כרך ב

הכול תלוי בחשיבות, כלומר: באיזו נקודה אדם מרוכז. זה נקרא חשיבות. כלומר, על מה האדם מתבונן, למה הוא מתקשר. כי בכך תלוי כל יחסו לחיים. אם אדם מסתכל על כסף, אז כל הדברים שהוא עושה בחיים מהווים אמצעי כדי להשיג כסף. אם אדם רוצה כבוד, אז כל חייו - ללא חשיבות מה הוא עושה - הוא מוכן לשלם על זה כסף רב. מהבוקר עד הערב הוא משקיע רק בלזכות בכבוד.

פירוש הדבר, שלא מתחשבים באמצעי, ובלבד להגיע למטרה, למה שאדם מרוכז בו. אבל מזה יוצא, שביגיעה ובעבודה, ובהצבת מטרה, ובקבלת שכר ועונש, יש שני נושאים, שני דברים נפרדים. אמצעי לחוד, שזה כל מיני מאמצים בכל מיני דרכים, ושכר לחוד, שזה קבלת התשלום, קבלת התגמול, מה שהאדם רוצה. אם הוא מקבל מה שהוא רוצה, זהו השכר. ואם לא - זהו העונש. למה? כי הוא השקיע בכל מיני דברים צדדיים כדי להגיע למשהו, ועכשיו הוא מתחרט שהיה שרוי בכל מיני מאמצים שוליים ולא הגיע למטרה הנכספת.

אלא שכדי שאדם יהיה בטוח, שהוא לעולם לא מחמיץ, עליו להיות בנקודה כזאת, שהאמצעי והמטרה חד הם. אז הוא בטוח שמה שעשה, עשה. זה נרשם על חשבונו. ואם יש שכר, או, לחלופין, יש עונש, הם נמצאים באותו מקום. ולא ייצא שהוא משתמש בכל מיני אמצעים שאין בהם צורך, ואחר כך מצטער שהשקיע כל כך הרבה מאמצים, יגיעה, זמן, כסף ו"עצבים".

במילים אחרות, צריכים למצוא בחיים דבר מה, שהעיסוק בו יהיה למטרה. ויש בחיים שלנו אנשים שהם באמת מוכשרים בזה. הם משקיעים במקצוע שלהם, וזה בשבילם תכלית הכול, והיתר זה רק נחיצות: צריך לאכול קצת, לנהל משפחה, ועוד משהו, אבל האדם שקוע כל כולו במקצוע. הוא מאושר, ולא צריך כלום. הוא בא לעבודה, עובד מהבוקר עד הלילה, נהנה מזה, כל הזמן שרוי בטוב.

מכאן אפשר ליטול דוגמה. אם עבודת ה', כלומר, הקשר עם הבורא, ההתקרבות אליו, הרגשתו, ניהול מין מערכת יחסים איתו, זה כל המטרה, וכל העיסוק, וכל החיים, ומלבד זה אין שום דבר אחר, אז ככל שאדם שרוי בזה, באותו מקום יש לו הכול: גם שכר וגם עונש, גם בו בזמן וגם באותו נושא, אז הוא לעולם לא יצטער, ולעולם לא ירגיש שהוא עוסק במשהו לא רלוונטי, או מנגד שהוא מפסיד משהו. אלא יחוש שהוא נמצא תמיד במקום הנכון.

איך להגיע לזה? הרי האדם כל הזמן קובע לעצמו איזושהי מטרה בחיים: לרגע, לשעה, או לכל החיים. תלוי איפה הוא עובד על הכרת החשיבות שבקביעת המטרה. אדם שחייו חשובים לו ומשמעותיים עבורו, קובע איזושהי מטרה, וכל הדברים, גם אלה שעשויים לארוך שנים, הופכים לאמצעי. לפי זה הוא קובע למעשה את כל חייו.

אלא שיכול להיות, שאדם עושה הכול נכון כדי להשיג את המטרה, וכל הזמן פועל לקראתה, ובכל זאת בעיניו זה לא נקרא "בו בזמן". הוא לא שרוי בטוב, הוא לא מרגיש שהוא נהנה, כי בשבילו העבודה עצמה היא עדיין לא המטרה.

אבל אם את מה שהוא צריך להשיג בסוף הדרך, הוא מקרב באופן כזה שכבר עכשיו הוא נמצא במצב הזה, לפחות מקרב במשהו, אז הקשר שלו עם המטרה הוא למעשה כבר במצב הנוכחי. ואז בו בזמן הוא שרוי ממש בעיסוק בעניין זה. הוא ממשיך להשתוקק, אבל ההשתוקקות היא כבר בתוך העניין עצמו. בשבילו אין כבר הפרדה בין היגיעה למטרה, אלא הוא מקרב את המטרה כך שתשתלב עם היגיעה עצמה.

וכך הדבר בעניין העבודה הרוחנית. אם מחשיבים את הבורא כמשהו חשוב, משמעותי, ומעריכים את העיסוק שהוא נתן לנו, כלומר לרצות אותו, לחפש, להגיע אליו, להתקשר אליו, כדבר מיוחד, שזה בעצם השתוקקות אינסופית אליו, אז מקרבים במשהו את המגע איתו. דבר חשוב זה קובע לאדם ומציין לפניו שכבר עכשיו הוא למעשה שרוי בהרגשה טובה, באושר. הוא כבר נמצא במצב כמו שצריך להיות אדם שקשור עם בוראו, וכל הזמן הוא מחזק את הקשר הזה, ונמצא איתו במשהו.

פירוש הדבר, שהבעיה שלנו היא, שאנחנו לא מצליחים לדלג על ההסתרה. לכן אדם צריך להבין, שהוא באמת קשור עם הבורא באופן כזה ש"אין עוד מלבדו", וכל המעשים שהוא צריך לעשות לקראת זה הם "אם אין אני לי, מי לי", אבל ב"אם אין אני לי, מי לי" חסר רק הכלי, החיסרון, כדי שבאמת הוא יהיה במצב של "אין עוד מלבדו". ברגע שאדם משקיע מאמצים ב"אם אין אני לי, מי לי", שהם כבר בחירה חופשית, ומלקט חסרונות גם מכל החברים, גם מעצמו, וגם מ"ספרים וסופרים", לחיסרון שיתגלה אליו "אין עוד מלבדו", אז זה הכול.

אבל כשאדם הולך לעשות את הפעולות כדי להשיג את החיסרון להתגלות הבורא, ש"אין עוד מלבדו", וגם כשהוא עושה אותן ב"אם אין אני לי, מי לי", הוא צריך להבחין ש"אין אני לי, מי לי" שייך רק למאמץ לאסוף את ההשתוקקות הנדרשת מהחברה. זאת כדי להגיע למצב הפנימי הזה, כך שיוכל לפנות ולבקש מהבורא שיבנה לו את הכלי.

אז מה צריך? צריך לקבל מהחברה את חשיבות הבורא, שהוא מסוגל ליצור בי חיסרון, שהחיסרון הזה יהיה כתפילה, כהעלאת מ"ן. שעל בסיס העלאת מ"ן הוא יבוא ויתקן אותי, ואחר הוא יבוא וימלא אותי. כלומר, תפילה לפני התפילה, חיסרון לחיסרון, זה מה שצריך לקבל לאחר שמרגישים את חשיבות הבורא אצל החברים. ואז, עבודה, ויגיעה, ושכר ועונש - הכול יהיה במקום אחד.

וגם ביחס כלפי חברים יש "אם אין אני לי, מי לי" ו"אין עוד מלבדו". איך? מאיפה אדם יודע שהשקעת מאמצים בחברה תביא אותו לדבר מה? הוא צריך להגיד: "אם אין אני לי, מי לי". כשאני משקיע בחברים, אני עושה את מה שצריך, את המקסימום שאפשר. וכשהוא אומר: "אין עוד מלבדו", כלומר, שהבורא יסדר את זה באופן שאתפעל מהם באמת, ושההתפעלות הזאת תשמש לי כקרש קפיצה אליו. וכך הדבר בכל נושא ונושא בחיים. אדם חייב להיות בו בזמן בשני ההבחנים האלה - "אם אין אני לי, מי לי" ו"אין עוד מלבדו".

אם ההסתרה היא לטובת האדם, למה הוא שואף לבטל אותה?

אדם לא שואף לבטל את ההסתרה. למה הוא צריך לבטלה אם היא לטובתו? לדוגמה, בימינו יש סכנה גדולה מאוד של קרינה רדיואקטיבית. מי לא רוצה להגן על עצמו מפני דבר מסוכן כל כך? בכל מקום שיש קרינה מוצב שלט: "הכניסה אסורה - זהירות, קרינה". בכניסה למקום לובשים בגדים מיוחדים, וביציאה ממנו מוודאים שלא נחשפת לקרינה. אנשים רוצים להגן על עצמם מפני הדבר המסוכן.

אם היתה לנו אותה חשיבות, אותו פחד מלקבל על מנת לקבל, אז היינו רוצים מגן מפניו. אלא שאנחנו לא חשים שכל הצרות שלנו מקורן בלקבל על מנת לקבל. ואז זה לא משנה כמה רע שורר סביבנו - עוד ועוד לקבל - אנו לא מפחדים מזה. אבל אם אדם מבקש לדעת מה זה בדיוק הרע, הנקרא "הכרת הרע", כלומר להכיר איפה הוא נמצא, אז מפניו הוא רוצה הגנה.

אנשים באים ומבקשים הגנה מפני עין הרע. מחפשים מגן מפני כמה אנשים בעולם, שכנראה יש בהם איזו מין עין מיוחדת רעה, שפולטת איזו קרינה שמפניה הם רוצים הגנה. זה מה שחסר לנו: רגישות למה זה רע, ואז בוודאי שהיינו רוצים שתהיה לנו הגנה מפני הרע והיינו פועלים רק כנגדו.

למה אדם יושב ולומד קבלה? כי הוא רוצה שיהיה לו טוב. ואם הוא היה יודע מה עושה לו רע, הוא מיד היה מחפש איך להשיג דבר כנגדו. למה רצים אחר כסף, כבוד, מושכלות? כי אלה אמצעים כדי למלא את עצמנו. אדם לא לחינם רוצה כבוד. הוא מרגיש מהחברה, שבאמצעות כבוד יהיה לו טוב. הוא רואה שמה שהוא משתוקק אליו אפשר לקנות בכסף, להחליף תמורתו איזה מין ניירות, אז לכן הוא משתוקק. האדם מחפש את הטוב. לכן יושבים ולומדים קבלה, כי מחפשים את הטוב. אך לפני זה צריכים לבחון בדיוק מהו הטוב, ושיהיה כנגדו רצון, ושכנגד הרע יהיה מגן וחרב.

על מה מבססים את "אם אין אני לי, מי לי"?

אדם שהולך להשקיע את עצמו ב"אם אין אני לי, מי לי", מתבסס על "אין עוד מלבדו". כלומר, למה אדם הולך ועושה משהו? בשל קיומו של כוח עליון, והכוח הזה מחייב את האדם, או הקשר עימו מחייב את האדם, או האדם רוצה לחייב את הכוח הזה, לא חשוב באיזה אופן, אבל הקשר עימו, עם הבורא, הוא המניע. הקשר עם הבורא הוא המניע לכל המעשים ובעיקר, לקבל ממנו, לתת לו.

ואז כשנראה לי שאני לא מסוגל, ושאין לי שום יד ורגל במצב הזה כדי לקבוע משהו, כדי להציב לי מטרה, אני בכל זאת אומר לעצמי: "אם אין אני לי, מי לי". זה מאמץ נפשי: אני הולך ועושה משהו למרות שנראה לי ש"אין עוד מלבדו".

בעל הסולם כותב במכתב, שכשאדם קם בבוקר הוא חייב להגיד לעצמו "אם אין אני לי, מי לי". זה מאמץ. אם אדם הולך ונוהג על פי "אם אין אני לי, מי לי" ללא שום קשר עם האלוקות, אפילו לרגע אחד מסיבה כלשהי, זה כבר מעשה בהמי, מעשה שלא יצמח ממנו שום דבר.

מהי הנקודה שבה שניהם כאחד?

שניהם כאחד, זו כבר דבקות. כלומר, שהתנועה שלי והתנועה שלו הן ממש יחד, כאחד, זה נקרא "דבקות". כלומר, הכוונה היא אחת ואז אנחנו יחד. אם נמצאים בכוונה אחת, אם "אין עוד מלבדו" ו"אם אין אני לי, מי לי" הם יחד, אז כל דבר שאדם עושה בחייו הוא בהתאם לרצון הבורא. "אם אין אני לי, מי לי" זה שהאדם נטל עצמאות למעשיו, ועוד לא גילה באיזה חלק בתוך תוכו את "אין עוד מלבדו". לכן שתי ההבחנות האלה מצויות בסתירה כביכול: במקום מסוים בתוכו עדיין מתנגשים "אם אין אני לי, מי לי" ו"אין עוד מלבדו". אז האדם עושה בירור עם עצמו ומבין לבסוף שהמציאות היא לא רק "אין עוד מלבדו", אלא הוא והבורא יחד, כלומר, גם המצב של "אם אין אני לי, מי לי" מתקיים.

הבורא לא בא לבטל את האדם. אין כאן ביטול אלא תיקון הכלים כדי להיות כמו הבורא. כך שבאותו מקום, באותו מעשה, האור לא יכבה את הכלי. בקבלה מציינים, שאור שממלא כלי ללא מסך - מכבה את הרצון. האדם לא מרגיש כלום, אלא רק מידה קטנה מאוד של החיות שבתוכו. וזאת למרות שהבורא ממלא אותו ללא גבול.

אבל כשאדם מפתח מתוך תוכו יחס כלפי הבורא עם מסך ואור חוזר, אז הוא נעשה כמו הבורא. אזי באותו חלק בתוכו הבורא והוא כבר שרויים יחדיו, שניהם קובעים, שניהם שולטים יחדיו, ממש כמו סוס ורוכבו. בכל דבר, בכל קומה, אין סיבה ומסובב, מי קודם מי אחר כך, אלא שניהם כאחד.

למה אומרים על דרך השלילה "אין עוד מלבדו" ו"אם אין אני לי, מי לי" במקום על דרך החיוב: "יש רק אותו", "יש רק אותי"?

את "אין עוד מלבדו" וגם את "אם אין אני לי, מי לי" האדם צריך להוכיח בהשוואה להבחנות שהפוכות לשתי אלה. לכן מציינת הקבלה, שאם אדם מגיע לפעולה מסוימת ואומר: "אם אין אני לי, מי לי", לא מצד השלילה של ההבחנה "אין עוד מלבדו", אז זהו מעשה גשמי אנושי. הוא לא חושב על הבורא. הבורא לא קיים בשבילו. בשביל אדם זה די שהוא הולך ועושה את מעשיו. בכך הוא לא מוכיח לעצמו ש"אם אין אני לי, מי לי".

המצב של "אין עוד מלבדו" אינו בא לבטל מצב שהאדם עושה. חושבים שהמצב הזה בא לבטל את מעשה האדם. שבהתחלה הוא אומר: "אם אין אני לי, מי לי", ואחר כך הוא אומר: "אין עוד מלבדו - לא עשיתי כלום, לא פעלתי כלום, הכול עשה הבורא. היה נראה לי שאני עושה, אבל עכשיו גיליתי שזו טעות". אמירה זו אינה נכונה. האדם לא גילה שטעה. אלא באמת יש לו מעשה בחירה בסוף הדרך, כשהוא ישלב יחד את שני ההבחנים האלה, את שני החוקים הללו: שהוא והבורא נמצאים כאן בקומה שווה, בזיווג, ממש כמו שני שותפים. האדם אינו מתבטל.

אך בינתיים הוא שרוי במצב של מתבטל, כמו הסוס שמתבטל לפני רוכבו, רק אם הוא חושב שהוא הקובע. למעשה, שני המצבים מתקיימים לבסוף, אחרת לנברא לא יהיה כלי. אם בסופו של דבר הכלי מתבטל, אז מה יהיה, רק נפש? הכלי חייב להיות בנרנח"י, מלא אורות, מלא כוחות, מלא עוצמה. מכל ההתגברויות שהוא עושה, הוא נעשה גבר, נעשה קומה.

בשביל מה צריכים להעצים בחברה את חשיבות הבורא אם הוא בלאו הכי נמצא בהסתרה?

קיים מקור אור - תענוג. אם מוכנים לקבל את מקור האור - נהנים, אם לא - סובלים, ומקור האור הופך לרעתך. כמו בדוגמה של בעל הסולם על שחין, כשאדם מגרד ומגרד וזה לא עוזר לו, הגירוד מביא אותו למצב עוד יותר גרוע. על האדם להיות בטוח שיש לו שכל ושיש לו כוחות כדי להתמודד עם התענוג. שהוא נותן לעצמו ליהנות רק לפי התנאי שזה יגרום לו טוב ולא רע. בשביל זה דרושים כוחות, כוח התנגדות לרצון שלנו, ולהכיר מהו טוב ומהו רע, וכן את ההשלכות מידיעה זו.

יש אנשים שיכולים להיות בדיאטה. אך אני לא יכול. כי אז אני מרגיש חלש, אני סובל, אך הם לא סובלים. הם נהנים מזה שהם נמצאים בדיאטה, שהם "רוכשים" בזה בריאות ותחושה של רעננות. ואני, אין בי כוחות, אני אוכל גם מה שלא צריך ונעשה חולה. ובסופו של דבר לא רק שאני לא נהנה, אלא גם מתייסר שאני כזה. אבל אין בי כוחות להחזיק בדיאטה. אני מבין שטוב לו היו לי כוחות לשנות את מצבי. אבל לצערי אין לי. אז מה אני יכול לעשות?

יש אנשים שבאמצעות מעשי תחבולות, כמו, למשל, הליכה לכל מיני חוגים, ומעבר של שטיפת מוח ותהליך של השפעה פסיכולוגית, רוכשים מסך מפני כל מיני פיתויים ומוכנים לעמוד כנגדם, ובכך הם משיגים לעצמם מצב טוב. האנשים האלה הכירו מהו מצב רע, וגם מהו מצב טוב. ולא רק שידעו מצבים אלה, אלא שבזכות ידיעה זו הם רכשו מגן. ובדרך זו הם יכולים עתה לחוות חיים טובים, ואני - לא.

מכאן ניתן להבין, שלא חשוב אם הבורא נגלה לפנינו או לא. מה שחשוב הוא איזה שטיפת מוח האדם מקבל מהחברה. האדם יכול בכלל לא לראות את הבורא. למעשה, לא חשוב אם הבורא קיים או לא. אלא שהאדם הולך לקבל מהחברה הזו את האידיאה שלה. אנשים בחברה אומרים שהבורא קיים, ושכל הזמן צריכים להגות בו, ולהחשיב אותו, ואז האדם נכנס לרעיון שלהם וחייו מתחילים לחוג סביב רעיון זה.

קיימים בעולם שלנו כל כך הרבה דברים זמניים, חולפים, ובכל זאת אנשים מתעסקים בהם. למעשה, בכלל לא חשוב אם דבר הוא נכון או לא נכון. בשביל לדעת את זה אין צורך בהתגלות הבורא. לכך דרושה רק שטיפת מוח מהחברה, אשר קובעת את מידת אמיתות הדבר כלפי האדם.

יש אנשים שעוברים תהליך שכנוע שהבורא קיים, וזה מחייב אותם לעשות כל מיני מעשים. הם אפילו מוכנים לשלם על זה בחייהם. בשביל אנשים אלה זה לא חשוב אם קיומו של הבורא הוא אמת או לאו, אם הם מבינים אמת זו או לא. העניין הוא שבחברה קיים הכוח להשפיע על האדם ולחייבו לחשוב כך. מכאן אפשר לומר, שאין לאדם מה להתלונן על כך שהבורא לא מתגלה לפניו, ובגלל זה הוא לא יכול להגיע למעשים מסוימים. רב"ש אומר לך איך אתה יכול לשאוב כוח מהחברה, מהקבוצה. אז אל תגיד שאין אפשרות כזו. ואם אדם לא מעוניין בקבוצה, בחברה, אז זה כבר עניינו. כתוב בפשטות: "או חברותא או מיתותא". כך מציינים כל המקובלים, גם בעל הסולם, גם רב"ש, גם רבי שמעון ב"הזוהר". זו לא תורה חדשה.

הבורא לא יתגלה. אולי למעשה הוא לא קיים. הוא אין. לכן האדם צריך להגיד: "אם אין אני לי, מי לי", כלומר הבורא פשוט אינו קיים. רק אני קיים. "אם אין אני לי, מי לי" מבטא רק את האני שלי. התוצאות של מעשה כזה או אחר שאני עושה תלויות רק בי. צריך לעמוד על הנקודה הזו, ועד שלא עוברים אותה, דבר לא יעזור. ואין מקום לברוח ממנה. זו המטרה שניצבת עכשיו לפניך. כמו בחינה שצריך לעבור, שאם לא עוברים אותה, לא ניתן להשתלב במקצוע, בעיסוק שבחרת. חייבים לעבור את הבחינה. אם לא מתמודדים עימה, דבר לא יעזור לנו.

על האדם לארגן סביבו חברה, חברה שתשפיע עליו במקום חשיבות הבורא, שעכשיו הוא יתגלה לו בצורה אינסופית. כזה ציור החברה צריכה לתת לו. העולם הזה וכל מה שסביב האדם בנוי בצורה כזאת, כדי שישתמשו בו. על כן הבורא מתראה לו עכשיו כמו העולם הזה. הוא שם אותו במקום גילוי עצמו. התגלות של הבורא כלפיך נקראת "העולם הזה". זה הוא, אבל בצורה כזאת הוא מתגלה אליך. בצורה כזאת הוא רוצה שתעבוד עכשיו. שכך תתייחס אליו: למעשה הבורא הוא הכול: הקירות, הבתים, האנשים. כל מה שיש לך כאן, זה הוא.

ואל תצפה שבמדרגה הזאת יהיה משהו אחר. לא יהיה, כי זה הבורא. זה כבר מצב נתון. מדוע שהבורא בצורה אחרת, אם זה לרצונך, למצבך, לפנימיות שלך עכשיו, הדבר שחייב להיות. איך הבורא ידלג מדרגה? הבורא הוא החוק הכללי. הוא לא יכול להיות מעל החוקים. מה שאנחנו מכנים "נס", זה הכול כלפינו. הבורא הוא החוק הכללי של המציאות, כפי שנאמר: "חוק קבע ולא יעבור", "אני הויה לא שיניתי", "אלוקים בגימטרייה טבע" ועוד.

אז למה אומרים "שיוויתי ה' לנגדי תמיד" - האם האדם צריך כל הזמן לזכור שהבורא קיים?

השאלה היא איך משתמשים ב"שיוויתי ה' לנגדי תמיד". התורה הקדושה יכולה להיות סם החיים או סם המוות. התורה יכולה להיות גם הדבר הכי גרוע במציאות חיינו. אותה תורה, שמקורה מאותו מקור, יכולה להיות גם סם המוות. אם האדם אומר: "שיוויתי ה' לנגדי תמיד" או "אין עוד מלבדו", מצבים אלה מבטלים את עצמיותו, ולמעשה פוגעים בו: זה מונע ממנו לבצע עבודה, לערוך חיפוש אחר דרכו, להתייגע, ובסופו של דבר להכיר את הבורא ולדבוק בו.

הקבלה היא עבודת ה'. אנשים שונים חושבים שהם אלו שמתעסקים בעבודת ה' ואילו הקבלה היא בשבילם צירוף דברים שאין בהם חפץ, כל מיני סודות נסתרים. הם לא מבינים שעבודת ה' היא היא חוכמת הקבלה. ומלבדה אין כלום. מפני שבקבלה האדם פועל עם קו שמאל, עם "האני" שלו, והוא לאט לאט מגלה ש"אם אין אני לי, מי לי".

ביהדות העממית לא הולכים בתלם הזה ובצדק, כי אין לאדם כוחות לזה, לכן היא לא מעוררת באדם את ההבחן של "אם אין אני לי, מי לי", אלא רק "אין עוד מלבדו". שזו אותה עביות שיש לכלל הציבור, ומן ההכרח שתהיה, שכן זהו טבע האדם. אבל מי שרוצה להכיר את הבורא, להתקרב אליו, ולבנות את הכלים שלו, אזי בלי התחושה של "אין עוד מלבדו", ובלי שאני מבטל את הבורא, ומכניס את "האני" שלי לפעולה, אני למעשה לא מתקדם.

בעל הסולם כותב במאמר קט"ו על "עניין דומם צומח חי מדבר", בספר "שמעתי": מיהו ה"מדבר", הדרגה הנעלה ביותר? זה האדם שהוא כביכול נגד הבורא, שכביכול מבטל את נוכחות הבורא, ועושה הכול מתוך תוכו. בדרך זו האדם קובע ומעצב את "האני" שלו, ובכך הוא נעשה מיוחד. ועל הטבע שהבורא קבע בו הוא אומר: "לא, אני בעצמי רוצה לקבוע את הטבע שלי. אני בתוך תוכי רוצה להסכים עם מה שבראת בי ולהיות במחשבה כמוך".

העצמאות הזו מעמידה את האדם כנגד הבורא. מה שנקרא, שני פרצופים זו"ן, בקומה שווה, זה כנגד זה ובחיבוק אחד ובזיווג אחד. "זיווג אחד" שהוא זיווג ביניהם, הוא גם זיווג דהכאה, אותו אסור לתת לכלל האנשים כי אין להם כוחות לכך.

אנשים פועלים לפי: "שיוויתי ה' לנגדי תמיד" וזה בסדר גמור. אבל בקבלה אין די בכך שהאדם פועל לפי: "שיוויתי ה' לנגדי תמיד", אלא שבמעשיו יוכל לומר: "עכשיו אני ולא אתה". במילים אחרות, האדם הולך לבנות קו שמאל. לבקש מהבורא כוח, אבל כוח להיות עצמאי, לעמוד כנגדו.

לכאורה, יש בכך דבר והיפוכו. כביכול נראה שמקובל רוצה לבטל את נוכחות הבורא, והוא נחרץ בכך. בהקשר זה כותב בעל הסולם במאמר "דור האחרון": הרוצה להכיר את הבורא או הרוצה לכפור בו, זה אותו דבר, כיוון שמוקד העניין הוא עצמאותו של האדם. ואם לאדם יש הכוח לא לבטל את עצמאותו אל מול הבורא ולא לוותר עליה זה נקרא "נצחוני בני". ואז האדם באמת קם על רגליו. כך מנסים לעשות בקבלה. והדבר הזה טוב בעיני הבורא, כי כל אבא חפץ שבנו יהיה עוד יותר טוב ממנו, ובכך אף הוא מתגאה. ואין הוא רוצה שבנו יישאר תינוק, חסר כל עצמאות.

מה בעל הסולם כותב על כפירה כתנאי לדבקות?

בעל הסולם כותב במאמר "דור האחרון" ("תעמולה" - "סיפוק תשוקות") : "כי בכל אדם, אפילו בחופשי, יש ניצוץ בלתי נודע, התובע התייחדות עם אלוקים" - האדם רוצה להתייחד עם בוראו, אבל בהתייחדות זו הוא דבק בבורא. וכלל הציבור לא דבק בו, כמו זרע בתוך רחם, הוא מבטל את עצמו ולא קיים יותר.

אבל אם האדם באמת רוצה להתייחד עם הבורא, אז מה קורה? "וכשהוא מתעורר לפרקים מעורר בו תשוקה לדעת את האלוקים או לכפור באלוקים והיינו הך" - הוא כופר בבורא. למה? כי אם האדם לא כופר בבורא, אין קיום ל"אני" שלו. אבל ממצב כפירה הוא קם אחר כך על רגליו. לכן דרכה של חוכמת הקבלה היא מיוחדת מאוד ושקולה, ויש ליישם אותה בנמרצות.

למה חשוב תמיד שמה שלא עושים - זה לא מספיק?

האדם שעושה מעשה, חושב תמיד שזה לא מספיק. למה? כי אדם שנמצא בדרך הרוחנית, הוא לעולם לא מרוצה, ולא רגוע, ורוצה יותר, ותחושה זו גורמת לו סיפוק. לעומתו, הכלל מבקשים לחוש עכשיו סיפוק, מבקשים לחוש עכשיו שטוב להם. זו דרגת עביות אחרת. יש דומם, צומח, חי, ויש מדבר. על דומם, על צומח ועל חי הטבע פועל. הם מונהגים על ידי הטבע, כמו סוס שעליו רוכב, ומציית לכל מה שהרוכב דורש. בכך הם נמצאים בעביות שורש דקדושה.

אבל אם רוצים להיות יותר מזה, עלי לראות עד כמה בעביות הנוספת שיש בי, אני לא מסכים עם בעל הבית, מתוך תוכי, מתוך הטבע שלי, ואחר לעשות תיקון כדי להסכים מרצון עם בעל הבית. ויכול להיות שהאדם לא יסכים עם בעל הבית וייצא נגדו. לכן הדרך הרוחנית לא קלה ולא מתאימה לכולם. לא לחינם נאמר שקבלה היא דרך ליחידי סגולה, שהעניקו להם רצון להיות יותר מדומם, מצומח ומחי, להיות מדבר.

את הרצון הזה באדם נדרש לפתח בצורה מאוד מיוחדת. מצד אחד להעניק לו עצמאות ומנגד - תורה, כלומר לתת לו הדרכה, איך ללכת בדרך הרוחנית. גם אם זו עשויה להימשך שנים. כי הרצון הזה של האדם להיות יותר מדומם, מצומח ומחי הוא גם מסוכן. ואסור לחוש אותו בכפייה. על כל מעשי האדם לצמוח מתוך תוכו באופן עצמאי.

אם החוק של הבורא הוא קבוע ולא משתנה, אז איך הוא פועל?

החוק שהבורא קבע הוא קבוע ולא משתנה. מהי הכוונה ב"קבוע ולא משתנה"? הכוונה היא לחוק של השוואת הצורה. לגבינו יש רק חוק אחד שקובע את הכול - חוק השוואת הצורה. מידת הימצאותו של האדם בהשוואת הצורה לבורא, נקראת השוואת הצורה. היא הקובעת את מקומו, את מידת הקבלה של החיים, של האור.

איך החוק הזה מתפרש ומתבטא בכל מיני מצבים, מדרגות, יחסים? איך החוק הזה בעצמו משפיע על הנברא ומביאו ליתר השתוות הצורה? הכול למעשה נגזר מתוך החוק עצמו. אולי עוד נזכה ללמוד אותו. שכן לגבינו, הבורא הוא חוק השתוות הצורה.

מהי התשובה ומהם מאפייניה? תחילה יש לברר מיהו הנברא. הנברא הוא לא הרצון לקבל. הרצון לקבל, שהבורא ברא, נמצא בשליטתו, והוא בלתי נפרד ממנו, ולכן הוא לא נקרא נברא. אורח שיושב ליד השולחן, ורואה את המאכלים, ומבקש לאכול מהם, למעשה נמצא במצב נתון. את האורח, את המצב שבו השולחן מלא מאכלים, ברא הבורא. זה לא נקרא נברא.

"נברא" יכול להיקרא רק מה שנמצא מחוץ לרצונו של הבורא ולשליטתו. במילים אחרות, רק חופש השליטה שקיים מחוץ לבורא נקרא "נברא".

אם כך, הבורא ברא את הרצון לקבל, והרצון הזה לעולם לא יכול להיות חופשי, והוא לא נקרא נברא. כמו בדוגמה שציינתי קודם לכן, כשאורח יושב ליד השולחן, ומגלה שיש בעל בית, הגילוי הזה מעורר באורח כל מיני תגובות, ויוצר מערכת יחסים איתו. מה שנולד מהתגלות בעל הבית, הוא דבר חדש שאותו ניתן לכנות "שורש הנבראים".

אם אורח מתחיל לחוש כלפי בעל הבית, שישנו משהו מיוחד שמקורו בו, שהוא רוצה או להנות לבעל הבית על מנת להשפיע, או לקבל מבעל הבית על מנת לקבל. כלומר, אם נרקמים יחסים בינו לבין בעל הבית, ולא עם "הפירות" שהוא מקבל ממנו, ומערכת היחסים בנויה על בסיס צורת התייחסותו לבעל הבית, אז ניתן לכנות יחסים אלה, הרגשה זו, בשם "נברא".

"נברא" הוא הכוונה, לא חשוב אם היא על מנת לקבל או על מנת להשפיע, אבל היא דבר שלא בא באופן ישיר מהבורא. בה כביכול לא שולט הבורא אלא הנברא, וזאת בכך שהוא יכול לקבוע את הכוונה שלו לפי מידת הגילוי או ההסתרה של בעל הבית. כשבעל הבית נסתר, האדם רוצה ליהנות ממנו על מנת לקבל. כשבעל הבית נגלה, כלומר, כשהתכונות שלו נגלות, לפי מידת גילוי תכונותיו צומחת ההתעוררות להשפיע לו.

אם כך, כוונות הנברא הן לא עצמאיות. הנברא הופך לעצמאי כשבידיו יש את היכולת לווסת את ההתגלות או את ההסתרה של בעל הבית. אם האדם יכול לעמוד נגד התגלות האלוקות, אם הוא יכול לקבוע את מידת גילוי הבורא או את מידת הסתרתו בכוחות עצמו, אז המידה הזו נקראת "מידת העצמאות". לפי המידה הזו הוא נקרא "נברא", "עצמאי" - אל מול הבורא.

ולכן שורש הנבראים הוא צמצום והסתר. ואחר כך נקרא הנברא "מסך", היכול להסתיר לגמרי את הבורא, ולפי מידת רצונו והחלטתו לגלות אותו. ואז לפי מידת גילוי הבורא, מתקיימות בנברא תופעות טבעיות שלפיהן הוא מתעורר להשפיע. מכאן שכדי שהנברא יוכל להשפיע ולבנות כלים דהשפעה או כלים דקבלה, זה פועל יוצא ממידת גילוי הבורא לפניו. ובכך תלויה מידת ההשפעה. כלומר, המפתח להשפעה, להתאמה, לחזרה למקור, "תשוב ה' לגבי ו'", תלוי באדם. ומידת היכולת להשפיע, היא מידת העצמיות, מידת העצמאות, מידת הנברא שבו.

לכן הגילוי של כל הפרטים הללו לאדם הוא דבר הכרחי: גילוי שהרצון לקבל הוא לא הנברא אלא הכוונה. שהכוונה יכולה להיות פועל יוצא של מידת התגלות הבורא. שעל הבורא אפשר להשפיע אם יש מסך, והאדם עושה צמצום על עצמו, ויכול להתמודד עם האור העליון ולחוש אותו כתענוג, ואף לדרוש אותו רק ככוח התיקון. כל הכוחות האלו, החשבונות האלה, אם אדם יכול לעשותם, מכונים מידת הנברא שבו, ולא הטבע שבו שנשלט בידי אלוקים.

האם יכולה להיות פעולה או כוונה שלא מגיעה לבורא?

את הרצון לקבל ברא הבורא. והרצון להשפיע הוא תוצאה של התגלות הבורא בתוך הנברא. האור בא וממלא את הכלי, וכך הכלי מגלה את טבעו של האור, את הכוונות שלו, את הרצונות שלו ואת המניע שלו. מכאן ברור, שלפני התגלות הבורא, לפני שהאור מתגלה ופועל בתוך הנברא ומגדיר את זהותו, לא יכול להיות בנברא משהו מהכוונה הנכונה.

אם כך, מה הן כל הפעולות שהאדם עושה בזמן שאין לו כוונה נכונה? רב"ש אומר, שהבורא העניק לאדם גם כוונה שהיא לא תוצאה ברורה מההתגלות שלו. האדם יכול באמצעות קבוצה, להתחיל לאט לאט לקבוע את העצמיות שלו. מהי "עצמיות"? האדם יכול לרכוש עצמיות במידה רבה יותר מזו שהבורא העניק לו על ידי יגיעה בחברה, בקרב חברים. אם האדם משקיע בחברים, אז הוא קונה מהם תוספת רצון שהבורא לא העניק לו. אמנם צריך לבדוק עד כמה פעולת ההשקעה היא עצמאית, אבל יש בה לפחות מידה מסוימת של עצמאות. כמו במשחק ילדים. נכון שזה זמן הכנה, אבל בפעולות אלה ודאי שיש יגיעה שלנו.

בהמשך, כשנותנים לאדם אפשרות לגלות את הבורא, אז כבר מעניקים לו מסכים. המסך הראשון הוא המחסום. במילים אחרות, בעקבות התגלות הבורא, ש"נגלה להם מלך מלכי המלכים", "אני ולא אחר", "אני ולא שליח", נוצר באדם מסך. והמסך הזה הוא קודם כל נגד הבורא. כי האדם אינו רוצה בהתגלות הבורא למילוי הכלים, אלא קודם כל לתיקונם.

הכוח הזה, שבסיועו האדם יכול להתמודד נגד רצונו ולקבוע שהוא יכול להיות במעמד עם הבורא, ושכוח זה יתקן את הכלים שלו, הכוח הזה, היכולת הזו, היא נקראת "עצמאות", או "נברא".

האם מאחורי כל הפעולות של הנברא נמצא הבורא?

ודאי שהבורא הוא שורש הכול. אם ניקח לדוגמה זרע ברחם אשה, כל עוד הוא לא מתפתח, מייחסים את התפתחותו להורים. וכשהזרע מתפתח, מייחסים אותו לעובר, ובהמשך לתינוק, לילד, לבוגר. ודאי שבשורש הכול שייך לבורא, אבל האדם עובר תהליך התפתחות, שמשלב כלשהו אפשר לומר שהוא נברא עצמאי. במילים אחרות, שהבורא מסתיר את עצמו ולא שולט עליו, ונותן לנברא לשלוט על חייו במו ידיו.

אנו מדברים על עצמאות כלפי הנברא, ולא כלפי הבורא. אנו כלל לא מדברים על כך שהנברא שולט על הבורא באופן מלא, אלא מה שחשוב הוא עד כמה הנברא עצמאי בשליטתו על עצמו. זו נקודה מאוד עדינה. אבל האם הבורא יכול להמשיך ולשלוט עליו או לא? הבורא בהחלט יכול, אבל הוא לא עושה את זה. למה? כי הוא רוצה לאפשר לאדם להיות כמוהו. אבל מי ינצח אם יהיה מאבק ביניהם, הנברא או הבורא? ודאי שהבורא.

המושג "עצמאי" מתייחס לתחושת הנברא. אבל זוהי תחושה אמיתית של עצמאות. הנברא מבדיל את עצמו מהבורא באמצעות המסך, הוא מבדיל בין הרצונות העצמיים שלו לבין התענוגים שיש בבורא. בזה נבדל הנברא. בזה הוא מפר כביכול את החוק שהבורא קבע. שכן הבורא קבע שיש רצון לקבל והוא זה שממלא אותו. והנברא אומר: "די! כאן אני שם מחיצת ברזל. לא מקובל עלי שהתענוגים הם בידך, ושאתה הוא השולט על רצוני. לא! אני רוצה לקבוע איך בדיוק הרצון שלי ינהג". וזוהי מידת העצמאות.

נכון שאת הכוח להיות עצמאיים שואבים מהתגלות הבורא ומתחושת חשיבותו. אבל לכך יש להוסיף נתון נוסף מהבורא כדי לדעת להתמודד עם התענוגים, והוא: לקבל ממנו את הכוח לחוש את חשיבותו של הנותן. אבל כבר האדם קובע שקיימים שני כוחות מחוצה לו: התענוג וחשיבות נותן התענוג. ומה הוא רוצה? הוא רוצה תחילה את חשיבות נותן התענוג, כדי שהוא יקבע בעצמו איך הוא מקבל. אולי הוא כלל לא רוצה לקבל. ואם הוא כן רוצה לקבל אז חשובה לו הידיעה: למה הוא מקבל ולשם מה? ורק לאחר מכן יהיה לו קשר עם התענוג עצמו. המידה הזאת של קביעתו נקראת "עצמאות", והוא נקרא "נברא". רוחניות היא לא כמו גשמיות, שבה יש גופים נבדלים וניתן לומר: זה משה, זה יעקב, זה יצחק. ברוחניות מורגש מיד שזה כוח בשליטת הבורא, ואלה הם כוחות, רצונות, מחשבות, כוונות, בשליטת הנברא. רואים כאילו שני צבעים שונים.

אם הנברא מגיע להכרה שהסתרת הבורא היא הכרחית, האם הוא יכול להסכים עם ההסתרה?

הנברא לא רק מסכים עם ההסתרה. הוא רוצה בה, ואף קובע אותה. באותה המידה שהנברא קובע את ההסתרה, כך הבורא מתגלה. והנברא מכסה אותו ומשתמש בו רק למה שהוא רוצה.

באיזה שלב מגיע הנברא להכרה הזאת?

השלב שבו מגיע הנברא להכרה שהסתרת הבורא הכרחית הוא שלב המחסום והלאה. כל מדרגה רוחנית קובעת את מידת התגלות הבורא ומנגד - את מידת הסתרת הבורא שבאה מצד הנברא. תמיד קיימת מחיצת בידוד שלמה ביניהם, שנקראת "צמצום א' לא מתבטל". לאורך כל סולם המדרגות הרוחניות, הצמצום הזה קיים, ונשמרת המחיצה בין הבורא והנברא כמו שנקבע בצמצום א'. ההבדל הוא שבדרגה התחתונה ביותר, הבורא הוא המחזיק בצמצום, ובדרגה העליונה ביותר, הנברא הוא המחזיק בצמצום, למרות שהבורא עשה את זה.

ובכל מדרגה רוחנית הבורא והנברא הם כמו שני משולשים, עליון ותחתון. למשל, מדרגה מספר 20 מתוך 100 מדרגות, קרויה מדרגה 20 כי הנברא מחזיק בצמצום ב-20%, וכך מגלה הבורא את עצמו ב-20% ומסתיר את עצמו ב-80%. כך נמשך התהליך עד שהנברא לוקח על עצמו להחזיק בכל הצמצום ואומר לבורא: "אני שומר על הצמצום במאה אחוז. אני לא זקוק לתענוגים. אני צריך רק את הגילוי שלך כדי להידמות אליך". אבל בכל מדרגה ומדרגה נשמר הצמצום באופן מלא. רק מידת הצמצום בין הבורא לנברא משתנה, וזה מה שקובע את גובה המדרגה.

מי קובע את הדרכים שבהן הנברא מגיע לבורא?

הנברא הוא הקובע את הדרכים להתקדם אל הבורא. לאחר שהנברא יכול לבודד את עצמו מהבורא, ולקבוע שקודם כל הוא רוצה שגילוי הבורא ישמש לו ליצירת המסך, אז הוא למעשה כבר הקובע את כל התהליך. מה הנברא עושה? הוא מגלה שרק התגלות הבורא יכולה לתקן אותו ולהפוך אותו לעצמאי, ובכך הוא חפץ. אבל הכול נעשה על ידי יגיעת הנברא.

ואין כמה דרכים. דרך תורה ודרך ייסורים הן דרך אחת כדי לגלות את העניין הזה, שאני צריך לדרוש את גילוי האלוקות כדי שהוא יתקן אותי. עד שלב ההחלטה הזה יש לאדם שתי דרכים כביכול: דרך תורה ודרך ייסורים. אבל כשהוא מגיע להחלטה הזאת, אין לו כבר שתי דרכים. התיקון נעשה רק על ידי התגלות בעל הבית. ובתיקון אני חש בושה, אני רוצה להיות כמוהו, לתת לו, להיות המשפיע.

האדם יכול לסבול יותר או פחות, ולגלות את זה בסיוע החברה או על ידי הסבל הפרטי שלו, אבל בהמשך דרכו אין לו שום אפשרות לקבוע את טיב המדרגות, את מבנה הנשמה שלו, את אופן התקדמותו בדרך. את אלה האדם לא קובע. אלא הכול נקבע בידי הטבע: הטבע של המבנה הפנימי שלו, הטבע של הבורא ואופן התגלותו.

כל הקביעה של האדם, כל החופש שלו, הן רק להגיע להחלטה בכוחות עצמו כביכול, לפיה עכשיו הוא רוצה בצמצום בין התענוגים לרצון לקבל שלו, וכן רוצה בגילוי של הבורא כבעל הבית, כגדול וכחשוב, כדי שהוא ייעזר בו ליצור את המסכים.

האם ההחלטה הזו מקורה בבורא?

החלטה זו של האדם היא פועל יוצא מכך שהבורא מתגלה כאור מקיף. אז איפה, אם כן, "האני" של האדם? במעשיו בכל מיני הזדמנויות, במיוחד בחברה, בהפצה של הדרך הרוחנית ועוד. כך האדם מעורר את האור המקיף.

משימתו היא להפעיל את כוחות הטבע - כוחות הבורא והכוחות הטבעיים שלו. אבל לאחר שהוא מפעיל אותם, קובע בכמה אחוזים הם יתערבבו ויפעלו, הוא משתמש בכוחות שנמצאים בטבע, אותם הוא לא יכול לשנות. אלא הוא רק יכול לקבוע שזה יקרה, לרצות שזה יקרה.

אם אין בקרב האדם רצון, אז הפעולה הזאת לא ניכרת בו. כך הוא לא מתקן את עצמו. האדם צריך להגיע לתחושת חיסרון. אם יהיה לו חיסרון לפעולה כלשהי, לתיקון כלשהו, והוא לבסוף יתרחש, אז בדרך זו הוא מתקן את החיסרון שבו. אחרת, הפעולה עוברת כביכול לידו, והוא לא מרגיש אותה.

אדם יכול ללמוד שנה שנתיים ולהאזין לשיעור קבלה. ומה שמדברים למעשה עובר לו ליד האוזן. עובר, ועובר, ועובר – ולפתע - בום! הוא שומע. לפתע הוא מתעורר. מצליח לשמוע איזו מילה. למה קודם לכן הוא לא שמע? כי הוא לא יכול היה לשמוע, מפני שלא הכין כלי פנימי. לאחר שנוצר בו כלי פנימי, אותו עניין שעובר כבר כמה שנים ליד האוזן, נקלט ונכנס לתוך אוזנו. כאילו נוצר "חור" כדי לשמוע דווקא דבר מסוים וכך אותו דבר יכול להיכנס לאוזנו, לתוך תוכו. אז בלי שהאדם יעשה את ה"חור" הזה, לא ייקלט דבר.

אם התגלות הבורא היא התנאי בה' הידיעה כדי לזכות ב"מסך", למה היא באה בשלבים?

האדם מקבל את כוח המסך, כוח לחזור למקור ההשפעה, לפי גדלות הבורא. אם התגלות הבורא היא במאה אחוז אז היא מיד מחזירה את האדם להשפעה במאה אחוז. בשביל מה הוא צריך לעבור את מדרגות ההתגלות האלו לאט לאט? כי אם הבורא יתגלה בבת אחת, לא תהיה לנברא האפשרות להיות עצמאי. המדרגות האלה קובעות עד כמה האדם יכול לשמור על עצמיותו למול הבורא, באופן כזה שהבורא לא ישלוט בו.

מה מהותו של המסך? מסך דוחה בחזרה. מה הוא אומר? "אל תשלוט בי! נכון שבראת בי רצונות לקבל והם מכורים לתענוג שלך, אבל אני לא רוצה שהם יהיו במגע עם התענוג, אחרת לא אוכל לשלוט בהם". אז הצמצום נשאר. זה נקרא ש"אור שבא - המסך מחזיר אותו לאחוריו".

המציאות בכללותה כוללת בורא ונברא. והנברא חייב לגלות בעצמו את מעמד הבורא, את השלמות והנצחיות, אחרת לא יהיה לו כלי להרגיש וליהנות מהמצב הזה. מה שאנו צריכים בעצם הוא גילוי הכלים.

זהו מצב נתון, ואנחנו חיים בו. המצב שלנו דומה, לפי דברי בעל הסולם, לאדם שנמצא במרתף חשוך, שבו שוכנים כל האוצרות, כל התענוגים, כל מה שהוא צריך, ואף מעל ומעבר למה שהוא יכול לייחל לו. אלא שחסר במרתף אור. כך ניתן לומר על האדם שחסר לו כלי כדי לראות ולהבין את המצב שבו הוא נמצא. את הכלי הזה אפשר לגלות רק אם יש חיסרון אליו, דווקא למצב הזה. אם הכלי הוא לדברים אחרים, האדם לא יכול לגלות ולהתמלא במעמד שהבורא חשב עליו כטוב ומיטיב.

לכן, אדם שעוסק בעבודה רוחנית, שבא להשתוות הצורה עם הבורא, נקרא "מי שלא הולך בעצת רשעים". למה הכוונה? שכל הזמן מגיעים לאדם "רשעים", כלומר, מתעוררים בתוכו רצונות לא מתוקנים. ובכל פעם הוא בוחן אותם ולא הולך בעצתם. האגו שלו כל הזמן בוער בתוכו, ודווקא לפי עזר כנגדו, הוא כל הזמן מבקש לעדכן את המעמד שלו כלפי הבורא, וכך הוא גדל ומתפתח בעבודה הרוחנית.

תהליך זה נמשך עד שהאדם מלקט את כל רצונותיו לרצון אחד, גדול ומשמעותי המכוון לכיוון אחד, וזה נקרא שהוא מגיע לתפילה אמיתית מ"עומקא דליבא" - מעומק הלב. ב"עומק הלב" - הכוונה היא שאחרי שהאדם מכיר את הפנימיות של כל רצונותיו, ומכוון אותם כדי שאלה יסייעו לו לרכוש כלים דהשפעה, כדי להגיע להשוואת הצורה עם הבורא, אז יש לו רצון אחד ושלם.

הרצון הזה נקרא "בית הכנסת". "בית" - כלי קיבול. "כנסת" - שם הוא מכנס את כל רצונותיו לרצון אחד, למטרה אחת. ודאי שהרצונות שונים: חלקם בהמיים, חלקם רוחניים, אחרים נפשיים ואנושיים, אבל כולם נמצאים בתוכו למטרה אחת. המצב הזה נקרא ש"נמצא בבית הכנסת". אז ודאי שהבורא רואה ש"יש איש בבית הכנסת", כלומר מישהו שמוכן לתפילה ודורש ממנו תיקונים. רק אז זוכה האדם לתיקון על כל רצונותיו, ובזה שהם נעשים בהשתוות הצורה עם הבורא, הוא מגיע למעמד הבורא.

מאיפה האדם נוטל את הכוחות לקבל החלטה, לפיה בעזרת כל ה"רשעים" שלו, הוא רוצה להגיע לדבקות בבורא, ולהיות דומה לו? איך הוא יכול ללקט ולכנס את כל הרצונות שלו, תחת כוונה אחת, על מנת להשפיע? האדם מקבל את הרצונות האלה מהאור העליון, מהאור המקיף.

אבל מאיפה הוא לוקח חשיבות לכך? את חשיבות העניין הוא מקבל מהחברה. במילים אחרות, לפי כמות ה"רשעים" שהוא חש בגופו, הוא נדרש להתחזק כנגדם באמצעות החברה, כלומר לקבל מהחברים את הרעיון של חשיבות המטרה. ואז מובטח לו שבעזרת האור המקיף הוא ייהנה לזכות את כל "הרשעים" האלה, בכוונה על מנת להשפיע.

למה כתוב ש"אין עדה פחות מעשרה"? כל התכונות שלו, שרכש מהבורא, האדם בודק ובוחן לעומק, ומכוון את כולן, ורוצה גם בהן תיקון על מנת להשפיע כמו עשר ספירות מקוריות.

למה רצון נקרא פעם "בית כנסת" ופעם "איש בבית הכנסת"?

הדבר דומה לפנימיות וחיצוניות. לעתים מדברים על כל העולם, שהוא אדם אחד. ולעתים מדברים על דברים שהם כביכול פנימיים או חיצוניים יותר.

רב"ש מדבר על הבחנות של הנקודה שבלב כלפי כל יתר הרצונות. הנקודה שבלב פועלת כך, שסביבה מתכנסים כל יתר הרצונות: בהמיים, אנושיים, ואחר גם רצונות של קליפות, וכולם הופכים לאגודה אחת למען אותה מטרה. הנקודה שבלב, שהיא הנקודה של "משה", היא המובילה את כל יתר הרצונות, ומקבצת אותם לאותה מטרה.

ולעתים רב"ש מעוניין להראות את הפסוקים, ולפיהם לבנות את הרעיון. הוא יכול היה להשתמש בפסוקים אחרים, ובהם הוא לא היה עושה שימוש במונחים "בית כנסת" או "איש", אלא במונחים אחרים. ואז לא היינו יודעים שמונחים אלה הם כביכול אדם ובית ועולם.

מקובל יכול לעשות שימוש בכל מונח, בכל שפה ובכל גודל. זה לא חשוב. במאמרים שונים מסבירים את המונחים. ודאי שקיים הבדל ביניהם. אבל אם רוצים להשוות בין המונחים השונים ביחס לאדם, שבו קיימות כל ההבחנות, אז מדברים על שורש, נשמה, גוף, לבוש, היכל או על נשמה, גוף, לבוש, בית, חצר, מדבר ועוד.

מה המיוחד באור המקיף?

אור מקיף הוא האור שעומד להתלבש בגוף, בכלי, כשהכלי יהיה מתוקן במסך. ה"מסך" הוא כוונה על מנת להשפיע. עכשיו אין לנו כוונה על מנת להשפיע, אז האור עומד מחוצה לנו, ומאיר לנו מאותו המקום שבו אנחנו מיועדים להיות כשתהיה לנו כוונה כזו.

לכל אחד ואחד בעולם יש אור מקיף כזה. לכל אחד מזומן מקום ליד הבורא, אפילו במדרגה הגדולה ביותר. מה האדם צריך לעשות כדי שהאור המקיף יאיר לו? איך הוא מושך אליו את ההארה שנמצאת למעלה מפרסה? על האדם לעשות בתוכו משהו דומה לאותו מצב שנמצא למעלה מפרסה.

למעלה מפרסה הוא המצב שבו "ישראל אורייתא וקב"ה חד הם". האדם מחובר לאותו אור, לאותו מקור ממנו הוא לומד, יחד עם יתר הנשמות, יחד עם הבורא, כולם כולם יחד. מה הוא יכול לעשות כאן למטה מפרסה, שיהיה דומה לאותו מצב שלמעלה מפרסה, שלפי המאמץ שהוא משקיע, לפי רצונו להידמות במה שאפשר לבורא, הוא יוכל למשוך את ההארה הזאת אליו?

בעל הסולם כותב ב"הקדמה לתלמוד עשר הספירות", שמי שלומד ומשתוקק לדעת מה שלומד, אפילו אם הוא לא מבין, הוא מושך בכך את האור המקיף אליו. למה? כי הידיעה הזו היא למעשה המילוי הפנימי של האור המקיף. זהו המצב שבו האדם נמצא יחד עם הבורא - ישראל ואורייתא.

בכך שהאדם לומד ורוצה להגיע לדבקות בבורא - לא חשוב אם הוא מתאר דבקות זו במונחים שלו, בהתאם למצב בו הוא נמצא, מצב שגם שייך לאותו מעמד נצחי, נעלה - הוא מזמן לעצמו את האור המקיף. אם כל הנשמות נמצאות שם מלמעלה יחד, כגוף אחד, "איש אחד בלב אחד", אז גם כאן למטה חייב האדם לבנות מצב דומה עם חבריו, מצב המתאים באופן מרבי למה שיש למעלה.

אז האדם משקיע מאמץ ובונה מצב כזה. אבל מאיפה נוטל האדם את החשיבות לעשות זאת? אין צורך לשבת עם כל החברים ולחשוב יחד איתם על בניית מצב שכזה. החברה תפקידה ללמד את האדם - שלא יכול להגיע לכך בכוחותיו הוא - את החשיבות שיש בלהיות שרוי במצב הזה. תחילה יש לשמוע מהחברים, שזה הדבר החשוב ביותר לעשות, שזו המטרה החשובה ביותר שאין מלבדה כלום בחיים, וכל העולם, וכל החיים שלנו נועדו רק כדי להשיג מטרה זו.

את זה צריך לשמוע מחברים. במקום לשמוע על אופנה, על כדורגל, על אלף ואחד דברים אחרים. כי החשיבות אצל האדם היא אף פעם לא מספיקה כדי להגיע לזה בעצמו. אמנם יש אנשים מיוחדים שיכולים והיו מקרים כאלה, אבל אנחנו לא מאלה, אנחנו אנשים שחייבים לעשות את המאמץ הזה על ידי החברה. ובאמת מעכשיו והלאה כל האנושות נכנסת לאותה משימה.

איך לימוד משותף תורם להשגת המטרה?

לימוד הוא מצב שבו מתכנסים יחד כל החברים, עם כל המחשבות, הרצונות, עם כל תפילותיהם, ממש יחד כחבורה אחת, כדי שיהיה רצון אחד משותף כלפי הבורא. במקום הרצונות של כל אחד ואחד בנפרד ייווצר מכל הקבוצה רצון אחד ויחיד.

בזמן הלימוד נדרשת החלטה וידיעה ברורה של כולם, שהם רצון אחד כלפי הבורא, שהם כולם במשותף מבקשים תיקון על כל רצונותיהם, והתיקון הזה מגיע להם. תחילה עלינו להיות בטוחים בכך בעצמנו מפני שהבורא מצפה לכך מאיתנו, וגם אנחנו מצפים לכך, לאור ההכנות שעשינו עד כה.

לכן הכול תלוי בהכנות שלנו. אם יושבים ובאופן סתמי פותחים ספר לימוד, אז התועלת מכך תבוא אולי בעוד כמה גלגולים. אבל אם פותחים ספר לימוד ברצון אחד משותף לתיקון, אז התועלת תבוא, כמו שאומר בעל הסולם, תוך "שלוש עד חמש שנים".

אם כל אחד הוא שונה ומדמיין באופן שונה את המטרה, איך מגיעים ל"רצון אחד בלב אחד"?

לא חשוב באיזה דמיון כל אחד נמצא ומה הוא מתאר לעצמו. ודאי שאין מקום להשוות את ההבחנות, והכוונות, והבירורים, של כל אחד ואחד. זה עניין פרטי של כל אחד. אבל חשוב ונדרש שכל אחד, לפי יכולתו והבנתו, יהיה בזה.

ודאי שלא נדרש מהאדם יותר ממה שנתנו לו מלמעלה בעת לידתו. לעתים, אדם אחד לא מסוגל לחשוב יותר מרגע אחד ביום, ושני יכול כבר אחרי לימוד של חודש ימים להיות כל כולו בזה. יש כאלה שחושבים בעיקר דרך השכל, ויש החשים יותר דרך הלב. לאחד יש מחשבות של כפייה, ולשני מחשבות הפוכות של התלהבות עצומה. וכמובן שלכל אחד יש גם מצבים פרטיים אישיים. אבל לא מדברים על זה. מדברים על המאמץ הכללי, בלי להיכנס לפרטים, ולא חשוב באיזה מצב כל אחד נמצא.

חשוב להשתוקק לאחדות הרצון, אחרת אין ערך ללימוד. אמנם, אין צורך לדבר על יחסי אל הבורא ומה מניב לי יחס זה, אך עצם השיחה על הבורא חשובה בשל עצמה. דבר זה נקרא "לדבר על חשיבות המטרה".

בדבר העיקרי, שהוא המאמץ החברתי, מתעצלים. מצד אחד העצלות חיונית, היא שומרת על האדם שלא יעשה סתם דברים ריקים מתוכן. אבל מצד שני היא מונעת ממנו לבסוף לעשות מעשה. האדם ממתין עד שהוא חש שאינו יכול לשאת זאת יותר, ואז, ורק אז, הוא עושה מעשה. וכאן ההבדל. מצד אחד, יש מין תחושה בתוכנו, ועליה אנו גם מדברים, שחייבים לשפר את המצב שבו אנו שרויים. ומצד שני, אנו מבקשים להישאר במנוחה.

מהי היגיעה שעליה מדברת הקבלה?

צריך להתרגל לכך שהגדרות בקבלה הן לא ההגדרות המקובלות, כי "דרך תורה הפוכה מדרך בעלי בתים". ומ"דרך בעלי בתים" נטלנו כל מיני מושגים, שצריך לאט לאט להיפטר מהם. ולפעמים את ההתרחקות ממושגים אלה קשה מאוד לעשות. כמו, למשל, "אמונה". כל אחד אומר שיש לו אמונה. למה הוא מתכוון? שהוא מאמין שיש בורא שנותן לו תמורת מעשים טובים כך וכך שכר וכנגד מעשים רעים כך וכך עונשים.

בקבלה, "אמונה" היא תחושת הבורא, תחושה בבחינת אור חסדים, שמעניקה לאדם אפשרות להיות "חפץ חסד" - להתעלות מעל האגואיזם שלו. זהו כוח אדיר שאדם מקבל מגילוי האלוקות. רק מגילוי האלוקות האדם יכול לקבל את הכוח להתעלות מעל לרצונותיו, לדרוך עליהם, ולעשות מהם מה שהוא רוצה. מצב זה נקרא "אמונה למעלה מהדעת". מה זה "למעלה מהדעת"? למעלה ממה שמתגלה לי עכשיו מול עיניי.

אז "אמונה" היא לא בדיוק מה שנהוג לחשוב. הדבר נכון גם לגבי יגיעה. נהוג לחשוב שיגיעה היא שאדם מזיע, לומד הרבה, מחפש בכוחות עצמו את כל המצבים שבאמצעותם הוא יכול להתקדם בדרכו הרוחנית. גם תלמיד מתחיל שכביכול מתקדם לרוחניות, נדמה לו שיגיעה היא מה שהוא עושה בכוחות עצמו. אך זה לא נכון.

"יגיעה" היא מצב של הבחנה, לפיה האדם חש שהוא לא יכול להגיע למטרה בכוחות עצמו, להגיע לאותו דבר שהוא חושב שהוא רוצה ואף חייב להגיע אליו. במילים אחרות, יגיעה היא קביעת מצב, כמו שאמונה היא קביעת מצב. מצב בו האדם ממש נואש מכוחותיו. כמו שבעל הסולם כותב ("פרי חכם - אגרות"): "כמיואש מכוחותיו עצמו". במכתביו אלה הוא כותב שיגיעה היא מאמץ מעל לכוח האנושי.

אבל אם יגיעה היא מעל לכוח האנושי, איך אדם יכול להשקיע בה מאמצים? כשהאדם מגיע לקצה כוחותיו ורואה שבכוחותיו אלה הוא לא יכול לעשות מעשה, ואז הוא מגיע לתפילה. אם כן, ניתן לומר שהשבירה האמיתית, שמתוכה צומחת הצעקה האמיתית לבורא, קרויה "יגיעה". היא הגילוי שמה שהבורא דורש הוא מעל לכוחי, שהוא דורש ממני דבר שאין בי, שלא ברא בתוכי.

למה זה כך? כי האדם צריך לגלות את הפער שבינו ובין הבורא. והפער הזה הוא רק בנקודה אחת, כשהאדם מגיע עד קצה כל הבירורים, שם הוא מגלה אותה. בורא ונברא הם כשני קטבים, ממש כשני קצוות, רחוקים זה מזה כמזרח ממערב, אבל מי מרגיש את זה?

אם אדם מתייגע, נדמה לו שקיים קשר בינו לבין הבורא, בין התכונות שלו לתכונות הבורא. כשהאדם מגיע בבירור שלו לכך שאין שום קשר בינו לבין הבורא, שיש ממש חתך אינסופי ביניהם, אז נקרא שהוא הגיע ליגיעה. כך ברור לאדם שרק "ברכה" של הבורא (האות ב' במילה בראשית) יכולה להביא לו את הישועה.

איך אדם יודע שהוא עשה יגיעה?

יגיעה היא תוצאה של הרבה מעשים. המושג "יגיעה" הוא גילוי של האדם שמצב מסוים הוא מעל לכוחותיו. המושג יגיעה אמור להיוולד מתוך תוכו של האדם, אחרי שגמר את כל הבירורים וראה שהוא לא מסוגל.

האם לפני מחסום אפשר להגיע להבנה שיש משהו מעל לכוחותי?

אם במעשים שלנו אנו לא מרגישים את הכוח העליון, את הבורא הנסתר, אז מנין אנו יכולים להיות בטוחים שהבורא קיים, ושולט, ועוזר, ונותן, ומחכה, וכל מה שמתגלה לפנינו הוא מההתגלות שלו? איך אפשר להתקדם אם הבורא לא מתגלה? העניין הוא, שנוכחות הבורא מתגלה רק במידה שהאדם נותר חופשי, רק במידה שיש לו בחירה חופשית.

עד שהאדם עובר את המחסום, הוא נמצא בחושך. אך אין הדבר נכון שככל שהוא מתקדם לקראת היציאה לעולם העליון, להרגשת הבורא, הוא חש יותר ויותר התקרבות לבורא, יותר ויותר אורות מקיפים, יותר גילוי, מהסתר כפול להסתר רגיל, שכר ועונש, והתגלות הבורא. אלא יש בזה הרבה אופנים שהאדם לא יכול להבחין בהם, לא יכול לתאר אותם לעצמו ולסדר במין שרשרת ברורה.

וכל זה בכוונה תחילה. והאמת היא שגם אסור לברר ולבחון את זה יותר מדי. לא כדאי לתת לאדם תהליך ברור ולומר לו מה הוא עובר. בזה היינו נוטלים ממנו את אי הודאות, ותחושת אי הודאות היא מועילה מאוד. אבל ניתן ללמוד על התהליך, על הדרך מעת לעת. ב"הקדמה לתלמוד עשר הספירות", בעל הסולם נותן את הדרך, ואיך בדרך כלל עוברים אותה. בלימוד הקבלה מבררים את הנושא הזה רק במידה שהוא חיוני.

מה הכוונה ב"אל תהי קלה בעיניך"? הכוונה היא שהדרך לא פשוטה, ואף קשה מאוד להגיע למצב שבו האדם חושב על עצמו, שהוא סך הכול איש רגיל. שלא מגיע לו יותר מכולם. ולא שהוא זקוק לתנאים מיוחדים כדי לעבוד, כדי לעשות מעשים, אחרת הוא לא יוכל לעבוד. ושהוא חייב לחוש את התגלות הבורא, אחרת הוא לא יכול להניע את עצמו. אנשים אחרים אולי כן מסוגלים, אבל הוא לא.

כל דבר שאדם דורש, הוא מעמיד איזה תנאי, בקשר עם אחרים, או לא בקשר עמם, אם הוא מודה או לא, אבל אם קיימת דרישה מצידו לתנאי כלשהו, רק אז הוא יכול לעשות מעשה מצידו, ופירוש הדבר שיש לו גאווה. ועד שהוא לא יסלק את הדרישה הזאת מלבו, הוא לא יוכל לזוז.

זהו מצב שהאדם בדרך כלל לא מודה בו כי הוא לא יכול להבחין בו. בעיניו נראה לו שהוא דווקא בסדר, כמו כולם, אפילו חברמן כזה. אבל, אם העבודה שלו מותנית בתנאי כלשהו, והוא לא יכול לתת את ליבו, את מאודו, ממש את נפשו, ולהיות מסור להתקדמות לקראת המטרה, אז פירוש הדבר שיש לאדם עדיין תנאי כלשהו, שהבורא חייב כביכול לקיים תחילה.

ואז הוא יכול לחכות הרבה זמן, כי עד שהתנאי הזה לא יבוטל אצלו, הוא לא יוכל להתקדם. רק כשהוא יסלק את כל התנאים הוא יוכל להתקדם. זה לא מצב שאנו מודעים לו. זהו מין מצב פנימי, בו האדם מחכה שמשהו יקרה ואז, ורק אז, הוא יעשה משהו. אם יש באדם מצב פנימי כזה, הבורא כלל לא נמצא בקשר עימו. זה מצב בו האדם נמצא בגאווה. ואז גם הבורא "גאות לבש". הבורא לא רוצה להיות בקשר עם האדם שמציב תנאים.

לא לחינם כתוב שיש לקבל את העבודה "כשור לעול וחמור למשא", ללא שום תנאי. לא חשוב באיזה מצב האדם נמצא. לא חשוב מהם התנאים בהם מעמיד אותו הבורא. אם האדם, ברגע הגילוי שהוא שרוי במצב כלשהו, מיד ללא מחשבה, וללא תנאים, הוא מקבל את העבודה, פירוש הדבר שהגאווה מסולקת ממנו. ובהתאם לכך, לא חשוב באיזה מצב, אפילו הגרוע ביותר, הבורא שורה בתוכו, ועוזר לו.

כדי לסלק את תחושת הגאווה, כדי לצאת מהמצב הזה של הצבת תנאים, כלומר שהאדם מתנה את היגיעה שלו בתנאי כלשהו, דרוש רק לחוש את גדלות הבורא. ואם אדם מחכה לכך שיחוש את גדלות הבורא, ורק לאחר מכן הוא יסלק את הגאווה - הגיוני שכך יהיה, כי הרי אין כוח אחר שיוכל ללחוץ עליו להסיר מעצמו את הגאווה הטבעית שלו - אז הוא פונה לבורא שיתגלה לפניו, כדי שיוכל להסיר מעצמו את הגאווה ולא להתנות יותר תנאים בעבודה. ואם הוא פונה לבורא, יכול להיות שהבורא יתגלה אליו.

אבל האדם לבדו לא יכול לבקש זאת, אלא אם הוא מקבל כוח מהחברה. שכן הכוח של חשיבות וגדלות הבורא, שהוא מקבל מהחברה, הוא יותר מתחושת הגאווה שלו. כי גם אדם שנמצא במצב רגיל, ושיש לו גאווה מסוימת, אבל אין לו כנגדה חשיבות וגדלות הבורא, הגאווה הזו היא ה"פרעה" שעומד והוא ממש לא מסוגל לבטלו. אלא אם "וייאנחו בני ישראל מהעבודה". אם האדם מלקט כמיטב יכולתו את כל הכוחות שאפשר, ומקבל חשיבות מהחברה. אז הוא מקבל חשיבות נוספת של הבורא, שיכולה להיות יותר משיעור הגאווה שבו. וזו מבטלת את תחושת הגאווה לבקש מהבורא, שיתגלה לפניו, וייתן לו כוח לרסן את הגאווה, ולהחזיק אותה תחתיו.

אין שום אפשרות אחרת, אלא לבוא בדרישה אל הבורא, שייתן כוחות כאלה. ואת הדרישה הזו האדם מקבל מהחברה.

איך יכול להיות ששני מצבים קוטביים, כוח הרע וכוח הטוב, גדלים באדם זה לצד זה לאורך כל הקו עד גמר התיקון?

גם בזמן ההכנה, וגם מעל למחסום, כשאדם פוסע במדרגות הרוחניות, איך יכול להיות שמתגלה לו הרע כנגד הטוב, והאחד לא מבטל את השני, ולעולם לא יבטל את השני, אלא האדם חייב לעשות ביניהם מזג נכון, ולהשתמש בהם - ברע ובטוב בצורה שהיא מטרתית? איך יכול להיות שהטוב והרע קיימים באדם באותו זמן ובאותו מצב? האם יכול להיות ש"רשע גמור" יהיה עם "צדיק גמור", ש"פרעה" יהיה יחד עם הבורא באותו אדם?

הטוב והרע לא יכולים להיות יחדיו. הם יכולים להיות יחד רק אם המסך מקשר ביניהם. למעשה, על ידי הכאה, האדם עושה ביניהם זיווג, חיבור. הטוב והרע הם שני דברים מנוגדים, שני קצוות שנמצאים באדם. וככל שמחד גיסא "פרעה" ומאידך גיסא - הבורא, גדלים בתוכו, האדם נמצא במצב של התנגשות ביניהם. אם האדם מוצא מסך, אז מלאך המוות הופך למלאך קדוש, וקושר בין הטוב והרע למטרה אחת.

אבל במצב ללא מסך, לפני המחסום, לפני שהוא מקבל את המסך הראשון, שמאפשר לו לקשור את שני הרצונות, את הרצון לקבל ואת הרצון להשפיע - האור והכלי - איך יכול להיות ששני המצבים האלה מתקיימים, אם הם לא יכולים להתקיים יחד ללא מסך?

לכן לפני המחסום האדם נמצא ב"כף הקלע". הוא נזרק מקצה לקצה. פעם הוא נמצא בשליטת "פרעה", ופעם נמצא בשליטת הבורא. זה מה שנקרא "בוא אל פרעה". באין ברירה האדם הולך ל"פרעה", כי הבורא דוחף אותו לשם.

הבורא מראה לו באור שלו, מי הוא פרעה, ועומד ומכוון אותו אל "פרעה", אחרת האדם היה בורח ממנו. כמו שקרה עם משה. הוא הרג סתם מצרי אחד, וכבר לא היה מסוגל לעמוד בזה, וברח ממצרים. עד שהבורא אמר לו: "בוא אל פרעה". אי-אפשר אחרת. משה לא יכול היה לחזור למצרים. זהו קושי גדול במיוחד להתמודד עם "מצרים".

האדם נמצא לסירוגין במצבים קוטביים: לפעמים, כשמאיר לו קצת אור, הוא מוכן לתת הכול כדי שיהיה לו חיבור עם הבורא. ולפעמים הוא נמצא ברע שלו ומרגיש שזה רע, או ברצון לקבל שלו ולא מרגיש שהוא רע, אלא טוב, שאפשר להשתמש בו, קצת ליהנות, לגנוב לעת עתה קצת חיים ולא למות.

עד שאדם לא עובר את המחסום, הקוטביות של המצבים האלה נגמרת. וכשעובר את המחסום כבר יש בידיו קליפות וקדושה, שהם מצבים אחרים. אבל לפני המחסום" - אל תאמין בעצמך עד יום מותך". במילים אחרות, עד שהרצון לקבל לא גווע לחלוטין תחת המסך ששולט בו, אל תאמין שיקרה משהו, או שאתה יכול לעשות משהו. מה זה "אל תאמין"? הרי אדם חייב ללכת בבטחה, אז שיפנה לבורא שיעזור לו, ולא יסתפק ביכולת שלו לעזור לעצמו.

במה צריך לבחור, את מה להעדיף?

האדם צריך לבחור כל הזמן בקו ימין. כמו שכתוב: כל הזמן להסתובב לכיוון הימין. איך אפשר להעדיף ימין על שמאל? באיזה פעולות? האדם לא בוחר ימין על שמאל. הוא עושה את כל הפעולות כך שהבחירה שלו בימין תתקיים. אך הוא לעולם לא עושה את הפעולה עצמה. הוא אף פעם לא עושה איזו פעולה. אלא האדם הוא תוצאה של שילוב הכוחות שיורדים מלמעלה.

איזה פעולות האדם יכול לעשות כדי "להסתובב לכיוון הימין"?

האדם נדרש, במידת האפשר, לגרום לכך שהכוחות האלה, שיורדים מלמעלה, יקבעו שהוא יהיה קשור יותר לימין מאשר לשמאל שבו. איך הוא יכול לעשות את זה? רב"ש נותן כל מיני עצות: ללמוד יותר ובכך לבקש (ב"לבקש" הכוונה היא שיקרה לי דבר כזה) להיות עם חברים ולשמוע מהם כל מיני עצות איך להכיר בימין לעומת השמאל, מה זה ימין ומה זה שמאל. לברר את הדברים האלה כך שהימין יהיה מועדף על השמאל.

העניין החשוב הוא רק להתחיל לחשוב על זה. להתחיל לחשוב איך אפשר לדעת מה זה ימין, איך הוא יהיה מועדף אצלי יותר מהשמאל. חשוב להתחיל להתעסק בזה. כך אדם הולך לפחות יום אחד בכובד ראש, ומבין שאת המושגים האלה הוא חייב לפצח. לכן כדאי ללמוד איך לקבל החלטה נכונה. איך לעשות תהליך נכון של בירור וקבלת החלטות: בירור המטרה, האמצעים, בירור מדויק של המצב, ואיך לקשור את כל הדברים האלה יחד.

כי התהליך הוא של בירור וקבלת החלטה. ההחלטה תהיה נכונה במידה שהתהליך יהיה מסודר ונכון. צריך לבנות נכון את תהליך קבלת ההחלטה, ואז, ורק אז, ההחלטה תהיה נכונה. זה מסודר בדיוק לפי חוקים רוחניים. כל דבר שהאדם עושה בחיים, כולל עבודה בקבוצה, אם הוא יודע איך לגשת אליו בצורה נכונה, הוא לא יטעה.

למה האדם נדרש להשתמש בכוח הקבוצה כדי להיות מסוגל לפנות לבורא?

אדם לא מסוגל לפנות לבורא עם הכוח שלו, עם התנאים שקיימים בו. הבורא נתן לו מלמעלה דחף ראשוני. עם הדחף הראשוני הזה הוא לא מסוגל לעשות בירור. הוא לא מסוגל לראות את עומק הבעיה, ואת חשיבות הבורא. הוא לא מסוגל להבין שרק הבורא יכול לפתור את הבעיה. במצב כזה אין לאדם מספיק נתונים כדי לפנות לבורא ולדרוש ממנו שיפתור לו את הבעיה.

זה כמו בחיים: יש איש אחד גדול שיכול לסדר לך את כל החיים. אבל אתה נמצא בתחושת גאווה: "תהרוג אותי, אני לא מסוגל לפנות אליו". או שאתה נבוך ומתבייש, או שאתה חש שכדי לפנות לבורא אתה חייב לרמוס את עצמך, לדרוך על עצמך. ואת זה אתה לא מסוגל לעשות. כך טבע האדם. עם הגאווה שלו, עם "האני" שלו, הוא מוכן ליהרג ובלבד ש"האני" שלו יישאר. כי "האני" זה החלק הנצחי שבו, זה הנשמה. ולא משנה לו שהגוף ימות, שכן האידאה שלו חזקה יותר מהחיים הבהמיים.

יש הרבה אנשים בעולם שמוכנים לעמוד על משהו, ולא מסוגלים לדרוך עליו, לעבור מעליו, אף שהיו רוצים לעשות כן. בדברים כאלה אנו נתקלים מדי יום. זהו כוח הגאווה. כוח "האני". הכוח שלמעשה מפריד את האדם מן הבורא. בספר "פרי חכם - מאמרים" בעל הסולם קורא לכוח הזה "כוח השבירה".

מה האדם יכול לעשות? מצד אחד, הוא חייב לשמור על הכוח הזה. מצד שני, הוא לא יכול לפנות לבורא כל עוד הכוח הזה לא יהיה בשליטתו, שעל פניו יפנה לבורא ויבקש. הוא חייב ממש למחוק את עצמו. זה עניין רגשי. ש"האני" שלו כלפי הבורא פשוט לא קיים. האדם לא מסוגל למחוק את "האני" שלו, כי זה יש מאין. לכן על הדבר הזה שנקרא "ל"ב האבן", אין תיקון עד גמר התיקון.

מה שאפשר לעשות הוא לתקן כביכול את המצב, על ידי שהאדם מקבל כוח נוסף מהקבוצה. כך רואים עד כמה כוח הקבוצה הוא מיוחד ומחוץ לכול: מחוץ לקשר שביני לבין הבורא. הקבוצה מהווה עבור האדם עזר. צד שלישי, שהוא אינו יש מאין, ולא יש מיש. שהוא לא שלי ולא של הבורא. כביכול דבר נוסף שקיים בטבע. כי "האני" עומד מול הבורא בצורה כזאת, שהגאווה שלי והבורא הם זה כנגד זה. פרעה עומד כנגד הבורא, ואין מה לעשות.

כך שרק מהצד האדם יכול לספק לעצמו את הכוחות הנוספים האלה, כדי שיוכל במידה מסוימת "לדרוך" על "האני" שלו ולפנות לבורא. אחרת "פרעה" צועק: "מי ה' אשר אשמע בקולו". ולא משנה מספר המכות שמקבל האדם - זה לא עוזר. בעניין זה מכריע כוח הקבוצה. לכן הרב"ש אומר, שכוח הקבוצה הוא הדבר היחידי שיכול לעזור לנו. ובעל הסולם כותב, שבזה תלוי כל עתידנו הטוב.

האם יש אפשרות להתקדם גם בלי להשתייך לקבוצה?

על עניין החברה אי-אפשר לדלג, מפני שהאדם והבורא עומדים זה מול זה כמו שני קירות. אלו שני דברים שאי-אפשר לבטל. לא את "האני" של האדם וכן לא את הבורא. והבורא אינו מתגלה. אם הבורא היה מתגלה, אז "האני" שלי היה נופל. אבל הוא אינו מתגלה. למה? כי אם הוא יתגלה, אז "האני" שלי יתבטל.

איך אפשר לבקש מהבורא שיתגלה לפני וש"האני" שלי יתבטל, אבל במו ידי, כלומר, שאני אהיה בעל הפעולה, שאמנם הוא יעבוד, אבל אני אהיה זה שאזמין ממנו את המצב הזה? איך אפשר להתחיל? הדבר ניתן בכך שהאדם מקבל מהצד, מהחברה, תוספת כוחות, תוספת הכרחית.

דרך איזה קשר? דרך הקשר שקיים בשורש. בשורשן, כל הנשמות קשורות יחדיו. לכן יכולים על ידי פעולות חיצוניות בעולם הזה, לעורר אותו כוח מלמעלה. שם הכוח של האדם הוא לא רק הכוח שלו, "האני" הבודד כמו בעולם הזה. אלא שם בכוח "האני" מחוברים עוד 599,999 כוחות נוספים.

בשורש, "האני" נמצא בדרגת "אדם הראשון". כך כל נשמה ונשמה נמצאת שם. וכאן, בעולם הזה, נמצא רק החלק המזערי מהנשמה. לכן משם, מלמעלה, האדם מושך את הכוח. והקבוצה שלא שייכת ליש מאין, היא זו שיכולה לספק את הכוחות הנוספים.

לפי איזו אמת מידה בודקים כל פעם האם נמצאים בסביבה הנכונה?

סביבה נכונה היא סביבה שמכוונת את האדם לקשר, לדבקות, ליחס כלפי הבורא, בכל הכוחות, בכל הרצונות, ובכל המחשבות, שיש באדם. אלה כל התנאים הפנימיים שזקוק להם האדם כדי לפתח את הנקודה שבלב, שהיא נקודת הקשר בינו לבין הבורא. כל הדברים שקיימים בתוך האדם חייבים לסייע לנקודה הזו להתקשר לבורא. כל יתר הכוחות, התנאים, המחשבות, הרצונות, הדחפים, מכונים "סביבה".

"האני" של האדם, המכונה "משה" שבו, הוא ממש נקודה, זרע, ממנו האדם מפתח את הנשמה שלו. הנקודה הזו יכולה לגדול ולצמוח רק בתוך סביבה נכונה. בעל הסולם אומר, שלסביבה ארבעה תנאים: מצע, דרכי ההתפתחות המצע, תנאים סביבתיים, ודרכי התפתחותם. אם ארבעתם פועלים יחד לכיוון הנכון, אז הנשמה מתפתחת בצורה הטובה ביותר.

אז תפקידו של האדם הוא לוודא על איזה מתוך ארבעת המשתנים האלה הוא יכול בוודאות להשפיע, ועל מה נראה לו שהוא יכול להשפיע, אך הוא לא מסוגל וחבל על הזמן.

למה התקדמות לעבר הרוחניות מותנית במעורבות פיסית עם אנשים אחרים?

בכך שהאדם מעורב פיסית עם אנשים אחרים, ומשקיע בהם את מאמציו, ורוצה שהדחף שלהם לבורא יתאסף בתוכו יחד עם הדחף שלו לבורא, בכך הוא מעצים ומחזק את הרצון שלו. על פני הכוחות וכל ההפרעות וכל הדברים שישנם בו, יש לו פי כמה כוח הטוב. הוא חזק פי כמה בלהשתוקק לבורא.

הוא כמו טיל שעכשיו הוא פי כמה וכמה בעוצמה. אמנם עם אותו משקל, עם אותו אגו, עם אותו רצון לקבל, אך יש לו פי כמה כוח תנועה. בזה אדם מקצר את הדרך שלו בחצי. במקום עשר שנים לחמש שנים. זה ממש ככה.

אם בוחרים חברים, למה מדי פעם צריך להחליף אותם?

אין צורך להחליף חברים. אם האדם בחר חברים, ויודע בוודאות שהם החברים שלו, שעל ידם הוא מקבל כוחות נוספים ואלה מזינים את התקדמותו, אז מה טוב. אם בכל רגע ורגע הוא בוחן ומבין שהכוחות שחבריו נותנים לו - מספקים אותו, ואין לו יותר מה להוסיף, אז שיישאר בחברות עימם.

אבל אם אומרים לך, שאם אתה חושב שיש לך עוד אמצעי "ללחוץ על הגז", באותה הדרך או בדרך נכונה יותר, למשל, נסיעה ב"אוטוסטרדה" ולא ב"דרך עפר", אז אתה נדרש לצאת ולחפש. אולי לשפר את הקשר שלך עם חבריך, כדי שהם ישפיעו עליך בחזרה יותר. או אולי אתה נדרש להכיר חברים חדשים או להחליף חברה. זה נקרא "הבוחר כל פעם בסביבה יותר טובה".

הבחירה של הסביבה היא של האדם. הסביבה יכולה להיות כזו שמאפשרת לאדם להכין את עצמו להיות מושפע יותר מחבריו, או שמשנה אותם. האדם מכניס להם חשיבות הבורא, ובהמשך עניין חשיבותו של הבורא יחזור אליו במידה ניכרת יותר. או שיידרש בחברה זו להוסיף חברים חדשים, או להחליף את חבריו הנוכחיים.

כלפי חברים יש לאדם כמה אפשרויות: להחליף, לשנות, לשנות את עצמו או את היחס שלהם אליו. כל זה נתון בידיו. אבל אחרי שבחר, האדם צריך לדעת שמרגע בחירתו הוא נתון בידיים של אותו מצב שבנה לעצמו. אחרי הבחירה הזו הוא לא יכול לעשות יותר שום דבר. שכן הבחירה שעורך האדם, השינוי שהוא יכול לבצע הוא רק בקשר בינו לבין הסביבה.

איך הקבוצה יכולה להשפיע על האדם לבחור בה?

אם הקבוצה רוצה למשוך לתוכה אדם שכבר חבר בה, שירצה לדבוק בה עוד יותר, או אם הקבוצה רוצה למשוך מישהו מן החוץ כדי שיהיה חבר בה, הקושי הוא אותו קושי. תחילה נדרש להביא את האדם להכיר בחשיבות הקבוצה, כדי שהקבוצה תענה לו בדיוק על אותה השאלה שהוא רוצה לפתור. כי בשלב הזה, הקושי הוא שהוא עדיין לא בטוח וגם לא יודע שהפתרון נמצא בידי הקבוצה, בקשר איתה, בהתבטלות כלפיה. לכן יכול להיווצר מצב בו היחס לקבוצה מצד אותו אדם הוא די מזלזל.

על כן הקבוצה נדרשת לעזור לאדם להבין - אם הוא חבר חדש או ותיק - בקבוצה, עד כמה היא יכולה לסייע לו: לתת לו קצת חשיבות המטרה ולהראות לו את מידת חשיבות המטרה בה הקבוצה נמצאת. ואז הוא יוכל לראות כמה חסר לו כדי להיות לפחות באותה רמה של חשיבות המטרה כמו הקבוצה. כך לפחות הוא יבין שהקבוצה היא בסך הכל ישות שיש בה הרבה יותר ממנו, הרבה יותר כוחות מאשר יש בידיו. על כן נדרש לשבח את הקבוצה. לשבח אהבת חברים. ולא לעבוד בצניעות. אלא הקבוצה שלנו היא הטובה ביותר, ולא יכולה להיות טובה יותר ממנה, והכול יכולים לקבל ממנה. כך פועל הדבר בכל חברה, מסגרת. כל מפלגה או ארגון או עסק מדגישים את ה"אנחנו!", יש לנו דגל, יש לנו הווי וכו'. למה? כי זה משפיע לטובה על כל אחד ונותן להם כוח להתקדם בדרך הרוחנית.

למה לעשות הכל ורוד במקום לשפר דברים בקבוצה?

הכוונה היא לא לעשות לקבוצה "חיים ורודים". רק דבר אחד צריך להיות מורם בקבוצה: היכולת שלה לשפר את הרוחניות של האדם, למשוך אותו קדימה. אבל האם לקבוצה יש את הכוח לבצע את זה? אין כוח. הכוח הזה בא מהבורא. אבל הוא בא דרך הקבוצה.

מה הטעם בשינויים במבנה הקבוצה אם לאחר זמן חוזרים לאותו מצב?

ייתכן שלאחר זמן מתחרטים, אבל אנו חייבים בכל זאת להיות בדרך החיפוש, כי אחרת לא יצא כלום. זה לא אומר שבכל רגע צריך לשנות משהו, אבל בכל רגע אנו צריכים לחשוב על שינויים. כשאנו כבר מחליטים לערוך שינוי בפועל אנו נדרשים לנקוט זהירות, ועל השינוי להיעשות רק בתנאי שהיסודות הקודמים שלנו מוצקים. כי ההכרחיות, הקיום המינימלי, קטנות, חייבים להיות קבועים. והוספה יכולה להיות רק באח"פ דעליה. זאת אומרת, במה שיותר טוב.

מזה צריך ללמוד איך גורמים למצב, שלפחות מה שהיה קודם, לא יהיה יותר גרוע, ויהיה יותר טוב. גם זה שייך לתהליך קבלת החלטות. אם האדם לא שקוע, לא טרוד בניסיון לשפר את מצבו על ידי שיפור החברה, הסביבה או על ידי איך שהסביבה משפיעה עליו, אז מה יש לו לעשות? האדם אינו צריך לשפר את החברה. הוא צריך לשפר את עצמו כלפי החברה.

הבעיה היא לא לעשות מעשה נכון או שגוי, אלא לרצות לשנות. אם האדם לא רואה שחלים בו שינויים מיום ליום וגם בחברה, הוא רואה, שלא חל שום שינויו - הוא מרגיש את זה ממש - אז אם הוא מקבל את זה, סימן שהוא לא הולך להתקדם היום לעומת אתמול.

האם בעצם ההתעסקות בפעולות חיצוניות לא בורחים למעשה מעבודה פנימית?

כשהאדם עסוק בדברים חיצוניים הוא לאט לאט מתקרב לשאלות יותר ויותר פנימיות, שמגיעות אליו מלמעלה. בכל פעולה של עיסוק חיצוני יש גם שאלה ופעולה פנימית. פעולה חיצונית איננה בריחה מפעולה פנימית, היא מביאה את האדם לחשוב מה הוא עושה באמת והאם הוא בכלל עושה משהו. האדם לא יכול לטפל ממש בפנימיות, הוא חייב להגיע אליה דרך פעולה חיצונית. אין ברירה.

שינוי חברתי חייב להיות תמידי. השינוי הוא כלפי האדם, כלפי "האני" שלו. על החברה להשתנות כל פעם יותר ויותר, מגוון אחד לגוון שני, או מרצון הזה לרצון אחר, בהתאם לאיך שהאדם משתנה בפנים ממצב אחד למצב שני. אם האדם אינו חושב על התהליך הזה, ולא מחדד את חושיו לכך, שעל כל רצון ועל כל דבר שמתעורר בתוכו, ועל כל שינוי שחל בו, בפנימיותו, ממצב אחד למצב אחר, החברה תיראה לו בחיצוניות גדולה יותר כנגד הפנימיות שלו, אז אף פעם האדם לא ירגיש איך הוא כלפי החברה, והוא לא יבוא דרך זה להרגשה איך הוא כלפי הבורא.

נכון שבכל זאת האדם מתקדם, אבל השאלה היא באיזה קצב. ודאי שהאור המקיף פועל עליו. ודאי שמי שנמצא בחברה שעוסקת ברוחניות, הולך לקראת המטרה. אבל, מה שחשוב הוא ללכת לקראת יישום המטרה בדרך המועילה ביותר.

מהי "דעת תורה הפוכה מדעת בעלי בתים". "בעל בית" נקרא אדם שהולך ישר לפי הטבע שלו, לפי הרצון לקבל שהבורא ברא בו. אז הבורא מגולה לעיניו בצורה פשוטה. אדם זה עובד ודורש שכר, ולמעשה נוהג לעבוד לפי שכר ועונש, ומבין את אופן עבודתו, והכל טוב ויפה.

ידוע שבדרך זו אפשר לגלות תענוגים קטנים מאוד: רק את מה שאפשר לקבל ברצון לקבל על מנת לקבל. תענוגים מוגבלים אלה מכונים תענוגים בהמיים או גשמיים - תענוגים על מנת לקבל. כדי לזכות בהם עובד כל העולם. האדם רץ אחרי התענוגים האלה ויודע שלפי היגיעה הוא יכול לקבל, לפי היגיעה יהיה לו שכר.

מה שאין כן האדם שעובד עבודה אמיתית, שלא עובד לפי הרצון לקבל ולפי התענוג כנגדו, אלא הולך לרכוש מסך המפריד בין הרצון לקבל והתענוג, ועובד לפי העיקרון של כמה אפשר להשפיע על ידי הרצון לקבל, כלומר, הוא עובד בדרך הפוכה לטבע הראשוני ששורר במציאות, אצלו התגובות אחרות.

אדם שהולך לעבוד כמו כל העולם, יודע שככל שהוא מתייגע יותר, הוא משיג יותר בתוך הרצון לקבל שלו. לעומתו, אדם שהולך לפתח את הרצון להשפיע שלו ולקבל בו שכר, חייב לבדוק גם את ההשלכות של הרצון להשפיע, ולא דרך העיניים של הרצון לקבל. אם הוא בונה כלי של רצון להשפיע, הוא צריך לבדוק איך הוא מתקדם לפי עקרונות של השפעה.

אלא מה שקורה הוא שמתבלבלים. האדם נמצא בחברה, בשיטה, בלימוד, בהדרכה, שהוא הולך לפתח כלי, לבנות כלי של רצון להשפיע. אבל בתוך הכלי הזה הוא בודק כמה הוא מקבל, לפי הטבע הראשוני שלו של הרצון לקבל. ואז יוצא שאין לו כלום, ומצבו אף נעשה יותר גרוע: מיום ליום הוא מרגיש את עצמו יותר ויותר ריק. וזה נכון. כי הוא בונה כלי אחד, ובודק את המילוי שלו לפי כלי שני. וזה לא ילך.

לכן, מי שמתקדם לקראת רוחניות, לעל מנת להשפיע, נדרש לפרש רוחניות לא במובן שיהיו לו תענוגים נוספים, אלא שרוחניות היא על מנת להשפיע. זו למעשה ההגדרה של רוחניות. ואז ככל שהוא מגלה את הטבע שלו, את הרצון לקבל שלו, כדבר רע שהוא הולך ונעשה יותר ויותר אגואיסט, ויותר רחוק, למעשה, מהרצון להשפיע, אז בתהליך הזה הוא רואה שמתגלה לו כלי. וזה השכר שלו, והוא שמח בו.

למה? כי עד שהאדם לא מגלה את כל הכלי של הרצון לקבל שלו, ולא מתחרט על מצבו שהוא כולו בעל מנת לקבל, ובודק שהוא בעצמו לא מסוגל לתקן את הכלי שלו בעל מנת להשפיע, וצועק: "הצילו! תן לי מסך!", כי אני רוצה להיות אחר. עד שלא נעשית העבודה הזו על כל הכלי של הרצון לקבל, הוא לא יכול לצאת להוראה, לרוחניות. הוא לא יכול לעבור את המחסום.

לכן, בכל פעם ופעם שהוא מתקדם, הוא מגלה יותר ויותר את הריקנות שלו. כמה שהוא הפוך, כמה שהוא חלש, כמה שהוא בכלל לא בזה. אבל הוא צריך לשמוח, כי אם הוא בודק ובוחן את עצמו בכלי החדש, בעל מנת להשפיע, הוא מגלה שהוא כל הזמן נמצא ברווח. והוא לא בודק את עצמו בכלי של המקבלים, של הנהנים, שכאמור זה לא הולך יחד.

וזו העבודה שמוטלת על האדם: גם מאמץ לרכוש כלי על מנת להשפיע, וגם מאמץ למדוד, לבדוק, לראות את הכלי בצורה נכונה, בכלים של על מנת להשפיע. עבודת מוחא וליבא, בפיצול פנימי. שעדיין נמצא ברצון לקבל, אך הוא נדרש להסתכל על מצבו כביכול מהצד השני, מהצד של הרצון להשפיע, איך רצון זה מתפתח. יש כאן למעשה סתירה פנימית שאדם נמצא בה עד שהוא עובר מחסום.

ובעל הסולם אומר (ב"הקדמה לתלמוד עשר הספירות"): "ורק הגיבורים מהם, אשר מידת סבלנותם עמדה להם, וניצחו את השומרים ההם, ופתחו הפתח" זכו להיכנס להיכל המלך. וזאת רק על ידי מידת הסבלנות לגלות עוד רע, להרגיש עוד אי נעימות, להרגיש שאני חלש וכו', ולראות בכך השלכה חיובית, תוצאה טובה, תוספת לכלים דהשפעה, ואז אנו לא חשים כל כך את הקשיים שבדרך, שבתהליך.

החברה וספרי הלימוד והעיון צריכים לתמוך בתהליך הזה. לאורך כל הדרך, נדרש שהחברה תעריך את גילוי הרע. אך לא תהפוך את הרע עצמו למתוק וטוב - אחרת, זה לא יהיה רע - אלא שגילוי הרע, גילוי החולשה, הוא ביטוי לטוב. אבל לא להתגאות בזה, אחרת שוב אנו הופכים לקליפה. וגם לא לשמוח בכך, לא ליהנות מזה. כי זה מין מזוכיזם. הקליפה אומרת לאדם לסבול וליהנות מזה - כל הסבל הוא מהקליפה. האדם צריך להיות במצב של הערכה מתמדת לגבי מה שקורה בתוכו עכשיו, כשמתגלים לו שלבים חדשים לקראת על מנת להשפיע.

אם הולכים לקראת רוחניות, אזי גם המדידה, הבקרה, ההכרה, הבדיקה חייבות להיות בכלים רוחניים, לפי עקרונות רוחניים.

איך אפשר לרצות להשפיע בלי לדעת מהי מהותו של רצון זה?

נכון שהאדם לא יודע מהו הרצון להשפיע, וגם לא לקראת מה הוא הולך. אבל לפי הסימנים שמתגלים לו עכשיו בדרך, הוא יכול לראות שהוא הולך לקראת הרצון להשפיע, לקראת משהו שהוא ההפך מטבעו. איך הוא הולך? הוא לא יודע. איך פועלים עליו? אומרים שאור מקיף פועל עליו, אבל גם את זה הוא עדיין לא יודע. איך זה פתאום משתנה? למה זה מגיע לו? מה טיבם של המאמצים שהוא משקיע? גם את זה הוא עדיין לא כל כך יודע. אבל הוא רואה שזה קורה.

אז עכשיו הוא עדיין לא מבין מי עובד עליו ואיך עובדים עליו. אולי סתם מעסיקים אותו במשהו ובינתיים עובדים עליו. לכן לא חשוב כל כך מה עוברים בדרך, חשוב לראות את הסימנים בדרך, שהסימנים האלה הם גילוי הרע שבי. שבמשהו אני מרגיש את הרצון לקבל כרע. ואני מתחיל לסבול ממנו ולהתבייש בו. בהמשך האדם מתגבר על תחושות אלה, ורואה שהרצון לקבל הוא לא כל כך נורא וממשיך לחיות איתו.

אבל יש לפעמים שחשים את הרצון לקבל כרע. וכך האדם מבין בשכל שהוא מתקדם. בדרך כלל לאחר גילוי הרע, ניתן להבחין בהבנות חדשות, או הברקות למיניהן על הרצון להשפיע ועל הרצון לקבל. גילוי הרע יוצר בקרבנו תפיסה חדשה לגביו. ואלו הסימנים.

ובצעד הבא, שוב לא יודעים לאן הולכים, ושוב נמצאים בבלבול. כמו מצב של אובדן החוכמה שהיתה לו קודם. אבל אם מתבוננים על כל המצבים האלה כסימנים שכתובים בספר ההוראות, ואני מבין שכך צריך להיות, אז כבר יכולים לשמוח מזה. לא לשמוח מהמצב עצמו, שאני מבולבל, או מיואש, או בחוסר כוחות, אלא מזה שמתגלה לי האמת.

אם האדם שמח מהמצב עצמו, כבר לא בא לו להמשיך הלאה. הוא "כסיל יושב בחיבוק ידיים ואוכל את בשרו", לא רוצה לזוז ממקומו. שזה לא טוב. הוא אמנם לא מרוצה מהמקום הזה, אבל הוא מודה על כך שעכשיו הגיע אליו המצב הזה, שממנו הוא יכול להמשיך ולהתקדם. זה סימן שהוא בדרך. מאוחר יותר זה יהפוך לייסורי אהבה.

כך אנו נדרשים לעבוד עם השכל, לערוך בירור שכלי. אמנם אנו עדיין נמצאים ברצון לקבל, אבל מבינים את התחושה הנגדית של הרצון להשפיע. למה מבינים? אם מתחילים לראות שאנו סובלים במשהו מהרצון לקבל, זה כבר מפני שכנגד זה התגלה האור. והפער בין תכונות האור לתכונות שלי, לרצון לקבל שלי, הוא שמזמין בקרבי את תחושת הבושה, את תחושת הסבל. אז לשמוח בסימנים.

אילו פעולות כדי להשפיע אפשר לעשות לחבר?

אם החבר אוהב פרחים, אז מביאים לו פרחים. אם הוא לא יכול לקום בבוקר ללמוד, אז מעירים אותו והולכים איתו לשיעור. אם אני יודע שנעים לו לקבל ממני דרישת שלום באמצע היום, אז אני מתקשר אליו. אם חשוב לי שגם הוא יחשוב על המטרה, ושזה אחר כך יחזור אלי בצורה כלשהי (גם אגואיסטית) אז אני מתקשר אליו, ומזכיר לו אותה. אני עושה כל מעשה שיכול להועיל בקשר למטרה.

האם כל דבר שאדם עושה למען המטרה, עושה האגו שלו?

נכון שהאדם רוצה להשיג את המטרה באמצעות האגו שלו. אם האדם לא יעשה שימוש באגואיזם שלו, במה הוא עוד יכול להיעזר? מה עוד נמצא ברשותו? רק זה. לא צריך להתבייש בו. צריך לדעת להפעיל אותו כמו שהוא, בכל העוצמה, בכיוון הנכון, לפי הבנתנו. וכך לאט לאט מתגלה לאדם גם הכיוון, גם העוצמה של האגו שלו, גם נכונותו של האגו ללכת או לא, וכדומה, זה מה שנקרא "לא לשמה".

"לא לשמה" נקרא כאשר האדם הולך להשיג מטרה רוחנית - על מנת להשפיע - אבל למעשה הוא הולך להשיג אותה כדי לקבל, שזה ממש ההפך. אבל אין לו ברירה, כך הוא הולך, זה מה שהוא רוצה. רב"ש כותב, שאדם רוצה רוחניות, הוא רוצה לעבוד בעולם הזה ולהרוויח משהו פה. מאוחר יותר הוא מתחרט. הוא רואה שבכלל העולם הזה אינו ראוי שיעבדו למענו. אז הוא מפעיל אגואיזם יותר גדול.

הוא מסתכל סביבו על האנשים ועל החיים שלהם בסלידה ובוז. בשביל מה הם חיים? בשביל מה הם גומרים את החיים האלו, שורפים אותם? אפילו להרוויח מליונים זה חסר ערך - "מה יעשו עם הכסף הזה, יבנו לי מצבה מזהב?", הרי הוא עומד להרוויח ולהשיג הרבה יותר מזה. כלומר, האגו שלו גדל. וזה דבר טוב מאוד.

אם כל הזמן דוחפים כמה שיותר קדימה, איך אפשר להתבטל בפני חבר?

להתבטל בפני חבר, האדם יכול רק בתנאי שהוא מבין נכונה שאין לו ברירה אלא להיות קשור אליו. אם נמצאים יחד באותה יחידת קומנדו ותלויים זה בזה, לחיים או למוות, אז אין ברירה, ואין שום בעיה להתבטל כלפי אחרים. כשחייו של האדם תלויים באנשים אחרים, הוא מתבטל בפניהם ומרגיש בכך אך שמחה.

למשל, בבית חולים בא רופא ואומר לך: "אדוני, עכשיו אני מרדים אותך, מנתח אותך, עושה בפנים איזה תיקון, ואתה תהיה בריא - אני מציל לך את החיים". אחרי דברים אלה אתה מוכן לנשק לו את הידיים, לשלם לו כמה כסף שהוא דורש, רק שינתח אותך. אין לך שום בעיה. אתה רוצה להיות חבר שלו, כי הוא מחזיר אותך לחיים. אז האגו שלך עובד הפוך: מקסימום כדי להתחבר לחבר. אתה מחפש כל הזמן איך להיטיב עם הרופא, רק שיציל אותך.

העניין הזה משתקף יפה מאוד בהרבה תחומים בחיים. למשל, אתה נפגש עם פקיד שאתה זקוק לו ותלוי בו. באותו רגע אתה רוצה להיות חבר שלו. למה לא? אתה הרי תלוי בו. או, למשל, צורת הפנייה של הבת שלך כשהיא באה לבקש ממך כסף: "אבא'לה שלי..." באותו רגע היא מתייחסת אליך כאבא טוב, באותו רגע היא רואה בך חבר. ואחר כך היא כבר לא צריכה אותך. זה טוב מאוד. זה אגו נורמלי.

אז כך האדם צריך להיות תלוי בחבר שלו. נדרשת מהאדם מודעות פנימית, הרגשה מסוימת, שבלעדי החבר אני לא אגיע לרוחניות. וזה קשה.

מה מחייב אותי להתבטל בפני חבר?

חשיבות המטרה מחייבת אותי להתבטל בפני החבר. שהמטרה חשובה יותר מהאגו שלי, מהחיים האישיים שלי. אם האדם לא יכול לשבת בשקט בבית, ומרגיש שהוא לא חי בלי להגיע למטרה, שמהווה בשבילו את הדבר הכי חשוב, אז הוא מתבטל. כמו בדוגמה עם הרופא.

אם את חשיבות הבורא מעצימים באמצעות חברה, אז למה לא לשכור אנשים שיכריזו בפני כל הזמן שהבורא הוא גדול?

חברה נותנת לאדם הרבה מאוד הבחנות גם חיוביות וגם שליליות. האם אפשר לקנות אותן בכסף? נגיד איש עשיר יכול לקנות מיליון איש, שכל הזמן יצעקו לו שזו מטרה חשובה. האם דרך זו יכולה להועיל? ודאי שכן, כי האדם נמצא ברצון לקבל שלו, בגוף הבהמי שלו, ומתרשם ממה שהוא שומע וממה שהוא רואה.

למרות שהאדם בעצמו קונה בכסף מיליון איש, ומשלם להם משכורת שכל הזמן יצעקו לו שעבודת ה' היא הדבר הכי חשוב, הרי הוא בעצמו מביים אותם כך שישחקו לפניו משחק משכנע, שהם כולם דבוקים בה'. הוא עצמו נותן את ההוראה לשחק, הוא עצמו יודע שהם עושים את זה רק בשביל כסף. יחד עם זאת, ברגע שהאדם נכנס פנימה, זהו. הוא מושפע מהם: הם מעניקים לו כוח, הם נותנים לו התרשמות, הם מעניקים לו התרוממות רוח. האדם הולך ורוכש רוחניות, בעוד הם הולכים ורוכשים את המשכורת שלהם.

למה? כי האדם צריך להיות מושפע מהם בתוך הרצון לקבל שלו. ולפי התרשמותו, הבחנתו, הרצון לקבל שלו הוא בסדר גמור. וזה מה שהאדם צריך לדרוש מחברה. אחרת, לא היית צריך סביבך חברה רגילה, אלא חברה של אנשים גדולים כמו רבי שמעון ובעל הסולם. ואילו בעל הסולם ורב"ש אומרים, שצריך לבחור אנשים רגילים, כמוך, שרוצים אותה מטרה, ולעשות מאמצים אחד כלפי השני במשחק.

אם העבודה שלי היא על הכרת הרע, למה שלא יהיו כמה אנשים בתוך החברה שיקראו בפני שאני רע?

אם מישהו צועק עלי שאני רע, אני לא מרגיש שאני רע. הכרת הרע צריכה להיות תוצאה של השפעת האור המקיף. במעשיה, החברה מחדדת את הרגישות של האדם לאור המקיף, שכאילו ימשוך אותו יותר, שיגלה אותו יותר. את התוצאות האדם חש רק בתנאי שמאמציו מופנים למשיכת האור המקיף. זה שיצעקו עליו סתם כך, שהוא רע, זה לא עוזר. למרות שלפעמים זה עוזר בצורה אנושית.

אבל התקדמות לא צריכה להיות משלילה אלא רק מחיוב, ממצב שאדם נמשך לעבר המטרה. וכך האור מאיר עליו לפי מידת החשיבות שהוא מייחס למטרה. ואז לפי מידת ההארה הוא רואה את הרע שבו. מחברים צריך לקבל רק הכרת חשיבות הבורא. וכדי להתקדם אנו זקוקים לאור, ולא לצעקות שאני רע. זה לעולם לא מביא לאהבת חברים ולתוצאה הנכונה.

כתוב: "ולדבקה בו". זו המטרה שהבורא דורש מהאדם. זה "סוף מעשה במחשבה תחילה". תחילה היתה המחשבה שיהיה נברא כמוהו, ומתוך המחשבה הזאת נברא הנברא, עם אותן תכונות ובאותם תנאים, שיוכל להגיע למצב שיהיה כמוהו, כמו הבורא.

טבע הנברא והתנאים הסביבתיים שלו, שהם השפעת הבורא עליו, מסודרים בצורה כזאת, כדי לתת לנברא אפשרות לבחור בעצמו בחירה חופשית להגיע לדבקות עם הבורא.

הדבר הזה מתרחש רק בין הבורא והנברא, ומלבדם אין שום דבר אחר במציאות. אין, ולא קיים, ולא היה, ולא יהיה.

איך אפשר להגיע להתקדמות רוחנית, שהיא דבר אישי ופנימי באדם, דרך עבודה קבוצתית?

הכול יוצא ממחשבת הבריאה שהיא להיטיב עם הנברא, להביאו לדבקות, ולהשתוות הצורה עם הבורא. כשדנים בשאלות של טבעו, ואופיו של הנברא, בשאלות של מהות הדרך, והשלבים שהנברא עובר, ובהם דרכי ההשפעה של הבורא אנו נדרשים בכל שלב ושלב, על כל צעד ושעל, אם לא מבינים למה הוא קורה, לחזור למחשבת הבריאה, שהיא סוף המעשה, המצב הסופי שבו יהיה הנברא.

כי מתוך המצב הסופי, מהתמונה הסופית, הבורא הלך כביכול להתחלה, ואז התחיל את הבריאה. וכך הסוף, התמונה הסופית, היא הקובעת את כל מה שהבורא התחיל: איך נתן לנברא והשפיע לו את השתלשלות שלו מההתחלה ועד לסוף. הכל הסוף קבע.

לכן בכל שאלה צריכים לדעת, שבכל המצבים, בכל הדברים, מדובר על בקשה, מדובר על קשר פרטי עם הבורא, מדובר על עבודה אישית של האדם. האדם הוא המרגיש. הוא מרגיש את עצמו יחיד. כך לומדים בכל ספרי הקבלה וגם ב"פתיחה לחוכמת הקבלה" וב"תלמוד עשר הספירות". בשום מקום לא כתוב, שכלי מתחבר עם עוד כלי, ונשמות עם עוד נשמות. אין דבר כזה. כל כלי וכלי, כל נשמה ונשמה, עובדת יחידה מול הבורא.

אם כך, למה הבורא ברא את כל הנשמות, ואת החוק שהן צריכות להתחבר יחד? במסגרת אותה אמירה ש"סוף מעשה במחשבה תחילה", ששם הם מתחברים. במקום שהיתה ה"מחשבה תחילה", לשם צריך להגיע "סוף המעשה". משם צריכים לשאוב את כל התשובות.

כנראה שמן ההכרח שהנברא יתחלק להרבה מאוד חלקים, ושבחיבור בין כל החלקים שלו, הוא יעשה איזה תרגיל שיעזור לו להתחבר עם הבורא. במילים אחרות, שבעבודה של חיבור עם כל החלקים שלו, הוא יבין מה זה להתחבר עם הבורא, איך להתחבר עימו, ואיך למצוא כוחות, שאולי הוא צריך לבקש אותם מחוץ לו, מהבורא - כך יהיה לו על מה ללמוד, יהיה לו מאיפה להתחיל, יהיה לו איפה לבדוק את עצמו.

התחלקות הנברא היא דבר הכרחי, משום שהוא נברא מלכתחילה בטבע ההפוך מהבורא, והוא צריך מהטבע ההפוך הזה להגיע להשתוות הטבע, להשתוות הצורה עם הבורא. אז איך הוא יכול לדעת מהי השתוות, מהי אי השתוות, מהו ריחוק, מהו קירוב? הרי את כל זה הוא לא יכול ללמוד מהבורא, מפני שהאדם נמצא עכשיו במצב של ניתוק, הפכיות הצורה, וזה מביא לו חוסר הרגשה.

איך הנברא בכל זאת יכול להתחיל את הדרך, ולהתמיד בה עד סופה, כך שבמידה שהוא מנותק מהבורא, יהיה לו משהו בתוכו, איזה מנגנון, שישלים לו את הניתוק הזה? הרי הנברא מנותק מהבורא במאה אחוז, אז איך הוא יכול לראות את הניתוק הזה?

לכן אומרים לאדם: "יש לידך כמה חברים, תבדוק עד כמה אתה מנותק מהם, ותדע שבמידה שאתה מצליח להשתוות איתם, באותה מידה אתה משתווה עם הבורא". וכך האדם, למרות שנמצא בהסתר, יש לו מין מקום, הוא שרוי במין מצב בו קיימת האפשרות לראות את עצמו, לבדוק ולערוך פיקוח ובירור עצמי.

לכן הנברא לא נשאר נברא אחד ויחיד, אלא התחלק להרבה מאוד חלקים. לכמה חלקים הוא התחלק? מספר החלקים כמספר ההבחנות שיש בתוכו. בנברא יש תר"ך חלקים, תר"ך רצונות: "אדם הראשון" שיש לו "ראש", "תוך" ו"סוף" - "תוך" זה הכלים שלו ו"סוף" זה סך כל הגוף שלו - התחלק לתר"ך חלקים, איברים, רצונות. כל רצון ורצון עומד בפני עצמו. אם כל רצון הוא בפני עצמו, איך הוא יכול להתחבר עם אחרים? הוא לא מסוגל להתחבר עם אחרים. הנברא צריך לדעת משהו ממה שיש באחר, הוא צריך להיות כלול באיזושהי צורה, באיזו תכונה, עם האחר.

לכן נעשתה שבירה, שכתוצאה ממנה כל רצון מתר"ך הרצונות, ספג בתוכו התכללות מכל יתר הרצונות, ואז התחלק הרצון, והתחלק שוב, ושוב, עד כדי כך שבכל רצון פרטי נכללו כל מיני רצונות אחרים. כמו בתחום הביולוגיה, כשכל תא בגוף חייב להיות כלול ולחוש את כל יתר התאים של הגוף. לא יכול להיות אחרת. כל מערכת סגורה, אם היא פועלת בצורה מושלמת, חייב לפעול בה החוק, שכל פרט כלול מכולם.

ומכאן מובן איך האדם יכול להגיע לדבקות בבורא. אם האדם עובד בתוך עצמו, ומחבר את כל החלקים המפוזרים שלו יחד, בהשפעה, בהשתוות הצורה, כדי להגיע אל הבורא - אבל אינו חושב שצריך להגיע אל הבורא - אלא, חושב על איך הוא מחבר בין כל הרצונות שלו, אז אם הוא מחבר כל רצון עם רצון אחר, אז הוא קונה את התכונה דלהשפיע בתוך הגוף שלו, בתוך הנשמה הכללית שנקראת "אדם".

אבל התכונה דלהשפיע עובדת גם כלפי הבורא. למה? מה אכפת לי הבורא אם אני עובד בחיבור עם יתר הנשמות? העניין הוא שמלכתחילה צריכה להיות מטרה. מטרת הבריאה והמטרה שלי אחת הן: להתחבר עם הבורא.

לשם חיבור עם הבורא, האדם הולך להתחבר עם יתר הנשמות, עם יתר הרצונות, כלומר, לתקן את יחסו אליהם. ובמידה שהאדם רוכש מסך של התחברות עם יתר הרצונות, עם יתר הנשמות, במידה הזו הוא הולך להתחבר עם הבורא. אך זה בתנאי שהוא חשב על כך מקודם.

למה? מה הקשר? הקשר עם הבורא לא נבנה מזה שחושבים עליו מקודם. זהו למעשה תנאי הכרחי שחייב להיות, אבל הוא לא מספיק. התנאי ההכרחי הוא שמלכתחילה האדם יחשוב על הבורא וירצה להתחבר אליו. לכן הוא חייב לתקן את היחס שלו ולהתחבר עם יתר הנשמות, עם יתר הרצונות של הנברא הכללי הקרוי "אדם".

כשאדם הולך להתחבר עם יתר הנשמות בכוונה להידבק בבורא, הוא עלול לחוש קושי להתחבר איתן. הקושי הוא שאדם מחבר את שני הכיוונים יחד. בכך שהוא עושה תנאי: הוא מתחבר עם החברים כדי להתחבר עם הבורא.

התנאי הזה מחייב להביא את האדם למצב, שבו הוא מבין שהוא אינו מסוגל להתחבר עם החברים. הוא מבין שאת הכוח להתחבר איתם הוא צריך לקבל מהבורא, וכך הוא משיג את החיבור עם הבורא. במילים אחרות, הנטייה שלו להתחבר עם יתר הנשמות הופכת להיות האמצעי כדי להגיע למצב בו הוא חש בהכרחיות החיבור עם הבורא, לדרוש ממנו כוחות.

העבודה בשטח היא להתחבר עם החברים כדי להגיע למטרה רוחנית. אבל האדם רואה שהוא לא מסוגל לעשות את זה. העבודה הזאת שהוא לא מסוגל לעשות, מחייבת אותו מחדש לפנות לבורא. ואז האדם נמצא בשני תהליכים כאחד: ככל שהוא רוצה להתחבר עם החברים, באותה המידה הוא חש נחיצות לפנות אל הבורא ולבקש ממנו כוחות. ואז באותה המידה שהוא מתחבר אל הבורא, הוא חוזר להתחבר עם חבריו.

בסוף הדרך, או אפילו באמצע הדרך, כשהאדם מבין מה הוא עושה, הוא רואה שהחיבור שלו עם יתר הנשמות, והחיבור שלו עם הבורא, הם לא שני כיוונים שונים שהוא חייב לחבר ביניהם, אלא הם הופכים ממש לכיוון אחד, כי נושא אחד משותף לשניהם.

איך עבודה אישית הופכת לעבודה קבוצתית של בניית כלי משותף?

רב"ש אומר, שכדי להתחיל את הדרך, קודם כל יש להתאסף יחד כדי להגיע להיות "אדם". "אדם" נקרא אדמֶה לעליון, להיות דומה לו. זו המטרה, ולשם כך צריך להתחבר בקבוצה. רב"ש מסביר שזה כמו איש התועה בשדה. אנחנו הולכים להתחבר בינינו רק מטעם הכרחיות להגיע לדבקות בבורא, ולא משום מטרה אחרת. הדבקות בבורא צריכה להיות חובה מוחלטת. אז, ורק אז, נצליח בדרך ולא נתעה.

אדם בעל כוונה להתחבר עם הבורא פונה לאנשים כמוהו, הרוצים אף הם להתחבר עם הבורא, אנשים שברור להם שהם חלק מאותו גוף שחילקו אותו לעוד ועוד חלקים, לתר"ך חלקים, החלקים של הגוף שמבינים שצריך להגיע לדבקות בבורא, ולכן עליהם להתחבר ביניהם, ולעשות את העבודה הזאת.

למה לא להתחבר לאנשים זרים מכל מיני מקומות בעולם או לבני משפחה? אמנם החיבור כלפי כל האנשים, והשפעה לכלל צריכה לקדם את האדם למטרה, אבל זו עבודה קשה מאוד, כי בקבוצה של אנשים זרים או של בני משפחה לא מוצאים "חומר דלק", כלומר תמיכה. לכן רצוי למצוא אנשים כאלה, נשמות כאלו, שנמצאים באותו ראש כמו שלך, ואז יש עבודה הדדית.

בקבוצה רוחנית מנסים להתחבר זה לזה ובכך לחזק אחד את השני, מפני שכל אחד ואחד בקבוצה שואף להתחבר עם הבורא. אבל מאוחר יותר מגלים, שחיבור בין חברים וחיבור עם הבורא הם אותו דבר. מה פירוש אותו דבר? אם ביני ולבין החבר יש נקודת חיבור, נקודת קשר, נקודת הלחמה, הרי שבנקודה הזאת, בטיפת הדבק שמדביקה בינינו, באותה טיפת דבק זו בלבד, ישרה הבורא. לא בתוך החבר ולא בתוכי, אלא בחיבור בינינו. אם נבנה קשר עם חבר, שם, בקשר הזה, יתגלה הבורא.

אם כך, רצוי למצוא אנשים שהם "באותו ראש", שלנגד עיניהם אותה מטרה. כי אז מוצאים תמיכה זה בזה. אבל איך אפשר להתחבר בקבוצה שיש בה הרבה אנשים? אכן, קשה מאוד, כי אי-אפשר להתרכז בכולם, להתחבר עם כולם, לתת אותה תשומת לב לכולם.

אז עם מי עדיף להתחבר? עדיף להתחבר עם אנשים כאלה, שאני חש את תגובותיהם, והם חשים את המאמץ שלי. שהם מבינים אותי, ואני מבין אותם. לכן רצוי שהם יהיו קרובים אלי, באופיים, במנטליות שלהם, בתפיסתם. קרובים מבחינה חיצונית, גשמית, כך שנוכל להבין זה את זה.

כי מה אני בסך הכול מחפש? "את אחי אני מבקש". כלומר, מישהו שקרוב אלי בצורה כלשהי. שאני מבין אותו היטב, וכן הוא אותי. שהוא משפיע עלי בצורה מובנת לי, וכן אני עליו. שיוכל להבין ולפרש בצורה נכונה את מה שאני עושה בשבילו.

לכן רצוי להתחבר כך, שתהיה הבנה נכונה יותר בין האנשים. "הבנה נכונה" תלויה באופי המקורי, ובסימנים יותר חיצוניים: כשמתעניינים יחד במשהו, עובדים יחד, עסוקים יחד. כשקרובים זה לזה בצורה אנושית.

לא מדובר בדיוק באופי - כמה אדם פזרן, שתלטן וכדומה - אלא איך אנו חשים את האדם ברגשותינו. ב"רגש" הכוונה היא בהבנת איש את רעהו, בעזרה הדדית, בהשפעה הדדית, אפילו בוויכוחים והפרעות הדדיות, ובלבד שמפרשים נכון זה את זה.

האם יש הבדל בין להיות בחיבור עם הבורא ולבין להיות דומה לו?

חיבור עם הבורא ולהיות דומה לבורא הם אותו דבר. לא כמו בגשמיות, שיכול דבר להיות דומה ללא חיבור, ועשוי להיות חיבור ללא דמיון בן השניים. למשל, שתי מכוניות עשויות להיות דומות אחת לשנייה, אבל הן לא אחת, הן לא מחוברות. ברוחניות אין דבר כזה. ברוחניות ככל שיש יותר שיתוף, כלומר, אותן תכונות, הופכים לאחד. זהו חוק השתוות הצורה, החוק של המרחב הרוחני.

מצב קבוע הוא מצב דומם. איך לעשות שמצב כזה יהיה כל הזמן בשינוי?

פשוט לא להיות דומם. אז כל פעם תהיה התחברות חדשה. מה פירוש "התחברות חדשה"? הכוונה היא לא ששני אנשים צריכים כל הזמן להתחבר, כל אחד, לעוד ועוד אנשים. אלא אם המצב הוא ששניהם משתנים, אז כל הזמן ההתחברות ביניהם היא חדשה. אם שניהם לא דומים, לא דוממים, אז שניהם שרויים כל הזמן בחידוש ההתחברות ביניהם.

איך אפשר להתייגע ובו זמנית לשמוח?

הבורא נותן לאדם לעבוד, וכמו כן אומר לו להיות שרוי בשמחה בזמן העבודה. מה, הוא עושה מאיתנו צחוק? הוא רוצה שנסבול ועוד נשמח מזה? הרי זה דומה למישהו שנותן לי מכה ואני עוד מודה לו על כך!

ברוחניות, בכל פעם שמציינים שדבר הוא כך וכך, סימן שיש מצב כזה. למרות שאני עוד לא הגעתי למצב הזה, המצב קיים ואני צריך להגיע אליו. אם כתוב: "עיבדו את ה' בשמחה", אז סימן שיש מצב כזה, שממנו והלאה העבודה מעניקה לאדם שמחה ואושר, ואז הוא לא צריך שום דבר חוץ מהעבודה עצמה. הפעולה עצמה ממלאת אותו, והיא עצמה השכר.

מה הכוונה של רב"ש בדבריו: "אבל אין לאדם לחפש עצות איך להשיג שפע, כי על זה אין לדאוג, אלא כל דאגותיו של אדם צריכות להיות איך להשיג את הרצון להשפיע"?

האדם נברא עם רצון לקבל, וברצותו ליהנות כמה שיותר. ממה ליהנות? אין סתם "אני רוצה". "אני רוצה" פירושו שחסר משהו לאדם, ואם הוא מקבל את המשהו הזה, אז הוא מרגיש שלא חסר לו.

מאחר שקיים רק בורא, שאחר כך ברא את הנברא, ברור שהנברא הוא חיסרון להרגיש את הבורא. במקום בו הבורא לא נמצא, שם נמצא וקיים הנברא.

ממה הנברא מתחיל? ממלכות דאין-סוף שצמצמה את האור. האור הסתלק ונשאר רצון. מכאן אומרים: "התפשטות האור והסתלקותו עושה את הכלי ראוי לתפקידו - "במקום בו האור מסתלק, מתגלה חיסרון שהוא לא נמצא - במקום בו אין בורא, שם יש נברא.

ובכן, האדם נברא כדי לחפש תענוג, והוא מבקש למצוא אותו. הוא רוצה למצוא את הבורא. במצבנו הנוכחי אנחנו לא יודעים את זה, אבל כל הרצונות שלנו בסופו של דבר מכוונים אל הבורא, כמהים להרגיש את הבורא. בעצם כל התענוגים באים מהבורא, בכל מיני לבושים. הבורא עומד מאחוריהם והוא הממלא אותנו. אין מקור אחר של תענוג.

האדם צריך להגיע למצב שלא ירדוף אחר התענוג "עד שלא מניח לי לישון", "חולת אהבה אני", מצב המכונה "לא לשמה", אלא להגיע בסופו של דבר למצב שלא יחמוד את התענוג, אלא את החיבור עם נותן התענוג. כלומר, שהאדם יתחיל לחוש שיותר חשוב לו היחס לבורא, וחשיבותו, מאשר לראות בו תענוג שממלא אותו.

מלכתחילה חשיבות הבורא בעיני האדם היא אפס, והרצון להפיק מהבורא תועלת, לנצל אותו, ליהנות ממנו, הוא מאה אחוז. צריך להגיע למצב הפוך: שמאה אחוז רצון ליהנות מהבורא יהיה אצל האדם כאפס, והרצון להכיר את חשיבות הבורא, להתחבר עימו, יהיה מאה אחוז. במילים אחרות, להגדיל במאה אחוז את חשיבות הבורא בעיני לעומת רצוני להתענג ממנו.

איך עושים זאת? את הרצון להרגיש את חשיבות הבורא האדם לא יכול לקבל מתוך עצמו, הוא יכול לקבל אותו רק מהסביבה, מהחברה. אם הסביבה לא נותנת לו את הרצון הזה, אין לו שום סיכוי למצוא אותו בעצמו.

אבל האדם, באופן טבעי, בונה את הקשר שלו עם הבורא בשביל לחוש יותר תענוג.

כשאדם כל הזמן הולך ומעצים את רצונו ליהנות מרוחניות במקום ליהנות מגשמיות זה מצב של "לא לשמה". בעולם הזה האדם נהנה מתענוגים גופניים גשמיים: אוכל, מין, משפחה, בית, ואחר כך מתענוגים אנושיים: כסף, כבוד, מושכלות. ולעומתם, הוא רוצה עכשיו לפתח את יחסו לתענוג נוסף שנקרא "רוחני". למה הוא נקרא "רוחני"? כי רוח הוא יותר נבדל, ולא כל כך מורגש.

ובכן, על ידי חברה, על ידי לימוד, האדם מפתח את הרצון לתענוג רוחני, ומעצים אותו כך שיהיה יותר גדול מהרצונות שלו לתענוגים הגשמיים שנמצאים לפניו. אם הוא מצליח להגיע למצב שהוא "חולה" על התענוג הרוחני, שהוא "מת" על הבורא, לעומת כל התענוגים שיש לו בגשמיות, בצורה קבועה, בלי עליות וירידות, סימן שהוא הגיע למחסום, למקסימום רצון לרוחניות על מנת לקבל.

יותר מזה לא דורשים מהאדם. אם הוא מגיע למצב הזה, נותנים לו להיכנס לרוחניות. אבל הכניסה לרוחניות היא על ידי זה שנותנים לך מסך, ומטפלים בך. לא האדם מעביר עצמו מ"לא לשמה" הגדול ביותר ל"לשמה" הקטן ביותר, הוא לא עושה זאת בכוחות עצמו. עניינו הוא רק להגדיל את חשיבות הרוחניות, איך שהוא מבין אותה, עד כדי כך שכל החיים האלה וכל העולם הזה לא יהיו כדאיים לו, אלא רק כדי לדרוך עליהם ולקפוץ לרוחניות.

אבל איך אפשר לעשות זאת אם לא מרגישים רוחניות, ולא מבינים אותה? הרי אם מחכים עד שסופגים מכות, ורק אז רוצים בלית ברירה לברוח מהעולם הזה לקראת רוחניות - זו דרך ארוכה מאוד של עוד אלפי שנות התפתחות. זו לא נקראת "דרך תורה".

רק על ידי חברה זה אפשרי. צריך להיכנס לחברה שתבהיר לך היטב, שכל החיים האלה לא שווים כלום, שרוחניות שווה הכול. יש לשמוע מהחברים, שחיים רוחניים זה דבר טוב, שהם נהנים מהם, שיש בהם כל הזמן ממה ליהנות. שרוחניות היא פשוט משהו מהמם. את כל הדברים הללו החברה צריכה לספק לאדם.

אם שומעים דברים ברורים מחברים על חשיבות הבורא, זה דבר מלאכותי. איך אפשר באמת להתפעל מזה?

לא צריך להגיד לחברים: "חבר'ה, הבורא הוא גדול, תראו כמה הוא יפה". אף אחד לא "יקנה" את זה. אף אחד לא מתרשם מזה כשמתחילים לדבר בצורה כזאת, כי לקבלה באים אנשים עם רצון לקבל גס וגדול יחסית. לכן צריכים למצוא שפה כזאת, אמצעים כאלה, לבושים כאלה, שכל אחד יוכל להתפעל בצורה מרבית ממה שקורה סביבו בתוך החברה. אנחנו נוטים לברוח מהתמונה הזאת, אבל לאדם אין שום אפשרות אחרת להתחבר לבורא, אם הוא לא לוקח חומר דלק, כוח, דחיפה, מהסביבה. כי בו עצמו אין שום דבר שיכול להעלות אותו אפילו צעד אחד, מדרגה אחת.

האדם צריך לקבל מהסביבה את הנחיצות למדרגה הבאה. לו אין חיסרון למדרגה הבאה. נחיצות אליה הוא מקבל מהסביבה. הכרת גדלות הבורא, הכרת גדלות המדרגה הזאת, מקבלים מהסביבה. ואז באה לו אפשרות, דחף, לפנות אל הבורא, והוא מקבל כוח לעבור למדרגה הבאה. כל האפשרויות מקורן רק בסביבה. מלכתחילה אין לאדם את הכלי. וזה מפני שאם היה לו את הכלי הוא לא היה זקוק לאף אחד, גם לא לבורא. חוץ מכלי לא חסר כלום, הכול נמצא. רק צריך לגלות את הכלי. אם האדם מגלה בתוכו את הכלי, אז בתוך הכלי מתגלה הבורא.

אם האדם בעצמו מתגלה כממלא את הכלי, אז הוא לא זקוק לבורא. אבל אם חסר לו כלי, הוא מקבל מהחברה תחושת חיסרון שאינה שלו, הכרת גדלות שהיא לא שלו, ואז הוא פונה לבורא. בכך שאדם "שובר" את עצמו כלפי החברה, הוא כבר נעשה ראוי לקבל מהבורא את הכוח על מנת להשפיע.

מהי השקעה בחברה?

השקעה של אדם בחברה היא כמו שכתוב: "עשה לך רב וקנה לך חבר". מתחברים עם אחרים כדי לקבל מהם את מה שאין לי. ההתחברות הזו היא רק בצורה בריאה: אם אני צריך לקבל משהו מחבר, אני צריך לתת לו תמורת זה משהו. לכן אני צריך לחפש מה החבר רוצה, ותמורת מה אני יכול לקבל את מה שאני צריך. יש פה עבודה מאוד פשוטה, ולא צריך לברוח מלפשט אותה, ולא לחפש משהו גבוה.

איך על ידי התחברות עם החברים אני יכול ללמוד את הרצונות שלי?

כשאדם הולך להתחבר עם חברים כדי להגיע לדבקות בבורא, זה מזמין עליו אור מקיף שפותח לו את הנשמה. הוא מתחיל לראות עד כמה שהוא הפוך מהאור. האור מתחיל לגלות לו את הרע. אם האדם מגלה את האגו שלו כסתם אגו, רק כנגד חבר, זה לא אותו האגו שעליו לגלות כלפי האור המקיף, כלפי הבורא, כלפי על מנת להשפיע. זה משהו אחר לגמרי. זה אגו בהמי. זה האגו שמצוי בצבא ובכל מיני קבוצות, שבהן מידת ההכרחיות מחייבת אותנו להתחבר כדי להינצל ולשרוד, ולכן שוברים את האגו הזה בכל אחד ואחד.

אם האדם הולך להתחבר עם החבר מתוך רצון להתחבר עם הבורא, זה מעורר עליו אור מקיף. הבורא כבר נמצא ביניהם. הוא כבר מגלה את האגו של האדם, את היצר הרע שלו, את כל הכרת הרע שלו, בהתאם אליו.

פירוש הדבר שמלכתחילה יש לקחת בחשבון שהמטרה היא "סוף מעשה במחשבה תחילה". ה"מחשבה תחילה" היא להתחבר עם הבורא, והמעשה שהולכים לעשות הוא התחברות עם החברים. אם כך עושים, מצליחים.

האם לנהל שיחה בחברה יכול לגרום לאשליה של מילוי, שאז אדם לא מרגיש את הכרת הרע?

כתוב שעובד ה' צריך להיות קשה כברזל. כלומר, האדם צריך להיות כל הזמן דרוך ולמדוד עם איזו מחשבה הוא הולך לשמוע מידע או עצה מהחברים. ב"לשמוע" הכוונה היא לספוג, מה זה עושה בו לעומת מה שרצה קודם, למה הוא הגיע אחרי שספג מחבריו התפעלות.

האם ההתפעלות נותנת לו סתם סיפוק, על כך שהוא נמצא בידיים נאמנות, שהוא יכול לעצום את עיניו כמו תינוק, והחברים יקחו אותו למקום כלשהו, או שהוא נוטל מהם את ההתפעלות שלהם והופך אותה להתפעלות שלו, מעכל בתוכו את מה שלקח מאחרים, כאילו היה שלו.

מהי הכוונה ב"כאילו היה שלו"? אדם פותח את הספר "שמעתי", קורא מאמר וממנו הוא הולך ללמוד חלק מסוים ב"תלמוד עשר הספירות", ורוצה על ידי ההתפעלות של חברים להזמין על עצמו אור מקיף. אם האור המקיף הזה בא אליו, הוא מכבה בו את ההתפעלות הזאת, ונותן הרגשה בתוך הכלים, של יותר הכרת הרע. אבל האדם יכול לעשות שימוש בהכרת הרע הזו, בגלל שקיבל את ההתפעלות של החברים והזמין אור מקיף.

מכאן ניתן להבין, שיש לאדם אפשרויות לעבוד. הוא לא סתם יושב בשיעור ומקבל מהחברים הרגשה טובה וביטחון שהוא נמצא בדרך וזהו. תלוי איך האדם משתמש במה שהוא מקבל מהחברים.

איך אפשר לצאת מהגישה של "הכול בסדר, אני מקבל מהחברים"?

יש הרבה אנשים שנכנסים לגישה הזאת. לכן, כל אחד ואחד מהחברים חייב כל יום ליטול חלק בלימוד, בהפצה, בעבודה במקום העבודה שלו, ובבית עם המשפחה. כי גם הדברים האלה הופכים במשך הזמן להיות קשים, וגם בזה האדם צריך תמיכה מהחברה, הוא צריך השפעה מהחברה. אם האדם לא מקבל תמיכה מהחברה, הוא עובד בכל הדברים האלה ב"עצבים", בקושי, עד שהם נעשים לדבר פורמלי בלבד. והוא עושה אותם רק כדי לצאת ידי חובה.

החשבון עם האדם הוא על המצבים הטובים ולא על המצבים הרעים. האם במצבים הטובים, כשנותנים לו מלמעלה התפעלות, חומר דלק, ישירות או דרך החברים, הוא משתמש בהתפעלות הזו רק כדי למלא את עצמו, או האם הוא משתמש בהתפעלות לשם עשייה של דברים טובים, כמו לפתוח ספר וללמוד דבר שהוא משתוקק להבין ושקודם לא הצליח להבין כלל.

האדם צריך ממש לחכות לרגעים הללו שבהם הוא נמצא בתחושה של יתר התפעלות, יתר בהירות וחדות ראייה, כדי לפתוח במקומות האלה, אולי יראה בהם עוד יותר. בעל הסולם כותב במאמר בספר "שמעתי" שכך צריך לעשות.

למה ה"ימין" צריך להיות יותר גדול מה"שמאל", הרי לשם בחירה צריך שני קווים שווים, כי אז יש לאדם בחירה חופשית בין ה"ימין", שנקרא תכונות הבורא, וה"שמאל" שהוא תכונות הנברא, והוא בוחר מה כדאי ומה לא. אבל אם ה"ימין" יותר גדול מ"השמאל", אין לו בחירה, ואז ודאי ש"הימין" תמיד מנצח.

העניין הוא, שעבודה בג' קווים מתפרסת בהרבה מקרים, לפני המחסום, אחרי המחסום, עבודה בו"ק, עבודה בג"ר. בהתאם לכך קיימים בכל מדרגה הרבה אופני עבודה בג' קווים, איך נכנסים לחסדים וחוכמה, לקטנות וגדלות.

העבודה היא תמיד בג' קווים, מפני שעובדים בצמצום ב', בהתכללות כלים דקבלה בכלים דהשפעה: כלים דהשפעה הם קו ימין: תכונות הבורא, ט' ראשונות, חפץ חסד. כלים דקבלה הם קו שמאל: תכונות הנברא, רצונות לא מתוקנים, חסרונות, קליפות. האדם צריך למזג אותם בצורה נכונה. כלומר, עד כמה שניתן לתקן, לכלול "שמאל" ב"ימין", ולעשות מהם קו אמצעי.

קו אמצעי הוא לא משהו שנמצא בטבע. בטבע יש רק שניים: תכונות הבורא ותכונות הנברא. השלישי הוא מה שהנברא מדמה את עצמו לבורא, שעושה מעצמו דמות ה'. קו אמצעי לא קיים לפני שהנברא מבצע את העבודה הזאת ומגיע לעיצוב דמות ה'.

אבל כדי לעשות קו אמצעי, חייבים ללכת מראש מצוידים בקו "ימין". קו "ימין" נותן שלמות. אדם לא יכול לחיות בתחושת חיסרון, כי הוא מלכתחילה נמצא ברצון לקבל, והרצון לקבל שלו חייב להרגיש שלמות. לפני המחסום השלמות היא בכך, שהולכים להשיג משהו טוב. אחרי המחסום השלמות באה מקו "ימין", מהרגשת חפץ חסד, מהשגת חפץ חסד, ומחפץ חסד האדם פונה ל"שמאל", לכלים שלו.

ואז האדם לא מבין איך שני הדברים האלה, שלם ובלתי שלם, יכולים להיות יחד בנושא אחד. עד שמתברר לו, ששלם ובלתי שלם הם לא בנושא אחד, אלא בו יש שני נושאים, הוא עצמו כלול משניים: הנקודה שבלבבה מתקיימים רצונות הבורא, תכונות הבורא, היא השלמות וקו "ימין". הלב - כל יתר הלב חוץ מהנקודה שבלב, חסרונות, קו "שמאל". כך יכולים להיות באדם תחת נושא אחד שני הדברים, שלם ובלתי שלם.

אבל כתוב: "תמים תהיה עם ה' אלקיך". הכוונה היא לא לתמים כמו תינוק אלא לשלם, שגורם לחסרונות שלו שגם הם יעבדו בשלמות. ב"תמים" הכוונה, היא לאחיד, למגובש, שאין בו כל מיני חלקים שיש בהם שינויים, או שהם מנוגדים זה לזה.

איך האדם יכול להיעשות "תמים"? הדבר ניתן רק אם האדם עושה שימוש בחסרונותיו במידה הנכונה לקראת ההתקדמות בדרך. כי בלי חיסרון אי-אפשר להתקדם. אבל גילוי החיסרון חייב להיות מדוד, שקול, לפי כמה שאפשר לגלות לו חיסרון, כדי שעל ידיו הוא יתקדם ולא ייפול.

בכל מצב שאנו מתחילים לשקוע ולהתקע בו, להיות מרוצים ממנו, להיות בשלמות לא טובה, כלומר, לא של חפץ חסד, אלא מסכימים עם מה שיש כאילו שזה שלמות, כדי להתקדם ממצב זה צריך שיבוא גילוי הרע. האדם צריך לעורר, בצורה מלאכותית, את הרע שבו, כדי לראות את מצבו, ולבנות עליו מדרגה יותר גבוהה, לבנות מצב יותר טוב, יותר מתקדם לעשות בירורים חדשים, להעלות רעיונות חדשים, לערוך תיקונים חדשים.

כלומר, אם אנו לא מגלים את החיסרון, ולא מעוררים אותו, אנו נמצאים בבלבול, בחוסר אונים, בחוסר כוחות, באי נוחות, ואז אי-אפשר להתקדם. מהדברים האלה שהם "שמאל", מגיעה אחר כך התקדמות ל"ימין". כי מה"שמאל", מהחיסרון, לאט לאט אנו מתחילים לראות איך את החיסרון הזה אפשר להדביק ל"ימין", ועל ידיו להגיע למטרה להיות יותר קרובים לכוח העליון.

לכן אפילו שברוחניות, שלמות היא חפץ חסד ודבקות בבורא עם כלים דהשפעה - זו באמת שלמות, קו ימין, הרי שגם שם שוברים את השלמות וטומנים בה, מזריקים בה, שמאל, כדי להתקדם: מצרפים שמאל לימין, אח"פ דעליה, ועל ידם מתקדמים.

לא כל שכן אצלנו, כשאנו נמצאים לפני המחסום, כאשר שלמות היא לא פועל יוצא של דבקות בבורא, אלא תוצאה של ירידה לבהמיות, כששוכחים קצת, כשאנו נשענים קצת על המצב, אז מצווה לשבור את השלמות הזאת. ולכן האדם צריך לעורר חיסרון בצורה מבוקרת כדי להתקדם למצב הבא.

אבל תמיד לפני שפונים לשמאל, צריכים קודם לפנות לימין. צריך להיכנס לשמאל בצורה מבוקרת. לפני שמעוררים חסרונות, חוסר אונים, בלבול במחשבות, בהבחנות, ברגשות ולא יודעים לאן ללכת, כמו ילד שאיבד פתאום את אמא באמצע הרחוב, ולא יודע לאן לפנות, ומה לעשות עם עצמו, נעצר ולא יכול לזוז, רק עומד ובוכה - צריך להצטייד תחילה בקו ימין, בשלמות, בידיעת המטרה, בידיעה לאן באמת צריכים להגיע.

ואז לפי מידת הקשר למטרה והאחיזה בה, "מעוררים את הצרה", כמו שרב"ש מכנה את קו שמאל. כלומר, צריך להרגיש שהמצב שלי ממש לא טוב, הפוך ומנוגד למטרה, ולהרגיש בו "צרה", כלומר, לחוש בו צר, לחץ, מכך שנמצאים במצב שהוא לא שלם, ושלא נמצאים במטרה. ובהמשך להגיע לבירור כזה של תחושת "הצרה", כך שתיווצר בלב הרגשה שנקראת "תפילה". האדם צריך לדרוש להגיע לימין שהיה קודם, על ידי "הצרה" הזאת, על ידי התפילה.

על התפילה עצמה, על ההרגשה שבלב, האדם אינו בעל בית, הוא לא יכול לשנות אותה בצורה ישירה. אלא באמצעות תיקון של ימין, כשאדם אוחז במטרה; ומגילוי השמאל בצורה מבוקרת שלא יכביד עליו יותר מדי, ויהיה שקול כנגד הימין בצורה נכונה, האדם מעורר בקו האמצעי שלו תפילה, חיסרון, העלאת מ"ן, שגורם לעליון לתת לו תיקון ועלייה. וזה כבר ג' קווים בעבודת התחתון כלפי העליון.

מהי הכוונה ב"מימין ללכת לשמאל"?

"מימין ללכת לשמאל" - פירושו קודם כל להיות קשור למטרה הסופית. לדעת לאן רוצים להגיע, למי רוצים להיות שייכים, איך האדם רוצה לראות את עצמו בסוף. "בסוף" זה יכול להיות אחרי אלף פעולות או אחרי פעולה אחת, שמקדמת את האדם לאותה מטרה סופית. זה יכול להיות גם רק צעד אחד קדימה, אבל בכל זאת זה מקרב אותו יותר ממה שהוא עכשיו למטרה. זה נקרא "ימין". במילים אחרות, אחיזה בתכונות הבורא, במעמד שלו, ברעיון שלו, בו.

אחרי שאדם אוחז בימין, הוא כבר יכול ורשאי לפנות ולעשות כל מעשה, כל מחשבה, כל דבר. אחרת, הפעולה שלו והמחשבה שלו הן לא מטרתיות, הן בתוך העולם הזה. אם האדם לא מכוון לפעולה רוחנית, הוא נמצא למעשה כמתבונן למטה, הראש שלו מורכן למטה כמו אצל הבהמה, שמסתכלת תמיד למטה.

