כרך ד

"שיחות על שלבי הסולם" הוא אוסף נדיר של שיחות יומיות, שעורך כבר שנים הרב מיכאל לייטמן עם תלמידיו, על מאמרי "שלבי הסולם" של המקובל הרב ברוך אשלג. השיחות הוקלטו ונאספו על ידי התלמידים, והחל משנת 2002 עובדו על ידיהם לסדרת ספרים המתארת את כל השלבים של הדרך הרוחנית.

לכל שיחה מקדים הרב דברי פתיחה, שמבארים ומסבירים את השלב הרוחני, שמתאר המאמר. לאחר מכן הוא מְפנה מקום לשאלות תלמידיו, הנשאלות מתוך מצבו הפנימי של כל אחד ואחד.

הרב, שחש את השאלה מעבר לביטוי המילולי שלה, קשוב תמיד למהות השאלות ועונה עליהן אחת לאחת, בבהירות ובחדות, ובהסבריו הפשוטים והעמוקים פורש את סדר המצבים הרוחניים שעל האדם לעבור בסולם הרוחני.

המארג הזה קורה מדי יום, בשעות הקטנות של הלילה. הרב עם תלמידיו שוקדים על חקירת הדרך הרוחנית על בסיס מקורות חוכמת הקבלה. כל מפגש כזה נחלק לשני חלקים עיקריים:

א) חלק "ההכנה" - קריאת מאמר או מכתב מכתבי בעל הסולם ורב"ש, המלווה בשיחה ובתשובות על שאלות. זהו חלק המכין את הכוונה הפנימית של התלמיד לקליטת הכוח הרוחני הגלום בספרי הקבלה המקוריים.

ב) חלק "הלימוד" - לימוד מבנה העולמות והספירות מתוך ספרי המקור: ספר "הזוהר" ו"תלמוד עשר הספירות", והתחברות לכוח הרוחני שהחדירו המקובלים בספריהם.

לאחר שנים ארוכות של לימוד הקבלה, הולכת ומתגבשת השיטה הגלומה במקורות הקבלה ומיועדת דווקא לדור שלנו. השיטה פשוטה, בהירה ומפורטת, והיא המבטיחה לכל אדם מימוש עצמי והשגת תכלית חייו.

מהו הקודש שבנרות הללו? "קודש" הכוונה מיוחד, נבדל מהעולם הזה, מה שלמעלה מהעולם הזה. איך ניתן להתרומם ל"קודש", לעלות למעלה מהעולם הזה? ניתן לעשות זאת באמצעות הקבלה, שהיא שיטה הפותחת לאדם חלון למציאות הנוספת, מציאות הקיימת מבלי שהאדם מרגיש בה או רואה אותה. רק באמצעות הקבלה אפשר להתרומם.

ואיך מתרוממים לקודש? בעבודה פשוטה, שדרכה מוצאים את גדלות האלוקות, את גדלות הבורא, את גדלות הכוח העליון, ואז האדם נדבק בגדלות הזאת, מפני שהוא נוטה לדבוק בגדול ממנו.

ואיך יכול אדם ללכת בדרך הזאת? כתוב: "איפה שאתה רואה גדלותו, שם ענוותו". כלומר, אם האדם עובד על גדלות האלוקות, על גדלות הרוחניות, נמשך אליה, ככל שיתקרב לגדלותו של הבורא, שם הוא ימצא וישיג את ענוותו שלו. וזה סימן להתקדמות. ככל שמתקדמים עוד לקדושה, מגלים טבע גרוע יותר של הרצון לקבל, שהוא למעשה גילוי של ה"יוונים", שהם נגד הקדושה שבאדם.

מלכתחילה האדם אינו מרגיש שה"יוונים" הם נגד הקדושה, וחושב שהם בעדה. הוא חושב שיוכל לגלות רוחניות באותם כלים דקבלה הנקראים "יוונים". אך ככל שהוא מתקדם עוד ועוד לעבר הרוחניות, הוא מגלה שהתכונות שלו, הרצונות שלו, הכוונות והמחשבות שלו מכוונות נגד הרוחניות, שהן בתוך הדעת, והרוחניות היא למעלה מהתכונות הללו. וזה נקרא "מגלה ענוותו".

ואותו סימן להתקדמות לא רק מגלה זאת, אחרי שהוא מגלה זאת הוא גם מצביע על המידה שבה מסוגל האדם להשלים עם ראיית עצמו כגרוע ונבזי ולהמשיך ללכת הלאה, כלומר להילחם עם ה"יוונים". כי ה"יוונים" מושכים את האדם לאחור, אל עצמם. זה המקום שבו צריך כל הזמן להתרומם. הסימן להתקדמות כולל בתוכו שני סימנים:

א) הסימן הראשון להתקדמות כל הגדול מחברו מגלה שיצרו גדול ממנו. האדם מגלה את הרע. הוא רואה את עצמו גרוע יותר ויותר, הוא רואה את תכונותיו, כוונותיו מעשיו ורצונותיו, כל דבר ששייך ל"אני" שלו, כנבזיים יותר. מאוחר יותר מתגלה לו שזה בכלל לא האני שלו, אלא שנשלחים אליו כל הדברים הללו, ממש כפי שה"יוונים" נשלחו מבחוץ, על פי סיפורי ההיסטוריה.

ב) הסימן השני להתקדמות (והחשוב יותר מבין השניים) אחרי שהאדם מגלה את הרע שבו, הוא יכול להתמודד איתו. הגילוי הזה לא שובר אותו, לא מייאש אותו, מחליש אותו או נוטל את כוחותיו. ההיפך, הוא ממשיך להילחם בייאוש ובחולשה, שהם, למעשה, ה"יוונים", וצועד אל למעלה מהם. כלומר, לא משנה לו איך הוא רואה את עצמו, חשוב לו העיקר, שתתגלה לו ללא הרף גדלות ה'. ואם גדלות ה' מביאה לו מצבים גרועים עוד יותר של ראיית עצמו, הוא מסכים לכך, כי זאת האמת. האדם מסכים לראות את האמת ולהכיר בה, אף על פי שהיא אינה נעימה.

מדובר במלחמה של ממש, המתרחשת בתוך האדם, מלחמה עם הייאוש ועם המחשבות על עצמו ועל הרע שבו. ה"יוונים" הם אותם הכוחות המספרים לאדם שכל הרוע הזה שייך לו. כלומר, הרע שהתגלה הוא לא ה"יוונים", אלא המחשבות המשייכות את הרע הזה אל האדם ותולות אותו בו.

המלחמה נגד ה"יוונים" מתבטאת בכך שהאדם מפריד את הרע הזה ממנו, מכריז שהוא לא שלו, שהבורא שלחו אליו. הוא עוסק בייחודיותו של הבורא, השולח לו דברים טובים ורעים גם יחד, שולח לו "יוונים" שהם כלל לא שלו, כדי שבאמצעותם יגלה עוד ועוד את אחדותו, יחידותו, ומיוחדותו של הבורא - האחד, היחיד והמיוחד.

כלומר, באמצעות ה"יוונים" הללו האדם מגלה עם הזמן שיש לבורא שני כוחות, כוח חיובי וכוח שלילי, יצר טוב ויצר רע, שני המלאכים המביאים את האדם ל"שבת", כפי שנאמר: "בואכם לשלום מלאכי השלום". שני הכוחות הם טבע חיובי ושלילי, הנמצא ביד הבורא, והאדם נמצא ביניהם.

האדם הוא שליש אמצעי דתפארת, קליפת נוגה, שהיא לא טוב ולא רע, חציה טוב וחציה רע. כלומר, שני הכוחות הללו, החיובי והשלילי, פועלים על האדם בעוצמה שווה, כדי שיבדיל את עצמו גם מזה וגם מזה. כדי שבאמצעות שניהם יגלה האדם את הבורא ככוח אחד, יאחד את שני הכוחות הללו לאחד, יחיד ומיוחד.

אם האדם מצרף את כל מה שקורה לו, מבפנים ומבחוץ, גם שלילי וגם חיובי, אל הבורא, הוא דובק בבורא. אחרי ההבחנות הללו, שבאמצעותן האדם מאחד את הכוחות, הוא נכנס לשלמות ולנצחיות ומגיע לדבקות בבורא.

העבודה עם ה"יוונים" אינה הרס הרע, איננו מסוגלים להרוס אותו. ממש כפי שאין לנו שליטה על הטוב, אין לנו שליטה על הרע. האדם שולט רק בדבר אחד, בהפרדת הרע הזה ממנו, אותו רע שנדמה לו שזה הוא עצמו, ובשיוכו לבורא, בזמן שה"יוונים" כל הזמן אומרים לו: "הרע זה אתה, הרע זה אתה".

ולכן כל העבודה היא של "יהודים" הרוצים את האיחוד ככלי נגד ה"יוונים", המקבלים הכול בכלים דקבלה, כלומר, זה כביכול שלהם. אבל בעבודה רוחנית לומדים, שגם כלים דקבלה וגם כלים דהשפעה, גם כלים וגם אורות, את כולם ברא הבורא. האני של האדם מתגלה רק מתוך שילוב של מלכות עם בינה. אי שם באמצע, בין מלכות לבינה, שהם כוחות ה"יוונים" וכוחות האלוקות, נולדה כתוצאה מהשבירה ההבחנה הנקראת "אדם" - קו האמצע.

למה יש לשייך את הרע לבורא?

הבעיה היא שלא משייכים את הרע לבורא. ואמנם, תחילת הדרך דורשת לשייך את הרע, כמו את הטוב, לאותו מקור "אחד, יחיד ומיוחד", המקור שממנו נובע הכול, העושה הכול וממלא הכול. ואז אין עוד למי לפנות, אין אף אחד. אין עם מי להילחם, אין עם מי לדבר, אין עוד עם מי להסתדר, יש רק אחד.

הבעיה המרכזית בדרך הרוחנית היא בעיית הייחוד הדורשת פתרון, והפתרון הוא שיוך כל מה שיש באדם וסביבו אל הבורא. רק כך לא יהיו עוד מלחמות. כל העולם הזה, כל כוחות דפרודא - הקליפות, מטרתם להחדיר למוחנו וללבנו בכל מיני אופנים, שהכול בא מכל מיני גורמים אחרים, ולא מהבורא. אדם המשתדל לשייך הכול לבורא, למעשה נלחם נגד ההסתרה. הוא מנצח את ההסתרה ומביא גילוי. הכול נמצא בתוך המלחמה הזאת, ואין דבר פרט לזה. המאמר "אין עוד מלבדו" הוא המאמר העיקרי המרכז את כל שיטת הקבלה.

האם שיטת הקבלה היא לברוח מהרע המתגלה?

הקבלה אומרת שעל האדם להיות למעלה מהיצר הרע המתגלה בו. הדעת והשכל מושכים את האדם למקומות שונים ומשונים, אומרים לו שרוחניות לא חשובה דיה, ועל האדם ללכת למעלה מהם. מה פירוש למעלה מהם? בניגוד להם.

אם כך, איך צריך להתייחס לרע? זה לא פותר דבר אם מכריזים שהוא בא מהבורא, מפני שהבורא נסתר עדיין. יש אמצעי אחר, והוא לפנות לחברה ולדרוש ממנה שטיפת מוח בעניין האדרת המטרה, כדי שניתן יהיה לשייך הכול לאלוקות, לבורא. כך, בסופו של דבר, האדם מגיע למצב שבו הוא צועק אל הבורא שיפתח את עצמו ויסיר את ההסתרה, כי בלי לראותו הוא לא יוכל לייחס לבורא את מה שקורה לו.

ברגע שהאדם מבקש להסיר את ההסתרה כדי שיוכל לייחס הכול לבורא, הבורא מסיר את ההסתרה רק כדי שיהיה לאדם כוח להילחם. רק אחרי שמתתיהו, על כל בניו, נלחם ביוונים ועושה מה שעושה, מגיע נס. ואז יש גילוי - נבנה בית המקדש, ובו יש השראת השכינה, וכולי.

נשאלת השאלה מי צריך את הבורא. מובן מאליו הוא שאדם חילוני לא נזקק לו בחיי היומיום שלו. מתי הוא נזכר בו? כשקבוצת הכדורגל שהוא אוהד צריכה ניצחון. אז הוא נוסע לכותל לבקש ניצחון. אם מי ממקורביו חולה, הוא הולך לרב לקבל ברכה. ואפילו במקרים כאלה הוא לא זקוק לבורא או לקשר עמו, אלא להשגת מעין תחושת ביטחון פנימית.

אם במקום הבורא היה מישהו אחר לפנות אליו, הוא היה עושה זאת. למשל, אם היה רוצה לזכות בהגרלת הלוטו, ובמקום להתפלל לבורא שיזכה הוא יכול היה לשלם מאה שקלים ולהשיג את אותו כוח של ברכה, הוא היה משלם מאה שקלים. כלומר, לא לקשר עם הבורא הוא זקוק, אלא לדבר עצמו. ובעבורו, הזכייה בלוטו אינה אמצעי להגיע לדבקות, הוא צריך את הדבקות כדי לזכות.

בעבודה רוחנית, גם כדי לקיים מצווה ולו הקטנה ביותר, אם מבינים שמצווה היא שימוש ברצון לקבל בעל מנת להשפיע, חייבים את התגלות האלוקות. כלומר, משתמשים במצווה כאמצעי לקשר עם הבורא. כמו שכתוב: "שכר מצווה לדעת המצווה", "לדעת" הכוונה לחיבור, לזיווג, לקשר - כמו שכתוב, "וידע אדם את חוה".

בספרי הקבלה כתוב, שאם רע לאדם, הוא פונה לקבוצה, ודרכה משיג הכול. אדם הרוצה להשיג רוחניות, גם אם אינו יודע מהי, נכנס לקבוצה ודורש מהחברים לשכנע אותו שרוחניות היא הדבר החשוב ביותר. ואז הוא לומד ועובד בלי בעיה.

האדם כביכול לא צריך שום כוח עליון כדי להתקדם ולהתקיים ברוחניות. אם רוחניות פירושה ראיית העולם העליון, כדי לראותו יש צורך רק בקבוצה חזקה. מי צריך בכלל את הבורא לשם כך? ובכך מציירים אותה תמונה של העבודה הרוחנית המצטיירת לאדם דתי, שלא זקוק לבורא לצורך קיום המצווה. זאת תמונה חיצונית עדיין, המנותקת מאותו אחד, יחיד ומיוחד, המקיים הכול.

מתי מתגלה שהתמונה הזאת שקרית, ושהיחס הזה מוטעה ועדיין לא שלם? בהתחלה התמונה נכונה, כי לאדם הנמצא בהסתר כפול אין שמץ של מושג איך לחשוב על איחוד עצמו. אבל עם הזמן, באמצעות עבודה וכישלונות, מתחילות להתגלות לו כל מיני הארות קטנות מלמעלה. בלי לדעת איך זה קורה, כל הארה המתגלה לו מעוררת בו קשר, יחס, ומזכירה לו עוד ועוד על הבורא.

לאט לאט האדם מתחיל להרגיש את הקשר של כל המצבים שהוא נמצא בהם עם המטרה. שהדברים האלה אינם מקריים, אלא יש בהם חוקיות מיוחדת, כוונה נצחית להביא את האדם לכל מיני מצבים, שרק אם יעבור דרכם, יגיע למטרה. והקשר הזה הוא בעצם הבורא, כי הבורא הוא משהו שפועל עלינו, כלפינו.

איך מגיע אדם לידיעה שהכול מיועד למטרה כלשהי?

האדם לא מגיע לידיעה, אלא אחרי הרבה יגיעה האדם מתחיל להרגיש, לראות, להיזכר שמה שקורה לו יש לו סיבה, ושהכול נשלח ממקור אחד. הוא מגלה שהמצבים שהוא נמצא בהם, באים ממקור אחד. כמו שלומדים ב"הקדמה לתלמוד עשר הספירות", שיש הסתר כפול והסתר רגיל.

בהסתר כפול האדם לא רואה מאין באים הטוב והרע. אבל על הטוב הוא לא שואל מאין בא. אם בא טוב, יופי. המילוי עצמו מספק אותו. אבל אם בא מילוי של רע או תחושת ריקנות הוא לא חש סיפוק, ואז הוא שואל: "למה זה מגיע לי?" כי הרצון לקבל מאמין שמגיע לו מילוי, מפני שנולד משלמות.

האדם מתחיל לצאת לאטו להסתר רגיל, מתחיל לתהות על המקור, לשאול מאין בא הרע, והוא מתחיל לגלות שגם הדברים הרעים כביכול, מהבורא נשלחים. כשהוא נמצא בהסתר כפול הוא לא מגלה את המקור, ורק אחר כך הוא מתחיל לגלות ולהרגיש שהכול בא מאחוריים של העליון.

כדברי בעל הסולם, ב"הקדמה לתלמוד עשר הספירות" )אות מ"ז-מ"ח(: כמו שרואה את רעהו מאחוריו, שיכול להיות שזה הוא. ייתכן שהוא טועה וייתכן שלא. אחר כך הוא מגלה שלא טעה, אבל בכל זאת היחס ממנו שלילי. ואז הוא מגיע למצב שבו היחס השלילי כבר לא משנה לו, העיקר שהוא רואה את הבורא או שיש לו קשר עמו, גם אם הקשר הוא עם האחוריים, גם כשהיחס ממנו שלילי. השייכות לבורא חשובה יותר מהרגשת הייסורים, שבאים כביכול מהאחוריים.

ואחר כך, כמו שרב"ש כותב על המתקת הגבורות, המתקת הדינים, האדם ממתיק זאת ולא רואה כל רע במצבו. זה כבר נקרא "גילוי". ושום דבר לא משתנה - "עולם כמנהגו נוהג" - משתנה רק היחס: אם הבורא נגלה - הכול נראה טוב. אם הבורא נסתר - הכול נראה רע.

איננו מבינים כלל עד כמה תלויים אנו רק בהרגשה, כי אנחנו כלי הרגשה, רצון לקבל. בעל הסולם כותב על כך במאמר "הסתר וגילוי". הוא כותב שאם הבורא מתגלה, כל מה שנדמה לאדם קודם לכן כצרות, מחלות, עינויים, רציחות, נדמה לו פתאום ההיפך מזה.

איך ייתכן הדבר, אם הצרות עצמן לא השתנו? איננו מודעים למידה שבה תמונת העולם שלנו היא תמונה רגשית. אותם דברים שיורדים אלינו מהבורא ונדמים כרעים ביותר, נראים פתאום כטובים ביותר.

מי זה האני?

הטוב והרע באים מהבורא, תכונות האדם מגיעות מהבורא, כל תמונת העולם, תנאי הסביבה, באים מהבורא. מכאן, אם יכיר אדם את המערכת ואת המנגנון המפעיל אותה, הוא יידע מה יהיה המצב הבא שלו. כלומר, מה שנסתר מאיתנו היא הוודאות. אנו נמצאים בחוסר וודאות. אדם לא יודע מה יהיה ברגע הבא או בעוד עשר שנים, מפני שהוא לא מכיר את המערכת הפנימית שלו ולא את המערכת החיצונית המפעילה את העולם. אחרת הכול היה לו ברור. הגילוי איך פועלת המערכת נקרא להגיע לגמר התיקון.

האדם לא מגלה דבר פרט למערכת הפועלת עליו, הנקראת "בורא". אם כך, איפה נמצא האני? האני הוא מי שמגלה, מי שרוצה לגלות. האני אינו קיים לפני שהאדם מתחיל להתייחס למה שקיים.

האם אני קיים עכשיו במציאות או שהכול מהבורא - המחשבות שלי, מה שאני רואה, מה שאני מרגיש, מה שאני טועם? מרגע שהאדם מתחיל לשאול מהו הטעם בחייו, ולהתייחס לשאלה הזאת מתוך הייסורים ומתוך מצבים אחרים, לאט לאט מתחיל להיוולד בו האני. מתי יוולד האני? כשיהיו בעולם הרוחני עיבור, יניקה ומוחין.

אנו נמצאים עדיין בזמן ההכנה, כשהאב והאם הרוחניים לא נפגשו עדיין כדי להתחיל ליצור אותנו. האב נותן את הלובן והאם נותנת את האודם, ומהם מצטייר מאוחר יותר העובר. לפני כן עדיין איננו נמצאים. אנו רק מגלים שאין בנו דבר שבא מעצמנו, אלא הכול פועל העליון.

עיסוק בכך נקרא להכין את הייחוד של הטיפה - "טיפת הייחוד", טיפת הזרע, שאחר כך ממשיכה להתפתח לייחוד של הבורא על האדם. הגוף הוא זיווג של שני הקצוות. את הזיווג לא עושה הכלי ולא האור, אלא האני. מיהו האני? המסך המייחד מטיפה ועד ולד וקטן וגדול, שהם השתדלותו של האדם לייחד כלי ואור. בריאת קו האמצע שלא נברא קודם לכן.

ישנם קו ימין וקו שמאל, יצר טוב ויצר רע, והאני המרגיש בונה עליהם את האדם. "אדם הראשון" אינו אדם ממש, הוא מלאך, ככתוב: "יציר כפיו של קב"ה". למלאך הזה אין יצר רע. רק אחרי שהוא נשבר ונוצרה ערבוביה בין בינה למלכות, בהתנגשות בין שתיהן מתחילה ההבחנה, שאם עושים עליה יגיעה, היא נקראת "אדם".

כלומר, האדם מוליד כביכול את עצמו. לא הוא עצמו מוליד, אלא בכך שהוא מייחד הכול לבורא, נקודת ההלחמה הזאת שהוא כל הזמן עובד ועובד בה כדי לייחדה, מתחילה לגדול ולגדול עד שהופכת להיות האני - האדם.

מה פירוש להיות אדם, אדמה לעליון, דומה לעליון? האדם מייחד בטיפה הזאת שני כוחות, שרק בעיניו וכלפיו נראים מנוגדים, יצר טוב ויצר רע, קו ימין וקו שמאל. אם הוא מייחדם, הוא מגיע לבורא, כי אצלו הכול נמצא בייחוד. מכאן, כל התקרבות האדם אל הבורא מתרחשת על פי המידה שבה מייחד האדם את הקצוות. אם הוא מייחד את כולם, הוא מגיע לבורא, לגמר התיקון.

מה פירוש לעצום עיניים ולהסכים וללכת?

בעבודה הרוחנית הביטוי "לעצום עיניים" פירושו להיות מפוקח מאוד. לא ללכת למטה מהדעת בקנאות, מפני שכך אמרו לו, ולכן הוא הולך להרוג את עצמו ואחרים איתו. איש לא נחשב בעיניו, לא הוא עצמו ולא אחרים, הוא הורג כי אמרו לו לעשות זאת.

ברוחניות אדם בודק כל רגע ורגע איפה הוא נמצא, ואחרי שהוא רואה היכן הוא נמצא, יודע מי הוא ומה הוא ועד כמה הוא כזה, הוא מאחד כל זאת עם הבורא. הוא צועד מעל הרגש הזה, אבל יחד איתו. ולא רק שהרגש הזה לא מפריע לו להתקדם, הוא מתקדם איתו ובעזרתו.

אדם הרוצה להתקדם בלי הפרעות נקרא מי שהולך למטה מהדעת. הוא מבטל הכול, דבר אינו קיים בעיניו והוא מסרב לשמוע. כך מחנכים היום את הכלל, לא לשמוע שום דבר מבחוץ, לאחוז בדעתו בכל מחיר, בלי קו שמאל. אבל בלי קו שמאל אי-אפשר לגדול. לכן, כמו שילד למד לקיים מצוות, כך הוא עושה גם בבגרותו, ולא מוסיף דבר.

מאין מקבלים כוחות?

הכול מקבלים מהבורא חוץ מהבחנה והסכמה. אבל גם הכוחות להסכמה באים מהבורא. לאדם אין מנוחה, אין לו לאן לברוח עד שהוא נכנס לנצחיות. ב"נצחיות" הכוונה לכך שאדם נמצא כל הזמן בקשר עם העליון, והקשר הזה הוא חיובי וכל הזמן גדל מפני שמתגלה בו שליליות מסוימת, כדי שהאדם ייקשר לבורא עוד יותר.

ומהו הבסיס - אמונה או ידיעה?

הבסיס הוא אמונה, ולא ידיעה, מפני שבידיעה מתרוממים מתוך הרצון לקבל. וכשאדם רוכש "אמונה", את כוח הבינה, בתוך הבינה הזאת הוא מגלה את החוכמה. במלכות עצמה לא יכול להתגלות האור העליון, רק בבינה. לפני כן צריך להיות אור דחסדים, ואחר כך מתגלה בו אור דחוכמה.

אמונה נקראת "חפץ חסד", אור דחסדים. אמונה שלמה נקראת "אור דחסדים בהארת חוכמה", התגלות אור חוכמה בתוך אור דחסדים.

מה טוב בשלב ההסתרה

שלב ההסתרה הוא טוב מפני שהוא דוחף את האדם לחפש פתרון. אם האדם סובל, רע לו, אין דבר טוב בחייו, דרך כל הערוצים שלו נפרשות לפניו שתי דרכים, הוא יכול להיוותר עם הרגשה כללית רעה ומתמדת, להתקיים בעולם חשוך בלי לחוש דבר, לא לראות, לא לשמוע ולחוש טעם תפל גם בטעמים הטובים ביותר.

הדרך השנייה היא להתחיל להרגיש משהו שונה, לאט לאט, בתוך כל הערוצים, דרך כל החורים והכניסות הללו שדרכם הוא מרגיש את העולם ואת עצמו. הדבר השונה הזה לא מורגש באמצעות חוש הטעם או כל חוש אחר, אלא בחוש השמיעה, דרך האוזן.

