כרך ג

כל עניין המצוות הוא דבר שנראה לנו בלתי חשוב בתוך הרצון לקבל. כי "מצווה" נקרא פעולה בעל מנת להשפיע, שכל הכוונה שלה לטובת הבורא, לטובת הזר, מחוץ למה שנמצא ומה שיהיה ברצון לקבל.

ולכן לא חשוב אם הפעולה מכוונת לטובת הבורא, לטובת החברה, לטובת החבר או לטובת מישהו מחוץ לי. בשבילי זה לא מורגש, ולכן נקרא "לא חשוב". מה שלא מורגש בתוך הרצון לקבל, לא יכול להתבצע על ידי האדם, כי האדם מטבע ברייתו הוא רצון לקבל.

לכן האדם לא מסוגל לעשות מצווה בצורה טבעית, פעולה בעל מנת להשפיע, אלא אם הוא משיג את כוח הבינה, הכוח על מנת להשפיע, את אור החסדים, את האמונה, את היכולת לעשות למעלה מהדעת. לא חשוב איך קוראים ליכולת הזאת. במידה שיש לאדם היכולת הזאת - תלוי באיזה גודל נמצא בו התיקון הזה, הוא מסוגל לעשות מצווה.

וכל תרי"ג המצוות, תר"ך המצוות, נמצאות בכל תר"ך המדרגות, אלא ההפרש ביניהן הוא על פני איזה מידה של רצון לקבל כללי האדם יכול לקיים פעולה בעל מנת להשפיע. וכדי להגיע לקיום מצווה כלשהי, האדם צריך קודם לעשות על עצמו צמצום. כלומר, שלא יהיה לו שום פנייה לעצמו.

וכאן רב"ש אומר, שכאשר מקבצים את כל התענוגים הנמצאים במישור העולם הזה, בזמנים, בכמויות, בנשמות, הם כנר דקיק לעומת התענוג הרוחני הקטן ביותר. מזה אפשר להבין איזה כוח הגנה נגד הרצון לקבל האדם צריך לקבל מלמעלה, כדי לעשות פעולה שהיא לא לטובת הרצון לקבל, כדי לעשות צמצום על הרצון לקבל שלו.

ודאי שאין באפשרותו של האדם ואין ביכולתו אפילו לבקש את הדברים הללו. אלא יש כאן חשבון כמו שעושים עם תינוק בוכה, שההורים מספקים לו ונותנים לו, בגלל שהם מלכתחילה חייבים לו. לכן מצדנו מספיקה התגברות קטנה לכיוון הנכון, תמורת זה מקבלים תשובה, והספקת כוחות, ויכולת להתקדם כלפי המטרה.

מהו צמצום?

צמצום זה "קריעת ים סוף". לעבור מרצון לקבל לרצון להשפיע בלי לקבוע מדרגה ברצון להשפיע, נקרא "צמצום". זאת אומרת, היכולת של האדם לא לפנות לעצמו ולא לעשות חשבונות פנימיים.

במצבנו הנוכחי, גם כשאיננו יודעים עדיין מדוע זה כך, כל דבר שאדם עושה, הוא עושה מתוך שהרצון לקבל שלו מחליט שכך הוא מבטא את עצמו יותר טוב, קובע את עצמו יותר טוב, שולט במצב יותר טוב. זאת אומרת, בכל דבר הרצון לקבל הוא המחליט.

אז בכל מדרגה ומדרגה, צמצום פירושו עד איזה עומק של הרצון לקבל האדם נמצא בהכרה עצמית. עד איפה הוא שולט בעצמו, ולא מביא בחשבון את הרווח שיהיה לו מהפעולה שהוא הולך לעשות. כמו ההגדרה שבעל הסולם נותן לצמצום ("תלמוד עשר הספירות" חלק א', שאלה מ"ו "מהו צמצום"): המעכב את רצונו אף על פי שמשתוקק מאוד.

את הרצון אי אפשר לעקור, הרצון נשאר, אבל האדם הוא השולט בו, נמנע מלעשות בו שימוש, מלעשות בו חשבון. זאת אומרת, האדם עושה בראש הפרצוף חשבון מצד הרצון לקבל עצמו, מצד ההנאה העצמית, ורואה בדיוק לפי כמה שפותחים לו את הרצון לקבל, עד כמה הוא מעוניין להוציא תועלת עצמית, ועל זה הוא עושה צמצום. ועל פני הרצון לקבל לעצמו הוא מתחיל לפנות ולעשות חשבון לטובת הבורא.

בכל מדרגה ומדרגה פותחים לאדם עוד יותר לעומק רצון לקבל, גם בכמות וגם באיכות. אז הוא רואה עד כמה המחשבות שלו, שקודם לא ראה אותן מסובכות בתוך רצון לקבל, עד כמה בכל מחשבה ומחשבה הוא חושב רק על עצמו. וכך יותר ויותר לעומק, עד שבסופו של דבר נפתח לו כל הנפח של הנשמה.

כל דרגה היא עד כמה מכל נפח הנשמה האדם רואה שהוא חושב רק על עצמו ועושה חשבונות רק על עצמו. וזה הולך עד ד' דרגות העביות של הרצון לקבל. זאת אומרת, עד כמה האיברים בגוף שלו חושבים על עצמם, עד כמה כל תא בו חושב על עצמו.

ועניין הצמצום הוא, אחרי שהאדם יודע לפי הרצון לקבל, עד כמה הוא משתוקק למלא את כל התאים שלו, את כל הרצונות שלו, הוא עושה פעולה שלמרות ההשתוקקות הזאת, על פניה, הוא משתוקק לבורא. האדם לומד לעבוד עם החסרונות שלו, עם הכלים שלו.

מתי מתרחש שלב הצמצום?

שלב הצמצום הוא אחרי שהאדם מכיר בשלמות. צמצום הוא קבלת כוח מלמעלה אחרי שהאדם מגיע בכוחות עצמו להכרת הרע. כך מסופר בסיפור יציאת מצרים.

אחרי שבע שנים של שובע, שבהן האדם חושב למלא את עצמו על ידי קבלה עצמית, להגיע לכל מיני הישגים ולראות רווח כלשהו, עוברות עליו שבע שנים של רעב. ההתקדמות הרוחנית שלו מגיעה לזה, שכל הרצון לקבל שלו דווקא מתרוקן. האדם רואה בזה חולשה, אות לכישלון, הוא מרגיש שהוא לא מסוגל לעשות שום דבר, אין לו רצון, והוא נעשה אפטי לעולם הזה. אבל כל זה בתנאי שאדם מתנגד למצב הזה והולך כנגדו, אחרת הוא סתם יורד מהדרך.

ואז באים למצב "פרעה", שמקבלים מכות. זאת אומרת, לא שמתייאשים מן העבודה, אלא נכנסים למכות. שאילולא המכות האלה היינו מסכימים "למות בשקט", מה שנקרא. אלא המכות הללו הן כדי לברר בנו את הנקודה של "משה" לעומת הנקודה של "פרעה". ששתיהן מתחילות לפרוח מהמצב שנקרא "שבע שנות רעב". אבל זה בתנאי, שבשבע השנים הללו האדם בונה "פתום ורעמסס", זאת אומרת, הוא מזיע, הוא באמת עושה את העבודה, למרות תחושת הריקנות והחסר.

אחרי כל התהליך שקורה במעמד כנגד "פרעה", מגיעים למצב שכביכול בורחים מ"פרעה". שאז האדם הולך במידה כלשהי למעלה מהדעת, באמצע הלילה, מסכים ללכת, לברוח, מהרצון לקבל שלו, רק לא להיות במגע עימו, במידה שמכיר אותו כשולט בו, כי הכיר בו כל הרע שהרצון לקבל מביא לו. ועדיין הוא לפני המחסום.

אז "יגעתי ומצאתי": מקבל מלמעלה כוח הצמצום. וגם אחרי הצמצום הוא בסך הכל מקבל כוח צמצום. תמיד צריך לראות באיזה דרגה האדם מקבל כוח צמצום, כשיוצא מהמצרים שלו. בדרגה הנמוכה ביותר, כנגד הרצון לקבל שגידל במצרים על ידי שבע שנות שובע, ואחר כך ראה שהוא לרעתו: שבע שנות רעב.

זאת אומרת, זה עדיין רצון לקבל מאוד נמוך. כוח צמצום כנגד העולם הזה. כמו שרב"ש אומר, שכל תאוות העולם הזה הן רק ניצוץ, נר דקיק, בהשוואה לתאוות רוחניות. עוד חסרה לאדם מדרגה להחזיק את עצמו ברוחניות, במדרגה הקטנה ביותר, שזה עניין של "לעבור את ים סוף" ו"ג' ימים במדבר" וכדומה. אבל בכל זאת זה "לידה". "יציאת מצרים" זה לידה, לידת המסך.

מה התנאי הקודם לצמצום? מה גורם לאדם לבקש כוח צמצום?

אדם מבקש כוח צמצום רק כשהוא רואה צעד קדימה. מלמעלה נותנים לאדם כוחות בתנאי שהוא מכין את עצמו, בתנאי שהוא מבקש את הכוחות האלה, מגלה אותם, צריך אותם.

באיזה מצב האדם אמור להיות כדי שזה יקרה? במצב שהאדם הוא כמשה נגד פרעה. שזהו המצב שבו האדם מגלה שכל הרצון לקבל שלו כל כך רע, ומביא לו כאלה צרות, מכות, שאין לו ברירה אלא לברוח ממנו. אבל ממש לברוח האדם לא מסוגל, ואם הוא בורח, הבריחה לא מנתקת אותו מאותה הכוונה.

"פרעה" זה לא רצון לקבל, "פרעה" היא הכוונה על מנת לקבל. מדובר רק על הגודל של הרצון לקבל. בהתאם לאותו הגודל מתגלה:

מצד ימין, קו ימין - תכונות הבורא, כוונה על מנת להשפיע.

מצד שמאל, קו שמאל - תכונות הנברא, כוונה על מנת לקבל.

שני הקווים האלה צריכים להיות בגודל כל הרצון לקבל של העולם הזה, ובהתמודדות הפנימית זה כנגד זה האדם אמור להיות בצורה כזאת, שהוא מוכן לכל ובלבד שייצא משליטת קו שמאל, לעומת הימין שמתגלה.

זה העניין של "בוא אל פרעה". משה בעצמו לא מסוגל לעשות שום דבר, "פרעה" הוא השולט במצרים, ברצון לקבל. אלא בזה שהבורא בא יחד עם משה, הוא מאיר בנקודה הזאת, דרך "משה", לכל מצרים. מכאן יוצא עניין "עם ישראל", זאת אומרת, כל ההבחנות שרוצות לצאת ממצרים, שעליהן נעשה צמצום, ואז מתבררת ההבדלה בין "עם ישראל" לבין פרעה, לבין מצרים.

"עם ישראל" הם היוצאים ממצרים ולא המצרים. ובעצם לא נעשה שם שום דבר. כל המכות וכל מה שעוברים, הכל רק כדי להוציא את גלגלתא ועיניים הכלולים באח"פ. זאת אומרת, הצמצום בא אחרי שלב הכרת הרע, שלהיות במגע עם כוונה על מנת לקבל, זה בשבילי מוות. זה עניין שמצטבר אחרי עשר המכות.

כמה זמן לוקח לעבור במצרים "שבע שנות רעב"?

אי אפשר לעבור שבע שנים רעות בניתוק משבע שנים טובות. מה שמסופר, שהן באות זו אחרי זו, זה נכון ולא בדיוק נכון. כי ההבחנות האלה באות זו כנגד זו בכל שלב.

הזמן שלוקח לעבור אותן תלוי במידת האינטנסיביות שאדם עובד. עד כמה הוא משקיע בהליכה שלו, עד כמה הוא נעזר בניסיון ובכוח של הקבוצה, של החברה, של הלימוד. "אין זמן ברוחניות", אפשר למשוך את זה מאתיים שנה, זאת אומרת, כמה גלגולים טובים, ולא סתם גלגולים שאדם חי מאתיים שנה, אלא מאתיים שנה שבהן כאילו מתקדמים, לומדים ועושים, ואפשר לעשות את זה תוך שנתיים-שלוש.

ובכל מקרה, זה לא עניין של חודשים. לא לחשוב שעוד רגע יקרה משהו, מצד אחד. ומצד שני, לצפות לישועה בכל רגע: "ישועת ה' כהרף עין".

מה קורה בשבע השנים הרעות כנגד שבע השנים הטובות?

בין שבע השנים הטובות לשבע השנים הרעות האדם מתחיל לראות את היחס שלו לטבע שלו, לרצון לקבל שלו, עד כמה הרצון הזה לקבל שולט עליו, עד כמה שליטת הרצון לקבל היא לרעתו, ומה הוא מפסיד ממנה. יתכן שבעולם הזה הוא מרוויח ומסתדר יפה מאוד עם הרצון לקבל, אבל יחד עם זה הוא מפסיד רוחניות.

האדם מתחיל להגדיר רוחניות כהשפעה, כהתקרבות לכוח הנותן, המשפיע, כרצון להיות דומה לנותן, ומתחילה מדידת הכוונה על מנת לקבל עד כמה היא לרעתו, אם הוא רוצה להגיע לנצחיות ושלמות.

ואז לאט לאט מתברר לו, שהמצב שהוא רוצה להגיע אליו הוא הפוך לגמרי ממצבו הנוכחי, והוא לא אוהב אותו, את המצב הזה שנקרא "רוחניות", הוא שונא אותו. איך לא ישנא אותולתת הכל, לא לחשוב על עצמי, לחשוב על הזולת? זה לא מציאותי. ככל שחשבון הנפש שהוא עושה נוקב יותר, הכוונה להשפיע פשוט לא נראית לו אפשרית לביצוע.

כך מכניסים את האדם, מקרבים את האדם, לאמת. אפילו אם לרגע אחד פותחים לו את האמת, ואחר כך כמה חודשים זה אוכל אותו והוא בורח מהמחשבה הזאת, אבל איכשהו היא מחלחלת לתוכו. ובפעם הבאה הוא כבר קצת סובל אותה, קצת פחות מפחד ממנה. מסכים איתה באחוז אחד.

ועובר עוד זמן, עד ששוב מגלים לו מה זה נקרא על מנת להשפיע, והוא מזדעזע: "מה, עד כדי כך לתת, לא לחשוב על עצמי?" ושוב בורח מהמחשבה הזאת, מסתיר אותה מאחורי כל מיני דברים: הפצה, ספרים, כותב, קופץ, עושה לא חשוב מה. אבל לאט לאט נעשות בפנים פעולות והוא מתרגל בעוד אחוז אחד: "יכול להיות שהמצב הזה באמת יותר טוב בשבילי". מתחיל לפענח את זה, ש"אני אתן את הכל, ובכל זאת יהיה לי טוב".

זאת אומרת, עדיין לא יוצאים לרוחניות, אלא הצרות מלמדות איך הרצון לקבל מרגיש בתוך עצמו. נדמה שבעזרת הרוחניות אפשר לברוח מהמכות, שזו עדיין מחשבה גשמית. אבל איך שלא יהיה, על ידי עבודה כזאת אדם מתקרב למצב שהוא רוצה לברוח מהרצון לקבל שלו, מלחשוב על עצמו, בגלל שמחשבה הכי קטנה על עצמו מביאה לו צער גדול. הוא מפחד לחשוב על עצמו.

כמו אדם שהוא קלפטומן. אדם שיש לו מחלה כזאת שאוהב לגנוב. זה בטבע שלו. יש אנשים גדולים ועשירים, שכאשר הם נכנסים לחנות הם חייבים לגנוב, זה מה שממלא אותם, אחרת הם לא מסוגלים ליהנות. בצורה עקיפה הם יתנו מיליון דולר עבור אותו דבר, אבל מלתת מיליון דולר ולקבל תמורתם את הדבר הזה, הם לא מרגישים תענוג. התענוג שלהם נובע דווקא מזה שהם גונבים.

אדם כזה מגיע למצב שהוא מפחד לגנוב, הוא יודע שהוא לא מסוגל להחזיק את עצמו. עד שמגיע לפחד כזה, שהוא חייב לברוח מהרצון לקבל, כי אחרת הרצון לקבל יתפוס אותו, אחרת זה מוות. זאת אומרת, הכל עדיין קורה בתוך הרצון לקבל, אבל השנאה לרצון לקבל בכל זאת מרחיקה אותו, כביכול מרחיקה אותו, מהרצון לקבל, ואז מתרחשת הבריחה כמין נס, נס יציאת מצרים, בלילה, בחושך, בהיסח הדעת, כשהאדם לא רואה איך ומה קורה איתו.

כך קורה בכל מדרגה ומדרגה. כל מעבר למצב חדש בא בזמן שאדם לגמרי מבולבל ולא מבין ולא מכיר מה קורה לו. בעקבות הבלבול וחוסר ההתמצאות בא המצב החדש, היותר נאור. וכך עד שאדם מתחיל באותו רצון לקבל, לחפש ולצפות שיבואו בלבול וחוסר התמצאות, כדי שמהם יהיה מצב חדש יותר טוב. הוא ברצון לקבל רוצה את זה.

להגיע ליציאת מצרים נקרא "נס". האדם בשום אופן לא יכול לגרום לזה בעצמו, כי מדובר במצב גבולי בין רצון לקבל לרצון להשפיע. זה חתך שבא עד אין-סוף, עד נקודת "יש מאין". לכן הוא נקרא "קריעת ים סוף". "ים סוף" זה לא הרצון לקבל הקטן שלנו, שמבדיל בינינו לבין העולם הרוחני. "ים סוף" הכוונה לכל הכלי דחוכמה הסופי שלנו, בכל הסופיות שלו, בכל המלכויות שלו. עד לשם הולך החתך הזה. האדם עובר אותו ורק אחר כך מגלים לו מה הוא עבר. הדבר הזה הוא ניסי לגמרי.

"שבע השנים הרעות" מתבטא גם במצב הגשמי של האדם?

אין שום קשר בין מה שאדם עובר ב"שבע שנות הרעב" לבין הגשמיות שלו. אדם יכול ב"שבע שנות השובע" להיות בצרות מבחינה עסקית ואישית וכו', וב"שבע שנות הרעב" - לטבול בשמנת. אין שום קשר בין זה לזה.

איך אמורה לגדול הנקודה שבלב?

הנקודה שבלב גדלה מתוך התקשרות האדם עם הסביבה, כשהוא חושב איך בכל זאת הוא יעבוד עם הסביבה. ככל שהוא יכול לספוג מהסביבה את הרעיון הרוחני כך גדלה הנקודה שבלב.

מה פירוש "תרגילים על תענוגים גשמיים"?

מה שמדברים בעבודה הרוחנית, שצריך לחשוב על החבר, על הקבוצה, על להשפיע לחבר, זאת אומרת, לחיות את הרצונות של החבר, לגרום לו שמחה, זה לא כדי שיהיה לי סתם כיף בקבוצה, אלא הכוונה שאבדוק עד כמה אני רחוק מהרצון להשפיע, עד כמה שנוא עלי הרעיון הזה. עד כמה אני צריך להשתדל לכפות על עצמי את הביצוע כביכול של על מנת להשפיע. לחיות ברצונות שהם מחוץ לי, לא שלי. מהתרגילים האלה לומדים.

רב"ש אומר: "ואח"כ הוא יכול כבר לצאת מבחינת הצמצום וההסתר בשיעור מה, שהוא כבר יש לו מציאות של בחירה, היינו לומר, שהוא מקבל את ההנאה והתענוג הזה רק מטעם שהוא רוצה להשפיע". זאת אומרת, ללמוד עד כמה הוא מסוגל ולא מסוגל לעשות את זה. "בשיעור מה" הכוונה היא, שעדיין אין לזה שיעור, אלא לומד איפה הוא נמצא. עוד לא מדובר שזה יקרה לו.

ודאי שהאדם לא מסוגל להתחיל בעצמו פעולה כזאת וגם לגמור. אף פעולה אדם לא מתחיל ולא גומר. הוא מתחיל את הפעולה, עליו להשתדל לעשות בעצמו, כל הזמן לדחוף. ואז ברגע שדוחף לעשות ולא מצליח, אז מתגלה לו שכאן הבורא חייב להיות כשותף ופועל העיקרי.

מה פירוש המשפט "הקב"ה עוזרו עם נשמתא קדישא"?

אדם לוחץ, לוחץ, ואז מתגלה לו שכאן דרושה פעולה שהיא למעלה מהכוח האנושי, למעלה מהעולם הזה: על מה שהוא לוחץ, במה שהוא נוגע, לא שייך למציאות שלנו, אלא למציאות שהיא מעבר למחסום. אז מתגלה לו מה זה "מחסום". שמחסום זה בכלל היפוך במחשבה, בחשיבה: "עולם הפוך ראיתי".

ואז מתגלה לו, שרק הכוח העליון, הקב"ה, יכול לעשות את הפעולה הזאת. במה? ב"נשמתא קדישא", שנותן לאדם כוחות אחרים, מחשבות אחרות, יכולת, דברים שלא היו לו קודם. זה נקרא "נשמה חדשה". "נשמתא קדישא".

זאת אומרת, במקום הטבע שהוא ברא בעל מנת לקבל, הוא נותן לו טבע שני בעל מנת להשפיע. זה נקרא "נשמה קדושה": "נשמתא קדישא". עכשיו האדם מקבל כוחות בעל מנת להשפיע.

האם לקבל "נשמתא קדישא" תלוי במורה ובקבוצה?

העסק הוא רק בין האדם לבורא. אין כאן מורה, אין כאן קבוצה, כבר אין כלום. מורה וקבוצה הם האמצעים שמביאים את האדם לקשר עם הבורא. האדם חייב כל הזמן להישען עליהם, להיות בקשר איתם, אבל עניין הקשר עם הבורא הוא כלי, נשמה של האדם, עם האור שזה הבורא. אין יותר.

מה ההבדל בין לימוד כתבי רב"ש ללימוד "תלמוד עשר הספירות"?

כל שיעור מחולק לשני חלקים: חלק העבודה הרגשית, שבו האדם אמור לכוון את המחשבה לחיפוש, לאיזון שלו, לעמידתו מול הבעיה, מול המטרה. לכן, קודם קוראים את כתבי רב"ש, אלה מאמרים שכתב לתלמידים. ואחרי שאדם מתוך התעוררות מהמאמר, יודע מה הוא רוצה בחיים, אז ניגשים לחלק השני, לתרופה, ל"תלמוד עשר הספירות", למה שיכול לעזור לו להגיע למה שהוא רוצה.

החלק הראשון הוא בירור המחלה, והחלק השני הוא ריפויה. זאת אומרת, בזמן קריאת מאמר אדם חייב להיות בכל מיני רגשות, גם בשמחה, גם בעצבות, גם בהודיה, גם בבקשה. ובעיקר ברגשות שליליים על מה שחסר לו, על מה שאין לו, על מה שעוד לא מגיע, על מה שהוא רוצה: רגשות כביכול שליליים, גילוי החיסרון. ואחר כך כשיש לו חיסרון, אז הוא מגיע ללימוד כשהוא מחפש את מי שירפא לו את החיסרון, "הרופא לכל בשר", שיבוא האור ויחזירו למוטב.

באופן זה יש לאדם עם מה לגשת ללימוד, ואז הגישה שלו ללימוד היא גישה נכונה: הוא דורש מהלימוד תיקון. חוץ מתיקון, הלימוד לא יכול לתת כלום. כל החוכמות שהלימוד נותן הן דבר חיצוני לגמרי, הן רק כדי להתקשר קצת עם הלימוד עצמו. אבל בפנים צריך לדרוש רק את הכוח המתקן.

מה ההבדל בין הסופרים המקובלים השונים?

בעל הסולם כותב, שההבדל בין הסופרים המקובלים השונים, הוא במה שהם כתבו, בצורה חיצונית ובצורה פנימית. הם נבדלים בשפה, בדרגה שכל אחד נמצא בה, באופי, בצורת הגילוי ובמידת הגילוי. לכן יש ללמוד רק מנשמה אחת מיוחדת, שהיא נשמת רשב"י, האר"י ויהודה אשלג, שהיא אותה נשמה שהתגלתה בעולם הזה בג' זמנים, ג' תקופות, כדי לגלות את שיטת התיקון.

וכל יתר המקובלים, בעל הסולם כותב, יתכן שהיו הרבה יותר גדולים, כמו שרבי עקיבא היה הרבה יותר גדול מרבי שמעון, והיו גם יותר גדולים ממנו, אבל הם לא נשלחו לעולמנו כדי להיות מורים שלנו. לכן האדם אמור ללמוד מספרי אותה נשמה, אלה הספרים של רשב"י, האר"י ויהודה אשלג.

איך אפשר לקשר את הלימוד שנוקבא עולה לאבא ואמא, או כל מיני פעולות כאלו, עם מה שחסר לי?

בפעולות אלו האדם לומד מה קורה לו בפנים. "נוקבא שעולה לאבא ואמא" זה חלק הרצון לקבל, שעובר תיקון על ידי כוחות דלהשפיע של בינה, של כוח עליון, שנותן לאותו רצון לקבל שמתקשר, כוונה על מנת להשפיע. וכך צריך לראות כל פעולה ופעולה.

אין טעם לפרט את כל "תלמוד עשר הספירות", איזו פעולה, רצון לקבל מסוים, עושה מה, או איזה סוג רצון לקבל הולך עכשיו ומקבל תיקון ומה מהות התיקון, וכו'. כאשר אדם מגיע למדרגה הזאת שמתוארת בספר, הוא כבר מרגיש על עצמו מה קורה לו.

אדם שכבר לומד "תלמוד עשר הספירות" בצורה כזאת, שמה שהוא קורא מתבצע מבפנים, או לפי מה שמתבצע בפנים בתוכו, הוא מוצא איך זה כתוב בתע"ס, זה באמת נקרא "נשמת אדם תלמדנו": שהוא כבר מרגיש בנשמה שלו את כל הפעולות.

אבל בינתיים אדם קורא על הפעולות האלה, שמתרחשות בתוך הנשמה שלנו, בעוד הוא עצמו חסר הכרה, לא מרגיש שהן עוברות בו. אז אדם שלא מרגיש, אבל רוצה להגיע להרגיש את אותן פעולות, אז הוא משתוקק אליהן, ותופס משם קצת הארה. זה נקרא שאור מקיף בא אליו.

האור המקיף לא בא ולא הולך, לא חוזר ולא יורד, אלא המשיכה של האדם למצב הזה, להיות בפעולה הזאת, היא הנותנת לו הארה משם. האדם כאילו תופס את המצב הזה מרחוק, וזה נקרא אור מקיף בא אליו. וכך לאט לאט האור המקיף הזה מקדש אותו, מנקה אותו, מקרב אותו קצת, ועוד קצת, ועוד.

מה המצב הסופי שהאדם מקרב מרחוק?

הנשמה שלנו, של כל אחד ואחד, נמצאת בדבקות עם הבורא בדרגה הגבוהה ביותר. וגם נמצאת בכל המצבים ובכל המדרגות, מהמדרגה הסופית הזאת של דבקות בבורא ועד המדרגה הנמוכה ביותר, שבה אנו נמצאים כעת.

אז כשאדם פותח ספר שמדבר על הנשמה שלו באיזה דרגה רוחנית, הוא קורא ורוצה לחיות בה, כמו שבעל הסולם כותב ב"הקדמה לתלמוד עשר הספירות" )אות קנ"ה(, שלומדים ולא מבינים, אבל משתוקקים לדעת מה שלומדים, "לדעת" נקרא להתחבר, להזדווג, "וידע אדם את חוה אשתו", להיות מחוברים בחוש, בהרגשה, עם מה שלומדים.

מתוך זה האדם מקרב את הדבר הזה שהוא רוצה להיות בו, הוא רוצה שהדבר יקרה. בעזרת הרצון הזה האדם מושך משם קצת אליו. זאת הפעולה האקטיבית שיכולה להיות מצד האדם, וכתוצאה ממנה הוא מתקרב לאותו מצב.

לאיזה מצב? למצב של השפעה לזולת ללא שום פנייה לעצמי. כך הוא כל מצב ומצב רוחני. אז לפני שאני חושב על זה, אני צריך קצת לסובב את עצמי בפנים לכיוון של השפעה, ולא לרווח בטוטו או לאיזה עסק טוב. זאת אומרת, הכיוון צריך להיות למצב הרוחני העתידי שיתגלה אלי, שאני ארצה אותו, שאני איכשהו אוכל למשוך אותו אלי.

בשביל זה קוראים לפני הלימוד כל מיני מאמרים על להשפיע, מבררים מה זה רוחניות, מה זה המצב הרוחני. לומדים שמצב רוחני זה לא אחד שיש אחריו כמה אפסים בבנק. אלא זה אני שיש כמה אפסים לפניו, כמו שרב"ש כותב, האדם, שהוא האחד, איפה הוא שם את האפסים, אחרי האחד או לפניו.

אז האדם מבין שהוא לא מסוגל לעשות את עצמו יותר קטן, הוא לא מסוגל לתת או אפילו לחשוב על נתינה, אבל אם הוא מברר מה זה בדיוק הדרגה ההיא, וחושב עליה בזמן הלימוד, חושב על ההגדרה הנכונה מה זה "להשפיע", בכך הוא מקרב את המצב הזה אליו.

ב"הקדמה לתלמוד עשר הספירות" בעל הסולם מבאר איך עלינו ללמוד. לפי בעל הסולם הגדרות המילים חייבות להתיישב בשכל כ"מונחות בקופסה". למה? כדי שלא תדמיין איזו תכונה, תופעה, או מהות של מילה, בצורה אחרת ממה שבעל הסולם מפרש. שיהיה לך ברור שמדברים על השפעה, על נתינה, ללא שום פנייה לעצמי, וכו'.

הדבר הזה אמור להיות ברור עד כדי כך, שכאשר אדם לומד על איזו פעולה רוחנית, ברור לו שמהתחלה ועד הסוף קורה כאן משהו שהוא מחוץ לו. לכן בעל הסולם אומר, שעלינו לשנן היטב את ההגדרות ולזכור אותן בעל פה. למה לזכור בעל פה? כדי שהן יהיו מעל הרצון לקבל, מוכנות לשימוש בצורה הנכונה. כי אנחנו כל הזמן מחליפים את פירוש המילות.

על איזה שכר צריך לדמיין?

אנחנו לא יכולים לבחור את השכר. השכר כבר נמצא, הוא תלוי במצב שאני נמצא. אנחנו לא יודעים מה זה שכר ברוחניות. אנחנו לא יכולים לתאר אותו לעצמנו. אפשר סתם לומר במילים, שהשכר יהיה "על מנת להשפיע", "לעשות טוב לבורא". אבל לקבל מזה תענוג, להרגיש את הכלי שנמצא מחוצה לי, ואיך הוא מתמלא, אין לנו אפשרות לדעת או להרגיש את זה. אנחנו עדיין לא יכולים להרגיש בתוכנו פעולות כאלו, איך נהנים מדבקות.

איך לרצות להחליף שכר? מה זה להחליף שכר?

רק מתוך מכות. אין שום פתרון אחר. אדם שמסוגל לסבול יכול לעבור את המכות יותר מהר. לסבול אותן אפשר רק אם הופכים את הייסורים מייסורים בהמיים לייסורים נפשיים. כי ייסורים בהמיים הם ייסורים שנמרחים לאורך זמן. אם רוצים לקצר אותם, אי אפשר להישאר באותו מישור של ייסורים בהמיים, אלא חייבים להעלות את איכות המכות מבהמיות לרוחניות. ואז מכה אחת נפשית, רוחנית, נחשבת כאלף מכות בהמיות, ובכך מקצרים את הזמן. זאת אומרת, מכות איכותיות במקום מכות כמותיות.

איך מעלים את המכות ממכה בהמית למכה רוחנית?

מעלים את המכות ממכה בהמית למכה רוחנית רק על ידי זה שמתחילים לברר בדיוק את הכדאיות באהבת הזולת. אם אדם סובל מהעדר של אהבת הזולת, הוא כבר מתחיל להעביר את המכות מרמה בהמית לרמה רוחנית.

זאת אומרת, העניין של דחיסת הזמן הוא עניין של להעביר מכמות לאיכות. כל פעם המכה צריכה להיות יותר איכותית, כמה שיותר מכוונת למטרה. ככל שאדם יותר מברר מה זה בשבילו רוחניות, עד כמה ההגדרה שלה עדיין לא בשבילו, עד כמה היא נגדו, עד כמה הוא לא בתוך זה, והוא מרגיש את זה כמכה, הוא גם חוסך לעצמו זמן וגם חוסך מעצמו סתם מכות בהמיות.

ריכוז תשומת הלב בברור הזה של אני והפעולה שלי, התהליך והבורא. בפעולה הזאת יש הכל. רק הבורא, מי הוא הבורא, מחלק מתנות או כוח דלהשפיע נטו, נקי, ללא שום קשר לעצמו, לגמרי מנותק מהרצון לקבל שלי, ממה שיהיה לי מזה. הבירור הזה מעביר את האדם מכמות לאיכות. בלעדיו אין דחיסת הזמן. עוברות שנים והכל כאילו חוזר.

מה קובע את עוצמת המכות שאדם מקבל?

הבורא נותן מכות לפי יכולת האדם לסבול. זאת אומרת, לפי כמה שאדם מכוון לאמת, לפי מה שהכין את עצמו לראות את האמת, עם החברה, עם המשפחה, עם ההכנה הפנימית שלו, עד כמה שהוא הכין את עצמו, אז פותחים לו ומראים לו שהוא לא נמצא בזה, במידה שלא יברח. זה נקרא "נכונות לסבול".

ואם אדם עדיין לא מרגיש שנפתח לו הרע, הוא עוד לא מוכן לסבול, אז הבורא נותן לו כמו לתינוק, ועדיין מחכה עד שהאדם יכין את עצמו להתקרב לאמת.

צריך להבין, שהדרך שלנו היא בכל זאת דרך הפוכה ממה שאנחנו רוצים, בתוך הרצון המקורי הבהמי שלנו, ואין בה שום דבר שיכול להיות מפורש בתוך הרצון לקבל כדבר טוב. לאט לאט מגלים את זה. גם עכשיו לא נראה לנו שזה כך, אני אמנם קם בלילה לתת יגיעה, להפסיד, אבל באיזשהו מקום אחר אני מרוויח. עדיין יש כביכול לאן לברוח עם הרצון לקבל ואיך להרגיע אותו. זה עוד לא נקרא "מכה". "מכה" זה שאי אפשר להצדיק ואי אפשר לתת שום תשובה לרצון.

איפה שהאדם מבטל את עצמו, שם הבורא יכול להיות מורגש, שם הוא נמצא. באותם הכלים, באותם הרגשות שאדם מפנה לבורא, שם הבורא יכול לשרות.

מהן מצוות קלות?

"מצוות קלות" הן כמו "ואהבת לרעך כמוך". "קלות" לא במובן שהן קלות לביצוע, אלא במובן שאנחנו לא קולטים אותן. הן לא נקלטות בנו, נדמה לנו שהן לא כל כך חשובות. נראה לאדם שלא נורא, זה איכשהו יסתדר, יהיה בסדר, והוא בורח מהן. לאחר זמן רב, לאחר לחץ גדול והצטברות של הרבה סיבות, הוא חוזר אליהן. אז הן מתחילות להיות מצוות חשובות. כי הוא רואה שבלתי אפשרי אחרת.

החשיבות שלהן מתבהרת מתוך כך, שאדם מתוך ניסיונו לאט לאט רואה, ששום דבר לא עוזר לו, וחוזר לעצה הראשונה של בעל הסולם במאמר "החרות", שאדם יכול לבחור רק סביבה, רק על ידה הוא יכול להשתנות.

אבל אנשים עושים אלף ואחד דברים, במשך הרבה שנים, מקווים להשתנות בעזרת כל מיני אמצעים אחרים, ואחר כך לאט לאט, באין ברירה, חוזרים למה שצריך. זה נקרא "מצווה קלה", מרגישים שהיא קלה. חושבים שהיא תתקיים מעצמה, שלא נורא, יש דברים יותר חשובים בדרך. לא איכפת לאדם להתייגע במשהו יותר קשה, אבל שיהיה יותר רחוק מהתוכן של "ואהבת לרעך כמוך" או מהתקשרות דרך החברים לבורא.

זאת אומרת, אנחנו משתדלים כל פעם לתת הגדרות משלנו לרוחניות, מה זה רוחניות, מי זה הבורא, מה העבודה שלנו, מה המטרה שלנו. אנחנו כל פעם מחליפים קצת את ההגדרה האמיתית להגדרה אחרת שאפשר לחיות איתה, שיותר נוח איתה. "בורא" הוא עבורנו כוח שעוזר, דבר שטוב לאחוז בו, כך סתם, בלי שום הגדרה יותר מדויקת.

אבל אם נותנים הגדרה יותר מדויקת, בורא הוא כוח המשפיע, והוא משפיע רק במידה שאני משפיע, ומתקשר אלי רק במידה שאני מוכן לוותר על עצמי וכן הלאה. אחרת הוא מבודד ומנותק ממני ונראה כאכזרי וממש ההפך ממני, כדבר הגרוע ביותר שאפשר להעלות על הדעת כנגד התכונות הנוכחיות שלי. ואנשים לא רוצים לפרש כך ומפרשים בכל זאת אחרת. הם אפילו לא יכולים לקבל, שאם הבורא שולט בכל המציאות, אז גם הרע בא ממנו, הם לא מפרשים את הבורא בצורה נכונה.

זה המקור לתסבוכת של האדם, שלא בדיוק חושב על שינויים, אלא על כל מיני דברים אחרים. כאילו אפשר גם בדרך אחרת לבצע את התיקון, את ההליכה, את השגת המטרה.

איך אדם יכול להתקדם לקראת השפעה אם הוא לא רוצה להשפיע?

אדם יכול להתקדם לקראת השפעה, אפילו שהוא יודע שהוא לא רוצה בזה, בכל מיני דרכים עקיפות. חברה זו דרך עקיפה. אם משפיעים לחבר מטעם גאווה, מטעם שליטה, ואומרים לו, שצריך להתקדם, שיש מטרה, שהבורא חשוב, וכדומה, לחבר אני יכול להגיד, ולעצמי לא. אבל אחר כך כשהחבר אומר לי, אני בצורה כלשהי מקבל את זה. זאת דרך עקיפה ולא דרך ישירה.

זה מה שבעל הסולם אומר לגבי בחירה חופשית. הוא לא אומר שבחירה חופשית היא לבחור בבורא. אלא, לבחור בחברה, שתגיד לאדם, שכדאי לו לבחור בבורא. את זה האדם יכול לשמוע. לא חשוב אם הוא רוצה או לא רוצה, אפילו שלא רוצה, ישמע. פרסום! כמו בכל דבר ששומעים בחוץ. נותנים לאדם רק חור אחד, שדרכו הרעיון הזה יכול לחדור ולחלחל לתוכו: מהסביבה. זה הכל.

ואם האדם מתוך עצמו מחשיב את הבורא?

הבורא לא יכול להיות חשוב, והמטרה לא יכולה להיות חשובה, כשהאדם מפרש אותם לא נכון. כאשר מגדירים בדיוק מהי המטרה ומהו הבורא, רואים שהדברים האלה הם "קלים", שבכלל לא רוצים אותם.

אם אין רצון להשפיע למה בכל זאת באים ללמוד על השפעה?

מלכתחילה האדם בא ללמוד בקבוצה שעוסקת ברוחניות, בגלל שרע לו והוא מחפש כל מיני דברים. לא רע לו כי חסר לו משהו, בעיני אחרים אולי לא חסר לו כלום, אלא למרות זאת משהו חסר, בגלל זה הוא בא לשמוע שיעור. וכשהוא בא לשיעור, הוא חושב שיקבל משהו, ובמקום זה אומרים לו שצריך לתת.

למה בכל זאת נשארים?

אדם נמצא בקבוצה כדי לא לקבל יותר מכות. יש לו פחד, שאם הוא יעזוב את זה, הוא יקבל מכות לפחות כמו קודם. זה נקרא "לא לשמה". נמצאים בקבוצה מהסיבה הזאת. "מכות" יכולות להיות מכות פנימיות, נפשיות: חוסר תשוקה, חוסר אונים, חוסר תשובה לגבי החיים, משהו שבלעדיו כל היתר, אפילו שיהיה מלא תענוגים, אבל רואים את סוף התענוג, אז התענוג עצמו כבר לא שווה.

מהו המקום שצריך לפנות אותו כדי שישרה שם הבורא?

יש רק מקום אחד, שנקרא "מלכות", שזה הרצון לקבל. האדם בעצמו צריך להחליט, אם הרצון לקבל הזה יהיה מלא ב"האני" או בבורא. מה זה מלא ב"האני" או בבורא? על מי אני דואג, על עצמי או על הבורא.

הכלים נשארים אותם כלים. על מי אני דואג בשימוש בכלים האלה, זה נקרא "לפנות מקום". האדם יכול לעבוד עם כל השכל וכל הלב, עם כל היכולת וכל התכונות, בשירות "האני", ועם אותם כלים, השכל והלב והיכולת, אין לו אחרים, הוא עובד כדי לשרת את הבורא. זה נקרא לפנות מקום.

האם מפנים מקום בפעם אחת, או שזה בא והולך?

בא לפרקים והולך. ושוב בא יותר והולך. וכך עד שמתבאר יותר, עד שאדם משתדל להיות בזה כמה שיותר.

מהי יראה?

מי לא מפחד? מי שאין לו שכל, הוא לא מפחד. או אדם שאף פעם לא היה במגע עם החיים, שלא קיבל מכות, שלא קיבל שום צער ולא הרגיש שום גבול לרצון שלו, הוא לא מפחד. מי שהרגיש גבול, שכבר יודע שיש הגבלה, שכבר יש לו איזושהי הרגשה, מזה נובעת הרגשת הפחד.

יש כלי שהוא רצון לקבל וכנגדו תענוג. הכלי נברא על ידי התענוג, על ידי האור, והוא בדיוק מותאם לאור לפי הכמות ולפי האיכות. כלי הוא רצון ליהנות. אם רצון ליהנות מרגיש שהוא לא יוכל ליהנות, מרגיש הגבלה בלמלא את עצמו, מזה כבר מתחילה אצלו תחושת הפחד, היראה. מההרגשה הנמוכה ביותר, הקטנה ביותר, שסתם מרגיש קצת גבול, הגבלה, ועד לפחד הגדול ביותר.

הפחד הוא תוצאה מריקנות הכלי. הכלי יכול להיות בשני כיוונים:

פחד מכלי ריק בעל מנת לקבל.

פחד מכלי ריק בעל מנת להשפיע.

מכאן שיש שני סוגים של יראה: יראה מהעולם הזה, על כל התענוגים שבעולם הזה, יראה לכיוון עצמי, אם יהיה לי או לא יהיה לי: כבוד, כסף, משפחה, בריאות וכו'. ויראה מהעולם הבא, האם אקבל את העולם הבא. אם הפחד מהעולם הזה יותר גדול מהפחד מהעולם הבא, אז מתעלמים מהפחד מהעולם הבא, אבל לפעמים מפתחים באדם פחד מהעולם הבא, שהוא מוכן לוותר על כל העולם הזה, להיכנס למנזר ולהתענות, רק להיות בטוח שלא יחסר לו משהו בעולם הבא.

אבל בסופו של דבר אדם מכסה בהווה את הפחד גם מהעולם הזה וגם מהעולם הבא, ששניהם רגשות של העולם הזה, שעכשיו הוא מרגיש. לכאורה נראה לו שהוא חושב על העתיד, אבל למעשה הוא לא חושב על העתיד, אלא במסווה של דאגה לעתיד הוא רוצה לכסות על ההרגשה הרעה של עכשיו.

ויש יראה איך אני משפיע, איך האדם ממלא את הכלי שלו בעל מנת להשפיע. זאת אומרת, האם הוא ממלא את הכלי של הבורא, למרות שאין לו שום גישה מהו הכלי של הבורא, והוא מודד אותו לפי הכלי שלו. במידה שהאדם מבין מה זה השפעה, במידה שהוא מבין ומרגיש מה שהוא עושה לבורא, לפי זה יש לו כלי דהשפעה והוא ממלא את הבורא. זאת אומרת, הכלי הזה הוא שלו וההרגשה הפנימית היא שלו. ומה יש בחוץ הוא לא יודע, כל הרגשות האלה הם בתוכו והם בהווה, אף פעם לא בהיה ולא ביהיה.

איך הפחד מניע את האדם?

האדם מפחד מהגבלה, מכלי ריק, ולכן כשהוא מרגיש שהכלי יהיה ריק, הוא מוכן לעבוד, לוותר על כל מיני דברים. בין אם על מנת לקבל ובין אם על מנת להשפיע, בין אם בעבר ובין אם בהווה או בעתיד, הוא מוכן לעבוד על הכלי הריק הזה כדי לא להרגיש את הריקנות הזאת.

יש אנשים שמפחדים מעניות, ממה יהיה איתם מחר או בעוד עשר שנים. בדרך כלל הדאגה של בן אדם כזה היא להבטיח את עצמו ולהשאיר משהו לילדים. הוא מתכנן ועושה חשבון כמה הוא צריך לעצמו וכמה לילדים ומגיע נגיד למיליון דולר. אז הוא מרגיש את הכלי הזה "מיליון דולר", ויש לו פחד שהכלי הזה ישאר ריק. והוא מתחיל לעבוד על זה. אז ההרגשה שלו מתחילה מכלי ריק שבנה בתוכו.

מהו פחד של "יראת שמים"?

הפחד של האדם שמא לא ימלא את הכלי של הבורא נקרא "יראת שמים". מהו הכלי של הבורא? לפי תפיסת האדם את מהות הבורא, ולפי מידת החשיבות שהוא מייחס לבורא, האדם בונה בתוכו חיסרון להתייחס אל הבורא, למלא את הכלי שלו, לתת לו, החיסרון הזה נקרא הכלי של הבורא. "יראת שמים" זה הפחד על הכלי הזה, פן יישאר ריק, האם אני ממלא את הכלי הזה.

הכל מכונס בתוך הכלי, בתוך הרצון לקבל. רק בכל מיני אופנים, בכל מיני התייחסויות למילוי. הקבלה, ההשפעה, העבר, ההווה, העתיד, מיני התענוגים: בהמיים, כסף, כבוד, המושכלות, הרוחניות והגשמיות, הזמנים, הסיבות, הכל בתוך הכלי, מדובר אך ורק בכלי, בהרגשת הכלי.

יש הרגשה של מלאות יחסית או של חסר. והיחס לזה נקרא פחד או יראה, או ההפך: תענוגים או כל מיני רגשות. ושוב: מדובר במידת המילוי שבכלי. לא תמיד הכלי עצמו ישנו. למשל, לדגים חסר פחד ממחר, מה יהיה להם מחר. האדם חושב על מחר ולדגים אין פחד כזה. הכלי שלהם לא כולל את הרגשת מחר.

גם לנו אין הרגשת מחר, אנחנו מרגישים בהווה את הפחד כביכול ממחר. לדוגמה, אדם חושש שאם מחר לא יהיה לו לשלם שכר דירה, יזרקו אותו מהדירה. אז כבר היום הוא מפחד ודואג. לדגים אין דאגה כזאת וגם לא לבהמות, הכלי שלהם לא נגלה בצורה כזאת, הם לא מרגישים עבר ועתיד. אבל אצל האדם אפילו שמרגיש עבר ועתיד הוא מרגיש את זה בהווה.

בשביל מה צריך את הפיזיולוגיה הזאת של הכלי?

בעזרת הפיזיולוגיה הרוחנית הזאת אנחנו מכירים את עצמנו. אנחנו רוצים לדעת מה הסיבה לפיזיולוגיה הזאת כדי להתעלות מעליה. בקבלה אנחנו בסך הכל לומדים את עצמנו, את הכלי שלנו, ואיך אנחנו פועלים בתוכו. הבורא בתוך הכלי, הנברא בתוך הכלי, וכן כל העולמות בתוך הכלי, הכל בתוכו. הזוויות שבהן האדם מסתכל על הכלי, האופנים שבהם הוא מרגיש את הכלי שלו, הם שבונים לו את עולמו.

זאת אומרת, אם האדם יכול לבדוק, לבקר, את ההרגשה שלו בתוך החיסרון, אז הוא כבר יכול להתחיל לטפל בעצמו. הוא כבר מבין את הסיבה לרגשות, ובצורה כלשהי הוא יכול לאזן את עצמו: הוא יכול לדעת מה עשוי לבטל את תחושת הפחד מהעתיד.

"עתיד" נקרא כלים חיצוניים, ריקניים, ביחס למצב הנוכחי. ומזה כבר אפשר לדבר על צמצום ב' ואיך הוא נעשה, על אורות מקיפים ואורות פנימיים, ועל היחס ביניהם, איך הם בונים את ההווה והעתיד של הפרצוף. כשאדם מתחיל באיזושהי צורה לראות את זה בצורה בוגרת, זה נותן לו אפשרות להתייחס לעצמו בצורה אובייקטיבית, מהצד, ולקשור את עצמו עם מה שהוא קורא. אי אפשר סתם להגיד: "אני אדם". אם אדם לא מתייחס לזה כאדם, הוא בהמה שמרגישה אבל לא מבינה מה היא מרגישה, שלא יכולה לעשות שום דבר עם ההרגשה שלה.

אין בעיה לדבר על פסיכולוגיה רוחנית, אבל לא לברוח מההבנה שמדברים רק על הכלי. שצורות הרגשות שהכלי מרגיש, זה נותן לנו מא' ועד ת' את כל המילון שלנו. רק מתוך הרגשת הכלי.

המשחק מכור מראש, אני רק יכול להיות צופה.

גם המחשבה הזאת באה מתוך ההתפעלות שלך מהכלי שלך. אבל אם תצא פעם מתוך ההסתכלות הזאת, ותסתכל על עצמך מצד הבורא כביכול, אז תרגיש מעל הבריאה, וזה יתן לך חיים רוחניים. מה זה חיים רוחניים? שלא תהיה מושפע ונכלל בכלי עצמו, עם הרגשות שלו.

מה נותן צמצום ועל מנת להשפיע? חופש מהתפעלות מהכלי עצמו. מה זה לצאת מעל המחסום? להתרומם מעל הרצון לקבל, מעל הכלי שלי, ולהסתכל עליו מצד הבורא כביכול. זה מקנה לאדם הסתכלות אובייקטיבית. ורק אז האדם יכול בכלל להגיד מי הוא, כי הוא מקבל חלק מחוץ לבריאה. מתחת למחסום האדם לא יכול לתפוס את עניין הצמצום וההשפעה.

זאת אומרת, למרות שהאדם לא יכול לצאת מהטבע שלו של הרצון לקבל, הוא מקבל מחשבה כמו של בורא, ומהמחשבה הזאת, על מנת להשפיע, הוא מסתכל על הבריאה, על עצמו. לכאורה זה דבר בלתי אפשרי. כמו שבלתי אפשרי לצאת לגמרי מעצמי ולהיכנס למישהו אחר, להיכנס לראש שלו, להתיישב בו, ומבפנים, מתוך הראש, מתוך הגוף שלו, דרך העיניים שלו, להסתכל על עצמי. ובכל זאת הדבר ניתן. בזה שאדם רוכש את תכונות הבורא, מהתכונה שהוא רכש, דרך העיניים של הבורא, דרך המחשבה שלו, האדם רואה את עצמו. זה נקרא שאדם רכש טבע אחר. איזה טבע אחר יש חוץ מהטבע שלנו? רק הבורא.

מה ההבדל בין הסתכלות מהצד מתוך הכלי לבין הסתכלות מהצד מתוך הבורא?

מה ההבדל בהסתכלות של האדם, אם הוא רואה את עצמו מתוך עצמו, או רואה את עצמו מתוך הבורא? ההבדל הוא שמתוך הבורא האדם מתחיל להסתכל על עצמו כמו על נברא, ולפני כן לא.

במה משתנים כלי המדידה של האדם?

השתנות כלי המדידה מתבטאת בכך שהאדם מקבל ממד נצחי. הוא יוצא מגדר הזמן. הוא כבר לא חסר. הוא לא נמצא בהגבלת הזמן, בהגבלת המקום או בהגבלת המילוי. כל ההגבלות של הכלי נעלמים. מדובר בחשיבה אחרת שהיא מחוץ לגבולות זמן-תנועה-מקום, אלא בממדים רוחניים של "עולם-שנה-נפש".

אבל אפילו שאדם יוצא ומסתכל על עצמו כביכול מצד הבורא, הוא לא יוצא מעצמו. גם ההרגשה הזאת היא בתוך הכלי שלו. אז מה זה נקרא להסתכל מצד הבורא, אם אף פעם לא יוצאים מהכלי? מפני שהאדם רוכש את תכונות הבורא בתוך הרצון לקבל, ומתוך תכונות הבורא הוא מסתכל על יתר הרצון לקבל הלא מתוקן, אז בתוך הכלי שלו יש כביכול חלק הבורא וחלק הנברא. זאת אומרת, האדם אף פעם לא יוצא מהכלי שלו. הכל בתוך הרצון לקבל, גם הרגשת הבורא, גם מחשבות הבורא, כל מה שהוא תופס.

מתי האדם יכול להגיד שהוא הולך ליהנות רק בשביל הבורא?

מתי הוא בוחר בזה? כשאין לו כלום. כשהוא בעצמו עושה שאין לו כלום. הוא רוצה לבדוק אם הוא לא מרמה את עצמו, הוא בודק שאין לו כלום ומסכים להישאר בזה. אדם שרוכש תיקון מגיע למצב שלא חסר לו דבר, גם כשאין לו כלום. הוא כבר לא חושב על עצמו, לו לא חסר, נשאר לו רק להרגיש שחסר לבורא.

ואז האדם פותח את הכלי של הבורא וממלא אותו. אבל כשהוא מסתכל איך הוא יכול למלא את הכלי של הבורא, הוא רואה שהכלי יהיה מלא רק אם הוא עצמו יתמלא עם התענוג. אז הוא שוב פותח את הרצון שלו ליהנות, בהתאם להרגשתו כמה הוא רוצה ליהנות לבורא. ברצון הזה ליהנות קודם כל לבורא הוא ממלא את עצמו. אבל כשאדם ממלא את עצמו, הוא כל הזמן נמצא בכל הרגשות עם העיניים בבורא, כדי לראות איך הבורא נהנה.

מדובר בסידרת תיקונים לא פשוטה, והתיקון הראשון הוא לעשות צמצום. כמו שבעל הסולם כותב ב"הקדמה לתלמוד עשר הספירות" )אות ו'(: "באופן שיסלק את עצמו לגמרי מכל הנאה המלווה לו אפילו בהכרח, בדרך ההספקה של קיום חייו, עד שחיי צער יחיה פשוטו כמשמעו. ואז, אחר שכבר התרגל בזה, וכבר אין בגופו שום רצון לקבל הנאה כל שהיא לעצמו, אפשר לו מעתה לעסוק בתורה ולקיים המצוות גם כן בדרך הזה, דהיינו בכדי להשפיע נחת רוח ליוצרו ולא להנאת עצמו במשהו". זאת אומרת, התיקון הראשון הוא לעשות שהאדם לא יהנה משום דבר בעולם הזה, ואז הוא בטוח שאין לו כלום.

איפה בכל זה נמצאת הבחירה של האדם?

הבחירה של האדם היא לא לבחור במשהו, הבחירה של האדם היא כל הזמן ללחוץ על עצמו להמשיך. לא יותר. האדם לא בוחר דרכים, אלא הוא אוזר עוד קצת כוחות ליגיעה, לעוד קצת לחץ, להתקדם עוד קצת. זה הבחירה. הבחירה היא זירוז הזמן.

האדם עצמו אף פעם לא בוחר דרכים. איזה דרך הוא יכול לבחור? מה הוא יודע בתיקונים, במצב הנוכחי או במצב הבא שלו? איך לעבור מזה לזה? ומה יצא מזה? ברור שלא האדם עושה את זה וטיפשי מצדו לחפש דרכים לעשות את זה. באופן תיאורטי האדם יכול לראות את התוכנית בכללות, אבל לגבי עצמו, לגבי השלב הבא שלו, הוא אף פעם לא יכול לראות.

זה מה שכל כך קשה לנו. אבל בשלב זה אי אפשר לראות אלא רק ללחוץ כמה שיותר, להתקדם, ואז קצת לראות מה היה בעבר. רק אחרי המחסום רואים את השלב הנוכחי. כי עד שלא עוברים את המחסום, לא עוברים את המדרגה הראשונה. כל מה שאנחנו עוברים זה בסך הכל דרגה אחת, דרגה דעולם הזה.

איך אפשר לראות את הפחד מהצד?

האדם יכול להתבונן בפחד מהצד רק אם הוא רוכש תכונות הבורא. לא מדובר בפחדים בהמיים, למרות שגם בהם יש העתקה מזה. אדם צריך כלים שונים כדי לראות ולאבחן את עצמו. אם לא היתה שבירת הכלים ולא היו נכנסות בתוך הנשמה תכונות זרות לרצון לקבל, לא היינו יכולים לחשוב ולראות את עצמנו בצורה אובייקטיבית, כביכול אובייקטיבית, צדדית.

גם בעולם הזה, כהעתקה משבירת הכלים, כל אחד יכול קצת לראות את עצמו כאילו מהצד. לבהמות ולחיות אין אפשרות כזו, רק לבני אדם. גם בגשמיות, לבני אדם מפותחים יותר יש אפשרות לראות את עצמם מהצד, לחקור, להבין וכו'. יש בזה הרבה מדע, פסיכולוגיה, ודברים אחרים. יכולת זאת איננה בהכרח נחלתם של העוסקים בקבלה.

ממה נובעת יכולת זו? מקורה בשבירת הכלים. על ידי שבירת הכלים נכנסו בכלים הבהמיים שלנו תכונות שהן אלה שמקנות לנו את ייחודנו כבני אדם, להבדיל מהבהמות. ואז אנשים מרגישים עבר ועתיד בתוך ההווה, ויכולים להסתכל על עצמם ולחקור את עצמם, כביכול בצורה אובייקטיבית, כאילו מהצד. כמו שעושים כל מיני פסיכולוגים, למשל פרויד. פרויד הסתכל על עצמו כביכול מהצד, וכתב על כל ההתנהגות שלו למן הילדות ועד שנעשה מדען בפסיכולוגיה.

להבדיל, את אותו היחס אפשר לפתח ולהחיל על כל הבריאה ועל כל האדם, להסתכל עליהם מהצד הרוחני, איך הבורא מסתכל, איך זה מצד הבורא. וכאשר אדם יוצא מהמחסום ורוכש כלי רוחני, זאת אומרת, נבדל מהרצונות שלו, מהדאגות על עצמו ומההסתכלות על עצמו מבפנים ותופס את אופן ההסתכלות של הבורא עליו, זאת הצורה האובייקטיבית ביותר שיכולה להיות.

מה התנאי שאדם יתפוס הסתכלות על עצמו מהצד?

התנאי שזה יקרה הוא צמצום, תיקון שמקבלים מלמעלה, כשהכלים שיש בהם רצון לקבל, חוסר מילוי, מקבלים מילוי אפילו שהוא לא המילוי האמיתי, הטבעי, שלהם: הכלי רוצה לקבל אור חוכמה, ובמקום זה הוא מקבל אור חסדים ונרגע. זה דבר מאוד מיוחד.

כל כולו של האדם אינו אלא רצון ליהנות. הכלי שלנו מרגיש רק יש או אין תענוג שהוא רוצה. פתאום במקום לקבל את התענוג שהכלי רוצה, מילוי אור חוכמה, האדם מרגיש בתוך הכלי הזה את נותן המילוי, וזה ממלא אותו והוא לא רוצה יותר. מאיפה זה בא? כשבחינה א' הופכת להיות בחינה ב', היא לא צריכה יותר.

כאשר האדם יקבל ברצון לקבל שלו הרגשת הבורא, במקום כל המילויים שרצה קודם בכל החושים שלו: תענוגים בהמיים, כסף, כבוד, מושכלות וכו', הוא יקבל הרגשת הבורא ותו לא. הוא לא יצטרך שום דבר. הוא לא יקבל את התענוג עצמו, הוא ירגיש את נותן התענוג, וזה יספיק לו. למה? ככה.

לבהמה זה לא מספיק, אבל האדם הוא תוצאה של התפתחות כל ארבע הבחינות של הרצון לקבל כך, שכלי שרוצה אור חוכמה מסתפק בקבלת אור חסדים. הרגשת הבורא.

וכשיש לאדם מילוי לא טבעי, אחר, שמאפשר לו לא להיות נשלט על ידי החיסרון, להיות עצמאי, הוא יכול למדוד, לבדוק, ולקבוע איזה מילוי הוא באמת רוצה: מילוי לפי הטבע שלו עצמו. מילוי לפי טבע אחר, שנותן לבורא. יש בזה עוד הרבה דברים, אבל זה המעבר.

אז איך אפשר לעבור מצד אחד לצד השני? לא חסר לנו שום דבר חוץ מהרגשת הבורא. זה תיקון לכלי. כי אין שום דבר חוץ משני הפרמטרים האלה: התענוג שממלא אותי כשאני מרגיש מה יש על השולחן, והרגשת בעל הבית שעומד ליד השולחן.

אין שום דבר חוץ מאחד משניהם, ואני- הכלי עצמו. אז אין כל כך בין מה למה לבחור, אפשר להיות משועבד תחת זה או תחת זה, אבל אין יותר משני אלה.

האדם הוא כלי שלפניו שתי אפשרויות. והבורא על ידי ייסורים, שלא נותן לו מילוי ישיר מהשולחן, כאילו מלמד אותו שהוא חייב לחשוב על מילוי אחר, למלא את עצמו בהרגשת נוכחותו של הבורא, שזה יתן לו עצמאות. כאן כבר באה השאלה מה זה עצמאות, אבל אחרי זה האדם מקבל אותו תענוג מהשולחן כבר בצורה אחרת. הכלי שלו משמש לו כאמצעי לא כמטרה. המטרה שלו היא לא למלא את הכלי, המטרה שלו להגיע על ידי מילוי הכלי למשהו מעבר לזה. הרעיון הוא מאוד פשוט.

למה הבורא מלמד אותנו על ידי ייסורים?

כדי שעל ידי הייסורים נגיע אליו. הוא לא נותן לאדם ליהנות מהשולחן. אבל האדם סובל, אז הוא רוצה לברוח מהייסורים. כבר לא איכפת לו השולחן, אלא רק לא להרגיש רעב. הוא לא רץ אחרי התענוג עצמו, הוא כאילו התייאש מזה שישיג אותו, המטרה שלו רק להרגיע את עצמו. לא חשוב שלא על ידי תענוגים, העיקר שלא יהיה לו רצון.

בעולם הזה אנחנו עושים את זה בצורה טבעית: "אין אדם חושק בבת מלך", למה לו לסבול, הוא לעולם לא יקבל אותה. אז האדם מקטין כביכול את החיסרון שלו, לא רוצה לחשוב עליו. אבל לא נותנים לו, כי מבפנים כל האגו שלו וכל הרצונות שלו כל הזמן מתפתחים, ומביאים אותו בכל זאת לייסורים. הוא לא מסוגל להרגיע את עצמו, להשקיט.

ואז אדם מגיע למצב שהוא מחפש רק איך לא לסבול. איך לא לסבול זה השאלה: "מה טעם בחיינו?" שבסופו של דבר מביאה אותו לחיפוש באיזו צורה יוכל להרגיע את עצמו. איך? "טעמו וראו כי טוב ה'", זאת אומרת, עזוב את כל מה שאתה מחשיב כתענוגים, יש מקור אחר שתתמלא ממנו ותיהנה. מי הוא? השם. מי זה? לא יודע, חפש אותו.

תשכח מזה שאתה יכול למלא את עצמך עם מה שאתה מרגיש בצורה ישירה בכלים שלך, ולך חפש אותו. הוא הפתרון היחיד לסבל שלך. מה שיש על השולחן אף פעם לא תקבל, אלא תראה את בעל הבית כמה הוא גדול ויפה וחושב עליך וכדומה וזה ימלא אותך. הבורא ממציא את עצמו כמילוי במקום המילוי הטבעי.

אז מה בשליטת האדם עצמו?

האדם לא שולט בשום דבר חוץ מאשר בדבר אחד, לזרז את ההתפתחות שלו על ידי "כל אשר תמצא ידך לעשות בכוחך עשה". האדם עצמו אטום לרוחניות, הוא לא רואה כלום ולא מבין כלום, הוא רק צריך לעשות הכל מהר, וזהו. זוהי עצת המקובלים.

מה פירוש "כל אשר תמצא ידך לעשות בכוחך עשה?"

מה האדם משיג על ידי זה שהוא עושה כל מיני מעשים, ללא שכל, ללא דעת, ללא הבנה, ככה סתם ממה שבא לו, כי פתאום הוא חושב? מי סומך על השכל שלו או על משהו? מה זה נקרא מה שבידך תעשה? צריך לעשות משהו לכיוון ההתפתחות, מתוך מה שהמקובלים ממליצים לו לעשות, ועליו ללכת לפי העצות האלו.

כשאדם פונה לבורא כדי להרגיע את עצמו מהסבל זה אגואיזם יותר גדול?

אדם יושב ליד השולחן ורוצה לאכול. כאשר מונעים ממנו את האוכל ואת ההנאה הוא סובל. כדי להפסיק לסבול הוא משתמש לא עם אגואיזם לתענוגים אלא עם אגואיזם יותר גדול, של לא לסבול. נכון! בחינה ב' לעומת בחינה א' יותר אגואיסטית, יותר עבה.

אז האדם מרגיע את עצמו מטעם הרצון לקבל. הוא הרגיע את עצמו בכך שמרגיש את הבורא. אם היתה לו אפשרות אחרת להרגיע את עצמו, הוא מעולם לא היה מגיע לבחינה ד'. כל ההתפתחות היא על ידי זה שהרצון לקבל מתפתח. וכך, מתוך זה שרוצה להרגיע את עצמו, מרגיש בתוך עצמו שיושב שם בעל הבית.

יש כאן איזו מין עדינות, איפה שאור וכלי קשורים יחד, שהם הולכים כשותפים ממש הדוקים.

בעניין הרגעת הסבל, מה ההבדל בין שיטת הקבלה לשיטות אחרות?

הקבלה מעודדת את פיתוח האגואיזם. כשמדברים על צמצום או על לרכוש כוח להשפיע, מדברים על התפתחות הרצון לקבל: כשאדם הולך להרגיע את עצמו, במקום לקבל משהו מהשולחן, הוא משתמש עם רצון לקבל יותר גדול.

כאשר אדם פחות מפותח סובל, הוא בוכה מרוב סבל. אדם יותר מפותח, מחפש תרופה. זאת אומרת, הוא יותר אגואיסט. רואים את זה מסביב על כל צעד ושעל: אדם אחד עובד קשה מבוקר עד ערב, בעוד חברו מגיע לאותה עבודה, מסתכל ואומר לעצמו: "אין צורך לעבוד מבוקר עד ערב, מוטב להמציא לזה פתרון".

יושב, שותה קפה, מעשן סיגריה, ופתאום מכונה עובדת במקומו. הרצון לקבל מפתח את זה. אז בקבלה מגיעים אל הרצון להשפיע מתוך התפתחות הרצון לקבל.

השיטות האחרות בדרך כלל דוגלות בדיכוי הרצון לקבל. הן מלמדות איך להשתמש בו פחות ופחות. ובקבלה זה ההפך: אדרבה, תשתמש ברצון לקבל יותר ויותר, תעשה מה שאתה רוצה עם התכונות הבהמיות שלך, כי רק האור המחזיר למוטב עוזר לך לצאת מהמצב הזה, ולא שום הגבלה. עובדה, כמה שהאדם יותר מתפתח, נותנים לו כל פעם רצונות יותר גדולים.

למה צריכים שהאגואיזם יתגלה במלואו כדי לברוח ממנו ולעבור לאלטרואיזם?

לאדם יש כלי מסוים, שהוא צריך בכל הנפח שלו להרגיש את כל התענוגים של העולם הזה, עד כמה שהם כביכול נותנים לו ייסורים, ועד כמה שהוא היה מסוגל ליהנות מהם, אבל במקום זה הוא מעדיף להרגיע את הייסורים האלה, להשתיק אותם, לא להרגיש אותם.

וכל אחד אמור בכל הכלי שלו להגיע לקביעת המצב הסופי הזה. אם לא תהיה לו ההרגשה שכל תענוגי העולם הזה נותנים לו ייסורים, הוא לא יוכל להתפתח הלאה. זה בסך הכל מיצוי של ה"רשימו" הקטן ביותר.

למה האדם לא יכול להחליט מראש שהאגואיזם מביא לו ייסורים והוא רוצה לברוח ממנו?

האדם עצמו לא יכול להחליט שהוא רוצה לברוח מהייסורים האלה. כי הוא עדיין לא רוצה לברוח מהם.

אם אדם ילך להתבודד וילמד מבוקר עד ערב, הדבר יכול לזרז לו את ההתפתחות?

אין לאדם שום אפשרות על ידי אמצעים חיצוניים, טכניים, לגרום לקפיצת הדרך, להתפתחות יותר מהירה, אלא רק לזרז הכרה עצמית פנימית על ידי החברה. חוץ מהחברה שאדם נמצא בה, כל היתר נמצא בדרגת דומם כזאת שלא יכולה להאיץ את התפתחותו.

המצב הסופי הוא שאדם רוצה לברוח מעצמו, כי כל הרצונות שלו מביאים לו ייסורים.

נכון, זה "יציאת מצרים". שאדם רוצה לברוח מעצמו, מכולו: מ"ארץ מצרים", מ"פרעה", מכל הצרות, מהכל. אלה לא סתם ייסורים אלא ממש דברים איומים ונוראים. האדם מוכן לברוח וזהו. זה סוף ההתפתחות שלנו במסגרת העולם הזה. ממנה אפשר לצאת לרוחניות.

האדם אומר: "בסדר, אני עכשיו באמצע ההתפתחות במצרים. עברתי משבע שנות שובע, ואני מתחיל להיכנס לשבע שנות רעב, וזה לא נראה לי יפה וטוב. אני רוצה לזרז את ההתפתחות שלי". אומרים לו: "בבקשה, אפשר". אבל מה זאת אומרת לזרז?

לעבור את אותם השלבים, אבל בצורה מזורזת. אי אפשר לדלג על שום שלב. "קפיצת הדרך" הכוונה לקפיצה בזמן, ולא לקפיצה במרחק, בשלבים עצמם. הקפיצה היא בהכרה, במהירות הכרת המצבים.

אומרים לנו שלעשות את זה בצורה מהירה מאוד אפשר על ידי החברה. נותנים לאדם הזדמנות. אם לא היו נותנים את ההזדמנות הזאת, אם זה לא היה אפשרי, לא היו נותנים לו את כל החוכמה הזאת. ללא חוכמת הקבלה, ללא הזירוז על ידי החברה, ההתפתחות הייתה על ידי כוחות מלמעלה, בייסורים.

ואם יש לו רצונות שהוא לא מסוגל להבין את המהות שלהם?

האדם לא אמור להבין שום דבר. הוא לא אמור להיות חכם, חוכמה לא עוזרת. מיידעים את האדם לגבי הפעולות שעליו לעשות שלא באמצעות השכל. נותנים לו עצות ושאר הדברים הם פרפראות מסביב.

הבעיה היא שאנחנו חושבים שעל ידי עבודה שכלית, שכלתנית, נוכל להתקדם. אבל זה לא כך. שכל ניתן לנו רק כדי להבין קצת יותר מהר שכדאי לבצע עצות.

אלא שמיד בא הרצון לקבל ואומר: "אפשר להתקדם לרוחניות, אבל בצורה קצת אחרת ממה שמציעים".

בין הבורא לנברא יש בכל זאת משהו, איזה מעשה, איזו פעולה, שאפשר לייחס אותם לאדם. משהו זה נקרא "יראה". אדם שרוכש את היראה הזאת, מקבל את כל היתר מלמעלה. מלמעלה הכל מוכן ועומד להישפך על האדם: שפע, שלימות, נצחיות, כל טוב ועונג, כל מה שמתוכנן ומוכן ומחכה לו, אלא שחסר לו הכלי שנקרא "יראה".

לכלי הזה רב"ש קורא "ברכה". על ידי הברכה, אור חוזר, מסך, השפע בא מלמעלה. וכנגדו, רב"ש אומר, עומדת הסיטרא אחרא. העבודה עם הסיטרא אחרא היא עבודה מאוד מעניינת. הסיטרא אחרא לא מעוניינת סתם לקבל, זה לא השורש שלה. סתם לקבל זה הרצון שהבורא ברא. הטבע של הסיטרא אחרא, וכנגדה גם בקדושה, כי תמיד יש להן תכונות זו כנגד זו, הוא לגנובהנאה מגניבה.

במקום העבודה לא פעם רואים אדם שמביא עבודה מהבית ועושה אותה בזמן העבודה. ההנאה שלו כפולה: הוא לא עובד, ובזמן הזה עושה משהו אחר. זה מוסיף טעם: מים גנובים ימתקו. למה? בזה שאדם לוקח את העבודה מרשות לרשות יש לו תענוג נוסף.

מספרים על נסיכה איטלקית שישבה על המרפסת, אכלה גלידה וחשבה: "חבל שזה לא חטא", כי אם אכילת גלידה היתה נחשבת חטא, התענוג היה גדול פי כמה.

מכאן רואים, שגניבה זה עניין מאוד מיוחד, זה העברה מרשות לרשות. ועניין הגניבה נובע משורש עליון, משבירת הכלים והחלחול שלהם אחד לתוך השני, שאז העבודה היא כפולה: לצאת מרשות אחת ולהיכנס לרשות השנייה. ודווקא בהעברה מרשות לרשות יש תוספת שפע, של אותו שפע שהנברא צריך לגלות. זאת אומרת, כשאדם מקבל בכלי הרגיל שלו סתם מה שנכנס בו, זה אור הנפש, אבל כאשר הוא מוציא מרשות לרשות, עובד בכוח נגד זה, אז מזה יש לו ריבוי אורות, הוא מגיע לנרנח"י.

זה העניין בין גזלן לבין גונב ולוקח. כמו שיש לסיטרא אחרא תענוג דווקא לעשוק את הקדושה, כך כתוב שיש מצווה לגנוב מגוי. ואיך אפשר לפרש כתוב מוזר זה? אלא "מצווה לגנוב מגוי" הכוונה שאדם מעביר מרשות לרשות. זאת אומרת, הגניבה עובדת בשני הכיוונים. היא עובדת כך מפני שבעקבות שבירת הכלים אלו מעורבים באלו.

ומתוך זה נולדה הכוונה, שלא חשוב לקבל משהו בתוך הכלי, אלא חשוב איך מקבלים, באיזה צורה מעבירים, מוציאים ומושכים מה שרוצים שיהיה בכלי. אם מושכים ומוציאים מהצד האחר, על חשבון הסיטרא אחרא, אז יש בזה קדושה. אם רוצים למלא את הכלי מן הסתם, זה אפילו לא סיטרא אחרא אלא במסגרת העולם הזה. עדיין לא נקרא "קדושה".

זאת אומרת, שתי המערכות האלה, קדושה וקליפה, חייבות להתקיים זו לצד זו, כדי שדווקא הודות לניגוד שבין אחת לשנייה, כל אחת מהן תרוויח את הרוחניות שלה. אם האדם היה משיג את האורות בלי להוציא אותם מהסיטרא אחרא, האורות היו קטנים נרנח"י דנפש. ומפני שמוציאים אותם מרשות הטומאה, ומביאים אותם בכוח לקדושה, אז יש בהם נרנח"י דנרנח"י.

עניין הגניבה הוא עניין גדול מאוד ברוחניות כנגד החטא. החטא נתן הזדמנות לנרנח"י דטומאה להיכנס, ואז יש הזדמנות להוציא אותם משם, ולזכות לנרנח"י דקדושה. מתוך זה אפשר להבין "מהי הפעולה שבאדם בדרך העבודה, שמייחסים לה'", ומה מייחסים לאדם. כוונת האדם להשפיע לבורא למרות המאבק עם הסיטרא אחרא, זוהי אפוא הפעולה.

זאת אומרת, כדי להכיר את מידת ההשפעה, על האדם להכיר כנגד זה את הכוחות שמפריעים, ואז ככל שהאדם מוציא מהם את היכולת להשפיע, כך הוא בונה את ההשפעה שלו, זאת אומרת, את הרווח הכפול הזה. כאן העניין איך מרוויחים אחד על ידי השני, שעל ידי הקליפה מרוויחים את היכולת לעבודה עצמית, וכתוצאה מכך זוכים לנרנח"י עליונים.

ואפשר להגיד, שכמו שהבורא ברא רצון לקבל, שהוא כנגד הרצון לתת שלו, סתם רצון לקבל, פשוט, שנברא לא טוב ולא רע, וכנגדו אור הנפש, כך הוא ברא בנו אחר כך מערכת קליפה כנגד הדמות שלו.

על ידי השבירה נכנסו ברצון לקבל תכונות הבורא בצורה הפוכה, וניתנה לנו ההזדמנות לחיות לא סתם ברצון לקבל אלא בקליפה. זאת אומרת, לרצות להיות במקום הבורא, לרצות להשתמש בתכונות הבורא כדי ליהנות מהן. הבורא נתן לאדם את דמות הבורא בצורה הפוכה, כביכול שלילית, וכשאדם מתקן את דמות הבורא, הוא מגיע לדבקות עימו.

זאת אומרת, הסיטרא אחרא היא המביאה לאדם את כל התכונות, את הדמיון, את ההבנה, מה צריך להיות כנגדה בקדושה. את זה האדם לומד ממנה. ובהתאם לכך, על גבה של הקליפה, הוא בונה את דמות הקדושה. על ידי זה שאדם גונב מהקליפה, מוציא ממנה, הוא בונה את הברכה שלו, את קבלת השפע.

חשוב להבין את ההתמודדות ההדדית בין שתי המערכות האלה, עד כמה היא נחוצה, ולא להצטער על חטא האדם הראשון. כאילו שאם לא היה חוטא, חיינו היו יותר טובים וכאילו כל הצרות מקורן בחטאו של אדם הראשון.

אם הבורא נמצא תמידית במנוחה מוחלטת, כנראה שזה התענוג הגדול ביותר, איך אזכה גם אני למנוחה?

מה הקשר בין מתח לתענוג? אדם יכול להיות במתח ובתענוג גם יחד. יש אנשים שקופצים עם מצנח מהרים, אנשים עושים הרבה פעולות ומשלמים הרבה כסף כדי להיכנס למתח, להעלות את האדרנלין שלהם, העיקר לא להרגיש את עצמם סתם כך כמין דומם. הם מקבלים תענוג מהמתח, מלהט הקרב, מה'אקשן'.

כשהנברא נמצא במצב ה"מנוחה" של הבורא, הכוונה היא שכל הכלים מתוקנים, כל הרצונות מתוקנים, ואפשר לעשות בהם מאה אחוז עבודה, במאה אחוז הספק, במהירות הכי גבוהה, ושום דבר לא מפריע. "מנוחה" פירושו ששום דבר לא מפריע, המנוחה היא מהפרעה של מחשבות, מהפרעה של כלים לא מתוקנים. אבל זו לא מנוחה שלא עושים בה כלום. לא לעשות שום דבר נקרא "מוות". זה לא מנוחה.

איך האדם מקבל הרגשה של קליפה? ואם מקבל הרגשה כזאת, מאיפה יהיה לו רצון לצאת ממנה ולעבור לקדושה שכנגדה?

בעולם שלנו לא רואים את הקליפה, איך שהיא ברוחניות. אדם נכנס לקליפה, מה שנקרא קליפה בעולם הזה, נכנס לכל מיני דברים, ונעלם שם. ברוחניות זה לא הולך כך. ברוחניות ככל שאדם משיג קו ימין, תכונות הבורא, לפי זה מכניסים אותו לקליפה. לפני כן לא פותחים לו.

אומרים בזמירות שבת: "איש חסיד היה. בלי מזון ומחיה. בביתו עוסק מלבוש. ואין לו בגד ללבוש": הוא כבר הגיע למצב ש "גונן בחשובה אשה. וגם בבנים חמשה": אדם כבר הגיע לכלי שלם"- דברה לו האשה. יותר אין להתיאשה. המבלי לחם לאכול. בערום ובחוסר כל. ותורה מצאת כי יגעת. מה נאכל מעתה". מה הקשר בין "ותורה מצאת כי יגעת" לבין "מה נאכל מעתה"? כל שורה בשיר מרמזת על מצבים קיצוניים.

"ותורה מצאת כי יגעת": מי שבאמת זוכה לכוחות של תורה, מיד אחרי זה נותנים לו קו שמאל יותר חזק. ככל שאדם לומד, משקיע בתורה, בהפצה, זאת אומרת, בהתקדמות שלו לעבר הרוחניות, לפי זה מכניסים אותו לקליפה. אחרת למה להכניס? אין שום מטרה סתם להכשיל. נותנים לאדם כשלונות כדי שילמד מהקליפה איזה דמות דקדושה צריכה להיות כנגדה. אבל אם הוא לא יכול ללמוד, אם אין לו הכנה שבאה אחרי הרבה לימוד והרבה יגיעות- אז לא.

לכן "כל הגדול מחברו יצרו גדול ממנו". "כל הגדול" הכוונה שלמד יותר, שהבין יותר, שהכניס את עצמו יותר, שנעשה יותר גדול מחברו, אז גם "יצרו" יותר גדול: מביאים לו יצרים, כל מיני מכשולים, יותר גדולים. זאת אומרת, רק במידה שאדם יכול לסבול את הקליפה, ובאמת לממש אותה, להשתמש בה נכון, רק במידה הזאת מכניסים אותו לקליפה.

אבל אפשר להגיד, שאנשים למדו הרבה בשיטה שלנו, ואחר כך נפלה להם איזו מין רוח שלקחה אותם החוצה. נכון, אבל נתנו להם מהשמיים בדיוק מה שהיו צריכים לתת, אלא שאחר כך הם לא השתמשו במה שניתן להם. היתה להם אפשרות לעלות בצורה טובה ומועילה, והם לא עשו זאת. ואז מהשמיים החשבון הוא פשוט מאוד: כן, לא. כן, לא- אין רחמנות.

מה שאומרים: "הבורא רחמן", הוא רחמן רק כלפי אלה שעובדים. אלה שלא - אנחנו רואים איזה מכות הוא נותן להם ובאיזה אופן הוא מקדם את האנושות.

האם יש תענוג בקליפה?

ודאי שיש תענוג בקליפה. אם לא תענוג, איזו תועלת יש בה? התענוג בקליפה הוא בזה, שנראה לאדם שהוא יכול ליהנות בצורה ישירה. והקליפה נותנת לו ליהנות רק מ"נר דקיק", יותר מזה אין. אז על "נר דקיק", שאדם יכול ליהנות מהקליפה, שזה אוכל, מין, מנוחה, וכו' אין צמצום. האדם לא אמור לצמצם את השימוש בדברים הכרחיים.

אבל מעבר לזה, ברגע שאדם חושב שהוא יכול ליהנות מהקליפה, שם מתחילה הקליפה. קליפה מתחילה ממחסום ומעלה. שם- אי אפשר ליהנות מהקליפה. יותר מזה אין תענוגים בקליפה, אלא רק על ידי זה שהיא נותנת לאדם "נר דקיק", ובעקבות זה נדמה לו שיש לה יותר מזה, אבל אין. היא מאירה מרחוק כדי שיחשוב שיש. כך היא מושכת את האדם ומטה אותו.

מה זה להיות ברשות הקליפה?

להיות בקליפה פירושו להשלות את עצמך, שאפשר על ידי הרצון לקבל להגיע לתענוגים שמעבר לנר דקיק- לרוחניות. זה נקרא להיות ברשות הקליפה. זאת אומרת, האדם לא נהנה ממה שהקליפה נותנת לו, כי אין לה תענוג. אבל בזה שהתענוג מאיר לו מרחוק, כי גם בקדושה הוא לא נמצא- קליפה יכולה להאיר לאדם תענוגים כנגד ל"ב האבן, תענוגים גדולים מאוד- אבל האדם מסוגל לקבל רק תענוג שנמצא מתחת למחסום, אז הקליפה מחזיקה אותו בזה שהיא מאירה מרחוק, וכשאדם מגיע- אין כלום.

האדם כל הזמן משתוקק להגיע לשם, אבל הוא אף פעם לא מגיע. וכך הוא שורף את החיים שלו גלגול אחר גלגול כביכול ללא תועלת, עד שהכלי מתמלא בכל מיני ניסיונות רעים, ולאט לאט, עקב המכות, מתחילים כנגד זה להתבהר לו דברים מהקדושה. זו ממש דרך ייסורים נקייה.

איך אפשר לעבור מקליפה לקדושה?

יש שתי דרכים לעבור מקליפה לקדושה. שיטת המכות היא מאוד איטית. האדם יכול להיות, בעולם הזה, כמו בקליפה, תחת הקליפה, ולסבול במשך כמה גלגולים, עד שמתמלאת סאתו, ואז הוא מתחיל לחשוב "מה טעם בחיינו?" ובכל זאת מתחיל לחפש. כמו שכתוב: "מה שלא עושה השכל עושה הזמן".

אבל אפשר שיעשה השכל ולא הזמן. מה זה "השכל"? על ידי כוח משיכה לצד השני. לא שהצרות ידחפו את האדם מקליפה לקדושה, אלא שהאדם בכל זאת יחפש משהו טוב בקדושה. אולי תזדמן לו קבוצה, כמה חברים שיראו לו תענוגים בדברים אחרים, בצורה אחרת, בשיטה אחרת, וכך הוא ינטרל את ההתפתחות השלילית.

צריך להגדיל את השכל, להגדיל את האחיזה בקדושה, עד כדי כך שהתיאור השכלי שאדם יתן לעצמו, יהיה כנגד התענוגים כביכול שהקליפה מראה לו, והוא יראה שבאמת כדאי. האדם צריך לבנות בעזרת השכל דמויות שיתמודדו עם המשיכה לקליפה. זה תלוי באישיות של האדם, בהתפתחות שלו.

איך אפשר לרצות קדושה?

האדם יכול לרצות את הקדושה, מפני שהוא מתאר כנגד הקליפה, שבקדושה יש תענוגים, שהוא ימצא אותם וירכוש אותם, ובקליפה הוא רואה לאט לאט שהכל חולף. בעולם שלנו הכל אמנם חולף, אבל ברוחניות יש בקליפה תענוגים עצומים, מצד אחד, ומצד שני אי אפשר אפילו לגעת בהם.

אבל רק העולם שלנו נמצא למטה מהצמצום, שיש בו תענוגים שאדם יכול ליהנות מהם בצורה ישירה: הוא אוכל ונהנה, מזדווג ונהנה, הוא בא לילדים ונהנה. הוא נהנה מכל מיני דברים. נתנו לו מין ערכה קטנה כזאת, כדי שיוכל לחיות, להתקיים, ומעבר לערכה הזאת לא קיימים תענוגים שאפשר לקבל בצורה כזאת. יותר מזה הוא יכול לקבל רק על ידי מסך.

זאת אומרת, לכל אורך קו שמאל, הסיטרא אחרא, אין יותר תענוגים לקבל חוץ מהתענוגים האלה. אלא שדווקא התענוגים הבהמיים של אוכל, זיווג, וכו', ולא של שליטה, כבוד, מושכלות שהם פחות, ככל שאדם מתקדם, עולה בסולם, הם מקבלים יותר נפח, מפני שצריכים להכשיל אותו במשהו, להכניס אותו במשהו לקו שמאל, אחרת איך הוא יתאר לעצמו מהי קדושה.

לכן כתוב: "כל הגדול מחברו יצרו גדול ממנו" או "משחרב בית המקדש- "מאז השבירה, "בית המקדש" מסמל שבירה: "טעם ביאה נשאר לעובדי ה'". כל אלה הם סימנים.

איך אדם יכול על ידי תמונה שמצייר לעצמו בקו ימין להתמודד עם קו שמאל?

האדם לא נמצא מול הבורא אחד, אלא יש לו סביבה שמושכת אותו או לימין או לשמאל. לכן כתוב: הבוחר כל פעם בסביבה יותר טובה- מצד ימין. בבחירה החופשית הזאת האדם נכנס לקיצור דרך. זה לא סתם דחיסת הזמן, אלא קיצור זמן רוחני, התפתחותי. אנשים לא מבינים, הם יושבים ולומדים קבלה ונדמה להם שאין להם כלום מזה. הם לא יודעים שעל ידי הלימוד הם עוברים כמה וכמה גלגולים. בלי הגזמה. אנחנו לא משערים איזה דברים עוברים עלינו.

אדם נמצא כל הזמן בצד שמאל. התאוות, הרצונות, המחשבות, הכל של שמאל. מה יעזור לו לבנות משהו שימשוך אותו מצד שמאל לצד ימין? המגנט הזה שיבנה בצד ימין, שכל הזמן יהיה יותר חזק וימשוך אותו מהשמאל. אחר כך מגבירים את קו שמאל, ושוב צריך משהו יותר חזק בצד ימין. צריך כל הזמן לעשות את הקפיצות האלה והתדירות של הקפיצות היא הקובעת את ההתקדמות.

כמו הסיפור על הרב, שבא אליו תלמיד וסיפר לו שהיתה לו נפילה בתפילה ועוד נפילה אחרי השיעור וכו', אז הרב אמר לו: "ולי היו ארבע מאות עליות וירידות לפני התפילה". סיפור זה ממחיש את הקצב שבו עובד המקובל, כמה דברים הוא מעביר, כמה דברים הוא מברר. יש אנשים שאצלם יש נדנוד לפה ולשם אחת לכמה דורות או אחת לכמה שנים.

גם בקרב לומדי קבלה קורה, שפתאום אדם מרגיש מת, דבר לא משתנה. הוא אולי "נוסע", אבל אין שום דבר בדרך. העבודה הרוחנית דורשת הרבה סבלנות. לא ניתן לתפוס אותה בכלי חשיבה רציונאליים, דרושה סבלנות. נותנים אותה מלמעלה.

איך הגיע אברהם לשאלה: "וכי יש בירה בלי מנהיג"?

רב"ש כותב: "כמו שאמרו חז"ל לגבי אברהם, ששאל 'וכי יש בירה בלי מנהיג'. מיד נתגלה לו בעל הבירה, ואמר לו 'אני הוא בעל הבירה'. כלומר, שראה בירה אחת דולקת, היינו שראה שכל העולם, הנקרא 'בירה', כולם סובלים ייסורים. על זה אמר, וכי יש בירה בלי מנהיג". כלומר, יש מישהו שנותן את הייסורים האלו, ויש להם כנראה גם סיבה וגם מטרה, לא יתכן שהם מן הסתם.

אברהם היה מקובל שהגיע להבנה הזאת מתוך חקירה. הוא היה הראשון שכביכול קיבל את זה מלמטה. שעשה חקירות בטבע. המשפט הזה: "האם יש בירה בלי מנהיג" הוא השקפת העולם שלו, הגישה שלו. מתוך חקירת הטבע הוא הגיע בצורה שכלתנית למסקנה שחייבת להיות סיבה לכל דבר ולכל תופעה.

"בטח שאין הטבע המייסר את העולם בלי מנהיג הטבע", זאת אומרת, תלוי איך מתייחסים לטבע. יש הגורסים שהטבע עיוור, ויש המאמינים שהטבע ניחן בשכל. ובאמת היום בכירי המדענים מרגישים שמאחורי כל הפעולות שסביבנו עומדת איזו מחשבה גדולה, ה"מוח" של היקום.

"והתחיל לחפש את המנהיג. תיכף נתגלה לו המנהיג ואמר לו, אני הוא הבעל בית של העולם".

איך מיד שמתגלה השאלה, מתגלה מנהיג הבירה?

שאלה היא כלי גמור. כמו שכתוב: "שואלים על הגשמים"- כאשר אדם מעלה מ"ן, בטוח שעל ידי זה ירד גשם. מה זה "גשם"? התיקונים שיורדים מבינה למלכות, שעל ידם מלכות פורחת: "קרקע פורחת".

זאת אומרת, אדם שואל אם יש בירה בלי מנהיג, אחרי כל החקירות שחקר על עצמו הוא שואל אם יש איזה כוח עליון שגורם לכל המחשבות שלו, הרצונות שלו, הדחפים שלו והייסורים שהוא סובל, ומכוון שכך הוא ירגיש ויתנהג, ולאיזה מטרה הוא פועל כך.

זאת אומרת, האדם בסך הכל שואל על עצמו. אדם ששואל בצורה כזאת נקרא "אברם", לפני שנעשה ל"אברהם".

מה ההבדל בין השאלה של אברהם לשאלות ששואל כל אחד?

"שאלה" הכוונה כלי מוכן, כלי גמור, שאלה שזועמת באדם, שאין חוץ ממנה. זה כמו ההבדל בין ילד קטן שבוכה לבין אדם גדול שבוכה. על פי רוב ילד בוכה וכעבור רגע כבר שכח ורץ שמח, אבל כשאדם מבוגר בוכה: כנראה העניין רציני. אותו דבר לגבי גבר בוכה או אישה בוכה- כשגבר בוכה סימן שהעניין רציני. זה דבר ידוע.

אז "כל אחד שואל"- הוא לא ממש שואל, אלא נותנים לו מכה אז הוא שואל, לא נותנים מכה- לא שואל. אבל השאלה "האם יש בירה בלי מנהיג?" שאברהם שאל על מנהיג, היא אחרי הייסורים והניסיונות, ועליה יש בדיוק תשובה- "אני הוא בעל הבירה".

המשפט האחרון במאמר: "וזה שאומר 'כי ברשעת הגוים, ה' אלקיך מורישם', כנ"ל, שעל ידי הרע שבגופו יש צורך לעזרה" אומר בעצם את הכל. משפט זה מסביר את עניין העזר כנגדו, רע שבגופו של אדם, הצורך ברצון לקבל, בקליפה, שאם לא הם, לא היה לאדם אף פעם נחיצות לפנות לבורא.

השבירה נעשתה רק כדי לאלץ את האדם לפנות לבורא, מהשבירה נכנסים שני כוחות מנוגדים כאחד, ומתגלה הרע, הניגוד לבורא, שמתוכו כבר יש לאדם יכולת להבין מה זה טוב, ולפנות לבורא לקבל עזרה. וזאת כל העבודה שלנו בזמן ההכנה, ואחר כך במדרגות העליונות, אבל היא בעיקר בזמן ההכנה, עבודה שנקראת "פתום ורעמסס".

במאמר "ויבן ערי מסכנות" (מאמר פ"ו) בספר "שמעתי" בעל הסולם אומר, שלפרעה היו ערים יפות ולישראל ערי מסכנות. למה? כי ישראל כל הזמן חשו מסכנים, שכל דבר שעשו ונתנו יגיעה בקדושה, הרחיק אותם מהקדושה: אדם לומד, עובד, וככל שהוא משקיע יותר, מרגיש חלש יותר, רחוק יותר מקדושה. וזו בעצם העזרה. אחרת לא היה פונה סוף סוף ומבקש לצאת מכל התהליך הזה.

אבל לעת עתה, כשעדיין לא ליקט את כל הכלי הדרוש ועדיין לא זכה לצעקה "ויאנחו בני ישראל מן העבודה", האדם חש חוסר אונים מוחלט. הוא לא רואה שהוא מתקדם, הוא מרגיש יותר חלש, יש לו יותר קושיות ופחות עניין, נעלמו הבהירות וההתרוממות שהיו מנת חלקו בהתחלה. נדמה לו שככל שהוא יותר מתקדם, העניין נעשה יותר קשה, פחות מושך, פחות מובן.

החיים נעשים יותר קשים: אין שום פיצוי משום צד, לא בהבנה, לא בהרגשה, לא בסתם התרוממות, לא בהכרת החברה, מקום, מטרה. הכל נעשה יותר קשה מכל הבחינות. ברור שמכל הבחינות, כי אם מבחינה כלשהי היה לו איזשהו פיצוי, שלפחות שם הוא מרוויח, הוא כבר לא היה מצטער אלא מקבל אותו כתשלום, ולא היה מגיע לצעקה.

לכן מונעים מהאדם להסתפק בכל שכר שהוא, "מצליפים" בו מכל הצדדים, ואם משאירים לו איזה שכר, סימן שעדיין לא נתן את סכום היגיעה הנכון, שאז הוא רואה באמת שאין לו שום דבר, ורק בגניבה, בגניבת הכלים מהמצרים, בחושך מצרים, הוא יכול לברוח משם. תוך סכנת חיים ממשית. וכל פעם שמתקדם, אז באין ברירה הוא רואה את עצמו יותר ויותר מפסיד, חלש, דכאוני, וכדומה.

מה לעשות? האם ניתן לעשות משהו? ניתן לקצר את הדרך. "לקצר את הדרך" הכוונה לקצר את הזמן, את הקצב שבו אדם עובר את השלבים הדרושים.

כל השלבים כבר נכתבו בתוך הנשמה. במבנה הקודם שלה, שאי אפשר לשנות, תלויים כל השלבים שאדם חייב לעבור. אלא שאדם יכול לקצר את משך השהייה בכל מצב, להבין אותו, לממש אותו, לשהות בו, ולהבין מה הוא עם כל היוצרות והתוצאות מהמצב הזה.

הקצב תלוי ביגיעה. היגיעה מקצרת את משך השהייה בכל מצב כדי לגמור אותו. את המצב שלנו באופן מיוחד אפשר לקצר על ידי עבודה בקבוצה, מפני שבקבוצה, כאשר האדם מנסה לצאת מעצמו כלפיה, בזה מתגלה הרע שבו, עד כמה הוא לא מסוגל לעבודה הזאת ושונא אותה, עד כמה הוא לא זקוק לחברים, עד כמה זה בלתי אפשרי.

ואם למרות זאת האדם לא בורח מהעבודה בקבוצה, מביאים לו על ידי הקבוצה גם את הכרת חשיבות המטרה וגם את ההבנה שהעבודה בקבוצה זה הדבר היחיד שיכול לקדם אותו. כשאדם רואה את זה, אז באין ברירה הוא מכניס את עצמו ל"מלחציים" כאלו עד שמגיע לצעקה אמיתית, ואז יוצא ממצרים שלו.

בעל הסולם כותב, שיציאת מצרים נקראת "לידה" ברוחניות. האדם עובר דרך מקום צר כמו בצירי לידה. "צר" הכוונה ללא חסדים. אם הוא בכל זאת עובר את כל הדברים האלה בכוח, בהתאמצות, אז הוא נולד.

שלב המעבר, השלב שקודם ללידה ברוחניות, באמת אפשר לומר שאין בו הרבה שמחה ורגעים טובים. אבל אחרי שאדם נולד, במידה שמתחיל להיות בהשתוות הצורה עם הבורא, במידה הזאת מתחיל לרכוש שמחה, כוח, בחירה חופשית, וכו'.

אז באים לאדם סוגי עבודה אחרים, זאת אומרת, על ידי הקליפות. אבל זה כבר מעבר למחסום. שם יש לו שמחה, הכרה, ודרגות שהוא הולך לרכוש, שהן דרגות של צדיקות, הוא הופך להיות צדיק, מצדיק את פעולות הבורא עליו, מתוך כך שמתגלות לו הפעולות האלה.

כמה פעמים צריך לעשות גניבת כלים מהמצרים?

"יציאת מצרים" תלויה בגניבת הכלים מהמצרים. גניבת הכלים זה פעולה אחת. עושים אותה רק פעם אחת.

איך עם כל ההפרעות מגיעים ליציאת מצרים?

בתוך כל מצב שאדם נמצא בו, יש שני סוגי רשימות: רשימות מהאורות ורשימות מהכלים. כל מצב שאדם נמצא בו כלול משתי ההבחנות: בורא ונברא - אור וכלי.

וכך יוצא ששתי ההבחנות מתפתחות יחד, במקביל. וכמו שאדם מרגיש צער, עד כמה הכלי שלו פגום ורחוק יותר מהבורא, בכל מדרגה שהוא מתקדם, הוא צריך להשיג רשימו מהאור, מצב שממחיש לו מי זה הבורא, עד כמה הדבר נעלה, עד כמה נאור ומיוחד, והמטרה שלו גם היא בבורא.

אדם שעובד ומשיג רק רשימו אחד, של הכלים, חש דיכאון, חוסר כוחות, ובכך הכל נגמר. רק אדם שדואג גם לצד השני, לרשימו של האור, של הבורא, של המטרה, ושניהם הולכים בו יחד זה כנגד זה והוא מתפתח בצורה שלימה, מאוזנת, על ידי שתי הרשימות האלו, שתי ההבחנות האלו, מגיע באמת לצעקה.

אחרת, אם אדם מרגיש רק רשימו של הכלי, הוא נכנס לדיכאון. ואם מרגיש רק רשימו של האור, כאילו של האור, הוא מרחף בעננים, ואז הכלי שבו לא מתפתח. חייבים לדאוג גם לזה וגם לזה. איך? בדרך כלל כלי מתגלה די בקלות, כחיסרון, חושך, חולשה, חוסר אונים וחוסר כיוון. אבל הרשימו מן האור יכול לבוא אלי במיוחד על ידי קבוצה, על ידי חברים, על ידי חברה, שאני אשמע מהם, שהם יאירו לי, שאקבל משוב חיובי.

האדם לא יכול בצורה ישירה לקבל את שתי ההבחנות האלו. רשימו מן האור יכול להיות באדם רק אם הוא קונה אותו. וכך לגבי רשימו מן הכלי. רשימו מן הכלי מתגלה כשאדם משקיע עוד ועוד כוחות, זאת אומרת, לומד, עושה כל מיני דברים, אפילו בלי חברה. אז מתגלה בו כלי, החסרונות: התכונות השליליות.

והתכונות החיוביות: אור, בורא, חשיבות המטרה, מתגלות רק כשהאדם משקיע מחוצה לו, בחברה, בהפצה, בהתחברות עם חברים. כנגד זה מתגלה לו חשיבות המטרה, חשיבות הבורא וכדומה, כי הם נמצאים בהשוואת הצורה. היגיעה של האדם בחברה נמצאת בהשוואת הצורה עם הרשימות של האור.

אבל אדם שלא משקיע בזה, אף פעם לא יקבל תוצאות חיוביות, תמיד ייצא לו חושך: רשימו מן האור פחות מרשימו מן הכלי, והוא תמיד יהיה שרוי בדיכאון. זה נקרא "חוכמתו מרובה ממעשיו", שאדם לא משקיע בעשייה למען החברה. ואז באמת נשלל ממנו כוח להתקדם. משלילה אי אפשר לחיות ולא כל שכן להתקדם. אין חומר דלק, אין משהו שימשוך את האדם קדימה. רק ייסורים.

ועד שהייסורים ידחפו אותו, אדם צריך כמו חמור לקבל עוד ועוד מכות, מי יודע עד מתי. ומה הוא לומד אחרי המכות? שכדאי להשפיע לחברה, כדאי ממנה לקבל את הכוחות. בכל מקרה האדם יצטרך לעשות את העבודה, רק השאלה עד מתי ימשיך לעמוד ככה כמו חמור ויחשוב: "מה עלי לעשות?", עד שבאמת יבין, שכדאי לו להשקיע בחברה ולקבל ממנה בחזרה, ועל ידה לקבל התרשמות מגדלות הבורא וגדלות המטרה.

רק לצורך זה משקיעים בחברה, לא לשום דבר אחר. אדם שסתם כך משקיע: "חבר'ה טובים, למה לא? מה יש לי לעשות בבית?" או "בכל זאת כדאי לבוא ללמוד, בזה אני קונה חברים, חברה, איזה מועדון מיוחד" וכו', הוא באמת קונה מועדון אבל לא קבוצת תמיכה בדרך.

גם אם עניין החברה נראה לנו טיפשי, בעל הסולם כותב במאמר "החרות", שאין בעולמנו, בזמן ההסתרה, פתרון אחר. כרגע לא רואים את חשיבות החברה, אבל אחרי המחסום היחס לענין החברה משתנה.

אחרי המחסום יש כבר חשבונות אחרים. שם האדם עובד עם נשמות. אז כביכול יותר קל. האדם מרגיש, מבין את הרעיון. הוא לא עובד בחושך. כרגע הוא לא רואה באנשים את הנשמות. הוא לא רואה, או לא ממחיש לעצמו באיזושהי צורה, שהוא מתקשר מהנשמה שלו לנשמות שלהם, כדי לעשות מהן כלי אחד. הוא לא מרגיש שדרך הכלים שלהם, הנשמות שלהם, הוא מלקט את הניצוצות האלו, שמסייעים לו לגלות בו רשימו מן האור, התפעלות מהבורא, מהמטרה.

אבל בכל זאת האדם חייב לטפל בשני הנתונים האלה בתוכו:

רשימו מן האור

רשימו מן הכלי

ואלה פעולות שונות. לכן, מצד אחד "תורה מתשת כוחו של אדם": המאור שבתורה אומר לאדם מי הוא, נותן לו את השלילה. אבל כדי שאותו מאור יתן גם את החיוב, את ההכרה בגדלות הבורא, בגדלות המטרה, האדם חייב כנגדו להשקיע תכונה שמתאימה לחיוב הזה, ותכונה שמתאימה לזה היא השפעה. והשפעה היא כלפי החברה.

מהי עבודת פתום ורעמסס שהיהודים בונים במצרים ופרעה נהנה ממנה?

פרעה נהנה מעבודת פתום ורעמסס שהיהודים בונים במצרים, פירושו שאדם משקיע כוחות בהתקדמות לעבר רוחניות, ואחרי שהוא מתייגע הרבה מאוד פעמים, הוא מתחיל ליהנות מזה שנותנים לו כבוד: נעשה רב'ה גדול, מקובל, מוכר סגולות, וכו'.

זאת אומרת, מצב של "פתום ורעמסס" זה שאדם נותן יגיעה כדי להתקדם למטרה, וכשמגיעה לו איזו תמורה, הזדמנות, הוא לא משתמש בתמורה הרוחנית, אלא מקבל על היגיעה פיצוי גשמי.

פרעה, החלק שנקרא "פרעה" באדם, נהנה דווקא מסגנון העבודה הזה משום שהוא עושק את האדם וסוחט ממנו את כל התשלום שלו עבור היגיעה.

אדם עשה, נניח, יגיעה, הגיע לקבוצה והשקיע עצמו בכל מיני עבודות במטבח, בהפצה וכו'. מגיעה לו איזו התקדמות, אז מראים לו שהוא רחוק מהקדושה. במקום להפוך את ההרגשה הזאת לתפילה, הוא נכנע. כשהוא נכנע, הוא נכנע לרצון לקבל שלו, לפרעה. ואז כל מה שהשקיע כדי להגיע למטרה וקיבל כמכשול, כהכבדת הלב, עובר לפרעה.

זה מצד הרשימו דעביות רשימו דכלי. ומצד האור, אדם שחשב לפני כן להשקיע בחברה, והשקיע בחברה משהו ואולי התקדם, עכשיו, עקב הכבדת הלב, הוא כבר לא משקיע בחברה. אין לו רצון, אין לו כוח, אין לו חשק, הוא התייאש. זאת אומרת, גם מהצד החיובי כביכול, שהיה פעם מתפעל, גם זה נכנס לחשבון של פרעה. אז פרעה מתוגמל כפליים. בגלל זה כל כך חשובה לפרעה עבודת היהודים במצרים.

איך באים למצב שבאמת יוצאים מזה?

יכולים לצאת משליטת פרעה רק כשהולכים אחרי משה, כשאדם מתחיל לעבוד כעם ישראל, כשהוא מתחיל ללקט את כל הכוחות שלו כלפי הקבוצה כדי לקבל ממנה כוח להתקדם. אדם לא יכול להשיג בעצמו את חשיבות המטרה, כי הוא נמצא בשלילה.

צריך עוד מישהו מבחוץ שכל הזמן יגיד לו, שזה לא בסדר, שהמטרה חשובה, שהבורא הוא גדול, ושצריך ללכת לקראתו. נותנים לאדם הזדמנות לראות את זה בקבוצה, נותנים לו דוגמאות איך החברים עושים, ואז על ידי קנאה, תאווה וכבוד הוא נמשך אחריהם. הוא זקוק לחברים כדי להשתמש בהם. ואם אדם משתמש בהם לצורך המטרה, זה נקרא שהוא מחבר את הנשמות שלהם אליו ומתחבר אליהם.

גם אם ההתחברות היא מתוך תאווה, קנאה וכבוד?

אין לזה חשיבות. זה מה שיש לאדם, בינתיים הוא נמצא בטבע של לקבל. הקנאה, התאווה והכבוד הולכים כל הזמן וגדלים. למה? כדי שהאדם ישתמש בהם. לאדם נדמה שמה שנעשה אצלו הוא שלילי, ולכן עדיף לעשות עליו צמצום ולא להשתמש. אבל צריך להשתמש בו, כי זה כלי שמתגלה, אלה חסרונות שמתגלים.

אם אין לאדם כנגד זה קו ימין, הוא לא יכול להשתמש בשלילה. אבל אם יש לו קו ימין, השלילה הזאת הופכת למנוף.

מהו המושג יגיעה?

בעל הסולם מגדיר "יגיעה" כמאמץ מעל הכוח האנושי. אבל הרי האדם לא מסוגל לעשות שום דבר מעל הכוח האנושי, אז למה זה נקרא יגיעה? אם היא מתחילה רק מעל הכוח האנושי האדם אף פעם לא יכול לעשות יגיעה? להגיע להכרה, שפעולה רוחנית דורשת מאמץ מעל לכוחי, מאמץ שלעולם לא אוכל לו, כדי להגיע להכרה הזאת נדרשת "יגיעה".

כשאדם באמת מגיע לזה, אז "ויאנחו בני ישראל מן העבודה". אז אין לו ברירה, הוא צועק. הוא צועק מפני שיש לו כבר את שני הנתונים בבת אחת גדולים זה כנגד זה, רשימו מן האור ורשימו מן הכלי. האדם בעצמו הוא כמו נקודת המלכות, אפס, חלש, אין לו שום ברירה. והרשימו מן האור הוא כמו כתר, גדלות הבורא, גדלות המטרה, חשיבותה, שאי אפשר לחיות בלעדיהם. ושהאחד יתמוך בשני, כי קל מאוד להיות באחד מהם, אבל בשניהם יחד בלתי אפשרי.

אלא דווקא שניהם יחד, כמה שהם יותר גדולים, הם יותר רחוקים אחד מהשני, ההפרש ביניהם, המרחק ביניהם, בין מלכות לכתר, חייב להיות עד כדי כך גדול, שהמתיחות הזאת תגרום לאדם צעקה שהבורא שומע, ונותן את האור שמוציא את האדם מהעולם הזה לעולם הרוחני.

אדם שלא מגיע לצעקה סימן שהוא עושה עבודה לא נכונה?

אדם שלא מגיע לצעקה, סימן שמשהו בעבודה שלו לא מאוזן. "לא מאוזן" פירושו, שהוא עצמו, והמעשה שהוא עושה, והבורא, לא מסודרים בקו אחד. מה זה בקו אחד? קשורים יחד בנקודה אחת, כמו שבעל הסולם אומר ב"פרי חכם- אגרות" בדף ס"ד או כמו שהוא כותב בדף ע' על עולם, שנה, נפש, שגם הם חייבים להיות בנקודה אחת- "באותו מקום", "באותו זמן", "באותה אשה", שזה אותו דבר רק בתיאור אחר. זאת אומרת, שהכל באמת מכוון יחד: גם רשימו מן האור, גם רשימו מן הכלי, גם "האני" בפנים, וגם הבורא בפנים. עבודת האדם מכוונת למצב הזה.

האם צריך לעשות איזון כזה בחברה?

לא צריך לדאוג שהחברה תעבוד לאיזון כזה. אלא האדם עצמו צריך להתייחס לחברה שמשפיע לה אפשרות לעבוד כך, שהתגובה מהחברה תהיה, שהוא יתפעל ממנה בדיוק מה שהוא צריך כדי לאזן את הרשימו דעביות ורשימו דהתלבשות, כלי דמלכות וכלי דכתר. עליו לאזן את שני הדברים המנוגדים האלה, את האני והבורא שבו. את ההתרשמות מהאור, מהמטרה, מגדלות הבורא, מגדלות המטרה, ואת ההתרשמות מעצמו: מי אני, מה אני.

הדברים האלה אמורים להיות כמה שיותר בולטים ומאוזנים. אדם שמגלה את הכלי שלו יותר מגדלות המטרה, נכנס לייאוש. אם הוא מגלה את המטרה כביכול יותר מהכלי, הוא נעשה "מלאך עם כנפיים": מעופף בכל מיני דמיונות שנמצאים כבר בגמר התיקון.

איך האדם עושה את זה?

על ידי מקסימום השקעה בבחירה כל פעם בחברה יותר טובה, כדברי בעל הסולם. "חברה טובה" הכוונה שיכול להשקיע בחברה ולקבל ממנה משוב שיחזיק אותו בחשיבות המטרה והעבודה.

אדם שלא מקבל משוב מהחברה זה בגלל שהוא סטה מהדרך?

התגובה לא בהכרח באה בעקבות המאמץ. אבל אדם שלא חש התקדמות, אז אחד מהשניים: או שהחברה לא נכונה, היא לא יכולה לתת משוב, או שהוא לא נותן לחברה שום תרומה, שום השפעה. בכל דבר נמצאים שני הנתונים האלה: רשימו מן האור ורשימו מן הכלי.

כשאדם נותן מהשפעתו לחברה, הוא לא רק משפיע לה, שהשפעה לחברה נקראת "נקודת הכתר", אלא הוא גם צריך להכין את עצמו לקבל ממנה, שזה נקרא "נקודת המלכות" שבו: להיות מושפע ממנה בדברים הטובים. בשביל להשפיע לחברה אדם צריך להראות את עצמו גדול ושהחברים יתפעלו ממנו. וכדי לקבל מהחברה הוא צריך להרגיש את עצמו בפנים יותר קטן. כמה שהוא יותר קטן והם בעיניו יותר גדולים, הוא יותר מתפעל מהם.

בכל עבודה, בכל פנייה, בכל הבחנה, יש תמיד שני דברים מנוגדים. זו הבעיה בעבודה שלנו. זה ממש צרה. אם היה נתון אחד, היינו כבר מזמן גומרים, בהתאם למה שהשקענו. אבל מפני ששני הנתונים הללו חייבים להיות בבת-אחת ובצורה מאוזנת, דבר זה מכשיל אותנו.

כשיש עיכוב בעבודה מה הצעדים הבאים?

במצב כזה האדם צריך לבדוק את עצמו, באיזו נקודה בדיוק הוא משקיע יותר ובאיזו פחות, ומה עליו להוסיף גם בנקודת המלכות וגם בנקודת הכתר. באיזו צורה לאזן אותן ולעבוד באיזון. מה פירוש "לעבוד באיזון"? שתמיד בפנים בתוך האדם יהיו יחד:

מלכות - הרגשת השלילה: מי אני, מה אני.

כתר - הכרת גדלות הבורא: כמה ששמע והתרשם מגדלות המטרה.

"האני" - שרוצה ששתי הנקודות יתחברו יחד ובכך הוא יהיה בדבקות לבורא. כך הוא לוקח גם את החברים, את כל החברה, לאותו מאמץ.

האם יש קשר בין "רשעת הגויים" ל"שליטת פרעה"?

"רשעת הגויים" ו"שליטת הפרעה" הם לא אותו הדבר. "פרעה" הוא הכוח הכללי של היצר הרע, שיש לו עבודה אחרת מעבודת הגויים. "עבודת הגויים" נקרא, שלא נותנים לאדם לעשות מעשה של השפעה. ו"עבודת הפרעה", פרעה אומר לאדם: "תשפיע, זה מאוד חשוב. הבורא הוא גדול, והרוחניות זה משהו, תעשה! רק מה שתקבל מזה, תביא לי". זאת אומרת, חוץ מהכוונה על מנת להשפיע לבורא, את כל היתר במאמץ הזה, פרעה מרשה לעשות. אנשים עושים הרבה, אבל את הפירות של מעשיהם לוקח פרעה.

"רשעת הגויים" זה שמלכתחילה יש לאדם מניעה מצד הרצון לקבל, מצד יצר הרע. מניעה של הרצון לקבל לא לעשות שום דבר לכיוון ההתקדמות. פרעה הוא מכשול רק בכוונה בסוף הדרך, בסוף כל מעשה ומעשה. פרעה נותן לאדם את הכלים שישנם בו. כלים של כבוד, כסף, תאווה. ותמורת זה האדם מוכר את הרוחניות שלו. אבל לאט לאט המצבים מצטברים ואחר כך באים כהכרת הרע.

יש דברים שהאדם לא יכול להימנע בהם מכישלון גם בעבודת פרעה, והוא יכול רק ללמוד מזה, בכל מצב ומצב. העבודה שלנו היא בהרבה כיוונים, ויש חוק איך לעשות אותה נכון. כמו שבעל הסולם כותב: אני והבורא והפעולה חייבים להיות כנקודה אחת. לא: לו ולי, אלא לנקודה אחת: שאני והוא והפעולה יחד.

מהן הפעולות שצריך לעשות כדי להגיע מה שיותר מהר להבנה שלא יכולים לעשות מאמץ?

אדם יכול להגיע מהר מאוד ובקלות רבה להבנה שהוא לא יכול לעשות שום מאמץ. אבל הבעיה היא איך מהגילוי הזה יהיה לו דחף לפנות לבורא לעזרה, כי הוא בעצמו לא מסוגל לפנות לבורא לעזרה. חוץ מהשלילה עליו לרכוש גם חיוב שיש בורא, שהבורא מחכה לבקשה לעזרה, הוא רוצה ויש לו אפשרות לתת עזרה. את זה האדם צריך לרכוש יחד עם הכרת הרע, שהוא עצמו רע, חסר יכולת וחלש.

יוצא, שאם האדם לא עובד כל הזמן על החיוב, לגדל את הבורא בעיניו, בכל חושיו, אז כל דבר שמתגלה לו בתוכו, בעצמו, יניב רק תוצאה רעה, שמחלישה אותו. אז צריך לעבוד רק על גדלות הבורא, להשתוקק להכיר אותו.

כמו שבעל הסולם כותב ב"הקדמה לתלמוד עשר הספירות" (אות י"ז): "ולפיכך מתחייב הלומד בטרם הלימוד, להתחזק באמונת השי"ת ובהשגחתו בשכר ועונש, נאמן בעל מלאכתך שישלם לך שכר פעולתך, ויכוון את היגיעה שלו, שיהיה לשם מצוות התורה, ובדרך הזה יזכה ליהנות מהמאור שבה, שגם אמונתו תתחזק ותתגדל בסגולת המאור הזה... ואז יהיה נכון לבו ובטוח, כי מתוך שלא לשמה יבוא לשמה".

לעבוד רק על חיוב. ואז יתגלו שתי הנקודות המנוגדות במקביל, ותמיד יהיה לאדם כוח להתמודד עם הכלי, עם החושך הזה שמתגלה בו, ואף פעם הוא לא יהיה בייאוש אלא בהתרוממות, בנכונות לעבוד. אבל עליו לחשוב רק על קו ימין. לכן בעל הסולם אומר שעלינו להיות עשרים ושלוש וחצי שעות בקו ימין ורק אחרי זה מותר חצי שעה להיכנס לקו שמאל. רק לאחר שאדם היה עשרים ושלוש וחצי שעות בימין.

איך אדם מתפעל מחברה?

אדם שיודע שבכל רגע עליו לקבל התרשמות באוזניים, בעיניים, בהרגשה הפנימית, שהבורא הוא חשוב, ואת הדבר הזה החברה חייבת לספק לו, צריך להתפעל בצורה כלשהי מכל חבר שהוא נכנס איתו במגע.

למשל, קבעתי להיפגש היום עם חבר מסוים, ואנחנו מתכננים לעשות משהו יחד, ועם חבר נוסף משהו אחר, ועם עוד כמה חברים בעניין אחר, אז באותם רגעים שאנחנו מתקשרים, אני מראה את עצמי עד כמה אני נמצא בהתפעלות, כדי להקרין להם את זה, ואני מצפה לקבל מהם בחזרה את החשיבות של מה שיש להם.

חשוב לי שהם עונים לי, שהם עושים משהו, שהם משקיעים. לכל אחד יש בעיות וצרות ועייפות ושחיקה, ובכל זאת הם עושים, ועושים את זה בשבילי, ויתנו לי, ומה שאני תורם להם, הם יתרמו לי. את ההתפעלות הזאת מהחברים האדם צריך לשמור ולהעריך. להגדיל אותה בתוכו כמה שאפשר. וזה נקרא שאדם מקבל כוחות מהחברה.

אין צורך לדבר על זה הרבה. היחס שלי כלפיהם מתבטא בצורה החיצונית איך אני עושה, והיחס שלהם אלי תלוי איך אני מעריך אותם, איך אני מפענח את מה שהם עושים. איך אני מפענח לעצמי מה שאני רואה בעיני שהם עושים, מאיפה היגיעה שלהם? מהכרת הגדלות של הבורא, הרעיון הזה חי בהם, בוער בהם.

זאת אומרת, מצד אחד האדם אמור להגדיל את עצמו כלפי החברים, שיראו כמה הוא משקיע וכמה זה חשוב לו. אבל הוא לא אמור להגדיל את "האני", אלא את הבורא שכאילו נמצא בו, עד כמה הוא חשוב לו. מצד שני צריך לרצות לקבל מהחברים את הבורא הגדול שנמצא בהם. ואין יותר על מה לעבוד. כנגד זה יתגלה השמאל.

איך נעשה החיבור עם החברים?

אין צורך לחשוב על החיבור. החיבור יבוא מתוך הפעולה הזאת שלי כלפיהם ושאני רוצה שהם יהיו כלפי. אני רוצה להראות להם את ההתפעלות שלי, ורוצה לקבל מהם את ההתפעלות שלהם. מזה בא החיבור.

ואם האדם לא רוצה?

אין כאן עניין שאדם רוצה או לא רוצה. אין לו ברירה, הוא זקוק לתמיכה החברתית. בלעדיה הוא לא יקבל כוחות. מהבורא לא מקבלים כוח. אדם מקבל פעם אחת התעוררות, וזה מספיק. הלאה הבורא לא דוחף כל הזמן. לכל היותר הוא מגביר את ייסוריו של האדם, עד שהאדם מבין שכדאי לו לפנות לחברה.

ואם אין צורך, צריך להמשיך כך עד שיהיה צורך. יכול להיות שעוד לא הגיע הזמן, שהאדם עוד לא מרגיש נחיצות, עוד לא התייאש,הוא עוד לא מכיר בכך שבלי עבודה עם החברה הוא חסר חומר דלק.

איך האדם עובד על חברה יותר טובה?

האדם אמור לעבוד על עצמו ולא על החברה. הוא לא יכול לחייב אף אחד בחברה לעשות כך או אחרת. "הבוחר כל פעם בחברה יותר טובה" "הבוחר כל פעם": האדם מצווה לבחור כל פעם בחברה יותר טובה. באותה חברה עליו למצוא חברה יותר טובה, וחברה עוד יותר טובה, ועוד יותר טובה. זאת אומרת, עליו לראות אותה בצורה יותר מועילה לו, יותר טובה.

זה מכוון לאדם, לא לחברה. לא אומרים לאדם לשנות את החברה. בכללות צריכים לעשות את זה, אבל האדם עצמו ביחס שלו לחברה, צריך כמה שאפשר לתת לחברה התפעלות מגדלות הבורא מצדו, ולעשות את זה טוב בפרהסיה, ואחר כך להקטין את עצמו כדי לקבל מהחברים את התפעלותם. בשביל זה צריך להעריך את החברים, להצדיק את החבר לכף זכות ולהחשיב אותו תמיד. זו העבודה של האדם.

אדם שנמצא בחברה, כמו שהחברים שלו עכשיו, זה מספיק לו כדי להגיע לגמר התיקון. הכל תלוי ביחס שלו לחברה. הם עצמם יכולים להיות לא מתקדמים, ממש מושב זקנים. ועל אף הקושי, הוא בכל זאת יכול להתפעל מהם בצורה כזאת שיגיע לגמר התיקון. בגלל שהרעיון שלהם באשר לדרך, לשיטה הרוחנית הזאת, חי בהם.