אם לא לוקחים קודם כל את המטרה, אז כל מה שעושים אחר כך לא חשוב, הוא נותר בבחינת מעשה בהמי. אפילו אם אדם עושה מעשים טובים ומשפיע לכל העולם, אם מעשים אלה לא קשורים למטרה, שום דבר טוב לא ייצא מהם.

בסופו של דבר המנגנון הכללי של השגחת הבורא על העולם הזה, יקלקל את הפעולה, אפילו הטובה ביותר כלפי אנושות, ויביא עוד יותר רע במקום טוב. ככל שמטרה, שפעולה בהמית, היא על מנת לקבל וללא שום קשר לבורא, ובחיצוניות דומה לבורא וקרובה אליו, היא בסופו של דבר תגרום ליותר רע. כי היא תהיה בדיוק כנגד פעולת הבורא, מצד שמאל, מצד הקליפה, ובדרגה יותר גבוהה.

אם אדם סתם גונב עשרה שקלים זה לא כמו שהוא הולך להשפיע, והמטרה שלו היא להגיע להשפעה כלפי האנושות והעולם. ככל שהוא לא קושר את המעשים הכביכול טובים האלה לבורא, אלא קושר אותם לרצון שיהיה לו טוב בעולם הזה, הם בסופו של דבר גורמים ליותר רע. למה? כי בחיצוניותם המעשים הם טובים, אבל במקורם הם לא טובים. הם קליפה כנגד מעשים יותר גבוהים של הבורא.

כלומר, לגנוב עשרה שקלים זה דרגה נמוכה. במעשים כלפי כל העולם והאנושות אנו הולכים לעשות דברים טובים בקליפה. ללא מטרה נקרא "קליפה". כל ההבדל בין קדושה לקליפה הוא, שבקדושה יש מטרה, ובקליפה - אין. ואז, אחרי שלושים שנה, אנו רואים למה הגענו, ואנו לא מבינים איך הגענו למצב כל כך רע אף שרצינו את ההפך. לכן, צריך כל הזמן לפנות קודם לימין, להיאחז במטרה, ומתוך המטרה לבוא לכל מעשה, לכל מחשבה או תכנון.

בעל הסולם כותב על רוסיה, שבהתחלה באמת כמה אנשים התכוונו לטוב, אבל מהר מאוד מעשיהם הפכו לרעים, לדיקטטורה אכזרית. וזאת מפני שהמעשים היו קליפה כנגד דבר מאוד גדול. במאמר שלו, "דור האחרון", הוא כותב על הקומוניזם ברוסיה שאין גרוע ממנו. וכמעט באותן מילים שברוסיה הדיקטטורית דיברו שקר, הוא מדבר על האמת. הוא מתאר את האידאה החברתית, את הדור האחרון. כל ההבדל הוא במטרה, אם רוצים שיהיה טוב לעצמנו, או רוצים שיהיה טוב מפני שקשורים לבורא.

השפעה לזולת אם היא רק למען הזולת, היא קליפה, אבל אם היא למען התקרבות לבורא, זו היא קדושה. מה ההבדל ביניהן?ההבדל הוא בכוונה העומדת מאחורי המעשה. בחיצוניות, כשלא מכירים את הכוונות של האדם, יכולים לטעות. לכן העולם שלנו שקרי.

למה הוא עולם שקרי? כי עושים בו מעשים טובים, אבל הכוונה נסתרת ממי שעושה אותם וגם מאחרים. חושבים שכמו שהמעשים החיצוניים טובים, גם הכוונה הפנימית שלהם טובה. אבל זהו עולם של שקר. וכך במעשים כביכול טובים גורמים לאסונות.

לך תסביר שהמעשים האלה לא נכונים, שהם לא טובים, שגורמים רק רע. שהמעשים האלה הם עוד יותר גרועים מלא לעשות כלום. ש"שב ואל תעשה" עדיף.

עכשיו רוצים לחלק אוכל לכל הנזקקים בעולם. ומה יהיה? יהיה יותר רעב, יותר צרות, פתאום יתגלו כל מיני מחלות חדשות שלא היו. במקום איידס שנפל לעולם הזה מלמעלה, תיפול איזו מחלה אחרת, עוד יותר קשה. לא יכול להיות אחרת, כי הכול הולך אחר הכוונה. לכן כתוב: "הכול במחשבה איתבררו".

איך אפשר לעשות מעשים טובים ולא ליפול לשקר?

אם האדם כל הזמן אוחז במטרה הנכונה, הוא לא נתפס לשקר. למה האדם נכנס לשקר, לכל מיני בלבולים ואי הבנות? מפני שהוא נמצא בהסתרה. גם המטרה נסתרת ממנו. המטרה היא כזאת שלא ידוע איפה היא. זה נקרא שהבורא נסתר: הן מהותו והן מעמדו. האדם כל הזמן לא יודע בדיוק מיהו ומהו הבורא.

ואז, כל משפט יכול להיות קצת מסובב, לא מתאים בדיוק לאותה דרך. הם לא נמצאים באותו קו. כך קורה מפני שהמצב שלנו הוא בינתיים מצב של הסתרה. אם היינו רואים את המטרה, ומלכתחילה אוחזים בה, לא היינו טועים.

בעל הסולם אומר, שכדי לא לטעות צריך לעשות, שישראל, קוב"ה, והמעשה שעכשיו עושים, הנקרא 'דרכין דאורייתא', יהיו כולם בנקודה אחת. אם כל רגע ורגע אוחזים בזה, אז לא טועים. איך עושים זאת? משלבים את שלושתם יחד.

איך אפשר לשלב אותם יחד אם הבורא נסתר? ככל שאדם מתאר את הבורא בצורה הבהירה ביותר - מי הוא, מה הוא, מהותו, שלמותו, הכרתו - אם הוא אוחז בזה חזק, וגם מגלה את עצמו כמה שיותר, ורוצה לצרף לנקודה הזאת, וגם מצרף את המעשה עצמו של החיבור, אז הוא כבר עושה את הפעולה נכון.

למה גניבת עשרה שקלים מזיקה פחות ממעשים של יפי נפש להצלת האנושות?

העניין הוא, שאצל אדם שגונב עשרה שקלים, מתגלים גם המחשבה וגם המעשה, שהם רעים. ואז זו קליפה קטנה. זו אפילו לא קליפה, כי קליפה זה מה שמכוסה יפה. הרצון לקבל מכוסה במעשה טוב, בחיצוניות טובה, זה מה שנקרא "קליפה". למה הקליפה נוצצת? במה היא מושכת את האדם? בכך שהיא נותנת לו תענוג, והתענוג שלה בא מהקדושה.

למה חושבים על אנשים שרוצים לעזור לכל האנושות, לעניים, למוכים, וכדומה, שהם אנשים טובים? כי הם ממש מראים עד כמה שהם מתכוונים לטוב, אבל בתוך תוכם הכול שקרי והפוך, מפני שלא מקושר למטרה. מפני שהם בסופו של דבר מביאים את האנשים למטרה לא אמיתית, ובכך שמטרתם לא אמיתית, המעשה שלהם גורם לרע.

האנשים הטובים האלה לא עושים את זה בכוונה, הם לא יודעים שהם קליפה, כי רק מעבר למחסום הכוחות מתנהגים כקליפה וקדושה. אבל הבעיה אצלם היא בטשטוש המטרה.

האם החברה יכולה לקבוע לאדם שמעשה גניבה הוא דבר טוב?

אין חברה אנושית שבה לגנוב עשרה שקלים ייחשב לדבר טוב. גניבה לא תיחשב לדבר מקובל באף חברה. אפילו אם אתה רובין הוד שהולך לגזול מהעשירים כדי לחלק לעניים. גם מעשים כאלה אף חברה לא תסבול ולא תקבל כסדר תקין. אנחנו לא מדברים על הקליפות בעולם הרוחני, ששם גניבה זה משהו אחר.

באנושות מקובל לחשוב שיחס טוב אחד לשני זה קדושה, שזה מעשה טוב. הציבור לא שוקל לפי המטרה, אלא שוקל לפי המעשה. ואז ככל שהמעשה החיצוני יותר קרוב לרוחניות, להשפעה, המעשה נחשב למעשה טוב, אבל באמת הוא גורם יותר רע.

אם עזרה לכל האנושות גורמת נזק, אז מה צריך להיות השיקול: לעזור או לא לעזור?

יש מה שנקרא הכרחיות. עד שהאנושות לא מספקת לכל אחד הכרחיות, חייבים להיות בזה ללא שום כוונה. כי ההכרחי הוא "לא יגונה ולא ישובח". צריכים לחלק לכל אחד כך וכך קלוריות ביום ובזה לא נוקטים שום כוונות, אלא נותנים לחיות.

אבל אחרי שמחלקים את כמות הקלוריות הזאת, לא אתה הוא זה שצריך לגרום טוב לאדם. תן לזולת להתפתח כמו שהוא. מה פתאום שתבוא ותתחיל לנפח לו את האגו, או להפך, את הכרת הרע? אין להתערב בכך. יש צורך רק לתת אפשרות לזולת להתפתח ולא להתחיל לדאוג מעבר לזה.

אף אחד לא אומר, שאין הכרחיות בפעולה של כל הקרנות וארגוני הצדקה למיניהם ושהם לא דואגים להכרחיות העולם, אבל גם הכרחיות צריכה להיות מלכתחילה מכוונת לדבקות בבורא, לכך שחיים למען המטרה הזאת. שאם לא כן, אז בטווח הרחוק המעשים האלה, מתגלים כרע, ולא מביאים שום תועלת.

האוכל שיש היום בעולם יכול להספיק לא רק לשבע מיליארד איש אלא לעשרה מיליארד אנשים. פעם חשבו שהעולם קרוב לגווע מרעב, אך זה לא יתרחש: תמיד יהיה מספיק לכולם. הבעיה היא החלוקה. חושבים שכביכול על ידי חלוקה צודקת בעולם העניינים יסתדרו איכשהו. ובכן, לא נגיע לשום דבר: רק יהיה גרוע יותר.

האם האדם יכול להועיל לאחרים רק בכך שהוא מעורר את האור המקיף?

למעשה צריכים רק לדאוג שהאור המקיף יאיר יותר על כל האנושות. מה שנקרא "אור לגויים". בעל הסולם כותב בסוף "הקדמה לספר הזוהר", שחייבים לשבת וללמוד, ובכך להשפיע. אין צורך לפזר אוכל אלא חשוב לפזר את חוכמת הקבלה. כביכול, לעומת זאת, הוא כותב במאמרים: "מתן תורה", "השלום", "הערבות" ו"דור האחרון", שאדם חייב ללכת ולהשפיע לכל העולם, עד שלא יהיה אף נזקק לדברים ההכרחיים כדי לחיות בעולם.

הדברים האלה אינם מנוגדים ואינם סותרים זה את זה, אלא שניהם כלולים במסגרת העבודה שלנו. עבודת הפרט היא לעורר בעולם את האור המקיף, ועבודת הכלל היא לדאוג לדברים ההכרחיים. הכלל אינו מסוגל להביא אורות מקיפים על ידי לימוד. הוא מעורר אורות מקיפים על ידי השפעה הדדית לכל העולם, אבל את האור המקיף הכללי מביאים לעולם אותם עשרה אחוז שמסוגלים להיות "עובדי ה'".

מה פירוש "לעבור מחסום"?

אדם שעובר מחסום, נקרא מי שיש לו כוח להיות בצמצום על הכלים דקבלה שלו, ולהכניס אותם לפעולה רק לפי המידה שהוא יכול לעבוד בהם למעלה מהדעת. מה זה "למעלה מהדעת"? לקבל על עצמו בלב שלם את שליטת העליון.

באיזו דרך יכולים להתקשר לבורא אם נמצאים בהסתרה?

קודם כל צריך לדעת שנמצאים בהסתרה. לראות איכשהו שההשגחה של הבורא היא נסתרת. שמה שמקבלים ממנו, בעצם אין אנו יודעים לפענח: למה זה בא, בשביל מה, מה זה דורש ממני. האם רק אומרים: "אם אין אני לי, מי לי", ויותר לא יודעים מה יקרה בהמשך, או קשורים בהשגחה הזאת, בפעולה הזאת, בכוונה הזאת, וקובעים שבכל צעד שלי, בכל רגש שלי, נמצא הבורא. שאני והבורא הולכים יחד, בתנועה אחת, כמו סוס ורוכבו, ואי-אפשר להבחין בין המוביל לבין ההולך בעקבותיו.

את ההסתרה האדם צריך לגלות. את ההסתרה או הגילוי האדם מייחס להשגחה. אחרי שהאדם מגלה את מצבו האמיתי, כבר אין לו שאלה מה צריך לעשות. המצב עצמו אומר לו מה לעשות. אם אדם לא מגלה שהוא נמצא בהסתרה, אין לו על מה לעבוד. כשמגלים את ההסתרה, רואים את החיסרון, מבינים איך לדלג על ההסתרה. כך יודעים כביכול איזה צעדים לעשות. ההרגשה עצמה, שנמצאים בהסתרה, מביאה לתפילה פנימית. לכן הרצוי הוא לגלות את המצב, לגלות את הבורא, ולהתייחד עם ההשגחה, עם הבורא.

איפה נמצאים קו ימין וקו שמאל במצב לפני המחסום?

אדם רואה שלפעמים הוא נמצא במצב שלא חסר לו כלום. העולם טוב, יש כוח עליון, יש עתיד, וברוך השם, לא הכול מסתכם בכך שהוא נמצא בעבודה רוחנית. יש עוד חיים ותכלית נוספים. ההרגשה הזאת יכולה להופיע באדם רק לכמה רגעים, פעם בחודש, פעם בחצי שנה, או פעם בשנה.

ולעומת זה, יש לו הרגשות אחרות, הפוכות, שהוא יכול להיות בהן רוב הזמן: כמו, למשל, שבעולם אין בעל בית, והעולם הוא מבולבל וחסר תכלית, ואף אחד לא יודע איך לחיות בו, ובשביל מה בכלל נמצאים בו, ומוטב היה שלא נברא ממה שנברא.

אז האדם רואה שהוא נמצא בשני מצבים מנוגדים זה לזה. ואז, מתוך שני המצבים הללו, הוא כבר יכול להתחיל לעבוד ולפעול.

איך בעולם שלנו נעשית הבחירה בין ימין לשמאל?

כל אחד שרוי לפעמים במצב טוב: הוא חש שטוב לו, והוא יכול להצדיק את הכול, ולשמוח בחלקו. ולפעמים הוא נמצא במצב רע. ואז מה הוא צריך לעשות? רק להשתדל להיות במצב טוב. אבל כשאדם רוצה להיות שרוי תמיד במצב טוב, הוא מתחיל לאט לאט לגלות, שמשום מה זה בלתי אפשרי. טבעו בנוי בצורה כזאת שהוא לא מאפשר לו להיות בכל עת שמח ומאושר. ואז הוא מתחיל לגלות, בהדרגה, למה העולם כל כך רע לו.

אף אחד לא מוביל את האדם לקבלה, אלא החיים הרעים, ההרגשה הרעה היא זו שמביאה את האדם לקבלה. גם החיפוש העצמי איך יהיה לי טוב. ואז, במהלך הלימוד, הוא מתחיל להבין שגילוי הרע תכליתו להביא על האדם את הטוב. אבל לטוב הזה הוא יכול להגיע רק באופן מאוד מיוחד. בשביל מאוד צר, ובדרך מאוד לא פשוטה.

האדם מבקש תמיד להיות דבוק לטוב, למה שנחשב קו ימין בעולם שלנו, ולא ברוחניות, וזה מוביל אותו לחיפוש. אמנם הוא הולך בהיסח הדעת, ולא כל כך יודע מה הוא עושה, ולא יכול כל כך לבדוק מה הוא עובר, אבל בסופו של דבר בפנים, בתוך כל הפעולות שלו, הוא, בחושו הטבעי, הולך לחפש את הטוב. השמאל דוחף ומניע אותו להגדיל את הימין, עד שהוא מתחיל להבין שיש איזו מטרה לשמאל, למכות.

למה הטוב שהאדם מחפש במהלך הלימוד הוא טוב אחר ממה שחיפש בתחילת הלימוד?

כל פעם הטוב של האדם משתנה, וזאת מפני שהאדם גדל. למה הטוב משתנה? כי כל הזמן הרע יותר ויותר מתגלה לאדם, ומבהיר לו בדיוק מהו הטוב שצריך להיות. אין דבר כזה "רע". "רע" פירושו שמכוונים את האדם באופן יותר נכון לטוב. הסטייה הזאת, הכיוונון הזה, תיקון הכיוון שעכשיו עושים לאדם, הדחף שנותנים לאדם ללכת לכיוון הנכון, אותו הוא מרגיש כ"רע". ולא יותר.

ואז נגלה לאדם שהוא גנב, שהוא אכזר, והוא מתחיל להרגיש רע. תחילה הוא לא רוצה לחוש בזה. הוא היה מוכן להרוג את מי שמגלה לו את זה. בפנים הוא מקבל את הגילוי כנכון, אבל את מי שגילה לו את זה, את מי שמביא לו הרגשה לא טובה, הוא מוכן להרוג. אחר כך, אם הוא מקבל את הגילוי הזה בצורה מטרתית, הוא מתחיל לנשק את מי שגילה לו אותו.

לא קל לעבור מהמצב הזה למצב הזה. אבל אלה פני הדברים. זאת אומרת, בלי גילוי הרע האדם לא יכול להיות קשור למטרה ולהתקדם.

על השאלה הנשאלת, "מה על האדם לעשות?" התשובה היא, שרק בזמן שהאדם נמצא במצב שהגיע ללימוד בדרגת "לא לשמה", אז מתוך ש"לא לשמה", אם הוא לומד בכוונה להגיע "לשמה", הוא יכול להגיע "לשמה" על ידי סיוע מלמעלה, שנקרא "המאור המחזיר למוטב".

כמו שאומר רב"ש: "על ידי זה שהאדם לומד תורה להנאתו עצמו, שזה נקרא 'שלא לשמה', היינו: לתועלת עצמו, מכל מקום על ידי המאור שבה ירגיש הפחיתות, שיש בטבע הקבלה", ואז הוא מגיע לאט לאט ל"לשמה", וה' יפקח את עיניו.

ולא חשוב עם איזה אופי אדם נולד: רגזן, טיפש, עצלן, תאוותן. ולא חייבת להיות רק תכונת אופי אחת מאלה, יכולות להיות בך כולן. אין האחת מפריעה לשנייה: העצלנות לא מפריעה לתאוותנות והתאוותנות לא מפריעה לרגזנות וכך הלאה. זאת אומרת, ארבעת היסודות הללו יכולים להיות יחד באותו אדם. ומי שעוסק באיך לשנות, באיך "לשבור" את כל הנטיות הללו בתוכו, עוסק בפסיכולוגיה, ולא יוצא לו מזה כלום, כי הדברים האלה לא ניתנים לשינוי.

אדם יכול להיות מקובל גדול מאוד, ויחד עם זאת לשאת בתוכו את כל התכונות הללו. הגישה של הקבלה היא לא להתייחס לתכונות הבהמיות, לא להתייחס לגוף הבהמי ולנטיות והתכונות הטבעיות, הגופניות והאנושיות שלו, אלא ביחס לבורא. רק כלפי הבורא מתחיל לגדול בנו מה שנקרא ה"אדם". רק כלפי הבורא אפשר לבחון מהו יצר טוב ומהו יצר רע, ומהם אותם הדברים שצריכים לברר, לגדל ולפתח או ההפך, לחסל. הכול נעשה רק כלפי הבורא, ולא כלפי "האני" של האדם, הטבע שלו.

באותו אופן צריך להסתכל גם על החבר. אם הגוף הבהמי שלי והגוף הבהמי שלו נמצאים יחד בעבודה משותפת, יכול להיות שקשה לנו להיות יחד. אבל בשלב הבא של העבודה, אחרי שנברר היטב את אופיו של כל אחד מהחברים, את כל התכונות שלו, כמו: רגזן, פזרן, עצלן, שתלטן, וכו', נתחיל להבין ולראות במה יכולים להשוות אחד עם השני את הנטיות כלפי מעלה. האופי של כל אחד כלפי הבורא. אולי לפי זה אפשר יהיה להתחבר. זאת לאחר שנראה שלפי האופי הבהמי אף אחד לא יכול להתחבר עם השני וכל אחד בודד.

וזה באמת כך, האדם בודד בעולם. אנו רואים ומרגישים איך היום כבר אבדה המשמעות של משפחה, של ילדים, של הורים, וכולי; כל הערכים האלה, לאט לאט נעלמים. האנושות גדלה, כלומר: האגו והרצון לקבל שלה גדלים. כפועל יוצא מכך האדם נעשה ליותר ויותר מרוחק מהאחר. וכל הקשרים שהיו בעבר, אפילו קשרים במסגרת השבט, המדינה, האומה, הכול נהרס. האגו הורס הכול, את כל ההגדרות. האגו עושה את האדם בודד מכולם.

אחרי שמבררים ומבינים את זה, מתחילים להבין ולהכיר בכך שקשר יכול להיות רק באמצעות הבורא. רק דרך קשר עם הבורא, רק דרך אלוקות, יכול להיות קשר בין בני האדם. כלומר, אם רוצים לקיים את "ואהבת לרעך כמוך", זה יכול להתקיים ולהיות מיושם בפועל רק אם המטרה היא הבורא. דרכו הולכים להתקשר עם האחרים. ואז אפילו קבוצה קטנה יכולה להתקיים רק בתנאי הזה, וכל שכן כל העולם שייכנס לחוק הזה של "ואהבת לרעך כמוך".

וכל זה הוא מפני שכל הקשרים בין בני אדם וביניהם לבורא יכולים באמת להתקיים רק בדרגת "אדם". "אדם" זה רק היחס לבורא. חוץ מהיחס לבורא, כל מה שיש בנו אלו הם דברים בהמיים, שלא דורשים שום תיקון, ושום התייחסות מצידנו, וחבל לבזבז עליהם כוח וזמן.

הקשר לבורא נקרא "אמונה". מידת היכולת שלי לקשור את עצמי לבורא, המשתנה הזה נקרא "מידת האמונה שבי". כלומר, הקשר שלי עם הבורא יכול להתקיים בתנאי שאני רוצה להשפיע לו. אי-אפשר אחרת. אין קשר אחר. הקשר חייב להיות באותו הנתיב שהבורא קשור אלי. להשפיע לו אני יכול רק בתנאי שאני מרגיש אותו. כלומר, "המאור שבה" שיבוא אלי ויתקן אותי.

זה מה שרב"ש כותב: בזמן הלימוד, בכך שאני מגיע למסקנה שאני לומד "לא לשמה", ורוצה להגיע "לשמה", כלומר, להשפעה, אז יש איזה כוח עליון שמתקן אותי ועושה ממני "אדם". מה זה "אדם"? אותה מידת השפעה שתהיה לי כלפי הבורא, ולא כלפי האנושות, זה נקרא "אדם".

כלומר, מי זה "אדם"? "אדם" הוא הנברא. "אדם" הוא הכוח שכנגד הבורא, שהאדם גורם לכך שיהיה בו. זאת אומרת, רק מעבר למחסום. מי שעובר את המחסום, המדרגה הרוחנית שנמצא בה, שהוא רוכש אותה, היא מידת ה"אדם" שיש בו. וכל ארבע תכונות האופי, הנטיות הללו: אש, מים, רוח, עפר, זאת אומרת, עצלן, תאוותן, פזרן, גאוותן, נשארות בו. וזה לא נורא, כי הן לא שייכות לכלום ובפעם הבאה הוא ייוולד עם גוף בהמי אחר.

למה בכל זאת יש באדם את ארבע התכונות האלו? כי הן כנגד ארבע הבחינות: קוצו של י' ו- י' ה' ו' ה', הנותנות העתקה בחומר הגשמי, בחומר של העולם הזה, ברצון לקבל. ההעתקה שלהן היא בעל מנת לקבל, בדרגה הבהמית של על מנת לקבל, ולא בדרגת הקליפות שבה ארבע הבחינות הללו הן בדרגה כנגד הבורא. כאן, בעולם הזה, הן סתם כנגד תאווה עצמית קטנה, איך למלא את עצמי.

האדם יכול בינתיים למלא ולהרגיע את עצמו על ידי ארבע הנטיות הללו. כלומר, אם הוא פזרן, הוא חייב לפזר, ואז הוא מרגיע את עצמו. אם הוא גאוותן, הוא חייב לקבל מילוי לגאווה, ואז הוא מרגיע את עצמו, וממלא את הרצון לקבל שלו. בכל אחד ההתמזגות בין ארבע התכונות הללו היא אחרת.

אם כן, "אדם" הוא אותו כלי חדש הנקרא "נשמה", שיכול להיווצר בנו על ידי לימוד. בזמן הלימוד "המאור שבה מחזירו למוטב", כלומר, בונה באדם את החוש השישיטטאת הרצון כלפי הבורא עם המסך על מנת להשפיע לו. ולא את הרצון כלפי התאוות הבהמיות, שעליהן אי-אפשר לבנות מסכים, חשבונות איך משתמשים בהן, והן לא שייכות לעבודת ה'.

לכן יש שתי תורות המנוגדות זו לזו:

א) "תורת הכלל" - התורה איך להתקיים בעולם הזה למטה מהמחסום. התורה הזאת מלמדת את הכלל איך להיות אדם טוב, איך לשלוט בנטיות הטבעיות, כיצד להיות אדיב, אוהב בריות, שומר לשון וכו'. מי שאין לו עדיין את הנטייה לעבור את המחסום, נדרש ומחוייב ללמוד תורה זו. זו התורה שבינתיים מכינה את הכלל לבוא באחד מן הימים ל"תורת הפרט".

ב) "תורת הפרט" - היא התורה שמלמדת איך לגדול ולצמוח באופן אישי ופרטי כאדם - "אתם קרויים אדם" - להתפתח מעל המחסום, שאז כבר יש כלי חדש.

"כלי חדש", "רצון חדש", נקרא הרצון כלפי הבורא, רצון עם הכוונה על מנת להשפיע, וברצון זה מתעוררות כל מיני הפרעות כנגד הבורא שנקראות "קליפות". אז כל הקשר של האדם, היחס שלו, העבודה שלו, מכוונים כלפי הבורא בלבד.

מה שמכוון כלפי הבורא נקרא "אדם" - "רוחניות". מה שמכוון כלפי עצמו, או כלפי הדומים לו, נמצא בעולם הזה ונקרא "גשמיות בהמיות". ההבדל ביניהם הוא למעשה ההבדל בין אדם לבהמה.

מהו המושג "להגיע ללשמה"?

אלה שכבר הגיעו ל"לשמה" נקראים מקובלים. הם מייעצים לנו איך לפעול, אילו פעולות לעשות כדי להגיע ל"לשמה". "לשמה" נקרא עבודת המסכים. על מנת להשפיע נקרא "לשמה", לשמו. אחרי שהאדם עובר את המחסום, ומגיע ל"לשמה", אפילו במדרגה הקטנה ביותר, שנקראת "עובָּר", הוא מתחיל את עבודת המסכים. אז האדם יודע על ידי איזה פעולות ברצון לקבל שלו, הוא עושה מעשים שמקרבים אותו לבורא. כלומר, שמגדילים לו את הכוונה על מנת להשפיע, ואז מעשיו נקראים "תיקונים". בכך שהאדם מתקן את הרצון לקבל שלו בכוונה על מנת להשפיע, הוא ממלא את רצונו במאור שנקרא "תורה".

כשאדם נמצא למטה מהמחסום, למרות שאין לו עדיין כוונה ברורה, אבל כל פעולותיו מכוונות להגיע לעבודה אמיתית, ליחס לבורא בצורה אמיתית, לעל מנת להשפיע, לעבור מחסום, לרכוש מסך, וכו', כפי שהוא מתאר לעצמו, גם אם הוא עדיין לא יודע בדיוק מה זה, והוא מקיים כל פעולה שהמקובלים מייעצים לו בכתובים, בכך הוא מעורר על עצמו את המאור המחזיר למוטב.

מהי הגאווה?

הגאווה היא אחת מארבע התכונות האנושיות גשמיות של האדם. תכונות שבהן לא צריך להתעסק. בחומר שלנו ארבע תכונות אנושיות גשמיות, המהוות העתק של אש, מים, רוח, עפר. ארבע התכונות האלה קיימות גם בדרגות רוחניות.

כלומר, גם כלפי הבורא יש באדם ממידת העצלנות, ממידת התאווה, הגאווה, וכו'. אבל תכונות אלה הן אחרות, כי הן כלפי הבורא. האדם עושה שימוש בנטיות אלה כדי להתקרב לבורא. שם ארבע התכונות האלה הופכות לארבע בחינות: חוכמה, בינה, תפארת, מלכות.

כשכתוב: "אין אני והוא יכולים לדור במדור אחד", הכוונה היא לגאווה כביטוי הבולט ביותר של הרצון לקבל; כשאדם חש את עצמיותו, את העצמי שלו, את "האני" שלו, את היסוד שבתוכו שעליו הוא לא יכול לוותר; כשהאדם חש ש"האני" שלו יותר חשוב מכל דבר אחר, מכל אדם אחר, מהבורא. זה נקרא "פרעה" שבאדם: "מי ה' אשר אשמע בקולו", אני השולט, ולא הבורא, ולא אף אחד אחר.

"פרעה" הוא כל החומר של האדם. אם התכונה הזאת עדיין לא מתוקנת באדם, כלומר, ה"פרעה" שלו עדיין לא עובד בעל מנת להשפיע, אז האדם לא יכול להיות בקשר עם הבורא, בדבקות עימו. עדיין אין לאדם השתוות הצורה, אין לו על מנת להשפיע. אבל אם "פרעה" יעשה שימוש בכל הרצון לקבל שלו על מנת להשפיע, הוא יהיה הקדוש ביותר, יהיה גמר תיקון.

איך אדם יכול להיות גאוותן אם הוא רואה את השפלות שלו?

אדם יכול להרגיש בו זמנית שהוא הגאוותן הגדול ביותר, וגם שהוא אפס מוחלט, הנבזה הגדול ביותר. תכונה אחת לא מבטלת את השנייה. כיצד אפשר לראות את שני הדברים האלה יחד?

אם אדם מסתכל על הגאווה שלו בלבד, ולא בודק אותה על ידי עיקרון שונה ממנו, במיוחד מהעולם העליון, אז הוא בכלל לא יראה שהגאווה הזאת היא משהו בולט, משהו שמפריע, משהו שזה בכלל לא הוא, אלא יראה אותה כתכונה שמתלבשת עליו.

אבל אם לצד זה מגיע אליו אור עליון ומאיר עליו, אז הוא מקבל שתי הבחנות: תחילה, הבחנה שהוא גאוותן לעומת תכונות האור. ואחר כך הבנה של מהן תכונות האור, מה הן התכונות כנגד הגאווה. במצב זה יש לאדם שני נתונים. וזה לא מפריע לו לקבל את כל ההבחנות על יתר הנטיות שלו.

כל התכונות האלה הן סך הכל אופנים של הרצון לקבל שנמצא באדם, שלא יכולים להיעלם. אותו שורש נשמה שהיה לו בנשמת "אדם הראשון", אחרי השבירה איבד את המסך וקיבל את צורתו ללא המסך. לכן, אפילו ללא מסך הוא מורכב מכתר ומארבע בחינות: קוצו של י' ו- י' ה' ו' ה'. ארבע הבחינות הללו חייבות להיות בכל נברא, בכל רצון. האדם לא יכול לשנות אף אחת מהן וגם לא יכול לשנות את ההתמזגות ביניהן. כי אלה הן השורש שלו ב"אדם הראשון", זה "האני" המקורי שלו, המצע. ומי שהולך להילחם בהן פשוט מדכא את עצמו.

המקסימום שהאדם יכול לעשות, הוא רק לדכא את התכונות האלה, ולא לעשות שימוש בהן. יש לכך כל מיני שיטות - קדומות וגם עכשוויות, שמלמדות את האדם איך לשלוט בכוח על התכונות הטבעיות, ובזה לראות את עצמו כגיבור, כאדם. אבל למעשה הוא לא גיבור ולא אדם, הוא רק מדכא את תכונותיו הטבעיות. הוא לא משנה אותן כי אי-אפשר לשנותן. הן נמצאות לפנינו בסדר הבריאה.

באיזה אופן האדם מפרש את תכונותיו בדרגה האנושית הגשמית?

האדם קודם כל דואג שהרצון לקבל הכללי שלו לא ייפגע. ואז הוא בודק באיזו מידה הוא יכול להשתמש בכל התכונות האלה, כדי להרוויח יותר בכך שיחשוף בו את התכונה הנורמטיבית המקובלת בחברה בה הוא חי.

אם החברה בה הוא נמצא מכבדת עצלות, האדם יראה את עצמו הכי עצלן. אם היא מכבדת גאוותנות, הוא יראה את עצמו הכי גאוותן, וכו'. הוא נוהג כך כלפי החברה. הוא משתמש בתכונות האלה כדי להרוויח יותר. ולא שהתכונות הללו בעצמן הן רעות או טובות. אין בהן לא טוב ולא רע, ובוודאי שלא כלפי הבורא.

אבל בכל מקרה, מה שנמצא למטה מהמחסום, אין צורך להתעסק בו. רק כלפי הבורא צריך לדאוג מי אני ומה אני. אחר כך כשאדם עובר את המחסום, התכונות האלה, לא הבהמיות, אלא התכונות הרוחניות שלו, התכונות, כלפי הבורא, מקבלות צביון אחר לגמרי.

איזה שלבי "לא לשמה" האדם עובר?

אדם מרגיש בתוך הרצון לקבל שלו, שהוא לא שווה כלום, שהוא רחוק מהבורא, שהזמן שלו מתבזבז, שלחייו אין שום תכלית, שכשם שהוא נולד כך ימות. אבל אז הוא נזכר שיש בורא, ואם הוא יהיה מקושר אליו, יהיה לו טוב.

אז כדאי לו להתקשר לבורא. איך אפשר להתקשר אליו? אם לומדים ובזמן הלימוד חושבים על הבורא, אז מלמעלה בא איזה מאור, איזה כוח, שמקרב את האדם לבורא. השמיים נפתחים והוא מרוויח משהו טוב.

האדם חושב על זה הרבה ויש לו הרגשה שכדאי, שחוץ מזה מה יהיה לו. אז הוא שומר את הכוונה הזאת ואת המחשבה הזאת, ומגיע בבוקר למחרת לשיעור. ובזמן הלימוד הוא יושב וחושב, איך על ידי זה שהוא משתמש בשיעור כבתרופה, הלימוד יביא לו מה שהוא רוצה. את כל הדברים הגדולים, חיים רוחניים, קירבה לבורא.

בתחילת הלימוד האדם חושב שאם הוא לומד אז הוא יידע איך לסובב את השמיים, איך לסובב את חייו. אבל לאט לאט הוא מתחיל להבין שעל ידי לימוד ורכישת ידע הוא לא יוכל לצאת לעולם העליון ולהרגיש אותו, אלא רק על ידי עזרה מלמעלה, רק בכך שיבוא אור ויפתח את עיניו הוא יוכל לחוש את הבורא. אז הוא זקוק לאור הזה, ולכן הוא בא לשיעור ולומד.

זו ההתחלה של "לא לשמה". אחר כך יש "לא לשמה" יותר גדולים. האדם רואה שלמרות שהוא מרגיש טוב ומקבל, בסופו של דבר זה לא מסב לו תענוג. שכן תענוג יותר גדול, ויותר נצחי, וללא תחושת בושה, או הרגשה רעה, הוא תענוג של נתינה. שאז האדם לא מרגיש את האגו שלו, את הרע שבו. הוא כאילו מרחף.

ואז הוא הולך ללמוד רק בשביל להיות מנותק מעצמו: לא לחשוב על עצמו ולא להרגיש את עצמו. כך הוא בטוח שיהיה מנותק מכל מיני צרות, מכל מיני מחשבות וטרדות.

אחר כך הוא מתחיל לחשוב בשביל מה לו להיות מנותק מעצמו, מה הוא רוצה שיהיה לו. הוא מגלה שהוא רוצה להיות שייך למשהו באמת נצחי ושלם. ומי נצחי ושלם? הבורא. אז יותר טוב ממש להיכנס בו, כמו לאיזה מקום שטוב בו בכל המובנים. ואז האדם רוצה בקשר עם הבורא. אמנם "לא לשמה" - כי הוא רוצה בקשר עם הבורא למען עצמו, שיהיה לו טוב, אבל הוא כבר רוצה אותו. כבר מתחיל להיות "אותו".

מה הפירוש להיות איתו, להיות בו? הכוונה היא שהבורא יחשוב עלי טוב, ושאני אחשוב עליו טוב. ממצב זה לבטח יהיה לשנינו רק טוב. כך האדם מתחיל לחשוב איך להשפיע לבורא, ומזה הוא מרגיש איך הבורא משפיע לו. זה כבר "לא לשמה" בצורה כזאת, שאדם חושב איך תהיה לו הרגשה טובה אליו. הוא מרגיש שאם הוא חש הרגשה רעה כלפי הבורא, רע לו מזה.

כך האדם לאט לאט מתחיל לגלגל את העניין, עד שמגיע למצב שנקרא "לא לשמה" הגדול ביותר - "עד שלא מניח לי לישון" - אני רוצה לאהוב את הבורא, אני רוצה להיות קשור אליו, ולהשפיע לו, ובכך לשכוח את עצמי, כי בטוח שבדרך זו יהיה לי טוב. בדומה לאדם שמכור למשהו. ואם האדם הולך ונעשה מכור עד כדי כך לעניין הזה, זה נקרא שיש לו "לא לשמה" שממנו הוא כבר יכול להתקדם ולעבור ל"לשמה".

האם זה עדיין "לא לשמה"?

כל זה נמצא עדיין במצב של "לא לשמה", אבל האדם כל הזמן רוצה לממש את הרצון שלו, לממש את הציפיות שלו. בכל פעם הוא רוצה "לא לשמה" אחר, יותר ויותר גדול. הוא רוצה לדעת איך לעשות שימוש בקשר שלו עם הבורא. לכן הוא בא ולומד. כלומר, בכל פעם האדם דורש מהלימוד להשיג את המצב של "לא לשמה" בצורה אחרת, יותר גבוהה. עד שמגיע למצב שמ"לא לשמה" הוא נכנס למצב של "לשמה".

האם "לא לשמה" הגדול ביותר הוא תחילת ה"לשמה" הקטן ביותר?

לא. גם ב"לא לשמה" הגדול ביותר האדם לא רוצה "לשמה". הוא לא יודע מה זה. הוא לא מבין מה זה. "לא לשמה" הגדול ביותר זה שאדם רוצה להשפיע לבורא ולהיות איתו. לאהוב אותו עד כדי כך שהוא לא מרגיש את עצמו. בדומה לאהבה, תחושת האהבה כל כך ממלאת את האדם, שהיא כביכול מכבה את הרצון לקבל שלו. כביכול. יש באהבה הרבה אגו, אגו גדול, אכזריות וכו', אבל ההרגשה של נחיצות בקשר עם הנאהב מכבה את הכול.

איך משתמשים ונעזרים בלימוד?

האדם כבר מבין שכל פעם ופעם שהוא רוצה משהו, הוא יכול לממש אותו על ידי הלימוד, כי בלימוד הוא מקבל כוחות לממש את מה שהוא רוצה. אבל הוא חייב לבוא ללימוד עם איזה חיסרון, שהיום הוא רוצה שעל ידי הלימוד הוא ישנה את זה וזה, יקרה לו כך וכך. האדם נדרש לבוא ללימוד כאשר הוא יודע איזה תשלום בדיוק הוא רוצה, או מהו הכוח שהוא רוצה, כדי שיחול בו שינוי כלשהו.

אם אדם בא לשיעור ואין לו הגדרה מדויקת של מה הוא רוצה שישתנה בו על ידי הלימוד, אז זהו לימוד חסר תועלת. במקרה כזה האדם מעורר את האור, והחברים סביבו מעוררים את האור, האור בא, סתם מסתובב סביב האדם הזה, והולך. כשהאדם מתייגע בזמן הלימוד, הוא מושך אל עצמו את האור שמביא עמו חיים, בריאות, כוח. מביא עמו כל דבר טוב. אם האדם סתם יושב ולומד, ואין לו כל דרישה לכוח הזה, אז בשביל מה הוא בכלל בא ללמוד?

נכון שאם אדם בא ויושב ללמוד ולא יודע לבקש מה שהוא רוצה, והחברים סביבו, בצורה כזאת או בצורה קצת יותר טובה ממנו, מעוררים את הכוח הזה בשביל משהו, אז האור בעצמו בונה לאדם חיסרון, ואז הוא מתחיל לאט לאט להרגיש מה בדיוק כדאי לרצות ממנו. אבל נכון יותר ויעיל יותר להשתמש באור, אם האדם מגיע לשיעור עם חיסרון ברור.

אם יש לאדם בעיה שכואבת לו, והוא בא ולומד, ו"המאור שבה" נותן לו תשובה מה לעשות, בכך הוא כבר מאמין שללימוד שלו בחוכמת הקבלה יש כוח לשפר משהו, הוא מאמין שיש כוח בתורה הזו. הוא מאמין שדווקא בכוח היחידי שקיים בעולם שלנו, האור המקיף שמאיר מלמעלה, מהעולם ההוא, זו ההזדמנות היחידה שלו לשנות משהו במצבו כאן. אין אף אמצעי אחר שבסיועו האדם יכול לשנות בו משהו, רק המאור הזה שמאיר הוא האמצעי היחידי.

לאור שמאיר יש השפעה כללית על הנשמה, ודאי שהוא מקדם את הנשמה, אבל האדם הוא זה שצריך לקבוע מה הוא רוצה ממנו: לתפוס כביכול את האור המקיף הזה ובאמצעותו לחולל את השינוי. בדומה למברג, לקבוע מה המברג "מסובב" אצלו שם כדי לשנות. כלומר, מה שאנו מבקשים לשנות חייב להיות פחות או יותר ברור וידוע לפני הלימוד.

לכן צריך להתאסף בקבוצה ולברר מהו בדיוק החיסרון ואז לגשת ללימוד, כך שבצורה ברורה יודעים מה יש לדרוש מהאור המקיף. ואם לא משתנה כלום צריך להיות בתרעומת: למה האור לא שינה שום דבר, איפה ההבטחה שלו, שיראה לי איפה אני אשם. את ההשלכות, התוצאות של בקשתנו לשינוי אנו דורשים במקום, באותו הרגע.

איך משתמשים בארבע התכונות האלה בעבודה רוחנית?

לא קושרים את ארבע התכונות האנושיות גשמיות ללימוד. אין הכוונה ש"המאור שבה" יחזירו למוטב, שהאור ישנה בי איזו תכונה. נכון שאפשר לסבול מארבע התכונות האלה. אבל אין בכלל שום קשר בין התכונות האלה לבין הקשר של האדם עם הבורא.

אם בטבע שלו האדם הוא "בוער", אז גם כלפי הבורא הוא "בוער", ומוטב שיישאר עם התכונה הזאת. אצל אדם עצלן, ללא תכונה זו הוא היה מתעסק באלף ואחד דברים שבהם כל העולם מתעסק, אך במקום זה הוא יושב ולא עושה כלום. ואז אם הוא כבר הולך על משהו, זה כבר יהיה משהו שכדאי לעשות.

יש אנשים כאלה, שאם באים להציע להם עסק כלשהו, הם אומרים: "אני עוסק בעסקים שמניבים לי רק רווח של שני מיליון דולר בחודש, לא פחות. אם יש לך להציע לי משהו בטוח, בסדר גודל כזה, אז אני מוכן לשמוע אותך. אם לא, אני אפילו לא רוצה לשמוע את ההצעה שלך". זה נקרא מידת העצלנות. מאיזה גבול אפשר לבוא אליו ועד איזה גבול לא.

עצלנות היא לערוך חשבון בתוך הרצון לקבל בשביל מה כדאי לי להזיז את עצמי. צריך להיות ברור לאדם במה הוא מתעסק ובמה לא. אחרת ירוץ לכל מקום ללא כיוון ומטרה, כמו ילד שמובילים אותו לחנות צעצועים והוא משתגע מזה.

ואם העצלנות מונעת מהאדם לקום בבוקר ולבוא לשיעור?

אם אדם לא רוצה לקום בבוקר, סימן שהגיע הזמן שיחשוב בשביל מה כדאי לקום. את התכונות הבהמיות נותנים לאדם כדי שמתוכן הוא ילך ויתקדם, אבל שיעשה בהן שימוש כלפי הבורא ולא כלפי אנשים אחרים. את התכונות הבהמיות נותנים לאדם לא כדי שהוא ילך לשפר אותן, אלא שמתוכן הוא יתקשר לבורא.

לדוגמה, אדם שוכב במיטה, וב-2:30 לפנות בוקר, כשמגיע הזמן לקום, הוא צריך להפעיל כל מיני שיקולים, חשבונות, האם כדאי לקום, אם כן, בשביל מה, וכו'. זאת אומרת, אם האדם מכוון את התכונות שלו להתקדמות רוחנית, אז הוא משתמש בהן בצורה נכונה.

אבל אם הוא משתמש בהן כלפי העולם הסובב אותו, אז מה ייצא לו מזה? לא מן הסתם נתנו לו דווקא את התכונות האלה, לא כדי שהן ישכבו אצלו באיזו מגירה בשולחן. הן שלו כדי שמתוכן הוא יקבע את היחס שלו לבורא. כשהתכונות האלה הופכות בהמשך לתכונות רוחניות, אז העבודה היא כבר אחרת, אבל בינתיים העבודה היא מתוכן. הפזרנות, הגאוותנות, חוסר הסבלנות, הם הדברים שמתוכם האדם מתקדם. הוא מכוון אותם כלפי הבורא, לא כלפי תכונותיו עצמן, ולא כלפי בני האדם מסביבו. עם זה אין לו שום חשבון.

איך אפשר לא להתחשב בתכונות האנושיות גשמיות אבל להשתמש בהן כלפי הבורא?

ודאי שמשתמשים בתכונות האלה כלפי הבורא, כלפי עבודה רוחנית. הרי הן נמצאות בי, הן פועלות בתוכי, איך אפשר לא להשתמש בהן? הן זה אני. אני לא יכול לזרוק אותן. גם כלפי הסביבה, וגם כלפי הבורא, אני רק יכול לקבוע באיזו צורה, באיזו מידה, לאיזה כיוון, אני משתמש בהן.

אדם שמתקדם, הרצון לקבל שלו גדל. וכשהרצון לקבל גדל נשארות בו כל התכונות שלו. אבל לפי התפתחות הרצון לקבל, גדל בתוך האדם עוד נתון אחד, הקשר שלו עם הבורא. ואז לתכונות האלה מתחיל להיות יחס שהוא מכוון כלפי הבורא, ובהתאם לכך הן משתנות. צורת הגאווה, צורת קוצר הרוח, צורת העצלות, כל אחת מהן משתנה והיא כבר אחרת.

במה אנחנו שונים זה מזה?

אנו שונים זה מזה בהתמזגותם של ארבעת הנתונים הללו: אש, מים, רוח, עפר, בכל אחד ואחד. גם בגשמיות וגם ברוחניות אנחנו שונים בארבעת היסודות האלו, ובאופן שהם מתמזגים בכל אחד ואחד. שימוש ביסודות אלה בצורה נכונה, ברצון לקבל הגדול ביותר, זה מה שנקרא להגיע לגמר התיקון.

אבל כשמגיעים לגמר התיקון, ארבע תכונות האופי הבהמיות האלו נותרות באותה צורה כמו שהן כיום. כלומר, נותרים דברים שכלפיהם האדם יהיה הכי עצבני, הכי רגזן, הכי עצלן ועוד. במצב של גמר תיקון, בכל דבר שהוא נגד הבורא, האדם יהיה בשלילה מוחלטת בארבע התכונות האלה שלו.

לאן צריך להגיע בסוף?

לכל אדם יש את התמונה הסופית באיזו צורה הוא צריך להיראות בגמר התיקון.

דבר מאוד מוזר הוא להכניס אדם, שעשה איזו טעות, לעוד כישלון נוסף. העניין הוא, שכל ההתפתחות שלנו, משך כל הגלגולים, היא רק כדי שנתחיל להרגיש איפה אנחנו נמצאים.

יש בנו תכונות גופניות, בהמיות, ויש לנו תכונות אנושיות. אלו וגם אלו נמצאות במסגרת העולם הזה, ואיתן אין מה לעשות. אמנם התכונות האלה מתפתחות באדם, אבל כל המטרה של ההתפתחות שלהן היא להביא את האדם להתפתחות הרוחנית.

לאחר הרצון לתענוגים בהמיים (שיש גם לבהמות), כמו אוכל, מין, בית, משפחה, ישנו הרצון לתענוגים אנושיים, כמו כסף, כבוד, מושכלות. ולאחריו כבר מתפתח באדם חיסרון בתענוג הרוחני. וכך משך ההיסטוריה, דור אחר דור, חוזרות ובאות אותן הנשמות, מלובשות בגופים חדשים בלבד. אבל זה אותן הנשמות, כלומר, אותו כלי שצריך להתפתח.

וכדי שהכלי הזה יתפתח, מעבירים אותו דרך כל מיני ארועים, דרך כל מיני מצבים, ואף אחד מאלה לא בא במקרה. אין שום דבר מיותר במציאות, אפילו לא הרגשה קטנה שעוברת באדם, שהוא אפילו לא מודע אליה. אלא לפי שורש הנשמה, כך הנשמה מתוך הרשימות שנמצאות בה, מזמינה לעצמה באור העליון שבא מלמעלה, כל מיני מצבים שהיא עוברת כלפי האור העליון, כלפי האור הפשוט הזה.

האור העליון מאיר בצורה "פשוטה", כלומר, ללא שינוי - "אור עליון פשוט ממלא כל המציאות". אבל הנשמה משתנה, הרשימות בנשמה משתנות, ואז הנשמה עוברת כל מיני תהליכים של להרגיש את עצמה כלפי האור העליון. וכך היא מתפתחת עד הדרגה הגדולה ביותר, שנעשית בטבע שלה כמו האור העליון, באותה צורת השפעה כמו האור, וגם באותו גודל. וכך הנשמה והאור ממש שווים וממלאים זה את זו.

כדי להביא את האדם, את הנשמה, להתפתחות הזאת, צריכים תמיד להעלות בה את ההרגשה של איפה היא נמצאת. כי האור העליון הוא ים של אור שנמצא ללא שום שינוי, וכל השינויים הם רק מתוך הנשמה. לכן צריך כל פעם שיתגלו בנשמה רשימות יותר ויותר גדולות, גם בכמות וגם באיכות.

והרשימות האלה צריכות לתת בתחושת הנשמה שתי הרגשות מנוגדות, כי אנחנו מרגישים משהו רק בגבול בין אור לחושך, בין תענוג לחיסרון. לכן, כל רשימו ורשימו כולל שני נתונים, מהאור ומהכלי: רשימו דהתלבשות ורשימו דעביות. זוג הרשימות הזה מספיק כדי לתת לאדם הבחנה מסוימת על מצב מסוים שבו הוא נמצא. לכן, כשמגדלים את הנשמה מחייבים אותה כל פעם לעבור מצבים יותר ויותר קוטביים בין האור לחושך.

רב"ש כותב שתהליך זה נקרא, "שאדם נכנס לתאונה". למצב של חוסר הכרה. הוא מרגיש רק את עצמו. למעשה, הוא חש חוסר הכרה בהרגשה הרוחנית, בהרגשת השייכות להרגשת האור, בהתפעלות מהתפתחות רוחנית, מהרגשת החיים, והחיות שבהם. עד שהוא מגיע לחוסר הכרה ממש, בו הוא חש כמו בהמה: הכול מעורפל ומבולבל. וככל שאדם הולך וגדל, ועולה במדרגות, המצבים האלה הופכים יותר ויותר קוטביים, קיצוניים.

מי שמתחיל ללכת בדרך הזאת ומרגיש את המצבים האלה, בהתחלה הוא לא כל כך מרוצה מהם. הוא מפחד ונרתע מאוד ממצבים של ירידה, של בלבול. כי נראה לו שבזה הוא מאבד את עצמו, כמו ילד קטן שאיבד את אמא ואבא ועומד בוכה באמצע הרחוב.

אבל מאוחר יותר, כשהאדם רואה לאט לאט מהן ההשלכות, התוצאות של ה"תאונות" האלה, שממצב של חוסר ההכרה הזו, הוא חוזר להכרה, ולהכרה עוד יותר גדולה, עמוקה ועשירה מזו שהיתה לו קודם התאונה, אז הוא מתחיל לכבד ולהעריך את ה"תאונות" האלה, את הנפילות האלה, ואף ליהנות מהן.

כלומר, הוא כבר מבין שממצב של חוסר הכרה הוא למעשה מתקדם. כמו ש"הזוהר" מספר על רבי שמעון, שחש עצמו כ"שמעון מן השוק". התחושה הזו היתה כל כך הפוכה מזו שהיתה לו קודם, שאז הבין שאחרי הנפילה ל"שמעון מן השוק" תהיה לו עלייה לגמר התיקון.

וכך לאט לאט, חולף זמן, אפילו שנה שנתיים, עד שהאדם מניסיונו מתחיל להבין, להרגיש, וכבר נקבע בו, שכל התהליכים האלה שמתחוללים בו הם כדי לקדמו, ואין שום מקרה שבא אליו סתם, ללא סיבה. שכל מקרה ומקרה הוא התפתחות של רשימות פנימיות, שנמצאות בתוך הנשמה, באור הפשוט שמאיר עליו כמו על כל יתר הנשמות. ולכן כל המקרים הם מקרים שהוא בתוכו, מעצמו, ממבנה הנשמה שלו, מזמין, מרגיש אותם.

ובכל פעם שהאדם נופל יותר, אחר כך הוא עולה יותר. מצבי הירידה והעלייה נעשים יותר ויותר קוטביים. הוא מתחיל לפרש ירידה ועלייה בצורה אחרת. בהתחלה הוא מפרש עלייה וירידה לפי ההרגשה הגופנית שלו. ירידה, פירושה שהוא מרגיש לא טוב. עלייה, פירושה שהוא מרגיש טוב, שנמצא בהתפעלות. בהמשך הוא מתחיל להעריך את המצבים האלה לפי ההבנה השכלית. ומבין שהמצבים הקוטביים האלה באמת מספקים לו הבנה ושכל וכאילו יתר התמצאות במציאות. ואז הוא מתחיל להצדיק את המצבים האלה.

מאוחר יותר הוא כבר עובר למצב שגם עלייה וגם ירידה הוא מקבל כמצבים טובים. הוא בכלל לא מתייחס אליהם לפי ההרגשה או ההבנה שלו, אלא מסתכל עליהם כלפי המטרה, כלפי הכוח העליון. הוא מבין שמצב ירידה הוא מצב הכרחי בדבקות עם הכוח העליון. מצב שהוא בעצמו לא קובע. אבל את היחס לבורא הוא כן קובע.

אז דווקא במצב של ירידה, זו ההזדמנות שלו להראות שהוא בעצמו נותן כוחות, יגיעה, ומתקדם ונדבק בעליון. ובמצב של עלייה, כשמתגלות רשימות של עלייה, הוא נמצא בשליטת האור, בשליטת הכוח העליון, ואז הוא לא יכול להראות את ההשתוקקות שלו, את העצמאות שלו. כלומר, להראות שהוא בעצמו באמת מתקדם ושגם הוא רוצה ומשתוקק לבורא.

אנו רואים שהיחס לעליות וירידות משתנה והאדם מתחיל להשתמש בשני המצבים בצורה המועילה ביותר. וכך ההתקדמות שלו נעשית יותר מבוקרת. הוא כבר יודע מהן הפעולות שבאמצעותן הוא יכול להתקדם.

כל הפעולות האלה נקראות "תורה ומצוות":

"תורה" זה, בכללות, האור המחזיר למוטב.

"מצוות" הן כל הפעולות, היגיעות, שהאדם משקיע כדי להתקדם.

הצירוף המילולי הזה "תורה ומצוות", מקבל אצלנו תגובה פנימית לפי ההרגלים הקודמים. לכן הן עלולות לעורר בנו פירוש לפי מה שלמדנו ממורינו אשר לימדו אותנו מה הן "תורה ומצוות".

מכאן בעל הסולם כותב, שהבעיה בספרי קבלה היא, שהם מלאים משלים מגושמים. ואם אי-אפשר להבין משלים אלה, ולפענח אותם בדרך הרוחנית, אז לאדם שמתחיל ללמוד באמת קשה לו להבחין ולהבין מה בדיוק המקובלים אומרים בשפת הענפים. קשה לתלמיד החדש להרגיש את הניתוק בין כל מה שרואים בעולם הזה לבין הרוחניות.

אם מתחילות להיווצר באדם הרגשות רוחניות כנגד כל מילה ומילה, אז הוא לא מסתכל על חפצים בעולם הזה, אלא מתחיל לייחס את כל המילים, ההבחנות, ההגדרות, לתופעות רוחניות. בכך הוא מנתק את עצמו מהפירוש הדומם, מהפירוש שבדרך כלל נותנים לכל המילים האלה.

ואז בשבילו "תורה ומצוות" הן פעולות שבאמצעותן הוא מקדם את הנשמה. ו"אור התורה" הוא האור שבא בעקבות הפעולות האלה, המעורר על עצמו את האור המקיף, וזאת על ידי לימוד, על ידי מעשים.

ובכל פעם שהאדם מוצא את עצמו בירידה, אחרי שנתן יגיעה גדולה, קשה לו לקשור את היגיעה והמאמץ וכל הרצון הטוב שהשקיע, למצב של ירידה. ואז הירידה הולכת וגדלה עוד יותר, והוא לא רואה ולא מבין את הקשר בין המאמץ שהשקיע לירידה.

וכאן מתעוררת השאלה: במה האדם מתחיל "לטמא את עצמו"? הוא מכין את עצמו להתקדמות. הוא לא הולך בכוונה תחילה ומטמא את עצמו, אלא מלמעלה מגיע אור יותר גדול, בעקבות המאמץ שעשה בלימודים, במעשים טובים, וכתוצאה מכך הפעולה היא שהאדם מטמא את עצמו.

רעיון זה מנוגד לצורת החשיבה של "בעלי בתים". הגוף מבין - וכך גם מקובל לחשוב - שאחרי שהאדם עושה מאמצים טובים ויגיעה, מגיע לו פרס, שכר, והוא צריך להיות בהרגשה טובה. במקום זה, אחרי שהוא משקיע כוחות בלימוד, משקיע מאמצים בהפצה, לפתע קורה ההפך, קורה דבר לא הגיוני: הוא חש בירידה, מבולבל, ונמצא במצבים מאוד לא נעימים.

זה נקרא שהאדם במעשיו הטובים מגיע לכך שהוא מטמא את עצמו, שהוא מתחיל להרגיש עד כמה הוא נמצא בטומאה. קודם לכן גם היה שרוי בטומאה, אך לא ראה את זה בגלל שהאור המקיף היה חלש. עכשיו, על ידי יגיעה בלימוד ובהפצה האור המקיף מאיר עליו יותר, ואז הוא מרגיש את עצמו באופן יותר עמוק, ורואה את עצמו שהוא יותר גרוע.

וכשאדם רואה את עצמו יותר גרוע, מתחיל להיות סדר מיוחד של ירידה לעמקות הכלי, נותנים לו עוד יותר ויותר מכשולים. האור מסתלק מפני שהאדם נכנס לראות את הרע שבו. מתוך הראייה של הרע הוא נמצא בשגגות. אז מסדרים לו מלמעלה שמהשגגות הוא יגיע לזדונות, כלומר, לירידה עוד יותר עמוקה. לא לירידה לגמרי עד הסוף, אלא לירידה לפי מצבו. המצב של "לגמרי עד הסוף" הוא הירידה שהיתה לרבי שמעון לפני שהגיע לגמר התיקון.

הירידות והעליות מתנהלות כך, שכל הזמן יורדים ירידות יותר ויותר עמוקות, ועולים עליות יותר ויותר גבוהות. כלומר, לא יכול להיות מצב שהאדם מגיע בירידה שלו לעמקות הזדונות, שזה נקרא שהוא ממצה את המצב, וממנו לא עולה להשגה חדשה.

לכן כתוב: "דעת תורה הפוכה מדעת בעלי בתים". "בעל הבית" הוא מי שעובד לפי הרצון לקבל שלו, שלא מתקדם, שיודע שהשכר על תפילה טובה, על לימודים טובים, צריך להיות שהכול מסודר, טוב ויפה. ואצלנו קורה ההפך: תמיד כתוצאה ממאמץ טוב תגיע קודם כל ההרגשה ההפוכה ממנו, הרגשה רעה, ירידה, בלבול, חוסר הכרה. ואחר כך כתוצאה מזה שהאדם נכלל בכל הכלים האלה הלא מתוקנים, הוא ממשיך ומביא אותם לתיקון, ומהם מקבל את המדרגה הבאה.

האם האדם יכול לבחור באיזה שלב להיכנס לפעולה?

אין האדם יכול לבחור לאיזה מצב הוא ייכנס ומה הוא צריך לעבור בכל שלב ושלב. הכול כבר מושרש מלמעלה מלמעלה. הנשמה של כל אחד שייכת למקום מסוים בנשמה הכללית של "אדם הראשון". והמיקום הזה שלה, המקור ממנו היא ירדה, הוא הקובע את מבנה הנשמה, ואת כל הדרך שהיא ירדה מעולם האצילות, שבו היא נמצאת בחיבור, בגדלות, במצב גמר התיקון.

באותה הדרך שהנשמה ירדה, באותה דרך האדם צריך לעלות. כלומר, כל האירועים, כל המקרים, נמצאים כבר ברשימות. השאלה היא רק איך מממשים את הרשימות: בדרך תורה או בדרך ייסורים. או שהאדם מזמין לעצמו מאור שמחזיר אותו למוטב. תחילה בא המאמץ שלו, ולאחריו בא המאור ומושך את האדם קדימה. או שהאדם לא מזמין מאור שמחזיר למוטב, ואז מגיעים לו ייסורים, שבכל זאת מחייבים אותו להזמין את המאור הזה.

פירוש הדבר, או שלייסורים נשאר איזה מרווח לחייב את האדם להשתוקק למאור המחזיר למוטב, או שהאדם מתאמץ כל הזמן בעצמו להגיע למצב שבו בא האור ומושך אותו למטרת הבריאה. אבל המצבים האלה הם מצבים מוחלטים שנמצאים באדם בדומים לגנים שלו.

ואכן, יש גן רוחני שבתוכו נמצאות כל הרשימות, המכונות "רשימות שקטות", במין שרשרת כזאת, שמחייבת אותן לצאת, ולאדם אין שום בחירה בכך. הבחירה שלו היא רק איך הן יצאו: מרצונו הטוב, או על ידי זה שיחייבו אותו מלמעלה. זה כל ההבדל.

אבל יחסו של האדם, אם הוא יחס אקטיבי או פסיבי להתפתחות שלו, קובע את ההבדל בהרגשה שלו לאורך כל הדרך ממש באופן קיצוני. כל החיים שלנו הם בחירה בין לעבור ייסורים נוראים וגדולים ואולי אחרי עשר שנים להבין מה מקורם, לבין לעשות את הדרך בכמה דקות מתוך הבנה מלאה. חוץ מזה אין לנו בחירה חופשית בשום דבר. הבחירה היא למעשה רק במאמץ שאדם משקיע כדי להשתדל להתקרב למטרה. ב"מאמר החירות" בעל הסולם כותב על כך בצורה פשוטה וגלויה. המקובלים לא מסתירים שום דבר.

האדם עצמו לא מבין מהי הדרגה הבאה, מהו המצב הבא, מהי רוחניות, מהי מטרת הבריאה, הוא לא מרגיש כלום. איך הוא יכול לקבוע מה יהיה המצב הבא שלו? מאיפה יהיה לו השכל לכך, את הנתונים הנדרשים? ודאי שהכול נמצא בפנים, בתוכו. האדם קובע רק את היחס שלו להתפתחות הזאת.

האם יש לאדם בחירה חופשית בבחירת החברה?

בחירת החברה היא הביטוי של היחס שלך להתפתחות. או שאדם הולך לחברה שיושבת בפאב ולא עסוקה בשום דבר משמעותי, או שהוא יושב בחברה שעוסקת בהזמנת המאור המחזיר למוטב. זה בדיוק מה שרב"ש אומר: הדבר היחיד שאדם יכול לעשות בעולם הזה, הוא לבחור בחברה שהיא תשפיע עליו או לבחור בערכים כאלה או בכאלה.

האם הבחירה באיך להתייחס להתפתחות הרשימות גם היא נקבעת מלמעלה?

מלמעלה נותנים לאדם הזדמנות ולאחריה הוא חייב לפתח ולממש אותה. אף אחד לא יכול לומר שלא נתנו לו הזדמנות. לכל אחד ואחד נותנים, ולא פעם אחת. בכל שרשרת הרשימות שהאדם עובר, בהתפתחות הזאת כל פעם יש רגעים כאלה, שנותנים לו אפשרות להבין, בהופעת כל מיני מקרים כביכול, שניתן או שכדאי להתפתח, שצריך לגשת לחיים בצורה אחרת.

לכל אחד ואחד נותנים אפשרויות כאלה. הדבר תלוי ברמת ההתפתחות הכללית. יש אנשים שנמצאים עדיין במצב בו אחרים היו לפני כמה גלגולים. לא כולם מתפתחים באופן שווה. רואים את זה גם לפי הרצון החיצוני של האדם, במה שכל אחד משתוקק. יש אדם שמתחיל להשתוקק לתפוס משהו שהוא מעליו ויש אחר שמשתוקק לתפוס רק מה שמסביבו, ומה שמסביבו נמצא גם בכל מיני רמות. ההשתוקקות ויעדיה נקבעים על ידי הרשימות בלבד. אין פה מה לעשות.

החוכמה הגדולה של האדם היא להבין במה הוא יכול לשנות את גורלו. לא לבזבז את כוחותיו על דברים שבהם הוא לא יכול לקבוע שום דבר. זה כמו שרוצים לעבור דרך קיר, ואנו יודעים שבאיזה מקום יש דלת. אז צריכים לצאת ולחפש את הדלת, למצוא אותה ולעבור. הבחירה החופשית של האדם היא רק בדבר אחד: בחירת החברה. חברה היא ספרים, סופרים, סביבה. מה שבסך הכול יכול להשפיע על האדם.

הרשימות חייבות להתפתח. ככל שהאדם יכול לבטא יותר בהתפתחות הזאת בחירה חופשית, אז זה מה שיקבע את מידת הרגשתו הנוחה והטובה, ובכך הוא יעבור במהירות את הדרך. חוץ מזה אין שום נתון, מקרה או כוח, שאדם יכול לזמן בעצמו.

האם יש אפשרות לעבור ירידות בצורה קלה?

האדם יכול לעבור מצבי ירידות בתחושה טובה ובהנאה, אם הוא יודע להתייחס אליהם בצורה יצירתית, מטרתית, תכליתית, ככל שהוא מבין שירידה היא יצירת הכלי, ושבשלב הבא אחרי הירידה הוא יעלה עם הכלי הזה למצב עלייה. כלומר, הכלי הזה יקבל תיקון כלשהו על ידי האור, ובהמשך יקבל גם מילוי על ידי האור.

לפני המחסום, כשאין עדיין מסכים, לא מרגישים איך הכלי עובר תיקון, וגם לא מרגישים איך הכלי מתמלא. עדיין לא חשים שהכלי מתמלא עם התגלות הבורא, עם הרגשת הדבקות עימו. אבל מרגישים זאת בצורה אנושית: אדם מבין יותר, ומרגיש בכל זאת קצת יותר איפה הוא נמצא, ועד כמה המצבים ההפוכים האלה עוברים עליו.

הכול תלוי ביחס. ואת היחס הזה האדם קובע באמצעות הסביבה: עד כמה שהסביבה שלו מעריכה גם ירידות וגם עליות כמצבים מועילים המקדמים את האדם.

העניין הוא גם פסיכולוגי. אדם במצב רע יכול להיות בחברה או במקום שמסייע להרגיע אותו. אבל כל החברות שכביכול עוזרות לאדם להתגבר על המצבים הרעים, למעשה הורסות לו את ההתקדמות, כי הן מרגיעות אותו. אך חברה נכונה לא מרגיעה את האדם במצב רע נתון, אלא היא מסייעת לו בכך שהוא יכול לפרש בה את מצבו בצורה נכונה ולהשתמש בו בצורה נכונה. כלומר, בסביבה כזו הוא שומר על הכלי שנוצר בו. הוא לא בורח ממצב הירידה, הוא משתמש במצב זה.

מה בדרך כלל עושים בחברות אחרות? פשוט נותנים "כדור הרגעה". אומרים לו שהכול בסדר, וזה יעבור. בשיחה עם פסיכולוג או עם אדם אחר הוא יוצא כביכול מהמצב הרע הנתון. נתנו לו הזדמנות מלמעלה והוא בורח ממנה. ואז הוא סופג מכה עוד יותר גדולה.לפני חמישים שנה לא היה צורך בפסיכולוג והיום כבר אי-אפשר בלעדיו. גם לפני מאה שנה היו כל מיני אמצעי בריחה כמו סמים, אבל לא השתמשו בהם כמו שהיום. היום זו פשוט בריחה.

מה הם המצבים הרעים?

המצבים הרעים הם גילוי הכלי לפני שהוא עובר תיקון. כשמתגלה כלי ריק. כשבאים לידי ביטוי החסרונות, חוסר ההבנה, חוסר התחושה. כשחשים שהכול תפל. כשחשים שעוד לא קיבלתי כלום. כשחשים שאני רוצה משהו, אבל אני לא יודע מה אני רוצה. מצב רע הוא מצב שבו מתגלה רק הכלי, ואין לפניו אור שמאיר מרחוק לתוך הכלי.

אם מאיר האור מרחוק, אז האדם רואה את התענוג העתידי שהוא יכול להרוויח על ידי החיסרון שלו. אז המצב הפוך, זה מדליק אותו, זה נותן לו דחף להשיג. אבל אם האור לא מאיר, אלא מתגלה רק הכלי, זה מביא את האדם לייאוש, לחושך, לחוסר כוח. הוא נופל, הוא לא יכול להניע את עצמו, כי אין שום דבר שמאיר לו מהמילוי.

למה לא נורא כל כך להיות "שמעון מן השוק"?

"שמעון מן השוק" הוא מושג. אין הכוונה לאדם שיש לו דוכן בשוק. ב"שמעון מן השוק" הכוונה לאדם שנמצא במצב בו, הוא לא חושב בחייו על כלום מלבד איך למכור אבטיחים בשוק. אבל זהו מצבו הנוכחי לעומת המצב הקודם שלו, שכבר היה לקראת גמר תיקון. זו הירידה הגדולה ביותר והיא נקראת "שמעון מן השוק". לכל אחד "שוק" משלו.

איך אפשר לשמור על דבקות בירידה?

בירידה אפשר לשמור על התקדמות נכונה רק על ידי החברה. בירידה אדם נמצא במצב נואש, בחוסר כוחות, בחוסר הכרה, בהעדר רוחניות, ובאי ידיעה של חשיבות המטרה. במצב כזה לאדם לא אכפת כלום, הוא פשוט גוף מת. בכל פעם מצב זה מתחדש, ובכל פעם זה לא נעים, עד שהאדם מתחיל, מתוך ניסיון, עוד לפני המחסום, לקבל את הירידות ביחס נכון, סבלני וטוב.

מה אפשר לעשות? חשוב לקבוע סדר יום נכון: מסגרת לימוד מסודרת, עבודה בקבוצה, הכנה של הסביבה, של החברים, כך שבזמן הירידה הם תמיד יוכלו להשפיע עליך נכון, כמו אנשי צוות שמטפלים בחולה בבית חולים. כך צריך לדאוג שהחברה סביבך תשפיע לך. דווקא מצב בו האדם נמצא בחוסר הכרה רוחנית הוא המקום שחברה יכולה להשפיע, ובכך מתמצית כל התועלת מהחברה.

כשאדם נמצא במצב טוב, כשיש לו איזו הכרה, תפיסה, קשר עם האלוקות, אם הוא מרגיש, מבין, רואה, אז הוא נמצא במה שקרוי "קבלה", חוכמת התגלות הבורא לנבראים. אם הבורא מתגלה אליו, אז ודאי שהוא לא צריך כוח מהחברה. נכון שהוא מעריך את החברה, שכן הוא רואה את הקשר בין כל הדברים, אבל הוא עצמו נמצא בקשר עם הבורא, והוא מלא כוחות. אלא שעזרה וסיוע צריך להכין דווקא לזמנים שהאדם "נכנס לתאונה", כשהוא חלש, חולה, חסר הכרה. ואם מתוך הבנה שכך יקרה, האדם בעצמו מכין מצב תמיכה, כך שיעזרו לו בעתיד, אז מה שעוזרים לו נרשם על חשבונו. כלומר, הדבר נחשב כאילו הוא עזר לעצמו ולא החברים, כי הוא הכין בסביבה את כוח התמיכה שמקבל אותו ועוזר לו עכשיו בחזרה.

איזו דבקות דורשים מהאדם בזמן ירידה?

בדרך כלל בזמן ירידה לא מבקשים מהאדם שום דבר מעצמו. בירידה אין זדונות, אין שגגות, אין עבירות. כל הדברים האלה מופיעים רק בעלייה. איך האדם נוהג בזמן עלייה, כשהוא מקבל כוח, אנרגיה, יחס, הרגשה רוחנית - איך הוא משתמש בעלייה, אם זה להנאתו העצמית או להתקדמות. אבל בירידה, כשמוציאים ממנו את כל הכוחות, כשהאור מסתלק והכול חשוך, לא דורשים מהאדם שום דבר. אלא דורשים ממנו את ההכנה: האם קודם לכן, בזמן העלייה, הוא הכין את עצמו למצב של ירידה. האם הוא בנה סביבו סביבה תומכת, האם בנה תמיכה מחברים, סדר יום, לימודים, וכדומה.

מה היא קליפה?

קליפה היא רצון שהאדם מגלה שהוא לא מתוקן. חלק מהרצונות אפשר לתקן וחלק מהם אי-אפשר לתקן עד גמר התיקון. ואז האדם קובע, לפי ההכנה שלו, מה נקרא קליפה.

יכול להיות שהרצונות שמתגלים לו עכשיו, שבאמצעותם הוא יכול ליהנות, הוא עדיין לא מסתכל עליהם כקליפה, אלא כדברים טובים. למעשה, האדם הוא זה שקובע מהי קליפה ומה לא. ההסתכלות שלו, ההכנה שלו, קובעים מה זה קליפה.

זה לא שמתגלה בו רצון ועליו יש תווית "קליפה", ועוד רצון ועליו יש תווית "קדושה". אלא האדם בעצמו הוא הקובע מה זה קליפה. כל הרצונות שלו בפנים, בתוכו, הם שלו, ולפי יחסו אליהם הוא מחלק את הפרצוף הרוחני שלו.

האם הקליפה היא תוצאה מהתגלות האור?

קליפה היא תוצאה של יחס האדם אליה. האדם הוא הקובע שהרצון הזה הוא קליפה. מלכתחילה כל הרצונות של האדם לא מתוקנים, ולפי מידת הבנתו אותם ככוח המזיק, כך הוא קובע שרצון מסוים הוא קליפה.

אבל אפילו שאדם רואה שהרצון הזה הוא כוח המזיק, הוא חייב לעבוד איתו, הוא חייב להקפיא אותו, הוא יכול להשתמש בו חלקית, בצורה כלשהי. כלומר, גם הקליפה דורשת תשומת לב. אי-אפשר סתם לזרוק את הרצונות האלה, לחתוך אותם ולא לעשות בהם שימוש, לא לשים לב אליהם. זו לא שיטת הקבלה.

שיטת הקבלה היא לבחון ולהשתמש בכל הרצונות בצורה המועילה ביותר להתקדמות. הבורא לא ברא שום רצון מיותר. במוקדם או במאוחר נשתמש בכל אחד מהרצונות שלנו בצורה המועילה ביותר במאה אחוז. ואז מלאך המוות יהיה מלאך קדוש. מלכתחילה כל הרצונות הם לא מתוקנים, ובגמר התיקון כל הרצונות יהיו מתוקנים.

בעוצמת האור שהאדם מזמין על ידי הלימוד, הוא יכול לראות את הרצונות שלו, לראות איזה חלק מהם מתגלה, מה אפשר או אי-אפשר לתקן בחלק שמתגלה, ואם כןבאיזו צורה לתקנם. הכול נמצא בתוך האדם, אין שום דבר שנמצא מחוצה לו. רק האור העליון ממלא את המציאות.

העולם, המציאות, זה הרגשות פנימיות של האדם. הכול בתוכו, מחוצה לו אין שום דבר. רק האדם עצמו עושה השלכה של מה שהוא מרגיש בתוכו, כאילו הוא נמצא מבחוץ. אבל זה רק מדומה, אין דבר כזה, מחוצה לו לא נמצא כלום. כל מה שהאדם רואה הוא רואה בתוכו.

גם בחוש השישי, בנשמה, הכול בתוכו. גם תחושתו כלפי הבורא. איך אדם חש את הבורא? איך הוא מרגיש את הכוח העליון? איך הוא מרגיש עולם עליון? הוא מרגיש את הכול בתוך נשמתו. לומדים את זה בפרצופים רוחניים. הכול נמצא בתוך הפרצוף, ומחוצה לו נמצא רק אור. והתחושות שיש באור הזה, שהוא מופשט, שהוא אור מקיף, מסביב לנברא, אור שבא והולך, הכול הוא הרגשה פנימית של הכלי. מחוץ לכלי לא מרגישים כלום.

וכך גם כל החושים הבהמיים: ראייה, שמיעה, ריח, טעם, מישוש. כל החושים האלה הם רק תופעות פנימיות שלנו. ואם היו לנו חושים אחרים, היינו מרגישים אחרת ומתארים לעצמנו עולם אחר. העולם לא משתנה, ואין בו בכלל שום דבר. גם עכשיו אנחנו נמצאים באור, שדרך החושים שלנו נותן לנו את התחושה הזאת של מה שאנו רואים.

ולמה הכול משתנה סביבנו? מכיוון שהרשימות הפנימיות של האדם והרשימות הכלליות של כלל המציאות מתחלפות כל הזמן. כלומר, בכל הנשמה הכללית שנקראת "אדם הראשון", ובכל נשמה פרטית שיש בה, הרשימות מתחדשות תמיד ומביאות עלינו הרגשות שונות וחדשות. ואז נדמה לאדם שהכול מסביבו חי ונמצא בתנועה.

אבל שום דבר לא נמצא בתנועה חוץ מהרשימות, והן אלה המגלות את האור העליון שנמצא במנוחה מוחלטת, ללא תנועה. הרשימות מגלות את האור בכל פעם בצורה אחרת, קולטות אותו באופן אחר, וכך נדמה לנו שהכול מסביב נע ומשתנה וחי. אבל בעצם הכול מאוד אישי, פנימי, בתוך כל אחד ואחד.

"המנורה" היא הנשמה. וה"מנורה" לא קיימת סתם. קודם צריכים לבנות אותה, כלומר, לבנות כלי, ואחר כך "להדליק" את הכלי הזה, למלא אותו באור. המנורה נעשית מזהב, "זה הב", רצון לקבל, שיש להעבירו באש. ואם האדם מוסר באמת את הרצון לקבל שלו לתיקון "באש", באור, אז לבסוף יוצאת לו משם המנורה המוכנה.

האדם לא יודע מראש איך המנורה צריכה לצאת, אלא היא יוצאת. אבל זה עדיין לא מספיק. הכלי הזה שיוצא, הוא עדיין יוצא כרצון לקבל. הוא בתחילה היה רצון לקבל גולמי, ועכשיו הוא יוצא בצורת כלי רוחני, עשר ספירות.

אז צריכים "להדליק" את הכלי. להדליק אפשר רק "בהעלותך", כלומר במצבי עליות וירידות, כאשר מנסים עוד ועוד עד שמדליקים. בדומה למה שקורה בכלי כשהמנורה נעשית מאליה, כלומר, האדם מוסר את עצמו לתיקון, והתיקון נעשה עליו מלמעלה, ואז יוצא כלי של נשמה - כך גם ב"הדלקה". האדם צריך בכל פעם לנסות ולנסות להדליק את הכלי, עד שהוא רואה שהוא בעצמו באמת לא מסוגל, שאין לו שום אמצעים לכך, ואז הבורא הוא ש"מדליק" את ה"מנורה".

בשביל מה צריך לעשות את כל העבודה הזאת, בשביל מה צריך להשקיע את המאמצים האלה: לבנות כלי, לתקן אותו, להדליק אותו, למלא אותו באור. מהי תכלית המאמץ שלנו? הרי במסגרת שכר ועונש אם אדם עושה - הוא מקבל, אין כאן עניין של בושה. מהו עניין הבושה? בשביל מה צריכים את זה, יש בושה, אין בושה? בושה היא סימן, אין באמת בושה. אלא עניין היגיעה הוא חשוב כדי לבנות באדם תכונה הנקראת "השתוקקות".

ההשתוקקות לא באה מלמעלה כמו סתם חיסרון, סתם רצון, אלא היא יכולה להיות מורגשת רק כתוצאה ממעשה יגיעה מצד האדם עצמו: האדם הוא זה שצריך להרגיש שהוא משתוקק לרוץ אחר התענוג. וגם את תחושת התענוג יש כל מיני דרכים לחוש: תענוג מלקבל, תענוג מלהשפיע, תענוג מדבקות. מילוי נקרא תענוג.

אז אם יש השתוקקות מצד האדם, יש לו מה שאנחנו מכנים בלשון הקבלה "קישוי". ואז הוא מגיע למצב שיכול באמת ליהנות ממעמד של המאציל. ודבר זה לא נקרא סתם קבלה בתוך החיסרון, אלא מילוי ההשתוקקות הוא המכונה תענוג.

ולכן כל העבודה שלנו היא קודם כל לבנות חיסרון למצב. ואם החיסרון הוא מספיק ומושלם כחיסרון, אז כבר יגיע אליו מילוי. תחילה צריך להיות חיסרון להשיג את הרצון, אחר כך חיסרון להשיג את התיקון על הרצון, ואחר כך חיסרון להשיג את המילוי הנכון. כלומר, בכל שלב ושלב שבבניית הכלי ובמילויו - כשבכל אחד מהשלבים יש תת שלבים רבים, חייב תחילה להיות חיסרון, ואחר כך כשאדם גומר ומשלים את החיסרון למילוי מלמעלה, אז זה נעשה מלמעלה.

יש בעבודה הזו, בעשייה הזו, הרבה פרטים חשובים וכל פרט ופרט הן בבניית הכלים, הן בתיקון הכלים והן בקבלת האור, הוא נחוץ וחיוני, מפני שהתוצאה ממנו היא דבקות, חיבור חזק יותר בין הבורא לנברא. ולא כל כך חשוב מהו המעשה שכפועל יוצא ממנו הוא דבק בבורא. יכולים להיות מעשים של ירידה או של עלייה, ואלפי אופנים של יחסים, אבל לא יכול להיות מעשה שתם ונשלם ללא תוספת דבקות. לפעמים, תוספת הדבקות מורגשת כ"אחור באחור", אבל בכל זאת זו כבר דבקות.

זהו, בעצם כל העניין של הדלקת המנורה. מדליקים, ואחר כך היא באמת נדלקת מלמעלה.

איך אדם מגיע לנקודת המשבר שבה הוא רואה שהוא לא מסוגל ונזקק לעזרת ה'?

מציינים בפנינו, שהאדם צריך להגיע למשבר ולא להיות מסוגל לעשות כלום לבדו. רק אז הוא ממש מואס בכוחות שלו, באגו שלו, וצועק לבורא בתרעומת מדוע הוא ברא אותו ללא כוחות, כך שהוא לא מסוגל להגיע לכלום. אחר כך הוא מתחיל להבין שהבורא ברא אותו כך בכוונה תחילה, כדי שיפנה אליו, כדי שבלעדיו הוא לא יוכל להגיע אל המטרה. זאת אומרת, כאילו בכל שלב ושלב צריכים להיות מצבים כאלה שהאדם רוצה, מתייאש, צועק, מתייגע, מקבל. וחוזר חלילה: שוב מיואש, צועק אל הבורא, מגלה שאי-אפשר בלעדיו, מקבל ממנו, וכך הלאה. אבל זה לא כך.

עבודת האדם היא, שהוא מגיע לייאוש אחד מוחלט וגדול, לייאוש מושלם, המכונה "עבודת מצרים". הדרך הזאת לא מחולקת לחלקים, כאשר בכל חלק קיים ייאוש ולאחריו חיבור עם הבורא, ואחר כך שוב ייאוש ושוב לאחריו חיבור עם הבורא, אלא הבורא הוא זה שמביא את האדם לייאוש אחד גדול.

זאת אומרת, כשאדם נותן יגיעה, מתאמץ, ורואה שהוא לא מסוגל, הבורא אינו מתגלה. כי אם היה מתגלה היה מביא לאדם איזה מין סיפוק ולאחריו ביטול הכלי. אלא למעשה, הבורא מיד מוסיף לאדם עוד רצון לקבל. ואז האדם שוב חושב שבכוחותיו הוא מסוגל להגיע למשהו, והוא שוב מתייגע, ושוב מתייאש. אבל כשהוא מתייאש, הבורא שוב אינו מתגלה, וגם הייאוש הזה נכנס למעין "מחסן". ושוב מגלה הבורא לאדם עוד שכבת רצון לקבל שיש בתוכו, ושוב האדם רוצה לממש את רצונו בעצמו.

כלומר, המטרה היא לבנות ייאוש מושלם, גדול. וזה קשה. כי אם האדם היה מלומד מראש, או מהעבר, שאחרי יגיעה הוא מגיע למצב שהוא מיואש מכוחותיו, ושם הוא מוצא את הבורא, ופונה אליו בדרישה, ולאחריה הבורא עוזר לו וממלא לו את הכל, ואחר כך שוב מתחיל התהליך מחדש, זה היה נקרא שכל פעם שהאדם גומר מדרגה קודמת הוא נכנס למדרגה הבאה, למדרגה יותר גדולה.

אלא כל המצבים שלנו עד הכניסה לרוחניות הם מדרגה אחת. אדם יכול להיות במצב הזה אפילו עשר שנים, אבל זה הכול מדרגה אחת. זו מדרגה מאוד חשובה. אותו הכלי שהאדם בונה עכשיו הוא הכלי שישמש אותו אחר כך בכל העולמות, אבל הוא כלי אחד. אין במצב הזה עיבור, יניקה, מוחין, והרבה מדרגות כאלה כמו ברוחניות. לנו נדמה כביכול ששוב ושוב נופלים לאותו מצב, אבל זה לא שגומרים מדרגות, אלא שכל פעם מוסיפים עוד קצת ועוד קצת.

לכן, נדרשת סבלנות, ואין מהעבר כמעט שום תמיכה, בזה שהשגת, גילית. אלא, המצב לפני המחסום הוא המצב של ההשתוקקות הגדולה ביותר, של הייאוש הגדול ביותר מכוחותיך, וההשתוקקות הגדולה ביותר לבורא, האדם נעשה בעל תאווה. יש אהבה, יש קישוי, יש ידיעה בדיוק באותו המקום, באותה אשה, ידיעה בדיוק על החיסרון. כך, כל הכלי מוכן למילוי. ולא שמוסיפים עוד כלי קטן אחרון לאלפי כלים שבנית קודם, וכולם בינתיים נעלמים ויתגלו רק לפני המחסום. אלא התהליך הוא מצטבר. וזירוז התהליך תלוי בנו.

האם לפני המחסום מרגישים את הכלי כולו?

ודאי שמרגישים את הכלי כולו, ועוד איך מרגישים. בעל הסולם כותב בספר "פרי חכם - אגרות" בדף ע', שהאדם "משוגע" מלחוש את הכלי, בדומה לבעל תאווה - "עד שלא מניח לי לישון". האדם שרוי בכל הכלי הגדול שלו, כל כך מאוהב, כל כך רוצה, ובעצמו לא מסוגל, ולא יודע במה הוא תלוי. אבל הוא אינו מוכן לברוח מהמצב הזה, למעשה הוא לא יכול, לא מסוגל.

במצב הזה יש שני קצוות:

א) גדלות המטרה היא ממש מקסימלית.

ב) הייאוש מכוחותי הוא ממש טוטאלי.

הרצון להגיע למטרה הוא הרצון הגדול ביותר שאי פעם התגלה באדם. האדם שרוי במצב שאי-אפשר לפטור אותו ממנו בשום דרך. אין פתרון ואין מוצא.

מה מרגישים לפני שיש את כל הכלי?

לפני שהאדם מרגיש את כל הכלי הוא מרגיש רק חלקים ממנו. הוא מסתפק בכל מיני תענוגים, כאלו ואחרים. אם גם זה ייפסק, לא נורא, הוא יסתדר איכשהו. אבל כשמגיעים לסוף הדרך זה מצב של אין מוצא.

כאמור, קיימים סך הכל כלים ואורות. אם הכלי הוא מרבי ונעול כבר על המטרה, והמטרה היא מרבית ומאירה לכלי הזה מרחוק, אז האדם נמצא במבוי סתום. אין לו פתרון. וכאן חייב להיות פתרון מלמעלה. אבל עד שאין את הדבר המקסימלי הזה, גם מצד המלכות וגם מצד הכתר, אז צריכים עוד ועוד ועוד יגיעה.

מצב האדם לפני המחסום הוא של תהליך מצטבר של ההשתוקקות למטרה וחשיבותה. ההשתוקקות למטרה היא כנגד חשיבות המטרה. ההשתוקקות היא הכלי, וחשיבות המטרה היא האור כנגדו. הכלי והאור, לאט לאט מגיעים למצב שהם זה מול זה, ואין מה לעשות נגד זה. אחר כך בין האחד לשני נכנס המסך שנותנים לאדם מלמעלה. זה נקרא "מצאתי". ואז נוצר הקשר בין האור לכלי. אז יש זיווג. לפני המצב הזה אין זיווג, אלא קיר בין האדם לבורא.

אם עושים הכנה למצב של ירידה, האם עוברים אותה מהר יותר?

התשובה היא כן. לשאלה איך מתכוננים לירידה צריך טכניקה פשוטה שחייבת להיות לכל אחד ואחד. כתוב, ש"זקן" הוא מי שכבר חכם ויודע מניסיונו, ותמיד הולך כפוף ומסתכל למטה לחפש אם לא איבד משהו. למה? כי הוא יודע שבכל רגע ורגע הוא עלול לאבד משהו, לכן הוא מכין את עצמו בעוד מועד למצב של איך לא לאבד. האדם צריך להכין מסביבו לשם כך מערכת שכוללת חברה, ספרים, סדר יום קבוע, סדר שבועי, סדר חודשי, וכדומה.

לכן צריך לעבוד, לבנות משפחה, להיות בין חברים. לבנות מסביבך גבולות, שלא משנה אם האדם רוצה או לא רוצה, הוא נמצא בתהליך, שבו מחייבים אותו כל מיני דברים חיצוניים מהחוץ, שהציב אותם לעצמו.

אדם יכול לא להתחתן, לא לעבוד, להיות סתם פרוע. אלא שהדברים האלה הם אמצעי העזר שיסייעו לו בהתקדמות, לכן כדאי להסתייע בהם. נכון שאין בהם ממש, אבל זו הסביבה שהאדם בונה לעצמו.

מה ההבדל בין השתוקקות לחיסרון?

יש סתם חיסרון. אדם רוצה לאכול, אז הוא יושב ואוכל. לפעמים הוא לא כל כך רוצה לאכול, הוא חולה או לא כל כך מרגיש טוב, ואז הוא מכריח את עצמו לאכול מכל מיני טעמים: בריאות, משקל, וכו'. ותחושת השתוקקות היא כשאדם רוצה דווקא משהו, שיש לו נטייה, משיכה לאותו משהו. אז לפי המידה שהוא רוצה דווקא את אותו משהו, הוא נהנה.

לדוגמה, אדם אחד חושב איך עוד מעט הוא יגיע הביתה, יישב ויאכל לחם כפרי טוב, ימרח עליו גבינה לבנה עם זיתים וקצת שמן זית. הוא יודע, שמאז אתמול הכין את עצמו לכך, שהיום הוא יבוא הביתה, והוא יהיה רעב. אז הוא כבר חושב על זה, והוא יודע מה הטעם של הארוחה. קצת שמן זית, ולחם טרי מהבוקר. אז הוא כבר משתוקק לזה. הוא לא סתם רוצה ארוחת בוקר, אלא הוא כבר יודע מה בדיוק הוא רוצה, ובאילו טעמים היא תהיה, ואיך הוא ייהנה ממנה. מצב זה נקרא "השתוקקות".

אז אם האדם יושב וממלא את עצמו עם הדבר אליו הוא משתוקק, הוא באמת ובתמים נהנה. הוא כבר הכין בעוד מועד את הרשימות, את הכלים, את הכול. זה נקרא "תענוג". אם האדם סתם יושב ואוכל, לא חשוב מה, זה לא נקרא תענוג. זה לא נקרא כלי. הכלי חייב להיות קודם לאור. כלומר, הכלי חייב מראש לשער איזה תענוג ימלא אותו. זה נקרא השתוקקות. למה צריכים השתוקקות? כי אם אין התאמה בין הכלי לאור, האדם לא מרגיש את התגלות האלוקות. התגלות הבורא חייבת להיות אחרי שהאדם עשה בכלי צורה בדיוק כנגדו, עד הפרט האחרון, אחרת לא תהיה התגלות.

איך אפשר להשתוקק למה שלא יודעים?

צריך לבקש לדעת. זה נקרא: "דע את השם אלוקיך ועבדהו: אני מבקש לדעת אותך כדי להיות דומה לך. לאור יש צורה מסוימת, ואני רוצה שיהיה לי חיסרון בדיוק לאותה צורה. מה הצורה של האור? צורתו להשפיע בדרך מיוחדת. אז גם אני רוצה שיהיה לי כלי כזה. אם אדם רוצה בכך, בא האור ונותן לו את היכולת הזאת.

דבר זה נקרא: "אור שבא לתיקון הכלים", אור ע"ב ס"ג. האור מסדר בדיוק לאדם כלי: לרוחב - לפי אור החסדים, ולגובה - לפי אור חוכמה, בתבנית זהה למה שיש כנגד זה בבורא. אין שום בעיה. אם האדם רוצה את הכלי, הוא יקבל. לכך צריכה להיות השתוקקות. השתוקקות לחיסרון שיהיה לי כלי, כלומר, השתוקקות לחיסרון הנכון לבורא.

האם יש הבדל בהרגשת האור?

הבורא ברא בנו את הרצון לקבל. לא צריכים לעבוד על הרצון לקבל. צריכים לעבוד על צורתו. הצורה שלו נקראת "השתוקקות". אני רוצה לאכול ארוחת בוקר, אבל למעשה זה לא שאני רוצה. הוא ברא אותי, בנה אותי, בצורה כזאת, באופן כזה, שאני רוצה.

מה שחשוב הוא באיזו צורה אני בוחר שהרצון הזה יהיה. מה שחשוב הוא שהאדם ירצה צורה כזאת שהיא תהיה דומה בדיוק לבורא. זו העבודה שלנו. לעשות מהרצון לקבל צורה. מעשה זה נקרא: "השלך את הזהב לאש, והמנורה תיעשה מאליה - "כלומר, תשליך את חתיכת הזהב לאש ותצא ממנה מנורה.

מושג העבודה מתייחס רק למקום שבו אפשר לעבוד. על מה אפשר לעבוד? הדבר היחיד שקיים זה רצון לקבל. על איזה רצון לקבל ניתן לעבוד? הבורא ברא את הרצון על ידי זה שהסתלק ממנו, מעצמו, מנוכחותו, ואז נשאר מקום ריק שהוא הרצון לנוכחות, להרגשת הבורא.

זהו הכלי הראשון. ודאי שעדיין אין בכלי הזה שום עצמאות, אלא רק חיסרון של נוכחות הבורא. הבורא הוא הטבע הכללי והכלי הראשון הוא העתקה, הוא החיסרון מהטבע הכללי הזה. אבל מזה עדיין אין נברא. ב"נברא", הכוונה היא לכוח העצמאי שפועל מחוץ לתוכנית הבורא, מחוץ לרצון הבורא. "מחוץ", הכוונה היא כנגד הבורא, ההפך ממנו.

איך רצון כזה שנברא מנוכחות הבורא, כהעתקה ממנו, ושאין בו שום עצמאות, ושלא מרגיש נבדל במאומה, ואף לא מרגיש את עצמיותו, יכול לקבוע תכונה שהיא עצמאית לגמרי ביחס לבורא?

אם מלכתחילה יש כוח כלשהו, רצון אחד, איך יכול להיות שממנו יצא רצון אחד נוסף שלגמרי נבדל ממנו. חייב להיות קשר ביניהם, בין הרצונות, ומהקשר הזה צריכה להיווצר שליטה, השגחה כלשהי, הנהגה, הלא כן?

איך אפשר לקבוע שהדבר הזה שיצא מהבורא, ייקרא אי פעם נברא, אם מלכתחילה הוא לא היה קיים? לשם כך הבורא ברא מצב שבו מתקיימים בה בעת שני נתונים, שתי תכונות: תכונתו וההפך מתכונתו. ואז לאור ההשוואה בין שתי התכונות הללו יוצא הנברא.

"נברא" הוא קביעת יחסו של האדם לנוכחות הבורא כתוצאה מן ההבדל שבין חוסר הרגשת הבורא והרגשת הבורא. נברא קרוי "מסך", כוונה. והוא נולד מחיסרון, חיסרון מיוחד - מהרגשת נוכחות הבורא. לכן הנברא הוא חיסרון להרגשת הבורא, ולפי מידת נוכחות החיסרון הזה בנברא, נקבע יחסו לבורא.

יש כאן שלושה דברים: חיסרון, תענוג, וקביעת היחס אליהם. מצב זה נקרא "אור וכלי ומסך ביניהם". אם קיימים שלושת הדברים האלה יחד, אפשר לדבר על מציאות הנברא. ואם חסר אחד מהם, לא יכול להיות מושג ה"נברא" במציאות. כלומר, הכול תלוי בשני גורמים קוטביים אלה: ברצון שהוא כנגד נוכחות הבורא.

והאדם הוא איזה מין כלי הכנה, מי שצריך להפוך לכלי, מי שצריך להיות נברא. אם לא מתחיל להיווצר בו רצון נכון לנוכחות הבורא, הוא לא יכול להתחיל את עבודתו, לקבוע את כוונתו, באיזו צורה הוא מוכן ומסכים לנוכחות הבורא בו. לכן אנחנו מתחילים את העבודה שלנו מהשגת הרצון הנכון.

המדרש מספר, שהקב"ה פנה לכל העמים, לכל אחד ואחד מהרצונות שבנשמה, ואף אחד מהם לא הסכים לקבל את התורה, את כוח התיקון. חוץ מרצון אחד, מיוחד, שהרגיש שהוא ההפך מהבורא, אבל רוצה להרגיש את נוכחות הבורא, רצון אחד שהסכים לקבל את התורה, את כוח התיקון. הרצון הזה נקרא "ישראל לאחר השבירה".

למה "אומות העולם" לא הסכימו? כי "אומות העולם" הן רצונות, שלא מרגישים כנגד רצונן את נוכחות הבורא, נוכחות המביאה להשתוקקות, לכוונה. מכאן רואים שיש עבודה גדולה לעבוד ולהביא את הרצונות של הנברא לרצונות נכונים, אמיתיים, שייקראו "קליפות", ואחר כך "קדושה". רצונות שמכוונים כבר למושגים רוחניים.

וכשמגיעים לרצונות האלה, אדם נמצא בבחינת "ישראל". עדיין לא בצורה מתוקנת, בבחינת אחוריים, אבל בכל זאת "ישראל". מי נקרא "ישראל"? מי שמרגיש את עצמו מקולקל, שהוא ההפך מהבורא, ומתחיל להבין במעמד כנגד הבורא, שהשתוות הצורה לבורא היא המטרה שלו.

ומי שלא מרגיש עצמו מקולקל, ולא דורש תיקון, נקרא "גוי". הוא לא צריך את ה"תורה", את האור המחזיר למוטב. וכך הוא נשאר, עד שהחלק בבריאה, שנקרא "ישראל", מקבל את התורה, ובכך מתקן את עצמו והופך אחר כך "אור לגויים", אור לרצונות האחרים שבנשמה.

מתוך ש"ישראל", החיסרון לדבקות בבורא, מתפשט לכל יתר הרצונות, לכל ה"אומות", ומגלה התכללותו בהם, גם הרצונות האלה, שקרויים "גויים", מתחילים לרצות את האמצעי לתיקון, הקרוי "תורה".

מה הם המלאכים שבין האדם לבורא?

המלאכים הם כוחות העזר שעל ידיהם מיתקנים הרצונות. על ידיהם הרצון הופך לרצון נכון לקבל כוח כדי לתקן את עצמו, כדי לדרוש מילוי, כדי למלא את עצמו. כי לרצון עצמו אין שום אפשרות לעשות איזו פעולה, הוא רק מרגיש את עצמו.

בדומה לחוש שקולט לפי השתוות הצורה מה שיש מחוצה לו, כך הרצון רק קולט מה שיש מחוץ לו, וקובע את מצבו לפי ההרגשה שלו. חוץ מהקביעה הזאת, כלומר, מקביעת המצב, הרצון אינו מסוגל ליותר, אלא ההרגשה שיש בתוך הרצון היא הפועלת.

מה הכוונה ב"פועלת"? הרצון שמגיע לסוף תחושת מצבו, מצב הקרוי "השגה", שמרגיש את המצב מכל הבחינות שלו, ומתגלות בו רשימות מהמצב הבא, ואז הוא עובר למצב הבא. ומתחיל להרגיש איך גם מצב חדש זה הוא עובר עליו, עד לקביעתו שהוא מרגיש את המצב הזה כולו, ואז, כמובן, הוא עובר הלאה למצב הבא. מכאן שרק הרצון עצמו מרגיש מה קורה לו, מה עובר עליו.

אז מה משתנה ברצון? השינוי הוא שמתגלות בו רשימות. ובמגע בין הרשימות לבין האור שנמצא מחוצה לו, מתעוררת בתוך הרצון תופעה שקרויה "הרגשה". מה היא הרגשה? זאת תופעה בתוך הרצון הכללי מעצם שיתוף הרשימות והאור.

אך עדיין זה לא נברא. זה חומר כלשהו שהבורא ברא וקבע בו רשימות, כלומר, דרגות או מצבי התפתחות. והאור שמאיר על הרשימות האלה הוא הגורם להתפתחות הרצון שבחומר. זאת אומרת, אין בו עדיין שום דבר שאפשר להגיד שזה נברא.

החומר הזה הוא חומר שמרגיש, אבל כולו בשליטת הבורא. הוא לא מרגיש את נוכחות הבורא, אלא רק את נוכחות התענוג שבו בהתאם לרשימות של תענוג וחיסרון. כשהרשימות מתממשות, אזי הרצון מרגיש תענוג על פני החיסרון.

הנברא שיכול להיברא במקרה זה, הוא היחס בין הרצון הכללי עם הרשימות שבו, לבין האור שפועל עליו, לא כלפי התענוג, אלא כלפי מקור התענוג. וגם היחס הזה בא מלמעלה, שכן איך הרצון מתוך עצמו ימצא, ימציא ויפתח יחס כזה, דבר חדש כזה? החדש בא כפועל יוצא מתכונת האור, שכן יחד עם האור מתגלה מקור האור.

אם כן, לחומר הזה, שמתפתח על ידי הרשימות, ניתן לקבוע:

א) שהוא רוצה להרגיש את המקור, את הממלא אותו, ולא את המילוי עצמו.

ב) את קצב ההתפתחות, בהתאם למידה שהוא רוצה להרגיש. הזמן הוא פונקציה של

הרצון. ככל שהוא רוצה יותר להרגיש את הממלא אותו, את בעל הבית, כך הוא מזרז את ההתפתחות שלו. כך הוא נכסף יותר לבעל הבית.

מכאן שיש רצון, שעליו נבנה רצון חדש ועליו נברא רצון חדש נוסף: תחילה יש את הרצון המקורי לתענוגים. הרצון השני הוא לבעל הבית. הרצון השלישי הוא הרצון להידמות לבעל הבית. רק הרצון השלישי הוא נברא עצמאי. והרצונות הקודמים והטבעיים לתענוגים ולבעל הבית, הנתונים בתוך הרצון הכללי לשם התאמה לבעל הבית, נקראים "מלאכים", כלומר, האמצעים להשגת הדבקות.

יש מלאכים שפועלים כביכול כנגד הדבקות, ויש מלאכים שפועלים בעדה. כי כל מצב מורגש ומופעל רק על ידי שתי צורות מנוגדות, כמו שתי מושכות, שהן שני כוחות, שלא יכול האחד בלי השני, וזאת כדי להחזיק את המצב בשליטה.

לכן יש מלאכים טובים ומלאכים רעים, שפועלים זה כנגד זה, שעל ידי שניהם אפשר לקבוע כל הזמן את ההתקדמות למטרה. המלאכים האלה לא נבראו מחוץ לרצון לקבל. שימוש מטרתי ברצון לקבל קרוי "מלאכים".

המלאכים הם כוחות זמניים, פרטיים, מקריים, שבהם משתמש הנברא באותו מצב נתון כדי להתקדם. כלומר, המלאכים הם הכוחות הפרטיים שצריכים לעת עתה לפעול על הנברא, כדי שהוא ירגיש את עצמו ויתקדם. מכאן שהדרך בה הסביבה הפנימית והחיצונית של הנברא פועלת עליו, קרויה "מלאכים".

מהו סיפוק?

הכלי שאנחנו משיגים הוא רק חיסרון בבורא. אותו חיסרון ראשון שממנו הוא ברא אותנו. בדומה לחיסרון בפרה שרוצה להיניק את העגל. אותו חיסרון, אנחנו משיגים. זה לא רצון לקבל כדי להשפיע, זה הרצון שלו, של הבורא, לתת לי, אותו רצון אני משיג, ובו אני חי. ואז, כשאני ממלא את אותו רצון, אז ההרגשה שלי באותו רצון נקראת "סיפוק". "סיפוק" הוא הרגשת המאציל, לאחר שהאדם מגיע למטרה.

בהרגשה הזאת אין הרגשה עצמית, אני לא מרגיש את עצמיותי, אלא אני מרגיש שאני חי בו, בבורא, מרגיש רק אותו, ו"האני" שלי נעלם. וכך חוזרים למצב שרק הבורא קיים ו"האני" נעלם בו, שהבורא הוא היש ואני, האין הנעלם. ולא שהוא נמצא ברצון להשפיע, אלא הוא נמצא מעל הרצון הזה.

איפה ההרגשה? ההרגשה היא "בו", כמו שכתוב: "כי בו ישמח ליבנו". לפנינו כלי אחר לגמרי, ולא הכלי של הנברא.

למה לכל אחד יש סיפוק שונה?

אין על זה תשובה. למה שונים? כל אחד מרגיש את עצמו באופן שונה, אפילו אחרי שכלול עם כולם, כי לכל אחד יש נקודה משלו - יש מאין. כל אחד ואחד צריך להגיע למחשבת הבריאה, להיטיב לנבראיו.

מחשבת הבריאה נמצאת בבורא, זו מחשבה שלו, ולא שלי. אני צריך להתכלל בחזרה באותה מחשבה, בתוכו. אז, ורק אז, כל אחד ייכלל באותה מחשבה. נכון שכולם יחד מהווים כלי אחד, אבל האישיות, הייחודיות של כל אחד ואחד, נשארת בעינה.

מה הן הפעולות הרוחניות שהכלי עושה?

ברוחניות אומרים שכביכול הכלי הוא העושה את הפעולות. אבל אף פעם לא נעשית פעולה על ידי הכלי. זה שאנחנו אומרים, שהאור בא והמסך דוחה, וחושב כמה לקבל, וכו', בדומה למקרה בו אנשי מחשב אומרים שהם עושים כך וכך פעולות והמחשב בהתאמה עושה כך וכך פעולות. הרי מובן מאליו שלמחשב אין שום בחירה. ואם היינו מבינים את כלל מערכת המחשב ויודעים עליה, היינו יכולים לדעת מראש ולצפות את ההתנהגות שלו?!

זו הסיבה שצריכים מומחה. מומחה מכיר את המערכת, הוא יודע למה יש התנהגות מסוימת. אך הוא לא יודע את אופי המחשב. הוא ניגש למחשב, או למערכת אחרת, ובודק: כאן צריכה להיות על כניסה כזאת תגובה כזאת, ועל כניסה כזאת תגובה כזאת. כל מערכת היא קופסה שחורה. למומחה לא משנה מה קורה בפנים, בתוך המערכת, אבל הוא יודע ומכיר היטב את הכניסות אליה והיציאות ממנה. אם כנגד כניסה אין יציאה, או לחלופין התגובה, התוצאה היא לא זו שהיתה צריכה לקרות, אז יש תקלה וצריכים לתקן.

כך הוא הדבר אצלנו, רק שבגוף ביולוגי הדבר קרוי מחלה ולא תקלה. ואם היינו יודעים את המערכת הפנימית שלנו, איך שהיא מתנהגת בכניסות וביציאות שלה, היינו מגלים שבמערכת עצמה אין שום בחירה חופשית איך להתנהג, כלומר הגוף אינו בוחר עכשיו כיצד הוא יתנהג, כך או אחרת.

הדבר דומה גם כשמדובר בעולמות ובנשמות. אנו מדברים כביכול שיש בהם, בעולמות ובנשמות, בחירה חופשית, אבל זו לא בחירה חופשית לגבי ההתנהגות, כי אור וכלי, ומה שקורה ביניהם, הם בבחינת "משחק מכור", הכול ידוע מראש. אלא יש כאן קביעת נתון מעליהם, שנמצא בהרגשת המאציל. שגם הרגשת המאציל זה דבר מוזמן מראש מלמעלה. לכן, אנו מדברים רק על יחסנו לדברים שקורים. אבל גם היחס הזה הוא חוק, שנקבע מראש. אם כך, איפה יש כאן בחירה? האם יכולה להיות בחירה? זה מה שאנחנו לא יודעים, זה מה שקרוי למעלה מהדעת.

אם נחקור ונבין את כל הפעולות שלנו, ואת כל מה שפועל עלינו, לא נמצא אף גורם חופשי, וזה לא מתקבל על פי ההיגיון. אבל למעשה הגורם החופשי הוא הנתון הרוחני. הרצון לקבל, כשהוא נמצא במצב מסוים, יכול לקבוע שהוא רוצה להתעלות מעליו, וקביעת הרצון הזה תהיה חופשית באמת, אך לא כלפי הבורא, אלא רק כלפי הנברא.

זה נקרא "למעלה מהדעת". וזה קיים רק בעולם הרוחני, ולא קיים בעולם הזה. אדם שבוכה או צוחק, רץ למטרה או לא רץ לעברה, הכול תוצאה של מה שעושים איתו. בעולם הזה אנחנו בסך הכול נמצאים בהכנה לבחירה החופשית הזאת. ובעולם שלנו, אכן אין שום דבר שאפשר לקבוע. לאט לאט מתחילים ללמד אותנו איך בחירה חופשית יכולה להתרחש בכלל במציאות.

אבל עד שאנו מגיעים למחסום, כולם "כבהמות נדמו". ומעל המחסום אותה מידה למעלה מהדעת, חופשית, שהנשמה יכולה לקבוע נקראת "ישראל". היא מידת "האדם", שהוא כבר לא בהמה. והיא נקראת "למעלה מהדעת", שזה הנברא.

איך במצב של אין בחירה אפשר לשלוט על קצב ההתקדמות?

המקובלים אומרים לנו, ואינם מסתירים מאיתנו, שאנחנו מצויים בדרגת בהמה. בדרגה זו אין בחירה חופשית, היא פועלת לפי מה שמוטל עליה, היא דומם. אבל לנו, הם אומרים, יש בחירה חופשית לבחור את הסביבה. למרות שגם הבחירה הזאת, שלעת עתה נסתרת מאיתנו, גם היא תוצאת כל התנאים שיש בתוכנו ומסביבנו.

אבל בכל זאת נראה לנו, שאנחנו בוחרים בחירה חופשית, וצריך לדעת להשתמש בבחירה זו. אולם אי-אפשר ליטול חוקים ממדרגה יותר עליונה מזו שאתה נמצא בה, ולומר: ש"אין לי בחירה, אני חי כמו בהמה, מה שיהיה, יהיה". כי ב"מה שיהיה, יהיה" הכוונה היא לא לנשום, ולא לאכול, ולא לעשות כלום. דבר שמן הסתם אינו אפשרי.

צריך להתנהג לפי אותה הבחירה, שיש בכל מדרגה ומדרגה. בתחילה לא אמרו לנו שום דבר על בחירה, עכשיו כבר אומרים לנו שאנחנו לא נמצאים במצב של בחירה, אבל בכל זאת יש לנו בחירה חופשית אחת והיא לבחור את הסביבה. ועם הסתירה הזאת צריכים לחיות. זה מה שנקרא "אם אין אני לי, מי לי" ו"אין עוד מלבדו".

ב"אין עוד מלבדו" אין לאדם בחירה, ב"אם אין אני לי, מי לי" יש לו בחירה, יש משהו שהוא עושה. והאדם חייב לפעול לפי שני המצבים האלה. המקובלים לא מסתירים זאת. הם מכינים אותנו לבחירה האמיתית שאנחנו עדיין לא יודעים מהי, שעוד תבוא.

אבל אם אתה סתם אומר: "אני יודע ש'אין עוד מלבדו' ", מה הכוונה ב"אני יודע"? האם אתה בעצמך הגעת למצב של "אין עוד מלבדו"? למעשה, לא הגעת, למצב זה, פשוט קראת על כך. רק המקובלים נמצאים שם, לא אתה. לכן, אדם צריך להתנהג לפי המצב שבו הוא נמצא. ואם האדם לא משתמש בו וממצה אותו, סימן שהוא לא משתמש בכלים. זה נקרא "חוכמתו מרובה ממעשיו". כלומר, נוטל סיסמה כלשהי ששמע ויוצא מהמציאות. מעשים כאלה לא נובעים מחוכמה.

הבורא ברא את הנברא. הבורא הוא טוב ומיטיב, יחיד ומיוחד, שלם ונצחי. אין מעלה, לא יותר ולא פחות, פשוט זה הוא. והוא לא יכול לברוא את הנברא פחות מדרגתו, כמו שכתוב: "מגדר הפועל השלם שתהיה פעולתו בשלמות" וכך נברא הנברא בדרגה, במצב השלם ביותר. מהו "השלם ביותר"? הכוונה היא כמו בורא.

להימצא באותו המצב כמו הבורא, נקרא להימצא בדבקות איתו. כי ברוחניות, מושג ההתאמה, השתוות הצורה, נקרא "דבקות". מהי דבקות? הדרגה האחרונה והסופית של ההתאמה. למה היא הדרגה הסופית האחרונה של ההתאמה? הרי אין מצבים אחרים, הבורא מושלם וברא את הנברא בצורה המושלמת. אבל הנברא שנברא בצורה המושלמת לא מסוגל עדיין להרגיש את המצב הזה. הוא חייב להבין אותו, להעריך אותו, לחוש אותו, לחיות בו.

כדי לתת לנברא הזדמנות, אפשרות להכיר את מצבו, ולהרגיש אותו, הבורא מזמן לנברא הזדמנות כזאת על ידי ההסתרה. הוא מסתיר מהנברא את המצב השלם הזה, ואחר נותן לנברא אפשרות להעריך הן את המצב הבלתי שלם והן את המצב השלם, לאט לאט ובאופן הדרגתי, כך שמההבחנות הקטנות ביותר, שבכל הבחנה והבחנה הנברא יראה הנברא מי הוא. ההפך מהשלם קרוי אגואיסט. לעומת השלם שקרוי אלטרואיסט. ובהזדמנות הזו הנברא יבדוק את שני המצבים הללו ויעריך אותם, ויעדיף לבסוף את המצב השלם לעומת המצב הבלתי שלם.

כל עוד הנברא לא בודק ולא מתקן את היחס שלו מהיותו בלתי שלם לשלם, הוא לא יכול להתקדם למצב השלמות. כך הוא עניין המדרגות, באופן הדרגתי, ב-521 מצבים בהם הנברא משווה בלתי שלם לשלם, ורוצה להיות בשלמות, ואז, ורק אז, רוכש את המדרגה. וכך בכל פעם הוא מתקדם להכרת המצב שבו הוא נמצא באמת. וכשהוא מגיע למצב הזה, נאמר שהוא נמצא בדבקות, בייחוד עם הבורא, ולכן אז הנברא נקרא "יהודי", מהמילה "ייחוד", שהגיע למיוחד.

וכשהוא משווה את שני המצבים האלה שהוא עובר, הם נקראים חטא או מצווה. רב"ש כותב, שאדם יכול להרגיש שהוא נמצא בחטא, רק לפי הרגשת הבורא שנקראת "אמונה": "זאת אומרת, בזמן שהאדם מרגיש שהוא חוטא, אז עליו לדעת, שה' נתן לו להרגיש קצת, שיש מלך בעולם". לפי שיעור ההרגשה שיש מלך בעולם, האדם מרגיש שהוא חוטא.

"והרגשה זו, שקיבל מלמעלה, זה גורם לו שהוא מרגיש שהוא חוטא. מה שאם כן בזמן שאין לו שום קשר עם ה'", הוא לא מרגיש את הבורא, "איך הוא יכול להרגיש שהוא חטא לפני ה', ועשה מעשים רעים שהם נגד התורה, בזמן שאין הוא יודע שיש בעולם נותן התורה. אלא הרגשת החטא היא לפי ערך אמונתו בגדלות המלך". מה היא "אמונתו"? בערך הרגשתו.

מי שנמצא בעולם הזה, כל ההגדרות האמיתיות, הרוחניות, מקבלות אצלו תוכן אחר. לכן בעולם שלנו אמונה נקראת סתם איזושהי הרגשה פסיכולוגית, שלאדם יש איזה ביטחון במשהו שהוא לא יודע אפילו מה. כשהוא נוהג ועושה את מעשיו מתוך חינוך שקיבל, מתוך הרגל קדום, וחושב שזה מה שקרוי אמונה.

אבל רב"ש מתייחס למצבים שהם מעל המחסום - שם פירוש האמונה הוא הפירוש האמיתי: הרגשת הבורא, שנותנת לאדם את היכולת להעריך את מצבו, לעומת המצב האמיתי, ולפי זה לקבוע מה עדיף; ומה זה פשע, מה זה להיות רשע, חוטא, לעומת המצב המושלם.

לכן הזמן שלנו, המצב שלנו, נקרא "זמן ההכנה", כי אין לנו עם מי להשוות את עצמנו. אלא שהאדם צריך לעשות "כל מה שבידך, בכוחך, לעשות עשה", כדי להגיע למחסום. וכבר מעבר למחסום מתחילים להרגיש את ההבדל שבין המצב האמיתי, שבו הבורא ברא אותנו, לבין המצב ההפוך ממנו. ואז, בהבדל הזה בין ימין לשמאל, כלומר, במצב שאדם נמצא כחוטא, לעומת גודל האמונה, כלומר לעומת גודל הרגשת הבורא כשלם, הוא כבר הולך ומתקרב למצב האמיתי שבו הוא נמצא.

בעל הסולם משווה את המצב הזה למצב שבו אדם נמצא במרתף חשוך, ולאט לאט מדליקים לו אור, ואז הוא רואה את מצבו האמיתי, שבו הוא שרוי. לפי מידת הכנתו את עצמו להשתמש במצב הזה בדומה לבורא, בצורה של על מנת להשפיע, בצורה של נתינה, כך הוא רואה שתכונת הבורא היא ההפך ממנו, כלומר, נתינה כנגד קבלה.

מה הכוונה שאדם צריך להתאמץ כדי להגיע להכרת הרע?

"להתאמץ להגיע להכרת הרע" - הכוונה היא שכנגד זה לראות את הטוב. אין שום אפיון של מושג אלא ממצב כנגדו, מהיפוכו. לכן, האדם צריך להשתוקק למצב שכנגדו. אם הוא יראה מהו המצב ההפוך מזה בו הוא נמצא, הוא ירצה בו. בעולם הזה מצב הפוך מאתנו מתבטא באותו נושא, ברצון לקבל, אבל כתענוג כנגד חוסר תענוג.

המקסימום שאדם יכול לרצות, הוא להשתוקק לבורא כמקור התענוג. עדיין תענוג מדומה: עדיין ליהנות ממנו כדי לקבל, "חולת אהבה אני". אפשר להגיד שחיסרון ותענוג הם שני המצבים הנגדיים שיכולים להיות.

מעבר למחסום כבר נכנסים להשוואת שתי התכונות: אגואיזם ואלטרואיזם, נתינה וקבלה, תכונת הבורא ותכונת הנברא, כדי לקבל כדי להשפיע. לכן מעבר למחסום מצויות שתי צורות הטבע: טבע הבורא וטבע הנברא. ולפני המחסום מצב זה הוא מדומה, שכביכול קיים פער בין נתינה לבין קבלה, בין תענוג לחוסר תענוג.

למה צריך להכיר את הרע?

לא צריכים להכיר את הרע. המטרה היא להגיע לטוב. אם האדם מוכן להגיע לטוב, נותנים לו לראות עד כמה הטוב הוא ההפך ממנו, כך שיוכל לעשות את השוואת הצורה. תחילה עליו לעשות השוואה בין המצבים: מה זה רע ומה זה טוב, מה זה חוטא ומה זה ההפך ממנו: שלם. ולאחר שהוא רואה ומבין את ההבדלים, אז לפי זה הוא יעבוד, הוא יעשה את כל המעשים שיבנו בו את הרצון לשלם, מן ההפך ממנו. למעשה, נותנים לאדם להרגיש את ההפך, להיות במצב של ההפך, כדי להעדיף את הטוב. זו למעשה כל מהות הדרך שלנו.

מלכתחילה האדם נמצא בגמר התיקון, באופן הדרגתי, לאט לאט, לפי מידת הסבל שהוא יכול לסבול, לפי הנכונות שלו לסבול, נותנים לו להרגיש מה זו השלמות, שהיא הפוכה ממנו. כלומר, האדם סובל ורוצה את השלמות, סובל ורוצה בה. כך האדם הופך את יחסו לדברים. אין כאן יותר מקביעת יחס. על זה צריכים לעבוד: לשנות בתוכנו את יחסנו לנתינה, שהיא הדבר השלם, לעומת קבלה שהיא הדבר הפגום וההפך מהשלם.

כשקוראים מאמרים יש לבדוק באיזה מונחים הם מדברים: לפני המחסום או לאחריו. לפני המחסום כל המילים, כל המושגים, הם כמו שהכלל נוהג לפרש אותם. שאלות כמו מהי אמונה, מהי דבקות, מהי השפעה, ואהבת לרעך כמוך וכו', נמצאות בחומר אחד, החומר של הרצון לקבל. אין כאן שני דברים מנוגדים. אין הבדל בין טבע הבורא לטבע הנברא. וגם אמונה היא בסך הכול הסכמה פנימית - שמקורה בחינוך או בהשפעת החברה, שנוהגת לעשות בה שימוש כמו בידיעה.

ומעל המחסום, כל המושגים מקבלים פירוש לגמרי אחר, ואז שתי צורות הטבע, בורא ונברא, השפעה וקבלה, הן דברים לגמרי מנוגדים. לא ששניהם בתוך הרצון לקבל, אלא השפעה נמצאת ברצון להשפיע וקבלה נמצאת ברצון לקבל. ואז אמונה היא כבר לא איזו מין יכולת של האדם ללכת בעיניים סגורות, בלי שום ידיעה, מה שנקרא "אמונה למטה מהדעת", אלא היא "אמונה למעלה מהדעת", כי האדם מקבל כוח מלמעלה. כוח זה שהוא "כוח האמונה" הוא לחוש את הרגשת הבורא שעוזרת לו להתעלות מעל הטבע שלו, וללכת במצב של השפעה נגד הרצון לקבל, לוותר על טבעו. "כוח האמונה". הרגשת הבורא, גדלותו, היא הנותנת את הכוח הזה.

מה הכוונה ב"לשנות יחס"?

האדם נמצא עכשיו באין-סוף, בגמר התיקון. כדי שהנברא יעריך את המצב ולא יהיה שרוי בו כמו עובר שהבורא ברא אותו ותו לא, אלא שבאמת יעריך את מצבו, במקום נפש דנפש ירגיש נרנח"י דנרנח"י, הוא צריך לעבור בהכרה את המצב בו הוא שרוי, כמו מעבר מחוסר הכרה למצב של הכרה שלמה.

בשביל זה הבורא צריך לאט לאט להראות לאדם את המצב הנתון שלו והיפוכו, שנקרא להראות לו שני קווים. והאדם הוא הבוחר להיות בשלמות לעומת חוסר שלמות.

להיות ללא הכרה זהו מצב מתוק, מצב טוב. ולהיות בהכרה נקרא לתת, להתייגע. להיות בהכרה הוא מצב של מאמץ מאוד גדול ולא נוח, ובו צריך להגיע להכרה פנימית שהוא בדיוק המצב ההפוך. איך אפשר? לשם כך האדם צריך לקבל מהבורא את תכונות הבורא, את הכוח שלו. ואז הוא לא רק מגיע בסופו של דבר ממצב בלתי שלם לשלם, אלא הוא מגיע לדבקות עם הבורא, שכן הוא כל הזמן חייב לבקש מהבורא, לדרוש ממנו.

אז מכאן יוצא שבשביל האדם, "האני", והמצב השלם, והאמצעי שאיתו הוא מגיע למצב השלם, כלומר, הכוח שהוא מקבל מהבורא, כל אלה הופכים להיות אותו הדבר. ואז אם האדם מבקש כל פעם את הכוח הזה, הוא הולך בדרך הישרה. כמו שכתוב במכתב בדף ס"ד בספר "פרי חכם - אגרות".

ואם סתם מבחינים בין "האני" למצב השלם, ולאמצעי שאיתו האדם מגיע למצב השלם, אז לא מגלים את המטרה. אמנם נתינה תהיה בעיני האדם דבר טוב, אבל נתינה ובורא לא יהיו בשבילו כאחד, אלא הם מדומים למשהו שלבסוף יהפוך לקליפות. בקליפה, נתינה היא ערך עליון. קליפה מתגאה בנתינה, אבל אצלה הנתינה מנותקת מהבורא.

אלו הבחנות דקות. לכן היא נקראת "קליפה", היא מאירה, יש לה כביכול במה למשוך. היא לא מושכת את האדם לבוא אליה כדי לקבל, אלא כמו הנחש, אם תלך על הדבר הזה, אתה תיתן, ויהיו לבורא תענוגים גדולים. מאוד קשה לנו להבין את זה כי אנחנו כלל לא נמצאים בטבע הזה.

למה קוראים לעולם הזה עולם המדומה?

כל מה שיש בעולם הרוחני, קיים גם בעולם הזה. אלא שבעולם הזה הכול נמצא בטבע של הרצון לקבל, ולכן הוא קרוי עולם המדומה. מה זה "מדומה"? הכוונה למונחים לא אמיתיים, מנוגדים, שבתוך הרצון לקבל הם כמו דמה. כמו בגן ילדים, שום דבר לא אמיתי, אלא משחקים בדברים האלה כאילו שזה האמיתי, כך בעולם המדומה הרצון לקבל הוא בתוך הרצון לקבל, וכן גם הרצון להשפיע, הנתינה, האמונה ותכונות אחרות מצויות בתוך הרצון לקבל.

והאמת שזה אפילו לא רצון לקבל, זה כמו מהדורה לילדים, זה לא ממש האכזריות של הרצון לקבל, ולא כל שכן רצון להשפיע, עליו אין בכלל מה לדבר. אלא ככה זה, לשחק בינתיים, להכיר את ההבחנות שבהם, שמתוך ההבחנות האלה מגיעים לרצון באמת, למשהו שנקרא רוחניות, כביכול. והבורא רואה שהאדם כביכול מוכן לרוחניות, עשה יגיעה כלשהי בדומה לילד, שלא מבין את פשר מעשיו, גדל, אז הבורא מכניס אותו ל"בית ספר".

מה ההבדל בין אמונה כתופעה פסיכולוגית לבין אמונה בעבודה רוחנית?

אמונה שהכלל נעזר ומשתמש בה מקורה בחינוך, בדברים שהאדם שומע מהסביבה, מחברים, ממנהיגי האומה. אלה נותנים לו ביטחון עצמי ללכת ולבצע בחיים פעולות כביכול שנראות בעין זרה כפעולות לא רציונליות, שהאדם עושה אותם מתוך אמונה שהם יביאו לו שכר: שכר בעולם הזה, שכר בעולם הבא, אמונה שיהיה לו ולילדיו טוב. "הזוהר" מפרש ב"פקודי אורייתא פקודא קדמאה", מה היא מידת יראה, מדוע האדם נוהג כך.

גם אלה שמתחילים לעבוד בעבודה אישית כלפי הבורא, אבל נמצאים בזמן ההכנה, לפני המחסום, מצויים עדיין באותם המושגים. הרצון לקבל שלהם הוא עדיין רצון לקבל, אבל הם מתחילים כבר להרגיש את כל התכונות שלהם כלפי האור המקיף, כלפי הנקודה שבלב. הנקודה שבלב והאור המקיף הם היינו הך כי הם מתקשרים זה לזה. כביכול יש בתוך האדם נקודה שבלב, שמקבלת הארה מהחוץ, ויש את לבו, שהוא כל הרצונות האחרים.

ואז הוא נמצא כביכול במצב דואלי. יש לו איזו מין הרגשה מהמצב האמיתי שיש מעל המחסום, אך עדיין היא בתוך הלב, והיא נקראת "נקודה שבלב". היא נקודה שנמצאת במסגרת האגו שלו, אבל הוא בכל זאת מרגיש בה יחס כלשהו לרוחניות. גם המצבים האלה מדומים, הם עדיין לא מבטאים את שתי צורות הטבע - להשפיע ולקבל, אבל הוא כבר יכול להעריך שהן אכן קיימות. עדיין אין לו את התכונות האמיתיות האלה של להשפיע ולקבל, אבל הוא מעריך ומשער שהתכונות עליהן הוא מדבר, קיימות בצורה אמיתית רק מעבר למחסום, ויכול להיות שהוא מסוגל להגיע אליהן.

אלה שאין להם נקודה שבלב, ואין להם במה להשוות את ליבם לנקודה הרוחנית, שהיא "חלק אלוקי ממעל", מצויים במדרגה תחתונה יותר, אך זו אינה מבוטלת, חס ושלום, הבורא לא ברא שום דבר מיותר, אבל קיים הבדל גדול מאוד בין שתי הדרגות: דעת תורה - בדרגה זו האדם כבר נמצא באור, בהרגשה מסוימת כלפי הרוחניות. דעת בעלי בתים - בדרגה זו האדם נמצא רק בתוך הרצון לקבל שלו.

אלה שני דברים הפוכים, "דעת תורה הפוכה מדעת בעלי בתים". אפילו לפני שמגיעים למחסום הם כבר דברים הפוכים, עד כדי כך שאי-אפשר שיבינו זה את זה. מה שהכלל מפרש לגבי כל מה שהוא קורא, ומה שעובד ה' מפרש, אפילו שהוא נמצא בזמן ההכנה ועוד לא עובד בעבודה אמיתית - אלה שני דברים הפוכים, אלה שני פירושים שונים. כיוון שפירוש הכלל הוא רק מתוך הרצון לקבל, ואילו הפירוש של מי שנמצא בזמן ההכנה הוא בהשוואה לנקודה שבלב, לאור המקיף. לזה יש כבר פירוש שונה, כי הוא כבר מבין מה אמיתי ומה לא. לכן, אדם כזה מתחיל לזלזל במעשים גופניים ומתחיל לחקור ולבחון את המחשבות שלו ואת הכוונות שלו. וזוהי תחילתו של יחס נכון.

איך מבחינים אם יש לאדם נקודה שבלב?

אם יש לו לאדם משיכה להתעסק במה ששייך לרוחניות, אז יש לו נקודה שבלב.

לאן מגיעים האנשים שנגררים ללמוד אחרי כאלה שלומדים ברצינות?

יש מספר לא מבוטל של אנשים שנגררים אחר אלה שאומרים, שהם נמצאים ברוחניות וכדאי להתעסק בה. יש ביניהם כאלה שטרם הגיע זמנם להיכנס לזמן ההכנה, אבל הם נמצאים בו מתוך הערכתם לעניין, ועוזרים אפילו לאלה שנמצאים בזמן ההכנה, וכל שכן עוזרים לאלה שנמצאים מעבר למחסום, ובכך הם מזרזים את התפתחות של עצמם.

רב"ש הכיר מקרים דומים לאלה. כשבאה קבוצה מתל אביב ללמוד אצלו, היו שם כל מיני סוגי אנשים: היו כאלה שהוא חשב שלא כדאי שיישארו, אבל הם בכל זאת נשארו, כי הם הגיעו יחד עם חברים קרובים שחיו יחד באותה דירה, והלכו ללמוד באותו מקום.

כששאלו את רב"ש למה הם נשארו ללמוד אצלו, הוא ענה שהם בכל זאת התנסו בלימוד והתקדמו בעבודה הרוחנית, שהרי במקום לעשות עוד עשרים גלגולים או מי יודע כמה, עד שיקבלו נקודה שבלב, אם הם עובדים במסגרת לימודים כזו, הם עושים את העבודה בגלגול אחד, ואולי אף בגלגול הזה הם נכנסים לעבודה.

אם אדם גומר את העבודה או אינו גומר אותה, זה לא תלוי בו, אי-אפשר לדעת את זה מראש. המקובל הגדול ביותר לא יכול לדעת, כי זה נובע משורש מיוחד של כל נשמה ונשמה. אסור לעשות על זה חשבונות, מה שנחוץ הוא לפתוח את לימוד הקבלה לכל אחד ואחד.

הקבלה פתוחה לכל אחד, "אלף נכנסים לחדר", וכמה שנמצאים בתחומה - נמצאים. ואלה שעוזבים את דרך הקבלה, הם פשוט לא מרגישים את הנקודה שבלב. הם אינם רואים בפירוש הזה, בקבלה, תגובה שנובעת מתוך תוכם. היא אינה מדברת אליהם.

כשהאדם נמצא בדרך הקבלה, לוקח זמן עד שהוא באמת מתחיל להרגיש ולהבין. הוא לומד ולא מבין כלום. הוא שומע את השיעור, אך למעשה הוא לא שומע אותו. המושגים בקבלה הם שונים. ואדם מתוך עצמו לא מבין את המושגים האלה. למעשה, יש מושגים שהוא מבין ויש כאלה שלא. זה אכן קושי. אבל באופן הדרגתי, לאט לאט ובסבלנות רבה לומדים להבין את מושגי הקבלה ואת דרכה.

לעומת זאת יש אנשים מבריקים, שתופסים את מהות הדברים, ומיד מתחילים להרגיש. פעם נכנס בחור חדש לשיעור של רב"ש וביקש רשות להישאר. הרב התחיל להסביר מושג מסוים, שתלמידים ותיקים בקושי הבינו אותו, בקושי תפסו אותו. היה להם קשה מבפנים "לפצח" את המושג ו"ללעוס" אותו. והבחור החדש רק מהאזנה קצרה לשיעור התחיל לדבר כל כך בקלות ולהגיב. לעומתו התלמידים הוותיקים חשו, כביכול חסרי הרגשה, עבים.

רב"ש צחק על כך, אבל התלמידים התרגזו. כבר חצי שנה הם לומדים ומשקיעים כל כך הרבה, ולגמרי במקרה נכנס בחור חדש, מתיישב, ולפתע מתחיל להרגיש, ולענות לרב, ולשאול אותו דברים שהם עצמם בקושי מבינים. הבחור הזה היה זך מאוד, הרגיש את הדברים מתוך זכות. עד כדי כך היה זך שהרגיש כביכול רוחניות. אחר כך הוא פרש ולא עסק יותר בחוכמת הקבלה.

אז אי-אפשר לדעת מראש מה יקרה עם כל אחד ואחד, זו ממש התפתחות אישית. כתוב: "כשם שפרצופיהם שונים כך דעותיהם שונות" אין מקום לעשות חשבון עם אף אחד. אלא אם אדם מזיק לחברה בצורה כזו, שאי-אפשר להחזיק בו, כי נוכחותו מקלקלת את האחרים. ואם יש קלקול, אז יש צורך לנדות אותו, אבל אם האדם מתיישב בתוכנו, הוא לאט לאט מתקדם בהדרגה. ולמרות הכול הוא בתוך תוכו עושה דברים גדולים.

איך מראים לאדם את הרע לפי המידה שהוא מסוגל לתקן?

אנחנו נמצאים בגמר התיקון. במצב הנוכחי אנחנו מרגישים מגמר התיקון את המצב החלש, הקלוש ביותר. למה? כי לא מסוגלים יותר לסבול. זו בדיוק המנה שהבורא מלמעלה מודד, שעליה אדם יכול לעשות הבחנה בין טוב לרע, ועל ידי מאמצים להעדיף את הטוב על הרע.

מלכתחילה הרע נראה לאדם כטוב, והטוב נראה לו כרע. ועל ידי מעשים הוא מברר עניין זה ומהפך את ההערכה הזאת מרע לטוב, וכך נתינה נקראת אצלו טוב וקבלה - רע.

אם אדם עושה את ההבחנה הזאת, ורוצה להידבק לנתינה ולבסוף נדבק - וזה קורה לכל אחד אפילו אם הוא לא מרגיש זאת - סימן שיש בו את "מידת האמת": בהדרגה היא נוצרת בתוך האדם וגדלה בו. ואז האדם כבר לא יכול להסכים עם משהו שהוא לא לפי מידת האמת הזאת, הוא כבר לא יכול לסבול משהו שהוא בניגוד למידת האמת. אפילו אם יהרגו אותו הוא לא מוותר עליה, והיא הופכת להיות שלו. זו ראשיתה של מידת ההשפעה שהאדם רוכש.

האדם יכול רק במידה קטנה מאוד לעשות את ההבחנה הזו בין טוב ורע, כך שהם לא ייראו לו כשני הרים שהוא נופל ביניהם, אלא שמחד גיסא יש טוב ומאידך גיסא יש רע, והם גם מר ומתוק בהתאמה, כלומר, דברים הפוכים. ואז הוא עושה את החשבון ובהדרגה יכול להעדיף את הטוב שאמנם הוא מר, על פני הרע, שהוא מתוק. כלומר להעדיף את ההשפעה על פני הקבלה.

כך קורה כל פעם ופעם, במשך 521 השוואות כאלה, עד שהאדם מגיע לגמר התיקון. עד שהוא לגמרי קובע שהבורא הוא הטוב האמיתי וההפך ממנו הוא רע.

לאיזה טבע האדם שייך: לטבע הבורא או לטבע הרצון לקבל?

אפשר לתאר את מצבו של האדם בצורה פשוטה: הבורא מלמעלה והאדם למטה. מהמקום בו האדם נמצא במצבו הנוכחי ועד לדרגת הבורא עולים שני קווים: קו ימין הוא טבע הבורא, וקו שמאל, שהוא ההפך מטבע הבורא, הוא טבע האדם.

בתוך האדם שני הקווים האלה נפגשים כמו בזווית של משולש, ובתוך הבורא שני הקווים הם נפרדים ורחוקים זה מזה. בכל עת ששני הקווים האלה מתרחקים יותר ויותר זה מזה, פירוש הדבר שהאדם עולה במדרגות, מתקרב לבורא.

כשהאדם נמצא בקו שמאל, נראה לו שזה הטבע שלו, אבל זה בכלל לא טבעו. למעשה, אין לאדם שום טבע, האדם הוא לא זה ולא זה. אלא שהבורא נותן לו את ההסתרה, שהיא הבונה באדם את ההפך מהבורא, את הקבלה, והבורא הוא ההשפעה. והאדם נמצא בין שתי הערכות אלו, בין שני הקווים האלה.

מלכתחילה אדם נמצא בקו שמאל, ונראה לו שהמצב הזה הוא מתוק, וההפך נראה לו מר, בלתי אפשרי לעשותו וגורם לו סבל - איך לתת, איך לוותר על הכול, איך לא לחשוב על עצמו וכו'. ובתהליך של בירור, לא של מר ומתוק, אלא של אמת ושקר - הבירור הזה יכול להיעשות רק אם הבורא מאיר לאדם - האדם הופך את המושגים האלו, ואז אמת הופכת לדבר מתוק ושקר הופך למר. זה מאוד לא פשוט, אבל סך הכל זה העיקרון.

מה הקשר בין אמת ושקר לבין סולם המדרגות?

לפי מידת יכולתו של האדם להיות בין מצבי אמת ושקר, במצב של לחץ ביניהם, כשהם מנוגדים זה לזה, נותנים לו לעלות. אבל בסך הכול הדרגות האלו, 521 המדרגות, מוגדרות מראש לפי מבנה הנשמה. כך אנחנו בנויים, לפי מידות אלה אנחנו יכולים לסבול, ויותר מזה - לא. המידה הזאת היא בדיוק לפי מידת ההבחנה שלנו.

כלומר, ההבדל בין הדרגות הוא עשר ספירות, וההבדל בתוכנו הוא עשר ספירות. היינו, המידה היא אותה המידה. במידה קטנה ממנה, לא נוכל להרגיש הבדל בין אמת ושקר. במידה גדולה ממנה, לא נוכל לעמוד בהבדל ביניהם. אי-אפשר לדלג על מדרגות.

בעל הסולם אומר ב"פקודין דאורייתא", שהתורה מתחלקת לשני חלקים, לשני שלבים:

שלב א' - תורה של תיקון הקרויה "עצות": איך לתקן את הרצון לקבל, ולהשתמש בו כדי להשפיע.

שלב ב' - תורה של מילוי הקרויה "שמותיו של הקב"ה": המאור שהחזיר למוטב, בא וממלא את הכלי ומביא לו את ה"שמות הקדושים", כלומר, את הכרת הבורא לפי השוואת הצורה איתו.

שני החלקים האלה נקראים "תורה", אלא שבחלק הראשון התורה נועדה לתיקון ובחלק השני - להשגה. לפי זה יש יחס לתורה שקרוי "פירות" ויחס אחר שקרוי "קרן קיימת". אדם שמתקן את עצמו, מתקן את החלק שהוא מסוגל לתקן, והחלק שהוא לא מסוגל לתקן, נשאר לתיקון הכללי, שבא מאוחר יותר בזיווג "רב פעלים מקבציאל", בביאת המשיח.

ובהתאם לכך האדם נהנה ממה שהוא עושה ומתקן עכשיו, וגם מהמאור שמאיר לו מנקודת גמר התיקון הקרוי "קרן קיימת לעולם הבא". כי למעשה האדם לא מצליח לתקן את עצמו, אלא רק להתכלל בט' ראשונות. זה מה שהנשמה עושה משך כל התהליך שהיא עוברת בסולם המדרגות. ולכן אור התיקון מתגלה רק בגמר התיקון והוא נקרא "קרן קיימת לעולם הבא".

ועד שנכנסים לכוונה כדי להשפיע, אין הדבר קרוי שנמצאים ב"תורה" או ב"פקודין", כי כל פעולות האדם הן בלי מסכים, אלא עם הכוונה כדי לקבל. וכל מה שהוא מבין ורוכש מהלימוד, זה עדיין לא תורה, אלא הכנה.

מה שאם כן, מי שעובר את המחסום, נכנס לאור האמונה, לכוונה כדי להשפיע. ולפי גודל אמונתו מתגלה לו גם ההשגה, אור ההשגה, אור השוואת הצורה. עד גמר התיקון הוא מתקן את עצמו במה שאפשר לו בהתכללות בט' ראשונות. ובגמר התיקון מתוקן היסוד שלו כולו.

במאמר מוסבר בפירוט איך התורה מדברת באדם אחד. כל השבטים, והקשרים ביניהם, נמצאים באדם אחד, בתכונותיו. ואין לנו שום יסוד, ואין לנו כל רשות, לפרש את הדברים האלה כפי שנוהגים בעולם הזה, בגופים שונים, בזמן, בתנועה, במקום. מפני שאז התורה הקדושה מחוללת, מופקעת מקדושתה, ואי-אפשר בתוך הלבושים הגסים העוטים אותה לראות מה הכוונה האמיתית בכל הפעולות שעליהן היא מספרת.

ובכך האדם מתרחק לחלוטין מהפירוש האמיתי. ואז התורה מפסיקה להיות בשבילו הוראה איך לתקן את עצמו, אלא הופכת להיות בהתאם ללבושים שלה: או לאגדות או להיסטוריה או לפעולות גשמיות בעולם הזה. אבל מפסיקה לחלוטין להיות סדר התיקון וגילוי השמות הקדושים. לכן, תמיד צריך לפרש את כל מה שכתוב בספרים הקדושים בגוף אחד, בנשמה אחת.

איך אפשר לדעת לפני המחסום שהעבודה היא לקדושה ולא לקליפה?

לפני שמגיעים למחסום אין קדושה ואין קליפה, הכול מתרכז ונמצא ברצון לקבל. צריך רק ללמוד להבחין יותר ויותר בין המצבים שהם כביכול נמצאים בהתאמה כנגד קדושה וכנגד קליפה. המקובלים מציינים שכל הדברים שקשורים למטרה, להתקרבות לבורא לפי תכונותיו, להתקרבות לזולת, מקורם בקדושה. וכל הדברים שהם על חשבון הזולת, בניתוק מהבורא, הם מצד הקליפה.

איך, בכל זאת, אפשר להיות כמה שיותר מחובר לקדושה? בעל הסולם נותן עצה: "ישראל, קוב"ה ואורחין דאורייתא, חד הוא". כלומר, כל המחשבות והפעולות שאני עושה עכשיו, הרצון שלי שמתבטא במחשבה או בפעולה, והבורא, איך שאני מתאר אותו, צריכים להיות בנקודה אחת, צריכים להיות כאחד. אם האדם מתאר את רצונותיו ואת הבורא כאחד אז הפעולה שלו, בזמן, בתנועה ובמקום, קשורה כבר במושג שנקרא "מטרת הבריאה".

לא חשוב עד כמה האדם מבין את זה או לאו. אם הוא עושה את החיבור לפי דרגתו, אז הוא נמצא בחיבור. לכן, אין להצטער שלא נמצאים בדרגה אחרת. צריך לעשות מה שמסוגלים עכשיו, כרגע.

האם בזמן ההכנה האדם יכול לאבחן את תכונותיו ולהשתמש בהן כדי להידמות לבורא?

לא ניתן לאבחן את התכונות, על פי האופי שלהן, על פי היכולת שלהן לעזור, על פי הצורה שהן עוזרות, או באופן בו ניתן להשתמש בהן, כדי להידמות לבורא. לא כדאי להתעמק בסוגיה זו. וגם לא כתוב לעשות כן. סתם "פילוסופיה" וחוכמולוגיה, ולא עבודה של ממש.