האדם הבוחר בדרך זאת מתחיל לשמוע את דבריהם של האנשים סביבו, על כך שקיים משהו טוב. אמנם הוא לא יכול להסכים עם כך שקיים משהו טוב, כי אצלו רק רע ורק אותו הוא מכיר, אבל לפחות הוא שומע שאצל אדם אחר יש משהו הנקרא "טוב". אחרת ישהה למשך שנים ארוכות בתוך הרע עד שיתגלה לו קצת טוב, אף על פי שמבחינת הבורא השנים הללו אינן משמעותיות, כי ברוחניות אין עניין של זמן.

במשך כמה זמן צריך אדם להרגיש את הרע, במשך שנים ארוכות או למשך שניות מספר? הרע מורגש באדם עד שהוא יבנה על פניו יחס נכון כלפיו. ובכל זאת, אין להסכים עם קיום הרע ולנשק את היד המכה. יהיה זה שקר לומר שמסכימים עם הרע. אם כך, מה טוב במצבים הרעים? שבדרך כלשהי, אפילו הרופפת והמרוחקת ביותר, האדם בכל זאת מחובר למטרה.

האם האדם מחובר למטרה בשכל או בהרגשה?

האדם מחובר למטרה בהרגשה. השכל לא מעורב כאן, ולא עובד לפני שמתרחשת איזו הארה קטנה בהרגשה. השכל הוא תוצאה של הרגשה. אם לא מרגישים, השכל לא מגלה דבר, כי הוא עצמו אינו כלי. בשכל לא מתעורר דבר, רק הרגשה יכולה להיות בסף נמוך כל כך שבלתי אפשרי לגלותה, ופתאום מתחילה החשיבה.

יש לדעת שאם מתחילה החשיבה, הארה קטנה מלמעלה היא זאת ששינתה את המצב, ואחריה פעל השכל עם מחשבותיו. ההארה הזאת נסתרת, אי-אפשר להרגישה, אבל ההתעוררות של השכל היא תוצאה של הארה הקטנה ששלח הבורא. הכול בא רק דרך ההרגשה.

האדם לא רואה ולא מרגיש את ההארה הזאת, אבל דרך השכל הוא יכול לפתחה, להגדילה, כך שהוא כביכול ירגיש בה. למה כביכול? כי הוא לא יכול לדעת אם אמת היא או דמיון, ובינתיים זה כך.

איך אפשר להרגיש את ההארה מלמעלה באמצעות השכל?

אפשר להרגיש את ההארה מלמעלה באמצעות השכל רק על ידי זירוז שבא מהחברה. באמצעות החברה אפשר לבנות את גדלות המטרה. אין שום אמצעי אחר. ואחר כך האדם מגלה שהחברה הזאת היא חלקי הנשמה שלו, שכך מחייבים אותו לאסוף וללקט את כל החלקים של הנשמה.

אחרת, איך מטיפת זרע יגדל הקטן? איך תבוא ממנה עביות השורש א' ו-ב'? מאין ייקח האדם את הכלים? יש ללקט את הכלים הללו מיתר הנשמות. לכן הציבו לאדם תנאים כאלה, שהוא זקוק לחברה.

ההזדקקות לחברה לא נועדה לעשיית כל מיני מעשים יפים בעולם, היא נועדה לשמש קשר של האדם לחלקי הנשמה שלו ובזאת לממש את הפעולה בעל מנת להשפיע. כי אם האדם רוצה לקבל עוד חלק מהנשמה שלו, עליו להתכופף, לוותר, להשפיע, ואז הוא מקבל אותו.

מה עושה מי שהולך לעבוד בעולם הזה? הוא משתחווה, מכניע את עצמו, מרכין את ראשו כדי לקבל מילוי לתוך הרצון שלו. כך גם בעבודה הרוחנית. אם אדם רוצה לקבל מילוי רוחני, עליו להשיג כלי שבו יקבל אותו, והכלי נמצא אצל חברו. לכן עליו לשלם לחברו בהכנעה כלפיו ולקבל ממנו את הכלי שלו.

מה פירוש להיות בחברה?

להיות בחברה פירושו להכניס את עצמנו תחת השפעת החברה. שהחברה תיראה לנו כמה שיותר נעלה והמסר שלה חשוב עד מאוד, ואנו ניראה לעומתה קטנים ככל שניתן. חובה לשמוע את המסר מהחברה. אפשר לא לשהות עם החברים במקום אחד, לא לאכול ולא לישון איתם יחד, אפילו להסתפק בקשרי עבודה איתם דרך האינטרנט. זה תלוי בבחירת האדם, ואם הוא יכול כך, טוב הדבר.

האם האדם חוזר לבורא רק בסוף התהליך?

ההתקרבות לבורא מתקיימת מיד בראשית התהליך. הבורא הוא הסיבה לכך שאדם עושה את פעולות הוויתור על עצמו ואת העצמת החשיבות של החברה והחברים. הבורא חייב להיות בראש סדר העדיפויות. המטרה קודמת, והחברה היא אמצעי. האדם נזקק לכלים, ובינתיים מתייחס אל החברים כאל מי שיוכלו לשמשו.

בעל הסולם כותב בפשטות, שמי שרוצה להתקדם למטרה יכול לבחור להתקדם - לבחור כל פעם בחברה טובה יותר. כלומר, עליו לבחון את החברה שלו ולבדוק שוב ושוב אם הוא מוצא אותה טובה דיה בשבילו. אם חברה אחרת נראית לו טובה יותר, עליו לעזוב את החברה שלו ולהצטרף לחברה הטובה יותר. אם אחרי שעשה שימוש בחברים החדשים, גם הם כבר לא טובים בשבילו, עליו למצוא חברה שהוא מעריכה ולהצטרף אליה.

אבל מלכתחילה "הבורא שם ידו של אדם על הגורל הטוב ואומר: קח לך". הבורא נותן לאדם את ההתעוררות הראשונה, והאדם עצמו צריך להמשיך משם הלאה. לכן אי-אפשר לומר שאין ברירה, שהכול סגור, סתום ונסתר. הבורא מגלה לאדם את הגורל הטוב. הוא שם את ידו ונותן לו התעוררות, ואיתה נותן חיי צער שבהם רק מעט טוב שקשור למטרה, ואז האדם רץ אליה. הסימן לכך הוא כשמגיעים ללמוד בשיעור קבלה, ומשם על האדם להתחזק בעצמו.

מדוע לא יוכל האדם לממש את בחירתו ולהגיע למטרה בפעולה אחת, במקום באלפי פעולות?

האדם לא מסוגל להיות במצב שבו כל המלכות דאין-סוף חשוכה כמו אחרי צמצום א', שאין בה דבר, והוא נמצא במרכזה, ובתוך החושך הזה הבורא מגלה לו ניצוץ קטן, ואז הוא עושה מאמץ ומגיע אל הבורא. לכן יש הסתרות ועולמות, נסיגה הדומה לירידה מלמעלה למטה, כדי לתת לאדם אפשרות להתקדם טיפין טיפין. כי הוא לא מסוגל להתקדם בבת אחת.

גם מתוך מה שמגלים לאדם במצבו הנוכחי הוא מתקשה לתפקד, ומה היה קורה אם היו מגלים לו קצת יותר? לכן, באין ברירה, כל הפעולה הגדולה הזאת נחלקת לפעולות רבות. אבל הבורא יכול היה לעשות גם אחרת. הוא עשה כך מפני שיש פה עניין נוסף. ההבחנות של האדם באות רק מתוך החלוקה להרבה פעולות קטנות. מהפעולות הקטנות יש טנת"א (טעמים, נקודות, תגין, אותיות). והניסיון המעשי בכל פעולה ופעולה קטנה היא שבונה בו את הכלים.

אם האדם היה מקבל בבת אחת הכול, הוא לא יכול היה להרגיש דבר. כמו בן מלך שמיד עם לידתו מקבל כל טוב. אין לו שום הנאה בכך, הוא מיואש ומתרוצץ הנה והנה בלי כלים ליהנות בהם. אבל אם אדם מרוויח את רווחיו באטיות, הוא נהנה מהחיסרון שמתמלא. לכן בלי יצירת כלים אטית לא יכולה להיות הנאה.

מדוע התהליך הזה הוא מערכת מחזורית שגדל בה החיסרון?

בקבלה לומדים, שבאותו אופן שבו פרצופים משתלשלים מלמעלה למטה, כך עלינו להיבנות מלמטה למעלה. שכל פרצוף מלמטה למעלה מגלה חיסרון, אחר כך מסך, ובונה את עצמו. גמר לבנות את עצמו, בונה פרצוף גבוה יותר בחזרה מלמטה למעלה, חיסרון גדול יותר, מסך גדול יותר ופרצוף גדול יותר. גמר לבנותו, בא חיסרון גדול עוד יותר, מסך גדול עוד יותר, פרצוף גדול עוד יותר, וכן הלאה, עד שמגיע לפרצוף הגדול ביותר.

איזו פעולה מוציאה את האדם מהמצב הרע שהוא נמצא בו?

בהתחלה אנו לומדים באופן תיאורטי, ואחר כך הכול מתרחש בנו. אנו לומדים שבתחילה מתגלה חיסרון, ואחר כך יש לרכוש מסך, ובאמצעות המסך לעשות זיווג עם האור העליון ולבנות פרצוף.

החיסרון הוא המצב האמיתי, הרצון האמיתי שלנו, והוא מתגלה כחושך, כאי-יכולת, אי-רצון ועוד אופני ביטוי. אחריו בא השלב של חיפוש המסך ומציאת המסך. המסך נבנה מהאור העליון. האור שבא מהכרת גדולת המטרה, מחשיבות הפעולה על מנת להשפיע, מעורר בכלי יכולת להתעלות מעל הרצון לקבל, מעל הטבע הראשוני שלו, ולעשות פעולה על מנת להשפיע.

האדם זקוק לאור שבא ומשפר אותו, אותו האור המחזיר למוטב שבא באמצעות לימוד חוכמת הקבלה. אבל היגיעה בזמן הלימוד צריכה להיות באיכות ובכמות מסוימות כדי שכל פעם מחדש יבוא האור העליון ויתקן את הכלי. לשם כך האדם זקוק לתמיכה של חברה, של מורה, של ספרים.

הבעיה היא שבינתיים אין לנו הרגשה שתדריך אותנו איך לייחד בתמונה הזאת אותנו ואת האור העליון ואת ספר הקבלה והמורה והחברים וכל המתרחש איתנו. ישנם יותר מדי פרטים המנותקים זה מזה. מצד אחד נאמר שיש רק בורא ונברא, מצד אחר נאמר שיש בורא ונברא ומסך שביניהם. מצד נוסף ישנה גם קבוצה, ולא רק אני כנברא. ישנם עוד אנשים וישנם המורה והספר. איך אפשר לאחד את כולם לכלל פעולה אחת?

למה אין דבר שאין בו סתירה?

בכל מה שאדם נתקל בו יש דבר והיפוכו, מפני שההרגשה שלנו כוללת אור וכלי, ואז אפשר להסתכל מצד האורות או מצד הכלים. ושניהם נדמים לנו מנוגדים. אין דבר שאפשר לומר עליו משהו מוחלט.

והיכן האדם בתוך כל זה? האדם משתנה כל הזמן, כי מתחלפים בו במהירות אורות וכלים. ולכן, אם היום האדם הפוך לחלוטין ממה שהיה אתמול, עליו לשמוח ולא להתבייש בכך. מי לא משתנה? דומם לא משתנה. הוא כמו אבן. אבל בעבודה רוחנית לא מתביישים בכך שהמחשבה מתחלפת בכל רגע. אין צורך לפחד מכך שכל הזמן משנים את הדעה, כי כך מגיעים להחלטות נכונות יותר.

איך אפשר לבנות חיים גשמיים בלי הקשר עם הרוחניות?

האדם לא בונה את חייו הגשמיים. מניסיון אנו יודעים שאיננו בונים דבר בעצמנו, אפילו לא את הרגע הבא, ובוודאי לא את השנים הבאות. אפשר ללמוד, לעשות דברים שונים, לתכנן לפרטים את כל מהלך החיים, והתכנון הזה לא ייצא לפועל. האדם לא יכול לקבוע את עתידו אלא באמצעות הבורא. לכן נמצא כרגע כל העולם בחוסר התמצאות כללית.

ועם זאת, הקבלה אינה אומרת להשליך את כל התכנונים, להיות אדיש לחיים ולחשוב שמה שיהיה, יהיה, וששום מעשה לא יעזור. אם האדם מתקיים כדרך כל העולם, הוא הולך בתלם כמו עדר צאן, שכל פרט בו מוגן בידי הכלל. אבל אם הוא רוצה להתקדם בחיים, עליו להשתמש בכל האמצעים כדי להתקדם למטרה. אל לו לשכב במיטה ולהיכנע לגורלו ולחשוב שאם הבורא ירצה, הוא כבר ירים אותו. כך לא יקרה דבר. על האדם להשתמש בחייו לטובת המטרה.

האם קיימת סתירה אמיתית בין גשמיות לרוחניות?

במכתב בדף כ"ה ב"פרי חכם - אגרות" כתוב, שהסתירה היא שבבוקר יש לומר "אם אין אני לי מי לי", ובערב "אין עוד מלבדו". המציאות היא מציאות, ורוגז על הבורא לא יועיל כאן. לאט לאט מסבירים לנו עד כמה חזק כוח הסבל שלנו, ומה הם חוקי המציאות הזאת, שהם טבע.

חוקי המציאות הזאת נסתרים מאיתנו, ולכן אנו יכולים לעצום עיניים. אבל עם הזמן לא נוכל לעצמן עוד. המקובלים מסבירים לנו את החוקים, והם רוצים ללמד אותנו לאט לאט חוקים גדולים יותר, נעלים יותר, נסתרים יותר מהחוקים הרגילים. ובכל זאת, חוקים כמו כל החוקים. ממש כפי שבעולם הזה קפיצה מהגג לא תגרום לנו לעוף כמו ציפור, בשל חוק הכבידה הנסתרת מהעין, וכניסה לכור אטומי מבטיחה פגיעה מקרינה רדיואקטיבית, אף על פי שהאדם לא מרגיש את הקרינה ולא רואה אותה.

חוכמת הקבלה מספרת על המציאות על חוקי הטבע - "אלוקים" שווה בגימטרייה "טבע". המקובלים מסבירים לנו מה קורה סביבנו. ממש כפי שהם מסבירים לנו איך להישמר מפני קרינה רדיואקטיבית, הם מסבירים לנו שישנם כמה דברים מסוכנים נוספים בעולם, שאיננו מביאים אותם בחשבון, ולכן נראים חיינו כפי שהם נראים. דיבורי סרק אינם מועילים, יש ללמוד ולדעת איך להשתמש נכון בחוקי הטבע, איך לשמור על עצמנו מכל הכוחות הללו שלא יזיקו, ואז הם נקראים כוחות הבינה, "חפץ חסד" - "תיבת נוח", מה שנקרא "לקבל על מנת להשפיע". יש להשתמש בכוחות הללו ביעילות כמו שהאדם משתמש בכוח רדיואקטיבי לטובתו.

במה יש להשקיע יגיעה?

יגיעה יש להשקיע רק בהשגת ייחוד. זאת כל המטרה של האדם, והיא מושגת בשימוש בקבוצה ובחברים. החברים מתחברים בעיקר בזמן הלימוד, כדי שלא נשכח את המטרה.

האם האדם חייב להרגיש ייסורים על תכונותיו הרעות?

ודאי שכשהאדם מרגיש את עצמו בתכונותיו הרעות, הוא חש ייסורים. אבל אם הוא משייך את התכונות הללו לבורא, יודע שהוא שלחן אליו, הידיעה ממתיקה את הייסורים וכבר יש לו, דרך התכונות המומתקות, קשר עם האלוקות. כלומר, מלכות המתקשרת לבינה, מתקשרת אחר כך לכתר.

האם להתייחס לקשר עם הבורא כאל משחק מתוך שמחה?

הקשר עם הבורא הוא משחק והוא שמחה. אבל יש לבדוק אם המשחק והשמחה באים כתוצאה מהתקשרות למטרה. אם הקשר עם הבורא הוא רק כדי שיהיה לי טוב ושאשמח או שטוב לי ואני שמח מפני שאני קשור עם הבורא. יש לבדוק מה הסיבה ומה המסובב.

כתוב שכל החיים הללו הם "בורא משחק עם לווייתן" - לווייתן הוא כל הבריאה - ו"צחוק עשה לי אלוקים", וכולי. בסופו של דבר הכול הוא משחק ברצון לקבל, ולא יותר.

למה צריכה עבודת ה' להתקיים מתוך שמחה?

שמחה היא סימן לכך שהאדם אכן קשור לבורא. לא ייתכן שאדם יבכה וירגיש מוכה, ועם זאת יהיה מחובר לבורא. בעל הסולם כותב על כך במכתב על בנו של מלך, בעל המגן והחרב. בן המלך נלחם בחרבו נגד אויבים המכים אותו, ובעודו שותת דם הוא צועק לאביו שיראה איך הוא נלחם נגדם. אבל כל המלחמה הזאת היא שקר, כי אם נלחמים נכון נגד האויבים, נעלם הסבל שהם גורמים. צריך רק להתקשר לבורא.

מדוע מתוארת ההתקדמות הרוחנית במונחים מתחום הצבא: מלחמה, קרב, אויבים, שבי?

ההתקדמות הרוחנית מתוארת במונחים צבאיים כי היא אכן מלחמה רוחנית. כל המלחמות הגשמיות בעולם הזה הן תוצאה מהימצאותנו במלחמה רוחנית. אם היינו מגיעים לשלום רוחני, הייתה גם מנוחה עלי אדמות.

ל"גיבורים", לרצון לקבל, יש כוח רב יותר מאשר ל"חלשים", לרצון להשפיע. למה הבורא עשה כך? הבורא הכין לנו מצבים החל מאפס ועד מאה אחוזים לפי השתוות הצורה אליו. מצב אפס הוא הסתרה מלאה, וכל יתר המצבים הם דרגות גילוי לפי השתוות הצורה, שבאה רק לפי דרגות יגיעת האדם עד לדרגה של מאה אחוזים. בדרגה הזאת האדם דומה לחלוטין לבורא, ובהתאם להשתוות הצורה המלאה יש לו התגלות ושלמות.

את דרגות הגילוי סופרים או לפי 125 מצבים-מדרגות או לפי 6,000 מדרגות-שנים או לפי עיבור, יניקה, מוחין, בכל מדרגה. ואז ישנם הרבה יותר מצבים, לא רק 125 מדרגות בעולמות עשייה, יצירה, בריאה ואצילות, אלא בכל אחד מהם יש גם עיבור, יניקה, מוחין.

לפעמים סופרים 620 מצבים לפי תר"ך רצונות, מידת הרצונות שיש בנו, אברים שיש ב"גוף" הנקראים חלקי רצונות בנשמה - "גוף" נקרא ברוחניות "נשמה". כל רצון ורצון מתקנים לחוד, ולכן יש תר"ך - 620 פעולות.

לא חשוב איך מתארים זאת. כתוב: "אני הוויה לא שיניתי", "העולם כמנהגו נוהג". דבר לא משתנה פרט לרצון של האדם, כלי קליטה של האדם. מחוץ לנו יש עצמותו. לפי השוואת הצורה אליו האדם נמצא בהסתרה ובגילוי יחסיים. זאת אומרת, אם מתוך 620 רצונות תיקן האדם 100 רצונות, הוא מרגיש בהם גילוי, וב-520 הרצונות הנותרים, שעדיין לא תיקן, הוא מרגיש הסתרה.

היחס הזה בין גילוי להסתרה קובע את מצבו של האדם כלפי הבורא, באיזו מדרגה הוא נמצא כלפיו, באילו קרבה אליו או ריחוק ממנו האדם נמצא. כלומר, מידת הגילוי ומידת ההסתרה תלויות במספר הכלים המתוקנים והלא מתוקנים שבתוך האדם. היחס ביניהם הוא הקובע את מקומו של האדם בסולם המדרגות.

האם המדרגות שלא עברנו אותן עדיין מורגשות כהסתרה?

העולם הזה הוא התחלת תיקון הנשמה. דרגת האפס. לאדם ישנם 620 רצונות, ומיקומו בסולם המדרגות תלוי במספר הרצונות שתיקן או לא תיקן. בכל רצון שהוא נמצא בו יש הסתרה ויש גילוי. מהו גילוי? אורות המתגלים בכלים שלו, כשהבורא ממלא את האדם.

האדם מרגיש כהסתרה את הדרגות שלא עבר עדיין. אלא שגם במדרגה שהאדם נמצא בה, במצב הפרטי שלו, יש הרגשה יחסית של גילוי והסתר, כי כל מדרגה כוללת את כל יתר המדרגות. כמו שלילד קטן ישנה מעין ידיעה, השערה מה זה להיות גדול. אמנם היא נובעת מתוך ראייה של ילד, ובכל זאת ההשערה ישנה. מעין יחס, כלומר, האדם מרגיש שקיים משהו כמו גמר התיקון ומידת דבקות עם הבורא. הוא מרגיש את מקומו היחסי. ודאי שהראייה הזאת נובעת מתוך מצבו, ובכל מדרגה גמר התיקון והבורא נראים לו אחרת. אבל הם שם, מפני שכל מדרגה כוללת בתוכה את כל הפרטים.

ובכל המצב הזה משתנה רק הנשמה העולה או יורדת. כל יתר הדברים אינם משתנים. הכול לפי השתוות הצורה. יש בורא שאליו משתוקקים, וישנו האדם שמתקדם ומרגיש את הבורא לפי השתוות הצורה. ההתקדמות הזאת אינה פיסית, אלא רגשית, לפי תיקון הכלים הפנימיים, הרצונות, שבהם אין מה לשנות, כי הכלים כבר נתונים בנו מלכתחילה, אפילו בדרגת העולם הזה. בנקודה שבלב ישנם כל האברים הפנימיים, כנקודה, כמו בזרע. וכשהיא מתחילה לגדול, או כמו שבעל הסולם מתבטא, "להראות פעולותיה", היא פועלת על האדם.

חוץ מהכלי, דבר לא משתנה. תיקון הכלי, השתוות הצורה שלו עם הבורא, קובעים את מצב האדם כלפי הבורא. ופרט לכך האור העליון עצמו ממלא את כל המציאות, ולא משתנה במאומה. ככל שהאדם דומה לאור העליון, כך האור ממלא אותו. ובמידה הזאת הוא מגלה לעצמו את המציאות האמיתית, הקבועה, הנצחית.

מה פירוש להרגיש את היחס בכל מצב?

האדם מרגיש כל מצב ומצב לפי הכלים שלו. האדם מרגיש כביכול שינוי ביחס הבורא אליו לפי השוני בהשתוות הצורה. היחס נקבע על פי המידה שהאדם מגלה. זה דומה ליחס של אם הרוצה להביא את בנה להיות רופא. האם מתייחסת לבנה כל הזמן באותו אופן, דוחפת אותו למטרה. אם יש בו רצון להיות רופא, הוא חש פחות בלחץ של אמו ובעצמו עושה את הנדרש, את מה שהיא לוחצת עליו לעשות, והוא נמצא איתה בהשתוות הצורה. הלחץ שלה כבר לא מורגש כלחץ. הרצון שלה הופך להיות רצון שלו. לפי ההשתוות הרצונות הוא מתחיל לאהוב אותה, במקום לשנוא אותה על הנוקשות והלחץ שהיא מפעילה עליו.

למה יש בכל מדרגה גם גילוי וגם הסתרה בו בזמן?

להסתרה שתי סיבות. הראשונה, ככל שהילד מבין יותר שאמו טובה, כך הוא אוהב אותה יותר. אם הוא עדיין לא מרגיש, לא מבין, שהיא טובה, הוא שונא אותה. זה עניין ההסתרה. ככל שאנחנו שונאים את הבורא או יכולים לשנוא אותו, הוא נסתר מאיתנו, ואז אין לנו את מי לשנוא.

למה הוא עושה כך? מפני שהשנאה עלולה להרחיקנו לקצה של הקליפות, ולא היינו מסוגלים לדלג מעליהן. הסיבה השנייה להסתרה היא כדי שתהיה לנו בחירה חופשית.

מתי "אני הוויה לא שיניתי" הוא כלפי האדם?

כל המילים, כל האמרות מכוונות לנשמות ולדרך שבה הן מגלות זאת. כל שינויי היחס מהבורא שהאדם מגלה, כל ה"משחקים" הללו כלפיו, אין פירושם שהבורא משתנה, "אני הוויה לא שיניתי", אלא הם נעשים כלפי הכלים של האדם, המתפתחים על ידי תוכנה פנימית מיוחדת. ההתפתחות הזאת יכולה לבוא מהאדם עצמו, באופן הכרתי, ויכולה לבוא על ידי תוכנה פנימית שהאדם אינו שולט בה. ואז הוא מרגיש כאילו הוא נמצא בשבת או ביום טוב או במצבים גרועים, כביכול.

מאין באים השינויים? האור העליון נמצא במנוחה מוחלטת. הארתו אל האדם קבועה תמיד. האדם נמצא כבר עכשיו בגמר התיקון. סביבו אין-סוף, שלמות, נצחיות, אין פחות ואין יותר. אלא שבאדם עצמו משתנות כל פעם הרשימות, לפי שרשרת רשימות שנמצאת בו, הנקראות "גן רוחני". ולפי התפתחותן האדם עובר מצבים שונים.

המצבים הללו שלא תלויים בו נקראים: "שבת", "יום טוב", "חגים", "מועדים" וכולי. אפשר להבדיל את המצבים שתלויים בו, אלה שהוא עושה על ידי התגברות - באמונה למעלה מהדעת, או אלה שהוא עושה מתוך הכרח. אבל אחרי שמכריחים אותו, יש מגוון אפשרויות שעליו לבדוק אותן אחת אחת. הוא יכול לעשות משהו בכוחות עצמו או לחכות שההכרעה הזאת, שהכוח הזה עצמו ישנה בו משהו, והוא יכול, לאחר שהופעל עליו לחץ, להביא את עצמו למצב חדש.

