יחוש כאילו לוקחים ממנו את החיים, המיתו אותו. מכאן, מנוחה היא עשיית מה שאדם רוצה לעשותו. כשדבר אינו מגביל אותו. מתי זה קורה? כשכל הכלים של האדם מתוקנים, כשהוא יכול לבצע בהם כל דבר, אז הוא מגיע למנוחה. לפני כן, אם נשאר ולו משהו שאינו מתוקן, הוא כבר נותן לאדם סיבה ליגיעה, למאמץ, לטרחה. זאת כבר אינה מנוחה.

האם ניתן לחמוק מהמאמץ והטרחה?

למי שהולך בדרך התיקון אין לאן לברוח. הוא כבר ניכנס לדרך הצדיקים. כתוב שאין לצדיקים מנוחה, לא בעולם הזה ולא בעולם הבא, עד שמגיעים לגמר התיקון.

מהו "ובהתורה נברא האדם"? אדם הוא מהביטוי "אדמֶה לעליון", "אתם קרויים אדם ולא אומות העולם קרויים אדם". זאת אומרת, אם יש לרצון לקבל תיקון שנקרא "בעל מנת להשפיע", החלק המתוקן נקרא "אדם". איך עושים זאת? באמצעות התורה. איך עושים זאת באמצעות התורה? נותנים לאדם הזדמנויות שונות לעשות מיני מעשים ופעולות בעולם הזה, והצלחותיו וכישלונותיו מפתחים את הרצון לקבל שלו.

אחרי התפתחות הרצון הבהמי לאוכל, למין, למשפחה, והתפתחות הרצון האנושי לכסף, לכבוד, למושכלות, מגיע האדם להתפתחות הרצון האלוקי, הרוחני. התפתחות הרצון הרוחני אינה הגדלת הרצון, אלא הכוונתו אל הבורא, ובהתאם לכך הגדלתו.

אם לפני התפתחות הנקודה שבלב - אותו רצון חדש לרוחניות, האדם עובד על התפתחות הרצון, בדרך כלל בלא מודע, הוא אינו יודע למה ואיך נכנסים בו דחפים ורצונות, והוא רץ ומממש אותם. עבודה שכזאת לא נחשבת אפילו "קו אחד", ודאי לא שניים ולא ג' קווים. אבל את הרצון הרוחני ניתן לפתח, להגדיל ולתקן רק בצורת קווים.

הכוונה ב"קווים" שלא סתם מנפחים את הרצון הקטן הזה לרצון גדול יותר ויותר בלי כיוון, ובשל כך צורתו נקראת "עיגול", אלא "מיישרים" אותו כך שיהיה מכוון לכיוון מסוים, מיועד לשימוש מסוים. לא כלפי האדם, שנקרא "הנקודה המרכזית" שבתוך "העיגולים", אלא כלפי הבורא, מתוך הנקודה המרכזית אל מקור האור, החוצה.

לכן, בהתפתחות הרצון הרוחני ישנם כמה כוחות, תנאים, מצבים המשפיעים כך שהתפתחות הרצון, תהליך תיקון הרצון, לא פועלים לפי חוקי יתר הרצונות. הם פועלים בדרך מסובכת מאוד, מסוימת מאוד, כך שהרצון גדל בהתאם למידת תיקונו לכיוון השימוש הנכון, כלפי הבורא. נניח, למשל, שמעוררים באדם רצון לבנות בית, רצון שכבר קשור לרוחניות. על האדם הזה לקשור כל פרט בעבודת הבנייה, התוכניות, הזמנת החומרים, הבנייה עצמה, בחירת הפועלים, וגם את עצמו, למטרת הבריאה. עליו לזכור כל הזמן שהבית הזה מיועד לשימוש כלשהו הקשור עם מטרת הבריאה.

אותו אדם כל כך משתקע בעבודה, עד כי הוא שוכח את עניין הכיוון, שוכח את משמעות העשייה של כל פרט ופרט. ואז העבודה כביכול נעצרת, ומתחילים לגרום לו כל מיני הפרעות. ההפרעות הללו אינן הפרעות, הן כרוזים, סימנים לכך ששכח משהו חשוב מאוד - את הכוונה, לשם מה הוא עושה כל פעולה ופעולה. ומפני שההתקדמות בפעולות הללו נעשית בזאת אחר זאת, לפעמים האדם נתקע בשלב מסוים, מתעקש לחפש פתרון בכוחות עצמו ולבצע בכל מחיר את המשך הבנייה, רואה שזה לא הולך עד שהוא נזכר שהבעיה היא ששכח את הכוונה.

זאת אומרת, שמשמאל לא הלך לימין, אלא חשב לבצע בכוחות עצמו. ואז הוא נזכר בימין, בבורא, בהתאמה אליו, כלומר הוא נזכר שעליו להיות קשור אליו בכל לבו ונפשו בזמן הפעולה. רק אז הוא מתקדם שוב, עד ששוכח שוב, וחוזר חלילה. למעשה, בכל העבודות שלנו בעולם הזה אנו בעצם שוכחים את המטרה. אנו שוכחים שהמטרה אינה לעבוד לפי צורת החשיבה של העולם הזה, אלא שהעבודה היא המאמץ להיות קשור עם מזמין העבודה, מי שנתן לנו אותה - כאמצעי להחזיק את המחשבה ובמיוחד כאמצעי להגדיל את הכוונה. העבודה עצמה היא רק אמצעי, במידה שנועדה לבנות את הכוונה ולפתח אותה.

לאדם נדמה שעליו לבנות בית, כאילו הבית עצמו הוא החשוב. למעשה, הוא אמור לבנות מבנה של כוונה ולא מבנה של לבנים. מפני שאדם עשוי מחומר ומרוח, מכוונה, נותנים לו להתעסק בחומר כדי שיוכל לבנות מבנה רוחני לצד המבנה החומרי. נכון, לא ניתן לבנות מבנה רוחני בלבד, אף על פי שבעצם, רק מבנה כזה האדם אכן צריך. זה נקרא שיש להתקין רק כוונה, מסך ואור חוזר, והרצון לקבל, הלבנים הללו, יהיו תמיד לרשותנו כשנוכל לעבוד איתן בהתאם לכוונה על מנת להשפיע. כך בונים בית וכך בונים אדם. איך? רמ"ח אברים, שס"ה גידים - 631 חלקים, רצונות, שיש באדם, שאותם עליו לבנות. ברצונות הללו הוא רוצה להשתמש ככל שזמינה לו הדמות הרוחנית התואמת. עליו להרכיב את הרצונות לפי הכוונות על מנת להשפיע. שיהיו שתי הדמויות האלה: שימוש בכל הרצונות - האחד, עם כוונות על מנת להשפיע - השני, מתואמים זה עם זה ועובדים יחד.

איך יודע אדם אם פעל נכון?

אם האדם עושה דברים לא נכונים, הוא פשוט נתקע. אבל אם הוא לומד, נמצא בחברה ובאופן כללי נמצא בנתיב הנכון, אמנם הוא ודאי טועה בכל פרט ופרט, אבל הוא לא יוצא ממסלול העבודה. למה? מפני שהוא נמצא בסביבה נכונה, זמינים לו הספרים הנכונים וההדרכה הנכונה, וכל שנותר לו הוא להכיר בטעויות שלו בכל פרט ולשאת את האכזבה, כי כך הוא נזכר בבורא ונזכר גם מדוע אינו מתקדם. הוא נזכר שלא הוא העושה, אלא הבורא הוא העושה. ואז המכשולים והאכזבות מחזירים אותו אל הבורא, נותנים לו חיסרון כדי להתקשר אליו.

מאין ייקח אדם את החיסרון הזה אם מלכתחילה בתוכו נמצא "פרעה"? מלכתחילה אדם חושב לבנות בעצמו, ודי. למשל, להתקדם לרוחניות. נתנו לו רצון להתקדם לרוחניות, אבל הרצון הזה שנתנו לו עדיין חסר כיוון. את הכיוון על האדם ליצור כך שיהיה מכוון על מנת להשפיע אליו או על מנת לקבל ממנו. העיקר שיהיה קשר לבורא. ניתן לעשות זאת רק על ידי כישלונות. על ידי כך שאדם נכנס לעבודה בכוחות עצמו, ומגיע להכרה ש"לא כוחי ועוצם ידי עשה את החיל הזה". ואז מתוך אכזבה, מתוך חוסר אונים, ההכרה שהוא עצמו לא מסוגל לעשות, הוא מתחיל לראות שאין טעם בעבודה הזאת אם היא כוללת רק אותו; הוא מתחיל להבין שהמעשה שלו הוא מעשה בהמי, אנושי כמו כל האנושות, אם אין בו אלוקות, התגלות האלוקות.

וזה מחזיר אותו לכיוון הבורא. עליו לפנות לבורא ולבקשו לבצע בשבילו את הפעולה הזאת, מפני שראה שהוא עצמו לא מסוגל לה. זאת אומרת, אם האדם לא היה נתקף אכזבה וייאוש בכל פרט ופרט בעבודה, לא היה פונה לבורא. למה הוא פונה אליו? מתוך הכרח שהעבודה תתבצע. אבל כל פעולות ה"לא לשמה" הללו מביאות אותו להכרה שמה שבעצם חשוב לו הוא קשר עם הבורא ולא הפעולות עצמן, לא הלבנים ולא יתר הדברים. כל היתר הן רק סיבות, שמפני שהאדם כך בנוי, מחזירות אותו בסופו של דבר לכוונה. להבנה שהוא לא זקוק להם. שהוא צריך רק להיות קשור אל הבורא על מנת להשפיע לו.

זאת שרשרת מחשבות, סיבות, סיבה ומסובב, דרישות חיצוניות שהולכות והופכות לפנימיות, שרשרת המתפתחת באדם ומביאה אותו ממצב שבו הוא רוצה לשים אבן על אבן ולא מסוגל ומתרגז על עצמו, להיזכרות שבעצם עניינו הוא הבורא. האדם מתרגז על הבורא שלא נותן לו לשים אבן על אבן, ואחר כך מתחיל להיזכר שזאת לא המטרה, לשים אבן על אבן, אלא עליו להיות קשור אל הבורא. שהדגש, מרכז הכובד, עובר בהדרגה ממנו אל הבורא. וכך עולה חשיבות הקשר עם הבורא, והקשר הוא כבר לא בגלל האבן, אלא בגללו עצמו. והוא לא קשור עם הבורא אלא על מנת להשפיע לו. ישנם הרבה פרטים להתעכב עליהם, אבל בכך שאדם לוקח כל פרט ופרט ומבצע אותו בעולם החומר, הוא בסופו של דבר סורק את כל הפרטים, ממש מקצה לקצה. לכן כתוב: "שבע יפול צדיק וקם" - על כל פסיעה יש רגע כישלון, חרטה, כל הפרטים של הבירור והכרת הרע ותיקון. כך נברא האדם. עליו להתעכב על כל פרט ופרט.

האדם עצמו לא קובע את המצבים האלה. הוא אינו יודע מתי כל רצון חדש יתבהר, איך יתבהר ומה לעשות לשם כך. כשאדם שקוע כולו ברצון, הוא לא יכול להיות פילוסוף, לראות תמונה רחבה ו"לטייל" בכל מיני מצבי תודעה אחרים שלו. מה שקובע הוא ההילוך הכללי, שהאדם מתמיד בו, כמו שכתוב: "כל אשר תמצא ידך לעשות בכחך עשה".

המאמץ הכללי שאדם משקיע הוא המביא אותו להשתלשלות האירועים הזאת, המעבר ממצב למצב, עד שמגיע לסיום של בירור ותיקון, לכוונה על מנת להשפיע. לשם יש להתקדם. כל מה שאדם עבר עד מצבו הנוכחי, הכל רק אמצעים כדי להגיע לנקודת האיחוד עם הבורא.

וכשאדם גמר את ההבחנה הזאת, שוב נותנים לו להניח "אבן על אבן". ושוב הוא מתחיל להניח אבן בלי נוכחות הבורא. הוא רץ ופועל בכוחות עצמו, ונראה לו שהוא עושה דבר גדול. שהוא בתהליך של בנייה. וזה יכול לקרות בכל עשייה בעולם הזה, מהעשייה הבהמית ביותר ועד הרוחנית ביותר, אפילו בעבודת הפצה של חוכמת הקבלה או במתן הרצאה חשובה, שנדמה לאדם שעכשיו הוא הולך לעשות איזה מאמץ. אנו שקועים בתוך המעשה ושוכחים את התוצאה הדרושה של המעשה - הידוק הקשר עם האלוקות.

איפה בתהליך הזה נמצאת הכרת הרע?

הכרת הרע מתרחשת בתהליך הזה, כשאדם מכיר בכך שהוא שקוע יחד עם "האני" שלו בתוך האבנים; בכך שהתאמץ על סידורן וחשב מה לעשות בכוחות עצמו, בניתוק מהעובדה שהתהליך הזה מסודר לו מלמעלה כאמצעי בלבד. ממש כפי שכל העולם הזה הוא אמצעי בלבד. כל הקיים פרט לגמר התיקון הם אמצעים לגמר התיקון, גם המצבים הרוחניים, וודאי מצבנו הנוכחי. הכרת הרע מתרחשת, כשאדם רואה ששכח כל זאת ו"הפך את הקערה על פיה", שאת האמצעי הוא הפך לעצם.

האם אדם הנמצא ברוחניות עדיין שוכח את הבורא?

גם ברוחניות, בכל דרגה ודרגה ישנה עבודה מתוך הרבה מצבים מנוגדים, בשני קווים המכחישים זה את קיומו של זה. אבל שם מתחילה העבודה האמיתית, כשאדם חווה את הרגשות האמיתיים שלו ועובר דרכם, כשרגשותיו אינם מעורפלים עוד. אחרי המחסום המצבים הם עסיסיים מאוד.

האם אדם שעובר מחסום "בונה בית" מכוונות?

אחרי המחסום, בניית הבית היא לא במעשה, אלא בכוונה. אבל אי-אפשר לבנות כוונת "השפעה" אם לא בונים אותה על כוונה הפוכה. אחרת אין בירור. את בניין הקדושה בונים כנגד הקליפה. במקום שיש חורבן, שם בונים את בית המקדש, ולא במקום אחר וגם לא לפני שהתרחש חורבן. החורבן קודם לבנייה. כל החורבנות, כל השבירות, חטא עץ הדעת, היו לפנינו, עוד לפני שנבראנו. כי אנחנו מתחילים מהנשמות, והן נמצאות למטה מאצילות.

איך מתרחש המעבר מכעס על הבורא להכרה בחשיבותו?

אדם כועס נמצא ברצון גדול מאוד לקבל, והוא שקוע בעצמו ובצרכיו. ולמה הוא כועס? כי משהו נמצא בניגוד לרצונו. האדם רוצה לעשות כך, והבורא רוצה לעשות אחרת, ולא מניח לאדם להשיג את רצונו. איך מכירים בחשיבות הבורא מתוך הכעס? הרצון לקבל ללא הרצון להשפיע חושב על תועלת עצמו. ברגע שעומד מולו מישהו חזק ממנו, המתנגד לרצונו, הוא מיד נכנע לו מפני שזה לטובתו. הוא מתחיל לאהוב אותו בגלל היותו חזק ממנו, אף על פי שהוא נגדו. והוא מתחיל להיות תלוי בו.

בעולמנו, אם נרצה או לא נרצה, החזק הוא הצודק. מה פירוש "בעולמנו"? ברצון לקבל. מתוך הרצון לקבל, כדי לעבור מחשיבות עצמו לחשיבות הבורא, על האדם פשוט להכיר בכך שהבורא חזק ממנו, ואי-אפשר לשנות זאת. מתוך הטבע של הרצון לקבל נוצר "הבורא טוב", "הבורא גדול" וכולי. ומתוך כך האדם מתחיל להגיע למצבים המלמדים אותו להשפיע. מה זה "להשפיע"? לתת לאדם עצמאות לומר: "אני רוצה להשפיע, ולא כי הבורא חזק יותר..."כאילו להתייצב מולו.

ואז האדם נמצא בבחירה חופשית. רק כשאדם יכול לעשות כל מה שירצה, הוא מתחיל לבדוק באמת אם הוא רוצה לעשות מה שטבעו מחייב או שהוא רוצה לדמות לבורא. לרצון לקבל מספיק לראות שהבורא הוא הכול, שהוא צודק, שהוא גדול. אז אין לו שום בעיה, הוא מסכים להבין שהבורא הוא הכול והצדק עמו. אם האדם הוא כל כולו רצון לקבל, הוא נכנע מיד. אף על פי שזה ממריד, זה הטבע שלנו ואין טעם להתנגד לכך. לכן מלמדים אותנו על ידי מכות. כי הרצון לקבל אוהב את הכוח, מתכוון לפיו, ותמיד מוצא לעצמו צידוק. בעל הסולם קורא לזה "כוח האגרוף". כך עובד הרצון לקבל. אם הרצון לקבל מחפש מילוי, וחוץ ממילוי לא איכפת לו דבר, אין לו שום חשבונות אחרים; במקום שבו הוא מקבל מילוי, שם נמצא מה שהוא קורא "טוב". לא חשוב באילו אמצעים הוא משיג את המילוי הזה, נאותים יותר או פחות. נאות או לא נאות אינם שייכים לרצון לקבל עצמו, למילוי, אלא שייכים למערכת הקדושה שהכניסה לרצון לקבל כל מיני הבחנות של מידות השפעה. בפועל, לרצון לקבל לא משנה כלום חוץ מלקבל מילוי. לא משנה לו ממי, מהבורא, מפרעה, רק שייתן לו וימלא אותו. לכן, כל עוד האדם נמצא בקליפה, הקליפה מגדלת אותו, וזה נקרא "שומרת עליו". היא מגדלת אותו על ידי כך שנותנת לו עוד ועוד מילוי.

אם כך, איך אדם מגיע לקבלה? על ידי כך שהוא מתאכזב מכל מיני "תחנות תדלוק" מזויפות. הוא רוצה למלא את עצמו בכסף, בכבוד, במין, באוכל, רואה שהוא לא מסוגל ואז הוא פונה אל הבורא, ומקווה שאולי רוחניות תמלא אותו. זה מה שהרצון לקבל מחפש. להתמלא בכל מחיר. לכן לא כדאי להתייחס לכך שאנשים רוצים או לא רוצים. צריך להראות להם שבקבלה יש מילוי, ואז הם ירצו בה. רואים זאת היטב בהתנהגותם של תאים ביולוגיים או בהתנהגות בעלי חיים בזמן הזדווגות. איך בוחרת להקה את המנהיג שלה? רק על פי כוחו.

ניתן לראות שבאופן טבעי הכול מסודר בשבילנו למען נגיע לאמת. בטבע שלנו, ברצון לקבל, בהיפוך הצורה, מושרשים כל התנאים הללו, שמתפתחים ישירות לכישלונות, למכות ולהתכופפות.

באדם יש ג' מצבים עיקריים: שכיבה, ישיבה ועמידה. כך הם נקראים ברוחניות. "ברוחניות", הכוונה בנשמה. בבואנו לדבר על קורות הנשמה, אין לנו שפה שבה נוכל לתאר זאת. כי נשמה היא רצונות ישרים, עירומים, גלויים, ללא לבוש בגוף.

הנשמה קיימת גם כשהיא מלובשת בגוף וגם כשהיא לא מלובשת בגוף. חוכמת הקבלה מדברת על המצבים שבהם הנשמה מלובשת בגוף. המקובלים אינם נוטים לדבר על המצבים שבהם הנשמה נמצאת ללא גוף, אבל הם יודעים על קיומה, לומדים עליה, מתקשרים איתה. יש קשר בין הנשמות.

מי שעולה מעל המחסום, ככל שהוא עולה מעליו, ככל שיש לו מסך, כך הגוף מפסיק להפריע לו. ככל שהוא נמצא בסולם המדרגות מעל המחסום, הנשמה שלו מרגישה את עצמה ללא הכבדת הגוף, מרגישה את עצמה חופשייה, אם הוא נמצא בגוף ואם לאו.

על האדם להגיע לכך, שבזמן חיותו בעולם הזה, בזמן שהנשמה עדיין מלובשת בגוף, הוא מתקן את כל הרצונות שלו, עד שהגוף כבר לא מהווה מחיצה בינו לבין הנשמה ללא גוף, מצב הנקרא "גמר התיקון".

בכל אופן, נדרשת שפה מיוחדת כדי לדון בנשמות בכל המצבים שלהן. את השפה הרגילה לקחנו מהעולם הזה, מאין ניקח מילים ושמות כדי לתאר נשמות? המקובלים, שמרגישים מה קורה בנשמה, ראו שהגוף עשוי מחומר שונה לחלוטין, אבל יש בו אותם חלקים שיש בחלקים הרוחניים שבנשמה. ואף על פי שאין ביניהם שום קשר, זה אפשר למקובלים לכנות חלקים ופעולות של הנשמה בשם של חלקים ופעולות של הגוף. וכך הם המציאו את "שפת הענפים".

ומפני שהמקובלים השתמשו בשפה של העולם הזה, ניתן היה להמציא את "שפת הענפים" מתוך כל שפה. בספר "הזוהר" רואים איך הותאמה "שפת הענפים" לארמית. אלא שהזיקה בין מה שרואים בעולם הזה לבין מה שמרגישים בעולם הרוחני, בנשמה, נמסר רק לאנשים שהשתייכו לאומה הישראלית, זאת אומרת, לאלו ששפתם עברית. הם שקישרו בין שפתם בעולם הזה לבין הפעולות והתכונות שבנשמה. לכן הקבלה נלמדת בשפתם: בשפה העברית.

ואנו, שקוראים בקבלה מילים המשמשות אותנו בעולם הזה, אל לנו לשכוח שאנו קוראים על הנשמה ולא על הגוף. עלינו להתכוון למצוא את הפירוש הרוחני של המילים, ולא את הפירוש הגשמי. המילים המשמשות אותנו ברוחניות ובגשמיות הן אותן מילים. למשל, גם ברוחניות וגם בגשמיות ישנה המילה "שולחן".

בגשמיות אנחנו יודעים מהו "שולחן", אבל מהו ברוחניות? אדם המרגיש מה זאת רוחניות, מבין מה זה "שולחן" ברוחניות. אבל עוד בטרם הבין, עליו להשתהות עם השאלה מה זה, ולא לדמיין את המילה כפי שהיא מתפרשת בעולם הזה. אחרת לא ישתחרר האדם לעולם מכבלי העולם הזה. המקובלים נתנו לנו דווקא את שפת הענפים, וחייבו ללמוד את ספרי הקבלה, כדי שבזמן הלימוד נשתוקק להבין מה כתבו, מה מסתתר מאחורי המילים הללו.

זאת אומרת, הם רצו שנתרגם מהשפה האנושית לשפה הרוחנית, כמו שמתרגמים משפה אחת לאחרת, כשמילה מסוימת באנגלית, למשל, מוחלפת במילה העברית המקבילה. כך יש לפנינו מילים בעברית שמזמינות אצלנו דימויים אנושיים מהעולם הזה, ועלינו להשתוקק להתקשר למילה במובן הרוחני שלה. עלינו לשאול את עצמנו מה מסתתר מאחורי המילה עצמה, על איזו תכונה היא מדברת, על איזה מעשה רוחני, על איזה מצב, מה היא רוצה למסור לנו.

ולכן, כשכתוב בשם המאמר: "על משכבי בלילות", עלינו לתרגם את המילה "משכבי", את המילה "בלילות", מה הן ברוחניות. כמו בגשמיות, גם ברוחניות יש לנשמה שלושה מצבים. המצב הנמוך ביותר נקרא "שכיבה". בעולמנו, מצב שבו האדם מתנתק כביכול ממודעות עצמית, מהרגשת המציאות והסביבה, נקרא "שינה". "שכיבה" היא מצב שבו האדם לא עומד במלוא קומתו. כשראשו ומרכז גופו ורגליו נמצאים באותו מישור. המצב הבא אחריו הוא "ישיבה", ואחר כך "עמידה". ניתן לראות זאת בשלבי ההתפתחות הגופנית אצל תינוקות. קודם הם רק שוכבים, אחר כך הם יכולים לשבת ובסופו של דבר לומדים לעמוד וללכת. אלו הם שלבי ההתפתחות.

וכך הם שלבי ההתפתחות של הנשמה. נשמה עם מסך קטן, עם תיקונים קטנים, יכולה רק לשכב. היא לא באמת שוכבת, אבל נמצאת בשלב ראשוני הנקרא "שכיבה". ככל שהיא מתפתחת, היא מסוגלת ל"ישיבה", ואז ל"עמידה" ול"הליכה". זאת אומרת:

"על משכבי", נקרא המצב שבו בנשמה יש אור קטן מאוד, המאפשר לה להיות רק במצב של שכיבה.

"לילות" - "לילה", נקרא לא רק מצב של חוסר אור בנשמה, אלא שגם האור המקיף שסביב הנשמה נמצא בחיסרון. שהתנאים הסביבתיים הם כאלה שאין הארה חזקה. המצב הזה נקרא "לילה" - "הסתלקות המוחין" הכללית, ההארה הכללית, וגם הפנימית, בנשמה.

ובמצב הזה, מה נותר לאדם לעשות? "הזוהר" כותב, שכשהאדם מחוסר כוחות הוא כמו תינוק. מה הוא עושה? הוא בוכה, הוא צועק, הוא דורש מהעליון שלו, מההורים בעולם הזה, שיטפלו בו, שיעשו משהו כדי שיגדל. למעשה, המצב הזה מאוד מבורך לנשמה, אם האדם מתחיל להבחין את המצבים האלו ומה הם צריכים להביא לו. לאט לאט הוא מפתח את הגישה הנכונה לעליון שנקרא "בורא", ופונה אליו.

ובאמת, חוץ מתפילה, כמו שכתוב בכל הספרים, אין לאדם שום כוח אחר כדי לעבור תיקונים ולעלות לדרגה גבוהה יותר. מפני שכל מה שיש באדם, רשימות, דעות, כוחות, הכול שייך לאותו מצב שהוא נמצא בו. אותו מצב, אותה מדרגה שהוא נמצא בה, קובעים גם את התנאים הסביבתיים ומה משפיע עליו. אם האדם מחכה עד שהתנאים ישתנו מאליהם, הוא יחכה עד אין קץ. עד שיבואו ייסורים ויכריחו אותו לעלות. לפיכך, מה הם ייסורים? רשימות חדשות מבפנים.

אלא "ישראל" נקרא שמזרז את הזמנים, למעלה מכוכבים ומזלות. זאת אומרת, בכוחו של האדם להאיץ את הזמן, לזרז את ההתפתחות. כלומר, לקחת כוחות מבחוץ, לא משלו, לא מהמדרגה שנמצא בה. איך? לקבל התעוררות מספרים ומקבוצה. הוא מקבץ התעוררות שיש אצל חברים, אותם אלה שהוא מרגיש שנמצאים מעל לדרגתו.

כך הוא יכול לקחת מהם התרוממות, ולא משנה באיזו דרגה הם נמצאים. אין לו צורך לבדוק את דרגתם כי הוא לעולם לא יידע בדיוק איזו דרגה היא. איש אינו יודע אפילו מהי דרגתו שלו. אם הוא מתפעל מעוצם המשיכה של החברים לרוחניות, ההתפעלות יכולה לשמש לו חומר דלק, דחף לרוחניות.

ייתכן שמקובל גדול יתפעל מתלמידיו, אף על פי שהם מתחילים ואין להם מושג והישגים בקבלה. ההתפעלות תלויה רק ביחסים בינך לבין החברים, באופן שבו אתה רואה אותם בפנימיותך.

אם האדם זוכה להתפעלות מחבריו, זה מראה שחידש את הרשימות הפנימיות שבתוכו, ועם הרשימות האלה הוא יכול לפנות למעלה, להעלות מ"ן. "העלאת מ"ן" היא בקשה מהעליון, ממדרגה עליונה יותר, להעלות אותי מעלה.

כאן נפתחה בפני האדם אפשרות להיפרד מקצב ההתפתחות של האנושות, שמתפתחת ממצב למצב בקצב טבעי באמצעות מכות, והוא יכול לאסוף התרשמויות חיוביות מהסביבה, לקלוט אותן כמו חיסרון של עצמו, ועל ידי כך להתעלות. האדם מתרומם, קם מ"שכיבה" ל"ישיבה" ו"לעמידה", מה שמתבטא בסופו של דבר בתפילה, בבקשה לעליון שירים אותו.

בקבלה לומדים, שהאח"פ של הפרצוף העליון, החלק התחתון של הפרצוף העליון, נמצא בתוך הפרצוף שמתחתיו. אלה שני חלקים שנכנסים זה בזה כמו שני קונוסים. בחלק המשותף ביניהם נמצאת כל המודעות של האדם. שם הוא מרגיש את עצמו טוב או רע, שם הוא מרגיש אם יש לו יחס לרוחניות ואם לאו.

כל הדברים שנמצאים בתוכנו בתנועה פנימית, נעים מפני שהחלק של העליון שנמצא בתוכנו כל הזמן משנה אותנו, גורם לנו כל מיני שינויים כדי לעורר אותנו. אם האדם יתחיל לחפש את העליון שנמצא בו, להתקשר אליו, לדרוש ממנו שירומם אותו, זה אכן יקרה. חסר לנו רק רצון, ורצון מקבלים מהסביבה.

ורב"ש מסביר, שיש לאדם שני חלקים, כוחות דהשפעה וכוחות דקבלה. זה לא מדויק, מפני שבקבלה משתמשים בקיצורי מילים, בקיצורי הגדרות. לאדם אין כוחות דהשפעה, אין לו כלים דהשפעה, אלא כלים דקבלה, רצון לקבל, שזה כל מהותו, בכל הרמות האפשריות. כשאותו הרצון לקבל מקבל תיקון מסוים, ויכול לעבוד בלהשפיע על מנת להשפיע, בנתינה בלבד, הוא נקרא "כלים דהשפעה". לפני הכול, עובדים עם כלי ההשפעה.

זאת אומרת, אדם שמתחיל להתקדם על ידי לימוד והשתייכות קבוצה, נכנס קצת יותר פנימה, לפעולות פנימיות, לפעולות רוחניות. הן עדיין לא פעולות רוחניות ממש אלא רק פעולות של הכנה, אבל העבודה הזאת מתבצעת בעיקר עם כלים דהשפעה. הוא כאילו מתנתק קצת מהעולם הזה, ומקבל את כל הלימוד כמשהו מנותק מהמציאות.

אחרי שהאדם מבין את המציאות הרוחנית, בא החלק השני של הפעולות שלו, שיכול לכלול גם את הגשמיות שלו: בית, אישה, ילדים, עבודה, כל מה שכוללים חייו, יחסים עם אנשים אחרים, יחסו להליכה בדרך הרוחנית, ועוד יותר מזה, יחסו לתענוגים שבאים מלמעלה. ואז זה נקרא שהוא כבר משתמש בכלים דקבלה.

אבל לפני כן לומדים ומשתמשים רק בכלים דהשפעה. כלים זכים, קטנים, מנותקים יחסית מהמציאות שלנו. האדם לא משתמש בכל חייו כדי להתקדם לעבר הרוחניות, אלא רק מעדיף התקדמות רוחנית על פני התקדמות גשמית.

מהם נפש דקדושה, נפש דקליפת נוגה ונפש ד"ג' קליפות הטמאות"?

הבורא רצה לברוא משהו שידמה לו. ולא רק שידמה לו, אלא שישתוקק לדמות לו. זאת אומרת, שהנברא יכיר בשלמות, בגדלות, ובנצחיות כטובים והנעלים ביותר. שיגלה זאת בכוחות עצמו. ויגיע לכך בכוחות עצמו.

שיהיו לנברא כלים כמו הרצונות של הבורא, ושהכלים הללו יהיו מתוקנים עד כדי כך, שבסוף התיקונים, בסוף העבודה של הנברא, הוא יגיע למעמד הבורא. זה נקרא ש"ישראל", על ידי פעולות שנקראות "תורה", מגיע ל"קוב"ה", שנקרא "חד הוא"אחד. בקומה אחת, בעוצמה אחת, בתכונות זהות.

איך עושים זאת? אפשר להשיג כל דבר רק מתוך המצב המנוגד לו. לכן במצב ההתחלתי הנברא חייב להיות ההפך מהבורא. אבל אם הנברא יגלה שהוא ההפך מהבורא, לא יהיו לו כוחות להתקדמות, לתיקון. הוא יהיה חסר אונים. לכן צריכים לבנות מערכת שבאמצעותה הנברא יגיע בהדרגה, החל מגילוי השוני הקטן ביותר ותיקונו ועד השוני הגדול ביותר ותיקונו, ממצב החושך לגילוי כל האור. מכאן, הדרך מהמצב ההופכי עד המצב המושלם, עד הבורא, היא דבר והיפוכו.

זאת אומרת, שאף על פי שבמצב הנוכחי האדם הפוך לגמרי מהבורא, נמצא במצב המקולקל ביותר, הוא לא חש בזה. וככל שהוא מתקדם ומתקרב עוד ועוד לבורא, הוא מגלה עד כמה הוא מקולקל לעומתו. זה לא הגיוני במיוחד. הרי האדם התקרב אל הבורא, איך ייתכן שבכל מדרגה ומדרגה שהוא עולה הוא מרגיש את עצמו גרוע מקודם?

כך באמת נדמה לנו. אדם הפוסע ולו פסיעה אחת קדימה, ברגע שרגלו דורכת במצב הבא הוא מרגיש את עצמו גרוע ממה שהיה קודם לכן. אחר כך הוא מתקן אותו, המצב חולף ואז הוא מרגיש טוב יותר, קרוב יותר ומבין יותר ממה שהיה קודם לכן. כל מצב ומצב נבנה מ"ויהי ערב ויהי בוקר יום אחד". הכול מתחיל מלילה, ואחר כך בא יום.

למתחילים קשה מאוד להסכים עם הדברים הללו, מתוך תחושת בלבול הדרך, התחושה של אי הימצאות במקום הנכון או בהילוך הנכון. לכן נדרשים תמיכה, כוחות, ספרים, שישמשו לאדם משענת מתמדת ויספקו לו ביטחון.

ישנם כאן הרבה כוחות שפועלים בו בזמן, אבל בכיוונים שונים. מצד אחד, ככל שהאדם עולה הוא מתקרב יותר לבורא, לתכונותיו, והוא מתקן עוד ועוד את התכונות שלו עצמו. מצד אחר ה"קליפה", הרצונות הלא מתוקנים של האדם, נפרשים לפניו עוד ועוד, ואז הוא מרגיש את עצמו זר יותר ויותר, מרוחק, הפוך מהבורא.

ככל שאדם עולה בסולם המדרגות הרוחניות הוא נמצא יותר ויותר בין כוחות מנוגדים, ימין ושמאל, תכונות הבורא ותכונות הנברא. תכונות הנברא, הרצונות הלא מתוקנים, נקראים "קו שמאל". ותכונות הבורא, שבהן האדם מרגיש מי הוא הבורא, נקראים "קו ימין". והאדם נמצא באמצע.

אפשר לדמיין ימין ושמאל כתכונות הבורא למעלה ותכונות הנברא למטה. וחלק הרצון שהאדם יכול לתקן בכל מדרגה ומדרגה, אותו חלק קטן מהרצון הנוסף שהתגלה זה עתה, ושהאדם עדיין לא יכול לקבוע אם הוא טוב או רע, ושהכל תלוי בו, נקרא "קליפת נוגה". אם האדם מלכד את החלק הזה עם תכונות הבורא, הוא נכנס לקדושה. הוא מתקן את החלק הזה. אם הוא לא מצליח ללכד אותו עם הבורא, את החלק הנתון לבחירתו, אם להעלותו לדרגה עליונה יותר או להידבק חס ושלום לקליפה, הוא מדביק ל"ג' קליפות הטמאות".

כל הכוחות הללו: תכונות הבורא - קדושה, תכונות הנברא - קליפה, וגם קליפת נוגה, החלק שמתבהר כניטרלי, שבו הוא יכול לעשות תיקונים, כולם נמצאים באדם, ולא מסביבו. תכונות הבורא אינן נמצאות אי שם למעלה, בשמים, בעוד עמוק בתוך כדור הארץ אש בוערת ושם נמצאות הקליפות, תכונות הנברא הלא מתוקנות. כל הדברים האלה כולם נמצאים בתוך האדם. הכול נמצא בתוך עשר ספירות של הנשמה. אין דבר פרט לכך. ולא ניתן ללמוד דבר פרט לכך.

גם מלכות דאין-סוף היא מערכת סגורה של רצונות, שאותם יש לתקן כדי להידמות לבורא באופן מוחלט. אנחנו עוסקים במבנה סגור. לכן אין טעם לדמיין כל מיני דמיונות, שאמנם יפים וציוריים הם ומושכים את האדם, כאילו יש איזו כניסה לגיהינום או פתח לגן עדן. כל אלה קיימים כדברים רגשיים בתוכנו. אין דבר מחוץ לאדם.

בקבלה לומדים, שמחוץ לאדם יש רק אור עליון פשוט, הממלא את כל המציאות. מה שהאדם קולט מהאור העליון הזה בחמשת החושים שלו ואיך שהוא קולט, מציירים בתוכו אך ורק את תמונת העולם הזה. אם היו לו תכונות אחרות, הוא היה קולט אחרת את האור העליון והיה מכנה אותו בשם של עולם אחר. אבל פרט למודעות האדם, לקליטה שלו, להיותו מעין קופסה שחורה, קיים רק אור חסר צורה, ובלעדי האדם הוא נקרא "עצמותו". אם האדם קולט אותו בכללותו, הוא נקרא "בורא", ואם האדם קולט אותו בפרטי פרטים באמצעות המסכים, הוא מחלק אותו לפי המסכים ולפי יחסיו עם האור: חוכמה, חסדים, גדול, קטן, מקיף, פנימי וכדומה.

לכן, "קדושה", "קליפה", "קליפת נוגה" ו - "ג' קליפות הטמאות", הם המבנה הפנימי של אדם, שבו הוא חי ודרכו הוא רוצה להעביר כל פעם חלק נוסף מהרצונות הלא מתוקנים שלו אל הרצונות המתוקנים. החלק שנמצא ברשותו כדי לתקנו נקרא "קליפת נוגה", ועליו הוא נלחם. כי על קדושה אין מה להילחם, היא כבר חלק מתוקן שלא יכול להתקלקל, ועל קליפה אין לאדם עדיין כוחות להילחם. הוא רק מפחד מהרצונות הללו, נרתע מהם, לא רוצה להשתמש בהם כדי לא ליפול מהרוחניות, כדי לא להתרחק מהקדושה. ככל שהאדם נרתע יותר משימוש ברצונות הללו, הוא בורח מהקליפה.

"נוגה" הם אותם רצונות שבמדרגה הנוכחית יש לאדם, ודווקא לאדם, אפשרות לקבוע מה הוא יעשה בהם. ואז מתוך "נוגה" האדם מעלה את המ"ן, מבקש כוחות מלמעלה. איך הוא מבקש? אחרי שהוא מלקט מהסביבה שלו את ההתרוממות שלהם לרוחניות, הוא מעלה את הכוחות הללו, את ההתפעלות הזאת, למעלה, בתור מ"ן, כתפילה, ואז העליון נותן לו כוח. ומהעליון יורד למטה אל האדם אור ע"ב-ס"ג, שמתקן אותו ומעלה אותו. אז ה"נוגה" הזאת נדבקת לקדושה. האדם לקח חלק נוסף מהקליפה והעבירו, באמצעות שימוש בו כמו בנוגה, לקדושה. כך כל פעם מחדש.

הפעולות הללו פשוטות מאוד. הבעיה עם זה, כמו עם כל הקבלה, היא לשמור על גישה נכונה. אם אדם לא מתבלבל, וכל הזמן רואה נכון ובכנות מה קורה איתו, מרגיש שאכן מתרחשים דברים בתוך הרצונות שלו, כלומר בתוך הנשמה שלו, שהיא אוסף רצונות, מהר מאוד הוא מוצא דרך לסדר את הדמות הפנימית הזאת בתוכו.

האם בשלב ההכנה יכול אדם לקבוע באילו רצונות הוא נמצא?

בשלב ההכנה האדם אינו יכול לקבוע באילו רצונות הוא נמצא. איפה נמצאת קבלה, איפה השפעה. הוא לא יודע בדיוק על מה הוא עובד. אין לו שום מושג בזה. בזמן ההכנה המפתח לעבודה נכונה הוא לשייך הכול לעליון. כי המצב הרוחני הפחות ביותר שהאדם נכנס אליו, נכלל בו, אחרי שעבר מחסום, נקרא "עובָּר". זה מצב שבו האדם מבטל את עצמו כלפי העליון, ומניח לעליון לעשות בו כרצונו. זה נקרא לשייך הכול לעליון, שהוא גדול והוא הפועל והוא עושה הכול בתוכי ומסביבי.

וזאת האמת, אלא שהאדם צריך לתרגל אותה, כי הוא לא מסוגל להצליח לשייך הכול לעליון. כל פעם זה נשמט ממנו ועליו לשוב אל האמת הזאת, ושוב לשטוף בה את שכלו ולשכנע את עצמו שזה אכן כך. אבל הוא פשוט אינו יכול, כי רק על ידי כך שאדם רואה את הבורא, את המציאות הזאת מתרחשת מולו, הוא משתכנע.

הרצון לקבל הוא תכליתי מאוד - "הראה לי, וזהו", "תן לטעום". למה אומרים: "טעמו וראו כי טוב ה'"? למה צריך גם לטעום? למה לא די לראות? כי רק אם טועמים, מקבלים תמונה חושית ברורה של מה שטעמנו. ממש כפי שילדים קטנים ותינוקות חווים חפצים ומרגישים אותם באמצעות חוש הטעם שלהם. זה החוש הכי בטוח. לכן תינוקות לא מסתפקים במה שרואים, ומכניסים כל דבר לפה כדי לטעום את טעמו. עד שהאדם לא טועם את הבורא כאור פנימי, אין לו ידיעה ברורה מה הוא. לכן, האדם ודאי אינו מסוגל להגיע לידיעה לפני שפותחים לו את המחסום, לפני שאור נכנס לתוך הכלים שלו.

על האדם להשתוקק למצב הרוחני הראשון הקרוב אליו. ואם אל כל ההזדמנויות שנותנים לאדם מלמעלה הוא משתוקק, הוא ממצה את כל האפשרויות שלו, ואז הוא באמת נכנס למצב הזה, כי עשה את כל ההשתדלות הנדרשת. מתי מסתיימת ההשתדלות? האדם לא יודע זאת מראש. זה תלוי במבנה של כל נשמה ונשמה. מה הסימן לגמר העבודה? כשנפתחים השמים. עד אז צריך רק לעשות.

במאמר הראשון מספר "שמעתי", הנקרא "אין עוד מלבדו", נמצאת כל התורה למתחילים וגם למי שיפסע לאחר מכן במעלה המדרגות עד גמר התיקון. שם, אחרי המחסום, העבודה היא מסוג אחר. אבל המשימה היא תמיד, בכל מצב ומצב, להגיע להרגשה ש"אין עוד מלבדו" למרות מה שקורה, ולא משנה מה יקרה.

על האדם להתגבר על ההתנגדויות ולהגיע אל ההרגשה הזאת מבלי להתנתק מהמציאות של העולם הזה. לא חוכמה לחיות במקום נידח, צריך לחיות את כל המציאות, שדרכה משפיעים עלינו כל מיני הפרעות, להזדהות איתן, ודרכן למצוא "אין עוד מלבדו".

אם אדם גומר את העבודה הזאת, הוא גמר את העולם הזה ונתקל בהפרעות אחרות, הפרעות רוחניות. באמצעותן הוא מתקדם הלאה ומתקרב והולך כדי לממש שוב את "אין עוד מלבדו" במלואו. מה פירוש "אין עוד מלבדו"? הידיעה המוחלטת שבסופו של דבר, הבורא, אני וכל הדרך שעברתי: המעשים, ההפרעות, הרצונות הלא מתוקנים והמתוקנים - הם אחד.

מה במצב העיבור נקרא "זכר" ו"נקבה"?

"זכר" ו"נקבה" בעובָּר הם מצבים. כלים דהשפעה וכלים דקבלה, להשפיע על מנת להשפיע ולקבל על מנת להשפיע. אם האדם עובד עם כלים דקבלה, זה חיסרון הנקרא "נקבה". וההפך, אם החסרונות הללו מתוקנים, הם נקראים "זכר".

"נקבה" באה מהמילה "נקב", חיסרון, מקום שעדיין ריק, דורש תיקונים. "זכר" הוא הפוך, המשפיע. זאת אומרת, אלה מצבים מתוקנים או לא מתוקנים באותו אדם, באותה נשמה, הנמצאים בכל דרגה ודרגה.

הנשמה כלפי הבורא היא תמיד נקבה כלפי זכר, כי ממנו באים התיקונים. יש העלאת מ"ן לתיקון המציאות, תיקון הרצונות, והעלאת מ"ן למילוי הרצונות. בשני המקרים הללו הבורא מופיע כצד הזכרי, והנשמה היא כנוקבא כלפיו - המקבלת.

בקבלה זה מתואר כזו"ן דאצילות - זעיר אנפין ונוקבא דאצילות. זעיר אנפין דאצילות נקרא קדוש-ברוך-הוא, המשפיע, הנותן, המתקן, הממלא. ומלכות דאצילות, נוקבא דאצילות, היא אוסף של כל הנשמות. שכל החסרונות נמצאים בה, וכל אחד מאיתנו הוא רצון פרטי, חלק אישי ממנה.

האם עוּבַָּר הוא זכר או נקבה?

בעולמנו עובָּר יכול להיות זכר או נקבה. ברוחניות אדם עובר מצבים שונים כדומם, צומח, חי, מדבר, מלאך, ודמוי בורא. בכל אחד מהם יש עוד אלפי שלבים. כנגד כל מצב וכנגד כל שלב ישנו העתק גשמי שקיים בפני עצמו.

זאת אומרת, כל נשמה ונשמה עוברת התפתחות של נקבה ואחר כך של זכר, ושוב נקבה, ושוב זכר. והמצבים הללו לובשים בעולם הזה צורה קבועה, רק של זכר או רק של נקבה, מפני שהעולם שלנו כלפי רוחניות הוא דומם, לא משתנה. לכן כל שלב ברוחניות, כל מעשה, כל תכונה, כל מה שקיים שם ומשתנה כל הזמן, מקבל בעולמנו צורה קבועה ולא משתנה, כמו שקורה לעובָּר.

פרט לכך קיים גם שוני בסוג הנשמות. תלוי מאיזה חלק של "אדם הראשון" בא הרצון הזה. הנשמה היא רצון פרטי של הנשמה הכללית שנקראת "אדם הראשון", ותלוי מאיזה חלק של הגוף הרוחני הזה היא באה. בגוף "אדם הראשון" יש הרבה מאוד הבחנות. מבדילים בו צד ימין, צד שמאל, מעלה, מטה: למעלה מחזה, למטה מחזה, וכולי.

גם התאים בגוף האדם שונים זה מזה. בכל תא יש משהו אחר. הוא פועל ומתנהג אחרת, קשור עם יתר התאים בגוף בכל מיני צורות של קשר האופייניות לו. כך גם ברוחניות הקשר בין הנשמות. התאים שלנו הם רק תוצאה, העתק, ביטוי פיזי למה שקורה ברוחניות. ומכאן אפשר ללמוד עד כמה שונים אנו זה מזה, ובכל זאת כולנו קשורים זה עם זה בגוף אחד.

איך ייתכן מושג כזה, "כלי דהשפעה" - גם כלי וגם משפיע?

אכן, יש משהו מוזר במושג "כלי דהשפעה", רצון לקבל דהשפעה. מכיוון שלמקובלים חסרו אמצעים מילוליים שבעזרתם יוכלו להביע מצבים רוחניים, הם השתמשו בכל מיני נוסחאות מקוצרות, פשוטות. אם לא היו עושים כך, היה עליהם לכתוב ספרים שלמים על מצבים של "עיבור", "קטנות", "ראש", "תוך" וכולי, וגם בזה לא היה די. לכן הם המציאו שפה שתאפשר להם להביע מצבים רוחניים.

איך פועלת השפה? באמצעות מעין סיסמה מוסכמת מראש, ניתן מידע. הסיסמה כוללת מידע רב בנוגע לנושא המדובר ולכוונות המדבר. אם הקורא נמצא במדרגתו הרוחנית של המדבר, יש להם עולם מושגים משותף ואז הוא מבין מיד למה הכוונה בסיסמה המוסכמת. למשל, מי שלא יודע מה פירוש המילה "ראש" בעברית, לא יידע מה לעשות כשישמע את המילה הזאת. צריך להכירה כדי להבין את משמעותה. ולא די בהכרת המילה הזאת כדי לדעת על מה מדברים, צריך לדעת גם את הכוונה של השם הזה.

שפת הקבלה היא מעין שפת סתרים, שרק מי שמכיר את הקודים שלה, מבין את המשמעות המסתתרת מאחורי המילים. זאת אומרת, כדי לקרוא בספרי הקבלה יש לדעת למה התכוונו המקובלים במילים הללו. המקובלים כותבים זה לזה כמו שמרגל אחד כותב לחברו המרגל, ואיש פרט להם אינו יודע מה הם כותבים.

לשם מה צריך לקרוא בספרי הקבלה? בעל הסולם כותב ב"הקדמה לתלמוד עשר ספירות" באות קנ"ה, שמתוך השתוקקותו של אדם לדעת את התוכן הפנימי של המילה, בלי שישלה את עצמו ויצייר בעיני רוחו איזה דימוי בצמוד למילה (כפי שמדמיינים את הסיפורים ההיסטוריים שכביכול כתובים בתורה), בלי שידמיין את הכתוב בצורה בהמית, מתוך רצון עז לדעת את הפירוש האמיתי של הדברים הוא מזמין אור מקיף מהמצב שהם מתארים בכתובים.

אבל אם במקום להבין ברבדים עמוקים מה שמקובלים כותבים, מדמיינים תמונות מהעולם הזה, אז גם הסיפור וגם התמונה נמצאים במסגרת העולם הזה, והאדם לא מזמין אליו שום הארה מלמעלה. הוא נשאר דומם ולא מתקדם. וזה כל ההבדל בין השיטה של חוכמת הקבלה לבין כל שיטת לימוד אחרת של התורה. בלימוד הקבלה אנו רוצים שיבוא אלינו אור מקיף. רוצים להבין את הפירוש הפנימי. זה נקרא ללמוד את פנימיות התורה. ללמוד על מה בדיוק היא מדברת בשפת הקודים שלה. ואז, כשאנו מזמינים אלינו תוך כדי לימוד אור מקיף פעם אחר פעם, לאט לאט אנו מתקדמים עד שנכנסים לעולם הרוחני.

איך ניתן לקבל כוח לעבודה מתוך חוסר אונים?

איך יוכל אדם המגלה שאין לו ידיעה נכונה, שהוא חסר אונים וחסר יכולת לרכוש משהו ממה שהוא קורא, שרואה שהדלת לרוחניות סגורה בפניו - להתמלא בכוחות ולהתקדם, אם עליו עצמו מוטלת העבודה הזאת ולא על מישהו אחר? מאין ישאב כוח לעבודה?

ישנם שני מצבים נבדלים לגמרי, שהאדם קושר אותם יחדיו:

הראשון הוא מצב שבו האדם אפסי ובהמי ואין לו שום כוחות רוחניים. הוא לא מבין דבר בעולם הרוחניות וגם לא בעולם הזה. הוא לא יודע מה יקרה בעוד רגע איתו או עם העולם. אין לו מושג איך הכול בנוי ומסתובב. ככל שהוא פוקח יותר את עיניו, הוא מרגיש את עצמו כמו ילד קטן המשחק באבנים על שפת האוקיינוס הגדול, כמו שאיינשטיין אמר על עבודתו המדעית. וזאת הרגשה נכונה. כך זה להרגיש במידת מה את עוצמת הכוחות של הטבע. זה מצבנו. אדם אינו יכול לעכל בכוחות עצמו את העניין הזה.

המצב המתואר הוא קרש קפיצה למצב הפעיל - פעיל במה? שיכול לדרוש שיהיו לו כוחות, שיהיו לו תיקונים לעשות בעצמו. המצב הקודם נועד להראות לנו שבמדרגה הנוכחית כך אנחנו באמת. איך אפשר לטפס ממנה? האדם שכח שאכן אין בו הכוחות הללו. בשביל מה הבורא עשה שבכל פסיעה ניתקע וניווכח לדעת שאנחנו אפסים? כדי שמתוך חוסר האונים ניזכר שקיים בורא. אז אנו פונים לבורא, והוא מסדר לנו הכול כך שיהיה לנו טוב יותר, שנבין, שנעשה וכולי.

למה הבורא תיכנן זאת כך? מפני שכל התהליך הזה הוא רק אמצעי לאדם להיקשר לבורא. כדי שייכנע, כדי שירגיש נצרך לבורא ועל ידי כך ירכוש את תכונות הבורא. בסופו של דבר הבורא רוצה שנהיה נצחיים ושלמים כמוהו. כל פעם מחדש הבורא מראה לאדם חולשה, חוסר אונים, חוסר תקווה, חוסר ידע, חוסר אחיזה במציאות, את הנקודה ההפוכה ממנו, כדי שנרצה לפנות אליו ולקבל ההפך ממה שאנו מרגישים. "ההפך ממה שאני מרגיש" נקרא לקבל קצת מהבורא, תכונות שלו, מדרגה שלו.

אז מתוך דבר שכנגד, האדם מגיע בכל פעם למצב המושלם. ככל שאדם שקוע יותר ברע, כנגד זה הוא משיג יותר טוב. כך בנויות כל המדרגות.

האם "תפילה" היא בקשה לכוח לעבודה?

"תפילה" משמעה שאדם מבקש אחרי שאין לו ברירה. האדם פונה לבורא רק מאין ברירה. הוא לאט לאט נזכר בקיומו. וגם את זה הבורא עושה, שהאדם כאילו ייזכר בו, כי האדם לעולם לא היה חושב עליו בעצמו. הרצון לקבל בנוי כך שהוא סגור בתוך עצמו. זו מערכת סגורה. הבורא מחדיר באדם קרן אור קטנה, לא מורגשת, והאדם חושב פתאום: "הו, אבל הבורא נמצא". הוא כאילו נזכר בעצמו, בלי עזרה.

אבל בעצם הבורא הזכיר לו את קיומו, ואז האדם יכול לפנות אליו. וכך כל פעם מחדש. וכל זה נועד רק כדי לחזק את הקשר איתו. כי בכך האדם בונה את המערכת הפנימית, הרוחנית שלו. בכך הוא רוכש מהבורא את התכונות שלו, והופך דומה לו. אבל לפני כן, כדי להראות לאדם מה הוא ההפך מהבורא, מי "האני" שלו, הבורא חייב להכניס את האדם למצבים לא נעימים, שהם ההפך מאותו מצב שאותו האדם עומד לרכוש.

האם התהליך הזה קבוע מראש?

התהליך עצמו יקרה בוודאות. ההיתקעות בכל פסיעה אכן כתובה עוד לפני היות האדם. אם האדם היה רואה מראש את כל הדרך, הוא היה רואה איזו מכה הוא עומד לקבל ומה היא תלמד אותו. אבל בלי לקבל את המכות הללו ולהתמודד איתן אי-אפשר לגדול - "מכה אותו ואומר לו גדל".

האם אפשר לברוח ממכות?

אי-אפשר לברוח ממכות. כל הלימוד שלנו מתבסס על איך לצלוח את המכות. אמנם כל המצבים הללו קבועים מראש, אבל האדם לומד לעבור את הדרך בהכרה שלו, ברצון שלו, כך שאפילו לא היה צריך לעבור זאת, אפילו היו נותנים לו משהו אחר במקום, הוא היה מעדיף ללמוד מי הוא וכמה הוא הפוך מהבורא. זאת אומרת, האדם רוצה לעשות את הדרך במודעות עצמית. וכשהוא עושה זאת הוא לא חש במכות, הוא עובר אותן בשמחה.

האדם כואב את האכזבות, אבל עם זאת מסתכל על עצמו מהצד ורואה את עצמו כמו גופה המונחת על שולחן הניתוחים, מוכנה לניתוח ולתיקון. הוא עצמו משתתף בתיקון הזה. לעבור את המכות במבט מבחוץ זאת הרגשה אחרת לגמרי. במקום לעבור כל מכה ומכה במשך חמישים שנה, האדם עובר אותן תוך עשר דקות.

תיקונים שעושים משך חיים שלמים ביגיעה של עולם החומר, על ידי סבל (כי גם סבל מזכך את הגוף), אינם בני השוואה עם תיקונים שעושה אדם שלומד קבלה. אנו כלל לא יודעים מה פירוש לעבור מכות במודעות. מה שעשתה האנושות כל ימיה, ומה שעשינו במשך עשרות גלגולים, אפשר לעשות עכשיו בגלגול אחד, בקפיצה אחת.

האדם לא יוכל להגיע לשורש שלו, למטרת הבריאה, בלי לעבור דרך כל מצב ומצב. לפעמים אולי נדמה לו שכבר עבר משהו מסוים או שלא יצטרך לעבור אותו כי הוא כבר מכיר ויודע, אבל זה לא יעזור לו. עליו לעבור דרך כל המצבים.

האדם כלול מכל ההבחנות שכתובות בספרים, וגם מאלה שלא הוזכרו, זאת אומרת, הוא חייב להיכנס לכל ההבחנות של קליפה, קדושה, פרעה, מלאך וכולי, להיות בהן, לרצות לא להיות בהן, להכין את עצמו לצאת מהן ולהמשיך הלאה - לעטות כל פעם דמות חדשה ותפקיד חדש, כמו שחקן, וכך לעבור הרבה מלבושים.

האדם אינו יכול להימנע מלהבחין במשהו, זאת אומרת, לקפוץ מדרגות. הוא לא יכול לרצות להיות זכר לפני שהיה נקבה. עליו להיות ולהרגיש נקבה, לפסול את זה, ואז מתוך הפסילה הזאת, מתוך החרטה, הוא יגיע למצב של זכר. בכל מצב ומצב צריכים להכין חיסרון לתיקון, ואחר כך חיסרון למילוי.

אז מהו הטבע האמיתי שלנו?

הטבע שלנו הוא לא זכר ולא נקבה. זכר ונקבה הם שני מצבים שאדם עובר דרכם בזה אחר זה, בכל מדרגה ומדרגה, "זכר" ו"נקבה" מייצגים כוונה, לא רצון לקבל.

האם "נקבה" היא הכוונה הטבעית שאיתה אנו נולדים?

האדם לא נולד עם כוונה טבעית על מנת לקבל. בעל מנת לקבל זו כוונה שמתבטאת רק כלפי הבורא, ולא בסתם שאיפה ליהנות מהחיים. בשביל סתם ליהנות מהחיים לא צריך לתקן דבר. אם אדם שותה כוס מים על מנת לקבל, זאת אינה פעולה שתהפוך את זה לעל מנת להשפיע. על מנת לקבל או על מנת להשפיע מתבטאים רק ביחס כלפי הבורא, לא בשום דבר אחר. לכן הקבלה לא מתייחסת לעולם הזה, היא מתייחסת רק לאלוקות. היא עוסקת באיך האדם מתייחס אל הבורא, אם הוא רוצה לשאוב ממנו או לתרום לו.

האם "נקבה" - משפיע על מנת לקבל, היא קליפה?

משפיע על מנת לקבל נקרא "קליפה". אבל קודם לכן צריך שיהיה הכלי הזה, ואחר כך האדם מאבחן אותו כנקבה, ומשם מפתח רצון להיות זכר. זאת אומרת, שלב הנקבה הוא הכרחי.

איך אפשר לרצות להיות זכר, להיות משפיע, בלי לדעת מהו?

רצון של זכר ניתן מלמעלה. זה כמו "מחצה" או מחצית השקל. את החצי הראשון של העבודה האדם צריך לעשות, ולאחר מכן, ככל שהאדם מוכן לכך, בא האור מלמעלה וגומר את העבודה. זאת אומרת, יוצר את הכלי. כמובן, על האדם להצטייד ברצון שייעשו בו התיקונים הללו. הוא מכין את עצמו לעשות את התיקונים הללו על ידי אור מקיף.

למה זקוק האדם לאור מקיף? מפני שהוא נכנס לצרות. הבורא מחשיך לו הכול מסביבו, זאת אומרת הבורא עושה חלק מהעבודה בהסתר וחלק בגלוי.

למה אדם הרוצה כלים דהשפעה, רוצה גם אותם על מנת לקבל?

האדם תמיד ירצה כל דבר על מנת לקבל, אבל להשתייך במשהו לרוחניות, לקליפות. כשנכנסים לרוחניות יש צד שמאל וצד ימין. ואנו וכל עולמנו נמצאים תחת צדה השמאלי של הקדושה, בקליפות. בני אדם הם תוצאה של הקליפות.

מה שצריך הוא להגיע ל"לא לשמה" כה עז, שממנו אפשר להגיע ל"לא לשמה" שלמעלה מהמחסום ולהתהפך שם ל"לשמה". האדם לא יכול לתאר ולרצות משהו למעלה מזה. אבל ברצון "לא לשמה" שלו יש גם משהו מ"לשמה", מפני שהנקודה שבלב עובדת ומגרה את האדם לרצון כזה.

איך אפשר להגיע למצב של "לא לשמה" לפני המחסום, כדי שהבורא יעביר אותי מחסום?

רב"ש אומר, שלפני מחסום יש להגיע למצב "עד שלא מניח לי לישון", "חולת אהבה אני". עד כדי כך שהאדם מתאווה אל הבורא והתאווה הזאת לא סרה מעיניו כל היום וכל הלילה. רק זאת הוא רוצה והוא נעול על מושא תאוותו. מצב כזה אומר שהאדם הכין כלי, והבורא מבחין בהכנה של האדם, ולפי ההכנה נותן את התיקון, את הדרגה, את הכלי. הבורא לא יכול לתת לאדם מה שלא ביקש. האדם לא מקבל את המילוי בכלי שהכין, אחרת היה הופך לקליפה, אלא קודם הוא מקבל תיקון, את המסך הראשון.

איך מגיעים לרצון "עד שלא מניח לי לישון"?

"עד שלא מניח לי לישון" הוא הרצון הסופי לפני מעבר המחסום. בעל הסולם אומר, שהרצון הסופי כולל שלוש הבחנות: באותו זמן, באותו מקום, באותה אישה.

זאת אומרת, יש לאדם מטרה מול עיניו, והוא מתייחס אליה כמו ילד הרוצה להשיג אופניים, אך קבלתם מותנית בכך שיסיים את לימודיו בהצטיינות. איזה קשר יש בין השניים? מכוונים את האדם למטרה הנכונה באמצעות שקר.

כך צריך האדם למצוא כל פעם תיקון שבו ישקר לעצמו כאילו יש לו מטרה זמנית וילך בעזרתה לקראת המטרה האמיתית ולרצון לקבל שלו הוא ייתן בינתיים פיצוי כלשהו, כדי שיעבוד. בעל הסולם אומר על זה, שאז יוצא שגוף שעובד לא מקבל דבר וגוף שלא עובד מקבל את כל התכלית.

ואיך מגיעים מכאן לתשוקה עזה לאלוקות, לבורא, "עד שלא מניח לי לישון"? לאדם דרושים חברה וספרים כדי לספק לו את הרצון הזה. האדם מקבל מלמעלה לא יותר מרצון התחלתי, היתר מגיע מתוך התרשמות מהחברה.

לפי מה בוחר האדם חברה שתביא אותו לרצון הנכון?

לפי כמה שאדם מתרשם מהחברה, מהחברים, וחושב שהרוחניות שהם עוסקים בה מיוחדת, גדולה ומאפילה על הכול. אם הוא מתרשם כך, זאת החברה הנכונה לו. אם הוא לא מתרשם כך מאיש בחברה, החברה הזאת לא טובה בשבילו.

אם הוא מתבונן היטב בחברים וכל כמה שהוא מתבונן עדיין אינו מתפעל, ייתכן שהוא לא רוצה לראות דברים אלה כטובים, וייתכן שהוא מסתכל ומחפש באמת, אבל איש לא עושה מעשה שמפעים אותו, שגורם לו להתפעלות ואז עליו לחפש חברה אחרת.

זאת אומרת, על האדם לדאוג באופן מתמיד לשיפור החברה הסובבת אותו. בעל הסולם כותב שזאת הבחירה היחידה העומדת לרשותנו.

איך אפשר לדאוג לשיפור החברה?

ככל שזה תלוי בו, על האדם להכין את עצמו ולעשות מעשה. עליו להיות רגיש למה שקורה אצל חבריו. אולי כל מה שחסר לו נמצא אצלם, אבל הוא לא רואה זאת ולא מרגיש בכך, כמו חתול שמסתובב בין רגלי האנשים ולא חש כלל במצבים המשתנים. לכן, לפני הכול על האדם לעורר את רגישותו לכל דבר שקורה בחברה שלו, להתפעל מהחברים, ולא לבטל אותם.

על האדם לדאוג שחיישני התפישה שלו יהיו רגישים מאוד לדברים המעוררים התפעלות מהחברה. ולשם כך הוא צריך:

א) לעורר את עצמו על ידי קריאה בספרי קבלה, שמיעת מוזיקה קבלית, וכולי.

ב) לדרוש מהחברה שלמרות רגישותו, "ישחקו לפניו", יפעלו כדי לגרות את חושיו כדי שיוכל לחוות את המעשים שלהם בחושיו, לראותם, לשומעם, שלא יהיו לו לצדיקים נסתרים, וכך, כשמעשיהם גלויים, יוכל להתפעל מהם.

נכון, המשחק הזה הוא מעין שקר, אבל על ידי השקר הזה האדם מגיע לתכלית. לכן לא משנה אם אנשים רק משחקים זה מול זה. ביהדות ובחסידות נהוג, שכל אחד צריך להראות לחברו איך הוא מתפלל, איך הוא עושה, כי כך לומדים זה מזה. אבל בקבלה, לעומת זאת, לומדים זאת לצורך השגת מצב פנימי.

איך מרגישים מצבי זכר ונקבה לפני מחסום?

כל ההבחנות הרוחניות שרב"ש כותב עליהן, נמצאות בנו כהעתק. גם לפני המחסום אפשר לדמיין כל מיני מצבים רוחניים. אמנם הם נמצאים רק בדמיון, אבל כבר יש לאדם תחושות קלות מסוימות. אין בו עדיין הרגשות. מה שהוא מדמיין אינו נכון, אבל יש במה שדמיין איזה דמי.

זאת אומרת, בתוך הנקודה שבלב כבר יש נפח מסוים, מקום לכל מושג, לכל הרגשה, וליחסים שביניהם. יש מרחק מסוים, מעין חלל, בין כל הגדרה והגדרה בתוך הנקודה שבלב. אדם יכול לשער שזה שייך לימין וזה לשמאל. שזה קצת קרוב וההוא רחוק קצת יותר. יש לו כנגד אלה הרגשה פנימית, אבל אין לו עדיין הרגשה של ממש, אלא רגישות קלה, הוא כביכול מריח את הדבר האמיתי, מאחר שעל ידי שבירת הכלים נמצאים בו הניצוצות הללו, שבהם הוא יכול להרגיש משהו.

איך אפשר להרגיש משהו בניצוצות? אם האדם עובד עם הנקודה שבלב, הוא מזמין אליו אורות מקיפים שונים. האור שבא בזמן הלימוד הוא לא אור אחיד, אלא יש בו הרבה אפשרויות, בהתאם לכלי. הוא אור פשוט, לא אור מקיף ולא אור פנימי. זאת הארה שנמצאת תמיד סביב האדם. בהתאם לדרך שבה האדם עובד על הנקודה שבלב, איך הוא מפתח אותה ומרגיש בה הבחנות, האור המקיף פועל לתוך ההבחנות הללו, כל פעם קצת אחרת.

אמנם האור הזה עדיין לא דומה לאור פנימי, נרנח"י, המשתייך באופן מובהק לאיזו מדרגה, לחסדים, לחוכמה וכולי, אבל בכל זאת יש בו שוני, גוונים. לכן הוא לא רק מְפתח בתוך הנקודה שבלב רגישות, הוא גם מתפיח אותה ועושה בה מעין הכנה לגידול האברים העתידיים, כמו מתא זרע. האדם רגיש במידה מסוימת לכך, שבתוך התא הזה נמצאים זרעונים קטנים, נקודות זעירות כאלה, שמהן יתפתח גופה העתידי של הנשמה. עוד לפני המחסום יש לאדם רגישויות כאלה.

אבל ודאי שזה עדיין זרע, טיפה. זאת אומרת, על האדם להכין את עצמו לקראת הטיפה הזאת, לחשוב שהוא רוצה שיתפתחו ממנה אברים וחלקים ויחסים שונים כלפי הבורא. האברים "יד", "רגל", "כבד", "ראש" וכדומה הם התייחסויות שונות הנובעות מרצונות שונים של האדם כלפי הבורא. האדם רוצה שכך יהיה, לא מוצא בתוכו את הרצונות וההבחנות הללו, אבל הוא מחפש אותם, מחפש איך יוכל להתייחס אל הבורא דרכם.

כשאדם מסיים את החיפוש, את המאמץ הזה (מתי? לבורא פתרונים), רק אז הבורא נותן את תשובתו, מחייה את הטיפה הזאת והיא מתחילה להתפתח. זאת אומרת, חצי מהעבודה האדם עושה במאמציו שלו, ואחרי שהקדיש את כל המאמץ וסיים את חלקו, מה שנקרא "מילא את סאתו", הוא מקבל מלמעלה.

האם תפילה היא אמצעי?

תפילה אינה אמצעי. על ידי מה האדם מעבד את הרצון שלו שיהיה טוב יותר, שיתפקד, שיקבל צורה אחרת? על ידי התפילה. מהי "תפילה"? חיסרון בתוך הרצון, שהרצון ישתנה.

איך ישתנה הרצון?

האדם לא אמור לעסוק בשינוי הרצון, כי זה אינו בידיו. האדם לא יכול לשנות רצונות. ההכנה שלו מתבטאת באבחנה שהרצון לשנות רצון אינו טוב, שהנברא אינו יכול לשנות דבר. רצונות נבראו על ידי הבורא. אדם לא יכול לשנות בעצמו את רצונותיו או אפילו לעבור בעצמו ממחשבה אחת לאחרת, מרצון לרצון שבתוכי. זה נעשה מלמעלה על ידי שינויים באור.

איך לכוון את הרצונות?

האדם לא יכול לכוון את הרצונות שלו אלא על ידי כך שיבדוק אם הרצון הזה מועיל למטרתו. אם אין לו מטרה פרט להתמלאות הרצון, הוא כמו בהמה, שכשפוקדים עליה לרצות עשב, היא אוכלת עשב. אם פוקדים עליה לנוח, היא רובצת, שותה מים על פי פקודה, וכולי. במצב הבהמי הזה האדם כל פעם מבצע איזה רצון שעלה בו, וזהו. אין לו שום תוכנה פנימית אחרת המוטבעת בו חוץ מביצוע אינסטינקטיבי של רצונות. ואז הוא נקרא "דומם", "צומח" או "חי". בדרגת "מדבר" לאדם יש מטרה. יש לו תוכנה נוספת שקושרת אותו ל"בעליו" באמצעות התהליכים המתרחשים בתוכו.

רב"ש אומר שיש מה שנקרא "קיום המציאות", הוא מה שיש בדומם, בצומח ובחי. האופן שבו כל גוף חי, איך יש בו רצון לקבל, איך שהוא מקיים את עצמו, מה שהוא רוצה שיהיה לו. וחוץ מזה ישנה מטרה - איך להביא את המציאות הזאת למצב מיוחד. חוכמת הקבלה לא מדברת על קיום המציאות, על הדרך שבה ניתן לכולם רצון ואיך בן אדם מקיים אותו כמו בהמה. היא עוסקת בדרכים האפשריות להגיע למטרה, שזאת תוכנה פנימית נוספת שהוטבעה בנברא.

ואז הוטבעו באדם שתי תוכנות ונוצר בו פיצול אישיות, הוא לא יודע לאיזו תוכנה להיענות, מה יהיה טוב יותר בשבילו. התוכנה הראשונה דורשת שידאג שהבהמה שבו לא תיפגע, והתוכנה השנייה מחייבת אותו להגיע למטרה. ואז האדם מתרוצץ בין הרצונות: רוצה כסף - רוצה כבוד, רוצה כבוד - רוצה בורא, רוצה בורא - רוצה מטרה, כן לעשות - לא לעשות, הוא נע ונד בין ערבוביה של דחפים, וכל זאת משום שהוטבעו בו שתי תוכנות. כמו שמסבירה הקבלה, כשיש בעל בית ויש גם אוכל על השולחן, שני הדברים סותרים זה את זה.

מה פירוש "מאכל בהמה" ו"מאכל אדם"?

כל דרגה רוחנית ניזונה בהתאם לקומתה. מאכל בהמה הוא צומח. מאכל אדם הוא צומח וחי, כי האדם שייך לדרגת מדבר. במה עולה האדם על הבהמה? בדרגה שלו. בעל הסולם אומר, שמאכל אדם הוא מה שמעובד מחיטים, ומאכל בהמה הם הגרעינים והחיטים עצמם.

הוא מסביר זאת היטב ב"ספרא דצניעותא" שבספר "הזוהר": אדם בא לעיר - "עיר" היא עולם האצילות - ורואה שכולם שם אוכלים מיני צנימים ועוגיות. הוא מסתכל על המאכלים ומציעים לו: "טעם". הוא טועם, והמאכלים הללו טעימים לו מאוד. ואז הוא שואל: "ממה עשויים המאכלים הללו?" אומרים לו: "מחיטים" והוא תמה: "איני מכיר מאכלים כאלה כי אני, כבהמה, אוכל רק חיטים כל חיי".

האדם הגיע ל"עיר", לאצילות, ראה שמוכרים שם וגם אוכלים מאכלים המוכרים לו, אך הם עשויים בדרגה אחרת, שנקראת "מאכל אדם". רק האדם מכין מאכלים כאלה, ורק הוא מעבד את המזון עם "מים" ו"קמח", שהם כל ההבחנות הללו, של חסדים וחוכמה.

מהו המושג "עולם האצילות" בעבודת האדם?

האדם עושה כל מיני בירורים מול מטרת הבריאה, מול הבורא, בודק את מערכת היחסים שלו עם הבורא. הוא משתדל להכניס את ההפרעות שיש לו ב"אין עוד מלבדו". זו העבודה שכנגד כל מיני הפרעות שהבורא שולח לו. עליו לחזור ולהכיר מתוך כל הפרעה ב"אין עוד מלבדו" - שכל זה נשלח לו מלמעלה כדי שייקשר לבורא.

אבל מהעבודה הזאת הוא עדיין לא רואה תועלת. הוא משתדל לעשות ולא מסוגל, וכל פעם נמצא במאבק, זה צועק, וזה נותן מכה, ובתוכו הוא מאוכזב ועייף, ושוב משהו לא מסתדר, והנה מגיעה עוד הפרעה.

אחרי שהוא גומר מכסה מסוימת בעבודה הזאת, מגיעה הארה מלמעלה. עוזרים לו להתחבר למושג "אין עוד מלבדו" מעל כל היגיעות שעשה. וזה נקרא עניין "עולם האצילות", שאין בו הפרעות, "כל דינין מתעברין מיניה", הדינים יורדים למטה מתוך האדם. לבו וראשו נקיים והוא יכול למשך כמה רגעים להידבק ב"הוא ושמו אחד". זה נקרא "אצילות".

ההרגשה הזאת מתפשטת באדם, והוא מממש את עצמו דרכה עם כל היגיעה הקודמת, כל ההבחנות הקודמות שליכד אותן על פני כל מיני הפרעות. זה עדיין לא גמר התיקון, אלא מצב שכנגדו.

למה בעל ואישה מולידים יחד נקבה וזכר, ולא כל אחד את מינו?

בעל ואישה מולידים יחד נקבה וזכר, ולא כל אחד את מינו, כי כל מדרגה כוללת את שניהם, ובזיווג בין שניהם מולידים את המדרגה הבאה. במדרגה הבאה יש פיצול בין זכר ונקבה, שהם שני צדדים מנוגדים זה לזה, עזר כנגדו, עד שמוצאים תיקון שבו הם דבוקים יחד, ואז בדבקות יחד הם מולידים עוד מדרגה, את מצב הבא. בכל מצב חדש שאדם נמצא בו, הוא מגלה בו את שני הדברים המנוגדים הללו, זכר ונקבה, ואז מתחיל לקשור ביניהם ולאחדם.

האדם מוצא בתוכו את ההבחנות הנקראות "אישה". הוא מתקן את הרצונות האלה למטרה, פעולה הנקראת "זכר" - "זכר" נקרא הקב"ה שבאדם, החלק המשפיע שבו - ועושה זיווג ביניהם, ואז הוא מוליד את המצב הבא שלו. ובמצב הבא הוא עובר אותו תהליך. אלה הם גלגולים שאדם עושה בתוכו. אדם יכול לשבת בשיעור למשך כמה שעות בלבד ולעבור אלפי גלגולים מדור עד דור, הורים, בנים, והכל מתרחש בתוכו.

הבורא ברא רצון לקבל, בהתאם למטרתו "להיטיב לנבראיו", להביא את הרצון לקבל לידי שלמות, כי "להיטיב", מבחינת הבורא, הוא להיטיב באופן שלם, כמותו. מה שפחות ממנו כבר לא נקרא שלם. שלמות היא רק הבורא.

כדי להביא את הנברא לידי התאמה, לשלמות כזאת, יש צורך ברצון של הנברא לתקן, לשנות, להביא את המדרגה ההופכית מהשלמות לידי שלמות סופית. השלמות מושגת רק מהנקודה ההפוכה ממנה, כיתרון אור מתוך חושך, ויהי ערב ויהי בוקר, מתוך הכלי מורגש המילוי, מתוך חיסרון מורגש תענוג. אי-אפשר להבין ולהשיג דבר אלא מהמצב המנוגד לו.

עצם התענוג, עצם האור, הוא הבורא. להשיגו ולהרגישו ניתן רק על ידי הופכיות הצורה ממנו. זאת אומרת, טבעו של הנברא חייב להיות הפוך מטבע הבורא כדי ליהנות ממצב השלמות, מדרגת הבורא. לכן מתרחשת שבירת הכלים. על ידי שבירת הכלים בנברא לתוך רצון לקבל של הנברא, שהוא "יש מאין", נופלות תכונות של הבורא "יש מיש", ואז האדם מקבל רצונות למילויים, שבהכרח באים מהבורא.

הדרך להגיע למטרת הבריאה מתחילה במדרגה התחתונה ביותר, שבה יש לאדם רצונות בהמיים-גופניים, לאוכל, למין ולבית, שהם רצונות הנמצאים גם בבהמות. אדם משתוקק אליהם אפילו יחיה לבדו. אחריהם יש לאדם רצונות אנושיים-חברתיים לעושר, לכבוד ולמושכלות, שמוקנים לו בידי החברה. רק לאחר שהאדם פחות או יותר מבין, מכיר וממלא את כל הרצונות הללו, הוא מגיע לרצונות שנקראים "רצונות רוחניים", שלא גוף ולא חברה יכולים למלאם, אלא רק הבורא.

אלו הן שלוש הדרגות של התפתחות הרצון. התפתחות מתחילה על ידי מילוי רצונות בהמיים ורצונות אנושיים, שנקראים רצונות דעולם הזה. אנו מתחילים לדון באדם רק מרגע שמתעוררים בו רצונות רוחניים, זאת אומרת, רצונות שניתן למלאם רק באור העליון, בבורא, בהרגשת הבורא. הרצונות האלה נקראים רצונות דעולם הבא, דעולם הרוחני.

אדם המפתח רצון רוחני, שהתעבר בו רצון לרוחניות, שעובד על ההתפתחות ועל מילוי הרצון הזה כנגד כל יתר הרצונות, עובד על הנקודה שבלב, שזה הרצון למילוי רוחני, לעומת יתר רצונות לבו, רצונות בהמיים ואנושיים. ואז הוא עובד עליהם זה כנגד זה, בכל כוחו ומאודו, באמצעות חברה, לימוד וחיפוש פנימי. הוא רוצה לגדל ולטפח את הנקודה שבלב, את הרצון לרוחניות, לעומת כל הרצונות האחרים לגשמיות.

אם הוא גומר את העבודה הזאת (והוא לא יודע מתי הוא גומר אותה), הוא משתוקק רק לרוחניות כל היום וכל הלילה, מה שנקרא "עד שלא מניח לי לישון", ואת המילוי בכל יתר הדברים הוא מקבל רק כי הוא חייב להתקיים, מתוך נחיצות, הכרח, ולא כמותרות. אם כל אלה מתקיימים, זה סימן לכך שסיים את העבודה בעולם הזה, ואז נותנים לו דרגה אחרת. מעלים לו את רמת העבודה. במקום הרצונות הכלליים שבלב, נותנים לו רצונות שנקראים "קליפות".

וכנגד הנקודה שבלב, במקום הנקודה שבלב שהתרחבה, נותנים לו את הרגשת הבורא. ואז במקום הלב שלו, המכיל תאוות בהמיות ואנושיות, והנקודה שבלב, המכילה תשוקה לרוחניות, לאיזו אלוקות שהוא אינו יודע מה היא, הוא מקבל לב אחר, קליפה שבתוכה נמצאת הקדושה. קליפה הם כל מיני רצונות, מחשבות נגד הבורא, נגד ייחוד הבורא, שבכללותם נקראים "פרעה". קדושה היא הרצון, התשוקה לבורא, שהיא הנשמה. אבל היחס בין הקליפה לקדושה הוא אותו היחס המבדיל בין הלב לנקודה שבלב, במישור העולם הזה.

וכך האדם ממשיך את עבודתו, עד שמגיע למצב שבו כל הקשר שלו, כל חייו, כל תשוקתו מופנים אל הבורא, כנגד כל ההפרעות של ה"פרעה". שהרי "פרעה", כמו שכתוב: "הקריב בני ישראל לאביהם שבשמים". "פרעה" בעצם ההפרעות שלו, בקליפות הללו, בסופו של דבר עוזר לאדם לחזק ולהגדיל על פניהן את הקשר, את היחס, התשוקה והרצון לבורא.

כשאדם גומר את העבודה - סוף העבודה נקרא "גמר התיקון" - ואז הוא נכנס למצב שבו כל הרצונות שלו לגמרי מתוקנים בהתאם לשלמות ולאלוקות, ומלאים באור העליון. אלו הם ההבדלים בין דרגות העולם הזה ודרגות העולם הבא, בין הנפש הבהמית לנפש האלוקית.

האם ההפרעות, הקליפות, גדולות יותר מהרצון לרוחניות, מהקדושה?

הרצונות הנמצאים בתוך האדם, שקולים תמיד זה כנגד זה. למה? כי המטרה היא לקדם את האדם. ככל שאדם מתקרב והולך למטרת הבריאה, כלומר מתקרב לבורא ומתמלא בו, כך ניתנות לו כמה שיותר הפרעות, כדי שדרכו תהיה יעילה יותר.

בדיוק כפי שלא נותנים לילד הלומד בכיתה גבוהה לפתור בעיות שפותר ילד הלומד בכיתה נמוכה. כי אם הוא יתחיל להתעסק בזה, הוא יירד דרגה. צריך לתת לו דרגת קושי שהוא מסוגל לה וקצת יותר, כדי שילחץ על עצמו ויחפש פתרון בכוחות עצמו ויגיע בעצמו ליכולת, שהיא קצת יותר מהדרגה שנמצא בה. אחרת הוא לא יגדל, ויישאר ברמה הנמוכה בה הוא מצוי כעת.