מאיזה אספקט של החברים ראוי שאדם יתפעל? שיהיה מפעל. מפעל שעובד טוב, עם רעיון רוחני, שהחברים מיצרים מידע רוחני, ובזה מתקנים את עצמם, משפיעים טוב לעולם. זה מספיק לאדם כדי להתפעל מהעבודה שלהם. אין צורך לחפש לא את הרוחניות שלהם ולא את המניע שלהם, וממה הם עושים, וכו'. אלא לעבוד איתם במפעל זה מספיק.

ודאי שחברה מספקת לאדם הרבה דברים. אבל בסך הכל אדם לא אמור לחכות שהחברה תשתנה ובהתאם לזה אני אשתנה. האדם עצמו חייב לבחור כל פעם חברה יותר טובה, זאת אומרת, לראות בה חברה יותר נעלה.

איך להתפעל מהחבר? במה להעריך אותו?

כשאני מסתכל על החבר אני רואה בחור שיכול ליהנות מהחיים, ולעשות אלף ואחד דברים בעולם הזה, ובכל זאת הוא בא ללמוד משלוש עד שש לפנות בוקר. כל היום הוא על הרגליים, כבר אין לו כוח לעבוד, אין לו כוח ללמוד, אין לו כוח להצליח בחיים האלה. הוא משתדל מדי פעם לשאול, לא לישון, ללמוד. הוא מקריב את חייו למען השגת המטרה הרוחנית. אז יש לי מה ללמוד ממנו.

אדם שנמצא בקבוצה, בשבילי הוא כמו ילד במשפחה, כמו בן שלי, יש לי אליו יחס מיוחד זה הקשר שאמור להיות בין חברי הקבוצה. עצם הימצאותו כאן הופכת אותו למיוחד. הוא מיוחד כי הבורא בחר בו מכל המיליונים להביא אותו לקבוצה הזאת. יש בעולם שבעה מיליארד אנשים, שכמה עשרות מביניהם בחרו להשתייך לקבוצה שלנו.

ואם מחפשים איך להעריך את החבר ואיך להתפעל ממנו, רואים שהאדם הזה עובד, משקיע, על אף הבעיות שיש לו במשפחה, בבריאות וכו'. את הדבר הזה אני אמור לנפח, בהתאם לרגישות שלי. אז האדם מתחיל לקבל חשיבות: "תראה מה שהוא עושה...". אם כל אחד ישחק כך כלפי השני, יראה את עצמו קצת יותר, נתחיל לחשוב שזו חברה מיוחדת ומעולה, ונחוש כמו על איזו כרית שעולה כך לעולם הבא. וזה לא שקר. זה נעשה במכוון, כדי שיהיה לנו כוח להתקרב לבורא.

מלכתחילה זאת הכוונה. מפעילים את כל המערכת מתוך הכוונה הזאת. צריך לעשות את זה כל פעם מחדש ולא להתייאש. ולא מתייאשים מזה, כי אפילו אם האדם עצמו לא עושה משהו, מתישהו, האחרים עושים, והם מאלצים אותו להתפעל. זה כמו הסיסמאות בפרסומת, זה עובד עליך בין אם אתה רוצה ובין אם לא. דרושה רק הסכמה חברתית כללית לעבוד בזה, ושכל אחד יתרום.

האם "לבחור כל פעם בחברה יותר טובה" תלוי "ברוב עם הדרת מלך"?

ב"מאמר לסיום הזוהר" בעל הסולם כותב: "ברוב עם הדרת מלך": "רוב" יכול להיות בכמות ו"רוב" יכול להיות באיכות. אבל לכל אחד רק "ברוב עם הדרת המלך". גדלות הבורא, רשימו דאור, התפעלות, הכוח החיובי שיכול לתת לך חיוב, למשוך אותך קדימה במקום הייסורים שדוחפים מאחור, זה רק "ברוב עם", זאת אומרת, מחוץ לאדם, עד כמה שיש שם הדרת המלך, זה הכוח החיובי היחיד. לכן בעל הסולם אומר, שעלינו לפזר כמה שיותר את חוכמת הקבלה, וכמה שיותר לדבר עליה. זה כל עניין ההפצה.

אברהם אבינו הוא חוקר הטבע הראשון. המדרש מספר, שבעקבות זה שאברהם התבונן בגרמי השמיים, בכוכבים, בירח, בשמש, בכדור הארץ, בטבע על פני כדור הארץ, ובבני האדם שעל כדור הארץ והחל לתהות מה הם החיים ובשביל מה הוא חי, הוא הגיע למסקנה שלכל תופעות הטבע, לכל הפעולות בטבע ומסביבנו, יש סיבה ותכלית.

והמדרש מוסיף, שאז התגלה לו הכוח העליון ואמר לו: "אמר" הכוונה שאברהם הרגיש, גילה: "יש סיבה לקיומו של היקום, ולקיומך שלך, ולקיומה של האנושות. התכלית היא להגיע להיות כמו הכוח העליון עצמו. לחזור אלי, להגיע לדרגתי. זו מטרת האדם".

כשאברהם שאל איך עושים את זה, התגלה לו שהדרך אפשרית רק אם האדם עובר שלבים של התפתחות: מתוך זה שלא מבין בשביל מה הוא חי, מתחילה בו השאלה בשביל מה אני חי, "מה טעם בחיינו?" כמו שכותב בעל הסולם ב"הקדמה לתלמוד עשר הספירות". ממנה מתחילים, כמו שאברהם התחיל.

ההתפתחות היא בזה שאדם קודם כל צריך להכיר את הטבע שלו. איך הוא מורכב, איך הוא חושב, איך הוא מחליט, איך הגוף שלו פועל: הכוונה לא לגוף הבהמי אלא לגוף הפנימי, הרצוני, "האני" שבו. וביחד עם ההתפתחות הזאת, שלומד על הגוף שלו, הוא גם לומד על הטבע כנגדו, שיש טבע אחר במקביל.

והטבע הזה הוא באמת מנוגד לטבע שלו. כל התכונות, המחשבות והרצונות הפוכים. מה זאת אומרת "הפוכים"? אם הטבע שנולדים איתו, שבו כל העולם הזה קיים, הוא טבע שכוונתו למלא את עצמו, אז העולם העליון נקרא "עולם הפוך", כי שם הטבע הוא למלא את האחרים, אלה שמחוץ לכלי ולרצונות של עצמי.

לא מובן לנו לשם מה טבע כזה קיים, אבל כאשר נמצאים בטבע ההפוך הזה, נפתחים לעולם אחר, לקליטת חיים ומודעות אחרים לגמרי. כל המטרה של העולם הזה, ושל האדם בתוכו, היא לעבור לטבע האחר.

למה היא מטרה גם של העולם הזה? כמו שבעל הסולם כותב בתחילת "פתיחה לחוכמת הקבלה": אין שום חשבון עם דומם, צומח וחי שבעולם הזה, אלא כל החשבון הוא עם האדם. כאשר האדם עולה, עולים יחד איתו כל שאר חלקי הבריאה שבעולם הזה. זאת אומרת, עד כמה שזה נשמע מוזר, החוקיות של הטבע משתנה גם בדרגות יותר נמוכות מהאדם.

הדרך שהאדם עובר מרגע שהוא מתחיל לשאול ועד שהוא בא לפקיחת עיניים, זאת אומרת, עד שנפתח לו הטבע השני, היא "דרך מצרים". מה זה "מצרים"? האדם מתחיל לגלות את הטבע שלו, שהוא רע, ולהבין שזה לרעתו להישאר בטבע הזה. הטבע הזה נקרא "לא לשמה". חישוב מידת התענוג שיקבל בגוף שלו, במחשבות שלו, ברצונות שלו, הוא חשבון רק עם עצמו, וזה מה שמגביל את האדם ולא נותן לו לחיות בצורה נצחית ומושלמת.

הטבע השני נרכש רק באמצעות "הכרת הרע". יחד עם חקירת הטבע של עצמו מתגלה במקביל הטבע השני, שאז האדם רואה עד כמה הם טוב ורע, זה כנגד זה, עד כדי כך שהוא מחליט שאין שום כדאיות להישאר בטבע הזה, וטוב ונחוץ לו בצורה ממש החלטית לעבור לטבע השני.

כשאדם עושה את ההחלטה הזאת, והוא רק יכול לעשות החלטה, כי כוח לעבור לטבע השני אין לו, הוא מבקש מלמעלה, מהכוח העליון, מהטבע השני, שהוא יותר גבוה מהטבע דעולם הזה, שיעזור לו. זאת אומרת, האדם פונה לכוח העליון, למה שנקרא "בורא", וכך הוא זוכה שהתכונות שלו מתחילות לאט לאט להשתפר.

מה פירוש לאט לאט? התכונות משתפרות באופן הדרגתי, זאת אומרת, כל מה שיש בפנימיות של האדם, תכונות, מחשבות, רצונות, משתנה בבת אחת, אבל באחוז אחד, בשני אחוזים, בשלושה, וכך הלאה, עד שהאדם זוכה לרכוש את כל הטבע השני, מצב שנקרא להגיע לגמר תיקון התכונות, ל"נשמה" שלו, לתכלית. משהגיע לתכלית, האדם רוכש נצחיות גמורה, שלמות, ונמצא בדרגת הכוח העליון, שזה נקרא "רכישת ארץ ישראל".

אי אפשר להגיע ל"ירושת הארץ" בלי לעבור את כל התהליך שעבר אברהם עם בניו ונכדיו, וכל מה שיצא ממנו, כל עם ישראל, שהם יוצאי חלציו של אדם אחד שהתחיל לחקור את פישרו של הכוח העליון ואת הדרך להגיע אליו. אי אפשר אחרת לעבור אלא דרך "מצרים", דרך בלבולים, כישלונות, מכות, "פרעה" וכו'.

זה מה שלומדי הקבלה משתדלים לעשות על עצמם. ומי שעובר את הדרך לפי המאמר הזה: "מהי הסיבה שבגללה זכו ישראל לירושת הארץ, בעבודה", שהוא מעין סיכום, הוא רואה שעובר נכון.

איך אדם מאבד מדרגות רוחניות - האם בין המדרגות הוא נופל למצבים שלגמרי נאבד לו הכל?

מה שהאדם מאבד נאבד מהרגשתו באותו רגע. כשאדם מקבל איזו ידיעה יפה על משהו או ההפך: כשהוא שוכח מה חשב לפני רגע, השיכחה היא רגעית, מפני שמשהו יותר גדול מכסה משהו יותר קטן. אבל שום דבר לא נאבד. תחושת האובדן או השיכחה היא תוצאה של אותו רגע.

וכך לגבי ההיסטוריה שלנו וכל מה שעברנו בגלגולים הקודמים, שום דבר לא נעלם. הכל מצטבר, ועל בסיס זה אנחנו יושבים היום ולומדים וממשיכים לעלות מעלה מעלה: מעלים בקודש ולא מורידים בקודש, זה הכלל. אבל בזמן שאדם עובר את כל המאורעות הפנימיים הללו, קורים לו דברים שמשכיחים ממנו את מה שהשיג, פתאום נעלם לו השכל, הוא נקלע לדרך ללא מוצא, ללא תקווה, הכל נראה לו סתום וכו'.

אבל אדם שמרגיש את הדברים האלה יחד עם הביקורת של השכל, הם לא נראים לו כל כך רעים, הם נראים לו תכליתיים, עכשיו עליו לעבור תקופה רעה, שיש לה ודאי תכלית. כמו סטודנט שמתחיל ללמוד באוניברסיטה, הוא יודע שאלה חיים לא קלים, שעליו לעבוד קשה, אבל המאמץ כדאי כי אחר כך הוא יהיה מישהו. הוא חישב את חשבון הכדאיות, המטרה שהציב לעצמו ממתיקה את היגיעה והייסורים שבדרך.

המצב הזה לא נקרא "הכרת הרע". כי כשאדם ממתיק את המצב שלו על ידי מחשבה על עתיד טוב הוא לא מרגיש אותו כרע. אדם מרגיש אותו כרע רק כשמוחקים ממנו את העתיד. וזה הקושי שיש בעבודה הרוחנית.

אדם בא ומתחיל ללמוד, הוא בטוח בעצמו, יש לו שכל, יש לו כוח, הוא מחליט וכו'. לאחר כמה חודשים הוא פתאום מתחיל להרגיש מעין חללים פנימיים, אין לו כלום, אין לו תקווה, אין לו שום דבר, חושך לו בעיניים, הכל נעלם, הכל נאבד, הוא נעשה חלש, מבולבל. החיים האלה לא שווים כלום, והרוחניות בכלל לא נמצאת.

אדם שמרגיש רק את המצב הזה, מזדעזע ממנו וקובע שהוא רע, הוא שקוע בו, וחוץ ממנו אין שום דבר. אבל אם יחד עם המצב הזה יש לו הכרה ש"אני עובר את זה כדי...", זאת אומרת, כאילו שני הדברים האלה "אני" ו"עובר" הוא מבקר את עצמו מצד השכל - אז זה כבר לא רע. אז אדם יודע ש"אני חייב לעבור את זה, אני גיבור, ואני עובר, ואחר כך אני אזכה".

הקושי בדרך הוא, שעוברים מצבים גם רעים וגם טובים, וכדי להרגיש מצב צריכים לאבד את השכל ולהישאר רק עם הרגשה, וזה קשה לאדם. כי לאדם חשוב להיות בשליטה, להרגיש שהוא מחליט והוא מנהיג את העולם. יש לו איזו מין הרגשת "האני".

כשמנטרלים את השכל ונותנים מקום רק להרגשה, "האני" נעלם, נשאר רק הרצון לקבל, הרצון ליהנות, ללא מוח, ללא שכל, שמרגיש עכשיו ייסורים, וזה מאוד קשה. אז האדם נתון רק בידי הכוח העליון, ובאמת מרגיש שאין לו שום אפשרות לשנות משהו, לקבוע במשהו לגבי מצבו.

מי שבכל זאת יוצא מהמצב הזה של הירידה ועובר הלאה, ונכנס עוד יותר למצבים כאלו, ועובר עוד יותר הלאה, מגיע למצב "ויאנחו בני ישראל מן העבודה", שכבר רואה, שאין לו שום אפשרות לקבוע משהו במצבו. ולאחר הצטברות של מצבים כאלו, האדם זוכה להכיר שהטבע שלו הוא רע, ואז הוא יוצא ממנו.

זה ההבדל בין אלו שנשארים בדרך לרוחניות ולומדים ועוברים ל"ארץ ישראל", זוכים ל"ירושת הארץ", לבין אלו שנשארים במצרים במשך גלגולים רבים, עד בוא היום, בעוד מאתיים או שלוש מאות שנה, שגם להם ימאס מהמצב הזה.

מה הם הייסורים הקשים שאדם עובר בחיים?

אדם שמתייסר אבל הוא לא יודע מה התכלית של ייסוריו והוא לא קושר אותם עם ההתפתחות הרוחנית שלו, אלה עדיין ייסורים בהמיים. לא שאין בהם תועלת, בכל דבר יש תועלת, ובכל דבר יש מטרתיות, אבל הייסורים האלה הם עדיין לפני הכניסה למצרים. לפני שבע שנות הרעב במצרים. בהתפתחות האדם יש שבע שנות שובע ושבע שנות רעב, ואחר כך פרעה, וכו'.

כולנו סבלנו הרבה בגלגולים הקודמים, ובכלל האנושות כולה סובלת. החיים שלנו הם בסך הכל בריחה מסבל, כל אחד כמה שמצליח לברוח מזה. ובכל זאת אלה ייסורים בהמיים או אנושיים, אבל לא ייסורים רוחניים, שעל פניהם האדם מגיע להכרת הרע ויוצא מעבר למחסום.

מאיפה מגיע לאדם הכוח לרצות?

התפתחות האדם באה על ידי המאור שמאיר אלינו, שנקרא "אור מקיף": "המאור המחזיר למוטב". אין לנו שום אפשרות אחרת להתפתח. ובכלל ב"פתיחה לחוכמת הקבלה" וב"תלמוד עשר הספירות" לומדים שיש אור ויש כלי, ובכוח האור שמאיר על הכלי תלויה כל התפתחות הכלי. כל מה שהכלי עובר ומרגיש ובאיזה קצב זה עובר, הכל תלוי באור.

אז מה שאדם יכול לעשות, ההשתתפות שלו וההתערבות שלו בתהליך הם רק עד כמה הוא יכול להוסיף למשוך את האור על עצמו, שיאיר יותר מהר, יותר חזק, שיעשה בו שינויים יותר תכופים. האדם יכול לשנות רק לגבי הקצב ולא לגבי התהליך עצמו. התהליך עצמו חייב להיות כמו שהוא נקבע. הוא תלוי במצב הסופי ובמצב ההתחלתי של כל אחד, והדרך נקבעת לפי שני הקצוות האלו.

זאת אומרת, האדם עצמו לא יכול לעשות שינויים אחרים, כך הוא בנוי, יש לו מבנה מיוחד, ועם המבנה הזה של תכונות, רצונות, מחשבות, "האני" הזה שלו מחויב לעבור לאט לאט תיקון. את שלבי התיקון האדם לא יכול לשנות, אלא רק את הקצב. וכשאדם משנה את הקצב, הוא משנה את ההרגשה שלו מרעה לטובה, אפילו בזמן התיקונים.

אבל האדם בכל זאת צריך להרגיש את המצבים שהוא עובר, המצבים של הטבע שבו הוא נמצא. הוא חייב כל פעם להרגיש אותו. לכן עד שעוברים את המחסום מרגישים מצבים רעים. רק אפשר לקצר אותם, במקום מאה שנה לעבור אותם תוך כמה חודשים.

מה האדם צריך לעשות כשנעלם לו הרצון?

האינטנסיביות של האור, הכוח של האור שמשפיע על האדם, הוא קבוע. כך זה לגבי כל באי העולם הזה, לכל אחד יש הארה קבועה מלמעלה, שמקדמת גם אותו וגם את האנושות. את האנושות היא מקדמת מבחינה טכנולוגית, מבחינה פנימית, מחשבתית, רצונית, תרבותית. הכל מתפתח בגלל שהרצון לקבל כל הזמן גדל. וכשהאור מאיר יותר, אז הרצון לקבל גדל יותר. זו ההשגחה הכללית על כל העולם.

כשאדם רוצה לצאת מזה ולעלות על פס אחר לגמרי של התפתחות ההשגחה הכללית, עליו להוסיף מהרצון שלו, בעצמו, כדי שיבוא אליו יותר אור. אבל אם הוא מתחיל ללמוד, בהתחלה הרצון שלו גדול מאוד, הוא לומד ורוצה להגיע כבר למשהו, ואחר כך הוא רואה שהרצון הזה נעלם. מה עליו לעשות?

דווקא כשהרצון להתפתחות נעלם, האדם יכול לקבוע שהוא בעצמו רוצה, שהוא מזמין את האור. בהתחלה נותנים לאדם התעוררות מלמעלה שלא תלויה בו. הוא פתאום מתעורר. זה לא הוא עצמו, אלא קודם היה האור שהאיר עליו, ואז האדם נמשך אליו. ההתעוררות הזאת היא לא על חשבון האדם, זה לא נקרא שאדם מקדם את עצמו, אלא קידמו אותו מלמעלה. מלמעלה בחרו בו כדי לקדם אותו. נתנו לו התעוררות, שהיא בכלל לא על חשבונו. הוא אמנם מתקדם, מתקדם יותר מכל העולם, אבל עדיין על חשבון העליון.

מלמעלה נותנים לאדם התעוררות פעם אחת, אולי עוד פעם פעמיים, ואחר כך עוזבים. יש מספר התעוררויות שנותנים לאדם מלמעלה. אם הוא לא ממשיך, ולא הולך, ולא עושה מה שצריך, עוזבים אותו. אז שוב צריכים לקדם אותו יחד עם כולם, בהתקדמות הכללית. ואחר כך אחרי אולי עוד גלגול או שניים או מי יודע כמה, שוב יתנו לו התעוררות ושוב יהיה עליו לעבור את אותו הדבר.

זאת אומרת, קביעת הרצון של האדם שהוא רוצה בהתקדמות, היא דווקא במצב שאין לו רצון לזה. אדם שעוסק בלימוד קבלה, אם הוא פתאום לא רוצה, זה סימן שמלמעלה עזבו אותו, וכעת עליו לבקש לבד.

אם לאדם אין שום כוח, מאיפה ישיג כוחות לבקש?

לאדם אין שום כוח. זה נקרא "ויאנחו בני ישראל מן העבודה". מאיפה ישיג כוחות? "להשיג כוחות" זה נקרא להשיג רצון. אבל להשיג רצון למשוך, לבקש, להתעניין, שהאור יבוא ויתקן אותו, אין לו רצון. מה הוא יעשה? הוא לא בורא שיכול לברוא רצון והוא לא אור שעל ידי המאור מעורר רצון, אין לו תרופה שאפשר לעורר בה רצון, כמו שמעוררים תיאבון על ידי מלוח, מר, חמוץ. אם אור לא מאיר, אין לו רצון. הוא לגמרי תלוי באור.

אין לאדם שום יציאה מהמצב הזה, מצבו ממש אנוש. אבל יש לאדם בחירה חופשית אחת, שבגללה התרחש תהליך מאוד מיוחד במבנה של כל הנשמות. המבנה של הכלי הכללי, הנשמה העליונה, נברא שברא הבורא, התחלק לאלפי חלקים. ואף חלק ממנה, שהוא כל אחד מאיתנו, לא מסוגל לעלות לבדו למעלה, כמו שהנשמה הכללית לא מסוגלת לעלות למעלה, אלא רק אם אחרי ההתחלקות שלנו אחד מהשני, נקבל אחד מהשני התעוררות ואז יהיה לנו יחד כוח לעלות.

לכן סביב האדם יש עולם מלא. יש המון אנשים, גם כאלה שמתעוררים לאותה המטרה. הוא חייב לחפש את האנשים האלה, לארגן את עצמו להיות בקרבתם, לארגן מהם קבוצה, שבמצבים הקשים שלו הם ישפיעו עליו התעוררות. אין לאדם שום אפשרות אחרת לקבל תיאבון להתקדמות, אלא רק מסביבה כזאת.

מזה מובן, שללא הכוח שאמור לבוא לאדם מהסביבה, כמו שנתנו לו התעוררות, כך יעזבו אותו. זאת אומרת, האדם חייב, לפני שעוזבים אותו מלמעלה, כל עוד יש לו יד ורגל בהתפתחות שלו, לחפש מהר חברה שתעורר אותו להתקדמות. יש תורה שלימה איך החברה צריכה להשפיע על האדם ואיך האדם צריך לתרום לחברה כדי לקבל ממנה, ושזו תהיה באמת התעוררות כלפי רוחניות ולא כלפי משהו אחר.

יוצא שהדבר שאפשר לעשות הוא מאוד גשמי, פשוט, ראשוני: למצוא חברים שיתנו לי דוגמה, שיתנו לי התעוררות. לכאורה דבר זה רחוק מאוד מרוחניות, אבל באמת הוא היחיד שיש לאדם.

ויש בו אספקט רוחני גבוה, כי בהתחברות לחברה האדם בעצם דורש עזרה מעצמו, מיתר החלקים של הנשמה שלו, שרק נדמה לו שהם מנותקים ממנו. זאת אומרת, בזה שאדם מתחבר עם חברים ודורש מהם התרוממות, הוא בעצם מלקט את חלקי הנשמה שלו.

זו עבודה שבמצבנו הנוכחי אנחנו עדיין לא רואים אותה, לא מבינים איך היא נעשית, והיא בהחלט לא נראית לנו. יש בה גם הרבה קושיות, ובאות בה כל מיני הפרעות לאדם בקשר שבינו לבין החברה. אבל זו עבודה רוחנית, מפני שכל אחד ואחד מהחברים הוא חלק מהנשמה שלי, שאם אני בונה את הכלי הכללי הזה, אז זו בעצם ההתקדמות שלי.

באדם עצמו, בחלק שלו מסך כל הנשמה הכללית, לא יכול להיות לו יותר תיאבון, יותר רצון לרוחניות, ממה שהתעורר בו עכשיו. כל הרצונות הנוספים, כל ההתרוממות למטרה, יכולה לבוא רק מהחברה. האדם את עצמו כבר מימש, גמר, עכשיו הוא צריך לצרף אליו עוד חלקים שלו שנמצאים בכל אחד ואחד. מזה הוא מקבל תיאבון נוסף, רצון נוסף, ואז הוא שוב משתוקק לאור. וכך שוב ושוב.

מה זה עלייה במדרגות רוחניות? אדם מצרף לעצמו נשמה, וזוכה לקבל בה אור, מצרף לעצמו עוד נשמה, מקבל בה עוד אור, וכך הלאה. זאת אומרת, העלייה של האדם היא פירמידה הפוכה, ככל שהוא עולה הוא מצרף לעצמו יותר נשמות ואז הוא מקבל עוד יותר אור שנכנס לכל הנשמות האלה.

רק בצורה זאת, שאדם מצרף לעצמו את יתר החלקים, הוא יכול לגדול ברוחניות. כל אחד ואחד צריך להגיע להיות כאדם הראשון בכל נפח הכלי שלו, עם כל האור שנכנס בכלים הללו.

האם הנשמה שלי מוגבלת לצרף לעצמה רק את אותו מספר נשמות המצויות בקבוצה?

בעולם יש כשבעה מיליארד איש. כ-600 אלף חלקי נשמת אדם הראשון התחלקו אחר כך לעוד הרבה חלקים. ובקבוצה שלנו יש מספר מוגבל של אנשים, עשרה או עשרים או מאה איש בסך הכל. מה הקשר בין זה לזה?

המקובלים כותבים, שהפירמידה שלפיה בנוי העולם, בנויה כך שכל חלק עליון כולל בתוכו את כל התחתונים ממנו. כמו שלומדים בפרצופים. כל פרצוף עליון כולל בתוכו את כל הפרצופים התחתונים. כל הפרצופים התחתונים הם חלק ממנו. רק לצורך התיקון הוא מפריש מעצמו עוד ועוד חלקים ואחר כך מתקן אותם לאט לאט, והכל מצטבר למעלה.

לכן, אם בקבוצה שעוסקת ברוחניות יש מאה איש, אז צריך להבין שאחריהם עומדים כל שבעת המיליארד, ואין שום בעיה בכך שכל אחד מהחברים בקבוצה שקול כנגד כל הסינים, והשני כנגד כל ההודים וכו'. כשמדובר בעוצמה רוחנית זה באמת כך.

אז איך אפשר להגיע לגמר תיקון אם כל פעם מצטרף לקבוצה עוד מישהו חדש?

בעל הסולם כותב במאמר "החירות", שאין לאדם מה לעשות בעולם הזה, חוץ מדבר אחד: כל פעם לחפש חברה יותר טובה. יש לאדם רק בחירה חופשית אחת, רק דבר אחד שהוא יכול לקבוע בו משהו. על כל היתר אין לו בכלל מה לחשוב. מהו הדבר היחיד הזה? לחפש כל פעם חברה יותר טובה. "לחפש" הכוונה לבנות לעצמו.

את החברה האדם לא מוצא במודעה בעיתון, והוא גם לא נוסע בעולם ומחפש חברה. את החברה האדם עצמו בונה: "קנה לך חבר". זה עניין של עבודה. בסופו של דבר העבודה מתמצית בזה: איך לבנות בעולם הזה דבר שיספק לי רצונות לרוחניות. זה דבר מאוד עדין. האדם אמור לחפש מחוץ לעצמו סַפָּק רוחניות בשבילו. הוא כבר מתחיל לעבוד בעל מנת להשפיע, בלי שהוא בכלל מבין מה זה.

כשאדם בוחר חברה טובה הוא כבר מכסה את כל האפשרויות?

אדם שמוצא חברה טובה מצא הכל. חוץ מזה אין לו יותר מה לחפש. הוא אמור להשתכלל בזה ללא הרף. כי מה לעשות, שם נמצאים חלקי הנשמה שלו, עד כמה שזה לא נראה לו כשהוא מסתכל על החברים שלו, אבל בפנים, ללא פרצופים, זה כך.

רואים עד כמה זה בנוי בצורה מיוחדת כזאת, שאדם מלכתחילה חייב לדלג מעל עצמו ולעבוד על היחס שלו כלפי הזולת. זאת אומרת, הרוחניות מתחילה באותו רגע שאדם מתחיל לעבוד עם החברה. מאותו רגע העבודה היא רוחנית: כנגד הרצון, כנגד האגו, כבר מתחיל מצב שאני יכול להתחבר עם מישהו מחוצה לי.

זאת אומרת, יש כבר על מנת להשפיע. האדם מתחיל להתמודד עם הטבע השני, עם הטבע הרוחני, כאילו הטבע הזה נמצא כבר כאן על פני כדור הארץ בעבודה הזאת, הרוחניות כבר נמצאת כאן. רק חובה שהעבודה הזאת תהיה קשורה למטרה, שהיא הבורא.

איך מתחברים עם אדם שנראה רע?

חייבים להתחבר עם אנשים שיש להם בראש אותה מטרה, לא חשוב מה התכונות הבהמיות שלהם. התכונות הבהמיות האלה שעכשיו הן בעל מנת לקבל, בעל מנת להשפיע הן יהיו הטובות ביותר. כל אחד מהחברים שנמצא עכשיו בדרגת בהמה, עם כל הליקויים שיש בו, בעל מנת להשפיע הם יתהפכו לטוב.

לכן צריך לראות את החברים רק לפי המטרה שלהם. אם יש להם מטרה טובה, חייבים לחבר אותה יחד, ולדלג על שאר ההפרעות: על אופי, הרגלים, פרצופים, וכו'. העבודה היא לבחור רק לפי המטרה.

גם בקבוצה של האר"י ושל רמח"ל היו אנשים עם תכונות ופרצופים והרגלים, שלא היינו רוצים להתחבר איתם, היינו מעדיפים להתחבר עם אנשים שבחברה נחשבים "אנשים יפים". אבל הבחירה היא לפי המטרה. "חבר" הוא מי שמתחברים איתו בשביל העיקר, במה שבשבילי הוא העיקר.

מה זה "מסייעין אותו בנשמתא קדישא"?

כאשר האדם פונה עם הכלי שלו שנבנה מחיסרון לרוחניות של החברים. מסייעים לו "בנשמתא קדישא", ממלאים את הכלי שלו באור שנקרא הנשמה הקדושה.

אם עשיתי לחבר רע והוא לא רוצה להתחבר איתי?

העבודה בחברה כוללת את כל מכלול היחסים בין אנשים. בעל הסולם כותב, שאם ההתחברות היא על רקע עסקי או חברותי זה לא רוחניות. זאת אומרת, לפני כל פעולה של התחברות בין האנשים המטרה חייבת להיות ברורה לכל אחד מהחברים ולכל החברה יחד. המטרה קובעת את אופי הפעולה ואת אופן הביצוע שלה בחברה.

ואם גרמת עוול למישהו והוא מרגיש ומבין וקשה לו איתך, עכשיו המטרה חייבת להיות מעל הכל. ודווקא אם מדלגים על הכל" - על כל פשעים תכסה אהבה" - אז מרוויחים. המטרה עומדת מעל לכל. וכבר הזכרתי את מה שבעל הסולם כותב בדף ס"ד: הבורא, האני, והפעולה שלי, חייבים להיות יחד. והפעולה היחידה שלי היא עבודה בהתחברות לחברה, לקבל מהחברים התרוממות.

זאת אומרת, האדם חייב להשפיע לחברה בצורה כזאת, ולדרוש מהחברה בצורה כזאת, שהחברים בסופו של דבר יתנו לו התרוממות. חייב להיות יחס מאוד ברור, מאוד בריא, שאני משקיע בכם ואתם חייבים לספק לי התרוממות לבורא.

היחס הזה חייב להיות ברור לכולם. לא להסתיר את הדברים האלו. האופן שבו נבנה חברה כזאת חייב להטריד כל אחד מהחברים ואת כולם יחד. ואם לא, אפשר ללכת הביתה, חבל על הזמן. אם האדם לא עוסק בזה, הוא משלה את עצמו. כי כל היתר זה על חשבון הכוח העליון. לא בדיוק, כי בכל זאת יושבים ולאט לאט תופסים את השכל. אבל זה לוקח זמן.

איך אדם יכול להגן על עצמו ממה שמחוץ לחברה?

אדם נמצא בקבוצה במקרה הטוב שלוש שעות לימוד ביממה, ובשעות הנותרות הוא נמצא בכל מיני מקומות, כולל בבית עם אשתו שגם מקדמת אותו. השאלה היא, בשעות שנמצאים בחברות אחרות, איך לא להיות מושפע, איך להישמר מפניהם, איך להתייחס אליהם?

רב"ש אומר, כמו שנכנסים ללול תרנגולים וכל אחד מתחיל לקרקר עליך כאילו הוא גיבור. אם אתה בדרגה שלהם, אתה מתרגז איך הם עושים לך ככה ורוצה לשחוט אותם. אבל אדם שנמצא בדרגה קצת יותר למעלה מזה, הוא פשוט יודע שזה הטבע שלהם. זאת אומרת, תלוי איך האדם עצמו מתייחס. לא צריך לזלזל בחברה שנמצאים בה, אבל מבחינה רוחנית אתה אמור להרגיש עד כדי כך גבוה שאין שום אפשרות שיגעו בך, שישפיעו עליך.

אדם בא לעבודה, יש שם מנהל וכן אנשים נוספים. הוא בא הביתה, גם שם יש מי שאומר לו מה לעשות. אז הוא נכנע להם במה שצריך בחיים האלו. הוא נותן להם בצורה גשמית מה שהם צריכים, כי אלה החיים. לא סתם החיים שלנו מחולקים בצורה כזאת. לא סתם מלמעלה כל התיקון שלנו נבנה בצורה כזאת, שבזה צריכים להתעסק, להעביר כך את החיים שלנו, שאולי שנה מתוך מאה שנה יכולים לעסוק באמת במשהו טוב.

אבל אדם שמתייחס גם לענייני היומיום בצורה החלטית, למה, ואיך ובשביל מה, הוא עוסק דווקא בהם בצורה כזאת, שהם עצמם התיקון נטו. ההתעסקות הזאת פועלת ועובדת עליו כאילו היה יושב ולומד. זו עבודה בכל רגע ורגע. ואז אדם רואה איך המנהל שלו הוא ה"פרעה", והאישה היא כוח עזר כנגדו, בדיוק כמו שכתוב. ודרכם אפשר להרגיש רוחניות לא פחות ממה שדרך חברים, וודאי יותר ממה שלבד.

זה היחס שצריך להיות. אבל לא לדמיין שהמנהל הוא איזה מלאך מלמעלה וכו', שאז אדם מתחיל לדמיין לעצמו כל מיני דברים. למה לא לדמיין? מפני שאנחנו עדיין לא יכולים להבין נכון את ההשגחה העליונה. ואם אדם מדמיין שקרה לו כך וכך בגלל שכך וכך, זה פשוט שקר. הוא לא רואה את ההשגחה העליונה, הוא לא מבין את הכוח העליון, הוא עדיין לא נמצא בו בכל ההרגשות שלו. ואם הוא מדמיין, זה מונע ממנו להרגיש נכון, זה מבלבל אותו, כך שבסופו של דבר הוא יעזוב את הלימוד.

אבל בהחלט צריך להתייחס אל מקרי היומיום בצורה מטרתית, לראות שהם ממש עזר כנגדו. אין צורך לפחד להיות בחברה אחרת, בעבודה או בכל מקום, שמא אנשים יבלבלו אותך, כי ברוחניות אתה נמצא אלף קילומטר מהם. כמו שרב"ש סיפר על התקופה שעבד בסלילת הכביש מירושלים לחברון. באותה עת עבדו איתו עולים חדשים, פרופסורים ועורכי דין מגרמניה ואיטליה שלא התעניינו בקבלה, וכל יום אחרי העבודה הם ישבו סביב המדורה ודיברו.

והוא אחרי העבודה היה מיד הולך לישון, כדי לקום בחצות הלילה ולהתחיל ללמוד, עד שעת ההשכמה לעבודה. אז הם כעסו עליו שהוא מזלזל בהם. רב"ש בכוונה אמר להם: "מה אתם רוצים? אין לי מה לדבר איתכם ולא מעניין אותי לשבת ביניכם". והם חשבו שהוא גאוותן, שאין בו כלום, ופשוט עזבו אותו, הפסיקו להתייחס אליו. זו דוגמה ליחס נכון לדרך הרוחנית.

צריכים לעשות את זה בחוכמה כדי לא לעורר שנאה. אבל לפחות אדם בתוכו צריך לקבוע יחס כזה. אחר כך רואים שבאמת אין עם מי לדבר על משהו רציני, שכולם שקועים בדברים בטלים.

מהי קללה ומהי ברכה? בעולם הזה יש בחינה אמצעית בין קללה לברכה. העולם הזה נקרא על מנת לקבל. העולם הבא נקרא על מנת להשפיע. בין שני הדברים הללו אין מעבר. המעבר הוא באדם, שיכול להיות כאילו פעם בזה ופעם בזה, עדיין לא בצורה אמיתית, אלא רק מתחת לקדושה ולקליפה.

מלמעלה למטה עד המחסום יש שני קווים: קדושה וקליפה, "קללה" ו"ברכה" אמיתיים. למטה מהמחסום אין קללה וברכה אמיתיים, אלא עניין של תרגילים, העולם הזה, שניתן לנו כדי שנכין את עצמנו, שנעשה יגיעה, שניכנס לעבודה האמיתית.

אז בעולם הזה אין לא זה ולא זה. לא קדושה, על מנת להשפיע- "ברכה", וגם לא קליפה, על מנת לקבל- "קללה". לכן מה שעושים מותר לעשות. לא עושים שום דבר רע ולא עושים שום דבר טוב, כמו תינוקות שהכל מותר להם כדי שילמדו מזה משהו.

אדם שרוצה להתקרב לפעולות אמיתיות, שהוא הקובע והוא העושה אותן, כמו איש בוגר בעולם הזה לעומת תינוק, צריך לעבור תהליכי לימוד, שלבי הכנה, הבנה, הכרה, שנקראים "משלא לשמה באים לשמה", המצב שצריך להגיע אליו לפני המחסום. למרות שנמצא בהסתרה, בהסתר כפול או בהסתר רגיל, איך שלא יהיה, האדם אמור לחפש התרוממות, התעוררות, שיהיה לו רצון לעשות משהו לבורא, לכוח עליון.

את הרצון הזה אפשר לקבל רק מהסביבה, כי אין מאיפה, יש הסתרה והאדם לא רואה את הבורא. בזה שאדם עובד עם הסביבה בביטול עצמו ובהכרת חשיבות הבורא, שכדאי לו לבטל את עצמו כלפי הסביבה כדי להכיר בחשיבות הבורא, בזה הוא מראה עד כמה העניין הזה חשוב לו ונחוץ לו, ועד כמה הוא מוכן להקריב את עצמו למענו.

ובאמת ביכולתו של האדם כל הזמן למצוא, ולעשות, ולהתפעל מהחברה בצורה כזאת, שההשקעה שלו בחברה כדי לקבל ממנה את הכרת הבורא, תהיה כסימן עד כמה חשוב לו להגיע לבורא, לרוחניות.

זאת אומרת, בעבודה הזאת, באותה פעולה שאדם עושה כלפי החברה, הוא מבטל את עצמו כדי לקנות את הבורא. בפעולה האחת הזאת יש כל הפעולות כנגד הרצון של עצמו מול הבורא והחברה.

יש לקנות את חשיבות הבורא. איך קונים אותה? רב"ש עונה על כך במשל: כשבא איזה רב'ה גדול והקהל גדול, אז לאדם יש מרץ לרוץ ולסחוב את המזוודה של הרב. אבל אם סתם אדם יורד ממטוס, אף אחד לא מעלה בדעתו שטות כזאת, לעזור לו להעביר את המטען שלו.

אז חשיבות. אין יותר על מה לעבוד. ועל ידי זה עוברים מקללה לברכה.

למה מתכוון רב"ש בדבריו: "שאין אדם יכול לעשות שום פעולה, אם אינו מרגיש בה הנאה. והעבודה שאין בה הנאה בשעת עבודה, זה נקרא 'יגיעה'"?

אדם שאמור לעשות איזה מעשה, הוא תמיד שואל את עצמו מה ייצא לו מזה: מנוחה, כסף, כבוד, או איזה דבר שהוא צריך. אדם עוסק בתחביבים שלו לא משום החובה אלא לשם תענוג. אחד מרגיש תענוג לדוג דגים, שני דווקא מגידול דגים באקווריום, ושלישי מזה שאוסף עלים.

אלה תחביבים שאנשים אחרים לא מוצאים בהם שום טעם, אבל הוא מוצא. זאת אומרת, כל אחד מוצא תענוג במשהו אחר. יש אוספים שאפשר להבין את המניע להם, אוספים כסף, אוספים התרשמויות, כבוד, ידיעה וכו'. זאת אומרת, התענוג יכול להיות מלובש בכל מיני צורות, אבל האדם חייב לראות את התענוג שבזה. בלי לראות את התענוג הוא לא יכול לעשות את פעולה.

אפילו אם התענוג או התוצאה יתממשו רק בעוד חודש, או בסוף החיים, או אחרי החיים. יש הרבה אנשים שעובדים קשה כל חייהם, כדי שאחר כך יעשו להם הלוויה שיזכרו אותה. מוכנים לעבוד בשביל זה כל החיים. רואים עד כמה תענוגים אנושיים הם אפילו מעל הזמן.

אבל ההרגשה הזאת שבסוף אני אקבל תענוג, היא כבר בהווה. ההרגשה הזאת, שאדם מרגיש עכשיו את התענוג העתידי, היא זאת שנותנת לו מרץ, אנרגיה, חומר דלק, לעשות את הפעולה. הוא מסתכל על מה שיהיה לו, מקרב אליו את התענוג הזה, כאילו ממלא את מיכל הדלק שלו, ועם זה הוא יכול לעבוד.

אדם שלגמרי לא רואה תענוג, אין לו אנרגיה, אין לו שום חומר דלק לעשות איזו פעולה. המכונה תעצור וזהו. לפעמים אדם מרגיש שהוא לא יכול לזוז, גם אם יהרגו אותו. למי שמתחיל עבודה רוחנית נותנים הרגשות כאלה.

מידת החשיבות שאדם מייחס למטרה שלו תלויה בחברה שגדל בה, מה עשה, איך התחנך. זה מה שנותן לו קנה מידה להערכה של כל דבר ודבר. לפי זה ולפי הטבע שלו הוא פחות או יותר בוחר לעצמו את מטרותיו. מה זה "מטרות"? סוגי תענוגים שמהם הוא רוצה ליהנות בעתיד, וגם עכשיו הוא כבר נהנה מזה שהוא קשור אליהם.

רב"ש אומר: "יש כלל, שאין אדם יכול לעשות שום פעולה, אם אינו מרגיש בה הנאה", כלומר כשאדם לא מרגיש בעבודה חומר דלק, הוא לא מסוגל לעשות אותה, וכאשר העבודה היא: "עבודה שאין בה הנאה בשעת עבודה" הוא לו רואה שכר עבור המעשה. אבל אם אדם רוצה לעשות, העבודה הזאת נקראת "יגיעה".

על כל הדברים אדם יכול לתאר לעצמו שכר, חוץ מדבר אחד, שהוא נגד טבעו - על מנת להשפיע. בעל מנת לקבל, מה שלא יהיה הוא תמיד יכול לראות בזה איזו תועלת. הוא יכול לשמוע, הוא יכול איכשהו להפוך את זה שירגיש שזה איכשהו כדאי. הוא יכול לשכנע את עצמו. אבל אם הפעולה היא על מנת להשפיע, בדבר זה אין לו הנאה בכלים שלו, היא לא מורגשת בכלים שלו, אז הוא לא יכול לעשות שום פעולה.

אדם שבאמת מפזר כל מה שיש לו, אם הוא עושה את זה בצורה נכונה, הוא לא יכול להרגיש מזה שום תענוג. הוא יכול להרגיש תענוג, שתמורת זה יהיה לו כבוד ועוד כל מיני דברים, אבל אם זה בצורה הנכונה, אז לא. זאת אומרת, רק בפעולה אחת אדם יכול להעמיד את עצמו במצב שאין לו חומר דלק, וזה נקרא "יגיעה".

"יגיעה" היא השתדלות לעשות מעשה דלהשפיע, שאדם מגלה שהוא לא מסוגל. המצב הזה נקרא "יגיעה".

אז איך האדם עושה מעשה דלהשפיע אם הוא לא מסוגל?

האדם לא יכול ולא מסוגל לעשות אותו. אבל זה שהוא לא מסוגל ומגיע לקביעת המצב שזה מה שיש, זה כבר נקרא "יגיעה".

"כלומר שהאדם לא היה עושה את המעשה הזה, אם לא היה יודע שיקבל שכר עבור היגיעה". אז מה לעשות? צריך להגדיל את החשיבות של על מנת להשפיע. איך? עבור מה? אדם נתקל כאן במצב שאין לו יותר מה לעשות.

אם יחד עם החולשה הזאת, בעקבות הגילוי שאין לו שום מגע עם על מנת להשפיע, לא בכוחות, לא בטבע, לא בהכרה ולא בשום דבר, הוא מלקט מהצד כל מיני התרשמויות, שמועות, שהדבר הזה הוא החשוב ביותר, אפילו שהוא לא מרגיש בו שום טעם ויכולת לעשות, אין דבר מלבדו. אז יש לו שני הקצוות שמתוכם באה התפילה - ונותנים לו.

ושני הדברים האלה קשורים אחד בשני. אדם שעובד על חשיבות על מנת להשפיע, מראים לו עד כמה אין לו. זאת אומרת, העבודה צריכה להיות תמיד על חיוב, ולא על לראות מתי אני לא מסוגל. אי אפשר לעבוד על שלילה, זה שקר. חייבים לעבוד על השגת הפעולה הרוחנית, על לעשות פעולה רוחנית, ואז כנגד זה מראים לאדם שהוא לא מסוגל.

האם כל פעולה שאדם עושה היא בסופו של דבר ברצון לקבל?

כל פעולה שאדם עושה, לא חשוב איזה, סימן שהוא מצא בשבילה הצדקה בתוך הרצון לקבל שלו. אחרת הוא לא היה יכול לעשות אותה.

איך פעולה גשמית ביסודה, יכולה להפוך לפעולה רוחנית?

"גשמית" לא בהכרח קשורה לחומר, למה שנכלל בגדר חמשת החושים, אלא "גשמית" נקרא שאדם יכול להרגיש אותה בתוך הרצון לקבל שלו. שאדם רואה שהוא יכול לממש את זה. אם לכל פעולה גשמית שאדם עושה הוא יכול לצרף מעין שכר, תמורה, אז הוא יכול לבצע אותה.

אבל אדם שעומד באמת מול פעולה רוחנית, לא יכול לבצע אותה: "וייאנחו בני ישראל מן העבודה". זאת אומרת, הוא לא יכול לעמוד מול זה, הוא לא יכול לעשות עם זה כלום, כי היא טבע הפוך ממנו.

מה אפשר לעשות? יחד עם זה שאדם לא יכול לבצע בטבע שלו פעולה על מנת להשפיע, הוא צריך לשמוע בעיקר מהסביבה, באמצעות ספרים, סופרים, חברים, שאין דבר יותר חשוב מלהגיע לפעולה הזאת. תמורת זה יהיה לו קשר עם הכוח העליון.

אם יש לאדם שתי הנקודות הניגודיות האלה: שהוא לא מסוגל להשפיע, שמאוד חשוב לו להשפיע. אז כתוצאה מהמתח ביניהן נוצרת באדם צעקה פנימית למה אין לו. ואם הצעקה אמיתית, הוא מקבל אפשרות לבצע פעולה כזאת, ודרך הפעולה הזאת הוא מרגיש את הבורא, הוא מתקשר אליו. דרך הפעולה עצמה.

בלי שאדם עושה פעולה, אין לו איפה להרגיש, באיזה כלי להרגיש את הבורא, את הרוחניות. רוחניות באה בתוך הכלי שאדם עושה, בתוך פעולת על מנת להשפיע שהוא עושה, בתוך הפעולה הזאת מתגלה הרוחניות.

בשביל זה צריך להגדיל מאוד את חשיבות הרוחניות, ואת החשיבות הזאת אי אפשר למצוא בשום מקום אלא קצת בספרים ויותר בחברה. ככל שיותר קוראים בספרים מפסיקים להתפעל מהם, אבל מהחברה מתפעלים כל הזמן, רוצים או לא רוצים. אז צריך ליצור סביבה כזאת, גם בעבודה, גם בבית, גם בקבוצה, שבסופו של דבר האדם יתפעל רק מחשיבות הרוחניות.

זאת אומרת, בעבודה לא מדברים על רוחניות, בעבודה צריך לסתום את האוזניים במובן מסוים. לדבר רק בענייני עבודה, לא על פוליטיקה, לא על אופנה, או על כל מיני דברים שבא לדבר עליהם.

בבית לדבר רק על דברים ששייכים וחשובים לבית, שלא יתעוררו סתם בעיות. והקבוצה היא העיקר, היא המקום היחיד שבו אדם יכול לשמוע על חשיבות האלוקות. בקבוצה הוא צריך לפתוח אוזניים, אבל לדרוש מהחברים להשמיע לו רק דברים הנחוצים לו. אם כך יהיה, אדם ששומע מהקבוצה שהרוחניות חשובה, הוא כביכול רוצה לעשות משהו כמו ברוחניות, ואז הוא רואה שהוא לא מסוגל.

אחרת לא רואים, לא יודעים מהי יגיעה, לא יודעים שנתקעים במעשה ולא יכולים לעשות אותו, כי אין דחף לזה, אין חשיבות לחשוב על פעולה כזאת. בלי שמגיעים למצב הזה לא עוברים מ"קללה" ל"ברכה". נמצאים ב"קללה" ואפילו לא יודעים שהיא "קללה".

איך צריך להתפעל מהחברה?

ההתפעלות מהחברה היא במה ששייך לגדלות הבורא. להתפעל מהחברה אדם יכול רק כאשר החברה גדולה בעיניו והוא עצמו קטן כלפיה, כאשר מה שהם עושים, איך שהם עובדים, איך שהם בכלל חיים, מה שהם עושים בחיים שלהם, זו דוגמה טובה מאוד לאנשים שמקריבים את עצמם למען רוחניות.

אדם שמתפעל מהרוחניות הגדולה אצל החברים, מתפעל גם ממה שהוא שומע מהם, מה הם מדברים ועל מה הם חושבים. הוא עושה חשבון עד כמה החברים שלו יותר גדולים מכל האנשים שנמצאים מחוץ למסגרת הקבוצה. מה ממלא את החיים של האנשים מחוץ לקבוצה לעומת החברים בקבוצה.

זאת אומרת, עליו להעריך אותם ולהשפיל את עצמו. לפתוח אוזניים ועיניים לשמוע ולראות איך הם מתנהגים ומה הם עושים. ואז האדם צריך לדרוש מהחברים, שדווקא יעשו לפניו מעשים טובים, בפרהסיה ולא בצניעות, וידברו על חשיבות החברה וחשיבות הבורא, כך שהוא ישמע, ולא שכל אחד מהחברים יהיה צדיק נסתר.

האם להשפיל את עצמך כלפי חברה זה נגד הטבע?

להתפעל מהחברה אדם מסוגל רק כשהוא מעמיד את עצמו בהשפלה כלפיה. השפלה כלפי חברה היא לא נגד הטבע.

פשוט מתחילים להסתכל על כל חבר, איך הוא בא ללמוד בשלוש לפנות בוקר נגד כל ההפרעות שלו, ואיך הדבר הזה בוער לו לעומת כל אדם בחוץ, עד כמה הוא מיוחד, שהבורא בחר בו להביא אותו לקבוצה, להיות דוגמה בשבילי, להיות מלאך שמביא לי את המסר בדבר חשיבות הרוחניות. החבר הוא מי שיכול להשפיע עלי את חשיבות הבורא. זאת אומרת, הוא שליח, הוא בא, נחת משמיים, לספר לי שהבורא חשוב.

אם אין שום מכנה משותף עם החברה, מה צריך לעשות?

אדם שמרגיש שאין שום מכנה משותף בינו לבין החברה, עליו לבדוק את עצמו. יתכן שמטרת החברה לא נכונה, ויתכן שהמטרה שלו אינה נכונה. הוא יכול לעשות איזה תיקון, אולי לבוא לחברים ולומר להם, שנראה לו שהם טועים. האדם צריך לעשות את החברה; "קנה לך חבר".

הוא חייב לתת כוחות ולהעמיד את החברים בצורה כזאת כלפיו, שהם ישפיעו עליו. הוא בעצמו צריך לעורר את הדבר הזה בחברה. יתכן שהחברים עושים את הדברים לא נכון, שכל אחד מהם עושה את מעשיו בשקט ובצניעות ולא מעורר אותו.

מה שהם מראים לו לא מספיק בשבילו כדי להתפעל. ויתכן שהוא בכלל לא רוצה להתפעל מהדברים האלה, אלא צריך להתפעל מדברים אחרים.

אדם שרוצה לרזות הולך לחוג "שומרי משקל" ולעוד חוגים מסוג זה. הוא הולך להרצאות ולשיחות וסרטים רק כדי להשתכנע בחשיבות המסר שלהם. אותו דבר עלינו לעשות לגבי חשיבות הרוחניות.

הדבר הזה ברור בכל חברה אחרת. מה עומד בראש מעייניו של כל מפעל, של כל עסק? איך לפרסם בולם שהמוצר שלו זה דבר נחוץ, הכרחי. מפעל שמייצר למשל קרקרים רוצה שכל העולם יאכל רק את הקרקר שלו. שלא יאכלו לא בשר ולא דגים ולא שום דבר אחר מלבד הקרקר, ושכולם יחשבו שלא נחוץ להם יותר כלום. זה הלך המחשבה של כל מנהל מפעל.

אז גם בקבוצה שעוסקת ברוחניות, חשוב לפרסם את העניין, זאת אומרת, הפצה כלפי אנשים בחוץ והפצה פנימית כלפי הקבוצה.

ואם מדובר בחברה רגילה ולא רוחנית?

במשך היום, כשאדם נמצא בחברות שונות, עליו להעמיד את עצמו כלפי החברות האלה בזווית כזאת, במידת קליטה כזאת, שהן לא יפגעו במטרה העיקרית שלו, ואולי אפילו יעזרו לו.

אדם שנקלע מחוסר ברירה לסביבה שנקראת "מושב לצים", שבה סתם מדברים על שטויות, יכול ללמוד ממנה עד כמה החברה השנייה שלו יותר חשובה, ועד כמה הדברים שהחברה הזאת שקועה בהם, הם נחותים. לא שהוא מזלזל בהם, אלא זה יכול לעזור לו "לצאת לשוק" ולהווכח עד כמה הדבר שיש לו, שנמצא בו, הוא חשוב. כי כל דבר אפשר לשקול רק כנגד משהו. אז דווקא מקום העבודה, הבית ושאר המקומות, יכולים לעזור לו להעלות את חשיבות החברה הרוחנית שבה הוא נמצא, עד כמה הדברים בה נשגבים וחשובים לאנשים שנמצאים בה.

אם אדם סתם נמצא בין אנשים טובים?

מה זה "טובים"? לא גנבים ולא רוצחים, אלא אנשים בעלי מידות אנושיות טובות. מה זה אנשים שיש להם מידות טובות? אנשים שמעמידים פנים, שחונכו להסתיר את הדברים הלא יפים ולהבליט כלפי אחרים את הדברים ה"יפים".

אז מה יש לאדם שהולך לתקן את התכונות שלו, מהמידות האנושיות ה"טובות" שלהם? ללמוד לחיות בשקר כפול, זאת אומרת, להיות בשקר ועוד לחשוב שהוא אמת, שכך צריך להיות? בשביל מה לו חברה כזאת?

הוא מכיר את האנשים האלה שנים, הם קרובים אליו.

אם אדם מכיר אנשים שנים, זה מחייב אותו להקריב בשבילם את החיים? אין דבר יותר חשוב בחיי האדם מהחיים שלו, ממה שהוא משיג בתוכם. אם הוא נמצא איתם, הוא כאילו משרת אותם, הוא מחזיק אותם, עליו להעריך את המשחק שלהם, אז בשביל מה לו? האדם עצמו צריך להחליט, החיים הם שלו.

לכן השאלה "מה טעם בחיינו" צריכה כל הזמן להתעורר באדם. כלפי כל רגע, כלפי כל הבחנה שאדם עושה בחיים שלו, הוא צריך לשאול "מה טעם בחיי?", זאת אומרת, איך אני מתייחס כלפי כל דבר? האם זה דבר מטרתי? האם זה הדבר החשוב או שיש משהו יותר חשוב? כך הוא כל פעם מתקדם.

אדם שמעדיף לעצור באותה חברה, זכותו. הבחירה בידיו. האדם לבדו מחליט אם הוא משרת את החברות האלה, אם הוא מתכופף כלפי האידיאל שלהן.

ואם אדם לא מרגיש שהוא מתכופף כלפיהם?

אדם שאפילו לא מרגיש שהוא מכופף את הדעת שלו כלפי דעתם, זה גרוע מאוד. הם הרי ילדים קטנים, הם לא מפותחים. אדם שרוצה להיות כמוהם, להישאר איתם, הוא בחוסר החלטה. זה כמו ילד שצריך להיות בבית ספר ורוצה להישאר בגן ילדים. כי כל ילד בריא רוצה להיות גדול, הוא כבר רוצה להחליט בעצמו. אדם כזה רוצה להיות קטן. כתוב: "מה לעשות עם ילדים שהזקינו".

האם האדם נמצא או בקללה או בברכה?

האדם לא נמצא או בקללה או בברכה, אלא גם בקללה וגם בברכה. כשעולים מעל המחסום נמצאים גם בקללה וגם בברכה. פעם בזה ופעם בזה. אחרי שבירת הכלים יש לנו הזדמנות להיות ב"קללה", לקחת משם כלים דקבלה, לתקן אותם ולעבור ל"ברכה". וכך כל פעם להעביר ממקום למקום, מרשות לרשות: מרשות הרבים לרשות היחיד.

"רשות היחיד" זה ב"שבת", כל החוקים של עירוב וכדומה. "רשות הרבים" שאפשר להשתמש ברצונות האלה ב"ימי חול" - יורדים לכלים דקבלה לא מתוקנים. ב"רשות הרבים" נדמה לאדם שגם הוא עצמו שולט ועושה משהו, שברצונות האלו אין ייחודיות של הבורא.

ומה באמצע? מהו המנוף שעוזר לאדם לעבור מקו שמאל לקו ימין, מקללה לברכה? המנוף הזה נמצא, כמו שרב"ש אומר, ב"שלא לשמה": "משלא לשמה באים לשמה".

מה הופך את המצב של "שלא לשמה" למנוף ל"על מנת להשפיע"?

ב"שלא לשמה" יש לאדם רצון לקבל משלו. זאת אומרת, האדם רוצה לעשות כאילו למען הבורא, כביכול על מנת להשפיע, כשברור לו שהוא עושה את זה בעל מנת לקבל. ב"שלא לשמה" האדם עובד עם השכר. ב"הקדמה לתלמוד עשר הספירות" בעל הסולם כותב, שאדם שיודע שלא יקבל שכר בכלים דקבלה שלו, לא יכול לבצע את הפעולה הזאת, לכן זה נקרא "שלא לשמה".

אבל זה ברור לאדם בדיוק. הוא כבר החליט וכבר עומד בזה, שהוא באמת היה רוצה לעשות משהו בעל מנת להשפיע, שזה חשוב מאוד. את ההתרשמות הזאת הוא קיבל מן החברה. את הבורא האדם לא רואה, אם הוא היה רואה את הבורא, אז כאן הכל היה נגמר: הראייה הזאת היתה נותנת לו כוח לעשות פעולות עם כוונה של "על מנת להשפיע". האור שבא מתקן את הכלי וגמרנו. זה נקרא לראות את הבורא. אבל כשלא רואים את הבורא, נמצאים בחושך, אפשר רק לקבל התרשמות מהסביבה. בכל זאת אפילו שאדם מנפח את עצמו שחשוב להשפיע, זה לא אור ולא תיקון הכלי על ידי האור, זה תיקון על ידי שטיפת מוח. שטיפת המוח עוזרת לו רק כביכול לרצות לעשות פעולה על מנת להשפיע, אבל אם בפועל לא יהיה גם לו משהו מזה, הוא לא יוכל לעשות.

זאת אומרת, הדברים האלה מאוד רופפים. אין כאן אור שבא ומתקן את הכלי, אלא האדם עצמו יוצר מצב שכאילו במקום הבורא הוא מקבל כוח מהחברה, וכאילו הכוח הזה מספיק לו כדי לעשות על מנת להשפיע. הכל "כאילו". אבל ב"כאילו" הזה האדם בעצמו בונה את הסיטואציה, הוא ממש עושה אותה.

וכאשר האדם עושה את זה בכאילו, הבורא בא ונותן לו באמת את הכוח, לא במשחק כמו שהאדם עשה. "שלא לשמה" זה משחק. האדם היה רוצה שכך יהיה. כמו ילדים שבונים משהו. אבל כשהוא מנסה ועושה, כמה שהוא יכול, כאילו זה רוחניות, אז הבורא בא ועושה לו את הרוחניות הזאת באמת.

ואם משתדלים מאוד, אפשר בכל זאת לעשות ב"שלא לשמה" על מנת להשפיע?

ב"שלא לשמה" אי אפשר לעשות שום דבר על מנת להשפיע. אדם רוצה, אבל לא מסוגל. מפני שהבורא לא נותן לו עדיין רצון על ידי האור המחזיר למוטב, אלא הוא מגיע למצב שהוא רוצה לעשות על מנת להשפיע, על ידי שמועה, על ידי התפעלות מספרים וסופרים. הוא היה רוצה, הוא לא עושה.

הוא מאוד משתדל, אבל הוא לא מסוגל, כי הוא נמצא עדיין בטבע למטה מהמחסום. האור עדיין לא בא ותיקן אותו. האדם הוא פונקציה של האור. אם מגיע אור ומתקן, הוא עושה על מנת להשפיע. אם לא מגיע אור ולא מתקן, הוא בינתיים נמצא בטבע על מנת לקבל.

אז על האדם רק לבנות את הדמה הזה, המשחק הזה, סיטואציה כזאת, כאילו, במה שאפשר לו, כדי לקבל את החיזוק המרבי בעל מנת להשפיע. לקחת מספרים, מסופרים, מחברה, כוחות "אני רוצה", ויותר מזה הוא לא מסוגל. כתוצאה מזה יבוא בזכות ה"כאילו" הזה אור מלמעלה ויתקן אותו.

יש כאן הרבה דברים פנימיים, עמוקים ביותר, שטעונים הסבר: עד כמה אדם צריך להיכנס לעומק המצב הזה? איפה הוא נגמר? למה דווקא מעשה ילדותי של כאילו, שבונים סיטואציה לא אמיתית, מספיק לאדם כדי לתקן? האם זה אכן תיקון? אם תמורת המעשה הזה בא האור ומתקן אותי, האם זה בכל זאת נקרא שאני תיקנתי?

מה זה "שלא לשמה"?

"שלא לשמה" זה רגע אחד שאדם מגיע אליו, שאחריו מגיע לו "לשמה". לפני הרגע הזה, לא נקרא "שלא לשמה". "שלא לשמה" זה מצב סופי, שאדם עשה במאה אחוז כל מה שביכולתו ויותר הוא לא יכול. על זה באה תשובה.

גם כשמתקרבים למצב הזה, עובדים כדי להגיע ל"שלא לשמה". הרגע הזה בא אחרי הרבה שלבי עבודה, אבל "שלא לשמה" הוא מצב חד, מוגדר, שאדם במאה אחוז רוצה להשפיע כביכול לבורא, לפי ההתרשמויות שלו.

והוא יודע שהוא לא מסוגל להשפיע, הוא יודע שבסופו של דבר בפנים, בתוך ה"שלא לשמה" הזה, נמצא רווח לעצמו, שבלעדיו הוא אפילו לא יכול לחשוב על כל העניין הזה. והוא רוצה להיפטר מהרווח הפרטי הזה, אבל הוא לא מסוגל. אין לו שום מחשבה אחרת. אם זה לא בגדר של "יהיה לי משהו", הוא פשוט לא נמצא בזה. אדם לא יכול לחשוב על משהו בלי לחשוב גם על הגמול שמצפה לו.

כשאדם מכיר את כל הסיטואציה הזאת ורוצה לפרוץ דרכה הלאה, זה נקרא "שלא לשמה". זה מצב מאוד גבוה. זאת אומרת, זה המעמד הגבוה ביותר שאדם יכול להגיע אליו בעולם הזה. אחר כך הוא נכנס לרוחניות, כבר לא העולם הזה, אלא העולם הרוחני.

מה העבודה הנכונה עם חבר שמתחיל לזלזל בקבוצה?

המקובלים שהם המורים שלנו, כתבו הרבה בשאלת היחס לחברה. גם בדורות הקודמים המקובלים כתבו על זה. אין מקובל שלא כתב על חברה, אמנם בקיצור, אם מפני שהיה להם ברור, אם מפני שהיו עוד כתבים בנושא החברה, ואם בגלל שבאותם זמנים הנייר היה מצרך מאוד יקר. אבל כל אחד מהם נגע פה ושם בעניין הזה.

ואם אמרנו שעניין החברה הוא דבר שבלעדיו אי אפשר להתקרב לרוחניות ולהתקדם בה, יש אלף ואחד אופנים ואי אפשר לתת מרשם לכל מצב. ובכל זאת הם כתבו דברים ברורים לגבי איך עלינו להתייחס לתופעות השונות.

למשל, חבר שמזלזל. אם עד כה החבר היה שותף בכל ופתאום התחיל לזלזל, יתכן שהוא נמצא במשבר. אז צריך לעזור לו. לקחת כמה חברים ולטפל בו כמו באדם שנפל מקומה עשירית, נחבט בקרקע, ונמצא שוכב חולה ללא הכרה, ללא הכרה רוחנית. צריך לעזור לו איכשהו להמשיך במצב הזה עד שיחזור להכרה, עד שיהיה בריא.

אבל אם הזלזול הוא דבר קבוע אצל החבר הזה והוא מעדיף כל מיני חברות, שהן לגמרי לא ברוח של הקבוצה שלנו, והוא מנסה להכניס לקבוצה דברים ודעות שלא נמצאים בספרים הקדושים לנו, שהם בעיקר ספרי בעל הסולם ורב"ש, אז צריך להרחיק אותו מהקבוצה.

מה לעשות במקרה שחברים לא גורמים לי שום התעוררות?

אם הקבוצה בכללותה לא נותנת לאדם שום התעוררות ושום התרוממות, אז כדאי לו לקחת כמה חברים מהקבוצה ולעבוד רק איתם. ויחד איתם להראות לאחרים דוגמה בלי דיבורים.

אם ירצו לשמוע, להסביר להם: "מכיוון שאין לנו עניין להיות במושב לצים החלטנו לצאת מהמצב הזה. אתם מוזמנים להצטרף אלינו. ולא נמשיך בדרכנו". אפשר לעשות את זה לבד, ואפשר לקחת כמה חברים קרובים ברוח, שאיתם יחד יותר קל לפעול בחברה.

אין צורך להתארגן בשביל זה בקבוצות, זה יכול להיות חופשי, שכל אחד יכול להצטרף. אבל צריך לחפש איך לשבור את המצב. אין צורך לתת עצות, אלא לחפש עצות בעצמך, כי החיפוש עצמו הוא עבודה שהיא ברכה.

איך אדם יכול לשמוע על גדלות המטרה אם לא מדברים עליה איתו?

קודם כל צריכים לדבר על גדלות המטרה, וכל אחד חייב להגיד מידי פעם כמה מילים על זה. אבל העיקר הוא בדוגמה האישית. אדם שמשתדל שבמעשים שלו, החברים רואים שהוא עושה אותם מפני שהמטרה חשובה בעיניו, חשיבות המטרה היא המניע לפעולות שלו.

כך גם מחלקה במפעל מטרתי אמורה לנסח תוכנית ברורה מה עושים, מתי ולמה, ולהראות מעורבות בהפצה הכללית. זה מעלה את ערך המחלקה בעיני החברים, הם מכירים בחשיבות המטרה.

חוץ מזה מחלקה שעושה דברים טובים עליה להראות לחברים למה היא עושה את זה. שכל הדברים שנעשים במחלקה הזאת הם מפני שהאלוקות היא דבר עליון, שהם רוצים שיהיה גם אצלם, הם רוצים לרכוש אותו. הם רוצים לעלות. ואת זה צריך להראות ליתר החברים.

בכל מעשה ומעשה שאדם עושה, עליו להכניס את הכוונה הזאת שלו כלפי האנשים האחרים, ואז זה יחזור אליו פי כמה. נכון שאם החברים לא מדברים על חשיבות החברה, אז האדם עצמו לא מכיר בחשיבות המעשה שלו. אבל כשאדם רוצה לראות, הוא יראה.

לדוגמה, החברים בונים סוכה, תסתכל ותחשוב מה מחייב אותם לבנות סוכה. הבורא נתן להם רצון לרוחניות, והם נמצאים בקבוצה, ולכן הם בונים סוכה. זאת אומרת, הרצון הזה הוא לא שלהם. לא הם השיגו אותו, אלא הבורא נתן להם. כלומר, יש להם משהו שהוא נתן, וזה פועל בהם. ואז האדם כבר מבין את חשיבות החבר.

תלוי באדם עצמו אם הוא רואה את זה או לא. אפילו אדם שסתם בא לקבוצה, יושב וצוחק. אבל הוא בכל זאת בא לכאן. זאת אומרת, הוא בעצמו כבר מצא חומר דלק לבוא לכאן, או שהבורא נתן לו חומר דלק, אבל בסופו של דבר יש לו בפנים בתוכו משהו רוחני, שסוחב אותו מהמיטה בבית לשיעור עם הקבוצה. יש בו "חלק אלוקי ממעל", את החלק הזה אתה מעריך, לא את גופו.

אבל אי אפשר כל הזמן לדבר על זה. אדם צריך לעבוד על עצמו, לראות את זה בעיניים שלו, בכל מיני מצבים, ובאנשים שלא כל כך מראים את זה. ולא כל הזמן לשמוע, כי אחרי חמש דקות זה ימאס לו. האדם צריך להעלות את סף הרגישות שלו לראות את הדברים האלה באחרים. אבל העיקר להראות דוגמה, ובמאמרים של רב"ש לדבר על חשיבות הבורא.

הדרך היא "הזורעים בדמעה ברינה יקצרו". למה? מפני שכל דבר שמשיגים, משיגים אותו מהמצב כנגדו. לכן אם רוצים להגיע לשלמות, לנצחיות, לדרגת הבורא, לדבקות בו, אז ודאי בכל הנקודות שרוצים להימצא בהן במצב הסופי, כנגד זה צריכים להיות קודם במצב הנגדי: מצבים לא נעימים, מצבים איומים, שאי אפשר לעבור דרכם.

למשל, כנגד מצב הדבקות עם הבורא, להיות ממש במצב ההפכי ממנו, זה מצב שאי אפשר לסבול. האדם מסוגל לסבול מפני שהוא רצון לקבל, הוא המרגיש, הרגיש לתענוג או לייסורים. אז כמו שתענוג גדול אי אפשר לסבול, כך גם ייסורים גדולים אי אפשר לסבול, עודף תענוג ועודף ייסורים שניהם נותנים אותו כאב.

ולכן, גם בקו ימין וגם בקו שמאל צריכים להתקדם בשתי ההרגשות האלה טיפין טיפין מהקל לכבד, עד שמגדילים את הכלי, שמסוגלים לסבול גם חסרונות גדולים וגם מילויים גדולים.

הכל בא לאט לאט, עד שאדם מרגיל את עצמו. אפילו כלפי תענוגים בעולם הזה רואים עד כמה זה קשה וכמה זמן זה לוקח, לא כל שכן בדרך שמעבר למחסום, שאדם כבר פוסע בדרגות של קליפה וכנגדה קדושה.

לכן, "תחילתה" של הדרך היא בהחלט קוצים, ורק סופה מישור. וכאן צריכים לעשות תמיכות: סביבה, ספרים, סופרים, קבוצה, סדר יום, שיכוונו את האדם לעבור בשדה הקוצים כמה שיותר מהר ובכמה שפחות נזק.

אפשר לצבור כוחות וללכת איך שלא יהיה, כך עשו בזמן הקדום, כשהרצון לקבל לא היה כל כך גדול, אז מקובלים נכנסו לייסורים, לצומות, ולכל מיני הגבלות. אבל אנחנו לא מסוגלים לזה, לכן השיטה היא אחרת, בזמננו צריכים לארגן סביבה, חברה, מקום, ולעשות לפי חוכמת הקבלה את הדרך "בין הקוצים". כי ב"קוצים" עצמם אנחנו לא מסוגלים ללכת.

איך אפשר לדעת מה הם הייסורים כנגד השגת הבורא?

כל דבר שאדם רוצה להשיג, הוא קודם כל צריך לחשוב על הכלי, איפה להשיג אותו. אדם שומע שיש איזה מאכל טוב. אנשים מספרים לו עליו והוא רואה איך הם מתלהבים, אבל הוא לא יודע מה זה המאכל הזה. אז איך יוכל להתלהב, אפילו רק ממחשבה על האוכל הזה שמביא לו תענוג? הוא צריך בצורה כלשהי ללכת ולהשיג חיסרון, כמו שיש לאותם אנשים שיש להם חיסרון לאוכל הזה.

איך לעשות את זה? זו הדרך. זאת אומרת, תמיד לפני שאדם חושב שאלוקות זה טוב, שהבורא זה טוב, שרוחניות, נצחיות, שלמות, וכו' זה טוב, שיחשוב על ההפך מזה, מה ההרגשה כשזה חסר, באיזה מצב צריך להיות כנגדו.

איך אדם מסוגל להיות במצב כנגדו, ועוד להיכנס למצב כזה כביכול מתוך בחירה עצמית? עכשיו עליו לבנות בעצמו כלי. אבל אם לא יבקש מהבורא שיתן לו את הכלי הזה, לא יהיה לו כלי.

מה הסבל בכלי הזה? הסבל בכלי הזה נובע מכך שאדם צריך לבנות את הכלי הזה שנועד להשפיע מתוך רצון לקבל. אם הכלי הוא של רצון לקבל, זאת אומרת, כנגד התענוג, אז ודאי שמהטבע שלו האדם כביכול רוצה, אלא שהכלי הזה צריך להיות גם בעל מנת להשפיע. זאת אומרת, הסבל צריך להיות כביכול כפול, גם שאין לי מילוי וגם שהמילוי שאני אקבל הוא בעל מנת להשפיע. יש פה סיבוב מיוחד כזה, שאנחנו עדיין לא תופסים אותו, חיסרון שהוא לא חיסרון.

לכן הדרך היא מאוד צרה. וצריכים ללכת בעקביות מאוד שמרנית כדי לא לסטות, כי הסטיות הקטנות לוקחות המון זמן, והמכות שאדם מקבל כשהוא קצת סוטה מן הדרך, הן לא נכנסות לחשבון של ההתקדמות בדרך, אלא הן רק כדי להחזיר אותו שוב לאותו מסלול.

אדם יכול לצאת, ולהיות כמה שנים בצד, ולקבל עוד ועוד מכות, עד שהוא מחליט שכדאי לחזור. וכל היציאה ובחזרה שעשה נחשב לכלום, לטעות. כמו שנוסעים לאיזה מקום, פתאום טועים בדרך, ואנשים שפוגשים אומרים לך שצריך לחזור.

לכן תמיד צריכים לחשוב על הכלי שני דברים אלה: מה משיגים ואיך משיגים את זה. עיקר הדאגה של האדם צריכה להיות על הכלי. המילוי נמצא בשפע, שפע רב.

איך אדם מביא את עצמו להרגשה שחסר לו הבורא?

הבעיה היא לא להביא את עצמי להרגשה שחסר לי הבורא, הבעיה היא לפענח נכון מי הוא הבורא. אם הבורא טוב, וחשוב, וגדול, וחזק, ויש בו הכל, זאת אומרת, הכל יהיה לי (כפי שאני מפענח את זה), אז אין בעיה, אני רוצה. וכשאני לא מרגיש תענוגים בדברים שאני עושה, סימן שאני רוצה את הבורא.

אבל כשאדם מתקדם הלאה, רוצים לקדם אותו למצב שנקרא "שלא לשמה", "שלא לשמה" כולל גם מחשבות שאני רוצה לתת לבורא. "לתת לבורא" הכוונה כמו שהבורא נותן לי, כמו שהוא משפיע גם אני רוצה כביכול להשפיע לו. אז כשמתחילות להיווצר באדם מחשבות להשפיע לבורא, דווקא בהן הוא מרגיש חושך.

איפה שאדם מרגיש ייאוש, חושך, חוסר חשק לרוחניות, חוסר תקווה וכו', דווקא אלו המקומות ששם מתחיל להיוולד הרצון להשפיע לבורא. על אף שהם נראים לו ממש "טוב לי מותי מחיי", שהוא לא צריך את זה, זו תחילת הרצון להשפיע שיהיה לו. אדם בורח מהמצבים האלו, הוא בשום אופן לא רוצה להרגיש אותם.

והאמת, שצריכים להרגיש אותם, אבל מיד להמתיק. איך להמתיק? בחשיבות הבורא, בחשיבות הרוחניות, בחשיבות המטרה. אבל אני עצמי לא רואה. וכאן צריכה להיות חברה. צריך להיות איזה תקליט, שכל הזמן מטפטף לאוזן שזה חשוב וכדאי. כמו בעולם הזה, שלמען מטרה גדולה אתה מוכן לסבול. הכל תלוי במה שאדם רואה לפניו.

אז העבודה נעשית בשני קצוות: המטרה חשובה. הכלי בשבילה, שהוא ההפך ממנה, גם הוא חשוב כלפי המטרה. כשאדם מחזיק בשני אלה, המטרה והכלי, הוא ממתיק את הייסורים שלו על ידי המטרה שנמצאת לפניו, ואז הוא מסוגל לסבול. אחרת לא.

הבעיה היא שאנחנו כל הזמן נכנסים לקו שמאל, כביכול קו שמאל, זה עדיין לא קו ולא שמאל,ולא נדבקים לימין, לחשיבות המטרה. כבר הזכרנו שלפי בעל הסולם, בקו ימין צריכים להיות 23 וחצי שעות. כלומר, אנו מפספסים הרבה מהקצב כשאנו נמצאים בהפך: כל הזמן בשפלות.

האור העליון יורד על האדם, פועל עליו, אדם לא סתם לומד, אלא האור פועל על האדם לפי איזושהי השתוות הצורה. אפילו אור מקיף שמאיר אלינו מרחוק, שמאיר ללא מסך, בכל זאת צריכים לעשות תנאים שהוא יאיר לנו מרחוק ובלי מסך. התנאים הם, שמעריכים אותו, מחכים לו שיבוא, רוצים שהוא ישפיע עלינו. ולא סתם כך לעשות פעולות ללא דרישה שהאור יבוא ויתקן אותנו. לכן בזמן הלימוד מאוד חשוב להיות בשלמות, בשמחה, בהתפעלות, לפי זה האור המקיף מאיר יותר. אדם שבא ללמוד ובוכה על החיים שלו, זאת אומרת, מקלל את הספר ואת הבורא ואת הרעיון שלו לברוא אותו ולהביא אותו למשהו, הקיום מאוס עליו וגם הוא עצמו מאוס בעיניו, אז איזה אור מקיף יבוא? איזה התקדמות תהיה לו? זאת אומרת, אין מנוס, רק חברה.

במצב הזה "אין אדם מציל את עצמו מבית אסורים": אי אפשר לבד, ולבורא הוא לא יכול לפנות, אז מהצד נשארו לו רק החברים, אותם חלקי נשמה שקשורים אליו, שבינתיים יש בהם אולי איזה אות חיים שבו אין. לכן כתוב: "או חברותא או מיתותא".

ואם אדם לא מצליח לקבל תשובה מהבורא?

אם האדם לא יכול לעורר את הבורא שיענה לו, אז חסר לו כלי. בקבלה לומדים, שבאח"פ דעליון יש הכל, לכל הדרך של האדם עד גמר התיקון. יש לו כל התשובות בשבילו, כל המילויים, כל התיקונים, הכל יש לו. הוא מחכה. אם הרצון של האדם, הבקשה שלו, במשהו כנגד מה שיש לאח"פ דעליון, אז מיד אותו פתח נפתח והאדם מקבל מה שצריך.

הבעיה היא, כמו שכתוב: "עשה רצונך כרצונו": ההתאמה בין כלי לאור. האדם צריך לבקש בדיוק מה שהוא צריך לתיקון, למילוי, ואז הוא מיד מקבל. מצד הבורא אין שום מניעה. האדם לא צריך להתפלל ולבקש ממנו. עצם הבקשה היא בניית הכלי. אין צורך לדפוק או לצעוק לו, כי אז כאילו יש בעיה שהוא לא רוצה. "להתפלל" פירושו שאדם דן את עצמו, שהוא מכוון את הבקשה לעצמו. הוא בעצמו צריך לעשות את הדברים האלה, להכין אותם.

לבקש את הדבר הנכון, זה לבנות כלי נכון. יש לנו הרבה מערכות שעובדות כך. זה דבר פשוט. למשל, כל דבר שהוא לטובת הילד, ההורים שמחים לתת. הילד רק צריך לבקש מה שלטובתו. כשהוא מבקש משהו שלא יביא לו טובה, הוא לא מקבל. אז מילוי המשאלה תלוי בהורים או בילד?

האם עניית התפילה היא "קוצים" יותר גדולים?

לא. עניית התפילה של אדם שהולך בשדה קוצים, היא לא קוצים יותר גדולים. עניית התפילה היא תיקון. מה זה תיקון? הבורא מתגלה לאדם ומראה לו את גודלו, עוצמתו, נצחיותו ושלמותו וזה נותן לאדם "כוח אמונה" ללכת נגד הרצון שלו: האדם כבר לא מרגיש שהרצון שלו ניזוק מזה, שהרצון שלו מנוטרל, שהבורא לא נותן לו כלום, אלא להפך, הוא מרגיש שהוא הולך לקראת דבר גדול, ושהוא מקבל.

ואז כדי להביא את האדם לעוד יותר, בטח שנותנים לו קוצים יותר גדולים. מה הם הקוצים האלה? בדיוק החסרונות שאדם צריך כדי לקבל דרגה יותר גדולה: תיאבון יותר גדול, רעב יותר גדול, כדי שייהנה מאוכל יותר עשיר, יותר משובח.

אבל האדם לא צריך לחשוב על מכשולים יותר גדולים, ועל דברים יותר רעים שיהיו לו. עליו לחשוב רק על דבר אחד, שהוא רוצה את הבורא, להיות דבוק אליו ולקבל ממנו את כל הדברים שיש בו: תכונות, מילויים, הכל.

תמיד לחשוב רק על טוב, אף פעם לא לחשוב על רע. ואם בא לו רע, אז מזה שהיה דבוק לטוב, מיד הוא בכל זאת מסוגל לפנות לתיקון.

מי יכול להציל את האדם?

גם הבורא, גם "האני" וגם החברה. אבל כשהבורא נסתר ו"האני" בשפל, אז רק חברה יכולה להציל את האדם. אנחנו רואים שבחברה תלוי הכל. גם כשלא רואים מטרה, כשהכל קשה מאוד וחסר תקווה, אם חברה מתגבשת, אם היא מייצרת בעצמה, בתוך עצמה, חשיבות של משהו שהיא בעצמה אפילו לא יודעת מהו, זה מחזיק אותה. ניתן לראות עמים שלמים שחיים בכל מיני מקומות, עם אידיאלים ומטרות משלהם, ובזים לכל דבר אחר.

חברה יכולה לייצר לעצמה גם יעדים רוחניים וגם יעדים גשמיים, וזה מחזיק אותה אפילו שאין לה ידיעה ברורה מהי המטרה. החברה היא המפתח לכל. לכל אדם, בין אם ירצה ובין אם לא, יש אידיאלים מסוימים, קריטריונים, שלפיהם הוא פועל, כך עיצבו אותו במשפחה ובחברה, והם יותר גדולים מדברים ממשיים. האדם לא יכול לברוח מהם, החברה מחזיקה אותו.

למה אדם עוזב את החברה הרגילה ובא לחברה שיש לה מטרה רוחנית?

כי החברה שהיה בה קודם לא סיפקה לו שום מילוי לרצון החדש, שפתאום צץ בו. פתאום יש לו רצון כזה שבחברה הוא לא מוצא לו תשובה. על רצון לכסף, לכבוד, למין, למושכלות, הוא קיבל תשובה בחברה, ואם לא היה מקבל בחברה הזאת, היה נוסע לחוץ לארץ ועושה שם חיים באופן ההולם אותו.

זאת אומרת, אדם תמיד בורח מחברה אחת לחברה שנייה. אם הוא רוצה לקבל תענוג מסוים, הוא חוזר למשפחה. אם הוא רוצה לקבל תענוג אחר, הוא הולך עם החברים לכדורגל או לאיזה מקום. כך האדם עושה, הוא תמיד בוחר חברות שיספקו לו את התענוגים. גם חוסר חברה, כשאדם מתבודד, זה חברה, זה סביבה.

פתאום הוא מקבל רצון, לא להתבודדות ולא נסיעה לחו"ל ולא שום דבר אחר, הוא מסתכל מסביב, מחפש, ולא מוצא את החברה שתמלא את הרצון הזה. ואז הוא שוב מחפש חברה. אין ברירה, רק חברה, חברה כזאת שתספק לו מילוי לרצון החדש. וכך הוא מגיע לקבוצה שעוסקת בעבודה רוחנית.

וגם בחברה הזאת הוא רואה, שעל כמה דברים בהתחלה החברה ענתה לו, ואחר כך כבר לא. למה לא? פשוט מאוד, כי עכשיו הוא צריך להתאים את עצמו בדיוק יתר לחברה, ולהתאים את החברה בדיוק יתר אל עצמו. זאת העבודה שהוא צריך לעשות. בזה הוא בונה את הכלי שלו. קצת נתנו לו, ועכשיו הוא צריך להתחיל לעבוד. אם הוא לא יתחיל לעבוד לא יהיו לו כלים פנימיים.

אבל האדם עצמו לא רוצה לעבוד בחברה, לא איכפת לו ממנה, ואם החברה לא מתייחסת אליו, היא גם אשמה, זה הדדי. חברה שלא בנויה נכון, שלא מסתכלת על כל חבר וחבר ולא דואגת לכל אחד, כל החברים יהפכו אדישים אליה.

אבל אם בפנים כל הזמן בוערת בו אש, בוער הרצון לעורר את האחרים וכך להתעורר בעצמו, אז אין צורך שהחברה תשים לב מה קורה לכל אחד, כי המגמה הכללית כבר שואבת, סוחפת את כולם לתוך אותו "צינור". את זה צריך לבנות. נותנים הזדמנות לכל אחד ואחד.

אין אף אחד שהוא יותר מהשני, החדש ביותר, החלש ביותר, לא חשוב. כל אחד יכול לתפוס ולהתחיל בעשייה רוחנית. לדברים גשמיים יש קופצים, לפי הטבע, לפי ההרגל, לפי איך שאדם מוצא את עצמו בחברה, קובע את עמדתו. אבל לפעולה רוחנית אין קופצים. יש כל מיני מארגנים, מאבטחים, סדרנים, אבל לעבודה רוחנית נטו, כשמדובר ממש על רוח, אף אחד לא קופץ. המקום פנוי.

בשביל מה עוברים את הכל?

כל מה שעובר על האדם ועל האנושות הוא כדי שנברר את הדבר היחיד שבשבילו הכל קיים. כתוצאה משבירת הכלים יש לאדם "ערימה" כזאת, שבה מעורבבים טוב ורע בין כל התכונות. אם לא היה לאדם את העירבוב הזה בין טוב ורע בין כל התכונות, הוא לא היה יכול להגיע לאמת, למילה אחת - "אמת".

כדי להגיע לאמת, אדם צריך שיהיו לו כל הדברים המנוגדים זה לזה, והוא צריך שיהיו לו גם שכל וגם כוחות לברר את הניגוד הזה. יש הרבה שלבים שצריך לעבור בדרך ולעת עתה אין לאדם לא הכנה, לא כוחות, לא הבנה, לא ראייה. האדם חסר כל. ואז ערימת הדברים שהאדם צריך לברר כדי להגיע לאמת נראית בלתי נגישה, אי אפשר לגעת בה, אי אפשר "להכניס בה יד", איך להתחיל להכיר מה יש בה? האדם הוא ממש כמו תינוק לפני העולם.

אבל אם לאדם יש באמת רצון לתת, כדי לתת בלבד, הוא כבר יודע בשביל מה כל זה. הוא פשוט מתחבר עם כל המציאות. כי כל המציאות היא לתת כדי לתת. אם האדם עדיין המום נוכח המציאות, ואין לו שום מגע עם זה, סימן שעדיין המחשבות שלו והרצונות שלו לא בדיוק בתיאום עם הטבע, כי הטבע הוא באמת הכל לתת. ולכן האדם לא מבין את התשובה הזאת, שהכל הוא כדי להגיע לאמת.

מאיפה אדם יודע שהוא בדרך?

עד שאדם לא הגיע לסוף, הוא לא יכול להגיד שהדרך הזאת מביאה לשם. בתחילת הדרך אי אפשר לומר שזו הדרך הנכונה. אדם מרגיש שהוא הולך ומתחכם, בשעה שיתכן שהכל אשליה. מיליוני אנשים חושבים שהם מתקדמים, שהם רואים יותר אור, שיש להם יותר הבנה, יותר השגה, שהם מתמלאים עם דברים יותר טובים ונדמה להם שזו באמת רוחניות.

באחד ממכתביו בעל הסולם כותב, שהיו אנשים בהיסטוריה, שהיו מוכנים לכל, אפילו לחתוך לעצמם ידיים ורגליים, רק כדי להשיג קצת אמת. והם באמת היו במצבים כאלו, וביחס כזה לגילוי האלוקות, ושום דבר רוחני לא קרה להם, כל הסבל הזה לא קירב אותם לאמת.

במצב הנוכחי אין לאדם שום אפשרות להניח, שום קנה מידה או נתונים, שלפיהם הוא יכול להגיד שהוא בדרך לאמת.

עכשיו מכוון אותו הלב שלו, לכל מיני דברים שלא בהכרח יקדמו אותו לרוחניות. מה שאדם רואה כאורות וכאמונה והולך לקראתם, זה הכל אשליה. זאת אומרת, בכלים שלו, במוחא ובליבא מה שנקרא, נקבעו הגדרות שנראות לו נעלות, ואליהן הוא הולך. נכון, שאין לו דבר אחר, והם באמת בנפש שלו, וזה רציני, והוא מוכן לזה, ורוצה את זה. הכוונות שלו באמת טובות ויפות, אבל זה לא האמת.

בספר "הכוזרי" יהודה הלוי מספר על מלך הכוזרים, עם שישב בדרום רוסיה עוד לפני רוסיה, שחיפש את הבורא. עשה כל מיני מעשים והתגלה לו הבורא, והבורא אמר לו כביכול, שמה שהוא עושה זה לא נכון ולא נדרש, ושימשיך לחפש. אז הוא חיפש אצל הנוצרים ואצל המוסלמים ואצל היהודים. וזה מה שנחוץ לשאול שאלות.

האם אפשר לומר שלימוד הקבלה זה בעצם חיפוש דרך?

כל הזמן חיפוש דרך. יצירת הכלי זה חיפוש, חיפוש מה הרצון שאיתו אני מתחבר לבורא. וברצון הזה שאדם בונה, הוא בונה בתוכו בורא, זאת אומרת, הוא בונה את הכלי שלו, שבדיוק יתאים לאח"פ דעליון.

אח"פ דעליון זה הבורא, ואדם צריך להיות במגע עימו, בתנאי שהוא מתאים את עצמו אליו. אז האדם בונה את הכלי שלו, גלגלתא ועיניים, ואחר כך גם את האח"פ, בדיוק כמו העליון. זאת אומרת, האדם בונה את עצמו בדמות הבורא. האדם אמור לעשות את הכלי הזה לבד, ועליו לעשותו "יש מאין". זאת הבריאה "יש מאין" שלא הבורא עשה, אלא האדם אמור לעשות אותה. נראה לנו שהכל מוכן, אבל באמת הכל יש מאין. זאת האמת לאמיתה, ואנו מתקשים להסכים איתה, כי זו עבודה קשה שכרוכה בבלבול, באין.

למה זו עבודה קשה? כי בכל עבודה יש לאדם מטרה, הוא יודע איזה כוחות עליו להשקיע, ומתי יקבל שכר. זאת אומרת, הוא השולט ואז היגיעה היא התשלום וזהו. ואילו בבניית הכלי צריך לתת את הנשמה. אבל אפשר, כנראה שזה אפשרי.

יש אנשים שאוהבים להיכנס למערות עם מים, שבתוך המים יש עוד כל מיני פתחים ומחילות. אדם קופץ למים וחודר דרך חור לאיזה מקום, ואחר כך לעוד אחד ועוד אחד, יותר ויותר. אבל כשהוא נכנס לשם הוא לא יודע אם יש יציאה, ואם בדרך חזרה יהיה לו מספיק אוויר לצאת.

הדוגמה הזאת קצת דומה למה שעושים בדרך העבודה הרוחנית. זאת אומרת, האדם צריך לחפש. כדי לקצר את הדרך לחיפוש מטפטפים לו כל מיני רעיונות. האמת, שהפעולות שאנחנו קוראים עליהן אינן כפי שאנחנו מתארים אותן. אבל הבעיה שלנו היא שאנחנו עוצרים את החיפוש, אנחנו לא מוכנים לחדור לתוך המערה ולחפש את פתח היציאה. וכוחות לחיפוש אפשר לקבל רק אחד מהשני.

החיפוש אמור להמשך כל הזמן, והפתרון לא טמון בספר אלא בעשייה. לכן כתוב: מה לעשות עם ילדים שהזקינו, שהתייאשו, שהפסיקו לקפוץ, לחפש.

איך אדם יכול לשכנע את עצמו שהעבודה הרוחנית היא לטובתו?

אדם לא אמור לשכנע את עצמו שזה לטובתו או לא לטובתו. אנחנו רוצים לעבוד נגד בעיה שנגדה לא מסוגלים לעמוד, אנחנו רוצים לשבור את המחסום בכוחות שלנו, לקפוץ מעל לראש שלנו. כשקשה לו, כשהוא לא מסוגל, לאדם יש רק מוצא אחד: שיברח לחברה, שם הוא ימצא כוחות.

לאדם יש בעיה, הוא מיואש, הרוחניות לא שווה כלום, הגשמיות לא שווה כלום, מה הוא יכול לעשות? הוא צריך לחפש כוחות. מאיפה הוא ישאב כוחות, תקווה, מטרה? אדם שמתחיל לחפש בתוך עצמו הוא לא ימצא. יש לו רק דרך אחת - חברה.

שום בעיה שלנו אי אפשר לפתור בצורה ישירה. מתוך הרצון לקבל לא ניתן לחדור אל הרצון להשפיע. חברה יכולה לשכנע את האדם לא לחשוב על עצמו אלא על הבורא. ב"מאמר לסיום הזוהר" בעל הסולם כותב: כמו שהבורא לא חושב על עצמו, אין פירוד יותר גדול מהבורא מאשר לחשוב על עצמי.

אדם שלא יכול, שילך לחברה. חברה חייבת לספק לו חשיבות כזאת של הבורא, שהוא כל הזמן יחשוב רק על הבורא, כאילו הוא עצמו לא קיים. רק לרצות להידבק בבורא - דבר לא עוד. אדם שמכניס בבורא את כל תשומת הלב שלו, זה נקרא שהוא לא חושב על עצמו. ודאי שאדם חושב ומשתוקק מתוך עצמו, אבל הוא דבוק בבורא, ולא נכנס ממש לתוך עצמו.

ואם אדם מרגיש שהוא נדחה מהחברה?

לא חשוב אם החברה מחלישה או מחזקת, האדם עצמו חייב לשפר אותה. הוא בכל זאת חייב להתאים אותה לעצמו. כבר הזכרנו את דברי בעל הסולם, שחברה היא הבחירה היחידה. ואם בעל הסולם אומר שזו הבחירה היחידה שיש לאדם, אז מה יש לנו עוד לקפוץ? בכל יתר הדברים פשוט צריך לזרום עם העולם, עם המסגרת, מה שהם עושים, מה שהם נותנים, לא חשוב. רק ברוחניות אדם צריך לבנות לעצמו סביבה. זהו. ביתר הדברים אין לו שום בחירה, הוא נתון בידי הטבע, הגשמי והרוחני כאחד. לכן צריך לעזוב את כל יתר הדברים. זה סתם דון קישוטיות, כאילו עושים משהו.

על הבחירה החופשית כתוב כל כך ברור ואנחנו לעומת זאת אומרים: "הכל בידי שמים, אין עוד מלבדו, הכל יסתדר": מוכנים לעשות הכל חוץ מחברה. זה מראה עד כמה באמת הדבר הזה רק הוא חשוב. חוץ מזה אנחנו כולנו רובוטים, גלמים, מריונטות. זה האמצעי היחידי שבעזרתו אדם יכול להתקרב לבורא.

רק הפתח האחד הזה נשאר לאדם מכל מה שנראה לו כפתחים. אין עוד פרמטר אחד, לא בתכונות, לא ברצונות, לא במחשבות, בשום דבר, שאדם יכול לקבוע את המצב העתידי שלו, זאת אומרת, לקבוע משהו, לעשות משהו, חוץ מזה. פשוט אין לנו ברירה אחרת.

מה שייך לעבודה רוחנית?

עבודה רוחנית היא כשאדם בונה חברה ואת עצמו כלפי החברה, ואת החברה כלפיו. רק זה שייך לעבודה רוחנית. אבל מתוך כוונה להגיע למטרה, להגיע לבורא, אחרת החברה היא חברת ליצים או חברה קומוניסטית שגם בה קיוו להיטיב אחד עם השני.

את החברה מתחילים לבנות מאפס, באופן מלאכותי לגמרי. אחר כך זה יהיה לא מלאכותי אלא אגואיסטי, כשרואים שמתקדמים. מה זאת אומרת "מתקדמים"? רואים תועלת מזה שאני שומע, אתה שומע, הוא שומע, על האלוקות, על המטרה, ועל הכל שזה גדול, ואז נרגיש שאנחנו מתקדמים, שאנחנו כבר מגיעים, וזה יהיה באמת "לא לשמה" טוב.

כל דבר חייב להתחיל משלילה. לא כמו שחושבים בעולמנו, שמי שלא עושה לא טועה, שלפעמים יש טעויות. זה לא שלפעמים יש טעויות, אלא תמיד בהתחלה חייבת להיות טעות, טעות מכרעת, יסודית: הכרת הרע, כי רק ממנה יכולה להיות התחלה של צעד נכון לקראת המטרה.

הטעות עצמה, בביקורת שלה, בהבנה שלה, בכל התרכובת שנוצרת בה של נסיבות ותוצאות, היא הכלי שבונה את הדרך עם כל השלבים ועם כל אפשרויות התיקון. זאת אומרת, הטעות בצורה הפתוחה ביותר שלה, כל שלילתה, ההכרה בה, עם כל התכונות הלא טובות שלה, היא שקובעת גם את הדרך וגם את כל הצורה המתוקנת שאמורה לצאת ממנה.

לכן אם לא פותחים את הכלי בצורתו המקולקלת, במלואו עד הסוף, עד הפרט הקטן ביותר בהתפתחות הרעה שלו, אין כנגד זה תיקון והשגת השלמות. לכן אין רק לפעמים פה ושם איזו טעות בדרך, אלא כל רגע, כל צעד, הוא הכרת הטעות ותיקונה, הכרת הטעות ותיקונה. זאת אומרת, כל הדרך של האדם היא בעצם תהליך בלתי פוסק של טעות ותיקון. רק באמצעות התהליך של טעות ותיקון האדם מתקדם.

אם נתייחס אל הטעות בצורה בוגרת, נבין שהטעות היא הכלי. שהמצבים האלה שמרגישים הם המצבים הטובים, הנחוצים, שרק מהם יש כל ההשגה וכל העבודה, ואחר כך הרגשת הדבקות, התיקון, וגמר התיקון.

לכן, מי שמגיע להכרת הרע, להרגשת הטעויות, להרגשה מי הוא ומה הוא, זה כבר הרבה יותר מחצי מהעבודה. רק מעומק הטעות האדם מתחיל להתעורר. אדם שיודע שזו טעות, הכרת הטעות נותנת לו ידיעה איך לתקן, מה לתקן, וכוח לתקן. הוא כנגד הטעות רואה איך לתקן אותה.

טעות אפשר לראות רק באור. כנגדו אדם מרגיש - "כיתרון אור מתוך חושך". וללא אור שבא, הטעויות, השגיאות, המצבים שלנו, אף פעם לא יראו לנו בצורתם הנכונה. לכן האדם לא אמור להשתוקק לטעויות אלא לאור, ולפי גודל האור ואיך שהוא מאיר, מתגלה הטעות.

מכאן נובעים שני דברים. לא חשוב באיזה טעות נמצאים ולאיזה תחושות רעות היא גורמת. צריכים למרות זאת תמיד להשתוקק לאור. האור מגלה בַּטעות הבחנות נוספות, בהרגשת הרע הוא נותן רצון לתקן את הטעויות, ובהכרת הרע הוא מביא את כל התיקונים.

זאת אומרת, האור עושה את כל העבודה: הוא גם מגלה את השלילה וגם את כל הסיבות שבה; גם את מבנה הכלי הלא מתוקן וגם את הצורך לתיקון. לכן ההשתוקקות צריכה להיות תמיד לאור, למרות שכלי שבור תופס את האור כהרגשה שלילית, לא טובה.

אז עניין הברכה ועניין הקללה הם כאחד. כמו שרב"ש כותב: "ראה אנכי נותן לפניכם היום ברכה וקללה": הבורא נותן גם ברכה וגם קללה. שני הדברים באים ממנו. צריך רק להבדיל ביניהם. מי שמבדיל ביניהם ועושה החלטה, הוא, ההבחנה הזאת, נקראת "אדם".

לא הברכה עצמה ולא הקללה עצמה. הבורא נותן את הברכה ואת הקללה. גם האור וגם החושך, גם הכלי וגם האור, באים מלמעלה. ורק ההבחנה, הבחירה, הדבר החדש שנולד, נקרא "אדם". זאת אומרת, ההבחנה הרוחנית, ההכרה, ההחלטה, שנמצאת בין בורא לפרעה, בין יצר טוב ליצר רע, בין ימין לשמאל, הסיכום הזה נקרא "אדם".

מה הקשר בין רצון להשפיע לבין תורה ומצוות?

האם צריך לקיים תורה ומצוות כדי לקבל רצון להשפיע, תכונות הבורא, או שמקבלים תכונות הבורא ואז יכולים לקיים "תורה ומצוות", מעשים דהשפעה? גם זה וגם זה. זאת אומרת, תורה ומצוות נקרא כל המאמץ שאדם עושה כדי להשיב לעצמו על השאלה "מה טעם בחיי?".

השאלה "מה טעם בחיי?" נובעת מזה שמתגלה הכלי, שהוא ההפך מהבורא. הבורא הוא מקור החיים, האור, הוא בנה את הכלי וממלא את הכלי. כשכלי שואל: "מה טעם בחיי?" זו הרגשת הריקנות, הרגשת הפירוד, ההתרחקות.

כאשר שאלה כזאת מתעוררת באדם, באמת מתוך העמקות שלו, ולא עקב זה שהפסיד כסף או כבוד ואומר שיש לו כלי ריק של כסף או של כבוד. אלא כשאדם רואה שאין לו במה למלא את הכלי שלו, לא בכבוד, לא בכסף, לא במושכלות ולא בתענוגים בהמיים, זה נקרא "מה טעם בחיי?".

כאשר אדם לא מסוגל להתמלא בכל מה שיש לפניו בעולם הזה, בכל מה שאפשר למלא את הכלי בעל מנת לקבל, זה נקרא שמתגלה בו כלי- ניצוץ, נקודה שבלב - שאפשר למלא אותו רק בעל מנת להשפיע. כי באדם יש שני סוגי כלים, רצונות:

כלים דעולם הזה - רצונות שאפשר למלא בכוונה על מנת לקבל, כלים גשמיים.

כלים דעולם הבא - רצונות שאפשר למלא אותם רק בכוונה על מנת להשפיע, כלים רוחניים.

כאשר אדם לא מסוגל להתמלא על ידי סתם קבלה לעצמו, גם אם יתנו לו את כל העולם עם כל האפשרויות לקבל תענוג, להתמלא בצורה ישירה, הוא מרגיש שבלתי אפשרי להתמלא ונשאר ריק, המצב הזה נקרא שמתגלה בו אותו כלי שהחדיר בו הבורא על ידי שבירת הכלים, על ידי "חטא אדם הראשון".

מרגע שאדם מרגיש את השאלה "מה טעם בחיי?" הוא בהכרח מתחיל לעשות פעולות, כי השאלה הזאת, החיסרון הזה, כבר קובע מה יחשוב, מה ירגיש, מה יעשה ואיך יזוז. כל הפעולות שנובעות מהנקודה שבלב, שהן בעצם חיפוש מסך )שהאדם עוד לא יודע מה זה(, חיפוש מילוי רוחני, נקראות "תורה ומצוות".

האדם הולך לבנות כלי רוחני, הכלי עצמו נקרא "מצוות". בונים אותו מ-620 מצוות, מ-620 חלקים, שמרכיבים את הפרצוף, ו"תורה" זה האור, המילוי, שהוא הולך להשיג בתוך הכלי. אז למרות שהוא עדיין רחוק מזה וכל הפעולות שלו עדיין על מנת לקבל, ועד שמגיע ל"לא לשמה" עוברות כמה שנים טובות, אבל בכל זאת גם הפעולות האלו נקראות "תורה ומצוות".

וכשאדם זוכה למסכים, מגיעה לו התגלות הבורא, ומזה נבנה בו מסך, כוח התגברות, התנגדות לרצון לקבל, יכולת לעבוד עם הרצון לקבל בעל מנת להשפיע. אז הוא עושה פעולות רוחניות נכונות שנקראות "מצוות", והאור שמקבל בתוך הכלים האלה, בפרצופים שבונה, נקרא "תורה". זאת אומרת, יש "תורה ומצוות" כהכנה ויש "תורה ומצוות" כעצמם.

בעל הסולם כותב על זה בכרך א' של ספר הזוהר )אחרי "הקדמת ספר הזהר"( ב"מראות הסולם", "ביאור כללי לכל י"ד פקודין ואיך מתחלקים לז' ימי בראשית", אות א': "המצוות שבתורה נקראות בלשון הזהר בשם פקודין. ונקראות אמנם גם בשם תרי"ג עיטין": יש מצוות שמקיימים לפני שבאמת עושים משהו, ויש מצוות שעושים אחרי שכבר יודעים לעשות באמת. זאת אומרת, גם לפני שרוכשים מסך וגם אחרי שרוכשים מסך נקראות "מצוות".

"וההפרש ביניהם הוא, כי בכל דבר יש פנים ואחור, שבחינת ההכנה אל הדבר נקרא אחור", זה מה שאנחנו עושים במצבנו הנוכחי, "ובחינת השגת הדבר נקרא פנים. ועל דרך זה יש בתורה ומצוות בחינת נעשה ובחינת נשמע, כמ"ש חז"ל עושי דברו לשמוע בקול דברו, ברישא עושי והדר לשמוע וכשמקיימין תורה ומצוות בבחינת עושי דברו מטרם שזוכים לשמוע, נק' המצוות בשם תרי"ג עיטין", עצות, "והן בחינות אחור". אנחנו נמצאים בבחינת אחוריים, בהסתר פנים.

"וכשזוכים לבחינת לשמוע בקול דברו", כשרוכשים מידה כזאת, מעמד כזה, של "לשמוע בקול דברו", זאת אומרת, בחינת בינה, תיקון חפץ חסד, אז "נעשים תרי"ג המצוות בבחינות פקודין, והוא מלשון פקדון". "פקדון", זאת אומרת, שנכנס משהו, שרכשתי משהו. "כי יש תרי"ג מצוות, אשר בכל מצווה מופקד אורה של מדרגה מיוחדת", המצווה הזאת עצמה היא מדרגה מיוחדת בפעולה הרוחנית, אז כנגד הפעולה הזאת בא המילוי- פיקדון.

"שהיא כנגד אבר מיוחד בתרי"ג אברים וגידים של הנשמה, ושל הגוף", "גוף" נקרא כלי שיש בו תר"ך חלקים. וכשמתקנים כל חלק וחלק מכל תר"ך החלקים האלה, כנגדו בא פיקדון: יש תר"ך פיקדונות, אורות.

"ונמצא בעשיית המצווה, הוא ממשיך לאבר שכנגדה בנשמתו וגופו, את מדרגת האור השייך לאותו אבר וגיד. והוא בחינת הפנים של המצוות" שממשיכים אורות נקרא "פנים" "ומבחינה זו דפנים של המצוות, שנק' אז בשם (תרי"ג) פקודין, מבאר רבי שמעון את הי"ד פקודין הנ"ל".

זאת אומרת, לפני שרוכשים מסך הפעולות שעושים נקראות "אחוריים". וכשזוכים למסך ועושים פעולה שמושכים אור, אז זוכים ל"פנים". אז יש "עיטין", עצות, איך להגיע לפעולה הנכונה. ו"פקודין" שכבר מגיעים לפקודות.

מה הן "תורה ומצוות"?

תורה ומצוות אמיתיות, הן לאחר המחסום: "מצווה" - פעולת הזיווג עצמה. "תורה" - האור שנכנס מהזיווג לתוך פרצוף.

כנגד תורה ומצוות אמיתיות, לפני המחסום, למטה ממחסום, יש תורה ומצוות שהן הכנה: "מצווה"- פעולה שכביכול משתוקקים ורוצים אבל פועלים ללא מסך. "תורה"- אור מקיף שמאיר מרחוק ולאט לאט מקדם אותנו. הוא עדיין לא יכול למלא אותנו אלא מאיר לכלים מרחוק.

כלפי מה עושים "טעות נכונה"?

כשהטעות נכונה היא מתגלה כנגד הבורא. כל הטעויות, כל הכרת הרע, כל הכלי, כל ההפכיות מהבורא, נקרא "פרעה". פרעה הוא בדיוק כנגד הבורא.

מה עשה הבורא? הוא ברא משהו כנגדו, בדיוק כנגדו. זאת אומרת, הוא הפך את כל התכונות שלו ועשה משהו כנגדו, שעכשיו אם תבוא איזו הבחנה ניטרלית ביניהם, בין הבורא לדמות ההפוכה ממנו, אז ההבחנה הזאת שנקראת "אדם", תוכל לבדוק, ללמוד מהתכונות הניגודיות האלה בין בורא לפרעה.

האדם יכול ללמוד גם את תכונת הבורא וגם את תכונת פרעה, מה ההפרש ביניהן, מה עדיף, והסיכום שלו בעקבות ההבחנות האלה, ההחלטה שלו, היא נקראת דרגת האדם.

מלכתחילה הבורא לא יכול מעצמו לברוא אדם. אם הוא בורא משהו בתוך המדרגה שלו "בורא" הכוונה "בר", מחוץ למדרגה - זה נמצא בתוך המדרגה שלו כמו עובר בבטן אמו. גם לעובר בבטן אמו יש משהו מחוץ לאימא. זאת אומרת, בורא שרוצה לברוא משהו חייב לברוא תכונות מנוגדות לו, הפוכות ממנו.

אז לאט לאט מגיעים למצב בהתפתחות המערכת הזאת, שהנברא העתידי מתחיל להרגיש יותר ויותר רחוק מהבורא. הוא מתחיל להרגיש באיזה מקום, באיזה מצב, הוא ההפך מהבורא. אנחנו מתחילים להרגיש ההפך מהבורא מהנקודה שבלב, מהשאלה "מהו הטעם בחיינו?", היא ההתחלה שלנו.

זאת אומרת, כשאדם מרגיש את השאלה "מה טעם בחיי?" פירושו שהוא כבר לא יכול להסתפק בתענוגים בהמיים, שהשאלה היא באמת כנגד הבורא, אז הוא מתחיל את העיבור שלו בתוך הבורא. הוא עוד לא יוצא ממנו, הכל עדיין על חשבון הבורא, אבל כבר מתחיל להיות בו משהו מחוץ לבורא.

מזה שאדם מתחיל להיות מחוץ לבורא נובעת השאלה "מהו הטעם בחיינו?". כל השאלות מסוג "מהו הטעם בחיינו?" בכל הגודל שלהן בקו שמאל, נובעות מהרגשת ההפכיות מהבורא. והרגשת ההפכיות מהבורא נקראת "נברא". נברא בא מהשורש "ברא", "בר-א", כלומר, בר, חוץ.

מתי נולדים, מתי מתחילים להיות כביכול עצמאים, נבראים? מרגע שאדם מקבל בחיים שלו בגלגול הזה, לשאול את השאלה בשביל מה אני חי? שהשאלה היא רצינית, כנגד רוחניות, ולא כנגד העולם הזה. מזה מתחיל להיות אדם.

ולפני כן אין בחירה חופשית, אין אדם, אלא פשוט מערכות הבורא, שמנהיג אותן ומקדם אותן עד להתעוררות השאלה הזאת. לכן, ברגע שהשאלה הזאת מתעוררת, היא אמורה להביא אותו לפעולה היחידה שהיא רצונית, עצמאית, בחירתית.

איזה פעולה? לחפש איך להתייחד לכלי, לחזור למצב של להיות כמו בורא. בשביל זה האדם צריך ללקט את כל יתר חלקי הנשמה שלו, את כל הנשמות האחרות. זאת אומרת, הבחירה היא בקבוצה ובכל הפעולות שקשורות בזה.

האם בפעולות הקבוצה או במחשבות האדם יכולה להיות טעות?

כשמדברים על המערכת שמביאה לתיקון, לא יכולה להיות שום טעות בדרך, אין בכלל טעויות. מה שנראה טעות זה גילוי ההפכיות מהבורא. הטעות היחידה שיכולה להיות היא לתת פחות יגיעה ממה שאפשר, כדי לזרז את ההתפתחות, את ההתקדמות שלנו לעבר התיקון.

זו הטעות היחידה, זאת אומרת רק בזה יש לנו בחירה. מה שבעל הסולם כותב ב"הקדמה לתלמוד עשר הספירות", שהבורא מניח את ידו של אדם על גורל הטוב ואומר: "קח לך את זה". זאת אומרת, תן יגיעה! רק בזה יכולה להיות "טעות". כשאדם נותן יגיעה הוא מתקדם, אם הוא לא נותן יגיעה הוא כואב ומתייסר, עד שהייסורים מכריחים אותו בכל זאת ללכת קדימה.

היגיעה היא כדי לפני הייסורים למצוא כוח ללכת קדימה, לא שהייסורים ידחפו מאחורה, אלא למצוא כוח שימשוך את האדם מקדימה. הכוח הזה יכול להיות רק חברה, כי הבורא לא יתן כוחות, הבחירה שלו היתה כבר לשים אותך במקום הזה. והאדם עצמו לא יכול למצוא כוחות כאלה, אלא רק בחברה. כוח החברה זה הכוח הצדדי היחיד שאדם אמור להסתייע בו.

בסופו של דבר זה הבורא עצמו. מה זה החברה? הבורא. במידה שאדם מוותר על האגו שלו ומוכן להתחבר לחברים למען השגת המטרה, במידה הזאת הוא משווה תכונות עם הבורא, ואז האור מאיר לו ומקדם אותו קדימה.

אז מי הם החברים? אותה הופעת הבורא, אם אדם מתייחס אליהם כמו לחלקי נשמה שלו. זה אותו בורא רק הוא מופיע בצורה כזאת, מפני שרק בצורה כזאת האדם מסוגל לראות את העבודה שלו, לתת יגיעה בלי להשלות את עצמו.

איך אדם יכול לבדוק האם הוא נותן פחות ממה שהוא יכול?

הבדיקה האם עושים מספיק, האם עושים טוב בצורה המרבית, היא מאוד פשוטה. בודקים האם אני מוציא מהחברה את ההתרוממות, ההתעוררות, הכי גדולה שאפשר. האם אני לא מפסיק לחפש איך להטיב לחברה שתהיה המועילה ביותר עבורי.

מכיוון שהכל נמדד כלפי החברה, אז בסופו של דבר אפשר לראות את זה. כלפי הבורא האדם משלה את עצמו, אין לו שום בסיס למדידה. לכן בעל הסולם אומר, שהבחירה החופשית מתבטאת בזה שאדם כל פעם עושה לעצמו חברה יותר טובה. מחפש ובונה כל פעם חברה יותר טובה, יותר מתאימה להתקדמות שלו.

זו התשובה לשאלה מה בידינו לעשות. וחוץ מזה כל הפעולות שלנו, כל המחשבות, כל ההחלטות, הן מלמעלה, הן לא שלנו. הן רק נכנסות לאותו משל שהוזכר לעיל, על הבורא הלוקח את ידו של האדם ומניח אותה על גורל הטוב. כל הדברים שלא שייכים להחלטה של האדם כלפי החברה, נובעים מלמעלה, הם שייכים למשל הזה.

יש רק שתי פעולות:

א) פעולה יחידה של הבורא - מניח את ידו של אדם על גורל הטוב בכל מיני דרכים, בין אם בדרך ייסורים או בדרך טובה,

ב) פעולה יחידה של האדם - ללכת להתחזק דרך החברה.

חוץ משתי הפעולות האלה לא קיים שום דבר במציאות. בפעולה, במחשבה, בכוחות, בהפעלה, אין שום דבר, רק שתי אלה: פעולה אחת מהבורא ופעולה אחת מהאדם.

אחרי שאדם מקבל חן דקדושה מלמעלה על ידי לימוד, על ידי השקעה בכל מיני מעשים, בכל מה שבידך ובכוחך עשה, הוא מתחיל להבין שפעולות דלהשפיע הן הפעולות הנעלות והטובות ביותר, אלא שהוא לא מסוגל לעשות אותן. כדי לבצע אותן חסרה לו הרגשת גדלות הבורא, שנקראת "אמונה". האמונה מביאה בלב האדם כוח להתמודד, להתעלות מעל הרצונות, מעל הכוונות בעל מנת לקבל, ולרכוש סוף סוף כוונה בעל מנת להשפיע.

תחושת הבורא היא המביאה את האדם לחשוב לא על עצמו אלא על הבורא. מאיפה לוקחים את האמונה הזאת? רב"ש אומר, שבדבר הזה יכולה לעזור רק סביבה. למצוא את החברה המתאימה זה הדבר היחיד שבאמת תלוי באדם לעשות. וכשהוא עוסק בבניית החברה, באמצעות עבודתו בחברה הוא מקבל את כוחות האמונה, וכך זוכה לקניית הכוונה על מנת להשפיע, שזה נקרא לעבור מחסום.

בכל שלב, בכל מצב שעוברים, צריכים להבדיל בין אורות לבין כלים. זאת אומרת, בכל מצב שנמצאים צריך להיות גם חיסרון וגם מילוי. וגם בשלב הבא שאליו רוצים להגיע, גם בו צריך להיות חיסרון ומילוי. ולא על המילוי צריכים לדאוג, אלא על החיסרון. כל העבודה שלנו היא לדאוג לכלי, כי הכלי הוא הקובע באיזה מצב יהיה האדם.

מה החיסרון שצריך לבקש?

אחרי כל החישובים שאדם עושה, החיסרון היחיד שהאדם אמור לדאוג לגביו הוא החיסרון לגבי גדלות הבורא. רק הרגשת הבורא, הכרת גדלותו, הכרת הבורא בכלל, בלי גדלות, עם גדלות, זאת אומרת, התרשמות מהבורא, יכולה לשנות את האדם ולהביא אותו לכך, שבמקום שיעבוד את הרצון לקבל שלו הוא יהיה עבד לרצון להשפיע של הבורא.

וכאן האדם צריך לעבוד דווקא על החיסרון של גדלות הבורא, שיבוא האור מלמעלה וישנה את האדם. שהבורא יתגלה כך שהאדם ישתנה. זאת אומרת, האדם אמור לרצות בשינוי, עד כמה שאדם מסוגל לרצות בזה לפני שהוא משתנה, ועליו להכיר בכך שהוא פונה לבורא כדי שישנה אותו.

למה שיפנה לבורא, אם ממילא אין לו מספיק רצון להשתנות והבורא כבר יעשה את השינוי? מפני שלא השינוי הוא המטרה, אלא כתוצאה מהבקשה מהבורא להשתנות, האדם נדבק בבורא, וזאת המטרה. השינוי הוא כביכול אמצעי.

מזה יוצא, שכל פעם עובדים על אותו חיסרון: איך להיות יותר דבוק, יותר קרוב לבורא, כי מזה מגיע הכוח להיות דבוק. גם חיסרון לדבקות מגיע מהבורא. הכל באמת יוצא מאותו מקור.

איך אדם יכול לצאת מאהבה עצמית ולקבל על עצמו אהבת הזולת?

אדם לא יכול לרכוש את אהבת הזולת בלי לצאת מעצמו. הרצון הוא רצון אחד. בתוך הרצון הזה נמצא או אני או מחוץ לי. מחוץ לי נמצא הבורא, אבל כדי לא להשלות את עצמי ולא לשקר לעצמי, כאילו אני רוצה את הבורא, אז במקום על הבורא האדם צריך לחשוב על הסביבה, על החברים. ואם הוא יכול להתייחס אליהם באהבה, סימן שכך הוא מתייחס לבורא.

כי האדם לא מייחס חשיבות למה שמחוצה לו, בין אם זה הבורא ובין אם זה חברים. כל דבר זר שאין לו ממנו תועלת ישירה לא קיים לגביו, זאת אומרת, הוא לא חושב עליו. מתי אדם מתחיל לדאוג למישהו? כשהוא רואה שהוא תלוי בזולת, באיזה מקרה, באיזה מצב, באיזה קשר. אם האדם לא תלוי בזולת, מדוע שידאג לו.

אנחנו לא דואגים איך חיים באוסטרליה, מי יהיה שם ראש הממשלה, בקושי נזכרים בה פעם בשנה. למה? כי אנחנו לא תלויים בה. אבל אם היינו תלויים במים שלה, היינו מזכירים אותה בחדשות וחושבים רק עליה. זאת אומרת, מה שלא שייך לאדם עצמו, נמצא מחוץ לשדה הראייה שלו. גם החברים בינתיים לא נמצאים בשדה הראייה שלו. וזה סימן מובהק, שגם הבורא נמצא אצלו באותו מצב.

השגת תכונות הבורא לא כוללת רק את הבחינה איך הוא אלי, כמה שהוא טוב ומטיב ונותן לי ועושה לי, אלא גם את הבחינה איך אני אליו. כך שמהיחס שלי לחברים אפשר להקיש לגבי היחס שלי לבורא.

בעל הסולם אומר, שאדם קצת גדול דואג לקבוצה. גדול קצת יותר- לחברה. גדול קצת יותר-למדינה, ועוד יותר גדול-לכל העולם. לפי זה אדם יכול לראות כמה הוא דואג לבורא, כי מה שמחוץ לאדם זה הבורא. הבדיקה היא פשוטה וישירה. אין לאן לברוח.

לאן יוצאים מאהבה עצמית?

אי אפשר סתם לצאת מאהבה עצמית. במקום אהבה עצמית האדם חייב להיכנס לאהבת הזולת, באמצע ביניהן, יש בסך הכל שתי שליטות: או שליטת הנברא או שליטת הבורא, או רצון לקבל או רצון להשפיע. לכן, תבחר!

אדם שמחליט שהוא חייב לצאת להשפעה, אמור כתוצאה מזה להחליט שהוא צריך לעסוק עם החברה, עם החברים, כי זה המנוף, הכלי היחיד, האמצעי היחידי, שעל ידו הוא יגיע לקשר עם הבורא, להשוואת הצורה איתו.