בסופו של דבר אנו נוכחים לדעת, שהאדם לא עושה דבר פרט לליקוט הבחנות מכל מיני מצבים. והיחס שלו למה שקורה לו הוא שבונה בו פרצוף רוחני.

איך אפשר לומר בכפיפה אחת "אני הוויה לא שיניתי" ו"מחדש כל יום מעשה בראשית"?

הפסוקים "אני הוויה לא שיניתי", ו"מחדש כל יום מעשה בראשית", שניהם נכונים. כמו במקרה של הפסוקים "אם אין אני לי מי לי" ו"אין עוד מלבדו", שאינם מתקיימים בנפרד בשני מצבים ובשני זמנים, אלא מתקיימים יחד. הם אותו חוק עצמו. רק שהאדם, במצבו הנוכחי, מפני שהכלי שלו אינו מתוקן, לא יכול לצרף את שני החוקים הללו לכלל חוק אחד ולראות שהם ממש אותו דבר.

חוסר השתוות הצורה, חיסרון המסך, לא מאפשר לאדם לראות את עצמו ואת הבורא יחד, כיחידה אחת בלתי נפרדת. לפי הראייה שלו, הוא לחוד והבורא לחוד. ואז נוצר אצלו פירוד בין "הוויה אדני" לבין שמות אחרים של הבורא שמתגלים, או בין "אם אין אני לי מי לי" לבין "אין עוד מלבדו".

אבל אם האדם משווה צורתו לבורא בתכונות, ברצונות, בהרגשה הפנימית שלו, יחד הם הופכים לחוק "אני הוויה לא שיניתי", שבו הוא נכלל. ואז הוא מגלה את המהות של ההוויה הזאת, "הטוב והמיטיב". כלומר, מתוך ההוויה הזאת הוא מגלה את המחשבה הראשונה והיחידה. הוא חוזר למחשבה הראשונה, שהיא בעצם היחידה שפועלת לעומתו.

אפשר לדמות זאת כך, בראש הפירמידה נמצא ה"טוב והמיטיב" ובתחתית נמצא המחסום. מהמחסום והלאה מתחיל סולם ה"שמות הקדושים" והאופן שבו הם מתחברים ל"טוב ומיטיב". לאדם הנכנס מהעולם הזה לגילוי האלוקות יש כל מיני רגשות שנמצאים בחוסר השתוות עם הבורא, ולאט לאט, לפי מידת התיקון שלהם, מצטמצמת מידת ההסתרה עד שהאדם מגיע לטוב ומיטיב. ככל שפוחתת מידת ההסתרה, האדם מגלה שבכוח שפועל עליו יש רק טוב ומיטיב. שאין מחשבות אחרות וכוחות אחרים.

ההסתרה נעלמת כשנעלמים כוחות ההסתרה, כוחות דפרודא. הסיטרא אחרא נעלמת והופכת להיות מלאך הקדוש. כשכל הכלים הלא מתוקנים של האדם הופכים כלים קדושים, חוזרים ל"אחד, יחיד ומיוחד", מצב שבו אנו נמצאים גם עכשיו, רק לא בהכרתנו. כל העניין הוא לפתוח את החוש השישי לראות איפה אנו נמצאים. ככל שהאדם מוכן לפתוח עוד, מסוגל לפתוח עוד, כך הוא מרגיש יותר שהוא נמצא בטוב ומיטיב.

מתי מתחיל "טוב ומיטיב"? מעל המחסום. מתחת למחסום אין הרגשת טוב ומיטיב, שזאת ההסתרה - הסתר כפול והסתר רגיל. מדוע הבורא מסתיר את עצמו? אם לא היה מסתיר את עצמו, היינו שונאים אותו או אוהבים אותו, ושני המצבים הללו היו מפריעים לנו להתנתק מהרגש. לעולם לא היינו יכולים להתחיל בתהליך השתוות הצורה. כלומר, הרוחניות באה דווקא מהתעלות מעל חמשת החושים. אם הבורא היה מורגש בנו, היינו מרגישים אותו בחמשת החושים שלנו והיינו בדרגת הקליפות בלבד.

מה הקשר בין רצון האדם למושג הגלות?

לפני כל מצב שאדם מרגיש, עליו להרגיש קודם לכן הרגשת גלות. אחרי כן עליו לשנוא את הגלות, לרצות לצאת מהמצב הזה, לתקנו ולצאת ממנו להרגשת הגאולה. כך בכל רצון ורצון. מלכתחילה אנו נמצאים ב-620 רצונות, שהם 620 צורות הפוכות מהבורא. הגלות היא הרגשת כל רצון שהוא ההיפך מהבורא. ההרגשה שיש לתקן את הרצון הזה נקראת הרגשה בנחיצות הגאולה.

אחר כך יוצאים מהרצון הזה ומתקנים אותו. "יוצאים ממנו" הכוונה שמתעלים מעליו, אחרת בלתי אפשרי לתקנו. התעלות מעל הרצון נקראת "יציאת מצרים", יציאה מהרצון הזה, כלומר, מבצעים עליו צמצום כדי לרכוש כלים של חפץ חסד. מתנתקים מהרצון ואז מתחילים לתקנו, לקבל בו על מנת להשפיע - "אח"פ דעלייה". וזה נקרא לבנות על ידי הרצון "בית מקדש". "בית" כלי שהוא קדוש ביחס לבורא.

כך עושים עם כל רצון ורצון, מרגישים תחושת גלות, יוצאים ממנה וזוכים בגאולה. כל זה קורה בתוך הרצונות שלנו, לפי המעמד של האדם, כעניין פרטי הפנימי. זה לא קורה במקום כלשהו או בכל מיני תופעות חיצוניות.

מה ההבדל בין סוג הרצונות של יהודים לשל גויים?

מלכתחילה מחולקת הנשמה הכללית לגלגלתא עיניים ולאח"פ. ההתפתחות מלמעלה הגיעה לכדי מצב שבו נוצרו גופים בעולם הזה. הגופים הללו עברו מאות אלפי שנים עד שהנקודה שבלב החלה להראות פעולותיה בחלק מהם. אברהם היה הראשון שבגופו, החי בעולם הזה, התחילה הנקודה שבלב להראות את פעולותיה.

מדוע התחילה הנקודה שבלב להראות את פעולותיה באדם מסוים בעולם הזה? זהו הרשימו הרוחני הזך ביותר. בקבלה לומדים, שהתיקון מתחיל מהרשימות הזכות, הקלות לתיקון, לפי השתוות הצורה עם האור, ומשם עובר לרשימות העבות יותר, הכבדות, המקולקלות, הקשות יותר לתיקון.

כל הרשימות מסודרות בתור לפי מידת הקלקול שלהן. הרשימו הזך ביותר מכל הרשימות, הוא שהתחיל להראות פעולות של הנקודה שבלב, בגוף שנקרא "אברהם". הגוף הזה נדחף לכל מיני פעולות השונות מפעולות שגופים עושים באופן טבעי, כאשר מדברים בהם רצונות בהמיים לאוכל, למין, למשפחה, ורצונות אנושיים לכסף, לכבוד ולהשכלה. באברהם התחיל לדבר רשימו אחר, לרוחניות, הרשימו הזך ביותר. ואז הוא החל לעסוק בקבלה והיה למקובל הראשון.

מבחינה רוחנית, ליהודים ישנן הרשימות הזכות, הקלות, החלשות והפגומות פחות כתוצאה מהשבירה. למי שלא מבין איפה הן פגומות פחות, נראה שהיהודים הם בעלי רצון לקבל הגדול ביותר, ולא הפחות ביותר. זה נראה כך מפני שהרשימות הללו מתגלות לעינינו במשך אלפי השנים האחרונות, והן לא מתגלות בחלק האחר של האנושות, אצל הגויים. הרשימות יתחילו להתגלות בגויים רק לאחר שכל הרשימות של גלגלתא ועיניים ייצאו אל פני השטח ויהיו מוכנים לגילוי בגופים של העולם הזה.

מתי זה יקרה? כשתבוא הגלות האחרונה והגאולה ממנה, כהכנה מלמעלה למטה. זה התחיל במאה ה-20 ומתחולל בימינו אלה. צריכות להיות ארבע גלויות, לפי ארבעת השלבים - י' ה' ו' ה' - בדרגת העביות של המלכות. יוצאים ארבעה שלבי הרשימות של גלגלתא ועיניים, עד שכולם מוכנים לתיקון. על ידי ארבעת השלבים הללו הגופים עוברים ארבע גלויות וארבע יציאות מהגלות.

בעל הסולם כותב בספר "מתן תורה", שיצאנו מהגלות האחרונה, הגלות הפיסית, והחזירו אותנו לארץ ישראל, וזה נקרא שקיבלנו אותה מלמעלה. יצאנו מהגלות באמצעות ההכנה הרוחנית, בעזרת השיטה שניתנה לנו לתיקון הכלים דגלגלתא ועיניים שבנו, שבהם נוכל לקבל את התגלות האלוקות, שהיא המטרה.

ומרגע שהתחלנו לצאת מהגלות האחרונה, ככל שאנו מאחרים בתיקון שלנו, הגויים מבחוץ, הערבים וכל יתר העולם, לוחצים עלינו. ובגמר התיקון, כותב בעל הסולם במאמר "דור האחרון", אם לא נלך בדרך הנכונה, יילחם נגדנו כל העולם סביב ירושלים.

החשבון מיהו יהודי לא נערך לפי הגופים, אלא לפי הנשמות, כי התגלות הנשמות היא שבונה את הגוף סביבן. אם אותן רשימות מגלגלתאות ועיניים היו מתגלות אצל סינים, היו הסינים יהודים, ולא אנחנו. השוני בין יהודים לגויים מתבטא בחלק הזה של הרשימו. בגויים הרשימו הוא מאח"פ, כלי הקיבול הגסים יותר וביהודים הוא רשימו מגלגלתא ועיניים, כלי הקיבול הזכים יותר.

לכן מחויבים היהודים כלפי העמים אחרים לתקן את עצמם מהר יותר, לפני כולם. אל לנו ללכת אחרי הגויים, עלינו לעשות את התיקון בעצמנו ואחר כך לגרור אחרינו לתיקון גם את הגויים. זה סדר העדיפויות שצריך להיות גם בעבודה של קבוצת קבלה העוסקת בתיקון רוחני כאן, בארץ. לפני שהיא משפיעה לכל העולם, על כל אחד ואחד לעשות תיקון עצמי ותיקון קבוצתי ולהשפיע לאומה.

כלומר, ההבנה שיש בנו רשימות רבות יותר מאשר בכל יתר האנושות, שאותן עלינו לתקן עכשיו, חייבת לתת לנו תחושת אחריות ואשמה על כך שאנחנו, משפחתנו, הקבוצה שלנו, העם שלנו וכל יתר האנושות נמצאים במצב לא טוב. ומי אשם בכך? אנו אשמים בכך.

ואז, במקום להכריז שאנו מיוחדים מפני שהבורא אוהב אותנו, נדע שעדיין לא הגיע הזמן לדבר על אהבה, כי עדיין לא גילינו אותה. עלינו לדבר על היחס המיוחד, שאותו עלינו לממש כמתקנים הראשונים. מכאן, עלינו מוטל לשנות את העולם.

מה הכוונה בעובדה שאברהם הוא התגלות הרשימו הרוחני הזך ביותר?

אברהם הוא הראשון, ולכן הוא נקרא "חסד", ספירת חסד, תכונת חסד, חפץ חסד, השפעה. אברהם הוא התגלות הרשימו השבור הזך ביותר, הקרוב ביותר לאור. לכן הוא נקרא "אב האומה", "אב-רם", הגדול ביותר בהתגלות הרשימו הזך ביותר.

כמובן, לאברהם היה קל, יחסית, לגלות את הבורא, להרגיש רוחניות, להיות מקובל, לעשות תיקונים, כי הוא היה מהרשימו הקרוב ביותר לאור, השבור פחות מכל יתר הרשימות. ומתוך הרצון שלו הוא כבר התחיל לעשות את ההפצה ולמשוך אחריו את האחרים.

כמה זמן חלף מהנקודה הנקראת "בריאת עולם" ועד לרגע שבו התגלה הבורא לאברהם באלוני ממרא?

זה ארך עשרים דורות, אלף תשע מאות ארבעים ושמונה שנים.

מהי נקודת המפנה הנקראת "בריאת העולם"?

נקודת המפנה הנקראת "בריאת העולם", היא הנקודה שממנה התחיל להתגלות בתוך הגוף הבהמי הרשימו הנקרא "הגן הרוחני". אבל הרשימו הזה עדיין לא דיבר באדם, הוא רק התחיל להתגלות. לפני כן אין גילוי שלו. אפשר לומר שלפני כן גוף האדם לא היא קשור עם הנשמה.

כלומר, גם באברם היו גלגולים של הרשימו לפני שהוא התגלה במידה כזאת, שהרצון לקבל הכללי הרגיש אותו כתשוקה לרוחניות. הרשימו הזה התחיל 1948 שנים קודם לכן להתגלגל יחד עם הגופים. כלומר, 1948 שנים קודם לכן התחיל להתלבש על הרשימו הזה הרצון הבהמי, הפרימיטיבי, שהיה אז לאכול ולספק מזון לבני המשפחה.

"בריאת העולם" היא נקודה רוחנית. "העולם" הוא מה שהאדם עשוי להרגיש ברשימו הזה, בחוש השישי שלו. מאין התחיל "העולם"? "בריאה" היא יצירת יש מאין. משנת האפס התחילה הנקודה הזאת להיות מוכנה לאדם, קשורה לאדם, כדי שיגלה אותה בעולם הזה, 1948 שנים לפני שהתגלתה בפעם בראשונה באברהם.

ומה היה לפני נקודת האפס?

לפני נקודת האפס היתה רק התפתחות של גופים בהמיים. גוף האדם התפתח כגופם של יתר החיות, הדגים, האריות וכולי, בלי שנקשר לנשמה כענף וכשורש.

מה קרה אחרי היות אברהם?

אותם הדברים שהתגלו באברהם המשיכו להתגלות הלאה, כשדור אחר דור מתגלות רשימות גרועות יותר ויותר. עד שהגיע השלב שבו כל שכבת הרשימות ששייכת, נניח, לעביות השורש, התחברה לגופים שבעולם הגשמי, וכתוצאה מכך הייתה גלות ואחריה גאולה.

ואז השכבה השנייה של הרשימות, ששייכת לעביות א', החלה להתממש ולהתחבר לגופים בעולם הזה, והתחילה לדבר בנו. לכן הופיעו חכמי התורה, חכמי המשנה, חכמי התלמוד, ועכשיו מתחיל הדור האחרון של חכמי הקבלה.

כל שכבת רשימות שמתגלה, חייבת להיכנס לגלות ולגאולה. לכן היו לנו בסך הכול ארבע גלויות וארבע יציאות מהן.

האם סופרים שנים או גלגולים מבריאת העולם ועד אברהם אבינו?

מבריאת העולם ועד שאברהם הרגיש את הנקודה שבלב עברו 1948 שנה, מפני שהנקודה הזאת היתה צריכה להבשיל בו במשך גלגולים רבים. לכן סופרים מתחילת בריאת העולם ועד תקופת אברהם "עשרים דורות".

לא סופרים סתם דורות, אלא מספר גלגולים. לכן התורה מדייקת כל כך בכתוב, לא כדי לספר לנו על שורשינו ומאין הגענו, אלא כדי לתאר את הגלגולים של הרשימו.

האם האנשים המוזכרים, כביכול, בתורה, הם בעצם תיאור הרשימות?

אם רוצים לדעת מי הם "נוח", "חנוך" ויתר האנשים המוזכרים בתורה, יש להיעזר בספרו של האר"י "שער הגלגולים" ובכל ההיסטוריה הכתובה בתנ"ך, ולאט לאט להתחיל לראות מה הן הרשימות שעליהן מספרת התורה. שם נמצאות כל הרשימות הפועלות בו בזמן. חלקן מתגלות מוקדם יותר, והן אלה הקרובות יותר לגילוי, וחלקן טבועות עדיין בתוך הרצון לקבל. התורה מספרת גם על אלה וגם על אלה, ולאו דווקא על אלה שמתגלות. לעתים היא מספרת על מה שעדיין מוטמן ואינו גלוי.

התורה רוצה להעביר לנו את סדר יציאת הרשימות ואת הקשר ביניהן, כדי שנוכל ללמוד מתוך כך. ממש כפי שניתן ללמוד איך אפשר להתעלות ולטפס בסולם מלמטה למעלה, מסדר ההתפתחות מלמעלה למטה, גלגלתא, ע"ב, ס"ג, עולם הניקודים, עולם האצילות, וכולי. בתורה מספרים סיפור שכביכול בא מלמעלה למטה, שלעתים מזכיר ולעתים לא מזכיר איך יש לבצע את התיקונים הללו מלמטה למעלה, בכדי לסייע או לפעול כפי שפועלות הרשימות.

מה מקבל האדם הפרטי הלומד את התמונה הכללית הזאת? הוא לא מקבל דבר. עליו רק למשוך על עצמו אור שיתקן אותו בזמן שהוא קורא ולומד את הסיפורים הללו, כפי שצריך לעשות עם ספרי הקבלה. אם אדם נכנס עם הכלי שלו לתוך תמונת הרשימות ומתחיל לפעול בה, הוא מתחיל להתקשר לרשימות עצמן, לכל החסרונות, לכל הרצונות הללו, ומתחיל להיכלל בהם או למשוך מהם לעצמו את חלקי ההתכללות, וכך הוא גדל, ומגדיל בתוכו את הכוחות של אברהם, יצחק, יעקב ואת כל הכוחות היחסיים להם.

כלומר, כמו בכל ספרי הקבלה. התורה מספרת על המתרחש במרחב הרוחני. היא מספרת על כוחות, על רצונות ועל האופן שבו פועלים הכוחות על הרצונות. בהתחלה יש לקבל את הלימוד בתורה כאור המחזיר למוטב, אור מקיף המגיע אלינו בזמן הלימוד בעוצמה, ביעילות ובהתאם לכוונתנו שיעזור לנו. בהמשך, עם הכניסה למרחב הרוחני, הופכת התורה לתורת חיים. האדם מתחיל לחיות בתוך המרחב הזה של כוחות ורשימות כחלק אינטגרלי ופעיל בתוך התמונה הכללית.

למה חייב הרשימו לפעול בתוך גוף?

הרצונות הם משהו רוחני אפילו בדרגות הנמוכות, הם אינם הגוף. אם חותכים חלק מהגוף, הגוף אינו רוצה פחות. רצונות לא נעלמים, ובלתי אפשרי להמיתם. ברוחניות מפרידים אותם מהגוף, והרצונות מרגישים את עצמם מנותקים מהלבוש הזה שנקרא הגוף הביולוגי, הבשר, ואז יש להם תחושה שונה של קיום. מעלים אותם לדרגת קיום אחרת.

האם הרשימו שנקרא "אברהם" יכול היה להתלבש באדם אחר?

הרשימו שנקרא "אברהם" יכול היה להתלבש באדם אחר, אבל אם בודקים את ההתאמה בין ענף לשורש, ניתן לראות למה הוא התלבש דווקא בבדואי פרסי, ולא בהודי או בבן תרבות אחרת שחי גם הוא לפני אלפי שנים. ההתלבשות הזאת אינה מקרית. אפשר לראות לפי ההתאמה ברוחניות לדומם, לצומח, לחי ולמדבר למה היה צריך דווקא הרשימו הזה להתגלות בעולמנו בגוף המסוים ההוא.

גם לפי הגופים אפשר לחלק את כל העמים לשבעים אומות ולשבעים סוגי גוף, אבל העובדה שבאומה הפרסית העתיקה התחיל להתלבש הגן הרוחני ולהראות את פעולותיו אינה שייכת כבר לאומה הזאת, אלא מתוך האומה הפרסית, "גוי מקרב גוי", התחילה לצאת קבוצת מקובלים.

אם כך, האם האומה הפרסית קרובה במיוחד לתיקון, והוא יתרחש אחרי התיקון של אברהם? האם ניתן להסיק שאם מוצאו של אברהם ממנה, יבואו הפרסים לידי תיקון אחרי שאצל קבוצת המקובלים הנקראת "יהודים", הגלגלתא והעיניים החלו לבעור? אמנם אחרי שיוצאים מהרצונות האלה, גלגלתא ועיניים, ודאי שמיועד לאומה הפרסית גורל ייחודי, אבל אין זה אומר שהם קרובים לתיקון יותר מאומות אחרות. ההיפך הוא הנכון, שהרי מהם הוצאו הגלגלתאות והעיניים הללו. מדובר כאן בדבר והיפוכו.

האם ייתכן שהגלגלתא והעיניים הללו יתלבשו בצורת חיים אחרת?

לא ייתכן שגלגתא ועיניים יתלבשו בצורת חיים אחרת מאדם, כי יש התאמה בין צורת הגן הרוחני, הרשימו, ובין הצורה החיצונית של הגוף. כלומר, הגוף מקבל את צורתו הפיסית, האברים, ידיים, רגליים וכולי, לפי מספר האברים הרוחניים והיחס ביניהם.

מכאן מובן הוא שלא ייתכן שרשימו הדורש תיקון, יתלבש באריה או בציפור יפה. לא תהיה התאמה בין הגוף הבהמי לגוף הפנימי. ההתאמה הזאת מתקיימת מאפס כל הדרגות של דומם דדומם ועד הדרגות הגבוהות ביותר, כי הכול בא מלמעלה כהמשכיות של משהו שקדם לו, וכל דרגה תחתונה נחתמת מדרגה עליונה על כל פרטיה, רק בחומר אחר, עבה וגס יותר.

לכן הגוף שלנו, על כל פרטיו, מתגשם בהתאם לנשמה, אלא שהנשמה היא אוסף כוחות רוחניים והגוף הוא אוסף אברים בהמיים.

מדוע נולדים אנשים מוגבלים?

אין ספק שלכל דבר יש סיבה, אבל בשביל לדעת אותה לא די להכיר את מבנה הנשמה, את עשר הספירות, גלגלתא ועיניים ואח"פ או רמ"ח אברים ושס"ה גידים ומה שיש בגוף כנגדם. לא די לדעת כמו שבעל הסולם כותב "בבית שער הכוונות", ש"מוח", "לב" ו"כבד" הם חב"ד חג"ת נה"י.

כדי לדעת את הסיבה לכך שאדם מסוים נולד נכה, חולה או פגום, וכדי לדעת גם את הקשר שלו עם יתר הגופים, יש לדעת את הגלגולים עצמם. איש מאיתנו לא נולד בפני עצמו, אבל אין לנו שום ידיעה על הקשר שלנו עם יתר הנשמות, ובהתאם לכך לא נדע את מידת התיקון שעוברות יתר הנשמות, איך זה משפיע עלינו ואיך אנחנו משפיעים עליהן בהשפעה הדדית ובהיזון חוזר. את התמונה הזאת אי-אפשר להביע במילים אם האדם עצמו לא מרגיש זאת. התמונה מורכבת ורבגונית מאוד.

אי-אפשר למצוא מילים שיביעו זאת או איור או נוסחה. מעורבים בכך יותר מדי פרטים רגשיים. אפשר להבין את החומר הזה רק לפי מידת ההתקשרות וההתקרבות לאורות המקיפים, כשההבנה באה מכלים של בינה שמתרקמים בנו בהדרגה.

האם תיקון חפץ חסד הוא כנגד ניתוק מהבורא?

האדם בא לתיקון הראשון, לחפץ חסד, מתוך ניתוק מוחלט מהבורא. בתיקון חפץ חסד האדם כבר מחובר לבורא, אבל לא באופן פעיל. הוא לא יכול להשפיע לבורא ואין עדיין השוואת הצורה - כמו שהבורא משפיע, גם אני משפיע.

בתיקון חפץ חסד האדם עדיין לא משפיע, אבל הוא לא מקבל בדיוק כפי שהבורא לא מקבל, וזאת השתוות הצורה שלו עם הבורא ובה הוא מרגיש אותו. הוא מרגיש את הבורא ונמצא עמו בקשר כמו עובר בבטן אמו, כפי שהקטן תלוי בגדול ממנו.

לכן תיקון חפץ חסד נקרא "קטנות" - עיבור ויניקה, ובו האדם אינו יכול עדיין להיות בהשתוות הצורה, להחזיר, להידמות, להיות אדם - אדמה לעליון. אבל זה תיקון גדול מאוד, שתחילתו נקרא כבר "אמונה", כוח להיות למעלה מהרצונות. פשוט להיות חלק בלתי נפרד מהבורא, כמו עובר בבטן אמו, שלא ניתן להפרידם, אף על פי שכל אחד מהם עומד בפני עצמו, כישות נפרדת.

עניין ייחודיות הבורא הוא העניין המרכזי, מפני שחוץ ממנו לא צריך לגלות דבר וחוץ ממנו אין דבר. רק מתוך הייחודיות של הבורא מגיעות אלינו כל ההשפעות ממנו, רק לייחודיות שלו עלינו להתאים את עצמנו. כוח אחד שפועל ומפעיל הכול. כוח אחד שברא, וכוח אחד שמביא לתיקון. אין דבר פרט לו.

בשבילנו, כל הבריאה כוללת אורות וכלים, שני דברים מנוגדים. פעם אנו מדברים מתוך הכלים, פעם מתוך האורות. פעם נדמה לאדם שהוא שולט במצב, לפי מידת ההסתרה, ופעם הוא מגלה שהכול עושה הבורא, לפי מידת הגילוי. ועד גמר התיקון הוא נמצא במבוכה, בלי יכולת התמצאות, והוא לעולם אינו יודע בדיוק עם מי הצדק. כמו שכתוב על שושן הבירה, שיש בה מלך ויש מרדכי ויש המן, ולא יודעים עם מי הצדק - "העיר שושן נבוכה".