ניתן לראות זאת אצל המתקבלים למקום עבודה אחרי שסיימו לימודיהם, ושמאותו רגע, למשך כל חייהם, הם עושים אותו דבר, לא משביחים עוד את עצמם כדי להתקדם. למשל, אדם למד לחשב חישובים ולשרטט בניינים, ואחר כך כל חייו הוא רק מחשב ומשרטט. הוא נשאר באותו מישור ולא מתקדם עוד. ממש כמו דומם.

לעומתו, ישנם אלה שכל הזמן לומדים. איך הם לומדים? נוטלים על עצמם בעיות קשות יותר מיכולתם ומחפשים להן פתרון. בעצם כל הלימוד מושתת על העיקרון הזה, לתת לאדם בעיות הגדולות מכפי יכולתו הנוכחית, ואז הוא יחפש וימצא פתרון. מתוך החיפוש הזה הוא גדל ונעשה מדען וחוקר. כך גם בקבלה, שהיא מדע ככל מדע אחר, ואלה הם גם כלליה.

אז נותנים לאדם קו שמאל, קליפות, הפרעות, לפחות על פי מידת הכוח שיש לו מצד ימין, ואפילו קצת יותר, שיראה שהוא לא מסוגל, שייכשל, שיכיר בכך שהוא חייב למצוא קשר עם הבורא. כי בסופו של דבר המטרה היא לא רק שאדם יתגבר על קו שמאל ויילך לימין, ושוב יתגבר על שמאל ויילך לימין, שאז אינו יוצא מהרצון שלו לקבל. המטרה היא שעל ידי המעבר מימין לשמאל הוא יקבל טבע שונה. אחרת יישאר כפי שהוא בעולם הזה.

טבע שונה אפשר לקבל רק אם משתוקקים לקבל את טבע הבורא. זאת אומרת, האדם לא מסוגל לפתור את הבעיה בכוחות עצמו, אלא חייב לקבל תוספת כוח מהבורא. ואז כל פעם הוא צריך להיכנס לשמאל, לקליפה, לראות שהוא לא מסוגל, לחוות כישלון, ואז, בתחילה בלא מודע ואחר כך במודע, לפנות לכוח העליון, לכוח האלוקי, ולקחת משם תוספת כוח.

הרצון שלו, התשוקה שלו, השבירה שלו, הם הכלי שמקבל תוספת מימין. זאת אומרת, אנו זקוקים לקליפות, כי בלעדיהן לא נוכל לקבל תוספת כוח, תוספת תכונות מהימין.

האם הרצון לרוחניות, הנקודה שבלב, הוא הגדול ביותר?

כן, אצל אדם שמתחיל להתפתח, אפילו אדם שחי לפני 5000 שנה, לפני 1000 שנה, לא משנה מתי. כל האנושות מתפתחת. מה היא התפתחות? שהרצונות גדלים והולכים. לדוגמה, לפני חמישים שנה קשה היה למצוא במכולת מצרכים מגוונים. יכולנו לקנות לחם, חלב ואולי סוג אחד של יוגורט. היום אנו נכנסים לסופרמרקט ומגוון עצום של מוצרים נפרש מול עינינו, בכל הצבעים, הטעמים והגדלים, מצרכים דיאטטיים ועתירי שומן, תוצרת הארץ ותוצרת חוץ. מעולם קודם לכן לא היה מגוון כזה. זה יכול לתת לנו מושג על התפתחות.

הרצונות גדלים כל הזמן, והם גם נחלקים לפריטים רבים, מעל לכל דמיון, וזה נותן הרבה הבחנות. בדורנו יודע האדם לבחור מתוך חמישים סוגי מאכל, שדווקא מאכל מסוים הוא צריך. זה ממש טירוף, אבל ככה זה. כמה הבחנות אפשר למצוא בסוג מאכל אחד... כך זה בכל דבר ודבר.

למה זה קורה? מפני שהרצון לקבל נמצא כל הזמן בתהליך התפתחות ודורש לספק אותו. בהתאם לצורך באים לאדם מחשבות ורעיונות איך יוכל לספק את עצמו עוד ועוד במגוון פריטים. פתאום האדם נוכח לדעת שיש שקע נוסף בתוך הרצון שלו, שיכול להתמלא בעוד איזה טעם, בעוד איזה פריט.

כך האדם מתפתח עד שכל הדברים הבהמיים פחות או יותר מובנים ונהירים לו, ואז מביאים לו רצון נוסף, את הרצון לרוחניות. נקודת הרצון הזאת, שנקראת "נקודה שבלב", עומדת כנגד הרצונות הבהמיים. עכשיו הם מתחילים להתפתח זה כנגד זה. ואז האדם מתחיל להרגיש פיצול, הוא חש שהוא נע ביניהם כמו מטוטלת, בלי להבין לאן זה מביא אותו או איך זה קורה.

האם הנקודה שבלב היא העבה ביותר?

הנקודה שבלב אינה העבה ביותר. הרצון החדש ברוחניות נעלה יותר מרצונות העולם הזה בכך שהוא מביא את האדם ללמוד קבלה. הוא גורם לו להתעורר משנתו, לעזוב את מיטתו החמה ולהתעניין פחות בכל מיני דברים ארציים ובהמיים. מה זה אומר? שהרצון לרוחניות גדול מיתר הרצונות. אבל זה נכון בזמן שהרצון ניתן מלמעלה.

כי לאחר מכן ניתן לאדם חופש בחירה, שמתוכו יתחיל לבחון את הרצונות ויעדיף את הרצון האחד על פני הרצון האחר, כלומר יגדיל את הנקודה שבלב על פני רצונות הלב. אבל אז מתחילים לעלות בו שוב הרצונות הבהמיים, ושבים אליו העייפות והתסכולים, גם בנקודה שבלב וגם בלב, זה כנגד זה, והאדם מתחיל להתרוצץ ביניהם הלוך ושוב.

ואז ישנם מי שיוצאים ממסגרת הלימוד לחודש-חודשיים, לשנה-שנתיים, ואחר כך שבים אליה. ישנם מי שביום אחד עוברים כל מיני מצבים, שזה נקרא "כף הקלע". כלומר, האדם נזרק לקלחת של רצונות בהמיים או אנושיים, ואחר כך שוב אל הרוחניות, וחוזר חלילה. וכך הוא גדל, אבל לא כפי שגדל בכל מהלך ההיסטוריה, במהלך הגלגולים הקודמים, רק כדי להגדיל רצונות לעולם הזה, אלא הוא מגדיל רצון לעולם הבא כנגד רצונות של העולם הזה. זאת אומרת, רצון לבורא כנגד רצונות לתענוגים בהמיים ולכסף, כבוד ומושכלות.

מה ההבדל בין גודל הרצון לעובי הרצון?

גודל ועובי הם אותו דבר. שניהם גדלים. לכן כתוב "כל הגדול מחברו יצרו גדול ממנו", או שאחרי חורבן בית המקדש טעם ביאה נשאר לעובדי ה'. ביאה היא היסוד של כל התענוגים. זאת אומרת, עובדי ה' הם אלו שעובדים על עצמם כדי להגדיל את הרצון לה', וכנגד זה גדלים אצלם הרצונות האחרים. הם כל הזמן גדלים זה כנגד זה עד גמר התיקון. ותמיד נותנים לאדם כישלונות לפי יכולתו לתקנם.

למה לא מרגישים שום טעם בעבודה ברוחניות?

אם האדם היה מתקדם ברוחניות על פי אותה חוקיות של הגשמיות, הוא היה מעדיף רוחניות כי היא טובה לו יותר או מיד אחר כך גשמיות, כי היא טובה יותר. כך היה מגדיל גם את זה וגם את זה בתוך הרצון לקבל שלו.

אבל אם האדם מאמין לאלה שכבר קיבלו מילוי רוחני, המייעצים לו שגם לו כדאי, והוא משכנע את עצמו שבעולם הזה אפשר לטעום קצת תענוגים שמתכלים ממילא, ושטוב יותר להשתוקק לרוחניות, הוא מצטרף לקבוצה שעוסקת בקבלה, ומתחיל ללמוד מהם איך להתמלא מרוחניות במקום לטרוח לשווא ברדיפה אחר תענוגים העולם הזה. הוא עושה לעצמו שטיפת מוח ומגביר את הרצון לרוחניות.

האם בכך הוא חושב על מנת להשפיע? לא, הוא כל הזמן מדמיין שרוחניות נותנת לו משהו, ממש כפי שכל התענוגים נותנים לו משהו. זה נקרא שהוא גדל ב"לא לשמה". איך מגיעים מ"לא לשמה" ל"לשמה"? זאת סגולה, כי האדם לא מסוגל לחשוב לטובת הבורא בעצמו.

אל לנו להשלות את עצמנו שזה לא כך. זאת המציאות. כל אחד מאיתנו חושב רק על טובתו, ומילים יפות ונעלות לא ישנו זאת. האדם בנוי כך שהוא חושב רק על עצמו. ולא רק חושב, הוא ממש מתוכנת ומתוכנן כך שכל גופו, התאים, המוח, ההורמונים, ההבחנות, הכול בכל הרמות, מתנועות מכניות ועד ביולוגיות, נע רק לכיוון של להיטיב עם עצמו. זה מושרש בטבעו. הוא יכול להגיד "על מנת להשפיע", אבל יפעל רק כדי שיהיה לו, לעצמו.

לכן, מתוך "שלא לשמה" באים "לשמה" רק על ידי סגולה. את הסגולה נתנו לנו המקובלים בספריהם. ומפני שאנו עוסקים במה שכתבו המקובלים, והם כתבו על העולם הרוחני, אנו עוסקים ממש במושג "מתן תורה". "מתן תורה" הוא האמצעי מלמעלה, שבאמצעותו יכול האדם להכין את עצמו לעבור את המחסום.

זאת אומרת, גדילתו התמידית של רצון האדם היא רק חלק אחד מהתמונה. הרצון של האדם גדל מרצונות לתענוגים בהמיים, לכסף, לכבוד, לידע ולבסוף לאלוקות. אבל כשהוא מתקרב לאלוקות, יש איזו מין תוספת מיוחדת: לא רק שיתחלף רצון אחד באחר, אלא הרצון לאלוקות חייב לקבל צורה נוספת, הנקראת "על מנת להשפיע".

לא חשוב אם רצון הוא חיובי או שלילי, כל סוגי הרצונות שלנו גדלים כל הזמן, החל מהמצב הנמוך ביותר ועד המצב הגבוה ביותר המתגלה באדם. אם לנשמה שלי, נניח, יש טון של רצון, בכל פעם מגלים לי רק חלק ממנו, גרם אחד, חמישה גרם, עוד עשרה גרם, עוד עשרים. כאילו פותחים לי פעם אחר פעם פתח רחב קצת יותר בקופסת הרצונות שלי, ואני מרגיש יותר ויותר רצונות. הרצונות נמצאים כבר באדם, רק מגלים לו אותם לאט לאט, בכל פעם מתגלים רצונות נוספים, חזקים וגדולים יותר. האדם גדל מלמטה למעלה, מהעולם הזה עד גמר התיקון, בערך המוחלט של הרצון. אבל פרט לכך, אם הוא רוצה לגדול מעבר למישור המסוים שנקרא "העולם הזה", הוא חייב שהרצון יהיה מכוון לא לטובתו, אלא לטובת הבורא.

מהו "טעם של עפר" בעבודה?

האדם מרגיש טעם של עפר בכל פעם שהוא נמצא בקו שמאל, כנגד קו ימין. למשל, אדם קם בבוקר ומיד מרגיש שהוא רוצה כסף. אבל עליו לקום וללמוד, והוא חש זאת כטעם של עפר. ייתכן שאותו רצון בכסף מתבטא בכך שהוא רוצה לרוץ ולהרוויח הרבה כסף כדי להשיג מותרות ופינוקים, ובמקום זה עליו לשבת וללמוד.

הכוונה ב"טעם עפר" היא, שהאדם לא רואה ולא מרגיש שום אפשרות ליהנות על ידי הרצון שהיה בו אתמול, או על ידי זה שמדי פעם מתעורר בו. הוא לא מרגיש שכנגד הרצון הזה יש משהו שמאיר לו, שמפתה אותו, שהרצון הזה יכול לענג אותו.

איך מקבל אדם מילוי רוחני?

מרוחניות אפשר ליהנות בתוך רצון שיש עליו כוונה על מנת להשפיע. זאת אומרת, צריכה להיות תוספת, ואת התוספת הזו, על מנת להשפיע, שבאה לרצון, ניתן לקבל רק כסגולה מלמעלה, על ידי לימוד, על ידי אור מקיף. זה מה שבעל הסולם כותב בסוף "הקדמה לתלמוד עשר הספירות", שרצון, גדול ככל שיהיה, חייב להיות בתוספת כוונה.

איזה רצון גדל בתקופת ההכנה?

בתקופת ההכנה האדם מגדל את הרצון לרוחניות שנקרא "עד שלא מניח לי לישון". בעל הסולם כותב, שזה כמו אדם תאוותן, שכה מתאווה למה שהוא אוהב עד כי רק התאווה הזאת נמצאת מול עיניו, והוא לא יכול לשכוח ממנה לא ביום ולא בלילה. זה נקרא "לא לשמה" גמור. ומתוך זה עוברים ל"לשמה".

ואיך עוברים? "יגעתי ומצאתי". למה "מצאתי"? כי בעצם האדם שואף שהרצון שלו יתמלא, ובמקום זאת הוא מקבל תיקון על מנת להשפיע וכבר מקבל מילוי שונה. יש בכך איזו אחיזת עיניים, כי האדם לא מקבל מה שהשתוקק אליו. רק אחרי שאדם מתחיל לקבל את המילוי, הוא רואה שאליו השתוקק באמת, ואפילו לא ידע זאת. הרצון הזה לבש אצלו צורה אחרת.

מה לעשות עם התנגשות הרצונות, עם הפיצול הפנימי בין רוחניות לבין עולם הזה?

בעל הסולם כותב על זה רבות ב"מאמר לסיום הזוהר". הוא אומר שבסופו של דבר על האדם להגיע למצב הזה, של התנגשות הרצונות, אבל הוא לא יכול לחייב את עצמו בפקודה: "מהיום והלאה לא אשתוקק!" הוא לא יכול להגיד לעצמו לא להשתוקק עוד לכסף, לכבוד, למושכלות, למין, לאוכל ולכל מיני בילויים. הרגשת "לא משתוקק" צריכה להיות הבחנה במצב שלו, כתוצאה ממנו.

אדם שלומד הרבה או פעיל בחברה או משקיע בהתקרבות לרוחניות בדרכים נוספות, בסופו של דבר המאזן הפנימי אצלו בין גשמיות לרוחניות ישתנה לטובת הרוחניות, ובגשמיות יהיה טרוד רק כדי להתקיים. מצב כזה נקרא, שאדם מתעסק בגשמיות לפי מידת ההכרחיות שלו בכך.

איך בודקים אם הגשמיות הכרחית או לא? אם האדם היה שמח להיפטר גם מזה. אם הוא באמת היה שמח לא להיות קשור לכל העיסוקים שלו בעולם הזה. "עיסוקים" הכוונה לכל המילויים. כשהוא לא רוצה להתמלא משום דבר, לא מאוכל, לא ממין, לא מכסף, לא מכבוד ולא ממושכלות, אלא שהם הכרחיים לו כדי להתקיים בעולם הזה.

אז זה לא נקרא שהוא מתעסק בהם, אלא שהוא ממלא את מידת החיות שחייב בה, מפני שהבורא ברא אותו כך. אז אפשר לומר עליו שהוא שקוע ברוחניות בכל מאת האחוזים.

איך מתיישב היותו של האר"י סוחר גדול עם "גשמיות לפי מידת ההכרחיות"?

לא רק האר"י היה סוחר גדול, מקובלים רבים נוספים היו בעלי נכסים גדולים. איך זה מתיישב יחד? זה לא סותר, התיקון מתרחש ברצון בלבד. אדם חייב לא רק להתפרנס, עליו להתעסק למשך כמה שעות ביום בחיי העולם הזה. לא חשוב שהאר"י היה סוחר גדול ולא חשובים הסכומים שהרוויח, חשובה ההתייחסות שלו לעיסוקי העולם הזה.

איך אפשר להיות סוחר גדול בלי תשוקה לכסף?

ייתכן שבימינו, המתעסקים בענייני כסף חייבים להשקיע את עצמם לחלוטין בנושא הזה. אבל זה אפשרי. הקושי להתמודד עם רוחניות כנגד גשמיות קיים עד המחסום. עד המחסום האדם נמצא בפיצול, הוא יכול להיות או בזה או בזה, אבל לא בשניהם יחד. הוא לא יכול לחברם.

כשאדם עובר את המחסום, הוא מסתכל על רוחניות וגשמיות לא כמנוגדות אלא כמתלבשות זו על זו. הוא רואה את הרוחניות דרך העולם הזה, ואז כל הפעולות הגשמיות מקבלות אצלו צביון רוחני ואין סתירה ביניהן. הגשמיות כלל אינה מפריעה לרוחניות. ההפך, ככל שאדם מעורב יותר בענייני עולם הזה, הוא רואה דרכם יותר פעולות רוחניות שלו.

אמנם מבחוץ עשוי מישהו לחשוב שהוא עושה משהו בהמי, כי הכוונה קובעת מה עשה והכוונה לא נראית לעיןלכן זה נקרא תורת הנסתר. האדם יכול על ידי התלבשות זה בזה לעשות תיקונים גדולים, ובהחלט אין כאן שום סתירה בין גשמיות לרוחניות.

למה כתוב ש"אדם צריך להתפלל בלשון ברור"?

הכוונה היא, שהבירורים שאדם עושה ברצון שלו יהיו מובנים ונהירים לו. כמובן, אין זה מפני שהבורא לא מבין את התפילה, שהוא כבד שמיעה או לא מבין עברית, שיש להגיד לו את התפילה מילה מילה, אות אות, בהטעמה מיוחדת.

"בלשון ברור" מתכוון לכך, שרצונו של האדם חייב להיות כל כך מבורר, כדי שתהיה זאת באמת תפילה.

האדם לא צריך לבדוק את זה מול הבורא, אלא מול עצמו. כי כל מדרגה שאדם הולך ומברר את כולה עד תום, מתחלפת מיד במדרגה עליונה יותר. האדם ישתהה במדרגה מסוימת כל עוד לא בירר אותה עד תומה, כל עוד אינו מכיר עדיין לעומק את רצונו.

למה התקדמות דורשת קודם כניסה לרע, ורק מתוכו נמשכים לטוב?

יש בזה כמה דברים. לרצון לקבל יש שתי תכונות: האחת - משיכה למנוחה, והשנייה - רצון להתמלא בתענוג. כלומר, המצב הטוב ביותר לאדם הוא להיות במנוחה ולהתמלא בתענוג. איך יכולים שניהם להתקיים יחד?

כדי להביא את הרצון לקבל לרצות להתמלא, יש ליצור בו חוסר מילוי, חלל. האדם חייב לראות את החשכה שבתוכו, לבדוק אותה, ואז לראות מה הוא צריך בדיוק, לחשוב איך להשיג זאת ומה יקרה לו כשיתמלא. עליו ללמוד את כל המצב המנוגד לו בעודו כבר במצב החושך, ואז, כשיקבל את המצב שכנגדו, אז ייהנה באמת.

כשאנו שומעים שיר יפה בפעם ראשונה, קשה ליהנות ממנו הנאה שלמה, כי הוא חדש לאוזן. אפשר להתרשם ממנו שהוא טוב. מאוחר יותר נרצה לשמוע אותו שוב, וכשכבר נכיר בעל פה את כל המילים והצלילים, הנאתנו מהשיר תגבר, כי הכלי כבר מוכן. כשמכירים את השיר, נהנים ממנו כבר שנייה אחת לפני שמיעתו, עם הצליל הראשון, כי הכלים מוכנים ועוד מעט יקבלו מילוי. כמו בדוגמה של השיר, כך צריכה להתבצע הכנה לכל מילוי ומילוי. על הכלי להיות מותאם מראש למילוי שלו, עד כדי כך שאפילו לא קיבלתי מילוי עדיין, אני כביכול מרגיש אותו עוד לפני כן. על הכלי להיות מפותח עד כדי כך, שההנאה תתאפשר עוד לפני המילוי, וכתוצאה מכך הוא אכן נהנה.

צריכה להיות תחושת חסר, צריכה להיות תחושת גדלות הנותן, גדלות המילוי עצמו, וכולי. ישנם תנאים רבים, שעיקרם לדעת ליהנות. זאת חוכמת הקבלה. לא פשוט לדעת לקבל.

מכל המצבים שדרכם אדם עובר בתהליך התיקונים והמילויים שלו, מתחילת הקו, מתחתית הסולם, ועד סופו, ביגיעתו לגמר התיקון, המצבים הטובים ביותר הם אלה המביאים תחושת כישלון, אין אונים ואפיסת כוחות, כשאדם אינו יכול לעשות משהו בכוחות עצמו כדי להתקרב למטרה. רק אחרי אכזבות וייאוש האדם מגיע להחלטה אמיתית שעליו לפנות לבורא.

לפני כן אין לו צורך בכך. הוא לעולם לא ימצא בתוכו נכונות, מחשבה, רצון, דחף, לפנות לבורא שיעזור לו. ועל ידי זה שאדם פונה לעזרת הבורא הוא בעצם מתקרב אליו. כי מה הוא מבקש? אפשרות להידמות לבורא. זאת "תפילה".

בתפילה הזאת האדם משיג שני דברים:

א) כוחות להשפיע - בהתחלת התפילה הוא כאילו מחפש כוחות דלהשפיע כפי שהוא מסוגל לתאר אותם לעצמו, עוד לפני שיש לו חיבור עם הבורא.

ב) דבקות בבורא - אחר כך, לאט לאט במשך התפילה, הוא מגיע לתפילה שבעומקא דליבא, שהיא תפילה לא על הכוחות ולא על המצבים ולא על המעשים, אלא על הדבקות עצמה, כפי שהיא מתבטאת בהרגשה.

ככל שאדם משיג את כל הפירוש הנכון של התפילה, ומבין מה זה להשיג עוד משהו מהמצב הסופי, עוד איזו מידה קטנה ממנו, אז במידה הזאת הבורא מקרב אותו. וכשמגיע האדם למצב של בקשה נכונה, הוא נקרא "עובד ה'". לפני כן הוא עובד כל מיני מחשבות שלא מכוונות במדויק לבורא.

לכן ההכנה בכלל ומצבי ההכנה בכל מדרגה ומדרגה בפרט, אורכים זמן רב. תלוי עד כמה מקצר האדם את התהליכים הללו באמצעות יגיעה. העיקר הוא לקבל ולהיות ער לכך, שכל מה שמתרחש סביבי ובתוכי קורה לי כדי לדחוף אותי, להביא אותי לתפילה האמיתית הזאת. אם האדם רוצה לראות את הכל כאותות לכך, הוא מפענח אותם נכון, ומהר מאוד מגיע לתפילה הנכונה.

איך יכול האדם לתת יגיעה, אם הוא יודע שאין ביכולתו להשיג את הבורא?

בקבלה לומדים שהאדם הוא כל כולו רצון לקבל, שרוצה רק ליהנות, ולפי המבנה שלו הוא יודע כבר מלכתחילה ממה הוא רוצה ליהנות. אם כך, איך יכול האדם לשנות את טבעו? הוא אינו יכול לשנותו. איך יוכל לרצות משהו שאין בו? הוא לא יוכל.

מכאן, אין בכוחו של האדם לשנות דבר. ביכולתו רק להבחין מה הוא רוצה, מה הוא מרגיש, למה הוא משתוקק. זה מותר האדם על הבהמה, שאדם יכול לחקור את רצונותיו, אבל להחליפם, לשנותם או לרצות לשנותם הוא אינו יכול.

אנו רואים אילו מאמצים יש להקדיש וכמה זמן לוקח לשנות הרגלים בעולם הזה. לדוגמה, אדם שיש לו סוכרת ועליו להפסיק לצרוך סוכר, קורא המון חומר בנושא, שומע עצות מאחרים, צופה בסרטים העוסקים בתופעות קשות של סוכרת, עד שהוא משכנע את עצמו להפסיק לצרוך סוכר ובונה מערכת כנגד תשוקתו למתוק.

זה מראה אילו דברים אנשים עושים, איזו תעשייה הוקמה לשם כך, איזה שכנוע צריך האדם לעבור רק כדי לראות את הרע בדרגה הבהמית ולהבין שזה רע לו. זאת אומרת, עליו לעצור את רצונו ולאזן אותו עם צו השכל וההיגיון. השכל אומר לו שסוכר הוא רע, אבל הרצון מאותת שטעם מתוק הוא טוב.

לפעמים חולפים חיים שלמים לפני שאדם משפר משהו בתוך עצמו. מדובר על שיפור בדרגה הבהמית, כשברור לאדם שזה לטובתו, כשיש לפניו דוגמאות, כשהוא רואה בעיניו את התופעות הרעות ואת התופעות הטובות, ובכל זאת הוא לא מצליח לשנות. זאת אומרת, הרצון הוא כה עז כי הוא הטבע שלנו, ולמרות כל המערכות השכליות שאנחנו בונים והשכנועים שאנו משכנעים את עצמנו, קשה לנו לעמוד נגד הרצון.

אלא אם כן האדם רואה מול עיניו, לצד הרצון, לצד המתוק, את המר, את העונש - ואז הוא נמנע - כלומר רק כשהשכל והרצון עומדים זה מול זה. וגם אז האדם עושה חשבון לפי מידת הסבל, כמו שהוא מוכן לסבול מזה שהוא הולך לעבוד כל היום, כדי שיהיה לו מה לאכול בערב. אבל פה החשבון מגולה. לכן בעל הסולם אומר ב"הקדמה לתלמוד עשר הספירות", שאם הבורא היה מגולה וכל המערכת שלו והיחס שלו כלפינו היו מגולים, כל העולם היו צדיקים גמורים. כולם היו רואים מה יביא טוב ומה יביא רע, שכר ועונש היו גלויים, ואז לא היתה לאדם ברירה אלא לבחור בטוב. אפילו היה רוצה להשתמש ברצון, כנגד זה הוא היה רואה שיקבל מכה שלא כדאית לו, ולא היה נשמע לרצון הזה.

גם במצב הנוכחי אנו עוצרים דחפים להרבה דברים ולא נשמעים להם כדי שלא נסבול, שלא נתבייש, שלא יכלאו אותנו או יכו אותנו וכולי. זה קיים בכל אחד מאיתנו. ובכל זאת, איך נשכנע את עצמנו בנחיצות הרוחניות? למרות הקריאה בספרים על כך שיש שכר על פעולות מסוימות, על שימוש ברצון מסוים או אופן שימוש מסוים, ושלעומתו יש עונש על ההפך, אם איננו רואים מיד שכר ועונש, כי שכר ועונש אינם גלויים, זה לא עוזר להשתכנע.

איך ניצור מערכת עזר, שדרכה נתייחס אליהם כאילו היו מגולים? רב"ש אומר, שצריך ללמוד מחברים, לשמוע את דבריהם ולצפות במעשיהם, ללמוד איך הם משתוקקים, וכך לקבל כוחות להתמודד עם הרצונות הטבעיים, ולתת לחברים תמונה של יגיעה נכונה, עבודה נכונה, להשתוקק לאיזו תוצאה נכונה.

אי-אפשר להחליט מראש שתש כוחי ועלי לזעוק לבורא. אפילו מול עונש גלוי צריך לשכנע את הרצון שירפה, כדי לא להפעיל אותו. וודאי כשאדם אומר שכל הרצונות שלו לא שווים דבר, שכל מה שהוא רואה בעולם הזה חסר ערך, כולל הרוחניות שהוא משתוקק להשיגה באמצעות רצונות שפועלים אצלו לכיוון הזה, מזה אי-אפשר להגיע לפנייה לבורא.

האדם צריך להרפות מכל הרצונות הללו, להניח בצד את הטבע שלו ואז לפנות לבורא, דווקא כשאין לו שום דחף לעשות כן, כשאין לו שום קשר עמו, כי הרי הוא נסתר. האם יוכל האדם לדלג מעל ההסתרה ובכל זאת ליצור ערוץ חלופי כלשהו, ודרכו להרגיש את הבורא, ואז לפנות אליו? האם יוכל להרפות מכל המעשים שיובילוהו לאכזבה, שתביא לפנייה אל הבורא? זה עשוי לארוך שנים רבות. האם אפשר להגיע לפנייה לבורא עוד לפני שמתאכזבים מהעבודה עם הרצונות שלנו?

מאין ניתן למשוך את האכזבה הצפויה לי בעוד עשר שנים, ולהביא אותה כבר עכשיו למצב הנוכחי? האם זה אפשרי להקדים את התהליך? אפשר לנסות להסתובב בחברת אנשים מדוכאים או לבקש מהחברה לספק לי את ההרגשות הללו, שהכול חסר ערך, העבודה שלי, אני עצמי, שאין לי כוח לשום דבר. ייתכן שאנשים יספקו לי זאת בשמחה, אבל האם אתרשם מזה מספיק כדי לבקש עזרה מהבורא?

נראה שלא, כי הפנייה לבורא נמצאת מעל הטבע. הפנייה היא לשנות את הטבע ולא סתם לצעוק אליו: "תן להרוויח!" או לשים פתק בכותל. מדובר בפנייה לשינוי היוצרות שבי, לשינוי הטבע שלי. לכן על האדם לנהוג על פי טבעו, ובזה אחר זה לראות עד כמה מכשיל אותו הטבע שלו להגיע לדבר האמיתי. לראות שהוא לא מסוגל להביאו לדבר האמיתי, ורק כך יוכל לבקש לשנות את טבעו.

ובכל זאת, על האדם לעשות זירוז הזמנים, לקצר את הזמן הנדרש לתהליך. מה זה "קיצור הזמן"? יש לממש את כל המעשים, את כל הרצונות, בזה אחר זה, ולהתאכזב במהירות. זאת אומרת, ככל שמממשים יותר במרץ, רואים מהר יותר את הכישלון.

ישנם אנשים שלומדים להם לאטם, פועלים בעצלתיים, ואומרים לעצמם, לא נורא, עוד עשר שנים, עוד חמש-עשרה שנים. וישנם אלה המשקיעים את עצמם בכך לחלוטין וכבר אחרי כמה חודשים הם מרגישים ירידות ואכזבות לאינספור, וכבר אוחזים במשהו. והיתר, עדיין שמחים וטובי לב, יחכו רבות עד שיבינו.

בהחלט יש לשמוח במצבים של אכזבה. אכזבה ממה? מכוחותיו של האדם, מכך שבכוחות עצמו לא יוכל להשיג את המטרה. הכוונה היא לא לשמוח מכל מיני דברים אחרים, אלא אם כן הם קשורים למטרה. רק אכזבות מעבירות אותנו עוד הבחנה ועוד הבחנה עד הקביעה שאיננו מסוגלים. רק כך נאספות עוד ועוד עובדות המוכיחות לאדם את חוסר האונים שלו, עד כי מצטבר בו דחף אמיתי לפנות לבורא.

אין ברירה. ככל שאדם מתאכזב, כך יתאמץ על השגת המטרה. המטרה הופכת חשובה לו יותר ויותר ככל שהוא מרבה להתאכזב מכוחותיו. בסופו של דבר, האדם רוצה כל כך את המטרה ולא מסוגל להשיגה, וזה נקרא שמסתובב כל היום סביב הקוטב הזה "עד שלא מניח לי לישון" ולא מסוגל, כמו בעל תאווה עצום, שלא יכול למלא תאוותו עד כי הוא פונה בזעקה לבורא.

אם "אין עוד מלבדו" והכול מלמעלה, היכן כוחותיו של האדם?

הכוחות של האדם נמצאים בתוך מבנה הנשמה שלו. במה אדם אחד נבדל מחברו? בשניהם יש אותן התכונות, ובכל אחד מהם הן נמצאות במידה אחרת, ובקשר שונה עם התכונות האחרות. זאת אומרת, לכל אדם מבנה מיוחד של תכונות בהמיות דעולם הזה, מה שאנו מכנים אופי: פזרן, רגזן, פחדן, טוב לב. ההבדל ביניהם הוא ברמה שבה הם משתמשים במידות הללו להשגת המטרה. זה קובע את הרמה, זאת אומרת, את עביות המסך.

מתי האדם מתייאש מכוחות עצמו?

לייאוש מכוחות עצמו אדם מגיע אחרי כל החיפושים הלא נכונים. הוא מכוון את ה"רובה" שלו לכל מיני מצבים, לכל מיני דברים, ורק אחר כך הוא מגיע למצב הנכון, שמרגיש את ההרגשה הזאת. אבל רק אחרי כל המצבים.

עלינו לעבור את כל המצבים הללו, ויכולים להיות אלפי מצבים. אנחנו לא יודעים כמה אלפי מצבים הם מיליארדים של מצבים, ובהתכללות זה עם זה הם כולם בנו. אבל אם מקבלים תמיכה טובה מהחברה, עוברים אותם מבלי להרגיש באיזה קצב.

אם האכזבה הסופית מתרחשת רק בסוף הדרך, לשם מה לשנן כל הזמן "אין עוד מלבדו"?

אם רק בסוף הדרך האדם מתאכזב סופית ואז פונה לבורא, למה אומרים כל הזמן "אין עוד מלבדו"? מדוע צריך כל הזמן לפנות אליו? אפשר לשבת, לחכות, לשכוח ממנו ולעבוד כל הזמן בתוכנו כאילו הוא לא קיים, עד שבסוף נתאכזב מהכול, ואז תתעורר איזו "נקודה" במוח ובלב שתזכיר לנו שעלינו לפנות אליו.

העניין הוא, שאם אדם לא נמצא כל רגע ורגע ב"אין עוד מלבדו", כל היגיעה שהוא עושה כביכול בעצמו מופנית למטרה אחרת. הוא מחטיא את המטרה ולא מתקדם לאותו כיוון. מה זאת אכזבה מכוחות עצמו? אכזבה שנועדה לקבוע ש"אין עוד מלבדו". זאת נקודת האכזבה.

מה זה להגיע לגמר התיקון? אדם נמצא עכשיו במצב מסוים. מה פירוש להגיע במצב הזה לגמר התיקון? להגיע בכל מה שיש לו כרגע. הוא לא יודע מה עוד יהיה לו ואם בכלל יהיה לו. אולי מה שהשיג עכשיו זה "גמר תיקון", ואין עוד מדרגות? מאין יידע היכן הוא נמצא על הסולם? הוא אינו יודע דבר.

אם אדם יכול לקשור בתוכו כרגע באופן שלם ומוחלט את עצמו, את תכונותיו ואת המצב שהוא נמצא בו, את סביבתו - תנאים פנימיים וסביבתיים - עם הבורא, אם יקשור יחד את כל הגורמים כולם עד שיהיו מלוכדים לאחד בלי שום הבדל ביניהם, זה נקרא שהוא נמצא בגמר התיקון שלו.

מה יהיה במדרגה הבאה, ואם היא קיימת בכלל, מי יידע? אולי הכול עומד להתגלות לו בעוד רגע? אל לאדם לחשוב על מה שיהיה. עליו לעשות עכשיו. אם הוא מתאכזב בנקודה הזאת מכוחותיו עצמו ופונה לבורא, זה הדבר הטוב ביותר לעשותו. למה?

כי אם אכן הוא מגיע לקשור את שלושת המשתנים הללו יחד, הוא מגיע להכרה שהוא לא מסוגל. זה סימן שאכן פנה לאיחוד של שלושת הגורמים הללו יחד. שהוא כמו אדם העומד לירות ברובה, שאכן הצליב נכון את העין שלו, את המטרה ואת הקנה לקו אחד. אם האדם פונה בקריאה לבורא שהוא לא מסוגל, זהו סימן שאכן מצא אותו. אם הוא לא מכוון את פנייתו אל הבורא במדויק, הוא עדיין חושב שיצליח לעשות זאת בכוחותיו הוא.

אם אדם באמת פונה והבורא עושה לו את האיחוד הזה במדרגה שלו, הוא נמצא כמו בגמר התיקון. הוא רוכש אור פנימי, מעמד, שהוא אולי חלק מגמר תיקון. אבל מאין יידע שזה חלק? הוא לא יידע. הוא אינו יודע הכול, אינו יודע מה ערכו של החלק הזה בתמונה בכללית. המקובלים מספרים שישנם עוד 620 מצבים כאלה, עד שהאדם מגיע לגמר תיקון.

האדם מתאכזב מלהצליב יחד כאחד את ישראל, התורה וקב"ה. רק מהעבודה הזאת הוא מתאכזב. זאת העבודה וזה נקרא "אין עוד מלבדו". הוא מתאכזב מכך שאינו יכול לעשות זאת. אין מה לעשות פרט לכך.

ואם האדם מתאכזב שאינו יכול לעשות את האיחוד הזה ופונה לבורא, סימן שהוא בהחלט קרוב לאיחוד, ואולי נמצא באיחוד ממש. כי האדם פונה לבורא מתוך המצב שהגיע אליו ורוצה שהם יהיו יחד - "אין עוד מלבדו". מה עוד יש פרט לכך? עד כדי כך זה מחובר. זה סימן שהאדם באמת פנה לבורא ולא למה שדמיין כבורא. זאת הבדיקה לכך שהוא כיוון את דרכו ואת הראייה שלו בדיוק אליו.

האם אדם שפונה לבורא כבר מדמיין אותו כפי שהוא באמת?

אם האדם פונה אל הבורא, הוא מדמיין נכון מה זה בורא. הוא עדיין לא רואה אותו, הוא יראה אותו מאוחר יותר, כשהבורא יעזור לו וייתן לו את הרגשת הדבקות. אבל הוא כבר מכוון אל הבורא. ניתן להדגים זאת כך: האדם מחפש בכוחות עצמו את הבורא הנמצא מאחורי פרגוד, וקורא אליו, "איפה אתה? איפה אתה? איפה אתה?" כשהוא מרגיש שהוא לא מסוגל למצוא את הבורא בעצמו, הוא מתאכזב וצועק אליו, מתוסכל: "נו, גלה לי איפה אתה!" וזה סימן לכך שהאדם באמת נמצא עכשיו מול הבורא. עכשיו הבורא יענה לו.

בזמן ההכנה, ועם כניסתו לרוחניות, ישנן פעולות רבות שעל האדם לעשות - לעבור מצבים רוחניים מיוחדים: "לידה", "עיבור", "יניקה", "מוחין" או "קטנות" ו"גדלות". בזמן שהוא נמצא כבר ברוחניות, בהרגשת האלוקות, הוא עובר שלבים שונים הנקראים כ"ד שעות של היממה הרוחנית, שעליו לעסוק בהם. ב"תלמוד עשר הספירות" חלק י"ב לומדים איך תפילה מחולקת באופן בלתי פוסק לכ"ד שעות. ואפילו שינה (הסתלקות ה"מוחין") אינה מנוחה, אלא זו הכנה מיוחדת לשלב הבא, וגם בה יש הרבה עבודות בתוך כל מצב ומצב.

זאת אומרת, הרוחניות מדברת על מצבים שבהם חייב אדם בהתאמצות יתרה, כביכול, כדי לעשות מעין תיקונים, ייחודים וכולי. וכאן כתוב אחרת: "מהו 'אין קדוש כה', כי אין בלתך", זאת אומרת, הכול עבודת ה', את כל העבודה עושה ה'. זאת עבודתו. ולאדם אין מה לעשות. על האדם להגיע להרגשה שאכן "אין קדוש כה'", אין יותר מהבורא המבצע את כל הפעולות, המופקד גם על התכנון וגם על הביצוע, וגם התוצאה נמצאת אצלו. כל עבודתנו ומאמצינו הם רק להרגיש מה באמת עובר עלינו, ולהרגיש זאת כמה שיותר נכון.

וכך לומדים בחוכמת הקבלה שכל המדרגות, כל המצבים, מהמצב הנוכחי ועד לעתיד לבוא, עד אחרי גמר התיקון ("לעתיד לבוא" זה אחרי גמר התיקון), הם מצבים שכבר עתה אנו נמצאים בהם, הם מצבים קיימים, ועלינו רק לחוותם בזה אחר זה. אנו יכולים לעבור דרכם רק על ידי כוח התנועה, שהוא האור המתקן וממלא אותנו בכל שלב ושלב - וזאת ההתקדמות. והאור הזה פועל עלינו בלי שום התערבות מצדנו. גם הבקשה לאור שיבוא ויתקן אותנו היא בקשה מיוחדת שאיננו יכולים ליצור אותה בעצמנו, כי איננו יודעים מהו האור, למה להימשך, למה להשתוקק ולמה להגיע.

האדם צריך רק לשים לב מה קורה איתו, מה הבורא רוצה ממנו, מה הבורא מפעיל עליו כרגע. זאת אומרת, להיות רגיש רק למגע שלו עם האלוקות. ברגע שאדם מרגיש את המצב עד תומו, המצב מתחלף. האדם כבר הרגיש אותו, קלט אותו, קיבל אותו על עצמו, המצב כבר שלו. ואחרי כן עליו לחדד שוב את חושיו כדי להשוות את הצורה ולהרגיש את המצב הבא. גם בזה, כמובן, הבורא פועל על האדם, אך נדרשת מהאדם איזו עשייה להגברת ההשתוקקות. זאת אומרת, עליו לממש את ההשתוקקות שהבורא נותן לו או להיות מודע להשתוקקות שהוא מקבל מלמעלה, וכך הוא מתקדם.

וכך לומדים בחוכמת הקבלה, שכל המצבים האלה: לידה, עיבור, יניקה, מוחין, הם מצבים שמתבצעים על ידי העליון. ההכנה שהאדם עושה היא רק חידוד רגישותו. עליו להיות מוכן לאותה פעולה שהבורא מבצע. זה נקרא שכנגד הקדושה מלמעלה צריך אדם להכין את קדושתו מלמטה.

אם יודע אדם שהכול הוא מעשה הבורא, איך ירגיש שהעבודה עצמה היא השכר?

אדם הנמצא בהרגשת האלוקות מבין שהעבודה היא השכר, שאין למעלה ממנה.

ומה צריך לעשות ברגע הבא?

ברגע הבא צריך אדם להתייחד עוד יותר עם רגשותיו, לחדד עוד את חושיו, לפתח עוד חדות פנימית במגעו עם הבורא. ואת החיפוש הזה, את הקשר הזה, את מציאת המגע הזה נותנים לאדם על ידי כך שמגבירים את ההארה עליו. זה השכר. יש להבין, שההתקדמות לגמר התיקון, אף על פי שהיא כוללת בתוכה כל מיני מצבים של חילופי אור וחושך, היא השכר. כשנותנים לאדם חיסרון ויכולת לממש את החיסרון, זה שכרו. איך זה יכול להיות משהו אחר פרט לשכר. העונש הוא כשאדם מרגיש נעזב, שהוא כביכול לא מטופל והוא מרגיש שהוא נמצא במעין השהיה. אין צורך בעונש גדול יותר. "למה עזבתני" הוא העונש עצמו.

המקובלים הם אנשים המשתוקקים לאלוקות, ושהם אכן, כמו שכתוב, "יהודים", זאת אומרת, מזרע אברהם, יצחק ויעקב. במה נבדל אברהם מיתר העמים? בכך שהיה למקובל. בכך שהכיר את בוראו ורצה להתייחד עמו. בכך הוא נבדל משכניו הפרסים. זאת אומרת, האומה הישראלית אינה מיוחדת מכוח גנים ביולוגיים, אלא מפני שהיא קבוצת מקובלים שנבדלה מהעם הפרסי, ולכן התחילו לקרוא להם, והם כינו את עצמם, "יהודים" או "עברים". "יהודים" מפני שמחפשים ייחוד, ו"עברים" מפני שעוברים מעבר למחסום. זה העם שלנו. וברגע שנופלים מדרגת המקובלים, נקראים "גויים".

האם גם ניתוק מהבורא בא ממנו?

ודאי שניתוק בא מהבורא. הכול ממנו. אבל ניתוק הוא עונש. איך צריך אדם להגיב על מצב כזה? האדם צריך לברך על הטוב כמו על הרע, ועל הרע כמו על הטוב. אבל ניתוק מהאלוקות, יותר נכון, הפסקת היכולת להתקדם, כלומר מהיכולת להשוות צורה עם הבורא, זה בהחלט העונש היחיד הקיים במציאות.

בעולם הגשמי מתבטא הניתוק ביותר צרות הנופלות על האדם, ביותר דברים שליליים בעולמו וגם בהשפעה על הגוף הפיזי. כל הטוב בא ממנו, כל הרע מה"אחוריים" של הבורא, מההסתרה. הבעיה היא לא ההסתרה, אלא איך האדם צריך לקבל אותה, איך הוא צריך להתייחס אליה. העונש הוא עונש ואין מה לעשות נגדו. ככל שאדם מרגיש את ההסתרה, כך הוא מתנגד לה. אפשר לתקן את ההסתרה על ידי חסדים. ככל שאדם מתנתק מההרגשה הפרטית ועולה מעבר לה, הוא נעשה "חפץ חסד", ואז הוא עושה תיקונים. בכל מקרה, פחות מגמר התיקון זה עונש. אבל מי שנמצא בתהליך הזה, רואה בכל דבר שקורה לו שכר.

אם הכול בא מהבורא והאדם לא קיים, איך אפשר לדבר על עונש?

העובדה שהכול בא מהבורא לא מוחקת את קיום האדם. האדם הוא הגורם המרגיש. מי הוא הכלי? הכלי הוא הרצון ליהנות מהבורא. הבורא ממלא את הכלי בנוכחותו. חוץ ממידת ההכרחיות שהיא בחינה א' מ-ד' בחינות דאור ישר, כל יתר המילויים נובעים מהרגשת הבורא, מהרגשת בעל הבית, לא ממה שהכין לי. אם כך, הכלי הוא בעצם מי שמרגיש את מציאות הבורא, ואז מידת ההסתרה או מידת הגילוי הן מידת הריקות או מידת המלאות בכלי.

כשהולכים לברר את מהות הפעולות מצד הכלים על ידי מסכים ובירורים, רואים שמהות הפעולות הללו היא מודעות למה שקורה לי, למי עושה לי, למה הוא עושה לי ומה הוא רוצה ממני. אחרי שאדם מברר את הדברים הללו הם מתחלפים, משתפרים, והופכים למצבים אחרים, הבאים בתור, וכן הלאה. כלומר, האדם אינו העושה, הבורא הוא העושה. אבל האדם הוא הגורם המרגיש, שחייב באמצעות הרגשתו לברר מה באמת קורה לו.

ברגע שאדם מברר את המצב, המצב מתחלף. כל מכלול הרגשות המבוררים הללו נקראים עבודת הבירור ותיקון ההרגשה. כי האדם כבר נמצא באין-סוף, הוא לא צריך דבר פרט לתיקון ההרגשה הזאת. עליו לתקן את קהות החושים שלו. וגם את החושים הוא לא ממש מתקן, הבהירות מתרחשת מתוך מודעות לכך שכל פעם מחדש הוא נמצא שוב בקהות חושים. כשהאדם מבין את הרע שבזה, הוא מגלה את האחוריים של הבורא, שמתחלפים לפנים. וכך כל פעם מחדש.

זאת אומרת, הפעולות שלנו הן רק מאמץ פנימי. להתאמץ למצוא, אני והוא והשיטה כאחד - כפי שבעל הסולם כותב במכתב בדף ס"ד ("פרי חכם - אגרות"). יש לחדד רק את הנקודה הזאת עוד ועוד ללא הרף, עד שכל הערפל מתפזר עוד ועוד, עד שהאדם מגלה שהוא אכן נמצא היכן שהיה תמיד - בגמר התיקון.

מה פירוש להכין את ההרגשה?

לפי תיקון הכלים הבורא ממלא את האדם, מתלבש בו, וזה מה שהאדם מרגיש. ההכנה לכך היא הכנת הרגשות, הכלים.

אדם כבד שמיעה צריך לקנות מכשיר שמיעה. אדם קצר רואי צריך לקנות משקפיים. אדם שחוש הטעם שלו קהה צריך לאכול מאכלים בעלי טעם עז. אדם עייף שותה כוס קפה כדי להתאושש קצת. אם אדם רוצה להגביר את רגישותו או לעורר את רגשותיו, ישמע איזו מוזיקה מיוחדת. כדי לחדד את רגישות החושים נעשות כל מיני הכנות. לעתים נראה מישהו בוכה ואותנו זה דווקא יצחיק, ולעתים מישהו יספר לנו משהו שגרתי וזה יעלה בנו בכי. הכול תלוי בהכנת האדם.

אנו נמצאים בגמר התיקון, במצב הנעלה ביותר, ובגלל קהות החושים שלנו אנו מרגישים רק אחוז זעיר ממנו, וגם באחוז הקטן הזה אנו חשים הכול ההפך מגמר תיקון ורק מקללים את יומנו. את חיינו. עבודת התיקון היא רק תיקון החושים שלנו.

וזה נקרא "הכרת הרע". אך שוב נשאלת השאלה, מאין יידע על כך האדם, אם הדבר הטוב נסתר? בעל הסולם מספר משל העוסק בנושא, על בנו של עשיר, שאביו כלא אותו במרתף חשוך בלי כלום, ורק שלשלו לו מלמעלה קצת מזון. הבן מקלל את אביו, ורואה בו איש אכזר שהרס את חייו. כשסוף סוף מתחילים להוציא אותו לרחוב, להראות לו שיש חיים אחרים בחוץ, מצבו הנפשי מחמיר והוא לא מבין מה קורה לו. הוא מרגיש האדם המסכן עלי אדמות. מצבים כאלה בדיוק גם אנו עוברים.

וכך חולף הזמן והאדם לאט לאט לומד ממצבו. מה זה "לומד"? אחרי שלבו שבור במשך עשרים שנה מביאים לו אור למרתף, ואז הוא מגלה את כל האוצרות שהשאיר לו שם אביו. הוא מתחיל להבין שהכול נעשה בשבילו. ולמה היה שרוי בצער עשרים שנה? כי בזמן קצר מזה הוא לא יכול היה לעכל את כל עושרו. עכשיו הוא יכול. הכלי צריך להיות מותאם לאור, לגילוי.

מהי הפנייה הנכונה לבורא?

רבים האנשים בעולם שכביכול פונים לכוח עליון. במקומות מסוימים בעולם, גם מקומות מודרניים ומתקדמים, ניצבים ברחוב פסלים של קדושים, ואנשים באים ומנשקים אותם. להבדיל, בעל הסולם מביא דוגמה של עובדי אדמה בנגב המבקשים גשם. אף על פי שהם לא מודעים לכך, אם ירצו ואם לא, צורך הלב שלהם - בקשתם לגשם, היא פנייה לבורא, כי הוא זה שאחראי למצבם.

זאת אומרת, כל אחד ואחד פונה לבורא. בעל הסולם אומר, שאפילו צערה של כינה קטנה, הסובלת מחוסר מזון, הוא פנייה למקור, לבורא. השאלה היא רק איך לפנות אליו. ההבדל המהותי בין פנייה נכונה לבין יתר התפילות הוא, שכל התפילות, החל מזו של הכינה הקטנה ועד זו של בעלי החיים הגדולים ביותר, דרך תפילת בני אדם המשתחווים לפסל או מבקשים גשם ועד זו של יהודים מאמינים שמתפללים ממש - כולן דומם דקדושה. כך גם תפילתם של אלה הרוצים לפנות וגם לדעת למי פונים, אבל פנייתם נועדה לשרת את עצמם: "שיהיה לי טוב בעולם הזה, שיהיה לי טוב בעולם הבא". אלה פניות הכלולות במסגרת העולם הזה.

פנייה מתוך מטרה מתרחשת רק כשאדם מתחיל לפנות לצורך אחר, לא כדי שיהיה לו טוב בעולם הבא, אלא פנייה שמעורב בה רגש מסוים כלפי הבורא עצמו, המערב קצת "לא לשמה" וקצת "לשמה". כי אותה פנייה אמיתית לבורא שעליה מדברת הקבלה לא דומה לתפילה לגשם, הנובעת מצערם של החקלאים או לצעקתו של אדם לבורא שרע לו.

מדובר בפנייה "לשמה" שקשה להביעה במילים. גם פנייה לבורא בבקשה לתיקונים כדי שאדמֶה לו היא חשבון נפש ותפילה "לא לשמה". אלא "לשמה" זו מין הרגשה כזאת שאיננו יודעים לבטאה כך שהבקשה תהיה כביכול מנותקת ממני ומופנית לכיוונו בלבד.

העבודה של האדם היא להגיע לכך באמצעות כל מיני יחסים עם הבורא. כל הזמן להיות במצב "אני קוב"ה ודרכין דאורייתא חד הוא". כלומר, הצעדים שאדם עושה בבירור שלו ביחס לבורא, הנקראים "אורייתא" - איך להתייחס לבורא כך שהצעדים הללו יכוונו ממני יותר ויותר אל הבורא. לעשות היפוך כיוון - זאת העבודה.

מה צריך לעשות כדי שפנייה לבורא תהיה מנותקת מהאדם?

כדי שפנייה לבורא תהיה מנותקת מהאדם יש לבדוק את היחס אליו. קל לאדם לתאר לעצמו מה זה "אני קיים", וגם מה זה "רצון שלי אליו" לא כל כך קשה לתאר. אך הוא לא יכול להחזיק בתחושה הזאת לאורך זמן. האדם תופש בדרך כלשהי מעין דמות פנימית שאומרת לו שהיא הבורא, וגם היא משתנה כל הזמן, כי הוא אינו יודע מה זה בורא בצורתו ובהרגשתו הפנימית הסופית.

אדם יכול איכשהו למקם בשתי הנקודות הללו "אני" ו"הוא", בכל מצב ומצב שלו. אבל כשישנן לו שתי הנקודות הללו, הבעיה היא איך לבדוק עד כמה היחס שלו מכוון אל עצמו ועד כמה הוא מתאר לעצמו שהוא מכוון אל הבורא. כשאדם גומר את הבירור הזה, נותנים לו את המצב הבא, וכן הלאה.

נקבה ברוחניות היא רצון לקבל שדורש תיקון. אם כך, למה דווקא גברים לומדים קבלה ולא נשים?

אישה היא חיסרון, נקבה, נקב. מי שמרגיש חיסרון באלוקות ושואף להשוואת צורה עם הבורא, נקרא בעל חיסרון, "נקבה" - כלי הראוי לתיקון ולקבלת האור. הכלים הללו נוצרים במיוחד בצאצאים של אברהם אבינו, ובמיוחד בגברים ולא בנשים, מפני שיש בנושא הזה שתי דרגות.

אישה קשורה יותר למציאות, קשורה יותר לטבע, ולכן היא מתפקדת בעולם הזה וכך גם רצונותיה. קשה לה להתנתק מזה. מפני שגבר מנותק הרבה יותר מהמציאות ומהטבע, הוא עושה הרבה יותר שגיאות וטעויות בעולם הזה מאשר עושות נשים. ניתן לראות שנשים מחזיקות את עצמן בעולם הזה באופן הרבה יותר מציאותי ויציב מאשר גברים.

לכן, החיסרון ברוחניות לא בא לאדם לפי מינו הגשמי, אלא לפי המידה שבה האדם יכול וראוי להתרומם מעל הטבע ולהשתוקק לאלוקות. נשים, לפי טבע בריאתן, ראויות לכך פחות מגברים. לכן מחויבים הגברים לעסוק בעבודה הזאת, והנשים אינן מחויבות בכך אלא במידה שהן מקבלות באמת צורך, ואז הן חייבות בתיקון.

ישנה בדיקה לכך. נותנים לאישה את כל הדברים שהיא חייבת לקבל על פי צו הטבע: בעל, בית, ילדים - מה שנקרא "אישה בית". אם אחרי שיש לה כל זאת היא עדיין משתוקקת לאלוקות, יש בה הניצוץ הנכון. אם היא לכאורה משתוקקת לאלוקות ואין לה הדברים הבסיסיים הללו, ייתכן שהיא פשוט מחפשת מילוי ברוחניות לחסרונותיה הגשמיים והטבעיים.

מדוע לא עורכים אותה בדיקה לגבר? כי לגבר אין התאוות הללו באותה מידה כמו לאישה: אישה, בית, ילדים. הוא מנותק מהן. איזו בדיקה עושים לגבר? עליו להיות נשוי, בעל משפחה, קשור לבית, וגבר צריך גם לעבוד. אישה אינה מחויבת בעבודה, הבית הוא מקום העבודה הטבעי שלה. מכך ניתן להבין עד כמה גבר ואישה קשורים לדברים שונים. יש לכך ביטוי בחוקי המדינה, בחוקי הביטוח לאומי, בכל מדינה ומדינה מחויב הגבר לפרנס, והאישה יכולה לשבת בבית.

וכך הוא גם היום, במאה ה-21. אי-אפשר לשנות את חוקי הטבע, ואנשים מבינים ומקבלים זאת. לכן בודקים גבר ואישה בבדיקות שונות, בהתאם למבנה הפנימי שלהם. אם לגבר יש מקצוע והוא עובד והוא בעל משפחה, ועם כל אלה הוא משתוקק לרוחניות, יש לו רצון נכון לרוחניות. גם גבר מחויב בתנאים הקודמים לרוחניות. הוא לא יכול להיות בלי שום מעמסה על הכתפיים.

ובהחלט, אם יש רצון, גם אישה יכולה לרצות רוחניות. אלא שגם בלימוד עצמו, לימוד רציני, כמובן, אין לערבב את שני המינים יחד. הם שני סוגים שונים של נשמה, ולכן שיטת הלימוד המתאימה לכל מין היא אחרת. ועדיין, יש כאן בעיה. בתו הגדולה של הרב"ש כל כך רצתה ללמוד, שאפילו בעל הסולם נתן לה שיעורים, עוד לפני שנישאה. רב"ש חיתן אותה עם תלמידו הטוב ביותר, ומיד כשהרתה - הרצון ללמוד נעלם. כמו שכתוב, אישה בהיריון, מחשבותיה מרוכזות כולן בילד. הרב"ש סיפר שהוא ובעל הסולם הסתכלו בפליאה איך הרצון ללמוד נעלם ממנה לחלוטין. כך הוא הטבע.

וזאת רק דוגמה אחת. לכן בודקים את האישה לפי המשתנים הללו. אם יש לה כל מה שמגיע לה לפי הטבע, ומתוך זה היא משתוקקת לבורא, היא רשאית ללמוד. היום ישנן נשים רבות שיש להן כל הדברים הבסיסיים שצריכים להיות לאישה, ולמרות זאת הן נמשכות לקבלה. זאת בהחלט תופעה חדשה. בקבוצה יש לכך גם סיבות מלאכותיות. ייתכן שהרצון הזה לא באמת שלהן, אלא מתעורר בלחץ החברה. אבל גם כך הן מזרזות את התפתחות הנקודה שבלב, עד שהיא מתחילה לבעור מעצמה. בכל מקרה, זה כבר קיים. ועדיין, אף שיש לאישה רצון נכון, עדיין שיטת הלימוד היא שונה.

בעולם הזה, בדרגה שלנו, אנחנו נמצאים בהסתרה כלפי הדרגה הבאה, שהיא כבר מעבר למחסום. יש להבין שבכל דרגה ודרגה, התחתון נמצא בהסתרה כלפי העליון. ההסתרה נועדה לאפשר לתחתון לרכוש כלים דהשפעה. אם לא היתה הסתרה, והיינו רואים את המצב הנאור, השלם, שבו הכול ידוע וגלוי, ודאי שלא היתה לאדם שום אפשרות לנתק עצמו מהרצון לקבל. זה יהיה כמו לחשוב על משהו מאוד מושך, להתנתק ממנו ולחשוב על אותו דבר, רק על מנת להשפיע - איך ייתכן?

לכן על התענוג שבקדושה יש הסתרה, אבל על הקדושה עצמה אין הסתרה, והאדם יכול להרגישה. וברגע שהוא מוותר על התענוג לעצמו שבקדושה, מיד הוא רואה את הקדושה ומרגיש אותה. כלומר, הקדושה עצמה, הרוחניות, אינה נסתרת, נסתר רק התענוג הישיר שאפשר לקבל ממנה לכלים דקבלה. רק על זה יש צמצום. כי ברגע שמתקנים ולא רוצים להשתמש בכלים דקבלה, מיד מתגלה הרוחניות, ואנו נוכחים לדעת שגם קודם לכן היא לא היתה נסתרת, אלא משום שהכלים היו בעל מנת לקבל, היא היתה נסתרת.

זאת אומרת, יש בנו כאילו שני ערוצים, באחד אנחנו יכולים לקלוט רוחניות, וההפרעה היא רק בערוץ השני, מפני שאנו רוצים למשוך את הרוחניות על מנת לקבל. אבל אם נרצה לקלוט את הרוחניות לא לעצמנו, אלא כדי לעבוד איתה כפי שמגיע לה, בהשוואת הצורה אליה, ניתן לראותה ואפשר לעבוד עמה. מכאן, הכלים דקבלה הם אלה המסתירים מהאדם את הרוחניות.

איך יכול אדם לא לרצות לקבל דבר מה, אם ממילא מעולם לא קיבל אותו?

משום שהרוחניות נסתרת, אנו לכאורה רוצים בה, אבל למעשה אנו רוצים יותר להיפטר מהייסורים שלנו. נותנים לאדם כל מיני ייסורים במצבו בעולם הזה, והוא חייב לברוח מהייסורים, ואז נדמה לו שהוא נמשך לרוחניות מפני שהוא רוצה בה באמת. ובאמת, הוא לא יכול לרצות בה לפני שראה והרגיש אותה. גם כל הקסם שבלא נודע שאדם מדמיין לעצמו הוא לא רוחניות. רוחניות היא על מנת להשפיע, לא מה שאנו מדמיינים. בכל פעם מתברר לאדם צביון אחר, תמונה אחרת של רוחניות, וככל שהוא מתקדם, משתנה אצלו הצורה של הרוחניות ללא הרף.

לכן אדם לא יכול לרצות רוחניות כפי שהיא באמת, כי זה משהו שהוא ההפך ממנו. האדם נדחף אל הרוחניות בגלל שנראה לו שהיא תפטור אותו מבעיות. ואז את הרצון לקבל הקטן שלו כלפי רוחניות, שהוא בעצם התעניינות פשוטה, הוא מפתח לאט לאט באמצעות הלימוד, על ידי כך שהוא שומע מהסביבה, מהחברה: "זה כדאי", "זה חשוב", "זה גדול". זה מושך אותו והוא מחייב את עצמו ללמוד ולעבוד ולפעול פעולות שיהיו לו לעזר. הלימוד והפעולות הללו עוזרים לו למשוך אור מקיף.

כשאדם מושך אור מקיף, הוא מקבל חן דקדושה שלא היה לו מעולם. אפילו שנדמה היה לו שכה רצה רוחניות, החן דקדושה שקיבל הוא משהו אחר. חן דקדושה פירושו שאדם מתחיל להסכים עם העובדה שיש להגיע לעל מנת להשפיע. זאת תופעה מוזרה מאוד, לא טבעית, שבתוך ה"לא לשמה" הכללי מתחיל להיות קצת "לשמה". זאת אומרת, האדם רוצה לעשות את העבודה כדי שיהיה לו ויהיה לבורא. כמובן, אם לא יצא לו מזה שום דבר, הוא לא יעשה את העבודה, אבל נוצרת שם כבר איזו כוונה שיהיה גם לבורא, מין משהו הנקרא "לא לשמה" שמביא "לשמה". מופיע שם כבר המעבר הזה כמו בשבירת הכלים, שיש בכלי, במלכות, איזה ניצוץ מבינה, שבאמצעותו מלכות יכולה לקבל תיקון מאוחר יותר.

האם כל הרוחניות צומחת מתוך הניצוץ הקטן?

כל הרוחניות צומחת מתוך החשבון הזה, מהניצוץ הקטן. על ידי הלימוד הניצוץ מקבל חן דקדושה, ואז האדם מפתח ומגדל אותו. מלכתחילה ודאי שאין לאדם שום הבנה מה היא רוחניות ואין לו שום תשוקה אמיתית אליה, אלא ממה שנכנס בו מחן דקדושה, שנקרא "לשמה", הוא מתחיל לרצות להיות על מנת להשפיע, מתחיל להיווצר בו היחס הזה, שהוא ממש בגדר נס, כשבתוך הרצון לקבל מתחילים להיווצר ניצוצות של השפעה.

מה הוא חן דקדושה?

חן דקדושה כשמו כן הוא: "חן דקדושה". זאת מעין משיכה למשהו נעים וטוב. זה לא רצון, כי אין חיסרון לחן דקדושה, התחושה היא של "זה נחמד לי". אין בזה נחיצות טבעית, אלא משיכה, תחושת "אני אוהב את זה", "יש בזה יופי". "חן" היא המילה המדויקת. מפליא איך המקובלים כינו בשם מדויק כל תופעה ותופעה. הם הרגישו אותה עד שורשיה ואז הלבישו אותה במילה הנכונה.

מה המשמעות של "טוב ועונג שרצה הקב"ה להיטיב לנבראיו"?

מדובר על דרגת הבורא. אין טוב ועונג אחר מהבורא עצמו, כלומר ממצבו, מדרגתו. ולכך רצה הבורא שהנברא יגיע. פחות מכך לא נקרא "להיטיב לנבראיו". פחות מכך הם פשוט רחמים על הנברא. כי טוב זה הוא הבורא, כפי שאנו מכנים אותו "טוב ומיטיב", ולטוב הוא רוצה שנגיע. על האדם להגיע למצב של הבורא, שזה ודאי יותר מלקבל ממנו או להרגיש אותו. זה להגיע ממש למצב שלו.

לכך הכוונה בהשתוות הצורה היא מה שנקרא דבקות. "ממעשיך הכרנוך" - שאנו מכירים את מעשיו ומשתווים עמם ומתוך כך נמצאים באותה רמה, באותה דרגה. וכשמשלימים אותו זה לא שמקבלים ממנו, אלא הופכים להיות כמו זו"ן שנמצאים "בזיווג דלא פסיק בקומה שווה", ואז אין שום פחיתות בנברא כלפי דרגת הבורא, וזה נקרא "טוב ומיטיב".

מה קורה במדרגות שלפני דרגת הבורא?

כל המדרגות שלפני כן הן דרגות השתוות הצורה, שאט אט מביאות את האדם דרכן להשתוות מלאה. יש לאדם 620 רצונות, ועליו להשוות את השימוש בכל רצון ורצון עם שלו עם השימוש שעושה הבורא ברצונותיו. האדם משווה כל רצון שיהיה על מנת להשפיע, כלומר השימוש ברצון הופך זהה לשימוש של הבורא ברצונות. הבורא ברא את הרצון הזה על ידי אור מסוים, המאיר כנגד הרצון הזה. אם מהבורא יוצאים 620 אורות, אז כל אור בורא באדם רצון מסוים על מנת לקבל. האדם מתקן את הרצון הזה לעל מנת להשפיע, ואז הכלי נעשה כמו האור, אותו רצון מידמה לאור המסוים הזה, כי הוא המשפיע חזרה לפי הפעולה. וכך יש לאדם 620 כלים כאלה המשפיעים בחזרה לבורא, כפי שהוא ב-620 אורות משפיע לתוך הכלים הללו - ונוצרות שתי מערכות שפעולת ההשפעה שלהן זהה. זה נקרא שנברא נעשה בדיוק כמו בורא.

מה זה "לשון הרע"?

"לשון הרע" מכוון רק נגד הבורא. אין הכוונה לכך ששני אנשים מדברים סרה באדם שלישי. לשון הרע באמת מכוונת רק כלפי הבורא. כי הרי אין לאדם שום יחסים עם שום דבר אחר פרט לבורא. כל מה שמפריע לאדם להתייחס נכון אל הבורא, כלומר בת הקול הפנימית והחיצונית שלו, שעשויה להחליש או לקלקל את היחס שלו לבורא, נקראת "לשון הרע".

למעשה אפשר לקרוא לכל ההפרעות "לשון הרע", כי כל הפרעה והפרעה, חיצונית או פנימית, מדברת באדם כנגד ייחודיות הבורא, כנגד הטוב ומיטיב, וזה נקרא "לשון הרע".

האם נגד לשון הרע יש להגיד כל הזמן "ברוך השם"?

לא, האדם לא צריך להגיד כל הזמן "ברוך השם". הוא צריך להגיד "ברוך השם" אחרי שבדק את עצמו, התמודד עם לשון הרע הזה והוא יודע מאין זה נובע - מהכלים שלו עצמו. כשהוא מכיר את הסיבה ללשון הרע, ויורד לעומקה, הוא מרגיש עד כמה היא מנוגדת למטרה ומפריעה לו להשיגה. אז האדם יכול לומר באמת: "הלשון הזה רע לי כי הוא רע לבורא". ובכך הוא כבר מתאחד עם הבורא נגד הלשון הזה, ואז הוא יכול לבקש מהבורא לתקן אותו. לפני שהאדם מתאחד עם הבורא מול הרע, הוא לא יכול לבקש ממנו לתקן.

האם יש לשון הרע כלפי חבר?

כשחבר חוזר ואומר דברים כגון: "צריך להקדיש לזה את כל החיים, אולי עשרים שנה יעברו עד שאתחיל להרגיש, להשיג משהו, מי יכול לעשות זאת, מי יבחר בקושי הזה?" זה נקרא לשון הרע. החבר הזה מטפטף לך רעל. מייאש אותך. שמעת את דבריו והשאלה הזאת תנקר באוזניך כל הזמן, לכל אורך הדרך, וכבר לא תוכל להיפטר ממנה, תיאלץ להתמודד איתה בלי הרף. לכן אסור להקשיב לדברים כאלה.

זאת אומרת, כשחבר מדבר לשון הרע זה מחליש, מסיט מהדרך ומהמטרה ומכניס מחשבות מיותרות והרסניות. לשון הרע פועל לרעתי. אולי תארך הדרך עשרים שנה, אבל בסוף אגיע. כשאני מתייאש מראש אני עומד לבזבז עוד כמה גלגולים ולשוב, לבסוף, לאותה נקודה. לכן אסור לשמוע דברים כאלה. ואם יש בחברה רוח כזאת של דברים, יש לסלק אותם מיד בלי להתלבט אם כדאי לא כדאי, פשוט "להקיא החוצה" מהחברה את אותו אדם. אדם הנוטה לדבר דברים ממין אלה בחברה עלול להביא להרס מוחלט שלה.

זאת המהות של לשון הרע, שאדם אחד עשוי לקלקל מאוד כי הוא מנצל את הטבע של השומעים וזה מקל עליו את מלאכת ההרס.

אם היה פועל נגד הטבע הגשמי, הוא לא יכול היה לגרום הרס רב. ראינו כבר כמה יגיעה יש לגייס כדי לאזן בין כוח הטוב וכוח הרע שבנו. זאת אומרת, עלינו לפתח בררנות בכל הנוגע למה אנו רואים או שומעים. למה אנו מכניסים לתוכנו. צריך לדעת מתי לפתוח אוזניים ועיניים ומתי לסגור אותן. אם אנו שומעים משהו רע או מחליש עלינו, חשוב מאוד להיעלם מיד מהמקום ההוא.

איננו יודעים לקבוע עד כמה עמוקה ההשפעה. אנו חושבים: "אני אתגבר על זה, אני אתחזק עוד יותר". מחשבות כאלה הן חסרות תועלת. הדיבורים הרעים הללו יישארו בתוכו ויחזרו אליו בכל מיני מצבים שבהם לא יהיה כה חזק.

ישנם מצבים שבהם, כשצריך, נותנים לאדם לשון הרע מבפנים, אבל זה משהו אחר. להקשיב ללשון הרע שבא מבחוץ זאת כבר בחירה של האדם עצמו, ועליו להתרחק מזה. לכן נקבע שבקבוצה חייבים כל הזמן לדבר על רוממות המטרה וכל הזמן להחצין את האהבה ואת כל המעשים היפים שכביכול עושים זה למען זה.

האם הוצאת לשון הרע על הבורא גרועה מהרשעתו?

אין ספק. האדם מרשיע את הבורא בגלל שכך הוא מרגיש, כי הוא לא מתוקן, וזאת תגובתו הטבעית. אם אדם אינו מרוצה מחייו זה נקרא שהוא מרשיע את הבורא, אך הוא לא צריך לדבר על כך. ככל שרע לו, כך הוא אומר שהבורא רע. אבל הוא אומר זאת מתוך סבלו, ואז לאט לאט הוא מתקן את ההרגשה הזאת ומשיג יחס נכון אליו, ורואה שהרע הזה בא אליו למטרה מסוימת.

אבל אם אדם שומע מבחוץ לשון הרע על הבורא, הוא מוסיף לעצמו שליליות מבחוץ. מטרת הקבוצה היא להתאחד ולקבץ זה מזה יחס טוב לבורא, משיכה אליו, רצון אליו, כדי שכל אחד יגביר את רצונו. חס ושלום אם כל אחד ייקח מחברו לשון הרע על הבורא או על המטרה. זה נקרא לקבל מבחוץ השפעה רעה, שמועה אחת רעה עשויה לקלקל עבודה רבה שעשית קודם לכן. לכן הנושא הזה חשוב מאוד.

לכן קיים פחד בקבוצה אפילו לראות אדם שנחלש ומזלזל. לא מדובר במישהו שנחלש כי התעייף מכובד המאמץ שהשקיע בעבודה. אדם כזה ישן הרבה, ניכר בו שהוא סחוט כי נמצא יום ולילה במאמץ העבודה, אין לו זמן וכוח והוא מתמוטט. מקרה כזה מעורר תחושת כבוד, כי רואים שאותו אדם באמת עובד בכל כוחו. אבל אם אדם מתחיל כך סתם להפגין זלזול בקבוצה, הוא יכול לתת יגיעה ולא רוצה ועוד מצדיק את עצמו, לחברה קשה לסבול אותו. הוא עשוי להיות בחור טוב וחכם, אבל התנהגותו מפריעה מאוד, היא מהווה דוגמה רעה גם מבלי שנאמרת מילה על כך.

לשון הרע זה לא לשון ממש, הוא כל דבר המעורר באחר זלזול במטרה, מחליש אותו. ב"לשון" הכוונה היא גם למשהו שאדם קורא או רואה, ולאו דווקא שומע.

האם ביקורת בקבוצה עלולה להחליש כמו לשון הרע?

לא, צריכה להיות ביקורת, אבל עניינית ויצירתית, כזאת שבעקבותיה מתאספים כדי לדון בבעיה ובדרכי שיפור ותיקון. בלי ביקורת ובלי לראות את הרע אי-אפשר להתקדם.

מה עושים נגד לשון הרע?

כתוב: "הקהה את שיניו" - החלש את כוחו, מפני שאין שום עובדה בשטח שתעמוד כנגד המוציא לשון הרע. אדם המוציא לשון הרע לכאורה צודק, הוא מדבר על עובדות נראות לעין ומתבסס על האגו של האדם ועל המציאות שאדם רואה סביבו. הוא מסתמך על חייו של האדם במציאות, על המצב כרגע: "אתה אדם חלש, בעל משפחה, יש עליך הרבה לחצים, אתה עייף ממאבקי החיים", הוא יגיד לך אלף ואחד דברים וכל דבר שיגיד יהיה נכון וצודק. הבעיה היא שלפי המישור הנוכחי שהאדם נמצא בו, הוא צודק.

אדם המוציא לשון הרע דומה לאם האומרת לבנה מתוך דאגה: "אתה חולה, אתה חלש, יש לך ילדים, משפחה. רחמנות עליך, דאג לבריאותך, איך אפשר לא לישון בלילה?" וכל הדברים הללו נכונים, והרשימה ארוכה עד אין-סוף. במישור הזה היא אומרת דברים נכונים וצודקים, פרט לדבר אחד, שישנה מטרה רוחנית. היא לא מדברת מהנקודה שבלב, היא מדברת סתם מהלב, מתוך השכל האנושי, ומתעלמת מהשכל האלוקי.

למה אין אמצעי תקיף נגד לשון הרע?

ודאי שיש אמצעי תקיף נגד לשון הרע. אפשר פשוט לא להקשיב. האדם לא יכול להרוס את לשון הרע, אין לו די כוח, כי לשון הרע מדבר מתוך הטבע. אפשר רק לבקש מהבורא לשנות את הטבע, וכך להחליף לשון הרע בלשון הטוב. והאדם - לעולם לא יוכל לעשות זאת בעצמו.

אי-אפשר להכניע אחרת את לשון הרע, מפני שלא ניתן להתמודד נגדו במישור האנושי, שהרי לפיו הוא תמיד צודק. על פני השטח אכן נראה כאילו ניתן להשיג כסף, כבוד, מושכלות, ביטחון ובריאות בכל מיני דרכים מקובלות. וכשמנסים להשיגם בדרכים מקובלות, רואים שזה בלתי אפשרי לפתור בעיות באמצעות השכל, מבעיות בריאות ועד השגת ביטחון, האדם לא מסוגל. השכל, אם כן, לא יכול לפתור דבר, אבל האדם צריך להגיע לזה בעצמו, על ידי בירור.

בעזרת מה מבררים?

דווקא בעזרת לשון הרע הזה, אבל בתנאי שמנתבים אותו לתועלתנו ואז רואים שקיומו נועד לעזור לנו לראות את הרע. זאת אומרת, לשון הרע צריך להיות בשליטת האדם, ואז הוא נוכח לדעת שלשון הרע הוא עזר כנגדו, וזה טוב מאוד.

מדוע לשון הרע הוא "עזר כנגדו"?

במציאות אין דבר כזה: נגד. לכן בתורה תמיד אומרים: "כנגד", זה כנגד זה. מה זה "כ"? "כמו", "כאילו", נגד זה. שאחד בהחלט תומך באחר, וכדי לברר את האחר בא דבר כנגדו. לעתים נדמה לנו, מפאת חוסר הבנה וחוסר ראייה כוללת של מה שמול עינינו, שיש משהו שסותר והורס. ונכון שכך קורה, בסופו של דבר, אבל גם הדבר הגרוע ביותר מטרתו להוות משענת, בסיס, למבנה ולמדרגה הבאה. איך אדם מקבל את הופעת הקדושה אליו, אם לפי השתוות הצורה שלו לקדושה ואם לפי הופכיות הצורה שלו מהקדושה, זה תלוי רק בו.

בעולם הזה מקובל, שהימנעות מלשון הרע פירושה, שאדם לא יוציא את דיבת חברו רעה, שאנשים יהיו טובים זה לזה ושכל איש יבדוק את עצמו לפני שהוא אומר דבר ביקורת על אחר. היום יש כל כך הרבה ספרים עבי כרס בנושא, עד כי אנשים, לפני שעושים משהו או פונים למישהו, בודקים קודם כל בספרי החוקים של לשון הרע לראות איך כדאי לפנות ואיך ניתן להבטיח את עצמם באמצעות הכתוב. כלומר, אנשים לא בודקים את לבם, אלא מסתכלים מה "כתוב בספרים", ונוהגים לפי הכתוב. מה שכתוב - מותר, מה שלא - לא.

כלומר, החשיבות מוענקת למה שאדם מוציא מפיו, ואילו על המתרחש בלב לא מדברים, זה כבר תורת הנסתר. לכלל, לדומם, זאת באמת הדרך המקובלת והמתאימה לדרגתו. אבל "לשון הרע" הוא בהחלט לא מה שהאדם מבטא בפיו או אפילו לא מה שהוא מרגיש בלבו כלפי הסביבה, אלא רק כלפי הבורא. רק זה נקרא לשון הרע או הטוב, וזאת כוונתו היחידה.

מפני שכל המטרה היא להגיע לדבקות בבורא והדרך היחידה היא לשפר את תכונותיי כך שיהיו בהשוואת הצורה איתו, כל מה שאני עושה תמיד הוא להשוות את עצמי אליו: איפה אני נמצא, איפה הבורא, עד כמה אני מבין מי הוא, מה הוא, איך אני יכול לעשות את התיקון הזה, לצמצם את הפער בינינו, עד כמה אני מעריך את המצב כמועיל להתקדמות שהוא בונה מסביבי ובתוכי, עד כמה אני מבין את המצב שלו.

האופן שבו האדם מרגיש את כל הסיטואציה הזאת, עוד לפני שבדק וביקר אותה, זה בעצם היחס שלו לעולם שהבורא עיצב לו, ואם חלילה הוא לא מרוצה מזה, היחס שלו לחייו נקרא "לשון הרע".

בחוכמת הקבלה לומדים שהנשמה שלנו כוללת שני חלקים:

א) גלגלתא ועיניים (גו"ע)כלים דהשפעה שנקראים "ישראל".

ב) אח"פ (אוזן, חוטם, פה)כלים דקבלה שנקראים "אומות העולם".

התיקון הכללי הוא, שעד גמר התיקון אי-אפשר להשתמש בכלים דקבלה, אלא רק באח"פ דעלייה בהתכללותם בכלים דהשפעה. כלים דקבלה עצמם נקראים "גוי", והתכללותם בכלים דהשפעה נקראים "גר".

מכאן נובע התיקון שאפשר לעשות לשני סוגי הכלים הללו:

א) התיקון לישראל, לגלגלתא ועיניים - "ואהבת לרעך כמוך" (רבי עקיבא), כי הם יכולים להגיע לדבקות בבורא. "רעך" זה הבורא.

ב) התיקון לגויים, לאח"פ - צמצום שנקרא "כל מה דעלך סני לחברך לא תעביד" (הלל), מה ששנוא עליך אל תעשה לחברך, כלומר לצמצם את הרוע שלך. כי כלים דקבלה כפי שהם, אי-אפשר לתקנם עד גמר התיקון.

זה בדיוק ההבדל בין רבי עקיבא לבין הלל, וזה ההבדל ביחס בין שני התיקונים הללו. בגלגלתא ועיניים, כלים דהשפעה, מותר להשתמש, ובאח"פ, כלים דקבלה, אסור להשתמש.

מכאן אפשר להבין מהי "לשון הקודש", שהיא לשון שמדברים בה בכלים דהשפעה, עברית, פָּנים. ומהי "לשון תרגום"? היא עדיין לא לשון הקודש, אלא לשון שבאמצעותה מכינים את עצמם באח"פ, כדי להגיע אחר כך לתיקון שיהיה כמו גלגלתא ועיניים, "אחוריים" של לשון הקודש. לכן, גלגלתא ועיניים מדברים בלשון קודש, ואח"פ מדברים בלשון תרגום. לכן גם ספר "הזוהר" נכתב בלשון תרגום, ב"אחוריים" כי הוא ספר שעדיין עוסק בתיקונים.

האם בחברה העוסקת בקבלה, לשון הרע כלפי חבר הוא כמו כלפי הבורא?

חברה העוסקת בעבודה רוחנית שואפת לפעול על פי חוקים רוחניים. כל התועלת מהחברה היא שבשורש, בנשמת "אדם הראשון", במקום שבו כולם נמצאים בדרגה הרוחנית העליונה ביותר, בה כל הנשמות מחוברות יחד - משם יכול אדם לשאוב כוח, אור מקיף. עליו להשתדל לפעול מתוך מצב שהוא פחות מדרגת הרוחניות העליונה הזאת, כאילו היה במעמד הזה, העליון, כאילו הוא כבר נמצא בו. זה נקרא שהוא משתוקק לשם, זאת יגיעה. יגיעה היא הידמות למצב עליון יותר.

אם כל חבר בקבוצה ישתדל לבנות את מערכת היחסים שלו עם חבריו כאילו הוא נמצא כבר בגמר התיקון, זה נקרא שהוא נותן יגיעה. ככל שנשתוקק כולנו שישרור בינינו המצב המתוקן של גמר התיקון, כפי שהוא נראה לנו כרגע, כך נזמין אלינו מאותו מצב מושלם אור מקיף שיטפל בנו ויתקן אותנו, ואכן ימשוך אותנו למצב של גמר התיקון. לכן עלינו לנהוג בסביבתנו ככל שניתן על פי "ואהבת לרעך כמוך".