זאת אומרת, אדם שעוד לא מרגיש הכרח להתקשר עם החברה, אין עליו שום לחץ אמיתי להתקשר עם הבורא. זה ממש היינו הך. לפי זה אדם יכול לראות עד כמה הוא רחוק מרוחניות, עד כמה אין לו עדיין שום נקודת קשר, שום גישה, ובכלל שום נטייה לזה.

"חברה" הכוונה לאלה מבין האנשים שסובבים את האדם שהם באותו ראש כמוהו, לא יותר טובים ולא יותר רעים, וגם יכול להיות שרק נדמה להם שהם שואפים לרוחניות כשלמעשה הם מחפשים משהו אחר, בכל זאת יש להם מטרה משותפת, אותה מגמה מנחה אותם, הבורא נתן להם אותן מחשבות ואותם רצונות.

איך הקמת מפעל להפצה קשורה למטרה של אהבת הזולת?

במפעל מייצרים חומר, מוצר, תוצרת. התוצרת כוללת הפצה, אינטרנט, ספרים, סרטים, דברים שמצריכים עשייה. העשייה הזאת כוללת יחסים בין אנשים: למה אני נמצא במפעל הזה, בשביל מה, מה זה נותן לי, מה הרווח שאני מצפה לו.

אדם עובד במפעל ומקבל משכורת. לאיזה משכורת הוא מצפה? מה הוא משקיע? האמת היא שההשקעה העיקרית היא לא באינטרנט, בספר וכו', אלא ביחסים החברתיים במפעל. אם עוסקים בזה - מצליחים, אם לא, אז כמו שאמרו חז"ל: "ואם לאו, שם תהא קבורתכם". זהו. הגענו למצב שאנחנו זקוקים לחברים.

איך אפשר לשלב בין חובות המחלקה במפעל לבין אהבת הזולת?

חבר שהתמנה כמנהל מחלקת אחזקה, בוחר כמה אנשים שיש להם ידיים טובות, והם נעשים מחלקת אחזקה. לא חשוב איזה אנשים. יכול להיות שהוא מצטער שאין לו קשר דווקא עם אלה שעוסקים באינטרנט או בנושא אחר ששם האנשים אולי יותר עדינים, יותר מבינים, לומדים יותר, או בכלל עם אופי יותר מתאים לו. אבל זה בכלל לא חשוב.

זאת אומרת, אם הוא לא היה בוחר את אנשיו לפי המיומנות המקצועית שלהם, אחד צבעי והשני רצף, יתכן שהיה נמנע מלהתחבר עם החברים האלה, אבל מכיוון שתבונת הכפיים היא הקובעת, הם המתאימים ביותר. העיקר שהמחלקה תתפקד בצורה היעילה ביותר, כמו כל מחלקה במפעל.

משנוצר צוות ונוצרים קשרים, יש כבר הבנה, יש תוכנית כללית וכל אחד יודע את תפקידו (מזה אף אחד לא יכול לברוח, אם מישהו בורח, הוא מפוטר מהמפעל. אם יש חוסר התאמה לתפקיד זה משהו אחר, אבל אם אדם מסרב לגמרי, אין לו מקום בקבוצה), מתחילים לדאוג לחיים הפנימיים של קבוצת העובדים שנבחרה, בתוך המחלקה. ושם זו כבר עבודה פנימית.

איפה עובר הקו הדק בין יחסים חברתיים לבין ענייני עבודה?

בעבודה אין חברים, ובקבוצה כולם חברים, אז למה יש קושי? אדם שהוא ישר עם עצמו ועם החבר לא ירגיש שום קושי. אין שום דבר חוץ מלעבוד במפעל ולהצליח במשימה העיקרית, במטרה.

מה הבעיה להפריד או לשלב בין יחסי עבודה ליחסים חברתיים? גם כשצועקים בענייני העבודה זה לא אמור להשפיע על היחס לחבר בחברה. מטבע הדברים, מי שעושה, סופג יותר ביקורת. ודאי שאם עובדים יחד יש יותר אפשרויות לחיכוך בעבודה, אבל דווקא על פני זה בונים יותר קשרים. גילוי חסרונות זה דבר רצוי, שמוביל לתיקון. החיסרון מוביל אותנו לתיקון. כשאין חיסרון קשה לדעת לאן להתקדם.

אם לא נגלה חיסרון, אם לא נגלה פצע, אם לא נגלה שאני רע, איך אני אעשה טוב? רק מתיקונים. כי בעולם שלנו, מתוכנו, אנחנו לא מייצרים שום דבר חדש, אנחנו רק מתקנים. כל העבודה שלנו בכללות נקראת "תיקון". אז קודם צריך לגלות את הרע ואחר כך לתקן, לגלות שוב את הרע ושוב לתקן. אם לא נגלה רע, לא נוכל לתקן. ובמידה שנגלה, רק במידה הזאת האדם יכול לתקן וכך להתקדם. לכן כמה שמתגלה יותר רע, יותר טוב.

ובאשר לצעקות, כל זמן שלא צועקים נגד מגמת ההתקדמות הכללית, אין לכך חשיבות. אם בדרך צועקים ועושים ביקורת, זה מבורך. זה אף פעם לא יכול להרוס. אם הביקורת היא טובה ועמוקה ושופכת אור על כל מיני צדדים, אלה בירורים. דווקא מתוך זה מתחילים לברר: מי צודק ולמה, ואיך ניתן לעשות אחרת. אם הביקורת קשורה למטרה, רק ברכה תצא ממנה.

אין מה לפחד, להפך, צריך לחפור בזה, אבל לא לאורך זמן, לא להתחיל ליהנות מהסבל. ברפואה ובפסיכולוגיה ידוע שכאב ושמחה משאירים בגוף אותו רישום. גם אי אפשר שיהיה אחד בלי השני. לא סתם אומרים, שחילוקי דעות מגבירים את האהבה בין בעל לאישה. זה נכון. כל דבר צריך להיות על פני משהו שהוא ההפך.

איזה חיסרון זה תפילה?

תפילה היא חיסרון שכבר נמצא באדם בצורה מבוררת, חיסרון שמוכן כבר לקבלת המילוי -תשובה. היגיעה היא להגיע לחיסרון הזה. התפילה, החיסרון עצמו בצורה המבוררת, זה כבר מספיק כדי לקבל תשובה. כל העניין הוא העבודה לפני כן.

האם תפילה היא הדבר העמוק ביותר שאדם מחפש?

האדם לא יודע מה הוא מחפש. יש לו מה שנקרא "גן רוחני", שרשרת רשימות. כל השרשרת הזאת נמצאת בתוך האדם, אלה כל השלבים, כל המדרגות, שהנשמה שלו עברה בירידתה ממרום עד למצב הנוכחי, הנמוך, המקולקל. כל השלבים והמדרגות נמצאים בתוכה רק בבחינת רשימות, זאת אומרת, רק כמידע על כל מדרגה ומדרגה.

האדם יכול לרכוש את המדרגה רק כשהוא מוסיף למידע על אודות המדרגה את הכוח לכבוש אותה. הכוח לכבוש את המדרגה נקרא "מסך", כוונה על מנת להשפיע. מטרת העבודה שלנו היא לגלות בעזרת כל מיני מעשים את הרשימו הבא בתור. ברגע שאדם מממש אותו, הוא ממשיך ומגלה את הרשימו הבא בתור היותר גבוה והיותר גבוה. וכך הוא חוזר למקור שממנו ירדה הנשמה שלו.

זאת אומרת, האדם עצמו לא יכול לבחור איזה רצון יהיה לו כשיתגלה לו הרשימו הבא. הוא לא יכול לדעת איך הוא יראה כשיתגלה בו הרשימו הבא, איזה מחשבות, איזה רצונות יהיו לו, מי ומה הוא יהיה. אז, ואין טעם לנסות לתאר את המצב בעתיד. על סמך מה? אנחנו רואים עד כמה המצבים שעוברים, הם כאלו שלא ניתן לצפות או לשער אותם.

לכן אדם לא צריך לחשוב על רצונותיו ועל מחשבותיו בעתיד אלא לחשוב בצורה הכי פשוטה: "אני רוצה להגיע ליותר". בלי לדמיין את היותר הזה. כשאדם מדמיין מה זה היותר הזה, זה כבר מונע ממנו להתקדם.

האם תפילה צריכה להיות במילים?

הבורא לא רואה את הגוף. אז איזה מילים צריך בתפילה? אולי "מילים" הכוונה לבירורים של רצונות, של כוונות, אבל ברוחניות אין מילים. רוחניות היא הרגשה עירומה ללא מלבושים. הרגשות, הבחנות, שאין להן שמות. אפשר להדביק על הרוחניות כל שם או כל מספר שרוצים, העיקר שיתקבלו הרגשות וההבחנות גם אצל אחרים, אם רוצים לתקשר איתם.

כלפי הבורא צריך להגיע לשילוב של הבחנות, הרגשות, מחשבות, כוונות. אין בזה מילים. לא חשוב איך קוראים לרשימו איקס (x) דהתלבשות וואיי (y) דעביות, בסך הכל מתגלה בפנים הרגשה, רשימו. בקבלה קוראים לזה נר"ן דצדיקים.

זאת אומרת, תפילה זה הרגשה שבלב. "לב" נקרא סך כל הרצונות של האדם ולא הלב הפיסי שלנו. אז אם בתוך כל הרצונות יש איזו הרגשה כללית נכונה, המכוונת באמת לבורא, "מכוונת לבורא" הכוונה לקבל צורה כמו שיש לבורא- זה נקרא "תפילה".

מהו המושג גדלות הבורא?

גדלות הבורא היא שהבורא שולט באדם בכל פינה. כשהאדם מתכנס בתוך עצמו, בכל פינה בפנים הוא ימצא את הבורא. את זה החברה צריכה לרמוז לו, ואחר כך האדם עצמו מוצא אותו בתוכו. מה זה גדול? "גדול" זה יותר חזק ממני. האדם צריך להתרשם מהחברה שהבורא יותר חזק ממנו. יותר חזק, הכוונה בגדלות ולא יותר חזק ממני, שנותן לי ייסורים, שאז אני כועס עליו, מתייאש ונופל.

למה כל כך קשה להשפיע בחברה גדלות הבורא?

הבעיה היא שאנחנו לא דואגים לבנות חברה. צריכים להתחיל מבניית החברה. אם אדם רוצה שהחברה תשפיע עליו ותבנה אותו, עליו לדאוג שהיא תהיה חזקה, בכוונה נכונה, בהילוך הנכון, בהתרוממות רוח. שיהיה בה כל מה שהוא רוצה לקבל ממנה. וכדי שכל אלו יהיו בה, הוא עצמו צריך לתת לה את כל הדברים אלה.

מאיפה האדם יכול לתת אותם? כל אחד יכול לתת, אם לא לעצמו, לפחות למישהו אחר. רואים את זה כשנותנים הרצאה. אתה בא להרצות, והתלמידים חושבים שאתה "צדיק" ו"מתוקן". למה? כי אתה משפיע עליהם, שופך עליהם, כל מה שאתה יודע. ואז אתה עובד על הרצון לקבל שלהם, משפיע להם התרוממות שאין להם.

אדם יכול לבוא לקבוצה מצוברח לגמרי, ברגע שהוא מתחיל לדבר על הקבלה, הוא בעצמו מתחיל להתפעל מעצמו. זאת אומרת, לא חשוב באיזה מצב אדם נמצא בזמן שרוצה לתת לחברה. אפשר גם לא מן הלב, אלא רק במילים, מהפה ולחוץ, להשפיע אל החברים התרוממות אמיתית. והשני ששומע חושב שממרום נחת לו אליהו הנביא.

אם באותה כוונה אדם עושה כלפי החברה שלו, וכל אחד עושה הדדית כלפי השני, כולם מקבלים כוחות כאלה, עד שהם ממש לא יכולים לישון. אדם מרגיש שהוא חי ובוער כל רגע ורגע. כמו בימים שגילה את רעיון הקבלה, או כמו שקורה בזמן החגים, סוכות, פסח, שהתרוממות הרוח היא סביב השעון. כולם עובדים שעות, כולם יושבים ושומעים, ואדם נמצא יחד איתם ושומע מבחוץ שאלוקות זה חשוב ומיוחד, והוא נדלק.

כך אדם יחיה. החברים יחייבו אותו, בין אם ירצה ובין אם לא, הם ישפיעו עליו בצורה כזאת. הבעיה היא שאין רצון להשפיע לשני, וגם לא איכפת לו מעצמו. עדיין לא מבינים שזו הנקודה העיקרית ועוזבים אותה.

איך החברה אמורה להשפיע לאדם גדלות הבורא?

סביבה אמורה לגרום לאדם להתקשר עם הבורא. חברה אמורה להגיד לאדם שבלי גדלות הבורא הוא לא יגיע למטרה. שגדלות הבורא תפתח לו את הכלי החדש. חברה אמורה לכוון אותו לבורא, לספק התרוממות יחד עם חשיבות הבורא. חשיבות הבורא ללא התרוממות רוח איננה חשיבות.

במקום שהבורא נסגר, נסתם, נסתר, החברה אמורה למלא את תפקידו. הבורא נסתר ובמקומו, במקום עצמו, נתן לאדם את החברה. למה? כי עם הבורא אפשר להיכנס למגע רק על מנת להשפיע, ועם החברה האדם יכול לשחק איך שהוא רוצה. אבל גם משחק אמיתי, עבודה רוחנית עם החברה, יכול להיות רק על מנת להשפיע. זאת אומרת, לאדם בעולם הזה, במצבו האגואיסטי, יש אפשרות לעשות עבודה רוחנית.

ואם אדם מקבל התרוממות מהחברה הוא לא עלול להפסיד בירורים?

כשאדם בשפל אין לו שום בירורים, הוא רק אוכל את עצמו. בירורים צריכים להיות במצב שבא האור והאדם רואה הפרש בינו לבין האור. החברה לא מנתקת את האדם מבירורים. צריך כל הזמן להיות בהתרוממות רוח מירבית, והבירורים כבר יבואו. ואם נופלים לאיזה מחשבה או הבחנה, נופלים לשנייה אחת וזה מספיק, זה נקרא לקצר את זמן התיקון.

הבירורים לא אמורים לגרום לנפילות שנמשכות כמה ימים, כאלה שאי אפשר לצאת מהן, ואז אחרי הבירור מבינים ומגלים עד כמה שקועים בנפילה. הבירור יכול להיות לשנייה אחת, כך שאדם אפילו לא ירגיש את הבירור. האדם אולי יצטרך את הבירור להמשך הדרך הרוחנית, מי יודע מתי ואיך הברורים מצטברים. אין צורך לדאוג על הרע, צריך לדאוג כל הזמן להיות בהתרוממות ובמחשבה על הבורא, מזה יבוא בירור. האור מברר את הכלי.

בחברה אנשים לא חושבים על התרוממות רוח אלא איך לברוח מהצרות.

בחברה יש אנשים שבאים בגלל המטרה, ויש שבאים מפני שהם לא רוצים לשבת בבית, עם האישה והילדים, וכאן הם יושבים ועושים משהו. כך זה אצל כולם, כולנו בורחים מצרות. בחברה לא חושבים על התרוממות רוח ולא על רוחניות, וטוב שכך.

האדם בסך הכל בורח מצרות. "מה טעם בחיינו?"זאת הסיבה לבואו, ובמגמה הזאת הוא ממשיך. אם אדם מתכחש לסיבה הזו, סימן שהוא עוד לא בירר את עמקות הסיבה להימצאותו בקבוצה. אין אחד בקבוצה שלא בורח מרע, וזה טוב מאוד. זה בסיס מכובד שממנו מתחילים. אין צורך להשתוקק לשום דבר חוץ מאשר לדבר אחד: לברוח מצרות.

מה ההבדל בין קבוצה שעוזרת לאדם לא לחשוב על הצרות שלו, לבין מלון באילת שמציע לו לשכוח למשך שבוע מהצרות שלו?

ההבדל הוא פשוט. אם הצרות של האדם הן באמת מטרתיות, הנסיעה לאילת לא תבריח אותן. הוא ישב בבית מלון עם כל הפאר ויאכל את עצמו. הימצאותו במלון לא משנה לו מבחינה זאת. רק בחברה שלו הוא יוכל לברוח מצרות, וטוב שיברח. טוב מאוד אם אדם בא לקבוצה ושוכח את הצרות הבהמיות, את הצרות הרוחניות, לא חשוב מה, ולא זוכר אותן.

האדם לא אמור לחשוב מתי תבוא לו הכרת הרע. הכרת הרע באה רק כתוצאה מן האור. אם אדם לא מזמין על עצמו יתר אור, הוא לא יגלה עוד ועוד רע. מי שרוצה להרגיש את הרע לפני שמזמין את האור, בצורה כזאת לא מגלה הבחנות חדשות, הוא פשוט אוכל את עצמו. זה נקרא: "כסיל יושב בחיבוק ידיים ואוכל את בשרו" יושב ולא מתקדם לרוחניות.

במאמרים שונים של בעל הסולם ורב"ש כתוב, שאדם צריך רק דבר אחד: להיות קשור למקור האור, לבורא, בעקבות זה יבואו אליו כל שאר הדברים. אין מה לפחד מזה שנפרדים מ"האני", מהרצון לקבל. השיטה מסודרת בצורה כזאת, שבאות לאדם מכות, והוא לא אמור לפחד באיזה קצב הן באות.

מה הכוונה במילה "עצמות"?

"עצמות" הכוונה כאן לעצם העניין, ולא לחמש בחינות שיש בכל פרצוף: מוחא, עצמות, גידים, בשר ועור, הבחינות מבפנים החוצה, באותה דרגת עביות.

יש ספירות, כתר, חוכמה, בינה, זעיר אנפין, מלכות, מלמעלה למטה, ויש אותן בחינות, כתר, חוכמה, בינה, זעיר אנפין, מלכות, מבפנים החוצה, בעובי, ברוחב. כדי למנוע בלבול, הבחינות האלה נקראות בשם "מוחא", "עצמות", "גידים", "בשר" ו"עור". וכמו בגובה הפרצוף גם ברוחב הפרצוף, צריך שיהיו חמש הבחינות האלו. לא יתכן שיהיו פחות מחמש, אחרת לא יהיה חיסרון במלכות, ואז אין כלי.

שמות אלה נועדו להדגיש שיש בסך הכל חמש בחינות או עשר ספירות, לא תשע ולא אחת עשרה, לא יכול להיות יותר או פחות, וגם כדי להגיד באיזה קומה נמצא האדם. לוקחים איזה פרצוף כדוגמה, וכלפיו מודדים את יתר הפרצופים הסמוכים לו. ואומרים שיש לו, נניח, רק בינה וזו"ן ואין לו כתר וחוכמה, או ההפך, שיש לו כתר וחוכמה ואין לו בינה וזו"ן.

ולפעמים חל בלבול גם בנושא: האם מדברים לפי האורות או לפי הכלים. כי יכולים לקרוא לאורות בשמות של הכלים ולכלים בשמות של האורות. לכן עלינו לחדור לשורש העניין ולהבין במה מדובר, ולא להסתפק בהבנת המילים כשלעצמן, בהן ודאי יש כל פעם חילוף מילה במילה.

אז רב"ש לא מדבר על "עצמות" שיש במוחא, עצמות, גידים, בשר ועור, הדבר הפנימי ביותר, כי למוחא כמעט ולא מגיעים, אלא הוא אומר, שאם האדם רוצה להגיע לחיסרון, החיסרון הזה חייב להגיע ממש ליסודו של הפרצוף, זאת אומרת, לעצמות. בבניית המפעל ובבניית היחסים בתוכו, זה דבר עקרוני. החיסרון הזה חייב להגיע ליסודו של פרצוף, כלומר לעצמוּת.

אומרים על פעולות הבורא: "סוף מעשה במחשבה תחילה". למה "סוף מעשה במחשבה תחילה"? הרי אצל הבורא אין מושג של זמן, הוא לא אמור לעשות כמה פעולות בדרך כדי להגיע לסוף הטוב. ברוחניות לא קיים אספקט הזמן. הבורא הוא כל יכול. הוא הכוח היחיד הפעיל: פועל, מופעל ומפעיל, הוא המחשבה והוא המעשה. הוא הידע והוא הידיעה. הכל כאילו בנקודה אחת שאותה מגדירים כבורא, וחוץ ממנה עצמה אין שום דבר, אין התנגדות כוחות, אין התנגשויות, מאבקים, מעברים. אז למה כתוב "סוף מעשה במחשבה תחילה"? למה צריכים להיות למעשה סוף והתחלה?

"סוף" ו"התחלה" הם לא כלפי הבורא, כלפיו אין לא סוף ולא התחלה, יש מחשבה אחת "להטיב לנבראיו", ובמחשבה האחת הזאת נברא הנברא, ונמצא במצב המושלם, מקבל כל מה שיש, ונמצא במצב יחיד - במחשבה אחת - מחשבת הבריאה "להטיב לנבראיו", שרק היא קיימת. אז למה כתוב: "סוף מעשה במחשבה תחילה", כאילו יש עוד מעשה, שרק בסופו כביכול המחשבה הזאת מתקיימת. משום שהפסוק מכוון כלפי הנברא. לנברא מתברר בצורה הדרגתית, המצב היחיד שבו הוא נברא - שהוא נמצא ב"עולם הזה", הדרגה מתחת לסף ההכרה, שכוללת בתוכה הרבה מדרגות: אותנו לפני המחסום, נבראים שעדיין לא מרגישים שהם נבראים, ודומם, צומח, חי, ועד למדרגות ממחסום ומעלה, שהנברא לאט לאט מתאושש מחוסר ההכרה, ומגיע להכרה, לידיעה, לדבקות, להתאמה, לאותה מחשבת הבריאה "להטיב לנבראיו".

כשהנברא מתעורר מחוסר הכרה להכרה מלאה, עד שמגיע למחשבת הבריאה במלואה, שזה עניין של בניית "החוש השישי", בשלבים האלה יש לו עניין של "אחוריים" ו"פנים":

אחוריים- חוסר הכרה.

פנים- הכרה.

וכך הוא עולה שלב אחר שלב, מ"אחוריים" ל"פנים", מ"אחוריים" ל"פנים". בשלבים האלה שבין חוסר הכרה להכרה, חוסר הכרה להכרה, יש מה שכתוב: "שופטים ושוטרים". למה? כי ההתאוששות היא על ידי יגיעה עצמית. בלי יגיעה עצמית הוא ישאר בחוסר הכרה. עליו להרגיש בעצמו את הכלים, את הרגשות הנחוצים כדי לחיות, כדי להיות במחשבת הבריאה "להטיב לנבראיו".

לכן יוצא כך, ש"סוף מעשה במחשבה תחילה", שבאמת "במחשבה תחילה", במחשבה הזאת היחידה "להטיב לנבראיו", שרק היא נמצאת, ובה נמצא הנברא, מתוך המחשבה הזאת התחיל עניין חוסר ההכרה, נברא עניין ההסתרה, "שופטים ושוטרים": יגיעה, ייסורים. זאת אומרת, המצב הסופי, "להטיב לנבראיו", הוא הקובע את כל התהליך, את כל היגיעות ואת כל השלבים, שאדם צריך לעבור כדי להגיע אליו. יוצא שהבורא ככוח היחיד, הוא שעושה את העבודה, הוא בעל הפעולה.

אם כך למה כתוב: "שופטים ושוטרים תעשה לך בכל שעריך"? כי אדם שרוצה לפתוח את הכלי שלו, בונה בעצמו לעצמו "שופטים ושוטרים": הגבלות, שהוא רוצה דווקא בצורה זאת, ורק בשיטה זאת, של למעלה מהדעת, של על מנת להשפיע, לזכות לגילוי האלוקות, רק על ידי התאמה אליו.

לא שהבורא שם לאדם "שופטים ושוטרים" והאדם צריך להתגבר עליהם, אלא "שופטים ושוטרים": גם אלה שבעל הסולם כותב עליהם ב"הקדמה לתלמוד עשר הספירות", שאדם מטפס על ההר וכל הזמן זורקים אותו חזרה אחורה, והוא שוב מטפס ושוב זורקים אותו, הם "שופטים ושוטרים" שהאדם בעצמו מעמיד על עצמו, ש"יזרקו אותו מן ההר", אם הכוונה שלו לא נכונה. בזה הוא בונה את היחס הנכון, את ההתאמה שלו לבורא.

זה נקרא "תעשה לך": האדם בעצמו אמור לעשות את העבודה הזאת, לבנות מסך, לבנות את הכלי החדש. זאת אומרת, במקום להתלונן על זה שהבורא עשה הסתרה, להכיר לו תודה על ההסתרה, ולהחזיק בעצמו את ההסתרה הזאת.

ואז האדם לא כועס על הבורא על הדרך הקשה שעשה, עם הנפילות, ההשפלות והקשיים, אלא הוא מודה לו על זה, מצדיק אותו: נעשה "צדיק"- מצדיק אותו עד כדי כך, שאפילו אם הבורא היה עוזב ומאפשר לאדם לבחור את המצב הרצוי לו ביותר, האדם עצמו היה מגביל את עצמו ובונה את המדרגות האלה, את ה"שופטים ושוטרים". הוא בעצמו היה רוצה להחזיק את ההסתרה על עצמו.

זאת אומרת, במקום שהבורא מסתיר את עצמו, האדם מסתיר את עצמו מהבורא, כדי שהיחס שלו לבורא ישאר רק בכוונה על מנת להשפיע- רק לפי גודל המסך, לפי גודל האמונה, לפי גודל האור חוזר, כדי שהקשר בינו לבין הבורא יהיה קשר של הדדיות.

מה פירוש שהנברא בונה את ההסתרה בעצמו?

הבורא בנה את ההסתרה כך, שנתן צמצום א', כלומר: שברצון לקבל, בכוונה על מנת לקבל, האור לא נכנס. זאת אומרת, שאם יש לאדם כוונה על מנת לקבל, איפה ששורה בו הכוונה לטובת עצמו, שם לא תהיה לו הרגשה רוחנית, שם הוא לא ירגיש את הבורא.

לאט לאט הבורא מלמד את האדם, מחייב אותו לחשוב על הכוונה על מנת להשפיע. החיסרון בכוונה על מנת להשפיע צריך לבוא כביכול מהאדם. שהוא בעצמו לוקח את ההסתרה, את הצמצום, על עצמו, ומתחיל לנהוג כאילו אין הסתרה ואין צמצום ולא שום תנאי מצד הבורא.

איך סדר התיקונים שלנו? האדם קודם כל עושה על עצמו צמצום א', ובעקבות זה מתחיל לאט לאט לבנות "מסך", כאילו יש לפניו אור ומותר לו לקבל אותו, והוא שולט בכל הדברים, כאילו הוא בעל הבית. הבורא פתוח ומוכן, והאדם מסתיר את עצמו מאחורי ה"מסך".

במידה שהאדם מוכן לעשות כך, הבורא נפתח והאדם נסגר. עד שבונה על עצמו מסך דצמצום א' במאה אחוז, מסך בלקבל על מנת להשפיע במאה אחוז, ואז מצד הבורא אין שום הגבלות. זאת אומרת, במידה הזאת האדם מתחיל לשלוט בבריאה.

מה זה "בריאה"? "בריאה" זה האדם, אלא מי עוד? כלומר, האדם מתחיל לשלוט בקבלת האור, במילוי, בהתגלות האלוקות, וכך הוא משנה את עצמו, משנה את גורלו.

כאשר האדם לוקח מהבורא את ה"מושכות" של הבריאה, את ההשגחה, את ההנהגה, הוא מנהיג את הבריאה. מי זה הבריאה? הוא עצמו. חוץ מהאדם אין נברא. כל היתר- דומם, צומח, חי, הם פחותים מהאדם ומונהגים בהתאם לאיך שהאדם מנהיג את עצמו.

דומם, צומח, חי, הם לא "נבראים" כי אין להם בחירה חופשית. נברא הוא מי שיש לו בחירה חופשית.

איך האדם יכול להתחיל לעבוד בהתגברות למעלה מהדעת?

ציירנו תמונה יפה, שלפיה האדם תמיד לוקח על עצמו את ההגה, כביכול יש לו "ברקס" ויש לו "גז" שהוא יודע איך לתמרן איתם. אבל זהו שלב אחד, אנחנו עדיין צריכים להתמודד עם התנהגות אחרת מצד המכונה הזאת של ההנהגה וההשגחה.

המכונה היא האדם, שהבורא פועל עליו. כדי לעבוד על המכונה צריך קודם כל לצאת מהקשר איתה, להיות מהצד, "לצאת מגופי" מה שנקרא. שכל מה שיש ברצון לקבל שלי זה לא אני. להיות אובייקטיבי. התיקון הזה נקרא תיקון של "חפץ חסד", תיקון של בינה, שנקרא "להיות עם חופשי בארצנו":

"עם"- כל הרצונות של האדם.

"חופשי"- האדם לא נשלט על ידי הרצונות שלו.

"בארצנו"- ברצון שלנו. "ארץ" הכוונה רצון.

כשאדם מגיע לתיקון "חפץ חסד" של בינה הוא לפחות יוצא מהשליטה של המכונה הזאת, הטבע שלו. ואז הוא עומד לצד המכונה שלו, כמו שהבורא ניצב מצידה, וכעת יכול להתחיל ללמוד איך להנהיג אותה, כי יש לו מודעות ושכל וכו' שלא קשורים לרצון.

הבעיה שלנו היא שהשכל הוא לא נברא. הרצון הוא שנברא. השכל מתפתח למלא את הרצון לפי גודל הרצון, לפי איכות הרצון, לפי סוג הרצון. כך פועל השכל של האדם.

השכל נמצא בכל תא, בכל אבן, בכל חי, בכל צומח. השכל קיים בכל נברא רק כדי לשרת אותו, כדי לשרת את הרצון שלו. הרצון הוא יותר פנימי והשכל נבנה עליו כתוספת.

כשאדם רוצה לצאת מתוך המכונה שלו, מתוך הרצונות שלו, הוא מחליף את השכל. כל החשבונות כביכול נעלמים, בדומה למחשב שעובד לפי תוכנה מסוימת, כאשר האדם רוצה להחליף את התוכנה, קודם מוחק מהמחשב את התוכנות הישנות, מנקה אותם לגמרי, ורק אז מתקין את התוכנה החדשה, כך האדם עומד באמת חופשי, זאת אומרת, לא עם התוכנה שלו עצמו ולא עם תוכנת הבורא, ומתחיל להיות בעל בחירה.

האם במצב הזה האדם לא מרגיש מה עובר עליו?

האדם מרגיש מה שעובר עליו, אלא שהוא לא כפוף יותר למה שעובר עליו. הוא לא מושפע. זה כל העניין. מצב זה הוא די נדיר בעולמנו, על פי רוב כשאנו למעלה מאיזה מצב, אנו באמת לא מרגישים אותו. ברוחניות זה לא כך. ברוחניות לא יתכן מצב או מקרה שאדם לא מרגיש, שנעלם ממנו, אלא פשוט הכל בשליטתו. המצב לא משפיע על האדם, כי האדם למעלה ממנו.

האם השינוי הזה כרוך בדיכוי הרצונות?

יציאה מהרצון לא נעשית על ידי דיכוי הרצונות. אין צורך בזה וזה גם לא ניתן, לדכא רצון. אלא הכוונה היא לצאת מהרצונות, להיות חופשי מכל הרצונות, גם של האדם עצמו וגם של הבורא.

באשר לשיטה שבה האדם יוצא מתחת שליטת הרצונות עליו, יש לכך גישות שונות. ההבדל העיקרי ביניהן הוא, שבשיטה שנקראת "שיטת המוסר", היציאה משליטת הרצונות היא על ידי זה שהאדם מדכא את עצמו. זו התפיסה של כל הדתות וכל השיטות חוץ משיטת הקבלה.

אדם שמענה את עצמו, שמתנזר, שמסתגר ומתנתק וגוזר על עצמו ייסורי גוף ונפש, מפחיד את הגוף שלו, אבל לא משיג תיקון. השיטה הזאת לא מתקנת, אלא רק מרתיעה את האדם מלהשתמש ברצונות שלו. שיטת הקבלה לעומת זאת אומרת לאדם, שהוא חייב להשתמש בכל הרצונות שלו, שהוא חייב להגיע למצב שאין לו שום רצון שהוא רע. ההבדל אם כן הוא באופן השימוש.

ולכן אסור להגביל רצון, אסור להפסיק כביכול להשתמש בו, אלא השימוש בו אמור להיות אחר, בכך שמטרה אחרת תהיה יותר חשובה מהמטרה הנוכחית. אם כרגע האדם משתמש בכל הרצונות שלו, בכל השכל שלו, כדי להטיב לעצמו, הוא אמור לשנות כיוון. זאת אומרת, לגלות את הבורא, ושהבורא יהיה בעיניו חשוב יותר מ"האני" שלו, ואז את כל הרצונות, את השכל, את כל מה שיש לו, הוא יעמיד לרשותו, לשירותו, לכיוון הבורא

לא צריך להתגבר על השימוש ברצון, אלא לתעל את השימוש ברצון לאפיקים אחרים. בדרך שאדם עובר משימוש ברצון לטובת עצמו לשימוש לטובת הבורא, יש שלבים שונים. העיקרון הוא, שאדם משנה כל הזמן את השימוש ברצון, מטעם שהוא מגלה גדלות הבורא יותר מגדלות עצמו. ורק זה הכוחהאור. האור בא ומתקן את הכלי, האור מנענע את הכלי, אור ע"ב ס"ג שבא אל האדם, שזה הכרת גדלות הבורא.

רק האור יכול לתקן את האדם, מלבדו אין שום כוח אחר שיכול לעשות את התיקון הזה, אלא רק גילוי נוכחות הבורא בבריאה. מזה יוצא, שלא צריך לעבוד על הסתרה או על גילוי של הבורא, אלא יש לעבוד על הרצון בשביל מה צריך גילוי הבורא, על נחיצות התיקון. בסופו של דבר עלינו להתמיד ברצון לגילוי הבורא כדי שיחליף את השימוש ברצון שלי.

מה נקרא "התגברות"?

התגברות פירושה להתמיד בחיפוש חשיבות הבורא, כנגד העצלנות, כנגד השכחה. רק חשיבות הבורא יכולה לשמש חומר דלק לאדם. רק את זה הוא צריך לחפש, ובזה אסור לו להתעצל. וחוץ מזה אין לו שום דבר לעשות.

ואנו שוב חוזרים אל חשיבות החברה. משום שמי שיכול לספק לאדם את חשיבות הבורא זו החברה. היא זו שיכולה לפרסם לו את הדבר הזה ולכן היא הדבר החשוב ביותר, ואנו חוזרים ומזכירים את דבריו של בעל הסולם במאמר "החירות": אין לאדם שום דבר חוץ מהחברה. את הכרת גדלות הבורא הוא לא יכול להשיג בשום מקום, חוץ מחברה שתשפיע עליו את זה, ולכן אין לו יותר לאן להסתכל ולקוות שמשם יבוא לו משהו.

די מפחיד להיות תלוי בחברת אנשים שלא נראים לי בהכרח חזקים ורציניים. העתיד של האדם, החיים שלו, בידיהם. אם אדם היה חושב כך על החיים הבהמיים שלו, שהוא תלוי בקבוצה קטנה של אנשים, הוא היה מפחד מאוד.

זה דומה לאדם שנלקח בשבי, ורק בקבוצה הזאת, בכנופיה שתפסה אותו, תלוי מה יהיה איתו. אז ודאי שהוא דואג מה הם חושבים עליו ועבורו.

בקבוצה שעוסקת בעבודה רוחנית התלות גדולה יותר. החברה קובעת לאדם מה יקרה בחיים הבהמיים שלו בכל דבר: בבית, בעבודה, בבריאות, עם האישה והילדים, הכל תלוי בחברה. כוח החברה יכול לשפר לאדם את חייו.

מה פירוש לשבת בשער המלך במקום בשער בית הסוהר?

האדם נמצא תחת צמצום, תחת הסתרה, ב"בית הסוהר". במידה שהוא מוכן לצאת ממנו ובעצמו לקבוע את הגבול על עצמו, אז הבורא מתרחק, עוזב אותו, והאדם לוקח על עצמו צמצום א': כל ההגבלות של לקבל על מנת לקבל, ולקבל על מנת להשפיע.

זאת אומרת, במקום לשבת בבית הסוהר של עצמו, להיות תחת שליטת הרצונות שלו, תחת הטבע שלו, האדם יוצא מהם ונעשה חופשי. אבל חופשי בזה שלוקח על עצמו את כל השיטה, את כל המסר, שיש בבורא. זה נקרא במקום לשבת בשער בית הסוהר להעדיף לשבת בשער המלך. במקום שער הזה שער הזה.

איך אפשר לצאת אם כל פעם מגלים לאדם עד כמה הוא יותר כבול באזיקי ברזל לשער בית הסוהר?

כל הדברים מתגלים ומיתקנים בצורה הדרגתית. אדם שרוצה לצאת משליטת הרצון ומעדיף לשבת ב"שער המלך", אז הוא בעצמו מנהיג את העולם, את עצמו, במקום הבורא. הוא לוקח על עצמו את ההסתרה, ומקיים את מלוא החוקיות של הרוחניות. זה נקרא "לשבת בשער המלך".

"שער" נקרא המערכת החוקים עצמה שחוקיה הם חוקים מוחלטים, שהאדם לא יכול לברוח מהם. הוא חייב לקיים אותם, או מפני שהטבע שופט ושולט עליו, או מפני שהוא בעצמו מרצונו לוקח ומקיים אותם. זה נקרא לעבור משער אחד לשער שני: מיחס אחד ליחס שני.

הבורא נתן לאדם את "כל השערים", והשאיר בידיו רק את הבחירה לעבור משער אחד לשער שני. רק במימוש הבחירה הזאת אנו פועלים ב"אם אין אני לי מי לי".

מה זה "רחום וחנון"?

את ההגדרות האלה: "רחום", "חנון", "ארך אפיים", "רב חסד", "אמת", לומדים בחלק י"ג של "תלמוד עשר הספירות", בי"ג תיקוני דיקנא. אלה תיקונים שאדם מתקן את עצמו, איך הוא מגלה בצורה הדדית את יחס הבורא אליו מתוך השגת היחס שלו אל הבורא. אז הוא מגלה שמערכת היחסים ביניהם פועלת בשלושה-עשר ערוצים, שנקראים שלושה-עשר תיקוני דיקנא.

"דיקנא" נקרא היחס החיצון של הבורא כלפי הנברא: "פרצוף חיצון" של הבורא כלפי הנברא, ויש בזה י"ג תיקונים: קל, רחום וחנון, ארך אפיים, רב חסד ואמת, נותן חסד לאלפים. כל מה שאומרים ב"תחנון": "קל רחום וחנון ארך אפיים ורב חסד ואמת נוצר חסד לאלפים נושא עוון ופשע וחטא ונקה".

שלושה-עשר תיקוני דיקנא הם שלוש-עשרה מידות, שלושה-עשר יחסים מצד אריך אנפין כלפי זעיר אנפין וכלפי הנשמות. אם הנשמות רוכשות כנגד זה אותן תכונות, אותן מידות, אז יש קשר בין בורא לנברא. הבורא הוא זעיר אנפין, קב"ה כלפי מלכות, אבל הוא מהווה רק יחס נקודתי כלפי המלכות. זעיר אנפין בגדול הוא אריך אנפין, ומלכות בגדלות היא דרגת אבא ואמא, כמו שכתוב: "עתיד מ"ה להיות ע"ב וב"ן להיות ס"ג". לכן היחס של אריך אנפין כלפי הנבראים נקרא "בורא".

י"ג זה לא יחס הבורא אל הנברא, אלא המבנה שלנו: ל"ב נתיבות. יש גם "ל"ב נתיבות חוכמה" ששייך לצמצום א'. י"ג תיקוני דיקנא שייך לצמצום ב'.

למה אדם שיוצא משליטת הרצון לקבל, מהכוונה על מנת לקבל, ועובר לשימוש בכוונה בעל מנת להשפיע, נקרא שהוא נעשה חופשי, ולא שפוט תחת טבע הבורא?

יש בזה הרבה שאלות, כתוב: "עבד ה'", שזה דרגה כביכול מכובדת, ובכל זאת כשמגיעים לדרגה זו החופש לא מוחלט. לא כל שכן בדרגה יותר גבוהה - "בנים אתם לה' אלוקיכם", ואחר כך בדרגות כמו "חבר", ו"בעל ואישה" - "דכר ונוקבא", שנברא ובורא משלימים אחד את השני בכל הקומה, אז האדם מקבל על עצמו כהעתקה את כל תכונות הבורא ובכך נעשה אומנם חופשי. אבל רק מהשליטה הקודמת, על מנת לקבל, ולא מהשליטה הנוכחית על מנת להשפיע. ויותר מזה, אם האדם לא מקבל את השליטה של "על מנת להשפיע", אז כמו שאמרו חז"ל: "כאן תהיה קבורתכם" - במעמד הר סיני. שגם אם לא תרצו לקבל את השליטה של "על מנת להשפיע", תקבלו אותה בעל כורככם.

העניין הוא, שכל מעבר מתכונה לתכונה או ממידה של כל תכונה לזו שכנגדה, נעשה בסופו של דבר על ידי כוח הבינה. אז האדם מנוטרל מקשר לעצמו. רק אחרי שהוא מנוטרל מעצמו בלהשפיע על מנת להשפיע הוא באמת מתחיל לבחור. אבל האם לקבל על מנת להשפיע, להתייחס כבר לבורא, זה דבר שהאדם בוחר לעשות או שהוא עושה מפני שמחייבים אותו? מה מחייב אותו?

לכן יש בבינה מדרגות, מהמדרגה הנמוכה ביותר עד מדרגת גמר התיקון, שבכל פעולה ופעולה האדם חייב קודם כל לצאת לגמרי מכל השליטות, גם של טבע על מנת לקבל של הנברא, וגם של טבע על מנת להשפיע של הבורא, ולעמוד באמצע. זה נקרא "כף המאזניים": "קו אמצעי", נקודה בקו אמצעי. ומקו אמצעי הוא כבר מתחיל לבנות על מנת להשפיע לבורא, שזה כבר מעל הבינה.

כשאדם בונה את הקו האמצעי הוא לא נכנס תחת שליטת הבורא, אלא זה נקרא "ניצחוני בני", האדם כביכול מתחיל לשלוט על הבורא. מתגלה לו החיסרון של השכינה: "שכינתא בגלותא", מתגלה לו החיסרון של הבורא, שהוא בוכה ומחכה, שהוא בעל חיסרון, שהאדם יכול למלא אותו ולהשפיע לו.

זאת אומרת, כאן השאלה הפוכה, מה האדם עושה? האדם עובד עם החיסרון של הבורא. זה לא שהוא נשאר בעל החיסרון ונמצא תחת שליטת הבורא, אלא כביכול ההפך, הבורא מוסר את עצמו בידי האדם, בו תלוי גורלו (אם להשתמש במילים דעלמא).

יש בזה עוד הרבה נתונים פנימיים, אבל ודאי שהבחירה היא חופשית, ורק שבכל מדרגה ומדרגה הנקודה הזאת של הבחירה החופשית מתווספת לכלי. חוץ ממנה כל היתר נתון מלמעלה. את ההבחנה הזאת צריכים ללקט מכל מצב ומצב. אם מלקטים את הבחירה החופשית בכל מאה עשרים וחמש המדרגות, אז האוסף שלה הוא כלי של גמר תיקון.

זה נקרא שבמקום הבורא שמסתתר, שמסתיר את עצמו, כאילו הכלי שלו מסתיר, האדם מתחיל להסתיר את עצמו, ואז הבורא מגלה את הכלי שלו, שהוא זקוק להשפעת האדם. בקבלה לומדים על אח"פ, שלא יכול להיות גדלות בעליון אלא רק על ידי מ"ן דתחתון, וכל הקטנוּת תלויה בתחתונים, שזה המצב שנקרא "שכינתא בגלותא".

איפה נמצא המצב החופשי, נקודת הבחירה החופשית של האדם?

בשפת הקבלה זה נקרא "קליפת נוגה", "שליש אמצעי", בין כלים דהשפעה שלמעלה ממנה לבין קליפות וכלים דקבלה שלמטה ממנה. בקליפת נוגה שם הבחירה שלנו. יש באמת מצב שהאדם נמצא בין לבין: "ביני לביני". ובמצב כזה הוא מגיע לתוך עמקות המצב, לתוך עמקות קליפת נוגה, שליש אמצעי דתפארת, ששם חתך שלא שייך לא לבורא ולא לנברא. אבל זה דבר עדין, שאי אפשר להסביר, כי המצב הזה הוא לא בורא ולא נברא, אז מה זה? מה יש עוד חוץ מזה? אבל המצב החופשי צומח ממצב שאדם נמצא בקליפת נוגה.

מה כל כך חשוב ב"שופטים ושוטרים"? אלה שתי הבחנות, שני כוחות באדם, שמייצבים את דרכו למטרה.

"שופטים" הוא כוח ההבחנה. בלי הכוח הזה האדם לא יודע מה מקומו ולאן מגמת פניו.

"שוטרים" אלו הכוחות שאדם צריך לבנות בתוכו, כדי להיות בטוח שעם ההחלטה שקיבל על ידי השופטים הוא קבע את השוטרים הנכונים, אלה כוחות ההוצאה לפועל, שיביאו אותו למטרה, בדרך שקבע לנכון.

לכן שני אלה חיוניים, בלעדיהם האדם לא יודע איפה הוא נמצא, לאן הוא הולך, ואם הוא בכלל הולך. רב"ש מדגיש עד כמה חשוב ששני אלה ילכו תמיד יחד באדם, שאחד תומך בשני, בכל צעד וצעד שופטים, שוטרים, שופטים, שוטרים. זאת אומרת, ביקורת ואבחון של המצב: תמונת מצב, קביעת המטרה, וביצוע. ושוב במדרגה הבאה: שופטים, שוטרים: תמונת מצב, קביעת המטרה וביצוע, וכך הלאה.

הבנו שיש הסכמה לגבי הנחיצות של "שופטים" ו"שוטרים". אבל איך משיגים אותם? איך מייצבים אותם נכון? זו בעצם עבודת האדם. "שופטים" זה הכרת הרע. ככל שאדם מכיר את הבורא, שמתגלה אליו על ידי היגיעה בלימוד, בהתאם לזה הוא רואה עד כמה הוא ההפך ממנו, זאת אומרת, הוא מתחיל לשפוט את עצמו, ולשפוט את עצמו נכון.

"נכון" הכוונה שמתחיל לראות את עצמו באור ה'. בכך נקבעת הנקודה שלו איפה הוא נמצא. ואם רואה באור ה' איפה הוא נמצא, אז מבין לפי זה ש"שוטרים" יכולים להיות כוחות שבאים מלמעלה, מהבורא, שהם צריכים לייצב אותו ולקבוע לו כל פעם את הצעד הבא.

זאת אומרת, הכל בעצם מושג רק מהכרת האלוקות, רק מהרגשת הרוחניות, שזה נקרא "אמונה". ובלי זה צריך להיות ברור לאדם, שאם הוא לא נמצא בקביעת הנקודה האמיתית שלו, אז הוא ללא "שופטים" וללא "שוטרים", אלא פשוט נתון בידי הטבע שלו, שאז הכיוון הוא תמיד ההפך מן המטרה.

לכן הציווי "שופטים ושוטרים תיתן לך בכל שעריך" הוא דבר כל כך הכרחי ומכריע. "בכל שעריך" הכוונה כאשר אדם פותח לעצמו את הכניסה למדרגה הבאה, זה נקרא "שער".

מה ההבדל בין אמונה לאמונת חכמים?

יש "אמונה" ויש "אמונת חכמים" שהיא גם כן אמונה. זאת אומרת, "שופטים ושוטרים": לקבוע את המצב הנכון, את המטרה הבאה, שאת ההילוך הנכון אליה אדם יכול למצוא רק על ידי אמונה. "אמונה" נקרא הרגשת האלוקות. הרגשת האלוקות נותנת לאדם יכולת להתעלות מעל הטבע שלוכך האור מחזיר למוטב, ואדם שמתרומם מעל הטבע שלו יכול להיות חופשי, זאת אומרת, לראות את מצבו בצורה אובייקטיבית ולקבוע את יעדיו בצורה אמיתית.

הכוח שאדם רוכש מהרגשת האלוקות, הכוח שמאפשר לו להיות מעל הטבע, להחליט בצורה ניטרלית, נקרא "כוח האמונה". אמונה יכולה להיות אמונה פשוטה, אמונה טבעית, אמונה רגילה, אמונה שלימה. יש הרבה דרגות באמונה. "אמונה" היא כוח הבינה שאדם רוכש. "בינה" זה מושג המסך המאפשר לאדם להתעלות מעל הרצון לקבל, ובהתאם לרצון לקבל שאדם מתעלה מעליו נקבע כוח האמונה שיש לאדם.

"אמונת חכמים" היא שאדם לא משתמש בכוח האמונה שרכש בעצמו, אלא מתבטל כלפי חכמים. "חכמים" נקרא מדרגה יותר עליונה. אדם לא רוכש כוח האמונה, אלא בזה שמתבטל כלפי מדרגה יותר עליונה, הוא רוכש ממנה כוחות. "אמונת חכמים" זה המעבר. אחר כך יש "אמונת חכמים" במושג של "אור עתיק".

"אמונה" נקרא אור חסדים, חפץ חסד, שבכל מדרגה ומדרגה רוכשים רק כלים דהשפעה. וכשרוכשים מסך בלקבל על מנת להשפיע, זאת אומרת, אור חסדים בהארת חוכמה, זה נקרא "אמונה שלימה".

האם יש אמונה לפני המחסום?

לפני המחסום אין אמונה. זאת אומרת, האמונה בעולם הזה היא איזה מין ידיעה, איזה מין שמועה, שמשתמשים בה כי היא נותנת לגוף איזו תחושה של ביטחון, שמאפשרת לאדם להחליט כאילו הוא יודע. בשבילו אין שום הבדל בין שמועה לאמת. אם אלף איש אומרים שזה כך הוא מקבל את זה כידיעה, אפילו בלי לאמת את זה.

או אם מילדות מלעיטים אותו בכל מיני כביכול עובדות, שהוא בעצמו לא בדק ולא ראה והם לא התרחשו מול עיניו אבל הוא כל כך ספג את השמועות האלה, שהן נעשו אצלו בפנים כמו עקרונות, עכשיו הוא כבר שופט ומחליט ומבצע והולך בחיים שלו עם העובדות האלה, כאילו הן באמת כך. כלומר, זה לא בא לו מן הטבע אלא משמועה.

את כולנו הלעיטו ב"עובדות", והם שעיצבו את האישיות שלנו. לכן רואים הבדל בין מי שגדל באפריקה, באוסטרליה, בארץ, באמריקה. החינוך קובע את אישיותו של האדם. ובחינוך הכל בא משמועות כאלה, שלפעמים אדם קובע לעצמו (הוא לא קובע, קובעים לו מבחוץ) דברים, שעד סוף ימיו הוא לא יכול להיפטר מהקיבעונות הללו. זאת אומרת, הוא מאמין בלב שלם שאיך שהוא מתנהל כך ראוי להתנהל. לכן אמונה כזו היא לא אמונה.

אז מה זה אמונה? אמונה זה דבר שאמור להיות אצל האדם בפנים, זו ידיעה ברורה לגבי האמת.

ברוחניות, ששם ההגדרות אמיתיות, אמונה נקבעת ככוח שאדם רוכש, שעל ידי הכוח הזה הוא יכול להיות מעל הטבע שלו, הוא במקום שאף אחד לא ישפיע עליו ועל החלטותיו.

על מה אדם מסתמך לפני שהוא רוכש את כוח האמונה?

לפני שאדם רוכש את הכוח הזה, הוא מסתמך רק על הרצון לקבל שלו, הוא זה שקובע לו מה לעשות.

איך ההתנהלות של האדם בתקופת ההכנה משתנה על ידי כוח האמונה?

גם בתקופת ההכנה האדם מרגיש את עצמו חי, קיים. יש בתוכו כל מיני עובדות שהוא נולד איתן, כל מיני תנאים בהמיים שנמצאים בו, תכונות אופי וכו', והוא מתפתח כבהמה. אחר כך על ידי החברה הוא רוכש תכונות אנושיות: "קנאה תאווה וכבוד מוציאים את האדם מן העולם". על ידי הנטיות האלו הוא רוכש מהסביבה שלו ידיעות שונות שבונות אותו.

ואז, על סמך מה שיש לו מבפנים ועל סמך מה שספג מבחוץ, הוא מחליט. זאת אומרת, התוכנה כבר נמצאת בו, והיא שקובעת את אופן ההתנהלות שלו בחיים.

איך אפשר להחליט להתעלות מעל התוכנה הזאת ולא לנהוג לפיה, זאת אומרת, איך לא לנהוג לפי מה שנקבע על ידי הגוף הבהמי, שמושך לכל מיני מילויים שצריך לתת לו, שאז האדם שפוט שלו? איך לא להיות תחת שליטת כל מיני תוויות וכל מיני עובדות שמקבלים מהחברה, איך להיות חופשי?

הכוח שמאפשר לאדם להתרומם מעל הטבע שלו, גם הבהמי וגם האנושי, נקרא "אמונה". בפעם הראשונה שאדם יכול להיות חופשי מהטבע שלו נקרא שעובר מחסום. הוא מתנתק מכל הטבע הזה, מתרומם מעליו, כמסופר בסיפור "יציאת מצרים", ונעשה חופשי.

אחר כך יש צורך לטפח את החופשיות הזאת ולהחליט בצורה חופשית מה לעשות הלאה עם החופש הזה. החופשיות הזאת מתחילה לבנות באדם, בנשמה שלו, מכל העשר ספירות, "שליש אמצעי דתפארת". ואז כשאדם מסתכל מתוך ההבחנה הניטרלית הזאת "שליש אמצעי דתפארת", הוא מתחיל לרכוש הבחנות של בורא והבחנות של נברא. ואז הוא נעשה גוף חופשי שיש בו גם תכונות הבורא וגם תכונות הנברא. ו"האני" שלו נמצא באמצע, הוא לא זה ולא זה.

אדם שנולד ברוחניות, נולד כחלק שהוא לא בורא ולא נברא, לא יצר טוב ולא יצר רע, לא קו ימין ולא קו שמאל, אלא "קו אמצעי": הבחנה ניטרלית, חופשית, עצמאית, בין שניהם.

והאפשרות לגדל את הנקודה החופשית הזאת, בין שני הכוחות המנוגדים של בורא ונברא, ולהביא אותה מנקודה למבנה של פרצוף שלם נקרא "נשמה": נשמה היא לא בורא ולא נברא, היא באמצע, מתוך ההחלטות וההבחנות האובייקטיביות. האפשרות לבנות את הנשמה הזאת, את ההבחנות האלו, היא על ידי "שופטים ושוטרים".

מה זה שוטר?

שוטר זה מי שמבצע. אין לו שום החלטה חופשית, הוא המבצע. השלטון מתחלק לכמה דרגות. שופטים הם אלה שמחליטים ושוטרים הם אלו שמבצעים. אז על שוטרים כמעט ואין שאלה. אלא רק: האם השוטרים מבינים את השופטים? האם הם מסוגלים לבצע את הנחיות השופטים? וזהו. לגבי השוטרים ההבחנות מאוד ברורות.

ומה עם עבודת הבירור של האדם?

עבודת האדם היא לא רק בירור. אחרי שאדם מברר מה הוא רוצה להיות, הוא חייב להיות פעיל בזה ולבנות את המצב העתידי שלו. הוא לא רק מחליט, הוא גם מבצע.

מי מבצע- האדם או הכוח העליון?

האדם תמיד מקבל כוח מלמעלה, גם בתור שופט וגם בתור שוטר. אבל זה רק כוח בעלמא. עצם ההחלטה ואופן הביצוע שלה, אלה נתונים לאדם. גם בעולם שלנו למשטרה אין הכנסות, רק הוצאות. היא מקבלת כוחות מהמדינה. וכך גם השופטים. כוחות מקבלים מלמעלה.

לשני האספקטים הללו של השלטון, הזרוע השופטת והזרוע המבצעת, אין כוחות משל עצמם, אלא אותו הכוח שהמדינה, השליטה העליונה, מעניקה להם. האדם מקבל כוחות, אבל לבצע הוא חייב לבד. אם הוא מרגיש שהוא לא מסוגל, הוא פונה בבקשה שיתנו לו כוח האמונה, שיתנו לו כוח לבצע. אבל איך שלא יהיה, הוא לאט לאט חייב לבצע את כל הפעולות לבד.

מה אדם צריך לדעת כדי להיות החלק הפעיל?

נה"י דעליון שנמצאים בתחתון הם אלה שמבצעים את העבודה, אבל לא את כל העבודה. בעיבור התחתון צריך כל פעם לבקש מכוח המסך לבטל את עצמו וכך התחתון גדל בבחינת העיבור. אחרי הלידה, בזמן היניקה, כשהאדם יוצא מהעליון ותלוי בחג"ת דעליון ולא בנה"י, הוא מתחיל לגדול עם עביות א', גם אז הוא מקבל כוחות מעליון, אבל זה הוא שמבקש את הכוחות האלה. "מבקש" הכוונה שעושה בירור מה חסר לו, מה הוא באמת צריך, איזה שלב הבא הוא רוצה שיהיה לו.

בעולם הזה אנחנו לא יודעים מה זה להיות בגיל חודש ויום, חודש ויומיים, חודש ושלושה ימים. תינוק לא מחליט, הוא לא יודע. ברוחניות זה לא כך. ברוחניות, אדם שלא יודע סיבות ותוצאות וכל מה שיש במדרגה יותר עליונה, לא יוכל לעלות אליה. "השגה" נקרא הבנה של האדם, הבנה ברורה עד הסוף, לגבי מה שקורה לו.

בעולם הזה אדם חי, גם אם הוא לא יודע את הלכות העולם הזה. ברוחניות זה לא כך. ברוחניות, אדם שלא יודע סיבות ותוצאות וכל מה שיש במדרגה יותר עליונה, לא יוכל לעלות אליה. "השגה" נקרא הבנה של האדם, הבנה ברורה עד הסוף, לגבי מה שקורה לו.

אדם שנמצא במדרגה, יודע את הטבע שלה בצורה מושלמת, אחרת הוא לא יכול להיות במדרגה הזאת. לכן לא מספיק לצעוק, כמו תינוק בעולם הזה, שרוצה לאכול, אלא צריך לדעת בדיוק איך לבקש את המזון מהעליון. צריך לדעת את העליון מבחינת המזון הזה, שהוא מוכן לתת ורוצה לתת וכו'.

הכוחות באים לאדם מן האור אך בנוסף לכך האדם צריך להיות פעיל מצד עצמו. עליו להכיר את הכלי שלו, את החסרונות, את הבקשות והסיבות שכלולות בו, וכן את תוצאות המצב הבא שלו בכל מדרגה ומדרגה. האדם צריך קודם להכין את הכלי, ואז הוא מקבל כוח ומבצע.

איך מפעילים "שופט" ומבצעים את העבודה בסיוע מהעליון?

יש כאן גם שוטרים וגם שופטים. האדם עושה בירור ובקשה וביצוע. נה"י דעליון במצב שאין עדיין אדם, רק רשימות, הוא כלי המעלה מ"ן, אח"פ דעליון. כשאדם כבר נמצא כקטן, אח"פ דעליון הוא כמו דוגמה שנמצאת בו. אח"פ דעליון נמצא בתוך גלגלתא עיניים דתחתון, ואח"פ דעליון מראה לו דוגמה מה צריך להיות, מה צריך לעשות, כמו אם שמלמדת את הילד איך לקחת, איך לאכול, איך לשבת.

כך ברוחניות אמא עליונה, אח"פ דעליון, עושה דוגמה לתחתון מה צריך להיות. מתוך האח"פ שלו העליון עושה דוגמה כלפי תחתון. מזה התחתון מבין מה הוא צריך להיות, זה נקרא "שופט".

התחתון שופט בין הכוחות של עצמו לבין מה שרואה דוגמה בעליון, עובד על עצמו כדי להסכים ולהתאים למה שהעליון רוצה, ומה שהעליון ממליץ לו לעשות הוא מחליט שזה באמת הרצון שלו. הוא מבקש כוח מהעליון ומבצע את הדוגמה עם הפרצוף שלו, התחתון.

התהליך הוא ארוך עד שתחתון מגיע לביצוע דוגמה כלשהי שקיבל מעליון. העליון גם לא נותן לו דוגמה לפני שהתחתון עושה הכנות, מכין את עצמו. אחרת התחתון לא יבין בכלל את הדוגמה וכשיראה אותה היא תהיה לרעתו. זאת אומרת, יש סדרת סיבה ומסובב על כל פרט ופרט שצריך להיות בכלי. כשאומרים, שאור נמצא בשפע, במנוחה מוחלטת, והכל תלוי בכלי, הכוונה היא שכלי צריך להבחין בכל מה שעומד להתרחש ולהרגיש את זה, עם כל עמקות מה שנעשה עד סוף כל החומר.

מהו "שוטר" בקשר עם העליון?

"שוטר" זה כשאדם קובע על ידי איזה הגבלות הוא מבצע את דמות העליון, נה"י דעליון, שהעליון נתן לו אותה כדוגמה. "שוטרים" זה כוח הגבלה, מסַכים שכביכול מגבילים את האדם, מייצבים אותו.

האם עבודת השוטרים היא לעורר באדם רגשות אשם שהוא לא עושה נכון?

כן, אפשר להגיד כך, אם מדובר ברגש אנושי. אבל אנושי זה לא רוחני, אלא פסיכולוגיה. בתחילת הדרך הבושה היא עדיין לא בושה רוחנית, אלא היא מתעוררת אצלנו כאילו אנחנו אשמים במשהו.

אבל אחר כך מעל המחסום, כשמתגלה ייחודיות האלוקות, ההרגשה היא אחרת. אם הכוח הפעיל היחיד זה הבורא, אז גם הבושה מתייחסת לייחודיותו ולא אלינו. זאת אומרת, אין לאדם במה להאשים את עצמו.

כשמתחילים לבנות כלפי הבורא מערכת יחסים עימו, נכנסים למדרגה רוחנית. מדרגות רוחניות זה בניית הקשר ביני לבינו. אז אין בקשר הזה עניין של אשמה כלפי הבורא או כלפי האדם, אין בכלל מקום לזה. הרגשת ייחודו של הבורא מנטרלת מיד את הדברים האלו גם לחיוב וגם לשלילה.

רב"ש חוזר שוב לעניין "שופטים ושוטרים", שכל הנקודה המרכזית של האדם היא לבנות בתוכו מערכת, שתעשה בירור ותיקון: "שופט" שישפוט הכל בצורה נכונה, ללא שוחד, ללא סטייה.

אנחנו יודעים שהאדם נתון להשפעות פנימיות וחיצוניות, השפעות שעליו למיין ולדעת כל אחת ואחת, למה היא באה, מה התועלת בה ואיך עליו להתנהג איתה, להתנגד או להתחבר עם ההפרעה או העזרה, שאלֶה שני צדדים של אותו דבר.

יש המון פרטים. וכשאדם נכנס ללימוד, יש הרבה עצות איך ומה לעשות, וכמה שכתוב על זה, רואים שאפשר לכתוב על זה עוד כפל כפליים. אז מה לעשות? איך לבנות לעצמנו מעין ספר חוקים, שיהיה כמה שיותר פשוט, שכל אחד, עם כל הטרדות והבלבולים ששולחים לו כל הזמן, ידע איך לארגן את הסביבה הפנימית שלו כדי לעשות בירור ותיקון נכון?

אז קודם כל הרבה תלוי באדם. לא כמו שנדמה, שהכל בא מלמעלה והאדם הוא החלק הפסיבי כביכול, שעליו עוברות כל ההשפעות החיוביות והשליליות, והוא רק מרגיש מהן כך או כך, ואז כתוצאה מהתחושות החיוביות והשליליות האלה הוא מגיע לאיזו הרגשה רוחנית.

רב"ש אומר שלא כך זה קורה. אלא מכל ההשפעות שבאות אל האדם, עליו לבנות יחס מיוחד אליהן, ואז דרכן הוא יראה את הרוחניות. אם הוא לא יבנה יחס נכון למה ששולחים אליו, אז התמונה הזאת תישאר כתמונה רגשית ללא הבנה, ללא ראייה פנימית.

כל העצות שאין להן סוף, כל ההפרעות שמתבלבלים מהן ונזרקים בהן ממצב למצב, הן בעצם תובעות מן האדם שיבנה את נקודת הבירור, שיקדיש את כל הזמן, את כל המרץ ותשומת הלב לנקודה הזאת, שהיא תהיה כמה שיותר עצמאית, בלתי תלויה, לא במצב רוח ולא בכוונה מה יהיה לו מזה.

זאת אומרת, הבירור הזה אמור לאט לאט לעלות לגובה הבינה. ואז מגובה הבינה האדם יראה את החוכמה: "אין לדיין אלא מה שעיניו רואות". "דיין" הוא מי שמגיע לבינה ואחר כך רואה את החוכמה. קודם כל האדם צריך לא להיות תלוי בשום דבר- תכונות בינה, ואחר כך כדי לשפוט את הדברים הוא כבר זקוק לאור חוכמה.

זו הדרגה שהאדם אמור לעלות אליה. ואז באמת יוכל לברר כל מה שיש בו, כל הרצונות, כל המחשבות, כל הכוונות, וידע בדיוק מה לקבוע כלפי כל תכונה ותכונה שלו, בהתאם לאותה תכונה באיזה צורה היא נמצאת אצל הבורא. ובאמצע, בין שתי התכונות שמציגים לפניו, בין מה שהוא רואה בצד ימין לבין מה שהוא רואה בצד שמאל- להיות דיין אמת. ואז לבנות, להוציא לפועל על ידי ה"שוטרים", את הקו האמצעי, שהוא בעצם האדם. הנקודה הפנימית שממנה האדם בונה נקראת "דיין".

היחסים האלה נשמרים גם מלמעלה למטה וגם מלמטה למעלה. הבורא מתגלה כדיין "בחודש אלול" ו"ביום כיפור". ואחר כך כשמגיעים באתערותא דלעילא למילוי מלמעלה, לתכונות של בינה, בהגבלות, בכל מיני צומות וכו', אז זוכים לתיקונים ב"סוכות": נגמר הדיין ואחר כך בשמירה מבצעים את התיקונים בשבעת ימי סוכה. זאת אומרת, גם מלמעלה למטה ישנם שני האספקטים האלה: "שופטים ושוטרים".

אז העיקר הוא כל הזמן לחזק את הנקודה הבלתי תלויה בתוכנו, זו הנקודה שממנה צומח אחר כך קו אמצעי.

כדי לשפוט צריך כף מאזניים.

יש תכונות הבורא ויש תכונות הנברא ובאמצע - האדם.

איך משיגים את הקו השני, את תכונות הבורא?

את תכונות הבורא אדם משיג לפי איך שהוא עובד בקו שמאל. כל קו תלוי בשני. אי אפשר לעסוק בשמאל, אם לא הולכים אליו מקו ימין. אז רואים שהוא שמאל ועד כמה שהוא מנוגד. אי אפשר לראות רק קו אחד.

תכונות שרואים רק מצד אחד, נעלמות. לא רואים אותן. נמצאים תחת שליטתן, כמו שאנחנו נמצאים בעולם הזה, שבו נדמה לאדם שהוא עושה כשבעצם עושים עליו והוא אפילו לא יודע. הוא מרגיש כאילו הוא המבצע.

אין שום נקודה מחוץ לאדם שממנה הוא יכול לצפות על עצמו ולראות שלא הוא זה שעושה, אלא פועלים עליו כוחות, מושכים אותו חוטים, שולחים לו מחשבות, והמכונה שלו מעבדת אותם ועושה הכל בצורה אוטומטית. אפשר לדבר על להיות מחוץ לעצמי מהשכל, אבל עדיין לא בהרגשה.

באמת להיות מחוץ לעצמי זה נקרא להתחיל לעשות צמצום על הכוונות למען עצמי. בזה האדם מתרחק מהטבע שלו ונעשה מחוץ לו. הוא נמצא כאילו בין שני עולמות. הוא יוצא מהעולם הזה, מכל מה שמהווה את עצמו ואת סביבתו, יוצא כאילו לחלל, ואז מבחוץ הוא יכול לראות את התמונה הנכונה.

איך יוצאים לחלל? בעזרת מה יוצאים מטבע אחד? רק על ידי זה שמסתכלים עליו מתוך הטבע השני. אין ברירה. אין מצב באמצע. יש בורא ונברא, והמצב הטוב ביותר שנקרא אצלנו "אמצע" הוא שליש אמצעי דתפארת - קליפת נוגה.

מה התנאי להשגת האמת?

ידוע שכדי להשיג את האמת, את הרוחניות, אם אדם רוצה להשיג משהו אמיתי, גם אמת מדעית או כל אמת אחרת, עליו להיות שופט לגמרי בלתי תלוי בשום דבר.

אז למה הקבלה נסתרת?

הקבלה לא נסתרת. הקבלה היתה נסתרת מהאנושות כל זמן שהאנושות היתה בחיתולים, כאשר עדיין לא היתה מפותחת להשתמש בקבלה. אדם שמתאווה רק לאוכל, למין, למשפחה, כסף, כבוד ומושכלות, אין לו צורך בקבלה. רצים אחרי כל הדברים האלו, ממלאים אותם, חיים בהם, וכך מתגלגלים אלפי שנים, עד שמגיעים למצב שיש רצון ליותר מזה.

אם יש התפתחות של רצון מעל הבהמיות הזאת, מעל הרצונות הקודמים, נחוצה שיטה איך לפתח את הרצון החדש הזה, איך להעלות אותו יותר גבוה. הרצון הזה לא מתפתח בצורה טבעית, הוא מתפתח רק ביגיעה של האדם. יגיעה עצמאית, יגיעה שמכוונת דווקא לפתח את הרצון הנוסף הזה, לפתח חוש נוסף. ועכשיו נחוצה שיטה, ולפני כן לא. לכן הקבלה היתה נסתרת.

זה לא שהיתה נסתרת, אלא אנשים פשוט לא נזקקו לה. גם היום אם נצא לרחוב ונודיע ונכריז ונצעק בקול אולי נצליח להוסיף לקבוצה עוד מאה-מאתיים איש, שמתוכם תשעים אחוז יחזרו לחיים הרגילים. הקבלה לא נסתרת. המקובלים לא חדלו לחפש אנשים, שבתוכם "לבו דואג בקרבו". כמה שמצאו, מצאו.

במשך הדורות היו למקובלים הרבה תלמידים, אבל בשקט, בצנעה, מפני שיתר האנשים לא היו זקוקים לה. לא היה טעם להודיע ברבים ולהקהיל את ההמונים כי עלולה היתה להתעורר שנאה, מצד דתיים, מצד חילונים, מיהודים, מנוצרים. כי לאף אחד מהם לא איכפת מהקבלה, להפך, היא מעוררת בהם דבר שהוא לגמרי זר.

אלא שבזמננו הקבלה מתחילה להיות יותר נדרשת בקרב הקהל הרחב. לכן היא מתגלה יותר. אבל גם היום אפילו שיוצאים לרחוב וצועקים, מכל העולם פונים רק כמה בודדים, אז זה עדיין נקרא שהקבלה נסתרת. אף אחד לא מסתיר אותה, אלא היא מתגלה לפי הצורך.

חוץ מזה שאנחנו משתדלים בעצמנו להגיע להשגה, אנחנו בונים שיטה לדור הבא. "הדור הבא" יכול להיות בעוד חמש או עשר שנים, ויתכן שהדרישה תבוא רק בעוד עשרים או שלושים שנה.

זה לא שמוציאים את הדבר ומתחילים לפזר. מה לפזר? זה כמו שניקח שק עם כסף ונתחיל לפזר את השטרות בקרב שבט פרימיטיבי שלא יודע מה זה. אף אחד לא ישים לב לזה. אבל אם תביא להם משהו צבעוני מנצנץ הם מיד יקחו. אם מביאים להם דבר שאינם יכולים להעריך, זה כמו לזרוק כסף וזהב לבהמות וחיות. לגביהם זה מיותר. הצעקה אמורה להיות מותאמת למי שמוכן לשמוע אותה ולהגיב עליה.

אבל הרבה אנשים מחפשים אמת.

השאלה מה זה נקרא "אמת". יש אנשים שמחפשים אמת כחברי ממשלה. הם רוצים שהיחס לנשים, לילדים, לחולים ולנזקקים ייקבע לפי האמת שלהם. שגם זו אמת. זאת אומרת, לגביהם האמת היא אותו יחס שהם קבעו כלפי הבחנה זו או אחרת.

מה זה אמת? "אמת" נקרא מצב של הבורא. האם אנשים באמת מחפשים אמת? אלה שבאמת יודעים את האמת וממש מחפשים אותה, זאת אומרת, שיש להם כבר רצון, הכלי כבר מוכן לזה, הם בדרגה גבוהה מאוד. כל פעם מבררים יותר ויותר, אז יש דרגות שהן עדיין בהכנה, בהסתרה. הללו יתגלו בהמשך.

גם מי שנכנס לרוחניות, באיזה מידה הוא נמצא באמת? כ"עובר", שבעצמו לא יכול לדעת ולקבוע שום דבר, רק מתבטל באמת הזאת. ואחר כך או כקטן או כגדול.

לכן צריכים להבין, שמצד אחד האנושות כולה הולכת לקראת גילוי האמת, ומצד שני, אין עדיין אנשים שרוצים להגיע לאמת, חוץ מכמה אלפים בעולם כולו, שבהחלט נמצאים כבר בתהליך הכרתי התפתחותי לאמת.

אם שיטת הקבלה היא כל כך נחוצה אז למה היא כל כך נסתרת ורוב העולם לא יודע עליה?

בעולם יודעים שיש רוחניות. אבל עדיין אין להם שיטה שבעזרתה יוכלו להשיג אותה.

האם האדם הוא החלק הפעיל או הסביל?

כתוב: "שופטים ושוטרים תיתן לך בכל שעריך, אשר ה' אלקיך נותן לך", זאת אומרת, יש שילוב בין מה שהבורא נותן לאדם, מציב בפניו, לבין מה שהאדם עושה בתוך הסיטואציה הזאת, אלה ה"שערים" שהבורא נותן לו, שעליו לקבוע בהם "שופטים ושוטרים".

"שערים" נקרא תנאים סביבתיים שהבורא מציב לאדם. אבל בכל מצב ומצב שהבורא מייצב, מוטל על האדם לקבוע את נוכחותו בהם בצורה נכונה שזה נקרא קודם "שופט" ואחר כך "שוטר". עליו לקבל שהבורא נותן את המצב כדי שישקול מה עליו לעשות ואיך עליו להתייחס למצב הזה, זה נקרא "שופט" או "שוטר".

אז יש כאן עבודה הדדית: גם בורא שנותן וגם האדם שעושה. בלי שהאדם עושה כפי יכולתו והבנתו, אין לו הבחנות לעלות איתן ולהידמות בעזרתן לבורא.

"דומה לבורא" הכוונה דומה בכל גם במחשבות, גם בפעולות, גם בניסיון. אדם שהולך מלמטה למעלה ומממש את הרשימות, הוא מתנסה, וההתנסות מספקת לו את הידע והניסיון לגבי היות כמו בורא.

האם אפשר לעשות את זה עם השכל? לא עושים את זה עם השכל. איזה שכל יש לאדם? השכל שלנו, וכך בכל מדרגה ומדרגה, משרת את הרצון. הבורא ברא את הרצון, והשכל הוא מעין מלווה לרצון, כדי להשיג מה שהרצון רוצה. השכל מתפתח לפי הרצון, ליד הרצון. אז בשכל לא תופסים שום דבר, אלא יש לדאוג לשינוי הרצון.

אדם שחי בכפר דורש מעט, כמו הבהמה שהוא מטפל בה. לעומת זאת, אדם שלמד באוניברסיטה או באיזה מקום תרבותי בהתפתחות, יש לו דרישות, הוא קולט רצונות. גם השכל שתפקידו לשרת את הרצונות חייב להתפתח. הכל תלוי בסביבה.

איזה סוג עבודה זה שינוי הרצון?

אדם שנמצא במצב כלשהו, זאת אומרת, ברצונות כלשהם, ורוצה שהרצונות שלו יעלו מרמה מסוימת לרמה יותר גבוהה, לדרגה הבאה, עליו לגרום לרצונות שלו להגיע לדרגה הבאה, להתעלות. איך יעשה את זה? את תוספת הרצון הזאת עליו לקבל ממישהו, כי בו עצמו היא לא נמצאת. התוספת הזאת היא, כאמור, החברה.

עכשיו השכל שלו צריך לעבוד כדי לשכנע אותו להתכופף כלפי החברה. וזה לא תלוי בגודל החברה. הגודל צריך להיות "ברוב עם הדרת המלך", אבל "ברוב עם" יכול להיות גם קבוצה של מתחילים. בכלי של קבוצת מתחילים שמתפעלים מאלוקות אפשר להשתמש לאורך הרבה מדרגות, גם עד לרוחניות. הם עצמם לא מרגישים איפה הם נמצאים, אבל מקובל שמשיג את הכלי שלהם, משתמש בכלי הזה בגודל ובעומק לפי דרגתו, לא לפי דרגתם.

לכן כתוב: "מכל מלמדיי השכלתי", הרב יכול ללמוד גם מהתלמיד. "השכלתי"- שיכול לקבל אפילו שכל. בזמן שהמקובל לומד מהתלמיד, התלמיד נשאר תלמיד, לא מתעלה, כי הוא לא תופס מה שהמקובל תופס ממנו. זה נקרא שבכל אחד מאיתנו יש כל הכלים עד אין-סוף, ואפשר להשתמש בכל הכלים של כל החברים, בהתאם לנכונות של האדם לשתף עצמו בחייו של החבר, לשתף עצמו בכלים שלו, בצער שלו, בהתפתחות שלו, בנכונות של האדם להתחבר איתו בצורה פנימית.

איך האדם צריך לפעול כלפי הקבוצה?

רב"ש כותב, שבעבודה כלפי הקבוצה האדם צריך:

א) להקטין את עצמו, להשפיל את עצמו כלפי החברים, כלפי הקבוצה.

ב) לדרוש מהקבוצה שתשפיע לו גדלות הבורא, גדלות המטרה.

ככל שהקבוצה יותר גדולה בעיניו, ככל שהוא עצמו עושה אותה יותר גדולה ממנו, וככל שהיא מספרת לו על גדלות הבורא, בסופו של דבר הוא מרוויח מהחברה את הכוח הזה "גדלות הבורא". זה נותן לאדם אפשרות להוסיף מעצמו כאילו הוא קיבל התעוררות מלמעלה.

אבל התעוררות מלמעלה בעצמה לא מקדמת לבורא, והתעוררות שמקבלים מהקבוצה כן מקדמת לבורא. כי התעוררות מהקבוצה באה על ידי זה שאדם משתדל לאסוף את הכלים השבורים, לחבר אותם יחד עם הכלי שלו. זו ממש עבודה בפועל שבה מתגלה יותר גדלות הבורא, בהתאם למספר הכלים שאדם אוסף.

ואם אדם סתם מרגיש יותר הכרת גדלות הבורא, אז הוא מרגיש אותה מתוך אתערותא דלעילא, שהיא לא תוספת לכלים שלו, אלא הבורא פותח לאדם את הכרת גדלותו, על ידי זה שהוא מוסיף לו את הנה"י שלו, את הכלי שלו.

אחר כך הבורא לוקח את הכלי הזה ונשארים לאדם רק איזה זיכרונות, שהם אפילו לא רשימות שהוא יכול להשתמש בהם.

זאת אומרת, לרכוש כלים אי אפשר מלמעלה. לרכוש כלים חייבים מהחברה, ואחר כך האדם משתמש עם הכלים דאמא. זאת אומרת, אין מה לחכות להתעוררות מלמעלה, היא לא מקדמת את האדם, אלא למי שעובד היא נותנת כוח נוסף להתקדמות. אבל מי שלא רוכש כלים מהחברה, אתערותא דלעילא לא תעזור לו.

מי עושה את העבודה הזאת?

האדם בתוך עצמו. מבחוץ אף אחד לא מבין ולא מכיר איך הוא עושה אותה. "שופטים ושוטרים" שייך לנקודה שממנה האדם בונה את עצמו, שיהיו לו הבחנות נכונות, שלא יתבלבל, שלא יחליף מטרה ויתחיל לחשוב על רב או על קבוצה כמטרה, אלא רק על הבורא. שרק לפי זה יקבל בדיוק את כל ההבחנות.

חדות הבירור נקרא "שופט". ואחר כך, כשאדם הולך לבצע מתוך החדות הזו פעולות כלשהן, זה נקרא שוטר. השוטר שומר על הגבולות שיהיו בדיוק לאותה מטרה. "בכל שעריך" נקרא, בכל המצבים שהבורא מציב לפני האדם.

איך אדם מתגבר?

כשאדם מחליט נכון בראש, ואחר כך לא יכול לבצע טוב בגוף, אז יש שבירה. אז מגיעים לשבירת הכלי. הדברים האלה קרו בהתפתחות מלמעלה למטה בכוונה, שאחר כך בעלייה מלמטה למעלה הם לא יקרו שוב - לתת רשימות של השבירה, שאחר כך בתיקון השבירה כבר נדע מה צריך לעשות כדי שלא תהיה שבירה.

בכל דבר שמתקדמים צריכים קודם לגלות את השלילה, את החיסרון, את הדבר הלא טוב, הלא נכון, את הכישלון שלנו, להיכנס לבלבול, לייאוש, ורק מתוך זה מתחילים לעלות. אין דרך אחרת. זה לא שלפעמים מתגלות שגיאות, כמו בעולם הזה שאדם יכול לעשות דברים טובים ופתאום לטעות במשהו. כאן כל פעולה מתחילה מטעות. מפני שזה בא משבירת הכלים. כל הכלים שקיבלנו כולם שבורים, יסודם בטעות.

ואז יש לאדם רשימו הנכון ביותר שיוכל לתקן אותו כראוי. כי אם לא מתקנים אותו יותר מהמצב השבור, זה לא תיקון, כאילו לא עשינו כלום. זאת אומרת, אם הכלי שבור לגמרי, אז כל פעם שעושים פעולה לקראת תיקון, היא פעולה שמצליחה.

אם לא עושים פעולה לקראת תיקון, אפילו בקצת, אז היא לא מתקיימת מאליו. לכן יש צורך בשבירת הכלים עד הדרגה התחתונה ביותר. לקבל כלי בצורה השבורה ביותר. וכאן השאלה: אז אני עושה טעויות או לא? הטעויות שאדם עושה הן לא טעויות, הוא נשאר באותו מצב, הוא אף פעם לא יורד. לכן כתוב: "מעלין בקודש ולא מורידין בקודש".

איך מוציאים לפועל את הפעולה?

כדי לעשות פעולה נכונה, צריך, כמו שבעל הסולם אומר, לחבר את שלוש הנקודות: אני, הפעולה שלי והבורא, לקו אחד. זאת אומרת, צריך בדיוק להבין מי אני ומה אני, וקצת להרגיש את הבורא, את המדרגה העליונה יותר, שהבירור הזה יהיה כמה שיותר נכון, והפעולה שאני מבצע תהיה פעולה לקרב אותי לאותה תכונה, לאותו רצון, שנראה לי עליון ממני.

זה כבר שייך לויתור, להזדככות, ליותר זיכוך. את הכוח לזה אפשר לקבל רק מהחברה. אם המטרה, להגיע למדרגה העליונה, מתגלה לאדם כדבר מאוד חשוב למרות שהיא נגד הרצון שלו ונגד הטבע שלו, הוא הולך למטרה באמונה שלמה, כמו אדם שיודע שאין לו ברירה, עליו לעבור ניתוח קשה, אחרת הוא מת.

מה הן ההבחנות: "נשים", "קטנים", "עבדים" ו"כלל עמי הארץ"?

אדם צריך לברר בתוכו מכל הרצונות, המחשבות והכוונות שיש בו, מה זה "נשים", "קטנים", "עבדים" ו"כלל עמי הארץ", ולגבי כל הבחנה והבחנה עליו לבדוק בתוכו האם יש לו רצונות, מחשבות וכוונות אחרות.

מזה הוא מתחיל, אלה סוגי הכלים השבורים שיש בו, חוץ מזה אין באדם כלום, עדיין אין לו "גבר", מהמילה התגברות, ואין לו "חבר", התחברות לקדושה. אין לו כלום. הוא נמצא במצב החשוך, השחור, השבור, שיש בו כמה הבחנות: "נשים" רצון לקבל; "קטנים"- קטנות הדעת; "עבדים"- לא יכולים לצאת מתחת השליטה; "עבד עברי" - מעדיף לא לצאת אלא להישאר.

בגמרא משובצים סיפורים רבים שמורים איך להתנהג עם כל רצון ורצון. שפת הגמרא מסבירה את זה בצורה יפה.

בתקופת ההכנה יש רק את זה. ומזה יש לברר לאט לאט את החלקים, שיכולים באמת לקדם את האדם לעבר הבורא, "גברים", "גדולים".

מהי "העבודה מיראה" שקודם כל מלמדים את הנשים, את הקטנים ואת העבדים?

אדם שנמצא ברצון לקבל הוא בעצם מאוד מפוחד שלא יקבל. לכן, אי אפשר לפנות אליו אלא דרך שאלה של פחד. "מה טעם בחיינו" היא בעצם שאלת פחד: אין שום דבר בחיים, החיים לא שווים כלום, אין שום תענוג עכשיו, שום תכלית לעתיד: מה איתי? מה אני? מי אני? מה יהיה לי? אלה שאלות שאדם שואל כשהוא נמצא למטה ממחסום.

הפתרון הוא מעבר למחסום, ששם השאלה היא כבר אחרת: מה הבורא? מה אני אליו? ולא "מה טעם בחיי", אלא כבר יש טעם והכל מכוון לתוך הבורא. אז השאלות הן כבר לא שאלות של "נשים", "קטנים" ו"עבדים", שאליהם פונים בשאלות של פחד, שהחיים שלהם הם כאילו לא חיים, הם מלאי ייסורים, סבל, ייאוש, חוסר תקווה, חוסר החלטה, גלגולים, ואז נותנים להם פיתרון מה לעשות.

בינתיים אנחנו מרגישים רק פנייה מתוך כך שאנו סובלים. לכן אין טעם לקרוא לכולם: "בואו להשפיע לבורא, שכינתא בגלותא". אלא מתחילים מ"לא לשמה". לכן כתוב: "אין מלמדין אותם אלא לעבוד מיראה" בשביל "לקבל שכר": שיהיה להם טוב. כמו שכתוב: "טעמו וראו כי טוב ה'", פסוק שמתאים גם למתחילים. "עד שתרבה דעתן ויתחכמו חוכמה יתרה": שיבוא להם אור החוכמה מלמעלה, ואז "מגלים להם רז זה מעט מעט": ואז הם לאט לאט מתחילים להתעלות.

כלפי איזו הבחנה נקרא "אם אין אני לי מי לי"?

"אם אין אני לי מי לי" יכולה להיות הבחנה, שעכשיו הבורא לא תופס בי את כל החלל שלי, ואני לא מרגיש את הבורא בצורה המושלמת, שתעזור לי להתייחס נכון לכל המציאות, ואני חייב לתקן את המצב הפנימי הזה. לכן זה לא קו שמאל.

לנו נראה שאם לוקחים קו ימין, "האני" נעלם. אבל אם הוא נעלם זה לא ימין. אם הוא נעלם, הוא פשוט נקודה, הוא "עובָּר" שאין בו כלום. גם ימין וגם שמאל הם קווים, הם תכונות, טבע רוחני או טבע גשמי, שאדם ניגש אליהן וקולט אותן, גם מתוך המטרה. הוא מחזיק את המטרה. אדם שלא מתחיל מאני והמטרה ואחר כך הולך לימין ושמאל, זה לא ימין ולא שמאל, אלא הוא סתם לא יודע איפה הוא נמצא.

אצל מקובל עבודה ב- ג' קווים זה מצב פנימי קבוע. האווירה הפנימית שלו היא כזאת. אבל לשאר האנשים זה מאמץ אפילו לחשוב על זה.

האם אנחנו יכולים להבין מהי רוחניות מתוך השאלות והתשובות שלנו?

כל השאלות וכל התשובות הן רק כדי למלא את האוזניים. לכן, אחת יותר, אחת פחות, מזה אדם לא מתמלא. אף פעם לא יכול להיות מילוי דרך האוזניים. צורה כזאת של מילוי היא שקר.

אדם שיוצא לעבודת ה', עד שהוא מגיע למטרה עוברים עליו מצבים שונים ושינויים, וכל מצב ומצב לא דומה לקודמו. האדם אמור להתרגל לשינויים ולקבל כל שינוי בהבנה מטרתית, שכך צריך להיות. שלבי ההתפתחות, גם עד המחסום, הם: רשע וטוב לו, רשע ורע לו, צדיק ורע לו, צדיק וטוב לו.

בהתאם למידת התיקון שאדם עובר, נמדד עד כמה הוא מסכים עם ההשגחה שפועלת עליו, עם המטרה שהוא חייב להשיג ועם הכוחות שמכריחים אותו להתקדם. זאת אומרת, אם הוא צדיק או רשע, אם רע לו או טוב לו, דבר זה נמדד כלפי ההשגחה: עד כמה האדם מתאים את עצמו להשגחה.

ובהתאם לד' אבחנות של: רצון לקבל, רצון להשפיע, כוונה על מנת לקבל, כוונה על מנת להשפיע, בהתאם לזה הד' דרגות של ההתייחסות להשגחת הבורא.

מה פירוש שאדם מתאים את עצמו להשגחה?

מתאים את עצמו להשגחה: מצדיק את ההשגחה במידה שיכול להתאים את עצמו אליה. במידה שאדם משווה צורתו לבורא, במידה הזאת הוא יכול להצדיק את הבורא.

אדם לא יכול להגיד שהוא טוב, אם בו אין את תכונת ה"טוב". האדם יכול להכיר אותה, להיות בה, ובאמת להגיד זה "טוב" רק אחרי שהוא עצמו השיג אותה. לפני כן כשאדם אומר "זה טוב", בזמן ההכנה, זה כנגד הטוב העתידי. המצב הוא לא אמיתי.

לכן אדם בחושים שלו, בכלים שלו, צריך לעלות בכל המדרגות עד שהוא מגיע להשתוות הצורה, רק כך הוא יכול להצדיק, הוא יכול להבין, הוא יכול להכיר, ולקבל מה שהבורא עושה. רק כשהאדם עושה את זה בעצמו, הוא יכול להגיד "כן, זה טוב". "כן, זה טוב" שנאמר באופן תיאורטי לא נחשב ברוחניות.

רק כשאדם מתואם לבורא הוא יכול בכלל להגיד עליו משהו. ואז כשהאדם אומר: "זה טוב", זה רק לאחר שהוא עצמו רכש את התכונה הזאת. לפני כן הוא אומר "זה רע" ובורא רע. העניין הזה מאוד פשוט:

במידת השתוות הצורה- מצדיקים את הבורא.

במידת שינוי הצורה- מקללים אותו.

אין באמצע. אם יש משהו באמצע זה נקרא "הסתרה", כשלא מבינים באיזה מצב נמצאים.

באיזה מצב האדם נמצא בשלב ההכנה?

בשלב ההכנה אין לא הפכיות הצורה ולא השתוות הצורה. רק מעל המחסום יש הפכיות הצורה: כוחות הקליפה, שזה קו שמאל, וכנגדם כוחות הבורא, תכונות הבורא, שזה קו ימין.

גם קדושה וגם קליפה נמצאות מעלינו, מעל המחסום. אנחנו עוד לא הגענו אליהן, לכן אנחנו עוד לא "רשעים", וודאי שעוד לא "צדיקים", כי הם זה כנגד זה. "רשע" ו"צדיק" הם שני מצבים באותה מדרגה. ככל שאדם עולה, בכל מדרגה שהוא עולה אליה, יש "רשע" ו"צדיק".

כשאדם נמצא בקו שמאל, הוא שקוע עד צוואר בתוך הכלים הלא מתוקנים שלו. הוא חייב לחוש את זה, לחיות את זה, בכל הפנימיות שלו, במחשבות שלו, ברצונות שלו ואז הוא נקרא "רשע". הוא מרגיש את המצב הזה כנגד הבורא. ואת המצב הזה הוא מרגיש באמת. אז הימין נסתר ממנו לגמרי, אחרת ההרגשה לא תהיה הרגשה אמיתית. כמו אצלנו, מתחת למחסום, כאשר עלייה היא עלייה וירידה היא ירידה. אדם יכול להיות בעלייה: "הי, אני גיבור", אבל אם יש לו ניסיון, הוא גם חווה את ההפך. אין חכם כבעל ניסיון. האדם תלוי במצבו הפנימי. מחליפים לו פנימיות, הוא נהיה אדם אחר.

מעל המחסום, הפנימיות שמחליפים, אלה מצבים ממשיים, גם קליפה וגם קדושה. ולפני מחסום המצב הוא כנגד הקליפה והקדושה. בעצם כל המצבים הם כנגד הקליפה והקדושה. הם לא כל כך בולטים, הם לא כל כך גדולים, אנחנו לא יודעים להגדיר אותם, למדוד אותם, לאפיין אותם בצורה ברורה, אבל יש משהו כנגד הקדושה והקליפה. יש גם רשע, וגם צדיק, טוב לו, ורע לו.

אדם שמתקרב למחסום, מצדיק יותר את הבורא, יותר נמשך לבורא האמיתי, לא לדמות שהוא צייר לעצמו. איך זה יכול להיות, הרי לפני המחסום האדם נמצא בכלים ההפוכים ביותר? למרות שהוא נמצא בכלים ההפוכים ביותר, הוא בכל זאת נמצא ברצון להידבק הגדול ביותר, בחן דקדושה הגדול ביותר. זה כנגד זה.

בכל מצב קיימים תמיד שלושה נתונים אלה:

מי אני,

מי הוא,

ומה היחס שלי אליו.

אלה שלושת ההבחנים שמהווים את המדרגה שאדם נמצא בה, וכך בכל מדרגה ומדרגה, הם הקובעים את שם המדרגה, את המהות שלה.

האם המצבים לפני המחסום הם מצבים מוגדרים?

המצבים לפני המחסום הם מצבים לא ברורים, אי אפשר להגדיר אותם, אי אפשר לחזור עליהם, אי אפשר לכתוב ולבצע אותם או לחזור להיות בהם שוב. מעל המחסום האדם שולט במצבים שהוא עובר, במצבים האלה הוא מדמה את עצמו לבורא. אלה דרגות ההתאמה לבורא, השוואת הצורה.

הדרגות האלה הן דרגות ברורות, הן רשומות אצל האדם, והוא מבצע אותן לפי הרשימות. אז האדם באמת לוקח את הרשימות, מבצע אותן, ובמידה שהוא מבצע אותן, במידה הזאת הוא מחליף את הבורא, דומה לו, לוקח את ההשגחה לידיו במדרגה הזאת, וכו'.

לפני מחסום זה לא כך, אבל יש משהו כנגד זה, מצבים מעורפלים כאלה. כל העולם הזה, כל הבריאה מתחת למחסום, היא כנגד הרוחניות. ויש כל מיני הבחנות, אבל הן לא מוגדרות ולא אנחנו השולטים בהן. כמו בחלום. כך כתוב: "היינו כחולמים".

מהו אצל האדם מצב של "רשע וטוב לו"?

האדם בעצמו קובע שהוא "רשע וטוב לו", בזה שנמצא ב"רשע" שלו, בהפכיות הצורה מהבורא. גם אנשים מאוד מתקדמים יכולים להיות במצבים האלה. בכל מדרגה ומדרגה גם ברוחב, בספירות ברוחב, אדם יכול פתאום ליפול למצב הזה. זאת אומרת, למרות שהוא יודע ומרגיש, שהוא עדיין לא מתוקן ולומד, האדם נמצא במצב שלא איכפת לו לגבי המטרה והבורא, העיקר שיהיה לו טוב. על ידי הלימוד ועל ידי השייכות לקבלה, הוא רוצה להרוויח עוד משהו, עוד איזה כבוד וכו'.

והוא קובע על עצמו, שהוא "רשע וטוב לו", ומסכים עם זה שזה כך, ולא יכול לעשות שום דבר כדי לשנות. הוא רואה את עצמו מהצד, וקובע שהוא נמצא במצב הזה. הוא בעצמו קובע, לא מישהו אחר, שהמצב שלו עכשיו הוא "רשע וטוב לו", עד כדי כך שאפילו בורא הוא לא רוצה לבקש, אלא שהמצב ישאר כמו שהוא. הוא מסתכל על עצמו מהצד, בצורה אובייקטיבית, ומחליט שטוב לו, עד כדי כך שהוא לא מעוניין בשינוי.

ברוחניות האדם קובע את הדרגה. הוא אמור להגיע למודעות בכל מצב ומצב שתאפשר לו לקבוע את מצבו בצורה האמיתית. אבל אחרי שהאדם קבע את דרגתו, בכך נקבע גם "שמו".

האם המעבר בין המצבים הוא הדרגתי?

המצבים האלה מתחלפים באופן הדרגתי, אבל בתוך ההתחלפות ההדרגתית הזאת יש כל מיני קפיצות, שנועדו ללמד את האדם על אודות הפער בין המצבים, שיהיו לו התרשמויות בין זה לזה. אז בתוך התהליך יתכנו קפיצות, עליות וירידות מהירות ושינויים במצב, אבל התהליך עצמו בכל זאת נמשך.

למה בעולם שלנו "רשע וטוב לו"?

במציאות שלנו בעולם הזה תמיד לרשע טוב. הוא יודע להסתדר בעולם הזה כי העולם הזה הוא רע, לכן הוא מתאים לרשע. עבור הצדיק העולם הזה הוא זר ורע לו. כך מקובל לחשוב, וזה נכון, זו עובדה.

כמו שבעולם הזה הרשע מסתדר, ברוחניות הצדיק מסתדר. ואת ההרגשה הטובה באמת משיגים ברוחניות.

אם באמת ברוחניות "צדיק וטוב לו" אז למה לא רוצים לבוא לרוחניות?

מה שאומרים לנו על רוחניות, אנחנו בכל זאת מתרגמים איך שנוח לנו. את הרוחניות סוגרים לנו מלמעלה, וכל פעם שמים לנו וילון יפה שעליו מציירים כל מיני דברים שאנחנו עכשיו רוצים שיהיו לנו, אז אנחנו רוצים את הוילון. אדם חושב שאחרי זה, כשהוילון ייפתח, הוא אמנם יקבל את מה שמצויר עליו.

אדם רץ לקראת הוילון, רוצה לפתוח אותו, ואז מתחילה העבודה, הוא קצת מקבל שינוי, זעזוע וכו'. פתאום אחרי הוילון הזה הוא רואה וילון קצת אחר, גם עליו מצויר מה שטוב לו, אבל בכל זאת באופן קצת משונה. הוא מסכים גם לזה. למה? בינתיים הוא קיבל מכות, ראה שהעולם הזה במשהו נעשה רע לו, אז המצב הבא שלו כבר מורגש כטוב.

זאת אומרת, עם כל תיקון האדם לומד לראות רוחניות בעין יותר אמיתית. אבל אם הרוחניות היתה נפתחת לו עכשיו, הוא היה מקבל את זה כדבר מאוס, שלא בעתו. צורת הגילוי הזאת לא הייתה יוצרת בנו כאב, וגם לא מוות, פשוט היה נפתח לנו רע נצחי והבורא היה נראה לנו כמקור הרע. כמו שעכשיו נסתר מאיתנו שממנו בא הרע, כאילו הרע לא בא ממנו, שממנו בא רק טוב. אם זה היה גלוי, היינו שונאים את הכל מכיוון שאנחנו נמצאים לגמרי בהפכיות הצורה.

למה הדרגה העליונה הקטנה ביותר הקרובה אלי, היא נסתרת ממני? כי אני לא יכול לסבול אותה. אז איך אפשר לפתוח אלינו את כל הדרגות עד גמר התיקון? זו הרגשה נוראית, האדם פשוט מתבטל לגמרי מההרגשה הנוראה הזאת. זה נקרא "הארת המלכות" גם בטוב וגם ברע. אנחנו לא מבינים מה זה הפכיות הצורה, מה זה גמר התיקון.

אז איך בכל זאת נותנים לנו ציור שקרי, שרוחניות זה טוב? זה עניין של הסתרה. ההסתרה היא מעין מערכת פנימית בתוכנו, שיודעת בכל מדרגה להתאים את האמת, ולהפוך אותה לפי המצב של האדם, שהאמת תראה לו כטוב. אמנם האמת הזאת עד שהיא יורדת ועד שהיא מתהפכת, היא נעשית לשקר, אבל כל המנגנון הזה שכולו נמצא באדם, נקרא הסתרה או חמשת העולמות.

מונחים כגון אין-סוף, בורא, רוחניות, גמר התיקון, המצב המושלם, נשארים קבועים ולא משתנים. כשאדם רואה ושומע ומרגיש בכל החושים הגשמיים והרוחניים שלו את המונחים האלו, הם נשארים כמו שהם, אבל כשהמונחים הללו עוברים למוח, נכנסים לרצון לקבל שנמצא אחרי החושים ועוברים בו פענוח, איך שהרצון לקבל מפענח אותם, כל האמת הזאת, כל הדברים שנמצאים ברוחניות, נותנים לאדם את צורת העולם הזה, בהרגשה, בראייה ובהבנה.

ההסתרה נמצאת בנו. היא מעין קופסה, מנגנון, שנמצא אחרי החושים, ובין הרצון לקבל של האדם. אנחנו עובדים רק על הקופסה הזאת. לקופסה יש כוונות על מנת לקבל וצריכים לאט לאט לתקן אותן בעל מנת להשפיע. מהי השוואת הצורה? שבכניסה לקופסה וביציאה מהקופסה המונחים כגון אין-סוף, בורא, רוחניות, גמר התיקון, המצב המושלם, ישארו זהים, ולא יתהפכו או יתמעטו. זה נקרא שאדם עשה תיקון על הקופסה הזאת. זאת אומרת, דבר לא השתנה חוץ מהקליטה שלו.

איך אדם מתחיל להרגיש שהוא מתקן את עצמו?

מי שרוצה לתקן את עצמו, מתעוררת בו איזו נקודה בתוך הקופסה. לפי הנקודה הזאת, שנמצאת שם כנקודה זרה, נקודה שבלב, נותנים לו אפשרות לראות את עצמו מהצד. מעניין, גם פסיכולוגים מדברים בצורה כאילו אובייקטיבית, "איך אני מרגיש", "איך אני עושה", "איך אני פועל", אבל זה לא אותו דבר. "מהצד" זאת אומרת מתוך הנקודה הזאת. ואז הוא כבר יכול לראות את עצמו מבחינה אובייקטיבית. מתוך הנקודה הזאת הוא מתקן את כל התוכנית, תוכנית הקליטה מעל מנת לקבל לעל מנת להשפיע, אדם רגיל ברחוב לא רואה את זה.

האם שיטות אחרות של הסתכלות על הגוף מהצד הן פסולות?

אף שיטה לא פסולה כל עוד לא עושים ממנה פסלים, לא משתחווים לשום דבר, כל עוד אין לאדם סטיגמות והוא מוכן ללמוד כל דבר, לא בונה לעצמו שום דמות מוגדרת, ומרגיש מתוך הזיכוך הטבעי שלו.

אדם יכול להיות רופא במקצועו, פיזיולוג שמבין את פעולות הגוף מצד הרפואה הרגילה, ויחד עם זה הוא יסביר את תפקוד המערכות השונות לפי תיאוריות לא מדעיות, לפי זרימה או חסימה של אנרגיות בגוף. הוא יודע שכל הדברים שהוא מדבר עליהם ופועל על פיהם, הם דברים פיזיולוגיים. אלא הגוף שלנו הוא חלק מהיקום, וכחלק מהעולם הזה ששייך ליקום, ששייך לשדה האנרגטי הכללי של העולם הזה, הוא פועל לא רק ברמה של חילוף חומרים, נוזלים וגזים, אלא גם בחילוף אנרגיות. אז הרופא הפיזיולוג מסביר את התופעות הפיזיות בשתי רמות התייחסות.

בשביל רופא רגיל כל איבר בגוף הוא לא יותר ממשאבה, או חלק כימי שפולט, מפריש, מקבל. אבל מרפא הוליסטי, חוץ מזה שהוא מבין ויודע את הפעולה המכנית של כל איבר בגוף, יש לו תמונה נוספת, שלפיה כל איבר ואיבר הוא מקור של אנרגיה, גם בכך שעושה שימוש בסוגי אנרגיות, וגם בכך שהוא פולט ושולח. הרופא רואה מבעד לגוף כאילו יש לו עיני רנטגן. הוא רואה את האנרגיות יוצאות מהאדם. יש המכנים מרכזי אנרגיה אלה בשם צ'אקרות, ויש המכנים אותם בשמות אחרים, אבל אלה דברים פיזיולוגיים, שלאט לאט נפתחים לנו, שהם כולם למטה ממחסום.

האם אדם שעושה מדיטציה ומתבונן במחשבות וברגשות שלו מגיע לתקן משהו?

אדם שמתבונן, ודאי שבהתבוננות הזאת הוא צובר אנרגיה, או מקבץ את האנרגיה שלו, ובזה הוא יכול לשלוט בטוב או ברע. בעולם שלנו זה נקרא "עין טובה" או "עין רעה". אבל אלה דברים גשמיים. אין בהם שום דבר רוחני, שהוא מעל הטבע.

כך עושים בשבטים פרימיטיביים. זה לא רוחניות, אלא פשוט שליטה בכוחות הטבע שאנחנו כבר לא שולטים בהם. אנחנו בהתפתחות שלנו הלכנו לכיוון אחר. דווקא אנשים פחות אגואיסטים, הם יותר שולטים בכוחות הטבע. אנחנו שהלכנו בהתפתחות שלנו לכיוון יותר אגואיסטי, התחלנו להתפתח לתוך החומר, והם התפתחו כאילו יותר לכיוון הרוח שבעולם שלנו.

האם התעסקות בשיטות אחרות מפריעה להתקדמות?

ההתעסקות הזאת מפריעה רק בכך שאדם מסתפק בזה. מותר לעסוק בשיטות ובתובנות אחרות, ובלבד שהן משמשות לעשיית טוב, למשל ברפואה שמשפרת את הרגשתו של האדם. אם גורמים רע, אז העיסוק בשיטות השונות פסול. באותן שיטות עצמן אפשר לגרום טוב ואפשר לגרום נזק. אלא שבשיטות האלה האמצעים כאילו יותר חזקים.

מזה זמן מה נעשה שימוש בכוח המחשבה למטרות ריגול. לצורך זה הוקמו מכונים מיוחדים שבהם אנשים יושבים ולומדים את ההשפעות האנרגטיות, ומייצרים כל מיני שינויים בעולם בכוח הריכוז והמחשבה. בימינו כבר יש מגברים למחשבה, בכל מיני רמות של טכניקה גשמית ורוחנית, כאילו רוחנית. כבר ניתן לחבר את הטכניקות האלה יחד ולעבוד איתן בשילוב.

האם מותר להשתמש בכל מיני שיטות ריפוי כאילו רוחניות או שהן עלולות לגרום לאדם בלבול שיתחיל לחשוב ולדמיין כל מיני דברים?

הבעיה היא, לדעת איפה עובר הגבול בין זה לזה, ולרוב אנחנו לא יודעים את הגבול. אנשים יכולים מכל דבר לעשות פסל ודמות ולעכב את ההתפתחות הרוחנית שלהם. האדם לא יכול לדעת מלכתחילה מי ילמד אותו, מה המטרה שלו בלימוד הזה, והאם הוא עצמו יסתפק בזה או לא.

בסופו של דבר אדם מרפא את עצמו, וזה מותר. אדם מקבל ייסורים ולמרות שהם מהבורא, יש בעולם הזה מנגנון "הרופא ירפא", שנכנס למערכת התיקון.

אדם יכול לחשוב כאילו שלא כואב לו, וזה יעזור לו. אבל מקובל, אם כואב לו הוא עובד בצורה אחרת, הוא יוצא מהכאב, מתרומם מעליו. המרפא יכול להרגיש את זה בתגובה האנרגטית שהוא קולט, הוא מרגיש שהמקובל יצא. אבל לא לומדים את זה. רוחניות לא מלמדת את הדברים האלה כי הם גשמיות, אין בהם שום דבר רוחני.

למקובל אין את טכניקות הריפוי האלה, הוא לא יכול לעשות כמו מרפא. אבל אם המרפא עושה משהו, אז המקובל מרגיש שהוא עושה, ויכול להגיב על זה בהתאם. אבל המקובל לא נמצא במישור הגשמי של שיטות ריפוי כאלו או אחרות ולא עוסק בהן.

כל שיטות הריפוי דומות, הן נבדלות רק ברמה. בסופו של דבר כולן מתייחסות לאותה אנרגיה, רק שכל שיטה עושה שימוש באנרגיה בצורה שונה, ברמה שונה. האנרגיה הזאת היא אותו האור, למטה ממחסום, לא למעלה ממחסום.

למה בקבלה לא נהוג להשתמש בשיטות הריפוי השונות?

גם דיקור וגם לחיצות הם רפואה, רפואה שמתייחסת לגוף האדם כשדה של כוחות. שיטות אלה מדברות על כוח שמתלבש על החומר. אין בזה שום דבר רוחני. בעת הטיפול המטפל מרגיש את האנרגיות של האדם, ומסיק מכך לגבי מצבו האנרגטי של האדם, באיזה רמה הגוף שלו חי, אבל לא הרוח.

דרך הגוף הוא בכל זאת רואה קצת פנימיות. אבל הוא לא יכול לדעת את דרגת האדם, הוא לא נוגע בזה. השיטות האלה עוצרות התפתחות ומונעות מהאדם להתפתח. לגביו, מטרת הטיפול היא לעשות איזון בדרגה שהוא מבין שזה כביכול רוחני. הוא שואף לחיות בהרמוניה עם היקום, להרגיש את עצמו שלם. בעקבות הטיפול הוא מרגיש שלמות ושלווה עם הטבע, אבל לא מעל הטבע.

החיסרון שלו לשלמות הוא לא חיסרון להשתוות הצורה לאלוקות, אלא חיסרון להשתוות האנרגיה ליקום, להיות בצורה שווה עם הדומם, היקום הוא לא רק דומם. הוא כל ההוויה. גם טכניקות הריפוי ההוליסטיות לא מביאות חיסרון לרוחניות. הן אפקטיביות כמו הרפואה הקונבנציונלית, רק הכלים שלהן יותר חזקים.

מה זה נקרא להסכים עם ההשגחה?

"להסכים עם ההשגחה", זאת אומרת, כל דבר שאני מרגיש בעולמי הוא דבר מושלם מפני שהוא בא מהכוח העליון. לא מפני שרע לי או טוב לי או מפני שיש לי התקשרות בעבר או בעתיד עם משהו ואיכשהו. אלא מסיבה אחת פשוטה: מפני שהוא בא מהבורא. זה נקרא שאדם נמצא בהחלט בדרגת "צדיק". אלה יכולים להיות דברים נוראיים, והאדם אומר שהם הדבר הטוב והמושלם ביותר מפני שהם באים מהבורא.

האדם לא יכול להבין איך זה קורה, איזה שקר או אמת יש בזה, ובכל זאת הוא מסכים עם המצב ומברך עליו. כמו שמספרים על רבי עקיבא, שדשו את בשרו ופשטו את עורו והוא אמר: "קריאת שמע", זאת אומרת, הוא היה בדרגת "קריאת שמע". מדובר על הקליפה הגדולה ביותר כנגד הקדושה הגדולה ביותר, שמתחברות במדרגה הגבוהה ביותר. "עור" מה"פנים", זה הדרגה האחרונה של הגוף, זאת אומרת, מדרגת החוכמה, מדרגת האור.

מה זאת אומרת לא להסכים עם המצב?

לא להסכים עם המצב ולהסכים עם ההשגחה, זאת אומרת, לא להסכים עם מצב שאני מרגיש את עצמי שקוע ברצון לקבל, ולהסכים עם הרגשה שאני מתקן את המצב הזה, ונעשה מסכים. זה קו שמאל וקו ימין באותה מדרגה.

הנושא הוא איך נבנה החיסרון הנכון. החיסרון הנכון נבנה מיגיעה. זאת אומרת, אפילו שבהתחלה יש חיסרון, העיקר הוא לא החיסרון אלא החיסרון הנכון לדבר האמיתי, למה שבאמת צריכים להשתוקק.

אדם משקיע כוחות ולא מקבל שום תמורה, אז הוא משקיע כוחות יותר גדולים ועדיין לא מקבל שום תמורה, ובכל זאת כל פעם אופן ההשקעה משתנה והאופן של חוסר התגובה משתנה, עד שאדם מרגיש חיסרון נכון למטרה הנכונה, וזה נקרא שהצטייר בו מ"ן.

בהתחלה האדם "משתוקק לרוחניות" בגרשיים, זאת אומרת, הוא לא יודע מה זה רוחניות, ובהתאם לזה ההשתוקקות שלו היא כללית, רופפת, לא ממוקדת. האדם מיטלטל בין מצבים, בין מחשבות, תולה את הגשמיות ואת הרוחניות בכל מיני פעולות שעליו לעשות, הדימוי שיש לו לגבי רוחניות והדימוי שיש לו לגבי גשמיות משתנים.

כך ממש בחוסר יציבות, על ידי מאמצים, על ידי שלוחץ, שלא יודע, אבל כל מה שבידו ובכוחו לעשות עושה, לאט לאט המאמצים האלה מתחילים להיות יותר ויותר ברורים. זווית הראייה מתחדדת לאיזה מושג על מנת להשפיע. למעלה מהעולם הזה שייכת רק הנתינה לבורא באמת, ההפך ממה שיש לו כרגע.

קודם לכן האדם בכלל לא היה מודע למושג על מנת להשפיע ולא היה חשוב לו שהוא ההפך, האדם פשוט לא רצה רוחניות, עדיין לא הרגיש שיש איזה ניגוד בין לרצות רוחניות לבין להיות כמו שהוא, אלא הוא רצה רוחניות וזהו, עדיין בלי לקשר רוחניות עם תכונה דלהשפיע שהיא ההפך ממנו.

עד שהחיסרון הזה מקבל ציור נכון, עד שנעשה מ"ן, לוקח שנים. וברגע שנעשה מ"ן מיד מקבל תשובה נכונה, זאת אומרת, העליון מעלה אותו "על כנפי נשרים" לדרגה יותר עליונה. גמר את זמן ההכנה, התאים את עצמו לאח"פ דעליון, ומאז שנכנס לכלי המעלה מ"ן קורות איתו פעולות רוחניות.

אז משך הזמן שאדם היה עסוק בהשקעת כוח, מרץ, מחשבה, במאמץ להגיע לרוחניות, הוא לא זמן מבוזבז, אלא הוא נחוץ לאדם כדי לברר לְמה בדיוק עליו להשתוקק.

מתי "אין תמורה" זה התקדמות?

כשאדם משקיע כוחות ונראה לו שאין עליהם תמורה, דווקא זה שאין עליהם תמורה מקדם אותו. התחושה שאין תמורה מדרבנת אותו להשקיע יותר. אם אדם מרגיש שהוא מתקדם וטוב לו והכל בסדר, זה סימן לא טוב. זה נקרא שהוא לא נותן יגיעה.

על יגיעה אמיתית, נכונה, בכיוון המטרה, שאדם רוצה להגיע למטרה, הוא לא יודע איך, אבל הוא לוחץ כביכול במקום הנכון, ולא מקבל תמורה במונחים של כבוד, שליטה, כסף, פיתויים, במתנות, בתשלום דעולם הזה, אם האדם באמת עושה יגיעה לקראת המטרה, ולא לקראת להרוויח קצת יותר בעולם הזה, אז היגיע הזאת נותנת לו הרגשה שאין לו תמורה ליגיעה שלו.

זה הסימן הטוב ביותר שבהחלט נותנים לו, כדי לכוון אותו עוד יותר חד, עוד יותר מדויק, לכיוון המטרה. לעורר בו הבנה של ההגדרה מהי רוחניות, מהי המטרה שאליה הוא אמור לשאוף. זאת אומרת, התשובה הטובה, הנכונה, על יגיעה, זה ייאוש, חוסר כוח, חוסר התמצאות.

כי ייאוש, חוסר כוח וחוסר התמצאות, מתי הם באים לרצון לקבל? בכל פעם שהאדם נכנס למצב יותר מתקדם, הוא מקבל הרגשת חוסר יותר גדולה מהמילוי שחשב שיקבל, זה סימן שהתקדם עוד קצת מהמצב שלו לקראת הרוחניות. אם ממצב למצב אדם מרגיש בתוך הרצון לקבל שלו יותר ויותר גרוע, סימן שהוא מתקדם לקראת רוחניות, ושהרצון לקבל פחות ופחות מרוצה מזה.

מתי מצב לא טוב הוא "סימן יפה"?

אדם שמרגיש את עצמו כל פעם פחות ופחות טוב זה "סימן יפה" רק אם הוא בא תמורת יגיעה. המצב הזה לא מייאש את האדם והוא ממשיך בפעולה.

איך אדם יידע שהייאוש וחוסר הכוחות שהוא מרגיש באים כתוצאה מיגיעה?

אדם מיואש, חסר כוח, שנמאס לו, שהוא ברוגז, שמרגיש חסר חיוניות או מת ויחד עם זה מתרעם על הבורא, איך הוא יידע שהמצב הזה בא כתוצאה מהשקעת כוחות לכיוון המטרה? רק אם הייאוש הוא מטרתי, זאת אומרת, שלמרות הייאוש האדם בכל זאת יכול ללכת הלאה, לפנות לבורא, שעל אף הייאוש ויחד איתו האדם יותר מרגיש מהי רוחניות, עד כמה הוא ההפך ממנה.

זאת אומרת, בכל מצב כלולים שני נתונים: אור וכלי. אז אם במצבים הגרועים האדם מרגיש את שני הנתונים הללו בצורה נכונה, סימן שהוא בדרך, הייאוש שלו הוא לא סתם עצלנות, הוא לא מיואש מפני שלא קיבל מהעולם הזה כבוד, שליטה כו', אלא הייאוש שלו נובע מכך שלא השיג את המטרה, שהיא: על מנת להשפיע. הוא גילה שהמרחק אל המטרה גדל, ושהבורא הוא יותר על מנת להשפיע ממה שחשב.

למה לוקח המון זמן ולנו יש הרגשה ששום דבר לא זז?

האדם משתנה כל רגע. האור העליון נמצא במנוחה מוחלטת והוא פועל על הרשימו הנוכחי. כל רשימו הוא מאוד משובח וכולל בתוכו המון פרטים, כי רשימו הוא כל הנתונים מהמצב שהיה פעם לפני השבירה וממה שהיה אחרי השבירה, וכל התכונות של הכלי הרוחני, גם זיווג הקטן ביותר על המסך הקטן ביותר כולל בתוכו עשרים וחמישה פרצופים. זאת אומרת, על כל הבחנה שיש בכלי יש עוד חמישה פרצופים. על כל מימד יש חמישה מימדים.

זאת אומרת, הרשימו הוא דבר כל כך מושלם, שאם מבררים אותו צריך להיוולד ממנו "אדם". אדם השלם עם כל האיברים והגידים והמערכת שבה הכל קשור אחד בשני. נדמה לנו שמדובר בבירור של איזה רשימו קטן אחד, בשעה שמדובר בבירור התנהגותה של המערכת כולה.

נדמה לנו שכניסה לרוחניות זה איזה נקודה, "עובָּר". אבל ב"עובר" יש הכל. האדם עצמו לא מבדיל בכל ההבחנות האלה, אבל בתת ההכרה כל ההבחנות האלה חייבות לעבור עליו. לכן הדרך שאנו עושים עד שנכנסים לרוחניות, היא כל כך ארוכה. כי באופן לא מודע האדם עובר על כל ההבחנות שיש בגוף הנשמה, וזאת הוא עושה לא בצורה ברורה אלא בצורה סמויה. אבל הוא עובר את כולן.

זה כמו אדם שנוסע ברכבת, שעוצרת במיליון תחנות, אבל מכיוון שבחוץ חושך הוא לא מבחין בהן. הוא נוסע ועוצר, נוסע ועוצר, הוא עושה יגיעה כדי לנסוע, ושום דבר לא מתברר. הדרך היא כאילו אותה דרך, מחוץ לרכבת כאילו שום דבר לא משתנה, מסביב רק חושך, ובעצם הוא עבר את כל התחנות על כל פרטיהן.

לְמה אדם צריך לכוון את עצמו?

אדם צריך לכוון את עצמו כל פעם למטרה. כמה שמרגיש אותה כל פעם יותר מדויק. האדם לא יודע מהי המטרה המדויקת, אבל הוא צריך לכוון את עצמו למטרה כמה שמרגיש.

בסופו של דבר המטרה היא על מנת להשפיע, אבל אדם אפילו לא יודע שזה על מנת להשפיע. הוא רק רואה את עצמו כל פעם יותר שפל, יותר רחוק, יותר אגואיסט, יותר חלש, ויותר נמאס לו, יש לו פחות מרץ, פחות כוח, כי הכלים שלו לא מתמלאים. הוא מרגיש ההפך, הוא מרגיש חוסר מילוי, שבסופו של דבר זה יותר רחוק מהמילוי האגואיסטי שחשב קודם.

מה זה וייאנחו מהעבודה? גם קודם בני אדם היו במצב הזה, רק עכשיו יותר התגלה להם, שהעבודה הזאת היא לגמרי ללא תשלום, בכלים שיש להם. התשלום יבוא בכלים אחרים.

מה עוזרות המחשבות על רוחניות אם אדם לא יודע מה זה רוחניות, זה לא סתם מחשבות?

המחשבות, הרצונות, הגדרת האני והגדרת הרוחניות לאט לאט משתנים, פרטי ההבחנות האלו משתנים. ההבחנות משתנות. להגדיר את "האני" ולהגדיר את הבורא, כל פעם האדם מגדיר אחרת, יותר נכון, יותר אמיתי. וכשאדם מגדיר באופן יותר אמיתי, אז באה לו גם הכרת הרע, כלומר: איפה הוא נמצא ואיפה הבורא נמצא, ולמה הוא צריך לשאוף.

התהליך הוא פשוט: ככל שאדם יותר משקיע, וככל שהוא רואה שהוא לא מקבל והוא עוד יותר משקיע, ועוד יותר לא מקבל, כתוצאה מזה בא חיסרון יותר נכון, שבסופו של דבר נקרא מ"ן.

האם בהתחברות עם החברים גדל חוסר התמורה?

כלפי החברים, הייאוש, השקעת הכוחות וחוסר התמורה, הם הרבה יותר גרועים. מפני שאם האדם היה מבצע בהצלחה את ההתחברות עם החברים הוא היה מסתפק בזה. בסופו של דבר אדם לא מקבל תמורה אלא רק מהבורא.

אם כל פעם צריך לבחור בחברה יותר טובה, איך אפשר לתמוך בחבר שבא ללמוד רק פעם בשבוע?

יש אנשים שבאים כל בוקר לשיעור ומשקיעים את עצמם, חברי הקבוצה רואים את ההשקעה שלהם ורוצים להתחבר דווקא איתם. ויש אנשים שמשקיעים פחות ובאים רק פעם בשבוע. האם כדאי להתחבר אליהם? מה כבר אפשר לקבל מהם, רק חולשה. האם להתחיל כמוהם לבוא פעם בשבוע?

מה שאדם מקבל מהעולם הזה, מהחברים, מהסביבה, מהבורא, תלוי איך הוא עצמו מתייחס אליהם, ולא מה הערך שלהם מצד עצמם. אם חבר מגיע רק פעם בשבוע, אבל אתה מעריך אותו על זה, שזה מה שנתן לו הבורא, ובכל זאת הוא בא, יש לו נכונות ויש לו רצון, אם את הקצת הזה שיש בחבר, אם את הדבר החיובי שיש בו, אתה מעריך שהבורא נותן לו, זאת אומרת, זו תכונה שבאה מטיפול הבורא בו, אז הקצת הזה יכול להיות הרבה, אתה מתייחס לחלק הבורא שבחבר הזה ומגדיל אותו.