כל העולם, שהוא כל הרצונות של האדם, כל מחשבותיו, כל מה שבו, נמצא בבלבול, בחוסר הבנה. וככל שאדם ראוי יותר לתיקונים, הבלבול הזה אצלו מתגבר והולך ומפריע לו מאוד. מפריע לו יותר מאשר לאדם רגיל הנמצא בניתוק מהבורא בשל ההסתרה, ואין לו שום בעיה כי הוא לא שואל את עצמו דבר. מי שרוצים להביאו לייחוד, לכניסה למקומו של האחד, לרשותו של האחד, מדרבנים אותו עם בעיות שנושאן הוא נגד האיחוד, כדי שירגיש אותן ושהבעיות הללו יכריחו אותו לחפש פתרון.

לכן כתוב: "אני ראשון ואני אחרון", שגם בהתחלת הבריאה וגם בסופה, בהתחלת הפעולה ובסופה, יש להגיע לפני הכול לאיחוד של שתי הנקודות הללו.

הפעולות שבין שתי הנקודות, התיקונים, מתרחשות בעליות ובירידות. לפעמים נמצאים ברשות הרבים, לפעמים ברשות היחיד. בזה דנה כל מסכת שבת: מקום פטור, רשות הרבים, רשות היחיד. איך האדם מעביר את עצמו ממקום למקום, ואיסורי השבת, שהיא כנגד גמר התיקון.

אם האדם עדיין לא הגיע לגמר התיקון, אלא נמצא במצב של כאילו גמר התיקון, מעין "עולם הבא" או שבת רוחנית, על ידי השפעת הכוחות העליונים, זאת אומרת שלא הוא עשה את השבת, אלא הכין את עצמו כך שכוח עליון (אתערותא דלעילא) ימשוך אותו למצב השבת. אדם כזה מביאים בתנאים הללו מרשות הרבים לרשות היחיד, כך שאסור לו לצאת מגבולות השבת.

כלומר, רק בתוך רצונות מסוימים יכול האדם להרגיש את הייחוד ולגלותו. וברצונות, במקומות של רשות הרבים, היכן שנראה לו שחוץ מהבורא יש כוחות נוספים הפועלים, כלומר הוא עצמו, עליו לבודדם ולא לשייכם למצב של שבת. לכך קוראים לא לצאת מתחום שבת, זאת אומרת לא יוצאים מהרצונות הללו לרצונות אחרים.

כל עניין השבת נועד לשמור עלינו במצב של כביכול גמר התיקון, בזמן שבו עדיין לא הגענו לגמר התיקון, כדי להקפיא את אותם הרצונות שעוד לא תיקנו בשלמותם וכדי לא להשתמש בהם. ובגמר התיקון כל הרצונות מגלים את הייחודיות, מגלים שיש רק שליטת היחיד, רשות היחיד.

ברשות היחיד נמצאים למעלה מכל הייסורים, למעלה מכל התרוצצות פנימית בחיפוש אחר הכוח הפועל היחיד ולאיתורו. והכול נמצא בקו אמצע אחד, המאחד את שני הקווים. כלומר, גם מחשבות בעד וגם מחשבות נגד מסייעות לקו האמצע, מתחברות אליו ובונות את המצב המתוקן. ואז "אני ראשון ואני אחרון" חוברים יחדיו. ובמצב כזה אין כל קושי והאדם אינו שואל מי הפועל ואיך הוא פועל.

בעל הסולם שואל שאלות רבות על הנושא הזה ב"הקדמה לספר הזוהר": איך הבורא ברא קליפות ועוד מקיים אותן? למה ברא את כל הרע? איך הוא מסוגל לברוא רע ולקיימו? האם כשהוא נסתר הוא פועל או לא פועל? האם קיים משהו כנגד יחידותו?כולם שואלים את השאלות הללו - איפה בעל הפעולה? האם גם אנו פועלים במשהו? כל זאת עד שמגלים, לפי התיקונים, שהבורא הוא "אחד, יחיד ומיוחד", פועל, פעל ויפעל.

בזמן שהאדם לא מתוקן, אין הוא יכול לומר שקרא ושמע שהכול פועל הבורא ולכן אין לו דבר לעשותו. אם האדם לא גילה זאת עדיין, לא תיקן את הכלים שלו שבהם הוא מרגיש את ייחודיות הבורא, ואז אכן פועלת עליו יחידותו של הבורא, עליו לפעול לבדו. עליו להשלים בעצמו את מה שעדיין לא תיקן בכליו.

לכן האדם צריך לחיות ולפעול במצבים כמו "ניתן לרופא רשות לרפא", "אם אין אני לי מי לי" וכולי, עד שישלים את כולם, יחברם, ילכדם ויכניסם לרשות היחיד. עליו לחבר יחדיו את כל הרצונות, המחשבות וההחלטות לייחוד. ואז הכול מתחבר שוב בטיפת הייחוד, ב"זיווג דלא פסיק" - בכל תכונות הבורא ובכל תכונות הנברא, כשני פרצופים זו"ן דאצילות.

על ייחודיות הבורא נכתבו מאמרים רבים גם בחסידות, על ידי כל אדמו"ר. הבירור הרגשי שלה החל מהבעל-שם-טוב, וגם בעל הסולם כותב עליה במאמר "אין עוד מלבדו", במכתב בדף ס"ד, בדף כ"ה, בדף ע' ועוד. יחידות הבורא היא הדבר היחיד שיש לגלות, וכל יתר הדברים מתחברים למטרה הזאת, גילוי האחד. לכן בזמן הלימוד ובזמן שמתמודדים עם בעיות חיי היומיום, יש לברר עד כמה נמצאים או לא נמצאים בייחוד העצמי עם הדרך, עם הפעולה שנמצאים בה ועם המטרה, שהיא אחדותו ויחידותו של הבורא.

אי-אפשר לכוון למטרה, לבורא, בעזרת מצפן או באמצעות חישוב זוויות. כדי לכוון למטרה עלינו לדמיין לעצמנו מצב שבו אנו מאחדים כל מה שקורה לנו, סיבות, מצבים, מחשבות ורצונות, לאחד, יחיד ומיוחד. המהות הזאת נקראת "בורא" וכלפיה האדם מכוון את עצמו ורואה עד כמה הוא רחוק מההחלטה, מההרגשה ומהחשיבה הזאת. הוא רואה שהוא נמצא במקום אחד והבורא במקום אחר.

האדם רואה אילו רצונות ומחשבות הוא אינו מאחד עדיין לכל והכול. הוא רואה דרך בין שתי מהויות. מהות אחת היא שאין עדיין "אחד, יחיד ומיוחד" במצבו הנוכחי, ומהות שנייה היא, ש"אחד, יחיד ומיוחד" כבר נמצא בגילוי השלם ומאפשר לו להתחבר עם יחידות הבורא. זה כל מה שעל האדם לתאר לעצמו. גם בזמן הלימוד, כשמדברים על האור המחזיר למוטב ועל התורה שהיא "לכל בשרו מרפא", יש להתכוון למה שצריך להתרפא בנו. המחלה שיש לרפא היא האני, האישיות שלנו, הבולטת ומסתירה את הבורא כאילו יש לה קיום בזכות עצמה.

כל מכתבו של בעל הסולם בדף ס"ד הוא תיאור עניין היחידות. גם "אין עוד מלבדו", המאמר הראשון בספר "שמעתי", הוא המאמר העיקרי, הכתר, וכל הספר נובע ממנו. כל הפעולות, העבודה והשיטה קשורות רק לגילוי האחדות. שיטת הקבלה היא "גילוי אלוקותו לנבראיו בעולם הזה", כשאלוקותו הוא הכוח והפועל שהם אחד. והאחד הזה כולל אותנו.

למה נכתב שבעשרה מאמרות נברא העולם, כדי להיפרע מרשעים ולתת מקום עבודה ושכר לצדיקים?

מי שאחרי עשרה מאמרות תופש את עצמו כמבולבל ומנותק מהבורא, וחושב שאין לו כוח או דחף לחברם לבורא, לכתר, ואינו מבין שהכול קורה למטרת גילוי אחדותו - נקרא "רשע". אותו רשע, באמצעות מכות וכישלונות, ועל ידי כך שהוא מנסה ומשתדל בעצמו, "חוזר בתשובה", כלומר מתחיל לתקן את כל אותם מכות, כישלונות, זדונות ושגגות, והופך לצדיק.

אם לא היה רשע, לא יכול היה להיות צדיק. בכל אחד ואחד מאיתנו ישנם שני המצבים. ההבדל בין אנשים הוא רק בקצב ההתקדמות וביחס למה שקורה. אבל כל אחד חייב לרדת לעמקות כל השבירה, בכל הכלי שיש בו, ולהרגישה בכל מרירותה ובכל היפוכה מהבורא, ולהגיע מתוך עצמו להחלטה הנכונה מה היה רוצה, ואז לבקש ולקבל כוחות, ולתקן. כל אחד ואחד חייב לעשות זאת עם כל המשקעים שלו, ואז יהפוך לצדיק ויקבל באותם הכלים התגלות האלוקות הנקראת "שכר".

מה הם "עשרה מאמרות"?

"עשרה מאמרות" הם עשר הספירות, שמצד אחד הן כיסויים המנתקים את המלכות מכתר ומאפשרים לה להתקיים במצב הגרוע ביותר, ומצד אחר הן מספקות למלכות השפעות שונות שבאמצעותן היא יכולה להתעורר לתיקונים ולהגיע לכתר. מלכות בעצמה לא יכולה לתכנן את הדרך, ההשפעות שיורדות מכתר למלכות דרך עשרה מאמרות, הן המביאות למלכות פעם אחר פעם, בזה אחר זה בשרשרת, כל מיני מעמדים ומצבים שבאמצעותם היא מגיבה כך או אחרת, בהתאם למצב שבו היא נמצאת כלפיהם.

וכך האדם מתגלגל ומשתפר, מלקט התרשמויות, התפעלויות, ולומד מהן, עד שמגיע לכל הרשימות בכל הבחנה והבחנה, בכל מצב ומצב שעבר, ואיתן הוא מגיע לגמר התיקון. האדם מרגיש גמר תיקון בכל ההבחנות שצלח, ואף לא אחת מהן תחסר. ואז הוא מרגיש בכלי שלו כולו איך הבורא, שהיה מנוגד ומנותק, שתמיד היה בו כשני מצבים מנוגדים, ושהוא רצה להסתירו ולסתור אותו, להעלימו ולהיות ההיפך ממנו, פעל במאבק הזה לבירור כל התכונות הפרטיות של הכלי, עד שהתחבר לכלי שלם.

"עשרה מאמרות" הופכים לעשר ספירות שמגלות את ייחודיות הבורא. כל ספירה וספירה חייבת להיות כגילוי, ואז מגיעים לשם הכללי "טוב ומיטיב" ומבינים עד כמה כל הספירות הללו, כל השמות הקדושים שהם ההרגשה בכל תכונה ותכונה, בכל הסתרה והסתרה שהופכת לגילוי, נכנסים ובונים את האחדות. יש בכך פירוט אינסופי של הבחנות שונות וטעמים, אבל בסופו של דבר הכול נקלט ב"טוב ומיטיב". זה הגילוי.

כשמגיעים ל"טוב ומיטיב", אחרי כל השמות, אחרי תיקון כל הכלים, יודעים מהו. זה ההבדל בין "עובד ה' ללא עבדו" לבין מי שאומר "טוב ומיטיב", אבל מרגישו לפי הכלי הקטן והלא מתוקן שלו. כל אחד יכול להגיד "טוב ומיטיב", השאלה היא אם שבר את עצמו על כל מחשבה ועל כל מעשה שהגיע אליו, נכשל בהם ואחר כך תיקן את המצבים הללו - כי "אין אדם עומד על דבר מצווה אלא אם כן נכשל בה". "מצווה" היא שימוש נכון בכל רצון ורצון, וייחודו עם הבורא.

מה עומד בין "אני ראשון ואני אחרון"?

באמצע, בין "אני ראשון ואני אחרון", נמצאת עבודת האדם. ההתחלה והסוף של הדרך חתומים והאדם לא קובע אותם. את האמצע בוחר האדם או דרך תורה או דרך ייסורים. גם את ההתחלה והסוף של כל מצב פרטי לא האדם קובע, אלא הרשימות. אם יש באדם רשימו, הוא מתחיל בעבודה ועליו להגיע לרשימו הבא אחריו, שגם הוא חתום מראש. הוא לא מחליט דבר פרט לצורה שבה יעבור מרשימו לרשימו, מדרגה לדרגה.

לכן אין טעם לדאוג להתחלה ולסוף. יש לדאוג רק ליחס ולעולם לא לחשוב מה עלינו להיות או לדאוג לתוצאה הסופית. אין להסתכל על היוצרות, לחשוב מאין יצאנו ובאילו תכונות, שזה בבחינת "כסיל יושב בחיבוק ידיים ואוכל את בשרו". אם נתבונן בעבר נהיה "אשת לוט" ונהפוך לנציב מלח, לדבר שאינו משתנה לעולם.

עלינו רק לקבוע יחס למצבים המשתנים בנו ולא לשנות את המצבים עצמם. עלינו לשנות את היחס אליהם ולייחדם לבורא. נותנים לנו מכות - לייחד לבורא. נותנים לנו דברים טובים - לייחד לבורא. אם מאחדים את המכות לבורא הן מומתקות מיד.

בעייתנו המרכזית היא שאנו תופשים את עצמנו כבעלי הפעולה וחושבים שבכוחנו לשנות את המצב. אבל העבודה שלנו היא לא לשנות את המצב עצמו, אלא את היחס אליו. הכול יתברר בכוונה, ביחס כלפי כל המצבים. בגלל שאנו חושבים שאנו פועלים בעולם שלנו ומשתדלים כל הזמן לעשות, מגיעים קלקולים - ודרכם מגיע הגילוי שלא צריך לעשות את שעשינו.

האדם לא צריך לעשות דבר פרט לייחוד הכול לבורא ולשינוי יחסו למה שקורה. לא לפעולה עצמה, את הפעולה עצמה הבורא עושה, עליו לשנות את היחס למה שנעשה, ואז הכול יסתדר לו. לכן כל ההתקדמות, התהליך של כביכול התפתחות האנושות, היא גילוי הדרך הרעה שהלכנו בה. לאחרונה רבים מגלים שהיו שמחים יותר לשבת במערות או לחיות ביערות, בין העצים, ושהאושר הפנימי שלהם לא תלוי במקום ובדרך שהם חיים.

כלומר, אם היינו מטפלים רק ביחסנו למה שקורה לנו, היינו מייצרים רק דברים הנחוצים לחיינו ואת כל היתר היינו משייכים לאחד. אבל המחשבה שאנחנו מבצעי הפעולה מביאה להתפתחות העולם כפי שהתפתח ולגילוי הקלקול, הגילוי שההתפתחות אינה מביאה כל תועלת לאדם, אלא מביאה את ההיפך מכך, מפני שהיא באה מתוך יחס מוטעה למציאות.

ככל שנעזוב את המציאות לנפשה ולא נשתתף בהתפתחותה, אלא נחשוב רק איך לקבל אותה, נהיה במצב מתוקן יותר, נכון יותר. לבסוף נגיע למצב שאין בו שום שינוי, אור אין-סוף הנמצא במנוחה מוחלטת. מתי מגיעים למצב הזה? כשהאדם מתקן את היחס שלו לכל המצבים, שרק הבורא יכול לשלחם אליו, כדי שיקבע את היחס שלו כלפיו.

מה השוני בתפישת הקבלה את אחדות הבורא לבין תפישת השיטות האחרות?

בכל השיטות הרוחניות כביכול, ההודיות והדומות להן, קיימת נטייה להתייחס למה שקורה, ולא לפעול בתוך מה שקורה. זהו ההבדל, באופן כללי, בין תפישת המזרח לתפישת המערב.

אבל השוני בין שיטת הקבלה לבין יתר שיטות המזרח הוא בכך, שבגישות הרוחניות האחרות אין מסך. אין בהן בניית שיטה, כלי שבאמצעותו יכול האדם לייחד. הגישות הללו לכאורה נכונות, אבל אין בהן כלי ואז האדם נותר פסיבי לחלוטין. ובקבלה, לעומתן, על האדם לשנות את היחס שלו באופן פעיל כך שהוא כל פעם נכנס לייחוד באמצעות המסך ועם כמה שיותר רצון לקבל. הוא לא מסיר את הרצון ואז נכנס לאיחוד מעצם היותו דומם וחסר תנועה, אלא נכנס לייחוד מפני שהתעלה מעל כל הבריאה, ואז הוא עצמו ואחריו הבריאה כולה מתאחדים.

למה מתכוונת הקבלה ב"ביטול הישות"?

"ביטול הישות" פירושו שעל האדם להביא רגשות כמו גאווה, קנאה ושנאה לדרגתם הגבוהה ביותר, למאה אחוזים, וכך גם את הרצונות הגדולים ביותר לכסף, כבוד, השכלה ותאוות בהמיות. ומהגובה של כל הרצונות הללו לייחד אותם עם הבורא. הוא לא פועל להפחית את הרצונות, להיות כטיפת זרע, ואז להיכלל בבורא כ"מת" ומבוטל. המגמה הזאת שייכת לשיטות רוחניות אחרות, לנתק שייכות, לא להתקיים, והיא ניגוד מוחלט למגמה של שיטת הקבלה. אין דמיון בין שיטות המזרח לשיטת הקבלה.

האדם לא יכול לגלות בעצמו עביות ומסך, ואפילו יגלה אותם, הוא לא יידע איך לעבוד איתם. לשם כך נחוצה שיטה מלמעלה. כי גם מי שהולך בדרך הקבלה, ומספרים לו על הדרך והוא מעוניין לקלוט את השיטה, נתקל כל הזמן בפיצול פנימי בין כלי לאור. בין שני החלקים הללו נמצא רצון לקבל, ועליו המסך, ככל שרכש רצון להשפיע. הפיצול הזה לא נותן לאדם מנוחה, וממנו באים כל יתר המצבים. הודי היושב בישיבת לוטוס לא צריך שום דבר, הוא באמת מאושר. זאת טכניקה שבה האדם מדכא את עצמו עד הסוף.

איך יכול אדם הנמצא בקנאה או בתאווה גדולה, ומרגיש דווקא את עצמו, לייחדם עם הבורא?

כל אחד מאיתנו מולבש על נשמה, על חלק גדול מאוד ממלכות דאין-סוף, אבל מגלים לנו רק חלק זעיר שאיתו אנו יכולים להתמודד ולשייך אותו לייחוד. מהי "שבירת הכלים"? שבירת הכלים היא שבירת המסך, שבירת הייחוד, שבירת השתייכות הכלי לבורא. בפני האדם נפתח רק את אותו חלק מהכלי השבור, שאותו הוא יכול לאחד.

ובתוך הכלי הזה נכנס אור. בתוך הרצון לקבל יש אור ישר ואור חוזר, שהופך להיות אור פנימי. ובמקום שבו נמצא האור הפנימי הזה - מפה עד הטבור של הפרצוף - שם נמצא האיחוד. שם בורא ונברא מתאחדים. נרנח"י הפנימי הזה בכל חמשת החלקים של האדם. במקום שבו האדם אינו מסוגל לייחד, שם סוף הפרצוף, ובמידה שבה הוא מגולה לאדם, כך האדם "מקפיא" אותו.

ברוב הפרצוף ישנם עוד המון רצונות וכלים שאותם האדם אינו מרגיש כלל. אבל סוף הפרצוף הם הכלים שעליהם האדם מסוגל לעשות צמצום. אם היו מגלים לו את כל הכלי, הוא לא יכול היה לעשות עליו צמצום. כך מגלים לו מידה מסוימת ועל המידה הזאת הוא עושה צמצום, ועל חלק ממנה הוא אפילו יכול לעשות ייחוד

השיטה היא להשתמש כמה שיותר ברצון לקבל כדי לייחדו לאחד, לבורא. זאת הקבלה עצמה.

מה פירוש לקבוע יחס?

בדף ס"ד ב"פרי חכם - אגרות" כותב בעל הסולם, שקביעת יחס פירושה שאני והבורא והפעולה שאני עושה, המצב שאני נמצא בו, הם אחד. אז האדם נמצא בכיוון נכון, קובע את עצמו במצב הנכון. ובדף ע' הוא אומר, שישנם ג' נתונים - עולם, שנה, נפש - שאותם על האדם לייחד. שגם עולם וגם שנה וגם נפש יהיו לאחד. ואז, אם האדם קושר לבורא את ההצטברות שלהם בו כאחד, סימן שגם הוא עצמו נכלל בבורא.

אם יש לאדם רצון לקבל, מתי יוכל לומר שהרצון הזה נמצא בדבקות עם הבורא? בדף ס"ד אומר בעל הסולם, שזה קורה כשהרצון עצמו, היחס של האדם אליו ומה שהוא מתאר כבורא נמצאים יחד. ובדף ע' הוא אומר, שזה קורה כשהאדם אומר שהמצב שלו מחולק לשלושת הנתונים, עולם, שנה, נפש, ובשלושתם יחד הוא מגלה את הבורא. כשהאדם מייחד את הבורא עם שלושתם, זה נקרא שהאדם והבורא מתייחדים.

מהו תהליך הייחוד של עולם, שנה, נפש?

הבורא הוא הסיבה לשלושת הנתונים עולם, שנה, נפש, וכל מה שקורה לאדם בשלושת הנתונים הללו, הכול הוא הבורא. וכשאדם מייחד את שלושתם יחד, זה נקרא שהאדם נכנס לבורא או שהבורא נכנס בתוכו או שהם נמצאים יחד. שלושת הנתונים הללו לא נמצאים סתם כך במקום כלשהו, הם נמצאים בתוך האדם, ואיתם הוא נדבק לבורא. דרושים שלושת הנתונים הללו כדי שכולם ייכנסו זה בתוך זה.

עולם, שנה ונפש לא קיימים מחוץ לאדם. האדם מרגיש בתוכו את קבלת המצב הרוחני בתוך הנשמה כעולם, שנה ונפש. ואם האדם מייחד את שלושת הנתונים הללו עם הבורא, הוא בא עמו במגע, מגיע להתחברות. כך הוא בכל מצב ובכל דרגה, עולם, שנה ונפש מייחדים כל רצון ורצון.

אם מייחדים לבורא כל אחד מהנתונים בנפרד, עולם, שנה ונפש, כשמאחדים את שלושתם יחד זה נקרא שמגיעים לייחוד. ב"נפש" צריך להגיע לדרגת "כהן הגדול". ב"שנה" צריך להגיע למצב הנקרא "יום הכיפורים", ו"עולם" הכוונה שגם כל התנאים הסביבתיים יהיו בדרגה הזאת. כלומר, כך מתבטא היחס שלי לכל יתר הנשמות.

כשהאדם נמצא בדרגה הנקראת "יום הכיפורים", הוא מגלה בעצמו כלי של גמר התיקון, והיתר כבר תלוי בבורא, אם ייתן לו תיקון עליו או לא ייתן. גילוי הכלי כולו וייחודו לבורא נקרא "הכהן הגדול" ב"יום הכיפורים" ב"קודש הקודשים". לא לחינם נותן רב"ש את הדוגמה הזאת, כך נקרא המצב עצמו.

לאט לאט מתגלה לאדם מה פירוש להיות "הכהן הגדול" ומה נקרא "יום הכיפורים", אילו תנאים סביבתיים הם, ומהו המצב עצמו הנקרא "בית המקדש", "קודש הקודשים", כל התשלובת הזאת, אוסף התנאים הפנימיים בתוכו והתנאים החיצוניים שסביבו.

בסופו של דבר זהו יחס של האדם אל עצמו ואל מי שנמצא סביבו. האופן שבו הוא מתייחס אל עצמו ואל כל מה שהוא מרגיש סביבו. אין ברגשות של האדם, בתפישה שלו, יותר מהוא עצמו והעולם שלו. אם האדם יכול לייחד את שניהם יחד עם הבורא, הוא הגיע לייחוד עם הבורא.

מה פירוש לייחד?

לייחד פירושו לגלות שהבורא יצר הכול והוא הפועל בתוך זה, והוא שהביא הכול למצב כפי שהוא. ומי אני? אני רק מי שגילה כל זאת. האדם עושה רק זאת, ודבר פרט לכך. כלים לא נשברים וכלים לא מיתקנים. היחס של האדם בכל רצון ורצון צריך להתייחד עם הבורא, להתחבר אליו.

הרצון עצמו אינו טוב או רע. הוא רע רק אם אינו מחובר לבורא, והוא טוב רק אם הוא מחובר לבורא. לכן לא מכוונים רצונות אל הבורא, אלא את היחס מתוך הרצון. למשל, אם נמצאים ברצון מסוים כמו שתיית קפה. לפני שנשתה עלינו לומר "ברכה". מהי ברכה על הקפה? ייחוד הכלי שלנו והתענוג שהתגלה בו עם הבורא. זה עניין של פעולה. מסך ואור חוזר מייחדים עם הנותן את הכלי ואת המילוי שבו, התענוג שבו.

זה נקרא גילוי הייחוד.

מהי הרגשה?

ההרגשה שלנו היא תוצאה של פער בין איחוד לבין פירוד. האדם מרגיש רע או מרגיש טוב רק כתוצאה ממידת הקרבה שלו לבורא. רק אותה הוא מרגיש. מידת הקרבה מתבטאת בו בכל מיני אופנים: קר לו, חם לו, הוא רעב, כואב לו, צועקים עליו וכולי. כל התחושות הללו הן בסופו של דבר לבושים של ריחוק מהבורא או קרבה אליו. הכלי לא מרגיש אחרת פרט לתחושה של יותר אור או פחות אור.