למה? כי שום תכונה לא נבנתה בתוכנו לרעה, אלא כולן נוצרו לטובה. אין בנו שום נטייה שלילית. הכוונה היא הקובעת אם התכונה לשלילה או לחיוב.

אם בודקים מהו שקר ומהי אמת, ניתן לראות שלעיתים שקר יכול להיות דבר מועיל יותר מהאמת, תלוי איך משתמשים בו. לכן לעולם לא בודקים את התכונות ולא דנים בהן לפי מה שהן עצמן. זו סתם פילוסופיה צרופה שיכולה להביא את האדם לעשות שימוש כרצונו בדברים טובים ורעים.אל כל דבר ודבר צריך להתייחס לגופו ממש: איפה בדיוק רוצים להשתמש בו, ואז, ורק אז, לקבוע אם הוא טוב או רע.

הדוגמה של רב"ש היא, שאם יכולים להציל חיי אדם על ידי שקר, אז חייבים לשקר. ולעומתו, הפילוסופיה גורסת: מה יכול להיות גרוע יותר משקר? הם מביאים כל מיני פסוקים להוכיח שאין גרוע יותר משקר, שהקב"ה הוא אמת, ושקר הוא ההפך ממנו. אבל אם אפשר על ידי שקר להציל חיי אדם, אז אותה תורה מחייבת אותנו לפעול כן. יש הרבה דוגמאות כאלה בחיים. הדברים הכי גרועים נעשים אחרי חשבונות יפים, ואחר הוכחות שאי-אפשר אחרת, או שזה נעשה בכלל לטובת האנושות.

זאת אומרת, ללא קשר למטרה הסופית אין בכלל לדון אם איזו תכונה, נטייה, תוצאה, תופעה, היא טובה או רעה. הדבר נכון אפילו כשאנו מדברים על דברים פשוטים. למשל, בסין וברוסיה השמידו זאבים, סוגי זבובים, וכל מיני ציפורים, ואחר כך פקדו אותם אסונות. רק אז הבינו מה הם עשו, איזה חוסר איזון הם יצרו בטבע. אנחנו לא יכולים למדוד שום דבר אם זה לא נעשה בקשר למטרה הסופית.

לכן, קודם כל, לא משמידים שום דבר. אין דבר רע. דבר מסוים נראה לך רע רק בהתאם למצבך ולפי מה שאתה קובע. ורק אם תגיע לטוב, תראה את הדבר הזה בסופו, ואז תוכל להחליט. בעל הסולם כותב, שמאחר שכל ההשגחה עלינו היא השגחה מטרתית, אז אי-אפשר לומר על שום דבר שהוא רע, כי לכל דבר יש מקום, ובאמצעותו מביאים את כל הבריאה לתכלית. אז מה בסך הכול עושים? משנים את היחס בלבד. מניחים לעולם הזה, לא משנים בו כלום. צריך לשנות רק בתוך עצמך. ואז האדם יכול לראות עד כמה כל העולם טוב אליו ומועיל לו.

למה שלב ההכנה הוא או שחור או לבן, לאן נעלמה כל הצבעוניות שיש בעולם הזה?

מצבים רוחניים הם מוחלטים למדי, חדים וברורים למדי. והצבעים הם לא שחור לבן וביניהם גוני אפור. אלא יש תשע ספירות, תשע תכונות, ובכל אחת יש שימוש קיצוני או לקדושה או לקליפה. ואז יש גם שילוב ביניהן, וגם בו שימוש או לקדושה או לקליפה.

אבל למען האמת, יש קדושה או קליפה. אין דבר כזה באמצע. "קו אמצעי" הוא לא באמצע של בין קדושה לקליפה, אלא זו המידה שהאדם יכול לקיים את הקדושה. אין "שחור לבן", יש או שחור או לבן. רק בין שחור ללבן אפשר להבדיל במשהו. בשחור לא רואים כלום, וגם בלבן לא רואים דבר. אדם רואה רק בגבול ביניהם.

ט' ראשונות הן לא כל מיני דברים בין קדושה לקליפה. ט' ראשונות הן תכונות ברורות, חתומות, מוגדרות בצורה מדויקת. וגם השימוש בהן הוא או בקדושה או בקליפה, אין באמצע. אי-אפשר להיות קצת בקדושה וקצת בקליפה. יש או קדושה או קליפה, רק תלוי באיזה עוצמה.

אדם יכול להמציא לעצמו משהו שהוא גם קדושה וגם קליפה. אבל ברוחניות אין דבר כזה. אין בכלי קצת יותר קדוש וקצת פחות קדוש. אלא לפי גודל המסך נמצא הכלי בקדושה או לאו. אפשר להשוות בין הכלים כך שאחד נמצא ביותר עוצמה והשני בפחות עוצמה, אבל לא יכול להיות שהם נמצאים במצב מעורב: קצת בקדושה וקצת בקליפה.

בכל סולם המדרגות, ההבדל בין קליפה לקדושה ניכר פחות ופחות במדרגות התחתונות והוא מתבטא יותר במעלה המדרגות הגבוהות, אבל בכל זאת זה או קדושה או קליפה. בכל מדרגה ומדרגה שאדם נמצא הדברים האלה הם קיצוניים בשבילו.

ומה עם קליפת נוגה?

כל רצון שלא קבעתי עדיין למה הוא שייך נקרא בינתיים "קליפת נוגה". שאפשר לשייך אותו או לקדושה או לקליפה. אבל זה לא שקליפת נוגה כוללת חצי חצי. אין דבר כזה בשום מקום חצי קדושה וחצי קליפה והם נפגשים יחד. קליפת נוגה היא חצי חצי כי היא לא זה ולא זה. היא לא קליפה. אין דבר כזה "קליפת נוגה" במציאות.

איך מלכות יכולה לעלות לבינה?

מלכות לא עולה לבינה, מלכות מצמצמת את בינה. והצמצום מכונה עלייה. מלכות עולה בגלל שהיא רוצה להידבק בבינה. ובמה היא יכולה להידבק בה? היא עוזבת את כל הרצון לקבל שלה, מצמצמת את הכול, ורק מעצם רצונה להידבק בבינה, בכתר שלה, היא דבוקה בה. לכן יש זו"ן, ו"ק, ונקודה. ומלכות עצמה לא מסוגלת ליותר.

האם "וייאנחו בני ישראל מן העבודה" הוא מצב שבו "ישראל" כבר לא רוצים רוחניות?

כן. כתוב : "רק אלה אנשים שאומרים שהם רוצים לברוח מהעבודה, אבל אין להם לאן ללכת, היות שמשום דבר אין הם יכולים לקבל סיפוק, אלו אנשים שלא זזים מעבודה. והגם שיש להם עליות וירידות, אבל הם לא מתייאשים. וזהו כמו שכתוב 'וייאנחו בני ישראל מן העבודה'".

כלי רוחני מורכב מהרבה תנאים, שאדם צריך לגבש בכל שלבי התפתחותו. וכשכל התנאים האלה מגיעים לגמר צורתם הסופית, נוצר מצב שנקרא מ"ן, בקשה, תנאי, לפיו הוא נכנס לרוחניות. והתנאי הזה מורכב מהרבה פרטים: אין לאדם לאן לחזור ואין לו לאן ללכת, ולמטה הוא לא מסוגל לעשות שום דבר, לא בדברים שעברו, ולא בדברים שיבואו, והוא צריך לקבוע יחס ברור לכל מה שנמצא בעולם הזה, ולכל מה שנראה לו שיש בעולם הבא, וכן יחס כלפי הבורא, ויחס כלפי עצמו.

כלומר, אדם צריך לגבש מעמד כלשהו שנקרא "וייאנחו בני ישראל מן העבודה". מה זה "וייאנחו"? פירושו שהאדם לא יכול לברוח מהעבודה וגם לא יכול לעשות שום דבר אחר. אין לו סיפוק מזה וגם לא מכל דבר אחר.

רב"ש אומר, שיש להם ירידות ועליות, אבל "הם לא מתייאשים". ממה האדם כן מתייאש? כשהוא לא רואה שיהיה לו משהו מהעליות והירידות האלה, אבל בלית ברירה הוא חייב להמשיך בדרך הזאת. מצב זה הוא של אופטימיות וייאוש כאחד. מביאים לו מצב שממנו הוא לא מסוגל לפטור את עצמו. שני הקצוות האלה חייבים להיות באותו אדם בכל מעשה ומעשה. את המפגש בין שני הקצוות הוא לא יכול לפתור בעצמו, כי אין פתרון. ועל כן הוא צועק לבורא.

המצב הזה דומה לממד הכלול מהרבה ממדים, ושבכל ממד יש שני קצוות של אותה הרגשה, או של אותה תפיסה, או של אותו רעיון. ושני הקצוות האלה סותרים זה את זה, והאדם מממש את שניהם ללא יכולת לעשות דבר. כאילו נמצאים במרכז מעגל כלשהו ומכל הצדדים, מכל הכיוונים, באים אל האדם כוחות מנוגדים זה לזה ודוקרים אותו. כל כוח נפגש עם הכוח המנוגד לו בתוך האדם, והאדם עצמו לא יכול לעשות דבר - ואז הוא צועק אל הבורא. אזי מתגלה לו שהוא יכול לצעוק לבורא, כשלפני כן הוא לא היה יכול.

קיים הבדל גדול בין מה שהאדם מתאבל עליו, לבין מה שבעיניו נקרא "ירושלים". אלה שעדיין נמצאים במצב של רצון לקבל למען עצמם, לא משנה אם הם רוצים בכך או לא, הם חושבים בליבם על השכר ולא על נותן השכר, אלא הם חושבים בליבם על נותן השכר שוודאי ייתן להם שכר. ואז החורבן בעיניהם, משמעותו שאין להם שום דבר בכלים דקבלה.

אלה שכבר מתכוונים להגיע לנותן השכר, כלומר, שהשכר כשלעצמו לא חשוב להם, מתייחסים לשכר כאמצעי להגיע לנותן. במקרה זה חשיבותו של הנותן, והרגשתו הן הכרחיות בשבילם. אחרת, הם לא יכולים להתייחס אל הבורא, כי השכר כל הזמן מסתיר אותו. לכן הם דורשים שהנותן יתגלה, אחרת, הם לא יוכלו לחשוב עליו, אלא רק על השכר. וטבעו של האדם יגבר על רצונו לחשוב על הבורא וידרוש תשלום.

אז על מה מתאבלים בזמן ההכנה? על זה שאין השתוקקות לנותן, לבורא, אלא יש השתוקקות לשכר, וזו תוצאה של החורבן, של שבירת הכלים, של נפילתם למצב של רצון לקבל.

אבל אם מתוך המצב הזה, לפי מידת יכולתו של האדם, מתוך השבירה, מתוך החורבן, הוא חושב על המצב המתוקן, אז הרצונות והמחשבות שלו - שניהם מכוונים לנתינה, לנותן, להשפעה. אם יש בכל זאת איזה יחס כלשהו לבורא, אפילו שיודעים שלא רוצים, ויודעים שלא יודעים, פירוש הדבר, שמתוך החורבן הם מתאבלים על מצבם.

אמנם לא מתאבלים בלב, כי הלב שקוע ברצון לקבל, אבל פירוש הדבר שהם "מתאבלים על ירושלים", ואז זוכים לנחמה. אמנם בינתיים השמחה שלהם היא מזה, שהם ממלאים את ליבם בכל טוב בהמי, אבל יחד עם זאת הם זוכים לכמעט "ירושלים", ומזה תהיה להם שמחה.

כלומר, העבודה שלנו ראשיתה ממצב, שרק נקודה אחת קטנה מבינה ומרגישה שיש עניין של השפעה, שיש עניין נעלה. ואם האדם חושב לפעמים וממוקד בנקודה האחת הזאת, השבויה בידי כל יתר הרצונות, אז בכך הוא קובע שהוא שרוי בחורבן ובאבל. והאבל הזה נותן לאדם את הכיוון של מה הם התיקון והשמחה העתידיים.

ואלה שאין להם את המטרה האמיתית לנגד עיניהם, לא יודעים מהי "ירושלים" ומהו "חורבן". הם לא יכולים להשוות את עצמם לנקודה שבלב, ואז הלב לא נראה להם שבור, והם לא מגיעים להצטער, ומתוך הצער לא מגיעים לשמחה. כמו שכתוב: "אין שלם יותר מלב שבור". ברגע שהאדם מגיע לשלמות השבירה, הוא מגיע ממצב זה לשלמות האמיתית.

איך אפשר להתאבל אם מצדיקים את הבורא?

אדם נמצא במצב, שהוא לא יכול לשלב יחד דברים מנוגדים: הוא חש שמחה או צער, או חש שהבורא רשע ואני צדיק, או שהוא צדיק ואני רשע וכו'. כל דבר שנמצא בתוכו בקשר לרוחניות, בגלל שהוא עצמו הפוך מרוחניות, אז הוא לא יכול לקרב, לא כל שכן יכול לחבר יחד הבחנות רוחניות והבחנות גשמיות. זה שייך לזמן, לתנועה, למקום, לסיבה ומסובב, שלנו יש עימם תמיד הפכיות.

אדם שמתחיל לקשור את שני ההפכים האלה - הבחנות רוחניות והבחנות גשמיות - על ידי מסך, רואה ומבין שאין ביניהם שום ניגודיות. אצלו כלי עם המסך הופך להיות כמו האור. ובמידה שהוא באמת יכול לעשות את זה מעל הרצון לקבל שלו, הוא זוכה לדבקות, והכלי עם המסך שווה לאור. ואז אין עניין של צער ובכי יחד עם שמחה וצחוק, אלא הם ממש אותו דבר.

הניגודיות הזאת מודגשת בסיפור התגלות הקב"ה לאברהם, שמצד אחד אמר לו: "עלהו לעולה", הרוג את בנך. ומצד שני: "אעשך לגוי גדול", לעם גדול. איך קורה ששני דברים שמבטלים זה את זה יכולים לדור יחדיו? הם יכולים לדור יחדיו מפני שהם מחוברים על ידי המסך.

אז למה מצווים גם לבכות וגם לשמוח? כי תחושות הצער והשמחה הן על שני דברים שונים: צער על מצבי העכשווי, ושמחה איך דווקא באמצעותו אני מגיע להיפוך. בלי להיות במצב המנוגד, המקולקל, אי-אפשר להפוך אותו למצב המתוקן. האדם חש צער ממצבו ושמח בתיקון שלו, ואז, אין שום סתירה.

רב"ש מסביר את הרעיון הזה בכל מיני אופנים. לדוגמה, אדם שחולה שנים, כמה הוא שמח לגלות סוף סוף מהי המחלה שיש לו, ומהי התרופה בשבילה. מהגילוי הזה הוא מפיק שמחה כאילו הוא חש עצמו בריא. כי אם המחלה ידועה ויש לה תרופה, אז כל היתר בוודאי יתגלה בצורה טבעית, יתגלגל לתיקון ולגמר תיקון.

כך קורה איתנו. העיקר הוא הכרת הרע ואחר כך כל השאר. לא סתם העבודה נקראת "עבודת ה'". עלינו רק להרגיש את המצבים, ואחרי שהם מתגלים לנו, אין שום קושי ושום ספק שהם יתרחשו. כמו שבעל הסולם כותב במכתב י"א ("פרי חכם - אגרות"), שהוא שמח "ברשעים" שמתגלים, כי אלה שלא מתגלים הם באפס תקווה.

אבל צריך לדעת ש"הרשעים" שהתגלו, היו קיימים כבר מלכתחילה, אלא שאז האדם לא ידע שהם נמצאים בתוכו, לא ידע שהתכונות השבורות האלה נמצאות בתוכו, ועכשיו הוא יודע. וכמה "רשעים" יש עוד בתוכו שהוא לא יודע? ומי יודע מתי הם יתגלו לו? אבל מה שהתגלה ודאי כבר הולך לתיקון, מפני שעצם הגילוי הוא כבר תיקון. כי הגילוי נעשה על ידי האור שבא כנגד התכונה המקולקלת וכבר מתחיל לתקנה. ברגע שהאדם מרגיש אותה כתכונה רעה, סימן שהיא כבר נמצאת בטיפול ובתיקון.

לכן הרגשה רעה עליה להיות יחד עם שמחה, כי ההרגשה הרעה היא תוצאה של תופעה שלילית שעכשיו נמתקת וניתקנת. אז אמנם אני מרגיש רע, אבל אני צריך להיות "שמח ברשעים שמתגלים". אדם מרגיש רע, וחש צער נורא, אבל הוא שמח בתחושת הרע הזו, כי זה בדיוק המקום שעכשיו תחושת הרע מתהפכת לתחושה טובה.

למה כשמעצימים את חשיבות הבורא, מרגישים רע כלפיו, ולא רצון להתבטל בפניו?

אם הבורא מתגלה, האדם מתבטל בפניו, ואין לו שום קושי לעשות מה שהבורא רוצה. אז הוא נכנע מטעם ההכרח, כי זה הטבע, אין ברירה: הגדול שולט והאדם נשלט. אבל בכך האדם לא חורג מדרגת הדומם. הוא מבצע מה שהטבע דורש ממנו ללא שאלות.

השליטה הזאת היא לפני האדם, לפני שהוא מבקר אותה, כלומר, לפני שהוא נמצא בהכרה. כשהטבע שולט, האדם מבצע ועושה. כל דבר שאדם עושה, איך הוא יושב, איך הוא חושב, איך כל האיברים שלו פועלים, איך המחשבות חולפות אחת אחרי השנייה, זה הטבע עובד עליו. ואף אחד לא שואל אותו אם הוא אכן רוצה לעשות או לא.

אותו דבר אם הבורא היה נגלה קצת יותר, גם אז האדם היה מבצע אוטומטית כל מה שהבורא מחייב אותו מתוקף הגילוי שלו. אין לבורא כל קושי לעשות מאתנו, כמו עכשיו, גם משהו אחר. אבל גם אז זה לא נקרא שהוא מתגלה. כי אני עצמי לא מרגיש בפעולות שלי, שהבורא הוא המפקח, ושהוא מתגלה ועושה בי משהו.

"גילוי" הוא אירוע שמתרחש לפי נחיצותו של האדם. תחילה האדם צריך לגלות חיסרון לכך, להרגיש חיסרון בגילוי הבורא. אמנם גם את החיסרון הזה הבורא נותן לו, אבל הוא גם מקנה לו מודעות שחסר לו משהו כלפיו. בכך הבורא מבדיל את האדם ממנו. בלי זה האדם נכלל בתוך הבורא, כמו איבר קטן, שחי בו בלי שום עצמאות, ובלי שום הבנת מצבו.

כשהבורא נותן לי הרגשה שאת זה הוא עושה, שהוא משהו, זה נקרא שהוא מתגלה לי. ב"מתגלה לי" הכוונה, שהוא מבדיל אותי ממנו ונותן לי הרגשה עצמאית, מעניק לי קיום עצמאי, כך שאני כבר מופרד ממנו. הבורא מכניס לאדם יותר עביות.

קודם היתה לאדם עביות דשורש. האדם נכלל בבורא אפילו לא כעובר, אלא ממש כלא כלום, אפס. עכשיו הבורא נותן לו מין עביות נוספת, ועקב כך האדם מתחיל להרגיש שהוא והבורא זה לא אותו הדבר. שיש בורא, שיש "הוא". לאדם רגיל ברחוב אין הרגשה של "הוא", אלא יש לו הרגשה שזה הטבע, שזה אני.

האם אדם מחויב לאהוב את הבורא?

לא, אדם לא מחויב לאהוב את הבורא, אלא הוא מחויב לקבוע את יחסו אליו. ואז הוא מתחיל להשתוקק לדעת אותו. במילים אחרות, מי שבא לקבלה, הבורא כבר מבדיל אותו, דוחף אותו החוצה, שייוולד.

איך מגיעים למצב שאוהבים את הבורא?

לפני שאדם שואל על משהו, שהוא מתאווה שיהיה לו, הוא צריך לשאול את עצמו איך להגיע לחיסרון לדבר שהוא מתאווה. אז איך להגיע למצב שתחסר לי אהבת ה'? רק במידה שהבורא מבדיל את האדם ממנו, כך שהאדם מרגיש "אני" ו"הוא" במקצת. לפעמים הבורא נסתר יותר, לפעמים פחות, לפעמים הוא בהסתר כפול, ולפעמים בהסתר רגיל. בהתאם לכך האדם מתחיל לחשוב ולקבוע את יחסו אליו.

עד שמגיעים לנחיצות באהבת ה', הדרך ארוכה. "אהבת ה'" פירושה לאהוב את תכונות הבורא. כמו באהבה בין אנשים, שבה אוהבים את גופו של השני, את אופיו, את הלך המחשבה שלו: כל מה שהוא. לשם כך צריך לדעת היטב, להכיר היטב, לרכוש כל דבר ודבר שיש בו, כדי שיהיה גם בי. לא שיהיו אני והוא נפרדים, אלא שאני אהיה הוא.

האם בכלל כדאי להגיע לשאלה: איך לאהוב את הבורא, איך להיות הוא? הרי הטבע הפוך המחשבות הפוכות? אפשר לרצות לאהוב אותו כי זה טוב. הוא גדול, יש לו הכול. לאהוב אותו, כי הוא מתגלה אלי כבעל נכס, כלומר, כמשפיע, כחזק. ואז מצד הטבע האגואיסטי שבי אני אוהב את התכונות האלה ומכבד אותן.

יש לו מיליארדים, יש לו כוח כזה שהוא יכול לסובב הכול. אז מצד הרצון לקבל האדם משתחווה לבורא ואוהב אותו. כמו שרב"ש כותב, אם בא אלי ראש הממשלה, אני רוחש לו כבוד, מרצוני או בעל כורחי. למה? כי הוא גדול. ככזה הוא נחשב בעיני הבריות וזה פועל עלי, אפילו אם אני נגדו.

במילים אחרות, לעת עתה האהבה שלנו היא אהבה הפוכה. כדי לקבל שכר בעולם הזה ובעולם הבא, וכן מחשש שאולי אני אפסיד, שאולי לא יהיה לי טוב, אז אני אוהב אותו, אז אני רוצה להיות כביכול איתו. זה טוב לי, וכדאי לי. עד שהאדם יכול לקבוע יחס אחר לבורא, להיות עצמאי ביחס להשתוקקות הטבעית שלו לבורא, לבקש שיעשה איתו ההפך. שייתן לו כמו שנתן לרבי עקיבא, כשסירקו את עורו במסרק ברזל והוא אמר "שמע ישראל". שלגמרי ההפך ממה שמרגיש בכלים דקבלה, יהיה בכלים דהשפעה, אז הדרך ארוכה. מכאן אפשר להבין איזו הפכיות צריכה להיות באהבה.

האם קבלת כוח דלהשפיע יכולה להיות על מנת לקבל פרס?

אם הנתינה היא בשבילי כמו קבלה, סימן שתיקנתי את עצמי. לא צריך יותר מזה. אם הנתינה יכולה לשמש כקבלה, היא נקראת תיקון, פירוש הדבר שאדם תיקן את עצמו. יש לו "חומר דלק", יש לו שמחה, יש לו מילוי מכך שהוא נותן. וזה נקרא "אור פנימי".

אחרי צמצום א' האדם לא יכול למלא את עצמו במה שהוא מקבל, אזי הוא ממלא את עצמו בכך שהוא נותן. אבל האם אפשר לעבוד בלי 'חומר דלק', בלי שכר, בלי ידיעה שאתה עובד? אי-אפשר. אז מה שונה באדם? משתנות בו כל ההבחנות: מהו שכר, מהי עבודה, מהי יגיעה.

האם הבורא נהנה מהשפעה? אומרים שכן, אבל לא יודעים מה בו בדיוק. אפשר לדעת רק לפי איך שמרגישים מה שקורה בו. ומה אפוא מרגישים? שהוא נהנה.

למה מי שמתפלל עבור חברו נענה תחילה?

הוא נענה תחילה, מפני שהוא מרגיש את הצער של השני, מפני שהוא חש שחסר לשני. נניח שלחבר שלי אין אוטו, כי האוטו שלו במוסך, והוא מסכן נאלץ ללכת ברגל. הוא לא רגיל ללכת ברגל, לכן השאלתי לו את האוטו שלי. הרגשתי את הצער של השני, אני נכלל מצערו של השני, אני מוכן לעבוד על הצער של השני, אזי אני נהנה תחילה.

כלומר מגיע לו מלמעלה עבור זה שרכש צער מהשני, שהצער שלו הוא עכשיו כפול, אז ודאי שהוא נענה תחילה. הוא נענה תחילה ונהנה תחילה, מפני שיש לו כלים. זה כמו שזעיר אנפין עולה עם מלכות לאמא. זעיר אנפין מקבל את חלקו ואת חלקה של המלכות. ומלכות לא יכולה לקבל בזמן שהיא עולה לבינה, לכן היא מקטרגת. אבל אחר כך, כשיורדים, הוא עושה זיווג גם בשבילה ונותן לה, והיא נהנית.

אבל באיזו מידה מלכות נהנית? במידה קטנה. ובאיזו מידה זעיר אנפין נהנה? במידה שרכש ממלכות. אבל במלכות החיסרון קטן ואצלו הוא החיסרון גדול מאוד. כי בו הוא חיסרון דהשפעה.

לכן, מי שמרגיש את החבר, מרגיש את צערו, אזי הצער, שאצל החבר הוא, נאמר, עשרה גרם, הופך בו לכמה קילו, וכפועל יוצא הוא בהחלט הופך להיות כלי קבלה לשפע עליון. וכלי הקבלה הזה הוא כביכול כדי להשפיע, כי האדם רוכש את הכלי הזה מטעם התכללותו בשני. על זה נאמר: "המצטער בצער הציבור זוכה ורואה בנחמת הציבור".

הציבור לא זוכה, לראות ובכלל לא יודע מה מקור הצרות שלו, אלא סובל סתם. אבל המקובל, שמצטער ונכלל עם הצער של הציבור, הוא רואה, ומרגיש, וקולט את הצער של הציבור, ועולה לדרגה בה הוא מצדיק אותו, ומכאן הוא הופך להיות כלי קבלה לשפע העליון, שמגיע לציבור בשל הסבל שלו.

אז לגבי הציבור זהו סבל בהמי, והוא לא מקבל על זה שום דבר, וגם לא מגיע לו, כי הוא עוד חייב לגלות את המטרה שבסבל הזה. ואילו המקובל מקבל, מפני שהוא נכלל מהסבל, ומתקשר עם המקור, ומצדיק את כל הפעולה מלמעלה למטה ומלמטה למעלה. כלומר, המקובל נוטל את הצער של הציבור, ומצד הציבור מצדיק אותו כלפי הבורא. כך הוא נעשה כלי מתוקן בין הציבור לבורא. ומתגלה בו הכול.

האם בזמן שיעור אפשר לעבוד עם חיסרון של חבר?

בזמן שיעור לא עובדים עם חסרונות. חסרונות צריכים לגרום, ככל האפשר, לגילוי גדלות האלוקות. התורה היא שלמות, ומי שלומד אותה צריך לשאוב ממנה כוחות. כלומר, צריך שיהיה לפניו משהו גדול, שייצא מהשיעור בכוח ולא בצער. חיסרון צריך להיות לפני השיעור, אבל חיסרון להשיג אור מקיף, להשיג כוח. שלא יתגלה רע, שיתגלה רק טוב, גדלות, עוצמה רוחנית. ההתרשמות הזאת צריכה להיות תוצאת השיעור.

ולא שתהיה התרשמות מנופחת, מפני שאדם שומע דרשה כלשהי במקום כלשהו. אלא שהתרשמותו תהיה עם החסרונות שהכין מקודם, שאין לו תשובה עליהם. לא מדובר בתשובה שכלית, אלא בתשובה רגשית: ביטחון, כוחות לעבודה, צורך לוותר. אם אדם מגיע לשיעור עם חסרונות נכונים, הוא נוכח שזה כך.

מה זה "המתפלל עבור חברו"?

במקום את הרצון שלו, אדם נוטל את הרצון של החבר, הוא נכלל ממנו. הוא כבר בעל מנת להשפיע, הוא משתמש ברצון של החבר. זה לא שאני, ברצון שלי, משתמש ברצון שלו. אלא שהרצון שלי איננו, ובמקומו אני מקבל את הרצון של השני, קולט אותו. מתוך מה? מתוך זה שאני מוותר, מתוך אהבתי אליו.

אדם שקולט חיסרון של השני, במקום חיסרון שלו, נמצא באהבה, הוא כבר נמצא בהשפעה. כלומר, יש לו חיסרון ורצון להשפיע, כמו שקולטים חיסרון מהבורא. מה פירוש להשפיע לבורא? לקחת חיסרון של הבורא ועליו לעבוד, ולא על חיסרון שלי. אז איך יכול להיות שאדם כזה לא ייענה תחילה?

אם נוטלים חיסרון מהחבר, האם גם הוא זוכה לקבל תשובה מזה?

החבר לא מקבל שום דבר. החבר יכול לקבל רק בתנאי, שגם הוא נוטל חיסרון של אחר. כל אחד הוא ל"ב האבן, ומה שמקבל, יכול לקבל מלמעלה רק ממה שהוא נכלל מאחרים. ואם אדם נוטל חסרונות של כולם, אם הוא מתכלל מחסרונות של כולם, הוא מקבל מכל החסרונות האלה.

בחיסרון שלו האדם לעולם לא מקבל. את החיסרון שלו הוא צריך רק כדי לוותר עליו, ולקבל חיסרון של החבר, ומהחיסרון של החבר הוא מקבל. ושוב לוותר על החיסרון שלו, כדי לקבל חיסרון של חבר אחר, וגם אז הוא מקבל מהחיסרון שקיבל ממנו. כך זה פועל. צריך חיסרון אישי רק כדי לוותר עליו, על פני כל חיסרון וחיסרון זר.

המקובלים אומרים, שאם עושים את הוויתור הזה, לומדים ממנו איך מוותרים על חיסרון שלי כלפי למען חיסרון של הבורא, שזה קשה מאוד. כי מה שאפשר לעשות עם החבר, אי-אפשר לעשות עם הבורא. עם חבר אפשר לקבל את רצונו, לדאוג לו, לוותר על עצמי, כאילו שאני נמצא בתוך לבו של החבר ועובד איתו. אבל במקום רצונו של החבר, להכניס רצון של הבורא ולעבוד עמו - זה ממש בלתי אפשרי.

למה בפנייה לבורא חשוב לעסוק בהפצת חוכמת הקבלה?

על ידי הפצת חוכמת הקבלה, האדם נכלל כביכול בינתיים עם החסרונות של אחרים. זו כבר נטייה לכיוון הנכון: הוא דואג לאחרים, הוא רוצה שהידיעה הזאת תהיה גם נחלת האחרים. וחוץ מזה הוא דואג לדבר החשוב ביותר: הוא רוצה שחוכמת הקבלה תופץ גם בקרבם.

מהי הפעולה שמקובל עושה עבור הכלל?

הדאגה של המקובל היא: למה הם לא יכולים להיות דבוקים לבורא. לכן הוא נוטל את הכלים שלהם, ועושה את פעולת הדבקות במקומם. עם החיסרון שלו הוא נוטל את החסרונות שלהם, הופך את הכלים שלהם לחיסרון, ואחר פונה לבורא ועושה את העבודה עבורם, כלומר, משפיע לו במקומם. למה שיכביד עליהם את מעשה הדבקות בבורא? המקובל רוצה להשפיע לבורא, ונקרות לו הזדמנויות, אז למה שלא יעשה את העבודה הזאת למענם?

איזה חיסרון המקובל יכול ליטול מהציבור?

את החיסרון שבוער בקרבם, בליבם, אין לו צורך לקחת, כי להם חסרה בהמיות. "תביא לי!" וזהו. אם הוא ידאג לבהמיות שלהם, תהיה זו חסידות.

המקובל לא נכלל עם החיסרון הבהמי של הציבור, אלא הוא נכלל עם אותו הצער שהציבור שרוי בו ועדיין לא מרגיש, אותו צער לא מגולה, שיש בציבור כלפי הבורא. הוא רואה עד כמה הציבור מפסיד בגלל שאין לו קשר עם הבורא, ואותו הצער שהוא רואה, שהוא מרגיש, הוא נוטל ומעלה כלפי הבורא. ועל הצער הזה המקובל הוא המקבל את התיקון והמקבל את המילוי, ולא הציבור. הציבור לא צריך את זה: איך הוא יקבל משהו? ממעשי המקובל מאירה לו רק איזו הארת מקיפים, שמקדמת אותו, כי הוא עזר בלא יודעין למקובל להתעורר כלפי הבורא.

מה התיקון שהמקובל עושה?

המקובל מקבל כלים גדולים מהציבור, אמנם כלים בדרגת נפש, אך כלים גדולים מאוד. והוא שנמצא, נאמר, בדרגת חיה, מעלה את הכלים האלה לדרגת חיה, שהופכים להיות לא כל כך גדולים כי בעולם הזה הם רק מסה בעביות דשורש, ובעולם הרוחני הם הופכים להיות כמות קטנה, נאמר בעביות ג'. ואז המקובל משתמש בהם. זה נקרא שהוא נהנה תחילה מנחמת הציבור. שמקבל בכלים האלה כמה שאפשר לקבל בהם. מה זה לקבל? כמה שאפשר להשפיע עליהם, אבל זה נקרא לקבל אצלנו.

האם הציבור יכול ליהנות מתיקון שעושה המקובל?

זה לא עניינו של הציבור. מדובר בהשפעה לבורא. הציבור לא דורש יותר. אם נותנים לאדם דברים שהוא לא רוצה, הם גורמים לו סבל. אדם מרגיש טעם ועונג רק בדבר שהוא רוצה. איך אפשר לתת לציבור מה שהוא לא רוצה?

לכל אחד, לא חשוב באיזו דרגה הוא נמצא, אם נותנים לו משהו מעל דרגתו, זה גורם לו סבל נוראי. מה פירוש לתת לאדם משהו יותר גדול, גבוה? פירושו - לבוא אליו וליטול כל מה שיש לו. זה נקרא שנותנים לאדם משהו יותר מכפי דרגתו.

מה פירוש "מצטער בצער הציבור"?

הצער האמיתי שחש המקובל על הציבור הוא שאין להם הבנה לגבי הבורא: במה צריכים לעבוד, במה צריכים לתת, במה צריכים להתקשר אליו. "צער הציבור" הוא צער כלפי הבורא. כלומר, שאין להם את הידיעה והרצון כלפי הבורא, ולא סתם איזה צער שיש לציבור. הסבל שלהם הוא לא כלי, אלא רק כשהמקובל סובל.

לציבור חסר אוטו חדש, זכייה בפיס, וכו'. והמקובל רואה, שהסבל שלהם הנובע מהשתוקקות לאוטו או לפיס הוא מפני שלא נגלה להם הבורא באופן אמיתי, ולכן הם רוצים אוטו ולא משהו אחר, רוחני.

כשמקובל רואה את הסבל שלהם הוא נכלל מהסבל שלהם, מהסבל שהגוף הבהמי שלהם סובל, אבל אצלו הסבל הזה הופך להיות סבל רוחני - כלפי הבורא. המקובל בכלל אינו מתייחס למה שהם עכשיו: איך הוא יכול להתייחס לרצון הבהמי שלהם? אלא הוא עושה את העבודה שלהם כאילו היתה מתוקנת.

איך עושה מקובל את העבודה במקום האנשים הרגילים?

המקובל נמצא בדרגה כזאת שהוא נוטל את החיסרון המקולקל שלהם, והופך אותו לחיסרון מתוקן. כבר זה לא חיסרון לאוטו או לפיס שיקבלו, אלא חיסרון כדי להשפיע לבורא. כביכול הם עושים עכשיו עבודה למען הבורא, במידת רצונם לאוטו חדש.

העבודה היא רק בין המקובל לבין הבורא. אין אפשרות אחרת לעשות עבודה. המקובל נותן לבורא. המקובל נוטל את החיסרון שנגלה בקרב הציבור כחיסרון לאוטו, את הסבל הזה, שהוא סבל מופשט, שאצלם מגולם באוטו ומעלה אותו לבורא בעל מנת להשפיע. הופך אותו בעל מנת להשפיע, מסדר עליו מסך.

ב"תחילה" הכוונה היא שהמקובל זוכה ראשון. במה זוכה אדם שסיפק לו חסרונות?

אדם שסיפק למקובל חסרונות אינו זוכה בדבר. אבל, למעשה, הוא זוכה בכך שסיפק למקובל חסרונות. הוא זוכה מאור מקיף. המקובל מקבל כדי להשפיע, ומזה יש על האדם אור מקיף. כי בחיסרון של האדם, שאצל המקובל הוא מתוקן כבר עם המסך בצורת רצון להשפיע, המקובל מקבל אור פנימי, שכלפי החיסרון המקולקל של אותו אדם, הוא יהיה כאור מקיף.

כאמור, האור הפנימי של מקובל הוא אור מקיף כלפי האדם הזה. כי החסרונות של האדם ושל המקובל הם אותם חסרונות. ההבדל הוא שאצל המקובל הם עם מסך, ואילו אצלו הם בלי מסך.

האם יותר אור מקיף יגרום לאדם יותר סבל?

לא. עכשיו תהיה לו הבנה, שבמקום אוטו יש משהו כדאי יותר. למעשה, לא כדאי יותר, אלא במקום אוטו תהיה לו הרגשת תענוג מופשט, שלא יהיה מגולם באוטו אדום יפה ונוצץ. תהיה לו איזו הרגשה שיש תענוג לא באוטו, בצורה המגושמת הזאת, אלא במשהו מופשט כנגדו. וזה מפני שהמקובל נכלל מהכלי שלו.

איך השינוי הזה יתבטא בחייו, האם לפתע הוא ירצה ללמוד קבלה?

כן. לפתע אדם רוצה ללמוד קבלה. הוא לא יודע למה להשתוקק. הוא משתוקק, אבל הוא לא יודע למה ולמי. זה נקרא להשתוקק לאורות המקיפים. כך הם פועלים עלינו. מכאן אפשר להבין מה קורה עם אותו ציבור שאינו פועל בקשר לאורות המקיפים ולאורות פנימיים, אלא פועל סתמית.

איך לא החכמנו, למרות שעברנו כל כך הרבה משך אלפיים שנה?

נאמר: "כל דור שלא נבנה בית המקדש בימיו כאילו נחרב בימיו". וזה באמת כך. רוחניות היא עניין של דרגות. כל דרגה שאדם נמצא בה, היא או מעל החורבן, או למטה ממנו. אם הוא נמצא בדרגה למטה מהחורבן, אז אפילו אם הוא היה נבנה, היה נחרב. אם הוא עולה לדרגה מעל לחורבן, שם גם מלכתחילה הוא לא נחרב. ועכשיו שהוא עולה, הוא כביכול נכלל ממצב של אין חורבן.

אז בט' באב אדם יושב בבית כנסת, מאזין לקינות ולמגילת "איכה", ועורך חשבון נפש, כאילו שהוא עבר את אלפיים שנות הגלות עם כל עם ישראל, ואז הוא נוכח שהמצב בהחלט לא השתנה כהוא זה. גם חיים ויטל כותב בהקדמה לאחד משמונת השערים, שהוא יושב שם בצפת וחושב: האר"י כבר הסתלק, ואין שום דבר בחיים, והמשיח לא בא, והכול כל כך אפל.

אז מה צריך לעשות? פשוט מאוד: עד שלא מרגישים חורבן סופי, עד הדרגה האחרונה ביותר, לא יכולים לצאת ממנו. מה פירוש "לצאת מחורבן"? האדם צריך לדעת ממה הוא יוצא, הוא צריך שיהיה לו כלי לצאת, חיסרון לצאת. ואנחנו משך אלפיים שנה, כמה סבלנו מן החורבן? מי יודע מה זה חורבן? למי התגלתה, לעומת זה, הקדושה? מי יודע מה מפסידים? מה יודעים חוץ מכסף, כבוד, ועוד כל מיני דברים טובים?

מתפללים בקבר האר"י. על מה מתפללים? שיבוא המשיח. איזה משיח רוצים? יציאה מ"מצרים", מ"חורבן", יכולה להיות רק אם מרגישים את הגלות. גלות אפשר להרגיש רק אם כנגדה עומדת תמונה של גאולה. גלות אפשר לחוש כשהאדם יודע מה הם האורות, ההשגות, הנצחיות, השלמות, ההשגה האינסופית, השליטה בהכול, ויודע גם מהו הביטול של הטבע האגואיסטי שלו. כשהוא רואה הכול, זה כנגד זה, ונמצא בשחור במקום בלבן, אזי הוא מרגיש שהוא שרוי בחורבן. אבל אם אין יתרון של אור מתוך החשכה, אף פעם לא יכול להיות חורבן.

במילים אחרות, צריך להגיע לאורות מקיפים גדולים כאלה, שיאירו לנו כאילו עומד כאן בית המקדש, לעומת המצב שלנו, ואנחנו שרויים כאבלים על השבר שלו. יושבים, בוכים, וחשים שלא נותר לנו שום דבר בחיים. זה כנגד זה. כזו צריכה להיות התגלות הבורא. והיא יכולה להיות רק על ידי עבודה גדולה.

את האורות המקיפים מושכים רק על ידי לימוד בכוונה נכונה משך כמה שנים. ואז האורות האלה מתגלים בכל עוצמתם, בצורה כזאת שאדם באמת נשבר או לא. ולא כשסתם צועקים. זה מה שנקרא, 'מגיעים להרגשת החורבן'. לכן כתוב: "כל המתאבל על ירושלים, זוכה ורואה בשמחתה", ובפסוקים אחרים כתוב: רואה "בנחמה", "בתפארת", וכו'. שפירושו: בלי כלי איך אפשר להגיע למשהו?

בצורה הזאת שאנחנו מתנהגים כעם, לא נראה שאנחנו מגיעים להרגשת החורבן. זה לא אומר שצריכים להיות שקועים בבכי ובמרה שחורה, אלא להפך: צריכים להסתכל על זה בצורה תכליתית. אבל אין חינוך כזה בעם.

אז מה זה אלפיים שנה? לפי ההבחנות האלה ברוחניות, לא עברנו אפילו כמה ימים. סתם לספור שנים לפי לוח השנה, זה כמו לבלוע כדור שינה ולישון עוד אלף שנה, ואחר כך להגיד שעברו שלושת אלפים שנה.

כלים לא נאספים. כלים נאספים רק על ידי האור. צריכים להתגלות זה כנגד זה: כלי שבור כנגד אור שרוצה למלא אותו. אור שרוצה למלא את הכלי השבור נקרא "אור מקיף". צריך שהאור הזה יעמוד וילחץ על הכלי השבור, והפער ביניהם, המתח הזה, יפיקו מידת צער וכאב כזו של חוסר שלמות, שתיקרא "חורבן".

איך מגיעים לזה? בעל הסולם אומר, שלימוד בכוונה, משך כמה שנים, בבחירה חופשית בקבוצה טובה, בקרב חברים, בהדרכה, וכו', זה מה שמביא את האדם להרגשת חורבן. ואם יש לאדם את הרגשת החורבן, הוא מיד מתחיל להיבנות מתוכה. ואם האדם מתחיל להרגיש שהוא רע, שאין לו כלום, שהרוחניות רחוקה, שהבורא נעלם - אלה מתחילים לציין את הרגשת החורבן, שהקדושה לא נמצאת בו.

הבורא לא ברא בעולמו שום דבר מיותר, כי מפועלו השלם לא תצאנה פעולות בלתי שלמות. ואז ודאי שהכוחות הרעים והכוחות הטובים פועלים יחד כשתי מושכות, כדי להביא את האדם למטרת הבריאה.

כלפי הבורא או כלפי המצב המתוקן, אין הבדל בין כוחות רעים לכוחות טובים. ההבדל הוא רק בהרגשתנו, באופן שאנחנו מרגישים אותם, באופן שבו הם פועלים עלינו בהרגשה. גם בעולם הזה רואים עד כמה כוחות שנראים רעים בעיניו של ילד, הם דווקא כוחות טובים ומועילים בשבילו, שיש הבדל גדול בין מה שמרגישים ומבינים ובין האמת.

וההבדל הוא פשוט. מפני שההרגשה היא במדרגה הנוכחית, במקום בו אדם נמצא, ההרגשה הזאת נקראת "דעת", כלומר: דעתו, הרגשתו, הבנתו. והמצב שאליו אדם צריך להגיע, הוא מצב יותר גבוה, יותר גדול, יותר מרומם. לכן, הוא לא יכול להבין אותו, הוא לא יכול לשקול אותו, הוא לא יכול להעריך אותו בשכלו.

אפילו בעולם הזה אנחנו רואים עד כמה ילדים לא מבינים מה רוצים מהם ולא משלימים עם כל הלחצים. לא כל שכן ברוחניות. בעולם הזה אפשר לתת סוכרייה, או לגרום כל מיני פחדים, אבל ברוחניות האדם צריך לרכוש כל מדרגה ומדרגה, בעצמו, בהכרתו, לפי רצונו.

אז איך האדם יכול לרצות דבר אמיתי שהוא יותר ממנו, שלא נראה לו כטוב? מה שקורה הוא, שכל פעם האדם מדמיין - לפי ההבנה העכשווית שלו - מדרגה עליונה ממנו כיותר טובה מהמדרגה שלו. אף פעם לא נראה לו שמדרגה יותר עליונה פירושה יותר לוותר, יותר לעבוד, יותר להשקיע, יותר לתת, פחות לחשוב על עצמי, פחות לקבל, לא לעשות שום חשבון לגבי מה שאני מרגיש, ומה קורה איתי. תמיד נראה לו שמדרגה יותר עליונה היא יותר נוחה, היא יותר מתאימה "לי".

לכן מדרגה עליונה ביחס למדרגה תחתונה נקראת "אמונה". המקום בו אדם נמצא עכשיו נקרא "דעת": דעתו, הרגשתו, הבנתו, תפיסתו. ומה שלמעלה ממנו, כלומר, אם הוא יבוא למדרגה עליונה ממנו, ויידע, וירגיש, ויבין מה קורה שם, אזי גם היא תהיה דעתו, הרגשתו, הבנתו. אבל בינתיים כשהאדם נמצא במדרגה תחתונה, יחסו למדרגה העליונה יותר נקרא "אמונה".

איך אפשר לעלות למדרגה עליונה יותר? כדי לעלות אליה, לכבוש אותה, זקוקים לרצון. בלי רצון אי-אפשר, כי אין כפייה ברוחניות. זה לא כמו בעולם הזה שאם כועסים ומוכיחים את הילד, הוא הולך לבסוף לבית ספר, ואיכשהו עובר את מסגרת החינוך. ברוחניות נותנים אמנם מכות, אבל אחריהן מגיעים, בכל זאת, להסכמה.

אז ככל שאדם משתדל להבין מדרגה עליונה יותר, ובצורה יותר אמיתית, היא נראית לו פחות ופחות מושכת. למזלנו, אנחנו נמצאים בהסתרה, ולא נותנים לנו לראות את המדרגה היותר עליונה, אחרת כולנו היינו בורחים ממנה. אם האדם היה יודע מה פירוש רוחניות, הוא היה מיד בורח. אבל מאחר שיש הסתרה ונראה לאדם שמבחינתו המדרגה העליונה יותר נוצצת, אז הוא משתוקק אליה. זה נקרא מצב של "לא לשמה".

וממצב "לא לשמה" לאט לאט מגיעים למצב של "לשמה". למה? כי האדם משתוקק לשקר שבדה לעצמו, שכך נראית דרגה יותר עליונה. ובינתיים, כשהוא רוצה להשיג את השקר הזה, הוא מאיר עליו, אבל מאיר בצורה אמיתית, באור מקיף. והאור המקיף הזה מעניק לו בהדרגה מה שקרוי "חן דקדושה". שכן האדם, בלי לדעת איך, מתחיל איכשהו להסכים עם מה שיש, כלומר, שהרוחניות תהיה מה שיש. גם זה לא בצורה ברורה. הכול בהסתרה.

אבל יש כאן עוד עניין: האמונה, המדרגה העליונה, היא מעל השכל. והאדם בכוחות עצמו לא מסוגל ללכת באמונה למעלה מהדעת. כלומר, להתבטל בפני מדרגה עליונה יותר, להתבטל בפני מצבו העתידי. אבל כדי לרכוש מדרגה עליונה יותר, מצב רוחני יותר, הוא זקוק לכוח חיצוני. הכוח הזה נקרא "עזרת ה'".

בשביל מה האדם צריך אותו? כי לאמיתו של דבר המדרגה העליונה היא לא שאדם מבין יותר, שולט יותר, רוכש יותר, או מוותר יותר ונותן יותר. אלא הוא דומה יותר למאציל, לבורא, לכוח העליון, העליון ממש. לכן זה נקרא מדרגה יותר עליונה, שבה האדם נמצא ביתר התאמה לאלוקות. ולכן המצב הבא, שהוא הולך לרכוש בעזרתו, בעזרת הכוח העליון, הוא באמת יהיה לא סתם העולם הבא, אלא עולם או מדרגה גבוהה יותר, רוחנית יותר.

ואז, אחרי שהאדם רואה אילו יחסים יש בינו לבין המצב היותר עליון שלו, העתידי, ורוכש את המצב היותר עליון, הוא רואה עד כמה כל הכוחות דפרודא, שכביכול רצו לנתק אותו מהדרך, לסתור לו את כל ההתקדמות, עד כמה הם היו מועילים והם הם שהביאו אותו למצב העליון יותר. כך ה"מרגלים" הופכים לכוחות המועילים.

לכן בקבלה לכל מצב, יותר או פחות, יש הגדרה מסוימת. "חטא המרגלים" נקרא מצב שהמרגלים גורמים לירידה, אבל בלי שאדם יורד לחטא הזה ומתגבר עליו, הוא לא יכול לעשות כלום, הוא לא יכול לכבוש את ארץ ישראל. לכן יש למרגלים מקום חשוב בתורה, ויש להם תפקיד חשוב בהתקדמות האדם.

מה עושים המרגלים? הם מביאים מארץ ישראל פירות גדולים מאוד. כתוב שכל אחד מהם לקח רק פרי אחד על כתפיו: עד כדי כך היו אגס ותפוח גדולים. פירושו של דבר, שלפירות של ארץ ישראל, לפירות רוחניים, האדם מוכן. אבל הם גם סיפרו, שיש שם עמים גדולים ומפחידים מאוד, שהכול לא פשוט וקשה לרכוש את הארץ הזאת, ולזה האדם עדיין לא מוכן.

אלא ששני הנתונים האלה יחדיו הם אלה שעוזרים לאדם להגיע בדיוק לארץ ישראל. כי אם היו לו רק פירות, אזי האדם היה רץ עם אותו רצון לקבל שלו, שללא קושי היה נעשה אך גדול יותר, והאדם היה נכנס ליתר קליפה. זה שהאדם חייב להתמודד עם העמים שנמצאים שם, חייב להילחם ולכבוש את ארץ ישראל - כלומר: להפוך את הכוונות לקבל לכוונות להשפיע, שפירושו "כיבוש הארץ" - זה מה שמביא אותו לארץ ישראל.

מהו עניין "כיבוש הארץ"? את הרצונות שנקראים "גויים", הרצונות עם הכוונה לקבל, שהם שבעת העמים שנמצאים בארץ ישראל, ושנמצאים בתוך הנשמה של האדם, ושהם שבעת הרצונות העיקריים מחסד עד מלכות, הנקראים ז"ת דמדרגה (ז' תחתונות של המדרגה), אותם האדם מתקן כדי שבמקומם יבוא "עם ישראל", כדי שבמקומם תבוא הכוונה להשפיע.

ב"כיבוש הארץ" הכוונה היא שעל אותה "ארץ", על אותו רצון, תהיה כוונת "עם ישראל", תהיה הכוונה להשפיע, במקום "שבעת העמים" שהם כוונות לקבל.

איך האדם יכול לדעת ולברר עם מי להילחם ואיך להילחם נגדו?

האדם לא צריך להיות נביא. הוא אף פעם לא יכול לדעת יותר מכפי שהמצב שהוא נמצא בו מאפשר לו. המצב העתידי תמיד נסתר ממנו. ומה שהוא כן יכול לעשות, זה לתת יגיעה במה שאפשר. כלומר: לבחור בחברה, בספרים, ביגיעה בהם, להיות קשור לנושא עצמו ככל האפשר. אבל לדעת בדיוק מה הוא עושה עכשיו, איזו ספירה הוא משלב עם איזו ספירה, ובאיזו מידה, באיזו עביות, באיזו כוונה מדויקת הוא עושה על זה ייחודים, הוא לא מסוגל לדעת. זאת עדיין לא המדרגה שלו.

במדרגות עליונות, כשהאדם נמצא כבר בעולם הרוחני, ולא במצב הקטנות, בעיבור או יניקה, אלא במצב הגדלות, שיש לו מסכים על כל הרצונות וההבנות, אזי הוא הולך בכל זאת למעלה מהדעת. שם יש דברים שהוא הולך בהם בניתוק מהפנימיות שלו ובדבקות כלפי העליון, כמו עובר או כמו קטן, ואז מעלים אותו מדרגה. וגם שם זה לא שהוא שולט במצבו, אלא זה כבר משהו אחר. האדם מכיר את המבנה שלו: מי הוא, את מבנה הנשמה, אילו דברים ובאילו הצטברויות הוא יכול לתקן, ואז כנגד זה הוא מבקש כוחות. כלומר: ההליכה היא אחרת לגמרי.

במצבנו, אנחנו נמצאים בהסתר כפול, לפיו אנחנו בכלל לא רואים כלום חוץ מעצמנו, אבל אנחנו יודעים שאנחנו לא רואים שום דבר חוץ מעצמנו. סתם בהמה או אדם רגיל שנמצאים בעולם הזה, הם אפילו לא נמצאים בהסתר. "הסתר" פירושו כשאדם מרגיש שהוא נמצא באיזו הסתרה. ב"הסתר כפול" אדם מרגיש שהוא נמצא בהסתרה, אבל הוא לא יודע ממה הוא נמצא בהסתרה. ואחר כך המצב הזה מתהפך למצב טוב יותר, ל"הסתר רגיל", בו האדם מרגיש שהוא נמצא בהסתרה, שיש כוח עליון שהוא מסובב לו, מסדר לו כל מיני דברים שקורים לורעים או טובים.

במצבים האלו האדם לא יכול לקבוע בדיוק מה לעשות ובאיזו צורה. הוא לא יודע את עצמו וגם לא את המערכת שהוא נמצא בה, שהוא עובד איתה. אין לו שום מושג. מה שהוא יכול לעשות זה רק להשתמש במה שניתן לו בהסתרה: כלומר: קבוצה, ספרים והפצה.

באיזה הסתר כדאי להיות: בהסתר רגיל או בהסתר כפול?

האדם לא קובע אם הוא נמצא בהסתר או בגילוי. מצבי הסתר או גילוי תלויים באור שמאיר עליו מלמעלה. הבורא נסתר מהאדם מאחורי 125 פרגודים, וילונות, שהם 125מדרגות. כלומר: 5 עולמות, כפול 5 פרצופים, כפול 5 ספירות, בכל פרצוף, ורק אחריהם גלוי הבורא. ביני לבינו יש 125 מדרגות של הסתרה, העלמה, 125 עולמות. והאדם אף פעם אינו קובע באיזה מצב להיות. מצבו נקבע על ידי מבנה הנשמה שלו, שקיבל אותה מלכתחילה.

ולפי מבנה הנשמה האדם צריך להגיע למצב מסוים בגמר התיקון. אני - למצב המתוקן שלי, ואתה - למצב המתוקן שלך. ביני ובין המצב המתוקן שלי יש 125 מדרגות. ובתוך המדרגות האלה יש שביל מדויק מאוד, דק, שלי - בשבילי, ושביל שלך - בשבילך. אז על שנינו רק "ללחוץ על הגז". זאת ותו לא.

אם האדם מקבל את ההתקדמות, מקבל את ההליכה הזאת, יהיה השביל אשר יהיה, ורק רוצה להגביר את הקצב, ולא מתערב בשום דבר אחר חוץ מהקצב, פירוש הדבר שהאדם בוחר בהתקדמות נכונה, ובאופן התקדמות נכון. ואז הוא מרגיש את ההליכה, את ההתקדמות מצוין. בכל מצב ומצב הוא מממש את עצמו בצורה מרבית, ועושה את כל הדרך בצורה מיטבית ומועילה ביותר.

איך האדם יכול לדעת לאיזו אומה הוא שייך?

הבורא ברא נברא. בנברא הזה יש חלק שנקרא "עם ישראל" וחלק שנקרא "אומות העולם". "עם ישראל" נקרא גלגלתא ועיניים (גו"ע), ו"אומות העולם" נקראים אח"פ (אוזן, חוטם, פה). גלגלתא ועיניים הם ט' ראשונות, הם תכונות הבורא שנכנסו לנברא. גלגלתא ועיניים מלכתחילה דומים לבורא, ואח"פ הם הנברא עצמו.

לכן כתוב, שהבורא פנה לכל העמים ורצה לתת להם את התורה, אבל הם לא רצו לקבל אותה. למה? כי הם כלים דקבלה, הם רוצים רק לקבל. הם שאלו: "מה כתוב בתורה?" אמר להם: "תיתן!" אמרו: "'תיתן' אנחנו לא רוצים". וסירבו לקבל את התורה. וישראל אמרו: "תביא". כי הטבע של ישראל דומה לטבע הבורא.

כל המבנה הזה, כל הנברא, סך כל מה שברא הבורא, נקרא "נשמה" או "אדם", "אדם הראשון". המבנה הזה עובר שבירה, ומכך יוצא שישראל ואומות העולם שרויות כולן בערבוביה ואין לחלק ביניהן מי היא מי. וכך אחרי השבירה, בכל פרט ופרט מכל חלק וחלק, לא חשוב מה לוקחים ומאיפה, מלמעלה או מלמטה: תמיד יהיה בו חלק שקשור לישראל וחלק שקשור לאומות העולם. וזה מה שצריכים לתקן.

אם מדברים לא על רוחניות, אלא על האופן בו המבנה הזה מתגלם בגשמיות, כהעתקה בעולם הזה, הרי שיש עם ישראל ויש אומות העולם. כתוצאה מהשבירה, מלכתחילה עם ישראל לא היה עם ישראל בעולם הזה, אלא סתם כאחת האומות. כשהבירור מלמעלה התחיל, כשאיש אחד התחיל להרגיש שיש לו משיכה לרוחניות, שהחלק של "עם ישראל" שבו מתחיל לחפש איך להיתקן, אז הוא הפך כאן, בעולם הזה, לשורש הראשון של עם ישראל. הוא נקרא "אברהם".

במילים אחרות, אברהם היה "בדואי" רגיל, כמו שהיו אז כל בני העמים. הוא נעשה יהודי בכך שהתחיל להתחבר עם הבורא. ואז גם התחיל לקבץ סביבו תלמידים, וכך גם עשו יצחק ויעקב. והלכה ונוצרה האומה. מי זו האומה? קבוצת מקובלים. חוץ מההתחברות לבורא אין שום הבדל בינם ובין השכנים הבדואים שלהם. אברהם היה יושב בפתח האוהל ומקבץ אנשים: "בואו נלמד!". מדבר איתם על אלוקות, על הבורא, על השגות. כך עשה הפצה - בכך נעשה "יהודי", ולא בשום דרך אחרת.

אז איך אפשר לדעת מאיפה אני? אם יש באדם אותה השתוקקות לרוחניות, אותו רצון להתקרבות לקשר עם הבורא - אותו הרצון שבו נקרא "יהודי". אם יש לו רצונות אחרים, טובים ככל שיהיו בעולם הזה, אם הם לא בקשר עם הבורא, הם קרויים חלק ה"גוי" שבו.

מלכתחילה אברהם היה גוי. הוא רק התאווה שיהיו לו יותר עזים, יותר פרות, כמו כל הבדואים. אחר כך התחיל להשתוקק לרוחניות, עד כדי כך שעזב את העזים והפרות שלו, שכבר לא היו חשובות לו, וביקש רק רוחניות וקשר עם הבורא. בכך הוא נעשה יהודי. "יהודי", מהמילה "ייחוד" עם הבורא.

וכל אחד יכול לבחון את עצמו, לא חשוב אם הוא כדורגלן מברזיל, או ספר מאיטליה, או מישהו מישראל, אם יש בו רצון להתייחד עם הבורא, אזי שהוא נקרא "יהודי". ואם אין לו רצון כזה, אזי הוא נקרא "גוי".

אבל אצל הצאצאים הביולוגיים של אברהם, הייחוד עם הבורא הוא כחוק המחויב. כלומר, הם מחויבים לרוחניות, לדבקות בבורא, מפני שהם צאצאי אברהם. כמו שפרצופים רוחניים יוצאים זה מזה בפרצוף רוחני, כך גם פרצופים ביולוגיים שיוצאים מאדם, צאצאים שאברהם הוליד, מחויבים להגיע ראשונים לרוחניות, לעומת כל יתר האומות בעולם הזה. כלומר: יש כבר התאמה בין הנשמות, הרצונות, שמתלבשים בגופים של היהודי ושל הגוי בעולם הזה.

יהודי בעולם הזה חייב להתקשר עם הבורא, אחרת הוא מקבל מכות. גם גוי בסופו של דבר יהיה חייב, אבל רק לאחר היהודי. יתרה מזו, יהודי חייב להביא את תורת ההתקשרות הזאת עם הבורא לגוי. הדבר נקרא שעם ישראל אמרו "נעשה ונשמע". הם נטלו את השיטה איך להתקשר עם האלוקות, ולהעביר אותה ליתר האומות, שלהם רצה הבורא לתת את התורה, כי הם אלה שצריכים את התיקון, ועם ישראל מלכתחילה לא צריך תיקון.

לכן שוברים את עם ישראל, מורידים אותו לדרגת אומות העולם ושולחים אותו לגלות. ובגלות יש התבוללות בין האומות. וכתוצאה מהגלות אפשר אחר כך ללקט מהגויים וגם להשפיע עליהם. בדרך זו עם ישראל מושך בסוף הגלות את האור לעצמו, מתקשר עם הבורא, וגם מעביר לכל הגויים את עניין ההתקשרות לבורא. זה מה שאנחנו צריכים לעשות.

לכן כתוב ב"הזוהר", ובכתבי מקובלים אחרים, וגם במאמר "הערבות" של בעל הסולם, שבסוף הדורות, לא רק שאין שום הגבלה על לימוד חוכמת הקבלה, אלא עניין הפצתה שייך לכולם. בסוף הדורות אנו נמצאים כבר במצב שהלימוד לא מוגבל ללאום, לגיל, וכן לא למין, ולמצב אישי.

למה המרגלים מספרים שטוב בארץ ישראל, שיש בה פירות טובים, אבל גם שקשה להשיגה?

המרגלים הם שליחים, מלאכים. הם אומרים לאדם שני דברים. כי לכל דבר שרוצים, מתקדמים על ידי שני דברים:

א)ׂ כוח השלילה - כשבמצב הנוכחי לא טוב או משהו בו לא מספק יותר.

ב) כוח החיוב - כשבמצב העתידי יש מצב חיובי שנוצץ, שמושך, ואליו נמשכים, רוצים להגיע.

באמצעות שני הכוחות האלה, השלילי כאן והחיובי שם, האדם רץ קדימה לאותו מצב שהוא משתוקק אליו.

אבל זה לא מספיק, כי השגת המצב החדש זו תמיד השגה. בשביל להשיג את המצב החדש צריך לקבל יותר כלים. כלומר, המשמעות של להגיע למצב טוב יותר היא לרצות יותר, להבין יותר, להרגיש יותר, להיות יותר עשיר בהבחנות. האדם זקוק להבחנות, כדי להבדיל בין דברים. כדי ליצור תרבות פנימית בתוכו, כדי להעשיר את רצונותיו. זה נקרא להיות מומחה.

מה זה "מומחה"? למשל חרט, כשהוא לוקח חתיכת ברזל ליד הוא ממש חש אותה: היא כביכול נמצאת בו. כשהוא מתחיל לעבד אותה, הוא מרגיש כמה הברזל הזה דחוס, כמה הוא ישתנה אם ירד ממנו הלחץ הזה. ואדם אחר, שיכול להיות איש מחשבים מצוין, שעובד בתחומו בעדינות וברגישות מרבית, כשהוא מחזיק את אותה חתיכת ברזל, אין לו שום גישה אליה. כלומר, בכל דבר אנו זקוקים להבחנות.

כשאדם עולה למדרגה עליונה יותר, חסרים לו כל אותם דברים שבהם המדרגה היא עליונה יותר מהמדרגה שבה הוא נמצא. כלומר, הרגישות צריכה להיות גבוהה יותר, מספר ההבחנות בכל דבר צריך להיות גדול יותר. כמו שמסתכלים על מפה: יש מפה של כל העולם בקנה מידה של אחד לאלף, ויש בקנה מידה של אחד למאה, ויש בקנה מידה של אחד לחמישים. כלומר: יותר ויותר נכנסים לפרטים, יותר ויותר מבדילים בין פרטים.

ובכן, המרגלים עוזרים לאדם בכך שהם מספקים לו את הדברים החשובים לו. הם אומרים לו שיהיה לו קשה, כי חסרים לו כך וכך דברים, כי צריך להתגבר על שבעה עמים שנמצאים בארץ ישראל. כל עם יש לו כאלה כלים גדולים, כאלה רצונות גדולים, שחייבים להילחם נגדם. באמצעות מלחמה זו האדם נהיה חכם יותר. באמצעות מלחמה זו הוא צריך להתגבר, לתת כוח, ולוותר על כל מיני דברים.

בכך שהאדם 'רוכש' את העמים האלו, ועושה כיבוש הארץ - "ארץ" נקראת רצון - הוא כובש רצון חדש, כלי חדש, שבו באמת יאכל את הפירות האלה. את הפירות מ"ארץ ישראל" שהביאו לו המרגלים, למקום שהוא נמצא בו, למדרגה תחתונה יותר, הוא יכול רק לראות. אך הוא לא מסוגל ליהנות מהם. כדי ליהנות מהפירות של ארץ ישראל הוא יוכל רק כשיגיע לרצון של "ארץ ישראל", לכלי הזה.

לכן המרגלים - ובכלל, כל הדברים השליליים שמרגישים בדרך - הם אותם כלים שעכשיו חסרים לאדם, שהוא צריך לקלוט אותם, צריך לרכוש אותם, צריך להכניס אותם לקרבו. ואז הוא מקבל את המדרגה הבאה. כך גם בעולם הזה. ילד שלומד בכיתה ג' חייב לעלות לכיתה ד'. בכיתה ג' הוא צריך להשקיע המון כוחות, הוא צריך להבין וללמוד, ורק אז הוא יעלה לכיתה ד' עם כל ההבנות, עם כל ההבחנות והגדלות, ביחס לכיתה ג'.

איך אפשר להשיג תענוג אינסופי?

בעולם הזה האדם שם לפניו מטרה, והוא רואה אותה. הוא רואה אנשים שנמצאים במטרה הזאת, ואיכשהו הוא יכול לראות ממה הם נהנים, ואפילו כמה הם משקיעים בה. מה שאין כן ברוחניות. למה? ברוחניות יש חוק, לפיו כלים חייבים להיות קודמים לאורות. אחרת, מה שאדם ירכוש מהאורות, הוא ירכוש ברצון לקבל, הוא יירד לקליפות.

תחילה חייבים להצטייד בכוונה להשפיע, כדי שזו באמת תהיה רוחניות. אחרת, נרצה כל דבר לבלוע עוד ועוד ואף פעם לא נהיה מסופקים. כי אם האור שמקבלים הוא לפני הכלי, האור מיד חונק את הכלי. האור ממלא את הכלי הנוכחי, ואחר מיד מפסיקים להרגיש תענוג. כי אם התענוג ממלא את הרצון, הרצון לא נמצא. אם הרצון לא נמצא, אז האדם לא נהנה.

תענוג אפשר להרגיש רק בגבול - בכניסת התענוג לתוך הרצון. כשמתחילים לקחת משהו לפה, אזי מרגישים תענוג. אחר כך כבר אין תענוג. ואז עדיין זוכרים איכשהו את התענוג הראשון, ובו חיים, אחרת אחרי כמה דקות היינו מפסיקים לקבל. לכן, חייבים ליצור כלי לפני כניסת התענוג, ואז התענוג לא מכבה את הכלי. ואדם חי בהרגשה תמידית של תענוג, שקרויה "רוחניות".

מה היא רוחניות? אי-אפשר להגיע לשום הרגשה רוחנית, אם לא רוכשים מסך ושמים אותו עליה - את כוח ההגנה - כך שאפשר להיות בלי התענוג הזה של רוחניות. אדם מקבל את התענוג לפי ההגדרה שלו, ורק בצורה שהוא רוצה, ואם לא, הוא אינו מקבל. בכך האדם עצמו מנהל ומודד את כניסת התענוג לתוכו, ואז התענוג לא נעלם ונעשה אינסופי. הוא נצחי הן בכמות והן בזמן.

ובעולם הזה יש אפשרות לקבל וליהנות רק מ"נר דקיק" שירד לעולם הזה, ואחרי שמקבלים ונהנים הוא מיד נעלם. ושוב האדם רץ אחריו, וכשמגיע אליו, הוא שוב נעלם, וכך הלאה. ואז נמצאים כל הזמן בריצה אחר תענוג מדומה כלשהו. למה מדומה? כי חשים אותו לרגע ואחר הוא נעלם. וכך כל חיי האדם בעולם הזה הם בשביל להשיג כמה רגעי תענוג. ואם עושים חשבון שכלי פשוט, רואים שזה בכלל לא כדאי.

וברוחניות האדם חי בכל מצב, כי הכלי אף פעם לא נכבה, והתענוג אף פעם לא נעלם. לא חשוב באיזו צורה האדם נמצא: אם הוא עובד בקו ימין, או בקו שמאל, או קו אמצעי - בכל מצב הוא נמצא בהצדקה ובהכוונה.

האם אפשר להגיע למיפוי מפורט של כל שבעים האומות - ע' הרצונות האלה?

המקובלים כותבים מתוך מה שהם עצמם משיגים בתוך הכלי. למעשה, אין יותר מה להשיג, אלא רק את הכלי של הנברא. מחוץ לכלי של הנברא יש בורא, יש אור עליון מופשט, שנמצא סביבו. לכן, מה שמקובלים מרגישים זה את כל התופעות בתוך כלי הנשמה, בתוכנו, ועל זה הם כותבים.

הנשמה היא כלי הכולל בתוכו עשר ספירות, לכן בעל הסולם כתב ספר שנקרא "תלמוד עשר ספירות", בו הוא מתאר, בצורה כללית, מהו הכלי שלנו. בתוך הכלי הזה מתרחשות כל מיני תופעות. הכול רק בתוך הנברא: כל העולמות, כל הכלים וכו'. מחוץ לנברא לא מרגישים ולא מדברים, כמו שעכשיו אנחנו לא מרגישים מה נמצא מחוצה לנו.

עד כמה אפשר להבדיל בין כל ה"אומות", הרצונות האלה? האדם מרגיש עד ממש הדיוק האחרון את כל שבעים ההבחנות הללו. מפני שבכל הבחנה והבחנה הוא צריך להיכנס עד עומקה, לברר בדיוק את אופייה, ואיזה מסכים הוא יכול לתת, איך לרכוש את ההבחנה, ואיך למלא אותה. כשמעלים כל פרט משבעים הספירות האלה לתיקון שלו, זה נקרא "השגה".

האדם משיג את הדברים האלה בכלי שלו. הכלי שלנו בנוי סך הכול מחמש הבחנות: קוצו של יוד וי' ה' ו' ה', שזה נקרא שם ה'. כשאדם ממלא באור כלשהו את חמשת החלקים האלה של הכלי - קוצו של יוד וי' ה' ו' ה' - על ידי המסך, אזי הכלי הוא כבר לא שלד, אלא מקבל מילוי. השלד יחד עם המילוי נקרא "שם".

למה שם ה'? כי במילוי הזה האדם מרגיש התאמה לאחת מתכונות הבורא. ואז לפי ההרגשה הפנימית שלו הוא אומר: "הבורא הוא יפה". עם אותו כלי שהוא ממלא באור אחר על ידי מסך אחר, הוא אומר: "הבורא הוא נצחי" וכדומה. כך יש לאדם שבעים הבחנות מתוקנות שנקראות "שבעים שמות הבורא". ואם הן לא מתוקנות, אז הן נקראות "שבעים אומות העולם".

האם כל המיפוי הזה נמצא בספר "תלמוד עשר הספירות"?

לא הכול נמצא ב"תלמוד עשר הספירות". בעל הסולם כתב מה שכתב, ומה שלא כתב, לא כתב. כל אחד מגלה בעצמו. בשביל מה לו לכתוב על כל דבר, אם כל אחד מגלה את הדברים בדרכו שלו?

הכללים הם אותם כללים, כי המבנה שלנו הוא מבנה אחיד, וכל אחד משיג כללים אלה באותה דרך. אבל את ההרגשה הפרטית של כל אחד ואחד אי-אפשר להשוות. כמו שאי-אפשר להסביר זה לזה מה בדיוק מרגישים בשתיית תה או קפה. אלא יש איזו מין תחושה משותפת: מתוק, לח, חם, וכו'. אבל את ההרגשה עצמה, חוץ מהתיאור החיצוני שלה, אי-אפשר להעביר. כי ההתפעלות היא בתוך הכלי, ולכל אחד כלי משלו.

לכן המקובלים נותנים לנו כללים איך להגיע להרגשה, אבל כל אחד מגיע להרגשה הזו וחש אותה איך שהוא, בכלי שלו.

כל דבר שאדם משיג, הוא חייב תחילה להרגיש אליו חיסרון, לפי הכלל שאין אור בלי כלי. לכן אם חוזרים לראשית, למטרת הבריאה, יש מטרת הבריאה, והמצב לפני כן הוא חיסרון למטרת הבריאה, שהוא חיסרון לגמר התיקון. והמצב עוד לפני כן הוא חיסרון לחיסרון למצב שלפני גמר התיקון, וכך הלאה. כל מדרגה היא תמיד חיסרון למדרגה שמעליה.

לפיכך יוצא, שאם המדרגה הראשונה שעומדת עכשיו לפני האדם היא לקבל מסך, אז צריך להיות לו חיסרון למסך. על מה? על הרצונות שלו. כלומר, הוא צריך לראות את הרצונות האלו במצב כזה שהם באמת דורשים מסכים.

הרצון הכללי של האדם נקרא רצון ליהנות, אגו, "האני". רצון זה לא נעלם. שום דבר ממנו לא נשחק, הוא אינו משתנה. הוא רק מתפתח בעיני יותר ויותר. כל פעם שחושבים שזהו זה, האגו נגמר, הוא הופך עוד יותר גדול, רואים ממש איך הוא פועל. "החיה" הזאת נמצאת באדם ואין מנוס ממנה, אלא אם "סומך ה' לכל הנופלים". כי תכונת הבינה, הקרויה "סמך", מסייעת למלכות. עם התכונה הזאת, עם "סמך", מלכות יכולה להשתנות.

אבל האגו הזה לא משתנה הן בעולם הזה והן בעולם הבא. ומי שחושב שבעולם הבא הוא - נפטר ממנו - "יגעתי ועכשיו מצאתי", כמו מטמון, הוא מצפצף על כולם, הוא כבר שם, הולך קדימה ומלאכים משני צדדיו נושאים אותו לשם - פשוט טועה. כי רק אז האגו, "האני" של האדם, מתחיל באמת להתפתח ולאפשר לאדם לעשות עבודה אמיתית. אבל אז "האני", האגו, כבר נקרא "פרעה", הוא כבר קליפות, משהו יותר ממה שיש כאן.

כלומר, בינתיים אנחנו נמצאים כמו בגן ילדים, במצב של הכנה. כשנגמור אותו ניווכח לדעת מי אנחנו באמת, עד כמה כל אחד מאיתנו הוא לא סתם חיה, אלא מפלצת ממש. כל פעם הרע ייגרם לא מזה שרע לי, או מזה שאני לא מתקדם, או לא מסתדר, או שלא עשיתי משהו למען הבורא - שהם כולם חשבונות די חיצוניים, אלא החשבון האמיתי יבוא מההרגשה שאני לא יכול לסבול את עצמי, ואז האדם מבקש מסך.

ואז גם מתעורר החשבון בשביל מה אני מבקש מסך. האם אני מבקש מסך כי רע לי כשאני רואה את עצמי במצב כזה, ורוצה לכסות את עצמי כדי לא לראות, או האם אני רוצה להשתמש בדברים האלה לטובת הבורא או לטובת הכלל, ששניהם הופכים לאותו דבר.

אדם נוכח שהתכונות שלו הן כאלה שהוא לא יכול יותר להמשיך לחיות איתן. גם בחברה, הוא כל כך רע וגרוע לכולם, שהוא ממש לא מבין איך הם לא רומסים אותו, כי באמת כבר אי-אפשר יותר, הרי בלתי אפשרי לסבול אדם כזה אפילו רגע אחד. והדבר דומה גם כלפי הבורא.

מזה אדם מתחיל כבר לראות ולהבין אילו תיקונים הוא חייב לקבל מלמעלה, שאחרת אין לו קיום. פשוט אי-אפשר לחיות בצורה כזאת: לא בחברה, לא עם הבורא, ולא עם עצמו. כלומר, "האני" שלו אין לו זכות קיום בכל ההקשרים האפשריים: "אני" עם עצמי, "אני" עם החברה ו"אני" עם הבורא.

ואז נעשה לאדם כלי לתיקון, ולכלי הזה הבורא כבר מוכן לתת תגובה, כי אין אור בלי כלי. כלומר, אם יש כלי, אם יש חיסרון לתיקון בדיוק במידה הנכונה, בהבחנה הנכונה, למה שהאור עומד לעשות, אם האדם מגיע להבחנה הזאת, אז מיד נעשה לו תיקון.

האדם, על ידי לימוד עצמי, פותח פתח לכניסת האור, ואז כנגד זה באה ההרגשה של תכונת הבורא. ובמידה הזאת שהרצון לקבל גילה שהוא רע בתכליתו, הרצון לקבל הזה נתקן. מה פירוש "נתקן" ואיך הרצון לקבל ממשיך לפעול, זאת כבר שאלה, אבל כך היא הדרך.

מהי נשמה?

הבורא ברא נשמה. נשמה זה שם כללי. כלומר, אפשר להשתמש במילה במספר מובנים. סתם נשמה נקראת כלי רוחני, כלומר, הרצון לקבל עם המסך ועם האור נקרא נשמה. "נשמה" אפשר לקרוא למידת הקשר של האדם עם הבורא. החוש השישי נקרא "נשמה". סתם רצון לקבל נקרא "נשמה".

למה נשמה? מפני שנפש, רוח, נשמה, האדם מקבל בפנימיות. נשמה היא הדרגה העליונה ביותר שהאדם יכול להשיג. וחיה, יחידה, הן רק תוספת, בעולה ויורד, וגם כן לא האמיתיים. לכן זה נקרא "נשמה" ובגמר התיקון זה יקרא "יחידה".

מה האדם מקבל כשהוא "מקבל נשמה"?

"מקבל נשמה" יכול להיות אור, כלי, מסך, תיקון. כל מה ששייך לכלי הרוחני. במה "מסייעין אותו"? בנשמתא קדישא. אז ה' נותן לאדם נשמה, כלומר, נותן לו אור שמתקן אותו. ואז "מקבל נשמה" הוא האור שבא, בזמן שהוא נכנס ומתקן את הכלי, או הכלי עצמו, בזמן שהוא מקבל את הסיוע. אין חשיבות לכך: השם הוא כללי מאוד.

מה הכוונה ש"ראשי השבטים של ישראל לא מאמינים בגדלות ה'"?

"ראשי השבטים של ישראל" הם ראשי התכונות. איך יכול להיות שהם לא מאמינים בגדלות ה'? ב"לא מאמינים", הכוונה היא שהם לא נמצאים בהשגה. זה נקרא "לא מאמינים".

מהו חטא?

"חטא" הוא מצב. כשאין לאדם מסך, והוא לא יכול לבצע עבודה כדי להשפיע, אז המצב הזה ביחס למצב המתוקן נקרא "חטא". מדובר תמיד ביחס לאדם. גם עכשיו אנחנו נמצאים בדרגת חטא, בדרגת רשע, אך עוד לא בדרגה ש"רשעים מלאים חרטות". אבל מי סובל מזה שהוא נמצא למטה מהמחסום? למי באמת חסרה רוחניות? מה חסר לנו אם אנו לא יודעים מהי רוחניות?

כל דבר מוגדר רק לפי המצב. לכן ראוי לא להתפעל משמות כמו: "נשמה", "חטא" וכו'. יכול להיות שהם דברים טובים.

האם העבודה העיקרית היא עבודה בלי שכל ובלי דעת?

אדם שאין לו שכל ואין לו דעת לא נמצא אפילו בדרגת בהמה. כי גם בהמה עובדת עם שכל ודעת משלה. אם הוא מבטל את השכל ואת הדעת שלו, אין לו עם מה לעבוד.

לכן, לא מדובר על "בלי שכל ובלי דעת", כמו שחושבים, אלא אחרי שהאדם מקבל שכל ודעת גדולים, הוא עובד למעלה מהם. "בלי שכל ובלי דעת" זה כשאדם מקבל על עצמו שכל ודעת של מדרגה יותר גבוהה. הוא לא יכול לעבוד בלי שכל ובלי דעת, אלא הוא מקבל מה שנמצא במדרגה עליונה ממנו, שם הדעת והשכל הפוכים, מנוגדים למה שעכשיו הוא קובע כדבר רציונלי, שכלי, ושהוא לפי דעתו. אם האדם דורך על מה שנקרא: 'דעתו', ומקבל דעתו של העליון, ועובד לפיה, זה נקרא "בלי שכל ובלי דעת".

איך אדם יכול לעשות זאת? אם הוא יודע שזה כדאי לו, אז הוא הולך לאיזה בעל בית, ובעל הבית אומר לו: "אתה תעשה מה שאני חושב, ואני אשלם לך". הוא בודק כמה בעל הבית משלם ומחליט שזה כדאי. הוא מוותר על הדעת שלו, ועל השכל שלו, לא אכפת לוהוא עושה מה שבעל הבית רוצה. כך נוהגים רוב האנשים. זה נקרא אצלנו "לעבוד" נגד הדעת והשכל שלי. כי "דעת ושכל שלי" זה לשכב ולקבל כל טוב. כך האדם מוותר ונוטל דעת ושכל של אחר.

אבל ברוחניות האדם צריך לקבל דעת ושכל מהעליון בלי לצפות לשום תועלת, וזה הקושי. אחרת, הוא "מחליף פרה בחמור". כדאי לו וזהו. זה לא מצב שהאדם עובד ללא שכל ודעת, אלא הוא עושה חשבון שכדאי. כלומר, דעת העליון היא ממש הפוכה ממני. כך זה באמת, כי מלכות הופכת להיות כתר. בדרך חלה הסתלקות של אורות וכלים. האדם בכלל לא יכול לקבל את העליון. נראה לו שזה ממש לא יכול להיות. ואז הוא מבקש מהעליון תיקונים.

איך? מבקשים מהעליון תיקונים שיעזרו לי. במה? קודם כל לראות שדעת העליון היא דבר טוב. אבל אם אדם רואה שדעת העליון היא דבר טוב, אז היא כבר לא למעלה מהדעת? כלומר, גם זה פועל לפי המצב שהאדם לא יכול לסבול את עצמו.

מי הם ה"מרגלים" האלה בתוך האדם?

המרגלים הם ישראלים, יהודים, שרוצים להיכנס לארץ ישראל, ולא אומות שיושבות שם. הם המובחרים מקרב העם, לא סתם אנשים. שולחים אנשים יודעי דבר, אנשים גדולים, בעלי שכל, שישכילו לחזור. מרגל הוא לא סתם אדם פשוט, הוא יודע הרבה, הוא מבין הרבה, הוא ה"עיניים" שלך, אחר כך מאמינים במאה אחוז לכל מה שהוא אומר, שאם לא כן, הוא לא היה מרגל. אחריו אין בדיקות. לכן שולחים אנשים מיוחדים.

אדם יודע שהוא מתייחס לביקורת שלו בצורה הכי טובה, הכי אמיתית, והכי מושלמת, שהיא הדבר הכי גדול ומופשט ורוחני שהאדם יכול ליטול מעצמו. ומה אומרת הביקורת שלו? היא אומרת לאדם: "אתה לא יכול להגיע. נכון שזה דבר טוב, אבל זה לא בשבילך".

ולאדם אין חוץ מהדעה הזאת, חוץ מהמרגל הזה, משהו יותר נעלה, אפילו לא משהו לידו. והוא עד כדי כך חזק, ומתוחכם, ומיוחד, המרגל הזה שלו, כי האדם לקח את הדברים הכי טובים שלו כדי לחקור את המושג מהי מדרגה יותר עליונה, והמרגל אפילו יכול להביא לאדם פירות ממדרגה עליונה יותר, להראות לו אותם ולשכנע אותו שאי-אפשר להשיגם, שהם מעל השגתו.

איך אדם מושך את עצמו מעל לעצמו?

נאמר: "אין אסיר מציל את עצמו מבית האסורים".

איך בכל זאת יוצאים בסוף מן הסבך הזה?

בלית ברירה. כשיוצאים ממצרים יש כל מיני כוחות שפועלים על האדם. מאחור "פרעה" רוצה להשיג, ומלפנים משתרע ים סוף. אבל ככל שהאדם מתרחק יותר מ"מצרים" ונכנס ל"ארץ ישראל", הכול נתון יותר בידיו. הכול הולך בצורה מתוקנת יותר.

המדרש מספר, שבמדבר היו מתים רק בתשעה באב. היו כורים לעצמם קברים, נכנסים ושוכבים. לאחר תשעה באב, מי שהיה יוצא מהקבר, היה חי, ומי שהיה נשאר בקבר, היה מת. צריך לפרש את זה נכון. במצב שהעם מתוקן, הכול מתנהל לפי ענף ושורש. הגמרא מספרת, שגם ימים של נשים היו אותו הדבר לכולן, מראש חודש עד ראש חודש, לפי הירח.

כלומר, אם אדם קרוב לטבע הרוחני הוא גם קרוב לטבע הגשמי, ואז הכול מתפקד בצורה מאוד פשוטה.

את המרגלים שולח משה, הרועה הנאמן של הבורא, שעושה באמונה ובקפדנות כל מה שמצווה עליו מלמעלה. הוא בוחר את אנשיו הבכירים, ושולח אותם לארץ ישראל. וכשהם חוזרים, ברור שהתוצאה שהם מביאים, היא באמת התוצאה שצריכה להיות. אין פה איזו מין טעות מצד משה, או שהמרגלים פתאום השתנו אחרי שנכנסו לארץ ישראל. אלא המצב הוא מצב טבעי שכך הוא חייב לצאת, אמנם שקוראים לו "חטא המרגלים".

כשמראים לאדם מהי רוחניות, גם במעבר בין מדרגה למדרגה, בין מדרגה תחתונה למדרגה עליונה, נראה לאדם שמדרגה עליונה היא מצב של גדלות, של חשיבות, שאי-אפשר להשיג, אי-אפשר להבין, אי-אפשר לקלוט. ואז האדם נכנע. הוא לא מבין, שמלכתחילה כך הוא סדר המדרגות, שלמעשה ברוחניות, כשהולכים ממצב למצב, אף פעם אין כוח, ואין שכל, ואין כוחות נפשיים, ואין איזו הכנה כדי לכבוש מדרגה עליונה יותר.

כל הדוגמאות האלה של עניין כיבוש הארץ, ההליכה מעבר לירדן, כיבוש יריחו וכו', כולן מוכיחות דבר אחד, שצריך לקבל כוח מלמעלה. כמו שבעלייה למדרגה עליונה יותר, צריך כוח שיעלה את האדם למדרגה הבאה, כך לא על האדם לכבוש את המדרגה, אלא על האדם להתאזר בכוח, ואז המדרגה תהיה שלו.

פירושו של דבר: צריך גדלות ה'. הוא הכוח, כוח האמונה, שתמיד עוזר להשיג, 'לכבוש' מצב, מדרגה, יותר ויותר גבוהה. אם יש לאדם את כוח האמונה - המדרגה שלו. ואם אין לו את כוח האמונה, השאלה היא באיזה מצב הוא נמצא: או שאולי אין לו עדיין מושג שיש לפנות לבורא כדי לראות מדרגה עליונה, ולכבוש אותה, או שהאדם מתחיל להבין שזו הדרך - לפנות לבורא, או שהוא כבר מגיע בדרכו לבורא ומבקש לראות את המדרגה העליונה יותר מזו בה הוא מצוי.

השלבים האלה הם בעייתיים מאוד, כי אפשר 'להיתקע' בין המדרגות, בין המצבים, לכמה דקות עד לכמה גלגולים. וזה תלוי רק באדם. עד כמה הוא קשור לקבוצה, לכוחות חיצוניים, שיכולים לעורר בו את ההבנה לפנות לבורא. האדם צריך קבוצה רק כדי לפנות לבורא, זו התחנה האחרונה. אם האדם מגיע לתחנה זו הוא הצליח. ואם לא - לא הצליח.

לכן כל מה שיכול להוות אמצעי כדי להגיע לתחנה האחרונה, האדם חייב להצטייד בו, בכוחות עצמו, ובבחירה חופשית משלו. זו העבודה שלו. העבודה היא לא 'לכבוש' את המדרגה, אלא העבודה היא להגיע מהר ככל האפשר למצב, שהאדם מבין שבלי עזרת הבורא הוא לא מסוגל לעשות את זה, וחובה עליו לפנות אליו. אין לו ברירה אחרת.

"המרגלים" הם מדרגה אחת, מצב אחד, לפני הפנייה לבורא. מצב זה הוא כשאדם מיואש מכוחות עצמו. מצב טוב מאוד. ארץ ישראל היא ארץ טובה מאוד, אי-אפשר בלעדיה, באמת צריכים להיות בה, אבל לא תמיד יש לאדם את הכוח להגיע אליה. מצב זה נקרא מצב המרגלים.

ההשגה מה היא ארץ ישראל, עד כמה מצב ארץ ישראל הוא טוב, גדול, באמת "גדול עלי" - אלה דברים הכרחיים שצריך לגלות. כשאדם משווה את הגילוי הזה, של ארץ ישראל, עם מישהו, פירוש הדבר, שהמרגלים פונים לעם ישראל ושואלים אותו האם אפשר לכבוש את הארץ הזאת.

אדם שמבין מהי המדרגה העליונה ומשיג אותה מרחוק, ומשווה אותה לעצמו, כלומר, שואל את עצמו מי הוא, ודאי רואה שהוא לא נועד לה, שהוא חלש. כתוצאה מכך הוא חש את הנחיצות בגדלות הבורא, שפותרת את כל הבעיות, ש'פותחת' את כל הכניסות למדרגה עליונה יותר.

זה מה שרב"ש אומר : "אלא החטא הוא, שלא היו מאמינים בגדלות ה', שהוא כל יכול, ולא היו מאמינים באמונת חכמים, שאמרו 'הבא לטהר, מסייעים אותו'". בזה הבחירה של האדם, להתחזק או לא.

אבל בכל מצב ומצב, כשהולכים לכבוש מדרגה עליונה יותר, קיים "עניין המרגלים", ואז מדלגים עליו, עוברים אותו, ומגיעים לבקשה מהבורא שייתן כוח. והכוח הוא בכך שהבורא פותח את הגדלות שלו. גדלות הבורא והכרתה מכניעות את האדם ונותנות לו כוחות להתבטל ולהיכנס לעיבור. התבטלות האדם בפני מדרגה עליונה יותר נקראת "עלייה".

מתי אדם פונה לבורא?

אדם פונה לבורא רק אם הוא מרגיש שאין מנוס, שאחרת הוא לא מסוגל להשיג את הדבר שהוא רוצה בכל מאודו. כלי רוחני הוא רצון שלם. "שלם", פירושו שאדם רוצה רק אותו לעומת כל יתר הרצונות. הוא רוצה גם דברים אחרים, אבל הם כולם כאין וכאפס לעומת הדבר הזה.

אז האדם פונה לבורא בהתקיים אחד משני התנאים הבאים: הוא כבר הגיע למסקנה הזאת, הוא בדק וראה ויודע ומרגיש שרק את זה הוא רוצה, או שהוא חיפש את כל האמצעים להגיע למה שהוא רוצה, אבל הוא לא מסוגל באמצעותם להגיע למה שהוא רוצה.

לפתע הוא מגלה שהשגת הדבר תלויה בבורא. ואז אין לו ברירה אלא לפנות אליו. ורק אז הוא פונה. אם אדם פונה לבורא לפני כן, זה סתם שקר, זו לא פנייה אמיתית. הוא חייב לפנות אליו בכלי שלם, כשהוא חש שהוא הולך או לחיות או למות. לחיות או למות במובן הגופני בהמי. אבל בשבילו אלה חיים או מוות במובן נעלה יותר, עוצמתי יותר, ומשמעות זו תלויה בבורא, ואין לו מה לעשות. רק שבירה פנימית, בלב. ואז זו באמת בקשה.

על מה האדם יכול לבקש? יכול להיות שמלמעלה מביאים אותו למצב שהוא מבקש להרוויח בפיס, או שיש לו איזו בעיה בחיים הבהמיים שלו. ויכול להיות שזו כבר בעיה רוחנית. מהי בקשה גשמית? זו בקשה שיהיה לי טוב בעולם הזה או בעולם הבא. אדם רוצה השגות. אדם רוצה לדעת את העתיד, את ההווה, את המחר. אדם רוצה להיות בעל כוח, רוצה לתפוס, רוצה לרחף במרחב הרוחני.

אלו דברים שהם מדרגה "מתוך שלא לשמה, יבוא לשמה". "הזוהר" אומר בפקודין דאורייתא, שקיימת יראת האדם, שיהיה לו טוב בעולם הזה או בעולם הבא, אחר כך קיימת יראה גבוהה יותר. ב"הקדמה לתלמוד עשר הספירות" בעל הסולם מסביר שקיימות מדרגות שכר ועונש, ואחר כך קיימת אהבה, אהבה נצחית, שלא תלויה בדבר. במילים אחרות, קיימות דרגות. תלוי מה מבקשים, גם לאחר שפונים לבורא.

איך מגיעים למ"ן שחושף מדרגה עליונה יותר? בשבילנו מדרגה עליונה יותר זאת המדרגה הרוחנית הראשונה שאנחנו נמצאים בתוך האח"פ שלה. מהאח"פ האלה אנחנו מרגישים קצת חושך, אור מקיף, שמחזיק אותנו ומושך אותנו למדרגה הזאת. לאורך כל המצבים שהאדם עובר הוא בסופו של דבר מגיע למצב שהוא פונה פנייה אמיתית לבורא, שהוא רוצה להיות כמו הבורא, כמו המדרגה העליונה הזאת. הוא רוצה להשתוות אליה. כלומר, להיות במצב של נתינה, בביטול, ברצון להשפיע, כמו במדרגה העליונה.

ודאי שגם לפני כן יש לאדם כל מיני בקשות אחרות, ועל הבקשות האלו הוא מקבל תשובות, שהן לא התשובות שהוא מבקש. כי עכשיו האדם רוצה מדרגה עליונה כדי לשלוט, ואם מלמעלה יתנו לו שליטה הוא יהפוך להיות קליפה. על כן לא נותנים לו.

אבל בהתאם לרצון שלו, המדרגה העליונה עושה לו תיקון, עושה לו תיקון כיוון: ממצב שהוא רוצה לשלוט הוא מגיע לאיזו מין הבנה ששליטה היא לא בסדר, וכדאי במקומה לרכוש עוד משהו. ה"עוד משהו" הזה הוא גם לא בדיוק רוחניות, גם לא רצון להשפיע, ואז הוא שוב מקבל תיקון כלשהו מלמעלה. התיקונים האלה באים על ידי ייסורים, על ידי לחצים, עד שהאדם מתיישר בצורה מדויקת. עד שהוא מוצא בדיוק את המ"ן. עד שהוא מוצא מהי הבקשה האמיתית שלו ולמי בדיוק היא מופנית.

ואז האדם מרגיש למי הוא פונה. הוא מרגיש שזהו הבורא, שזה הכוח המשפיע, שמבקש ממנו שהוא הוא יהיה המשפיע. בהבנתו של האדם מתחברים בקו אחד: אני, מה שאני צריך לבקש, והבורא. ואז הוא ממש קולע עם בקשתו לבורא, והבורא מביא לו מה שהוא צריך.

כשהבורא מביא לו מה שצריך, הוא מביא לו את הרצון להשפיע שביקש. ובמידה הזאת האדם הופך להיות דומה לבורא. כלומר, האדם ממש נקלט ב"ישראל". מה שהאדם ביקש, ומה שהוא ביצע, ובורא, שלושתם - כאחד. למעשה, האדם עושה מאמץ קטן נכון, וכך רוכש מעמד קרוב יותר לגמר התיקון, ובמצב גמר התיקון הוא יהיה קשור בכל רצונותיו לבורא.

האם רצון להשפיע לבורא ורצון להיות כמוהו הם אותו דבר?

רצון להשפיע לבורא, ורצון להיות כמוהו, ורצון להתחבר איתו, ולדעת אותו, ולהשיג אותו - הכול חד הם. אין אלף דברים, אלא קיים רק דבר אחד שנקרא "מסך".

האם "להשיג אותו" זה גם רצון לקבל?

המשמעות של הביטוי "להשיג אותו" אינה רצון לקבל. מעשה ההשגה שייך למעשה דבקות. כי לפני שמגיעים לרצון להשגה, יש חפץ חסד. ואז באים לרצון להשגה כדי שיהיו כוחות לקבל על מנת להשפיע. חפץ חסד לא צריך את זה. האדם אינו יודע מראש מהו הרצון הנכון, למרות שתיאורטית יש לנו סדר ממה למה באים. אלא ההתפתחות היא מביאה את האדם דרך כל שינויי הצורה האלה למצב שהוא צריך להיות.

אדם שרוכש מדרגה רוחנית, הוא כל פעם נמצא לפני הלא נודע. הוא אינו יכול לשער מהו המצב הבא שלו. זהו כלי חדש ברצון חדש. גם אם המצב הנתון דומה למצב בו היה האדם במדרגה הקודמת, ההבדל בין מה שהוא היה - באותו מצב דומה - במדרגה הקודמת לבין המדרגה הנוכחית, לא מציל אותו, הוא בכל זאת לא יודע מה יהיה המצב החדש.

בסך הכול האדם רוכש רק את סדר המדרגות, והוא לומד להבין שזו ההתפתחות הנכונה. הוא לומד את מידת הסבלנות כדי להימצא בתהליך ההתפתחות, וכדי להרגיש ולקבל שזו ההתפתחות הנדרשת הנכונה. וזה כבר אינו שייך לטבע הבהמי של האדם, עד כמה הוא עצמו קצר רוח וחסר סבלנות. ברוחניות פועלים חוקים אחרים.

מהי שמחה בעבודה?

שמחה בעבודה היא תוצאה של השלמתו של האדם עם מה שעובר עליו במצבו הוא. במילים אחרות, שהוא שמח עכשיו ממה שהוא מברר ומוודא שיש לו. אחר כך השמחה תהיה תהפוך ל"כי בו ישמח לבנו". האדם שמח מזה שהוא מרגיש מה יש לבורא ממנו.

זו הרגשה שהאדם חייב להגיע אליה: מה זה אומר להיות אני והבורא יחד. יחד פירושו במוחא, בליבא, במחשבות, בהרגשות, בהכול. הרגשה זו מצויה הרבה אחרי המחסום. אבל זו המטרה, שכל מה שיש לבורא, יהיה גם לאדם. זה פירושו של להיות "פנים בפנים בזיווג דלא פסיק".

שמחה היא תוצאה של מילוי הכלים. לפי הכלים שיש לאדם, כך הוא מרגיש שמחה. בעולם שלנו תחושה של שמחה נובעת, בדרך כלל, מזה שיהיה לי טוב, או מזה שיהיה רע לשני. אני למעשה עורך השוואה ביני לבינו ומרגיש את עצמי מלא יותר ממנו. ועל כן יש בי שמחה. לפי החוק "צרת רבים חצי נחמה". אם כולם סובלים ואני ביניהם, אז אני לא כל כך מרגיש את הסבל. ואם קצת יותר טוב לי מלאחרים, אז אני כבר מלך. כך הרצון לקבל בוחן את מצבו ומזה הוא מפיק שמחה.

איך שתי המילים "צריך" ו"לשמוח" יכולות לדור יחדיו?

איך אפשר לחיות בשני מצבים כביכול ניגודיים? איך אפשר להיות שמח אם חשים לחוצים ושרויים במצבים לא נעימים? הרי מלכתחילה האדם, כמו הבהמה, שייך להרגשה? בהמה רק מרגישה ולא יכולה לבקר את ההרגשה מהטבע השני, רק עם השכל. כל אדם יכול, בדומה לפסיכולוג, להסביר לעצמו מה קורה לו, אבל הוא לא יכול לבחון את ההרגשות שלו בצורה מטרתית. אם הוא סובל, אז הוא מרגיש סובל ותו לא. ואם הוא שמח, אז הוא שמח.

מי שאצלו כבר מתחילה לפעול הנקודה שבלב, הוא זה שמתחיל להרגיש, בעת ובעונה אחת, שני רגשות: לא רק לחשוב בשכלו, שהרי שכל שייך לגוף הבהמי, אלא גם להרגיש תחושות שונות: הוא מרגיש אור מקיף בכלי הרוחני, בנקודה שבלב. עדיין כדי לקבל. אבל כבר יש לו הרגשה כלשהי של המטרה.

יכול להיות שבכלי הזה אין לו כלום, אלא רק קשר כלשהו עם האור המקיף. ויחד עם זאת הגוף הבהמי שלו סובל, הרצון לקבל הרגיל שלו סובל, והוא נמצא בלחצים, ביגיעה גדולה. ואז בכלי הבהמי של הרצון לקבל יש לו סבל, ואף שמחה מכך, כי הוא בכל זאת הולך ומתקדם, ומצבו משתפר מבחינה רוחנית לקראת המטרה.

מכאן ואילך האדם כבר יכול לחיות בפיצול פנימי. לחוש שמחה לקראת המטרה למרות שרע לו. וכך האדם מחזיק את עצמו. כי אכן הרבה זמן לוקח עד שמגיעים באמת למילוי. שמחה היא תוצאה של מילוי, של אור חוכמה, של אור חסדים. לפני שמגיעים לשמחה הזאת, כמה רגעים טובים אנו חשים ממילוי? אבל השמחה היא מהכרת המטרה שאנו משיגים.

האם לפני המחסום אפשר להבין מה פירוש להשפיע?

האדם לא מסוגל, רגע לפני המחסום, להבין מה פירוש להשפיע. כל פעם מתגלה לו מחדש מה זה להשפיע אך הוא רואה שהוא עדיין לא במצב זה.

איזה מ"ן צריך לעלות כדי לעבור את המחסום?

האדם לא מעלה בקשה אמיתית. אפילו שהוא עובר את המחסום, בקשתו היא לעצמו, ויש בה איזה מין רצון להתכלל במצב החדש. האדם לא יודע מי הוא. אבל הוא נחוש ומוכן לדעת את זה כמו נחשון שקפץ לים בעת קריעת ים סוף. כי איך האדם יכול להיות במדרגה עליונה יותר אם הוא לא הגיע עדיין אליה? איך הוא יודע מה קורה בה אם יש אתנחתא בין המדרגות?

הפער בין המדרגות הוא כזה שהאדם עדיין לא רכש את המדרגה העליונה. הוא לא רכש אותה לא בחיסרון, לא ברצון, ולא בכלום. הוא עובר מדרגה בהיסח דעת, בקפיצה עם עיניים סגורות. אבל הוא יודע בשכלו, ובכל הרגשותיו, שאין לו ברירה אחרת, שרק בצורה כזאת אפשר ללכת ולהתקדם. מה שיקרה אחרי כן, אינו חשוב לו. וזה הפתרון היחיד במצבו. מעשה זה של האדם לא נובע מתסכול או מאיזה שבר פנימי, אלא ברור לו לחלוטין שזהו הפתרון היחיד שניצב לפניו. אחרי כל הבדיקות שהוא ערך וכל הרצונות שהוא מרגיש, שנקראים "עם ישראל", יש רק רצון אחד, יש רק אדם אחד בתוכנו, רק נטייה אחת שעושה את המעשה הזה, של מעבר מדרגה באי ידיעה, והיא נקראת "נחשון".

איך האדם מביא את עצמו למחסום?

אדם עובר שינויים. השינויים שהוא עובר נמצאים כולם, בפוטנציה, בנשמה שלו. הוא רק צריך 'לפתח' אותם, בדומה לפיתוח סרט צילום. כלומר, להוציא לפועל ולקדם את כל מה שיש בו. מי שיודע לקרוא את הרשימות שבתוכו יכול לדעת אילו מצבים האדם צריך לעבור. אין בהם שום חידוש.

החידוש הוא לגבי האדם: הרשימות מתגלות לו והוא מממש אותן. הוא חש, כל פעם מחדש, עולם אחר, מרגיש את עצמו בצורה אחרת. כך האדם חי. זה נקרא "חיות". גם במצבו הנוכחי כל מה שהאדם עושה הוא שהוא מרגיש דרך הרשימות הפנימיות את מימושן: איך הן תופסות את האור העליון, שמתגלה לו, לאדם, כתמונת העולם הזה, כעולם מדומה.

לכן על האדם רק להאיץ ולקדם את ההתפתחות. הכול נמצא בתוכו, שום דבר בו לא חדש. למחסום מגיעים רק לאחר שמבצעים את הפעולות שחייבים לבצע. ואז האדם מגיע למצב שנקרא: לפני המחסום. ואם הוא אכן הגיע למצב לפני המחסום והחליט לקפוץ, אז הוא עובר את המחסום.

מה פירוש להחליט שמוכנים לקפוץ ולעבור את המחסום?

בכל פעם שהאדם אומר לעצמו שהוא מחליט לגבי משהו, סימן שהרשימות שבו הגיעו למצב לפיו הופיעה במוחו המחשבה על כוונתו להחליט. ואם אחרי רגע הוא חושב אחרת, התפתחות הרשימות שבו היא שמביאה אותו שוב למצב החדש הזה. וזה פירושו שהרשימות יוצאות לפועל. כך אנחנו פועלים. ובידינו רק להאיץ את ההתפתחות הזאת.

אם אדם באמת מתרכז בתהליך ההתפתחות הזה, הוא רואה שהוא חופשי. ולא כמו שנוטים לחשוב, שבתהליך הזה אנו כביכול הופכים לבהמות, לבובות כביכול. לא, ביישום תהליך ההתפתחות האדם הופך לחופשי. כי קצב התפתחות אמיתי גורם לנו ליחס שונה לעולם, ליחס שונה למציאות, ליחס שונה לבורא.

זה לא סתם שינוי בקצב ההתפתחות. זה לא דומה לנסיעה ב-80 קמ"ש במקום ב-20 קמ"ש. קצב התפתחות אמיתי מביא לאדם כלי אחר, כלי חדש, שנקרא "מסך ואור חוזר". הכוונה איננה לנתון כלשהו שמשתנה במקצת, אלא האדם מרגיש את המציאות בתוכו בצורה שונה לגמרי. אם האדם בעצמו 'לוחץ על הדוושה', אם הוא בעצמו קובע את קצב ההתפתחות, הדבר קרוי מציאות רוחנית, ואם הוא בכלל לא 'לוחץ', אם הוא אינו מעורב בתהליך ההתפתחות, הדבר קרוי מציאות גשמית. ההבדל הוא עצום, זה ההבדל בין העולמות.

לכן, אין להתייחס לרשימות כאילו הכול מובן וברור מאליו. זהו יחס לא נכון כלפיהן. אם האדם מתעמק בהן הוא מגלה עולם ומלואו. ולא שהבורא מבקש להגביל אותנו במשהו. הוא אינו מגביל. להפך, הוא הכניס בכל אחד מאיתנו את עצמו, ורוצה שבהדרגה נגלה אותו, ורוצה שנגדל ונתפתח עד שנהיה כמוהו.

אז כל ההתפתחות של האדם, גדילתו מנקודה ועד הפיכתו כבורא, זו התפתחות שב"ראש" כבר רואים מה צריך להיות. חידושים כאן לא יכולים להיות. על מה בכלל יכול להיות חידוש? כל פעם להוציא "יש מאין" חדש? גם ה"יש מאין" הזה הוא חיסרון להיות כמוהו, כמו הבורא, זה אינו רצון שלא קיים במציאות, זה רצון הפוך ממנו, זה רצון שרוצה להרגיש אותו, רצון להרגיש את הבורא.

אם הולכים לנקודת מחשבת הבריאה אין אפשרות להמציא משהו אחר. רק את החיסרון הזה, אפשר עוד להמציא חוץ מהבורא. לכן, אי-אפשר לומר שאנחנו הולכים בדרך חתומה שאין בה כל חידוש. החידוש הוא חידוש עצום, שמלבדו לא יכול להיות שום חידוש אחר. אפילו אם ננסה להמציא חידוש אחר חוץ ממנו, לא נוכל. גם לפני הבריאה אי-אפשר היה לעשות זאת, כי הוא כולל הכל. בכך שהאדם עצמו משתתף בבניית עצמו, הוא מגיע לבנות בורא מאפס.

ואם האדם לא משתמש בבחירה החופשית הזאת להאיץ את ההתפתחות, לעשות מעצמו התפתחות, ההתפתחות לא תבוא מאליה. במקומה יבואו רק ייסורים, והאדם סופג מכה ועוד מכה ועוד מכה ואז הוא אומר: "רוצה אני", ומוכן להתקדם במידה מועטה מאוד. ואחר כך עוד מכה ועוד מכה ועוד מכה, עד שהוא שוב מוכן ורוצה להתקדם.

פירושו של דבר, או שאדם רוצה להתקדם, אפילו מעט מאוד, על ידי ייסורים ומכות, או שהוא מבקש להתקדם על ידי חברה, ספרים, הדרכה וכו'. אבל עד שהאדם אינו מחליט על התקדמותו, הוא עומד, בדומה לחמור, באותו מקום. למעשה, אין התפתחות אמיתית על ידי ייסורים ומכאובים. ההתפתחות האמיתית היא רק כשמגיעים להחלטה שאנו רוצים להתפתח.

איך האדם בעצמו יכול "ללחוץ על הגז"?

בעל הסולם אומר, שהבורא בעצמו שם את ידו של האדם על החלק הטוב ואומר לו: "בחר לך את זה". ב"הקדמה לתלמוד עשר הספירות" (אות ד') הוא כותב: "ובאמור תבין דברי חז"ל על הכתוב 'ובחרת בחיים'. וזה לשונו: 'אני מורה לכם שתבחרו בחלק החיים, כאדם האומר לבנו, בחר לך חלק יפה בנחלתי. ומעמידו על החלק היפה, ואומר לו, את זה ברור לך'". עד שהאדם לא מגיע לאותה החלטה, שום דבר לא קורה.

"ועל זה נאמר, ה' מנת חלקי וכוסי אתה תומך גורלי. הנחת ידי על הגורל הטוב, לומר, את זה קח לך. שלכאורה הדברים תמוהים, כי הכתוב אומר 'ובחרת בחיים', שהמשמעות היא, שהאדם בוחר מעצמו. והם אומרים, שמעמידו על החלק היפה. אם כן כבר אין כאן בחירה? ולא עוד, אלא שאומרים, אשר השם יתברך מניח ידו של אדם על הגורל הטוב". כדי שהאדם לא יטעה. ורק כאן יש לו חיים וטוב והמשכיות, ולא בשום מקום אחר. "וזה מפליא מאוד: דאם כן היכן הבחירה שבאדם?" אז איפה הבחירה?

"ובמבואר תבין דבריהם כמשמעם. כי אמת הדבר ונכון מאד, שהשם יתברך בעצמו מניח ידו של אדם על גורל הטוב, דהיינו על ידי שנותן לו חיי נחת ועונג בתוך החיים הגשמיים המלאים יסורים ומכאובים וריקנים מכל תוכן, שבהכרח נעתק האדם ובורח מהם", למה? אם הבורא מזמן לאדם ייסורים, אז ודאי שהאדם רץ לטוב, הוא לא יכול אחרת. בכך אדם מגיב כבהמה, כך הוא עושה ברצון לקבל שלו עוד לפני שהוא חושב.

"בזמן שיראה לו אפילו כמציץ מן החרכים איזה מקום שלוה, להמלט שמה מהחיים האלו הקשים ממות, שאין לך הנחת ידו של אדם מצדו יתברך גדולה מזו. ודבר הבחירה של האדם". בחירתו של האדם היא לא בכיוון ולא בשום הבחנות אחרות, אלא "היא רק לעניין החיזוק, כי ודאי עבודה גדולה ויגיעה רבה יש כאן, עד שיזכך גופו". מה פירושו "זיכוך הגוף"? הכוונה היא להסכים עם ההתפתחות הזאת וללכת בה בעצמו. "ויוכל לקיים התורה ומצוות כהלכתם, דהיינו לא להנאת עצמו".

לא מסתירים מאיתנו, שאין שום דבר שהאדם בוחר בדרך. זה בכלל לא מציאותי לחשוב שהאדם יכול לבחור את הדרך. כשעולים ממדרגה אחת לשנייה, לא יודעים כלום על המדרגה השנייה. אז מה פירוש לבחור את הדרך? איך האדם יכול לבחור את הדרך? הרי הוא לא יודע את המטרה הסופית, הוא לא שרוי בה, הוא לא יודע את השלבים שיכול לעבור בדרך אליה. לפי מה אפשר לדעת מהי הדרך?

איך עושים בחיל תותחנים? ובכן, שם משתמשים במפה, יש גם טבלאות, וכל מיני חישובים, עושים חישוב מה משקל הפגז שצריך להכניס לתוך קנה התותח, כדי שיפגע בנקודה מסוימת. גם אם לא רואים את המטרה, יודעים את המרחק וגם את הכיוון אליה. הכול מחושב. מה אדם יודע ברוחניות? איך הוא יכול 'לכוון' לאותו מקום? לא, הדבר בלתי אפשרי. אז על מה האדם חושב כשהוא אומר: "אני עכשיו בוחר" כך או אחרת?

אפילו בעולם הזה לא עושים כך. אלא הכול מוכתב מראש. אנו עושים רק לפי מה שנכתב ונמצא בתוכנו. אי-אפשר אחרת. כשהאדם עובר ממצב למצב לא הגיוני כלל לחשוב שהוא יכול לבחור. אחרת, יש כאן חוסר הבנה בתפקוד האדם: שכביכול אנחנו, ללא רשימות פנימיות, בוחרים עכשיו את המצב הבא שלנו. גם מצד הבורא לא רואים פעולה כזאת. הוא בחר חיסרון כלפי עצמו וזהו.

כדאי לנו רק להתעמק במחשבה: איך יכול להיות דבר כלשהו שאני בוחר בו, שאני בורא אותו, שאני ממציא אותו, וממה? רק חוסר הוודאות שחש האדם גורם לו לדמיין שקיימת אפשרות כזו, אבל באמת אין כזו. כולנו מממשים בעצם את מחשבת הבריאה. כולנו, כמיקשה אחת, כל האנושות, נוטה יותר ויותר להידמות לבורא.

אם נרצה להתקדם, אכן נתקדם. אם לא נרצה להתקדם, באותה המידה נרגיש שמופעלים עלינו לחצים. כי האדם חייב בהכרתו לעשות את הבחירה, לא יותר. האדם חייב לבחור בבחירה להתקדם, במה שהבורא מראה לו לאט לאט. לפי היגיעה שלו האדם מתחיל לראות מה הבורא רוצה ממנו. נכון יותר לומר: לא מה הבורא רוצה ממנו, כי הבורא יושב בתוך תוכו, אלא מה הבורא הכין לו כמצב הבא. האדם, למעשה, מגלה את המצב הבא שלו.

הבורא ברא את הרצון לקבל יש מאין. הרצון לקבל הזה הוא לא נברא, הוא נמצא ברשותו של הבורא. כמו שכתוב ב"פתיחה לחוכמת הקבלה", שעד שהרצון לקבל לא מתגלגל ויורד לעולם הזה, הוא לא נקרא: ראוי לתפקידו, רצוי לתפקידו, מוכן לעבודה שהוא צריך לבצע.

הרצון לקבל, ובמילים אחרות הנקודה הזאת "יש מאין", צריכה לעבור הרבה שלבים כדי להיות מוכנה לפעולה עצמית, מתוך עצמה. ורק לאחר שהיא מגיעה לריחוק גדול מאוד מהבורא, אז נוצרים בה כל מיני תנאים, כל מיני תכונות, הבחנות, שמהן והלאה הנקודה הזאת יכולה לקבוע את עצמאותה: יכולה להבחין בינה לבין הבורא ולקבוע את היחס שלה להבדל ביניהם להפרש הזה.

במידה שהנקודה הזאת, שהיא שורש הנשמה, מקבלת עצמאות, ובכך פועלת כנגד הבורא, היא נקראת "נברא" או "נשמה". העצמאות הזאת, ההפרדה מהבורא, מושגת דווקא על ידי הדבקות, ובמצב שנקרא "דבקות".

מלמטה למעלה, מהעולם הזה עד גמר התיקון הנברא עובר מצבים, שמהם הוא מקבל יותר ויותר עביות - אותה צריך להפוך לרצון להשפיע. מכך, מצד העביות, מצד הרצון לקבל שבו, הוא מבדיל את עצמו מהבורא, ונעשה דומה לו לפי הפעולה. ואז דווקא בשני הדברים ההפוכים האלה, בשתי ההבחנות המנוגדות לגמרי זו לזו, הנברא נעשה עצמאי ובעת ובעונה אחת גם דומה לבורא.

בכל המצבים האלה יש תמיד מעמד בין בורא לנברא, הנברא חייב לבדוק בכל עת על איזה חיסרון הוא עובד. החיסרון מתחיל להיווצר בנברא, החיסרון מתחיל להיות מורגש בו, מהנקודה שבלב. זו התחלת הנברא. והנברא צריך בכל פעם מחדש לבדוק את מידת החיסרון שבו ולבקרה. לבדוק את הנקב שבו, ולשאול את עצמו למה מיועד החלל הזה. ואת הבדיקה הזאת הוא עושה לעומת הבורא, אי-אפשר אחרת. הנברא צריך להתמודד, לעמוד אל מול הבורא, ורק כנגדו לערוך את הבדיקה.

לכן, תמיד עומדים לבדיקה שני דברים מנוגדים: מה קורה בבורא ומה קורה בנברא, וזה נקרא הקשר בין זו"ן - זעיר אנפין ומלכות. מה שיש בזעיר אנפין נקרא "למעלה". מה שיש במלכות נקרא "למעלה מהדעת". אם מלכות רוצה להיות גם עצמאית וגם דומה לזעיר אנפין, היא יכולה להיות עצמאית ממצב "קטרוג הירח" והלאה. ואם מלכות רוצה להיות דומה לזעיר אנפין, היא ממעיטה את עצמה ומתחילה לעבוד כמוהו, שמה שאצלו למעלה, גם אצלה למעלה, אבל למעלה מהדעת.

ואז, מה שבזעיר אנפין נקרא "דעת", במלכות ההבחנה הזאת תהיה למעלה מהדעת. מה שבזעיר אנפין נקרא "תורה שבכתב", אצל מלכות יהיה "תורה שבעל פה". מה שבזעיר אנפין נקרא "משפט", אצל מלכות יהיה כחוק. במילים אחרות, מלכות שומרת על התנאי, שמידת העצמאות שלה תהיה שקולה בדיוק כנגד מידת הדבקות שלה, כנגד ההתאמה שלה לבורא. אחרת, היא לא עושה שימוש בתכונות, בכוחות, שיש לה.

ואז מלכות נעשית עצמאית באמת, כי היא הקובעת עד כמה היא רוצה להיות מחוץ לבורא. ובמידת העצמאות הזאת, במידה הזו שהיא נבדלת מהבורא, כשהיא הופכת להיות דומה לבורא, רואים בכך שהנברא הוא עצמאי לחלוטין, מבודד מהבורא, ונוטל על עצמו את הצורה היחידה, שרק היא יכולה להיות במציאות - את דמות הבורא.

חוץ מהבורא, אי-אפשר שיהיה עוד מבנה, עוד תמונה, עוד דוגמה. יש או בורא, או כביכול ההפך ממנו. אין דוגמאות אחרות. נברא הוא נקודת הרצון. אבל של איזה רצון? של איזו צורה של הרצון? הנברא יודע מהו הרצון רק על ידי ט' ראשונות שנכללות בו, שהן תכונות הבורא.

הנברא יכול לעכל את הט' הראשונות בצורה כדי לקבל או בצורה כדי להשפיע. אבל את צורת הרצון - אם הוא חיובי או שלילי - הוא יכול לקבל רק מהט' הראשונות של הבורא, אין לנברא יותר דוגמאות. אין לו תכונות נוספות חוץ מאלה שהוא מקבל מהמאציל.

לכן, כל העבודה של הנברא היא לבדוק בין הצורה החיובית ולצורה השלילית, שההבדל ביניהן הוא רק באיך משתמשים בט' הראשונות: או לתוך המלכות, או מהמלכות והלאה, שזה נקרא "אור חוזר". זו כל עבודת הנברא. ובכך האדם קובע כל פעם מחדש עד כמה הוא מהווה פרט.

לא סתם זעיר אנפין נקרא "כלל" ומלכות - "פרט". שכן, מלכות, כשהיא מממשת את הצורות שיש בזעיר אנפין, כשהיא מגלה מה יש בזעיר אנפין וכל הזמן היא קולטת את הצורות ומממשת אותן היא מייצבת את עצמה לפי התכונות האלה, לפי הצורות האלה, ואז לפיהן מלכות הופכת להיות באמת פרט.

מה זה "פרט"? הכוונה לכך, שלמלכות יש עצמאות. "פרט"אין פירושו שמלכות היא פרט קטן מזעיר אנפין. זה לא עניין של פחיתות. אלא ב"פרט" הכוונה היא לעצמאות, שבכך שמלכות נעשית עצמאית, היא מקבלת על עצמה את כל הצורות שיש בכלל. וכך כל פעולות הנותן, כל פעולות הזעיר אנפין, המשפיע, הכלל, עוברות דרך מלכות, שהיא הפרט, ובאות לתוך הנשמות. ומלכות שהיא "כנסת ישראל", כוללת את כל הנשמות. ואז כל נשמה ונשמה יכולה להתאים את עצמה לכלל לפי הפרט הזה. ובסופו של דבר יוצא, ש"הרכוש הפרטי של אדם" הוא בעצם הכלל שהוא רוכש.

מהי האמונה שצריכה להיות למעלה מהדעת?

הכוח שעל ידיו הנברא מתקן את עצמו, כלומר בוחר להיות להשפיע, נקרא "אמונה". את הכוח הזה מקבלים מבינה, מתכונות הבינה, מתכונות המשפיע. במידה שיש לאדם אמונה, הוא יכול לכוון בעל מנת להשפיע. וכשיש לו כוונה להשפיע, הוא הולך לקבל על מנת להשפיע.

מאיפה יש בבינה את הכוחות הללו? לומדים בד' בחינות דאור ישר, שחוכמה הרגישה בסופה חוץ מהתענוג הרגישה את נותן התענוג, את גדלותו, את התכונות דלהשפיע שלו, את הכרת היופי שיש בהשפעה, מזה היא רצתה להיות דומה למשפיע.

הרצון הזה להיות משפיע, נקרא בחינה ב', והוא נבדל מהרצון שבבחינה א', שבה הוא רצון לקבל. פירושו של דבר, שמכאן ואילך הנברא חש בתוכו את הבורא כגדול, כמשפיע, וזה יוצר בתוכו את הכוח להיות דומה לו, את הרצון להיות דומה לבורא, והכוח הזה נקרא "אמונה". רצון של בינה נקרא "אמונה".

גם מלכות, שהיא רצון לקבל עצמאי - לא כמו הרצון לקבל שיש בבחינה א', שנברא מלמעלה יש מאין, אלא רצון שבוחר מרצונו להיות המקבל - כשהיא מקבלת את הרגשת הנותן, אז היא בעצמה רוצה להיות המשפיע.

כך נראה שבחינה א' ובחינה ב' הן רצון לקבל ורצון להשפיע שבאו מהבורא, כביכול בעל כורחם. עדיין אין נברא. ואילו מלכות, שבאה אחרי בחינה ג', היא זו שבוחרת לרצות להיות המקבלת. בהפרש מבחינה א' יש למלכות רצון לקבל משלה.

לכן, הרצון לקבל הזה שנקרא בחינה ד', הוא הרבה יותר גדול מבחינה א': בבחינה א' הרצון לקבל לא בא בכלל בחשבון, הוא לא שלה. הרצון לקבל הזה כשהוא מרגיש את הנותן, הוא רוצה להיות המשפיע.

איך הוא יכול להיות משפיע אם יש בו רצון לקבל? בבינה אין רצון לקבל משלה, הוא כבר היה בנוי מבחינת השורש, הוא לא בא על חשבונה. כמו שהוא היה רצון לקבל, כך הוא עכשיו רצון להשפיע. בכלל אין מתחשבים באותו רצון לקבל שיש בבינה - בבחינה א' שיושבת בתוך בחינה ב'.

אבל במלכות, שבחרה בעצמה ברצון לקבל של בחינה ד', הרצון לקבל הזה לא נעלם, כי היא בחרה בו, היא רוצה בו. עכשיו היא לא יכולה להפוך את הרצון לקבל לרצון להשפיע, או להסתיר אותו כמו שבחינה ב' מסתירה את מה שיש בבחינה א'. אלא היא רק יכולה לעשות שהצורה של הרצון לקבל תהיה כמו משפיע, רצון לקבל כדי להשפיע.

בחינה ב' לא מקבלת כדי להשפיע. בחינה ב', לאחר בחינה א', היא פשוט משפיעה, מפני שהרצון לקבל הוא לא שלה. אבל בחינה ד', מאחר שהרצון לקבל הוא שלה, היא לא יכולה להשפיע, היא יכולה להיות רק לקבל על מנת להשפיע. זהו הבדל גדול מפני שהרצון לקבל הוא ממש המהות שלה.

מהי הדעת שרוכשים אותה למעלה מהדעת?

מה שמלכות מקבלת כאור חוכמה, כאור המילוי, נקרא "דעת". כלומר, מדובר בידיעה ברורה. אור חוכמה שממלא כלים דקבלה מביא להם ידיעה, ידיעה בטעם, ידיעה בהשגה, וגם לא חשוב איזו מין ידיעה, פשוט ידיעה.

כל קליטה של אור חוכמה נקראת "ידיעה". אבל כדי להגיע לידיעה הזאת, כדי להגיע ל"דעת", אפשר לקלוט ולהבין ולרכוש את הדעת רק ב"אמונה למעלה מהדעת".

זאת אומרת, אם אדם נמצא בדרגה מסוימת, יש לו דעת. הוא רכש אותה, הוא שרוי בדרגה הזאת. היא שלו, זה הוא. כלומר, אם אני נמצא בדרגה כלשהי, אז הדרגה הזאת ואני - חד הם. אני רכשתי את השם הזה, הוא ממש אני. מי שמגיע למקום מסוים נקרא בשמו של אותו מקום.

אם האדם חייב לעלות לדרגה עליונה יותר, הוא יכול לרכוש אותה, לא על ידי זה שהוא קולט את הידיעה שיש בה, כלומר, את האורות שנמצאים שם. אלא הוא צריך ללכת אל האורות ולרכוש את המדרגה הזאת באמונה למעלה מהדעת. למה לא סתם 'לתפוס', 'לבלוע', את האורות שנמצאים בה? כי הוא הולך להשיג את המשפיע, את מידת המשפיע.

לנו זה לא כל כך ברור, כי אנחנו חושבים שאם אני הולך להשיג את הבורא, אז אני אמור לתפוס אותו, לבלוע אותו בתוכי, וזהו. יש לרוחניות מין ציור כזה, כאילו הולכים לתפוס את כל העולם, לכבוש את הכול. אנו לא מודעים עד כמה להשיג רוחניות הוא ההפך ממה שקרוי אצלנו להשיג, לרוץ קדימה ולתפוס.

לכן, בכל מדרגה ומדרגה, כשאדם הולך להשיג את המשפיע, כלומר, להיות יותר משפיע, העבודה הזאת, ההשגה הזאת, הפעולה הזאת הן תמיד למעלה מהדעת שלו, למעלה מכלים דקבלה, למעלה מההשגה שלו.

בעולם הזה - אם אדם הולך להיות גדול יותר, חכם יותר, מקצוען יותר, אז הוא חושף את כלי הקליטה שלו לאור חוכמה. וברוחניות - אם האדם הולך לתפוש מדרגה עליונה יותר, הוא צריך יותר לחשוף את הכלים דהשפעה שלו, וזה נקרא אמונה שהיא יותר מהדעת שלו.

ואם הוא מוסיף אמונה יותר מהדעת שלו, במדרגה שנמצא בה, נאמר שיש לו 50 ק"ג אמונה ו-50 ק"ג ידיעה, ועכשיו הוא הולך למדרגה שצריך בה 60 ק"ג. אז הוא צריך לדאוג רק ל-60 ק"ג אמונה, והידיעה כבר תתגלה לו לפי זה. כי האור העליון נמצא במנוחה מוחלטת, הוא ממלא את כלי האמונה ללא שום קושי. על הידיעה אין צורך לעבוד. צריך לעבוד רק על כוח האמונה.

על ידי אילו פעולות מגיעים לנחיצות לרכוש את כוח האמונה?

איך אני יודע שהבורא חזק יותר ממני? איך יודעים מי חזק יותר? האדם צריך 'לערוך קרב' עם הבורא, ואז הוא רואה מי חזק יותר. האדם חושב, שהוא חזק יותר מהבורא, ושבכל זאת הוא יוכל לנצח, לפי 'התוכנה' שלו, לפי הידיעה שלו. כך עד שהבורא 'שובר' אותו, והוא נכנע. ואז הוא מוכן לקבל ממנו את הכוחות, את הלימוד, ולהיות כל מה שהבורא רוצה: להגיע לדרגת עבד ואחר כך לדרגות של בן ושותף.

כל הדרגות שמשיגים ברוחניות דרגת עבד וכו' הן דרגות בתוך הרצון. הדרגות באות לאחר הרבה בדיקות, ומכות וייסורים והבחנות. ואז האדם רואה שכל מה שיש ברשותו וכל מה שהוא מרגיש, זה הדבר הרצוי לו ביותר. דרגה משיגים על ידי הרצון.

צריכים לעבור המון הבחנות, כדי שמכל האפשרויות האחרות, יהיה רק הרצון להיות עבד, או הרצון למסור את נפשו. שמה שלא יהיה, רק את זה האדם ירצה. אפילו יתנו לו את ההפך להיות במקום הבורא, הוא לא ירצה בכך. אלא הוא רוצה שהבורא יישאר מה שהוא, והוא עצמו ימסור את נפשו. אלה לא מילים בעלמא. מגיעים למצב הזה דרך כל האפשרויות שמזמנים לאדם. ואם האדם גונב הכל, אין לו כלום.

מה האדם צריך לעשות, כדי שהבורא "ישבור" אותו?

האדם צריך לתת יגיעה בכל מה שאפשר. האדם לא יודע במה בדיוק. אבל הוא יודע שהוא צריך כמה שיותר לתת יגיעה. להגביר ולהאיץ את הקצב. בכל זאת כל אחד עובר מה שהוא צריך לעבור. צריך רק להגביר את הקצב. לתת יגיעה ככל האפשר בכל הזדמנות.

איך עניין הבושה כלפי הבורא מתגלה אצלנו כבר עכשיו?

בושה היא הבחנה כללית לגבי ההבדל בין הנברא לבורא. כרגע אנחנו לא מבחינים בהבדל בין נברא לבורא, אלא מבחינים בין נברא ליתר הנבראים. לפתע, באור שמאיר קצת יותר לאדם, מתגלה לו עד כמה הוא רע, עד כמה הוא אגואיסט, עד כמה הוא תאוותן, עד כמה הוא אכזרי כלפי כולם, ואילו מחשבות יש לו על כל אחד ואחד, עד שהוא ממש מוכן לחסל את כולם.

עדיין זה מתגלה ביחסים בין אדם לחברו. מתגלה קצת, לפרקים, בהתאם ליכולתו של האדם לסבול. גם כך הוא "נשרף" כולו, ולא רוצה להישאר בהרגשה הזאת. יש במצב הזה הרבה הבחנות.

אבל כלפי הבורא מתגלים דברים הרבה יותר קשים. ובסך הכול ההרגשה הזאת כלפי הבורא נקראת "בושה". ככל שהאדם מרגיש, לפעמים, לרגע, עד כמה הוא רע כלפי כולם, הרי שכלפי הבורא ההרגשה הזאת היא לאין שיעור גדולה יותר. וברור לו, שהתחושה הזו היא לא כלפי אנשים, אלא כלפי הבורא.

ומההרגשה הזאת יש להתפתח ולהבין מהן ההשלכות, התוצאות מזה שמרגישים כך: או לברוח ממנה, והלוואי שלא נרגיש אותה בכלל, כי היא דומה לאש שורפת. או להעדיף אותה יהיה אשר יהיה, ובלבד שתביא תיקון. אבל תיקון, לא כדי שתהיה לי הרגשה טובה, אלא כדי להיות באמת המשפיע.

מה זה המשפיע? בשביל להיות משפיע אמיתי, צריכה להתגלות הצורה ההפוכה מזו שהאדם מרגיש כרגע. כי מזה שהוא מרגיש, שהוא רק מקבל, ורע לכולם, הוא עוד לא יודע מה זה להיות המשפיע. תחילה צריכות להתגלות בו הצורות ההפוכות. אבל תחושות אלה, לפיהן הוא רק מקבל ורע לזולת, הן כבר התחלה.

כמה הבחנות, נקודות כאלה מתגלות לאדם? לא הרבה. רק באופן מזדמן הוא מרגיש את עצמו במצב של בירור שכזה. לכן, צריכים לעורר את ההרגשות האלה על ידי עבודה קבוצתית. זאת למרות שיש נטייה לברוח מזה, לא לרצות לשאול בשביל מה, אלא לעשות מעשה מהר וזהו. מבלי לברר ולבחון אותו.

איך לא לברוח מבירור של ההבחנות?

ההבחנות באות על ידי עבודה במדרגות תחתונות יותר. ככל שמתעמקים יותר בתוך הרצון לקבל, ועובדים עם הרצון לקבל שלי ושל החברים הסובבים אותי, ככל שנמצאים בזה יותר, כך יכולים לקבל יותר הבחנות מלמעלה, כך יכולים לקבל מדרגות גבוהות יותר. זאת ההפכיות: העביות גדלה כלפי מטה, ההשגות וההבחנות גדלות כלפי מעלה.

אז אדם שמתחיל לקבל הבחנות, צריך לפרש ולדקדק בהן למרות שזה לא נעים לו. אין הכוונה ליהנות מהסבל, אלא יש לגשת אליהן באופן יצירתי, לבדוק ולראות אותן בהקשר לחברים ולדברים שונים. והעיקר לקשור את ההבחנות האלה כלפי הבורא, ולראות עד כמה הן מביאות ומקרבות את האדם למטרה.

אם האדם כורך את כל הדברים האלה יחד ומתעמק בהם יותר למטה, אם הוא לא נרתע מלפתור את הבעיות האלה במישור נמוך יותר, אזי הוא זוכה להבחנות גבוהות יותר.

האם יש מצבים שאין צורך לשמור על קו ימין, על המטרה?

לא, אין מצבים בהם לא שומרים על קו ימין. אם אדם לא הולך רק מקו ימין, כלומר, עם מטרת הבריאה בראשו, אז יחסו לחיים הוא בבחינת בהמה, כלומר, הוא רק מרגיש. אבל אם באים להרגשה עם מטרה, שההרגשה תיתן הבחנות, הדבר נקרא "עבודת האדם".

מקו ימין צריך ליטול כמה שאפשר יותר כוחות, ולהתעמק בקו שמאל רק לפי המידה שמתחילים להצטייד בכוחות הימין. אחרת, מאבדים את המטרה ושורים בהרגשה בלבד, ואז עוברים מדרגת אדם לדרגת בהמה, והאדם מתחיל לאכול את עצמו, לייסר את עצמו ללא הועיל: "מה קורה לי?", "למה אני מרגיש רע?". אסור להיכנס לקו שמאל יותר ממה שיש כוח ימין.

מה צריך לעשות כדי לא ליפול מקו ימין?

צריך להיות כל הזמן עם יד על הדופק. כלומר, שההרגשה הטובה או הרעה תהיה כל הזמן מלווה בתכלית: לשם מה חשים אותה, למה נמצאים בה, מה רוצים לברר באמצעות ההרגשה הזאת, איך צריך לעשות שימוש בה ועוד.

חוץ מהמצב שהאדם משול ל"מת": שהוא לא חש שום הרגשה, ש"שחור" לו לגמרי. אז אין עם מי לדבר ובמקרה כזה לפרוש לישון זה בסדר. אבל אם האדם חש הרגשה עסיסית כזאת, טובה או רעה, אז זה מקום מצוין לעבודה. רק כשחשים הרגשות אפלות כאלה, שממש אין לי כלום, קשה לעשות משהו בהן.

ואז מה בכל זאת אפשר לעשות? אפשר ללכת לעבוד עם חברים בעבודה כזאת שעוזרת מהר מאוד לצאת מהמצב. או ללכת למטבח לקלף כמה שקי תפוחי אדמה או להדיח אינספור צלחות. או ללכת לעשות תיקונים באיזה מקום. במילים אחרות: לסחוב, להביא את עצמו לעבוד עבודה שהיא בחיצוניות הפצה, שהיא בחיצוניות נתינה, למרות שבתוכו, שבפנימיותו האדם מת. ואז המעשה פועל מחיצוניותו לפנימיותו של מי שעושה אותו.

אם אין עם מי לעבוד, אם אין "אדם" לעבוד איתו, אז עובדים עם הגוף, וזה עוזר מאוד. ולהפך, במצב שהאדם "בוער" בתוכו, כדאי יותר להתעמק בלימוד ובכל מיני חיפושים עדינים יותר, פנימיים יותר, ולהפיק מתוכם הבחנות.

באיזו צורה יש לזכור מצבים שעוברים: בשכל או ברגש?

לא חשוב אם זוכרים מצבים או לא. אין צורך לזכור דבר. השכל אינו עוזר בכלום. למעשה מוחקים לאדם את שכלו אלף פעם. השכל לא עובר ממדרגה למדרגה, ממצב למצב.

אם האדם זוכר משהו, זה לא בגלל שהוא זוכר בשכלו, אלא בגלל שהדבר הזה נחתם כרשימו. השכל לא נשמר. אין הכוונה לשכל על סתם ידיעות בעולם הזה, או לוח הכפל או עוד כל מיני דברים שהאדם זוכר או יודע שהם כך או אחרת. כי גם הדברים האלה הם בסופו של דבר רגשיים. האדם עצמו באמת לא זוכר שום דבר. כל דבר שנקלט בו נקלט ברגש והשכל לידו. רק לפענח את הרגש ולתת לו מספר כלשהו, תא כלשהו.

כשמשהו בא לאדם, עליו למצוא בתוך הרגש מאיפה זה בא, ולמה, בהקשר למה ולמי. האדם מברר עם השכל את הרגש. מתייק כביכול את ההרגשה, כותב על התא שבו נכנסה ההרגשה מה היא. אז המשהו הזה, שבא לאדם, נקלט ברגש. האדם נותן למשהו הזה הבחנות רגשיות. אפילו לדבר כזה כמו שתיים כפול שתיים שווה ארבע. ואז אם אומרים לו מספר כלשהו, מהמספר הזה הוא מקבל התרשמות.

איך קושרים את הרגש לבורא?

בכך ש"אין חכם כבעל ניסיון": כבעל ניסיון. לא כתוב שאין חכם כמי שלמד הרבה, אין חכם כמי שסבל הרבה מכאובים, ועבר כל מיני הבחנות רגשיות. בעצם מה זה ניסיון? ניסיון הוא רגש. האדם נברא כך שהזיכרון והחוכמה וכל הדברים שנמצאים בתוכו נועדו רק כדי שיידע מה לעשות ברגש.

מהו "לקרוב ולרחוק"? תלוי איך מפרשים את המושג. כל דבר שמשיגים, משיגים אותו רק בהתנגשות עם דבר שכנגדו. ללא גבול, הנברא לא יכול לעבוד. והגבול חייב להיות ברור, כי הנברא משיג בסך הכול גבול בינו לבין הבורא, ומזה נעשה לו פרצוף, צורה, צללית, ובה יש לו תפיסה, וממנה יש לו הבחנות. הנברא חייב לפעול תמיד בגבולות.

הבורא ברא את נקודת החושך. נקודה שחורה על רקע לבן של האור המופשט. ובהתנגשות, בהרגשת הניגודיות, ההפכיות, בין נקודת החושך הזו לאור, הנברא מוציא את כל אותיות העבודה: אותיות שחורות על רקע לבן. ואז לאט לאט הוא מחבר ביניהן, עד שהוא כותב את כל ספר התורה, עד שהוא משיג את כל שלמות הבורא, מהכלים שהוא השיג ומצירופי האותיות שצירף.

והדברים האלה כולם - מקורם במחלוקת, בהתנגשות, תוך התמודדות בין שני דברים מנוגדים: רצון לקבל ורצון להשפיע, אור וחושך. מהי כל ספירה וספירה? כל ספירה היא רצון, הבחנה, שיש לה עוד ועוד ספירות פרטיות עד אין קץ. וכל אחת מהספירות מתחלקת באופן דומה.

לדוגמה, בהתחלה לא מוצאים תועלת בהתנגדות. אחר כך רואים שבהתנגדות יש תועלת, כי בלי התנגדות אי-אפשר להתקדם. וכשנכנסים לתהליך ההתקדמות רואים איזה מין התנגדות צריכה להיות, באיזה אופן אני צריך להפעיל התנגדות. התנגדות כמו זו של קורח, אינה טובה, ואחרת - כן טובה.

יש דברים שהם כנגד הבורא אבל הם דברים חיוביים, ויש כאלה שהם שליליים. איך יכול להיות שיש נגד הבורא דברים חיוביים או שליליים? אם מדובר בדברים שעל ידיהם מבררים את תכונות הבורא כדי להידמות לו, אז הם דברים חיוביים. ואם הם דברים כדי להישאר בהם ולא לצורך הידמות לו, אז הם שליליים.

במה קורח שלילי? התנגדותו היא מחלוקת לא מועילה, היא לא באה לדחוף את האדם למטרת הבריאה, אלא אך שיישאר במחלוקת. ומחלוקת שהיא חיובית, אדרבה היא בונה, כמו שאומרים: "סתירת זקנים בניין". אלה שיש להם חוכמה נקראים "זקנים", ואפילו אם הם סותרים, אז ממה שהם סותרים, הם בונים דבר עוד יותר גבוה.

צריך להבין שכך התהליך פועל, ולא להירתע ממחלוקת, לא להירתע מלהיקלע להתקוטטות, או מלהיכנס לכל מיני בירורים. העיקר הוא בשביל מה מלכתחילה יוצרים את המחלוקת, ולמה רוצים להגיע בסופה. אם שתי הנקודות האלה נמצאות כל הזמן לנגד העיניים, אז מה שנעשה באמצע, ביניהן, הוא דבר מועיל ובונה.

לכן "שלום שלום לרחוק ולקרוב - "פירושו שישנם מצבים שהם גם קרובים וגם רחוקים, שהם גם נראים בעד וגם נראים כביכול כנגד. ואם כולם מגיעים לשלום, אז המצבים הם ממש "שלום שלום" גם לקרובים וגם לרחוקים, הם פועלים באופן חיובי. ויתרה מזו: מהדברים שנראים הכי רחוקים והכי מנוגדים, והפוכים, דווקא באמצעותם מבררים את ההבחנות הגדולות והטובות, שבמיוחד מבררות את המצב וקרובות למטרה. זה המסר של המאמר.

והמחלוקות האלה שהזכרנו קודם לכן הן בתוך האדם, הן בין האדם לחברים, והן בין האדם לסביבה חיצונית יותר וגם בין אדם לסביבה עוינת. ותמיד יש להבחין האם המחלוקת היא לתועלת המטרה, כלומר, האם היא מביאה לפתיחת עיניים בתורה, האם יש בה התגלות האלוקות. או כמו קורח, שהמחלוקת שלו היא כדי לסתור את הדבר ולהזיזו הצידה ולא כדי להביא להתקדמות למטרת הבריאה. גם בתוכנו מצויות תכונות כאלה, וגם מסביבנו לא חסרים "צאצאי קורח" למיניהם, שרוצים לסתור, כדי לטשטש, לבלבל, ולא לאפשר להתקדם לקראת המטרה.

לפעמים רואים קבוצת אנשים שחסר להם חוש ראייה, אבל הם צועקים על אחרים שאסור לפקוח עיניים, ומי שפוקח את עיניו הוא בעיניהם לא בסדר. למה? כי הם לא מרגישים בזה חיסרון, אז גם אם מישהו רוצה אסור לו לפקוח את עיניו, כי הוא צריך להיות כמו כולם. אפשר להבין אותם: הם די אומללים, אין להם את התחושה שחסר להם חוש. אבל איך אפשר לשמוע להם? איך אפשר להישאר עיוור אם ידוע, ויש כבר איזו הרגשת חיסרון, שהעיוורון הוא ממש חושך?

לכן, בלי להיכנס למחלוקת, בלי להתערב עם אלה שאין להם שום עניין, ושום חוש, ושום הבחנה, מה פירוש לראות, מה פירוש להרגיש חיסרון לראייה, אלא רק לעשות מה שהטבע דורש, על האדם 'לפתוח' את חוש הראייה הנוסף, כמו שדורש הטבע שלו, ולא להישאר בתוך הטבע העיוור, כמו שדורש הטבע שלהם, הטבע של העיוורים. ואז הם ייראו בחוש הראייה שלהם כמו סתם קבוצה של עיוורים שצועקת: "אסור לפקוח עיניים!" "אסור לפקוח עיניים!".

זו מחלוקת שלא כדאי להיכנס אליה, כי היא לא לשם שמיים. כי "שמיים" - מטרת הבריאה, היא להגיע לפקיחת עיניים. וזה בעצם מה שקורח רצה. במילים אחרות, כשנכנסים למערכת האלוקית ורואים איך הכול בנוי, ודאי שקורח הוא מלאך, אבל בתפקוד המלאכים יש כל מיני תפקידים, ותפקידו של קורח הוא להראות מבוי סתום ביחס מיוחד להתפתחות ולהתקדמות לקראת המטרה.