באופן זה אפשר להתפעל מכל אדם, גם מהקטן והחלש ביותר, או אף מהחדש ביותר בחברה. זאת אומרת, זה בכלל לא תלוי בחבר, אלא זה תלוי אך ורק בך, ביכולת שלך לעשות את ההערכה הנכונה. אם יש לחבר איזה ניצוץ של הבורא שרוצה לקדם אותו, שמשקיע בו, אז זה אמור להספיק לך כדי לקבל ממנו את ההתפעלות וההתרוממות שאתה זקוק להם.

אבל ודאי שמתחילים מכך, שרואים אנשים שמשקיעים אז מצטרפים אליהם, רוצים להיות בקרבתם. כי ההתחברות אליהם יותר קלה, יותר ברורה, יותר בטוחה. אבל מידת ההתפעלות של האדם מהחבר תלויה בגודל הכלי של האדם ולא ביכולות של החבר.

האם נכון לומר שאין מצב אמיתי אלא רק יחס שלי למצב?

"אמת" נקרא שאדם מודד בכלים הנכונים שלו. אין בנמצא סרגל אובייקטיבי כלשהו שלפיו אפשר למדוד ולקבוע מהו מצב אמיתי אלא הכל נמדד כלפי האדם. האדם מודד. תמיד האדם הוא מי שאומר שהמצב הוא כך או כך, אין מישהו אחר. קנה המידה הוא תמיד סובייקטיבי.

אבל אדם שנכנס לרוחניות בהשגה שהוא משיג, הוא כבר יודע מה הוא משיג, איפה הוא נמצא, מה המקום הזה כולל בתוכו. בזה שאדם מרגיש, הוא גם יודע מה הוא מרגיש. הוא מקבל הגדרות, הוא מקבל הבנה איך זה נקרא.

אדם רואה ברוחניות דברים שאף פעם לא ראה קודם לכן, ובכל זאת הוא מיד מזהה אותם, הוא יודע איך זה, כי השגה היא גם הבנה. אז מתגלה לו גם שפת הענפים בה מותאם לכל מושג בעולם הגשמי שורש בעולם הרוחני. הוא לא צריך מישהו שיתרגם לו לשפה הישנה מהעולם הגשמי הרגשה חדשה בעולם הרוחני. הוא לא זקוק לתרגום.

הכל תלוי בהבחנת האדם, מה זה הכרחיות ומה זה מותרות. חיינו נעים ומתגלגלים בין שתי ההבחנות האלה. אנחנו מקבלים את נסיבות חיינו כהכרחיים או כבלתי הכרחיים, כמותרות, ובהתאם לזה קובעים מה צריך לעשות.

לדוגמה, אדם חי טוב, שום דבר לא לוחץ עליו, הוא מתקיים במצב משביע רצון. פתאום הוא שומע מהמקובלים, שלמרות הרגשתו הטובה הוא בסכנה, שהוא עומד לאבד את הנשמה, לאבד את מטרת החיים. אז הוא מתחיל להתייחס למצב כמצב שמחייב אותו לפעול, זאת אומרת, היחס שלו משתנה ממותרות להכרחיות והוא פועל בהתאם.

זאת אומרת, הבחירה החופשית של האדם נובעת מאופן קבלת המצב הנוכחי:

א) להשאיר את המצב כמותרות -תמיד אפשר לברוח. לזה פועלים הקליפות, הגוף, התנאים הסביבתיים, החברה, וכל מה שמבלבל אותו, מעייף אותו, וכדומה. הכל מצטייר באדם כנסיבות שנשלחות לו מהשמים, שהוא יכול להתייחס אליהם כמצב משביע רצון, כמותרות.

ב) להתייחס למצב כאל מצב סכנה - צריכה להיות לאדם יגיעה גדולה בלהסביר לעצמו, שהמצב הוא מצב מיוחד, שהוא נמצא בסכנה, ואז הוא יתייחס לחיים שלו כמחייבים אותו לפעולות הכרחיות.

בעבודה הזאת הכל תלוי בספרים ובסופרים, בחברה ובחברים. ככל שהאדם סופג את הרוח שלהם, את האש שבוערת בהם, כך אותה רוח ואותה אש יחייבו אותו לשנות את ההרגשה הפנימית שלו )ולא את השכל( לגבי המקום שבו הוא נמצא: או במלחמה, במקום סכנה, כאילו הכל עוד רגע נגמר. או ברגיעה שאפשר "לשרוף" את הזמן, להעביר את החיים, לא נורא, כך כולם עושים, הכל יסתדר.

הכל חוזר אפוא לנקודה אחת: חשיבות המטרה. רק אם מגדילים את חשיבות המטרה אפשר להינצל מההפרעות האלה שמבלבלות, שמתישות וגורמות לעייפות. אבל גם הגוף הכי מותש ועייף יודע, שאם מזדמנת לו מטרה כדאית, שפיצוי הולם בצידה, הוא קם ומיד רץ. זאת אומרת, אין עייפות. הכל תלוי בהכרחיות. הכל תלוי איך מגדילים את החשיבות של מה שאפשר להשיג. לכן רק על זה צריכים לעבוד.

בעצם אין הרבה דברים שאדם אמור לעשות, אלא רק דבר אחד: להגדיל את חשיבות המטרה לעומת כל יתר ההפרעות. החשיבות מבטלת את ההפרעות, הן נופלות, נעלמות. האדם רואה אז שהן קמו עליו רק כדי לבלבל אותו. אם מעלים את חשיבות המטרה, כל מה שייחסנו לו קודם חשיבות, לא מסתדר, לא הולך, מיד נופל.

ההפרעות הן דבר מה מלאכותי, לא אמיתי, שקיים וקם רק כנגד חשיבות. אם משיגים את החשיבות אין בהן יותר צורך, והן מתבטלות מאליהן, נעלמות. לכן עבודת האדם היא רק להגדיל בעיניו את הבורא ואת חשיבות השגתו. זה הפתרון לכל דבר ודבר שקם לפניו.

למה בכל פעם משתנה ההכרחיות של האדם?

ההכרחיות משתנה, מפני שאדם צריך לברר את היחס שלו לבורא מכל רצון ורצון שבנשמה. תיאורטית יש בנשמה 620 איברים, רצונות. על כל רצון ורצון אדם צריך לקבוע שהכי חשוב למלא את הרצון הזה בנוכחות הבורא, בהרגשת הבורא.

לכן כנגד זה הוא מרגיש כל הזמן הפרעות מסוגים שונים, בכל מיני מצבים, בהתקשרויות שונות. האדם עדיין לא יודע לאתר כנגד איזה תכונה, כנגד איזה חלק של הנשמה, מתעוררות דווקא השאלות האלה או הבעיות האלו, יש מהן ששייכות לנשמה הכללית ויש בעיות שהן פרטיות לכל אחד ואחד, וזו הסיבה שכל פעם ההפרעות משתנות, מתגלגלות וגם חוזרות.

האם עבודה שאדם בוחר לעשות בקבוצה מעידה על מידת ההכרחיות שיש בו?

עבודה חיצונית שאדם בוחר לבטא בה את עצמו, כלפי החברה או כלפי הדרך הרוחנית שלו: עבודה במטבח, בגיבוש חברתי, בכתיבה וכדומה, בהחלט מעידה עליו. היא בצורה כלשהי מעידה על סוג הנשמה, אבל לא אם זו נשמה גבוהה או נמוכה. מי שנמשך לכתיבה זה לא אומר שיש לו יותר גישה לרוחניות, או שהוא יותר קרוב לרוחניות, למטרה, ממי שנמשך לעבודה במטבח.

לדוגמה, הבעל שם טוב, המקובל הגדול ביותר בגלות אשכנז, בזמנים שבין האר"י לבעל הסולם, לא כתב מילה אחת. הוא לא נמשך לכתיבה אלא העדיף להסתובב בין אנשים, להסביר, לקבץ קבוצות, ללמד.

כל מה שנשאר ממנו בכתב, אלה דברים שתלמידיו כתבו ממה ששמעו מפיו. כל הספרות העשירה שנכתבה לאחר מותו על ידי אדמו"רים שהיו מקובלים גדולים, מתבססת על דברים שאמר. הוא עצמו לא כתב כלום. כלומר, מלאכת הכפיים או מלאכת הכתיבה כשלעצמן לא מקרבות לרוחניות או מרחיקות.

למה אדם מרגיש הכרחיות לתרום לחברה דווקא בדרך הזאת?

זה מבנה פנימי. אבל לחלק את הנשמות כמו שהאסטרולוגיה מחלקת את האנשים לפי המזלות או ל-16 מינים לפי האופי, בקבלה עדיין אי אפשר. מה שכתוב ב"זוהר" בכל מיני נושאים, לא נותן טבלה מדויקת של חלוקת הנשמות.

ודאי שיש כך וכך סוגי אנשים, מפני שיש רמ"ח איברים ושס"ה גידים, ואז יש כבר הרבה אפשרויות חלוקה: חלוקה לפי ראש תוך סוף, חלוקה לפי קווים וכו'. אבל אין עדיין טבלה פשוטה. וכל עוד אין דבר פשוט, סימן שאין בזה הבנה רצינית, סופית.

כל אחד מקבל דרך בחיים, הפרעות, וכדומה, מתוך שמתגלות הרשימות שלו. האור העליון פועל בצורה אחידה על כולם. כל אחד מגיב ומרגיש אחרת בהתאם לרשימות שיוצאות למימוש. הרשימות האלה מהוות את התפתחות הנשמה, את התפתחות הגוף של הנשמה, בכל אחד ואחד. אבל ההתפתחות הזאת לא מצביעה בצורה מדויקת על אופי הנשמה.

בעולם הזה, לדוגמה, עד גיל עשרים אינשטיין נחשב אדם מוגבל, וקיבל בבית ספר רק ציון "לא מספיק". בהמשך הפתיע את כולם כשנעשה פרופסור גאון. אותו דבר קורה ברוחניות. ההתפתחות של הנשמה בגיל הרך לא מצביעה, במדרגות הראשונות, על המבנה הכללי שבה, ועל הדרגה שלה. לכן צריך להיזהר מלהסיק מסקנות ולבנות כל מיני תיאוריות לגבי אופי האדם והנשמה.

מה שכתוב ב"זוהר" על סוגי הנשמות, לא מספיק ברור. נקווה שפעם נוכל לעשות טבלה, איך 600 אלף נשמות מתחלקות למיליארדי נשמות. אולי בעוד כמה אלפי גלגולים נוכל לעשות טבלה על מבנה הנשמות, ואז נדע איך הנשמות מסתדרות לכלי אחד, ולמה לכל אחד היתה דרך כזאת וכו'. אלה דברים שבכלל אי אפשר לתאר איך ניתן להכניס אותם למבט אחד. אבל זה אפשרי.

בגמר התיקון כל אחד ואחד משיג את מבנה הנשמות בפנימיות שלו. אז הוא רואה ומרגיש ומשיג את כל מבנה הנשמות בצורה מלאה. לכן בגמר התיקון נוכל לדעת האם אפשר לפרש את מבנה הנשמות במילים של העולם הזה ולהכניס לספר "קבלה למתחיל". העניין הוא לספר על מבנה הנשמות הכללי למתחילים, ודאי שאחר כך הם כבר ידעו.

איך אפשר להילחם נגד ייאוש ועייפות?

אין דבר כזה ייאוש ועייפות, כמו שרב"ש אומר: נדמה לנו שבעולם שלנו יש תופעות טבעיות כמו ייאוש, עייפות ושכחה, אבל זה לא טבעי, זה מלאכים. כל דבר שאדם מרגיש את נוכחות הבורא בו- כוח, מחשבה, רצון - זה מלאך.

מה זה מלאך? "מלאך" הוא כוח מיוחד שנשלח אל האדם מלמעלה, שכמו שהוא מופיע, הוא יכול לא להופיע, או כמו שהוא מופיע, האדם יכול לנטרל אותו, כאילו שהוא לא הופיע, זאת אומרת, הוא כן מופיע אבל האדם לא כפוף אליו. לכן טעות לחשוב שהכוח הזה נמצא בטבע, וככזה לא ניתן להלחם בו. תמיד יש מה לעשות נגדו, רק האדם לא מסוגל מפני שאין לו עדיין כלים. אם הוא עובד על הכלים, הוא מסוגל לעשות.

אנחנו רואים שיש לנו הפרעות קבועות: ייאוש, חולשה, בלבול, חוסר טעם, חוסר התמצאות, חוסר הקשבה. למרות שכותבים אלף פעם על הלוח "חשיבות החברה!", האנשים לא רואים. העיניים עוברות, וכלום לא ניכנס פנימה. כל התופעות הללו הן פעולתו של מלאך.

איך הוא עובד? הוא לא נותן לאדם להכניס לפעולה את הדבר החשוב ביותר, שרק הוא עוצר את האדם מלהיכנס מיד לעולם הרוחני. המלאך עומד בדרך, והאדם חסר אונים נגדו. למה? כי אי אפשר להיכנס לעולם הרוחני אם סתם שוברים למלאך את הידיים והרגליים. אי אפשר להזיז אותו בצורה כזאת. אפשר להזיז את המלאך רק בתנאי שאדם מתחבר עם אחרים, כי בזה הוא רוכש כלי. בלי הכלי המלאך לא נותן לאדם להיכנס. המלאך עומד בדרכו של האדם ומחכה שיעשה כלי.

איך מלאך דוחף לעשות כלי? על ידי כל הדברים האלה: ייאוש, שכחה, בלבול, חולשה, וכו'. הוא מראה לאדם נגד מה הוא צריך לעבוד. לא ישירות נגד מה, האדם לא צריך לעבוד נגד ייאוש, אלא שהוא יכול לשבור את הייאוש הזה רק בעזרת החברה. זאת אומרת, המלאך נותן לו סימנים, שרק על ידי עבודה עם משהו מבחוץ הוא יוכל לבטל את ההפרעות האלה, ואז לעבור.

ואין לאדם ברירה אחרת. המלאך יעמוד בדרכו גם אלף שנה. הבורא לא מוותר על דברים כאלה, לא מפני שהוא עקשן, אלא מפני שאין לאדם כלי. אם האדם לא מזיז את המלאך שעומד בדרכו, סימן שהוא עדיין לא יכול להרגיש את העולם העליון, שלא השיג עדיין את הכלי הנכון. כי המלאך נותן לאדם את הצורה ההפוכה מהכלי שהוא צריך להשיג: ייאוש במקום התרוממות, ביקורת במקום הערכה, וכו'. הוא נותן לאדם סימנים הפוכים, שאם האדם הולך ומנטרל אותם, משפר אותם, הם נעלמים, המלאך זז, והאדם נכנס.

וכך המלאך עומד בפתח ומחכה עד שהאדם משיג את הכלי. הזמן כאן לא קיים. אין זמן ברוחניות. מיליון שנה אצלנו הן ברוחניות פחות משנייה, כי אם במשך מיליון שנות גשמיות אדם לא זז ברוחניות, אז הוא לא זז. לא עבר שום דבר.

זה כמו שאדם מחכה ארבע שעות בתור לרופא שיניים, יש לו משהו דחוף ואין לו ברירה, ואחרי ארבע שעות הרופא יוצא ואומר: "נו, מה נשמע? בוא תיכנס", ככה כאילו חיכה דקה או שתיים. זה ממש מפליא, איך בכלל לא מחשיבים את הזמן. המטופל יכול לשבת, לחכות, לכאוב, כמעט להתפוצץ, וההוא יוצא אחרי כמה שעות: "נו, בוא תיכנס" כאילו כלום לא קרה. כל עוד האדם לא משיג את הכלי הוא פשוט נשאר באותו מקום. אי אפשר להיות ברוחניות בלי כלי.

האם כדאי לדחוף את החברה בצורה מלאכותית?

כל דבר שעושים נגד הרצון נראה מלאכותי, אבל בעצם הוא לא מלאכותי, אלא כך הוא צריך להיות. צריך כל הזמן לדחוף ולזעזע את החברה, כל הזמן להיות בזה ולא להירגע עד שכל החברה תתרומם.

מהו התהליך של רכישת הכלי?

התהליך של רכישת הכלי הוא תהליך של קביעת היחס הנכון לרוחניות. איך אדם מתייחס עכשיו לרוחניות, איך הוא מתאר לעצמו מה זה, איך הוא מכוון לזה, עד כמה הוא מוכן להתנתק מכל העולם הזה כדי להידבק אליה ולהיות מסור לה. זה נקרא לבנות כלי לרוחניות. "כלי" נקרא רצון.

האם האדם יכול לעבוד כנגד כל הפרעה שבאה אליו?

האדם לא יכול לעבוד כנגד כל הפרעה שבאה אליו. אם הוא מיואש הוא לא יכול להיות שמח. הוא יכול אמנם בצורה מלאכותית להתחיל למשל לרקוד, אבל אלה דברים שפועלים רק לאותה עת. התקדמות ממשית היא רק מתוך חברה, כי בזה האדם רוכש ומצרף לעצמו כלים נוספים.

מה גורם לי הפרעה - אני או מלאך חיצוני?

עדיף שאדם יתאר לעצמו שהכוח מולו הוא מלאך שמפריע לו, ולא הוא עצמו. למה? כי כנגד מלאך שזה כוח זר, יש קצת כוח לעבוד. אבל מהר מאוד שוכחים את זה, המלאך הזה יותר חכם מאיתנו, הוא מבלבל אותנו ואנחנו שוכחים. בסופו של דבר לא נשאר כלום חוץ מלעבוד עם החברה.

למה האדם לא יכול לעבור בעצמו את המצבים כשיש לו הפרעות?

מפני שהמצבים האלו הם האדם עצמו. והאדם לא מסוגל לעבור בעצמו את המצבים שהם הוא עצמו, אלא הוא צריך בשביל זה כוח זר שישנה אותו. כוח זר יכול להיות רק חברה או הבורא, שחברה זה כוח הבורא, אבל כוח שנמצא באותו מישור כמו האדם עצמו.

במצבים האלו מה זה לעבוד עם החברה?

במצבים האלה העבודה עם החברה זה להביא את החברה למצב שאני עצמי רוצה להיות בו. זאת אומרת, אדם צריך לתאר לעצמו את המצב הכי טוב שהיה רוצה להיות בו, ולהשפיע לחברה באופן שכל החברה תרצה להיות באותו מצב, ואז הוא מקבל מהחברה את אותו מצב.

אם אני והחברים שלי שותפים באותו עסק, ואני חושב ודואג שכולם יהיו עשירים, אז גם אני נעשה עשיר. כאן התנאי, שאם אדם חושב על עצמו, הוא לא נעשה עשיר, ואם הוא חושב על החברים שלו, הוא נעשה עשיר. למה? כי אז הוא קונה את הכלים האלה, קונה גם את העשירות שלהם, ועם זה הוא נכנס לרוחניות.

נשמע די פשוט?

הפעולות הן פשוטות: לעשות כלפי החברה מה שאני רוצה שהחברה תעשה לי. זו אמת בסיסית, אלמנטרית. אדם מבחוץ ששומע במה אנחנו עוסקים, יכול להתרשם מהרמה הילדותית של עיסוקנו. כי בלי התוכן הפנימי זה נראה גן ילדים: "אל תעשה לו מה שלא טוב לך", "תעשה לו מה שאתה רוצה שיעשה לך", וכו'.

מה אדם מרוויח מזה שבמצב שהוא עייף וחלש הוא עוזר לחבר שנמצא באותו מצב?

מה שיכול לעזור לאדם שנמצא בעייפות, חולשה וייאוש, זה לעורר את החבר, להשפיע על העייפות והחולשה של החבר שלו, לא חשוב באיזו דרך, אפילו במשחק. על עצמו האדם לא יכול לפעול ועל החבר הוא כן יכול, ואחר כך הוא מקבל ממנו.

באגואיזם שלנו ישנם כל הנתונים כדי להשפיע על השני דווקא מהצד האגואיסטי, ובחזרה זה כבר פועל עלי. מה שהאדם לא מסוגל לעשות בעצמו בשביל עצמו, הוא דווקא יכול לעשות דרך האגואיזם בשביל החבר. זו אפשרות מיוחדת מאוד. לאדם אין שום אפשרות לעשות משהו עם עצמו, אלא רק השפעה צדדית סלקטיבית כזאת, שהוא בעצמו מפקח עליה.

בשביל הדבר המיוחד הזה היתה שבירת הכלים. כי האדם רוכש הבחנות לגבי הגבול שבינו לבין האחרים, לגבי הגבול שבין חלקי הנשמה, לגבי הגבול בין כל נשמה לנשמה מ-600 אלף הנשמות, לגבי החתכים בין המשבצות האלה. האדם מוצא הבחנות חדשות, שמהן נבנה הגוף הרוחני שלו שנקרא "אדם". לא מהנשמות עצמן, אלא מההבחנות בהתחברות אליהן, בגבולות ביניהן.

זה כמו שמתמלאים בתענוג לא כשרעבים לגמרי ולא כששבעים לגמרי, בזה אין תענוג, אלא באמצע, כשבפנים אדם רעב ועל הלשון כבר יש לו משהו טעים. בגבול שבין אור לחושך, שם נמצא התענוג. כל ההבחנות הן באמצע. לכן התחלקות הנשמה הכללית והתחברות הנשמות בונה כלי חדש שהבורא לא ברא.

את ההבחנות האדם מלקט מההתחברויות עם כל יתר הנשמות, ומזה בא כלי חדש, שלא היה קיים קודם. הוא נבנה מהגבולות שבין כל נשמה ונשמה, בהתחברות ביניהן.

איך האדם יכול להרגיש שהוא במקום של סכנה?

האדם יכול להרגיש את עצמו במקום סכנה, רק אם מעירים את תשומת לבו לכך. הוא לא יכול לתאר את זה לעצמו. רק החברה, רק מישהו מהצד יכול לעורר אותו לסכנה. אין דרך אחרת. האדם עצמו לא מרגיש.

ואם החברה עצמה לא מרגישה?

אם החברה לא מרגישה, כדאי לחפש אחרת. נחוץ מישהו בחוץ, או לשנות את מה שנמצאים בו. אין בררה. אחרת חבל על הזמן.

האם החברה צריכה להיות בעלת השגה רוחנית?

לא מדובר על השגה. החברה אמורה להיות קבוצת אנשים שיש להם מגמה להגיע למטרה. לא שהם יודעים בדיוק מה זה והם כבר נמצאים בהשגה ובהתלהבות, אלא הם בסך הכל מתלכדים יחד ללימודים ולפעולות שונות ומקדישים לזה את זמנם החופשי.

אם הם נתונים לעשייה המשותפת הזאת, אם אפשר להניע את החברה לקראת המטרה, אז זו החברה שמתאימה לי. זאת החברה שאיתה אפשר להתקדם. ואם לא, יתכן שצריך לעזוב אותה, אולי לקחת ממנה כמה אנשים, ויחד איתם לצאת החוצה וללכת הלאה.

איך משפיעים על האדם כל מיני אנשים שנמצאים בקרבתו ולא שייכים למטרה הרוחנית שלו?

ההשפעה שלהם גרועה. האדם הוא שקובע עד כמה הוא מחשיב את המטרה לעומת כל הדברים האחרים, ובהתאם לזה הוא יכול שלא להיות מושפע מהם. הם יכולים לדבר כאוות נפשם בלי שזה ישפיע עליו, הוא ממשיך בשלו. מלבד להוריו אדם לא חייב כלום לאיש. הוא לא חייב כלום לחברוֹת אחרות וצריך להתרחק מהן.

הם לא חברים שלו. ברגע שאדם מחבר את עצמו עם המטרה, רק מי שמחובר איתה נקרא "חבר". "חבר" פירושו "חיבור", קשר, התחברות. ואז כל היתר לא נמצא בשדה הראייה שלו, כי איך הוא יכול להיות מחובר עם מישהו שאין לו איתו תחומי עניין משותפים?

הכל תלוי ברצון של האדם עצמו. אם הוא רוצה להיות מחובר למטרה, בכלל לא מתעוררת אצלו שאלה כזו.

מה אני צריך לעשות אם יש חיסרון למישהו ואני רוצה לעזור לו?

לא יכול להיות בשדה הראייה שלך אף אחד אם יש לפניך מטרה חשובה. אף אחד מאיתנו לא עד כדי כך מלאך, שהוא הולך לעשות למישהו סתם טוב. אלא, מעניין אותו, הוא עושה, לא מעניין אותו, הוא לא עושה. הכל תלוי ברצון. מי בכלל עוזר לשני? "בא לי לעזור" זה בא לי להרוויח עליו.

אז מה באשר לחברה שנמצאת מחוץ למגמה הזאת, היא לא קיימת?

לגבי האדם, החברה שמחוץ למגמת הרוחניות פשוט לא קיימת. וכך לגבי שאר העולם.

מהי הדרך הטובה ביותר לעזור לעולם?

דווקא בזה שהאדם מתקדם למטרה ומעורר על עצמו אור העליון. דרכו האור הזה מתפשט לכל העולם וזאת העזרה. וכל היתר קלקול.

במה אפשר אחרת לעזור? אנחנו רואים שבחיים שלנו, ביטוח לאומי מקלקל את כל האוכלוסייה, בתי הסוהר מקלקלים את אלה שיושבים שם, אנשים נעשים עוד יותר גרועים, זה ממש בית ספר לעבריינים או לטרוריסטים, תלוי מי יושב שם. אנחנו לא רואים שסתם יחס יפה וטוב לחברה פועל לטובת החברה. יחס טוב נקרא אצלנו לתת, ואם הנתינה היא כלפי האגואיזם, אז היא תמיד קלקול. כך בונים כל מיני קבוצות שאחר כך סוחטות את החברה. מה פתאום מגיע לרצון לקבל לקבל? זה נגד החוק הכללי של הטבע. לרצון לקבל אסור לקבל. אם נותנים לו מילוי, מקלקלים אותו. מורידים אותו למצב עוד יותר גרוע, לקליפות. בזה גורמים רע לעולם. ילד שנותנים לו הכל - מקלקלים אותו.

אלא ההשגחה העליונה פועלת בימין ושמאל, כדי לכוון את האדם ולבנות אותו שידע איך להשתמש בשני הכוחות באיזון נכון. אין תועלת בסתם לתת, סתם לעזור, זה לא תורם שום דבר.

לְמה אדם צריך לכוון בשעת התפילה בזמן הלימוד של שיעור הבוקר?

ב"הקדמה לתלמוד עשר הספירות", אות קנ"ה, בעל הסולם כותב שבשעת תפילה צריך לכוון רק לדבר אחד, לרצות את מה שלומדים עליו, למען עצמי. האדם צריך לרצות להיות בזה, לרצות שזה יתגלה בו. הוא צריך להשתוקק לדעת איך להתחבר עם מה שהוא לומד. לרצות שזה ישפיע עליו.

אם הנושא רחוק ממנו עד כדי כך שהוא לא תופס שיש כאן משהו שמתרחש בתוך הנשמה שלו, שיחשוב על זה כתרופה, כמו שכתוב: "בראתי יצר רע בראתי תורה תבלין" או "לכל בשרו מרפא אנוש", רופא לשבורי לב. עליו להאמין שהלימוד יתן לו כל מה שהוא צריך, שהלימוד הוא כתרופה, כישועה.

איך בזמן הלימוד לא שוכחים על הכוונה הנכונה בזמן הלימוד?

אם האדם באמת סובל, אז הוא לא שוכח. חולה סרטן לא שוכח לרגע שיש לו סרטן. הוא מוכן כל דקה מבוקר ועד ערב לעשות מה שצריך, והוא לא ישכח כלום. הכל תלוי במידת הכאב, בחשיבות. ושוב, חשיבות זה חברה.

למה כיבוד אב ואם ושאר היחסים האנושיים, שמקובלים בחברה האנושית, לא מתקיימים בקבלה?

בקבלה יש לאדם מעמד מאוד מיוחד. הקבלה מלמדת את האדם לעמוד מול הבורא. יש בורא ויש נברא, וחוץ מזה אין שום דבר. הכל נכלל בתוך האדם. הוא עומד יחידי נגד הבורא היחיד, וכל ההבחנות האלו: אב, אם, חברים, שכנים, אשה, ילדים, מדינה, העולמות, כל היקום, הכל בתוך האדם בהתחברות עם הבורא.

לכן העבודה הפנימית לא מתייחסת לגוף הביולוגי, אפילו לא לזה שהוליד אותך, לקרובים, לחברים וכו'. אלא רק לפי הרוח. רק לפי ההתחברות עם הבורא נעשים קישורים עם שאר חלקי הבריאה. לא מסתכלים על הגופים, מסתכלים על הבחנות. ואז "אבא" ו"אמא" הם פרצופים יותר עליונים ממנו, ומה שכתוב: "יעזוב אדם את אביו ואמו ודבק באשתו" פירושו שאדם מוציא כל פעם חיסרון חדש ויחד איתו פונה לבורא. זה הכל אחרת.

למה בדרך לרוחניות צריך לעבור כל כך הרבה הפרעות?

בדרך לרוחניות לא עוברים הפרעות. עוברים סימנים שאדם מלקט לתוכו בצורה נכונה. הם חלקי הכלי שלו. הם עכשיו נראים לו הפוכים, אבל בלי שאדם לוקח והופך אותם בתוכו לצורה הנכונה, הוא פשוט לא יכול ללכת. צריך להגיע למחסום מצוידים ב"סל" שבתוכו יש כל מיני סוגי הבחנות, כמו בסל שאוספים לתוכו פטריות, תותים, ושאר פירות יער.

כשאדם הולך בדרך למקום הזה, נותנים לו את כל הדברים שאיתם הוא חייב להגיע, רק בצורה הפוכה. זאת אומרת, ההפרעות הן לא הפרעות. לרצון לקבל הן נראות כהפרעות, אבל בלעדיהן אי אפשר להתקדם ולהמשיך הלאה. כשחסרה ולו הפרעה אחת אדם לא יכול להגיע, זה נקרא "פגם בנשמה", או דבר מאוד מיוחד שנקרא: עובָּר שמפסיק להתפתח; עובר שנופל, "הפלה", או עובר שנולד מת, וכו'. כמו שבעולם הזה יש כל מיני מקרים כאלו. לכן כדאי לזכור, שהפרעות הן דבר יקר ערך.

אם בדרך לרוחניות חייבים לעבור הרבה הפרעות, האם זה אומר שככל שמתקדמים ההפרעות הולכות וגדלות?

בדרך לרוחניות חייבים לעבור הרבה הפרעות, ורוחניות היא בכל זאת מעבר מעולם לעולם, אז כנראה שההפרעות האלו צריכות להיות מאוד גדולות, כי הפרעות צריכות להיות קיר גבוה, וכמה שיותר גבוה, כמו שבעל הסולם מתאר את מטפסי ההרים, שככל שהם מטפסים יותר גבוה, הם נזרקים ממנו יותר באכזריות.

ההפרעות באמת נראות גדולות, אלא שהפתרון לזה מאוד פשוט. ההפרעות נראות גדולות רק בעיניים של הרצון לקבל. ברגע שעוברים עם ההפרעות לרצון להשפיע, הן מיד נעלמות. הפרעות הן לא גדולות, לא צריך לטפס עליהן, וגם לא ללכת נגדן בניסיון לשבור אותן.

האדם לא יכול לעשות את זה ברצון לקבל שלו. אלא הוא צריך לשנות את זווית הראייה. לקבל אותן בצורה הפוכה, ואז הן נופלות. כמו שכתוב (בדף י"א "פרי חכם- אגרות"): "כי תשים עיניך בהם ויהיו גל של עצמות". זאת אומרת, לא להסתכל בהפרעות בעיניים של הרצון לקבל, אלא הגישה צריכה להיות אחרת, מהצד. ואז הן אינן.

איך האדם צריך ללכת כנגד הפרעה?

פשוט מאוד: כאשר אדם מציב מולו את המטרה, עליו ללכת "למעלה מהדעת". להתחבר עם כוח עליון, עם הרצון להשפיע, עם חברה שתעזור לו להתרומם קצת כנגד ההפרעה הזאת. להתרומם הכוונה לקפוץ מעליה ולא ללכת אליה. הקפיצה הזאת לא לוקחת הרבה כוחות. במצב הנוכחי שלנו הבעיה היא פסיכולוגית ולא רוחנית. אנחנו עדיין עובדים רק עם פסיכולוגיה.

איך אפשר למנוע "הפלה"?

כדי למנוע הפלה צריך לבוא לרופא, להיבדק, לעשות מה שנדרש על ידי הטבע בהתאם להתפתחות העובר. שומרים על העובר, לא על האם. התפתחות עובר נקרא התפתחות הרוחניות שבי. כדי למנוע את נפילתו צריך להשתתף בהתפתחות הרוחנית. הפלה קורית כאשר אין התאמה בין גוף האישה להתפתחות הגוף הפנימי שבתוכה, משהו ביניהם גורם לכך שהעובר הופך לחתיכת בשר מת כלפיה. אצלנו זה קורה לאדם שלא משתתף בהתפתחות של עצמו.

"מלחמת רשות" הכוונה היא שיש רשות אחת, רשות הבורא. אין שום ספק בכך. והבורא ברא אותנו בכוונה שנברר את הרשות הזאת, שכל מה שאנחנו מרגישים וחושבים במוחא ובליבא שלנו, כל מה שקורה איתנו, התקוות, החרדות, הרצונות, הכל הוא, הכל בשליטתו, והכל בהנהגה שלו.

כדי לברר את ייחודיותו ואת ייחודו במציאות, הבירור יכול להיות רק מבחינה שכנגדו. ולכן כל ההפרעות, שכאילו יש אני, שיש מישהו כלפי חוץ מהבורא, הם מחשבות, דחפים, מעשים, שנוצרו כדי שנברר את "רשות היחיד". וכשאדם נופל לחשוב ולהרגיש, שהמחשבות והרצונות והמעשים מקורם איננו מהבורא, המצב הזה נקרא "רשות הרבים".

כשאדם נמצא בהרגשה של רשות הרבים, הוא עדיין מבין שהיא באה לבלבל אותו, שרשות היחיד עושה לו את הבלבול הזה של כאילו רשות הרבים, כאילו גם הוא עושה משהו, גם אנשים אחרים, שבסביבה יש עוד כוחות חוץ מהבורא, כשלאדם יש הרגשה או מחשבה כזאת, נקרא שהוא נמצא בהסתרה, בהסתר כפול או בהסתר רגיל.

במידה שאדם יכול לברר את זה, נקרא שהוא עובד. ובאמת אין לו עבודה יותר מזה. על ידי המאמצים שהוא עושה להתגבר על כל המכשולים, על כל ההפרעות, הוא לאט לאט מבין שהם מלאכים שנשלחים אליו מאותו מקור יחיד ומיוחד. אם הוא מברר אותם, נקרא שהוא עושה בירורים, זו עבודת הבירורים. ואם אחרי הבירורים האלה הוא נדבק לאותו שורש היחיד, נקרא שעשה תיקון על ההבחנה, שנשלחה אליו כדי לברר את מצבו מחושך לאור.

לכן, כל המלחמות שלנו הן מלחמות הרשות. לגלות בכל המוחא והליבא שלי, איפה אני מרגיש, איפה אני חושב ששם נמצא רק הבורא, "אור העליון ממלא כל המציאות".

"כל המציאות" הכוונה למוחא וליבא שלי. אין לי יותר חוץ מזה. זה העיקרון שלנו. חוץ מזה אין על מה לחשוב, חוץ מזה אין בכלל מה להחזיק בראש. אם אדם מצרף כל מה שנעשה עימו ומה שנעשה בו, מה שמתעורר בו, לעבודה הזאת, אז הוא באמת עושה נטו עבודת ה'. מה זה עבודת ה'? לברר שהכל באמת עבודת ה', שה' פועל.

ובמידה שאדם נדבק לידיעה הזאת, נכלל בתוך הרעיון הזה, נקרא שהוא מגיע לדבקות עם הבורא, עם ה'. אם בכל פעולה ופעולה של הבורא הוא כולל את עצמו, שעליו נעשית הפעולה, והבורא הוא עושה הפעולה, נקרא שנדבק בה'. כי על הבורא בעצמו, על עצמותו, אנחנו לא מדברים, אלא רק על פעולותיו עלינו. אז אם על כל פעולה ופעולה של הבורא האדם עושה דבקות עליו, זה נקרא שהוא מגיע לדבקות עם הבורא.

וחוץ מזה אין מה לעשות. הנקודה הזאת אמורה להיות כל הזמן מול עיני האדם. ואם אדם מרגיש שבשדה הראייה שלו נמצא עוד משהו או מישהו, הוא צריך להילחם בזה. והמלחמה עצמה גם היא לא יכולה להיות אלא אם כן האדם בעצמו דורש את התגלות ה', שהבורא יתגלה לו כשולט, כיחיד, הקובע, המקור, השורש של הכל. מכאן יוצא אפוא שבמלחמה הזו הבורא הוא גם המבצע וגם המטרה שבאה בסופה.

וכך יוצא שהאדם כל הזמן נכסף לדבקות, להתגלות, לקשר עם הבורא. ואז הוא באמת מודה, משבח, את הכוח העליון, ששולח לו כל מיני הפרעות. כי כל הפרעה והפרעה, לאחר שהאדם מתקן אותן ומצרף את התוצאה לעצמו, הופכות לחלק מנשמתו. וכל ההבחנות האלה מתקבצות לכלי אחד שלם.

לכן המלאכים האלה שהבורא שולח כהפרעות לאדם, הופכים להיות מלאכים קדושים, חלק מנשמתו, חלקים של נשמתו. כך האדם מרכיב את הנשמה שלו. זה נקרא שהבורא מחזיר לאדם את הנשמה.

החלקים האלה, המלאכים שהבורא שולח, הבורא מעורר אותם מתוך האדם, הם אותם החלקים השבורים משבירת "אדם הראשון", שעכשיו מתעוררים באדם. זה אותו דבר.

האם מדובר על עבודה אחרת ממה שמדברים בדרך כלל?

לא מדובר עכשיו על עבודה אחרת, זו בדיוק אותה עבודה. ודאי שאחרי שיש לאדם הפרעות, שהוא צריך לעשות בירורים, הבירורים הם בהתאם למה שכתוב בדף ס"ד "פרי חכם- אגרות", שכבר הזכרנו, שאני והבורא והפעולה חייבים להיות כאחד, והוא כמטרה. כמו שכתוב במאמר "אין עוד מלבדו" שהוא היסוד של כל העבודה שלנו. מאמר זה כולל בתוכו את כל העבודה.

איך אפשר להבין מהי העבודה שנדרש לעשות?

תמיד צריך להסתכל על המצב הסופי. כי בהתחלה האדם מבולבל, ואי אפשר להתחיל מבלבול. צריך להתחיל ללכת ממקום שלפחות ההגדרות הן נכונות:

אז המטרה היא להתחבר עם הבורא. האדם עצמו צריך להתחבר עם הבורא. הוא צריך להגיע להתחבר עימו בהכרה שלו, במעשים שלו. זאת אומרת, אם צריך להתחבר, לפני כן צריך להיות מצב שהאדם לא מחובר. מה זה נקרא "לא מחובר"? במה האדם לא מחובר עם הבורא?

קודם כל, מי זה הבורא? הבורא הוא המשגיח, השולט עלי ועל כל המציאות. מה זה נקרא להתחבר עימו? להכיר את הפעולות שלו, את התכונות שלו, ולהיות בדיוק כמוהם. לרצות להיות כמוהו. שגם אם הוא לא פועל, אז אני פועל בדיוק כמוהו, במקומו, תמורתו.

האדם יכול להכיר את הבורא, לראות אותו, "ממעשיך הכרנוך". זאת אומרת, הבורא מצטייר לפני האדם כפועל ורק מהפעולות שלו האדם מכיר אותו. הוא לא יודע מי הוא הבורא, הוא יודע מה הוא מקבל מהבורא, מה הבורא שולח לו.

ממה שהבורא שולח אליו, האדם מכיר את הפעולות של הבורא, ושהן כנגד הטבע שלו. ואז הוא צריך איכשהו לתקן את הטבע שלו, כדי דווקא לרצות בפעולות האלה, להתחבר עימן, להצדיק אותן, עד כדי כך שירצה לפעול עם הבורא יחד. במאמר "אחור וקדם צרתני", בעל הסולם מסביר את זה מאוד יפה בעזרת התיאור הציורי של סוס ורוכבו.

כדי לברר את הבורא מתחילים מההפך, מכל ההפרעות. זאת אומרת, הבורא לא מעיד על עצמו שהוא טוב, מטיב, רחום, חנון, וכו', ושאר התיאורים שמתארים אותו. אלא הוא מראה לאדם את ההפך, כדי שדווקא מההפך האדם יבוא אליו. למה הבורא מראה לו את ההפך? הוא לא מראה לו את ההפך, הוא מראה לו את הפעולות שלו בצורתן האמיתית. אבל מפני שהאדם נמצא בטבע הפוך מהבורא, הוא רואה את הפעולות האלה כביכול הפוכות ממה שהן.

האדם לא צריך לעבוד על הבורא ולבקש להחליף לו מכות בסוכריות. אם הוא עושה דבר כזה הוא חושב שהוא מקבל מהבורא מכות. אלא קודם כל הוא צריך להבין בהכרה שלו, שהמכות הן לא מהבורא. מהבורא אין מכות. המכות הן מפני שהאדם נמצא בטבע ההפוך, אז הדברים הטובים ממנו נראים לו כמכות.

מאיפה האדם יכול לקבל את ההכרה הזאת, את השכל הזה? הרי לא יעזור לו בעצמו לחשוב על זה, כי הוא נמצא בטבע שלו, וכל מה שלא בטבע שלו נראה לו לגמרי מופשט, מחוץ לו. מה יכול לעזור לאדם לקבל תמונה נכונה, בעוד הוא עצמו נמצא בטבע אחר מהבורא, וכל מה שהבורא שולח אליו מורגש אצלו בצורה הפוכה? רק מקור צדדי. יש עוד כוח נוסף, לא בורא ולא אדם, שיכול לעזור לו להגיע לזה.

מי הוא הכוח הזה? יתר הנשמות חוץ ממנו, שהן בעצם חלק ממנו, מאותו כלי שהיה אחד ונשבר. הוא נשבר בכוונה כדי להיות מחוץ לאדם. אם האדם הולך להתחבר עם יתר הנשמות, זאת אומרת, לעשות עבודה לא כנגד הבורא אלא כלפי החברים, להתחבר איתם, הוא לא מחליף את גילוי הבורא בחיבור עם החברים, אלא בזה הוא מגלה עד כמה הוא הפוך מהבורא.

אז איך לומדי הקבלה עוזרים לעולם ומשנים אותו?

איך האדם יכול לדעת מה צריך לתקן, מה צריך לעשות? הרי התיאור שיש בורא ששולח דברים טובים, ורק אני מרגיש אותם כלא טובים, זו תמונה דמיונית לגמרי בשבילי. אני לא רואה את הבורא, לא רואה שהוא שולח לי משהו, אני רק מרגיש רע כל הזמן. איך אפשר עכשיו לעבוד עם התמונה הזאת? האדם לא מסוגל, כי אין לו שום קשר עם הבורא.

אז אומרים לו, שאותו נתק, אותו קלקול, שיש בינו לבין הבורא, יש גם בינו לבין שאר חלקי נשמת אדם הראשון, שהם החברים או שאר באי העולם הזה. הקלקול הוא אותו קלקול. וכשאדם מתקן את הקשר שלו עם החברים, הוא באותה מידה מתקן את הקשר שלו עם הבורא. זה אותו דבר. כי אותו כוח הפרודא ששבר את כלי "אדם הראשון", הוא אותו כוח שמבדיל אותי מהבורא, בדיוק אותו הכוח.

ומזה יוצא, שבהתחברות עם אנשים שקרובים אלי בדעה, בבניית קבוצה ובעבודה בקבוצה מתחילים לתקן את היחס כלפי החברים ובזה מתקנים את היחס כלפי הבורא. בעבודה הזאת מתברר לאדם היחס שלו לבורא, כי אותו כוח פרודא שישנו בינו לבין הבורא קיים גם בינו לבין החברים.

ואחר כך העבודה שלו נעשית כבר כלפי כל העולם, כמו שבעל הסולם כותב ב"מתן תורה", שככל שהאדם עולה יותר גבוה הוא בהתאמה דואג לעירו, אחר כך למדינתו ולאחר מכן לעולם כולו.

איך אפשר דרך המאמר להבין את העבודה?

לקחת את המאמרים, וכמו שרב"ש אמר, לכל אחד מהם לעשות תמצית, שהיא סיכום שהאדם צריך להוציא מהמאמר הזה לעצמו. לדוגמה, מאמר של עשרים עמודים לסכם בדף אחד, עם פתיחה וסיכום. שיהיה ברור מה השאלה ומה התשובה, ואיך פותרים את השאלה. בלי מראי מקום ובלי דוגמאות, אלא אם כן הדוגמה היא מאוד רלוונטית להבהרת העניין עצמו.

מי שבאמת רוצה לדעת, כדאי שיהפוך לו את זה להרגל, להוציא תמצית מכל קטע וקטע. כך אפשר ללמוד אפילו את ההקדמות של בעל הסולם ו"תלמוד עשר הספירות". ואז רואים שכולם הם נושא אחד. שחוץ מבורא ונברא, ספרים וסופרים, לימוד וקבוצה, אין כלום.

כדאי גם להקשיב לעצות של הרב בעניין הלימוד. מה הוא מציע לכל תלמיד ומה הוא ממליץ לעשות בעבודה הרוחנית.

מה אחרי שאדם מייחס הכל לבורא?

אחרי שאדם מייחס הכל לבורא, הוא צריך להגיע למצב שהוא כמוהו. "כמוהו" נקרא "ממעשיך הכרנוך". מ"הכרנוך" מגיעים לדבקות. כמו "הוא רחום אף אתה רחום" וכו', לפי מה שכתוב.

מה האדם מכיר בזה שהוא מייחס את הכל לבורא?

כשאדם אומר: "הכל בא מלמעלה", "הכל בידי שמים", וכו', זו אמירה סתם. כשאדם מגיע למצב שהוא מרגיש שהכל בא מהבורא, זה נקרא שהוא הגיע לפקיחת עיניים, שהוא עבר מחסום ועכשיו הוא רואה שכוח היחיד פועל.

האדם עדיין לא מכיר את הכוח הזה, הכוח הזה הוא סתם בשבילו עולם שנקרא "העולם הרוחני". והוא עצמו נמצא בו כעובר ברחם אמו. הוא עדיין לא מרגיש ולא מכיר את הבורא, אלא רק מכיר שהוא אחד ואין חוץ ממנו, ושהוא עצמו נמצא בתוכו. זה נקרא שאדם הכיר את הכוח העליון, היחיד, הפועל, המיוחד. זה נקרא שנכנסים לעיבור.

ולהכיר את מעשיו נקרא, שממצב של עובר, מטיפת זרע הזאת, האדם מתחיל לגדול. והגדילה שלו היא לפי כמה האדם חוזר על פעולות הבורא, מתאים את עצמו לפעולות האלה. כמו מלכות שמתאימה את עצמה לזעיר אנפין, ובמידה הזו היא גדלה, מתלבשת עליו, לוקחת ממנו ומתאימה את עצמה אליו.

לאיזה יחס צריך להגיע כלפי החבר?

צריכים להגיע ליחס כזה, שהחבר נעשה שותף לי בכל דבר בהליכתי לבורא, בפנייתי לבורא. אבל את זה צריך לומר בזהירות, יש כאן כל מיני הגבלות, כי בכל זאת אנחנו בני אדם, ועוד לא מתוקנים, וכל העניין הזה הוא לא לדבר על מצבים פנימיים שאדם עובר בדרך לרוחניות, ובזה גם להפריע לחבר וגם לקחת מהחבר את היחס הלא מתוקן שלו לבורא, וכו'.

אבל בסופו של דבר העבודה שלנו היא לחבר את הכלים הרוחניים שלנו לכלי אחד. בזה אנחנו שוברים את כוח הפרודא בינינו, ואז שוברים את כוח הפרודא בינינו לבין הבורא. זה ממש אותו דבר. אם אני מתחבר עם עוד מישהו מהחברים, אני מתקרב לבורא בעוד מדרגה אחת.

זה אותו כוח השבירה. אם גופו של "אדם הראשון" היה מקבל את הכל בעל מנת להשפיע, הוא היה נמצא מלא באור עליון, בבורא, שהיה ממלא את הכלי שלו, וזה היה ייחוד בורא ונברא. כנגד זה הוא לא החזיק את האור ונשבר. זאת אומרת, אותו הכוח נמצא עכשיו בכלים השבורים, אבל בצורה הפוכה, בשלילה. אם נתקן אותו, נחזור למצב המתוקן והשלם.

זאת אומרת, אפשר כביכול לא לחשוב על הבורא אלא רק איך לחבר את כל הנשמות יחד. למה "כביכול"? כי אם לא חושבים על המטרה, החיבור עם שאר הנשמות הוא לא באמת חיבור, הוא חיבור אגואיסטי ולא חיבור מטרתי. אבל זה ממש אותה עבודה, אין שום הבדל.

לכן רבי עקיבא אמר: "ואהבת לרעך כמוך זה כלל גדול בתורה". "כלל" הכוונה שהאדם בונה כלי כללי של תורה, שהבורא, האור, ממלא את הכלי. אנחנו לא יכולים להסכים עם הכלל הזה, הוא לא נראה לנו, זה בשבילנו ממש דבר איום ונורא. אבל לפחות מהכלל הזה אפשר להכיר עד כמה שאנחנו לא רוצים חיבור עם הבורא. לא שלא מסוגלים, אפילו לא מסוגלים לשמוע.

מהי האינדיקציה שאני מתחבר עם הבורא?

הבדיקה שמראה אם אני מחובר עם הבורא, היא איך אני מתחבר עם החברים. זאת הבדיקה. מעטים חושבים על זה ברצינות. כמה דקות ביום אדם מסוגל לחשוב על החיבור עם הבורא, שלא לדבר על לבצע תנועה קטנה לכיוון הזה?

כל דבר שאדם ירצה לעשות, הגוף ירשה לו, חוץ מהחיבור לבורא. יתנו לו להיות גאון בתע"ס, ללמד ולעשות קבוצות, כל העולם יבוא וינשק לו את היד, יגיד עליו שהוא גדול, אבל את החיבור לבורא לא ייתנו לו לעשות.

האדם בעצמו יצטרך בנקודה הזאת, בעבודה שלו עם החברים, להכניס את הבורא בפנים, כדי שהחיבור לבורא יתקיים. אי אפשר להתחבר עם הבורא, אם הבורא לא נמצא בין החברים. לכן זו אותה עבודה. הקושי שלנו נובע מכך, שבזמן שאדם הולך להתחבר עם החבר, הוא מפריד את החיבור עם החבר מהחיבור עם הבורא.

אם האדם היה חושב שזה היינו הך ממש, אם היה לוקח את זה כדבר אחד, שזה אותו דבר, וכמה שאפשר משכנע את עצמו שזה באמת אותו דבר הוא היה מעלה תפילה נכונה, שהוא רוצה שהשכינה תשרה בינו לבין חבריו, שהבורא יתגלה ביניהם, שרק באופן הזה הם יכולים להתחבר.

אז היחס לחיבור ביניהם היה לגמרי אחר. הם היו מזמינים את הבורא לשבת ביניהם. צריכים להתחיל לעבוד רק על זה, אז אדם רואה כמה הוא נכנס לפנימיות כזאת, שהוא והחברים והבורא נעשים שותפים כולם יחד באותה פעולה.

אין מילים שיכולות להעביר את ההרגשה הזאת. זה בא ומתחיל להתבהר רק אחרי שעושים מאמצים.

אם משקיעים מאמצים בהתחברות, יותר נופלים, ואז לא מתחברים?

לא. בעבודה הזאת, כמה שאדם מתקדם, מראים לו שהוא מתקדם, ומראים לו שהוא נופל. זה לא ככה שאדם משקיע מאמצים ומיד נותנים לו נפילה. אלא למשך רגע או יותר נותנים לו להרגיש שהוא מתקדם, שיש בזה משהו, ואחר כך נותנים לו נפילה מהמצב הזה. ושוב נותנים לו מקום לעבודה, ושוב יש פירוד, ושוב יש בלבול, וכך הלאה.

ואם אני אקבץ את כל הקבוצה, ויחד איתם אדרוש את הבורא שישב בפנים, וכולם יהיו יחד, אז נראה בזה איזה מין התגלות. ואחר כך שוב תהיה נפילה, וככה עוד ועוד. אבל כל פעם יותר. יותר למטה ויותר למעלה, עליות וירידות. אבל העליות והירידות הם בנושא העיקרי, שאני והקבוצה והבורא יחד, רוצים להיות בנקודה אחת, ככלי אחד, והוא כאור בפנים בתוך הכלי.

האם אדם יכול להתחיל להילחם לבד נגד הפירוד בין החברים?

אדם בכלל לא יכול בעצמו לבדו להישבר או להילחם בפירוד בין החברים. עליו לקבץ תומכים מהחברה. חייבים להיות שניים, שלושה, ארבעה, שיתחילו את העבודה יחד.

ודאי שלהתחיל בחיבור בין החברים כל אחד חייב. להתחיל ממנו והחוצה כלפי כמה חברים. אבל אם אין תגובה מצדם זו עבודה מאוד קשה. ודאי שאפשר גם בזה להצליח, אבל זה מאוד קשה.

מה החיסרון שצריך להיות לקבוצה?

חוץ מחיסרון בנוכחות הבורא בינינו, שרוצים להתחבר אליו, אין יותר עבודה. זה הכל. זה המאמץ האחד, זו התפילה האחת והתוצאה האחת שמקווים לה.

מתי אדם יכול להרגיש שהוא מחובר עם החבר בצורה כלשהי?

כאשר ברור לאדם, שבזה שהוא חושב על הבורא, הוא חושב על החבר, ובזה שחושב על החבר, הוא חושב על הבורא, זה מגלה את זה, וזה מגלה את זה, אין שום הבדל, אז הוא בחיבור עם החבר. כי הבורא מתגלה בקשר בין החברים, בין הנשמות.

הנשמות הן כמו משבצות שונות של אותה נשמה, נשמת "אדם הראשון". אז בקווים בין המשבצות האלה, בקווי החיבור בין הנשמות, שם נמצא הכלי החדש שבו הבורא מתגלה. כך שלגלות אותו אפשר רק בחיבור עם החבר. אם לא נמצאים בחיבור עם החבר, לא מגלים את הבורא.

מה ההבדל בין מלאך, שהוא הפרעה או כלי עזר, לבין חבר?

מלאכים וחברים זה אותו דבר, רק אנחנו עדיין לא מבחינים בזה. לא מבדילים מה מקבלים מחבר, מה מקלקול שלו, מה מקלקול שלי כלפיו, ומה מקלקול שלי עצמי. לכן יותר קל לברר את הדברים האלה לפי שפת "תלמוד עשר הספירות", במקום שבעל הסולם מברר את התיקונים של נר"ן דצדיקים.

כשנגיע לקריאת החלקים האלה, נראה על מה הוא מדבר. הם יהיו בשבילנו כמו המאמרים של רב"ש. ממש ספר הוראות.

אפשר לתמצת במשפט אחד את כל העבודה, כמו שאמר רבי עקיבא: "'ואהבת לרעך כמוך' נתתי לך התמצית, ועכשיו לך לבצע אותה". אבל כשמתחילים לעבוד יש לזה אין-סוף הבחנות ובירורים ומצבים. בכל מצב יש בלבול, בירור, אי הבנה, ויכוח, לכן יש לחזור להגדרות הנכונות, למשפט האחד הזה "ואהבת לרעך כמוך", וממנו להתחיל בחזרה את כל השרשרת.

למה צריך להתחבר רק עם חברים בקבוצה ולא עם אחרים?

למה צריך למצוא "את אחי אני מבקש", כדברי רב"ש, ולא סתם אנשים בעולם? כי בעבודה הרוחנית עובדים על התחברות במחשבות, ברצונות, ולא בידיים וברגליים. זאת אומרת, אני מתחבר עם הדעה של החבר והחבר מתחבר עם הדעה שלי. אז איך אדם יכול ללכת ולהתחבר עם מישהו שלא חושב כמוהו?

אבל בפניות שלנו לבורא, של החבר מהמשבצת שלו, ושלי מהמשבצת שלי, אין בהן שום תועלת עד שנתחבר בינינו. אם בגבול בינינו יהיה חיבור הדדי של החבר אלי ושלי אליו, מפני ששנינו רוצים להתחבר לבורא ולגלות אותו, אז בגבול בינינו הבורא יתגלה לשנינו. "לשנינו" הכוונה לכלי אחד, ששנינו נעשים כלי אחד.

אז איך אפשר להתחבר למישהו שהמטרה שלו עכשיו היא לבנות וילה יפה, או איזה תענוג אחר בעולם הזה?

האם אדם צריך לגלות את הבורא בכל רגע בחייו?

לא. אדם לא אמור ללכת לגלות את פעולות הבורא. אם כך יעשה הוא עלול לפתח כל מיני הנחות וספקולציות: שזה קרה בגלל שהבורא עשה לו ככה, ולהוא רצה לרמוז בזה ככה, וכו', ספקולציות אלה הן שקר מוחלט ועבודה זרה.

למה? כי אדם מנסה מהשכל שלו הבהמי האגואיסטי של העולם הזה, לבנות מערכת רוחנית של השגחת הבורא על כל הנבראים. מאיפה יש לו כלים לזה? מי הוא בכלל - הוא, בשכל האנושי הפשוט, שאפילו במישור דעולם הזה הוא לא מבין כלום, מתחיל עכשיו עם השכל שלו לפרש את ההשגחה? אין החטאת המטרה יותר גדולה מזו.

מי האדם לעומת פעולות הבורא בכל הנבראים, ואיך מסתדרות וקשורות כל הנשמות - את זה האדם עם השכל שלו בכלל לא יכול להתחיל לפענח. לכן אין צורך בחקירות וגילויים כי אין לנו הכלים לכך.

מה העבודה שלי מול חבר?

אין לאדם עבודה מול החבר, יש לו עבודה מול עצמו, איפה שהכוחות שבו מפריעים לו להתחבר עם החבר.

האם חיבור לרב יכול לעזור להתקדמות כמו חיבור לקבוצה?

זה אותו דבר כמו לנסות לפענח את פעולות הבורא בשכל בהמי. לראות אחרי כל דבר כאילו הבורא עושה ככה בגלל שככה. אסור להתחיל לחקור עם שכל בהמי, זה מבלבל את האדם ומרחיק אותו מהמטרה. היחס כלפי הרב צופן אותה סכנה.

"תלמיד" ו"רב" אלה מושגים רוחניים. "רב" זה פרצוף עליון. רב פירושו "גדול". מפני שאנחנו נמצאים בהסתרה, אז כמו כלפי הבורא כך גם כלפי הרב: התלמיד לא אמור אלא לקחת ממנו דוגמה, עצה, ביקורת, ובעזרתם להשתדל לשנות את עצמו.

אבל בשום אופן לא להעמיד רב במקום בורא. אין מקום להתחיל להעריץ אותו ולשרת אותו בצורה עיוורת, שזה ממש עבודה זרה. אלא להתייחס אליו כמו אל מדריך. ובבוא הזמן עם תלמידים יותר מתקדמים אפשר כבר להתחיל לעשות עבודה אחרת. ואז, גם אם ישרתו את הרב זה לא יקלקל אותם, כי הם יעשו את זה בצורה נכונה.

העבודה הזאת בשירותו של הרב לא תרגיע אותם, לא תתן להם הרגשה שהם כבר עושים את מה שצריך, למרות שבתת ההכרה זה תמיד מושך את תשומת הלב של התלמיד מהבורא לרב. אפשר לתת לתלמידים לכבד את הרב, רק בתנאי שהם כבר גדולים, שלא יקחו את זה כהרגעה, כאיזו עבודה שעשו. אחרת זה מקלקל אותם.

ואם התלמידים עדיין לא מתקדמים, אז צריך בינתיים להחזיק אותם רחוק, שהרב הוא רק מורה דרך, שמלמד אותם והם בעצמם הולכים הלאה. כמו מורה בבית ספר, שאף אחד לא משתחווה לו, אלא מקבלים ממנו מה שאפשר לחיים, מה שצריכים לחיים וזהו. אחרת תשומת הלב של התלמיד עוברת מהבורא לרב עצמו, שזה יכול להיות קלקול גדול גם לרב וגם לתלמיד.

אבל כשהתלמיד גדל, הוא מרגיש שהוא מקבל מהרב בלי שזה יקלקל אותו. הוא מבין, הוא מרגיש את המערכת, ולכן אפשר לתת לו לפנות לרב ולקבל ממנו. ממש כמו בין פרצופים. כי בפנייה שלו לעליון, הוא רואה בעליון את חלק הבורא, לא את העליון עצמו בלבד, הוא רואה בו את חלק הבורא שבו. זו נקודה עדינה מאוד חשובה.

למה רק במאמר בסוף כרך ג' רב"ש מספר על עבודת ה' ולא כבר בכרך הראשון?

כל המאמרים הם מאמר אחד. כולם מדברים על דבר אחד. יש מאמר אחד כללי שנקרא "אין עוד מלבדו, שכינתא בגלותא", שהוא כל יסוד העבודה. השוואת המאמר הזה לספרים הקודמים של בעל הסולם מראה שבכולם המחבר עוסק באותו עניין: חיבור הנברא עם הבורא.

בחוכמת הקבלה לומדים שיש התפשטות דרך ארבע בחינות שזה הבורא בעצמו, התכונות שלו עד המלכות דאין-סוף. ואחרי שמלכות דאין-סוף קיבלה מהבורא, מילאה את עצמה בבורא, היא החליטה, שהיא רוצה להיות כמוהו, היא רוצה להידבק במידותיו, בארבע בחינות שלו, ארבע בחינות דאור ישר, שהן ט' ראשונות, וזאת העבודה שאנחנו עושים.

במילים אחרות, הדרגה שלנו כלפי הדרגה הרוחנית הגבוהה ביותר נקראת "עולם הזה", שאליה הכי קרובה דרגת מלכות דעולם העשייה, שהאח"פ שלה נפולים לתוך דרגת "העולם הזה", וכלפי האח"פ הזה אנחנו עובדים כמו כלפי הבורא. אבל בעצם העבודה שלנו היא עבודה של אותה מלכות דאין-סוף, שרוצה אחרי הצמצום להיות כמו לפני הצמצום, רק בכוונה על מנת להשפיע. אותה עבודה בדיוק.

ורק על זה מדברים בתורה. והתורה עצמה מתחילה מעולם האצילות: "בראשית ברא אלוקים את השמים ואת הארץ", ש"אלוקים" זה בינה דאצילות: אבא ואימא דאצילות, ו"שמים וארץ" זה זעיר אנפין ומלכות. זאת אומרת מדברים על זו"ן דאצילות, שמזו"ן דאצילות ומטה מתחיל להיות הנברא היותר מבורר.

אבל בעצם מדברים רק על נושא אחד שקיים בכל המציאות ואין חוץ ממנו: נברא, בורא, והקשר ביניהם. מצד הבורא- אור ישר, ומצד הנברא- אור חוזר. וחוץ מזה אין יותר על מה לדבר. כל המאמרים וכל הספרים הם בעצם מאמר אחד, שיטה אחת, איך להתחבר למקור.

אם כמה חברים מתחברים ביניהם איך מישהו שרוצה יכול להצטרף אליהם?

אם כמה חברים מתחילים באמת להתחבר ביניהם כדי לבצע כל מה שכתוב במאמרים, בשלב ראשון הם אפילו לא ידעו מה לעשות. הם יצטרכו לנבור בכל החומר, הם יתבלבלו, יהיו להם הרבה מאוד שאלות. אבל אם הם לא יתייאשו ולא יעזבו את הנושא, הם יתחילו לגלות בבת אחת את כל הדברים האלה: הנושא, האופי שלהם, הטבע הרוחני, והבורא ברצון שלו כלפיהם, הכל בבת אחת. זה הכל נושא אחד. אגב התחברות ביניהם הם יתחילו לגלות בתוך החיבור הזה את הבורא. כולם יחושו את אותו דבר, שזו נקודה שחוץ ממנה אין עוד מה לעשות.

אם הם מצליחים להתחבר, ומתחילים לחשוב ולדבר על זה, ומישהו רוצה להצטרף, הוא יכול להצטרף. אסור שתהיה הגבלה, אין איסור על אף אחד להצטרף איתם יחד, אבל זה תלוי בהשקעה של כל אחד.

אם יש הסכמה להשקיע בצורה הדדית, אבל אני רואה שהחברים לא משקיעים אלי בחזרה, זה נקרא שאני לא רואה בהם חברה. צריך כל פעם לבחור בחברה יותר טובה. מה זה חברה יותר טובה? אדם בוחר בחברים בהתאם לתגובה שלהם אליו, באיזו מידה הם מעוררים אותו יותר, פועלים עליו יותר, רוצים יותר לאהוב אותו, שזה נותן לו דחף לאהוב אותם יותר, להתייחס אליהם יותר. אבל אם הוא לא מקבל מהם את זה, בעיניו הם לא חברה טובה, ואז הוא לאט לאט עוזב אותם.

רק לפי הכלל הזה האדם אמור לברר את החברה שלו, ולהתעלם מהמראה החיצוני של החברים, מפנים, אף, שערות, איך החבר מתבטא. ושלא יהיה חשוב לו האופי שלהם, אלא רק הנשמה, הרצון הפנימי. ומלכתחילה ללכת לאהוב את כל מי שנמצא בקבוצה, כי כל מי שנמצא בה, הבורא מתייחס אליו בצורה שרוצה בדבקותו, אז גם האדם כמו הבורא מתייחס אליהם שרוצה בדבקותם אליו ובדבקותו אליהם.

ואז הוא צריך לבדוק מה התגובה שמקבל מהם בחזרה, זאת אומרת, האדם צריך להרגיש תגובה פנימית כתוצאה מתגובת החברים אליו, ולפי זה לבחור לו את החברה. לפי כמה שהוא מסוגל, לפי כמה שהוא בעצמו רוצה לאהוב את החברים, לפי זה הוא ירגיש חזרה את האהבה שלהם אליו, ובזה יתברר לו מי החברה שלו.

ואז עליו לעשות את החברה הזאת כל פעם יותר ויותר טובה, כמו שבעל הסולם כותב על בחירה חופשית. אין שום דבר אחר. אבל למה הוא בוחר את החברים האלה? כי הבורא בחר אותם. למה הוא מתחבר אליהם? כי הבורא רוצה בחיבורם. וכל זה צריך להיות אחד: אני, והוא, והחברים, הכל יחד, אותו יחס.

האם החברה בעצמה יכולה לבחור לצרף מישהו אליה?

חברה לא יכולה לבחור את מי לצרף אליה. אבל היא לפחות יכולה לנסות לעשות את זה כלפי כל העולם, אבל רק בספרים, בחומר והרצאות ולא בהתחברות רגשית כלפי אנשים. ואז מי שבא לקבוצה- בבקשה.

לא פועלים מול כל העולם בהתחברות רגשית, מכיוון שאי אפשר לחייב אף אחד באהבת חברים. בקבוצה צריך להיות חיבור ב"ואהבת לרעך כמוך".

זאת אומרת, מלכתחילה צריכים להיות נכונים לקלוט אנשים חדשים, דרך הפצה, הרצאות מבוא וכו'. אסור להיסגר בתוך חברה הקטנה ולדחות אנשים. אם מדובר על פעולה רגשית בתוך הקבוצה, צריך רוחנית להיות פתוחים גם כלפי החדשים שהצטרפו. אי אפשר אחרת.

זאת אומרת, האנשים שבאים לפעמים כי אין להם אפשרות אחרת, הם שווי מעמד לאלה שנמצאים בקבוצה, מבחינת הרצון לרוחניות. לראות את הרצון של החברים באופן נכון, זאת הבעיה.

האם אפשר להשפיע על הבורא לא דרך הקבוצה?

אין שום אפשרות להשפיע על הבורא, אלא רק במידה שאדם רוצה להתחבר עם אותם אנשים שרוצים להתחבר איתו. נקודה! אין שום דבר אחר. כך כתוב בכל המאמרים, בכל המקורות: שאין שום דבר חוץ מזה. מי שרוצה לעשות טוב לעולם בצורה אחרת, שילך ויעשה, זה עניינו, אבל זה לא שייך לקבלה.

איזה השפעה לבורא עושה אדם שעוזר לזקן לעבור את הכביש?

מה זה שייך לבורא? עזרה לזולת לא שייכת לעבודת הבורא. הנכונות לעשות דברים מסוג זה, זה דחף אנושי, שנמצא בטבע. כמו שיש אנשים עשירים שתורמים לבתי חולים, למפעלי צדקה וכו'. מאיפה זה בא? משבירת הכלים, שבתוך האגואיזם נכנסו ניצוצי השפעה, שנמצאים אפילו בטבע הבהמי.

בכל חברה יש חוקים ונוהגים, נורמות, בהתאם למנטליות שלה. זה דבר אנושי. אבל אין לקשור את זה לבורא, אין באמצע שום בורא. אין לזה שום קשר לתהליכים רוחניים. אדם עוזר לזולת בגלל שזה מושרש בטבע הבהמי שלו. הודות לחינוך או בגלל שזה מקובל בחברה וכו'. אין לזה קשר לעבודה רוחנית.

גם אדם שלא לומד קבלה מפגין לפעמים נדיבות לזולת. זאת אומרת, אין הכרח שתהיה בזה נוכחות הבורא. ההפך, אדם שיודע על נוכחות הבורא, וחושב שעזרתו לזקן תסייע לו להתחבר עם הבורא, הוא עוד רוצה להרוויח מהפעולה הזאת. זאת אומרת, הפעולה נעשית עוד יותר אגואיסטית ממה שקודם.

איך האדם יכול להשתמש באגואיזם שלו בצורה נכונה?

רק כשאדם יודע שפעולה באגואיזם שלו תחבר אותו עם הבורא. אם כן, עליו לדעת איך להתחבר עם הבורא, באיזה פעולות, איזה אגואיזם הוא אמור לקחת לפעולה הזאת, איזה חלק ממנו, באיזה אופן. ואז ללכת לאגואיזם שלו, להוציא רק את החלק המסוים הזה שתורם לחיבור עם הבורא, ולעשות פעולה כזאת שבסופה יהיה לו חיבור עם הבורא.

ואז הזקן שהאדם עזר לו לעבור את הכביש הופך להיות אמצעי, לא שאני גורם לו טובה. אני רוצה להתחבר עם הבורא, בגלל זה אני לוקח את הזקן ועובר איתו את הכביש. אז הפעולה נראית עוד יותר אגואיסטית, כי אני משתמש בזקן הזה כדי להרוויח רוחניות.

השלב הזה, שאדם מברר מה הדחפים שלו, מה המניעים שלו, ומגלה שהם אגואיסטיים לגמרי, שאין בהם פנייה לא לבורא ולא לאף אחד חוץ מאשר לעצמו, כשרק הוא עצמו קיים, נקרא תהליך "הכרת הרע", אדם מתחיל להכיר את הרע שבו.

כשלאדם נדמה שהוא עושה איזה פעולה טובה, נכונה, בפרט למישהו מחוץ לקבוצה, ומתברר לו שזה לא כך, הוא בדרך כלל מפסיק לעשות אותה. כך קורה לאדם שמתחילים לגלות לו מי הוא, מה טבע האדם. כך מתחילים בעבודה, ואחר כך מגיעים לשלבים "סור מרע" ו"עשה טוב".

איך האדם יכול לדעת מה עובר עליו?

קודם כל, האדם אמור להיות בטוח שמה שעובר עליו זה לתיקון ולטובה. אסור לו לגשת לקו שמאל אם הוא לא נמצא קודם בימין, ולא לעזוב את הימין אלא בעזרת הימין ללכת לברר את השמאל.

מה זאת אומרת לאחוז בימין ואחר כך ללכת לשמאל? שיש בורא אחד, כוח פועל אחד, ייחודי, שפועל עליו, קובע לו מוחא וליבא, זאת אומרת, מחשבות ורצונות, ועכשיו האדם הולך לבדוק מה הכוח הזה נתן לו בתור הפרעה בלי לעזוב אותו. האדם מסתכל על הפרעה מצד הכוח הפועל, מצד ימין. ואז באמת רואים את ההפרעה ככוח זר, כרע. לא רע שרע לך מזה, אלא רע שלא נותן לך להתקדם אל הבורא.

אז הרע הוא בצורה אחרת, באופן אחר מאשר סתם הרגשה רעה. האדם רואה בדברים המתוקים והטובים שהם רעים. כמו שחולה סוכרת מסתכל על דברים מתוקים, שהם אמנם מתוקים אבל הם רעל בשבילו. הוא משכנע את עצמו שזה רעל, וכוח השכנוע עולה על כוחה של המתיקות שמפתה אותו. והוא כאילו לא רוצה את זה, הוא יכול להתמודד. אז הוא כבר מסתכל על זה בצורה מטרתית. לכן רק מקו ימין הולכים לשמאל.

האם השכל חייב להיות מעורב בכל פעולה?

השכל חייב להתערב בכל פעולה של האדם. אם הוא יהיה רק בעל הרגשה הוא לא יעשה שום בירור. מה זה בירור? יחס רלטיבי, יחסי, בין שכל לרגש.

מתי צריך להשתמש בשכל ומתי לא?

צריך כל הזמן להשתמש בשכל. בעל הסולם כותב, שדווקא בתקופתנו העבודה היא בשכל, לעומת התקופות שלפני האר"י שבהן העבודה היתה ברגש, כי הנשמות היו זכות. קבלת האר"י וכל העניין של מסך ואור חוזר ובחינות וכל ספר "תלמוד עשר הספירות" שכתב בעל הסולם, הם כולם דברים שכליים. מה זה שכליים? רגש מבוקר עם השכל.

רק כך צריך ללכת, ולא לעזוב את השכל, אחרת נופלים לרגש. אפילו אם נופלים ברגש לצד הטוב, זה לא נותן כלום. מהי כל עבודת המסַכים? שהאדם עם השכל, עם ההכרה, עם השליטה שלו, פועל בתוך הרגשות שלו, ולא עוזב את הרגשות האלה בלי פיקוח, בלי ביקורת.

ואז יוצא שאדם עושה את המעשים: מסכים, פעולות של זיווגי דהכאה, וכל הדברים בפנימיות האדם, שלומדים עליהם בקבלה. כל הפעולות הן יגיעה שבאה מתוך השכל. ודאי שבסופו של דבר הכל רגש, אבל רגש מדוד, מחובר. פעולות אלה נקראות "שכליות".

איך להיזהר מתמונות צדדיות שלא יבלבלו אותי?

רק חשיבות הבורא, חשיבות המטרה, שעליה אדם כל הזמן שומע מהקבוצה, יכולה לשמור שכף המאזניים תטה לחיובי יותר מאשר לשלילי. רק שימוש כל הזמן בחברה. אין דרך אחרת. אדם שמשתוקק לבורא, ויחד עם זה לא משתוקק לחברה, להתחבר עם החברים, סימן שהוא לא משתוקק לבורא. הוא כנראה מתאר לעצמו דמות אחרת, לא של הבורא. אדם יכול לגלות את זה אחרי הרבה שנות עבודה.

הבעיה, שנדמה לנו שאנחנו מכוונים למטרה. ואז כל הפעולות מכווננות על איזה מטרה שנראה שמתקבלים ממנה איתותים, כמו שנעולים על מגדלור או על תחנת רדאר. אבל זה לא כך. מאיפה הביטחון שלא סטיתי מהדרך? אדם בונה בתוך הרצון לקבל שלו איזושהי דמות יפה וחושב שזה הבורא.

לכן העצה של המקובלים לפנות לחברה, היא העצה היחידה שיכולה לכוון את האדם בצורה אובייקטיבית לבורא. אחרת האדם לא יודע אם הוא הולך נכון. כמו שמטוס שעומד על הקרקע לא יודע, לא מרגיש, לאיזה כיוון מסובבים אותו. צריך להפעיל את הג'יירו שלו ולכוון אותו לפי הצפון, ורק אחרי האיפוס הזה הוא מתחיל "להבין" איפה הוא נמצא. אז כל המערכת הממוחשבת כבר פועלת לפי האיפוס הזה. בלילה "תופסים" את כוכב הצפון, ושם בקורלציה מסוימת מאפסים את הג'יירו של המטוס.

אז כמו במטוס, שיש לו מצפן מיוחד כזה, ששם מסתובבים מנועים ששומרים על כיוון הציר, וכל תנועה של הציר הם מרגישים ועושים תיקון, כך בדיוק אנחנו צריכים לפעול. לאפס את הכיוון שלנו ללא הגוף, אלא עם משהו מבחוץ. הגורם הקבוע שעליו מתאפסים צריך להיות מחוץ לאדם, בלי קשר לרצון של האדם להסתובב לכאן או לכאן.

את הגורם הזה צריך לתפוס ולאפס. איך תופסים אותו? אומרים לנו: "אין מה לעשות- חברה! לפי זה תאפס את עצמך ותראה באיזו סטייה אתה נמצא מהכיוון לבורא". לכן בעל הסולם אומר: "הבוחר כל פעם בחברה יותר טובה", כדי שכל פעם קריאת השגיאה תהיה יותר מדויקת. כדי שהאדם יוכל כל פעם להתקדם יותר ויותר במדויק, כי כמה שהוא מתקדם הוא חייב להיות יותר ויותר מדויק למטרה.

לכן יש בלבול. מה שאתמול היה כל כך ברור, עכשיו כבר לא. למה? כי אם אדם נוסע מתל אביב לירושלים, הוא בסך הכל צריך לאפס את עצמו, שירושלים זה מזרח, הוא במערב, השמש בדרום, דרום זה מצד ימין, אז הוא נוסע נכון. אבל במדרגות רוחניות, ככל שאדם יותר מתקרב, התיקונים נעשים יותר ויותר דקים. זאת אומרת, בכל מדרגה נעשה איפוס מחדש. וזה מה שמבלבל את האדם כי הוא לא רואה את המדרגות.

לכן העבודה נראית לנו אותה עבודה, ששוב טועים בה, ושוב היא לא בסדר, אבל זה איפוס מחדש. כל פעם מתבהר יותר במדויק מי הוא הבורא.

האדם נברא מרצון לקבל, שזה הרשות שלו. יש או רצון לקבל או רצון להשפיע. חופשי מרצון לקבל נקרא להיות ברצון להשפיע. לנו נראה שרשות להיות חופשי זה חופשי מהכל. אבל ב"חופשי מהכל" עם מה נשארים, עם איזה טבע, עם איזה תכונות? אין עם מה להישאר. זאת אומרת, אין דבר כזה להיות לגמרי חופשי מהכל.

אלא "חופש" הכוונה חופש ממשהו אחד וקבלת משהו שני, טבע שני - מהרצון לקבל מקבלים את הרצון להשפיע. איך רוכשים חופש: במקום רצון לקבל רצון להשפיע? כמו שכתוב שהקב''ה ראה שאין העולם מתקיים, שהרצון לקבל לא יכול להתקיים, לקלוט את האור, בלי תיקונים, לכן שיתף למידת הדין גם מידת הרחמים.

זאת אומרת, הוא עשה פעולות כאלו, שעוד לפני שבכלל יצאנו לרשותנו כבר יש בנו הכנה שהרצון לקבל, מלכות, מעורב בבינה. וכך האדם נולד עם שניים אלה:

הלב, כל הרצונות שלו. והנקודה שבלב, "חלק אלוקי ממעל", תכונת הבינה, ניצוץ של רצון להשפיע, חלק מהאור חוזר, מהמסך.

ועל ידי הלימוד, האור מקיף בא ומטפח, מגדיל את הנקודה שבלב, ואז היא מתחילה להראות את עצמה. כתוצאה מכך האדם מתחיל להרגיש את עצמו יותר גרוע, זאת אומרת, את הרצון לקבל שלו, יותר גרוע.

כי הנקודה הזאת שנקראת הרצון להשפיע גדלה וכלפיה הוא מתחיל להרגיש שהוא נמצא בפיצול פנימי. ואז מתחילה עבודת הבירור, שנקראת "הכרת הרע" בטבע שלו, לעומת הנקודה שבלב, הרצון להשפיע, "חלק אלוקי ממעל". ואחרי הכרת הרע, התיקון "סור מרע, עשה טוב". והכל על ידי האור שבא בזמן הלימוד.

את האור הזה בזמן הלימוד אפשר להגדיל. אדם שמתייגע בזמן הלימוד למשוך על עצמו את האור, לחשוב על זה שהאור יפעל עליו, שיתן לו ישועה מהרצון לקבל שלו, שיזכה לחופש ממנו, אז לפי כמות ואיכות היגיעה הזאת, האור מקיף פועל על האדם ומקרב אותו לתיקון.

אבל לקבל רצון למשוך את האור מקיף לצורך התיקון, אפשר רק אם מקבלים התרשמות מהרצון של החברים, מהסביבה. מכאן יוצא שהאדם תלוי בסביבה: מה הוא רוצה מהסביבה, איזה שמועות לקלוט ממנה, איך הוא מאלץ את הסביבה להשמיע לו דווקא את השמועות הטובות לצורך התיקון, ולא סתם איזו רכילות.

ואחרי שאדם בונה את הסביבה שלו, עליו להטיב את הסביבה ולא לחדול, שתהיה יותר מגובשת לכיוון התיקון, שיותר יפעלו עליו השמועות ששומע ממנה. זאת אומרת, להכניע את עצמו כלפי החברה, לאלץ את החברה להשמיע לו את השמועות הטובות על התיקון, זאת אומרת, בעצמו להשפיע לחברה דברים טובים ולשמוע מהחברה דברים טובים.

וכמה שמתקדם בזה יותר, השרשרת הזאת, הגלגל-חוזר של: לשמוע מהחברה, לכוון בזמן הלימוד, למשוך את האור מקיף שיבוא ויתקן, ובזה להגדיל ולפתח את הנקודה שבלב, היא שמביאה אותו לרכוש ממש כלי רוחני, להרחיב את הנקודה שבלב עד לעשר ספירות ראשונות, שאז הוא מתחיל להרגיש את העולם העליון.

יוצא שהכל תלוי במלחמת הרשות. או הלב מדבר בי או הנקודה שבלב, זה מלחמת הרשות. למה? כי באמת חוץ מזה אין שום מקום, אין שום מרחב, שבו האדם חופשי לבחור ולפעול. בכל היתר, בעל מנת לקבל או בעל מנת להשפיע, בעולם הזה או בעולם הרוחני, הטבע שלו הוא שמכתיב לו את צעדיו.

הבחירה החופשית שיש לו היא לבחור איזה טבע יפעל עליו. והפתרון לזה נמצא בחברה שאדם בוחר שתפעל עליו. לכן מלחמת הרשות היא בסופו של דבר מלחמה עם החברה שבוחרים בה, האדם כל הזמן במלחמה עם עצמו ועם החברה: מלחמה עם עצמו - להרגיש פחות ערך לעומת החברה, לכופף את עצמו כלפי החברה. מלחמה עם החברה - לאלץ אותה להיות יותר גדולה, יותר חזקה ומועילה בהשמעת דברים המועילים לתיקון של כל החברים.

זאת אומרת, מלחמת הרשות זה המקום היחיד שבו האדם חופשי להילחם. לכן זה נקרא "רשות". רק המלחמה הזאת היא רשות האדם. כי גם רצון לקבל וגם רצון להשפיע הם רשותו של הבורא. הם שני מלאכים. ולבחור ביניהם זה רשות האדם.

ולצורך הרשות הזאת האדם נברא עם שני כוחות: רצון לקבל ורצון להשפיע, לב ונקודה שבלב. ולכן לא לטעות ולחשוב שהנקודה שבלב היא כל כך קטנה וחלשה, כי זה לא נכון, היא לא קטנה ולא חלשה. היא בדיוק במידה שמקנה לאדם רשות, אחרת הוא ברשות של הבורא.

האדם נמצא באמצע. זה נקרא "קו אמצעי", לשון המאזנים. האדם כל הזמן בוחר והולך בקו אמצעי. קו אמצעי זה האדם, שבוחר בין שתי הרשויות, ימין ושמאל.

האם לאדם שמתחיל את העבודה יש בחירה להיות בגדלות או בקטנות?

אין הבדל אם אדם נמצא בתחילת העבודה, באמצע, או בסופה. הוא תמיד צריך לשמור את עצמו במצב הצמצום. ומעל הצמצום, בכמה שהוא מסוגל לעבוד עם המסך בעל מנת להשפיע. אבל צמצום זה חובה. אז קודם כל עליו להתנזר לגמרי מכלים דקבלה ואחר כך לאט לאט להוסיף.

העבודה שלנו היא גם בקטנות וגם בגדלות. גם הגדלות היא באח''פ דעליה. היא לא גדלות אמיתית עם כלים דקבלה.

האם במילה "לימוד" רב"ש מתכוון רק ללימוד בספרים או גם להפצה ופעילות קבוצתית?

ה"לימוד" כולל הכל. מסופר על יהושע בן נון, שבזכות זה שסידר ספסלים, עזר למשה לארגן את קבוצות הלימוד, אירגן לו הפצה, סידר לו בית מדרש, זכה להיות המנהיג הרוחני אחריו. הוא סידר ספסלים והשאר למדו.

זה לא שהפצה ופעילות בקבוצה הם במקום לימוד. אבל כתוב, ששימושה של תורה יותר חשוב מלימודה. לא סתם דוחפים אותנו כל הזמן להפצה ולעבודה בקבוצה. בסופו של דבר הם באמת נותנים יותר. אבל חייב להיות איזון בין הלימוד לבין העבודה בקבוצה. לא שאדם יזרוק או לא יפתח ספרים.

ובהחלט, אם אחד שלומד בקבוצה שאין לה אמצעים, יש לו אפשרות למשל להתקבל לעבודה כזאת, שבשכר ממנה הוא יוכל לסדר לקבוצה תנאים ללימוד: לשכור בניין, לקנות מכשור, ספרים, וכו' זה דבר מבורך, למרות שאז הוא לא יוכל להקדיש ללימוד יותר מפעם בשבוע. בכל זאת מוטב שלא ישאר לעבוד בעבודה קטנה, עם מעשר קטן, וישתתף עם כולם בלימוד השוטף.

זה לטובתו, לא לטובת הקבוצה שתגדל ותרוויח. אי אפשר לבנות אפילו אלף על חורבן של אחד. אלא בסופו של דבר, אדם שמפחית מלימודו כדי לשרת את האחרים, לארגן להם תנאים ללימוד, זוכה ליותר. אפילו שלומד פחות ממה שהיה רוצה ויכול. זה חוק. גם התורה מעידה על עדיפות העבודה בקבוצה. זו לא המצאה אנושית.

מה פירוש "להיות באמצע"?

הבחירה שלנו היא באמצע: מה לבחור. אחרי שהאדם בוחר בטבע הבורא, הוא נמצא בטבע הבורא. אם הוא לא בוחר, הוא נמצא בטבע של נברא, כי אני זה טבע של נברא. אין יותר משניים. באמצע, לא זה ולא זה, לא קיים. יש חוקים כאלה או כאלה. אז מה זה באמצע? באמצע זו הבחירה תחת איזה חוקים להיות.

איך יכולה להיות בחירה חופשית אם הרצון מחייב את האדם לבצע את הפעולה?

הבחירה איננה ברצון. הבחירה תלויה בתנאי המקדים לרצון: איך להעמיד את עצמי בנקודת איזון כדי שהבחירה שלי תהיה חופשית.

מהו התנאי המקדים כדי שהאדם ירגיש את עצמו לגמרי חופשי?

התנאי המקדים הוא נקודת האיזון בין הרצון לקבל לבין הרצון להשפיע שבה הוא שוקל: לשם מה אני בוחר? עם מה אני בוחר? למה אני מעדיף את זה על זה? זאת אומרת, מה בדיוק מכריע את הכף לכאן או לכאן? זו הנקודה שנקראת "שליש אמצעי דתפארת": "קליפת נוגה", "חצי טוב וחצי רע". הדבר שהוא באמצע בין זה לזה. שם היא הבחירה.

הנקודה הזאת שבה נעשית הבחירה היא נקודה מאוד עדינה. צריכים לעדן את הנפש, ואז אולי להרגיש אותה. כבר הזכרנו את הכתוב, שהבורא שם את ידו של האדם על גורל הטוב ואומר לו: קח לך את זה, ועל האדם רק להתחזק בזה. לבחור במה שהבורא אומר לו ולא לברוח.

הנקודה הזאת של הבחירה היא באמת בעייתית. אבל הבחירה היא בהחלט חופשית. בנקודה הזאת, "שליש אמצעי דתפארת", הבחירה היא חופשית לגמרי.

מאיזו השפעה הוא נעשה חופשי?

מכל השפעה. מה זה מכל השפעה? מהבורא. אין עוד מישהו שמשפיע עלינו. הוא משפיע גם מהצד האגואיסטי וגם מהצד האלטרואיסטי. בנקודת האיזון האדם ממש עומד מול הבורא. לכן זה נקרא "קו אמצעי", כי האדם כל הזמן עומד מול הבורא, לא ימינה ולא שמאלה.

כשהבורא משפיע עליו משני המושכות, הוא בוחר את האיזון הזה שהוא חופשי משניהם. שהם כאילו פועלים עליו בשווה, שהוא לא מרגיש את האחד יותר מהשני, או שהם כאילו לא פועלים בכלל, שזה אותו דבר, ובמצב הזה האדם בוחר.

לכן נאמר שאדם גדל בקו אמצעי. כל הזמן מתגלים כלפיו בשווה:

מצד שמאל - האגו שלו שהולך וגדל, אפילו בעולמות דקליפות.

מצד ימין - תכונות הבורא, עולמות דקדושה, שמתגלים יותר ויותר גדולים.

אבל האדם בוחר באמצע ביניהם. והבחירה הזאת היא מה שנקרא "לשון הקודש" "לשון המאזנים".

איפה נמצאת נקודת האיזון הזאת?

באמצע, בין הנקודה שבלב לבין הלב. כי הנקודה שבלב היא "חלק אלוקי ממעל", למרות שהיא שבורה. והלב עצמו זה האגו שלנו בינתיים. ובאמצע ביניהם האדם בוחר. הבחירה לא נעשית תחת שִיעבוד של הלב וגם לא תחת שיעבוד של הנקודה שבלב. הבחירה היא איזה טבע אני מעדיף.

זאת אומרת, שאפשר לבחור גם בטבע של הרצון לקבל?

ודאי. אפילו בתורה קוראים סיפורים כאלה, שאומרים לאדם אחד: "בוא!" ולוקחים אותו לגן עדן, הוא שואל: "אבל מי ילך בראש, אני או החבר? אם החבר, אני לא מוכן". אלה אמנם סודות, אבל בכל זאת אפשר לפרש את זה בפשטות, באופן שאנו קוראים. זאת אומרת, אפשר לבחור, הבחירה היא באמת בחירה, אחרת אין שום תועלת בכל התהליך.

גם עכשיו אנחנו כל הזמן נמצאים בבחירה, בגלל זה אנחנו מתקדמים כל כך לאט, אנחנו לא יודעים איזה פעולות שלנו הן המועילות לבחירה. אם היינו יודעים או מאמינים למה שהמקובלים כותבים, היינו עושים ממש כל מה שהם מציעים לנו לעשות, כי כל ההמלצות שלהם הן כלפי הבחירה. אין יותר.

בשביל מה כל הספרים וכל מה שנכתב בהם? רק כדי שאיפה שיש לאדם את הנקודה הזאת שהוא במשהו יכול לסייע להתקדמות שלו, שלנקודה הזאת הוא יעשה את הפעולה המועילה ביותר. לכן כלפי הבחירה נכתבו כל הספרים וכל העצות. כל העבודה שלנו היא כלפי הבחירה. על כל השאר אין לנו השפעה. חוץ מהנקודה הזאת אנחנו בובות. בכל שאר העניינים הם לא מרחיבים.

גם אם ייכתבו ספרי קבלה רבים מספור הם לא יגלו אחוז אחד של הבריאה. אלא המקובלים כותבים אותם בצרופים כאלה, מגלים קטעים מסוימים, רק כדי לגדל ולטפח את נקודת הבחירה, ליצור אותה, להגדיל אותה מול עינינו. על שאר הכוחות שפועלים ברוחניות המקובלים לא כותבים לנו.

כמו באיור כשרוצים להדגיש פרטים מסוימים מתוך תמונה גדולה, אז מציירים כאילו זכוכית מגדלת ומתחת לה הפרטים המודגשים, בדיוק כך המקובלים עושים בספריהם. הם נותנים לנו תמונה מאוד כללית על הבריאה, שכמעט ולא רואים בה כלום, ומגדילים רק את הנקודה של הבחירה, איפה שאנחנו יכולים לסייע.

האם משתפרת היכולת לבחור נכון?

כן. היכולת לבחור נכון משתפרת, ביחד עם הקושי. אחרת איזה בחירה יש?

האם הבחירה היא רק בין טוב לרע יותר גדולים?

אם בכל מדרגה תהיה לאדם בחירה יותר קלה, אז מה ייקרא מדרגה יותר גדולה? אם אדם יכול עכשיו להרים עשרה קילו, ואתמול היה מסוגל להרים חמישה קילו, אז אם נותנים לו עכשיו להרים עשרה קילו, זה כמו שאתמול נתנו לו חמישה קילו, זה לא נקרא שהוא עובד יותר, שהמדרגה שלו יותר גדולה.

כלפי מה מודדים את המדרגה, כלפי מדרגה קודמת או כלפי עצמה? חייבים למדוד אותה כלפי עצמה. זאת אומרת, שבבחירה שלו האדם נמצא עכשיו בקושי יחסי יותר גדול ממה שהיה קודם. אם קודם התאמץ להרים שישה קילו במקום חמישה קילו, אז היום, במדרגה יותר גדולה, הוא צריך במקום חמישה קילו להשתדל להרים שבעה קילו. זאת אומרת, בכל מדרגה המאמץ היחסי הוא יותר גדול, והקושי הוא תמיד כלפי היכולת של האדם.

אחרת מה החוכמה, תינוק לא יכול לעשות ואני כן יכול לעשות, אז אני יותר גדול ממנו? זה לא נקרא שאני יותר גדול. כך זה נקרא בעולם הזה. "יותר גדול" נקרא שלמרות שאנחנו שווים ביכולת, אני לוקח על עצמי משימה שהיא פי שניים מהמשימה שלך ועושה אותה, ואתה לא. זה נקרא שאני יותר גדול ממך.

זאת אומרת, אדם שנולד נגיד עם מוח מבריק, לא נקרא שהוא גדול. כי הבורא בחר שהוא יוולד עם מוח מבריק, והוא עושה, מבצע. זה מלאך. אלא אם בכל התכונות שלו הוא כמו האחרים, ולוקח עבודה פי שניים מהם ומבצע אותה, אז הוא יותר גדול מהם. רק אז הוא יותר גדול. לא הבורא עשה אותו יותר גדול, הוא בעצמו יותר גדול. לכן בכל מדרגה ומדרגה מודדים את היגיעה היחסית.

במה בדיוק השיפור בבחירה?

הבחירה היא לא בכמות. האדם נכנס לקליפה יותר עמוקה. יותר מבלבלים אותו. זה לא סתם יותר קושי, אלא הקושי הוא באבחון, הקושי הוא במאמץ הנפשי. לפני כן האדם לא ראה ועכשיו, אחרי שעשה המון פעולות, ובעקבותם סבל, הוא יכול יותר להבחין בעדינות הבחירה.

מה זה גמר תיקון?

גמר תיקון זה שהרשימות נגמרות. מה זה רשימות? הזדמנויות לבחירה. אבל זה לא שאחרי גמר התיקון הבחירה היא מאה אחוז נכונה, כי אז אין עבודה. אלא אין עבודה בין רע לטוב. אצלנו "עבודה" נקרא להפוך את הרצון לקבל לרצון להשפיע. או יותר נכון, האדם קובע, בוחר, שהוא רוצה להפוך את הרצון לקבל לרצון להשפיע, ואז הוא פונה לבורא, והבורא עושה את ההיפוך, ולא שהאדם בעצמו מתהפך.

אחרי גמר התיקון, עבודת הבחירה של האדם בין הרצון להשפיע לבין הרצון לקבל, נגמרת. האדם כאילו נכנס לרשות הבורא. אחרי זה הבחירה היא לא במובן הזה. עדיין לא ידוע לנו מה זה בחירה שם. זה לא בחירה, זה להיות חופשי.

איפה בדיוק נמצאת הרשות? אם אומרים ש"רשות" נקראת שליטה, אז מלכתחילה שולט באדם הרצון לקבל, שהוא אחת מדרכי השליטה של הבורא. ואחר כך רצון להשפיע שגם הוא שליטה של הבורא, בצורה אחרת. והאדם אמור למצוא את רשותו לא בזו ולא בזו, אלא בזה שמחליט באיזה רשות הוא רוצה להיות. זאת אומרת, רשותו של אדם בהחלטה באיזה רשות להיות. כל המלחמה היא בין שתי הרשויות. מלחמה נגד רשות אחת, רשות הרצון לקבל, ולרצות להיות ברשות השנייה, ברשות של הרצון להשפיע. זאת אומרת, אדם נמצא באמצע.

מה זה "באמצע"? כדי להחליט שאני רוצה להיות לא ברשות הרצון לקבל אלא ברצון להשפיע, האדם צריך להעמיד את עצמו באמצע. להגיע לאמצע הכוונה, שאף רשות לא משפיעה עליו, אלא בצורה חופשית הוא בוחר ברשות של הרצון להשפיע. זה נקרא להגיע לדרגה, לרמה, להכרה של קליפת נוגה, שיש שתי רשויות בשווה. ואם הן נמצאות באדם באיזון מוחלט, אז הבירור של האדם, היגיעה שלו, לרצות להגיע לרצון להשפיע, שאז הוא מבקש מהבורא והבורא מעביר אותו לרשותו של הרצון להשפיע, אלה בעצם עבודת האדם.

איך מתבצעת הרשות? אדם נמצא ברשותו של הרצון לקבל. לדוגמה, האדם רוצה מנוחה, אבל אם אין לו מה לאכול, הוא חייב ללכת לעבוד. רצון יותר גדול לאוכל שולט על רצון יותר קטן למנוחה. כך לגבי הרצון שיהיה לו משפחה, בית. וכך הוא שוב מתקדם, שוב לוקח על עצמו יותר יגיעה, נכנס לעוד יותר חוסר מנוחה ודאגות. זאת אומרת, תמיד רצון גדול מבטל רצון קטן ומחייב את האדם לעשות משהו.

לכן הבעיה היא גודל הרצון. הגדול מבין הרצונות הוא תמיד הקובע. אם אגיע למצב שהבורא יהיה גדול בעיני, שהרצון אליו יהיה הגדול ברצונות שלי, אז אני אשתוקק אליו. אני כל הזמן ארצה להרגיש גדלות הבורא, כדי רק אליו להשתוקק, כדי להיות במחיצתו כל הזמן.

כשאדם בוחר חברה, וממנה שומע שמועות על הבורא: הבורא גדול, הוא קובע הכל, הוא ממלא את כל החיים שלנו, את הגורל שלנו, הוא מנהיג אותנו וכו'. אם הוא גדול כל כך, הוא מגיע למצב שהוא באמת עושה הכל בשביל הבורא. הרצון להיות בקירבת הבורא, ברשותו, מחובר אליו, הוא שקובע לו את כל הדברים. עד כדי כך שאפילו לא איכפת לו למות, רק כדי להיות ברשותו של הבורא.

הרצון הגדול מכבה את הרצונות הקטנים. ודאי שזה עדיין נקרא "לא לשמה". כי האדם מגדיל את הרצון לבורא בצורה אגואיסטית, הבורא גדול בעיניו לעומת כל יתר הרצונות, לכן הוא מגיע למצב שמוכן לתרום, לתת, למסור את נפשו. אנשים תמורת דברים גדולים, למען המולדת, למען עמם, משפחתם, מוכנים למסור את נפשם.

זאת אומרת, אם על ידי קבוצה, ספרים וסופרים, אדם מגדיל את גדלות הבורא בעיניו, עד כדי שהוא מוכן יום ולילה ללמוד ולחשוב על הבורא, להיות מחובר אליו, להיות דבוק אליו, ככה ברצון האגואיסטי שלו, זה עדיין "לא לשמה". אבל "לא לשמה" הגדול, "לא לשמה" הטוב, הנכון, שהוא באמת נקרא "לא לשמה". יש הרבה סוגים של "לא לשמה" ומתוכם אפשר להגיע ל"לא לשמה" שממנו יוצאים ל"לשמה". ואם האדם מוצא חן בעיני ה', אז בקפיצה אחת, כמו שבעל הסולם מתאר, הוא עובר דרך הקיר ונכנס לגן עדן.

מכאן שהרשות מתחילה בזה, שאדם בתוך האגואיזם שלו, בתוך הרצון לקבל שלו, בתוך הרשות של הרצון לקבל, מתחיל להכניס את הבורא כחלק מהרשות הזאת, שיהיה גדול, שישלוט ברשות של הרצון לקבל.

מה ההבדל בין לקבל מהחברה גדלות של הרב או גדלות של הבורא?

הגדלות שמקבלים מהחברה, לשם הגדלות הזאת עובדים ולא חשוב מהי. מיום שאדם נולד, הגוף דורש בצורה טבעית תענוגים בהמיים: אוכל, כי הגוף הביולוגי זקוק למזון. כשהוא גדל נוסף עניין הורמונלי, שהגוף צריך לספק את עצמו במין. וכמו חיות מסוג מסוים הוא צריך סביבה: בית, מערה, להקה, משפחה וכו'. אלה דברים טבעיים שהגוף דורש. אפילו כשאדם חי יחידי ביער, בכל זאת הוא מתאווה אליהם.

את הדברים האלה החברה לא אמורה לספק לו, הם נמצאים אצלו בצורה טבעית. החברה מספקת לו כל מיני דברים ששייכים לרצונות אנושיים, חברתיים, שהם רצונות לכסף. למה לכסף? כי בצורה כזאת אדם קובע את רשות עצמו בחברה: לכבוד )שזה גם שליטה( ולמושכלות. את ההכרה בגדלות בדברים כאלו האדם מקבל מהחברה, בגלל שהוא נמצא בחברה.

יש לאדם אפשרות לקבל מהחברה גם את עניין גדלות הבורא, שהבורא גדול, כדאי להיות לידו, שצריך לפחד ממנו, להעריך אותו, להשתוקק אליו, שהוא משפיע עלינו, הוא משנה את הכל, הוא יכול לשנות את הגורל שלי לטובה. אם החברה משפיעה לאדם את כל הדברים האלה, אז הוא באמת מקבל הערכה והכרה של הבורא.

אם אדם נמצא בחברה שמביאה לו כל הזמן הכרה בגדלות הבורא, אז הוא יותר משקיע בלימודים, הוא קם בלילה ללמוד, הוא מגיע למצב שהמחשבה הזאת נמצאת בו כל היום וכל הלילה, וקובעת את החשיבה שלו, את סדר ההערכה שלו לדברים, הוא כבר מסדר אותם לפי ההכרה בגדלות הבורא, קודם ההערכה כלפי הבורא ואחר כך כלפי היתר.

הרצון לקבל, שקודם היה מקבל הערכה גדולה כלפי כסף, כבוד, מושכלות, עכשיו מקבל הכרת גדלות הבורא. ואז אדם מגיע ל"שלא לשמה" גדול, שהוא כל הזמן חושב על הבורא, שכדאי לו להיות מחובר אליו, כדאי לו למסור את נפשו בשבילו. למה? כי הוא גדול.

לגדלות הבורא האדם יכול להגיע בכוחות עצמו, בבחירה שלו, בעבודה בחברה, בזה שמסדר סביבו חברה שתשפיע לו את גדלות הבורא בצורה כזאת, שהוא כל הזמן יחשוב רק על זה, וירצה ויהיה מוכן לתת את הגוף והנשמה.

בעבודה רוחנית צריכים חברה שכל הזמן תגיד דברים כאלה, ואז נוכל למסור את נפשנו למען הבורא. זאת אומרת, למען המטרה. אפשר לבחור כל מטרה: מולדת, עם וכו', אבל ההבדל הוא בעבודה.

נותנים לאדם הפרעות, הוא צריך לעשות הבחנות יותר מדויקות, הוא צריך לעבוד נגד הרצון לקבל שלו, נותנים לו הפרעות כאלה בתוך הרצון לקבל, שהוא ניסחב לכל מיני דברים. אבל בסופו של דבר זו אותה עבודה, ואותו הלוך מחשבה והערכה, ומגיעים ל"שלא לשמה" גדול.

כל עניין ההפרעות הוא בזה, שאדם שמתגבר עליהן מתחיל להכיר שדווקא הן מביאות אותו לכזאת יגיעה, שמעוררת את הבורא להקפיץ אותו מעבר לקיר: מ"שלא לשמה" לבוא "לשמה". שבתוך ה"שלא לשמה" יהיה ניצוץ של "לשמה": ההתחלה, הנקודה.

מאיפה היא תהיה שם? מזה שבעבודה הרוחנית כל הזמן יש לאדם הפרעות גם כלליות מהחברה וגם פרטיות שלו עצמו. לעומת המתאבדים הטרוריסטים שלהם אין הפרעות, כל העולם שסביבם, החברה, המשפחה וכו', מסכים איתם ומשכנע אותם לאותו כיוון.

איך אדם לפני שהוא יודע מהו הבורא, יכול לבדוק שהוא דואג באמת רק לתועלת הבורא, ולא דואג עוד יותר לתועלת עצמו?

בהקדמה ל"תלמוד עשר הספירות" בעל הסולם מסביר, שיש כוונה "שלא לשמה" שמתוכה באים ל"לשמה". מה זה "לשמה" אנחנו לא יודעים. אומרים שזה סתם על מנת להשפיע, שאדם עושה פעולות לא מתוך מניע שלו, אלא יש איזשהו כוח עליון שמסדר לו איזה נס מהשמיים, שפתאום הוא יכול לעשות בלי שום חשבון לעצמו.

איך עושים קפיצה מ"לא לשמה" ל"לשמה"? בעל הסולם אומר, שמגיעים לסוג כזה של "לא לשמה" שיש בו קצת "לשמה". זאת אומרת, אם מתקדמים בדיוק ל"לא לשמה" הנכון, מרגישים הפרעות בתוך ה"לא לשמה", שמתוך ההפרעות האלו, בתוך ה"לא לשמה", נבנה באדם הקצת "לכלוך נקי" שהוא התחלת ה"לשמה" העתידי.

זאת אומרת, אדם שמתחיל לעבוד בקבוצה שמשפיעה לו גדלות הבורא, על ידי הפרעות הוא מתחיל לגלות שהוא רוצה את גדלות הבורא בשביל עצמו. ופתאום הוא חושב: "אבל לעצמי אני לא צריך. אז מה, לא לעצמי? לא לעצמי אני לא רוצה" וכו', כל העבודות האלו שמתוכם, בתוך ה"לא לשמה" שלו, מתחילה איזו הבנה באשר למהות ה"לשמה".

כשמצטברות שתי הדעות הללו באדם, "לא לשמה" גדול מאוד וקצת הבנה מה זה "לשמה", אז הוא מוכן לעבור את המחסום. אז הוא צועק. הוא חושב שבכל זאת כדאי לו לעבור ל"לשמה". זאת אומרת, אם שואלים איך אפשר במצב של "לא לשמה" לרצות "לשמה", התשובה היא שלא יכולים. אבל ישנו באדם איזה ניצוץ מ"לשמה", ניצוץ שנפל בשבירת הכלים לתוך הכלי השבור, וכך הכלי מקבל מעין לחלוחית כזאת.

אלה דברים שהאדם מוצא את התוכן הפנימי שלהם ברגע שהוא חווה אותם. אי אפשר לספר על זה. המילים שלנו לא נותנות לנו שום תמונה.

בשביל מה אדם צריך מטרה כזאת כמו להשיג גדלות הבורא?

לכל אחד יש מטרות משלו. אדם שרוצה להיות פרופסור, להיות חכם, להיות מקובל בחברה כמדען גדול, לקבל פרס נובל עבור גילוייו, בשבילו זו מטרה גדולה, שלמענה הוא מוכן לקום יותר מוקדם, לבוא למקום שבו לומדים, וללמוד עשר-עשרים שנה, לא חשוב, העיקר להגיע למשהו. גודל המטרה קובע את הנכונות שלו להשיג אותה.

בשביל מה אני צריך לראות את גדלות הבורא? כדי שיהיה לי כוח לקום. אם הוא יהיה גדול בעיני ארגיש שכדאי לי לעבוד כדי להיות קשור לגדול. מה זאת אומרת "קשור"? שיהיה לי מזה משהו. וזה המטרה. המטרה היא לא להיות קטן לעומתו, אלא להיות גדול מפני שהמחובר לגדול גדול. אדם קם בבוקר מפני שהוא רוצה להשיג משהו.

מאיפה הכוח להגיע לאהבת חברים שיסייעו להגיע להכרה בגדלות הבורא?

המטרה היא להשיג מכל העולמות את הדבר הגדול ביותר. הולכים על המקסימום. להגיע לזה אפשר רק אם יש לאדם חומר דלק. איך בזמן החושך אדם יכול לדעת שהבורא גדול, כדי שיהיה לו חומר דלק להגיע אליו? הוא זקוק לחברים שכל הזמן יגידו לו על זה, הוא צריך חברה.

האדם חייב כל הזמן לשמוע, שהמטרה היא גדולה, אין דבר שישווה לה. כל מה שיתן תמורתה, אפילו את החיים שלו, בטל לעומת באמת להיות מחובר עם הבורא.

יש שאדם מרגיש שהחיים שלו זה לא הכל. יש שהולכים למותם בלי שום קושי. אבל בשביל זה צריך לקבל שטיפת מוח. צריך למצוא חברה, לבנות חברה, שתעשה לי שטיפת מוח. איך אפשר לקבל שטיפת מוח מהחברה? אם אני מעריך את החברה כיותר גדולה ממני, שהדעה שלה יותר גדולה מהדעות שלי.

יש לאדם כל מיני הפרעות: לא כדאי, אני עייף וכו'. לעומתן הוא צריך להגדיל את החברה, שלמרות שיש לו ההפרעות האלה, מה שהוא שומע ממנה יהיה גדול פי כמה, שבכל זאת הוא ישתוקק למה שהם אומרים לו. הוא בכוונה הולך לחפש חברה כזאת, שתעשה לו שטיפת מוח למה שהוא מלכתחילה בחר כמטרה.

זאת אומרת, חברה משרתת אותו. אבל כדי שתשרת אותו עליו לעבוד כלפיה, להשקיע בה, כדי שהדעה שלה תהיה חשובה לו. אדם צריך להגדיל אותה, כדי שמה שהחברים יגידו יהיה חשוב בעיניו. עליו להקטין את עצמו כלפיה. כמה שיקטין את עצמו, הפער בין הגודל שלה לקטנות שלו יתן לו יותר התפעלות.

ממה נובע הכל? מזה שאדם רוצה להגיע למטרה שהיא נסתרת ממנו. אם הבורא היה גלוי לא היה צורך לא בחברה ולא בחברים. האדם היה הולך קדימה מטעם הרצון לקבל. הוא היה רץ. כולם היו רצים.

למה הבירורים שלנו הם בעיקר בעניין היחסים עם החברה?

בשביל מה אדם צריך את הכוחות הזרים האלו, שבכלל לא איכפת לו מהם? כי כשהוא מברר את החברה, הוא מברר את היחס שלו לבורא, לעומת כל ההפרעות שהבורא בעצמו שולח לו. החברה היא כביכול אמצעי. רק אחר כך האדם מבין שהכל זה אחד.

איך אפשר לעבוד מאהבה?

האדם עובד את הבורא מאהבה. הוא מתאר אותו כמקור הטוב, שיהיה לו טוב אם הוא יתחבר עם הבורא, אז האדם עובד מטעם אהבה עצמית. בינתיים מטעם אהבה עצמית.

אדם שרואה את עצמו גרוע מכולם, איך הוא מחזיק מעמד?

אדם שמרגיש את עצמו גרוע מכולם יכול להחזיק את עצמו בעזרת טכניקה מסוימת. יש כאן כמה אפשרויות, אבל האפשרות הפשוטה ביותר והישירה היא לחזור להשגחה: מי נותן לי את כל הדעות והרגשות שיש בי, ולמה אני מרגיש כך, מה הסיבה שהוא שולח לי אותם.

למה הבורא כל הזמן זורק אותנו?

הבורא כל הזמן "זורק" את האדם כדי שהוא יתחזק. ההפרעות הן בתוך הרצון לקבל של האדם. הבורא לא זורק אותנו, האור העליון משפיע עלינו כל הזמן במנוחה מוחלטת. כל פעם מתגלים באדם עוד ועוד רצונות יותר ויותר עמוקים.

אם מהרצון לקבל מתגלה רצון קצת יותר גדול מהיגיעה שאדם נתן קודם, יותר גדול מהכרת גדלות הבורא, אז האדם מרגיש נפילה. הוא מרגיש שהרצון לקבל שולט בו, במקום שתשלוט בו חשיבות הבורא, תשלוט בו חשיבות אגואיסטית, באגו שלו.

ההפרעות הללו הן לא הפרעות, אלא ירידה לתוך הרצון לקבל. האדם פותח עוד שכבה ועוד שכבה בתוך הרצון לקבל שלו. אנחנו אומרים במילים שלנו שהוא שולח, אבל הוא לא שולח כלום, הוא רוצה לגלות את עצמו בכל העומק של הרצון לקבל שלו. לכן האור עובד על הרצון לקבל, כל הזמן יותר ויותר נכנס לתוך העובי הגדול הזה של הרצון לקבל.

כשהאור משפיע ומשפיע, שלב אחרי שלב, שכבה אחרי שכבה, בתוך הרצון לקבל, אז האדם כל פעם מרגיש הפרעות, עצלות, חולשה, מתוך זה שמתגלים לו עוד ועוד רצונות חדשים, שכבות של רצונות אגואיסטים, וכנגד כל שכבה ושכבה שמתגלה, עליו לעבוד ללא לאות על חשיבות הבורא.

האור עצמו פועל במנוחה, אלא שהרצון לקבל סופג אותו, ומתוך זה, כמו בפיתוח תמונה, יותר ויותר מתגלים כל הדברים שנמצאים בתוך הרצון לקבל. והם באים כהפרעות.

איך האדם צריך להתייחס למצבים הלא נעימים שהוא עובר במשך היום?

כשמדברים על הפעולות שאדם צריך לעשות, אומרים: כל מה שבידך ובכוחך לעשות, עשה. זאת אומרת, האדם לא יכול להרשות לעצמו לא לעשות משהו, אלא הוא צריך לעשות את המקסימום. ואם אחרי זה, אחרי כל המאמצים, כמו שבעל הסולם אומר, למרות שהוא תכנן בבוקר: "אם אין אני לי מי לי", הוא צריך בערב גם אם לא יצא לו כלום, שראה את עצמו בכל מיני צורות לא יפות, הוא צריך בערב להגיד: "אין עוד מלבדו".

זאת אומרת, שכל מה שעבר עליו בצורה לא יפה, הוא היה צריך לעבור כדי להרגיש בערב את ההבחנות איך זה להיות בתוך זה. אבל לא שמראש הוא הולך לשוק או לאיזה מקום, כדי להרגיש את עצמו בכל מיני זוועות, בכל מיני צורות רחוקות כביכול מקדושה.

מה זה תאוות שפלות?

ההפרעות שאדם מקבל בדרך לרוחניות, לבורא, למטרה, הן גם אנושיות וגם בהמיות. עדיין אין לו הפרעות רוחניות. מאוחר יותר, כשיעבור את המחסום ויתחיל לעבוד ברוחניות, שם מתגלים רצונות כלפי רוחניות, שנקראים "קליפות".

אבל בעולם הזה, כמו שהרצון שלנו מחולק לרצונות בהמיים ורצונות אנושיים, חברתיים, כך מחולקות ההפרעות שבו. זאת אומרת, אדם מתחיל לרצות יותר לאכול, יותר לישון, יותר תאוות בהמיות שהן בעיקר מין, ותאוות אנושיות שהן כסף, כבוד, ומושכלות. בעיקר הוא משתוקק לתאוות הפרימיטיביות שהן שליטה ומין. אלה שני הדברים הבולטים ביותר. מתחיל לגדול מאוד האנושי שבי, ה"אני אמלוך", השליטה כנגד הבורא, והבהמה שבי.

זה ממש פלא, למרות שאדם מתרומם ומגיע להבחנות ולהשגות הגבוהות ביותר, שני הדברים הללו, הצורך לשלוט והצורך במין, ההפרעות האלו, לא עוזבות אותו, כי הן הטבעיות ביותר.

למה הרצונות האלה שגדלים באדם הם הפרעות?

הם לא הפרעה. אין שום קשר בין להשתוקק לאוכל, למין ולמנוחה, לבין הבורא. ככה בהמה משתוקקת. אבל באשר לתאוות השליטה אפשר לומר שיש קשר: או הבורא שולט או אני שולט, או החברה שולטת או אני שולט.

איך המטרה קשורה לתאוות שפלות?

כשאדם מגלה בתוכו את הנטיות הללו ומרגיש אותן כשפלות לעומת המטרה, אז הוא קורא להן "שפלות". זה לא אומר שהוא יכול להתגבר עליהן, זה לא שהוא יכול לעבוד איתן. הן נמצאות בו והוא מגדיר אותן כשפלות לעומת המטרה. זאת אומרת, יש באדם שני קצוות שכל הזמן גדלים:

מצד אחד הוא משתוקק לשליטה, למין, לאוכל וכו', ומצד שני הוא משתוקק לבורא, למסירות נפש וכו'. זה מה שרב"ש אומר: "בזמן שהאדם מתחיל לעבוד בעל מנת להשפיע והגוף מתנגד לזה, אז הגוף מוריד אותו לשפלות הכי גרועה".

מי אומר על האדם שהוא שפל?

האדם עצמו מתחיל להגדיר את הדברים כשפלים, הוא עצמו מגדיר אותם כך, לא שמישהו אחר אומר עליו: "אתה שפל". הוא בעצמו אומר על הדברים הללו, על הרצונות הללו, שהם שפלים. כשהוא לא אומר עליהם שהם שפלים, הם לא שפלים.

אדם שמתחיל לעבוד בעל מנת להשפיע, במה ניכרת התקדמותו? רק כשאדם מתחיל לעבוד בעל מנת להשפיע, הוא מתחיל לראות את הדברים, שגם קודם היו בו, לא שהם פתאום צפו והתגלו, אלא הוא רואה אותם יותר ברור, ורואה אותם שהם שפלים.

איזה מצבים יש בין האדם לחברה?

יכולים להיות שלושה מצבים של האדם כלפי החברה:

א) משפיע לחברה.

ב) מושפע מחברה.

ג) מנותק מהחברה.

שלושה מצבים אלה אפשר שיהיו לפי רצון האדם ואפשר שאינם לרצונו.

מצבים רצוניים, אלה מצבים שהם בשליטה, בהכרה של האדם. אדם שלוקח את עצמו בידיים, ובאמת רוצה לבדוק את עצמו כלפי החברים, כלפי החברה, צריך קודם כל לבדוק את נקודת המוצא שלו, איך הוא מתחיל לבדוק את זה? עם איזה שכל? עם איזה הכרה? עם איזו פילוסופיה? יש אנשים, שלפי איך שהם נמצאים בחברה, נראה שהם טועים, ואם באים אליהם בטענה ממה הם מושפעים ולמי הם מחוברים, הם בכלל לא מבינים מה רוצים מהם. בכלל לא מרגישים שהם מנותקים מהחברה. זאת אומרת, יש לאדם עבודה עוד לפני שהוא הולך לבדוק אם הוא מנותק או מחובר, ואם הוא מחובר אז אם הוא משפיע או מקבל. עוד לפני כן צריכים לבדוק על איזה בסיס הולכים לבדוק, איזה כלי בדיקה יש. ורק אחר כך קובעים לעומת המטרה, עד כמה מבינים אותה, עד כמה היא חשובה כדי להשיג אותה, למרות ההפרעות, למרות מה שאני חושב שמסיט אותי מהדרך.

נקודת המוצא שלפיה האדם יבדוק את היחס שלו כלפי החברה, האם הוא מנותק או מחובר, משפיע או מקבל, תתבסס על המאמרים של רב"ש. את הנתונים שרב"ש נותן במאמרים האדם אמור להכניס לעצמו כמו שעושים במחשב. זה נקרא שהוא בונה לעצמו תוכנה. הוא עושה לעצמו כלי ריק, כמו מחשב חדש, שאין בו כלום, רק חללים. ואת החללים האלה הוא עכשיו ממלא בנתונים שלפיהם הוא רוצה לעבוד.

עבודה לפי תוכנה זאת היא מסודרת בצורה כזאת שהיא מביאה את האדם למטרה. לכן הכי חשוב התוכנה. כי מתוך התוכנה רואים את הדברים שכלפיהם אנו בודקים את היחס שלנו לבורא והחברה, בודקים ושוקלים אותם אלו לעומת אלו. התוכנה קובעת הכל.

אחרי שאדם "מתקין" את התוכנה ובטוח שהתקין אותה נכון, שהנתונים נכונים, הוא צריך לבדוק האם הוא מסוגל לעבוד עם התוכנה הזאת: להסתכל על העולם סביבו. האם התוכנה הזאת בהחלט מתלבשת עליו. יש בזה כל מיני בעיות. כי האדם הוא לא כלי ריק, יש בו הרבה תוכנות ישנות, שהוא לא יכול סתם כך למחוק אותם.

לכן כדי שהתוכנה החדשה תעבוד ויתר התוכנות כאילו ימחקו, עליו ליצור פער חשיבות ביניהן, שדווקא התוכנה החדשה, מה שרב"ש כותב במאמרים על החברה, תהיה החשובה ורק היא תהיה מול עיניו וכל היתר כאילו לא קיים. כאילו, כי אדם לא יכול סתם כך למחוק אותם מעצמו. הוא צריך לעשות בתוכו עבודה גדולה, שרק מה שרב"ש כותב על החברה יהיה למעלה טובה.

אנחנו מרגישים עד כמה זה קשה לנו. רוצים ומוכנים לעשות כל דבר, חוץ מלהתחיל לפנות אחד לשני. חוץ מלתת ולקבל מהחברה מה שצריך לפי כתבי רב"ש.

מה ההבדל בין טענת פרעה: "מי ה' אשר אשמע בקולו" לבין טענת הרשע: "מה העבודה הזאת לכם"?

ההבדל בין שתי הטענות, שטענת הרשע היא כלפי העבודה וטענת פרעה היא כלפי הבורא. "פרעה" זה האחוריים של הבורא. כל הרצון לקבל שלנו הלא מתוקן, זה ה"פרעה". וכשאדם מתחיל לעבוד איתו יש לו כביכול שני סוגי הנאה: הוא יכול לקבל הנאה מזה שמשפיע לבורא, וזה יהיה על מנת לקבל. והוא יכול לקבל הנאה מזה שמשפיע לבורא, וזה יהיה על מנת להשפיע. כאן כבר ההבדל בסגנון העבודה: "מה העבודה הזאת לכם". גם פרעה הוא רשע, אבל אצלו הכיוון שונה: אני אשלוט ולא הבורא.

מה זה להתעצל בעבודה?

עצלות בעבודה נובעת מאי סדר בערכים של האדם. אין עצלות. כמו שרב"ש אומר: ברגע שפורצת דליקה בבית אדם מוצא בו כוח לרוץ, לעוף מהבית. אנשים קופצים גם מקומה עשירית, העיקר למלט את עצמם. זאת אומרת, הבעיה היא בזה שלא קובעים סדר עדיפויות, כתוצאה מכך יש עצלות.