לכן המאמר "אני ראשון אני אחרון", כמו המאמר "אין עוד מלבדו", הם היסוד של כל העבודה שלנו. הם העיקרון שעליו נבנה העולם הזה, ואנו רק מגלים אותו דרך כל מיני חוקים. אפילו בחוקי הפיסיקה והכימיה מתבררים רק כל מיני אופנים של איחוד או פירוד. החוקים הללו מצביעים על המידה שבה הדברים מתחברים ונמשכים זה לזה או מתרחקים ונדחים זה מזה. כל חוקי הטבע נשענים על העיקרון הזה, ברמות שונות. כל מה שיש בין מחשבות, בין שדות כוח למיניהם, בין תדרים למיניהם הם חיבור או ריחוק הנובעים מתוך העיקרון הזה.

האם האדם מסוגל לברר את הרצונות שלו לפני מחסום?

האדם אינו צריך לברר את הרצון עצמו, אלא לברר מתוך הרצון את היחס לבורא. הרצון עצמו לא צריך תיקון, רק המחשבה על הרצון צריכה תיקון, או המידה שבה משתמשים בו על מנת להשפיע.

לפני המחסום אי-אפשר לעשות בירור כזה. לפני המחסום ניתן רק לברר את המצב ולבדוק עד כמה אני מרוחק, מבולבל ולא מתמצא. המחשבות הללו, מצבי ההסתרה, מביאים את האדם לזדונות ושגגות - לעבירות. עבירות הן התרשמויות מחוסר היכולת של האדם לייחד את עצמו במאומה עם הבורא.

אחרי המחסום, לפי המידה שבה האדם מסוגל לייחד את עצמו לבורא, נקבע מצבו כצדיק גמור או כצדיק לא גמור. וזה נקרא "מדרגות", גובה המדרגה - מידת השוואת הצורה. המידה שבה האדם מתאחד עם הבורא. והכול לפי אותו עיקרון שאין אחר לו: האחדות היא הכול. בעל הסולם כותב על כך ב"הסתכלות פנימית" (תלמוד עשר הספירות, חלק א').

"ידע שור קונהו" מתכוון לכך, שאם אדם לא מגיע לדרגת אדם ולא רוכש אותה, הוא עובד כמו דומם, צומח וחי, מטעם ידיעה. הדומם, הצומח והחי פועלים מתוך תכונות שיש להם מן הטבע, והם לא סוטים מטבעם. כמובן, אין בחירה חופשית כי הם פועלים לפי חוקי הטבע.

ואם אין שום סטייה מן הטבע ואין בחירה חופשית, והכול נעשה לפי תוכנה כתובה מראש, אין גם שכר ועונש, אין רשע ואין צדיק, וכל ברייה פועלת לפי מה שנמצא בה. ברייה כזאת כאילו לא קיימת ברוחניות, כי להיות ברוחניות פירושו לפעול פעולה שבאה מתוך הנברא.

רוחניות נקראת "נברא", מי שיש לו ישות, אישיות, בחירה חופשית. המקום שבו יש בחירה חופשית, האזור החופשי, הוא הקיים ברוחניות. האדם יכול להתקיים שם כקליפה או כקדושה, אבל שנמצאת ברשותו.

ואם אין רשות של הנברא והכול רשות הבורא שברא את החוקים הללו ואת טבעו של הנברא, הנברא לא קיים. לכן גם דומם, צומח וחי בטבע של העולם הזה, וגם אדם הנמצא עדיין בדרגות ההתפתחות שלהם לא קיימים ברוחניות. קיום כזה מכונה קיום מדומה, כי הוא מורגש בכלים שלנו, אבל לא קיים ברוחניות, בכלים נצחיים ואמיתיים.

אם לא היינו מסתכלים על הגוף, על חומר, על אטומים, מולקולות וחלבונים, אלא רק על כוחות, לא היינו רואים את היקום ואת כדור הארץ שלנו ואת כל מה שמתרחש בו, שזה נקרא קיום לפי ידיעה, לפי תוכנה, לפי המרכיבים הטמונים בחומר עצמו.

ומעל החומר הנברא יכול לעשות רק דבר אחד, לפנות לבורא. במידה שיש לו הנטייה הזאת, הפנייה הזאת, התעוררות והתרוממות לבורא, הוא נקרא "נברא". המשיכה של הנברא לבורא נקראת "אמונה", ולפי עוצמתה נקבע גודלו של הנברא וגובהו הרוחני.

לכן מי שמפתח בתוכו את האדם שבו, לא מסתכל על המקרים שקורים לו ולא על המעשים שהוא חייב לקיים מתוך טבעו, השייכים לדרגות דומם, צומח וחי. חשובה לו, כמו אצל נברא, רק הדרך שבה הוא בונה קשר עם הבורא מעל המעשים הללו, מעל חייו.

"אדם" או "נברא" נמדדים על פי החוסן של הקשר הזה, עוצמתו, ועל פי ההפרעות והמעשים שעל גביהם בונים אותו. אדם מקבל את ההפרעות שבאות אליו ואת כל המאורעות המתרחשים בו וסביבו רק כתנאים שעליהם הוא בונה את אמונתו ואת הקשר שלו עם האלוקות.

לכן נאמר שישראל לא ידע את קונהו. הבורא הסתתר בכוונה כדי לאפשר לנברא לבנות עמו קשר וכדי שיוכל לבנות את עצמו, תהליך שהוא מעל דרגת הבהמה. לכן דרגת הידע נקראת "ידע שור קונהו". מה יודע השור? הוא יודע על פי טבעו איך הוא מתנהג ואילו תכונות ורצונות יש לו. הוא כביכול יודע איך הוא בנוי ומה דורש ממנו הבורא.

מעל דרגת בהמה מתחיל להתהוות, כביכול, חלל פנוי שעל הנברא למלאו ביחס שלו לבורא.

האם מגיעים מאמונה לידיעה?

אחרי אמונה מגיעים לידיעה, אבל זאת ידיעה של בהמה היודעת מי הוא הבורא. הבהמה יודעת שהבורא הוא מי שברא אותה כפי שהיא, עם תכונות, רצונות, דחפים, מחשבות, יכולות ועוד. כלומר, מתוך ידיעת האדם את עצמו ואת סביבתו הוא יכול להסיק מיהו הבורא. זה נקרא "ידיעה", ידיעת הבורא לפי "ממעשיך הכרנוך".

גם אחרי שאדם מתעלה מעל דרגת הבהמה הוא בונה את הקשר שלו עם הבורא, שנקרא "אמונה". הוא מתחיל להרגיש את הבורא בכך שהוא בונה את הקשר עמו על פני ההפרעות. כל ההפרעות שהבורא שולח הן כמו תוכנה של הבורא שנועדה לבהמה, אבל הן נמצאות מעל דרגת הבהמה, והאדם בונה יחס וקשר עם הבורא על פני ההפרעות הללו. מכאן, גם מתוך ההפרעות, "ממעשיך הכרנוך", מתחילים להכירו.

הבורא שולח לאדם רצונות המחופשים לאנושיים, הוא שולח לו הפרעות בקשר עמו כדי שיתבלבל, שישכח, שיטעה, שיתנגד. וכשאדם בונה קשר עם הבורא על פני כל ההפרעות הללו, הוא בונה מהן דמות, הגוף שנקרא "אדם", את החלק הרוחני שבו. וגם מתוך כך הוא מכיר את הבורא. כמו ש"ידע שור קונהו" מתוך טבעו הבהמי, בלי שיבנה משהו, כך מכיר האדם את הבורא מבניית יחסו אליו על פני ההפרעות שהוא שולח, ואז מגיע לידיעה.

ידיעה כזאת נקראת "ידיעה למעלה מהדעת", כי האדם בונה אותה מעל הדעת הבהמית, מעל ידיעה של שור, הנקראת "אמונה שלמה". שלמה הכוונה, שהיחס של האדם לבורא, שנקרא "אמונה", מתמלא בידיעה שלו את הבורא. כמו בגוף הפרצוף, כשיש לאדם יחס על מנת להשפיע ולפיו מתמלא גופו באור חוכמה, הנקרא "אמונה שלמה". "אור חסדים בהארת חוכמה" נקרא אמונה שלמה. אז האדם מגיע לידיעה ולידע של אדם, הנמצאים מעל ידיעה של שור, וכך הוא יכול לגדול עוד ועוד.

מתי הבורא אינו מגולה?

אם שואלים אדם מן היישוב אם הבורא מגולה או לא מגולה, כל איש יענה לפי דרכו. יהיו כאלה שיגידו שהוא מלובש בכל פרט סביבנו ויהיו שיגידו שכלל לא מעניין אותם איפה הוא מגולה ואם הוא קיים.

אם כך, מתי אכן אפשר לומר שהבורא נסתר? כשהאדם רוצה להתקשר לבורא, והבורא שולח לו הפרעה כנגד הרצון הזה. מידת ההפרעה היא מידת ההסתרה. למשל, האדם רוצה לחשוב על הבורא ולהתרכז בו, והבורא מביא אליו משהו שמבלבל אותו או מסיח את דעתו כמו פחד ממשטרה. האדם כל הזמן חושש לקבל קנסות מהמשטרה והפחד הזה מנתק אותו מהקשר עם הבורא.

מכאן, האדם יכול לומר שהבורא נסתר כשהוא מרגיש את גודל הפחד שמנתק אותו ממחשבות על הבורא. כשהוא לא יכול לייחס את ההפרעה הזאת לבורא ולדעת ששלחה אליו כדי שעל גביה הוא יתקשר אל הבורא בקשר אמיץ עוד יותר. כשהוא נאלץ לרוץ לזרועות הבורא כמו ילד מפוחד המתנחם בזרועות אמו.

אלא שהילד רואה את אמו ואילו אנו לא רואים את הבורא, וזאת העבודה שלנו. הבורא נותן לנו מידת הסתרה. הוא עצמו נסתר, אבל שולח את ההפרעות ואנו איננו יודעים שהוא המקור להן. ואז על האדם לגלות את היחס שלו לבורא דרך שני משתנים: הסתרה וגילוי. עליו לגלות שהוא נמצא בהפרעה דרך ההפרעה עצמה, ואז ההסתרה עצמה הופכת לגילוי. על האדם לקשור בעצמו את שני הגורמים הללו יחד.

ואם אדם לא יכול לייחס את מה שקורה לו לבורא, הוא לא נמצא בהסתרה כי הוא לא מרגיש בה. אבל ברגע שהאדם מרגיש שהוא נמצא בהסתרה, ומשער שכנראה הבורא הוא שמסובב לו את המצבים הללו, נפתח הפתח לגילוי. כלומר, ההסתרה היא האחוריים של הגילוי. שני הגורמים באים בזה אחר זה בשרשרת, כשהאחד מביא אחריו את השני: הסתרה, גילוי, הסתרה, גילוי - לילה, יום, לילה, יום.

מהי דרך אמת?

דרך אמת היא שכל המעשים, כל המחשבות, כל הרצונות, כל מה המתרחש בתוך הנברא, מתרחש רק לפי רצון הבורא. אנו פועלים לפי ארבעה מלאכים, ארבעה כוחות שיש בנו, כש"אמת" היא תכונה שמשיגים אותה כתוצאה מכל העבודה. כמו שכתוב: "אמת מארץ תצמח".

מה פירוש מעל לכפייה?

"למעלה מכפייה" כוונתו נגד הגוף, נגד המודעות ונגד הרצונות. האדם לא עובד כמו שור היודע קונהו, אלא מתרומם מעל הידיעה ועובד מעל הבהמה שבו עם כל מה שהוא מבין, רואה ומקבל בחושים הבהמיים שלו.

כי אם יש רק ידיעה על הבורא, השור שבו גדל. ההבדל המהותי בין אדם לבין בהמה הוא שהאדם, בניגוד לשור, לא גדל ויודע יותר כמו שקורה לו בעולם הזה, אלא רוכש דרגה רוחנית שהיא מעל דרגת שור, שהיא הליכה מעל הידיעה. האדם לא עובד לפי הדרכת חושיו, אלא לפי מידת הקשר עם הבורא.

איך אפשר להיות מעל הטבע ולחיות בטבע?

אפשר להיות מעל הטבע ולחיות בתוכו כשמקבלים כוח מהאור המחזיר למוטב. השאיפה היא להגיע למצב שבו חיים כל רגע ורגע ב"אין עוד מלבדו" ומשייכים את כל ההפרעות בחיים לבורא. בעולם הגשמי יש להמשיך לעבוד כמו כולם בבחינת "אם אין אני לי מי לי", אבל בד בבד להמשיך ולשייך ברוחניות את כל ההפרעות לבורא, להתחבר אליו מעל גביהן ולקשור עמו קשר. כך מתחילים לרכוש דרגת אדם.

כמובן, יש כאן פיצול. האדם אמור להסתדר בעולם הזה ולהיפטר מכל ההפרעות וגם להיפטר מהן ברוחניות, אבל בדרך אחרת, בעבודה אחרת. האדם רוצה לקשור את ההפרעות למקור שממנו באו, כלומר עליו להתייחס לגוף בצורה בהמית, כי הוא שייך לדרגת שור, ולנשמה עליו להתייחס כאדם, כי היא שייכת לדרגת אדם. אין סתירה בין השניים.

ובינתיים נמצא כל אחד מאיתנו בסתירה פנימית. איננו תופשים איך זה עובד, כי הגוף שלנו והנשמה שלנו הם עדיין שני גורמים שלא משתלבים יחד. אנו רואים רק גופים. הסתירה תיפטר כאשר לא נראה גופים ונזדהה עם הנשמה.

לדוגמה, אם במצב הנוכחי אישה כועסת על הגבר שלה על שהוא הולך ללמוד ומזניח את הבית, עליו לפתור במישור הגשמי את כל הבעיות הצצות בביתו, בבחינת "אם אין אני לי מי לי". במישור הרוחני עליו להבין שאשתו הזועמת היא הפרעה שהבורא שולח לו כדי שיחזק עמו את הקשר, ושעליו לראות את הבורא מבעד לפני ההפרעה הזאת ודרכה להחזיק בו.

ואז באה הפרעה נוספת, ועוד אחת, ואחריה עוד, עד שהאדם משתמש בכל ההפרעות הללו כאמצעי להתקשר עוד ועוד אל הבורא, ורואה רק אותו כל היום וכל הלילה. עד שנפתח לו מחסום הברזל והוא עובר לדבקות בבורא. ועם זאת, עדיין עליו לפתור את כל הבעיות בעולם הזה בדרך רגילה, נורמלית, כמו השור.

מה ההבדל בין טיפול בענייני גשמיות לבין רוחניות?

בעיות גשמיות יש לפתור באופן גשמי. האדם צריך ללכת לרופא כשהוא חולה, לעבוד, לסדר את העניינים עם השכן וכולי. אם הסתבך אדם בבעיות כלשהן עם אדם אחר בעולם הזה, עליו לעשות את הנדרש ולפתור את העניין איתו כמו שנהוג על פי חוקי המדינה. גם כשנמצאים בין גויים, יש להתנהג על פי חוקי המקום ולקיימם, שהרי הבורא נמצא בכל מקום ואת החוקים הנהוגים במקומות שונים בעולם הוא קבע, והוא שמסדר את העניינים באמצעות האנשים הללו. רוחניות, לעומת זאת, אינה מלאכים המרחפים בשמים או גילויי ניסים ונפלאות, אלא פשוט יחס אל הבורא.

אם הבורא הוא מערכת חוקים, איך אפשר להתייחס אליו כמו לחבר?

הבורא הוא מערכת חוקים שהאדם מרגיש אותה בגופו, והיא מתבטאת גם בחברה שסביבו. כלומר, כל מה שקורה בתוך האדם ומחוצה לו, מסביבו, נקרא "בורא", וכך צריך להתייחס אליו, לדעת שהכול זה הוא ושיש לקיים את מערכת החוקים הזאת. זה נקרא להיות בדרגת שור, בדרגת בהמה.

בדרגת שור צריך לאכול מזון בריא, לגשת לבדיקת רופא, לעבוד ולהתפרנס, כי דבר לא ייפול עלינו מלמעלה. יש להתייחס למישור העולם הזה כפי שמתייחס אליו כל אדם, ולא לחפש ניסים. הריצה אחר ניסים היא טעות גדולה מאוד, כי אין ניסים. כתוב בפירוש לא לסמוך על ניסים, אלא על החוקיות - "עולם כמנהגו נוהג".

אם נרצה להגיע למימד גבוה יותר, נוכל לעשות זאת רק באמצעות הקשר עם הבורא, הנקרא "אדם", קשר הנבנה על גבי ההפרעות. אם הבורא לא ישלח לנו הפרעות, לא יהיה לנו בסיס לבנות עליו את הקשר עמו. לא תהיה לנו נחיצות לפנות אליו. אדם לא יפנה כך סתם אל הבורא, ויישאר בדרגת בהמה.

לכן "אשרי האיש אשר ייסרו אלוקה". ככל שמסוגלותו של אדם להתקדם גדולה יותר, שולחים לו הפרעות גדולות יותר.

איך לפענח את הקשר עם הבורא באופן הקרוב יותר לאמת?

אדם העומד בפני משפט חושש מתוצאותיו. הוא מפחד ומתחיל לחשוב מה יעלה בגורלו. הוא חש אי נעימות ואומר לעצמו שוודאי לא יכניסוהו לבית סוהר ולא יהרגו אותו. הוא מתלבט אם במצב כזה עליו לפנות לבורא או לא לפנות לקשר עמו. הוא עשוי לחשוב שאולי חבריו ירגיעו את פחדיו או שאולי יעוררהו באמצעות הפרעה קטנה לפתח קשר חזק עם הבורא.

הכול תלוי באופן שבו האדם עצמו מתייחס למה שקורה לו. אם הבורא גדול בעיניו, הוא יודע שההפרעה הקטנה ביותר נכללת מהרבה מאוד הבחנות. בהסתכלות כזאת הוא יכול לבנות על גבי הדבר הקטן ביותר יחס עשיר ומגוון כלפי הבורא. זה נקרא ש - "קב"ה מדקדק עם הצדיקים כחוט השערה" - הבורא נותן הפרעה קטנה מאוד, אבל לצדיקים נפתחת אפשרות חדשה רחבה ועצומה. לאדם מבחוץ אין בכלל רגישות לגוונים של ההפרעות הקטנות, כי סף הרגישות שלו נמוך מאוד.

הכול תלוי בתשומת הלב שאדם מקדיש לפתיחת הנקודה הזאת. הכניסה לרוחניות מתרחשת דרך חור זעיר ביותר, המשול לקוף המחט שדרכו משחילים חוט תפירה. אם אדם משתדל ליצור את הקשר דרך החור הזה, הזעיר "כחודה של מחט", נפתח לו "עגלות וקרנות נכנסות", צינור גדול עד אין-סוף, עד שהוא רואה שמכל צדדיו הוא עטוף ועקוד בקשר עם הבורא.

וכל זה מתרחש רק באמצעות הפרעות, חלקים מהשבירה. אין בסיס לבניית קשר עם הבורא מבלי להשתמש בחלקי השבירה,. שהם רוחניים וגשמיים כאחד. אותה פעולה של הבורא גורמת הפרעות בגשמיות והפרעות ברוחניות. להפרעות הגשמיות יש להתייחס באופן גשמי ולהפרעות רוחניות באופן רוחני. ואז האדם עצמו קושר את שני העולמות הללו יחד - "קושר הוויה אלוקים", שאחד הוא הטבע והשני למעלה מהטבע.

מה ההבדל בין הפרעות מתוך הקבוצה לבין הפרעות מבחוץ?

ההבדל בין הפרעות שבאות מתוך הקבוצה לבין הפרעות הבאות מבחוץ הוא, שההפרעות מתוך הקבוצה והחברה קרובות יותר לרוחניות. על האדם לפתור כמעט הכול במישור הרוחני. ההפרעות יכולות להופיע במעשה הגשמי, אבל האדם לא יוכל לפתור את הבעיה אלא במישור הרוחני. למשל, אם מחייבים חבר לעבוד במטבח, והוא שוכב במיטתו נטול כוחות ומרגיש שגם אם יהרגו אותו לא יהיה מסוגל לעשות זאת, אותו אדם לא מוצא לעצמו שום חומר דלק, שום הצדקה, לעבוד במטבח, ואז עליו לפתור את הבעיה שלו עם הבורא, עם חשיבות החברה.

הוא יכול לפתור אותה גם בדרך אחרת, לומר לעצמו שאם לא ילך לעבוד במטבח, יזרקו אותו מתוך הקבוצה, ומה יעשה, כשכאן הוא מבלה את רוב זמנו וכאן נמצאים כל חבריו? אבל הוא פותר את הבעיה בדרגה בהמית, בדרגת שור. אם הוא מגיע למצב שבו גם מלמעלה לא נותנים לו לפתור אותה בדרך כזאת, והוא צריך שגדולת הבורא תתנוסס לנגד עיניו, עליו לפנות לחברה שתספק לו את תחושת הגדולה של הבורא.

מידיעת גדולת הבורא הוא מקבל כוח לעבוד במטבח, ואז המטבח הופך לסימן בשבילו עד כמה נקשר לבורא, עד כמה גדול הוא בעיניו. הוא גדול בעיניו כנגד כל היגיעה שהוא נותן במטבח. אם נוהגים כך, הופכים גדולים מאוד. אבל בינתיים ההצדקה היא רק במישור הבהמי, ממניעים כגון שהחברה טובה, מניעי אי נעימות וכולי. רבים מסרבים להעביר את הבעיות למישור הרוחני ולהכיר בכך שחומר דלק חייבים לקבל מהבורא.

איך מעבירים הכול לצד הבורא?

העברת הכול לצד הבורא היא עבודה פנימית של האדם, ואיש לא יכול להתערב בכך, כולל הרב. האדם צריך בדרך כלשהי ללחוץ על עצמו, לחפש מקור אחר לחומר דלק, "לתדלק" את עצמו לא מהחברה ולא מהרב ולא משום מקור אחר פרט לבורא.

אם נסגר המקור לחומר דלק גשמי, האם האדם חסר אונים?

אי-אפשר לסגור מקור לחומר דלק גשמי. אנו נמצאים בכל מיני מצבים שבהם לא נוכל להתקיים בלעדיו. לכן בונים מפעל משותף, דבר כה גשמי ומגושם, מקום שעובדים בו, שיש להניב בו תוצרת, שיש בו תוכנית עבודה הקובעת את כמות התוצרת, את מידת ההפצה של החומר. אם לא בונים על מפעל גשמי, אין בסיס לבנות עליו את היחס הנכון לבורא.

מעשה הוא מעשה, ואת היחס על האדם לבנות. אפשר להקים ועדה רוחנית, שבזמן העבודה במפעל תזכיר לקבוצה ותעורר את תשומת לבה ליטול חומר דלק זה מזה ולבוא לעבודה כפי שבאים לשיעור, עם דרישה לקבל כוחות, דרישה להתגלות האלוקות, ליחס כלפיו וכולי.

למה אי-אפשר להימנע מחומר דלק שלילי כמו פחד או רדיפת כבוד?

אי-אפשר להימנע מפחד, מהצורך בכבוד ומכל אותם דברים המתקבלים כחומר דלק, מפני שעל גבם נבנה היחס לבורא. יש לקשור את הפחד עם הבורא. הפחד הוא המעורר אותנו אל הבורא, הוא הגורם לנו לרצות לברוח אליו, אבל אנו בורחים אליו ורוצים להיקשר אליו לא מפני הפחד, אלא אנו מעדיפים להיקשר אליו על גב הפחד. אנו מבינים שהפחד הוא טוב מאוד, כי על גבו נקשרנו לבורא. ואז האדם מברך על המכה, כדברי רב"ש, כפי שהוא מברך על דבר טוב. האדם מגלה שהמכה היא אות של אהבה הנשלח מהבורא.

אם כך, מדוע לא ישלח הבורא עוד כמה מכות? כי עדיפה הדרך הטובה. ובכל זאת, רוב האנשים לא יבקשו דבר בדרך הטובה, לא ישליכו את המיותר ויתרוממו, כי בלי להתרומם על גבי ההפרעות אי-אפשר לעורר בגוף הבהמי אותה התרוממות, התעוררות, את הפחד והנחיצות. אין יעיל כמו המצב שבו נלחצים לפינה ואין לאן לברוח. אין יעיל לתהליך כמו המצב שבו האדם מפוחד כילד קטן.

אדם המתבונן מהצד כלל לא מבין את הפחד הזה, אבל האדם יכול לפחד מכל שטות, ממש כמו ילד שנאמר לו שיש דוב בחוץ, ואז הוא מסתגר בבית ומפחד מהדוב שבחוץ. המצבים הללו תמיד מדומים ואין בהם דבר אמיתי, אבל בלעדיהם האדם לא ינוע.

ובכל זאת, אין צורך להתרכז במצבים עצמם, אלא יש להשתמש בהם מיד ככל שניתן להתקשרות עם הבורא. זה נקרא לעשות ייחודים, ייחוד כל ההפרעות לבורא, שנעשה רק בדרגת אדם. במישור הגשמי חייבים לפתור את הבעיות באופן גשמי בלבד. בעל הסולם כותב על כך, שחייבים ללכת לרופא מומחה, לשמוע את דבריו ולציית להוראותיו. לשלם לו היטב ולבצע את שהוא דורש.

איך ניתן לחבר יחד את שני המצבים הללו? אין צורך לחברם יחד, הם יתחברו מאוחר יותר. כשהאדם פותר אותם בשני המישורים, הוא כבר מתחיל בחיבורם, אבל עדיין אינו רואה איך האחד מתלבש באחר. מאוחר יותר הוא יראה והקושי ייעלם. במצבנו הנוכחי אנו חסרים את הכלי כדי לחברם ועושים זאת באופן מלאכותי ומעוות, ואז התורה משתנה, מתהפכת.