מה יעשה אדם שכבר אוהב חלק מחברי הקבוצה?

אם אדם כבר אוהב חלק מחברי הקבוצה ועדיין לא נמצא בגמר התיקון, סימן שהוא משלה את עצמו, משקר לעצמו. נדמה לו שהוא אוהב את החברים, כשלמעשה הוא מתחמק מזה איכשהו וקורא לזה אהבה.

ואז עליו להשקיע עוד יגיעה. מהשמים מראים לאדם שהוא עדיין לא נמצא עם החברים במצב של גמר התיקון. שעוד לא תיקן באופן מוחלט את היחס שלו אליהם, שזה נקרא "גמר התיקון".

מהו שורשה של השנאה?

השורש של השנאה הוא שבירת המסך, כשאין אחדות וכל אחד מרגיש רק את ה"רצון לקבל" שלו, כשהוא חש זרות כלפי רצון לקבל ששונה ממנו. ישנן הרבה דרגות. אדם אוהב את עצמו ודואג רק לעצמו משום שכך מכריח אותו הטבע שלו.

רב"ש כותב במאמר: זאב שטורף איילה לא עושה לה רע, כי טבעו דורש ממנו למלא את עצמו, והבורא ברא אותו כך שהאיילה היא המילוי שלו. שזה תיקון לו, ותיקון לה. לנו זה נראה דבר נורא, אבל זה לא דבר נורא, זה הטבע.

הוא גם ממשיך וכותב, שישנן חיות המרעות לחיה אחרת לא מפני שהן זקוקות לכך, אלא מתוך הרגל קדום, שבעבר היה הכרחי להישרדות ועכשיו אינו הכרחי עוד. ולכן, אף שהצורך במעשיה אינו מובן, ההרגל הקדום כאילו פוטר אותה מעונש, כי היא לא אשמה שכך התרגלה, שהטבע הרגיל אותה כך. מדובר כאן רק על דרגה בהמית לחלוטין, דרגת דומם, צומח וחי. לכן לדרגות אלה אין מעשים טובים או עבירות ולא שופטים אותן על פי התנהגותן לטוב ולרע. יש להן רק טבע.

בני אדם נדרשים לעסוק ביחסם בינם לבין עצמם. השאלה למה זקוק האדם להישרדותו ולמילוי צרכיו הבסיסיים, לא נשאלת. בדרך כלל המדינה דואגת לכך שלכל אחד ואחד תהיה פיסת קרקע בטוחה תחת רגליו. ככל שהחברה מתוקנת יותר, כך היא דואגת יותר לפרטיה. חשבון הנפש של האדם מתחיל בדרגה שמעל להישרדות.

בעל הסולם כותב במאמר "דור האחרון", שבגמר התיקון, בדור האחרון, תהיה דת כללית לכל האומות. ומה תהיה הדת הזאת? לא לקבל מהחברה יותר ממה שמקבל הנכשל האחרון. כך כתוב שם. זה נקרא אצלו "דת". ויתר העמים, הוא אומר, יכולים להחזיק בדתות שלהם, במנהגים שלהם, במסורת שלהם, וזה לא מפריע. זה מצביע על יחסו של בעל הסולם לכל הדרגה הבהמית הזאת. כלומר, אני עושה חשבון מה הדבר ההכרחי לי לפי האדם הנכשל האחרון, מי שבאמת מקבל פחות מכולם. אם אני מקבל יותר ממנו, אני מקבל מותרות. כך אומר בעל הסולם. זו האידאה, הדת של הדור האחרון.

אבל להכרחיות ישנן דרגות רבות. ישנה דרגה שבה אדם מתייחס רק לעצמו ולצרכיו וישנה דרגה שבה הוא כבר מתחיל להתחשבן עם הזולת. מה זה להתחשבן עם הזולת? לאדם יש רצונות בהמיים שיש גם לחיות ובהמות: אוכל, מין, מחסה, משפחה, דברים הכרחיים.

"הכרחי" הוא דבר שאדם עושה רק לצורכי גופו. כשהוא כבר מתחיל להסתכל מה יש לאחרים, זה אומר שהוא כבר לא מתחשב רק במה שהוא צריך לגופו, אלא חושב איך ייראה בעיני אחרים. פתאום הוא צריך בית עם חמש קומות, וזה נקרא שהוא מתחיל לחשב את צרכיו לא לפי גופו, אלא לפי עיני האחרים.

רב"ש מספר, שבירושלים בתחילת המאה ה-20 היה למשפחתו חדר אחד. בפינת החדר היו מזרונים, ובלילה כל אחד היה פורש לעצמו מזרון וישן עליו. להוריה העשירים של כלתו היו שני חדרים. כל המשפחה גרה בחדר אחד, ואת החדר השני השכירו. זה היה נורמלי וכך חיו כולם. היום הכרחיות היא, שלכל אחד יש חדר, פינה פרטית משלו.

כשאדם מתחיל להתחשב בחברה ולשקול מה הוא צריך לקבל ממנה על פי מה שהוא רואה סביבו, זה משפיע גם על צרכים הכרחיים כמו אוכל ובית: הוא בוחר את מזונו וביתו על פי המגוון המוצע לו בסופרמרקט ועל פי הבתים שבונים האחרים, כל הדברים הופכים מצורך גופני בסיסי, לצורך שיהיה לנו מה שיש לשכנינו. זה כבר לא הכרח, אלא התייחסות לסביבה.

כשכל הצרכים הללו מושווים למה שצורכת החברה, הם כבר מקבלים צביון אחר, ואינם נקראים הכרחיים, אלא מותרות, השייכים לרצונות אנושיים: כסף, כבוד, מושכלות. אלו רצונות המושפעים מהחברה, אף על פי שלכאורה הם קשורים לגוף. למעשה, הגוף אינו זקוק להם.

ברצונות אנושיים, רצונות המתייחסים רק לחברה, ישנה כבר מחשבה על מה אני רוצה לתרום לחברה, הפוכה למחשבה על מה אני רוצה לקבל. אבל אני רוצה לקבל, האם אני רוצה שלאחרים לא יהיה מה שיש לי או שכן יהיה, ואולי יחד נוכל לגרום שיהיה טוב לכולם. ברצונות אנושיים יש את כל קשת הגוונים, החל מיחס טוב לזולת ועד שנאת הזולת.

איך ניתן להגיע אל הבורא על ידי יחס לחבר?

בחברה של מי שרוצים להיות מקובלים, מתנהגים לפי הכלל, שמאהבת החבר מגיעים לאהבת ה', כפי שכותב רב"ש במאמרים על מה צריכה לתת לנו אהבת החברים. לכן יש להבין, שביחסנו לחברים אנו קובעים, בסופו של דבר, את יחסנו לבורא. אם אמנם אינני מסוגל להתייחס אליהם יפה אך אני מודע לכך, וברצוני לבדוק אם אני משתפר, עלי לבדוק אם משהו ביחסי אליהם השתנה. אם משהו השתנה באופן מהותי, אפילו במעט, סימן שעשיתי צעד גדול ברוחניות.

אינני יכול למדוד רוחניות, אבל אני יכול לאמוד מנקודת מבט של הלב איך אני מסתכל על אחרים, האם עיני פחות צרה בהם, אולי אני כבר מסוגל קצת לדאוג להם, אולי יש בי כבר איזו הכנה לכך. זאת הבדיקה. כי אדם לעולם אינו יודע לדמיין מדרגה רוחנית גבוהה יותר. כשמשהו פתאום מתגלה לו, אם פתאום הבין משהו, בשבילו זה גילוי של ממש.

אז איך ניתן להשתוקק למצב עליון יותר? מה שיש לעשות הוא להיזכר במצב הטוב האחרון שהיה לי, כשהשתוקקתי לבורא, חשבתי עליו, נהניתי להרגיש אותו, הייתי מחובר אליו, ולהשתדל להחזיק במצב הזה גם כשהוא כבר חלף. צריך לבנות בדרך כלשהי כל הזמן את מעמד היחסים ביני לבין הבורא, כי לשם כך נתנו לי דוגמה.

האם לא הגיוני יותר להגיע מאהבת ה' לאהבת הבריות?

לפי חוכמת הקבלה, אהבת ה' היא הדרגה האחרונה של התפתחות הרצון, תיקון הרצון. הרצון נמצא בהסתר כפול, הסתר רגיל, שכר ועונש ואהבה. אהבה נחלקת שם לחלקים מספר, כשהאהבה נצחית, היא הגדולה ביותר, האחרונה.

כלומר, יש להגיע לגמר התיקון הסופי, ורק משם להבין שאני צריך להתייחס טוב לאותו חבר שאני נמצא איתו ולומד איתו כאן. אחרת, לשם מה ברא הבורא את כל העולם הזה, את החברים, וקיבץ אותנו יחד? מטרת קיומו של העולם הזה, המכביד על הנשמה ומעמיס עליה, היא להשתדל להיות בגמר תיקון למרות ההפרעות שהבורא נותן עכשיו לאדם. זה בעצם כל עניין העלייה במדרגות.

האדם נמצא בגמר התיקון גם עכשיו, רק אינו מרגיש אותו מפני שלבו מכוסה ב-125 כיסויים. יש לנטרל את הכיסויים הללו כדי להרגיש את גמר התיקון. איך מנטרלים את הכיסויים? על ידי כל מיני אמצעים העומדים לרשותנו.

אפילו הצדיקים הגדולים, הנמצאים בגמר התיקון, יורדים לעולם הזה כשעליהם לעזור לנשמות הנמצאות בו, ומתחילים אותה דרך מחדש, משיגים את גמר התיקון בחייהם, כותבים ספרים למעננו, עוזרים לנו, מטפלים בנו ומלמדים אותנו, הכול מתוך דרגת העולם הזה. הם עדיין קשורים לגמר התיקון בתוך עצמם, אבל נמצאים איתנו כאן. כלומר, כל הכיסויים שניתנו לאדם למען לא ירגיש את גמר התיקון, נועדו להביאנו להתגבר עליהם. כדי שנתייחס אליהם, נשתמש בהם. ככל שההפרעה גדולה יותר, היא תהפוך לאחר מכן להארה גדולה יותר.

חוקי הטבע של העולם הזה מוכיחים לנו זאת. פעולת התנגדות בחשמל, הקשר בין התאים בגוף, הקשר בין כל הדברים. כוח ההתנגדות הוא כוח חיובי, אם משתמשים בו למען מטרה. רק באמצעותו אפשר להרגיש משהו, רק באמצעותו אפשר להפיק תועלת. כשחשמל עובר בחוט בלי שום התנגדות, הוא לא מורגש. אם שמים לו התנגדות ניתן להפיק ממנו תועלת: חימום, קירור, הפעלת מכשירים שונים.

כך גם לגבי ההכבדה שגורם הרצון לקבל. בלעדיה לא היינו מרגישים אור. באפס עביות לא מרגישים. אם בים האור יש עביות, לפי העביות נוכל להרגיש באור העובר דרכה, בתנאי שנניח לו לעבור. לכן נקרא כוח המסך כוח ההתנגדות, הוא פועל ממש כמו נגד, המפעיל התנגדות חשמלית.

מהי בחינת ידיעה ומהי בחינת אמונה?

אדם לא יכול ללכת בדרך ידיעה, כי דרך ידיעה היא קבלת התגמול בכלים מתוקנים. מה היא "ידיעה"? הידיעה ניתנת לאדם כשהאור נכנס לכלי ונותן לכלי הרגשה, והאדם מבקר אותה בשכלו, ומודע לכל הנסיבות שהביאוהו להרגשה הזאת: מודע לפעולות שפעל, באילו רצונות, עד כמה הם מתוקנים, באילו דרגות עביות, איך בכלל בנה את ההרגשה הזאת. מבנה ההרגשה, גישתו של האדם אליה, כמה עבד, איך הוא נהנה מכך עכשיו, כל הדברים הללו נותנים לאדם ידיעה. ניתן להגיע לזה ברוחניות רק על ידי האמונה, כלומר על ידי תיקון של חפץ חסד. אמונה וידיעה הן שתי דרגות. "אמונה" נקראת אור חסדים, ו"אמונה שלמה", שבאה ידיעה בתוכה, נקראת "אור חסדים בהארת חוכמה".

אור חסדים משיגים על ידי מסך של עביות שורש, א', ב'. גם בעביות ג', ד', חייב קודם לכן לבוא אור חסדים בעוצמה מתאימה לאור חוכמה. אמונה הוא התיקון הראשון. הכול מושג על ידי אמונה. מה זאת אומרת "אמונה"? צמצום וכלים דהשפעה - דרגת בינה. "בינה" נקראת אמונה. ג"ר דבינה נקרא "אמונה שלמה", כשמגיעים מלמטה למעלה, כשמלכות מגיעה לדרגת בינה, היא משיגה קודם לכן את הבינה, שזה נקרא חפץ חסד, ואחר כך, כשהיא מתקנת כלים דקבלה שלה בתוך הבינה, זה נקרא שהגיעה לג"ר דבינה, ושם היא כבר מקבלת הארת חוכמה.

וזאת בניגוד למה שחושבים ההמונים בעולמנו, שאמונה פירושה עצימת עיניים, שאדם הופך פנאטי ועושה מה שאומרים לו בלי להפעיל את הראש. בכלים רוחניים זה בהחלט כך, "לא להפעיל את הראש" פירושו לא לעבוד עם אור חוכמה, אבל יש "להפעיל את הראש" כדי לעבוד עם אור של חסדים, שזה אומר הרבה תחכום והרבה יגיעה. אין מדובר בלמחוק את הרצונות, מדובר בלדעת אותם, ועל גביהם לבנות יחס של הליכה למעלה מהם, וזה נקרא "אמונה למעלה מהדעת".

לא קיימת סתם אמונה. מכיוון שאנו כלים דקבלה, אפילו בעביות שורש, א', ב', ג', אפילו בעביות שורש, כל דבר שאדם עושה הוא בעצם רכיבה על רצון לקבל. אין אצלנו רצון להשפיע, רצון להשפיע זה בורא, אצלנו קיים רצון לקבל, שיכול להיות מתוקן לצורך השפעה. לכן, גם אם אדם עושה עבודה בעביות דשורש, זאת עדיין עבודה על פני רצון לקבל של עביות דשורש, שהוא כבר שונה מהשפעה נקייה של הבורא. אם אדם מגיע לעבודה רק בלהשפיע, הוא עובד מעל אותו הרצון לקבל.

גם ברצון לקבל יש דעת - העביות שלו, אפילו עביות דשורש, ואם האדם עובד למעלה מזה הוא מנטרל את עצמו, וזה נקרא "עובָּר" (עביות דשורש המתוקנת נקראת "עובר"). האדם מבטל את עצמו לחלוטין וכל כולו בביטול, אבל הוא יודע על מה הוא מוותר ומה הוא מבטל. בביטול הזה האדם כאילו נמצא בשליטה מלאה של הבורא, וזה נקרא "עובר בבטן אמו" - מוסר את נפשו לגמרי לעליון. זה למעלה מהדעת. כמה שיש דעת - למעלה מזה. ובכל דרגה יש מצב שנקרא "עובר". כלומר יש 125 מדרגות, ובכל מדרגה מתקדמת יותר ישנה עביות שעליה האדם מוותר ומוסר את נפשו. להיות עובר בדרגה 100 נגיד, זה הישג רב יותר מלהיות גדול בדרגה 99.

אם אהבת חברים היא אמצעי להגיע לבורא, איך בודקים שהמטרה לא הוחלפה באמצעי?

במקרה שבו אדם שוכח שקנה אהבת חברים כדי להתקרב לבורא, אך עדיין החשיבה הכללית שלו מכוונת למטרה, וניתן להיזכר במטרה באמצעים פשוטים כמו, למשל, צעקת המילה "מטרה" או תזכורת כלשהי מאדם אחר. גם בדרגה שלנו זה פועל.

שכחת המטרה היא תוצאה של הסתרה. כמובן, יש צורך להיעזר באחרים כדי לזכור, ועל מי שזוכר להזכיר לכולם, אבל בעיקרון אי-אפשר לזכור את הרוחניות אם היא אינה מאירה לך. במקרה כזה, גם אם תרשום תזכורות על כל הקירות, לא תראה את שכתבת. אם הרצון לקבל של האדם לא מכוון לזה, הוא לא יראה. כך האדם בנוי. איך איננו רואים רוחניות? הרצון לקבל שלנו לא יכול להרגיש אותה כשאינו מכוון אליה. הדברים נכונים לגבי כל רגש וכל דבר אחר בחיים.

ולכן אפילו במצב כזה, שבו אדם לא זוכר את מטרת הבריאה, פעולות שונות שיעשה יתלכדו מאוחר יותר עם מחשבות וכוונות שיבצע בזמן אחר. לכן אנחנו נמצאים בעולם הזה, שהוא דרגה שיש בה מציאות של זמן. ברוחניות, ברגע שאדם עושה דבר מה, אם הוא נמצא בדבקות ופועל בהתאם לה, זאת פעולה. אם הוא לא נמצא באותו רגע בדבקות זה לא נקרא רוחניות ולא פעולה. ובעולם הזה כל יגיעה ויגיעה יכולה להתחבר מאוחר יותר עם כל מחשבה ומחשבה ולפעול יחד. זה הפלא המיוחד שיש בדרגה הנמוכה הזאת, הנקראת "העולם הזה".

בעל הסולם כותב על כך ב"מאמר לסיום הזוהר": תלמיד הנמצא עם רבו אמנם לא נמצא באופן קבוע בדבקות עמו, אבל אם הוא מגיש לו כוס תה, ורק מאוחר יותר הוא חושב שעל ידי זה שהגיש תה הוא רוצה להתחבר לרוחניות, המחשבה והפעולה יעבדו יחד כאילו אכן לצורך ההתחברות הוא הגיש לרב כוס תה. זאת אומרת, הזמן פועל לטובתנו. הזמן מחבר את כל היגיעה, את כל מה שאיננו מסוגלים לחבר. ולכן, על ידי זה עולים במדרגות.

כשנמצאים כל הזמן בחברת אדם גדול, ממש בקרבתו, קשה מאוד להחזיק את עצמך נכון. באופן טבעי האדם ירגיש פתאום זלזול, חוסר רצון, לא מתחשק לו ונמאס לו ללמוד ממנו. זה טבעי כיוון שהאדם, בגלל שהוא רואה גוף, אינו רואה שום הבדל בינו לבין האדם הגדול, והרי הפנימיות נסתרת. לכן אומר בעל הסולם, שאפילו עושה אדם דברים מתוך שהוא מרגיש איזה הכרח, חובה אנושית או אי נעימות אם לא יעשה, ואחר כך יחבר למעשיו סיבות רוחניות כגון רצון להגיע כך לרוחניות, אפילו בעתיד, כשלא ישהה בקרבה לרב וזה יקל עליו לחשוב על כך, המחשבה והפעולה מתחברות יחד. כך זה גם עם חברים. העיקר לעשות, כדי שיהיה למחשבה העתידית במה להתלבש.

למה לא תמיד ניתן להבין פעולה או מחשבה?

האדם לעולם אינו יודע למה פעל כך או אחרת. למה הוא מיטלטל ממחשבה למחשבה, ממצב למצב, כי כל אלה תלויים במבנה הפנימי של הנשמה. על האדם לברר עכשיו את הרצון הזה, אחר כך רצון אחר, בהתאם למבנה הנשמה שלו. האדם לא יודע עם אילו נשמות ובאילו דברים הוא קשור במבנה של "אדם הראשון". גם את עצמו הוא לא מכיר, על אחת כמה וכמה אינו מכיר את הנשמות שאיתן הוא נמצא בקשר ואת סוג הקשר. אין לו דרך לדעת זאת על פי הגוף הפיזי של האנשים הקשורים עמו.

לכן מביאים לו כל מיני מקרים ומצבים, שנדמים לו כמקרים, כי אם היה רואה את המבנה של כל "אדם הראשון", מתוכו היה יודע מה עליו לעשות עכשיו, מה יעשה בעוד רגע ומה יינתן לו בעתיד.

לכן מקובלים נותנים לנו עצות פשוטות בנושא הזה: בכל מצב ומצב שאתה נמצא בו אל תתחשבן עם יתר הנשמות איך לפעול. האדם נמצא בגוף, וגם הגוף לא צריך לחשוב איך פועלים בכל רגע כל התאים בגוף, איך מתוכנן ומתפקד כל תא כדי לדעת איך עליו לפעול. בסופו של דבר הגוף באמת פועל כפי שתוכנן, כמערכת סגורה על כל חלקיה ולו הקטן ביותר, אבל איננו נמצאים בדרגה שבה אנחנו יכולים להכיר זאת. במצבנו איננו מסוגלים כלל לעכל זאת. רק אחר כך, בגמר התיקון, כשנכללים במערכת הזאת בלי שום הפרעות, מתגלה כל המבנה על כל תפקודיו.

ולכן העצה הכללית הנכונה והפשוטה ביותר הניתנת לאדם היא, שהוא, הפעולה שלו והמטרה שלו חייבים להיות כאחד. האדם ירד מהשורש, שם היה דבוק בבורא. מי זה "בורא"? בורא הן כל יתר הנשמות שהאדם נכלל ביניהן, וכולן יחד מקבלות בתוכן אור עליון. ההרגשה הזאת בנו נקראת "בורא". איננו יודעים מה מחוצה לנו, מחוצה לנו זה עצמותו. מה שאדם מקבל בהקשר לכל יתר הנשמות, במצב המתוקן, בגמר התיקון, בשורש שלו, נקרא "בורא".

"ממעשיך הכרנוך" - אנו מכירים אותו מתוך ההרגשה שלנו. על האדם להשתוקק לזה מתוך הפעולה העכשווית שהוא עושה. אם אדם כל הזמן מדרבן את עצמו כך, ממש לוחץ רק על הנקודה הזאת, בסופו של דבר יגיע בדיוק אליה.

אין אפשרות לתת לאדם את התוכנה הגדולה הזאת, שלפני שיעשה את הפעולה הקטנה ביותר בהבנה, בתבונה. בשליטה מלאה הוא יבין אותה מקצה לקצה. איך יוכל להכיר מראש את כל המערכת לפני שהוא דבוק עם כל הנשמות, עם כל חלקי המערכת, למבנה אחד?

לכן נותנים לנו פתרון, אם ברצונך להיכלל במערכת הזאת כחלק טוב, פעיל, עליך להתכוון לכך שאתה, הפעולה שלך ומצבך - דבקות בבורא, יהיו אחד. עליך לרצות כבר עכשיו להיות בגמר התיקון כמו שאתה מדמיין אותו, לרצות לממש וליצור את המצב של גמר תיקון.

האם החוק הזה פועל לגבי כל הנשמות, בלי קשר לקבוצה?

החוק הזה פועל לגבי כל הנשמות אם הן נמצאות בקבוצה ואם לא, אבל אדם המשתייך לקבוצה מזמין אור מקיף מגמר התיקון, מפני שהוא מחובר אל חבריו כאן כפי שהוא מחובר אליהם שם.

לפי אותו מעמד שהוא בוחר להתחבר איתם כאן, הוא מזמין אליו, כאילו מושך אל עצמו פיזית את המצב משם, מפני שהוא רוצה לקיים אותו כאן, עכשיו, בעולם הזה. זה נקרא שהעולם העליון יורד עד העולם הזה, וכך בעצם יהיה בגמר התיקון.

למה אהבת חברים נחשבת לפעולה החשובה מכל, גם מפעולות כמו הסתפקות במועט ומתיקונים אחרים?

מפני שבקבלה יודעים שהאדם אינו מסוגל לתקן את עצמו. מה שיכול לתקן אותו הוא האור העליון, אם הוא בא אל האדם ממצב מתוקן יותר ומאיר לו. רק כך הוא מתקן את הכלים שלו. לכן האדם לא צריך לפעול בעצמו לתיקון הכלים, כאילו היה בידו מפתח שוודי והוא פותח, סוגר, מתקן. עליו להזמין אליו "שיפוצניק" שיבוא ויתקן לו את המערכת. אור כזה האדם צריך להזמין.

ולכן איננו עושים פעולות ישירות לתיקון: מחפשים איפה נמצא המסך, מביאים אותו, מלבישים אותו על הרצונות לקבל, דופקים בו כמה מסמרים כדי שלא ישתחרר, מתקינים למטה רצון לקבל, למעלה מסך, כמו בשרטוטים, ואז הרצון לקבל מכוסה במסך. אלא אנו מחפשים אמצעי שיביא לנו מסך, שיביא לנו תיקון. האמצעי הזה אינו גישה לתיקון עצמו, אלא גישה למתקן.

העניין הזה מהווה מכשול גדול לאנשים לפני שהם מתחילים להבין שיש לחפש את המתקן, ולא את התיקונים עצמם. בלי המתקן פשוט לא יהיה תיקון. בדיוק כפי שמכונת הכביסה מתקלקלת ואתה מנסה לתקנה בעצמך בלי שום ידע, זה לא מצליח. תיאלץ להזמין מומחה שיביא עמו את החלק הנדרש ויידע להרכיבו במקום הנכון. לכן צריך לחפש את האדם הנכון שיידע לעשות את העבודה הזאת. ה"אדם הנכון" הזה הוא האור העליון.

לכן הפעולות שיש לעשות אינן כאלה המתייחסות לכלי עצמו, אלא פעולות שבאמצעותן ניתן למשוך את האורות המועילים ביותר לתיקון. המקובלים אומרים לנו, שהאור המקיף המועיל ביותר לתיקון מגיע כשאדם קורא בספר קבלה, בזמן הלימוד, עם הכוונה להגיע לשורש שלו - למקום שבו האדם, הפעולה שלו, הלימוד והבורא נמצאים בדבקות בנקודה אחת. עוד אומרים המקובלים, שכדי לשבת וללמוד בכוונה נכונה חשובה בעיקר הכוונה. איך מגיעים לכוונה?

וכאן מקובלים מתארים כמה אמצעים לבניית כוונה נכונה. בעל הסולם כותב ב"מאמר החירות", שהחברה קודמת לכל. בלי החברה אדם לא יכול ללכד את הרצון שלו למטרה ולהגבירו, והכוונה שלו תהיה קטנה ממה שנדרש למשיכת האור המקיף.

ואם אדם מייסר את עצמו במשפטים כמו "אני לא בסדר", "אני קמצן", "אני תאוותן", "אני שאפתן", "אני רע לב", הוא משקיע את עצמו בתוך הרצונות לקבל הלא טובים שלו. במקום שבו נמצאות מחשבותיו של אדם, שם הוא נמצא. מהמקום הזה לא נותר לו אלא להשתכר או לקחת סמים כדי להקהות את הכאב הנורא שהוא חש. הלקאה עצמית היא חסרת תועלת. לכן כתוב: "כסיל יושב בחיבוק ידיים ואוכל את בשרו", התנהגות כזאת היא כסילות של ממש, כי היא אינה מפנה את האדם לכיוון הנכון. בכך שאדם מסתכל בזוהמה שבו, הוא לא מנקה אותה. כשחלק במכונית מתקלקל יש לתקנו אצל מומחה, שיביא חלק חדש ויידע להרכיבו.

פעמים רבות אדם מפנה ללא הרף את מבטו לתוך הכלים שלו ומאמלל את עצמו. הנה פרושה הפנימיות שלו מול עיניו, והוא לא יודע כיצד להתנתק מהמראה הזה, והוא יושב ומצטער ומתאבל על עצמו. על החברה להשפיע על כל אחד ואחד לצאת מהר מהמצב הגרוע הזה, כי ממנו בא לאדם "לשון המרגלים" על הבורא.

יראה ושמחה מנוגדות זו לזו. איך יוכלו להתחבר יחד? בעל הסולם כותב ב"הקדמה לספר הזוהר", שהפעולה הראשונה, התיקון הראשון, נקרא "יראה". יש "פקודין דאורייתא", שהן פקודות התורה, פקודות המאור, פקודות התיקונים, שהן הדרך העולה מהעולם הזה לגמר התיקון. הדרך הזאת נחלקת לתיקונים, והתיקון הראשון שעל האדם להשיג הוא יראה.

ו"הזוהר" שואל: אם הבורא הוא טוב ומיטיב ומושלם ונמצא למעלה מכל חשבונות לעצמו, אם כך, מדוע צריך האדם להתיירא מפניו? בעולם הזה רגילים להשיג יראה בכוח הזרוע. ואכן נראה כאילו לא מתאים לבורא, שהוא שלם בתכלית השלמות, לדרוש יראה מפניו.

אחר כך "הזוהר" מסביר, שיש יראה שנקראת "יראה דעולם הזה", שהאדם מפחד מעונש שייפול עליו או על משפחתו בעולם הזה. אחר כך הוא מפחד מעונש בעולם הבא, עונש מרמה גבוהה יותר, אבל בכל זאת עונש. ואחר כך כשהאדם מתקן את הכלים שלו לכלים דהשפעה, רוכש מסך, הוא מפסיק לחלוטין לפחד מהבורא כי הוא רואה שהכול טוב ומיטיב. הבורא נפתח והאדם רואה שהפחד מעונש שפחד בעבר לא נבע מכך שהבורא אכן יכול להעניש, אלא מתוך הכלים הלא מתוקנים שלו.

למעשה עונש מלמעלה לא קיים. הניתוק מהבורא הוא העונש היחיד הקיים. אז האדם מגיע ליראה אחרת, יראה מהשפעה, פחד שלא יוכל להשפיע.

היראה מכך שלא יוכל להשפיע היא בעצם תיקון, שנותן לאדם אפשרות לבנות כלים דהשפעה מהנשמה שלו. ואז הוא מקבל בהתגלות של היראה מילוי שנקרא אהבה. אהבה היא כבר תוצאה של היראה. ככל שגדול פחדו של אדם שלא יוכל להשפיע, כך ימלאו האור העליון ויביא לו את הרגשת האהבה, הרגשת ההתאמה, השוואת הצורה, חיבור ודבקות בבורא.

לכן עניין היראה הוא תיקון. כיוון שמלכתחילה אנחנו בנויים מרצון לקבל, והרצון לקבל חייב להיות על מנת להשפיע, אחרת לא נרגיש את התענוג, לכן התיקון הוא כלים דהשפעה, או מה שנקרא "יראת ה'".

מה הכוונה שהתיקון בכל זאת צריך להיות יראה - כלים דהשפעה? אם האדם מקבל תענוג ברצון לקבל, התענוג מבטל מיד את הרצון לקבל. למשל, כשמתחילים לאכול מתוך רעב, האוכל טעים ומענג. ככל שממשיכים לאכול עוד ועוד פוחת התענוג מהאכילה, גם אם המאכלים הם מן הטעימים ביותר. אפילו מעדנים משובחים לא יוסיפו תענוג על זה שהרגשנו עם הנגיסה הראשונה. זה מפני שהתענוג שנכנס ממלא את הרצון לקבל ומבטל את החיסרון.

לכן בלתי אפשרי להיות גם מלא ומסופק, זאת אומרת, ליהנות במאה אחוזים, וגם להרגיש תענוג. ברגע שכלי מגיע לרוויה, הוא מפסיק להרגיש שיש בו מילוי. ניתן להרגיש זאת כשמשתוקקים לדבר כלשהו במשך זמן רב, חולמים עליו ורודפים אחריו, ומשמשיגים אותו תוך זמן קצר הוא מאבד את טעמו ומתרגלים אליו. הוא הופך רגיל בעינינו. זה לא עניין של זמן, אלא פשוט התענוג מילא את הכלי, והחיסרון, הרעב, התיאבון, אבדו.

כדי שהתענוג לא יהיה מקרי, זמני ורגעי, כדי שיהיה נצחי, התענוג צריך לגדול עם המילוי, ולא להיעלם או לפחות במאומה. צריך שככל שיגדל המילוי, יגדל התענוג. ששניהם יעזרו זה לזה לגדול. איך ניתן לעשות זאת? הדרך היא לעשות מהכלים שלנו כלי השפעה. כלומר, אם נוסיף לרצון לקבל כוונה על מנת להשפיע, הכלי יקבל מעמד של למעלה מהזמן, למעלה מהמקום. כך, גם שהחיסרון שלו יתמלא, כשהבטן תתמלא, אם הכוונה היא על מנת להשפיע, ככל שאתמלא יותר אתן יותר, ועדיין תשוקתי לנתינה תגבר.

הכוונה ב"למעלה מהזמן" היא, שככל שאתמלא עוד, החיסרון שלי, התיאבון שלי, הרעב שלי, לא יפחתו ויילכו, אלא יגדלו, כי אוכל לתת יותר. לכן, חייבים להוסיף לרצון לקבל עניין של כוונה. כי הכוונה הופכת את הרצון לקבל לנצחי, משהו שאינו מתבטל מול האור שממלא אותו, אלא דווקא הופך להיות נצחי כמו האור, אם הוא מצטייד בכוונה על מנת להשפיע. זה כל העניין של חוכמת הקבלה - לדעת איך לקבל. אם האדם לומד זאת נכון, הוא מתחיל לקבל תענוגים בלתי פוסקים, ועולה במדרגות "מחיל אל חיל". הוא רוכש עוד חיסרון, מתקנו עוד יותר בכוונה על מנת להשפיע, ממלאו עוד יותר ומגדיל שוב את חסרונו וכו'. וכך הוא מתקדם עד לרוויה בלתי מוגבלת, שנקראת גמר התיקון.

גמר התיקון לא מעניק לכלי נפח קבוע. אם לכלי יש נפח קבוע הוא יפסיק ליהנות אפילו בעל מנת להשפיע. אם זו השפעה קבועה, היא מתבטלת. לא תיתכן השפעה קבועה, השפעה חייבת לגדול כל הזמן, אחרת זו אינה השפעה. לכן האדם מגיע למצב שנקרא "אין-סוף". ב"אין-סוף" יכול האדם להגדיל בלי גבול את הכלים שלו עם הכוונות ועם המילוי. ואז מגיעים לעניין של יראה אמיתית - השאלה האם אני יכול להשפיע. כלומר, ככל שמוסיפים חסרונות, האם ניתן להתקין עליהם מסך על מנת להשפיע, ובאמצעותו לקבל על מנת להשפיע.

בזה מסתכם עניין היראה האמיתית. כתוצאה ממנה האדם מקבל מילוי מלמעלה - "אור התורה". כשאור התורה ממלא את היראה, יחד הם יוצרים הרגשה שנקראת "שמחת תורה" - תחושת שמחה. האדם שהגיע לתיקון הכלים, מקבל מילוי, אור עליון, שנקרא "תורה", ומגיע לשמחה.

האם יראה היא כלפי הבורא?

יראה היא תיקון על הכלי של הרצון לקבל, כך שיכוון לעל מנת להשפיע. יראה היא יחס לנותן. ישנו יחס לנותן המביע חשש - אולי הוא לא ייתן לי, וישנו יחס לנותן המביע חשש - אולי אני לא אתן לו. זאת יראה אגואיסטית, בהמית, השייכת למישור של העולם הזה - הפחד שאולי הבורא לא ייתן לי, בחיי אלה, דברים שאני זקוק להם. ואחרי כן מגיעים ליראה אמיתית, ליחס אמיתי לבורא - לא החשש שהבורא לא ייתן לי, אלא החשש שמא לא אוכל לתת לו. יראה היא תיקון הכלי ושמחה היא מילוי הכלי.

למה הפירוש שלנו ליראה ולשמחה כה רחוק מהפירוש הנכון?

הפירוש שלנו ליראה ושמחה נובע מתוך התכונות הטבעיות שנולדנו איתן. האדם נולד עם תכונות של רצון לקבל, וכל מחשבותיו, כוונותיו, רצונותיו ותשוקותיו מופנות למילוי עצמו. זו הצורה הראשונית, הבסיסית ביותר, של הרצון לקבל. הרצון לקבל האמיתי, שישנו בכל אחד ואחד מאיתנו, הוא גדול הרבה יותר ממה שאנו מרגישים כרגע. הוא הוקטן במיוחד עד הדרגה המינימלית שנקראת העולם הזה, כדי שהאדם ישתדל בכוחות עצמו להתקין עליו מסך, כוונה על מנת להשפיע.

ברגע שאדם מסוגל להתקין על הרצון הקטן הזה מסך על מנת להשפיע, נותנים לו רצונות גדולים יותר. לכן בכל פעם שאנו עולים ממדרגה למדרגה אנו נמצאים בתוך הרצון לקבל על מנת לקבל, אחר כך מכירים בו רע, רוצים לתקן אותו על מנת להשפיע, מבקשים כוח מלמעלה, מתקינים עליו כוונה על מנת להשפיע, ולבסוף מקבלים מילוי. זאת הדרך היחידה.

אפשר לשאול כך: מדוע איננו נולדים מראש עם רצון לקבל ביחד עם כוונה על מנת להשפיע? למה צריך האדם לחפש בעצמו מה היא כוונה על מנת להשפיע, איך לקנות אותה, איך להתקין אותה על הרצון לקבל? למה הוא צריך לעשות זאת דווקא בעצמו?

העניין הוא פשוט. הכוונה הזאת אינה יכולה לבוא מלמעלה, מפני שמדובר ביחסו של האדם כלפי הנותן. אחרת היחס כלפי הנותן לא יהיה בעל מנת להשפיע ובכלל לא היה נחשב ליחסו של האדם. הכוונה חייבת להיוולד אצל האדם עצמו. לכן נותנים לאדם סתם רצונות ליהנות, בתוספת כוונה הפוכה, כך שהוא משתמש ברצונותיו על מנת למלא את עצמו. הרצונות הללו ליהנות אינם סתמיים, הם היפוך, כאילו בנקודת המינוס לעומת האדם. לכן נדרש האדם לנטרל אותם לפני הכול, לא להשתמש בהם כלל, לא למען עצמו ולא למען הבורא, ואחר כך להופכם לעל מנת להשפיע.

התיקון שבו האדם מנטרל את הרצונות שלו ומגיע למצב שאינו רוצה להשתמש בהם נקרא "תיקון הצמצום" או "תיקון חפץ חסד". מעבר לתיקון הזה מתחילים כבר לעבוד ממש עם ההשפעה אל הבורא. אלה שלבי התיקון. אם האדם לא היה עושה כל זאת בעצמו, לא היתה זאת השפעה והוא לא היה מרגיש את התענוג שבעל מנת להשפיע. הוא היה נותר עם התענוג הקטן ביותר, שנקרא "נר דקיק", הנמצא רק בעולם הזה ושאפשר לקבלו בעל מנת לקבל.

כשהאדם נמצא במצבו הראשוני, הטבעי, כפי שנולד, הוא יכול ליהנות רק מסך כל התענוג הקטן ביותר, כאן בעולם הזה, הנקרא במישור דעולם הזה. בכל פעם מחדש האדם מגיע לתענוג, והתענוג חומק ממנו, מגיע לתענוג, והוא נעלם, כשאך מעט ממנו נתפס בזמן שגונבים אותו. וזה סך כל התענוגים שיש ברצון לקבל, לפני שהוא נעלם.

לכן, אם האדם רוצה ליהנות יותר ממה שיכול להציע לו העולם הזה, אין לו ברירה אחרת. כבר נוכחנו לדעת שהקִדמה אינה מביאה אושר. האנושות מתקדמת ומתפתחת, הרצון לקבל גדל ומתעצם מדור לדור, כשאנו מעניקים לרצון לקבל תענוגים מעל לכל דמיון: מגוון מאכלים ומוצרים עצום, שכלולים טכנולוגיים שנועדו לשרת אותנו, את הרצון לקבל שלנו, ובכל זאת אנו לא נהנים. אם נשווה את מידת האושר של אנשים היום לזאת של אנשים שחיו לפני מאה או מאתיים שנה, נראה שהיום אנו הרבה יותר מיואשים.

כלומר, זה לא עוזר שהרצון לקבל גדל ושאנו מייצרים למענו תענוגים, התוצאה שלילית, כי ברצון לקבל בעצמו אין די. היום אנשים מתרוצצים בעולם לחפש תענוגים, מחפשים אותם באינטרנט, בטלוויזיה ובכל מיני דברים - ולא נהנים. ההפך, הם מגלים בכל אלה עוד ריקנות. כתוצאה מכך הם פונים לסמים ולהתמכרויות אחרות, ולשם מה? האנושות חייבת לגלות סוף סוף, שהדרך שבה ניסתה לקבל, שיטת ההנאה הזאת, הרצון למלא את עצמנו בישירות ובמהירות, היא שיטה פסולה, היא לא תביא לנו תענוג.

בסופו של דבר על האנושות להגיע לחוסר אונים מוחלט. האדם יאכל מן המזון המשובח ביותר וירגיש בו טעם של חצץ, הוא יתלבש לפי צו אופנה המשתנה חדשות לבקרים, אך לא יקבל מזה שום תענוג. הוא יחליף בתקופת חיים אחת עשרות בני זוג, וימאס בכל אחד מהם. האדם לא ימצא אף "לבוש" שבאמצעותו יוכל לקבל תענוג. הרצונות באים מעצמם, מבפנים, ואנו עוד מפתחים אותם על ידי קניית עוד ועוד תענוגים, ולא משיגים דבר.

התהליך הזה יהיה מהיר מאוד. בתוך שנים מספר האנושות לא תמצא את עצמה. יותר מכך, היא לא תדע לאן להתקדם הלאה. אם קודם לכן היו מומחים לכאורה, פילוסופים ופוליטיקאים גדולים שהתוו מעין תוכנית להמשך ההתפתחות, כמובן, בלי הכרה, אך לפחות עם איזו מחשבה, היום אף פוליטיקאי או כלכלן לא יודעים איך להמשיך ומה לעשות. היום אין לנו כיוון וידע איך למלא את עצמנו, איך להנהיג את עצמנו.

וזאת צורתו האמיתית של הרצון לקבל - כלי קבלה שלא יכול למלא את עצמו באופן ישיר. ומכאן יבואו הכרת הרע והתיקון לעולם. אין ברירה אחרת. המקובלים מגדירים את הרצון לקבל כך, שהאדם יכול ליהנות ממנו רק טיפה. עם הנגיסה הראשונה התענוג נעלם כ"נר דקיק". לעומת העולם העליון, לעומת התענוג העליון, הוא בסך הכול ניצוץ זעיר שנפל לעולם הזה ומחיה אותו.

איך אפשר לדמיין מהי השפעה?

כשאתה נמצא בקבוצה אומרים לך, שאהבת החברים מביאה אותך לאהבת ה', שההשפעה לחברים מביאה להשפעה לה'. למה? מפני שאתה משתדל להנהיג ביניכם אותו מנהג כאילו היית באמת בין הנשמות בגמר התיקון, ומהעולם העליון אתה מושך אליך אור מקיף. מאותו עולם עליון בו כל הנשמות כלולות ומחוברות יחד. אם בעולם הזה האדם משתדל להנהיג אותו חוק, אותו מצב, עם הגופים - עם האידיאה, עם היחס, עם הקשר, עם המטרה ללכת יחד, אפילו בקבוצה קטנה, הוא יוצר באותה קבוצה כביכול אותו מצב שבו הנשמות נמצאות בגמר התיקון, בדרגה הרוחנית. ככל שהוא משתדל לעשות זאת, כך הוא מושך משם אור מקיף שבא ומתקן את הכלים.

לכן הקשר בין החברים בקבוצה משפיע על התקדמותם הרוחנית. ומההשתקפות הזאת שהאדם עושה בעולם הזה, לאט לאט הוא מתחיל להרגיש מה הוא חיבור רוחני. ודאי שלעולם אינו יודע מהי הצורה העליונה. אם הוא נמצא בדרגה מסוימת, איך יוכל לראות את הדרגה שמעליה?

במצב מסוים, עכשווי, של תיקון פנימי, אפילו בחייו היומיומיים, האדם לעולם לא יודע מה יהיה המצב הבא, והוא תמיד גילוי בשבילו, משהו חדש, פתאומי.

אם כך, איך האדם יכול להשתוקק למשהו שהוא למעלה ממנו? העליון, הדרגה היותר עליונה, הפרצוף העליון, מראה לאדם קצת צורת השפעה, כפי שהיא מתקיימת בדרגה עליונה יותר. הוא מראה אותה בשני שלבים:

בשלב הראשון - העליון מראה לאדם קצת מהאור שנמצא בו, מהתענוג שנמצא בו. ואז האדם רוצה את זה, משתוקק לזה, הוא מרגיש נפלא. המקובלים מכנים זאת "עלייה", אף על פי שזאת אינה עלייה של ממש, האדם לא עולה, אלא העליון נותן לו קצת חיות מדרגה עליונה יותר. העליון נותן לאדם מעט הארה, שאצלו היא אור ואצל האדם היא הארה, כי האדם לא מסוגל לקלוט בכלים שלו יותר מהמעט הזה.

בשלב השני - אחרי שהעליון מאיר קצת לאדם, הוא נותן לו ירידה. הוא נותן לאדם להרגיש קצת את הכלים שלו. מה הם הכלים שלו? הכלים שלו הם על מנת להשפיע. דרכם האדם מרגיש חושך: "לתת? ככה בלי לחשוב על עצמי?"

ואז יש לאדם בשתי ההתרשמויות האלו מהעליון, שני קצוות: מהו האור שיש בעליון (כמובן, זה לא בדיוק האור שיש בו) ומהו הכלי שיש בעליון. ואז האדם יודע עד כמה הוא אוהב את האור, ועד כמה הוא לא אוהב את הכלי הזה. משני הקצוות הללו, באמצעות לימוד, מאמץ, יגיעה, דרך סדרת פעולות שהוא מבצע, האדם מגיע בסופו של דבר לעליון.

וכשהוא מגיע לעליון ומממש את המצב הזה, העליון ("עלי-עליון") שוב חושף בפניו את המילוי ואת הכלי שיש בו. ושני המצבים הללו שוב נותנים לאדם הרגשת שני הקצוות שיש בעליון, ושוב הוא משתדל להשיגם לאט לאט, וכך עולה. לכן הדרך של האדם מורכבת מעליות וירידות:

עליות - הרגשת המילוי שיש בעליון.

ירידות - הרגשת הכלים שיש לעליון.

והיגיעה בין קצה לקצה, שבכל זאת האדם רוצה לקנותם, אם פחות ואם יותר.

איך אפשר בעולם הזה להיות כמו בגמר התיקון?

אדם מקבל מלמעלה מצב מיוחד, מעין עולם הבא. מדרגה אחת מעל זאת שהוא נמצא בה, וזה כבר מעין עולם הבא. הוא מקבל את ההארה הזעירה הזאת מגמר התיקון, ואז, אחרי שההארה נעלמת, הוא משתדל לשמור עליה - לא על ידי העליון - העליון נעלם, ההארה נעלמה, אלא בכוחותיו הוא. הוא משתדל לשמור את ההארה הזאת, להגיע אליה, שהיא תימצא בכלים שלו על ידי מאמציו. אם עשה את זאת, זה נקרא שהגיע לדרגה הבאה.

מה העליון נותן לאדם?

העליון נותן הכול. העליון נותן כלים, והעליון נותן אורות, והעליון נותן כוחות, כדי שהאדם יעשה מסך ובכלים המתוקנים על ידי המסך ייכנסו האורות. מהאדם נדרש רק להבחין בכל הדברים הללו, להרגיש אותם, לבקשם ממנו, לרצות אותם. זאת אומרת, האדם לא מבצע את הפעולה, אלא, ממש כמו ילד קטן, עליו רק להבין ולדרוש ולטעום ולהבחין. לעשות את כל עבודת הבירור והתפילה.

איך נעשה תיקון ההשפעה בעולם הזה?

כשמדברים על השפעה, לא מתכוונים שאדם יילך להשפיע בבית חולים או באיזה מקום נידח, שם ישנם אנשים מסכנים. בעולם הזה צריך להשפיע לא מפני שהבורא תכנן אותו רע וברא בו כל כך הרבה אנשים מסכנים. לא כך יש להתייחס לעולם. יש להתייחס לעולם הזה כאמצעי, שדרכו עלי לפתח את היחס שלי לבורא.

אם אדם עוזר לאנשים כדי לתקן את חייהם, הוא עובד סוציאלי. זה לא רע להיות עובד סוציאלי, אבל זאת אינה עבודה מטרתית במציאות האמיתית. בכוונה סידר הבורא את הדברים כך, בכוונה ברא את הקשיים, ועלינו להשתמש בהם כדי להגיע אליו. רק מתוך תשוקת האדם לבורא מגיע התיקון לאומללות האדם. לעתים נדמה לנו שמעשינו הטובים לזולת יכולים להביא לו טוב, אבל זה לעולם לא יועיל, וכך רק נקלקל את הזולת עוד יותר.

הניסיון לתקן את חיי הזולת אינו מועיל, וכך גם עונשים. כשמכניסים אדם לבית הכלא, הוא ייצא ממנו פושע מתוחכם פי שניים מאשר נכנס לשם. כך גם כשמנסים להיטיב עם מישהו וממלאים לו את המקרר ואת הכיס - רק מקלקלים אותו, לא מתקנים אותו. חייו לא הופכים טובים יותר. גם זכייה בפיס, משאת נפשו של כל אדם, לעולם לא מביאה לאדם אושר ושלווה.

כלומר, התיקון כלפי ההשפעה איננו סתם יחס לזולת, אלא תיקון היחס שלי כלפי הבורא. רק זה ייטיב עם הזולת, כי כל הקיים בעולם מושפע מהבורא, הכול יורד ממנו. לכן, אם רוצים לשנות את המצב בעולם הזה, יש לשנות מה שמגיע אלינו מהבורא. ניתן לעשות זאת רק אם האדם משפיע לבורא. ככל שאני משפיע לו עוד טוב, כך הוא לא נאלץ לעשות את העולם הזה רע יותר.

איך מגיעים להשפעה לבורא?

ניתן להגיע להשפעה לבורא באמצעות החברה הקטנה שיצרתי לי, אני משפיע לחברי והם משפיעים אלי ויחד אנחנו מקימים קבוצה. בדיוק כפי שאנחנו כשנשמותינו מחוברות בגמר התיקון בדרגה הרוחנית, כך אנחנו משתדלים להתחבר כאן, במשימה הרוחנית, ולעלות באמת למצב הזה. כך אנו מזמינים אור מקיף לעולם הזה, וכביכול מאלצים את הבורא לתת לו יותר הארה, כשהאדם מושך את האור המקיף או כשהאור המקיף בא מהבורא בצורה אחרת, חלופית.

אבל רק השתוקקות האדם להגיע למטרת הבריאה מנטרלת את היחס השלילי, כביכול, של הבורא לעולם. כי אז הבורא לא נאלץ לעורר את העולם לתיקון על ידי הייסורים.

שום התרוצצות הנובעת מיחס ישיר בין אנשים - להשפיע להם בלי קשר לאלוקות, שום השפעה מהמישור שהאדם נמצא בו, לא יעזרו. חייבים ללכת ולהשפיע לאנשים אחרים רק עם כוונה להגיע להשפעה לבורא.

"ואהבת לרעך כמוך" חייב להיקשר רק לתיקון. במאמר "דור האחרון" כותב בעל הסולם שזאת הסיבה לכך שרוסיה קרסה - לקחו את האידיאל להשפיע לזולת וניתקו אותו מהבורא. כך קרה גם בקיבוצים ובכל החברות השיתופיות. הם ניתקו את האידיאל מהאלוקות, מהמטרה, ואז ההשפעה לזולת הפכה לעמוד כביכול בפני עצמה, וזה גרם לכל החברות הללו הרס מוחלט, שהשאיר אדמה חרוכה. דבר לא יסייע להקימן מחדש, לא כוח הצבא כמו ברוסיה ולא הכסף שהוזרם לשם.

זאת אומרת, השפעה לזולת בניתוק מהשפעה לבורא, בניתוק ממטרת הבריאה, אינה מטרתית ומביאה להרס העולם. בסופו של דבר המשטר הקומוניסטי הרג יותר אנשים, אזרחי מדינה טובים, מכל משטר אחר שהתקיים אי פעם. ארבעים מיליון איש נהרגו במשך שבעים שנה, לפי הרשימות שלהם, ובמציאות כנראה הרבה יותר. והאידיאל היה יפה כל כך, עד כי אפילו מחוץ לרוסיה היו כאלה שהחזיקו בו.

מה זה גמר התיקון? שכל מחשבה וכל מעשה וכל נשימה, אם אינם קשורים למטרת הבריאה, פסולים הם ואין להם קיום. זהו המוות. אך אם האדם מגיע למצב שבו כל הדברים בחייו מחוברים לגמר התיקון, דבר לא עוצר אותו והוא חי חיי נצח. "חוכמת הקבלה" פירושה ללמוד איך לעשות זאת.

מהיכן מתחילים?

מתחילים מהשאלה "מהו הטעם בחיינו?", והתשובה היא: "טעמו וראו כי טוב ה'". ובין זה לזה מצויה כל החוכמה איך להגיע מהשאלה לתשובה.

איזו דרישה עלינו להפנות אל הבורא?

עד כמה צריך האדם להיות מעורב בתיקון שלו? האם עליו סתם לבקש "תן לי גמר תיקון" או לפנות לבורא ולהגיד "עשית לי כך וכך, זה לא בסדר, וכאן לא כל כך נראה לי", וכולי? האם לשוחח עמו בקפדנות על כל פרט ופרט? או אולי להציע לו עזרה בשיפורים, כמו: "כאן תחליף לי כך, כאן עשה לי כך, את זה סובב לי כך", וכולי? ואולי עוד יותר מכך, אחרי שהאדם מתקן את המכונה שלו, הוא בודק איך עליה לעבוד, והוא מכיר את תפקודיה המושלמים ואחרי הבחינה הוא אומר לבורא: "יופי, עשית עבודה טובה". האם זאת נקראת עבודת ה'?

איך צריך האדם להתייחס למציאות? "מציאות" היא מה שהאדם מרגיש. היא שלושת הדברים: אני, הוא - הבורא, הכוח העליון שבינתיים נסתר ממני ואחר כך מתגלה, ועולמי - היחסים בינינו דרך העולם. האופן שבו הוא מביא לי את כל המציאות הסביבתית והפנימית שלי, ושדרכה אני מתקשר אליו.

מאין יידע האדם מה הוא צריך? מאין יידע באיזו מידה עליו להכיר, להבין, לחקור, לדרוש, לבקש? הוא יידע זאת מדברי המקובלים, ומאוחר יותר זה בהחלט יתגלה לו. בעל הסולם אומר, שהמצב שהאדם צריך להגיע אליו מוגדר במדויק בשם "דבקות". ברוחניות "דבקות" היא התאמה מלאה ביני לבינו. מה זאת "התאמה מלאה ביני ובינו"? כשאני מכיר את כל התכונות שלו, הרצונות שלו, התשוקות שלו, את כל הדברים הטובים והרעים שלו כלפי, ממש עד העמקות האחרונה. להכיר אותם, את הסיבות להם ואת התוצאות שישאו עמם. לדעת מה הוא רוצה ואיך הוא רוצה.

בקבלה זה נקרא ידיעת ה-ט' ראשונות. ט' ספירות ראשונות הן היחס של הבורא למלכות. מתוך זה האדם לומד את עצמו. כי אם הבורא רוצה ממני דבר מסוים, לשם כך בנה בי תכונות שיכולות לתת תשובה, תגובה על מה שהוא מצפה ממני. למשל, אם הבורא מביא לי תענוג בשתיית כוס תה, הוא רוצה שאהנה מהתה. באמצעות התענוג שאני חש הוא בורא בי את הכלי שישתוקק לתה.

מתוך הכרת הבורא האדם בעצם מתחיל להכיר את עצמו, ומתחיל להכיר את הפער בינו ובין הבורא - עד כמה יש לבורא השפעות שכנגדן יש לו חסרונות. בינתיים הוא לומד איך לעשות התאמה בין ההשפעות לחסרונות. אם היה מכיר את כל ההשפעות של הבורא ואת כל החסרונות של עצמו, הוא היה רואה שההשפעות של הבורא מגיעות וממש מוכנות למלא את כל רצונותיו. כנגד כל תענוג - יש כלי שלו.

הבעיה הראשונה בעניין הזה היא, שהכלים צריכים להיות מעודכנים על מנת להשפיע, אחרת האדם לא יקבל מהם תענוג. בעיה נוספת היא שאם האדם מקבל את התענוגים הללו באופן ישיר הוא לא דומה לבורא ולא מגיע לדבקות. הוא יכול לקבל את התענוגים הללו בתוך הרצון לקבל, אבל אז הוא לא נהנה מהרצון לקבל, כי התענוג מכבה מיד את הרצון והוא נותר ריק.

אבל אם האדם קונה מסך, מתקין מסך על הרצון לקבל שלו, הוא נהנה בלי הגבלה של כמות או זמן, והוא גם קונה משהו מיוחד, הוא הופך דומה לבורא, מתאים את עצמו אליו, נמצא בדבקות. הבורא והאדם מתחילים להיות דומים. זאת אומרת, האדם לא רק קונה תענוג מהבורא, אלא קונה גם את מעמד הבורא, נהיה כמוהו על כל המשמעויות הטמונות בכך, שאינן ניתנות להסבר. יש בכך סתרי תורה ועוד דברים רבים.

מכאן, תיקון המסך מאפשר לאדם להיות בדרגת הבורא, ולא בדרגת הנברא. ומה חלקו של האדם בכל העבודה הזאת? העבודה הזאת נקראת עבודת ה' ולא עבודה שלי, שלך או שלו, מפני שכמו שמספרים המקובלים שהגיעו לקבלה נכונה של התענוגים הללו, את כל הפעולות על הכלים: בירורים, תיקונים, מילויים וכולי, אפשר לעשות רק על ידי האורות. זאת אומרת, הבורא, האור העליון, הוא זה שיכול לעשות תיקונים ומילויים על הכלים.

ומה על "האני"? בעל הסולם מסביר ב"מאמר החירות", שמכל הפעולות שישנן לאדם בעולם הזה ובעולם הרוחני, יש לו רק פעולה אחת לבחירתו, שבה הוא קובע את עצמיותו - פעולה שהוא עשה. מהי? רצון האדם שהבורא יבצע איזו פעולה. זאת אומרת, עלי להכיר את עצמי במצבי הנוכחי, עד כמה אני הפוך ממנו, עד כמה אני זקוק לתיקון, לבקש ממנו לעשות את הפעולה כשאני נוכח בה וכביכול יודע אותה על כל פרטיה. אבל את הפעולה עושה האור.

איך זה מתבטא בעולם הזה? בכך שהאדם צריך לרצות. האדם מטבעו רוצה, אבל אומרים שזה לא מספיק. האדם רוצה כפי יכולתו במצבו הנוכחי, ועליו לרצות קצת יותר - לרצות שהבורא יתקן אותו, ימלא אותו, לרצות להיות במצב קצת יותר עליון. איך אפשר להיות במצב מסוים ולרצות לעלות ממנו, אם הרצון הזה לא נמצא באדם? את הרצון הזה האדם קונה מהחברה.

מפני שאנחנו כלולים יחד כנשמה אחת באין-סוף, בגמר התיקון, אם האדם עושה בין החברים בעולם הזה איזו מין התאמה למצב האין-סוף, הוא יוצר כאן תנאים המאפשרים לו לקנות מהאחרים תכונות או רצון נוסף שיש לו שם. ממה נכלל העולם העליון המתוקן? מכך שכל נשמה ביטלה את עצמה וכל הנשמות חברו יחד, וההתחברות שלהן יצרה את המילוי האינסופי שבכל נשמה ונשמה. מכך שכל נשמה מקבלת גם את המילויים שנמצאים ביתר 599,999 הנשמות (בסך הכול ישנן 600,000 נשמות).

פעולת ההתאמה בעולם הזה מקנה לאדם רצון נוסף. לכן כותב בעל הסולם ב"מאמר החירות", שעל האדם לחפש ולמצוא כל פעם מחדש חברה בעלת רצון טוב יותר, גדול וחזק לרוחניות, ולקנות את הרצון הזה על ידי התחברות, על ידי רצון להתחבר עם החברים בה. החברה נותנת לו אותו דחף למעלה, המחייב את הבורא לעשות את הפעולה, פעולת הבירור והתיקון והמילוי.

לכן אי-אפשר לעשות דבר בקשר לבורא לפני שמכינים את התנאים הנקראים "חברה". לכן עסקו רבי שמעון בספר "הזוהר" ובעל הסולם ויתר המקובלים בעניין החברה.

מהו הבדל בכלים השונים שמתקנים ?

לאדם יש נשמה. הנשמה נמצאת במקום שנקרא גמר התיקון. ישנן 600,000 נשמות, המתחלקות עוד ועוד ועוד. הנשמה הפרטית של אדם נמצאת כרגע בתוך לבו. "לב" הוא כל הרצונות הבהמיים או האנושיים בעולם הזה. הנקודה שבלב היא אותו רצון שהתכסה על ידי העולמות ב-125 כיסויים, והאדם מרגיש אותו כאן בדרגה התחתונה ביותר, כתשוקה לרוחניות. הוא לא יודע מה היא רוחניות, כי הדרגה האחרונה, שנקראת "מחסום", מסתירה ממנו באופן מוחלט את כל מה שלמעלה ממנו.

למה הכוונה שהאדם עולה למדרגה הרוחנית הראשונה? הכוונה היא שהאדם הסיר מעצמו, התפשט מכיסוי אחד. שיש לו עכשיו רק 124 כיסויים. הרצון שלו נעשה גדול יותר ואז הוא מקבל אור גדול יותר. בדרגה שלמטה ממחסום האדם מקבל רק "נר דקיק" ובדרגה הרוחנית הראשונה הוא כבר מקבל את אור הנפש. ההבדל בין הדרגות הוא עצום. ואחר כך עולה האדם לדרגה עליונה עוד יותר, וכבר יש לו רק 123 כיסויים. הוא ביטל עוד כיסוי. מה זאת אומרת "ביטל"? באמצעות המסך הופך הכיסוי לגילוי. את כוח ההתנגדות הוא הפך לכוח השפעה, ובהתאם לכך האדם מקבל אור הרוח, וכן הלאה. זאת אומרת, בכל מדרגה ומדרגה יש לאדם כלי גדול יותר, ובהתאם לכך מסך גדול יותר ואור גדול יותר.

ואיך האדם עושה זאת, בסופו של דבר? על ידי כך שהוא מתחבר עם יתר הנשמות עוד ועוד עד שהוא מגיע לגמר תיקון. האדם מבטל את עצמיותו, את "האני" שלו, כלפי כל יתר הנשמות, והוא כאחד איתן בלי שום הפרדה, וזה נקרא שהתאחד עם הבורא. למה עם הבורא? במצב שבו כל הנשמות הפרטיות מתוקנות ודבוקות לנשמה אחת, האור הפנימי שממלא את כל הכלי הזה נקרא "בורא".

וגם כשכולם מחוברים יחד, כש"האני" נעשה "אדם הראשון", לעולם אי-אפשר להרגיש מה יש בחוץ. בחוץ זה עצמותו, שעליו לא מדברים לעולם. מדובר במה שממלא את כל הנשמה מבפנים, וזה נקרא "בורא".

אם המושג עונש לא קיים, מדוע מדברת התורה על עונשים?

כל ספרי התורה נקראים "ספרי קודש", מפני שכולם עוסקים בעולם הרוחני. רוחניות היא נבדלת מהמסך ומעלה, ואיננו מרגישים אותה. דבר נבדל, מיוחד, נקרא "קודש", "קדוש", "מקודש". כל הספרים הקדושים מתארים רק את העולם הרוחני. התורה לא מספרת על העולם הזה, היא לא מדריכה איך להיות טובים לאדם, היא מספרת איך להיות טובים לבורא. תשוקתו של האדם לדמות לבורא מתקנת את הטבע שלו, ואז באופן טבעי הוא נעשה טוב יותר גם בעולם שלמטה.

איך מתארת התורה את העליות? העליות של האדם קורות בשני קווים, קו ימין וקו שמאל. מקו ימין מגיעות אל האדם תכונות הבורא, ט' ראשונות, כוחות דהשפעה, ומקו שמאל מגיע אל האדם רצון לקבל. האדם נמצא באמצע ומתקן את עצמו. לכן התורה מוסרת שני דברים: מה יקרה לכם אם לא תעשו, מה יקרה אם כן תעשו. קריאה בכל ספרי התורה, במיוחד בספרי הנביאים, משרה תחושה של אסון, אנו מרגישים נזופים. אבל למעשה נמסר לנו תיאור של מה שקורה בכל מדרגה ומדרגה. אם תעשה כך, יהיה כך, אם תעשה אחרת, יהיה אחרת. כך מוסבר לנו מבנה המדרגות, ואין כאן כוונה לנזוף כפי שאם נוזפת בבנה.

הסיפורים הללו מתארים בשפה מדוברת את תנאים בדרגות העליונות. לכן כל הספרים הללו נועדו רק למי שנמצא בעולם העליון, כי בעולמנו אין מה לעשות. בעולם שלנו מה שאדם עושה הוא תוצאה של מה שקורה למעלה. לדוגמה, בתורה מדברים על חורבן בית המקדש. אפילו בפשט מסבירים ששבירת בית המקדש, חורבן בית המקדש, התרחש מפני שנפלנו מהדרגה הרוחנית, ואז נכנסו האויבים. בעצמנו גרמנו למצב הזה, בכך שירדנו מהדרגה הרוחנית העליונה. שבעים שנה לפני שנחרב בית המקדש כבר דיברו על כך שהוא ייחרב. למה? כי על פי הדרגה הרוחנית שהעם נמצא בה ניתן היה לנבא מה יתרחש. כפי שהיום אנו רואים את הידרדרות החברה האנושית ואיננו יכולים לעצור אותה. יש המנבאים אף את חורבן המדינה בשל כך, ואת חורבן האנושות.

כלומר, הכול תלוי במצב הפנימי, שמשתקף ומתבטא בצורה פיזית. התורה מדברת על אותם דברים. לא מדובר שם על מה צריך אדם לעשות בידיו, ברגליו או באבנים. העולם שלנו הוא עולם של תוצאות, כך שאם נעשה במדרגות רוחניות תיקונים מסוימים, כנגד זה יסתדר לנו הכול בעולם הזה.

העולם הזה חייב לעלות עד הדרגה האחרונה. האדם צריך להיות במצב של גמר התיקון גם עם הלב שלו, ולא רק עם הנקודה שבלב. כלומר, הוא נדרש להעלות גם את כל הרצונות הבהמיים ביותר שלו לדרגה העליונה. כך אומרים המקובלים, שהאדם חייב להגיע למצב של גמר התיקון בעודו חי בעולם הזה.

מהו סולם המדרגות?

סולם המדרגות הוא מידות התאמה של הנברא לבורא. מה פירוש שאדם נמצא בדרגה 123? ש-123 מדרגות מפרידות בין תכונות הבורא לבין התכונות שלו. מה פירוש שאדם נמצא בדרגה הרוחנית הגבוהה ביותר? שאין הבדל בין התכונות - אפס.

ברוחניות, בסולם הרוחני, ישנן 125 מדרגות: חמישה עולמות, בכל עולם חמישה פרצופים, ובכל פרצוף חמש ספירות. למעשה אפשר לחלק את זה להרבה יותר, אלא שבקבלה מחלקים לפי הצורך. בסך הכול ישנם חמישה עולמות: א"ק, אצילות, בריאה, יצירה, ועשייה. אבל את עולמות בי"ע מחלקים ליתר דיוק לששת אלפים שנה, לששת אלפים מדרגות.

ככל שעולים במדרגות, כל מדרגה ומדרגה בסולם עוצרת אור גדול יותר, הנמצא מעליה. כלומר, אם האדם נמצא כנשמה במדרגה כלשהי, כל המדרגות שמעליו עוצרות ומעמעמות את אור האין-סוף כלפיו. וכשאדם רוצה לעלות מדרגה, הוא צריך לבטל את המסך המסתיר ולהופכו למסך מקבל. פשוט לעבור מהסתרה לגילוי. לעבור מתורת הנסתר לתורת הנגלה.

אצל מקובלים זה אחרת. הכלל חושבים שהם לומדים תורת הנגלה, וקבלה היא תורת הנסתר. לעומת זאת, תפישת הקבלה, כמו שהגאון מווילנא כתב, היא שבכל מדרגה עוברים מתורת הנסתר - כשהמדרגה העליונה נסתרת, לתורת הנגלה - כשמגלים אותה, וכך מגיעים כל פעם יותר ויותר לנגלה.

איך בנוי הכלי של האדם לאחר שעבר מחסום?

אם האדם עובר מחסום, זה אומר שנכנס למדרגה הרוחנית התחתונה ביותר, שם מפרידות בינו לבין הבורא 125 מדרגות, שהן 125 מסכים שמסתירים אותו מהבורא. כלומר, על האדם לתקן את עצמו, את תכונותיו, 125 פעמים.

בכל מדרגה ומדרגה, "האני" של האדם הוא כלי הכולל שני חלקים:

רמ"ח איברים - חלקים, רצונות, שבהם האדם יכול לעשות תיקון. כנגד גלגלתא ועיניים.

שס"ה גידין - רצונות שבהם האדם לא יכול לעשות תיקונים. כנגד אח"פ.

זהו כל הכלי רוחני, הכולל עשר ספירות. בכל מדרגה ומדרגה האדם צריך לעבור על כל הרצונות שלו, גם למעלה מחזה וגם למטה מחזה ("חזה" הוא ההבדל בין גלגלתא ועיניים לאח"פ), לבדוק אותם ולתקנם.

כשמכלול הרצונות כבר מתוקן, האדם עשה תיקון ורכש מסך, ואז הוא זוכה למילוי חדש, שזה אומר שעלה למדרגה חדשה. במדרגה החדשה שוב יש לו רצונות חדשים של רמ"ח איברים ושס"ה גידין, ושוב היחס אליהם שונה משהיה קודם לכן, ושוב נעשים כל התיקונים.

מתי מסתיימת דרכו של האדם?

כל אחד ואחד חייב להתחיל את חייו במדרגה התחתונה ביותר, ולהגיע במשך החיים האלה למדרגה העליונה ביותר. ומה עם כל הגלגולים הקודמים שעבר? אם בגלגולים הקודמים האדם כבר הגיע למדרגה רוחנית כלשהי, עצר באמצע הדרך הרוחנית ולא הגיע לסופה, זה יסייע לו בחיים הבאים לעשות את כל הדרך. אבל עד שהאדם לא מגיע במשך גלגול אחד מהדרגה התחתונה עד הדרגה העליונה, הוא צריך להתגלגל שוב ושוב.

מה ההבדל בין מקובל שהגיע לגמר התיקון לבין הבורא?

מה זה גמר התיקון? שכנגד כל השפעה של האור יש רצון המתאים בדיוק לאור. אם כל רצון כזה מתוקן בעל מנת להשפיע, הוא פועל בדיוק כמו האור הרוצה למלאו. זאת אומרת, הכלי מידמה לאור בדיוק לפי הפעולה ולפי התוצאה, ואז לפי התוצאה הזאת אין כל הבדל בין נברא לבורא.

אבל זה בורא וזה נברא. נכון שהחומר של הנברא, הרצון לקבל, נשאר, אבל הוא מקבל את צורת הבורא. לכן זה נקרא "השוואת הצורה". נשאר ביניהם הבדל, אבל רק בנקודה ההתחלתית, שהבורא הוא "יש מיש" והנברא הוא "יש מאין". אבל פרט לנקודה הזאת, שהבורא ברא את הנברא, כל יתר הדברים שיש בנברא הם בניית הנברא את עצמו בדמות הבורא, בכוחותיו הוא.

לכן לא מתחשבים בנקודה הבסיסית הזאת, אלא בכל מה שהנברא בנה מעליה, ולכן אומרים שהנברא נמצא בדבקות עם הבורא ואין ביניהם שום הבדל. זאת אומרת, הנברא זוכה למעמד של הבורא. לכל מה שיש בעליון. לא שהאדם מקבל ממנו כל זאת, אלא הוא זוכה למחשבות, לרצונות, לכל. זאת לא רק דרגה מעל האנושי, אלא דרגה מעל הנברא.

אותן הדרגות שבהן האדם נמצא בתהליך של הכרת הבורא נקראות "סתרי תורה". לא כתוב עליהן בשום מקום, וגם אי-אפשר לכתוב עליהן. הדברים שהנברא משיג כשהוא מגיע להשוואה לבורא הם סודות התורה, אלו מחשבותיו של הבורא עצמו, שאותן חייב כל אחד ואחד לכסות ככל שניתן ולהתרחק מהן. לכן לא כתוב על כך דבר בשום מקום.

לכן אין סיבה לפחד לקרוא ספרי קבלה. כל ספרי חוכמת הקבלה עוסקים באיך להגיע למצב של גמר התיקון, שזה נקרא "טעמי תורה", ומותר לקרוא בהם, חייבים לקרוא בהם ולתקן את עצמנו.

האם רק בסוף הדרך הרוחנית ניתן להרגיש נצחיות?

ניתן להרגיש נצחיות החל מהדרגה הראשונה של רוחניות, שבה כבר מרגישים חלק מגמר התיקון. למה? דרגה 125 הזאת, שנמצאת למטה, היא אותו גמר תיקון מוקטן פי 125. זאת אומרת, האדם מרגיש מה יש בגמר התיקון, אבל מבעד להרבה מסכים. יש לו מעין ידיעה מה זה, על כל הפרטים, אבל באופן מעורפל.

ובכל זאת, הוא נמצא בהרגשה הזאת ומתחיל להזדהות עם הנשמה במקום להזדהות עם הגוף. חייו משתנים. אפילו יחסו לנושא החיים והמוות משתנה לחלוטין. כשאדם מתחיל להזדהות עם נשמה, הוא מרגיש משהו מהנצחיות.

קדושה נקראת על מנת להשפיע, כלומר כוונה. לא חשוב המעשה עצמו, אלא אם כן הוא מעיד שהכוונה היא אכן על מנת להשפיע. לכן כל הקדושה, החל ממחסום ומעלה עד לגמר תיקון הנשמה, היא כולה מדרגות של על מנת להשפיע, כוונות על מנת להשפיע. תלוי איזה רצון לקבל, אילו כלים דקבלה, אילו מעשים אפשר לצרף לכוונה הזאת. ככל שאדם יכול יותר ויותר לצרף את עצמיותו לכוונה על מנת להשפיע, הוא עולה במדרגות גבוה יותר ויותר.

לכן העיקר היא הכוונה. ממנה מתחילים את הדרך ובה מסיימים את הדרך. כל הרוחניות כולה היא כוונה, והרצון שעליו רוכבת הכוונה קובע את דרגת האדם. יש בכך הדרגתיות מסוימת. דרגת האדם נמדדת לפי עביות הרצון, לפי עביות המסך שאדם יכול להרכיב על הרצון.

אם בכוונה על מנת להשפיע משתמשים ברצון לקבל של עביות שורש, א' ו-ב', לא מקבלים על מנת להשפיע, אלא רק משפיעים על מנת להשפיע. למה? כי השפעה על מנת להשפיע לא קיימת, זה מעשה שלא שייך לנברא, נברא הוא כלי של קבלה. אלא מפני שהרצון לקבל בעביות שורש, א' ו-ב', עדיין לא מורגש כמקבל התענוג, לכן העבודה איתו נקראת עבודה להשפיע על מנת להשפיע.

ורק אם הכוונה על מנת להשפיע רוכבת על רצון לקבל דעביות ג' ו-ד', זה נקרא לקבל על מנת להשפיע. כי בעביות ג' ו-ד' ישנה כבר הרגשת הקבלה, הרגשת התענוג, הרגשת הבושה, ואז כבר מתחילים לקבל על מנת להשפיע, ומתחילה הרגשת המקבל על מנת להשפיע.

לכן כל נשמה, כל כלי, מתחלקים לגלגלתא עיניים ואח"פ, והעבודה של כל חלק היא שונה:

עבודת גלגלתא ועיניים - שהיא עבודת עיבור, לידה, יניקה, עד זמן הקטנות.

עבודת האח"פ - עבודה על כלים דקבלה בעביות ג' ו-ד', היא על כלים דגדלות, משמע, שמתחילים לעבוד עם האח"פ.

אלו הן ב' בחינות שבקדושה. אבל קדושה לא נמדדת לפי הרצון, אלא לפי הכוונה. כוונה מינימלית על מנת להשפיע שהאדם רוכש, מעמידה אותו מיד במרחב הרוחני, בעולם הרוחני. מה פירוש לעבור מחסום? לרכוש כוונה על מנת להשפיע הנקראת "לשמה".

האם יש ערך ברוחניות לכוונה בלי מעשה?

ראשית דואגים לכוונה. זאת אומרת, ראשית יש למצוא את הבורא, שתהיה איזו אחיזה בבורא. אחר כך יש לבדוק איזה קשר יש לי עם הבורא, אולי על מנת לקבל? אולי אין קשר בכלל? וכשיש קשר, בודקים אם הקשר הזה הוא על מנת להשפיע. נגיד שהאדם כבר מגיע למצב, שבו הוא יכול בהחלט להיות בצמצום, שהוא מצמצם את הרצונות שלו וכל היחס שלו לבורא הוא על מנת להשפיע.

מה פירוש על מנת להשפיע? מה העוצמה הנדרשת לכך? כשאוכלים סלט או חתיכת לחם או דגים או אפילו בשר. זה ההבדל, חמש מנות, חמש דרגות עביות, על איזו מנה מרבית בכמות ובאיכות יכולים לעשות חשבון שבטוח מקבלים את התענוג הזה על מנת להשפיע, שזה נקרא "חשבון שעושים בראש הפרצוף". ואחר כך בא המעשה.

אבל חשבון בראש הפרצוף נחשב ברוחניות למעשה עצמו, מפני שאחרי כן הפעולה מתבצעת מיד. ללא ספק יש חשבון בראש. זאת אומרת, כשאדם בודק, עושה חשבון בראש שהוא כבר מסוגל לבנות את ראש הפרצוף, זה מעיד על כל מה שיבוא לאחר מכן. זה נקרא כוונה בראש על מנת להשפיע, ולפי מעשה שאני בודק ועושה, אני מכין הכול לקבלה בתוך הכלי.

האם מדרגת לקבל על מנת להשפיע גבוהה יותר ממדרגת הבורא?

לבורא אין בעיה, הוא משפיע מתוך טבעו. אדם צריך להיות משפיע על מנת להשפיע, שזה צירוף מילים מוזר. הנברא הוא רצון ליהנות, ואם יחד עם התענוג שהוא מרגיש הוא מתכוון לתת הנאה לנותן התענוג, לבורא, הוא משפיע. זהו סך כל טיב הפעולה, מהות הפעולה. אבל למעשה הוא תמיד מקבל, אין לו אפשרות אחרת. האדם משתמש תמיד ברצון לקבל שלו, בתיאבון שלו ובמאכלים שנמצאים לפניו, כדי להתקשר לבעל הבית. אין לו שום קשר עם בעל הבית אלא דרך המאכלים, ודרך רעבונו. אלה הם האמצעים לקשר.

על הבורא המשפיע מתוך טבעו איננו יכולים לדבר. ודאי שאצלו אין מאמצים להשפיע, זה הרצון שלו ואותו הוא מבצע. איננו מדברים על הכוח העליון ועל מידת הניתוק שלו מאיתנו. איננו יכולים להגיד איך הוא, רק מה אנו מקבלים ממנו, מה מרגישים ממנו, דברים טובים או רעים, בושה או תענוגים. האדם לא יכול לתאר לעצמו מהו הבורא, מהו רצון להשפיע כפי שהוא, ואפילו יהיה נברא בדרגה הגבוהה ביותר, אף על פי שבדרגה כזאת מתקבלות מעין מתנות מהבורא, רמזים המאפשרים איכשהו להבין מהו רצון להשפיע.

מה שהאדם מבין, הוא מבין בתוך הכלים דקבלה שלו, ואז דרך מעשה הקבלה הוא יכול לתארו. הוא לא יכול להבין מעבר למה שמאפשרים הכלים שלו. האדם לעולם לא יכול לצאת מהכלים שלו. לצאת מהכלים פירושו אור מופשט, זה לא משהו שנברא. גם את האור המופשט הזה האדם לא מרגיש. אם הוא מרגיש אור מופשט, זה פשוט כי הגיע למצב שבו הוא מרגיש שהאור הוא מופשט, וגם זה קורה בתוך הכלים שלו, בכלים דקבלה.

לכן איננו מתעסקים במה שנמצא מעל לנברא, כי זאת סתם פילוסופיה. לאיש אין שום ניסיון בכך, ולא ייתכן שהנברא ישיג זאת. ההשגה היחידה האפשרית נעשית כך שהבורא נותן מין הבנה שהיא מעל לכלים של הנברא, בדרגות גבוהות מאוד. אבל מקובלים אפילו לא כותבים על כך. אין לזה משמעות.

איך יכול אדם לפני המחסום לפעול בעל מנת להשפיע?

לפני המחסום לא ניתן לפעול בעל מנת להשפיע, אי-אפשר לחשוב על מנת להשפיע ולא לבצע פעולה על מנת להשפיע. לכן זה נקרא "לפני המחסום". ברוחניות לא קיימת אפשרות שאדם יהיה במקום אחד, ועם זאת יתאים כבר למקום אחר, כיוון שברגע שהוא מתאים להיות שם, הוא כבר נמצא שם.

ברוחניות יש לאדם מעין "מנוע" שכזה, שמזיז את האדם למקום המתאים לו בהתאם להשתנות התכונות שלו. זה כמו מטען חשמלי בשדה חשמלי או חתיכת ברזל בשדה מגנטי. השוואת הצורה בין דבר כלשהו לשדה הפוטנציאלי שלו. הבורא הוא מרכז הכוח הרוחני, וממנו יוצאים גלים של השדה הרוחני, והאדם נמצא בשדה הזה, בתוך המרחב הזה, כנשמה. בהתאם לפוטנציאל הנשמה, ככל שהאדם דומה יותר לבורא, כך הוא מתקרב אליו, וככל שתכונותיו רחוקות יותר משל הבורא, הוא מתרחק ממנו. כך שהאדם הוא הקובע את התנועה הרוחנית.

אדם שבמשך כל חייו הבהמיים בעולם הזה לא השתנה כלפי הבורא בדבר, לא עשה שום תנועה, נקרא אדם שהיה מת ונשאר מת. אם עשה איזו תנועה או לפחות רצה לעשות תנועה, כבר יש לו איזה יחס לבורא, וייתכן שבאמת עשה תנועה. המטרה שלנו היא להידבק בו, להגיע למרכז של אותו השדה, של אותו המרחב, שם נמצא הבורא. עלינו להתקדם אליו עוד ועוד על פי השתוות הצורה, עד שממש נכללים בו. לא מתבטלים, אלא הופכים להיות כמוהו, התכונות של האדם נעשות כמו התכונות של הבורא. ואז נמצאים במרכזו של אותו השדה שניים, ולא אחד.

איך עושים תנועה ברוחניות?

תנועה עושים באמצעות שינוי צורה. אם האדם דומה לבורא קצת יותר מכפי שהיה קודם לכן, סימן שעשה תנועה. כלומר, תנועה מתרחשת על ידי מאמץ שאדם עושה על עצמו. ככל שהתכונות שלי משתנות במשהו ביחס לתכונות הבורא, באותה מידה התקדמתי אליו. את המרחק מהמחסום עד הבורא מודדים ב-125 מדרגות. ככל שאדם יכול להשוות צורה עם הבורא, זה המקום שבו הוא נמצא בסולם המדרגות הזה, שבינו ובין הבורא, ונע בו מעלה עוד ועוד.

בעבודה הזאת לעולם לא נמצאים במצב גרוע יותר מהמצב הנוכחי. אפשר רק להתקדם. לפעמים נראה לאדם שהוא נסוג, כאילו "נושר", אבל זה רק נדמה לו. זה קורה כדי לעוררו, להכשילו כביכול, לתת לו כל מיני הזדמנויות להרגיש הבחנות חדשות. בדרך כלל הפרעות באות כדי שהאדם יתעמק דווקא בהן ויראה את עצמו יותר, כי דווקא בהן הוא ירגיש אחר כך יחס מיוחד מהבורא. במקום שבו נותנים לאדם מכות, שם מתפתח יחס מיוחד גם עכשיו וגם לעתיד. הרע מוחלף בטוב.