לרב"ש יש כל מיני עצות, איך האדם ירגיש את הרוחניות בוערת בקרבו. אדם צריך להראות לעצמו שהוא מפסיד את החיים. זאת אומרת, העבודה היא לא בזמן שהאדם מתעצל, אלא העבודה היא לפני כן. הכל בא מתוך החשיבות. כל המלחמה בהפרעות היא על חשיבות. מה יותר ומה פחות.

למה רב"ש כותב: "לכן כשרואים שהאדם מתעצל בעבודה, שולחים לו את המחשבות הזרות"?

שולחים הפרעות דווקא לאדם שמתעצל, כי לגבי אדם שמתעצל חשיבות הבורא פוחתת מחשיבות המנוחה, מהתענוג במנוחה. החשיבות לא מעוררת אותו. במצב כזה הוא יכול להישאר כל הזמן. כדי לעורר אותו מהמצב הזה אפשר לתת לו: או התעוררות מלמעלה )"אתערותא דלעילא"( ואז אדם שוב מתעורר מפני שהבורא גדול. או הפרעה, שאדם מרגיש שנמצא במקום שפל. כמו שאדם יוצא לעבוד, לא משום שעבודה היא שמחה, אלא מאין ברירה, כדי שיהיה מה לאכול.

זאת אומרת, הוא מתחיל לזוז או ממינוס או מפלוס, דבר שנמנע ממנו במצב של מנוחה, שאז הוא לא יכול להזיז את עצמו מכיוון שאין לו מניע, ואז הוא מת.

מתי אדם עובר ממצב עבודה למצב עצלות?

מעבר ממצב עבודה למצב עצלות קורה באדם שמתחילים להתגלות בו רצונות חדשים, שעליהם הוא עדיין לא סידר הכרת הבורא שתעלה בחשיבותה על הרצונות האלו. אצלנו הכל תלוי בהשוואת הגדול לעומת הקטן, אין לנו הערכה אחרת. בהיותו רצון לקבל, האדם תמיד עובד עבור מה שיותר כדאי, מה שיותר נותן לו מילוי.

זה כלל יסוד בחינוך: המחנך עוזר לילד להחליט על סדר עדיפויות. כל אדם שהולך לקנות משהו, עושה חישוב שכסף פחות חשוב מחתיכת לחם, לחם פחות חשוב מחתיכת בשר. שוקולד נאסר עליו מטעמי בריאות אז הוא פחות חשוב בשבילו. הכל לפי דרגת החשיבות, אין קנה מידה אחר. אנחנו מעריכים דברים על ידי השוואתם לדברים אחרים. כך הורגלנו. אין לנו אפשרות להעריך אחרת.

אז אדם צריך לקחת את עצמו בידיים ולהתחיל לברר: קודם כל שהתוכנה שבעזרתה נעשית ההערכה היא תוכנה אמיתית ולא טבעית, ואחר כך שהשימוש בה הוא בשליטה מלאה.

מה קורה כשאדם מברר נכון?

כשאדם עושה משהו בצורה נכונה עם הערכים שלו, הוא אמור לקבוע שהבורא יותר גדול, ולא צריך יותר מזה. אין לנו שום בירור ושום עבודה אחרת, אלא רק לקבוע בכל מקום, בכל נקודה, לברר שהבורא יותר גדול. הוא היחיד "אין עוד מלבדו". משהתבררה הנקודה הזאת, אין יותר מה לברר.

אדם שבירר את זה, מיד צריכים לתת לו עוד משהו לברר, הרי יש לו עוד מה לעשות עד גמר התיקון, אז מיד באה הפרעה, כביכול הפרעה. לכן רב"ש כותב: "כי בזמן שהאדם מתחיל לעבוד בעל מנת להשפיע, והגוף מתנגד לזה, אז הגוף מוריד אותו לשפלות הכי גרועה": כתוצאה מההצלחה הקודמת הוא מקבל נפילה.

למה אדם מקבל הפרעות לפי האופי שלו?

אין לנו מושג למה כל אחד מקבל הפרעות מהסוג שלו. אנחנו לא יכולים להגיד למה. בכל אחד יש ערבוביה אחרת של התכונות השבורות, "סלט" אחר. אצלך יותר עגבניות ואצלו יותר מלפפונים. ככה זה.

האם ההפרעות דומות בין אדם אחד לשני כמו שנדמה?

לא. אצל כל אדם מופיעות הפרעות ייחודיות לו. הפרעה שלי אף פעם לא יכולה להיות אותו דבר כמו שאצל מישהו אחר. ההתכללות של הכלים השבורים בכל אחד היא שונה לגמרי. אם משנים רק פרט אחד, במשהו קטן, באיזה נשמה, כל ההתכללות כבר משתנה. לכן אין אדם דומה לחברו.

ההפרעות חוזרות על עצמן, כאילו האדם נופל כל פעם לאותו בור.

למרות שכל פעם משתנים אצלנו הדברים, נדמה לנו שלא חל בהם שינוי. שאנחנו כביכול נכשלים באותם הכישלונות ובאותם הדברים. ככה זה. בכל זאת לכל אחד זה באופן אחר, אבל ממשיך כאילו באותם הדברים. דבר אחד, מהצד האנושי, זה כבוד: "אני אמלוך", שזה התחלת ה"פרעה", שאחר כך הוא יהיה בקליפה, ודבר שני זה מין. הפרעות משני הסוגים האלו, בבהמיות ובאנושות.

ההפרעות האלה רק מתלבשות בתוך הגוף ומרגישים אותן דרך הגוף, אבל הפרעות בעצמן הן ודאי הפרעות רוחניות, רק רוחניוּת שמתלבשת בגשמיוּת.

איך הפרעות בהמיות כמו אוכל ומין משפיעות במשהו על הנשמה, על הרוחניות של האדם?

אנחנו כמו בהמות ואנחנו בני אנוש. כבהמות אנחנו כוללים שלוש דרגות: דומם, צומח, חי. הרצונות הגדולים ביותר בדומם, צומח, חי, זה הרצון למין, להמשכיות. זה תוצאה מזיווג דהכאה הרוחני, רק בדרגה הבהמית. האמת שבתוך זה יש השתוקקות לאיחוד הרוחני, שמתלבש בצורה גשמית ובעל מנת לקבל מקבל אצלנו בדרגה הבהמית צורה כזאת של נטייה למין. ובדרגה הרוחנית יותר, בצורה האנושית, הוא מקבל צורה של שליטה.

המעבר מעל מנת לקבל לעל מנת להשפיע זה ביטול השליטה, שבזה בא זיווג, איחוד, עם הבורא. ובצורה הרוחנית ולא האנושית הרוחנית, זה באמת זיווג דהכאה. אז שלושת הדברים האלה: מין, שליטה, איחוד עם הבורא הם זיווג דהכאה רק ברמות שונות.

האם אפשר להשפיע על נקודה שבלב בצורה גופנית?

לא. לא מטפלים בצורה ישירה נגד מין ולא נגד אגו שליטה, ואפילו לא נגד או בעד הזיווג העליוןזיווג דהכאה. אלא מה שעושים, משתוקקים להגיע למצב של זיווג דהכאה. ואז כל יתר הדברים: מין ושליטה בהתאם לזה, לא שנופלים, אלא הם מצטרפים לאיחוד עם הבורא. אף פעם לא עובדים נגד איזה דבר כדי לשבור אותו, אלא אור בא ומתקן את הכלים.

איך אפשר להשפיע על רצון שהמקור שלו רוחני דרך השפעה גופנית?

האדם קיים בגוף הבהמי, והוא מקבל הפרעות רוחניות דרך הרמות הבהמיות, שהוא בינתיים נמצא בהן. מתי יחדל להיות בהן? כשהוא יהיה מעליהן, יותר גבוה מהן, זאת אומרת, כשהוא ישלוט בהן. אבל זה לא שלא ירצה אותן. "כל הגדול מחברו יצרו גדול ממנו", מקובל שמתקדם בצורה רוחנית לא מאבד רצונות בהמיים, אלא הם נכנסים תחת שליטת אותה דרגה רוחנית שהוא נמצא בה.

אדם שיטול גלולה שתנטרל את החשק שלו למין ולאוכל, האם הרוחניות שלו תיפגע?

הגוף מושפע מהתנאים של העולם הזה. לכן לא פוגעים ברוחניות שלו, אלא פוגעים בתפקוד שלו, שדרך הגוף הוא כביכול לא יכול לקבל הפרעות רוחניות.

חוסר תפקוד של הגוף ודאי שיפגע בהתקדמות שלו. לכן אדם מצווה לשמור על גופו ועל בריאותו. אסור לו לייסר את הגוף שלו למשל בצומות, הוא חייב להתחתן ולהוליד ילדים ולתפקד במשפחה באופן נורמלי.

כל התפקוד ברמה הגשמית הוא תוצאה מהרמה הרוחנית, ששם אמורה להיות העתקה לרמות הגשמיות. אי אפשר לנתק. אין לנו שליטה על רצונות, אז אי אפשר להשפיע בצורה כזאת על הנשמה, אבל על הגוף אפשר להשפיע, אז משפיעים עליו. לכן ההוראות לגבי תחזוקת הגוף הן ברורות.

בשביל מה צריך גוף?

כתוצאה מד' בחינות דאור ישר, בכל הקומה של דומם, צומח, חי, מדבר, י' ה' ו' ה', עד סוף כל הדרגות, צריך שיתקיים איחוד. לכן האדם צריך להיות כלול מהעולם הזה, מהדרגה הנמוכה ביותר שלו, ומהעולם הרוחני, עד הדרגה הגבוהה ביותר שלו, ושהכל יתקיים בו בצורה אחידה.

הגוף נתון להשפעות של זמן, תנועה ומקום. בגלל שבגשמיות מתווספים זמן, תנועה ומקום, לא יכולים לראות בגשמיות אותה צורה נצחית שישנה ברוחניות. למשל, ברוחניות זיווג דהכאה הוא נצחי ובעולם הזה הוא כביכול לא יכול להיות נצחי כתוצאה מהגבלת הזמן. מפני שנכנסים זמן, תנועה ומקום, והם פשוט מנתקים את שלושת הגורמים הללו לשלושה דברים נפרדים. אבל בעצם הכל מתקיים בכל הקומה. כמו שליטה. מתי אדם מגיע לשליטה מקסימלית? כשהוא מתחיל להיות דומה לבורא.

במאמר "דומם צומח חי מדבר" בספר "שמעתי" כתוב, שככל שאדם הולך קדימה הוא יותר מתנגד לבורא. לוקח על עצמו את כל השליטה. זאת אומרת, "אני אשלוט" יותר ויותר עד שהאדם מגיע בסופו של דבר לדבקות עם הבורא, ואז הוא בעצמו שולט. זאת אומרת, האדם מגיע ליישום של כל "האני" שלו בכל הקומה, בדרגות הגבוהות ביותר. דווקא ליישום. זאת אומרת, "אני אשלוט" ו"אני אעשה" ו"אני אשפיע" ו"אני אקבל" הכל אני.

זה פלא, אבל ככה זה יוצא. וזה בכל קומה, בכל הקומה של האדם עד הכי דומם, עד האבן. מה בעל הסולם אומר? שדומם, צומח וחי עולים ויורדים יחד עם האדם, בלי חשבון לעצמם, והם מצטרפים לאדם, אפילו דומם, צומח וחי, שהם לא בחינות רוחניות, אלא בחינות שבעולם שלנו.

למה באדם שמתקדם לרוחניות ההבדל בין התאוות הבהמיות והאנושיות לרצונות הרוחניים כל כך גדול?

בעולם שלנו מי נקרא "אדם"? מי שלא שקוע בתאוות בהמיות, אלא שקוע בתאוות אנושיות של כסף, שליטה, כבוד, מושכלות. אנחנו מתרשמים ממי שמרוויח, שמשיג, שמגלה תגליות מהפכניות. כלומר, ככל שהשימוש ברצון לקבל יותר גבוה, האדם הזה יותר מכובד, כי הוא יותר מפותח.

בתוך האדם הזה, הרצונות היותר גדולים מדכאים את הרצונות היותר קטנים, הבהמיים. כי אצלו קובעים המטרה, האידיאל. בעבודה הרוחנית אמור לשלוט בנו הרעיון היותר גדול. אז כדי שישלוט היותר גדול, נותנים לנו הפרעות בדברים כנגדו הנמוכים ביותר. לכן תאוות אנושיות ותאוות בהמיות גדלות במקביל לתאוות הרוחניות.

אצל פרופסור או אצל כל אדם ש"הצליח" הן לא גדלות, כי הן מאותו עולם. לכן הם לא נמצאים בהתנגדות, אצלם הרצון האחד נדחה על ידי הרצון השני. אבל בעבודה רוחנית הם לא נדחים, האדם נמצא בשני הקצוות. הוא משתוקק גם לשליטה עצמית וגם כאילו לשליטת הבורא. גם משתוקק למין עקב הבהמיות שלו וגם לאיחוד הרוחני.

מהנקודה שבלב, מהרמה שאדם מקבל התעוררות, הוא מתפתח לשני הקצוות. הוא מתפתח מהנקודה הזאת ולמטה, לתוך הרצון לקבל, ומהנקודה הזאת ולמעלה, להכרת הבורא. אחר כך שני הקצוות האלה יהיו שליש אמצעי דתפארת, קליפת נוגה.

מה זה "בן האהובה ובן השנואה"? חייבים להיות שני כוחות, שרק על ידם, על ידי השילוב ביניהם, אפשר להתקדם למטרה. כוח הטוב הוא טוב כשיש רע. ובאמת "בראתי יצר רע בראתי תורה תבלין", שזה רק תבלין. לתת צורה נכונה לרע. להפוך את הרע לטוב.

ולמה לא ברא הבורא איזשהו כוח לא רע ולא טוב, אלא משהו כביכול ניטרלי? כי כל דבר משיגים רק מהיפוכו. לכן אי אפשר בלי יצר רע, כמו שאי אפשר בלי יצר טוב. אף אחד לא נמצא בשלמות, אם מדובר על רצון לקבל. כי אם לא ברצון לקבל, אז ודאי שיצר הטוב הוא העדיף. אם זה בלי יצר אלא רק טוב, אז הוא שלם.

הבורא הוא לא "יצר טוב", הוא טוב. כי הוא לא רצון כמו שאצלנו: רצון ליהנות, רצון לקבל, אלא פשוט התכונה "טוב", "משפיע", התכונה עצמה, שלא מתבססת על רצון. אם אצל האדם בפנים יש רצון לקבל שצורתו היא רצון להשפיע רצון לקבל והצורה שלו, הכוונה שלו, להשפיע מתוך עצמו, לבורא אין צורה פנימית וצורה חיצונית, אלא צורה אחת.

עניין ה"יצר טוב" ו"יצר רע" הוא רק אצל האדם. ההבדל בין יצר טוב ויצר רע: היצר נשאר, זה הרצון לקבל, זה הטבע שלנו, ו"טוב" או "רע" הן הכוונות שעליו. בלי שינוי בין הכוונות האלה, בין "שנואה" ו"אהובה", אי אפשר לעשות את ההבחנות, מה הן ביניהן ומהי תכונת הבורא, כי את היצר עצמו אנו לא אמורים להביא בחשבון.

היצר עצמו הוא הטבע שלנו, אין לו סימן טוב או רע. רצון לקבל זה רצון, טבע, משהו שהוא ההפך מרצון הבורא. ובהפכיות הזאת, אמנם שהוא ההפך, ונברא כ"יש מאין", אבל אין בו לא טוב ולא רע, אלא הרצון לקבל שמקבל מאוחר יותר, כבר על ידי השבירה, אחרי התפתחות, את הצורה שנקראת "כוונה על מנת לקבל", אז הכוונה הזאת היא באמת הצורה ההפוכה מהבורא, ולה קוראים "יצר רע".

זאת אומרת, יצר הרע הוא לא סתם שימוש ברצון לקבל, אלא הוא שימוש בו להנאה עצמית. וההפך, שימוש ברצון לקבל על מנת להשפיע, זה נקרא "יצר טוב". זאת אומרת, היצר, הרצון, נשארים. הם לא טוב ולא רע. אמנם הם ההפך מהבורא, אבל ההפכיות הזאת לא מפריעה, היא הטבע. מפריעה רק הכוונה. כך שרק בכוונות יש הבדל בין "אהובה" ל"שנואה".

להבדיל בין הדברים האלו זה די קשה, זאת אומרת, להתחיל לעבוד לא על הרצון אלא על הכוונה. זה כל ההבדל בין תורת הנגלה לתורת הנסתר, דעת בעלי-בתים ודעת תורה, 'עמך' ויחידי סגולה, זאת אומרת, היהדות העממית והקבלה והמקובלים. רובם עובדים על הרצון, להקטין אותו, לצמצם אותו, או שלא שמים לב על הרצון, אלא שמים לב על הכוונה להפוך אותה מעל מנת לקבל לעל מנת להשפיע.

מי שעובד נגד הרצון עצמו, עובד נגד הבריאה עצמה, שנבראה יש מאין, שאיתה אי אפשר לעשות כלום. אפשר רק לאנוס, ומרוב פחד להחזיק את הרצון כל הזמן ללא שימוש, שזה ודאי נגד התפתחות, האדם יוצא מההגבלות האלו: פורץ את הגבולות, יוצא מהדת, נעשה חופשי. הוא מתחיל להבין שזו לא השיטה שאפשר לחיות איתה.

ולאט לאט, מדור לדור, כשהיצר גדל, האדם מתחיל לראות שהוא לא מסוגל לעבוד נגדו. מקבל שכל לא לעבוד נגד היצר אלא לעבוד על הכוונה. איך להשתמש עם היצר שבו, על מנת לקבל או על מנת להשפיע, זאת אומרת, לתועלת עצמו או לתועלת הזולת הבורא.

לעבור מזה לזה, משימוש רק ביצר עצמו בלי לשים לב על הכוונה, על מנת לקבל או על מנת להשפיע, לתיקון הכוונה בלבד, מעל מנת לקבל לעל מנת להשפיע, נקרא לעבור מחסום, לעבור מחושך לאור. אז האדם מתחיל לעבוד עבודת ה'.

עבודת ה' היא תיקון הכוונה. ועבודת הכלל, מה שמלמדים את האדם במסגרת העולם הזה, בכל מיני שיטות חינוך או בכל מיני דתות, זה בסך הכל לעבוד עם היצר ולא עם הכוונה. ההבדל הוא עצום. ולאדם קשה מאוד לתפוס את עצמו כל פעם, ולעבוד, לשים לב, להתמקד, לא על היצר אלא על הכוונה.

על היצר האדם לא יכול לעבוד באיזה מיני אופנים. הוא יכול רק להשתמש בו יותר או פחות, שזה נקרא אצלנו להגדיל או להקטין. אבל להגדיל או להקטין האדם לא מסוגל, כי היצר הוא יש מאין, הוא בריאה. אלא להשתמש בו יותר או להשתמש בו פחות. ואז כל אחד עושה לעצמו חשבון: במסגרת המגבלות של תנאים פנימיים וחיצוניים של חינוך, פחד מעונש וכו', עד כמה הוא יכול להשתמש ביצר.

מלכתחילה היצר עובד בעל מנת לקבל. באופן טבעי מקבלים אותו כתוצאה מהשבירה. זאת אומרת, יצר קיבלנו מד' בחינות דאור ישר, וכוונה קיבלנו מהשבירה. כך שמלכתחילה יש בנו יצר: רצון לקבל, וכוונה על מנת לקבל.

על הרצון לקבל לא צריכים לעבוד, הוא נתון שמובנה בנו עוד לפני הצמצומים, הוא לא משתנה. הוא נפתח או נסגר, נגלה או נסתר, רק לפי היכולת לעבוד עם הכוונה הנכונה. אם אנחנו לא יכולים לעשות כוונה נכונה ביצר הזה, אז נקרא שהוא נפתח לרשותנו רק במידה מזערית. מקבל צורה של חמישה חושים. ומה שמרגישים ביצר הקטן ביותר, ההתפעלות מהאור שמופיע בו, נקרא "העולם הזה".

אם יכולים לתקן את הכוונה הנכונה על היצר בעל מנת להשפיע, לפי התקנת הכוונה על מנת להשפיע על היצר, היצר מתחיל להיפתח. ואז באותם חמישה חושים יכולים להרגיש יותר, שזה נקרא "החוש השישי", אבל זה לא חוש שישי, הוא לא בנוסף לחמשת החושים, אלא רק על ידי הכוונה להשפיע נפתח לחמשת החושים המשך: ראייה, שמיעה, ריח, דיבור, מישוש רוחניים- הכלים: כתר, חוכמה, בינה, זעיר אנפין, מלכות.

רק במידה שיכולים להגדיל את הכוונה, היצר יותר ויותר נפתח עד המידה ללא הגבלה שהיתה לו לפני צמצום א', שנקראת "גמר התיקון". מה תיקון ומה לא תיקון? ללא תיקון האדם נמצא בעולם הזה, זאת אומרת, שימוש ביצר בדרגה קטנה מאוד, שלא קיימת כלפי הרוחניות. ואחר כך לפי מידת הכוונה על מנת להשפיע, משתמשים ביצר מדרגה אפס הרוחנית ועד דרגה 125 של גמר התיקון.

איך לא לדכא את הרצון?

האדם אמור לשים לב נגד מה הוא הולך לעבוד: נגד הכוונה על מנת לקבל או נגד הרצון לקבל. זו העבודה, עבודת הבירור. למה הוא מכוון לעבוד, נגד הכוונה או נגד הרצון. נגד הרצון אין מה לעשות, הוא כמו בהמה. אפשר להרביץ לבהמה כמה שרוצים, אבל המכות לא יהפכו אותה לאדם.

הבעיה היא, שנדמה לנו, שאנחנו יכולים לעבוד נגד הרצון, לסגור אותו ללא שימוש, לכבול אותו באזיקי הפחד. בעיקר נוהגת כך שיטת המוסר. את הכוונה נאמר לו לעזוב, כאילו את הכוונה אי אפשר לשנות. רק לסגור את הפה, לדבר יפה, לא לעשות שום דבר רע לאחרים, פיסית וזהו. ולכן היא מנוגדת לגמרי לשיטת הקבלה, שנקראת תורת הנסתר, כי את הכוונה לא רואים. היא עבודה של יחידים. כל העבודה היא עבודה פנימית. לא נגד הרצון, אלא נגד הכוונה.

איך מזהים מהי הכוונה?

קודם כל, יש לבחון האם עובדים נגד הרצון או נגד הכוונה. ובעקבות זה להתחיל להוציא את הכוונה מבפנים ולראות עד כמה אני כל הזמן חושב על עצמי, האם אני מסוגל לעבוד נגד הכוונה הזאת, האם אני יכול לראות את הכוונה שלי. רצון יכולים לראות. "אני רוצה" גלוי לכולם. כמו שהוא גלוי בילד, כך הוא גלוי לאדם עצמו.

האדם יכול לא לגלות אותו כלפי אחרים. לשבת אצלך בסלון ולהגיד: "אני לא רוצה לאכול, תודה רבה. רק קצת מים, לא יותר, תודה", ובפנים הוא רוצה. ואתה לא מכיר את הרצון שלו. זאת אומרת, רצון יכולים לסגור או לפתוח והוא גלוי לעיניים. לכן קל לעבוד איתו. האדם רק צריך להעמיד לפניו כל מיני מעצורים, לקבל חינוך, סדר כלשהו, כל מיני מוסכמות, של חברה, של דת, וכו'. מתי ואיך וכמה הוא יכול להראות כלפי חוץ את הרצון לקבל שלו. זה הכל.

כולם אומרים שצריך להיות "אדם טוב". מה זה "טוב"? אל תוציא מילה רעה מהפה, או אל תגנוב, לא חשוב אם אני רוצה לגנוב או לא. זאת אומרת, עובדים על פעולה, על שימוש הרצון, לא על הכוונה. זה תורת הכלל, תורת המוסר. לכן היא הפוכה מתורת הפרט, חוכמת הקבלה.

איך עוברים מתורת הכלל לתורת הפרט?

המעבר מתורת הכלל לתורת הפרט, מחייב שינוי בחשיבה, בתפיסה, בהסתכלות על עצמך. עליך לחשוב קודם כל וכל הזמן על הכוונה. למה קשה לחשוב על הכוונה? כי פירושו לחשוב על הזולת או על הבורא.

במקום על מנת לקבל, הכוונה הטבעית מהשבירה צריכה להיות על מנת להשפיע. אבל בזה האדם מתקשה, כי צריך כל הזמן להסתכל על הזולת או באיזושהי צורה לראות את הבורא, דבר שהוא לא טבעי ולא בלב. עבור זה לא מגולה שכר ועונש. החברה לא מעודדת לזה, לא אונסת לעשות כוונה, לא נותנת עונש על הכוונה על מנת לקבל, כי את הכוונה אנשים לא רואים.

מה לעשות? להעמיד "שומרים ושוטרים". כלומר, עלי להקים בפנים בתוכי מנגנון עצמי מאוד מיוחד לטיפול בכוונה. להקים בפנים ממש מדינה שלימה, כש"האני" הוא לא הרצון, "האני" הוא כבר הכוונה על מנת לקבל, ומולי הבורא, שממנו, מהכוונה הזאת, אתחיל להשתדל להפוך את הכוונה לעל מנת להשפיע.

מדובר על הכוונה. על הרצון לא מדברים. כל הזמן להחזיק את עצמך רק ברמה של הכוונה, מעל הרצון, לא לשים לב לרצון, שזה כבר עבודה נסתרת, כי האדם מתחיל לגלות אותה בעצמו מבפנים. לא כלפי אחרים, הם לא יודעים מה, מי ואיך הוא עושה. הוא מתחיל להיות זקוק לבורא, הוא לא רואה כלפי מי לעבוד, הוא גם לא יכול לשנות את הכוונה שלו.

הוא מגלה, שהוא יכול לצמצם את הרצון כמו כולם, ויש לו אפשרות להגיד: "יותר מכוס תה לא, אני לא רעב, תודה". ועל הכוונה הוא לא יכול לעשות צמצום, אין לו יכולת. אין לו שום יכולת לעשות משהו על הכוונה על מנת לקבל. זאת אומרת, כדי לעבוד ולברר את הכוונה, צריך אור, נוכחות הבורא, וגם לשנות אותה יכולים רק דרך הבורא, על ידי אור ע"ב ס"ג.

כל הגבלה על הרצון היא במישור העולם הזה, ונקראת חינוך או מוסר. לתיקונים רציניים צריך להתקשר עם מנגנון העליון. אז האדם מתחיל להיכנס למימד לגמרי אחר, שבו עובדים עם כוונות, למעלה מהמחסום. הצמצומים, הם על כוונות. ימין ושמאל וכל המבנה שאדם בונה בקו אמצעי, הם כוונות. מדרגות, גם הן כוונות; במידה שאדם יכול להשתמש בכוונה על מנת להשפיע, זה נקרא המדרגה שלו.

אנשים יכולים להיות ברצונות שונים. לאחד רצון כביר - מאה קילו, לשני שמונים קילו, לשלישי ששים, זה לא חשוב, הרצון לא אומר כלום, כי הוא הספק הגולמי. הכוונה על הרצון היא העבודה שלנו.

יוצא שאם אני עובד על הכוונה על הרצון שלי, ואתה עובד על הכוונה על הרצון שלך, אפילו אם יש לך יותר רצון ממה שיש לי, כל אחד כלפי הרצון שלו עושה יחסית אותה עבודה. ולכן אני מגיע לגמר התיקון שלי, ואתה מגיע לגמר התיקון שלך, ואנחנו שווים בגמר התיקון. כי לא קובע הרצון, אלא קובע באיזה אחוז מתקנים את הכוונה עליו.

ביחס למה אפשר לברר את הכוונה?

כוונה אפשר לברר כאשר יש לאדם נקודה שבלב. נקודה שבלב היא ניצוץ מהמסך השבור.

"מסך" זו כוונה על מנת להשפיע. ו"שבור" זו כוונה על מנת לקבל, שאדם מתחיל להרגיש שחושב רק לטובת עצמו.

אדם רגיל ברחוב לא מרגיש שהוא אגואיסט. רואים שכל הפעולות שלו לתועלת עצמו, אבל הוא חושב שהוא עושה ונותן הרבה בשביל אחרים. זה כמו בעל חנות סופרמרקט גדולה שאומר: "אתם לא יודעים כמה אני מחלק בחודש, נותן לזה ולזה. לפני שבת באים אנשים עניים ואני נותן להם מנה חינם, שיהיה להם מה לאכול בשבת".

ברמה של העולם הזה הוא עושה עבודה מצוינת. אבל כלפי הרוחניות זה ההפך, הוא מגדיל את האגו שלו ואחר כך הוא מתלונן למה הבורא לא מקבל את התרומות שלו. יש לו כאילו בעיה עם הבורא, שלמרות שהוא נותן הוא סובל.

לכן זה נקרא "תורת הנסתר".

למה בכל פעם למרות שמבררים את הכוונה, חוזרים ומחפשים פתרון בתיקון הרצון?

אחרי שהאדם מברר את הכוונה, ונראה לו שהוא כבר אוחז בה, הוא כל רגע נופל לעבודה ברצון. וזאת שוב מתוך הרגל, עקב החינוך שקיבל, מתוך הטבע שלו. נדמה לו שתיקונים עושים על הרצון, כי הכוונה היא נסתרת, היא לא מלווה בשכר ועונש, שצריך בשביל זה את עזרת הבורא.

רק באור הבורא, כשאור הבורא מאיר, אפשר לעבוד עם הכוונות. מה שניתן לראות בעיניים, בחושים, זה רק את הרצון.

אם האדם לא יכול לזהות בעצמו את הכוונה, איך הוא יכול לפנות לבורא?

אין לו ברירה אלא לצעוק לבורא, שיתן לו קצת אור, שיהווה קנה מידה לפי מה לעבוד, כלפי מה למדוד: "איפה אתה שאוכל לראות אם אני עושה את זה בשבילך או בשבילי? אחרת אני עושה דמות שלך, שהיא כאילו בשבילך, אבל זה כאילו, וזה חוזר אלי, זה אני. אני בונה לפני כמה דמויות, וכל הדמויות הן אני עצמי. איפה אתה באמת, כדי שאראה, שאני מכוון על מנת להשפיע לך?".

זאת אומרת, בשביל זה האדם צריך להרגיש את הבורא, את החיסרון שלו, ולראות איך שהוא ממלא את הבורא. אחרת אין לו שום קנה מידה. האדם זקוק להרגיש את החיסרון של הבורא, ולראות שהוא ממלא דווקא את החיסרון הזה, ולא את החיסרון של עצמו.

כשהאדם משנה את הכוונה שלו משתנה גם המעשה שלו?

האדם צריך לשנות רק את הכוונה. מעשה רוחני נקרא "כוונה". הכוונה היא המעשה. ברוחניות אדם נמצא בלי גוף, בלי כל האברים שלו, בלי ידיים, בלי רגליים, בלי כלום, יש לו רק כוונה, זה נקרא רוחניות. האדם לא קיים בגוף שלו, הוא קיים רק בכוונה.

ומהכוונה הזאת הוא אמור לבנות גוף. איך אפשר לבנות ממנה גוף? כשמתחילים לקבל תכונות מהבורא. לפני זה אין לי כלום, רק נקודה. מה זה נקודה? ההתחלה שלי, "האני" הזה. וכל היתר, הט' ראשונות, זה ממנו. בכוונה על מנת לקבל אין לי כלום. בכוונה על מנת להשפיע יש לי פרצוף, עשר ספירות. אפילו בכוונות דטומאה, על מנת לקבל רוחניות, הספירות מתבססות בכל זאת בעל מנת להשפיע, בצורה ההפוכה.

זאת אומרת, מתכונות הבורא בונים את הכוונה על מנת לקבל או על מנת להשפיע רוחניות: קליפה או קדושה. מתחת למחסום לא, לנו יש רק נקודה אחת ממנה להתחיל כאילו להשתוקק שזה יהיה לי.

איך העבודה על הכוונה משנה את ההתנהגות החיצונית של האדם?

כאשר אדם עובר מכוונה על מנת לקבל לכוונה על מנת להשפיע, וגם לפני כן: כאשר הוא עובר מעבודה חיצונית על הרצון להיות סתם איש יפה ומחונך, לעבודה על הכוונות שלו, אז גם מבחינה חיצונית הוא משתנה. במה? הוא נעשה יותר פרוע. למה? כי הוא עוזב את הרצונות שלו, פחות מגביל אותם, פחות שם לב אליהם, הוא בקושי מחזיק את עצמו ברחוב בהתנהגות נאותה. הוא פשוט לא מקדיש תשומת לב לרצון עצמו, הרצון נראה לו טבעי, מה שאני אני.

כאשר אדם עובר לטיפול בכוונות, הרצון שלו הוא בריאה. הוא פתאום עלול להרגיש את עצמו לא שייך לבריאה הזאת, לגוף שלו. הוא שייך רק לכוונות. ו"האני" הוא רק איפה שנמצאת הכוונה שלו. ואז האדם נפרד מהגוף, ומתחיל להיות שייך יותר לכוונה, ומתחיל לחיות רק בה. וכבר יש לו עולם אחר, שבו הוא מתחיל לבנות את הכל בפנים רק בתוך הכוונה. ושם הכוונה שלו היא או לעצמו או לבורא, והיא מתחילה לעשות לו ציורים רוחניים. הציור שמכוון אליו נקרא "קליפה", וממנו החוצה זה נקרא "קדושה".

ואז הוא מתחיל להיות מנותק מגשמיות, מבהמיות, ממה שנקרא אצלו קודם "גוף". הגוף שלו זה כבר משהו אחר. אז הוא עובר מ"שפת הענפים" ל"שפת השורשים". דיבור על הכוונות זה "שפת השורשים". תיכנס לשם ותחיה שם!

איך אפשר לחיות בלי להתייחס לרצון?

הרצון לא כל כך בקלות עוזב אותך. אין מה לפחד שתתעלה ממנו לכוונות ולא תרגיש אותו. אם תנסה לנטרל אותו, תראה איך שהוא תופס אותך ולא עוזב. אפשר לנטרל אותו רק במידה שבאמת יכולים להיות קשורים עם הבורא. ואז לא מנטרלים אותו, אלא במידה הזאת מתחילים לצרף אותו לבורא.

זה נקרא לעבור ממרחב אחד למרחב שני, ממרחב של רצונות למרחב של כוונות.

האם האדם מנהל את ההליכה שלו?

האם ראית אי פעם את הדרגה הבאה שאליה אתה נכנס? האם אתה יכול לתאר לעצמך מה יקרה לך בעוד רגע? איזה רגשות פנימיים ומחשבות יהיו לך? האדם פתאום תופס את עצמו איפה הוא נמצא. אנחנו כל הזמן רוצים להיות בפיקוח עצמי, אבל זה לא אפשרי. העבודה של האדם היא לא כל הזמן לפקח על עצמו קדימה. העבודה שלו היא רק לבדוק את המצב הנוכחי, איך לקבוע את היחס הנכון כלפי הבורא.

איך האדם יכול ללכת צעד אחד קדימה אם הוא לא רואה לאן הוא הולך?

האדם יכול לתאר לעצמו כביכול את המצב הבא שלו, לפי איך שהעליון מצטייר בו כביכול. הוא עושה ציור של הבורא, ציור של המטרה. לא שהמטרה היא כזאת, היא הרי משתנה. אז כל פעם, בכל מצב ומצב, האדם צריך לצייר לעצמו את המטרה, את הבורא, בצורה האמיתית ביותר שהוא יכול ולהשוות את הצורה שבה הוא נמצא במצב הנוכחי עם מה שהוא מצייר לעצמו בכל פעם מחדש. ומתוך המאמץ הזה הוא כל פעם באמת זוכה לראות את הבורא בצורה יותר נכונה. אבל אף פעם הצורה של הבורא לא תהיה כמו שהאדם צייר קודם

מה זה להשוות את עצמי לבורא?

להשוות את עצמי לבורא נקרא, שכמה שנראה לאדם שהכוונה שלו צריכה להיות על מנת להשפיע, אליה הוא שואף להעלות את עצמו.

מאיפה מקבלים חומר דלק להתקדם?

חומר דלק להתקדם מקבלים רק מחברה, מספרים.

מה לעשות עם המחשבות האלה שאין לי לאן לברוח, שאני שונא את המקום הזה וגם את יתר המקומות, ושהלוואי שהייתי יכול לנתק את עצמי?

אדם ששואף קדימה בסוף רואה שלא נשאר לו דבר במצבו הנוכחי. הוא אף פעם לא מרוצה במצב הנוכחי, בתוך העולם הזה, זאת אומרת, בתוך קבוצת הלימוד או מחוץ לקבוצה. מהשמים סידרו לו כך כדי שיתן דחיפה קדימה. תמיד יהיו לו ספיקות: שם יותר טוב, פה יותר, זה נקרא "כף הקלע". זה נקרא "גלגולים" שאדם עושה. במקום למות, להיוולד, ללכת לגן ילדים, לבית ספר, וכן הלאה, ושוב להגיע ללימוד קבלה, ושבמקום האדם ישב מישהו אחר שאולי עוד לא נולד, אז סידרו לאדם כך שאת כל הדרך יעשה בחיים האלו.

איך להתנהג כלפי העולם הזה? איך לקבל אותו? איך אני באמת מרגיש אותו?

האדם כביכול מרגיש שיש בורא, שיש עולם הזה, ויש האני, והוא שואל את עצמו האם הכל נעשה כאחד, או שזה בכל זאת מתחלק אצלי לכמה כיוונים? ובכן, שלושת האספקטים האלה קיימים גם יחד וגם כל אחד לחוד, תלוי במה שעומדים לבצע. זה נקרא "פרצופי השערות".

כשאני מתייחס לעליון, אני מתייחס אליו כעליון שנמצא בתוכי: אח"פ דעליון. כשאני מתייחס לתחתון, אני מתייחס אליו דרך פרצוף השערות. אז צריך להתנהג גם בגשמיות וגם ברוחניות בצורה כזאת שתהיה לי תקשורת ביניהם במעין עבודה הדדית.

מתחיל להיות אותו יחס כמו בין תחתון לעליון, ל"עלי העליון", כמו שלומדים ב"תלמוד עשר הספירות".

באיזו מידה עבודה רוחנית אמיתית משנה את המציאות הפיסית?

המציאות הפיסית לא משתנה: "עולם כמנהגו נוהג", שום דבר לא משתנה. את הכוס על השולחן גם אני וגם אתה רואים אותו דבר ומשתמשים בה באותו אופן. המציאות שנתפסת בחמשת החושים לא משתנה, בהמיות לא משתנה, הרצון עצמו לא משתנה, משתנה רק הכוונה.

המעשים הגופניים לא משתנים, מקובל הוא אדם כמו כולם. כשהוא הולך לרופא, גם לו הרופא אומר לאחר הבדיקה: "חביבי, עליך לשים לב, הסוכר שלך, הדם שלך, תשים לב" וכו'. הרופא לא מבחין שהמקובל נכנס לתיקונים, לפי הבדיקות נדמה לו שהוא דווקא התקלקל.

הרצון לא משתנה, גם הגוף שלנו הוא רצון. רצון להחזיק את עצמו, רצון לקיים את עצמו בכל מיני רמות. החלקים והאיברים רוצים להחזיק את עצמם. זאת אומרת, הם מתוכנתים לעבוד בצורה מבוקרת ומתוכננת. אז ודאי שהגוף לא משתנה.

מה בגוף יש לו קיום מעבר לרצון?

מה שנשאר ומתקיים גם לאחר שהגוף מת ונרקב נקרא "עצם הלוז". "עצם הלוז" זו נקודה שנמצאת בי ולא שייכת לגוף, אלא לעולם הרוחני. אם מהנקודה הזאת מתחילים לגדול, זה יהיה רוחניות. כל היתר אפשר לשרוף, הוא לא שייך לכלום. כל היתר שייך לגוף הפיסי, זה לבוש שדרכו מתחילים להתקשר לרוחניות.

מה זה "לא דברה תורה אלא כנגד יצר הרע"? יש יצר שהבורא ברא: רצון לקבל, שהוא לא משתנה. הבורא ברא אותו רצון ליהנות. והרצון ליהנות הזה, בצורה שבה נברא, יכול להרגיש את החיות שלו רק באופן מאוד מצומצם, מזערי.

גם זה נקרא טוב, כמו בחינה א' בד' בחינות דאור ישר. אבל במה אפשר ליהנות אם אין השתוקקות? לכן מבחינה א', על ידי השתוקקות להיות דומה למשהו, שיהיה רצון מבפנים, אז מתחיל להיות רצון יותר גדול דרך בחינה ב'. בחינה ד' יותר גדולה מבחינה א' מפני שנתווסף בה רצון לקבל, מתוך שרוצה לקבל תענוג גם מהשפעה לבורא. זאת אומרת, לא מהקבלה מהבורא אלא מהשפעה לבורא.

וכך רואים שהרצון לקבל שבאין-סוף, מרגיש שהוא ההפך מהבורא. והוא חש בושה. אבל הוא עדיין לא מבין עד כמה הוא הפוך, ולא יודע מה לעשות עם ההפכיות שלו. אבל כדי באמת לקבוע אותו כרע, הבורא נותן לנברא הבחנות נוספות, כי הפכיות זה עדיין לא רע, צמצום היא פעולה דקדושה, ומלכות אפילו שנמצאת בעולם הצמצום היא בדבקות עם הבורא, במעמד מאוד גבוה.

זאת אומרת, גם אם הנברא הרגיש את עצמו ההפך, זה עדיין לא מנתק אותו מהבורא, לא מנתק אותו מהקדושה, כי עדיין אין כוונה על מנת לקבל או על מנת להשפיע. הוא רק הרגיש את עצמו כמקבל ואת הבורא כמשפיע. ואז כדי לתת לנברא הבחנות נוספות - בינה, הבורא, מקלקל את עצמו, נכנס למלכות, נותן למלכות לצמצם אותו, ויש כבר שיתוף ביניהם, שבירה, שבירת תכונות הבינה, שבירת המסך שבמלכות. וכך מלכות מתחילה לקבל כוונה, ליהנות מכל המעשים שישנם בעל מנת לקבל.

אז אפשר להגיד שיש יצר רע ויצר טוב. קודם היה רק יצר: רצון, רצון לקבל, שאמנם נעשה עליו צמצום, אבל עדיין הוא לא נברא. הצמצום הוא רק על הפעולה עצמה: לקבל. אחר כך כשנוספת לפעולה הזאת האפשרות של הכוונה, אז הפעולה יכולה להיות כשרה. כי אם הרצון לקבל היה נשאר בלי להוסיף עליו כוונה, אי אפשר היה להשתמש בו: הוא רצון לקבל, הבורא רצון להשפיע, נעשה צמצום א' ויותר לא היה אפשר לעשות כלום.

כשיש גם אפשרות לכוון את הפעולה חוץ מהרצון לקבל, אז הכוונה יכולה לשנות את טיב הפעולה. אפשר לכוון על מנת להשפיע ולקבל, והקבלה הזאת תהיה כהשפעה גמורה. זאת אומרת, היצר נשאר יצר, רצון לקבל, ליהנות. הכוונה משנה את הכל, היא יכולה להיות:

או על מנת ליהנות לעצמי,

או על מנת ליהנות לבורא.

זאת אומרת, אחרי צמצום א', למרות שיש צמצום א' והוא נשאר, מתחילה להיות אפשרות לעבוד עם הרצון לקבל בלי להפר את הצמצום. כי אפילו שעובדים עם הרצון לקבל, הוא לא מקבל לעצמו כלום. עד כדי כך הכוונה משנה את סוג התענוג.

וחוץ מזה, על ידי זה שבינה נכנסת למלכות, היא לא רק נותנת למלכות אפשרות לעשות כוונות או על מנת לקבל או על מנת להשפיע, אלא היא נותנת למלכות נפח, עוצמה, הספק, במקום ליהנות בצורת נפש, להגיע להנאה בגודל של נרנח"י.

מפני שמלכות מקבלת או על מנת לקבל או על מנת להשפיע, זאת אומרת, עובדת עם הכוונה, אז התענוג שלה תלוי בגדלות הבורא. גדלות הבורא בצורה השלילית: שאני נהנה מכל קומתו. או גדלות הבורא בצורה חיובית: שאני משפיע לכל קומתו.

וכך יוצא שהכוונה נותנת את הכל. היא מגדילה את הכלי מנקודה אחת שחורה של המלכות, לקומה שלמה של הבורא. והכוונה גם מביאה את האדם, את הנשמה, להתאמה מלאה, לדבקות, עם הבורא. התענוג שמקבלים והתענוג שמשפיעים, בסופו של דבר שני האורות האלה - אור ישר ואור חוזר, שממלאים את הפרצוף הפנימי, מביאים לפרצוף הפנימי מעמד של הבורא.

לכן, כמו שרב"ש כותב, על המעשה אין שום איסור. על לקבל, על הרצון לקבל בעצמו, אין איסור. תעשה, תקבל. לפי הפעולה תקבל. אלא הכל תלוי בכוונה. אז למה בכל זאת יש מצוות שאוסרות, ומצוות שקובעות את ההפך: שצריך לקבל ולעשות? העניין הוא רק לצרף את הרצון לקבל, רק לתקן אותו. שבינתיים יש פעולות שאפשר לעשות אותן, לבצע אותן, עם הכוונה בעל מנת להשפיע, ויש כאלה שעוד אי אפשר.

אבל כאשר מוסיפים מסַכים, אז ודאי שכל דבר שנמצא בתוך הרצון לקבל, שהיה בתוך הרצון לקבל ויהיה, לא משתנה, רק שעכשיו יהיה מותר לשימוש רק במידה שמתווספת אליו כוונה. ובגמר התיקון, בכל הרצונות שנמצאים ברצון לקבל, תהיה כוונה על מנת להשפיע, ואז לא יהיה שום איסור על המעשה. ובינתיים יש איסור על המעשה, רק לפי אם יש או אין מסך על אותו המעשה, לעבוד איתו בעל מנת להשפיע.

אבל איך יכול להיות "להרוג" על מנת להשפיע, "אשת איש" על מנת להשפיע, או כמו שרב"ש אומר, "יפת תואר" על מנת להשפיע וכו'? אנחנו עוד לא יכולים להגיד. לא יודעים מה זה בצורה המתוקנת, מה ההבחנות האלה והמעשים האלו ברוחניות, בעל מנת להשפיע. אבל הרצונות לא משתנים, משתנה הכוונה. הרצון מקבל ציור לגמרי אחר. עובדים איתו ודווקא על ידי הרצונות הגרועים ביותר, אז מגיעים להשגת הקומות השלמות. זאת אומרת, צריך לדאוג רק לבירורים בכוונות.

איך אפשר להתחיל לעבוד עם כוונות?

לעבוד עם כוונות נקרא, שאני כל הזמן צריך לחשוב למען מי אני עובד: למעני או למען זולת כלשהו: חבר, קבוצה, בורא. אז כמו בחקירת מקרה רצח, שבו חוקרי המשטרה מתחילים בשאלה למי זה היה כדאי, ומנקודת מוצא זאת מגלגלים את החקירה, אותו דבר כאן. במעשה שבא לי לעשות אני מתחיל לחשוב: למי אני רוצה לעשות את זה, למי כדאי לי לעשות את זה.

איזה מעשים הם אל תעשה?

ישנם מעשים, שאפילו אם נראה לאדם, שהוא רוצה לעשות אותם בעל מנת להשפיע, אומרים לו מראש שאת המעשים האלה אסור לו לעשות, זאת אומרת, אי אפשר לעשות אותם על מנת להשפיע עד גמר התיקון. ואם הוא חושב שהוא יכול, הוא טועה, זו פשוט אשליה. נסתר ממנו שהוא לא מסוגל.

אז קובעים חוק לפיו ישנם דברים שאדם לא מסוגל, שאי אפשר לעשות על מנת להשפיע: אי אפשר לגנוב על מנת להשפיע, "אשת איש" על מנת להשפיע, וכו', אלה דברים שהם "ייהרג ובל יעבור". כל המצוות שבתורה, ברוחניות, אומרים "לא תעשה".

כל מצוות "לא תעשה" הם הכלים מטבור עד סיום רגלין של פרצוף, שהם רמ"ח איברים ושס"ה גידין. שס"ה מצוות "לא תעשה" הם 365 איסורים. זאת אומרת, עד גמר התיקון האדם לא מסוגל לעבוד עם הרצונות האלה ולתקן אותם בעל מנת להשפיע. נתנו אותם כהבחנה מדויקת, כדי שאדם לא יחשוב שכאן הוא מסוגל, שזה לא יכשיל אותו. על הרצונות האלה צריך רק לבנות מסך שלא לגעת, לא לעשות. אחר כך אפשר יהיה לעשות על מנת להשפיע.

אחרי שעושים את כל התיקונים על רמ"ח רצונות, ששם אפשר בפועל לעבוד על הרצונות האלה בעל מנת להשפיע: גלגלתא ועיניים, וצירוף אח"פ לגלגלתא ועיניים. ועל האח"פ עצמו, על שס"ה רצונות, בצורה הישירה, לא עובדים. רק רוכשים מסך לא לעבוד, להתנזר מהם. מגיעים לגמר התיקון הזה, שאפשר לנו לעשות.אחר כך יש כבר תיקון של אח"פ דירידה: ל"ב האבן, ואז עובדים גם עם כל הרצונות האלה, עם שס"ה הרצונות, בעל מנת להשפיע.

אלה רצונות שמלכתחילה ישנם בתוך הנשמה. זאת אומרת, אין רצון, שהיה קודם נברא, ואחר כך בכל זאת נשאר, שאדם לא יכול לעבוד איתו בעל מנת להשפיע. כל התיקונים הם התקנת הכוונות על כל רצון ורצון.

באיזו עשיה מדובר?

העשיה שמדובר בה היא לא עשיה שנותנים משהו מיד ליד. "עשיה", הכוונה: הרצון שלי. עבודה דרצון שלי. מרצון שלי לרצון שלו.

איך בודקים אם העשייה שלי עומדת להיות בעל מנת להשפיע לחבר ולא לי?

הבדיקה היא לא פשוטה. צריך בצורה כלשהי לעשות צמצום, להיות חפץ חסד, ואחר כך לעשות מעשה. אי אפשר לעשות מעשה דלהשפיע, שכבר נקרא "גדלות", לקבל על מנת להשפיע, אם קודם לא מגלים רצון, ומגלים שכולו על מנת לקבל, ואחר כך עושים עליו צמצום, ומתחילים לגדל עליו מסך: עושים קודם קטנות ואחר כך גדלות. מעשה רוחני אי אפשר לעשות בבת אחת.

במעשה גשמי עושים מעשה, וחושבים בגשמיות שמתכוונים שיהיה לחבר טוב. ודאי שכל המעשים האלה עדיין לא בכוונה ולא במעשה נכון בצורה הרוחנית, אבל הם מביאים מ"לא לשמה" ל"לשמה".

איך עובדים עם הכוונה כלפי הבורא?

רב"ש כותב, שעל מעשה אין שום איסור, הכל צריך להיות מכוון לבורא. הבורא מתחשב רק בכוונות, הוא לא מסתכל על הפעולות שהאדם עושה עם הגוף, מתקבלת אצלו רק הכוונה.

מהי כוונה? שיש לי הנאה, וההנאה הזאת היא מכך שאני משפיע לו. כמו שיש כוונה ואור חוזר, ואחרי אור חוזר עושים זיווג דהכאה וכבר מקבלים תענוג, ואז הקבלה הזאת יוצאת על מנת להשפיע. לא קודם מקבלים במחשבה שרוצים שזה יהיה על מנת להשפיע, זה אף פעם לא יכול להיות.

קודם צריך להפעיל אור חוזר בראש הכוונה לבדוק מה אני עושה להרגיש את הבורא איך משפיעים לו נחת רוח, האם זה באמת כך, האם באמת הוא נהנה. לכן בראש הפרצוף יש אין-סוף. בראש הפרצוף נמצאים בקשר עם הבורא לפני הפעולה.

בראש יש גם אור ישר וגם אור חוזר יחד. זאת אומרת, בראש יש כאילו הרגשת הבורא, שם מגולה הרצון שלו, שרוצה להשפיע לי. וברצון להשפיע לי, לאותו רצון אני רוצה להשפיע לו. אתה מרגיש רצון של אימא שרוצה לתת לך טוב, ולאותו רצון שהיא רוצה לתת לך טוב, אתה משפיע. הרצון שלך והרצון שלה נמצאים יחד. זה מה שקורה בראש הפרצוף. ואחרי שעושים את כל ההכנות האלה, וידוע לפי החישוב שכך זה יקרה, שאני והבורא נשתווה יחד, אז אני עושה את הפעולה: מקבל "מפה הפרצוף" ולמטה על מנת להשפיע.

אם אין עדיין הרגשת הבורא, ולא יכולה להיות לפני שיש מסך אחד קשור בשני, אחרת האדם מיד מתחיל לקבל לעצמו ובזה גורם נזק - אז אין אפשרות להשפיע לבורא באמת, אבל כדאי בכל זאת איכשהו לתכנן ולדמיין את הדברים האלה.

באיזה מחשבות, רצונות ודחפים ישנה התחלה רוחנית?

באותם שאדם מבדיל שהם שייכים ליחס שלו לבורא. שהוא מבדיל! כי אם לא יבדיל, אז אין על מי לדבר בייחס להתקדמות הרוחנית, כי מצד הבורא האדם נמצא במצב מתוקן. לא מדברים מצד הבורא, מדברים רק מצד האדם, איך שהוא קובע את תהליך התיקון.

מה בין מצווה לבין רשות ולבין איסור?

רב"ש כותב: "ואנו רואים, שבאופן כללי יש להבחין בהתורה". למה הוא מתכוון "בהתורה"? באיזו רמה הוא מדבר? כלפי מי הוא מדבר? " ג' בחינות: א) דבר מצווה, ב) דבר רשות, ג) דבר איסור. בדבר מצווה ועבירה צריכים להיות זהירים, אפילו בבחינת מעשה בלי כוונה, שיש ענין של מצווה במעשה, אפילו שאין לו כוונה". זאת אומרת, עדיין יש דברים שמותר או אסור במעשה. אין סתם דבר שיכולים לעשות או לא לעשות. כלפי המעשים יש מצווה, יש עבירה ויש רשות.

מצווה ועבירה אפילו בלי כוונה, מותר ואסור: "וכמו כן בדבר איסור, יש עבירה בבחינת המעשה, אפילו בלי שום כוונה. ועיקר העבודה בבחינת הכוונה היא בדבר הרשות. כלומר, שאין מצווה בעשייתה, ואין עבירה, אם לא יעשה את הדבר. ואז כשהוא עושה את הדבר רשות, היינו כשמכוון בעשיית דבר הרשות לשם שמים, דבר הרשות נכנס לקדושה. וזה נקרא אז 'מצווה'". וקודם זה לא נקרא מצוות? אם מצוות נקראים רק דברים רשותיים, שעושים אותם בכוונה על מנת להשפיע, אז מה זה נקרא קודם שעושים בלי כוונה, או לא עושים בלי כוונה, זה לא נקרא מצווה? איך להתייחס אליהם? זה לא נקרא מצווה אבל חייבים לקיים את הפעולות האלו כדי להגיע לקיום מצוות ברמה הרוחנית.

רב"ש אומר, שהעבודה הפנימית שלנו יכולה להתבצע רק במקום רשות. ויתר הדברים, במקום מצווה ובמקום עבירה, שם צריך לעשות ללא שום רשות. כוונה יכולה להיות רק ברשות, וכוונה על מנת להשפיע ברשות נקראת "מצווה". בזה הקבלה מטפלת, ולזה היא רוצה להביא את האדם. כי חוכמת הקבלה מסבירה איך לפתח את הכוונה הנכונה במקום הרשות.

ואם מדברים על מעשה, מה זה נקרא "מעשה", לקבל תענוג בלי גוף, ללא שום פעולות גופניות, או לעשת אותו בגוף הביולוגי שלי? רב"ש אומר, שאפילו במעשה בלא גוף יש מצווה, עבירה ורשות; מעשה ברשות, בכוונה על מנת להשפיע, זה נקרא בשבילנו מצווה.

האם מותר ליהנות ממתנה שקיבלתי מחבר?

חבר מביא לי מתנה, בזה הוא מביע את האהבה שלו, את הרצון שלו לתת לי. בזה שהוא הביא לי אותה, אפילו בלי שאני מקבל אותה, הוא כבר ממלא אותי בתענוג. אפילו אם אני דוחה את המתנה: "לא, לא, אני לא רוצה לקבל. היא מאוד גדולה. היא מאוד יקרה", אפילו אם אני לא מקבל אותה באמת, תענוג כבר קיבלתי. ואולי החזרתי לו את התענוג הזה בכך שאני יודע, שאני קיבלתי ממנו את התענוג, שהוא רצה להנות לי.

זאת אומרת, החפץ שבא ממנו אלי, ובחזרה ממני אליו, הוא לא הבעיה. אפילו אם אני לא מקבל אותו, נגרם לי תענוג מזה שהוא רצה להביא לי אותו, ואני גורם לו תענוג בחזרה בכך שאני מודה לו. ההרגשה הזאת שהוא רצה לתת לי היא כבר נקלטת אצלי, אני כבר נהנה מזה, וגם הוא נהנה מזה. זאת אומרת, הפעולה כבר קרתה, כבר נעשתה.

החפץ עצמו יכול להיות כלום, רק נקודה אחת, שעל פני הנקודה הזאת אנחנו יכולים לפתח אהבה אינסופית. כמו שמלכות היא נקודה שחורה, והכל תלוי בט' ראשונות: אם הבורא הוא גדול, מה חשוב גודל המלכות. בחיים שלנו אנחנו כל הזמן מעבירים רגשות, זאת אומרת, תענוגים או חוסר תענוגים, ייסורים. וזה אפשרי מפני שכולנו רצון לקבל, רצון ליהנות.

האדם לא אמור להמנע מהשימוש ברצון לקבל שלו. אם הוא מונע מעצמו להשתמש ברצון לקבל, הוא למעשה מוחק את עצמו. אסור לעשות את זה. אסור להתנזר משום דבר. מותר רק לבדוק את כל התענוגים שאני רוצה עכשיו לפי מידת ההתפתחות שלי, אם אני יכול לקבל בהם על מנת להשפיע תענוג, או לא יכול. באלה שאדם יכול לקבל על מנת להשפיע, אדרבה, שישתמש בכמה שיותר. ובאלה שעוד לא יכול- שיתקן.

אבל אין דבר כזה למחוק את הרצון לקבל. אפשר לצמצם אותו עד שמתקנים אותו, אבל מצמצמים, ואחר כך מתקנים. אסור לנו לשנוא את הרצון לקבל, את הגוף שלנו, את החיים שלנו, את הדחפים שלנו. אסור לשנוא אותם. רק צריך שהשימוש בהם יהיה נכון. אחרת אנחנו אומרים שהבורא ברא דבר מיותר.

אם נשתמש ברצון לקבל בלי הגבלה - יקרה אסון?

אנחנו לא מבינים איך אפשר היה לברוא רצונות כמו הרצון להרוג, לאנוס, להשפיל וכו', אבל אנחנו משתמשים בהם, ולמרות זאת שואלים: איך הבורא היה יכול לברוא אותם? הוא לא ברא אותם בצורתם הנוכחית. הדברים האלה התהוו בנו כתוצאה מהשבירה, הם לא נמצאים ברצון לקבל בעצמו.

זאת אומרת, הם נמצאים בנו בצורה שאנחנו לא יודעים מהי הצורה האמיתית שלהם. כשנגלה את הצורה האמיתית, שהיא ההפך מאונס, ההפך מרצח, אז נראה שהם באמת הדברים הטובים ביותר. זה עוד לא נגלה לנו כי עוד לא יצאנו מהשבירה ולכן אנחנו לא יכולים לראות את התמונה האמיתית.

הבורא לא ברא את הרצונות האיומים להרוג, להשפיל וכו', הם התגלו רק בשבירת הכלים: מהקשר של בינה ומלכות יחד, בצורה ללא מסך, הרצון לקבל קיבל צורה כזאת. אבל ברצון לקבל עצמו דברים כאלה לא נמצאים.

מה עושים עם הרצון כשהכוונה לא נכונה?

מי שמתחיל ללמוד נמצא במצב, שכל הרצונות וכל הכוונות שלו הם לא בשימוש רוחני אלא בשימוש גשמי. "גשמי" הכוונה על מנת לקבל, זה נקרא "גשמיות", ולא שמשתמשים בידיים, ברגליים ובחושים גופניים. חושים גופניים זה שאדם מרגיש תענוגים דרך העור, דרך הלשון, דרך האף, אבל התענוגים שנכנסים דרכם הם עניין רוחני.

התענוגים באים דרך לבוש על התענוג: ריח נעים, טעם טוב, וכו'. בצורה כזאת האדם מקבל אותם, בדרך הזאת הם עוברים אליו, ואחר כך התענוג מתפשט מכל הלבושים האלה ונקלט במוח בצורה אחרת. זאת אומרת, התענוג עובר הרבה מאוד לבושים: ממולקולות של ריח, למשל, דרך התגובה העצבית לריח, דרך אימפולסים חשמליים שמיתרגמים להפרשה כימית במוח שהיא שמעניקה לנו את התחושה הנעימה.

הריח עובר מספר תחנות עד שהוא לגמרי נבדל מכל הלבושים האלה ונקלט כהרגשת התענוג, שזה לגמרי לא גשמי, אלא רוחני. כל מה שקורה באמצע בין המצב הגשמי לתענוג הרוחני, אלה מעברים, מיני לבושים, שלגבי האדם זה נקרא "החיים". האדם מרגיש את הלבושים בדרך, לא את התענוג בסוף, שהוא באמת תענוג רוחני.

והאדם, או שהוא מתייחס לכל המעברים האלה, לכל הלבושים שמתלבשים על התענוג - עד שנקלט אצלו כתענוג, או שהוא מתייחס לתענוג עצמו. בחיים שלנו קשה לאדם להבדיל בין זה לזה, כי הוא קשור ללבושים, לא למילוי הפנימי. הוא לא מבחין במילוי הפנימי, ולכן הוא לא יכול לעבוד איתו בצורה ישירה. הבעיה היא, שאנחנו מתייחסים לפעולה לפי הלבושים החיצוניים.

מתחת למחסום האדם לא מתייחס לתענוג עצמו, או על מנת לקבל, או על מנת להשפיע, אלא הוא מייחס חשיבות לצורה החיצונית, האם היא יפה ואיך היא מתקבלת כלפי הגופים האחרים. במקום זה עליו לשים לב איך התענוג עובר בצורה הפנימית, ששם זה הרוחניות. זה ההבדל בין רוחניות לגשמיות.

איך אפשר להתקדם לקראת כוונה נכונה?

לא צריך לשנות שום דבר בחיים. על זה נאמר: "עולם כמנהגו נוהג". תמשיך לחיות את חייך כרגיל, והלימוד, הכוונה בזמן הלימוד, האור שיבוא אליך, הם יסדרו את כל הסדר הפנימי שלך. לא להתחיל להתבלבל בין כל מיני דברים. מהבלבול הזה בונים אלף תורות חדשות, ומהבלבול הזה לא יוצא שום דבר: מתחילים לחפש מקום לבירור, איפה שבכלל אין כלים, ומזה אף פעם לא יוצא טוב. צריך כל הזמן רק לקלוט מצב. מה זה "לקלוט מצב"? להרגיש איך הבורא עובד עלי, שזה נקרא "ממעשיך הכרנוך", וזהו. ומי שמתחיל לחטט בתוך עצמו מסתבך.

מה זה "בכל יום יהיו בעיניך כחדשים"? הרצון לקבל הוא לא חדש. הוא קיים באותה צורה מתחילת הבריאה ויתקיים לעולם ועד. אלא "יהיו בעיניך כחדשים", החידוש הוא רק בזה שתהיה כוונה. החידוש הוא בכוונה בעל מנת להשפיע. אדם בכוונה תמיד נמצא בעולה ויורד, בבירורים, וכלפי הכוונה מודדים את האדם.

בהתחלה אדם נמצא במצב ללא כוונה. החינוך שלו הרגיל אותו לעשות פעולות כ"אנשים מלומדם". זאת אומרת, כמו שאנשים לימדו אותו, כך הוא מקיים. ודאי שאין לו בזה שום כוונה, אלא ההרגל נעשה טבע שני. כך אצל אלה שקיבלו חינוך דתי, וכך אצל אלה שקיבלו חינוך חילוני.

כלפי הכוונה הדברים האלה לא נחשבים, כי אין בזה האדם. כל מי שהתחנך בדרך מסוימת, נשאר בה ודבק בה, עדיין אין בזה "אדם". "אדם" נקרא מי שמתוך בחירה חופשית עושה על עצמו צורה של "אדם" - דומה לבורא.

בתחילת התהליך הכוונה היא "לא לשמה". אחר כך היא "לשמה". ב"לא לשמה" נכנסות כל היגיעות מאז שאדם התחיל לעבוד על הנקודה שבלב, מאז שהתחיל לקבל איזו התעוררות להתקרב לבורא. התהליך הזה יכול לקחת שנים רבות, עשר או חמש עשרה שנה, תלוי בכמות, ובעיקר באיכות היגיעה.

אדם שמשקיע כל כך הרבה שנים, בעליות וירידות, בהתרחקות והתקרבות, בכל מיני מצבים, שזוכה אחר כך לעל מנת להשפיע, לכוונה הנכונה, כל היגיעה שלו אפילו מכמה גלגולים, אולי בגלגול אחד לא הספיק לעשות, כל היגיעות נכנסות תחת הכוונה בעל מנת להשפיע שרכש, והן כולן נכנסות לנצח כעבודה שלו. ושאר הדברים שהאדם עושה עקב החינוך שקיבל, לא נחשבים לדרגת האדם, הם חסרי חשיבות.

וכך האדם הולך ומוסיף, מוסיף כל פעם בעליות וירידות כלפי הכוונה. הבעיה שלנו, שאנחנו חושבים ומודדים את המצבים שלנו, טובים או רעים, עליות וירידות, כלפי המצב שלנו: מצב הרוח שלנו, המצב הפיסי שלנו, המצב עד כמה אנחנו ערניים בעבודה וזה בכלל לא שייך למצב האמיתי. הכוונה על מנת להשפיע או על מנת לקבל, חדות הכוונה, הבהירות שלה, הכרת הרע שבה, והיכולת לעשות טוב, כל אלה נמדדים לא לפי ההרגשה שלנו אלא לפי הנושא עצמו, הכוונה עצמה. אדם יכול למדוד את ההתקדמות שלו לפי עומק בירור הכוונה שהוא נמצא בו.

יכול להיות שאדם נמצא בבירורים, שהוא כולו בעל מנת לקבל ואין לו שום דבר בעל מנת להשפיע, ובזה הוא רחוק מהבורא. אז נכון שבעניין הזה הוא רחוק מהבורא, אבל הוא קרוב לבורא בכך שהוא מתקדם בבירור הכוונה ובתהליך התיקון.

לכן ההרגשה שלנו לא קובעת כלום לגבי סולם המדרגות שבהן אנחנו פוסעים ועולים. אלא המדידה צריכה להיות רק כלפי בירור הכוונה. והבירורים לא חשוב אם הם טובים או רעים. ככל שהם יותר עמוקים הם היותר מתקדמים.

ולכן האדם אמור להשתוקק רק לחידושים בכוונה. זאת אומרת, כל הזמן לבדוק מה יחסו לבורא, איך הוא מתייחס אליו. כל הזמן לבדוק את הקשר ההדדי, את מערכת היחסים. להתעמק בה כמה שאפשר. אבל לא לבנות איזה מין יחסים דמיוניים, שנדמה לאדם שהוא עושה כך והבורא עושה לו בחזרה. לא במעשה, אלא בכוונה. מה אני ביחס אליו, חושב עליו, מתכוון אליו.

זאת אומרת, הטעות נעוצה בזה שהאדם יורד מכוונה למעשה. וזה מה שגורם לבלבול. אנשים עושים כל מיני חשבונות, שהבורא עשה להם ככה, בגלל שהם שעשו ככה, כשלמעשה אין להם שום אפשרות להבין מה זה "עשיתי". כאילו כולם נביאים. הם לא מכירים את חלק הבריאה ששם מתבשלים כל המעשים שאחר כך יורדים אלינו, ואין להם מושג איך פועלת מערכת האצילות, ששם קשורים המ"ן שלנו ומה שמקבלים חזרה לעולם שלנו זה כמ"ד.

לאנשים נדמה שבמערכת היחסים הדמיונית בין הבורא לבינם הם יכולים להבין למה הבורא עושה כך או כך. לנו אין שום הבנה בזה. לא יודעים את הדברים האלה, מפני שהנשמות קשורות אחת לשנייה בערבוביה כזאת שאי אפשר לחשב את זה, ולכל אחד יש תהליך מיוחד שלא קשור דווקא למצב הנוכחי, ומבנה הנשמה של כל אחד ואחד הוא כזה, שמי יודע איזה דברים צריכים להיות כדי לגלות ולתקן כל שלב ושלב בנשמה.

בקיצור, על מעשים אי אפשר בכלל לדון, כי זה דבר שנסתר מאיתנו, שמושרש בראש דאצילות, שעד שלא נגיע לשם, "עד שלא נדע בשם" לא נדע. זאת אומרת, עד שלא תהיה לנו השגה ברורה בזה. ומה שנשאר לנו זה רק בירור הכוונה. בבירור הכוונה שם צריכים כל הזמן להתעסק, ובאמת "שיהיו בעיניך כחדשים".

האם לכוונה יש השפעה על הרגלים בעולם הגשמי?

כל ההרגלים צריכים להיות רק כלפי סדר הלימוד. בעולם הגשמי אני אמור לקבוע לעצמי מסגרת נכונה, כדי להתקדם: לקום בבוקר, ללמוד, ללכת לעבודה, לחזור מהעבודה, להמשיך ללמוד או להשתלב בהפצה, ללכת הביתה לישון, וחוזר חלילה. זה החיים. קבעתי וזהו. זה הרגל.

קודם צריך להיות הרגל, שאחר כך הופך לטבע שני. האדם מתחיל להתרגל להרגל הזה. אבל גם בהרגל אם אדם לא עובד בכוונה הוא הופך לדומם. רק בכוונה יכולה להיות תמיד הוספה. בכל המעשים, בכל מה ששייך לעולם הזה, "לא תוסיף ולא תגרע". כל ההוספה היא במסך.

ומה שאין בו כוונה?

כל מה שאין בו כוונה לא צריך לדאוג עליו. גם למעשים שהם תחת הכוונה לא צריכים לדאוג, כי הכוונה כבר תחייב את המעשה. ברוחניות הכוונה בעצמה היא המעשה. לכן תמיד כותבים או שומעים על מקובלים שהם סתם יושבים באיזה פינה, לא עושים כלום ועובדים על הכוונה. כי באמת כל העבודה היא עבודה פנימית, אבל גם בעבודה פנימית יש מעשה וכוונה.

מה זה להוסיף בכוונה?

להוסיף בכוונה, זאת אומרת, לבדוק את עצמך, וכל פעם למצוא עד כמה אתה לא מתכוון לעל מנת להשפיע: לא חושב על הבורא אלא על עצמך. יש בזה עבודה פנימית: אחרי הבירור, להיות בהכרת הרע, אחר כך לבקש תיקונים, ובסוף לבצע את הפעולה, שעוד ועוד מחשבות יהיו יותר ויותר בעל מנת להשפיע. כשיש באמת כוונה בעל מנת להשפיע, אפשר להתחיל לעבוד עם הרצונות, וזה נקרא "זיווג דהכאה".

ממה באה הכרת הכוונה מהכרת הרע במעשה?

הכרת הרע במעשה, זאת אומרת, הכרת הכוונה על מנת לקבל לעומת על מנת להשפיע, באה בעיקר כתוצאה ממאמץ בחברה, בלימוד, בהפצה. ככל שאדם משקיע בדברים האלה ויחד עם זה רוצה לראות את הכוונות שלו, אז מהמאמץ שהוא משקיע בלימוד, בהפצה, בקבוצה, בחברים, הוא מתחיל לראות את הכוונה. אדם שלא משקיע בכל הדברים האלה, לא תהיה לו הכרת הכוונה.

משבירת הכלים יש לנו חלקים מהמסַכים שנשברו. אנחנו צריכים להרגיש אותם. איך מרגישים אותם? פעם היה מסך וכנגדו היה אור, המסך והאור היו שווים. עכשיו המסך והאור הם הפוכים. האדם אמור להרגיש את ההפכיות הזאת, שתדחוף אותו לשנות את המסך השבור למסך מתוקן.

איך אפשר לעשות את זה? לעשות מעשים, שהם כביכול המעשים שהייתי עושה עם מסַכים מתוקנים: מעשים של לימוד, של חברה, של הפצה. אין מעשים נוספים שפועלים בקשר למסך. כדי לרכוש מסך לא יעזור לאכול יותר, לשתות יותר, לקבל יותר תענוגים, זה בינתיים לא יכול להיות קשור עם המסך במשך הרבה שלבים, אלה מעשים דקבלה. מעשים דהשפעה שקשורים למסַכים דהשפעה הם רק במסגרת הקבוצה: בלימוד, בהפצה.

אז אם בזמן הלימוד או ההפצה או העבודה בקבוצה האדם חושב על היחס שלו אליהם, האם הוא חושב על עצמו או על הבורא או על החברים? כאן במיוחד הוא רואה עד כמה הוא שקוע בכוונה על מנת לקבל. בכל יתר הפעולות שלו הוא מיד משלה את עצמו. שם הוא יכול איכשהו להצדיק את עצמו, אבל בפעולות כאלה לא. לכן המקובלים מייעצים לנו לעשות את פעולות האלה.

אחרת היינו יושבים כמו איזה מקובל גדול בפינה, לא יוצא החוצה, לא עושה כלום, למרות שהם כולם עבדו, אבל נגיד, ועושה את כל הייחודים שאומרים שמקובלים עושים. "ייחודים" הכוונה, שעל ידי המסך האדם מייחד את עצמו עם האור העליון.

את המעשים האלה, שנשאר לנו לעשות כאן בעולם הזה, לימוד, הפצה ובניית חברה, צריך לדאוג לעשות כל יום. ובתוך המעשים האלה לחשוב על הכוונה, בשביל מה אני עושה אותם. ואפילו אם אדם חושב שהמעשים האלה מקרבים אותו לבורא, שיהיה לו טוב, וכשחושב על הבורא, רואה שהוא לא כל כך חושב עליו, שזה נקרא "לא לשמה", בכל זאת הוא גדל מזה ומתקרב למטרה.

לפני המחסום זה "לא לשמה" הגדול ביותר. אדם ב-99% חושב על עצמו ובאחוז אחד חושב על הבורא. או ההפך, 99% כביכול חושב על הבורא ואחוז אחד חושב על עצמו, אבל בפועל, בלי להוציא תועלת עצמית, הוא לא מסוגל לפעול. יש לו הכרת הרע. תלוי רק כלפי מה הוא בודק את הרע הזה עד כמה הוא רע, כלפי איזה אבחון. ואז מ"לא לשמה" הזה הוא עובר ל"לשמה".

זאת אומרת, על מעשים בקבוצה, בהפצה, בלימוד, אדם חייב כל הזמן לבדוק את הכוונה שלו. לעשות ביקורת, לבדוק איזו כוונה יש לו, כלפי מה, וכו'. אבל הבדיקה הזאת לא צריכה להחליש את המעשים שלו: "בסדר, בבדיקה הזאת אני לא בזה, אז יש לי 'לא לשמה', בסדר גמור, אני מתקדם, כבר יש לי 'לא לשמה'".

ואז הוא מתקדם במעשים: בהפצה, בלימוד, בקבוצה, ויש לו עוד ועוד כוונות. כל הזמן הוא עובד על הכוונות על המעשים האלו. בלי המעשים האלו האדם לא יכול להיאחז בכוונות. אחרי שיש מפעל יצרני ועובדים בו כחברים, במפעל, בהפצה, בלימוד ובקבוצה, מתחילים לחשוב בשביל מה עושים את זה. זה כבר נקרא בדיקת הכוונה. אחרי המעשים באה השאלה בשביל מה אני עושה את המעשים האלה.

והאמת שאם המעשים עצמם מסודרים בצורה כזאת שמצריכים עבודה במפעל, בהפצה, בלימוד ובקבוצה, הם מעוררים את בדיקת הכוונה, בשביל מה אני עושה. כי מעשים דהשפעה הם לא טבעיים לגוף, הם תמיד מביאים לגוף שאלה מה הוא עושה, "מה העבודה הזאת לכם?" מה יש לך? תעזוב, לך תנוח. זאת אומרת, במוקדם או במאוחר אל המעשים אמורות להתלוות החקירה והביקורת.

מי עושה את המעשה ומי מכוון את הכוונה אם הכל "אין עוד מלבדו"?

בעבודה רוחנית מעלים מ"ן למעלה. גם בעבודה גשמית כל הרצונות עולים למעלה. אם אדם רוצה לשתות, הרצון הזה מורגש למעלה. אם כואב לו משהו, הרצון שלא יכאב לו, אפילו שהוא לא מודע, עולה למעלה. "עולה למעלה" הכוונה, שהוא מקושר עם הבורא, כי מהבורא מגיע אלינו כל רצון, כל סיבה לכאב, לרע, לטוב, להכל.

עוד לפני שקורה משהו לאדם, הדבר נשלח מהבורא. לכן התגובה של האדם מורגשת אצל הבורא באופן אוטומטי. הבורא בעצם מזמין את התגובה הזאת ויודע מראש את התגובה של האדם. כתוצאה מהתגובה של האדם, מתעורר המנגנון ששוב פועל עליו, ומזמין בו תגובה אחרת על התגובה שלו, וכן הלאה.

כל הזמן עוברים על האדם אותות מהבורא, שעליהם הוא מגיב בצורה כלשהי, בין אם זה בהכרתו ובין אם לא, בין אם הוא חושב שהם מהבורא ובין אם לא. האדם כל הזמן מקבל השפעות מהבורא וכל הזמן זה עובר דרכו. וכך הוא גדל, מתקדם.

יש דברים שמרגישים אותם יותר, ויש דברים שמרגישים פחות. יש דברים שהאדם מצרף אותם לבורא, שממנו הם באים, יש דברים שהוא לא יודע, לא חושב על זה. יש דברים שהוא מתחיל להדביק להם כוונה שהם באים אליו מהבורא לטובתו. ויש כאלה שהוא לא יכול להצדיק, וחושב שהבורא הוא רע, וכדומה.

מתי האדם חושב שהבורא רע? כשהוא מתחיל לצעוק: "למה אתה עושה לי את זה!", כשהוא לא מסכים עם מה שקורה לו.

"צדיק" הוא מי שמסכים עם כל דבר שבא מלמעלה. הוא עד כדי כך מתוקן, שכל מה שבא מהבורא, מתקבל אצלו בהשוואת הצורה, הוא תמיד מרגיש אותו כטוב.

"אין עוד מלבדו" הכוונה, שהכל בא ממנו אלי, ובכלל לא משנה אם יש בי או אין בי תגובות, הכל עובר עלי מעכשיו ועד גמר התיקון, כל המערכת הזאת עובדת בצורה אוטומטית לגמרי.

לכן אומרים: "עולם כמנהגו נוהג": במעשה לא משתנה שום דבר, יש דרך וישנם כל המעשים מעכשיו עד גמר התיקון. והאדם חייב לעבור אותם, מפני שהכלים שלו שבורים, והם אמורים לעבור תיקון הדרגתי מעכשיו ועד שכולם יהיו מתוקנים. רק באדם עצמו תלוי לצרף להם את הכוונה שלו, איך הוא מתייחס למה שעובר עליו.

זה העבודה של האדם: להיות צדיק, להצדיק את כל הפעולות שעוברות עליו. במידה שאדם יכול להצדיק את הפעולות, הן עוברות. במידה שמתעכב ולא יכול להצדיק פעולה מסוימת, הוא מתעכב בפעולה הזאת, עד שלאט לאט מכיר אותה יותר, את כל הסיבות והתוצאות שלה, מצדיק אותה, ואז עובר לפעולה הבאה.

העבודה שלנו היא רק לזרז את הדרך. וזה לא שאם מסכימים או מבינים אז עוברים דרך אחרת, אלא השיתוף שלנו בדרך הוא בהסכמה בלבד. זה נקרא אצלנו "מעשה", לכן כוונה היא המעשה. כי לאדם יש חלקים שבורים שצריך לתקן בהדרגה, מהקל לכבד. מה זה לתקן? להרגיש כל חלק, כל רצון, שהוא ההפך מהבורא בכוונה, ולהרכיב עליו כוונה בעל מנת להשפיע, שאני רוצה שהרצון יהיה דומה לבורא, ובזה אני מתקן אותו.

מה בסך הכל האדם עושה? הוא משנה את הכוונה שלו, לא יותר. והמעשים הם מלמעלה. באמת "אין עוד מלבדו": הוא היה והווה ועושה כל המעשים כולם.

מה זה דמיון?

רק בעולם הזה קיים "דמיון פרוע", שאדם מייחס סיבות ותוצאות לדברים שעוברים עליו. בקבלה אומרים, שהכל בא מלמעלה, ולא צריך לעשות עם זה שום חשבון, כי אין אפשרות לדעת את הסיבה לדברים, למה זה בא אלי. כל פעם מתגלה בי כלי חדש. הכלי הזה צריך בצורה כזאת להיות מורגש בי כמעשה, פחות טוב, יותר טוב, בהרגשה שלי. ואני לא יודע למה.

אבל במצב שלנו, אחרי שהאדם מגיב על דברים שעוברים עליו בצורה כלשהי, ובא אליו איזה מעשה חדש, לפעמים הוא מתחיל לקשור: זה קרה לי בגלל שקודם או לפני עשר פעמים היה ככה. מאיפה אנשים לוקחים את הקשר הזה? את הקשר הזה אפשר לדעת רק אם האדם יודע את כל מבנה הנשמה שלו, בקשר עם כל הנשמות, כי הרי כולנו גוף אחד. רק אז, בגמר התיקון, אפשר לדעת את כל הדברים האלה.

ויש כאלה בעולם הזה שמתחילים לעשות כל מיני חשבונות. הם לא יודעים מהעולם הרוחני כלום, ופתאום מתחילים לעשות בו כל מיני קשרים. וזו טעות.

ההתעסקות הזאת מוציאה את האדם מהדרך לתיקון. הוא מתחיל להתעסק רק בקשרים האלו, במעשים, שהם בכלל לא עניין שלו. הוא מתחיל לבנות כביכול "מערכת אצילות". הוא לא יודע מה זה, אבל הוא מתחיל לבנות מערכת של קשרים, שזה בגלל זה ובגלל זה. וכל ההתעסקות הזאת מוציאה אותו לגמרי מכל הדרך ומהרוחניות. כי רוחניות היא טיפול בכוונה, ביחס שלי למה שנעשה, בלי לדעת מאיפה ולמה.

איך האדם מטפל בכוונה? בבוקר הוא צריך לומר: "אם אין אני לי מי לי" ובערב עליו לומר: "אין עוד מלבדו". כך הוא מטפל בכוונה, למרות שנראה לו, שכל היום עסק במעשה.

איך למצוא את הסיבה למה הבורא שולח לי הרגשה רעה?

אדם תופס את עצמו שהוא מרגיש משהו. פתאום הוא נזכר, שאת המשהו הזה שהוא מרגיש, הוא קיבל מהבורא. כשקיבל אותו מהבורא האם הרגיש אותו כטוב או רע. ואם הרגיש טוב או רע, האם יחד עם זה הרגיש שקיבל אותו מהבורא או לא. אולי כשנזכר שקיבל אותה מהבורא, התופעה הרעה עצמה משתנה להרגשה טובה, כי מתחיל לראות בה מטרתיות, שיכול להיות שיש בה איזו הצדקה.

אבל בזה הוא כאילו אומר, שעכשיו הבורא נותן לו סטירה ואחר כך יתן לו תשלום. ואז הוא שואל את עצמו: האם הגישה הזאת, היחס הזה, לבורא מוצדקים, וזה נקרא שההשגחה שלו היא טובה, או שהוא צריך להגיע למצב שבאמת ירגיש אותה כטובה, זאת אומרת, שאין רע בעולמו. שאז הוא צריך להגיע למצב שהוא אף פעם לא מרגיש רע, כי כשהוא מרגיש רע, אז בין אם הוא מבין ובין אם לא, הוא מרשיע את הבורא. עצם ההרגשה הרעה, כבר אומר שמי שנותן לו את ההרגשה הזאת הוא רע.

ואז הוא עושה חשבון: האם הוא רוצה להרגיש טוב כדי שיהיה לו טוב, או כדי לא להגיד על הבורא שהוא רע, וכדומה. יש כאן בירורים. יש כאן צמצום שאדם עובר. מהו צמצום? שלא איכפת לאדם איך הוא מרגיש, העיקר היחס שלו לבורא, שהיחס שלו אל הבורא יהיה טוב. ואחר כך כבר מתחילה ההתהפכות, שלא חשוב לו כמה דברים רעים עוברים עליו, הוא מרגיש בהם טוב, אחרת איך הוא יוכל להיכנס למצב של שלמות ונצחיות.

אפילו עד מצב, כמו שקרה לרבי עקיבא, שבזמן שהורידו ממנו את העור הוא אמר: "שמע ישראל". כלומר, להיות בדרגת דבקות עם הבורא של אהבה נצחית, בזמן שמורידים לו את העור מה"פנים". "פנים" זה דרגת חוכמה: ג"ר דחוכמה. שהאור בדרגה אחרונה של מלכות. שהוא ממש מתפרד ממנה ומדביק אותה ל"שמע ישראל", לעל מנת להשפיע.

מה לעשות עם כל ההרגשות שעוברים?

האדם עובר רגשות שונים, בהתאם לכל מיני כוונות, והוא לא מבין באיזו צורה והקשר וסדר הם באים אליו. לכן, מה שיבוא יבוא, ובאיזה בירור שיבוא, העיקר להיות ערני באשר ליחס כלפי הבורא: מה מרגישים ואיך מתייחסים לבורא בהתאם לרגשות ולכוונות.

האם האדם באמת לא עושה אף פעם משהו?

המעשה של האדם מתמצה בבירור וקביעת המצב. אין מעשה אחר. את כל שאר המעשים גם בהמה יכולה לעשות. האדם כל הזמן רוצה לברר את מהות היחסים בינו לבין הבורא. זה אדם. כל שאר עיסוקיו, עם העולם, עם עצמו, לא שייכים לנצחיות, לא שייכים לרוחניות. הדברים שהאדם עושה שייכים לרוחניות רק במידה שהוא יכול על פניהם לבנות את יחסיו עם הבורא.

העבודה מרוכזת רק בנקודה אחת: לבנות את היחס לבורא. וכשאדם כל הזמן נמצא בבירורים לגבי היחס שלו לבורא הוא מתחיל להיכנס לשביל הזה, כמו שבעל הסולם אומר ב"פרי חכם אגרות" דף ס"ד: אני והבורא והמעשה שלי כרגע, שאני קובע, בשבילי או בשבילו והיחס בינינו, זה בדיוק הכיוון של האדם למטרה

למה לא תמיד מבינים את ההסבר של הרב למאמרים?

למה הקבלה נקראת חוכמת הנסתר? כי עד שלא נבנות באדם הבחנות שונות, הוא לא מבין על מה מדברים. פעם הוא הרגיש מתוק, פעם הוא הרגיש כאב, פעם הוא הרגיש לח, קר, צער, עצב, וכו', אז מתוך ההרגשות האלה יש אצלו כבר רשימות, והוא יכול להבין את השני שעושה כך, מסביר לו כך, מנגן לו, מראה לו. בהתאם לזה הוא מבין את השני. אבל אם הוא אף פעם לא הרגיש, אז הוא לא יודע על מה השני מדבר. זה ההבדל.

אז כל העניין של תורת הנסתר הוא שקודם כל צריכים להצטייד בהבחנות שונות, בכל מיני התפעלויות, התרגשויות, שלא נמצאות סתם באדם בעולם הזה, אלא באות אליו בזמן ההכנה, לפני המחסום, מתוך עבודה בקבוצה, בלימוד, בהפצה, ובשאר פעילויות מסוג זה. הוא עובר כל מיני מצבים, פיצוצים פנימיים, ומהם הוא לאט לאט מתחיל להיות מושכל בהתפעלויות, בהתרגשויות רוחניות. כביכול רוחניות, על כל פנים שייכות כבר להתפתחות הרוחנית של האדם.

ככל שיש לאדם יותר הבחנות, הוא מבין על מה מדובר. אבל כשחסרות לו ההבחנות האלו גם בעומק וגם בכמות, קשה לבנות לו תמונה. ממה מורכבת תמונה, כל תמונה, גם מצוירת, גם מצולמת וגם זו שנוצרת במחשב? מפיקסלים, אלה נקודות זעירות שמתחברות יחד לתמונה. אז אם במסך המחשב של אדם פלוני חסרות הנקודות האלה, המסך לא רגיש, יש עליו רק שתיים-שלוש נקודות, אפשר לתת לו הבחנות רק בנקודות האלה. ובשאר הוא מתקשה להבין.

אבל אם הוא יוסיף עוד שש מאות נקודות, או שש מאות אלף, או מיליון, הוא יווכח לדעת עד כמה הציור שמציירים לו מלא הבחנות. מילה אחת יכולה להסביר לו הכל. סימן אחד יכול לתת לו הבחנה לגבי כל המסך, על מיליארדים הפיקסלים שלו, ומזה הוא יבנה תמונה צבעונית, גדולה, יפה, נצחית, מושלמת. זאת אומרת, זה לא תלוי בטיב ההסבר, זה תלוי באדם עצמו. זה מה שכתוב בספרים, שהכל תלוי בכלים. האור נמצא במנוחה מוחלטת.

למה נעלמים ממני גם דברים שכבר ראיתי?

האדם כל הזמן משתנה. לפעמים יש לו כמה פיקסלים והוא יכול לתפוס משהו, לפעמים מסתירים לו אותם. למה מסתירים? עושים refresh ("רענון"), כלומר, מוחקים כל מה שהיה קודם ועושים תמונה חדשה. התמונה החדשה אמורה להוסיף לו רגישות.

מכיוון שאי אפשר להוסיף רגישות לתמונה קודמת כמו בעשר ספירות חדשות יש צורך למחוק לגמרי את התמונה הקודמת, ואז האדם נמצא בבלבול, הוא לא יודע מה קורה לו. בין התמונה הקודמת לבין התמונה החדשה האדם נמצא בבלבול. אבל בעזרת היסוד החדש, בעזרת הנקודות הרגישות החדשות, הוא יכול לראות תמונה יותר ברורה.

אומרים שהבורא עושה הכל לטובה, אבל באמת אני לא רואה לאן הוא לוקח אותי.

כאשר הורים אומרים לילד: היום נלך לגן חיות. הילד יודע פחות או יותר מה זה גן חיות כי ראה תמונות, והוא יודע ששם יש כל מיני בעלי חיים: נמר, פיל, צפרדע וכו'. יש לו מושג לגבי מיקום הגן, איך מגיעים אליו ומה יש בו.

ברוחניות אין שום ספר או אלבום תמונות שאפשר לקבל מהם מושג כלשהו לגבי מהותה, אין שום דבר שאפשר לדמיין שזה כך, כמו שמדמיינים נמר לחתול קטן.

להשוות אותה אליו. אז איך אפשר לומר: "אני לא רואה לאן הבורא לוקח אותי". איך אפשר לראות לאן? לכל היותר האדם יכול להרגיש אח"פ דעליון שנמצאים בו בצורה הפוכה.

אם הכוונה נמצאת אחרי המחסום מתי נוצר קשר איתה?

כוונה על מנת להשפיע מתחילה אחרי המחסום. ובעולם הזה יש הכנה לזה. לכן התקופה שלפני המחסום, שיכולה להימשך הרבה שנים, נקראת "זמן ההכנה": ההכנה לכוונה. כשאדם מתחיל לחשוב איך הוא מתייחס לבורא, זה התחלת הכוונה הנכונה. לא חשוב שהיא לא נכונה. כוונה לא נכונה נקראת "לא לשמה". כוונה נכונה נקראת "לשמה".

במאמר הזה, שהוא מאוד כללי, רב"ש נוגע בכמה דברים:

א) בעניין "לא לשמה", "לשמה" ו"לשם שמים": יש מצבים שנקראים "לא לשמה" ו"לשמה". בתוך "לא לשמה" יש מצב שנקרא "לשם שמים". בל תשלה את עצמך ש"לשם שמים" זה מצב קדוש. זה לא מצב קדוש. "לשם שמים" זה מצב שאדם מכיר שכדאי לו לעשות הכל "לשם שמים", כי משם יבוא לו השכר. הוא מאמין בשכר ועונש.

בגשמיות אדם עובד כדי לקבל שכר ועונש מהחברה. זה יכול להיות כסף, כבוד, מושכלות- תענוגים אנושיים, חברתיים, ותענוגים בהמיים שגם הם באים בלבוש דרך החברה, אמנם שהם בהמיים ולא אנושיים. בעולם הזה אדם שרוצה להיות גדול, מדען גדול או רב גדול, עובד לשם החברה, שהחברה תספק לו את התענוגים האלו.

לאחר מכן אדם מתחיל כבר לקשור את עצמו לבורא, מתחיל להאמין שיש כוח עליון, ושכוח עליון מנהיג את העולם.

ודאי שגם זה "לא לשמה" יש עוד הרבה ד"לא לשמה". מה שאם כן "לשמה" זה לגמרי ללא שום פנייה לעצמו. הוא לא חושב על שכר ועונש ועל איך זה מגיע אליו, אלא איך זה מגיע לבורא, זה נקרא "לשמה", זאת אומרת, ה"אני" של האדם מתבטל.

ב) בעניין קו ימין, קו שמאל וסתירה פנימית: קו ימין יכול להיות באדם, בזמן שהוא מבטל את עצמו, שמקבל על עצמו את תכונות הבורא. קו שמאל הוא דווקא כשאדם מתעסק ב"האני" שלו, שמושך את הגאווה שלו, את האגו שלו, לעבודה.

בכל המצבים יש סתירה פנימית, מפני שמלכתחילה כל דבר שאדם משיג, הוא משיג את האור מתוך הכלי. זאת אומרת, הכלי הוא בהפכיות מהאור, ומשיג את האור ואת כל המושגים והתכונות של האור, רק לפי איך שהכלי משתווה לאור. אז הכלי נמצא בשני מצבים הפוכים: המצב הפנימי שלו הוא ההפך מן האור, והמצב החיצוני שלו הוא בהתאמה לאור. ולפי ההתאמה לאור הכלי קולט את האור.

ואז מפני שאפילו בתוך הכלי עצמו יש שתי בחינות: לפי הטבע הוא רצון לקבל, לפי הפעולה הוא רצון להשפיע. ולפי הפעולה של רצון להשפיע הכלי מבין מי הוא הבורא, מי הוא האור, ומשווה את הרצון להשפיע שלו עם הרצון לקבל שלו, ובהשוואה הזאת יש ההפכיות בין בורא לנברא. האדם לא תופס את הבורא, הוא תופס את התכונות המתוקנות של עצמו, ואומר שהן זה הבורא, כי הן מתוקנות בהתאם לבורא.

מפני שבתוך הכלי יש שתי תכונות מנוגדות, בכל בחינה, בכל הבחנה, בכל ביקורת על משהו, יש לנו תמיד סתירה פנימית, עלינו להבחין בסתירה הזאת כדי לא להתבלבל ולא לטשטש את התפיסה הנכונה.

גם בהפצה של חוכמת הקבלה יש עניין של הפכיות. מצד אחד כל העולם צריך להיכנס ללימוד הקבלה. מצד שני כדי לקדם את כל העולם ללימוד הקבלה, דווקא צריכים לגבש קבוצות חזקות, מאנשים חזקים ובריאים, שימשכו את כל העולם פנימה. וקבוצה שרוצה להיות הקבוצה המובילה, שממנה יצאו המורים המובילים, עליה לדאוג לכך שלא יהיה בה מישהו שחסרה לו תמיכה, שחסרה לו השפעה, כי אדם כזה עלול לעשות "חור" בדופן הכלי, "בדופן הסירה", כמו שבעל הסולם מכנה את זה ב"מאמר לסיום הזהר".

זאת אומרת, קבוצת המקובלים שאמורה להוביל את העולם, אמורה להיות מאוד מגובשת וחזקה, אין בה מקום למי שמתעצל ומתרשל. אבל כשמדברים על כללות העולם, אז ודאי שכולם יבואו בהמוניהם ללימוד הקבלה, בלי שום הגבלה. זאת הגישה המרכזית לקבלה.

גם בגישה הזאת, יש שתי מגמות: מגמה אחת למי שמוביל, כמו לכתר, לראש הפרצוף, ומגמה שנייה לגוף: למלכות. ואת ההפכיות בין כתר למלכות רואים כבר כאן: יש אנשים שיכולים להיות בכלל, שמסכימים שיובילו אותם, שימשכו אותם, ויש אנשים שיכולים להיות מורי דרך, מובילים.

האם בקו ימין האדם נמצא בשפלות כלפי הבורא?

קו ימין זה לא שאדם נמצא בשפלות ורואה את גדלות הבורא. אלא כשרואים את גדלות הבורא רואים גם את שפלותו של הבורא.

בעולם הזה מישהו גדול שרוצה להוביל אנשים, בא אליהם ומפגין את כוחו וגדולתו, ומוביל אותם. הבורא לא נוהג בצורה כזאת. הוא דווקא משפיל את עצמו, שלא יראו אותו. הוא מסתתר. אז האדם רואה אותו כעניו, כמושפל, ולאט לאט הבורא מקרב את האדם לא לפי הכוח שלו אלא לפי היכולת של האדם.

אז אדם שנדבק בימין משיג גם בימין, בתכונות הבורא, את ההפכיות בין זה לזה: מצד אחד כוח אדיר, מצד שני ענווה גדולה. כלומר, האדם שנדבק בימין מקבל את תכונות הבורא: ענווה וגדלות.

מה יש בקו שמאל?

בקו שמאל יש רק אכזריות, רצון לקבל ללא צורה.

מה זה נקרא להיות בערב ב"אין עוד מלבדו"?

אחרי שגומרים כאילו את הפעולה ומה שמשיגים בה, אז אומרים שמראש היה "אין עוד מלבדו". וזה לא שאדם שהולך להשיג את הדרגה הבאה ואומר: "אם אין אני לי מי לי" - הוא כאילו מוחק את מציאות הבורא. כי אם אדם מוחק את הבורא, שהוא אינו, אז אין לו מה לעשות, אז הוא לא נמצא בעבודה. בתמיכה של "אין עוד מלבדו" האדם הולך ואומר: "אם אין אני לי מי לי".

מה עושים ב"אם אין אני לי מי לי?"

בעזרת "אם אין אני לי מי לי" האדם הולך ועושה תיקונים על עצמו. כאילו שבתיקונים האלו הוא ממש קובע משהו.

למה קשה להפריד בין ימין לשמאל?

קשה להפריד בין ימין לשמאל מפני שאין ימין ואין שמאל. השאלה היא איפה האדם נמצא בקשר שלו עם הבורא. האם הוא נמצא בקשר? ואם כן, האם בקשר הזה הוא משתדל להיות הפעיל וחושב שהתוצאה הסופית תלויה בו? איך הוא מסתכל על מה שנעשה, שזה תלוי או לא תלוי במעשים שלו?

כשאדם נמצא בקשר פעיל עם הבורא, זה נקרא "אם אין אני לי מי לי". הבורא נמצא בתמונה, לא מסלקים אותו, הוא נמצא בעולם. רק האדם אומר: "אני יכול לסייע בזה. אני נמצא כפעיל". ואחרי שהאדם אומר כך ומשתדל להיות פעיל, מתגלה לו שהוא לא עשה כלום, הכל הבורא.

אחרי כל הפעולות שעשה כל החיים, הוא רץ והזיע, חווה נפילות ועליות, השקיע מאמצים והיה בחוסר שינה, האדם מגלה שלא הוא פעל והשיג. הכלים הם של הבורא וגם המילויים של הבורא. ואיפה "האני"? "האני" הוא מי שעכשיו יכול לקבוע ש"אין עוד מלבדו". ומה עם כל ה"אם אין אני לי מי לי" שהייתי קודם? לא הייתי אני.

"אם אין אני לי מי לי" זה לא ששוכחים את הבורא והבורא לא קיים. "אם אין אני לי מי לי" אומר שהאדם חושב שההתקרבות אל הבורא, העבודה איתו, התגובה אליו, ואפילו התפילה תלויים בו, באדם. כשלמעשה כל הפעולות וכל המחשבות של האדם מקורן בבורא. אז מי אני? אני הנקודה הקטנה הזאת שמגיעה למצב הדבקות, שאומרת: "אין עוד מלבדו". אני רק הנקודה שאומרת "אין עוד מלבדו". וחוץ מלהגיד "אין עוד מלבדו", כל השאר בא מהבורא.

אז מי אני?

אני זה רק נקודת הבחירה, הנקודה שיכולה לבחור. חוץ מזה אין אני.

איך אפשר לא להיטמע בסביבה מסוימת שנמצאים בה?

האדם לא יכול שלא להיטמע בסביבה. לאדם אין שום כוח להתמודד נגד הסביבה שלו. אלא אם יחלצו אותו ממנה מלמעלה, כמו אדם שמתעוררת בו הנקודה שבלב, ובעקבות זה מרגיש לא שייך ובועט בסביבה שלו, ובצורה טבעית מתחיל לחפש לפי הנקודה איפה המקום שלה, ומוצא סביבה אחרת. אבל זה כבר עזרה מלמעלה. כך נעשה למי שמגיע לעסוק בקבלה, מזיזים אותו ממקום למקום.

המצב שלנו הוא כמו מטען חשמלי בשדה חשמלי. אם המטען משתנה הוא חייב להחליף את המקום שלו בשדה כדי להישאר בהשוואת הצורה לשדה, בהשוואת יכולות. כאשר משנים לאדם את היכולת הפנימית, הוא יוצא ממקום אחד, מסביבה אחת והולך לסביבה אחרת. וכך אדם רואה איך כל החיים שלו בכל הגלגולים מביאים אותו למרכז השדה החשמלי הזה, לגמר התיקון, שבזה הוא לא פועל כלום.

עכשיו השאלה: אדם שנמצא בסביבה שאינה ראויה לו, מה עליו לעשות? אם לא עוזרים מלמעלה, אדם יכול להמשיך להישאר בסביבה שלו כמו שהוא. אם נותנים לו מחשבה, שהוא יכול להגיע לאיזו מטרה שהיא בסתירה לסביבה הזאת, ניתנת לו הזדמנות להחליף את הסביבה בכוחות עצמו, ועליו לחפש מיד את היציאה. זו ההזדמנות שלו ואסור לו להחמיצה.

לאדם רגיל משנים את היכולת הפנימית רוחנית שלו על ידי הרשימות. בצורה כזאת מובילים אותו לאט לאט במשך כל הגלגולים דרך השדה הפוטנציאלי למרכז השדה. באחד הגלגולים נותנים לו יכולת שנקראת "נקודה שבלב", ומרגע זה הוא חייב להחליף בעצמו את החברה שלו, לדאוג בעצמו לסייע להתקדמות. לפני כן, במשך אלפי שנים, אלפי גלגולים, הוא לא היה יכול להחליף את החברה שלו בכוחות עצמו.

מרגע שהאדם מקבל התעוררות על ידי הנקודה שבלב, ההתקדמות שלו הופכת להיות מטרתית, הכרתית, ואז כבר יש לאדם הזדמנות. נותנים לו התקדמות, מכניסים אותו לסביבה שבה הוא מוקף: ספרים, אנשים, סרטים על קבלה, שזה נקרא "סביבה". נותנים לו הזדמנות.

מכאן והלאה ההתקדמות נעשית רק על ידי בחירה חופשית, במידה והאדם רוצה לקבוע את ההתקדמות שלו. אם הוא לא רוצה, אז לא. אבל נותנים הזדמנות.

אדם יכול להיות בכל מקום בשלושה מצבים:

א) מאבד את המחשבה שיכול להחליף סביבה.

ב) נותנים לו מחשבה שיכול להחליף סביבה.

ג) נותנים לו אפשרות לעבוד עם סביבה נכונה.

עליו לבחור מה הוא רוצה. אדם שנמצא בסביבה רעה והוא יודע ומכיר שהוא נמצא בסביבה רעה לעומת המטרה, הוא במצב מצוין. נותנים לו מחשבה שהוא נמצא בסביבה רעה. אבל הוא צריך להיזהר, כי עוד מעט יקחו ממנו את המחשבה הזאת והוא שוב יהיה בסביבה הרעה כמו כל האנשים ויתקדם באותו קצב כמו כולם, אלפי שנים ואלפי גלגולים.

אי אפשר להישאר בסביבה רעה ולהתקדם.

כשנותנים לאדם את המחשבה שהוא נמצא בסביבה לא מתאימה לדרך, זו עזרה מלמעלה. אבל אחרי כן מוחקים לו את המחשבה הזאת והוא נישאר שם. אחרי כמה שנים יכולים שוב לתת לו את אותה מחשבה, כדי ששוב יחשוב כך, אבל בינתיים הוא מבזבז שנים מהחיים.

אם האדם הוא מטען בשדה חשמלי, האם הוא בעצמו יכול להחליף את היכולת שלו?

אדם מחליף את המקום שלו בשדה, במידה והיכולת שלו כלפי השדה משתנה. האם הוא יכול בעצמו להחליף את היכולת שלו? בהחלט. כי היכולת הזו תלויה בהרגשה שלו כלפי השוואת הצורה שלו לשדה.

פוטנציאל המטען הרוחני של האדם נמצא בידיו. אדם שרואה שהמקום שלו בשדה לא בדיוק לפי מה שהוא רוצה, לפי מה שצריך וכו', יכול לשנות את המקום שלו על ידי שינוי הפוטנציאל שלו. איך? הוא מושך אור, והאור משנה את הפוטנציאל שלו, ואז הוא זז. הכל עובד לפי אותו עיקרון. השוואת הצורה זה החוק הכללי היחיד שיש, שממנו נובעים שאר החוקים.

איך אדם יכול לא להיות מושפע מסביבת העבודה שלו?

"סביבה" נקרא שאדם קובע לעצמו שהוא נמצא בסביבה. ואם אדם לא קובע לעצמו שזאת הסביבה שלו, אז הוא לא נמצא בה. הוא יעשה מה שצריך לעשות, אבל בלי לתת לזה להידבק אליו: לא לשמוע ולא לראות את יתר הדברים, לא להימשך אליהם. היתר בשבילו זה לא סביבה.

אם הוא סתם הולך לאנשים, כי צריכים לסדר משהו או לעשות משהו, זה בסדר. אבל, אסור לאדם לשמוע דעות במקצוע שלו. כמו שרב"ש כותב, שאם הוא בנאי, אסור לו להיות בין בנאים לא טובים, שיגידו לו: "לא נורא, נעשה אותו עקום", או בין סנדלרים אם הוא סנדלר: "נעשה את הסנדל עם חור קטן". אבל אם הוא בנאי בין סנדלרים, הם לא יכולים להשפיע עליו ולקלקל לו את העבודה. לכן כמה שהסביבה הלא טובה יותר קרובה כביכול לרוחניות, אסור להיות במגע איתה.

איך אפשר להשתלב בדרך הנכונה בקבוצה שעוסקת בעבודה רוחנית?

אדם שמתחיל ללמוד קבלה בקבוצה תלוי במאה אחוז במה שהוא הולך לקלוט מהסביבה. אם החליט שזו הסביבה שהוא רוצה להידמות אליה או לקבל את המסר שלה, עליו להתבטל כלפי הסביבה. כי קטן, כמה שהוא יותר זעיר, הוא מקבל מכמה שיותר גדול.

עליו להחשיב את כולם שהם גדולים ולהקשיב להם בפה פעור, ולרצות להתפעל ולהתרגש מכל מה שיש בקבוצה. אבל כדי לקבל מהחברה לא מספיק סתם להתפעל שהם גדולים ואני קטן, אלא צריך כמה שיותר להשקיע בחברה, ולפי זה יכולים לקבל ממנה. לכן כדאי לעשות את כל הפעולות שהמקובלים ממליצים לנו לעשות, ולראות עד כמה זה עובד.

אפשר גם ההפך. אפשר לבוא לשיעור כמו שבאים לאוניברסיטה, ולשבת בשיעור ולהגיד: "אני לומד, גם הם לומדים. הם אמנם מסתובבים כאן ועושים כל מיני דברים, אבל אני לומד, אני אדם שצריך לקלוט ולהבין לאט לאט בצורה שכלית, שיטתית, ואחר כך נראה מה יהיה" וכו'. אדם כזה יושב אמנם ולומד, אבל בלי לקבל כלום מהחברה, ולכן לא יתחולל בו שינוי פנימי.

על סמך מה נקבע היחס הקשה של עשרים ושלוש וחצי שעות עבודה בקו ימין וחצי שעה בקו שמאל?

זאת אומרת, למה נקבע יחס כל כך קשה ולא שווה של: לקבל את תכונות הבורא בקו ימין, להתפעל ממנו, להתקשר אליו, שצריך להיות בקליטה כזאת עשרים ושלוש וחצי שעות, ורק אחר כך תוך חצי שעה עם קו שמאל להוציא את כל התועלת השלילית שאפשר להוציא ממנו, ובסוף לצרף אותו לימין, ולבנות קו אמצעי?

לא במקרה קבע בעל הסולם דווקא עשרים ושלוש וחצי שעות. באחדים מכתביו החישובים שלו לפי הספירות הם ממש מדעיים: שמינית מספירת הוד מתקשרת עם רביעית מספירת יסוד, ואחר כך עולה לאחד חלקי שלושים ושמונה לספירת נצח וכדומה. קשה להבין את החישובים של בעל הסולם והוא לא מסביר אותם, אבל המספרים שהוא מציין מדויקים.

"הארץ" נקרא רצון. בזמן ההכנה, כשאדם מכין את עצמו, הוא בא למצב שהוא בהחלט מתחיל לעבוד עם הרצון שלו. בהתחלה, כשמתגלה לו העבודה עם הרצון, הוא מתחיל להרגיש את עצמו רע, בחוסר כוחות, הכרת הרע, לא מבין למה הוא מרגיש את הרע. רק אחר כך הוא מתחיל להבין שהרגשת הרע הזאת נובעת מזה שהוא רואה את עצמו כנגד תכונות הבורא.

כשאדם רואה את עצמו, שנעשה יותר גרוע מקודם, יותר חלש, יותר עצלן, יותר אכזר, זה התחלת העבודה עם הרצון לקבל בזמן ההכנה.

אחר כך באה לו עבודה אחרת, שהיא עבודה ברצון לקבל עצמו. כשמקבל בתוך הרצון לקבל כל מיני מילויים, גם גשמיים וגם רוחניים, אז מתחילה עבודת הבירור וההערכה: איזה מילוי הוא מעדיף. זאת אומרת, הוא מתחיל לקבוע לעצמו דירוג, סולם ערכים.

וכנגד זה שמתגלים לו בתוך הרצון כל מיני מילויים גשמיים או רוחניים, אבל על מנת לקבל, הוא חייב להתחיל לעבוד על גדלות הבורא. לא סתם גדלות המטרה שנמשך אליה, רק משום שרוחניות יותר גדול מגשמיות לכן כדאי לו לרכוש אותה, אלא הוא כבר צריך להתחיל לעבוד עם הכוונה: לא שכדאי לו לרכוש אותה, אלא שיש גדלות הבורא שכדאי לעבוד בשבילה.

הדברים האלה באים לאט לאט והם לא תלויים באדם: "כי תבוא אל הארץ אשר ה' אלוקיך נותן לך", זאת אומרת, לפי הרב"ש, הרצונות מתגלים מלמעלה בהתאם להכנת האדם: בהתאם לכוח הסבל שלו, לכוח הרצון וההתמדה שהוא הכין מקודם, מהשמים מגלים לו את הרצונות שלו במחושב, כדי שיוכל לעבוד בהם.

ואז מתחילה העבודה בגדלות הבורא, שאותה האדם לא יכול לרכוש בעצמו אלא הוא יכול לקבל אותה רק מהחברה, שביכולתה לספק לו את גדלות הבורא בדרכים שונות. תוך שהוא מתפעל מהחברים, שהם עושים כל מיני דברים שאין להם הצדקה בעולם שלנו, והם בכל זאת עושים, הוא מתחיל להבין שגדלות הבורא זה דבר חשוב, ומתחיל על ידי שימוש במיוחד בתכונת הקנאה בחברים, לקבל מהם, לרכוש מהם, גם את הרצון וההכרה שהעליון הוא גדול, שהעליון הוא חשוב. וכך משתנה בעיניו ערך העולם העליון לעומת העולם שלנו, עד כדי כך שהוא מתחיל לעבוד למען גדלות הבורא.

ואז מתחיל להיות עניין המעשר, אותו חלק המלכות, שהוא "האני" של האדם, הוא מתחיל להצניע, ולעבוד רק בט' ראשונות, בתכונות דהשפעה. עד שעובר אליהם בצורה מעשית, שזה נקרא לעבור את המחסום.

במאמר "והיה כי תבוא אל הארץ אשר ה' אלוקיך נותן לך" רב"ש מתאר את הדרך, איך אדם צריך להכין את עצמו עד שמגיע לארץ ישראל. "ישראל" נקרא "ישר" "אל": אדם שכבר מגלה שה' אלוקיך נמצא, זאת אומרת, האדם נכנס להרגשה, להכרה, להכרת הבורא, בצורה ממשית, ועובר להשגחה גלויה.

והכל בא רק על ידי הכנה, שאדם מכין לעצמו קודם, בזמן ההסתר, בתחילת העבודה, ולא ידע בכלל איך ולמה מתגלה בו רצון זה או אחר. זה כבר בא מהבורא בצורה הדרגתית. זאת אומרת, לפי מה שאדם משקיע, עד כמה שהוא מוכן לבנות את עצמו, ועד כמה שהוא בונה סביבו מערכת שיכולה לתמוך בו ולעזור לו להתמודד עם רצון לקבל כל פעם יותר מוגבר, בהתאם לזה מגלים לו את הרצון לקבל. עד שמגלים לו אותו בגודל ובאיכות כאלה שהוא יקרא "ארץ ישראל".

ואז האדם נכנס לארץ ישראל. זאת אומרת, עובר את מצרים, את קריעת ים סוף, הולך במדבר, נלחם מלחמות, וכובש את "ארץ ישראל". הכל בדרגות רוחניות. זו הדרך שלנו עד המטרה.

מה הכוונה שצריך להתחיל לעבוד עם הרצונות כדי לגלות את הרע?

האדם לא יכול ולא צריך להתחיל לעבוד עם הרצונות שלו כדי לגלות שהוא רע, אגואיסט ואכזר. אלא אחרי שהוא משקיע בהתקדמות הכללית, פותחים לו עוד קצת רצון לקבל. והאדם אף פעם לא יודע מה הוא עלול לגלות בתוך הרצון שלו, כי כל פעם פותחים לו עוד שכבה ועוד שכבה בתוך הרצון לקבל.

יורדים מהדרגה, הרמה הקטנה ביותר של הרצון לקבל, יותר ויותר לעומק, עד הרמה הגבוהה ביותר של הרצון לקבל, עד שמגלים לו את הרצון לקבל שיושב על הנקודה האמצעית באין-סוף, איפה שנמצא "האני" שלו. זאת אומרת, פותחים לו את הרצון לקבל לאט לאט מעביות דשורש ועד עביות ד' שלו, בהתאם ליכולתו לעבוד איתו.

וכשפותחים לאדם עוד שכבה של רצון לקבל והוא מתחיל לקבל שם התרשמות ממה שמתמלא בו, הוא מקבל התרשמות משניים:

א) מהרצון לקבל בעצמו.

ב) ממה שממלא את הרצון לקבל, במה שהוא מתמלא.

יוצא שגם ההרגשה שלו כוללת שתי התפעלויות:

א) התפעלות מן האור.

ב) התפעלות מן הכלי.

וכתוצאה מזה, האדם מרגיש לסירוגין פעם טוב ופעם רע מאוד. ההרגשה הרעה נובעת מהתנגשות בין תכונות האור לתכונות הכלי שבו. כשטוב לו, האדם מרגיש שהוא נמצא במילוי מיוחד של משהו עליון, משהו טוב שנותן לו ביטחון, שלווה וכו'.

מאיפה זה בא? האור עליון שמאיר, מאיר בצורה אחידה, הוא נמצא במנוחה מוחלטת. ואילו הרצון לקבל שנפתח, נפתח כל פעם לפי ד' הבחינות שלו, לפי חמשת החלקים, כתר, חוכמה, בינה, זעיר אנפין, מלכות. אבל כל חלק וחלק שנפתח יש לו טבע שונה. חוכמה ובינה הם בהפכיות הצורה, בינה וזעיר אנפין, זעיר אנפין ומלכות, הם כולם שונים.

ואז האדם מתחיל להרגיש שינויי מצבים. פעם הוא מרגיש הכרת הרע, פעם הוא מרגיש טוב. פעם הוא מרגיש שהוא צריך לעשות משהו, ופעם הוא מגיע למלכות, ומרגיש אותה שאין לו כוח לכלום, גם לא למחשבה הקטנה ביותר. כך עוברים על האדם טלטלות, וזה סימן של התפתחות.

לא חשוב מה האדם מרגיש, חשוב שהרגשות הללו יעברו מה שיותר מהר, כדי שהאדם יתקדם מה שיותר מהר. כי הרצון לקבל ניתן מראש, השכבות שלו, המבנה שלו, נתונים מראש. האדם עצמו הוא כבר חלק מהנשמה הכללית והמבנה שלו הוא קבוע, אבל הוא בכל זאת יכול לגרום רק לקצב ההתפתחות, וכמה שהוא בעצמו משתתף בקצב, הוא עובר את ההתקדמות הזאת בצורה הטובה והנעימה ביותר, כי הוא מעביר את הייסורים מייסורים בהמיים לייסורים הכרתיים.

כשאדם מכניס לתהליך הזה הכרה, הוא כבר לא סובל, עד כדי כך שהוא ממש שמח. זה דומה לאדם שסובל שנים ארוכות בלי לדעת איזה מחלה יש לו, ופתאום מתגלה לו שניתוח יעזור לו להחלים. אז הוא מוכן ושמח ואפילו משלם עבור הניתוח, כי רואה בו תיקון ולא סבל. זאת אומרת, הוא מקבל המתקה.

מזה שמוסיפים כוחות, עוברים ביתר מהירות את כל המצבים. כלומר, גם מקצרים את הזמנים וגם מרגישים אותם בצורה מתוקה לעומת הצורה המרה. אז צריכים לעבוד רק על מעבר מה שיותר מהיר ממצב למצב. איזה מצב יהיה בפעם הבאה, ההפך או לא, בצורה כזאת או אחרת, את זה האדם לא יכול לקבוע. הוא אמנם מתאר לעצמו, שעוד מעט יבוא במקום המצב הזה משהו אחר, אבל מהו המשהו האחר, איך הוא יבוא אצלו לביטוי, את זה הוא לא יודע.

על מה בדיוק צריך לעבוד בכל מצב ומצב?

האדם עובר כל מיני מצבים, אבל המטרה שלו היא אחת וההתקדמות צריכה להיות במשימה אחת, במחשבה אחת. למרות שעובר כל מיני מצבים, כנראה שהוא צריך לחשוב רק על דבר אחד וללחוץ רק על דבר אחד, על מה הוא אמור ללחוץ?

האדם צריך לדאוג לגלות את הקשר שלו עם הבורא בכל מצב שלא יהיה. כשהוא מגלה את נקודת הקשר, סימן שמימש את המצב הזה, ומוכן לעבור למצב הבא. אין יותר מזה בכל מצב ומצב. בעל הסולם אומר על זה בדף ס"ד ב"פרי חכם - אגרות", שאז חייבים להיות כאחד שלושת הדברים האלה:

א) ישראל - האדם שמשתוקק למטרה.

ב) בורא - המטרה עצמה.

ג) הפעולה - המצב שאדם נמצא בו.

כשהאדם מצליב אותם כאחד, כאילו הוא כבר נמצא בדבקות, בחיבור, עם שלושתם, אז הוא כביכול הדביק את המצב הזה לגמר התיקון, וראוי מיד לעבור למצב אחר. אז מתגלה מיד המצב האחר.

אבל בשביל להגיע לגמר התיקון אסור אף פעם לשכוח מהי המטרה, והמטרה אמורה להיות חשובה בעיני האדם, עליו להיות מוכן אליה וכו'. זאת אומרת, לצורך המטרה יש לארגן סביבה, שתתמוך באדם ותעורר אותו למטרה, אחרת ידיעת המטרה לא תפעל את פעולתה.

למה התהליך נראה מחזורי, כאילו כל פעם חוזרים לאותה נקודה?

לחזור כל פעם על אותה נקודה, הכוונה שבכל מצב האדם עובר שוב ושוב עשר ספירות של כל מצב ומצב, אבל העשר ספירות הללו הן חדשות, הן ברצון חדש. אי אפשר לחזור על זה, אפילו בעולם הזה, שהרשימות הן לא רשימות. הדבר משול לאדם שכל יום אוכל אותה מנה, ולמרות זאת הוא מגלה בה טעם חדש. למה? כי הרצון הוא חדש.

כך לגבי הרוחניות, כשאדם עולה למדרגה אחרת. אם אתמול היה באיזה מצב שנקרא חוכמה ד-משהו של מדרגה מסוימת, והיום הוא במצב של חוכמה ד-משהו במדרגה אחרת, השילוב של כל התנאים, של כל החסרונות, של הרשימות, הוא לגמרי אחר, הגוון לגמרי אחר. כל הרשימות הן מגוונות בהצטברות ביניהן, בחיבור ביניהן, רשימות של מצב מסוים במדרגה אחרת.

כמה מרכיבי יסוד יש בתחום האוכל? לחם, בשר, ירקות, מים. כמה ספרי בישול יש? אלפי ספרים ומאות אלפי מתכונים. למה? כי השילוב ביניהם נותן טעם אחר. אז יש עשר ספירות עיקריות, שמתחלקות ומתחברות ביניהן לאין-סוף מצבים, כל מצב הוא טעם שונה וביחד הם נותנים שלמות. וכל מדרגה מתגלה בפני עצמה.

אדם יכול לומר, שהוא מכיר נוסחה מסוימת: "זה רשימו כזה וכזה וכו'", אבל כשמרגישים את הנוסחה שכתובה בספר, היא מורגשת כדבר חדש לגמרי. הנוסחה שיש לפני העיניים היא לא ההרגשה הפנימית, ואנחנו חיים מהרגשות. ההרגשה היא מה שממלא אותנו, היא מה שאנחנו מקבלים בכל מדרגה.

האם בכל מצב צריך להגיע לחדות ההבחנה?

בכל מדרגה ומדרגה אדם חייב להגיע למצב שהוא מבחין איפה הוא נמצא. קודם נכנסים למדרגה ללא הכרה, ואחר כך מתפתחים בה כמו תינוק, כמו קטן, ובסוף כגדול: עיבור, יניקה, מוחין, אלה השלבים שעוברים בכל מדרגה ומדרגה.

במדרגה עצמה לא מכירים את הקשר שלה עם שאר המדרגות. את זה מגלים במצבים מתקדמים יותר, אבל את המדרגה עצמה משיגים כמו שהיא. כמו שבגיל שש משיגים רק מה זה נקרא להיות בן שש, ולא מהו גיל שש כלפי כל החיים. גיל שש כלפי כל החיים משיגים אחר כך כשגדלים. אז מתחילים להבין מה זה גיל שש.

באיזו מידה אפשר במצבנו הנוכחי להבחין ביתר הפרטים?

בסופו של דבר אנחנו צריכים להתפעל מכל נקודה שבמלכות, למלא אותה עד הסוף, לקבל התגלות מקסימלית של האור. אז באמת יהיה לנו כלי מוכן, מתוקן. זה עולם ומלואו.