מהו הפירוש הנכון של המלה "בורא"?

בורא נקרא בו-רא - "בו" ו"ראה". בעל הסולם מסביר, שבורא הוא מה שמגלים, מה שתופשים מיחס הדרגה העליונה כלפינו. האופן שבו אנו מרגישים את הדרגה העליונה, מבינים אותה וחשים אותה בכלי נקרא "בורא".

אם כך, מיהו הבורא שמחוצה לנו? לא קיים מושג כזה. אם האדם לא מרגיש, הוא לא קיים. אומרים שצריך להאמין שהוא קיים, אבל "אמונה" היא מידת הקשר עם הבורא, ההתאמה אליו, הרצון להשפיע לו. "אמונה שלמה" הוא מצב שבו האדם מתאים את עצמו לבורא, פועל להיות כמוהו ומתמלא באור חוכמה, ואז יש הכרה שלמה בבורא.

אבל מחוץ לכלים של האדם אין דבר. ישנו "אור פשוט", שלעולם איננו יכולים להרגישו, כי הוא מושג שלא קיים, אלא רק מכונה כך. ואילו המושג "אור אין-סוף ממלא כל המציאות" כבר לא מופשט, אלא כל המציאות היא מלכות דאין-סוף.

איך בונים קשר עם הבורא בעזרת מדרגה עליונה יותר?

קשר עם הבורא בונים מתוך ההפרעות שהוא גורם כביכול. הבורא מוריד לנו את האח"פ שלו, ואת האח"פ הזה אנו מקבלים כההיפך מאיתנו, כמשהו מרוחק, וזה אכן כך. לעומת הבורא אנו מרגישים את מצבנו כלא נעים, לא טוב. הבורא מביא לנו הפרעות ומצבים קשים מפני שהתכונות שלו שונות מהתכונות שלנו, ואת הפער בין התכונות הללו אנו מרגישים כמכה.

אם האדם מתייחס למכה כפער אמיתי בינו לבין הבורא בהבחנה מסוימת, ומתוך כך, אף על פי שהוא מרגיש את הפער כמכה, כי לא יכול להסכים עם העליון הנמצא בתכונות אחרות והוא אינו מסוגל לאמץ אותן, הוא לוקח את התכונה זאת שנראית לו כמכה ועל גביה בונה קשר עם הבורא, ומקבל את העליון. זה נקרא "על כל הפשעים תכסה אהבה". אם שבנה הוא פושע או סוחר סמים עדיין אוהבת אותו, כי הוא בנה, למרות הבושות והכאב שהוא גורם לה במעשיו.

אם האדם בונה יחס כזה לבורא, הוא מרגיש שהמכה הופכת לתכונה שלו, ומתוך כך הוא מתחיל לאהוב אותה, להצדיקה, והיא הופכת לחלק ממנו. כך רוכשים את המדרגה הבאה. לפי הוויתור שלנו, האח"פ דעליון מתחבר לגלגלתא ועיניים שלנו, ואז הופך להיות גופנו. כך האדם מתחבר עם העליון ועולה אליו, נכנס בו, קודם כעובר בתוך האח"פ של העליון, אחר כך כקטן, והאח"פ דעליון מספק לו הכול, ואחר כך כגדול, כשהאח"פ הזה הופך להיות כלים דקבלה שלו. ואז האדם נפרד ממנו ועושה עיבור, יניקה ומוחין.

איזה מאמר של הרב"ש מדבר על עבודה עם אח"פ דעליון?

"עניין שיתוף מידת הרחמים בדין" ("קבלה למתחיל", עמ' 610): "עיקר העבודה היא הבחירה, היינו 'ובחרת בחיים'", למרות ההפרעות. "שהיא דבקות, שהיא בחינת לשמה, שעל ידי זה זוכים להיות דבוקים בחיי החיים", מגיעים למטרה, שהיא הדבקות. "ובזמן שיש השגחה גלויה, אין מקום לבחירה". בהשגחה גלויה אי-אפשר לרכוש דבר. עובדים כשור.

"ומשום זה העליון העלה המלכות, שהיא מידת הדין, לעיניים. שעל ידי זה נעשה הסתרה" כלפי התחתון. "היינו שניכר אצל התחתון, שיש חסרון בהעליון, שאין גדלות בהעליון", זאת אומרת שהעליון נותן לי מכות כי הוא לא גדול בעיני. "ואז המידות של עליון מונחות אצל התחתון". במה? בהפרעות, בדברים הלא נעימים. "היינו שהן בחיסרון. נמצא שהכלים האלו יש להם השתוות עם התחתון, היינו כמו שאין חיות לתחתון, כך אין חיות במידות העליונות..."

"... ואז יש מקום לבחירה, היינו שהתחתון צריך לומר, שכל ההסתרה הזאת", כל המכות, "שהוא מרגיש, היא מטעם שהעליון צמצם את עצמו לטובת התחתון", שהבורא נותן עכשיו לאדם הזדמנות להתקשר אליו בהבנה ובאהבה על ידי המכות וההרגשה הרעה, "וזה נקרא 'ישראל שגלו, שכינה עמהם.'" מה זה שכינה עמהם בגלות? כך היא מעוררת אותם לקשר. אי-אפשר להתקשר לבורא אלא רק מזמן הגלות, מתוך מצב הגלות.

"שאיזה טעם שהוא טועם, כך הוא אומר." שהטעם הוא מר. אין לברוח מהבחנות במחשבה כמה יפה שהבורא נותן לי דברים טובים ובו בזמן להרגיש מכות. אלו הם חנופה ושקר. אלא "היינו שאין הוא אשם, בזה שאינו מרגיש טעם של חיות, אלא לפי דעתו, אין באמת שום חיות בהעליון." כך הוא אכן מרגיש, ובהמה לא טועה בתחושותיה.

אחרי שהאדם בדק שאכן הוא מרגיש פחד, ייסורים ומכאובים, "ואם האדם מתגבר ואומר, שמה שמוציא טעם מר במזונות האלו, אינו אלא משום שאין לו הכלים המתאימים, שיוכלו לקבל את השפע, היינו משום שהכלים שלו הם לקבל ולא להשפיע," שהכלים שלו נמצאים בסתירה לדרגה עליונה יותר, הוא יודע שהוא מרגיש את התכונות של הבורא, את האח"פ דעליון, כמכה כואבת.

"ומצטער על זה שהעליון הוצרך להסתיר את עצמו, ובשביל זה יש מקום להתחתון על לשון הרע, שזה בחינת העלאת מ"ן, שהתחתון מעלה. ועל ידי זה העליון מעלה את אח"פ שלו," כלומר, אם האדם מתגבר על הכאב ואומר שההפרעה הזאת נועדה לעזור לו, העליון מתחיל להתגלות אליו. המצבים הללו הם העבודה היחידה שממנה אסור לברוח. אפשר לשבת וללמוד שנים, אך אם לא מתמידים בנקודה הזאת, הזמן חולף לשווא. אם מתמידים בנקודה הזאת ולוחצים עליה, מזרזים את ההתפתחות. רק בה תלוי הכול.

מה קשר בין ניצוצות השפעה לבין קליפות?

הקליפות שבעולם הרוחני הן רצונות ללא מסך, אבל רצונות ליהנות מהבורא, לאחוז בו, לקחת ממנו, ממש לבלוע אותו. כפי שהקליפות הללו חיות מניצוצות קדושה, הארה קטנה המאירה לתוכן, כך בעולם שלנו יש בכל רצון ורצון ניצוצות השפעה שנפלו לתוך הרצון.

ומתוך כך, גם כשנמצאים בדרגה שלמטה ממחסום, אפשר להבין, לדברי המקובלים, איך להתנהג, אחרת לא היינו מסוגלים למצוא בתוכנו תגובה למה שכתבו. במשך אלפי שנים התפתח בנו לאט לאט חוש, יכולת לקרוא ולהרגיש בנו תגובה לדברי המקובלים.

קל הרבה יותר להסביר לחמור שהוא לא מקיים את חוקי המדינה, מלהסביר לנו חוקים רוחניים. החמור ואנו שייכים לאותו עולם, כשאנו נמצאים בדרגה אנושית והחמור בדרגה בהמית. רוחניות היא עולם אחר לחלוטין והמרחק בינו ובינינו גדול ומהותי יותר. איננו מבינים עד כמה אין בנו דבר מהרוחניות פרט לאותם ניצוצות, שבאמצעותם ניתן להגיע לקשר עבודה כלשהו. לא הבנה, אלא עבודה.

איך אפשר להגביר את הרגישות להפרעות, כדי לראות בהן גוונים שונים?

אפשר להגביר את הרגישות להפרעות, כדי לראות בהן גוונים שונים, רק על ידי קניית יחס, כמו שקונה כל מומחה, רופא, מוסיקאי, פיסיקאי, מדען, העובדים על תכונה מיוחדת של משהו הקשור לתחומם ומגלים בה עולם ומלואו, ויכולים להתרגש, לשמוח ואף לבכות מהעיסוק בתגובה המיוחדת הזאת. באמצעות היגיעה הם קונים רגישות המכונה "מומחיות".

זה מה שיש לעשות גם בחוכמת הקבלה. צריך להיות חכמים כדי להבדיל בין ההבחנות שקודם לכן לא ראינו אותן. באמצעות החוכמה והיגיעה אנו מקרבים אלינו את מה שאנו בודקים ואז רואים את ההבחנות על כל גוניהן. כל דבר נעשה חשוב מאוד אם האדם משקיע בו. ההשקעה היא שחסרה לנו.

אולי אנו משקיעים הרבה, אבל לא קושרים את היגיעה עם מה שעוסקים בו. אנו שוכחים לשם מה אנו פועלים. אנו מביימים סרטים, מתרגמים, כותבים, מתרוצצים שעות, אבל שוכחים לשם מה אנו מתייגעים כל כך. למדען ברור לשם מה הוא עוסק במחקר, הוא רוצה לגלות משהו ולהיות פרופסור, הוא רוצה פרס נובל. ואז התוצאה מתקבלת באותו כיוון.

הבעיה בעבודה הרוחנית היא, שאיננו מבקשים שכר במה שצריך לבקשו. ההשקעה היא השקעה, אבל היא כמותית, ולא איכותית. השקעה איכותית היא דרישת התשלום הזה, תשלום שהוא הקשר עם הבורא. אם מבקשים זאת, ניתן להגיע לכך בתוך שלוש שנים, ואולי אף פחות מכך. אמנם מאמצים המושקעים בלי כוונה נכונה אינם אובדים, אבל באמצעות מתקפה של השקעה איכותית ודרישת שכר במקום הנכון, אפשר להגיע לכך בזמן קצר ביותר. יש לדרוש ידיעה על השכר, קשר אליו.

איך אפשר לבקש שכר?

הבעיה אינה בקשת שכר, אלא בירור מתמשך ונוקב על מהות השכר שצריך להתקבל. יש להדגיש את חשיבות השכר הנכון. מדען יודע מהו שכרו, הוא חוקר וירוסים ויודע שהכרת הווירוס היא שכרו. בעבודה רוחנית, ידיעת הבורא היא השכר. אבל מה ייתן לי הבורא? ידוע שהשכר על מחקר בנושא הווירוס הוא קבלת דוקטורט, כבוד, כסף וכולי. אבל על הבורא איננו יודעים. לכן על החברה לספק לנו את הידיעות הללו, ועלינו לספקן גם לעצמנו, זאת כל עבודתנו.

איך ניתן לרצות בהתקדמות?

ניתן לרצות להתקדם כשהאדם מבין מהחברה, מהספרים, מהמסירות של האנשים ה"בוערים" סביבו, שהשכר הגדול ביותר הוא "שכר מצווה לדעת המצווה" - דבקות. סביבתו משדרת לו שאין בעולם דבר נעלה יותר מדבקות בבורא, והאדם, כמו תינוק, מתחיל לרצות רק דבקות. למה? כי כולם אמרו לו שאין דבר בעל ערך פרט לכך.

למה נראות ההפרעות כמכות גדולות?

האדם המקבל הפרעות מוכן להן, אחרת לא היה מקבל אותן. אבל הוא לא יכול להסתדר עם ההפרעות הללו, הוא לא מצליח להתגבר עליהן, והן נראות לו כמכות גדלות מאוד מפני שאין לו קשר עם הכוחות, עם המקור לכוחות.

הקשר הזה תלוי באופן שבו האדם לומד, במקום שבו הוא שוהה ובעיקר במקום שבו הוא מבלה את זמנו החופשי. הכול תלוי בקבלת כוחות מהחברה. אומרים שלאדם יש בחירה אחת בלבד, הוא יכול רק לקבץ סביבו ספרים, סופרים, קבוצה, רב, חברים, ולהקיף עצמו בהם. הכול סביב האדם צריך להיות מכוון רק למטרה הזאת.

המכות לא ניתנות לאדם כדי להכשילו כליל, אלא כדי שהתוצאה שלהן תהיה לימוד טוב ויעיל, שהרי כל המצבים הללו באים בזה אחר זה לפי הרשימות, וידוע מראש מה יעשה כל אדם ואדם. אנחנו תוצאה של השבירה, וכל מצב מקדמנו עוד ועוד.

במקרה שהאדם לא משתמש במה שניתן לו ואינו מסתדר עם המלאך שהוצמד לו כדי שיעשה בשבילו את העבודה, לוקחים ממנו את המלאך הזה, את הכוח הזה, את המצב הזה, ונותנים לו משהו אחר. כלומר, אם הוא לא מסתדר, אז לא הסתדר, אבל היה עליו להסתדר.

בעל הסולם כותב ב"הקדמה לתלמוד עשר הספירות", שאחרי שהבורא נתן את התורה, הקושיה של איוב לא היתה עוד קושיה. מהרגע ההוא היה לאדם למי לפנות, אל הכוח שחייב לספק לו את האפשרויות להתקדם בכל מצב ומצב. אחרת, כותב בעל הסולם, הקושיה של איוב בעינה עומדת, שהעולם רע, הכוחות רעים, והרע יענה את הכול.

"איוב" הוא קו שמאל שכביכול מנותק מימין, שאין כנגדו דבר מקו ימין. אך למעשה אין דבר כזה. אומרים שאיוב לא התקיים, שמעולם לא נברא אדם כזה וגם לא נבראו ייסורים שאין להם המתקה.

כישלונות לא קיימים. כל דבר ודבר חוזר לשורשו. קיים רק רושם של כישלון שעוזר להתקדם, ומאוחר יותר נתקן. במצבים הסופיים, כשהאדם משיג אהבה נצחית ומושלמת של הבורא אליו, הוא מגלה שהבורא ברא אותו, תכנן את כל דרכו, פקח את עיניו והסתיר ממנו את כל המצבים שבדרך, הכול מהנקודה האחרונה והראשונה של "טוב ומיטיב לרעים ולטובים", בלי שום חשבון עם האדם עצמו. כישלונות מעולם לא התקיימו, וכך גם נפילות ומכות, אלא הכול התרחש מתוך אהבה נצחית.

אז מהו עניין הכישלונות? הכישלונות קשורים לכיסויים שאותם על האדם לעבור ולהסיר, אחרת לא ירגיש בגילויים. הבורא צריך להעביר את האדם דרך כל המאורעות הללו, והגילוי צריך להתרחש בשני אופנים:

א) גילוי פרטי של כל אחד ואחד - כל אחד "רואה באצבעו - הנה אלוקינו זה", כלומר חייב לגלות בעצמו את הבורא, בדרכו הייחודית, לפי הכלים שלו. לאיש אין כלים שישנם בחברו, וכל אחד מגלה את הבורא מתוך נשמתו, מתוך שילוב הרצונות והתשוקות שישנם בו בלבד.

ב) גילוי עד גובה כיסא הכבוד - את כל הכיסויים ("כיסא" בא מהמילה "כיסוי") ואת כל ההסתרות האדם הופך לכבוד ה', ומגיע לדרגה הגבוהה ביותר של הרגשת הבורא.

וגם בחברה יש להשפיע זה על זה. בינתיים, כשעדיין לא מרגישים את חשיבות הבורא וגדולתו, הרגשה הנותנת חומר דלק, יש לעשות זה לזה "פרסום הנס" - פרסומת על חשיבות הבורא. גם כשלא מכירים בחשיבות הדבר, אבל הכול אומרים שהוא חשוב, זה נעשה חשוב בעינינו ומתוך כך יש לנו חומר דלק. ומתוך כך מתחברים זה לזה, מחברים את הרצונות, מבטלים את האני וכולי. כלומר, העבודה היא רבגונית ובפעולה אחת מגיעים לתוצאות רבות.

לכן כתוב "גדולה תשובה שמגעת עד כיסא הכבוד". כלומר, גודל התשובה צריך להיות כזה שכל הכיסויים הופכים להכרת הכבוד, להכרת גדולת הבורא. תחילת הדרך היא קבלת התרשמות על גדולת הבורא מכל אחד ואחד, אף על פי שאיש אינו רואה אותה ולא יודע אותה.

מה ההבדל בין גמר תיקון פרטי לגמר תיקון כללי?

ישנו גילוי פרטי וישנו גילוי כללי. גילוי פרטי הוא מה שכל אחד ואחד משך שיתא אלפי שני, משיג על ידי עבודה פרטית, עד מדרגת גמר התיקון. בגמר התיקון הפרטי האדם מתחבר עם כל הנשמות. וככל שהוא כולל אותן בתוכו, הוא מעלה גם אותן לגמר התיקון. אבל עדיין רק עד כמה שכלל אותן בתוכו, ולא כמה הוא נכלל בהן והן עושות את העבודה הזאת בפועל. האדם מעלה את החלק שלו עד לגובה גמר התיקון, וגם את כל יתר הנשמות, ככל שהן יכולות להיכלל בו ובכוחו. הנשמות עצמן יכולות להיות בכל מיני רמות, אפילו בדרגת אפס למטה ממחסום. זה נקרא "גמר תיקון הפרטי", ומגיעים אליו המקובלים השואפים למדרגה הזאת.

בגמר התיקון הכללי כל נשמה ונשמה, כל בן אנוש שחי עלי אדמות בעולם הזה, יגיע למצב הזה בפועל, בהכרה מלאה. אז יהיה גמר התיקון הכללי בנשמות מלובשות בגופים. בעודן מלובשות בגוף, יתקיים בהן גמר התיקון ברוחניות. זה נקרא שמורידים את הדרגה הרוחנית של האצילות לעולם הזה, כשנמצאים עדיין בגוף. "וימלא כבוד ה' את הארץ" - כל הרצונות, כל הדרגות, כולל דרגות דומם, צומח וחי, שהן מחוץ לאדם. איך ייראה אצלן גמר התיקון? ודאי שלא יתרחש בהכרה, כי אין להם מסכים וכלים, אבל הם יגיעו לגמר תיקון כמכלול בתוך האדם. זה ההבדל בין גמר התיקון הכללי לגמר התיקון הפרטי.

מה ההבדל בין הכרת הרע מבחינת מוחא ומבחינת ליבא?

אלה שני סוגי כלים רוחניים שנפתחים לאדם כשהוא מגיע לגילוי. זאת אומרת, יש דבר מה שאתה מרגיש, וחוץ מזה יש דבר מה שאתה מבין. מבינים את הסיבה להרגשה. אלה שתי דרגות. מרגיש זה ליבא ומבין את הסיבה זה מוחא.

למה נאמר על האדם הראשון שהיה "מין"?

"מין" הכוונה לרדיפה אחר תאוות בהמיות כביכול. הן לא בהמיות ממש, אלא נמצאות בעל מנת לקבל. מכל התאוות, הנמוכה ביותר, אך החזקה ביותר, היא מין. תאווה כזאת נמצאת רק בבני אדם, כשאצל הבהמות הזיווג מתבצע לפי תוכנה. בחודש מסוים מתאספות הבהמות במקום מיוחד כדי להזדווג ולהתרבות. בזמנים אחרים הזיווג אינו מתקיים כלל. כך קורה עם הצומח ועם החי. בדרגת מדבר, דרגת האדם, המין פרוע ועמוק מאוד. הוא אינו סתם מין, אלא עומד כנגד, בדומה, לנקודת ההתאחדות עם הבורא, רק בדרגה הנמוכה ביותר, החזקה ביותר. וההתאחדות הזאת חייבת להתקיים בכל הקומות.

לכן "מין היה" כוונתו שהאדם קיבל תאוות בדרגה הנמוכה ביותר, ובאמצעות ההפרעות הללו עליו להתקדם לאט לאט לדבקות ה'. לפני שקיבל האדם את התאוות הללו, לא היה מה לדבר על תיקונים, כי תיקונים מתחילים דווקא מהדרגה הזאת. כי כל הדרגות יורדות מהשבירה עוד ועוד עד שמגיעות לדרגה הנמוכה ביותר, ברצון לקבל על מנת לקבל, שנקרא "מין".

כך המין ברוחניות, ובהתאם לכך בגשמיות. אבל בגשמיות אין צורך להתייחס לרצון הזה. התיקון שלו מתרחש רק דרך המאור המחזיר למוטב, דרך ההשתוקקות לכוח מלמעלה שיבוא ויתקן אותנו. אין להתרכז בתיקון הרצונות עצמם, כי כך הם רק מתרבים. כמו שנאמר, שמי ששובר רצון אחד, מקבל שניים. התיקון מתרחש על ידי זה העיסוק ברוחניות, בכוח, מתוך כך שמכניסים את הבורא לתמונה ורוצים להיקשר בו.

את הרצונות יש לעזוב לנפשם ולא להתמודד מולם, אלא נגד הסתרת הבורא. אחרת האדם נמצא במקום שבו נמצאות מחשבותיו, בתוך מחשבות על מין, כסף, כבוד וכולי. יש להתכוון לרצות ולקוות לכך שהאור ימשוך אותנו החוצה.

למה התרחשה שבירה דווקא על הכוונה על מנת להשפיע?

הבורא, בכך שצמצם את עצמו, ברא רצון לקבל, שהוא חוש שנהנה מנוכחות הבורא, ולא יותר מכך. האדם מרגיש את הבורא - טוב לו, לא מרגיש אותו - רע לו. טוב בכל האופנים האפשריים ורע בכל האופנים האפשריים, מהמכות הקטנות ועד הגרועות ביותר. כלומר, לגבי האדם טוב או רע הם תוצאה של גילוי או הסתרת הבורא.

כדי שהרצון הזה יוכל לא רק להיפתח כמו פרח אל השמש או להיסגר בחושך, אלא ישיג בעצמו את גילוי השמש וימשכה אליו - יקבע בעצמו מתי תאיר עליו ומתי לא - צריכות להיות לו תכונות נוספות פרט להרגשת הטוב או הרע, כדי שיוכל להיות בעל הפעולה.

לכן הבורא החדיר בכוח לתוך הרצון הזה יכולת לפקח על עצמו, להיות מעל לעצמו. על ידי השבירה הרצון הזה מקבל את תכונת הבורא להשפיע, ואז, אם הוא רוצה להשפיע ונפתח רק לצורך זה, הוא מיד מרגיש את האור, גם כשאינו, מפני שהרצון להשפיע הופך בעצמו לאור.

בכך האדם הופך בלתי תלוי במה שקורה מצד הבורא, וזה נקרא "ניצחוני בני". האדם משתחרר מהבורא וחופשי מהרצון לקבל שלו, שהם אותו דבר עצמו, והוא תלוי רק ברצון להשפיע שלו, שהבורא הכניס בו כמידת הרצון לקבל שבו, ובכך שיחרר אותו לחלוטין מתלותו ברצון לקבל, ואפשר לו להיות רק בתוך הרצון להשפיע. יותר מכך, האדם יכול להשתמש ברצון לקבל לא רק לקבלה ולפתיחה כלפי האור, אלא גם לנתינה לבורא, ובכך להפוך בעצמו למאור, למקור אור כמו הבורא, ולכך קוראים "שני המאורות הגדולים".

ודאי שמלכתחילה האדם מקבל מהבורא גם רצון לקבל וגם ניצוצות השפעה. שניהם באים מלמעלה, ממקור אחד. אבל פרט לפעולה הראשונית הזאת, כל העבודה היא באחריותו של האדם.

איך הופכת כוונה להשפיע לבורא, לטעות?

לאדם הראשון היתה כוונה על מנת להשפיע. הוא היה בכלים דהשפעה, גלגלתא ועיניים, להשפיע על מנת להשפיע. הוא היה כמלאך. לא היה לו יצר רע והוא שהה ב"גן עדן", בעולם האצילות. הוא "לא התבייש" בעירומו, כי לא היו כלים דקבלה, הוא השתמש רק בגלגלתא ועיניים, ולא באח"פ. הוא השתמש בכל מה שהיה סביבו ובתוכו פרט לדבר אחד, "עץ הדעת", בכלים דקבלה למטה מטבור, שבהם נאסר עליו להשתמש.

ואז מגלה אדם הראשון שדווקא השימוש בכלים דקבלה הוא מטרת הבריאה, ושהוא חייב להיותשימוש על מנת להשפיע. אם כך, מדוע זה כונה נחש, שהרי הצדק עמו? הנחש הוא היצר האומר לאדם, שאם ישתמש בכלים דקבלה, הוא יתן לבורא את התענוג הגדול ביותר. שהוא יקבל על מנת להשפיע וידבוק בבורא לחלוטין בכל הכלי שלו, בכל הרצונות, בכל מה שיש בו.

ולעומת התרחיש הגדול והנפלא הזה אין לו עכשיו דבר, כי רצון להשפיע על מנת להשפיע הוא כולו רצון להשפיע, שהוא רצון הבורא שהוחדר באדם. אבל בכך האדם לא פועל דבר ברצון שלו עצמו, אם כך, היכן ניכר רצונו של האדם להשפיע? לרצות להשפיע נקרא שימוש בכלים דקבלה.