מה ההבדל בין אדם הקרוב לבורא לבין בורא הקרוב לאדם?

אדם המתקדם ומתקרב לבורא, מגלה שמבחינת הבורא לא קיים מושג של "קרוב" או "רחוק" ממנו או מיתר האנשים. האדם נמצא בתוך הבורא כל הזמן, ומבחינת הבורא הוא נמצא בגמר התיקון, כשמשם הבורא מתייחס אליו. אבל האדם מרגיש את יחס הבורא אליו בצורה שלילית, יחסית למידה שבה הוא לא מתוקן. בדיוק כך אנחנו מתנהגים בחיים האלה. כמה לחצים ומכות נותנת אם דורשנית הרוצה שבנה יהיה רופא? עד שיהיה שקוע בזה במאה אחוזים. עד שילמד ויקבל את הציון הגבוה ביותר. לא פחות מזה. ככל שיתנגד, כך היא תלחץ יותר.

על איזה רצון מבין כל רצונותיו עובד תחילה האדם כדי שיהיה על מנת להשפיע?

לאדם רצונות רבים, והוא לא עובד עם כולם יחד, הוא עובד עליהם אחד אחד. מקובלים אומרים: עבוד עם הרצון הקטן ביותר, כדי להיות בטוח שלא תיכשל. סיימת איתו, בחר רצון גדול יותר.

איך אפשר להשפיע אם אין קשר לבורא? למי מייחסים את הרצון הזה?

את הרצון להשפיע לא מייחסים לאדם. לו יכול האדם לעשות פעולה כלשהי, נניח להכין לעצמו כריך, להתענג עליו ולייחס את התענוג הזה לבורא: "אתה, בעל הבית, יצרת למעני את כל העולם הזה, והבאת אותי להנאה מהכריך הזה, והייתי רוצה להרגיש אותך כדי להראות לך כמה אני מתענג על הכריך, אבל בעצם לא על הכריך אני מתענג, אלא על ההרגשה שאתה הכנת לי". כלומר, האדם מגיע למצב שבו חסר לו, נחוץ לו להרגיש את הבורא כדי שיהיה לו למי להודות.

אפשר להתחיל בזה ולהיווכח שהוא יתגלה. אפילו אם רק יחשוב אדם להודות לבורא, הוא יתגלה. הבורא מוכן לכך, כי זה באמת על מנת להשפיע, לא משנה שמדובר בסתם כריך.

מה הכוונה שהבורא מתייחס לאדם כאילו הוא נמצא בגמר תיקון?

האדם אכן נמצא עם הבורא במצב הטוב ביותר והמושלם ביותר, אלא שהמצב הזה נסתר ממנו מאחורי 125 כיסויים. אי שם בגמר התיקון הבורא מתייחס אל האדם מבעד ל-125 כיסויים. האדם מרגיש את יחס הבורא מבעד 125 כיסויים, שמחלישים את היחס שלו עד כדי כך שהם הופכים אותו. כך בשביל הבורא אתה שלם ורק כלפי עצמך אתה מקולקל.

זאת אומרת שתיקון עצמי הוא לטובתך, אינך עושה שום טובה לבורא בכך שאתה מתקן את עצמך.

האם הבורא משפיע לנו מצב של גמר התיקון?

הבורא משפיע לנו כאילו היינו בגמר התיקון, ואכן אנו נמצאים בגמר התיקון, ורק נדמה לנו שאיננו נמצאים בו. זאת אומרת, ה"כאילו היינו" הוא מהופך למצב שלנו, ולא למצב של גמר התיקון.

גמר התיקון הוא המצב היחיד שקיים, והאדם משלה את עצמו שהוא מחוץ לגמר התיקון, אשליה שנובעת מקהות חושים. לכן יש תקן את החושים כדי להרגיש את המקום שאנו נמצאים בו.

רב"ש מדמה זאת לאדם מחוסר הכרה, שלאט לאט קם וחוזר להכרתו. ה"חזרה להכרה" הן 125 המדרגות שבהן מתבררים לו בהדרגה המצבים, עד למצב שבו האדם נמצא באמת. עד שההכרה שלו והמצב שהוא נמצא בו אחד הם.

מה ההבדל בין לפני מחסום לאחרי מחסום?

לפני מחסום אדם עובר שתי מדרגות עיקריות חשובות מאוד:

א) הסתר כפול

ב) הסתר רגיל

שתי המדרגות הללו נותנות לאדם את כל הכלים, את כל ההבחנות, שמאוחר יותר, ברוחניות, הוא מגדיל אותן ומלביש עליהן עוד הבחנות. הזדונות והשגגות שאדם עושה בדרכו הרוחנית לקראת המחסום, הם הכלים האמיתיים שבהם ישתמש מאוחר יותר.

ההבדל בין לפני מחסום ואחרי מחסום הוא לא בכלים הללו בלבד, העניין הוא, שלפני מחסום, כשאדם נמצא בהסתר והבורא לא גלוי, האדם יכול לפעמים להרגיש משהו ביחס לבורא. ההרגשה שלו בנוגע לבורא היא אור מקיף, לא אור פנימי, כי אין לו מסך.

אחרי המחסום אדם רוכש מסך. רכישת המסך הראשון נקראת מעבר מחסום, ואחר כך נוספים מסכים. ואז, בהתאם למסך שלו, האדם יכול לקבל אור פנימי, שהוא תחושה ברורה וממשית של האלוקות.

מהי התמונה האמיתית של הבורא?

לעולם איננו מדברים על איך נראים הדברים מצד הבורא, מה הוא מרגיש, איך הוא. אנו מדברים על מה שהנברא מרגיש ממנו או על איך הנברא מתאר לעצמו מצב של הבורא, אבל לא על מצבו מחוצה לנברא.

לעתים אנו חושבים על החבר כל מיני מחשבות שאינן מעידות באמת על מה שהוא. אנו משערים את מחשבותיו, את רגשותיו ואת צרותיו, וכשאנו מתקרבים אליו קצת, אנו רואים שלא היה ולא נברא, הכול היה רק תמונה שציירנו לנו בדמיוננו.

ישנו העניין של להכיר משהו מתוך עצמי, מתוך שאני מדמה שמשהו הוא כך או כך, וישנה תמונה אמיתית. את התמונה האמיתית של הבורא האדם לעולם אינו רואה ויודע. הוא יכול רק להכיר את הבורא דרך עצמו, מה הוא חושב על הבורא, איך הוא מבין את הבורא, וכולי. התמונה האמיתית ביותר שהאדם מסוגל להשיג, מבלי שהכלים שלו יקלקלו מה שהבורא רוצה שירגיש ממנו, היא גמר התיקון. בעל הבית רוצה להגיש ארוחה בת חמש מנות, כל מנה ומנה מושלמת במאה אחוזים, האדם מקבל אותן, ודרכן מרגיש את היחס של בעל הבית אליו. יותר מכך הוא מעל יכולתו של האדם.

מהי התוספת של האדם?

התוספת היא "האני".

מה החידוש בכך? הרי כבר לפני כן היה לנו קשר עם בעל הבית...

לא. מצדנו, מעולם לא היה לנו קשר עם בעל הבית ולא הרגשנו אותו כפי שאנו עומדים להרגישו. כי גמר התיקון שהבורא ברא הוא על חשבון הבורא, ולא על חשבון הנברא. בקבלה לומדים, שהתפשטות האור והסתלקותו עושה את הכלי ראוי לתפקידו. זאת אומרת, רק אז יש חיסרון, ומתוך החיסרון הזה יש קשר של נברא לבורא. לפני כן לא היה קשר.

המרב שהבורא יכול לעשות הוא לברוא רצון לקבל, למלא אותו, לתת לו הרגשת בושה, כדי שבאמצעות כל אלה יצטמצם ויתגלגל ויגלוש ממנו לקצה השני. הבורא אינו מסוגל לקרב אותו בלי זה, כי אז הרצון הזה אינו מתפתח והאדם לא מתקרב לבורא. הבורא יכול לעשות הכול פרט להענקת הרגשה לאדם שהוא עשה זאת. בעל הסולם מדגים זאת בסיפור קצר:

שני חברים נפגשים אחרי עשרים שנה שלא ראו זה את זה. אחד התעשר ואחד נהיה עני. העשיר לוקח את העני אליו הביתה ואומר לו, "כל מה שיש לי - שלך". השניים מבלים, נהנים והכול טוב ויפה, ואכן, העשיר מעניק לחברו כל טוב, מכל הלב. הוא לא מחשב שום חשבונות ומוכן לחלוטין להגיש הכול לפני העני. כעבור שבוע העני, שמבין שחברו נותן לו בדיוק כאילו נתן לעצמו ועוד יותר, בלי שום חישובים, הוא אומר לו: "יש כאן בעיה, יש רק פגם אחד - שזה לא אני, אלא אתה עשית זאת, ואין דבר שתוכל לעשות כדי לשנות עובדה זאת. דבר אחד תוכל לעשות, אם אתה אכן רוצה לעשות לי טובה, תן לי הזדמנות להגיע בעצמי למה שיש לך. " וזה מה שהבורא עושה בשבילנו. ואז כשאנו מגיעים, אנו בהחלט מגיעים איתו לקומה שווה.

כיצד עלינו להשתמש ברע שמקבלים מהבורא?

אנו משתמשים ברע כפי שיש באפשרותנו להבין. אם אדם רוצה להשתמש בדבר כלשהו, זה נקרא שהוא לוקח את הדבר הזה ופונה עמו לבורא. זאת הכוונה ב"להשתמש". אדם לא מסוגל לעשות משהו בעצמו. הוא יכול לעשות משהו אם ידרוש מהבורא, יבקש ממנו, והבורא יבצע. הבורא לא יכול לבצע בלי שהאדם מבקש, והאדם לא יכול לחייב את הבורא לעשות דבר כלשהו בלי שבקשתו אמיתית ומבוררת.

איך יוכל אדם להיות בקשר עם החברים לעסוק בהפצת חוכמת הקבלה, אם הוא "נעול" כל הזמן על הבורא?

האחד מחייב את קיומו של האחר. האדם מגלה שכפי שהוא נוצר, לבדו לא יצליח לחדש את הקשר עם הבורא או להגדילו במאומה. אם יישב בבית, מהר מאוד הוא יגלה עד כמה התרוקן ממחשבות. אם הוא בא לקבוצה, למרות מחשבות כגון: "למה באתי למקום שבו יש עוד מאה אנשים סביבי, עדיף היה להישאר בבית", הוא מתחיל לעבוד. הוא נכנס למערבולת המחשבות, הזרות או הטובות, וקופץ לתוכה. זה הדבר המועיל ביותר.

למשל, לעתים חווים שבת טובה, העבודה טובה, מדברים בקבוצה על הרבה דברים ונוצר קשר מיוחד. התוצאה של שבת כזאת היא תחושת כבדות. למה? כי באים רצונות חדשים ועדיין אין כוחות, אבל העביות עולה וקו שמאל מתחיל לעלות. זה עוד לא קו שמאל, אבל בכל זאת יש רצון חדש. ואז האדם מרגיש כובד, לחץ, ונעלמת תחושת הריחוף. כעבור יום או יומיים, אם האדם בכל זאת חזר לחברה, למרות תחושת הכובד, והוא כל הזמן נמצא באיזשהו תהליך, הוא מתחיל להשיג משהו בוגר יותר. אותו הרצון שהאדם הרגיש אחרי שבת ככובד, שהקשה עליו ללכת, מתחבר על ידי הלימוד לאיזו הארה, ומתחילים להיווצר בו מעין מוח חדש ולב חדש.

אחרי כמה ימי לימוד האדם מרגיש שדווקא בתוך הרצונות וההבחנות הטפלות הללו, שהרגישם קודם לכן ככובד וחוסר טעם, ישנן הבחנות חדשות, ידיעה חדשה, ניסיון מסוים שזכה בו. עד שהוא מגיע להנאה, שעבר גם ירידה וגם עלייה. לזה קוראים עבר יום חדש. היום הזה יכול לארוך שבוע או חודש ימים, לא משנה.

ובזמן שיעור, כשאדם עסוק בעצמו, איך יוכל לחשוב על שכנו לספסל?

ראשית, אם אדם אינו מסוגל לחשוב על כמה דברים יחד באותו זמן, אל לו לחשוב שבשל כך יצליח פחות מאדם בעל זריזות מחשבה. אין שום קשר ואין דרך למדוד-להשוות ולאמוד מי יצליח יותר, מי יהיה מהיר יותר ומי ימצא דרכים נוחות יותר. לא כך נמדדים הדברים. אדם יושב בשיעור, הוא יודע שעליו לחשוב על הלימוד, וב"תלמוד עשר הספירות" לומדים משהו חדש לו, קשה ומסובך, יש לקשור בין הרבה דברים ולזכור. עם זה עליו לחשוב על הבורא - אני, ובורא והמעשים שאני עושה או מה שאני לומד, איך אני משתוקק להגיע למטרה, שהיא דבקות בבורא בדרגה העליונה הנקראת גמר התיקון.

איך לחשוב על כל זאת ובד בבד לחשוב על הלימוד? ולא רק על כך עליו לחשוב. כדי להגיע לזה אדם צריך לכלול במחשבותיו את החברים, לדעת איפה הם נמצאים לעומתו ולדאוג לכך שיקבלו יותר ממנו, כי הוא לומד למענם. הגיוני שהמחשבות הנוספות על אהבת חברים ועל הדרך להתאחד, הזרות לטבעו, יסיחו את דעתו מהעיסוק בלימוד ובחוכמה. כה הרבה נדרש ממנו, שהוא פשוט אינו יודע מה לעשות. סתם ללמוד, הוא ילמד, יגידו לו, "אל תלמד, פתח את הספר וחשוב על הבורא", גם זאת הוא יעשה. אבל הוא לא מסוגל לקשור יחד את כל הקצוות הללו.

הפתרון הוא פשוט לא לקשור. על האדם לעשות מה שהוא מסוגל יחד עם הלימוד. העיקר הוא ללמוד, ובזמן הלימוד לדרוש שהדבר הזה יהיה בך. כל היתר כבר נמצא שם בפנים, כהכנה.

איך אפשר למנוע מחבר להימצא בסכנה של ממש?

כדאי לאסוף את החברים שפחות או יותר קשורים לעניין הזה, ולסכם עמם שכל חצי שעה בודקים איפה נמצא כל אחד מהחברים. אם מישהו התקשה וברח, יש להחזירו מיד לתהליך. שניים או שלושה חברים בעלי יכולת מיוחדת ידברו עם החבר שנמצא במצב לא כל כך טוב, יעוררו אותו, ישיבו אותו לקבוצה ויתמכו בו.

חובה על הקבוצה לדאוג לכל פרט ופרט בה. לכן רצוי לחלק קבוצה גדולה לתתי-קבוצות בנות עשרה אנשים, מפני שבקבוצה גדולה קשה להבחין מי נמצא ומי לא. קבוצה קטנה יושבת סביב שולחן אחד, ואז רואים מי הנוכחים. חייב להיות הסכם כזה, הסכם כתוב ורציני, שאדם ירגיש שהוא מחייב אותו. זה משפיע על האדם מבחינה פסיכולוגית.

איך לזרז את ההתקדמות?

החשת ההתקדמות לא נעשית בכך שאדם עושה כל מיני מאמצים. מה שמזרז את ההתקדמות הוא היזכרות לחזור למגע עם הבורא. יש לדאוג לכך שהמגעים עם הבורא יהיו רציפים, עם כמה שפחות זמן ריק בין המגעים. יש להתוות כל מיני סימנים, לחשוב על מיני אמצעים להיזכרות. משהו שיזכיר פתאום, מתוך הנתק, "הו, שוב שכחתי לכמה רגעים", "הו, שוב שכחתי". טוב שאדם מתנתק מדי פעם מהקשר עם הבורא, אבל לא טוב הזמן שלוקח לו לחזור לקשר, אם אלה כמה שעות או כמה ימים. כאן עליו לעבוד.

האם יש עליות וירידות לפני מחסום?

עליות וירידות מתרחשות גם לפני המחסום וגם אחרי המחסום. רק בזמן ההכנה אין ממש עליות וירידות כפי שיש לאחר מכן. אחרי המחסום, העליות והירידות הן נפילה לקליפות, ומתבטאות בהרגשת ריחוק, הרגשה אמיתית, מוחשית, בתוך הכלים. זה אומר שיש באדם שני קצוות, הבורא וההפך ממנו, ובינתיים, במצב הנוכחי, כשהאור המקיף נסתר מעט, האדם כושל לתוך האנושיות הצרה שלו: הוא מתעסק בכסף, כבוד, מושכלות או שבכלל לא מרגיש דבר פרט לתחושת תפלות. לעומת זאת, כשהאור המקיף מאיר, האדם מרגיש תחושת כוח, מתלהב מהבורא ומוכן לכול. אחרי המחסום אלה אינן בדיוק עליות וירידות, אבל קיים משהו דומה לכך.

יש עבודה בזמן העלייה ויש עבודה בזמן הירידה, ועל האדם להשתדל למצוא מה קרוב אליו מבין שני המצבים האלו. אבל חובתו של האדם לעבוד בעיקר בזמן העלייה, כי בזמן הירידה אין את מי לחייב, כי לעתים האדם מצוי במצב של "לא שומע" ולא מסוגל להזיז את עצמו. לפעמים לא רק מבחינה פנימית, אלא גם באופן חיצוני.

אבל בזמן העלייה, כשיש לאדם התרוממות - אל לו לשקוע בהנאה מהטוב שהוא חווה ולחשוב שהוא נמצא במצב מושלם. עליו להבין שהמצב המושלם ניתן לו מלמעלה לא כי הוא זכאי לו כפרס על מאמציו, אלא נותנים לו מלמעלה את העלייה כמו את הירידה, הכול כדי לקדם אותו.

אין שכר ועונש. האדם לא מקבל שכר בצורה של הרגשה טובה על כך שלפני כן סבל. זאת גישה מוטעית לתהליך שעוברים בעבודה רוחנית.

מצב ה"ירידה" ניתן לנו כדי שנרגיש את התכונות שלנו, ומצב ה"עלייה" ניתן לנו כדי להרגיש את תכונות הבורא. ובשני המצבים הללו, גם בזמן הרגשת התכונות שלנו בירידה וגם בזמן הרגשת תכונות הבורא בעלייה, על האדם לעבוד ולהפיק מהם תועלת להתקדמות.

אם הוא עובר את המצבים הללו בלי להפיק מהם תועלת, זאת אומרת, בלי לנצלם כדי להתקדם למטרת הבריאה, הם היו לשווא. עושים לאדם פעם-פעמיים עליות וירידות, ואחר כך מפסיקים, והעליות והירידות מגיעות בתדירות של פעם בחצי שנה או שנה וכך חולפות להן השנים בלי התקדמות של ממש.

הכול תלוי בהתייחסות האדם לכל מצב שהוא נמצא בו, אם היא התייחסות הקשורה למטרה או שהוא חושב על המצב שקיבל כשכר ועונש. כל המצבים אינם לא שכר ולא עונש, אלא פשוט מצבים לעבודה.

בזמן העלייה נותנים לאדם הארה מיוחדת מלמעלה, ואז הוא מרגיש שלמות וקורא לה "עלייה". ואת השלמות הזאת נותנים לו מלמעלה, הוא עצמו לא הרוויח אותה, והיא ניתנה לו כדי שירגיש היטב את תכונות הבורא, שירגיש קצת מה היא הרוחניות, ומתוך כך יתעמק בתורה, יתעמק בלימודים, במאמרים, במכתבים, בכל החומר שקודם לכן לא הבין בו דבר.

עכשיו הוא יתעמק בו, יבין אותו וייקח ממנו משהו לעצמו; שיוכל להשתמש בו במהירות וביעילות, יקלוט ככל שניתן ידע והרגשה, והבחנות - וישאף להוציא ממצב העלייה, מההתקרבות שקיבל מהבורא, את המרב להתקדמותו. ואחר כך, כשמורידים אותו, יבין שקיבל מצב הופכי לעלייה. הוא יבין שעכשיו נותנים לו התרחקות מהבורא, כדי שירגיש מה הוא ללא אור מקיף שמאיר עליו. אף על פי שהאור המקיף ממשיך להאיר כדי שאדם יוכל להבחין בכך שהוא לא מבין, לא מרגיש, נמצא בחשכה ובהתרחקות ובנפילה. זו הארת המקיפים, אבל ב"אחוריים".

גם במצב הירידה על האדם לעשות עבודה, מאמץ כפי יכולתו לא לשקוע בו. לא ללמוד את הכלים שלו, אין שם מה ללמוד, כלים אפשר ללמוד רק מהתנגשותם עם האורות. עליו להשתדל ככל שניתן לצאת ממצב הירידה, לפעול פעולות שונות. אם הוא לא יכול ללמוד ולא יכול לחיות בתוך עצמו, עליו לפחות להפעיל את גופו, בתוך הקבוצה, במטבח וכולי.

ואותן פעולות גופניות, אף על פי שהוא מפעיל את ידיו ורגליו ולא את ראשו ולבו - שאותם אינו יכול להפעיל - נחשבות לו כפעולות רוחניות הנעשות בכלים רוחניים, כי הן מרב הביטוי הרוחני שהוא מסוגל לעשות. אפילו פעולות גופניות, מכניות, ללא שום כוונה, ללא מוחא וליבא, ייחשבו לו כאילו עשה פעולות רוחניות. ומתוך כך יבין אל אילו תכונות שלו הוא נופל בזמן הירידה.

אלה שני המצבים שעל האדם לעבור. ואחרי שזמן הירידה חולף והאור גובר, אל לו לחשוב שהמצב הזה בא כתוצאה מהעבודה שלו, מכך שהתגבר ועשה ועכשיו הגיע, אלא יבין שעכשיו נותנים מלמעלה מצב אחר, שבו הוא צריך לעבוד, ושאולי הוא נקרא עלייה. הוא עדיין לא בטוח מהי עלייה ומהי ירידה.

יש לחשב ירידה ועלייה לא על פי הקרבה או הריחוק למה שהאתערותא דלעילא (התעוררות מלמעלה) קובעת לנו, אלא בהתאם למידה שבה אנו משתוקקים להתקרב או להתרחק בהאתערותא דלתתא (התעוררות מלמטה). ייתכן שאדם יימצא במצב ירידה ועדיין ישתוקק לבורא יותר משהוא נמצא בזמן עלייה. אז אם כך, אצלו זמן הירידה הוא זמן העלייה.

מה קובע אם נמצאים בעלייה או בירידה?

"ירידה" ו"עלייה" קובע האדם, לפי המצב שהוא נמצא בו או לפי היחס שלו למצב. למשל, אדם שוכח שהוא נמצא בשיעור, וחולם על משחק הקלפים ששיחק אתמול עם החבר'ה. הוא שתה בירה, היה לו טוב, העביר את הזמן בכיף.

הזמן הזה שהוא חולם עליו נקרא אצלו "עלייה". הוא הרגיש טוב. פתאום הוא מתעורר ושם לב על מה הוא חושב ואיפה הוא נמצא עכשיו, איפה הוא שקוע, ואז הוא מתחיל להרגיש שזו ירידה.

כלומר, עלייה וירידה ניתנים לחישוב רק לפי השתוות עם אור מקיף. רק בגלל ההשתוות לאור. הבחנה אמיתית של המקום שנמצאים בו אפשר להבחין רק יחסית לאור.

מה עושים כשמופיעות מחשבות אחרות בזמן הלימוד?

יכול אדם לשבת בשיעור, גופו ישוב על הכיסא, ו"לטייל סביב העולם" כשהוא ממש לא נמצא בשיעור. כתוב שהאדם נמצא במקום שבו נמצאות מחשבותיו, אבל לא בכך מדובר. אם אדם נמצא באמת בתוך הלימוד, אבל "אוכל את עצמו" על איזה דבר, זאת לא המחשבה הנכונה.

אם הוא חושב על כל מיני דברים הקשורים לפעילות שלו בקבוצה, גם אלה מחשבות לא נכונות המסיטות אותו מהלימוד. בזמן הלימוד על האדם להרגיש את עצמו מאוחד עם כל הקבוצה בחיבור לבורא, באמצעות חומר הלימוד. זה הדבר היחיד שעליו להשתוקק אליו.

איך ניתן להיזכר במחשבה הנכונה בזמן הלימוד?

לשם כך צריך הכנה. בזמן הלימוד, ודאי שאי-אפשר להיזכר, אלא אם כן האדם מתכוון לכך לפני הלימוד, כי הוא כבר יודע, אחרי שניסה כמה פעמים ולא הצליח בזמן הלימוד לכוון את עצמו נכון. אז האדם הזה מתחיל לדאוג: "גם היום וגם מחר אשב כאן ללא תועלת, ומה ייצא לי מזה?" הוא כבר מתחיל לחשוב לפני הלימוד מה יהיה לו בזמן הלימוד. הדאגה קודם הלימוד מכינה את האדם לחשוב נכון בזמן הלימוד.

הדבר אפשרי אם האדם פשוט יאלף את עצמו לכך. זה לא קורה במהירות. ישנם דברים רבים שיש לעשותם באופן מאוד לא מתוחכם, בצורה פשוטה, כמו "שור לעול וחמור למשא".

איך יוכל האדם להבין את המצבים שהוא עובר?

האדם לא יודע למה ובאיזה סדר מורידים עליו מצבים שונים. למעשה, אין לו מושג איך הוא בכלל קיים. הוא כמו תינוק שלא מודע לתכלית חייו, הוא רוצה כל מיני דברים ונותנים לו דברים מסוימים. כלומר, נותנים לו כל מיני רצונות ודחפים מבפנים, תכונות שמתחלפות, תנאים סביבתיים המשתנים מעת לעת, וכך הוא מתקיים - זורם הלאה. כך כל אחד מאיתנו מתגלגל, נסחף עם זרם החיים, ורק נדמה לנו שאנו קובעים משהו או שולטים במשהו. זה פשוט לא נכון, זה ממש שקר מוחלט.

אם כן, למה ניתנו לאדם שכל ומחשבה לחפש את הדבר היחיד שכדאי להחזיק בו? כדי ללמוד מה עובר עליו, והלימוד הזה צריך להביאו למסקנות הנקראות "הכרת הרע". למעין סיכום. אין צורך שיתנגד לדבר, הוא לא צריך לעשות דבר בכוח, כי זה יהיה לשווא. עליו רק לשים לב במקצת מה הבורא עושה איתו, ומתוך כך הוא מתחיל להבין מי הוא, מי הבורא, מה הבורא רוצה, למה הוא מסדר לו כך את הדברים באיזו ערמומיות הוא עושה לו זאת.

ומתוך כך האדם מכיר לאט לאט את הטבע. חוכמת הקבלה היא לימוד הטבע בצורתו הרחבה, הכוללת גם את עולם הסיבות, שבו מתבשל ומוכן כל מה שקורה כאן, מה שלאחר מכן כולל את הטבע שלנו, אותנו, את הסביבה. האדם לומד את המציאות הכללית דרך עצמו, בלימוד עצמי. "ממעשיך הכרנוך", "מבשרי אחזה אלוקה".

למה הבחנות חדשות נותנות לי הרגשה מוכרת?

הבחנות חדשות הן חדשות לכאורה, אבל כשבוחנים את האופן שבו הן כתובות, רואים שהמילים הן אותן מילים מוכרות. בחוכמת הקבלה לומדים, שכל המציאות היא בסך הכול עשר ספירות מקוריות. אין יותר מזה. העולמות בפנים, הנשמות בפנים, הכול בתוך עשר ספירות. ההבדל הוא באופן שבו ההבחנות החדשות גורמות לנו להרגיש את העשר הספירות הללו, שהוא אחר, עמוק יותר. העומק בהרגשתן הוא 125 מדרגות.

אנחנו נמצאים עדיין לפני מדרגת האפס של ההשגה. וגם לפני שמתחילים להשיג את עשר הספירות, לפני המחסום, ישנם צעדים והבחנות. אבל בעיקרון התמונה היא אותה תמונה, כפי שלומדים בקבלה, שכל העולמות בנויים לפי אותה התבנית: חמישה פרצופים, עשר ספירות. זאת אומרת, הכול אותו דבר, והאדם חוזר על אותו דבר. ילד בן שלוש או ארבע הלומד לקרוא חומש ומקובל כמו רבי שמעון קוראים אותה תורה, אבל כל אחד מהם מבין רבדים שונים שלה. מה אומר לאמו ילד הקורא בתורה? "אמא, תראי, אברהם רצה להרוג את יצחק", כך הוא הבין את התורה. ואילו מקובל יודע מהו התיקון שהתורה מספרת עליו במקרה אברהם ויצחק, תיקון שהוא בכלל מעל לעולם הזה, והוא משיג אותו, הוא רואה אותו בכוחות רוחניים, בראייה נצחית. אבל הביטוי הוא באותן אותיות, באותן מילים.

אדם שמתחיל ללמוד מגלה, שבכל פעם הוא רואה בחומר הלימוד דברים חדשים. נניח שתלמידים יושבים בשיעור וקוראים מאמר עם המורה המקובל שלהם. אחרי כן אחד התלמידים שואל אותו לפשר הדברים. מאין יודע המקובל משהו מעבר למה שהם יודעים? מכך שהוא רואה במאמר עומקים נוספים הנסתרים מעיני תלמידיו. הוא לא יכול להעביר להם את מה שהוא מרגיש, אבל הוא מספר להם במילים אחרות מה הוא רואה.

בשביל התלמידים המאמר נגלה עד עומק מסוים, בשביל המקובל הוא מגלה רבדים עמוקים יותר, ויש כאלה שלא יתגלה להם דבר. הם יקראו את המאמר ולא תהיה להם שום תגובה בתוך הלב, כי עדיין אין להם כלי רוחני. אצל התלמידים כבר מתחיל להיווצר כלי כזה.

אז מה ההבדל בין התלמיד למקובל? הבדל הוא שכשמקובל מבאר לתלמיד, הוא נותן לו קצת הארה מהעומק שהוא נמצא בו, מעלה אותה למקום שבו נמצא התלמיד. כלומר, לאור מקיף שהתלמיד מעורר בזמן הלימוד, המקובל מוסיף עוד אור משלו.

גם קבוצה יכולה להוסיף אור. בקבוצה כל אחד מבין לפי עמקות מסוימת, העולה על זאת של אדם שלא לומד את חוכמת הקבלה. לכן, כשלומדים יחד בכוונה להעביר הכול זה לזה, האורות המקיפים של כולם מתאחדים ופועלים על כולם. מכאן אפשר להבין איזה מגבר של כוח רוחני מהווה הקבוצה.

לא משנה שבקבוצה יש הבדלים של ידע בין האנשים, ולא משנה אם נמצא בה מקובל וכולם יודעים פחות ממנו. ההבדלים נובעים מהעובדה שלכל אחד ישנו אופיו הייחודי ושורש הנשמה שלו. אבל מההתכללות הזאת נהנה גם המקובל ומקבל ממנה תוספת. ישנם דברים שהמקובל לא יוכל להבין בלי חברים מסוימים בקבוצה, המביאים עמם כל אחד משהו הייחודי לו.

כיצד יש להתייחס למצבים השונים?

ראשית, אני מקבל את המצב שבא, מתבונן בו ורוצה לדון בו עם עצמי, בלי לשפוט אותו אם עשה לי טוב או רע. אני דן בו מתוך הכרה שכל מה שעשה ה', לטובה עשה. אני נותן לו מקום מתוך ידיעה שהוא בא לתקן אותי, ואפילו הוא קשה עד ש"חרב חדה מונחת על צווארי". אסור לי להתייאש ולטבוע ברחמים עצמיים. כל דבר הוא תיקון.

מובן מאליו שלא תמיד קל לקבל כך את המצבים. אבל אחרי שאדם התייחס אליהם כך בפעם הראשונה, יהיו רגעים שבהם יחוש שהוא לא מסוגל, שהוא מתמלא התנגדויות ושאיפה להרס, ובמחשבה שנייה הוא יתחיל להתייחס אליו נכון. ההתנגדות תוסר ברגע שייזכר שהמצב הזה נועד לתקנו ומכאן עליו לעבור למצב השלישי, ל"אין עוד מלבדו". מתוך המצב הזה, דרך הצער והכאב, האדם יתחיל לגלות את "אין עוד מלבדו" ומיד יגיע למתיקות, להמתקת הדינים.

מדוע ההתנגדות של הגוף תוסר, אם למעשה היא חלק הכרחי בתהליך?

התנגדות הגוף לא נעלמת בכך שאומרים שהכול לטובה. באמירה הזאת האדם כאילו עושה צמצום. הוא לא רוצה לקבל רק את הגוף, הוא רוצה לקבלו עם תכונות הבורא שכנגדו - שאני והוא וכל השיטה שלי נמצאים יחד. אז הוא מפיק מהמצב הזה תועלת.

לא משיגים דבר כששוקעים רק בהתנגדות ובתכונות הרעות, כשכנגדן לא עומד דבר. לפעמים נדמה שסבל רב מביא לתוצאות, אבל זה לא נכון. אין מצווה לסבול ולו לשנייה אחת. הסבל הוא בעיה של הגוף, של הקליפות, שכל הזמן מבלבלות את האדם ומטעות אותו לחשוב שבעזרת הסבל הוא מצליח להשיג דבר מה.

המשפט "מצווה גדולה להיות בשמחה" הוא אמת לאמיתה. ברגע שאדם יכול לעבור לשמחה, אל לו לחשוב שעוד לא הרגיש די ייסורים, שעליו עדיין לשקוע בהם, בעומקי יצר הרע, בעומקי הבריאה. לא משיגים שום דבר מיצר הרע ומייסורים. יש לשמוח ולא לשפוט את השמחה כקלות ראש. אם על פני ייסורים אדם עובר מיד לשמחה, זו לא קלות ראש. ממילא הייסורים ישובו בקרוב והאדם ייצא מהם שוב, וחוזר חלילה. "ומציון..." - שיוצאים מהייסורים - "תצא תורה". אחרת ממיטים חורבן.

האם הייסורים מחזירים את האדם למחשבה על הבורא?

אכן כך, ולשם כך הבורא נותן אותם. אחרת היה האדם מרחף לו בעולמותיו שלו ושוכח את כולם. הבורא משתמש בייסורים כמכשיר לעורר את האדם.

האם ניתן לחזק את הקשר עם הבורא בלי ייסורים? כיצד ניתן להיות עמו בקשר רק דרך הטוב?

נראה שעל ידי הסבל האדם לפחות נזכר בבורא. כדאי להבין, שהסבל של האדם נשלח לו על ידי הבורא, ומתוכו הוא מרגיש את הבורא. הסבל נועד למטרה זאת, אבל הוא אינו התכלית. התכלית היא לא להרגיש את הבורא מתוך סבל, אלא להרגיש את הבורא בדבקות, מתוך קרבה.

הבורא מזכיר לאדם את עצמו במה שנקרא "דרך ייסורים". דרך הייסורים הוא מזכיר לאדם עד כמה הוא זקוק לו. ומה אחרי שאדם זקוק לו? אם האדם אומר לעצמו שכדאי לו לסבול כדי לא לשכוח את הבורא, אלה הקליפות שאומרות לו כך ומותירות אותו בסבל. אפשר לתאר את המצב כך: הבורא מזכיר את עצמו דרך סבל, זה הכלי שלו - הבורא הכניס לאדם "קוץ" והאדם נזכר בו. אבל מה חושב האדם? שהבורא עושה לו רע, והוא נשאר במחשבה הזאת. האם זה סוג הקשר שכדאי להישאר בו?

האדם נמצא עכשיו במערכת הקליפה, שעל ידי הקשר הזה, הסכמת האדם להישאר בסבל, מוצצת ממנו את השפע עליון ומתחזקת. כי מה היא קליפה? הרע שאדם מרגיש מהבורא, וזה בדיוק ההפך ממה שיש להרגיש. אז איך לשכנע את עצמי, בזמן שאני נמצא ברשות הקליפות, להרגיש מהבורא טוב ועונג? איך לשלול את הקשר עם הבורא דרך הרע ולהימצא עמו בהתאמה, בדבקות ובחיבור, מתוך שמחה משותפת?

כאב לא יכול להיות משותף. גם הקליפה אומרת: "כמו ששכינה נמצאת בצער גם אני נמצאת בצער" - כאילו היא שואפת להעלות את האדם עוד יותר גבוה בקו שמאל. לכן יש לחפש קשר המותאם לתכונות, כי לפי תכונות הבורא, לא ייתכן שאדם יהיה שרוי ברע.

ואז האדם מחפש איך ליהנות לבורא. צערו לא מהנה לבורא, והוא משתדל להיפטר מהרגשת הצער הזו. וברגע הבא הקליפה שוב מכניסה אותו לצער, והוא שוכח מהשמחה. מרגע לרגע הכול נמחק, וזה נקרא "כף הקלע", כשהאדם מיטלטל מצד לצד.

מה ניתן לעשות כדי להעדיף את הקשר עם הבורא כל הזמן?

עלינו להבין כל הזמן, שפרט לקשר עם הבורא, כל יתר הדברים, ההרגשות הטובות, הרעות, המקרים הטובים והרעים, כל מה שקורה, נועד לחזק את הקשר עמו. בדרגה העליונה יש להיות כל הזמן במודעות ובלב-לבו של חיפוש הקשר עם הבורא, ולהחזיק בנקודה הזאת. לדעת שכל מה שקורה נועד להוסיף עוד ועוד לקשר עמו. כדי להחזיק בזה יש לבנות מערכת פנימית וחיצונית.

מה פירוש לבנות מערכת פנימית וחיצונית?

מערכת פנימית ומערכת חיצונית יש לבנות כדי שהמחשבה העליונה ביותר שלנו תהיה, שאנו קשורים עם הבורא בכל מעשה, בכל מחשבה, בכל רצון שיש בנו. איך עושים זאת? על ידי מחשבה או רצון או מעשה, פעולה בכל רמה שהיא.

איך אפשר להחזיק בכך כל הזמן? זה קשה מאוד, ואפשרי רק אחרי שהבורא מאיר זאת לאדם. אבל אפשר להשתדל להיות בזה כל הזמן, וזה נקרא לתת את מידת היגיעה הדרושה לבורא כדי לפתוח לך שתראה אותו. איך לעשות את התרגילים הללו בתדירות גבוהה ככל שניתן? איך ניתן בכל פעם שהקשר נעלם, לחזור אליו באותו רגע בלי לבזבז זמן? יש לעשות לשם כך הכנה פנימית וחיצונית.

ההכנה הפנימית היא חשיבה מתמדת על כך, ככל שהאדם מסוגל. ההכנה הפנימית היא מעין תרגול פנימי. וההכנה החיצונית היא לדאוג לכך שיהיו סביב האדם כל מיני סימנים שיזכירו לו שהקשר נותק. אחת לכמה דקות צריך להרגיש איזה "גונג", משהו מעורר ומזעזע שיזכיר לאדם זאת. הבעיה היא שהאדם בנוי כך שאם הוא שומע גונג כל כמה דקות, הוא מתחיל להתעלם ממנו, ובסופו של דבר לא שומע אותו. הוא שוכח את מה אמור להזכיר לו אותו "גונג".

זה בדיוק כמו לקרוא מאמר בחוסר סבלנות, עם רצון לעבור הלאה. הסיבה לקריאת המאמר נשכחת. האדם צריך כל הזמן לייצר לעצמו סימנים, לחפש תומכים (שזה נקרא לתת מידת יגיעה), שישיבו אותו לנקודת החיבור עם הבורא באמצעות איזה סימן חיצוני.

תרגול פנימי וחיצוני מאפשר לאדם להגיע למידת היגיעה הנדרשת. באמצעות הכניסות האלה לשוב לחיבור עם הבורא, הכניסה שוב ושוב לנקודה הזאת, לכל מיני מחשבות, מעשים ורצונות, בכל מיני אופנים. כך האדם לוחץ כל הזמן על הנקודה הזאת. בדף ע' בספר "פרי חכם - אגרות" זה נקרא שרוצה באותה אישה, באותו מקום, באותם זמנים, עד שהזמנים יעשו לו את הקדושה. זאת אומרת, שייפתח לו, והוא ייכנס לרוחניות.

המסר שבעל הסולם מעביר שם הוא, שיש להסתובב סביב הנקודה הזאת כל היום וכל הלילה. הוא כותב שם שהאדם רוצה קשר עם הבורא כמו תאוותן הרוצה רק את האהבה הזאת, והוא עיוור לכל דבר אחר. כל הדוגמאות של בעל הסולם הן דוגמאות מהחיים הגופניים, הבהמיים, כי הן מלמדות את האדם מהמישור שבו הוא נמצא כרגע.

האם יש לעשות מהתרגול הזה הרגל?

זה לא יהיה הרגל, אלא כאילו הרגל, עם יסוד של הרגל. ההרגל נעשה בדרגה קודמת, ובכל פעם ניתנת הזדמנות לעשות את נקודת החיבור עם בורא בדרגה עליונה יותר, שם לא קיים הרגל.

איך אפשר לדמיין את דמות הבורא ואת תכונותיו?

אין צורך לדמיין את דמות הבורא. מהי דמות הבורא? זקן לבן? עיניים גדולות? איך ניתן לדמיין תכונות כמו נצחיות? האם הנצחיות ארוכה? גבוהה? גדולה? אין לנו דמות של הבורא בתוכנו. בעבודה שלנו לא נוצרת דמות. חיפוש נקודת החיבור עם הבורא הוא חיפוש אחר מעין נקודה פנימית שמרגישים לאט לאט רצון להתחבר איתה. אבל מהי הנקודה הזאת ואיך היא נראית, אי-אפשר להסביר. כי אכן מדובר בנקודה שעדיין לא מורגש בה שום נפח שיאפשר להגיד מה היא. האדם רוצה להתחבר עם הנקודה הזאת, שנדמה לו שהיא הבורא שבו.

מאוחר יותר, כשהנקודה הזאת תתפח, האדם ירגיש בה עשר ספירות, והיא תהיה הכלי שלו. הנשמה היא "חלק אלוקי ממעל", לכן האדם ירגיש את הבורא בתוך הנקודה הזאת שתפחה, ואת הנקודה הוא ירגיש כיחס שלו אל הבורא. אפשר לדמות זאת לכדור, כשהכדור עצמו הוא יחס האדם למה שממלא אותו. מה שממלא את הכדור הוא הבורא, ודפנות הכדור הן היחס של האדם אל הבורא.

מה ההבדל בין להרגיש רע לבין להכיר את הרע?

כבר הוזכר כאן קודם לכן איך לברוח מהרע, מהרגשה רעה להרגשה טובה. על האדם לבקש מהבורא לתת לו לא את הרע, אלא הכרת הרע. מה ההבדל בין השניים? אלה שני דברים שונים לחלוטין. במקרה אחד האדם מרגיש שהבורא מכה אותו בלי מטרה והוא מרגיש רע מזה, במקרה שני האדם מבין בתבונה, בשכל, שהמכות הללו אינן מכוונות אליו, כי הוא כבר מזדהה עם נקודה אחרת, אלא הן מכוונות לאותן תכונות שלו המנוגדות לשל הבורא.

כשאדם מרגיש רע בעקבות המכות שספג, הוא כמו ילד שקיבל רע, למשל, הוא לא קיבל סוכרייה (מכה אינה בהכרח מכת מקל), והוא מזדהה עם תחושת הרע הזאת. הוא נמצא בתוך הרע.

בקבלה אומרים שאם מרגישים רע, יש לברוח מההרגשה הזאת. יש לצאת מהרע הזה, להתבונן בו מבחוץ, מנקודה מרוחקת, וזה נקרא לעשות צמצום. כלומר, "האני" המרגיש וה"רע" המורגש הם שני דברים מנוגדים. וממי האדם מקבל את הרע? מהבורא.

כלומר, האדם שם את "האני" שלו מחוץ לבורא ומחוץ לגופו המרגיש רע, וזה נקרא "הכרת הרע". אחרת הוא לא מכיר את הרע, אלא סתם מרגיש אותו.

מקובלים כותבים בהדגשה רבה שזה נקרא "הכרת הרע", ולא הרגשת הרע. וכשאדם מסתכל מבחוץ על הרע הזה, הוא כבר מבין למה הוא מרגיש כך, לשם מה זה הגיע אליו ומה עליו לעשות עם זה, ואז הכרת הרע אכן מביאה אותו לתיקון.

לכן, כשאדם נמצא בהכרת הרע, הוא כביכול מבקש להכירו עוד יותר לעומק, כדי לקבל כוח לצאת מהרע, לבקש תיקונים. האדם לא מבקש להרגיש רע יותר, הוא מבקש להכיר עוד את הרע.

ייתכן שהרע מביא איתו הרגשה נעימה. אדם שאוהב לעשן, למשל, ממשיך לעשן וליהנות מהעישון, ועם זאת היה רוצה שתתעורר בו שנאה לעישון. מי ילמדו להכיר את הרע שבעישון, הגורם לו הרגשה טובה? לאט לאט הוא מתחיל להרגיש שהעישון רע בשבילו, הוא משתעל ובריאותו מתרופפת. הוא רואה יותר ויותר עמוק כמה שזה רע לו, עד שהעישון נעשה עד כדי כך רע שאדם מפחד ממנו, שנמאס לו. שהוא מוכן לברוח מזה. הכרת הרע היא לא הרגשת הרע. אלה שני דברים שונים לחלוטין.

"הרגשת הרע" - בהמה מרגישה רע. "הכרת הרע" היא כבר עבודה רוחנית שנעשית על ידי האדם. האדם מתחיל להבחין שמשהו רע, ומבין לעומת מה הרע. לעומת ההתקדמות, ההתקרבות לבורא.

לא לחינם אדם מרגיש את המכה, אבל לא יודע מי נותן לו אותה. הוא מרגיש שבאמצעות המכה הזאת הבורא מראה לו את התכונה שלא נותנת לו להיקשר אליו ולדבוק בו. זה רע לא בגלל שאדם מרגיש כאב, אלא כי התכונה שבה הוא מרגיש כאב מרחיקה אותו מהבורא. הכרת הרע זה הכרת הריחוק מהבורא, ולא תחושה של סבל באיבר מסוים בגוף.

מדוע נאמר שיש לבקש את גילוי הבורא, ושמתוך כך תבוא הכרת הרע?

כל הזמן נאמר שיש לבקש את גילוי הבורא, את חשיבות הבורא, את רוממות ה', ומתוך זה תבוא הכרת הרע. אבל כשאדם נמצא ברע, הוא לא יכול לבקש מתוכו את גדלות וחשיבות הבורא. הוא לא מסוגל כי הוא שרוי ברע. הוא יכול לצאת מהרע הזה אם יסתכל עליו מבחוץ, ויכיר ברע כלפי בורא. ככל שאדם יוצא מהרע, כך הוא יכול להכיר עד כמה הרע הזה הפוך מהבורא. איך יוצא האדם מהרע? על ידי כך ש"האני" שלו מתקרב לבורא, בעוד גופו נשאר במקום.

האדם מתחיל לראות עד כמה הוא רחוק מהבורא כשהוא יוצא מהגוף כלפי הבורא, בנקודת "האני", בנקודת ההכרה. כאילו יוצאת איזו נקודה מתוך אני וגופי והכאב הזה, שנקראת "נקודת ההכרה שלי", והיא מתקרבת לבורא. וכשהיא מתקרבת לבורא, היא כבר יכולה לצפות על הגוף ולראות כמה הוא רחוק מהבורא, לפי מה שהיא מרגישה שהוא רחוק מהבורא. היא לא יכולה לבדוק כמה הבורא רחוק, היא יכולה לבדוק עד כמה הוא רחוק מהמקום שממנו יצאה.

מהן קליפות?

הקליפות הם הרצונות הלא מתוקנים של האדם. חוץ מאדם ובורא אין כלום. הכול נמצא בתוך הכלי שהבורא ברא. רצונות מתוקנים, לא מתוקנים, קרובים, רחוקים. הרצונות אחרי השבירה, אלה שלא יכולים להיתקן עד גמר התיקון ונמצאים בתכונתם על מנת לקבל, נקראים "קליפות". של מי הרצונות הללו? שלי. יש החושבים שאם כתוב "לא להתקרב" אליהם, הכוונה היא שהם נמצאים רחוק ממני ואיני יכול להתקרב אליהם. אבל הכוונה היא לא לגעת בהם, לא להשתמש בהם.

איך הבורא מביא עלינו את המצבים?

כתוב שהאור מנענע את הכלי. זו הדרך היחידה. ככל שהוא מאיר יותר או פחות, כך הכלי מתרומם או יורד. אין שום כוח אחר פרט לאור, שיכול להשפיע על הכלי. אבל האור משפיע על הכלי ועל חלקיו באופן סלקטיבי, בהתאם לאפשרות הכלי להתקדם. האור עצמו הוא אור פשוט, מופשט, שמאיר על הכלי כמו פנס פשוט, אבל הוא יוצר בינו לבין הכלי מערכת מיוחדת, שנקראת "עולמות".

האור העובר דרך העולמות ומאיר על הכלי מקבל צורה מיוחדת המאירה בדיוק לחלק של הכלי שאמור להיכנס לפעולה כרגע. האור מאיר בדיוק בעוצמה ובאופן הנדרשים לאיבר מסוים לפעול עכשיו, לתקן את עצמו, להרגיש משהו. כלומר, העולמות שנמצאים בין האור לבין הכלי מתאימים את האור באופן מדויק לכל כלי וכלי לפי האופי שלו, ואז כל כלי וכלי מקבל בדיוק את שנדרש לו ובהתאם לכך מגיב ומיתקן.

לכן אומרים בקבלה שהעולמות הם מערכת בקרה, מערכת הנהגה, מערכת השגחה. כי מה הם העולמות? העולמות בנויים בהתאם לכלים, רק בצורה הפוכה. כלומר, הם מבינים מה החסרונות בכלים, ובעולמות בצורה חיובית. כשלומדים על עולם האצילות, לא לימודים טכניים, כמו שבעל הסולם כותב, אלא כשמתחילים לראות באמת איך עולם האצילות מכין את ההשפעה שלו לנשמות, בכמה חוכמה הוא יודע בדיוק איך ולצורך מה להכין בתוך כל נשמה ונשמה את ההשפעה שלו, והתמונה ממש מרהיבה.

בקבלה לומדים בפשטות שהעולמות נוצרו כהעתק. היתה שבירת עולם הניקודים ומהשבירה הזאת נוצרו העולמות. לכן מתחילים לספור את העולמות מעולם האצילות ואילך, ואילו עולם אדם קדמון, עולם הכתר, הוא האור שמאיר מאין-סוף. אין-סוף זה אור מופשט לגמרי. והאור הזה נחלק בעולם אדם קדמון לחמישה אורות מקוריים, לפי חמשת החלקים שיש בכלי המקורי - ד' בחינות דאור ישר. אחר כך עולם האצילות, שקם משרידי השבירה, מעביר דרכו את האורות לנשמות הנמצאות בעולמות בי"ע, ומסדרם כך שישפיעו על כל חלק וחלק, בכל נשמה ונשמה, בדיוק לפי סדר התיקונים שכל נשמה ונשמה זקוקה לו.

לכן לומדים בעיקר על עולם האצילות, כי הוא מסביר את כל מה שקורה, ומתוכו ניתן ללמוד את הנשמות. עולם האצילות נמצא בהתאמה מוחלטת למה שצריך להיות בנשמה. לכן לא לומדים על נשמות, אנו לומדים רק על עצמנו, "ממעשיך הכרנוך", לימוד על עולם האצילות הוא בעצם לימוד על נשמות, זה כנגד זה.

הלימוד על עולם האצילות מרתק ומהמם. כך אנו מבינים איזה שינוי מקבל כל פרט ופרט כשהאור יורד עליו, מה הוא עומד לתקן, מה בתוך הנשמה מתעורר, איך היא מגיבה בהכרה שלה ולא בהכרה שלה, ואיך הנברא מתחיל להתעורר ולהיות, מתוך מצב שהוא כלל לא נברא. זוהי תמונה מופלאה, פלא של ממש.

איך מבדילים בין קליפה להכרת הרע?

האדם מבדיל הכול לפי הדרך שבה האור מאיר לו.

ההבדל בין עבודת הכלל לעבודת הפרט הוא גדול. הבדל של שמים וארץ. לבהמה אין מטרת הבריאה, היא לא עולה לשום מקום, וכפי שנולדה ככה היא מתה, כשתפקידה מסתכם בשירות האדם. זאת דרגת בהמה. כל העולם נמצא בדרגה הזאת, אפילו לא בדרגת "לא לשמה". גם בדרגה הזאת יש ודאי הרבה שינויים ומצבים ודרגות, ובהתאם לכך יש גם בעולם החי אינספור מינים ואופני חיים, החל מהכינים הקטנות ועד הבהמות הגדולות, וכולם העתק של התכונות והאופנים שיש בתוך האדם הנמצא בדרגת החי.

"לא לשמה" נמצא בדרגת בהמה, וכך גם רוב האנושות, כולל מי שעוסק בכוונה לעצמו. מה שקובע את ההבדל בין דרגת בהמה לדרגת אדם הוא מסך. ישנה הכוונה המופנית לתוכי, שזה נקרא "יראת העולם הזה", "יראת העולם הבא", "יראת שכר ועונש", וישנה הכוונה מחוצה לי, יראה כמה ואיך אוכל להשפיע לבורא, כלומר, יראה לא לתוכי, אלא מחוצה לי. מחוצה לי יש רק "אין עוד מלבדו", ואז אדם נולד מדרגת בהמה לדרגת אדם.

אומרים שהעיקר הוא לימוד "לשמה", אבל הבעיה היא שאין יודעים מהו "לשמה". מי שמגיע למידה מסוימת של איחוד עם הבורא. על ידי מסך, זו מידת ה"לשמה" שלו. ואז ודאי שהוא לומד "לשמה".

רק המטרה "לשמה" או "לא לשמה" מביאה את חשיבות חוכמת הקבלה. כי ללא משיכת אור עליון בזמן הלימוד, שמשיגים על ידי לימוד הקבלה, האדם אינו יכול להגיע מדרגת "לא לשמה" לדרגת "לשמה", לרכוש מסך, להיות אדם במקום בהמה. אין אמצעי אחר.

מה זה לעבור מחסום?

אדם העובר מחסום הוא אדם שרכש כוונה על מנת להשפיע, ותהיה זו הכוונה המינימלית ביותר. זה נקרא לעבור מחסום. אין הכוונה לגבול שהגעת אליו באמצע הדרך, שכתוב עליו "מחסום לפניך", שמסירים אותו ואפשר לעבור. עבירת מחסום ברוחניות היא ההיפוך המתרחש ברכישת מידת "לשמה" מ"לא לשמה", מידת ההשפעה הקטנטנה ביותר.

מה האדם עובר לפני מחסום?

המצבים שעוברים לפני המחסום, נקראים "זמן ההכנה", התחלת ה"לשמה". על המסך אין מה לדבר, בינתיים, אבל כבר מתחיל להיות יחס למצב שלי מתוך הנקודה שבלב.

מה זאת כניסה לזמן ההכנה? אלפי שנים אדם מתגלגל בגוף דעולם הזה, ופתאום הוא מקבל התעוררות מלמעלה, וזה נקרא שנכנסת בו נקודה שבלב, מתגלה בו נקודה שבלב.

חוץ מה"לב", שהוא רצון לכל מיני תענוגים בעולם הזה, יש לאדם רצון ליהנות מרוחניות, אמנם עדיין רצון אגואיסטי לרוחניות, מלובש בתוך על מנת לקבל, אבל הוא כבר שייך לרוחניות. בתוכו יש איזו מין הרגשה של אור מקיף המביא חן דקדושה, זאת אומרת שיש כבר משהו על מנת להשפיע. האדם עדיין אינו יודע מה זה על מנת להשפיע, הוא לא יודע כלום, אבל הדבר הזה כבר נותן לו הרגשה של אמת ושקר.

אם קודם לכן האדם התבונן בעולם רק מתוך לבו וחשב איך לתפוס וליהנות, עכשיו הוא לפעמים מתבונן מתוך לבו ולפעמים מתוך הנקודה שבלב. הוא מופל לפה או לשם, וזה שינוי מצבים, שינוי מצבי רוח. אם הוא מסתכל מתוך הנקודה שבלב, הוא מתחיל לבקר את עצמו ולחשוב שהוא בהמה, ומתוך הנקודה שבלב הוא מתחיל להבין מעט מה זה אדם.

אבל זאת עדיין אינה לידה, לידה רוחנית מתחילה מרכישה ממשית של מסך, מעביות דשורש. אלא שאצל מי שלומד קבלה מתחילה להיות הכנה ללידה. גם בזמן ההכנה ישנם שלבים רבים, שלא ניתן לחלקם באופן ברור שלב אחרי שלב, החלוקה היא עמומה. זאת אינה לידה עדיין, זאת ההכנה.

מה זאת לידה? גם הלידה שאחרי המחסום אינה עדיין לידה, היא רק "כניסת הזרע לרחם דאמא עילאה", מה שנקרא "ג' ימי הקליטה" וכדומה. מתחילים שם "תשעה ירחי לידה", מצב שבו אדם מרגיש שהוא נמצא בעולמו של הבורא, ומתחיל לרכוש מסך לבטל את עצמו כלפי זה. כלומר, כל מה שיקבל יהיה על מנת להשפיע, ולא ייגע לרצון לקבל שלו.

אבל בדומה לרוחניות, גם למצבים הקודמים, שכנגד הרוחניות, נותנים שמות שכאלה. בכל זאת אלה מצבים בהתפתחות הנקודה שבלב, שבמחסום מקבלת מסך.

איך בנוי הרצון לרוחניות בזמן ההכנה?

רצון לרוחניות בזמן ההכנה נחלק לשני רצונות: רצון ליהנות מרוחניות למען עצמי ומעט מאוד רצון ליהנות לבורא. זאת אומרת, 99 אחוז "לא לשמה" ואחוז אחד "לשמה". אמנם "לשמה" לא על ידי מסך, אבל בכל זאת משהו. ועדיין הכול על חשבון העליון. העליון מחזיק את האדם במצב שבו אין לו מסך. אם היה לו מסך, הוא יכול היה להשתמש ממש בתכונת המסך, אלא שבזמן ההכנה היא נעלמת, שבה, ושוב נעלמת.

למה המצבים נעלמים ושבים?

ההבחנות "לשמה" ו"לא לשמה" כלפי הבורא וכלפי העולם הזה, משתנות כל פעם בהתאם לאורות המקיפים שיורדים על האדם מעולם האצילות. האדם נמצא בעולם האצילות גם בכוח - במצב המתוקן, גם עם המצב המקולקל וגם בכל המצבים שביניהם. האור העליון שיורד מאין-סוף דרך עולם האצילות, עושה מעין סריקה דרך כל המצבים הללו, השורשים שלו בעולם האצילות, מהמצב הנמוך ביותר, לאט לאט, עד המצב הגבוה ביותר, ובהתאם לכך האדם מקבל אורות מקיפים משתנים. בהתאם למה שהאור העליון עובר שם, דרך המצבים של האדם בכוח, האדם משתנה כאן בפועל. האדם אינו יודע איך עליו להשתנות, הוא פשוט משתנה.

אחרי המחסום, כשאדם מתחיל לרכוש מסך, הוא מתחיל להזדהות עם השינויים הללו, רוצה בהם, מתחיל להבין ולהכיר אותם, הוא אפילו מתחיל לצפות להם. הוא מצפה להם עד כדי כך, שהוא כבר חושב מראש שעכשיו הוא רוצה לעשות דבר מה, והוא אכן עושה זאת. הוא מתחיל להכיר את המחשבות של הקב"ה ולהזדהות איתן עד כדי כך, שהמחשבה שלו והרצון שלו והרצון של הבורא מתאחדים. זה נקרא ממש "לשמה".

במצבו הנוכחי ודאי שהאדם אינו יודע איך הוא משתנה, אבל עליו להאמין שהוא משתנה בהתאם לשורש שלו בעולם האצילות. הקצב תלוי בו, בהכרתו, במצבו, אבל שינויי המצבים לא תלויים בו. כלומר, ההכרה שלו היא המשנה את ההרגשה הפנימית שלו, הוא יכול להרגיש שנותנים לו מכות, או שהוא יכול להרגיש שהמכות הן לא ממש מכות, אלא כוח שבאמצעותו הוא נכנס לתיקון.

ההגבלות עשויות להיות נעימות אם המטרה עומדת מול עיניו. כך הוא נדחס בכוח לתוך ה"צינור" הזה, אבל בשמחה על שהוא מגיע למשהו. ואם הוא לא רואה לפניו את המטרה ודוחסים אותו ל"צינור" כלשהו, הוא חווה זאת כמו מוות.

מכאן, ההכרה, העבודה העצמית של האדם, היא לשנות את ההרגשה מקצה לקצה לגבי אותו מעשה שעושים בו מלמעלה. אך כתוצאה מזה לא משתנה רק ההרגשה הפנימית הטובה או הרעה ולא רק הקצב, אלא משתנה גם התוכן. כי מהמצבים האלה האדם מקבל אורות, ועולמו משתנה. ועבורו קשה להסביר עד כמה התערבות נבונה ועצמאית של האדם עצמו בעבודת התיקון, שגם הוא עצמו רוצה בה, משנה את כל התמונה. אמנם המצבים היורדים מלמעלה קבועים מראש, אבל למטה האדם קובע הכול.

איך מעבירים את האדם מ"לא לשמה" ל"לשמה"?

"יגעתי ומצאתי". איש לא יודע איך. בא אור עליון מיוחד ומעביר את האדם מ"לא לשמה" ל"לשמה". הכול תלוי באור. עד כה הגיעו אורות מקיפים, ועכשיו בא האור הראשון הפנימי, יחד עם המסך, עם הכול, נותן לאדם מסך ונותן לו כוח לעמוד בכך. הכול קורה בבת אחת.

איך יכול אדם להתכוון "לשמה" לפני המחסום?

לא ניתן להתכוון ממש "לשמה" לפני המחסום, אבל ישנו "חן דקדושה" - שאומר: הייתי רוצה את זה. למה? ככה, זה חן. "חן" אי-אפשר להסביר. מדוע? כי זה אור מקיף, הוא לא נכנס לכלים, הוא לא נותן ידיעה - "ידיעה" היא אור הנמצא בתוך הכלים - הוא מאיר מבחוץ, לכן הוא נקרא "חן", דבר שאי-אפשר להסביר. אני רוצה, זה מושך אותי, אבל למה? מה קורה? מה ייצא לי מזה? למה אני רוצה משהו שהוא נגד העולם הזה? איני יודע. כל זאת האור המקיף מספק לנו.

מהי יראת דעולם הבא?

יראת דעולם הבא היא יראת ה'. פחד נמצא באדם תמיד ונובע מריקנות הכלים שלו. האדם מפחד שלא יוכל למלא את הכלים הריקים שלו או שהוא חושש שלא יוכל למלא את הבורא עם כליו. אם אדם רכש מסך המאפשר לו לא לחשוב על עצמו אפילו כשהוא ריק, ולהיות חפץ חסד למרות ריקנותו, להרגיש שלמות אפילו בכך שהוא ריק וחפץ חסד, הוא יכול לחשוב איך למלא את הבורא. לפני שרכש מסך, הוא בכלל לא יכול לחשוב על זה.

מכאן ניתן להבין, שהתיקון צריך להיות הדרגתי. בתחילה חושב האדם על עצמו בלבד, אחר כך הוא בודק באיזו מידה הוא חושב על עצמו ותוהה אם זה מרחיק אותו מרוחניות. גם ב"חשיבה על עצמי" ישנן הבחנות רבות, וביניהן השאלה ממה בעולם הזה האדם רוצה למלא את עצמו, אם הוא רוצה למלא את עצמו בתאוות קטנות או גדולות, אם הוא חושב רק על עצמו ולא איכפת לו מאחרים עד כדי כך שהוא יכול להורגם או לסחוט מהם משהו, או שהוא כבר יודע להתחשב בהם, וכולי. ישנם כל מיני מצבים, כל מיני דרגות.

אחר כך האדם מתחיל לחשוב: "לא כדאי ליהנות מהעולם הזה, יש עולם הבא. אני רוצה ליהנות מרוחניות". מתי הוא חושב כך? כשיש בו משהו מרוחניות, כשיש נקודה שבלב. אם מתחילה נקודה שבלב, במקום תענוגים דעולם הזה, האדם רוצה לקבל תענוגים דעולם הבא.

ואז מתחיל זמן ההכנה, שבו אדם מתחיל לקבל תענוגים רוחניים לכאורה. הוא רוצה בהם, האור המקיף מאיר לו שיש תענוגים ברוחניות, והוא גם תופש את מקצת הטבע של הבורא, על מנת להשפיע.

כשאור מאיר, הוא תמיד נותן גם קצת מהטבע שלו, על מנת להשפיע. אז בתוך ה"לא לשמה" - "לא לשמה" זה כשאדם רוצה לעצמו תענוגים מהבורא, מהרוחניות - האדם תופש קצת מהארת האור מקיף, תופש קצת "לשמה". האור, פנימי או מקיף, מאיר תמיד יחד עם התענוג ונותן הרגשה של טבעו.

מתוך הטבע של האור שאדם תופש, מתוך החן דקדושה, הוא כבר מתחיל להרגיש שישנו משהו אחר, ושטוב יהיה אם יימצא בנקודה הזאת של חן דקדושה בלי כל יתר התענוגים של העולם הזה. למה טוב יהיה? כי האור נותן לו הרגשה שזה הדבר הטוב ביותר - שהוא מנותק מכל הבעיות, מכל הצרות. בינתיים הכול ב"לא לשמה", אבל כבר חן דקדושה. גם בשלב הזה ישנם הרבה מצבים, ואחר כך מגיע מצב - "לשמה".

מהו שכר של עולם הבא?

האם כל אדם יודע מה הוא שכר עולם הבא? לשם מה הוא מתייגע בעולם הזה? העולם הזה דומה למסדרון, וכשנכנסים דרכו לעולם הבא, מקבלים שם כל מה שמרוויחים בעולם הזה. הכן את עצמך עכשיו, קבל אחר כך. בעולם הזה אי-אפשר לקבל שום שכר. אין שכר בעולם הזה, רק בעולם הבא, ככתוב: "שכר מצוה בהאי עמלא ליכא".

הבעיה היא באופן הפירוש של "עולם הזה" ו"עולם הבא". ב"עולם הזה" הכוונה לאדם הנמצא בכוונות על מנת לקבל, ב"עולם הבא" הכוונה שאדם נמצא בכוונות על מנת להשפיע. ושניהם, כותב בעל הסולם באחד המכתבים, גם "עולם הזה" וגם "עולם הבא" אדם משיג בזמן שהוא חי, בזמן חיותו בעולם הזה, רק אלה שני המצבים, בלי מסך ועם מסך.

למה לומדים קבלה לפני המחסום?

לפני מחסום לומדים קבלה, מפני שבעזרתה ניתן לרכוש מסך, כוונה "לשמה". זאת הסיבה היחידה ללימוד, העיקר שיביא "לשמה". לא חשוב האמצעי, יהיה זה ספר הקבלה או כל ספר אחר, אפילו ספר ילדים. נדרש אמצעי כדי להגיע ל"לשמה", ורק הקבלה היא האמצעי המתאים.

בעל הסולם מסביר, שלימוד בספרי הקבלה, מכל הספרים הקדושים, מעורר אור מקיף הגדול ביותר. אפשר לעורר אורות מקיפים על ידי קריאה בכל ספרי הקודש כי כל הספרים הללו נכתבו מדרגה רוחנית, ואדם שמתקשר אליהם בכוונה להגיע באמצעותם "לשמה", לרוחניות, מאותו מקום מאיר לו אור מקיף. מכל הספרים הקדושים: תנ"ך, גמרא, ספרי דינים והלכות, אגדות, נביאים, וכולי, שפת הקבלה וספרי הקבלה מעוררים אור מקיף הגדול ביותר, ולכן משתמשים באמצעי הזה.

האדם צריך קבלה כי הוא צריך אמצעי לאור מקיף. למה? כי אור מקיף מביא מסך, מביא כוונה "לשמה", והכול יודעים ומבינים שיש להגיע ל"לשמה". הבעיה טמונה בפירוש של "לשמה" ו"לא לשמה".

האם חומר הלימוד משתנה ברגע שאדם עובר מחסום?

אחרי המחסום חומר הלימוד הופך למציאות עצמה. למה הכוונה שאחרי המחסום יש לאדם מסך בגודל מסוים? נניח שיש לאדם מסך על כל הכלים שלו, ובזמן שהוא לומד וקורא, המסך שלו עובד בתוכו בהתאם למה שהוא קורא, כי הוא מקושר לספר, לאור מאותה המדרגה שבה הספר נכתב. האור הזה בא למסך שלו והם פועלים יחד, ממש מבצעים את מה שהוא קורא, והאדם נמצא כנוכח באותן פעולות.

זה לא שהאדם יודע איך לעשות זאת, אלא זה פשוט נעשה בו. הוא כאילו נמצא בהצגת תיאטרון או כאילו קורא בספר קסמים שבו על הדף הנקרא מופיעים שחקנים ומתחילים להציג, והכול בצבעים חיים. האדם מיד חי את המציאות הזו שהוא קורא עליה. הוא משיג אותה מיד.

במצבו הנוכחי אם אדם מתכוון נכון בזמן הלימוד, הוא משיג אור מקיף. הוא לא ממש מרגיש איך הוא מאיר אליו או עד כמה הוא מאיר משפט מסוים לעומת משפט אחר. הוא יכול לעבור על עמוד שלם ב"תלמוד עשר הספירות", והאור המקיף ישתנה בכל מיני אופנים והוא לא יחוש בכך.

האדם הוא כמו חתול שנמצא בחדר של מוסיקאי הכותב סימפוניה. הוא שוכב לו בפינת החדר ולא אכפת לו מדבר, כאילו לא שומע כלום, ומה שהוא שומע אינו משמעותי עבורו. הוא פשוט נמצא בדרגה אחרת. המוסיקאי מפליא בביצועיו - והחתול ישן ולא מרגיש כלום. כלומר, כשאור מגיע למסך כבר לא כאור מקיף, אלא כאור פנימי, האור והמסך מבצעים את הפעולה. בפעולות הללו יש סדר מופתי, נותנים לאדם דוגמה איך לבצע, והוא מבצע.

מה קובע את קצב ההתקדמות בזמן ההכנה?

רק תשומת לב תקבע את קצב ההתקדמות בזמן ההכנה. אפשר לעבור על הדברים הללו מתוך חצי שינה ואפשר להיות רגיש מאוד. קצב ההתקדמות ועומקה נקבע על ידי החדות, הכיוון, היחס ללימוד. צריכים לראות בלימוד אמצעי. לא צריך לדעת מה כתוב על הדף, יש לרצות לדעת, לרצות לפרש את הכתוב לעומק כדי שייתן לי עוד הבחנות, עוד תוספות שאוכל לצרפן לחיפוש הרוחניות, לא לחיפוש הידע.

למה כותב בעל הסולם שיש לשנן הגדרות אלף פעם ולדעת אותן בעל פה? כי הוא רוצה שלאט לאט הלומד יכניס לראשו שאת מה שהוא קורא יש לפענח אחרת, באופן רוחני. למשל, אם הוא קורא על "עיגול", שידמיין מיד במקום המילה "עיגול" את התכונה שנקראת עיגול, ולא את הצורה עצמה. לכן הוא אומר: "דע את ההגדרות בעל פה", כדי שהלומד יידחף לפירוש פנימי ועמוק יותר.

התעמקות בלימוד כדי להגיע להבחנות פנימיות, ודרישה מהלימוד שיביא "לשמה" סוללים לאדם את הדרך.

איך אפשר לשבת מול הספר, לדרוש מהבורא תיקון ויחד עם זאת להיות בשלמות?

בזמן הלימוד יש להיות בשלמות. לימוד תורה הוא לימוד אור (תורה - ‎אור). אם נרצה שהאור המקיף יאיר עלינו בעוצמה, יש לשאוף למרב השתוות הצורה איתו. האור מושלם, שלם, גבוה, עליון, על מנת להשפיע, ללא שום יחס לעצמו, נתינה מוחלטת. על האדם כאילו להתנתק מעצמו, לא לחשוב על עצמו, להתכוון כמה שיותר אל האור, ובהתאם לכך האור יתקרב אליו. כך לפי זכות הכלים.

ויש עניין נוסף. איך ימשוך האדם את האור וידרוש אותו אם לא יחשוב על עצמו, על הצרה שלו, על מה שהוא רוצה שיתקן או על המצב שהוא נמצא בו? מדובר כאן בעביות הכלי. במה לבחור, בשלמות או בחיסרון? גם בזה וגם בזה.

בקבלה לומדים שבכל מצב יש עביות וזכות גם יחד, שני קצוות, מלכות וכתר, מלכות מושכת את האור, כתר מקבלת את האור.

ולכן אומרים שיש להתכונן לזה עוד לפני שניגשים ללימוד. על האדם להכין את שתי הנקודות הללו. עליו לדעת היטב ולברר לעצמו את השאלה לשם מה הוא בכלל צריך את זה. "מה הטעם בחיינו?"זה מצד אחד, ומצד אחר לדעת גם את התשובה על כך - "טעמו וראו כי טוב ה'", שהאור שיוכל למשוך על ידי הלימוד יפתור את כל בעיותיו ויביאו לפסגה.

כלומר, על האדם לחשוב קודם הלימוד גם על עצמו וגם על רוממות הנותן - ואז לגשת ללימוד. לאט לאט יהיו שתי הנקודות הללו לאחת בזמן החיבור בינו לבין הבורא, אף על פי שהן מנוגדות. רק אם משתמשים במלכות כמו בכתר - הם מתחברים, ואז אין באדם פיצול פנימי, התנגדות וקוטביות.

האם הסיפוק מעבודה רוחנית ומהתקדמות פסול?

עלינו להרגיש סיפוק גם מהעבודה שאנחנו נמצאים בה, אחרת לא נודה לבורא, נקלל אותו. זה מצד אחד. מצד אחר על האדם להבין היכן הוא נמצא כדי להכין את הכלים להתקדמות, הלאה לתיקון. רב"ש כותב: כל דבר, כל הבחנה והבחנה כוללת בתוכה שני מצבים קוטביים, מנוגדים, וצריכים להתרגל לכך, וגם ההפך, לא להתרגל לכך, לחפש את שני המצבים הללו, וככל שמבררים את שניהם זה כנגד זה, הם גדלים ומתרחקים זה מזה, וזהו סימן לכך שהבחנת בדברים הללו ואתה מוכן להתקדם.

ואם אדם לא שם לב לכך ולא מורגשת בו שום התנגדות בין ההבחנות הללו, סימן שלא בירר שום נקודה בעבודה. לכן אין טעם להתפלא כשמגלים שבכל מצב יש תמיד סתירות ובלבולים בין ההבחנות, והן נאבקות זו בזו ומפריעות זו לזו והדברים לא מסתדרים. זה נורמלי. זה דווקא נכון וטוב. האדם הפשוט בורח מהמצבים האלה, ומי שעוסק בעבודה פנימית צריך לא רק להסכים איתם, אלא לחכות שיבואו לו מצבים כאלה. "כי מציון תצא תורה" - עד כמה שיוצאים מהקדושה, מזה באה התורה. דבר והיפוכו, עד גמר התיקון.

מחשבת הבריאה היא לברוא נברא שתהיה בו שלמות כמו בבורא. כך הוא רצונו להיטיב לנבראיו - במידה שלמה, נצחית ומוחלטת. כדי להגיע למצב הזה חייב הנברא לעבור את כל הדרך מהקצה המנוגד לשלמות, מחוסר שלמות עד השלמות האמיתית, שהיא דרגת הבורא. לכן טבעו של הנברא הוא רע, "יצר רע", ההפך מטבע הבורא.

האמצעי לעבור מקצה לקצה הוא ככתוב: "בראתי יצר רע בראתי תורה תבלין", כלומר, התורה לא ניתנה אלא כדי לזכות בה את הבריות, כלומר היא ניתנה לאפשר להם לראות את הרע שבהם, לתקנו לפי מידת גילוי הרע וכך להתקרב לטוב. כי הבורא נקרא "טוב ומיטיב", ואדם יכול להתקרב לבורא רק אם ירכוש את תכונת הטוב ואת פעולת המיטיב, כמו הבורא.

מאין ייקח אדם את הרצון הזה? הבורא נתן לאדם בחירה. מה היא "בחירה"? ישנו מעשה אחד שאותו האדם חופשי לעשות, והוא לבחור מה משפיע עליו, דברים טובים או רעים. בכך האדם קובע את עצמאותו ואת עצמיותו. הוא יכול להצטרף לחברה שכל עניינה להתקדם לכיוון בורא או לחברה המתקדמת אל כל מיני מטרות אחרות. זאת הבחירה היחידה.

כתוב שהבורא מלכתחילה לא משאיר את האדם סתם כך במבוכה ובלבול, אלא מביא אותו למקום טוב, לחברה טובה, ואומר לו: "קח לך זאת, היה בתוך זה והתחזק. חזק את החברה באופן שתרצה שתשפיע עליך, כדי שתתקיים עבודה הדדית של ממש וזו תביא אותך אל המטרה". כלומר, איש אינו יכול להגיד שהבורא לא נתן לו הזדמנות לבחור.

כלומר, הנקודה הראשונה שאליה נולד האדם, היא ההפך מן השלמות, והיא הכרחית. מאוחר יותר הוא רק מגלה עוד ועוד את צורתה האמיתית, עד כמה היא הפוכה מן השלמות, בהתאם למידה שבה הוא רוצה להשיג את השלמות. והסוף גם הוא ברור, מוחלט ומוכן. גם הדרך תלויה במבנה הנשמה, שכבר נקבע מראש מהמבנה הכללי של "אדם הראשון". אך הדרך עצמה תלויה באדם, אם ייקח את בחירת הבורא בו ואת בחירת הבורא להביא אותו לקבוצה, ויבנה קבוצה יותר ויותר מכוונת למטרה. לפי מידת ה"מומים" שיתגלו בו, כך יצטרך לשפר את עצמו.

ואכן, כל העבודה היא עבודה בחברה, בקבוצה. הפעולות שאדם עושה לארגון החברה, להפצה, בסעודות, בשבתות, בחגים, הן שמקדמות אותו. לא הפעולות עצמן, אלא הפעולה להתרחבות החברה ולחיזוקה גם ברוחב וגם בגובה. זה האמצעי היחיד שיש.

ישנם כמה תנאים הכרחיים: חברה, קבוצה, עבודה פנימית במסגרת הקבוצה, התחברות בין החברים, קניית רצון חזק מהם - "קנה לך חבר", השקעה. זה לא פשוט כל כך והתוצאות מגיעות לאט, אבל זאת הבחירה היחידה, ולפיה מתגלים ה"מומים" ומיתקנים ה"מומים".

מה זה להיות מוכן?

הכול תלוי בהכנה, ולא לחינם אנו נמצאים בשלב הנקרא "זמן ההכנה". אחר כך כבר אין בעיה, אדם שנכנס לרוחניות, הרוחניות פועלת עליו. ברוחניות, הטבע של האדם והאופי שלו לא משנים, הוא אמנם נשאר עם הטבע שלו והאופי שלו, אבל רק כלפי הגשמיות הכללית, ולא כלפי הרוחניות.

אדם הנמצא במצב טוב, עליו להתרכז בלימוד ובקריאה ככל שיוכל, וגם לחשוב על המצבים הרעים, שאם יבואו, אז לא לשקוע בהם, אלא לתכנן מראש עד כמה הוא רוצה לצרף כל נפילה קטנה שתבוא למצב הטוב שלו, לעלייה, ואז יעלה אף יותר. מאין באות העליות? מכך שאדם מצרף את הירידות למצבו הקבוע. אם הכין עצמו לכך מראש.

באיזו מידה צריך לחזק את הקבוצה?

יש לחזק את הקבוצה במידה שבה אדם רוצה שהקבוצה תשפיע עליו. ככל שיכיר בנחיצותה בשבילו, כך יחזק אותה.

איך לדרוש מהחברים לעשות מה שאני חושב שנכון לעשות?

לדרוש - זה טוב. יש לברר הכול בקבוצה, לדרוש מהחברים לעשות את שאני חושב לנכון לעשותו, ולעקוב אחר תגובתם לדרישה. עדיף "לעשות רעש" מלשתוק בחוסר מעש. עדיף להשמיע קול מאשר להיות שרוי באיזו מיתה, בתרדמה כללית. אין גרוע מלשתוק. אדם הקופץ וצועק ומכריז על דעתו בקול רם ומתנגד, הוא המביא שינויים לקבוצה.

קבוצה המתאפיינת ברצון להראות לכל אחד מחבריה את מקומו, לכופף את ראשו, אינה קבוצה טובה. צריכה להיות סבלנות כללית לשגרה, וידיעה שזאת הדרך. עד שמקבלים את כל ההבחנות יש להחזיק בשגרה ולהיטלטל מצד לצד בעקביות, אבל עם זאת צריכה להיות התפרצות. אסור לפחד מלברר הכול בקבוצה.

מה זאת כוונה?

אם בא אליך חבר ומתחיל להחמיא לך כמה אתה יפה וטוב, ואומר שמעולם לא נתקל במישהו נפלא כמוך, ובינתיים בסתר פועל פעולות נגדך, זה נקרא "כוונה" להזיק. יש מעשה ויש כוונה. המעשה הוא שהחבר בא ומדבר אליך בלשון חלקה, והכוונה היא להזיק לך. הכול תלוי בכוונה, ולא במעשה. לא משנה איך נראה המעשה מבחוץ, העיקר הכוונה. אדם התוקע סכין בגבו של אדם אחר יכול להיות מנתח או רוצח. מה ההבדל ביניהם? המעשה נראה אותו המעשה, המנתח והרוצח שניהם נועצים סכין בגוף, אבל הכוונה שלהם שונה. האחד כוונתו לתת חיים והאחר כוונתו לקחת חיים. הכול תלוי בכוונה.

מעשה וכוונה עולים בקנה אחד רק אצל חיות ובהמות - דומם, צומח, חי. למדבר כבר יש כוונה ויש מעשה, אפילו בדרגה הגשמית הבהמית בחיים שלנו. אמנם חיות מסוימות מעמידות פני ישנות כדי לתפוס טרף, אבל פעולה כזאת היא מכוח הטבע והיא אינה מודעת או מתוכננת מראש.

אצל בני אדם, הכוונה והמעשה הם שני דברים נפרדים לחלוטין. הכוונה היא נשקו של עובד ה'. אין דבר אחר פרט לכוונה. יכול אדם להתחיל לעבוד בחברה, במטבח, בהפצה ולהצטיין במה שהוא עושה כשכוונתו להיות למנהל. ייתכן שהוא יזכה במבוקשו כיוון שהצטיין בעבודתו, אבל לא יהיה לו דבר מזה ברוחניות. הוא יוכל להתקדם ברוחניות רק כשתשתנה כוונתו, והיא תשתנה משום שהוא נכלל בחברה שתשפיע עליו ותשנה אותו. התקדמות מתרחשת רק בכוונה, ולא במשהו אחר. הכוונה היא יחס פנימי למישהו או משהו, מהנקודה הפנימית ביותר בלב. כוונה היא יחס.

איך אדם בודק את הכוונה שלו?