אבל בינתיים אנחנו רק מתחילים. כמו שמקבלים מכשיר חדש, צריך לעשות לו כיול, לאפס אותו, בגרמים או במידות חשמליות וכו', ורק אחרי זה אפשר למדוד את הדברים ולהשוות ביניהם, מה יותר כבד וכו'. אז בינתיים עושים לנו כיול. בינתיים אנחנו עוד לא מרגישים מידות, אלא רק בום! נפילה, הה! עליה.

אחר כך לאט לאט נתחיל להבחין בהבדלים השונים בין המצבים: באופנים, בגוונים, עד שיהיה לנו סרגל מדידה. אז יקרא שהמשקולת מוכנה לעבודה, ונתחיל לעבוד. זה כבר אחרי המחסום. אבל בזמן ההכנה אנחנו רק מכינים את המשקולת.

מהו גמר תיקון?

גמר תיקון נקרא הכלי המתוקן בלקבל על מנת להשפיע. אז כל הקבלה של הכלי היא מפני שהוא נותן, מוסר, משפיע. וכתוצאה מזה הוא נמצא בדבקות ובהשתוות הצורה עם הכוח העליון, והוא מבין מהו הכוח העליון, וממש נמצא במצבו של הבורא, בדרגתו. זה נקרא "גמר התיקון". גמר תיקון הוא גמר הכלי. אחרי כן, כשהכלי מוכן, מתחילים חיים חדשים, שאנחנו עדיין לא יודעים עליהם כלום.

אבל אם מגיעים למטרת הבריאה מה טעם להמשיך הלאה?

עכשיו מטרת הבריאה היא להגיע לגמר התיקון. אחר כך ממשיכים לדרגות ששם מתגלה המטרה האמיתית. אבל בינתיים אנחנו אומרים, שמטרת הבריאה היא "להיטיב לנבראיו", ותיקון הבריאה נקרא "דבקות".

כאילו הבורא אומר: "אני קלקלתי אותך מלכתחילה, עכשיו תתחיל לתקן את עצמך", או שהוא אומר: "אני אעזור לך, אני אתקן אותך, אבל בנוכחותך, כדי שתראה איך אני עושה את זה, על ידי זה תבין מי אתה, על ידי זה תבין מי אני, על ידי זה יהיו לך בדיוק ההבחנות. כשאני מתקן אותך עכשיו עד המצב שלי, אתה תראה בדיוק ותרגיש מי אני".

זאת אומרת, הבורא מעלה אותנו אליו בצורה כזאת, שכאשר עולים עד אליו מבינים עד הסוף מי הוא. האדם והבורא נעשים כשני שותפים, שניים שווים, שניהם מבינים מה שקורה, שניהם נמצאים באותה רמה, באותה דרגה.

אחרי שהאדם מכיר את הבורא, לא יותר ממכיר, קורה לו משהו בהמשך. אולי הבורא לוקח את האדם לעוד איזה מקום, לעוד כל מיני דברים, שהאדם לא מבין. זה נקרא "סתרי תורה". "סתרי תורה" מפני שאנחנו לא מסוגלים להבין את המציאות שלאחר גמר התיקון.

על אלף שמיני, תשיעי, עשירי והלאה לא מספרים לנו כלום. המקובלים לא כותבים עליהם, מפני שזה לא נותן לנו שום דבר, רק מבלבל, ומפני שכעת אנחנו זקוקים רק למה שבפועל יועיל לעבודה שלנו. ועד כמה שהמקובלים התבטאו בעניין זה, הם אמרו שהמילים שלנו דלות מלתאר את המציאות הזו. כי המילים שלנו הן מצמצום ב', ואפילו עד צמצום א' עוד אפשר לספר, להעביר בצורה כלשהי, אבל על מציאות שהיא מעל גמר התיקון, מעל תיקון הכלים, אין לנו בכלל יכולת להבין ולהתבטא.

ולמרות מיעוט ההתיחסויות עקב הקושי לבטא את מהותה, כנראה שיש מציאות שנכנסים אליה לאחר גמר התיקון. אבל בינתיים מדובר רק בתיקון עצמנו, או שהבורא מתקן אותנו, עד שמגיעים לגמר התיקון.

איך אפשר לדעת שלא נתקעים באמצע הדרך?

אי אפשר לדעת. הדרך שלנו היא דרך מלאת הפתעות. ההפתעה הכי גדולה היא, שאף פעם האדם לא מבין איפה הוא נמצא, איך הוא מתקדם והאם הוא מתקדם. אופן ההתקדמות הוא כל כך מיוחד שאנו כמעט מוכנים לוותר על כל התוצאות כלפינו. עד כדי כך, שגם אם אני לא מתקדם, אני מוכן להיות בזה.

העיקר להישאר בידיעה אחת, שיש לי קשר עם הכוח העליון. זאת אומרת, בחוסר הידיעה שלנו, ותמיד בכל מיני דברים שכביכול חסרים לנו, הם לא חסרים, אלא הם דברים שאנחנו צריכים למלא אותם בקשר עם הבורא.

אז איך מי שנמצא במסגרת הלימוד יודע אם הוא מתקדם או לא?

צריך לראות את ההתקדמות לפי ההשקעה, לפי מספר השעות, לפי היגיעה. וגם בזה יש דרגות. מה זאת אומרת יש דרגות? כל יום אדם בא ללמוד, משתתף בשיעור, עושה איזו פעולת הפצה, עושה עבודה בין החברים, זאת אומרת, הוא כל הזמן משנה את החברה שלו, שתהיה יותר ויותר טובה, שתשפיע עליו יותר ויותר טוב. כשהוא משקיע בה, הוא מקבל ממנה בחזרה את ההשפעה, וודאי שעל ידי זה הוא מתקדם.

רק ההתקדמות ברוחניות, ובעצם גם בעולם שלנו, היא ההתקדמות בתהליך מצטבר, שיש הצטברות של יגיעה, ואז באמת בא שינוי כלשהו ברגשות. הבעיה היא שיש לנו יכולת רגישות מאוד נמוכה, לכן אנחנו לא מרגישים דברים עדינים שעוברים עלינו. אבל ככל שאדם מתקדם, הוא לאט לאט מתחיל להרגיש דברים יותר עדינים. גם עכשיו עוברים עלינו שינויים, אלפי שינויים בשנייה, אבל אנחנו לא מרגישים אותם.

כשהרגישות של האדם עולה, הוא מתחיל לשלוט בשינויים הללו. הוא תוך שנייה יכול לעשות הרבה פעולות. השנייה נעשית מאוד מאוד ארוכה. פתאום רואים את הזמן. ואחר כך הזמן בכלל נעצר, ואדם יכול לעשות בו הרבה דברים. אתה מסתכל על שנייה אחת ויש בה ממש התחלה וסוף, ויש בה סיבה, והרבה דברים לקבוע.

לפני שהתחלתי ללמוד קבלה הייתי מחוסר הכרה, וגם עכשיו אני באותו מצב, אז מה ההבדל?

אדם שמתחיל ללמוד קבלה, ממשיך להתקדם בחוסר ההכרה, כמו קודם. אלא שעכשיו הוא יודע, שכנראה משהו קורה. ה"משהו" שקורה מתבטא בזעזועים פנימיים שיכולים להיות לא נעימים, אבל הם כבר סימנים של שינויים פנימיים.

למה הבורא עשה כך? כדי לטלטל את האדם ולנער אותו מהרצון לקבל, להראות לו עד כמה הוא הפוך מהבורא, עד כמה כדאי לו לעזוב את הטבע שלו, ולקבל את הטבע של הבורא. אז, אפילו שבהתחלה האדם מסכים שיעשה כך, כאילו מסכים בכללות עם התכלית של הבורא, שכנראה הוא יודע, וכנראה אי אפשר אחרת )אמנם תמיד נשאלת השאלה: למה אי אפשר? אבל נניח שאחרת אי אפשר( וכו', אבל קבלת התוכנית הזאת בכללות לא אומרת, שהאדם מסוגל להצדיק את הבורא בכל שלב ושלב.

אדם שמרגיש רע, ודאי שלא יכול להצדיק. עצם ההרגשה הרעה מעידה שהוא לא מקבל את ההשגחה של הבורא, לא מסכים איתה. רק החשיבות, עבודה על החשיבות, מאפשרת לאדם לפעול כך, שאפילו במצבים הרעים ביותר, הוא ירגיש את עצמו טוב ביותר. ההרגשה שלנו תלויה רק בהכרת החשיבות, היא לא תוצאה מהכאב שגורמים לנו. החומר בעצמו מתפעל מהחשיבות, ממי שגורם לו את המצבים האלו.

אחר כך מגלים את זה וזה ממש פלא: עד כמה אין בזה שום ממשות, בהרגשה של טוב ורע.

למה האור לא יכול להתגלות לנו עכשיו? מפני שאנחנו בהפכיות ממנו. אם האור יתגלה אפילו בטיפה יותר לעומת מה שהוא עכשיו, האדם ירגיש כאב נוראי. כי הוא ירגיש חושך מהפכיות הצורה, האור יתגלה לו כחושך. כשאדם מתקן את היחס שלו לאור, ובזה הוא מתקן את החשיבות, אז הוא מרגיש את האור כתענוג אינסופי.

האור לא משתנה. "האני" עובר מחושך להרגשת תענוג, מייסורים לתענוג. רק מתוך זה שמשנה באדם את חשיבת הקליטה, שינוי בכפתור קטן אחד, ואז האדם מרגיש במקום ייסורים, במקום מצבים ממש איומים ונוראים, הוא מרגיש תענוג, שלווה, נצחיות, שלמות. למרות שזה ממש אותו אור. לכן האור מתגלה בצורה הדרגתית. אי אפשר לגלות לנו את זה בקצב יותר מהיר, אלא אנחנו קובעים את הקצב. ככל שהאדם יותר מוכן, מגלים לו יותר אור.

אם אדם קושר כל דבר לבורא, יוצא שהוא רוב הזמן מקלל אותו?

אם בזמן שרע לו, אדם מתחיל לחשוב על הבורא, וכתוצאה מזה שרע לו והוא חושב על הבורא, הוא מקלל אותו, אבל לפחות הוא יודע שהוא מקלל את הבורא. קודם הוא לא ידע את מי הוא מקלל. כלומר, קודם לא היה לו שום יחס לבורא, ועכשיו הוא יודע שהוא הפוך ממנו. אז זה הכנה לתיקון.

עכשיו, שהוא שונא את הבורא וברור לו שהוא שונא אותו, הוא יכול מזה להתחיל לברר: "למה אני שונא? מפני שיש לי הרגשה בהמית כזאת. אז אני חי כבהמה, שעקב הרגשה, רק בגלל הרגשה, יכולה לתת ציון טוב או רע. האם זאת הדרגה שלי, או שאני חי לאיזה מטרה קצת מעל ההרגשה, מעל ההרגשה הגופנית? אולי יש כאן איזושהי מטרה נפשית או אנושית או בכלל מטרה להיות אדם?" בעקבות הבירור האדם מתחיל להתרומם.

הבורא לא מפחד שאתה תקלל אותו. אין לו התנגדות שהאדם כל הזמן יחשוב עליו וכל הזמן יקלל אותו. העיקר שלא יעזוב אותו. זו כל הבעיה. שכאשר אתה רוצה להתקדם, אתה שוכח אותו. אל תשכח אותו, ודווקא במצבים הגרועים ביותר.

ואחר כך כבר תבוא חשיבות. ברגע שאדם יכול להיות בקשר עם הבורא, הוא לא יכול לקלל אותו. יש גם מצבים כאלה, והם טובים מאוד.

אדם שנעשה רע מתרחק מהחברה.

נכון שכאשר אדם מגלה את הפן הרע שבו וההרגשה שלו רעה וכו', הוא לא יכול להיות חלק פעיל בחברה, החברה מעדיפה אדם דומם, שלא מפריע לחברה. כאשר אדם מפריע לחברה, הוא לא מתייחס למצבים שלו בצורה מטרתית.

למטרה טוב שאדם יהיה כמה שיותר רע, שירגיש כמה שיותר גרוע, כמה שיותר שינויים. חברה רוחנית יכולה לסבול אותו, אין מה לדאוג, אבל היא לא תוכל לשאת אדם אדיש. אם הוא קופץ וצועק, לא נורא, כולנו מבינים את זה.

מה קורה אם אדם לא מצליח בלימוד הקבלה?

בגשמיות כשאדם הולך ללמוד, ואחרי כמה שנים הוא רואה שהוא לא מצליח, כוח הרצון דועך והוא יוצא מהמסלול, הוא עוזב את האוניברסיטה, הולך להיות פועל. אין לו ברירה, הוא חייב לחיות. בגשמיות מה שאדם צבר בעבודה, ומה ששילם עבור הלימודים, הולך לאיבוד.

ברוחניות שום דבר לא הולך לאיבוד, הכל נשמר. אדם יכול לעזוב, וכך עושים הרבה אנשים, אבל הם לא עוזבים, אי אפשר לעזוב, הם קשורים, הם נמצאים בדרך הרוחנית כדומם. אחרי עשר שנים שואלים את האדם: "מה נשמע?" והוא: "כן, שמעתי עליכם, אני קורא, אני מתכוון לבוא". עשר שנים הוא לא היה, והוא באמת מתכוון לבוא. הוא אמנם קשור אלינו. לכן אין מה לדאוג על מי שעוזב.

מה הסיבה שאנשים מתקשים להחזיק מעמד?

הבעיה שרוצים לראות כל צעד קדימה, ואת זה אי אפשר לראות, אלא רק באור חוזר. אחר כך מבינים למה כל התנאים שיש לנו הם תנאים הכרחיים להגיע למטרה. ולא שהבורא עשה את זה איך שבא לו. אלה תנאים הכרחיים מתוך המבנה שלנו כהפוכים ממנו, שנהיה בהסתרות, בתסכולים, בבלבולים.

למה לא נותנים מכה אחת וגמרנו?

אי אפשר לתת מכה אחת, לומדים את זה דווקא מהשבירה, שהכל מחולק ל-6000 מדרגות, כי אי אפשר בפחות מזה לקבץ התפעלויות. התפעלויות מהטבע שלנו, עד כמה הוא רחוק מהבורא. מה בסך הכל האדם צריך? בכל דבר שהוא כמו הבורא, או הפוך ממנו, עליו לקבל התרשמות, ובהתרשמות הזאת הוא צריך להיות בהכרה מלאה, אחרת לא יהיה לו כלי.

מה בעצם לומדים בקבלה? מקבלים טבע של הבורא. וזה כל כך הרבה הבחנות, וכל אחת כל כך עמוקה, והקשר ביניהן כל כך מסובך, שרק בצורה כזאת, שאדם מוסיף והולך, מוסיף והולך, לאט לאט הוא אוסף את הכלי הזה. אי אפשר אחרת. אין טעם להיות ילד, שרוצה לאכול סוכרייה גדולה בבת אחת.

איך צריך להתייחס לבעיות בין ישראל לגויים במישור הלאומי והכלל עולמי?

בעיה לאומית, בעיה עם הגויים, בעיה עם ישראל, בעיה עם ארץ ישראל, כל הדברים האלה הם לא בעיות, והכל בכלל לא בעיה. מה שיש בעולם שלנו, הכל בא מלמעלה, העולם שלנו הוא דומם, אין בו שום דבר חדש. מה שבא מהעולם העליון, בא ומתרחש כאן בצורה החלטית. אנחנו לא קובעים בעולם הזה כלום, וגויים לא קובעים לנו כלום, לא הם ולא אנחנו אשמים.

בכלל במישור העולם הזה אין מה לדבר. יש מה לדבר רק במישור הרוחני, ששם יכולים לשנות משהו, ובמישור העולם הזה אין מה לשנות. בכל מה שמתרחש כאן בעולם שלנו, כמה שנראה לעינינו, שאפשר משהו לעשות, אנחנו לא עושים ולא מסוגלים לעשות. כל הדברים שקורים בו, הם תוצאה משינוי במעמד הרוחני בינינו, בינם, בין כל חלקי הבריאה. כל הדרמה הזאת נעשית למעלה בעולם הרוחני, במאזן מסוים של כוחות, ואחר כך כאן זה הביצוע בחומר, שאחר כך נבין למה הוא נוצר, ושבכלל אפשר גם בלעדיו.

אז העולם שלנו בכלל לא צריך להדאיג אותנו, מפני שכאן לא מתרחש שום דבר חדש. הוא העתקה, כמו תמונות שיש מהן העתקה במקום אחר. זאת אומרת, אני מצייר על הלוח, ומצלמה מעבירה את מה שאני מצייר למקום אחר שנמצא אלפי קילומטר מכאן. אז אתה שנמצא אלפי קילומטר רחוק מהציור, רוצה לשנות את התמונה שאתה רואה שם? צריך לשנות אותה כאן על הלוח, איפה שמציירים אותה, ואז היא תשתנה שם.

לכן בעולם שלנו אין מה לשנות, ואין על מה להסתכל. היום כבר רואים את חוסר ההתמצאות שלנו בזה, ובכלל את חוסר ההבנה שלנו איפה אנחנו נמצאים, ובאיזה צורה אפשר להנהיג את העולם. כולם, כל גדולי העולם, גם המנהיגים, שואלים על זה. הם לא יודעים ולא מבינים איך ומה לעשות.

על העולם הזה אין בכלל מה לשאול. צריכים להעלות את הדיון לרמה הרוחנית, איפה שבאמת יכולים משהו לשנות. הקבלה מסבירה מה נקרא "ישראל" ברוחניות, מה נקרא "גויים", מה מאזן הכוחות שצריך להיות, לשם מה הוא צריך להשתנות ואיך זה קורה בעולם הזה. אלה דברים שהם דומם, שהם רק פועל יוצא, ועליהם אין לנו מה לדבר.

בקבלה לומדים, ש"ישראל" ו"גויים" הם שני חלקים של אותו כלי, שנקרא "אדם הראשון", נשמה אחת, שלצורך התיקון היא מתחלקת לשני החלקים האלה "ישראל" ו"אומות העולם". "ישראל" ו"אומות העולם" מתערבבים זה בזה, וגם מתחלקים לעוד ועוד חלקים, ואחר כך כל חלק וחלק בהקשר עם כל יתר החלקים מגיע לתיקון. תיקון הכלי הכללי, שקודם "ישראל" מגיעים לתיקון שלהם ולמילוי שלהם, כגלגלתא ועיניים מכל הכלי הכללי, ואחר כך דרכם עוברים תיקונים ומילויים לחלק השני של הנשמה הכללית, שנקרא "גויים", "אומות העולם".

על ישראל קודם לתקן את עצמם, לכן על ישראל יש חיוב לתקן, לכן הוא נקרא "העם הנבחר", נבחר לתיקון. שחייב לעשות תיקון על עצמו, ואחר כך להראות לכולם איך צריכים לעשות את התיקון. ואומות העולם לא צריכים שום דבר בינתיים, אין עליהם שום חיוב.

ככל שישראל מתקנים את החלק שלהם, גלגלתא ועיניים, בנשמה הכללית, בהתאם לזה הם נמצאים במצב סביר. אבל ככל שהם מאחרים בתיקון לפי התוכנית הכללית, מפגרים אחרי התוכנית הכללית של התיקון שלהם, בהתאם לזה אותם המצבים שהם לא תיקנו בזמנם, הם מורגשים בהם כייסורים, ייסורים גדולים עד כדי השמדה. ואם גם עכשיו נפגר, אז יהיו לנו צרות גדולות לא פחות ממה שהיו לנו במאה הקודמת, כי בסך הכל זה עניין של איזון כוחות, לא יותר.

לכן אנחנו צריכים להשתדל כמה שיותר מהר לעשות את התיקונים שלנו. ולהרגיש באמת אחראים, במיוחד לומדי הקבלה, שאחראים גם על מצבם, גם על מצבו של העם, וגם על מצבו של העולם. אין אפשרות לשנות משהו אלא רק ברוחניות. רק במאזן הכוחות המתוקנים והלא מתוקנים בתוך הנשמה שלך עצמך ולא באף מקום אחר. כשאדם מתקן את החלק שלו, בזה הוא גמר. אחרי שישראל מתקנים את החלקים שלהם, בהתאם לזה, הם לאט לאט עוברים להגיש את שיטת התיקון הזאת לגויים, לאומות העולם, ואז כולם יגיעו לגמר התיקון.

וככל שמתעכבת ההעברה של שיטת התיקונים הזאת לגויים, נמשיך להרגיש מהם אותן המכות שהרגשנו. כי לא הם עושים את המכות, אלא אותם הרצונות, אותם הכוונות, שהם עדיין לא תיקְנו, הם בצורה כזאת פועלים בנו. זאת אומרת, מי הם הגויים? הכוחות שבאים אלינו כגויים נגדנו, הם בעצם אותן התכונות שעדיין לא תיקַנו, והיינו אמורים לתקן. על מה שעוד לא צריך לתקן אין עדיין שאלה כלפינו.

מכאן יוצא, שכל הסבל שכל אחד חש, וכל הסבל שיש בעולם, מקורם באותם הכוחות שלא תיקנו בתוך הנשמות שלנו. לכן כתוב, שרק ישראל אשמים בכל הרצח וההרג שיש בעולם. כי הכוחות השליליים האלה הם שליליים מפני שאנחנו עדיין לא תיקנו אותם בתוך הנשמה שלנו. הכוחות האלה נמצאים בתוך הנשמה שלי, אם אני מתקן אותם אני רואה שהעולם כולו טוב.

אז אין שאלה איך הגויים באים ורוצים כך או רוצים אחרת, הם לא סיבה, הם תוצאה, מה יש לשאול עליהם? זה כמו לשאול דבורה למה היא עוקצת אותי. מה היא אשמה? זה הטבע שלה, התוכנית הפנימית שלה, שאם אני רוצה לשנות אותה, שהיא לא תעקוץ אותי, עלי להיכנס לתוכנית ולשנות אותה. זה כמו שאין מה לומר לחיות, למה הן טורפות ואוכלות זו את זו, כי זה הטבע שלהן. צריכים לעלות למעלה ממנו כדי לעשות בו שינויים.

למה המציאות נבראה בצורה כזאת שהאדם לא נמצא בגמר התיקון, לא בכוח, לא ביכולת, לא בהשגה, לא בהבנה, למה הוא נידון להיות בהסתר כפול, בבלבול, בניתוק מוחלט מכל הסיבות והכוחות וההבנות? הכל כדי שבדרך למצב המתוקן הוא ירכוש הבחנות, כלים, שבלעדיהם הוא לא מרגיש את מציאותו במצב המתוקן והטוב. ההליכה שלו לקראת המטרה היא מה שבונה אותו. ובשום צורה אחרת אי אפשר לעשות את הכלי הזה שירגיש את גמר התיקון. אנחנו הכלים הללו, שממש מתחילים להשתכלל מאפס, עוד ועוד עד המצב המתוקן. ולא שאנחנו יכולים לעשות משהו, אלא להכיר בנחיצות התיקון, מה הוא התיקון ובמי הוא תלוי.

זה מה שצריך לעשות. לגלות "הנסתרות לה' אלוקינו", הכוונה בעל מנת להשפיע, לגלות את מצב התיקון. ו"הנגלות לנו ולבנינו", לאט לאט זה מתגלה לנו ממנו, ובהתאם לזה אנחנו קולטים את התכונות החדשות, את ההבחנות החדשות, שנקראות "כלים", ואז מתחילים להיכנס למצבים רוחניים עד שמגיעים לגמר התיקונים.

בכל מצב ומצב, לפי איך שאדם מרגיש את הנחיצות ואת הסיבות למצב הזה, ומה הנקודה האמיתית שלו, הוא ראוי למדרגה הבאה בפועל, בתנאי שמצד אחד, מצד עצמו, שנקרא נקודת המלכות, האדם מבולבל, לא יודע ולא מבין, ואין לו כוחות. זאת אומרת, מצד הכלי שלו, הכלי לגמרי ריק, ונמצא בחוסר הכרה, בחוסר תכלית ובחוסר כוחות. ומצד שני הוא מגלה את נקודת הכתר של המצב, שהבורא הוא יכול והוא מסוגל והוא כל טוב, וזאת המטרה, והיא הנעלה והרצויה ביותר.

כשאדם מגלה במלואם את שני הדברים המנוגדים הללו, נקרא שהוא ראוי למדרגה הבאה בפועל, ואז הבורא עושה את הנסתרות האלו. אבל האדם צריך לגלות לזה הכנה. וההכנה היא לגלות את שתי הנקודות ההפכיות הללו: חשיבות הבורא ושפלות הנברא.

בשביל מה הבורא צריך את זה? לא הבורא צריך, אלא הנברא צריך את זה, כדי להרגיש את הפער, דווקא את הפער בין זה לזה. בפער הזה יש לו כל הכלי שמקבל את התכלית, את המדרגה הבאה.

איך האדם מקבל את התורה מהעליון?

"תורה" נקרא הכוח המתקן את האדם והכוח הממלא את האדם. תורה היא אורה, אור. האור הזה בא כאור לתיקון הכלים ואור למילוי הכלים. הכל נקרא "תורה". הכנה שהאדם עושה נקראת "מצווה". והאור שממלא אותו כתוצאה מזה נקרא "תורה".

הבורא נותן לאדם כוח לתקן את עצמו. אדם שזקוק לכוח הזה, ושזקוק לקבל אותו מהבורא, מקבל אותו בהתאם לצרכיו. בקבלה זה נקרא "העלאת מ''ן". "העלאת מ''ן" היא מכלול התנאים, ההבחנות, הרגשות, הניסיון, שכולם יחד נקראים "רשימו", שמעורר את העליון לסייע לתחתון.

ולא שהעליון לא רוצה לסייע לתחתון, אלא העליון נמצא במדרגה עליונה. אם הרצון של האדם הוא לעורר את המדרגה העליונה, סימן שהוא יכול להיות חלק ממנה.

וזה כל עניין הבקשה. בקשה אינה אלא התאמה לעליון לפי הכלי, שאז העליון ממלא את הכלי לפי המילוי, ואז גם האדם שווה לעליון. זה נקרא לעלות לדרגת העליון.

למה הרצון לקבל לא מתגלה באדם מעצמו, אלא האדם צריך לתת יגיעה גדולה כדי לפתוח אותו?

מפני שהרצון לקבל שמתגלה באדם מביא לאדם סבל. כי הרצון לקבל מתגלה ללא מילוי, כחיסרון. הרצון לקבל לא יכול להיות מורגש על ידי האדם אם הוא מביא רק סבל. האדם לא מסוגל לסבול אותו. אלא כמה הוא מסוגל לסבול? למדרגה אחת קטנה.

האדם יכול לסבול את הרצון לקבל שלו רק בין המדרגה שלו למדרגה יותר עליונה. אם הרצון לקבל שלו היה מתגלה מהמדרגה שלו ועד אין-סוף, זה היה הארת המלכות השחורה, הנוראית, סבל שאי אפשר בכלל להבין אותו.

בין המדרגה שלו למדרגה העליונה מתגלה לו קצת פער בינו לבין אין-סוף. שם הכל מלא ואצלו הכל ריק, אבל הוא מרגיש את זה במידה מאוד מאוד קטנה. הוא מרגיש את האין-סוף ממרחק של 125 מדרגות. ואז לא נראה לו שהמצב שלו כל כך חמור לעומת מצב אין-סוף. וכך הוא מסוגל לסבול אותו.

לאדם מגלים את מידת ההפכיות שלו מהטוב לפי הנכונות שלו לסבול. והנכונות לסבול היא מוגבלת מאוד באדם. לכן כל הסקאלה הזאת, כל הדרך ממצבנו ועד אין-סוף, מחולקת ל-125 מדרגות. ואפשר לחלק אותה להרבה יותר.

במידה שהאדם מגלה את הפער הזה בינו לבין אין-סוף, שזה בעצם הפער בינו לבין מדרגה יותר עליונה, שעכשיו היא נראית לו המטרה, אז הוא זוכה לכלי. לזכות לכלי יש הרבה תנאים. "כלי" נקרא חיסרון שראוי לקבלת המילוי הרוחני. חיסרון שראוי שהבורא ימלא אותו, יתיישב בו, ישרה בו. איך? החיסרון הזה צריך להיות מותאם לבורא, זאת אומרת, באותה כוונה בעל מנת להשפיע.

ואז האדם מגלה שהוא לא בעל מנת להשפיע והבורא לא יכול להתייחד איתו. מה הוא יכול לעשות? מתחילה להיות בו הכרה, שהוא צריך לתקן את עצמו. אבל לתקן את עצמו הוא לא מסוגל, וכך הוא מתחיל להבין שעליו לפנות לבורא.

כשאדם צריך לפנות לבורא, מתגלה לו, שמצד הבורא המצב הזה הוכן לו מלכתחילה, ושבעצם פעולת הפניה אל הבורא, הוא כבר מתחיל להתייחד עימו, להתחבר עם הבורא. והחיבור הזה הוא המטרה.

זאת אומרת, ככל שמצבנו נראה יותר הפוך ורחוק מהקדושה, כך הוא ראוי יותר לחיבור, לדבקות, להשגת המטרה. הדרך מחולקת למדרגות רבות, מפני שאדם לא מסוגל לגלות בבת אחת את הפער בינו לבין האין-סוף. אין ביכולתו לדלג מעל הפער הזה ולהתחיל לעשות איתו משהו.

גם כך כשמתגלה רצון לקבל בפעם הראשונה במדרגה, הוא נראה "ים סוף", שאי אפשר לעבור אותו. אחר כך לאט לאט מתחילים לראות שזה בסדר, שבכל זאת אפשר. למה? כי אין הרגל. ברוחניות הכל הבחנות, כוחות, יחסי כוחות. זאת אומרת, אדם מרגיש "אפשר", כי לאט לאט באה הארה מלמעלה, אור מקיף, שנותן לו הרגשה, שלא נורא, שכנגד הפער הזה, כנגד הרצון לקבל הזה, ישנם כוחות ומילויים.

אז ישנם אנשים, שמהפער שהם מרגישים, הם בורחים. ויש אחרים שנמשכים קצת, ורואים על ידי לימוד והתמדה במה שעושים, שהפער לא נורא.

מה ההבדל בגשמיות בין מקובל שהגיע לגמר התיקון לבין מי שנקרא "מקובל" לפי המטרה?

כלומר, מה ההבדל בין מקובל שנמצא במדרגות רוחניות, שנמצא בכוונה על מנת להשפיע, לבין מקובל בזמן ההכנה, שהוא עדיין לא מקובל, אבל לפי המטרה הוא נקרא "מקובל", שעדיין נמצא בכוונה על מנת לקבל? הם נבדלים בכוונה.

מדובר באדם עצמו, לא חשוב איפה הוא נמצא, באיזו סביבה, אם בעולם הגשמי או בעולם הרוחני, בין המלאכים או בין אנשים, מדובר ביחס שלו למציאות. היחס למציאות זה ההבדל בכוונה.

מה ההבדל בין מי שנמצא למטה ממחסום, שהתחיל הרצאת מבוא, לבין מי שנמצא למעלה ממחסום, במדרגה הרוחנית הראשונה או בגמר התיקון? המציאות לא משתנה. המכונית, הבית, האישה, הילדים, הספרים, הקבוצה, נשארים אותו דבר. האדם בעצמו משתנה, מכוונה על מנת לקבל לכוונה על מנת להשפיע.

מהו "הנסתרות לה' אלוקינו" שמשתנה?

זה נקרא "כוונה". ההבדל בין העולם הזה לעולם הבא הוא הבדל בכוונה הפנימית של האדם ביחסו למציאות. "מציאות", הכוונה לכל מה שהוא מרגיש. אבל כשאדם מתחיל לראות באור חוזר, המציאות נראית לו אחרת לגמרי. ההתרשמות הפנימית האישית מהמציאות היא אחרת לגמרי.

זאת אומרת, הוא לא רואה את הבית פתאום בתור משהו אחר, אלא את המהות של הבית בכוונת הבריאה ובמטרת הבריאה הוא רואה אחרת. אדם רגיל שמסתכל במציאות, כל דבר נראה לו קיים, הוא אפילו לא יודע בשביל מה ולמה. ואילו מקובל מגלה בכל דבר את הסיבה המטרתית שלו ובמה הוא מסייע, שלכל דבר יש סיבה ומטרה. הכוונה משנה את הקליטה. אבל רק הכוונה משתנה, מבחוץ לא משתנה כלום.

בקבלה לומדים, שחוץ ממני יש אור עליון שממלא את המציאות כולה, וחוץ ממנו אין שום דבר, היתר רק אשליה. אז המקובל שנמצא בעולם הזה, רואה גם מכוניות, בתים, אישה, ילדים, קבוצה, חברים, אוכל, וכו', או שהוא רואה רק אור עליון ממלא את המציאות, והוא בתוך ענן של אור? כשמדובר על "אור העליון ממלא כל המציאות", לא מדובר על הראיה שלנו, על ההרגשה שלנו, אלא מדובר על ההשגחה, שהיא ממלאה את כל המציאות, ושהיא כולה טובה. ולא שנעלמים בתים וילדים וחיות וכל העולם הזה והיקום. האשליה היא לא אשליה שזה קיים או לא קיים, האשליה היא בכוונה, בשביל מה זה קיים.

אם את האשליה יוצרת מגבלת החושים, איך היא משתנה?

יש לנו חמישה חושים שבעזרתם אנחנו קולטים את המציאות. אם יהיו לנו חושים אחרים, נראה גם את המציאות וגם את הכוונה באופן שונה. מה הם החושים האחרים? איזה חושים אחרים יכולים להיות לנו?

כשאדם נעלם מהגוף, הגוף הגשמי שלו מת, והוא נשאר ומתקיים בגוף הרוחני שלו, איך הוא מרגיש את המציאות? האם הוא מרגיש את העולם הגשמי דרך הגוף הרוחני שלו, הרי נעלמים לו החושים, הוא לא רואה בית, לא רואה האנשים, אז מה הוא רואה? איך הוא מרגיש? מה נעלם ממנו ומה לא?

הרגשת המציאות היא בהתאם לחושים. זאת אומרת, אדם רגיל שמסתכל על העולם רואה חיצוניות של דברים, לבושים גשמיים, מפני שהחושים שלו הם רק גשמיים. כשהוא מוסיף להם חושים רוחניים, הוא רואה לבושים רוחניים שישנם במציאות, כלים רוחניים, בהתאם לדרגה שלו, ופחות מהדרגה שלו.

יותר מהדרגה שלו הכל נראה לו כאור. ככל שאדם עולה, גם האור הזה מצטמק לכלים ומילויים. ככל שאדם עולה, האור שנקרא "אין-סוף" נקלט בכלי. זאת אומרת, כל "ראש" נקרא אין-סוף. אלא שראש הפרצוף נקרא אין-סוף כלפי הפרצוף. אבל אם אני נמצא מעל ראש הפרצוף, אז בשבילי הראש שלו זה לא אין-סוף. זה ראש שאני מבין אותו, אני קולט אותו. הכל אם כן בהתאם לחושים.

כשנראה לאדם שהוא מגלה בעצמו את הכרת הרע, האם זה שקר?

כשאדם מרגיש, זה לא שקר. אם הוא חושב שהוא גילה את זה, זה שקר. הכל רק על ידי האור. לא יכולה להיות הרגשה ברצון לקבל אם אין אור. רק משני דברים מנוגדים נעשית הרגשה. הרגשה היא הפער בין אור וכלי, הפער מביא את ההרגשה.

האם בגמר התיקון העולם שלנו ישאר אותו דבר?

בגמר התיקון העולם שלנו ישאר בדיוק אותו דבר כמו עכשיו. כי תיקון שייך לכוונה בעל מנת להשפיע ולא לדומם, לצומח ולחי. אומנם, התיקון ישפיע על המציאות כך, שגם העולם הזה יהיה יותר טוב. "יהיה יותר טוב" הכוונה, שגם בדומם, בצומח ובחי יחולו שינויים לטובה.

האם בגמר התיקון יתקיימו מעשי הרג על פני האדמה?

אם זה בעל מנת להשפיע לצורך התיקון, אז יכול להיות שכן. האם נשחט בהמה לצורכי אכילה? ודאי שכן. הכל נבדק לפי כוונה בעל מנת להשפיע נחת רוח לבורא.

הכוונה בעל מנת להשפיע היא הקובעת. והמעשה, יכול להיות שחיטה, גניבה, לא חשוב. אם הכוונה האמיתית בעל מנת להשפיע תחייב שדבר מסוים יתקיים, הוא יתקיים. אין חשיבות באיזה צורה גשמית הוא יתקיים.

הכוונה בעל מנת להשפיע תקבע את המעשים שאדם יעשה. בעל הסולם אומר, שאם החברה תרצה להיות מתוקנת, מי שלא ירצה להיות בחברה הזאת בצורה מתוקנת, ינדו אותו מהחברה בלי רחמים.

אז יכול להיות שיזרקו אותו מהחברה: מהקבוצה, מהעיר, מהמדינה, כי יראו בהתנהגות שלו שהוא מזיק ביותר, ואי אפשר לעשות שום דבר. גם בשבילו זה יהיה כתיקון. כי אי אפשר בשום צורה מקובלת מתוך כוונה בעל מנת להשפיע לתקן אותו.

במאמר "דור האחרון" בעל הסולם כותב, שיהיו גם כאלה שלא כל כך יסכימו עם תהליך התיקון, אבל יקבלו אותם מתוך שהם יהיו מוכנים לקיים את הנדרש מהם, אמנם שהם לא מבינים. זאת אומרת, בתוך הרצון לקבל יש שכבות עד כדי כך נמוכות, שישנם אנשים שהם בחזקת חיות, ואז הם יקבלו על עצמם קיום כזה וזהו, ללא הכרה מלאה במציאות.

איך יכול להיות שבגמר התיקון לא תהיה להם הכרה מלאה? ההכרה שלהם תהיה מתוך התכללות, על ידינו ולא על ידם עצמם. המלכות הכללית כוללת כל מיני רצונות מאוד מיוחדים, נמוכים, שהם נניח 99% דומם ורק 1% צומח. זאת אומרת, אפילו בדור האחרון יהיו אנשים מסוגים שונים.

האם אדם צריך להתייחס לכל הסבל בעולם כאחריות שלו?

אדם צריך לומר, שבשבילו נברא העולם, כדי שיתקן אותו באמצעות מעשיו הפנימיים. כך האדם לאט לאט מגלה שהסבל בעולם הוא בגללו, מפני שהוא לא מתוקן. אם הוא היה מתוקן, העולם לא היה סובל.

ואז זה מחייב אותו, ומעמיד אותו באמת בצורה אחראית לכל מה שנעשה. בעל הסולם אומר, שכל השחיתות והרציחות וכל מה שיש בעולם באים בגלל עם ישראל. אם עם ישראל היה מכיר באחריותו כלפי העולם, הכל היה נראה אחרת, היינו מרגישים את עצמנו אשמים. ואנחנו באמת אשמים.

האם העולם נוצר כדי שהאדם יתקן אותו?

העולם לא מקולקל ואין צורך לתקן אותו. האדם מקולקל. התיקון הוא רק בכוונה בעל מנת להשפיע, שהיא שייכת לאדם. האדם לא צריך לתקן את העצים, האבנים, החיות, הבהמות, אין בהם כוונה בעל מנת לקבל שצריך לתקן אותה בעל מנת להשפיע. התיקון הוא רק באדם, כל אחד בתוכו. רק זה שייך לתיקון.

מחוץ לאדם אי אפשר וגם אין צורך לתקן משהו. וגם אם נראה לו שמישהו זקוק לתיקון, אין מה ללכת לתקן במישהו אחר כוונה בעל מנת להשפיע. כי התיקון הוא בחירה של האדם, וכך גם הכרת הרע שלו, וההבנה שלו שהתיקון תלוי בו ובפנייה שלו לבורא. לכן דרך התיקון נקראת "תורת הנסתר": אף אחד לא יכול לגעת בזה חוץ מהאדם עצמו.

אדם שמרגיש שהוא לא מסכים עם הבורא ורוצה למרוד בו, מה עליו לעשות?

זה תלוי למי האדם מייחס כל פעם מה שנעשה בו. אם הוא מייחס את המחשבה הזאת לבורא, שהבורא שלח לו את המחשבה הזאת בצורה מטרתית, שיעשה אתה משהו, אז הוא מתייחס למחשבה הזאת כמו לנכס. ואם הוא חושב, שהמחשבה הזאת באה ממנו עצמו, שלא הבורא הסיבה אלא הוא עצמו הסיבה, אז הוא מיד רוצה למחוק אותה, לטשטש אותה, שהיא לא תגרום לו שום רע.

הכל תלוי איפה תולים את הסיבה לכל דבר שנעשה. בסופו של דבר זה קובע את היחס למציאות: אפשר לטייח ולצבוע אותה בוורוד, ואפשר להתייחס אליה בצורה מטרתית מועילה.

מה אפשר לעשות עם הרגשת הבושה?

אדם שמרגיש סתם בושה, עקב זה שהוא ההפך מהבורא, אז הבושה היא שבעל הבית משפיע לו, ואז הוא רוצה למחוק את בעל הבית או להסתלק מהרגשת הבושה, רק לא להרגיש בושה. אם הוא מרגיש שהבורא שולח לו את הבושה בצורה מטרתית, שהיא באה מהבורא, אז היא הופכת לקרש קפיצה.

מהי ההצדקה אחרי המחסום לכל העבר שהיה לפני המחסום?

עוד לפני המחסום, יש מצב שבו האדם רואה שהוא בכלל לא חושב על העבר. אין עבר. מי שחושב על העבר הוא כמו אשת לוט, הופך למעין נציב מלח.

העבר נועד לאיסוף כלים, הבחנות, להווה. כל דבר נועד לגמר התיקון. במשך הזמן אדם רואה שלעבר אין שום חשיבות. העבר משמש רק לצורך ההווה. לאדם כבר לא חשוב אם נהג כשורה וכו'. היחס הזה לגמרי נמחק, כי הוא שגוי. אבל בשביל זה לא צריך לעבור מחסום, אלא מגיעים לזה הרבה לפניו.

מה קורה לאחר גמר התיקון הכללי, האם יש מחזוריות שמחזירה אחורה?

אם תיקַנו הכל על מנת להשפיע, ויש כל ההבחנות, שאנחנו יכולים למלא את עצמנו עם נוכחות הבורא, ושווים לו בדרגה, בקומה, אז לשם מה צריך סיבוב נוסף?

הדרך שעוברים דרושה כדי ללקט את ההבחנות, לבנות את הכלי מכל מיני התרשמויות. אחרי שאדם התרשם מהכל, החליט הכל והבין הכל, והכל בסדר, יפה ונכון ומחובר זה לזה, יש לו ממש כלי. וכשכלי גמור, בתוך הכלי הזה האדם מקבל התגלות האלוקות בצורה מלאה, כי הכלי הזה לגמרי דומה לבורא, ובכוונה שלו לכוונת הבורא.

ואין סיבה שאדם יכנס שוב לשבירה ולנפילה ולירידה ושוב לתיקון. מה עוד עליו להשיג? בגמר התיקון כל הנשמות מגיעות לגמר תיקונן, להשתוות לאור אין-סוף כמו שהיה. לא להיות אור אין-סוף אלא להיות לפי הפעולה שווה לאור אין-סוף. שהוא הנקרא "בורא".

עד גמר התיקון האדם מתקן רק את הכלי שלו. ועם הכלי המתוקן הזה הוא יכול להמשיך לעבוד. כשהאדם כבר מוכן, יש לו כל ההבחנות, הוא נקרא בוגר, שווה לבורא, שלוקח אותו כשותף השווה לו לכל דבר, למשהו שאנחנו לא יודעים מהו. זה כבר "סתרי תורה".

אדם שמגיע לגמר תיקונו בעולם הזה איך הוא עוזר לאנשים אחרים?

לגמר תיקון אי אפשר להגיע אלא בעולם הזה. גמר תיקון זה מצב שמגיעים אליו בזמן שחיים כאן בעולם הזה, שהכוונה הפנימית היא על מנת להשפיע נחת רוח לבורא בצורה המרבית, על כל מה שיכול להתגלות בי.

ב"הקדמה לתלמוד עשר הספירות" בעל הסולם לומד, שיש שלב שנקרא "להצטער בצער הציבור", ואחר כך שלב שנקרא "לזכות לנחמת הציבור". זאת אומרת, עוד לפני שאדם מגיע לגמר התיקון, כדי להגיע לגמר התיקון הפרטי שלו, הוא יכול להגיע אליו רק אם הוא מתחבר עם כל יתר הנשמות, מהצד שלו, לא מהצד שלהן, מתקן אותן מהצד שלו, בזה שמצטער בצער שלהן. לוקח את הצער שלהן, קולט אותו בתוכו, מעלה אותו לבורא, ובצורה כזאת הוא מקבל תיקון בשבילן ומתקן אותן.

מה זה נקרא לתקן אותן? הוא מתקן את החלק הפרטי שלו שנמצא בהתכללות בכל נשמה ונשמה. וכשהוא מתקן את הקשר שלו, את ההתכללות שלו, את החלק שלו, שמחובר עם כל הנשמות, זה נקרא שהוא הגיע לגמר התיקון. זאת אומרת, בכל הכלים הללו יש כבר מילוי של גמר התיקון, וזה נקרא שהוא הגיע לגמר התיקון.

האם שאר הנשמות מרגישות את זה? הן ירגישו את זה בעתיד, או שהן מרגישות את זה במקצת, ובכל מקרה זה מסייע להן. זאת אומרת, אם ניקח מצב תיאורטי שכל הנשמות הגיעו לגמר תיקון חוץ מנשמה אחת, אז בנשמה האחת הזאת, שעוד לא התחילה לתקן את עצמה, יש 99 חלקים מתוקנים מתוך נניח מאה חלקים שלה. כי כל האנשים המתוקנים תיקנו אותם בהתכללות שלהם בנשמה הזאת, ורק היא לא תיקנה את עצמה.

אז היא בעצמה לא מרגישה שהיא מתוקנת ב-99% כי אין לה על ידי מה להרגיש את זה. החלק שלה, הנקודה שבלב שלה, עדיין שחורה ומתה. אבל ברגע שהיא תתחיל לעבוד על הנקודה הזאת, היא מיד תתחיל להרגיש שהכל מוכן ומסודר בשבילה. זאת אומרת, מי שעושה תיקונים להגיע לגמר התיקון, ודאי שהוא מסייע בכך לכל הנשמות.

מה קושר בין האנשים והופך אותם לחברה?

אדם שמרגיש, שהוא לא יכול להגיע לתיקון, למילוי, לרוחניות, לבורא, בלי כל האחרים, זה נקרא "חברה". בצורה האגואיסטית ביותר: אני חייב אותם, אחרת אני מת. לא יותר.

לא מן הסתם זה נקרא "חברים", "קבוצה". המקובלים לא מצאו מילה מיוחדת אחרת, מפני שגם בעולם שלנו, אם רוצים להצליח במשהו, צריכים להתייחד, לבטוח אחד בשני וכו'. אז השוני הוא רק במטרה.

האם לקשר בין האנשים בחברה אפשר לקרוא "קדוש"?

אם הקשר בכיוון לבורא, אז הוא נקרא קדוש, נבדל. על מנת להשפיע נקרא קדוש. למה? כי קדוש זה נבדל מעל מנת לקבל. "קדוש" בא מהמילה "נבדל": את מקודשת לי, את מיוחדת לי, רק לי ולא לאחרים. המילה "קדוש" זה הקדשה, להקדיש, אני מקדיש את זה אליו, זאת אומרת, אני מייחד את הדבר הזה רק בשבילו, למישהו מסוים.

ומפני שבבריאה יש שני חלקים בלבד, לא יותר: על מנת לקבל ועל מנת להשפיע, אז "קדוש" נקרא מה שנבדל, נבדל ממני, שעדיין אין בי, שעדיין לא רכשתי. "נבדל" הכוונה, שלא בטבע שלי.

ככל שההגדרות יותר פשוטות הן יותר ברורות. אין מקום לטעות. אז הכל נעשה יותר מידי פשוט, ואדם עומד מול הקיר, שהוא חייב משהו לעשות. זה לא נותן לו אפשרות לברוח. אבל זה טוב. יש אנשים שדווקא אוהבים כל מיני חלומות, כל מיני דמיונות, הם נותנים להם איזה יופי, איזה טעם, אחרת הכל מאוד יבש בשבילם: על מנת לקבל, על מנת להשפיע.

במה מתבטאת ההכנה להרגיש את הפער ביני לבין הבורא?

ההכנה היא רק ברצון להכיר אותו. כשהאדם רוצה להכיר את הבורא, כשהוא מתחיל לגלות אותו, הוא רואה שהבורא ההפך ממנו. אי אפשר להכין את עצמך להכיר אותו כהפוך. מאיפה אני יודע מה זה הפוך ולא הפוך. בזה שאדם רוצה לגלות את הנקודה שבלב, לגלות משהו עליון ממנו, הוא כאילו משתוקק אליו, משתוקק להבין, להכיר, לפתוח את המציאות העליונה.

אנחנו עוד מבולבלים, נראה לנו שכל הדברים האלה: העולם הרוחני, הבורא, העולמות, המציאות העליונה, הם הרבה דברים ולא אחד. כך אנו מדמים. וזה לא כך. מה שאני מגלה, אני מגלה בורא. היחס שלי, הקשר שלי עם הבורא נקרא "עולמות", "מדרגות". בדומה למערכת יחסים בעולם הזה, שמשתנה כל הזמן, היום יותר קרובים, מחר יותר רחוקים, אני מבקש, אתה עונה, אתה מבקש, אני עונה וכו'. זה נקרא "עולמות".

הרגשת הבורא בנברא כל הזמן משתנה: ימין, שמאל, אמצע, רשימות, השפעות, אתערותא דלעילא וכו', יש המון סיבות לשינוי ההרגשה. ההרגשה של האדם כל הזמן מיטלטלת. אם לא הרשימות מבפנים, שהאור פועל עליהן מבחוץ, מנענע ומזיז הכל, לא היינו משתנים. האדם בעצמו ממה ישתנה, הרי כלי בעצמו לא יכול לזוז, אלא אורות מנענעים את הכלים. "אורות" הכוונה רשימות.

"היוצא מזה, כמו שהכלי הקודמת, שנקראת 'רצון לקבל', באה מצד המאציל, ואין להתחתון שום חלק בעבודת הרצון לקבל, אלא שהכל בא מצד המאציל", כלי וכוונה, גם רצון לקבל וגם כוונה על מנת לקבל, הכל בא מצד המאציל.

"כמו כן הכלי השניה, שנקראת 'רצון להשפיע', גם כן באה מצד המאציל לבדו, ואין התחתון יכול להוסיף, דוגמת הכלי הראשונה, שנקרא 'רצון לקבל'". גם הרצון לקבל על מנת להשפיע בא כולו מהבורא. "אלא ההפרש הוא בזה", בין שני הכלים הללו.

זאת אומרת, מה האדם מוסיף? "שלהכלי דלהשפיע מוכרחת להיות מקודם דרישה מצד התחתון", לכלי הזה. "שהוא", התחתון "מבקש מה', שיתן לו את הכלי החדשה, מה שאין כן הכלי הראשונה", הרצון לקבל על מנת לקבל, "שבאה לו בלי שום התעוררות מצד התחתון". מהאדם דורשים התעוררות, הכרת הרע, בחירה ובקשה ולא את הכלי עצמו.

אם בודקים את התכונות על רצון לקבל ורצון להשפיע, התכונות בעצמן הן קדושות. גם על רצון לקבל וגם על רצון להשפיע, זה כנגד זה ברא אלוקים. אלוקים ברא אותן זה כנגד זה, גם זה וגם כנגד זה, ושתיהן קדושות בעיניו. אלא האדם צריך לבחור.

והאדם בוחר, וכלפיו בלבד הן יכולות להיות קדושות או לא, קליפה או קדושה, מפני שרק מצד האדם קיימת האפשרות: יהיה לי או יהיה לבורא. מחוץ לאדם אין קליפה ואין קדושה. בעולם אין שום דבר רע או טוב, אלא רק כלפי איך שהאדם משתמש בו- לעצמו או לבורא.

איך אפשר להשיג חיסרון דלהשפיע?

אם מתעוררת שאלה, עלינו ללכת חזרה: המטרה היא שיהיה לאדם רצון להשפיע, חוץ מזה לא נדרש ממנו כלום. זאת אומרת, אם יהיה לאדם רצון להשפיע לבורא, כמו שיש לבורא רצון להשפיע לו, אז הם דבקים בגמר התיקון.

מה המצב שהאדם צריך להיות בו לפני כן? לפני שאדם רוצה שיהיה לו רצון להשפיע, צריכה להיות לו הבנה שאין לו רצון כזה. לאמירה של האדם: "אין לי", יכולות להיות כמה דרגות לגבי מידת הנחיצות של הרצון להשפיע: אין לו רצון להשפיע ולא איכפת לו שאין לו, או שהוא מרוצה מאוד שאין לו, או שאדם לא יכול בלי זה. לפני הדרגות הללו, לגבי מידת הנחיצות של הרצון להשפיע, צריכה להיות לפחות הכרה כלשהי שהדבר הזה כדאי. מאיפה מקבלים את ההכרה הזאת? אני לא יודע. לפני כן יש לאדם עוד מצב שהוא בכלל לא נמצא ברצון להשפיע, לא מבין את זה, הוא נמצא כולו בההפך. זאת אומרת, האדם צריך באיזושהי צורה לטעום, לדעת, שהרצון להשפיע הוא כדאי. סתם שמועה או ראיה מרחוק לא יעזרו לו.

כנגד הרצון לקבל שנותנים לו עכשיו, למגוון תענוגים הנקראים "העולם הזה", המכסה הזאת שנותנת לו כל מיני תענוגים בהמיים: אוכל, שינה, מנוחה, זיווג, וכו', ותענוגים אנושיים: כסף, כבוד, מושכלות, הוא צריך לדעת שכנגדה כדאי לו להחליף את התענוגים לתענוגים רוחניים. "רוחניים" נקרא על מנת להשפיע, לתת.

אבל לא מספיק לגלות שאין רצון להשפיע, לאדם לא איכפת שאין לו רצון להשפיע. הוא לא רואה כמה הוא מפסיד אם אין לו רצון להשפיע, כי כל המדידות שלו הן בתוך הרצון לקבל. אלא אם הוא יודע שמדבר מסוים הוא מפסיד או מרוויח כך וכך, ומדבר אחר הוא מפסיד או מרוויח מידה אחרת, אז הוא שוקל בתוך הרצון לקבל מה כדאי, ובהתאם לזה עושה חושבים. מנקה זה מזה, ורואה מה העודף שנשאר לו, ולפי העודף הזה של רוחניות לעומת גשמיות, נגיד שהוא פי ארבע, לפי זה הוא מתחיל להשתוקק לרוחניות פי ארבע יותר ממה שהוא משתוקק לגשמיות.

איך עושים את זה? חייבים לשקול את הדבר הזה ברצון לקבל. קודם כל אם הבורא יתגלה בכל גדלותו, האדם ירגיש שכדאי לו להיות לידו, שיש רווח להיות ליד הגדול, שייך לגדול, פרוטקציה, וכו'. בהתאם למה שהוא מבין ברצון לקבל שלו, הוא יעשה חשבון וירצה להחליף זה לזה. זאת אומרת, מה שעכשיו נסתר מהאדם, למה שלא יהיה גלוי, ואז הוא יעשה השוואה, ולפי זה יוכל לעבוד?

קודם כל, לא כל כך איכפת לאדם שהבורא לא יתגלה. הוא מפחד. הרצון לקבל שלו מפחד שתהיה לו בעיה, שהוא יצטרך להפוך את עצמו. וחוץ מזה, אם צריך לבקש שמשהו יתגלה, אז כדי לבקש צריך להיות חיסרון שהוא יתגלה. איפה לוקחים את החיסרון כדי שהבורא יתגלה? מה חסר לו עכשיו שהבורא יתגלה? זאת אומרת, בכל זאת צריכה להיות איזו הבנה או תפיסה, ששם צפון איזשהו טוב, הצלה, לעומת המצב הרע שלי. צריך הרי להתחיל ממשהו.

אז מתחילים מזה שלומדים ומעוררים אור מקיף, ואז בא ח"ן דקדושה, שמתחיל למשוך אותנו. ואת שאר הדברים אפשר לקבל רק מהחברה.

למה צריך לעבור כל כך הרבה שלבים עד שיש החיסרון הנכון?

כל הדברים שאדם צריך לעבור, כל השלבים האלה, הם לא שייכים לא לרצון לקבל ולא לרצון להשפיע. הם שייכים להחלטה מה מהם הוא רוצה. אז הדברים הללו שאדם צריך לברר, ושנראים לו עכשיו הרבה דברים, הם דווקא כלי דנשמה שלו.

הכלי הוא לא רצון לקבל ולא רצון להשפיע, אלא ההבחנות שהאדם לאט לאט אוסף, מלקט, הן הכלי. לנו נראה שהרצון לקבל הוא הכלי, אבל זה לא כך. הרצון לקבל יכול להיות גדול מאוד ועדיין לא כלי. רב"ש אומר, שלחצץ יש רצון לקבל גדול מאוד, ויש רצון לקבל ליהלומים, אלה כן אלה הם אבנים. חצץ מביאים בשקים גדולים, שעומדים ברחוב ואף אחד לא רץ לגנוב אותם ולתפוס מהם. יהלומים לא מביאים בשקים, ולא עוזבים כך סתם ברחוב. וההבדל בין זה לזה הוא עד כמה הדבר הזה יקר בעינינו. אין מדד אחר.

זה מה שעושות כל ההבחנות, הן "הופכות את החצץ ליהלומים". זאת אומרת, הרצון לקבל עצמו הוא גולמי, הוא לא משתנה. והאדם בעזרת כל מיני הבחנות, מלטש אותו, מבריק אותו, משחיז לו פינות, הופך אותו מאבן פשוטה לאבן בעלת צדדים רבים, פינות, הבחנות, ואז הרצון לקבל מתחיל להיות בעל ערך, ולפי זה גם בודקים כמה הוא יקר. על ידי שהאדם משחיז ברצון לקבל כל מיני פינות הוא עושה בו הרבה הבחנות, ואז הרצון לקבל מתחיל להיות לו יקר, מיוחד, עשיר בהבחנות, בפרטים.

כך הרצון לקבל, אם לא מכניסים בו את הפרטים האלה הוא סתם רצון לקבל. גם באוכל אין יותר מארבעה מרכיבים עיקריים: לחם, בשר, ירקות ומים, וכמה טעמים ומאכלים אפשר להכין מהם. הכל בא מתוך דקות ההבחנה. הייחודיות באה מתוך ההבחנות הדקות ביותר. יש בקבוק יין שעולה מיליון דולר, ויש בקבוק שעולה שלושה דולר, ואדם שלא מבין ביין, בכלל לא יבחין בהבדל ביניהם.

זה ההבדל בין העולם הזה לעולם הבא. שום דבר לא משתנה, אלא על ידי ההבחנות שאדם אוסף, הוא לאט לאט מתחיל לראות בִּמקום את העולם הזה את העולם הרוחני, הוא מתחיל לראות אין-סוף. זה מה שבעל הסולם אומר, שגם היום, גם עכשיו, כולנו עוסקים בעבודת ה' ונמצאים בגמר התיקון בצורה המלאה והמושלמת ביותר. אלא שאנחנו לא מרגישים את המצב הזה, כי חסרות לנו הבחנות.

איך אפשר לעשות את ההבחנות?

על ידי שני דברים:

א) אני

ב)חברה.

קודם כל לעשות עבודה פנימית, ואחר כך לזרז אותה על ידי החברה. העבודה בקבוצה היא כמו מעבדה, האדם יכול לעשות בה את העבודה ומהר.

מה הם הליטושים האלה?

הליטושים על הרצון לקבל, הם עד כמה האדם מוצא יותר הבחנות בשימוש ברצון כלפי הבורא. זאת אומרת, עד כמה האדם רואה ברצון כל מיני הבחנות, ועד כמה הוא מבין שהבורא ייהנה יותר מזה שהוא יתן לו זה וזה, ועל ידי כך וכך, ואיך הוא נהנה מזה וזה כך וכך. זה נקרא שהוא מלטש את החצץ והופך אותו ליהלום, בכך האדם בונה את הכלי, כלי יותר משובח, יותר גדול.

ברוחניות הגודל תלוי בהבחנות, רק בהבחנות. אחרת יכול להיות דומם ענק כמו כל היקום וחוץ מזה אין כלום. לעומת כל האבנים, כמה צומח, כמה חי, כמה מדבר, יש לנו בכל היקום? רק על פני כדור הארץ יש לנו צומח, חי, ומדבר, כל שאר היקום זה דומם.

מתי נעשה הליטוש הזה של ההבחנות, בזמן ירידה או בזמן עלייה?

גם העלייה וגם הירידה פועלים בצורה כזאת, שהם בונים בנו את הכלים. אי אפשר לומר שהירידה בונה את הכלי, ואי אפשר לומר שהעלייה בונה את הכלי, אלא הפער ביניהן, הוא שנותן בנו את ההבחנות.

מהו "הכלי החדשה"?

"הכלי החדשה" אלה בדיוק ההבחנות הללו. לא רצון לקבל ולא רצון להשפיע, אלה רק יסודות. גם הרצון לקבל וגם הרצון להשפיע הם שליטת הבורא, ואין בהם שום דבר מהנברא. הנברא לא יכול לברוח מהם, הוא יכול לבקש לעשות צמצום על הרצון, כדי קודם לרכוש כוונה, יחס. אבל באמת אין לו שום אפשרות לשלוט על הרצון, אלא רק על ידי הכוונה שלו - לאיזה צד הוא משתמש בו.

לכן, הבורא לא ברא לא קדושה ולא קליפה. הרצון לקבל אין בו לא קדושה ולא קליפה, אלא האדם הוא שמבחין ביניהן, בהתאם למה שמשתמש.

מה בא מצד הנברא?

מצד הנברא באות ההבחנות, זה מה שרב"ש אומר: "ואין התחתון יכול להוסיף, דוגמת הכלי הראשונה, שנקרא 'רצון לקבל'. אלא ההפרש הוא בזה, שלהכלי דלהשפיע מוכרחת להיות מקודם דרישה מצד התחתון", זאת אומרת, אין לנו כלי דלהשפיע. אנחנו צריכים לפתח אליו רצון, דרישה, לדרוש שיהיה לנו. הדרישה, הרצון הזה, זאת אומרת, הכוונה עלמנת להשפיע, שאני דורש, גם את הכוונה הבורא עושה, אבל הדרישה שלי היא שתהיה לי הכוונה הזאת. זאת אומרת, מהי הכוונה דלהשפיע? הבקשה להשתמש בכלי דהשפעה.

האם רק בחינת המעשה שייך לאדם?

בחינת המעשה שעל האדם לעשות, זה לבקש. הדרישה צריכה לבוא מצד התחתון. והחלק הנסתר, איך הבורא עושה את זה, הוא עליו, כי זו בריאה בפני עצמה, אנחנו לא מתערבים בזה.

מה לעשות אם הכלי ריק מכל כוונה?

כשאין לך שום כוונות, שום הבחנות, אתה פשוט מת, חי בגשמיות ומת ברוחניות. אדם רגיל שלא שייך לקבוצה, חי רק בגשמיות וחושב שהוא חי גם ברוחניות. ואילו לתלמידי הקבלה יש עוד חלק מהחיים, ששם הם מרגישים מתים. לאדם רגיל בכלל אין החלק הזה, בגלל זה הוא חושב שהוא חי. אז יש הבדל בין תלמיד קבלה לבין מי שנמצא בחוץ. לתלמיד קבלה ברור, שברוחניות הוא מת, והוא רוצה להחיות את עצמו. וזה טוב מאוד.

זאת אומרת, האדם גם כן מרגיש, שאין לו כוח ולא רצון להחיות את עצמו. גם זו הבחנה שצריך לעבור. שמצד עצמי, אם הבורא עוזב אותי, ולא נותן לי אתערותא דלעילא, אני לא מסוגל אפילו לחשוב על זה, רק לקבוע שאני מת.

מה שאדם מרגיש, שלא איכפת לו אפילו להישאר בזה, זהו בדיוק מצבו של המת. אם הוא היה מתייחס לזה אחרת, בצורת שלילה, ברוגז או בצער, הוא היה חי, אמנם בשלילה, אבל חי. אלא שכך היא בדיוק ההשגה שאני מת. וזו הבחנה טובה מאוד.

איך אפשר לצאת מהמצב הזה? בגלל זה נתנו לנו שני עולמות. מה זה "שני עולמות"? ברצון להשפיע אני מת, ולא איכפת לי לא בורא ולא כלום. אבל אני נמצא בגוף הבהמי, ובגוף הבהמי אני יכול לעשות פעולות כלשהן. ללכת למטבח לשטוף כלים, לעשות עוד משהו, על ידי זה אני תופס רצונות, מחשבות, של האחרים, שגם עושים אותה עבודה. לכן חשוב איפה רוחצים כלים, אם סתם באיזו מסעדה או במטבח של קבוצה שעוסקת בעבודה רוחנית, שעל ידי הפעולה הזאת תופסים מחברים רצונות וכך מתחילים לחיות.

אבל ישנם מצבים שאדם לא מסוגל לעשות פעולות פיסיות. ואז החברה צריכה לדאוג לו. החברים צריכים לבוא אליו, לנער אותו ולחייב אותו במשהו. מה זה לחייב? הם לא יכולים לעורר אותו, יש מצב שאפילו תהרגו אותו הוא לא יזוז, אלא צריכים לשבת לידו כמו ליד מת, לעשות שבעה, לעשות לחיים לעילוי נשמתו (והרי בדיוק על עילוי נשמתו הם טורחים), לעשות כל מה שעושים אנשים חיים על המת, וכך הם יחַיו אותו.

מה עושים אם כל הקבוצה נמצאת במצב של מיתה?

אם הקבוצה כולה מתה, זה ביד ה'. אין מי שיעזור לה, רק הוא. אבל אם החבר מת, אז החברים חייבים לדאוג, אין לסמוך על עזרה משמים. אבל אם זה כל הקבוצה, אז המצב כבר רע מאוד. צריכים מאוד להיזהר מהחמרה במצב. אז קבוצות אחרות, כל קבוצה כלפי קבוצה אחרת, הם כמו חבר כלפי חבר אחר. אבל צריכים להיזהר, כי אם מצב הקבוצה הוא כזה, ואין קבוצות אחרות שעוזרות מהצד, שיכולות באמת לעורר אותה, אז המצב מאוד לא טוב.

הקבוצות האחרות צריכות לחשוב עליה, לדבר על המצב שלה, יחד להצטער עליה, ובאיזושהי צורה להתקשר אליה וכו'. זו כבר תוספת להן ותוספת לקבוצה החולה. הקבוצות האחרות מקבלות מהקבוצה הזאת חסרונות, ייאושים, ונותנות לה את הכוחות שלהן, התעוררות. זה רווח עצום לשני הצדדים. במקום שהקבוצות האלה תעבורנה את אותו תהליך בעצמן, ובמקום שהקבוצה הזאת תעבור את כל אותו התהליך, הן מקצרות את הדרך גם להן וגם לאותה קבוצה.

גם הגוף פועל בצורה כזאת. אבר או מערכת שלקו במחלה ונאלצים להתמודד איתה לבד, בלי שאר המערכות וחלקי הגוף, אם הגוף כולו לא היה עומד לימינם כדי להבריא אותם, האדם היה מת. כדי להתגבר על שבר, פגיעה או זיהום מקומי, הגוף כולו חייב להתגייס לריפויים, האבר לא יכול להבריא בלי שיתוף הפעולה של הגוף כולו. יש מערכת שמפזרת את כל הרעלים בכל הגוף (וזה לא סתם, אנחנו חושבים שזה לא בסדר, וגם הרפואה לא כל כך מבינה את זה, אבל זה על מנת לטפל בבעיה במינון יותר נמוך, שאפשר יהיה לפתור אותה) ולמקום עצמו מוזרם דם טרי, דם מטוהר וכו', זאת אומרת, החלקים הבריאים של הגוף מטפלים בחלק החולה. אחרת, אם החלק החולה של הגוף היה נשאר לבד במערכה, ודאי שהאדם היה מת.

רק במקרה של סרטן, רוצים לבודד את החלק הזה, כי אין לו תקנה. בסרטן התאים לא נותנים לגוף ומקבלים ממנו כמו תאים רגילים, אלא הם מתחילים לאכול את הגוף, הם מתרבים על מנת לקבל, הם לא תורמים לגוף שום דבר, רק מתפשטים ומאכלים אותו. לכן הטיפול היחיד הוא לבודד אותם. כי אי אפשר לתקן אותם. אבל בשאר המחלות, אפשר להבריא את החומר מהזיהום המדבק.

כך בקבוצות, וכך בתוך הקבוצה עם החברים, אחד חולה, אחד בריא. רק בצורה כזאת אפשר להתגבר על מחלה. גם אם לא כל כך מקושרים זה עובד, על אחת כמה וכמה אם מקושרים יחד והחברים פועלים כגוף אחד, אז במקום להיות חולה שנה-שנתיים, מקבלים תרופה טובה ומחלימים תוך יום-יומיים.

מהי "מידה כנגד מידה"?

"מידה כנגד מידה" הכוונה שהכל בא לפי בקשת האדם, לפיה עונים לו מלמעלה, ולפי הכרת הרע מוסיפים לו יכולת לעסוק ברצון להשפיע; או כמה שאדם מסוגל להתמודד עם הרע, מגלים לו את הרע. תמיד זה נעשה באיזון. מלמעלה עושים הכל באיזון. אף פעם לא נותנים לאדם מה שהוא לא מסוגל לעבוד.

מתי אדם יכול לראות באיזה מצב הוא נמצא?

אפשר לראות כשיש אור. בחושך לא ניתן לראות כלום. אם דואגים שיהיה אור אז אפשר לראות.

האם ההבחנה היא לאותו רגע או על המצב הקודם?

ההבחנה היא לאותו רגע, אין דבר כזה "קודם". אין בכלל קודם. אם האדם מרגיש שזה עבר, סימן שהוא מרגיש את זה בהווה וזה לא עבר, אלא זה הווה. למה יש לו הרגשה שזה עבר? כי הוא משווה שתי הבחנות אחת כנגד השנייה.

עבורנו ה"עבר" הוא מושג שמציין מצב שהיה קודם לפני המצב החדש. אבל למעשה אין ברוחניות עניין של זמנים, אלא עניין של רשימות, איך שהאדם מברר אותן.

מהן הבחנות, האם הן שכליות?

כשאדם נמצא בהבחנות כל הזמן מנערים אותו, מקפיצים אותו מפה לשם, כל הזמן הוא חי, זה נקרא להיות בהבחנות. אלא שאנחנו עדיין לא מרגישים בהבחנות שלנו תועלת. עדיין לא יכולים להוציא מהן מסקנות.

כמה פעמים אדם צריך לקבל מכה ממשהו כדי שילמד לקח ויזהר מהמשהו הזה? הרצון לקבל מוחק את הסבל שאותו משהו גרם. הניסיון רוצה שוב ושוב, עד שזה מצטבר לאיזה גבול ואדם עובר למצב חדש. אנחנו לא יודעים מה מעביר למצב החדש, אבל איכשהו עוברים. זה בתנאי שהרצון לקבל לא גדל, שהמכה לא מביאה קודם תענוג יותר גדול, ואחר כך המכה יותר גדולה, שאז האדם בכלל מבולבל, כי הוא לא יודע איך להשוות.

ההבחנות שאנחנו אוספים נראות לנו כדבר שאין לו סוף. אדם מסתכל על עצמו, על הרצון לקבל שלו, ורואה עד כמה הוא התבלבל בחיים שלו, ביחוד כשבגיל ארבעים הוא חוזר על אותם בלבולים שעשה בגיל עשרים. אז מתי יהיה סוף לכל הדברים הללו, הרי כמה שעובר עליו, הוא ממשיך בשלו. כל השכל שלו לא עוזר לו.

זאת אומרת, הבחנות הן דבר שלא תלוי לא בשכל, לא בהשגים ולא ביכולת טבעית. לא חשוב כמה שכל יש לאדם וכמה השגים השיג. אם כך, מה זה נקרא הבחנות אם לא שכל, הרי ההרגשה שלנו כל הזמן מוטעית?

מלמעלה נותנים רק מה שאדם יכול לעבור, רק מה שהוא יכול לספוג, עם מה שאפשר להתמודד.

זאת אומרת, לפי מה עושים חשבון בשמים ונותנים לנו ניסיון, הרי לפעמים נותנים כאלה ניסיונות שאדם נכשל בהם ונכנס לתסבוכות כאלה, שה' ישמור. אז מה הן ההבחנות שאפשר להוציא מזה, במה הן? גם את זה האדם לא יודע, הוא לא מכיר את זה. הוא לפעמים עובר איזה ניסיון גדול, מקבל מזה השפלה, בושה, או מכה מאוד כואבת, אבל איך להתרשם מזה לעתיד הוא עדיין לא מבין.

לכן מה שנותר לנו לעשות הוא רק לדאוג לקצב. לסגור את העיניים, לסתום את האוזניים, להסיר מליבנו הכל חוץ מדבר אחד, הדאגה לקצב. ואז מרוויחים.

מה זה נקרא לדאוג לקצב?

לדאוג לקצב הכוונה לדאוג לקצב ההבחנות. על ידי מה יש הבחנות? ההבחנות הן בין רצון לקבל לבין רצון להשפיע. לא סתם לרוץ, ללמוד מהר, כמה דפים בשעה, אלא בין רצון לקבל לרצון להשפיע. במצב הנוכחי של האדם, בסדר היום שלו, איפה הוא נתקע בין שני הרצונות האלה, בין רצון לקבל לרצון להשפיע? בחברה.

אז כדי לדאוג לקצב קבלת ההבחנות בין רצון לקבל לרצון להשפיע, אדם אמור לעבוד כמה שיותר בחברה, בכוונה הזאת לדאוג לקצב. כמה שיותר לעבור ממצב למצב, כמה שיותר להבחין עד כמה אני בזה, לא בזה, כן צריך, לא צריך, וכו'. ההבחנות הן בחברה, שם האדם יכול לקבל הבחנות שליליות במיוחד, שאותן הוא צריך לאסוף. מהחברה הוא גם מקבל כוח להמשיך הלאה, וגם הבנה שהוא לא רוצה להמשיך הלאה, כלפי הרצון להשפיע.

זה נקרא לדאוג לקצב, זה נקרא להתחזק, מה שבעל הסולם אומר ב"הקדמה לתלמוד עשר הספירות", שהבורא שם את היד של האדם על הגורל הטוב ואומר לו: קח לך את זה. הוא לא אומר לאדם לקחת משהו אחר, לא את הרצון לקבל עצמו ולא את הרצון להשפיע עצמו, אלא הבחנות.

האם ההבחנה בין רצון לקבל לרצון להשפיע זו הבחנה שקורית עכשיו או שהיא נמשכת בזמן?

את ההבחנות בין רצון לקבל לרצון להשפיע עושים עכשיו, במצב הסתר, תחת המחסום, כאילו בין קו ימין לקו שמאל. ואחר כך ממשיכים אותן מעל המחסום, בין קו ימין לקו שמאל האמיתיים, וההבחנה ביניהם וההחלטה הנכונה היא נקראת "קו אמצעי".

ההבחנה האמיתית, הכלי שנבנה, שהוא לא רצון לקבל ולא רצון להשפיע, שהם ימין ושמאל, היא בדיוק הקו האמצעי. הבחנה זו האדם אמור להשיג וממנה לבנות את הכלי שלו. זאת אומרת, לא חומר גולמי, אלא הליטושים האלה שעושים לאבן החצץ כדי להפוך אותה ליהלום, זה מה שעל האדם לעשות.

למה יש אנשים שניטלת מהם הזכות לעשות הבחנות?

יש מצבים שאדם לא נמצא בשליטה על הרצון, על הבחירה שלו. אפילו שהוא איש גדול ומבין, והביאו אותו לדבר הגבוה ביותר שיכול להיות בעולם הזה, שהוא קשור לכוח עליון, למטרה, להתקרב אל הבורא, בכל זאת יש לו הרבה מערכות, שפועלות לפי דומם, צומח וחי, הוא הולך לישון, וצריך לאכול, וחייב לעבוד וכו'.

זאת אומרת, גם באדם הגבוה ביותר, אפילו ברבי שמעון, בדרגה הגבוהה ביותר, יש מערכת גשמית, שהוא חייב לקיים אותה, כמו כולם. ובמערכת הגשמית הזאת הוא כאילו מנותק מרוחניות. כלומר, היא עובדת לפי מה שהיא עובדת, הגוף שלו מתקיים לפי אותם חוקים.

ורק כמה שה"קצה" שלו שייך לרוחניות שם הרוחניות שלו, שם הוא מיוחד. בכל השאר הוא כמו כולם, גם בעולם הזה. זאת אומרת, הכל בנוי לפי פירמידה, וכולם כך. רוב האנשים לגמרי מנותקים מעבודת ה'. הם חיים חיים בהמיים, ובחיים הבהמיים האלה יש דרגות שונות. חלק חיים כך וחלק אחרת. יש אנשים שהם לגמרי מנותקים מהחיים, כל מיני חולים במחלות כמו אלצהיימר וכו', או שנמצאים בכל מיני מצבים, בקומה או תרדמת, או נולדים בצורות נוראיות, ועם בעיות נפשיות וכו'.

ההשגחה העליונה צריכה להוציא לאור את כל ההבחנות שישנן במלכות דאין-סוף בצורות שונות ובשילובים ביניהם, חיבורים ביניהם. אז יוצא כך ויוצא אחרת, למה? אנחנו לא יודעים. אנחנו לא רואים לא את הסיבה ולא את התוצאה.

ובכלל כל השאלות האלה על אדם שסובל או שמח, על בסדר או לא בסדר, שיש או אין צדק, שאין חלוקה צודקת של העושר בעולם וכו', הן לא במישור שלנו. אנחנו צריכים לשאול רק על מה שאנחנו מסוגלים לשנות, וזה בהבחנה בין היחס שלי לעצמי ליחס שלי כלפי הבורא. רק בנקודה הזאת האדם צריך לאחוז את עצמו, אם הוא רוצה להיות במקום הפנימי הנכון.

המקום הפנימי הנכון הוא רק שאלה אחת: אני עכשיו לי או לו? לכן מה יש לשאול על כל מיני אנשים שסובלים ובכלל מנותקים מזה, שסובלים ואפילו לא מרגישים. או אפילו על רצון לקבל או רצון להשפיע בכל מיני צורות, וגם על עצמי שאני סובל או נהנה. לשאלה יש מקום רק איפה שאפשר לעבוד עם השאלה הזאת. העבודה יכולה להיות רק בהבחנה לי או לו. ועל היתר צריך להפסיק לחשוב, כי זה לא מועיל.

אדם שמחדד את השאלה "אני עכשיו לי או לו", ואיתה ניכנס לחברה, מקבל כאלה הבחנות שכבר אחרי כמה חודשים הוא קופץ בצורה ישירה לרוחניות. כי באמת אין הרבה הבחנות. הבעיה היא שמורחים אותן בזמן, בגלל שמורידים אותן מהקצה, מה"שפיץ" הזה, לדרגת דומם. זו הצרה.

איך יודעים שההבחנה היא לא אשליה?

אדם שמשתדל לעשות אותה נכון, מקבל בתוך ההבחנה על ההחלטה שלו, גם כן הבנה על ההבנה, זה בתוך זה, שהיא כבר באה מהרגשת הבורא שנמצא קצת בפנים. את הידיעה שהבחנה היא נכונה מקבלים מהיחס, מהזיקה כלפי הבורא.

איך מגיעים להרגיש את הבורא?

אדם צריך לרצות להרגיש את הבורא כדי להרגיש אותו, צריך להיות רצון לזה.

מהו "כריתת ברית"? מתי צריך לעשות ברית? "ברית" נקרא, שמעכשיו והלאה יש לנו קשר, קשר טוב, בתנאים מסוימים. אם לא תנאים, אז בשביל מה ברית? בשביל מה צריך הסכם? זאת אומרת, מתחילת המדרגות, כשכבר פוסעים בסולם הרוחני, ועד סוף המדרגות, עד שמגיעים לגמר התיקון, שאז אין שום הגבלות, בכל מדרגה ומדרגה, בינינו לבין הבורא יש הסכם, כל הזמן, רק כל פעם בצורה שונה, במידה שונה, בתנאים שונים.

מצד הבורא טוב ומטיב, אין שום הגבלות, הוא מסכים לכל דבר שהאדם רוצה, רק שיהיה בקשר עימו. לגבי תנאי ההסכם, האדם הוא שמציב לבורא את התנאים. הוא אומר לבורא בדיוק איזה קשר הוא רוצה שיהיה ביניהם, לא יותר, וכבר מבין שיכול לעמוד בו, ולא יהיה פחות מהמידה שקבע. זאת אומרת, הכל תלוי באדם, תנאי ההסכם והרצון להסכם, והבורא מצדו מוכן לכל דבר.

למה צריך הסכם? למה חותמים על הסכם עם מישהו? אדם חזק קובע כללים כראות עיניו, לא איכפת לו מהזולת, הוא רוצה וזהו. אדם חזק בכלל לא זקוק להסכם עם מישהו חלש, הוא פועל מתוך שיקוליו-הוא, בהתאם לשגיונותיו. אלא הסכם עושים כשתלויים אחד בשני, בדברים שהוא תלוי בי ואני תלוי בו. ואז כל אחד מוותר במשהו ונותן במשהו. זאת אומרת, הסכם עושים עקב חולשה.

מתי מתקיים הסכם בינינו לבין הבורא? הבורא מצדו מראה לנו שהוא חלש מאוד. במה? הוא מראה לנו שהוא זקוק לאהבה שלנו, ליחס שלנו, לתשומת הלב שלנו, במאה אחוז. שכינתא בגלותא. בוכה שאנחנו לא שמים לב אליה, שאנחנו נמצאים בניתוק ממנה. כמו אם, שמוכנה לכל קשר עם הילד, לא חשוב אם הוא ילד טוב או ילד רע, היא מצד הטבע צריכה אותו. את הטבע הזה הבורא קובע, והוא כבר קבע מראש "טוב ומטיב לרעים ולטובים" אוהב אותם, וזהו.

הבורא מצדו אמנם חלש וזקוק להסכם, אבל הוא מציב לנו תנאי: הסכם איתו יכול להיות רק אם נהיה קשורים אליו. זאת אומרת, האדם לא יכול לבקש ממנו עזרה בלי להיות בקשר עימו. אלא עזרה תתקבל מהבורא רק בתנאי שהאדם יהיה תלוי בו וקשור איתו הדדית. כלומר, אדם לא יכול לבוא ולבקש עזרה מהבורא בדברים שהם נגד רצון הבורא, כמו למשל, לגנוב, לרצוח וכו', שהם נגד טיבו, נגד מה שהוא הציב כקשר בינו לבין האדם, אלא הוא יכול לבקש ממנו רק דברים שנמצאים אצלו ואצל הבורא בשווה.

מכאן יוצא, שאדם תמיד יכול לבקש, הסכם יכול להתקיים רק בשמירת מדרגה רוחנית מסוימת, איפה שכבר נמצאים על מנת להשפיע. איפה שאדם כבר הגיע לקשר מסוים בעל מנת להשפיע לבורא והבורא לו, והם במשהו אוהבים זה את זה, במשהו מפחדים זה מזה, במשהו רחוקים זה מזה. יש גבולות מסוימים, הגבלות. אבל האדם רוצה להישמר במדרגה הזאת. הוא מבין שיכול להיות פחות מזה, גרוע מזה, אז לזמנים שיכול להיות שהיחסים יתקלקלו מכל מיני סיבות, הוא כותב הסכם.

עכשיו האדם לא זקוק להסכם. הוא הגיע עם הבורא לאיזו הבנה הדדית, הכרת ההבנות, בינו לבין הבורא יש איזשהו קשר, ושניהם מבינים שכדאי לשמור עליו. אבל האדם מבין שיכולים לבוא זמנים, שמכל מיני בלבולים, מסיבות שהן לא מוצדקות, הוא ירצה להפר את ההסכם. אם הסיבות מוצדקות, אז ודאי שההסכם מבוטל, מי יודע מה יכול להיות בדרגה אחרת, במצב אחר.

אבל אם הוא הגיע להכרה, שהפרת ההסכם תפגום בקשר שבינו לבין הבורא, זה הדבר הרע ביותר שיכול להיות, מכל התנאים שיבואו, לא חשוב איזה, גם כאלה שהם יותר גרועים ממוות, בכל זאת הוא לא רוצה להפר את ההסכם, אז הוא כורת ברית. הוא מבקש מהבורא לשמור איתו על היחסים ביניהם, לא חשוב מה יהיה, איזה הפרעות יבואו מהצד לשניהם, שהמצב של עכשיו ישמר כמצב הקבוע, שפחות ממנו לא יכול להיות.

זה יכול לקרות רק בתנאי שאדם מכיר, שמצב פחות מהמצב שנמצא בו עכשיו הוא גרוע מכל מצב אחר שיכול להיות, ואין בעולם סיבה שתשכנע אותו, שכדאי להפר את ההסכם. זאת אומרת, אדם שנמצא במדרגה רוחנית מסוימת, בודק אותה עד סופה, ואומר שמדרגה פחות ממנה היא הדבר הרע ביותר.

ואז במדרגה שהוא נמצא בה, הוא רוצה חוץ מהסכם גם לכרות ברית. הסכם כותבים לעכשיו, וברית כורתים לעולם ועד: מבטיחים אחד לשני, שלעולם נחזיק זה בזה ברמה כמו שעכשיו. ואז הם באמת בודקים את עצמם בכל מיני מצבים שיכולים לבוא, בהתאם למדרגה שנמצאים בה, לא בהתאם למדרגה יותר גבוהה, ורואים שההסכם מחזיק, שהוא בר-קיימא.

לאחר שבודקים את הקשר וכורתים ברית, והקשר נשמר לכל העומק של המדרגה, אז הם יכולים להתקדם עוד ביחסים ביניהם, ובמדרגה הבאה יש תנאים חדשים שצריך לרכוש. קודם כל מרגישים ששונאים זה את זה: איזה קו ימין וקו שמאל יש בתוך הנברא. אחר כך מתחילים להתקשר אחד לשני: קו שמאל מקבל תכונות של הנברא, והופך להיות לקו אמצעי. ובקו אמצעי, כשמגיעים להבנה, לזיווג דהכאה, להכרה, לקשר בין בורא לנברא, נקרא שחותמים הסכם.

אחרי שחותמים הסכם, רוצים שלפחות המדרגה הזאת תישאר לעולם ועד, המצב הקבוע, שלא יכול להיות פחות ממנו: מצב "דלא פסיק", ואז חותמים בו חוץ מהסכם גם ברית. זאת אומרת, המצבים האלה מתקיימים בכל מדרגה ומדרגה, וכמו שרב"ש אומר: "מהו כריתת ברית בעבודה", זו בהחלט הפעולה שבה אנחנו חייבים כביכול להיתקע, בכל קביעת יחס עם הבורא.

איך אדם שנמצא לפני המחסום יכול לקשור את עצמו עם המצבים האלה?

לפני המחסום ואחרי המחסום אלה אותם מצבים. לפני המחסום אדם חש בשינויים שמתחוללים בתוכו, ובהתאם למה שקורא במאמרים, הוא יכול איכשהו למצוא בתוכו אותן הבחנות, רק עוד לא בצורה ברורה, כמו שהן קיימות אחרי המחסום, שזה הוא לא יודע, אין לו עם מה להשוות.

זאת אומרת, לפני המחסום יש בנו כל ההבחנות, רק שהן ב"הסתר רגיל". כלומר, אין להן צורה ברורה וממשית שאפשר לעבוד איתה, אבל הן בכל זאת קיימות, ואפשר איכשהו לתאר אותן, להרגיש אותן בפנים, לא את הדבר האמיתי, אלא דמה. כמו שילדים קטנים משחקים בצעצועים: עם בובות, עם מכוניות, עושים מלחמות, וכדומה.

מעל המחסום אלה החיים האמיתיים, שלעומתם החיים בעולם שלנו הם משחק ילדים. אבל כפי שנהוג לומר שמשחק זה דבר רציני, משחק זה באמת דבר רציני, כי הוא בונה את האדם.

אז איך לקשור אלינו את המצבים האלה, כשנמצאים לפני המחסום? פשוט מאוד, למצוא את אותם דברים שקיימים בתוכנו. לחפש את ההבחנות האלה, שעכשיו אני נמצא בתנאים מסוימים עם הבורא, והמצב הוא מצב טוב במשהו, לא במאה אחוז, כי לא יכול להיות מצב טוב בכל האופנים של הקשר עם הבורא, שהוא גם גדול בעיני, וגם אני מפחד ממנו, וגם אני מודה לו, וגם אני מוכן לתת לו, וגם אני זקוק שהוא יתן לי, וכו'.

אלא אפילו רק בדבר מסוים, רק ערוץ אחד מכל 620 הערוצים שאני קשור אליו בכל איבר ואיבר של הנשמה, אני מרגיש רק אותו, אבל אני מרגיש בו קשר טוב עם הבורא. אני כלפי הקשר הזה יכול לומר, שאני רוצה לכרות עימו ברית, כדי שמידת הקשר הזאת, בשום אופן לא פחות מזה, תישאר לעולם ועד. ואני מבקש ממנו, שהוא יעזור לי לשמור על הקשר, שהוא ישמור לי אותו, ובמצבים הגרועים ביותר שיזכיר לי על הקשר הנוכחי הזה, ויחדש לי אותו כל הזמן. אני עושה זאת עכשיו למען העתיד.

איך אפשר לשמור את זה לעתיד, הרי האדם לא יכול להבטיח את עצמו לעתיד? אלא הרצון להבטיח את עצמו לעתיד, הוא כבר נותן את הכלי הבא, שאותו האדם מכניס כמ"ן לתוך הבורא, לתוך מדרגה יותר עליונה, והיא שומרת לו את הכלי הזה, ומכינה ושומרת לו את המילוי לכלי הזה, ומשם זה כבר נשמר.

מה הם התנאים לכריתת ברית בין האדם לבורא? באיזה תנאים האדם חותם על ברית ובאמת מסכים איתם? מה הוא צריך לומר לבורא, לומר סתם בעל פה: "תשמור עלי שיהיה בסדר", "שלא יהיה יותר גרוע", וכו'? במה החתימה שלו? מה אדם צריך לעשות כדי לחייב את הבורא לשמור בשבילו על היחסים ביניהם? הבורא מצדו שומר עליהם, הוא תמיד מתייחס לאדם טוב. איך הוא ישמור על האדם, שתמיד יתייחס אליו טוב כמו עכשיו, באיזה ערוץ מן הערוצים שבקשר ביניהם? איך האדם יכול לעשות את זה?

לעשות אפשר רק בדבר אחד, בהעלאת מ"ן, בחיסרון לעתיד. האדם עצמו מאוד מפחד, שבעתיד הוא יתקלקל. מאיפה הפחד הזה? האדם נפל הרבה פעמים וראה עד כמה הוא סובל, עד כמה רע לו מזה שהתנתק מהבורא. אז הפחד הזה והייסורים הללו בונים בו כלי, את ההכנה למ"ן, לעלות לבקשה כזאת, שרק אל תעשה לי שאפרד ממך, "אל תשלחני מלפניך ורוח קודשך אל תיקח ממני".

אם יש לאדם את ההכנה הזאת מהייסורים הקודמים, אז המ"ן שלו הוא המ"ן הנכון. אדם יכול סתם לסבול או לבכות כמו ילד, אבל לחתימה על הברית חייבת להיות בקשה בוגרת. חתימה היא לא דבר פשוט, יש בה הרבה תנאים. מתי מגיעים להסכם בעולם הזה? אחרי שמכים אחד בשני, ומנסים בכל המצבים להרוס את השני, למחוק אותו, ומאין ברירה מתחילים להתקרב בעזרת צד שלישי.

וגם אז, עד שמגיעים למשהו. נעשים מגעים בחשאי, שלא יהיו הפרעות מצד אלה שאין להם עניין שיהיה הסכם בין הצדדים. לעשות את זה בחשאי נקרא "בהסתר": האדם אפילו לא יודע שהוא כבר מוכן להסכם הזה, והולך עוד בחושך, עד שמתגבשת בו החלטה, שאין ברירה הוא חייב לחתום, ואז הוא בא ומבקש מהצד השני לכרות ברית. הדרך הזאת היא באמת דרך ארוכה.

האדם חייב לאסוף ולקחת את כל הסבל הקודם ולא לאבד אותו. המדרגות הקודמות תמיד נעלמות, נאבדות, עד שלא מגיעים להבחנות הסופיות שלהן. רק ההבחנה הסופית שנרשמת במלכות של כל מצב ומצב, רק היא מתקיימת ונשארת ונשמרת. כל יתר ההבחנות נמחקות, כי הן לא סופיות, לא מוגמרות. לכן צריך להוסיף עוד ועוד עבודה, עד שגומרים את כל ההבחנות.

כשאדם גומר אותן, יש לו הבחנה סופית שהוא לא מסוגל לעשות שום דבר, והטוב ביותר הוא להגיע להסכם. בעולם שלנו מגיעים להסכם מאין ברירה. עם הבורא אמורים להגיע לחתימת הסכם לא מאין ברירה, אלא מתוך בחירה, מתוך הכרה: מצב זה הוא הטוב ביותר שיתנו לי, לא אקבל שום מצב אחר במקום ההסכם הזה- ואז מגיעים להסכם. כל המצבים האלה מתקיימים גם לפני המחסום.

איך לכרות ברית עם הקבוצה?

בקבוצה יש תנאים מאוד טובים לכריתת ברית. כי בקבוצה יכולים להיזהר אחד בשני, ולשמור את הברית אחד לשני, אנחנו מתקיימים בקבוצה כדי להגיע לקשר עם הבורא. האם זה טוב? האם אדם שמתעסק בברית עם הקבוצה, עם החברים, לא מתנתק מהבורא? אם הברית עם החברים באה בקשר לברית עם הבורא, אז היא מתקיימת גם בקבוצה וגם עם הבורא, והן תומכות זו בזו.

אבל אם הברית בקבוצה היא לא בקשר עם הבורא, כמו שבעל הסולם אומר על רוסיה, שהיא גרמה עוול גדול, בכך שרצתה לקשור ברית בין האנשים, שיהיו טובים ואוהבים אחד לשני, אבל בלי שום קשר לבורא, ובזה הרסה את עצמה. זאת אומרת, הברית בין האנשים לא יכולה היתה להתקיים בגלל העדרה של תכלית יותר נעלה לברית הזאת. לכן צריך גם את זה להביא בחשבון.

אבל אם מטיבים אחד עם השני, רוצים ברית בין החברים כדי שהיא תחזק את החברה כלפי הבורא, שהוא מטרת הברית בינינו, אז הברית יכולה להתקיים בחברה, והיא כוח אדיר שאין כמוהו להתקדמות.

מהי אמונה בבורא?

אמונה בבורא זו הברית שאדם מבקש מהבורא, שהבורא ישמור אותו מהרגעים הרעים שיבואו. אחרי שאדם בודק )אחרת זו לא תהיה הבקשה הנכונה( שהמצב הזה הוא הטוב ביותר מכל המצבים שהיו לו עד כה, ורוצה להישאר לפחות בגובהו, נקרא שהוא חותם לעתיד. ברית לא חותמים להיום, ברית חותמים לעתיד, לזמנים הגרועים שיבואו.

אמונה בבורא היא דווקא בזה שהבורא ישמור את הברית. האדם מאמין שהבורא מסוגל לשמור את הברית. זאת אומרת, יש בברית הזאת הכרה ביכולת של הבורא, ברצון הטוב שלו, באמונה שלו באדם, בנאמנות שלו לאדם. כל זה נקרא "אמונה".

אמונה היא תחושת הבורא מצד הנברא. זאת אומרת, עד כמה שמרגישים אותו כגדול, כנאמן, כאוהב, כטוב ומטיב, במידה הזאת הולכים לקשור עימו ברית לעתיד, ובזה האדם מוסר את עצמו לבורא, לא רק לעכשיו, אלא גם לעתיד.

בזה שאדם אומר לבורא שישמור עליו, הוא מוסר את עצמו לידי הבורא, שזה נקרא "אמונה שלימה", שהיא תוצאה מ"אמונה", אמונה רגילה, שאדם מרגיש את הבורא כגדול, כנצחי, כטוב ומטיב אליו.

איך האדם יודע שהבורא מחויב כלפיו ושקיבל את ההתחייבות שלו?

לפני שנמצאים בעולם הרוחני, אין אפשרות לקבוע שהבורא הוא טוב ומטיב, שהוא רוצה בנו ומחכה לנו, וכו'. עד שלא מגיעים למצב שמרגישים את הבורא כשותף, אין מה לדבר על חתימת ברית. כלומר, התנאי הראשון לברית הוא "דע את ה' אלוקיך ועבדהו".

מה ההבדל בין כל מיני יחסים עם הבורא לבין כריתת ברית? ברית חותמים לעתיד. והמדרגה הנוכחית, עד כל העומק שלה, בתוך הכלי שלי, ובתוך הרצון שלו, במצב הנוכחי, היא ברורה לי. גם כלים וגם אורות וגם כל הנסיבות לזה, את כל הדברים האלה בדקתי, ראיתי, השגתי והבנתי, והם ישמשו עכשיו כבסיס לקבוע משהו לעתיד.

בלי הבדיקה וההשגה וההבנה של הכלים והאורות והנסיבות אין תנאים לברית. בלי אלה האדם לא יכול לפנות לבורא ולבקש שישמור עליו. קודם עליו להיות בטוח, שיש לו את כל התנאים לברית. רק אצלנו בעולם הזה יכולים להיות הסכמים בלי התנאים האלה, ובאמת רואים מה ערכם.

מהו המצב הטוב ביותר באותה מדרגה, שלא רוצים פחות ממנו?

המצב הטוב ביותר באותה מדרגה, הוא מצב שמגיעים אליו עם הבורא ולא רוצים שיהיה פחות ממנו: מצב הקבוע. מה זה שלא יהיה פחות ממנו? שאדם דורש קטנוּת. שתהיה לו לפחות קטנות, והגדלות אם תבוא, תבוא. אבל הוא תמיד דואג לקטנות, להישאר לפחות במדרגה הזאת. כמו באצילות, שלומדים ממנו תכונות, מצב הקבוע, עולה ויורד. אבל בעולה ויורד הוא יורד עד המצב הקבוע שלו ולא פחות.

האם כורתים עם הבורא יותר מברית אחת?

יש ברית בכל מדרגה, ויש עוד הרבה בריתות בערוצים אחרים. האדם מרגיש את הבורא גדול. הוא בדק את גדלותו, ראה אותה, ספג אותה. הוא רוצה שההבחנה הזאת שספג, לפחות תישאר אצלו לעולם ועד. הוא מבקש: "אל תיקח אותה ממני", "אל תיקח ממני את הכרת האל הגדול: "האל הנורא, חסד, גבורה, תפארת, או במילים של הרגשות שלנו, לא חשוב איך קוראים להבחנה שהשיג, אבל האדם רוצה שהיא תישאר.

זאת אומרת, אחרי קביעת כל הבחנה והבחנה שאדם משיג בבורא, הוא חותם איתו על ברית. אחרי שהבחין ובדק את כל הסיבות, את כל היכולת, ואת כל הקשרים בינו לבין הבורא בתוך ההבחנה הזאת, שזו עבודה בתוך ההבחנה הזאת, הוא מבקש מהבורא להישאר בהבחנה לפחות כך שהיא לא תיעלם. מה פירוש לחתום ברית? אדם לא יודע אם לחתום או לא לחתום, הוא לא נזכר שעוד מעט צריך לחתום ברית, לא מביאים אותו בשתי ידיים לחתום, אלא מבדיקת כל הדברים, מטבע הדברים הכל מתגלגל כך, שאדם מגיע למצב שנקרא "כריתת ברית". זה לא שהוא נזכר לפי הספרים, וזה לא שהוא נזכר מהשכל, שפעם הוא שמע בשיעור בוקר שכך צריך לעשות.

אלא ברוחניות הכל הולך קודם ונמשך, סיבה ומסובב, ואז בין המצבים האדם מגיע למצב שנקרא "כריתת ברית". אחרי שהוא בדק את כל הדברים וראה שלא יכול להיות יותר טוב מהמצב הזה, אחרי שמפחד שיכול להיות יותר גרוע מזה, אז הוא מגיע למצב שמבקש מהבורא שישמור לו לעתיד על המצב הזה, וזו כריתת ברית.

איך האדם יודע איפה סוף המדרגה?

האדם לא יודע איפה סוף המדרגה, וגם לא חשוב אם הוא יודע. הסיבה והמסובב יביאו אותו בסופו של דבר למצב שנקרא חתימת ברית, חתימת הסכם. הוא לא אמור לדעת מראש שבעוד כמה מצבים הוא עתיד לכרות ברית. הוא לא יודע את זה. ברוחניות לא הולכים כשיודעים קדימה את כל המדרגות, אלא מצב מוליד מצב.

מה קורה כשאדם חותם ברית ומיד מגלה עומק יותר גדול?

כשהבורא מגלה לאדם עומק יותר גדול, וזה יכול לקרות גם כעבור שנייה, אז האדם במצב אחר. ברוחניות אין הבדל בין כעבור שנייה או כעבור מאה שנה, אם זה המצב הבא, זה המצב הבא, ואז קורים בו אותם תהליכים שקרו במדרגה הקודמת מאפס עד מאה אחוז.

רק הלוואי שהדברים האלה יקרו לנו בעוד רגע ולא בעוד מאה שנה, כי מאה שנים במישור הגשמי, ברוחניות הם אפס, אז בשביל מה לחיות מאה שנה כדי להגיע למצב הרוחני הבא, אם אפשר להגיע אליו ברגע הסמוך למצב הקודם.

מהי "ברית" בשפת הקבלה, לפי זיווגים, ספירות וכו'?

ברית זהו התנאי הסופי בכל מדרגה, שרק אחרי התנאי הזה נכנסים לקשר עם הבורא, לזיווג דהכאה. אם אדם אומר מראש, שיכול להיות הפסק כלשהו מצדו, זה לא נקרא ברית. ההפסק מוחק את כל הקשר. זאת אומרת, זיווג דהכאה, קשר עם הבורא, אפילו קשר איתו בעולם הזה, לא כל שכן עם הבורא עצמו, חייב להיות רוחני.

רוחני נקרא נצחי, שמתקיים לעולם ועד, שלא יכול להיות פחות מזה מצד האדם אף פעם. זאת אומרת, כריתת ברית זה תנאי שבלעדיו אין זיווג דהכאה. בלעדיו האדם לא נכנס לקשר עם הבורא: לזיווג, לייחוד. רק אחרי כריתת ברית עושים זיווג דהכאה.

זה התנאי הפנימי שכאשר האדם מוכן אליו, הוא ניגש לזיווג דהכאה והתנאי הזה מתקיים. לפני כן הוא לא מתקיים. כי הבורא, רוחניות, כל מדרגה ברוחניות, היא מדרגה שמתקיימת לאין-סוף במידה הקטנה שלה. כל מדרגה ומדרגה היא אין סופית, זאת אומרת, היא במידה מסוימת חלק מהאין-סוף. אחר כך בגמר התיקון כל המדרגות האלה נאספות יחד ויש אין-סוף הכללי.

לכן ברית כורתים בכל מדרגה. בלי ברית אין קשר, זאת אומרת, אין זיווג דהכאה, אין השגת המדרגה בעצמה. זה התיקון האחרון של המדרגה לפני זיווג דהכאה: התיקון האחרון על הכלי. זה מה שנקרא "עד שיעיד יודע תעלומות שלא ישוב לכסלו עוד".

ממתי הברית מתחילה להתקיים?

מאיפה מתחילה הברית בעולם שלנו? מתינוק. כאשר אדם, כמו תינוק, מוסר את עצמו לידי העליון, שזה נקרא "אבא ואמא", שיעשו איתו מה שהם רוצים, בהכרתו, בהשגתו המלאה, במסירת עצמו להם או במסירת נפשו )זה אותו דבר, כי מה אני מוסר להם? את הנשמה(, מסירת הכלי שלו להם, שיעשו כל תיקון שצריכים להתקדמות, לא חשוב איזה, הוא מוכן לזה, אז בתנאי הזה הם מתחילים לעשות לו ברית: "ברית מילה". זאת ההתחלה.

אחר כך ישנה התפתחות, האדם עושה בעצמו ברית עם הבורא. ואחר כך כשהוא גדול, הוא עושה ברית למדרגה יותר קטנה, וכו'.

איזה ברית מתקיימת בין רב לקבוצה?

רב וקבוצה הן שתי מדרגות. רב זו מדרגה יותר עליונה וקבוצה היא תחתיו. ברית יכולה להיות בתנאים, שמבינים שהם תנאים הדדיים. יכול להיות שעדיין לא נמצאים בתיקונים אחד עם השני, אבל במה שנמצאים, רוצים לשמור על המצב הזה שלא יהיה פחות ממנו.

למה ברית בין רב לקבוצה לא יכולה להיות דבר מוחלט?

ברית בין רב לקבוצה לא יכולה להיות דבר מוחלט, כי גם הקבוצה וגם הרב נמצאים בתכונות לא מתוקנות. גם הקבוצה משתנה כל הזמן, וגם הרב כביכול משתנה כל הזמן. למה כביכול? מפני שבסופו של דבר הרב רוצה שהתלמידים יפנו עם הברית לבורא ולא אליו. לכן הקשר ביניהם אמור להיות בהתאם למידת רצונם להיות קשורים לבורא. הבורא הוא קנה המידה. באותו אספקט שבו הרב דומה לבורא, ובאותו אספקט שבו הקבוצה דומה לבורא, בזה הם קשורים ביניהם.

כל המצבים מתקיימים בין חברי הקבוצה רק אם יש ביניהם בורא, רק אם הם מביאים את החברה לקשר עם הבורא. כי אם הבורא נעלם מהקשר בין חברי הקבוצה, מהברית ביניהם, אז הברית לא קיימת. זה התנאי האחד והיחיד לקיום הברית. אין יותר תנאים.

אותו דבר בין רב לקבוצה. הקשר ביניהם יכול להיות רק בתנאי שהמטרה שלהם היא להגיע לקשר עם הבורא. אם הבורא נעלם מהקשר ביניהם, הם רחוקים, ואין שום דבר שיקשר ביניהם. צריך לרצות שלא ישאר קשר בין רב לקבוצה מסיבה אחרת שלא קשורה למטרה, שלא קשורה לבורא.

זאת אומרת, נוכחות הבורא בברית בין הרב לקבוצה היא התנאי הראשון והאחרון, ואם יש תנאים אחרים לקשר בין תלמיד לרב, אז הם לא קשר טהור. צריך לשמור על זה גם מצד הרב וגם מצד התלמידים. אחרת חבל על היגיעה ועל כל המאמצים שלהם.

למה אחרי דבקות בא פירוד?

אחרי הדבקות בדרגה הנוכחית בא מצב חדש. מצב חדש בא על פני המצב הקודם, שמשתנים היוצרות, התנאים הגולמיים. זאת אומרת, לא שלא לקחנו אותם בחשבון, שידענו או לא ידענו, אלא המצב הוא לגמרי חדש. במה? המצב הוא חדש בזה שגם אני וגם אתה, שנינו משהו אחר לגמרי. במדרגה הבאה אני זה משהו חדש, וגם הבורא הוא משהו חדש. הבורא הוא בורא אחר והנברא הוא נברא אחר, והתנאים ודאי אחרים, הכל חדש.

מה נשאר מהמצב הקודם? רק סיבה למצב הבא. רק סיבה שיקרה מצב הבא. ובמצב הבא הכל מחדש, מאפס עד מאה אחוז. המדרגה כולה חדשה. ואז לא שהולכים להפר את הברית הקודמת, אלא מתחילים מאפס, כי מה שהיה קודם נכנס כתנאי שיקרה המצב הבא.

ומצב הבא יכול להיות רע מאוד, וגרוע יותר בשלילה שלו מהמצבים הקודמים, אבל הוא לא נחשב כהפרת ההסכם הקודם. על פני ההסכם הקודם, האדם נכנס אפילו לקליפות ומרגיש רצונות נוראים כלפי הבורא, שרוצה לשלוט בו, למחוק, למרוד בו, אבל זה דווקא בגלל שהוא הגיע להסכם הקודם.

האם זיווג דהכאה זה מצב שעומדים כנגד הבורא?

זיווג דהכאה הוא לא כנגד הבורא. זיווג דהכאה הוא אחרי ששומרים את הברית. הוא לא כנגד הבורא, אלא כנגד הטבע שלי. עם מי נמצאים במכה? נמצאים במכה עם הרצון לקבל, ואז נכנסים לקשר עם הבורא.

למה מכים באור העליון? מכים באור העליון כי הוא רוצה לפרוץ לתוך גבולי, לתוך הרצון לקבל שלי. הוא רוצה כביכול להיכנס אלי, בתוכי, ללא שום תנאי, אפילו בעל מנת לקבל. כנגד זה אני בהכאה. זאת אומרת, נמצאים בהכאה כנגד הכוונה על מנת לקבל שנמצאת בפנים, ואז עושים זיווג על ידי הכוונה בעל מנת להשפיע.

לא מכים באור העליון. האדם לא יכול להכות באור, הוא יכול לתת מכה רק לעצמו, רק לרצון לקבל שלו.

באיזה מקומות יכולים להתייחד עם הבורא?

אם האדם קובע שהבורא גדול, והוא בדק שההכרה שלו בזה שהבורא גדול היא הכרה טובה מאוד, והוא לא רוצה שהיא תהיה אי פעם פחות מזה, אז נקרא שבמקום הזה האדם רוצה להיות בקשר עם הבורא.

אחר כך האדם יכול להיות איתו בברית במקום אחר, ובמקום נוסף, וכך הלאה עד שכל השטח של האדם נכנס לתוך השטח של הבורא והם בזה דבוקים. "מקומות" הכוונה לתכונות.

מה דומה בנו לבורא שנכרות עימו ברית?

הדבר המשותף שיכול להיות עם הבורא היא השפעה הדדית, אין יותר. מצדו יש רק השפעה וגם מצדנו, איפה שיש בנו השפעה אליו.

האם אחרי כריתת ברית יכול להיות מצב של רצון להפר את הברית?

אחרי כריתת ברית לא יכול להיות רצון להפר את הברית. המצב הזה נשמר כבר לעולם ועד. ברוחניות כל דבר שמתקיים, הוא כבר מתקיים הלאה, הבורא שומר אותו. זאת אומרת, האור העליון כבר נמצא במדרגה הזאת ומקיים אותה. אף פעם לא יכול להיות פחות מזה: מעלים בקודש ולא מורידים בקודש. ההפרה, מה שנראה כהפרה, יכולה להיות כשאדם נופל יותר עמוק מקודם, עוד יותר עמוק לשמאל, בזמן שעולה למדרגה הבאה. אבל זה לא נקרא הפרה.

ספירות "אברהם", "יצחק", "יעקב", הן חסד, גבורה, תפארת. וספירות "משה", "אהרון", "יוסף" ו"דוד" הן הספירות נצח, הוד, יסוד ומלכות. אבל אי אפשר ללכת לפי "אהרון". אהרון הוא חסד. למה הוא חסד, והרי אהרון זה גבורה, קו שמאל, "כהן"? אומרים ש"כוהנים" הם כעסנים ויש להם אופי לא טוב, אז איך הוא חסד? רב"ש רוצה בעיקר להסביר מהי ההליכה, איזו הליכה צריכה להיות למשה: "וילך משה", איך הוא ילך.

איך הוא ילך? למעלה מהדעת. למטה מהדעת אי אפשר ללכת. זאת אומרת, בהליכה יש שלושה מצבים:

הליכה בתוך הדעת - הליכה כמו שכל העולם הולך. לפי מה שאדם מבין בתוך השכל, בתוך הדעת, לפי מה שהוא חוקר ועושה חישוב, לפי זה הוא מתקיים. יש גם הליכה בתוך הדעת שאפשר לקרוא לה עבודה רוחנית בתוך הדעת. כביכול מחוברים עם הבורא, לא כמו כל העולם שמנותק מהבורא, אבל מתייחסים אל הבורא לפי ההבנה שלהם, לפי הדעת שלהם. זה נקרא בעבודה הרוחנית הליכה בתוך הדעת.

הליכה למטה מהדעת: האדם מבין שאם הוא ילך בתוך הדעת הוא לא יצליח, כי אי אפשר ללכת בדרך הרוחנית לפי דעת האדם. אז הוא מתייחס לבורא למטה מהדעת. זאת אומרת, הוא מקטין את הדעת שלו, מנתק אותה, ואז הוא יכול להיות מחובר לדעת ה', ובכך להיות מחובר לבורא. הדעת של האדם גורמת לו כל מיני הפרעות, אז הוא מנתק אותן, מתעלם מהן. הוא דבוק לבורא ולא מסתכל על כל ההפרעות שבאות לדעת שלו.

למה לא טוב להתנתק מהפרעות? כי אם אדם רוצה להיות מחובר עם הבורא מה שלא יהיה, ללא שום הפרעות, והוא מוחק אותן אחת אחת, אז הוא לא זקוק לעזרת ה', הוא לא זקוק לבורא. הוא יכול להיות פנאטי לאידיאה כלשהי, לאיזה רעיון מופשט, לא חשוב אם הוא מחובר לבורא או לא מחובר לבורא.

וההליכה הנכונה, שבאמת יכולה להביא את האדם למטרה, לדבקות בבורא, שזוהי המטרה, היא דווקא ללכת בדרך מלאה הפרעות שכליות וגופניות, כמו שרב"ש כותב, במקום שאדם נהנה, אין עבודה. זה לא עבודה ולא יגיעה. אלא רק אם האדם מגיע לדרגת חסד, אז אפשר לומר שהוא נהנה מן העבודה, מפני שעשה תיקון של חסד, חפץ חסד - תיקון של אהרון.

לכן משה תמיד אומר לאהרון: "בוא איתי, נלך יחד לפרעה". גם עם הבורא, אבל קודם כל יחד עם אחיו. הוא עושה על עצמו תיקון של חסדים, מגיע לדרגת חסד, על ההפרעות שלו, ועל ידי זה הוא מתחבר עם הבורא למעלה מהדעת. ואז הוא מגיע ל"פרעה", להילחם נגד הרצון לקבל שלו. בצורה כזאת אפשר ללכת כל פעם קדימה ולנצח את ה"פרעה". לבוא אליו עוד פעם ועוד פעם, עד עשר מכות, ולצאת משליטת ה"פרעה".

היינו, אם אדם לא מציב את עצמו כנגד ההפרעות, להצטייד קודם בתכונת חסד, אז הוא לא זקוק לעזרת ה', שיעזור לו להתמודד עם ה"פרעה". ואם הוא לא זקוק לעזרת ה', אז אין לו אמצעים להגיע לדבקות עם הבורא. לכן משלוש האפשרויות: בתוך הדעת, למטה מהדעת, ולמעלה מהדעת, ההליכה למעלה מהדעת היא המביאה לדבקות ה'.

מהי הליכה למעלה מהדעת? האדם מקבל את הדעת, הוא מעמיד את עצמו על הדעת, ועל פני הדעת בונה את הקשר שלו עם הבורא, על ידי זה שהוא מתייחס לכל ההפרעות שבאות לו בדעת כאל הפרעות שהבורא שולח לו. הוא עושה עליהן תיקון של חסד, ומבקש מהבורא שיעזור לו להשתמש בהן, בלהיות למעלה מהן, זאת אומרת, על פניהן להיות בקשר עימו. וכך יוצא שכל ההפרעות האלו הן כ"בשר", כעביות, שדווקא על פניהן האדם קושר את עצמו עם הבורא, כמו שכתוב: "אסרו חג בעבותים על קרנות המזבח". שצריכים לקשור את עצמנו ל"מזבח": "מזבח" הוא תיקון לרצון לקבל. תיקון בדרגה הגבוהה ביותר: ב"עבותים", בעביות, שהיא באה דווקא מהפרעות של הרצון לקבל, הפרעות של הדעת. לכן מי שלא מוחק את הדעת, ודווקא על פניה מתקשר ודורש את הדבקות עם הבורא, הוא מגיע לחיבור.

האם הקשר עם הבורא מתבטא בתפילה ובעניית התפילה?

עניית התפילה באה תמיד לפי התפילה. אין בעניית התפילה שום דבר שלא מבקשים מלמטה. רק הצורה שלה, איך שהיא באה, היא בהתאם להתפתחות המבקש.

כשתינוק מבקש, הוא צועק, הוא לא יודע להגיד לאמו, שהוא רוצה לקבל ממערכת שדיה כמות כזאת וכזאת של חלב, כי שם יש חומרים כאלה וכאלה שגורמים לו לגדול כך וכך. הוא לא יודע את כל הסיבות והתוצאות, הוא אפילו לא יודע מה הוא צריך לקבל. יש לו רק צעקה לחיסרון עצמו, הגולמי. ולפי זה אמו יודעת מה לתת לו.

אבל אם מבוגר צועק ברחוב כמו תינוק בלול, אף אחד לא מבין אותו. צעקות של תינוק ברורות לנו, הוא צועק כי כואב לו משהו, או כי הוא רעב. ולאדם בוגר יש אלף ואחת סיבות לצעוק, הוא חייב להביע את הצעקה שלו בצורה ברורה: מה בדיוק הוא רוצה, למה הוא רוצה, מה זה נותן לו, איך הוא מבקש מאחרים וכו', הוא צריך לעשות את הקשר, קשר לא טבעי.

כך מתייחסים אלינו מלמעלה, בהתאם להתפתחות שלנו.

אבל המ"ן שאנחנו מעלים הוא בסופו של דבר מ"ן גמור. זאת אומרת, תינוק מספיק שהוא צועק. בתוך הצעקה שלו מסודרת כל הדרישה שלו מהתחלה ועד הסוף כלפי העליון. עליון כבר מבין, בתוך המסר הזה יש הכל. התינוק בעצמו לא יודע למה הוא צועק. אבל המ"ן שהוא מעלה, זה מ"ן שיש בו כל המידע כאילו הוא יודע במאה אחוז. אותו דבר אצלנו.

המ"ן הוא תמיד שלם. האדם מעלה רשימו, אבל הוא לא יודע בעצמו מה הוא מעלה. בהתאם להתפתחות שלו, לא דורשים ממנו יתר התערבות ממה שהוא עכשיו מתערב. רק צעקה, רק לצעוק את הרגשת החיסרון, זה מספיק.

בדרגה יותר גבוהה חוץ מהרגשת החיסרון, האדם אמור לדעת למי הוא מפנה את החיסרון הזה. בדרגה הבאה הוא אמור לדעת בשביל מה הוא עושה את זה. בדרגה הבאה מעליה הוא אמור לדעת מה זה יתן לו, ובדרגה עוד יותר גבוהה, מה זה יתן לנותן, לבורא, וכך הלאה.

זאת אומרת, הקשר הוא בצעקה, אין לאדם יותר מזה. הקשר מצדנו הוא רק בצעקה. הקשר מהבורא בא באלפי אופנים שאפילו לא ידועים לנו. בהרבה דברים נסתרים ויכול להיות גם גלויים, אבל גם בגלויים יש בכל זאת הרבה דברים שנסתרים מאיתנו: "תכלית הידיעה שלא נדע". אפילו בדרגות של גמר התיקון, גמר התיקון הוא כלפי הכלי שלנו, אבל לא כלפי כל המערכת שהבורא עושה. זאת אומרת, מדובר רק מתוך מה שהנברא משיג.

מה הכוונה בדוגמה, שאדם נושא משא כבד, וצועק לעזרה?

בעניין המשא הכבד, רב"ש נותן דוגמה מאוד ברורה, למי שמתכוון ללכת למעלה מהדעת. למעלה מהדעת הכוונה, שאדם לא מוחק את ההפרעות, אלא שמח שהן באות, כי הוא יודע, בידיעה ולא בהרגשה, שמזה יהיה לו טוב. שהבורא שולח לו הפרעה כדי להראות לו איפה הוא יכול ליצור קשר עימו. הוא צריך לקחת את ההפרעה הזאת ולהתחיל לעבוד איתה. זאת אומרת, למרות ההפרעה, להשתדל כל הזמן להתקשר אל הבורא.

בהתחלה האדם משתוקק להתקשר אל הבורא בכוחות עצמו, למרות ההפרעה. אחר כך הוא רואה שהוא לא יכול לעשות את זה, הוא חייב תיקונים, תיקונים של חסד. אחרי תיקונים של חסד הוא רוצה להגיע למצב שהוא קשור אל הבורא עם הפרעה. לא רק שההפרעה כבר לא מפריעה לו, לא מנתקת אותו מהבורא, אלא הוא רוצה להיות קשור דרכה לבורא, זאת אומרת, להשתמש בהפרעה כאילו בלקבל על מנת להשפיע. שההפרעה הזאת תביא לו יתר קשר עם הבורא, קשר יותר ממה שהיה לו קודם. ואז הוא דורש מהבורא את העזרה.

זה נקרא שעד שאדם לא מגיע למצב שהוא זועק שהוא נופל, שהוא לא יכול להתמודד עם ההפרעה הזאת, שמנתקת אותו מהקשר עם הבורא, הבורא לא עוזר לו, כי אין לו כלי לעזרה. עד אז הוא לא מגיע לשימוש נכון בהפרעה ולא מממש את ההפרעה כמו שצריך. המצב שבו אדם מפחד שהמשא ייפול והוא צועק, הוא מצב טוב מאוד.

אבל כדי להגיע למצב הזה דרושים כמה גורמים:

א) משא כבד מאוד.

ב) פחד שהמשא ייפול.

ג( חשיבות הבורא.

לגוף לא איכפת שהמשא ייפול, אלא זה החשיבות כלפי המטרה, שאם המשא ייפול, אז איך אני אתקשר אל הבורא. זאת אומרת, חייבים לפני כן להצטייד בהרגשת גדלות הבורא, שחשוב לי להתקשר איתו.

כל הסיבות הללו הן היוצרות באדם את המצב הזה שנקרא לעמוד באמצע הרחוב ולצעוק: "הצילו!". כי האדם הופך סתם דבר שלא חשוב אם הוא ייפול, לדבר החשוב ביותר בחייו. ואז באמת באה הצלה, אז עוזרים לו. זאת אומרת, נותנים לאדם הרגשה שזה לא חשוב, לא נורא, והוא צריך להגדיל את חשיבות הקשר עם הבורא מאפס עד למצב שאין יותר חשוב מזה, שאם הוא ייפול, זה יהיה ממש אסון.

אז האדם מקבל עזרה: השק לא נופל והוא מגיע איתו לאן שצריך. "השק" הוא האמצעי. למעשה הוא לא נחוץ לאף אחד. כל הרצון לקבל נברא כדי על פניו לעשות את הקשר עם הבורא. למעלה מהרצון לקבל לעשות מסך וזיווג דהכאה.

מה מניע את האדם לעבוד ללא שום הנאה?

אדם בכל מקרה, איך שלא יסובב את עצמו, לא יכול לעשות שום תנועה, גם הקטנה ביותר, בלי שתהיה לו מזה תועלת. גם הגוף הבהמי, הביולוגי, וגם הגוף הרוחני, הרצון לקבל, הרצון, גם זה וגם זה לא יכולים לזוז בלי חומר דלק.

הבורא יכול לזוז בלי חומר דלק מפני שה"חומר" שלו הוא רצון להשפיע. אנחנו מחומר של רצון לקבל, רצון לקבל הוא היסוד שלנו. רצון לקבל יכול להיות עם כוונה על מנת לקבל או עם כוונה על מנת להשפיע. הכוונות הללו הן תוספת על פני הרצון לקבל, הן כמו לבוש עליו. זאת אומרת, באיזה צורה, סגנון, מין, באיזה שיטה הרצון עובד, מה מניע את הרצון, איזה חשיבות.

אבל הרצון לקבל בעצמו, הוא נמצא בפנים. וכדי לעשות איתו איזו פעולה, חייבים לתת לו כוח לעשות את הפעולה הזאת, אנרגיה, חומר דלק. חומר הדלק שהרצון לקבל דורש הוא שהמצב הבא שלו יהיה יותר טוב ממצבו הנוכחי. זה חומר הדלק שלו.