קיימים גם כוחות אחרים שמביאים את האדם להתקדמות. אבל אם האדם אינו נכנס למצב של קורח, ואינו מברר אותו, ורואה שהמצב הזה אינו מועיל והוא בניגוד למטרת הבריאה, הוא לא יכול להתקדם הלאה. זה לא שהמצב הזה הוא מלכתחילה שלילי, ודאי שלא. אלא זה כמו שלומדים, שיש כ"ב אותיות ועוד חמש אותיות נוספות מנצפ"ך, שהן כנגד גבולות האדם, חמש ההגבלות, המלכויות שיש. ובלי המנצפ"ך, בלי ההגבלות העיקריות, אי-אפשר להתקדם.

לכן, בכל מצב ומצב צריך מהר לסמן את הגבולות האלה ובהם לעבוד. וכל אחד ואחד צריך לברר את קורח ואת בני קורח שיש בו. כי רק על ידי הכרת הגבולות מתקדמים הלאה. אדם תמיד נזרק ב"כף הקלע", מגבול לגבול, מקיר לקיר. בלי שירגיש הגבלה כלשהי אין ביכולתו "לתפוש את הצפון", להבין לאן ואיך להתקדם.

לכן הדברים האלה כולם כאחד הם דברים חיוביים. כל מה שכתוב בתורה ובכל המאמרים מדבר על מלאכים, על כוחות שהבורא מציב לאדם, שכל כוח וכוח הוא חייב להכיר, לאבחן אותו, להבחין בו דברים טובים ורעים, כביכול רעים. והם כולם כאחד חשובים. אין שום פחיתות באף כוח שיש בטבע, וצריכים להשתמש בכל אחד ואחד מהם כל צורכו. ואז אומרים: "שלום שלום לרחוק ולקרוב", כיוון שכל אחד ואחד מהם מקרב את האדם למטרה ומביא אותו אליה.

איך מנהלים מחלוקת?

מחלוקת מנהלים על ידי כך שלא עוזבים את שתי הנקודות של ההתחלה והסוף. אם אדם נכנס למחלוקת צריך להיות ברור לו שהוא נכנס אליה מפני שהוא רוצה לברר ש"אין עוד מלבדו". וכדי לברר ש"אין עוד מלבדו" הוא צריך בכוחות של "אם אין אני לי, מי לי", שיהיו לו לעצמו. ואז הוא הולך ומברר אותם יחד עם הבורא, כמו שהבורא אמר למשה: "בוא אל פרעה".

כלומר, לכל כוח וכוח שאדם בא אליו, הכי הטוב או הכי הרע, לא חשוב איך הוא נראה בעיניו, הוא צריך לבוא אליו יחד עם הבורא, כלומר, בדבקות אליו ככל שניתן. אם אדם נכנס לתוך המחלוקת יחד עם הבורא, ובמהלך העימות, לאורך כל המחלוקת, הוא כל הזמן הולך עם הבורא, מקיים בתוכו את הקשר עם הבורא, וכך גם יוצא ממנה, סימן שעבר את המצב בדרך הקצרה ביותר.

אם באמצע העימות הוא במידה מסוימת מאבד את הקשר עם הבורא והולך לאיבוד, אז הזמן מתארך, אבל זה לא משנה, זמן ארוך או זמן קצר - אם בהתחלה ובסוף האדם מרגיש את הבורא, נמצא איתו כאחד, וגם באמצע, לפרקים או כל הזמן, אז סימן שצרף את המחלוקת הזאת ליותר הכרה בגדלות הבורא וליותר חיבור עמו. וזה ההבדל בקשר עם הבורא לפני המחלוקת או לאחריה, כשהאדם מרוויח יתר קשר עם הבורא.

זהו סך הכול התהליך, וזו התועלת ממחלוקת. על בעל ואשה אומרים שככל שהם יותר מתקוטטים, הם יותר אוהבים זה את זו. הם מבררים כל מיני דברים ועל פניהם מגיעים לשלום, לשלום בית. מזה הם לומדים איך להיות יחד, איך לחיות יחד, עם כל המשקעים שיש לכל אחד מהם. כלומר, לוקחים בחשבון את החסרונות, ומצרפים את החסרונות האלה לקשר הזוגי ביניהם.

אבל אם מלכתחילה עושים זאת לשם הידוק הקשר, לשם חידוש הקשר, כדי לחזק אותו עוד יותר, אז זה כבר משהו אחר. בדרך כלל בחיי היומיום זה לא כך, אבל בעבודת ה' צריך שיהיה כך. כלומר, גם בהתחלה וגם בסופה וגם באמצעה, בכל מחשבה, בכל פעולה, המטרה חייבת להיות תמיד בראש. ואז מה שקורה אחרי הפעולה והמחשבה, זאת אומרת, בתוכה, לתוך עמקותה, מועיל לחיזוק הקשר או ליתר הבנה והכוונה.

האם כדאי לברר מחלוקת בתוך הקבוצה?

לברר מחלוקת בתוך הקבוצה זה פשוט דבר הכרחי. מנגנון הבירור הזה חייב להיות בתוך הקבוצה, כדי שתחול התחדשות תוך כדי חיפוש, ולא סתם מן האוויר. ברוחניות אם אין תאוצה חלות עצירה ונסיגה. ברוחניות, כמו על פי תורת איינשטיין, אפילו אם טסים במהירות האור, אם לא משתנים, פירוש הדבר שדורכים במקום. כלומר, כל דבר קבוע משול לאפס. ואת זה צריך לקחת בחשבון. אמנם חייבים להישען על דבר קבוע, זה מה שנקרא "דומם", והכול מקורו מהדומם, אבל מה שדומם, דומם, ואין בו משום התקדמות. ובעבודת ה' הדומם גם לא נשאר באותו מקום, אלא הוא כל הזמן הולך ופוחת.

מה הדבר החשוב שאפשר לקבל מהקבוצה?

התרוממות, רוממות ה', זה הדבר הכי חשוב, והיחידי, שאפשר להפיק מהקבוצה. כלומר, אם מקבלים רוממות ה', לא צריכים יותר. אם לא מקבלים מספיק רוממות, אז צריכים להתרשם, מכל מיני התרשמויות, מההתמודדות של החברים, מכוח השמירה, מכוח האחיזה במטרה, מהרצון לשרוד בכל המצבים לקראת ההגעה למטרה. אבל בסך הכול, אחרי הכול, הדבר העיקרי שרצוי לקבל מהקבוצה הוא רוממות ה'.

איך צריכים להתפעל בקבוצה: בצורה פנימית או חיצונית?

יש עניין של הסתרה בעבודת ה'. עניין ההסתרה הוא "הצנע לכת עם ה' אלוקיך". כלומר, האדם מסתיר את עצמו מפני קהל חיצוני, אחר כך מסתיר את עצמו מפני החברים, אחר כך מסתיר את עצמו מפני עצמו, ואחר כך מסתיר את עצמו מפני הבורא. אלו דרגות שיש בהן עבודה וכוללות דברים מאוד מסובכים וקשים, שבינתיים אין לנו אפילו מילים לבטא אותם.

ודאי שהטוב ביותר הוא לא לדבר כלל על עבודת ה', וללמוד "תלמוד עשר הספירות", או לקרוא מאמרים בלי לומר מילה, כל אחד מתוך עצמו בלי לגלות את לבו. אבל במצב כזה אף אחד לא מסתכל על השני, לא יכול להתחבר עם השני, חושב כמו שהעיניים רואות, ואף אחד לא מכיר את לבו של חברו, אלא מכיר רק את הצורה החיצונית שלו. כך ודאי שלא מתחזקים זה מזה.

"הצנע לכת" אולי מאפשר עבודה של האחד כלפי השני: להעריך את החבר, להאמין למעלה מהדעת שהוא גדול, שהוא נמצא בעבודה, שהוא לא מן הסתם יושב בשיעור, אפילו אם נראה כאילו לא אכפת לו. כך היו מתנהגים חסידים.

זה כל העניין של החסידות, תכונת בינה, הצנעת לכת. הם היו נכנסים ביום הכיפורים לבית כנסת עם פירורי לחם על הזקן, כאילו רק עכשיו אכלו, או היו עושים מיני מעשים ובכללם מתקוטטים, כדי לנקות מעצמם כל מיני חשדות, או תפיסה צדדית של אחרים, לפיהם הם מתעסקים בעבודה פנימית, מה שנקרא "עין הרע". "עין הרע" קיימת רק כנגד עבודת ה' ולא כנגד דברים בהמיים.

ודאי ש"הצנע לכת" הוא המצב שרצוי להגיע אליו. אבל אם כך ננהג בעבודה, כולנו נירדם, לא יהיה מה שיעורר את החברים. לכן אנו עדיין מצויים בעבודה הפשוטה ביותר בקבוצה: מדברים בקול רם על מה שכתוב במאמרים, נוהגים להראות זה לזה לא את העבודה הפנימית שהאדם עושה, אלא מה שכל אחד עושה למען החברה, כדי להתפעל מהחבר ולרצות לעשות לא פחות ממנו.

מה עושים לחבר שנרדם באמצע השיעור?

חבר שנרדם באמצע השיעור, אם הוא בדרך כלל נוכח ולומד, ורק לפעמים הוא נופל מעייפות פיסית או נפשית, אף שלחברים זה עשוי להיות מאוד אכפת, אסור להתערב, כי זה דבר אישי, פנימי שלו. אפשר לפעמים לעורר אותו, אבל אין לגעור בו על העבודה הפנימית שלו.

לגעור אפשר על התנהגות, וגם זה לא ממש, אלא רק לגעור על התחייבות כלפי החברה, על כל מיני דברים חיצוניים לגמרי: עשית, לא עשית, הבטחת, לא קיימת, וכו'. עבודה שכל אחד לוקח על עצמו, נטל שכל אחד מקבל על עצמו, חייב הוא לבצע. בכך אין פשרות.

אבל יותר פנימי מזה, אין מה לגעור באדם, זהו עניינו שלו. החברה לא הולכת לאמוד עד כמה קשה לכל אחד לעשות כל מיני מאמצים רוחניים. זה לא עניינה.

למה רב אמיתי לא אומר מה לעשות?

מה שחבר בקבוצה יכול לעשות כלפי חבר אחר, רב לא יכול לעשות ואף אסור לו לעשות. רב לא יכול להיכנס לתוך העבודה הפנימית של האדם. מה שתלמיד נוגע בלימוד, שייך לבחירתו החופשית ולהתפתחותו הפנימית אישית. הרב מסייע לו בדברים שהוא אפילו לא יודע, שלשם הוא לא מגיע ולא דורש. שהם חובתו כמורה, כמלווה. ובדברים האחרים, שהוא לא יכול להתערב, הוא משאיר את התלמיד לעשות את שלו. אבל אין מה לדאוג: איפה שהוא יכול, הוא מתערב.

יתר הדברים הם עניין של הקבוצה. הקבוצה יכולה להחליט שעכשיו מחילים חוק מסוים, לנסות ולבדוק כמה הוא מועיל או לא. כך זה בסדר גמור, אבל לא שהרב יגיד את זה. לו אסור.

בחיים הבהמיים אפשר לקבוע ולחייב, אבל בחיים הרוחניים, בהם נהוג "אחרי היחיד להטות", כל אחד ואחד הוא יחיד, ושם הרב לא יכול להתערב. לכן גם אין לדרוש את זה ממנו, אלא צריך לדרוש את מה שרוצים מהקבוצה. אם החברים מסכימים, אז כן, ואם לא, אז לא. בקבוצה כולם שווים.

הבורא מותיר לאדם בחירה חופשית. מהמדרגה העליונה אי-אפשר לכפות הכול על המדרגה התחתונה. מצב מסוים, עצות, רצון, דחף, התעוררות מבפנים, הכול עושה המדרגה העליונה, חוץ מדבר אחד: בתהליך ההתפתחות משאירים לאדם חופש, ואת החופש הזה צריך למלא הוא, לא רב ולא בורא.

למה אנשים נעשים מאוד צייתנים כשנוח להם?

כך נוהג כל העולם. כמה אנשים רוצים להיות מנהלים גדולים? אולי אחוז אחד מכל העולם, שגם זה הרבה. לאחוז אחד מכל העולם יש איזה מין רצון, דחף, להיות ראשון במשהו, לקבוע משהו, לעשות משהו, לייצר משהו. היתר רק מסכימים ומעדיפים להיות "ראש קטן".

יתר האנשים דומים לפועלי בניין: הם עובדים ומזיעים מהבוקר עד הערב. כמעט לא רואים תוצרת מכל עבודתם, ולא אכפת להם כלום חוץ מלקבל משכורת וזהו. הם לא דורשים עבודת יתר, הם לא סובלים מכך שהם לא יצירתיים במשהו. הרצון לקבל שלהם מאוד לא מפותח. והם מסכימים, הם אפילו לא רוצים אחרת. רק שיתנו להם הוראה והם יבצעוה, ושיעזבו אותם מכל הבעיות. כך רוב רובם של האנשים.

אבל בעבודת ה' כל אחד חייב להיות יחיד. האתגר של האדם הוא בכך שהוא הולך לקבוע, שהוא הולך להיות העצמאי המיוחד. הוא רוצה להידמות לבורא. זה לא להידמות למנהל עבודה, או לפרופסור, או לראש ממשלה - אלא להידמות לבורא. אז אם יש באדם דחף פנימי לזה, הוא הולך באמת לעבר המטרה הזאת. ואם אין, הוא ממשיך לפי הרצון הכללי שיש בעם.

אבל גם אלה שרוצים יותר, לא הם בחרו, אלא יש להם רצון שמניע אותם להיות היחידים. כמה יש כאלה? כתוב: מאלף יוצא אחד. הלוואי שממיליון ייצא אחד. אי-אפשר בצורה הכרחית לדרוש לכפות כל אחד ואחד. אם אדם עדיין לא מרגיש מתוכו דחף להיות יחיד, כמו הבורא, אז לא. אי-אפשר לייצר בו רצון לקבל. אפשר לעורר בו את זה, להאיץ בו את התפתחות הנקודה הזאת, רק על ידי כל מיני פעולות חיצוניות, רק על ידי התעוררות כללית.

ואם אין לאדם לאן ללכת חוץ מלהיות בקבוצה הזאת?

אם חוץ מלהיות עם האנשים האלו אין לאדם לאן ללכת, אז שישתדל לבנות מהם חברה אמיתית, וכמה שיותר גדולה. כי יש בה יחידים, אך בכמות קטנה מאוד, רק כמה מאות. לכן ככל שחברה תהיה גדולה יותר, יהיה בה כוח גדול יותר - "ברוב עם הדרת מלך".

אדם צריך "הדרת מלך", הוא צריך להתפעל מגדלות ה'. אז מאחד, משניים, משלושה איש, הוא לא יכול להתפעל, ומעשרים, משלושים איש, הוא כן יכול. לכן, אפילו שיש בחברה כאלה שהם חסידים, וכאלה שהם חצי חסידים, וכאלה שכבר נמשכים להיות מקובלים, כלומר שמקבלים דרגת הבורא, מי יותר ומי פחות, לכולם צריך להיות מקום.

קבוצה יכולה לעשות יותר ממה שיכול לעשות רב מקובל. רב הוא כמו מנהל עבודה, את זה הוא רשאי לעשות. כי קבוצה דומה לעסק שחייב להתנהל כמו מפעל: יש בו ארגון, אחזקה פנימית, קנייה, מכירה, הפצה, וכו'. אבל בדברים רוחניים ההתערבות של הרב היא באופן כזה שחברי הקבוצה לא יודעים עליה, אבל היא מאפשרת להם לעשות בעצמם הכול.

חבל שדי בקלות עוזבים איזה רעיון קיים. מדברים על כל מיני דברים שרוצים לעשות, לנסות, ואחרי כמה שעות העניין בטל. כדאי לרשום מה ששומעים מהרב, את הדברים שנדמה שכדאי, ומדי פעם להעמיד אותם ולבדוק: האם הם נמצאים אצלי או לא? האם לחדש אותם או לא? האם לשאול אותו עליהם או לא? וכו'. אין לתת לעניינים חשובים להתבטל או לשכוח אותם. הם נעלמים כי אנו עדיין לא מכירים בחשיבותם. חשוב תמיד לחדש אותם.

למה אנשים שמחים להחליף קבוצה?

אדם מתפעל מחידוש. השאלה היא במה הוא מוצא חידוש: באנשים אחרים, בסגנון העבודה, במטרה יותר ברורה, באיזו הבחנה חדשה? אבל חייבים להתנהל בחיים תוך ראיית החידוש בהם. חובה שיחול תמיד חידוש לנגד העיניים, אחרת - נופלים.

זו בעיה גדולה מאוד כשאדם משתעמם ולא יודע מה לעשות. לכן צריך לחפש, לעשות משהו, אפילו סתם דברים פשוטים: כמו לתרגם, לסדר, למיין, לברר. הדברים האלה כל הזמן מניעים את האדם לראות את הדברים יותר ויותר לעומק.

אכן, יש דברים משעממים. לכן האדם צריך למלא את זמנו באופן כזה שהוא נוטל על עצמו התחייבות: כותב ספר, כותב מאמר לעיתון, משתתף בדיון בפורום, מתכונן להרצאה, מוציא חוברת, אולי עיתון. לפעמים הוא לא מסוגל להתעסק בזה, אז הוא עוסק במשהו אחר, ואם הוא לא מסוגל גם במשהו אחר לעסוק, אז הוא חוזר לעיסוק הראשוני, או למשהו אחר. אבל חשוב שיהיו לו כמה עיסוקים, שתמיד יוכל להטיל על עצמו משהו, שלא ידחה אותו עד כדי כך שיישאר תלוי באוויר בלא כלום. הדברים האלה הכרחיים.

והיתרון בקבוצה הוא שיש כמה אנשים ולכל אחד יש כל מיני רעיונות, ואז לא חשוב אחר איזה רעיון נוטים, ובלבד שעוסקים במשהו. הדבר דומה למצווה של עיסת המצה. כשעושים מצה שמונה עשרה דקות אסור לעזוב אותה, כל הזמן חייבים ללוש אותה, אחרת הרצון לקבל יחד עם המים נעשה מיד חמץ. תמיד צריך לעסוק בכך, לא חשוב באיזה אופן, איך שמתאפשר לך. צריך להמציא כל מיני הזדמנויות, כל מיני סיבות, שיהיה כל הזמן חידוש.

מי מחליט אם באים או לא באים לשיעור: האדם עצמו או הקבוצה?

אין שאלה כזאת: לבוא או לא לבוא לשיעור. להיות בשיעור זה חוק בל יעבור. לבחור לבוא או לא לבוא אפשר רק אם יש, חלילה, רגל שבורה או איבר אחר שבור. אבל אדם פחות או יותר בריא, גם אם יש לו קצת חום, חייב לבוא לשיעור. ההרגל להישאר בבית איזה יום אחד בשבוע, שובר בכלל את כל הדרך, זה בלתי אפשרי. מתירים לעצמם קצת, טיפה, וכבר פורצים גבול, ואז לא יודעים מה זה יכול להיות.

אם ממש לא מסוגלים לבוא ללמוד במקום שכולם לומדים, אז קמים בכל זאת ועושים את זה בבית. הסדר הזה הוא מה שמחזיק. רואים את זה על זקנים שיוצאים לפנסיה: אם הם לא עושים כלום, הם נוטים למות. הם חייבים לעשות לעצמם סדר יום, לטייל, לעבוד, לעשות כל מיני דברים, להיות מחויבים למשהו. למה לא רוצים לצאת לפנסיה? כי יש אנשים שזה ממש 'שובר' להם את החיים. רואים על הגוף עצמו עד כמה לא בריא לו אם האדם לא עובד.

החוק שכולם באים לשיעור הוא חוק בל יעבור: אתה בריא, אתה חולה, לא חשוב, קודם כל תגרור עצמך לשיעור, וכשאתה יושב בשיעור, ושותה כוס קפה, אז תחליט מה אתה רוצה לעשות עם עצמך בהמשך. אבל קודם כל אדם בא ויושב על הכיסא בשיעור. כלומר, מעשה זה לא יכול להיות לאחר מחשבה. אלא לפני כל מחשבה יושבים כבר בשיעור ורק אחרי זה מתחילים לחשוב. אין לשאול אם לבוא או לא, לפני שבאים לשיעור.

למה מגיעים לחוסר יכולת החלטה עם מי להתחבר בקבוצה?

פסיכולוגים מדגישים - ואנו גם רואים בחושינו - עד כמה אנחנו לא מבינים מי אנחנו, איך טוב יותר להתחבר, לפי איזה קריטריון להתחבר, ועם מי באמת יהיה מועיל יותר להתקדם לעבר המטרה. אולי מתוך כל הקבוצה צריך להתחבר דווקא לאנשים שאף פעם לא חשבתי עליהם ולא דיברתי איתם. אי-אפשר לדעת מראש, צריך לנסות את כל האפשרויות.

אם מנסים את כל האפשרויות, לומדים להכיר טוב יותר זה את זה. לפחות מסתכלים פעם אחת על כל אחד, שזו כשלעצמה פעולה מאוד חשובה. אבל לפי מה שרואים ברוחניות, כדאי להסתכל דווקא על אנשים שאף פעם לא היו בשדה הראייה שלי, שלגמרי לא ראיתי אותם. דווקא אותם כדאי לקחת בחשבון. כי אם לא שמתי לב אליהם, ועכשיו אני מאלץ עצמי לשים לב אליהם, אזי אני מוציא מהם דברים, שהם בדיוק כנגדי.

בדרך כלל בוחרים במי שדומה יותר, אבל אולי צריך לפעול הפוך. לקחת מישהו לגמרי לא דומה, והוא עם התכונות שלו יעורר בי תכונות כאלה, שנמצאות בי אך הן רדומות. אם מתחברים עם אדם, שיש לו הרבה תכונות מנוגדות שהן נמצאות גם בי, אלא שאני לא משתמש בהן, אז הוא עוזר לי להוציא את כל מה שיש בי, את כל המאגר הזה בתוכי. וכך אדם מתעשר מתוך תוכו, מבפנים בתכונות שלו, שעד כה לא עשה שימוש בהן.

האם בחירה בחבר עם תכונות הפוכות זה חידוש?

בחירה כזאת היא בשבילנו חידוש. כי כל הזמן הייתי תחת השפעה או חינוך, שבהם פיתחתי רק חלק מן היכולת שלי, ועכשיו אני יכול להתפתח בעוד משהו. לכן צריכים לחפש לא את מי שמתאים, אלא את מי שהפוך בתכונותיו.

בנוסף לזה, אם בתכונות מסוימות שבולטות אצלי, גם אני וגם החבר מבינים הרבה בתכונות האלה, מפני שגם אצלו הן בפעולה, אז כל אחד נמצא בכל החדות וההבחנות של התכונות, ואז לא משתווים.

איך אפשר להתחדש דרך מאמץ מקצועי משותף בקבוצה?

אנשים שעובדים יחד, יותר מבינים זה את זה. כל אחד חש את השני, ויודע מה הוא עושה. ואז יש רקע, בסיס משותף לבנות עליו גם חיבור רוחני. וזה החידוש: שמצרפים לעבודה המקצועית גם עבודה רוחנית. כי אם אחד עוסק במחשבים והשני במטבח, אין להם כל כך דברים משותפים, זולת רוחניות. ואם יש רק רוחניות, אז לפעמים יש דברים משותפים בין שניים, ולפעמים אין. בדרך כלל אין.

המציאות שאדם נמצא בה, היא מציאות קבועה, מחוץ למה שהוא יכול להרגיש. יש בורא, יש נברא. בורא ונברא שרויים במצב הקבוע, המושלם, שאין יותר, ואין פחות, ואין משתנה. הבורא, כשרצה להטיב לנברא, ברא אותו במצב המותאם בדיוק למדרגת הבורא. וכל השינויים בהרגשת הנברא, איפה הוא נמצא, הם רק בהרגשה הפנימית של הנברא.

בעל הסולם מדמה את המצב הזה לאדם שנמצא בחוסר הכרה ולאט לאט נכנס להכרה, או לאדם שנמצא במרתף חשוך ולאט לאט מדליקים לו אור, ואז הוא רואה מה יש במרתף. והמרתף ממקום סגור, חשוך, מלא טינופת, שאין בו שום דבר טוב, הופך להיות מקום מושלם ומלא כל טוב.

ההרגשה הזאת תלויה רק בהכנת הנברא, באופן שהוא מכוון את עצמו למצב שכבר קיים. המצב הקיים נקרא "בורא". המצב שבו נמצא הנברא הוא "סוף מעשה במחשבה תחילה", מצב שאין בו שום שוני בין התחלה וסוף ואמצע.

כשמדברים על נברא, מדברים על התפתחות חושיו. חוכמת הקליטה, איך לקלוט את המצב הנכון שבו נמצא הנברא, נקראת "חוכמת הקבלה". התפתחות החוש של הנשמה, הקרויה "החוש השישי", תלויה בשאלות שהיא שואלת, בחסרונות שלה. כל דבר אפשר להרגיש רק מתוך חיסרון. ככל שהחיסרון קרוב יותר למצב האמיתי, לשלמות ולנצחיות של הבורא, הנברא מרגיש אותו בצורה אמיתית יותר. לכן, עבודת הנברא כוללת כמה שלבים. השלב הראשון הוא יציאה מחוסר הרגשה להרגשה המזערית ביותר של הבורא. אדם עובר מחסום ומתחיל להבין ולהרגיש שהוא נמצא במצב שנקרא "בורא"; שכל כולו, גם מבחוץ וגם מבפנים, כלומר, הן המצב הסביבתי שלו והן המצב הפנימי שלו, נקראים "בורא". ורק הנקודה הזאת, שמרגישה שהכל זה בורא, היא נקראת "נברא".

ויתר השלבים הם מצבים שהנקודה הזאת, לפי החסרונות שמתגלים בה, מתחילה לגדול ולהרגיש בתוכה שהמגע בין הנברא לבורא עובר כל מיני שינויים, עד שהנברא יחד עם הרגשת הבורא רוכש עצמאות, רוכש הרגשת דבקות, שכוללת גם את הרגשת "האני" והוא.

והכול תלוי בחיסרון. כי שום דבר אי-אפשר להרגיש אלא בתוך החיסרון של הנברא. על הנקודה הראשונה הזאת, גילוי החיסרון הראשון שהבורא ברא יש מאין, הנברא חייב לבנות כלי. הכלי הזה לשם הרגשת המציאות האמיתית בנוי מנקודת החיסרון "יש מאין", ומתכונות הבורא, שהנברא לאט לאט מעתיק לעצמו. כלומר, מלכות היא הנקודה "יש מאין", וט' ראשונות שהנברא מצרף לעצמו, הן תכונות הבורא שהוא מגלה. וככל שהנברא מגלה את תכונות הבורא, מממש אותן, רוכש אותן, עובד איתן, הן הופכות להיות שלו, ולפי חוק השתוות הצורה, הוא חש את המצב האמיתי שנמצא בו, וכך הולך ומתקדם.

וכל אימת שהנברא רוצה להתקדם - ההתקדמות יכולה להיות רק לכיוון אחד: להרגשת המציאות האמיתית ביתר עוז - בהתאם לכך צריך הכלי להיות גדול יותר, אמיתי יותר. הגודל שלו תלוי באמיתיות השאלה, אמיתיות החיסרון, שכל פעם החיסרון הוא לא סתם גדול יותר, אלא יותר מכוון להשפעה, לאיכות המטרה, ואחר כך לכמות. כי כמות יכולה להיות גם במקום שהוא כנגד האמת, בשקר. גם שם שולטים רצונות גדולים. ואם אדם נכנס לרצונות גדולים שהם באיכות הפוכה, ברצון לקבל ולא ברצון להשפיע, אז הם כבר מצריכים תיקון. ודאי שגם המצבים האלה הכרחיים וצריך לעבור אותם, כיתרון האור מתוך חושך, אבל מטרת על מנת להשפיע צריכה להיות להשתוקק.

הבורא הוא הרצון להשפיע, להיטיב לנבראיו, ואותו צריך להכיר, ואליו צריך להידמות. לכן בכל פעם הכלי צריך להיות אמיתי יותר ודומה יותר לצורת ההשפעה. כי בכל פעם שאדם משתוקק לבורא, ומרגיש זאת בלבו, הוא צריך לפענח נכון מהי באמת ההשתוקקות שלו לבורא: האם היא מפני שהוא חש לא מסופק, מרגיש בצורה כלשהי חסר, או מפני שהוא חש חסר מתכונות הבורא.

לכן "כל מי שרוצה לעורר דברים שלמעלה" צריך לדעת, שאפשר לעשות זאת רק בכלי אמיתי, לפי השתוות הצורה בין הדברים שנמצאים למעלה ובין הרצון שלו. כלומר, ב'לעורר רצון מלמעלה' הכוונה היא להתמודד עם כל מיני הפרעות כדי ליצור בכלי רצון בהשתוות למה שיש למעלה, בתכונות דומות. לכן אומרים "יהי רצון מלפניך": תן לנו כלי שיהיה כלי אמיתי כלפיך, "מלפניך".

איך אפשר לגרום לרצון להשתנות להשפיע?

שום חיסרון שאדם יכול תיאורטית להציב בפני עצמו, לא יכול להיכנס מרצונו לתוך הכלי שלו, ולהפוך אותו למלאך, שכלל לא חושב על עצמו. אז איך אפשר אפוא לממש את הרצון להשפיע?

יכול להיות שבין האדם לבין הרצון הזה קיימים עוד מאה מצבים, שהוא אפילו לא מכיר אותם, ולא יודע באיזו צורה של סיבה ומסובב הוא עוד אמור להגיע אולי לרצון הזה. וגם כשאדם מתאר לעצמו מה פירוש להשפיע, להיות מלאך, להיות חפץ חסד, מאיפה הוא יכול להיות כן, כשהוא עדיין לא נמצא ברצון הזה כדי, לתאר אותו לעצמו. זה בלתי אפשרי. אלה סתם מילים.

לכן על האדם לא לקבוע לעצמו שום צורה שאליה הוא רוצה או חייב להכניס את עצמו. על האדם לא לקבוע לעצמו את המסגרת, את הגבולות, אליהם הוא חייב להכניס את עצמו. זה בלתי אפשרי. רצון הוא דבר מוצק, ולהכניס אותו למסגרת ולעשות ממנו רצון אחר, זה לא בידי האדם. אין לנו הבנה ומושג עד כמה הרצון הוא הרבה יותר עמוק.

לכן, מה שנשאר לאדם הוא להשתמש בכל מיני אמצעים כדי שהרצון שלו ישתנה. ועל האמצעים האלה הקבלה מדברת:

א) ספרים שמעוררים אור מקיף.

ב) קבוצה שמעוררת חיסרון כללי לזה.

ג) רב שנותן הדרכה נכונה.

ודאי שבסופו של דבר, לאחר אור מקיף וקבוצה ורב, האדם עצמו מבקש שינוי ברצון שלו. כי מזה שהרצון שלו ישתפר ויגיע למימד טוב יותר, קרוב יותר לאמת, הוא ירגיש את האמת. לפי הרצון האדם קובע את המדרגה הרוחנית שלו. אבל על הרצון אין לנו אפשרות להשפיע בצורה ישירה. אנחנו לא יכולים לשנות אותו, אלא רק על ידי האמצעים האלה: רב, ספרים, קבוצה.

איך אפשר לדעת מהו המצב הבא שאליו צריך להגיע?

האדם אף פעם לא יודע את המצב הבא שאליו הוא אמור להגיע, והוא אף פעם לא יידע. תמיד זה בגדר הפתעה. הוא אף פעם לא יידע, מפני שבין המדרגות, בין המצבים הרוחניים, יש תמיד הפסק. ההפסק הזה בין מצב למצב הוא בכל עת מהמצב הנוכחי ועד מלכות דאין-סוף.

רואים זאת על גלגלתא וע"ב. אמנם גלגלתא הזדככה, ומסך עלה לפה דראש, וכאילו אין כלום, ולא נשאר ממנה כלום, אך אחר כך באות רשימות ד' ג'. רשימות ד' ג' האלה אמנם הן באות אחר הזדככות גלגלתא, אבל הן לא שייכות לגלגלתא, אלא מלכות דאין-סוף היא זו שמעוררת אותן.

לכן, אדם שעובר ממצב למצב, הוא רק מממש את הרשימו, כלומר הרשימו ייצא לפועל. הרשימו עצמו כבר נמצא בפנים, בו אי-אפשר לנגוע. כל מה שהאדם עושה, הוא רק מאפשר לו עכשיו להתממש. מה הרשימו הבא? אין לו מושג.

גם גלגלתא, שהיא גומרת את הפעולה מלמעלה למטה, בהזדככות שלה, היא לא חושבת, היא לא יודעת, היא לא מרגישה, אין לה בכלל שום קשר עם הרשימו של ע"ב. ומדרגות רוחניות תחתונות הן בכלל כאלה שיש תמיד הפסק בין מלכות דעליון וכתר דתחתון, שזה התהפכות "האני" ואין.

כמו שבעל הסולם אומר, שגרעין שנטמן באדמה, צריך להירקב לגמרי, לפני שייצא ממנו צמח חדש ורענן. כלומר, כל מדרגה חייבת לאבד לגמרי את צורתה, ולהיות רק סיבה למדרגה הבאה. מהמדרגה הנוכחית לא עובר שום דבר למדרגה הבאה, אלא רק "לחיצה על הכפתור", שעכשיו המדרגה הבאה יכולה להופיע.

ולכן כל מצב הוא מצב נפרד, הוא לגמרי "חתוך", כמו פרוסה שלגמרי חתוכה ונפרדת מהשנייה, ורק בסוף, בגמר התיקון, ה"פרוסות" האלה מצטרפות יחד.

יש גם העברה ממצב למצב, אבל לא מבחינת הרצון, אלא מבחינת ההשגה ומבחינת עוד כל מיני דברים ששייכים למילוי. מה ששייך לרצון, אף פעם לא ניתן לקחת שום דבר מהרצון הקודם ולהעבירו לרצון הנוכחי וממנו לרצון הבא. אלא כל פעם רשימו מקבל את הרשימו הבא בתור.

האם יש מושג כזה: רשימו משותף של קבוצה?

יש מושג כזה, רשימו משותף של קבוצה. בתנאי שזו באמת קבוצה. כמו הקבוצה של רבי שמעון שהיְתה עשר ספירות, כלי אחד, שאם לא היה הכלי הזה, לא היה נגלה "הזוהר". כשכתוב ב"הזוהר" על רבי אבא, על רבי יוסי, על רבי יהודה, מסופר על כל מיני הבחנות, מסופר שכל אחד ואחד יש לו תפקיד בגילוי המצב הסופי.

ודאי שרבי שמעון לבדו לא היה יכול לכתוב את ספר "הזוהר". הוא בעצמו כתב שבלי רבי אבא היה בלתי אפשרי לכתוב אותו, כביכול בגלל השפה החיצונית. אבל למעשה הם היו כלי אחד, עשרה תלמידים, עשר ספירות. ממש עשר, ורבי שמעון היה רק הראשון בהן.

מה צריך להיות בקבוצה כדי להגיע לרשימו משותף?

בקבוצה צריך להיות כלי. כל אחד חייב להיות בעל תפקיד רוחני. לקבוצה רוחנית נכנסים בתנאי שכל אחד ואחד, עם אופיו ועם תפקידו הרוחני, תופס אופן מיוחד של העבודה שהוא באמת אופייני לו. ואז, בחיבור עם עוד חברים כמוהו, נוצר כלי, שבו אפשר לזכות בהתגלות של לא פחות מרבי שמעון, אפילו עד גמר התיקון.

אבל בלי כלי כזה אין בכלל מה לחשוב על להשיג משהו. בלי הכלי הזה אולי כל אחד כשלעצמו יכול להגיע למשהו, אבל לא להרבה. בימינו כבר חלף הזמן, בו מקובלים הם יחידי סגולה, שכל אחד יחיד בדורו, או שיש כמה בודדים כאלה: עכשיו צריך לעשות עבודה קבוצתית.

במה שונה כלי פרטי מכלי של קבוצה?

קבוצה שונה מכלי פרטי, כי אני קטן, אני לבד, אני בודד, אני חלש. ואם אני בעצמי לא יכול לעשות כלום, אז במקומי עובדים אנשים אחרים. אבל אפילו אם כל אחד מהחברים, וכולם יחד, עובדים במלוא ההתרוממות וההתעוררות, בכל הכוחות, אז חשוב לציין שקבוצה זה לא שאוספים עשרה רצונות.

כלי רוחני נבנה מרצונו של אחד כלפי השני. אם רוחניות זה רצון להשפיע, לא לחשוב על עצמי אלא על מישהו אחר, אז בזה שאני מתחבר עם החבר, בזה שאני חושב עליו, הרצון שלי אליו ולא הרצון שלי על עצמי, הוא בעצם הכלי הרוחני. לכן אם יש עשרה איש, שכל אחד מתכוון להגיע בעצמו לרוחניות, יש אמנם עשרה רצונות לרוחניות, שמעוררים על עצמם אור מקיף, אבל כל אחד מעורר אור מקיף משלו. גם כשהם לומדים יחד ומעוררים על כולם אורות מקיפים, אם הם לא כל כך קשורים יחד, הם עדיין לא כלי רוחני, הם עדיין אור מקיף.

כי כלי רוחני נבנה בין בני האדם, ולא נבנה לכל אחד ואחד, ולא ברצון של כל אחד, אלא ברצון של ביני לבינך, בינך לבינו, וכו'. כלומר, כלי רוחני הוא כלי שנמצא בינינו. אם מציירים עשר נקודות, שכל אחת היא כביכול שורש הנשמה, אז הכלי הוא בין הנקודות האלה, בין נקודה אחת לשנייה, בין השנייה לשלישית.

נכון שאם אחד הוא מיוחד, יחיד סגולה, אז יש לו כלי גדול מאוד, ויש לו תפקיד, והוא נכנס לרוחניות ועושה את תפקידו. אבל ברור, שאם מדברים על התיקון הכללי של הנשמות לקראת גמר התיקון, אז הוא נעשה בצורה כזאת כמו שאומרים המקובלים, שבלי קשר בין הנשמות, ביניהם, ביחס ביניהם, יוצר הכלי, אין מה לדבר על כניסה לרוחניות.

איך בונים את הכלי הזה בינינו?

כל אחד צריך להתחבר עם אנשים אחרים, ולאט לאט, מתוך רצון להגיע למטרה, האדם מרגיש שאין לו ברירה אלא להיות מחובר אליהם. זה לא רצון הבורא, אלא זה האמצעי הכי טוב לגלות רצון נכון. רב"ש כותב, שאדם צריך כל הזמן לגלות רצון יותר נכון.

מה זה 'רצון יותר נכון'? המטרה נראית לאדם בצורות כאלה ובמילים כאלה, שבכלל לא דומות למה שהיא. הוא לא יודע מה זה "כדי להשפיע", מה זה "חפץ חסד", מה זה "להתנתק מעצמי", וככל שהוא יודע, זה הכול שקר. כדי ללמד את האדם, נותנים לו אנשים סביבו, שעליהם הוא ילמד עד כמה הוא ברצון נכון או ההפך ממנו. בדומה למעבדה.

אדם יכול לעשות תרגילים, כביכול ניסיונות, ולבחון את התוצאות, ולפי זה הוא לומד מה צריך להיות. אין לו שום ברירה אחרת. הוא לא נמצא בעולם הרוחני, הוא לא יודע מה זה להשפיע, אלא נתנו לו את העולם הגשמי, בנו לו במיוחד את העולם הזה, את ההזדמנות הזאת, כעין מעבדה, שיוכל לראות ולבדוק את עצמו בכל המצבים, לפני שהוא יוצא לפעולה עצמה.

לכן כל מה שסביבו - עבודה, משפחה, ילדים, כל הבעיות המזומנות לו - אם האדם עושה שימוש בהם בצורה נכונה, הוא מכניס את עצמו למצב שהוא כעין המצב הרוחני, וזה עוזר לו לבנות רצון נכון לרוחניות, ובעזרתו הוא נכנס לרוחניות.

כי האדם מן הסתם לא יודע איזה רצון צריך שיהיה לו, כדי שיתחיל לחוש רוחניות. נראה לו שרצון חזק מאוד לקבל רוחניות, כדי שהבורא יתגלה לו סוף סוף, זה לבכות, לצעוק, לקבול על הבורא או להרעיף בקשות עליו, אבל זה בכלל לא משפיע עליו ולא גורם לו להניד עפעף. מזה אף אחד לא זכה ברוחניות.

אדם יכול כל חייו לבכות, לצעוק לרוחניות, אבל הוא לא יזכה לשום דבר, כי זה לא אותו כלי. הוא יכול להשתדל, תמיד, בעולם הזה להיות נדבן, פזרן, לעזור לכולם, לאהוב את הבריות, כל מה שיאווה ליבו, גם זה לא יעזור לו. הוא לא יתקדם לקראת רוחניות במאומה. זה כלל לא שייך לאותו רצון שצריך להיות ברוחניות.

כמה אנשים בעולם, כותב בעל הסולם, מסרו את נפשם ונכנסו לייסורים, כדי לגלות את טיפת הייחוד ולו פעם אחת בחייהם. אילו עינויים הם עברו ועשו מה שעשו - ושום דבר לא עזר להם. הוא אומר שהקב"ה נקרא "גאה מכל גאים". למה? "גאה" פירושו שיש לבורא תנאי, ואם אני לא בדיוק נמצא בתנאי הזה, כאילו אין אני.

שדה הראייה של הבורא הוא צר מאוד בדומה לקו אור. האדם יכול להיות בשוליים, בצל, עד שבכלל לא רואים אותו בקו האור, עד שבכלל לא רואים מה איתו שם. האדם עובר אלף גלגולים, וכל מיני עינויים וייסורים, וצעקות כלפי הבורא, והבורא לא יודע ולא מרגיש. חייבת להיות התאמה, חייב להתקיים חוק השתוות הצורה. לכן נתנו לאדם את העולם הזה וכל מה שיש בו, בדיוק כדי ליצור את הרצון הראשון לרוחניות.

קיימים הרבה אנשים, שיושבים ולומדים, ויודעים בעל פה, וכל כך שקועים בלימוד, מבלי שיהיה להם רווח כלשהו מזה. וישנם אחרים, שכל הזמן מתרוצצים. דרכו של אדם צריכה להיות בדיוק לפי מה שנתנו לו. אם האדם הולך ועושה לפי שכלו, ולא לפי מה שמייעצים לו, שלא יבוא אחר כך בטענות. המקובלים כותבים לנו מרשם. צריך לקיים אותו בדיוק ככתבו וכלשונו. אם לא יכולים, אז לא. אבל אין מה לבוא בתלונה.

אם הקבוצה היא מעבדה, מה הוא זמן ההכנה?

לא רק הקבוצה היא מעבדה, כל החיים האלה כמוהם כמעבדה. אומרים שהחיים משולים לפרוזדור, שהם זמן ההכנה, כלומר, מכינה. אם האדם מכין את עצמו נכון, אז הוא הולך ומתקדם. ואם לא, אז מחכים עד שיגיע להכנה.

המקובלים אומרים לאדם איך לעשות את ההכנה הזאת בזמן הקצר ביותר - "משלוש עד חמש שנים".

איך המקובלים כתבו לנו הדרכה, אם הם עצמם לא נזקקו לקבוצה כדי להגיע לרוחניות?

אדם שנמצא בדרגה עליונה, יודע בדיוק מה אנחנו צריכים לעבור, אף שהוא לא עובר זאת בעצמו. תמיד אפשר לומר, שאם היו נותנים לנו להיות רבי שמעון, אז גם אנחנו היינו יכולים לעבור את זה. אבל הוא מימש את עצמו כמו שהוא היה צריך, ואנחנו צריכים לממש את עצמנו אחרת.

ובזמן שהוא היה, רבי שמעון, הוא ידע איך אנחנו יכולים לממש את עצמנו, וידע לכתוב בשבילנו הדרכה, כי מדרגה עליונה כוללת את כל המדרגות התחתונות. למדרגה העליונה הוא הגיע משורש הנשמה שלו, אבל כשהוא נמצא במדרגה העליונה, הוא יודע על כל מה שנמצא בכל המדרגות התחתונות.

אצל בעל הסולם, מספר רב"ש, רק לפעמים נתאפשר להיווכח ולגלות שזו קבוצה. הם היו אנשים גדולים, אבל היו זמנים ששררה ביניהם קנאה גדולה מאוד, עד כדי כך שלפעמים אפילו לא הודיעו לרב"ש שיש שיעור. ואצל בעל הסולם שיעור לא היה דבר של מה בכך. היה צריך לשלם הרבה כסף: שיעור אחד היה שקול למשכורת של שבוע שבועיים. ושיעור היה מתקיים אך באורח מזדמן, לא ידעו בדיוק מתי. לפתע היה שיעור.

אבל בכל זאת הם היו מיוחדים: כולם נולדו בתחילת המאה ה-20 וכולם נכנסו לרוחניות. אבל אצלנו נמצא חומר אחר לגמרי: אנחנו הדור הראשון שממנו והלאה נוקטים בשיטה העממית, ואין לנו ברירה. אנחנו נגלה בעוד כמה שנים, שאין מנוס.

מה פירוש לעבוד על איכות המטרה?

"איכות המטרה" פירושה, שלא הרצון חשוב אלא טיב הרצון. רב"ש נותן דוגמה של ילד קטן שעומד וצורח באמצע הרחוב, ואנשים עוברים לידו ודי מתעלמים, חוץ מאיזו דודה ששואלת למה הוא בוכה. למה לא מתייחסים אליו? מה, כולם חסרי לב כלפי הילד הקטן, כולם אנשים אכזריים כל כך? הם - בניגוד לאותה דודה - יודעים שזה סתם, שבעוד רגע הילד יירגע ויתרוצץ כאילו כלום לא קרה. אנשים מבינים את זה וכך גם מתייחסים אליו, ולא שהם לא אוהבים ילדים.

במילים אחרות, אפילו בעולם שלנו, אף אחד לא שם לב לרצון שאינו אמיתי. במה כל הזמן, בכל מיני צורות, אנשים מאשימים זה את זה? בכך שהרצון שלו הוא שקרי, שהוא סתם צועק, שהרצון הפנימי שלו הוא לא מה שהוא מביע כלפי חוץ, שדבריו הם שקר. לא חשוב מי - פוליטיקאים, שרי ממשלה, שופטים, גנבים - כולנו בסך הכול מדברים, בלשוננו שלנו, רק על דבר אחד: שהרצון הפנימי והרצון החיצוני הם לא זהים.

ובכן, להגיע לרצון הקטן ביותר - אבל שהוא יהיה מכוון בדיוק לבורא, כמו שבעל הסולם אומר בדף ס"ד ("פרי חכם - אגרות"), שאדם ובורא ודרכין דאורייתא הם בדיוק יחד - זה החשוב. ולא חשוב אם אדם נמצא בתחילת הדרך, או באמצעה, או בסופה, אלא שהוא כבר מכוון למטרה. יש אצלו אמנם חלק קטן מהאמת, אבל זהו חלק אמיתי, ואין לו רצון גדול לשקר, שכן אז האדם במצב עוד יותר גרוע. מוטב בלי הרצון הזה.

אז קודם צריכים לדאוג לאמיתיות הרצון, ואחר כך לגודלו. לכן, מי שצועק, עדיין לא ידוע למה הוא כל כך צועק. קודם צריכים לברר בדיוק למה הוא צועק, מאיזו נקודה בלב הוא צועק, ואחר כך אפשר לדבר על משהו. לכן, טיב הרצון, אמיתיות הרצון, למה בדיוק הרצון מכוון - זה החשוב. כי מה התועלת בתותח גדול אם הוא מכוון בסטייה מהמטרה.

הבעיה היא שעל טיב הרצון אי-אפשר כל כך לדאוג כי הוא דורש מאתנו להיות בקשר עם מחשבות כדי להשפיע. לכן נתנו לאדם בעולם הזה קבוצה וחברה ואת כל העולם הזה, כדי שיתקיים במרחב מדומה, שבו יוכל מכל הנתונים הלא אמיתיים שלו, לבנות יחס אמיתי ככל האפשר לרוחניות. זה ממש כמו שנותנים לאדם רובה צעצוע, והוא יורה בו עם כדורי פלסטיק. ואם הוא כבר יכול לעשות את זה, אז נותנים לו להשתמש בנשק אמיתי.

איך אפשר לוודא שהעבודה היא בכיוון הנכון?

במצב שלנו האדם לא יכול לדעת לאן דרכו מכוונת, לאן היא מובילה. זה דומה למה שקורה עם מטוס. מטוס שעומד על הקרקע, לא יודע איפה הוא נמצא, איפה הצפון, איפה הדרום. זו סתם פיסת ברזל, שאפשר לסובב אותה כך או כך, היא לא יודעת כלום. אותו דבר קורה לאונייה בים.

לכן יש מצפן, דבר שאינו משתנה. תופסים איזו נקודה וכל הזמן נמצאים ביחס אליה, לא חשוב אם היא בצפון או בדרום, ובלבד שהיא קבועה ולא משתנה, שכל הזמן אפשר למדוד ביחס אליה. כלומר, האדם צריך להיות קבוע כלפי משהו שקבוע בוודאות, כמו כוכב הצפון וכו'.

במילים אחרות, אדם נמצא במצב, שהוא כביכול עם עיניים סגורות, עומד על איזה צוק ויש רק שביל צר בכיוון אחד, שהוא לא רואה אותו, ומכל צדדיו רובצת תהום, שאם יעשה צעד אחד קדימה הוא ייפול. הוא נמצא בחושך טוטאלי, אבל נתנו לו מכשיר שבעזרתו הוא יכול לחשב בדיוק את מיקומו של השביל הזה. את הרגליים שלו הוא אינו רואה, את השביל הזה למטה הוא אינו רואה, אבל הוא מסתכל במכשיר, ובעזרתו הוא יכול לחשב איפה בדיוק נמצא השביל.

איך מחשבים את הכיוון? צריכים לשלב יחד: אני, הקב"ה, והמטרה. אם משלבים אותם יחד, רואים את השביל, ואז ניתן לעשות צעד בלי ליפול לתהום. לכן המקובלים אומרים לנו שהאדם עצמו לא יודע איך לעשות את הצעד הזה, על כן יש לו קבוצה, יש לו מדריך, יש לו לימוד; בעזרת הדברים האלה הוא צריך תמיד לערוך חשבון, ואז יתקדם נכון ולא ייפול לתהום. כלומר, זה המכשיר שעל ידיו האדם יכול לדעת שהוא עושה את הצעד הבא הנכון.

אם האדם לא עושה את הצעד הבא לפי "המכשיר" הזה, הוא לא ירגיש שהוא נפל, הוא אפילו לא יידע אם הוא נפל או לא. זה גרוע יותר ממה שמתחולל בחיים. ואם האדם עושה צעדים נכונים, צעד אחר צעד, לא אומרים לו כמה צעדים, אבל בסך הכול הם נקראים "זמן ההכנה". אם האדם עובר צעדים אלה נכון, אז הוא נכנס למצב שנקרא "רוחניות".

לכן בכל עת האדם צריך לבדוק, על ידי מה הוא עושה צעד נכון, ולא לעשות שום צעד, לפני שהוא עורך חשבון. לכן כתוב: "שב ואל תעשה עדיף", או "אם בא לפניו דבר עבירה והתגבר עליה אזי נותנין לו שכר כאילו עשה מצווה" וכו'. רצוי לא לרוץ ולא לעשות דברים חפוזים ברוחניות, בהחלטות רוחניות. אפשר להשתמש בכל מיני אמצעים, אבל בהחלטה רוחנית פנימית, חייבים לעשות חשבון מדויק.

איזה אמצעי הוא הטוב ביותר כדי לא לטעות?

לפי הקבוצה הכי קל לדעת אם נמצאים בצעדים הנכונים או לא. איך? לפי מה שכותבים רב"ש ובעל הסולם על הקבוצה. אפילו אם אדם לא נמצא ברצון שלו, במצב כמו שהם אומרים שכדאי לו להיות, אבל הוא יודע שברצון שלו, הוא לא נמצא בזה, אז הוא נמצא כבר בכיוון הנכון. ואז הצעד הבא שהוא יעשה הוא צעד נכון.

לא חשוב באיזה מצב האדם נמצא, רע או טוב - חשוב הכיוון. זה נקרא "טיב". אדם לא צריך להצטער על זה שרע לו, שהוא עדיין רשע, אלא רק לכוון את עצמו לבורא. זה ה"צפון" שלו. אם יש צפון, מה טוב. אם אין, היתר לא שווה.

מה זו החלטה רוחנית?

"החלטה רוחנית" פירושה, שלפני שהאדם לא בטוח שרצונו הוא הכי רוחני במצבו, כלומר, עד שהוא לא חש באמת את הפירוש הנכון של כדי להשפיע לכיוון הבורא, הוא לא מממש אותו. הוא מברר אותו ולא מתיר לעצמו לשקר לעצמו שהוא נמצא בפעולה נכונה.

בקבלה נהוג לומר על איסור שהחוק הוא שאין איסור. אלא אנחנו נמצאים למטה מסולם המדרגות, שבו כל מדרגה ומדרגה היא חוקים רוחניים, שיצאו קודם וסולם זה נמשך מלמעלה למטה כתוצאה מצמצום א'. וכל החוקים הללו נובעים רק מדבר אחד, מהרצון לקבל שיש במלכות דאין-סוף ומההחלטה שלה להגיע לרצון להשפיע בדומה לבורא אותה.

יש חוק של רצון לקבל שברא הבורא, וחוק של השתוות הצורה שקיבל על עצמו הנברא, שרוצה בו. שני החוקים האלה הם חוקים מנוגדים:

א) חוק רצון לקבל - הרצון לקבל פועל רק לתועלת עצמו, הוא עסוק אך ורק באיך למלא את עצמו.

ב) חוק השתוות הצורה - הרצון לקבל פועל כדי למלא את הבורא, וזה נקרא להשפיע.

מההתנגשות של שני החוקים האלה באים כל יתר התנאים, שהם בעצם המדרגות הרוחניות, שהם סולם המדרגות שיצא מלמעלה לכיוון מטה עד המדרגה הכי תחתונה. במדרגה הכי גבוהה מתקיים החוק של השתוות הצורה ובמדרגה הכי נמוכה מתקיים רק החוק של רצון לקבל. ובאמצע איך שני החוקים האלו יכולים לחלק את הנברא, איך הנברא מתחלק.

ועניין "אסור" הוא אי-אפשר. "מהו אסור ללמוד תורה לעכו"ם"? "תורה" היא אורות שממלאים כלים דהשפעה. "תורה" היא פעולות של השפעה. רצון לקבל נקרא עכו"ם, כלומר, "עובד כוכבים ומזלות", שכוונתו היא לא לבורא אלא לכל מיני כוחות אחרים.

"כל מיני כוחות אחרים" הם כוחות שמצויים בתוך הרצון לקבל. אין חוץ מבורא ורצון לקבל שום דבר. עכו"ם הוא מי שמשתחווה לרצון לקבל, שאז אי-אפשר ללמד אותו תורה מפני שכוונתו אחרת. הוא לא יקלוט מהו רצון להשפיע, וגם האור העליון לא יוכל לשרות בו. לכן אי-אפשר ללמד אותו, ובשפת הקבלה קוראים לכך "אסור".

למה אומרים "אסור"? אם אי-אפשר, יש לומר "אי-אפשר"! אומרים "אסור" מפני שהחכמים מתבטאים בדרך התיקון, ואז במקום לומר לאדם: "אל תעשה את זה כי זה לא יוצא לך, כי אי-אפשר שדבר כזה יצא", הם אומרים לו בקיצור, במילים קצרות: "אסור". "אסור" הוא עניין של עצה - אל תעשה את זה מפני שמעשה זה לא יכול להתקיים.

אך יהיה אשר יהיה, רואים שלאדם יש כל הזמן נטייה לנסות להכניס את התורה לרצון לקבל. הוא רוצה להשיג משהו, הוא רוצה שיהיה לו משהו מרוחניות, כביכול מרוחניות, אבל הוא מנסה לעשות זאת עם הרצון לקבל. הוא לא מבין שרוחניות ורצון לקבל הם, דברים סותרים.

למה הוא לא מבין את זה? כי הנקודה שבלב שיש בו, עדיין נמצאת תחת שליטת הלב, הלב האגואיסטי, ל"ב האבן, לכן אף שהנקודה שבלב מאירה לאדם שיש משהו טוב ברוחניות, שיש משהו טוב מעבר ללב, האדם לא מרגיש שהמשהו הטוב הזה הוא ההפך מהלב, אלא הוא רוצה לקבלו בדומה לרצון הלב.

האדם אינו יודע על הצמצום. הוא לא מרגיש את חוק השתוות הצורה. ולכן הוא חש כבדות בעבודה הזאת, הוא חש כבדות בלהשיג מה שהוא רוצה. האדם רוצה להשיג רוחניות בתוך הרצון לקבל ומזה הוא חש כבדות. אם הוא היה מבין שכדי להשיג רוחניות הוא צריך להיות ברצון להשפיע, היה לו הרבה יותר קל.

מאיפה באה הכבדות בעבודה, כך שאדם כל הזמן מרגיש עייף, מבולבל וחלש? למה רוחניות צריכה לבוא בדרך כל כך קשה ולא מתאימה לאדם? העניין הוא, אומר בעל הסולם (ב"שמעתי" מאמר ד'), שאפילו אם אדם כבר רוצה להתבטל לה', שאם הוא כבר מבין שאין ברירה אלא להתבטל, כי מרגיש הוא שיש לו נקודה שבלב והיא הפוכה מכל לבו, בכל זאת הוא מרגיש כבדות בעבודה, מכיוון שהוא מתחיל להרגיש שבלתי אפשרי הוא שהנקודה שבלב, כלומר הרצון להשפיע, ישלוט עליו אם זה לא יהיה מתוך אמונה - מתוך הרגשת הבורא.

וזה נובע מחוק פשוט, ממצב פשוט: "רוחניות" היא שישראל, והמצב שבו הוא נמצא, והבורא - שלושתם נמצאים בנקודה אחת של קשר, של דבקות, של חיבור. ולכן אם אדם רוצה רוחניות, אפילו אם יש לו רצון כלשהו להשפיע, אבל אין ברצון הזה את מושא ההשפעה, אז הוא לא רצון שלם, כלומר, זה עדיין לא רוחניות. רוחניות היא חיבור בין שלושת הדברים האלה. ולכן, אפילו שהאדם מגיע למצב שחייב הוא להתבטל, לבטל את עצמו, הוא מרגיש כבדות מזה שהבורא אינו בתמונה.

החיסרון הזה, הכבדות הזאת, באה על ידי האור המקיף, שהוא כמו כרוז המודיע לאדם שאין לו ברירה: שהוא חייב להשיג את הרגשת הבורא, שהוא חייב שהבורא יפתח לו. רק בצורה כזאת האדם מסוגל איכשהו לשנות את המצב ולצאת ממנו.

ואם יש בתפילה את שלוש הנקודות יחד, אם יש בה מה שאני מבקש את הבורא - אני כביכול רוצה להגיע אליו ומבקש ממנו כוח לכך הקרוי כוח ליציאת מצרים - אז הבורא מתגלה.

מה האדם צריך לעשות כדי לא להיכנס למצב שמצדיק את הסבל, שהסבל הופך לבריחה מהתמודדות?

כשאדם סובל, כשאדם חש את הרגשת הכבדות, הרגשה זו הופכת כביכול להיות האל שלו. הוא מתחיל לסגוד למצב הזה. הוא מתחיל לחשוב שאם הוא סובל אז הוא יותר גבוה, גדול יותר מכל האנושות. כל האנושות סובלת מזה שחסר לה כסף, כבוד, והוא סובל מזה שאין לו רוחניות. אם האדם רוצה להישאר בסבל הזה, אפילו לרגע, פירוש הדבר שהוא כבר לא סובל, אלא נהנה מהסבל הזה. יש מזוכיסטים כאלה, גם בעבודה רוחנית. וההנאה מהסבל היא קליפה, קליפה שעוטפת את האדם ואומרת לו, שעכשיו הוא באמת עובד ה', כי לשם זה הוא סובל. אבל אפילו רגע אחד שהאדם סובל, זה מנוגד לבורא, זה בניגוד למטרה להיטיב לנבראיו.

מאוד קשה להיפטר מהקליפה הזאת ובלתי אפשרי לעשות את זה לבד. אפשר להיפטר ממנה רק אם האדם עובר שטיפת מוח של החברה: כשבאים אליו חברים ואומרים לו שזה לא נכון. לאנשים קל מאוד להטיף מוסר זה לזה, לבוא מאותו רצון לקבל ולהגיד לחבר מה הוא צריך לעשות. קל להם 'לשחק' זה מול זה, וזה גם אפשרי, כי הרצון לקבל תומך בזה מכיוון שהוא רוצה להציג את עצמו חזק יותר, גדול יותר, וכו'. אבל האדם שרואה את המשחק הזה אכן מתפעל ממנו.

אז למהלא לעשות שימוש בזה? הרי העניקו לאדם טבע כל כך טיפש שהוא מתפעל מהחיצוניות של השני. ואת החיצוניות שלו, החבר שלי, יכול לעשות איך שהוא רוצה. אז הוא בחיצוניות השקרית שלו קובע את הפנימיות האמיתית שלי, את מה שיש בי. ואין מה לעשות, כך האדם בנוי, שהוא מתפעל ממה שכל אחד בסביבתו עושה. ממש כמו תינוק, כשעושים לו: בווו! הוא נורא פוחד, וכשצוחקים הוא מאוד שמח וצוחק. האדם הוא בדיוק אותו דבר. אמנם זה לא בא בצורות כל כך בולטות, אבל גם האדם פועל כך.

ולבד בלתי אפשרי לצאת מהקליפה הזאת. אדם יכול לחיות שנים בסבל ולהצדיק את הסבל הזה בכך שהוא גיבור. במה הוא גיבור? בכך שהוא סובל. יש כאלה אנשים שנכנסים לבית הסוהר וסובלים עבור האנושות, כאילו שהם מיוחדים בכך שהם סובלים. זה קליפה, מכל מיני רמות, בלי קשר לרוחניות, עם קשר לרוחניות. יש כזה דבר וזה עניין הקליפה.

כי מטרת הבריאה היא "טוב ומיטיב". מטרתה היא להיטיב לנבראיו, שיהיו בטוב. ומה שהפוך למטרה זו, אפשר להצדיק באיזו צורה שרוצים, אבל עדיין זה לא בסדר, אפילו שרואים את הדברים הגרועים ביותר בעולם. אם מתחילים לסבול מהם, פירוש הדבר שמצדיקים באופן ישיר, את מה שנעשה לגביהם. ולא אומרים שהבורא עושה את הדברים האלה. ודאי שהבורא עושה אותם, אבל אם מצדיקים מצב בו אנשים שרויים בסבל, כבר לא סובלים עבור המצבים שלהם, כדי להעלות אותם לבורא.

אז מה פירוש "להצטער בצער הציבור"? הכוונה היא שאדם בא מצד הבורא ומצטער על גלות השכינה מהציבור. על "גלות השכינה", שזה כבר מטרתי, שזה כבר מניע אותי לעזור לציבור להגיע לגילוי. ולא שמתערבב עם הציבור ומתחיל לבכות יחד איתו.

מה מקור הסבל? מה אפשר לעשות כנגדו?

חייבים להילחם בסבל הזה. חייבים להדגיש שהוא ההפך מן האור, שהוא בא כתוצאה מזה שרואים את האחוריים. מה זה אחוריים? מצב בו אנו לא מתוקנים לראות את האורות. כשמאיר על האדם קצת יותר אור, הוא מרגיש אותו באחוריים. כי כלי שהוא הפוך מהאור מרגיש ההפך מן האור. אם יאיר עכשיו על האדם באמת אור, הוא ירגיש כזה חושך שהוא לא יוכל לצאת ממנו.

הדבר דומה לאדם רעב ללחם, שנכנס לפתע לנשף של עשירים, ורואה את כל השפע, ומה עושים עם האוכל, איך בסוף זורקים הכול, והוא כבר שבוע לא ראה חתיכת לחם. אדם רעב לא חש תענוג מכל האוכל הזה, הוא מרגיש עוד יותר את סבלו. קודם הוא חשב על מצבו שהוא לא נורא כל כך, שהרי כל העולם רעב, אז אפשר איכשהו לסבול. אבל כשהוא רואה את כל הדברים האלה, זה בשבילו איום ונורא. לכן, צריכים להבין שכל הדברים ההפוכים באים לאדם בשל קלקול הכלים. ומוסבר בכל המאמרים, שאסור להיות בעצבות, שאסור להיכנע למצבים של ייאוש, של כבדות, של רפיון ידיים.

מה הגורם להרגשת הכבדות? עד מתי היא נמשכת?

סיבת הכבדות היא כל המצבים: מהמצב ההתחלתי ועד שאדם מגיע למצב שהבורא מתגלה. עד שהבורא מתגלה כל המצבים הם מצבים כבדים. קלות, התרוממות, הרגשת כוח, ביטחון, אפשרות, ביצוע - את כל אלה אפשר להרגיש רק מנוכחות הבורא. רק כשהבורא נמצא במצבים האלה לפני האדם, אז "בו ישמח ליבנו". לפני כן לא חשוב באיזה אופן, תמיד יהיה קשה, תמיד יהיה כבד, תמיד יהיה עצוב. וזה בכוונה. אבל אם אדם מסכים עם המצבים האלה הלא מתוקנים, הוא מגיע לגילוי הבורא.

במילים אחרות, עד שהאדם לא עובר את המחסום, הכול כבד. רק הוא מרגיש כל פעם אופנים שונים של כבדות, אופנים שונים של חוסר כוחות. אלו דברים שאי-אפשר לתאר אותם במילים. בכל מיני אופנים מתחלפים מושגים של כבדות, של עצבות, של עצלות, אבל יהיה האופן אשר יהיה, זה בכל זאת כבד.

"כבדות" פירושה, כל דבר שקשה לעבוד ברצון להשפיע, והאדם חש את זה כאילו קשה לו לעשות מעשה ברצון לקבל. אבל זה לא מעשה ברצון לקבל, כי אם האדם היה מרגיש את המטרה ברצון לקבל, הוא היה עובד חזק מאוד. הרי לא חסר לנו שום דבר, רק הרגשת המטרה.

כל אחד בחייו נמצא במצבים שונים של התפעלות מכל מיני עסקים, של להשיג משהו מעניין או משהו טוב מועיל, של לחזר אחר משהו שהוא כל כך רוצה, וכו'. וגם עכשיו, אם אך יראו לו מטרה מועילה וכדאית, הוא יעוט עליה. אלא שמשום שהמטרה היא ברצון להשפיע והמדרגה העליונה הזאת מאירה לו את האחוריים שלה, אז כך הוא מרגיש אותה.

האם אפשר לומר שכנגד גדלות הבורא עומדת גדלות האדם?

זו לא גדלות האדם. יכול להיות שבאמצע יש מצבים כאלה, אבל המצב המתקדם יותר הוא, שהאדם כבר יודע שהוא בכוחותיו שלו לא מסוגל לכלום. ובאמת בלי שהבורא יעשה משהו הוא לא יכול להניע את עצמו. אבל אין לו כוחות לקרוא לבורא. פשוט מאוד. יש לאדם אפשרות להינצל מהמוות אך הוא לא יכול לבקש את זה.

כי בסך הכול מביאים את האדם למצב של חיסרון יותר ויותר נכון, יותר חד. אז מכל החסרונות האלה שאין לאדם רוחניות, ואין לו חיים, ואין לו ידע, ואין לו כל מיני דברים, אחר כך מביאים את האדם יותר ויותר לחיסרון לפיו אין לו קשר דווקא איתו, עם הבורא. להתכוון לבורא, לכוון אליו את תשומת הלב, זה המעשה האחרון והוא קשה מאוד למימוש.

"וייאנחו בני ישראל מעבודה" - מתייחס למצב הזה, שבו האדם לא יכול למצוא קשר עם הבורא כדי שיעזור. לא שהוא לא רוצה, ולא שזה מטעה אותם, אלא עומדים אחד מול השני ולא מסוגלים לבקש.

באיזו צורה נוצר הקשר עם הבורא?

אפשר לתאר את זה בצורה כזאת, שיש עיגול, האדם נמצא במרכז העיגול והבורא נמצא מסביב לעיגול. ממרכז העיגול לבורא, למעגל המקיף את העיגול, מחבר רק קו אחד דק. והאדם צריך 'לסרוק' את כל העיגול הזה כמה פעמים, הלוך וחזור, עד שהוא בסופו של דבר נכנס ל'צינור' הדק הזה, ועולה בו ודרכו לבורא.

זאת אומרת, עד שהאדם מוצא בדיוק את ההבחנה הזאת, כלומר, ששלושת הדברים האלה הם כאחד: מי אני, מהו ה'צינור', או הרצון, או הקשר אל הבורא, ומי הוא הבורא שעונה על הקשר הזה ממני, הוא עושה 'סריקה' כמה פעמים על כל העיגול, עד שתופס את הקו הזה.

והכבדות, אין לשכוח, היא כרוז. בלי הכבדות לא היינו משתדלים. אבל זה לא שהכבדות עצמה היא המטרה, וגם לא שצריכים לשמוח ממנה. ככל שיוצאים ממצב של כבדות מהר יותר, סימן שכבר מימשת את המצב הזה, סימן שבדקת שאין במצב הזה קשר עם הבורא, ושאתה הולך למצב אחר. כשאדם הולך למצב אחר, אז גם במצב האחר הוא 'נתקע', עד שהוא מגיע לבירור החיסרון הנכון.

כל המצבים האלה הם כדי לברר באופן מדוקדק את נקודת המגע בין שלושת הדברים: אני, הוא, ומה צריך להיות הקשר בינינו, כלומר, באיזה תנאי יכול להיות הקשר בינינו.

מה פירוש "ואין הקב"ה בא בטרוניא עם בריותיו"?

"אין הקב"ה בא בטרוניא עם בריותיו", פירושו, שהוא לא 'מסדר' אותם, הוא לא רע אליהם. אם הוא לא רע אז מה מקור הרגשתם הרעה? האדם מרגיש רע מהבורא בגלל הפכיות התכונות. להבין שמצב של כבדות, מקורו בהפכיות התכונות, זו חוכמה גדולה מאוד.

על כל דבר בחיים אנשים יכולים להתגבר, ולא להשלים עם מצבם, ולהילחם עד מוות. לא איכפת להם, רק להשיג מה שהם רוצים. אך למעשה רואים איך אנשים שורפים את חייהם כדי להשיג מה שהם רוצים. ובעבודה רוחנית האדם חש לפעמים את החולשה הזאת, ש"יהרגו אותי, אני לא יכול יותר". כלומר, הוא חש שהמצבים משתלטים עליו ועושים בו כרצונו, והוא עצמו אינו יכול לנקוף אצבע.

כי זה עניין רוחני. הפכיות אורות וכלים מביאה למצב כזה, לפיו בלתי אפשרי לכלי לעשות תנועה כלשהי כלפי האור. יש מצבים גרועים יותר. ואדם צריך לאגד את כל המצבים האלה ומתוכם לבנות יחס נכון לבורא. ואז הוא מקבל את הקשר עימו. אבל בכל המצבים האלו אין לו לאדם שום בחירה חופשית, חוץ מלהיעזר בחברה.

רק מעל למחסום יש לנו בחירה חופשית. שם הכול נמצא לפני האדם: אורות, כלים, מצבים, קליפה, קדושה וכו'. האדם הופך לחופשי מהרצון לקבל, במידה שיש לו מסך. עם המסך הוא בעל כוח, עוצמה. אם רכש, נאמר, מסך של 10 ק"ג, אז לפחות ב-10 ק"ג הוא נמצא חופשי מהרצון לקבל, כלומר, כבר הוא לא חש כבדות. למה? כי הכבדות היא מצב בו האדם נמצא תחת שליטת הרצון לקבל לעומת תחושת האור.

אם אין אור, לא מרגישים את שליטת הרצון לקבל, חיים סתם כך כמו כולם. אם האור מאיר ומצויים תחת שליטת הרצון לקבל, מרגישים אותה כשליטה שלא יכולים לסבול אותה, כי כך האור מאיר. לכן אין לנו ברירה, צריך אחת מן השתיים: או שהאור ייעלם, או שהרצון לקבל ייעלם. בשניהם יחד אי-אפשר להתקיים. זהו מצב גרוע ממוות.

אם האדם יוצא בלמעלה מהדעת, כלומר, מתפטר מהאגו שלו, ולא חושב על עצמו, הוא נעשה חופשי. אז יש לו אפשרות לעשות פעולות חופשיות. הוא לא מרגיש כבדות, אלא מרגיש קלות. הכול נמצא לפניו.

ובמצבנו למטה מהמחסום, כשאין לאדם מסך שנותן לו חופש פעולה, אז יש לנו רק חופש אחד. כלומר, מכל הפעולות שהאדם יכול לעשות בחיים, יש לו רק פעולה אחת חופשית. כמו באותו עיגול, רק שהעיגול עכשיו הוא בצורה אחרת, הוא באיכות אחרת. האדם נמצא במרכז העיגול, והעיגול הוא כל האפשרויות העומדות לפניו בחיים. ויש רק קו אחד, רק כיוון אחד, רק דבר אחד, שבו הוא יכול באמת לקבוע משהו, ולא שהאחרים, שהחברה, שהחינוך, שהטבע, יקבעו. ומהו הדבר האחד הזה? להיות מושפע או לא להיות מושפע מחברה טובה שתקדם אותו לקראת המטרה.

וכל יתר הדברים אין בהם שום ממש. זה רק נדמה לאדם שלגביהם הוא הקובע. למה נדמה לו שהוא קובע? כי הוא עובד לפי הרצון לקבל שלו, וכך נדמה לו שהוא עובד ועושה. אבל כל הזמן באות רשימות של רצון לקבל שמניעות אותו לכל מיני דברים, שגורמות לו לרצות לפתע את זה, ולפתע משהו אחר, והאדם מבצע. ונדמה לו שזו תוכנה שלו, שהוא מבצע תוכנה שלו, לפי מטרות שלו. עושה וכביכול משיג.

אם מסתכלים מהצד על אנשים רואים איך כל אחד מהם מתוכנת. אין שום דבר שהאדם עושה שאכן נקרא "אדם", אלא "כולם כבהמות": רצים, ומה עושים? שום דבר! אבל האדם אינו רואה נכונה את מעשיו.

לכן, מורי הדרך שלנו אומרים לנו: חבל על הזמן. אם אתה באמת רוצה לעשות משהו, אז יש לך לעשות בחיים האלה רק פעולה אחת, ואם אתה עושה אותה, אתה אכן קובע שאתה עשית אותה, ולא מפעיל איזושהי תוכנה. מהי הפעולה הזאת? פשוט לבחור חברה שתעזור לך להתקרב למטרה, להתקרב לבורא.

אם אדם בוחר בחברה כזו, הוא עושה מעשה מחוץ לתוכנה. אם האדם לא עושה את מעשה הבחירה בחברה, הוא עוד לא עשה בחיים האלה שום מעשה מעבר לבהמיות, אז הוא משול לאדם חסר תועלת. אז לא קיים שום הבדל אם הוא חי או מת. אחרת הוא רק מקיים ומפעיל תוכנה, שהיא כביכול הוא, שהיא אינה הוא האמיתי.

מאיפה יש באדם רשימות של רצון לקבל?

הרשימות שנמצאות בתוכנו הן רשימות משבירת "אדם הראשון". פעם היינו במצב הטוב ביותר, מהמצב הזה נפלנו, איבדנו הכול: מסכים, כוונה להשפיע, דבקות בבורא, תחושת המילוי. ועכשיו אנחנו נמצאים במצב שאנחנו נמצאים.

כל המצבים מעת הנפילה נמצאים בתוכנו. מן המצבים האלה יש לאדם רשימות. ועכשיו הוא צריך להגיע אל המצבים האלה על ידי בחירה חופשית, להגיע אליהם אחד אחד, בסדר הפוך. כל מצב שהיה שרוי בו קודם, כשנפל ממדרגה למדרגה, הוא עכשיו צריך להגיע אליו, להגיע בחזרה לכל מדרגה ומדרגה.

אבל על הרשימות האלה שמתעוררות בו, על האפשרות שיתעוררו בו או לא, הוא לא בעל הבית. ברשימות אלה יש סדר התפתחות. וכך בלי ששאלו אותו, האדם התפתח זה אלפי שנים בצורה בהמית. נניח שאדם חי על פני האדמה מיליון שנה, אז מיליון שנה הוא כבר מתפתח בצורה בהמית. ורק לפני 5000 שנה התחילה להתפתח הנשמה שלו, ומאברהם אבינו והלאה התחיל להתפתח השלב הבא של הנשמה.

ההתפתחות הזאת היא התפתחות הדרגתית, התפתחות ברצון לקבל, אבל האדם מבצע את הרשימות הללו, שנמצאות בתוכו, בלי ששואלים אותו דבר. אין לו בכך שום בחירה.

הבחירה שלו מתחילה רק כאשר בנשמה הזאת שנפלה - התגלגלה מטה, מדרגת גמר התיקון עד המחסום, ואחר כך מהמחסום עוד יותר ועוד יותר מטה עד לעולם הזה - מתעוררות רשימות שדורשות ממנה לעלות מהדרגה התחתונה ביותר, הבהמית, הגשמית, ועד לקראת המחסום.

שם, לפני המחסום, היא מרגישה את האחוריים של המדרגה הרוחנית הראשונה, התחתונה ביותר, הנקראת אח"פ דמלכות דעשיה. ואז בתוך הלב, בתוך הרצונות, אדם מרגיש את הנקודה שבלב, שהיא נקודת האחוריים דמלכות דעשיה. כשאדם מתחיל להרגיש את הנקודה שבלב, הוא מתחיל להיכנס לתהליך ההתפתחות בצורה מיוחדת.

ואז האדם יכול לחוש שהוא נמצא באיזו מין הרגשה דואלית, שיש שני כוחות, שני מצבים, שני עולמות שפועלים עליו, וקובעים לו את כל החיים. והוא נמצא או בעולם האחד או בעולם האחר, או בשניהם יחד. זהו המקור המיוחד והמורכב שממנו נובעים כל המצבים שלנו.

אבל ככל שהאדם נמצא בשני העולמות יחד המצב הופך ליותר בלתי נסבל. כמו שרב"ש אומר: טוב לעשות חיים או בעולם הזה או בעולם הבא, אבל "בין שמיים וארץ", אין מצב גרוע יותר. אמנם יש כאלה שמצליחים ליהנות משני העולמות: אלה שרוצים לקבל שכר גם בעולם הזה וגם בעולם הבא. או להפך, צדיקים שמעלים את העולם הזה לעולם הבא, ואז הם נהנים משני העולמות.

מה הקשר בין הרצונות שעולים בי עכשיו לבין רוחניות?

במצבנו הנוכחי אנחנו עוד לא יודעים אילו כלים יש בעולם הזה. ואילו רשימות, ואילו אורות פנימיים, ואורות מקיפים יש בעולם הזה. אנחנו עוד לא יודעים את סוג הכלים הנמצאים בדרגות הנמוכות. יש כלי שמחובר בצורה כזאת, שיש לו גלגלתא עיניים, ויש לו "חש-מל", ו"נוגה", ו"ג' קליפות הטמאות", ולמטה מ-ג' קליפות הטמאות הבחנות שנמצאות בעולם הזה - וכל זה הוא כלי אחד.

בקבלה לומדים, שאחרי שעוברים הסתר כפול והסתר רגיל, משתמשים בכלים האלה ברוחניות. אבל איך? אילו כלים יש בעולם הזה? אם סתם מרגישים הסתרה כלשהי, כמו שלא טוב לי בצורה כזו או אחרת, איזה קשר יש בין זה לבין רוחניות? אתה צריך לתאר לעצמך שהכלים האלה הם כלים, והם כלים גדולים. ואחר כך, ברוחניות, מכירים אותם ומבינים שגם הם שייכים לאותו כלי רוחני שיהיה לך. למעשה, לא משיגים שום דבר ברוחניות אלא אם כן פונים לכלים האלה שעוברים אותם עכשיו לפני המחסום.

האם יש הבדל בין רצון לקבל גשמי לקליפה?

ההבדל בין רצון לקבל גשמי לבין קליפה הוא, שקליפה נמצאת בהכרת הבורא, כנגדו, ורצון גשמי בעולם הזה לא נמצא בהכרת הבורא וכנגדו. אבל הוא גם רצון לקבל. הוא לא עוד בריאה בפני עצמה. כל מה שרואים בעולם הזה הוא אותו רצון לקבל, אבל בדרגה כזאת שהוא מנותק מהרגשת הבורא. זה שהאדם מנותק מהבורא, אין פירוש הדבר, שהבורא מנותק מהאדם: הוא נמצא בו, ושולט ועושה כל מה שצריך. רק תלוי איך האדם מסתכל על זה.

אם אדם מסתכל מהצד שלו כפי שהוא מרגיש, אז הוא מרגיש שחוץ ממנו ומהעולם הקטן הזה לא קיים שום דבר. אבל זה רק חלק אחד מכל הכלי. וזאת אם מדברים על כל הכלי, במונחי הקבלה, שזה קצת אחרת ממה שרואים בעיניים. בחוכמת הקבלה האדם צריך לצרף לעצמו גם קליפה וגם קדושה. נכון שלא מרגישים אותם, מרגישים רק חלק קטן מכל מה שקורה, אבל מלמדים אותנו שזה לא בדיוק כך, שיש עולם שלם שעדיין אנו לא מרגישים, וצריך לקחת אותו בחשבון.

מה ההבדל בין אדם שחי לפני מיליון שנה לאדם שחי עכשיו?

ברצון שמתגלה בו. בגן הרוחני שהיה לפני מיליון שנה, לא היה מורגש כלום חוץ מקיום דברים בהמיים: אוכל, מין, בית, משפחה. ככל שההתפתחות נמוכה יותר, היא דורשת הרבה יותר זמן. בדרגות עליונות ההתפתחות היא הרבה יותר מהירה. זה דומה לבניית פירמידה. לכן ההתפתחות של האדם הקדום היתה צריכה לארוך אלפי שנים.

אחר כך הרצונות האלו הגיעו למצבים מתקדמים יותר, עד שמבהמיות נוצר רצון לכסף, לכבוד, להשכלה. ורואים בימינו עד כמה שמתחילה להיות התפתחות מהירה של הרצונות, עד כמה דברים נעשים קיצוניים יותר. העולם הזה יותר מתחבר בכל הקצוות שלו.

אפשר לראות מה קורה בעולם, וזה קורה בגלל ההתחברות של כל חלקי העולם. ורואים מה ההשלכות: אחד נכנס לתוך חייו של השני, לעתים סובלים, לעתים נהנים זה מזה. אך עוד מעט כל יום יהיה כה חדש, עד שהאדם לא יידע איך הוא ייגמר. האדם יקום בבוקר ולא יידע מה יהיה בערב: האם עוד יחיה, ואם כן - באיזה אופן. כך יהיה כל יום ויום, בכל העולם, ולא רק אצלנו.

כך תהיה עוד מעט צורת הקיום של כולנו. ומה שמפליא הוא, שלכל הדברים האלה נתרגל. בכל מצב האדם יוכל לשרוד ולקבל אותו כמצב שבשגרה. עד כדי כך, שברגע הזה, ממש ברגע, בשנייה האחת הזאת הוא חי, ובשנייה הבאה הוא לא חושב מה יהיה. כמו שאנשים אומרים: "לא נחשוב על מחר".

אז "מחר" יהיה ממש השנייה הבאה. וכך כולם יחיו. עד שהזמן ייעלם. וזו תהיה הבחנת הזמן הנכונה. כלומר, בדרך זו האדם ירגיש, שאכן אפשר להיפטר מהרצון לקבל.

העולם שאדם מרגיש - איזה צורה יש לו?

לעולם אין צורה. אפשר לדבר על צורה רק כלפי מי שמרגיש את הצורה. במאמרים רבים כתוב שאי-אפשר לדבר על מושג בלי משיג. לכן, על שום דבר מחוץ לאדם אי-אפשר להגיד שהוא קיים. למה רק ביחס לאדם אומרים על מושג מסוים שהוא קיים? מפני שהאדם הוא שמרגיש אותו.

מצד אחד אומרים, האדם לא יודע מה נמצא סביבו, ורק ההתפעלות הפנימית של החושים שלו היא המציירת לו תמונה של העולם. והוא, שאינו יכול להבדיל בין עולם אמיתי למדומה, נראה לו שהעולם הזה אכן קיים, שהוא אינו מדומה, כמו שכתוב, אלא הוא ממש קיים. אם האדם מרגיש בחושים שלו שהעולם הזה קיים, אז הוא קיים. יהיה לו מאוד קשה לחשוב אחרת, כי הוא לא יכול לצאת מגופו ולראות מחוצה לו, שאין לעולם הזה שום צורה ואין לו שום קיום.

אבל מצד שני, החכמים אומרים, שברוחניות תחילה נברא העולם, ואחר כך נברא האדם. וגם בעולם הזה, קודם נברא היקום, אחר כך כדור הארץ, עד שהצטמק והתקרר, ולבסוף נוצר עליו האדם. אז איך אפשר לדבר על הטבע החיצון הזה שנבנה בהדרגה, אם הוא קיים עוד לפני שבא האדם והרגיש אותו בחושים שלו?

העניין הוא, שמדברים על הטבע שהיה קיים לפני בריאת האדם, בדיוק באותם חושים שהאדם יכול לתאר ויכול לעשות שימוש בהם, אחרת האדם לא יכול לדבר על הטבע. במילים אחרות, האדם שיכול, לפי ההשגה שלו, לספר לנו על הטבע, הוא מספר עליו במילים שלו, במילים שלנו.

איך אפשר לדבר על התפתחות הדרגתית, אם יש תמיד הפסק אינסופי בין מדרגה למדרגה?

הפסק אינסופי בין מדרגה למדרגה לא סותר את ההתפתחות ההדרגתית. ההפך, הוא מקיים אותה, כי קשר בין המדרגות הוא דרך אין-סוף. מה פירוש דרך אין-סוף? מפני שכל מדרגה דומה לפרוסת נקניק. האדם חוזר כביכול לצורה השלמה של הנקניק וממנה הוא מקבל את ה"פרוסה" הבאה. מלמעלה עד למטה גומרים את ה"פרוסה", שוב חוזרים למעלה ושוב "פורסים" עד למטה.

בכל מדרגה ומדרגה קיימים מ"ן ומ"ד. הם קיימים אפילו שהאדם לא יודע מה הם, ואף שהוא לא מעלה תפילה באופן הכרתי, ולא מקבל מלמעלה אורות. כל הסדר הזה נמצא בכל מדרגה ובכל מצב.

לומדים שמ"ן עולה לאין-סוף ומשם יורדים האורות. אין מצב שלא מתגלגל מאין-סוף, אפילו המצבים שלנו. אצלנו אין מצבים שפעם היו קיימים, אפילו שקוראים להם תיקונים. מצבים אלה היו פעם קיימים כביכול בכלים השבורים, אבל גם אז הם לא היו הכלים שלנו. הכלים שלנו הם כבר כלים של רצון אדם, זה משהו אחר, הם לא הכלים שנופלים ומגיעים אלינו כשורש, כהכנה.

ולכן כל דבר, כל תמונה, כל מצב שלנו, הוא מגיע לאין-סוף וחזרה, לאין-סוף וחזרה. זה לא דרך ארוכה, היא לא קילומטרים, אלא עד שהולך וחוזר.

אם בין כל רשימו לרשימו יש חתך אינסופי, איך משהו מקשר ביניהם?

בין כל רשימו ורשימו יש סיבה ומסובב, שהם קשורים באין-סוף, על כן הכול הולך לאין-סוף. בעולמנו, במצבנו, או בדרגות רוחניות, המצבים האלה לא קשורים. יש בהם חתך: שכתר הופך למלכות ומלכות הופכת לכתר.

איפה קיים, שכתר הופך למלכות, ושמלכות דעליון הופכת להיות כתר לתחתון? אין דבר כזה. אלא אם האדם הולך בצורה הדרגתית "לפרוס פרוסות", וכל פעם לעבוד עם הרצון לקבל עוד קצת ועוד קצת ועוד קצת, אז בשבילו אם הוא גמר משהו, אם הוא הגיע בהבחנה הזאת למלכות, הוא נוטל את ההבחנה הבאה שמתחילה להיות מכתר, ושוב מתחיל.

לכן, מלכות דעליון עומדת על כתר דתחתון, אבל כשהיא עומדת עליו ומוסרת לו הכול, זה לא אומר שיש ביניהם קשר. לא יכול להיות קשר בין כתר למלכות. הקשר בין כתר למלכות יכול להיות רק במקום שהם קשורים יחדיו, כתרים ומלכויות, שזה רק באין-סוף.

בגמר התיקון, במצב של "הוא ושמו אחד" - שם הם קשורים יחד. וכשהם מתגלשים אלינו, אצלנו הם לא יחד, אצלנו עדיין המצב לא מתוקן. אבל כשהמצב יהיה מתוקן הם יהיו יחד: כתרים ומלכויות יהיו יחד - על ידי אור חוזר מגיעה מלכות לכתר. לכן כל פעולה שבאה, באה לאדם משם.

אם בכל מדרגה משיגים רק מידה מסוימת, איך פעולה יכולה להיות שלמה?

בעל הסולם כותב ("פרי חכם - אגרות", מכתב בדף ס"ד), שכל דבר שהאדם הולך לעשות הוא חייב לעשותו, שהוא והבורא והמעשה עצמו, הם כאחד. זו בדיוק אותה ההבחנה שבאמצעותה צריך להתקשר לאין-סוף, וממנה ללכת אחר כך למצב הנוכחי ולעשות. ואז החתך בין פעולה לפעולה הוא חתך אמיתי. מצד אחד מכירים בו שהוא חתך, ומצד שני קושרים את הפעולה באמצעות הנקודה האמיתית באין-סוף.

איך קשר של סיבה ומסובב בין הרשימות מתבצע דרך אין-סוף?

הרשימות נמצאות באין-סוף. כלומר, יש נקודה, בנקודה הזאת כל הרשימות וכל ההבחנות של האדם, עם המצבים שהוא צריך לעבור, שהם בעצם מימוש הרשימות, ועם הבורא - הכול נמצא יחד ב"הוא ושמו אחד".

מהנקודה הזאת ומטה קיימים מיליון דרכים, מיליוני מצבים. אז מהו כל מצב ומצב? כל מצב ומצב הוא מימוש מסוים, מימוש חלקי, של אותה הבחנה של הקשר "הוא ושמו אחד". וכשהאדם גומר את הפעולה, הוא כביכול חוזר לאין-סוף, נוטל משם, מאותו עניין כללי "הוא ושמו אחד", את הרשימו הבא בתור, ומממש אותו. בפנים נמצא אין-סוף. רק כלפי האדם הוא נחתך.

מטרת הבריאה היא להיטיב לנבראיו. "להיטיב לנבראיו" לא יכול להיות בדרגה פחותה מזו של הבורא. הבורא לא יכול לבצע פעולה שהיא פחות מדרגתו, מרמתו. לכן הפעולה יכולה להיות רק אחת. אם הפעולה של האדם היא לעשות משהו מחוץ לעצמו, היא בכל זאת צריכה להיות בטיב כמוהו. לכן, כשהבורא ברא את הנברא, הוא ברא אותו בדבקות, בשלמות, בנצחיות - כל אלה שווים לדרגת הבורא.

וכדי שהנברא יגיע להרגשה הזאת של מי הוא, מה הוא, איפה הוא נמצא, למי הוא שייך, למי הוא שווה - הוא צריך להכיר את המצב הזה במלואו. וכדי להכיר אותו הוא צריך להכירו מתוך הטבע שלו, מהמצב ההפוך, מיש מאין, אחרת לא תהיה לו הכרה במצבו. לכן, הוא צריך לעבור את כל השלבים שהם ההפך משלמות, מנצחיות, מדבקות, לעבור אותם בפועל - במעשה, וגם בהכרה - במחשבה.

האדם צריך לראות אותם בפועל עוברים על החומר שלו, ולהכירם מצד ה"יש מאין", ואחר כך להכירם מצד ה"יש מיש". ואז בהבדל בין השתיים, מ"יש מאין" ל"יש מיש", כלומר בהבדל בהרגשה מצד הבורא ומצד הנברא האדם צריך לעשות הבחנות, להכיר את הרע, מה היא בדיוק הכרת הרע. לא שרע לו, אלא שרע להיות במצב פחות מהבורא.

ואז יראה האדם שהשלמות יכולה להיות רק במצב ש"יש מאין" חוזר ל"יש מיש". כלומר, שבתוך הרצון לקבל לא יכולה להיות שלמות, מפני שהרצון לקבל נסגר בתוך עצמו, מרגיש רק בתוך עצמו, משיג רק בתוך עצמו, ולכן הוא מוגבל גם באיכות וגם בכמות, מה שרב"ש מכנה, "מסתפק במועט".

כלומר, כל פעם שהאדם משיג משהו, מה שמשיג - מספיק לו, והוא לא רוצה להרחיבו, כי הרחבת הגבול פירושה שהוא צריך עכשיו לסבול שחסר לו, ואחרי שסובל שחסר לו, אז הוא הולך ומשיג את מה שחסר לו. כלומר, אם אומרים לאדם: "בוא, נמלא אותך במה שאתה רוצה, ולא תצטרך יותר לחפש עוד יותר סיפוק או עוד יותר טוב", הוא מיד מסכים. כל אחד יכול לראות את זה על עצמו.

כל חיסרון וחיסרון שמשיגים, מקורו בדחף מלמעלה. על ידי החברה, על ידי הספרים, על ידי ההנהגה מלמעלה, האדם מקבל כל פעם תוספת רצון לקבל. אבל בכוחותיו הוא אף פעם לא היה יוצא מדרגת בהמה, הרי היציאה ממנה היא כואבת, אז בשביל מה לו? אם היינו יכולים להגיע למצב של רוויה בכל דבר בהמי: אוכל, זיווג, חום, שלווה, מנוחה וכו' אך במצב המינימלי שלו, היינו נשארים במצב הזה. ולא היה בכוחנו ובאפשרותנו לצאת ולסבול בניגוד לטבע שלנו, כי הרצון לקבל לא היה מאפשר לנו לצאת ולסבול. היה נשאר כל הזמן באותו מצב, וכך הוא היה מקפיא את מצבו הנוכחי.

אך מאחר שההשגחה העליונה מניעה אותנו לקראת מטרת הבריאה, לכך שנהיה גדולים ושלמים, אז מתגלגל עלינו מלמעלה עוד ועוד רצון לקבל, שחייבים למלא אותו, וכך האדם רץ כל פעם לקראת מטרות חדשות. לכן, אי-אפשר להגיע למצב של שלמות אינסופית בתוך הרצון לקבל, אלא אם יוצאים מרצון זה, כלומר, מחוצה לו. האדם חייב לצאת מתוך הקליפה שלו ולחיות לא ברצון לקבל, אלא ברצון להשפיע - בכוונה מחוץ לעצמו. ואז באופן כזה לא תהיה לו שום הגבלה, לא בגודל הכלי ולא בקבלת השפע.

ואהבת הזולת, כותב רב"ש, היא לא המטרה אלא האמצעי להגיע לזה. ב"אהבת לרעך כמוך", האדם לומד עד כמה הוא הפוך מהכלל של לצאת מחוץ לרצון לקבל. והלימוד הכי טוב הוא על הסובבים אותו, על הסביבה שלו. לכן, התרגילים שהאדם קיבל לעשותם כאן, בעולם הזה, כלפי הזולת, הם מה שמאיצים את ההתפתחות שלו. ואז האדם מכיר יותר, גם במוחא וגם בליבא, עד כמה הוא מוגבל, ובא למצב החדש שתובע ממנו התקדמות ברצון הנכון.

זאת אומרת, הוא מרגיש את המציאות מחוץ לעצמו, הוא חי כשהרצונות והכוונות שלו הם מחוצה לו. הוא יותר אף פעם לא חי בתוך עצמו. אלא שהרגשת עצמו היא רק הנקודה הבסיסית, שממנה הוא יוצא וחי וחש מה שמחוצה לה. רק באופן כזה האדם מתחיל להתרחק מהנקודה המרכזית שלו, מ"האני" שלו, ומרחיב את יכולת הקליטה שלו עד לגודל של האין-סוף.

וכאן רב"ש מדבר על אמונה למעלה מהדעת, למטה מהדעת, ובתוך הדעת. רואים שכל העולם חי ב"אמונה בתוך הדעת". אם כך, למה זה נקרא "אמונה"? "אמונה" היא הכוח שמחייב את האדם לעשות. מה שהאדם מרגיש, מה שהוא מבין, מה שהוא מקבל כעובדה, נקרא "דעת". ואם האדם פועל רק לפי הדעת, כלומר, אם רק הדעת נותנת לו כוח לפעול, זה נקרא "אמונה בתוך הדעת".

כך האדם פועל. וזה לא חשוב שדעתו יכולה להתבסס על דבר שטות של מישהו אחר, או שמספרים לו על דברים שהם כלל לא נכונים. אם הוא מקבל אותם בדעתו, והם נקלטים בה, אז בשבילו הם בחזקת עובדה, ולפיהם הוא פועל. יש בעולם הרבה סטיגמות כאלה, שהעולם הולך לפיהן נוטה ומקבל אותן כעובדה, כדבר נכון, כאמת.

"אמונה למטה מהדעת" היא שהאדם לא יודע על מה שמספרים לו, כי אלה לא עובדות בשטח, והוא נוטל על עצמו תנאי שבכלל לא בדק אותו. בדרך כלל זה חינוך. מה שאומרים לו במסגרת חינוכו הוא לא מבקר, אלא מקיים אותו 'למטה' מהביקורת שלו. כמו שאומרים: "למטה מכל ביקורת". במצב זה האדם מקבל את הדברים כפי שהם, והוא לגמרי לא מפעיל את החושים שלו, את הדעת שלו.

כל דבר שהאדם מחליט, כשהוא מקבל אותו למטה מהדעת, נטמע בו כעובדה, בצורה כזאת נקלט בו, ובצורה כזאת האדם פועל. בדרך כלל זה מכונה אצלנו "פנאטיות": דברים שאנו מקבלים אותם ללא ביקורת עצמית. הם יכולים להיות דברים שבכלל אי-אפשר לבדוק אותם, או דברים עליהם מחליטים מראש, שמה שלא יהיה מקבלים אותם כפי שהם. זה גם יכול להיות קשור ומושפע מדעת החברה והסביבה.

אבל חלק גדול מההחלטות של האנושות נעשות למטה מהדעת. כלומר, מקבלים דברים למטה מהביקורת, וחיים בדרך זו.

גם למטה מהדעת וגם בתוך הדעת, נמצאים בקרב האנושות בערבוביה מסוימת, אבל בסופו של דבר כל האנשים נוקטים את שתי הגישות האלה לחיים: מה שהאדם מקבל כמידע מהחוץ, ואיך שהוא פועל לפיו, זה או למטה מהדעת או בתוך הדעת. אין אדם שאין בו גם מגישה זו וגם מהגישה האחרת. תלוי באיזה יחס בין שתי הגישות, ההבחנות האלה הוא פועל.

ויש מה שנקרא " אמונה למעלה מהדעת". זה באמת דבר לא מובן, שהוא למעלה מהטבע שלנו, למעלה מהשכל. אם אדם נכנס לבנק ומבקש מהפקיד 1000 דולר והוא רואה שהפקיד סופר ונותן לו רק 999 דולר, מה הוא אמור לעשות?

הוא יכול לעצום את עיניו ולא לראות כמה הוא סופר, לקבל את הכסף וללכת, שזה נקרא למטה מהדעת - בלי שום ביקורת. הוא יכול לצפות בספירת הכסף ולראות שהסכום הוא אכן 999 דולר, ולפעול לפי "אין לדיין אלא מה שעיניו רואות", כלומר, לפי מה שהוא רואה, הוא יכול להסכים עם המצב וליטול את סכום הכסף הלא שלם או לא להסכים, אבל לדעת שהוא מקבל 999 דולר בלבד.

ויכול להיות מצב אחר, שאדם רואה שקיבל 999 דולר, ואז הוא לא מחליט להשלים עם זה ("טוב, בסדר, זה כאילו אלף") או לסלוח על מעשה הקופאי, או להשלים את הסכום החסר במקום אחר, אלא הוא מקבל את ה-999 דולר כאילו הם היו 1000 דולר במאה אחוז, וזאת בגלל שהוא מכניע את דעתו בפני דעתו של הנותן לו, של הקופאי. זו עבודה גדולה מאוד: האדם צריך לצאת מעצמו. לוותר על הדעת שלו, ולקבל את דעתו של הנותן. זה לא פשוט כלל, את העבודה הזו אי-אפשר לעשות באיזה מין טריק פנימי. המצב המיוחד הזה נקרא, שהאדם הולך למעלה מהדעת.

העניין הזה של למעלה מהדעת אולי נשמע קל, אבל בלתי אפשרי לעשות אותו. לשם כך צריך להכיר את "מוח" הנותן, את הנותן עצמו. צריך לדבוק בו, צריך שיהיה לי בו יותר אמונה ממה שאני מאמין לדעת שלי. לשם כך האדם צריך הרבה מערכות עזר וידיעה ועבודה ויגיעה שקודמות להחלטה לפיה אפשר ללכת למעלה מהדעת. וכל זה אם מדברים בדולר אחד שיש בין דעתו לדעתי.

ואם מדברים על מקרה הפוך, שהפקיד נותן לאדם דולר אחד, ואומר: "קיבלת אלף!", ולמעשה חסרים 999 דולר, או שבכלל חסר כל הכסף. והאדם מתנהג כאילו הוא קיבל 1000 דולר. אבל, הוא לא כביכול משחק ומסכים עם המצב, אלא הוא צריך להשלים בדעתו את החיסרון הזה, שזה עובדות בהרגשה במוחא ובליבא, שהוא קיבל את כל ה-1000 דולר. כלומר, האדם צריך מילוי שיספק אותו, ולא איזה דמיון. מילוי שיספק אותו במקום העובדות, במקום ההרגשה הבהמית. ולדברים האלה אי-אפשר להגיע אלא אם האדם מגיע להשגה ולהרגשה הרוחנית, והן ממלאות אותו, ונותנות לו את המילוי הזה.

זו לא איזו מין החלטה שהאדם מחליט, שמעכשיו ואילך כך הוא מתנהג, או שמעכשיו ואילך הוא איכשהו ישחק עם עצמו איזה משחק. אי-אפשר לבטא את זה ואי-אפשר לבצע את זה. לכן, הפעולות האלו הן פעולות שלאט לאט מתחילים להבין אותן, ועד שבאים לקיימן זה אורך זמן. מי שחושב שהוא מסוגל לבצע פעולה למעלה מהדעת, הוא רואה לאט לאט, שהדברים האלה תלויים ביציאה מחוץ לגוף האדם, ביציאה מחוץ למודעות שלנו.

איך אדם משתמש בדעת שלו לפני שהוא מגיע להשגה רוחנית ולאחריה?

אנחנו נמצאים בעולם שלנו באופן כזה, שאני קודם כל רואה ומרגיש, ורק אחר כך אני מחליט ועושה. זה קיים לגבי הדברים הטובים שסובבים אותי, וגם לגבי הדברים הרעים. זה נכון גם כשאני מקבל מכות וגם כשאני מקבל סוכריות. לא חשוב מה, ואיך שלא יהיה, אני המחליט, אני משתמש בדעת שלי. אין מקרה שאדם נוטל דעת של מישהו אחר בלי שהוא החליט תחילה שהיא תהיה במקום דעתו.

מה שקורה ברוחניות, אי-אפשר להסביר. ברוחניות האדם לא יכול להשיג מדרגה, לא יכול להשיג דעת של מדרגה יותר גבוהה ממנו, לפני שהוא מבטל את דעתו. כי אם הוא עדיין קולט משהו שהוא יותר למעלה ממנו, הוא לא למעלה ממנו. ההבדל בין המדרגות ברוחניות הוא, שהאדם מחליף גם כלים בלב וגם כלים במוח.

אז איך אפשר עם המוח והלב הנוכחי, לרכוש מדרגה שהיא יותר למעלה ממנו, שאי-אפשר לתפוש אותה? כל דרגה קצת יותר עליונה מדרגתי הכי הקטנה, מורגשת בי כאינסופית. מאחר שאני לא יכול לתפוש אותה, כי היא קצת יותר מהכלי שלי, אז היא מורגשת כאינסופית.

מה אפשר לעשות? רק אם האדם מקבל כוח מלמעלה, שעוזר לו לקנות, לקבל במקום כלי המוח והלב שלו, כלי מוח ולב מהמדרגה הבאה, אז אחר כך הוא שוקד על השגת המילוי של הכלים האלה.

איך אדם שנמצא בתקופת ההכנה מכין את עצמו לעבודה למעלה מהדעת?

בתקופת ההכנה האדם לומד עד כמה הוא מוגבל כשהוא עובד עם הכלים שלו בתוך הדעת, ועד כמה הוא לא מסוגל להיפטר מהשיטה הזאת שהוא כל פעם נמצא בתוך הדעת. איך לעבוד למעלה מהדעת מתחילים לרצות לקראת ההגעה למחסום. אבל "וייאנחו בני ישראל מן העבודה" הוא ממש לפני היציאה מהעולם הזה, לפני ההשגה הרוחנית, שאז רוצים רק למעלה מהדעת.

כלומר, בהשגה הרוחנית, רק ללכת למעלה מהדעת הופך להיות המטרה האמיתית לנגד עיניו. כי הוא רואה שאחרת הוא מוגבל בתוך דלת אמותיו: הוא תמיד מסתפק במה שיש לו, אפשר למלא את הכלי שלו ולסתום אותו, אך אף פעם הוא לא יגיע למעלה, למטרה הנעלה יותר מזו של הסתפקות במילוי כלשהו. זאת אומרת, אין אפשרות לגדול, ולהגיע למצב שהכלי יגדל, אם לא רוכשים את השיטה הזאת "אמונה למעלה מהדעת", לפיה כל פעם רוצים לרכוש חיסרון מחוצה לי.

אנחנו לא מרגישים את זה, אבל אם כל אחד מאתנו היה יכול לצרף לעצמו מה שיש בכל חבר וחבר, וכל אחד מהחברים מה שיש בכל אחד ואחד, אז האדם היה הופך לעשיר יותר. במצבו הנוכחי הוא לא מאמין שהאחרים גדולים, אז לא כל כך אכפת לו, לא כואב לו. אבל אם הוא היה באמת רואה, שכל אחד מהם מקבל לפחות כמוהו, אם הוא היה מרגיש כמה הוא יכול עוד לרכוש, לעומת מה שהוא מרגיש עכשיו: איך שהוא חי, ומרגיש את תחושת החיות שלו, את הידיעה, את ההשגה, אז הוא באמת היה רוצה להגיע לדבקות עם האחרים.

לכן רב"ש כותב, שאהבת הזולת היא אמצעי. שלאט לאט מתוך זה, האדם מתחיל להרגיש כמה שהשגת הכלי מחוצה לו היא חיונית והכרחית להשגת השלמות והנצחיות. מה זה אין-סוף? זה לא שמשיגים איזו מידה שנקראת אין-סוף, אלא "אין-סוף" פירושו שהאדם מגיע לאפשרות קליטה אינסופית, ואז הוא כל פעם מקבל מילוי אינסופי. כלומר, הוא כבר לא מוגבל לא בכלים וגם לא במילוים.

וזה כל פעם גדל ללא שום הגבלה וללא שום ביקורת. כי היציאה למעלה מהדעת, המסך בעל מנת להשפיע, הופך להיות בלתי מוגבל, עד כמה שנאספים הכלים. אז יוצא שהאדם כביכול הופך את הנקודה שלו, את הכלי שלו, למצב הפוך. הוא מוציא את הכלי החוצה, והכלי נעשה אנטי, הפכי לעצמו. זה נקרא של"ב האבן מתהפך לרצון להשפיע. כי מלכתחילה הוא נבנה על ידי האור ברצון לקבל, ושהוא מתהפך להיות כמו האור, אז הוא נעשה ממש באותו טבע.

האם "למעלה מהדעת" גורם לשינוי בחוש הבהמי?

לא, "למעלה מהדעת" זה חוק של הכלי הרוחני. רק ברוחניות מדברים על "למעלה מהדעת". בגשמיות אין דבר כזה. ברצונות הגשמיים, בחמשת החושים שלנו, אנחנו לא יכולים לקיים למעלה מהדעת. למעלה מהדעת מתקיים רק בכלי הרוחני, בחוש השישי, וכלפי האור העליון, כלפי הבורא, כלפי הרצונות שהם מחוץ לתענוגים שבעולם הזה.

בתענוגים של העולם הזה החומר נשאר אותו חומר. האדם נהנה וסובל באותה הצורה. יכול להיות מקובל גדול מאוד, אבל אם יכאיבו לו הוא יכאב. הכלים הבהמיים נשארים אותם כלים, הם לא משתנים. רק החוש השישי הוא זה שמשתנה. חמשת החושים, הגוף, כל אלה, לא משתנים. הם נשארים באותו טבע שאף הוא לא משתנה. הגוף שלך והגוף של רבי שמעון הם אותו גוף. בגוף אפשר לעשות השתלת איברים, אין בו שום קודש.

לכן, ככל שאנו מדברים על תיקונים והשגות, ועל השיטה של למעלה מהדעת, של רצון להשפיע, עם המסכים וכו', זה רק כלפי הרצון הרוחני. כלומר, מתקיים בחוש השישי שהאדם רוכש, שהאדם מפתח מהנקודה שבלב. האדם לא יכול לראות או לשמוע למעלה מהדעת, למעלה מהדעת שנכנס דרך חושי הראייה, השמיעה, הריח, הדיבור, המישוש, לתוך הרצון שלי, נכנס לתוך הרצון הבהמי שלי, כלומר, נקלט בצורה הרגילה: בלמטה מהדעת או בתוך הדעת.

והנקודה שבלב, שאיתה מתחילים לעבוד, ואותה מתחילים לפתח, כי זו נקודת הקשר עם האור, עם הבורא, אם רוצים לפתח אותה, קיים בה חוק התפתחות רק של למעלה מהדעת, רק מחוצה לה. היא עצמה לא גדלה, היא גדלה רק על חשבון שיוצאים מתוכה החוצה.

למה האדם מבקש תמיד לבדוק איפה הוא נמצא: בתוך הדעת, למעלה מהדעת, וכו'?

זה לא שהוא רוצה לבדוק איפה הוא נמצא, אלא הוא לומד בהדרגה, בשלבים, שזה מה שהוא עושה. בכך הוא בודק את יחסו לאלוקות. כלומר, בכך בודק האדם האם הוא נמצא בקליטה נכונה של המציאות.

את המציאות סביבנו אנחנו קולטים בחמשת החושים. אם רוצים לקלוט אותה בצורה אמיתית, בחוש השישי, כלומר, לא כמו שהיא נכנסת לחמשת הפתחים שלנו, אלא איך שהיא באמת קיימת מחוצה לנו, אז אפשר לקלוט אותה רק לפי חוק השתוות הצורה.

"השתוות הצורה" פירושה, שהאדם משווה את החוש השישי הזה, הנקודה שבלב, עם מה שיש מבחוץ. אבל איך הוא יודע מה יש מחוצה לו? כדי שהוא יידע הוא צריך לתקן את החוש השישי, שיהיה כמו שבחוץ. איך עושים את זה? השיטה למעלה מהדעת, שלפיה האדם מלכתחילה מקבל על עצמו תיקונים שנמצאים מחוצה לו, היא זו שנותנת לו את השוואת החוש השישי לעולם החיצון.

כשהקופאי אומר לי: "זה אלף דולר", אם אני מוודא שזה אכן כך לפי הבהמיות שלי אז זה לא נכון, אבל אם אני מקבל את זה כעובדה, אז החוש השישי שלי נמצא בהשתוות, בהשוואה, למה שיש מחוצה לי. כך האדם יוצא מ'הקופסה השחורה' שלו ומרגיש מה יש בחוץ.

כלומר, למעלה מהדעת היא דעת של העליון. הדרגה הכי עליונה שבה מתקיים החוק שהבורא עכשיו אומר לי. למשל, הוא אומר: "זה נקרא לבן". אבל איך יכול להיות, הרי זה שחור? "לא, אצלי זה נקרא לבן! אם אתה רוצה להרגיש אותי נכון, עדכן את מכשיר הקליטה שלך שזה לבן" - הדבר דומה למיני מכשירים שדורשים איפוס לפני תחילת העבודה.

אז איך לעשות איפוס בצורה נכונה, כך שיקלוט את הכלי שנקרא נשמה או החוש השישי? לשם כך צריכים להזין את מכשיר הקליטה בכמה נתונים הנוגעים לעולם החיצון. למעלה מהדעת נקרא, מצב שבו האדם מעדכן את החוש השישי שלו, לפי מה שיש מחוצה לו.

ואז, לפי חוק השתוות הצורה, האדם מתחיל לקלוט. בדומה למקלט רדיו, שמצליח לכייל ולקלוט גל מסוים, שנמצא מחוץ לספקטרום הקליטה שלו אם מסובבים נכון את הכפתור שלו. במילים אחרות: אם האדם מייצר בתוכו את אותו הגל כמו הגל שמקורו מהחוץ, אז הוא יכול לקרוא ולקלוט את הגל מהחוץ. את זה עוזרת לנו לעשות השיטה "למעלה מהדעת".

זה טוב שהעליון נותן לאדם את ההבחנה הזאת, אחרת הוא לא היה מסוגל אף פעם להרגיש משהו מחוצה לו. אלא היה מרגיש רק מה שקורה בתוך הגוף שלו, דרך חמשת החושים שלו, היה מרגיש רק באופן שחמשת החושים שלו מתפעלים ממשהו.

אם כל העניין הוא כיול מכשיר הקליטה, לפי מה האדם "מכייל" את עצמו?

האדם רוצה מהעליון שייתן לו את ההבחנות האלה, שאצל האדם הן נקראות "למעלה מהדעת שלי", כי זו דעת העליון, זו דרגה עליונה יותר. העליון נותן אותן לאדם ואומר לו שאצלו הן נקראות בשם מסוים. אבל האדם רואה שאצלו הן בכלל משהו אחר לגמרי. מה הוא יכול לעשות? הוא צריך לקבל את ההבחנות האלה על עצמו כחלק מהטבע שלו.

זו שיטה לא פשוטה, אי-אפשר לקבל את ההבחנות סתם כך. האדם צריך קשר עם העליון, וצריך אף לחוש שהוא באמת עליון ממנו, שהוא באמת עושה את זה, וכו'. זה לא שהאדם יכול לשקר לעצמו בטריק כלשהו. האדם, משמקבל הוא את ההבחנות האלה, הן עצמן הופכות להיות הטבע שלו. זו לא פעולה צדדית לפיה אני נשאר אני, והבורא אומר, אז אני מכוון, ונראה מה אני מרוויח. בלי להיות מצוי ב"למעלה מהדעת" אי-אפשר.

מהי הדרך הכי טובה לקבל את תכונות ההשפעה של העליון?

אנחנו מלכתחילה לא חושבים על להשפיע לאף אחד, אפילו שנראה לנו שאנחנו עושים משהו להשפעה, זה כמובן לא נכון. כי האדם עושה הכול רק עם כוונה בצורה כלשהי למלא את עצמו. הוא לא יכול אחרת.

לחשוב באופן אמיתי על השני, לטובת השני, כותב רב"ש, זה סך הכול אמצעי כדי להגיע לדבקות עם הבורא, כדי להגיע לשלמות. למרות שגם שלמות נראית לנו כמטרה אגואיסטית, ששלמות ונצחיות הן אני כמוהו, הכול יודע, הכול יכול.

אז הכי טוב זה השתוות הצורה, היא זו הנותנת הבחנה מדויקת יותר - "הוא רחום אף אתה רחום" וכדומה. ואז לאט לאט האדם שמקבל על עצמו אמונה למעלה מהדעת, כלומר, בלמעלה מהדעת מקבל את דעת העליון, וכך הוא כל פעם כביכול מושך את עצמו ומתקדם, וכך עולה יותר ויותר למעלה.

מהי הדרגה הראשונה של למעלה מהדעת?

הדבקות המינימלית בעליון נקראת הדרגה הרוחנית הראשונה. כשיוצאים מהעולם הזה, דרך המחסום לרוחניות, הדרגה הכי מינימלית נקראת "עובָּר". "עובר" נקרא שהאדם כמו שהוא, עם כל הידע ופילוסופיית החיים שלו, ועם חוכמת החיים, הידע והניסיון שרכש, עם כל מה שיש לו, והוא מוכן לבטל את הכול, לוותר על הכול, כדי לדבוק בעליון בלי שכל ובלי דעת, למרות שנשאר עם כל מה שיש בו בשכל ודעת.

האדם נדבק בעליון כמו זרע בתוך רחם אשה. זה נקרא "עובר", ממנו מתחילים לגדול. שזאת תוצאת יש מאין, שממנה נובעת רוחניות, שכך גדלה הנשמה ברוחניות. לנשמה שלנו יש רק רשימו, כשהיא מדביקה את עצמה לדרגה העליונה הרוחנית, פירושו שהאדם עובר את המחסום. ואז המצב שלו הוא כמו הנקודה הזאת, כמו זרע שדבוק בעליון, והעליון פועל עליו באופן מלא ומוחלט.

כמה שבחיים האלה האדם גדול וחכם, אז ברוחניות הוא מבטל את כל מה שיש לו. הוא אמנם ממשיך לחיות כרגיל, אבל כלפי דעת העליון הוא לגמרי מבטל את עצמו, בדומה לזרע ברחם אמו.

כל מה שיש באדם: מודעות, שכל, דעת וכו', כלפי הרוחניות, שום דבר לא נשאר, אין לו שום דעה, האדם רוצה רק דבר אחד: שהעליון ישלוט בו. האדם מבטל את עצמו, ומבקש בכל כוחותיו שכך יהיה, שהעליון ישלוט עליו. מצב זה פירושו שהאדם הופך להיות עובר בעליון. ויתר הדרגות הן כבר מעבר לעובר, כלומר, מתחילים להוסיף לאדם רצון לקבל - "בשר".

וברצון לקבל הזה, לא מוסיפים לו רצון לקבל של כל מיני דברים שקיימים בעולם הזה, אלא מיני דברים כלפי העליון: מיני ספקות, מיני מצבים כנגד העליון, שאומרים: מה פתאום הוא נותן לך במקום 1000 דולר רק 999, רק 998, רק 997, וכן הלאה, עד שהוא נותן רק אפס דולר, ועל האדם להתבטל כאילו שה-0 הזה הוא 1000 דולר.

אחר כבר נותנים לו רצונות כנגד העליון שהם קליפות, והוא צריך לבטל אותם ובכל זאת להישאר דבוק בעליון, וכך הוא גדל. כך גדל סביב הרשימו הזה "בשר", שהופך ל"עובר".

איך גדלים הלאה מהדרגה הראשונה של "עובר"?

אם אדם מקבל רצון לקבל עם מסך, העליון נותן לו "דם". "דם" זה נקרש והופך להיות "בשר", עד שמתחילות להיווצר בו עשר ספירות. תהליך זה נקרא "ארבעים יום יצירת הוולד". "ארבעים" זו דרגת בינה. אדם שמגיע לדרגת בינה, לרצון להשפיע, שרוכש את הכוח המינימלי, פירושו, אדם שיש לו "יצירת הוולד", שיש לו ציור כלשהו.

אדם שדומה לעליון הוא כוח של בינה - מ', ארבעים יום. פירושו, אדם שכבר קיבל איזו מין ישות, עדיין לא עצמאית, אבל ישות שדומה לבורא בצורה ראשונית. כלומר, הוא עדיין עובר, אבל קיימות בו כבר עשר הספירות הקטנות.

בהמשך האדם גדל עד תשעה ירחי לידה. וכשהוא נולד, זה נקרא שהוא קיבל דמיון לבורא בדרגת הרצון הקטן ביותר, כך שהוא יכול לצאת החוצה. אבל גם שהוא יוצא החוצה, הוא תלוי עדיין בעליון, כמו בעולם שלנו, שמספק לו כל הזמן חלב, כוח הבינה, שמקבלים אותו ביניקה מהעליון, מה"שד" שלו, בדומה למה שקורה בעולם הזה.

כל המדרגות וכל הפעולות הן למעלה מהדעת. כל המדרגות מתקיימות כך, שככל שמוסיפים לאדם כוח נגד העליון, הוא רוצה כנגד זה לצאת מהכוח הזה, ולהיות כביכול מחוצה לו - בתוך העליון.

אם בזמן הלימוד העיקר הוא להשיג את הארת המקיפים, אז מה הטעם בהאזנה לקלטת או בצפייה בסרט וידאו של השיעור?

ללא חזרה על החומר לא עשיתי שום דבר. נדמה לנו, שספר או קלטת וכל שכן קלטת וידאו, לא עושים דבר, לא משפיעים במאומה. אבל נהפוך הוא: אמצעים אלה מעוררים רשימות שנמצאות בתוכנו. זה אחרת אם אדם חוזר על שיעור שהיה בו, או אם הוא לא היה ולא שמע את השיעור הזה אף פעם לפני כן, אבל בכל מקרה למעשה, אי-אפשר בלי האמצעים האלה.

השיעורים האלה סך הכול בונים גשר בין האדם המודרני לבין ספרי בעל הסולם. אם אדם נוטל לידו ספר של בעל הסולם הוא לא מבין בו שום דבר. לכן קלטות אודיו או וידאו מסייעות לו באופן מהותי ועל כן הן דבר הכרחי שאי-אפשר בלעדיהן. מי שיכול, חובה עליו שיעשה חזרה על החומר, אפילו לכמה רגעים ביום: בעבודה, בנסיעה, אפשר לשים אוזניות ולהאזין לקלטות. כך יש סיכוי שהחומר יוטמע בתוכנו.

אפילו אם מרוכזים בעבודה, וחושבים שהחומר כביכול לא חודר אלינו, לא חשוב, אם אפשר כדאי להאזין לקלטת. ידוע על כל מיני ניסויים שערכו רופאים באנשים בזמן שינה. במהלך השינה השמיעו לאנשים כל מיני קולות וצלילים, או לימדו אותם אנגלית, וכו'. הדברים האלה נקלטים בתוכנו ומשפיעים עלינו כל הזמן. לכן, אפילו מי שלא יכול להאזין, אבל הקלטת פועלת במקום כלשהו מסביבו, זה כבר משהו. גם כך אפשר להטמיע את הנלמד: ללא הגבלה, ללא איזה מסך באמצע, ללא כל התנגדות של האדם.

רצוי אפוא שתמיד, יהיה היכן שיהיה, תופעל קלטת. וגם בבית, בין משחק כדורגל לאיזה סרט, חשוב לצפות גם בשיעור קבלה. זו לא עבירה.

מה אפשר לגלות על עצמותו מעבר למה שלומדים בקבלה?

קודם כל, הקבלה היא שיטת התגלות הבורא לנבראיו בעולם הזה. לא מדובר על נשמות שנמצאות מחוץ לגוף, כשהגופות כבר אינן בחיים, והנשמה בצורה כלשהי מתקיימת מחוץ לגוף, ואז יש לה קיום אחר ומילוי אחר. על זה הקבלה לא מדברת כלל. זה ישנו, אבל זה לא מופיע בספרי הקבלה.

דבר שני, בקבלה לא מדברים על מה שבני אדם משיגים מעבר לתיקונים. בקבלה לומדים רק איך לתקן את עצמך במסגרת החיים האלה, כדי להרגיש את האלוקות, עד דרגה מסוימת, שנקראת גמר התיקון. הלימוד אינו כולל את הדרגה האחרונה הזאת של גמר התיקון, כי דרגה זו כבר נכנסת לפעולה מאליה. ומה שנמצא לאחריה נקרא "סתרי תורה".

חוכמת הקבלה היא אפוא שיטה המכוונת למה שצריך לעשות בעולם הזה, בחיים האלה, כדי להרגיש אלוקות. ומעבר לאלוקות, לעצמותו, האם משיגים עוד משהו? על זה אין מדברים. הקבלה מדברת רק על מה שאפשר להשיג, מה שנקרא "ששת אלפים שנה" - ששת אלפים מדרגות, ששת אלפים עולמות בי"ע. הקבלה מדברת על האדם, על נשמתו, שנמצאת בתוך עולמות בי"ע.

רק את זה לומדים בקבלה. ולא מפני שלא רוצים להראות לאדם משהו מעבר לזה, אלא לפני שהאדם רוכש כלים של 6000 מדרגות, או 125 מדרגות, או 620 מדרגות (לא חשוב איך מחלקים את הדרך הזאת של תיקון הנשמה), עד שהאדם לא מתקן את כל נשמתו, הוא לא יכול להבין מה קורה מעבר לדרגה הקרויה "גמר תיקון": איך מתקיימים, ומרגישים, וקולטים, וחיים, בהרגשות ובמציאות הרוחנית.

לכן בקבלה "אי-אפשר" או "אסור" זה אותו דבר. הדבר דומה לניסיון לספר לדגים על חוכמת הקבלה. אמנם אנחנו והם חיים באותו עולם, וההבדל בינינו לבינם הוא קטן יותר מההבדל בינינו לבין המדרגה הרוחנית הראשונה, אבל אנו רואים עד כמה אי-אפשר להבין זה את זה וליצור מערכת יחסים כלשהי.

והמרחק בינינו לבין רוחניות הוא לאין שיעור יותר גדול. ובין רוחניות לבין מה שיש לאחר גמר התיקון, אי-אפשר בכלל להשוות, כי כל הכלי מתהפך לרצון להשפיע, אפילו ל"ב האבן: האדם מתקן את היש מאין, מדלג מעליו, מדלג מעל התחלת הבריאה. את זה אפשר לבטא רק במילים, אבל מי יודע מה זה. לכן לא נוגעים בזה.

האם מקובל משנה את עצמו כל הזמן?

מקובל חי כל הזמן בלמעלה מהדעת. הוא משנה את עצמו באותו אופן שבו משתנים בו כל הפרמטרים, כל הכלים. כלומר, כשמקובל מסתכל על מה שהוא היה אתמול, הוא רואה שהוא בכלל לא מסכים עם מה שהוא היה אתמול.

עד שהאדם לא מגיע לחיסרון שיתקנו אותו מלמעלה, לא מתקנים אותו. הוא יכול לצעוק, יכול לבכות, אבל עד שהצעקה החיצונית שלו לא מגיעה לצעקה הפנימית, או הבכי החיצון לא מגיע עד לבכי הפנימי, לא נעשה שום דבר. הוא כל פעם צריך יותר ויותר להתעמק בהבחנה שנראית לו כרעה.

תחילה ההבחנה רעה, כי הוא מרגיש לא טוב. אחר כך היא רעה, כי כנראה בעיני הבריות הוא מפסיד בגללה כסף, כבוד, השכלה. מפסיד פחות או יותר עד שהוא מתחיל לשייך את ההבחנה לבורא. כלומר, הוא מפסיד עד שההפרעה הזאת לא מאפשרת לו להגיע לרוחניות - לרכוש את העולם הבא.

ואז הוא מתחיל לשייך את ההפרעה לאיזו מין השפעה הנוגעת לבורא, עד שהוא מגיע למצב שמתברר לו, שההבחנה הזאת נקראת "רעה" מפני שהיא הפוכה מהבורא. איך האדם מגיע לידיעה זו? כשהבורא מתגלה אליו, אז הוא קובע שכך הם פני הדברים.

אבל את הצורך להגיע למצב הזה הוא חייב לקבל מלכתחילה. ועד שהוא לא מקבל, עד שהוא לא אוסף את כל המאמצים לצורך אחד גדול, אז לא משנה כמה שהוא בוכה, כמה שהוא צועק, שום דבר לא עוזר לו. ונראה לו שהוא בוכה וצועק לריק.

וזה לא נכון. הדברים האלה מצטברים ופועלים כסיבה ומסובב כדי לגלות כל פעם יותר ויותר עמוק את ההבחנה הזאת. כך האדם מתקדם. עד שהאדם באמת מגיע לתיקון, הוא עובר הבחנות מאוד לא נעימות, ולעיתים הוא חש שהוא לא רואה להן סוף. אבל הן לא נעימות, כי הן משלבות מעט טוב, ומעט רע, עוד קצת טוב, ועוד קצת רע, כדי שכל הזמן האדם יראה את ההבחנות האלה זו מול זו, טובה כנגד רעה.

לכן, הדרך נראית מאוד ממושכת. ומה שאפשר לעשות, הוא רק להאיץ את ההתפתחות. כלומר, להיות רגישים יותר לצורך להכיר את הרע, את הדברים הרעים. כך, כשנראה תופעה, מיד נייחס אותה לרעה או לטובה, וכנגדה מיד נראה את תכונת הבורא הנגדית לה, כי יש בנו ההפך ממה שיש באור. ושקביעת המצב הזאת תהיה כמה שיותר עמוקה ואמיתית.

אבל בלתי אפשרי לעשות את זה מלכתחילה, כי הטבע הוא ש"אין אדם משים עצמו רשע". הרצון לקבל מוצא את עצמו באלף ואחת דרכים תמיד צודק, תמיד יודע להראות לעצמו, שלא הוא אשם במה שהוא מרגיש, במה שקורה, במה שנעשה. עד שהוא מגיע למצב בו הוא דומה לפרעה הפועל נגד הבורא, המאשים רק את הבורא, כי אין לו יותר את מי להאשים - ואז הוא הולך לתיקון באופן אמיתי.

עד שהאדם לא מגיע דרך גלות מצרים למעמד נגד "פרעה", הוא לא מגיע ליציאת מצרים.

האם האדם בעצמו יכול להיכנס לתפילה?

אם מדברים על תפילה שכתובה בסידור, אז צריך להתפלל, כלומר, לקרוא מה שכתוב, לפי השעון על הקיר. אבל אם מדברים על איך האדם מקרב את עצמו לחיסרון שנקרא "תפילה", ותפילה היא לא רק חיסרון, תפילה היא שהאדם שופט את עצמו ורואה עד כמה הוא מנוגד למטרה ולהבחנות טובות - אז את התפילה הזאת אי-אפשר לעשות ללא אמצעים מיוחדים.

הגוף, רצונו של האדם, אף פעם לא יאפשר לאדם לראות במו עיניו משהו רע בתוכו, כך שינסה לחפש לו פתרון. למשל, אדם שהוא גנב, אך טבעי הוא שיתפלל וייחל לגנוב בדרך כזאת שלא ייתפס. הוא אף פעם לא יתפלל כדי להפסיק לגנוב. האדם תמיד רוצה לעשות שימוש בתכונות אופיו אך בצורה מיטבית.

אבל השאלה היא: איך מתקדמים מכאן?

קיימת אפשרות שהאדם יקבל שטיפת מוח מהחוץ, לפיה התכונה הזו שלו, הרצון לגנוב, זו תכונה לא טובה, שהוא מפסיד מזה שהוא נושא אותה, מפני שהחברה מבזה אותו על כך או גורמת לו כל מיני דברים רעים. אכן, קיימת האפשרות שהחברים יאמרו לו דברים כאלה, ואז האדם מסכים עימם שלגנוב זה לא טוב, ואיכשהו יתחיל לחשוב איך להיפטר מהתכונה הזאת.

קיימת אפשרות אחרת - על ידי מכות. אם האדם לא מקבל מהחוץ סוג של חינוך, התרשמות כלשהי מאנשים שחשובים לו, או שהוא לא משתמש בתכונות אחרות שלו, כדי שירגיש שלא כדאי לגנוב, אז האדם כל הזמן ממשיך לגנוב, עד שהוא מתחיל לספוג מכות מהגניבות שלו: בעקבות הגניבות האלה תופסים אותו שוב ושוב, עד שהוא נוכח שלא כדאי לו לגנוב.

אבל מכות ומכאובים יש לקבל הרבה פעמים עד שלומדים. ניתן לראות שכמעט שאין אנשים שיצאו מבית הסוהר ולא חזרו אליו שוב. אבל ממכות כמעט שלא לומדים. זהו לימוד מאוד מאוד איטי, כי האדם אינו קושר את המכה, את המכאוב עם זה שהוא לא בסדר. ובאמת אין שום קשר. אם אדם גונב, מה פתאום הוא צריך לשבת באיזה בית סוהר ולא לצאת ממנו? זה לא מידה כנגד מידה.

למה מכות לא משכנעות את האדם להשתנות?

כשהאדם מקבל מכות הוא רק רוצה להיפטר מהן וממי שנותן לו את המכות. הוא רוצה לברוח מהמכאובים בצורה כלשהי, ולהיות יותר מתוחכם, כך שהוא לא יקבל שוב מכות, אבל למעשה כשאדם סובל ממכאובים הוא לא עוזב את התכונה הזאת שלו, של רצון לגנוב.

כי מכה לא קשורה למעשה רע, היא לא כנגד הרע. כנגד מעשה רע יכול להיות רק אור, רק התכונה ההפוכה מהרע. ומכה כשלעצמה היא סתם מכה. נותנים קנס, או כולאים בבית הסוהר, או חולקים מכות אמיתיות, או תולים, או הורגים, ואז האדם לא מבין איך העונש קשור למעשה: "בגלל שבחברה הגיעו להסכם שאסור, אז אני צריך להפסיק לעשות, הרי מחר החוק הזה יכול להתבטל ויהיה מותר".

האדם מבין את הקשר רק אם המכה קשורה למעשה עצמו. כלומר, הוא רואה את הבורא, ואז ורק אז הוא רואה שהתכונה הזאת בתוכו מפריעה לו להתחבר אל הבורא. ועל ידי כך שהוא מתקן אותה והופך אותה לרצון להשפיע, הוא עצמו נמצא בתכונה הזאת עצמה, ברצון להשפיע שבכלי הזה, מתחבר אל הבורא, ושם הוא מקבל את האור. האדם מקבל את האור רק אם הוא והבורא קשורים יחדיו לאותה נקודה.

בגלל זה אלפי שנים אנחנו נמצאים במכות, עד שמגיעים לאיזו התפתחות, שגם היא אף פעם לא לתיקון. האנושות לא מתקנת את עצמה, היא כל הזמן יותר מתקלקלת. מה זה "מתקלקלת"? היא מחפשת איך להיות יותר חריפה במוח, בהתחכמות, איך בכל זאת להשתמש עם הרע.

איך החברה מראה לאדם שהוא מפסיד?

חברה נקראת "סביבה". גם ספרים, סופרים, קבוצה הם חברה. החברה היא משהו חיצוני שמשפיע על האדם ומראה לו מה לא טוב. האדם צריך לחפש חברה שכל פעם תראה לו מה הוא מפסיד כשהוא נושא תכונה מסוימת. החברה לא יכולה להיות במקום הבורא, אבל אם היא פועלת על הרצון לקבל שלו ומראה לאדם שהוא מפסיד בכבודו או בהערכה אחרת, אז האדם רואה שהתכונה הזו שבתוכו היא זו שגורמת לו להפסיד.

וללא החברה אין לנו היכולת לראות זאת. זו הבעיה עם פושעים, לכן הם מסכנים. פסיכולוגים רבים לא עושים הבחנה נכונה של האדם ורואים איך אפשר להשפיע עליו כדי שהוא יחוש צער אמיתי על מעשיו. למשל, אם מדובר באדם רגיש, אפשר היה לבזות אותו בנוכחות כולם, ואז לפחות האדם היה קושר במו ידיו בין הדברים: הוא אמנם גנב יהלומים או שדד בנק, אבל יש לו איזו נקודה רגישה עם הקרובים שלו שבה הוא פגיע. אחרת, אין לו שום נזק ממעשיו. אחרת, הוא חושב שתפסו אותו כי הוא לא היה מספיק מתוחכם. הוא לא מרגיש שזה פוגע בו. צריכים לבנות חברה, שבה האדם באמת יראה את ההשלכות הרעות משימוש באגו.

אבל כשהבורא מתגלה, אז האדם רואה עד כמה האגו שלו מרחיק אותו. ולהפך: אם האדם מתקן את האגו שלו ממש באותה מידה, דווקא באגו שלו מתגלה לאדם הנצחיות, השלמות, הרוחניות, כל העולם העליון.

מה פירוש להרגיש אשם?

"אשם" זה לא שהאדם אשם. פירושו, למעשה, כדאיות. אין אשמה. יש לאדם נטייה לגנוב ובחברה הזאת מקובל שאסור לגנוב, אבל אין פירוש הדבר שהוא אשם. נכון שהוא אשם כי הוא פעל נגד מוסכמות החברה, אבל הרצון לקבל רואה רק דבר אחד: אם זה מזיק לו, או שהוא מרוויח מזה.

לאחר כל ההשלכות של נידוי חברתי, בושה, כסף, כבוד, השכלה, בכל זאת החשבון בתוך הרצון לקבל הוא פשוט: אני מרוויח או מפסיד. והדבר דומה גם לגבי הבורא. הכול שוקלים בתוך הרצון לקבל, בתוך הרצון להשפיע, אבל זה באותו הרצון. אין חשבון אחר.

איך חברה יכולה לגרום לאדם להשתנות?

האדם זקוק לחברה. הוא רוצה חברה, הוא רוצה להתחבר אליה. כך יש לו בצורה כלשהי קשר עם חברים. ואז בגלל הקשר איתם, הם קודם כל יכולים להשפיע עליו את כל ההבחנות והחוקים שלהם. ואחר כך, בניגוד למה שמקובל אצלם, אף להשפיע עליו לגבי זהותו, מי הוא.

באמצעות החברה אי-אפשר לתקן, אבל באמצעותה אפשר להכיר את הרע. החברה מראה לאדם מהו ההפסד כלפי הרצון לקבל שלו. אבל תלוי באיזו חברה בוחרים. אם אדם נכנס לחברה של פושעים, הוא מתקן את עצמו בהתאם למה שמקובל אצלם. למשל, הוא נכנס לחברתם בגלל שאפשר לגנוב, אבל הם מלמדים אותו שאפשר גם להרוג.

לכן בעל הסולם כותב בצורה פשוטה: "הבוחר כל פעם בחברה טובה יותר". כך האדם מתקדם. ועל ידי מכות ומכאובים, כותבים המקובלים, לא מתקדמים. בכל זאת חייבים לבנות סביבה. הסביבה מחויבת להביא לאדם את המודעות לכך שבלי אור, בלי התגלות הבורא, בלעדיו, בלי להתקשר אליו, בלי הגדלות שלו, האדם לא יוצא מהעולם הזה. את זה רק החברה יכולה לעשות.

איך אדם שמתפתח מבחינה רוחנית, יוצא מאהבה עצמית?

אדם שמתחיל ללמוד קבלה, אינו יוצא בתהליך הדרגתי מהרצון לקבל שלו. אלא מעצים את הרצון לקבל שלו: הוא רואה את עצמו יותר ויותר מתוחכם ברצון לקבל שלו, בשימוש בו, בדרך בה הוא מוכן לעשות הכול רק בשבילו.

כך הדברים מתנהלים עד שהוא מגיע למצב שהוא רואה, שלא נשאר בו באף מקום בתוכו, לא במוח ולא בלב, לא במחשבות ולא ברצונות, שום דבר שאפשר לשייכו לאיזו נטייה יפה, למשל, למען הזולת, או למען החברה, או למען משהו, אלא הכול בו הוא רצון לניצול מוחלט של כולם, וניצול בלי להתחשב באף אחד.

ואם הוא בכל זאת מתחשב במשהו, זה רק כדי שלא יכאב לו. כדי שבשום דרך לא ייפגע כבודו, או כל רווח אחר. זה נקרא פירושו להיות יפה מבחוץ, מצב שמחייב אותו להיות בקשר כלשהו עם אנשים. במקרה כזה החשבונות שלו הם אגואיסטיים לגמרי. וכולנו כאלה, אבל אנחנו מסרבים להכיר בכך.

האדם מסרב להכיר עד שלבסוף הוא מכיר בכך שכל התכונות, שכל הרצונות, שכל הנטיות, ושכל החשבונות, אף אם מעמיקים בהם בפרטי פרטים, כולם קיימים רק לטובת עצמו. וגם כשהוא מכיר בכך, זה לא נורא בעיניו, ואף הוא מסכים עם הקביעה הזו: "אין מה לעשות, זה הטבע. הבורא עשה אותי כזה".

אבל אם האדם לומד בצורה נכונה, צורת לימוד שמעוררת עליו אור מקיף, אז הוא מתחיל כנגד האור המקיף הזה, לא רק ללמוד את תכונותיו ולהבינן נכון, שהן אגואיסטיות - ולנהוג כמו כל מדען שחוקר את הטבע, בשכל קר, עם נוסחאות יפות: "פה אני מתחכם", "שם עוד יותר", "איזה מתוחכם האגו שלי" וכו' - אלא להבין שתכונות אלה מתגלות בו לעומת האור ושהוא מתחיל להרגיש עתה את ערכן האמיתי להבדיל מתכונות האור. ואז הוא קובע שתכונותיו רעות הן.

אחרת, האגו לא נחשב לתכונה רעה, אלא לתכונה טובה. אדם רוצה להצליח, להרוויח, לשגשג, מה רע בכך? אנשים עם רצונות כאלה הם אנשים מאוד מכובדים בחברה. כולם אומרים עליהם: איזה מוסיקאי נערץ, איזה צייר גדול, אפילו גנב גדול. הם בכל זאת הגיעו למשהו.

ואז כשהאדם מתחיל להשוות את האגו שלו למטרה האמיתית, ורק כלפיה הוא קובע שהשימוש באגו שלו, בצורתו הטבעית, זה מעשה רע. למה זה רע? כי הוא רואה שבדרך הזאת הוא לא משיג את המטרה, אלא להפך, הוא מתרחק ממנה. מכאן ניתן להבין, שקביעת המצב בו נמצא האדם היא כלפי האור.

לכן, האדם בעולם הזה אף פעם לא מגיע להכרת הרע, גם לא באמצעות מכאובים וייסורים. הוא מגיע להכרה שהוא לא מספיק מתוחכם, אבל לא שהטבע שלו רע, רע כלפי המטרה. אבל אם הוא לומד, ויחד עם חברים הוא מושך את המאור ומגדיל אותו, אז כנגד האור הזה ולנוכח קיומו הוא מתחיל לראות, שהדברים שקודם חשב עליהם כטובים ביותר, הם כנגד המטרה הרעים ביותר.

לא הדברים עצמם, אלא השימוש בהם הוא מעשה רע. הרצון לקבל כשלעצמו אינו טוב וגם אינו רע. רק השימוש בו הוא שימוש רע. הרצון לקבל משול למכונה, שתלוי לאן מסיעים אותה.

האם האגו הוא הכלי היחיד להתקדמות במשך כל הדרך?

האגו הוא כלי להתקדמות אם מתחילים להתקדם איתו לכיוון הנכון. כלומר, עם אותו רצון לקבל מגיע האדם לתיקון ואחר כך למילוי, למטרה. ודאי שבאגו מקבל האדם את הכול. לכן כתוב: "דע את ה' אלקיך ועבדהו", מזה שאדם יודע את תמונת הבורא: אילו תכונות והבחנות יש לו, מי הוא, מה הוא - כנגד תמונת הבורא הוא יכול לעבוד - לדעת מה לתקן, ואיך לתקן, מה לבקש, ואצל מי.

כל הדברים האלה עשויים לקרות רק אם יש לפני האדם "אור מקיף". בינתיים, לנו, הנמצאים למטה מהמחסום, האורות שנמצאים למעלה מהמחסום, מאירים אלינו באופן כזה שנקרא "הארת המקיפים" - כלומר, הארה מהחוץ, מרחוק. אחר כך אורות אלה יהיו כאורות פנימיים, כלומר, מצב של הכרה יותר מוחשית.

מה פירוש "מוחשית"?

האדם מקבל את האור לא כמקיף אלא כפנימי, בחושים שלו. ואז החושים הם חושים רוחניים שנקראים "עשר ספירות".

למה אנחנו כל כך פסיביים בגילוי הרע?

מפני שגילוי הרע אינו לטובתנו. בשביל מה לי להבין שאני רע? אין דבר גרוע יותר מלגלות את זה. האדם נשרף כביכול בתוך תוכו, הוא שונא את עצמו, הוא כל כך רוצה לברוח מההרגשה הזאת. אז בשביל מה לו להגיע למצב כזה? אם אדם מגלה את הרע, אז מרצונו או בעל כורחו הוא מיד מכבה אותו. הוא רוצה שהמצב הזה ייפסק.

איך אפשר להרגיש את הרע ואת הבושה עד כדי כך שהם יניעו אותי קדימה בצורה המועילה ביותר?

תחושות הרע והבושה מגיעות בהדרגה לאדם, בתנאי שהוא מזדהה עם הטוב. סתם הרגשה רעה פועלת מיד על תת ההכרה כך שאדם יוצא ממנה ובלבד לא להרגיש אותה. אבל אם האדם מתחיל כבר להזדהות עם הנקודה שבלב, שכביכול כבר פועלת מהצד השני, מהשדה השני, ומסתכל מתוכה על האגו שלו, על גופו, על כל תכונותיו, אז הוא יכול להישאר בנקודה הזאת ולקבוע מהו רע. לראות את הרע ולהתחיל לעבוד איתו בדומה לעבודה עם משהו זר. אבל אם אדם לא מסתכל על הרע כדבר זר, אלא מזדהה איתו ממש כמשהו שלו, הוא לא יהיה מסוגל להיות בו יותר מרגע אחד. הוא מיד מתחיל לכבות אותו.

כל ההבחנות הללו מקבלים בעיקר על ידי החברה. קונים אותן בצורה מאוד קלה אחד מהשני. מה שאם כן להגיע אליהן לבד אורך המון שנים. וגם אם האדם מגיע לזה לבד, בכוחותיו הוא, הוא לא מגיע לזה לבד. למעשה, הוא בונה לידו את דמות החברה. אבל זה לרוב לא קורה, אלא רק אצל יחידי סגולה, שמלמעלה מגיחה איזו התגלות והאדם הזה מתחיל להיות "איש אור".

אבל האדם שמתקדם גם על ידי מכות, בסופו של דבר בונה לידו מערכת עזר בדומה לחברה, כמו סביבה, שאיתה הוא מזדהה, ממנה הוא מתפעל, עליה הוא נשען, ואז הוא יכול להתייחס לעצמו כמו לצד שלישי. בכל זאת צריכים משהו במקום סביבה, אפילו בצורה כזאת מלאכותית לעצמו.