האדם אינו יודע מה יש בלבו, ובדרך כלל גם לא שואל את עצמו. כל הכוונה צריכה להיות כלפי הבורא. כוונה כלפי כל דבר שהוא מחוץ לבורא אינה חשובה ולא מתייחסים אליה. על האדם לקשור לפני הכול את הנקודה הפנימית שלו לבורא, שהיחס שלו יופנה אל הבורא, כך שהנקודה הפנימית ביותר שבלבו תהיה קשורה לבורא. האדם כאילו מכניס את הבורא לתוך לבו, ואז פונה, עם לבו, לדברים אחרים סביבו כמו חברה, חיים, משפחה, עבודה וכולי.

כך, היחס של האדם אל הבורא קובע לו את כל מהלך החיים והוא בטוח שהוא נמצא בדרך הנכונה. הוא יודע שכל מה שיש לו בחיים בעולם הזה יבואו אליו כאמצעי. ככל שגורמים שונים בחיים יפריעו לו להחזיק את הבורא בתוך לבו, והוא יתנגד לכך, כך יתחזק הקשר הזה בתוך לבו, בבחינת "כל העולם כדאי לי". זאת ההתקדמות, ולא צריך דבר פרט לכך. "כל התורה על רגל אחת", ומתוכה הקשר עם הבורא ייקבע לפי היחס של האדם אליו.

למה העיקר היא הכוונה?

הכוונה קובעת טיב המעשה. אבל כוונה ללא מעשה, אומר רב"ש, היא כמו מלאך ולא אדם. בכוונה ללא מעשה האדם לא משתנה, לא משפר את עצמו ולא מתקדם. מה זאת כוונה? כשאדם מצא בתוך לבו את הקשר עם הבורא, הכניס את הבורא לתוך לבו, זה נקרא שהוא ביצע את הכוונה. ומה הלאה? אם על זה הוא לא יקבל הפרעות, הוא לא יחזק את הכוונה, ואז לא יתקדם אל הבורא כדי שימלא את לבו כולו ולא רק את הנקודה הפנימית.

מה עליו לעשות? אחרי שאדם הכניס את הבורא לתוך לבו, עליו לצאת לחיים ולהתמודד עמם - לעבודה, למשפחה, לחברים, ללימוד, לדברים שונים - יחד עם הנקודה הזאת. הנקודה מתחילה לקבל הפרעות, ואם האדם מתגבר עליהן, ולמרות שמתעסק בהפרעות הללו, הוא עדיין שומר על אותה נקודת הקשר עם הבורא, אז הנקודה גדלה עד לעשר ספירות. הגדלת הנקודה נקראת שהאדם עושה מעשה.

לכך קוראים כוונה ומעשה, ולומדים על כך בפרצוף רוחני: קודם יש "ראש" - נקשרים עם הבורא, מבררים כמה יכולים לקבל, להשפיע וכולי, ואחר כך מעשה - מצרפים לזה גם את הרצונות האחרים ובודקים איך ניתן לעבוד איתם. וכל אלה הופכים לעשר ספירות - לפרצוף.

איפה נמצא המעשה ביחס לכוונה? האם הוא תוצאה של הכוונה?

מעשה הוא לא תוצאה של כוונה. מעשה חייב לבוא אחרי הכוונה, אבל עשוי להיות לכאורה לגמרי לא קשור לכוונה. אבל אם לא הכוונה, לא הייתי עושה שום מעשה בחיים. טוב מאוד. זה נקרא שאתה עושה צמצום, ומנתק את עצמך מהכול, מוצא קשר עם הבורא, ואחר כך מתוך זה פועל. כך באמת עובדים. כך לומדים מהלימוד.

מה הקשר בין הכוונה לבין המטרה?

הקשר בין כוונה למטרה הוא, שראשית ישנה מטרה ברורה, ומתוך זה כוונה, ואחרי כן מעשה. כוונה היא כבר פעולה. היא כבר קביעת הקשר. איך הגיע האדם לכוונה, לרצון למצוא קשר עם הבורא? מתוך שהחל קודם לכן להכיר את המטרה.

מה פירוש "אין התורה מתקיימת אלא במי שממית עצמו עליה"?

הכוונה במשפט זה היא, שאור התורה, שהוא אור פנימי בדרך כלל, נכנס לתוך ה"פרצוף" הרוחני. "מתקיימת במי שממית עצמו עליה" - מי שהמית את הרצון לקבל על מנת לקבל שלו, "עליה" - על התורה.

זאת אומרת, נעשה בהתאם לתורה רצון להשפיע, כמו האור. אז התורה מתקיימת בו, והוא הופך בעצמו לאור. זה נקרא "מיתה" - מיתה של הכוונה על מנת לקבל.

האם לכך מתקשר המושג "מסירות נפש בעבודה"?

כן, זה נקרא מסירות נפש. מה היא מסירות נפש? האדם מוסר את "האני" שלו, שנקרא הנפש הבהמית, נפש האדם. כלומר, הוא עושה עליה צמצום. את כל הפסוקים הללו יש להעביר למושגים הנלמדים ב"פתיחה לחוכמת הקבלה" או ב"תלמוד עשר הספירות", ואז לא מתבלבלים. למשל, "אין התורה מתקיימת אלא במי..."מ"י זה בינה, זאת אומרת, מלכות שעלתה לבינה. יש לכך פירוש פנימי יותר.

איך לקשור בין הדוגמאות הניתנות בזמן השיעור?

אם אי-אפשר לקשור דוגמה אחת לדוגמה אחרת, יש פשוט לוותר על אחת מהן. בלימוד ניתנות דוגמאות מהחיים שלנו הממחישות מקרה מסוים. אי-אפשר למתוח את הדוגמה לעוד אלף ואחד אופנים ומצבים.

לפעמים מדברים בקו אחד, לפעמים ב-ג' קווים, לפעמים מדברים אל אדם שנמצא סתם בתוך רצון בהמי, ומלמדים אותו איך לצאת מרצון בהמי, להתבונן בו מבחוץ. אדם כזה צריך שתהיה לו קצת הרגשת האלוקות, שיידע מה זה להתבונן בעצמו מבחוץ. גם הפסיכולוגים מדברים במונחים כאלה. בדרגות נמוכות זה עדיין מובן לכל אדם. לכן אין להשתמש באותה הדוגמה בכל מקרה, אלא רק במקרה שהוצמדה אליו.

כדי לא להתבלבל, כדאי תמיד להעביר דוגמאות לשפת הקבלה. לא משנה מאיזו שפה להעביר, כל שפה - שפת דינים והלכות, שפת המדרש, שפת האגדה, שפת החומש - תנ"ך, שפה מדוברת כלשהי, את כל אלה יש לתרגם למושגים כמו ספירות, פרצופים, בחינות, עביות, זכות וכולי. אם מלכדים את כל הדברים לשפה אחת, אפשר איכשהו להשוות ביניהם ולעשות מהם מעין מדע או גישה אחידה. אחרת נוצר בלבול. צריך להיות בסיס משותף לכולם.

מדוע המקובלים לא בחרו לעצמם בסיס משותף בחיצוניות?

מסופר על פתחיה שבא אל העיר וליקט אנשים פשוטים וריקים, ולקח אותם למדבר, והם נעלמו. רב"ש מפרש זאת כך, שבא "פתחיה", איש גדול שהיה פותח את צינורות השפע, וליקט מכל העיר את האנשים שאכן הרגישו עצמם ריקים, ולקח אותם למדבר, למקום שבו ירגישו גרוע עוד יותר, כדי לפתוח אותם ולמלאם.

כלומר, ככל שאדם מתקרב לבורא, בגלל שהוא משווה את עצמו אליו הוא רואה את עצמו תמיד גרוע ואפסי לעומתו. אנשים הקשורים לקבלה הם אנשים פשוטים מאוד, וכשבאים אליהם ללמוד ומכירים אותם מקרוב, נוכחים לדעת שאין להם לבוש חיצוני כלל. אדם שמתקדם מגלה עוד ועוד את פנימיותו, וכאילו פושט מעליו את החיצוניות. בכל פעם הפנימיות של היום היא החיצוניות של מחר, שיש לפשוט אותה. הלבוש החיצוני הופך כל פעם לשכבה מיותרת.

אנשים בעולמנו סוגדים לחיצוניות ומשתוקקים אליה, ואז הם מלבישים על עצמם עוד ועוד מלבושים, ונוצר בהם צורך עז להיראות יותר ויותר. כך קורה בתחום האופנה והאיפור. צו האופנה מחייב כל הזמן להשתנות. לכן זה כה מדהים כשבאים ללמוד אצל מקובל, והוא משמיע באוזנינו דברים נפלאים, אך אין כל ייחודיות בדמותו החיצונית. כל דמותו אומרת פשטות, אפרוריות וצניעות.

לכן חברה של לומדי קבלה לא יכולה להתמקד בחיצוניות. אדם הנמשך לפנימיות לא יימשך לחיצוניות. זה ניגוד. לא לחינם הדומם מתנגד לקבלה, מפני שהוא יודע שאם אדם מתחיל ללמוד קבלה, הוא מתחיל לזלזל בחיצוניות. אדם השקוע בפנימיות מתחיל לאבד רגישות לחיצוניות.

לכן בקבלה מסתכלים על פנימיות, וככל שאדם משתייך באמת לפנימיות, כך לא יתפעל מחיצוניות. אם הוא עדיין לא שקוע ומרוכז כל כולו בפנימיות, הוא יתפעל. אם יימצא בחברת אנשים חשובים ונאים, המקפידים על לבושם, הוא עדיין יתפעל מהם, כי הקשר שלו עם הפנימיות עדיין אינו חזק דיו. אחרי כמה שנות עבודה ברוחניות, הוא כבר יתפעל פחות.

מה לעשות כשהחשכה משתלטת מבפנים?

אדם הנמצא בנפילה, מסתובב בחברה כמת מהלך, בקושי מתפקד ובקושי גורר את עצמו. במצב כזה הוא לא יכול לעשות דבר בעצמו, אפילו לא להרגיש שהוא מתנהג כמת או להרגיש שהתהליך פועל עליו - אבל הוא אכן פועל. לכן הוא משול למת, כיוון שאינו מרגיש שזה פועל. ובינתיים החברה מבצעת בו החייאה, ולאט לאט מקימה אותו על רגליו. על החברה להאמין בזה ולהמשיך להחיותו עוד חצי יום, עוד יום, עוד יומיים, וזה עובר.

השאלה היא עד כמה מסוגל האדם להתמסר לאלה שמטפלים בו, לחברה. כלומר, עד כמה הוא מנתק את מחשבותיו, מנתק את הראש, ומניח לגופו לעשות כל מה שהחברים מבקשים, כאילו אין לו כלל ראש משלו. כך לומדים גם בקבלה. מה זה להיות "קטן"? כשהגדול כל הזמן עושה את כל החשבונות והקטן מבצע. כך זה ברוחניות. ולא כמו בעולמנו, שהקטן, הילד, הוא ראש, והגדול, האם או האב, רק מבצעים את בקשותיו. האדם מוסר את עצמו לעליון ומקבל את הראש של העליון מתוך מסירות. אחר כך הוא מצמיח את הראש שלו, אבל מבטו מופנה תמיד מעלה, אל הראש של העליון, ללמוד ממנו, להיות כמותו.

זהו מאמר מיוחד מאוד, המסביר מדוע כשאנו מגיעים סוף סוף לקבלה, כדי לפתור את בעיות הטבע שלנו, להתקרב לבורא, להיכנס לרוחניות ולרכוש את הדבר החשוב ביותר מכל העולם הזה ובכל המציאות כולה, דווקא אז אנו מרגישים רע - קושי, חולשה,אבל זה סימן טוב, כי אדם שמתקדם בדרך נכונה, נותנים לו להרגיש רע במידה שבה הוא כבר מוכן לתקן את הרע הזה ולהופכו לטוב, ואז הוא מרגיש תקווה והתרוממות.

כולנו התרגלנו לעולם הזה ולמה שיש בו, לדרך שבה מארגנת לעצמה האנושות מערכות חינוך שונות, מערכות חיים בחברה, לרוב באמצעות דיכוי ואונס. כבר נוכחנו לדעת עד כמה זה חסר תועלת - פושע יוצא מבית סוהר פושע מדופלם, ילד הנתון תחת לחץ מוגזם לא מגיע להישגים ונכשל, וביום מן הימים הלחץ מתפרץ ומביא לתוצאות קשות. דבר המגיע תחת לחץ לעולם לא יניב פירות טובים.

מדוע זה כך? כי לא על האדם לתקן, וכל ניסיון ללחץ או דיכוי - מנוגד לטבע. החברה לוחצת על האדם, מגבילה אותו, מדחיקה לתוכו את הרע שבו - שהוא הבריאה שבו והייחוד שלו. הרי האדם נולד כדי להעלות את הרע הזה על פני השטח ולתקנו, ואילו החברה מכריחה אותו, באמצעות הלחץ, להסתיר את הרע הזה ולהדחיק אותו פנימה, לא לראות אותו או לגעת בו, ומאלצת אותו ללבוש על עצמו לבוש חיצוני מלאכותי ולהתנהג כפי שהיא מכתיבה לו. לחץ החברה על האדם מסב בהחלט נזק גדול.

וכאן רב"ש מסביר שחינוך נכון, שמתוודעים אליו כשמתחילים ללמוד בספרי קבלה, אין בו כל הגבלה, אלא רק "המאור שבה מחזירו למוטב", זה הכוח המתקן היחיד הקיים. בקבלה לומדים שרק האור יכול לשנות, שבדיוק כפי שברא את הכלי, כך הוא גם יכול לתקנו. הבורא לא ברא דבר חוץ מרע, והטוב הוא האור הנמצא בו, שבא אלינו במידה שבה אנו מעוניינים בו.

לכן חינוך לא בא מתוך אונס, ותהליך החינוך העצמי בלימוד הקבלה צריך לבוא רק מתוך הרצון. אי-אפשר להשתנות בלי רצון פנימי והחלטה להשתנות. על פי מידת הרצון להשתנות האדם רואה את הרע שבו, והוא גם מתקן אותו לפי מידת הרצון שלו. לא ייתכן אחרת. לכן נקראת הקבלה "תורת הנסתר", כי הדברים שהיא מדברת עליהם אינם נראים. הכול תלוי ברצון הפנימי של האדם, וגם התיקונים מגיעים לפי הרצון, אף על פי שהאדם עצמו לא רואה את זה.

רק כשהאדם מתקדם למחסום, וודאי כשהוא עובר מחסום, הוא מתחיל לראות לאט לאט עד כמה הדברים האלה מסודרים להפליא, כשטוב ורע מופיעים כיחידה אחת וממש תומכים זה בזה כפי שאומר רב"ש, "כאש ופתילה".

לכן, בכל הנוגע לעבודה הפנימית של האדם, אין להכריחו לעשות תיקונים. תיקונים מתוך הכרח לא יהיו תיקונים, אלא קלקולים. לא מדובר כאן על חיוב בהתנהגות חברתית מסוימת, כי אם אדם רוצה לחיות בחברה, עליו לסגל לעצמו התנהגות חיצונית על פי מגבלותיה. אבל כשמדובר בתיקונים פנימיים, יש להשאירם לרצון האדם עצמו ולבחירתו.

בדומה, לא ניתן להצביע באופן מלאכותי על הרע שבאדם ולומר לו: "ראה כמה רע אתה". זה לא יועיל כי האדם לא רואה את הרע הזה, הוא עוד לא מוכן לראותו. הוא יוכל לראות את הרע שבו בהתאם למידה שבה ילמד, בהתאם לעוצמת האור המקיף שיאיר עליו. רק בהתאם לאור מקיף הזה הוא יגלה שהוא רע, וירצה לתקנו. כל אמצעי אחר פסול, כי הוא לא יביא תיקון.

לכן מוכרחה החברה להבין ולקבל, כמו שכותב רב"ש, שלא משנה טוב או רע, יש לשפוט כל מצב רק על פי מידת הקשר של האדם עם הבורא דרכו. הבורא בדרך כלל מזכיר את קיומו דרך המצבים הלא טובים, כי במצבים הטובים האדם נמצא בשלמות, לא זקוק לדבר ולא מרגיש דבר. חושיו אינם מוכנים להרגיש משהו זר בנוסף.

ולכן מקבל האדם ירידות, מכות, דברים לא נעימים, ומתוכם הוא כאילו מגלה את הבורא. ודאי שלא הוא מגלה, אלא יש לו דרישה פנימית למצוא הצדקה למצבו, ואז הוא מרגיש את האור המקיף הזה. יש להבין מתוך המצב הלא נעים שהעיקר הוא הקשר עם הבורא, ולפתח את הקשר הזה תוך התעלמות מההרגשה שלו. יש לעשות זאת ככל שניתן, כי אנו נמצאים תמיד במצב והיפוכו.

רב"ש אומר על כך: לקבל עול מלכות שמים נקרא שהאדם מקבל את המצבים ש"נופלים" עליו בלי להתייחס להרגשה שהוא מרגיש בינתיים, טובה או רעה. כלי ההרגשה שלו לא מתוקנים, והם מרגישים בהתאם למה שהם כרגע, אבל הוא רוצה להעריך את המצבים שלו בהתאם לעד כמה הם קרובים או רחוקים ממטרת הבריאה, לכן עליו להתייחס רק לזה.

ואם האדם מתייחס לכל מצב ומצב מתוך הכרה שהוא מקרבו למטרת הבריאה, ולא איכפת לו שהוא מרגיש בו לא נעים, זה נקרא שהוא נכנס למלכות שמים, לשליטת העליון. שהוא רוצה שהעליון ישלוט בו בלי קשר לאיך הוא מרגיש. אם האדם מתבטל כך בפני העליון, הכלים שלו מתחילים להשתנות, להיתקן, ובקרוב הוא ירגיש טוב יותר.

מה פירוש לבדוק אם יש לאדם קשר עם הבורא?

"לבדוק אם יש לאדם קשר עם הבורא" הכוונה היא קודם כל לבדוק אם הוא בכלל נזכר בקשר הזה. ואם האדם נזכר בקשר הזה, זאת אומרת, יש לו מידה מסוימת של הארת המקיפים, עליו לבדוק אם הוא רוצה להשתייך לאורות המקיפים הללו או להזדהות עם מה שהוא מרגיש בבהמיות שלו.

למשל, אדם עשוי לחשוב שאולי טוב יותר יהיה לו עכשיו להתנתק ממטרת הבריאה וליהנות ממשהו, לשבת לשתות עם החבר'ה, לספר בדיחות. כי למה לו לחשוב על מטרת הבריאה, הרי המחשבות על מטרת הבריאה מקלקלות לו את כל התענוג. אדם המעוניין לבדוק אם יש לו קשר עם הבורא יכול להיעזר בדוגמאות כאלה ואף בהמיות יותר, שבהן הוא לא רוצה שהבורא יעמוד בינו לבין הנאותיו, ולשקול אם יש לו או אין לו קשר עם הבורא.

מה הקשר בין אכילה או בהמיות עוד יותר זולה לבין מטרת הבריאה?

אם האדם מאמין, כלומר מקבל ומסכים מראש שיש קשר בין הדברים, ורוצה לגלותו, מחפש קשר בין כל מה שנברא ונעשה ומתרחש כדי להוכיח שכולם נועדו להביאו למטרת הבריאה, אם זו מטרתו, הוא ימצא קשר בין כל דבר ודבר. האדם רק מגלה את הקשר הזה בין כל הדברים.

אם האדם קושר בכל רגע את המצב שלו, הסיבה לו, המצב עצמו ותוצאתו למטרת הבריאה, זה נקרא: "ישראל קוב"ה ואורייתא חד הם". אז הוא נמצא בנתיב הנכון. פרט לכך אין לאדם שום צרה או בעיה בכל רגע ורגע. כך כתוב.

כמובן, ישנן צרות ובעיות נוספות סביב העניין המרכזי הזה, אבל השאלה היא האם האדם מבין שכל הבעיות נועדו להביא לייחוד הזה, או שהוא מאמין שאת הבעיות והצרות הללו יש לפתור בלי קשר לייחוד, ואז הוא נקרא "עובד אלוקים אחרים". כאילו יש עוד מישהו שמנהל את העולם פרט לבורא, ולא הוא שנתן לי כל מצב ומצב כדי ליצור דרכו ייחוד. זה נקרא לעשות ייחודים.

איך להתייחס למצב שבו חברים חוגגים ונהנים ומישהו קם ואומר שיש מטרת בריאה?

מדוע יש להגיד בזמן הסעודה: "אתם יודעים, יש מטרת הבריאה"? לא צריך להגיד זאת. זה צריך להיות ברור לכולם. כל אחד ואחד, לפני שמכניס משהו לפיו או פונה לחבר או מברך לחיים וכולי, עליו לעשות את הייחוד הזה - זה נקרא "לעשות ברכה", ולפי זה להמשיך במה שהתחיל.

אין טעם לדבר על מטרת הבריאה. יש פשוט להפנים זאת ולדבר על הא ועל דא. מוטב לספר בדיחות מבחוץ ולהיות רציני מבפנים. אבל אם פה ולב אינם שווים, קיים חשש שאנשים יתחילו לספר בדיחות וגם הלב ילך אחריהן. במקרה כזה, רק באין ברירה, מוטב לדבר על דברים רציניים, ואז אולי גם הלב ישמע קצת.

אפילו לא להזכיר את קיומו של הבורא ואת גדולתו?

מוטב להוציא החוצה כמה שפחות, ואפילו את קיום הבורא הגדול לא להזכיר. שלב מתקדם הוא שלב שבו צריך להסתיר יותר ולגלות פחות. כתוב: "אדם הפותח מצפוני לבו נותן בכך אחיזה לחיצונים". יש מושג כזה "עין רע", אף על פי שאיש אינו יודע מה הוא. כתוב: "תשעים ותשעה מקרי חולי ומוות קורים בגלל עין רע".

איך ייתכן שאדם שנמצא בעיצומה של הדרך מתחרט פתאום "על הראשונות"?

מה פירוש מתחרט "על הראשונות"? שאדם מתחרט על כך שהתחיל בכלל את הדרך, שהלך בה, שהגיע למצב שהגיע. הוא חושב שבתחילת הדרך היה לו טוב יותר, שהוא יכול היה להסתדר. למה זה קורה כל פעם? כי האדם צריך לבדוק את הסיבה להליכה שלו בדרך, ולא ללכת בה באופן סתמי.

בקבלה אומרים, שגילוי הרע מגיע לאדם החזק, שיודע להתמודד עמו ולתקנו לטוב. אם אדם התקדם עוד עשרים צעדים בדרך: למד, עשה כל מיני דברים בחברה, בהפצה, ופתאום הוא נופל ומתחיל להרגיש שהכול חסר ערך ומתחרט על הדרך, על כל השנים שבזבז על הקבוצה, על הרב, על הספרים, זה סימן לכך שעכשיו עליו להעריך עוד יותר את הסיבה, כגדולה יותר כדי להתחזק בה, ולכן מראים לו דרך השליליות עד כמה הוא נמצא בדרך.

בכל פעם שאדם עולה דרגה, עליו להתחרט "על הראשונות", כאילו לבדוק אותן, ואחר-כך להמשיך הלאה. כמו שאדם נכשל ומצליח לסירוגין בדרכו, כך קורה גם בעניין הסיבה ללימודיו, וזה סימן טוב, אבל הרבה יותר קשה לצלוח זאת מאשר לשרוד התחלפות של כל מיני מצבים או מצבי רוח. אם האדם מתחרט, זה סימן לכך שהוא אכן מחליף דרגה, וכאן טמונה סכנה. כדי שאדם אכן יעלה, שהחרטה "על הראשונות" לא תעצור אותו, על החברה לתמוך בו הרבה יותר ממה שהיא תומכת באדם שסתם נופל. כאן זאת עבודה רצינית, שהיא כולה הכנה.

איזה יחס צריך לפתח כלפי המצב בזמן שנמצאים בו?

כשאדם נמצא ברע, הוא לא יכול לעשות דבר אם לא דאג לפני כן להכין לעצמו קרקע רכה לנחות עליה ולא ביטח את עצמו. אבל "מה שלא עושה השכל עושה הזמן", הנפילה נמשכת ונמשכת עד שמרחמים מהשמים, כי בכל זאת יש לו שם כמה זכויות שקנה בעשייה קודמת או בישיבה בין אנשים בעלי זכויות, ואז גוררים אותו מהמצב הזה.

ובכל זאת, צריך לבטח מראש: חברים, קבוצה, לוח זמנים. לוח הזמנים חשוב מאוד. למה כה חשוב לרשום מי בא לקבוצה ומתי? כי הסדר חשוב מאוד. יכול אדם לבוא לשיעור ולישון בו, כולנו מבינים זאת, אבל לא לבוא בכלל זה לא בא בחשבון. אדם יכול להיעדר כשתכנן והחליט זאת מראש, כשיש לו התחייבויות, אבל לא להיעדר בגלל חוסר התמודדות עם חולשה או מתוך התרשלות ושכחה.

למה לוח הזמנים חשוב כל כך?

לוח הזמנים חשוב מפני שאור מקיף מאיר לפיו. אם אדם נמצא בשיעור, פותח ספר, יושב בין החברים, גם אם עיניו עצומות, האור מאיר עליו, יש עליו הארה כללית כי הוא נמצא בקבוצה, בין האנשים, וזה הרבה מאוד. זה חשוב עד כדי כך שבעל הסולם אמר: "אפילו מי שלא מבין את השפה, אם הוא יושב בין הלומדים, הוא משתפר".

האם לוח הזמנים פירושו הופעה מתמדת לשיעור או שיש לו משמעויות נוספות?

לוח הזמנים פירושו לפני הכול הוא לבוא לשיעור הבוקר. לכך אין תחליף. יש שוני בין מי שיושב בשיעור עצמו לבין מי ששומע דרך טלפון או אינטרנט או קלטת, שזה יעיל פחות. ובכל זאת, למידה באמצעות התקשורת יעילה בהתאם למי שמשתמש בה. אם אדם בהחלט רוצה ומקשיב באמת, הוא כמעט שלא יאבד קשר. ואם כתוספת לכך הוא גם משתדל לעשות בסביבתו פעולות שונות, קבוצה, הפצה וכולי, זה לא פחות יעיל מנוכחות בשיעור עצמו. מי שיושב לבדו ושומע את השיעור, ורוצה להיות בשיעור ובין החברים, כאילו ממש נמצא במקום. כמובן, יש להביא בחשבון גם את גורם הזמן.

האם אפשר להכריח חבר לעשות תיקונים?

אי-אפשר להכריח אדם לתקן את עצמו, כיון שתיקון היא נטייה פנימית שיש בלב. האדם מבין מה רע בו ומה עליו לתקן בהתאם לעוצמת האור המאיר עליו. רק האור יכול להמחיש לאדם מה רע בו. אדם יכול לראות את מיקומו של הרע בו רק לעומת האור, כי בסופו של דבר עליו לִדמות לאור. יש שוני בין האור של אדם מסוים לבין האור של אדם אחר, המידה שבה הוא מאיר, האופן שבו הוא מאיר אליך, האופי. כל אדם צריך דברים אחרים כדי להתאים לאור. לכן רק כך יכול להתרחש תיקון.

אי-אפשר לקחת דוגמה או קנה מידה מאדם אחר, ועל פיהם לדעת איך עלי להתקדם מכל מצב ומצב. איש לא יוכל לתת לי כוח לשנות את עצמי נכון ואין מי שיוכל להגיד לי ששיניתי נכון. האור ממלא אותי לפי השינוי שחל בי. רק האור פועל ועושה את כל הפעולות הללו בעקביות, בזו אחר זו, בתוך האדם. אנשים אחרים יכולים רק לתת לאדם מהצד עוד חיסרון, עוד דחיפה, לארגן לו תנאים נוספים. כפי שבעל הסולם כותב ב"מאמר החירות", שבכל התיקונים הללו בידי האדם רק לקבל מהחברה חיסרון נוסף. אבל האדם עובד בעזרת האור המקיף שלו עם החיסרון הכללי, שבא עם הנשמה הפרטית שלו, על פי המבנה שלה.

האדם, מצדו, משתמש בחברה, ובהתאם לכך על החברה להכין לו דברים שאם ירצה, ייקח ממנה: רצון כללי למטרה, לוח זמנים, אפשרות להפצה, ללימוד, לחיי חברה. להכין, אבל לא ללחוץ; לא ללחוץ לתיקון. חברה יכולה לחייב בדברים כלליים, שלפיהם כל החברה נוהגת, אבל לא לבוא לחבר ולהגיד: "הדבר הזה בך רע, אתה חייב לתקן אותו".

איך יכול אדם להגיע לתיקון אם מהסביבה הוא יכול לקחת רק התפעלות?

ממה האדם לוקח התפעלות? מהמטרה, לא ממעשים. לא התפעלות מכך שהחברים עושים ארוחת בוקר משותפת, אלא מהמטרה המחייבת אותם לעשות ארוחת בוקר משותפת. וזה כבר עוזר לאדם להיכלל בהם, ובאמצעות פעולות שונות לעורר על עצמו אור מקיף. אין דבר חוץ מאור מקיף. זה האמצעי. אם אדם מגיע אליו - הוא מצליח. אם לא מגיע - לא מצליח. בעל הסולם כותב על כך בהקדמה ל"תלמוד עשר הספירות", שישנו המאור, וצריך להתרגל לרעיון של קיומו.

מאין אני יודע מתוך איזו כוונה עושה חברי מעשים שונים בחברה?

באיזו כוונה החבר עושה מעשים טובים - זה לא נוגע לך. אם החבר עושה הפצה, לומד, עושה משהו למען החברה, לא משנה מה הכוונה שלו. אפשר להבין מהמעשים שלו שמשהו דוחף אותו, ולשער שחשיבות המטרה היא המניעה אותו, אחרת, לשם מה יעשה כל זאת?

אם אדם עושה זאת סתם מפני שהוא אוהב חיי חברה, הוא נכנס לחברה בהתפעלות גדולה, משבח את החברים ואת נדירות מעשיהם, מתפעל מכך שהם עושים הכול יחד, וכולי. מתפעל, מתפעל, מתפעל, נכלל בין החברים, פועל איתם, ואז מתחיל לפעול עליו אור מקיף, והוא נוכח לדעת שעליו להשתנות. אז הוא חושב "למה לי להשתנות?" ועוזב.

לכן, אם אדם מצטרף לחברה ועובד בה היטב, הוא יתקדם מהר או יעזוב מהר. אם אין לו עדיין נקודה שבלב, לאור המקיף אין במה להיאחז, האדם מתחיל לראות שזה לא בשבילו, ועוזב. לפעמים יידרשו לכך כמה שנים, במיוחד אם אדם שואל מתוך שכלו ולא מתוך לבו.

ישנם כאלה שמטרת החיים אצלם עדיין שכלתנית ולא רגשית, לבבית. שלא תחושות מרות ורעות בלב מניעות אותו לשאול ולחפש, אלא הוא לא מוצא סיבה הגיונית לפעול. תן לו מטרה כלשהי בחיים שלשמה כדאי לפעול, והוא יעבוד לשם כך כמו מכונה משוכללת, אבל עליו לראות את הכדאיות שבכך. במצב כזה הנקודה שבלב עדיין מסתתרת תחת מלבושים. אדם כזה ימצא את מקומו בחברה למשך כמה שנים ואז יעזוב.

מה עושים כשמשתלט רצון לברוח מבעיות העולם הזה?

המטרה של מי שעוסק בקבלה היא לא למצוא מקלט ברוחניות, מפחד הבעיות שמביאים לנו בעולם הזה. זאת גישה מוטעית, שמי שמחזיק בה, מעכב את ההתפתחותו. יש אנשים המפסיקים לעבוד, יש כאלה המזניחים כל מיני תחומים בחיים ומפסיקים לתפקד בהם. הם חושבים: בשביל מה צריך אישה וילדים? כדאי להתגרש ורק ללמוד, לחיות כמו מלאך. רבים הם המשלימים עם החולשה הזאת, שבעצם נובעת מחוסר "חומר דלק" בהמי, כשאדם מרגיש שלא כדאי להתקרב לתענוגי העולם הזה, שאין בהם דבר ושלא כדאי לו להתאמץ.

אבל מוכרחים לעבור את המצבים הללו ממש בכוח, ולקשור אותם לכך שהבורא נותן לנו אותם, שהוא השולח. אין ברירה אלא לעבור את המצבים הקשים הללו, את תחושת התשישות וחוסר המשמעות, במחשבה שזה בא ממנו.

כל המצבים, לא רק במשפחה או בעבודה, אלא גם מצבים מדיניים ועולמיים שעוברים עלינו עכשיו, הם ממש גילוי האלוקות, גילוי ההשגחה - אמנם התחלה של גילוי ה"אחוריים", אבל גילוי של ממש. אנו רואים שאין לאיש פתרון לבעיות שמכניסים אותנו אליהן באופן כלל עולמי. במיוחד אותנו, אבל גם את העולם כולו. כל העולם נמצא בחוסר כיוון מוחלט, מצב שלא זכור שהיה אי פעם בהיסטוריה האנושית. הכול מודעים לכך, גם מדענים גדולים העוסקים בהתפתחות האנושות ובהיסטוריה האנושית. לאיש אין תשובה.

אין תשובה בפרט ואין תשובה בכלל. ובמיוחד אנו, מכלל האנושות, מרגישים שאין פתרון. בקרוב נדע כולנו שגורל האנושות תלוי על חבל דק מאוד, כשמתחתיו תהום. אם נצליח לקשור את כל הדברים הללו למטרה ולעבוד בהתאם לזה - נצליח. כלומר, בדרך הטוב נלך לגמר התיקון. אם לא נקשור אותם ולא נעבוד כלפי המטרה - יהיו לנו חיים קשים.

הכל תלוי בדרך שבה נשתמש באור מקיף. ככל שנפנים עוד מהאור המקיף לתוכנו כאור פנימי - האור הפנימי שלנו הוא אור מקיף לגויים - הם ירגישו שמאיתנו בא להם אור מקיף ויהיו תלויים בנו וקשורים אלינו, ירצו שיהיה זה בטוב ולא ברע. היום הגויים מסתובבים סביבנו כמו כלבים שוטים חורשי רעה. למה? כי בתת ההכרה שלהם הם יודעים שטמון אצלנו משהו בשבילם, והם חשים שאיננו נותנים להם אותו. איך תתייחס לאדם שאוחז את חייך בידיו ולא מאפשר לך לחיות? למעשה, כך זה קורה.

הגויים ירגישו אור מקיף רק בתנאי שיהיה לנו אור פנימי. לכך מתכוונים בביטוי "אור לגויים". הגויים נמצאים בדרגה תחתונה יותר, וזה הסדר של המדרגות. כשהם יתחילו לקבל אור פנימי מאור מקיף, אנו נתחיל לקבל אור חיה ויחידה. ואחר-כך יתרחש איחוד, לכולם יהיה אותו אור, כלומר גמר התיקון הכללי. לכן עלינו להבין זאת ולקבל את כל המצבים הללו, שנועדו למטרה ולא באים עלינו באקראי מאיזה שליט אויב זה או אחר.

כיצד ניתן לענות לשאלה מי הביא את השואה?

התשובה היא שהבורא הוא שעשה זאת. האם יש מישהו אחר שפועל בעולמנו?

האם התשובה יכולה להיות "נסתרות דרכי ה'"?

"נסתרות דרכי ה'" אינה התשובה, וגם לא שאי-אפשר לדעת למה כיוון הבורא ולמה זה קרה. אי-אפשר לפטור סתם כך את העובדה ששישה מיליון אנשים נספו בשואה, ושהיום אנשים ממשיכים להירצח - והמספר רק גדל והולך. אי-אפשר לפטור זאת בלא כלום כי המקרים האלה ניתנים לנו כדי שנתקדם, כדי שבעקבותיהם נעשה משהו. אין דבר שבא ומתגלה ואין לו סיבה. הבורא אינו פועל פעולות ללא מטרה, ואפילו פעולות של תינוקות נועדו להתפתחות.

למה לומר "נסתרות דרכי ה'"? נכון שאיננו יודעים בדיוק מה גרם לשואה וזה נסתר מאיתנו. אבל אל לנו להשתמש במשפט הזה כדי לומר שאיננו רואים בפועל מה הוא עשה. האם קורה משהו בעולם שלא בא מלמעלה? האם יש כוח אחר?

מה שיש לענות הוא, שכל מה שקורה, קורה מאת ה', גם הדברים הגרועים ביותר. בעל הסולם כותב זאת במכתביו הראשונים:

העיקרון הראשון - הכול ה' עושה לטובה, ואם נאמין לכל או לא, הכול בא ממנו.

העיקרון השני - הכול בא במטרה, כי "סוף מעשה במחשבה תחילה". השואה היא מעשה, וגם המעשה הזה היה במחשבה תחילה כדי לגרום לסוף המחשבה, הנמצא בגמר התיקון. כלומר, כל דבר מקדם אותנו לגמר התיקון.

עכשיו נשאלת השאלה, האם מה שמקדם אותי לגמר התיקון יהיה טוב או רע? אם אין משהו שניתן לעשות, פשוט מחכים ומקוננים וחיים ומתים כמו בהמות, ומובלים "כצאן לטבח".אבל ישנו אמצעי להתקדמות באופן מועיל, יפה, טוב ונעים. האמצעי הוא האור המחזיר למוטב, המושך אותנו למוטב, למטרה, ל"טוב ומיטיב", מהר יותר מהמכות שהייסורים נותנים כדחיפה מאחור.

הבה נשתמש בכוח החיובי שמושך אותנו, ולא נחכה לכוח השלילי שישיגנו מאחור. נשתוקק למטרה, נברר אותה ואת האמצעים שיאיצו את הגעתנו אליה. אם נפקח עינינו ונביט היטב, נראה שאין לנו לאן לברוח ושלא קיים שום אמצעי אחר, שהכול בידינו. בואו נפסיק להתחמק. וכשאומרים שמשהו לא הגיע מהבורא, ומנסים להתכחש לזה, שומטים למעשה מהאדם את ייחודיותו כ"אדם".

יש להשתמש בכוח החיובי בכל פעולה ופעולה, גם כשקורה הדבר הגרוע ביותר, גם כשחרב חדה מונחת על הצוואר. אם לא נשתמש באמצעי הנכון, דברים נוראיים מאוד יקרו, כי חשבון שנעשה לפי הרצון לקבל, מביא צמצום וחושך אכזריים ביותר.

בעניין השואה, אין כל ספק שהיא מעשה הבורא. עשר שנים לפני שהתרחשה השואה, אמר בעל הסולם: "היזהרו מהעתיד לבוא, בואו נתחיל לעשות משהו, בואו נלמד, אפשר להיטיב את מצבנו". אך איש לא שמע ולא הקשיב, וכך חלפו להן עשר שנים בלי מעש, ואז זה הגיע.

גם עכשיו אנו יכולים לצעוק בראש חוצות, ברחובות, באמצעי התקשורת: "חברים, בואו נתחיל, יש לנו מה לעשות, אנחנו יכולים למשוך אור. חיסרון האור גורם לכל הרע, האור הוא הגורם לכל הטוב. אפשר להזמין אלינו אור מקיף". אם ישמעו - יהיה טוב, לא ישמעו - יהיה רע.

איש לא מבטיח שהשואה לא תתרחש שנית. בזמן החורבן היו לא פחות בעיות. כתוב שדם כיסה אז את ירושלים. זה יכול לקרות גם היום. איננו מעכלים באיזו צרה אנו נמצאים. יש המנבאים שכולם ירצו להשמיד את היהודים, ושהערבים הם רק גורם אחד מהם. גם האירופים ירצו להשמידנו.

האמירה שהשואה מוכיחה שאין כוח עליון, שאין אלוקים, היא תחילת הגילוי. האדם מתקשה לקשור במודעות שלו מצב כזה עם הבורא, כי הבורא טוב ומיטיב. זאת נראית בעיניו סתירה. מובן מאליו שזה נראה לו כך, הבורא הוא נעלם בשבילנו, קיומו לא מוכח, הוא בגדר סימן שאלה, אבל את השואה האדם רואה וחווה. הוא ראה מה קרה למשפחה שלו. המסקנה המתבקשת היא שאם השואה קיימת, הבורא לא קיים, כי הם נמצאים בסתירה זה לזה. האדם מוחק את קיום הבורא, וגם מקבל על כך חיזוקים מסביבתו.

איש לא יכול לתת הסבר מניח את הדעת כדי ליישב את הסתירה הזאת. גם למאמינים אין תשובה על כך, והם מתעלמים מהשאלה כלא קיימת. ואילו העוסקים בקבלה דווקא מתחילים לעבוד מהשאלה הזאת. הבעיה היא, שאדם שתאמר לו שהשואה אירעה באשמתו, ושהתנהגותו היא שהרגה את קרוביו, יהיה מוכן להרוג גם אותך: "איך יכול להיות? מה פתאום?..." אבל זה אכן כך.

איך בכל זאת אפשר לקשור את השואה לבורא שהוא טוב ומיטיב?

"הבורא טוב ומיטיב" הוא האור. אור המגיע לכלי נותן לכלי הרגשת טוב ומיטיב. כשחיסרון האור מופיע בכלי, זהו האור המופיע בכלי, אבל ב"אחוריים" שלו, כך שהוא נותן לכלי את ההפך ממנו, את הרגשת חוסר טוב וחוסר מיטיב, שזאת תחושת מוות מוחלטת. זה נקרא "הארת המלכות", וזאת תהום נוראית. נורא יותר מלמות ולא להרגיש דבר, זה להרגיש את ההפך מהחיים - תחושה איומה.

התגלות של הבורא מביאה טוב, שלמות, נצחיות, והסתרתו מביאה את ההפך מזה. אבל הוא נתן בידי האדם אפשרות לגרום להתגלותו או להסתרה שלו, ואין זה משחק מצדו, אלא חוק טבע בלתי מתפשר, "חוק נתן ולא יעבור".

כיצד ניתן לעמוד מול אנשים לנוכח הקושי להסביר דברים ממין אלו?

הבעיה היא אכן הקושי להסביר. אבל לאט לאט הבעיה הזאת תיעלם. הכול תלוי במצב שהאדם נמצא בו. קשה להסביר לאדם חסר אונים ומבולבל, אבל ההבנה "מתבשלת" לאט לאט.

לעם ישראל יש יותר הכנה, אף על פי שאנו עם קשה עורף. מי הוא "קשה עורף"? מי ששוכח מיד. "עורף" זה "אחוריים", ואנחנו נאחזים בהם. ולמרות שזה כך, שאחרי רגע אנו שוכחים, חוזרים ל"אחוריים" ולא לפנים, בכל זאת לאט לאט אנו לומדים, ורואים שפשוט אין מנוס ושאין לאן לברוח. האדם ירגיש לכוד במלכודת ואז ייאלץ למצוא קצה חבל, והחבל יהיה רק חוכמת הקבלה, רק קשר עם האלוקות.

האדם ירגיש באמצעות הצרות הללו שמה שבאמת חסר לו זה אור. הוא יתעמק יותר ויותר בצרות האלה, ב"אחוריים" הללו עד שירגיש בעצם חיסרון האור. הוא יגיע לזה בעצמו. בקבלה לומדים, שהתפתחות, באה מתוך התעמקות במצב הנוכחי, וממש בסופו, בעומקי עומקיו, נמצאת התחלה של חיים, של דרגה חדשה.

אותו דבר יתרחש כאן. השאלה היא רק כמה נצטרך להתעמק, כמה זמן זה ייקח ובאילו אמצעים נחפש את שורשי הבעיה עד שנגיע לתשובה, שזה חיסרון האור. אם נמשוך אורות מקיפים, נראה מהר את התשובה, בתוך חודשים ספורים. אם לא נעשה דבר וננהג כמנהג האדם הפשוט מהרחוב, נסבול כמוהו ייסורים קשים עוד שנים רבות לפני שזה יגיע אלינו. זה נתון לבחירתנו.

רק האור יכול לגלות את החושך ולהביא לנו הבנה מהו, ולהביא לנו תיקון. רק האור לבדו. קשר עם האור יכול להתקיים רק על ידי אמצעי אחד - ספרי הקבלה, הנכתבים בדרגה של האור ומביאים לנו אור מקיף בזמן הקריאה בהם, בזמן הלימוד.

האם בכך שמקובלים מושכים יותר אור על ידי הלימוד, האחרים מרגישים יותר סבל?

הקצב הכללי של האומה אינו תלוי במקובלים. ההפך הוא הנכון, בכך שלומדי קבלה מושכים את האור לעצמם, והלא הם קשורים עם העם ועם כל האנושות, הם מאירים לכולם. האור שלהם יהיה אורות מקיפים גם לאחרים המקורבים ללומדי הקבלה.

אפשר להיות מקושר למקובל אפילו דרך זה שהוא, למשל, קונה נעליים באיטליה. בזה שהוא קונה נעליים, הם נותנים לו שירות. ישנם שם חליפין. כל האנשים הקשורים בדרך כלשהי לנעליים הללו, מקושרים אליו במידה מסוימת ומקבלים קצת ממה שיש לו. לכן היום כל העולם הפך לכפר אחד קטן. על אחת כמה וכמה אנחנו, לומדי הקבלה, הקשורים באותן הפעולות והצרות אל העם שלנו, שאנו חלק ממנו, מביאים לו אור, כלומר הכרה מהירה יותר בצרות שיש לו. אבל את הצרות עצמן לא המקובלים גורמים. לימוד או משיכת האור לעולם לא גורמים צרות, רק הכרה מהירה יותר בהן.

האם להבטיח לאדם טוב ועונג או לדבר על צרות שקרבות?

אם האדם לא מרגיש צרות, אין עם מה לפנות אליו. צרות מופיעות באופנים שונים. למשל אדם שהוא מיליונר, שיש לו הכול, שקט ורוגע מבחינה חיצונית, צרתו היא שאין לו במה להחיות את נפשו. נשמה לא מתמלאת ממעדנים משובחים ומתענוגים בהמיים או אנושיים, היא מתמלאת רק מהאור. אם הנקודה הזאת מתגלה בו פתאום, לא יעזרו לו כספו ואמצעיו. גם אם יהיה מלך, לפתע הוא ירגיש את עצמו כפחות הערך והנחות שבבני האדם.

לכן יש לפנות קודם כל לאנשים שיש להם החיסרון הזה, הנקודה שבלב. יש לומר להם שמי שיש לו נקודה שבלב, מרגיש צרות. אפשר לייעץ לו איך להיפטר מהצרות, ואפשר לומר לו: "בוא, אני מציע לך משהו טוב". ההבדל הוא רק בשפה שמשתמשים בה, באיזה לבוש מלבישים את העצות הללו. יש לדבר אל האדם בשפתו הוא, לדבר אל החיסרון האישי שלו, על פי הדבר שהוא מכוון אליו.

למה לא לפנות לקהל בדרכי נועם?

אם אנו לומדים מהמעשים של הבורא, אנו רואים שגם דרכיו אינן "דרכי נועם". האדם מבין את מה שהוא חווה על בשרו, ולעתים הוא זקוק לטלטול רציני כדי להבין, ולא תמיד גם זה עוזר. לעתים זה גורם רתיעה, וקשה לצפות זאת. נושא הטיפול בקהל מורכב מאוד. בעל הסולם ביקש שיורידו אותו ממדרגות גבוהות למדרגות כאלה שיוכל לדבר אל אנשים, שיוכל לכתוב את "תלמוד עשר הספירות".

למקובל קשה מאוד לתקשר עם אדם הנמצא במצב לא טוב, ולהתחיל להסביר לו הסברים מדרגה גבוהה יותר. האדם רואה דרגה גבוהה יותר כ"אחוריים". איך יוכל להסכים לזה ולקבל את זה? הוא צריך מילוי בדרגה שלו, ובדרגה הזאת הוא מרגיש חשכה.

מקובל לא יכול להעלות אותו לדרגה עליונה יותר ולמלא אותו שם. אם הוא מראה לו ממקום הימצאו בדרגה תחתונה את המילוי שיש בדרגה עליונה, הוא יראה אותו כחושך. לא רק שזה לא יעניין אותו, זה ירתיע אותו.

אז מה עושים? בעניין הטיפול בקהל צריכים לעסוק לאו דווקא מקובלים, אלא אנשים עם הבנה פסיכולוגית מעמיקה, אלה הקשורים יותר לטבע האנושי, ולא לטבע הרוחני. יש להקים לשם כך מערכת. בעל הסולם כותב במאמר "דור אחרון", שאפילו בגמר התיקון רוב העם יישאר בדרגה שבה יבין את המקובלים רק דרך מלבושים, והמקובלים ייאלצו לרדת הרבה בסולם הדרגות עד לדרגתם, כדי שיבינו אותם.

אם האורות המקיפים מתגלים באנושות כחושך, האם הכרחי לסבול בדרך לגמר התיקון?

נכון שמהארת המקיפים האנושות מגלה חושך, אבל לא חושך במובן של צרות, אלא חושך של הכרת הרע, שזה דבר אחר. כשנמצאים ברע, הוא לא נגרם על ידי אור מקיף. אלא שברע הזה מתחילים לראות למה זה רע, מה הסיבה לרע, איך אפשר לצאת ממנו, מי מסובב אותו, וכל זה כבר נגרם על ידי האור המקיף. זאת אומרת, הרע עצמו כבר נמצא והוא נובע מחוסר התיקון שלנו, אך האור המקיף מביא לנו יכולת להכיר את הרע.

נכון שאפשר לתפוש זאת כך שאור מקיף מחבר עוד יותר לרע וגורם סבל, כי עכשיו אנו מתחילים לסבול לא רק מהרגשת הרע שלנו, אלא מכך שאנו מרגישים שהרע הזה מנוגד לתכלית וכולי. אבל אז הרע כבר מתחיל להיות רע מוחלט, יצירתי, זו כבר התחלת כלי של נשמה.

מה הקשר בין הכוונה של אדם בזמן הלימוד לבין צרות העולם?

בזמן הלימוד לומדים מהספר את הכתוב. אך לפני שניגשים ללימוד, וגם במהלכו - יש כוונה, שהיא המתקנת. בכוונה הזאת נכללות הצרות של העולם בכלל, של עם ישראל בפרט, הצרות הפרטיות של הלומד, של החברה שלו, הקבוצה שלו. דווקא כך ניתן להתקרב אל הבורא. האדם מעלה את כל הדברים הללו אל הבורא לא כדי שיהיה לו טוב, אלא כדי להתאחד עמו.

אז ודאי, אם נרצה ואם לא, אנו כוללים בתוכנו את הצרות של כל העולם. כל מי שלומד עושה זאת, גם אם הוא לא חושב על כך בזמן הלימוד, כי לפני כן הוא כאב את כאב העולם, עשה עוד איזה מעשה, חש צער כלפיו, ובאופן לא מודע כלל אותו בתוכו. ואז הלימוד הוא התרופה. ואף על פי כן לנו אין שליטה או הבנה על מה הבורא עושה כלפי כל נשמה או ברייה, וכיצד כל אחת פועלת בעצמה.

אפשר לגלות זאת רק בדרגות גבוהות מאוד, ולשם כך האדם צריך להיות בגדלות. זאת אומרת, להגיע לאח"פ דעלייה, ואז מבינים איך זה מתפשט הלאה, ליתר הנשמות. אלא שבכלים דהשפעה אי-אפשר לעשות זאת. רק בדרגות מסוימות אפשר אולי לעשות חשבונות פרטיים.

קשה לתאר במילים איך מתנהגת כל מערכת הנשמות, איך עולם האצילות מעורר אליו את הנשמות בכך שעוצר את האורות ומעביר אותם. איננו מסוגלים להביע במילים כמה תיקונים יחד. בעל הסולם אומר שנשמות הנמצאות בבי"ע מעלות מ"ן, ולא מוסיף.

אולי יקום אי פעם מישהו שיוכל לכתוב כל זאת במילים, ואם העולם יתקדם במהרה, אולי גם אנו נזכה לראות זאת מהר ולהעלות את הדברים על הכתב.

האם יש סיכוי להשיג זאת?

איננו מסוגלים לאמוד סיכויים. אנו מדברים רק על מה שיש להשיג. האדם מחפש דרכים להיטיב עם גופו, הוא לא יכול לקחת בחשבון איפה יהיה טוב יותר לנשמה. כך בנוי האדם. כן אפשר לומר, שהסיכוי הטוב ביותר להתפתח הוא רק בישראל.

האם הגלות תמה או שצפויה גלות נוספת?

בעל הסולם מסביר שישנן בסך הכול ארבע גלויות כנגד ד' בחינות. עכשיו אנחנו גומרים את הגלות האחרונה. נשאלת השאלה אם גמרנו את הגלות אם לאו. בעל הסולם מסביר בספר "מתן תורה", ב"מאמר לסיום הזוהר", שמלמעלה יש כבר נתינה, נתנו לנו את ארץ ישראל, אבל לקבל אותה נוכל רק כשנעשה בתוכנו הכנה לארץ ישראל, שנהיה בדרגת ארץ ישראל. שיהיה לנו רצון לבורא, לאל - רצון נקרא "ארץ", ישראל זה "ישר" ל"אל".

אם נגיע לרצון הזה, נהיה כלי לקבלת ארץ ישראל של מעלה. מלמעלה ישנו אור שצריך למלא את הכלי הזה. נתינה מלמעלה, שהבורא נתן לנו "ארץ ישראל", זה נקרא שהקדיש לנו את האור הזה, הכין לנו אותו. האור כבר מוכן, אבל הכלי עדיין לא קיים. לכן עדיין לא יצאנו מהגלות. אנו נמצאים כאן, אבל למעשה, עדיין בגלות. בעל הסולם כותב: מה הסימן לכך שאנו נמצאים עדיין בגלות? הסימן הוא, שאף על פי שאנחנו נמצאים כאן, בארץ ישראל, אנחנו רוצים לברוח לחוץ לארץ.

מה צריך לעשות? להכין את עצמנו כך שהרצון שלנו אכן יהיה "ישר" "אל". זה הכול. אם הוא לא יהיה "ישר" "אל", נימצא בגלות, ולא משנה איפה יהיה הגוף שלנו. כרגע איננו שייכים גם לארץ ישראל הגשמית. רואים כמה רע לנו כאן, ובהתאם לכך כמה טוב לערבים. אם נרכוש את הרצון לארץ ישראל, לערבים יהיה רע מאוד כאן, והם יעזבו מרצונם.

ההתאמה הגשמית תלויה ברצון הרוחני שרוכשים. אם הרצון שלנו יהיה "ארץ ישראל" ו"ירושלים", זאת אומרת, יראה שלמה לנתינה וכל הקשור בכך, לא יהיו כאן ערבים, הבעיה פשוט תיעלם, כי זה ה"אחוריים" שלנו. אין לנו דרך אחרת לסדר את הדברים פרט לשינוי הרצון שלנו. איננו יכולים לסלקם מכאן, לא באמצעות טנקים ולא בכל אמצעי אחר. ההפך הוא הנכון, הקלקול שלנו מזמין אותם אלינו.

איש לא מעוניין לשמוע את האמת, אבל אולי תימצא איזו דרך להסביר את העניין ואת חשיבותו, אחרת נישאר בגלות. זאת אומרת, נמשיך להיכנס לארץ ולצאת ממנה. מנקודת המבט של אדם הנמצא בחוץ לארץ, "ארץ הקודש" היא הארץ הנכספת, ולמעשה הנמצאים בארץ הקודש שרויים בסבל. במצב היום, מה בדיוק מושך בארץ ישראל? אבל מי שיעזוב, יהיה לו גרוע יותר. ומצפים לו גלגולים קשים. בלתי אפשרי להוכיח ולהסביר זאת, אבל מי שחי בארץ ישראל חוסך לעצמו גלגולים רבים והמון צרות. כל יום שעובר על מי שנמצא כאן, עובר כתיקון טוב.

אם הדברים הללו נוגעים מאוד ללבי, מה עלי לעשות?

צריך לעשות משהו כדי למשוך יותר אור לעולם שלנו. על ידי לימוד, על ידי הסברה, על ידי אמצעים שונים. אין מה לעשות פרט לכך. הדבר המועיל ביותר לעשותו הוא ללמוד ולחשוב בזמן הלימוד גם על הצרות וגם על גדלות הבורא, לקשור אותן יחד.

האם קריאה בעיתון במקום במאמרים מחברת אותנו לעוד צרות?

אי-אפשר לקרוא עיתון וגם לחשוב על האור העליון. צריך להמשיך את האור מלמעלה, להתקשר למקור שלו. לכן קוראים מאמרים, שנכתבו מדרגה רוחנית. כשאדם קורא אותם ומתפעל מהם בדרך כלשהי, נקשר אליהם, האור מאיר אליו. ספק אם מקריאה בעיתון יבוא אלינו אור מקיף, אלא אם כן נמצא במערכת העיתון איזה מקובל נסתר.

המציאות כוללת שני חלקים: בורא ונברא, ולא יותר. מה שנדמה לנו כעוד חלקי מציאות, גם בגשמיות וגם ברוחניות, אין להם קיום בפני עצמם. כפי שבעולמנו יש דומם, צומח, חי, מדבר, והמדבר שהוא האדם שולט על כל יתר המציאות, או לפחות המפותח ביותר בכל המציאות, כך גם ברוחניות יש דומם, צומח, חי, מדבר, כשהמדבר הוא הנשמה, היא המפותחת ביותר והיא השולטת בכל חלקי המציאות הרוחנית.

הבורא ברא רצון לקבל. כדי שהרצון לקבל יתנתק מהבורא, יהיה עצמאי, עליו לעבור ארבע בחינות התפתחות, שנקראות "ארבע בחינות דאור ישר". לכן כולל בתוכו הרצון לקבל עצמו ארבעה סוגי רצון, החל מרצון קטן שנקרא דומם, דרך רצון גדול יותר שנקרא צומח ורצון גדול עוד יותר שנקרא חי, והגדול מכולם שנקרא מדבר. רק המדבר הוא הרצון לקבל העצמאי.

במה הרצון לקבל הזה עצמאי? בזה שהוא מנותק מהבורא ומרגיש את הרצון של עצמו. מה פירוש "מרגיש רצון של עצמו"? הוא מרגיש את עצמו כחיסרון ומרגיש שהבורא הוא מקור התענוג שלו. הרגשת הבורא בתוך הנברא, בתוך הרצון הזה, בתוך הנשמה, נקראת "אור" - האור הרוחני. הבורא הלובש דמות נברא, מידת ההתלבשות שלו בנברא, נקרא "הרגשת החיות", "חיים".

כלומר, הנברא הוא המקבל והבורא הוא הנותן. אמנם מאוחר יותר הנברא עושה תיקונים והופך דומה לבורא, אבל ההתאמה הזאת מתרחשת רק מפני שהנברא רוצה להידמות לבורא - הוא לא יכול לשנות את טבע המקבל שלו, הוא מקבל בכוונה על מנת להשפיע, שזה ממש כמו הנותן. לכן, הנברא כלפי הבורא נקרא תמיד נקבה, נקב, חיסרון. את הנקביות הזאת הבורא רוצה למלא כדי שהנברא ירגיש תענוג, טוב ועונג, שלווה ושלמות.

ואז, כדי שהנברא אכן יגיע למטרת הבריאה, שהיא הרגשה של טוב ועונג מוחלטים, הרגשה נצחית, מושלמת, על הנברא לעבור בעצמו סדרי התפתחות מקצה לקצה: להרגיש עד כמה הוא מנותק מהבורא, כמה הוא הפוך ממנו, כמה חסר אונים הוא, ומשם להתקרב לבורא, לתקן את עצמו, לבקש ממנו תיקון ומילוי וכך להתקדם עד להשתוות עם הבורא.

אלה שלבי ההתפתחות של נשמת הנברא, לא של גופו הפיזי. הגופים סתם נולדים, מתבגרים, מתים, נרקבים ודי. הם לא נחשבים. מדובר בהתפתחות הנשמה מגלגול לגלגול, מדור לדור. וכל דור הוא אותן הנשמות, שבאות שוב ושוב כדי להשתפר ולהגיע לשיא התפתחותן.

שלבי ההתפתחות הללו מומשלים בתורה לנשים. בעיקר בגמרא, ששם מדברים על התפתחות הנשמה בשפה של דינים והלכות. יש מסכת נשים, מסכת נידה וכולי. חלקים רבים בגמרא דנים בנושא נשים, מפני שמינים שונים של נשים הם מצבים פנימיים שהנשמה עוברת בזמן התפתחותה. פעם האדם נקרא סתם "אישה", פעם הוא מכונה "אשת בעל", פעם הוא נקרא "גרושה", פעם "כלה", פעם "זונה" וכדומה. כל פעם מדובר במין אחר.

בספר "תלמוד עשר הספירות" בחלק ט"ו, לומדים על התפתחות הנשמה, ושם כתוב שקיימות שבע דרגות בהתפתחות האישה מילדות לבגרות. אמנם כל זה כתוב בשפה של העולם הזה, אבל גם האר"י וגם בעל הסולם עוברים אחר כך לשפת הקבלה ומראים איזה מין אישה מייצגת כל רמה בהתפתחות הנשמות. נשמה המתפתחת עד דרגה מסוימת נקראת בוגרת, מתפתחת עוד יותר - נערה, עוד יותר - אישה, עוד יותר - כלה וכדומה.

בכל התופעות בעולם הזה יש לחפש בכל האופנים של כל מין ומין את השורש הרוחני כנגדו. כי כל מה שיש בעולם הזה הוא העתק של העולם הרוחני. כל הנעשה בעולם הזה, מה שמתקדם, מה שמתחלף, הוא כמו צל, תוצאה הכרחית של העולם הרוחני. ביטוי גשמי שלו. בעולם הזה אין דבר שהוא חדש, כל חידוש הוא בעולם הרוחני, שמועתק לעולם החומר. התופעות המתרחשות בעולם העליון נעתקות בעולם הזה בהתאמה לארבע הרמות של החומר: דומם, צומח, חי, מדבר.

ומכך לומדים אילו תהליכים עובר אדם המתקדם ברוחניות, כשההתקדמות מסומלת במיני נשים. וישנם גם גברים. מי הם? גם "גבר" וגם "אישה" נמצאים באדם אחד:

"אישה" - הרצון לקבל של האדם.

"גבר" - הרצון להשפיע של האדם, שמתפתח מהנקודה שבלב והלאה.

ככל שיש לאדם רצון להשפיע, יכולת להשפיע, מסך, שזה נקרא גבר, התגברות, כך הוא יכול לקחת את הרצון לקבל שלו ולעבוד איתו עם המסך הזה, כדי לקבל על מנת להשפיע, וכך להגיע להתאמה לבורא.

לכן, כנגד כל סוג התגברות יש נוקבא, רצון לקבל של האדם. אפשר גם לקרוא לזה קו ימין וקו שמאל, או מסך ועביות.

רב"ש מסביר, שכל מצב ומצב קובע איזה רצון לקבל יכול להתאים לו. וישנן הגבלות, כמו למשל, שלכהן הגדול אסור לשאת אישה גרושה. מדוע? מפני ש"כהן" זאת מדרגה עליונה, מדרגה חדשה, שבה יש לקחת רצון לקבל חדש ולעבוד עמו. וכן כל הדינים וההלכות, איך להתגרש, איך להתחתן, ענייני חופה, ענייני נידה, כל העניינים האישיים בין גבר לאישה, כולם נובעים מהחוקים שבין מסך ועביות בעולם הרוחני.

מה שנקרא בקבלה בפשטות כלי ועליו מסך, הוא עניין האישה ובעלה בעולמנו. כמובן, ההבדלה בין גבר לאישה והיחס ביניהם כפי שמופיעים בעולם שלנו, הם חלק קטן מאוד ממה שמתרחש ברוחניות.

מי שנכנס לרוחניות ומתחיל להרגיש את העולם הרוחני, אכן רואה את ההעתקה מרוחניות לגשמיות, רואה עד כמה הדברים המתרחשים ברוחניות גדולים, רואה את כל פרטיהם, מה מתרחש בין חלקי הבריאה שבאדם, בין הנשמה שלו לבין הרצון לקבל שלו. הוא רואה גם את ההעתקה לעולם הזה, ובהתאם לכך איך הוא יכול לשנות את הגשמיות שלו באמצעות שינוי היחס בין הימין והשמאל ברוחניות. זה נקרא קבלה מעשית.

האם גם בזמן ההכנה, לפני המחסום, ניתן לזהות את כל המצבים הללו?

בזמן ההכנה מתחילים "להריח" את המצבים. הם כבר משהו שניתן לחוש בו מרחוק. מה פירוש "זמן ההכנה"? כשהאדם מתקדם עוד ועוד לאור מקיף גדול יותר ויותר. או ההפך, ככל שהאדם נותן יגיעה, כך האור מקיף מאיר עליו יותר.

מצד אחד האדם מרגיש את המעמד שלו אל מול הרצון לקבל שלו, שהוא בלתי נסבל. מצד אחר, הוא מרגיש בעליות משיכה גדולה יותר לרוחניות, ובירידות עשויה להופיע רתיעה מרוחניות, אבל ממש לקראת המחסום זה הופך להיות רק משיכה ותשוקה. בהחלט ניתן להבדיל את המצבים, פחות או יותר, כמו מתוך דמדומים. אדם הקורא ספרים מתחיל לתאר לעצמו למה זה עשוי לִדמות, איך זה, פחות או יותר.

האם יכול מקובל להבחין טוב יותר במצבים של העולם הזה?

נהוג לחשוב שמקובלים הם אנשים מפולפלים המבינים בגשמיות. נדמה כאילו מקובל המגיע לעולם הרוחני ורואה שם את כל השורשים, חייב כנגד זה לראות בעולם הזה את פרטי הפרטים של המציאות. הוא אכן יכול לעשות זאת, אבל זה לא מעסיק אותו. הוא יכול לראות בדיוק עד לפרט האחרון איך מתנהל תהליך הבריאה, את המחשבות והחשבונות של האנשים, את מה שמתרחש בתוכם ומחוץ להם, אבל הוא לא יורד לפרטים הללו. מקובל נראה לפעמים נאיבי וילדותי מאדם רגיל, המתעסק רק בענייני העולם הזה.

האם מקובל מרגיש באיזה מצב "אישה" (נוקבא) הוא נמצא, ומה מותר ואסור לו לעשות במצב הזה?

מי שנמצא ברוחניות מכיר את המצב שלו ואת כל המצבים שעבר. אמנם המצב הבא שלו הוא למעלה מהדעת בשבילו, אבל את הדרגה שלו הוא יודע, וכל הסיבות, כל מה שמתרחש בו, הקשר עם הבורא, כולם נמצאים אצלו ככלים.

אדם הנמצא במדרגה מסוימת יודע לפי מצבו מה מותר ומה אסור לו, ומה עליו לעשות. הוא כותב את שהוא יודע. כך כתבו את הגמרא, את התלמוד הבבלי ואת התלמוד הירושלמי. מקובלים כתבו מתוך ההשגה שלהם, אך בשפת העולם הזה. אחר כך, וגם לפני זה, באו מקובלים וכתבו אותו דבר בשפת הקבלה. באו נביאים וכתבו את זה בשפת האגדה, או הנבואה. ומשה כתב את ההשגה שלו בשפת התורה, בשפה המדוברת. אבל כל אחד מהם כותב מתוך חוויית הרוחניות שלו, מתוך מה שהוא מרגיש בעולם העליון, מתוך הגילוי כיצד פועלים עליו החוקים החלים שם.

ישנם גם כל מיני סוגים של נשמות. ישנם עשרה סוגים עיקריים, עשר ספירות. עשר תכונות יסודיות שבמציאות. בעיקרון, יכולים להיות עשרה סוגי נשמות. כמו שבעולם הזה מבדילים בין ארבעה סוגי אופי, שהם כנגד ארבע בחינות (הם מתחלקים אחר כך לעוד שישה-עשר סוגים, ארבעה כפול ארבע): אוהב חיים, דיכאוני, רגשני, אדיש.

ומי שנמצא ברוחניות רואה את הרוחניות גם מנקודת המבט של הטבע האישי שלו, מהנשמה שלו, ולכן ישנם אופני השגה שונים. כלומר, אם שני מקובלים נמצאים באותו מקום, כל אחד מהם מרגיש קצת אחרת, לא מפני שהמציאות לא מובנת להם, אלא מפני שמבנה הנשמה שלהם שונה, אז הם מבינים ומרגישים קצת אחרת.

בגמרא מביעים את כל האופנים, ומתוך כך מתגלה מעין ויכוח, התנגשויות בין דעות וכדומה. אבל ההתנגשות אינה התנגשות של ממש, שבה מאשימים או שופטים מישהו.

הסיבה לכך היא, שבגמר התיקון הכול מתקבץ יחד, אבל לפני גמר התיקון הם רוצים להראות עד כמה הדברים הללו מנוגדים, וכל מקובל הוא מפותח ועשיר על פי אופיו.

מדוע כתוב שלכהן מותר לשאת רק "אישה בתולה" ואסורה עליו כל "אישה" אחרת?

המילים אסור ומותר מכוונות לכך, שלפני גמר התיקון יש לאדם רצונות שאינו יכול לעבוד איתם, והוא עושה עליהם צמצום. יש לו רצונות שהוא יכול לעבוד איתם בכל מאת האחוזים, רצונות מתוקנים, ויש לו רצונות שהוא יכול לעבוד איתם באופן חלקי.

בהתאם לכך אומרים שזה אסור וזה מותר. כך זה מתחלק. כלומר, אסור ומותר הם כלפי מסך ורצון לקבל. בקבלה אין דבר פרט לכך.

אם משהו לא ברור, מוכרחים לתרגם מכל שפה אחרת לשפת הקבלה, כי היא שפה טכנית שאי-אפשר לטעות בה. מהשפה הטכנית האדם מוכן ומסוגל לחזור ולהשתמש בכל שפה אחרת. למשל, כשלומדים גמרא, אם מתבלבלים ולא מבינים, מאבדים קשר עם כל שנאמר ברוחניות, כדאי לחזור לרוחניות, לשפת הקבלה: בחינות, הבחנות, ספירות, מסך, ורק אחר כך לחזור שוב לשפת הגמרא.

האם אפשר להגיע למדרגות רוחניות לפני המחסום?

"מחסום" הוא המדרגה הרוחנית הראשונה. היא נקראת מחסום מפני שאדם העולה לדרגה הזאת, למדרגה הזאת, כבר לא יורד לעולם הזה. גבול ההשגה העליון שלו נמצא כבר ברוחניות. "מחסום" נקרא המסך הראשון, הזעיר ביותר, שאדם מקבל.

האם לאדם לא נשוי אין רצון לקבל?

ברוחניות אין אדם "לא נשוי", כי הרצון לקבל המתוקן נקרא "אישה", ואדם הלוקח את הרצון לקבל ומתקנו כך שיוכל לקבל בו אור עליון, צריך לעבור את שלבי התיקון של הרצון לקבל. אז הרצון לקבל שבו נולד עם המסך הראשוני, אחר כך גדל, ואז הוא "אישה" הנקראת בתחילה "תינוקת", אחר כך באים שלבים כמו "קטנה", "בוגרת", "נערה", עד שהיא מגיעה למצב שבו האדם הלא נשוי כאילו יכול להתחתן איתה. זאת אומרת, קו ימין עם קו שמאל, מסך עם הרצון לקבל, כבר יכולים להיות בחיבור אחד.

אז האדם מתקן אותה להיות "מקודשת לו", שייכת לו, הוא מתקן את החלק מהרצון לקבל שלו כך שיוכל לצרף אותו למסך. אחר כך הוא עושה "חופה". "חופה" היא המסך הכללי, הכולל את שניהם. ואז הוא עושה זיווג עם האור העליון, שזה נקרא שהוא מזדווג איתה וממלא אותה באור העליון. כלומר, זה מסך וכלי קבלה.

ברוחניות לא יכולה להיות דרך פעולה אחרת. לומדים על כל הדברים הללו ב"תלמוד עשר הספירות". כי כנגד זה, בגשמיות, נוהגים לעשות אותם דברים. כשאדם עושה פעולות רוחניות, הוא מרגיש שהוא יכול לצרף אליהן פעולה גשמית, ונדחף לעשות זאת. בכך הוא קושר יחד את שני העולמות. אדם שרק לומד ועוד לא נכנס לרוחניות, ועדיין לא עושה שום פעולה רוחנית, לא יהיה לו עדיין דחף לעשות פעולות גשמיות, אלא אם כן יעשה אותן מטעמי חינוך, הרגל, או יעשה ולא יעשה לסירוגין.

כלומר, הקיום ברוחניות דוחף את האדם לעשות גם בגשמיות, מפני שהוא רואה את הפעולה הזאת בצורתה המושלמת, מפני שהוא מתקיים גם פה וגם שם. ועדיין, אין חובה לנקוט פעולות גשמיות.

כלומר, איננו נמצאים תמיד בהתאמה בין גשמיות לרוחניות. זה לא שאדם מגיע לדרגת כהן ברוחניות, ופתאום מתחיל להתנהג גם בעולם הזה כמו כהן, או שאדם מתגרש מ"אישה" רוחנית ועכשיו עליו להתגרש גם בעולם הזה. אבל מקובל שהתחתן בעולם הרוחני, מוכרח להתחתן מיד גם בעולם הזה. זה שייך לרוחניות שלו.

האם יש הרגל ברוחניות?

ברוחניות אין הרגל כמו בגשמיות. הרוחניות היא התחדשות מתמדת. הרצון לקבל מתחדש כל הזמן, ויש לעבוד על הרצון לקבל החדש - לתקן אותו ולמלא אותו - ושוב הרצון מתחדש. האדם נמצא כל הזמן בעלייה, הוא כל הזמן אדם חדש. והגשמיות, מפני שהיא דומם, לא משתנה, ולכן יש בה הרגל.

אם אדם מתרגל למשהו, זה נרשם אצלו כ"רשימו", ולפי הרשימו הזה האדם כל הזמן חוזר על אותם הדברים, אף על פי שהוא כבר לא מרגיש בהם טעם. הוא מוצא טעם רק בחזרתיות הזאת, בקיום אותם הדברים כל הזמן. אבל ברוחניות הרשימות מתחדשות, ולכן כל פעם מדובר בעבודה חדשה, דבר חדש, השגה חדשה, טעם חדש. ממש אדם חדש.

האם גם החיים עם האישה הגשמית משתנים?

אדם העומד להינשא או כבר נשוי, שמתחיל ללמוד קבלה או כבר לומד קבלה, ודאי שחייו עם האישה ישתנו. כמו שהוא משתנה, החיים עם האישה שלו משתנים. לכן גם הנשים לומדות ועובדות בקבלה, ויש ביניהן קשר פעיל ועזרה הדדית, כדי להיות בהתאמה לבעליהן הלומדים. כעיקרון, אישה אינה חייבת בכל אלה, אבל זה עוזר ומועיל.

באיזו מידה משפיע הקשר הזוגי על ההתפתחות הרוחנית?

ישנו קשר בין התפתחות רוחנית והתפתחות גשמית, כי שתיהן מתלבשות זו על זו. ובינתיים מגשמיות אנחנו באים לרוחניות, וודאי שהגשמיות פועלת. למעשה, החלק הגברי שבמציאות שייך לבורא, ויורד לנברא רק כדי לתקן את הרצון לקבל. מסך הוא תוצאה של האור, הרצון להשפיע הוא תוצאה מכך, שבשבירת הכלים תכונות הבורא נפלו בתוך הרצון לקבל.

כלומר, אם נרד לעומקם של הדברים, הגבר מרגיש את עצמו עצמאי בעולמנו, אבל בסופו של דבר האישה היא המניעה את הגבר לעשות את כל הדברים בעולם. וכשלגבר יש שאיפות להשיג השגים ולהתקדם, ואפילו אינו נשוי, זה מפני שבתוכו יש חיסרון של אישה, חיסרון נשי המחייבו להיות גבר. כך הם הדברים אם ירצה בכך ואם לאו. אם לא כך היה, הגברים היו מרחפים, חסרי קרקע ושורשים. דבר זה ידוע היום גם לפסיכולוגים. וזה מפני שביסודה של המציאות, הגבר והאישה צריכים לשרת זה את זה, זה כנגד זה.

מהו המושג "מלכות שמים"?

כשאדם מגיע להכרה שהבורא שולט שליטה מוחלטת בכל הרצונות שלו, במודעות שלו, במחשבותיו ובכל מה שיש בו, זה נקרא שהגיע להכרת מלכות שמים. באיזו מחשבה והכרה הוא הגיע לזה? ב"אני" שלו, שבדרך פלאית כלשהי כאילו לא נמצא בשליטת מלכות שמים. והבורא בכל זאת נתן לו אפשרות להכיר בו.

אם ניקח כדוגמה חתול, החתול נמצא במלכות שמים באופן מוחלט, כי הטבע פועל עליו מלמעלה ולא משאיר לו שום חופש בחירה. לאדם ניתנה נקודה מחוץ לשליטת הבורא, שנקראת "יש מאין", ומתוך נקודה הזאת האדם מתחיל לאט לאט להכיר את טבעו. ואז אם הוא מגיע להכרה, שהיא השגה גדולה מאוד, שבכל "האני" שלו שולט הבורא, זה נקרא "מלכות שמים".

האדם יכול להתייחס להכרה כזאת באופן שלילי או חיובי, מקצה לקצה. פרעה אומר: "מי ה' אשר אשמע בקולו", ה"פרעה" הוא כל הרצון לקבל הלא מתוקן של האדם, שהוא מאה אחוז מנוגד למלכות שמים - "מי ה'?" מה פתאום עלי להימצא בשליטתו? ויש גם ההפך, ש"פרעה" המתוקן, בגמר התיקון, נכלל במלכות שמים מרצונו, ורוצה, כמו שכתוב, "אחור וקדם צרתני". הסוס ורוכבו מתואמים בכל תנועותיהם.

האם מגיעים ל"מלכות שמים" רק בגמר תיקון?

למלכות שמים מושלמת מגיעים רק בגמר התיקון, לכן זה נקרא "גמר התיקון". לפני כן יש עדיין הבחנות שונות ורצונות שאינם נכללים עם הבורא באותה הפעולה ובאותה המחשבה.

מה יהיה שונה בגמר התיקון מהמציאות הנוכחית?

עד גמר התיקון - אפשר לדבר על מה קורה עם אדם שעולה במדרגות רוחניות. האדם לא משתנה בחיצוניותו. כמובן, אם כולם מתקדמים לגמר התיקון, העולם נעשה מתוקן יותר, בריא יותר. אמנם דבר ידוע הוא שהמקובלים סובלים מאוד בעולם הזה עד יומם האחרון, לא טוב להם כאן, אבל זאת מפני שהם נכללים עם יתר הנשמות וכאילו נדבקים מהן בנגיפים, כלומר רצונות לקבל, ומתקנים אותם יחד ומכינים תיקון לכל יתר הנשמות. לכן הם נדבקים בכל מיני מחלות וצרות, ולכן גם הם עוברים שלבים כאלה.

הגיוני שאדם המתקדם לרוחניות, שמרגיש יותר אור עליון, יהיה בריא, שמח ונאור יותר, ככל שהוא מתקדם. מצד אחד, הוא באמת כזה. מצד אחר הוא מרגיש את כל צער העולם שאינו מתוקן עדיין, ובשל כך הוא עדיין מעורב בכל הצרות העולמיות, לא האישיות.

לכן, עד גמר התיקון אפשר איכשהו לדבר על השלבים הללו ולהבין איך הם מתרחשים בעולם העליון, אפילו בשלב ההכנה, ממצב ההכנה. לא ניתן להבין שלבים מתקדמים יותר. כתוב: "עולם הפוך ראיתי". זאת אומרת, אדם שעובר את המחסום רואה דברים הפוכים לגמרי ממה שראה וידע קודם לכן, כי כל הרצונות שלו מקבלים כלי חדש, הראייה שונה, בעל מנת להשפיע ולא בעל מנת לקבל, והוא רואה מחוץ לעצמו. לעומת קודם לכן, כשראה רק בתוך עצמו.

איננו מסוגלים לתאר את מה שקורה בגמר התיקון. במאמר שנקרא "הסתר וגילוי פנים", בעל הסולם מדבר על ארבעה מצבים: בזמן הסתר אדם רואה את כולם בראייה מסוימת. בזמן הגילוי הוא רואה אותם אחרת לגמרי. ולא רק שרואה אותם אחרת לגמרי, אם קודם לכן ראה את החבר שלו כטוב, אחר כך כרע, את השינוי בין טוב ורע עוד אפשר להבין, מבינים שהראייה שלו כאילו השתנתה. אבל איך ייתכן שקודם הוא רואה אותו כעני מרוד ועכשיו הוא רואה אותו כעשיר ומאושר?

איך ייתכן שמצב אובייקטיבי, של מישהו הנמצא מחוץ לי, ישתנה? איננו מבינים עד כמה ראייה רוחנית משנה את המציאות. יש כאן משהו שלא ניתן להעביר במילים. על אחת כמה וכמה לא ניתן להסביר את גמר התיקון ומה שקורה אחריו.

אחרי גמר התיקון זה נקרא "סתרי תורה", שעל זה לא מדברים ולא כותבים. "אסור" הכוונה היא תמיד שאי-אפשר. אין דבר כזה אסור. פשוט אי-אפשר להעביר נכון את הדברים כך שכולם יבינו, ובגלל זה אומרים "אל תעשה", כי אתה עלול לבלבל אנשים בתיאורים סובייקטיביים ומוטעים. הם יתבלבלו בדרכם, לא תהיה בזה תועלת ולא ייגרם שום דבר טוב בכך. לכן מקובלים, למרות כתיבת הספרים שלהם, מסתירים הרבה דברים בתוכם כדי לא לבלבל את האדם. אנו נמצאים עדיין בצד הזה של המחסום, ולא מסוגלים להבין אותם, לכן הם מסבירים רק עד כמה שהם יכולים.

על "גמר התיקון" אפשר ללמוד מעט מהמאמר "דור האחרון" של בעל הסולם. הוא מסביר שם דברים, אבל גם שם לא מדובר ממש בגמר התיקון. הדור האחרון לא גמר עדיין את התיקון. הוא מתאר את הדברים שיהיו בעולם שלנו, אבל הוא לא יכול להגיע לסיכום ולהביע מה יקרה בדרגה הרוחנית. בעל הסולם אומר, שלפי הפנימיות שהאנשים מקבלים, התיקון הפנימי על מנת להשפיע, חוק "ואהבת לרעך כמוך" יתפשט בכל העולם ויהיה לצו פנימי של כל אדם.

כפי שכרגע הצו הפנימי שלנו מורה לנו למלא את עצמנו הרבה ככל שנוכל במעט היגיעה האפשרית, בעתיד הדחף של כל אחד ואחד יהיה הפוך מזה, כולם ירצו לתת את מרב היגיעה לטובת כל העולם, ולקבל לעצמם לא יותר ממה שמקבל הפחות ביותר. זאת אומרת, הכול יתהפך לפי המסך, ולא לפי הרצון לקבל.

כרגע נדמים הדברים הללו לאשליה פרועה, אבל האור העליון משנה דברים מקצה לקצה בשיא הפשטות. אין קושי להגיע מהקצה שלנו לקצה השני, עלינו רק להיות מוכנים איכשהו לשינוי הזה. השינוי כבר בא, ואיננו מרגישים איך אנחנו משתנים, גם לא מי שיושב ולומד קבלה.

מה מיוחד במערכת הרוחנית הפועלת עלינו?

המערכת הרוחנית היא בעצם עולם האצילות. עולם האצילות הוא העולם הפועל עלינו ומנהיג אותנו ומביא אותנו לגמר התיקון. אפשר לתאר זאת באופן פשוט: יש עולם אין-סוף, שממנו יורד אור אין-סוף, ונכנס לעולם אדם קדמון. עולם אדם קדמון הוא מערכת בת חמישה פרצופים: גלגלתא, ע"ב, ס"ג, מ"ה וב"ן. כשאור עליון בא, הוא נחלק מבעד לחמשת הפרצופים הללו לחמישה אורות: נפש, רוח, נשמה, חיה, יחידה. ההתחלה של עולם אדם קדמון היא פה דגלגלתא, והסוף שלו הוא טבור דגלגלתא. אחריו נמצא עולם האצילות. אבל לפני שהופיע עולם האצילות, היתה מלכות שדרשה תיקון. ס"ג, שהוא תכונת בינה, התקשר עם המלכות הזאת כדי לתקנה, ויחד הם עברו שבירה. מהשבירה נבנה, נברא, "עולם האצילות".