את החשיבות של המצב הבא לעומת המצב הנוכחי, האדם יכול לתכנן. והרצון לקבל יסכים עם זה, רק אם מתכננים בו את התוכנה הזאת. יש אנשים שמופעלים מהבוקר עד הערב על ידי משהו שקיבלו אותו כדבר חשוב: מחינוך, מפרסומת, מפחד וכו'. זאת אומרת, אפשר לתכנן את האדם, לאלף את האדם, לתת לו איזו תוכנה פנימית שלפיה הוא יעבוד, כי זה נראה לו עכשיו הדבר החשוב ביותר.

אבל אם רצון לקבל לא ירגיש בדבר מסויים חשיבות, הוא לא יעשה את הדבר הזה. מחוסר חומר דלק, כמו מכונה. זאת אומרת, לפני שמגיעים לעבוד עם הרצון לקבל, או על מנת לקבל או על מנת להשפיע, חייבים לתת לו איזו סקאלה, איזה דירוג של ערכים בהתאם לחשיבותם.

במקום לשבת ולקרוא ספר יותר חשוב לי עכשיו ללכת לישון. אמנם לפני שעה הספר היה יותר מעניין, אבל עכשיו העייפות גוברת, אז יותר כדאי לי ללכת לישון. ואז באמצע השינה שאני כל כך נהנה ממנה, ולא רוצה יותר שום דבר בחיים, הלכתי לישון בהחלטה גמורה שהשינה היא הכי חשובה, פתאום יש משהו יותר חשוב, איזו ידיעה טובה או רעה, ואני צריך לקפוץ ולרוץ ולעשות. זאת אומרת, האדם תמיד בוחר מה יותר חשוב, והרצון לקבל נותן לו לקום לדבר היותר חשוב.

בחינוך הרוחני לא דורשים מהאדם שום דבר כביכול. אלא רק נותנים לו ערך שרוחניות יותר חשובה מגשמיות. ואת היתר הוא אמור לפתח בעצמו מתוך עצמו, האור כבר מפתח את הכלי. ואז בהתאם להתמזגות הרצונות שיש לאדם מהטבע, מהלידה, מהחינוך, ובהתאם לחברה שבה הוא נמצא, האדם מתייחס לחיים, למה שיש סביבו.

ואז הוא בוחר מה יותר חשוב, ולדבר היותר חשוב יש לו חומר דלק, ואם הוא בא לחברה מסוימת, אז היא יכולה להפוך לו את כל החשיבות הזאת. או שהוא עצמו שומע שכדאי, ואז בצורה ביקורתית, עצמאית, גורם לכך שישתנה לו סולם הערכים.

במה שונה הכוונה דלהשפיע מהכוונה דלקבל?

כוונה דלהשפיע או כוונה דלקבל רק משנה את החשיבות ממה האדם מתפעל יותר. לכן בעל הסולם כותב, שההבדל בין לעבוד בעל מנת לקבל לבין לעבוד בעל מנת להשפיע הוא הבדל פסיכולוגי בלבד. הוא בוחר דווקא במילה כזאת לא מקובלת ברוחניות: "פסיכולוגי", כאילו צריך לשנות משהו בדרגת הבהמיות, ואז אדם יעבוד הלאה.

למה? כי הכל עניין של חשיבות. אם עכשיו חשוב לי בורא, כי כולם סביבי מדברים על זה, אז לא יעזור כלום, כמו שהם נתנו לי עוד אלף ואחד דברים שנראים לי חשובים, ואני מוסר עליהם את החיים, כך אני אמסור את החיים שלי למען הבורא.

אבל מה ההבדל? ההבדל הוא, שבכל שאר הדברים חוץ מהבורא, החברה והגוף שלי תמיד יתמכו בי, וכלפי הבורא הגוף תמיד יהיה כפרעה. לכן אם אדם הולך באמת לקראת קשר עם הבורא, הוא צריך מאפס ועד סוף הקשר שהבורא יעזור לו לבנות את הקשר. בעוד שלגבי שאר הדברים, הוא לא זקוק לבורא, החברה והוא בעצמו יכולים לספק לו אותם.

ואז אדם יכול לדעת איפה הוא עומד. אם הבורא חייב להיות כשותף העיקרי בכל מה שהוא עושה בחיים, כמקור הכוח, עצם המטרה והסיבה לה, אז הצעד שהוא עושה הוא צעד רוחני. ואם הבורא לא נמצא כמטרה, כסיבה, כנותן הכוח והמבצע, אז הפעולה היא גשמית.

מה הרצון לקבל דורש?

הרצון לקבל, חוץ מחומר דלק, הוא דורש מטרה, כשהמטרה, במידה והיא חשובה, היא עצמה חומר הדלק שלו. כשהרצון יודע, שבמצב הבא יהיה לו יותר טוב ממצבו הנוכחי, זה חומר הדלק. אז המטרה הופכת להיות חומר דלק.

זאת אומרת, אדם שצריך להזיז את היד מהכסא לשולחן, מאיפה בא לו חומר הדלק לכך? הוא בא מתוך זה שיהיה לו יותר נוח עם היד על השולחן. אם לא יהיה לו יותר נוח על השולחן, מאיפה הוא יקח חומר דלק? הוא לא יקח, אין לו מאיפה. אי אפשר סתם למלא את הגוף במרץ, ולעשות איזו פעולה רק בגלל שיש לי מרץ. זה נקרא להיות "משוגע" שלא עושה חשבון. יש אמנם דברים כאלה, אבל הם נקראים קלקול.

הרצון לקבל האמיתי, בכל הרמות שלו, מרמת האטום, מהתא הקטן ביותר, דרך מערכות הגוף הגדולות ביותר, ועד המערכות האלוקיות, איפה שפועל הרצון לקבל מצד האדם, שם המטרה משמשת כחומר דלק. לא קיים חומר דלק לחוד ומטרה לחוד.

האדם צריך לדעת, שבמצב הבא מצבו יהיה יותר טוב, שהוא ירוויח. יש עודף חיובי במצב הבא לעומת המצב הזה, וככל שהעודף יותר גדול, יש לו יותר חומר דלק, יותר דחף, מרץ.

הבעיה שלא רואים את המטרה.

הבעיה היא לא אם רואים או לא רואים את המטרה ואת עצמך כלפי המטרה. האדם אף פעם לא נמצא במטרה. הוא נמצא במצב א' וצריך להגיע למצב ב'. הוא אף פעם לא נמצא במצב ב'. אלא השאלה היא עד כמה הוא יכול לתאר לעצמו את מצב הב' כיותר טוב ממצב הא'. בכל מקרה, מדובר בהדמיה.

אדם שרוצה בעוד עשרים שנה להיות פרופסור, מדמיין כפי הבנתו היום, מה פירוש להיות פרופסור בעוד עשרים שנה: גדול, מכובד, וכו'. אבל הוא עדיין לא פרופסור. בעוד עשרים שנה, כשיהיה פרופסור, זה יהיה לגמרי אחרת ממה שהוא מדמיין עכשיו.

אז איך הוא, עם השכל שלו וההבנה, עם כל מה שיש לו היום, יכול לדמיין מדרגה יותר עליונה, שאליה הוא משתוקק? תמיד זה בגדר דמיון, העיקר שהערכים שלו יהיו בפער גדול כלפי המדרגה הנוכחית והמדרגה הבאה, שיתנו לו חומר דלק מספיק חזק.

לכן אין לאדם ברירה אלא להשיג חברה, שתספק לו חומר דלק כלפי המטרה שהוא בוחר. חברה שכל הזמן תפרסם לו, שבחר בדבר נפלא, ושתתפעל מיכולתו לחשוב עליה, ותגיד לו "אתה לא יודע מה זה בכלל. אנחנו עכשיו נספר לך באמת, יש בינינו גם כן כאלו שכבר השיגו את המטרה, אתה לא יודע מה זה!" וכו'. ואז כל אחד מהחברה ירוץ אליה ויגיע.

האם בתהליך הזה יש אפשרות למדוד אם הולכים נכון?

יש תהליך ויש אפשרות למדוד אם המטרה היא הקשר עם הבורא. בכל מדרגה ומדרגה יש מצבים שאדם מרגיש, שהוא נמצא בקשר יתר עם הבורא. ואם הוא לא יכול למדוד את עצמו כלפי המטרה, הוא יכול למדוד את עצמו כלפי הרצון לקבל שלו שגדל, כלפי ייאושים ותסכולים ושינויים שליליים, שהם גם חלק מההליכה, חלק מההכנה.

זאת אומרת, כשאדם לא שם לב להרגשה שלו אם היא רעה או טובה, אלא בודק את המצב שלו כמו גוף שלישי, יש לו תמיד אפשרות להגיד אם הוא מתקדם או לא, לפי הדברים השליליים והחיוביים כאחד.

הבעיה היא שהליכה רוחנית היא הליכה רגשית, ורגש מבלבל את האדם, סותם לו את המוח. כשרע לו, לא איכפת לו מה שאומרים, שיגידו. רע לו וזהו. הליכה רגשית זאת לא בדיקה, זה לא מדידה כלפי המטרה. גם האדם החכם ביותר, אם נותנים לו פחות תענוג, כבר כל החוכמה שלו לא שווה כלום, הוא לא יכול לעשות איתה דבר. אז הבעיה היא לא למדוד, הבעיה היא להיות מסוגל למדוד נכון.

מה קורה כשכל הקבוצה משתוקקת למטרה?

קבוצה שמגיעה למצב שכולם בוערים וכולם רודפים אחר המטרה, היא כאיש אחד בלב אחד. ואז יתכן שזה מספיק לה כדי לקבל את התגלות הבורא. אם באמת הכינה את עצמה כאיש אחד בלב אחד, מיד יש קבלת התורה. במידה וההכנה לא מספיקה, עליה להכין את עצמה עוד.

ולא מדובר בקבוצה גדולה דווקא. אם שני אנשים יכולים למרות ההפרעות להגיע להיות כאיש אחד בלב אחד, אז יש גילוי.

האם יש לאדם משהו משלו?

בתוך הרצון לקבל שלנו יש תוכנה. אופן העבודה של הרצון לקבל כבר מתוכנן. עלינו רק לזרז את עבודת התוכנה. זאת אומרת, התוכנה קיימת בתוך הרצון לקבל. הרצון לקבל בעצמו הוא התוכנה. האדם רק צריך לתת מהירות, לא יותר. כמו מחשבים שמשתכללים רק במהירות, בתדר.

זה מה שאדם אמור לעשות בעבודה שלו. בסופו של דבר הוא משיג מהירות יתר. ובזה הוא עובר מדרך ייסורים לדרך תורה. צריך מהירות יתר, צריך קבוצה, קבוצה כמה שיותר גדולה, כמה שיותר גבוהה, "ברוב עם הדרת מלך".

האדם לא משנה את התוכנה עצמה. הרצון לקבל עובד תמיד בהתאם לרווח. לרווח רוחני יותר. גם כך וגם כך אדם יגיע להבנה שהוא צריך יותר רוחניות ברווחים, אבל זה יכול לקחת הרבה זמן או מעט זמן, יותר לאט או יותר מהר.

נראה כאילו האדם תלוי ולא קיים בכלל כלום?

זה דומה לאדם שיושב מול המחשב וצריך לכתוב משהו. הבעיה שלו, אם ללחוץ על המקשים לפי איך שבא לו מבפנים, או מלכתחילה להשיג כוח נוסף שידחוף אותו ללחוץ עליהם. האם לחכות שיתנו לו מכה מאחור ואז הוא ילחץ על המקשים, עוד פעם מכה, עוד פעם ילחץ, כמו אם שצועקת על הילד על כל דבר שהוא לא רוצה לעשות, או מראש לעשות יותר מהר ויותר בנעימות. אבל האדם בטוח ילחץ על המקשים האלה, ועל אותם מקשים.

רק במצבנו הנוכחי נראה לנו, שבמקום ללחוץ על אותו מקש במחשב, אפשר לעשות משהו אחר. לשחק במשהו, שאולי זה יעזור. אבל לא, מגיעים ללחוץ על אותו מקש. זאת אומרת, האדם לא בורח מן הדרך, הדרך היא כל הזמן "ללחוץ על המקשים", אלא שבין לחיצה ללחיצה האדם מכניס ייסורים, אם הוא לא חכם. ההבדל הוא רק בזה. אף פעם לא לוחצים על המקש בלי להגיע למצב שזה הכרחי וחשוב, והכי טוב, וחייבים את זה, גם אם לא היה עומד עלי אף אחד עם מקל, גם אז בעצמי הייתי רוצה לעשות את זה, ורק את זה.

אם אדם מגיע להחלטה הזאת מהר כביכול בעצמו, בעזרת הבורא שהוא מעורר אותו, שמחפש דרך איך לעורר אותו, בסופו של דבר הוא מחפש את הקבוצה שתעורר אותו לעורר את הבורא, ואז זה בסדר. ואם הוא לא מחפש קבוצה לוקח עוד הרבה שנים.

איפה האדם מכניס את הבורא בתוך הדעת?

בעל הסולם כתב מאמר מאוד מיוחד, מחקר מדעי על כדאיות עבודת ה', על פי ניסיון, על פי חיוב. זה לא עניין פשוט. שם המאמר: "מחקר מדעי על בסיס ניסיוני בדבר החיוב של עבודת השי"ת" (קבלה למתחיל, עמ' 125). האם יכול להיות משהו יותר רחוק מרוחניות מאשר עבודה ה' בתוך הדעת? לא, אבל בעל הסולם מספק לנו את כל ההוכחות על כדאיות עבודת ה', בתוך הדעת.

לבורא יש הרבה שמות. "שם" נקרא הכרה. לפי איך שאדם מרגיש משהו, כך הוא קורא לו. לפי איך שהוא מכיר אדם אחר או תופעה כלשהי, כך הוא מכנה אותם: טוב, רע, לח, קר, וכו'. זאת אומרת, הכלי נותן שם בהתאם להרגשתו.

מה הכוונה "בהתאם להרגשתו"? אם הבורא טוב ומטיב, אז כל שם שכלי נותן חוץ ממאה אחוז טוב ומטיב, השם הזה אומר על מידת קלקול הכלי, שבמידה הזאת הכלי עדיין לא מתוקן. זאת אומרת, אדם שאומר על הבורא שהוא טוב ומטיב בארבעים אחוז, ובשישים אחוז לא, זה נקרא שהוא נמצא בדרגה מספר ארבעים מתוך נניח מאה דרגות.

כלומר, השמות שאדם נותן לבורא מבטאים את מידת התיקון שלו. אדם שיודע את כל הבורא, מכיר את כל הטוב ומטיב, אז הוא קורא לו "טוב ומטיב", וזה נקרא שהוא מתוקן, או שגילה את הבורא לגמרי. כלומר, השם שאדם מכנה בו את הבורא מעיד על מידת הגילוי או מידת ההסתרה.

כך קורה כשפונים לבורא. ואם לא פונים אליו? אם לא פונים לבורא, נקרא שנמצאים בהסתרה. בגילוי אדם רואה שהכל כוח אחד פועל, ויש לו עסק רק עימו. אבל בהסתרה, מתוך ההסתרה, אדם מכנה את התופעות שבו וסביבו בכינויים טובים או רעים בכלל בלי לשייך אותם לבורא. ולפי עד כמה שמשייך את ההסתרה הזאת, את מה שמרגיש, לבורא, נקרא מידות ההסתרה.

זאת אומרת, גם בהסתר כפול וגם בהסתר רגיל יש סולם. ואז לתופעות שמרגישים בתוך הכלי קוראים בכל מיני שמות שבינתיים הם שמות של הסתרה. וכשעוברים מחסום מתחילים לקרוא לתופעות האלה בשמות של גילוי.

כלומר, מה שכן נקרא, מה שלא נקרא, מה שכן יהיה, מה שלא יהיה, בתוכנו, תמיד זו הרגשת הבורא. אם מכירים את הרגשת הבורא נקרא שנמצאים בגילוי. אם לא מכירים אותה נקרא שנמצאים בהסתרה. המידה שיכולים לקרוא לה "טוב ומטיב" מעידה על המקום של האדם בגילוי או בהסתר.

ומפני שאנחנו נמצאים עדיין במסגרת של זמן, תנועה, מקום, לאדם יש נטייה לדמות שבעתיד לבוא הוא יזכה לטוב ומטיב, בעתיד הבורא יתגלה לו, ואז יהיה לו טוב. זאת אומרת, הוא קושר את הטוב ומטיב עם מושג של זמן. אבל לומדים שאין זמן, אלא טוב ומטיב אמור להתקיים במצב שבו אדם נמצא עכשיו.

אז אם אדם לא מחכה לסוף שיבוא, כי הזמן כשלעצמו לא פועל כלום, אלא הוא עובד בהווה, שעכשיו במצב של היום, במצב העכשווי, יתגלה טוב ומטיב, זה נקרא שהוא עובד כדי לקרב אליו את העתיד. למעשה אין עתיד. כל העבר, הווה, עתיד, הם בהתגלות הבורא במצב שבו אדם נמצא.

אז אין מה לחכות שיבוא, הוא לא יבוא, שום דבר לא יבוא בעצמו, ושום דבר לא ישתנה. אלא רק אם הכלי מצד האדם ישתנה, אז המצב ישתנה. לכן, מושג הזמן תלוי בנו. הוא לא נמצא מחוץ לנו. אלא כמה שאנחנו רוצים לקרב את גילוי טוב ומטיב במצבנו הנוכחי, זה נקרא שאנחנו פועלים לקרוב העתיד. ואז זה נקרא שעולים מעל הזמן.

מאיפה אפשר לקחת כוחות לכל הדברים האלה? רק מהכרת הגדלות, גדלות הבורא, גדלות המשימה, גדלות המטרה. מאיפה אפשר לקחת גדלות המטרה לפני שמשיגים את המטרה? מאיפה אפשר להכיר את גדלות הבורא, לפני שמרגישים את גדלותו? איך אפשר להיות במצב לפני שמגיעים אליו? איך אפשר להשתוקק לטוב, כביכול לטוב, אם עוד לא מרגישים אותו כטוב? מה יכול לתת לאדם חומר דלק להגיע למשהו שהוא לא מכיר אותו?

לכן יש עזרת הזולת. כמו שבעולם הזה חברה נותנת הכרת החשיבות, במטרות שחשובות לחברה, כך בעבודה רוחנית, החברה צריכה לתת לאדם הכרת החשיבות בהשגת הבורא, בדבקות עם הבורא. לפחות באותה מידה כמו שבעולם שלנו אדם מוכן למסור את נפשו כדי להיות עשיר או גדול או מלומד או מכובד, כך החברה חייבת לתת לאדם הכרת גדלות המטרה הרוחנית, כל עוד לא השיג אותה.

מזה יוצא, שכל העבודה של האדם היא בשיפור גדלות המטרה בתוך החברה. עליו לבדוק את החברה שלו בקריטריון אחד בלבד, האם היא יכולה לספק לו כל יום ויום את חשיבות המטרה ביתר עוז, ביתר ביטחון, ביתר התרוממות. אם כן, אז הוא בחברה הנכונה, הטובה, שעל ידה יוכל להתקיים ולהתקדם. ואם לא, לא יהיה לו שום קיום ושום קידום ברוחניות.

זאת אומרת, האדם אמור לדאוג לחברה יותר טובה, לפעול בתוכה, לשפר אותה. אם מזה יהיה חומר דלק לכל החברים, אז אפשר באותו מקום, באותו מצב, באותו זמן שנמצאים בעולם הזה שלנו, לגלות כביכול את סוף המטרה. לקרב את הסוף ולגלות אותו עכשיו, שזה נקרא "לעלות מעל הזמן".

מה פירוש לדעת "שמותיו של הבורא"?

"לדעת שמותיו של הבורא" נקרא להשיג את כל המדרגות, מהמדרגה הנמוכה ביותר של ההסתרה ועד המדרגה הגבוהה ביותר, הגדולה ביותר, של הגילוי. אי-אפשר לבוא למדרגה הגדולה ביותר בלי לפסוע בכל המדרגות האלה מלמטה למעלה. האדם חייב לגלות את כל שמות הבורא עד שמגיע לשם הכולל "טוב ומטיב".

השם הזה כולל את כל השמות, הרעים ביותר והטובים ביותר, שאדם נתן עד שהגיע למדרגת הבורא. השם הסופי הזה כולל את כל השמות. זאת אומרת, הוא כולל את כל הכלים בכל המצבים שלהם, הרעים והטובים, עם כל המילויים שמתגלים בהם. זה נקרא לדעת שמות הבורא.

אם אדם ש"מדבר שקר" מתרחק מהבורא, איך אפשר בהסתרה ל"דבר אמת"?

בכללות יש כל מיני מצבים. יש מצבים שאדם משקר לעצמו. יש מצבים שאדם נמצא באמת כלפי עצמו, אבל בשקר אובייקטיבי כלפי הבורא. נכון שכאשר לאדם רע, אין מה לעשות: זאת ההרגשה שלו, אבל יכול להיות שבזה הבורא רוצה לגלות לו על התיקונים שחסר לו, שאם הוא יעשה אותם, הוא יגיע לטוב. אז בעצם היחס של הבורא אליו הוא טוב, אבל בכלים של האדם הוא מצטייר כרע.

ואז באיזה שם הוא יקרא לבורא? אם האדם מכיר שזה טוב, אבל מרגיש רע, איך הוא יגיד לבורא: "תודה רבה שאתה נותן לי מכות"? הרי יש משמעות רק למה שאדם מרגיש. זאת אומרת, אם מרגישים מכה אי אפשר להגיד "תודה".

האם בעולם הזה אפשרי לקבל מכה ולהגיד תודה? זה אפשרי כאשר אדם יודע שעכשיו הוא עובר מצב רע ורואה שממנו יוצא לו טוב. זאת אומרת, מצב טוב יכול להיות רק כשאדם מקרב את העתיד להווה. שבסך הכל סכום ההרגשה הנוכחית וההרגשה העתידית נותן חשבון חיובי. אדם חייב בסופו של דבר להרגיש פלוס במקום מינוס, ואז הוא יכול להצדיק את הבורא, להגיד אמת מתוך סך ההרגשה הכולל.

לכן האדם חייב לעבוד על כך שהעתיד ישמש לו כהווה. לא בשכל, אלא להביא את זה להרגשה. צריכים להרגיש את ההווה ואת העתיד כאחד, כדי לעשות חשבון ביניהם, ושמהחשבון הזה ייצא פלוס, עודף. גודל העודף הוא חומר הדלק שלו.

ואז האדם לא מרגיש רע. הוא קירב אליו את העתיד וניקה אותו מן ההווה, ואם יש לו עודף חיובי הוא לא מרגיש רע, הוא מרגיש טוב. עד כדי כך שאדם יכול ממש "לחתוך בבשרו", ולהרגיש בזה שהוא שמח, ולא יכאב לו.

איך אדם ניגש לפנות לבורא?

אדם פונה לבורא רק אם יש לו צורך בזה. איך אדם פונה לסתם מישהו? יש אנשים שהוא בכלל לא רואה אותם. הם אמנם קרובים אליו מאוד, אבל הוא לא מרגיש אותם. יש אנשים שהוא כאילו מסתכל דרכם, ובכלל לא רואה אותם. יש כאלה שהוא זקוק לקרבתם, ואחרים שהוא רוצה להרחיק ממנו. הכל לפי מידת הנחיצות שלו בהם. לפי מידת החשיבות, לפי הכרת החשיבות שלו בהם.

אז אפשר לפנות לבורא, אפשר להתחיל להרגיש אותו, רק לפי הצורך. אומרים שהבורא נמצא בכל מקום, שהוא ממלא את האדם וגם נמצא מסביבו. האדם טבול בתוך הבורא והבורא בתוכו, אבל האדם לא מרגיש אותו, הבורא כאילו לא נמצא. זו ההסתרה מצד הבורא.

הבורא עשה את ההסתרה הזאת. הוא הציב בפנינו את תמונת העולם הזה שמבלבלת אותנו, ואת האדם בתוכה, את כל זה הציב במקום את עצמו, ואת עצמו הוא הסתיר. והאדם צריך לעשות עבודה הפוכה. למרות התופעות שהוא מרגיש בגוף שלו במקום להרגיש שזה הבורא, ולמרות התופעות שהוא מרגיש סביבו במקום להרגיש שזה הבורא, האדם אמור להגיע להכרה שאין שום דבר אחר, לא אני ולא סביבי, אלא רק הבורא.

אז מה יכול לאלץ את האדם להגיע למצב שיהיה נחוץ וחשוב לו לגלות את הבורא? הבעיה היא שהבורא רק מעורר את האדם, נותן לו כל מיני מכות קטנות, עקיצות. הוא לא עומד עם שוט ביד. אם כך היה עושה היינו רצים לגלות אותו מחשש שאם בעוד רגע לא נגלה אותו נמות. אבל לא כך זה עובד. הבורא מעורר את האדם רק כדי לתת לו בחירה חופשית וחופש פעולה לגלות אותו, שזה מרחב הפעולה היחיד שבו האדם חופשי. הבורא לא נותן בצורה ישירה דחף לגלות אותו, אלא רק רמזים.

אבל איך מתוך הרמזים של הבורא האדם יכול לעבוד כך, שיגיע לנחיצות בהתגלות הבורא, שירגיש שהבורא נחוץ יותר מכל מה שהוא מרגיש בתוכו ומסביבו. אחרת הוא יפנה למשהו אחר, תמיד הוא ימצא משהו יותר חשוב. כך קורה לכל אדם בעולם הזה, כל פעם הוא פונה לדברים יותר חשובים שהוא מוצא סביבו, זה מה שנקרא אצלנו "חיים". אז איך לפנות אל הבורא כאל הדבר החשוב ביותר? איך לגלות את החשיבות של גילוי הבורא יותר מכל דבר אחר?

זה פלא. האדם נמצא בתוך הבורא והבורא ממלא אותו, וחוץ מהבורא לא קיים כלום. ובכל זאת האדם לא רוצה אותו, לא רוצה להרגיש, לא רוצה לגלות, לא רוצה כלום. אלא שהאדם אמור להשיג בעצמו את הנחיצות לגלות את הבורא. זה הדבר היחיד שמוטל עליו. המקובלים אומרים, שללא חברה האדם לבדו לא מסוגל להתקדם לזה אפילו במילימטר אחד. צריך חברה.

לא יכולה להיות תפילה אם לא מתוך הכרחיות.

נכון. אחרת זה לא נקרא עליית החיסרון. עליית מ"ן, תפילה, היא כשיש לאדם חיסרון. החיסרון צריך להיות רק לדבר אחד, חיסרון שיודעים בדיוק מהו, חיסרון שיודעים למי פונים, שיודעים שבמקום הזה יכולים לקבל, שהמקום הזה מוכן לתת. כשמתקיימים כל התנאים האלה ונוצר קליק, אז האדם מקבל תגובה. אחרת לא.

לכן, האדם אמור להגיע למצב שהוא דורש מהחברה, כאילו הוא עומד מולם עם אקדח ותובע מהם, שהחיים שלו תלויים בהם. עליו להרגיש כאילו הוא עומד על חבית כשחבל על צווארו, וכל הקבוצה עומדת מסביב והשופט פונה אל חברי הקבוצה: "נו, מה נעשה איתו?" והחברים צריכים להגיד.

איך לדאוג שהחברה תהיה אמצעי להשגת הבורא ולא המטרה עצמה?

כאשר עובדים על חשיבות הבורא, אז החברה היא כל הזמן כאמצעי להשגת המטרה. יש רק שלושה דברים: אני, החברה, והבורא.

מתי החברה לא חשובה?

חברה שלא יכולה לתת לי כל יום התרוממות יתר למטרה, אין בה תועלת, היא מיותרת. היא עוצרת, מבלבלת, קוברת אותי. אדם שלא מקבל כל יום התרוממות יתר, אמור לברוח מהחברה הזאת. "לברוח" נקרא, או לשפר אותה או לעזוב אותה. עד כדי כך אנחנו תלויים בחברה. זה דבר מאוד קריטי.

איך להיכנס למצב של פחד, שבו התפילה תהיה הכרחית?

זאת אומרת, קורה שאדם מרגיש איזה פחד, חרדה, לגבי העתיד, לגבי ההווה, מה יהיה, ואז הוא מחפש איך להתקדם. אבל מה לגבי אדם אדיש, שאין לו פחד כזה, חרדה כזאת? מדובר דווקא על זמנים כאלה שאין פחד ואין חרדה, מה אז לעשות. יתכן שברגע שאדם נמצא בפחד ובחרדה הוא דואג שהם יהיו יותר גדולים, וכך יועילו למטרה. או שאולי הפחד והחרדה האלה לא מועילים לקרב אותו למטרה האמיתית?

זאת אומרת, אם אדם סתם מפחד ממה שעלול לקרות, למשל, לפני שנה גנב משהו ועכשיו זה עומד להתגלות, הוא שומע שמתחילים לחשוד בו. הוא חש פחד וחרדה שיתפסו אותו, יתנו לו מכות, יכניסו אותו לבית סוהר. מה עליו לעשות? הוא זקוק לבורא.

עכשיו השאלה, האם הוא מודה לבורא שסובב לו לפני שנה את הגניבה הזאת, כדי שעכשיו הוא ישתוקק אליו, כי הוא מכיר את עצמו ואת הטבע שלו, ויודע שבלי המכה הזאת הוא לא היה משתוקק אל הבורא, ואז הוא מבין, שכל דבר שהבורא עושה לו הוא לטובה ומודה לבורא על זה. עכשיו כבר לא איכפת לו מה צופן העתיד, העיקר שעכשיו הוא חושב על הבורא.

האם צריך לחפש חיים לא טובים כדי לקבל חיסרון?

החיים טובים, הכל בסדר גמור, אדם לא זקוק לבורא, לא זקוק לכלום, למה שיחפש לו חיים רעים? לפי הגוף הבהמי רואים שדברים טובים לא גורמים לאדם לפנות לבורא, אלא רק דברים רעים. אבל מה זה נקרא "דברים רעים"?

בעל הסולם כותב שכל רגע ורגע אדם חייב להתחיל מהשאלה "מהו הטעם בחיינו?". אבל למה הכוונה ב"מהו הטעם בחיינו?". האם חוסר הטעם בא מהחיים הגשמיים, שהגוף מספק לי את החסרונות, כי עוד מעט יהיה לו רע, יתנו לו מכות, יכניסו אותו לבית סוהר. או ששאלה זאת באה מחיסרון שאין לי בחיים קשר עם הבורא. שחברה, ספרים, סופרים, מספקים לי חיסרון שאם אני לא משיג רוחניות, זה יותר גרוע מלהתגלגל לבית סוהר או לספוג מכות.

הכל תלוי ממה מפחדים, מהו סדר העדיפויות, מה סולם הערכים. על זה צריך לעבוד.

האם יש בחירה חופשית לפני המחסום?

אם לפני המחסום האדם הוא כבהמה או כחולם, ורק אחרי המחסום הוא משיג את התנועות החופשיות שלו על ידי המסך, אז איך לפני המחסום אפשרית תנועה חופשית, מעשה חופשי, כשאין עדיין מסך?

בעל הסולם אומר, שגם אחרי המחסום יש שאלה איפה קיימת בחירה חופשית ובמה היא קיימת. האדם נמצא אז תחת תכונות היצר רע או תחת תכונות היצר טוב, או בקדושה או בקליפה, שגם אלו וגם אלו הם שני כוחות של הבורא, וגם בזה וגם בזה האדם לא חופשי. האדם נמצא בחופש רק בקליפת נוגה, בשליש אמצעי דתפארת, בבחירה למה להיות שייך.

זאת אומרת, אומרים שאחרי המחסום האדם נעשה חופשי במידת המסך, אבל הוא לא נעשה חופשי במידת המסך. אדם שרוכש מחסום הוא לא חופשי, הוא במחויב עושה מה שהבורא עושה. הוא רוכש טבע של הבורא ועושה כמוהו. ואם הוא לא רוכש טבע של הבורא, יש לו טבע הפוך, והוא עושה לפי הטבע הזה.

העבודה של האדם היא בקו האמצעי, רק הבחירה שלו היא ה"אני". כשאדם עושה פעולה טובה או רעה זה כבר לא הוא אלא תוצאה מהבחירה. הבורא לא מתחשב אם האדם עושה דברים טובים או דברים רעים, "דבר טוב" או "דבר רע" נקרא לבחור בטוב או לבחור ברע, אבל לעשות את הפעולה עצמה טוב או רע, זה כבר לא אנחנו, אנחנו לא בעלי הפעולה, אנחנו רק בעלי הבחירה.

לכן, בחירה קיימת גם לפני המחסום וגם אחרי המחסום. לפני המחסום האדם בוחר בחברה שתמשוך אותו לבחור בטוב, בצד הבורא. ואחרי המחסום הבחירה היא כנגד הקליפות, איך לבחור חברה: אז החברה היא כוחות רוחניים: לבחור בחלק הימיני, החלק הטוב. רק בחירה.

אבל המעשה עצמו טוב או רע, זה לא נתון לבחירה של האדם. זה כבר אחרי הבחירה, אחרי שאדם קובע תחת מה הוא נכנס, או רשות היחיד או רשות הרבים.

האם "ממעשיך הכרנוך" זה הטוב?

"ממעשיך הכרנוך" להגיד טוב, זה כבר תוצאה. האדם אמור קודם כל להגיע למצב שהוא מכיר את המעשה. "ממעשיך הכרנוך" זה כבר הגילוי.

מה זה "ממעשיך הכרנוך" לפני המחסום?

במצבנו הנוכחי "ממעשיך הכרנוך" נקרא, שאחרי כל הפעולות וכל האמצעים שאדם משתדל לעשות, הוא רואה את התוצאות. והוא רואה שהתוצאות האלו מקדמות אותו בכל מיני אופנים, אפילו כאלה שמורגשים בגוף כרעים. זה נקרא "ממעשיך הכרנוך". אי אפשר לגלות את הבורא בעיניים או בכל החושים שלנו. ההכרה בו היא הכרה רגשית פנימית, שבאה כתוצאה מסכום הפעולות שעוברות על האדם.

מה זה נקרא "אין לנו מלך אלא אתה", היש במציאות עוד מלכים חוץ מהבורא, שאנחנו בוחרים בו ולא בהם, הרי אין עוד מלבדו? העניין הוא, שלפנות לבורא, להיכנס עימו לקשר, למגע, ליחסים, אפשר רק לפי השתוות הצורה.

אדם שרוכש תכונה אחת ממה שנקרא בורא, מתוך הרבה תכונות שיש בבורא, דרך התכונה הזאת הוא כבר נמצא בקשר עם הבורא, דרך השתוות הצורה, דרך השוואת הצורה. וזה נקרא "אמת". המידה הזאת נקראת "אמת". לכן כתוב, שאדם צריך לדעת למי הוא קורא: "לקרוא באמת". המגע יכול להיות רק אם יש בשניהם אותה תכונה.

זאת אומרת, האדם צריך בצורה כלשהי למצוא ולדעת מה הן תכונות הבורא, ולהשתוקק לרכוש את התכונות הללו, מהתכונה הקלה ביותר לביצוע על הרצון לקבל שלו, ועד התכונות הגדולות ביותר, הרחוקות ביותר, והקשות ביותר לביצוע, כך שהוא יהיה כולו, בכל תכונותיו, כבורא. אז נקרא "השם ה' אליך".

וזה מה שלומדים בהעלאת מ"ן. מהו "מ"ן"? מ"ן הוא חיסרון לתיקון, שהמידה שלי תהיה בדיוק כמו המידה שלו: "עושה רצונך כרצונו". אם הרצון של האדם להיות כמו הבורא, הוא לא מתוקן, הוא לא בדיוק הרצון הנכון, זאת אומרת, האדם עדיין טועה מי הוא ומה הוא הבורא, נקרא שהוא לא קורא באמת, ואז החיסרון לא נקרא מ"ן ולא מורגש בעליון.

כמו שרב"ש נותן דוגמה על ילד חולה, שהרופא הנחה את אמו לגבי מה מותר ומה אסור לתת. הילד בוכה וצועק ודורש רק מה שהוא רוצה. כשמותר לתת לילד את מה שהוא רוצה, אמו נותנת, ואם אסור, היא לא נותנת. כך המ"ן שלנו. מ"ן היא בקשה שיש עליה תגובה, תשובה, רק בתנאי שהרצון שלי משתווה עם הרצון שלו: "עושה רצונך כרצונו", שיעשה רצונו, כרצונך.

והתיקון שתהיה בקשה לדברים האמיתיים, התיקון הכללי נקרא "אמונה". כי לא יכולה להיות בקשה נכונה לבורא אם היא לתועלת עצמית. הבקשה חייבת להיות לתועלת הבורא, על מנת להשפיע, ובכל מיני אופנים של על מנת להשפיע. זאת אומרת, קודם כל הרצון של האדם, הבקשה שלו, המגמה שלו, חייבת להיות מעל הרצון לקבל שלו, מעל המחשבות על עצמו. הבקשה צריכה להיות מחוץ לעצמו, לרכוש רצונות לזולת, השפעה לזולת.

והתכונה הזאת שאדם רוכש כדי לא לחשוב על עצמו, אלא לחשוב מחוץ לעצמו, לחשוב על הבורא, התכונה הזאת נקראת "אמונה". כוח האמונה הזה בא מלמעלה, והוא מה שמאפשר לאדם להתרומם מעל הרצונות שלו ולא לחשוב עליהם. ולפני שרוכשים את יכולת האמונה, זאת אומרת, את היכולת להיות מעל דרישות הגוף, האדם לא פונה לבורא, אלא רק לעצמו.

מלכתחילה אדם נמצא ברצונות לקבל אך לעצמו, וחושב שלפי השכל שלו, ולפי מה שכתוב בתורה, שהתורה היא תרופה לכל דבר, הוא יכול מן הסתם לבוא "לשמה". לכן בעל הסולם כותב ב"הקדמה לתלמוד עשר הספירות", פרק י"ב: "אבל יש להרהר לכאורה אחר דבריהם אלו", שסתם מ"לא לשמה" באים "לשמה", "הלא מצאנו כמה לומדים, שלא הועיל להם העסק בתורה, שיזכו על ידי המאור שבה לבוא לשמה". זאת אומרת, יש אנשים שמשקיעים את עצמם, שממש מוכנים "להרוג" את עצמם, משקיעים עשרים וארבע שעות ביממה ומכל הלב, אבל השיטה לא נכונה. ואז אין להם שום תועלת אמיתית מהעסק הזה.

"אמנם, עניין העסק בתורה ומצוות שלא לשמה", זאת אומרת, גם "לא לשמה" צריך להיות מכוון בצורה מאוד מיוחדת למטרה, "שהוא מאמין בהשי"ת ובתורה ובשכר ועונש, והוא עוסק בתורה מחמת שהשי"ת ציוה לעסוק, אבל משתף הנאת עצמו עם עשיית הנחת רווח ליוצרו" וכו', ובהמשך בעל הסולם מגיע לפתרון ואומר, שלא יועיל לאדם לעסוק בתורה, כל עוד לא רכש את האמונה.

האדם חייב להגיע למצב, שהוא מתרומם מעל הרצון לקבל שלו, ואת זה הוא צריך לדרוש. לדרוש את האמונה זה עיקר העיסוק בקבלה. זאת אומרת, בזמן שלומדים, בזמן שקוראים בספרי קבלה, חייבים להשתוקק רק לזה, לקבל מלמעלה כוח מיוחד, שיעזור לי להתנתק מהרצון לקבל שלי, שהנתינה לבורא תהיה אצלי הדבר הגדול ביותר.

המצבים האלה באים לאדם בלי שידע מראש מה הם. רב"ש אומר, שקו ימין וקו שמאל באים כשני מלאכים, הם נמצאים בתוך האדם ומופעלים מלמעלה. אבל קו אמצעי נקרא שהבורא נותן נשמה. נשמה נקרא "חלק אלוקי ממעל". ולפני שמקבלים את החלק הזה ה"אלוקי ממעל" אי אפשר לדעת מה זה. וכל פעם שאדם מקבל נשמה חדשה, נתווסף לו קו אמצעי, נשמה, הוא לא יכול לדעת איזה עוד ועוד חלקים ממנה הוא עומד לקבל.

לכן העבודה היא בהיסח הדעת מהתוצאה, עד שלא מקבלים אותה. ושני הקווים שאדם עובד בהם, קו ימין וקו שמאל, הם רק תנאים לקבלת הנשמה, הם לא הנשמה עצמה. זה הולך לפי "יגעתי ומצאתי", "יגעתי ומצאתי", זאת אומרת, האדם מתייגע בשני קווים, מה שנראה לו תכונות הבורא ותכונות הנברא, עושה ביניהם כל מיני פעולות, כל מיני עבודות, ואחר כך כתוצאה מעבודה נכונה והתמזגות הקווים בצורה נכונה, הוא מקבל מלמעלה מה שנקרא "נשמה".

מה זה? הוא לא יודע. אין שום קשר כביכול בין העיסוק בשני הקווים האלה, למה שאדם מקבל מלמעלה כנשמה, חוץ מסיבה ומסובב. ועד שהוא לא מתעסק בשני הקווים הללו, הוא לא יודע מהי הנשמה שיקבל אחר כך.

מה צריך כדי להעלות בקשה נכונה?

כדי להעלות בקשה נכונה נדרשים כמה תנאים. אם ניקח לדוגמה את אופן ההתנהלות בעולם הזה: קודם כל לפנות לאדם שיש לו מה שאני דורש. וכשאני מבקש ממנו, עלי לברר אם יש לו רצון לתת לי, ולוודא שיש לי ידיעה איך לבקש את זה ממנו, וכו', ואם התנאים הללו מתקיימים מצד האדם, זה נקרא העלאת מ"ן.

ואז מצד הבורא, בטוח יש ירידת מ"ד. לא יתכן מצב שאם התחתונים מעלים מ"ן, מלמעלה לא רוצים לענות מאיזושהי סיבה, מלמעלה הטוב ומטיב תמיד פועל, רק יש לו תנאי אחד: תבקש מה שיש לי בצורה כזאת שתהיה לטובתך.

זה נקרא להכין את הכלים. זו העבודה שלנו. "להכין כלי" נקרא שיהיה לי חיסרון למה שהבורא רוצה לתת, לפי המידה ולפי אופן הפעולה שלי. שהרשימו יהיה נכון לפי רשימו דהתלבשות ורשימו דעביות. שכוח המסך שאדם מקבל מלמעלה הוא בדיוק מה שהוא צריך, זאת אומרת, האדם מצפה לו מראש.

ויש בזה סדר פעולות: הסתרה, אחוריים, פנים, גם בהכנת הכלים וגם בקבלת האורות. אבל בסופו של דבר העלאת מ"ן נקרא "עושה רצונך כרצונו". רק זה נקרא מ"ן, ואחרת לא. אדם יכול לצעוק, ללמוד, אך ללא הועיל. יש חשבון על כל המאמצים, אבל המאמץ לא נכנס לפעולה שמפעילה את העליון. אלא המאמצים האלה לאט לאט מתווספים וגורמים לאדם התקדמות.

מהם התנאים כדי לקרוא לבורא באמת?

התנאים לקרוא את הבורא באמת, הם כמו בעולם שלנו. למשל, אדם רוצה לקנות לעצמו משהו חדש. במה תלוי שהוא ימלא את עצמו עם המילוי הזה, לא חשוב איזה מילוי, מילוי על מנת להשפיע, על מנת לקבל, איזה אורות, איזה כלים? אם יש לאדם חיסרון, איך הוא משיג מילוי לחיסרון הזה?

עליו ללכת לחנות, לשלם עבור המוצר. כדי שיהיה לו כסף עליו להרוויח כסף. אצל מי הוא ירוויח כסף? אצל בעל הבית. כדי שבעל הבית ישלם לו שכר, הוא צריך לעבוד אצלו. כדי שאדם יוכל לעבוד, הוא זקוק לחומר דלק לעבודה.

איזה חומר דלק? מראש להבין, שהמוצר שרצה לקנות בחנות, חשוב לו מאוד, דבר שמחייב אותו עכשיו לתת יגיעה בעבודה. עליו לנהל משא ומתן עם בעל החנות ועם בעל הבית. כלומר, צריכה להיות השוואת רצונות, והבנת הקשר.

כך זה בכל מקום. גם ברוחניות. ברוחניות צריכים להשוואת הצורה עם הבורא: "דע את ה' אלוקיך ועבדהו". והידיעה הראשונה במגע עימו היא האמונה, להתרומם מעל הרצון לקבל. לכן בעל הסולם כותב באות י"ז (ב"הקדמה לתלמוד עשר הספירות"), שאין מצווה גדולה יותר מלרכוש את האמונה, לרכוש כלים דבינה, תכונות של בינה. מלכות שרוכשת תכונות של בינה, עולה לדרגת הבינה, ואחר כך הכל פתוח, אין הגבלות.

יתכן שהמונחים: אמונה, למעלה מהדעת, "צדיק באמונתו יחיה", ועוד מונחים ושמות מסוג זה מבלבלים אותנו, אבל בפועל זו פעולה שמי שלומד קבלה מבין אותה: בלי העלאת מלכות לבינה לא יכולה להיות שום פעולה רוחנית.

האם כדי לפנות לבורא נחוץ לקיים את כל 620 התכונות שלו או רק אחת מהן?

זה לא חשוב, אפשר להגיד כך או כך. אם מקיימים רק אחת מהתכונות, זה נקרא שמקיימים חלק אחד מכל 620 התכונות. אותו חלק נראה לי רק אחד, כי כך זה מתבאר. אבל התכונות האלה הן לא דבר כמותי. אלא כמו שבזרע יש כל ההבחנות, בעובר יש כל ההבחנות, בתינוק שנולד יש כל ההבחנות, כל האיברים, רק השאלה היא האם הם מופעלים? האם הם מורגשים? האם הם נמצאים בשליטתו של האדם בעל מנת להשפיע, או אפילו בלקבל על מנת להשפיע? וכו'.

אז הבעיה היא רק איך לבטא את אופן השימוש של האדם בחלקים שלו: רק ביד, או רק ברגל, או בכולם במידה של יד או רגל. כך נהוג להתבטא בקבלה: יש לו רק כתר, אור הנפש בכלי דכתר. אז איפה היתר? ישנם, אבל מידת העבודה היא בסך הכל זאת. הביטוי הוא כך. לכן, אסור להתייחס לשפה בצורה פורמלית. עלינו להתבונן בכוונה שמאחורי הכתוב, על מה באמת מדובר.

מה ההבדל בין אמונה לבין ידיעה בלהשפיע על מנת להשפיע?

בתיקון להשפיע על מנת להשפיע:

ידיעה- מה שמרגישים, מה שרוצים בתוך הרצון לקבל, מה שנראה ברצון לקבל, שזה יכול להיות מילוי.

אמונה- למרות מה שמרגישים בתוך הרצון לקבל, רוצים לעבוד מעל הידיעה הזאת, זאת אומרת, מעל המילויים שהרצון לקבל דורש.

אבל אחר כך בעבודה בלקבל על מנת להשפיע, האדם עובד עם הידיעה, עם המילוי בתוך הרצון לקבל, גם בנתינה. זה דבר שאנחנו לא יכולים לתאר לעצמנו.

מהי אמונה?

"אמונה" נקרא הכוח שאדם רוכש, שעוזר לו להיות למעלה מהטבע הגשמי שלו. זאת אומרת, לאדם יש רצונות לדברים גשמיים-בהמיים, בעיקר אוכל, מנוחה ומין. כמו שיש לכל החיות. אמנם קצת יותר מפותחים ממה שאצל החיות, כי הוא בכל זאת בדרגת אדם, אז בהתכללות גם רצונות כאלה עולים לדרגות יותר גבוהות. בעל-חי לא דורש כל מיני מאכלים מיוחדים, עם כל מיני תוספות, ואנחנו גם באוכל מוצאים כל מיני דברים.

ואחר כך יש לו רצונות לכסף, לכבוד ולמושכלות. כל הדברים האלו נקראים ה"לב" של האדם. ובתוך הלב יש רצון לבורא, שנקרא "נקודה שבלב". העבודה של האדם היא, שהנקודה שבלב תהיה יותר חשובה, יותר בולטת, יותר קובעת, מכל הלב, מכל הרצונות לתאוות בהמיות ולתאוות אנושיות. זאת אומרת, להשתוקק לבורא בכל הכוח, מה שנקרא "עד שלא מניח לי לישון". כמו שבעל הסולם כותב ב"פרי חכם- אגרות", דף ע'.

ואז כשמשתוקק לבורא "עד שלא מניח לי לישון" הוא עובר מ"לא לשמה" ל"לשמה". זאת אומרת, שהתשוקה שלו תהיה לא כבעל תאווה גדול שרוצה לבלוע את הבורא, אלא שרוצה לתת לו הכל. זה נקרא שאדם רכש אמונה, רכש תכונה או מאמץ, שנמצא למעלה מהטבע שלו. התרומם למעלה מתאוות בהמיות ותאוות אנושיות, והם, הלב שלו, לא מושך אותו. וגם הנקודה שבלב לא אומרת לו שכדאי לעסוק עם הבורא כי שם יש תאוות יותר גדולות, אלא גם היא קיבלה כבר תיקון חפץ חסד, שנקרא "אמונה".

אומרים שאמונה היא הרגשת הבורא. אבל זה לא מדויק. אמונה היא לא הרגשה, אמונה היא תוצאה מזה שאדם מרגיש את הבורא. כתוצאה מהרגשת הבורא האדם רוכש כוח אמונה, הוא רוכש כוח שעוזר לו לא להיות תלוי ברצון לקבל שלו. הרצון לקבל שלו נכנע.

איך אדם לפני מחסום יכול ללמוד מה הן תכונות הבורא?

לפני המחסום אדם לא יכול ללמוד את תכונות הבורא. לפני המחסום העבודה היא "יגעתי ומצאתי", שאפילו לא יודעים במה בדיוק להתייגע. לא סתם כתוב: "כל אשר תמצא ידך לעשות בכחך עשה". האדם אף פעם לא יודע מראש את תכונות הבורא שאליהן הוא הולך להשתוות. העבודה היא בשלבים. הוא עושה את היגיעה, ולאט לאט משיג, מבין בכללות מה זה נקרא השפעה, ומתחיל קצת להשתוקק לזה, במידה שמבין מה זה.

ואז הוא צועק כמו שתינוק צועק, הוא לא יודע על מה הוא צועק, רק רע לו. אין לו עדיין בירור גמור מהי השפעה, מה זה על מנת להשפיע, מי הוא הבורא, אל מי לפנות. כמו תינוק בעולם הזה, שנמצא בידי אמו והוא צועק, הוא לא מכיר את אמו, הוא לא מכיר מי הוא. הכל בצורה עדיין לא מבוררת. כך מתחילים. יש בזה הרבה שלבים. לכן אומרים: "דע את ה' אלוקיך ועבדהו". אבל כשמדברים על הכרת תכונות הבורא, לא מדובר על מדרגות ראשונות.

איך אפשר להאמין בבורא אם לא יודעים מי הוא?

אין אצלנו אפשרויות לבדוק ולטעום מי הוא הבורא, ואין לנו אמונה. אין לנו כלום. לכן בעל הסולם באות י"ח ב"תלמוד עשר הספירות" מגיע בהתפתחות ההסבר שלו איך לרכוש את האמונה, עד לזה שאין לאדם מה לחשוב להתפתח אם הוא לא רוכש קודם ניתוק מהרצון לקבל שלו. זה נקרא "כוח האמונה": אדם שמתרומם עד הבינה- חפץ חסד, מצב שבו האדם לא חושב על עצמו.

ב"מאמר לסיום הזוהר" בעל הסולם כותב, שאם אדם חושב על עצמו, אין פירוד יותר גדול בינו לבין הבורא. זאת אומרת, הוא בזה נבדל מהבורא ואין ביניהם שום קשר. האדם יכול לדלג מעל החתך הזה רק כשיתחיל לחשוב מחוץ לעצמו. זה נקרא "אמונה".

ב"הקדמה לתלמוד עשר הספירות" בעל הסולם מסביר את המושגים: "להאמין בבורא" ו"בשכר ועונש" וכו'. אבל להיות בקשר כזה עם הבורא אפשר רק אחרי שרוכשים את האמונה.

מה זה "האדם צריך לומר"?

אנחנו רצון לקבל. לרצון לקבל אי אפשר לומר: "עכשיו אתה צריך לשמוח", "עכשיו אתה צריך לבכות". רצון מרגיש מילוי. אם מישהו אומר לו משהו מהצד, הרצון לא שומע, לא מבין. אנחנו שומעים בשכל, אבל הרצון לא מתפעל מזה. זאת אומרת, אם כתוב בספרי הקבלה, שצריך להרגיש וצריך לפעול ולעשות, הכוונה היא שצריך לגרום לי שארגיש, שצריך לגרום לי שאעשה. אין אחרת.

לדוגמה, יש לי עניין עם מישהו, ואני רוצה שהוא ירצה משהו. אני לא יכול להגיע ישר לרצון שלו, אם אני אפנה אליו ישירות, הוא סתם יגיד לי: "כן, בסדר", ויעשה את ההפך. זאת אומרת, אני צריך לעשות עליו כל מיני פעולות, שיפעלו עליו בצורה מיוחדת, מסוימת, שכתוצאה מהן יווצר בו הרצון שאני רוצה.

אותו דבר אדם כלפי עצמו, כי הרצון לקבל שלו לא נמצא בכלל בשליטתו, אלא הוא מפעיל אותו דרך הבורא. איך? "עושה רצונך כרצונו". האדם בעצמו צריך לעשות הרבה פעולות למעלה דרך הבורא, שישנה לו את הרצון, שיטפל בו, שיחליף לו את הרצון. האדם בעצמו לא שולט על עצמו, לא מסוגל לשום דבר, רק דרך הבורא.

האם השגת האמונה זה התנאי להגיע אל האמת?

השגת האמונה זה השלב הראשון בדרך שלנו, שרק ממנו והלאה אפשר לדבר על פעולות רוחניות. "רוחניות" נקראת על מנת להשפיע. "אמונה" נקרא הכוח שנמצא באדם, שהוא יכול להתחיל להשפיע: כוח הבינה.

כתוצאה משבירת הכלים יש בנו:

כלים דקבלה על מנת לקבל.

כלים דהשפעה על מנת לקבל.

כלומר, אנחנו משתמשים גם בכלים של בינה כדי ליהנות בעצמנו.

אז התיקון הוא קודם כל להתחיל לתקן כלים דהשפעה, כלים דבינה. כי הבינה בעצמה נמצאת בקלקול רק בגלל שהיא נמצאת בתוך מלכות. איך אפשר להתחיל לתקן את הבינה שנמצאת בשבירה, רק מפני שנמצאת בתוך מלכות? צריך לעשות צמצום על כלים דמלכות, ואז כלים של בינה שבתוך מלכות יתחילו לקבל תיקון. הם כבר לא ישפיעו על כלים דבינה, ואז יש תיקון לכלים דבינה. זה נקרא, שלא משתמשים באח"פ אלא מתחילים לתקן רק גלגלתא ועיניים.

מה תפקידם של השכל והמחשבות בזמן העבודה הזאת?

שכל הוא דבר חיצון. הוא הדבר היחיד שיש עכשיו כרגע לאדם, חוץ מכלים לא מתוקנים. אז האדם צריך להביא לשכל שלו כל מיני החלטות, שכדאי לו, בתוך הרצון לקבל שלו, להתעסק בתורה כדי לתקן את עצמו, כדי להרוויח יותר. זה נקרא שעוסקים ב"לא לשמה": על מנת להרוויח מרוחניות, ואז "מתוך שלא לשמה באים לשמה".

אנחנו כולנו כלולים מ"ארץ ישראל", מ"מצרים", מ"פרעה" ומ"עם ישראל" שבגלות, בעבדות, ומ"משה" ומ"אהרון" ומכל ה"מצרים". מדהים איזו תשלובת כוחות צריכה להיות בתוכנו, כדי שנקודה אחת שנקראת "משה", ואחריה "עם ישראל", ייצאו ממצרים. ו"פרעה" וה"מצרים" נשארים בינתיים בתוכנו, אבל אלו מתנתקים מאלו.

כל מה שיש במצרים זה מה שעכשיו נמצא בתוכנו. צריכים להגיע למצב שחלק אחד בנו יתרחק מהחלק השני שנקרא: "מצרים", "פרעה" וכו'. זה נקרא "יציאת מצרים". די בכוונה אחת, ברצון קטן אחד, שיברח משם. אבל "פרעה" וכל הדברים האחרים הם נשארים אצלנו.

מה זה "אמונת חכמים"?

מה גורם לאדם ללכת לרופא? הוא יודע שהוא חולה, והוא יודע שיש מישהו שמבין במצב שלו יותר ממנו, זאת אומרת, מישהו שגם יודע את הסיבות למצבו וגם יודע איך לצאת ממנו, זאת אומרת, איך להגיע לתוצאות טובות מהמצב שבו הוא נמצא. זאת אומרת, אני כבהמה מרגיש את מצבי הנוכחי. ויש חכם הרואה את הנולד. מהי אמונת חכמים? "רואה את הנולד". הוא יודע מאיפה נולד המצב שלי, והוא יודע איך להגיע למצב יותר טוב, שיוולד מהמצב שלי. לחכם כזה צריכים להגיע.

"להגיע" הכוונה להאמין נגד השכל שלי, נגד ההבנה שלי, שמה שהוא יגיד לי יהיה בניגוד גמור למה שאני חושב. כשרופא רגיל אומר לי לקחת תרופה אני לוקח. זה הנוהג הרווח, זה ברור. אבל מי שהולך בדרך הרוחנית זקוק ל"אמונת חכמים". מהי אמונת חכמים? כמו אמונה. הכוח שעוזר לאדם להיות מעל הרצון לקבל שלו, זאת אומרת, נגד הטבע שלו, נגד השכל שלו.

הרופא אומר: "כדי להבריא עליך להכניס יד לאש". אני צריך לרכוש עכשיו כוח אמונה ברופא הזה, שתהיה לי יכולת לעשות את זה נגד הגוף הבהמי שלי, שלא ירשה לי. אני צריך לקבל כוח נוסף, כוח של טבע מיוחד, עליון, שיעזור לי ללכת לפי דעת הרופא ולהכניס את היד לאש.

כמו שיש בטבע של האדם כוח שימנע ממנו להכניס את היד לאש, עכשיו הוא צריך לקבל כוח להכניס יד לאש. זה כוח נוסף, יותר גדול, יותר גבוה ויותר חזק מהטבע שלו. עליו לקבל אותו מלמעלה, כי אין לו דבר כזה. זה נקרא "בריאה חדשה" שבאה לאדם. "אמונת חכמים" היא למעלה מהשכל של האדם. הוא רוכש את השכל של הבורא, את החוכמה שלו. הולך לפי השכל של הבורא.

במה זה שונה מאדם שאומרים לו להתאבד?

מתאבד לא הולך נגד הטבע. מתאבד עושה חשבון. הוא לפי החשבון הבהמי שלו מוצא, שכדאי לו להיפטר מהחיים שלו, כדי לא להרגיש ייסורים. לכן אסור לרחם על מתאבד. לכן אסור לקבור אותו בבית קברות רגיל. הוא אדם שהחיים נתנו לו איזו משימה, והוא לא רצה בה. אי אפשר לשפוט אותו: "אל תדון את חברך עד שתגיע למקומו", אבל אין ספק שההתאבדות היא תוצאה של חשבון שאותו אדם עשה.

גם בהמה יכולה לעשות חשבונות כאלה ועושה. אנחנו לא יודעים מהם החשבונות האלה. יש לווייתנים שזורקים את עצמם אל החוף ומתים, יש בעלי חיים שאחרי זיווג והולדת דור חדש, ממיתים את עצמם. זה חשבון, זה טבע. וכך אצל האדם. רק אצל האדם החשבון כביכול יותר מפותח.

אבל אם שואלים מתאבד הוא אומר: "אני לא יכול יותר, החיים שלי מלאים צרות, אני רוצה להיפטר מהם. אני לא יכול להרגיש את הצרות האלה, וכדי לא להרגיש אותן עדיף להתאבד". לברוח מייסורים באופן הזה, זה דווקא קל. לפעמים הרבה יותר קשה להשאר בחיים.

אבל אדם רגיל לא מסוגל לאמונה

ודאי שאדם רגיל לא מסוגל לאמונה. אבל מי שרוכש אמונה, הוא כבר לא אדם רגיל, הוא כבר נמצא מעל הטבע שלו, וזה לא רגיל.

העיקר בעבודה, מטרת העבודה, היא דבקות. הדבקות באה באופנים כאלה, שקודם להשגתה אי אפשר לאתר אותה. הבורא מכניס את האדם למצב, שלא יהיה לו חומר דלק בעבודה שלו, בחיים שלו, אלא אם יתחבר עם הבורא. ואת הדבר הזה צריך להבין, אמנם שזו שאלה עד כמה ההבנה הזו עוזרת לנו.

לדוגמה, בין מורה לתלמיד. למורה יכול להיות כישלון, שבמקום לקבל חומר דלק מהבורא, הוא יקח חומר דלק מהתלמידים. הם משבחים אותו, מעלים אותו, מעריצים אותו, עד שהוא מתקשר אליהם, נעשה נצרך בהם, לא כדי לקבל את החסרונות שלהם, ועל פניהם להעלות את החסרונות האלה למעלה לבורא, וכך לעזור לעצמו ולתלמידיו, אלא הוא זקוק לאהדת התלמידים כדי שיהיה לו חומר דלק להתקיים. בכך המורה לגמרי מתנתק מהקשר עם הבורא, הוא לא זקוק לבורא. ולא להיות זקוק לבורא זה הדבר הגרוע ביותר בחיי האדם.

אותו דבר לגבי התלמיד, כשהוא מתקשר למורה שלו ועושה ממנו איזה פסל במקום להתקשר לבורא. מה זה נקרא "פסל"? שהמורה ממלא אצל התלמיד את המקום של הבורא. ואם המורה לא פועל כדי לנטרל את התלמיד מזה, ואם התלמיד לא מצליח לנטרל את עצמו מהדמות הזאת, שניהם מקבלים אמנם הרבה חומר דלק ומתפעלים, אבל הם כבר לא קשורים לבורא. יש להם התפעלות, הם חושבים שזו רוחניות, אבל הכיוון שלהם הוא לא לקראת הבורא.

כי לקראת הבורא נקרא שאין לאדם חומר דלק, אין לו אפשרות לנשום, אלא אם כן הוא מקבל מהבורא. לקראת הבורא נקרא שאדם מרגיש שאם הבורא לא מתלבש בו עכשיו כרגע, כל הגוף שלו, כל החלקים, כל האיברים, כל האטוֹמים, המולקולות, הכל נעצר בו, ואין לו שום חומר דלק להזיז יד, אצבע. ולמצב כזה המורה צריך להביא את התלמיד, ולא לשמש לו כספק חומר דלק. וגם התלמיד לא צריך לרוץ למורה כדי לקבל את חומר הדלק הזה ולהתפעל ממנו. אלא המורה חייב להסתיר את עצמו מהתלמיד, יותר ממה שהבורא נסתר ממנו. לכוון את התלמיד לבורא.

הדבר הזה לא פשוט. אבל היחסים האלו הם יחסים הכרחיים להתקדמות רוחנית. זאת אומרת, אדם עושה בדרכו צעד נכון קדימה, אם הוא מרגיש שמקבל מהבורא כוח והכוונה לצעד הזה. אם הצעד הזה לא בא מהבורא, סימן שבינתיים יש לו אלוקים אחרים, ספקים אחרים של התפעלות, של התרוממות. הוא מה שנקרא "ניזון מקליפות".

איך אפשר לשלב את הגאווה והצניעות בדרך למטרה?

גאווה צריכה להיות מזה שהבורא מתלבש בי, והוא נותן לי כוח, ובשבילו אני עובד, ולכן ממנו אני מקבל. וצניעות צריכה להיות כדי לא לתת לאפשרויות אחרות להיות בשבילי חשובות במקום הבורא, במקום האלוקות.

זאת אומרת, גם צניעות, הצנעת לכת, וגם "גבה ליבו בדרכי ה'", הם דברים פנימיים בתוך האדם, כלפי עצמו, ולא כלפי הזולת, לא כלפי חברים. האדם הוא עולם קטן והכל מתרחש בו. כלומר, האדם בתוך עצמו צריך לסדר את היחס כלפי הבורא וכלפי הסביבה כך, שגם צניעות וגם גאווה יסדרו לו את היחסים האלה בצורה נכונה, שהקשר הוא לבורא, המילוי הוא לבורא והמטרה היא לבורא. התמיכה שהוא מקבל מבחוץ דווקא זה מה שייצב אותו כלפי המטרה.

כי בבורא עצמו האדם לא יכול לאחוז. למטרה, לבורא, האדם יכול להגיע כשהוא מקבל מכות, סימנים מכל הצדדים, שייצבו אותו. כמו עיסת בצק שעושים ממנה צורת לחם. דופקים אותה מכל הצדדים עד שהיא מקבלת צורה נכונה.

כך האדם, כל הזמן "דופקים" אותו משני הצדדים שיתייצב לקראת המטרה שהיא בקו אמצעי. אין קו אמצעי. האדם מייצב קו אמצעי מהמכות של שני הצדדים. אז מה שצריך זה להשתמש בכל מיני כוחות זרים כדי למצוא את הקו האמצעי. בזה ההצדקה לשני הצדדים האלו, ובזה הקליפה עוזרת לקדושה.

האם כשמלמדים קבוצה לא מאבדים את הצניעות?

צניעות זה להצניע בתוך עצמך את הפיתוי לקבל חומר דלק חוץ מהבורא. אבל ודאי אדם שמעביר שיעור לקבוצה, מרגיש את עצמו גדול. זה טבע האדם. זה שאדם צריך להתמודד עם הדברים האלו, זה מה שמייצב אותו כלפי הקו הנכון.

אם אדם לא יקבל את הסטירות האלו משני הצדדים, איך הוא יתייצב כלפי המטרה בקו אמצעי, הרי קו אמצעי אין בו. הקו הזה נבנה דווקא על ידי הסטירות, על ידי הסימנים האלה שמקבלים משני הצדדים. לכן להמנע מללכת, להמנע מלצאת לקרב, לפחד מכל הדברים האלה, מזה לא תהיה התקדמות.

אלא צריך להיות ברור שרוטציה בין המורים מסייעת לחברה: לכל אחד מחברי הקבוצה יהיה דחף ללמוד יותר חומר, ולהעביר אותו בצורה יותר נכונה כלפי הקבוצה שלו. כל אחד יצטרך להתחשב בלימוד הקבוצה שלו, שעוד כמה זמן הוא צריך למסור את הקבוצה שלו למישהו אחר, או שיבואו לקבוצה שלו מבקרים מטעם הארגון הכללי, ולכן עליו לתת את דעתו איפה הוא והקבוצה שלו נמצאים.

דברים אלה מטרתם לתת לכל אחד יותר שמירה על עצמו ויכולת לעבוד בצורה יותר חדה. בהבחנות יותר סמיכות אחת לשניה, שההתקדמות תהיה יותר מהירה.

ודאי שיכול לקרות שיבוא מורה אחר יותר גדול, יותר חכם, יותר מבין, יותר ותיק, ויתן שיעורים יותר טובים. ואז הקבוצה שלימדת אותם והסתדרת איתם כל כך טוב והם אהבו אותך, פתאום אתה מרגיש מהם שינוי יחס, המעמד שלך בעיניהם השתנה. אבל זו דווקא דוגמה טובה לכך שהתקדמות ברוחניות לא הולכת לפי השכל שלנו.

אמנם המורה הזה חש מבויש, הקבוצה לא מרוצה ממנו, היא רוצה מורה יותר טוב, והוא עכשיו לא יודע איך להתמודד, הם מזלזלים בו. גם הוא וגם התלמידים כביכול הפסידו. אבל זה לא הפסד. גם הוא וגם התלמידים צריכים עכשיו למצוא באמת מה בדיוק נקרא רוחניות.

רוחניות זה לא שהמורה ממלא להם את כל הכלים, ולא שתשומת הלב שלהם ממלאה את המורה. אלא שניהם, גם המורה וגם התלמידים, מרגישים בזמן השיעור ביחס ההדדי ביניהם, שהבורא חייב להיות ביניהם. שהבורא צריך עכשיו לרדת ולסדר את היחסים ביניהם, לסדר להם את השיעור, ולסדר להם את המעמד, והוא חייב להתלבש גם במורה וגם בתלמיד.

כולם נמצאים בעצם בתהליך אחד. כי הרי הכלי בין המורה לתלמידים נעשה אחד. לכן למרות שממבט ראשון נראה שמעמדו של המורה נפגע, ואין לו שליטה, חומר דלק וחשיבות כמו שקודם, ברוחניות הוא דווקא מרוויח וכך גם הקבוצה. והם ימצאו את הדרך לצאת מזה דווקא על ידי הכלים הלא מתוקנים. הכלים הלא מתוקנים יחייבו אותם לחפש יותר קרוב לבורא.

כמה זמן מורה צריך ללמד באותה קבוצה?

עד שהוא מתחיל לקבל ממנה חשיבות, גאווה, תשומת לב, למה שלא מגיע לו. מגיעה לו תשומת לב רק לדברים שקשורים לבורא. זאת אומרת, לא לו, אלא לדברים שהוא מעביר. הוא עצמו בבחינת רמקול שמשמיע דברי חוכמה. האם אנו מייחסים חשיבות לרמקול?

מורה הוא רמקול, צינור העברה. הוא חשוב כי הוא צינור שממנו באים לנו חיים, אבל חייבים להתקשר למי שממלא את הצינור הזה. אחרת הצינור עצמו לא שווה. זאת אומרת, יש כאן דברים עדינים, שכל הזמן צריך לחפש אותם, וכל הזמן להתקשר להגדרה יותר מדויקת, יותר חדה. להגדרה פנימית יותר.

איך אפשר לפני המחסום לקבל חומר דלק לבורא?

אם אדם לא מחפש את זה, הוא אף פעם לא יהיה לפני מחסום. גם להתקרב למחסום עצמו, בכל הדרך שלנו שנקראת "זמן ההכנה", אי אפשר לעבור אותה, אם אדם לא מחובר ולא מכוון למטרה. אדם לא סתם מתקדם, הוא חייב כל הזמן להיות איכשהו בכיוון הנכון. ודאי שלפי הדרגה שלנו, אדם שסוטה אפילו בשלושים אחוז זה עדיין לא נחשב, כי איכשהו זה באותו כיוון.

אבל חייבים כל הזמן כמה שיותר לדייק. מה זה נקרא להתקרב למחסום יותר ויותר? שאדם מוצא בכל ההגדרות שלו פירוש יותר ויותר חד, מדויק וקשור אל הבורא, זה נקרא יותר ויותר להתקרב. זו לא הליכה מכנית שאחרי כמה קילומטרים מגיעים לאיזה מקום.

"להתקרב" זה נקרא להיכנס פנימה, לכל ההגדרות שיש לי על הבורא, על הנברא, על המצב שלי, על מה זה דבקות, ומה זה נקרא פירוד. בכל הדברים הללו יותר ויותר להיות קשור לפירוש יותר נכון, יותר חד, יותר עמוק, זה נקרא שאדם מתקרב. וכך עד שכל הדברים הלא מחוברים כביכול בתוכו נעשים כמחוברים יחד במקור אחד. אז זה נקרא "טיפת הייחוד".

האם חומר דלק לבורא צריך להיות מלובש בצורה כלשהי?

לומר שחומר דלק של הבורא והבורא עצמו צריכים להיות מלובשים במישהו או במשהו בעולם הזה, זה נקרא "פסל". ואז מתחילים ללכת עם חוט אדום שיש בו כאילו כוח של הבורא, או שלוקחים איזה נייר שכתובים בו כל מיני דברים, כאילו שיש שם כוח קדוש. פשוט מחליפים, כבר לא צריכים בורא. אחרי שלוקחים את זה, בצעד הבא כבר לא צריכים בורא.

פעם ראשונה מסתכלים על זה, שצריך את הדבר כדי שיזכיר לי את הבורא, את הרוחניות, את המטרה. אבל צריך מאוד להיזהר, שבפעם הבאה במקום להזכיר לי זה ישמש כדבר עצמו. זה כל העניין שדתות זרות עושות תמונות, פסלים וכו'. ביהדות זה אסור.

ספרים הם המקור היחיד שיכול להביא לאדם אור אמיתי, מלמעלה, שיעצב אותו לכיוון הנכון. רק ספרים! כמה יש כאלה? ספר הזוהר, כתבי האר"י וכתבי בעל הסולם. חוץ מזה אין שום דבר. אם לוקחים עוד משהו ביד, צריך לחתוך את היד הזאת, כי אם לא ברגע הזה, ברגע הבא הם ישמשו לי כפסל וצלמים.

אם לא מרגישים את הבורא האם יש סימנים כלשהם שאפשר לסמוך עליהם?

לאדם שנמצא למטה ממחסום, אין חוש להרגשת הבורא, הבורא נמצא בהסתר כפול ובהסתר רגיל. חוץ מעצמו אין לאדם שום דבר שהוא יכול לאחוז בו, אלא רק בספרי הקבלה. חוץ מהספרים הללו אין שום דבר קדוש. "קדוש" זה דבר שהוא מעל העולם הזה, שנמצא בתכונות רוחניות, שגם יכול לעזור להגיע אליהן.

חוץ מזה אין שום סימנים. מאיפה יהיו סימנים? לאדם נראה שאם הוא קיבל חומר דלק מזה שנתן שיעור טוב לקבוצה, אז הוא עכשיו מחובר לבורא. הבורא הוא מקור כל האנרגיה הזאת, כל החיים האלו. אדם שיוצא מהשיעור יש לו התפעלות והוא נרגש, נראה לו שאם הוא נתן התפעלות לקבוצה, וגם קיבל התפעלות, השיעור היה ודאי ברמה רוחנית גבוהה. איך הוא ימדוד אם אמנם כך היה? זה יכול להיות לגמרי שקר. ובדרך כלל זה כך.

אם אין לאדם חוש להרגשת הבורא, אין לו שום הבחנה נכונה, שהוא יכול לסמוך עליה. בעל הסולם כותב לתלמיד במכתב הראשון ב"פרי חכם- אגרות": אני שמח ברשעים שמתגלים לך עכשיו, כי זה התחלת התיקון. רע לך, יפה מאוד, טוב מאוד. סוף סוף הגעת למשהו טוב: שרע לך.

אחרי כל הסיבובים שאדם עושה ומחפש, אין שום דבר חוץ מספר קבלה. והמורה רק צריך להראות מה כתוב בספר ולהשאיר אותך עם הספר. זה הכל. גם אם הוא בקי וחכם אין לזה חשיבות, אלא כאן זה הכלים של התלמיד שיכולים לגלות את הרוחניות. רק הרצון שלו.

איך אדם שלא מסוגל להזיז יד או רגל בכל זאת יכול למצוא קשר עם הבורא?

אדם שמרגיש שאם הבורא לא יתן לו חומר דלק, הוא לא יוכל לקום, אם הוא חושב ומרגיש שאת הכוח הזה אף אחד אחר לא יכול לתת לו אלא רק הבורא, זה כבר אחוריים של הכלי, זה כבר התחלת המ"ן. ואם האדם אומר שרק הבורא יכול לעזור לו ולא אף אחד אחר, זה הקשר. הוא עדיין לא הגיע למימוש הקשר, אבל הקשר כבר ישנו.

אדם שיודע שהוא תלוי בבורא, על אף שהבורא נמצא גבוה והוא עוד לא יודע איך להגיע אליו, איך לפתות אותו לפנות אליו, שישים לב אליו, איך לפנות אליו ולקבל ממנו תשובה, אבל יודע שהנשמה שלו נמצאת בו, שהוא תלוי בו, זה קשר, זה כבר התחלת הקשר. עכשיו צריך לחפש איך באמת להגיע ואיך לעורר את תגובת הבורא.

ולמה דווקא לזה צריכים להגיע? משום שבזה בונים את הכלי הנכון. הכלי נבנה כהעתק מן האור שהבורא צריך לתת. אז האדם פונה שוב ושוב, בודק, מסתכל, מתחיל בצורה כלשהי להרגיש מי הוא הבורא, מה הוא. לפי זה הוא בונה את הכלי. כי הכלי שלו צריך להיות בדיוק כנגד מה שהבורא נותן, שהם ממש יכנסו אחד בתוך השני.

אז בלי קשר עם הבורא אי אפשר לבנות כלי. הכלי של האדם הוא כמו העתקה, כמו הטבעה, ממה שיש לבורא ובלי קשר עימו. האדם לא יכול להטביע משהו אצלו שיהיה באמת כרצון הנכון.

האם כדאי להימנע מתפקידים בחברה שמקבלים בהם כבוד?

לא כדאי להימנע משום דבר, לא מלקבל כבוד או בוז וכו'. שום דבר לא צריך להשפיע עלי כמשהו שעוצר אותי מלהמשיך. את הסימנים האלו אדם צריך לקבל, שהם באים מלמעלה, בצורה מכוונת, במטרה לתת לו הבחנות, שלפי ההבחנות האלה הוא איכשהו יתקן את עצמו.

איך לתקן את עצמי? אין תיקון אחר והוא לא מסובך. התיקון הוא יותר להתקשר לבורא, יותר לחפש בו אחיזה כלשהי. זה הכל. למשל, אם חברה נותנת לי כבוד, אז אני צריך להיות יותר מחובר לבורא, שהכבוד שהחברה נותנת לי, לא יהיה מורגש אצלי כמו הכבוד שאני מחובר לבורא, שזהו כבוד בשבילי.

איך לא להתבלבל בין כבוד שמקבלים מהחברה לכבוד מהבורא?

ודאי שאפשר להתבלבל, אבל איך אפשר אחרת? למה הבורא נותן כבוד דרך החברה? כדי לבלבל את האדם, כדי לעורר אותו לחפש כבוד מהבורא. אי אפשר ללכת בלי מושכות. דרך הסתרה, דרך החברה, דרך החברים, דרך כל העולם הזה, שאנחנו עדיין לא רואים למה הוא בנוי בצורה כזאת, דרך כל הדברים האלה הבורא מייצב אותנו בקו למטרה.

זאת אומרת, יש מטרה ויש מצב הפוך מהמטרה. כל העולם שלנו וכל העולמות הרוחניים מסודרים כך, שהם מסדרים את ההליכה שלנו, ממקום הפוך מהבורא למקום הדבקות, שדבוקים אליו, ודומים לו במאה אחוז.

כל העולמות כולל העולם שלנו, עם כל המקרים וכל התופעות, הם תוצאה מהמצב ההתחלתי של הבורא, והמצב של הבורא הוא מה שמחייב את המצב ההפוך ממנו. אז שני הדברים האלה, "הוא" ו"ההפך ממנו", הם שקובעים איזה צורה יש לעולמות ולמקרי החיים, הם שמייצבים לאדם את ההליכה. לכן גם בעולם שלנו וגם בעולמות הרוחניים, מה שקורה, מה שיש, מה שנמצא, בהכרח קיים כך כדי לתת לאדם דחף לכיוון הנכון.

מאיפה באים העולמות? העולמות הם תוצאה מהקשר בין אור לכלי, מהניגוד ביניהם. כתוצאה מזה נבנה העולם כדי בסופו של דבר להחזיק את האור בתוך הכלי. לדחוף את הכלי שיקבל עוד יותר אור. עולם זה הסביבה, החיצוניות.

אז אדם שלא קולט את הסימנים, סימנים שבאים מלמעלה כל שנייה, כל רגע, דרך הסובבים אותו או מבפנים או מבחוץ, מחמיץ את ההזדמנות. זה נקרא להאריך את הזמן. אדם שלא מכין את הרגישות שלו לסימנים דקים, אלא רוצה קצת לנוח, מאריך את הזמן. הסימנים באים אחרי זמן מה בצורה יותר גדולה, מגושמת, עד שהוא מרגיש אותם וזה מחייב אותו לפעול. בינתיים הוא מפסיד זמן.

הפסד זמן מצטבר לכוחות המחויבים לפעול על האדם, בינתיים הם מצטברים ונעשים יותר חזקים. כל שנייה שאדם לא פועל, בהתאם למה שהוא צריך לפעול ברגישות הגבוהה ביותר, זה מצטבר. לא מן הסתם כתוב, שגם עכשיו אנחנו נמצאים באין-סוף. אדם שמתנהג עכשיו לא כמו באין-סוף, מיד מתחיל לעבוד עליו כוח שמחייב אותו לחזור לאין-סוף. לפי זה אפשר לתאר איזה משקל אדיר של כוחות מופעל עלינו.

מה עדיף, להיות כמה שיותר קשור לספר או להיות קשור אליו בכוונה נכונה?

כולנו מתחילים ממצב שנקרא "לא לשמה". מצב של "לא לשמה" כולל מצבים שונים. בעל הסולם מגדיר מי בא לקבלה, מי ששואל מה הטעם בחיי. "מה הטעם בחיי?" יש כל כך הרבה, מהתחלה, מכלי שחסר לו כל מיני דברים, ועד כלי שחסר לו אין-סוף ודבקות במאה אחוזרק להיות כבורא, דבוק אליו פנים בפנים בקומה שווה. תלוי מה האדם מכניס לשאלה הזאת "מה הטעם בחיי?"

מתחילים מכל מיני שאלות. לא מן הסתם כתוב: "אלף נכנסים לחדר ואחד יוצא להוראה", לאור. כי אצל כל אחד זה לפי איך שנגמרת בו השאלה "מה הטעם בחיי?". הוא קצת היה בקבלה, הבין, הרגיש, זה יפה וטוב, ופתאום השאלה הזאת נפסקת בו. הוא לא יודע מאיפה ומה, אבל עובדה שכך נעשה. לכן כתוב שאלף נכנסים ו-999 יוצאים. מה זה "יוצאים"? הם בינתיים ממלאים את השאלה הזאת בדברים אחרים חוץ מרוחניות, השאלה עדיין לא בוערת בהם כדי שתביא אותם לרוחניות.

ולאלה שנכנסים לרוחניות, גם ברוחניות יש דרגות. אדם שנכנס לרוחניות לא בהכרח מגיע לסוף הסולם. גם על זה הולכים לו גלגולים. אם אדם נכנס לרוחניות ולא מגיע לסוף הסולם בגלגול אחד זה כבר לא בשליטתנו ולא שייך לנו. אסור לעשות חשבונות על כל נשמה ונשמה.

לכן כל אחד יכול להיכנס, הדלת פתוחה בפני כולם, לא בודקים ולא יכולים לבדוק מה באמת גודל ועומק השאלה הזאת "מה הטעם בחיי?", האם האדם הזה באמת רוצה ויסתפק בהשגת רוחניות, או שבאמצע הדרך, אפילו בזמן ההכנה, הוא יעזוב וילך.

והאמת שזה לא חשוב. כי בכל זאת האדם הזה מבצע תפקיד. הוא מתקדם לכיוון הנכון, אולי הוא רק בתחילת הדרך ואולי באמצע או לקראת הסוף, אבל הוא מתקדם. אין שום הבדלה בין מי שכבר נמצא ויותר מתקדם לבין מי שמתחיל ופחות מתקדם.

איך אדם מתקדם והאם הוא בכיוון, זה כבר תלוי לאיזה ספרים הוא קשור. ולא חשוב מה הוא רוצה להוציא מהספרים, כי זה הרצון שלו, ואת הרצון שלו המורה לא בונה.

אם האדם מגיע עם איזשהו רצון לפתוח ספר, המורה חייב לספק לו קשר לספר, קשר יותר טוב, כמה שהמורה עצמו מבין ומסוגל. וההמשך זה כבר פעולה של האור מלמעלה. יכול להיות שהאור הזה יספק לו רק איזה גירוי קטן, שהוא יבוא, ישב חצי שיעור וילך. אבל זה לא באחריותו של המורה. המורה חייב לגרום לקשר בין התלמיד לבין האור העליון. ללמד אותו איך להתיישב עם הספר, איך בזמן הלימוד להתקשר לספר, למה להתפלל ולמי, את מי הוא רוצה לגלות על ידי הספר. שהספר יהיה באמת ספר קדוש, קשור לבורא.

איך מודדים את השיעור ואת היחסים עם התלמידים?

עד כמה שהמורה ועד כמה שהתלמידים מחוברים לאלוקות, לבורא. עד כמה שיש להם נחיצות לבורא, דווקא אליו. לא יותר. ואם תלמיד מסוים מגיע ומתחיל לתת יחס מיוחד למורה, אז צריך להרחיק אותו, לא לרצות להיות בקשר איתו, לצעוק עליו וכו'. כל מיני סימנים חיצוניים. אבל אם תלמיד שואל "מהו הטעם בחיי?" צריך לעורר אותו כל הזמן לחפש את מקור החיים שלו עצמו.

למה צריך לעשות רוטציה בין המורים אם בעבר לא עשו כך?

לא היו קבוצות כמו שיש היום, לכן לא היתה רוטציה. בדורנו התחילו תיקונים כלליים בכל העולם על ידי לימוד הקבלה. לפני כן למדו לפי הסגנון הקודם שהתאים עד שהדור האחרון נכנס לתיקונים.

הסגנון הזה היה משהו אחר לגמרי. המקובלים עברו את הלימוד כמורה ותלמיד, כשהמורה מלמד את התלמיד ביחידות ובצורה מאוד מיוחדת, מסוימת, הם היו קשורים המון שעות יחד, בחיים, בנסיעות וכו'. זאת אומרת, הלימוד היה אחר, הקשר היה אחר. קשר מעין זה הוא בלתי אפשרי היום. היום הדור הוא לגמרי אחר, המצב אחר, המורים אחרים והתלמידים אחרים. השינוי לא קשור באופי המורה אלא באופן העברת החומר.

אדם שרוצה למצוא משהו ורוצה ללכת הלאה, איפה הוא מוצא כלים?

התשובה היא, ספר נכון, וכוונה נכונה, כמה שמסוגלים. חוץ מזה אין שום דבר. הרב קיים כדי להראות איזה ספר, ואיכשהו לרמוז על הכוונה. למה לרמוז? כי מה שתלמיד שומע באוזניים זה לא מה שהוא יכול לבצע. חוץ מזה לרב יש תפקידים נוספים, שהם כבר לא שייכים לקשר ידוע המגולה בינו לבין התלמיד.

אין אחרת, רק הספר ואיך להתייחס אליו. וכדי להתייחס אליו צריכים חברים, קבוצה, מסגרת, ששייכים כבר לכוונה. הספר נמצא, כתוב עליו "תלמוד עשר הספירות", ומה הלאה? הלאה צריכים הרבה הכנות. אבל בסופו של דבר הם מתקבצים לאיך פתחת את הספר, עם איזה חיסרון.

פשוט אין, ואל תחפש שום דבר אחר. ואדם שמזה מתחיל ללכת הלאה, הוא כבר ימצא את החיסרון שצריך להיות לו כדי לפתוח ספר, ויגיע לכל החכמות האלו שהמקובלים כותבים במאמרים, שצריכים חברה, ומחברה שיבוא החיסרון, וההכנות, וכו'.

איך להיזהר מחברים שלא נזהרים בעצמם?

רב"ש כותב: "אבל מאוד צריכים להיזהר, שלא לכנס לחברים, שאין להם רצון לבדוק את עצמם, את היסוד של העבודה שלהם, אם הבסיס הוא להשפיע או לקבל. וכן לראות, אם הם עושים מעשים, בכדי להגיע לדרך האמת, שהיא הדרך רק להשפיע". זאת אומרת, צריכים להיזהר מהם.

אבל איך אפשר לבדוק אם אנשים נזהרים בעצמם או לא, אם הם בודקים את עצמם או לא? ורב"ש ממשיך: "כי רק בקבוצה כזאת מסוגלים להכניס לתוך החברים רצון להשפיע. זאת אומרת, שכל אחד מקבל בחינת חסרון מהחברים, היינו שחסר לו את הכח דלהשפיע". ואז בזמן הלימוד הוא מחפש את הכוח הזה שיבוא אליו מלמעלה, ומקבל את הכוח הזה, את האור המחזיר למוטב.

חיסרון נכון מקבלים מחברה. ככל שהחברה תהיה יותר נכונה, החיסרון יהיה יותר נכון. אז צריך לדאוג לחברה יותר נכונה, כמו שבעל הסולם אומר במאמר "החירות": "הבוחר כל פעם בסביבה יותר טובה".

מה לעשות אם אדם רואה שהוא צריך עזרה אבל הוא מרגיש שהוא כאילו סומך על הבורא?

אם אדם מרגיש שיהיה לו טוב, למרות שרע לו, סימן שלא רע לו. האדם הוא כלי הרגשה. יש כאב שאדם יכול לנטרל, על ידי כל מיני סימנים פנימיים, חיצוניים, זיכרונות, איזה מין תשוקות שיהיו לו כל מיני תשלומים. אבל בפועל התוצאה באיזה מצב אדם נמצא, באה מחשבון כמה יש לו תענוגים בעבר, בהווה ובעתיד, כמה יש לו ייסורים, בעבר, בהווה ובעתיד, וכשהוא מנקה זה מזה, עם איזה הפרש הוא נשאר.

מה ההבדל בין חברה שעוסקת בעבודה רוחנית, שהיא גם מפעל, לחברה הישגית בחוץ?

החברה שלנו שהיא מפעל, היא חברה ליצירת החומר שאותו אנחנו מפזרים בעולם לפי הנחיית בעל הסולם. בזה אנחנו פועלים כמו "דומם דקדושה", שכדי לחיות הוא צריך לשתות, לאכול ולנוח. אלה החיים הרוחניים המינימליים שלנו, שאותם אנחנו מייצרים. הדברים האלה לא צריכים כוונות אלא איזה חשיבות, אבל חשיבות רוחנית מינימלית. אין אדם בקבוצה הזאת שאין לו חשיבות רוחנית.

אבל זה עדיין לא שייך להתקדמות רוחנית, לעבודה רוחנית. אחרי שהמפעל עובד ודואגים שיעבוד כמה שיותר טוב, עלינו להתחיל לבנות רוחניות שמתבססת על העבודה הזאת.

העבודה הזאת צריכה להמשיך ללא שום קשר לרוחניות, בקצב המואץ ביותר, במימוש מרבי של הכוחות ובתפוקה מרבית, והכל בהתאם לדברי בעל הסולם. זה מה שיכולים לבצע, בין אם רוצים בכך ובין אם לא רוצים. ומעל מפעל ההפצה עלינו לבנות את הבית הרוחני.

האם ההישגיות שיש במפעל ממעיטה את אהבת החברים?

זה כמו האור נסתר, הגנוז, הרב מאוד שנמצא בספר קדוש. בינתיים האדם לא כל כך זקוק לאור הזה, או שהוא זקוק לכל מיני דברים שהאור לא מטפל בהם. האור מטפל רק בהתקדמות האדם, ואם אין לאדם רצון להתקדם אז האור ממשיך להיות נסתר בתוך הספר. כלומר, הוצאת האור מהספר תלויה ברצון של האדם.

אותו דבר במפעל שלנו. עוסקים בו יום וליל, אבל השאלה מה רוצים להוציא ממנו. על ידי העבודה בו, כמו על ידי קריאה ולימוד בספרים, באות לאדם מחשבות, בשביל מה הוא עושה, מה יהיה לו, ומה יהיה איתו, כך תוך כדי עבודה ממושכת במפעל מתחילים לחשוב מה הלאה, איך הלאה, האם החיים שלנו הם רק במפעל, רק לייצר ולהפיץ את החומר? בכך כבר עושים עבודת ה'. אמנם בדומם דקדושה, אבל עבודת ה'.

לכן לא לזלזל במפעל. זהו הדבר העיקרי. למה? כי הוא המעשה היחידי שאדם יכול לבצע במסגרת העולם הזה. אין שום פעולה בעולם הזה, בגשמיות, בידיים וברגליים, שבה אפשר לעשות עבודת ה', חוץ מלהפיץ את החומר של בעל הסולם, ללמד את השיטה שלו וכו'. כל היתר זה כבר בתוך הרצון של האדם, שהוא עובד איתו בפנים.

אז לפחות את הדבר שאפשר לעשות במסגרת העולם הזה, ממש בכל העולם, עושים. היתר אי אפשר לחייב את החברה. קוראים מאמרים, מדברים עליהם והחיסרון כבר יבוא. יבוא חיסרון לפס יצור רוחני במפעל. זה נמצא כבר, ממשיך והולך, אבל עדיין ללא דרישה מצדנו.

האם אין סכנה שהעבודה במפעל להפצת חוכמת הקבלה תהפוך לעבודה כמו במפעל רגיל?

אם בעצמנו לא נלמד ולא נרצה להגיע למשהו, אז יש סכנה כזאת. זאת אומרת, תלוי מה הרווח, מה הפרנסה, מה רוצים מהעבודה. אם העבודה הזאת נועדה להעביר יפה את הזמן, להגיע להישגים בעולם הזה, לעשות הרבה עסקים וכו', אז ודאי שיש סכנה כזאת. אם רוצים שעל ידי העבודה הזאת המוני אנשים בעולם ישתוקקו למטרה וידעו איך להגיע אליה, ושזה גם יעזור לנו עצמנו להגיע למטרה, זה משהו אחר.

למשל בעניין בית הדפוס, שמדפיס את ספרי קבלה של המפעל. הוא רוצה כסף. בעל הסולם כותב על כך, שלבית הדפוס רק נדמה שהוא רוצה כסף, בעוד שהבורא הוא שמסובב לו שירצה כסף, ובינתיים הוא עושה עבודת קודש. יש דרגות בשירות שנותנים זה לזה בעולם שלנו, הדרגה של לומדי הקבלה היא הגבוהה ביותר.

והחברה שקבוצת מקובלים בונה סביבה בצורה חומרית, גשמית, עוזרת לה בצורה רוחנית. הקבוצה מעוררת אנשים במקומות שונים בעולם על ידי הפצת חוכמת הקבלה, ואחר כך זה חוזר לקבוצה, האנשים שהתעוררו מתחילים לדרוש מהקבוצה שלא תביא להם ספרים, אלא שתספק להם רוחניות. ואז הקבוצה מתחילה לקבל את הרצונות והכוחות שלהם.

איך אפשר לדעת שהקבוצה מספקת לאנשים בעולם את מה שהם צריכים?

אי אפשר לדעת, זה הכל נבנה. האדם פועל במה שהוא יכול, וזה מביא לו הבחנות יותר עמוקות. ולא שהוא מגיע כל פעם לדרגה יותר עמוקה, אלא הדברים שהוא פועל בצורה חיצונית מביאים אותו לדבר יותר פנימי. כי סדר סיבה ומסובב מסודר כך מראש.

האדם אף פעם לא עולה בעצמו למדרגה הבאה, אלא הוא גורם לזה על ידי המדרגה שבה הוא נמצא, ואז מעלים אותו. במה שהוא יכול בעולם הזה הוא יוצר "גלים", ואחר כך הם חוזרים ומעלים אותו. הוא לא יודע איך זה עובד. אין לו מושג איך עובד החיסרון הכללי בנשמה הכללית, ואיך עובדים כל החסרונות שהפצת הקבלה מעוררת בכל מקום בעולם, שהם רצונות כלפי האלוקות, זה נסתר ממנו לגמרי. הרצונות שמתעוררים בעולם בעקבות ההתוודעות לחוכמת הקבלה אלה לא רצונות סתם של מיליארדים של אנשים, שאי אפשר למדוד אותם בכלל ברוחניות, אלא רצונות כלפי הבורא, שאין בכלל מה להשוות ביניהם.

כך עובד מפעל ההפצה. ואם חסרה בפנים כוונה יותר עמוקה, אז מחכים. כי עד שאין נחיצות אמיתית, יכולים לצעוק עד מחר, וזה לא יעזור. אפשר לעשות כל מיני פעולות צדדיות, חיצוניות, שהן יביאו לדרישה בכוונה יותר נכונה למטרה, אבל לא בצורה ישירה. אף פעם לא ניתן לפעול על הרצון בצורה ישירה. רק האור יכול לפעול על הרצון בצורה ישירה.

האם צריך לחכות עד שכל עובדי המפעל ירגישו נחיצות אמיתית?

הנחיצות צריכה להיות בכללות המפעל. אבל אם כל אחד בוחר כמה חברים ואיתם הוא לומד ונמצא יותר בקשר, העניין הזה צריך להיות מוסכם ומקובל בחברה שכך עושים, שבדרך הזאת קבוצות קבוצות מוציאות את עצמן. צריך לבדוק עד כמה העניין הזה עובד, אבל חייב להיות מוסכם שזו הצורה. למה מוסכם? כי אז ההתחלקות לקבוצות לא מחלקת את החברה, לא מפרידה בין החברים ולא יוצרת קרע.

אם ממאה אנשים, חמישה מתחילים להתבודד ולהתנתק מאחרים, זה נקרא "ניתוק", הם יכולים לעבוד במחלקות השונות, כל אחד במחלקה אחרת, אבל ברוחניות זה נקרא ניתוק, כי הם מבודדים את עצמם, כל אחד מהמחלקה שלו, בצורה רוחנית.

אם חמשת החברים האלה יתחילו להתעלות, יתכן שכל החברה תהנה מזה פעם. ובכל זאת פעולה כזאת צריכה להיות בהבנה, בהסכמה, ולא בצורה כזאת שהיא נעשית מטעם שחברה מפסיקה להיות חברה. כי מהחמישה האלה מתחילים לבנות חברה חדשה לגמרי. זה לא אסור, אבל זה צריך להיות בגישה אחרת.

מיהו תלמיד חכם?

לפי ההגדרה של רב"ש "תלמיד חכם" הוא מי שרוצה ללמוד את המעשים שלו מהחכם, שנקרא בורא. בורא נקרא "חכם", ומי שלומד מהבורא נקרא תלמיד של חכם, "תלמיד חכם".

יש ארבע לשונות בהן מפרשים את המציאות שאנחנו נמצאים בה. האדם, הרצון לקבל, חוקר את העולם שנמצא בו. ומה שהוא מרגיש בחמישה חושים, הוא רושם, מקבץ לאט לאט דעות על זה, שהופכות להיות מדע, מדע על הטבע שבו אנו נמצאים. לאט לאט, מדור לדור אנחנו רוכשים בכלים הטבעיים שלנו יותר ויותר הבחנות, יותר ויותר דעות, וכך אנחנו מתקדמים.

אדם שמפתח חוש שישי ויכול למדוד ולבדוק ולהרגיש בו את הטבע הנוסף, שנסתר מחמשת החושים, גם הוא נקרא חוקר טבע, אבל חוקר הטבע הנסתר. אדם זה נקרא "מקובל", כי הוא מקבל בהרגשה מציאות, שהיא בדרך כלל סמויה מאנשים שלא פיתחו את החוש השישי.

לחוש השישי קוראים "נשמה", "כלי רוחני". אבל הוא עובד כמו שעובדים חמשת החושים. גם בחמשת החושים שלנו יש חלקים שאנחנו תופסים וחלקים מהמציאות שאנחנו לא תופסים, אלא בונים כלים נוספים שמרחיבים את החושים שלנו.

מה שמקובלים חוקרים ותופסים בחוש השישי, מה שהם מקבלים בהתגלות החלק הנסתר של המציאות, הם רושמים בספרים שנקראים "ספרי קבלה". וכדי להביע מה שהם מרגישים במציאות, הם משתמשים בצורת רישום שנקראת "שפת הענפים".

המקובלים רושמים בצורה כלשהי מה שהם מרגישים, כדי להעביר את הידע הזה מאחד לשני וגם מדור לדור. הם רוצים להעביר את הידע שלהם לאנשים שעדיין לא נמצאים בתפיסת המציאות שמעל המציאות שלנו, כדי שגם הם יוכלו לפתח את החוש השישי.

וכדי לרשום מה שהם תופסים בתוך הנשמה, בתוך החוש השישי, המקובלים משתמשים בכמה שפות. שפת הקבלה היא השפה המדויקת והקצרה ביותר. אמנם למי שלא נמצא במציאות שנתפסת בחוש השישי קשה להבין אותה. שאר השפות, לעומת זאת, שהן כענף ושורש, מביעות מה שמרגישים המקובלים בצורה הדומה לצורת הרישום של ההתפעלות בחמשת החושים שלנו.

מפני שהחלק הנסתר של המציאות מהווה את כל השורשים לכל מה שקורה במציאות הגלויה לנו ושני חלקי המציאות הללו הם דומים זה כנגד זה, לא חסר באף אחד מהם מה שיהיה בשני, אלא ההבדל הוא שהאחד ברוחניות והשני בגשמיות, לכן כל מה שיש בחמשת החושים, כנגדו יש הכל בחוש השישי.

מכאן יוצא שיכולים לכתוב התפעלות בחוש השישי כמו התפעלות בחמשת החושים. רק צריך לא להתבלבל. כשקוראים ספר שכתוב מתוך התפעלות בחוש השישי, זה ספר קבלה, ספר על רוחניות. וצריך תמיד לזכור ולהחזיק בזה, שאפילו הוא כתוב בצורה כמו שמרגישים בחמשת החושים, בכל זאת מדובר בו על תפיסה בחוש השישי.

וזאת בעיה. הרבה אנשים בעולם טועים בקריאת ספרי התורה, הנביאים, הכתובים, הגמרא וההלכות. הם קוראים אותם רק כספרות יפה או כספרות היסטורית, שמתארת מה אנשים הרגישו בחמשת החושים הטבעיים שלהם. וזו טעות. לא מן הסתם הספרים האלה נקראים ספרים קדושים. מפני שמסופר בהם מה קורה בחוש השישי, מה מורגש בחוש השישי, מה מרגיש אדם שפיתח רגישות למציאות העל, למציאות הנסתרת.

מי שלומד בספרי קבלה, צריך להחזיק את עצמו כל הזמן בידיעה הזאת מבלי להתנתק ממנה. ודרך התמונות שמצטיירות לפניו בזמן, תנועה, מקום, בכל מיני צורות שרגיל בהן, עליו להשתדל לראות דרך התמונות הללו, ואם הוא בכל זאת לא מסוגל לראות דרכן, עליו להשתדל לרצות להגיע, להרגיש, דרך החוש השישי, על מה המקובלים מספרים.

ואז מתוך המאמץ הזה, כמו תינוק שמתאמץ להשתמש באיזשהו חלק מהגוף שלו, שעדיין לא מסוגל, אבל על ידי המאמץ הזה הוא מפתח את השימוש בו, וניכר עליו איך הוא מתאמץ, איך קשה לו, וכמה הוא משקיע בזה, איך הטבע דוחף אותו. אם נרצה ונלחץ בכוח, ברצון חזק, לראות דרך התמונה הגשמית את התמונה הרוחנית, שלא קשורה לממדים שלנו של זמן, תנועה ומקום, אז מתוך המאמץ הזה יגדל בנו החוש השישי ולאט לאט נתחיל להיכנס לתוכו.

על ההתפתחות הזאת שקורית לו לאדם עצמו, בדרכו להגיע לחוויות שמרגישים בחוש השישי, מספרים כל ספרי הקבלה. ספרים אלה מתארים את דרך ההתפתחות הרוחנית שהאדם הולך בה. בדרכו לפיתוח הראיה הרוחנית שלו, יש פעולות שתלויות באדם ויש פעולות שבאות מלמעלה, לפי סדר מסוים שלא תלוי באדם. גם הפעולות שתלויות באדם מסובבות מלמעלה, אבל הן דורשות השתתפות מסוימת מצד האדם.

לפעולות שבאות בצורה גלויה מלמעלה קוראים "זמנים מיוחדים". "זמן" הכוונה מצב: מועדים, חגים, שבתות, ראשי חודש, וכו'. השמות האלה מוכרים לנו מהעולם הזה, אבל ברוחניות יש להם מימוש אחר. אלה כוחות שפועלים עלינו מלמעלה בצורה גלויה. יש גם כוחות שפועלים עלינו מלמעלה ולא מתגלים בצורה גלויה, אלא מעוררים בנו כל מיני רצונות, מעוררים לפנינו ובתוכנו כל מיני מצבים פנימיים וחיצוניים, שמתוכם עלינו לפעול.

זאת אומרת, בפעולה הרצונית של האדם, איפה שיש לו בחירה חופשית, ישנם שני כוחות:

א) כוחות שפועלים מלמעלה, ומייצבים לו מצב פנימי וחיצוני, אבל בצורה נסתרת ממנו.

ב) כוחות שפועלים עליו בצורה גלויה ונקראים "זמנים מיוחדים".

בזמנים המיוחדים הללו, בכוחות האלו שפועלים עלינו, יש סדר מסוים שלומדים אותו ב"תלמוד עשר הספירות". שכתוצאה משבירת הכלים, משבירת "אדם הראשון", האדם אמור להקים את עצמו מצורת הבורא ההפוכה, עד שמגיע לדבקות המוחלטת בו. ולצורך זה עליו לדעת איזה כלים, איזה חלקים, כוללת הנשמה שלו.

בכללות הכלים הם כלים דהשפעה, גלגלתא ועיניים, וכלים דקבלה, אח"פ. קודם מתקנים כלים דהשפעה, גלגלתא ועיניים, שהם כלים יותר קלים, בצורה הנקראת "עיבור" ו"יניקה". אחר כך מתקנים בשלבים כלים דאח"פ, בצורה הנקראת "גדלות".

הפעולות שבהן מתקנים את הכלים האלו הן פעולות שבחלקן באות בצורה גלויה, כמו מועדים, ובחלקן בצורה נסתרת, כימים, ימי חול. הפעולה מלמעלה שבה מתקנים בכללות, כלומר, שבה מביאים לאדם תיקון של גלגלתא ועיניים, נקראת "חנוכה", תיקון כלים דהשפעה, כלים רוחניים.

לכן חג החנוכה, גם בביטוי הגשמי שלו, הוא חג רוחני: רק נרות, שאי אפשר להשתמש בהם אלא לראותם בלבד. וכל החג הוא חג השמן, שכל הפעולה של השמן היא אור חוכמה, סמל של אור חוכמה. השמן מאיר מתוך הפתילה, ששמן ופתילה יחד מביאים לאור, שמן בעצמו לא יכול להביא אור, ופתילה בעצמה היא אפילו התנגדות לאור, אבל ההתקשרות שלה עם השמן, עם המסך, בצורה שאדם משתמש בהם, "מדליק" אותם, היא פעולה המביאה לאור, שעולה דווקא מלמטה למעלה.

הסמלים הללו שייכים לחג החנוכה, חג רוחני, שהוא הסמל לתיקון כלים דהשפעה. ואחר כך דרך חגים אחרים מגיעים לחג פורים, שמתקנים גם כלים דקבלה. לכן הסימן של חג פורים הוא אכילה ושתיה עד שלא ידע. זאת אומרת, באותו אור חוכמה, שבחנוכה משתמשים בו רק להדלקה וראיה, בפורים עלינו להשתמש בו כ"יין" כדי "להשתכר" ללא שום הגבלה: קבלה שלו בצורה גשמית כביכול, זאת אומרת, פנימית, לתוך הכלים.

מהו חנוכה?

חנוכה זה "חָנו-כֹּה", חניה, מנוחה. המנוחה היא, שמתקנים רק חלק מהכלים ואחר כך ממשיכים אותם, זאת אומרת, על פני כלים דהשפעה ניגשים לתיקון כלים דקבלה. כי כלים דהשפעה, כלים דבינה, מלכתחילה לא זקוקים לתיקון, הם ירדו למלכות ובכוונה נתקלקלו כדי להיות בקשר עם מלכות. אז כשמתקנים אותם, זו רק הכנה, רק מחזירים אותם למצב כמו שהם, ואז ניגשים לעניין עצמו, לתיקון הכלים דקבלה.

ולכן כל עניין שבירת כלים דהשפעה, כניסתם לכלים דקבלה, ותיקון בחזרה לכלים דהשפעה, הוא כביכול חלק מיותר, הוא רק לצורך שיהיה לנו כלי, כלי עבודה, שאיתו נתקן את הכלים דקבלה. לכן "חנו-כה" היא הכנה לתיקון, ורק אחרי כן מתחיל להיות תיקון.

מזה נובע הסיפור על מציאת כד השמן בבית המקדש, כד שנשאר מקודם. גם כשנראה היה שהכל נשבר ומת, בכל הכלים השבורים האלה של בינה שנפלו למלכות, לא כל הכלים נשברו. כי יש בהם יכולת להתעורר שוב לחיים. זה מה שנקרא, שמצאו כד שמן כשר וקדוש והדליקו את השמן, ואז תיקנו את הכלים דהשפעה, ואחרי כן כבר התחילו לבנות את בית המקדש.

האם יש חנוכה בכל מדרגה?

בכל מדרגה האופן של הפעולות הוא אחר. לפעמים הפעולות באות בצורה כזאת שאדם לא משתמש בהן ולא משתתף בהן, הן באות כסמויות, עדיין לא מפותחות. כמו תינוק שאוכל ושותה ומשחק, ועדיין שוכב. הוא לא משתמש ברגלים אבל זה לא אומר שאין לו רגלים. יש לו, אבל הוא לא מרגיש אותן, הן כאילו לא ברשותו.

זאת אומרת, ודאי שבכל מדרגה יש שימוש בכל הכלים, בכל רמ"ח איברים ושס"ה גידים של הנשמה. אבל תלוי עד כמה זה בהכרת המשתמש, שהוא משתמש בהם או לא. ודאי ישנם חלקים שלא משתמשים בהם, כי רק בגמר התיקון כל האיברים הם לשימושכל הכלים של הנשמה, כל התר"ך כלים.

אז "חנוכה" יכולה להיות במדרגה הקטנה ביותר, גם בה יש איזו הבחנה כזאת, אבל לא שאדם צריך לעבוד בזה: לתקן אותה, לעסוק בה, להיות "חנו-כה" וכו'. זאת מידה של המדרגה עצמה. אלא כמה שאדם גדל גם הכלים שלו יחסית גדלים, ואז חלקם נכנסים יותר לפעולה ואחרים עדיין לא. זה כמו אדם בעולם הזה, הוא לא יודע איך האיברים שלו נכנסים לפעולה. יש בגוף איברים ומערכות, שגדלים עד גיל עשרים וחמש, ויש שגדלים עד גיל ארבעים.

מתי בכל סולם המדרגות בעליה ממטה למעלה, יש לאדם החגים הללו?

כשאדם מתחיל לתקן את הכלים דהשפעה אחרי השבירה, שם מתחיל להיות חנוכה. אחרי המלחמה שלו ביוונים, אחרי שגמר את המלחמה ומצא את עצמו בשרידי בית המקדש שלו, ומחפש איך להקים אותו וברור לו שבלי כלים דבינה הוא לא יוכל לעשות זאת. "בית" נקרא מלכות.

זאת אומרת, אי אפשר להקים את המלכות בלי כלים של בינה. אז קודם צריך לתקן את שרידי הבינה בתוך המלכות, שנמצאים בתוך המלכות משבירת הכלים, משבירת בית המקדש. ומרגע שאדם ניגש לתיקון הזה, ועד שהוא גומר את התיקון הזה של כלים דהשפעה בלבד, זה נקרא חג של חנוכה. אחרי זה הוא ניגש לבניית בית המקדש- כבר כלים דקבלה.

יש קושי לקשור את הדברים. על חג אחד בלבד אין בעיה לדבר, אבל לקשור את חלקי התמונה יחד, להבין את הרצף בין הדברים, בין כל המדרגות, בין מדרגה ומדרגה, ועם כל יתר התופעות, בינתיים זו בעיה, למרות שהרצון עצמו הוא רצון יפה ונכון.

בשביל זה צריך להביא לאדם סרגל של זמנים, של שנה, של חודשים וימים, של כהן ולוי, מתתיהו ובניו, של יוונים וכדומה. זאת אומרת, כאן צריכים לסדר את כל ההבחנות שיש בתוך הנשמה, איך הן באות ומתקשרות למעמד שנקרא "חנוכה". אבל אצלנו הן עדיין לא מסודרות.

מה ההבדל בין שליטת היוונים לשליטת המצרים?

המצרים עבדו על החומר והיוונים עבדו על הרוח. רואים את זה גם מבחינה היסטורית, כענף ושורש. המצרים רצו שיעבוד גופני, לא היה איכפת להם לְמה האדם משתחווה. בכלל לא היה חשוב להם שהוא משתחווה לקב"ה והם משתחווים לפסלים שלהם, העיקר שהוא עובד אצלם בצורה גופנית.

והיוונים רצו שיעבוד רוחני. הם רצו שאדם ישאר בארץ ישראל, יעשה בארץ ישראל, ויחיה בה טוב, והיו מוכנים לתת לו לחיות בה חיים יותר טובים מהחיים ביוון, בתנאי שיקבל את האלים שלהם, במקום את הקב"ה שלו. היוונים לא אסרו שום דבר חוץ מלהיות יהודי. היה צריך להיות יווני. המלחמה היתה אז רוחנית, לכן נערכה בארץ ישראל. גם היום זו אך ורק מלחמה רוחנית, הערבים וכדומה, הם כוחות שונים במלחמה רוחנית.

ולכן המלחמה של היום צריכה להתרחש מצדנו ברוח. לא הכוח הצבאי יכריע את המלחמה. גם אם הצבא יכפיל את כוחו ואת התחמשותו המלחמה היא רוחנית, היא מתרחשת בארץ ישראל בין שני כוחות שהם כוחות רוחניים. תמיד זה היה כך בארץ ישראל. מה שאין כן במלחמות נגד ישראל בחו"ל, שהן מלחמות גופניות, מלחמות השמדה.

מה בין קליפת יוון לקליפת מצרים?

קליפת יוון היא קליפה כנגד כלים דהשפעה, וקליפת מצרים היא כנגד כלים דקבלה.

מהו נס חנוכה?

נס חנוכה הוא נס בכך, שבכל הכלים הנשברים ישנו ניצוץ שאפשר להחיות אותו וממנו להתחיל את המסך ואת העלייה מלמטה למעלה. זהו נס מפני שהשבירה היא מוחלטת, הכלים שבורים לגמרי. אבל יש כאן נס שאפשר להדליק, אפשר למצוא את השמן, שהשמן עצמו, אור החוכמה, נמצא למטה, והוא בעצם גשם, דבר גשמי.

מכיוון שבתוכו פנימה טמון הניצוץ הקדוש, אדם יכול באמצעות הפעולות שהוא עושה, אדם שהוא "כהן" וכו', להפוך, "להדליק", את הניצוץ הזה. הפעולה באה מצד האדם. מצד הבורא יש "שמן", ישנה הכנה שהפעולה הזאת תצליח.

מהי בדיוק הנקודה של הנס?

הנקודה של הנס באה משתי נקודות, אחת מלמעלה והשנייה מלמטה: א) הנס מלמעלה- הדבר העל טבעי מלמעלה הוא, שבתוך הכלים השבורים לגמרי, השבורים עד הסוף, עד הדיוק האחרון, נשארה בכל זאת נקודה קדושה: היכולת להתעורר. ב) הנס מלמטה- הדבר העל-טבעי מלמטה הוא, שאדם על ידי הפעולה שלו יכול למצוא את הנקודה הזאת, שבכל זאת נשארה קדושה, ועל ידי הפעולה שלו, "להדליק" את הנקודה הזאת, להעלות אותה לרמה הרוחנית.

שני הדברים האלה הם כביכול למעלה מהטבע. אם מסתכלים על הערימה הזאת של הכלים השבורים, על הכלים דגלגלתא ועיניים ואח"פ וכל הערבוביה שלהם, אין בשבירה עצמה שום התחלה שאפשר להתחיל ממנה תיקונים ובניין בית המקדש, אלא זה בגדר נס.

מה זה נקרא "לראותם בלבד"?

"הסתכלות" נקרא שימוש בעביות דקה, זאת אומרת, ו"ק בלבד. לכן אומרים לא להשתמש אלא לראותם בלבד. "לראות" הכוונה, להשתמש בכלים של עביות א' ועביות שורש. וביתר הכלים אסור.

למה מקובלים לא כתבו על חשיבותו של חג החנוכה?

בגמרא יש שאלה ידועה: "מהי חנוכה?". על החג הזה אי אפשר לכתוב הרבה כי הוא חג רוחני. הסימנים הם רק להדליק נר. יש סימנים נוספים: עד שתכלה רגל מן השוק, ודווקא להראות אותם, כאילו עניין של הפצה, וכו'. הכל שייך לרוחניות, להתפתחות, להתפשטות.

איך התפשטות האור, התרחקות ממקור האור, באה לידי ביטוי בעולם הזה?

גם בעולם הזה, בחוקי הפיסיקה וכו', לא מדובר באור עצמו, שרואים אותו, אלא יותר בקרינות. האור הוא קרינה, בתדר שנתפס בחושים שלנו. לכל הקרינות יש התכונות של האור העליון, אלא במדרגה שלנו. מה שמתקיים ברוחניות, מתקיים בהן בגשמיות. ככל שהקרינות האלה יותר עדינות, אפשר לראות בהן ממש ענף ושורש, בהתאמה של חוקי הפיסיקה לחוקים הרוחניים.

האם אפשר לחגוג חג חנוכה לפני שעוברים מחסום?

מה זה לחגוג? חגיגה נקרא "חג". "חג" נקרא, שאדם מגיע לאיזושהי מדרגה מיוחדת של תיקונים בעולם הזה. "בעולם הזה" הכוונה שעדיין לא תיקן כלים דהשפעה. מה חוגגים בחנוכה? חוגגים סימן לדבר שרוצים להגיע למימושו, להרגיש ולראות בתוכנו את הכלים המתוקנים הללו, ולהיות יכולים להשתמש בהם הלאה לתיקון של כלים דקבלה.

כי חנוכה הוא רק "חנו-כה", רק חניה, אמצע הדרך, הכנה לתיקון. אמנם שהוא חלק חשוב מאוד מן הדרך. הדבר דומה לילד שהגיע לגיל בר מצווה. הוא כבר רכש את כל הכלים דקטנות ועכשיו הוא לומד איך להשתמש בכלים דגדלות, ומתחיל להיות גדול. חנוכה זה כמו שגומרים את הילדות ומתחילים לתפקד כאדם בוגר, לתקן את עצמי ולאט לאט להיות כאדם גדול.

זהו המצב שנקרא "חנוכה", וודאי שזו חגיגה, אבל עדיין אין לאדם "בית", אין לו כלים, אין לו "בית המקדש", זאת אומרת, הוא עדיין קטן וכו', כל הסימנים כמו בעולם הזה. לכן כל אדם חייב להדליק נר. זאת אומרת, הסימנים והמנהגים של חנוכה, שנוהגים לעשות בעולם הזה, מבטאים את השורשים הרוחניים. לתוך זה הם קיימים, ולשם זה הם קיימים בעולם הזה. ומי שמתכוון על ידם, על ידי הקיום שלהם, גם להתקרב ולחגוג את החג הפנימי, כלומר, להגיע למצב הפנימי, המנהגים האלה עוזרים לו.

האם המחזוריות הזאת של החגים, חודשי השנה וכו', קיימת בכל מדרגה, בכל תהליך?

יש מחזוריות בכל מדרגה, בכל פרצוף, יש מחזוריות בעליה מעולם לעולם, ואצלנו יש מחזוריות משנה לשנה, ומחיים לחיים, בנשמות שמקבלות לבוש חדש. כלומר, מחזוריות באה כדי להשלים, כי כל דבר ודבר חייב לחזור על עצמו בכל מדרגה ומדרגה.

זאת אומרת, כשאדם מתקן כלים דהשפעה הם עוזרים לו לתקן את האח"פ השייך להם. ואז הוא הולך ומתקן כלים דהשפעה יותר גבוהים, ואחר כך מתקן את האח"פ השייך להם, אח"פ יותר גבוה, יותר גדול, וכך הלאה.

זאת אומרת, ברוחניות העניין הוא כזה:

מצד אחד המגמה הכללית היא, כשאדם מתחיל לתקן כלים דהשפעה, הוא מתקן אותם ועולה ממחסום עד הפרסא, ובזה הוא מתקן גלגלתא ועיניים שלו. זאת אומרת, הוא כביכול לא נוגע בכלים דקבלה. אחר כך כשהוא מגיע למחסום ועומד במחסום, אז הוא מתחיל מלמטה, מבריאה, מיצירה ומעשיה, לעלות כלים דאח"פ לאצילות, אח"פ דעליה, ולתקן אותם, וזה נקרא "גדלות". זאת אומרת, הוא קודם מתקן את כל הכלים דהשפעה, ואחר כך מתקן את כל הכלים דקבלה.

מצד שני, בכל מצב ומצב יש גלגלתא ועיניים ואח"פ, ובכל מצב יש עשר ספירות. וכדי לעבור ממצב למצב אדם חייב לתקן בו גם כלים דהשפעה וגם כלים דקבלה.

זאת אומרת, יש כאן קשר בין פרט לכלל, שכל פרט ולו הקטן ביותר כלול גם מכל הכלל. לכן אפשר לומר, שחנוכה, כמו גם פורים ושאר החגים, קורים בכל מדרגה, ואז יש מחוגה, יש שנה, מחזוריות. האדם משנן את כל הדברים האלה וחוזר עליהם במדרגות יותר גבוהות.

מהו הסוף הזה שמדובר עליו במצב גמר התיקון?

גמר התיקון, "סוף" התיקון, הוא שכל הכלים של האדם שעברו שבירה, מתוקנים. בזה האדם מגיע למצב, שכל האור שיורד מלמעלה, מהבורא, נכנס לכלים המתוקנים שלו. וכל האור החוזר שלו, ההשפעה שלו, לגמרי שווה ודומה להשפעה של הבורא. זאת אומרת, יש השוואת צורה מלאה בין האדם לבורא.

בזה האדם מגיע ל"גמר התיקון", גומר את התיקונים של הכלים שלו בלקבל על מנת להשפיע ומתחילה מציאות אחרת שעליה לא מסופר בשום מקום, כי כל הספרים מדברים על יחס הבורא אלינו, איך להביא אותנו לדרגה שווה לו, כדי שנהיה כמוהו. והלאה לא מסופר, אלה כבר "סתרי תורה".

מהם שני המצבים "תיקון הבריאה" ו"מטרת הבריאה"?

"תיקון הבריאה" ו"מטרת הבריאה" הם שני שלבים בכל מדרגה ומדרגה. "תיקון הבריאה" זה מצב שאור ע"ב ס"ג בא ונותן כלים. ו"מטרת הבריאה" הוא מצב שעל ידי זיווג דהכאה הכלים הללו מתמלאים באורות.

באיזה שפה כתוב ספר "הזוהר"?

ספר "הזוהר" כתוב בשפת המדרש ולא בשפת הקבלה. רק שלושה חלקים: אידרא רבא, אידרא זוטא וספרא דצניעותא, כתובים בשפת הקבלה, בשפה מדעית של חוכמת הקבלה: פרצופים, עולמות, ספירות. שאר חלקי "הזוהר" הם מדרש.

ספר "הזוהר" אמנם מבאר את כל 125 המדרגות שמהעולם הזה ועד גמר התיקון, אבל מי שלא נמצא ברוחניות, הספר לא שימושי עבורו. מפני שלאדם קשה להבין את השפה הזאת, קשה לו להפסיק לתאר לעצמו כל מיני ציורים שישנם ב"זוהר".

לכן הנשמה של רבי שמעון שכתבה את "הזוהר", חזרה בתקופת האר"י ואת אותם הדברים ביטאה בשפת הקבלה. מתקופת ספר "הזוהר" ועד לתקופת האר"י כולם עסקו בספר "הזוהר", ומתקופת האר"י חלה התפתחות. מפני שאם העיקר הוא להגיע לפיתוח החוש השישי ולהרגשת המציאות הרוחנית, אי אפשר ללמוד זאת מספרים המדברים בציורים של העולם שלנו. ספרים אלה לא יכולים לסייע לאדם לצאת מתיאור העולם הזה, אין לו תמונה אחרת.

לכן מסופר, שמאז שספרי האר"י ראו אור, המקובלים עזבו את הספרים הקודמים, כולל ספר "הזוהר", שכבר לא שימש אותם. אמנם ספר "הזוהר" נשאר בגובה שלו, אבל ספרי האר"י היו יותר שימושיים בלימוד.