גם סביבה, באמת סביבה שנמצאת סביב האדם, היא לא הקבוצה עצמה, אלא דמות של הקבוצה שהוא בונה בתוכו, ואליה הוא מתייחס. זה לא פרצוף של חבר כזה או אחר, אלא פרצופים שנמצאים אצלו ומקבלים התרשמות בתוכו ומהם יש לו מושג כזה של חברה, של סביבה, שפועלת עליו. דבר דומה הוא גם יכול לבנות לאט לאט בתוכו, אפילו שאין סביבו אנשים, מכל מיני תכונות שהוא תופס אותן כטובות, כמובילות. אבל בכל מקרה האדם זקוק לסביבה.

אבל אם יש סביבה ממש המורכבת מחברים, היא חוסכת המון זמן וייסורים. מאחר שהחברים בונים אותה מתוך תוכו, הוא לא צריך להשקיע מאמץ משני הצדדים, כביכול לבנות בתוכו חברה בצורה מלאכותית. הוא רק צריך להתקשר למישהו אחר, וזה כבר מתחיל להשפיע עליו, ו'לזרוק' לו את כל הדברים, במקום שיחפש ויבנה בעצמו.

וזה בגלל שעל פי טבענו "אין אדם משים עצמו רשע": אדם לעולם לא יכול להסכים עם התחושה הזאת שהוא רשע. לכן, כדי להישאר ב"אני רשע", הוא חייב כנגד זה לבנות את הנקודה האחרת שאליה הוא עובר, ואז הוא אומר על עצמו הנוכחי, שהוא רשע. הטבע עצמו לא יתיר את זה.

אם אדם לא יכול לראות עצמו רשע, מה הטעם בכל מיני שיטות חינוך?

מהעניין הזה של "אין אדם משים עצמו רשע" פיתחו מערכת חינוך שלמה. כשאדם בעצמו לא "משים עצמו רשע", לא רואה שהוא רשע, אז 'מבחוץ' אנחנו נגיד לו אם הוא בסדר או לא, ואיך הוא צריך לנהוג. נכתוב לו ספר חוקים: מה מותר ומה אסור, ונראה עד כמה הוא נוהג בהתאם או לא, ואם הוא לא אז נבייש אותו, ננדה אותו, וכו'.

אבל שום דבר לא יעזור! מבחוץ אפשר לתת רק דוגמה טובה. והיתר - כותב בעל הסולם - זו הגבלה. אם אוסרים על האדם לעשות שימוש בתכונות שלו - 'הורגים' אותו. הוא לא יגיע להכרת הרע בעזרת התכונות שאוסרים עליו לעשות שימוש בהן. גוזלים ממנו אפשרות להתקדם, מפקיעים את האפשרות הזו ממנו. האדם צריך להיות ברע עד הסוף עם כל תכונה ותכונה שלו, עד שהוא יגיע למצב שהוא רואה את הרע הזה, והוא לא רוצה אותו, ואף מוכן לשלם כל מחיר רק כדי להיפטר ממנו.

אם האדם לא מתקן את תכונותיו בצורה כזאת, אז הוא בכלל לא מתקן אותן. ואז מה יקרה עם הפנימיות שלו? הוא לא יגיע למטרה, לתיקון. לכן אסור להגביל: חינוך חייב להיות מתוך דוגמה. ולכן בדברים רוחניים אחד צריך למלא תפקיד כלפי השני לפיו הוא יותר טוב, ולא להסתפק במילים. בדברים גשמיים זה משהו אחר.

מה מביא את האדם לתפילה?

תפילה באה כתוצאה מכך, שהאדם רוצה להיפטר ממשהו, ויודע שבכוחות עצמו הוא לא מסוגל, אלא רק על ידי כוח מלמעלה שברא את הרע הזה ויהפוך אותו לטוב. צריכים להיות תנאים לתפילה. אם אדם לא מכיר את הבורא, הוא לא יכול להתפלל, כי אז התפילה שלו משולה לבקשת גשם של קיבוצניקים בנגב.

כשאדם זועק על מחסור לא מוגדר, זה תפילה עממית, כמו שאנשים חושבים שתפילה צריכה להיות, אבל בעבודה רוחנית היא לא נקראת תפילה. "תפילה" ברוחניות פירושה שאדם מרגיש אח"פ דעליון. מאח"פ דעליון הוא מקבל אור מקיף, הוא רואה את התכונות שלו כרעות כנגד התכונות הטובות של העליון, אלה כנגד אלה.

מהרגשת האח"פ הזה יש לי ביטחון שזה הבורא, שיודע מה לעשות, ושעושה לי כל מה שצריך. ואז אני מבקש ממנו, ואז אני נדבק לאח"פ הזה ומכניס לו את המ"ן שלי. כלומר, אני יודע בצורה מדויקת מהו הרצון שלי לגבי ההבחנות שאני מכיר, ומה אני רוצה כבר שיהיה בהן.

ולא שאני סתם אומר: "תתקן אותי". צריך לדעת בדיוק את התמונה. רב"ש כותב, שעד שהאדם לא מגיע לבירור לגבי מה שהוא רוצה עם התכונה הזאת שיהיה לו, הרצון לא נקלט למעלה, והוא לא ניתקן. לכן אי-אפשר לעשות שום תיקון אם האדם לא מכיר את העליון. כל פעם העליון שלי נקרא "בורא". בכל מדרגה שהאדם נמצא, המדרגה העליונה יותר נקראת "בורא" ביחס אליו.

מה נקרא בקבלה תפילה נכונה?

אדם שסתם חסר לו משהו וצועק: "תעזור לי", גם זה נקרא תפילה, אבל אין זו התפילה שעליה מדובר בקבלה. בקבלה תפילה היא כוונה. מה היא "כוונה"? פירושה, שאדם יודע מהחיסרון שלו לעליון, איך זה פועל בדיוק. שאני, והבורא, והבקשה שלי, והקשר בינינו הם כאחד. איך אפשר לדעת שהם יהיו כאחד? לשם כך צריך להכיר את העליון, להרגיש אותו.

תפילה היא לא שאדם מתכוון סתם לאיזה בורא שנמצא אי שם רחוק, באיזו מטרה, והאדם שנמצא כאן משתוקק אליו, ואז הוא צועק אליו וזה פועל. אלא, איפה הבורא נמצא, ומהי המטרה, ובאיזו דרך להגיע אליה, ומי אני (גם מי הוא "האני" אני לא יודע מסתם תפילה)כל אלה אפשר לדעת רק "כיתרון האור מתוך חושך". רק בהיבחן זה כלפי זה האדם יכול לקבוע משהו. לכן, בלי התגלות הבורא האדם לא עושה משהו באמת, אלא רק במסגרת העולם הזה. אמנם גם זה פועל, אבל זו לא תפילה.

איך אפשר לרצות להשפיע?

אדם שלא יודע מהו רצון להשפיע, ודאי שלא יכול לרצות שיהיה לו רצון זה. למה שירצה? לכן כתוב בספר "פתיחה לחוכמת הקבלה", אות ד': "התפשטות האור והסתלקותו עושה את הכלי רצוי לתפקידו" - כלומר, עושה את הכלי שירצה להיתקן, שירצה להתמלא. התפשטות האור והסתלקותו צריכות להיות תחילה. לכן כתוב: "דע את ה' אלוקיך ועובדהו", אחרת איך אפשר? אחרת זה כמו לרצות משהו בלי לדעת מהו, שזו ממש טיפשות.

אבל אם לא מרגישים את הבורא, מה כבר יכולים לעשות?

אם לא מרגישים את הבורא, צריכים לעשות מה שאומרים לך לעשות. אין אפשרות שבמקום בורא ובמקום אור יהיה לאדם משהו אחר. אין! אין חוקים אחרים, גם לא בתקופת ההכנה. זהו חוק ובל יעבור. אך במצבנו, במקום אור יש לנו אור מקיף ובו צריך לעשות שימוש.

איך בוחרים כל פעם בסביבה טובה יותר עם אותם חברים?

אחרי שהאדם התרשם מהחברה ובנה את דמות החברה בתוכו, הוא צריך להקפיד שההתרשמות הזו תהיה כל הזמן חזקה יותר, מועילה יותר, שתפעל עליו יותר. כלומר, לא אכפת לו מה עם החברה שבחוץ, הוא צריך ליטול ממנה רק דברים טובים, להטמיע אותם, בתוכו, ולהתפעל מהם ככל האפשר.

חברים יכולים לעשות סביבי מי יודע מה. אבל אני עצמי, לפעמים לא רואה שום דבר ממה שהם עשו, ולפעמים אני מתמלא התפעלות מאיך שהם עושים. כלומר, ההתפעלות שלי תלויה בי ולא במה שהם עושים. אז האדם צריך לבנות בתוכו את דמות החברה בצורה כזאת - ובכל אחד זה אחרת - שהוא דווקא זה שיתפעל ממנה.

כל אחד מתפעל בהתאם לאופי שלו. אחד מתפעל מהסובבים אותו מ'כמה הם עדינים וכמה אדיבים', שני מתפעל מ'כמה הם עליזים', ושלישי מתפעל מ'כמה הם חזקים ואכזריים'. זה מה שנקרא: "הבוחר כל פעם בסביבה טובה יותר". לכך האדם צריך לדאוג. במילים פשוטות זה נקרא 'איך להתפעל מהחברה'.

אם חבר שרוי ברע ומצדיקים אותו, מה מרוויחים מזה?

אם רואים שחבר שרוי ברע, ורוצים לעזור לו, אז מרוויחים. אבל אם רואים שהחבר שרוי ברע, וכתוצאה מזה יהיה גם לי רע בכל הדרך שלי ובדרכי אל הבורא, אז מה אני מרוויח מזה? מלשבת ליד החבר ולבכות יחד איתו לא יצמח טוב - לא לי ולא לו. אבל אם רואים שהחבר שרוי בנפילה או לא מסוגל לעשות כלום, שכן הם מצבים טבעיים בעבודה הרוחנית, אז יש להביע התפעלות בפניו שלמרות שהוא שרוי במצבים האלו, הוא גורר את עצמו ובא לשיעור, ולא נשאר לשכב במיטה. שהוא בכל זאת עושה משהו, למרות שקשה לו מאוד. תמיד צריך להשתדל להצדיק ולהפיק תועלת מכל דבר שהוא לטובתי.

"ג' הם נקראים תפילה", הכוונה שיש ג' תפילות: תפילה למשה, תפילה לדויד ותפילה לעני. אלו שלוש הבקשות, שבסך כל הבקשות של האדם, שבמודע או שלא במודע, שבכל מיני מצבים, יהיו אשר יהיו, יכולות להצטייר כאחת משלושתן: או למשה, או לדויד, או לעני.

והבקשה שבאמת פועלת, ומקדמת את האדם בצורה המועילה ביותר, היא הבקשה של עני, שבה האדם מרגיש מחוסר כל, שממש "תוהה על הראשונות", שנוכח שהימים הראשונים היו טובים יותר מעכשיו. שהמצב שלו עכשיו גרוע יותר.

ב"גרוע יותר" הכוונה, שהוא רואה את המידות שלו כגרועות יותר. אבל אין פירוש הדבר, שהוא צריך לסבול מזה. אם אדם מבין שזה צריך להיות כך, שהימים הראשונים יהיו טובים יותר מהנוכחיים, אז משמעות הדבר שהוא דווקא מרוצה מהמצב.

ולכן, "עני" הוא הראשון בתור, הוא הראשון לפי הסדר. כי מבין החסרונות של תפילות דויד ותפילות משה, החיסרון של עני הוא זה שמשפיע תחילה על התקדמות האדם. ואכן, קודם צריך לאסוף את כל ההתרשמויות מהמצבים שהאדם מרגיש בהם את התכונות שלו, את המידות שלומי הוא, מה הוא - לכדי חיסרון שייקרא "תפילה לעני".

כלומר, עני וחסר כל הוא אדם שמבקש תיקונים. ב"חוסר כל" הכוונה לחוסר תיקונים. כמו שבעולם הזה, כנגד ענף ושורש, מיהו עני? מי שאין לו כסף. כך ברוחניות: "כסף", כיסופא, הוא כיסוי, "מסך". כשיש מסך, כבר אין בעיה לקבל - לשלם ולקבל מה שרוצים.

לכן, אם יש לנו רצון להגיע לחיסרון שלא חסרים בו מילויים של רצון לקבל, אלא חסרים בו כוח הצמצום וכיסויים - אז הרצון לזה נקרא רצון של עני.

מהי תפילת עני?

תפילה צריכה להתבסס על הבחנות ברורות: מי אני, לעומת מה שאני רוצה להיות, ושהפער ביניהם יהיה גדול עד כדי כך שהלב שלו נשבר. שלא אכפת לו, לאדם, מכל יתר התנאים במצבו הנוכחי, לעומת הנתון הזה היחיד שהוא רוצה שישתנה ויתחלף. יש לו כל מה שהוא רוצה: אוכל, ביטחון, בריאות, כבוד, וכו', אבל חסר לו דבר אחד. ולכן הוא עני. הוא מרגיש את העניות שלו בצורה טוטאלית, שממש אין לו כלום.

כמו בדוגמה שרב"ש מביא על אשה. יש לה ארון מלא בגדים, והיא טוענת, שאין לה מה ללבוש. זה החיסרון, נוקבא, שיש הכול ובעצם אין כלום. כלומר, שקיימת התחושה שאין כלום. למה אין כלום? ככה. הדבר שנראה עכשיו עיקרי - איננו, ובגלל זה אין שום דבר. היתר לא מכסה, לא שווה כלום. זו הרגשה שכנגדה אין מה לעשות. כך זה גם באדם.

מכאן שלתפילת עני צריכים שלושה תנאים:

תנאי א' - אדם לא צריך בפועל לרדת מנכסיו ולהיזרק לתחתית החברה, אלא הרגשת העניות, עני מרוחניות, ממה שהוא רוצה להשיג, היא צריכה להיות כזאת שכל היתר לא נחשב.

תנאי ב' - אדם צריך לדעת פחות או יותר מה הוא רוצה. ממה הוא עני. מצבים בהם אדם מרגיש שאין לו כלום, אבל הוא לא יודע מה הוא רוצה, הם עדיין לא תפילה, כי הוא לא יודע למה הוא נכסף. צריכה להיות בקשה ברורה, צריכה להיות ידיעה ברורה של מה לבקש. זאת אומרת, לא מספיק להרגיש חיסרון, אלא הכלי של החיסרון צריך להיות ברור לעומקו בכל ארבע הבחינות שלו. אז ורק אז האדם יודע בדיוק מה הוא רוצה, הוא יודע בדיוק מה הוא מבקש. אחרת, לא עונים לו לבקשתו.

תנאי ג' - אדם צריך לפנות למקום הנכון, בו מספקים לו מה שהוא רוצה. לא ללכת למחסן עצים אם הוא רוצה קמח. כלומר, צריך לברר למי פונים, ושיש לו מה שאני מבקש, ושדווקא את הדבר המסוים הזה שאני מבקש הוא רוצה לספק, וזאת אכן התוכנית שלו. ואז יש 'הבנה' בין הנותן למקבל. אז הם משתווים בדיוק, רצון הנותן רצון המקבל. להבנה על הכמות והאיכות של הדבר המסוים המוסכם ביניהם הם מגיעים, הידוע והברור.

הכול צריך להיות מותאם בדיוק. כמו שני חורים, שהחור האחד נמצא בדיוק לפי צירו מול החור השני, ולא מסובב כלפיו, ואז אפשר להכניס ביניהם מקל. צריכה להיות בדיוק הרגשה כזאת. אם קיימים כל התנאים האלה, פירוש הדבר שאדם נושא תפילה של עני. ולא משה ולא דויד, שהן כביכול על מותרות, שהן מעבר לזה.

איך אדם יכול לדעת מה לבקש מהבורא?

לא דורשים מהאדם לדעת שום דבר מעבר לכלי שלו. אבל אם הוא מבקש תיקונים ומילויים, הוא צריך לדעת בדיוק איזה תיקונים ומילויים יהיו לו. הוא צריך לדעת על כל פרטיו של הכלי הריק שלו, מה בדיוק הריקנות שלו, זאת אומרת, הוא צריך לדעת מה בסופו של דבר המילוי שצריך להיות.

אחרת, זה לא נקרא שהוא מבקש, זה לא נקרא חיסרון. "בקשה" נקרא, שאדם בירר בדיוק ויודע מה חסר לו. אלא אם כן הוא נמצא בדרגת תינוק, או בדרגת עובר, או בדרגת קטן, שאז הבקשות הן בהתאם לרמה.

ברמה הרוחנית, שנקראת "עובר", אדם מבטל את עצמו ולא מתערב בשום דבר שבא אליו, הוא רק רוצה להיות דבוק בעלמא. אבל גם ב"דבוק בעלמא" יש הרבה מדרגות: תשעה ירחי לידה, עם כל העביות, עם כל המחשבות, עם כל הבלבולים וההפרעות שעוברים עליו, שעל פניהם הוא למרות הכול נשאר דבוק, ומתוך זה הוא גדל. ומתוך זה הוא מצרף לעצמו יותר ויותר חסרונות.

אם אדם שרוי בתוך האגואיזם שלו, איך הוא יכול לברר את הכלי הזה עד הסוף?

לא מספיק להרגיש שאני נמצא באגו ורע לי. ישנם בעולם הרבה אנשים שמרגישים את עצמם אגואיסטים ולא טוב להם מזה. כל אדם קצת יותר מפותח, מסתכל בטלוויזיה איך אנשים מתים בכל מיני אסונות, גוועים ברעב, סובלים, ומרגיש על עצמו שלא איכפת לו כלום.

בכך שאדם אומר שהוא אגואיסט, הוא לא קובע שום דבר מיוחד. זו ידיעה שיש לאנשים רבים. כולם מרגישים ומסכימים איתה. היא רציונאלית ומתקבלת על הדעת. רואים איך הגוף מתפקד, איך הכול מתפקד בנו מתוך אהבה עצמית.

אבל איך מלהיות סתם אגואיסט ולהרגיש את זה במחשבותיו ובמעשיו, אפשר לברר הלאה את הכלי הזה? איך אפשר להתעמק בו על כל בחינותיו, נגיד מבחינת שורש לבחינה א' ב' ג' ד', איך אפשר ללמוד ולדעת בפרטי פרטים את כל המידות האלה מי הן ומה הן? כתוב שהאורות מבררים את הכלים.

אין לאדם שום דרך לבדוק עם שכלו מהו הכלי הזה של הרצון לקבל. הוא יכול לראות איך מתנהגים תאים ביולוגיים לפי חוקי הטבע: כל אחד רוצה לבלוע ולפעול למען עצמו. או להבין פסיכולוגית שזו ההתנהגות של האדם. אבל זה לא מספיק לבירור הכלי הזה ככלי רע. הרע הוא לא כלפי התחושה, שלא איכפת לי שגוועים ברעב באפריקה, אלא הרע הוא כלפי הבורא.

אבל אם צריך לברר מהו רע כלפי הבורא, איפה נמצא ה"כלפי"? לשם כך צריך לגלות לאדם משהו מלמעלה, שכנגדו הוא ירגיש את ה"כלפי". כלומר, התגלותו של האור המקיף היא פשוט חובה. בלעדי האור המקיף האדם לא יכול להתעמק במה שהוא צריך להתעמק בתוך הרצון שלו, ולבדוק בו את כל הנתונים שלו. אי-אפשר סתם כך לצעוק שרע לי, צריך שיהיו לי הבחנות כנגד הבורא. והן לא נמצאות בשום מקום אחר מלבד באור המקיף. הנתון הזה, האור המקיף, הוא נותן לנו קנה מידה מהעולם הבא.

לכן המקובלים אומרים לנו, שחסר רק אור מקיף, שאם ניטול ספרי קבלה ונלמד בהם, אז יהיה לנו יותר אור מקיף. אבל מתחילים ללמוד ושוכחים מהאור המקיף הזה. כי לא רואים שמהלימוד בא האור, לא מבינים עדיין שהכתוב קשור לאור מקיף. האדם עדיין לא מרגיש שזה נמצא למעשה בידיים שלו, שזה נמצא לפניו, ושבאמצעותו הוא יכול לראות, ולמדוד, ולעשות.

איך "עני" יודע אילו תיקונים לבקש?

אם אדם לא יודע, שעכשיו הוא צריך לבקש, וכשהוא כבר מבקש הוא לא יודע מה לבקש וממי לבקש, אז אם הוא לא יודע ממש הכול, הוא לא נקרא "עני". הוא עדיין לא עני, הוא לא מרגיש את עצמו עני. כי עני זה סכום של כל מיני אבחנות, שהן בסך הכול נותנות לאדם את המושג הזה, "עני". אחרת הוא לא לפני דויד ולא לפני משה, כי הם כלפי העני מבקשים כביכול על מותרות, משה הוא נצח ישראל, דויד הוא 'על כל הקופה'. העני הוא התחלת העבודה.

איך האדם יודע מה לבקש? לאט לאט האור המקיף עושה בו את כל האבחנות. אבל עד שהאדם לא עושה את כל האבחנות על ידי האור המקיף, הוא לא נקרא "עני". הוא עדיין לא חושב על עצמו כעני, אלא מרגיש שיש לו משהו, שיכול להסתפק בו, שזה לא נורא. כדי להביא את האדם לדרגת עני מעבירים אותו דרך עליות וירידות. בכל עלייה הוא מסתכל על עצמו ורואה שיש לו הכול, שהוא לא עני. אחר כך הוא נופל, ואז הוא רואה שזה כלום, ביחס לעלייה הקודמת ורואה שאין לו שום דבר. וכך הדבר חוזר ונשנה.

בעליות ובירידות צריכים להיאסף שני קצוות, והם אלה שיקבעו את ההבחן, את ההבדל והשוני הנכון ביניהם. העליות והירידות שונות מאלה שקדמו להן או מאלה שיבואו אחריהן. הן בהבחן שונה. פעם יורדים מנכסים ופעם עולים בנכסים. פעם יורדים באהבה, ופעם עולים באהבה. פעם יורדים בשמחה, ופעם עולים בשמחה. כלומר, כל פעם העליות והירידות הן כלפי משהו אחר. אנחנו לא מבדילים בזה, אבל כך זה מתנהל. אחר כך, כשהעליות והירידות נאספות בצורה מספקת, הן מביאות לאדם את ההבחן הנכון בין "האני" למטה להוא למעלה.

האם בעליות ובירידות שהאדם עובר משתנה גם דרגת הקושי?

ודאי שדרגת הקושי משתנה. בעליות ובירידות דרגת הקושי משתנה עד כדי כך, שמספרים על הבעל שם טוב, שבזמן הירידות היה שוכח את האלף בית. היְתה לו עד כדי כך הסתלקות המוחין, שהוא היה מסתכל על המילים, ולא מבין את פשרן. קורא - ולא יכול לקרוא. לא מדובר על כך שהוא לא היה יכול להבין פשט או פרד"ס, אלא על אובדן של מדרגה.

אצל מקובל, מדרגות רוחניות וגשמיות מתלבשות יחדיו, לכן איבוד מדרגה פירושו מצב שאפילו אין לאדם אפשרות לקרוא, שהוא לא יודע את האותיות, שהוא לא זוכר שיש דבר כזה, אותיות. במדרגות הגדולות, הפער ביניהן, החתך ביניהן, הוא ממש הסתלקות המוחין. ואצלנו לא. אצלנו כמו שכך אין חיים, גם כך אין חיים, לא משנה.

כיצד לצאת ממצב רגיעה שהכול כביכול בסדר ושום דבר לא לוחץ?

אין גרוע יותר ממצב שבו אדם יוצא מנפילה למין מילוי בהמי, לפיו הכול טוב ויפה, ואפשר להמשיך בחיים. אם יש לו סדר יום קבוע, והוא בכל זאת בא ולומד, אז ברור שמחכה לו בדרך עוד פעם ירידה. אבל אם הסיפוק של אדם מחייו הוא עד כדי כך בהמי, אז הוא אפילו לא חוזר ללמוד. מה צריך לעשות? איך לעשות שימוש במצב הזה בצורה מועילה? התשובה היא: בכל מצב ומצב צריך האדם לקבוע את יחסו לבורא. כלומר, לקבוע איך המצב הזה שלו קשור למטרה.

ממצב שאדם חש סיפוק, מאוד קשה לצאת, מאוד קשה להניע את עצמך. ניתן לעשות את זה רק על ידי התכללות עם החברה. שאז באם רוצים או לא רוצים - מתחילים לנוע, כי החברים מספקים לך את החסרונות שלהם.

האדם עצמו שרוי בסיפוק בהמי, אבל יש בקבוצה חברים רבים שנמצאים במצב הפוך, בחוסר סיפוק: גם נפשי, גם רוחני, גם בהמי. ואז האדם מחדש מהר מאוד את כליו. אבל אם האדם עובר לבדו ממצב למצב, אורך חודשים עד שהמצבים מתחלפים.

האם פעולת האורות תלויה בהבנה?

אפילו שהאדם לא מבין איך האור פועל, האור פועל עליו. פעולת האור לא תלויה בהבנה, היא תלויה במעשים - "כשור לעול וחמור למשא". גם לשור וגם לחמור אין שכל רב, אבל אם הם עושים מה שצריך, זה לעול וזה למשא בהתאמה, אז הכול בסדר.

כתוב: "וידע שור קונהו", השור מגיע לידיעה, ממה? ממידת "שור" הוא מגיע ל"וידע", לידיעה משמע לחיבור. בעולם הזה אין דבר כזה ששור יודע את בעל הבית שלו, אבל ברוחניות זו ממש ידיעה. ולשם כך לא צריך שכל.

האם לעבור מהרצון שהבורא ישמש אותי לרצון לשמש את הבורא מחייב החלפת הכלי?

בהתחלה אדם רוצה לעשות שימוש בבורא להנאתו, כלומר, שהבורא ישמש אותו. ואחר כך הוא איכשהו מגיע למצב, שהוא רוצה לשמש את הבורא. איך קורה המעבר בין שני המצבים האלה? הרצון הוא אותו רצון ליהנות מהבורא, אלא שעכשיו האדם רוצה לקבל אותו תענוג מהבורא, אבל שהבורא ירגיש את ההנאה מכך, כי הוא רוצה שהבורא ייהנה.

האדם עושה שימוש באותו תענוג, באותו כלי. הוא מוסיף כוונה, והוא לא משנה את הכלי עצמו. הכלי הקודם נשאר. בתחילה, כשאדם הכיר את הבורא ורצה ליהנות ממנו ולקבל ממנו, זה היה קליפה. עכשיו הקליפה הופכת לקדושה רק על ידי הכוונה. אין בין קליפה לקדושה אלא הכוונה בלבד. לכן הן נקראות שתי מערכות מקבילות הנמצאות זו כנגד זו. ומה חסר? שיבוא האור מלמעלה, יאיר עליו, ואז אדם מיד קופץ משמאל לימין, אין לו שום שליטה על זה. אם הפעולה באה כך מלמעלה, אז זהו. במדרגות רוחניות המעבר הזה נקרא תיקון על ידי אור ע"ב ס"ג.

מה מקבלים מקבוצה?

מהקבוצה לא יכולים לקבל תיקונים. מהקבוצה יכולים לקבל רק התכללות. בחברים אין אורות, שאדם מקבל את מידת התיקון שיש בהם. ההתכללות בין חברי הקבוצה היא התכללות כמו בנשמת "אדם הראשון". היא התכללות בכלים. ככל שיש יותר כלים, יותר חסרונות, והם מצטברים ונעשים יותר גדולים - כלומר, יותר תובעים את התיקונים, את הדברים הנכונים, אז מלמעלה בא אור מקיף, ומתקן מהר יותר את הרצון הכללי, מתקן יותר מהר מרצון קטן פרטי.

איך לקשור למטרה מצבים כמו: ילד חולה, משפט שנדחה, וכו'?

אם אדם נמצא בעולם הזה בכל מיני צרות שטורדות אותו: ילד חולה, דיון בבית משפט, תלונה במשטרה וכו', אז הוא צריך להבין שבדברים האלה יש צורה מטרתית תכלית.

ואז, מצד אחד, אדם חייב לטפל בקשיים השונים בהם הוא נמצא במישור של העולם הזה. הווה אומר: ללכת לרופא, ללכת לעורך דין, לעשות את כל הפעולות שנהוג לעשות בעולם הזה, כי את המערכות התומכות האלה סידרו לו מלמעלה, ואיתן הוא צריך להסתדר.

מצד שני, האדם צריך בתוך כל המערכות המסייעות האלה לראות ולהבין מאיפה הוא מקבל אותן, ממי הוא מקבל אותן. ולעשות את כל הפעולות האלה בכוונה ובקשר עם הבורא. כלומר, כשהוא הולך לעורך דין ויושב איתו, הוא יודע שהוא קיבל אותו כאמצעי מהבורא, וגם קיבל מהבורא פקודה לטפל בעניין שלו דרך עורך הדין המסוים הזה, שיכול להיות גוי או חילוני. זה לא חשוב.

שני הצדדים האלה שייכים למעשה לאותו דבר. העולם הזה הוא עטיפה של המערכת. בדרגה שלנו האדם חייב לקבל את כל החוקים שלה, אפילו חוקים שהם לא חוקי הטבע, שהם פעולות הבורא בצורה ישירה (טבע בגימטרייה "אלוקים"), אלא חוקים מלאכותיים שבני אדם קבעו: חוקי מדינה, חוקים משפטיים, כל מיני תקנות, הוא חייב להשתמש בהם כמו שהם. אבל יחד עם זאת, לחשוב ולהיות קשור עם הבורא שנוכח בתוך זה. לכן שום צד לא מבטל את משנהו ומי שבורח מהמערכות האלה, לא משתמש במה שנתנו לו לצורך התקדמות. לכן כתוב: "אל תפרוש מהציבור", "ניתן לרופא רשות לרפא", "בתוך עמי אנוכי יושבת" וכו'. אדם חייב להשתמש בכל המערכות שיש לפניו. אין דבר כזה 'מוצא חן בעיני' או 'לא מוצא חן בעיני'. האדם הוא לא הקובע.

ובהתאם לאיך שאדם מסתדר עם הבעיות האלה, נותנים לו מלמעלה תנאים ומקרים שונים ומגוונים. לכן, אין לברוח רב"ש תמיד התפלא למה אנשים בורחים ונמנעים מלשלם מס הכנסה, שכן רוחנית האדם מחויב לעשות שימוש במערכות הקיימות.

ואם אדם בטוח שהחוק לא צודק?

העניין הוא לא אם האדם בטוח או לא. אם האדם לא הולך ומשתמש בצורה ישירה בכל החוקים האלה, אז הוא לא מסתדר כביכול עם הבורא ששם אותם לפניו. לכן רב"ש אסר לעשות כל מיני חשבונות: להיכנס לחנות לשאול כמה עולה מבלי כוונה לקנות, לתת למישהו משהו ולהתכוון שיגיע למישהו אחר, וכו'. יושר שנראה לפעמים די חולני. אף אחד לא נהג כך.

אבל אז השאלה הנשאלת היא איך ללכת: האם ללכת לפי החוקים שכתובים בספר, בו יכול להיות כתוב כמו בחוק האמריקני: "אסור ללכת עם פיל ברחוב" - החוק אכן קיים, אבל פילים - אין. או האם ללכת לפי החוקים שקיימים בחברה, ששכחו לעלות אותם על הכתב. אלא שזו סוגיה שיש לדון עליה בנפרד.

מה לעשות אם אין חיסרון?

אם האדם נמצא במצב כזה שאין לו חסרונות, שהוא חש שהכול בסדר, או אם הוא חש מעורפל, כמי שהחיים עוברים לידו ולא בתוכו, מה שרוב הזמן מרגישים, או אם הוא כלל לא מרגיש שהוא עובר מצבים כאלה, אז מועיל רק ההרגל להתכלל בקבוצה. ההרגל מסייע לאדם להיכנס לכל מיני פעולות של הקבוצה, ומזה הוא מקבל חיסרון, ואחר הוא מתחדש.

במשך היום האדם לא שואל את עצמו איפה הוא נמצא, באיזו פנימיות הוא שרוי. הוא פשוט מגלגל את התחושה, מרגע לרגע וזהו. רק ההרגל להיות מחובר עם הקבוצה, עם כולם יחד בתוך הקבוצה, זה מה שמשנה אותו. אחרת הזמן ממש אובד. עוד יום חולף ועוד יום, ועדיין לא מקבלים שום התחדשות. עד שמתחדש לאדם רשימו מבפנים רק על ידי כוחותיו הוא, שמלמעלה יוצרים במקצת שינוי אורות כללי, אפשר לחכות מאות שנים.

לכן צריך להיות בהרגל של עשייה: לפיו כל אחד מלמד איזו קבוצה, יש ישיבת חברים קבועה, יש סעודות משותפות, מדברים על חשיבות החברה, וכל פעם קובעים כל מיני דברים. אבל הדבר שהכי מועיל הוא להימצא בתוך החברה שמשפיעה עליך. והכוונה היא לא שאדם מלמד מישהו או עושה עמו כל מיני דברים בצוותא, אפילו לא עבודה במטבח, אלא הכוונה היא שאדם יימצא תחת השפעת חברים.

מה צריך לחדש כדי לא להתרגל?

לכל דבר אפשר להתרגל. גם להיות בקבוצה. וגם ברוחניות "הרגל נעשה טבע שני". לכן צריכים כל פעם לבנות מערכות עזר שיעזרו ויעזרו לי. למה דווקא בבניית מערכת עזר יש כל פעם עבודה מחדש? מפני שבדרך זו האדם מחויב לחדש את חשיבות הבורא. בסופו של דבר רק חשיבות הבורא, שהיא כמו נורה אדומה דולקת, היא זו שמחייבת אותו לכל הפעולות האלה.

מהי "קליפה שקדמה לפרי"? האדם נמצא בנקודה ההפוכה למטרת הבריאה, שאין ממנה יותר גרועה ורחוקה מהבורא. ומהנקודה הזאת הוא צריך לברר, ולהרגיש באמת איפה הוא נמצא, כי בינתיים הוא נמצא בחוסר הכרה. רק ממחסום והלאה מתחילים להרגיש באופן אמיתי איפה אנו נמצאים. אלא שלמעשה העבודה של האדם מתחילה מהכרת הרע במצבו הנוכחי.

אדם שמתחיל לעבוד על הכרת מצבו, לא חשוב אם הוא קיבל חינוך דתי או שהוא חילוני, לא חשוב אם הוא חכם, מלומד, או לא כל כך חכם, ומלומד, לא חשוב אם הוא מפותח יותר, מפותח פחות (רגשית, נפשית, שכלית), לאחר זמן מה האור המקיף מתחיל לעבוד עליו. ואז האדם מתחיל לחוש את עצמו כנגד האור המקיף. כלומר, הוא מתחיל להרגיש את הרצון לקבל שלו, שהוא ההפך מהאור המקיף לפי כל תכונה ורצון.

ואז יש לאדם פיצול. מצד אחד, הוא מרגיש בהארת האור המקיף קצת אלוקות. הוא לא מרגיש את הבורא, הוא מרגיש איזושהי תוצאה של מה יכולה להיות רוחניות, לפי מה שהוא מתאר אותה לעצמו. ודאי שזה עדיין רחוק מאוד מרוחניות אמיתית. רוחניות אמיתית היא לאין שיעור יותר גדולה ונעלה מזו שהוא יכול לתאר לעצמו. אבל בכל מקרה הוא מרגיש משהו. מצד שני, יחד עם ההרגשה הראשונית של מהי רוחניות, הוא חש מי הוא ומה הוא. הוא חש עד כמה הוא ההפך מהאור המקיף.

וכל פעם הפער בין ההרגשה העצמית שלו לבין ההרגשות הרוחניות גדל. אדם אינו חושב אלא מתוך הרגשה. אנחנו בעלי הרגשה. השכל שלנו הוא רק כדי לפענח, להבין לעומק יותר את ההרגשה. השכל נוצר כדי לעשות שימוש טוב יותר ברגש, כדי למלא טוב יותר את הרצון לקבל. הרצון לקבל הוא הנברא, והשכל הוא מערכת עזר איך למלא את הרצון לקבל.

לכן, אדם שמרגיש רע עם עצמו, השכל כמעט שלא עוזר לו לצאת מתחושת הרע. נכון שהוא צריך להגיד לעצמו, שהוא מרגיש רע בגלל שהוא מכיר באמת לפניו - אותה קודם לא ראה, אבל כל התובנות האלה לא כל כך פועלות. הרגש הוא השולט.

האדם צריך לרכוש ניסיון רב וממושך כדי להגיע לסיכום, שלא להתייחס לנפילות בצורה רגשית, אלא להתייחס אליהן בצורה עניינית ומועילה, ולעבוד עם הירידות באמצעות ההבנה, שככל שהוא מתקדם להיות עובד ה', הוא יראה רע בעצמו, הוא יראה יותר ויותר את עצמו כחלש.

אפילו כשהתחיל ללמוד קבלה היה כל כך "מכור" לרוחניות, שכלום לא היה ראוי חוץ ממנה. כל מי שבא ללמוד אומר: "סוף סוף, זה מה שרציתי כל החיים". ואז הוא מתחיל ללמוד, ואחרי חצי שנה ניתן לראות עליו, שלא את זה הוא רצה כל החיים, שיש עוד משהו שהוא רצה, ועכשיו זה ברור.

למה זה קורה? כי הרצון לקבל גדל: כשמבהירים לאדם מהו הרצון לקבל, מציגים לו, לאדם, כל מיני פיתויים ופיתיונות, ומושכים אותו לכל מיני צדדים, בתענוגים הבהמיים שמציגים בפניו. וכך הוא מתחיל לקבל מכל הדברים הבהמיים תענוגים הרבה יותר גדולים ממה שקיבל אי פעם בעבר. זה קורה בזמנים מסוימים. זה לא קורה בזמני העלייה אלא רק בזמני הירידה.

וזה קורה מפני שרוצים להגדיל באדם את הנקודה שבלב, כך שהיא תתרחב עד עשר ספירות. לכן זו הדרך. בקבלה לומדים, שהאורות מנענעים את הכלים, שהאור בונה את הכלי, שהאור מוליד את הכלי. גם כאן, האור המקיף שמאיר לנקודה, מנענע אותה ועושה ממנה כלי, עד שנעשה כלי של עשר ספירות.

ועבודת האדם היא להיות צופה, להיות משקיף על מה שהאור עושה איתו. עבודת האדם היא להסכים ולהשלים עם העבודה הזאת, להרגיש אותה נכונה. לקבוע אליה יחס נכון: להבין מה נקרא "חטא", מה נקרא "מצווה", ולא להיבהל מההרגשה שהוא כל הזמן מתרחק.

האדם מקבל בהדרגה הגדרות שונות של מהו "חטא", מהי "עבירה", מה נקרא "כדי להשפיע לבורא". האדם לא כל כך מתייחס לעבירות בהמיות אלא הוא מתייחס, למה שמביא אותו לקשר עם הבורא. לכן, הוא שמח שעולים בו כלים לא מתוקנים, כי הוא רואה שבכך הוא זוכה כל פעם מחדש לתקן את הכלים, או לפחות להכיר כלים גדולים יותר, שזה סימן שהוא נעשה חזק יותר, וגדול יותר.

כל פעם שהאדם נמצא במצב של ירידה הוא צריך להודות על שזכה לכך, על שזכה שהבורא יפתח לו עוד כלי לא מתוקן מתוך נשמתו. כי כנראה באמת עבד לשם כך קודם, ולכן זה מגיע לו. כמו שבעל הסולם כותב במכתב, בדף י"א ("פרי חכם - אגרות"): "קלקול הטמון הוא באפס תקווה", שאם לאדם לא נפתח עדיין כלי, מי יודע מתי הוא ייפתח. אבל אם נפתח לו כלי, סימן שבגלגול הזה, כלומר, במצב שהוא נמצא, עד העלייה והירידה הבאות, הוא כבר יתקן את הכלי הזה.

לכן צריכים לשמוח בכל ה"רשעים" שמתגלים באדם, ולהשתדל על ידי הלימוד לקבוע מהר ככל האפשר שהם "רשעים", שהם חסרונות שמבדילים אותי מהמטרה, ואז להתייחס אליהם כך שיועילו להשגת המטרה.

למה הרמב"ם כתב שהשכר יהיה בעולם הזה ובעולם הבא, ולא רק בעולם הבא?

אין שום דבר חוץ מאורות וכלים. לכן "שכר בעולם הזה" פירושו שאדם מתקן את הכלים, ושכר ב"עולם הבא" פירושו שאדם מכין את הכלים למילוי לאחר שהוא עובר את המחסום.

כתוב: "שכר מצווה בהאי עלמא ליכא" (שכר מצווה בעולם הזה אין). במילים אחרות, יש שכר מצווה שמקבלים כאן, בעולם הזה, ויש שכר מצווה שמקבלים כשפוסעים במדרגות רוחניות, ויש שכר מצווה שמקבלים לאחר גמר התיקון. תלוי מהו השכר.

שכר מצווה אמיתי אפשר לקבל רק בכלי אמיתי, ברצון לקבל, והוא נתקן כל"ב האבן רק לאחר גמר התיקון. כאן, בעולם הזה, השכר הוא להגיע רק לרצון לבורא כדי לקבל: "עד שלא מניח לי לישון", "חולת אהבה אני". עוד לא מדובר על "לשמה", רק "לא לשמה", אבל "לא לשמה" הגדול ביותר, שממנו האדם קופץ מעבר למחסום ומקבל "לשמה" הקטן ביותר.

ולאחר המחסום, יש מדרגה ראשונה הקרויה "שכר ועונש", ואז האדם לפי הרגשתו מברר את הכלי שלו, ובכל פעולה שהוא עושה כדי להשפיע, הוא מיד מקבל תוצאה הקרויה "שכר". אבל במצבנו הנוכחי אנחנו עוד לא יכולים לקבוע שזה יהיה כך, ועל כן שכר ועונש הם דברים שמשתנים תמיד לפי הבנתו של האדם.

האמת היא שהאדם תמיד מקבל שכר, אבל השכר הזה לפעמים מצטייר בעיניו כעונש ולפעמים - אכן כשכר. ומי יודע מה נכון, זה או ההפך? אכן אלה דברים שמשתנים.

לפני המחסום יש להאמין שכל דבר שמקבלים הוא שכר. כי אם אדם לומד ובונה לעצמו סדר יום, שבסופו של דבר הכול מתנהל סביב הליכה לקראת מטרת הבריאה, אז כל מה שמזדמן לו בדרך הוא למען המטרה. אז יש לו כבר חשבון פרטי עם הבורא, שהוא אינו החשבון כללי שיש לכל האנושות עמו.

מה ההבדל? ההבדל הוא, שכל האנושות מקבלת כל מיני מצבים בצורה כללית: כלל האומה, כלל החברה, או כל מיני קבוצות בחברה. לא האדם באופן פרטי, אלא כלל הציבור, עולים יותר או יורדים יותר. כולם מתפעלים מדבר אחד ויורדים מדבר אחר.

אבל, אצל מי שהולך למטרת הבריאה, מתחילה להיות התפעלות, מתחילה להירקם בתוכו מערכת יחסים של עליות וירידות. ככל שהיחס של האדם מכוון יותר כלפי הבורא, הוא יוצא מתחום המסה הכללית והופך להיות אישי. במילים אחרות, לא השגחה כללית אלא השגחה פרטית הוא מקבל, הוא יוצר קשר פרטי עם הבורא. ואז העליות והירידות של האדם הן אישיות בהתאם לדרך בה רוצים להביא אותו למטרה. וכבר בשלב הזה האדם צריך להרגיש שהוא נמצא במצבים הנכונים, יהיו המצבים אשר יהיו.

למה בשלב ההכנה צריך לפתח רצון לרוחניות?

האדם דומה בסך הכול לקופסה עם חמישה פתחים. דרך חמשת הפתחים האלה מחלחל ונכנס מידע למרכז התענוגים, לכלי שלו, לכלי הרוחני. האדם יכול לגלות בתוכו, בתוך המוח שלו, רק פעולות חשמליות, פעולות כימיות, אבל את מיקומו של התענוג עצמו הוא אינו יודע.

אנחנו יודעים, שאם לוחצים על מקום מסוים, או מפעילים מתח חשמלי על אזור כלשהו בגוף, אז האדם נהנה (לא רק האדם, גם בעלי חיים). אבל מהי הנאה, איך כל מיני תגובות כימיות או חשמליות הופכות לתחושה - את כל זה האדם אינו יודע. הידע הנסתר הזה נמצא בחציה השני של הבריאה, ברצון לקבל. והמדע אינו יכול להגיע לידע הזה ולדעת אותו.

המדע יכול לראות ולהבין רק עד כאן, עד המעבר. אחר כך יש מחיצה מסוימת, שמעבר לה נמצא הרצון, ועם הרצון עצמו האדם לא יכול לעבוד בצורה נקייה, כי הרצון כבר שייך לרוחניות. לא חשוב איזו רוחניות, דקליפה, דקדושה, אבל לרוחניות. במילים אחרות, לא ללבושים, אלא כבר למרחב הרוחני.

חוץ מחמשת הפתחים שדרכם האדם מקבל את ההשפעות, שאותן הוא מבין כתענוגים או כייסורים, יש עוד פתח אחד שנקרא "החוש השישי", הנקודה שבלב. גם דרך החוש הזה מגיע לאדם מידע, אלא שמידע זה אין עליו לבושים חיצוניים. את המידע הזה לא מקבלים דרך משהו מגרה, כמו אוכל, או חשמל, שבמקום אוכל מגרים איזה נקודה במוח, ואז אדם חושב שהוא אוכל.

הדבר שונה עם אור מקיף. אור פועל כך שהוא כבר עירום. יש לו לבוש, אבל גם לבושו הוא לבוש רוחני. וגם האור מגיע למרכז התענוגים, ואז האדם מקבל כביכול שני סוגי תענוגים: תענוגים ממה שנקרא ה"עולם הזה", ותענוגים ממה שנקרא ה"עולם הרוחני", ואחר עליו להעדיף עולם אחד על פני משנהו.

במהלך כל מיני פעולות, תרגולים ותרגילים, על האדם להגיע למצב, שבו הוא מצפה רק לתענוג שמגיע אליו דרך החוש השישי. והתענוגים שהוא מקבל דרך חמשת החושים אמורים לא למשוך אותו כל כך, למרות שכל הזמן מגדילים לאדם את התענוגים דרך חמשת החושים. ודווקא את התענוג הכי בהמי: את תענוג המישוש. יש לנו חושי ראייה, שמיעה, ריח, טעם, ומישוש. ולתענוג הבהמי של מין קורא רב"ש בכללות תענוג של מישוש, שהוא החוש הכי בהמי, הדבר הכי קרוב לבהמי.

אם אדם מעדיף תענוג רוחני מופשט על פני כל התענוגים הבהמיים, שמגדילים לו לאין שיעור יותר מזה של אדם רגיל - ולא חשוב אם האדם הזה הוא דתי או חילוני, כי מי שעוסק בעבודה הזאת כבר יוצא מהתחום ששייך לדומם, ואז לא חשוב מה הוא היה, דומם חילוני או דומם דתי - אם הוא מגיע למצב שהוא משתוקק רק לאור מקיף, אז סימן שיש לו רצון חזק אל האור הזה. אמנם רצון לא מתוקן, כלומר, לא רצון להשפיע, אלא כמיהה לרצון זה בלבד.

זה נקרא "חולת אהבה אני", "עד שלא מניח לי לישון". אם אדם מגיע לרצון להשפיע, הוא מוכן עם הכלי שלו באופן מיטבי עד כמה שהוא יכול להכין אותו לפני המחסום. ואז מה חסר על הכלי הזה? על הכלי הזה חסר רק מסך. אך מסך, האדם לעולם לא יכול לעשות במו ידיו. מסך עושה האור.

אם יש לאדם רצון לקבל מספיק גדול, עדיין כדי לקבל, אז נותנים לו מסך, והוא הופך להיות לכלי הרוחני הקטן ביותר. כי הרצון לקבל הגדול ביותר לאור מקיף, שיכול להיות למטה מהמחסום, הוא אחוריים של המדרגה הראשונה מעל המחסום, שהאחוריים שלה ירדו לעולם הזה. אמנם יש שם עוד עבודה כדי להשפיע למעלה מהדעת, אבל בכל זאת זה כבר כלי רוחני.

למה לא נותנים לאדם את היכולת לראות יותר?

לא שלא נותנים לאדם לראות יותר, הוא יכול לראות באותם כלים שהוא מתקן. יש תפיסה כזו לפיה, האדם יכול לראות ולהבין הרבה יותר ממה שהוא מסוגל. וזה לא נכון. אין הוקוס פוקוס. קוסמים גדולים יכולים לעשות כל מיני קסמים, אבל בסופם של אלה רואים שזה בסך הכול הם בעצמם. אמנם זו יכולה להיות חוכמה גדולה הדרך בה הם עושים את כל הקסמים, עם כל מיני טכנולוגיות, אבל ברוחניות אין דבר כזה שנקרא קסם. אלא האדם רואה לפי התיקונים שלו.

אדם יכול לומר שהוא רוצה לקפוץ לכוכב אחר, אך הוא לא באמת רוצה. כי אם הוא באמת היה רוצה, והרצון הזה היה באמת רצון שמוכן לזה, אז הוא היה מקבל על זה תיקון, והיה עושה. אבל אלה רק דיבורים, הוא מדבר ולא רוצה. צריכים להבדיל. רוחניות היא רצון, רצון שמצוי בלב, ולפי הרצון הזה האדם עובד ומקבל, ולא לפי מה שנדמה לו שהוא רוצה. חשוב אפוא להבדיל בין שני מצבים אלה.

לכן יש אצלנו סוג של ייאוש תמידי. כי הדברים שאנחנו חושבים ומשערים, הם לא מה שבאמת מצוי בשטח. וזה פשוט בגלל שאנחנו לא מבינים את הלב שלנו. אם היינו רואים ומבינים בדיוק את הרצון שלנו, לא היְתה לנו שום אכזבה. היינו יודעים איפה אנחנו נמצאים, מה מגיע לנו, מה עלינו לעשות, למה עלינו לצפות: הכול היה ברור.

אז כל לימוד הקבלה הוא בסך הכול תהליך של הכרה עצמית. וכשאדם מגיע להכרה עצמית, הוא מרגיש את הכלי שלו ואת מה שיש בתוכו. ובתוך הכלי הוא מתחיל לגלות שיכול להיות רק דבר אחד - בורא. רק הוא זה שיכול להתגלות בכלי שלו. ככל שהאדם לא מרגיש את הכלי שלו, הוא מרגיש במקום הבורא כל מיני תופעות אחרות, כל מיני תמונות דמיוניות. כשהוא נכנס לרוחניות הוא לא מרגיש תופעות אלה. אלא הוא מרגיש לפי התיקונים שלו, הוא מרגיש שהבורא ממלא את הכלי שלו, את הנשמה שלו, ואז הוא מתחיל לראות את כל העולם הזה כעולם מדומה.

האם התענוגים הרוחניים והגשמיים נכנסים לאותו מרכז תענוגים?

מרכז התענוגים הוא אחד ויחיד. אלא כל ההבדל הוא רק בנפח. ואין זה חשוב ממה נהנים. למה? כי הכול נכנס לאותה תחושת התענוג, אם מדובר על תענוג עם כוונה על מנת לקבל. אבל אם מדובר על תענוג עם כוונה על מנת להשפיע, הוא אמנם מורגש באותו מרכז תענוגים, אבל רק בזיקה לנותן התענוג. וזה נקרא "אור חוזר".

מה זה משנה אם האדם קשור עם הנותן בזמן קבלת התענוג או לא?

הבורא ברא רק כלי אחד - רצון לקבל. הוא לא ברא כלי אחד בעולם הזה וכלי שני בעולם הבא. הוא ברא רק כלי אחד. מה שמשתנה הוא רק עד כמה האדם מרגיש בכלי הזה ואם כןבאילו תנאים. אם אדם מרגיש רע, כמו שהוא מרגיש במצבו הנוכחי, פירושו שהוא נמצא בעולם הזה במדרגה מסוימת, כי גם בעולם הזה יש סולם. אם הוא מגיע למצב רוחני, אז הוא מרגיש את העולם הזה, ויחד עמו הוא מרגיש את העולם הרוחני.

מה ההבדל? מרכז התענוגים הוא אותו מרכז תענוגים. בדומה למצב הנוכחי בו האדם יכול להתרשם מכמה סוגי תענוגים, אז כך הדבר גם בעולם הרוחני. האדם יכול להתרשם גם מרוחניות וגם מגשמיות. העניין היחיד הוא שהם שניהם לבושים שונים על אותו מקור אור. הלבושים הגשמיים שמתלבשים על האור, הם אלה שעושים את העולם שלנו לעולם מדומה.

מה זה "מדומה"? התענוג בעולם הזה אינו מדומה. הלבושים הם המדומים. כלומר, נדמה לנו שאנחנו מקבלים תענוגים מהלבוש, ולא מהאור שנמצא בתוך הלבוש. זה נקרא דמיון. נראה לאדם שמשהו נותן לו תענוג: למשל, פנים יפות, גוף יפה, ובכך שהוא מסתכל עליהם הוא נהנה. אך זה לא נכון. יש במשהו היפה הזה שהאדם מתבונן בו ניצוץ של הבורא, שממנו האדם נהנה, ולא מהעטיפה היפה שלו.

אז הקושי קיים רק באדם עצמו: במי הוא תולה את התענוג שלו. בניצוץ שנמצא בתוך הלבוש, ואז הוא קשור לרוחניות. או בלבוש, ואז הוא קשור לבהמיות, לגשמיות, שפירושו מדומה. "מדומה" קרוי טעות במקור של התענוג. אין כאן שום דבר מדומה, אלא "מדומה" זה טעות רוחנית, כלומר, האדם טועה במקור התענוג.

ולא שהעולם הזה נעלם. מקובל שמרגיש את העולם הרוחני לא מפסיק להרגיש את העולם שלנו. הוא חי בעולם הזה, נותרו לו עדיין חמשת החושים והוא חש בהם את כל הווייתו: אוכל, שתייה, מוזיקה, וכו'. שום דבר לא נעלם. רק האדם קושר את עצמו למקור התענוגים, לבורא, ואז כל הלבושים כבר לא מפריעים לו, לא מטעים אותו, לא מסיטים אותו. הוא כבר מצליח לראות ולהבין דרכם.

מהן ארבע המדרגות החלוקות משך 70 שנה?

על חלוקה של א' ב' ג' ד' בעבודה שלנו, רב"ש אומר: "וזהו עניין המובא בהקדמה לספר 'הזוהר' (אות כ"ט) וזה לשונו". כדאי לעיין ולבחון את הכתוב שם. רב"ש מדבר רק על שתי חלוקות, ובעל הסולם מדבר שם על כל ארבע החלוקות, ומפרש אותן קצת יותר.

אפשר לדבר עליהן הרבה, אבל בסך הכול מה שרוצים מאתנו הוא שנגיע למצב בו נהיה כמהים לרוחניות יותר מלגשמיות, שנרצה רק רוחניות. זהו. לאחר שמובע הרצון נכנסים לרוחניות. את הרצון הזה אפשר לקבל רק מעבודה עם אורות מקיפים, כי האור מביא חן דקדושה. והדרבון והדחיפה בעבודה מקורם בקבוצה, בלימוד יחד.

מהו המושג הזה, "עבירה", ומי הם "עוברי עבירה"?

"עבירה" פירושה שהאדם משתמש ברצון לקבל כדי לקבל. נותנים לו תענוג כלשהו שהוא לא יכול להתגבר עליו, או להתנגד לו, שיכול להיות גם תענוג מדבר עבירה, והוא נהנה ממנו. לכן כתוב: "עבר עבירה ושנן נעשה לו כהיתר". רק אם הוא עשה את העבירה פעם שנייה, הופכת העבירה בעיניו "כהיתר", כלומר, האדם יורד לדרגה בה נמצאת העבירה ושם הוא מצוי.

המצב הזה יכול להיות לא כלפי תענוג, אלא כלפי איזה מעשה או התחייבות. לדוגמה, לפתע מביאים לו תחושה של עצלות, נפילה כזאת, חוסר טעם במעשה, שהוא לא יכול לבצע. כתוצאה מכך הוא לא עושה יום אחד, וגם לא למחרת, ואז הוא יורד לדרגה שמצויה לא תחת עניין המעשה, אלא תחת התענוג של המנוחה, שכן הוא נח מזה שהוא לא עושה את המעשה.

"עבירה" היא לא רק כלפי תענוגים בהמיים בעולם הזה, אלא גם כלפי מעשים טובים. תעשה ותרוויח או אל תעשה וגם תרוויח - מעצלות. במילים אחרות, או שהאדם גורע ממעשים טובים, או שהוא הולך לעשות מעשים רעים. גם זה וגם זה פועל כך, שמוריד את האדם אם הוא לא מתגבר.

כשאדם עובר עבירה בפעם הראשונה, זה עדיין לא נחשב שעבר עבירה, כי בפעם הראשונה המכשול בא מלמעלה. כמו שלומדים עם אדם הראשון, אכילה ראשונה ועם אכילה שנייה. פעם ראשונה משחקים עם האדם ועושים איתו מלמעלה מה שצריך לעשות. אבל בפעם השנייה כבר דורשים ממנו הכנה והתייצבות מול המצב. במילים אחרות, שהוא בעצמו, ביכולותיו, יאזן את המוחא והליבא.

האם חייבים לעבור את העבירה בפעם הראשונה?

כתוב ב"תלמוד עשר הספירות" ("הסתכלות פנימית", חלק ב') שיש "אפשר", ויש "קא מכוין", ומתוך שניהם יש ארבעה שילובים, ארבע אפשרויות: "אפשר" ו"קא מכוין", "לא אפשר" ו"לא קא מכוין", "לא אפשר" ו"קא מכוין", "קא מכוין" ו"לא אפשר". בהתאם לזה רואים, שלא מיד, וגם לא בכל מקום, וגם לא בכל דבר, יש עבירה. עבירה היא רק ש"אפשר לו ליבדל", ובכל זאת הוא מתכוון ליהנות. וזה קורה מכל ארבע הבחינות האלה רק במלכות.

לכן הדברים האלה הם לא כל כך פשוטים. אבל לא צריכים להתחשב בזה ולהתחיל לבדוק אם התכוונתי או לא, אפשר לברוח או לא, אולי כך ואולי אחרת. מי שנמצא למטה מהמחסום, זה לחלוטין לא העבודה שלו. הוא צריך רק להשתדל במה שנותנים לו, להבין את המצב ולעשות משהו.

והעיקר לא לברוח מהמערכה. להתמיד בתהליך הלימוד, בעבודה בקבוצה, בהשתתפות בהפצת חוכמת הקבלה, במתן הרצאות, ועוד. אין להפר שום דבר שאתה קבעת בדרך שלך, שמהווה סדר היום שלך. אם לאדם סדר יום מסוים, אז כל היתר יסתדר. יש דברים שפשוט צריך להעלים עין מהם, שיעברו על פני וזהו.

למה המאמר מדבר על כלים דקבלה, בעוד שכל העבודה היא על כלים דהשפעה?

כל המאמר מדבר על איך להגדיל כלים דקבלה, איך נותנים לנו אותם מלמעלה. עם כלי הקבלה שיש לנו מלכתחילה, לא רק שאין לנו כלים לרוחניות אלא אף אין לנו כלים דקבלה לגשמיות. סתם אדם לא מפותח אפילו בגשמיות. לכמה אנשים יש באמת רצונות עסיסיים כאלה, שהם רוצים להרוויח, שהם רוצים להיות בכירים, רוצים להיות מפורסמים, רוצים ליהנות מאוכל, ממין, מחיים מלאי תענוגות? בדרך כלל אנו מסתפקים במה שיש.

למה? כי הרצון לקבל לא רוצה לסבול. לכן, לפי האפשרויות שיש לאדם, הרצון לקבל לא נותן לו לרצות יותר ממה שהוא מסוגל להשיג. אם האנושות תמשיך להתנהל כך, היא תמיד תרד יותר ויותר, כי הרצון לקבל פועל בצורה כזו שהאדם מחפש מנוחה. ואם לא היְתה ההתפתחות הזו מלמעלה, לפיה רוצים להביא את כל האנושות למטרה, ולמטרה הזו צריכים כלים בנפח אינסופי, אז האנושות לא היְתה כלל מתפתחת, אלא היינו נכנסים יותר ויותר לחוסר תנועה, לתרדמה, לדממה.

רק מפני שיש בתוכנו רשימות, מכל הדרך שהנשמה עברה מלמעלה למטה, והרשימות האלה כל הזמן מתעוררות על ידי האור ומגיחות החוצה לצורך מימושן, אז כל פעם האדם רוצה יותר ויותר. אבל אדם רגיל, שלא כל כך משפיע עליו האור המקיף, כי הוא אינו עושה פעולות למשוך אותו, אז עד שהאור המקיף פועל עליו בצורה כללית, הוא מתפתח לאט מאוד. בדומה להתפתחות של האנושות עד המאה ה-20.

ובמאה ה-20, וגם בראשית המאה ה-21, ההתפתחות היתה עצומה, בכל התחומים: מלחמות עולם, מהפכות, טכנולוגיות חדישות, קצב חיים אינטנסיבי ושונה לחלוטין ממה שהכרנו בעבר ועוד. נחכה ונראה מה צופן המשך המאה שלנו. יותר טוב לא להיות עדים לזה. אבל הרשימות בתוכנו הן אלה המחייבות את האדם.

אבל מי שנכנס לדרך של עבודה רוחנית, מי שמתחיל ביתר עוז למשוך אל עצמו אור מקיף, אז הרשימות מתממשות אצלו מהר מאוד. ואז במקום לעשות את הדרך במשך עשרים שלושים שנה, הוא עושה אותה תוך יום יומיים ואף פחות. נדמה לנו שזה לא יכול להיות, אבל זאת עובדה. רואים עד כמה אלפיים שנה אינן נחשבות לעומת המאה ה-20. הדבר דומה אצל מי שלומד קבלה: יום אחד שלו שקול לשלושים שנה של מישהו אחר, שאינו לומד.

בדרך כלל מה עושה אדם רגיל במשך חייו? כמעט לא כלום. ומה עושה מי שלומד קבלה? הוא עצמו לא יודע אילו הבחנות כלפי רוחניות הוא עובר. הבחנות אלה יכולות להידמות לתקופת חיים שלמה כנגד דקה, ואפילו פחות מזה. השאלה היא איך אפשר להאיץ עוד יותר את התהליך הזה. אנחנו עדיין לא מבינים עד כמה אי-אפשר להשוות את היחס בין גשמיות לרוחניות. עד כמה רוחניות היא פי אין-סוף יותר נעלה מגשמיות. אנחנו לא מבינים שאם אדם במשך שלושים שנה שוקד במלוא המרץ על רוחניות, והשנייה שלו שקולה למעשה כנגד אלף שנה, אז הוא יכול לסיים את החיים האלה בכי טוב, בתחושת שביעות רצון.

ולמרות שאנחנו נמצאים כבר בתהליך בו עוברים את הכול הרבה יותר מהר, זה עדיין לא מספיק. רב"ש אומר, שצריכים להחליף כל פעם מחדש חברה, כי היא הגורם היחיד שיכול להאיץ את ההתפתחות. להאיץ, אך לא לשנות. הרשימות נמצאות בתוכנו, ואנו חייבים לעבור את כל המצבים, אבל עם חברים אנו עוברים אותם מהר יותר והיחס אל המצבים הוא אחר לגמרי.

אם האדם עובר את המצבים האלה מרצונו, ביחס חיובי, ומבין שהכול קשור להתפתחות שלו, אז הוא תמיד יחווה את המצב באורח חיובי. אבל אם הוא ממאן לעבור אותם, ומחייבים אותו לעשות כן אגב ייסורים ומכאובים, אז כל מצב ומצב הוא יחווה באורח שלילי. ההרגשה האישית של האדם משתנה בהתאם ליחס שלו לדבר.

בדומה לניתוח. איזה הבדל קיים בין אדם שמחכה לניתוח, כי הוא מתקשה לנשום, לבין אדם שלא מרגיש את הייסורים האלה, ובאים ואומרים לו: "לך תשכב, הולכים לנתח אותך". ממש פלא. האדם שחש ייסורים, בא, נשכב על שולחן הניתוחים, ורק מייחל להתעורר לאחר הניתוח ולדעת שהוא יכול לנשום כרגיל. ואיזו שמחה: הוא לא מרגיש שום פחד, הוא רק רוצה לשים קץ למצב הנוכחי. תחושה זו רק מסייעת לו לעבור את הקושי, ומשנה את יחסו, וכך מתחילים לחוש תענוג במקום ייסורים.

"ידיים" הן כלי הקבלה של האדם. מה שהוא עושה, הוא עושה ב"ידיים". "ידיים נקיות" הן הכוונה להשפיע, "ידיים מלוכלכות" הן הכוונה לקבל. ואיך ניתן לדעת או לבדוק האם הכוונה היא לקבל או להשפיע? לפי התוצאה. אם ה"ידיים מלוכלכות", אז התוצאה מורגשת בכך שהשפע מסתלק. במקום השגה, במקום הבנה, במקום התקדמות, האדם מקבל כביכול ירידה, וכביכול נסוג, ולמעשה, מתרחק מהמטרה.

אבל צריך להבין, שאם האדם בכל זאת עשה מאמצים, ורק הידיים שלו עדיין מלוכלכות, אז המאמצים האלה פשוט מראים לו איפה הוא נמצא, כלומר, שהוא עדיין ללא ניקיון ידיים, ולכן הוא מרגיש כביכול נסוג. אבל זו עדיין התקדמות. לא התקדמות בדרך, אלא התקדמות בקריאת המצב ובהבנתו.

כל זה נכון עד שהאדם רואה, שידיו עד כדי כך מלוכלכות, שהוא מבין שאי-אפשר לזכות בהן בשום התגלות של האלוקות, שהיא מטרת הבריאה. אבל תחילה צריך לטפל בניקיון הידיים ואחר כך לדרוש מילוי. אז כל פעם שעושים מאמץ, לא כל כך חשוב מה מתגלה, האם מתגלות ידיים נקיות, או לא, ובלבד שהתוצאה של המעשים שלנו, של מאמצנו, תהיה קבלת יותר הבחנות.

ובעניין ניקיון הידיים, יש הרבה הבחנות לגבי מה בדיוק נקרא "נקי" או "לא נקי": או שאדם סתם לא גונב, או שהוא כמו כולם. בעולם הזה, אם אדם אומר: "אני כמו כולם", זה כביכול מספיק, זה מין קנה מידה. ובעל הסולם אומר על זה, שאם אדם גונב, תופסים אותו ומענישים אותו. אבל אם הוא לא תורם לחברה וטוען כלפיה: "מה אתם רוצים ממני?", עוזבים אותו לנפשו. לעיתים לא מבינים שבכך שהוא אינו תורם לחברה הוא גורם לה נזק.

כל אחד חייב לתרום, גם בחברה החיצונית, על אחת כמה וכמה בחברה שעוסקת ברוחניות. מי שלא תורם מה שהוא יכול לתרום לפי שורש הנשמה שלו, ומי שלא תורם מה שהוא כבר חייב לתרום לפי הדרגה הרוחנית שלו, אז הוא מסב נזק לעצמו ולחברה שהוא נמצא בה.

לכן במושג "מלוכלך", הכוונה לקבל, שמבוטאת בו, היא גם הכוונה שהאדם לא משפיע. כל זה נכון עד המצב שהוא מגיע לגמר התיקון ונשאר לו רק ל"ב האבן, שמתגלה לו בצורה הכי נוראית. אז הוא רואה את הלכלוך שלו כלכלוך הגדול ביותר, ואת כל הלכלוך שהיה בו קודם הוא כבר לא מחשיב.

אדם רואה עד כמה הוא מלוכלך, בדרגה שרבי שמעון הופך להיות "שמעון מן השוק". ולכן "ידיים מלוכלכות" זו הבחנה, והבחנה מאוד מועילה וטובה, אבל רק אם האדם מבין אותה ומקבל אותה לשם התקדמות בדרך.

האם "מיתה" היא התרחקות מרוחניות?

בעולם שלנו מיתה היא הפסק מתענוג, או הפסק מהחיים, או הפסק מהרגשת המציאות. ברוחניות, אצל אדם שנכנס לרוחניות, אין כבר עניין של נצחיות או חוסר נצחיות. ברוחניות ההגדרות של האדם לגבי "מיתה" ו"חיים" קשורות למידת הקשר שלו עם הבורא. הפסק הקשר עם הבורא נקרא "מיתה", והקשר עמו נקרא "חיים".

אנשים שעוברים מוות קליני ורואים אור וחיבוק וחיבור, זה מה שנקרא אצלם "חיים". הם כבר צופים על החיים שמהם נפרדו כמו על מוות, לעומת הקשר ותחושת החיות שיש להם עכשיו. הם מתחילים לחוש עצמם בדרגה גבוהה יותר, בדרגת משימה ומחויבות, ואז כביכול בעל כורחם הם אומרים: "טוב, נחזור לעשות משהו". ואז הם חוזרים לעשייה. בדרך כלל אלה הן ההתרשמויות והן נכונות.

אצלם חיים ומוות הם כבר משהו אחר. הם חרגו מהחיים של הגוף הבהמי וקיבלו הגדרת חיים אחרת. לגביהם, חיים הם קשר עם האור, והם מוכנים לחזור לחיים האלה שנקראים אצלם "מוות", כדי לעשות משהו שבעולם הבא אי-אפשר לעשות. לכן אומרים, שרגע אחד בחיי העולם הזה שווה יותר מכל העולם הבא, ורגע בעולם הבא שווה יותר מכל העולם הזה.

לכל עולם, לכל מצב שהאדם עובר, גם במצב הסתר כפול והסתר רגיל למטה מהמחסום, וגם במצב שהאדם למעלה מהמחסום - גם לזה וגם לזה נודעת אותה חשיבות. הזדונות והשגגות, כל הכלים, שאדם רוכש כאן לפני המחסום, הוא זקוק להם להמשך, כי "פרעה" רוכשים כאן, בעולם הזה, ואחר כך זה עניין של קליפה כנגד קדושה.

לכן, אין לפחד מנפילות, אין לפחד מירידות, כי הן הכלים. אדרבה, יש לעבור אותן מהר, ליטול את כולן ולעבור לרוחניות. עד שהאדם לא עובר את כל הירידות, ולא נוטל את כל הכלים האלה, הוא לא יוצא מהעולם הזה. השאלה היא: איך נוטלים אותם? פשוט, רק גורמים להגברת הקצב: מהר נכנסים ויוצאים, מירידה, וחוזר חלילה. זה מה שאנו יכולים לעשות.

איך אדם נמצא בגילוי ופתאום נעלם ממנו הכול?

מפני שהכול בא ממילוי האור. לא רק רוחניות, אלא גם רמת משכל, ידע, תרבות, שהאדם אוצר בתוכו. הכול הארה מסוימת מלמעלה. יש או אורות או כלים. אין שום דבר חוץ מזה. האור מחזיק את הכלי. במידה שהאור מאיר לכלי, גם מרחוק, במידה הזאת הוא מחזיק את הכלי בגובה מסוים. כמו מגנט שמחזיק חתיכת ברזל בגובה מסוים ומעלה ומוריד אותה. בדומה לכך האור מחזיק אותנו.

אז הכול משחק של האור. אם אור מקיף מסתלק, האדם נופל עד שהוא מת, אפילו באופן גופני. אם אור פנימי מסתלק, האדם נופל למטה מהמחסום. לכן ככל שהאדם עולה יותר למעלה, הנפילות שלו עמוקות יותר, דרמטיות יותר עסיסיות. ואז להיות "שמעון מן השוק" זה בכל זאת רבי שמעון, אבל שמרגיש את עצמו בדרגת "שמעון מן השוק".

יש סוג נפילות שהאדם מודה שזו נפילה, ויש סוג נפילות שהאדם אפילו לא מודה, הוא נמצא בהסתר כפול. לא הסתר אחד אלא פעמיים הסתר, על כך שהנפילה באה מלמעלה. ואז רק הרגל, רק קבוצה, רק מסגרת נוקשה בה האדם יודע שהוא חייב לקום ולעשות, רק "הרגל נעשה טבע שני" עוזר לצאת מהנפילה.

זה תלוי גם בתנאים חיצוניים שהאדם נמצא בהם. אבל בכל דבר שהאדם עובר, העבודה היא שבפנים לא יהיה שום שינוי. צריך להשקיע בכך כוחות. אבל זו העבודה ממנה מרוויחים רבות.

אם אדם עושה הרבה דברים שהחברה אינה מתייחסת אליהם, האם פירוש הדבר שהוא לא עושה מספיק?

קודם כל, אם אדם מחויב למעשה כלשהו שהוא צריך לעשות בחברה, אז הוא 'מסודר'. יש לו משהו שמחזיק אותו, וכך הוא בא ועושה, מרצונו או לא. לא חשוב באיזו כוונה הוא עושה. במעשה עצמו הוא כבר תורם לחברה. ולכן חבל על מי שבא רק ללמוד.

יתר על כן, יכול להיות שמטעם החברה חשוב לו להראות שהוא עושה, ומטעם העבודה הפנימית שלו חשוב לא להראות כלום. זה לטובת האדם, שלפעמים שוכחים אותו בחברה, העושה את המעשה לא לשם תכלית כלשהי, אלא בגלל שהוא באמת חושב שההשקעה הזאת במעשה שלו חשובה.

בדרך הזאת מתנגשות כל פעם הבחנות קיצוניות, מנוגדות, וקשה לתת ציון אחד, מוחלט וכולל. תמיד שוקלים את ההתקדמות ואת כל הדברים מסביבנו או כנגד החברה או כנגד האדם.

אבל קיימים מצבים שהאדם לא מסוגל לבצע שום דבר. הוא כל הזמן שרוי במרץ, בעבודה, ופתאום זהו, הכול נגמר. ואז צריך להבין אותו, לפנות אליו בעדינות וברגישות, ולהוציא אותו מהבית, להוציא אותו לפעולה כלשהי, לפנות אליו לשיחה, לעשות איתו משהו ביחד.

בקבוצה צריכים לעבוד לפי רשימת שמות, כי הגוף לא מאפשר להיזכר בכולם, ולבדוק מה עם כל אחד ואחד. צריך להסתכל על כל אחד ואחד ולדאוג שכל החברים יהיו בתוך המעגל. ומעגל צריך להיות עיגול, שלא יהיה אף אחד רחוק יותר או קרוב יותר, אלא כולם צריכים להיות במרחק שווה סביב מרכז אחד. תמיד להשתדל ולהחזיק כל אחד בעיצומה של פעילות, וקשר עם יתר החברים.

צריך תמיד לפקח על החברים הסובבים אותך, כל הזמן לספק לזה חומר דלק ולהיות קשובים לתגובתם. בדומה לתרנגולת שכל הזמן בודקת מה עם אפרוחיה, ואוספת אותם תחת כנפיה, לבל יברחו. כך צריך לנהוג. כך צריך כל אחד להתייחס אל החברה. זו אכן עבודה שיש להתמיד בה.

ואם אי-אפשר, אז צריכה להיות ועדה שכל הזמן תטפל בכך. קומץ אנשים בעלי עין חדה, שיתמידו לצפות כל הזמן על כולם ולראות באיזה מצב נמצא כל אחד: מי חסר, מי לא עובד, מה קורה איתו, להיות בקשר עם המשפחות וכו'. תמיד להיות עם היד על הדופק. זה מאוד חשוב. זה תורם להתקדמות. בכך תלויים 99% ההתקדמות הקבוצה ורק 1% ממנה תלוי בלימוד.

למה אי-אפשר שכל אחד ידאג גם לכל יתר החברים?

אף אחד לא פועל כך. אנחנו בנויים בצורה כזאת, שאחרי שמדברים על הרצון לדאוג לכולם, הרצון הזה יכול להימשך אולי עוד חצי דקה, ואחר כך זהו. הרצון אוזל. הדאגה לכולם חייבת להיות עבודתם של כמה אנשים שזהו תפקידם. אם הוַעדה תעבוד בצורה טובה ויעילה, אז היא תקדם את כל החברה, כך שגם כל אחד ואחד יוכל לראות את מעשיה ואחר ירצה להשתלב בעשייה.

בשביל מה צריך ועדה? צריך ועדה שתקדם את החברה, לפני שמגיעים לרמה של הכרחיות. לכן מוסרים לכמה חברים את העבודה, כך שיבצעו אותה מתוך יגיעה, מתוך נחיצות, מתוך הכרחיות כביכול. כאילו שהקבוצה מחייבת את החברים בה לעשות. ולא שהרמה הפנימית שלהם, או הקשר עם הבורא מחייב אותם. לכך עוד לא הגענו.

לכן צריך ועדה. לכן צריך ועדות וחוקים במדינה. אם היינו נמצאים ברמה כזאת שהיינו מקיימים את החוקים מתוך הכרה, מתוך הרגשת מחויבות, לא היינו צריכים שום חוק. החוק היה פועל מתוכנו, מתוך הטבע שלנו.

בדרגות רוחניות לא צריכים להגיד לאדם: "תחשוב על החיבור עם אחרים". בדרגות רוחניות זו פשוט דרישה של הטבע שלו "נשמת אדם תלמדנו". שם האדם מרגיש את החיבור עם חבריו כחובה, כמחויבות. כי מידת החיות שלו תלויה בקשר שלו עם הנשמות האחרות. אם הוא לא יתקשר איתן, הוא לא ירגיש את החיות שבו. בדומה להיום, אדם בכלל לא חושב על אחרים, החיות שלו תלויה בהפך: בכמה שהוא גדול יותר מאחרים.

ככל שמתקדמים ברוחניות, גדלה ההסתרה. כמו שמתואר בסיפור היציאה מגלות מצרים. מגיעים עד "וייאנחו בני ישראל מן העבודה", אחר כך מתייצבים לפני פרעה, שניחתות עליו עשר מכות, עד שזוכים ליציאת מצרים. כל התיאורים האלה מראים שההסתרה גדלה, שהמכשולים גדלים, ויש צורך בסבלנות רבה כדי לראות אותם כתוצאה נכונה מיגיעה.

התהליך הזה לא נעשה באורח טבעי. באורח טבעי הרצון לקבל מבין, שככל שהוא משלם יותר ביגיעה, הוא מקבל יותר. ובדרך הרוחנית, כשצריך לצאת מהרצון לקבל, ככל שמשלמים יותר ביגיעה, יש פחות ברצון לקבל. וזה התשלום: לראות את הרצון לקבל יותר ויותר ריק, כדי שנוכל להיפרד ממנו.

לכן, באמצעות השכל אפשר רק קצת להבין, ולפעמים אולי להצדיק, את הדרך הזאת, את תהליך ההתפתחות הרוחנית של האדם, שאינו דומה לתהליך שהוא עובר בעולם הזה. ככל שהאדם מתקרב לרוחניות, הוא רואה את עצמו רחוק יותר מרוחניות. ככל שהוא משקיע יותר כוחות, הוא רואה את עצמו מפסיד יותר. ולכן אין לאדם כוחות, כי התהליך הוא מנוגד לטבע הנברא. איך אפשר לתת עבודה ובסופה לקבל מכה? איך אפשר להשקיע עוד מאמץ, ולקבל עוד מכה? מהו הגוף, השכל, הלב, שירצה לתת יגיעה אם בסופה מקבלים מכה?

בסופו של דבר האדם שרוי בחוסר כל ובחוסר אונים והוא לא יודע מה לעשות. לפי מה שהוא קורא, ולפי מה שהוא שומע, מהרב, מהחברים ומהשיעורים, הדרך הזו נכונה, והוא יכול איכשהו להסכים בשכלו עם התהליך, ולהבין שזו הדרך לצאת מהרצון לקבל ולהשיג את הטבע השני. אבל האם כל העניין הזה בר ביצוע? מה האדם יכול לעשות אם הוא נמצא בתוך הרצון לקבל שלו ואין לו שום כוחות אחרים?

ואכן, במצב כזה אין לו מה לעשות חוץ מלקבל את הכרת גדלות הבורא מהקבוצה. לקבל את גדלות הבורא ולא את הכרת הבורא. את הכרת הבורא הקבוצה לא יכולה לתת לאדם, כי היא שרויה באותו מצב כמוהו. באמצעות הקבוצה האדם יכול לשמוע שהבורא גדול, וזה נקרא חברה, סביבה, שפירושה: רב, ספרים, קבוצה, כל מה שסביב לאדם, ולא כוחות בתוכו.

בתוכו, מתוך עצמו, האדם לא ימצא את הכרת גדלות הבורא, כי בתוך הטבע שלו אין כוחות לכך, הכוחות בתוך האדם לא מסוגלים לכלום: "וייאנחו בני ישראל מן העבודה". במקרה זה צריך להגיע למצב של "אני ולא שליח". כלומר, לפנות לבורא: "ויצעקו", "וייאנחו". אבל אין זה בכוחו של האדם למצוא בעצמו את הכרת גדלות הבורא אלא אם הוא יחיד סגולה ועוזרים לו מלמעלה, או שהוא מוצלח ומוצא את הכוחות האלה בחברים, בספרים, ברב.

ואז, כשהאדם שרוי בחוסר אונים, פנייתו לבורא נכונה. כשהוא רואה עצמו חסר תקווה כדי לעשות משהו, והוא עשה כל מה שרק אפשר, ורואה שבלתי אפשרי שייצא מזה משהו, אז הוא מפקיד, מפקיר את עצמו, זורק את עצמו מרוב ייאוש, לידיו של הבורא, שיעשה בו כאוות נפשו, עד שמתברר לו מה בדיוק הוא דורש, ומה בדיוק הוא רוצה, ואז הוא עובר את המחסום.

עיקר הבחירה של האדם הוא לקצר את הדרך כשהוא שרוי בחושך, בגלות, כשכל פעם ככל שהוא מתקדם הוא רואה את עצמו ריק יותר. רב"ש כותב, שגלות מצרים פירושה שהאדם תופס משהו בכלי, אבל הכלי שלו מנוקב. יש בכלי נקבים, חורים, ועל כן הוא תופס משהו אך זה יוצא החוצה, וחוזר חלילה. ואז אין לאדם שום דבר מכל היגיעה שלו. וכשהאדם מגיע למצב שאין לו יותר כוחות לעשות משהו בכלי הזה, הוא מבין שעליו לבקש מהבורא שיתקן את הכלי שלו, ואז יגיעתו היא כבר בכלי שלם ולא מנוקב. איך סותמים את הנקבים? עם מסך של רצון להשפיע ואז הכלי נעשה כלי שלם, ללא חורים.

למה כל הזמן אומרים אותו דבר וחוזרים על אותו רעיון?

כתוב: "כלו תפילות ישראל, כלו תפילות דוד". האדם שומע ומדבר על אותו רעיון של דבקות בבורא שוב ושוב, וכל פעם מוצא בו חידוש, כי הוא עצמו מתחדש. זהו תהליך פנימי ולא חיצוני. לאורך הזמן האדם ניחן בהבחנות חדשות ומתוכן הוא מדבר. אחרת ודאי שאפשר לומר את הכול בשורה אחת: "טעמו וראו כי טוב ה'" - מה יש עוד חוץ מזה?

כיצד ניתן לברר באיזה תנאי האדם עובר את המחסום?

בכל תהליך של בירור מתחילים מהסוף: "סוף מעשה במחשבה תחילה". מתי האדם עובר את המחסום? כשהבורא הוא זה שמעביר אותו. הוא הנותן לאדם כוח כלשהו בתוך הרצון, שגורם לשינוי כזה ברצונותיו עד שהוא מתחיל להרגיש מהי רוחניות, עד שהוא מתחיל לחיות ברוחניות - לחיות במידת מה בכוונה להשפיע.

הבורא נותן לאדם מסך, ודבר זה פירושו שהאדם עובר את המחסום. לפני כן לא היה לו מסך, לא היתה לו כוונה להשפיע. ועכשיו יש לו את הכוונה הכי קטנה להשפיע. רצון לקבל עם הכוונה הכי קטנה להשפיע, המידה הזאת נקראת כלי רוחני ראשון.

אז האדם צריך לקבל מהבורא מסך. מהי המדרגה שבה נמצא האדם לפני שהוא מקבל מסך? המדרגה נקראת צורך למסך. למה? כי כל דבר אפשר לקבל רק אם יש כלי בשבילו. לכן צריך כלי למסך, כלומר, שיהיה צורך למסך. איזה צורך למסך צריך להיות לאדם? איך הוא יכול לתאר לעצמו מצב שיש לו צורך למסך? כדי לתת מענה לשאלות אלה יש לברר תחילה את הנושא הבא: כדי שיהיה לאדם צורך במסך, הוא צריך לדעת שיהיה לו רווח כלשהו מהמסך. רווח מהמסך פירושו, מה האדם מקבל על ידי המסך כשהוא משפיע: שהוא למעשה רואה את הבורא.

במילה "רואה" אין הכוונה שהוא נהנה מהבורא, אלא שהוא רואה שהוא משפיע לבורא. אבל אין הכוונה שאם האדם רואה שהוא משפיע לבורא, אז זה מהווה בשבילו חומר דלק לדבקותו בו - באופן הזה הוא לא עובד בצורה נקיה על מנת להשפיע. אלא "על מנת להשפיע" - פירושו שאפילו שהאדם לא רואה את הבורא, לא מרגיש אותו, לא נמצא בשום גילוי שלו, יש לו רק ידיעה אחת שהוא כאדם המשפיע.

יש בפנים עוד דקויות רבות, אבל בסופו של דבר האדם מגיע למצב שהוא זקוק לכוח מופשט כלשהו שאין לו אותו בכלל. האם בכלל יכול להיות מצב שיהיה לו רצון אליו? אם האדם בודק מהו רצון למסך, הוא רואה שאין לו רצון למסך. הוא לא רוצה את המסך עצמו, ולא מה שהמסך נותן בעולם הרוחני: השפעה נקיה ללא שום קשר לעצמי. האדם עדיין לא יכול להרגיש את ההבחנות האלה, כי הן לגמרי מנותקות מהמציאות שלו. הוא רק יכול לדבר בעלמא עליהן, אבל זה לא נותן כלום. המלל הזה אינו תפילה מתוך רצון עמוק, שהוא קודם למילים, שהוא קודם להכרה של מהו אותו רצון.

האדם לא יכול להגיע להבחנות האלה, אבל הוא לפחות יכול להגיע לכל מיני מצבי ייאוש סביבן. אז אם כך, אילו דברים האדם יכול לברר ברצון לקבל שלו, שאם הוא יעשה אותם, ויגמור אותם, זה יהיה המירב שהוא מסוגל לעשות עד הגעתו למחסום? זה דומה למה שקורה לפני גמר התיקון, שחוץ מאשר את ל"ב האבן יכול האדם לברר את כל ההבחנות: גלגלתא עיניים, התכללות גלגלתא עיניים ואח"פ, ואח"פ בגלגלתא ועיניים. הדבר דומה למצב בו יש לי עצם עם בשר ואני אוכל את כל הבשר עד החלק האחרון ומשאיר רק את העצם נקייה לגמרי. בכך האדם עורך בירור ומחליט מה לאכול ומה לא.

אז כמו שבדוגמה לעיל לא נוגעים בעצם, כך לא מגיעים לגמר התיקון, לל"ב האבן, אלא בונים - בדרך השלילה - מוכנות לתיקון ל"ב האבן. לפני שמגיעים למחסום בונים בדרך השלילה נכונות לתיקון המסך על הרצון לקבל. אז מה הן ההבחנות שהאדם צריך לברר בכדי לקבל מלמעלה "אור המשיח" שמושך אותו מהעולם הזה לרוחניות? בדומה לגמר התיקון שבו מקבלים את "אור המשיח" ומתקנים את ל"ב האבן. "אור המשיח" מושך את האדם מצמצום ב' לצמצום א'.

האדם צריך לברר אילו תנאים הוא צריך. כדי להביא את האדם להבחנה האחרונה הזאת הוא צריך שנים של יגיעה, ועליו "ללעוס" אותם מאמרים ומכתבים. מעשה הקריאה החוזר ונשנה של כל אלה, מביא את האדם לבירור מאוד מועיל. רק שהעניין הוא להשתדל ככל אפשר להכניס אותם לתוך הלב. במילים אחרות, לקרוא את הכתובים באופן כזה שהם יגעו ברצונות הגלויים, הערומים שלי. אחרת, הכתובים האלה יהיו חסרי תועלת. רב"ש מדמה את זה לאדם שקיבל תרופה נוזלית בבקבוק, וכל פעם במקום לקחת כפית תרופה לפה הוא מרח אותה על הרגל. למעשה, הוא לא הבין מה ביקש ממנו לעשות הרופא. ובהתאם לכך התוצאה הלא יעילה של הטיפול.

זאת אומרת, צריכים לשים את הכתובים האלה כמה שאפשר קרובים לרצון. בזמן שקוראים, או מאזינים להם, צריך להשתדל להיות בקשר עם הנקרא או הנאמר. לתאר כמה שיותר שהדברים הללו קורים בתוכי ואז חודרים לאט לאט הרעיונות ללב.

רק האור יכול לתקן, ורק האדם מזמין אותו, אבל רק האור יכול לגרום לאדם לרצות אותו - איך מפעילים את מעגל הקסמים הזה?

האור מנענע את הכלי. האור מתקן את הכלי. צריך רק להביא את האור לעשות כן. אז מה אני עושה כדי שהאור ירצה אותי, וייצור בתוכי את הרצון אליו, כך שאוכל לבקש אותו, שבאמת יבוא ויתקן אותי? אלה הם בדיוק המצבים שאנו עוברים: עליות, ירידות, קבלת יחס כזה או אחר. זה מה שקורה לנוכלי ואור מתגלים לסירוגין. או אור או כלי. ותו לא.

אבל לאחר הנאמר עד כה, השאלה היא: האם צריכים להיות עד כדי כך חכמים ולדעת בפרטי פרטים את כל התהליך שאנו עוברים? ואם לא יודעים מה עוברים - אז לא עוברים את התהליך? האם ידיעה של התהליך מאפשרת לנו לעבור אותו ואי ידיעה מונעת מכך? לא, בהחלט לא.

יש אחד בעל שכל ותובנות של פילוסוף או פסיכולוג, שתוך כמה שיעורים תופס את כל התכנים האלה, מבהיר ומגלגל אותם כך שלגבי מי ששומע אותו זה ממש בבחינת גילוי אליהו. ויש אחר שבקושי תופס את ההסברים, הוא כל כך גס בתוכו ולא מפותח רגשית, שאינו תופס או מרגיש את הדברים האלה. ובאמת זה לא חשוב.

אך שניהם יכולים לשבת יחד. האחד הוא ממש "שמעון מן השוק", ולא רבי שמעון שהפך להיות שמעון מן השוק, שבקושי תופס מה שכתוב במאמר והוא שרוי במין ערפול. והשני - בעל נפש עדינה, ממש כרוח ללא גוף, המיטיב להתפלפל בכל המצבים. אבל אין לכך כל קשר להתקדמות שלהם, כי הכול תלוי ביגיעה. מודדים את ההשקעה של האדם בלבד.

יכול להיות שהבור והגולמני משקיע כמיטב יכולתו, מתמסר ככל האפשר לעניין, והחכם והעדין שתופס את הדברים בחושיו, לא כל כך משקיע. קשה לו להשקיע את עצמו, כיוון שהוא לא מרגיש שיש כאן במה להשקיע. לא מדובר בכך שהוא לא עושה כן כי לא אכפת לו מהעניין ומזלזל בו. הוא פשוט כביכול מתוך עצמו, מתוך ההכנה שלו, אינו רואה את הקושי. ולא רואה את שדה העבודה, היכן עליו להכניס את עצמו.

הכול תלוי ביגיעה בלבד. אותו אדם עדין נפש, אותו מין פילוסוף, המסכן, שלא נתנו לו מלמעלה עביות מספקת, ועד שיתחיל לקבל, יעבור עוד זמן רב ושלבים רבים בדרכו. אם הוא יתמיד במאמציו ודאי שיגיע לבסוף למצב של חברו, אותו "שמעון מן השוק", ויתחיל ממנו.

לכן, הצורך בקבלה הוא בדור מגושם המאופיין בגשמיות, בעביות, באגו - בדור שלנו. ולא בדורות הקודמים, שכולם הרגישו מהי אלוקות. הם ראו וחשו אותה מתוך חיי היום יום שלהם. היה ברור להם שתורה זו מתגלמת היטב ברקמת החיים שלהם. לדורות הקודמים היה קל מאוד לעשות התאמה בין גשמיות לרוחניות מתוך זכותם.

ובדור שלנו זה ההפך. בסוף הדרך מתגלים כתר, חוכמה, בינה, זעיר אנפין, ומלכות. אנחנו הכלים האחרונים, הכלים העבים, ההסתרה הגדולה. עד שאדם עושה צעד הוא הופך עולמות. בדורות הקודמים, בכלים שלהם, זה למעשה היה בלתי אפשרי שישקיעו את אותם המאמצים שאנחנו עושים היום, וזה נקרא "ערך הפוך - אורות וכלים".

בדורות הקודמים חיו בהרגשה שהם מקובלים - הדור של משה, דור המדבר, דור כיבוש הארץ. לאחר מכן עד דוד המלך, ועד בית המקדש הראשון. מחורבן בית ראשון והלאה כבר מתחילה הירידה. אבל יחד עם זאת היו נביאים, הכול היה חי, האלוקות היתה מובנת ל"עמך" מתוך ההרגשה. בעבר לא היה צורך לכתוב לעם ספרים. עם ישראל, בתחושתו הבין מה צריך לעשות.

כשיצאו לגלות התחילו לכתוב כל מיני ספרים, כי היה קיים עדיין הקשר בין אלה שהיו מצויים בהתגלות האלוקות לאלה שהיו מצויים כבר בגלות - בהסתר. אבל לפני כן לא היה צורך לכתוב מה האנשים חשים בחייהם כי כולם הבינו, דרך רגשותיהם מהי אלוקות כך שמה יש לכתוב על זה אם כולם יודעים?

בעל הסולם כותב בתחילת "הקדמה לתלמוד עשר הספירות", שמחורבן בית המקדש הראשון ואילך נעשתה מחיצת ברזל בינינו לבין חוכמת הקבלה. בינינו לבין התגלות האלוקות, הרגשת הבורא, נבנתה חומה כזאת שאנחנו כבר לא מרגישים כלום. והיא מקור כל הצרות, ואין דבר יותר מזה.

במילים אחרות, אם האדם רוצה לחיות חיים טובים, על האלוקות להיות גלויה לפניו. אדם חש את הרע כל זמן שהבורא לא מתגלה בתוך כליו. אין שום תנאי אחר. בעל הסולם כותב ב"שמעתי", שהסתרת הבורא היא הסיבה לכל הדברים הרעים, וכל הסיבות להרגשה טובה הן תחושת הבורא. לכן בקבלה עוסקים רק באיך לגלות את הבורא. ובדרך זו אנחנו רוצים לחיות חיים טובים.

השאלה היא, האם חיים טובים הם שלאדם יהיה טוב, או שהכוונה היא גילוי הטוב שבתכלית הבריאה. שני הדברים נקראים טוב. ההבדל ביניהם הוא בסוג הכלים, ביחס של האדם. זהו כל העניין של "למטה מהמחסום" ו"למעלה מהמחסום". אלה שני מושגים שונים על מה שקרוי טוב. כשאדם שרוי בלמטה מהמחסום הוא לא יכול לכוון לטוב שלמעלה מהמחסום. לכן יציאת מצרים היתה בחיפזון, בחשכה, בבריחה, בגניבת כלים, ואחר כך היתה קריעת ים סוף, הקפיצה לים. אי-אפשר אחרת. לכן רק סבלנות יכולה לעזור לך, בדרך.

אם פונים ומבקשים מהבורא, האם צריך לבקש ממנו בדיוק מה שרוצים?

אם אדם מבקש משהו מהבורא, ומבקש לקבל את זה בדרך מסוימת, סימן שהוא קובע תנאים לאופן שבו הבורא יעזור לו. אבל מאיפה יש לו, לאדם, בכלל שכל והבנה, הרי בקושי הוא יודע מה לבקש. אם אדם מבקש דבר טוב להתקדמותו, ואם הוא יודע מהו דבר זה, אז ודאי שהוא יקבל על זה מענה. אם הוא מבקש דבר לא נכון, אז הוא מבקש עניית תפילה, שהוא לא מצפה לה, שהיא אמנם מקדמת אותו, אבל היא לא מה שהוא חושב שמגיע לו. לכן, תפילה נכונה היא תפילה ללא שום תנאים, כשאדם מבקש, מה שקרוי בעיני הבורא, 'להתקדם'. ומראש לא משנה כמה הוא מקבל ומה הוא מקבל - הכול ייראה בעיניו כהתקדמות. אבל אם כבר מצויים ברצון כזה שלא חשוב מה מקבלים, אלא מאמינים שזו התקדמות, אז על מה כבר יש לבקש?

האם כלי יכול לבקש מה שהוא רוצה?

כלי מבקש מפני שכלי מצוי כבר בעולם הרוחני, ובעולם הרוחני תפילה חייבת להיות מבוררת בדיוק לפי מצב הכלי.

איך האדם יכול להיות מחובר לאמת?

עכשיו האדם לא יכול להיות מחובר לאמת. אבל אחרי המחסום, כשיש לאדם מידה מסוימת של דבקות בבורא, מידה קטנה בדומה לעובָּר או יותר, בהתאם לה הוא כל פעם מברר את הכלי. הוא לא הולך לגמרי בהיסח דעת. הוא יודע באיזה מצב הוא שרוי. הוא יודע מה האחוריים של העליון שכעת רוצה להעלות אותו, ויכול לבצע עליו כל מיני פעולות. אז מתקדמים בצורה מבוקרת. מתקדמים תוך ידיעה. הולכים אמנם למעלה מהדעת, אבל ישנה דעת.

האדם מצוי במדרגה רוחנית שזו הדעת שלו, שזו מידת המילוי של האור בתוך הכלי, זו מידת ההתגלות, והקשר של הבורא איתו, עם הנשמה שלו. והוא הולך למעלה מזה. אבל יש לו אחיזה בכלים או באורות. כלומר, למעלה מהדעת אין פירושה שאין דעת. בעולם שלנו זה כך, כשאנחנו לא יודעים שום דבר על מצבנו ולא כל שכן על המצב הבא.

מתי מקבלים רצון להשתוקק לבורא?

בזמן הלימוד או בזמן מעשים טובים. זה נקרא "תורה ומעשים טובים". מה הכוונה ב"תורה ומעשים טובים"? כל האמצעים שהחכמים אמרו לנו, שהם לימוד ופעולות חברתיות:

על ידי תורה - בזמן הלימוד האדם מעורר על עצמו אורות מקיפים.

על ידי מעשים טובים - פעולות של "ואהבת לרעך כמוך", כגון, אהבת הזולת, גיבוש חברתי, שמביאים לאורות מקיפים. בזמן הפעולה מעוררים על האדם אורות מקיפים, כי הם פועלים להתקשר עם יתר הנשמות כדי להתקדם לעבר הבורא. זה נקרא לעשות מצוות.

מה יותר חשוב? פעולות חברתיות חשובות יותר מלימוד. כי הן גורמות לאדם דחף ללמוד, הן גורמות לו לבוא ללימוד עם כוונה נכונה. כך הוא בא מצויד במשהו, שאכן כדאי לפתוח ספר. ואם סתם יושבים ופותחים ספר, אז יש כאלה שזה אפילו גורם להם רע. הכול תלוי בכוונה: מה האדם דורש מהלימוד. ודרישה מקורה רק מפעולות סביב הלימוד. לכן עבודה קבוצתית היא חשובה יותר מכול.

בקבלה לומדים שכל אחד שרוצה, מקבל תשובה לפי הרצון שלו. אפילו קיבוצניקים בנגב שמצפים לגשם. לכן אפילו אם לא לומדים, אבל מבצעים פעולות בהפצת תורת הקבלה, ודברים שונים בחברה, אז באים לאדם רצונות טובים ונכונים לבורא. עשייה זו די בה כדי לקבל תשובה. למעשה, אי-אפשר לומר שרק עשייה זו נדרשת, אבל להכנה יש חשיבות גדולה מאוד כדי לקבל רצון להשתוקק לבורא.

איך אדם יכול לבקש משהו חוץ מלבקש שיהיה לו טוב?

אם אדם מבקש מהבורא שיהיה לו טוב, הוא עדיין לא מצוי בדבקות עם הבורא. הרצונות שלו אינם מתוקנים. מה שטוב בעיניו ומה שהוא הטוב האמיתי הפוכים זה לזה. אבל בכל רגע, בכל מצב שהאדם נמצא, הוא מבקש, הוא מתפלל כביכול, הוא פונה לבורא. למה?

כי הגוף שלו, מהתא הבודד ועד לכל האיברים, על כל מערכות הגוף, והשכל, והרצונות, והתשוקות ומערכות פסיכולוגיות, פסיכוסומטיות, רצוניות, הורמונליות, הכול מצוי בעבודה. הרצון נמצא בכל תא, ובכל גוף - רצון שנושא את החיים. והרצונות האלו פונים כולם לבורא, עוד לפני שהאדם נעשה חכם ושולט כביכול על הרצונות ומכוון אותם. כלומר, עוד לפני שהאדם מכוון את רצונותיו, הם כבר מופנים לבורא.

אז אם אדם מפעיל את שכלו ואומר לעצמו: "שמעתי וקראתי שיותר טוב לחשוב ולבקש מהבורא אחרת ממה שהגוף רוצה", הוא לא משנה בכך את הגוף. התאים שלו, בדומה לאלקטרונים, לא מתחילים לנוע בצורה אחרת. המחשבה לא מתחילה לפעול בצורה אחרת אפילו אם הוא קרא ספר. זה לא משפיע על כלום. דברים מלאכותיים שהאדם קורא או שומע, כמו שטוב להשפיע וכו', הם מחוצה לו, הם חיצוניים. על הרצון שלו האדם לא שולט.

כשהאדם קורא משהו ולומד כל מיני חוכמות, הוא רק מטמיע אותם בשכלו, הם לא נוגעים לרצון שלו. הרצון הוא תוצאה ישירה מאורות שבונים את הרצון. כמו שלומדים בקבלה, שהאור בונה את הרצון דרך ד' בחינות דאור ישר. כשהאור נכנס לתוך הרצון, הוא מניע את כל התהליך שהרצון רוצה לעבור. אין לאדם שליטה על הרצון שלו, הוא לא נוגע ברצון שלו. הוא יכול אולי להשפיע על הרצון שלו אם הוא משפיע לבורא, והבורא לפי בקשה או פקודה של האדם, ישנה לו את הרצון.

הבורא ישלח אור מסוים, שבסוף התהליך, בסוף התפתחות האור, יבנה רצון כזה שהאדם כביכול מבקש. אבל רק דרך הבורא אפשר לעשות כן, לכן הוא נקרא "מאציל". "מאציל" - אין פירושו שפעם הבורא הוליד אותי - ובכך הסתיים הקשר עימו, ועכשיו אני שולט בעצמי. לעולם האדם בעצמו אינו השולט. אלא רק דרך המאציל האדם יכול לגרום שמשהו ישתנה בו. רק בדרך זו. רק אם הוא יכול לפנות לבורא, להשפיע עליו בצורה כלשהי, לבקש ממנו.

לכן אין זה משנה כמה קוראים או לא קוראים בספר. מקריאה האדם לא משתנה מבפנים. קריאה היא מעשה מלאכותי, וחיצוני, ואין בה שום דבר שיכול לשנות משהו. למעט זירוז עוררותם של אורות מקיפים. על ידי פעולות של לימוד, של הפצה, של קבוצה, אפשר לזרז, למשוך ולקדם את הארת ההאורות המקיפים. והאור המקיף משנה את הכול. ולא שאני בתוך תוכי באופן ישיר משנה משהו בי. האדם לא יכול לתבוע לעצמו, אין לו את הגישה לרצון לקבל שלו.

מנתח בכיר יכול להגיע דרך העין לעצב של העין, וממנו לכל מיני מערכות בגוף, שמפתחות את מה שהאדם רואה. המנתח בודק מה החולה רואה, ומתקן את הראייה שלו כך שיראה תמונה שלמה. יש בגוף כל מיני מערכות מאוד מסובכות. אחר כך את התוצאה הם מביאים למרכז שנקרא מרכז התענוגים. ואם בודקים מהו מרכז התענוגים, רואים שהוא גוף בתוך השכל, שפועל לפי תגובות ביוכימיות.

ולאחריו, במקום שאי-אפשר להגיע עם סכין מנתחים או עם לייזר, כבר נמצא החלק המרגיש, שהוא כלי רוחני. לשם אף אחד לא יכול להגיע. זה כלי רוחני - רצון. כל החלקים האחרים בגוף הם התלבשות הרצון בחומר, דרכו הרצון בצורה כלשהי פועל, מתפעל, מביע את עצמו, ומקבל, אלה הם בסך הכול מעברים. אבל הרצון עצמו לא נמצא בהשגתנו, אנחנו לא יכולים לעשות בו דבר.

ומה נקלט בעין? בעין נקלט ניצוץ של האור שנקרא "נר דקיק", שנמצא, למשל, בתמונה יפה. אני מסתכל על תמונה וחושב שהיא יפה. מה קובע מאיזו תמונה אני מקבל תענוג? בתמונה עצמה אין שום תענוג. בתמונה יש ניצוץ של האור שמסודר בדיוק לפי הכלי שלי. מישהו אחר יכול להתבונן בתמונה ולחשוב שהיא לא חשובה לו ושהיא אף מכוערת, ואילו אותי היא ממלאת בתענוג.

אז בתמונה הזאת יש ניצוץ, ניצוץ רוחני, אלא שהוא מלובש בתמונה. דרך התמונה הוא מגיע לעין שלי, עובר דרך כל המערכות, עד שבסוף המערכת שלי הגשמית, הביולוגית, הוא משתחרר ונכנס לרצון הרוחני. וכל מה שהניצוץ עבר בתווך, מהתמונה ועד העין, דרך העצבים וכל המערכות האחרות, זה רק מעבר. בהתחלה יש ניצוץ של האור ובסוף יש כלי, הרצון לקבל. וחוש הראייה וכל מה שמכיל המוח הוא רק מעבר.

כך אנחנו עובדים בעולם הזה. עם אותם אורות וכלים - כמו בעולם רוחני - אך עם מעבר מסוים בתווך. מכאן אפשר להבין שאין בידינו שום שליטה - לא על אורות ולא על כלים. אלה מנותקים מהגוף שלנו ולא נמצאים בו. ניתן לשנות אותם רק על ידי זה שמושכים ומעוררים אור שמשנה אותם. זה נקרא "אור מקיף".

אם האדם לא יודע מה מועיל לו ומה לא, איך הוא יבקש משהו?

הבורא לא מתחשב עם מה שהאדם מבקש. רב"ש כותב שהדבר דומה לאבא שהולך ברחוב עם בנו הקטן, והילד בוכה ובוכה והאבא לא מרגיע אותו. וכל האנשים מסביב אומרים: "בחייך, תראה את הילד, מה קורה לו?", והאב עונה: "אתם יודעים למה הוא בוכה? הוא מבקש סיכה לנקות משהו בעין". זו אמנם דוגמה לא מציאותית, אבל זה כביכול באמת כך, כי ראייה וסיכה הן דוגמה רוחנית.

בדוגמה זו הילד מבקש משהו לרעתו, כי הוא לא מבין מהי טובתו ומהי רעתו, ונראה לו שלבקש סיכה זה לטובתו. אז לתת לו או לא? ודאי שעדיף שיבכה. אבל מה התועלת בבכי? למה האב לא מרגיע אותו? בכיו של הילד מאפשר לו להבין שרצונו לא מתאים לרצונו של אביו, וכנראה שאביו יודע טוב יותר ממנו מהי טובתו. לכן כדאי להפסיק לבכות, ולעבוד על כך שהרצון של הילד ישתווה לרצון של אביו.

נגיד שהאבא רוצה לקנות לילד ספר יפה, אבל הילד לא רוצה ספר אלא כדור. והילד בוכה במצב הזה. האב מצידו לא אומר כלום. הוא כבר קנה את הספר, ומחזיק בו. בסופו של דבר הילד יבין שרצונו ובקשתו הבאה יכולים להיות רק ספר. וכך הוא לאט לאט מגיע למצב שהוא רוצה בספר.

ומה עם הרצון לכדור, הרצון הזה נשאר לא מבורר?

ככל שהילד גדל הוא מברר את רצונו לכדור, ומבין שרצון זה גרם לו לבכי, גרם לו לחוש רע. בינתיים, בעודו ילד, הוא שונא גם את הספר וגם את אביו, ומבקש לחפש אבא אחר שייתן לו כדור, אך במוקדם או במאוחר יראה ששום דבר לא הולך לו, עד שירצה גם את אביו וגם את הספר.

ועד שהוא לא מבקש מרצונו את הספר הזה, הוא לא מקבל אותו, כי אחרת הוא עלול לקרוע אותו לחתיכות וזה יהיה לרעתו. והאבא רוצה שהילד יקבל את הספר כדי לקרוא בו. לכן עד שהילד לא יודע איך משתמשים בספר, ואיזו תועלת אפשר להפיק ממנו, הוא לא מקבל אותו.

איזו דרך ארוכה ה"ילד" צריך לעבור מהמצב הראשון שבו הוא שרוי, כשהוא רק רוצה כדור וצורח אם הוא לא מקבל, ועד למצב שיצרח כדי לקבל את הספר. זו המשמעות של הפצה: איך לפנות לקהל הרחב שחוץ מטלוויזיה, אוכל, מין, וכל מיני בילויים, לא רוצה דבר. איך אפשר לתת לו ספרים כל כך קשים, שיתעניין בהם, שיפתח אותם. מה אנשים קוראים היום? שום דבר.

יש צורך להכשיר בקרב הקהל הרחב את הרצון ללמוד קבלה. שירצה "ספר" במקום "כדור". הרי כשני מיליארד אנשים צפו באליפות הכדורגל האחרונה. שני מיליארד! אם רק כשני מיליון אנשים היו מתעניינים בקבלה, העולם היה משתנה מן הקצה אל הקצה. כך למשל במדינות עניות, בהן אנשים רבים רעבים ללחם, הם גם אלה הרעבים לבידור ושעשועים. ככה זה, זו דרכם להתנתק מהחיים. זהו כוח הקליפה שלהם.

מה ההבדל בין פנייה לבורא לפנייה לנשמות?

צריכים להגיע לאהבת ה', להשתוות הצורה, לדבקות בבורא. וזה בלתי אפשרי למימוש אם לא מכינים כלי. הכלי הזה נקרא "חיבור עם יתר הנשמות". לפני זה לא עושים כלום. חשוב להבין שאנחנו יכולים לפעול ברוחניות רק במידה שאנחנו קשורים זה עם זה בגשמיות. כך בפשטות.

לדוגמה, אדם צריך להזיז משא כבד. הוא רואה שהוא לא יכול לעשות את זה לבדו. אז הוא מבקש עזרה ממישהו, ומעוד מישהו, ומעוד אחד, עד שהוא מצליח להזיז את המשא. בעולם הזה האדם נמצא למטה וכדי להגיע לדרגה 125 של גמר התיקון, הוא צריך להזיז משהו שכל פעם הוא יותר ויותר כבד.

אז ככל שאדם רוצה לעלות במדרגות האלה, הוא צריך להתחבר לעוד ועוד נשמות, שיעזרו לו לדחוף את המשא הכבד, עד שהוא מתחבר עם כולם. אחרת, הוא לא מגיע למטרה. לדוגמה, כדי לעלות לדרגה הראשונה די אם יבטל את עצמו. כלומר להתחבר לאחרים, פירושו לבטל את האגו שלו, כלפי עשר נשמות. העלייה לדרגה שנייה היא כלפי מאה נשמות. העלייה לדרגה שלישית היא כלפי אלף נשמות, וכך הלאה.

מהן נשמות: בני אדם או ספירות?

נשמות הן לא ספירות. "נשמות" הן בני האדם שנמצאים לידי. בני אדם בעלי צרכים דומים לשלי, שיכולים לעזור לי בעבודה, ולדחוף את המשא הכבד לעבר המטרה. לכן זקוקים לחברה. אבל פנייה לחברה יכולה להיות רק לאחר שהאדם יודע מהי המטרה. רק לאחר שהאדם יודע שהמטרה היא להגיע לדבקות בבורא. אז פנייתו לחברה היא פנייה נכונה. אחרת הפנייה תהיה להתחיל לבנות איזה קיבוץ, קומונה וכו', שבסופו של דבר ייהרסו שכן בבסיס זהו רצון אגואיסטי. כלומר, כל עבודה חייבת להיות "סוף מעשה במחשבה תחילה".

תחילה, צריך לחשוב על מהו "סוף מעשה". ואז מתוך סוף המעשה מתחילים לעבוד, מתחילים להתחבר לאחרים. אם רוצים להתחבר לאחרים מטעמים שונים - של חוזק, חוכמה, מזג רגוע, שמחה - כל מה שיש אצל האחר - אז למעשה לא מתחברים לקבוצה הנכונה, זו שתעזור לי לדחוף את המטען הכבד לעבר המטרה. אולי אנשי הקבוצה יוכלו לסייע לי לקראת מטרה אחרת, אבל לא לקראת המטרה הרוחנית. על כן בבואנו לבחור אנשים שיסייעו לנו להגיע למטרה, עלינו לבחור כאלה שבחרו ללכת בדרך שלנו, ונושאים אותם מאוויים כמונו, להגיע למטרה הרוחנית.

אנו מדברים על בניית הכלי. האדם נושא חיסרון קטן כשהוא נכנס לרוחניות ולפני שיש חיסרון כזה, אנו לא מדברים על האדם כלל. אנו מדברים עליו מהרגע שיש רצון של "אדם". ומהו רצון זה? זהו הרצון להידמות לעליון ("אדם" נגזר מהמילה "אדמֶה לעליון"), הרצון להידמות לבורא. והרצון הזה מתחיל מהשתוקקות לבורא.

בעולם שלנו אנו עדים לגוף האדם, שמתגלגל כבר רבבות שנים, יש אומרים אף מיליון שנה. בקבלה לא דנים בתקופות שהאדם חי במערות, כי אז לא היו בבני אדם רצונות למעט הרצון הראשוני לשרוד. אבל לפני בערך 5700 שנה, היתה לפי הלוח העברי "לידת אדם הראשון" - הרצון לרוחניות החל להתעבר באדם הגשמי. תחילה הרצון לרוחניות היה מורגש רק בקרב יחידים, בקרב מי שכונה לראשונה "אדם" ובצאצאיו.

כך היה עד אברהם אבינו. ובאברהם אבינו הרצון הזה לאלוקות כבר היה מורגש בצורה יותר בולטת. זאת אומרת, מכל בני האדם שהיו באותה העת בעולם הזה, רק ליחידים היה רצון לרוחניות. ועליהם מספרים, על הנשמות האלה, שמתלבשות בגוף.

נשמה, נקראת "חלק אלוקי ממעל", מי שיש לו את החלק הזה, מרגיש רצון לבורא, לאלוקות ומי שאין לו את החלק הזה, לא מרגיש רצון לבורא. אז כמה כבר היו כאלה, שנשאו בתוכם את הרצון לבורא, מתקופת האדם הראשון וצאצאיו, ועד אברהם אבינו? לפי ההיסטוריה אנחנו עדים לכך, שהיו מעטים מאוד, ממש יחידים. ומתקופת אברהם אבינו ההשתוקקות לבורא ניכרת יותר ומבוקרת יותר. האדם בתוך תוכו מגלה שיש רוחניות. אמנם את הרצון לגלות את הרוחניות נתנו לו מלמעלה, אבל יחד עם זאת נתנו לו גם שיטה כיצד ללכת בדרך מסוימת ולגלות בה את הרוחניות, לגלות בה את האלוקות, להתקשר אל הבורא ובהתקשרות הזו עם הבורא, בגילוי הזה, מתאפשר לאדם לראות את כל הבריאה, לצאת לרמה אחרת של קיום, מעל הזמן, מעל המוות, מעל ההסתרה שבה אנו מרגישים רק את העולם הזה.

ומתקופת אברהם אבינו ואילך האדם התחיל לפתח את הרצון לרוחניות, וכן התחיל לפתח את החוש השישי, בצורה שיטתית. כשאברהם בעצמו רצה להתקרב לבורא, ולא לחכות שיתגלה לו משהו מלמעלה, הבורא אמר לו: אני אעשה שהצאצאים שלך ייכנסו למצרים. ואז אברהם נרגע, כי הוא הבין שמכך שנכנסים למצרים, רוכשים משהו טוב שדי בו כדי להגיע לתכלית הבריאה. מתקופת אברהם אבינו ואילך לא צריך יותר מחסרונות, מכלים, מהרגשת השעבוד ברצון לקבל, שמרגישים בשעבוד מצרים. הכרת הרע שמרגישים בשעבוד מצרים מביאה את האדם עד לגמר התיקון בלי לטעות.

אבל אנחנו רואים שכניסה למצרים ויציאה ממצרים, זאת אומרת, שאדם מתחיל את הכניסה לרצון לקבל, הוא לא צריך להיות נוכח במצרים הפיזית. אלא כשהאדם מתחיל ללמוד את שיטת הקבלה, יחול בו שינוי כמו שהבורא ענה לאברהם: "תתחיל ללמוד את השיטה שלי ותראה איך ה'צאצאים' שלך, הרצונות שלך, שיבואו מעכשיו ואילך, הם אלה שיביאו אותך למצב הקרוי 'מצרים', ואז באמת תצא לגאולה, תצא לגלות את הרוחניות".

האדם נולד עם חיסרון קטן מאוד - "אדם נולד" הכוונה לאדם בגיל עשרים, שלושים, ארבעים, כשנולד בו הרצון לרוחניות. הרצון לרוחניות נקרא ה"אדם" שבו. וכל יתר הרצונות שבאדם הם כשל בהמות. חוץ מזה שהרצון הזה קטן מאוד, הוא גם הפוך מרוחניות. אם כך, ניתן לומר שכדי להשיג רוחניות יש צורך בשני דברים:

א) רצון גדול כמו הרוחניות עצמה.

ב) שהרצון הזה יישא את הכוונה של הרוחניות - כוונה להשפיע.

כלומר, שהשימוש ברצון יהיה כמו ברוחניות, ואז הרצון שלנו, שהוא מלכתחילה רצון לקבל, רצון אגואיסטי קטן, צריך לגדול לרצון אגואיסטי גדול, וממנו להפוך לרצון להשפיע, לרצון אלטרואיסטי, הנקרא רוחניות. כלומר, ההפך מהעולם הזה.

אבל איך אפשר לעשות דבר כזה, הרי אם אדם מתקדם אפילו צעד קטן ורוכש קצת יותר רצון לקבל, יותר אגו, ורוצה יותר לבלוע את העולם ומיד היו נותנים לו אפשרות לעשות תיקון: שהרצון לקבל שלו הופך לרצון להשפיע כמו שקורה ברוחניות, אז האדם היה מסתפק בזה. כי רוחניות זו שלמות. גם אם הרצון הקטן שלו גדל, או אפילו מכפיל את עצמו זה חסר משמעות לעומת רוחניות. לכן אם על בסיס הרצון הזה יתנו לאדם כוונה להשפיע, והוא יעשה בה שימוש, וירגיש כנגד הרצון הזה שלמות, נצחיות, רוחניות, זה יסתום אותו, ואז הוא לא ירצה יותר להתקדם.

לכן, אי-אפשר לתת לרצון שיש לנו תיקון ומילוי. וגם אם מתקדמים קצת לעבר רוחניות, כלומר, גם אם הרצון האגואיסטי שלנו גדל קצת, עדיין אי-אפשר לתת לו מיד תיקון ומילוי, כי אז בדרגה קצת יותר גבוהה הוא 'ייסתם'. על כן צריך לרדת למצרים ולהיות שם ארבע מאות שנה.

"ארבע מאות" - הכוונה היא לדרגה שלמה, או במילים אחרות: ארבע בחינות של רצון לקבל. עד שהאדם מגיע לדרגה שהיא ההפך מבינה, כי בינה זו גם כן ארבע מאות. בעל הסולם אומר, שלפי ערך הפוך אורות וכלים, לפי הכלים, היחידות במלכות, העשרות בזעיר אנפין, והמאות בבינה, ולפי האורות, היחידות בבינה, העשרות בזעיר אנפין, והמאות במלכות. במלכות רק אותיות ק' ר' ש' ת', מקסימום עד ארבע מאות, שזה נקרא כלי שלם. כמו שהבורא אמר לאברהם, שירד למצרים, ויהיה בה 400 שנה. ובעל הסולם כותב, שזה שהיינו במצרים רק 210 שנה, ולא 400 שנה, הליקוי הזה, שלמעשה לא נשארנו שם 400 שנה, כלומר, שלא גמרנו את הכלי במצרים, ויצאנו לפני הזמן, הוא הגורם שהביא לכל שאר הגלויות.

מה שחשוב ללמוד ולהבין, הוא שקודם כל צריכים לרכוש כלי גדול מאוד, הדומה לגודלה ולנפחה של רוחניות. ורק אז לתקן אותו, ולקבל בו התגלות האלוקות, רוחניות, נצחיות, שלמות. כלומר, שהבורא ימלא את הכלי הזה, מה שנקרא ששוכן נמצא בתוך שכינה, או שכינה נמצאת בתוך נשמות. ומצב זה נקרא גמר התיקון.

אבל אם על ידי הלימוד האדם מתחיל להתקדם ולרכוש כלי גדול יותר, הוא תמיד רואה את עצמו כגרוע יותר, עבה יותר, אגואיסט יותר, ומרגיש שהוא נמצא בכיוון הפוך לזה שהוא רוצה להגיע. ומצב זה מבלבל אותו, וגורם לו לשכוח שתחילה עליו לרכוש כלי. המטרה שלו היא אמנם לגלות את הרוחניות, אך במקומה הוא מגלה עד כמה תכונותיו רעות, ועד כמה הוא למעשה מצוי במצב הפוך לרוחניות. ואז הוא חש, שאם הוא יותר ויותר מרגיש הפוך מרוחניות, אז הוא יותר ויותר מתרחק ממנה ושהפער בינו לבינה גדל.

וככל שהוא משתדל להסביר לעצמו, שהוא לא נעשה אדם גרוע יותר, אלא שזו דרך התקדמותו, עדיין הוא לא מסוגל לשנות את תחושותיו, כי ההרגשה שהוא במצב הפוך לרוחניות שולטת בו. וזה מפני שבזמן הלימוד האדם מושך אליו אור מקיף, אור שמגיע אליו מנשמתו, שכבר עומדת בגמר התיקון, במקום שגם עכשיו הוא נמצא, אבל בהרגשתו הוא מרגיש מצב שנקרא ה"עולם הזה".

ממצבו בגמר התיקון, מאיר עליו האור למצבו הנוכחי וזאת על ידי הלימוד. האדם מרגיש את עצמו תמיד ביחס לאותו האור המקיף. הוא לא מרגיש ממש את האור, אלא את הפער שבינו לבין האור. כשהוא מרגיש כל פעם יותר ויותר גרוע, הוא בעצם חש עצמו יותר ויותר מרוחק מן האור, יותר אגואיסט, כלומר, הוא יותר רחוק ביחס לאור המקיף. ההרגשה הזאת שולטת באדם והוא ממש נכנס לייאוש.

למה האדם צריך לעבור דרך כזאת? מפני שמטרת הבריאה היא לא שהאדם יהיה עם רצון להשפיע. הבורא לא צריך את האלטרואיזם הזה, מצדו שהאדם יישאר אגואיסט, רצון רק להנאת עצמו. אלא שבכלי כזה אי-אפשר לקבל הרבה ומטרת הבורא היא לתת ולתת עד אין-סוף. כלי אגואיסטי, כשהוא מקבל - מיד נסתם ולא רוצה לקבל יותר. ואם כלי לא רוצה לקבל יותר הוא לא יכול לגדול יותר. כדי שכלי יגדל כל הזמן, ויוכל, ללא כל הגבלה, יותר ויותר להתמלא בתענוגים, בידיעה, בהרגשת הנצחיות, השלמות, בתחושת החיים, בתחושת ההשגה, אפשר רק בתנאי שרוכשים חסרונות מבחוץ, ובתנאי שכל הזמן מעצימים חסרונות.

איך אפשר להעצים חסרונות מבחוץ? בכך שאני חושב על הזולת, בכך שאני רוכש כלים של הזולת. למשל, אני מרגיש שלחבר כואב, ואני רוצה שלא יכאב לו - בכך הגדלתי את הרצון שלי, ועל ידי זה אני מושך לעצמי עוד שפע. עם הרצון שקודם היה לי לא רציתי מאומה, ועתה אני רוצה שיהיה לחבר טוב. בדרך הזו צירפתי את הכלים שלו אל עצמי והגדלתי והעצמתי את הכלי שלי. וכך אני יכול לקבל יותר.

כך ניתן לראות שהפתרון הוא להיות על מנת להשפיע. הוא נובע מרצונו של הבורא להיטיב לנבראיו באורח אינסופי ובלתי מוגבל. ללא רצון זה, הוא לא היה בורא את הטבע של רצון להשפיע. על כן הכלי חייב להיות על מנת להשפיע, וזה מסייע לו בכל פעם לרכוש יותר ויותר חסרונות.

ויש עוד קושי. על ידי הלימוד מגדילים את הכלים, מגדילים את החסרונות, אבל זה לא מספיק, כי החסרונות הם לכל דבר שקיים בעולם. איך אפשר לרצות את הדבר המושלם ביותר בלי להיתקע בכל מיני שבילים שוליים ולא משמעותיים? עד שרואים שזה לא זה, ושוב בוחרים במטרה מועדפת יותר ושוב מחפשים פה ושם, ומגיעים לתהיות במבוי סתום, האם זה נכון או לא נכון, כמו שעושים בעולם הזה: מתעניינים בכל מיני תחומים טפלים, שמתעייפים מהם, ועד שמבינים זאת כבר נגמר הכל.

איך אפשר לקבוע מתחילת הדרך את הכיוון הנכון שלה בלי להיכנס לכל מיני עניינים צדדיים ולהיתקע בהם? איך אפשר לא לאבד זמן ולזרז את קצב ההתפתחות? העניין הוא, שחוץ מחיסרון גדול, צריך שיהיה לאדם חיסרון מיוחד, בעל אופי מסוים: האדם צריך לדעת למה להשתוקק בדיוק. אז אם מסתכלים בסוף המעשה, רואים שבסופו נמצא הכלי שלנו, הנשמה, שהיא גדולה מאוד בכוונה על מנת להשפיע, מלאה באור העליון שנותן את כל הטוב, והעונג, וההשגה, והשלמות, והנצחיות, והאור הזה בכללותו נקרא "בורא".

אז איך אפשר לקבוע בדיוק את המהלך מהמצב הנוכחי עד לנקודה הסופית הזו בלי לסטות מן הדרך? זה אפשרי אם האדם, בכל מצב שהוא מצוי, מתאר לעצמו שהוא כביכול מצוי במצב הסופי. כלומר לכוון את החיסרון שלו לאותו מצב כפי שהוא מצוי בסוף. במילים אחרות, על האדם להיות בחיסרון ובמצב של בקשה שהחיסרון יהיה גדול, ומתוקן, ומלא עם הבורא. ואז האדם לא טועה. ואז הוא הולך בדיוק לכיוון הבורא, ולא לכיוונים אחרים לקראת איזו מטרה או מצב השונים מהמצב של גמר התיקון.

לכן, כשלומדים ומזמינים אור מקיף, והאור הזה בונה בנו את כל החסרונות ואת כל התשתית כדי להתקדם, אז כבר בזמן הלימוד, בזמן ההפצה, בזמן הפעילות בחברה, חשוב לחשוב איך לכוון את הרצון בדיוק לכיוון הנכון ולא "לאבד את הצפון". כלומר, לכוון את עצמי כבר עכשיו לרצון הגדול, לגמר התיקון, כי שם אהיה בייחוד עם הבורא. ובאופן הזה מתקדמים בדרך מהר.

מה זה יהודי?

"יהודי" קרוי מי שמשתוקק לייחוד עם הבורא. יהודי נגזר מהמילה "ייחוד". ייחוד זה להתייחד, להידבק.

ומה ההבדל בין יהודי לישראל?

ישראל הוא השגת המצב "ישר" "אל". כלומר, כשיש לאדם רצון למצב שקרוי ישראל. זעיר אנפין דאצילות במצב גדלות נקרא "ישראל". וזהו מצב שהאדם כבר השיג את הרצון לישראל. בזמן הקטנות ישראל נקרא "יעקב", "יעקב הקטן", שזהו מצב שעדיין מצריך תיקונים. במילים אחרות, מדובר על הרצון לקבל שבנשמה, אך בכל מיני מצבים שלו.

"יהודי" נקרא מי שמשתוקק לבורא. כמו שבקבלה מי שלומד קבלה קוראים לו מקובל. אמנם עדיין אין לו שום קבלה מלמעלה, עדיין אין לו כלי שבתוכו הוא מקבל, על ידי המסך, את התגלות הרוחניות, את התגלות האלוקות. הקבלה היא שיטה איך לגלות את האלוקות, את הכוח העליון, ששולט, שבורא, שמנהיג ומשגיח על הכול. והלומד קבלה עדיין לא הגיע למצב שגילה את הבורא, אבל לפי הרצון שלו, לפי ההשתוקקות שלו, לפי המטרה שהציב לפניו, הוא כבר נקרא "מקובל". כך בקבלה מגדירים שמות.

לכן, מצד אחד "ישראל" נקרא מצב שמגיעים לגדלות ודבקות בבורא, ומצד שני המילה "ישראל" גזורה משתי המילים "ישר" ו"אל", כלומר שיש כיוון ישר לבורא, ולכיוון הזה הולכים, שם העתיד. בדרך כלל השמות הם או על שם המדרגה עצמה בה האדם נמצא, או על שם אותה מדרגה שהוא מתכוון להגיע אליה.

האם המילה יהודי נגזרה מהמילה ייחודי?

לא. ייחודי זה מיוחד, נבדל. "יהודי" נגזר מהמילה ייחוד, יהודי הוא מי שמייחד את עצמו עם הבורא. זה דבר אחר.

איך בכל רגע ורגע האדם קושר את עצמו למטרה?

האדם נמצא למטה מהמחסום, כך שמעליו המחסום, הכניסה לעולם הרוחני. מהכניסה הזו יש הליכה ארוכה בעולם הרוחני, עד שהוא מגיע לגמר התיקון. כלומר, דרך ארוכה. בפרט במצב הנוכחי שנמצא למטה ממחסום, ועד שיגיע למחסום. עד שהאדם מגיע למחסום הוא הולך בדרך בהסתר, הוא לא יודע לאן הוא הולך, כי הדרך היא פנימית בתוך האדם. היא לא כביש עם כמה מסלולים, שבוחרים בנתיב אחד. נתיבי הדרך הם פנימיים, בתוך הרצונות שלו, והם תלויים באופן שהוא מכוון את הרצונות האלו, ואיך הוא משלב אותם יחד, ואיך הוא מבחין בדיוק מהי המטרה ומה לא. הדבר דומה למצב בו נוטשים אדם באמצע המדבר והוא לא יודע את דרכו. יש לו כל מיני השערות, וניחושים לאן הוא צריך ללכת, לכאן או לכאן. אך הוא לא יודע בדיוק איך.

לכן המקובלים אומרים לנו, שאם אדם רוצה בחשכה הזו, כשהוא נמצא בעיניים סגורות לדעת איך ולאיזה כיוון ללכת - כמו במשחק ילדים שמסובבים ומסובבים אותך ואחר כך אתה צריך ללכת, ואתה לא יודע לאן - אז הוא צריך לעשות בפנים, בתוכו את המגע הזה, שכבר מעכשיו כל הרצונות האלו יהיו יחדיו: אני והמצב שאני נמצא בו עכשיו. הפעולה שאני הולך לעשות, הפעולה הבאה שלי והבורא - כלומר, המצב הסופי שבו אני אהיה יחד איתו, שבו אני אתייחד איתו.

אם האדם מייצב את כל רצונותיו יחד, דומה הדבר לכיוון קנה של רובה לכיוון הנכון: העין צופה, יש קנה, יש מטרה, וכולם בקו אחד. בדרך זו האדם מייחד את כל הרצונות האלה יחד, ואז הוא לא טועה.

אבל איך אדם שנמצא בחושך, במצב של ערפול חושים ואי ידיעה ברורה, יכול לדעת מי הוא הבורא? הרי הוא בכלל לא מכיר אותו. הוא יכול רק לתאר לעצמו אותו כך או אחרת. וגם אומרים לו שהבורא הוא הכוח העליון, השולט, אבל האם הוא גדול או קטן? שום דבר הוא לא יודע. מצד אחד, יש לו כל מיני סטיגמות לגבי מהו הבורא, ומצד שני הוא לא יודע אפילו את מצבו עצמו: באיזה מצב הוא מצוי, שרוי, מהן בדיוק המחשבות שלו. הוא אף חושב שאולי בכלל כדאי לו ללכת ללמוד פסיכולוגיה, כדי להעמיק את ידיעותיו על עצמו, ואחר כך הוא מבין שגם זה לא עוזר. אז, מה ביכולתו של האדם לעשות כשהוא נמצא בחשכה?

אומרים לו באופן ברור: כך, כפי שאתה מצוי עכשיו בחושך, כך תמשיך. אל תהיה חכם יותר ממה שנותנים לך מלמעלה. אתה צריך להסתדר בדיוק לפי המצב שאתה נמצא בו. בדומה לתינוק שנופל וקם, משתדל לעשות משהו, ושובר, ועושה עוד משהו וטועה. שנותנים לו כל מיני משחקים שישחק, ובאמצעותם הוא ילמד משהו, וכך הוא הולך וגדל. אז אתה, בדומה לתינוק, רק תשתדל. רואים איך אין לתינוק אף רגע מנוחה, אחרת הוא לא היה מתפתח. בכוונה הטבע נוטע בתינוקות כל הזמן חסרונות. אז גם אתה אל תהיה עצל, העיקר שתעשה.

ולכן כתוב: "כל אשר תמצא ידך לעשות בכוחך עשה". אם עשייה באה יחד עם לימוד, בסופו של דבר זה מה שגורם להתפתחות. ואם אדם יושב ומחכה עד שהוא יהיה חכם כדי שרק אז הוא יעשה מעשים, בלי שקודם לכן הוא עשה מעשים כביכול ללא שכל, בדומה למעשי ילד, אז הוא לעולם לא יהיה חכם. לכן הדרך שלנו עד המחסום, עד הכניסה לרוחניות, נקראת "זמן ההכנה", זו דרך שמכינה, דרך שבה צריכים להתפתח בדומה להתפתחות שעוברים הילדים.

איזו התאמה יש בין בחינת "ישראל" הרוחנית לבין ישראל הגשמית?

בקבלה לומדים רק על בחינות רוחניות. "ישראל", "אברהם", "ארץ ישראל", "עם ישראל", כל מה שקוראים בתורה כפרקי היסטוריה שלנו, אלה הן הבחנות בתוך האדם. אבל איך בעולם שלנו יש אותם דברים? רק בגשמיות הם אנשים, מקומות, אומות: ישראל, מצרים, ירדן, ירושלים, בית המקדש וכדומה.

ברוחניות יש נשמה כללית שנקראת "אדם הראשון". בנשמה הזאת יש כל מיני חלקים. חלקים של ארבע בחינות, או במילים אחרות: של ארבע דרגות, הנקראים: דומם, צומח, חי, מדבר. ה"מדבר" נקרא "אדם", "חי" הם "מלאכים", "נפשות", "רוחות" וכדומה. הכול נמצא בנשמה. ובקבלה לומדים על הנשמה.

ממה מתחיל הבלבול? מזה שקוראים לחלקי הנשמה בשמות של חפצים, בשמות של דברים של העולם הזה. ברוחניות אין שמות. ואפשר היה רק למספר את כל החלקים האלה, אבל זה מאוד קשה כי צריך לסכם מראש עם כל המקובלים איזה מספר נותנים לכל חלק וחלק של הנשמה. לכן למקובלים, החיים בשני העולמות, קל יותר לקבוע שמות של חלקי הנשמה לפי הענפים של אותם חלקים הנמצאים בעולם הזה, שנבראו כתוצאה מן הנשמה.

אפשר להבחין בכך לפי תהליך ירידת הנשמה: יש בורא ויש נברא. הבורא ברא את הנברא. הנברא נקרא "אדם הראשון" או "נשמה". נשמת "אדם הראשון" התחלקה ל-600 אלף חלקים, ולאחר מכן לעוד מיליונים ומיליארדים של חלקים. כל אחד מהחלקים האלה נקרא "נשמה פרטית". הנשמה הפרטית הזו אף היא בנויה כמו הנשמה הכללית, וגם היא מתחלקת בתוכה לתת חלקים. בין הנשמה הזאת לעולם הזה יש מרחק של עולמות בי"ע: בריאה, יצירה, עשייה. מרחק שנקרא "6000 שנה". למה "6000 שנה"? כי בכל עולם מעולמות בי"ע יש 2000 מדרגות. לכן סך הכול יש בעולמות בי"ע 6000 מדרגות שקרויות "שנים".

הנשמה שנמצאת ב"אדם הראשון", נופלת לעולם הזה, ומתחילה להתגלגל בו אלפי שנים, עד שמגיעה למצב, שאדם מתחיל להרגיש את הנקודה שבלב. עד אותו גלגול האדם לא הרגיש כמיהה לרוחניות וביקש רק תענוגים גשמיים. ומעכשיו והלאה הוא משתוקק גם לתענוגים רוחניים. הוא אמנם עדיין לא יודע מה הם, אבל הוא משתוקק להם.

אומרים לנו שאם נשתמש עכשיו כמו שצריך בחוכמת הקבלה, נוכל להגיע למחסום תוך "שלוש עד חמש שנים". ואחרי המחסום נצטרך לעלות את המדרגות כדי להגיע לגמר התיקון. מה זה "גמר התיקון"? גמר התיקון הוא מצב שבו האדם מגיע בדיוק לאותו המצב היכן שהנשמה שלו היתה לפני ירידתה לעולם הזה. אבל צריך להגיע למצב של גמר התיקון, בזמן שנמצאים כאן, בחיים האלה.

במילים אחרות, את כל הדרך צריך לעבור בתקופת חיים אחת, בגלגול אחד. ואם האדם לא מספיק, הוא מתגלגל שוב ושוב. ובפעם הבאה יש לו כבר יותר הכנה כדי להצליח. ואם הוא שוב לא מצליח, אז בפעם הבאה ינסה עד שיצליח. אבל את הדרך מהנקודה שבלב ועד גמר התיקון חייבים לעבור במשך תקופת חיים אחת.

המקובלים שנמצאים במקום כלשהו בעולם הרוחני, ובעיקר אלה שנמצאים בגמר התיקון, הם אלה הכותבים לנו ספרים. ומי שבעולם הזה קורא את ספריהם, מעורר על עצמו את האור המקיף מאותו מקום ממנו נכתב הספר. למעשה, האור העליון מגיע עד המחסום, ולא יכול להאיר למטה ממנו. לכן הוא עומד מעל המחסום ומאיר לנו כאור מקיף. ובזמן שאדם קורא את הספר הוא מזמין את האור המקיף. וזו כל המשמעות של ספרי המקובלים, אחרת הם לא היו כותבים.

מה המקובלים כותבים בספרים? הם כותבים מה שהם רואים בדרגה שממנה הם כותבים. הם לא יכולים לכתוב מה שהם מרגישים, כי לרגש אין שפה. כשאדם מרגיש שטוב לו, ורוצה להסביר מה זה טוב, הוא צריך אלפי מילים. וגם כך אדם אחר יתאר את ההרגשה הזאת לפי הבנתו, לפי הכלים שלו. אז איך בכל זאת אפשר לתאר מצב רוחני, באופן יותר מדויק, כדי להזמין עלינו אור מקיף בצורה נכונה ככל האפשר, קרובה אליו ככל האפשר? לצורך זה המקובלים נוטלים מילים מהעולם הזה ומדביקים אותן למה שהם רואים בעולם העליון, וכך הם כותבים.

לדוגמה, הם משתמשים במילה "בית המקדש". אצל המקובלים "בית המקדש" הוא כלי מיוחד שנמצא בדרגת בינה במקום מסוים. ואילו אנחנו מבינים שבית המקדש הוא מבנה מקודש שהיה בעבר הרחוק בירושלים. אבל אם אדם מתכוון בזמן הלימוד להבין נכונה מה פירושו של בית המקדש ברוחניות ומשתוקק להגיע לראייה אמיתית מה זה. אז במידה שהוא משתוקק לראות את בית המקדש הרוחני בתוכו ולגלות מה זה בפנים, אילו הבחנות אלה, ומה זה נקרא להרגיש את המצב הזה, באותה מידה הוא מזמין אור מקיף דווקא מנקודת בית המקדש, שממנה המקובל כותב אליו, אל מי שנמצא כאן, למטה מהמחסום, וקורא את הספר. מזה אפשר להבין עד כמה לא פשוט לקרוא בספרי קבלה. אבל בזמן שקוראים בהם מושכים מלמעלה כוח עליון שמתקן את האדם.

מהו העיקרון של שפת המקובלים?

העיקרון הוא ענף ושורש. כל מה שיש בעולם הזה, כל מה שאדם רואה למטה מהמחסום, ירד מרוחניות. לכל מה שנמצא בו - דומם, צומח, חי, מדבר - יש שורש ברוחניות. בעולם הזה אנחנו קוראים למשהו "עץ", למשהו "כיסא", למשהו "אדם", למשהו "בעל חיים", יש הרבה מינים וסוגים של ציפורים, בעלי חיים, צמחים, ולכולם יש שורש למעלה. וכך המקובלים נוטלים מילה מהעולם הזה וקוראים בשמה את השורש שאין לו שם, כי ברוחניות אין שמות. רק בעולם הזה המצאנו שפה, ברוחניות אין צורך בשפה.

מה היא רוחניות? רוחניות היא רצון מגולה, מילוי מגולה. אם מגיעים לרוחניות כבר אין צורך בשפה, פשוט מרגישים מהי רוחניות ללא מילים. אני מרגיש אותך בלי מילים ההרגשה שלנו משותפת, בפנים בתוכנו אנחנו יחד: אתה ברצון שלי, עם המילוי שלי, אני ברצון שלך, עם המילוי שלך. לכן אין צורך במילים. הדבר דומה לקשר טלפתי, קשר המתנהל במחשבה, ברצון, ללא מילים. אין צורך להוציא מילים לאוויר העולם, ומהאוויר המילים האלה ייכנסו לאוזן, ומהאוזן לשכל. ברוחניות אין דבר כזה. ברוחניות מהרצון שלי, מתוכי, ההרגשה עוברת ישר לרצון שלך, לתוכך, ולהפך. אין בה מילים.

אנחנו זקוקים למילים כי אנחנו לא נמצאים זה עם זה בקשר פנימי, בקשר רוחני, בגלל שכל אחד הוא אגואיסט, והקליפה האגואיסטית מבדילה בין האחד לשני. אם שוברים את הקליפה הזאת, פירוש הדבר שמקבלים "מסך". ואז ללא הקליפה אפשר להתקשר בצורה ישירה, בחיבור בינינו, באהבה, לפי הכלל "ואהבת לרעך כמוך", ואז אין צורך במילים.

אבל איך בכל זאת אפשר להביע במילים את מה שאנו מרגישים ללא מילים? מקובלים משתמשים במילים מהעולם שלנו. מה שהם מרגישים, ברור להם, אין להם בעיה בתקשורת. בשבילנו הם המציאו שפה שנקראת "שפת הענפים", כי אנחנו כענפים היוצאים מרוחניות. אנו עדיין לא הגענו לשורשים שהמקובלים נמצאים בהם, בחיבור ביניהם, בחיבור עם הבורא. הם כותבים במילים מה קורה ברוחניות, כדי לעזור לנו למשוך את האור המקיף. אחרת לא היתה תכלית לכתיבתם.

אבל אם אנו רק קוראים מילים, כלומר נשארים במילים, באיזשהו דבר מדומה, אז מושגים כמו "ישראל", "מצרים", "פרעה", וכו', נשארים רק במסגרת העולם הזה, שזה נקרא "פשט". ואז לא מושכים אורות מקיפים, לא קשורים למציאות הרוחנית שממנה יכולים לבוא האורות. את התוצאה הזאת ניתן לראות על לימוד תורה משך אלפי שנים. אנשים לומדים תורה לפני ולפנים, אבל הם לומדים לא נכון ואינם מושכים אורות, והם אפילו לא יודעים את זה.

אבל אם אדם לומד, ומהעולם בו הוא מצוי, שבו הוא קורא מילים, הוא רוצה להידמות, להיתלות במצב שאין בו מילים, שהקשר בו הוא ללא מילים, אז הוא מזמין את אותו כוח שיעזור לו להגיע למצב הזה. הכוח הזה נקרא "אור מקיף". בעל הסולם כותב על זה ב"הסתכלות פנימית", בחלק א' של "תלמוד עשר הספירות".

על מה מדברים שני מקובלים שנפגשים, או שמא הם בכלל לא מדברים?

מקובלים לא צריכים לדבר, הם חשים תחושות. רוחניות היא רצונות עירומים. "רצון עירום" פירושו רצון בלי גוף, כמו שאני והחבר שלי נמצאים בלי גוף, נפטרנו מהגוף, נעים בצורה חופשית, הוא נשמה ואני נשמה. אין לו פה לדבר, ולי אין אוזן לשמוע אותו, ולו אין אוזן לשמוע אותי. "להיפטר מהגוף" פירושו לזרוק את האגו, להיפטר מהאגו שמפריד בינינו.

אגואיזם זה כשאני חושב רק על עצמי, ואז אני מושך אלי את האור המקיף, והוא חושב על עצמו ומושך אליו את האור המקיף, ובזה אנחנו נבדלים זה מזה. אבל אם הכוונה לקבל רק לעצמי נופלת, אז אנחנו אחד. מה זה "אחד"? "ואהבת לרעך כמוך". לא אני וגם רעי, אלא אני מצרף את הרצון שלו לתוכי, ורצונו הופך ממש רצוני. ואז אין הבדל בין הרצונות שלי לרצונות שלו.

איך שני מקובלים הולכים יחד ברחוב?

מה שייכים ריחוק או קרבה גשמיים לקשר רוחני? אין מושג של מרחק ברוחניות. רוחניות היא הרגשה פנימית של אדם כלפי אחרים, או כלפי הבורא. ואם אדם מתקשר לכוח העליון, לבורא, אז מיד במידה שהוא מתקשר אליו, הוא מפסיק להרגיש את גופו. לא שהגוף לא מורגש, אלא שהוא לא מפריע לו. עד כדי כך שכשהוא נפטר מהגוף, הוא לא מרגיש שהוא מת, הוא מזדהה כבר עם הנשמה.