לעולם האצילות, בדיוק כמו לעולם אדם קדמון, יש את כל חמשת הפרצופים, שנקראים בו: עתיק, אריך אנפין, אבא ואמא, זעיר אנפין ונוקבא. אבל יש לו כבר חלקים מהשבירה, זאת אומרת, הוא כבר מבין את החסרונות של הנברא.

ואז עולם האצילות משפיע לעולמות: בריאה-יצירה-עשייה דטומאה, ובריאה-יצירה-עשייה דקדושה. הנשמות הלא מתוקנות, הנשמות השבורות, נמצאות ביניהם. זאת אומרת, אחרי שהופיע עולם אצילות, יצאו עולמות בי"ע, נולד פרצוף "אדם הראשון" על ידי זה שנוקבא, שעלתה לאבא ואמא דאצילות, צירפה לעצמה את המלכות, ובאבא ואמא דאצילות נעשה פרצוף "אדם הראשון", או נברא או נשמה. אחרי החטא הנשמה הזאת נשברה, והחלקים השבורים, הנשמות השבורות, נפלו לעולמות בי"ע. לא! למטה מכל אלה נמצא העולם הזה.

מדוע דווקא עולם האצילות מנהל את כל העניינים, ולא עולם אדם קדמון? עולם אדם קדמון מתחלק בהשפעה שלו. הוא צריך להביא את כל המציאות אל האורות הגדולים יותר: נפש, רוח, נשמה, חיה, יחידה. כשהוא מביא את כל הנשמות לאור היחידה, גם בתיקון וגם במילוי, הסתיים הכול. כלומר, בעולם אדם קדמון נמצאת תכלית הבריאה ותוכנית הבריאה כולה, בכללות. בעולם האצילות הדברים האלה כבר מתחלקים ומפורטים.

עולם האצילות נברא בשני חלקים: חלק עליון שנקרא "עתיק", "אריך אנפין" ו"אבא ואמא", שהוא אלוקות. חלק תחתון שנקרא זו"ן (זעיר אנפין ונוקבא), שהוא כבר הנברא, חסרונות. מפני שעולם האצילות כלול מתוך השבירה, מהחסרונות של הנברא, הוא מבין אותו. הוא כמו אם המבינה את רצון תינוקה, מפני שכל הדברים שיש בתינוק כאילו נמצאים גם בה.

האם עושה בתוך עצמה מעין מודל של התינוק: "מה סביר שהוא ירצה", "מה סביר שאוכל לתת לו". כך היא יודעת שהוא זקוק לאוכל, לחום, ולביטחון, והיא תספק לו אותם לפני שתגיש לו צעצוע או פרח. בעולם האצילות המערכת כלולה מחסרונות של הנשמות, ולכן היא מבינה אותן ומשפיעה להן בסדר ובעקביות מופתיים את כל התיקונים והמילויים.

למה הבחירה בחבר היא הבחירה היחידה?

העליון כלול מחסרונות של התחתון. עולם האצילות כלול מנשמות, מחסרונות שיש בנשמות, לכן הוא יכול להבינן ולהנהיגן בנאמנות עד גמר התיקון. עולם האצילות פועל על הנשמות דרך עולמות בי"ע. הוא מכניס להן כל מיני רצונות, שדרכם הנשמות מתקשרות לעולמות בי"ע. זאת מערכת שלמה העומדת בפני עצמה, וכל חלקיה פועלים בתיאום.

האם יש כאן חופש בחירה? עולם האצילות מוכרח להביא את כל הדברים הללו לתיקון, אבל הוא גם מוכרח לעשות את התיקון בדרך טבעית.

מה זאת דרך טבעית? הוא נותן מכה לרצון לקבל, שרוצה להימנע מהכאב של המכה, וצועק. הצעקה הזאת היא בקשה לתיקון, וכך האדם מיתקן. אבל כך עוברים את כל המכות ובכל זאת התיקון אינו הכרתי, אינו מודע. האדם לא רוצה להיות המשפיע, הוא רוצה רק להיפטר מהמכות. המכות צריכות להיות מכוונות כך שיביאו את האדם לרצות להבין לא את המכה עצמה, אלא להתעמק בה ולהכיר את הסיבה לה. ואם האדם מכיר את הסיבה למכות, לאט לאט הוא מתחיל להתקשר עם הסיבה, ובמידה הזאת הוא מקבל חופש בחירה.

נכון שההתפתחות היא דרך ייסורים, אבל בעמקות הייסורים, אחרי המכה האדם חושב בתוכו פנימה למה קיבל אותה, וזה חלק מההתפתחות שלו. אנחנו רואים עד כמה איננו מחשיבים את ההתפתחות, אלא רק בורחים מהמכות עצמן. האדם יכול לקבל מכה אחת קטנה מאוד, והיא תספיק.

במצב הנוכחי בארץ אנו נמצאים במצב שיכולנו להפסיק את כל המהומות והמכות מיד, לו רק היינו חושבים קצת למה המצב הזה יורד עלינו. אלא שאנו מסרבים להתקשר עם הסיבה, ואז מחייבים אותנו לחטוף מכות שוב ושוב.

איזו מלכות אי-אפשר לתקן?

ב"אדם הראשון" ישנה נקודה שבאה ממלכות דמלכות דאין-סוף, כיש מאין, שאינה נכללת מ-ט' ראשונות, ואותה אי-אפשר לתקן. היא נקראת "ל"ב האבן", ובה לא נוגעים בזמן התיקון. זאת אומרת, האדם מכיר בתיקונים שהוא עושה, שיש בו רצונות שאסור לו לגעת בהם. הוא לא מסוגל לתקנם, לחבר אותם לבורא, הוא פשוט לא מתעסק בהם, וזהו התיקון - עצם זה שלא עוסקים בהם.

עד גמר התיקון לעולם לא מתעסקים במלכות דמלכות. לא מתעסקים במהותו של הנברא כי האדם הוא בעצמו נברא ואינו יכול לתקן את טבעו. הוא יכול להיכלל ככל שניתן בטבע של הבורא - האדם רוצה לקלוט את התכונות של הבורא ולהעתיקן אליו ועליו, אבל לא מסוגל להפוך את הטבע המקורי שלו. הוא קוטע את טבעו ממנו ואומר: "בזה אני לא מתעסק".

בכל יום האדם צריך לקבל על עצמו קבלה חדשה. למה הכוונה?

בכל פעם שמתחדש לאדם רשימו, רצון חדש, עליו לתקן את הדברים החדשים שהגיעו.

האם ב"כל יום" האדם עובר מצבים נקביים: נערה, כלה, אישה?

המדרגות הרוחניות דומות זו לזו. ישנן עשר ספירות מקוריות, והן נחלקות עוד ועוד לאלף-אלפי הבחנות, כשכל הבחנה היא עשר ספירות. זה כמו במתמטיקה, כששתיים ועוד שתיים שווים ארבע, אבל שתיים יכול להיות שני אנשים, שתי מכוניות, שני מטוסים, תלוי מה מציבים בנוסחה.

בחוכמת הקבלה לומדים נוסחאות, אבל בכל מדרגה ומדרגה יש בנוסחאות הללו הבחנות אחרות לגמרי. וכך האדם חי כל הזמן מציאות חדשה, כל רגע ורגע נפתח לו עולם חדש מלא הרפתקאות. אבל האדם עובר בתוכו את השלבים לפי הנוסחאות: עשר ספירות, מסך, עביות, זכות וכולי.

כלומר, אם לא מדברים על השינוי באורות הממלאים את הכלים החדשים, על האורות החדשים, התהליך הוא אותו תהליך. כל נשימה שאדם נושם דומה לחברתה. זה אותו תהליך. נניח שהוא עושה זאת חמש-עשרה פעמים בדקה, אז מה הוא יפסיק לנשום? ישנם דברים הכרחיים שעל האדם לעבור שוב ושוב. הוא חייב לחזור לתענוגים, למשל, אבל בכל פעם החוויה היא אחרת. רוחניות לעולם לא נמאסת או משעממת.

איך יכול אדם להבדיל בין הרצון לקבל שעליו לתקן לבין טבעו שהוא לא יכול לתקן?

הכול ניתן לתיקון. איך ניתן להבחין ולדעת שיש משהו שאיננו מסוגלים לתקן? בכל מדרגה ומדרגה יש לאדם רצונות שהוא יכול רק "לסגור" ולומר: "בזה אני לא נוגע".

מה פירוש "לסגור אותם"? האדם נזקק להבחנות כדי לראות שהוא באמת לא מסוגל. אי-אפשר להגיד לו מראש: "אם קבלת מסך דעביות דשורש, אז יש לך עוד כל מיני רצונות שלא שייכים למסך הזה, עליך "להקפיא" אותם". כי הוא לא יכול להבדיל. אין עליו עדיין די אור כדי שיראה את הרצונות שלו פרושים לפניו בבהירות, והוא יודע מה כל רצון ורצון ומה אפשר לעשות איתו. אין לו עדיין "ראש של פרצוף", שבאמצעותו יוכל לקבוע איך הוא מתייחס לכל הפנימיות שלו.

הנברא, רצון לקבל, נמצא כיש מאין, וסביבו האור שברא אותו מאין. מרגע שנברא הרצון לקבל הזה, כל דרכי ההתפתחות שלו כולן תלויות באור. ככל שהאור משפיע, באופן שהוא משפיע, מתפתח הרצון לקבל מלמעלה למטה - עד שהוא מגיע לקצה המנוגד לאור.

האור ברא יש מאין, והוא כל הזמן מטפל ומטפל בנקודה הזאת, ברצון הזה, כדי להביאה למקום הרחוק ביותר - לעולם הזה.

ברגע שהאור מביא את הנברא, את הרצון לקבל, לעולם הזה, הוא מביא אותו לא כאחד, אלא מחולק לחלקים רבים שנקראים "נשמות". הרצון לקבל הזה כאילו נמצא בניתוק מהאור, כלומר, האור לא משפיע אליו באופן ישיר, אלא מגלה לו רק את ה"אחוריים". מגלה לו את השלילה - את עובדת היעדרו. בכך הוא מעורר ברצון לקבל הכרחיות להשתוקק לאור, לנהות אחרי המילויים. ומפני שמילויים אי-אפשר לקבל בלי תיקונים, לאט לאט הרצון לקבל דורש תיקונים, מבין שהוא מחויב בתיקונים.

כלומר, כפי שלומדים ב"תלמוד עשר הספירות", בדרך מלמעלה למטה, בהתפשטות העולמות, הפרצופים והספירות - בהשתלשלות המציאות מלמעלה למטה, מהשלמות של האין-סוף עד לבלתי שלם בעולם הזה, כהכנה נבראו מלמעלה למטה 125 מדרגות - 5 עולמות, בכל עולם 5 פרצופים, בכל פרצוף 5 ספירות, סך הכול 125 מדרגות של ירידה, של הסתרה, של המעטת האור, כשהרצון לקבל בדרגה התחתונה ביותר, בעולם הזה, מרגיש שהוא נמצא בחשכה.

ואז, לפי מידת היגיעה בלימוד הקבלה, הרצון מזמין על עצמו את פעולת האור מקיף - אור לא מורגש שמאיר מרחוק. אבל הרצון, הכלי, אנחנו, לא מרגישים אותו, מפני שאנו נמצאים בהיפוך הצורה מן האור.

הלימוד עצמו מהמצב ההפוך מן האור, שנקרא "לא לשמה", על מנת לקבל, מעורר בכל זאת את האור מקיף, אף על פי שהוא מאיר ממרחק, והאור לאט לאט מתקן את הכלי עד שתהיה לו כוונה על מנת להשפיע.

אין שום אמצעי אחר לתקן את הכלי שנמצא בעולם הזה למטה ממחסום, אלא רק לעורר את האור המקיף. לכן יש לבדוק ולחשוב ולדאוג לכל האמצעים שיכולים לעורר את האור המקיף ביתר עוז, כך שישפיע במהירות ובעוצמה ובאופן המועיל ביותר, כדי שיגיעת האדם והמעשים שהוא עושה לא יהיו לשווא. יש לבדוק אילו מעשים ומחשבות יביאו לתוצאה הטובה ביותר, אחרת חבל על היגיעה ועל הזמן.

לכך צריכים לכוון את כל הדברים, ולהבין מכל הלימוד, שאחרי שמגיעים למדרגה הסופית התחתונה ביותר, פעולת ההזמנה של האור חייבת לנבוע מאיתנו. וכל עוד האדם אינו מסוגל להזמין עליו את פעולת האור המחזיר למוטב, שיבוא לתקנו, האור נוקט רק פעולה אחת: מתחבא ומסתתר מהאדם עוד ועוד, כדי להראות לו באיזה מצב סופני הוא נמצא.

בקבלה לומדים שתמיד יש ערך הפוך אורות וכלים. האדם נמצא למטה מהמחסום, ממש מתחתיו, סמוך אליו, והאור מאיר עליו. אם האדם מתחיל להשתוקק אליו, עליו לקבץ סכום יגיעה כזה, שהאור יאיר עליו בעוצמה מסוימת כך שיוכל לעבור את המחסום ולהיכנס לעולם הרוחני.

אם האדם לא מקשיב למה שהאור מעורר בו, אלא הופך "קשה עורף", מתנגד וחושב שבעזרת הרצון לקבל שלו יוכל לשפר את חייו ולהשיג תענוגים, האור מוריד את האדם - מאיר לו פחות. ומפני שהאור מאיר לו פחות, האדם יורד למטה מהמחסום, נכנס לצרות גדולות עוד יותר, שהן גם הסתרה גדולה יותר, ואז לאדם קשה יותר להבין שעל ידי המאור יוכל לחזור למוטב, אל הטוב.

כלומר, ככל שמדרגה היא נמוכה יותר, יש בה יותר צרות, אבל הצרות באות כתוצאה מחיסרון האור מקיף, וחיסרון האור מקיף לא מאפשר לאדם למצוא את הפתרון. וכך נוצר מעגל סגור, דבר גורר דבר וכך זה מתגלגל ליותר ויותר רע. במקרה כזה האדם זקוק לאיזו לחיצה חיצונית, למשהו שיעורר אותו לתפוש רעיון חדש.

אבל אלו שכבר מבינים שרק על ידי הלימוד אפשר לעורר אור מקיף, ושרק על ידי אור מקיף יכולים באמת להגיע לעולם העליון, הנאור, הנצחי והשלם, צריכים בינתיים לזכור, ואחר כך להבין ורק אחר כך להרגיש, שהתופעות קורות בהתאם להשתוות הצורה.

ככל שאדם נמצא בהשתוות הצורה עם האור, הוא מרגיש את האור. וככל שהוא נמצא בחוסר השתוות הצורה, הוא מרגיש חושך, את ה"אחוריים" של האור.

אין שום אפשרות אחרת, אלא אחרי צמצום א' נעשה הכול "ביושר ובצדק", לפי המסך, לפי תכונות הכלי בהשתוות שלו לאור. לכן צריך לנסות לחשוב ולדמיין יותר איך פועל האור, איך הוא נמצא עם הכלי בכפיפה אחת, בזיווג, באחדות, בגמר התיקון, ולאופן הזה להשתוקק ולהידמות.

למה הרצון לקבל מתוחכם כל כך?

הרצון לקבל מתוחכם מאוד. האור עשה בו את כל אותן התכונות שיש באור, רק הפוכות. אנו רואים כמה טבענו מסובך. גם על דרגות עליונות, שלא רואים ולא יודעים, לומדים שרצון לקבל ורצון להשפיע - תכונות הבורא ותכונות הנברא, עומדים זה כנגד זה, בי"ע דקדושה, בי"ע דקליפה.

אפילו ב"הקדמת ספר הזוהר" במאמר "דרב המנונא סבא", במאמר האותיות, האותיות הן התכונות שישנן בתוך הנשמה. כל אות מסמלת אופי, תכונה שבכלי. במאמר מבררים את כל התכונות שיש בתוך הנשמה, עד שמגיעים לאות ב', ואז אומרים שהאות ב' מיוחדת. למה? כי היא סמל של ברכה. זאת אומרת, אין שום הבדל בין הרצון לקבל והרצון להשפיע, אין האחד נעלה על השני, אלא זה פרעה וזה בורא. זה כנגד זה.

רק יש "ברכה", זאת אומרת, השורש יש מיש בא מצד האור, וכל היתר ישנו גם בכלי. כתוב ב"זוהר" ומתואר גם בחומש, שמה שיכול לעשות אהרון לפני פרעה, עשו כל החרטומים, כל חכמי פרעה. זאת אומרת, זה אפשרי גם מצד הקליפה וגם מצד הקדושה.

הרצון לקבל הוא מתוחכם. הוא טבע. על רצון להשפיע איננו יודעים, אולי הוא מתוחכם אף יותר, אבל את הרצון לקבל האדם רואה בטבע שלו, הוא מתפתח בעצמו ותמיד מחפש את הדרכים הטובות ביותר להשיג את שלו. הוא פועל לפי חוק האופטימליות בכל דבר ודבר.

ככל שאדם מתקדם בלימוד, הרצון לקבל מבין שעומדים להמיתו. כיצד הוא פועל אז?

האמירה בזמן הלימוד שעומדים להרוג את הרצון לקבל - היא בגדר אמירה. איננו יודעים באמת מהו הרצון הזה. לכן זה עניין של הסתרה, לגלות רק עד כמה שהאדם יכול לסבול. מה זאת אומרת "לסבול"? אף על פי שזה כואב, זה כדאי. וכך בכל רגע האדם מתקדם, עד שאינו רוצה דבר פרט לגילוי.

האם לאורך הדרך הכדאיות כלפי הרצון לקבל עולה או יורדת?

אדם ההולך לקראת המחסום, מתקדם לקראתו רק באמצעות רצון לקבל גדול יותר ויותר. לאדם אולי נדמה שהוא משתפר, אך למעשה הוא פשוט מכוון את הרצון לקבל שלו לבורא" - כדאי לי להרוויח את העולם הבא במקום כל העולם הזה", הוא אומר לעצמו. זה נראה לו שיפור, אבל זה אינו שיפור אלא פשוט רצון לקבל גדול יותר. כמו שלמדען יש רצון לקבל גדול יותר משיש לצייר, ולצייר יש רצון לקבל גדול יותר משל איש עסקים, ולאיש עסקים רצון גדול יותר משל סתם פועל פשוט, החי חיים צנועים ופשוטים.

כשאנו מדברים על רצון לקבל גדול יותר, איננו מתכוונים לכך שהרצון לקבל מקבל צורות מזוויעות, אלא הכוונה היא שהוא רצון לתענוגים בהמיים, לכסף, לכבוד, למושכלות.

מדען העוסק בדקויות של איזה מדע טהור, לא רוצה דבר מהחיים האלה. ישנם מדענים שממש מוסרים את נפשם על המדע. הוא לא מפריע לאיש, הוא לא רוצה להרוג איש או להשיג משהו על חשבונו, אבל יש לו רצון לקבל גדול.

באיזו מידה משפיע השכל על הרצון?

השכל לא משפיע על האדם כלל. האדם הוא רצון ליהנות, והשכל יכול לבנות סביב הרצון הזה אילו מערכות שירצה, זה לא יפעל. אם האדם מרגיש, הוא מרגיש. כל העניין הוא הרגשה. השכל פועל רק במידה שבה הוא יכול לסייע להרגשה. אדם לעולם לא יוכל לפעול בשכלו משהו נגד ההרגשה, הוא חייב לפעול כך שהם יפעלו יחד.

בעל הסולם מסביר, שברגע שאדם באמת צריך לתת, הוא חייב לחפש את חומר הדלק שיאפשר לו לבצע את הנתינה. הוא לא יכול סתם לקחת משהו ולתת לחבר, מפני שהרצון שלו הוא על מנת לקבל. לפי חוק שימור האנרגיה, דרושה אנרגיה כדי לבצע את תנועת הנתינה. ומאיפה ייקח אדם את האנרגיה הזאת? כלומר, האדם חייב לתת לעצמו הצדקה כלשהי לנתינה, לדעת מה הוא מרוויח, ושהרווח הזה לא יהיה פחות ממה שהוא עושה, אלא יותר מזה. זה יכול להיות כל סוג של רווח.

אדם יכול לתת עשר שנות יגיעה גדולה רק כדי לצפות במשהו מיוחד ונדיר, שמתגמל אותו על כל היגיעה הזאת. אבל אדם חייב לתת לעצמו הצדקה. כל צעד של התקדמות נשען על ההצדקה שיהיה לו טוב יותר. ודאי לא מתוך כוונה לתת ללא רווח לעצמי.

האם ההצדקה לתת אינה עומדת בסתירה לטבע האדם?

זאת אינה סתירה. האדם מרוויח מכך שהוא נותן יותר ממה שהוא מרוויח כשהוא מקבל. האדם רוצה לקבל כסף, כבוד, מושכלות, תענוגים בהמיים, אבל הוא נוכח לדעת שהוא סובל כשהוא רוצה לקבל ולא מקבל. לכן הוא רוצה ללמוד לחיות בשיטה אחרת. הוא יכול, נניח, לנסות לא לרצות דבר. הוא חי כמו הודי, ולא חושב על דבר פרט להמתת הרצון לקבל. ופתאום הוא מרגיש נירוונה. למה? כי הוא הפך את עצמו לאבן ואז הוא לא מרגיש בשום חסרונות, ועוד קורא לזה רוחניות. זאת אינה רוחניות, אותו אדם פשוט נפטר מהצרות מפני שהקטין את הרצון לקבל שלו עד לאפס.

גם הקנאים למיניהם נוקטים אותה שיטה. הם אומרים לאדם מה לעשות עד לפרטי-פרטים, ומבטיחים לו שיהיה לו טוב אם יאמין בהם. האדם קם ומבצע את שנאמר לו, וזה עוזר לו להתגבר על הצרות. האדם מצמצם את עצמו, ומרגיש שהוא צועד על קרקע בטוחה. יש לו במה להיאחז ואין סיכונים. זאת שיטה פסיכולוגית ידועה.

שיטת הקבלה מאפשרת לאדם להגדיל כל הזמן את הרצון לקבל, ובכל זאת להרגיש טוב.

מה ההבדל בשימוש ברצון לקבל בין בודהיסט הודי שמגיע לנירוונה לבין מקובל?

ההודי בסופו של דבר רק מקטין את הרצון לקבל שלו. המקובל לא מטפל בהגדלת הרצון, הרצון גדל בעצמו. בקבלה הפעולה היחידה שיש לעשות היא הזמנת אור מקיף, חוץ מזה אין שום דבר לעשותו. האדם רוצה להזמין מלמעלה כוח לא ידוע, שהוא ההפך ממנו, ויש לו מין סגולה. אין לאדם גישה ישירה לכוח הזה אלא באמצעות פעולה מסוימת בזמן הלימוד, בשהייה בקבוצה, המחזקת את הכוונה.

אבל בפועל זאת סגולה. אם לאדם לא היה ספר קבלה, הוא לא יכול לעשות דבר פרט לציפייה מתמדת לזמן שבו זה יקרה לו כמו שקורה ליחידים, לאברהם אבינו ולעוד אנשים כמותו. בשיטת הקבלה סיבה ומסובב נדמים כלא קשורים זה לזה, כי האדם לא תופש את האור המקיף באופן ישיר.

ההבדל בין חוכמת הקבלה לבין שיטות אחרות להגעה לנירוונה הוא פשוט. בחוכמת הקבלה, בניגוד לכל יתר השיטות, מזמינים כוח מלמעלה. כל יתר השיטות פועלות בתוך העולם הזה, ולא משנה מה הן עושות עם הרצון לקבל. מקובל לא עושה דבר עם הרצון לקבל, הוא יודע שאין לו מה לעשות איתו, הוא לא מגביל אותו ולא מקטין אותו. מקובלים תמיד אומרים לאדם: " עזוב את מה שאתה, אל תחשוב על התכונות שלך, הישאר בהן. דאג לאור שיבוא אליך, לכוח מלמעלה. הוא ברא אותך, הוא יטפל בך, הוא ישנה אותך". זה ההבדל בין השיטות.

הקבלה נוגעת בכוח העליון, שלא נמצא בידי האדם באופן מוחשי, ולכן קשה להסביר אותה לכולם בפשטות ובבהירות. הקבלה אינה איזו דיאטה מובנית או תרגילים רוחניים. לכן ישנם בה דברים שאי-אפשר להסבירם, וכל שנותר הוא לומר לאדם: "אתה תעשה כך וכך, וזה ישפיע עליך".

מה מביא אדם לשבת וללמוד?

כי רע לו, והוא מחזיק באמונה שהלימוד יעזור לו, שיהיה לו טוב.

אז למה קיימת סתירה בין מה שלומדים לבין טבע האדם?

סתירה קיימת. למה? זה נקרא "יגעתי ומצאתי". למזלו, האדם לא יודע לקראת מה הוא הולך, כי טבעו הנוכחי לעולם לא יסכים לדברים, אלא יתנגד להם.

כיצד ייתכן שבשיעור מדברים נגד הרצון לקבל, והוא לא שומע את שנאמר עליו?

ודאי שהרצון לקבל לא שומע מה אומרים עליו, ומכאן ניתן להבין את הסיבה להסתרה.

רב"ש כותב שאם לא היתה הסתרה, הרצון לקבל היה רודף בעצמו אחר תענוגים רוחניים, מה שהיה הופך את המעשה לקליפה. ואם הרצון לקבל עדיין לא מבין, נדמה לו שהתענוגים יימשכו ויתגברו. אין טעם להפציר בו לזנוח את הרדיפה הזאת, הוא לא יאמין. את הטבע אי-אפשר לרמות, אי-אפשר לעשות איתו כלום. האור שברא את הרצון לקבל מכניס בו תכונה אחרת.

בעל הסולם כותב במאמר "לשמה זהו אתערותא דלעילא" (ספר "שמעתי", מאמר ה') שאי-אפשר להבין את עניין "לשמה", כי זו הארה מלמעלה: "הנה לזכות לבחינת לשמה, אין זה בידי אדם להבינה. כי אין זה בשכל אנושי להבין איך אפשר להיות דבר כזה בעולם". זה לא נמצא בנו בשום צורה. "וזהו מטעם, כי כל מה שנותנים לאדם להבין", במצבו הנוכחי, "שאם יעסוק בתורה ומצוות, ישיג משהו, מוכרחת להיות שם תועלת עצמו, כי אחרת אין האדם מסוגל לעשות משהו". כדי לעשות תנועה כלשהי אדם חייב לתת לעצמו חומר דלק. "אלא לשמה - זוהי הארה הבאה מלמעלה. ורק מי שטועם זאת, הוא יכול לדעת ולהבין. ועל זה נאמר: קודם טעמו ואח"כ וראו כי טוב ה'".

אחר כך בעל הסולם שואל את השאלה הזאת: "בשביל מה האדם צריך לעשות תחבולות ועצות איך להגיע לשמה? הלא לא יעזור לו שום עצות, ואם ה' לא ייתן לו את הטבע השני", אם לא בא אור מקיף האדם לא יכול להשתנות. אין לו קצה חוט להתחיל ממנו את השינוי "הנקרא 'רצון להשפיע', ולא יועיל לאדם שום יגיעה, בכדי להשיג את העניין של לשמה". מה פירוש "לא יועיל לאדם שום יגיעה"? היגיעה שלו לא פועלת ישירות. זה נקרא "יגעתי ומצאתי". זאת אומרת, אחרי שהאדם נותן יגיעה, הבורא נותן לו את ה"לשמה", אבל לא האדם עצמו גורם לכך ישירות.

"והתשובה היא כמו שכתוב: 'לא עליך המלאכה לגמור, ולא אתה בן חורין להבטל ממנה'. זאת אומרת, על האדם מוטל לתת את האתערותא דלתתא (התעוררות מלמטה), היות שזוהי בחינת תפילה. כי תפילה נקראת חיסרון", האדם בונה בזה חיסרון, "ובלי חיסרון אין מילוי". אבל איזה חיסרון יכול להיות לו? ודאי לא חיסרון ל"לשמה". אז מה זה יעזור לו? הוא רוצה רוחניות, הוא יודע שרוחניות היא תענוגים - מופשטים, רוחניים, בורא וכולי, אבל לא ממש "לשמה".

בעל הסולם אומר שזה לא חשוב, האדם צריך שיהיה לו חיסרון, ולכן זה נקרא "מצאתי". ו "אז בא המילוי מלמעלה, ואז בא מלמעלה עניית התפילה, היינו שהוא מקבל מילוי על חסרונו. נמצא, זה שצריכים עבודת האדם, בכדי לקבל מה' את הלשמה, הוא רק בחינת חיסרון וכלי. והמילוי אף פעם האדם אינו יכול להשיג מעצמו, אלא זוהי מתנת אלוקים".

כלומר, העבודה של האדם היא רק עם אור מקיף, אין לו שום אמצעי אחר. לכן הקבלה מדגישה את חשיבות החברה והקבוצה וכל הגורמים לכך. לכן מקובלים מחפשים ללא הרף דרכים להרחבת הידיעה על חוכמת הקבלה, כדי שעוד ועוד אנשים ילמדו איך למשוך עלינו ועל כל האומה ועל כל העולם יותר אור מקיף, כי רק על ידי האור יהיה העולם טוב יותר.

כתוצאה מההסתרה העולם נעשה יותר ויותר אכזרי ומבולבל, לכן צריך למשוך אור מקיף, וזה אפשרי רק על ידי לימוד הקבלה. אבל איך אפשר לבוא לקהל הרחב ולהגיד לו ללמוד, אם הקשר לא נראה, אם אין עדיין הסבר מתאים או גישה? כל הבעיה הזאת נובעת מהעובדה, שבשל ההסתרה האדם לא נכנס לרוחניות באופן ישיר, מ"לא לשמה" ל"לשמה".

כיצד ברא הבורא יש מאין?

כך היא הבריאה. הבורא נקרא "בורא" מפני שברא משהו שלא קיים בו. הנתק בינו לבין הבריאה מתרחש מפני שיש כאן שני סוגי טבע, טבע הבורא וטבע הנברא. אבל פרט לכך שהבורא הוא "יש מיש" והנברא הוא "יש מאין", כל יתר הדברים מתרחשים ביניהם בלי שום הגבלות מצד הבורא.

מדוע מכל סוגי האורות, רק אור מקיף פועל עלינו ומתקן אותנו?

מה זה אור? אור הוא נוכחות הבורא. הרגשת הבורא בתוך הכלי נקראת "אור". יש רק אור וכלי וביניהם אין דבר, אמנם ישנם שמות שונים הניתנים לכל מיני תופעות, השפעות מיוחדות, פרטיות שלהם זה על זה. אבל למעשה יש רק שניים: הרגשת הבורא בתוך הנברא נקראת "אור", הרגשת החיסרון של הבורא בתוך הנברא היא חיסרון האור, או חושך.

הבורא ברא את הרצון לקבל אחרי ארבע בחינות דאור ישר, והאור הזה, שמפתח את הרצון לקבל יש מאין, מביא אותו למצב מלכות דאין-סוף וממלא אותו. זאת אומרת, הבורא ברא רצון לקבל במידה מסוימת, ומילא את המידה הזאת בנוכחותו, וזה נקרא "מלכות דאין-סוף". כשהאור מסתלק מרגישים רע - "למה עזבתני". כשהאור בא מרגישים תענוג וטוב. כשהאור לא נמצא בתוך הכלי, הוא נמצא מחוץ לכלי. מה פירוש "מחוץ לכלי"? ישנה מעין הרגשה שהאור נמצא, אבל לא בי, אלא במקום מרוחק, לכן הוא נקרא "מקיף". לפי השתוות הצורה, ככל שאני דומה לאור לפי הכלים שלי, מאוחר יותר הוא ימלא אותי, ייכנס בי, ואז הוא ייקרא "פנימי". זה אותו אור המיוחד בשבילי.

בקבלה לומדים, שלפני שירדנו למצב הנוכחי, היינו בעולם האצילות במצב "הוא ושמו אחד", שהוא הנשמה הכללית שנקראת "אדם", "אדם הראשון", שהיתה מלאה בכל האור, כלומר, בייחוד עם הבורא. אחר כך התרחשה שבירה שנקראת "חטא עץ הדעת", והנשמה הזאת התפרקה להרבה חלקים, נחלקה, נשברה, ירדה ונפלה לעולם הזה. וכאן בעולם הזה נמצאים כל חלקיה המקולקלים. והאור שמילא את הנשמה הזאת הסתלק ונמצא בעולם האצילות. כך לומדים. האורות שהיו בנשמות נמצאים באצילות, והנשמות נמצאות למטה מאצילות.

האורות הללו המאירים מעולם האצילות, שנמצא למעלה מפרסא, על נשמות שנמצאות למטה מפרסא, בעולמות בי"ע או בעולם הזה, נקראים אורות המקיפים. האורות הללו, כמו שבעל הסולם כותב ב"הקדמה לתלמוד עשר הספירות", באות קנ"ה, עומדים למלא את הנשמה של כל אחד אחד, אבל עדיין לא יכולים לעשות זאת בשל חוסר תיקון בנשמות. אם האדם מתקן את נשמתו במידה מסוימת בכוונה על מנת להשפיע, באותה מידה האור ממלא אותו. אם הוא מתקן את עצמו עוד קצת, האור ממלא אותו עוד קצת. בסך הכול יש לאדם 125 מדרגות, 125 מצבים שדרכם הוא יכול לתקן את עצמו עוד ועוד, ובהתאם לכך למלא את עצמו ביותר ויותר אור, לפי השתוות הצורה, לפי מידת התיקון.

אותו אור שפעם היה אור פנימי בתוך האדם, יצא ממנו והפך מקיף, נשאר באצילות, והאדם עצמו נמצא כאן, בעולם הזה. אם כך, איזה קשר יש לאדם עם האור? אין לו קשר איתו. לכן מקובלים כותבים ספרים ואומרים: אם תקראו את הספרים שלנו ותרצו שהאור הזה ישפיע עליכם ויתקן אתכם, כי אתם רוצים לדעת ולהשתייך למצב המתוקן, האור יופיע מרחוק, מהאצילות לעולמות בי"ע, ומשם לעולם הזה.

האם הרצון להשפיע הוא השתוות צורה עם האור או עם הבורא?

הבורא נקרא כללות כל האור. החלקים של האור, זאת אומרת, האופנים שבו הוא מורגש בכלי לפי מידת התיקון שלו, נקראים "אור". יהיה זה אור כזה או אחר, לפי ההשפעה שלו, כולם הם בורא. כך או אחרת האור עובד עם האדם, וזה נקרא "עבודת ה'". האור הוא שעושה זאת, עלינו רק צריך לבקש ממנו. בלי בקשה, מה שהאור יפעל בי לא יורגש. לא נלמד ממנו דבר, לא נדע מה הוא עושה ולעולם לא נדמה לו.

מטרת הבריאה היא שהאדם יהיה כמו הבורא. איך להיות כמו הבורא? בזה שאדם לומד שייטב לו אם יעשה כך וכך. הוא לומד את הפעולה של הבורא. אם האדם מגיע למצב שבו כמו הבורא, גם הוא רוצה לעשות את הפעולה הזאת, בפעולה הזאת הוא נעשה כמו הבורא. והבורא מבצע את הפעולה, משלים אותה ומראה לאדם איך לעשותה. ובדרגה הבאה על האדם לראות בעצמו את הדבר המקולקל בו ואת הדרך לעשות ממנו דבר מתוקן. בכך שהאדם לומד את פעולות הבורא, הוא נעשה כמוהו.

מכאן רואים שאי-אפשר לדמות לבורא אלא על ידי הימצאות במצב המקולקל, ומציאת פתרון מתוך המצב הזה בבדיקה מחודשת שלו. הפתרון הוא לא תיקון המצב המקולקל, אלא הידמות לבורא באמצעות המצבים המקולקלים. כלומר על האדם לא רק להיות בשכלו וברצון שלו כמו הבורא, עליו "לרצות להיות כמוהו", להיות עם הבורא בדבקות.

"בדבקות" הכוונה לכך, שהאדם מגיע באמצעות הפעולה הנכונה שגילה, דרך הפעולה שהבורא "הראה לו" לרצון לדבוק בבורא. לכן, אחרי הפעולה הזאת הוא מבקש מהבורא שיבצע אותה כך שתוצאתה תהיה דבקות. זאת אומרת, סך כל הרצון לקבל, על כל החסרונות שבו, עם כל התהליך של התיקון ועם כל התהליך של המילוי, נועדו להביא לדבקות האדם בבורא.

האם כל הפעולות הללו הן רוחניות?

כל הפעולות הללו הן פעולות רוחניות. הן פעולות ברצון, כשהכלי הוא רצון, והן יתרחשו עד שנתחיל להבחין ברצון שלנו כל מיני רצונות, לפי דרגות העובי, לפי האופי, ברוחב ובגובה. נשמה היא רצון כללי הנחלק לתר"ך חלקים, תר"ך רצונות. כל רצון ורצון הוא מעין אופן ליהנות, רצון ליהנות, כל אחד בדרכו האופיינית.

באיזה אופי או כוונה של הרצון פועל האדם כדי לדמות לבורא?

הפעולה הנעשית כדי לדמות לבורא היא, שימוש האדם בכל רצון ורצון בכוונה לרצות לדמות לבורא ולדבוק בו. כתוב במפורש: "שבו בני ישראל עד ה' אלוקיך". כלומר, האדם חייב להגיע לדרגת הבורא. לא לה' אלוקיך, אלא "עד ה' אלוקיך". חייבים להגיע עד לדרגה הזאת. לומדים זאת מפעולותיו של זו"ן דאצילות, זעיר אנפין ומלכות שחייבים להיות שווים.

האם בשלב ההכנה יכול אדם להיקרא "צדיק"?

"צדיק" נקרא מי שכולו כוונות בעל מנת להשפיע, ו"רשע" נקרא מי שכולו כוונות בעל מנת לקבל. לכן בזמן ההכנה איננו לא רשעים ולא צדיקים. איך יכול אדם להיות "רשע גמור"? כמה רצון לקבל גמור כבר יש לו? מה כבר יכול אדם לרצות בחייו, כך שאפילו יממש את כל הרצונות שלו, מה ישיג? הוא כלל אינו יודע אילו תענוגים יש בעולם, בעולמות הרוחניים, כדי שירצה בהם על מנת לקבל. מה כבר פותחים לו כדי שיידע למה להשתוקק?

בכל דרגה יש מצב של "צדיק גמור" ו"רשע גמור". לפני שמתחיל את המדרגה נמצא אדם ברצון לקבל, בחושך, בנפילה, ומרגיש עד כמה הוא מקולקל. האדם עצמו קובע שמצבו הוא "רשע גמור", ולא מישהו אחר. הוא מכיר בכך שכל הרצונות והמחשבות שלו הם על מנת לקבל, והוא המקולקל והגרוע מכולם. זה נקרא הרגשת "רשע גמור", כל אחד לפי דרגתו.

אחר כך, כשאדם לומד ומתקן, הזמן חולף והוא מגיע למצב של "צדיק גמור", וכך בכל מדרגה ומדרגה. קודם קו שמאל, קניית הכלים, הרגשת החושך, ייאוש, כך האדם רואה את המצבים שבהם הוא נקרא "רשע גמור". ואחר כך כשנדבק לקו ימין, מתקן את עצמו, מרגיש קצת יותר רוחניות, הוא נקרא "צדיק גמור" באותה המדרגה.

כך בכל מדרגה יש לעבור בין שני הקצוות, כשביניהם אנו קצת צדיקים וקצת רשעים. אבל אדם שעולה במדרגות לאחר שעבר לרוחניות, והוא פעם נמצא בקליפות ופעם בקדושה, שם כשהוא רשע, הוא רשע באמת, כי כל הקליפות הן חלק מפרעה. וכשהוא צדיק, הוא צדיק ממש, כי זו השתוות הצורה במידה מסוימת לבורא. אחרי המעבר לרוחניות צדיק ורשע זה אמיתי, לעומת לפני המעבר לרוחניות, אז זה כמו משחק ילדים.

מהי דרגת "צדיק גמור" בסוף המדרגה?

בכל מדרגה יש "רשע גמור" ו"צדיק גמור". "גמור" נקרא בכל מה שנמצא ברשות האדם, בכל הרצונות שכרגע גלויים בו. מכל הנשמה שלו מגלים לאדם אולי עשרה אחוזים ממנה, אבל אם האדם מגלה כמה הוא מקולקל בעשרת האחוזים הללו של הרצונות, התשוקות והמחשבות, הוא קובע לעצמו שהוא "רשע גמור". אם אחרי כן הוא מתקן ומתמלא, הוא מרגיש שנעשה "צדיק גמור". לפי מה? הבורא נקרא צדיק, ולכן כשהאדם דומה לו, גם האדם צדיק כמותו, באותה מדרגה, באותם עשרה אחוזים.

אחר כך מוסיפים לו עוד אחוז אחד, ואז באחד-עשר האחוזים האלה הוא מרגיש את עצמו כולו רע. למה? כי זאת אינה תוספת של אחוז אחד בלבד, מתוך אחד-עשר האחוזים הוא רואה גם את עשרת הקודמים כרשע, שגם בהם לא תיקן דבר. כלומר, ככל שהאדם עולה עוד, הוא לא רק מתקדם באחוז אחד בכל פעם. כשהוא מבקר את הרצונות שלו ממדרגת מודעות גבוהה יותר, הוא נוכח לדעת שכלפי המדרגה קודמת הוא רשע ולא כפי שחשב, שלפחות כלפי המדרגה הקודמת הוא צדיק. זאת אומרת, עכשיו יש לו 11 מדרגות לא טובות.

ובדרגה אחרונה לפני גמר התיקון הוא רואה, שבכל המדרגות הקודמות הוא היה נורא ואיום, כאילו לא עבר דבר. אלה רגשות קשים מאוד, ומכאן מובן שלא כל אחד מתאים לעבור דרך כזאת. טוב שאדם אינו יודע מראש איך ירגיש. תמיד יש צורך בהסתרה כלפי המדרגה הבאה, ומכאן ניתן להבין למה אי-אפשר להתקדם אלא דרך ההסתרה.

מסתירים לאדם את הכלים שלו ואת התענוגים. את הכלים מסתירים כי האדם לא יוכל להתגבר עליהם אם יראה כמה הוא נוראי. הוא יברח מזה, יעצום עיניו או ימית את עצמו. את האורות מסתירים ממנו כי אם יגלה אילו אורות קיימים, אילו תענוגים, מה זאת נצחיות, מה זאת שלמות, הוא לא יוכל לחשוב על שום דבר אחר פרט לכך, הוא ירצה בהם בכפייתיות, זה כמו משוגע. זה נקרא "פולסא דנורא".

מהו המצב שנקרא "לפני מחסום"?

"לפני מחסום" הוא מצב שבו על האדם לעשות משהו בלי להבין שום סיבה ומסובב. כך זה עד הרגע האחרון. גם כשהאדם כבר מתרגל, "כי הרגל נעשה לטבע שני", הוא מבין את התהליכים, יודע שאחרי הרע בא הטוב, וכך זה תמיד, ושעליו לעבור זאת, להכניע את עצמו ולחכות, כי עדיין כל המצבים נסתרים ממנו.

אין ברירה אחרת, כי אחרת לא נעבור את המחסום. מבחינת הכלים - אם הכלי לא היה נסתר, האדם היה מפחד לגעת ברצון לקבל כה גדול, ומבחינת האורות - אם האורות לא היו נסתרים, האדם היה פשוט מתמכר לתענוגים הללו והיה משותק. לכן שני הקצוות הללו נסתרים, ומותירים אותנו בלב האפלה. איננו רואים לא את זה ולא את זה.

אם "אין עוד מלבדו", מה פשר עניין היגיעה?

היגיעה היא לקבוע בכל הרצונות שלי, בכל "האני" שלי, שזהו פרעה שאומר "אני אשלוט", ולקבוע בהם את שליטת הבורא, שזה נקרא "אין עוד מלבדו". מי צריך להגיד "אין עוד מלבדו"? הפרעה המתוקן צריך להגיע למצב של "אין עוד מלבדו". "האני" צריך להגיע למצב הזה.

כיצד יש לפעול בזמן הלימוד עם המחשבה על הרצון?

מהלימוד צריך רק לרצות תיקון, לא יותר מכך. עלי לדעת שיש איזה מין אור מקיף, משהו שאיני יודע מהו, ושבזמן הלימוד משפיע אלי מלמעלה. אם יש לי צרות, עלי להגיע ללימוד, וללמוד. איך אומר בעל הסולם? רע לך? פתח את הספר. כך, בפשטות. ספר הקבלה הוא ממש תרופה המשפיעה מיידית.

בעניין תופעות הלוואי שכביכול נובעות מהלימוד, ההרגשה הרעה הנלווית לכך, יש להבין שהן לא תופעות לוואי, אלא הריפוי עצמו. זה כמו שאומרים בתחום הריפוי טבעי: "ככל שיותר גרוע בתחילת הריפוי, כך טוב יותר". וזה אכן כך. כשרוצים להירפא ממחלה ומטופלים בטיפול טבעי, מרגישים בהתחלה גרוע יותר מאשר לפני הטיפול. כך זה גם בקבלה.

כיצד ניתן לבקש ולרצות תיקון אם לא יודעים מהו?

יש לבקש שיהיה לי טוב, ושום דבר פרט לכך. השאלה "מה הטעם בחיי?" מחייבת את האדם. אם ירצה ואם לא, הוא שואל. אם אין בלב תביעה, אין טעם בלימוד. לכן בקבלה לא מחפשים אנשים שבאים ללמוד כי חסר להם ידע.

מי יוצא מהגלות, הבורא או ישראל? מסתבר שזה אותו דבר. הכלים שאיתם נברא האדם, שהם כל מהותו, הרצון לקבל, הפוכים מהבורא. לפי חוק השתוות הצורה, מפני שהבורא רוצה לקרב את האדם, הוא מתגלה אליו רק במידה שהאדם דומה לו. לכן הוא נקרא "אדם" - אדמֶה לבורא.

אם האדם לא נמצא עדיין ברצונות מתוקנים, בהשוואת הצורה, הרצונות שלו הפוכים מהבורא. וגם כך, אם האדם משתוקק לדבקות עם הבורא הוא נקרא "ישראל" - "ישר" "אל". "ישראל" היא דרגת השתוות הצורה.

אם האדם מגיע להשתוות הצורה עם הבורא הוא נקרא "ישראל", ולפיכך הבורא מתגלה לו ושניהם יוצאים מהגלות: האדם יצא מהגלות, מהכלים הלא מתוקנים שלו, רצונות שהם הפוכים מהבורא, והבורא יצא מהגלות בכך שהתגלה לאדם במידה שבה האדם תיקן את הכלים שלו.

ואם האדם נמצא עדיין בגלות בחלק מרצונותיו, באותה מידה הבורא נסתר ממנו. דרגות גילוי או הסתרה של הבורא כלפי האדם נקראות "עולמות", מהמילה "העלמה". ברצונות מתוקנים הבורא מתגלה, ברצונות מקולקלים הבורא נסתר. כך נקבע באיזו דרגה או באיזו מדרגה האדם נמצא כלפי הבורא.

באדם יש סך הכול תר"ך רצונות, זאת אומרת, ממנו ועד הבורא יש תר"ך פעולות שעליו להפעיל על הרצונות שלו, לתקן אותם ולמלאם בנוכחות הבורא. לפי זה הוא יוצא מהגלות, רוכש רצון של "ארץ ישראל", נכנס לארץ ישראל, וחי בהחי במקום שבו הבורא נמצא כל הזמן.

בארץ ישראל חי עם אחד, עם ה"יהודים", אלה הנמצאים בייחוד כל הרצונות עם הבורא. בחוץ לארץ חיים "גויים", "אומות העולם", שיש להם רצונות מפוזרים לכל עבר, מכוונים לכל יתר התשוקות והרצונות, רק לא לכיוון הבורא. כלומר, אם תר"ך רצונות של האדם מכוונים לעצמו, הם נקראים "אומות העולם". אם הוא מתקן אותם כדי להשפיע לבורא, כל רצון ורצון מה"גוי" נעשה "יהודי", "גר" שנקרא "גוי מקרב גוי". וכך הוא מגיע לייחוד עם הבורא.

כיצד ייתכן שהבורא מתגלה בצורת גלות, אם הוא טוב ומיטיב?

מטרת הבריאה, מצד הבורא, היא להביא את האדם למצב הטוב ומיטיב המוחלט, דרגת הבורא. כדי שהאדם יגיע למצב הזה עליו לרצות בו. כדי שירצה בו עליו להיות במצב הפוך מטוב ומיטיב, ולגלות לאט לאט שהוא במצב הפוך ועד כמה זה רע. ואם יהיה בו רצון להגיע לדרגת הבורא, הוא יגלה כמה זה טוב.

את כל הפעולות הללו על הרצון המנוגד לטוב עושה האור, כלומר הבורא, ולא האדם עצמו. על האדם לגלות בכל פעם את מצבו הנוכחי, ומתוכו להשתוקק למדרגה אחת קרובה יותר לבורא. כלומר, עליו לקבוע את כיוון הרצון, את כיוון השתוקקות, הנקרא "כוונה". כוונה באה מהמילה "לכוון", לקבוע כיוון שאליו רוצים להתקדם, להגיע. לקבוע את המטרה.

זאת הקביעה היחידה המוטלת על האדם. את כל יתר הדברים עושה הבורא. האור מתקן את הכלים. הוא מקלקל אותם לפי הצורך, מתקן אותם, ממלא אותם, מרוקן אותם - והתפשטות והסתלקות האור בונות את הכלי. הכול עושה האור. על הכלי להיות רק בנקודת המודעות למצב שבו הוא נמצא ולמטרה שאליה הוא רוצה להגיע.

כלומר, עליו להכיר את הרע שבמצבו ולדעת מה הכיוון, מהי הכוונה, מה המקום הרצוי הבא.

כדי להביא את האדם למצב הסופי שבו נמצא הבורא, דרך כל המצבים הללו, שיהיה לו כלי גדול, רצון גדול, תשוקה כלפי, מצב שבו נמצא הבורא, הבורא חייב להעביר את האדם דרך כל מיני מצבים שבהם ילמד מה ההבדל בין מצב הבורא למצב ההפוך לו, ילמד להבדיל בין אורות לכלים, בין אור לחושך. כי רק מדבר והיפוכו אפשר ללמוד על הדבר עצמו, על היפוכו, ועל שניהם.

כיצד ניתן לעשות זאת? הבורא עושה זאת והאדם צריך רק להרגיש ולהתוודע למצבו. איך הבורא עושה זאת? הוא פועל על האדם גם בחושך וגם באור, גם בזמן הגלות וגם בזמן הגאולה. בכל המצבים הוא בא ועושה הכול, גם "אני ה' אשר נמצא בם בתוך טומאתם - "גם יוצר את הגלות, גם יורד איתם לגלות כדי ללמדם מהי. ובכך שהוא מראה להם מהי גלות, עד כמה היא רעה, הוא מושך אותם מגלות לגאולה, לרצון לצאת ממנה. ואם הם רוצים לצאת, הוא מוציא אותם.

הכול נעשה מאת ה', ועל האדם רק לקבוע את יחסו לזה. מצד אחד, עליו לקבל הכול כפי שהוא, ומצד שני להודות על הרע ביותר כמו על הטוב ביותר, מפני שגם הרע מתקשר למטרה, והמטרה חשובה לו. הוא מכיר ומבין עד כמה המצב שהוא נמצא בו הכרחי כדי להגיע למטרה, ושאין מצבים אחרים. הוא יודע שגם המצבים הרעים ביותר הכרחיים, ושלא ייתכן מצב שאין בו צורך. הוא צריך להכיר את המצבים הללו, להסכים עמם, לרצות להיות בהם - בגלל המטרה. אבל עליו להעדיף מצב קרוב יותר לתיקון, לא משום שרע לו ויהיה טוב יותר, אלא מפני שהנתק עם הבורא לא התרחש מתוך רצון הבורא.

על האדם לגלות לאט לאט את ההבחנות הללו, לאסוף אותן, ואיתן הוא כבר יגיע לתכלית.

בכל מצב ומצב עליו להכיר ש"רע לי", ואחר כך ש"רע לו", לבורא. מצד המטרה המצב הזה טוב לי, ומצד מטרת הבריאה הוא לא טוב לבורא, כי הבורא קובע שהדבקות עמו היא המטרה, כלומר שההתקדמות תהיה על מנת להשפיע. עד שהאדם מגיע לכך הוא עובר הרבה מצבים. בקבלה זה נקרא קו שמאל וקו ימין. עיבור, יניקה, מוחין בכלים - עיבור, יניקה, מוחין באורות.

האם עוברים תהליכים כאלה גם לפני המחסום?

התהליכים הללו מתקיימים רק לאחר המחסום. לפני המחסום יש כנגדם כל מיני מצבים, אבל לא באותן דקויות כמו לאחר המחסום. האדם לא מבדיל בהם, הוא לא בדיוק מבין את מקומו ומצבו, אבל הוא חייב לעבור אותם.

אותם בלבול וחוסר האונים שדוחפים אותו להתקשר לבורא, הם המקדמים אותו. לפני המחסום אין הרבה הבחנות ברורות, כי נמצאים בהסתר כפול או בהסתר רגיל, שפירושם חושך.

לפני המחסום מגיעות הארות, שבהן האדם בהחלט מבין ומרגיש ונותן. כלומר הוא מפיק מהן כל מיני הבחנות לעצמו, ומתקדם. הדרך הזאת אורכת כעשר שנים. אדם עובר אותה, ואז מבין. ועד כמה שגדלות חוכמתו והבנתו ויכולתו להבדיל בין המצבים, הוא מכיר יותר את כל ההבחנות האלה, שיזדקק להן מאוחר יותר, ויודע שהזמן לא נמרח סתם ללא צורך.

התקופה הזאת אורכת שנים רבות, מפני שמעל המחסום על האדם לעבוד עם כל ההבחנות האלה בגילוי פנים. הוא לוקח את כל החסרונות הנקראים "זדונות ושגגות", ועובד איתם הלאה. רק אז הוא רואה באיזה מצבים היה. במצב הנוכחי, שבו הוא נמצא בזדונות ושגגות, הוא לא יודע שהן זדונות ושגגות, אלא רק אחר כך, מעל המחסום, הוא מגלה אותם. במצבו הנוכחי הוא כמו תינוק. חלק ההכרה והמודעות שבו קטן מאוד.

כיצד ניתן לקבוע מצב?

האדם לא קובע את מצבו, הוא רק מבדיל באיזה מצב הוא נמצא. זאת אומרת, הוא לא בעל המצב, אלא הוא נמצא במצב שהבורא אירגן לו, ורק אומד אותו, מעריך אותו.

ביחס למה יכול האדם להעריך את מצבו?

האדם מעריך את מצבו לעומת המידה שבה הבורא מתגלה אליו. למשל, אדם מרגיש שרע לו והוא שרוי ברע הזה, והוא מקונן ומתלונן: "רע לי, רע לי", "מי אני, מה אני", "אין לי שום דבר בחיים" וכולי. אחר כך הוא נזכר שאף על פי שרע לו, הוא נמצא בתהליך שנועד למטרה מסוימת. הרע שהוא נמצא בו יש לו מטרה, ואחרי שיעבור אותו, יתרחש לימוד מהרע הזה והוא יזכה להכרת הטוב.

דווקא מתוך הרע הזה הוא מבין יותר, הוא מבדיל יותר, ובקרוב יוכל להכיר ברע מתוך הטוב, לדבר עליו כבר מהצד השני. ככל שהמצבים הללו מנוגדים יותר, הוא יבין יותר. ככל שגובר הבלבול, תגבר לאחריו ההבנה. איך האדם קובע במה הוא נמצא? לפי כמה שהבורא מתגלה לו לעומת המצב שהוא נמצא בו.

כשרע מאוד, הבורא מתגלה לו קצת יותר, ועם ההרגשה הרעה הוא כבר פותח ספר "שמעתי", ומתחיל מתוך זה לראות שהרע שלו אינו רע עד כדי כך, שזה משהו שעליו לעבור בדרך ושיש בו סיבה. לכן הרע הזה הוא לא כל כך רע. רע בהרגשה, אבל לא רע בהתקדמות.

זה כמו אדם הנושא לבנים כבדות עד לקומה העשירית כי הוא רוצה לבנות בית. זאת עבודה קשה לסחוב את הלבנים ולהעלותן, אבל מהלבנים האלה ייבנה הבית. אם מסתכלים על המטרה, סחיבת לבנים כבדות היא לא כל כך נוראה. אם הוא רק פועל, ודאי שזו עבודה קשה.

באיזו מידה תלויה נקודת המבט באדם?

גם נקודת המבט לא תלויה באדם. אם הבורא מתגלה, האדם שרוי בטוב ויכול להצדיק אותו. אם הוא לא מתגלה, האדם שרוי ברע ומקלל אותו. כלומר, מקלל את המצב. באדם תלויים קצב ההתקדמות והכיוון. והכיוון הוא הקצב.

כתוב: הבורא שם ידו של אדם על גורל הטוב ואומר: "בחר לך". והאדם לא רוצה לבחור בגורל הטוב. למשל, הוא לא בא ללמוד, הוא מחכה להיות מוכן, אולי בגיל אחר, כשיעבור הזמן העמוס והתוסס. כלומר, הוא לא מתחזק. וכך עוברות להן השנים. האם בחירתו היתה בקצב, בהתחזקות או בכיוון?

במה האדם בחר?

האדם בחר לא ללכת במסלול הגורל הטוב.

האם ניתנת לאדם הזדמנות לבחור?

המקובלים אומרים לנו דבר שנסתר מאיתנו. האדם חי כאילו היה חופשי, אבל למעשה הוא חופשי רק בדבר אחד, וביתר הדברים אין לו חופש. הוא חופשי רק כלפי מטרת הבריאה, כלפי הקשר עם הבורא. רק בקשר עם הבורא יש לו חופש. אם האדם לא מתקרב כשהבורא מורה לו כך, זאת בחירתו.

וכל יתר הדברים, ליקוק גלידה, לעיסת מסטיק, משחק כדורגל או שינה, אם יהיה האדם פושע, גנב, צדיק, פרופסור או רופא - בכל אלה האדם אינו בוחר. הוא בוחר רק בדבר אחד - בקשר עם הבורא. כי בכל המציאות יש רק בורא ונברא, והמציאות הזאת פתוחה בפני האדם רק כלפי הבורא. הנתיב כלפי הבורא הוא היחיד שפתוח בפניו. ירצה ללכת בו - יתקדם, לא ירצה - לא יתקדם.

קצב ההתקדמות תלוי באדם עצמו. ישנם עוד 359 כיוונים, פתחים, חוץ מהכיוון האחד הזה. אם האדם לא בוחר בכיוון הבורא אלא ביתר 359 הכיוונים, אין לו בהם בחירה. הוא יפנה לכל מיני מצבים, לכל מיני אופנים, כדי שיתבלבל בהם, יפעל משהו ויגיע שוב לבחירה הזאת. ואם שוב לא ירצה, שוב יתעה ביניהם ושוב יגיע לבחירה הזאת. אנו כמו מחוג של שעון, שמניחים לו לנוע בכיוון הנכון. אם נרצה לצאת מהמעגל ולנוע בכיוון הנכון, נבחר בכך. לא נרצה, נמשיך להסתובב במעגלים.

ההכרה בקיומה של בחירה מגיעה מאוחר יותר, והיא קיימת רק בנקודה הזאת. כל המציאות נבראה רק למען נקודת הבחירה הזאת. אחרת, אם דבר לא היה תלוי באדם, לשם מה להביא אותו דרך כל המצבים הללו לגמר תיקון? החשוב הוא לא שאדם עובר מצבים, מכות ופרסים, כי אלה אינם בונים באדם כלי. את הכלי בונה החיזוק המתמיד לקראת המטרה. זה הכלי שלנו, זאת הכוונה. גם מלכות וגם כתר לא בונות את הכלי. הכוונה של האדם, שאותה הוא עצמו קובע, כביכול, היא הכלי. רק בכך יש לו בחירה חופשית.

לכן החיפוש של אנשים בכל העולם אחרי שלום, צמיחה וכולי הוא חסר תועלת. אנשים מחפשים בכיוונים לא נכונים, שרק מסבכים אותנו, עולים כסף רב, גובים מחיר דמים והם חסרי תוחלת. כמה התפתחות יצטרך עוד העולם לעבור עד שיבין שהתפתחות תוכל להתרחש בכיוון אחד בלבד? מתי יבינו הכול, שהתפתחות המדע, הטכנולוגיה, הרפואה, התרבות והחינוך בטעות יסודה? אנו טועים בכך שאנו נשמעים ליצרים שלנו ומפתחים כל מיני דברים שאין בהם שום צורך. אף על פי שבינתיים הכול נראה טוב ויפה ונדמה לנו שאנו מתמלאים, מה שממלא אותנו אלה קליפות.

יכולנו להמשיך לחיות במערות ולהיות בקשר עם הבורא, ואז היינו שמחים ומאושרים. לא היה משנה לנו היכן אנו חיים.

אם כך, מהי נקודת הבחירה?

נקודת הבחירה היא הכיוון אל הבורא, שהבורא מעורר באדם, ועליו להתחזק בו. המחוג של הרצונות מסתובב סביב 360 המטרות, ופעם אחת הוא מגיע לכיוון המצביע אל בורא, ועל הכיוון הזה האדם צריך ללחוץ עד הסוף. מכאן האדם צריך לצאת, ואם לא ייצא, הרצונות בתוכו מתחילים שוב להסתובב במעגל.

מהו החיזוק הפנימי שאפשר לעשות?

חיזוק פנימי זה ספרים וסופרים, אבל לא די בכך. רבים האנשים שאין להם חברה והם מסתדרים עם ספרים וסופרים. אמנם הם מתוסכלים מכך שאין להם עבודה פנימית, אבל אי-אפשר לומר שהם לא הם מתקדמים. הם מתקדמים ולומדים הרבה, וחושבים נכון ושומעים ויש בהם הבנה מהי עבודת ה'. הם יודעים שחוכמת הקבלה היא עבודת ה', ושאין אמצעי אחר לעשות את הדרך הזאת.

האם יש סיכוי להתפתחות כללית בכיוון הנכון?

בינתיים ישנם רק יחידים שיש בהם נטייה מתוך עצמם לקרבת ה', להגיע למטרת החיים. עוד לא נמצאה הדרך להסביר לכלל הציבור שכדאי לו לעסוק בקבלה. אם אין לאדם חיסרון פנימי, דחף פנימי, יש לעורר בו את הדחף הזה, ועדיין לא ידוע איך לעשות זאת, אם באמצעות הטוב או באמצעות הרע.

בעל הסולם כותב איך לעשות זאת, במאמר "דור האחרון", בפרק "תעלומה". הוא כותב שמצד אחד יש להראות לאדם כל טוב, ומצד שני להראות לו שהוא עומד לפני מלחמת עולם שלישית. הבעיה היא לא רק של ישראל, כל העולם נמצא בסכנה גדולה והוא מתקרב אליה במהירות. לכן יש להשתדל להביא להתפתחות כללית ולקוות שנצליח בדרך כלשהי לעשות זאת.

האם האדם מסוגל להכיר בכך שהוא נמצא במצב של בחירה?

האדם אינו יודע שהוא נמצא במצב הבחירה. הוא צריך להאמין בכך בכל פעם שהוא נזכר בזה. אם הוא לא נזכר בזה, כבר לא משנה אם הוא נמצא במצב בחירה או לא נמצא בו. על האדם לדאוג שיקיפו אותו תזכורות שונות, שיזכירו לו ללא הרף שהוא יכול להוסיף עכשיו קצת מעצמו לכיוון הנכון. אם יעשה כך, בתוך שלוש עד חמש שנים הוא לבטח יגיע למטרתו.

מה שהמקובלים כתבו הוא אפשרי, אבל לשם כך צריך ליצור מערכת צמודה מאוד לאדם, שכל הזמן תעוררו למטרה. בזמננו זה הופך אפשרי יותר ויותר. עוד בתקופת הגמרא כתבו על כך, אבל בעצם התכוונו לזמננו. כתוב שכל מה שנכתב, לימות המשיח נכתב, לדור האחרון. כי לפני הדור האחרון רק יחידים עלו לעולם הרוחני, ולהם היתה תורה אחרת. משכו אותם מלמעלה. מה שכתב משה וכל מה שנכתב בספרים הקדושים, נכתב בשביל הדור שלנו.

נקווה שאכן יקרה כפי שנכתב - "משלוש עד חמש שנים". ואכן, הזמן מתקצר מאוד בשביל המתחילים. אנשים מסוימים, חודש אחרי שהחלו בתהליך, כבר מרגישים ומבינים דברים שבעבר נתפשו רק אחרי שנתיים-שלוש. זה שייך להתפתחות. היום יש לאנשים רגישות, הבנה, תפישה וקשר לקבלה שלא היו בעבר.

אם תפישת העולם, החיים והמציאות של לומדי הקבלה שונה משל אחרים, איך יוכלו להעביר את המסר של הקבלה?

מי שלומד קבלה אינו בלתי מעודכן או מזלזל, הוא פשוט מתייחס אחרת לנעשה סביבו. מה שמתרחש הוא סימן בשבילו שעליו לפתור את הבעיה בדרך שבה הוא מאמין.

אילו פתרונות ישנם בחוץ? נראה שאין פתרונות. אנשים שומעים חדשות, רואים את הזוועות ומצטערים או לא מצטערים. אחרי דקות ספורות הם כבר בוהים בתוכנית בידור בטלוויזיה.

בקבלה הגישה היא מטרתית, זאת אומרת, מסתכלים מצד המטרה. לכן איננו מצטערים על הנעשה, אלא מצטערים שכך מקובל בציבור, ועל כך שהוא עדיין רחוק מהכרת הרע.

והרע? הרע נמצא לא בפיגוע עצמו, אלא במצבנו, ברע הפנימי שמזמין את הפיגוע. לצערנו, עדיין איננו מוצאים דרך או גישה לקהל הרחב, שבה ניתן יהיה להסביר לו שהרע הוא בו ושהרע בחיצוניות רק משקף את הרע הפנימי, שכל הדברים מתפשטים מבפנים החוצה.

מדוע מי שעוסק בעבודה רוחנית צריך לדאוג לכלל הציבור, אם העולם מתקיים בצורת פירמידה?

נשאלת השאלה, אם מי שעוסק בעבודה רוחנית נמצא בפסגת הפירמידה וצריך לעשות קשר עם הבורא, מדוע לא יישארו היתר כפי שהם, ובהתאם לחיסרון שהבורא ייתן להם, כמו שנתן לאלה שכבר נמצאים בעבודה רוחנית, הם יצטרפו וישתוקקו ויגיעו לאט לאט מתחתית הפירמידה לפסגה, אל הבורא?

העניין הוא פשוט, ולומדים אותו מ"הקדמה לתלמוד עשר הספירות" או מהקבלה בכלל. ההתקדמות לא מתרחשת מתוך הכלי של האדם. הכלי של האדם נקרא "יש מאין" - ל"ב האבן. זאת אומרת, ב"אני" שלו, ב"יש" שלו, האדם לא יכול לקבל אור, התגלות האלוקות, קשר עם הבורא, דבקות, כי ה"יש" שלו הוא מאין.

אלא אם כן האדם עושה צמצום על "האני" שלו כך שאינו צריך דבר פרט לדברים הכרחיים, שהרי הכרחיות נקראת אפס, ועובד לטובת העולם, כלומר מתחבר עם יתר הנשמות, לכל חלקי ל"ב האבן הללו, שהם יתר הנשמות. מפני שהוא מבטל את עצמו מולם, הם הופכים בשבילו מל"ב האבן ל-ט' ראשונות, ובהם הוא מקבל את האור.

כשהוא מצרף את החסרונות של כל הנשמות האחרות אליו, הם הופכים להיות אצלו כלי לקבלת האור, והכלי שלו פסול לקבלת האור עד גמר התיקון. למה הכוונה "עד גמר התיקון"? כשאדם מחבר לעצמו 599,999 ל"ב האבן האחרות, כלומר מתקן את הקשר איתן, מבטל את עצמו ועושה למענן, מה שנקרא "ואהבת לרעך כמוך". אותו אדם מקבל בהן את התגלות האלוקות, שזה נקרא למעלה ממני, למעלה מהרצון לקבל שלי, בעולם האצילות, בהתכללות בגו"ע - השפעה לכולם נקראת "גלגלתא ועיניים". אחרי כן הבורא עושה משהו, מתקן גם את ל"ב האבן הפרטי שלו, ובו האדם מקבל, יחד עם יתר הנשמות שחיבר אליו, אור "יחידה", שהוא אינו יודע מהו. ואז הוא שווה לכל הכלי שהבורא ברא, וכל האור שנמצא בפנים, שזה הבורא, הבורא שלו.

מכאן, בלי לחשוב על כלל הציבור ולקיים את הכלל של התורה "ואהבת לרעך כמוך" האדם לא יוכל להגיע לדבקות. חיבור עם יתר הנשמות הוא האמצעי להיות בדבקות עם הבורא. אין הכוונה לכך, שעל האדם להיות קרן תמיכה ולחלק לכולם לחם ומים. מדובר בתיקון פנימי. אם האדם לא גורם לזה, הוא לא מתקרב אל הבורא. אם הוא מקרב ומקדם נשמות אחרות, זאת ההתקדמות שלו, זה ממש היינו הך. לכן זה נקרא "כלל גדול בתורה".

קשה מאוד להכיר בכך, להבין זאת ולהסכים עם הדרך הזאת. רק מאוחר יותר, כשכבר רואים במה מדובר, נעלמת הסתירה וניתן לראות כמה הכול פשוט.

האם אפשר להשתמט מלהביא לעולם תיקונים?

ודאי שהיה הרבה יותר טוב למי שכבר יש לו קשר עם הבורא, לשבת בצד ולהתעלם ממה שקורה בחוץ. לי יש כבר קשר ואני רוצה להתרכז בבמה שקורה בפנים, לא איכפת לי מכל האחרים. אבל זה בלתי אפשרי, זה נגד הכיוון.

לכן מי שסתם יושב ולומד ומסרב להקדיש מחשבה לאחרים, נדמה לו שהוא צדיק, שהוא קשור עם הבורא ושהוא עושה עבודה. למעשה, לא חשוב אם הוא לומד גמרא או לומד "תלמוד עשר הספירות", הוא בכלל לא נמצא בכיוון.

לכן יש לחשוב על התחברות עם אחרים ככל שמאפשרים מלמעלה. צריך איכשהו לעבור בהצלחה את כל הבלבולים והמבוכות, ולכן הפצה נמצאת בראש סדר החשיבות של הדברים. כל עשייה, כל קבוצה, לא משנה מה התוצאה, הן חלק מהמגמה הזאת. כי התחברות והליכה לבורא הן לאותו כיוון.

הפצה ועבודה פנימית נעשים בזמנים שונים, כיצד ניתן לאחדן?

עבודה פנימית היא עבודה פרטית של אדם בקשר לבורא. עבודה חיצונית היא עבודה למען הכלל, שאינה מכוונת לתוכו, אלא מחוצה לו. לכאורה אלה שני דברים שונים. איך יוכלו להתקיים יחד? אם אדם לא משפיע לקהל הרחב, הוא אינו יכול לגדול.

אם יושבים רק עם הספרים, מתנוונים. אם מפסיקים לעסוק בכל הדברים החיצוניים וממשיכים בכול חוץ מהפצה - שיעורים, סעודות וכולי, אחרי זמן מה משתלט השעמום, כי האדם לא מבטא את הרצון שלו לאלוקות אם הוא לא פועל בהתפשטות.

איך מתחברים ליתר הנשמות בזמן ההכנה ואחרי המחסום?

במצבו הנוכחי, האדם לא יודע איך להתחבר ליתר הנשמות, איך לעבוד למענן. זה עדיין רחוק ממנו. הוא לא נמצא בעל מנת להשפיע, שהוא יכול לחשוב איך יהיה להן טוב. יש לו משימה כללית, שהוא מבצע אותה, כי הוא יודע שאם לא יבצע יהיה רע, והוא מציע לנשמות פתרון משלו.

אבל אחר כך, כשאדם עובר מחסום ויש לו קשר עם הנשמות ועם הבורא, העבודה שלו נעשית כך שלאט לאט הוא מתייחס ליתר הנשמות כמו לחלק שלו, ואז הוא גורם להן תיקון בכך שהוא נכלל בהן.

בזכותן הוא מקבל מה שמקבל, בתוך כלים שלהן, וזה נקרא שהוא עולה למעלה ומתקרב לבורא. לכן ישנו הכלל "ואהבת לרעך כמוך". מה זה "כלל"? החוק הכללי שבאמצעותו מגיע האדם למטרת הבריאה.

איך ייתכן שבעולם ישנם שבעה מיליארד איש, ורק שש-מאות אלף נשמות?

לכל אדם הנמצא בעולם הזה יש חלק רוחני, נקודה שבלב, שאולי עדיין נסתרת, אבל נמצאת בו. החלק הרוחני נמצא עדיין "בטמירו", מה שנקרא "בגניזא".

בקבלה לומדים שבהתחלה היו רק שבע ספירות, ואפשר להגיד גם עשר ספירות, של אדם הראשון, שנשברו. אחר כך, לא משנה איך, סופרים אותן כשש מאות אלף. כך סוברים שהיה "אדם הראשון" בשבירה הראשונה.

אבל אחריהן יש דרגות רוחניות של קין והבל ודור המבול ודור ההפלגה, שבהן היתה עוד ועוד שבירה. זה כמו בעולם הניקודים. בעולם הניקודים לא סופרים כמה חלקים יש באמת, אלא אומדים את חלקי השבירה, אף על פי שגם שם השבירות התרחשו בשרשרת. עושים זאת עד שמגיעים בשרשרת למקום כמו העולם הזה. כלומר, הדרגה האחרונה והתחתונה ביותר, שזה נקרא שהכול נשבר.

כשמגיעים לזה, מדובר במיליארד-מיליארדים של הבחנות. ואם בעוד עשר שנים יהיו לא שבעה מיליארד איש בעולם, אלא שמונה מיליארד, מאין יופיעו עוד נשמות? ההבחנות הללו ממשיכות להתחלק כל הזמן. גם באדם אחד הן כל הזמן מתחלקות.

העניין הזה פשוט לא מובן לנו. הגוף שלנו נמצא בתוך ים של הבחנות או רצונות או חלקיקים, אין לו יכולת לקבוע משהו, והכלי שלנו כל הזמן נמצא בהתקלפות, בהתחלפות, בהתקשרות עם כל היתר.

איננו יכולים לתפוש את התמונה הזאת, לכן אנו מדברים על כך שכאילו יש בנו חלק קבוע, נשמה, ואותה אנחנו מתקנים כל הזמן. איננו מבינים שכל תיקון חדש מביא עמו נשמה חדשה, כלי חדש, כלי אחר.

האם יש מקום לשאלה מדוע פוגשים דווקא אדם מסוים או מגלים דווקא תכונה מסוימת?

יש מקום לשאלה, אך אין מקום לתשובה. לא ניתן לענות לפני שמגיעים לזו"ן דאצילות, ששם נקבעים כל הדברים הללו. "לענות" נקרא לגלות. וכדי לגלות צריך כלים שיוכלו לתפוס את הדברים הללו. לשם כך יש לדעת את הקשר שלי עם יתר החלקים, עם יתר הנשמות, למה אני כך והוא כך, מה מהות הקשר בינינו וכולי.

ספר "שער הגלגולים" לא נכתב בשפת הקבלה, אלא כסיפור. מה ניתן להבין ממנו? בתחילתו יש הקדמה כללית: נרנח"י, עשר ספירות וכולי, ובדפים הבאים נכתב סיפור היסטורי: היה מין רב'ה שכזה, והיו לו תלמידים שכאלה, ואתה יודע מדוע הוא היה קשור לזה וזה, כי היה לו גלגול כמשה שם, ויעקב כאן, ועוד מישהו בתקופה כלשהי, וכולי.

זאת אינה שפת המקובלים. חיים ויטאל הביע זאת כך מפני שלא נמצאה לו שפה אחרת להביע בה את שרצה. כדי לדבר על התחומים הללו יש להיות לפחות בזו"ן דאצילות. אנו לא עושים חשבונות כאלה, לשם מה לנו לפנות לעבר? מי שפונה לעבר הופך ל"נציב מלח". אדם צריך לחשוב על הרגע הנוכחי והלאה ממנו, להפנות מבטו קדימה. אם הוא מסתכל לכיוון הנכון, די בכך. אסור לחשוב על מה שקרה לפני רגע, זה לא מוסיף דבר, רק מבלבל. מצב שהתקבל ברגע נוכחי הגיע מלמעלה והוא אינו תוצאה של רגע קודם. אז למה לחשב כל מיני חשבונות ישנים?

רק נדמה לנו שיש קשר בין הדברים. שטות היא לומר: "עשיתי כך וכך ותראה מה קורה לי". מי אמר שצריך לקרות אחרת? איפה נאמר לך שדבר מסוים מוביל לדבר אחר, לתוצאה מסוימת? לכן הגישה הבריאה היא רק להסתכל קדימה. יש להתייחס לכל דבר בנפרד, לעשות את שיש לעשותו ולצרפו לקשר שלי עם הבורא, כל דבר בנפרד.

הגישה הפשוטה היא הטובה ביותר, יש בורא, והוא נותן לי מצב שבו אני קשור עמו, ואחריו מצב נוסף שבו אני קשור עמו. יש לזנוח את יתר החישובים והחשבונות.

חוק ומשפט הם שני דברים היוצאים מהדין, כשהרצון לקבל, כדי להיות במצב נצחי, ראוי לתפקידו, חייב לקבל על עצמו תיקונים. תיקונים הם הגבלות ושינויים, וזה נקרא "חוק ומשפט".

נאמר שאדם חייב להשיג את שמותיו של הקב"ה, שהוא טוב, מיטיב, רחום, חנון וכולי. אבל המילים הללו לא מדויקות, כי כל פעולה או מחשבה על הבורא שאדם פועל או חושב כנגד עצמו, כנגד הרצון שלו, יוצאות הפוך. השגת השמות הקדושים פועלת על האדם אחרת. אפשר להשיג אותם רק לפי השתוות הצורה.

ולכן השגת השמות הקדושים כוונתה לקבל על עצמי תיקונים שנקראים "שמות הקדושים". אם האדם מגיע להשגה של "רחום", תכונת הבורא "רחום", במידה הזאת הוא הופך בעצמו רחום. כדי להשיג את "חנון", עליו להיות בעצמו חנון. הכול משיגים לפי השתוות הצורה.

כלומר, השגת שם ה' מתרחשת כאשר האדם עצמו הופך להיות בעל שם ה', שזה נקרא "ויהי השם ה' עליך", ואז על הקליפות נכתב - "ויראו ממך". האדם המשיג מקבל בעצמו את התכונות הללו. כלומר, הוראת התורה להשיג את השמות הקדושים - "טעמו וראו כי טוב ה'" - "טעמו וראו" הופך את האדם, בסופו של דבר, להיות כ"טוב" וכ"ה'".

כי הבורא הוא האור הכללי המלובש בכל תרי"ג התיקונים שהאדם עושה על תרי"ג הרצונות שלו. סך כול הפעולות הללו נקראות "תרי"ג פקודין", שבכל פעולה מופקד אור מיוחד המיוחס לאותו תיקון, ואם האדם גומר את כל התיקונים, האור הכללי שמתלבש בו, נרנח"י הכללי, נקרא "הבורא". על כך כותב בעל הסולם במכתב בדף ס"ד ("פרי חכם - אגרות").

אז מה עושים לשם כך? זעיר אנפין נקרא "משפט", ומלכות, שנקראת "חוק", צריכה להיות כ"משפט". עליה לקבל על עצמה את אותן התכונות שיש בזעיר אנפין, בלמעלה מהדעת, כלומר במדרגה גבוהה ממנה הנקראת למעלה ממדרגתה, למעלה מדעתה. כי "דעת" קובעת את המהות של המדרגה.

ולכן חייבים לקיים משפט כחוק. מה זה "משפט כחוק"? אותן תכונות שיש בזעיר אנפין יהיו כחוק במלכות, זאת אומרת, כתכונות של המלכות. זה מה שרב"ש אומר, "מהו שחוק ומשפט הוא השם של הקב"ה", שהאיחוד הזה בין חוק ומשפט, בין זעיר אנפין ומלכות, מגלה את כל השמות, כלומר את כל תכונות הבורא בנברא.

האם השגת שמותיו של הבורא היא לפי מידת התיקון?

בנושא הזה משתמשים בדרך כלל בדוגמה של מקלט רדיו. כדי לתפוס גל רדיו יש ליצור בתוך מקלט הרדיו עצמו גל שיהיה באותו תדר של הגל שבחוץ, זה נקרא אפקט תהודה, אחרת לא ייקלט הגל שבחוץ. מחוץ למקלט הרדיו ישנם מיליוני גלים ותדרים שונים. איך קולטים תדר מסוים? כל מקלט הוא גם משדר. הוא לא רק קולט, הוא גם יוצר. ראשית עליו ליצור את אותו תדר מסוים שרוצים לקלוט מבחוץ, ואז קולטים את התדר שבחוץ לפי השוואת הצורה, השוואת התדרים. ואז, מה שיש בגל הזה מבחוץ, הנושא עמו אותות שמע, נקלט כקול.

כך באדם חייבת להתרחש השוואת הצורה עם מה שהוא רוצה להרגיש ולחוות. עיניו ואוזניו נוצרו כך שיקלטו מרחב מסוים של השפעה חיצונית, לפי המנגנון הנמצא בתוכם שיכול לייצר אותם תדרים שמחוצה להם. המנגנון הזה הוא מערכת עצבים, כשבקצה העצבים ישנם חיישנים מיוחדים לכל תדר ותדר. חום, קור ולחץ הם בסך הכול תדרים שאדם תופש לפי השוואת הצורה, בין הכלי שלו לבין מה שיש מחוצה לו.

כיצד יוכל אדם להגיד שהבורא חנון או רחום, אם לא יצטייד לפני כן בתכונה שיכולה לתפוש מה זה חנון או רחום? על האדם לעשות תיקון על עצמו, שבעקבותיו ירגיש שאכן הבורא הוא כזה.

לפעמים מתארים מישהו כחסר לב. רוצים לומר שהרגשות שלו אינם מפותחים. אם יראה מישהו בוכה או שרוי בצער, הוא לא יצטער איתו ולא יבין את הרגש הזה. כפי שתינוק רואה מבוגר בוכה לידו, הוא לא מבין את הבכי. הוא עדיין לא התפתח מספיק רגשית כדי שיבין שלמבוגר יכול לקרות משהו, שיגרום להתרגשות כזאת. כשיגדל והכלים שלו יתפתחו, הוא ירגיש מה זה צער ומה זאת שמחה. ואז, כשיתבונן מחוצה לו, יוכל לקלוט מה קורה שם. אדם תופש את כל הדברים רק לפי השוואת הצורה.

כיצד ניתן לפתח את החיישן כך שיקלוט השפעה רוחנית?

הבורא משפיע על האדם, הוא מציף אותו בכל טוב בלי הגבלה. האדם נמצא תחת זרם של השפעות טובות ולא מרגיש בדבר, מפני שהרגש הזה, תחושת השפע, לא מפותחים אצלו. הוא כמו תינוק, שאינו מבין ולא מרגיש מה שהבורא מוסר לו. זה נקרא "הסתרה".