כל טענות הנחש נכונות לחלוטין ואי-אפשר לומר דבר נגדן. אולם קיים איסור להשתמש בכלים הללו, ויש כאן סוגיה עדינה מאוד. האיסור מגיע מצד הבורא, והדחף לבצע את הפעולה בלקבל על מנת להשפיע גם הוא מכוון לבורא, אם כך, מי מהם דומיננטי יותר באדם? יש כאן עניין נוסף. לאדם נדמה שהבורא בכוונה אומר לו לא להשתמש בכלים הללו, כי הוא רוצה שהאדם יגיע בעצמו להחלטה שיש להשתמש בהם. מתי יחליט כך? כשירגיש שהפעולה שלו היא אכן בעל מנת להשפיע. וזאת לכאורה הטעות.

אבל לא היתה כאן טעות. מבחינת האדם כל הדברים הללו נכונים, אך הוא לעולם לא יכול לחשב של"ב האבן לא יכול להתערבב עם גלגלתא ועיניים. וזאת הבעיה. מלכתחילה כשיש אח"פ ויש גלגלתא ועיניים ול"ב האבן עדיין לא מבורר, אי-אפשר לעשות חשבון על כך. ואז ודאי שטועים, והטעות היא שלעולם אי-אפשר לשער מראש שכך יקרה. אבל כתוצאה מכך מקבלים הבחנות בין ל"ב האבן לבין יתר התכונות, ואז מבררים את ל"ב האבן, שהוא עיקר הבירור. האדם רואה, מעל פני טבעו, עד כמה הוא מנוגד לבורא, ועל כך הוא מקבל גמר התיקון.

למה אחרי חטא אדם הראשון כתוב "ונפתחו עיניכם"?

"עיניכם" הכוונה גם מבחינת האדם וגם מבחינת חווה. הכול נפתח להם גם מכיוון השימוש בעל מנת לקבל, וגם מכיוון השימוש בעל מנת להשפיע. הכול פתוח בפני האדם להגיע להכרת הרע, וכנגד זה להשיג את האורות. אז מתחברות יחד תכונות הנברא ותכונות הבורא.

האם ניתן להדגים מהחיים פעולה רוחנית כמו ייחוד?

בחיים שלנו אין דוגמה לפעולה רוחנית, וגם לא תיתכן דוגמה כזאת. "דוגמה" היא משהו שמתקיים במציאות ולוקחים ממנו פיסה קטנה, בקנה מידה קטן או בחומר אחר פשוט יותר, ומבצעים פעולה שמתוכה ברור מה קורה בקנה מידה גדול, במצב האמיתי. אין באפשרותנו להביא דוגמאות כאלה מרוחניות כי אין לנו רצון להשפיע ועדיין איננו פועלים באמצעות מסך.

האם אדם המברך לפני שהוא שותה, עושה פעולה רוחנית? הוא נוטל כוס, מוזג משקה שיש בו תענוג, ועל התענוג הזה הוא מברך: "ברוך אתה ה'...", ושותה. איזו פעולה רוחנית יש במעשהו? נכון שהוא פועל ומברך לפי הכתוב ב"שולחן ערוך", אבל פעולתו אינה רוחנית.

אולי הוא מכיר בתענוג המופק מהמשקה, אבל האם כנגד התענוג הזה יש לו מסך ואור חוזר, כך שבאמצעותו הוא מקבל מידת דבקות בבורא? האם יש לו מסך כנגד התענוג שיש במשקה, שהוא יכול לפעול עליו פעולות רוחניות של צמצום, אור חוזר וכוונה על מנת להשפיע, ולהתאחד עם הבורא? המצבים הללו אינם מגולים לנו, ולכן אין לנו שום יכולת להתאחד עם הבורא באמצעות דוגמה, כי לא מדובר בדוגמה, אלא בלימוד דרך לביצוע בעולם הגשמי, אבל בלי שום התאמה שתאפשר לדמיין את הפעולה ברוחניות.

ההבדל הזה בולט עוד יותר במצוות "לולב", "ציצית" ו"טלית", המצבים הגבוהים ביותר ברמת זעיר אנפין דאצילות, בזמן הגדלות שלו, בזמן האיחוד. בעולמנו לוקחים צמח ומבצעים בו פעולות שונות שנראות פרימיטיביות למסתכל מהצד.

אמנם זה מעורר את התפעלותם של אנשים הבוחנים את המצוות שהיהודים מקיימים, איך העם בעל התרבות העתיקה מסור למסורת בת חמשת אלפים שנה, איך לקחו מנהגים מעמים פרימיטיביים ויצרו מהם דברים יפים כמו מצוות סוכה, שהיא זכר למנהג מלפני שלושת אלפים שנה, מזמן יציאת מצרים, לחיות בסוכות. אבל איש אינו מבין שהפעולות הללו הן במקורן רוחניות, ולא גשמיות. איזו דוגמה אפשר לתת?

איך התחתון לומד מתוך דוגמה?

התחתון מתקשר עם הרצון שלו לרצון של העליון, ונוכח באופן פסיבי בתוך הרצון של העליון בזמן שהעליון עושה פעולה, וכך לומד איך לבצע אותה. אחר כך הוא מתבדל עם הרצון שלו, ועושה אותו דבר בעצמו. אך לשם כך עליו להתחבר לעליון. זה נקרא שהעליון מלמד את התחתון. שנה"י דאמא מתפשטים בתוך זעיר אנפין עד החזה שלו ומלמדים אותו את הפעולות.

האם הייחוד נעשה בפעולת הלימוד?

את הייחוד, באמצעות פעולה של ייחוד, עושה התלמיד לבדו עם הבורא, ורק איתו, כפי שהדריך המורה. לימוד מהמורה נקרא "חיבור" ולא" "ייחוד". אם התלמיד לא מוכן, אין טעם לבצע עליו את הפעולות הללו.

מה פירוש להיות מוכן לפעולת הייחוד?

טוב להיות מוכן אל הבורא. המוכנות כלפי הבורא מתרחשת רק אחרי שיש נחיצות גדולה ושלמה לפנות לבורא, אז באה צעקה ופנייה גם לעזרת הרב, החברים והספרים. הכול תלוי במידה שבה החברה מספקת לאדם את הרצון הזה. הוא לא יצוץ בכל אחד לבדו, אלא רק מתוך מתקפה כללית על ההפרעות כנגד זה.

האם הפנייה לבורא חייבת לבוא אחרי בירור המצב עד תומו?

הפנייה לבורא מתרחשת רק כשהיא מתאפשרת. אין טעם לשבת ולחכות ולסבול עוד, כדי שהצעקה תהיה אמיתית יותר, כי היא לא תהיה אמיתית יותר אלא אם כן האדם יהיה מחובר אל הבורא בכל רצון ובכל מצב. כי רק האור מברר את הכלי, ולעולם לא יעשה זאת האדם עצמו, הוא רק יאכל את בשרו.

לכן אין לחסוך במאמץ לחפש כל הזמן קשר עם הבורא, עם האור. הכול בא מהאור - גודל הכלי, בירור הכלי, הכרת הרע, הפנייה מעלה, הכרת הגדלות. ואם האדם אינו פונה לבורא זה נקרא שהוא יושב בתוך הרצון, מרגיש רק מה שהרצון מרגיש בלי שום תועלת. שום פעולה לא תצמח מכך, כי פעולה צריכה להיות רק תוצאה של השפעת האור. לכן לא כדאי להתאפק מלפנות לבורא, ההיפך, כדאי להתפלל תמיד.

במה תלוי כוח האור שבא לאדם?

כוח האור שבא לאדם תלוי רק במידת הנחיצות של האדם בתיקון, עד כמה הוא רוצה בו ומה בדיוק הוא רוצה. עד כמה מבוררת בו הבקשה.

אם אדם מרגיש שהוא לא משתנה, מה ביכולתו לעשות?

אם אדם לא מרגיש שהוא משתנה בכל רגע ורגע, זה צריך לעורר דאגה בלבו. מה המשמעות של "עבר רגע"? אם עבר רגע, סימן שיש שינוי מלמעלה מבלי שהשתנינו בהתאם מלמטה. אם השעון מתקתק מחוצה לנו ובנו הוא לא מתקתק, אנו עומדים בפני מכות.

מה ניתן לעשות במקרה כזה? יש להעלות במהירות רבה את סף הרגישות ולברר איך קרה שלמשך כמה רגעים לא חשבנו על המטרה. על האדם לבנות סביבו מנגנון המתפקד כמו שעון מעורר, כך שיעורר אותו בכל רגע למחשבה הזאת. אם מתעורר הרצון הפנימי, האדם רואה, ובלי רצון פנימי האדם לא רואה דבר.

לכן צריך שיתעורר באדם רצון, וזאת עושה הבורא או החברה, שהיא הגורם היחיד פרט לבורא שיכול לפעול על הרצון. האדם אינו מסוגל לכך בעצמו. אבל אם הבורא מעורר את הרצון, התעוררותו נחווית תמיד כמשהו לא נעים, כדי להשאיר לאדם עבודה עצמאית בבחירה חופשית. אחרת הבורא יעשה את העבודה במקומנו. לכן ההתעוררות מלמעלה מחייבת תשלום ריבית גבוה, שאינה כדאית.

הדרך הכדאית ביותר היא לפנות לחברה ולהשקיע בחברים, שיבצעו עלינו את העבודה בהתאם למידה שבה נשקיע בהם, ואז יתרחשו כמה פעולות תיקון בו בזמן - אותו תיקון בכמה אופנים. כשאדם מתחבר עם חברים עליו להיכנע בפניהם, ואז הוא יספוג מהם רצון. אם החברים מעוררים אותו, הוא כביכול לא זקוק לבורא שיעורר אותו, כי הוא בנה לעצמו התעוררות באמצעי אחר.

כך מתחיל האדם לבנות את עצמו באמצעות אחרים, כשלמעשה הם אינם אחרים, אלא הופכים לחלק מהנשמה שלו ומרחיבים אותה. עד שהאדם לא יבין שהנשמה שלו צריכה להיבנות מכל החלקים שמסביבו, מכל הנשמות של חבריו, הוא ייעצר על מקומו מבלי לנוע הלאה.

שיעור התשובה הוא "עד ה' אלוקיך". מה הוא "עד ה' אלוקיך"? ברוחניות אין מקום או תנועה כפי שיש בגשמיות. ברוחניות, לזמן, לתנועה ולמקום יש מהות אחרת. בעולם הזה אנו עובדים באמצעות כוח ותנועה פיסיים, במקום פיסי, ואילו ברוחניות עובדים על ידי שינוי הרצון, ולכך קוראים "תנועה".

"תנועה רוחנית" היא מעבר מרצון קטן לרצון גדול, מרצון אחד למשנהו, תוך כדי יצירת שינוי במידת הרצון, בטיבו ובאיכותו. תנועה יכולה להיות חיובית אם היא נעשית לקראת הבורא. מהו רצון לקראת הבורא? רצון שהשתנה כלפי הבורא ביתר השתוות הצורה, ואז התנועה מכוונת כלפי הבורא.

אם רצון משתנה בכיוון הפוך, למצב של פחות השתוות הצורה עם רצון הבורא, זה נקרא שהרצון התרחק ממנו. תנועה ברוחניות יכולה להיות רק בכיוון הבורא או מהבורא. לא תיתכן ברוחניות תנועה אחרת, כי יש בה רק שני אובייקטים, בורא ונברא. לכן אפשר לדבר רק על היחס ביניהם, ולשם כך נדרשים לנו יחס זמן, תנועה ומקום.

ומכאן, "שובו עד ה' אלוקיך" כוונתו שתשובה היא שהרצון שלנו ישתווה עם רצון הבורא, מפני שמלכתחילה היינו במקום של השתוות הצורה והתרחקנו ממנו על ידי פעולות הבורא, בכוונה שנרגיש את עצמנו רחוקים ממנו בתכונותינו וברצונותינו מקצה לקצה. כך אנו מגלים לאט לאט עד כמה אנו רחוקים ממנו, עד שהרגשת הריחוק פועלת כך שהאדם עצמו מכיר בה ומגדיר אותה כרע. ואז מתחיל האדם להתייחס לריחוק כאל משהו רע, ולפי הרגשת הרע הזה, מתחיל כאילו למחוק אותה ולסלקה.

ישנם כאן שני סוגי יחס לריחוק כרע. האחד, הריחוק רע מפני שהוא גורם לאדם תחושה רעה והוא רוצה לצמצם את הפער בינו לבין הבורא כדי להרגיש טוב. היחס הזה לפעולה, לתנועה, לקירוב, לתשובה, נקרא "לא לשמה". התייחסות נוספת היא שהאדם עושה על עצמו ועל הרגשת הרצונות שלו צמצום, מתעלם מהם ומתעלה מעליהם. הוא אכן רוצה לחזור לבורא לפי השתוות הצורה, מפני שכך לא הוא נהנה, אלא הבורא נהנה. הוא כלל לא מביא בחשבון מה יהיה לו מזה. הסיבה לתשובה כזאת נקראת "לשמה" - לשם הבורא. הבורא הוא הסיבה לתנועה ולפעולה, ולא האדם.

לפעולת האדם חייבת להיות סיבה, או האדם הוא הסיבה או הבורא. מה ההבדל בין שני סוגי היחס? אם האדם רוצה סוף סוף לחזור אל הבורא כי טוב לו, הוא אכן מרגיש שטוב לו כי הוא בא מהמקור הזה, על ידו הוא נוצר. הרצון לקבל נולד מהרגשת הבורא. כלומר, מלכתחילה רצון לקבל רוצה ליהנות מנוכחות הבורא בו, מנוכחות האור בו.

אם כך, מדוע צריך האדם לדכא בו את הטבע הראשוני, שהוא היסוד שלו, ולעבוד לא לפי הצורה שהבורא ברא אותו, אלא לפי הרגשתו בטבע הזה? מה עוזר לו להתעלות מעל טבעו בלי להחשיבו? למי זה מועיל?

אומרים כי בכך שהנברא מתעלם מטבעו, הוא מקבל במקומו את טבע הבורא. ואז הוא בהחלט לא תלוי ברצון לקבל שהבורא ברא, אלא הוא חוזר בתשובה עד ה' אלוקינו - הופך דומה לבורא. הוא אינו מרגיש מילוי ברצון לקבל בלבד, ששם נוכח הבורא בכבודו ובעצמו, אלא הרצון לקבל מקבל שינוי להתאמה לבורא, ובמהותו הופך דומה לבורא.

ואז האדם זוכה לא למילוי בלבד, אלא לדרגת הבורא הנקראת "עד ה' אלוקיך". התשובה אינה חזרה למצב הקודם, אלא הגעה ממש "עד ה' אלוקיך". הפעולות המקדמות את המטרה הזאת נקראות "מצוות".

כל פעולה המתבצעת על הרצון לקבל כדי להשתמש בו, לא עם מה שקורה בנו אלא רק לפי התחשבנות עם רצון הבורא, כל פעולה כזאת הנקראת מצווה מחזירה את האדם בכל רצון ורצון שהוא עובד בו "עד ה' אלוקיך". כל רצון שהאדם עובד עמו ומקרבו לבורא על מנת להשפיע, ויהיה זה הרצון הקטן ביותר, נקרא רצון שבו מקיימים "עד ה' אלוקיך".

כלומר, כל פעולה שנעשית וכל מדרגה שנרכשת כבר נקראת "תשובה", והיא באה על ידי המצווה. איך ניתן לעשות את הפעולה הזאת? על ידי הכוח שבא מהבורא, המאור המחזיר למוטב. ממש כפי שהאור בורא רצון לקבל, הוא גם מוסר לרצון לקבל יכולת לעבוד עם הכוונה על מנת להשפיע.

לכן האור הנקרא "תורה" בא ומתקן את הרצון, שלמעשה תוקן על ידי תורה. אז יכול הרצון לעבוד בעל מנת להשפיע, ועובד בעל מנת להשפיע על ידי מצוות. האדם אכן מגיע למטרת הבריאה על ידי התורה והמצוות.

כך עובד האדם בכל פעולה ופעולה שלו, ולו הקטנה ביותר, וכך עליו להשתדל לעשות גם בעולם הגשמי, עם הרצונות הגשמיים, בזמן ההסתרה. אל לנו להשלות את עצמנו שכבר התקדמנו ברוחניות, אלא לדמיין מצב שבו, אנו גומרים, עם הרצונות הפנימיים שלנו, את כל שש מאות עשרים הפעולות ומגיעים להתאמה מלאה ל"ה' אלוקיך". כך נממש את כל המשימה וכל המטרה שלנו, וזה, למעשה, "שיעור התשובה".

איך אפשר לאבד את טבענו, ובו בזמן להתקשר עם הבורא על ידי ייחוד שלוש הנקודות: אני, הפעולה שלי והבורא?

ייחוד שלוש הנקודות הללו, אני, הפעולה שלי והבורא, הוא כבר סוף התהליך. לפני כן על האדם לדעת שהוא הפוך מהבורא, ולפני כן עליו לתאר לעצמו בדיוק מהו הבורא ומה זה בדיוק על מנת להשפיע, שיתלבש עליו. כלומר, ראשית יש לברר את שלושת המשתנים הללו, אני, בורא והפעולה שאני מבצע כרגע כדי להגיע לתשובה ולהתאמה אליו, ואחר כך לייחד הכול. על הבירור של שלוש הנקודות להיות בירור אמיתי.

בכל אחת מהנקודות יש להרגיש את הסטייה מהנכון, לברר את מקומנו ולצרף את עצמנו לנקודה הנכונה. ניקח כדוגמה את הנקודה הראשונה, "אני". מי זה "אני"? רצון לקבל שהוא על מנת לקבל, שהוא רע והפוך מהבורא. באותו רצון לקבל עלינו להגיע להכרת הרע. יש לברר גם את הנקודה השנייה, "בורא", לדעת מי הוא, מה מאפיין אותו ומהו אותו רצון להשפיע.

לאחר מכן מגיע בירור הנקודה השלישית, שפירושו ידיעה מדויקת של הפעולה שלנו. יש לבדוק על ידי איזו פעולה אפשר לחבר יחד את הנקודה שלנו עם הנקודה שלו, שזה נקרא לעשות זיווג דהכאה על ידי מסך, חיבור במידה הגדולה ביותר האפשרית. אז מגיע האדם לפעולת זיווג דהכאה, מסך, "ראש תוך סוף" של הנשמה שלו, של הרצון המתוקן שלו.

במצב שבו האדם עומד להתאחד עם הבורא יש לו כבר רצון לקבל, מסך ואור. עליו לדעת בדיוק מה הם שלושת המשתנים הללו, איך הוא שופט אותם עכשיו ואיך הם באמת. "שופט אותם עכשיו" הכוונה איך הוא שופט אותם מתוך הרצון לקבל שלו, ואיך הוא היה שופט אותם מתוך רצון להשפיע. כדי לקבוע יחס נכון למשהו צריך תמיד שתי נקודות, נקודה ראשונה מתוך הרצון לקבל, ונקודה שנייה בלי הרצון לקבל, תוך התעלות ממנו.

ואחרי שהאדם עובד כך על שלושת המשתנים הללו: אני, מסך, אור - רצון לקבל, מסך, אור - הוא עושה את הפעולה עצמה שנקראת "מצווה". לפני הפעולה הזאת יש לו עבודה בבירור הרצון לקבל ובתיקונו על ידי התורה. זה נקרא תורה שמתקנת את האדם. ואחר כך, כשהאדם ממלא את עצמו באור, האור הזה נקרא "אור התורה", "טעמי התורה".

איך האדם מסתכל על כל זה מצד הרצון לקבל שלו?

התבוננות כזאת נקראת "קו שמאל". האדם נופל לתוך הרצון לקבל שלו, ורואה איך הוא רוצה על מנת לקבל "לא לשמה", להגיע לאותה מטרת הבריאה. הוא משתוקק לבורא מפני שטוב לו. לא מדובר כאן על מי שנמצא לחלוטין מחוץ לתהליך הרוחני ואין לו קשר אליו. לאחר שהאדם רואה שהשיג את הכלי שלו בכל אמיתותו, עליו למצוא מתוך הכרת הרע הזה כוחות לבקש כוח תיקון. ואז הוא מתעלה מעל הכלי הזה וכבר מקבל כוחות של צמצום א'. הוא מתעלה מעליו ויכול לשפוט אותו מצד הרצון להשפיע. האדם בודק איך היה רוצה להתנהג עם הרצון לקבל הזה, שהוא כבר חפץ חסד, ורוצה לעבוד איתו על מנת להשפיע. כל הדברים הללו מביאים את האדם לדרישת התיקון.

ואז בא תיקון, אור ע"ב ס"ג, ומתקן אותו. מה בעצם מברר האדם ברצון לעשות על מנת להשפיע? הוא מברר את טיב הפעולה שיכול לעשות בעל מנת להשפיע. לפי הרצון הזה הוא מברר איזה תענוג הוא יכול לגרום לבורא. כלומר, עליו לדעת כבר את קו ימין ואת תכונות הבורא, בהתאם לאופן שבו ברא לו את הרצון הזה. עליו לדעת מה הבורא כביכול מצפה ממנו, מה הקשר בין הבורא לבין הרצון לקבל המסוים הזה, שהוא נמצא בו כרגע.

בזאת קושר האדם קו ימין וקו שמאל, ובודק עד כמה הוא מסוגל לעבוד מעל הרצון לקבל שלו, עם הרצון להשפיע של הבורא. מה זאת אומרת עד כמה הוא מסוגל? עליו לדאוג לכך שטיב הפעולה של הרצון לקבל, יהיה על מנת להשפיע, שיעבוד נגד הטבע שלו, דבר שאיננו יודעים עדיין מה הוא בדיוק. ואז מתבררת לו נקודת הדבקות.

נקודת הדבקות היא יותר מהתאמת האדם את עצמו אל הבורא. היא מה שהאדם משיג על ידי פעולת ההתאמה שלו לבורא. האדם מבצע ברצון לקבל שלו אותה נתינה כמו של הבורא ובכך הוא הופך דומה לבורא בפעולתו. התוצאה של הפעולה הזאת מביאה אותו לדבקות, שהיא תוצאה של פעולה ולא הפעולה עצמה.

השגת דבקות אינה התבטלות בתוך הבורא. האדם אינו נעלם שם ולא מרגיש את עצמו. דבקות היא מצב שבו האדם משיג את מעמד הבורא. נרכשת "מטרת הבריאה", והפעולה שעושים על מנת להשפיע היא אמצעי להגיע למטרה הזאת. מדובר בשני דברים שונים.

האם הרצון לקבל משתנה?

הרצון לקבל אינו משתנה, הוא מקבל כוונה על מנת להשפיע או כוונה על מנת לקבל. הרצון לקבל נברא כרצון ליהנות, שיכול להתבטא בשני אופנים, או על מנת לקבל או על מנת להשפיע. הביטוי הזה בא לו רק מתוך התחברות עם בינה. אם הרצון לקבל לא היה מתחבר עם בינה, או ההיפך, בינה לא היתה מתחברת למטה מטבור דגלגלתא עם הרצון לקבל, לא היה טעם לדבר על הדרך שבה עובד הרצון לקבל. אם כך היה, הרצון לקבל היה עובד לפי טבעו, שרוצה ליהנות, ולכן היה ממלא את עצמו כדי ליהנות, בלי שום כוונות אחרות.

מה הם על מנת לקבל או על מנת להשפיע? על מנת לקבל ועל מנת להשפיע עומדים כנגד הבורא או לקראת הבורא, מה שאיננו ברצון לקבל. רצון לקבל הוא רצון ליהנות. הוא כמו תינוק שעושה נזק, אבל איש לא כועס עליו, כי לא התכוון להזיק. גם אריה שטורף איילה לא התכוון להזיק, טבעו הוא רצון לקבל שצריך למלא את עצמו.

מפני שהרצון לקבל התחבר עם הבינה ונשבר עמה יחד, הוא קיבל ממנה כוונה, תוספת לרצון לקבל. לא תוספת של רצון, אלא תוספת של יכולת להשתמש בו. בינה מצד הבורא. ואז מבין האדם שיש בפניו שתי דרכים לעבוד עם אותו רצון לקבל ניטרלי, שאינו טוב או רע, שאין בו דבר, שהוא טבע. הוא יכול לעבוד לפי תוכנה, להביא בחשבון רק את הרצון לקבל ולא את הבורא, או להביא בחשבון את הבורא בעבודה עם הרצון, ולא את הרצון לקבל עצמו.

כלומר, לרצון לקבל נוספה נקודת היחס לבורא, הנקראת "על מנת לקבל" או "על מנת להשפיע". לרצון לקבל עצמו בכלל לא משנה אם יהיה זה על מנת לקבל או על מנת להשפיע. הוא כלל לא מרגיש זאת.

איך מתחיל הרצון לקבל להרגיש כוונה?

הרצון לקבל מתחיל להרגיש כוונה רק מתוך כך שבחינה ב' נכנסת למלכות, וההכנה לכך כבר קיימת ב-ד' בחינות דאור ישר. הבורא שברא רצון לקבל, חודר לתוכו ומעניק לו את טבעו של הנותן, ואז מבחינה א' יוצאת בחינה ב'. אחרת מאין תבוא בחינה ב', שמתחברת אחר כך עם המלכות ומביאה לנו כוונה? אך לפני שבינה מתחברת למלכות, אין כוונות.

בעולם אדם קדמון אין כוונות, לכן הוא נקרא "עולם הכתר". אין בו תיקונים. כל התיקונים מתחילים מהחיבור בין בינה ומלכות. למה? כי משם מתחילה להיווצר הכוונה, וחוץ מכוונה אין מה לתקן. הרצון לקבל אינו זקוק לתיקון. כלומר, מלמעלה משתלשל שורש הבריאה בד' בחינות דאור ישר, בצמצום א', בעולם אדם קדמון, שם עדיין יש מעין יחס של הבורא לנברא העתידי. והיכן נמצא שורש הנברא העתידי? רק בצמצום ב'.