לפי זה, אם נמצאים בקשר רוחני, ודאי שלא נזקקים למילים. בעל הסולם כותב ב"מאמר לסיום 'הזוהר'" שיש לימוד מ"פה לאוזן", ויש לימוד מ"פה אל פה". מ"פה לאוזן" זהו לימוד שיש בו שתי דרגות, מורה ותלמיד. ו"מפה אל פה", מתייחס לקשר בין מורה ותלמיד בו יש העברה של תכנים ללא הגבלה וללא שימוש במילים. בעל הסולם כותב במכתב האחרון ב"פרי חכם - אגרות", שיש שפה עליונה, שפה לעליונים, ושפה לתחתונים.

אין צורך במילים. איך הנשמות נמצאות מחוץ לעולם הזה? אין שם שום צורך בשפה. גם בעולם הזה, אם שני אנשים מרגישים זה את זה, אם הם קשורים זה לזה, הם לא זקוקים למילים. הם מבינים אחד את השני בלי מילים. שפה מקורה בחיסרון בקשר הפנימי. היא רק אמצעי תקשורת בינינו, ותו לא. תוצאה מחיסרון שלנו. אומרים על כל מיני סופרים גדולים: "הוא מיוחד, יש לו שפה עשירה". נכון, מצד אחד הוא יכול להביע ולבטא יותר רגשות, בצורה יותר נוקבת ומדויקת, אבל מצד שני זו גשמיות יותר עמוקה ממה שרק אפשר לדמיין.

האם באדם שקורא ספר קבלה ומושך אור מקיף, נוצר כלי כדי לקבל את האור?

כשאדם קורא ספר קבלה, נוצר בו כלי על ידי האור המקיף. אבל מלכתחילה הוא קורא ספר מפני שיש לו כלי. אחרת הוא לא היה ניגש לזה. אף אחד לא בא ללמוד ב-3:00 בבוקר בלי רצון. אין אנשים כאלה. נותנים מלמעלה לאדם חיסרון, שמזיק לאדם יותר משינה במיטה, ואז הוא בא ללמוד. הגוף שלו עשה חשבון, שבשל החיסרון הזה הוא יקבל מילוי יותר מהמילוי שהוא מקבל משינה. ואז הוא מביא אותו לשיעור.

מלכתחילה יש חיסרון. אבל החיסרון הזה הוא סתם חיסרון, שלא ברור למה. ועל ידי זה שהאדם קורא, ושומע, ולאט לאט מדמיין את עצמו במצב הרוחני, ומה זה רוחניות, אז האור המקיף פועל עליו ובונה בו כלי, תבנית, שצורתה תהיה בהתאם לאותו אדם. האור בונה באדם תכונות, כוונות, רגשות, מחשבות, גישה לכל מיני דברים, ולצורה הסופית של כל אלה יחדיו קוראים "אדם".

סתם רצון לקבל, זה חומר גלם, זה לא "אדם". "אדם" הוא זה שעם הרצון לקבל, כל האור פועל עליו עד הסוף ונותן ל"חתיכת החימר" הזו צורה סופית. זה נקרא "אדם".

האם האור משנה את תכונות האדם?

כל התכונות נשארות, אבל הן מקבלות את צורתן, ופירוש הדבר שהאור משנה אותי. לא מעניקים לך תכונות חדשות ולא גורעים ממך אף תכונה. כל מה שיש באדם הוא טוב, אם הוא מקבל עליו תיקון כדי להשפיע. ומה שבאדם רע הוא אם אין עליו עדיין תיקון, ועדיין עושים שימוש בתכונות כדי לקבל. כמו כן כל תכונה ותכונה גדלה לעוצמה גדולה מאוד.

האדם, בדומה לזרע, יש בו הכול, אבל יש צורך שיתפתח בגודלו ובאיכותו. ברשימו הזה יש הכול, כל הנתונים, וחסר רק אור מקיף שיפעל, שייתן הזנה, שייתן תיקון. ותו לא. האור בונה את הכלי, ויש כבר רשימו שממנו הכלי הזה גדל.

אם אנחנו נמצאים במצב הסופי, במצב אין-סוף, איך יכול להיות שהתהליך נמשך?

בקבלה לומדים שבעולם הרוחני יש מצב שנקרא "אין-סוף". איך יכול להיות שממצב אין-סוף יתפתח עוד משהו, הרי ב"אין-סוף" הכוונה להכול. אז כנראה שיש באין-סוף חיסרון כלשהו, ליקוי שחייב תיקון, ולכן ממנו התהליך מתפתח הלאה כדי לתקן ולהשלים את הליקוי הזה.

באין-סוף חסר רק דבר אחד - כוונה על מנת להשפיע. בשביל לרכוש כוונה להשפיע, "אין-סוף", מלכות דאין-סוף עושה את כל הסיבוב: יורדת מאין-סוף עד העולם הזה, ועולה בחזרה ממנו. בירידה מאין-סוף לעולם הזה היא מתנתקת מהבורא ורוכשת עצמאות, והופכת לעצמאית. ואז היא לאט לאט רוכשת מצידה כוונה על מנת להשפיע. ושוב עולה חזרה לאין-סוף, לא כמתבטלת כלפי האלוקות, אלא כעצמאית וכקובעת, וכך היא מגיעה לדרגת הבורא, לדרגה שהיא כמו בורא לכל דבר. וזו מטרת הבריאה: "להיטיב לנבראיו". ואי-אפשר לעשות זאת בצורה אחרת.

על האדם להגיע למצב של תפילה אמיתית. מפני שאנחנו בנויים מרצון לקבל, מלכתחילה אנו תוצאות השבירה, כלומר כדי להגיע מהכוונה שלנו על מנת לקבל, למשהו מעבר לרצון זה, וכדי לקבל מדרגה אחרת, מצב אחר, אפשר רק אם הכלים יהיו קודמים לאורות.

בהתפשטות, בהשתלשלות, מלמעלה למטה, האורות קודמים לכלים. האור נכנס לתוך הכלי, הוא הראשון, הוא הבונה את ה"יש מאין", ד' בחינות דאור ישר, הוא המזמין צמצום בתוך הכלי, ואחר כך לוחץ על הכלי, מסדר את הכלי, כך שהוא מתגלגל מלמעלה למטה, ומגיע לשבירה, לתיקון העולמות. לכן העולמות נקראים על שם הבורא, הם העלמה מצדו, ועדיין אין נברא, כי האור בונה את הכלים, הוא הראשון.

וכל המדרגות הן כביכול אור שנחלש. האור פועל כך שהוא מחליש את עצמו. וכשאור מגיע לכלי שלא יכול להחזיק אותו, זה נקרא כלי שמצוי בשבירה. כתוצאה מהשבירה בעולם הזה יש "מצב ראוי", "מצב רצוי", כך בעל הסולם קורא לו בתחילת "פתיחה לחוכמת הקבלה". מצב ראוי, מפני שהכלי והאור נפרדים, הכלי יכול לקבוע את צורת האור, ומאז הכלי קודם לאור. לפי רצון הכלי בא האור ומתלבש בו.

רצון הכלי שקודם לאור נקרא "תפילה". והרצון הזה חייב להיות אמיתי בכל עשר הספירות, בכל ד' הבחינות של הכלי. עד כמה שהכלי עכשיו עומד כדי לעסוק בקליטת האור, הוא צריך בכל העביות הזאת להיות שקוע ברצון אחד. כי ברוחניות אין חלקי רצונות, חלק, חצי, שלושת רבעי אלא חייב להיות רצון שלם שקודם לאור. כמו שהאור שלם, גם הרצון חייב להיות שלם. והרצון צריך להיות כל פעם למילוי מסוים של הכלי, לאור מסוים.

איך מגיעים לרצון שלם? מתוך חיסרון. תפילה, רצון, הם חיסרון. מה החיסרון? חיסרון בדיוק לאותו אור שיהיה. מנין אנו יודעים מה האור שיהיה? איך יכולים להיות בחיסרון לאור שיהיה, הרי אור שיהיה זו מידת השפעה שעדיין לא נמצאת בי, איך אפשר לרצות מידת השפעה שעוד לא השגתי? איך אפשר להיות במדרגה יותר גבוהה מהמצב שבו אני מצוי, וגם שהרצון יהיה כמו שכתוב: "מעומקא דליבא"?

המצב הזה מגיע לאדם על ידי השבירה, קרי, שבירת הלב. לכן כתוב: "אין שלם יותר מלב שבור". כלומר, לאחר שהלב שבור לגמרי, והאדם רואה שהוא לא מסוגל על ידי כל מיני רצונות, יגיעות, ועצות שהוא נותן לעצמו, לעשות שום דבר. כשאין לו דבר, כשהוא עני בחוסר כל, כשאין לו במה להחיות את נפשוו"נפש" היא הדרגה הקטנה ביותרכשאין לו שום מילוי, ואין לו שום אחיזה בכלום אז התפילה נחשבת שהיא מעומקא דליבא.

כשאדם מצוי במצב זה הוא חש תחושת ריקנות מוחלטת בכלי וחוסר תקווה. תקווה מקורה באור מקיף. אך במצבו זה, גם מאור מקיף אין לאדם דבר. למעשה הוא חש שמצבו הנוכחי וגם העתידי לא מביאים לו שום מילוי. במצב כזה אדם מגיע לתפילה מעומקא דליבא. ואז הוא מתפלל באמת שהוא מוכן לכל מה שיבוא, ובלבד שהבורא ייתן לו עצה. כי כל העצות הן ככתוב: "כלו תפילות ישראל".

ואז, אכן, מגיעה עצה מלמעלה. האדם מסכים עליה מראש, וזה נקרא שהוא הכין את הכלי. הכנת הכלי פירושה שאדם מוכן ללכת בלמעלה מהדעת, שיבוא איזה דבר שהוא אפילו לגמרי נגד דעתו. ומצב זה נקרא "שבירה", שבירה במצב הנוכחי: האדם מוכן לקבל כל דבר שיבוא ממדרגה גבוהה ממצבו, שמקורו מהבורא, ולא חשוב מה הוא.

אם אדם מגיע למצב כזה, אז באה מדרגה עליונה יותר ומתלבשת בו, והוא משיג מדרגה עליונה יותר. וכל אימת שהוא עובר ממצב למצב, ממדרגה למדרגה, הוא עובר אותם מצבים, אותו תהליך. ודאי שכלפי דברים אחרים, כי כל מדרגה היא עולם אחר לגמרי, וכך נפתחים לו לאדם אופקים חדשים. אבל כל פעם שרוכשים מדרגה גבוהה יותר, שעדיין אין אותה, חייבים להיות מוכנים לקבלה בהיסח דעת, בלמעלה מהדעת.

כלומר, הדעת צריכה להיות גדולה מאוד, כדי שאדם יוותר עליה, ויראה שבכל דעתו ומאודו, אין לו בכלל שום נגיעה להתקדמות. אז זו תפילה אמיתית.

איך אפשר לדעת מהו המילוי שרוצים אם לא יודעים מה רוצים?

את הידיעה מהו המילוי שיהיה, מביא במקצת האור המקיף. במצב למעלה מהדעת הולכים לא על מילוי, שלא יודעים מה יהיה, אלא בלמעלה מהדעת הולכים על השיטה, לפיה המילוי בא בכלים דהשפעה, בכוונה להשפיע, כשהמדרגה של הכוונה להשפיע עליונה יותר ממני, והיא לא מובנת לי, ולא מושגת.

השיטה, הטכניקה, היא הכלי החדש הזה וזה מה שחשוב. לא חשוב איך הכלי יתמלא. אני רואה את האור, מרגיש אותו מרחוק, הוא מביא לי את החיות, את הרגשת העתיד, אבל אני רואה שאור זה הוא ההפך ממני, אם אני מסתכל מי הוא לעומתי. לכן אני לא יכול לקבלו.

נכון שיש כאן כביכול סתירה. מצד אחד, האדם צריך לדעת מה הוא הולך לקבל, ומצד שני, הוא מבין שהוא לא יכול להשיג את זה, וגם אינו יודע את השיטה איך לקבל את זה. אבל ככה זה. ואז מקבלים מלמעלה מה שנקרא נה"י דעליון. אז העליון מוריד את הנה"י שלו לתחתון, נה"י האלו הופכים לעשר ספירות, ואז התחתון מקבל בתוכו דוגמה של העליון, והעליון אומר לתחתון מה ליטול, מה לבחור, מה לברר, ואיך לעשות זאת, ואז התחתון לומד. כי מעצמו האדם לא יכול להגיע לשום פעולה רוחנית להשפיע ולא לבצע אותה. כמו שכתוב: "ממעשיך הכרנוך". על הבורא להראות את מעשיו, ומהם האדם לומד אותם, וחוזר עליהם, בדמותם.

איך "אמת", מצב שהאדם שרוי בחיסרון, ו"אמונה", מצב של שלמות, יכולים לדור יחד?

אמת ואמונה הן שני דברים שונים, אחת היא חיסרון והשנייה שלֵמות, אבל הם לא מתקיימים בעת ובעונה אחת. כשאמונה באה ונותנת תיקון לכלי, היא בעצם מעניקה את תחושת השלמות. הרי אמונה היא כוח הבינה. ואז נכון שזה מהווה תיקון לכלי, אבל אי-אפשר להתקדם עם זה.

כשרוכשים את כוח האמונה, אמונה למעלה מהדעת, פירוש הדבר שרוכשים את כוח התיקון. אבל אם הבינה עצמה מתלבשת בכלי, לא לצורך התיקון, אז אדם רוכש את הרגשת השלמות, ואז כדי להוציאו מהשלמות יש להוסיף לו קו שמאל. זהו תהליך שהולך תמיד על שתי רגליים: אמת ואמונה, אמת ואמונה.

כתוב: "לעולם ימכור אדם כל מה שיש לו וישא בת תלמיד חכם". "תלמיד חכם" קרוי הקב"ה. "בת תלמיד חכם" קרויה כלי של "תלמיד חכם" - כוונה להשפיע. ובאמת בשביל לקנות בת תלמיד חכם - "לקנות" מפני שאשה נקנית - כלי קונים - האדם צריך למכור את כל מה שיש לו.

אם תמורת כל הרצונות לכל המילויים האחרים, האדם רוצה רק את הרצון לבורא, אז הוא מקבל אותו. אחרת - הוא לא מקבל. והדרך שלנו היא איך לאט לאט להחליף את כל הרצונות ברצון אחד, ולרכז את הרצון הזה, מכל יתר הרצונות כנגדו, לרצון הכי גדול, שאז מ"בת תלמיד חכם" מגיעים ל"חכם".

רב"ש אומר, שרוכשים את הרצון האחד והיחיד הזה על ידי סגולה של "תורה ומצוות". הוא כותב שמי שמגיע להיות דת"י נעשה רע יותר, כמובן שהכוונה היא לא למי שחוזר בתשובה ונעשה לצדיק, אלא למי שמגיע להיות דת"י, שרוצה להגיע לקו אמצעי - דעת, תפארת, יסוד - ועובד על זה, כלומר, משתדל ללכת למעלה מהדעת, למרות שהגוף אומר לו שזו דרך לא מוצלחת, ולא ברורה, ושתמיד אדם נעשה רע יותר.

ובכל זאת האדם רוצה להיות דת"י: להגיע לדעת, תפארת, יסוד. זו דרך של עביות שורש א' וב', שאדם רוכש כל פעם יותר ויותר כלים דקבלה ומכניע אותם, הולך למעלה מהם. לכן הוא מרגיש שכל פעם הוא נעשה יותר ויותר גרוע, כי העביות שלו מתגלה יותר ויותר. ואז את כל הרצונות שמתגברים בו הוא צריך להחליף לרצון אחד, ל"בת תלמיד חכם".

מהו המצב "דצווחין ככלבא", שאדם רוצה גם את העולם הזה וגם את העולם הבא?

את כל המצבים שכתובים, אפילו שאדם בא למקום שנמצאים בו רשעים גמורים, את כולם הוא צריך לעבור. אין מצב שהאדם לא עובר אותו בדרך למטרה. כי הכול הבורא ברא בכלי אחד. כל כלי כלול מכל הרצונות. לא חשוב מה אופיו של האדם. לא חשוב מהו טבעו המקורי. לא חשוב מאיזה חלק של "אדם הראשון" מורכבת הנשמה שלו. הוא צריך לעבור את כל המכשולים. ודאי שכל אחד עובר רצונות אלה, בסגנון שלו, אבל כל אחד צריך לעבור את כולם.

גם "כלבין דצווחין הב הב, עותרא דעלמא"כלומר, מדובר ברצון גם לעולם הזה וגם לעולם הבא, וזה כבר טוב, כי אחר כך האדם מגיע לכך שהוא רוצה רק את העולם הבא, שזה ממש קליפה. לפעמים רב"ש מתכוון בביטוי "העולם הזה" לרצון לקבל ו"העולם הבא" - לרצון להשפיע. אם הוא מדבר על "כלבין" הוא מתכוון שגם את העולם הבא רוצים כדי לקבל, וזה כבר קליפות.

ללא ספק, מי שעולה בדרך ומתחיל להתעסק בעבודת ה', צריך לעסוק ברצונות שלו, לעסוק בקבלה. בכל מקום מדברים על עבודת ה', כולם יודעים שאדם דתי מתעסק בעבודת ה', אבל אף אחד לא יודע מהי עבודת ה'. לא דתיים אף לא חילוניים. חושבים שלעבוד את ה' פירושו ללמוד כל יום תורה ולקיים מצוות מעשיות. הם לא מבינים שחוכמת הקבלה היא עבודת ה'.

ואכן, עבודת ה' האמיתית היא חוכמת הקבלה. מי שרוצה לעבוד את ה', כלומר, לקיים את מה שהבורא רוצה, לאט לאט להגיע לקיים מה שהוא רוצה, לחזור אחרי הבורא על פעולותיו, כלומר, אני רואה מה הבורא עושה ומחקה אותו. בעל הסולם אומר שעבודת האדם היא התחקות אחר הבריאה (בספר "פרי חכם - מאמרים", במאמר "סוד העיבור - לידה", "כלל ופרט" דף קצ"ט): "עיון המשכילים בבריאה", מי שבאמת רוצה להיות חכם בבריאה, ובכלל לרכוש חוכמה, את חוכמת הקבלה, "במושכל ראשון הוא מוגדר בהתחקות אחר מלאכת ה'", מלאכת ה' קרויה השגחה או טבע הבריאה, ומי שהולך ומחקה אותה, נקרא עובד ה'.

זה מה שעומד מאחורי הפסוק "דע את ה' אלוקיך ועבדהו". האדם לומד איך הבורא פועל בבריאה, איך הוא משגיח, איך הוא מנהיג את הכול, ולוקח ונוטל ממנו את כל המערכת הזאת של ההנהגה והשגחה, ונעשה במקומו השליט של עצמו. כי חוץ מלהשגיח עלינו, על הרצון שלנו, על מה הבורא משגיח? מה היא "בריאה"? בריאה היא אנחנו - "יש מאין". מתוך הירידות והעליות וכל הדברים שהבורא מזמן לאדם, האדם לאט לאט לומד איך הבורא שולט עליו ורוצה להיות 'בעל בית' של עצמו במקומו. במידה שהאדם יכול לעשות כן, הוא רוכש מסך ונעשה במקום הבורא.

זה העניין של עבודת ה', ואין יותר מכך. מי שחושב שיש דבר אחר, הוא פשוט לא בעניינים. עבודת ה' היא לחקות את הבורא ולפעול כמוהו, שזה נקרא "בן כלפי אב".

למה לרצות להיות כמוהו?

בדומה לילד קטן הצופה במעשי אביו ומחקה אותו, וגם לאחר שגדל הוא מחקה אותו כבר בשימוש עם שכל, כך גם בעבודה הרוחנית האדם עושה כלפי הבורא: בהתחלה האדם פועל ללא הבנה, הוא רק מבטל את עצמו, וזה נקרא "עיבור". בהמשך, הוא מפעיל יותר את הרצון וההבנה, וזה נקרא "קטנות" - "יניקה". בסוף הוא מבין ופועל כמו הבורא, וזה נקרא "גדלות" - "מוחין".

הבורא רוצה שהאדם יהיה דומה לו לגמרי. הדמיון של האדם לבורא הוא בכך שהאדם רוכש מסך על הרצון לקבל ואז הוא נעשה כנוקבא לבורא, נעשה ב"זיווג דלא פסיק פנים בפנים" איתו. וזה נקרא להגיע לעבודת ה' המלאה.

כשאדם מתקן את עצמו ונעשה בדיוק כמו הבורא, כנגדו, הוא מתחיל לעבוד בצורה אחרת. אחר גמר התיקון נמצאים סתרי תורה, ולשם כך עושים את הכול. המטרה היא לא להגיע לגמר התיקון. המטרה היא להגיע לגמר התיקון כדי לשגשג הלאה יחדיו. זוהי עבודת ה'.

ולמי שחושב שעבודת ה' היא לעשות כל מיני פעולות גשמיות, בעל הסולם מבהיר, שלקב"ה לא חשוב מי שוחט בהמה מן הצוואר, או מי שוחט מן העורף. לא נתנו מצוות אלא לצרף בהן את ישראל זה לזה, ומצווה ללא כוונה היא כגוף ללא נשמה. עבודת ה' היא הכוונה. והכוונה היא בסך הכול אמצעי. אמצעי לחקות את הבורא.

למה הוא מחפש "בת תלמיד חכם", הרי לא צריך לחפש חוכמה אלא תיקון?

"חכם" קרוי הקב"ה. ומי שלומד את החוכמה של הבורא קרוי "תלמיד חכם". הכלי לכך, הרצון לזה, קרוי "בת תלמיד חכם". הרצון לקבל בצורתו המתוקנת קרוי "גבר", ובצורתו הלא מתוקנת קרוי "אשה". בכך ש"מתחתנים עם בת תלמיד חכם", רוכשים רצון לקבל ומתקנים אותו והופכים אותו לרצון להשפיע. כשרוצים להגיע על ידי הרצון להשפיע להיות תלמיד חכם, אז מגיעים לעבודת ה', כלומר, לדימוי של הבורא.

מה המיוחד בכלי של "בת תלמיד חכם"?

כל כלי הוא רצון לקבל. ובסופו של דבר כל הרצונות בצורתם המתוקנת הופכים להיות כלים נכונים. אבל בדרך התיקון זה לא כך. בדרך התיקון יש הרבה רצונות שהאדם צריך להסתיר, לא לפעול איתם, אלא לסנן אותם, לעבוד רק עם כמה מהם, בהתאם למה שהוא יכול ברצון להשפיע, בהתאם לעבודת ה'.

מה הכוונה במשפט "מטרם שנעשים ל'דתיים' היה להם רצון לקבל גשמי"?

הכוונה היא: לפני שהאדם מתחיל לתקן את עצמו, ולפסוע בקו האמצעי - דעת, תפארת, יסוד - יש לו רצון לקבל מכוון רק כלפי עצמו, על מנת לקבל. כשנכנס לעבודה בעל מנת להשפיע, הוא מסדר את הרצון לקבל עם המסך לכוונה להשפיע, וזה נקרא דת"י.

אז העבודה משתנה: האדם בורר את רצונותיו, נוטל מהרצונות שהם נכונים, שהוא יכול לפעול איתם. כי יש רצונות שאי-אפשר לפעול איתם בכלל, שמצווה לא לפעול איתם, מה שקרוי "מצוות לא תעשה", בל"ב האבן. הוא נוטל את הרצונות שמותר לפעול איתם, שהוא מסוגל לעבוד איתם ובמידה שמסוגל, בתרכובת הנכונה ביניהם, ומתחיל לסדר אותם, ולכוון אותם לכוונה להשפיע. כך הוא בונה בתוכו קו אמצעי.

על אילו מעשי השפעה אפשר לדבר מטרם שאדם נעשה דת"י?

כשהרצון לקבל מתגלה בצורתו הרגילה, כמו אצל כל אדם ברחוב, רואים ברצון לקבל חלק שבו יכולים לקבל וחלק שבו יכולים להשפיע. כלומר, יש דברים שהאדם נהנה מזה שהוא נותן, ויש דברים שהוא נהנה מזה שהוא מקבל. בכל אחד ואחד דברים אלה הם בהתמזגות שונה. לפי זה אומרים עליו, שהוא אדם טוב, והוא אדם רע, או שזה מעשיו יפים, וזה מעשיו מכוערים אבל כל הרצונות שלו, גם דהשפעה וגם דקבלה, הם כולם לתועלת עצמו.

כשאדם מתחיל להשוות את עצמו להשפעה אמיתית, שהיא נעשית ללא שום תועלת עצמית, הבדיקה היא אחרת לגמרי. כל המעשים שלו, גם דקבלה וגם דהשפעה, נראים לו אותו דבר, כולם כדי לקבל, כולם פסולים. לכן הוא רואה את עצמו לאין שיעור רע יותר מקודם.

קודם הוא חשב שלקבל זה מעשה טבעי. עכשיו הוא מגלה שזה מעשה רע. וגם שנתן וחשב שהוא עושה מעשים יפים וטובים, והיה לו ערך עצמי, וראה את עצמו כאדם - הרי אנחנו נהנים מזה שאנחנו נותנים, וזה מעניק לנו הערכה עצמית וגאווה. אף האדם הכי נבזה, חושב שהוא תורם במשהו כשהוא נותן, ומתגלה לו עכשיו, שמה שחשב קודם שזה מעשה נתינה אנושי, הוא מעשה בכדי לקבל. על כן תחושתו רעה כפליים.

מההרגשה הזאת, לפיה כל המעשים שלי ממש רעים וזוועתיים, ואם אני רוצה לתת למישהו תחושתי עוד יותר גרועה, האדם נקלע לייאוש. אבל יחד עם הגילוי, שכל מעשיו הקודמים - גם של נתינה וגם של קבלה - הם כדי לקבל, מתגלים לו גם רצונות גדולים יותר. הוא פתאום רואה שלא איכפת לו מכלום, לא מהילדים שלו, ומצידו שיחרב העולם, שיהיה מה שיהיה. הוא רואה לפתע שהאגו שלו כל כך סגור בתוך עצמו, שחוץ מגבולות הגוף שלו הוא לא לוקח בחשבון שום דבר.

בשלב מאוחר יותר הרצון לקבל מראה לאדם תמונה שונה: לא רק שלא אכפת לו דבר זולת גופו, אלא שגם לא אכפת לו מה יהיה בעוד רגע. אפילו אם בעוד רגע הוא לא יהיה קיים יותר. אין זה משנה - העיקר שהרגע הזה הוא חי. כלומר, הרצון לקבל כל כך מרוכז בנקודה אחת, בהווה ובתוך עצמו, שהגבול שלו הוא ממש נקודה, גם גבול בציר הזמנים וגם גבול במרחב - כאילו אין.

לא שהרצון לקבל צריך להתגלות כגדול. הוא מתגלה כגדול כשהוא מכונס בתוך עצמו עד הסוף, כשחוץ מעצמו לא אכפת לו שום דבר אחר. זה נקרא "גדול". גדול באיכות הנוראית הזו שלו, הפונה פנימה - רק לתוך עצמו. וכשאדם מגלה את זה, הוא נכנס למצב שהוא לא מבין איך אפשר להיפטר ממנו. רע לו מזה מאוד.

למה? כי אם הוא היה מגלה את זה סתם כך, הוא לא היה חש רע - והיה חושב: "אז אני ככה וזהו". הרבה אנשים בעולם עושים מעשים נוראים ועוד מצדיקים את עצמם בעשייתם, ועוד יותר מאנשים שעושים מעשים טובים כביכול. אבל הקושי הוא, שמי שהולך להיות דת"י, לרכוש קו אמצעי, לעבוד בדעת, תפארת, יסוד, הוא רואה את עצמו כרע כנגד האור המקיף.

אז יש לו פיצול אישיות כפול ומכופל. זה לא שהוא רואה את עצמו רע. אם הוא רואה את עצמו רע הוא עוד לא רואה את הרע. רק כשאדם רואה את עצמו כנגד האור המקיף, נוספת בו ההרגשה הנוראית של מי אני כנגד סטנדרט תכונות האור. והוא לא יכול להירגע מזה. אלה הם רגעים מאוד עסיסיים.

זו ההתחלה של הכרת הרע. ודאי לא הכרת הרע ממש, כי הכרת הרע היא כלפי הבורא. וכאן האדם רואה את עצמו רע כלפי האור המקיף - כלפי אחרים או כלפי דימוי מסוים שיש לו לגבי איך הוא צריך להיות טוב. זה עדיין לא מצב של כמה רע אני עושה לבורא. עדיין לא כלפי הבורא, אלא הוא חושב כך על עצמו. במילים אחרות, אם תתן לו לאדם לתקן את עצמו, תן לו להרגיע את עצמו, אז הכול יהיה בסדר.

אבל זו כבר התחלה. האדם רואה את עצמו כל פעם גרוע יותר, וזהו סימן שהוא מתקדם לקראת קו אמצעי. ודאי שהאדם מיואש, וחסר כוחות, ומקלל את הכול, ולא נראה לו שבדרך הזאת הוא יכול לחוש כי טוב הוא, כי הוא כל הזמן רואה את עצמו רע. ולשם כך צריך לבנות מערכת הגנתית, שבעזרתה לא יוכל האדם לברוח מהמערכה והיא זו שתסחב אותו קדימה.

בדומה למה שיש לאדם חולה בעולם הזה. בבית חולים מטפלים בחולה אחד שלושה או ארבעה אנשי מקצוע. והוא זוכה לקבל כל מה שהוא צריך (בדיקות, תרופות, חדרי ניתוח וכו'). ואחר כך כשהאדם מבריא הוא כבר לא זקוק לתמיכה. כך אצלנו. צריך לבנות חברה כזאת שיהיו בה מערכות שמטפלות בכל אחד שלפעמים נעשה חולה. יש צורך לבנות מערכת עזר שמיד מטפלת ותומכת. אם האדם לא מסוגל לזוז או לפעול, אז יהיו לצידו חברים וכל האמצעים המתאימים.

להיות עובד ה' זו דרך לא פשוטה. ואם חברים עושים בשבילו, הדבר נחשב כאילו הוא עושה, כי הוא נטל חלק בבניה של "בית החולים", והוא משתתף בו בזמן שהוא בריא. ובזמן שהוא חולה חבריו מטפלים בו.

למה אומרים שיש לאדם רצון לקבל בעולם הזה ובעולם הבא?

"הזוהר" אומר, שמי שרוצה לבלוע את העולם הזה עד תומו, ושיהיה לו ולמשפחתו טוב בעולם הזה, רוצה שגם שיהיה לו טוב בעולם הבא, להכין איזו קרן לעולם הבא, שגם אחרי זה ישאר לו משהו. ורצון זה הוא אנושי וטבעי. כך אדם עובד. אם אדם לא מגיע לעבודת ה' האמיתית, זו דרך עבודתו, עבודת הכלל.

עד שהאדם לא נעשה גדול בהתפתחות הנשמה שלו, שדורש אלוקות ודורש להיות דת"י בקו אמצעי, הוא יהיה דתי למטה מהקו האמצעי - לפני התפתחות הקו האמצעי, יש נקודה למטה ממנו שהיא דתי בעולם הזה, שקרוי דומם דקדושה. במילים אחרות, מקיים תורה ומצוות בגשמיות, במעשים בעולם הזה, ומקווה שיהיה לו שכר גם בעולם הזה וגם בעולם הבא.

אסור לגלות מהו התיקון האמיתי למי שעדיין לא מסוגל להגיע אליו - כמו שנאמר: "אל תשים מכשול לפני עיוור". אל תפריע לו ושמור עליו. ובגלל זה משך כל הדורות המקובלים, שהם בעלי ההשגה שכתבו את כל ספרי הקודש, כתבו שיש לטפל בעם בכפפות משי. כי מה יש לעשות אם עדיין בהתפתחות הכללית של האנושות, המסה הזו עדיין לא הגיעה להתפתחותה? יש לחכות. האדם חי על פני האדמה כבר עשרות אלפי שנים, ובכל זאת מאברהם אבינו ועד היום ההשתוקקות להיות דתי בקו אמצעי התגלתה רק בקרב יחידים. ובלי ההשתוקקות הזו אי-אפשר לעשות דבר.

אם אדם שואל "מהו הטעם בחיינו?", ואין לו טעם כלפי החיים בעולם הזה, הוא משתוקק לרוחניות, ולהרגיש שם את החיים, ועם אדם זה אפשר לדבר. לפני זה לא לגעת בו, כי הוא לא יבין את זה, כיוון שרצונותיו, ופנימיותו לא בשלים לקלוט. עד שהבורא יאיר לו קצת על הנקודה שבלב, והוא ירגיש את הנקודה הזאת, ומאותו רגע יתחיל להתפתח.

מחוסר ידיעה יש החושבים שחוכמת הקבלה מכוונת נגד הדת. אבל מקובלים לא נגעו בדת. כל רצונם הוא לקבץ את אלה שמרגישים בתוכם את הנקודה שבלב, ששואלים "מהו הטעם בחיינו?" בעולם הזה, שאין להם טעם בחיים. בעבורם יש לקבלה תשובה, ובהתגלות הנקודה שבלב הם נבחרים להתחיל את התיקון, כל אחד את התיקון הפרטי שלו.

ואכן אין שום ערבוביה בין האנשים השונים האלה. בעל הסולם כותב שזו תורת הכלל וזו תורת הפרט - "דעת תורה הפוכה מדעת בעלי בתים". ואסור שאלה עם אלה יתערבבו. כי כל גישתם והלך החיים שלהם לגמרי שונה.

מי שהולך בדרך התיקון, הוא מכונס בתוך עצמו, בתוך המחשבה, בתוך הכוונה, הוא "אוכל" את עצמו כל הזמן, מברר בתוכו איפה אני, מה איתי, וכו'. הכל מכונס לתוך האדם. ואצלם עוסקים יותר בחיצוניות. לעשות כך וכך, להוסיף עוד לבוש ועוד מעשה חיצוני אחר. אבל זה טוב, וכך צריך להיות. כיוון שעד שאין פנימיות, טבעי הדבר שהאדם עוסק בחיצוניות. ואת החינוך הזה הנהיגו המקובלים.

בעל הסולם כותב, שלאחר חורבן בית ראשון היה עיסוק כלשהו בפנימיות, אבל לאחר חורבן בית שני נעלם לגמרי העניין "לשמה". כלומר, האור המקיף התרחק, והבית נחרב. "חורבן הבית" פירושו שלא היתה הארה בתוך העם. בדומה למה שקורה בעבודה רוחנית, אדם יכול להמצא לפעמים בהתרוממות, כאילו בהרגשת האלוקות, להרגיש חי, וממש מרחף באוויר, הוא יכול לקבל את הרגשה הזו מהחומר שהוא קורא, ולפתע לחוש לגמרי בדרגה בהמית, שאין לו כלום, ושלא מבין אף מילה, אבל יש לו הארה מרחוק שמציינת לפניו שהוא שרוי עכשיו במצב הרע. אבל במצב של "חורבן הבית" גם את ההארה הזו מונעים ממנו.

בחורבן בית ראשון הסתלקה ההארה שהיתה בתוך העם, שהרגישו עד אז שהם נמצאים ברוחניות, בהתלהבות, בקשר עם הבורא. הרוח הזו הסתלקה, אבל נתנה להם אחוריים - כלומר, נתנה להם עדיין הרגשה שהם נמצאים בקשר כלשהו עם רוחניות, ושרוחניות קיימת. לכן לאחר חורבן בית ראשון לפחות ידעו מה זה "לשמה", ידעו מה זה ההפך מהמצב בו הם היו מצויים. כנגד מוחין דחיה שהיה מאיר בבית המקדש הראשון, היה מאיר מרחוק מוחין דנשמה בבית המקדש השני.

אחרי חורבן בית שני העם איבד את ההרגשה, הרגשה שזה רע, שהמצב שלהם הוא רע לעומת האור. וההבחנה מהי "לשמה" נעלמה. ובעל הסולם כותב במאמר "מהות חוכמת הקבלה" בספר "פרי חכם - מאמרים", שאז הם נעשו כבדרגת בהמה שאין בה דעת, ונשארו רק בודדים כמו רבי שמעון ובעלי הגמרא שציוו עליהם להתחיל לעסוק בכתיבה. והם הנהיגו את העם, שהתנתק מהגובה הרוחני שלו, לעשות לפחות בגשמיות כל מיני פעולות כנגד רוחניות.

אם האדם לוקח על עצמו תנאי אחד, "ואהבת לרעך כמוך", הוא אינו צריך להיעזר יותר בספרים שילמדו אותו איך להתנהג ואיך לומר כך או אחרת. יש כלל אחד - "ואהבת לרעך כמוך". אם משתדלים לעשות כן אין צורך בספרים. אבל אם יוצאים ממצב של פנימיות למצב של חיצוניות, ואז כל דבר צריך להגדיר איך הוא יראה בצורה חיצונית, אז מתחיל להיות שם ריבוי של כללים וחוקים. אך בתוך האדם יש רק חוק אחד, החוק של דבקות בבורא, החוק של התאמה.

איך אפשר מלכתחילה להאיץ את ההתפתחות?

כדי להאיץ את ההתפתחות יש צורך בקריאה מרובה. בהתחלה לא מבינים מהם חברים, מהי עבודה, מהם כל הדברים שדורשים ממני. יש אנשים שלפי טבעם נכנסים מיד לחברה, ויש כאלה שהם יותר מופנמים ועיוניים, והם לא מתחברים עם קהל ועם עבודה פיסית בקבוצה. בכל מקרה בשלב הראשון, שיכול להימשך כשנה, אדם צריך לקרוא הרבה, להכניס לתוכו כתבים, מאמרים, מכתבים, של בעל הסולם ורב"ש. לחזור עליהם כמו מטחנה, ללעוס אותם עוד ועוד.

לא חשוב אם שוכחים פרטים מסוימים, לא חשוב אם לא מבינים את החומר ולא חושבים עליו. בהמשך מתחילים להפעיל את המחשבה, מה שבהתחלה לא מסוגלים לעשות. צריך פשוט לקרוא וזהו. לנפח את עצמך, למלא את עצמך במידע. אחר כך החומר הזה מתחיל לעבוד בתוכך ולחלחל בך. כי בהתחלה יש לאדם השתוקקות. ואם הוא מתחיל לקרוא, על ידי הקריאה הוא יוצר קשר עם האור המקיף. ואם הוא קורא ברציפות כמה חודשים בצורה מספקת, הקשר עם האור המקיף מתחיל לעבוד בצורה טובה.

ויש כאלו שמעדיפים לא לקרוא, ובמקום זה טוב להם לעבוד בחברה. אבל אי-אפשר לעבוד בלי לקרוא. צריך בכל זאת להיות רב גוני, כל אחד חייב להיות במינון מסוים, לפי אופיו, גם בלימוד וגם בעבודה לטובת הקבוצה.

במיוחד בהתחלה אפשר להאיץ את ההתפתחות רק על ידי קריאה מרובה. ואחר כך דווקא על ידי עבודה ומחשבה לשם מה אנו עושים את מה שאנו עושים וכו'. במילים אחרות, בשלב מסוים האדם נוטל חלק בעבודה למען החברה, כי בה הוא חש את הקושיות והקשיים, )לשם מה ולמה(, ההתמודדות עם הקשיים עוזרת לאדם להתקדם. רואים את זה בחג הפסח, בו אף אחד לא לומד ולמעשה כולם בעבודה, והתחושה כפועל יוצא היא של התרוממות רוח גדולה. בדרך זו האדם קונה רוחניות.

אם לאדם יש השתוקקות ואין לו חברה, הוא לא יצליח להתקדם?

אדם שיש לו השתוקקות ועדיין אין לו ספרי בעל הסולם, והוא לא יודע על מאפייני השיטה, אין פלא שיש סיבות למצבו הנוכחי. אבל אם יש לו ספרים וידע על השיטה, אבל אין לו חברה, אז הוא יתגלגל בצורה כזו או אחרת שתהיה לו חברה. אם אדם משתוקק ולוקח את העבודה הרוחנית לפי הרצון שמגלים לו מלמעלה, לא יכול להיות שהבורא לא יסדר לו את כל יתר התנאים. אף אחד לא יודע איך הוא מגיע ללימודים, אבל הוא מגיע. מביאים את האדם לכך.

האם תהליך החילוניות הוא הכרחי ביציאה מדומם לצומח?

לא. התהליך שבו אדם חדל להיות דתי, דומם דקדושה, והופך לחילוני, ורק לאחר מכן הוא מגיע לקבלה, לא צריך להיות. אין לזה שום קשר לקבלה. יש אנשים דתיים מאוד שעוסקים בקבלה. כמו שמביאים את כל מי שמגיע לקבלה, ניתן גם להביא אדם לפתוח ספר שקודם הוא לא היה מעוניין בו. ואז הוא פותח את הספר ורואה שהוא מכיל עולם ומלואו ומתמלא כולו התפעלות. כך צריך להיות. גם בעל הסולם וגם כל המקובלים בכל הדורות יצאו לרוחניות בדרך זו.

האם המקובלים הם יחידים?

המקובלים הם לא יחידים, אנחנו מדברים על עשרות וגם מאות אנשים בדור. לפני כ-300 שנה היו לבעל שם טוב, לקוצק, קבוצות גדולות מאוד של אנשים, שנמצאו בהשגה רוחנית. בזמן של הבעל שם טוב היו אלפים. בכל דור היו אלפים. כל האדמו"רים עד המאה ה-20 היו בעלי השגה: הרב מגור, רבי נחמן וכו', כולם בעלי השגה. כולם היו מקובלים. כל הספרים שהם כתבו הם ספרים קדושים.

האם יכול להיות שמדומם תצמח מסה גדולה של אנשים שתעסוק בהתפתחות רוחנית?

בכל שלב גדלה כמות האנשים. אבל מסה לא יכולה להיות - לא מחילוניים ולא מדתיים. יהיו יחידים, אבל היחידים האלו יהיו אלפים. זה לא תלוי בנו. רק אחוז מסוים מכלל הציבור ירגיש חובה לעסוק בפנימיות התורה, להפוך אותה לעיקר ולהתעסק בה. קבלה היא עבודתו של הפרט. לא יכול להיות שחסידות שלמה תחפש דרך.

נראה לנו שחסידות מסוימת זו קבוצה אחת, אבל בקבוצה הזאת יש אנשים בכל מיני רמות של התפתחות רוחנית. גם מכלל הציבור יש יחידים כאלה, שסך הכל זה הרבה. זה מה שצריך. והיתר הלוואי שכולם יהיו יהודים טובים. וה"רשעים", אלה שלא מסוגלים להיות יהודים טובים, אותם צריכים בקבלה. בשנים הקרובות תהליך זה יקרום עור וגידים, וזה יהיה משבר גדול.

למה מתחילת המאה ה-20 התחילו אנשים דתיים לצאת לחילוניות?

לפני מאה שנה הרמה הרוחנית של כלל הציבור היתה אחרת מזו דהיום, כי קיימת ירידת דורות כללית. בזמן חורבן הבית הראשון היו זכים מאוד. אפילו החורבן והשנאה שאז דובר בהם, הם דברים עדינים מאוד, זכים מאוד. במשך הדורות, במשך אלפיים שנה, מדור לדור נוסף רצון לקבל והאנשים נעשו יותר ויותר אגואיסטים. וכל הרע הזה יוצא החוצה, נגלה לא בהתחלה, אלא במיוחד כשמתקדמים. ההתקדמות איננה מתבצעת באופן מתון של אחד פלוס אחד פלוס אחד, נהפוך הוא: היא תלולה - אחד פלוס שתיים, פלוס ארבע, פלוס שמונה, פלוס שש עשרה וכו'.

וכך יצא שבשלהי המאה ה-19 ותחילתה של המאה ה-20 נעשתה קפיצה כזאת, שמאז תקופת ההשכלה הפסיקו להיות דתיים. איך יכול להיות תהליך שכזה? לאדם הוסיפו מלמעלה את הרצון לקבל, את התפתחות הנשמה, וכך החלו האנשים להבין שלאור הפעולות הגשמיות שהם היו צריכים לעשות עד כה, שמדובר בפעולות מוגבלות וחסרות תוכן, כי הפנימיות שלהם עלתה ונגלתה לעיניהם ולעומתה חיצוניותם של הדברים נפלה, ולכן הם לא החזיקו מעמד, ולא נשארו דומם דקדושה. הכול מתוך כך שהרצון לקבל גדל בנשמות.

מי יותר מכובד בעיני הציבור? מי שהכי מסודר, שבא לבית כנסת, שעושה את כל המצוות. הוא נראה לסובבים אותו נקי מכל רבב, אדם שנושא בתוכו מה שקרוי אמונה תמימה. אדם כזה קרוי איש מאמין, איש טוב ובקבלה הוא קרוי שאין לו רצון לקבל, שהוא כמו כל ברייה, מקיים מה שהטבע אומר לו לקיים. ואם לאדם כזה מוסיפים קצת אגו, קצת רצון לקבל, הוא זורק את הכל.

אז אם רוצים או לא, אי-אפשר להישאר במסגרת שמאפייניה הם של לפני חמש מאות שנה או אלפיים שנה, כי הרצון לקבל גדל. לכן כל דור הוא יותר גרוע מקודמו, עד שפני הדור כפני הכלב, שנובח "הב הב" - "תן לי, תן לי". וכנגד זה אין מה לעשות. עדיין האדם נמצא בחיפוש, במאבק, אבל עוד נראה משנה לשנה איזו התפתחות פנימית תהיה באנשים. איך העולם יתקבץ וילך יותר ויותר לכיוון הזה וכל היתר יפול, שכן אנשים יתחילו להרגיש שהעולם תלוי בפנימיות שלהם.

איך בחברה דתית עושים מעשים גרועים לא פחות ממה שבחברה חילונית?

בסופו של דבר כשהרצון לקבל פורץ החוצה ונעשה גדול, לא חשוב לאדם לא גדר דתית ולא גדר חילונית, כי הרצון לקבל נעשה פרוץ, ופרוע, ואין מה לעשות נגד זה. בשתי החברות, גם בקרב דתיים וגם בקרב חילוניים. במקום שאדם ידרדר לסמים, ולכל מיני דברים, מוטב שיהיה במסגרת, באיזו שהיא גדר, שתעזור לו לחיות בצורה אנושית ותשמור אותו מכל מיני דברים בלתי הפיכים.

למה בעל הסולם אומר שמי שעוסק בתורה בצורה חיצונית גורם לנזק?

נכון שבעל הסולם כותב בסוף "הקדמה לספר 'הזוהר'", שמי שמתעסק בחיצוניות התורה ולא רוצה להתעסק בפנימיות שלה, לא מי שלא יודע, אלא מי שלא רוצה, ומזלזל בזה, הוא העושה את כל הנזק. הוא הגורם לכל ההרג ולכל הדברים הגרועים ביותר בעולם. אבל זה לא אומר, שאדם לא צריך לעסוק בחיצוניות התורה, אלא הוא צריך לעסוק בזה אך גם לעסוק בקבלה.

בעל הסולם אומר שם, שדווקא אלה שמתעסקים בחיצוניות התורה, הם אלה שצריכים להתחיל להתעסק בפנימיות התורה. הוא לא אומר שחילוני גורם לכל הדברים המזיקים בעולם, והוא זה שצריך להתעסק בפנימיות התורה.

אם הם לא יכולים לעסוק בפנימיות, אז טוב יותר שיעזבו את החיצוניות ויהיו רק חילוניים, לפחות כך לא יגרמו נזק לאף אחד?

אבל הנזק הוא לא בעיסוק החיצוני של התורה! הנזק הוא בכך שהם לא מתעסקים בפנימיותה. למעשה היום במה שהם עוסקים, לא נקרא שהם עוסקים בחיצוניות, כמו שצריכה להיות חיצוניות. זה נכון שיותר קל לבוא לחילוני מאשר אל דתי ולשוחח איתו על לימוד קבלה אבל הקושי הוא בחינוך הנוער, מדובר במסה גדולה של נערים ונערות שאם משחררים אותם לגמרי מלימוד התורה או מגבולות שטובים לכלל הציבור, לא עושים בכך שום דבר מועיל וטוב.

יש כאן בלבול בין שתי דרכים: בין מה שמוטל על האדם לעשות, ובין מה שהבורא יעשה. האדם אינו בעל הבית של מה שקורה מלמעלה, הוא צריך לדעת מה עליו לעשות מלמטה. מלמטה הוא צריך להעדיף להיות יהודי. מה זה יהודי? לדעת קצת על יהדות עממית, להיות באופן כלשהו שייך למסגרת היהודית. זה לא אומר שצריך להתלבש ולהתנהג כמו יהודים חרדים, ובפרט לא להתנהג כמו שהם מתנהגים כלפי כל הדברים שהאדם מחויב למדינה, ולצבא.

אבל בכל זאת יש להיות במסגרת של עם, ואין לעם היהודי מסגרת אחרת חוץ ממה שקרוי מורשת. ומורשת צריכה להתקיים באופן כלשהו. מדובר על לדעת קצת יותר לעומק מהם החגים ומה משמעותם. לא מדובר על להפוך ליהודי חרדי.

מה רע לחיות חיים חילוניים?

האדם בדרגתו הראשונית הוא בדרגת בהמה. אם הוא חפץ בכך, הקבלה עוזרת לו להפוך לאדם. אבל אם הוא נשאר בדרגת בהמה טוב יותר שיהיה במסגרת טובה, ומוגנת, ואז יהיה לו טוב. רואים מה קורה עם הדור כולו שלא מציב לעצמו גבולות. הם חושבים אולי שהתפתחות חופשית תביא להם פריחה, שבזה יוכלו להביא משהו חדש לאנושות, אבל למעשה לא יצמח מזה דבר. בסופו של דבר אין לאדם מה לחפש בחילוניות. וגם לא בדתיות. מה שחשוב הוא להציב מסביב לאדם גדר כלשהי.

בכל העמים זה המצב. רק היהודים לא מסוגלים לכך, כי אצלנו הרצון לקבל גדול יותר. אפשר לראות איזה משטר יש בארצות הברית, כמה גאווה יש להם, אידיאל, 'אמריקה מעל הכל' ועד כמה הם מחזיקים בזה. בכל המדינות הדמוקרטיות יש משטר נוקשה. רק אצלנו המצב הוא הגרוע ביותר כי לכל אחד יש רצון לקבל פי כמה וכמה ממה שיש לגויים, לכן יוצא מכך רע שלא ניתן לשליטה.

למה הקהל הדתי הפשוט לא מגיע לקבלה?

הקהל הדתי הפשוט טרם רוצה את הקבלה. אי-אפשר לבוא לאדם ולהתקרב אליו אם הוא לא רוצה. בקרב אדם כזה צריכה להיות מגולה אצלו השאלה של "מה הטעם בחיי?".

מה שקורה עכשיו זה התגלות האלוקות. הבורא הוא העושה קשיים אלה. כי בדרך זו שרע לאדם בחיים, הוא מגיע להבחנה, שבכלל שום דבר בחיים האלה לא יכול להיות טוב יותר. אפילו אם האדם יהיה עשיר בכסף ובכבוד - גם זה לא חיים. יגיעו זמנים שהם ירגישו זאת, וזה נקרא שהנקודה שבלב עובדת. אבל רוב האנשים הם עדיין לא מרגישים כך.

הם עדיין לא נמצאים במצב, שהם יכולים לשמוע על דרך חדשה בחיים, מאדם שלא נחשב אצלם כגדול לפי הקריטריונים שלהם. לכן הם מזמינים אנשים גדולים לפי קריטריונים שלהם, הם הולכים עדיין לפי החיצוניות. לכן אין מה ללכת אליהם נגד ההערכה שלהם.

צריך ללכת לאנשים שמוכנים לקבל את הקבלה. ואין שום נחיצות ללכת לאנשים המתנגדים לה. בשביל מה לשבור את האדם? אם היה סיכוי להצליח בכך, והיתה ממש קריאת שעה - זה משהו אחר. אבל מה שקורה היום, הוא שלאט לאט הם מתחילים איכשהו להסכים עם חוכמת הקבלה, ויש ביניהם כאלה שמגישים את הקבלה לחילוניים, מלמדים אותם בקורסים ובהרצאות שונות. משנה לשנה הקבלה הופכת לתחום שרבים הם אלה שמתעסקים בה, כבר רואים שבלי הקבלה אי-אפשר למשוך אנשים, לא ניתן לצאת נגד זה. אבל רואים שהיחס אליה משתנה.

משהו שהוא שלילי או חיובי נמדד לפי ההבנה שלנו, לפי ההרגשה שלנו. תמיד מדברים ביחס למקבל ולא ביחס להשפעה מהחוץ. מחוץ למקבל יש אור עליון שממלא את כל המציאות. אין שום דבר רע. כך רואה אדם שמתקן את עצמו ומגיע לאור המופשט הזה. ואז הוא נקלט בטוב ומטיב לרעים ולטובים, בהשגחה, במידת האהבה הנצחית.

אבל בזמן שהאדם מצוי עדיין בתיקון הרגשות, התכונות, הכלים שלו, אז לפי מידת תיקון הכלים הוא מרגיש את ההשגחה כשלילית או כחיובית. מפני שהאדם משתנה בכל מדרגה ומדרגה. והרגשות האלה משלילה לחיוב יכולים להתחלף ולהיות סמוכים זה לזה. רגשות אלה מתחלפים מפני שבכל מצב ובכל דרגה, האדם מרגיש גם את עצמו וגם את המילוי שבו - כלי ואור מקיף - כנגדו.

לא שהאדם הולך ומתקדם משלילה ליותר ויותר חיוב, אלא שבכל מדרגה, כשנופל לאחוריים של המדרגה, להשגת הכלים, הדברים נראים לו כשליליים, כי הוא משיג את הכלי שלו כלֹא מתוקן. ולאחר מכן כשהכלי מקבל מילוי, הוא משיג את האור שנמצא בכלי ונכנס להרגשה חיובית. אז נראה לו שמלמעלה יש עליו באמת השגחה חיובית.

לכן, הכול מדובר רק ביחס לאדם. ולא יכולים לדבר על אופי ההשגחה מלמעלה. מלמעלה תמיד יורד "טוב ומטיב לרעים ולטובים", "אני הויה לא שיניתי", וכו'. ההשגחה - משמעותה תמיד להביא כל נברא לגמר התיקון בצורה הכי טובה. אבל הנברא, לפי דרגת הקלקול שלו, מרגיש את הלחץ שההשגחה לוחצת עליו ומביאה אותו לגמר התיקון כהרגשה שלילית.

וככל שהאדם מתקדם יותר, האור העליון, האור המקיף, פועל עליו ביתר שאת, ואז גם האדם מרגיש גרוע יותר, רחוק יותר, לפי הטבע שלו מהאור, בזמן שנופל, ובמילים אחרות, בזמן שמשיג את הכלי שלו ללא תיקון. ובזמן שהוא מתקן את הכלי שלו באותה מדרגה, במצב הסמוך, ומרגיש את המילוי בכלי שלו, אז הוא מרגיש עד כמה הוא קרוב יותר לבורא. הרגשות שיש בכל מדרגה ומדרגה, של ריחוק מהבורא וקירוב לבורא, הרגשת הכלי - קו שמאל, והרגשת התיקון והמילוי - קו ימין, הן סמוכות ויותר קוטביות ככל שהמדרגה גבוהה יותר.

לכן, רק אדם שמתרגל למצבים האלה, מבין ומרגיש אותם, לא נבהל מהרגשות אלה, אלא פשוט מקבל אותם כהכרחיים, שהוא חייב לעבור את כל ההבחנות האלה, כדי להגיע באמת להבחנות על כל הכלים שלו, על כל רצונותיו, על חלקים שבנשמתו, ואז הוא באמת נכלל במצב של גמר התיקון.

לכן רב"ש כותב, שרופא גדול מגלה מחלה קשה יותר. המחלה יכולה להיות אותה מחלה, רק שככל שהרופא הוא גדול יותר הוא רואה טוב יותר את התוצאות שלה, את מה שכרוך בה. הוא רואה את המחלה והקלקול שהיא גורמת מנקודת מבט עתידית, עם ההשלכות שיהיו לה על כל האברים וכו'. ולכן הוא יכול לצייר בפני האדם תמונה אמיתית יותר של מצבו. בכך הוא מעולל לו כביכול רע, אבל בעצם מגלה לו את האמת שגם כך קיימת בו.

והמדרגות בנויות בצורה כזאת, בדומה למצב שבו מגלים לאדם את ההשלכות הרעות של מחלתו, אך רק במידה שהאדם יכול לתקן את הרע הזה. לכן לעולם אין להיבהל. אף אחד עוד לא יודע עד כמה הוא רע, עד כמה הוא כלי ריק, מלכות דאין-סוף, היפוכו הגמור של הבורא. את מידת ההפכיות הזאת מראים לו לאדם לאט לאט, כדי שלא יגיע למצב של ייאוש, חוסר כוחות, למצב של אין אונים, עד כדי כך שיחשוב לנטוש את הכול וירצה להשתחוות לדעת.

יש דרך, ובה ארבעה שלבים, כדי להגיע למצב הזה. רב"ש כותב שהשלבים הם:

א) לקבל כדי לקבל.

ב) להשפיע כדי לקבל.

ג) להשפיע כדי להשפיע.

ד) לקבל כדי להשפיע.

והבירור הוא בסופו של דבר לא במעשה, אלא בכוונה. לקבל כדי לקבל זה הטבע שאיתו נולדים. ולהשפיע כדי לקבל לומדים מטכניקת ההתקשרות עם אנשים אחרים. שכן, מהצורך להתקשר עם אנשים אחרים, אדם רואה שכדאי לו להשפיע להם, לתת להם כדי לקבל, כי הוא מקבל מהם יותר כשהוא אומר תודה או עושה כל מיני דברים טובים לשם רווח, מאשר ממה שהוא רק לקבל כדי לקבל.

הדבר הזה מושרש בתוך האדם עד כדי כך שאפילו לאנשים משכמם ומעלה יש כל מיני דחפים לתרום כסף, לעזור לזולת, לבנות משהו, לשלוח אוכל לנזקקים, לבנות בתי חולים, וכו'. להשפיע כדי לקבל זה אך דבר טבעי, מפני שהאדם מבין שלבד הוא לא יכול להיות, הוא חי בחברה והוא זקוק לתמיכתה. מנגנון ההגנה וההישרדות של האדם הוא המניע אותו לעשות מעשי השפעה כדי לקבל, כי בתוך תוכו הוא מפחד שמא גם הוא יצטרך לעזרת הזולת.

כל שכן העניין מורגש אצל אנשים שמתחילים להתקדם בדרך לה'. הם מגלים בהשפעה לזולת עניין אחר. הם מבינים שבלי עזרה לזולת, זה לא שאדם לא תורם בעולם הזה וזה לא שהוא לא מקבל, אלא שאם אדם לא תורם לחברה שלו הוא לא מקבל תוספת, הוא לא מתקדם כלל. זה מצב עוד יותר חמור. וכך קורה שאצל לומדי קבלה העניין של להשפיע לחברה הוא הכרחי כדי לקבל חיים רוחניים. פשוטו כמשמעו.

לכן על האדם להשתדל להשקיע בחברה, ככל האפשר, ולתרום לה, כי הדבר נחשב לקבלה 'נטו': את מלוא האחוזים שהוא משקיע, הוא מרוויח. ולא רק את המאה אחוז, אלא פי כמה ממה שהוא משפיע. וככל שהוא משפיע יותר לאנשים סביבו, וככל שהם מרוויחים מזה בתהליך הרוחני שלהם, כל זה חוזר לאדם שמשפיע להם. לכן כתוב: "מכל מלמדי השכלתי", לצד כל מה שכתוב על אהבת הזולת בחברה.

אז האדם צריך לפעול מתוך הרצון לקבל שלו ואחר כך בא כבר הבירור. והבירור הזה מאוד מיוחד. האדם מתחיל להרגיש שהתרומה שלו לחברה היא בעצם כדי לקבל. למה הוא מרגיש כך? מפני שמי שתורם לחברה כדי לקבל, תרומתו, וזו של כל חבריו, מביאות את האור המקיף. ובאור המקיף הזה האדם מתחיל להרגיש שהפעולה שלו שהיא המשפיע, אך למעשה היא לא המשפיע, אלא היא המקבל, התוכן שלו.

אבל למה בחברה הרגילה, אנשים שתורמים לחברה מתגאים בזה, וכל אחד חושב שהוא נותן, ובקבוצה שעוסקת ברוחניות, כשנותנים נוכחים לראות שמקבלים? ההבדל הוא פשוט. בעבודה רוחנית, על ידי מעשה הנתינה קשורים לאור המקיף, ואז מרגישים כלפיו שהנתינה היא ממש קבלה זוועתית, שהיא גרועה יותר מסתם לקבל. כאילו אני מערים על הזולת, מנצל אותו ורוצה את הכול רק לעצמי.

וכאן הבעיה, האם אדם מבין שלמרות זאת הוא הולך בצורה נכונה, ואסור לו לנטוש אותה, ועליו לעשות ולהוסיף להשפיע. לשאת את ההרגשה האיומה של הקבלה ובכל זאת להוסיף להשפיע במעשה. כי המעשה הוא נכון, המעשה הוא השפעה, רק הכוונה עדיין היא כדי לקבל. האור המקיף לעולם לא מאיר כנגד מעשה, כי המעשה הוא בעולם הזה, אלא האור המקיף מאיר תמיד כנגד הכוונה.

על הכוונה של האדם האור מקיף אומר שאינה בסדר, ולא על המעשה. לכן למרות שהכוונה היא למען עצמי, וכנגדה יש הרגשה לא טובה, כוונה לחוד ומעשים לחוד, ובמעשים צריכים להוסיף עוד ועוד, עד שסכום כל המעשים נאסף למכסה שנקבעה לכל אחד באופן אישי משורש נשמתו.

ואז הבורא מבין שהאדם גמר את העבודה, את היגיעה שלו, בלהשפיע כדי לקבל, וכבר רוצה לעבור למצב של להשפיע כדי להשפיע. למרות שהאדם רואה שכוונתו לא נכונה, אין לו ברירה, אלא להוסיף לעשות והוא מוכן לסבול את הכוונה הלא נכונה. וזו בעצם התפילה שלו: שיחליפו לו את הכוונה מעל מנת לקבל לעל מנת להשפיע. ואז הוא עובר ממצב של להשפיע כדי לקבל למצב של להשפיע כדי להשפיע, שזה נקרא "לשמה", או במילים אחרות: לעבור את המחסום.

תהליך הבירור הוא בירור של הכוונה, ולא של המעשה. בתחום המעשה האדם חייב לעשות כל מה שבכוחו לעשות. לא סתם כתוב: "כל אשר תמצא ידך לעשות בכוחך עשה". על זה לא מדובר בכלל. את המעשה צריך לעשות בצורה מקסימלית ולא לומר: "אני לא מסוגל". ודאי ישנם מצבים בהם האדם לא מסוגל להניע את עצמו, אבל גם במצבים אלה הוא עושה את המירב. כי במירב הזה הוא לא מסוגל להניע את עצמו.

בהשפעה לחברה האדם מגיע לבירור ההרגשה שיש בה, לפיה הוא רק מקבל והוא יותר גרוע מכולם. כי האחרים נמצאים במצב שהם לא מרגישים שהם מקבלים או משפיעים. האור המקיף לא מאיר ומקלקל להם את ההרגשה של הנתינה, ואילו לאדם המשפיע האור מאיר, ולכן הוא חש עצמו הרבה יותר גרוע מכולם, שהוא מנצל את סביבתו, ורוצה ברעתה ואך רק בטובתו. האמת הזאת, אומרים בעל הסולם ורב"ש, היא קרש הקפיצה ממצב של "לא לשמה" למצב של "לשמה".

איך צריך לעבוד עם ההרגשה?

תמיד צריכים לעבוד עם ההרגשה ועם השכל ולא לבלבל ביניהם. אם אדם מקבל הרגשה שהוא לא בסדר, השכל צריך להגיד לו: "נכון שאתה לא בסדר, אבל גם קודם היית לא בסדר, רק שעכשיו אתה יודע שאתה לא בסדר - "גם קודם היית חולה, רק עכשיו אתה סוף סוף יודע שאתה חולה. וזו כבר התקדמות לקראת המצב של להיות בריא.

האם הרגשה רעה לאחר הרגשה טובה היא אמיתית יותר?

בשלבי התפתחותו האדם מרגיש כל מיני הבחנות. אחרי שאדם גאה על כך שהוא נמצא במצב מסוים, והוא כל כך טוב בו, ונראה לו שהוא טוב לאחרים וטוב לעצמו, וטוב בעיני הבורא, והכול בכי טוב, הוא פתאום מגלה את עצמו במצב הפוך לגמרי, גרוע יותר ממה שהיה קודם.

וצריך להבין, שאם קודם הוא היה במצב טוב, כלומר הרגיש את עצמו קרוב לרוחניות, ועכשיו הוא נוכח שהוא רחוק ממנה, אז ההרגשה הנוכחית של התרחקות מרוחניות היא גילוי שהמצב הטוב של קרבה לרוחניות הוא בעצם המצב השקרי, והאמת היא המצב ההפוך - ריחוק מרוחניות.

מגלים לאדם מדרגה חדשה, מגלים לו שהמלכות של המדרגה החדשה היא גדולה יותר מהכתר של המדרגה התחתונה. כך היא ההפכיות בין המדרגות ברוחניות. המדרגה של המלכות של העליון גבוהה יותר מזו של הכתר של התחתון, והיא מתגלה אצל התחתון בצורה הפוכה. אבל היא גדולה במודול, כלומר, המספר שלה גדול יותר.

ואז האדם מבין שהמדרגה הקודמת שלו היא למעשה מדרגה לא טובה. ומה שנראה לו עכשיו רע, זו המדרגה הקודמת ועל פניה עוד מה שהוסיפו לו עכשיו, את הרצון לקבל מהמדרגה הגבוהה יותר.

כלומר האדם צריך להעריך את הרע שעכשיו מתגלה בו. כי הרע שמתגלה בו הוא על מה שקודם לכן חשב שזה טוב. הדבר דומה לאדם שחשב שהוא בריא ושהכול בסדר אצלו, ופתאום בבדיקה מעמיקה יותר, גילו שיש לו איזו מחלה. האם גם אז הוא ישתוקק לימים בהם לא ידע שום דבר עליה?

אם מכשיר הבדיקה לאיתור המחלות עובד כך שהוא מגלה אותן לפי התרופות שיש לריפוי המחלות, אז כשמגלים מחלה זהו מצב טוב. מיד יכולים ליטול תרופה ולרפא את המחלה. כך עובדים ברוחניות: האור מגלה את הרצון לקבל במידה שיכול לתקן אותו ברצון להשפיע. זה עובד כמו מאזניים.

האם האדם צריך לכוון את עצמו להיות במצב הבא או במצב הסופי?

האדם לא יודע מהו המצב הבא או מהו מצב סופי, כלומר, לאיזה מצב הוא צריך לכוון. האדם צריך לכוון את עצמו למצב הסופי. כי המצב הבא נראה לו כמצב סופי. אם הוא חושב שהמצב הבא הוא קצת יותר טוב מהמצב הנוכחי, כשהוא קצת מוסיף, זה לא נקרא שהוא מוסיף. "מוסיף" פירושו שהוא מוסיף בכל כוחותיו עד הסוף. ובכל כוחותיו פירושו, להגיע לגמר התיקון.

אף פעם לא משיגים מדרגה עליונה יותר אם לא משתוקקים אליה בכל הכוח. כי כל מדרגה עליונה כלפי המדרגה הנוכחית היא אינסופית, היא נקראת "אין-סוף", והיא בשביל האדם כמו גמר התיקון. המדרגה הבאה נקראת "בורא" כלפי, כי היא מולידה אותי והיא גם מתקנת אותי. היא משגיחה ומנהלת כל מה שבתוכי. לכן כך צריך להתייחס אליה: שהיא המדרגה הסופית.

כשאדם רוכש מדרגה, הוא דבק, משתווה, לבורא של אתמול, ועתה מתגלה לו שהבורא גדול יותר, שהוא מדרגה עוד יותר עליונה, ואז האדם פונה לעבוד על המדרגה החדשה היותר עליונה, כלומר עובד אל הבורא.

למה הכוונה שאדם מרגיש את האור המקיף?

לא חשוב אם מתארים רוחניות או מציאות שלנו, כל מה שיש במציאות חוץ מהבורא, הוא רצון ליהנות ממה שהבורא ברא. הרצון ליהנות יכול להיות בכל מיני דרגות, בכל מיני גילויים כלפי עצמו: או שהוא במסגרת דומם, צומח, חי, מדבר, שבעולם הזה, שהוא כדי לקבל או שהוא במסגרת רוחנית, שהוא כבר כדי להשפיע.

ותמיד כנגד הרצון לקבל נמצא האור. האור הזה ממלא את הרצון לקבל כולו. הרצון לקבל נמצא בדבקות, בחיבור עם הבורא, מלא באור. זה המצב האמיתי שלו, שאף פעם לא היה, ולא נמצא, ולא יהיה, שונה ממנו. כך מלכתחילה הבורא ברא. ותו לא.

אלא שהרצון לקבל הזה כדי שירגיש את עצמו היכן הוא נמצא, עושים עליו כל מיני פעולות. הבורא רוצה שהרצון לקבל הזה ידע איפה הוא, מי הוא, מה הוא. שבאמת יעריך את המצב שנמצא בו, שבאמת יגיע למצב שנקרא "טוב ומטיב".

בשביל זה הבורא - האור שממלא את הרצון לקבל - עושה על הרצון לקבל כל מיני פעולות, כדי לנענע את הרצון לקבל באופן כזה שהוא יהיה כמו האור, בהרגשה, בהשגה, במצב, בהכל. זה נקרא שהבורא רוצה להביא את הנברא, הרצון לקבל, למטרה. לא רק שהוא ברא את הנברא במצב הכי טוב, אלא שהנברא הזה, הרצון לקבל, ירגיש את עצמו היכן שהוא באמת נמצא במצב הכי טוב.

איך ניתן להרגיש את זה? לפי החוק "אורות מנענעים את הכלים". הרצון לקבל לעולם לא יכול לעשות דבר מעצמו. האורות מנענעים את הכלים. איך האור עושה זאת? הוא נותן לרצון לקבל כל מיני רגשות מהפנים ומהחוץ, ועל ידי זה הרצון לקבל עובר כל מיני רגשות, תגובות, הבחנות, שהאור מזמין בו.

אין שום פעולה מצד הרצון לקבל חוץ מזה שעובר התפעלויות ממה שהאור עושה בו: האור מזמין ברצון לקבל הרגשה כזאת שהרצון לקבל לא רוצה לסבול את האור - עושה צמצום, מזמין בו כל מיני רגשות אחרים - הרצון לקבל מגיב בצורה אחרת, הוא קצת מקבל, וקצת נותן. הפעולות מצד האור על הרצון לקבל נעשות על ידי שתי התייחסויות לרצון לקבל:

א) התייחסות חיצונית - אור מקיף.

ב) התייחסות פנימית - אור פנימי.

על ידי זה שהאור לוחץ על הרצון לקבל משני צדדיו, מהחוץ ומהפנים, אז הרצון לקבל מקבל הבחנות, אחרת הוא לא היה מקבל שום הבחנה. ההפרש הזה בין האורות האלו, שהרצון לקבל מרגיש, מה יש לו בפנים ומה היה לו, או מה יש לו ומה מחכה לו, מאפשר לו לחוש את עצמו, ואז הוא מתחיל להבין מה יותר כדאי, ומה לא.

יש מצבים שבהם האור מסתלק לגמרי כאור מקיף ונמצא רק כאור פנימי. זה המצב של התחלת הבריאה ושל גמר התיקון, שנקרא "מלכות דאין-סוף". כשהאור מסדר את הנברא כך, שהנברא לא עושה שום סוף. ויש מצבים אחרים, שהאור בונה בנברא הרגשות כאילו הנברא מתרחק ממנו, או כאילו הוא מתקרב אליו. בהתרחקות מן האור, האור המקיף נעשה יותר גדול והאור הפנימי נעשה יותר קטן. האדם עצמו מתרוקן והאור מחוצה לו נעשה יותר ויותר גדול. זה נקרא שהאדם מתרחק מן האור.

כשאדם מגיע למדרגה הנמוכה ביותר אז האור מתחיל לפעול עליו אחרת, האור כולו פועל כאור מקיף, והאדם חש כולו כריק, שזה נקרא "העולם הזה". והאדם מתחיל להרגיש בנקודה שבלב שמתגלה בו, רצון לאור המקיף, שהוא עוד לא רואה אותו. לאחר מכן האור המקיף הזה לאט לאט מתחיל להאיר לו יותר ויותר, עד שהוא מתחיל להיכנס אליו כאור פנימי.

ומהו עניין המדרגות מהמחסום ומעלה עד גמר התיקון? כמה מהאור המקיף נכנס פנימה, וכמה עדיין נשאר בחוץ? גודל המדרגה נקבע לפי המידה שהאור המקיף הופך להיות אור פנימי. כל מדרגה גדולה יותר יש בה יותר אור פנימי ופחות אור מקיף. וכך עד שכל האור המקיף נכנס פנימה, שאז פירושו שהאדם הגיע לגמר התיקון. כלומר המשחק הוא של האורות בלבד. וגם עניין האור המקיף והאור הפנימי - המשחק ביניהם הוא כלפי הרגשת הכלי בלבד. אין פנימי ואין מקיף, אלא זה כך בהרגשתנו.

איך אפשר להתקדם על ידי ההרגשה בצורה מבוקרת?

איך אפשר לנתח בדיוק את ההרגשה, לקחת אותה בידיים ולהנהיג אותה, ולהתקדם על ידה איכשהו בצורה הכרתית? למתחילים שנמצאים במצבים שהם לגמרי לא שולטים בהם זה עדיין בלתי אפשרי. פשוט צריך לעבור את המצבים האלה עד שמקבלים איזו הרגשה מינימלית ראשונית.

הדבר דומה לתינוק, שצריך לעבור תקופת גדילה של מספר חודשים, עד שהוא מתחיל לחייך וליצור קשר הכרתי עם אמו. וזאת למרות שהאם מרגישה אותו מיום היוולדו ואף מימיו כעובר. אבל התינוק לגמרי מצוי בחוסר הבנה והכרה איפה הוא נמצא, מה הוא, ומי נמצא עימו. ולמרות שהוא אמנם מקושר רגשית לאמו הוא עדיין לא מרגיש זאת.

וכך האנשים שנכנסו ללימוד ונמצאים בו חצי שנה, שנה. הם עדיין כמו אותו תינוק שלא יודע מי מאכיל אותו, איך הוא גדל ומתפתח, אלא הכול נעשה בתת ההכרה. לכן, לא מן הסתם כתוב על המצב הזה: "כל אשר תמצא ידך לעשות - בכוחך עשה". וכך בהיסח דעת האדם מתקדם. ואין מה לפחד, כך מתקדמים. אין אפשרות אחרת.

איך במצב שאין כלים, שאין לאדם שום הבחנות, שאין לו שום שכל ודעת, איך הוא יכול להנהיג את המצב שלו עם כלים בשכל ודעת?

אם האדם היה יכול לעשות זאת אז הוא כבר לא היה במצב כזה. אי-אפשר להיות תינוק ולהסתכל על המצב כמו מבוגר. במצבנו הנוכחי אנחנו במצב כזה, שהאורות מטפלים בנו, הבורא מטפל בנו, החברה, הקבוצה, הכול מסודר מסביבנו בצורה כזאת שאנחנו לגמרי לא שולטים בשום דבר, חוץ מדבר אחד - הבחירה להתכלל בחברה, להשתדל לתת לה מה שאני מסוגל לתת, ולקבל ממנה מה שאני מסוגל לקבל לצורך ההתקדמות. ללא שום בירורים והבחנות מדויקות. את זה לא דורשים מהאדם. כמו שמתינוק דורשים רק דבר אחד - תאכל, וליתר הטבע כבר דואג.

אבל מאוחר יותר, באותם שלבים כמו אצל תינוקות, האדם מתחיל להרגיש את התגובות מהעליון: איך הוא מסתדר עם העליון, איך העליון מתייחס אליו, איך העליון נותן לו כל מיני מצבים, הוא כבר מתחיל להרגיש הכול, ואף מתחילים לדרוש ממנו.

הלוואי שבאמת נרגיש איך שתינוק דורש את אמו, איך הוא כל הזמן רוצה להיות בידיים שלה. זו דרגה גדולה מאוד ברוחניות. וברוחניות הדרגות האלה לא נעלמות. אך בגשמיות הן נעלמות - פעם הייתי דבוק לאמי ועכשיו אני לא. בעולם הזה ככל שאדם גדל, הוא נעשה עצמאי, ובמידה הזאת הוא מתרחק מהוריו.

ברוחניות המדרגות מתאספות אחת לשנייה, וכשאדם דבוק במידת תינוק לאמא עילאה, הוא נשאר דבוק בה ורק מוסיף עליה יותר ויותר דבקות. לעולם הדבקות הקודמת לא נעלמת. ההפך, האדם יותר ויותר מבין ומרגיש עד כמה הוא היה קודם לכן בדרגת תינוק, רק אז, כשדבקותו גדלה. האדם חש ממדרגתו הנוכחית מה שהיה במדרגה הקודמת. זה נקרא "אין העדר ברוחניות". האדם נהנה מכול המדרגות הקטנות האלו. הוא אוסף אותן יחדיו. זו הרגשה שבכלל לא קיימת בגשמיות. אלה הרגשות נפלאות.

כיצד מגיעים לירושלים הרוחנית?

כדי להגיע באמת לירושלים, האדם צריך לקבץ את כל הכלים שלו, ואז מביאים לו אותם לתיקון. הדרך שאדם נוסע ל"ירושלים" ברוחניות, אלה אותן הטעויות והשגיאות שבו וכל מיני הפכיות מהקדושה. כשאדם מלקט אותן ומתקן אותן אחת אחת, זה נקרא שהוא נוסע לכיוון ירושלים. ואז בכל רגע שמתגלים לו דברים רעים כביכול, שהוא ההפך מקדושה, שהוא ההפך מירושלים, הוא מתקן את הכלי שלו, וכך הוא מכוון את עצמו נכון יותר לירושלים.

גם כשנוסעים לירושלים הגשמית, הכביש הוא לא כביש ישר. כל פעם אנו עושים כל מיני תיקונים בעזרת ההגה. האדם לא יכול סתם כך לשים את הרכב, לנעול את ההגה על הכיוון לירושלים, ושהרכב יסע לבדו. אלא כל פעם הוא צריך לבדוק איפה ירושלים, מה הכיוון אליה, וכו'. כל הכלים בעולם שלנו, וגם הכלים הפנימיים שלנו - חמשת החושים - תמיד עובדים על ההשוואה בין מה שיש ובין מה שלא נמצא.

כמו באור מקיף ואור פנימי. כל הזמן מרגישים את הגבול. ללא גבול האדם לא מוצא את עצמו. ב"אור פשוט ממלא את כל המציאות" האדם לא יכול למצוא את עצמו, הוא לא מורגש בכלים שלו. לכן כל פעם נותנים לאדם סטייה בין ירושלים לבינו בהתאם לאיפה שהוא נמצא, כדי שיכוון את עצמו נכון יותר. ואז כל פעם נראה לו ירושלים אחרת, והמצב שלו שונה. אבל מתגלה האמת: כיצד יותר נכון בכל רגע ורגע לכוון לכיוון הנכון.

בגלל זה בעל הסולם אומר, שאם בכל רגע ורגע האדם קושר את עצמו: אני, והדרך שלי, והמטרה שלי - הבורא. אם בכל רגע שלושת הדברים האלה נמצאים יחד, זה נקרא שהכיוון באותו רגע הוא נכון. ושהצעד שהאדם עושה באותו רגע נכון, ואין כאן סטייה הצידה. כך בגשמיות וכך ברוחניות, בכל דבר ודבר.

אם אדם רוצה להיות דוקטור לכימיה, אז הוא חייב מעתה ואילך ללמוד תחום זה, ושהכול יהיה מכוון אצלו לרכישת הידע במדרגה הזאת. הוא לא יכול ללמוד ציור או מוזיקה, שאינם קשורים לכימיה בכלל. בכל שלב ושלב, הלימודים, ניסויי המעבדה, כל מה שהאדם עושה, חייבים להיות מכוונים למטרה. כך גם בעבודה רוחנית. אין שום הבדל בין רוחניות לגשמיות מלבד הכוונה. כל פעם יש לעדכן את הכוונה.

האם יכולים לבטל את הרצון לקבל?

אי-אפשר, וגם אין כלל צורך לבטלו וחס ושלום בכלל לחשוב על זה. הרצון הוא לקבל כמו שהוא, לא כתוב שצריך לתקן את הרצון לקבל, אלא צריך לתקן את הכוונה.

למה כדי להשפיע צריך לקבל?

איך אדם יכול להשפיע אם אין לו רצון לקבל, מה הוא ישפיע? אם אדם שנותן לבורא נהנה מזה, אבל הוא גם לא רוצה שההנאה הזאת תהיה מכוונת אל עצמו, אלא רק לשמו. כלומר, הוא משפיע לא בשביל להנות את עצמו, אלא כדי שיהיה טוב לבורא. וההנאה שהוא מרגיש, היא רק בתנאי שהוא מרגיש כמה טוב לבורא, רק בתנאי שהוא חש שהוא נמצא בבורא, שהוא מרגיש איך הבורא נהנה ממנו. את ההרגשה הזאת איך הבורא נהנה ממנו, הוא רוצה להרגיש. והוא מרגיש תענוג בתוכו, בעצמו, רק מפני שבלי זה הבורא לא יהנה.

זהו רצון להשפיע כדי להשפיע. כי האדם נותן לבורא, הוא לא מקבל ממנו. מה האדם יכול לתת לבורא? את התענוג שלו, שהוא נהנה מזה שהוא נמצא בעולמו של הבורא. התענוג מחסדים, מחפץ חסד, הוא מאוד גדול, ואדם יכול להתחיל ליהנות ממנו ולהיות שקוע בו, וזה גם קליפה, שנקראת "קליפת ימין" - או "קליפת עשו", וקשה מאוד לפי המעשים החיצוניים של הקליפה הזאת, להרגיש שזו קליפה.

כך למשל אנו רואים עד כמה הערבים המוסלמים יכולים לסדר את כל העולם. עד כמה הם יודעים איך להשפיע ולסובב את כל כלי התקשורת. כך הם נכנסים לכל העולם, כאילו הם לא רוצים להרע לו. דת הנצרות, שביקשה להשליט עצמה על כל העולם, עשתה זאת בדרך של מלחמת קודש גלויה. כך היו ממיתים כל כופר, כל מי שסירב לקבל אותה כדת. כלומר, זה מעשה קליפה - השליטה של המוסלמים סמויה מהעין, לכן זה דבר מאוד קשה להבחנה. ובאמת רק בגמר התיקון, זה מתחיל להתברר. קליפת שמאל כבר ידועה לנו ועכשיו תתחזק קליפת ימין. ואחר כך שתי הקליפות האלה יחדיו יבואו כנגד המשיח. נקווה במהרה בימינו.

מה ההרגשה הראשונה של הכרת הרע?

אדם שנכנס לדרך האמת, ומרגיש פעם ראשונה נפילה, ייאוש, חושך - נדהם. זו באמת הרגשה מאוד כבדה. אחר כך מתרגלים אליה.

האם אדם יכול להתנגד להרגשה רעה?

אין צורך להתנגד לשום הרגשה. זה לא דבר נכון. ההרגשה שאדם מרגיש מביאה לו הבחנות חדשות. כל ההרגשות האלה באות על ידי האור או האחוריים של האור. ואסור לאדם לעשות מין חסימה ולהתנגד לה, כלומר לא להתנגד לזה בצורה כזאת שזה לא יבוא.

האדם צריך להרגיש שזה בא אליו, מה זה בדיוק, עד כמה שאפשר לשלוט בזה, אם הוא יכול לשלוט. לאט לאט מגיע מצב שאי-אפשר לשלוט, ואז כשהוא לא יכול לשלוט - עליו לעשות. בכלל צריך להבין שתגובה על הרגשה היא מעשה. הרגשה מגיעה מהאור. או שהאור מאיר כך שהאדם רואה את הכלים החדשים כשליליים, וזה נקרא שרואים את האחוריים של האור, כי האחוריים של האור זה הכלי, או שרואים את הפנים של האור. כל ההרגשה של האדם היא מן האור. התוצאה היא חיובית או שלילית.

התגובה שלי צריכה להיות רק לצורך התקדמות, צריך פשוט לעשות מעשים. בינתיים לפני שמקבלים את המסך, את הכוונה, הדברים שיכולים לפעול בהם באמת הם בתחום המעשה: ללמוד יותר, בזמן הלימוד להשתוקק כמה שיותר להיות קשור לעניין, לדרך, לעשות כל מיני מעשים בחברה, וכו'. עניין הבחירה החופשית לא אומר לאדם שהוא צריך להתכוון, להתכונן, פירושו שעל האדם לבחור בחברה טובה יותר.

לא אומרים לו לעשות פעולות רוחניות מיוחדות, כגון מדיטציות, מיני תירגולים, ריקודים סביב מדורה. אלא בעל הסולם אומר דבר מאוד פשוט ואפילו מגושם: תבחר כל פעם בחברה מתקדמת יותר. כלומר: אם תבנה חברה טובה יותר - תתקדם, אם לא תבנה לא תתקדם. בחברה נכלל גם הלימוד בכוונה, יחד עם חברים, אבל בסך הכל אלה דברים במעשה. מפני שהכוונות של האדם תלויות באור. האורות מתקנים את הכלים, בהתאם למאמצים שהכלי משתדל לעשות ככל שהוא מסוגל, וכלי מסוגל להשתנות רק במעשים.

לכן כתוב: "כסיל יושב בחיבוק ידיים ואוכל את בשרו". "חיבוק ידיים" זו למעשה הבעיה. במעשים אדם כמעט תמיד יכול לעשות משהו. רק בסוף הנפילה הוא הופך להיות ממש מת. אבל עד שיש בו רוח חיים, יש לעזור לו, וכן שהוא ישתדל.

איך לעזור לאדם שנמצא בתהליך של "גסיסה" בזמן נפילה?

רק לסחוב אותו לפעולות. מפעולות אלה הוא יכנס לגסיסה עוד עמוקה יותר. הוא יראה שגם הפעולות אינן עוזרות לו. ושוב יש להביאו לפעולות נוספות, וגם מאלו הוא עוד ירד עמוק יותר. אבל בבת אחת, בירידה אחת, הוא יברר הרבה דברים. וזה מה שמועיל. אחרת, אם הוא יושב ואוכל את בשרו ולא עושה דבר, הוא לא מתקדם. הוא מתחפר כביכול במקום ומתקשה לצאת מהבור שנכנס אליו.

לכן צריך ככל שאפשר לעזור לאדם לעשות מעשים. כי אם הוא עושה מאמצים אפילו שנראה לו שהם לא מוציאים אותו מהמצב הנוכחי, אבל הוא כבר יוצא ונכנס, יוצא ונכנס - נכנס עמוק יותר. כלומר, הוא מברר מהר מאוד את הדברים שקורים לו.

גם צריך להבחין שאם פתאום באה לו ואפילו לשנייה אחת איזו הרגשה טובה, ואחר כך שוב שעתיים שלוש רעות, ושוב מופיעה הרגשה טובה גם אם לשבריר שנייה, זה נקרא שהוא יצא ונכנס למדרגה אחרת. ויש יציאות וכניסות כאלה שלא מרגישים אותן ועוברים אותן באופן חלק. המאמצים שאדם משקיע מביאים אותו בכל עת למצב חדש, אם הוא רוצה או לא רוצה.

הבורא ברא כלים דקבלה והם לא משתנים. כפי שהם נבראו כך הם נמצאים בבריאה. אבל כדי שהאדם יעשה שימוש בהם בצורה נכונה, זאת אומרת, כדי שעל ידי הכלים דקבלה האדם ידמה את עצמו למעשה ההשפעה - הבורא עוזר לו. הוא מסתיר מהאדם את הכלים דקבלה שלו, ומעניק לו על ידי האור המקיף אפשרות לרכוש מסך, כוונה להשפיע. ובמידה שהאדם רוכש את הכוונה להשפיע, הבורא משחרר לו, פותח לו, ומגלה לו, את כלי הקבלה שלו. וכך קורה, שתחילה האדם רוכש כוונה להשפיע, בהתאם לכך הבורא מוסיף לו רצון לקבל, ואז האדם עושה מעשה שדומה למעשה הבורא, הוא מקבל כדי להשפיע.

זו למעשה העזרה שבאה לאדם מלמעלה. מצד אחד, יש הסתרה על הרצון לקבל של האדם וכנגד זה יש הסתרה על הבורא. מצד שני יש אפשרות באמצעות שיטת הקבלה, כיצד לקבל נכון בכלים דקבלה. ניתן לרכוש מסך, ובאמצעותו, באמצעות הכוונה להשפיע, ניתן להשתמש ברצון לקבל נכונה.

כשהבורא ברא את הכלי, את הרצון לקבל, האורות קדמו לכלים. וכשהאדם רוצה להפוך את הרצון לקבל ברצון להשפיע, הכלים קודמים לאורות. תחילה משיגים מסך ואחר כך מצרפים עליו רצון לקבל. לכן החושך קודם לאור.

אז אם כך יש שני דברים שנמשכים מהבורא, באופן ישיר ובאופן בלתי ישיר. והקושי של האדם הוא רק לעבוד על הרצון, על ההשתוקקות למסך. ובהתאם לכך הבורא ישחרר לו חלק מהרצון לקבל שבו והוא יוכל להשתמש בו נכונה. זו בעצם המתנה שהאדם מבקש מה'.

לא צריכים לקבל מהבורא כלים דקבלה, שכן הם נמצאים בשפע. והבורא מעוניין שהאדם יקבל, תכלית הבריאה היא להטיב. אלא שמה שצריך לקבל מהבורא זה כוונה, מסך. וצריך רצון לכך, צריך להגיע לרצון למעשה דהשפעה, לכוונה להשפיע, למסך ולאור חוזר. לא חשוב איך אדם מדמיין את זה.

והרצון צריך להיות שלם - "טוב לי מותי מחיי" - באופן כזה שאם אני לא משיג את המסך, את יחסי לבורא, אני לא אסכים להמשיך את החיים שלי בשום צורה אחרת, אלא רק באופן כזה שאני אקבל יכולת להשפיע לבורא. אם אדם מגיע למצב זה, הוא מקבל יכולת להשפיע לבורא. ודאי שצריך לכך יגיעה גדולה. למה? כי כשהבורא הסתיר את הרצון לקבל, הוא הסתיר את הרצון לקבל כנגדו, כנגד התענוג, ההרגשה לחוש אותו. אבל את התענוג הבהמי, האנושי, הגשמי, של העולם הזה הוא לא הסתיר. זו הדרגה המינימלית שממנה אדם יכול להתרומם.

על אילו תענוגים צריך לבקש שיהיה מסך כמדרגה הראשונה? על מה אפשר לבקש מסכים אם אין רצון, אם אין תענוג, אם אין איזו השתוקקות ליהנות? התענוגים הרוחניים נסתרים והתענוגים הגשמיים גלויים, לכן, אם על פני כל התענוגים הגשמיים אדם מבקש מסך, אדם רוצה בכל זאת להידמות לבורא, להשתוקק אליו, נקרא מצב זה שהוא רוכש את המדרגה הראשונה דקדושה.

האדם צריך להגיע למצב שיש בו שני נתונים:

א) "טוב לי מותי מחיי" כלפי העולם הזה - הוא לא צריך את העולם הזה, אין לו שום תענוגים בעולם הזה. לעומת הבורא שום דבר לא מושך אותו. ואז האדם חש עצמו בייאוש, כי בעולם הזה אין כביכול מה שימלא אותו. אין לו במה להחיות את נפשו ("נפש" היא כלים דקבלה של אדם), אין לו ממה ליהנות. בלעדי הבורא האדם לא יכול לחיות, הוא שרוי ללא תנועה, בייאוש, בחוסר אונים.

ב) "חולת אהבה אני" כלפי האלוקות - השתוקקות גדולה לבורא. צריכה להיות משיכה למשהו, אחרת למה מבקש אדם את המסך והתיקון? צריכה להיות אמונה וביטחון, שהוא יכול לקבל מסך. והמסך הזה מקורו מהבורא. והאדם יכול לחייב את הבורא לצייד אותו במסך.

אם אדם רוכש את שני הנתונים האלה במלואם, לפי הנתונים שיש לו, אז הוא מקבל מלמעלה מסך ראשון. כל הנתונים האלה מתקבצים לאט לאט, עד לנקודה אחת. כמו שלומדים ממכתב בדף ע' וממכתב בדף ס"ד ("פרי חכם - אגרות"), שהאדם, והמעשה שלו, והבורא, הופכים לנקודה אחת. אז ורק אז זוכה האדם לקבל את המסך הראשון ומרגיש בו את מציאות הבורא. והרצון לקבל הרוחני הראשון מצטרף למסך הזה ונעשה "עובר".

זה בעצם המתנה שאדם צריך לבקש מהבורא. והדברים האלה אי-אפשר למסור אותם מפה לאוזן, אלא רק מי שלבו מוכן לזה, הבורא מאפשר לו לבקש את המסך, כוונה להשפיע.

למה יש הבדל באופן שבו אנשים שונים מקיימים תורה ומצוות?

אנשים שמקיימים תורה ומצוות כמצוות אנשים מלומדם נקראים "דומם דקדושה", הדרגה הראשונה המזערית. הם מקיימים תורה ומצוות באופן שלימדו אותם. לא לימדו אותם כוונה כי לא היה מי שילמד אותם. כוונה זה "מסך ואור חוזר", ואפשר לרכוש אותה רק על ידי יגיעה גדולה במשך הרבה שנים, בעזרת האור המקיף שמגיע לאדם רק על ידי לימוד חוכמת הקבלה. מדובר על שתי רמות:

א) רמה עממית - "דרך בעלי בתים".

ב) רמה רוחנית - "דרך תורה", דרך האור, דרך האור המקיף. כשאדם רוכש מסך.

רמה אחת לא מבטלת את השנייה. יש תורה לאלה שעדיין לא מפותחים נפשית דיים, ויש תורה לאלה שצריכים להתפתח נפשית. ובמשך הזמן האנושות מתפתחת, ויש רבים שרוצים משהו מעבר לחיים האלה.

אלה שהרצון לקבל שלהם עדיין נמצא במסגרת העולם הזה, בגשמיות, והם צריכים לקיים את המצוות ולעשות מה שכתוב - "זה שכרם לכבודם". ואלה שהרצון לקבל שלהם נוטה כלפי רוחניות, כלומר, שלא מסתפקים בעולם הזה, הם כבר לא צריכים לקיים את כל הם צריכים כוונה. כי אצלם המעשה הוא הכוונה - זיווג דהכאה, פירושו מעשה בקבלה.

צריך להבין מה זה להשתוקק למעשה רוחני, לזיווג דהכאה, שפירושו "מצווה", וכפועל יוצא לקבלת האור, שנקראת "תורה", שמות הקדושים. כתוב שהאדם צריך להשיג את "כל התורה". "לקנות" ספר תורה - "לקנות" מהמילה "קניין" - על ידי אור חוזר, כך שכל השמות הקדושים יתלבשו בו, כך שתתלבש בו התגלות הבורא. אם יש השתוקקות לבורא, האדם חש את התגלות הבורא מולבשת בו. ואם לא, אז הוא לומד חומש, משנה, גמרא, וזה בשבילו תורה.

צריכים להבין שאחד לא שייך לשני. נכון ש"מוסיף דעת מוסיף מכאוב", אבל מי יכול להישאר בלי זה? הם לא מבינים שאי-אפשר לעצור התפתחות. שיש מטרה לעולם הזה, והעולם מתפתח.

אבל בדרגה עממית יש דבקות חזקה בבורא

בדרגה עממית יש באנשים דבקות בבורא לכן הם קרויים דומם דקדושה. אבל באיזו מידה הדבקות? במידת דומם. בדרגה מזערית. רק במעשה. עושים מעשה בדיוק לפי הכתוב, ולא יותר מזה. לכן זה נקרא דומם. למה? כי דומם לא מתפתח. כמו שנער למד בגיל בר מצווה להניח תפילין ולהתפלל, כך מגיל בר מצווה הוא מתחיל להיות יהודי החייב בקיום מצוות עד סוף ימיו. אסור לשנות בדרך זו דבר - "בל תוסיף ובל תגרע".

לכן זה נקרא "דומם". "דומם" פירושו שנשאר באותו מצב, ולא משתנה. ובמצב הזה יש לו דבקות בבורא, כי הוא, כדומם, כל הזמן עושה אותו הדבר, וזו מידת הדבקות שלו. לכן לא משפיע עליו כלום דבר. גם אם המציאות הסובבת אותו קשה ביותר ונושאת עמה ייסורים ומכאובים. דומם יכול להחזיק מעמד ולעבור את כל המצבים הקשים של גלות, השמדה וכו'. יש לו במה לאחוז, יש לו נקודת דבקות חזקה מאוד, שהיא אינה משתנה.

רק יש בכך חיסרון גדול, כי הדומם לא יכול להתפתח, לא יכול להגיע לתכלית הבריאה. אבל עדיין זהו מצב חשוב מאוד. לכן בעל הסולם תמיד אמר לתלמידיו, להישאר ולהחזיק בתוכם את דרגת הדומם. הוא עמד על כך שישמרו על החיצוניות ועל כל המנהגים, שהביאו עימם מהזרם הדתי שלהם.

למה? כי אם אדם נמצא בנפילה, הוא נופל למקום שממנו הוא בא. ואז ממשיך עד שלאט לאט יוצא משם. לפחות הוא נשאר באופן כלשהו יהודי ולא רועה בשדות זרים. לכן, טוב לעלות מדומם דקדושה, ואז אם נופלים, נופלים לכך בחזרה.

אם הבורא מפתח את הנקודה שבלב, ונותן את הכלים, ועושה את הכול, למה הוא לא נותן לדומם כלים דהשפעה?

השאלה היא כדלהלן: לומדים שהבורא הוא טוב ומיטיב, והמטרה שלו להביא את האדם לגמר התיקון. וגמר התיקון פירושו שהאדם מפתח את הרצון לקבל שלו, כך שבמעשיו יהיה דומה למעשי הבורא.

הנקודה שבלב, אם היא קיימת באדם - קיימת, ואם לא - איננה. האדם אינו יכול לגרום להיווצרותה, ולהתגלותה, למרות שהאר"י כותב, שאם לוקחים אדם ומושיבים אותו בקבוצה שמשתוקקת לרוחניות, אז גורמים בו להאצה בהתפתחות, ואז הבורא כבר יגלה לו את הנקודה שבלב. מה הכוונה הבורא יגלה? האדם יגיע בהתפתחותו הבהמית המהירה למצב שהנקודה הזאת צריכה לקפוץ בו, ואז היא תקפוץ מוקדם יותר. ההתכללות בקבוצה שמשתוקקת לרוחניות מקצרת לאדם את זמן ההתפתחות שנשאר לו עד להרגשת הנקודה שבלב.

אבל רב"ש אומר, שאמנם האר"י כותב את זה, אבל לא מובן לו איך זה אפשרי, כי זה מאוד קשה, זה כמעט בלתי אפשרי. מובן שאם אדם בא לקבוצה ומתחיל לטפל באחזקה, לעבוד במטבח, ולעשות מיני דברים, הוא חייב לקבל יותר אור מקיף. על ידי האור המקיף הוא חייב להתחיל להשתנות. אבל רב"ש אומר שבכל זאת ההשתנות היא תהליך קשה ומורכב.

לכן, לעבודה רוחנית אין צורך בכל אחד ואחד הסובב אותך, אלא רק באותם אנשים הנושאים בקרבם את הנקודה שבלב. ואותם צריך לצוד, גם בקרב עמים אחרים. רק אם אדם משתוקק, הוא בשל להכרת הבורא.

הרב אלימלך אמר לפני כ-300 שנה, שאם הוא לא היה מגיע לקבלה, הוא היה הופך לחילוני. עד כדי כך הוא השתעמם בחיים האלה בלי השגת האלוקות. הם עדיין לא מבינים שאם לאדם יש רצון באמת להשגת האלוקות, זה הרבה יותר מכל הרצונות האחרים. אבל בשביל האנשים שיש להם השתוקקות לבורא זה ממש בלתי אפשרי ללמוד ללא תגובה מלמעלה. הגאון מוילנא (הגר"א) כותב שמי שמצפה לתגובה זו, יכול למצוא אותה רק בחוכמת הקבלה. איך בעל הסולם כותב ב"הקדמה לתלמוד עשר הספירות"? "תורה יבשה" - מי שמרגיש שהתורה יבשה היא, חייב לעזוב אותה ולנסות את מזלו בחוכמת הקבלה.

למה הדומם לא חושק בהתפתחות?

זו תגובה טבעית של דומם, שלא יכול לסבול שום דבר שצומח. צומח כבר נשמט ממני, הוא כביכול בורח מתחת ידי. כבר אי-אפשר להחזיק אותו אצלי באדמה. כי כל גדילה מקורה בכך שאדם דורס, ודורך, על השלב הקודם, ובכך מבטל אותו. על ביטול המדרגה הקודמת באה המדרגה הבאה. כך תמיד.

כשמתחילים לשנוא, רומסים את המדרגה הקודמת, ואנשים מפחדים מזה. אבל האדם לא יכול לצמוח אם הוא מבטל לגמרי את הדומם שבו. רק מהדומם מתחילים לעלות. הדומם הוא הבסיס. אבל מצד שני חייבים כל הזמן לבטלו, ומזה הם מפחדים.

ומה עם "היהדות המתקדמת"?

היהדות הקונסרבטיבית והרפורמיסטית גם הן דומם. מדובר באנשים שבחרו לעצמם מסגרת קלה יותר. אמנם מסגרת זו יותר קלה, אבל היא מסגרת והם שומרים עליה היטב.

כך שזו בכל זאת מסגרת טובה. כי לפני שהאדם מקבל את הניצוץ שבלב, הוא לפחות כמו אנשים נוספים. ועד שיפתח בו הניצוץ יתכן שיחלוף עוד גלגול ועוד גלגול. כמו כן, אין זה משנה כלל אם מציבים גדר כזו או אחרת.

אם יש צורך הבורא משיג את האדם לא משנה להיכן יברח. יונה ניסה לברוח - וכשל, ואנחנו איננו חכמים ממנו: גם אנחנו לא נצלח. סיפורו של יונה הוא על בריחה מקבלת תפקיד. מה שלמעשה עובר על כל אחד מאיתנו בזמן ירידה.

מקובל שמגיע לרוחניות ומרגיש אותה, איך יכול להיות שהוא מרגיש אחרת ממקובל אחר?

הדבר דומה כמו שבעולם הזה יש ויכוחים בין מדענים, שהאחד רואה את המציאות כך והשני - אחרת. יש ביניהם חילוקי דעות לא על המציאות עצמה, אלא על החוקים לפיהם המציאות מתנהלת, שחלקם נסתרים וחלקם גלויים.

את התופעה שמתרחשת מול עיניהם שני המדענים רואים עין בעין, אבל לא כן הדבר לגבי ראייתם את מקורה. זה מדרגה עליונה יותר. לא מדובר על המדרגה הבאה, אלא על עוד מאתיים מדרגות למעלה. ועל כן כל אחד חושב אחרת לגבי מקורה של התופעה.

הם רואים ומפרשים את המציאות הרוחנית, כמו שרואים ומפרשים את העולם שלנו. אבל הסיבה למה שהם רואים יכולה להיות מאתיים מדרגות למעלה ממה שהשיגו. בוויכוח בין בעל הסולם לרש"ש בנושא זה, בעל הסולם אפילו לא רצה לומר בדיוק את כוונתו, והוא כתב בקצרה בסוף "בית שער הכוונות", אבל מה שהוא כתב שם זה קצת מסך על כל מה שיש. בשבילם הוויכוח הוא מאוד מאוד עקרוני, אבל בשבילנו לא כל כך, כי הרש"ש הוא בשבילנו דברי אלוקים חיים.

אבל על מה שהרש"ש מצביע כסיבות למה שהוא רואה, מעל המדרגה שלו, עוד מאתיים מדרגות מעלה, שאליהן הוא טרם הגיע, בעל הסולם לא מסכים איתו. כי בעל הסולם הגיע ליותר. לכן מהמדרגה שהוא השיג הוא כותב שרש"ש לא טועה במה שפורש לפנינו כעובדה. העובדות נכונות, אבל הוא טועה לגבי המקור לתופעה.

הוויכוח הוא למעשה על דבר נסתר, לא על דבר נגלה. על הסיבה הנסתרת, שהיא יכולה להיות מאוד מאוד נעלה, מאוד מאוד רחוקה. לכן יש הרבה חילוקי דעות גם בין מקובלים. וזה לגיטימי, כי סך הכול הם חוקרים את פעולות הבורא. לפי מידת יכולתם להידמות לפעולות הבורא, הם משיגים אותן ולפי חוסר יכולתם להידמות, הם עוד לא משיגים.

אבל הסיבות לכך הן תמיד למעלה ממה שהם משיגים, לכן בציון הסיבות הם יכולים לטעות. כי מה שלא מושג לא מוגדר בשם. זה מה שקורה. לכן יש ביניהם חילוקי דעות.

איך אפשר להשיג מדרגה בלי להשיג את הסיבה?

יש דברים שמשיגים ויש דברים שלא משיגים, שהם הסיבה, וגם עליהם מדברים. בדומה למה שקורה בקרב המדענים בעולם הזה. יש כאלה שממש שונאים זה את זה - קנאת סופרים. קנאת סופרים היא השנאה הכי גדולה, כי היא בדרגת האגו הכי גדול בעולם הזה. גם ברוחניות קנאת סופרים היא בדרגות גבוהות מאוד.

הרי לא מדובר בתענוגים בהמיים, כסף, כבוד, אלא בהשכלה, באידיאה, ב"אני" שלי. מדובר על קינאה בידיעה, שהיא הדבר הכי גדול שיכול להיות באדם.

אבל ברוחניות מי שמגיע יותר מעלה, הוא רואה סיבות אחרות ממי שנמצא מטה. מקובל כותב על מה שעבר, וחלק ממה שהוא כותב הוא לא עבר, אלא הוא כותב עליו כמו על סיבות, כמו על כל מיני דברים שמארגנים את המצב שבו הוא שרוי.

אז מה שהאדם עובר זה אמת. כנגד הרגשה אין מה לעשות. על מה שמתלבש בתוך הכלי לא מדברים. אבל אם מתחילים לדבר על הסיבות, על מה שלמעלה מזה, ובטוח שמדברים גם על זה, אפילו אם אדם קטן, אז בכך יכולים לטעות.

לכן אף אחד לא רשאי להוציא שום דבר, לא רק בגלל שיקולים של העולם הזה, אלא בגלל שהוא טועה ברוחניות בצורה מאוד עקרונית. עם מי שלא עבר מחסום אין בכלל מה לדבר. הוא ממש חייב לדאוג על מה הוא כותב. וגם לאחר המחסום, האדם כותב אמת רק עד הדרגה שבה הוא שרוי, ומה שיותר למעלה מזה, מי יודע. יבוא מישהו בגלגול הבא ויחלוק עליו. לכן יש ביטחון עד דרגה מסוימת.

אבל אנחנו לא צריכים יותר. כי לנו האמת לא חשובה. מה חשוב לי אם בסיבות הגבוהות טעו או לא? מהחיים בעולם שלנו ניתן ללמוד שגם אם חושבים שטועים או לא, בפועל זה לא משפיע. מה שמשפיע זו כמות היגיעה, ולא מידת הבנתו של האדם. לכן אין בעיה. ובלב שלם אנו יכולים לקרוא לו רש"ש הקדוש כמו בעל הסולם הקדוש, זה בהחלט לא משנה.

אבל צריך להיות משהו מוחלט.

אין שום דבר מוחלט במציאות. האלוקות היא דבר מוחלט כשהאדם מגיע לדרגה שהוא מקבל מסך ורוכש את הדרגה. עד הדרגה הזאת האלוקות היא דבר מוחלט, ומעליה היא בשבילו דבר לא מוחלט. הכול יחסי כלפי האדם המשיג.

ומה יהיה בגמר התיקון?

אנו לא מדברים על מה שיהיה בגמר התיקון. בגמר התיקון כתוב: עד שיבוא אליהו. אז אין ספקות, אין כלום. יהיה משעמם מאוד, לא יהיה ויכוח, שום דבר. כתוב שאז יבוא תשב"י - תשב"י יתרץ קושיות ובעיות.

רב"ש כותב על הרבה מצבים שאדם עובר, איך צריך ליישם אותם?

אדם שקורא, מאזין למאמרים, ולהסברים, לא יכול לקבוע איך הם ישפיעו עליו. הוא בכלל לא יכול לקבוע את הלך מחשבתו. הוא פשוט צריך רק לקבל, ולהאזין.

בכלל, איך יכול להיות שאדם יקבע לאיזו תכונה הוא צריך להגיע? מאיפה הוא יודע שהוא צריך להגיע? אולי הוא צריך להגיע לזה בעוד שנה ובינתיים הוא צריך לעבור דברים אחרים? מה הוא יודע על מבנה נשמתו? הוא בכלל יודע על מה הוא צריך עכשיו לחשוב? על האדם לעשות מה שבידו ובכוחו לעשות, ויתר הדברים מתרחשים מעצמם. האדם מזמין את האור והאור מאיר על המבנה שלו וזהו.

הדבר דומה למבנה מולקולה גדולה מאוד. במולקולה הזאת יש מיליארדי חלקים, כולם קשורים זה בזה וכל אחד קשור לכולם, בעיקר במולקולה רוחנית. ובאותו מבנה יש לכל אחד אופי משלו, והקשר בין הדברים משתנה. במילים אחרות, המבנה עצמו נשאר אותו דבר, אבל בכל אחד המשקל של כל חלק וחלק שונה, ובכל אחד הקשר בין כל החלקים הוא אופייני לו. כמו בגוף האדם: השלד הוא אותו שלד אצל כולם, אבל ההבדל הוא במבנה הפנימי שבתוך העצמות והאיברים.

אז במבנה כזה מסובך, שבכלל לא ידוע לי ולא מורגש בי, שאני בקושי שומע עליו בפעם הראשונה, אני חכם לדעת ולקבוע מה צריך להיות שם מתוקן יותר, מתוקן פחות, בהקשר למי ולמה? ודאי שלא. אלא מה אני יכול לעשות? רק להביא פנס גדול מאוד, שיאיר כמה שיותר על המולקולה הגדולה הזאת, ואז היא תתפתח. להדליק את הפנס, להעצים את האור, אפשר רק על ידי לימוד הקבלה.

איך האדם בעצמו בכל זאת משפיע על המבנה הזה?

האדם מתחיל לחשוב, ולעשות איזו מין השוואה בין הדברים. הוא עובד עם שכלו, הוא עובד עם לבו. אבל גם העבודה בשכל וגם בלב היא כבר תוצאה מהאופן שהאור המקיף האיר עליו והכין לו את שכלו ואת לבו לעבודה.

לא יכול להיות שהאדם מקדים את האור, אלא אם הוא רוצה שבפעם הבאה האור הזה יעשה לו משהו יותר מהר, רוצה יותר לזרז אותו. אבל יכול להיות ש"לזרז" פירושו דבר לא נעים: ליפול, לקום, לרוץ, לעוף, ועוד. מזה אי-אפשר להימנע. אפשר רק לזרז ולהאיץ את ההתפתחות.

וכשאדם פועל בהתפתחות הזאת, יחסו להתפתחות גורמת לו להרגשה אחרת של ההתפתחות. עד כי אפילו הדברים הרעים נראים לו כטובים. הוא מקבל את הדברים הרעים כטובים. וכך הוא גם חש לגביהם.

איך לגרום לכך שהיחס כל הזמן ישתנה?

אם רע לך, או שאתה רוצה לזרז את ההתפתחות שלך, כדאי לבוא לקבוצה ולהתחיל לעבוד בחברה, לא חשוב במה: לנקות, לעבוד במטבח, לסדר, לעשות איזו פעולת הפצה, וכו'. אם אדם עושה עבודה כלשהי בחברה הוא הרבה יותר מהר יוצא ממצבו האישי. ככל שהעבודה היא גשמית יותר, ולא כרוכה במאמץ רוחני, בלכתוב, בלתרגם, אז היא יותר קלה. זה טוב מאוד. רק צריך לדאוג שתהיה עבודה פיסית בשפע כדי לתת לכל אחד ואחד.

אם הכול נמשך מאין-סוף, זה אומר שייקח אין-סוף זמן?

לכל דבר יש סוף. מדענים אומרים שהעולם הזה קיים מיליארדי שנים. כמה שנים האדם קיים? בערך מיליון שנה. כמה זמן קיימת הנקודה שבלב בגוף האדם? הפעם הראשונה שהתגלתה בתוך גוף האדם היתה לפני 5700 שנה ובאברהם אבינו לפני 3700 שנה. מזה מבינים שההתפתחות היא מאוד מאוד איטית. אבל ככל שמתקדמים לקראת גמר התיקון, ההתפתחות גדלה בצורה מהירה ותלולה. ניתן להבחין איך במאה ה-20 העולם התקדם כמו שלא התקדם משך אלפיים שנה. והיום תוך עשר שנים תהיה התקדמות כמו שקודם היתה משך אלפיים שנה.

אבל בכל זאת כל התהליך הזה נמשך הרבה זמן, מפני שהמבנה הכללי שלנו הוא מסובך מאוד. אנחנו לא מכירים אותו ולא מבינים שכל אחד מאיתנו כולל כלי אינסופי, שבו רק נקודה אחת היא שלי ויתר הנקודות הן לא שלי, אלא מיתר המלכות דאין-סוף. ויתר הנקודות אני צריך לצרף לעצמי כדי להשפיע, אני צריך לקלוט אותן בתוכי, להכיר אותן כמו שאני לא מכיר אפילו את הנקודה שלי. ולוותר עליה ולהתחבר עם כל יתר הנקודות. ולבסוף לבנות מהן כלי, ועם הכלי הזה לפנות לבורא, ולהתחיל להזדווג עימו על מנת להשפיע.

בקיצור, אלה פעולות מאוד מאוד איטיות. הן עצמן לא איטיות, התיקונים הם מאוד מהירים, נגיד, מיליארדי פעולות בשנייה (ברוחניות אין מספר פעולות ואין זמן, זה רק לצורך המחשה). אבל למרות מיליארדי פעולות בשנייה, בדומה למחשב, אמנם הוא עושה הרבה פעולות בשנייה, אבל לפעמים בכל זאת אנו נאלצים לחכות. למשל, כשרוצים לשאוב מידע מאתר כלשהו, אנו נאלצים לחכות לפעמים חצי שעה עד שהמידע מגיע אליך ממאגר גדול כלשהו. אותו הדבר בעבודה רוחנית.

לכן נראה לנו שאנחנו עומדים במקום, אבל אנחנו מתקדמים ובצורה מאוד מהירה. יותר ממה שבגשמיות. כמה שבכל יום יש שינויים בגשמיות, ברוחניות זה עוד הרבה יותר מזה. המהירות שלנו עכשיו נמצאת בתאוצה כזאת שתוך שנה שנתיים נראה איך כל העולם משתנה. דומם לא כל כך משתנה, אבל בעבודה רוחנית משתנים.

האם בסוף יש הפסקה מושלמת של הכול, או מגיעים לעוד עושר רוחני?

כשמגיעים לתיקון הכללי, והאדם סוף סוף מקבל את הכלי האמיתי שלו, שהוא קשור עם כל יתר החלקים שלוש - נראו לו קודם כחלקים חיצוניים שנמצאים בכל בני האדם, ועכשיו הם מתחילים להיות מורגשים אצלו כחלקים שלו - הוא מלכד אותם יחד, ומהליכוד הזה נעשה כלי אחד גדול, ובו הוא מרגיש את הבורא במלואו.

הוא עושה עם הבורא זיווג דהכאה, מלכות עם האור, נברא עם הבורא. ה"הכאה" זה רק כלפי הרצון לקבל של האדם, שלא יהיה על מנת לקבל, אלא להשפיע. את הבורא הוא לא מכה, למרות שאנו אומרים, שמלכות מכה באור ושולחת אותו חזרה, אבל למעשה מלכות מכה ברצון שלה שרוצה ליהנות בצורה ישירה.

האדם מתחיל לספוג את הבורא בתוכו, להבין מי הוא, ומה הוא, באותה המידה שמדמה ומידמה לו ביחד, מה שנעשה בתוך מלכות דאין-סוף אחר כך לאחר שנברא ובורא ממש מתייחדים כאחד, ללא הבדל ביניהם.

אומרים שאז באמת מתחילה דרך אינסופית. עכשיו "אין-סוף" פירושו שלא תהיה מצדנו הגבלה על קבלת הבורא בתוכנו, על דבקותו, על הצורך להיות דבק אליו. על הגבלה מדברים כשאין הגבלה, כשאין-סוף. אבל אחר כך נעשה כבר שהכלי שלנו יהיה בלי הגבלה, ואז נכנסים להילוך אינסופי, ממש נכנסים לתוך הבורא יותר ויותר ויותר.

הקושי הוא להגיע למצב שקרוי "שלום". שלום הוא המצב המשלים את כל הקצוות. "כל הקצוות" פירושו, כל המחשבות, כל הרצונות, כל הנטיות, המנוגדים זה לזה. לא שהם שונים, שונים יכולים להיות יחד - אני רוצה מר ואני רוצה גם מתוק. בעסקי מאכלים ידוע שככל שהטעמים המשולבים בתבשיל מנוגדים זה לזה, כך משתבח טעמו של התבשיל. גם במדע כל הדברים מקורם מחיבור ביניהם: ציור משתלב עם מחשבים, ולהפך, אך פעם הם בכלל לא היו תחומים קרובים זה לזה.

פירושו של דבר, אלה לא דברים שאפשר להגיד עליהם שהם עושים שלום ביניהם, שהם עושים חיבור ביניהם, כי הם בכל זאת לא דברים מנוגדים. האדם המתעסק בציור והאחר במחשבים, הם לא מתנגדים זה לזה, אלא כל אחד חי בתוך מסגרתו. לכל אחד יש שטח התמחות משלו, ואין האחד סותר את קיומו של השני.

"שלום" פירושו רק לגבי האמירה האומרת: או אני קיים או הוא קיים. ושלום אמיתי הוא ששניהם מגלים שהם יכולים להתקיים רק בתנאי שאחד תומך בשני, כלומר, שהקיום שלי תלוי בקיום שלו. נעשה כאן דבר והיפוכו. נעשה כאן דבר מאוד מוזר, שבעולם שלנו אי-אפשר למצוא דוגמה לו. לפעמים מצב זה מתקיים במישורים רגשיים של שנאה ואהבה, אבל זה לא בצורה אמיתית.

רק ברוחניות קורה ששני דברים חייבים להתקיים זה מול זה, וכל אחד שביסודו רוצה למחוק את השני, ממש עד כדי שלא יהיה קיים, מגלה לפתע שאם השני לא קיים, אז גם הוא לא קיים. ההפכיות הזאת "יש מאין" נמצאת מלכתחילה בבריאה. "יש" יכול להתקיים רק אם בתוכו קיים ה"אין" - אין. מתוך זה הם מגלים שחייבים להיות באחדות. ומתוך האחדות הם מגלים את הנקודה הנפלאה הזאת של האיחוד, של הדבקות.

אבל בדרך לזה אנו נתקעים במצב לא מובן לנו. אדם חושב שאם יש לו רצון לרוחניות אז הבורא חייב לפתוח בפניו את כל העולם. בכך שעשה איזו יגיעה, האדם חושב שמגיעה לו תמורה. בעל הסולם מבטא זאת יפה במאמר הראשון בספר "שמעתי" - "שכינתא בגלותא" ("אין עוד מלבדו"): "אולם בזמן שעבר איזה עבירה", סתם מגלים לאדם שהוא רע, לא חשוב מה הפירוש של רע, "ובטח שהוא צריך להתחרט ולהצטער על מה שהוא עשה את העבירה, גם כאן צריכים לסדר את סדרי הצער והכאב, על איזה נקודה הוא תולה סיבת גורם העבירה", העיקר שהוא צריך להצטער שבמעשהו הוא מצער מישהו - את הבורא.

"וכמו כן, בזמן שהאדם מרגיש, שעכשיו הוא מצוי בבחינת עלייה", ומרגיש שמחה, אך גם שמחה זו תהיה על חשבון תחושתו שעכשיו טוב לו, כלומר, שעשה דבר טוב ותמורתו מגיעה לו שמחה, והרגשה טובה. אלא, השמחה וההרגשה הטובה, כמו המעשה הטוב, מכוונות ממנו והלאה, לדבר שהוא לגמרי כנגדו, לבורא. למה "לגמרי כנגדו"? כי הבורא הוא נגד האדם. שני הדברים היחידים שקיימים במציאות נמצאים זה מול זה.

מצד אחד האדם צועק: "אני רוצה את הבורא!", מצד שני, הוא לא מקבל אותו. למה? כי האדם לא בדיוק מתאווה לבורא, כי הבורא הוא ההפכי ממנו. את ההפכי ממנו הוא יכול לקבל רק בתנאי שהוא יחשוב לא על עצמו אלא על הבורא. במילים אחרות, שאני עצמי אתהפך בתוכי, ושבתוכי אני אהיה הוא. אז ורק אז יהיה שלום. אז ורק אז יהיה חיבור. אז ורק אז האדם מקבל את מה שהוא צועק ומבקש שיהיה לו.

"שלום" בעבודה פירושו איך האדם מחבר בתוכו שתי נקודות ניגודיות, כך שהחיבור ביניהן הוא בלתי אפשרי אלא רק בתנאי שהוא עושה לשם ההפוך, לשם הבורא, ומה שהאדם מתכוון לעשות תמורת תשלום, גם הוא תשלום בשביל הבורא. כלומר, שלום הוא שילוב של "אני" והבורא יחדיו.

וחיבור זה עושים רק על ידי רכישה של כוונה על מנת להשפיע. כמו שבעל הסולם אומר ב"שמעתי": איך צריך לסדר את הצער ואת השמחה? יש לסדרם כך שלא בי אני צריך להרגיש צער ושמחה, אלא בו, בבורא. באותו אופן שרע לי כך אני מצער לו, ובאותו אופן שטוב לי כך אני מיטיב לו. רק בתנאי הזה נוצר בי הרצון שלו, ההרגשה של מה שיש בו. ואז באופן זה מתחולל בי שלום.

לכן הצעקות שלנו לפיהן "רע לי!" הן כמו תינוק שצורח ולא יודעים למה. הבורא ודאי יודע למה אנחנו צועקים, אבל הוא לא מן הסתם לא עונה לנו. אם הצעקה עדיין לא מכוונת לכך שנשלים נקודה מסוימת בעבודה, עוד צעד בעבודה, אז הצעקות האלה לא יפסקו עד שהאדם מתוך צעקתו יגיע להבנה שעל הצעקה להיות מכוונת כנגד הבורא.

צעקתו של האדם שרע לו, שהוא ריק, זו רק חצי מהצעקה, חצי מהגילוי. למעשה, רק גילוי החיסרון. אבל איפה הכוונה על החיסרון? החיסרון הזה עליו להיות גם בכוונה להשפיע, בחיבור עם הבורא שכנגדי. אז כדי שעל פני הצעקות התינוקיות ש"רע לי", נגיע לצעקה התכליתית, הצעקה התינוקית מתפתחת ולאט לאט נבנית לצורה ההפוכה, כך שהאדם צועק לכיוון ההפוך, לחיסרון של הבורא ולא לחיסרון של עצמו.

האדם מתחיל לצעוק לא רק ש"רע לי", אלא שרע לו מכך שבצעקה הזאת הוא חושב רק על עצמו, שהוא לא יכול לצאת מכך שרק מרגיש ש"רע לי". ואחר כך הוא מרגיש שהוא רק צועק, ורע לו מזה שהוא לא חושב על זה שרע לבורא, וכך הלאה, עד שמתחיל את ההיפוך - עד שהוא מפנה את הצעקה וההשלכות ממנה לבורא, עד שהוא מתחיל להתקשר לבורא, לדאוג שיהיה לו טוב, ומפסיק לצעוק שהוא מרגיש שרע לבורא.

ואחר כך מתחיל לצעוק כבר מהצד השני: למה הוא לא יכול לעשות טובה לבורא. אז מקור הצעקה הוא אחר, ומכוון בדיוק אל הבורא, והאדם רואה את עצמו רק כסיבה, שיכול לגרום לבורא אך טוב. ואינו מתייחס כלל לעצמו, אלא רק חי בו, עד כמה שהוא יכול לגרום לבורא טוב. תהליך זה מתחולל עד שהצעקה נבנית לצורה ההפוכה לגמרי ממה שהיא היתה קודם: עד שהאדם צועק כביכול הפוך, צועק לחיסרון של הבורא ולא לחיסרון שלו עצמו. אז הצעקה באמת נשמעת.

אין לאדם ממה להתפעל או להיות כעוס מכך שהוא צועק והבורא אינו עונה. פשוט הבורא אינו יכול לענות עדיין, הוא לא יכול לענות על דבר בלתי שלם - רק על צעקות ש"רע לי". על הצעקות האלה עדיין לא יכולה להיות תשובה מלמעלה. התשובה מלמעלה יכולה להיות רק באופן של תיקון. וכאן עדיין אין מה לתקן, כי האדם עוד לא גילה חיסרון לתיקון.

לכן עוד קצת ועוד קצת צעקות, וכל פעם הצעקה יותר ויותר מכוונת לכיוון הנכון, עד שהיא מתהפכת. בזמן שהצעקה מתהפכת ועוברת את כל התהליך הזה, האדם לא מבין את השלבים שהוא עובר, והשלבים האלה שהוא עובר נראים לו נמשכים ללא תכלית, הוא לא מבין למה כל הזמן קורה ההיפוך הזה. עד שקורה נס, ממש נס.

מסופר על זה יפה אצל הנביאים. כל הספרים שלהם הם דברי מוסר ותוכחה - אבל למעשה הם מספרים על התהליך הפנימי שהאדם עובר: באדם עצמו מתחוללות כל המלחמות האלה, כל הבירורים, העליות, הירידות, הנפילות, הוא עושה את העבירה, והוא בורח ממנה וכו'. את הדרך הזאת הנביאים מתארים כמין תמונה, ציור חיצוני, אבל מדובר במלחמה פנימית שמתרחשת בתוך האדם.

בתיאורים האלה רצו הנביאים לצייר מצב לפיו איך בתהליך הדרגתי גם הרצונות וגם הכוונות שלנו מתחילים להיות מכוונים אל הבורא, איך במקום ברצון שלי אני חי ברצון שלו, ואיך הכוונה למלא את רצוני היא הכוונה למלא את רצונו. כשאדם לגמרי מחליף את הכלי שלו לכלי של הבורא, הוא מגיע לשלום.

האם הנביאים כתבו איך להגיע לכוונה להשפיע?

כל התורה היא תורה אחת. היא נכתבה גם לאלה שנמצאים לפני המחסום, וגם לאלה שעברו את המחסום. אלה שנמצאים לפני המחסום, התורה פועלת עליהם בינתיים כהכנה, כאור מקיף. אבל גם ההכנה הזאת היא שלב נכון ואמיתי. ואחרי המחסום האדם כבר מתחיל להבין את מה שכתוב ולבצע את זה בפועל במעשים, באורות ובכלים.

האם מקור הצער והכאב הוא המביא לכוונה להשפיע?

בעל הסולם כותב במאמר "שכינתא בגלותא" שהוא כל יסוד עבודת האדם, שמלכתחילה האדם מגיע עם השאלה "מה הטעם בחיי?", כלומר, הוא שואל על חייו, הוא אינו שואל על מישהו אחר ולא שואל על הבורא - כל הדברים האלה נעלמים ממנו, הם לא מדאיגים אותו, מדאיג אותו רק החיים שלו. כשאומרים לו שיש שיטה כדי להבין מה הטעם בחייו, הוא מקבל אותה בינתיים כדי לחוש טוב ולבנות את עצמו. כשהוא מתחיל להבין שלא יכול להיות לו טוב, בלי שיהיה לבורא טוב, אז טמון הקושי.

אם בעולם הזה האדם רואה שלא יכול להיות לו טוב, אם לא יהיה לחבר שלו טוב, אז עושים מה שנקרא אצלנו שלום - בוא נחיה ביחד, בוא נחיה כך שלשנינו יהיה טוב - גם לך, וגם לי, אחרת נהרוג זה את זה ואז כולנו נפסיד.

ברוחניות לא מדובר על להרוויח קצת. ברוחניות "שלום" פירושו שהאדם רוכש דבר שהוא ההפך ממנו. הוא צריך להחליף את הכלי שלו במקום הכלי של הבורא. שתי הכוונות האלה הן מנוגדות לגמרי בתכלית, וכך הוא מגיע למצב של שלמות.

כשאדם לאט לאט מעכל את זה, ומבין שאין ברירה אחרת, שהחיים האלה לא יתנו לו כלום, שנראה לו שהוא באמת מפסיד עולם ומלואו, עד שהוא מבין שזה לא עולם ומלואו, כי גם כך אין לו כלום. אבל הסיטרא אחרא גורמת לו כל הזמן לחשוב ההפך, ואז תהליך הבירור נמשך כל הזמן.

תהליך הבירור חייב להיות על כל פרט ופרט בתוך מבנה הנשמה. לכן, ככל שהאדם מאיץ את התפתחותו, כך הוא מרוויח. התוצאה הסופית של תהליך זה היא שרוכשים כלי הפכי. אי-אפשר לקבל את תכלית הבריאה בכלים שלנו.

זה מה שבעל הסולם אומר במאמר "שכינתא בגלותא": אין שום בעיה להגיע למצב שחשים צער, להצטער שכל החיים לא שווים כקליפת השום, וגם אין כל קושי לצעוק לבורא, אבל בצעקות אלה יכולים לקבל רק 'טיפים' של העולם הזה. הצעקות האלה מביאות כביכול להמתקה גשמית, או לצער עוד יותר גדול, כדי לגלות עד כמה הצעקה היא עדיין לא מכוונת לתכלית.

אופן המענה לצעקת האדם תלוי בהתפתחות האדם. כשילד צועק, נותנים לו מה שהוא מבקש וכך מרגיעים אותו. כשאדם בוגר צועק, לא נותנים לו את מבוקשו והוא לא מבין למה. ב"מתן תורה" בעל הסולם כותב, שההשגחה היא השגחה תכליתית. בזמן שהאדם עדיין תינוק כולם מתייחסים אליו יפה ומבינים שכאשר התינוק בוכה צריך להרגיע אותו ובכך נותנים לו, אבל בזמן שנעשה גדול הוא לא מבין למה לא ממשיכים לתת לו. הוא לא מבין שאז צריך ללכת ולהתחיל לעבוד. אף אחד לא מבקש לעצמו מצב כזה.

זה ממש פלא איך ככל שמתקדמים בהתפתחות, האדם נעשה יותר תינוקי. היום בגיל שלושים עדיין לא מוכנים לחיים ופעם בגיל שלושים ארבעים אדם היה מוצא את מותו. כמה שנים חיו לפני אלף שנה, בימי הביניים? מקסימום עד גיל ארבעים. היום אדם בגיל שלושים עדיין לא מסוגל לחיות לבד. אז מה אנו זוכים מזה שאנחנו חיים אורך חיים כפול? החשבון הוא חשבון מאוד בעייתי. בסך הכל לא מרוויחים הרבה שנים מועילות שבהן פועלים כעצמאיים. היום נראה שאנו חיים חיים אינטנסיביים, אבל גם בעבר כשחיו עד גיל ארבעים, אנשים חיו את חייהם באינטנסיביות.

למה בזמן עלייה נראה לאדם שהוא שרוי בשלום עם הבורא?

לאדם נראה שהוא שרוי בשלום עם הבורא כשהוא מצוי בעלייה כי בכלי הקבלה שלו הוא מרגיש איזו תחושת סיפוק. אם יש לו סיפוק מכך שהבורא נותן לו, הוא יאמר שהבורא טוב. ואם הוא מרגיש שכליו ריקניים, הוא יאמר שהבורא רע. אך זה לא קרוי שלום. "שלום" אין פירושו שהאדם שרוי בשלום עם הבורא רק בשעה שטוב לו, כי זה שלום בעולם שלנו שאליו כל אחד מתאווה, אלא הכוונה לשלמות, לחיבור תמידי עם דבר שהוא כנגדי. זאת ותו לא.

ומה עוד יכול להיקרא שלום? יש רק אני ומשהו שהוא ההפך ממני. איך אני עושה שלום עם משהו שהוא נגדי, באופן כזה שאנחנו מבטלים זה את זה מלכתחילה. שלמות יכולה להיות רק אם האדם קונה את רצון הבורא, אם הוא חי בתוך רצון הבורא. במצב זה כל הכלים של האדם מכוונים לטובת הבורא - בעל מנת להשפיע.

האם יש הבדל בין עלייה שמקבלים כשכר, לעלייה שמקבלים כמתנה?

בקבלה אין הבדל אם מקבלים עלייה כשכר, כמתנה, או בהיסח דעת. אם הכלים שלי מקבלים משהו וטוב לי, פירושו שאני במצב טוב, שאני שרוי בשלום. האדם לא מסוגל להתייחס לכלים שלו בצורה תכליתית. זה שורש הקושי.

לכן דרך ההתפתחות של האדם טרם הושלמה. והרגשה טובה או הרגשה רעה אינן אבן בוחן, הן לא מבטאות מה שקורה. הדרך עוד ארוכה מאוד ויש צורך לשקוד על הכוונה, על התהפכות תשומת הלב שלי: למה שקורה לי בתוך תוכי, או למה שקורה בו, בבורא.

לפני המחסום, אחרי שהאדם עובר שלבים בדרכו וחש לעיתים שרע לו ולעיתים שטוב לו, וכבר מתחיל להיות כביכול בקשר עם הבורא, ומרגיש תלוי בו, ושמעתה ואילך יהיה לו טוב, ופעם רע, וזה מייאש אותו שהוא לא יכול לקבוע את מצבו. אבל הוא ממשיך לעבור שלבים בהתפתחותו. לכל התהליך הזה שעובר האדם יש משמעות נוספת אם ידוע לו מהי כוונתו האמיתית: במי הוא באמת מתעניין: בעצמו או בבורא.

האדם מתעניין בעצמו ובאשה שאיתו - כשטוב לו ממנה, הוא מתחבט איך הוא יכול לקרב את הטוב הזה אליו. לגבי הכוונה האמיתית של האדם. כאן יש לאדם עניין עם דבר שהוא כנגדו, שאם הוא חושב על הבורא הוא צריך להפסיק לחשוב על עצמו, ואיך הוא מרגיש כתוצאה מהקשר עם הבורא. לעיתים יכול להיות שכביכול טוב לבורא ולא טוב לי, מפני שאני עדיין אגואיסט. עד שאדם מבין את כל ההבחנות האלה חולף זמן רב.

איך אני יכול לדעת מה טוב לו ומה רע לו, אם אני רק יודע מה טוב לי ומה רע לי?

איך אדם יכול להאמין למחשבותיו, ובמה הוא יכול להאמין, אם הן נובעות מהרצון לקבל שלו, והן יכולות לבלבל אותו, לפתות אותו ולהוליד אלף ואחת תיאוריות והוכחות? למי להאמין ולמי לא?

אין לאדם דבר זולת שכלו ולבו. חוץ מהרגשה ושמץ מחשבה אין לאדם ולא כלום. אם האדם לא יעשה שימוש במה שיש לו, אז איך הוא ימשיך? בלית ברירה, כך האדם חושב, הוא צריך להמשיך ממה שיש לו. הקושי הוא איך לא להיות תחת השפעה אחת, או של השכל או של הלב, של הרגש, אלא משמעותי הוא כמה אפשר לשלב אותם יחד ולעשות עמם חשבון לאחר תחושה מסוימת.

אם אדם רוצה להיות שקוע בהרגשה, אז הוא צריך לחשוב האם כדאי לו להיות שקוע בה. ואם הוא מחליט לשקוע בהרגשה, אזי חשוב שיתנסה בכך. אמנם זה כמעט בלתי אפשרי, אבל זה מרחיב את ידיעתו של האדם. והוא מבין עד כמה אין לו שום יכולת החלטה, עצמאות ועצמיות.

אז מה שנותר לעשות הוא, רק לפעול מתוך מה שיש לנו, כדבר המקובלים, מתוך ידיעה שזה מה שיש לנו בינתיים. אמנם אנחנו משולים לבובות, אבל עדיין יש לנו חוט מקשר כלשהו. בדומה לבובת מריונטה שתלויה על חוטים ומניעים אותה אנה ואנה. אבל יש לה חוט אחד שבאמצעותו היא יכולה להעלות את עצמה עד רמת האדם שמניע ומסובב אותה. את זה היא יכולה לעשות. שאם לא כן, היינו משולים לבהמות.

החוט הזה הוא דרך הנקודה שבלב, שהאדם מושך על עצמו אור מקיף, ועולה על קרן האור הזאת מעלה, ואז הוא כבר לא תלוי בחוטים, אלא הוא 'נדבק' ליד שמסובבת אותו. הוא נכנס לתוך היד הזאת, ולשכל ולרגש שמניעים אותו. הוא קולט את הבורא, הוא קונה את השכל והרגש של הבורא, את כל מה שיש במי שמניע את החוטים. ובשלב זה אני מתחיל להיות כבורא, עד כדי כך שאני מצוי בו, ואני קובע את כל מה שנעשה. כי קנייתם של השכל והרגש של הבורא מקנה לאדם את כל האפשרויות. אז הוא מגלה שמעשי הבורא הם הדבר הכי טוב.

באיזו מידה אדם יכול לעשות שימוש ברצון לקבל לפי רצונו?

אדם עשוי לרצות להיטיב עם עצמו ולקבוע עם הרצון לקבל שלו מה שהוא רוצה. והוא לא יבין שבסך הכול הוא משול לבובה המונעת על ידי חוטים. ואם הוא שואף להיות חכם בדרכו, אזי מומלץ שישתמש בחוט האחד הזה שמניע אותו, ואם לא - הוא יוותר כבובה. רק באמצעות החוט הזה האדם יכול לגלות חיים חדשים, מעבר לחוטים.

האדם אינו יכול לחרוג מגופו, כל זמן שהוא לא רוכש את רצון המוביל, את רצון הבורא. עד שהוא לא רוכש את רצון הבורא, את שכלו, את תכליתו, עד שהוא לא הופך להיות בורא, הוא לא יכול להפסיק להיות כבובה. לאדם יש רק שתי אפשרויות: במידה שהוא רוכש חלק מהבורא, הוא הופך להיות בורא, הוא הופך להיות המוביל. במידה שהוא לא רוכש חלק מהבורא, הוא נשאר כבובה, אלא שנותנים לו עוד קצת שכל כדי שיבין שהוא כבובה.

לבעלי חיים לא מעניקים את השכל הזה. הם מרגישים רק את עצמם. כמו שבעל הסולם כותב ב"פרי חכם - אגרות", במכתב בדף ס"ד: "בעל חיים גשמי מרגיש את עצמו" - בהמה היא חיה, היא מרגישה. אדם רגיל מהיישוב לא מבין מה רוצים ממנו מחוץ לחייו, הוא אינו מסוגל להתבונן על חייו ממעוף הציפור. אבל מי שעוסק בעבודה רוחנית רוכש את נקודת הבורא, כלומר, רוכש את היכולת לראות את עצמו מצד הבורא.

מה מאפשר לאדם לראות את עצמו מצד הבורא?

במידה שאדם רוכש את היכולת להסתכל מצד הבורא, הוא רואה ומבין את כל דרך התפתחותו. אבל אם אדם מבקש לעצום את עיניו ולא לצאת מעצמו, איך הוא יבין מי הוא? מתוך עצמו הוא האדם לעולם לא יוכל להבין. זהו כל יתרונה של חוכמת הנסתר. יש לה זווית ראייה לגמרי חיצונית. זו לא סתם פילוסופיה, שמתפלספת על העולם שלנו ועל החיים שלנו. אלא זו חוכמה שמסייעת לחוש את מציאות החיים המצויה מעל למציאות שלנו.

בינתיים אין מנוס אלא לדבר על חוכמה זו: כל המצבים שהאדם עובר, מרגיש, חושב, מבטאים 'בובה' מרגישה וחושבת. ואחריהם יש רק אמצעי אחד. רוצה - עושה שימוש בחוכמת הנסתר, לא רוצה - לא עושה שימוש. אין בזה פשרות. לכן בעל הסולם אומר, שאם אדם באמת מרגיש את השאלה "מהו הטעם בחיינו?", אם האדם מרגיש שאין לו ברירה, אזי הוא חייב לצאת מ"חיינו", הוא צריך להרגיש "טעמו וראו כי טוב ה'" - להעלות מעלה לדרגת הבורא שמסובב ומושך בחוטים.

בחיים שלנו, בדרגה שלנו, לא נרגיש שום דבר טוב. כבר התחלת להרגיש רע, יותר טוב לא יהיה אף פעם. ברבות הזמן יהיה רק רע יותר. גם לא תוכל לברוח, וזו בעיה. זולת סמים, אין לאן לברוח. אבל אף זו לא בריחה, כי באמצעות סמים לא זוכים בחיים, המשך חיים, שכן האדם אז מייפה וצובע את חייו שלו בוורוד. הוא לא יכול להשתמש בסמים, כי בזה הוא פשוט מכלה את חייו, מתנתק. לכן זה לא נחשב לפתרון. ובאמת אין פתרון.

מה האדם רוכש כדי להשקיף על עצמו מהצד?

הבעיה היא שאנחנו מנסים להבין את ההתפתחות הזאת, כמו שאנחנו מבינים את העולם הזה. בעולם הזה אני חכם, אני מתמצא, אני יודע את כל השלבים איך בדרך כלל העולם מתנהג ואני בתוכו. אבל הבעיה היא, שבקבלה האדם לא צריך לרכוש סתם הרגשה חדשה או שכל חדש, אלא הוא קודם כול צריך לרכוש כלי חדש. הוא לא יכול להיות עוד יותר חכם, או עוד יותר מרגיש. אלא הוא צריך לרכוש טבע שני, שבו הוא צריך להרגיש דברים חדשים ושכל חדש. מה שאין לו לא בלב ולא במוח.

צריך קודם כל לרכוש את הכלים האלו, אך קשה להגדיר מה הם הכלים הללו. לכן ההתפתחות לא חלה בדרך טבעית. קבלה היא לא שיטה חדשה להמשך ההתפתחות, כמו כל מיני חוכמות, תיאוריות, או שיטות אחרות. אלא היא משהו אחר לגמרי שמתחיל להיוולד באדם. ולכן השלבים של ההתפתחות החדשה הזאת, הם שלבים לא הגיוניים לפי ההתפתחות הקודמת, הטבעית, שמקובלת בעולם הזה.

אדם מתחיל להשוות בין מה שקורה לו בלימוד הקבלה לעומת ההתפתחות הקודמת שלו. קודם הוא למד ועסק בכל מיני דברים בחיים, הן להנאתו והן להתפתחותו השכלית, וכשהוא מגיע לקבלה, מתחילות לנחות עליו מכות: מכה ראשונה, שנייה, העולם נחשך, והאדם נקלע לייאוש, מתחיל להתרגש, להתרגז, לצעוק, לבכות. מכאן הוא מתחיל להבין, שבקבלה קורה לו משהו שונה מקודם.

אז השאלה שמתעוררת - "מה קורה לי עכשיו בלימוד הזה" - נובעת מכך שהאדם היה מתאווה שההתפתחות תחול בכלים הישנים שלו שאליהם הורגל, אבל זה לא מה שקורה. קודם צריכים להוליד כלים, ורק אחר כך, בתוך הכלים, להתחיל להרגיש מציאות חדשה. וזה חל במקביל למה שאדם עושה בעולם הזה. לכן זה מתרחש ללא שום שכל, סברה ולוגיקה, וזה לא הגיוני, אלא פועל על פי היגיון אחר לגמרי.

ועד שמבינים את ההיגיון הזה, עד שמתחילים לתפוס שבאמת יש בזה היגיון - היגיון שלגמרי לא דומה להיגיון העולם הזה המוכר - זה משהו ששובר את האדם. האדם שרוי בהתפתחות החדשה הזאת לעומת ההתפתחות הגשמית, והוא מתחיל לראות איך שהכול מסובב אותו, מכווץ אותו, הופך אותו לאיזה מין יצור מוזר, פעם נמצא בזה ופעם נמצא בזה ולא יכול לשלב ביניהם. זו הדרך, ואין בילתה.

לכן בעל הסולם כותב: "רק הגיבורים אשר מידת הסבלנות עמדה להם - "מידת הסבלנות, כי שוקדים על ענייני האדם מלמעלה, נותנים לו הכול מלמעלה ומסדרים לו הכול מלמעלה. האדם עצמו רק מרגיש מה שעובר עליו וזה מה שבונה אותו. אם האדם רוצה לסייע במשהו, הוא יכול לסייע רק במהירות, בהתקדמות, בתאוצה: לעבור את כל הדברים מהר יותר. זה הסיוע היחיד שהוא יכול לסייע. כל יתר הדברים לא תלויים בו.

המפעיל שמניע את הבובה, מנהיג אותה, הוא מושך אליו לאט לאט את האדם בחוט היחידי הזה. כלומר, חוץ מזה שהוא מנהיג את האדם בכל החוטים, בכל התנועות שלו בעולם הזה, בדרגה הזאת, יש לו עוד חוט אחד שבו הוא מושך את האדם אליו. אם האדם יכול לסייע לו ולהימשך אליו באותו חוט, טוב. אבל אם לא, המפעיל בכל זאת פועל ועושה את זה.

יש לו שם מין מכונה, איזה מנוע, שכל הזמן מסתובב ומסתובב, יש לו תוכנית משך כך וכך שנים להעביר את האדם הזה על ידי ייסורים מלמטה למעלה, בין אם ירצה, בין אם בעל כורחו הוא בכל זאת יעבור.

האם בסופו של דבר "נשמת אדם תלמדנו"?

ודאי ש"נשמת אדם תלמדנו", ואין בילתה. אם אדם רוצה ללכת בדרך הייסורים, שיסגור את ספרי הקבלה ויחכה עד שהנשמה שלו תרגיש כל כך רע עד שלא תהיה לו ברירה. יש שאנשים מגיעים להישגים בלי לדעת שום דבר על קבלה.

יום אחד הגיע לרב"ש אדם שהיה במחנה עבודה בסיביר ומתוך צער התגלו לו דברים רוחניים, והביא לו מחברת שירים שכתב על ההשגה הרוחנית בעברית גבוהה מאוד. הוא היה בהשגה רוחנית בלי לדעת מילה בעברית. הוא התחיל לגלות את העברית מתוך ההשגה שלו. מתוך הייסורים התגלו לו השגות רוחניות והאותיות העבריות והשפה העברית, בלי לדעת כלום.