כלומר, ההסתרה נמצאת בנו, בתוך החוש השישי שעדיין לא מפותח. פיתוח החוש השישי נקרא "חוכמת הקבלה". החוכמה לקבל מה שהבורא נותן, בלי לדעת איך לקבל. אפשר לעשות זאת רק על ידי האור המחזיר למוטב. בזמן הלימוד מעוררים אורות מקיפים שמזככים את האדם.

מה זה "מזככים"? עושים את הרגש הזה זך, עדין, רגיש. ואז האדם מתחיל להרגיש, לפי איך שהאור המקיף מזכך את האדם - נותן לו כל הזמן השפעות, מלמד אותו הבחנה כזאת ואחרת, כפי שמלמדים תינוק. אבל לתינוק לוקח עשרים שנה ללמוד את שעליו ללמוד, לאנשים כמונו לוקח אלפי שנים להשתכלל.

אבל אנו רוצים לעשות זאת מהר, לא לחכות, ולכן אנחנו מעוררים אור מקיף שיזכך אותנו במהירות. לא לפי קצב ההיסטוריה, משך אלפי שנים, אלא מהר יותר, בתוך חמש או עשר שנים. היינו רוצים, כמובן, שזה יקרה מהר עוד יותר, אבל זה קשה מדי.

כל שאנו רוצים הוא לזרז את התפתחות החוש השישי הזה, וכל שנדרש הוא למשוך אור מקיף. זאת כל עבודת האדם. ככל שהאור ילמד אותו בקצב מהיר יותר, ככל שתעלה התדירות שבה ישתנו בו כל מיני תופעות, כך יעבור האדם מהר את הלימוד - התפשטות האור והסתלקותו עושה את הכלי ראוי לתפקידו. כלומר, על האדם לעבור באופן המקסימלי ממצב למצב, משינוי לשינוי, מעליות לירידות מהקבוצה, מהספרים, וכך יגיע מהר יותר למצב שיש בתוכו מספיק הבחנות, וכנגדן יתחיל להרגיש ולתפוש דברים מבחוץ.

אדם הנמצא לפני המחסום מתחיל להבחין ולהבדיל כל מיני דברים, שלפני כן היה אדיש אליהם לחלוטין או לא תפש אותם בחוש הזה. השינויים מורגשים בכל אחד ואחד שמתפתח בו החוש השישי, אפילו שלא הגיע עדיין לסף ההיפתחות לרוחניות, הוא מתרחב ויש בו כל מיני הבחנות. הנשמה היא זו שמתפתחת על ידי הפעילות הזאת. האדם נמצא בבחירה חופשית רק לגבי פיתוח הנשמה, ועליו לעשות זאת בעצמו.

אם אדם לא מתכוון לכך שיבוא אליו אור ויתקן את נשמתו, שייתן לה הבחנות ורגישות לעולם הרוחני - לא יבוא אליו אור מלמעלה. האור ייתן לו ייסורים כדי שירגיש עוד ועוד בחסרונו, אבל לעולם לא יתקן את האדם בלי שהוא יעלה מ"ן, בלי שיבקש להרגיש את האור, להתקרב אליו ואחר כך לדבוק בו בהשוואת הצורה. נשמה לא יכולה להתפתח בלי עבודת האדם: שהיא הבקשה, התפילה, העלאת מ"ן. והאור המקיף כבר מתקן את הנשמה.

האדם תופש תכונות של הבורא לפי מה שהאור מתקן, לפי התכונות שהוא מתחיל להרגיש בנשמה. וכנגדן הוא "תופש" את תכונות הבורא, כלומר, אם אדם תיקן איזו תכונה מתר"ך התכונות של הנשמה, בתכונה המתוקנת הזאת ירגיש את הבורא.

כלומר, ב"מצווה" שאדם עושה - פעולה בתכונה המתוקנת, הוא בזה מתייחד עם הבורא, הוא אומר שהבורא ממלא את התכונה הזאת - "אור ממלא את הכלי", את החלק המתוקן.

האם כל חיסרון מתקבל כבקשה לתיקון?

כולנו מבקשים כל הזמן דברים שונים. "תפילה" היא מה שאדם רוצה בתוך לבו. לבנו מחובר לבורא ואין דבר הנמצא בתווך. גם מה שאדם מרגיש במצבו הנוכחי, רצון לנוח, לאכול, לגנוב, להתאהב, כל הרצונות הללו מורגשים מיד בבורא, ובהתאם לכך האדם מקבל תיקון כתגובה, תיקון כיוון הרצונות.

באמצעות מערכת פנימית, אמצעים פנימיים שהבורא עושה בתוך הלב, או באמצעות מערכת חיצונית, אמצעים סביבתיים, הבורא מלמד לאט לאט את האדם מהו הרצון הנכון. ומהי עבודת האדם? לחפש בעצמו מה הם הרצונות הנכונים. ואז, כשאדם מגיע לרצונות הללו, כשהם נמצאים כבר בלבו, זה נקרא שהוא מתפלל.

"אני מתפלל" זה מה אני מרגיש, מה אני רוצה, בלי שליטה או פיקוח. הרצון נברא לפנינו. כלומר, הרצון כבר נמצא באדם לפני שהוא מרגיש אותו, לפני שהוא מודה, לפני שהוא לומד אותו, לפני שהוא יכול להבחין ולתת לו שם.

הבריאה היא רצון - רצון לקבל, לכן אי-אפשר לשנותו, אלא רק להבחין מהו ועד כמה הוא נכון בהתאם למטרת הבריאה. לפי זה יש להפעיל כל מיני תחבולות חיצוניות: חברה, ספרים, הדרכה, כדי שהרצון שאינו מכוון היטב למטרת הבריאה יתחלף. כלומר, לא על ידי חדירה ללב וסיבוב איזה בורג שם. האדם לא מסוגל לעשות זאת. הוא אינו בעל-בית של הרצון.

כיצד ניתן לשנות את הרצון באמצעים חיצוניים?

פשוט מאוד, באמצעות תחבולות. אני מביט על משהו ומתאהב בו. אחר כך, כדי להחליף את הרצון שלי, אני מתחיל לשמוע מוזיקה. המוזיקה מביאה לי רצון עדין יותר, שעדיין לא מכוון בדיוק למטרה. אז אני, מתוך ספרי הקבלה שיש לי, פותח את ספר הקבלה שעכשיו יכול להשפיע עלי, להביא לי רצון עדין עוד יותר, דק, מכוון יותר. כך אני גורם לשינוי ברצון באמצעים סביבתיים. ולא שאני מסוגל לשנות את הרצון בכוחות עצמי.

מתי רצון או חיסרון הופכים לבקשה?

הרצון שבלב, הוא הבקשה. אין לו צורך באמצעי נוסף כדי להיות הבקשה עצמה. לא מדובר בבקשה הנשלחת במעטפה הממוענת לבורא. אותו רצון שבלב הוא שמתקבל מיד אצל הבורא, כי בלב נמצאים האדם והבורא יחד. וזה לא תלוי ברצון של האדם, מה הוא מרגיש. כל מה שאדם מרגיש בלב נקרא מ"ן, תפילה. כמו החיסרון לגשם שמרגישים בלבם החקלאים בנגב, גם הוא תפילה.

כיצד עוזר האור המקיף לשנות את הרצון?

על ידי האור המקיף האדם מתקן את הרצון שלו באופן מכוון, בבחירה חופשית, כך שהרצון שלו יהיה חד, נכון ומכוון יותר ויותר למטרת הבריאה, למטרת החיים. ושלא יהיה מכוון לכל מיני מטרות שקריות שעליהן הוא לא רוצה לבזבז את חייו.

האור המקיף עוזר לאדם לכוון את הרצון לאן שדרוש - אליו. האור המקיף הוא מעין מקור של גלים מיוחדים, שהאדם רוצה שלבו, כמו מכ"ם, יקלוט רק את הגלים שבאים מהמקור הזה. מסביב לאדם ישנם עוד מיליוני גלים שיכולים לפעול עליו, אבל הוא רוצה רק את הגל הזה. ולכן הוא רוצה שאותו אור מקיף יבנה בו את החיסרון אליו.

האם הרצון באור עצמו והרצון באור לשם תיקון הם אותו רצון?

לרצות באור או לרצות בו לשם תיקון זה לא אותו דבר, אבל זה כבר שלב בדרך להשפעה. בהתחלה האדם רוצה סתם ליהנות, אחר כך הוא כבר מבדיל את סוג ההנאה שהוא רוצה, אחר כך התיקון עצמו הופך להנאה ולבסוף התוצאה מהתיקון היא ההנאה. מהי התוצאה? התוצאה מהתיקון היא השפעה לבורא.

מה פירוש להכין את הדרישה בזמן הלימוד?

יש רק אמצעי אחד להזמין אור מקיף שישנה אותנו, והאמצעי הזה הם ספרי הקבלה והכוונה בזמן שלומדים בהם. מהי "כוונה"? אותו חיסרון בלב, שהוא חיסרון מלאכותי. כלומר, בזמן הלימוד חושבים: "אני רוצה שאור מקיף יתקן אותי".

אם לאדם היה רצון כזה, לא היה עליו להתאמץ ולתת יגיעה. אבל נאמר לו שעליו לתת יגיעה. למה עליו להתייגע אם כבר יש לו רצון? היגיעה נועדה לקליטת אור מקיף בזמן הלימוד, שיגרום לרצון להיתקן ולהשתנות על ידו.

כלומר, עצם המחשבה על מה שהאדם לומד היא אמצעי. הידע הנשאב מהספרים, המספרים, גלגלתא, ע"ב, ס"ג, נועדו רק לקשור אותו לעניין, להכניסו לסיפור המרכזי, כדי שמתוכו יוכל לבחור בדיוק מה הוא רוצה ממנו.

כלומר, אדם פותח ספר, מתחיל ללמוד, ובספר מספרים לו על דברים שונים שכביכול מתרחשים בעולם הרוחני או בתוכו עצמו, הוא עדין לא יודע מה הוא רוצה בדיוק, ומתוך הלימוד עליו כבר להיות מוכן לדרוש כמה שיותר, בצורה נכונה. היגיעה מתקיימת גם לפני הלימוד וגם בזמן הלימוד.

בעל הסולם כותב על כך ב"הקדמה לתלמוד עשר הספירות", אות י"ז: "ולפיכך מתחייב הלומד טרם הלימוד, להתחזק באמונת השם יתברך ובהשגחתו בשכר ועונש, נאמן בעל מלאכתך שישלם לך שכר פעולתך..." על כך שאדם מתייגע, הוא רוצה שהבורא יביא לו תיקון.

"ויכוון את היגיעה שלו, שיהיה לשם מצוות התורה, ובדרך הזה יזכה ליהנות מהמאור שבה", המחזיר למוטב, שזה האור המקיף, "שגם אמונתו" הרצון להשפיע, "תתחזק ותתגדל בסגולת המאור הזה... כי מתוך שלא לשמה יבא לשמה". זאת ההכנה טרם הלימוד.

אבל באות י"ח אומר בעל הסולם, שהבעיה היא לא רק להתחזק באמונה ובהכנה טרם הלימוד: "אלא או שהתרשל לתת את היגיעה והעמל המחויב ליתן בעסק התורה... או יכול להיות, שמילאו את 'כמות' היגיעה הנדרשת, אלא שהתרשלו ב'איכות', כלומר, שלא נתנו דעתם ולבם במשך זמן העסק בתורה, לזכות להמשיך את המאור שבתורה, המביא האמונה בלב האדם". אמונה נקראת אור חסדים, תכונת בינה. מה שאנחנו רוצים, בעצם, הוא תיקון לרצון לקבל. זאת אומרת, יש לנו עבודה גם לפני הלימוד וגם בזמן הלימוד - בעת "העסק בתורה". וזה העיקר, וחוץ מזה אין שום דבר. היתר הם דברים שוליים.

מה פירוש "יכוון לבו"? אם הלב לא רוצה, כיצד ניתן להגיד בפה "אני רוצה"?

"להגיד בפה" אין הכוונה לפתוח את הפה ולומר, אלא לעשות פעולות חיצוניות, שעוזרות לאדם לשנות את הלב. כמו ללכת לשמוע את החברים ולקבל מהם התרשמות. הבורא ברא את האדם בתוך סביבה, כדי שתשפיע עליו. על האדם לבחור סביבה טובה יותר, המכוונת למטרה.

וכשאדם נמצא בסביבה עליו ללחוץ עליה בכיוון למטרה, לכוון אותה עוד ועוד למטרה, מפני שהיא המקור היחיד שיכול להשפיע עליו לשנות את רצונות הלב. לכך קוראים לומר תפילה בפה.

"פה" הוא מקום המסך, המקום שבו האדם יכול לקבוע משהו בעצמו. כולנו מדברים הרבה ומשקרים הרבה, כי רובנו לא יודעים כלל מה הוא הלב שלנו, מהו הפה שלנו, ומה ההבדל ביניהם. ישנה רק פעולה אחת שבאמצעותה אפשר לשנות את הרצון שבלבל - הניח באופן מכוון להשפעה כלשהי מבחוץ להגיע לאוזנינו. עלינו לפתוח את אוזנינו במקום הנכון, רק אל הדברים נכונים, ולהיאטם אל יתר הדברים.

כיצד ניתן לקשור את הרצונות עם חומר הלימוד?

האם יכול אדם להחזיק בזמן הלימוד לא רק את המחשבה, אלא גם את לבו, ככתוב: "דעתם ולבם", כדי לזכות למאור שבתורה המחזיר למוטב? בזמן הלימוד חייב האדם להיות כל הזמן בחיסרון כדי שיבוא האור ויתקן אותו בעל מנת להשפיע.

אבל הבעיה היא, שאחרי המילה הראשונה האדם כבר שוכח שהוא קורא, ושוקע כל כולו לתוך החומר ועובד שם עם השכל. איך יוכל לקשור את מה שהוא רוצה מהחיים עם מה שהוא לומד?

עליו לשמוע לאט לאט מהחברה ומהסביבה, אף על פי שגם שטיפת מוח עצמית עובדת, שמה שכתוב בספר מדבר עליו. שהנשמה שלו היא שעוברת את הפעולות המתוארות בספר. שעשר ספירות זה מבנה הנשמה, ומה שאדם לומד עליהן קורה בתוך הנשמה שלו. ב"תלמוד עשר הספירות" הוא לומד בדיוק על מה שקורה בתוכו, רק שבמצבו הנוכחי הוא לא מרגיש זאת.

ואז האדם רוצה להרגיש את הפעולות הללו ורוצה להבינן, כי אם הוא יתקשר לזה הוא יכנס לחיי נצח, שהרי חיי הנשמה הם נצחיים. על האדם להרגיל את עצמו לחשוב כך כל הזמן, ולשמוע ולשמוע. ואז החיסרון שלו בזמן הלימוד הוא לא בידע, אלא בקשירת הידע אל עצמו. בלימוד הוא כבר קושר את הספר אליו, הוא לא לומד על עולם מרוחק כלשהו. אין עולמות מחוץ לאדם, הם כולם נמצאים בו.

בתוך תר"ך הרצונות של האדם ישנם רצונות השייכים לעולם אחד, לעולם שני, לעולם שלישי, כך זה מחולק. כל תר"ך הרצונות של האדם הם תר"ך מדרגות ממנו ועד גמר התיקון. כל תר"ך המדרגות הללו נחלקים לחמש קבוצות, כשכל קבוצה נסתרת באופן מסוים, מתגלה באמצעות פעולה מסוימת ומקבלת אור מסוים, מילוי. לכן זה נקרא "עולם". כל המצבים הללו הם בתוכו פנימה, מחוץ לו נמצא עצמותו.

מדוע לא להגיע לרוחנית באמצעות בריחה קצרה מהעולם הזה, שיבה אליו וצירופו לרוחניות?

מדוע לא לעבור מחסום, לצאת מהעולם הזה כדי לצבור כוחות, להתכוונן נכון, להתחזק, ולאחר מכן לחזור לעולם הזה, לצרפו למצב שהשגנו ולהעביר גם אותו מחסום?

השאלה הזאת נובעת מחוסר ראייה של המציאות הכוללת, של התמונה בכללותה. הרי כל מה שאנחנו נמצאים בו הוא בסך הכול מדרגה שנקראת "העולם הזה". הדרגה הנמוכה ביותר, הפחותה ביותר, החשוכה ביותר, שנקראת בשם המיוחד הזה, מדרגה אחת מכל המדרגות.

לכן אי-אפשר לצאת ממנה אם לא עובדים עם מה שנמצא בה. בעולם הזה ניתנו לאדם תנאים סביבתיים, שהם בעצם התכונות שלו עצמו, רק בהעתקה ממנו החוצה.

האדם רואה את העולם לפי הסדר הפנימי שלו. אם יסדר את התכונות שלו אחרת בתוכו, במקום העולם הזה הוא יראה רוחניות, שתדחוק את כל תמונת העולם הזה כמדרגה תחתונה. הוא יראה זאת ממקומו החדש שירכוש - מעליה.

אם כך, איך יוכל האדם להיפטר מהמדרגה שהוא נמצא בה, אם כל מה שיש לו לעזר הן התכונות הלא מתוקנות שלו? הרי אם לא יתקן אותן, לא יעלה למדרגה עליונה יותר.

אמנם אפשר לעשות פעולות שונות שכביכול יבדילוהו ממנה, כדי להתחזק קצת. אבל אז יצטרך לשוב למדרגה הזאת ולהתקשר אליה שוב, כדי לקחת ממנה עוד עביות, כדי לבוא ללימוד עם העביות הנוספת הזאת ולרצות לזכך אותה. יהיה עליו לשוב לעבודה, למשפחה, לטפל בילדיו ולפתור בעיות של חיי היומיום, ולשוב ללמוד לכמה שעות כדי לתקן את מה שספג משם.

ואם האדם לא סופג עביות ולא מביאה לתיקון, לשם מה הוא בא לתיקון? לשם מה הוא בא ללמוד? על מה ישפיע אור מקיף? מה יתקן האור אם האדם יהיה זך וטהור? במה ייאחז?

כלומר, אין לנו כל ברירה אלא לפרקים ללכת ו"לטבול" את עצמנו בעולם הזה, ולהביא את העביות הזאת לתיקון, שוב "לטבול" את עצמנו בעולם הזה ושוב להביא לתיקון.

לכן, כל הפעילות של האדם בעולם הזה כוללת שלושה אמצעים, שלושה מצבים עיקריים:

א) העולם הזה - העולם החיצון נותן את העביות. עושה לאדם שטיפת מוח.

ב) החברה - נותנת לאדם רצון להיפטר מהעביות שקיבל מהעולם החיצון. עם העביות שהאדם מקבל מהעולם הזה הוא בא לחברה שלו (לא לחברה חיצונית) ורוצה שהיא תשטוף את מוחו, שתעזור לו.

ג) הלימוד - האדם בא ללימוד עם העביות שהעולם החיצון נותן לו, ועם הרצון שהחברה נותנת לו להיפטר מהעביות הזאת, רצון לזככה.

כך גם בונים סדר יום של לומד קבלה. ואז, כשאדם יושב ולומד, זה נקרא שהוא בורח לכמה שעות למערה ולומד שם תורה.

ואם אכן נברח לשבוע או לחודש, זה לא יועיל בדבר, כי מהר מאוד נצטרך שוב להפרעות מהעולם הזה. עדיין לא ספגנו די הפרעות ממנו.

אפשר לבדוק זאת ולהתבודד באיזה כפר, ולהתחיל לעסוק שם בחוכמת הקבלה, בלימוד עם חברים. מהר מאוד ניווכח לדעת, שאנו משתעממים מאוד וחסרי מעש.

כך לבטח יקרה, כי במצב כזה לא מספקים חומר זה לזה. אפילו לא נוצר צורך לבוא במגע זה עם זה. אנו חייבים לקבל כל הזמן הפרעות מהעולם הזה, כדי שיהיה צורך לבוא במגע עם החברים, להינצל מההפרעות הללו ולהגיע לרוחניות. ברוחניות לא זקוקים לחברה, וודאי שלא ללימוד.

אל לנו לחשוב שהלימוד יהיה יעיל יותר אם נתבודד ונסתגר מהעולם הזה. הוא לא יהיה טוב או יעיל יותר, הוא פשוט לא יהיה. הלימוד יהיה תיאורטי לחלוטין, נקי ולא חי, בלי שום דרישה פנימית אליו. אין לנו ברירה אלא להתחבר לחיים.

אם כך, מדוע בפסח אנו מבודדים את עצמנו?

בפסח אנחנו עושים לעצמנו מצב מיוחד, וגם פסח עצמו הוא מצב מיוחד מלמעלה. לפני פסח עושים יגיעה גדולה מאוד, ואז כל הפסח נהנים מהיגיעה שנתנו לפני פסח ובפסח.

אף חג אחר פרט לפסח לא דורש מאיתנו יגיעה שכזאת, המתבטאת גם בכסף וגם במאמץ, במשך חודש ימים לפני כן ובשבוע של החג עצמו. לכן זוכים בהתבודדות, ואי-אפשר לקנותה אחרת.

מדוע יש ללחוץ על החברה להתכוון יותר אל המטרה?

גם הלחץ על החברה להתכוון למטרה הוא בחירה חופשית של האדם. האדם מניח לחברים "לשטוף" אותו בהשפעה, כאילו עמד מתחת לזרם המקלחת, ואל לו לשכוח לבדוק מה הם משפיעים עליו, שלא ישפיעו עליו קלות ראש או מושב לצים. לכן עליו לדרוש שוב ושוב מהחברה להשתפר.

מה הכוונה ב"ויכוון את היגיעה שלו, שיהיה לשם מצוות התורה"?

"מצוות התורה" היא הסיבה ללימוד, מה רוצים מהלימוד. בקבלה לא לומדים בשביל להגדיל את הידע, ולא משנה כמה האדם זוכר ממה שלמד. עד שאדם לא רואה ולא מרגיש את שלמד, מה שהוא זוכר שווה כקליפת השום.

אם כן, מדוע כותב בעל הסולם שיש לשנן את ההגדרות ולדעת אותן בעל פה כאילו היו מונחות בראש כבתוך קופסה? כדי שאם נתחיל לעבוד עם ההגדרות הללו, לא נצייר אותן לעצמנו, אלא נעמיק בהן ונדרוש את הפירוש הרוחני שלהן. במקום לצייר לעצמנו צורות גיאומטריות של "עיגולים" ו"יושר" ו"עולה ויורד", נדרוש את ההרגשה הפנימית, נדרוש לדעת מה בדיוק מסמלת כל צורה גיאומטרית כזאת.

מה שהאדם דורש מהלימוד, הוא החשוב. כל אחד יכול לפתוח את ספר "הזוהר" ולקרוא בו. אבל אלה המרגישים מהנקודה שבלב, שיש טעם לעיסוקם בזוהר, דורשים יותר מכך. צריך לדעת מה לדרוש.

"מצוות תורה" היא למשוך ולהוציא מהתורה את המושג "תורת חיים", ובאמת להגיע לחיים. בעל הסולם כותב על כך בתלמוד עשר הספירות. הוא לא מתכוון שם ללימוד עצמו, אלא לתוצאה של הלימוד.

האם עבודה למען החברה מביאה לדרישה נכונה יותר בזמן הלימוד?

אם אדם עובד במטבח, ומתכוון ורוצה בעבודה הזאת להשיג משהו בחייו, הרצון שהוא מקבל מוכפל בתועלת שהוא מביא לחברה, כלומר, הרצון שלו מוכפל ברצון הכללי של החברה, שמטרתה להגיע לרוחניות, והכפולה הופכת להיות הרצון שלו. בכך הוא קונה רצונות האחרים, כולל אותם בתוכו.

האדם כולל את הרצונות בתוכו בכך ששירת את החברים, והרצונות הללו משפיעים עליו, מכוונים את הרצון שלו נכון יותר, להפיק מהתורה את המאור המחזיר למוטב, ולא להיות איזה רב גדול.

איך תיתכן "בריאת התורה" בד בבד עם "יצר הרע"?

כתוב: "בראתי יצר הרע בראתי תורה תבלין", וגם: "יוצר אור ובורא חושך". כשמדובר על חושך, בריאה משמעותה בר, מחוץ למדרגה. אם הוא "בורא חושך", איך יכולה אותה מילה לשמש גם ל"בראתי תורה תבלין", כפי שנכתב על התורה?

הכוונה ב"בראתי תורה תבלין" היא לא לתורה ממש, אלא לתורה כתבלין, כלומר התיקון שנמצא בתוך הרצון לקבל.

יש אור ויש פעולה של האור בתוך הרצון לקבל. "בראתי תורה תבלין" מתכוון לכך, שבתוך רצון לקבל פועל האור, והוא משנה את הרצון לקבל שיהיה על מנת להשפיע.

התוצאה של פעולת "לקבל על מנת להשפיע" היא הידמות לאור. אור בורא את הרצון לקבל ואור בורא גם בתוך הרצון לקבל תיקון על מנת להשפיע. הכול בתוך הרצון לקבל. לכן זה נקרא "בראתי תורה תבלין". כך שניתן להגיד על תורה שהיא האור, שאותה בראתי. לא מדובר על התורה, אלא על פעולה שלה בתוך הרצון לקבל.

לכן כתוב "בראתי תורה תבלין", שהיא תוספת לרצון לקבל, פעולה המתרחשת בתוך הרצון לקבל. לכן גם היא נקראת בריאה - דבר חדש.

למה חדש? לומדים שהאור בורא את הרצון לקבל, ומפני שהוא אור התענוג, הוא בורא רצון לקבל תענוג. אחרי כן, לפי שהוא רצון להשפיע, הוא מעורר בתוך הרצון לקבל הרגשת בושה לגבי הקבלה, שהיא תחושה חדשה באמת.

הבורא נותן לי מאכלים, ובמנותק לגמרי מהנתינה הזאת, מראה לי שהוא זה שעשה לי זאת ושעשה זאת לטובתי, וכך הוא מעורר בי תגובות שונות, ביניהן תחושת בושה לגבי העניין הזה.

גם זאת בריאה בפני עצמה. בושה היא בריאה בפני עצמה, היא פעולה של האור. זה נקרא "בראתי תורה תבלין", כי כך הרצון לקבל עובר תיקון שנקרא "תבלין".

מדוע כתוב שלא התירו לעסוק בתורה במצב של "לא לשמה"?

בזמן שהאדם עדיין אנוכי, לשם מה יעסוק בתורה? אם הוא נמצא בדרגת בהמה, שיחיה כבהמה. אדם יכול לעסוק בתורה ישתמש במאור שבתורה כדי להיתקן ולהחזיר את עצמו למוטב. מי שלא עוסק בתורה מהמקום הזה, כלומר לשם המטרה הזאת, עיניו מתעוורות ונעשה לו אור כחושך וחושך כאור.

כיצד יידע אדם את מצבו?

לפי פקיחת עיניים בתורה. הבורא נפתח, וכתוצאה מהרצון של האדם הוא נמצא איתו בדבקות. הבורא, באותו רצון שהאדם רוצה להשפיע לו, ממלא אותו בנוכחותו, באור, שזה אומר שהרצון של האדם הוא אכן על מנת להשפיע לו לפי השתוות הצורה. אם לא כך, האדם אומר שהוא רוצה להשפיע לבורא כמס שפתיים, והוא, כמנהגו, משקר לעצמו ולאחרים.

המאמץ של האדם להגיע למטרה מתבטא בכמה שלבים. את המאמץ הראשון הוא עושה בלי לדעת לשם מה הוא עושה אותו. הוא מתחיל בבלבול, ולא יודע מה קורה לו. עד שהוא מתחיל לבקש, ואז נדמה לו שהרוחניות מלאה תענוגים הדומים לתענוגי העולם הזה, והוא מבקש כביכול להשיגם.

בקשה היא מה שאדם רוצה. הוא לא צריך לעטוף אותה במילים יפות או לבנות משפט כמו: "תן לי, בבקשה", אלא רצון הלב של האדם הוא הבקשה. כך פועל ועובד ברוחניות הרצון הפנימי שבלב, שעובר כל מיני שינויים ברצון לתענוג.

אחר כך הוא מושך באמצעות הלימוד אור מקיף, המשנה את הלב, שמתחיל לבקש להיתקן בהתאם לאור מקיף, בהתאם למידה שהוא מרגיש תכונות באור המקיף ויודע מהו. ואם הלב מבקש תיקונים, האור המקיף מאיר יותר. ואז הלב מבקש עוד תיקונים, והאור שוב מאיר יותר. וכך זה נמשך בהתאם למידה שבה האדם משקיע בלימוד הנכון, בכוונה נכונה. הוא מתייחס, רואה ומרגיש ביתר חדות ובהירות איך הלב שלו מכוון עוד ועוד למטרה אמיתית יותר, ובכל פעם האור המקיף מאיר לו עוד והאדם תופש יותר את פנימיות האור, ובהתאם לכך הרצון שלו משתנה.

וכך האור משפר את הרצון במעגל סגור, והרצון מושך יותר אור, עד שמתחיל לרצות שיהיה לו, יחד עם קבלה לעצמו גם קצת על מנת להשפיע, שזה כבר מצב "לא לשמה", שממנו אפשר להגיע ל"לשמה". ואז כשהוא מגיע ל"לשמה", כשהוא עובר מחסום, הוא מקבל מסך ואז הפנייה שלו לאור מקיף, שהוא עכשיו מדרגה עליונה יותר, אח"פ דעליון, מכוונת יותר, והקשר שלו עם העליון הדוק יותר.

אך גם הקשר הזה מבוסס על אותו עיקרון, שיש רצון ואור מלפני הרצון, והאור הזה כל הזמן מתקן את הרצון על ידי הארה מרחוק ומקרוב, על ידי הארה פנימית. הרצון משתנה בכל אופני הפעולה האלה של האור כלפיו.

ואין עוד דבר במציאות פרט לאור ורצון. כל יתר הדברים שהאדם קיבל חוץ מכלי ההרגשה - השכל, המוח, הניסיון, נועדו רק להעניק לו אפשרות לקבוע את היחס שלו לכלי ולאור. לכן, ככל שהאדם יכול באמצעים שברשותו לסייע לפעולת האור על הרצון, כך הוא קובע את מידת ההשתתפות שלו בתהליך הכללי של התיקון שהבורא עושה.

ופרט להשתתפות בתיקון הכלי על ידי האור המקיף, אין לאדם מה לעשות עוד. כל יתר הדברים לא נחשבים, לא נרשמים, לא פועלים במציאות. המציאות מתגלגלת ממצב ה-א' למצב ה-ג' דרך מצב ה-ב', לפי טבעה והמבנה שלה, לפי פעולת האור בתוך הכלים. אין בתהליך הזה שום חידוש או דברים העשויים להתחדש פתאום ולהופיע בצורות אחרות.

יש כלי, יש אור, ומטבעו אור פועל בתוך הכלי ומעורר בכלי תגובות צפויות וידועות מראש. השוני הוא בקצב. כשהאדם מוסיף לפעולת האור בתוך הכלי, הוא קובע בכך את ההתקדמות שלו, ובזה את ההרגשה שלו, את היחס שלו לתהליך. זה נקרא מצדיק את פעולות הבורא - "צדיק".

וככל שהוא מצדיק, ככל שהוא מתמסר לתהליך הזה, הוא נמצא בדרגה רוחנית גבוהה יותר. למשל, אם הוא מסכים עם הבורא ב-60% מהתהליך, הוא נמצא בדרגה שישים ממאה דרגות בסך הכול. אם הוא מסכים עם הבורא ב-90%, הוא נמצא בדרגה תשעים ממאה דרגות. כלומר, ככל שאדם פועל בתיאום עם הבורא, ככל שהסוס משתווה עם תנועותיו של רוכבו, כך גדלה מידת ההשתתפות והדבקות וגובהת הדרגה הרוחנית של האדם.

לכן יש לשים לב רק לנקודה האחת הזאת, ולכל היתר להתייחס כעזרה או כהפרעה שנועדו לחזק את הנקודה הזאת, להשתתף בתהליך התיקון שעושה בנו האור העליון, הבורא. זה נקרא "אחור וקדם צרתני", לדבוק יחד בתהליך שנקבע לנו.

כיצד ניתן למצוא נועם ושמחה בתהליך הזה?

שמחה נובעת מהרגשה טובה. מתי אדם חש שמחה? כשהוא שלם עם מה שהוא עושה או עם מה שקורה לו. האדם רגוע ושמח כשהוא יכול להצדיק את המצב שלו, לחיות איתו ולקבל אותו. שמחה היא לאו דווקא כשצוחקים, שמחה היא פשוט שלווה.

לפי מה נמדדת השלווה?

אדם עשוי להתרוצץ מבוקר עד ערב וטוב לו כך, והוא שליו. אי-אפשר לשפוט מה יביא שלווה לאדם, לכן היא נמדדת לפי תחושת הסיפוק. יכול אדם להיות לחוץ מאוד, אבל להיות מלא חיות. ישנם אנשים היושבים בכלא ושמחים בו ומתייחסים לכך כאל חופשה בבית מלון, ויש כאלה שמספיקים להם פת לחם ומגורים ברחוב, והם לא צריכים דבר פרט לכך.

השלווה תלויה בסיפוק פנימי, ולא במה שיש לאדם. יכול אדם להיות מיליונר שיש לו הכול, ובכל זאת להתייאש מהחיים ולהתאבד. איננו שומעים הרבה על התאבדויות באפריקה, שם מיליוני אנשים גוועים מרעב וממש משתוקקים לפרוסת לחם.

כיצד ניתן להרגיש מלאות כל הזמן, במקום להיטלטל כל רגע בין שלמות וריקנות?

אם נעצור רגע מסוים שיש לי הכנה אליו ורצון, אם הרצון הזה מלא, האדם שמח, אם הוא לא מלא, הוא עצוב. ממה מתמלא הרצון? או ממה שרצה או מתיקון - או באור חוכמה או באור חסדים. בלי חוכמה ובלי חסדים - "טוב לי מותי מחיי".

דרכו של האדם רצופה במצבים שונים, מלאים או ריקים מאור חוכמה, מהרצון האמיתי. אם אדם ריק יכול לספק את עצמו באור דחסדים, הוא הופך שמח. מה זה אור דחסדים? אור דחסדים נקרא תענוג מהשפעה, (תענוג שעדיין לא מוכר בכלים שלנו); או תענוג מתהליך, ממטרה עתידית, מהשתייכות למשהו גדול. מיני גוונים שאינם בדיוק חסדים, אלא גם הארת חוכמה.

יש לחשוב כל הזמן איך האדם יכיר באמת בחשיבות המטרה, בחשיבות הבורא. איך לאחוז במשהו כדי שהמשמעות לא תברח אפילו במצבים הגרועים ביותר. יש לחשוב על כך מראש, כמעין "ביטוח", שאם לא כן האדם יברח מהמערכה. איש לא מבטיח לנו חיים קלים. אדם חייב בשעבוד בן שבע שנים למצרים, עליו לעבור עשר מכות של "פרעה" היושב בתוכו, ורק אחרי כן הוא נגאל.

רק כשאדם בורח ממצרים, הוא מבין מה היתה מצרים, שהיא היתה "חושך". רק אז הוא מבין מאין ברח, אבל הוא עדיין לא רואה לאן הוא בורח. בידו יש רק שיטה. רק אחרי הבריחה ממצרים האדם מבין באיזו שיטה ובאילו צעדים הוא יכול להתקדם למטרת הבריאה.

ואז הוא נכנס שוב למדבר למשך ארבעים שנה, עד מ' (מ' היא ארבעים), עד בינה, עד שהוא משיג תכונות בינה, הנקראת "ארץ ישראל". גם אחרי כן לא מובטחים לו חיים קלים. "קבלת התורה" היא קבלת השיטה לרכישת תכונות של בינה. "יציאת מצרים" מתרחשת כאשר האדם כבר שולט ברצון לקבל. כשהרצון לקבל, ה"פרעה", כבר לא שולט בו. הוא הצליח להימלט ממנו.

גם את ארץ ישראל יש לכבוש. יש בנו מרגלים, יש בנו כוחות טובים. כבר לא מדובר על חציית המדבר, גם כשמגיעים לארץ ישראל יש לצלוח מלחמות כיבוש. לכל מלחמה כזאת יש אופי משלה, ועל ידה רוכש האדם רצונות באופן מסוים. ואז "משה מת". כלומר, ה"משה" שבאדם מסתכל מרחוק על ארץ ישראל, מברך את האדם, והכוח שנקרא "משה" לא פועל עוד.

כיצד משמשת גדלות המטרה לבניית אמונה?

הבעיה היא שעלינו לטפס כל פעם למדרגה הנסתרת מאיתנו, שלא רואים את גדולתה. בעולם הזה, מי שרוצה להיות רופא, למשל, יודע מראש מה פירוש להיות רופא. הוא יודע שרופא מאבחן מחלות ורושם תרופות. הוא לובש חלוק לבן, יש לו כל מיני סממנים חיצוניים טובים ונכונים, המעוררים אמון בחולה, מעניקים לו כוח. גם מי שרוצה להיות כוכב קולנוע יודע במה זה כרוך, מה עליו לעשות לשם כך. ברוחניות לא רואים כלום קדימה.

אם כך, איך ניתן להתקדם ברוחניות? ניתן להתקדם ברוחניות רק בעזרת קבוצה. גם לחברי הקבוצה אין מידע, אבל הם מספרים שהבורא גדול. מאין הם יודעים זאת? הם לא יודעים, הם משקרים, אבל זה לא משנה כי הם כל הזמן יזכירו באוזני שהבורא גדול, ואני אשתכנע שהוא גדול.

האנושות עוברת שטיפת מוח כל הזמן. שבעה מיליארד אנשים מושפעים גם מדברים חסרי ערך. מדוע לא יוכל אדם להיות מושפע משטיפת מוח בנושא גדלות הבורא? בעיקר כשהאדם בוחר באופן מגמתי וסלקטיבי חברה שתשנן באוזניו כל הזמן את הדברים שעליו לשמוע.

אפשר אפילו לשלם לאנשים תמורת זה שיבואו בכל מיני תחבולות וידברו באוזנינו על מטרת הבריאה, שרק לה יש ערך. זה נקרא "קנה לך חבר". בשביל מה צריך חבר? כדי שישפיע עלינו, אפילו תמורת תשלום. זאת כל העבודה שלנו.

מה באדם נקרא "חורבן בית המקדש"?

כתוצאה מהשבירה האדם מרגיש באילו תכונות הוא נמצא. כשהוא מסתכל על התכונות הללו ומבקר אותן, זה נקרא אצלו "חורבן בית המקדש". כשהוא מתאבל עליהן זה נקרא "תיקון החורבן". לא מדובר בחורבן בית המקדש שהיה בירושלים, אלא במהות בית המקדש, שנחרב משום שירדנו מ"אהבת לרעך כמוך" לשנאת חינם. כתוצאה מכך נהרס גם בית המקדש. ממש כפי שהנחנו ל"יוונים" לשלוט בלבנו, גם בחיצוניות באו יוונים והרסו לנו את בית המקדש בירושלים.

"בית מקדש" לא יכול להיבנות אם לא נעשים תיקונים פנימיים. התנאי שבעטיו בית המקדש נשבר-נחרב, והתנאי שבזכותו יקום ויעמוד, תלוי בלב שלנועד כמה נצטער ועד כמה נתקן את החורבן. יש להצטער על הסיבה הפנימית. לפני תיקון חייבים להגיע לצער. אם הצער לא מביא תיקון, סימן שהיה זה צער חיצוני, שטחי, בכי וצעקה כדי לעורר את הלב באופן מלאכותי.

במה משפיעה החברה על האדם?

כל חיינו הם תוצאה של שטיפת מוח שעושים לנו. פרט לדברים הנחוצים כמו לחם, מים, בני זוג, ילדים, קורת גג, כל יתר הדברים מיותרים. האדם מקבל חיסרון אליהם על ידי החברה, ורק לשם החברה הוא מקיים אותם. כי אם לא היתה חברה, האדם לא היה חושב עליהם בכלל. אם היה לבדו, הוא היה חושב רק על אוכל, מין, ילדים, משפחה, צרכים בסיסיים של האדם.

את כל יתר החסרונות החברה מספקת לאדם. אנו עובדים כל חיינו רק כדי לשמש את מה שהחברה הכניסה בנו. מכאן אפשר להשכיל עד כמה מפנים האדם דעות מבחוץ ועובד לצורך מימושן. כל אחד מאיתנו תלוי לחלוטין בחבריו, ובידיו האפשרות להחליפם באחרים. זאת בחירתו היחידה, ועליו להשתמש בה. ואם החברה לא מספקת לו את החיסרון הרצוי, עליו למצוא חברים אחרים או להתבדל מהחברה עם חברים נוספים, אולי ללכת איתם למקום מבודד, העיקר לעשות, הרי מדובר בחייו שלו.

במה משפיע האדם על החברה?

על האדם לערוך ביקורת פנימית וחיצונית בכל רגע. אלה הם חייו שלו ועליו לחפש מה נכון בשבילו ומה הוא רוצה. אולי איש מכל חבריו אינו מתאים לו? אולי כולם טועים?

אסור להסכים סתם כך עם שום דבר. חברה טובה היא חברה הנותנת לאדם השראה והנעה להשקיע יותר, להכין עצמו יותר לשיעור, ובזמן השיעור הוא לומד ומושך את התיקון. אם לא, על האדם לשנות את החברה מבפנים או למצוא לו חברה אחרת. הכול קורה בהשפעת החברה, לכן יש לדרוש מהחברים, כי אנו תלויים רק בהם.

מה יש אחרי המחסום?

אחרי המחסום נדבר על מה שישנו אחרי המחסום. בינתיים יש לחשוב על מצבנו הנוכחי. איננו יכולים לתאר את העבודה אחרי המחסום, כפי שתינוק לא יכול לתאר לעצמו מה זה להיות רופא. וכשהוא גדל ורוצה להיות רופא, הוא לומד באוניברסיטה להיות רופא.

שם פורשים לפניו את התחום, מראים לו מה זה בית חולים, איך רופאים עובדים וכולי. שם הוא כבר מתחיל להכיר את התחום בפועל. יש לו הזדמנות ללמוד, לבצע משהו בעצמו, הוא כבר אדם בוגר שלא שקוע בחלומות על משהו. תינוק צריך ללמוד מה שמתאים לתינוק.

מדוע לא מרגישים צורך לקבל תמורה אם משמשים מלך גדול?

אם נתרשם מהחברה שהבורא גדול, זה ייתן לנו כוח לבקש מהבורא, אפילו לדרוש ממנו. נוכל לעבוד בהכנות לשיעור ובזמן השיעור לפנות אליו, להדביק את כל הצרות שלנו אליו, מפני שנאמין שהבורא גדול, שהוא יכול לשנותנו, שאנו זקוקים לו.

האדם שמח בכך, כי הוא מקבל יסוד. יש למי לפנות, יש למי לצעוק, יש אחראי שמכוון את הדברים ומשנה את החיים כדי להביאו למקום כלשהו. גם להרגשה הרעה יש הצדקה, וזה משמח.

ישנם דברים רבים שהאדם טורח בהם, מזיע מיגיעה, ושמח. אנשים מטפסים על הרים, זה קשה, אבל הם מתענגים על הקושי. אנשים הולכים בחוף הים קילומטרים ושמחים שהם הולכים. לעתים הם משלמים דמי כניסה כדי ללכת על החוף. הכול תלוי באופן שבו האדם מתייחס למצב שהוא נמצא בו. אם הוא מתייחס אליו ביצירתיות, זה מביא לו שמחה. הסיבה היחידה לייאוש, לעצבות, היא חוסר קשר עם המטרה.

ולמה אין לנו קשר עם המטרה? כי ברצון לקבל שלנו איננו מרגישים שהיא חשובה. איננו רואים אותה. את החוסר הזה בראייה יש להחליף בשמועה מהחברים. צריך לשמוע מהם שזה חשוב, ואז לא צריך לראות שום דבר. לשמוע מהחברים זה טוב עוד יותר מלראות במו עינינו.

למה הכוונה שאדם צריך לעמוד בניסיון? מי בודק אותו ולשם מה? מדוע בתחילת כל מעשה או אחרי כישלון על האדם לומר "אם אין אני לי מי לי"? כלומר, מדוע עליו לעשות מעשה בכוחותיו הוא בלי התערבות שום כוח אחר, לא בורא, ולא שליח, ואחרי שסיים, אם הצליח או לא הצליח, אבל עשה את שחשב לעשות, עליו להגיד שוב, "אם אין אני לי מי לי"? מהו העניין של להגיד לפני ואחרי? מדובר בדרגת אדם, שנמצא לפני מעשה ואחרי מעשה.

ידוע שהאור בורא את הכלי ומבצע את כל הפעולות בתוכו. כלי הוא תוצאה של האור ומושפע ממנו באופן מוחלט. על הכלי רק לדעת מה האור עושה איתו ולהסכים עם הפעולה או לא להסכים איתה, לפי עומק ההכרה שלו. כמובן, הבורא עושה הכול, אבל האדם צריך להגיע להרגשה שכל שנעשה - הבורא עשה. זה התיקון שלנו, להסיר את העיוורון והקהות הזו מהחושים שלנו.

ולכן אדם האומר ברכה או מבקש בקשה, לא מביא את הבורא לפעול בגלל הברכה או הבקשה. האדם מרגיש ברכה או בקשה לפי התוצאה שהשיג מפעולת הבורא עליו. האור משפיע על הכלי, הכלי מתחיל להרגיש מה האור עושה בו מעביות א' עד עביות ד', מקבל התפעלות מאורות נרנח"י, לפי סדר נרנח"י, עד שמגיע לעמקות הכוונה של הבורא, מה הבורא רוצה לעשות בו.

לפי זה נקבע שהכלי אכן נמצא באותה פעולה, באותה הכרה עם הבורא. ואז באה תפילה אמיתית או הודיה אמיתית. כלומר, האדם באמת יודע מה הבורא עושה בו, כפי שכתוב: "ממעשיך הכרנוך". הוא יודע בדיוק מה המעשים שעברו עליו, מי עשה אותם, לשם מה, מה בדיוק נעשה בו, ובכך מסיים את עבודתו. הוא מגיע בדיוק עד העומק שהוא בנוי, שבו בדק והרגיש את פעולת הבורא, את השפעת הבורא.

התוצאה של הרגשת האדם והבנתו את פעולת הבורא עליו במלואה, היא תוצאה הכרחית מכך שהאדם הופך דומה לבורא. הוא מקבל את הפעולה הזאת בשלמותה, מצדיק אותה, ומתוך כך מדמה את עצמו אליה. כלומר פועל על עצמו בהתאם לפעולת הבורא. מתוך ההכרה בא התיקון, ובכך הוא מסיים את השלב הזה.

ושוב הבורא משפיע עליו, ושוב עליו להגיד "אם אין אני לי מי לי", כלומר לבדוק ולבצע את כל הדברים הללו. מה הוא בעצם בודק ומבצע? הוא מכיר את פעולת הבורא עליו, וכשבסופו של דבר הוא מכיר הכול, הוא אומר: "אין עוד מלבדו". הוא אכן רואה ומשיג שרק הבורא הוא שפועל, משיג את פעולת הבורא עד תומה, כלומר מגיע למצב ה"טוב ומיטיב" בפעולה הזאת - מרגיש אותה ובהתאם לכך הופך בעצמו לבעל כוונת ה"טוב ומיטיב".

לכך קוראים "ממעשיך הכרנוך". מתוך מעשי הבורא אנו לומדים על פעולותיו, מכירים אותו בחושים שלנו והופכים אותם דומים לבורא. מגיעים לדבקות, להשתוות בתכונות ובכוונות. כשאדם מודה בכל זה בפני עצמו, בתום העבודה שלו, הוא גמר את המדרגה. הוא חקר אותה, תיקן את עצמו, השתווה לבורא ומוכן לפעולה הבאה.

לכן הכול מתחיל ב"אם אין אני לי מי לי", כל עבודת המרגלים והבדיקות, החרטה וההסכמה, המאבק להבין את טיב הפעולה, ההכרה בה כטובה, הצדקתה והתאמת האדם עצמו אליה עד שנעשה כמו הפעולה עצמה.

מדוע יש לומר "אין אני לי מי לי "ולא" אין עוד מלבדו?"

אדם אומר "אין עוד מלבדו" לפני "אם אין אני לי מי לי", כשהוא מקבל על עצמו עול מלכות שמים. כלומר, כשהוא עושה זאת מלכתחילה, הולך לבצע עם "אין אני לי מי לי", שבא מהבורא, אבל הוא לא יודע זאת, אלא מקבל זאת כמובן מאליו.

"אין עוד מלבדו" מצביע על הגישה הכללית שלו, על האופן שבו האדם מתייחס למה שקורה לו. מה שבא אליו עכשיו הוא "אין עוד מלבדו", כלומר, זה ודאי בא מלמעלה. באופן התייחסותו למה שקורה לו הוא מבדיל את עצמו מהאדם הפשוט ברחוב.

אחרי "אין עוד מלבדו" הוא אומר "אם אין אני לי מי לי". הוא מקבל את העובדה שמה שקורה בא מהבורא, אבל מתנתק עכשיו מהמעשה של הבורא. אם האדם שרוי כל הזמן במעשה של הבורא, הוא לא יעלה עוד מעביות דשורש, מהתבטלות. לכן הוא זונח את ההתבטלות ומתחיל לפעול בכוחותיו הוא, לחקור, לעשות את התיקונים שלו כאילו הכול תלוי בו.

מאין הביטחון שניתן להתנתק מ"אין עוד מלבדו"?

האדם לא מתנתק ממש, אלא רק בכך שהוא עומד לעשות מעשה כאילו לא הבורא עושה, אלא הוא. אם האדם לא יעשה איזו תנועה מעצמו, כמו הסוס כלפי רוכבו ("פרי חכם - מאמרים", מאמר "אחור וקדם צרתני"). הוא לעולם לא יידע במה הוא שונה מהבורא. לכן עליו להחליט שהוא יעשה בעצמו. בזה שהוא מתחיל לפעול, הוא מתחיל להרגיש את ההבדל בין הרצון שלו לעשות ובין הרצון של הבורא לעשות. מתוך ההבדל הזה הוא מתחיל להכיר את עצמו ואת הבורא.

ואחרי כל העבודה, כשאדם הכיר את עצמו והכיר את הבורא, ונאבק עמו, האשים אותו, התחרט ואחר כך גילה שבכל זאת זה טוב ותיקן, מתוך מה שעבר ועשה הוא אומר ש"אין עוד מלבדו". הוא לא ניגש לבדיקותיו עם הגישה הזאת לפני שעשה משהו, אלא אחרי כל הבדיקות הוא אומר "אין עוד מלבדו".

כך האדם מעתיק על עצמו את כל מעשה הבורא, ותנועתו דומה לתנועת הבורא. לא מפני שהבורא עושה בו תנועה ממילא, אלא הוא, ברצונו, מקבל את התנועה, וכביכול מבצע אותה יחד עם הבורא.

אז נשאלת השאלה, האם הוא מבצע או לא? הוא מבצע את התנועה, אלא שעכשיו היא התבצעה ברצון שלו, וזה נקרא "ברצון הלובש וברצון המלביש".

האם משתמשים ב"אם אין אני לי מי לי" כדי ליהנות מהחיים או להשתוות לבורא?

האדם נמצא כל הזמן בתוך "אין עוד מלבדו" ובתוך "אם אין אני לי מי לי" המלובשים זה בזה, אחרת הוא כמו "גוי". הוא מבצע עבודה יהודית, ייחודית, שהיא התייחדות עם הבורא במשך היום, כשהוא עצמו עושה את עבודת הביקורת וההבדלה, ואחר כך את החיבור.

לא מדובר בעבודה עצמה, אלא ביחס הפנימי של האדם למה שנעשה בו במשך היום. בעל הסולם נותן דוגמה בספר "פרי חכם - אגרות", דף ס"ט, שבבוקר חייבים להגיד "אם אין אני לי מי לי" ובערב "אין עוד מלבדו".

כלומר, אדם עומד לעבוד קשה, להכניס את עצמו לכלים דקבלה. הוא מזיע עליהם וחושב שבגלל זה הוא מקבל תשלום, ואחר כך הוא בודק ורואה שלא הוא מזיע ומקבל תשלום, אלא הבורא נתן לו את העבודה ואת התשלום. העבודה שלו אינה ביצוע העבודה עצמה, אלא בניית היחס שלו אליה.

אם האדם משנה את יחסו למה שעליו לעשות בחייו, שזאת מביא לו הבורא, ומשתווה עם הידיעה הזאת, הוא לא ירגיש שום קושי להתחבר אל הבורא ולבצע עבודה. העבודה עצמה נעלמת. הקושי הוא בסופו של דבר רק לעשות חיבור בינינו לבין מטרת הבריאה לבין העבודה שלפני החיבור.

האדם לא יתקשה לחפור בור עד מרכז כדור הארץ, אם במעשה הזה הוא מחובר לבורא ומקבל חומר דלק אינסופי. הבעיה אינה קושי גופני. הבעיה של כל עבודה היא, שהפעולה לא מחוברת עם האור, עם הבורא. אם בכל עבודה שיעשה האדם הוא יתחבר עם הבורא, והיא תהפוך לפעולה מטרתית שמביאה לו אור מלמעלה, אור הדבקות ישמש לו כתשלום, והוא יימצא כבר בתכלית בלי להזיע בזמן הפעולה. הפעולה עצמה הופכת להיות התכלית.

לכן העבודה ב"אם אין אני לי מי לי" היא לקרב את מסובב העבודה, ואז העבודה עצמה אינה עבודה. "אם אין אני לי מי לי" אומרים ב"ערב", אחרי שגומרים לייחד את הגורמים הללו. אין הכוונה לבוקר וערב של היממה המוכרת של העולם הזה. "בוקר" הכוונה שאדם פועל בינתיים בחפץ חסד, בחסדים, עושה את הפעולה בלי חוכמה. "ערב" מתכוון לאדם שכבר קיבל חוכמה והיא מאירה לו את חיסרון האור.

האדם אומר "אם אין אני לי מי לי", ומתכוון שהוא מביא את האור הזה אליו, שהאור נרשם בחשבונו. בבוקר האור היה בחשבון הבורא, ובערב, למרות החשכה האור היה בחשבונו. אנו מכירים זאת גם מחיי היומיום שלנו, כשמשהו קשה לנו או נמאס או לא רוצים לעשות, ואנו מצרפים לעשייה הזאת מטרה, פתאום המשימה נעשית קלה. הפעולה עצמה נשכחת והופכת לאמצעי להשגת המטרה. לכן אין טעם להתייחס למה שקורה לנו, אלא להתייחס ליחס שלנו למה שקורה.

האם מי שנמצא במידה מסוימת של "אין עוד מלבדו", למעשה מפחד לעבור ל"אם אין אני לי מי לי"?

לעבור ל"אם אין אני לי מי לי" אין פירושו שצריך להיפרד מ"אין עוד מלבדו", גם זה חייב להיות בפנים. אם האדם נפרד מהבורא לחלוטין הוא הופך ל"גוי" - הפעולה שלו אינה מטרתית ולא נועדה להשיג עוד חיבור עם הבורא. הוא הופך להיות עוד אדם מן השוק.

אם אדם הולך אל השוק כדי לחקור שבכל התנועות שלו הבורא בעצם מוליך אותו, כשהוא גומר לחקור את כל פעולותיו, בכל מה שהבורא נותן לו במצב הזה, זה נקרא שהגיע לערב ואומר "אין עוד מלבדו". אבל במשך היום, כשאדם ניגש לכל פרט ופרט עם "אם אין אני לי מי לי", הוא משיג עוד "אין עוד מלבדו", ושוב ניגש עם "אם אין אני לי מי לי" ומשיג עוד "אין עוד מלבדו", ובערב הוא עושה את הסיכום. ואם הוא שוכח, אז זאת פעולה בהמית.

כיצד ניתן לא לשכוח את הבורא?

אם אדם אוחז כל הזמן בשניהם, הוא לא שוכח. אסור להתייחס ל"אם אין אני לי מי לי" אם יוצאים מ"אין עוד מלבדו". במצב כזה עדיף לא לעשות דבר, ככתוב: "שב ואל תעשה" כיון שהפעולה לא תהיה תכליתית ולא תקרב את האדם לבורא.

כיצד להחזיק ב"אין עוד מלבדו" בזמן של בלבול, צרות או תענוגים?

ראשית יש להאמין, שכל הדברים הללו ניתנו לנו כדי שמתוכם נקבע ש"אין עוד מלבדו" ככל שניתן. זאת חייבת להיות המטרה. על האדם להכין לעצמו כל מיני סימנים ותזכורות לחזור ל"אין עוד מלבדו".

ודאי שבינתיים לא רואים בחזרות הללו כל תועלת, אבל אחר כך, על ידי שגרת התזכורות, זה מגיע - על ידי פעולות שאין לנו בהן שום עניין אנו מעוררים אור מקיף שפועל עלינו שניזכר באופן כללי, שכל הזמן נימצא בהרגשה הזאת. וכך האדם מגיע למצב שהוא מרגיש, שהוא נמצא לא בהסתר כפול, אלא בהסתר אחד, שהבורא כל הזמן נמצא ברקע, נסתר, אבל האדם כבר מרגיש שהוא נסתר.

כיצד ניתן להרגיש "אין עוד מלבדו" ובו בזמן להצליח לעשות משהו?

אפשר לטעות ולחשוב, שאם האדם אומר "אין עוד מלבדו", ולא סתם אומר, אלא נמצא כל כולו במחשבה הזאת, היא מנתקת אותו לגמרי ממעשיות, כי אין דבר שיוכל לעשותו, ומחלישה אותו לחלוטין. "מוציאה לו את הרוח מהמפרשים".

אבל "אם אין אני לי מי לי" ו"אין עוד מלבדו" הם לא מתחום הפעולות של האדם בחיים האלה, בעולם הזה, וגם לא מתחום הפעולות שלו ברוחניות. מקובל גדול וסתם אדם פשוט עושים אותן פעולות, ובמבט חיצוני לא ניתן להבחין בשום הבדל ביניהן. ההבדל הוא ביחס, איך המקובל עושה את שהוא עושה, מה נוסף בתוכו פנימה, ביחס שלו כלפי מה שעשה. באמצעות מעשיו, המקובל רוצה להרגיש שיחסו למעשיו שווה ליחס של הבורא אליהם.

"אין עוד מלבדו" לא מתכוון לכך שאדם, חייט למשל, יניח את כלי התפירה שלו וישב על כיסאו, במקום לתפור בגדים, ומדי פעם יציץ אל שולחן העבודה שלו בציפייה שהבורא יתפור במקומו. כל היום הוא יישב ויחכה שהבורא יתפור לו מכנסיים יפים. "אין עוד מלבדו" כוונתו שהבורא פועל דרכנו, ולא שאנו פטורים מכל עשייה.

מתי אדם מרגיש באמת "אין עוד מלבדו"? כשהוא עצמו מבצע תנועות ופעולות, וביחס שלו לכל פעולה שהוא מבצע הוא מחובר עם הבורא. כלומר, האדם מגיע למצב שבו הוא מרגיש שהבורא מותקן בתוכו. אבל הפעולות הגופניות נשארות אותן פעולות.

זה לא פשוט. מגיעים לכך רק אחרי הרבה מצבים.

אם חיבור עם הבורא מנעים את הפעולה, אז הסיבה לקשר היא תענוג, ולא השפעה?

אם האדם מחבר את עצמו לבורא, פעולותיו הופכות מקשות לנעימות. בפעם הבאה שיפעל הוא כבר ירצה להתחבר לבורא כדי שיהיו לו חיים קלים יותר. למה לא? מי אמר שחייבים לסבול? להפך, התחילו ליהנות מהבורא. מטרת הבריאה מצד הבורא היא להיטיב לנבראיו, ומצד האדם להגיע לתענוג.

בהתחלה, כשאדם נהנה מהחיבור עם הבורא, זה נקרא "לא לשמה". ומתוך כך הוא מגיע לחיבור לבורא מפני שהוא נותן תענוג לבורא, ולא מפני שלו עצמו יש תענוג מזה. אבל זאת כבר התחלת החיבור. איש לא משתוקק להתחבר עם מי שכל הזמן מביא צרות. אנו מתקרבים למי שמביא לנו עוד ועוד תענוגים.

ואז נעשה כמו שכתוב: "חולת אהבה אני", כשכל הזמן רוצים להיות בקשר עמו. למה? כי טוב לנו. אנו אוהבים אותו ואוהבים את התענוג שבא ממנו. מכאן עוברים ל"לשמה", אבל אי-אפשר לעבור בלי השלב הזה.

אם לפני המחסום מרגישים התרחקות מהבורא, כיצד ניתן להגיע ל"חולת אהבה אני"?

הדרך עד המחסום, אף על פי שהיא נמצאת עדיין רק בתוך הרצון לקבל, יש בה גם רצון לאלוקות. במשך אלפי שנים, בהרבה גלגולים, פיתחנו את הרצונות שלנו ליהנות. בתחילה רצונות בהמיים: אוכל, מין, משפחה. אחר כך רצונות אנושיים: כסף, כבוד, מושכלות, עד שהגענו למצב שבו יש לנו רצון נוסף - רצון לאלוקות, לרוחניות.

במהלך הגלגולים הקודמים, שבהם היו לנו רצונות לתענוגים במסגרת העולם הזה, תענוגים בהמיים ואנושיים, לא היה לנו קשה כל כך. האדם היה במירוץ למימוש הרצונות הללו ככל שיכול. כך עושה כל העולם. אבל כשמתגלה הרצון לתענוג רוחני, הוא כבר שייך למקור תענוגים אחר. לא לאותו ניצוץ אור שנמצא בעולם הזה ונקרא "נר דקיק", אלא לאור מקיף שנמצא מחוץ לעולם הזה. ומתוך זה נוצר בנו פיצול פנימי.

כלומר, אמנם אנו נמצאים למטה ממחסום, אבל יש לנו חלק שהוא למעלה ממחסום, שנקרא "חלק אלוקי ממעל" - נקודה המשתוקקת לאור. אם נרצה ואם לא, אנו מחולקים בתוכנו לשני חלקים, רצון לעולם הזה ורצון לעולם הרוחני, תענוג מהעולם הזה ותענוג מהעולם הבא. ולכן, מרגע הופעת הנקודה שבלב יש לאדם שני כלים - הלב והנקודה שבלב, ושני אורות - נר דקיק מהעולם הזה ואור מקיף מעולם העליון.

מכאן ניתן להבין שהאדם נמצא במצב פנימי מסובך למדי. גם הלב מתרחב וגדל כל הזמן, בהתאם לצורכי ההתפתחות של הנקודה שבלב. לכן האדם מרגיש לפעמים שאין לו נגיעה לעולם הזה, שהוא לא רוצה ממנו דבר. זה לא קורה מפני שלבו נעלם, אלא מפני שהנקודה שבלב משתוקקת למשהו משלה ומדכאת את כל הרצונות שבלב. לעתים האדם מרגיש ההפך מכך, הנקודה שבלב כמעט נעלמת, והלב מתחיל פתאום להראות לאדם רצונות חזקים עד שהוא משתגע ורודף אחרי כל התענוגים שבעולם הזה. אבל בדרך כלל באים המצבים האלה בערבוביה, קצת מזה וקצת מזה.

כך במצב רגיל. אבל חוץ ממנו ישנם שלבי התפתחות נוספים שאינם תלויים בנו, אלא במבנה הנשמה של כל אחד, ובמבנה הכללי של ההתקדמות אל המחסום. צריך לעבור מצב שנקרא הכרת הרע. להכיר את רצונות הלב אם טובים הם או רעים, ולמה הם רעים. אמנם אנו מרגישים בהם תענוגים, אבל הם רעים מפני שהם מנוגדים לרצון הנמצא בנקודה שבלב, שאליה אנו משתוקקים, שבה אנו מרגיש שיש יותר תענוג, וכולי. כלומר, האדם נמצא בכל מיני מצבים, מצבי ירידה ועלייה המתחלפים ביניהם לסירוגין.

ולכן נדמה לנו, מצד אחד, שלקראת המחסום צריך כל הזמן להתקדם בהכרת הבורא, ומצד שני אנו מרגישים שהחשכה גוברת או נדמה לנו שעלינו להשתוקק ליותר רוחניות, ובעצם אנו נמשכים רק לגשמיות למשך תקופות ארוכות. המצבים האלה עוברים על האדם במשך שנים רבות, עד שלאט לאט הופכת הרוחניות בשבילו לעיקר, ואת כל הגשמיות הוא רואה רק דרך הרוחניות.

כלומר, הוא פועל בעולם הזה רק כדי להשיג רוחניות. חי, עובד ועושה כל מה שצריך, אבל רק לצורך השגת רוחניות. הרוחניות מושכת אותו עד כדי כך, שהיא הופכת לדבר החשוב ביותר, אבל היא אינה מבטלת את החיים הגשמיים הרגילים.

ורב"ש כותב, שאם אדם משתמש בכל מה שבא אליו כדי להתחבר לרוחניות, באמצעות מעשים של העולם הזה, בסופו של דבר הוא משתוקק לרוחניות בכל נפשו ומאודו. כשהעולם הזה כבר שימש אותו כדי לבנות רצון חזק לרוחניות, הוא כבר לא צריך את העולם הזה, והוא מקבל כרטיס כניסה לעולם הרוחני. הוא נשאר בעולם הזה, אבל לא מחשיב אותו עוד.

כיצד יכול האדם להתקדם בזמן ההכנה, אם הוא מרגיש שהבורא עושה לו רע?

כל מה שאדם מרגיש בחייו, מהבורא ניתן לו. הרגשה רעה היא סימן שהבורא נתן טוב המורגש כרע, מפני שהכלים של האדם הפוכים מכלים מתוקנים, הפוכים ממה שהם צריכים להיות. אי-אפשר לקבל רע מהאור שברא אותי כדי ליהנות.

כלומר, הכלים שלנו לא מתוקנים, ויש לתקנם. כיצד מתקנים אותם? זאת העבודה שחייבים לומר עליה "אם אין אני לי מי לי". העבודה הזאת תלויה באדם. אם אדם יושב בחיבוק ידיים ומרחם על עצמו ומקונן ומתלונן, הוא אוכל את בשרו. כיון שדבר לא ייעשה בעניינו אם האדם עצמו לא יברר את כל ההבחנות הללו.

הבעיה היא שלא צריך לשנות את פעולות הבורא, אלא לשנות את ההתרשמות של האדם מהפעולות שלו. על האדם לשנות את ההתרשמות שלו מקצה לקצה, מכלי לא מתוקן לכלי מתוקן.

אבל למרות העובדה הזאת, שבכלי לא מתוקן האדם מרגיש רע, ובכלי מתוקן, בהתאם למה שהבורא משפיע לו, הוא מרגיש טוב, האדם עצמו לא יכול לתקן את הכלי שלו. הוא חייב להגיע לנחיצות בתיקון. לרצות שהכלי יתהפך, שיקבל כוונה על מנת להשפיע. ואז, בהתאם לכוונה הזאת, הוא ירגיש שהבורא משפיע לו טוב.

ודאי שאת הפעולות עצמן עושה הבורא, אך על האדם לבדוק כל פעם מחדש איפה הוא נמצא ואיפה היה רוצה להיות. אדם צריך כל פעם להגיע לתפילה. לדעת מה הוא רוצה להרגיש, מתוך מה שלהרגשתו הבורא משפיע אליו כרגע. אם, להרגשתו, הבורא נותן לו עכשיו משהו לא טוב כל כך, הוא חייב לבדוק וחייב לרצות שהבורא יעשה משהו כדי שירגיש טוב.

האדם ירגיש טוב עקב הפעולה של הבורא. בתחילה בצורה בהמית, שנקראת "לא לשמה", ואחר כך יגיע לכך שירגיש רע עקב הפעולה של הבורא, לא בגלל שהוא מרגיש רע, אלא בגלל שהוא מקלל את הבורא כשהוא מרגיש רע. ואז יבקש להחליף את ההרגשה הרעה בהרגשה טובה, לא כדי שירגיש טוב, זה לא משנה לו, משנה לו שהוא רוצה לברך את הבורא. זה כבר נקרא "לשמה".

כל השיטה כולה היא לימוד עצמי. האדם לומד רק את עצמו, כי מחוץ לכלי יש עצמותו. הוא לומד מי הוא, מה הוא מקבל, איך הוא מתרשם מעצמותו שמסביבו, מה היה רוצה להרגיש מההשפעה שלו, איך היה רוצה להתפעל ממנו. אין פשוט וטבעי מזה, אלא שאנו מבולבלים בתוך הכלים שלנו.

היכן בתוך שני המצבים הללו, של "אין עוד מלבדו" ו"אם אין אני לי מי לי", מתרחשת התפילה?

מלכתחילה האדם אומר "אין עוד מלבדו", ואחר כך הוא פועל כדי להשתוות עם זה דרך "אם אין אני לי מי לי", שבודק ורואה עד כמה הוא מהופך, ומתוך כך הוא מגיע, בסופו של דבר, לדרישה אל הבורא, לתפילה. תפילה אינה בקשה או הודיה. כשאדם מבקש או מודה זה אומר שהגיע רק לקביעת המצב האמיתי. שהגיע עד סוף הבדיקה והבחינה של אותו מקום שנמצא בו.

ולא צריך יותר מזה, כי המצב שבו אדם מכיר בדיוק את מצבו נקרא או "בקשה", או "תפילה" או "חרטה". מיד כשהוא מגיע להרגשה הסופית הזאת, היא מתחלפת. הוא לא צריך להגיד דבר, תפילה היא ההרגשה העמוקה ביותר שבלב. אחרי חשיבה רבה והרבה הבחנות והרבה שינויים האדם מגיע להחלטה סופית מי הוא והיכן הוא נמצא, החלטה הנקראת "תפילה", שבה הוא חותם ומסיים את ההבחנה.

מה שקיים הם בורא ונברא. כדי לאפשר לנברא להיות עצמאי ולהגיע בעצמו לדרגת הבורא, הבורא חייב להסתיר את עצמו ולתת לנברא את כל האפשרויות לעבודה פרטית משלו. אם הנברא לא עושה את כל התהליך לבדו, ביגיעה עצמית, הוא לא רוכש את הכלים שבהם יוכל להרגיש את השלמות והנצחיות, את הטוב ועונג, שיש במטרה.

לכן חייב האדם להתגלגל משורש הנשמה שלו עד לעולם הזה, למדרגה הנמוכה ביותר, שבה הכול נסתר. אמנם גם במדרגה הזאת הוא נמצא בחיבור עם הבורא, בגמר התיקון, במצב המושלם, אבל המצב הזה נסתר ממנו.

רב"ש מדמה את המצב הזה לאדם שלא יודע שהפקידו לו הרבה כסף בחשבון, ומרגיש עני. כך אנו מרגישים את עצמנו עכשיו. איננו רואים איפה אנחנו נמצאים, כי החושים שלנו לא קולטים את המצב האמיתי ולא מרגישים אותו. בדיוק כפי שעיוור או חירש לא קולטים את המציאות, כך אנחנו לא קולטים את המציאות שבה אנחנו נמצאים, מפני שהבורא בכוונה מסתתר מאיתנו, מאחורי 6000 מסכים או 125 מסכים על פי ספירה אחרת.

אבל מה יקרה אם במקום שהבורא יסתיר עצמו מהאדם, כדי לאפשר לו עבודה עצמאית, האדם יסתיר את עצמו מהבורא, כלומר יסתיר את הרצון לקבל שלו מהאור, על ידי המסך, כדי לא להיות מושפע מהתענוגים, אלא רק ממטרת הבריאה? ככל שאדם יצליח לעשות על עצמו מסך שיסתיר את הרצון לקבל שלו, הבורא יסיר מעצמו מסך שמסתיר אותו.

וכך האדם רוכש לעצמו עוד ועוד מסכים, והבורא, בהתאם לזה, פותח את עצמו יותר ויותר. המסכים שאדם עושה על עצמו הם המדרגות שבהן הוא עולה ומתקרב לבורא.

ובתהליך הזה, עד שהאדם מגלה את הבורא בשלמותו, יש כל מיני שינויים ביחסים ביניהם: פעם הבורא נסתר מהאדם, פעם האדם מסתתר מהבורא, פעם שניהם זה מזה, ופעם שניהם מתגלים זה לזה. שינויי המצבים הללו בונים באדם כלים, וכשהוא מגיע לדרגה האחרונה, הוא מקבל אפשרות להיות ממש כמו הבורא. כמו שכתוב: "שבו בני ישראל עד ה' אלוקיך".

הכלים של האדם מיתקנים בהדרגה. בהתחלה הוא רוכש מסך רק על אור דחסדים, זאת אומרת, רק משפיע על מנת להשפיע, והבורא פותח את עצמו. אבל זה עדיין לא מספיק, כי האדם צריך לקבל גם על מנת להשפיע. כלומר, לא רק לראות את הבורא, אלא להיות כמוהו.

כדי לראות את הבורא, מספיק להיות חפץ חסד. אבל אחרי כן, חוץ מלראות את הבורא צריך גם להיות כמוהו לפי השתוות הצורה, לפי השתוות המעשה. כמו שהבורא משפיע, האדם צריך להשפיע על ידי קבלה על מנת להשפיע. ואז, חוץ מחפץ חסד, מתחיל השימוש בכלים דקבלה.

מלכתחילה לא נמצאים ברשותו של האדם כלים דקבלה. הוא מפתח אותם במשך אלפי גלגולים בקבלת תענוגים מהעולם הזה. קודם תענוגים גופניים ואחר כך תענוגים אנושיים. תענוגים גופניים הם תענוגים הנובעים מאוכל, מנוחה, מין, בית. תענוגים שאפילו היה האדם חי לבדו, מטבעו היה משתוקק אליהם.

תענוגים אנושיים הם תענוגים שהחברה מביאה לאדם. היא מביאה את החסרונות בהם ואת התענוגים הנובעים מהם. אם היה האדם חי לבדו, לא היה נזקק להם, לא היו מתעוררים בו חסרונות כאלה. הם מתעוררים בו בגלל שהוא חי עם אנשים, ובהתקשרות זה עם זה נולדים יחסים המגבירים את הרצון בכסף, כבוד ומושכלות. ואז האדם רודף אחר תענוגים כאלה.

אחרי כן מתחילה להתעורר בו הנקודה שבלב, רצון שלחלוטין לא שייך לעולם הזה. הרצון הזה שייך לנשמה, ולא לגוף. כל הרצונות של העולם הזה הם רצונות של הגוף, והנקודה שבלב היא כבר התחלת הנשמה. לכן כל התענוגים המשתייכים לנקודה שבלב, וכל מה שאדם רוכש בנקודה הזאת, נשאר שלו לנצח, אפילו כשהוא נפטר ולא יכול להתענג עוד בתענוגים גופניים או אנושיים. כי התענוגים הללו שייכים לעולם הנצחי, לרוחניות.

את הנקודה שבלב אפשר להגדיל ולפתח רק על ידי האור. כי כמו שלומדים בקבלה, הכול עושה האור - האור בונה את הכלי, מתקן את הכלי, ממלאו. לאדם נותר רק להמציא תחבולות חיצוניות איך למשוך את האור, לתת לו יותר הזדמנות להשפיע על הנקודה שבלב, ולגדל אותה מהר יותר וביתר עוצמה כדי ליצור ממנה פרצוף רוחני הנקרא "נשמה".

כשאדם מגדל פרצוף רוחני, הוא רוכש כלים דהשפעה וכלים דקבלה. כלים דהשפעה נקראים "ישראל", כי הם כולם משתוקקים לקשר עם הבורא. כלים דקבלה נקראים "אומות העולם", "גויים". אחרי שהאדם רוכש כלים של ישראל, הוא חייב, כדי להתקדם, לקחת כלים מאומות העולם ולקשור אותם לכלים של ישראל. לקשור את האח"פ לגלגלתא ועיניים (גו"ע) ולתקן אותו.

וזאת הדרך הרוחנית. בכל מדרגה ומדרגה יש קודם לתקן כלים דהשפעה ואחר כך כלים דקבלה. במדרגה גבוהה יותר שוב לתקן כלים דהשפעה וכלים דקבלה שלה, וכן הלאה. כלומר, לאדם יש תמיד חילופי מצבים, חילופי עבודות ויחס שונה לתיקונים.

ואם בכלים דהשפעה לא שייכת קביעת הכמות, אלא השפעה, אז בכלים דקבלה, כמו שרב"ש כותב, יש "מניין". על האדם לדעת מה בדיוק הוא מקבל, באיזו מידה, באיזו צורה, ועליו לקבל בכלים דקבלה, כלומר, בדיוק לפי עביות המסך וחשבון.

מה קובע באיזה עולם נמצאים?

היחס של האדם למה שנמצא לפניו הוא הקובע באיזה עולם יימצא. אדם העובד בכוונות לקבל על מנת לקבל ובלהשפיע על מנת לקבל - שני האופנים הם על מנת לקבל, ולכן נקראים "העולם הזה". כלומר, סוג העבודה, היחס של האדם לתענוגים, שהוא יחס לעצמי, נקרא "העולם הזה".

אם האדם יכול לעבוד בלהשפיע על מנת להשפיע ובלקבל על מנת להשפיע, היחס שלו לתענוגים שאיתם הוא עובד, שכן אז הוא נמצא כל הזמן בקבלת התענוגים, הוא למען הבורא, ונקרא "העולם הבא" או "רוחניות". המעבר בין על מנת לקבל לבין על מנת להשפיע נקרא "מחסום".

מדוע לא נקבל מהעולם הזה רק לחם ומים, ועל יתר התענוגים נעשה צמצום?

נשאלת השאלה, מדוע לא ניתן לגוף את המעט הנדרש לו כדי לחיות, כפי שעושים היוגים? אפשר להפחית בכול, לנשום פחות, לאכול פחות, לשתות פחות.

זה לא נחשב שאדם מקבל משהו, כי הוא מקבל רק כדי להחיות את הגוף, ואז על יתר הרצונות עושה צמצום. ולכל מה שהאדם ירצה להתייחס ולהתקשר בעולם הזה הוא ישגיח שיהיה רק על מנת להשפיע.

הגישה הזאת נראית לנו הגיונית, ובאמת על כך מבוססות כמעט כל הדתות וכל השיטות, חוץ משיטת הקבלה. אנשים חושבים שזה הגיוני, ולפי השכל שלנו הגישה הזאת מתקבלת על הדעת. דווקא שיטת הקבלה אינה מתקבלת על הדעת, ולכן כל העולם קם נגדה. חוכמת הקבלה היא שיטה הפוכה מכל השיטות הללו, והשכל לא מבין אותה.

בחוכמת הקבלה תענוגים גופניים אנושיים לא נחשבים תענוגים. שיטת הקבלה עצמה בכלל לא מתייחסת למה שיש לאדם בעולם הזה, כי חוכמת הקבלה מתחילה מעבר למחסום, כלפי תענוגים רוחניים בלבד. תענוג רוחני נקרא הופעת ה' - האור. האופן שבו האדם מרגיש את האור, על מנת לקבל או על מנת להשפיע, הוא שקובע אם הוא נמצא בקליפה או בקדושה.

תענוגים בעולם הזה כלל לא שייכים לשיטת הקבלה, שבה נקבע היחס לתענוג לא לפי גודלו, אלא לפי היחס של האדם אליו. למשל, אם אדם צם, ולמחרת היום הוא אוכל במסעדות מבוקר עד ערב, מה ההבדל בין יום הצום ליום הזלילה? אתמול האדם הזה אמנם צם, אבל עשה זאת בשביל להרוויח לעצמו שכר בעולם הזה ובעולם הבא. היום הוא אוכל כל הזמן במסעדות, אבל הארוחה במסעדה אינה העיקר, העיקר הוא שבזמן הארוחה הוא שקוע בכל מיני מחשבות ולימודים ודיבורים על רוחניות, ועם המאכלים שהוא אוכל כיד המלך, הוא נמצא בעל מנת להשפיע. במחשבות אחרות לגמרי.

מכאן לומדים:

א) אי-אפשר למדוד את יחסו של אדם לדבר רק על פי הפעולה.

ב) טוב לקבל מה שהגוף דורש, אם היחס לתענוגים מאפשר לקבל ולהשפיע לבורא. אם כל העבודה היא במחשבה, לא משנה מה אני אוכל וכמה.

האם צמצום הרצונות הוא תנאי הכרחי להתחלת העבודה בעל מנת להשפיע?

אדם מצמצם את עצמו, ואחר כך, רק לפי יכולתו לכוון על מנת להשפיע, הוא לוקח קצת סלט, אחר כך קצת דגים, עוד קצת בשר, וכן הלאה. מי אמר שעל התענוגים של הסלט עצמו, או הדגים והבשר עצמם יש לעבוד? האם כוונת הבריאה היא, שאדם יעבוד על תענוגים בהמיים בעל מנת לקבל או בעל מנת להשפיע?

מדובר בתענוגים רוחניים. מדוע התקופה שלנו נקראת "זמן ההכנה"? מפני שאנחנו רק מכינים את עצמנו לעבודה עם האורות, ואורות לא שייכים לתענוגים גופניים. כלומר, כל התענוגים שעליהם מדובר בחוכמת הקבלה מורגשים רק בנקודה שבלב, שמתחילה להתפתח ולהרגיש את הבורא.

וכל הקשר שלנו אל הבורא נבנה דרך היחס שלנו אליו - אם מתייחסים אליו כמקור התענוגים בתובענות או מתייחסים אליו כאל מי שאפשר להחזיר לו מה שמקבלים ממנו. כל העניין הוא רק כלפי הבורא. חוץ מהבורא והאדם לא קיים שום דבר במציאות.

חוכמת הקבלה מדברת רק על הקשר בין האדם לבין הבורא. מה שהגוף הבהמי רוצה בכלל לא נחשב. אדם העומד לקבוע קשר בינו לבין הבורא, צריך לתת לגוף כל מה שנחוץ לו. בתלמוד נותנים דוגמה לכך, שאם צריך לספק דבר נחוץ לאיש עשיר שירד מנכסיו, ובאותה תקופה הסממן לעושר הוא "רצים", אנשים שרצים לפני האדם העשיר כשהוא יוצא לרחוב, מפני שהוא רגיל ל"רצים" יש לשכור למענו אנשים שירוצו לפניו. בשבילו זה נחוץ כמו שבשביל אדם עני נחוצים חתיכת לחם וקצת מים.

מה רצו לומר בזה חכמי התלמוד? שלא צריכים להתייחס לנחיצות המנה עצמה, אם היא מנה גדולה ויפה או שהיא לחם עבש שלא ראוי למאכל, אלא יש להתייחס ליחס. אם בשביל איש עשיר "רצים" נחשב נחוץ, אז רצים לפניו. כלומר לא צריך להתייחס כלל למה שהגוף דורש. מה פירוש "לא להתייחס"? יש לתת לגוף מה שמגיע לו כך שיתאפשר לאדם להמשיך לחיות במחשבות על המטרה.

ניתן לראות שלפי שיטות אחרות, ובמיוחד לפי שיטות המזרח המחשיבות התנזרות, לא מגיעים לנצחיות ושלמות. הן רק נותנות לאדם הרגשה שהוא לא זקוק לדבר, אפילו לא לבורא. שאפילו מה שהוא מקבל מהבורא לצורך קיום הגוף הבהמי שלו לא נחוץ, ובכך הוא מתנתק והולך מהבורא.

ההתנזרות ממיתה באדם את הרצון לקבל שלו, והוא מרגיש חופשי, לא שייך לכלום, מרגיש טוב. למה? כי הוא ניתק את עצמו מדרישה כלשהי, מרצון כלשהו. ואז הוא נמצא ממש מחוץ לכלים ומרגיש כמו מלאך, אבל זה מונע ממנו להתקדם, כי להתקדם אפשר רק על ידי הגדלת הכלים.