ולאחר שפירושיו של בעל הסולם ראו אור: "פירוש הסולם" על ספר "הזוהר", ופירוש "אור פנימי" על כתבי האר"י, גם ספר "הזוהר" וגם כתבי האר"י הפכו פחות שימושיים בשבילנו, מפני שדרך שפת הקבלה בעל הסולם מכניס את האדם עוד יותר לרוחניות. ואז אי אפשר לטעות ולדמיין בהם כל מיני צורות.

במאמרים רבים בעל הסולם מסביר, שהעיסוק בקבלה נאסר גם משום שהנשמות לא היו מפותחות וגם מפני שלא היו ספרי קבלה מתאימים. ומזמנו והלאה, כך הוא כותב במאמר "עת לעשות" בספר "מתן תורה", אפשר לעסוק בספר "הזוהר" ובכתבי האר"י עם פירושים שלו ללא שום פחד של הגשמה.

זאת אומרת, הכל הוא עניין של השפה.

בתהליך שאדם עובר, כל מה שהוא עושה, הוא עושה מתוך הנחיצות שבדבר. כי אנחנו רצון לקבל, רצון לקבל הנאה ותענוג. והנאה ותענוג אנחנו קודם כל מקבלים מהמנוחה.

בעל הסולם מסביר בתע"ס חלק א', במיוחד ב"הסתכלות פנימית", שמפני שהקב"ה, הבורא, המקור שלנו, נמצא במנוחה מוחלטת, גם אנחנו, מה שיש במקור שלנו, כל הדברים שישנם בבורא, אנחנו מקבלים אותם בתענוג, בהנאה.

הבורא נמצא במנוחה, לכן מנוחה היא לטובתנו, להנאתנו, היא מורגשת בנו כטוב. אם הבורא היה כל הזמן בתנועה, אז גם תנועה היתה מורגשת אצלנו כמנוחה, כתענוג. אבל אצלנו לא, לכן אנחנו מתנועעים רק כדי להשיג את המנוחה.

לכן ההתקדמות שלנו מהמצב הנוכחי, הגרוע ביותר, למצב הטוב ביותר, חייבת להיות ממנוחה למנוחה, ממנוחה למנוחה, וכל צעד שאדם עושה הוא צעד מתוך נחיצות, שרע לו עד כדי כך שהוא חייב כל פעם לזוז. והרע הזה שהוא מרגיש, והטוב שהוא מקווה שיהיה לו במצב הבא, ההבדל, הפער ביניהם, משמש לו כחומר דלק לתנועה.

לדוגמה, אדם שמרגיש רע בשלושים גרם, וכדי להגיע למנוחה הוא צריך לעשות יגיעה בקילו, אז ודאי שהוא לא יכול לזוז, כי עוד לא כל כך רע לו. לפעמים אדם יושב באיזו תנוחה או נמצא באיזה מצב, והוא יודע שהוא רע, אבל המצב עוד לא מספיק רע כדי לדרבן את האדם לצאת ממנו. עד שהרע הזה מצטבר, והוא רואה שבמצב הבא ודאי יהיה לו טוב, והרבה יותר טוב מהיגיעה שהוא צריך לתת. זאת אומרת, הוא צריך לשלם פחות ולהרוויח יותר, יש לו תמיד פלוס, תוספת מהמצב שלו, ואז הוא יכול לבצע את התנועה.

כך בנוי הרצון לקבל שלנו, וכשעל הרצון לקבל הזה שהוא רוחני, מתגשם חומר של דומם, או צומח, או חי, או מדבר, אז גם החומר הזה פועל לפי אותה מתכונת, לפי אותה תוכנה. אלא ככל שהחומר יותר מסובך, יותר משובח, יותר גבוה, יותר מפותח, כך החשבונות אצלו יותר משובחים, ובגלל זה יותר נסתרים מאיתנו. אנחנו לא עד כדי כך מבינים בכל הסיבתיות של הדברים שאנחנו עושים. הרבה דברים אנחנו עושים ללא השגחה מצדנו. הרבה דברים בתוכנו נעשים בכלל ללא הכרתנו.

כך עובד החומר עד דרגת האדם. הגוף הבהמי שלנו פועל בלי לשאול אותנו מה לעשות. בדרגת דומם, בחומרים שלנו, ביסודות שלנו ובטבע הסובב אותנו, בצומח ובחי, וגם בתוכנו ומסביבנו, הכל מתקיים על פי התוכנה הפשוטה הזאת, שהחומר עצמו עושה חשבון מה לטובו ומה לא לטובו. על פי זה עובדים כל חוקי הפיסיקה והכימיה שבחומר, למשוך לעצמו או לדחוף מעליו כל מיני דברים. כל הפעולות הן לא יותר ממשיכה או דחייה, קבלה או אי קבלה לפי הטבע, לפי הכרת הרע.

ורק רצונות מהגודל האנושי והלאה, מעל הרצונות הבהמיים שלנו- ודאי שתחתינו כל המציאות, דומם, צומח, חי ומדבר שמסביבנו, ובתוכנו דומם, צומח, חי, הכל לפי התוכנה הזאת. ורק המדבר שבנו מתחיל להיות לא בטבע עצמו, שעובד לפי תוכנה, אלא האדם עצמו צריך להשלים, להשיג את התוכנה מלמעלה. עליו להוסיף לחשבון שלו נתונים מעולם יותר עליון.

כשאדם משיג את העולם היותר עליון, כשהוא מתוודע לנתונים מהדרגות הבאות שלו, הוא יכול לעשות חשבון נכון. כשהוא יודע מה הדרגה הבאה ואיך לעמוד בה, כשהוא רואה מה הוא משיג בזה, מה יהיה לו, אז הוא מקבל את כל הידיעה הזאת, לעומת כל הידיעה שיש לו במצבו הנוכחי, והוא מנקה אותן זו מזו. לאחר שראה כמה תענוג הוא ישיג במדרגה הבאה, נניח קילו תענוג, לעומת מידת הייסורים שיש לו עכשיו, שהיא נניח ארבעים גרם, האדם עושה חשבון, שכדי להשיג את התענוג ההוא צריך לעשות עוד פעולות, זאת אומרת, להכין את עצמו, להגיד לעצמו, לגוף הבהמי שלו, שכדאי לעבוד יגיעה גדולה, וכו'.

זאת אומרת, כאן כבר מתחיל חשבון, שהאדם אמור להיות מעורב בו. הרוחניות היא נסתרת, המדרגה הבאה היא נסתרת, עליו לצייר לפניו את דמותה בצורה כזאת, שהגוף הבהמי שלו וכל הרצון לקבל שלו, יאפשרו לו להשיג אותה. אבל מפני שהרוחניות נסתרת, הוא צריך בכל זאת להשיג איזו דמות שלה שתדבר אליו כאילו היא גלויה.

לכן רב"ש כותב: "כי יגיעה נקרא, בזמן שהאדם צריך לעשות מעשים שהם נגד הטבע". מה זאת אומרת "נגד הטבע"? שהאדם לא בבהמיות שלו ולא באנושיות שלו, זאת אומרת, הוא לא באף רצון שלו, לא רואה שמצבו הנוכחי רע ובמצב הבא יהיה טוב, עד כדי כך שירוץ אליו, שיעשה תנועה כדי להשיג אותו. לעשות תנועה כדי להשיג אותו הוא כבר צריך לעשות ללא ההוכחה הזאת לרצון לקבל, לכן המעשה הזה נקרא "נגד הטבע".

אם כך איך בכל זאת אפשר לעשות מעשה "נגד הטבע"? כאן בא עניין היוונים: "יוונים נקבצו עלי". כדי להביא את האדם למטרה הבורא מפיל עליו יוונים, ואז נעשה לאדם רע וצר. ומהצר הזה, מהצרות האלה, מהרעה הזאת, האדם רוצה לצאת, ואז הוא עושה חשבון לא עם המדרגה הבאה, עד כמה היא טובה, אלא עם המדרגה הנוכחית עד כמה היא רעה. אבל איך שלא יהיה, האדם בכל זאת אמור להגדיל בעיניו את המדרגה הבאה על ידי החברה, עד כמה המצב הרוחני הוא טוב יותר ממצבו הנוכחי.

וזהו עניין העבודה, שהיא לא סתם עבודה, אלא עבודה על ידי ה"כוהנים", הנקודה שמושכת את האדם קדימה. זהו עניין מתתיהו ובניו, ועניין גילוי חורבן הבית וכו'. זאת אומרת, שלא מן הסתם מגלים לאדם את הרע, אלא מגלים אותו דווקא על ידי ההתגלות מצד האדם של כוחות דקדושה המשתוקקים לתיקון. ואז יש גילוי של "פריצת חומות מגדלי", ומתוך זה באים למלחמה של אין ברירה.

והמלחמה הזאת היא כבר למעלה מהדעת. בחשבונות הקודמים, הרגילים, האדם לא היה יכול לעשות שום חשבון כדי לזוז מהמצב כנגד ההפרעות האלו, ואילו במצבו הנוכחי הוא כבר עושה חשבון שאין לו ברירה. מהרצונות השפלים שלו, שנקראים "העם הפשוט", מתרומם הרצון שנקרא "כהן", הרצון לקדושה, לרוחניות, וסביב הרצון הזה יש כיבוש של עוד כמה "אנשים", אפילו מעטים. בסופו של דבר הם אלה שיוצאים למלחמה ומנצחים, מפני שהם יותר בגודל הרוחני, בגובה הרוחני, בכוח הרוחני. ודאי שהם מנצחים את "היוונים", כי כל עניין היוונים הוא, שהבורא שולח אותם כדי לאפשר לאדם לעשות חשבון, לחשב את מצבו, כמה המצב שלו רע, ולצאת ממנו לקדושה. היוונים הם שליחים של הבורא, אין להם בחירה חופשית ותפקידם האחד הוא לקרב את האדם לקדושה.

ואז מגיעים למצב שמוצאים את הקדושה, מוצאים את "פך השמן", את הניצוץ הקדוש, וסביבו מתחילים לבנות מדרגה של "בית המקדש".

ובמצבים הללו יש הרבה אופנים, שהאדם יכול לזרז את התפתחותם. לעבור כל מצב יותר מהר על ידי הכוחות שהוא מקבל מהסובבים אותו, מהקבוצה. לא שאפשר לדלג מעל המצבים, מעל "חורבן הבית", מעל ה"יוונים" ומעל הרגשת הצער, וודאי שאי אפשר לדלג על חיפוש הנקודה שמושכת קדימה שנקראת "כהן הגדול", וכו', אבל אפשר לזרז את ההתפתחות.

כמו שבעל הסולם כותב ב"הקדמה לתלמוד עשר הספירות", שהבורא מניח את ידו של האדם על גורל הטוב ואומר לו: "קח לך". לראות את יד ה', שמניחה את ידך על גורל הטוב ואומרת: "בחר לך את זה", זאת אומרת, "תתחזק!"לראות זאת בכל מצב ומצב, בזה אנו אמורים למקד את תשומת הלב שלנו.

איך לעשות זאת? בעל הסולם נותן כמה עצות. העצה הראשונה היא "אין עוד מלבדו". במכתב בדף ס"ד ב"פרי חכם- אגרות" הוא כותב, שאדם צריך לראות את המטרה, ואת עצמו, ואת מה שקורה לו, שהכל מסובב על ידי הבורא כנקודה אחת, ואז הפעולה שלו תכוון למטרה האמיתית.

בכל נקודה ונקודה שאדם נמצא בה, עליו להשתדל לעשות ייחוד בין מה שקורה לו לבין מה שהוא חושב, לפי המאמר "אין עוד מלבדו" שבספר "שמעתי", שהוא היסוד לכל העבודה שלנו. ככל שאדם משתדל לעשות את הייחוד הזה במידה המרבית העמוקה ביותר שמתאפשרת לו, במידה הזאת הוא מזרז את זמן הבירור של אותו מצב שנמצא בו. וכך פוסע צעד ועוד צעד לקראת התיקון.

ואז כל ההפרעות מתגלות לו כישועה, כעזרה מלמעלה. כי בסופו של דבר בלי להביא אותו לעשות חשבון, שעכשיו רע לי ובמצב הבא יהיה טוב לי, אין באפשרותו לעשות שום תנועה. אלא חשבון שהוא למעלה מהמצב הנוכחי הטבעי שהגוף הבהמי מתחשב ומחשב, חשבון שהוא בהגדלת המטרה בעיניו, זה נקרא "למעלה מהדעת", למעלה מהדעת הבהמית אבל לפי הדעת הרוחנית. זאת אומרת, בזה שאדם מגדיל את המטרה, מגדיל בעיניו את השלב הבא, הוא יכול לעשות תנועה.

אם אדם מתפטר מהדעת שלו ועושה עבודה או פעולה לגמרי באוויר, ללא שום חשבון, רק עקב משהו שאמרו לו, סיפרו לו, חינכו אותו, או לפי איזה דבר לא ברור לו ולא מחושב, זה לא נקרא הליכה ולא נקרא רכישת המדרגה הבאה. זאת אומרת, למעלה מהדעת זו פעולה מחושבת בדעת, אבל בדעת שאדם רוכש מהעליון, שמקבל דעת, מעמד של מדרגה הבאה, כדבר שהוא צריך אותו מעל הבהמיות שלו.

וזה עניין חנוכה- עזרה מצד הבורא דרך הכוחות הרעים, ה"יוונים", שהם כוחות רוחניים של התקדמות. כוחות בהמיים שדוחפים את האדם קדימה, שמגלים לו את הרע, הם "פרעה" ו"מצרים". בהתחלה "פרעה" הוא טוב, אחר כך הוא נעשה רע, ובסופו של דבר מוציא את האדם ממצרים. "עשר מכות" שעוברות על ה"פרעה" שלנו וכו', עוזרות לאדם לעשות חשבון. כך יוצאים מהבהמיות לגאולה.

אחר כך ב"הר סיני" מקבלים את התורה, קצת הארה מלמעלה, מתחילים לכבוש את "ארץ ישראל", ונכנסים ל"ארץ ישראל", ובונים את "בית המקדש", עדיין הכל מלמעלה. כשבית המקדש נהרס, ומהשרידים שלו צריכים לעשות תיקונים, אז מתגלות הפרעות רוחניות שנקראות "יוונים". זו כבר התקדמות על פני הכלים השבורים, על פני כלים רוחניים שנשברו ב"בית המקדש הראשון".

וכך באים לבניית "בית המקדש השני". אבל גם "בית המקדש השני" לא מספיק כדי להביא את האדם לבירור ולתיקון כל עמקות החומר שלו. גם הוא צריך להיחרב, ורק אחרי "חורבן בית שני" החומר של האדם מגיע עד הסוף להתחברות בחינות בינה ומלכות, בחינות אלוקות וגשמיות.

כלומר, אם אחרי הגלות, לאחר פרק הזמן שבו נעשתה הערבוביה הזאת והבירורים האלה, מגיעים לאט לאט לבניית "בית שלישי", אז יש תיקון גם על כלים דחסדים וכלים דחוכמה, ובונים את "בית המקדש השלישי", שכולל גם ס"ג וגם ע"ב, זאת אומרת, גם כלים דחוכמה וגם כלים דחסדים. זה מה שנקרא, שבית המקדש השלישי יותר יפה מבית ראשון ומבית שני, כך כתוב. והוא בסופו של דבר נותן מצב של גמר התיקון.

מהו עניין הסאה- סאת היגיעה?

בעל הסולם הדגיש במכתביו, שעניין הסאה הוא עניין הכרחי. עניין הסאה הוא, שכדי לצאת לאיזה מצב חדש, אדם אמור לעשות את החשבון, שהתנועה שלו למצב החדש כדאית כדי להשיג את המצב החדש, שבעיניו הוא יותר טוב.

לדוגמה, לאדם יש אלף שקלים, והוא רוצה לקנות חפץ מסוים. כדי לממש את הקנייה, החפץ אמור להיות בעיניו יותר חשוב מאלף השקלים, כלומר, עליו לעשות חשבון. אבל הוא לא מסוגל לכך, לכן באה הפרסומת ומבלבלת אותו: "כדאי לך לקנות, היום יש הנחה" וכו'.

מה הפרסום עושה? מעלה את חשיבות המוצר וכך משכנע את האדם שהמוצר חשוב לו יותר מאלף השקלים שלו. דבר שקודם היה שווה לו פחות מהיגיעה, עכשיו שווה בעיניו יותר מהיגיעה שלו. זאת אומרת, הפרסום מכתיב לאדם איזה יגיעה כדאי לו לעשות.

עניין הפרסום נועד בסופו של דבר ללמד את האדם, עד כמה החברה קובעת לו איפה ובמה להשקיע את היגיעה שלו, את החיים שלו, את הרצון שלו. מזה עליו ללמוד, שכנגד כל הפרסום הזה, לאלה שהולכים בדרך הרוחנית כדאי לבנות לעצמם משרד פרסום שהם יתפעלו מהפרסום שלו, שרוחניות חשובה יותר מכל יתר הדברים. וכנגד זה הם יקבלו יותר התפעלות מכל הפרסום של החברה הרגילה, שגם אם לא שומעים ולא קולטים את הפרסום הזה, הוא בכל זאת פועל עלינו. אז כנגד זה עלינו לפרסם את הרוחניות, על ידי החברה שלנו.

איך לעשות פרסום לרוחניות? את הרוחניות אי אפשר לפרסם דרך רדיו וטלוויזיה אלא הסגולות שלה עוברות מפה לאוזן, מחבר לחבר. אדם שעובד כל הזמן להתפעל רק מהחברים, מקבל מהם התרשמות. וכנגד זה עליהם לעשות פעולת הפצה כלפיו, פעולה פרסומית. על זה בעל הסולם כותב: לעלות חשיבות הרוחניות בעיני האדם. פעולה זו אינה נבדלת מפעולת פרסום.

גם חנוכה נקרא "פרסום הנס", אנו מפרסמים את הנס שקרה. מה כאן נס? הנס הוא שפעולה, שקודם נראתה בעיניים גשמיות, שהכל מתבסס על החומר שיש לפניך, הופכת לפעולה בלתי טבעית, שאיננה לפי השכל ולא לפי העיניים, פעולה שאדם רגיל לא מסוגל לעשות אותה, אלא אם הוא משוגע.

מה נקרא נס? שבסופו של דבר מסובבים את האדם והוא בכל זאת מסייע בזה: ה"חשמונאים" עושים מלחמות וכו'. זאת אומרת, האדם עושה את הדברים האלה כדי להעלות את חשיבות הדבר, כך שהוא מנצח

מה זה אומר כשלא רוצים לשמוע את החבר?

אדם שלא רוצה לשמוע את החבר, זה מפני שה"יוונים" שבו פועלים עליו. החשמונאים, מתתיהו ובניו, לא נלחמו נגד היוונים שבאו מיוון, הם נלחמו נגד יהודים שהתייוונו.

בזמן היוונים ההיפודרום תפס את מקומו של בית המקדש, ההיפודרום הוא מסלול למרוצי סוסים וכו'. ירושלים היתה ממש יוון. יהודים רבים נהו אחר התרבות הזאת, שהיתה תרבות יפה, תרבות לפי השכל הבריא. היוונים היו מאוד ריאליסטים, וגם הפילוסופיה מקורה ביוון העתיקה. על אף ריבוי האלים, היוונים לא התחשבו ולא האמינו בהם, הם חשבו שתופעות הטבע ותהפוכות הגורל מקורן בכוחות שונים. זו היתה דת פרימיטיבית ולא מחייבת.

המלחמה היתה לא נגד היוונים אלא נגד יהודים שהתייוונו. בשבילנו זה סימן שעלינו להבין, שהמלחמה הפנימית שיש לאדם עם החברים היא לא עם החברים, היא עם היוונים הפנימיים שבתוכו שאומרים לו, שהחברים שלו לא שווים כלום ברוחניות. החברים האלו הם הכוהנים הקדושים, שרוצים למשוך את האדם, שיבוא איתם להרוג את היוונים, לכן היוונים הפנימיים אומרים לאדם, שלא כדאי לו לשמוע לכוהנים האלה.

המלחמה מתרחשת ממש כאן, אפשר לחוש אותה. מה שמפריע אפוא לאדם להתחבר עם החבר לרוחניות אלה ה"יוונים" שבתוכו. אדם שהולך בדרך לתיקון, ההפרעות שלו הן או "פרעה" או "יוונים", או "מצרים" או "יוונים". "מצרים" אלה הפרעות כנגד התחברות ושיתוף פעולה בגשמיות, ו"יוונים" הן הפרעות כנגד שיתוף פעולה ברוחניות.

אדם שרוצה להיות לבד, האם הוא במצב של "גאוות אדם תשפילני"?

אדם שרוצה להיבדל מהחברה, להסתגר ולא להתקשר עם אחרים, אמור לעשות חשבון. זאת אומרת, לפי החשבון שלו, כדאי לו להיות במנוחה הזאת כדי להשיג איזו מטרה. אבל לפי חשבון אחר, הוא ישיג את המטרה בלי החברה, היא רק מפריעה לו, החברים גורמים לו בלבולים, הוא מתעצבן מהם, ויש לו מהם רק צרות. עדיף לו לשבת לבד בפינה, יש לו ספרים, הוא כבר יודע מה צריך לעשות והוא יעשה. אבל דווקא אלה הן הפרעות של "יוונים". והבעיה היא באותו הרגע לתפוס משהו.

לכן בונים מפעל ושאר מסגרות מסוג זה, שאדם, בין אם הוא רוצה ובין אם לא, הוא חייב לתת דין וחשבון על מעשיו בוקר, צהרים וערב. יש לו תוכנית עבודה, יש מעליו מישהו שדורש ממנו: "עשית או לא עשית: היית צריך להעביר שיעור, היית צריך לתרגם משהו, היית צריך לעבוד במחשב, היית צריך לייצר משהו, עשית או לא?" ואז לאדם אין ברירה, הוא לא יכול לברוח מהחברה, הוא קשור אליה לפחות בדרגה הבהמית.

ואז בדרגה הנפשית, בדרגה הרוחנית, בונים את הקשר הזה. אחרי שאדם יודע, שזה מקום העבודה שלו והוא עובד בו מתוך הרגל, הוא מתחיל לשאול בשביל מה הוא עובד. כי במקום עבודה רגיל הוא הרוויח כסף וזכה לביטחון, הוא גם זכה להערכה מהחברה, מהמשפחה, בגלל שהביא משהו הביתה. ומה יש לו ממפעל רוחני? ועוד מביאים אותו לכל מיני מצבים, גם כאלה שהוא מתבייש להיות שייך לחברה הזאת וכו'. זאת אומרת, הדברים שמעוררים בו מאלצים אותו לחשוב ולתת לעצמו דין וחשבון למה הוא נמצא במפעל הזה.

העבודה במפעל מחייבת אותו להיות במפעל, ומלמעלה נותנים לו הפרעות למה צריך להיות בו. כמו כלפי אורח חייו הקודם. גם אז הוא חי, עבד, עשה כל מיני מעשים, וגם אז הגיעו אליו כל מיני מחשבות: מה אני עושה? בשביל מה אני חי? מה התועלת בדברים האלה? זאת אומרת, "טוב מותי מחיי". הוא הרגיש, שהוא לא רוצה להרוויח, לא רוצה את העבודה הזאת, לא רוצה יגיעה, ולא רוצה כלום. גם במפעל הרוחני יהיו לו אותן שאלות, אותה גישה: בשביל מה אני צריך את המפעל הזה, מה יש לי ממנו? וכו'.

אחרי שנבנית מסגרת ברורה ואדם מתחיל להיות בה, הוא בסופו של דבר מתחיל לשאול: "למה אני עושה את זה?". השאלה הנוקבת הזאת מחייבת אותו לעשות חשבון. זאת אומרת, להעלות את חשיבות העבודה, ההפצה, הקבוצה, להעלות את חשיבות הבורא- בשביל מה הוא עושה, מה יהיה לו מזה, וכו'. זאת אומרת, דווקא העבודה הגשמית היומיומית הזאת, העבודה השגרתית במפעל, היא מה שמושך את האדם כל פעם לשאלות שאין לו אפשרות לברוח מהן, וזה מה שמקדם אותו כל רגע ורגע.

לכן דווקא בניית המפעל, הפעולות הרגילות שעושים בו, שכאילו משכיחות את הרוחניות, דווקא על פניהם, יהיו לאדם שאלות על רוחניות בצורה מאוד חדה. אדם שמשתתף במפעל בצורה מחייבת, שנכנס למסגרת עבודה נוקשה ומחייבת, שבה בודקים מה הוא עושה ואיך הוא מתקדם, אדם כזה מתחיל לשאול את עצמו, בשביל מה הוא צריך את זה, וכך הוא מתחיל מהר מאוד להתקדם. להתקדם קודם לרע, להרגיש את ה"יוונים", ואחר כך הלאה.

לכן ככל שתוכנית העבודה והמשטר נוקשים יותר, מלחיצים, ככל שיחייבו את האדם למצוא בתוכו את התשובה בשביל מה צריכים את זה, "מהו הטעם בחיינו?", השאלה הזאת כבר תהיה מול עיניו בגובה רוחני ולא במישור הגשמי. ואז כשייצר חומר, ייתן שיעורים, ויעשה כל מיני פעולות זה כבר יהיה אחרת, על פניהם הוא יעשה עבודה רוחנית.

מה יעשה אדם שרואה שהחברים לא רוצים להתחבר אליו?

עליו לחשוב לא איך הם יתחברו אליו, אלא איך לעשות להם מצב רוח טוב. הוא צריך לחשוב עליהם, ולא על זה שהם לא רוצים להתחבר אליו. מה זה לא רוצים להתחבר איתי? לא משרתים אותי, לא רוצים לשמוע בקולי. "להתחבר אלי" נקרא שהרצון של החברים שווה, דומה, לרצון שלי. "להתחבר אליהם" נקרא להתאים את עצמי אליהם.

אין דבר כזה שאי אפשר להתחבר עם מישהו. בסופו של דבר כל ההפרעות הן רק מתוך כל אחד מאיתנו. ואלה הפרעות מלאכותיות, הפרעות של "יוונים" או "מצרים". האדם נמצא בגמר התיקון. חוץ מגמר התיקון, כל הדברים האחרים, השליליים כביכול, שהוא מרגיש לא בגמר התיקון, שמוציאים אותו מגמר התיקון, עד המדרגה הנמוכה ביותר, הם כוחות עזר, שהבורא כל פעם נסתר מהאדם בכוונה, כדי להכניס בו כוחות שליליים, רצונות שליליים, רגשות שליליים, שעל פניהם הוא יחזור כביכול בעצמו לגמר התיקון.

אז אם יש לאדם איזו הרגשה, או כוונה, או מחשבה, או רצון, לא מושלמים, הם רק כעזרה מהכוחות האלה המסתירים אין-סוף. לראות בכל דבר שלילי את החיוב שבו, אפשר רק אם דרך השלילה הזאת מתחברים למקור, לבורא. אבל הבעיה היא, שחסידים עושים את זה, ואז טוב להם. הם צועקים לבורא ואז כאילו נפטרים מכל הבעיות. האדם כאילו פורח באוויר, מתנתק מהקרקע.

בעבודה הרוחנית אנו לא אמורים להתנתק מהקרקע, אלא לחבר בין שני העולמות: מלכות ובינה, שמים וארץ. לכן האדם אמור לראות את הבורא בכל הצרות, כדי לחבר אותו עם כל מה שהוא עובר, לראות שהוא הסיבה להם. ודרך הבורא והסיבה למצב הנוכחי שלי, לראות את המטרה ואת הפעולה שאני יכול לעשות כלפי המטרה. ואז האדם מחבר כל פנייה של הבורא אליו, לפנייה שלו בחזרה כלפי הבורא. ובזה הסיבוב נגמר.

למה האדם צריך להתייגע?

האדם צריך להתייגע כדי לתת, כדי לעשות פעולה של נתינה, פעולה קדושה, חוץ מהרצון לקבל שלו. אם אדם רוצה לעשות פעולה מעל הרצון לקבל שלו בלהידמות לבורא, הוא צריך לעשות את הפעולה הזאת ביגיעה. "ביגיעה" הכוונה, שהרצון לקבל שלו לא מסכים לתת. כדי שהרצון לקבל יסכים לנתינה צריך שיהיה לפניו רווח.

כמו בפעולות גשמיות, גם בהן אדם לא רוצה לזוז. החומר לא רוצה לזוז מהנקודה ההתחלתית שלו "יש מאין", מאז הוא לא רוצה לזוז. גם יציאת "יש מאין" היא יציאה מחויבת מהבורא, הכוח שלו עשה את זה, הוציא מתוכו "יש מאין", בריאה, בר ממדרגה. החומר בעצמו אף פעם לא רוצה לזוז, אלא הבורא מאלץ אותו לנוע. במה? בכמה שמגלה בחומר רצון לקבל.

אז אין לאדם ברירה, אלא תמיד למצוא לפניו תשלום על הפעולה שלו, שיהיה בעיניו יותר גדול מהיגיעה עצמה. אדם מהחומר שלו אף פעם לא יכול לעשות פעולה, אם לפעולה אין הצדקה. כמו שמכונית לא תיסע בלי דלק, כך גם הגוף שלנו חייב לקבל חומר דלק כדי לנוע.

את חומר הדלק אפשר לראות בצורה טבעית, זאת אומרת, דרך חמשת החושים. אדם רואה בחמשת החושים שלו שזה כדאי, ואז לא איכפת לו תנועה, המילוי שיקבל הוא יותר מהיגיעה, והוא רץ למילוי הזה, להשגת המילוי. למה הוא רץ? מפני שהתשלום יותר גדול מהיגיעה. אם התשלום היה פחות מהיגיעה, האדם לא היה רץ.

יש מצבים שאדם יושב, ורע לו, והוא בכל זאת לא זז. רואים את זה על ילדים, נותנים ונותנים מכות, והילד לא לומד. למה? לילד אין עדיין מספיק שכל לחבר סיבה ותוצאה. אומרים לו: "אתה תלמד", "אתה תהיה טוב", "אתה תהיה גדול", והוא לא רואה מה גדול בזה, מה כל כך טוב. אימא שלו רוצה שהוא יהיה רופא, אבל הוא מעדיף כדורגל, בשבילו זה עכשיו התענוג: כדאי לו לרוץ, בזמן הריצה הוא מקבל תענוג. ולשבת ללמוד להיות רופא, כרגע אין לו מזה שום תענוג, אלא אחר כך. זאת אומרת, הוא זקוק לאחר כך כדי לקרב אליו את העכשיו.

אותו דבר אצלנו. אין, ואי אפשר שתהיה, שום פעולה ללא רווח. הרצון לקבל נשאר, רק הכוונה שלו משתנה. בחמשת החושים האדם רואה את המילויים בתוך הרצון לקבל שלו, במה שמתגלה אליו.

מה נקרא "עולם הזה"? "עולם הזה" נקרא כל המילויים שיכולים להיות מורגשים אצלו בחמשת החושים, שבהם הוא יכול למלא את עצמו. ואז לפי כל מיני דברים, פרסומת, חברה, תכונות פנימיות, האדם עושה חשבון מה כדאי לו. והוא לא זז אלא אם כדאי לו.

בעל הסולם כותב, שרק תינוקות זזים בלי חשבון של כדאיות, מפני שיש להם תוכנה פנימית, שדוחפת אותם כל פעם לתנועה. התוכנה הפנימית הזאת שבתינוק מחייבת אותו לזוז. הבורא רוצה שהתינוק יתקדם, לכן הכניס בתוך התינוק רצון סתם לרוץ, קצת להתפרע, אחרת הוא לא יתקדם בחיים. זאת אומרת, ילד עושה תנועה בלי לעשות חשבון. והמבוגרים רואים את זה ויודעים ומתחשבים בילד, במשחקים שלו וכו'.

ככל שאדם גדל, הוא צריך לעשות יותר חשבון של כדאיות דרך חמשת החושים שלו. כדי לאלץ אותו להיות רופא, כי לדעתה זו קריירה מבטיחה, אמו נותנת לו מכות. ואם הוא לא מצליח לברוח, הוא חייב ללמוד. זאת אומרת, על ידי זה שהיא נותנת לו צרות בחיים, היא מנסה להעלות בעיניו את החשיבות של להיות רופא. כך שהחשבון הוא כזה שרוצים לברוח, ואז איכשהו מתקדמים.

הורים רוצים שבנם יהיה מוסיקאי, הם לוקחים אותו לסרטים על מוזיקה ועל חייהם של מלחינים. וילד שצריך ללכת עם תיק גדול של תווים ללמוד בערב מוזיקה ועובר דרך חצר שילדים משחקים בה מחבואים, בשבילו זה ממש נורא, זה כמו ללכת לבית סוהר. במוקדם או במאוחר הוא מתחמק מזה, התחנונים והאיומים של ההורים לא עוזרים. לעשות חשבון על דבר שהוא נסתר, זה בלתי אפשרי. אלא רק על ידי הייסורים.

כשהולכים על ידי ייסורים הדרך נקראת "דרך ייסורים". ויש "דרך תורה", שהיא להעלות את החשיבות של להיות רופא, להיות מוסיקאי, ואז את אותן הפעולות עושים מתוך שמחה ומתוך רצון להשיג מטרה טובה ויפה. מעכשיו והלאה האדם ודאי משתוקק להיות כל הזמן בשמחה. כל צעד שהוא עושה, הוא לומד משהו. טוב לו ללמוד ולהשקיע בדבר הזה. למה? כי בכל לימוד, בכל שלב, הוא רואה חלק מהדבר הגדול שהוא הולך להשיג.

זאת אומרת, גם הדרך לגמר התיקון מתחילה להיות דרך של תענוג, של שלמות ונצחיות, כשאנו בעצמנו מגדילים את המטרה. אבל מאיפה אפשר להגדיל את המטרה, אם אותו חלק של להיות בעולם הרוחני, אחרי המחסום, נסתר ממני? איך עושים את זה?

כאן רק עניין של חברה. חברה בלבד. ללא חברה האדם לא יכול להשיג את החשיבות להיות מקובל, להיות דומה לבורא. אין בעולמנו שום אמצעי אחר. אפשר להוציא קצת מהספרים, אבל ספרים לא נותנים התפעלות להיות מקובל, הם מראים רצון גולמי. לכן, אין ברירה אלא חברה. אמנם יש "אמא" שנותנת מכות, הבורא מלמעלה נותן צרות, אבל להתקדם בדרך ייסורים לוקח המון זמן.

האם עבודה במפעל שמטרתו הפצת חוכמה הקבלה היא לא דרך ייסורים?

בונים מפעל כדי לחייב את עצמנו לשאול "מהו הטעם בחיינו". מתוך שנשאל "מהו הטעם בחיינו" נזרז את עצמנו לבוא לנחיצות להגדיל את חשיבות המטרה. עושים מפעל כדי שהשאלה מה הטעם בחיינו לא תבוא ממכות מלמעלה, מהבורא, אלא מהמסגרת שאנחנו בעצמנו בונים. בזה האדם מקדם את ההתפתחות שלו יותר מהר ממה שהמקל משיג אותו מאחור.

אם נעבוד בצורה זאת, יהיה בחברה איזה כוח רוחני ונראה את עצמנו ואת החברים בהתרוממות מתמדת, בשמחה, בשלמות. וככל שנתקדם רק מתוך הכרח, בגלל המכות מאחור, אז ודאי שנהיה ביאוש ובחוסר כוחות. חוסר הכוח שאנשים חשים הוא מתוך זה שלא מרימים את המטרה ואז ודאי שנמצאים ביאוש, בשינה, במנוחה. הסיבה היחידה לדיכאון: שלא מרימים את חשיבות המטרה: להדמות לבורא.

מה הם התנאים שהפרסום הזה יעבוד על האדם?

על מידת האפקטיביות של מסע פרסום ניתן ללמוד מההצלחה של משרדי הפרסום בחברה בחוץ. אין מדיום שהם לא עושים בו שימוש: רדיו, טלוויזיה, עיתונות, מוזיקה, דיבור פה, שמיעה שם, שכנים, קרובים וכו', נכנסים לאדם דרך כל החורים בגופו. בסופו של דבר, כל דבר שאדם רואה סביבו הוא פרסום בלבד, פרסום של העולם הזה. כך אדם צריך להסתכל על העולם סביבו, לא חשוב מה הוא רואה. כל מה שנותן לו איזה כלים להערכה של מה שהוא רואה, נקרא "פרסום".

כנגד זה צריך לבנות בצורה מלאכותית פרסום רוחני. זאת אומרת, שהחברה שעוסקת בעבודה רוחנית היא קודם כל חברת הפצה, הפצה של חוכמת הקבלה. חבר שעומד בהרצאה לפני מאות אנשים, מה הוא עושה? הוא מפרסם את היותו נציג של חברת פרסום שעוסקת ברוחניות, הוא פועל מטעמה, ורוצה לתאר באוזניהם את הסגולות והמעלות של המוצר שברשותו, וכמה כדאי להם לרכוש אותו.

הם באים להרצאה כי רע להם והם מחפשים מענה למצוקה שלהם. הם שמעו שבקבלה אפשר למצוא משהו טוב. כמו שבעל הסולם אומר, שהשאלה שמביאה אדם לחוכמת הקבלה היא "מהו הטעם בחיינו?". אז הם שאולים: "מה הטעם בחיינו?" ואנחנו באים אליהם ומוכרים להם אותו: "יש לנו את טעם החיים, בבקשה, בואו תקנו".

האם כדי שפרסום רוחני יעבוד צריך להחשיב את מי שמפרסם רוחניות?

עד זמננו חשיבותו של אדם נקבעה לפי מקומו בסולם החברתי מעמדי. במאה השנים האחרונות, גם מדען, גם שחקן, גם פילוסוף, גם צייר, גם מוסיקאי, כל מי שהיו במעמד חברתי גבוה ונחשבו מיוחדים, ירדו מגדולתם. זה לא מן הסתם. זה הכרת הרע, הכרת הרע שהאנושות עוברת.

היום אין אנשים חשובים. פעם ראשי מדינה או מדענים היו מאורות גדולים. היום אין דבר כזה, ולא סתם, אלא להראות לנו שחשיבות צריכים למדוד לא לפי הישגים שמשיגים על ידי תכונות בהמיות-אנושיות שאדם נולד איתן, אלא על פי תכונות רוחניות. האנושות עומדת לגלות, שרק אנשי רוח אמיתיים, הם חשובים. רק אנשים כאלה יהיו מבוקשים בחברה.

איך מגדילים את החשיבות של החבר?

את חשיבות החבר מגדילים על ידי פרסום שלו בחברה. בא אלי חבר ומספר לי על חבר אחר שהוא עָבַד ועשה איזה דבר בצורה טובה מאוד. קודם כל, אני בכלל לא חשבתי שהחבר הזה מסוגל לעשות דבר כזה. וחוץ מזה, לא פשוט לעשות דבר כזה, איזו יגיעה הוא עשה, כנראה שהמטרה מאוד חשובה לו.

זאת אומרת, בין אם אני רוצה ובין אם לא, אני כבר שומע עליו, והוא כלפי כל יתר החברים נעשה בעיני יותר גבוה. בפעם הבאה שאתחיל לעשות חשבון עם מי להתחבר, למי להקשיב, במי להתחשב, אז ודאי שאיתו יהיה לי חשבון אחר ממה שעם חבר שלא שמעתי עליו דברים כאלה.

לכן עלינו לספר, כמו שכתוב: "העושה מתנה לחברו חייב להודיעו". כשאדם עושה מעשה טוב לחברה, הוא חייב לספר עליו לכולם. הוא בעצמו ולא כל שכן מנהל העבודה שלו. ולא סתם לעשות "לחיים", שגם הפעולה הזאת מרבה אהבה, נותנת דוגמה, אבל צריך לפרסם בחברה. אם לא עושים פרסום של מעשי החברים, האדם לא רואה את החברים, החברים לא חשובים בעיניו, ואז הוא נוטה לעשות הכל לבד.

ואז גם נדמה לאדם שמכל החברה הגדולה, פועלים רק כמה אנשים בודדים, אלה שיותר צועקים. אולי פחות עובדים, אבל יותר צועקים. הוא גם לא מכיר את האנשים, ואז הוא נחלש, כי נראה לו שרק הוא, כמה כוח שיש לו, רק הכוח הזה מיועד לו לתיקון, להתקדמות, ואת כל החברה אפשר לעזוב.

פרסום בלבד! אנחנו חייבים רק פרסום. זה מה שחג החנוכה אמור ללמד אותנו.

איך אדם אמור להתייחס לעבודת המפעל, כמו בעל מניות שדורש לדעת הכל או בראש קטן כמו פועל?

זאת אומרת, האם פועל טוב אמור לדעת רק מה הוא עושה, להתרכז בעבודתו ולעשות אותה בנאמנות ותו לא, או שעליו להתעניין במה שקורה במחלקה שלו, איך הוא משתלב במחלקה שלו ובכל עבודת המפעל?

אדם שלא יודע מה קורה במפעל, מה המפעל עושה לקראת המטרה הכללית, שהוא חלק מהספינה הזאת ששטה לקראת המטרה הכללית, אדם שלא רואה איזה מנוע גדול עובד לכיוון המטרה ולוקח גם אותו בתוכו, ודאי שאין לו חומר דלק.

אדם שלא יודע מה המפעל עושה, בכל השטחים, בכל הערוצים, שעל ידם אפשר להתקדם למטרה, הוא לא יכול לראות שאולי יש עוד משהו שלא עושים, ובגללו לא מתקדמים למטרה. כדי שספינה תשוט לכיוון הנכון, אמורים להיות לה מנוע, חרטום חד, איזון בין הצדדים שלא תתהפך, וכן מערכות שונות. לא די לדחוף אותה וזהו. אדם מעורב, מגלה שאפשר לשים עוד משהו, ועל ידו להתקדם באופן יותר מהר ויותר מדויק.

כל אדם שמשתתף במפעל יכול להוסיף. לכן פועל טוב הוא מי שרוצה להיות מנהל המפעל. כמו שאומרים בצבא, שחייל טוב הוא מי שרוצה להיות רמטכ"ל. למה? כי אחרת האדם לא מקבל חומר דלק מהכלל. שאז יש לאדם דאגה, שהכלל יעבוד טוב, שהחברה תהיה כמה שיותר גדולה ורחבה, כמו שכתוב: "ברוב עם הדרת המלך". חשיבות המלך יכולה להתגלות כלפי הגוף הבהמי רק כשהאדם רואה הרבה אנשים שמחשיבים את המלך הזה. רק אז הוא מתפעל ממנו.

למה מספרים כמה אנשים היו בהרצאות בחו"ל? מזה מקבלים חשיבות, מזה בא חומר דלק. אדם שמסתכל על סרט וידאו בזמן ירידה ורואה איך קיבלו אותנו בהרצאות בחו"ל, מקבל מזה הכרת החשיבות. זה נקרא פרסום כלפי עצמנו. וזה הפרסום שעלינו לעשות כל הזמן.

אז המפעל נועד לא רק לצרכי פרסום כלפי חוץ, לפרסם בעולם את חשיבות הקבלה, אלא המפעל אמור לעבוד גם כלפי פנים, כפרסום פנימי. זה הצד השני שלו. אבל לשם כך דרושים בכל זאת שני צדדים, גם לעשות את הפרסום הזה וגם לרצות אותו.

לשם כך יש לבנות מערכת, משרד פרסום פנימי, שידאג ליידע את כולם באשר לעבודה הכללית: האם התוכנית הכללית מתממשת ואיך כל מחלקה תורמת את חלקה. על לוח המודעות תתפרסם התוכנית של כל מחלקה וכן מעקב אחר ההתקדמות בהתאם לתוכנית, וכו'. זאת אומרת, אמנם מדובר על עבודת המפעל, אבל בתוכה אפשר להלביש רוחניות, שתמשוך אותנו יחד עם העבודה.

כל החוכמה היא שמתוך שגרת העבודה במפעל, האדם יגיע להכרה רוחנית, יעשה עבודה רוחנית, וישיג חשיבות רוחנית, אחרת תמיד נברח הצידה. העבודה שלנו היא להשתכלל בזה ועוד ועוד. וככל שהמנגנון הזה יהיה יותר עמוק, יתערבבו בכל אחד יותר פעולות רוחניות וגשמיות יחד.

איך המחלקות של מפעל יכולות לעורר בנו התפעלות?

עלינו לפרסם מה עושה כל מחלקה. מחלקה אמורה לדווח. לא סתם לנפח את עצמה, אלא לדווח על ההישגים האמיתיים שלה, ועל זה ומתוך זה לבנות רוחניות. לא סתם בעל הסולם כותב, שצריכים לפתוח בתי מדרשות ולפרסם את חוכמת הקבלה ברחובות. מתוך שנעשה את זה, יבוא אלינו כל היתר.

באיזו תדירות כדאי לפרסם את הפעילות של המחלקות?

פעם בשבוע, בגמר השיעור, כל המחלקות והוועדות אמורות לדווח על הנעשה, כמה התקדמנו גם בחומריות וגם ברוחניות. לפי מדדים שונים. בלי זה החברה לא תתקדם.

במפעלים מאוד גדולים, כשיש תקלה לחצי יום, הם מיד יודעים את היקף הנזק וכמה זמן יקח לכסות הפסד של חצי יום עבודה. למה? כי התפוקה היא בחשיבות עליונה, לכן מחשבים כל דקה.

פועל שמרוויח שקלים בודדים לשעה, לא איכפת לו אם הוא בורח לחצי יום מהעבודה, אפילו אם לא משלמים לו, מצידו שיקחו לו את השקלים האלה. אבל במפעל היחס אל פועל שהחסיר יום עבודה הוא שונה. מסתכלים על ההפסד שנגרם למפעל.

ובעבודה הרוחנית עלינו להתחשב בצד של בעל הבית העליון, איך בפספוס של דקה גונבים מכל העולם את התיקונים שהיינו יכולים לעשות. ואם לא מתחשבים בנקודה הזאת היא חוזרת אלינו כמכה, כי הבורא, כותב בעל הסולם, מעניש את האדם לפי גובה ההתפתחות שלו.

האם כדי להתפעל מחבר צריך קודם כל להשקיע בו?

זאת אומרת, האם חבר נעשה לי חשוב מפני שלקחתי אותו והשקעתי בו, ואז כל מה שהוא יודע, וכל מה שהוא אומר, חשוב לי. כמו עם הבן שלי, שגם כשהוא מדבר שטויות, אני שומע אותו ומתפעל ממנו. הוא צועק שרוצה איזה שטות, אני יודע שזו שטות, אבל מפני שהוא בעצמו חשוב לי, כי אני משקיע בו והוא נעשה חלק ממני, בגלל שנתתי לו, הכנסתי בו את היגיעה שלי, אז אני נותן לו את מבוקשו, אפילו שהוא מבקש שטות. אבל אז תולים את הדברים בשטות, בדבר מלאכותי, שהשקעתי בו והוא נעשה חשוב לי, ולא בזה שהוא נעשה חשוב מפני שהוא מייצר משהו חשוב, מפני שהוא נמצא בדרך הזאת.

כשחבר מייצר, כשהוא מראה את עצמו כפועל ורואים את העבודה שלו במפעל ומרגישים אותה, מתוך זה יודעים שהחבר הזה באמת עובד ומשקיע ועושה, אז משקיעים בו. אחרת אפשר להשקיע בכל אדם מבחוץ, להתחיל להתפעל ממנו, להתחיל למלא את הרצונות שלו. ומה אז?

האם אפשר בלי השקעה לשמוע מישהו? איך אדע במי להשקיע?

כשאדם משלם לך, אתה יכול לשמוע אותו. צריך תמורת התשלום לקבל משהו, איזה מילוי. מה זאת אומרת "לשמוע מישהו"? האדם הזה נעשה חשוב בעיני. ממה אדם נעשה חשוב בעיני? השקעתי בו הרבה יגיעה, ואז יש בו חלק ממני, ולחלק הזה אני מתייחס כחשוב, כי אני חשוב בעיני. ואפשרות נוספת: הוא משלם לי, אז מה שיש לו בינתיים בכיס, זה מה שחשוב לי. זאת אומרת, יש לו כסף בכיס שאני רוצה שיהיה שלי, יש לו משהו שאני רוצה, משהו שהוא שלי, אז במידה הזאת האדם נעשה חשוב לי. כך בעולם הזה.

אותו דבר ברוחניות. או שיש לאדם הזה רוחניות, שאני רוצה אותה, ואז הוא חשוב לי. או שאני משקיע בו בגלל שאני חושב שיש לו רוחניות, והוא נעשה חשוב לי. אבל בכל זאת צריכה להיות בו איזו רוחניות, זאת אומרת, הוא אמור להיות חבר בדרך למטרה. וזה נמדד לפי כמה שאדם נמצא בקבוצה ומשקיע בה.

אף פעם לא מודדים את ההשקעה לפי התוצרת, כי אולי הוא לא מסוגל לעשות משהו. מתייחסים אליו בהתאם למידת ההשקעה, לא מה הוא מייצר. מישהו אחר במקומו כבר היה עושה אולי רעש בכל העולם, והוא בינתיים עשה משהו קטן. לכן לא מסתכלים על מה הוא ייצר, אלא על הרצון שלו ומה יוצא מהרצון. על מה שהוא הכניס, שזה נקרא "יגיעה". יגיעה היא בהתאם לגודל המאמץ. אחד עושה מאמץ גדול וצועד רק צעד אחד, ושני עושה מאמץ וקופץ אלף פרסאות. אבל יכול להיות שהמאמץ שלו לעשות צעד אחד הוא יותר מאלף צעדים. זאת אומרת, צריך לראות את המאמץ.

אבל ודאי שאין להשקיע מן הסתם. צריך קודם לבדוק אם כדאי, מה החבר עושה, ובהתאם לזה לשקול אם להשקיע בו. ההתחשבות בחבר היא לפי היגיעה. אמנם הפעולה של מי שמתייגע במטבח לא מוציאה החוצה איזה פרסום של הקבלה, אבל עובדי המטבח, שעובדים קשה מאוד וצריכים להתחשב בהם, היגיעה שלהם חשובה בעינינו וראויה להתפעלותנו יותר ממחלקה שמפרסמת ומשפיעה לכל העולם החיצון.

איך לנהוג עם חבר שפועל רבות למען החברה ולא מספר?

זה לא טוב. עליו להשתדל לקום ולספר על עצמו, על כל פרטי עבודתו במסגרת התפקיד שלו במפעל. עליו לקום ולדווח על הנעשה אצלו השבוע, למרות אופיו הביישני אולי. כך הקבוצה תדע שאדם זה בעניינים, שהוא דואג. גם אם כולם מכירים בתרומתו אפילו אם הוא יודע להסתיר את עצמו, זה לא מספיק. להתפעלות זה לא מספיק. עליו לעשות את מעשיו בצורה יותר גלויה. אין ברירה, כך צריך בחברה, לפי דברי בעל הסולם ורב"ש.

עיקר החג, שקורה בכל מדרגה ומדרגה, הוא בירור ובחירה. הבירור הוא בין "יהודים" ל"יוונים", שני אספקטים מנוגדים זה לזה. "יהודים" אומרים ללכת בייחוד עם הבורא, בניתוק מהגוף, ו"יוונים" אומרים ללכת לפי טעמים ותענוגים. ה"יהודים" אומרים שצריך ללכת למעלה מהדעת, למרות הטעמים והתענוגים הגופניים. זאת אומרת, לא ללכת בתוך השכל, מה שהשכל מחייב עם חמשת החושים הגופניים שלו, אלא ללכת למעלה מהשכל, כי רק על ידי הייחוד יכולה להיות התעלות שמביאה למטרה.

אותו דבר לגבי חג פורים. חנוכה הוא התחלת התיקון ופורים הוא סוף התיקון, גמר התיקון. מה המן אומר? הוא אומר שיש בכוחו לאבד את היהודים, להשמיד אותם. למה? כי "ישנו עם אחד מפוזר ומפורד בין העמים", הם מפורדים בינם לבין עצמם ומפוזרים בין כל העמים. מפני שאין להם ייחוד, הרצונות לקבל והרצונות להשפיע מבולבלים באדם, הוא עדיין לא ליכד אותם יחד, אז ודאי של"יוונים" או ל"המן" יש כוח שליטה.

זה מה שעשה מרדכי כנגד המן, והכהן הגדול מתתיהו כנגד היוונים, הם איחדו את היהודים. מרדכי פנה ליהודים ואמר שצריכים להתלכד, ובזה ניצח את המן. והכהן הגדול שזה בינה ("כהן" "מתתיהו" בני בינה) ליכד את היהודים שרצו בייחוד ביניהם כנגד היוונים, ולכן הצליח.

אבל העבודה הזאת היא למעלה מהדעת, לא בתוך השכל אלא למעלה מהשכל. ולכן רב"ש אומר: "ומנותר קנקנים". "קנקן" נקרא מה שיש לאדם ברצון לקבל, בכלי שלו. "ומנותר קנקנים" מה שמיותר, מה שהוא רואה בשכל שלו כמיותר, דווקא בזה נעשה נס לשושן. דווקא בהם מתגלים האורות העליונים שמצילים את האדם.

אז הבירור צריך להיות ב"מנותר קנקנים", בדברים שנראים לנו בשכל כמיותרים. הבחירה היא בניגוד לנטייה הטבעית של הגוף. זאת אומרת, אדם שמבחין שהוא לא רואה איך ללכת, אז הבירור הוא בדרך כלל במה שהגוף לא מסכים והשכל לא מסכים. בנקודת אי ההסכמה הוא צריך לחפש, לשם הוא צריך להיכנס, ולראות למה הגוף והשכל לא מסכימים. ואם הדבר קשור לייחוד עם החברים, לייחוד עם חברה, לייחוד עם הבורא, אז ודאי שהוא אמור ללכת ולבצע אותם.

מה שקרה בפורים ובחנוכה, קרה עוד עם אברהם. זה אותו בירור ואותו תיקון. הכל אותו דבר רק בדרגות שונות. מה אומר רב"ש על אברהם? אברהם הוא אברם: "אב" נקרא אב האמונה. "אב" זה הבורא, המקור. ו"רם" הכוונה, שמרימים את הבורא, עושים אותו גדול, מורם, ובסגולה הזאת יכולים להתייחד וללכת קדימה.

הכל נעשה על ידי כוח הבינה. כל הכוחות האלה הם כוחות הבינה:

"אברהם" - חסד.

"כהן הגדול" - בינה המחזירה לחוכמה, שמביאה את האדם לאור החסדים בהארת חוכמה.

"מרדכי" - הכוח המאחד את היהודים ומתקן את המלכות עצמה.

לכן בחג החנוכה מזכירים: "בני בינה ימי שמונה". מתקנים את המלכות על ידי הבינה. בין בינה למלכות יש "ימי שמונה", שמונה ספירות עד שמלכות עולה לבינה, שזהו התיקון שעולים למעלה מהדעת. ואז על ידי "כהן הגדול" ממשיכים הלאה מבינה לחוכמה-"גדול" נקרא "גדלות", "חוכמה" - כבר ממשיכים באור החסדים את אור החוכמה, שזה נקרא "לקבל על מנת להשפיע".

זה בעצם כל העניין. זאת אומרת, עם אברהם הבירור הוא בין "אברהם" ל"לוט". אברהם הולך באמונה, ולוט הוא "קללה", הוא הולך בכלי קבלה. בחנוכה הבירור הוא בין "כהן הגדול", "מתתיהו", כנגד ה"יוונים". ובפורים הבירור הוא בין "מרדכי" כנגד "המן". אבל כולן אותן הבחנות בין בינה למלכות. מלכות מיתקנת על ידי בינה, על ידי שמתרוממים ממלכות לבינה, ואז נכללים לבינה, ובזה מנתקים את עצמנו, נכנסים כמו נוח לתיבה. "תיבה" היא בינה. נוח בנה תיבה, נכנס בה, וכך ניצל מהמבול. התיקון של המלכות על ידי הבינה מתחיל עוד מימי נוח.

בספרי הקבלה לומדים את זה עוד מהתפתחות השורשים מלמעלה למטה, עוד לפני שזה קורה לנו בעלייה מלמטה למעלה, איך כל השורשים מסודרים כך, שהיתה שבירת הכלים ותיקונים לפנינו בעולמות, ואחר כך שבירת נשמת אדם הראשון, והכנה בשבילנו, שבינה ומלכות התערבו במיוחד. בינה, ס"ג, נכנסה למלכות כדי לאפשר למלכות לתקן את עצמה על ידי כוח הבינה.

זאת אומרת, יש בנו ניצוצי השפעה, ניצוצי בינה. אנחנו לא יכולים להגיד שאין לנו תיקון, שאין לנו סיכוי, שאין לנו הזדמנות, כי הרי יש. אלא מה שעלינו לעשות זה בירורים בין חלקי המלכות לחלקי הבינה, ולהידבק בחלק הבינה למעלה מהדעת, וכך להתרומם. זה מה שעשה אברהם לעומת לוט, זה מה שעשה הכהן הגדול לעומת היוונים, וכך עשה מרדכי לעומת המן. וכך עלינו לעשות בכל המדרגות.

אז העיקר, הכוונה של ה"יהודים" בכל מצב, גם של אברהם, היהודי הראשון, גם של הכהן הגדול מתתיהו, וגם של מרדכי, והם תמיד צעקו והכריזו על הכוונה, שחייבים להגיע לאיחוד. על ידי איחוד היהודים בינם לבין עצמם למטה נעשה ייחוד בינם לבין הבורא למעלה, ועל ידי זה הם ניצלים. אנו רואים שבחגים האלה, קודם צריך לעשות איחוד למטה, כי בלי זה אין מה לפנות לשמים, אין מה לקוות שמשם תבוא הישועה.

מהי הבחירה האמיתית?

הבחירה האמיתית היא שאדם רואה את שני החלקים שבו:

בחלק המלכות הוא רואה שכדאי לו ללכת לפי מה שהוא רואה בגוף, בחמשת החושים שלו, תענוגים גמורים, כדאיות.

בחלק הבינה, ששם האדם צריך לעבוד נגד המלכות, להתייחד עם יתר חלקי הנשמות, ללכת למעלה מהדעת והשכל, למעלה מטעמים ותענוגים, הוא לא רואה רווח, כדאיות. ואז נוצר לו פער, בין מה שהוא רואה בעיניים ובחושים שלו, שכדאי לו, לבין מה שהוא לא רואה בחושים שלו, אלא איכשהו מבין בשכל, על ידי איזה טעם שנותנים לו מלמעלה, כי בכל זאת נותנים איזה חן דקדושה שצריכים ללכת אחרת, אבל הוא לא מסוגל. ה"לא מסוגל" הזה, שאדם כבר יודע את חלק המלכות ואת חלק הבינה שבו, שישנם בתוכו, זה נקרא שיש לו הכנה של "לא לשמה".

מה זה "לא לשמה"? בעל הסולם כותב ב"הקדמה לתלמוד עשר הספירות": "שלא לשמה" נקרא, שאדם רוצה לעשות למען הבורא, אבל שגם לו עצמו יהיה רווח מזה, אחרת הוא לא מסוגל ולא רוצה. הוא מכבד את הבורא, אבל גם לו יש חלק בזה. זה נקרא "לא לשמה".

כשאדם מתחיל להכיר בכך, שחשוב לו גם לעשות לעצמו וגם בכל זאת להתחשב בבורא, אז יש לו בחירה. בחירה היא בין שני נתונים סותרים. הבחירה כרוכה בדרך כלל בוויתור על תענוגים וטעמים גופניים. "גופניים" הכוונה, מה ששייך לעולם הזה: אוכל, מין, כסף, שליטה, כבוד, מושכלות, כל אותם דברים, שצריך לקפוץ ולרומם את הרוחניות יותר מהם.

זה מאבק מתמיד, שבו האדם כל פעם נזרק למטה, ושוב צריך לעלות קצת למעלה, הוא נזרק שוב למטה, ושוב צריך לעלות, כלומר, יחד עם התענוגים הגופניים והאנושיים שהוא מכיר, הוא רואה כלפי מעלה את הרוחניות. לתענוגים של העולם הזה יש לו את כל הראיות, הם בתוך הדעת, והרוחניות היא למעלה מהדעת. הפער הזה, בין למעלה מהדעת לבין בתוך הדעת, הוא הבירור והבחירה שלו.

וכך האדם מתנדנד כאילו, ונופל. הוא מתרומם קצת, רוצה ללכת, ושוב נופל, רוצה קצת ללכת, ושוב נופל. וחוזר חלילה, עד שהוא עושה בירור על כל ההבחנות שנותנים לו מלמעלה.

מהי בחירה ברוחניות?

הבחירה ברוחניות היא לא ללכת לפי טעמים גופניים: אוכל, מין, כסף, כבוד, מושכלות, כל מה שיש בחמשת החושים, אלא ללכת לפי החוש השישי. אבל החוש השישי עדיין לא פועל, אלא צריך להגדיל אותו כל הזמן, להגדיל אותו על ידי פרסום מהחברה, מה שנקרא אברהם: "אברם", שצריך להרים בעינינו את הבורא. זו כל השיטה.

עלינו להבדיל בין אברהם וכל הייחודים, "יהודים", כנגד כל ה"מצרים" וה"יוונים", זאת אומרת, כל יתר הרצונות שבגוף שלי. אין ברירה, אלא רק להתייחד למטה כדי לעשות אחר כך ייחוד עם הבורא למעלה. התנאי הוא שנעשה איחוד למטה. כך היה בחנוכה, כך היה בפורים, בלי זה אי אפשר להינצל מהשמדה.

סכנת ההשמדה נמצאת לפנינו כל הזמן. והפתרון הוא רק באיחוד קודם למטה, לקבץ לפחות קבוצה חזקה, שיכולה לעשות ייחוד עם הבורא, ובזה להכריע שהקשר עם הבורא כבר ישפיע על הקהל הרחב.

גם בפורים יהודים היו מפוזרים בכל מאה עשרים ושבע מדינות אחשוורוש ומרדכי צעק לכולם, אבל אחר כך כתוב, ליהודים שבשושן הבירה, שהעיקר הם אלה שבבירה, במרכז הכוח. אם שם נעשה ייחוד, אז נוכל להכריע שיהיה לנו ייחוד עם הבורא, עד כדי כך שנוכל לשלוט על כל יתר "העם", שהם כלים מנותקים של מלכות, ואפילו חלקי הבינה שנכללו במלכות, ונמצאים שם בשבי.

לכן, קבוצה חזקה, שהיא חזקה בתוכה, אפילו שהיא מוקפת בים של דעות מפוזרות, ועם מפוזר, ויהודים וערבים שבכלל לא שייכים לשום דרך ומסר, היא בכל זאת יכולה להציל את העולם. שזה נקרא "צדיק יסוד עולם".

מה זה כלי משותף בין חברים?

כלי משותף הוא שכל החברים מתחברים ביניהם בחשבון של למעלה מהדעת. שכל אחד מוותר על האגו שלו, רק שיהיה חיבור. לא חשוב בקבוצה מה כל אחד מרגיש ומה כל אחד חושב, מה הדעות שלו, אלא החברים מוותרים כל אחד על הדעות שלו, למרות שכל אחד חושב שהוא צודק, ומבין שהוא צודק, ואחרת יהיה חורבן. לא איכפת משום דבר, לא איכפת משום דעה פרטית של אף אחד, העיקר שיהיה ייחוד. זה נקרא "להתחבר".

"מתחברים" הכוונה שכל אחד מוותר במאה אחוז על מוחא וליבא שיש בו. שאין בכלל טענות. לא שומעים ולא לוקחים בחשבון שום טענה של מישהו. אחרת לא יכול להיות חיבור. לא נוכל להתחבר אחד עם השני, אם כל אחד ישמע מה שעולה לו מבפנים. זה דבר פשוט. ההתקדמות למטרה נעשית על ידי החלטה טובה, שצריכים ללכת למעלה מהדעת, שצריכים ללכת עם השכל של העליון, ואם לא, מכות נמרצות והארכה נוראית של הזמן יגרמו להתקדמות למטרה.

מה בדיוק עוזר לבנות ייחוד?

ויתור של חברי הקבוצה כל אחד על הטענות שלו, מה שיש לו במוח ובלב, ובכלל לא לקחת אותן בחשבון. כמו אדם שעומד מול השופט, והשופט מונע ממנו את זכות הדיבור. מה שיש לו לומר זה ודאי טוב ויפה, אבל לא מעניינו, אנחנו חורצים את דינך וזהו.

איזה קשר יש בין אמונה לנס?

על ידי זה שעובדים כדי להשיג את האמונה, זוכים לנס. כי זה באמת נס, שמלכות יכולה להתרומם לבינה, להתכלל בבינה ולקבוע בבינה את מקומה. זה נס, זה לא טבעי. ואפשר לעשות את זה רק על ידי הליכה למעלה מהדעת, שזה נקרא להשיג את כוח האמונה.

על איזה מעשים צריך לתת עונש בחברה?

כל מעשה שהוא כנגד ייחודיות החברה, שמוריד את החברה מהגובה הרוחני שלה, אמור לבוא לידי עונש, אבל לא רק עונש אלא עונש ותיקון. הנזק שאותו אדם גרם לחברה בירידה מרוחניות, זה כבר העונש שלו, העונש שמגיע לאדם מלמעלה. ואחר כך התיקון הוא, שהחברה והאדם בעצמו רוצים לעשות רושם כזה באדם שעשה את הנזק ובחברה, שהדבר הזה אף פעם לא יקרה יותר, לא בו ולא באף חבר אחר.

למה צריך להעניש אדם שמפר חוק שקבעה החברה, הרי כבר נענש בכך שהתרחק מחיבור?

אדם שמפר חוק של חברה רוחנית, הוא במשהו קלקל את הייחוד. בזה הוא יוצא מהחברה. אז מדוע החברה צריכה להעניש אותו? לעונש שמענישים את האדם יש כמה בחינות.

קודם כל, לא סתם יורדים לחייו של אדם כדי להציק לו. אין עונש סתם. בקבלה העונש נועד לתיקון. זאת אומרת, לא עושים פעולות שהן לא לצורך תיקון. מהו תיקון? התיקון תכליתו לעתיד, כלפי החברה וכלפי אותו אדם. לא מתחשבים עכשיו עם האדם ועם החברה, מתחשבים עם המצב העתידי, כי תיקון הוא לא למצב הנוכחי אלא לעתיד, כדי שהדבר לא יקרה בעתיד.

איך מהנזק שנגרם אפשר לעשות תיקון שבפעם הבאה זה לא יקרה? רב"ש אומר, אדם שנכלא בבית סוהר מן הראוי לתת לו עונש קצת יותר ממה שמגיע לו. למה? כדי שכאשר ייצא מבית סוהר הוא ישכח מה שהיה קודם, חומרת היתר של העונש תמיד תשמש כשוטר, כשומר, בתוך האדם ולא תתן לו להפר שוב את החוק.

כך גם בחברה שעוסקת בהתפתחות רוחנית. חבר שהפר את החוק של החברה ויצא ממנה, אמנם היציאה הזאת היא כבר עונש בשבילו, אבל לא נעשה תיקון. הוא פגם בחברה ומהחברה יש עונש, אבל לא עשינו תיקון. אז איך עושים תיקון? איך מזהירים את האדם עצמו ואת החברה, שבפעם הבאה החברה לא תאפשר לו לעשות כך, וגם הוא לא ירשה את זה לעצמו? צריך שיישאר רשימו החזק ביותר מהמעשה הזה, ולא רק לאותו יום, אלא לכל הימים הבאים.

הרי אנו נוטים לשיכחה ולכל מיני ויתורים. הנטייה היא לרחם על האדם, אדם בא ומבקש סליחה, מיד האגו שלנו נרגע, ואנו מוכנים לתת לו את כל העולם. למה? כי הוא מילא את האגו שלנו. אז מה באמת ראוי לעשות, לסלוח לו ומיד להתחבק איתו על זה שהוא מסכים איתנו? זה קלקולים. אמא נוהגת כך, היא נותנת לילד מכה ומיד אחר כך נשיקה. אז איך החברה תבטיח שאותו שורש של קלקול לא יחזור?

עלינו לראות את המצב בחומרה, ללא תענוגים גופניים שהחבר כבר קיבל עונש, ואנו כבר הרגענו את הזעם שלנו, אז אנו כבר אוהבים אותו, כי קיבלנו ממנו תענוג. כמו שאומרים על משפחה, אם רבים סימן שאוהבים אחד את השני, כי רבים ואחר כך אוהבים, ולאחר מכן שוב רבים ואוהבים. זאת אומרת בונים את הכלים ולאחר מכן ממלאים אותם בתענוגים.

זו לא הדרך של הקבלה. אדם שבא ומבקש סליחה הוא בסליחה הזאת רוצה לקנות אותנו, הוא בזה ממלא את הגאווה שלנו, את השליטה שלנו. ואם אנו מסתפקים בזה, אנו גורמים לכלי יותר גדול לקלקול בעתיד. לכן תלמיד חכם צריך להיות קשה כברזל.

זאת אומרת, אם אדם עשה מעשה, צריך לנהוג איתו כמו שסבתו של רב"ש נהגה כלפיו. רב"ש מספר, שסבתו לא היתה נותנת לו מכה מייד, אלא שלושה ימים לאחר שעשה את המעשה. אחרי שכבר דיברה איתו יפה והכל היה בסדר, היא פתאום היתה קוראת לו ואומרת: "ברוך, אבל אתה זוכר לפני שלושה ימים עשית את המעשה הזה, בוא אני אתן לך מכות". כמה קשה לסבתא לעשות דבר כזה. אבל זה נקרא תיקון, לא עונש.

זה בעיה. ולכן חברה אמורה להתייחס לדברים האלו: צריכה להיות ועדה לעבודה על בניית הכלים, שאמורה לנהוג בקשיחות. לא לקחת בחשבון את ההרגשה הפנימית, אלא לעבוד לפי התוכנה שמביאה לתיקון. עם כל הכאב והקושי ללכת ולעשות רע לחברה ולחבר, כי רק "על כל הפשעים תכסה אהבה", וכבר זהו, אין פשע. עכשיו צריך לעשות את התיקון לעתיד, שיהיה רשימה לעתיד כדי ששורש הקלקול הזה לא יחזור לעולם. זו בעיה גדולה מאוד. זה לא פשוט.

למה צריך להעניש בצורה כזאת?

אדם שגרם לחברה נזק ברוחניות, הנזק לא ניכר לעיין. וכשהוא בא ומבקש סליחה והחברים סולחים לו, בכך הוא לא גרם לעצמו שום תיקון לעתיד, שימנע את הישנות המעשה הזה. איך בפעם הבאה הוא יישמר, מה יגרום לו לפחד לעשות את זה?

האדם אמור לקבל מכות או משהו דומה, שירשם אצלו בצורה שלילית ויעזור לו בפעם הבאה לשמור על עצמו. לכן זה לא נקרא עונש, החברה לא מענישה אותו, אלא עוזרת לו לתקן את עצמו, שבפעם הבאה לא יקרה לו דבר כזה. החברה מתקנת אותו.

הסבתא ידעה בדיוק מה היא עושה, כשלקחה מקל ואמרה לנכד: "בוא, אני אתן לך מכות". היא עשתה לו תיקונים. בטח הילד צעק: "סבתא, זה אכזריות. רק עכשיו ישבנו יחד, נתת לי ריבה, פירות, ליטפת אותי, ופתאום את אומרת לי 'עכשיו תקבל מכות'?" ילד לא יכול להבין דבר כזה. גם אנחנו לא מבינים כך את ההתנהגות של הבורא איתנו. זה בדיוק אותו דבר. אבל כל העניין הוא, שצריך להיכנס באדם רושם שלילי ממה שהוא עשה.

מה יגרום לו בפעם הבאה לא לעשות?

כשילד יודע שסבתא טובה, ורוצה לטובתו ואוהבת אותו יותר מעצמה וממש מוכנה לתת לו הכל, ובכל זאת היא נותנת לו עונש, הוא נמצא בסתירה: "איך יכול להיות שסבתא אוהבת אותי ונותנת לי מכות?" אז הוא לאט לאט מתחיל לחשוב מאיפה הוא מקבל מכות.

בעל הסולם כותב על זה, שאדם בוגר לא מבין איך בהתחלה, כשהיה תינוק, ילד, נער בבית ספר, עד גיל עשרים בערך, החברה וההורים התייחסו אליו כל כך טוב, ברחמנות, בהבנה וכו', ופתאום הוא נכנס לעולם שכולו רע, ממש נכנס לצרות, דורשים ממנו, צועקים עליו, נותנים לו מכות. הוא לא מבין למה זה קורה לו.

פסיכולוגים אמורים לדעת את זה, ועדיין לא יודעים, אבל עם הזמן הם ידעו. בדברים האלה לא צריכים ללכת למעלה מהדעת, אלא חינוך נכון אמור להיות בנוי בצורה כזאת, שתמיד קדימה יישאר לאדם רושם רע אבל נכון, בצורה נכונה.

מה זה "רושם רע"? כל הרשימות קיימות משני דברים, מתענוג וייסורים, מאור וכלי. צריכים לבנות את שניהם ולא סתם לתת מכות. אם נותנים לאדם סתם מכות, הוא לא מבין על מה ולמה. האדם צריך לדעת שהמכה הזאת באה מטוב ומטיב, ואז הוא נמצא בסתירה:

מצד א'- מגיע לו דברים כל כך טובים מהבורא.

מצד ב'- אותו בורא מפליא בו את מכותיו.

זה נקרא רשימו, כי כולל בתוכו שתי הבחנות.

איך החברה יכולה לשפוט נכון את החבר?

אם הכוח ששופט, לא לוקח בחשבון מה שהוא מרגיש, אלא מה שהוא צריך לעשות לפי חוק ותיקונים, אז ההחלטה שלו היא נכונה. לשופט אסור להסתכל על מי שהוא שופט, אם הוא יפה או לא יפה, אם הוא שחור או לבן, דתי, חילוני, וכו', על כל מיני דברים שיכולים לקנות אותו. שופט צריך לדעת רק את הנתונים, ואת התוכנה למה הדבר הזה צריך להביא.

בחברה צריכים להיות מודעים ליחס כזה למה שנעשה. וכל אחד ואחד, וכולם יחד, צריכים לדון במה שקורה, ולעשות חשבון לא מתוך רחמנות אלא רק מצד המטרה. מצד המטרה ולא מזה שמביאים לנו תענוגים גופניים ואנושיים.

גם הבורא כך מתחשב, בגלל זה יש לנו סתירה ממנו. הוא מתחשב במטרה ובמצב הרוחני הבא. ואם למצב הרוחני הבא צריכים להשמיד כמה מיליונים, אז הוא משמיד. אנחנו מסתכלים על מה שקורה עם הגוף שלנו ועם הגופים מסביבנו, אוי ואבוי, ולא מסתכלים מצד הבורא. הסתירה הזאת נמצאת בגדול ובקטן, בכל דבר שיש לנו מההשגחה. אין מה לעשות.

איך צריך להתייחס להחלטות הועדה?

הועדה שהחברה קבעה היא הועדה. ואז אדם לא מביא בחשבון שום טענה של הגוף שלו. זאת אומרת, כל מידע שמביאים לו חמשת החושים שלו, הוא מתכחש לו. במקום הגוף שלו הוא מוכן לקבל כל החלטה שתחליט הועדה, כל דבר שיגידו לו.

מה קורה אם ההחלטות של הועדה לא נראות לי?

כאשר החושים והשכל של האדם מורים לו שמה שהוא מרגיש זו האמת ומה שהחברים אומרים זה לא נכון, איך עליו לנהוג?

ב"נעשה נס לשושנים" רב"ש אומר, שאם אדם רוצה להגיע לנס, לרוחניות, הוא אמור לנהוג לא לפי מה שנראה לו על הגוף שלו, מתוך השכל שלו ומתוך הדעת שלו, אלא לפי מה שהחברים אומרים. הוא חייב לבטל את דעתו שלו מפני דעתו של הזולת.

כדי להגיע לאיחוד החברה עלינו להיכנע להחלטות החברה. אם לא נגיע לייחוד החברה, אין מה לחשוב על ייחוד עם הבורא.

אז איך אפשר לפתח כלי ביקורת?

קודם צריך לעשות ביקורת ובירור, להחליט את כל ההחלטות, ואחר כך לשים אותם בשק ולהשליך אותם. בלי ביקורת נקרא למטה מהדעת, והמקובלים אומרים ללכת למעלה מהדעת. זאת אומרת, קודם אדם צריך לעשות ביקורת מדויקת על הכל, להביע את דעתו ולעמוד עליה, ואפילו לצעוק, לא לקבל, להוכיח שהצדק איתו, אבל אחרי שהביע את דעתו וכולם ראו את זה, הרגישו את זה, הבינו אותו, אחרי זה עליו לומר להם: "ועכשיו אני מוותר על דעתי".

בלי ביקורת זה נקרא למטה מהדעת, חייבים לעשות ביקורת. רק אז יכולים ללכת למעלה מהדעת, למעלה מהביקורת שלי.

מתי ניתנת לאדם זכות הצעקה?

כשאדם מחליט שאחרי הצעקה הוא יוותר, אז החברה נותנת לו אפשרות לצעוק. אחרת בשביל מה צריך את הצעקות שלו, שסתם יצעק? עושים ישיבה כללית ואדם בא ואומר: "חבר'ה, אני רוצה שתי דקות", עולה, כועס, מבקר, ואז החברים רואים מה הוא רואה בעיניים הבהמיות שלו, ואחרי שתי דקות הוא אומר: "ואני מוותר על זה". ואז החברים מבינים שהוא עלה מעל הבהמה שלו, והוא חוזר למקום ויושב.

כך אפשר לתת לכל אחד ואחד שתי דקות, אין שום בעיה.

האם יתכנו החלטות של החברה, שלא יעברו את אישורו של הרב?

אין דבר כזה שהרב מרשה או לא מרשה. על חוקי החברה מתקבלים פה אחד על ידי כולם וגם הרב מעורב בזה, אבל אחרי שהחוק מתקבל, אין מקום לדבר על להרשות או לאסור. יש חוק וזהו. למשל, נקבע על ידי החברה שמתחברים עם כולם ועם חבר מסוים לא מתחברים. זה לא שהרב אומר, אלא צריך להיות חוק בחברה שבנסיבות כאלו כך הוחלט.

הרב יכול להסביר למה הוא בעד או נגד, אבל ההחלטה מתקבלת יחד ואחר כך עושים. הרב לא יכול סתם להורות לעשות או לא לעשות. צריך לבדוק למה כן ולמה לא. יכול להיות שהרב צודק, יכול להיות שלא. זו לא עבודה בשותפות.

רק במקרים שהחברה לא יכולה לגעת, אז הרב אולי צריך להתערב, אבל גם לדברים כאלה צריכה להיות ועדה.

האם מידת ההצלחה של החברה תלויה בגודל החברה ובגדלות החברים?

לא. חברה יכולה להיות קטנה. אפשר ללכת לאיזה מקום ולאסוף עשרה אנשים קטנים, שלא יודעים כלום, ואין להם הכרה בשום דבר. זה לא חשוב אם הם קטנים או גדולים, לא מעלים גדלות של כל חבר וחבר, אלא מעלים את הייחוד שיכול להיות בין החברים. זה הכוח. הכוח הוא עד כמה החברים בקבוצה דבוקים אחד בשני, ולא עד כמה כל אחד גדול לפי הגובה הרוחני שלו.

לרקע של האנשים אין חשיבות, מה שחשוב הוא הרצון של החברים להתחבר. אם האיחוד ביניהם יהיה חשוב להם כדי לוותר על דעתו הפרטית של כל אחד ואחד, זה כבר רוחניות. ויכול להיות בקבוצה כל אחד גדול, מנופח, ולא מוותר על עצמו, ואז אין ייחוד, והרוחניות היא אפס. ובקבוצה הקטנה יכולה להיות רוחניות, שכוללת את כל המילימטרים האלה, כבר עשרים מילימטר גובה רוחני.

גודל החברה לא תלוי בגודל של כל חבר, אלא עד כמה כל אחד מוותר על עצמו, ומעלה בעיניו את החבר, כדי להתייחד עימו. הגודל הרוחני לא תלוי בגודל של היחידים, אלא תלוי בדבק שביניהם. לכן לא צריך גדלות של כל אחד ואחד, הם יכולים לדעת או לא לדעת תע"ס או משהו אחר, יתכן שרק התחילו להתעניין ברוחניות, אולי שמעו קצת "מתן תורה", זה כבר מספיק. לא הידע ולא מידת ההתקדמות שלהם חשובים. חשובה מידת החיבור ביניהם.

האם ביטול עצמי מול החברה זו הדרך לדבקות?

זו לא הדרך היחידה. צריכים להגיע לאהבה. אדם שמבטל את עצמו עדיין לא הגיע לדבקות. אדם שמבטל את עצמו בכוח כלפי החלטות החברה, הוא אמנם התבטל, אבל בזה הוא לא נדבק. כדי להידבק צריך להיות דומה, צריך להתייחד עם ההחלטה הזאת, צריך לאהוב את החברים. זה השלב הבא. השלב של הביטול העצמי לא מספיק, כתוב גם "ואהבת לרעך כמוך".

בעל הסולם מסביר ב"מתן תורה" שישנם שני שלבים:

שלב א'- אל תעשה לחברך מה ששנוא עליך", שהוא רק ההתחלה.

שלב ב'- ואהבת לרעך כמוך", שהוא דבקות.

השלב הראשון הוא כחפץ חסד, להשפיע על מנת להשפיע, והשלב השני הוא לקבל על מנת להשפיע.

יש עניין של לא לעשות רע לשני, ויש עניין של לאהוב את השני, לעשות טוב לשני. בהתחלה מלמדים גוי רק על רגל אחת, לא על שתי רגלים. למה על רגל אחת? מלמדים אותו רק "אל תעשה לחברך מה ששנוא עליך". ויהודי, מי שרוצה להתייחד, מלמדים אותו גם "ואהבת לרעך כמוך". אלה דברים פשוטים, אלא שלא רוצים לשמוע.

מאיפה מקבלים כוח לרצון לייחד את כולנו יחד?

לדבר על זה בצורה מלאכותית עוד ועוד, לעבוד יחד עוד ועוד, לאכול יחד, לשתות יחד, לישון יחד, הכל לעשות יחד, יחד, יחד. אבל, שכל הזמן מישהו יעורר בנו בשביל מה: גדלות המטרה, גדלות הבורא. ואז לאט לאט נרגיש. לזה צריכים תפילה, כאן המקום שצריך לקרות נס. והנס תלוי בכל מיני מעשים שלנו, בתקווה שהם יעזרו. כי אנחנו לא יודעים מה עוזר, אלא בתקווה שזה יעזור. זאת הבעיה.

אבל יכולה להיות חברה קטנה, לא חשוב הגובה שלה ומה החברים בה יודעים. אם יש חיבור בין החברים, רצון לזה, נגיעה, נטייה לזה, זאת אומרת, הבנה שהחיבור הזה יתן להם את הכל, אז פשוט נכנסים בתוכה ועובדים איתם.

חברה היא הכוח הכללי של אותם היחידים, שכולם מתבטלים כלפי כוח הייחוד. זאת אומרת, חברה היא משהו כללי, רוחני, רעיון שכולם נכנעים כלפיו ומקבלים את המרות שלו באהבה. זה נקרא חברה. ואם אין דבר כזה, אז זו לא חברה.

אדם שמתבטל כלפי החברה, האגו שלו נעלם, הוא מוותר עליו, מבטל אותו, איך הוא יגדל בלי אגו?

לא צריך לדאוג על האגו. תמיד מקבלים אותו במידה, במשקל ובאופן שצריך אותו. תמיד נותנים לאדם קו שמאל והוא נופל בו, אין לו שום שליטה עליו. אלא האדם צריך לדאוג רק על קו ימין, להיות דבוק בו עשרים ושלוש וחצי שעות. ואם הוא דבוק בו עשרים ושלוש וחצי שעות, רק בתנאי שנשאר דבוק, הוא הולך לקו שמאל, ואז האגו הזה מתעורר. לכן עליו אין דאגה.

אחרי שאדם ויתר על הדעת שלו כלפי חוץ, האם אפשרי להסכים עם זה גם בפנים?

לא. בפנים הוא נשאר בדעתו, אלא הוא מוותר על הדעת שלו, מבטל את עצמו כלפי החברה, זה נקרא שהוא מקבל על עצמו בחיצוניות את דעת החברה ומשתדל לעבוד כאילו שזהו באמת הרצון שלו והדעת שלו. אבל ברגע שהוא מחליף את דעתו בדעת החברה, ודאי שהוא נגד זה. לכן הפעולה הזאת נקראת "למעלה מהדעת".

אחר כך הוא מגלה שהוא לא מסוגל לבטל את דעתו מפני דעת חבריו. אבל בינתיים כאילו נותנים לו כמה פעמים והוא עוד מתגאה בתוך האגו, איך הוא ביטל את דעתו מפני דעתם, איך הוא גדול, וכו'. אבל המשחק הזה אחרי כמה זמן נגמר, ומלמעלה נותנים לו באמת לעשות פעולות כאלה, ואז הוא רואה שלמעלה מהדעת הוא לא מסוגל לעשות.

אבל כשנותנים לאדם לראות, שהוא לא מסוגל ללמעלה מהדעת, נותנים לו ביחד עם זה הזדמנות במידה הזאת לפנות לבורא, שיעזור לו לעשות את הפעולה הזאת. ואז הלמעלה מהדעת שהוא כל פעם צריך לעשות, הופך לאמצעי להגיע לפניה לבורא ולדבקות עימו.

לכן למעלה מהדעת זהו דבר שבלתי אפשרי לבצע, כי אז נחוץ לאדם לפנות לבורא, וכך הוא מגיע לקשר עם הבורא, בין אם הוא רוצה ובין אם לא.

"מצווה" היא פעולה, שאדם, שהוא רצון לקבל המחולק ל-620 רצונות פרטיים, מתקן את הרצונות לקבל שלו בעל מנת להשפיע. זאת אומרת, הוא מרכיב על הרצון לקבל מסך, עושה עליו זיווג דהכאה, וממלא אותו באור העליון, בהשוואת הצורה לבורא. האדם עושה את התיקון הזה לאט לאט, בכל החלקים שלו, מהקל לכבד.

זאת אומרת, את הרצון לקבל של האדם אפשר לחלק ל-620 רצונות, מהחלק הקל ביותר ועד החלק הכבד, העבה, ביותר. סך כל הרצונות האלה נקרא "נשמה", "נשמת אדם". האדם צריך לעבור תיקונים עד שמגיע לגמר התיקון של הנשמה. הוא מתחיל מהחלק הקל ומסיים בחלק הכבד, הקשה.

מה זה נקרא קיום תורה ומצוות בעולם הרוחני? כל פעולה שאדם עושה נקראת "מצווה". מה הוא עושה? הוא רוכש מסך, ואחרי כן עושה זיווג דהכאה עם האור וממלא את עצמו. כשאדם רוכש מסך נקרא שעושה מעשה: "מעשה מצווה", וכשממלא את עצמו על ידי זיווג דהכאה, נקרא שמקבל תורה, אור שממלא את הכלי. וכך נקרא שאדם לומד את כל התורה, עובר על כל התורה.

אז ברוחניות יש לאדם 620 פעולות, 620 חלקים, שהתיקון שלהם נקרא "עשיית מצוות". חלקים אלה נקראים גם "מדרגות". האדם מתחיל ב"מחסום" ועולה במדרגות, עד שגומר את כל התיקונים, שזה נקרא "גמר התיקון". זה נקרא "תורה ומצוות" ברוחניות. מה כנגד זה יכול להיות בגשמיות?

ברוחניות כל דבר שעושים, עושים בתיקונים על הרצון לקבל שיהיה בעל מנת להשפיע. זאת אומרת, האדם לוקח את הרצון שלו, בודק אותו, רואה עד כמה הוא רע, שזה נקרא שנכנס לקו שמאל. אחר כך רואה לעומתו את קו ימין, משווה ביניהם, מכיר את הרע שלו, שזה נקרא "הכרת הרע", אחר כך עושה תיקונים להשפיע על מנת להשפיע ולקבל על מנת להשפיע.

בלהשפיע על מנת להשפיע האדם מזיז את עצמו לקו ימין, כאילו לא משתתף עם קו שמאל, רוכש כל הכלים כמה שהוא יכול מקו ימין. אחר כך הוא משווה ביניהם, וההשוואה הזאת מביאה אותו לנקודה האמצעית ביניהם. זאת אומרת, כל כמה שהוא יכול להיות בלהשפיע על מנת להשפיע, ואחר כך בגובה, כמה שהוא יכול לקבל בעל מנת להשפיע. זה נקרא שהאדם עשה מצווה אחת.

העולם הרוחני שונה מהעולם הזה בדבר אחד: בכוונה. בעולם הזה הכוונה היא על מנת לקבל ובעולם הרוחני היא על מנת להשפיע. במונח "העולם הזה" לא מתכוונים לגשמיות שנמצאת לידינו, אלא לכוונות הלא מתוקנות שלנו.

דומם, צומח, חי, מדבר שבעולם הזה, הם לא "העולם הזה" שמדברים עליו בקבלה. בקבלה מדברים תמיד על העולם הפנימי של האדם, על תמונה פנימית, על הרגשה פנימית, על רצונות פנימיים או על כוונות פנימיות. זאת אומרת, "עולם הזה" ו"עולם הבא" הם שתי כוונות:

"עולם הזה" - מצב הפנימי, הנפשי, של אדם שעדיין נמצא בכוונה על מנת לקבל.

"עולם הבא"- "עולם הרוחני"- "עולם העליון"- העולם הפנימי של אדם שנמצא בכוונה על מנת להשפיע.

מה זה נקרא קיום תורה ומצוות בעולם הגשמי? שהכוונה של האדם היא עדיין על מנת לקבל. האדם נמצא לפני המחסום, והוא משתדל לעשות פעולות שונות שיביאו אותו לכניסה לעולם הרוחני, לעבור מחסום. השלב הזה נקרא "זמן ההכנה", שבו מתחילים ללמוד קבלה, ובעיקר עוסקים בכל מה שיכול לסייע להגיע למחסום ולהיכנס לקיום תורה ומצוות אמיתיים, זאת אומרת, לתיקון הנשמה.

מעבר למחסום התיקון הוא על ידי מסך. בזמן ההכנה התיקון הוא על ידי מעשים. אין לו עדיין מסך, אבל האדם משתדל לעשות כל מה שאפשר. לא על ידי מעשים בידיים וברגליים, לא על ידי מה שיש בעולם הזה, אלא בעבודה על הפנימיות שלו, על המצב הפנימי שנקרא "העולם הזה".

לכן בעולם שלנו אדם שנמצא בזמן ההכנה, בכוונות "לא לשמה", בעל מנת לקבל, משתדל לעשות עם עצמו, עם כל הרצונות שלו, לא עם אלה שעוד לא בירר, שעוד לא הרגיש אותם, אלא עם הרצונות שלרשותו, כל מיני פעולות שהן כאילו על מנת להשפיע. הוא משתדל ללמוד עליהן, איך הוא היה עושה אם היה לו מסך אמיתי ורצונות אמיתיים. כמו שנותנים לילד צעצוע דמה, צעצוע שדומה למשהו גדול, או כמו שטייסים מתאמנים לפעול בצורה אוטומטית בעזרת סימולטורים.

אותו דבר בשלב ההכנה. האדם לוקח את כל הכוונות ואת כל הרצונות שעומדים לרשותו ברגע זה, במצב שהוא עדיין אגואיסט והכל אצלו על מנת לקבל, "לא לשמה" ו"לא לשמה דלא לשמה", ומתחיל לעבוד עם העולם הפנימי שלו שנקרא אז "העולם הזה".

וכל ההשתדלות שלו לעשות עם הרצונות שלו כמה שיותר דומה לעל מנת להשפיע, לפי מה שהוא מבין מספרים וסופרים, זה נקרא שהוא נמצא בזמן ההכנה לכניסה לרוחניות.

ואחרי שאדם מאוד משתדל בזה, הוא מגיע למצב שבאמת קורה איתו נס, כמו שרב"ש אומר על ניסים, והוא ניכנס לאיזה מצב פנימי, משהו בפנימיות שלו משתנה בצורה טרגית, פתאומית, והוא מקבל יכולות וכוחות אחרים לגמרי. מתגלה בו רצון חדש ויכולת חדשה לעבוד איתו, והבורא מתגלה כדי שיוכל לעבוד נגדו, מולו, וכדומה.

וכאמור, אסור להתבלבל ולחשוב, שכאשר כתוב בספרי הקבלה, שאדם חייב להשתדל ולקיים "תורה ומצוות", הכוונה למה שאדם צריך לעשות בגופו הפיסי. לא על זה מדובר. אלא מדובר בקיום פעולות נכונות עם הרצונות בזמן ההכנה. זה נקרא "לעסוק בתורה ומצוות" בזמן ההכנה בעולם הזה.

מה ההבדל בין שליטת מצרים לבין שליטת האומות?

"שליטת מצרים" על האדם נקרא קליפת מצרים, הקליפה הקשה ביותר, שהיא כנגד ל"ב האבן. ו"שליטת ע' אומות" היא בהתערבות מלכות עם בינה. "מצרים" לא יכולה להתערב עם בינה, אלא משאירים אותה ויוצאים ממצרים. ו"ע' אומות", אצלם נמצאים בגלות ומושכים או לא מושכים אותם. אצלם הבירורים הם אחרים, ואפשר להשתמש מהם באח"פ דעליה, כי יש מהם כאלה שיכולים להיות שייכים לתיקונים. זה נקרא "ע' אומות".

"ע' אומות" הכוונה לשבע "אומות" זעיר אנפין שמלכות נכללת בהן, ואז בשילוב מלכות וזעיר אנפין מתחילים להיות תיקונים וזיווג ביניהם. "ע' אומות" היא הכוונה כמה מלכות יכולה להצטרף או לא יכולה להצטרף לשבע ספירות דזעיר אנפין.

למה בכל דור ודור אדם צריך לראות את עצמו כאילו הוא יוצא ממצרים?

"בכל דור ודור חייב אדם לראות את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים", הכוונה שבכל מדרגה ההבחנה הזאת קיימת וביתר דיוק. זאת אומרת, בכל מדרגה יש בירור של מידת ל"ב האבן שבמדרגה, ומידת ע' אומות שבמדרגה, וגו"ע, ואח"פ דעליה, וכו'. כי כל מדרגה דומה למדרגה הבאה, רק בחדות יותר גבוהה. כלומר, האדם נמצא כביכול באותם הרצונות, באותן היכולות, באותם התנאים, רק הכל יותר חד, יותר גדול, יותר חזק, יותר בולט.

ולכן לאדם יש כבר ל"ב האבן שהוא יותר מבדיל אותו וחייב יותר להתייחס אליו. וכך גם לגבי ע' אומות. קודם הם היו בצורה גסה, כללית, מעורפלת, ועכשיו יותר ויותר נבדלים. פתאום בדברים שקודם חשב שהם קדושה, הוא רואה שיש בהם המון דברים שלא שייכים לקדושה, ומתחיל להבדיל ביניהם. זאת אומרת, העניין שגם עכשיו הוא נמצא באין-סוף, אבל רק באותו החלק שבירר מאין-סוף.

אז בכל מדרגה ומדרגה האדם יותר ויותר מנקה את התמונה. מתוך הערפל הזה מתגלה לו התמונה, הדבר דומה לתהליך של פיתוח תצלום. כל פעם מעלים את הרגישות עם אותם "ידיים ורגליים", עם אותם חלקי הנשמה. בהתחלה מרגישים את הנשמה כולה כנקודה, ואחר כך הנשמה מתחילה להתברר, להתבהר, ואז בכל משבצת שלה מתחילים להרגיש כל מיני התפעלויות, רגשות, שמות. בכל אחת מהן האדם מגלה את שמותיו של הבורא. כשאדם מרגיש את הבורא, זה נקרא "שם של הבורא".

האם קיום תורה ומצוות לפני המחסום מחייב גם לקיים מצוות מעשיות?

יש כמה סוגי קיום תורה ומצוות. לציווי לקיים תורה ומצוות יש כמה אופנים. אופן אחד, שאדם נולד לחברה, ובכל חברה אומרים לו איזה פעולות הוא צריך לעשות כדי להתקיים בה. התרבות של העמים הפרימיטיביים כוללת קודים של התנהגות בחברה. למשל, כמו שביהדות יש בר-מצווה, אצלם הנער המתבגר עובר שורה של מבחנים פיזיים ונפשיים שמכשירים אותו להיכנס לעולם המבוגרים. אלה נוהגים וחוקים שאדם לומד ומפנים אותם, וכך הוא מכין את עצמו לכניסה למסגרת החיים בקהילה, וגאה בה, ומחזיק בה, ובזה נעשה בן-אדם, זאת אומרת, אחד מכל יתר האנשים בחברה, ובאמת כך מתייחסים אליו.

התרבות שחברה כלשהי מקיימת לא חייבת להיות מסורת מדורי דורות, שחכמים תיקנו ואנחנו מקיימים. חברה יכולה לקבוע שאלה החוקים שלה, שכל מי שרוצה להצטרף אליה חייב לקחת אותם על עצמו.

החברה היהודית הדתית שיסדו המקובלים, לקחה על עצמה חוקים רוחניים. המקובלים ראו איך החוקים הרוחניים מתלבשים בפעולות של העולם הזה, והתאימו אותם אלה לאלה. לדוגמה, בעולם העליון "אתרוג" הוא מלכות שאדם צריך לקחת ולצרף אותה לזעיר אנפין, ל"לולב", שזו פעולה רוחנית גבוהה. לכן בעולם הזה חייבים לקחת אתרוג, לא תפוז ולא תפוח, אתרוג שצריך להיות בצורה מסוימת, מפני שברוחניות, בשורש שלו, הוא בצורה מסוימת, וצריך לקיים בו פעולות מסוימות, גם בלי לדעת את הסיבה להן.

החכמים המקובלים הורו לנו לעשות כך, מפני שהם רצו שהחברה היהודית בכללותה תשמור על קשר בין ענף ושורש, ולא תלך לפי כל מיני חוקים כמו בג'ונגל. למרות שגם שם החוקים לא פשוטים. התרבות שלהם מאוד מתוחכמת. היא נראית לנו פרימיטיבית, אבל החברה שלנו היא פרימיטיבית לעומתם. לא מן הסתם יש משיכה להודו ולשאר מקומות, אמנם שגם שם כבר מזמן נהרס הכל. האדם מחפש את התרבות הפנימית הזאת של החברה.

למה המקובלים הדגישו את החשיבות של פעולות כאלה שנקראות "מצוות אנשים מלומדה"? כשאדם עושה את הפעולות האלה, סתם כך בתמימות, מפני שכך לימדו אותו מורים, שגם הם עצמם לא יודעים מהי הסיבה האמיתית, כי הם לא מקובלים אלא מחנכים בבית ספר, גם אם הוא מקיים את הפעולות האלו כי כך לימדו אותו, יש לו בכל זאת קשר בין ענף לשורש מבחינת הדומם.

מה זה "דומם"? שאין שום קשר בין האדם לבין הפעולה הרוחנית. הוא לא שואף להשיג מהפעולה הזאת משהו רוחני, הוא לא רוצה על ידי זה תיקון מסוים, להגיע לאיזו מטרה. אפילו לא כמו בזמן ההכנה, שרוצים משהו, שמתחילים את הפעולות מהשאלה "מהו הטעם בחיינו" ורוצים להגיע ל"הטעם בחיינו". בדרגת דומם ילד נולד, גדל, מתחיל בגיל ארבע ללמוד, ובגיל בר מצווה מתחיל לקיים מצוות. וזה נותן לו דרגת "דומם דקדושה", זה גורם לו לשמור על הכללים והחוקים של המצוות, כי כנגד זה יש אור שנקרא אור הדומם.

עובדה שבצורה שבה קבעו המקובלים את הכללים והחוקים של המצוות, החזקנו במשך אלפי דורות, למרות שמאז חורבן הבית הפעולות האלו של המצוות נעשו במנותק מהקדושה, ללא שום הבנה מה הן באמת. אבל קיום הפעולות של "מצוות אנשים מלומדה" לא שייך לקבלה ולעבודה הרוחנית. הקבלה מדברת על העולם הפנימי של האדם. אדם שלא למד להכיר בכך שהוא נמצא באגו, ברצון לקבל, שהוא ההפך מהבורא, ושהוא צריך לחשוב מי אני, מה אני, וליצור קשר עם הבורא, להתחיל לעבוד בעל מנת להשפיע, לא מבין על מה המקובלים מדברים. והוא יוכל לגלות את זה רק על ידי המאור המחזיר למוטב, מאור שבא רק מתוך לימוד בספרי הקבלה, שבהם המאור מוסתר בכוח כזה שיכול להשפיע על האדם.

אלא אומרים לו ההפך, שקבלה זה אסור. למה? כי הם מעדיפים שישאר בדרגת הדומם. כי מי יודע מה יקרה הלאה, לפחות כך יודעים, דומם לא זז. אם זאת המגמה בחברה, אז גם בעוד דור או בעוד עשרים, שלושים וחמישים דורות, לא יחול שינוי במצב. ובאמת המצב נותר כפי שהוא, לא חל בו שינוי. ולא מדובר רק ביהדות. להבדיל, בתרבות ההודית, הסינית, שגם הן תרבויות עתיקות, המחנכים ידעו כבר לפני חמשת אלפים שנה שחינוך האדם להקפיד על קיום החוקים והתקנות מבטיח את הנאמנות של האדם לחברה. העיקר הוא לשמר את החברה, את הקיים. הוא לא אדם, "אדמֶה לעליון", אלא הוא נשאר בחינוך שקיבל.

על זה כותב בעל הסולם ב"הקדמה לתלמוד עשר הספירות", שיש השואלים: "בשביל מה לי להיכנס למקום סכנה, שיכול להיות שאזרוק את כל התורה ומצוות, ולא אשאר יהודי?" או "מי יודע מה יהיה לי מזה שאתחיל ללמוד קבלה, יותר טוב לסגור עיניים, לסגור את ה'תריסים' בראש, לעשות מה שאמרו לי, מי צריך יותר, אם עוד אומרים שעל ידי זה מקבלים שכר בעולם הזה ושכר בעולם הבא?"

זו הגישה שרווחה בזמן הגלות בתפוצות והיא שומרת על האדם. רואים עד כמה אנשים אפילו בזמננו מתרוממים מאוד לאט להגיע לשאלה האמיתית "מהו הטעם בחיינו?". רק כמה אלפים בעולם התעוררו לשאול את השאלה הזאת לא כדי להשיג איזה תאוות גשמיות של מין, כסף, כבוד, מושכלות, אלא היא כבר שאם אני לא משיג את האלוקות, אז אין לי טעם בחיים.

חינוך שנקרא "מצוות אנשים מלומדה" קיים בפני עצמו וחובה שיתקיים, אבל בספרי הקבלה לא מדובר בקיום חיצוני בידיים וברגליים, אלא רק בקיום פנימי עם הרצון. לא מדובר בהם בכלל מה צריך לעשות עם הגוף, אלא רק על תיקון הרצון. עבודה עם הרצון, שבתוכו האדם עדיין לא מסוגל לעבוד עם הכוונה על מנת להשפיע, אבל יודע שיש דבר כזה, וכנראה צריך להגיע לזה. אבל הוא בא עם הרצון, הוא בא מתוך הרצונות הריקניים שלו.

אומרים לו שאם הוא רוצה להתמלא עליו לעשות כל מיני פעולות בתוך הרצון. לבדוק את הרצונות, איך הם אצלו, כלפי מי ומה. זאת אומרת, מתחילים להדריך אותו איך הוא צריך לעבוד עם הרצון, עם הכוונה, רצון ליד כוונה, איך הם משתלבים יחד. זה נקרא "עבודה פנימית", לעומת עבודה חיצונית, ואין קשר ביניהם.

אדם יכול לקיים את כל מה שלימדו אותו בבית הספר, בישיבה ובשאר מקומות הלימוד ובכלל לא לעסוק בעבודה פנימית. והוא יכול להיות לגמרי חילוני ולהתחיל לעסוק בעבודה פנימית, ללא שום קשר לעבודה החיצונית של קיום מצוות.

איך יתכן זה בלי זה? יתכן זה בלי זה, מפני שהרצון לא שייך לאיך אדם מזיז את הידיים והרגליים. אדם יכול להיות בלי ידיים, בלי רגליים, בלי שום איבר, ומכל הגוף ישאר לו רק הרצון. הרצון לא נמצא בגוף. הוא דבר שלא שייך לגוף, הוא מחוץ לגוף. הוא דבר פנימי, שרק נדמה לנו שהוא שייך לגוף, אבל הוא לא שייך לגוף. עובדה שהגוף נשאר אותו גוף, והרצונות הם אלה שבאים ומתחלפים, בלי שהאדם יודע מאיפה הם ומה הם. אדם יכול להיות לגמרי ללא גוף, ולעשות תיקונים. זה נקרא לעשות תיקונים בנשמה. וכך באמת עושים אחרי שעוזבים את העולם הזה.

אם כך, איזה קשר יש בכל זאת בין לקיים תורה ומצוות בידיים וברגליים, לבין לקיים תורה ומצוות כמו מי שרוצה להיות מקובל, "תלמיד חכם", או מי שכבר מקובל? זה כמו הקשר בין ענף ושורש.

מה זה כמו ענף ושורש? אם לאדם יש ידיים ורגליים, הוא רוצה גם בהם לעשות אותן פעולות. שהן דומות "כמו קוף אחרי בן-אדם" לעולם הרוחני. אבל האדם יודע שהפעולות האלה לא עושות לו שום תיקון, כי הן דומם. לפעמים הוא נמצא במצבים כאלו שהוא בחזקת דומם: הוא מת ברוחניות. לא כמו ה"דומם דקדושה".

ברוחניות, כשעובדים עם הרצונות, לפעמים נמצאים בהתפעלות של צומח, חי, מדבר, ולפעמים נמצאים כמו דומם, שלא מרגישים שום טעם, לא ברוחניות ולא בגשמיות. ואז כשנמצאים באפס ברוחניות, לפחות נשאר "דומם דקדושה" בגשמיות, שממשיכים לקיים מתוך הרגל או מתוך שזה הדבר היחיד שמסוגלים לעשות.

ואז הדומם מזכיר איכשהו לאדם, דוחף אותו לצומח. האדם ירד ברוחניות שלו לאפס ונמצא בהרגשה רעה, בחשכה, בשכחה, במצב ממש מחוץ לכל הרוחניות, והדומם יכול להזכיר לו את הדברים האלה ולסייע לו. לכן, בלקיים בידיים וברגליים אין שום פסול, זה דבר מאוד חיובי, אבל צריך לחלק את כל הפעולות לפי ערכם הרוחני בצורה מאוד מדויקת.

ושוב ההגדרות הן: רצון על מנת לקבל נקרא "העולם הזה". רצון על מנת להשפיע, המורגש באדם, נקרא "העולם הרוחני", "העולם העליון".

מדובר רק על הרצון. הבורא ברא רצון. חוץ מזה הוא לא ברא כלום. כשיש על הרצון לבושים בהמיים, גשמיים, של העולם הזה, אז הבהמה הזאת לא משתנה, עליה לא מדברים, היא מתקיימת לפי הטבע. מדברים רק על מה שיכולים לתקן. ולתקן יכולים רק את הרצון, ובאשר לשאר הדברים חוץ מהרצון אין לנו שום גישה אליהם. שאר הדברים שבנו, חוץ מהרצון, הם תוכנות צרובות, שאי אפשר לשנות אותם. כך כל הטבע שבעולם הזה, חוץ מהרצון.

למה דורשים מהאדם לעשות פעולה למעלה מהדעת?

הפעולה למעלה מהדעת כוונתה להשיג שכל ורצון אחר. אם הרצון אחר, אז ברור שגם השכל לידו אחר, כי השכל הוא בסך הכל מחשב שליד הרצון כדי לעזור לרצון למלא את עצמו. אז "למעלה מהדעת" נקרא, שאדם נמצא בכל מיני מחשבות, בכל מיני רצונות, בכל מיני תסכולים, והוא רוצה להיות עם רצונות, עם מחשבות, עם תשוקות, יותר נעלים ממה שיש לו עכשיו. זה נקרא ללכת יותר למעלה ממה שהוא עכשיו, למעלה מדעתו הנוכחית.

איך אדם יכול ללכת למעלה מדעתו הנוכחית אם הוא לא יודע מה זה? הוא יכול, כי בכל מצב שהוא נמצא בו יש בעצם שני מצבים: אני ואני פלוס אחד. כי אח"פ דעליון, המצב הבא שלו, נמצא כבר במצב הנוכחי שלו, הוא רק צריך לגלות אותו. מצמצום ב' כל הפרצופים מסודרים בצורה כזאת.

זאת אומרת, האדם במצבו הנוכחי נמצא למטה ממחסום, מעליו המחסום, ומעל המחסום נמצא הפרצוף הרוחני הראשון. לאדם שנמצא ברצון לקבל, בגשמיות, יש שני מצבים, משהו מגלגלתא ועיניים, ואח"פ. וגם לפרצוף הרוחני שנמצא מעל המחסום יש שני חלקים, אח"פ דעליון שנפול בתוך גלגלתא ועיניים של האדם, ומעל המחסום נמצא גלגלתא ועיניים דעליון, שזה כבר רוחניות, על מנת להשפיע.

זאת אומרת, האדם נמצא ביחד עם האח"פ דעליון. הוא לא צריך למשוך את עצמו בשערות למדרגה יותר עליונה. הוא יכול להגיע לשם למרות שמדרגה אחת נבדלת ממדרגה שנייה בחתך אינסופי שאי אפשר לדלג מעליו. האח"פ דעליון נמצא בתוכו, האדם לא צריך לדלג, ולא לקפוץ, ולא למשוך את עצמו בשערות.

למה "נעשה" ורק אחר כך "נשמע"?

"נעשה ונשמע" נקרא, שאם עושים צמצום על המלכות, מגיעים לבינה, ל"לשמה": "שמיעה". אז צריך לעשות כל מיני פעולות כדי לצמצם את הרצון לקבל, את האגו, את הנטיות הנוכחיות. כשאדם עושה צמצום על עצמו, הוא מרגיש בתוכו את האח"פ דעליון, הוא שומע אותו, מקבל ממנו "שמיעה": דרגת הבינה, חפץ חסד, כלים דהשפעה, רצונות דהשפעה.

האדם יכול לעשות את הצמצום הזה רק בעזרת המאור המחזיר למוטב.

על מה הצמצום?

הצמצום הוא על השימוש בינתיים ברצון לקבל, על הכוונה על מנת לקבל, שזה בעצם מצמצם את כל הרצון, והאדם נשאר ללא רצון. ואז מתחיל השלב הבא, כבר על מנת להשפיע.

אם הרצונות והמחשבות כל הזמן מתחלפים, אז מיהו ה"אני" שלי?

הרצונות הם מחוץ לאדם, לכן הוא לא יודע מה הוא ירצה ויחשוב ברגע הבא. לפעמים הוא נזרק לכאן ולשם, כמו שילדים משתוללים, אלא שהוא עצלן, לכן הוא לא מיד פורץ ומבצע כל רצון ורצון שצץ בו.

אז אם מחליפים לו את כל הדברים לפי איזו תוכנה עליונה, בתקווה שיש תוכנה עליונה, שהכוונה שלה טובה: להביא אותו לאיזשהו מצב טוב, והיא שולחת לו כל פעם רצונות, מחשבות, כוונות, שאולי מוליכים אותו לקראת משהו טוב, כי מי יודע, יכול להיות גם אחרת, אז איפה ה"אני"?

אם כבר לא איכפת לו מהגוף, והרצונות והכוונות שלו כל הזמן מתחלפים, אז מה נשאר? מי אני? איפה ה"אני" של האדם, האם הוא ישנו? ואולי יש עוד איזו נקודה שנשארת קבועה, שאליה מצטרפים או נדבקים כל הרצונות האלו, ואז מתוכה מרגישים אותם? הנקודה הזאת היא הנקודה שבלב.

זאת אומרת, הבורא ברא רצון לקבל ורצון להשפיע, אז ה"אני" של האדם גדל בין שני הרצונות הללו, איפה שהוא מתחיל להבדיל בינו לבין הבורא. זאת אומרת, בהמה לא מרגישה את נקודת ה"אני". בהמה מרגישה שהיא צריכה לקיים מה שיש בה. אין לה הבחנות שמביאות לה רצונות, שמביאות לה מחשבות, כוונות, שהם לא שלה. אין לה דבר כזה. גם אדם שנמצא עדיין בדרגות התפתחות מוקדמות לא מרגיש כך.

כשאדם מתחיל להתפתח, הוא מתחיל להזדהות לא עם מה שיש לו בפנים, הוא כבר מתחיל להרגיש שמביאים לו את הדברים האלו מלמעלה, שמכניסים לו מאיזה מקום כל פעם דיסקט חדש בפנים, בתוכו, בתוך המחשב שלו. ההבחנה הזאת שיש אני, שזה משהו שמכניסים בי, מחדירים בי, זו כבר התחלת ה"אני" של האדם. בקבלה זה נקרא "שליש אמצעי דתפארת". בינה שבגוף נקראת "תפארת", והיא מתחלקת לשלושה שלישים:

שליש עליון דתפארת- כלים דהשפעה- תכונות הבורא.

שליש אמצעי דתפארת- קליפת נוגה.

שליש תחתון דתפארת- כלים דקבלה- נברא שהבורא ברא.

כלים דהשפעה הם הבורא, איתם אין מה לעשות. כלים דקבלה הם הנברא שהבורא ברא, שגם איתם אין מה לעשות, כי הוא חתום. רק קליפת נוגה, שליש אמצעי דתפארת, זה הנברא האמיתי, הנברא העצמאי: אדם.

מזה שאדם מתחיל להרגיש מה בו לא שלו, מתוך זה נבנית הנקודה של שליש אמצעי דתפארת. הנקודה הזאת לא קיימת מלכתחילה, הבורא לא ברא אותה. מלכתחילה יש תכונות הבורא- "יש מיש", ומה שהבורא ברא כתכונות הנברא - "יש מאין".

שליש אמצעי דתפארת זו הבחנה מיוחדת שאינה קיימת, היא לא נבראה. אלא על ידי שבירה ונפילה לעולם הזה, וכשאדם כבר נמצא בעולם הזה, ומתחיל בתוכו, בעצמו, לבדוק ולהבחין בין תכונות הבורא לתכונות הנברא, מי אני, מה אני, מה ממנו, מה ממני, וכו', אז בפנים, בתוך האדם, מתחילה להצטייר ההבחנה, הנקודה הזאת, שנקראת "האני של אדם".

זאת אומרת, שליש עליון דתפארת: תכונות הבורא, גדלות באדם מאפס עד מאה אחוז, ושליש תחתון דתפארת: תכונות מנוגדות. לפי כמה שאדם גדל, נותנים לו מלמעלה את כל ההבחנות האלה. ואז בשליש אמצעי דתפארת האדם גדל בהבחנות, בבחירתו בין שליש עליון לתחתון, מאפס עד מאה אחוז, וזה נקרא "אדם": השליש אמצעי דתפארת שגדלה.

כלומר, הגודל של הנקודה הזאת, המידה שלה, עד כמה ששני הדברים המנוגדים האלה הם קוטביים ויותר גדולים, והאדם מבחין ביניהם, עובד ביניהם, ומשלב את שניהם יחד על ידי מסך, זה מה שהופך את הנברא להיות דומה לבורא, המסך שלו, ההבחנה הזאת בין שני אלו, הם ה"אני" שלו. זאת אומרת, הבורא לא ברא את ה"אני" הזה, אלא האדם עושה אותו בעצמו.

לכן אחר כך כשאדם מגיע להתאמה לבורא, אז הוא באמת מגיע, שהוא ברא את עצמו, שהוא עשה את עצמו, ואין לו שום פחיתות כביכול והרגשת הבושה בתוצאה שמגיע.

מה הבורא רוצה להשיג בתהליך הזה?

הבורא לא רוצה להשיג בתהליך הזה שום דבר. פשוט אם האדם רוצה להדמות לבורא, אם הוא רוצה להגיע לדרגת הבורא- אם הוא לא רוצה זה לא חשוב, כי בלי רצון אי אפשר להשיג, בלי רצון עדיין נמצאים תחת המכות כדי להגיע לרצות- אז אחרי שאדם רוצה, אין לו שום ברירה. המעמד של הבורא, זאת אומרת, נצחיות ושלמות, שני דברים שאין לנו שום מושג לגביהם, הם הקובעים איזה מאורעות הוא צריך לעבור.

זה לא שהבורא רוצה לתת לך מכה. הוא חייב כביכול להעביר את האדם דרך כל ההתפעלויות האלה, ההתרגשויות האלו, המעשים והמקרים, כי אחרת האדם לא ירגיש מי הוא הבורא ולא יהיה כמוהו. זה לא שבכל מקרה ובכל דקה הבורא משנה את רצונותיו, ויש לו רצונות כאלה או כאלה. הוא לא משנה שום דבר- "חוק נתן ולא יעבור", "לא משנה מעשה בראשית", "העולם קיים כקדמותו"- שום דבר לא משתנה.

האמת ששום דבר לא משתנה מהרגע הראשון, מהפעולה הראשונה. חוץ ממנה אין כלום. חוץ ממנה האדם, שהוא נקודת ה"יש מאין", רק מגלה מה זה להיות "יש מאין" ולעומתו להיות "יש מיש". הבורא לא עשה כלום חוץ מבריאה אחת: יציאת יש מאין. בעל הסולם כותב על זה, מהי פעולת הבורא, מיהו הבורא, זה שעשה יש מאין. כל היתר נמצא בתוך האדם, בתוך ההתפעלות, ההתרגשות שלו. מחוץ לו אין שום דבר.

מה זה נקרא שהנשמה מתלבשת בתוך הגוף?

"גוף" נקרא רצון לקבל. "נשמה" נקרא האור שממלא את הרצון לקבל. האור שעל ידי המסך מתלבש בתוך הרצון לקבל, מתלבש בכל הרצון לקבל הזה, נקרא שהוא מתלבש בכל הגוף, בגוף הפרצוף. שהפרצוף ממלא את עצמו על ידי המסך זה נקרא ש"נשמה מתלבשת בגוף".

מהו הגוף הגשמי?

בגוף הביולוגי שלנו מתלבש כוח החיות כמו כוח החיות שמתלבש בדומם, בצומח ובחי. בגוף יש כל מיני שדות ביולוגיים, מגנטיים, חשמליים, שאנחנו קוראים להם על-חושיים, אבל הם לא שייכים לרוחניות, זה גוף. כשהגוף קיים, הם קיימים. כשהגוף לא קיים, הם לא קיימים. השדות הללו הם תוצאה מפעולות ביולוגיות של הגוף. בקבלה הגוף נקרא בפשטות "נשמה בהמית", זאת אומרת, הכוח המחייה את הרצון הביולוגי, את התאים הביולוגים, בדרגת בהמה או בדרגת צמח.

גם באבן יש כוח שמחייה אותה, שמחזיק את המבנה והתכונות שלה, ודואג שזר לא יכנס בה. כדי להיכנס בדומם, חייבים לפרוץ את הכוחות שלו, אם על ידי פעולה כימית ואם על ידי לחץ, חום וכו'. הדומם שומר על עצמו.

הלימוד שלנו בעולם מסתכם בחוקי שמירה של הרצון לקבל, זה כל הפיסיקה והכימיה שלנו: עד כמה הרצון לקבל שומר את עצמו להיות רצון לקבל. עד כמה הרצון לקבל הוא רצון לקבל, זאת אומרת, שעומד על משמרתו. זה כל ההשכלה שלנו בטבע.

1. אדם הראשון- הנשמה הכללית נקראת "אדם" או "אדם הראשון", והיא מתחלקת לחלקים שנקראים "נשמות בני אדם".

2. אח"פ דעליון- חלק מהפרצוף העליון הנמצא בתוך התחתון.

3. אחוריים- התייחסות הבורא לנברא לא כשמו "טוב ומיטיב" אלא בהיפוך כביכול.

4. בירור- פעולת ההפרדה בין תכונות או רצונות הנברא לאלו של הבורא, והיא מתבצעת באור העליון המגיע למבצע הפעולה.

5. בריאה-יצירה-עשייה דטומאה- מאגר הכוחות האגואיסטיים הנמצאים לעומת כוחות ההשפעה שבעולמות בריאה, יצירה, עשייה דקדושה.

6. בריאה-יצירה-עשייה דקדושה- מאגר כוחות ההשפעה הנמצאים לעומת הכוחות האגואיסטיים שבעולמות בריאה, יצירה, עשייה דטומאה.

7. גלגלתא, ע"ב, ס"ג, מ"ה וב"ן- ה' פרצופי עולם אדם קדמון.
   גלגלתא: פרצוף הכתר, וכן הכלי שבו מתלבש אור היחידה.
   ע"ב: פרצוף החוכמה, וכן הכלי שבו מתלבש אור החיה.
   ס"ג: פרצוף הבינה, וכן הכלי שבו מתלבש אור הנשמה.
   מ"ה: פרצוף הז"א, וכן הכלי שבו מתלבש אור הרוח
   ב"ן: פרצוף המלכות, וכן הכלי שבו מתלבש אור הנפש
   

8. גלגלתא ועיניים- החלק המשפיע שבנשמה.

9. הבחנות ובירורים- שלבי הכרת ההנהגה העליונה.

10. זו"ן דאצילות- החלק בעולם האצילות שממנו נמשך לנשמות הנהגה והשגחה כדי להביאן לגמר תיקונן.

11. זעיר אנפין- נציג הבורא או הכתר )אריך אנפין( שבעולם האצילות כלפי המלכות דאצילות, שכוללת בתוכה את כל הנשמות.

12. חפץ חסד- תכונת הבינה.

13. ייהוד-ים- המשתוקק להתייחד ולהדבק עם בוראו נקרא יהודי.

14. ייחוד-ים המצב שבו הנברא נמצא בהשתוות הצורה עם הבורא.

15. ל"ב האבן ל"ב (32) מלכויות שבנשמה שאי אפשר לתקנן עד גמר התיקון.

16. מ"ד האור העליון שיורד מלמעלה כדי לעזור לאדם שמעלה את המ"ן.

17. מ"ן- בקשת התחתון לקבל תכונת ההשפעה בדומה לעליון.

18. מסך- כוח התנגדות לרצון לקבל שבמלכות, המעלה את הנשמה לפעולת ההשפעה.

19. נר"ן דאצילות- אורות דאצילות שמגיעים לנשמות דרך נר"ן דבי"ע.

20. נר"ן דבי"ע- אורות דבי"ע המגיעים לנשמות הנמצאות בעולמות בי"ע.

21. נרנח"י- נפש, רוח, נשמה, חיה, יחידה- ה' חלקי האור הממלא את ה' חלקי הנשמה כח"ב תו"מ- כתר חוכמה, בינה, תפארת, מלכות.

22. עביות הרצון שבנשמה נקרא עביות.

23. עגול, עגולים- אם אין הבחן מעלה מטה בין ד' הבחינות שברצון לקבל, נבחן ל"עגול".

24. עובי, עבה- גודל הרצון לקבל שבנשמה.

25. עתיק, אריך אנפין, אבא ואמא, זעיר אנפין ונוקבא- ה' פרצופי עולם האצילות שמהם יורדת ההנהגה וההשגחה לנשמות.

26. פנים הבחינה הטבעית שבפרצוף או ביחסו לזולת.

27. פרצוף הע"ס דזו למטה מזו, הבאות על ידי עליית המלכות למאציל.

28. פרצופים מדרגות שבעולמות נקראות פרצופים, סה"כ 5 בכל עולם, וכך 52 בכל המציאות.

29. קו ימין- תכונות של השפעה שנרכשות מהופעת הפרצוף העליון )"הבורא"(.

30. קו שמאל- רצון לקבל שבנברא שמתעורר לפי יכולתו של הנברא לתקן אותו.

31. רצונות דיושר- רצונות שמתוקנים על ידי המסך.

32. רצונות דעיגולים- רצונות שטרם קיבלו את תיקון המסך.

33. רשימו- מידע שמצוי בנשמה המתעוררת ומעלה להכרת האדם כדי לתת לו מקום לתיקון ולהתקדמות לקראת מטרת הבריאה.