רב"ש אמר שהשירים האלה ממש כמו נלקחו מסידור. הם כולם נבעו מתוך השגה רוחנית גבוהה בלי לדעת מילה אחת מקודם. והכול מתוך צער. ישנם דברים כאלו בעולם, שאנשים מגלים את ההשגה הרוחנית מתוך ייסורים. אפשר ללכת בדרך ישרה כמו שכתוב: "פת במלח תאכל" וכו'.

אפשר לנסות גם כך, אבל כדאי לזכור שלידו היו עוד כמה וכמה אנשים שסבלו לא פחות ולא עלה בידם להשיג זאת. כך הנשמה. לא עלינו לשפוט. ישנם גם דברים כאלה. זה נקרא "נשמת אדם תלמדנו", שמגיעים לכל ההשגות, שלא צריכים שום שפות, שלא צריך כלום. אלא אדם מגיע לזה ומרגיש את זה וחי בזה. כל חוכמת הקבלה היא התגלות האורות בתוך הכלים. בעל הסולם אומר ב"הקדמה לתלמוד עשר הספירות" שאם האדם מצוי במצב הזה הוא לא צריך סיוע מספרים. אבל מי יכול?

אנחנו נשמות רגילות, נתנו לנו התעוררות, שהיא כבר דבר לא רגיל, ואלה שמספרים הם כבר יחידי סגולה שלכל אחד מהם יש סיבה מיוחדת למה זה נעשה לו כך. אבל בדרך כלל זה קורה על ידי ייסורים נוראים. ואנחנו נימלט מייסורים כאלה, שאין הם הולמים אותנו. לנו נתנו אמצעי יפה וטוב.

הצעקות האלו לא ייגמרו כל כך מהר, הן יארכו עוד כמה שנים. זה טבעי. אין ברירה, הרצון לקבל, טבעו של האדם מתרעם כך על הכול, וזו תופעה טבעית.

איך האדם מגיע לשינוי כל כך גדול שהוא מסכים לבסוף עם מה שהבורא עושה בו?

לא רק שהאדם מסכים, אלא הוא רוצה מאוד לשלם לו על כל מכה שהנחית עליו, גם הרעה ביותר ובצורה הגרועה ביותר. למה? כי בדברים האלו, שעבר ברצון לקבל, מתגלה לו ההפכיות מהם ברצון להשפיע. דווקא בהם הוא מרגיש אהבה.

בעל הסולם כותב, שדווקא בדברים הנוראים ביותר שפוקדים את האנשים האלה, מתגלה להם טיפת הייחוד, ואז הם מוכנים לכול. ו"טיפת הייחוד" זה לא סתם תענוג בהמי שכדאי לי אלף שנה לסבול תמורת פעם אחת להרגיש, אלא זה דבר רוחני שקשה לתארו.

זה כמו שרב"ש סיפר איך לימדו אותו ב'חדר' בפולניה. אם לא ששת ללמוד, למלמד היו שני דברים:

מקל - אם ילד פעל לא כשורה הוא נותן לו מכה עם המקל ואחר כך הילד צריך לנשק לו את היד.

כסף - היו לו כמה פרוטות - מה כבר היה באותם זמנים - והוא היה אומר: "אתה לא קורא, לא לומד" וזורק לו מתחת לאף מטבע שתמורתו אפשר לקנות סוכרייה.

ואז אף אחד מהילדים לא נשאר אדיש לאחד משני הדברים האלה.

אך אנחנו כבר לא ילדים בפולין לפני מאה שנה, וכבר יש לנו מקל וסוכרייה, לכן מהשמיים ממציאים לנו כל מיני דברים יותר מתוחכמים. אכן, כך עושים איתנו. אפשר לראות את זה על כל החכמים, אנשי מחשב, כל מיני אנשים גדולים, דוקטורים, זה אותו דבר, כמו עם אותו ילד ב'חדר' בפולין.

איך אפשר להיות עצמאי אם נותנים לך טבע של הבורא?

האדם מצד אחד הוא עצמאי, ומצד שני לא, אלא מקבל את טבעו של הבורא. אם מסתכלים מהצד אין לאדם ברירה, אלא להיות או בטבע שהבורא ברא בו, שגם אז הוא תחת שליטתו המלאה של הבורא, כי מה שיש בו הבורא ברא בו, או להיות בטבע של הבורא, שגם הוא נתון מראש.

ואם לא בזה ולא בזה, אז במה? אין מצב אחר, שאדם קיים מחוץ למציאות, לא בורא, ולא נברא, ולא כלום. השכל שלו אפילו לא יכול לדמיין דבר כזה. האדם אפילו לא יכול לדמיין משהו מחוץ לשני דברים האלו. אין מצב שלישי.

העיקר להמשיך. החוכמה היא להתמיד למרות הכול. מי שחכם, מזרז את ההתפתחות ותו לא. לבחורים יש הרגשה שבזה הם מקפחים מהגבריות שלהם. אבל אחרי שאדם מכיר מי הוא ומה הוא, הוא נרגע כלשהו ומבין שהוא נברא ותחת השפעת הבורא, או בטבע בהמי, או בטבע אלוקי. כי אז הוא מתחיל להכיר שכל העצמאות שיש לו עכשיו היא לא עצמאות, אלא הסתרה שהוא נמצא בשליטה.

איך מטפסים נכון על ה"חוט"?

בעל הסולם מורה איך: על ידי זה שאני והבורא והטיפוס שלי על החוט הזה - יהיו כאחד.

האם יש לאדם כלים לדעת איך לעשות את השילוב הזה?

אכן, יש לאדם כלים לדעת את זה. הוא רק צריך לדמיין במחשבה שלו, בכל דבר שהוא עושה בחיים: אני, והבורא, ומה שאני הולך לעשות - חד הם. כולם בנקודה אחת, זה נקרא נקודת הדבקות, "טיפת הייחוד". שאין התפצלות אלא כמה שאדם יכול לדמיין שבנקודה אחת הם יחד, ללא שום הפרש, זה נקרא שהוא עושה את הצעד הזה נכון.

האם זו לא אשליה?

זו לא אשליה. קשה לנו בכלל להבין מה זה אשליה ולא אשליה. גם עכשיו יכול להיות שאני ישן, ונראה לי שאני יושב בשיעור ודן באיזה עניין, ומתרגז, ועונים לי, אולי עוד רבע שעה אני אתעורר ואיווכח שזה היה חלום? מה זה חלום ומה לא? כל מה שעובר עלינו, צריכים לקבל כהכנה למשהו שעכשיו אני פועל בו. אולי הוא חלום בתוך חלום בתוך חלום - ומה בכך? זה באמת ככה, כל מדרגה קודמת לעומת מדרגה הבאה נקראת "חלום". "חלום" נקרא ו"ק, הסתלקות המוחין, שהאדם עדיין לא שולט במדרגה. זה בדיוק נכון.

מה פירוש לדמיין את הדבר הזה?

לדמיין את הדבר הזה, פירושו שאדם משער, חש את המצב של המדרגה הבאה. למעלה מהמדרגה שלו. לכן זה פועל להתקדמות. כי מכל הכיוונים כביכול שאדם יכול להתקדם, יש המצב הבא שהוא האמיתי. הוא אמיתי לעומת המצב שלי. שם אני מחובר עם הבורא בכל הדמיונות שלי, בכל השגיאות שלי, ובכל מה שאני יכול לתאר לעצמי. אם אני יכול לדמיין ששם אני מחובר יחד איתו, זה מצב יותר מתקדם מהמצב שלי.

האם צריך להגיע למצב של ייאוש?

בעל הסולם כותב ב"פרי חכם - אגרות", שאין בעולמו של האדם מצב יותר טוב, שמח ומאושר, מלהגיע לייאוש גמור, חשוך מרפא, ושום דבר לא יעמוד לו לעזר - "ותרופה אין", כי אז האדם מגיע למצב שנקרא תפילה אמיתית. אבל תפילה אמיתית היא לא סתם ייאוש שבו יושבים ומקוננים. מי שיושב ומקונן נקרא "כסיל יושב בחיבוק ידיים ואוכל את בשרו". "ייאוש" פירושו שהוא מיואש מכוחותיו שלו, ויחד עם זה הוא יודע שיש מטרה, והמטרה הזאת חשובה לו כנגד כל החיים שלו.

אחרת, אדם לא עורך תפילה, אלא סתם בוכה. מתכנס בתוך עצמו, מסתכל בתוך הקנקן שלו, שאין בו כלום, ובוכה על שאין לו כלום. השאלה היא על מה הוא בוכה: על זה שאין לו כלום, מזה הוא מיואש, או מזה שהוא לא יכול לדבוק בבורא? האם הוא רוצה לדבוק בו או לא, יחד עם זה שהוא מיואש מכך שבעצמו לא יוכל להגיע אליו? אם אדם רוצה, אז כבר יש לו תפילה. תפילה, בדומה לכל פעולה רוחנית, צריכה להיות מורכבת משני סוגי מידע:

א) רשימו דהתלבשות - השתוקקות לאור.

ב) רשימו דעביות - להראות שיש כלי ריק.

רק אז יכולה להיות פעולה רוחנית, אחרת זה סתם בכי. יחד עם זה נדרשים כוח עז, כמיהה חזקה מאוד אל הבורא. וזה מה שחסר לנו.

לכן בעל הסולם ורב"ש כותבים כל הזמן, שהקבוצה צריכה להיות חזקה דיה כדי לעורר באדם את גדלות הבורא. ולא רק שהבורא גדול, אלא שכדאי להשיג אותו, ושצריך להשתוקק אליו, ממש כמו בעל תאווה גדול מאוד. את זה החברה צריכה לספק לכולם בצורה נכונה. לבכות כולם בוכים, אבל על מה בוכים? הנתון השני הזה חסר - רשימו דהתלבשות. ואז זו לא תפילה, היא לא עולה מעלה.

מי שסתם בוכה, בוכה בתוך עצמו. הוא לא פונה מעלה. חסרה לו השתוקקות לבורא. הוא לא מרגיש. הוא לא מתפעל מגדלות הבורא. הוא לא חושב על הכדאיות, על הגדלות, על הנצחיות, על הדבקות בבורא. הוא רק מקונן שרע לו.

למה אין את הדבר השני? כי חברים לא מספקים אותו זה לזה. זה לא חשוב שלאף אחד אין הכרת האלוקות, ושאף אחד לא יכול לחלוק אותה זה עם זה, אלא כל אחד צריך לדבר עם השני על גדלות הבורא. צריך לדבר לא על איך הוא מרגיש את הבורא, אלא על גדלות הקבוצה, גדלות הבורא. אז כולם יתפעלו ממנו ולא יחסר להם הרשימו השני, התפעלות, ואז יפנו אליו. אחרת, האדם סתם מקונן על שחסר בקנקן שלו מילוי.

איך אפשר לדבר על גדלותו אם לא חשים אותה?

אין צורך להרגיש את הבורא. אפשר להתפעל מכך שהחבר מתפעל, אפשר להתפעל ממילותיו של החבר ממש כמדברי האמת. זה כוחה של הקבוצה וכך צריך לפעול.

חסר לנו הנתון השני בהרגשה כדי לקבל מלמעלה תגובה, תשובה. אפשר לראות שאחרי שעובדים יחד לקראת חג הפסח, ומדברים על יציאת מצרים וכו', או אחרי ששוקדים נמרצות על משהו שמשתוקקים לו, כולם חשים איזו מין התעוררות, התרוממות, ואף התקדמות. למה לא לחוש כך עוד כמה פעמים בשנה, שלא לומר כל יום?

האם אפשר להתפעל גם מישיבה של ארבעים יום במירון ליד רבי שמעון ולומר 'סליחות'?

יש תורת הכלל ויש תורת הפרט. יש כאלה שמגיעים לארבעים יום למירון וזוכים בהתעוררות זה מזה, מכך שאוכלים יחד ומאזינים למוזיקה. וזה טוב, זו דרגה טובה מאוד. זהו חיבור עממי. אבל יש כאלה שלא יכולים להתפעל מכך, ולהם כבר יש קושי. הם בעלי אישיות יותר מורכבת. אז מה הם יכולים לעשות? להם יש תורה אחרת. הם הולכים דווקא לבד ולא רוצים להתערב עם הכלל. אבל גם להם צריכה להיות קבוצה. למרות שאף אחד מהם לא רוצה קבוצה, ורע לו מעצמו, כל שכן מאחרים. אבל אדם כזה עליו להבין שבלי זה הוא לא יתקדם, כי חסר לו הרשימו על גדלות הבורא. ועל כן, הוא חייב להשיג את גדלות הבורא מהחברה.

איך לגרום לחברים להתפעל מכך שהבורא גדול?

על האדם להראות לחבריו שהוא פועל למען החברה. אבל חשוב שהוא יראה את עבודתו. ואז החברה תבין שהוא עושה את זה מתוך שחשובה לו הרוחניות. מזה האחרים ייטו לחשוב, שהאדם הזה באמת מבין שזה חשוב, ויתחילו לפעול כמוהו. אין דבר שפועל על האדם יותר ממתן דוגמה על ידי החברה.

אין צורך במילים, מה שחשוב זה רק להראות את העבודה הרוחנית, ולא לעשותה בהסתר. לא סתם יש מנהג כזה בקבוצה, שעושים 'לחיים' לכבוד כל אחד שעשה מעשה גדול.

כוס מלאה של ברכה הוא המצב הסופי. יש בורא ונברא ויחס ביניהם. מצד הבורא היחס הוא "טוב ומטיב לרעים ולטובים - ""אני הויה לא שיניתי", הוא לא משתנה לעולם, וכל פעולה ופעולה היא רק כדי לקרב את הנברא לתכלית, לטוב ועונג. כמו שכתוב: "אור עליון נמצא במנוחה מוחלטת". הבורא מתייחס לנברא תמיד באותו יחס - להשקיע את המיטב בלהביא את הנברא לגמר תיקונו, ולמעמד הטוב והמושלם.

הנברא יכול לשנות את יחסו לבורא. זה הדבר היחיד שהוא מסוגל לעשות. יש: כלי - נברא, רצון לקבל. אור - בורא, התענוג שהכלי מרגיש ממנו. מסך - יחס הנברא כלפי הבורא. מה שיכול להשתנות הוא רק המסך. וכל השמות שרב"ש מזכיר, מדברים רק על שלושת המרכיבים שיש במציאות: בורא, נברא והמסך ביניהם.

הפעולות שהנברא עושה כדי לשנות את יחסו לבורא מכונות "תורה ומצוות". לפני שעוברים את המחסום, "תורה" היא לימוד, ו"מצוות" הן כל הפעולות שאדם עושה בחברה, בקבוצה, כדי להתקרב לתכלית. "תורה ומצוות" הן האמצעים להגיע לתיקונים ולתכלית. אחרי שעוברים את המחסום, ה"תורה" הופכת להיות לימוד מן האור שמקבלים. לא לימוד מן הספרים, אלא מן האור עצמו. מה שקרוי "נשמת אדם תלמדנו". ו"מצוות" הופכות להיות פעולות רוחניות, פעולות עם המסך, עם הרצון לקבל כנגד האור, כשאדם מקבל את האור כדי להשפיע.

תמיד משתנה המסך, ובהתאם אליו, משתנה הכלי - בהתאם לכך נוטלים יותר ויותר רצון כדי להשפיע. הכלי מתחיל להיות בהכרתנו. ממצב שאדם בכלל אינו מכיר מי הוא, דרך הגילוי שהוא רצון לקבל, אגואיסט. אז נקרא שאדם מגלה את המומים שלו. אחר כך הכלי הזה מת, האדם "מת". כלומר, רוצים להמית את הכלי הזה, שלא יהיה קיים בצורה של רצון לקבל. ועד שהמתים קמים לתחייה במומם ומתקנים את המומים, מה שקרוי "תחיית המתים". אדם נוטל את הרצונות האלה ומתקן אותם כדי להשפיע.

כל עניין הכרת הכלי הוא לא הכרת הרצון לקבל כדבר רע, אלא השימוש ברצון לקבל הוא שימוש רע. והרב"ש אומר ששימוש נכון ברצון לקבל קרוי "אמונה", "מסך", "כוונה להשפיע". וחוסר אמונה, חוסר כוונה להשפיע קרויים "מום", כלי שבור. אם האדם מתחיל לקבל אור, האור מיד נוגע ברצון לקבל שאינו מכוסה במסך. זה נקרא שהשפע יוצא לחיצוניים. דבר כזה לא יכול לקרות ברוחניות, כי שם יש חוק של צמצום א' לפיו לכלי קבלה שהוא ללא מסך האור לא בא אליו, לא נכנס, מפני שזה עוד יותר מרחיק את האדם מהתכלית.

יש מסך, יש כוח אמונה. ויש רצון לקבל תחת מעטה המסך. במידה שיש מסך, יכולים להשתמש ברצון לקבל. במידה שאין מסך, לא מסוגלים להשתמש ברצון לקבל יותר ממה שמאפשר החוק של צמצום א'. החוק הזה הותקן מלמעלה, ולא מאפשר לאדם להשתמש בו לרעתו, ולא גורם לו להתרחקותו מהבורא.

ומה הסימן לפיו ניתן לדעת שמתקנים את המצב? רק אם רוכשים את כוח האמונה, את הכוונה להשפיע, את אור החסדים, שבתוכו מתלבש אור החוכמה. זה קרוי כוס מתוקן, שלם, לא שבור, שבו יכול להיכנס אור חוכמה, שקרוי "יין". "כוס של ברכה" דומה לסמל שמברכים - נוטלים את הכוס בחמש אצבעות, בחמש בחינות - כשכל ה"יד" של האדם מתוקנת, הוא יכול להחזיק "כוס של ברכה" מלאה "יין", מלאה אור חוכמה, בכוונה להשפיע.

מה ההבדל בין כוס שבורה וכוס ברכה? רק קיומו של המסך. מה ההבדל בין מומים לרצונות קדושים? קיומו של המסך. יש מסך או אין מסך. מה הם החיצוניים - שהשפע יוצא מפנימיים לחיצוניים? גם קיומו של מסך. אם קיים מסך, הרצונות קרויים "פנימיים" - "קדושים". אם אין מסך, הרצונות קרויים "חיצוניים". ובמסך שאדם רוכש באופן הדרגתי על כל רצונותיו, סך כל הרצונות כלפי הבורא קרויים "כלי" או "נשמה".

למה הכלי קרוי "נשמה"? מפני שהאור הכי גדול שאפשר לקבל על ידי המסך עד גמר התיקון קרוי "נשמה". בתוך הרצון, בתוך הכלי, בתוך הנשמה, קיימים חמישה חלקים: עביות שורש, א', ב', ג', ד'. אבל עד גמר התיקון אפשר להשתמש רק בעביות שורש, א' וב'. כלומר, לקבל מתוך חמשת האורות: נפש, רוח, נשמה, חיה ויחידה, רק את האורות: נפש, רוח, נשמה. מפני שאור הנשמה הוא האור הכי גדול שאפשר לקבל, לכן הכלי קרוי על שמו"נשמה".

אז סדר התיקון הוא, שתחילה מתקנים מסך על עביות שורש. וכשרוכשים מסך על הרצונות של עביות דשורש, המצב קרוי שהאדם מוסר את עצמו לבורא, כך שיעשה עימו כחפצו. התקנת מצב כזה על רצונותיו של האדם קרוי "עובָּר" מהמילה "עובֵר" - עובר ממצב כדי לקבל למצב של כדי להשפיע. עדיין אין לאדם מסך פעיל שהוא יכול לקבל אורות, להשפיע אורות, אבל הוא מבטל את עצמו. כלפי כל מצב שמגיע אליו הוא מבטל את עצמו לחלוטין, ולא חשוב לו מה יקרה.

זה התיקון הראשון, התיקון שנכנסים דרכו לרוחניות, שמקבלים מסך של עביות דשורש. בתיקון הראשון קיימת כבר מחיצה בין האור לרצון, בין הבורא לבין הנברא, שזה נקרא "מסך". במידה שיש מסך האדם מתחיל להרגיש את הבורא, אבל הוא מרגיש אותו בצורה כללית מאוד. האדם קיים ברוחניות, בהרגשת הבורא (הרגשת הבורא נקראת "רוחניות"), כמו עובר ברחם אמו. כלומר, עדיין ללא הכרה, עדיין רק מרגיש שסביבו הכול בורא. והוא מסור לו ללא שום ביקורת. הוא מבין שברצון לקבל שלו, שאין עליו עדיין יותר ממסך דעביות דשורש, אין לו מה לבקר. רק לאחר שהאדם מבטל את עצמו על כל ההבחנות שבאות אליו, על כל המקרים, רק אז המסך שלו גדל, והוא מגיע למצב שקרוי "יניקה".

במצב "עובר" הוא קרוי "אילם": לא מדבר, חסר הבחנות, ה"פה" סגור, סתום. גם בעולם שלנו רואים שהעובר ברחם אמו פיו נעול והוא מוזן רק דרך הטבור. "עובר" לא משתמש בכלים, לא בכלי השפעה ולא בכלי קבלה. רק בביטול הכלים. הוא מקבל אורות של נפש, שקרויים "דם", דומם, דממה. אורות שבאים לא על ידי בירור שלו, אורות שהוא לא סופג אותם, אלא הם נכנסים ישר לתוך מחזור הדם שלו ובאמצעותם הוא גדל. רק באופן כזה שהוא מוכן לקבל את האורות בצורה ישירה ללא שום ביקורת הוא מתפתח.

התיקון הראשון הוא כנגד מה שיבוא אלי מלמעלה, מהבורא. אם אדם יכול להתאים כך את מצבו כלפי הבורא הוא מגיע למצב הרוחני הראשון שקרוי "עובר" - אילם. כשהוא מתחיל לדבר הוא קרוי עובר על כל דרגות העיבור ומקבל את המסך הראשון - עביות א'. אז האור שמגיע אליו, שהוא מגלה, הוא כבר אור אחר. הבורא מורגש בצורת "רוח", שהכול משתנה, האדם חש שיש לו כבר יחס עם הבורא, הוא מתחיל לדבר, ולברר, ולקבל אורות דחסדים, ורוכש מסך של עביות א'.

המצב הזה קרוי "יניקה": האוכל אמנם מוכן, אבל הוא מתחיל לעכל אותו בעצמו. הוא יכול לקבלו או לא, הוא יכול לדרוש אותו. במצב זה יש לו כבר מגע עם הבורא, מגע הדדי, שמשמח אותו, כמו שתינוק משמח את אמא, כשהוא קיים מחוץ לרחמה, כשיש לו קיום בפני עצמו. כלומר, במצב זה יש לו גילוי החסדים. האדם כבר מגלה בכלים שלו את היחס של הבורא אליו, את אור הרוח.

אבל עדיין הוא לא דואג לעצמו. למרות הכלים דקבלה שמתעוררים בו הוא מוסר את עצמו לעליון כמו תינוק שנרדם על ידיה של אמו, ושוכח מהכול כי הוא יודע שהוא שרוי בבטחה בחיקה. אמנם הוא כבר קיים, יש לו כבר עביות בפני עצמו. ודרגת הדבקות הרבה יותר גדולה מדרגת העיבור. אך הוא בכל זאת מוסר את עצמו לעליון.

עד שמגיע למצב, שאפילו שיש לו רצון לקבל, מסך דעביות ב', שבתוכו אחר כך נכללים רצונות דעביות ג' וד', הוא בכל זאת עובד ברצון להשפיע. אנחנו בכלל לא מסוגלים לעכל מה זה לקבל כדי להשפיע. אולי מי שיכול פחות או יותר להבין מה זה ביטול בדרגת עיבור ובדרגת יניקה, מבין שמאוד קשה לקבל כדי להשפיע.

המאמר עצמו פשוט, לומדים את כל ההבחנות האלה, אבל הקושי הוא רק בשפה. לכן מומלץ למי שמעיין במאמרים, ובמיוחד ב"שלבי הסולם", את כל הדברים שכתובים בשפת הענפים לכתוב בשפת הקבלה, כך בסופו של דבר ייצא ציור פשוט: יש כלי, יש אור, יש מסך ביניהם. וכן איך המסך הזה גדל, איזה תהליך הוא עובר, וגם אילו שמות שונים נותנים לכלים, לאורות, למסכים, בהתאם לגודל שלהם, בהתאם ליחס ביניהם. זה סך הכול מה שיש במציאות. כמו שבעל הסולם כותב בהתחלת "פתיחה לחוכמת הקבלה", שכל המציאות כוללת אורות וכלים שמשתלשלים יחדיו, כרוכים יחדיו, מהדרגה הכי גבוהה עד לדרגה הכי נמוכה, וחוץ מהם אין שום דבר.

אז למה הכוונה שכוס ברכה עליה להיות מלאה? פירושה - להגיע למצב של כלי מתוקן לגמרי, מלא באור חסדים, מלא באור חוכמה, על כל העביות שיש בכלי, על ידי המסך, על ידי הכוונה על מנת להשפיע. המצב של גמר התיקון.

מהי מידת הדין ומה זה מלכות הנקראת מידת הדין?

מתי צריכים להיות דינים, חוקים? כשאדם לא נוהג כשורה. אם הוא נוהג כשורה אין צורך בחוקים. חוק הוא הגבלה. אם האדם לא מקיים את החוק מעצמו, אז הוא צריך לדעת שיש הגבלה כזו או אחרת, והוא חייב לקיים את החוק ככתבו וכלשונו. "חוק" פירושו שיש מעל האדם איזו מערכת שליטה שדורשת ממנו להתנהל לפיה.

למשל, אדם מבקש ללכת לבנק ולהוציא הרבה כסף, אבל הוא לא יכול לעשות כן בפשטות. למה? קיימת הגבלה, הבנק לא נותן כסף לכל אחד, אלא רק למי שזכאי. כי יש חוק, קיימות הגבלות. אי-אפשר סתם כך ליטול משהו שאני חפץ בו. על כל דבר צריך לתת יגיעה, צריך לתת תשלום.

אם האדם בעצמו יודע שעל כל דבר הוא צריך לתת יגיעה, אז החוק הזה אינו קיים, אז ההגבלה הזאת אינה קיימת. הוא יודע שאין לו מה לדרוש, אלא אם הוא מצטייד קודם בהגבלה כלשהי. זה מה שקרוי "דין".

מלכות היא רצון לקבל: היא רוצה לקבל את כל המציאות, את כל התגלות האלוקות שהיא טוב ומיטיב באופן מוחלט. איך אפשר לקבל זאת? רק אם יש מסך. לכן, עד שמלכות לא רוכשת מסך, הרצונות שלה שעדיין לא מצויים תחת המסך נמצאים תחת הגבלה שנקראת "דין", כך שאסור להשתמש בהם.

אם כן, על כל דבר שמתאווים, צריכים לשלם כדי לקבל. אם משלמים זה נקרא שיש מסך, ואז יכולים לקבל כדי להשפיע. על ידי התשלום, על ידי רכישת המסך, מבטלים את הדין, מבטלים את האיסור שישנו מלכתחילה על הרצון לקבל, והופכים אותו לרחמים. ומה שעדיין אי-אפשר לשלם עליו, נמצא במצב של הגבלה. כלומר, לא נותנים לעשות בו שימוש. מצד זה נקרא שהאדם נמצא תחת הדינים. את הדינים מבטלים על ידי קניית המסך.

הדברים הם מאוד פשוטים, וראוי לא להסתבך במילים. זו הבעיה עליה כותב בעל הסולם, למה ספרי קבלה היו אסורים משך כל הדורות, כי לא היתה שפה ברורה ומבוארת. רק מזמנו של האר"י ואילך התחילה שפה ברורה. האר"י התחיל ללמד בשפה הזאת במיוחד.

מכל ספר "הזוהר" רק "אידרא רבא", "אידרא זוטא", "ספרא דצניעותא", כתובים בחלקם בשפת הקבלה, וכל היתר כתובים בשפת המדרש, שהיא שפה בדומה לזו של אגדות וסיפורים, שלא מובן דיו על מה הם מדברים. גם ספרים אחרים כמו הגמרא, המשנה, שמדברים כביכול על מציאות העולם הזה, הם ספרים קדושים, שכן הם מדברים על רוחניות, אבל שפתם לא מובנת לנו.

גם במאמר הזה רב"ש רוצה מצד אחד לבאר מהי שפת הענפים, לכן הוא מדבר על "כוס", "ברכה", "יין", "מים", "עובר", וכו', ויחד עם זה הוא מברר בשפת הקבלה, בשפה טכנית, מה הם המצבים האלה. לכן מומלץ לכל אחד להתקין מעין מילון לעצמו. וכך יהיה קל מאוד. מכל המאמר יהיה כלי, מסך ואור, ותיאור המצבים עליהם הוא מדבר. אחר כך יכולים להלביש עליהם מיני שפות אחרות, אך לא להתבלבל.

האדם מלא מומים. אם הוא לא יודע עליהם, אז אין לו מומים?

מה זה מום? מום פירושו חיסרון. לפני חיסרון אין מום. הכול מתייחס להבחנות שהאדם מייחס לעצמו. תמיד מדברים כלפי המקבלים. איך המקבל, הנברא, שופט את עצמו. אם הוא חושב שהוא צדיק, אז הוא צדיק. אם הוא חושב שהוא רשע, אז הוא רשע.

לכן, אם האדם לא מגלה מומים בתוכו, אז אין כביכול מומים. ודאי שהם נמצאים בתוכו, אבל אם הם לא גלויים לעיניו אז איך אפשר לקרוא להם מומים? כמו שכתוב: "כל הפוסל במומו פוסל" - אם מתחילים לפסול את הרצון לקבל אז המעשה קרוי "מום". והמומים שלא התגלו, לא קרויים מומים, שכן הם בנסתר. מי יודע מה הם?

כל אחד מאיתנו בעל רצון לקבל כמו בשורשו ב"אדם הראשון". כל אחד מאיתנו הוא כמו מלכות דאין-סוף, עם כל הרצון הגדול שיש בה. רק כל אחד הוא נקודה ממלכות דאין-סוף שכוללת את כל יתר הנקודות בהתכללות. אבל לכל אחד ואחד יש כביכול נפח בנשמה כמו מלכות דאין-סוף.

במצבנו הנוכחי אנחנו מרגישים מכל הכלי הזה סך הכול פרט קטן מאוד. אנחנו חשים רק רצונות שיכולים להתגלות בהם "נר דקיק" - קצת הארה מלמעלה - שגורמים להרגיש וליהנות ממנה ללא שום מסך. מצב זה פירושו שאדם חי בעולם הזה. מה הכוונה ב"עולם הזה"? הכוונה היא לאותו כלי, לאותה נשמה שבחלק קטן קטן ממנה יכולים ליהנות בלי מסך. זה החיים שלי עכשיו. את כל יתר הכלי הגדול של הנשמה אני לא מרגיש, הוא נסתר ממני. צמצום א' לא מאפשר לראות אותו. תחילה צריך לרכוש מסך, ובמידה שרוכשים מסך, הכלי הזה נפתח.

לכן, אי-אפשר לומר על כל יתר הכלי שהוא "מום". תחילה צריך למשוך את האורות. באורות המקיפים האלה לראות חלק נוסף מהנשמה, חוץ מהחלק הקטן שבו מרגישים מה שקרוי ה"עולם הזה", ובחלק הנוסף הזה לאט לאט לרכוש מסך. ומה שיהיה מורגש בו קרוי "עובר".

אחר כך עובדים על המסך: רוכשים מסך נוסף, וכך מגלים עוד חלק נוסף מהנשמה. את החלק הזה בנשמה מתקנים על ידי המסך ואז פירוש הדבר שנמצאים במצב "קטנות" - במצב "יניקה". למעשה, לפי גודל המסך, מצטרף למסך הזה כלי של הנשמה, וכך האדם גדל עוד ועוד עד שהוא רוכש מסך על כל הכלי, כלומר על כל הרצון, על כל הנשמה, ומקבל בה את כל האורות כדי להשפיע. וזה קרוי "כוס מלאה של ברכה".

מטרת הבריאה היא להיטיב לנבראיו. והאדם לא מבין למה הוא צריך להגיע לדבר טוב, להרגשה טובה, לחיים טובים, אפילו בעולם הזה, לא כל שכן שמובטח עולם הבא - חיים נצחיים, תחושת השלמות, נצחיות - למה הוא צריך להגיע לזה בדרך כל כך קשה?

הבורא יעשה הכול ברוח מחשבתו להיטיב לנבראיו. איך במחשבת הבריאה "להיטיב לנבראיו" ישנם תנאים כאלה שצריך לעבוד קשה, להתייגע, להתגבר על כל מיני מצבים מורכבים, לעבור ייסורים קשים ממוות, חיים שהם לא חיים ולא מוות? למה צריכים את כל זה?

צריך את כל זה מפני שהנברא, שהוא מחוץ לבורא, לא יכול להגיע לדרגה להיות כמו בורא - הדרגה נקראת שלמות ונצחיות - אם הוא לא מגיע אליה מהצד ההפוך. כלומר, ממצב שבכל הטבע שלו, בכל המחשבות שלו, בכל הרצונות שלו, הוא לגמרי ההפך מהבורא. ואז ורק אז הוא מגיע להשתוות הצורה.

למה? מפני שהרצון לקבל, שהוא ההפך מהבורא, שהוא החיסרון להיות כבורא, אם הוא מקבל מילוי בצורה ישירה, הוא מיד מפסיק להרגיש את המילוי, את התענוג. לכן צריך לבנות תיקון על הרצון לקבל, כך שבתחושה של תענוגים, נצחיות ושלמות, האדם לא יתבטל, הוא ימשיך לרצות, וימשיך להיות בעל חיסרון. ואחרי שעושים את התיקון הזה, האדם מקבל לפי המידה שהוא מסוגל, לפי מידת מעשה התיקון שתיקן את עצמו.

לכן הנברא מתחיל מהצד ההפוך מהבורא: בכלי קטן מאוד, ולפי מידת יכולתו לתקן את הכלי, הוא גדל. והסימן שהוא גדל, הוא שכל פעם הוא מקבל רצון לקבל גדול יותר, ריק, לא מתוקן, ואז נכנס למצב של ייאוש, לאין אונים ותוהה: "זו תורה וזה שכרה?"הוא למד הרבה, התייגע הרבה, ותמורת זה מגלים לו שהוא רע. כלומר, מגלים לו את קו שמאל, מגלים לו עוד יותר ועוד יותר כלים ריקניים מקולקלים שלו, שגם הם מיועדים לתיקון.

כך יוצא, שבכל עת שהאדם עושה מעשים טובים, הוא זוכה תמורתם במצב רוח רע ונקלע למצב רע בעיניו, מפני שהוא מקבל כלים חדשים לשם תיקונים. והאדם, כדי לקום ממצב נפילה, מהרגשה רעה זאת, הוא חייב לעשות את זה בכוחותיו הוא, על ידי התיקונים, על ידי המאמצים. וכשהוא כבר קם, ומתגבר, על ידי כל האמצעים: לימוד, קבוצה וכו', אז שוב הוא נקלע למצב רע ושוב נופל, ונקלע לייאוש, ולחוסר אונים, כי הוא לא מסוגל להמציא לעצמו הגדרה נכונה לכל הדברים שקורים לו.

הקושי הוא קושי של שפה. נאמר שבמאמר כתוב שמגלים לאדם "חטא". רב"ש מתכוון לכך שהאדם נולד כבר עם כל החטאים מוכנים ורק מגלים לו אותם, ורק מגלים לו את טבעו הוא. "חטא" פירושו לא שהאדם חוטא. "חטא" פירושו שמגלים לאדם את טבעו הראשוני, שמגלים לאדם שהוא נברא ברצון לקבל כדי לקבל, ואז כשהאדם חש תוספת טבע שנותנים לו, שמגלים לו מלמעלה כדי שיעשה מעשה תיקון, אז ההרגשה הזאת, שהיא גילוי קו שמאל, נקראת "חטא". ובאמת האדם לעולם לא חוטא, אלא נותנים לו משהו לתקן, והוא משתדל לתקן אותו.

"חטא" בעבודה פירושו, שהאדם לא עושה שימוש בבחירה החופשית שלו, לפי מידת יכולתו ובהתאם למצבו לבחור בהתקדמות, ב"אחישנה", ועובר ל"בעיתה" - מתקדם על ידי ייסורים. רק בבחירה של האדם יש עניין של "חטא" ו"שכר". ולא בתנאים שלו, בתכונותיו הפנימיות. שום תכונת אופי, שום רצון שקיים באדם, לא נקרא חטא. האדם אינו חוטא, שכן כך הוא נברא.

אותו חוסר בהירות בהגדרות קיים גם לגבי המילים "תורה ומצוות". "תורה ומצוות" קרויות המצבים, הכוחות, האמצעים, של התיקון. כלומר, מה שמביא את האדם ממצב לא מתוקן למצב מתוקן. כל האמצעים האלה קרויים "תורה ומצוות". המעשים קרויים "מצוות" והכוח שמתקן את האדם קרוי "תורה".

וגם לגבי קו שמאל, וקו ימין, ונפילות, יש לגרוס כביכול הפוך: כשאדם מקבל תוספת רצון לא מתוקן זה למעשה עלייה בקו שמאל ולא ירידה. הוא עולה לאחוריים של דרגה עליונה יותר. וההרגשה שהאדם חש כשהוא שרוי בנפילה, היא כלפי הרגשתו הוא שמצבו היה נעים יותר, ומעתה פחות נעים. וכך ניתן לסכם שפירוש נכון של האדם למצבים שהוא עובר, לגמרי מבהיר לו את את התמונה של חייו.

כמו שבעל הסולם כותב, שמשך כל הדורות היה איסור לפרסם ספרי קבלה מפני שהשפה היתה מאוד מבלבלת, קשה להבנה ורבו הטעויות בקריאת הטקסט. ורק בזמננו, כשהרצונות של האדם קרובים יותר לתיקון, הפירוש של המילים, והפירוש הפנימי מהותי של המעשים שיש לעשות, מתבארים נכונה.

למה הרגשה רעה היא גילוי הכלים?

כי כך האדם מרגיש כשמגלים לו לאט לאט את טבעו. למה מגלים לו? מפני שקודם עבד, למד, נתן יגיעה, ואז תיקן במשהו את המצב, ולכאורה הוא מוכן להמשיך לקראת המטרה. עכשיו מגלים לו כלי עוד יותר גדול. במילים אחרות, האדם "יושב" על כלי אין-סוף, אבל הוא הרגיש ממנו עד כה, נאמר, 20%, ועכשיו נותנים לו להרגיש 25% ממנו. אז ה-5% הנוספים הם חלק יותר כבד, יותר עבה, מהכלי הקודם. כל פעם מגלים את הכלים מהקל לכבד.

וכך יוצא שהאדם מגלה לפתע עד כמה תכונותיו רעות, והכלי הזה שלו, והכלי הזה זה הוא, ולפתע מגלים לו עד כמה הוא יותר רע, יותר עבה, יותר גס, יותר עצלן, יותר ויותר ההפך מהאור המקיף שמאיר עליו. ומזה יוצא שהתמורה, השכר, שהאדם מקבל עבור מעשים טובים, הוא מצב רע.

ואז האדם נמצא במין מבוך כזה. הוא לא יודע מה קורה. הוא כל כך רצה, כל כך התקדם, ועשה כל כך הרבה דברים כדי לרוץ קדימה, ולפתע הוא מקבל בתמורה עונש. לעולם אין בטבע שלנו משהו דומה לכך, שמקבלים עונש במקום שכר. זה שובר את כל הכוח הפנימי, את כל הרצון שלנו לעשות משהו.

עד שהאדם מתחיל לקבל את מצבי הירידה שלו בשמחה, כלומר, עד שהוא מרגיש, מה יהיה לו לאחר שיעבור מצבים אלה, ואיזה גילוי יהיה לו בכלים שמתגלים עכשיו ככלים רעים, הוא כבר חי מהעתיד. ואז הוא שמח.

כמו שבעל הסולם כותב במכתב ("פרי חכם - אגרות קודש", דף י"א), שהוא שמח ב"רשעים" המתגלים, כי "רשעים" שלא מתגלים שרויים בייאוש. אבל הרגשת שמחה מ"רשעים" שמתגלים נובעת מתוך ניסיון, מתוך כך שאדם מבין ומכיר כבר את כל התהליך, והִסכין עם מצבים של ירידות ועליות.

אך למרות זאת קיימת תחושה רעה, בכל זאת מרגיש האדם חסר אונים, כמו שרב"ש כותב, שהאדם רק רוצה לישון (אם היה יכול ליטול כדור שינה ולהירדם חצי שנה, בשמחה היה נוטל ומתנתק עד יעבור זעם). לכן, בעל ניסיון הוא מי שרואה את הנולד, ואת השלכותיו. מי שנמצא במצב של נולד, ורואה את ההשלכות מכך, לבו טוב עליו.

למה דווקא בעבודה רוחנית הרגשה רעה היא קשה במיוחד?

בעולם שלנו כל אחד מרגיש רע, אך הבעיה היא בכך שאנשים מרגישים רע לא באופן תכליתי. בעבודה רוחנית יש הרגשה, שבמקום הטוב שלמענו פעלתי, והשקעתי מאמצים, והיו הבטחות שיהיה לי טוב, שאחוש רוחניות - במקום כל זה אני מקבל את ההפך.

אין אכזבה יותר גדולה מזה. יוצא שהאדם נמצא במצב של תסכול עמוק. הוא שרוי באפלה. גם קודם לא היה שמח במיוחד, וכל הזמן היה שרוי בחיפושים, אבל עד כדי כך? עיניו כמו סומות, אין לו לאן לפנות כדי למצוא טיפת תענוג, תמונה מסוימת, הרגשה מסוימת. אין לו ולא כלום.

כשמתחילים ללמוד קבלה ונקלעים למצבים האלה, למרות שהאדם לא יודע מה מקורם ופשרם, בכל זאת יש לו מין אכזבה כלפי הדרך. גם לפני שהחל בלימודי קבלה היה מאוכזב מכל החיים האלה, אז בשביל מה החל ללמוד? וכשכבר נמצאים בתהליך הלימוד והאדם שומע שמלימודים אלה אפשר שיצמח משהו טוב, ואף אפשר להרוויח משהו, לא כמו שהפסיד עד כה בכל דבר, לפתע הוא נוכח לדעת שבלימודי הקבלה יוצרים מצב עוד יותר גרוע.

בקבלה חוסר המילוי שהחל עכשיו בכלי הרוחני, הוא גדול יותר מכל הכלים דעולם הזה, ועל כן האדם מרגיש שלא נותר לו דבר בחיים.

בחיים הרגילים, כשחש ייאוש, תמיד נקרו אפשרויות שונות לשפר את מצבו, אבל בדרך הרוחנית אין אפשרות כזו, רק נותר לו להתנתק, ולחכות עד יעבור זעם. למה הכוונה עד יעבור זעם? פירושו: לא להרגיש את עצמו.

אז כנגד זה יש לעבור מצבים רבים, ולרכוש ניסיון רב, כדי להבין שהמצבים האלה הם תוספת כלים, שהאדם צריך כלי יותר ויותר גדול בהתאם לכוחותיו. אמנם האדם מבין שמצבו מחמיר, ושנופלת עליו המרה השחורה, אבל מזמנים לו מצב זה בדיוק לפי כוחותיו. ואז בפעם הבאה הוא יתקדם, ויתגבר על הקשיים, ושוב יתקדם, ושוב ייפול - "אלף פעם נופל צדיק וקם", אבל בסופו של דבר האדם רוכש כלי ענק. הוא לא מכיר אותו.

ובכל פעם שהאדם נופל נראה לו שהוא נעשה חלש יותר, תלוי יותר במה שיעשו איתו מלמעלה, כלומר חש עצמו בובת מריונטה, שלא נמצאת בהכרה בכוחות עצמה. והסיבה לכך היא שיותר ויותר מגלים לאדם כלי רוחני שבאמת לא תלוי בו, עד שמגלים לו כלי גדול מאוד שהאדם מרגיש שהוא מצוי כולו בשליטת הבורא - חיים ומוות בידי ה'. וזה דבר משמח שחיי ומותי לא מצויים בידיים שלי, אלא בידי הבורא.

הדרך היא לא קלה ולא קצרה. איך היא יכולה להיות קצרה? בעולם הזה כדי ללמוד ולרכוש משהו, לומדים לאורך כל הדרך עד לאוניברסיטה, אחר כך עוד עשרים שלושים שנה עובדים קשה כדי להרוויח ולהשיג. ורק אולי בגיל חמישים שישים אפשר להגיד שהשגתי משהו. ובהמשך בעשר עשרים השנה האחרונות, כבר כלים כוחותינו ואנו נהנים כביכול מהחיים.

ובתהליך הרוחני, כשרוצים להשיג נצחיות, בכלים אינסופיים, יש לרכוש תחילה את הכלים האלה, ואחר כך לתקנם, ובהמשך לקבלם. התהליך דומה למה שקורה בעולם הזה, והוא נמשך לא פחות זמן מהדרך שעושים בעולם הזה כדי להשיג משהו ובגדול. הקושי הוא רק בזה, שמה שהולכים להרוויח ולהשיג בעולם הזה, רואים. אנו עדים לנפילות, לירידות שמתרחשות בקרב הציבור, אצל מי שרוצה להרוויח. כולם נמצאים ביגיעה ובתסכולים, ואז צרת רבים חצי נחמה. אבל לאמיתו של דבר, איפה רואים שמישהו מאושר ומבקש להחליף את אושרו בצער רוחני? אם המצב היה כך, לא היינו מתקרבים לעולם לחוכמת הקבלה.

אדם שמגלים לו את טבעו והוא חש חוסר אונים, יכול לבחור ב"אחישנה"?

במצב נפילה אדם לא יכול לחוש שום דבר, ולא יכול לעשות דבר שנוגע לעצמו. אלא רק אם קבע מראש כל מיני התחייבויות עם הסביבה. אבל אם לאלא. אם האדם יודע שעכשיו הוא צריך לתרגם, או להכין חומר לימודי או ללכת ללמד, אז עצם העשייה עוזרת לו להתקדם. אבל ללא התחייבויות הוא סתם ישכב בבית בלי לעשות דבר.

בכל מקרה צריך לקבוע מסגרת. "מסגרת" פירושה שהאדם יהיה מחויב אליה לפי לוח זמנים. במצב נפילה לא מצויים בעבודה פנימית רוחנית, לכן צריכים לפעול לפי הזמנים שבעולם הזה. ב03:00 לפנות בוקר יש לקום, ובהמשך לבוא ללמוד, או ללכת ישר לעבודה. לאחר העבודה ללכת ללמד או לפעול במסגרת קבוצה וכו'. אדם חייב לעבוד לפי לוח זמנים. לכן אצל האדם שלומד אסור שיהיה לו זמן שלא נכנס תחת מסגרת לוח זמנים.

מה זה "אחישנה"?

"אחישנה" פירושו, שאדם משתדל בכוחותיו הוא לתת יגיעה כדי להתקדם באופן מהיר יותר לקראת התיקונים. "אחישנה" או "בעיתה" פירושו משך הזמן שעובר האדם בכל מצב ומצב, עד שהוא מבין שהמצב הזה הוא תכליתי, ושממנו והלאה יש להתקדם למטרה.

בכל מצב ולא חשוב מה אופיו: עלייה, ירידה, ייאוש, אכזבה, הרגשה טובה, הרגשה רעה, חשוב שהאדם יתפוס שהמצב הקונקרטי שבו הוא שרוי הוא בעל תכלית, ושהוא נדרש לעשות בו שימוש כדי להתקדם לקראת המטרה. לא עלינו לקבוע את אופי הפעולות והמעשים, אלא רק לעכל את התהליך שעובר עלינו, ולא יותר.

מה מקורה של ההרגשה הרעה?

הכלי הרוחני מתגלה על ידי עבודה קודמת, על ידי הצלחה קודמת. אם אדם הצליח במאמץ הקודם להרים משא של עשרה קילו, נותנים לו בהמשך משא של עשרים קילו, ועם תחת המשא הכבד הזה הוא קורס. אז כתוב בגמרא, שבמצב זה צריך לקרוא לחבר, והחבר צריך יחד עימו להעמיד את חמורו ולהעמיס עליו את המשא. והחמור מתמוטט. לפי דין תורה צריך שלוש פעמים להקים את החמור, להעמיס עליו את המשא, ולקוות שהחמור סוף סוף יסחב את המשא ויתנהל קדימה. לבד אי-אפשר. אבל יחד עם החבר ניתן להרים את החמור.

במקום שק אחד נותנים לאדם לסחוב שני שקים מפני שהאדם בתהליך התפתחותו הרוחנית נעשה חזק, והוא מסוגל לעשות את זה. יש בו את הכוח אך יש לעזור לו לקום. במילים אחרות, חשוב להעניק מוטיבציה לעשייה. אין סיבה אחרת שמביאה לנפילה חוץ מהצלחה במשימה הקודמת. נותנים לאדם ליפול לפי מידת יכולתו להתגבר על הקשיים והמהמורות שבדרך.

האם ירידה בעבודה רוחנית מתבטאת רק בהרגשה או גם בתופעות שונות בגוף?

המצבים שהאדם עובר, ותחושות שמחה בעלייה או עצבות בירידה, עשויים להתחולל בבת אחת. במצב של ירידה האדם יכול לחוש עצב ממצבו, אבל גם לחוש שמחה מעצם ההתקרבות למטרה, שכן מצבו של האדם גופא אינו טוב, אבל המטרה ותכלית דרכו טובות הן ומאירות לו מרחוק. למעשה, האדם קובע את מצבו יחסית לשני קני מידה: קנה מידה עצמי עכשווי, וקנה מידה של המצב העתידי. ואז האדם יכול לחוש מיואש אבל גם יודע שמחה מהי כי הוא מבין שהייאוש הוא רמז טוב להתקרבות למטרה.

האם מצבים אלה מורגשים בחושים, או שהם יכולים להשפיע גם על הבריאות הכללית והפיסית של הגוף? למעשה הגוף רק מתחזק ממצבים של עליות וירידות. הגוף הבהמי לעולם לא ניזוק. נהפוך הוא, בסופו של דבר מוסיפים לו חיים.

ולחיים יש שני קצוות, בעל הסולם כותב, בדומה לנשימות. כשנושמים, יש התכווצות של מערכת הנשימה וכן התרחבותה.

לכן על ידי מצבים של ירידות ועליות האדם מקבל חיים. הוא מקבל תורת חיים, הוא מקבל אור, אור מקיף יותר קרוב, ועוד יותר קרוב, ועוד יותר גדול, עד שבא אור פנימי. כך אפשר לציין, שאי-אפשר שתהליך רוחני, למרות שהאדם חש קשיים, יגרום נזק לגוף.

אמנם בזמן שעוברים מצב של ירידה אפשר לחוש תופעות של חולשה, כאבי ראש, קשיים בתפקוד, אבל זמן קצר לאחר מכן מצב זה חולף, והאדם חש כאילו לא אירע כלום, והוא מוצא את עצמו מגחך על מצבו הקודם, עד ששוב יפקוד אותו מצבו הבא. מתהליך זה בסופו של דבר הגוף מתחזק. זו מהותם של החיים שהגוף מודע לה.

מה פירוש "הצלחה במצב הקודם"?

"הצלחה במצב הקודם" פירושה שמקבלים כלים גדולים יותר, נפילה גדולה יותר. אז במה ההצלחה? הצלחה במצב הקודם פירושה שאדם עבד, השקיע מאמצים בלימוד ובכל המתלווה לכך ומפני שעשה כן, הוא מקבל עכשיו תוספת כלי לתיקון, שמורגש אצלו כמצב של ירידה. האדם חש את מה שנותנים לו. אם נותנים לו להרגיש כלי - הוא מרגיש רע. אם נותנים לו להרגיש מילוי - הוא מרגיש טוב.

ואם אדם לא הצליח, כלומר לא השקיע למשל מאמצים בלימוד, הוא לא מקבל מצב של ירידה. כמו דומם דקדושה. הוא מקבל מילוי מכך שהכול טוב והוא צדיק, והוא נטל חלק בעשייה. ההרגשה הטובה הזאת נותרת בתוכו כל החיים. אין כל קושי לרקוד ולשמוח כל החיים, כי אין מצבים של ירידות ועליות.

איך אפשר לבדוק בכל מצב האם מבצעים את המשימה או לא?

איך אדם יודע שהוא עושה את המשימה הנכונה? איך הוא יודע האם הוא עושה תיקונים ואם מעשיו הם אכן מעשים לקראת התיקון? איך אפשר לדעת אם הוא סתם משחק או שאכן הוא פועל לתיקון עצמי, כלומר, מתקרב בצורה כלשהי למטרה?

הסימן הברור ביותר הוא הנפילה, כלומר מצבי הירידה שבאים לאדם. התחושה הרעה שמקננת באדם כשמראים לו עד כמה הוא רע. גם כשהאדם מקבל מצב עלייה אפשר לומר שזה סימן, אבל עלייה יכולה להיות מסיבות שונות: מכך שהאדם מקבל שליטה, מכך שהוא שרוי בהצלחה ונראה לו שזו הצלחה רוחנית. מצב של ירידה הוא הסימן הוודאי שהאדם מתקדם, שהוא רוכש כלי חדש. כפי שציינו כבר, התפשטות האור והסתלקותו בונות את הכלים. ודווקא בזמן הסתלקות האור נברא הכלי.

מה האדם יכול להוסיף מתוך עצמו? למה הוא צריך להתכוון ולהשתוקק?

האדם לא יכול לקבוע מהם מצבי ירידות ועליות, ומה מועיל ולא מועיל לו. האדם צריך לקבוע לוחות זמנים. בעל הסולם כותב מה האדם צריך לעשות. באחד המכתבים הוא נותן דוגמה לתלמיד לגבי סדר השעות שצריך להיות לאדם כדי שיידע שהוא עושה בדיוק מה שצריך. באופן כללי הלימודים בקבלה מסודרים פחות או יותר לפי מה שהיה נהוג אצל רב"ש. החלק הראשון של השיעור מוקדש למאמר והחלק השני מוקדש ללימוד "תלמוד עשר הספירות".

וחוץ מזה האדם צריך למלא את זמנו בהפצת חוכמת הקבלה ובהוראתה לאנשים אחרים. ביתר הזמן, כשהוא לא פנוי לעסוק בזה פיסית, אבל ראשו ולבו פנויים, הוא יכול להוסיף למקום החלל שיש לו או במוחא או בליבא, עוד מאמץ, עוד יגיעה למטרה, וכך להיות שרוי כל הזמן בזה.

לפי מידת רצונו של האדם לעשות כן, ולפי מידת הכנתו מתוך המצבים האלה לשיעור, ובהתאם לאופן שבו בזמן שיעור תלמוד עשר הספירות הוא קשור דרך הספר למטרה שלמענה הוא לומד - לא כדי לדעת, אלא כדי להגיע לתיקונים - לפי כוונתו בזמן הלימוד, שזה נקרא "איכות היגיעה", רק לפיה הוא מתקדם. האור המקיף שהאדם מושך אליו תלוי באיכות יגיעתו. תלוי במידת רצונו שהחומר שהוא לומד ישפיע לתיקונו ולא סתם ימלא את שכלו.

לפי מידת יכולתו של האדם לחשוב בשביל מה הוא חי, מה מטרת חייו, איך הוא יתקן את עצמו - איך הוא יקרב את עצמו למטרה, מהי שיטת התיקון, איך הלימוד קשור לזה, מה צריך לדרוש בזמן הלימוד, אז כשהוא בא ללימוד הוא מקבל את הלימוד כתפילה, כמקום תפילה, כמקום פנייה לכוח עליון שיתקן אותו, שיעלה אותו. וזה העיקר. כל האור המקיף בא בזמן הלימוד. בהתאם לזה חלה ההתקדמות באדם. לכן העיקר הוא ההכנה ללימוד.

למה לאדם שרוצה להתקדם בחיים ומתחיל ללמוד קבלה, מתגלה שהוא לא מבין את הדרך ובקלות עלול לסטות ולאבדה?

למה אדם שסוף סוף מגיע להחלטה שהוא צריך להשיג את מטרת החיים, אחרת הוא מרגיש רע, ומגיע ללמוד קבלה, ואכן רוצה להתקדם ולהגיע למטרה ובקבלה אומרים לו שיש דרך טובה, דרך סלולה, ברורה כשהוא מתחיל לפסוע בדרך אל המטרה, הוא מגלה ששום דבר לא ברור, שהכול מבולבל, שכל צעד הוא מקרי, שבכלל לעולם הוא לא שרוי במצב של בהירות, של הכרת המטרה, אלא הכול נראה מרושל ורופף?

עניין זה בנוי מלכתחילה כך, כדי להוציא את האדם מהאגו שלו, מהרצון לקבל שלו. שיידע שהמילוי של הרצון לקבל לא נמצא בידו, אלא בידי הכוח העליון. אם אדם לא מבין את הדרך, זה דווקא טבעי וטוב, וזה סימן של התקדמות. אבל אם הוא היה מתאר את עצמו באופן כזה, שהוא משקיף על עצמו מלמעלה, מצד הבורא, הוא היה רואה שכדי להביא את עצמו למטרה הוא צריך להגדיל את הכלים, הוא צריך רצון לקבל גדול. למה? למען האור. האדם לא יודע מה זה אור, לכן אם מגדילים לו את הרצון לקבל הוא כבר נמצא ב"מבוכא", הוא רוצה, אבל הוא לא יודע מה הוא רוצה, הוא רק יודע שלא טוב לו.

וזה אינו כשורה, אם האדם לא יודע מה הוא רוצה, גם שכלו מנותק לגמרי, והוא לא יכול לעבוד. שכלו של האדם פועל רק לפי הרצון. האדם יודע: את זה אני רוצה, איך להשיג את מה שאני רוצה? אם האדם לא יודע את כל הדרך, אם לא ברור לו מה הוא רוצה, שכלו מתערפל, והוא חש עצמו כעלה נידף.

אבל במשך הזמן האדם רוכש הרבה מצבים כאלה - גם בשכל וגם ברגש, שנקראים במוחא ובליבא, עד שהוא מגיע למצב של תלות מלאה בכוח העליון, כך שגם רצונו, וגם המטרה, וגם הדרך אליה, ולמעשה כל פעולה, הכול תלוי בעליון. ומי אני? "האני" הוא רק מי שמבחין בזה, ותו לא. מי שמבחין שהכול ה' עושה מלמעלה, לפי הסדר שלו, לפי התכנון שלו, ולפי כל הדברים הגזורים מראש. ומי אני? אני רק מי שמודה שכך זה נעשה.

אבל האדם לא סתם משקיף על חייו כאיזה גולם. אחרי מעבר המחסום, הוא מתחיל להבין, להרגיש, לראות, שלו עצמו יש חלק פעיל בזה, שהוא יכול להשפיע על התפתחותו במקום הבורא. לפי מידת יכולתו לרכוש כלי של הבורא, לרכוש את כוחו, הוא כבר לא נמצא למטה בתוך עצמו, אלא שרוי בתוך הבורא, ואז מתוך הבורא, מלמעלה, הוא פועל על עצמו ובורא את עצמו. הוא כביכול עובד על עצמו מלמעלה במקום הבורא.

בשביל זה צריך להבין את הבורא.

האדם צריך להבין את הבורא, לכן כתוב: "דע את ה' אלוקיך ועבדהו". צריך לדעת, צריך להכיר, לא בבת אחת, אלא לאט לאט. אבל לפי מידת יכולתי לרכוש את ידיעתו, מחשבותיו, מטרותיו, כוחותיו, בהתאם למידה זו האדם מתחיל ליטול על עצמו את כל העבודה של ההשגחה, של ההנהגה, של הפיקוד, ומתחיל לשלוט במקומו.

נראה אפוא שכביכול מחוסר הכרה, מחוסר מעש, מייאוש ומחולשה, האדם מגיע למצב שהוא כמו הבורא ובמקומו, ממש במקומו, חולש על כל הבריאה. אבל בדרך לכך חשים בלבול, חולשה, אי הבנה.

איך גילוי הרע כלפי הבורא מתגלה כלפי חברים?

אם גילוי הרע הולך יחד, הוא מתגלה בקצב טוב. אבל הרע מתגלה בצורה הדדית. לא יכול להיות שאדם רע כלפי הבורא, ולא רע כלפי חברים, או ההפך. בעל הסולם כותב, שמה שמחוץ לגופו של האדם, יכול להיות כל אחד, לא חשוב מי: חבר, בורא, שכן, וכו'.

אם זה לא מכוון אלי כדי למלא את הכלי שלי, אלא מכוון למשהו מחוצה לי, אז בשבילי אין שום הבדל למי זה מיועד. ואם יש הבדל סימן שאני פשוט לא מרגיש, שזו בכל זאת דרכו למלא את עצמי. לכן כשפועלים כלפי החברים רואים מיד איפה נמצאים כלפי הבורא.

במצבנו הנוכחי, כשאנו שרויים במצב שאנו לא מסתדרים עם החברים, אנחנו עדיין לא יכולים לגלות איך זה מתקשר למצבנו כלפי הבורא. אבל האמת היא, שלא חשוב מה אני מרגיש ביחס כלפי החברים, מה שחשוב הוא, עד כמה אני מכיר את יחסי אליהם.

מהם הציורים שמרחיקים את האדם מהמטרה?

זה כלפי האדם. שום דבר שמקורו מהבורא לא נועד להרחיק את האדם מהעבודה, מהיגיעה. אנחנו אומרים, שהבורא כביכול רוצה לנטוש את האדם, ואילו האדם מתקדם בדרכו, ובכל זאת רוצה להיות קרוב יותר לבורא. אבל האמת היא שזה לא נעשה כך. הכול נעשה מאותו כוח "להיטיב לנבראיו". האדם כל הזמן מקבל מלמעלה סיוע. אך הסיוע הזה מורגש אצלו פעם כסיוע רע ופעם כסיוע טוב.

האדם צריך לבנות כלי כלפי האור, לכן ככל שיש יותר שינוי בין הרגשת הכלי להרגשת המילוי, מצבו של האדם מתקדם יותר. אין שום דבר שמסיט את האדם מהדרך. לעולם לא עוזבים את הדרך בשל כך שמרעיפים על האדם קושיות או אכזבות. נוטשים את הדרך כשהאדם פורש מהציבור, מהקבוצה, ולא מקבל מהם תמיכה.

ומלכתחילה ברור שלא מגיעים למטרה לבד. מי שלא רוצה להתקשר עם אחרים, ולא רוצה לקבל מהם עזרה, ולא רוצה לתרום מעצמו, משול לנטע זר בחברה. ואין מה לעשות עמו, או לתקנו, או להיפטר ממנו. בעל הסולם כותב, שמי שלא תורם כמוהו כמי שמזיק.

בגשמיות לא יכולים למדוד את הדברים האלה, אלא מודדים את האדם לפי זה שהוא גונב או לא. אם הוא לא גונב, אזי הוא בסדר. אבל ברוחניות, בעל הסולם כותב שגם מי שלא נותן, גונב. כך האדם צריך לראות את עצמו בחברה. ואם אין הבנה כזו, אז החברה לא מקדמת את האדם - ה"סירה" הזאת אינה מביאה אותו למטרה. בסך הכול חברה פועלת לפי חוקים רוחניים ולא לפי חוקים גשמיים. ברוחניות מי שלא נותן ומעניק, נחשב כלא עובד, הוא נחשב כלא עושה, כמזיק. דברים אלה מופיעים במאמר "מתן תורה".

אבל לפעמים מלמעלה מזמנים לאדם מצב שבו הוא רוצה לפרוש מהציבור.

אם מזמנים לאדם מצב של נפילה, ובנפילה הוא פורש מהציבור ואינו רוצה אף אחד, זהו מצב מסוים, זה אינו מצב שהאדם מתרחק. זהו מצב שמרחיקים אותו בכך שמוסיפים לו רצון לקבל. זהו מצב טבעי. זה לא מצב לפיו הוא מסוגל אך לא בונה לעצמו סביבה טובה, שזו כל הבחירה החופשית שלו - לבנות סביבו סביבה שעליה הוא יכול להישען. שהוא יתרום לה ובאותה מידה הוא יוכל גם לשאוב ממנה כוחות.

בלי סביבה מתאימה האדם לא מסוגל להתקדם. זה לא בגלל שהאדם צריך את הסביבה, אלא מפני שהתיקון העיקרי הוא חיבור הנשמות. אנחנו לא מבינים שעל ידי פעולה הדדית מחברים נשמות. זהו התיקון העיקרי. זה לא שעבודה בחברה היא אמצעי להגיע למטרה ואם אפשר להגיע עם האמצעי הזה, אז טוב, ואם אי-אפשר, אז מגיעים בלי האמצעי הזה.

בניית חברה היא לא אמצעי. העבודה במסגרתה היא התיקון העיקרי. ולא שעד כה היתה לי חברה, ועכשיו, שעברתי את כל הדרך, אני לא זקוק לה יותר. זהו, אני קרוב לבורא. זה לא כך. בהמשך מגלים שהבורא מלובש בנשמות, וחיבור עימו יכול להיות רק דרך חיבור עם יתר הנשמות.

אי-אפשר לקבל את הבורא, לראות אותו, להרגיש אותו, אלא רק דרך הנשמות האחרות, שאנו מתקשרים עימן. לכן "ואהבת לרעך כמוך הוא כלל גדול בתורה". הוא מכיל את מהות ההתקרבות לבורא. הבורא מצוי שם - "בתוך עמי אנוכי יושבת".

מה לעשות במצב שבו רוצים לפרוש מהחברה?

כשאדם נמצא במצב שהוא לא יכול לשאת אף אחד, המצב קרוי "ירידה". ואז אין מה לעשות. המצב כשלעצמו הוא הקובע מה האדם יכול לעשות או לא יכול. אבל במצבים שהאדם יכול, עליו לקחת את עצמו בידיים ולהשפיע על החברה בצורה מרבית.

אף אחד אינו אומר למת, שהוא חייב לעבוד, ולרוץ, ולחיות. אם יוצאת מהאדם רוח חיים, אז הוא לא מסוגל לעשות דבר. צריך להניח לו, ולעזור לו לאט לאט. אבל בזמן שאדם מצוי במצב עלייה הוא חייב לתרום לחברה ככל יכולתו. רב"ש אומר, שחברה דומה לריקוד: אחד עולה, אחד יורד, וחוזר חלילה, ובסך הכול כולם רוקדים, ושמחים, ומסתייעים זה בזה.

החברה שלנו איננה מאגר של כוח, שבמסגרתה, עכשיו אני עושה בשביל חברים ואחר כך הם יעזרו לי וישיבו לי כגמולי. היא הרבה יותר מזה. בעבודה ובלימוד בקבוצה יש חיבור בין הנשמות ודרכן האדם מרגיש את הבורא. דרכן מגיע אל האדם אור מקיף. כי האדם בעצמו - כל אחד מאיתנו - הוא ניצוץ קטן מהנשמה הכללית, והוא חייב ללכד בתוכו את כל הנשמות. כל אחד חייב להיות כלול מכל הנשמות.

בדרך למטרה יש תקופה שנקראת "מצטער בצער הציבור", שאז האדם נוטל בפועל את כל הנשמות של "אדם הראשון", מחבר אותן לעצמו, ובאופן זה הוא מתקדם. זו עבודה מאוד קשה. האדם אינו מסוגל לשאת ולסבול עליות וירידות. אבל בירידות הכלליות של הציבור האדם מתחיל לגלות את הכלים, ובאמצעותם הוא מתקדם. לעומת מה שיש היום לאדם, זהו כלי גדול יותר לאין שיעור.

במדרש כתוב, שאחרי שהקב"ה ברא את כל העמים, וכולם כבר התיישבו על פני כדור הארץ, פנה הבורא לכל אחד מהם ושאלם אם הם חפצים לקבל את התורה. אבל מלבד ישראל אף אחד לא שש לקבל אותה. מה רע כל כך בתורה, שאף אחד לא שש לקבל אותה? כנראה שיש בתורה, לא רק דברים טובים, אלא גם רעים, אחרת הבורא לא היה הולך ומבקש ומציע: "אולי תקבלו", "אולי תקבלו".

יש רק רצון אחד באדם שקרוי "ישראל", שכנגד הרצון הזה יש משהו שקרוי "תורה". ולמעשה "ישראל" גם צריכים תורה כי הם 'מקולקלים', "בראתי יצר רע, בראתי תורה תבלין". כנראה שיצר הרע קיים רק בישראל, ובאומות העולם - אין יצר הרע.

לכן, קודם כל כדאי לשמוע מה כתוב: ישראל הם אגואיסטים. הם ולא אומות העולם נגד הבורא. ישראל צריכים את התורה. הם מבינים שהם הפוכים מהבורא, ועל כן הם צריכים את התורה. והתורה היא הכוח המתקן. מי שחש שחסר לו הכוח המתקן הזה, קרוי "ישראל".

החיסרון הזה בא מלמעלה, ואין הדבר נכון שלאדם יש תפקיד של הבורא והוא הוא בורא את רצונותיו. האדם צריך לחוש מהם הרצונות הרוחשים בתוכו, ומתוך רצונות אלה לפעול. הוא אינו צריך להיות אדיש וסביל, אלא לפי מידת יכולתו ליטול את האמצעי הקרוי "מאור התורה" ולעשות בו שימוש.

וכדי להביא את "ישראל" לתכלית (הכוונה לא רק לישראל, אלא גם למי שמקבל בחינת ישראל בקרב אומות העולם, ומתקן), יש להביא אליה את מי שרוצה להגיע אליה. כלומר, צריך לאט לאט להצמיח בו את הרצונות הנכונים, שהם הרצונות שגדלים רק על ידי המאור. איך זה קורה? מלכתחילה יש רצון לקבל בהמי, שכנגדו מתחיל להאיר קצת אור רוחני, ואז בתוך הרצון הזה, שיש לו רק תאוות לבהמיות, לכסף, לכבוד, להשכלה, הופך לפתע לרצון למאור שמאיר לו.

מלכתחילה האדם מתאווה לאוכל, למין, לכסף, לכבוד, להשכלה. למה? כי גם כנגד הרצונות האלה יש מאור, שמעורר את האדם לרצות אותם. אבל כשבא מאור קצת יותר גדול מכל הדברים האלה, ללא מלבושי העולם הזה, אז האדם מתחיל להתעורר אליו, וזה נקרא רוחניות. כי מאור ללא לבוש הוא המאור, שבשביל לקבלו צריך מסך, אור חוזר כדי להשפיע. וכך כל פעם שהמאור גדל, ומאיר לאדם יותר, הוא מעורר מכל רצונות האדם, בחינה יותר עבה, עוד יותר גבוהה, עוד יותר גדולה לפי רצונותיו. וכך האדם מתעורר.

עד שהאדם מגיע למצב שבו הוא נוטה להתאוות לרוחניות יותר מלגשמיות. וכאן יש לו "מרגלים", כל פעם המאור מאיר, לא מאיר, וחוזר חלילה - כשהמאור מאיר הוא מתאווה לרוחניות, וכשהמאור אינו מאיר האדם נופל לגשמיות. את התהליך הזה האדם מזרז על ידי יגיעה, ובסופו הוא מגיע להתאוות לרוחניות יותר מכל הגשמיות, שהוא חווה מה שקרוי "חולת אהבה אני". וזה בא לו כתוצאה מהאור, שכל הזמן משחק איתו, ומאיר לו קצת יותר, קצת פחות, קצת יותר, קצת פחות - כניסות ויציאות, כמו שכתוב: "כי מציון תצא תורה".

לאחר שהאדם מגיע לרצון הכי גדול והוא עובר את המחסום, כלומר, נקבע בו הרצון הכי גדול על ידי "המאור שבה", מאור התורה, שמאיר לו פעם יותר, פעם פחות, כך שבעיניו רוחניות בעלת ערך רב יותר מגשמיות, אותו מאור מעורר בו הרגשות, עד כמה קו שמאל שבו מנוגד לקו ימין, עד כמה הוא ההפך מהאלוקות. ומזה הוא חש בושה וכל מיני רגשות אחרים, שמביאים אותו להחלטה, שהוא אינו רוצה להיות בקו שמאל, שהוא אינו רוצה להישאר במצב הזה. כל הזמן מעוררים באדם חיסרון לתיקון, חיסרון להתקדמות, על ידי כל הכניסות והיציאות האלה.

וכשיש באדם רצון לתיקון - אזי בא התיקון. אור התורה בא כאור ע"ב ס"ג. זה קורה כשכבר ברור לאדם איזה היבטים הוא רוצה לתקן, ומה בדיוק, ועד כמה הוא מבקש. זה כבר העלאת מ"ן. בכל זה הוא כבר נוטל חלק עם הבורא בתיקון עצמי. אלה כבר דרגות גדולות. ואז הוא מגיע מתוך ש"לא לשמה" ל"לשמה" ממש: נוטל קו שמאל, מכיר ויודע את החסרונות, וכל הדברים של זה כנגד זה, קליפה כנגד קדושה, מעורר את המאור שבתורה, מזמין את מאור התורה שמתקן, האור המתקן, אור ע"ב ס"ג, ועושה בו שימוש כדי לתקן, ואחר כך עושה מעשה בלקבל כדי להשפיע, שכבר מביאו למטרה, לדבקות.

בכל פעם המאור שבתורה עושה שתי פעולות. הוא נותן לאדם תיקון לפי החיסרון שלו, אבל לפני כן, כדי שהאדם יהיה במצב של חיסרון, הוא מעורר אותו כל הזמן - קצת מאיר, קצת לא, וחוזר חלילה. בפעולות אלה המאור מנענע את הכלי. בכך שהאורות נכנסים ויוצאים הם מנענעים את הכלי. כשבא אור, הכלי מתעורר. כשיוצא אור, הכלי נופל. זה הנענוע. ומזה נוצרות בכלי כל מיני תחושות, מתחיל להיווצר בו כל פעם איזה מין רגש בין חושך לאור, בין טוב לרע, וכך נבנה החוש הרוחני. אין דרך אחרת.

אצל כל אחד ידוע מראש כמה נענועים הוא צריך לעבור, עד שיגמור את כל עבודתו בהכנת הכלי, כדי לקבל את גמר התיקון, כדי לקבל את כל תחושת הבורא, ולטעום את כל ה"טעמו וראו כי טוב ה'", קרי, לטעום את הבורא ממש בכל הטעמים שהוא מתגלה בתוך נשמת האדם. והעניין שלנו הוא בביצוע, כלומר, בזירוז והאצת התהליך, כך שיבואו כמה שיותר אורות. וזה אינו מתחולל אם אדם יושב לבדו ולא עושה דבר. רק אם באים לחברה, ומתחילים ללמוד, ומדברים עם מישהו, רק אז חלים שינויים, שכולם מסייעים לאדם לעבור יותר ויותר מהר את דרכו. ככל שיש יותר נענועים כאלה ביום - כניסות ויציאות - כך הדרך לתכלית מתקצרת.

בקרב אנשים גדולים, קיימים משך שעה אחת אלפי התחלפויות כאלה, בכוונות, במחשבות, ביחס לבורא, ביחס לתיקונים. הם פשוט חיים כל הזמן בתנודות מאוד מהירות יחד עם כל מאורעות העולם הזה. לכך צריך להשתוקק: שלעולם גם מצבים טובים וגם מצבים רעים, לא יימשכו יותר מרגע. מצב שנמשך יותר מרגע הוא פגום, פסול.

הרצון שלנו צריך להיות תמיד בתאוצה. רצון קבוע לא קיים ברוחניות. בבהמיות שלי נראה שהוא קיים, אבל ברוחניות הוא כבר לא קיים. ברגע שמשיגים משהו ולא עולים ממנו הלאה או לחלופין - נופלים, לא חשוב - אם הרצון לא משתנה, אזי הוא משול למת.

במה הבורא עוזר לאדם?

קודם כל, הבורא עושה את הכול. לאדם יש רצון לקבל פגום רצון לקבל בהפכיות הצורה מהבורא, גם ברוחניות וגם בגשמיות, והבורא על ידי האור מטלטל כל הזמן את האדם, ומעוררו. הכיצד? הבורא מאיר עם האור, האור נכנס לתוך הכלי, וכמו בגלגלתא, חלה התפתחות, עד שהכלי מוציא את האור. וחוזר חלילה: האור מאיר, בא הרשימו הבא, וגם מוציא את האור, וכך הלאה. הכניסות והיציאות האלה מתרחשות כל הזמן.

מצד הבורא כוונתו היא ליצור לחץ קבוע שיביא את האדם לתכלית הבריאה. הלחץ הוא קבוע וגם המהירות היא קבועה. ב"קבוע" הכוונה, שהכול מתנהל לפי התוכנית של הבורא.

וגם אם האדם לא עושה דבר, הוא מגיע לאותם המצבים, לאותם הרצונות ולאותן המטרות, אך לפי הקצב שהאור מכתיב אליו. האור לאט לאט ישכנע אותו להגביר את הקצב. אבל השכנוע הזה הוא שכנוע מקיף, שכנוע ארוך טווח, וכאן בכוחו של האדם עצמו לסייע.

השכנוע של האור הוא גם תכליתי. עד שהאדם אינו רוצה בעצמו להגיע לתכלית הבריאה, הכוח המשכנע לעשות כן הוא כוח מכאיב מאוד. האדם יכול להיפטר מקשיים, להאיץ את התפתחותו, בשביל זה נתנו לו שכל, כדי להגיע בעצמו מהר יותר להכרה. אבל האמת היא שבתוך תוכו השינוי הוא בטיב ההתקדמות.

במה האדם עוזר ומסייע להתפתחותו?

אמנם הבורא עושה את הכול, והאדם רק קובע את יחסו אליו, אבל בכך שהאדם קובע את יחסו, הוא למעשה קובע את הכול, ועושה את הכול. למה? כי היחס שלו זה הכלי, הכלי אינו הרצון שלו שברא הבורא, ואינו האור שהבורא שולח לרצונו, אלא הכלי הוא היחס שלו הנובע מהיגיעה שלו.

אם האדם לא מתייגע, והבורא מחייב אותו, לאור המפגש בין האור והכלי, לעשות מעשה מסוים, אזי המעשה הזה לא נחשב כמעשה שהאדם עושה, אלא הוא כבר פועל לרעת האדם. כי כל אימת שהאדם אינו מביא את רצונו כנגד רצונו של הבורא שהאדם יהיה שותף במעשה יחד עמו, הוא חש כאב וסבל.

למה? כי כך פועל הכלי. הכלי הוא לא שהאדם סתם רוצה ליהנות, ובא תענוג וממלא את הכלי. הכלי של האדם הוא היחס שלו. כלומר, הכלי נבנה מעל הרצון ליהנות. הכלי הרוחני, מסך ואור חוזר, הוא לא מה שקורה בתוך הרצון לקבל, שכביכול בו המילוי, אלא הכלי הזה הוא מעל הרצון לקבל.

בשיעורי קבלה משרטטים את הכלי הזה בצורה פשוטה: מציירים את הרצון לקבל בצורת ספל מלא באור, מעליו מציירים מסך, ומעל המסך מציירים עוד ספל אחד, שהוא הכלי שבונים.

בלי הכלי הזה אין טעם לדבר על רוחניות. אז במידה שהאדם אינו חפץ, לפי דרגת התפתחותו, לבנות את הכלי הזה, לפי מידה זו הוא סובל. אלה בעצם הכוחות שיחייבו אותו לבנות מסך ואור חוזר. שכן, לא יכול להיות מסך, בלי שהאדם יבנה אותו, בלי שהאדם ירצה בו.

מצד אחד האדם צריך לרצות במסך, ומצד שני הוא לא רק צריך לרצות אותו, אלא גם צריך להבין שהמסך הזה הוא ההשפעה לבורא. ואת המסך הזה רק הבורא יכול לבנות, במידה שאני ארצה לאהוב אותו, כמו שהוא אוהב אותי. המסך הוא למעשה תוצאה של הכרת האהבה, הדבקות, החיבור לבורא. לנו נראה שאחרי המסך משיגים משהו, אבל המסך הוא הוא העיקר.

אבל ההרגשה שהבורא עוזר לי, מבטלת את הרגשת העצמיות שלי

זה לא נכון. כך נראה לי היום כשאני מפגין מאצ'ואיזם: "מי הוא הבורא? מה אני צריך אותו? מה הוא בכלל עושה למעני? מה פתאום אני צריך לבקש ממנו?" אבל כך חושב ילד קטן. כולנו עדיין ילדים קטנים. אצל נשים זה אחרת, אבל בקרב גברים יש תהייה כזו: "איך זה שהוא יותר חזק ממני?". האדם צריך לגלות את הכוח שהוא יותר ממנו, שהוא הקובע, שהוא עושה לו הכול. לנשים יש הכנה לכך, לכן אשה לא חייבת בתיקונים ישרים כאלה כמו גבר.

אצל גברים כל התפיסה הזו מקורה מנקודת המבט של "אני אשלוט", "אני אמשול". וזה מהווה את הכוח של השבירה. זה העניין של הרצון לקבל. עכשיו צריך להגיע להכנעה, לשיתוף, לאהבה, וכו', ולהגיע לזה בהדרגתיות, באופן כזה, שקודם אני מבטל את עצמי, ואחר כך אני נכנס לקשר עם הבורא. ואת ביטול עצמיותו מפני הבורא האדם מרגיש בהתפתחותו בתהליך שהוא עובר לקראת תכלית הבריאה.

אבל ב"הקדמה לתלמוד עשר הספירות" בעל הסולם מספר לנו, שהאהבה היא הדרגה האחרונה. "ואהבת את ה' אלוקיך" זו מדרגה רוחנית שמקורה (כמו שרבי שמעון שואל בספר "הזוהר") בקיום כל יתר התיקונים. כלומר, האדם מתקן את כל רצונו עד הסוף, ומעל כל רצונותיו, כשמתפתח בו היחס הכללי, שמסכם את הכול, אזי זו אהבה.

ולפני כן אין אהבה כזו, אלא אהבה כזו שמסופרת ב"הזוהר": שיחיה, שיהיו לו בנים, שברוך השם הכול יסתדר אני אתפלל ובלבד שיהיה לי טוב.

ממה מתחיל להיווצר יחס אמיתי לבורא?

יחס אמיתי לבורא מתחיל מכך שמרגישים את ההפכיות - לחץ, שנאה, הרגשת חוסר השתוות, כלומר: מרגישים את הדברים ההפוכים, המנוגדים. כמו שלומדים בקבלה, שבכל פעם שחושבים על פעולה מסוימת, צריך לחשוב על המצב שלפניה, צריך לחשוב על הכלי שצריך להיות לה.

בקבלה לומדים, שבדרך ההתקדמות, מהתחלה לסוף, האורות נכנסים לכלים ועושים את הכלים. האור נכנס ויוצא ומזה נעשה כלי. אם הולכים בדרך ההפוכה מדרך ההתקדמות, אם הולכים מהסוף להתחלה, כל הזמן בצורה הפוכה, שכלים קודמים לאורות, מגלים את הפעולה ההפוכה, ואז האדם רואה כל פעם אילו הכנות צריך למצב שהוא בוחר, שאליו הוא רוצה להגיע.

אם מגיעים למצב שבו אוהבים את הבורא, הרי שקודם למצב זה הרצון לאהוב את הבורא. על הרצון לאהוב את הבורא לנבוע ממצב של שלילתו של הבורא, כלומר, שהאדם יודע שהוא לא אוהב את הבורא. מה הכוונה שהאדם לא אוהב את הבורא? האדם שונא את הבורא. האדם הוא היפוכו של הבורא. הוא בשום פנים ואופן לא חפץ בבורא. איך האדם מגלה זאת? כשהאור מאיר בכלי ההפוך שלו. ואחר הוא צריך לברר איזו יגיעה הוא צריך לתת כדי לעורר על עצמו אור גדול כזה.

מהן שתי הבחינות שקרויות "נעשה ונשמע"?

"נעשה" - פירושו לעשות מעשים "למעלה מהדעת". ואחר - "נשמע", כלומר, נקבל את התיקון. ולאחר התיקון "נשמע", נוכל לשמוע בכלים דבינה, בתיקון של בינה, מה באמת הבורא רוצה לומר לנו. לפני ה"מעשה", לפני הכלי, אי-אפשר שהאדם יקבל אורות, שיבין על מה מדובר. קיים תנאי: אם אני חפץ להבין רוחניות, ולהרגיש רוחניות, מציינים בפני שאין לי כלים לכך. למה הכוונה ב"אין לי כלים"? האדם כלל לא מבין מהי רוחניות. למעשה רק נדמה לו שהוא חפץ בה. רוחניות היא מהות שונה מזו שהוא חושב עליה.

הדבר דומה לאדם שאומר: "אני רוצה כוס מים". ובעצם הוא לא רוצה מים, אלא "קולה", אבל הוא לא יודע שזה נקרא "קולה". אנחנו לא יודעים מה פירוש של "על מנת להשפיע". האדם חושב: "אני רוצה רוחניות". ב'רוחניות' הכוונה היא שהאדם מבטל את "האני" שלו, והוא עובד לגמרי עם הרצון של מישהו אחר. במילים אחרות, הרצון שלי נמצא אצל אחר, ומשרת אותו, ומשמש אותו בלבד. זה פירושה של רוחניות. האם אני אכן חפץ בה? למעשה, אין זה נכון לומר שהאדם חפץ ברוחניות, אלא שהוא משתוקק לתענוגים גדולים יותר מאלה שהוא חש עד כה.

לכן נאמר "נעשה ונשמע". כדי להגיע לרוחניות, קיים תנאי: צריך קודם כל לעבור תיקון כדי להשפיע, הקרוי "נעשה", מעשה. את המעשה הזה לא האדם עושה אלא הבורא. אבל האדם צריך לתת על זה יגיעה מסוימת, לפי מידת יכולתו, ברצון האגואיסטי שלו. אם הוא נותן יגיעה אזי תמורתה הוא מקבל משהו נגד הרצון האגואיסטי שלו. הוא מקבל לא את מה שהוא ביקש, ולא את מה שרצה. למעשה, הוא לא יכול היה לתאר לעצמו שזה מה שיקבל.

אבל זה לא שהבורא מרמה את האדם. אמנם האדם חפץ במשהו אחד, לפי כליו, ורצונותיו, ועושה יגיעה ומוכן לבלוע את העולם הזה, ואת העולם הבא, ולפתע הבורא נותן לו את ההפך, מוחק לו את כל הרצון הזה לעולם הזה ולעולם הבא. אין זה מעשה מרמה, אלא פשוט, האדם עצמו, בסוף הדרך, "וייאנחו בני ישראל" - הוא עצמו רוצה שהבורא 'יסדר' אותו. כי הוא כבר לא מזדהה עם הרצון לקבל שלו. הוא אכן רוצה שהבורא יעמול עליו, שהבורא יתקן אותו. ככל שהאדם רואה שאין לו יותר דבר, אז ליד הרצון לקבל שלו גדלה הנקודה שבלב עד כדי כך, שממנה האדם שופט את הרצון לקבל ורוצה שהוא ישתנה.

מה פירושו של "אחור ופנים"?

אחוריים הם הכנה, פנים הם כבר קבלת התגמול.

מה הם פנים, מהו אחור במעשה גשמי?

מי יודע מה הם פנים ואחור בגשמיות. בגשמיות יודעים איך לעשות מעשים. אבל אין יודעים איפה יש בזה "פנים" ו"אחוריים". כי מעשים ברוחניות הם לא ממשיים, לא נרשמים, ועליהם לא מדברים. רוחניות פירושה שהנשמה מתקיימת ללא גוף. ואז מה שאדם עושה בגוף, ומה שהוא עושה בנשמה, עשויים להיות שני דברים הפוכים ובלתי קשורים. כך יכול להיות שעתה הוא מקבל אוכל ושותה ונהנה מחייו, וברוחניות הוא שרוי בצום יום כיפור.

מה פירושה של "תורה עקרה"?

הקב"ה ברא לרצון לקבל "תורה תבלין". אם הרצון לקבל אינו עובר תיקון על ידי התורה, אז התורה איננה בונה, והיא לא מניבה תוצאות. כשקיימות התוצאות מהתורה, הרי שכל מה שהיא מניבה הוא תיקון ואחר כך מילוי. ואז התורה נקראת "תורה עקרה". כך אומרים ב"זוהר הקדוש": מי שלא רוצה לעסוק בחוכמת הקבלה, הופך את התורה ל"עקרה". כלומר, הוא פשוט אינו עושה שימוש בכוח שלמענו נתנו את התורה.

אם לא עושים שימוש בתורה ככוח המתקן את הרצון לקבל, היא פשוט איננה תורה. אחר כך קיימות תורה מילוי, תורה שמות הקדושים, שמתגלים בכוונה על מנת להשפיע, אבל אלה כבר דרגות מאוחרות יותר. בהתחלה, האדם נפגש לראשונה עם התורה האמיתית, היא מהווה כוח מתקן. אם לא מקבלים אותה ככזו, אז כל העיסוק של האדם סביבה לא קרוי "תורה".

ומהי תורה?

התורה היא מה שהאדם נוטל מהבורא ככוח לתקן את הרצון לקבל שלו. מי שמתייחס באופן זה לתורה, לכוח העליון, קרוי 'שמקבל תורה'. אם לא - אזי הוא לא מקבל אותה. אם פותחים "חומש" רואים מה הבורא אומר על כך, ושהנביאים חזרו ואמרו, שהתורה היא רק כדי לקבל את כוח הבורא ככוח המתקן.

כל עבירותיו של האדם הן בכך שהוא לא עושה שימוש בתורה ככוח מתקן אלא נוטל את הכוח הזה בכל מיני צורות אחרות, ואז כוח התורה נעלם, והופך להיות במקום תורה - עגל. כלומר, כנגד אותו כוח של קדושה הופך לכוח הקליפה. כי קדושה וקליפה הן זו כנגד זו. אז או שאתה נוטל את הכוח העליון כקדושה, או שאתה נוטל אותו כקליפה. אין מצב של אמצע.

אם האדם מבקש לפנות לבורא, לכוח העליון, אז יש לו רק שתי אפשרויות: להתייחס לבורא כך שהוא יעזור ויתקן אותו או לפנות לכל דבר אחר. "כל דבר אחר" קרוי קליפה. ובקליפה אין תורה, אלא האדם מעוניין לנצל את הבורא, את הכוח העליון, לכל מיני מטרות אישיות.

איך עוברים מדרגה לדרגה?

לעולם האדם אינו יודע לאן פניו מועדות. חוקר או מדען, בעולם הזה, רוצים בשכלם לשלוט כביכול על מה שהם חוקרים, ומעוניינים להפנים את המידע הנחקר בידם בתוך רצונם, ושכלם. אין לנו ברירה אחרת. זו דרכנו להשתלט כביכול על המציאות ולהבינה. ברוחניות אי-אפשר לנהוג כך. ברוחניות הגישה הזאת פסולה מפני שהיא איננה מתקיימת.

ברוחניות האדם שרוי בתחתית, כזה זעיר, והרוחניות גדולה ממנו עשרת מונים. ברוחניות הדרגה העליונה הסמוכה לאדם היא לאין שיעור גדולה יותר משכלו, מכליו, מלבו. אז איך האדם חושב שהוא יכול להפנים את הרוחניות כלאחר יד? זה בלתי אפשרי. הרוחניות היא כל כך נשגבת שאין זו הדרך לפנות אליה.

אז איך בכל זאת אפשר לצמוח מדרגה לדרגה? אפשר רק בדרך אחת: בדרגה התחתונה האדם מכין את עצמו לקבל את שכלה של הדרגה העליונה. אבל שכלה של הדרגה העליונה הוא לאין שיעור גדול יותר מדרגתו - לא בכמותו, אלא באיכותו. שכלה של הדרגה העליונה הוא הפוך מהדרגה הנוכחית שלי. גם אם אני מצטייר כמלאך, קיימת עוד דרגה מעלי שהיא 'מלאך פלוס אחד'. ו'מלאך פלוס אחד' זה כבר אצלו. אבל מה שאצלו בקדושה, זה אצלו בקדושה. וכל הקדושה שלי כלפיו היא פסולת. זהו ההבדל בין המדרגות.

לכן אדם חייב להגיע למצב, שבו הוא לגמרי "קובר" את עצמו, לגמרי "נרקב", ואז בדרגה הבאה, בדרגה עליונה שהיא יותר, הוא מתחיל לחיות ולצמוח, בדומה לגרעין שצומח ממנו נבט.

איך האדם יכול להכין את עצמו למדרגה הבאה?

האדם יכול להכין את עצמו למדרגה הבאה, באופן כזה שהוא מוכן שכך יעשו איתו מלמעלה. הוא פונה לאחור ואומר לעצמו: "נכון, כך אני צריך להיות, אז איך אני מגיע לזה? איך אני יכול להיות בכך? מה אני צריך לזה? אני צריך שיהיה לי רצון שיעשו לי את זה כך. איך אני מגיע לרצון כזה שיעשו לי כך? על כן אני צריך להגיע להכרת הרע, כלומר, להבין שהמצב העכשווי שלי הוא גרוע מאוד לעומת מצבי במדרגה העליונה, שהיא כולה טוב. חשוב שהאדם יהגה בהליכה אחורה, ואז הוא יראה מאיפה להתחיל.

איך האדם יודע שהמדרגה הבאה טובה יותר?

בגשמיות, במצב שבו אנו שרויים למטה מהמחסום, האדם חש את המדרגה הבאה באור המקיף שמאיר עליו. ובמצב שבו אנו שרויים מעלה מהמחסום זה כבר משהו אחר. שם העליון מוריד לי נה"י, ונותן לי כל מיני דוגמאות, ואומר לי: "תעשה את זה כך". בדומה לעולם הזה, במסגרתו מבינים את האדם מראש ומכוונים אותו בעשייתו. ובכל זאת, מה שהוא לא יעשה, זו יגיעה גדולה. אבל אין מה לדאוג, לעולם לא מניחים לך, ותמיד רוצים לעזור לכל רצון טוב שלך. ואם הרצון עדיין לא כל כך טוב, אז מתקנים אותו, כך שיהיה טוב.

מה קורה לאחר שהאדם מגיע להכרת הרע?

ברגע הראשון הוא לא רוצה להיות במצבו הוא. הוא מבין שהוא מצוי במצב רע מאוד והוא רק רוצה לצאת ממנו: "תעשה מה שאתה רוצה, לא חשוב, לא תורה, ולא שכרה, ולא כלום", כלומר, הוא רק מרגיש שעדיין רע לו. הוא אף יכול לקלל את הקבלה, ואת היום שהגיע אליה. אבל זה שלב שעובר מהר מאוד.

אחר כך הוא מתחיל להשוות את מצבו עם מדרגה עליונה יותר, ומתחיל להבין שכדאי להשתוקק לטוב יותר. האגואיזם מתחיל להסתמן שוב: "המצב עתה הוא בכי רע, אבל הרי יש טוב, אז בוא נרכוש את זה". האגו כל הזמן תופח, וזה מה שעוזר לאדם לעבור ממדרגה למדרגה. וכך ככל שהאגואיזם תופח יותר, האדם מידרדר יותר וחוזר חלילה. כי הרצון לקבל בגרעין הוא קטן יותר מזה שבנבט. אז לפנינו דבר והיפוכו.

מה עוזר לאדם לצאת מהרע, כשהוא מרגיש שהאגואיזם הוא הוא הרע? רק אגואיזם גדול יותר. כל התהליכים האלה הם מעל בינתנו. לא סתם כתוב, שהבורא שם את ידו של אדם ואומר לו: תבחר, תעשה קצת מאמץ וזהו. ומובטח לאדם שיתר התשובות יתגלו לו בדרך.

איך מתגוננים מפני חברה זרה שחייבים להימצא בה?

מווירוס רוחני אפשר להידבק רק אם לא מתקינים מגן מפניו. או ההפך, אדם סביל לבטח יידבק מווירוס רוחני ויהיה תחת השפעתו המזיקה. איך אפשר לא להידבק מ"ווירוס"? כלומר, איך אפשר, לא להיות מושפע ממחשבה זרה? מלכתחילה יש להחליט שהיא מחשבה זרה. וכך, למשל: כשאדם מצוי בפגישת עבודה עם אנשים חשובים, יש להתפעל מהם רק בענייני עבודה. אפשר להתפעל מהם כי במקצועם ובהשפעתם הם אכן גדולים מאוד.

אדם צריך להכין את עצמו ולהבין, שגדלותם היא במישור דעולם הזה. הם אכן גדולים בתחום המקצועי הצר שלהם, בהבנתם איך להסתדר בעולם הזה, ומחוץ לכך הם ממש לא יודעים דבר. שם, במקום שמצוי אדם שהולך בדרך הרוחנית, הם בכלל לא נוגעים, ומבחינתם הרוחניות היא עדיין לא קיימת. לכן אנו רוצים ומוכנים ללמוד מהם מקצוע, ולעבוד תחתיהם, ואף להיות מושפעים מהם רק בתחום המקצועי שלהם ותו לא. אם מתחילים לדבר עימם, מבינים מיד עד כמה, בדרך הרוחנית, הם משולים לתינוק בחיתוליו או אף פחות מזה.

לכן, אסור לבלבל בין הרושם שיוצר אדם בעולם הגשמיות - אפילו אישים בכירים וחשובים, בעלי השפעה, עוצמה, ממון רב - לבין עולם הרוחניות, שבו הם לא מבינים דבר. מצד אחד אתה נדרש להתפעל מהתנהלותם בתחום המקצועי, ממומחיותם המקצועית, ומצד שני אתה נדרש לדעת בדיוק איפה אתה עומד ביחס לעולם הרוחניות.

בדומה לכך אתה נדרש להתייחס לכל אחד בכבוד - התורה מלמדת שצריך להתייחס לגדול ולקטן ביחס דומה, כי לכל אחד ואחד יש תפקיד בעולם הזה, ואת תפקידו אנחנו לא יודעים: האדם יכול להגיע מ"בירא עמיקתא לאיגרא רמה - "צריך לנהוג בכולם ברוב אדיבות. אבל בכל אותה עת חשוב לשמור על הנקודה הפנימית. בכך האדם מחלק את מרחב מחייתו לשניים: המרחב בו הוא נדרש להיות מושפע מהם, ולנהוג לפי דבריהם. המרחב בו הוא שרוי עם הפנימיות שלו, המרוחקת מעולם הגשמיות, החיצוניות, בה הוא שרוי לבד, ולהם אין בה כל נגיעה.

כך האדם בונה בתוכו מסך פנימי, שהוא נדבך חיוני לכל תחומי החיים: חיי משפחה, עבודה וכו'. כל דבר חיצוני יכול להשפיע עלי עד כדי כך שהוא אף יבלבל אותי, אבל מי שיש לו מסך פנימי, הרי שהבלבול בתוכו הוא חיצוני ולא פנימי. בפנימיות שלי, אני שרוי כל העת רק עם עצמי ועם אלוקי, והם לא יכולים לגעת בה.

למעשה, המסך הפנימי הוא גורם מייצב שבאמצעותו יכול האדם לתפוש ולהבין את העולם החיצוני באורח נכון יותר.

כשאדם משתייך לחברה שעוסקת בעבודה רוחנית, הוא צריך לחלק את פנימיותו לשני חצאים:

א) פנימי דפנימי - חלק אישי שלו, שהאדם שומר לא לרדת מהדרגה הזאת לעולם. בדרגה זו האדם נמצא במגע עם הבורא ולאף אחד אין דריסת רגל בו זולתו.

ב) חיצוני דפנימי - החלק שבו הוא נמצא בקשר עם החברים ורוצה שהם ישפיעו לו, אבל מקפיד שהשפעתם תהיה לפי בחירתו - כלומר, רק דברים טובים שמביאים גדלות הבורא, שמביאים רצון גדול יותר לרוחניות, ולא לתענוגים ולהפרעות של העולם הזה.

במאמר, רב"ש מדבר על התחברות עם אנשים שכביכול גם הם עוסקים ברוחניות - למה הוא מתכוון?

רב"ש אומר: "כי אם החברה מתבודדת את עצמה משאר אנשים, היינו שאין להם שום חיבור עם שאר אנשים בקשר לענינים רוחניים, אלא כל המגע עמהם אינו אלא בענינים גשמיים, אז אין הם מתערבים עם דיעותיהם, מטעם שאין להם שום חיבור בעניני דת". בציטוט זה, "דת" פירושה דת חיצונית ודת פנימית, תלוי מה רוצים לפרש - "מה שאם כן שאדם נמצא בין אנשים דתיים, ומתחיל לדבר ולהתווכח עמהם, אז תיכף הוא מתערב עם דיעותיהם. ומתחת לסף הכרה חודרים דיעותיהם לתוך מחשבתו. עד כדי כך, שהוא לא יכול להבין, שזה הוא לא דיעותיו של עצמו, אלא מה שקיבל מאלו אנשים, שהתחבר עמהם".

האדם בכלל אינו מבדיל בין מה שיש בו לבין מה שאין בו. כי מלכתחילה כשנולד, מה יש בו? הוא קולט את כל הדברים מהחוץ, ואחר כך הוא מקבל אותם כאילו היו שלו. כל דבר שמקורו מהחוץ, הוא חושב שזה מבחוץ, ובתוכו נמצא מה ששלו, כך כל פעם ופעם. כל גל חדש נראה לו חיצוני, ואחר כך הוא הופך להיות פנימי. ושוב כשבא גל חדש, הוא חיצוני, ומה שקודם היה חיצוני נכנס לפנימי. הרגל נעשה טבע שני. ולכן צריך מלכתחילה להתייחס לפנימיות בצורה מבוררת מאוד.

הנקודה שבלב מתחילה להתפתח ולגדול באדם בשלב שחיצוניותו כבר התייצבה פחות או יותר - כשכבר קיבל חינוך מסוים, ונמצא בחברה כלשהי. אז עליו לבנות בתוכו פנימיות, למה הכוונה ב'לבנות פנימיות'? פירושו להבדיל בין הפנימיות לבין החיצוניות. להבין שהחיצוניות נתגלגלה אליו מלמעלה. ונכון שנתנו לו אותה מלמעלה, אבל כל מה שיש בתוכו הוא פרי קליטה של חיצוניותו, של אנשים שבכלל לא שייכים לרוחניות.

"האני" הבהמי הוא תוצאה של השפעת החברה, והחברה היא כזאת שאין כל כך מה להתגאות בה. החברה בכלל לא שייכת לרוחניות. לכן צריך להתייחס לעולם החיצוניות כאל דבר זר לפנימיות. ואם הייתי מברר אותו מהצד הרוחני, שהוא הצד האמיתי, מצד מטרת הבריאה, אולי הייתי במצב חיצוני אחר לגמרי.

אם האדם מתייחס למצב באופן זה, זה עוזר לו להיבדל מהחיצוניות, ולבנות פנימיות שנמצאת בריחוק ממנה, ואז החיצוניות והפנימיות שלו הן שני דברים מבודדים זה מזה. ואז יש לו נקודת מבט ברורה על עצמו, על פנימיותו ועל חיצוניותו, ועל מה הוא עושה עם שני החלקים האלה שבו. עתה הוא בוחר את מהותה של פנימיותו, ואילו החיצוניות כבר נעשתה בו לטבע שני, בה הוא חייב להתקיים, אבל עם זאת להתייחס אליה כמו אל דבר זר וחיצוני שנכנס לתוכו פעם ללא ביקורת ובעל כורחו.

איך להבדיל בין אנשים שנמצאים באותה דרך כמוני, לבין אנשים שהם לכאורה באותה דרך אבל סוטים ממנה?

תלוי למי האדם 'מדביק' את עצמו. צריך להימנע ככל האפשר מלהיות מעורב עם סתם דעות. אבל החברה הפנימית של האדם היא החומר שהוא קורא ומאזין: מאמרים, מכתבים, "תלמוד עשר הספירות", השירים של הרב, וכו'. זה העולם שלו, זה העולם הפנימי שלו, בתוכו הוא חי.

חוץ מזה יש עוד כל מיני ספֵרות שהאדם נותן להן אפשרות להשפיע עליו, פחות או יותר, בהתאם לאיך שהוא מרשה להן לעשות את זה. ישנם דברים שהאדם לא יכול לבקרם, שהוא כלל לא בעל הבית לחוש איך הם משפיעים עליו. הם מעל יכולת הכרתו, ורגישותו אבל הוא משתדל לשמור על פנימיותו. עושים חשבון עם האדם לפי מידת השתדלותו לשמור על פנימיותו.

אנו רואים כמה מחשבה אנשים משקיעים כדי לשמור על כספם: אולי בבנק או בכספת, אולי להפקיד בחו"ל, אולי לקנות בו כל מיני דברים יקרים, כל הזמן אולי - דבר יקר רוצים לשמור עליו. אילו אפשר היה, האדם היה נוטל את הדבר היקר ללבו ובולע אותו לקרבו. אבל אין לאדם כיס כזה, שנמצא רק אצלו ואף אחד לא יכול להגיע אליו, בדומה לקנגורו. הכול תלוי במידת החשיבות שמייחסים אנו לדברים שיקרים לנו, לרוחניות. ועד שרוחניות לא תהיה חשובה לנו, היא לא תהיה חלק מתוך תוכנו.

איך לבנות קבוצה פנימית?

קבוצתי הפנימית צריכה להיות: רב"ש, בעל הסולם, החומר שלהם, קצת רמח"ל, קצת רבי שמעון, קצת הגר"א, כל אותם כתובים שוודאי משפיעים עלי לטובה. ובעולם החיצוניות יש עוד קבוצות: קבוצות חיצוניות, האנשים שחיים איתי בדור שלי, ושאני מבקש להתפעל מהם בגדלות הרוחניות. את זה אני מעוניין לשמוע מהם. חוץ מזה אני לא רוצה לשמוע מהם דבר. אם יש בהם את זה, שיבואו אלי רק דרך המסנן הזה, רק עם המילים האלה "ה' גדול".

למה צריך להתייחס לחברים סביבך כאילו היו גדולי הדור?

האדם צריך להתייחס לחבריו כגדולים יותר ממנו כדי להתפעל מהם. הוא חייב להתייחס אליהם כאל גדולים יותר, אחרת איך יפיק השפעה מהם? אם אדם מבקש להיפגש עם פרופסור בנושא בריאותי, אז ודאי הוא מושפע ממנו בעניין הבריאותי. התורה מחייבת ללכת לרופא בכיר, אפילו גוי, אין שום הבדל אם הוא גוי או יהודי, ולשלם לו כסף כדי לשמוע לעצתו. וביתר הדברים, רופא זה יכול להיות מי יודע מה, אך זה כלל לא נוגע לי. אני קונה רק את מומחיותו הרפואית.

וכך בכל חברה וחברה. זהו קושי של אנשים שהולכים לעבודה ומתחילים לחוש בלבול. למה אדם שעובד בתור חשמלאי, לפתע לא טוב לו בעבודה? כי הוא משלב רוחניות במסגרת בה אנשים לא רוחניים. ואז אין לו עם מי לדבר על רוחניות, ועל מה שהם מדברים הוא לא רוצה לשמוע. אם עובדים עם חפצים (ולא עם אנשים) זה בכלל טוב, כי כך פחות מושפעים. אבל מצד שני, כשעובדים עם אנשים יש תמיד אפשרות לזכך את הכלים, לעשותם חדים יותר, כדי לא להיות עם אנשים שונים בעניינים השייכים לפנימיות.

ואז מתייחסים לאדם באופן פונקציונאלי: אוכל, שותה, ישן וחי את חייו. כך גם בתחומי העבודה. משום מה בעולם החיצוני נכללים האנשים זה בזה. אך לא צריך להיות כך. אני צריך לשמור על פנימיותי. ובו יש רק דבר אחד - הפנימיות והחיצוניות שלו - הן היינו הך - בהמיות. אצלי כבר יש בהמיות ופנימיות - רוחניות. גם עם ילד קטן אין מדברים כעם מישהו רוחני. כך צריך להתייחס לחבר או למנהל בעבודה.

איך לעשות שחברי יהיה גדול כדי להתפעל ממנו?

זה לא קשה. אדם נכנס למטבח, או למקום אחר, ורואה חבר שעובד ומתאמץ. הוא מתבונן בו ורואה שבמקום לשכב ולנוח הוא משקיע את כוחותיו. הוא מתפעל מהעשייה של החבר הוא מתפעל מכך שהחברים מזיעים בהכנת השבת. הוא רואה שבהחלט יש להם יותר כוחות מאלה שיש לו. לו אין כוחות כאלה. איזו התפעלות, ואיך הם עובדים יחד, אולי בצעקות, לא חשוב מה, אבל בכל זאת יש ביניהם קשר רגשי.

והוא, לעומת זאת, מסתובב לבדו, ללא חבר, אין לו מה לעשות, הוא לא נמשך לכלום, ולא יכול לשכנע את עצמו ללכת ולהשקיע כמה שעות טובות במשהו למען החברה. אם הוא כבר הולך להשקיע כוחותיו במשהו, אז אחרי חמש דקות משעמם לו והוא רוצה לברוח. ואצל החברים האלה נראה כאילו אין להם מחשבות כאלה. אז, אם כן, רק הוא כזה שיש לו יצר הרע כל כך גדול, ולהם אין? כנראה שגם בתוכם מתחוללים מאבקים פנימיים, אבל יחד עם זאת הם מחזיקים בתפקיד, וכשהוא מתבונן בהם הוא רואה שאכן יש לו מה ללמוד מהם.

אז הוא יכול לומר: טוב, נכון שהם מוכשרים בעשייה במטבח, אבל מה כבר אפשר ללמוד מהם בעניינים רוחניים? עניינים רוחניים לא צריך ללמוד מאף אחד, אלא צריך להתפעל מהרצון של כל אחד, מהגישה שלו לרוחניות, ושהוא רוצה אותה. זה מה שנקרא "מכל תלמידי השכלתי".

אי-אפשר לקבל השכלה מתלמיד, כי הוא במדרגה תחתונה יותר, אבל מאחר שהוא מבקש מאחד שהוא גדול יותר ממנו, אזי הוא נקרא תלמיד. הוא בסך הכול מפתח בתוכו את המ"ן הזה, את הבקשה הזאת. יש ללמוד ממנו את הביטוי הזה ביגיעתו, בעבודתו.

אם מתבוננים באנשים שעובדים ומשקיעים כוחות, אז רואים שהם לא כל כך לומדים, הם בעיקר עובדים ועוזרים בצורה פיסית. ובינינו - הם גם מרוויחים יותר ממי שיושב ולומד מכל הספרים - הם משיגים יותר, הם מתקנים את עצמם מהר יותר. הם עושים לעצמם תיקון הרבה יותר גדול מאלה שיושבים והופכים לחכמים מפולפלים וזוכרים, שזה לא שווה דבר. מסקנה זו מתגלה לאדם לאחר כמה שנים. כי מתקנים את הרצון, את הדבר הפנימי ביותר, שעליו האדם יכול להשפיע רק באמצעים רוחניים. והשכל כלל לא שייך לכך.

אולי הרבה יותר קל לו לעבוד עבודה פיסית מלשבת וללמוד? אולי הוא בנוי בצורה כזאת שקשה לו מאוד ללמוד?

מי שמצוי בדרך לתכלית הבריאה, ממציאים לו קושיות, ללא שום קשר למידת חוכמתו, לעומק לימודיו ולהשכלתו. הקושיות הן כנגד הרצון, לא כנגד השכל - אם לומד או לאו, אם מבין או לאו - אלא רק כנגד הרצון. לכן רואים אנשים חכמים מאוד שבאים ללמוד קבלה והופכים לטיפשים - הוא כל כך רצה לדעת, ולפתע מה ערך ידיעותיו, הוא כבר אינו רוצה לדעת כלום.

למה? כי פועלים נגד הרצון. וברצון אין זה משנה מה מידת חוכמתו של האדם. הרצון הוא תכונה פנימית יותר מן החוכמה. לכן הקושיות שמרגיש אדם שמטבעו להשקיע כוח בעבודה פיסית, או בלימודים הן נגד בעל כורחו.

אבל רק אלה שמשקיעים את כוחותיהם בעבודה פיסית, בהפצת חוכמת הקבלה וכו, נוגעים יותר בהתקדמות עצמה. אחרי שלומדים ארוכות מבינים שהלימוד עצמו לא מניב פרי, אלא רק היגיעה בחברה היא זו שמקדמת את האדם. השקעה בחברה יכולה להיות באופנים שונים: בכתיבה, בהפצה, ולא בדיוק בעבודות פיסיות, אך מכל מקום העשייה וההשקעה יהיו מכוונות לחברה. שנים רבות מברר האדם סוגיה זו עד שהוא מבין את פישרה.

בהפצה מצויים כל הזמן בקשר עם כל מיני אנשים. איך צריך להיות הקשר הזה?

בזמן שעוסקים בהפצה נפגשים עם אנשים זרים, שהם לא בקבוצה אליה אתה משתייך. "הפצה" פירושה להפיץ דבר שאין להם ויש לי. מטבעו האדם מתנגד למה שאין לו ויש לך, כי אף אחד אינו רוצה לקלוט משהו ממישהו - אחרת, הוא חש את עצמו פחות ממישהו שיש לו את הדבר שהוא חפץ. אז באופן טבעי הוא לכאורה כבר לא רוצה בדבר ולא מייחס לו כבר חשיבות.

צריך לעזור לאדם לשבור את ההתנגדות הזאת. במילים אחרות, להראות לו במשהו שאתה פחות ממנו או לא. להבהיר לו שאתה מביא לו משהו שטוב לו איתו, שאתה לא בא אליו מלמעלה, אלא מאותה רמה כמוהו. אותה רמה כמוהו היא "חסדים". חסדים מופצים רק לרוחב, לא לגובה. צריך להראות לו שאתה בא ללא שום חשבונות. חשבונות הם תמיד מלמעלה למטה. וחסדים הם ללא חשבון. אין צורך בשום חשבון ברוחניות על אור דחסדים.

באופן כזה שנפגשים עם אדם ללא שום חשבונות, אלא רק טובתו אז אותו אדם לא מרגיש שבאו אליו להשפיע, שבאו לשלוט כביכול עליו בשכלו, בהבנתו. כך אתה מתחיל להטות אותו אליך ללא שום התנגדות, במגע פתוח ככל האפשר. זה בתנאי שהאדם לא יודע ולא מכיר אותך. אחר כך, כשהוא כבר מכיר אותך, אם הוא רוצה לקבל ממך, יש לנהוג להפך: להראות את עצמך גבוה יותר ממנו, להיבדל ממנו כדי שיתרשם ממך יותר, וכך יקבלו ממך יותר.

לכן כתוב: "אין נביא בעירו" - אפילו נביא, אדם שהגיע לדרגת נביא, אם הוא מתגורר בעיר שנולד בה, זוכרים אותו כילד קטן, שהיה פרחח ואז כבר לא מקבלים אותו. כך נהוג, זהו טבענו. אנשים ברחוב דוממים, לא מבינים שמישהו יכול להשתנות ולהגיע לדרגת נביא גם אם הוא שבר חלון בעת ששיחק כדורגל לפני עשרים שנה. הם דוממים, לא משתנים, אז הם חושבים שאף אחד לא יכול להשתנות. ואם הוא עובר למקום אחר, אז שם מכבדים אותו. שם רואים אותו אחרת.

מהותו של קשר עם חברה שבאים אליה צריך להיות מותאם לאופן שבו החברה מתייחסת כלפיך. תמיד צריך לשחק עם החיצוניות שלך כלפי החברה באופן כזה שתוכל להיכנס יותר טוב לקשר, באופן כזה שתוכל להשפיע עליה יותר. לפעמים צריך להיות כביכול בעמדה של גאווה, של גדלות, של ריחוק, מעמדה שאתה בא להשפיע עליהם, ולפעמים צריך להיות כמו אבא טוב. אלה נושאים רגשיים שלפעמים קשה לשלוט בהם. אבל חשוב ללמוד לעשות את זה.

כל פעם צריך להשתנות בהתאם לאדם שנמצא לפניך. דבר זה הוא בחזקת חובה. ולא שבכך משקרים למישהו. הרי כל אחד מאיתנו עושה כן באופן לא מודע. אבל בהפצתה של הקבלה כדי להשפיע על אדם ולקרבו לחוכמתה, צריך מתוך המטרה לקרבו לדרך, כלומר, להיות עימו בכל עת במעין עטיפה חיצונית שמתאימה למטרה זו.

האם אפשר לעסוק בהפצת חוכמת הקבלה במקום העבודה?

הפצת חוכמת הקבלה מתבצעת מחוץ לקבוצה. אבל במקום העבודה אין עשייה זו בעלת ערך, ועל כן לא כדאי לעשות כן. לא כדאי לערבב פנימיות עם חיצוניות - לא כדאי לערבב הפצה עם עבודה. לא כדאי לערבב עבודה עם החיים הפנימיים שלך. אדם שהולך לעבודה צריך לעבוד, ולעשות את המוטל עליו היטב, וזהו. וכשהוא יוצא מן העבודה, הוא יכול לעשות מה שהוא רוצה עם הפנימיות שלו, כמו ללכת להפיץ את חוכמת הקבלה, להרצות בנושא, וכו'. אבל בעבודה שלא יעשה כן.

כך זה בדרך כלל, מפני שלאורך כל הדרך אסור לערבב חיצוניות עם פנימיות. ההשלכות של ערבוביה מעין זו הן אינן טובות. רק במקרים נדירים מצליח מישהו לקרב אנשים לקבלה במקום העבודה, אבל זה מקרה חריג. זו לא הדרך לגשת לקבלה. אלא לאט לאט יש להלביש אותה, בהזדמנויות שונות, לא במסגרת העבודה.

למעלה מהדעת ולמטה מהדעת, בדרך אמונה ובדרך ידיעה - דברים אלה הם לא כל כך ברורים, כי אדם שעדיין נמצא בהכנה לעבור את המחסום, ולהיכנס לעבודת ה' האמיתית, אינו מרגיש את ההבחנות האלה באופן ברור.

אדם שנמצא בתהליך ההכנה לעבור את המחסום עדיין אין לו את הרגשת הנותן, עדיין אין לו את ההרגשה בדרגה העליונה ממנו, ולכן אין אצלו הבדל ברור בין אמונה וידיעה באופן כזה שהוא מבין, שידיעה היא קבלה בכלים שלו, במוחא ובליבא, ואמונה היא נוכחות בכלי של העליון, והיא יכולה להתקיים רק כשהיא למעלה מהדעת, ורק כשהיא נובעת מאהבה ומיראה.

עם זאת, אף בעת ההכנה ישנם מקרים שבהם החלוקה הזאת ללמעלה מהדעת, בתוך הדעת ולמטה מהדעת מתקיימת כענף ושורש. ואז מתחילים להבין שברוחניות ההגדרות הן קצת שונות מההגדרות בגשמיות. בהתחלה לא כל כך מבינים למה מעשה שעשה אדם הראשון קרוי חטא. ואף חושבים שהיתה לו אפשרות להימנע מהחטא ולנהוג אחרת, אך מפני שהלך ועשה בזדון, המעשה קרוי "חטא".

אחר כך לומדים ומבינים שחטא הוא מעשה שהוכן לאדם מראש, שאם לא היה עושה אותו, אז אי-אפשר היה להגיע לתיקון הנדרש. במילים אחרות, המעשה הוכן לאדם עוד מתכלית הבריאה, מלכתחילה, לפני שנולד. אם כך איך אפשר לומר עליו שחטא? וכשאדם עשה את המעשה ואומרים לו שהוא חטא, גם אז לא כל כך מבינים את ההגדרות.

עד שבעל הסולם ורב"ש אומרים, שהחטא עצמו שאדם חטא, הוא לא חטא. הוא לא אשם בכך שעשה את מעשה החטא, אלא משמיים זימנו לו את המעשה הזה, מפני שרצו להורידו למדרגה מסוימת שממנה והלאה הוא יוכל להתחיל את התיקון. כלומר, מה שנראה כחטא, הוא לא חטא, אלא עונש. ועונש לא בא מפני שהאדם לפני כן היה אשם במשהו.

כשמורידים את האדם מדרגתו, אז בעיניו זה נקרא "עונש", אבל ברוחניות זה נקרא "חטא". כמו שלומדים בקבלה, שכל פעם שאדם עולה במדרגות, רוכש מדרגה גדולה יותר, מגיע לסיום המדרגה שלו, ומקבל את המדרגה הבאה בחושך - "אף לך יום אף לך לילה", כלומר, האדם נופל, מקבל תוספת רצון לקבל, מתחיל להתגבר עליה ולעבוד בחושך.

אנחנו כביכול לא מבינים, שמצב כל כך לא טוב, שרחוקים מקדושה, שלא חפצים ברוחניות, שהאדם מיואש וחלש, אין לו שום קשר לרוחניות. המצב הזה מגיע לא בדמות חטא, ולא בדמות עונש, אלא, אדרבה, הוא מגיע כפרס - מעניקים לאדם כלים חדשים שבאמצעותם הוא יוכל להתגבר על הקשיים ולרכוש מדרגה חדשה. המושגים של חטא, עונש, שכר הם רופפים מאוד, ולא תואמים את מה שמקובל לחשוב כאן, בעולם הזה.

מאחר שהאדם הראשון נקלע לאהבה עצמית, הוא ביצע חטא, שאצלנו קרוי עונש. והעונש הוא שרואים איך האדם עובר כל מיני מצבים קשים, שבהם הוא סובל, ואחר הוא פונה לעשייה ביגיעה גדולה, וזה מה שהופך את המעשים האלה לא לעונש, אלא לתיקונו. עניין זה בוחנים לפי המצב הרגשי, ולא לפי תכליתו.

לכן, כשאנו נדרשים להעריך את המצבים השונים, תמיד צריך להתייחס אליהם על פי ההגדרה הרוחנית, התכליתית. אם את כל הגדרות המצבים שאנו רואים לפי הטבע הבהמי, מעבירים להגדרות רוחניות, תכליתיות כמו, לדוגמה, איך מצבים אלה נראים בעיני ה', אז נוכחים לראות שהם מקבלים תמונה אחרת לגמרי, והמצב כשלעצמו הוא בכלל אחר ממה שהוא בעולם הגשמיות.

כל הגדרה נעה ממקומה ומתחלפת עם הגדרה אחרת, ואז במקום עונש מקבלים שכר, ובמקום שכר מקבלים הכנה מראש שבכלל לא תלויה באדם, ובמקום חטא מקבלים קביעת מצב חדש שהוכן מראש, וכיוצא באלה. הדברים אינם מוגדרים כמו בעולם הגשמיות, ואת זה יש לקחת בחשבון כשבאים ללמוד על מקרה רוחני.

איך חטא אדם הראשון צריך להתגלות במצבו החיובי?

בעבודה רוחנית הכול מתחיל תמיד מהשלילה. העולם שלנו הוא עולם הפוך, עולם שמצריך תיקון. עולם שאין בו שום מעשה טוב, שאי-אפשר לעשות בו שום דבר, אלא בסגולות לימוד ויגיעה, וגם הם לא בצורה ישירה לפי השכל. אפילו שמתייגעים ולומדים, אין מתפתחים לפי השכל עוד יותר ועוד יותר טוב, אלא ההפך, נותנים לאדם עבודה עוד יותר קשה ומצבים עוד יותר סבוכים.

ככל שהאדם חש בתוכו חוסן פנימי מכניסים אותו למצבים קשים יותר. ואת המצבים הקשים האלה הוא לא יודע מראש. הוא לא מכיר את תכליתם. הכול נסתר ממנו, לכן נראה לו שתמורת היגיעה הטובה שנתן הוא נענש. ואינו חש במצבים הבאים שהוא קיבל שכר.

לכן חוכמת הקבלה היא חוכמת הנסתר. אי-אפשר להציג את הקבלה באופן אקראי לאנשים, אלא לכל אחד לפי מידת הכנתו. לא הקבלה עצמה היא חוכמת הנסתר, מדובר תמיד כלפי האדם ולא כלפי משהו שקיים מחוצה לו. מחוץ לאדם אי-אפשר לדון על שום דבר. אם האדם מוכן, אפשר לחשוף בפניו את חוכמת הקבלה, ואם לא - אז לא.

למה? מפני שאחרת הקבלה מזיקה לו. כשאדם מתפתח עד לאותה רמה שאפשר לחשוף בפניו את תכניה, ובכללם המשמעות של שכר ועונש, לחרוג קצת מההגדרות הבהמיות, וכבר מוכן לקבל הגדרות חדשות, אז, ורק אז, מתחילים להציג בפניו את חוכמת הקבלה, כך שיראה שמה שנראה בעולמנו הוא לא בדיוק נכון מנקודת המבט של הנצח.

אדם שלא מוכן, יכול לקבל את ההגדרות האלה בצורה לא נכונה, באופן תבוסתני, כך שהכול מוכן, שהכול מובטח וחתום, שאין שכר ועונש, שאין מקריות ואין כלל בחירה חופשית, כך שטוב יותר ללכת הביתה ולהמתין לסוף המר. אנשים שאינם נושאים עדיין את היכולת לקבל ראייה נכונה, לא יקבלו נכונה מה שמגלים וחושפים בפניהם.

הנשמה עדיין לא מוכנה לעכל את ההגדרות האמיתיות של המציאות. כי מתוך ההגדרות האמיתיות האדם צריך לעבוד ולהשקיע וללכת קדימה בלמעלה מהדעת.

אבל אם אדם, בשכל קטן, דומם דקדושה, מאזין למה שמדברים בעבודה רוחנית, הוא עלול להסיק שהכול הפקר, שהבורא יודע הכול מההתחלה ועד הסוף, ורק מרמה אותו במשהו. ואז סוגר את הכול והולך. לכן עד ימינו היתה אזהרה שלא לגלות את החוכמה לכול, והכול היה נסתר. עתה האנשים כבר די מפותחים כדי להאזין ולא להינזק. ולכן אין יותר ממי להסתיר את הקבלה.

כל זה שייך לתחום ההגדרות. אם אדם אינו מסוגל לעכל, שמה שנראה בעיניו חטא הוא עונש, ומה שנראה בעיניו עונש הוא תיקון, אז הוא מגיע מהלימוד למה שקרוי "חוכמתו מרובה ממעשיו - "לשם מה לו להתייגע? אז הוא מתייאש ומשליך הכול מעל פניו.

אבל אצל מי שהולך בדרך הרוחנית זה כמעט אף פעם לא קורה, אלא אם עסקינן באדם שאין לו הכנה פנימית - שעדיין לא הגיע מדרגת הדומם - דתי או חילוני - לדרגת צומח, או באדם שנופל ממדרגה, שאז לזמן מה מתגלה אצלו איזה מין ייאוש. כשאדם נופל למצב של בהמיות יש לו כל מיני מחשבות כאלה, אבל רק ברגע שהוא נופל לבהמיות, אחר כך הוא עובר את המצב הזה וממשיך לקבל את המציאות נכונה, באופן רוחני.

אי היכולת לקבל הגדרות רוחניות, נצחיות, בלמעלה מהדעת, במקום בדעת, במקום בידיעה, באופן כזה שחטא הוא עונש, ועונש הוא תיקון, היא היא הסיבה להסתרת חוכמת הקבלה מהדורות הקודמים, עד שנת 1995.

האם אדם הראשון בכל זאת חטא?

ה"חטא" הוא לא חטא. אדם הראשון היה צריך לעבור את החטא, כי זה עונשו. על מה העונש? העונש אינו מפני שהוא אשם. בגשמיות, עונש מקורו באשם כלשהו שאני נושא, אבל ברוחניות עונש הוא מפני שהטבע הראשוני של האדם הפוך מטבע הבורא, וכדי להיתקן חייבים להתערבב עם טבע הבורא.

מה פירוש "לקבל את בחינת האהבה לבסיס"?

אהבה ויראה הן כוחות, הכנות, תנאים, שבהם אדם יכול להיות שרוי באמונה ולא בידיעה, ולהחזיק באמונה. ואדם הראשון נפל לבחינת ידיעה, לבחינת קבלה, במוחא ואחר כך בליבא. אז המצב שבו הוא הפר את האמונה, זה בגלל שהיה לו פגם, כלומר, שבאהבה וביראה היתה צורה לא מספקת. למה? לא יכול היה בכליו האמיתיים להחזיק באמונה למעלה מהדעת, בגלל שלא היה שם כוחה של בינה. אמונה היא כוח הבינה.

כוח הבינה לא יכול היה לחדור לתוך נקודת "יש מאין", לל"ב האבן. ולכן במקום שהאדם רצה לעשות תיקון בל"ב האבן עצמו, נפל מאמונה לידיעה. רק בכוח הבינה אפשר להיאחז בלמעלה מהדעת, בעליון, ברוחניות.

למה הכוונה ב"למעלה מהדעת", "בתוך הדעת", או "למטה מהדעת"?

הכוונה היא שיש לנו רצון לקבל. שהאדם מקבל בתוך הרצון לקבל, ודן מה שהוא מקבל, ולפי זה הוא כמו שכתוב: "אין לדיין אלא מה שעיניו רואות". כך האדם למעשה פועל לפי הטבע שלו, לפי שכלו, לפי הדעת שלו, פירוש הדבר שהוא פועל לפי הידיעה.

"ידיעה" היא אור חוכמה, או כפי שאומרים אצלנו "שכל". היא לא אור אלא הארת חוכמה מסוימת שמתפשטת בכלים דקבלה. ומתוך אור חוכמה שמתפשט בכלים דקבלה, האדם מקבל ידיעה על מצבו הוא. ומאור חוכמה בכלים דקבלה הוא מקבל את התענוג עצמו, וגם את ההכרה של התענוג, וזה נקרא במוחא ובליבא. קבלה במוחא ובליבא נקראת "ידיעה" - דעת, דעתו של האדם.

למה אומרים "על דעתו"? כי דעת היא הדרגה הכי גבוהה מכל הדרגות של הקבלה. היא המודעות של האדם, האדם שבאדם. האדם עובד לפי כלים דקבלה שלו. זה הטבע של ל"ב האבן, החומר שלנו, הרצון לקבל.

להיות קשור עם הבורא, להיות במדרגה למעלה מ"האני" שלו, האדם יכול רק אם הוא מקבל כלים של בינה. כמו שלומדים על עולמות בי"ע, שהם חלקי גלגלתא ועיניים, שלידי חטא נפלו לאח"פ, ואז בתוך החלקים השבורים של גלגלתאות ועיניים שנפלו לאח"פ האור יכול להתפשט, ולא באח"פ שבו הם נמצאים.

המצב הזה דומה לעיסת בצק שבתוכה מעורבבים פירורי שוקולד. פירורי השוקולד הם חלקי גלגלתאות ועיניים שמצויים בתוך האח"פ, שהוא הבצק עצמו. האור יכול להתפשט רק בתוך הפירורים האלה של הגלגלתאות והעיניים. אם הם מסודרים ביניהם נכונה נבנית מהם מערכת עולמות בי"ע. עולמות בי"ע הן גלגלתאות ועיניים שממש מצויות בתוך מסה של אח"פ, אבל הגלגלתאות והעיניים האלה קשורות ביניהן, ולא קשורות למסה של אח"פ. יש להן הגנה נגד האח"פ כדי שלא יפריע להן.

"אדם הראשון" מלכתחילה הוא האח"פ. אם הוא לא יקבל גלגלתאות ועיניים לתוכו, לא יהיה לו שום קשר עם הבורא. רק בגלגלתא ועיניים הבורא מורגש והאור מתפשט.

לכן אדם שעובד לא באח"פ שלו, אלא בגלגלתא ועיניים, שנכללים בו כתוצאה מ"חטא אדם הראשון", פירושו שהוא עובד למעלה מדעתו, למעלה מידיעתו, למעלה מרצונו. כי דעת, שכל, רצון, הם הבצק, ולא פירורי השוקולד שנמצאים בו. מצב זה פירושו שהוא עובד באמונה למעלה מהדעת.

"באמונה" - מפני שזה חלקי בינה, גלגלתא ועיניים, כלים דהשפעה. "למעלה מהדעת" - במצב זה האדם רומס, דורך על האח"פ, עושה כנגדו צמצום, וכביכול מעביר את תחושתו, ואת לבו הוא מכניס לתוך הגלגלתאות והעיניים האלה, ובהם הוא מצוי וחי. מצב זה פירושו לעבוד באמונה למעלה מהדעת.

מה יכול לסייע לאדם במצבים אלה? רק אהבה ויראה. אלה עוזרים לו לאחוז בכלים דהשפעה ולא להיסחף אחרי כלים דקבלה, כי האח"פ הזה מושך חזק.

מה פירושו של אח"פ דעליון?

אדם מצוי בגלגלתא ובעיניים ובאח"פ הנוכחיים שלו, וכשהוא רוצה לגדול מוסיפים לו רצון לקבל. זה נקרא שמתגלה בו אח"פ דעליון. מי זה העליון? העליון הוא האדם עצמו אך רק בדרגה גבוהה יותר. מצב זה פירושו שמתגלה בו אח"פ דעליון, ושהוא צריך לקבל את האח"פ הזה למעלה מדעתו.

למה למעלה מדעתו? כי עכשיו הוא צריך לסדר כלים דהשפעה כנגד האח"פ החדש הזה, נגד הרצון לקבל החדש שמתגלה, אבל האח"פ דעליון זה "האני". כל האח"פים, בכל המדרגות, מהמדרגה התחתונה עד המדרגה העליונה, כל האח"פים שהתגלו אצלו מדרגה אחר מדרגה, הם "האני", האגו שלו, הרצון לקבל שלו, שמתגלה יותר ויותר ויותר.

אם הוא מתגלה ככלים דקבלה הוא קרוי אח"פ דעליון כלפי. ויש אח"פ דבינה שמתגלה ככלים דהשפעה ועוד. ואלה כבר תיקונים.

ואם אדם מצוי במצב שהוא לא חש, לא ירידות ולא עליות?

אדם שטרם הגיע לגמר תיקון, ומצוי באמצעיתו של מצב מסוים, וזמן ממושך לא מגיעות לו ירידות ועליות, זה סימן שהוא לא משקיע כוחות, מאמצים ויגיעה. העונש הוא, שהוא לא מקבל ירידות, שהוא לא "חוטא" ולא מקבל עוד חלקים מאדם הראשון אחרי החטא. כלומר, לא מביאים אותו למצב שיוכל להתחיל לתקן את עצמו. וזהו העונש, שלא מזמנים לו לאדם מצבים גרועים.

העונש הוא לא בכך שמכניסים את האדם למצבים גרועים. העונש הוא בכך שלא מכניסים את האדם למצבים הגרועים.

מה פירושה של אהבה?

"הזוהר" אומר, שאהבה מתפרשת לשני היבטים: אהבה עצמית ואהבה לבורא. "אהבה" פירושה שיש מישהו, שכאשר הוא נהנה אף אני נהנה. אבל כאן השאלה היא מה הסיבה ומהי התוצאה: האם כשהוא נהנה אז אני גם נהנה, או האם התענוג שלי הוא רק שיהיה לו טוב, שהוא ייהנה. ואז אף אם רע לי, אבל הוא נהנה, אז גם אני נהנה.

איך אפשר לעשות דבר כזה? תחילה יש לעשות צמצום, ואחר כך לעבוד בעל מנת להשפיע. ואז אכן זו אהבה אמיתית, אהבה שלא תלויה בדבר, שלא תלויה במה שאני מקבל ממנה. אבל האם אפשר לקיים משפט אהבה כשהבורא נהנה ואני סובל, אבל אני נהנה בגלל שהוא נהנה? האם אדם יכול לסבול בכלים שלו מכך שאין לו בהם דבר לעצמו, ויחד עם זה ליהנות בכלים שלו מכך שהוא מרגיש איך הבורא נהנה? האם יכול להיות כדבר הזה במציאות?

בעולם שלנו אכן זה קורה. למשל, כשאם סובלת, אבל נהנית בגלל שתינוקה נהנה וטוב לו. כלומר, לאם יש כביכול שני סוגי כלים: מה שהיא לעצמה, ויחסה כלפי התינוק.

האם גם ברוחניות זה קורה כך?

ברוחניות זה לא כך. למה? כי לפני שעושים צמצום על כלים דקבלה אי-אפשר לעבור לעל מנת להשפיע. מה פירושו צמצום על כלי קבלה, הרי אי-אפשר לצמצמו, אי-אפשר לסגור את השער ללב על מנעול ובריח, ואת המפתח לזרוק לים.

הרי רוחניות היא עניין של רגשות. אם יש לי רצון לקבל, אני צריך לתקן אותו באופן כזה, שהוא יימצא תחת צמצום, כך שהוא לא ירצה לקבל, למרות שהוא רוצה כן. תהליך זה פירושו שצמצמתי את הרצון לקבל. בגשמיות הדבר שונה: אדם מאוד מתאווה למשהו, ועוצר בעצמו מלעשות כן. ברוחניות המושגים שונים: אם אדם רוצה, פירושו שהוא כבר מצא את מושא תאוותו. אין ברוחניות כלי מעשה או כלי הרגשה. האדם לא מחולק לרצון ולגוף.

אז איך נותנים מענה לרצון לקבל? במה ממלאים אותו? כשממלאים את הרצון לקבל פירושו שהוא נמצא בצמצום, אז חייבים לתת לו סיפוק? הסיפוק הזה פירושו "חסדים". ומעבר לסיפוק הזה כבר מתחיל האדם לרכוש דרגות השפעה, עד שהוא מגיע אף לדרגה של לקבל כדי להשפיע. האדם בונה קשר בין כלים שלגמרי מנותקים זה מזה, קשר כזה שאף יכול לקבל כדי להשפיע, ואלה כבר דרגות אהבה.

מהי דרגת אהבה?

אהבה פירושה לעבוד לפי רצונו של מישהו עד כדי כך, שאף רצוני בא לידי ביטוי לשם מילוי רצונו של מישהו, ובכך אני מרגיש שאני ממלא את עצמי. ממלא את עצמי עד כדי כך שאף ל"ב האבן יהיה מתוקן בעל מנת להשפיע. נדרשות הכנות רבות ותיקונים זה אחר זה, עד שמגיעים למצב הזה.

תחילה יש להגיע למצב של צמצום, ולאחריו לעבוד על כלים דהשפעה, להשפיע על מנת להשפיע, ואז כל הזמן האדם יותר ויותר מצמצם את עצמו, כלומר, עושה צמצום על עביות יותר ויותר גדולה שמתגלה בו. אך לא בבת אחת.

אם הרצון לקבל היה מתגלה בבת אחת, והאדם היה יכול לעשות עליו צמצום, הוא היה כמו במצב אינסופי, ואף גרוע מזה. כי במצב אינסופי התגלתה רק עביות שורש דשורש. ואם היה מתגלה כאן כל הכלי, היה מתגלה ד' דְדָל"ת. לכן התיקונים הם הדרגתיים.

למה תיקון חפץ חסד חזק יותר מרצון לקבל?

הרצון לקבל הוא גדול מאוד והוא כנגד הבורא. כל העוצמה וכל הכוח, כל מה שיש לבורא, כנגד זה הוא ברא את הרצון לקבל - "זה כנגד זה ברא אלוקים". אחרת, לא תהיה ביכולתו של הרצון לקבל לבלוע, לקבל, את כל הבורא, את כל האור שמתגלה, ואף להשפיע לו בחזרה. בתוך הרצון לקבל קיימת יכולת אדירה בדומה לבורא. האור ברא את הכלי בדיוק לפי מידתו, עם כל מה שנמצא בתוך האור. גם הנותן נמצא בתוך האור הזה ומכניס את עצמו בתוך הכלי, אך תהליך זה מתגלה לאט לאט.

כתוב שבאור שהיה במעשה בראשית היו כלולים כל האורות, כל הימים, כל ההתפתחות, "ראה מסוף העולם עד סופו" וכו' - על מה מדברים כל הפסוקים האלה? כשהבורא ברא את הרצון לקבל על ידי האור, הוא הכניס בתוך האור גם את התענוג שצריך לתת. הוא הכניס בתוך האור שברא גם את עצמו עם כל תכונותיו, וגם את רצונו, את הרצון להיטיב, כדי שהנברא יעבוד גם עם הרצון להיטיב של הבורא. שהנברא לא רק ישתוקק לתענוגים, אלא שגם ישתוקק להיות מיטיב, כמו הבורא. כל אלה מצויים בתוך האור, ועוברים לרצון לקבל, אך הם צריכים לאט לאט להתגלות.

אז מאיפה יש דבר כזה גדול בחסדים, שהם סך הכול חסד, רוצה לתת, להשפיע? מאיפה יבוא כוח כל כך גדול לעבוד נגד הרצון לקבל? מלמעלה, ממצב אין-סוף, מירידה עד העולם הזה. מהי הירידה הזאת? התרחקות ממצב אין-סוף למצב הכי קטן שמקורו ממצב אין-סוף. ומהמצב הזה שהאין-סוף בו מגולה במידה קטנה מאוד, האדם מתחיל לערוך עליו צמצום, וכן מעשה דלהשפיע על מנת להשפיע, ומעשה דלקבל על מנת להשפיע.

ואז נותנים לו מידה גדולה יותר של מצב אין-סוף וזה פירושו שאדם מתקרב למצב אין-סוף בסולם המדרגות, וכל מדרגה היא חלק מסוים ממצב אין-סוף. לכן על כל מדרגה צריך לעשות צמצום כמו במצב אין-סוף, ולהשפיע כדי להשפיע, ולקבל כדי להשפיע.

האם אנו יכולים לעשות מיד צמצום על כלי גדול? עוד נברר היטב בהמשך מהו זמן ההכנה שאנחנו מצויים בו, מה מכינים בזמן ההכנה, ומה יש בה, במה האדם מכין את עצמו.

במצבנו אנחנו לא יכולים לדמיין מראש מה מכינים, למה מתרגלים, מה רוכשים, מהו התנאי שמעביר אותנו מחסום. אומרים "עולם הפוך ראיתי", שעד כדי כך הכול הפוך שם מעבר למחסום, שלא עוזר שום דבר מה שהאדם עובר בעולם הזה

ועם זאת איזה מין תיקונים אנחנו עושים כאן, בעולם שלנו, שקרוי זמן ההכנה, מה עוברים כאן, בעולם שלנו, שאנחנו מתקנים את עצמנו? מהו ההיבט של המצב האינסופי שמתקנים לפני שמוכנים לעשות את הצמצום הקטן ביותר על הרצון הכללי הקטן ביותר.

למה צריכים תחילה להקים מפעל הפצה, כמו כל מפעל רגיל, ורק אחר כך לעסוק ברוחניות שתהא בו?

כל דבר יכול להיות אמיתי אם יש לו דוגמה בטבע. אנו רואים שקיבוץ או קומונה אינם דבר טוב ומועיל. הם מועילים רק במצב של גמר התיקון, כאשר כולם שווים, ואין הבדל בין האנשים, קטן כגדול. בינתיים, רואים שיש בורא, ויש נברא. זה מצוי מעלה וזה מטה. אחד שולט והשני נשלט. כך הדברים מתנהלים, וזה דרכו של עולם. נדרש להיות מלך, ותחתיו שרים, ותחת השרים אישים שמבצעים את הנחיותיהם, ולאחריהם כל העם.

במילים אחרות, אם אין ארגון שבנוי לפי הגיון עסקי, כלומר, שבראשו מנהל, ותחתיו ראשי מחלקות מקצועיים, וכן אנשים ביצועיסטים, אז אי-אפשר לבצע את משימות הארגון ולממש את יעדיו, וכן אי-אפשר לממש את הכלים, את היכולות הטמונות באנשים.

לכן תחילה כל הדברים האלה צריכים להיות ברורים ובנויים בצורה נכונה לפי הרצון לקבל. אחרי שהרצון לקבל מסודר לפי טבעו, ולפי אופן בנייתו בעולם שלנו, אפשר לחשוב איך לעשות בו שימוש בעל מנת להשפיע.

לפני שהרצון לקבל מתגלה, לפני שהרע מתגלה באדם, אין מדברים על תיקונים, אין מדברים על מה צריך לעשות תיקון. לכן נדרש תחילה לבנות מערכת טובה ובריאה, כאילו לא ברוחניות עסקינן, ורק לאחר מכן להלביש עליה רוחניות.

רק המעשים במפעל, מבנה המפעל, חייבים להיות לפי הרצון לקבל, לפי מצבנו, לכן בהתחלה מתעסקים רק במבנה המפעל. אבל גם צריך להיות "סוף מעשה במחשבה תחילה", כי התוצרת הסופית של המפעל היא תוצרת רוחנית ולשמה בונים את המפעל. המפעל צריך לייצר הפצה, אבל יחד עמה הוא צריך לייצר אותנו בדרגה אחרת, באופן כזה שיהיה לנו מובן מה אנחנו עושים, מה מפעיל אותנו, ואיך אנחנו יכולים להיות בקשר זה עם זה.

השלב הבא לאחר אפיון מבנה המפעל הוא אפיון ההיבט האנושי: איך עובדים בכל המחלקות, מהי מערכת היחסים בין עובדי המפעל: למה הוא בתפקיד בכיר ואני בתפקיד זוטר, למה הוא נבחר לעבוד במחלקה זו וההוא במחלקה אחרת, וכיוצ"ב. אלה היבטים הקשורים בעבודה פנימית של כל אחד ואחד. אין לשכוח שהתוצרת שמתעתדים לייצר היא לא מוצר רגיל אלא מוצר רוחני. נכון שכדי לייצר מוצר רוחני יש צורך במיני עבודות בחומר ובמומחיות, ואף הסתייעות במומחים מהחוץ, אבל בסך הכול מוכרים מידע, מידע על רוחניות, לא על תוכנת מחשב כלשהי, ואנו מאמינים שבלי המידע הזה העולם שלנו נוטה לאבדון.

אם אהבת חברים היא הסגולה היחידה כדי לעבור את המחסום, מה היתרון בקבוצה רוחנית שנבנית על בסיס של עבודה מקצועית במפעל?

אהבת חברים היא הסיבה שעוזרת לאדם לרכוש כלים נוספים, כלומר, כוחות נוספים, וכך היא מסייעת לו להגיע למטרה. במסגרת של קבוצה גדולה קיים קושי לבטא אהבת חברים, אבל במסגרת של קבוצות קטנות, אהבת חברים יכולה איכשהו להתקיים. המחלקות המקצועיות במפעל הן קבוצות קטנות שהקשר בין האנשים אינו מבוסס על הבעה חיצונית כזו או אחרת של חבר או על מידת משיכתי לאופיו. הקשר בין האנשים הוא דרך עבודה פיסית, שעל בסיסה יכולים האנשים לעשות יחדיו עבודה רוחנית.

למעשה, גם הקבוצות הגדולות הן קבוצות קטנות יחסית, כי במחלקה המקצועית במפעל אליה משתייך אדם, ישנם מעט אנשים שבהכרח יש לו קשר איתם.

בעבודתו האדם צריך להיות כל הזמן בקשרי עבודה עם חבריו, ומצב זה מחזיר אותו, חזור ונשנה, לשאלה: לשם מה אני איתם, ובשביל מה אני עובד, וכו'. בחלוקה של קבוצה גדולה לקבוצות קטנות החיבור בין האנשים הוא די מקרי ורופף. וכך אם אדם מסוים מעניין אותי אני מתחבר אליו, ואם לאלא.