כלומר, בנוסף לכלים שיש לאדם, הוא עומד להרחיב גם את הכלים של הנשמה, ובהם הוא מטפל, ובגוף הוא לא מטפל. אבל אם הגוף רגיל לקבל דבר מסוים, חייבים לספק לו אותו כדי שלא יפריע לעבודה הרוחנית ולא יסיט את המחשבות בזמן שאדם טרוד ברוחניות.

האם היו מקובלים שחיו חיים טובים?

ההיסטוריה מספרת שהיו מקובלים שסבלו והיו מקובלים עשירים שחיו חיים טובים מאוד. היו שעסקו בכל מיני עבודות פשוטות. הרב"ש, למשל, היה תפסן ברזל, פקיד וסנדלר. והיו כאלה שעסקו במסחר והצליחו מאוד בעסקים. כביכול, אין קשר בין הדברים. ודוגמה לכך היא, שאפילו האר"י הקדוש היה סוחר גדול.

איך התפנה האר"י הקדוש לכל מה שכרוך בלהיות סוחר גדול, יחד עם עיסוק בחוכמת הקבלה? בדיוק כפי שהתפנו לכך מקובלים שהיו רופאים או עסקו במקצועות שונים שהביאו רמת חיים גבוהה. הרב"ש סיפר איך בתחילת המאה ה-20 הוא היה הולך לבית ספר בירושלים, בלי שתהיה לו אפילו חתיכת לחם לאכול.

מדוע כתוב בספרי קבלה: "פת במלח תאכל ומים במשורה תשתה"?

בעל הסולם כותב ב"הקדמה לתלמוד עשר הספירות" (אות ה'): "פת במלח תאכל, ומים במשורה תשתה, ועל הארץ תישן, וחיי צער תחיה, ובתורה אתה עמל, אם אתה עושה כן, אשריך וטוב לך, אשריך בעולם הזה, וטוב לך בעולם הבא".

שם לומדים שאפשר לחיות חיים כאלה כתיקון, אם אדם מתייחס לכך כתיקון באופן ישיר. כלומר, פעולת תיקון חזיתית, פנים אל פנים, בתנאי שאדם מסוגל לכך, שאז הוא ממית את הרצון לקבל על ידי העבודה הזאת. ממית אותו עד כדי כך שהוא מתעסק רק בנקודה שבלב.

בעל הסולם כותב שהדברים הללו כבר לא פועלים בדור שלנו. ולכן חכמי המשנה ולא התלמוד הם שעשו כבר לפני כ-3000 שנה תיקונים רוחניים כאלה, בעולם הרוחני, והם שכתבו: "המאור שבה מחזירו למוטב". אין שום פעולה שיכולה לתקן אותך, את הכלים שלך, את הכוונות שלך, ולקדם אותך ולקרב למטרה - חוץ מהאור.

ב"הקדמה לתלמוד עשר הספירות" (אות י"א) כותב בעל הסולם: "אמנם אנו מוצאים ורואים בדברי חכמי התלמוד", כתוב "חכמי התלמוד", אבל רב"ש כתב שגם כבר חכמי המשנה. "שהקלו לנו את דרכה של תורה יותר מחכמי המשנה, כי אמרו 'לעולם יעסוק אדם בתורה ובמצוות אפילו שלא לשמה ומתוך שלא לשמה בא לשמה' והיינו, משום שהמאור שבה מחזירו למוטב, הרי שהמציאו לנו עניין חדש במקום הסיגופים המובאים במשנה אבות, שהוא 'המאור שבתורה', שיש בו די כח להחזירו למוטב, ולהביאהו לעסק התורה והמצוות לשמה, שהרי לא הזכירו כאן סיגופים, אלא רק שהעסק בתורה ומצוות בלבד, מספיק לו אותו המאור המחזירו למוטב, שיוכל לעסוק בתורה ומצוות בכדי להשפיע נחת רוח ליוצרו, ולא כלל להנאת עצמו, שהוא הנקרא 'לשמה'." כלומר, יש לעשות את כל הפעולות הנקראות "תורה ומצוות", כדי להזמין עלינו את האור המקיף שיתקן אותנו. אין שום תחבולה אחרת.

אם כך, איך צריך לחיות? לא משנה איך אדם חי, משנה היכן נמצאת הכוונה שלו. אם האדם עסוק ברוחניות, הוא יכול לחיות בארמון או במלונה בחוץ, ולא משנה מה יש לו. אין שום הבדל בין מגורים במערות שבהן חיו לפני אלפי שנים לבין הדירות שגרים בהן היום, בין המאכלים שאכלו לפני אלפי שנים לבין מה שאוכלים היום. אין לכך שום השפעה. חשוב יותר איפה נמצא הראש, השכל. ומה שכן או לא אוכלים לא משנה את המאור יש לתת לגוף הבהמי את שהוא דורש, ולא רק בענין האוכל, אלא בכל הדברים האחרים, הן הבהמיים והן הרוחניים כביכול, בכל גלגול וגלגול יש תנאים אחרים.

אין טעם להחשיב שום מעשה שקשור בגוף. אחד צריך להתרחץ שלוש פעמים ביום, לשני זה נראה מוגזם ומספיקה לו פעם בשבוע. השלישי מעדיף לא להתרחץ כלל, אלא ללכת למקווה כנהוג לפני שבת. כל הפרטים האלה של מנהגי היומיום לא שייכים לעניין.

על האדם רק לקשור את עצמו בראש ובלב לאור מקיף. עליו לברר כל הזמן אם הפעולה שהוא פועל עכשיו, רוחנית-פנימית או גופנית, תגביר בסופו של דבר את הארת האור המקיף עליו. רק על כך עליו לחשוב בכל מדרגה שהוא נמצא בה. זה הכול. אין יותר מכך, וזה ממשיך בכל המדרגות הרוחניות.

האם יש לברוח מפעולה המסבה תענוג?

למה צריך לברוח מתענוג? אם מונחות לפנינו מנות אוכל טובות ויפות, מפוארות, אין שום סיבה לבחור דווקא במנה עלובה, לא טעימה, ולאוכלה בכוח רק כדי לספק לגוף את מנת הקלוריות שהוא צריך. התענוג מותר. האדם לא יתקן את עצמו בכך שיאכל משהו בלי להתענג עליו. התענוג צריך להיות מתוקן על ידי הכוונה. על ידי משיכת אור מקיף הראש מקבל כיוון נכון יותר למטרה, ואז מצרפים אל האור גם את התענוגים.

האם הנאה גשמית עוצרת חשיבה רוחנית?

הנאה גשמית לא עוצרת רוחניות. ההפך הוא הנכון. אם אדם חושב שעל ידי סיגוף עצמי הוא יהיה יותר קדוש, ההימנעות מההנאה הגשמית כן תעצור אותו. הוא יתחיל לחיות כמו מלאך, לאכול גרגרים נטולי טעם וריח, העיקר לא ליהנות - ואז הוא יתחיל להתגאות, ובכך הוא סותם את הגולל וגומר על "הקריירה" הרוחנית שלו. זה מכשול גדול מאוד.

מעשים כאלה רק מביאים גאווה ויהירות, הם לא מתקנים. חוץ מהאור דבר לא מתקן. הכלל טועה לחשוב שזאת צניעות, שאדם חייב להיראות קדוש מבחוץ, שיהיה כביכול לא מהעולם הזה, בלי צרכים אנושיים, מישהו שכאילו ככל לא נזקק לעולם הזה.

עלינו לקחת מהעולם הזה כל מה שניתן לקחת, כל עוד מתאפשר לנו להמשיך בעבודה הפנימית. היהדות שונה בעניין הזה אפילו בחיצוניותה מכל הדתות והשיטות האחרות. ביהדות אדם חייב להתחתן, להקים משפחה, לבנות בית ולהוליד ילדים. הוא חייב לדאוג שיהיה לו הכול. הוא חייב לאכול ולשתות ולמלא את כל צורכי הגוף, ובשום אופן לא להתנזר משום דבר.

ביהדות התנזרות היא תיקונים מיוחדים במדרגות רוחניות, הנקראים "נזיר". "נזיר" היא פעולה מיוחדת שיש ללמוד אותה, כשהאדם חייב להביא קורבנות נוספים. זה לא פשוט. לפי הסיפורים, גם בזמן התלמוד מקובלים גדולים רבים היו עשירים מאוד. אף פעם לא אסרו על עושר או הסתכלו על זה בעין לא יפה. אלא שכלל הציבור תופש צניעות כהתנזרות.

ביהדות לא מקובל להתנזר. לעתים מתרגמים התנזרות בטעות ל"חפץ חסד". אבל "חפץ חסד" הוא כשאדם באמת לא צריך דבר לעצמו, וכל מה שהוא עושה, וכל מה שהוא מקבל הם רק על מנת להשפיע. לשם כך יש לעבוד עם כלים דקבלה גדולים מאוד.

למה כתוב בפרקי אבות שכל דבר צריך לעשות במיעוט?

על מה שכתוב במשנה אבות, מספר בעל הסולם ב"הקדמה לתלמוד עשר הספירות": "כך היא דרכה של תורה, פת במלח תאכל, ומים במשורה תשתה, ועל הארץ תישן, וחיי צער תחיה, ובתורה אתה עמל, אם אתה עושה כן, אשריך וטוב לך, אשריך בעולם הזה וטוב לך בעולם הבא. אל תבקש גדולה לעצמך, ואל תחמוד כבוד יותר מלימודך, עשה ואל תתאווה לשולחנם של שרים..."

בעל הסולם מפרט כאן את כל המיעוטים שעל האדם לעשות, בכל ספירה וספירה לפי עשר ספירות. וכנגד זה מקובלים עשו תיקונים רוחניים. לנו זה לא מתאים עוד. היתה תקופה שבה השתמשו באמצעי הזה להגיע לאלוקות. אבל המקובלים עשו לנו תיקון רוחני כך שאיננו צריכים עוד סיגופים גופניים, אלא את המאור המחזיר למוטב.

בעל הסולם מסביר זאת בתחילת "הקדמה לתלמוד עשר הספירות". מה שכתוב שם עוזר מאוד לאדם לא להסתבך בכל מיני דברים חיצוניים שמתחילים רוצים בדרך כלל לקחת על עצמם, ולהתנזר מהחיים הללו. זה לא טוב ולא נכון.

מה הם כלים דהשפעה וכלים דקבלה?

המדרש מספר, ש"איש פרסי" אחד שקראו לו אברם, התחיל פתאום לתהות מה המקור של הכוכבים, הירח וכל יתר הדברים, מה עומד מאחוריהם. הוא התחיל לחפש את משמעות החיים. חיפש, חיפש, עד שהתגלה לו הבורא.

אברהם התחיל לשבת ליד פתח האוהל ולחכות שיעברו שם אנשים. כלומר, התחיל לעסוק בהפצה. הוא אסף עוברי אורח, כיבד אותם במזון, ובזמן שאכלו, הוא סיפר להם על רוחניות, על כך שיש בורא וכדאי להכירו. אומרים שגם שרה עסקה בהפצה, עם נשים. באותו דבר. המדרש מספר שהם התחילו לארגן קבוצות.

אברהם חי בערך ב-1950 מבריאת העולם. "בריאת העולם" היא נקודת הזמן ההיסטורית שממנה התחילה הנקודה שבלב לרדת לנשמות. עברנו הרבה מאוד גלגולים עד שהנקודה הזאת התגלתה לראשונה אצל אברהם. ולאחר שאברהם התמיד בהפצה, וכנראה גם הצליח בכך, עברו כמה שנים, ואז הבורא הבטיח לו שיעשה ממנו עם גדול.

מהסיפור הזה אנו למדים, שהעם שלנו הוא אותם פרסים שיצאו מאברהם, שנבדלו מהאחרים רק בכך שהיו קבוצת מקובלים. מבדיקות גנטיות עלה, שאנו בדיוק כמו הפרסים ההם, לא הערבים שכבשו את פרס וחיים בה היום, אלא הפרסים העתיקים, שעדיין חיים שם. כלומר, בעיקרון אנו עם של מקובלים, ובגלל זה נבדלנו מהאחרים.

היום אנו נוכחים לדעת שההפצה אינה הצלחה גדולה כל כך. הבורא הבטיח לאברהם לעשות ממנו עם גדול על ידי ירידה למצרים. הוא אמר לו מה יקרה. הוא אמר שיהיו לו כמה תלמידים ובן אחד, שממנו יהיו לו עוד צאצאים. עוד אמר שהבורא יכניס אותם לצרה צרורה, למצרים, ועל ידי כך הם יהפכו לעם גדול. כלומר, הצרות שאדם מרגיש עוזרות לו להתכוון למטרה.

אברהם, שהיה כבר מצוי ברזי השיטה, הבין מה הבורא אומר לו, ונרגע. הוא הבין שזאת הדרך, שזאת השיטה. למה הכוונה שיהיו במצרים ואז יהפכו לעם גדול? כשאדם מקבל נקודה שבלב, שנקראת "אברהם" - אב של עם, הנקודה הזאת היא רק השתוקקות לבורא. אבל הנקודה הזאת צריכה "בשר". מה האדם מתקן על ידי הנקודה הזאת? את הרצון לקבל. כל הרצון לקבל נקרא "מצרים" או "פרעה".

כלומר, אחרי שהאדם מכוון את עצמו למטרה, וסובל מאוד מהרצון לקבל, קודם יש לו שבע שנות שובע, ואחר כך שבע שנות רעב, והוא רוצה לצאת מהרצון לקבל ולא להיות בו, אז הוא יכול לקחתו איתו רק בתנאי שהוא לא צריך את הרצון הזה, שהוא כאילו עושה עליו צמצום. רק אז הוא יכול לקחת את הרצון לקבל איתו, "לגנוב כלים מהמצרים", ולצאת ממצרים. בשביל מה יורד האדם למצרים ועובר את כל הדרך משם לארץ ישראל? כדי לגנוב את הכלים הללו.

הוא יורד למצרים, לתוך הכלים הללו, טוב לו איתם, ובגלל שטוב לו הוא מתקשר אליהם, אחר כך הוא סובל מהם, מתנזר מהם, כאילו לא רוצה בהם. רק כשהוא לא רוצה בהם הוא יכול לקחתם, ואז הוא יוצא ממצרים, מקבל תורה - אור המחזיר למוטב, ועובד עם הכלים שלקח ממצרים כדי לתקן אותם בנקודה הזאת של אברהם, בנקודה על מנת להשפיע.

כלים דהשפעה הם כלים קטנים מאוד. אם האדם לא מצרף אליהם את הכלים של המצרים, לא נשאר לו דבר. כי הנקודה של אברהם, הנקודה שנקראת "ישראל", היא "חלק אלוקי ממעל", היא כלל אינה שייכת לבני האדם, היא שייכת לבורא. היא רצון להשפיע.

לאחר שמקבלים מהבורא את הרצון הזה, יש להתחיל לעסוק בכל התיקונים של הרצון לקבל. לשם כך מקבלים את הרצון להשפיע. גם בעולם הזה חייבת ישראל, כלל האומה שלנו, להיות מעורבת כך עם כל האומות כדי לתקנן ולצרפן לאותה עבודת ה', שזה נקרא להיות "אור לגויים". בעל הסולם כותב על כך במאמר "הערבות" ובמאמר "השלום", שהשלב הזה יבוא מאוחר יותר.

להשפיע על מנת להשפיע הם כלים שבאים מהבורא, אבל הכלים של האדם הם לקבל על מנת להשפיע, כלומר, העבודה שלנו היא בכלים דקבלה.

האם "להשפיע על מנת להשפיע" זוהי רק הכנה לדבר האמיתי?

"להשפיע על מנת להשפיע" זאת הכנה לעבודה האמיתית, שהיא "לקבל על מנת להשפיע". אבל גם את "להשפיע על מנת להשפיע" האדם עושה על פני כלים דקבלה, כי הכלים שלו הם כלים דקבלה. ואז עליו לעשות תיקונים כך שלמרות הגובה של כלי הקבלה הללו ולמרות כובדם, בכל זאת הוא לא ירצה להשתמש בהם, אלא ירצה רק בהשפעה.

צמצום כלים דקבלה בלי לגעת בהם, ועיסוק רק בהשפעה, נקראים "להשפיע על מנת להשפיע". שימוש בהם לקבלת תענוגים כדי להשפיע נקרא "לקבל על מנת להשפיע".

אם האדם היה רואה את הנשמה שלו, הוא היה רואה גם שהוא כבר כלול מכל הכלים הללו. אבל בתחילת העבודה מלמעלה פותחים לו את הכלי לאט לאט, בהדרגה, לפי יכולתו לעבוד ולא לקלקל.

כיצד פותחים לאדם את הכלי בהדרגה?

ב"הקדמה לפנים מאירות ומסבירות" כותב בעל הסולם, שראשית יש רצון לתענוגים גופניים - אוכל, מין, בית, ואחר כך לתענוגים אנושיים - כסף, כבוד, מושכלות. איך עוברים מהאחד לאחר? איזה אמצעי משמש למעבר מהתענוגים האלה לתענוגים האחרים? האמצעים הם: תאווה, קנאה וכבוד.

כלומר, האדם יכול להגביר את הרצונות הללו על ידי הקנאה, על ידי התאווה ועל ידי הכבוד. שלוש הנטיות (לא רצונות) הללו מוציאות את האדם מן העולם. מה פירוש "מוציאות את האדם מן העולם"? מעבירות אותו ממדרגה נמוכה למדרגה גבוהה יותר. נראה שכדאי להשתמש בהן. אם האדם משתמש בהן נכון, יש בידו כלים שיזרזו את ההתפתחות שלו.

האם כדאי לעודד קנאה, תאווה וכבוד בתוך הקבוצה?

יש קנאה ותאווה וכבוד שהם רעים, ויש קנאה ותאווה וכבוד שהם טובים. הם רעים כשהאדם, על ידי הפעולות האלה, לא רוצה שיהיה למישהו אחר מה שיש לו. הם טובים כשהאדם רוצה שמה שיש לאחר יהיה גם לו, שהקנאה שלו תעזור לו. אם יקנא במישהו על שהוא טוב יותר, גם הוא ירצה להיות טוב יותר. אם למישהו יהיה עוד יותר טוב, גם הוא ירצה עוד יותר טוב.

האדם משתמש באחר כבאמצעי. הקנאה שלו עובדת רק אם הוא רואה שהשני שרוי בטוב והוא מקנא ורוצה את הטוב הזה. במצב כזה כדאי לו שלאחר יהיה טוב. לא מתקדמים כשהקנאה מביאה לרצון שלאחר יהיה רע, כדי לשכך את הקנאה ולהירגע.

אפשר גם לקנא וגם לרצות שלאחר יהיה טוב. זאת קנאה חיובית ומועילה, ובכל זאת אני רוצה שיהיה לאחר טוב רק כדי שאני עצמי אתקדם באמצעותו, זאת אומרת, על מנת לקבל. מאוחר יותר ישנה קנאה אחרת - "קנאת סופרים תרבה חוכמה". כלומר, אפשר להשתמש ברגשות הללו גם בכוונה על מנת להשפיע. גם כלפי הבורא קיימים קנאה, תאווה וכבוד. כבוד שמים וכולי.

מהן העבירות שהאדם עושה ומהם התיקונים עליהן?

התיקונים של האדם שניים הם, והעבירות שלו שתיים הן. שתי העבירות שהאדם עושה הן תוצאה מהסתר כפול והסתר רגיל:

א) בהסתר כפול עושים "זדונות" - כשאור מקיף נסתר מהאדם, מה שלא יעשה, ירצה או לא ירצה, הכוונות שלו הן זדון. הוא יכול לעשות דברים כביכול טובים, לחלק אוכל לעניים, לעזור לחלשים, והכוונות שלו יהיו זדונות.

ב) בהסתר רגיל עושים "שגגות" - כשאור מקיף מאיר לאדם קצת יותר, הוא מתחיל להרגיש שיש משהו מחוצה לו, מישהו שם, ואז הפעולות שלו, ובהתאם להן הכוונות שלו, הן שגגה.

אחרי כן, כשאור מקיף מתגלה כבר בפועל, כלומר כשהאדם כבר מרגיש את הבורא, בהתאם לכך הכוונות שלו הופכות לעל מנת להשפיע. בעל מנת להשפיע יש שתי דרגות שהן מעבר למחסום:

א) דרגת שכר ועונש - שהאדם רוצה בעל מנת להשפיע, והיחס שלו לזה הוא ממש כשכר ועונש. כלומר, הוא עושה על מנת להשפיע מפחד שלא יוכל לעשות דברים טובים. זאת יראה, לא יראה על חשבון עצמו, אלא על חשבון הבורא. אבל גם יראה על חשבון הבורא היא יראה. עצם המחשבה "האם אעשה כך או כך", זאת אומרת, שמשהו תלוי במעשים שלך, ויש כאן שכר ועונש כלפי הבורא.

ב) דרגת אהבה נצחית - זו דרגה גבוהה עוד יותר. אם אדם יודע שהבורא אוהב אותו ללא תנאי, באופן ישיר, בלי גבול, ולא משנה מה יעשה, אזי השכר והעונש נעלמים. זו בעיה מאד גדולה, איננו יכולים להבין את הדרגה הזאת. איזה מניע יש בה לאדם? באילו כלים הוא מתקדם, אם כשהוא חוזר הוא עדיין רואה רק אהבה מושלמת? האהבה הזאת נחלקת לכמה סוגים, ועל מה שאחריה כלל לא מדברים.

מהי העבודה עם כלים דהשפעה וקבלה בכל דרגה ודרגה?

בכל מדרגה משתי המדרגות, "שכר ועונש" ו"אהבה נצחית", ישנו שלב שבו רוכשים כלים דהשפעה, ואחריהם שלב שבו רוכשים כלים דקבלה. ובכל מדרגה חייבים שיהיה גלגלתא ועיניים ואח"פ השייכים לאותה מדרגה.

"האני" הוא עשר ספירות, רק שלד, והשלד הזה הוא מקורי של האדם, והוא אינו מתחלף. מה מתחלף ממדרגה למדרגה? הרצון שהאדם מלביש על השלד הזה מכל מדרגה.

נניח ששני אנשים יוצאים למסיבה שיש בה אפשרויות שונות להנאה. האחד, על פי טבעו, יבחר ליהנות מהמאכלים והשני ייהנה מהמוסיקה ומההופעות. כל אחד בוחר ליהנות ממה שתואם את טבעו. שניהם נמצאים באותה מסיבה, באותו עולם, באותה מדרגה רוחנית, אבל כל אחד מתרשם ממנה לפי עשר הספירות המקוריות שלו.

כל אחד משני החוגגים לובש על עשר הספירות המקוריות "בשר" משלו, ובהתאם לכך יש לו צורה משלו, אבל שניהם נמצאים באותו מקום. הם הולכים לקראת המדרגה הבאה כאילו נכנסו למסיבה אחרת. עשר הספירות המקוריות נשארות כפי שהן, לכל אחד הן כשורש מנשמת "אדם הראשון", ובכל מדרגה מקבלים כלים דהשפעה וכלים דקבלה חדשים, הנקראים "בשר".

בכל מדרגה על האדם להדביק לעצמו כלים דהשפעה, ולהדביק לעצמו כלים דקבלה, ומזה יש לו פרצוף שאיתו הוא עובד ומקבל את מה שיש בדרגה הזאת: כלים, אורות, ידיעות, השגות. כשהאדם גומר את כל התיקונים הללו, הוא ממשיך הלאה.

האדם לא מרגיש את הבורא, לא רואה אותו, אולי הוא בכלל לא קיים. איך האדם מגיע להכיר את גדלות הבורא? כלפי מה ימדוד את גדלותו? האדם מודד גדלות וחשיבות בכלים שלו. למשל ילד קטן משווה כל אחד לאביו. ומפני שהאדם לא מרגיש את הבורא ולא רואה אותו, עליו להמציא כל מיני תחבולות כדי להגיע להרגשת החשיבות והגדלות. ככל שירגיש חשיבות וגדלות, כך יוכל לעסוק בהשפעה לבורא. אם הבורא יהיה גדול בעיניו, הוא ירצה לתת לו, להשתייך אליו.

מה הקשר בין "גדלות הבורא" לבין "עשה לך רב וקנה לך חבר"?

גם חבר וגם רב הם הבורא. מתי מכנים את הבורא רב? כשהאדם מודד את גדולתו, מכיר את גדולתו. אחרי שאדם מכיר בכך שהבורא גדול, מה הוא עושה? מתחבר עמו, ואז הבורא נקרא חבר שלו. כלומר, גם "רב" וגם "חבר" הן שתי דרגות או שתי צורות של יחס לבורא.

אי-אפשר להתחבר עם הבורא לפני שמכירים את גדולתו. לפני כן האדם לא רוצה בזה והגוף לא מתרומם אליו. כלומר, הכול תלוי בהרגשת החשיבות של הבורא.

מה הוא החיוב "ואהבת את ה' אלוקיך"?

התורה מצווה עלינו להגיע להרגשה, ועל האדם להמציא תחבולות כדי להגיע למה שמצווה עליו. לא כתוב איך להגיע, כתובה העובדה, המדרגה שאליה יש להגיע. הפקודות כתובות והאדם צריך להגיע אליהן, אך לא יכול לבצען.

כתוב: "הוא גדול" - האדם צריך להגיע לזה שהוא גדול. כתוב: "הוא גיבור" - האדם צריך להכיר בעצמו שהוא גיבור. "ואהבת" - צריך להגיע להרגשת האהבה. התחבולות הן עניינו של האדם. איך מגיעים לבצע את שמצווה התורה? איך מכינים את הלב שיאהב? על האדם לדעת בדיוק אילו תחבולות מביאות אותו לפעולה שהוא פועל. למה כתוב "קנה לך חבר" ורב"ש מדבר על גדלות הרב? כי האדם כל הזמן משקיע ומשקיע, כלומר "קונה" את הבורא רק באמצעות ההשקעה.

יש להגיע להרגשת "ואהבת את ה' אלוקיך בכל לבבך", בכל הרצונות. על האדם להרגיש בכל תר"ך הרצונות שלו שהוא אוהב את הבורא. כל שעליו לעשות הוא למצוא תחבולות שיביאוהו לקיום המצווה הזאת, הציווי הזה. זאת מטרת הבריאה.

מדוע המשפט "ואהבת את ה' אלוקיך" חשוב כל כך?

בדרך ליישום המשפט "ואהבת את ה' אלוקיך" האדם עובר דרך כל מיני שאלות, תשובות, התפעלויות, תיקוני רגשות, בשביל מה צריך, למה צריך, מה איכפת לי, ואם כך, למה, ועל ידי מה, וכולי. כל הפרטים המרכיבים את חייו נמצאים בתוך המשפט הזה. אל לאדם לשקר לעצמו, אלא לבדוק בדיקה אמיתית וכנה למה המשפט הזה, "ואהבת את ה' אלוקיך", הוא באמת החשוב ביותר. ויש לעשות זאת דווקא כשהוא נראה כמו השקר הגדול ביותר. הרי האדם לא רואה אותו, לא מרגיש אותו, לא צריך אותו. ואם הוא מרגיש אותו, הוא מכירו כמי שעושה לו את כל הדברים הרעים.

לא פשוט גם להגיע לידיעה שההרגשה הרעה באה מהבורא. יש לעבור את כל שלבי ההיכרות, שלבי ההערכה, התלות וכולי, עד שמגיעים לאהבה בכל הרצונות. כלומר, בכל הכלי שיש לאדם, בתר"ך החלקים של נשמתו, בכל עשר הספירות שלה, כדי שיתמלא עד תום באור חסדים, בהארת חוכמה - כך כתוב שצריך להיות.

איך הכרה בגדולת הבורא מביאה את האדם ל"דע את ה' אלוקיך ועבדהו"?

בתורה כתובים לנו מצבים, שמות של מדרגות, ועל האדם למצוא תחבולה כדי להגיע לשם הזה, לתכונה הזאת.

מתי יכול אדם לומר שהבורא גדול? הוא מסתכל על הבורא מתוך החוש השישי, מתוך הנשמה שלו. מתי הוא מרגיש בנשמה שלו שהבורא גדול? זה לא פשוט. עכשיו האדם מבין שיש לו עשר ספירות, ובתוך עשר הספירות הללו עליו לקבל התרשמות כלשהי, כמו ראייה, שהבורא גדול. "גדול" פירושו חוכמה. "רחב" פירושו חסדים. כלומר, האדם כבר צריך להתחיל להכיר אותו, לדעת איך הבורא שולט בו, ממלא אותו, מניע אותו. מסתבר שלהרגיש שהבורא גדול זאת כבר הכרה, מצב שלא יבוא סתם כך.

כדי להרגיש אותו יש לעבור מעל המחסום. שם אין ברירה אלא להשתוקק להגיע ל"דע את ה' אלוקיך ועבדהו".

איזה מעשה אפשר לעשות כלפי הבורא?

ברוחניות, מעשה הוא מה שיש לאדם בלב. אי-אפשר לשנות שום דבר ברוחניות באמצעות הידיים והרגליים. האדם יכול לעשות משהו רק עם עשר הספירות שיש לו בלב - נשמה, רצון שלו, שאיתו הוא יכול לעשות משהו.

גם את הרצון עצמו האדם לא יכול לשנות, הוא כן יכול לגרום שישתנה או לקבוע איך ישתנה. הוא יכול לגרום לכך שירצה שהרצון ישתנה, ואז האור המקיף, הבורא, ישנה לו את הרצון. המעשה שהאדם עושה הוא מציאת תחבולות לכך שהבורא ישנה לו את הרצון.

כיצד ניתן לקנות משהו חדש על ידי ויתור על הדברים שכבר הושגו?

באמצעות חישוב חשבונות. אם האדם רואה שמשהו טוב יותר מדבר אחר, מה שטוב יותר נחשב בעיניו יותר. הוא רוצה בו יותר. כלומר, הכול ניתן לשיקול קר ולפעולה פשוטה מאוד של השוואה, "מה טוב לי יותר".

הכלים לא מתבטלים. הכלים של האדם הם כלי קבלה, והם נשארים עמו תמיד. בהם הוא בודק הכול, גם ברוחניות. אמנם נוספת לכלים דקבלה כוונה על מנת להשפיע, ואיתם האדם בודק את הדרך האחרת כיצד הוא נותן לבורא, אבל בכל זאת הוא תמיד בודק גם בכלים דקבלה איך הוא נותן לבורא וכמה הוא נותן לו.

אין לאדם קנה מידה אחר, או לעצמו או אליו, הכול באותם כלים. כמו אם שכל בדיקה שהיא בודקת, אם למען התינוק ואם למען עצמה, היא בודקת דרך גופה, בטבע שלה.

מה הכוונה ב"שיקבל עול מלכות שמים למעלה מטעם ולמעלה מהדעת"?

על האדם להגיע למצב שבו הוא מרגיש שהבורא שולט בו, שהוא מעל הטבע שלו ומעל שכלו ומעל ההרגשה שלו. הבורא שולט. "שולט" מתכוון לכך, שעוד לפני שאדם מרגיש את עצמו איך הוא חושב ואיך הוא מרגיש, הבורא מכניס בו את ההרגשה ואת השכל ואת כל החשבונות, ומתקין הכול בפנים. זה נקרא למעלה מהשכל ולמעלה מהדעת. לפני שאדם מרגיש את השכל והדעת, הבורא כבר נמצא בו ומסדר לו הכול. הוא נמצא מעליו.

מתי האדם מגיע לבחינת מעשה לבד, כלומר ללא הסכמת הגוף?

כשאדם מגיע להרגשת הבורא או ל"דע את ה' אלוקיך", הוא רואה שהבורא מתלבש בו כמו רוח בגוף מת, ומחיה אותו ומניע אותו עוד לפני שהגוף מתחיל להכיר את עצמו. האדם מרגיש אז שגם הרצונות הגופניים וגם האנושיים וגם הרוחניים, את כולם הבורא מעורר בו. זה לא שבנשמה הוא שולט ובגוף האדם שולט. הוא יודע שאין הבדל בין מעשה בידיים וברגליים לבין מעשה בנשמה, הכול מתרחש על פי אותן פקודות ממנו.

כיצד ניתן לעשות מעשה אם הגוף לא מסכים לו?

לא יכולה להיות הרגשה נגד הגוף, אם הגוף לא מסכים לה. שום מעשה לא יעזור, אם הגוף מתנגד. אי-אפשר לאהוב משהו על פי פקודה אם הפנימיות לא מסכימה לו.

אבל אם האדם מרגיש בכל גופו שהבורא שולט, אם ירצה ואם לא הוא יקבל את המרות הזאת, את ההרגשה שהבורא גדול. אמנם מלכתחילה הגוף לא מסכים להרגשה הזאת, לא מרגיש אותה.

הרגשה והסכמה הן אותו דבר עצמו. אם מקבלים ממישהו מתנות כל הזמן, אם רוצים ואם לא רוצים מרגישים כלפיו הרגשה טובה. לא נדרשת לזה איזו עבודה פנימית או הסכמה. באופן טבעי אנו מרגישים יחס טוב כלפי תענוג.

כיצד מתגלה באמצעות החוש השישי שהבורא גדול?

"החוש השישי" הוא רצון לקבל הנמצא בדרגה שבה הוא מרגיש את האור שעומד למלא את הנשמה. בחוכמת הקבלה לומדים על נשמה - רצון לקבל, מלכות דאין-סוף, שכוללת חמישה חלקים: בחינת שורש, א', ב', ג', ד'. כדי לגרום תיקון לבחינה ד', שתשתווה, שתהיה זהה לבחינת שורש, מלכות דאין-סוף או נכון יותר לומר שהאור עושה מיני הכנות הנקראות "עולמות". חמישה עולמות לפי חמש הבחינות שיש במלכות דאין-סוף.

גם בחינה ד' עצמה נחלקת לחמישה חלקים, ויש בה חלק שהוא דומם ממש. בהשתלשלות של כל העולמות מלמעלה למטה, מלכות דאין-סוף מכינה את מערכת התיקון מלמעלה למטה, חמש דרגות הסתרה של הבורא ממלכות, לפי חמש דרגות של עביות: ד', ג', ב', א', שורש. בדרגות עביות האלה העביות היא כה גדולה, שבהן אפשר להרגיש את הבורא, ולכן הבורא צריך להסתיר את עצמו מהרצונות הללו, להיות חלקו גלוי חלקו נסתר. עד שמגיעים לעביות כה קטנה שנקראת "העולם הזה".

העביות של "העולם הזה" היא עביות כמו בכל הדרגות, אבל כה פחותה שלא ניתן להרגיש בה את נוכחות הבורא. ולמרות זאת, גם בעביות הזאת יש חמישה חלקים, שנקראים בקבלה "רצונות", רצונות לתענוגים שהם רצונות לתענוגים גופניים, לכסף, לכבוד ולמושכלות. בעביות הזאת מתרחשת גם התגשמות מרצונות לחומר מסוים מיוחד מאוד, שהוא חומר של דומם, צומח, חי, מדבר.

והכול הוא אותו רצון לקבל שיש במלכות דאין-סוף, ואין דבר חוץ מזה. בעל הסולם כותב ב"הקדמה לפתיחה לחוכמת הקבלה" - הכול דרגות, מדרגות, רמות של רצון לקבל, תלוי רק באיזו רמה הם נמצאים. אם כך, ודאי שהבורא, האור הזה, שולט בכל הרצונות ופועל בהם באופן מלא, שהרי לאור אין שום הגבלה.

האדם ההולך להשיג מורכב בעצם מכל המלכות דאין-סוף, כפי שכותב בעל הסולם: "נעשה אדם אחד מקצה לקצה". או כפי שנכתב בהתחלת "תלמוד עשר הספירות" חלק א', הקומה הזאת הוא האדם.

לכן אנחנו כוללים את כל הכלים, מקצה עד הקצה. אבל אנחנו משיגים את הכלים שלנו ואת הקומה שלנו בהדרגה. בקבלה מדברים על המדרגות, על הדרגות, עד איזה גובה, עד איזו קומה האדם משיג. אדם שמשיג עד עולם הבריאה, זה נקרא שרגליו עומדות בעולם הזה וראשו מגיע לעולם הבריאה, זאת קומתו, וכן הלאה.

כלומר, אדם העומד להכיר את האלוקות, הוא מכיר באיזו מידה הבורא פועל בכל הרצונות שלו. ואז, ככל שהאדם מרגיש שהבורא פועל, כך הוא מרגיש את גדלות הבורא. לפי מה מרגישים את גדלות הבורא? לפי הגדלות שלנו, לפי הקומה שלנו. לפי הכלים שלנו שהוא מתלבש בהם. אם אנו מכירים אותם, נגיד: "הבורא גדול".

עד כמה הוא גדול? נניח בגובה עולם הבריאה, כי למעלה מזה איננו רואים ולא יכולים להגיד. אבל "הבורא גדול" עד הגובה הזה, עד כמה שאנו יכולים להכירו. זה נקרא "ממעשיך הכרנוך". לא יותר ממעשיו, מהמעשים שהוא עושה בנו, שלפיהם אנו יכולים להגיד את גדולתו.

כמו שילדים קטנים אומרים שיש "סבא למעלה בשמים"?

לא "סבא למעלה בשמים", אלא כוח עליון שמתלבש בנו. הוא לא נמצא למעלה בשמים, הוא בנו. למה הוא נקרא למעלה מאיתנו? כי הוא קדום מאיתנו - הוא עושה בנו כל מיני דברים ואנו מרגישים רק את התוצאה של מעשיו. אפילו מחשבות ודיבורים עליו הוא מבצע ועושה, ועם זאת הוא נתן לנו יכולת לדבר על זה שהוא עושה ועל מה שהוא עושה. אם האדם אכן חוקר כך את היוצרות, את הסיבות לנעשה בתוכו, זה נקרא שהוא פועל להכיר את הבורא.

מה זה "בורא"? "בורא" נקראת המדרגה הגבוהה מזאת שאנו נמצאים בה, מי שברא אותנו. איך אפשר לכנותו בורא אם לא מרגישים שכל מה שיש בנו הוא עשה? אם אדם עוצר לרגע ומבצע סריקה על הכול עד לרגע הנוכחי ויודע: "כל הדברים הללו הבורא עשה". אם האדם רואה זאת, בודק זאת, מרגיש שזה כך, הוא מכנה את מי שעשה את כל הדברים הללו "בורא".

האם זה הכוח שפועל מלמעלה?

זה נקרא הכוח שפועל מלמעלה, מעלינו. בקבלה מתארים מצב שבו או שהוא למעלה ואנו למטה, או שהוא בפנים - מתלבש בנו, ואנו החיצוניות. שהדברים הרוחניים הם פנימיים יותר והלבושים הם חיצוניים יותר.

מה זאת מדרגה?

המדרגה היא כלפי האדם. עד כמה האדם מכיר שהוא עצמו זה הבורא העושה בו. מידת ההכרה הזאת נקראת "מדרגה". האדם מטפס במדרגות עד שהוא מכיר את הבורא בשלמותו. מה פירוש "מכיר אותו"? מכיר בפעולות הבורא בו בכל הזמנים, בכל המקרים, בכל עומקן. זה נקרא שהאדם הגיע לסוף ההכרה, לגמר התיקון, לגמר התקנת ההרגשה.

מה פירוש "מעשה לבד אף על פי שאין הגוף מסכים"?

אם האדם עושה, אף על פי שהגוף לא מסכים, כלומר ממציא כל מיני תחבולות כדי להגיע להרגשה שהבורא גדול, כל הפעולה שלו נקראת "עשה לך רב".

ודאי שמלכתחילה הגוף אינו מסכים. פירוש, האדם לא מכיר בכך, לא מרגיש שהבורא גדול. זה כך גם אם אין לו דבר נגד הרעיון הזה והוא לא מרגיש שייכות לעניין הזה, וגם אם הוא נמצא כבר בדרגת "פרעה", הוא לא מסכים שהבורא גדול.

"לא מסכים" כוונתו לא מרגיש. הכול מתרחש, כל המצבים מתקיימים פרט להרגשה שהוא גדול, ששליטתו מוחלטת בכול.

מהו המעשה שצריך להיעשות?

רב"ש כותב על כך ("שלבי הסולם" כרך ה', עמ' 349 פסקה אחרונה): "ויש להבין את שינוי לשונות האלו, היינו 'עשה' ו'קנה', ו'לכף זכות'. והנה 'עשייה' נקרא דבר מעשי". עכשיו האדם לא יודע, לא מרגיש, אין לו דבר. אין לו "שום שכל, רק מעשה לבד", כלומר, הוא לא מכיר את הבורא, לא יודע עליו דבר. יש לפניו רק מטרה, נאמר לו שעליו להגיע למצב שנקרא "הבורא גדול".

"היינו, אפילו שהשכל לא מסכים להדבר שהוא רוצה לעשות", לא מתחשק לו להכיר בכך שהבורא גדול, אפילו להכרה הזאת הוא לא מתעורר, "אלא להיפוך, השכל נותן לו להבין, שלא כדאי לעשות את המעשה", לשם מה לו לשים מישהו או משהו מעליו, שישלוט בו? לגוף אין דחף לכך. האדם עושה מה שהוא יכול לעשות, רק דברים שהוא מסוגל לשלוט בהם. אדם יכול לשלוט רק כשהוא פותח את אוזניו לדברים שמדברים אליו מבחוץ . "זה נקרא עשה, היינו בחינת כוח לבד בלי מוח", השכל לא רוצה, האדם עצמו לא מסכים, אז הוא מביא את גופו אל החברים, ויושב ביניהם כדי שיעבדו עליו.

"משום שהוא נגד הדעת". אין לאדם שום קשר, שום רצון, שום גישה, להתחברות עם הבורא, להרגשה שהוא גדול. הוא לא יודע מי הוא הבורא, וטוב שכך. אם האדם היה יודע, הוא היה מתנגד לכך בכל תוקף. הוא לא היה מביא את עצמו לקבוצה שתשנה את חייו. לא היה בכוחו כלל לצאת מהרצון לקבל שלו, שיקפדו את ראשו - שהרי בעיניו זה מוות ממש.

אז למזלנו הטוב קיימת הסתרה, ואפילו ההתנגדות של האדם אינה התנגדות ממש, כי הוא לא מבין, הוא מבולבל. ואז הוא חושף את עצמו להשפעה חיצונית. זה נקרא "עושה". חוץ מלהביא את גופו למקום כלשהו, אין לאדם שום אפשרות לפעול. הוא לא שולט ברצונות שלו, האור שולט בהם. כך גם במחשבותיו. המחשבות שלו באות מתוך הרצון לקבל, מתוך תענוגים או ייסורים, מהתגלויות והסתרות של האור, שכתוצאה ממה שמרגיש הרצון שלו, האדם עושה איתם חשבונות. האדם לא שולט לא במוחו ולא בלבו.

מדוע המעשה נעשה בלי שום שכל?

מה שהאדם עושה הוא בלי השתתפות השכל. השכל לא מסכים, והאדם אינו יודע ולא רוצה שום חלק בדבר הזה. אבל לכאורה ניתנת לו שליטה בגופו.

כיצד ניתן להביא את הגוף לנוע ממקום למקום?

המוחא וליבא של האדם והגוף שלו לא מחוברים יחד. הם שייכים לשני עולמות. הגוף של האדם לא סובל מהבורא וגם לא רוצה את הבורא, הוא לא שייך אליו. הוא שייך לרמה אחרת של רצון, שבה אין הרגשת הבורא ואין הרגשת הסתרת הבורא. אלה פשוט שתי דרגות של עביות. להיות נגד הבורא, לא לרצות להכיר את הבורא, לא להסכים איתו, כל אלה שייכים לכלי הרוחני, והגוף שייך לדרגה פחותה מזאת.

לכן אפשר לעשות עם הגוף מעשים שונים. אבל המעשים הם לא העיקר. השאלה היא איך שמועה שמגיעה אל האדם על הבורא משפיעה עליו לשנות את דעתו. איך זה פועל? באמצעות איזה כלי? יש כאן חיבור. דרך כלי גשמי בא אל האדם כוח רוחני. האדם הולך ומתחבר עם גופים אחרים, שדרכם הוא מקבל כוח רוחני.

מפני שאני מתחבר עם החברים על ידי התבטלות כלפיהם בדרגה הבהמית, וכאילו נכנס איתם ל"ואהבת לרעך כמוך", אני עושה בדרגה הבהמית אותה מידת ההתאמה כמו בשורש. וכנגד זה, מתוך שאני מקשיב למה שהם אומרים, אפילו שהם עצמם לא יודעים מה הם אומרים על גדלות הבורא, אותה מידת רוחניות שיש בקשר שקשרנו בינינו פועלת עלי עכשיו.

כלומר, לא חשוב אם מדברים או לא מדברים על "ואהבת" או על "הבורא גדול". אין צורך לשמוע זאת. החשוב הוא שאם מבטלים את האגו זה כלפי זה, מידת הרוחניות שיש בפעולה הזאת פועלת עלינו, לא מילותיהם של החברים. הרוחניות השוכנת בתוך המילים פועלת בשיתוף עם מה שהחברים משננים לנו באוזנינו, ש"הבורא גדול".

רק זה לא היה משפיע עלינו בלי הכוח הרוחני הפועל עלינו, שבא מהתאמה בין ענף לשורש, כשבשורש נמצאים יחד וגם בענף עושים פעולה של התחברות. אז פועל עלינו אותו האור ומשפיע על הכלי הרוחני שלנו, שמתחיל לשמוע ולהכיר בכך שהבורא גדול. המילים לא משנות, הן יכולות להיות כתובות גם בסינית, העיקר שמתבטלים קצת זה כלפי זה.

מה זה לבטל את האגו?

אדם מסכים איכשהו לוותר על כבודו, על עצמיותו, ומוכן במידה מסוימת לקבל את גוף חברו כגופו שלו. זה כבר חשבון מתוך כלי רוחני, לא חשבון מתוך הגוף הבהמי. החשבון הזה יכול לבוא גם מבהמיות, כמו בצבא, כשחייבים להצליח במשימה, ובאה דרגת חיבור גדולה מאוד בין החיילים.

מהו "חשבון מתוך כלי רוחני"?

האדם עושה דברים שהמורה מלמד אותו לעשות. המורה, נניח רב"ש, כותב לו שכך צריך לעשות, ואדם מתחיל לעשות. מה הוא עושה? יושב יחד עם חברים ומקלף תפוחי אדמה, אבל הוא עושה זאת כי רב"ש אמר לו, ולכן, אם ירצה ואם לא, פעולתו רוחנית.

מהי ההתנגדות?

ההתנגדות אינה גופנית. הגוף לא מתנגד לבורא ולא בעדו. הגוף בכלל לא מבין זאת. הוא כמו אותו חתול שמשמיעים לו סימפוניה גאונית ואין לו כלים לקלוט אותה. היא לא נוגעת אליו. מידת ההתבטלות הגופנית שאנחנו מקיימים האחד כלפי האחר דומה למה שמתרחש בשורש, שם אנו מחוברים זה לזה ודרך החיבור בא אלינו הכוח הרוחני.

יש לנו שתי דרגות עביות, דרגת העביות הפחותה נקראת "גופנית" ודרגת העביות הגבוהה נקראת "רוחנית". ובדרגה הרוחנית האדם לא יכול לעשות דבר.

האם הדרגה הגבוהה יותר היא עבודה עם השכל?

הדרגה הגבוהה יותר היא עבודה עם השכל, עם הרגש ועם כל הדברים. זאת עבודה רוחנית. הדרגה הגופנית לא נקראת שכל ולא רגש, אלא כתוב לעשות, עושים, בלי שכל ובלי רגש. אם האדם יבטל את עצמו בדרגה תחתונה יותר, הוא יהיה מוכן לעבודה כזאת.

זה כל עניין הגוף, שאפשר להפעילו ולעשות בו משהו. בנשמה, ברצונות פנימיים, אין שליטה בשום דבר. דרך התבטלות זה כלפי זה מקבלים השפעה רוחנית.

לכן בפסח עובדים קשה, כי העבודה הקשה מזככת. מקובלים מוכנים לעשות הכול בשביל פסח, ותמורת השקעה גופנית אפשר לקנות רוחניות.

ואם החיבור עם החברים נעשה מחישובי כדאיות?

עם חברים מתחברים כדי להרוויח. אחרת, לשם מה להתחבר? חברים נמצאים יחד כי לכל אחד מהם יש חשבון רוחני ברור. אחרת לא היו נפגשים כלל, אפילו לא גרים ברחובות סמוכים.

לשם מה נמצאים בקבוצה אם לא מתוך חשבון רוחני? הרווח הוא רוחניות, לא חשוב שעל מנת לקבל, אבל רוחניות. ואז אין ברירה אלא לשבת ליד החבר ולקבל את דעתו. להסכים לשבת ליד חבר פירושו לבטל את עצמך.

מדוע קבלת דעתו של החבר נקראת ביטול?

כי כל אחד, בעיני עצמו הוא היחיד בעולם! החלום הכי ורוד שלו הוא להיות יחיד ומיוחד, שכולם ייעלמו ולא יהיה אף אחד אחר. אם אני לבדי בעולם, אני יכול לטייל ברחובות, להתבונן בחנויות, זמני בידי ואיש אינו מציק לי או עוצר אותי. אין איש פרט לי. לכל אחד יש חלומות כאלה. זאת כביכול נקודת המוצא של האדם. "האני" שלו, יש מאין.

לכן, אם אדם מסכים להיות בחברה, הוא עשה חשבון של כדאיות. בקבוצה העוסקת בעבודה רוחנית, החשבון הוא רוחני. בהצטרפות לחברה הנוהגת לבלות במועדונים בתל אביב, החשבון הוא גופני, חשבון של תענוג גופני. בקבוצה רוחנית התקווה היא לתענוג רוחני, אחר.

הידיעה הרוחנית היא ידיעה פשוטה, שבה הוסרו כל המלבושים. עד שלא נוכל לדבר זה עם זה בפשטות, מתוך עשר ספירות של הנשמה, התהליך לא מסתיים.

קשה לתאר זאת במילים, אבל צריך להשתוקק לכך, שיהיה זה דבר פשוט, שנגיע להשגה הברורה והפשוטה בכל החושים ובכל הכלים השכליים. לא נשאר על מה לחשוב, מה להרגיש, הכול מלא ופשוט. לזה צריכים ממש להשתוקק.

חברים הם שני אנשים בעלי אותו שיעור קומה. האדם לא יודע בדיוק את הקומה של הבורא. כיצד הוא יכול להשתוות אליו? במידה שאדם משתווה לבורא, ככל שהוא מתאים את עצמו אליו, באותו שיעור הבורא מקטין את עצמו, וכך גדלה מידת החברות שלהם. בפרצוף עליון ובפרצוף תחתון תמיד יש חלק שבו הם נמצאים יחד, מזווגים.

יש להבין שחיבור, גם בין אנשים וגם עם הבורא, יכול להתרחש רק על ידי ויתור. הוויתור עצמו הוא הכלי היחיד לחיבור. ניתן לראות זאת בכל תחום בחיים, באופטיקה, בתקשורת, במכניקה של כל דבר, שחיבור בא רק על ידי ויתור.

אם שני חלקים רוצים או צריכים להתחבר, עליהם לוותר זה לזה, להתמסר זה לזה. במידה שבה הם מוותרים ומתמסרים, כך הם מתחברים.

חייב להיות ברור לכל אחד מאיתנו, ששני חלקים שרוצים להתחבר, המידה שבה הם מוותרים על משהו זה לזה היא איזור החיבור. לכן, ודאי שגם הבורא צריך לוותר על משהו לנברא כדי להתחבר איתו. על מה הוא מוותר? על קומתו. אם הוא רוצה להתחבר עם האדם, עליו להקטין את עצמו ולהתמעט למידת האדם. זה נקרא "ויתור או "מיעוט".

האם מתרחש חיבור כשאחד מוותר והאחר לא מוותר?

אם אחד מוותר והאחר לא מוותר, איזה חיבור יכול להתרחש? אם אחד מוותר והאחר לא מוותר, זה שוויתר שולט במי שלא ויתר, אבל זה לא נקרא חיבור. זה נקרא "לא ברצון המלביש ולא ברצון הלובש".

הרוכב יושב על הסוס, וממעיט את עצמו כלפי הסוס כדי לתת לו פקודות שיוכל להבינן. כך הוא שולט בסוס. אבל אם הסוס לא רוצה לוותר על עצמיותו כדי לתקשר עם הרוכב, הוא פשוט מבצע את הפקודות הללו בלי לדעת שמישהו רוכב עליו ופוקד עליו.

האם כך הבורא שולט בנו?

כך בדיוק הבורא שולט בנו, וכך יהיה עד שנוותר על העצמיות שלנו כדי להתקשר אליו. אם נוותר, נתקשר. כשעלינו לוותר, הכלי שלנו משתווה לכלי של הבורא. זה "פרעה" כנגד הבורא. על האדם ללקט לאט לאט את כל הכלים ממצרים, "לגנוב" אותם, לגלותם כל פעם ולהתחבר באמצעותם. כלומר, לוותר. כשגונבים את הכלים ממצרים, מוותרים על הרצון לקבל.

מה פירוש "לגנוב כלים"?

גניבת כלים ממצרים פירושה לוותר. אדם נהנה ממותרות שונים, טוב לו, זה נקרא שהוא נמצא כפרעה במצרים. ומהמצב הזה עליו לגנוב כלים שבהם הוא נהנה ולהעבירם ל"ישר" "אל". עליו לקבל תורה, לקדש את הכלים הללו ולהביאם לארץ ישראל, כלומר לגנוב אותם מעל מנת לקבל אל הכוונה על מנת להשפיע. אין לאדם דבר חוץ ממצרים. כל הכלים של מצרים הם הוא עצמו, "פרעה" זה הוא עצמו. הוא גונב מעצמו.

אם אדם מוותר לחבר, במה הוא שולט בו?

אם האדם מוותר על עצמו לחבר, מצדו הוא עשה את העבודה ומצדו הוא כבר מחובר אליו ובמידה הזאת הוא יכול ליהנות ממה שיש לחבר.

שליטה היא דבר רוחני שאינו ברשותנו, אנחנו לא מרגישים אותה. אבל בביטול עצמי יש גם שליטה. הבורא שולט בגלל שהוא ממדרגה עליונה, אבל גם בין אנשים, ככל שאדם מבטל את עצמו כלפי חברו, כך הוא גדול ממנו. השליטה שלו היא שליטה לטובה, הוא משפיע לחבר, אבל החבר לא מרגיש בכך. קשה להמחיש זאת, אבל אם אדם מבטל את עצמו כלפי חברו ובכך הוא שולט בו, מתקן אותו, עושה בו כל מיני פעולות מבלי שירגיש, הוא נעשה גדול מחברו.

פעולת הוויתור עוצמתית עד כדי כך, שעל ידי האהבה, על ידי ההתחברות, האדם יכול לקחת את הכלים של החבר ולהשתמש בשני כלים: של עצמו ושל החבר. זה נקרא "הבכור הולך ונוטל פי שניים". והחבר לא יכול לעשות דבר. ברוחניות לומדים שמלכות מבטלת את עצמה כלפי זעיר אנפין, כי היא לא מסוגלת ליותר מכך, ואז הוא מעלה את החיסרון שלה לאבא ואמא. אבל גם בעולם הזה, זה התיקון שהמקובלים עושים עם תלמידיהם.

לשם מה אדם צריך להקטין את עצמו?

אין שום חוק ברוחניות פרט לחוק השתוות הצורה. אם אדם צריך לקחת כלי ממישהו, במידה הזאת הוא צריך להקטין את עצמו. אחרת, איך יקח את הכלי?

האם היחסים "עשה לך רב וקנה לך חבר" מתקיימים בין אדם לחברו או בין האדם לבורא?

"עשה לך רב", ו"קנה לך חבר", ו"דן את האדם לכף זכות", כולם דנים ביחסים שבין אדם למקום, לבורא. האדם חייב לעבור את כל השלבים הללו עם הבורא: שהבורא יהיה גדול, שהבורא יהיה כחבר - להיות איתו בחיבור, להגיע לזכות, להצדקה של כל מעשי הבורא, כשהאדם מרגיש איך הם עוברים עליו.

אותם יחסים צריכים להיות גם בין אדם לחברו. למה? מפני שהאדם לא מסוגל לקבוע מיד יחסים כאלו עם הבורא, מנקודת המלכות התחתונה ביותר, שממנה חייבים להתחיל את התיקון. לכן הבורא איפשר לעשות זאת בין הגופים, כך שכל הפעולות כלפי "רעך", ו"רעך" מתכוון גם לבורא, מביאות את האדם לאותן הפעולות כלפי הבורא.

מדוע? כי כל אחד מאיתנו הוא חלק מנשמת "אדם הראשון", ואם אנחנו פועלים כך זה כלפי זה, אנו דומים לבורא, הפועל כך כלפי כל חלק בנשמה. אם אדם מתחיל לעשות כלפי חבר השפעה והתחברות, הכרת גדלותו, "דן אותו לזכות", הוא בעצם עושה אותה פעולה שהבורא עושה כלפי אותו חלק. או אחרת - האדם מדמיין אותו חלק כבורא, ועושה את הפעולה שלו כנברא כלפי בורא.

זהו פשוט אימון. אבל באמצעות האימונים האלה האדם ממש פועל ברוחניות, כי רוחניות וגשמיות הם שני לבושים המולבשים זה על גבי זה, וכל חלקי הבריאה, מ"הנקודה האמצעית" ועל כל הלבושים, שכמו מתלבשים זה על זה, כל דבר כולל את כל היתר, וכולם פועלים יחד פעולה אחת. במצב כזה לא תיתכן פעולה שלא קושרת את כל הממדים הללו ופועלת איתם.

ולמרות שהעולם שלנו הוא המימד החיצוני ביותר, שמנותק מרוחניות, ויש בו אפילו חומר, שהוא רצון לקבל חומרי, בכל זאת הפעולות שאנחנו עושים משפיעים על הפנימיות. בעל הסולם אומר ב"פתיחה לחוכמת הקבלה", שכל המדרגות והרצון לקבל מתגלגלים מהמדרגות הגבוהות ובאים עד לדרגה התחתונה ביותר, שהרצון לקבל הופך להיות גופו של אדם, והאור העליון הופך להיות כאור החיים שבגוף הזה. מדובר גם בגוף הבהמי, הביולוגי שלנו, על הבשר, ובאור החיים, האור המחייה את הבשר.

כלומר, אם עושים פעולות שיש להן התאמה לרוחניות, משפיעים על רוחניות. כשאדם שותה תה, אין בכך שום השפעה לרוחניות, כי אין התאמה בין המעשים. אבל אם אדם מוותר על גופו לגוף של חבר, אזי גם הרצון הפנימי שלו מוותר לרצון של החבר. אמנם הרצונות לא נשלטים, אבל אם עושים את הוויתור בגוף, זה משפיע על הרצונות, כי הם מלובשים זה על גבי זה, כמו "גלדי בצלים", אומר בעל הסולם.

מה הן כלל הפעולות שאדם עושה כלפי רוחניות?

כלל הפעולות שאדם עושה כלפי רוחניות הן תיקונים בדרגה שלו. בפעולות הללו הוא מושך את האורות המקיפים מהמימד הפנימי יותר או מדרגה עליונה יותר. אפשר לדמיין זאת כתלת ממד או דו מימד, זה לא משנה, משנה איך זה נעשה. האדם מקבל השפעה מפני שהוא מעורר כוחות זה נגד זה ואז הוא מקבל אור מקיף. כיצד יכול אדם לעורר אור מקיף, השייך לרוחניות, באמצעות השתוקקות לידיעה ולהרגשה בהמית? מפני שכל דרגות העביות של המלכות הן ממש זו בתוך זו, וכך הן משפיעות זו לזו.

אם מתבטלים כלפי חבר, האם חשובה הכוונה?

לא משנה באילו כוונות מתבטלים כלפי חבר. זה משהו שחייב להיעשות כדי שיפעל. אפשר להתאמץ על כוונות, אבל בכך אנו משקרים לעצמנו. הפעולה עצמה היא הפועלת. לכן כתוב: "חייכם, כל התורה כולה דבר קל הוא". מה פירוש "דבר קל"? כל אחד יכול לעשות זאת, אפילו אדם טיפש, מגושם, לא מלומד. למעשה הזה לא נדרשת שום הכנה ואיש אינו מתקשה לבצעו. לא נדרשת חוכמה לשם כך. ההפך הוא הנכון, הביצוע קל כשמעורב בו כמה שפחות שכל, שרק מסבך הכול. ככל שיהיו פחות תסבוכות של השכל, כך האדם יעשה יותר ויצליח יותר. חוכמה תבוא אחר כך מן האור.

כיצד להתבטל כלפי אדם אחר?

אל תבטל את עצמך מול אנשים בחוץ. ההפך הוא הנכון. ודאי שבמקום העבודה יש לציית למעביד, אבל לא לבטל את הדעה הפנימית, את מטרת החיים, את התיקונים, מול אחרים. יש לשמור מכל משמר על הפנימיות, ולפתוח את עצמך להשפעה רק מאנשים שבאופן ודאי ישפיעו לך השפעה טובה, חיובית.

ואם אדם בטוח שיקבל השפעה טובה רק מכמה חברים מבין כל הקבוצה?

אדם מתבטל כלפי החברה במעשה, מפני שהוא רוצה לתפוש את הרוח הכללית של החברה. אם הוא מרגיש שבתוך החברה נמצאים אנשים גדולים ממנו, שכדאי לו להיות מושפע מהם, הוא מבטל את עצמו מול האנשים הללו. אולי יהיו שם גם אנשים שלא כדאי לקלוט מהם מה שיש בהם. כל אחד ודרגתו הוא. לא כולם נקיים דיים להשפיע.

מה לעשות במקרה כזה? רב"ש אומר, שבחברה חייבים לדבר רק על גדלות, רק על רוחניות, ולא על שום דבר אחר, ואז החברה תפעל נכון על האדם. אבל אם אדם שומע שטויות או כל מיני דברים המנוגדים לרוח הזאת, הוא נמצא במושב לצים ועליו להיזהר מאוד ולהשתדל לעקור את הרוח הזאת מהמקום.

ומה אם התבטלות כלפי חבר משפיעה עליו להתבטל עוד יותר?

אפשר בהחלט להתבטל כלפי מישהו כדי לתת לו דוגמה להתבטלות. רב"ש כותב, שבפועל כדאי וטוב לבטל את עצמך כלפי החברים. אבל מה זה אומר "לבטל"? להישמע להם בחיצוניות, ולהיות מושפע גם בפנימיות אם אדם מרגיש שאכן הדעות שרוצים לטעת בו הן דעות חיוביות.

חובת הביקורת חלה על האדם עצמו. עליו לבדוק אם הוא נמצא בחברה נכונה, ורק אחרי כן לעשות את הפעולה. אם פתאום החברים נמצאים בדרגת שטות, האדם לא מתבטל בפניהם, אלא מנסה לשלוט בהם ולהפסיק את ההשתטות. בפעם אחרת, כשהוא רואה שהם נמצאים בהתרוממות, כדאי לו לבטל את עצמו. יש כאן דקויות עדינות, שיש להבחין בהן ולעבוד איתן.

כיצד לגשת לחבר?

אם חבר נמצא במצב טוב, על האדם להשפיל את עצמו כלפיו. אם הוא נמצא במצב של שפל, עליו לבוא אליו במלוא גדולתו על מנת להשפיע לו. וכך יש לעבוד בהדדיות. רב"ש אומר שזה כמו מעגל של קופצים, אחד למעלה, אחד למטה, אבל כולם שמחים בפעילות הזאת. התנועה היא הדדית.

האם דרך התבטלות אפשר לעזור לחבר שנמצא בירידה?

כשחבר נמצא בירידה לא צריך להתבטל כדי להיות מושפע ממנו, אחרת נשאבים לתוך הירידה. צריך להתבטל כלפיו כדי לרדת אליו ולעזור לו להתעורר. להבין אותו, אבל לא להיות מושפע. האדם מעמיד פנים מול חברו שגם הוא נמצא בירידה, אבל שומר על חוזק פנימיותו. כך לאט לאט הוא מתחיל להתחבר עם חברו הנמצא בירידה, על מנת להביאו מהמצב שלו עד המצב הפנימי של האדם העוזר לו להתרומם.

כיצד עובדים בהתבטלות עם חבר חדש?

חבר חדש לא מכיר את הדברים הללו, וצריך להשפיע עליו רק בצורה חיצונית, באמצעות דוגמה אישית. אל לך לפחד להשפיל את עצמך. זה דבר מועיל. אפשר לומר לחבר חדש: "טעיתי", "לא הייתי בסדר", "צעקתי סתם", "שכחתי", "לא התבטלתי" וכולי, אף על פי שבעוד רגע שוב תעשה אותו דבר. זה הטבע, אבל אתה מוכיח שאתה מכיר את הטבע ומודה שכך הם פני הדברים.

מה קורה לאהבה טבעית כשאדם מתפתח לרוחניות?

אהבה טבעית הבורא נתן בדרגה גופנית, שאינה ניתנת לתיקון ולשינוי, ואין בה טוב ואין בה רע. אם הגוף רוצה למלא עצמו באוכל, האם זה רע או טוב? לא טוב ולא רע. אם הוא רוצה להוציא החוצה דברים מיותרים שהוא אינו נזקק להם עוד, האם זה טוב או רע? לא טוב ולא רע. הדברים הללו, "לא יגונה ולא ישובח", הם פשוט תפקודי הגוף כפי שהבורא תכנן אותם.

גם באהבה ושנאה ובכל מיני תכונות גופניות מולדות אין טוב או רע. טוב או רע מוגדרים רק בתחום אחד, כשרע הוא דבר לא מתוקן, וכשהוא מיתקן הוא נקרא טוב. משהו שלא משתנה, שהבורא ברא אותו ומקיים אותו כל הזמן באותה צורה, אינו טוב ואינו רע.

למה מתכוון רב"ש בדבריו, שהבורא נתן להורים אהבה טבעית לילדים כדי שיהיה קיום העולם?

בדרגת העביות שלנו (ישנן דרגות עביות גדולות יותר), שנקראת "העולם שלנו", יש דומם, צומח, חי, מדבר. בדרגת חי אדם מרגיש כמו בהמה וחיה. אבל אצל בהמות וחיות האהבה היא אינסטינקט, ואצלנו האהבה מפותחת יותר. לכן היא מותנית בתנאים נוספים, אבל בסופו של דבר היא אותה האהבה. אף על פי שאדם לא מושפע מאיש אלא נולד כמו אדם וחוה, בכל זאת יש בו אהבה לילדים. זה דבר טבעי, מולד.

הדבר הזה לא משתנה, הוא דומם. למה עליו צריך להשתנות? מקובל גדול מרגיש כלפי ילדיו אהבה בהמית, וכלפי הבורא אהבה ברמת עולם האצילות. אין קשר בין השניים, ומה שלא משתנה, לא משתנה. כלפי מי הוא משתנה? כלפי האדם. אדם יכול להיות בדרגת חיבור עם הבורא, ובכל זאת כלפי ילדיו ירגיש אותה אהבה בהמית כפי שחש בתחילת עבודתו הרוחנית.

האם הגשמיות עצמה לא משתנה?

הגשמיות לא משתנה כלל כשאדם עולה לרוחניות. הוא מבין את הגשמיות יותר, הוא מרגיש אותה בתוכו ממש, הוא רואה דרכה את הרוחניות, אבל היא עצמה לא משתנה. היחס אליה יכול להשתנות באופן מטרתי, אבל היא עצמה לא משתנה. הרצון הזה הוא רצון. גשמיות היא רצון, אור שאדם קולט בכלים שלא משתנים. מה שיש סביבנו ואיך אנו מרגישים את עצמנו הם כלים דוממים. דממה. והתמונה הזאת נשארת כפי שהיא.

האם הכלים הללו נשארים עד גמר התיקון?

עד גמר התיקון, וגם בגמר התיקון עצמו.

איפה נמצא ה"גשר" בין רוחניות לגשמיות?

אין שום נברא אחר פרט לרצון לקבל, וברצון לקבל יש דרגות עביות שונות. ישנן חמש דרגות הנחלקות לעוד חמש, ועוד ועוד עד אין-סוף חלקים. וכולם בסך הכול חמישה חלקים במלכות דאין-סוף, שמתוכם נעשה אחר כך לבוש חיצוני עוד יותר, חמישה עולמות וכולי.

כלומר, באותו רצון לקבל של מלכות דאין-סוף יש דרגות, חלקי מלכות דאין-סוף, כשהדרגות הללו, החלקים הללו, מפני שהם יש מאין, אינם מסוגלים להיות מושפעים מהאור. כלומר, הם מקבלים אותה צורה כמו של הרוחניות אבל נשארים בניתוק מהאור, מהרגשת האור, ונקראים "גשמיים".

מה פירוש נמצאים בניתוק מהרגשת האור? הם מרגישים את תענוגים האור, אבל לא מרגישים את מקור האור, לא מרגישים את הבורא. לכן הם נקראים "דומם", או "דעולם הזה". לכן קיום "תורה ומצוות" ללא כוונה, נקרא "דומם דקדושה".

כי רק תוספת של בינה, כמו שלומדים בארבע בחינות דאור ישר, שרוצה להשפיע מפני שהיא מרגישה את הבורא, מעניקה לרצון לקבל אפשרות לצמוח. לכן הטבע של הרצון לקבל שלא מרגיש את הבורא נקרא בקבלה רצון לקבל חומרי.

וברצון לקבל החומרי הזה יש דומם, צומח, חי, מדבר, ואנחנו חיים בו. אם נותנים לאדם נקודה שבלב, היא נחשפה מרצון עליון יותר, שמרגיש את האלוקות, רצון שמרגיש את הבורא. ואם לא נותנים, אין רצון לעליון ובינתיים נמצאים בתוך הרצון לקבל של העולם הזה.

העבודה שלנו לא נגמרת. לכל אורך הדרך, עד שאדם מגיע לגמר התיקון, דרכו היא למעלה מהדעת במצרים או במדבר. ובדרך הזאת יש ללכת כל הזמן מ"לא לשמה" ל"לשמה", מ"לא לשמה" ל"לשמה". ואת הדילוגים הללו עושה הבורא בהתאם ליגיעת האדם.

ועבודת האדם מתחלקת לי"ג בחינות וי"ב בחינות. י"ג בחינות הן הבחנות השפע, שיורד ממעלה למטה, ונקרא "מזלות". השפע, אור חוכמה, בא לאט לאט, בקילוח דק, מראש דאריך אנפין, בי"ג תיקוני דיקנא, וכשהוא מגיע למטה, על הנברא להיות מתוקן כדי לקבל את השפע בתיקונים שלו.

זה נקרא שהוא מחלק את סדרי הקבלה שלו לחלקים, לסדרים מיוחדים, שנקראים "שבטים". שנים-עשר השבטים, שנים-עשר חלקי העבודה על הכלי השלם, כשלכל אחד יש עבודה אחרת, דילוג ודגל משלו. עד כדי כך שלא דומות העבודה והפעולות במחנה אחד לאלה של מחנה אחר.

מדוע העבודה ב"לא לשמה" לא נקראת עבודה "לשמה?" הרי המטרה היא להגיע ל"לשמה"...

אדם הנמצא ב"לא לשמה", אם ירצה ואם לא הוא עובד ב"לא לשמה". זאת אומרת, גם העבודה שלו וגם המטרה שלו וגם היגיעה שלו הן "לא לשמה". וכשהוא מקבל "לשמה" מתחלפות גם העבודה שלו וגם המטרה. המטרה הופכת להיות השכר, ואז משתנה הכול.

אדם המתאמץ להשפיע לחבר, מטעם שרואה בכך תועלת עליונה, אבל האגו שלו מתנפח, הוא קושר הכול לעצמו ולאני שלו. אבל אם כתוצאה מהיגיעה הזאת בא תיקון מלמעלה, הכול אצלו מתחלף. ההשפעה לצורך מילוי עצמו נעלמת לחלוטין, ונשארות השפעה לצורך השפעה וקבלה לצורך השפעה. היגיעה עצמה נותנת לו סיפוק והוא רוצה בה. אין לו עוד מטרה חוץ מלהתייגע.

מהי מידת היגיעה שיש לתת כדי לקבל את המדרגה הבאה?

אם אדם מרגיש שנתן הכול ולא קיבל דבר, הוא לא נמצא במצב שהוא צריך לקבל. את המדידה הבורא עושה, כי האדם לא יודע בדיוק איזו מידת יגיעה עליו לתת כדי להתאים לדרגה הבאה. איך יוכל אדם למדוד את עצמו כלפי הדרגה הבאה אם אינו יודע מהי?

מתי מסיים האדם את העבודה?

האדם לעולם אינו יודע מתי נגמרת עבודה, באיזה שלב ובאיזו מדרגה. הידיעה הזאת, שהעבודה הסתיימה, מגיעה אליו בפתאומיות, בהפתעה, בחיפזון - בבחינת "יגעתי ומצאתי". אין קשר בין השניים. האדם עצמו לא יכול לומר מתי נגמרת היגיעה ומתרחשת מציאה, מפני שהוא אינו יכול למדוד את מצבו, ובטח לא את המצב של המדרגה הבאה.

יש לתת יגיעה מספקת, כדי שיתנו לאדם כלי גדול יותר ובו יקבל מילוי. איך האדם יכול לדעת מהי יגיעה מספקת? לכן זה נקרא למעלה מדעתו. אין לאדם שום אפשרות לבקר את עבודתו. מה זה לעבוד עם ביקורת? הרי באמת צריכים לעבוד ללא שום תמורה, ללא שום ביקורת, בלי דבר להיאחז בו.

אם האדם רוצה לעלות לדרגה עליונה יותר, עליו לתת יגיעה בלי לצפות לשום תמורה. סתם כך לתת לכולם. למה? כי הוא רוצה לעלות לדרגה רוחנית עליונה יותר. טוב מאוד, שיעשה, שיעלה, רק שזה בלתי אפשרי.

עכשיו האדם מתוקן על ידי האור המקיף במידה מסוימת. האור מחזיק אותו כך בזה שנותן לו הארה מסוימת, בדרגת חיות רוחנית מסוימת. האדם רוצה לעורר את האור, להזמין ממנו כוח גדול יותר. מה פתאום שירצה זאת כשבדרגה גבוהה יותר הוא מוותר יותר, נותן יותר וצריך לעצמו פחות? כיצד יוכל לעשות זאת? שוב עליו לקחת את הרצונות האנוכיים שלו ולעשות עליהם תיקונים.

מאין ישאב כוח לעשות זאת, אם בינתיים האור המקיף לא מאיר לו, לא נותן לו את הכוחות הללו? ראשית עליו לתת יגיעה ב"לא לשמה". כלומר, הוא מעורר על עצמו פעולה על-טבעית באופן לא ישיר, כי באופן ישיר הוא לא יכול לעשות זאת. אם יכול היה להגביר קצת את הקילוח הדק, שיבוא זרם חזק יותר של אור מקיף, אם היה לו כוח לעשות זאת, היו בידיו כבר כלי השפעה. אבל אין לו, לכן הוא לא מסוגל לעשות זאת.

אז איך בכל זאת להגביר את הזרם? רק באמצעות פעולות שוליות שאדם עושה בהיסח הדעת, בלי להבין מה הוא פועל. האדם לעולם לא יכול לקרוע מעצמו חלק מהרצונות, איך יוכל לעשות זאת אם הוא נמצא בתוך הטבע "לקבל" שלו? לכן העבודה היא "הליכה במדבר". זה עניין של דגלים (גם הפרשה היא "פרשת במדבר"). עובדים ב"לא לשמה" ותמורת זה מקבלים "לשמה".

מהי המדרגה הבאה?

כשאדם נמצא בעבודה רוחנית במדרגה מסוימת, לצורך העניין מדרגה X, המדרגה שמעליה, 1 + X, היא למעשה אין-סוף בשבילו. אין לו מסך והוא לא מסוגל לפעול בה, לחשוב עליה, להרגיש משהו ממה ששייך למדרגה הזאת. הרצון שלו כלפי המדרגה הזאת, X + 1, הוא קליפה. איך יוכל לקחת את הרצונות הללו ולרצות בהם דברים הפוכים? זה נראה לו על-טבעי.

לדוגמה, אם אדם חי בחדר קטן ויש לו בגדים מעטים, בשבילו לוותר ולתת הכול פירושו לוותר על החדר ועל מעט בגדיו. יספיקו לו לקיומו חולצה וזוג מכנסיים אחד. אבל אחרי שעשה את התיקון הזה, נותנים לו דירה ענקית מרוהטת ומצוידת בכל מיני שכלולים, וגם מכונית, ועכשיו הוא נאלץ לוותר על כל אלה, כשמה שנחוץ לו זה עדיין חולצה ומכנסיים ופינה בחדר לישון בה.

כלומר, האדם נמצא כל פעם מחדש במצב שבו אין לו כוחות לבצע תיקונים, ואין לו יכולת לבקש שהתיקונים יעברו עליו.

אחרי שאדם מוותר על הדירה, מה קורה כשהוא מקבל ארמון?

אחרי שאדם ויתר על הדירה, הוא מקבל ארמון, אבל את הארמון הוא מקבל בקו שמאל. יחד עם הארמון הוא מקבל הרגשה שהארמון הזה לא מיטיב עמו. אם היה סתם יושב ונהנה מהארמון, הוא היה יורד לקליפות, שוכח מלימוד הקבלה, שוכח ממטרת הבריאה, ונהנה לו. אבל עם ההנאה הוא גם מגלה באור המקיף מהו הארמון הזה. הארמון הזה לא בא אליו סתם, כתענוג גדול יותר, אחרת כולם היו מוותרים על דברים קטנים כדי לקבל דברים גדולים.

כלומר, העבודה נעשית תמיד לא ישירות לתיקון. אין לנו כלל גישה לזה. העבודה מתבצעת תמיד בעקיפין. נתנו לאדם אפשרות להביא לכך שתתבצע עבודה, והעבודה עצמה נעשית מלמעלה. לכן זה קשה מאוד. האדם לא מרגיש שהוא עובד, משום שהוא לא פועל על התיקון באופן ישיר. הוא לא מרגיש שהבורא מתייחס אליו נכון, בישירות, אלא תמיד דרך כל מיני גילויים לא נעימים. לפעמים הם כן נעימים, אבל רק לצורך קבלת כוחות.

אדם שעובד על עצמו ומתקדם באמת, מרגיש התגלות ואיזושהי הארה קטנה. ההארות מתגלות לו לפרקים קצרים מאוד, ויתר הזמן הוא עובד ביגיעה. ואז הוא מפיק תועלת. עד שהיגיעה הופכת לאור. אם היגיעה היא אכן לצורך השפעה, יש לו אור, יש לו תענוג מהיגיעה עצמה. ואז ביגיעה מתלבשים גם אורות חוכמה.

ניתן לראות עד כמה האדם, לפי הכלים, לפי ההכנות, לפי החושים, לפי המחשבות, חסר אונים בעניין ההשפעה, ועד כמה הוא נגרר בידי הקליפות לתיקון.

הבורא נקרא "טוב ומיטיב", מהו המושג הזה?

"טוב ומיטיב" הוא לא שם של ה'. "טוב ומיטיב" הוא מושג העליון, הראשוני, הגבוה. זאת הכותרת. ה"טוב ומיטיב" הזה מתפרש אחר כך על פי כל מיני השפעות פרטיות, שכבר יש בהן טעמים ושמות. ה"טוב ומיטיב" הוא פשוט כפי שהוא: טוב. זה לא אומר שום דבר ומשיגים אותו אחרי שמשיגים את כל יתר ההבחנות, בכל מדרגות העלייה.

הבורא רוצה שנכיר אותו כטוב ומיטיב. כדי להגיע להכרת הטוב ומיטיב על האדם לטפס בכל המדרגות, כשבכל מדרגה הוא משיג איזה יחס של הבורא אליו, שזה חלק מטוב ומיטיב, השונה באופן כלשהו מהחלק של המדרגה הקודמת.

כיצד ניתן לחיות חיים רגילים ובכל זאת לשמור על הפנימיות, על הכוונה על מנת להשפיע?

אנשים חיים את חייהם הרגילים. אחד חושב לכתוב ספר, שני חושב על ניסוי שיערוך כדי לגלות איזו תופעה מיוחדת, שלישי חושב על בחורה שהוא אוהב, הוא ממש מכור להרגשה הזאת ולא רואה דבר חוץ מזה מול עיניו, הרביעי מרוגז על הכול ואין דרך להגיע אליו. כל אחד חי את חייו הפנימיים לצד החיים הרגילים. מדובר באנשים שאכן חיים חיים עסיסיים ומלאי תוכן. אנו רואים שאנשים חיים את חייהם הפנימיים ומתפקדים גם בחוץ. כמובן, הבערה הפנימית ניכרת בהם, אבל כך אנשים חיים. מדוע שבעבודה פנימית לא יהיה כך? גם בעבודה פנימית אפשר לחיות כך, רק הרעיון הוא שונה. ודאי שקצת קשה יותר, כי הרעיון שייך לעולם העליון והגוף מתפקד בעולם התחתון, אבל גם אצל אנשים רגילים יש סתירה בין העולמות וגם ראשם נמצא במקום אחר.

אדם שעוסק בעבודה רוחנית קל לו יותר מאשר לאדם שסתם מתאהב, וכל הזמן רק חושב איך בערב יפגוש את אהובתו, ובשבילו יתר שעות היום הן שעות מתות. קל לו יותר מאשר לאדם חולה או עייף, שמחכה שהיום שלו יסתיים, שיגיע כבר הביתה, ינוח סוף סוף ויצפה בכדורגל בטלוויזיה. מי שעוסק בעבודה פנימית יכול לראות בכל דבר, בדרך שלו, בתהליך שעובר עליו במשך היום, את התלבשות השכינה. הוא רואה איך הוא מתייחס לבורא, איך הוא עובד איתו דרך כל הלבושים של העולם הזה. הוא יודע שדבר בעולם לא נברא במקרה, הוא יודע שבכוונה תוכנן כך, שהאדם יגלה כך את כל לבושי הבורא כלפיו, כדי שיידע להתייחס אליו נכון.

זה לא פשוט לחיות כך. לאנשים יש נטייה לשכוח. אבל אם לא שוכחים, זה הופך לאמצעי לא רע להתקדמות בתהליך, ככל שהאדם מסוגל. הדרך הטובה, הקלה והיעילה ביותר לא לשכוח את המטרה בחיי היומיום היא לא לעבוד עם בני אדם, אלא עם חפצים. רב"ש תמיד אמר, שהטוב ביותר הוא לעבוד בעבודות כתפסן ברזל, כסנדלר, אפילו כפקיד העובד עם ניירת, עבודות עם דומם. אפשר לעבוד עם "צומח" ועם "חי", אבל כשעובדים עם "מדבר" זה מבלבל. המדבר משפיע עליך את פנימיותו, את צרותיו, וזה מפריע לתהליך. קשה להתעסק עם הפנימיות כשנמצאים עם אנשים.

עבודה חדגונית, פשוטה, שלא צריך להשקיע בה ראש ולב, כמו טבחות או סנדלרות, היא הטובה ביותר וגם המענגת ביותר. בעבודות מסוג זה יכול האדם להכניס את הכוונות והמחשבות שלו, את היחס שלו לבורא, בלי הפרעות והשפעות מבחוץ המטרידות את המוח. אפשר, כמובן, לעסוק בתחום שהוא בדרגת פחות ממדבר, שלא משפיע על האדם ומסיט את מחשבותיו. לצערנו, בימינו אין הרבה עבודות כאלה. היום כל עבודה כמעט דורשת מאמץ נפשי ושכלי. רצוי מאוד לעבוד בעבודות שלא מפריעות לך, שבהן פנימיותך נשארת יציבה והיא מאפשרת לך לחיות את חייך מתוכה.