הקבוצות האלה מתקיימות מפני שכל קבוצה רוצה להבליט עצמה על פני האחרות, וכך פועל 'האגו הקבוצתי' של כל קבוצה וקבוצה. במפעל עובד גם האגו המחלקתי, בכל מחלקה ומחלקה, אבל במפעל הקשר בין עובד למשנהו הרבה יותר טבעי, והוא נגזר מצורך ברור של יצירת המוצר. מעשה זה הוא מה שמחייב את האדם להיות בקשר, וכשנוצר הקשר בין השניים, קיימת מחויבות הדדית להתייחס באורח רוחני כלפי החבר.

צריך לבנות משהו שיש לו בסיס מוצק ואמין, ושקיים גם בעולם הזה, ושיתקיים גם במצבים של עליות וירידות, ושיחייב לקשור קשרים בין האנשים, אם הם רוצים או לאו. אם אחד מתרגז על השני ולא מדבר איתו, הזמן שמתרחקים זה מזה תלוי בכמה האחד זקוק לשני.

קשר מקצועי הוא הרבה יותר אמין ופחות אגואיסטי מקשר מקרי, שבו בעיקר רוצים להראות לאחרים שהקבוצה שלנו טובה יותר. קשר מקצועי הוא הרבה יותר מתקדם, כי הוא קשר נייטרלי, והוא לא על בסיס אגואיסטי.

קשר מקצועי הוא ביסודו טוב, כי הולכים עם עוד כמה אנשים לייצר מוצר רוחני. וזאת אף שלא חושבים על כלום. הדבר דומה לפתיחת ספר ולימוד בו. גם בזמן הלימוד אין לנו היום השתוקקות להגיע לרוחניות, ושהבורא יאיר לנו עכשיו. אבל בכל זאת לומדים וקשורים לחוכמת הקבלה.

מה מבטיח שאדם לא יבוא לעבודה רק כדי "להחתים כרטיס"?

לאחר שמקימים מפעל, שמתנהל נכונה והוא רווחי, יכול להיות שבזה דיינו. אך לא. יהיו כמה אנשים, ייתכן אף בסדר גודל של מחלקה מקצועית, או יותר, שידאגו להחיות את האדם באורח רוחני. וזה צריך להיבנות רק לאחר הצלחת המפעל. אז כבר מהשמיים לא יתנו מנוחה, וישאלו שאלות: בשביל מה אני חי, בשביל מה אני עובד, וכו'. אבל המפעל עצמו צריך לעבוד כמו כל מפעל רגיל: יום יום צריך ללכת לעבודה, להחתים כרטיס, לעבוד, ולהיות בקשר מקצועי עם אנשים. זו מערכת שאדם מצוי בה אם הוא רוצה אם לאו. את המערכת הזו צריך לבנות בדיוק כמו מפעל. בנוסף למה שמתחולל בקבוצה, יש לסדר את הקבוצה באופן יעיל ונכון, באופן כזה שהיא תהיה מערכת מתפקדת כראוי.

ואחרי שחיים במערכת כזאת, וחשים אותה, לאט לאט מכניסים לה נדבך נוסף של יחסים בינאישיים. אך לא משנה מה יהיה אופיים של יחסים אלה, הם לא יגרמו לפירוד בין האנשים. האדם, מכל מקום, יהיה קשור לעבודה הכללית לפחות באורח גשמי.

מי מחליט איך צריך לבנות את המפעל הזה?

סוגיות כמו, מבנה המפעל ואופי עבודתו, באיזו מחלקה ישתלב כל אחד, מי יהיו ראשי המחלקות, וכו' - כל אלה הם עניינה של הקבוצה. האנשים שיטפלו בסוגיות אלה ייבחרו על ידי הקבוצה, ויהיו תחת עינם הביקורתית. חשוב שבמבנה המערכת הזה כל אחד יחוש שווה לכולם.

ואף אחד לא הולך להפר דברים הקיימים מעצם טבעם. כי לפעול נגד הטבע זהו הליך לא חכם. בחברה שלנו ניתן לראות שכל אחד תופס את מקומו לפי אופיו ואופי החברה הכללית. יש סוגים שונים של אנשים: יש כאלה בעלי מוטיבציה רבה, ויש כאלה הנטועים במקומם, ותו לא.

לכן אסור לדכא רצון או נטייה כזו או אחרת שיש באדם. אלא אדרבה, חיוני לתת לו להתפתח, ורק להחליט ביחד, לטובת החברה, איפה כדאי שכל אחד ישתלב. וזה דורש את ההשתתפות של כולם. לא חשוב כמה זמן אורך להקים את המפעל, אם תחילה מלבנים ודנים מה יהיה מיקומו של כל אחד בעבודה לטובת החברה, וכן משכנעים אותו שזה אכן הדבר הכי טוב לעשותו.

צריך להתבונן על כל אלה בצורה פשוטה: מירב המאמצים היעילים מכל אחד למען הגשמת המטרה. זה הכול. אם החלוקה לפי מחלקות מקובלת על כולם, צריך לדון איפה ישתלב כל אחד ואחד. זו כבר עבודה שצריך להשקיע בה מידה של יחס חם כך שנראה את החבר. וזו כבר עבודה רוחנית.

איך צריך לנהוג עם ביקורת?

לאדם שיש ביקורת, מומלץ שיערוך רשימה של כל הנושאים שבעיניו דרושים טיפול, ויציע דרכים לטפל בהם. אבל אם רוצים ליטול חלק בהקמת המערכת, צריך להתעניין באופן שוטף לגבי מה שעושה צוות ההקמה ולא רק לומר דברי ביקורת על הצעותיהם.

מה צריך לעשות מי שמרגיש מיותר?

אין דבר כזה 'להרגיש מיותר'. אם חברים בונים משהו שאני תלוי בו, מה פתאום שמישהו יגיד לי שאני מיותר? אני רוצה להיות ראש המפעל וזהו. מישהו יכול לעצור בעדי? ודאי לא בכוח האגרוף, אלא אם אדם מוכיח את עצמו.

אין מה לעשות "החיים ידברו". אם יש לאדם דחף כלשהו, אף אחד לא צריך לעצור בעדו או למנוע ממנו לבטא אותו. לכל אחד יש לתת אפשרות. אם אדם חפץ להתקדם מעלה, אז ברוך הבא. ומי שמרגיש עצמו מקופח, שיבוא ויאמר זאת. אז יתנו לו אפשרות לבטא את עצמו באורח נכון יותר. אסור למנוע מאנשים לבטא את עצמם ואת יכולותיהם.

כשחברים מציגים את עמדתם, אפשר לבוא ולומר דברי התנגדות ולהציע פתרונות אחרים. לא חשוב אם אדם מתנגד או לא. מה שחשוב הוא שיש לו אפשרות לעשות, להביע, ולשנות את פני הדברים. והוא עצמו צריך להכין את עצמו מראש ולהראות לכולם שיש לו רעיונות טובים יותר. למה לא? הוא רוצה בכך. אם אין לו דעה משלו ואין לו מה לומר, הוא הולך אחר כולם, אבל אם יש לו דעה, הוא צריך להכין את עצמו ולשכנע אחרים בצדקתו.

מי דואג במפעל לאנשים שנמצאים במצבי ירידה ופתאום לא בא להם לבוא לעבוד?

יש מחלקה שנקראת "משאבי אנוש" שמטפלת בעניין זה.

מה עם החיבור הטבעי שיש בין אנשים?

בהקמת מפעל אין הכוונה שאדם קשור רק למחלקתו ולאנשיה. ברור שלא. ידוע שאנשים שעובדים בצוותא לאורך זמן יש ביניהם קשר מיוחד, ויכולת להרגיש זה את זה.

איך צריך להתייחס למי שמאחר לשיעור בוקר?

יש להכין רשימה של כל אחד ולציין מתי הוא מאחר, כולל בכמה דקות הוא איחר. לא רק אחד יעמוד כל הזמן בכניסה, אלא כל אחד בתורו יעמוד ויכין את הרשימה. אבל חייבת להיות מערכת שמגיבה על הרשימה. אם סתם רושמים, אין טעם.

צריך לבנות מחלקה שתתייחס נכונה לגבי איחורים, ותחליט מה לעשות עם מי שמאחר. זו עבודה של הקבוצה. צריך להבין. למה החבר לא בא, האם זה פוגע בו, והאם זה פוגע בחברה, ובהתאם להבנות להחליט מה עושים בהמשך. יש נושאים שצריך להעלותם בישיבת חברים, ויש שאסור להעבירם ולעדכן אחרים אלא רק להקשיב לקשיים של אדם ולשתוק.

אומרים שבזמן מצב של נפילה שום דבר בחיים לא מחייב את האדם. האם כשיש לאדם מצב רוח רע בעבודתו, גם אז הוא אומר למנהל ששום דבר לא מחייב אותו?

לא, כי אחרת יפטרו אותו והוא ירעב ללחם. אז אין לו ברירה והוא חייב לעבוד. כלומר, תחושת הפחד מסבל מחזיקה אותו. גם במפעל של קבוצה שעוסקת בעבודה רוחנית, צריך שיהיה מין פחד כזה שאדם יחוש שהוא עלול להפסיד, אם לא ישתלב נכונה.

אם האדם יחוש רק פחד רוחני ולא גשמי, אז בזמן מצב של ירידה, כשהרוחניות נעלמת, והגשמיות לא קיימת, לא יהיה משנה לאדם לעזוב את הקבוצה - הוא בכלל ירצה להישאר בבית ולהתנתק מחבריו. אבל אם בתת ההכרה הוא יחשוב קצת, שמא בהמשך דרכו הוא עדיין יהיה זקוק לחברי הקבוצה, אז הוא לא יחוש נעימות לעזוב אותם. כך שבמקרה זה טמון רווח גשמי כלשהו.

לכן יש סעודות משותפות, שבתות יחד, והאשה גם קשורה לקבוצה. דברים אלה הם מה שמחזיקים את האדם עוד קצת בקבוצה. אלמלא אלה, אם זה היה רק עניין רוחני, הרי שבזמן נפילה הקשר עם הקבוצה היה ניתק, והאדם היה יושב בבית ושוכח מחבריו.

לכן צריך ליצור בין האנשים כמה שיותר קשרים גשמיים, כדי שגם במצב נפילה האדם יידע ויחוש שאם הוא עוזב - הוא מפסיד. בדומה לברית נישואין. ברית לא עורכים למען זמנים טובים אלא לזמנים רעים.

חיוני להכניס בחברה, ביסודותיה, מיני תיקונים למצבים הרעים, כך שבמצב רע האדם יפחד לזלזל בחברה. בנוסף, כל אחד צריך להמציא לעצמו חיזוקים לזמן הנפילה, באופן כזה שהוא ממש ירגיש הפסד בגשמיות, שכן אז הרוחניות איננה נמצאת, היא נעלמת. על זה צריך לחשוב ולהרהר. זו צריכה להיות הדאגה של כולנו: מה לעשות כך שאני אראה רווח גשמי מהחברה.

אבל בזמן נפילה אמיתית לא אכפת גם מנשיאה באחריות.

תלוי עד כמה לא אכפת לי עניין הנשיאה באחריות. הדבר דומה לאדם שפקדו אותו קשיים אבל הוא משתדל איכשהו להיות נוכח בעבודה ולעתים אף להעמיד פנים שהוא עובד. אין לו ברירה. אחרת יפטרו אותו, ואז מנין יבוא לחמו?

ברוחניות, ההגדרות של מהו חטא, מהו עונש, מהו שכר, הן לא כמו בגשמיות. מה שבגשמיות מפרשים בקלות לפי מראה עיניים, ולפי ראייה פנימית, שמייחסים את כל הסיבות לכוח עליון - ברוחניות, הפירוש של כל מילה, של כל הגדרה, של כל מעשה והתרחשות, הוא קצת אחר:

בעניין חטא - בגשמיות חטא פירושו: לעשות מעשה באורח לא נכון. היו לאדם כוונות מוטעות, הכנה מוטעית, ולכן חטא. ברוחניות, "חטא" פירושו: מצב. לא שהאדם עצמו עשה מעשה רע, אלא נעשה דבר רע מעצמו. הוא התגלגל מלמעלה: לא האדם עשה. מי הוא בכלל שיעשה משהו. מלכתחילה מסתכלים בצורה אחרת על בעל המעשה ועל המעשה עצמו. קובעים שהמעשה הזה קרוי "חטא". ודאי שהאדם בעצמו לא אשם, ואף אחד לא עומד להעניש אותו.

עניין העונש - בגשמיות, בעולם הזה, עונש פירושו שפוקדים את האדם כל מיני ייסורים: הוא נכנס לבית הסוהר, נעשה חולה, מת, חס ושלום, וכו'. אם משהו קורה לו ולא יודעים מנין זה בא, אומרים: "מסכן, קיבל עונש", או אם החברה או מוסדותיה מענישים אותו, גם אז אומרים שהוא קיבל את עונשו. ברוחניות, גם "עונש" מתגלגל מלמעלה, לכן לא רלוונטי לומר שמישהו עשה מעשה רע או לא עשה, אלא הבורא עושה איתו כך, וזה לא קרוי עונש. מה שנראה בעינינו כעונש, ברוחניות קרוי "תיקון". מתקנים את האדם. בדרך כלל מתקנים בדרכים לא כל כך נעימות. אדם מרגיש שפוקדים אותו מאורעות לא נעימים, אבל זה בחזקת "תיקון".

עניין השכר - בגשמיות, שכר קרוי מה שהאדם מרוויח, ומרגיש בכלים שלו שעשה והרוויח. ברוחניות, בדרך כלל מה שנראה לנו כשכר, הוא לאמיתו של דבר עונש.

ובעניין אמונה - בעולם הזה אמונה פירושה, שהאדם, בעיניים עצומות, מבלי לדעת כלום, מהלך אפילו בחשכה, וככל שהחשכה והסכנה והאי ידיעה גדולות יותר, האדם נחשב למאמין יותר. ברוחניות, "אמונה" היא עניין הפוך. במאמר הזה רב"ש נותן דוגמה מאוד יפה : "נמצא לפי זה, כי עיקר מה שהאדם צריך להשתדל בעבודתו, הוא רק לזכות בבחינת אמונה", מה זה אמונה? "היינו, שירגיש שיש מציאות ה'". במילים אחרות, הכול נפתח והאדם מרגיש שהבורא גדול, כול יכול, ואז הוא נקרא "מאמין".

איך יכול להיות שזה נקרא מאמין, הרי אצלנו זה נקרא ידיעה ולא אמונה? שוב מסתבכים בהגדרות מנוגדות. וקבלה היא לא סתם חוכמה מנוגדת להיגיון הבהמי שלנו, שבו הכול פועל לפי הגדרות אחרות. למה? כי אנחנו לא יודעים מה זה לחיות בגילוי הבורא.

לפי מה שלומדים ב"פתיחה לחוכמת הקבלה" וב"תלמוד עשר ספירות", הכול נעשה על ידי האור. אור מאיר לכלי, מוליד את הכלי, מתקן את הכלי, נותן לכלי כל מיני תכונות משלו. באותה מידה שהכלי הוכשר, לקלוט, לסגל לעצמו תכונות של האור, כך הוא עשוי להשתנות. בהתאם לאופן שהכלי משתנה, כך הוא דומה יותר לאור, ואז הוא מתמלא יותר באור, זוכה יותר לשלמות ונצחיות.

הכול תלוי בהתגלות האור. אין פה עניין של אמונה, כמו שנוטים לחשוב בעולם שלנו, שאור לא נמצא ואז בכוחו של הכלי לעשות משהו. בקבלה לומדים, שבלי אור אין כלי. למעשה, בלי אור, אין מציאות. לפי מידת האור שממלא את הכלי, שמוסר לכלי חלק מתכונותיו, לפי זה הכלי מסוגל למשהו.

לכן "אמונה" נקראת הרגשת הבורא. הרגשה ממשית, כמו בעולם הזה, בחמשת החושים. זה בעיקר מתפרש ממוחא ומליבא - ליתר בהירות, אפשר להגיד, שזו הרגשה. בכל החושים, אבל בעיקר בראייה ובשמיעה. ראייה היא החשובה ביותר, הנעלה ביותר, כמו שבגוף הביולוגי ראייה היא החוש החשוב ביותר. למעלה מ-90% מהידע על החיים מתקבלים דרך חוש הראייה.

אם כך, כל השלבים שעוברים בזמן ההכנה, הם כדי לרכוש את האמונה, כדי שיהיה רצון לגילוי הבורא. לאדם אין רצון כזה, הוא מתאווה לכל מיני דברים אחרים, אבל לגלות את הבורא הוא לא רוצה. למה? כי גילוי הבורא מביא לו תיקון. הוא מביא לטבע שלו דבר לא טוב - הופך אותו לעל מנת להשפיע. לכן, הרצון לקבל, הטבע שלנו, מתנגד לזה. לא שהבורא נסתר ממני, אלא הטבע שלי הוא הוא שמסתיר את הבורא.

ואז, כדי שהאדם בכל זאת ירצה בגילוי הבורא, נדרש זמן הכנה שנמשך כמה שנים. האדם רוכש כל מיני התרשמויות מחוסר גילוי הבורא, וזה נקרא "זמן ההכנה" - הסתר כפול או הסתר רגיל. ולא סתם הסתר כפול והסתר רגיל, אלא האדם מרגיש עד כמה הוא מצוי בהסתר וכמה הדבר הזה מכביד עליו.

מתוך זה מגיעים, בהדרגה, להיווצרות הרצון. נולד באדם רצון חזק שאינו חסר כלום מלבד שהבורא יתגלה, מה שקרוי "חולת אהבה אני" - חוץ מזה אני לא רוצה כלום ולא צריך כלום. אני בטוח שזה המפתח לפתור את כל בעיותי, הכול תלוי רק בזה - הבורא יתגלה, יהיה לי טוב, לא יתגלה - אני לא יכול לסבול יותר.

ואם אדם מגיע לרצון כזה גדול להתגלות הבורא, רצון אגואיסטי, לצורכי עצמו, אבל רק את זה הוא רוצה וזולתו כלום, פירוש הדבר שיש לו כלי לגילוי - ואז הבורא מתגלה. וגילוי הבורא, גילוי האור, כבר מתקן את הכלי. כל עוד האור לא מופיע בכלי, הכלי לא יכול להיתקן, לא יעזור כמה שאדם יצעק, הוא לא יכול לרצות תיקון, הוא לא יכול לרצות שייעשה בו שינוי, הוא מתאווה רק למילוי הרצונות שלו.

גילוי הבורא הוא הסיבה לכל התיקונים ולכל המילויים. גילוי הבורא הוא הסיבה לכל הבטחה שהולכים בדרך הנכונה. מפני שאז מתגלות התכונות שיש באור, ואז יכולים לקלוט את התכונות הנכונות. הכול הוא כתוצאה מהתגלות הכוח היחיד הזה, השולט, הגדול. ואז האדם נכנע, ובהחלט נכלל בו.

עוד הגדרה מיוחדת שהרב"ש נותן, היא בעניין גוי ויהודי. גם ברוחניות וגם בגשמיות קיימים המושגים "גוי" ו"יהודי" – "אומות העולם" ו"ישראל".

רב"ש אומר, שיש בנו התכללות גויים ויהודים, כי אנחנו תוצאה משבירת "אדם הראשון", אבל מפני שעדיין לא תיקנו את השבירה, אנחנו נמצאים בערבוביה בין התכונות האלה. וכתוצאה מהערבוביה הזאת עם ישראל נמצא בגלות באומות העולם. כלומר, בתוך "עם ישראל" נמצאים רצונות של ה"גויים" והם שולטים על "עם ישראל".

כשעם ישראל נמצא תחת הגויים זה נקרא "גלות". למטה מהגויים, לא למעלה מהם. זה מה שכל אחד מאיתנו מגלה לאט לאט, שהאגו שלו, הרצון לקבל כדי לקבל, הוא השולט, ומנהל את כל ניצוצות ההשפעה, אפילו הקטנים ביותר שיש בו.

ומפני שכתוצאה משבירת "אדם הראשון" אנחנו נמצאים בגלות וה"גוי" שבנו שולט על ה"יהודי" שבנו, ה"גוי" שבנו אומר ל"יהודי", שהוא צריך לקיים תורה ומצוות רק מפני שה' ציווה. במילים אחרות, לא צריך לגלות את גדלות הבורא, ולא צריך להשתוקק לגילוי הבורא, אלא פשוט לעבוד כמו שהבורא ציווה לעשות. תעשה, ותו לא.

ה"גוי" לא אומר לאדם אל תעסוק בכלום, הוא אומר לו לעסוק, אבל לעשות רק מה שמוטל עליו ותו לא. אל תתקרב להיות "בן" - "בנים אתם לה' אלוקיכם", אלא תישאר להיות כעבד. הבורא אמר - אז תעשה.

למה יש פחיתות בדרגה הזאת? הפחיתות היא בכך שאדם לא רוצה להרגיש את ריבונו, את הבורא. האדם לא רוצה לעבוד מטעם ההכרה, ההרגשה, הגילוי. וגם לא מטעם הדבקות, השתוות הצורה. ובכך הוא נשאר בטבע. "טבע" בגימטרייה - "אלוקים".

כל הטבע, ואף אנחנו בתוכו - הרי אנחנו לא יכולים לצאת מתוך עורנו, מתוך הגוף שלנו -ודאי שמקיים ציוויי ה' ללא שום פקפוק. כל החוקים שמתגלים בעולם - פיסיקה, כימיה, פסיכולוגיה, ביולוגיה, לא חשוב מההם כולם חוקים פרטיים של החוק הכללי שקרוי "טבע" או "אלוקים".

אז מה בסך הכול אומר ה"גוי" שבנו ל"יהודי" שבנו? הוא אומר לו: "תקיים את חוקי הטבע!""ה' ציווה - אז תקיים!". כלומר, תישאר בתוך הטבע כמו כל הטבע.

למה הוא קרוי "גוי"? כי הוא לא אומר לאדם שהוא צריך להתייחד עם הבורא, להיות "יהודי", שהאדם צריך להיות מיוחד מכל הטבע, בכך שעולה ונעשה בהשתוות הצורה עם הבורא. אלא משאיר אותו כמו שהוא, בדרגה הבהמית שלו, ללא המצב "אתם קרויים אדם ולא אומות העולם קרויים אדם" - "אדם אתם" וכו'.

ויהודי, רב"ש אומר, הוא מי שעושה את המעשים שלו מטעם גדלות הבורא. מטעם גדלות הבורא הוא לא מגיע לכך שמבצע את ציווי הבורא, שהוא בגימטרייה "אלוקים" - "טבע", אלא מתחיל מטעם גדלות הבורא להיות משמש לבורא. במילים אחרות, הוא כבר מתחיל לגדל את האדם שבו, שדומה לבורא. במידה שהוא מרגיש את הגדלות, במידה הזאת גם בו נולד עניין של האדם - אדמה לבורא.

וזה שייך לגילוי האמונה, להתגלות האלוקות. כי בלי התגלות הבורא, או כלי בלי אור לא יכול להשתנות, לא יכול לתקן את עצמו, ולקבל את צורתו של האור. האדם יכול להיות יהודי רק אחרי שזכה לגילוי הבורא.

לכן, חוכמת הקבלה, שהיא לפי ההגדרה "גילוי אלוקותו לנבראיו בעולם הזה", היא פשוט שיטה איך לא להישאר בתוך הטבע, איך להגיע למטרת הבריאה - "ולדבקה בו". ולעשות את זה על דרך האמונה, כי האמונה היא התגלות האלוקות.

ריבוי השמות והמונחים מבלבל. אולי הכול כתוב בספר?

נכון שיש הרבה שמות, וקשה להתמצא במילים האלה, שהן לא בדיוק לפי המילון שלנו. אבל לא יעזור אם זה יהיה כתוב, כי את זה כל אחד צריך לכתוב לעצמו בלבו שלו. גם זה נכנס ליגיעה. כדאי לקחת מחברת ולהתחיל לכתוב, כל אחד לעצמו, מילון הגדרות: מה זה עונש, מה זה שכר, מהו חטא, וכו'.

מהי ההפכיות בהגדרת שכר ועונש בין גשמיות לרוחניות?

בדרך כלל מה שנראה לנו שכר, הוא בעצם עונש. למה? כי כל אחד מאיתנו שרוי ברצונות אגואיסטיים. לפי הרצון האגואיסטי שלו, אם הוא עכשיו היה מרוויח במשחק מזל כמו טוטו, מחר הוא כבר לא היה בא יותר ללמוד קבלה. בשביל מה לו? אם הוא היה מקבל מה שהוא רוצה, בשביל מה לו לבוא ללמוד. קרוב לוודאי שהוא לא היה בא. הוא בא מפני שהוא מתאווה למשהו, מפני שחסר לו משהו.

אם הוא היה מקבל איזו מתנה מהממת שממש מבלבלת את דעתו, הוא היה נעשה שבוי בתענוג שקיבל מהמתנה הזאת, ולא היה בא יותר לשיעורים. ואת המתנה האמיתית, המטרה האמיתית, הוא לא יכול היה להשיג, מפני שכיסו אותו עם מין תענוג בהמי.

אז זה נקרא שכר או עונש? זה נקרא עונש, למרות שלו זה נראה כשכר. ההגדרות שלנו הן בהחלט על פי מצבנו. ואי-אפשר לשנות את זה בכוח. כי מתוך הטבע אנחנו פועלים לפי הכללים האלה. אבל ראוי להכיר בכך, שהרוחניות היא לגמרי לא לפי ההיגיון שלנו.

בזמן ההכנה, הרצון לקבל גדל כל העת ואיתו גודל האשליות לגבי תענוגים גשמיים. כל פעם צריך להגיע מחדש לאבחנה שהן שקר. האם זה יכול להימשך כך עד אין-סוף?

קודם כל זה נכון. זו באמת קביעת מצב נכונה. כתוצאה מלימוד הקבלה, כתוצאה מהרצון להשיג משהו, להתקדם, האדם מגיע כל פעם לאבחנה רוחנית של מצבו, ורואה שביחס למצב שהשיג, כל מה שהשיג ומה שהבין הם דברים שגויים.

הוא מבין שמעכשיו והלאה הוא יכול להתייחס לדברים האלה כמו שהם, בצורתם האמיתית, ולא כמו קודם כשחי באשליה. אבל כל זה נכון רק לגבי המדרגה הנוכחית שלו. עכשיו נותנים לו תוספת רצון, ועוד כל מיני דברים המבלבלים את דעתו ועוד דברים גדולים יותר, והוא שוב נמצא במצב שהוא לא יכול לקבוע שהדברים הם אשליה ושקר.

אבל, מפני שלכל נשמה יש ערך משלה, המצב הזה הוא לא אינסופי: "לא לָנֶצַח יריב". אלא האדם מקבל עוד אלף או עוד אלפיים פעם מצבים כאלו, לבסוף מצבים אלה באים אל סופם, והבורא פותח את עיניו. לעולם, גם לאחר שנכנסים לרוחניות, כלפי המדרגה העליונה האדם תמיד לא מבין כלום, ולא יודע כלום, ונקלע מחדש לכישלונות, והוא שוב משול לטיפש.

ולא יכול להיות אחרת. כל מדרגה עליונה היא גדולה יותר, היא גבוהה יותר, מההיבטים של רצון, השגה, תכונות, למעשה בהכול. עד כדי כך שכל מה שהאדם משיג היום, לא יכול להיות אפילו בסיס להכרת דרגה עליונה יותר.

כמו שלומדים, שאחרי גלגלתא בא ע"ב. מה יש בע"ב מגלגלתא? קצת הארה של ד' דהתלבשות. ע"ב שרוצה אחר כך להגיע לגלגלתא, יש לו רק איזה מין הארה קטנה שישנה גלגלתא, אבל אין לו כלום ברצון של גלגלתא ד' דעביות. הוא לא מבין מה זה בכלל. הוא לא מבין מה זה להיות כתר. הוא יודע מה זה להיות חוכמה. כתר וחוכמה הם שתי מדרגות סמוכות ברוחניות, בדרגות כל כך גדולות.

וכך כל דרגה ודרגה ברוחניות. יש התחלפות בין המדרגות עד כדי כך, ש"אין" הופך להיות ל"אני", ו"אני" ל"אין", שממצב של "אני" לא נשאר כלום, כדי להיות "אין" - "אין" קרוי אין-סוף - כדי לעבור לדרגה עליונה יותר.

לכן, כל מצב חדש הוא מצב שכלפיו אין לי שום כלים. וכך זה צריך להיות. אחרת זה לא קרוי עלייה, אחרת זה לא נחשב לרכישת מצב חדש, כי מצב חדש הוא טבע לגמרי חדש.

אנחנו עדיין לא מבינים די הצורך וחושבים שמדרגות ברוחניות מבטאות שכל פעם אני קצת יותר חכם, קצת יותר עשיר בתכונות, קצת יותר טוב. אך זה לא קצת. כל פעם הדרגה החדשה היא עד כדי כך הפוכה מהדרגה הרוחנית הקודמת, שאי-אפשר להבין את זה, שממש אי-אפשר להשיג את זה. ההבדל יותר גדול מההבדל שבין אדם מבוגר לתינוק שזה עתה נולד. וכאלו יש הרבה מדרגות.

אנחנו בסך הכול לא באים לשלוט על המדרגות האלה. כי ברגע שאדם שולט על המדרגה שלו, באמת רוכש אותה, והוא הוא המדרגה, אזי הוא כבר מימש בה את כל הכוחות שלו, ואין לו יותר מה לעשות בה. הוא מיד עובר למדרגה עליונה יותר.

לעולם לא רוכשים את המצבים האלה, אלא הם קיימים רק כדי להעלות אותי בדבקות לבורא, הם לא קיימים לצורך שליטה על עצמי. האדם מגיע לשלוט על הטבע, בגלל שהוא רוכש טבע של הבורא, ולא שהוא מתחיל להיות בעל הבית על טבעו שלו.

אבל המצבים האלו הם מצבים מוגדרים, שסופם להיגמר. כל אחד לפי מבנה נשמתו צריך, כמו שבעל הסולם כותב במכתבים, למלא את סאתו. לכל אחד יש שק כזה שהוא צריך לגמור לברור אותו, ואז הוא נכנס לרוחניות. וגם ברוחניות ישנו מספר מוגדר של מצבים שחייבים לעבור, ואז מגיעים לגמר התיקון.

אנחנו לא מבינים מה זה חיים בממד אחר. פשוט קטונו.

מה ההבדל בין ידיעה לאמונה ברוחניות?

אמונה היא התגלות האלוקות, שמקנה לאדם כוחות להידמות לבורא. מתוך שאדם מדמה את עצמו לבורא, מתקן את עצמו, ומידמה לבורא, "ממעשיך הכרנוך", מתוך התיקונים שלו, שהוא תיקן את עצמו על ידי ההתגלות של הבורא, הוא עכשיו רואה ויודע מי הוא הבורא, ומתגלים בו שמות הקדושים.

מי נקרא ע"ב, ס"ג, משה, יעקב? נברא שיש בתוכו מסכים מיוחדים, ואז הוא עושה מעשה על מנת להשפיע לבורא. מתוך זה שהוא עושה מעשה על מנת להשפיע לבורא, הוא עושה את פעולת ההשפעה, לפי זה הוא אומר: "לפי הפעולה הזאת אני נעשה דומה לבורא".

מתוך הפעולה הזאת הוא יכול להגיד: "אני עכשיו מכיר את הבורא, הבורא משפיע כמוני, אולי עוד פי מיליון ממני, אבל במידה הזאת אני מכיר אותו. יותר מזה לא". זה נקרא "ממעשיך הכרנוך". והאור שמתגלה, אור חסדים בהארת חוכמה, או אור חוכמה פנימי שמתגלה רק בלבוש דחסדים, קרוי "ידיעה", אור הדבקות.

"אמונה" היא כוח התיקון.

"ידיעה" היא תוצאת של כוח התיקון. הכלי המתוקן כבר מבצע פעולה בדומה למה שעושה הבורא, מתוך כך יש לו ידיעה. "ידיעה" נגזרת מהמילה "וידע אדם את חווה". ידיעה היא דבקות, ידיעה היא חיבור.

לפני כן צריכים לעשות תיקון. עשיית תיקון נובעת מהאמונה, מהתגלות האלוקות. כשאדם מגלה עד כמה הבורא גדול, שולט, הכול, הוא קולט מכל אלה את הכוחות, ואז הוא רוצה להידמות לבורא, להכניע את עצמו, ולקבל ממנו מסכים. כלומר: קודם אמונה ואחר כך ידיעה.

למה התיקון הראשון הוא על הרצונות הגשמיים?

רב"ש אומר: "וניתן לנו ללמוד את סדר העבודה בעל מנת להשפיע בדברים גשמיים, ששם נמצאים רק תענוגים קטנים, הנקראים בלשון 'הזוהר' הקדוש 'נהיר דקיק', שפירושו, אור דק מאוד", שיכול לחדור לעולם שלנו למרות צמצום א'.

כולנו נמצאים למטה מהחלטת המלכות באין-סוף, לפיה אסור לקבל שום אור. מלכות דאין-סוף גירשה את כל האור ואמרה: "אני לא מקבלת אף פעם". ואחר כך מזה שעברה על האיסור הזה ונשברה, נעשו הקליפות. ולקליפות נכנסו ניצוצות קטנים מאוד מהאור. לכן הקליפות הן יעד למשיכה.

אנחנו נמצאים לא ברוחניות אלא בגשמיות. וצריך לתאר את המצב כך: למעלה יש מצב שנקרא "אין-סוף". למטה, תחתיו, נמצא "עולם אדם קדמון". עולם אדם קדמון הוא כביכול מערכת שמתרגמת את אין-סוף לחמישה כלים: כתר, חוכמה, בינה, זעיר אנפין, מלכות, וחמישה אורות: נפש, רוח, נשמה, חיה, יחידה.

תחת עולם אדם קדמון נמצאת מערכת עולם האצילות, שהיא המערכת ששולטת, שמפקחת, שמנהיגה את כל מה שיש למטה ממנה. זה מה שהוחלט באין-סוף. ומה שאחר כך מתוכנן בעולם אדם קדמון, הוא שבמצב הסופי חייב להיות כלי, נברא, בחמישה כלים מלא נרנח"י, שבכך הוא ידמה לבורא, ואת זה מבצע עולם האצילות.

תחת עולם האצילות נמצאים בצד ימין עולמות בי"ע דקדושה: בריאה, יצירה, עשייה דקדושה, וכנגדם בצד שמאל עולמות בי"ע דטומאה: בריאה, יצירה, עשייה דטומאה (בינתיים אפשר לדמיין ימין ושמאל לא במונחים רוחניים). בין עולמות דקדושה לעולמות דטומאה נמצאת הנשמה של כל אחד ואחד מאיתנו. ומתוך עולמות בי"ע האדם עולה לעולם האצילות, במידה שהוא מתקן את עצמו.

למטה מעולמות בי"ע, נמצא מעבר, כביכול קיר, מחיצה, בין עולמות בי"ע לעולם הזה, "מחסום". ולמטה ממנו נמצא העולם הזה. ואנחנו נמצאים בעולם הזה תחת עולמות בי"ע דטומאה. הם מזינים אותנו. הם נותנים לנו קצת הארה בכלים האגואיסטיים שלנו.

לעולמות בי"ע דטומאה כלים אגואיסטיים גדולים, וההארה שיש בהם היא אור. לא ממש אור, אבל בכל זאת קצת אורות. ואצלנו עוד פחות מהם. הכלי שלנו הוא כלי אגואיסטי קטן מאוד, והאורות שיש בו הם ממש נר דקיק. זה מה שמותר לו לאדם כדי לחיות וליהנות, ומלבדו גם לדומם, לצומח ולחי. זה נקרא חיים המדומים. למה? כי "חיים" קרויים האור שבונה ומחיה את הכלי, וכאן, בעולם הזה, אין אורות, אלא הארה מאוד מאוד קטנה. לכן הם קרויים "חיים המדומים", כי הם לגמרי לא דומים להשפעה האמיתית על פעולת האור.

ורב"ש אומר, שבינתיים, בעולם שלנו, כשמצויים למטה מבי"ע דטומאה, ניתן לנו ללמוד מה הם מעשים של לקבל על מנת לקבל ושל להשפיע על מנת לקבל. כל דבר שהאדם עושה הוא מבקש ליהנות ממנו, וזה נקרא על מנת לקבל, אבל כדי ליהנות הוא לפעמים צריך גם לתת משהו, ובתמורה לכך ליהנות. בדרך כלל האדם מבקש רק לקבל וליהנות מיד.

להשפיע, לתת כדי לזכות ברווח, פחות מובן לנו. ילדים לא יודעים את זה, ולומדים זאת מהחברה. לאט לאט, ככל שהולכים ומתבגרים, מבינים שבנתינה לשם רווח אפשר לרמות יותר את האחרים. כשאדם צופה בטלוויזיה איך כולם אומרים שהם טובים ורוצים את טובת החברה, הוא יודע שזה שקר. אולם על עצמו הוא לא רואה את זה. כל העולם בנוי כך, שמה שקרוי "על מנת להשפיע" זה הכול כדי לקבל, לכן זה נקרא שקר.

אבל לומדים מכך, לפחות, שמנתינה אפשר להרוויח. יש מין תחכום, שהוא תוצאה מהתכללות של קדושה בתוך קליפה, בתוך הרצון לקבל. אם לא היתה שבירה, וכלים דהשפעה נכנסים לתוך כלים דקבלה, אזי כלים דקבלה היו רק כדי לקבל. והאדם לא היה מבין שאפשר להרוויח על ידי מעשה נתינה.

ניתן להבחין שמספר רב של אנשים מתפרנס מהתחכום הזה. נגיד, לדוגמה, שהולכים לעבודה, רוצים להיטיב עם בעל הבית כמתוך אהבה, ותמורת העבודה מקבלים ממנו כסף. מאיפה התחכום הזה, שאם אני אתן לו כוח, אחר כך אני אוכל ליהנות ממנו? מתוך השבירה. בעלי חיים, דומם וצומח כלל לא מבינים דברים כגון אלה.

לכל הטבע חוץ מלאדם אין ניצוצי השפעה, כי הוא לא צריך לתקן את עצמו. והאדם מפני שזה כבר מושרש בטבע שלו, אפילו בעולם הזה, הוא יכול ללמוד וקצת להרגיש מה יכולה להיות ההשפעה שממנה אפשר להרוויח כל כך הרבה. ללא הניצוצות האלה שבנו היינו בהמות לכל דבר. וכך האדם נעשה יותר מטבע של חי.

מה ההבדל? ככל שאדם יכול להשתמש יותר במעשה של השפעה, לא חשוב שהמעשה הוא בעל מנת לקבל, אלא ככל שיכול יותר, הוא נעשה גדול יותר. יש לו אפשרויות להרוויח יותר. מי אדם עשיר? זה שנותן עבודה למיליון איש ומקבל מהם תוצרת. מי מוגבל? זה שיכול קצת לתת וקצת לקבל, למשל, פועל בניין. הוא עובד את השעות שלו, ולאחר מכן הוא לא רוצה לחשוב יותר על שום דבר: "תן לי לנוח, הנח לי, יש לי תענוגים קטנים משלי". ובהתאם לכך הוא מרוויח תמורת יום העבודה שלו. ומי שלוקח הרבה אנשים, ויכול ליהנות מהם הרבה, הוא אדם גדול.

לכן שימוש נכון בניצוצות השפעה בעולם הזה מפתח את האדם. ובחברה שעוסקת בעבודה רוחנית לומדים זאת בדרך אחרת: בחברה כזאת לומדים שמזה שיש לאדם ניצוצות השפעה, שעל ידיהם הוא יכול להתחבר עם אנשים אחרים, ודרך החיבורים האלה הוא יכול להיווכח שהוא מרוויח, זוכה ברוחניות, או לפחות יכול לזכות ברוחניות. בדרך זו הוא כבר מתחיל לעשות שימוש בניצוצות השפעה, לא כמו אדם רגיל שמרוויח יותר מבהמה, שזה מעלה אותו מדרגת בהמה לדרגת אדם בעולם הזה, אלא על ידי שימוש תכליתי בניצוצות של השפעה, שדבקו בו כתוצאה משבירת הכלים. הוא יכול על ידי שימוש נכון בהם, להגיע למצב של אדמה לעליון, לבורא.

הוא עכשיו מתחיל להבין שדרך ניצוצות השפעה אפשר להשיג רוחניות. מה ההבדל בין רוחניות לגשמיות? ההבדל הוא פשוט. בגשמיות אדם נמצא במצב שיש בו ניצוצות השפעה וקבלה, וניצוצות קבלה שולטים בו, ואפילו בניצוצות ההשפעה הוא משתמש לטובת הקבלה. וברוחניות, כשהבורא מתגלה בה, זה נותן לאדם כוח לשלוט על ידי ניצוצות השפעה על הקבלה. כלומר, שהמשקל כביכול מתהפך. האדם יכול לקחת דווקא רצון לקבל לטובת המשפיע. ובגשמיות המשפיע הוא לטובת הרצון לקבל. וכף המאזניים שלו תלויה רק בהתגלות האלוקות.

אם האדם רואה את הבורא לא בהסתרה כפולה או רגילה, אלא בגילוי הכי מינימלי, הוא יכול לשלוט על ידי ניצוצות השפעה בקבלה. וזה מטיל אותו לחשבונות הפוכים, אחרים לגמרי. הוא ממש עובר ממצב אחד למצב שני. העולם משתנה. הראייה שלו משתנה. הכול משתנה.

מאחר שהאדם הוא רצון, וכל היתר, סביב הרצון, אלה רק מערכות עזר לרצון, אז אם הרצון הוא בכלי קבלה, זה טבע אחד, ואם בכלי השפעה, זה טבע שני. ואז כל המערכות עובדות בצורה אחרת. זה ממש מפליא עד כמה כל המערכות האלה הן רק דבר השייך לרצון, דבר שולי ביחס לרצון. השכל, המודעות, הניסיון - שום דבר לא שווה - הרצון אך מתחלף ומיד כל הדברים האלה מתחילים לשמש את הרצון החדש.

האדם הוא רצון. כמו כל הטבע. עד הדרגה שבה האדם נכנס לרצון להשפיע הוא מצוי בדרגת בהמה, כמו כל הטבע. מרגע שהוא עובר מחשבון בכלים דקבלה לחשבון בכלים דהשפעה, הוא קרוי אדם. ואכן, הוא שונה לגמרי ממה שהיה קודם, ממש ההפך הגמור, ואף אחד לא יכול להבין מה עבר עליו. אף אחד לא יכול להבין או לחוש זאת. זה מתרחש רק בו, בתוכו.

איך הבחנות ובירורים בכלים בהמיים גשמיים מגיעים לכלי רוחני, לנשמה?

בעולם הזה האדם נמצא למטה מקו שמאל, למטה מהקליפות, ומשתדל לעשות כל מיני מעשים. מה הוא עושה בדיוק ואילו מעשים, הוא לא יודע, ובדרך כלל הוא שוכח את המטרה, ואת הכוונה. וגם אם הוא לא שוכח, מה כבר יכולות להיות המטרה והכוונה שלו.

איך כל מאמציו, אם נאמר שהם אכן מאמצים ומעשים שפועלים, ושההתקדמות תלויה ביגיעה, בבחירה לפחות בחברה ובדברים שונים - לא בכל דבר, אבל במשהו, שבכל זאת מוגדר כמרחב מסוים שבו האדם יכול לפעול - אם האדם בכל זאת פועל בשטח הזה, בוחר חברה, ספרים, חושב בזמן הלימוד על המטרה, שרוצה להגיע אליה, אז הוא עושה מאמץ בשטח שמועיל להתקדמותו - איך אחר כך התוצאה ממאמציו עוברת, מתגלגלת, עולה למערכת העליונה, ושם מתחילים לקבל אותה, ולערוך חשבון: כמה הוא עשה, כמה הוא התייגע, ואיך זה יורד אליו חזרה וקובע את המצב הבא שלו, את עתידו?

אין כמה מערכות. המבנה הוא מבנה אחיד. האדם גם עתה מצוי באין-סוף, אין חשיבות לכך שהוא מצוי עתה למטה מכל העולמות. בכל זאת כשהוא פועל, כל יתר המדרגות, כל יתר העולמות, כל המצבים שלו, הם בינו לבין אין-סוף, כמו גלדי בצלים, אחד בתוך השני. לכן לא חשוב שפועלים בריחוק מקום מאין-סוף: ככל שפועלים מתוך הלב, בכל זאת מגיעים לאין-סוף.

הפעולות האלה מגיעות לאותה מערכת כאילו כבר אנו מצויים בעולם הרוחני. לאותה מערכת, כי אין אחרת. פועלים עליה במידה, בעוצמה, כמו תינוק קטן כלפי החברה שבה הוא מצוי, לעומת אדם מבוגר שפועל כלפי חברה. יש הבדל בין מה שתינוק יכול להשפיע לבין מה שאדם מבוגר יכול להשפיע. אבל בכל זאת תינוק, אף שהוא כמעט לא נחשב ביחס לחברה, הוא מחייב את החברה שתתייחס אליו, שבמידה כלשהי תשתנה כלפיו.

אין שום הבדל אם מצויים למטה מהמחסום או בדרגות רוחניות, למעלה מהמחסום. פעולה בלב, אפילו פעולה בהמית, כמו שבעל הסולם מספר על קיבוצניקים בנגב, שרוצים גשם, ושאין להם בראש לא בורא ולא מערכת אלוקית, ובכל זאת פעולה בתוך הלב פועלת כלפי אותה מערכת, ומזמינה מאותו מקור גם את היחס כלפי המבקש.

וכך גם כלפי אדם שמגיע ללמוד קבלה, שמצוי ברצון לקבל, ויש לו מחשבות אגואיסטיות לגמרי: הוא לא רוצה כלום חוץ מליהנות. מאחר שרע לו בחיים, הוא חושב שעל ידי השתייכות לקבוצת קבלה יהיה לו קצת יותר טוב, והוא מצפצף על כולם ועל החברה, ושרוי כל הזמן בפחד איך בכלל להינצל מהמקום הזה, מהעולם הזה. בכל זאת גם המחשבות האלה עולות ומגיעות לאין-סוף, אחרי הקליפות, אחרי כל העטיפות האלו, אחרי "גלדי הבצלים" האלה, שמנתקות אותו מאין-סוף, חוזרות אליו באותן דרכים. רק בריחוק גדול.

כי באופן שבו אנו צועקים, כמו תינוק שצועק ולא יודע למה, ורק אמא יודעת על מה הוא צועק. התפילות שלנו, אם מתארים אותן בצורה ציורית, עוברות את המחסום ונכנסות לרוחניות - אפילו אם אדם צועק: "תן לי להרוויח בפיס" - ודרך הרוחניות עולות לעולם האצילות, ומעולם האצילות לאין-סוף, ומשם הן חוזרות אלינו, אבל בצורה כזאת שאולי נותנים לנו את ההפך, בהתאם להגדרות האמיתיות של שכר ועונש.

התפילה מתקבלת למעלה לא על פי צעקתו של האדם. כמו ילד קטן שצועק ורוצה משהו, אבל נותנים לו מה שטוב לו ולא על פי צעקתו. נוהגים בנו כמו אמא שיודעת מה טוב לילד ורק את הטוב היא מעניקה לו, והוא יכול לצרוח כאוות נפשו. היא נותנת לו מה שהוא צריך בהתאם למידת הצעקה, ולא מה שהוא רוצה.

לכן יש לקחת בחשבון שאנחנו מצויים באותה מערכת ובאותו קשר, "אני ה' אשר נמצא בם בתוך טומאתם", "אני הויה לא שיניתי". הכול אותו דבר, ההבדל הוא רק בהרגשת האדם, בתיקון האדם כלפי הבורא, לא שמצד הבורא יש הרבה מערכות.

רעיון זה מקנה חשיבות לכל מצב שאדם מצוי בו, וגם מקנה חשיבות למאמצים להתקרב. ככל שאדם מתאמץ יותר להתקרב, הוא משפיע בצורה הרבה יותר טובה למעלה. כמו ההבדל בין תינוק שמשפיע על החברה לבוגר שמשפיע עליה.

האם אפשר לתאר מקרים שבהם עבר, הווה ועתיד מתאחדים: שאדם חושב ומיד זה קורה?

לא, אין דבר כזה שאדם חושב, ומיד באותו רגע קורה מה שהוא חושב. האדם מתייחד עם הבורא, והבורא הוא הסיבה למה שהוא חושב. הוא הסיבה למ"ן שעולה ממני, והוא הסיבה למ"ד שיורד אלי, והוא הסיבה למה שאני מרגיש בסוף המעשה.

במידה שהאדם מתייחד איתו, הוא זוכה לשורש, ואז אין כבר שום סיבה ומסובב, אלא הוא מרגיש הכול יחד באותה נקודה. זה נקרא "טיפת הייחוד", שאז הזמן נעלם. איזה זמן יכול להיות, אם זמן הוא סיבה ומסובב? אם זכית להגיע לסיבה, אז אין עבר, הווה, ועתיד.

אם אין זמן, איך אדם מרגיש שהוא משתנה?

במידה שדבקים בבורא, במידה הזאת אין מושג של זמן. במידה שהולכים להוסיף עוד למידת הדבקות, יש עדיין סיבה ומסובב, וזמן. במידה הזאת האדם עדיין לא הגיע לשלמות. וזה מתקשר לעניין המדרגות, לכן הן קרויות "מדרגות" - מידות בהן אנו מצויים במקור, מידות בהן אנו חוזרים לשורש.

מה נותן כוח לכלי להחזיק מעמד גם כשהאור מסתלק ממנו?

אפילו אדם שלא עוסק ברוחניות נקלע לכל מיני מצבים גרועים ביותר כמו: סמים, שיגעון וכו'. ואדם ששרוי ברוחניות עובר אולי עוד יותר מצבים, כי הוא מרגיש, ונמצא בהכרה, ורואה איך לפתע מטילים אותו מקצה לקצה, למצבים קיצוניים, הקרויים "כף הקלע".

בשאלה הזאת - "מה בכל זאת שומר על האדם שלא יברח, שלא ישתגע, שלא יאבד את זה בכלל?" - רואים עד כמה אנחנו חושבים שבעזרת כוחנו אנחנו שולטים במצבנו. עדיין מקננת בנו מין אשליה של "האני" החזק. "האני השולט" מקנן בנו ואם אנו מאבדים שליטה זה פשוט בלית ברירה.

לומדים את זה מהחיים. למשל, אדם חש ברע: הוא מתקשה לנשום, ואז נאמר לו שהוא צריך לעבור ניתוח. תחילה הוא מתמהמה, אבל כשהוא כבר לא יכול יותר לנשום, הוא עולה על שולחן הניתוחים, ומבקש שירדימו אותו מיד ויתחילו לנתח אותו, כדי שייפטר מהר ככל האפשר מהבעיה. הוא אינו פוחד יותר מהרדמה ומכך שיעשו בו מה שרוצים. כי הוא מבין שזה עשוי להציל את חייו.

לנו עדיין אין הרגשה כזאת. אנחנו חושבים שאנחנו בעלי בית על החיים שלנו, שאם לא נאחוז בהם הם יחמקו מאתנו. זה ביטוי של חוסר אמונה, של חוסר הרגשת הבורא. של חוסר הרגשת המציל, המרפא. לכן, כל עוד לא מרגישים אותו, ודאי שכל הזמן דואגים לא לאבד את ההכרה, לא לאבד את השליטה. והמצבים האלו שפוקדים אותנו בחוסר דעת, בחוסר התמצאות, עוברים עלינו מאוד קשה. אבל לאט לאט, לאחר עוד כמה מכות, מתחילים להתייחס לזה בהבנה, ואחר כך אף באהבה.

כי דווקא במקרים כאלה האדם מרגיש שהוא נמצא בשליטת הבורא. שהבורא פועל עליו, וכשהוא מתחיל להתייחס לזה באהבה, הוא מתחיל להרגיש איך הבורא פועל עליו. אחר כך, כשהאדם מתחיל לאהוב את זה ולהרגיש את הבורא, הוא מתחיל ללמוד מזה מה הבורא פועל עליו. לא סתם זה נקרא עבודת ה' ולא עבודת האדם. קבלה היא עבודת ה'.

אז האדם מתחיל ללמוד מהבורא את מעשיו, ואחר כך פועל במקומו. הוא באמת הופך לשולט על עצמו, ולא כמו שהוא חושב עכשיו שכביכול הוא שולט על מעשיו. עכשיו זו בגדר אשליה מוחלטת, ואחר כך זו תהיה שליטה מוחלטת. אבל רק לאחר שהאדם מכיר את כל מעשי הבורא שפועל עליו, הוא נוטל את טבעו של הבורא, את שכלו, את יכולותיו, את הכול, ושולט במקומו.

איך אפשר להסביר לאנשים דתיים וחילוניים מה זה קבלה?

אי-אפשר להסביר. לאט לאט, משך השנים, בכל זאת זה יבוא, אבל אם אין עדיין לאדם ניצוצות השפעה מלמעלה, שמתחילים לדבר בו, הוא בכלל לא יכול להבין שיש מישהו שמשתוקק לרוחניות. לכן הן דתיים, הן חילוניים, שלא משתוקקים לקבלה, שלא מתלבטים בשאלה "מה הטעם בחיינו?", אין להם את חוכמת הקבלה, יש להם תשובה ברורה מה הטעם בחיים - צריך לקיים מצוות.

מי שחושב כך הוא לא חושב על הניצוץ שבו - והרב"ש כותב על זה. לכן אין טעם לדבר איתו. ואכן, אי-אפשר לעשות כלום, כי זה נעוץ בטבע. אין להסביר להם מה זה קבלה, מפני שהם אינם נזקקים. קבלה היא רק לאלה שכבר הוכשרו להחליף את טבעם. בלי קשר אם הוא דתי או חילוני. אם עדיין אין לאדם שום הכנה לכך, הוא לא מסוגל להבין.

מסופר, שיוסף קארו, מחבר "שולחן ערוך השלם", שחיבר ספר חוקים והלכות, בעיקר כדי שמי שרוצה ללמוד קבלה, יהיה לו זמן ללמוד, ולא יצטרך לאסוף את החוקים מכל הגמרא, היה נרדם בשיעורים של האר"י. הוא לא היה יכול לקלוט את תכניהם. הוא הבין שזה מאוד חשוב, אבל לא יכול היה ללמוד ברוב עניין. כלומר, העניין עוד לא בער בו. כבר הבין, אבל עדיין קרבו לא בער. זה היה לפחות משהו, אבל כל יתר הצפתים באו לבחון עד כמה האר"י יודע גמרא" - אם אתה לא יודע טוב גמרא אסור לך ללמוד קבלה". עשו תרגילים כאלה עם האר"י.

אף בין החילוניים יש אנשים שפשוט לא מסוגלים לקלוט את חוכמת הקבלה, ונרדמים כמו יוסף קארו. אף שהם באים לשיעורים, הדבר לא מושך אותם. ואף פנימיותם אינה מגיבה. ואין מה לעשות. מומלץ לא לדבר על זה עם אף אחד, זולת עם מי שבאמת לבו דואג בתוכו, ככתוב.

למה רוב המאמרים של רב"ש כל כך ארוכים?

הרב כתב אותם במשך השבוע לישיבת הקבוצה שהיתה פעם בשבוע. היו לו שעות שכתב, בדרך כלל באמצע היום, בצהריים, ולפעמים כתב גם מחוץ לשעות האלה. היה חוזר מהים, פורש קצת לישון, ואחר כך קם ומדפיס במכונת כתיבה.

המאמר ארוך מפני שנכתב במשך שבוע, ואז ודאי שלפעמים מתחלפות המחשבות, ואפילו שהוא מבקש להחזיק מחשבה קודמת, בכל זאת נקלע למצב חדש, שומע שאלות מתלמידים, וכך הכול הולך ומתמשך. לכן, מאמר אחד ניתן להיחלק לכמה מאמרים.

ודרך אגב, אם היו שואלים אותו איזו עבודה הוא ממליץ לעשות בבית, בזמן הפנוי, הוא היה ממליץ לקחת מאמרים ולעשות תמציות מהם, לחלק אותם לחלקים, ולהוסיף להם שאלות ותשובות. כלומר, לעבוד על הטקסט - לחקור אותו, ולהבין אותו. המאמר הזה הוא מאמר משובח מאוד כולל הרבה סוגיות, אבל בעיקר הוא דן בעניין האמונה.

"לא תוסיף ולא תגרע" - פירושו ללכת באיזון בין שני קווים. כלומר, שמור את עצמך כל הזמן בצורה מאוזנת. למה הכוונה ב"מאוזנת"? להפעיל את הקו האמצעי, להכין אותו, כדי שהבורא יוכל לעשות עליך תיקון. איך? קודם כל, לדאוג להיות בקו ימין, ובשום דבר לא להרשות לקו שמאל להתגבר עליך ולשלוט בך.

"קו ימין" קרוי חשיבות הרוחניות. להיות בקו ימין פירושו שרוחניות, שהמטרה, שהתכונות דלהשפיע, ושהבורא שהוא כוח ההשפעה - שכל זה חשוב לי. ואם זה חשוב, אז ללכת אחר כך לקו שמאל. חשיבות של קו ימין מקבלים רק למעלה מהדעת. בתוך הדעת לא משיגים אותה.

בתוך הדעת אפשר להשיג את חשיבות הרוחניות רק מעבר למחסום. זה נקרא "אמונה שלמה" - "אור חסדים בהארת חוכמה". למטה מהמחסום, יש ענף מאותו שורש של האמונה, מצב שכביכול אנו מצויים בתיקון של האמונה, שכביכול יש תחושה באיברי הגוף שלנו של נוכחות הבורא. את ה"כביכול" הזה משיגים במיוחד על ידי השקעת משאבים ומאמצים בחברה.

כשגומרים את העבודה הזאת ורוכשים בקו ימין אמונה לפי דרגתנו, אז הולכים לקו שמאל, ורואים שבתוך הדעת אין לנו דבר, שהמידות הן לא מתוקנות, שהמחשבות הן זרות - מרגישים שפלות כלפי קו ימין. ואז מגיעים לתפילה, ומתפללים שהבורא יעזור.

אם האדם הכין קו ימין, הוא רואה בחשיבות הרוחניות, המטרה, האמונה. ובקו שמאל הוא רואה, שהוא לא נמצא בשלמות, שהוא מצוי בחסרונות ובשפלות. כתוצאה משני הקווים הללו, נובע כוח התפילה, ועליה מלמעלה באה עניית התפילה - קו אמצעי.

ובעבודה הזאת צריכים כל הזמן להיות באיזון בין קו ימין לקו שמאל, "שלא תהיה חוכמתו מרובה ממעשיו". כלומר, שלא ייכנס אדם למצב שיגיד: "אני לא מסוגל לעשות שום דבר", או "אין לי כוח", או "הכול בידי שמיים, שיעזבו אותי, שום דבר לא תלוי בי", וכדומה. במילים אחרות, שלא יהיה קו שמאל יותר מקו ימין.

שני הקווים האלה חייבים להיות מאוזנים, כדי לא ליפול לקליפות ימין ושמאל. לאזן אותם, פירושו לגרום להם ליצור קו אמצעי, שבעצם לא קיים. יש קו ימין, תכונות הבורא, שמתגלות כלפי הנברא. וקו שמאל, תכונות הנברא, שמתגלות כלפי הנברא. והקו האמצעי הוא כבר התיקון, מידת יכולתו של הנברא להידמות לבורא.

את כל התהליך הזה הבורא עושה באדם על ידי זה ששולח "מאור המחזיר למוטב". ואז אדם שסידר נכונה את שני הקווים האלה - "בל תוסיף ובל תגרע" - נוצר בו הקו האמצעי. והקו הזה הוא הקרוי "אדם". כי תכונות הבורא ותכונות הנברא לא קרויות אדם. הן לא אנחנו, הן שני מלאכים. גם התכונות הרעות שלנו הן לא אנחנו, וגם התכונות הטובות של הבורא, שאנחנו חשים, הן לא שלנו. אנחנו - זה ההכנה לקו אמצעי.

ואז אדם צריך לבחון מהו השכר והעונש בכל מה שעובר עליו. ולא לעבוד על התכונות שלו. אלא לעמוד מן הצד, להיבדל מתכונות הבורא שבו, ומתכונות הנברא שבו, כדי לא להיות תחת שליטתן, ולעשות עליהן את העבודה "בל תוסיף ובל תגרע". כי אם הוא נמצא תחת שליטת תכונות הבורא או תכונות הנברא, הוא לא מסוגל לגרום להיווצרות הקו האמצעי.

הוא צריך להתבונן על שתי התכונות האלה של ימין ושמאל, שהן כשני מלאכים, שני כוחות, שניתנו לו באופן שווה מלמעלה:

קו שמאל - הטבע שלו, הוא לא שלו.

קו ימין - טבע הבורא, ודאי שלא שלו.

ולא להיות מושפע, ולא להיות קשור לאף קו. אדם חייב להעמיד את עצמו בין שני הקווים, ומנקודה זאת הוא יתחיל לגדול. כלומר, הוא חייב לא לתת לעצמו להיות מושפע מאף אחד מהקווים, כי הם לא האדם, אלא הם נקראים טבע, טבע להשפיע או טבע לקבל, ששניהם באים מלמעלה.

העבודה יכולה להיות תמיד רק בקו האמצעי, אפילו ש"האני" הוא רק נקודה אחת, רק נקודת התחלה, נקודה שבלב. אבל הנקודה מצויה בין שני הקווים, קו ימין וקו שמאל, ושניהם לא שייכים לאדם.

אם שני הקווים צריכים להיות מאוזנים, איך להתחיל מקו אחד?

להתחיל בקו ימין. אם האדם ממקומו חושב על עצמו: "מי אני, מה אני", ללא שום קשר לרוחניות, אז הוא רצון לקבל שרוצה רק ליהנות. באופן כזה הוא יכול להתבונן בעצמו, להיות 'הפסיכולוג' של עצמו, להבין את הטבע של עצמו.

אבל אם הוא רוצה להתייחס למציאות בצורה הכרתית, אזי הוא צריך להעמיד את עצמו לגמרי כלא שייך, לא שייך לבורא ולנברא, אלא מצוי באמצע, ביניהם. להיות נייטרלי, לא מושפע מהם. לראות מהצד את עצמו, את הטבע הבהמי שלו, שקודם הזדהה איתו. להסתכל עליו ולומר: "נכון, זה מה שיש בי, כך נולדתי, אלו התכונות שלי, זה אני. אבל מי זה אני?".

"יש לי גוף עם כל מיני תכונות, עם כל מיני מחשבות. את התכונות הבורא נתן לי מלידה. את המחשבות ואת כל ההבנות נתנו לי המשפחה, הסביבה, בית הספר, וכל האנשים שנמצאים סביבי. זה לא אני. אז איפה אני?". ואכן, ממתי האדם יכול לראות "מי הוא האני שלו"? הוא יכול מאותו רגע שהוא מגלה שהוא רוצה לבנות את "האני" שלו. אבל איך הוא יכול לבנות את "האני" שלו אם כל מה שיש בו זה לא הוא, כולל מה שהוא קיבל מהבורא?

אנחנו לא יודעים מה זה קו אמצעי. "האני" של האדם הוא חיסרון שלא היה מעולם במציאות, חיסרון להשפיע לבורא. הבורא לא ברא את החיסרון הזה, אלא האדם צריך להמציא אותו. לכן האדם שמעמיד את עצמו בקו ימין, צריך לקבוע מה הוא עושה. אז אומרים לו: "קודם צריך ללכת לקו ימין. מה זה 'קו ימין'? לראות עם מי יש לך עסק. מהו הטבע של הבורא, שהוא גדול, שלם, משפיע, ורוצה לתת לך שכר תמורת כל מיני מעשים. תחקור את כל הדברים האלה ובכך תרכוש אמונה".

מה פירוש "ובכך תרכוש אמונה"? יש לי כביכול הרגשת גדלות וחשיבות. כביכול. אבל אני יודע, שאני עושה את זה באופן מלאכותי, אני לא מרמה את עצמי. אני מערים על הכוח כביכול, אני מרמה את עצמי כביכול שזה ישנו, אבל על הרמאות הזאת אדם רושם שהוא מרמה בכוונה. זה נקרא, כמו שרב"ש כותב, כאילו שיש לאדם תחושה באיבריו, שהוא הגיע להרגשת הבורא, להרגשת החשיבות, הגדלות, הדבקות. הוא חש כביכול שהוא נמצא ברוחניות.

אם אדם עבד על עצמו ורכש את התחושה הזאת, עליו ללכת לקו שמאל ולראות מה אפשר לעשות בשמאל. שם ודאי יתגלה לו המצב ההפוך: "מי אני, מה אני", כלומר, הטבע שהבורא השריש בי, שאני אין ואפס, וכדומה.

ומתוך שני הדברים האלה עושים תשלובת, חיבור כזה, שממנו נוצרת התפילה. כך שלא קו אחד יהיה גדול מהקו השני. שמהחיבור ביניהם יהיה חיסרון אחיד. שהחיסרון הזה יהיה שאני בחיסרון, שאני בעצמי הוא החיסרון, ורוצה להיות כמו הבורא בשלמות. זה נקרא שבתפילה של האדם מחוברים שני דברים, שני הקווים יחד: מצד שמאל - חיסרון, תחושת הרע, הכרת השפלות. מצד ימין - הכרת הבורא, הכרת הטוב.

אם האדם מחבר את שני הקווים נכונה, באופן כזה שהם משלימים זה את זה, ואף אחד מהם לא שולט על השני, זה נקרא שהוא הגיע לתפילה האמיתית.

האדם צריך לדאוג ששני קווים אלה יהיו בהתמזגות נכונה, ובעוצמה המרבית שהוא מסוגל לה. אז זה נקרא תפילה. על התפילה הזאת הוא מקבל משהו שקרוי "קו אמצעי". מה זה קו אמצעי הוא לא יודע. זהו דבר חדש שנולד. לחבר בי תפילה אני יכול, אבל לקבל עניית התפילה, אני מקבל מלמעלה משהו שלא היה בי מעולם. מה שאני מקבל מלמעלה, זה כלי של נשמה. כלומר, רצונות רוחניים ששייכים לי, לא לבורא, או לקו ימין, ולא לקו שמאל, או לנברא, או לטבע שהייתי בו, אלא זה משהו חדש, זה באמת אני, חלקי בעולם הרוחני, התחלת הנשמה, כלי חדש.

וכך האדם מתחיל לגדול. הכלי הזה הוא האני של האדם. ואז הוא מסתכל על שני הקווים האלו ומתייחס אליהם, כמו לשני מלאכים, שני נתונים, שני כוחות, שני סוגי טבע: טבע של בורא וטבע של נברא, שנתנו לו אותם כדי שיעשה בהם שימוש נכון, בהתמזגות הנכונה. ושיוליד, שיברא משהו שלישי. קו אמצעי הוא ממש דבר שלישי, שלא היה קודם, שאותו רק האדם מוליד. ודאי שהבורא עושה את זה על ידי האור, אבל החיסרון צריך לבוא מצד האדם. הרגשת החיסרון, הכרת החיסרון, ההכנה צריכה להיות מצד האדם. כל עוד אין באדם הכנה, קו האמצעי לא יכול להיוולד.

הכלי שנולד בקו האמצעי הוא משהו שלא היה קודם במציאות. ובו הנברא מרגיש את עצמו, את האני שלו, הוא חש עצמאי. הכלי הזה הוא מסך ואור חוזר, והוא באמת האני. אבל הנברא חש שהאני שלו, הוא בעצם רצונו דלהשפיע, בלהידמות לרצונות של הבורא. אין שם לא בושה ולא אי נעימות, ולא תחושה של שפלות. כל הרגשות השליליים הם לא על האני של אדם, אלא הם על חיסרון של קו שמאל, שנתון לנו מלכתחילה, שהוא לא אנחנו, אלא הבורא ברא אותו כיש מאין, רק כדי שאנחנו נוכל להיעזר על ידיו, ולראות את ההפך מהבורא.

מהי הבחירה של האדם?

הבחירה היחידה שבאדם היא להגיע למיזוג הנכון של ימין ושמאל, כך שתיווצר התפילה. מה היא תפילה? שייווצר החיסרון, שעליו מקבלים את הענייה מלמעלה. שמלמעלה בא האור לחיסרון הזה, ואז מהחיסרון הזה נוצר כלי, מסך ואור חוזר. ומסך ואור חוזר הם כבר הכלי שאיתו הנברא מתחיל לפעול בכוחות עצמו.

מהם שני הקצוות האלה?

הנקודה שבלב היא נייטרלית, היא התחלת הקו האמצעי. היא כנגד האור. האור תמיד בא בקו אמצעי. ושני הקצוות הם: צד ימין, תכונות הבורא, וצד שמאל, תכונות הנברא, כביכול תכונות הנברא. את שני הכוחות האלו, השפעה וקבלה, נתנו לאדם כדי שיתחיל בתוכו בהקשר הנכון ביניהם: ליטול לפי יכולתו מקו ימין, לעומת יכולתו ליטול מקו שמאל, לעשות את המיזוג הנכון, ולא להיות מושפע, לא זה ולא מזה, אלא כל הזמן להיות בהכרה, ולשאול את עצמו: בשביל מה אני צריך את הכוחות האלה בתוכי? כדי להגיע למטרה!

רק באופן הזה יש להתייחס לשני הכוחות האלה, אחרת לא צריך את התכונות דלהשפיע, וכן לא את התכונות דלקבל. אם נוטלים אותן ללא התייחסות למטרה, אזי נמצאים או בקליפת ימין או בקליפת שמאל. למעשה, נוטלים אותן כשעומדים באמצע ורוצים להגיע למטרה בקו האמצעי. הקו האמצעי פירושו, שאני, והמעשה שאני עושה עכשיו, של חיבור ימין ושמאל, והבורא, שאליו אני רוצה להגיע - כולם מחוברים כנקודה אחת. אז פירושו שהאדם אכן בונה מעשה נכון בקו האמצעי. בדף ס"ד ב"פרי חכם - אגרות" בעל הסולם מדבר על כך.

מהו המיזוג הנכון?

התמזגות נכונה היא שאדם נוטל תכונות של הבורא ותכונות של הנברא, כדי להגיע על פניהן לבורא. מה הוא יהיה בגמר התיקון? כל הקו ימין וכל הקו שמאל, הכול מה שמתגלה בהם. ומה הוא עושה עכשיו? הוא נוטל לפי המידה שיוכל לפנות לתיקון, לבקשת התיקון.

איך לעשות מיזוג נכון?

רב"ש אומר, שהאדם צריך בתוכו לחבר יחד את התכונות שלו: מי אני, מה אני, ואת התכונות של הבורא: מי הוא ומה הוא. המעשה העכשווי שלו צריך להיות ששניהם יהיו יחד. אם הוא מתחיל לנסות לחברן יחדיו, הוא מתחיל להרגיש בתוכו התנגשויות, 'פיצוצים'. בכך מתחיל להיווצר בו כוח התפילה. כשהוא מנסה לחבר בין התכונות, ורואה שהוא לא יכול, זו כבר תפילה. התפילה היא לא שהאדם מחבר את התכונות ושולט במצב, אלא גם כל המצבים שקודמים לכך.

האם גם ברצון להשפיע יש חיסרון?

ברצון להשפיע יש חיסרון, כך שהאדם לא ייפול לקליפת ימין. לא סתם נאמר, שצריך להיות בהתמזגות נכונה של שני הקווים. כל קו הוא מסוכן בתכונות שלו, כי האדם יכול ליפול תחת התכונות שלו ולהיכנס למצב שנדמה לו שהוא נמצא בשלמות. כל קו יכול לבטא שלמות משלו.

מה היא קליפה? קליפה היא שאדם נכנס לכיוון אחד. לא שהוא נמצא שם, זה לא חשוב. החשוב הוא, שבזמן שנמצא שם הוא מרגיש את עצמו שכביכול הוא נמצא במצב הנכון, במצב השלם, ואז אין לו שום הכנה, שום דרך לצאת.

האם חשיבות הבורא היא תמיד למעלה מהדעת, או שיש גם מצב שהיא בתוך הדעת?

חשיבות הבורא היא תמיד למעלה מהדעת, מפני שאין לאדם במה לראות את הבורא ולהרגיש אותו. אמנם הוא יכול לקבל את חשיבות הבורא מחברים, ואז לעשות בה שימוש, אבל הוא צריך בתמורה להשקיע בחברים, כי רק אז זה בא ככוח שאפשר להשתמש בו.

ומה קורה לאחר המחסום?

אחרי המחסום יש חשיבות שהאדם רוכש. הוא כבר מקבל את הרגשת הבורא, והיא זו שמביאה לו חשיבות. זה נקרא אמונה, כוח דלהשפיע. ואחר כך יש לו אפילו אפשרות לקבל על מנת להשפיע, אז יש לו אמונה שלמה. כי האמונה, חשיבות הבורא, באה למימושה.

מה זה בדיוק "כקליפת ימין"?

"כקליפת ימין" אלה הן המחשבות שאומרות לאדם, שהוא בסדר גמור, שהוא שלם, שעשה דברים טובים, שיכול בהחלט להסתפק במה שהוא. נגיד שזה ימין.

למה כתוב, שאדם צריך להיות בקו שמאל רק חצי שעה ביום, ובשאר היום בקו ימין?

"להיות חצי שעה בקו שמאל וכל השאר בקו ימין", מראה בעצם עד כמה שיש לנו בעיה להתמזג מקו ימין. זאת אומרת, לבלוע, לקבל, את ההתרשמות על חשיבות הבורא, על חשיבות המטרה, ואת העבודה על זה שהוא טוב ומטיב, ורוצה ביגיעה שלנו, וכדומה. יש בזה הרבה דברים. זאת אומרת, ממש חצי שעה כנגד עשרים ושלוש וחצי שעות.

אם אדם לא עושה עבודה נכונה?

אם אדם לא יכול לעשות עבודה בהתמזגות נכונה בין ימין ושמאל, אז הוא לא שולט בעצמו, הוא נמצא כל הזמן בטבע שלו, זה נקרא "כף הקלע": או זורקים אותו לימין - "הה, כל כך טוב", או שהוא נמצא ביאוש - מי אני, מה אני, ושום דבר לא שווה.

במצבים האלה האדם נמצא לא בזה ולא בזה, זאת אומרת, הוא אף פעם לא הוא עצמו. הוא נמצא או תחת טבע הבורא, או תחת טבע הנברא, שני המלאכים ששולטים עליו, ואז הוא מלאך. ברגע שאדם יושב ובוכה הוא מלאך, שולט עליו קו שמאל, ואז הוא נשאר תקוע בו. או הפוך, בקו ימין - רק חסרות לו כנפיים והוא מוכן לעוף.

גם ימין וגם שמאל הם לא מצבים שלי. "האני" יכול להיות ממשי רק כשהוא ממוזג בשניהם, כדי להתקדם וליצור משהו חדש, לגמרי חדש. האדם לוקח חלק מהטבע הבהמי, רצון לקבל, וחלק מהטבע האלוקי, רצון להשפיע, ומשניהם הוא רוצה לבנות משהו חדש. המשהו החדש הזה, השלישי, הוא באמת חדש, הוא דבר כזה שלא היה במציאות.

בקבלה אומרים, שחיסרון, רצון, זה מה שקיים ברוחניות. וכאן בא חיסרון, רצון חדש לגמרי, שהוא רק נבנה על שניהם, אבל הוא חדש. מזה יוצא, שאדם מוליד את הנשמה שלו, הוא מוליד את המצב החדש הזה. האדם הוא בעל הפעולה. ודאי שהבורא נותן לו את הכוחות, מביא לו את כל המרכיבים של אותו הכלי, אבל האדם בונה את הכלי הזה, ואז אין לו בושה. אחרי זה אין לאדם בושה כי מלכתחילה הוא גרם, הוא עשה, הוא פעל, לבניית הכלי הזה.

איך אפשר במצבנו הנוכחי לשלוט על מה שעוברים?

אפשר להיות בכל המצבים האלה ולהיות בפיקוח עליהם, ולא לתת לעצמך להיות בהרגשה רעה או טובה. חייבים להיות כל הזמן עם השכל ליד הרגש. כך גם השכל וגם הרגש באים לאיזון, שלא יהיה אחד יותר מהשני.

אם השכל הוא יותר מהרגש, אז האדם נעשה חכם: "בשביל מה לי לעשות את כל הדברים האלה, אני בכל זאת לא יכול, הבורא יותר גדול, הוא יעשה. ואם לא, אז לא. מה אכפת לי". ואם הרגש יותר מהשכל, אז הוא נמצא שקוע בתוך הרגש, והשכל פשוט לא יכול להפעיל את הראש. מה צריך לעשות? לחפש בחברה כוחות שיעזרו להגיע לאיזון. אין ברירה. צריך חברה כדי למצוא כוחות לאיזון.

אבל בחברה אדם מושפע מאחרים וזה מפריע לו.

אדם מצוי תמיד תחת השפעת החברה, הסביבה. יחד עם זה הוא חייב להשתדל כל הזמן לחבר את שלוש הנקודות: אני, הוא, והמעשים שלי - המצב הנוכחי שלי, כך שיהיו כאחד.

אם האדם עושה איזון בין קו שמאל לקו ימין, זה נשאר בו בקביעות?

איזון בין קו ימין וקו שמאל צריך להתחדש כל שנייה. אף פעם אי-אפשר לשמור על איזון. רוחניות היא דבר שכל הזמן משתנה. ברוחניות אין רגעים שמגיעים למשהו ומתרווחים, ונחים. אין דבר כזה. אם אדם מתרווח הוא כבר לא במצב שהשיג.

איך אפשר להיות בשליטה על הקווים?

אם האדם מלכתחילה יודע בשביל מה הוא הולך לימין, זה נקרא ימין. אם הוא לא יודע, אלא נמצא בהרגשה ששולטת עליו, לא נקרא שהוא נמצא בימין. אולי אפשר לקרוא לזה קליפת ימין, אבל פשוט מגלגלים עליו כל מיני מצבים ללא שליטתו. ימין ושמאל זה שהאדם קובע, שזה ימין בשבילו, והולך לזה.

מאיפה לו לדעת שהוא נכנס לימין, הרי לא כתוב על הדלת "זה ימין, תיכנס!"? האדם בוחר לעצמו מסך כל הדברים שמתגלים לפניו, או שרוצה לגלות אותם, שהדברים האלה שייכים לימין והדברים האלה שייכים לשמאל. לא שהם נמצאים בצד ימין או בצד שמאל שלו, שום דבר לא נמצא שם, אלא הכל זה רצונות, תכונות, מחשבות, שהאדם בעצמו מחלק אותם לימין ושמאל.

למה קו ימין נקרא למעלה מהדעת?

קו ימין נקרא למעלה מהדעת, למעלה מההכרה, למעלה מההשגה, למעלה מההרגשה, מפני שקו ימין נקרא חשיבות הבורא, רצונו להשפיע לנבראיו, ההבטחה שיהיה לנו שכר, שהעונשים שלנו הם תיקונים. האדם לא רואה זאת במו עיניו, זה לא מתגלה לו בחוש.

לכן, יש כאן משהו שצריך לסמוך עליו ולא נמצא בתוך החושים שלו. האדם צריך למלא את החושים שלו כאילו בידיעה, כאילו שהוא מלא בהרגשת הבורא. ואז הרגשת הבורא נותנת לו בטחון, חשיבות הבורא. הרי האדם לא נמצא בהרגשה הזאת, הוא צריך למלאות את ההרגשה שלו כאילו הוא מרגיש את הבורא, כאילו הוא הגיע להרגיש אותו.

האם גם הקו האמצעי שאדם משיג הוא "כביכול"?

אם האדם כביכול נמצא בקו ימין, ואיתו הוא הולך לקו שמאל, ונגיד מגיע לאיזו תפילה, ומגיע לאיזשהו מצב שנקרא קו האמצעי, האם הקו האמצעי הזה הוא גם "כביכול", או לא? כן, גם הקו האמצעי שלו יהיה עדיין "כביכול".

אבל אחרי שהאדם משקיע בזה מאמצעים, הבורא פותח לו את עצמו, ואז הוא באמת מרגיש את החשיבות והגדלות של הבורא, וזה נותן לו את כוח האמונה האמיתי, ואז הוא רואה גם את התכונות שלו, שהן ממש קליפות, ממש הפוכות מהבורא.

במידה שאדם מרגיש ורואה את הבורא האמיתי, הוא גם רואה את עצמו בצורה אמיתית, ואז יש קדושה כנגד קליפה. ואז יש קו אמצעי אמיתי, שהוא כוח הנשמה, רצון לקבל בעל מנת להשפיע, רצון לקבל עם מסך, עם אור חוזר. צריכים לנסות כמה פעמים, עד שזוכים שהקו האמצעי יהיה אמיתי, ולא כמו במשחק ילדים. למרות שגם ילדים משחקים ב'כאילו' ומזה הם לומדים איך פועלים בפעולות אמיתיות.

כשאדם מנסה שוב ושוב, הוא הופך לבעל ניסיון, כמו בבית ספר שלומדים ולומדים, ואחר כך יכולים ללכת לעבוד.

האם לפני המחסום אי-אפשר לעשות קו אמצעי?

לפני מחסום כאילו משחקים, לכן המצב הזה נקרא "זמן ההכנה". לפני שעוברים את המחסום לא יכולים לעשות קו אמצעי אמיתי. הוא לא יכול להיות אמיתי. "אמיתי" פירושו שבאמת יש לאדם תכונות של להשפיע ולקבל. ולפני שעוברים את המחסום אין תכונות כאלה, הטבע הוא טבע בהמי, טבע דעולם הזה. שהוא לא אמיתי.

האם יש דוגמאות כאלה בחיים?

כשאדם נמצא באיזה מצב מסוים והוא פתאום תופס את עצמו, עוצר את עצמו: "איפה אני נמצא?" ואז הוא מסתכל ושואל: "מי ישנו?"יש בורא, מטרה, חשיבות, דבקות, רצון להיטיב לנבראיו, שכר ועונש - כל הדברים האלה שיכולים לדבר על הבורא, מה הוא יודע, מה הוא מכיר, מה הוא מבין מהבורא.

והאדם חושב על זה, התרשם מזה. עכשיו הוא הולך לקו שמאלמי אני, מה אני, לעומת התכונות של הבורא, ובהתאם למה שהוא מרגיש ורואה בתוכו, הוא מתחיל להשוות זה עם זה, ובכל פעולה של השוואה בינו לבין הבורא, הוא שומר על האיזון ביניהם, כך שמזה תיווצר תפילה, שאני עם הדברים השליליים שלי רוצה להיות כנגד הדברים החיוביים של הבורא.

בצורה כזאת כדאי להתחיל לחבר בפנים את הדברים האלה, ואז נמצאים כאילו באמצע בין שמאל לימין, אם אפשר לקרוא לזה שמאל וימין. להתחיל לבנות דמה כמו שילדים בונים בתים מחול. לא אמיתי, אבל לבנות. בזה האדם מתחיל לראות, איך הוא כל הזמן יכול לשמור על עצמו, שאני, והמטרה שלי להיות כמו בורא, והנתונים שהבורא נותן לי, בצד ימין ובצד שמאל, יהיו יחד. שאחד לא יהיה יותר מהשני. ושכל פעם הוא ישלוט במצב הזה.

ואחר כך כשמתרגל לעשות את המצב הפנימי הזה, שהוא כל רגע בונה, וכל רגע הוא משתנה, והוא שוב צריך לבנות, והוא שוב משתנה, ושוב. כמו טיל שמתביית על מטרה. הוא משתדל לשמור אותו בכל המצבים שנמצא בחיים: בעבודה, בחנות, במיטה, בלימודים, לא חשוב איפה ומה. כדאי לנסות. זו דוגמה מהחיים.

מה פירוש לקבל כוח אמונה אמיתי?

כל דבר שמתעורר באדם שהוא הפוך מהבורא, שהוא לא מתוקן, האדם יכול לתקן על ידי כוח אמונה הזה. כוח האמונה הוא הרגשת האלוקות, הרגשת השלמות, הרגשת הנצחיות, הרגשת החשיבות בעל מנת להשפיע. כל הדברים שמרגישים ברוחניות, או בבורא, הם "משפיע" - סך הכל תכונת המשפיע. מה שנראה טוב, חם, רך, או איזו צורה אחרת שבה מרגישים דברים טובים, מתרגמים למילה אחת: "המשפיע".

לא שמשפיע עלי, אלא תכונת המשפיע היא דבר רך, דבר טוב. וזה דבר רך וטוב לא כלפי, שאז אני המקבל, אלא התכונה בעצמה היא כזאת. ואם אני רוצה את התכונה זאת, כך אני צריך להיראות. זאת אומרת, לקבל על עצמי את תכונת המשפיע, להיות המשפיע, ולהרגיש רך, חם וטוב, זה אותו דבר.

איך האדם צריך להתנהג כלפי החברים? אנחנו נמצאים במצב מיוחד שנקרא הסתרה. הבורא מסתיר את עצמו מאיתנו, או אפשר גם לומר, שהכלים שלנו מסתירים את הבורא מאיתנו. כלומר, לפי החוקים שנקבעו בטבע, אנחנו צריכים להיות בהסתרה.

ואפילו מקובל, שרוצה להראות לנו רוחניות, הוא לא רשאי לפתוח לנו את השמיים, אפילו אם היה יכול, כי למה שהוא יעשה מה שהבורא לא עושה. לפי חוק השתוות הצורה גם הוא לא ירצה לעשות לנו דברים, שאם הם היו לטובתנו, אז הבורא היה עושה בעצמו.

אין האדם צריך להתפלל שמשהו ייפתח לו, שמשהו ייוודע לו, אלא הוא צריך להתפלל שיקויַם בו חוק השתוות הצורה. שתהיה לו השתוות הצורה לרוחניות, ואז בהתאם לזה הכול ייפתח וישתנה ויתבהר.

איך אפשר להגיע למצב הזה, הרי ללב אי-אפשר לתת פקודות, הוא לא ישתנה ממילים. הלב קודם לשכל, למילים. הלב הוא רצון. רצון הוא הבסיס לכל היתר, שהם סביב הרצון, שנקרא "אדם". הרצון נמצא לפני, אז איך אני יכול להשפיע על מה שלפני, על היוצרות שלי? אני יכול להשפיע על מה שיוצר את היוצרות, על האור, שהוא ישנה בי את הרצון.

איך אפשר להשפיע על האור, הרי הרצון מגלה את האור? אפשר להשפיע על האור של המדרגה הנוכחית, על ידי אור שבא ממדרגה עליונה יותר. במדרגה הנוכחית הרצון מגלה את האור, שלא יכול לשנות בו הרבה, אבל אם בא אור ממדרגה עליונה יותר, הוא יכול לשנות את הרצון, עד כדי כך שמעלה את הרצון למדרגה שלו.

איך מזמינים אור ממדרגה עליונה יותר? צריך לרצות. איך אפשר לרצות? את הרצון למשהו שהוא יותר ממני, האור לא מביא לאדם, והאדם לא יכול להשפיע לעצמו. אז מה הפתרון לדבר הסתום הזה, שהוא ללא מוצא? הפתרון הוא פשוט.

סביב האדם יש חברים, שגם להם רצונות קטנים. אבל אם האדם אוסף בתוכו את הרצונות שלהם, הוא מגדיל את האור שבא אליו, פי כמה שמתחבר איתם כדי לקנות מהם רצון. אם האדם קונה רצון מהחברים, האור המקיף משפיע עליו יותר ממה שהוא יכול למשוך על עצמו באופן פרטי. ואז בהתאם לזה הוא גדל.

בלי לרכוש חיסרון מאחרים, האדם אף פעם לא יכול להצטייד בכוח נוסף, שיעלה אותו למדרגה עליונה יותר. איך אפשר לרכוש חיסרון מאחרים? לעשות פעולה בדומה לאדם שרוצה לעלות למדרגה עליונה יותר, ולא מסוגל לעלות או למשוך מהעליון, כי אין לו קשר עם העליון. ואז מהמדרגה שהוא עומד עליה, ועומדים איתו עוד חברים, אם הוא יורד ועושה את עצמו פחות ממנה, אז החברים שנשארים בה, הם למעלה ממנו, ואז הוא מושך על עצמו כוח נוסף מהם.

אם האדם מתאר לעצמו, שהוא פחות מהחברים סביבו, שהם גדולים, ויש לו מה לקבל מהם, ומוכן לעבוד בשבילם, ולתרום להם כדי לקבל מהם, אז הוא יוצר לעצמו תנאים, שלפיהם בא אליו כוח נוסף. לפיהם הוא יכול לקבל מהם תוספת רצון, תוספת כוח, ועם הכוח הזה הוא כבר יכול לעבוד.

על העניין הזה אומר רב"ש, שמי ששם לפניו כמה אפסים, ככל שהוא גורע מערך עצמו, כל אפס שמוסיף הוא מדרגה, כי מדרגה כוללת עשרה חלקים. כל מדרגה היא תוספת אפס. קודם 0 אחד, אחר כך שני אפסים 0.01, שלושה אפסים 0.001, ארבעה 0.0001, וכך הלאה. כל מדרגה הבאה היא פחותה בעשירית מקודמתה, פחותה ממנה בעשר ספירות פרטיות. ולכן הוא יכול לקבל מהדרגה הקודמת.

הדבר דומה לעוגה שמחלקים ממנה פרוסות בין כולם, או לתקציב מדינה שמחלקים בין כל משרדי הממשלה, וכל אחד בוכה שאין לו מספיק. אז במקום שכל אחד ינסה למשוך לעצמו, אפשר להגדיל את נתח העוגה. לעשות עיגול של עוגה יותר גדולה, ואז כל נתח יהיה גדול יותר. כך בעבודה בחברה: ככל שהאדם מוריד את עצמו, הוא בהפרש גדול יותר מכולם. ואז הוא יכול לקבל את הכלים שלהם יותר מהם. לכן צריך לעבוד כמו שבעל הסולם אומר, להשפיל את עצמו בעיני החברים. גם בפועל. לעשות כל מיני דברים כדי להרגיש את עצמו פחות מהם.

איך דרגות הסולם קשורות להתבטלות כלפי החברים?

עניין הדרגות תלוי באופן שבו האדם קובע איפה הוא נמצא, כלפי מישהו אחר. אם אני משקיע בחבר את כל הכוח והרצון שלי, ורוצה למלא את כל מה שהוא זקוק לו, וחי כדי לעזור לו, אני מתחיל לקנות ממנו את הכלים שלו. החבר מתחיל להיות חשוב לי, ולפי החשיבות שלו בעיני, הוא נעשה גדול, הוא נעשה הקובע. ואז יוצא שאני תלוי בו. הערך של הרצון שלו מתחיל להיות גדול בעיני. זה נקרא שאני יורד והחבר עולה.

אם מרגישים שהחברה מתפרקת, האם זה בהכרח נכון?

לא כל מה שנראה לעיניים הוא בהכרח מה שקורה באמת. אולי המצב הפוך, ועתה מתברר שאין חברה ואין מסגרת, שצריך לבנות אותה, ולסדר אותה, ושבלעדיה המצב רע. וקודם היינו באשליה שהיא קיימת, ולא דאגנו לה, והיום אנחנו דואגים. אולי מוטב להישאר בדאגה הזאת, אם הדאגה אמיתית ולא אי אכפתיות, עוד כמה חודשים. למה להגיע לרוגע כמו קודם? קודם לא היה כלום, אלא רק אשליה שיש. ועכשיו אין אשליה. אז יש עלייה בהכרת המצב. לכן המצב טוב יותר ממה שהיה.

האם כדאי לעשות משהו או לא? כל הזמן כדאי לעשות. צריך להחליט מה לעשות, צריך לחפש. חיפוש הוא היגיעה שצריך לתת, ואז יבוא רעיון מלמעלה. באופן הזה מתרחשים הדברים בחיים שלנו, שמתחילים ואז משהו יוצא מזה. מתחילים בכל הרצינות, בכל דרך, "כל יום יהיו בעיניך כחדשים - "מתחילים מחדש, מחפשים מחדש, ומתי שצריך מתגלה משהו. הרבה שנים צריך לעשות ש"יהיו בעיניך כחדשים".

אבל האדם רוצה לשלוט מראש, בשכלו, על המחר שלו. אם המחר הוא מדרגה עליונה יותר, אף פעם לא נוכל לדעת שום דבר מראש. ההפך, כל רגע יהיה "כחדשים". מה זה "כחדשים"? שבכלל אנו לא יודעים מה החידוש שיבוא. אם יודעים, זה כבר לא חידוש. "ויהיו בעיניך כחדשים" זה הרגשה מתמדת של עמידה מול מצב שאין לי שום אחיזה בו.

אז איך ללכת? לא יודעים. הולכים איך שהמקובלים אומרים. ואין בזה שום פסול, אלא ההפך, המצבים מתחילים להיות יותר ויותר רוחניים. ככל שיודעים פחות על העתיד, ההרגשה רוחנית יותר. בהמה יודעת, האדם לא יודע. הבהמה חיה בטבע, מה יכול להשתנות בטבע? אם לפתע משהו משתנה, זה נקרא שהוא לא לפי חוקי הטבע, שיש איזה קלקול.

מה רוצה איש פשוט? לקום, ללכת לעבודה, לחזור לביתו, ושהכול יהיה בסדר. הוא לא צריך שום דבר. כמו שהוא דומם, הכול דומם. אצל מי שהולך בדרך העבודה הרוחנית לא יכול להיות מצב כזה: מצב זה הוא מוות. לכן לא צריך לדאוג מכך שלא יודעים. צריך לדאוג מכך שלא אכפת לי שאני לא יודע.

מה קורה אם מפסיקים לדאוג לגבי התקדמות?

אם מפסיקים לדאוג לגבי ההתקדמות, ולא אכפת מהעתיד, אז נכנסים לדומם דקדושה - הכול לטובה, לא יודעים, ולא צריך לדעת. זה לא נקרא להיכנס למצבים רוחניים, אלא לרדת לדרגת דומם דקדושה. אין בזה שום פסול, ההפך: זה טוב לכלל. אבל למי שרוצה להתקדם, זה משול למוות. איך הוא יכול להסתפק במה שיש?

באנשים כאלה יש תמיד שני קצוות: רוצים וחייבים לרוץ לקראת פתרון לא ידוע, ומה שיבוא נקבל. ואחרי שמגיעים לפתרון, יש עוד בעיה ועוד פתרון, ועוד בעיה ועוד פתרון, וכך הלאה כל הזמן.

איך צריך להתייחס למצב שלפנינו?

קודם כל להגדיר את המצב שנמצאים בו. אחר כך לקבוע שצריך לעשות בו משהו. מה? מה שמרגישים כחיסרון, אותו צריך ללכת ולחדד, כדי לראות אותו בצורה ברורה יותר, לראות את החיסרון כחיובי, כי אחרת הוא לא היה ניתן לנו. כל מצב בא כדי שממנו נפעל הלאה. לכן רק צריך ללמוד את המצב, להכיר אותו, ודווקא ממנו, ולא מאשליה אחרת, להרגיש ככל האפשר את האמיתיות שלו, ולהמשיך ללכת הלאה.

לא לפסול את המצב, אלא לראות בו מצב טוב להתקדמות. חוץ מגמר התיקון, אין מצב טוב. ולשם ההתקדמות כל מצב טוב. למה? כי כל מצב שמקבלים, סימן שהוא המצב הטוב ביותר להתקדמות. האדם לא יכול לטעון כלפי הבורא, שמה שנתן לו, לא בסדר מבחינת המטרה. הוא צריך לקבל שהמצב הזה, הוא בצורה מטרתית הטוב ביותר בשבילו. שהבורא נותן לו את המצב הזה.

לפי התפתחות הכלי שלו, האדם נמצא תמיד במצב הטוב ביותר. אין מצב רע. ואיך הלאה ממנו להתקדם זה על האדם, לא על הבורא. האדם צריך לעבוד. ואם לא מסכימים עם זה אין התקדמות. כל מצב שמגיעים אליו בדרך הוא מבורר יותר, מתקדם יותר, קרוב יותר למטרה מהמצב הקודם. אי-אפשר להתקדם למטרה, אם לא עוברים מה שנמצא לפניך.

אף פעם האדם עצמו לא יכול לומר משהו על מצבו. הוא נכנס אליו ואין מה לעשות. הוא עובר אכזבות, כישלונות, מצבים מביכים, בלי יכולת להימנע מהם, וכל מצב מקדם אותו. אחר כך מתברר לו שקיבל מהם ניסיון, ידע, חיזוקים כדי להמשיך הלאה בדרך. שום דבר לא עובר סתם. רק בשכל נדמה לנו שיש דברים שאפשר מן הסתם לשנות, או לעבור אותם אחרת.

צריך לקבל כעובדה, שהמצב הזה הוא הכי טוב, וממנו להמשיך הלאה ולפעול. איך נוהגים בצבא? מכניסים את החיילים בכוונה תחילה לכל מיני מצבים כאלה שאין להם ברירה. איך אפשר ללמד אחרת וליצור כלים חדשים? בשביל מה עושים אימונים? ועוד איזה אימונים!

מתי האדם בא לנחיצות להתחברות?

נחיצות להתחברות היא תוצאה של הרבה מצבים ובירורים, שאדם מלקט. זה לא סתם רצון להתחבר עם אחרים, אלא חייב להיות המצב הגרוע ביותר. כמו בזמן מלחמה, כשאדם מרגיש שלבד הוא לא יינצל, שהוא לגמרי הולך לאיבוד, הפחד הבהמי הזה גורם לו לראות פתאום את האחרים סביבו כאנשים קרובים אליו, שבאמצעותם הוא יכול להישאר בחיים, ולשאוב מהם ביטחון.

הוא מתחיל לדבר עם אחרים, לקחת אותם טרמפ, וכו'. אז מרגישים ידיעה כללית, מטרה כללית, חיבור בין האנשים. אותו דבר בעבודה רוחנית. אם לא נרגיש שרק החיבור הזה יציל אותנו, אז אין שום דבר אחר. על ידי בניית מפעל משותף רואים את החיבור, שכל אחד וכולם יחד פועלים ומבצעים אותה המשימה, למרות שזה לגמרי לא שייך, כביכול, לרוחניות. אבל עבודה משותפת במפעל בכל זאת מראה איזה קשר יש בין החברים, ואיזו משימה יש לכל אחד. למרות שזה לא מספיק.

להגיע לראות שההתקדמות שלי ברוחניות תלויה באחרים, זה מצב מתקדם מאוד. אחריו לא צריך שום דבר. לאחריו, זמן השהייה בעולם הזה עד סוף זמן ההכנה, קצר מאוד. מספיק להגיע לנחיצות הזאת, ואז יש רצון להתחבר עם האחרים, ולוותר על האגו הפרטי.

בשל המטרה, בשל חשיבותה, האדם מוכן, בצורה אגואיסטית, להתחבר עם אחרים, ולדלג על האגו הפרטי שלו כלפי אחרים. וזה סימן שהרוחניות, המטרה הרוחנית, חשובה לו יותר מאשר כל יתר המטרות. אם האדם מוכן להתחבר עם כולם - לשרת אותם, להיות אפס - רק כדי להגיע למטרה, אחרת הוא לא יכול, אז הרוחניות באמת חשובה לו יותר מכל הגשמיות, והוא מקבל אותה. והבורא מיד נותן לו. לא צריך יותר מאשר להגיע לרצון הזה.

האם זירוז התהליך כרוך תמיד בלהתאכזב ממה שהשגתי?

כל ההתקדמות היא דרך אכזבה. אכזבה בלבד. אחרת לא נעזוב אף פעם את המצב הקודם, ולא נרצה להתקדם הלאה. לא טוב להיות מסופק מהמצב הנוכחי. לכן צריך לשתות "לחיים" לא על הישגים, אלא על כישלונות: כמה לא הצלחנו וכמה יש עוד לעשות. כוס "לחיים" צריך להרים על חסרונות ולא על מצבים טובים, כביכול. אחרת נעשים מסופקים.

למה אדם שרואה בתוכו הרבה תכונות לא מתוקנות, עוצם עיניים ולא רוצה לגעת בהן?

אחת מהשתיים: או שהוא מתקדם ברוחניות בחוכמה, ולא רוצה לגעת בבעיות האלו, אלא קודם רוצה לרכוש כוחות נוספים. ואז זה מכובד מאוד, כי הוא יודע ונזהר. הוא לא רוצה לעורר את התכונות הללו, מפני שהוא עדיין לא מספיק חזק, והן יכולות להפיל אותו לייאוש, חולשה, אכזבה, ואז הוא עלול לברוח מהמערכה. או שהוא לא רוצה להיכנס לפחדים ולבעיות וסוגר עיניים, יהיה מה שיהיה. נוטש את כל הבעיות הרוחניות ומסתפק בקיום הבהמי.

ואם אין חברה מגובשת שהאדם ירגיש בה חברה, אז היא לא תתקיים. האדם צריך להרגיש שהוא בא לחברה חמה, לחברה שמחזיקה אותו. לכן, הדאגה צריכה להיות שיהיה טוב בחברה. כמו שרב"ש כותב, מה זה טוב בחברה - לשתות יחד, לאכול יחד, ללכת לים יחד, לבלות ביחד, לעשות כל מיני דברים יחד, ושיהיה כמה שיותר שמח וטוב יחד, בצורה בהמית פשוטה. ואחר כך על זה להלביש רוחניות.

ממה צריכה להיות כלולה ישיבת חברים?

ישיבת חברים צריכה להיות כלולה משני דברים: גדלות המטרה ואחריה גדלות החברה. היא צריכה לדבר על גדלות המטרה, ועל גדלות החברה כלפי המטרה. כלומר, עד כמה החברה מוכנה ליישם את המטרה. יכול להיות שנראה שאנחנו לא מסוגלים, ולא נמצאים בחברה נכונה, אבל נראה את זה, ויהיה לנו שמחה שגילינו את האמת.

אין מצב שאין בו סיבה למסיבה. אין מצב שממנו והלאה אי-אפשר להמשיך לגמר התיקון. נותנים את המצבים הללו רק להתקדמות. בחיי האדם אין אף פעם מצב שהוא נסוג לאחור. אלא כל הזמן מתעוררות בו רשימות יותר ויותר גדולות.

הרשימות יכולות להתעורר בצורה לא נכונה, בדרך ייסורים ולא בדרך תורה. אם לא זזים מייסורים מטרתיים, מקבלים במקומם ייסורים שאין לי כסף, כבוד, וכו'. הלבוש של הכוח המושך והכוח הדוחף משתנה. או שצריך להגיע לירושלים מפני שמחכה לי שם מסיבה, או שצריך להגיע אליה מפני שאני בורח ממכות בתל אביב. אבל הכוח הדוחף והכוח המושך הם אותם הכוחות המחייבים לזוז. רק כלפי הם מתראים בצורה אחרת, בהתאם למה שאני קובע.

לירושלים חייבים להגיע. או שמגדלים אותה, כך שמה שקורה בה נחשב בעיני מסיבה, או ש"טוב בתל אביב. בשביל מה לצאת?", ואז מקבלים מכות ובורחים לירושלים, למצב שנראה יותר טוב. פעולה צריך לעשות, את הדרך צריך לעשות: השאלה היא איך מרגישים אותן.

איך אפשר לחדד את ההרגשה שמצב החברה לא טוב?

אפשר לעשות ישיבת חברים, שבה יושבים, כביכול, בסעודת אבל: שקברנו את עצמנו ואנו חוזרים מבית הקברות. אנחנו יושבים וכל אחד מזכיר את עצמו ואת החברים, שאנחנו כבר לא אנחנו, אלא נמצאים שם בבית קברות מתחת לאבנים.

מה בדיוק גורם לחבר להיות גדול בעיני?

אני והחבר נמצאים באותה דרגה. לי יש נקודה שבלב, רצון פרטי שלי כלפי הבורא, ולחבר משלו. אני לא יכול ליטול מהחבר את הרצון שלו או להיכנס בתוכו כדי להרגיש את הרצון שלו. בלתי אפשרי לגעת ברצון של החבר, בכלי שלו. אלא מה שאני צריך לעשות, אני עושה עם הכלי שלי על ידי התפעלות ממנו.

אני לא יכול להיכנס לנשמה של החבר, לתפוס אותה ולהעבירה לרשותי. אלא את ההתפעלות ממנו אני יכול להגדיל עד אין-סוף. לכן רב"ש אומר, לשים לפני אפס אחד, ועוד אפס ועוד אפס, ועוד מיליון אפסים. אז אין שום קשר בין המקום שבו אנחנו נמצאים, ובין מהי הדרגה של החבר ומהי הדרגה שלי.

זו באמת שאלה, "מהו כי היא חוכמתכם ובינתכם לעיני כל העמים"? כי ישראל הם כלים דהשפעה, גלגלתא ועיניים. ובגלגלתא ועיניים לא יכול להיות לא חוכמה ולא בינה - גם בינה שמתכוונים בבינה, היא חוכמה שבבינה, ולא בינה שבבינה. בכלים דהשפעה אין שום רווח, חוץ מהשפעה, חוץ ממה שיש בכלים אחרים, מה שבינה ממלאת. ולכן, מה פתאום לישראל יש חוכמה בגלגלתא ועיניים, ישראל צריכים להיות עם שעובד רק בהשפעה, ושכל אין לו.

אבל נברא הוא לא כלים דהשפעה. כלים דהשפעה, רצונות דלהשפיע הם הבורא. נברא זה רצון לקבל, שלרצון לקבל יש תיקון, יכול להיות תיקון, שהוא קולט מהבורא את התכונה דלהשפיע, ואז הוא עובד עם הרצון לקבל שלו, עם הטבע שלו, כמו שפועל הבורא. אבל מי יושב בפנים ועובד בפנים? הרצון לקבל. לכן, כשמדברים על ישראל, על נברא, מדברים על כלים דהשפעה, זאת אומרת, שקיבלו תכונת דלהשפיע על הרצון לקבל שלהם, וכך הם עובדים.

לכן, באמת יש מקום לשאלה "מהי חוכמתם ובינתכם"? מאיפה באות החוכמה והבינה? הן באות מזה שמשתמשים בכלים דהשפעה על פני כלים דקבלה. זה נקרא שישראל צריכים ללכת מעל אומות העולם, מעל הגויים, מעל חוכמת הגויים, מה שנקרא למעלה מהדעת. שכל פעם כמה שיתעוררו כלים דקבלה, ונלך למעלה מהם, זאת אומרת, נשתמש בכלים דקבלה למען דלהשפיע, אז יכנס יותר אור דחוכמה, בתוך אור חוזר, בתוך כלים דהשפעה, ומזה באמת יהיה "חוכמתכם ובינתכם" של ישראל.

וזה כל העיקרון שיש בעבודה עם הטבע שלנו. לגלות כלים דקבלה במידה שמסוגלים ללכת מעליהם, זאת אומרת, לקחת אותם למען שימוש בכלים דהשפעה, אח"פ דעליה. וכך ללכת, כך לתקן את הכלים דקבלה, כלומר, לעשות בהם שימוש כמו שהבורא משפיע ומשתמש ברצון שלו.

ולמה זה לא סתם "מהו חוכמתכם ובינתכם" אלא דווקא "לעיני כל העמים"? כי זה צריך להיות על פני כלים דקבלה של אח"פ האמיתיים, שבלסמוך עליהם, להישען עליהם, בזה בעצם הכלים דהשפעה שעובדים, לוקחים בתוכם את הכלים דקבלה, כאח"פ דעלייה. כשהאח"פ נמצא בפנים, כשעובדים עם האח"פ, במידה שיכולים לצרף אותו לכלים דהשפעה, לכוונה על מנת להשפיע, אז נקרא "לעיני כל העמים". זאת אומרת, לוקחים את האורות דחוכמה ומשתמשים בהם בעל מנת להשפיע. "עיני העמים" מדובר על אור דחוכמה שמתקבל בכלים דקבלה שהם אח"פ, אבל לא אח"פ אמיתי, אלא אח"פ שנכלל בכלים דהשפעה, שנקרא אח"פ דעלייה.

וכך יהיה עד גמר התיקון. מה שאם כן בגמר התיקון, אז כבר חוכמת ישראל וחוכמת אומות העולם הופכת להיות חוכמה אחת, מצב שנקרא להיות 'אור לגויים'. אז כבר עוברים לכלים דקבלה ממשכל האורות שכלים דהשפעה יכולים לספק להם. זה נקרא שבינה מצרפת לעצמה את כל הכלים דקבלה, מה שלומדים בקבלה כ"לאה", "כלים דלאה".

בגמר התיקון כל הכלים האלה של ז"ת דבינה מקבלים אורות גדולים, וממלאים את המלכות דאין-סוף בלקבל על מנת להשפיע. ועד אז העיקרון הוא לעבוד רק בהתכללות כלים דקבלה בתוך כלים דהשפעה, שנקרא "למעלה מהדעת".

מה שתואר עד כה מתקיים במדרגה הכי קטנה וכן במדרגות הכי גבוהות, עד גמר התיקון. לכן, בכל מדרגה ומדרגה נשמר אותו העיקרון. ובכל מצב ומצב צריכים לחלק שיהיה ברור, אלה כלים דקבלה, ואלה כלים דהשפעה. איזה רצונות עובדים איתם כלהשפיע, ואיזה רצונות עובדים איתם כלקבל. אם אדם מתחיל לסנן, לברר באופן זה את הרצונות שלו, נעשה לו יותר קל, והוא מבין למה הוא נכנס למצב של נפילה, למה הוא יכול להחזיק את עצמו במצב של עלייה, איך הוא צריך לסדר את הכלים שלו.

כך יש לו, כביכול, שליטה מבחוץ על שני המלאכים האלה: כלים דהשפעה וכלים דקבלה, על שני הכוחות שזרים לנשמה, שצריכים רק להשתמש בהם בצורה נכונה, כאילו מבחוץ. האדם הוא החלק השלישי. הוא קו אמצעי.

לכן צריך להסתכל בקו האמצעי. אין לי קו אמצעי, אין, אבל אני לא מושפע לא מהשפעה ולא מקבלה. אני מסתכל על שני הדברים האלה, על עצמי אני מסתכל מבחוץ, ועובד למזג את שניהם בצורה כזאת שאני בונה קו אמצעי.

אם קודם מצליחים להיבדל מכל הכלים האלה, השפעה וקבלה, ואחר כך מתחילים לעבוד איתם בתבונה, במדידה נכונה, בקשר נכון ביניהם, פירושו שהולכים למעלה מהדעת. הקו האמצעי הוא למעלה מהדעת. למה "אמונה למעלה מהדעת"? כי לוקחים את העיקרון דהשפעה "למעלה מהדעת", למעלה מכלים דקבלה. כלומר, משתמשים בכלים דקבלה ככל שיכולים בכוונה להשפיע.

מה הכוונה ב"תורה ומצוות"?

"תורה ומצוות" נקראים כל האמצעים שבאמצעותם מגיעים לעל מנת להשפיע. כמו שכתוב: "בראתי יצר רע בראתי תורה תבלין", זאת אומרת, תורה ככוח המתקן. אם היינו נולדים עם כלים מתוקנים, בגמר התיקון עצמו, לא היינו צריכים תורה ומצוות. אלא "בראתי יצר רע בראתי תורה תבלין", "האור שבה מחזירו למוטב" וכדומה, זה פשוט מה שנקרא אור ע"ב ס"ג. והפעולות מלמטה כדי להזמין עלינו אור ע"ב ס"ג הם נקראים "מעשים בתורה ומצוות". והכוח שמתקן אותנו, האור שמגיע מלמעלה ומתקן, הוא נקרא "אור התורה" שבא ומתקן.

מיהם המשטינים והמקטרגים?

המשטינים והמקטרגים שמתעוררים באדם הם כל הכוחות שעל פניהם הוא צריך לעבוד. אם הוא לא משתמש בהם הוא לא יכול לעלות בכל מדרגה ומדרגה. שום דבר לא נברא ללא צורך. הכלים דקבלה וגם כלים דהשפעה, שהאדם מקבל לרשותו כדי להתקדם ולהתקיים בהם ברוחניות, באים אליו בצורה שבורה, לא מתוקנת. ואז הוא מרגיש אותם כמשטינים וכמקטרגים על העבודה דלהשפיע, אפילו כלים דהשפעה. כלים דהשפעה המתגלים לאדם, שכדאי לו להשפיע כדי להרוויח - על מנת לקבל.

השאלה היא למה לא מקבלים כלים דהשפעה וכלים דקבלה בצורה נכונה? שאדם לומד וכתוצאה מזה מקבל רצונות טובים, מתוקנים, יותר אוהב את הרוחניות, אוהב את הבורא, יותר אוהב את החברים. אדם שעושה איזו פעולה טובה רואה שעל ידה הוא הולך ומרוויח דברים טובים. בצורה ישירה כזאת שעושים משהו ומקבלים שכר טוב, עושים עוד משהו, מקבלים עוד משהו טוב. "טוב" הכוונה אפילו לכלים דהשפעה, שאדם מסכים שיעשו בו מה שרוצים. אומרים לו לעבוד במטבח, הוא הולך ועובד, ותמורת זה מתגלים אצלו רצונות טובים, כנגד הטבע שלו. הוא מסכים שיבצעו עליו ניתוח.

אז למה זה לא בא בצורה כזאת, הרי האדם כבר כאילו מוכן? מפני שבכל זאת האדם מוכן מתוך שהרצון לקבל אומר לו את זה מבפנים. אם הוא היה מקבל תיקון בצורה ישירה, התיקון היה בא כדי להגדיל כלים דקבלה. זאת אומרת, את התפילה שאליה צריך להגיע, אי-אפשר להגיד בכלים דקבלה. את השכר שיקבל, האדם לא יכול לתאר בכלים דקבלה.

הוא בכל זאת צריך בדברים האלה לעבור כל פעם ופעם משבר, והמשבר הזה עובר בהיסח דעת, באופן כזה שהאדם לא מכיר אותו, ולא יודע אותו. הוא פשוט מגיע למצב שנמאס לו, שהוא לא מסוגל, שנשבר לו, שהוא לא מבין למה ואיך זה קורה, שמכל הדברים הטובים בא ההפך, ולא מתקבל על הדעת, והלב לא מסכים. והנקודה הזאת היא נקודה שמתקנת את המצב.

למה הכוונה ב"מתקנת את המצב"? מה שאדם סובל בנקודה הזאת, הוא בדיוק התיקון שעכשיו עובר עליו, על כלי הקבלה שלו. אם הוא לא היה עובר את המצב הזה, לא מרגיש את ההרגשה הזאת, פירושו שהרצון לקבל צועק בעצמו "תפסו את הגנב" - הוא היה רץ אחרי רוחניות, עם אותם כלים ישנים שלו, עם השכל שלו, עם הרצון שלו, והיה מקבל תיקונים באותו רצון לקבל. אז הוא היה הופך לסתם יותר גדול, רב'ה יותר גדול, חכם יותר גדול, וכו'.

המשבר שעוברים בכל שלב, כשנותנים יגיעה ואחר כך לא מבינים מה קורה, שכלום לא מסתדר, לא לפי השכל ולא לפי הרגש, התוצאה של מה שהאדם עובר, ההרגשה הזאת, היא בדיוק "אור התורה" שמתקן את המצב. זאת אומרת, בלי המשטינים והמקטרגים אי-אפשר להתקדם. ההתגלות שלהם לאדם היא התיקון.

למה הרצונות לקבל מתחילים פתאום לצעוק, לא להסכים, זורקים את הכול, והאדם לא מסכים לכל הרוחניות הזאת, לא מסכים עם הבורא, עם הקבוצה, עם כל השיטה והדרך, שזה נקרא "מקטרגים ומשטינים", כי זה אותו רצון לקבל שדווקא עכשיו עובר את התיקון, דווקא עכשיו מתהפך, דווקא מרגיש את האור שנגדו כנגדו.

לכן המקרים האלה, הזמנים האלה, הם מאוד טובים. הם ממש כמו שעושים ניתוח ומתקנים את האדם. אם התרופה היא אמיתית, היא לא יכולה להיות טובה. זה שקר שמקבלים תרופות בציפוי מתוק. התרופה ביסודה היא תמיד מרה, כי תרופה היא רעל. כל התרופות הן "נחש", כמו סמל הרפואה. תרופה ביסודה היא תמיד רעל.

טבעונים מבינים את זה. גם בירקות ופירות, כל הדברים שטובים לגוף הם ביסודם רעלים: שום, בצל, וכו'. מה שמתקן את הגוף, שיש בו כוחות לתקן ולנקות את הגוף, הוא רעל. וגם תיקונים שעושים בניתוח, למשל הרדמה. זה מפני שתיקון לא יכול להיות מתוק. אפילו אצלנו בעולם הזה.

לכן מדרגת האדם, הכוח שלו לעמוד ברוחניות, לא נמדד לפי השכל שלו, ואפילו לא לפי הרצון שלו, אלא בנכונותו לסבול. כלומר, בהכרה שאין לי ברירה, שאני חייב לעבור את זה. שיעשו בי ניתוח, שיתקנו אותי. ואז בנקודות האלו שאדם מרגיש משטינים ומקטרגים, בהם הוא מרגיש שעכשיו הוא עובר תיקון. אם הרצון לקבל צועק, זה לטובתו, זה התיקון שלו. לכן כתוב, שהייסורים מרככים את הבשר. אי-אפשר אחרת.

בתיקון הראשון כתוב: "פת במלח תאכל, מים במשורה תשתה, על הארץ תישן - "תיכנס ממש לייסורים ישירים כלפי הרצון לקבל, "ועוד בתורה אתה עמל, ואשריך" - ותגיע למצב שתהיה מאושר.

ככל שאדם עובר בתיקונו ייסורים גופניים, נפשיים, רוחניים, הוא צריך להגיע למצב שטוב לו בזה. שהוא כבר מגיע להכרה שהייסורים האלה, יחד עם התורה, זאת אומרת, יחד עם הידיעה, יחד עם המסר שהוא עובר עם זה, אם האדם הולך יחד עם זה, סימן שהוא מתקן את עצמו.

אם כך, נשאלת השאלה, התיקון שעשו חכמי הגמרא שהקלו על הייסורים, והיום במקום ייסורים עושים שימוש במאור התורה המחזיר למוטב, זה ציפוי מתוק על תרופה מרה, או שזה המשך של אותה תרופה, שבסופו של דבר לא נעשתה מתוקה יותר, אלא לתיקון הרצון לקבל שלנו. הסיגופים שעשו יחד עם לימוד התורה כבר לא מספיקים?

האמת היא, שאדם ההולך היום בדרך התיקון לא חוסך בסבל לעומת אלו שחיו בחבית עם פת לחם ולימוד תורה. הרצון לקבל בימינו גדל לעומת תקופת המשנה, והאדם לא מסוגל לעבוד עם האמצעים שהיו נהוגים אז, כי אם הוא יעבוד איתם הוא דווקא נכנס לגאווה, כי המאור שמושכים על ידי המעשים האלה הוא קטן בשביל לתקן את הרצון לקבל שלנו. ואילו על ידי לימוד מושכים אור ואז מתחילים לגלות את הרע ומתחילים לשמוע את המשטינים והמקטרגים.

מה זה פחד?

יש הרבה סוגים של פחד: פחד שיהיה רע, שאדם מתיירא או מהפסד בעולם הזה, או מהפסד בעולם הבא. כל הפחדים מקורם בפחד להפסיד. או להפסיד בכלים דקבלה, את מה שמתאר כהעולם הזה, או מה שמתאר כעולם הבא. עד שעוברים לכלים דהשפעה, אז הפחד מאיבוד מה שיש לו, מהפסד של מה שיש לו, קיים כל הזמן.

אחר כך עוברים לפחד אחר, פחד בכלים דהשפעה: האם אני משפיע, האם אני מספיק משפיע, האם אני יכול להגיע להשפעה מושלמת, וכו'. אז הפחד הוא אחר. הפחד הוא תמיד מלאבד מילוי. תלוי איזה מילוי חשים, או מילוי בכלים דקבלה, או מילוי בכלים דהשפעה, אבל זה לאבד מילוי, ממש על מה שיהיה בכלי. ההרגשה הזאת כלפי מילוי הכלי נקראת "פחד". לכן גם בכלים דהשפעה קיים פחד.

האם ייסורים זה דבר טוב?

לא. אסור להגיד שייסורים זה דבר טוב, כי מטרת הבריאה היא להיטיב לנבראיו. ולהיטיב לנבראיו זה לא רק בסוף הדרך ועד שנגיע לסוף נסבול. אין דבר כזה ברוחניות, ברוחניות אין זמן. ברוחניות בכל מדרגה, אפילו אם רוכשים את המדרגה הרוחנית הכי קטנה, מרגישים בה חלק מגמר התיקון, אחרת זה לא רוחניות.

אבל לא יכולים להרגיש ברוחניות רק חלק מגמר התיקון, זאת אומרת, שעכשיו נמצאים ברבע אחוז מתוך מאה אחוז של גמר התיקון. כי אז לא מרגישים את גמר התיקון. זו צריכה להיות מידה שלמה לפי המדרגה שלי. לכן, לא נכון לומר שהאדם צריך נכונות לסבול, או שעל ידי הסבל נגיע לאושר. כשעוברים את הכלים דקבלה, מרגישים סבל, אבל כנגד זה, בכל מדרגה ומדרגה רוחנית שאדם משיג, הוא מגיע לתענוג. מה שאם כן, במצבנו הנוכחי, כשאנו מצויים בזמן ההכנה, יכול להיות ההפך.

מה פירוש ש"בזמן ההכנה יכול להיות ההפך"?

גם כשמדברים על זמן ההכנה - חשוב לשים לב באיזה מצב האדם נמצא. אם אדם נמצא במצב מתקדם יותר, אז הוא שמח בייסורים שהוא עובר ומבין שהייסורים האלה עוברים על הרצון לקבל שלו, על הגוף שלו. הוא כבר מסתכל על הגוף שלו כדבר שהוא עומד להיפטר ממנו.

האדם אמנם מרגיש סבל, אבל יחד עם זה הוא כבר קונה נקודה שבלב בקביעות, ומתוכה הוא יכול לצפות על הגוף ולראות אותו סובל ולומר לעצמו: "נכון שאני סובל ורע לי, אבל על ידי זה אני אהיה בריא". כלומר, הוא מחליט על הניתוח ורוצה שיעשו לו את הניתוח הזה. נכון שהוא סובל, אבל אין לו ברירה אחרת.

הכול תלוי במידת הנחיצות שחש האדם כדי לרצות שיעשו לו את הניתוח הזה, כדי לחשוב שניתוח זה לא נורא - ישכיבו אותי, ירדימו אותי, אבל יש תקווה שאחרי זה אני אהיה בריא. זו התקווה להיות בריא לעומת הסבל. הכול תלוי בחשיבות שמעניק האדם לבריאותו כדי שהסבל שהוא חש לא יהיה כל כך נורא, או לא יהיה מורגש כלל. הוא צריך את החיים שלאחר מכן עד כדי כך, שהם מכסים את הסבל לגמרי.

במצב כזה האדם מתחיל לערוך חשבון. לכן בלי ידיעת חשיבות המטרה אי-אפשר לעבור את הייסורים. ואת חשיבות המטרה, או שהאדם בעצמו מגדיל בכל מיני אמצעים, או שמגדילים לו אותה על ידי הייסורים. נותנים לו כל מיני ייסורים בעולם הזה, כדי שיחשוב באופן אגואיסטי שיותר טוב לברוח לעולם ההוא. או שבמקום ייסורים, ולפני שנוחתים עליו ייסורים בעולם הזה, האדם מעורר את עצמו, שכדאי לעבור לעולם הרוחני בגלל ששם טוב. זה כל העניין של לחסוך בזמן ולחסוך בייסורים.

מהי הרגשת המתיקות שמפיקים מייסורים?

אם אדם מוצא מתיקות בייסורים, לפני שהוא מגיע להכרת גדלות המטרה, אלה לא ייסורים, אלא הוא עוד יותר מגדיל את הרצון לקבל שלו. האדם עושה אותו כצדיק, ויחד איתו עובר את הייסורים האלו, כדי למלא אותו יותר בדברים טובים.

זה דומה לאיש עשיר, שלפעמים לא רוצה להשתמש בנהג שלו ורוצה לנהוג קצת בעצמו כדי להשתעשע, או אפילו משלם כסף כדי לעבוד חצי יום כנהג מונית. יש משחקים כאלה בקרב העשירים. דבר זה נקרא מתיקות בייסורים לפני שאדם מגלה את נחיצות המטרה. בצורה הזאת הוא בסופו של דבר פועל כדי להביא לעצמו תענוגים.

הרצון לקבל מתוחכם. לרצון לקבל בעצמו אין אפשרות ליהנות, הוא חייב ליהנות דרך קשר עם כלים דהשפעה. אפילו בעולם שלנו, אנחנו לא מסוגלים סתם למלא את הרצון לקבל בצורה ישירה, בפנים תמיד נמצאים כלים דהשפעה.

כאן זה כביכול שימוש ברצון להשפיע על מנת לקבל, להיות בקשר עם אנשים אחרים כדי ליהנות גם מזה. בצורה מקולקלת זה מתבטא בכל מיני סטיות: שאנשים אוהבים שמרביצים להם, שצועקים ומכים אותם וכו'. כל מגוון התענוגים האלה. לא חשוב איזה סוגי לבושים יש בזה, בסופו של דבר עובד הרצון לקבל.

מתי המתקת הייסורים היא אמיתית?

העיקרון פשוט. אם האדם עושה צמצום ומגדיל את המטרה, ועושה את זה רק לשם המטרה, בלי להתנתק ממנה, מה שנקרא: ישראל וקוב"ה ודרכין דאורייתא - המעשה שאדם עושההם כאחד, אז האדם לא טועה. רק בתנאי הזה.

למה כל פעם הרצון לקבל חזק יותר מכל החוכמה והפילוסופיה של האדם?

מפני שבאה תוספת רצון לקבל, על פני כל החוכמה הקודמת. המדרגה הקודמת שתיקנתי למדרגה הבאה, היותר גבוהה - כל התיקון של המדרגה הקודמת לא נחשב לכלום, הוא אפילו נחשב כנגד המדרגה הזאת כלא תיקון.

לכן בכל מדרגה, בכל מצב, האדם צריך לחשוב על חשיבות המטרה, לסבול מזה שהוא לא נמצא במטרה. ואת זה אי-אפשר לעשות בלי מעשים פשוטים בחברה. לכן, מגיעים בסופו של דבר למצב שחוכמה אינה עוזרת, ששכל לא עוזר, שכל החכמולוגיה הזאת לא מניבה שום פירות.

אדם יכול לשבת ולקרוא מאמרים, ולהיות מלומד בקבלה, ולדעת המון דברים, ולא להגיע מזה אף פעם לסבל שהוא לא נמצא במטרה. הוא יבין בשכלו שזה נכון, וכך צריך להיות, ויבין את העיקרון, אבל הוא לא יממש אותו אם הוא יעבוד רק עם הספרים. לא מן הסתם בעל הסולם כותב: "הבוחר כל פעם בחברה טובה יותר". הוא לא כותב: בספרים אמיתיים יותר, ברב טוב יותר, אלא הוא אומר: "בחברה טובה יותר".

זה כל כך לא נקלט בהבנה שלנו, הרי זו חוכמת הקבלה: רוכשים רוחניות, משהו נעלם, אז מה זה שייך לעוד כמה גופים בהמיים שנמצאים לידי? אבל ככה זה. מפני שללא עבודה עם חברים, אין יותר מה לעשות. עדיף לסגור את הספרים ולעסוק רק בזה. עד כדי כך שעוד קצת לימוד, ועוד קצת חוכמות מהספרים זה פסול. זה נקרא "חוכמתו מרובה ממעשיו".

לכן, השקעה בחברה ובלימוד צריכה להיות מאוזנת מאוד. אחרת היא מביאה את האדם לאיזה עיוות, שיכול להימשך שנים רבות, עד שהוא מתחיל להבין שבאמת הוא צריך להשקיע בחברה, במקום להשקיע בלימוד, ובקשר עם הספרים, ועם עצמו. זו עבודה ישירה מתוך הרצון שלו על פני רצונות האחרים. זו פשוט עבודה מעשית.

למה זה לא קל, ואי-אפשר לקצר את הדרך, להתחבר יחד ולהחליט בבת אחת, כמו בכל חברה אחרת, שסוף סוף מחליטים, הולכים ועושים?

מפני שאצל מי שלומד קבלה, בפנים, בתת-הכרתו, נמצאת ההבנה שזה נגד הרצון לקבל. גם אם זה יהיה יחד עם הרצון לקבל. נאמר שמחליטים להקים מפעל ולא מזכירים שהמטרה היא על מנת להשפיע, אלא אומרים: "חבר'ה, בואו נקים מפעל, נעבוד, נפזר לכל העולם את הידיעה שלנו, נשלוט על כל העולם, נרכוש את כל העולם, נהיה השליטים של כולם, בואו נזדרז", אבל בפנים נמצא הרצון להשפיע, המטרה הרוחנית, ומכל המילים האלה שום דבר לא פועל. בגלל זה המילים האלה לא מושכות, בגלל זה אף אחד לא נדלק מהן.

הרצון לקבל לא מאפשר לעבוד ואומר: "נכון, יש רווח, אבל בסופו של דבר למי יהיה הרווח: לי או לבורא? הה, לבורא, נו, אז אפשר לחכות". לאנשים עשירים, גדולים, מכובדים, קשה מאוד להתייחס אחרת, הרבה יותר ממה שלאנשים פשוטים. אם לאדם יש רצון לכסף, רוצה משהו בחומר, הגוף לא מרשה, לא מרגיש, לא נמשך לדברים כאלה, לאנשים כאלו, כי הוא לא מרוויח, הוא מרגיש שהוא לא מרוויח. גם בעבודה רוחנית אפשר לעשות, אבל בסופו של דבר זה יהיה בשבילי או לא בשבילי.

לכן, למרות שהכול מציאותי ונמצא לפנינו, קשה מאוד לממש, כמו הקשר עם החברים. במקום שבו באמת מרגישים רצון לקבל מול העבודה האמיתית, האדם מוכן להסתפק במועט. רואים זאת דווקא על אנשים ביצועיסטים. לפתע, ככל שהאמת מתקרבת יותר, הם מוכנים למסור את זה לאחרים. זה בחוש. אנשים שקודם היו מרוויחים, מצליחים, שולטים, פתאום יושבים ומחכים, ממש כאילו יצאו לפנסיה מוקדמת. זה מובן, וזה טבעי, וזה תהליך נכון.

הפתרון, התרופה לכך, היא רק בחיבור פנימי נגד הכוח, נגד המצב הזה שהוא מצב מיוחד, מצב מצוין, מצב אמיתי, שצריך להיות. ודווקא נגד זה צריך להילחם. זאת היגיעה, זאת העבודה. דווקא מההתנגשות הזאת תתפתח ותתגלה הרוחניות. אבל זה לא מובן בשכל ובעין שרואים מה שקורה.

למה הכוונה ב"אתם המעט"? "העמים" הם המחשבות של האדם, הרצונות, הדחפים שלו. "ישראל" שבו, הרצון לרוחניות, הוא קטן מאוד, ולא מסוגל לכלום, ודאי לא לנצל את ה"עמים אחרים", הרצונות האחרים, המחשבות, שהם הרבה יותר גדולים, ותמיד שולטים. מהם גלגלתא ועיניים (גו"ע) לעומת אח"פ? חלק קטן מאוד. נכון שמצד אחד, זה החלק הנצחי, שאי-אפשר להשמידו, מה שהגויים היו רוצים לעשות. אבל מצד שני, הוא תמיד נמצא בשליטת הגויים.

גלגלתא ועיניים לאחר השבירה, נמצאים תמיד בשליטת האח"פ, ורק האור העליון מלמעלה יכול להציל אותם, ולהמליך אותם על כל הרצונות דאח"פ. ואם גלגלתא ועיניים מסוגלים לעשות את כל הסגולות כדי למשוך את האור שיביא להם תיקון, אז ודאי שאחר כך הם יכולים לא רק לתקן את עצמם, אלא גם לתקן את האח"פ, עד גמר התיקון. הכול זו עבודה של גלגלתא ועיניים, מהמדרגה או העביות הקטנה ביותר שבהם, ועד הגדולה ביותר.

ודאי שגם בגלגלתא ועיניים ישנן כל מיני דרגות, כמו שבעל הסולם אומר בסוף ה"הקדמה לספר הזוהר": יש כאלה ששקועים בלימוד התורה, ובעבודת ה' כביכול, יש כאלה שקצת יותר רחוקים מזה, ויש כאלה שרחוקים עוד יותר, ויש כאלה שהם כמעט כמו אומות העולם.

כלומר, גם בכל אחד ואחד מאלו ששייכים לרצון שבגלגלתא ועיניים, כלומר, לאלה שיש להם רצון כלשהו לרוחניות, גם בהם יש כל מיני רצונות ומדרגות פנימיות, שבהם הם צריכים לברר בדיוק מה שייך לגלגלתא ועיניים ומה לאח"פ, ולהבין שלגלגלתא ועיניים עצמם אין שום קיום אם הם לא קשורים לאור העליון.

כלים דקבלה, אח"פ, יכולים להתקיים בגשמיות על ידי האור שמאיר להם כדי להחיות אותם. וזאת למרות שברוחניות האור הזה לא נקרא חיים, אבל בגשמיות יש בכך אחיזה וכוח, ולכן יש לכלים דקבלה קיום. אבל לכלים דהשפעה, לגלגלתא ועיניים, אין כאן, בעולם הגשמי, למטה ממחסום, שום זכות קיום, כי הם נמצאים כאן רק בזכות ובתלות בהארה שנשפעת מלמעלה.

כל הרצונות הבהמיים שלנו, האח"פ שבנו, או כל אומות העולם, אם מדברים בחיצוניות, יכולים להתקיים בלי שום קשר לאור העליון. אבל הרצונות לרוחניות, גלגלתא ועיניים (גו"ע), או ישראל בחיצוניות, כאומה בעולם הזה, יכולים להתקיים רק בקשר עם האור העליון, שהוא באמת מחזיק אותם.

כי העולם הזה מסודר בצורה כזאת, שיורדת בו מין הארה, שיכולה למלא כלי קבלה של העולם הזה. זו הארה קטנה מאוד שיכולה לספק תענוגים בהמיים לקיום הגשמי. לכן, לאח"פ, לאומות העולם, יש קיום, יש כוחות, ושליטה, ולישראל - אין. ניתן להבחין בכך גם בתלות של עם ישראל בגויים, בארץ ישראל, שאין בה שום דבר משלה, אלא היא תלויה רק בחסדי שמיים. וכך זה עד שישראל משיגים קשר עם האור העליון. וקשר עם האור העליון נוצר רק על ידי כוונה איכותית בלימוד התורה, בלימוד הקבלה.

לכן "המעט מכל העמים" אלה הם אנחנו. "אנחנו" - פירושו הרצונות לבורא שנמצאים בכל אחד, בכל אדם. ובחיצוניות, אנחנו "המעט", עד שלא משיגים את הכוח, את האור הרוחני כנגד הרצון הזה, ודאי שאי-אפשר לחשוב על קיום כלשהו כאן, בעולם הזה.

למה למרות שמקבלים גדלות רוצים לחזור לקטנות?

כתוב: "שנא את הרבנות". "רבנות" פירושה גדלות, רב. למעשה, האדם צריך להשתוקק רק למצב של קטנות. כי קטנות זו דרגה שבה האדם קיים ברוחניות בכוחותיו עצמו, והוא עוסק בגדלות רק כדי לקבל על מנת להשפיע. אבל איך הוא יכול לדעת האם הוא עוסק בגדלות כדי לקבל על מנת להשפיע? הבדיקה היא בכך, שהוא חוזר לצמצום ולקטנות, ובאמת רוצה להיות בהם, ואז ממשיך גדלות רק לצורך השפעה. זה קורה בפרט ב"דויד המלך", שהם כלי קבלה אמיתיים.

מדוע בקבלה משתמשים בדוגמה לא כל כך מוחשית לנו, על אדם המשמש מלך גדול, כדי לדבר על היחסים בין בורא לנברא?

המקובלים תמיד משתמשים בדוגמאות של מלך ומשהו ששייך אליו. אנחנו, מתוך הדוגמאות האלו של אדם ומלך, בעל בית ואורח, צריכים בכל זאת להקיש על עצמנו, אין ברירה. למרות שהיום, בעולם שלנו, האדם תלוי באוויר, הוא לא שייך לכלום: לא למשפחה, ניתן לראות איך תא המשפחה מתפרק, לא למדינה (אנשים נודדים מפה לשם), ואפילו מהעולם הזה לא אכפת להם, לא מרגישים כלל התחייבות למשהו. כל אחד הוא 'אזרח העולם'.

אבל מי שרוצה להבין מהי שליטה של האחד על השני, אין לו ברירה אלא להשתמש בדוגמה הזאת של המלך. "מלך" פירושו, שיש כוח זר, ששולט עלי בצורה שמכריחה אותי לעשות את רצונו, אבל עם זאת משאיר לי את "האני" שלי. הוא בכוונה לא רוצה לדכא אותו. ואז תחילה אדם מגיע למצב שהוא מבין, שמה שהוא חושב, מקיים ועושה, מצווים עליו בעל כורחו מלמעלה, אם הוא רוצה או לא רוצה. שזה נקרא "שליטת המלך". ואחר כך הוא רואה שהכול תלוי באם הוא מעוניין להיות נאמן למלך, כלומר, שמוכן לקיים מה שהמלך רוצה, גם בלי שהמלך מטיל עליו את מרותו.

ומזה האדם צריך לתאר לעצמו את כל הדקויות של המצבים בינו לבין המלך הזה: איך הוא יכול אולי לברוח ממנו, ורואה שלא מסוגל, ואחר כך הוא מגיע להבנה. הכול בא מתוך ההבנה, מתוך ההכרה. זה מה שחסר לנו. אחר כך האדם מתחיל להכיר את הבורא, ומזה מתחיל להבין שבאמת החוקים שלו, ומה שהמלך חושב על האדם, ואיך שהוא מנהיג אותו, זה רק לטובת האדם.

ואז למרות שהאדם לא מבין עד הסוף את העמקות שלו, הוא בכל זאת רוצה להתנהג לפי חוקי המלך, לכן הוא מתמסר לו, שיעשה בו כרצונו. ואחר כך הוא רוצה לקיים את החוקים האלה, אפילו שהמלך כבר מוותר ואומר: "טוב, לא חשוב, עזוב". אבל הוא אומר: "לא, אני בעצמי ממשיך את החוקים האלו, ומקיים אותם במקומך, ולוקח שליטה על עצמי במקומך, בדיוק כמו שאתה היית עושה איתי".

לפנינו מגוון מצבים ויחסים בין האדם לבורא. בין שהאדם שולט על עצמו ובין שהבורא שולט עליו. ואחר כך בין זה שהאדם שולט על עצמו לפי חוקי הבורא ועד שהוא שולט על הבורא. עד כדי כך שהוא מתחיל לשלוט על הבורא. כי אדם שמגיע למצב שהוא משפיע, הוא שולט על מי שהוא משפיע לו - "ניצחוני בני". זה כמו ילד קטן ש"מסובב" את אמו, שהיא גדולה וחזקה, אבל היא תלויה בו בשל אהבתה כלפיו. לפנינו, כאמור, מגוון רב של יחסים, ואת כולם צריך לעבור וללמוד.

אבל מאיפה מתחילים את הדרך? ומה פירוש שאדם עובר כל פעם מהבחנה להבחנה ומתיקון לתיקון? מתוך זה שהאדם מכיר יותר את הבורא, את היחס של הבורא אליו, את הכוח שלו, את הגדלות שלו, את אמיתיות מעשיו. לכן אין לאדם ברירה אלא כל פעם להכיר את הבורא יותר ויותר. וכדי לחייב את האדם להכיר את הבורא, יש לו צרות: הוא רואה שבלי להכיר את הבורא הוא בסופו של דבר לא יכול, ורע לו, ובלי "דע את ה' אלקיך ועבדהו" לא יוצא כלום.

ההכרה הזאת יכולה לבוא בדרך טובה או בדרך לא כל כך טובה. גם עכשיו אנחנו מכירים את החוקים שלו, אבל בצורה לא כל כך טובה. גם עכשיו הוא מראה לאדם את החוקים שלו. בכל מצב ומצב שאדם מצוי, הוא נמצא בקיומו של חוק מסוים של הבורא, שרוצה להראות לו אופן התנהגות מסויים כלפיו.

אבל עדיין בכל שלב כזה, כשהבורא מראה לאדם את אופן התנהגותו איתו, האדם מרגיש לא כל כך טוב, ורק אחר כך כשהוא מסכים עם הבורא, ומקבלו - תחילה בעל כורחו, אחר כך בהכרה, אחר כך בהסכמה, ולבסוף באהבה. מה זה באהבה? כשהאדם עצמו רוצה את הקיום הזה, אפילו אם הבורא היה נעלם מזה.

וכך בכל פעם ופעם. אי-אפשר לדלג על שלבים, או על הבחנה בשרשרת הזאת. אי-אפשר לשבור את השרשרת, אלא רק לזרז את קצב ההתפתחות. כי בלי כלי אי-אפשר להרגיש את האור, בלי חיסרון אי-אפשר להגיע לשלמות. כל הבחנה צריכה להיות הפוכה בכל פרטיה. לכן אפשר רק לזרז את ההתפתחות. ובזירוז התהליך מרגישים בזמן הפעולה לגמרי אחרת, להבדיל מכשנמצאים בה מתוך הכרחיות.

צריך לקום ולהתרומם. אם אדם מצליח לקפוץ ולקום על רגליו, הכול נופל. הקושי הוא דמיוני, הוא לא אמיתי. בדומה לתיאורו של רב"ש על ילד קטן שאומרים לו "דוב בחוץ", והוא כל הזמן נורא מפחד מהדוב בחוץ. כך אנחנו. וכל זה מפני שאנחנו לא קושרים את הקושיות עם הבורא. נראה לנו שדברים טובים מקבלים ממנו ודברים רעים ממישהו אחר, לא מאותו מקור הטוב. שהייסורים לא יורדים ממנו. אנחנו לא קושרים אליו את הרע. הרגש שלנו שולט.

איך קורה שמציאות רעה מתהפכת להרגשה שהבורא טוב ומיטיב?

איך מתוך הרגשה רעה, לפתע מתחילים להרגיש שזה רע שבא ממנו, ומיד מרגישים שזה לא רע, אלא טוב, שזה לטובתי, ומפני שכך מרגישים, אז ההרגשה הרעה מתהפכת לטובה? איך כל הדברים האלה עוברים בתוכי אחד אחרי השני? כסיבה ומסובב. הם מחייבים זה את זה, כי זה אור שבונה את ארבע הבחינות. אין פה שום דבר חוץ ממה שמתגלה שלב אחר שלב בכל הבחנה והבחנה, וכל הבחנה בנויה מארבעה שלבים, וההרגשה האחרונה חותמת אותה, ומעבירה להבחנה חדשה, כשרשרת.

איך המלכות מלכתחילה מתייחסת לכל הט' ראשונות? את זה האדם בוחר. זאת אומרת, האדם חייב להרגיש לרגע קט את ההבחנה בצורה רעה, אבל הוא כבר מצפה לזה. אפילו ההרגשה הרעה הזאת שהאדם מצפה שתבוא, הוא צריך אותה רק כדי לגלות את הרע. ואז הרע הוא כבר לא בהרגשה הרעה, אלא בהכרה שזה רע. כבר מעבירים אותו נאמר מליבא למוחא.

שום דבר לא משתנה במציאות חוץ מהכרת האדם. לכן צריך להבין שכדאי כמה שיותר מהר לפתוח את החוש. אם פותחים אותו מרגישים הכל בהרחבה. זאת אומרת, שום דבר לא משתנה חוץ מתפיסת המציאות.

האם ההבחנות ב"לא לשמה" באות בסדר מסוים או בערבובייה?

רב"ש מתאר במאמר כל מיני הבחנות ב"לא לשמה":

א) לומד על מנת לקנטר.

ב) לומד על מנת שיקראו לו רב.

ג) לומד כדי שה' ייתן לו שכר בעולם הזה, ושכר בעולם הבא.

ד) לומד כי כבר רוצה לשמש את המלך.

ההבחנות האלה מתחלפות כל הזמן בערבובייה, פתאום זו קופצת, פתאום ההיא, והן לא צצות באותו סדר. גם האדם לא יודע איך הן עוברות בו. הוא לא יכול לומר: "עכשיו אני נמצא בהבחנה מסוימת, ובה אני עובר 1, 2, 3, 4, 5 שלבים. אחר כך אני בא להבחנה הבאה וגם בה אני עובר 1, 2, 3, 4, 5 שלבים". אין דבר כזה. הבחנות אלה מופיעות בערבובייה, ללא שליטתנו.

יכול להיות שבינתיים האדם בכלל לא מבחין בהבחנות האלה: שיש שם על מנת לקנטר" - מה אכפת לי לקנטר מישהו, משהו, זה לא בראש שלי". או להיות רב גדול, או מלומד, פרופסור. או שיהיה לו שכר בעולם הזה, או שכר בעולם הבא - "אני לא יודע מה זה, אבל גם כן כדאי". "עולם הבא" זה אולי על מנת להשפיע, אז נחכה עם השכר הזה, בינתיים בוא נקבל שכר בעולם הזה.

לא משנה אם יודעים או לא יודעים מה שנאמר על זה, חוכמה לגמרי לא עוזרת להתקדמות, אלא רק הרצון עוזר. רב"ש מזכיר אמונת חכמים. בזה שאדם בכל זאת מסדר לעצמו סדר פנימי כלשהו, שבזמן שהוא לא מסוגל ללכת בכוחות עצמו יש לו הכנעה כלפי החכמים, מה שהוא קובע בתוכו שהם החכמים. והכוח הזה, ההכנעה הזאת, הסדר הזה שקבע, נעשה לו טבע שני, וזה מה שעוזר לו להמשיך בדרך.

מהו שכר בעולם הבא?

אם אדם מגיע למצב שהוא רוצה שהבורא ייתן לו שכר בעולם הבא ולא בעולם הזה, זאת אומרת, הוא כבר רוצה שהמצב הרוחני יהיה לו כשכר, זו כבר מדרגה לפני שאדם עובר מחסום.

תלוי איך מתייחסים להגדרות האלו "עולם הזה" ו"עולם הבא". בעל הסולם מגדיר במכתב:

"עולם הבא" - המדרגה הבאה.

"עולם הזה" - המדרגה הנוכחית.

האדם תמיד מצוי במצב שנקרא "הזה", ו"הבא" - מצב שהוא משתוקק לו, אבל אף פעם אין מצב כזה, כי כשהמצב "הבא" בא הוא הופך להיות המצב "הזה". כלומר, תלוי איך מפרשים את הדברים האלה.