בעל הסולם כותב ב"פתיחה לחוכמת הקבלה" אות נ"ז: "ותדע, שבאלו הג' הפרצופים גלגלתא ע"ב וס"ג דא"ק, אין עוד אפילו שורש לד' העולמות אבי"ע. כי אפילו בחינת מקום לג' עולמות בי"ע עוד לא היה כאן. שהרי פרצוף הפנימי דא"ק היה נמשך עד הנקודה דעולם הזה. וכן לא נגלה עוד שורש לעניין תיקון הנרצה", הנושא לתיקון עדיין כלל לא נוצר. ישנו סתם רצון לקבל שאין מה לתקן בו.

"... שבסבתו נעשה הצמצום. כי כל הנרצה בדבר הצמצום, שנעשה בבחי"ד, היה בכדי לתקנה, שלא תהיה בה" בושה, "שום שינוי צורה עם קבלתה את אור העליון. והיינו, כדי לברוא גוף האדם מבחינה ד' ההיא, ועם העסק שלו בתורה ומצוות על מנת להשפיע נחת רוח ליוצרו, יהפך את כוח הקבלה שבבחינה ד', שיהיה על מנת להשפיע, שבזה משווה צורת הקבלה להשפעה גמורה, ואז יהיה גמר התיקון. כי בזה תחזור הבחינה ד' להיות לכלי קבלה על אור העליון," כלומר, דבר כזה עוד לא היה.

"אמנם עד עתה לא נגלה עוד שורש לתיקון הזה. כי לעניין זה צריך האדם להיות כלול גם מבחינות העליונות שלמעלה מבחינה ד', כדי שיהיה בו ההכשר לעשות מעשים טובים של השפעה." ולאדם אין עדיין לא השפעה ולא קבלה. הוא לא קיבל עדיין על מנת לקבל ולא על מנת להשפיע. הוא עדיין לא התחבר עם הבינה. בכלל, אי-אפשר לדבר על פעולות שלמטה מטבור, השייכות לנברא. התפשטותה של מלכות מתחילה למטה מטבור דא"ק.

ניתן לראות זאת גם באדם הראשון. או שהוא נברא מבחינה ב', גלגלתא ועיניים, ואז אין לו מה לתקן, או שהוא מחבר את הבחינה ד' ונשבר עליה, ואז כבר יש לו מאין להמשיך. לכן השבירות והחטאים הללו הם מצבים הכרחיים בשורשים שלנו להתחברות בחינה ב' ובחינה ד'. כי בחינה ד' עצמה, בלי קשר עם בחינה ב', היא טבע שברא הבורא, ואין לנו מה לעשות בו.

איך יש מסך אחרי צמצום א' לפני שבינה ומלכות התמזגו?

אחרי שיצאה בחינת שורש, יצאו בחינות א', ב', ג' ו-ד', נעשה צמצום, היתה החלטה לעבוד עם המסך, זיווג דהכאה הראשון, גלגלתא, ע"ב, ס"ג, מ"ה עליון, ב"ן עליון. ובתהליך הזה ודאי שישנם מסכים, שהם כוונות.

בעולם אדם קדמון ישנן חמש כוונות שהבורא נתן מלמעלה, כדוגמה איך להגיע בחמישה חלקי הרצונות שלנו, של המלכות דאין-סוף שנמצאת למטה מטבור, ולמטה עוד יותר כחלל, למטה מסוף רגלי אדם קדמון, לחמש הפעולות שיש למעלה מטבור, בגלגלתא, ע"ב, ס"ג, מ"ה, ב"ן.

האם כל היחס לבורא מגיע מתכונות הבינה?

מלכות, הנמצאת למטה מטבור, אינה מסוגלת להבין מה נדרש ממנה. אי-אפשר להשתמש בה, מכיוון שאיזה קשר ייתכן בינה לבין פעולה על מנת להשפיע, אם היא אינה מבינה מה זה על מנת להשפיע? כדי שייווצר קשר צריכים להיכנס ניצוצות השפעה לתוך מלכות.

אם כך, מה הן הפעולות שבכל זאת נמצאות בגלגלתא, ע"ב, ס"ג, מ"ה וב"ן? פעולות שלמעלה ממלכות, בתכונות הבורא. הבורא נותן דוגמה לנברא העתידי, בגלגלתא, ע"ב, ס"ג, מ"ה, ב"ן עליון, מה צריכה לעשות מלכות בעתיד, אם תרצה לחזור "עד ה' אלוקיך".

איך מגדירים את הנברא העתידי?

"נברא" נקרא רצון לקבל שיש בו גם תכונות הבורא. נברא מבין עד כמה מנוגד הוא לבורא, ומכך מתעורר בו דחף לדמות לו - לעבוד עם בחינה ד' בכוונות דבחינה ב'.

אם הנברא הוא רצון לקבל במלוא עביותו, מדוע נותן לנו הבורא דוגמאות בעולם אדם קדמון?

אם השורש שלנו הוא צמצום ב', איך אפשר להגיע לפעולות שלמעלה מצמצום ב'? אין צורך להגיע אליהן וגם לא ניתן להגיע אליהן. אחרי שאדם גומר צמצום ב'כל מה שברשותו, כל מה שהוא מסוגל לעשות, ואחרי שהוא מתאים את עצמו בכל הפעולות שלו לגלגלתא, ע"ב, ס"ג, מ"ה וב"ן בצמצום ב', שהם למעשה צמצום א' (ב"ספר האילן" רואים איך כל הפרצופים מתלבשים על פרצופי א"ק מבחוץ, שהם למעשה צמצום ב'), המלכות מתקנת את עצמה, את השורש שלה, את ל"ב האבן שאותו אינה יכולה לתקן.

תיקון ל"ב האבן מזכה בדבקות, אבל אינו התיקון עצמו. "תיקון" פירושו לעבור על כל הפעולות חוץ מל"ב האבן, כלומר לקיים שש מאות עשרים מצוות. "ל"ב האבן" הוא פעולת החיבור מלמעלה של כל המצוות הללו, על בסיס השורש שלנו, ובכך אנו זוכים למעמד הבורא.

ואז האדם עולה בג"ר: בבינה, בחוכמה ובכתר, הנקראים "פרצופי אדם קדמון", ב"אלף שמיני", "תשיעי", "עשירי", שהם כבר במעמד של הבורא ושם אין תיקונים ועליות באמצעות תיקון ברצון לקבל שלנו.

מהו גמר התיקון?

גמר התיקון הוא מרב השימוש במלכות בצמצום ב', בכל הפעולות.

אם דוגמה לכוונה נמצאת בעולם א"ק, איך ניתן ליצור כוונה לפני כן?

ניתן ליצור כוונה ככל שמסוגלים לשלב את המלכות עם בינה. "ל"ב האבן" הוא מעבר לצמצום ב', מעבר לשימוש מלכות על ידי בינה. לכן אי-אפשר לעשותו וגם לא צריך לעשותו. ממש כפי שאין פעולות מלמעלה למטה עד הנברא לפני צמצום ב'. עד צמצום ב' אין נברא. עד שבינה לא נכנסת למלכות ונשברת ומתמזגת איתה ונותנת לה את כל האפשרויות להידמות לה, אין נברא.

שורש הנברא הוא צמצום ב' ושבירה או חיבור בכוונה של בינה ומלכות לפני השבירה. כשמלכות רוצה להיות בלקבל על מנת להשפיע לפני שבירת הכלים בעולם הניקודים. כשאדם הראשון רוצה "לאכול את התפוח", כלומר רוצה לקבל ב"עץ הדעת" - רוצה לקבל בכל הכלים שלמטה מטבור בעל מנת להשפיע.

בינתיים מדובר רק בכוונה, מעין תוכנית שהיא כמו ראש. היא עדיין לא מתבצעת בכלים בפועל. ואז יש שבירה ובאמצעות הפעולות שלנו אנו שבים לאותו מצב חוץ מדבר אחד שונה, שבמצב הקודם היתה נקודה שגרמה את השבירה - ל"ב האבן. את ל"ב האבן הזה האדם לא מתקן כי היא קודמת לו, התקיימה לפניו. היא לא מתחברת עם צמצום ב' ולכן לא צריך לתקנה. היא אינה שורש המחובר ישירות אלינו, אלא שורש שהבורא ברא עוד למעלה.

ל"ב האבן צריך להיות באדם קדמון, לא בצמצום ב'. בצמצום ב' אין ל"ב האבן, מכיוון שבצמצום ב' ל"ב האבן נמצא מאחורי הפרגוד כי הוא לא מתחבר עם בינה. הרצון הזה לא מתחבר עם דבר. אם הוא אכן היה מתחבר, היינו מתקנים אותו.

האם מה שאנו מגדירים כ"אני" בעצם אינו אני?

האדם לא מרגיש את עצמו בשורש, מפני שכל הרגשת "האני" שלו באה מהתמודדות ד' ו-ב' או מהתמזגות ד' ו-ב', שם ל"ב האבן לא נמצא.

איפה קיים ל"ב האבן?

ל"ב האבן קיים בנו ועוזר לנו לרכוב עליו בכל פעולה ופעולה, כי בכל פעולה ופעולה על האדם לברר עד כמה הוא יכול להשתמש במלכות על ידי בינה, ברצון לקבל על מנת להשפיע. ואז האדם מברר בעצם את הכוח היחסי שלו, עד כמה הוא יכול להשתמש במלכות שמתמזגת עם בינה. ואחרי שהאדם מגיע לגבול של כל הפעולות, בכך הוא מברר את ל"ב האבן, את המקום שבו מלכות לא התמזגה עם בינה.

את ל"ב האבן מבררים לתוך יכולת של "וילכו שניהם יחדיו". המקום שבו הם לא הולכים יחד, שם נמצא ל"ב האבן, או שהוא נמצא בקרבת מקום. כי בכל מדרגה ומדרגה יש גבול של הרגשה, גבול של התקרבות לל"ב האבן. וכך לאט לאט מבררים את כל הפעולות שניתן לברר, כי מהשבירה אפשר לברר את הפעולות רק במקום שבו מלכות התמזגה עם בינה.

היכן מלכות לא התמזגה עם בינה? באותו מקום יוצא של"ב האבן נעלם, כי האדם עשה בעצמו את כל ההבחנות על כל הגבול האפשרי. ומה שמעל הגבול האפשרי נדע, כנראה, כשנגיע לגמר תיקון. כרגע יש לנו ספקות ועדיין איננו יודעים על כך דבר.

אילו ספקות קיימים בנו?

במקרים מסוימים ניתן לומר על ל"ב האבן שהוא מפסיק להתקיים, ובמקרים אחרים ניתן לומר, ש"רב פעלים מקבצאל", שהוא נמצא על הכלים, שעברו תיקון בזה אחר זה על ידי בינה שבמלכות, והם מתחברים יחדיו. ואז "רב פעלים מקבצאל" מביא מצב של גמר תיקון, וההבחנה הנקראת "ל"ב האבן" פשוט נעלמת. ואולי אפשר לומר של"ב האבן גם נשאר וגם נעלם בזיווג הזה. אפשר להסיק אינספור מסקנות מהכתוב בספרים, וההתלבטות בין המסקנות הם הספקות.

באיזו מידה ניתן לעשות בירורים בשלב ההכנה?

בזמן הסתר כפול והסתר רגיל אנו עושים בירורים גדולים מאוד. אנו מתחילים את אותן הפעולות, המסתיימות כבר בשלב של שכר ועונש או בשלב של אהבה נצחית. זדונות ושגגות אנו עושים עכשיו. לעיתים נדמה לנו ש"זדון" פירושו שהבורא נמצא מולנו ואנו פועלים לעומתו, אבל זדונות עושים בזמן ההסתרה. אם אכן היה הבורא נמצא לנוכח עינינו, לא יכולנו לעשות דבר לעומתו.

למה כל התהליך מתחיל רק אחרי שיש לנו יחס לבורא?

כי כל התהליך מתרחש כלפי הבורא והתיקונים הם ביחס לבורא. תיקון אינו רצון אלא יחס לבורא, כוונה על מנת להשפיע. לכן אם הבורא לא נמצא מול עינינו או איננו מתייחסים אליו, אם הוא בכלל לא נמצא בשדה הראייה שלנו כהסתר כפול, רגיל, גילוי, שכר ועונש או גילוי נצחי, איננו נמצאים כלל בתהליך.

הקבלה אינה עוסקת במצב שבו אדם לא מתייחס לבורא. הקבלה מתחילה מהתייחסות לבורא, והיא אוצרת בתוכה את החוכמה שבהתקשרות לבורא. "קבלה" פירושה גילוי אלוקותו לנבראיו בעולם הזה, באמצעות מעשינו.

האם על היחס לבורא להיות חיובי או שלילי?

לא משנה אם היחס לבורא הוא חיובי או שלילי, הכול ביחס לבורא מעורב, כשהנמדד הוא עד כמה הוא טוב ועד כמה הוא רע. העבודה היא לראות איך אנו מתייחס אליו כשהוא טוב וכשהוא רע, ואיך נתעלה מעל זה, אם נרצה את טובתו על חשבון לרעתנו או את רעתו על חשבון טובתנו, וכולי. וכל זאת לפי הפסוק "כל הפוסל במומו פוסל". האדם מבין מה שמבין, ובכל פעם הוא מבין אחרת, אבל בכל פעם כזאת עליו לברר את טיב היחסים הללו. או נכון יותר, בכל פעם הוא מברר מתוך ד' המלאכים מר, מתוק, אמת ושקר.

למה אי-אפשר לומר לאדם ישירות שהוא יכול להיות בורא?

אי-אפשר לבוא לאדם ולומר לו שקיימת מציאות של הבורא, כשהנקודה מבחינה ב', ה"ניצוץ", שנפל לתוך רצון לקבל, עדיין לא מדברת בו. הרי רק ממנה הוא יכול לראות גם את הרצון לקבל שלו, גם את טבעו וגם את עצמו. אין טעם לומר דברים כאלה למי שנמצא עדיין בדרגת בהמה. רק כשמתעוררת בו נקודה ב' הוא נקרא "אדם", ורק דרכה ומתוכה אפשר להידמות לבורא.

אם משתמשים בנקודה ב', מדוע משתנים הבירורים כל הזמן?

האדם לא יכול לאחוז בנקודה ב' ובנקודה ד' שבו כל הזמן, מבלי להרפות, כי שתיהן משתנות עם כל שנייה שחולפת. כל רשימו כולל אור וכלי. אם, למשל, אור שייך ל-ב' וכלי שייך ל-ד', אז בכל מצב שניהם שונים מכפי שהיו קודם לכן. ואז משתנים באדם גם הבורא, מעמד הבורא וכל תכונותיו, ובהתאם לכך משתנה גם בחינה ד'.

האדם מתבלבל בין הבחינות ואינו יודע בדיוק מאיזו זווית עליו להסתכל. עליו להבדיל ביניהן, לשייך את עצמו - לזו או לזו או למקום שביניהן. ואכן, האדם נמצא ביניהן. "האני" אינו ד' ולא ב', כי נקודה ד' היא רצון לקבל שאינו טוב או רע, אלא פשוט טבע. ואם האדם הוא כמו טבעו הרי הוא כמו כמו כל חי ואין בידו לעשות דבר.

אבל אם התעלה האדם מעל טבעו, האם הוא כבר ב'? לא, כי בחינה ב' היא טבע הבורא, ניצוץ שפרץ לתוך הרצון לקבל ונמצא שם כביכול בעל כורחו. המצב שבו ב' ו-ד' נמצאות יחד לחלוטין אינו טבעי ומנוגד לכל החוקים. אז אם ב' אינו אנחנו ו-ד' אינו אנחנו, מי אנחנו? לא זה ולא זה. אנו הוא מי שנבנה באמצע, מתוך שתי הבחינות הללו, ונמצא ביניהן. אנו ההבחנה הנוצרת מתוך שתי בחינות הללו.

לכן "האני" לא נמצא לפני שהתחלנו לבנות את עצמנו. לפני כן אין כלל בריאה. הבריאה מתחילה מהיחס שלנו ומהכרה שלנו, מההתייחסות לבחינה ד' ולבחינה ב' ומבניית קו האמצע שביניהן. אל לנו לייחס את עצמנו בכוח, לא לבחינה ד' ולא לבחינה ב'.

איך צריך האדם להשתמש בשתי הבחינות הללו לבניית קו האמצע?

על האדם למצוא את עצמו בין בחינה ד' לבחינה ב'. עליו לברר את היחס אליהן ככל שיוכל, ולברר גם איך יוכל באמצעותן, על גב שתיהן, להגיע לבורא. כלומר, על האדם להתנתק משתיהן ולהשתמש בהן בתבונה, בכוח, מתוך שליטה, ואז הוא יכול להתעלות עוד ועוד עד שיגיע לבורא.

מה פירוש להתקרב לבורא? להשתמש בד' ו-ב' ביתר עוצמה ובהתמזגות נכונה כדי להגיע אל הבורא. כלומר, הבורא הוא המטרה והאדם לוקח את שתי הבחינות וככל שהוא משתמש בהן יותר, כך הוא מתקרב עוד ועוד אל הבורא. התקרבות "עד ה' אלוקיך" פירושה שגם בחינה ב' וגם בחינה ד' שבנו פועלות בכל הכוח, שאנו מנצלים אותן בכל עוצמתן, ואז אנו משתווים לבורא. ושוב, אל לנו לשכוח להתבונן בהן כבשני צדדים שאינם שייכים לנו לחלוטין, ושאנו רק מנצלים אותם לשם התקרבות לבורא.

עלינו להשתדל לצאת ולהתבונן מבחוץ גם על בחינה ד' וגם על בחינה ב'. אל לנו לבכות מעוצם הייסורים שבחינה ד' מנסה להפילנו באמצעותם וגם לא להיות "חסידים" ולמלמל כמה טוב הבורא כמו שבחינה ב' מובילה אותנו לעשות, אלא לעמוד ביניהן. המצב הזה נקרא "נקודה ביניהם".

ומה אצל אנשים שמקיימים "תורה ומצוות" כמוטל עליהם, מתוך הרגל?

ישנן תורה ומצוות שיש לקיימן באמצעות אברי הגוף. ויש תורה ומצוות שמקיימים בנשמה. בחוכמת הקבלה מלמדים איך לבצע את הפעולות בנשמה, שיש לעסוק גם בהן משום שהפעולות הללו מקרבות למקור, למטרת החיים, למטרת הבריאה.

ואם האדם עוסק רק בפעולות גופניות, בלי לעשות אותן פעולות בנשמה, קוראים לכך "מצווה בלי כוונה כגוף בלי נשמה", מצווה מתה. מצווה מתה לא מקדמת אותנו למטרה. כך קורה, לצערנו, לאלו המקיימים בעולם הזה תורה ומצוות רק בגשמיות.

קיום מצוות שכזה אינו פסול, אבל הקבלה אומרת, וכך גם כל החכמים, שהוא לא מספיק. ההיפך מכך, בעל הסולם כותב בסוף "הקדמה לספר הזוהר", שהמחשבה שקיום מצוות רק בגשמיות גורם לכל הרע שבעולם: הרס, מלחמות ושנאה, מפני ש"מייבשים" את התורה, מייבשים את הפעולות הללו בלי לקשור אותן עם הבורא, בלי הנטייה אליו.

ודאי שכל יהודי מאמין בטוח שהוא משתוקק להתקרב לבורא, הרי אמרו לו מה עליו לעשות לשם כך ובכל ברכה שהוא מברך הוא מבצע זאת, לדעתו. אבל למעשה הוא לא מתקרב לבורא כי אין לו לפני כן הכרת הרע. הוא לא עוסק בתיקון הרצון, רק מבצע פעולות ואין שום סתירה בין הדברים הללו. יש לשלבם יחדיו. אם היינו מקיימים את המצוות בכוונה הנכונה או אפילו רק מנסים לקיימם בכוונה הנכונה, מצבנו כבר מזמן היה טוב הרבה יותר ממצבנו הנוכחי.

מהי הכוונה הנכונה בזמן השיעור?

אם בזמן הלימוד אנו חושבים איך לקרב את עצמנו למצב המתוקן עם הבורא, אנו מושכים בכך את האור המחזיר למוטב, שמתחיל להראות לנו את עצמנו ואת הפעולות שעלינו לפעול על עצמנו, ומוסר לנו את היכולת לבצע.

אם האדם רוצה לתקן את פעולותיו, עליו לחשוב ללא הרף על המטרה שהוא רוצה להשיג על ידי הפעולה הזאת, בכל רגע ורגע, בזמן התפילה, בזמן הלימוד, בזמן האכילה ובזמן העבודה. ואז אין מטרה בעולם הזה שעשויה להיות פסולה או מיותרת אם האדם יכול לחשוב על הבורא בתוכה, ועל ידי הפעולה הזאת לשוב אליו

האם הדבקות היא תוצאה רק של פעולה או גם של מחשבה?

מחשבה שהאדם חושב אינה דבקות ואינה פעולה. פעולה נמדדת על פי קיומו של מסך, שמאחד את הרצון שלנו עם רצון הבורא, ואז בחינה ב' ובחינה ד' נמצאות יחד ומתמלאות בנוכחות הבורא בתוך הנברא.

איך ניתן להשיג זאת?

כדי להשיג דבקות יש לשבת ולשמוע שיעור קבלה, ולא סתם להתפלל. צריך לחשוב איך להגיע לתפילה כך שתהיה תפילה של ממש. בחלק י"ב של "תלמוד עשר הספירות" בעל הסולם מסביר אילו סוגי תפילה יש לבצע. הוא מסביר מה פירוש "תפילת שחרית", איך על האדם להכין את עצמו עוד מ"קריאת שמע על המיטה", ואחר כך, באמצע הלילה, באמצעות "תיקון חצות" ואחר כך באמצעות ברכות לפני "קריאת שמע", ברכות אחרי "קריאת שמע" ו"תפילת שמונה עשרה". בעל הסולם מסביר מהן פעולות רוחניות הנקראות "תפילה".

מי שישנה בו הנקודה הזאת של חיבור ב' ו-ד', אפשר לדבר איתו ולהסביר לו. פעולת ההפצה שלנו מתמקדת במציאת אלה שהחיבור של שתי הנקודות מתחיל להראות בהם את פעולותיו. אלה שכבר לא נוח ולא טוב להם והם כבר שואלים מה הטעם בחייהם. אלה המרגישים שיש בהם עוד נקודה אחת, ולא מרגיש בה טעם, כי טעם החיים בנקודה ב' צריך להיות האור העליון.

אבל אם לאדם אין את שתי הנקודות הללו, אסור לדבר איתו בעניינים אלה. לשם מה לשבור בו את מה שכבר יש בו? בינתיים הוא ימשיך "להתבשל" בבחינה ד' המגולה בו (בחינה ב' אינה מגולה עדיין), וכמה שיותר מהר. כל ההתפתחות והקדמה של האנושות, הפרסומות, האופנות, הטלוויזיה, מזרזות ת את בואו של האדם להכרת הרע, ובינתיים אסור לדבר איתו על קבלה.

האם בדומם דקדושה אין בכלל נקודה שבלב?

דומם דקדושה הוא אדם שקיבל חינוך דתי ומקיים אותו בתום לב או חוזר בתשובה שנולד למשפחה חילונית וחוזר למצב שבו הוא מרגיש את עצמו טוב יותר, לדת. אדם כזה מקבל חינוך שנקרא "חינוך אנשים מלומדם", מה שהאנשים המלמדים אותו קוראים "חינוך", והוא מיישם את החינוך הזה, נמצא בו ומרגיש בו את עצמו שליו, בטוח ויציב.

חינוך שכזה מרגיע את האדם מבחינה פסיכולוגית בצורה נפלאה. הוא שומר אותו בגבולות, נותן לו תחושת רגיעה מסוימת וכיוון להתייחס בו לכל הדברים, גם הקשים ביותר.

כל זה טוב ויפה עד שהאדם מקבל נקודה ב'ניצוץ. אז הוא מתחיל לשאול מה הטעם לחייו, כי כל החינוך וכל הקיים בעולם הזה לא מספק אותו עוד, לא נותן לו דבר משמעותי. כי הכול נמצא במישור העולם הזה, והנקודה הזאת, הניצוץ, דורשת קשר עם הבורא, עם האור העליון.

ועד שיקבל את הנקודה הזאת אין מה לעשות עם האדם אלא לעזור לו להתפתח. קריאה בספרי קבלה תעזור לו להתפתח במהירות ולמשוך אליו את האור. פתאום הוא ירגיש משהו, ואחר כך ישכח, ושוב ירגיש, ושוב ישכח. אפשר לעורר אותו לרגע אם נכללים איתו, אבל אם עדיין אין נקודת ב' בתוך נקודה ד' שלו, נרד למצבו, ועדיין, זה יביא להתפתחותו. לכן אין לזעזע את האדם, אלא לתת לו ספרים לקריאה, שיקרא ויראה.

אם כך, לשם מה קבעו המקובלים שיש לקיים תורה ומצוות בגשמיות?

חכמים מקובלים קבעו לנו שיש לקיים תורה ומצוות בגשמיות, ולא מדובר באלה שחיו לפני שלושת אלפים שנה, אז היו כולם בהשגה רוחנית. אפילו לפני מאתיים שנה, כל רב היה בדרגה כלשהי של השגה רוחנית (רב"ש אמר שלא היתה קהילה בפולניה או ברוסיה שרבה לא אחז ברוחניות).

לא בטעות נקבעה הקביעה הזאת. איננו מקיימים בגשמיות עכשיו מה שבעבר קיימו ברוחניות. המקובלים קבעו קיום מצוות בגשמיות לדורי דורות, במיוחד לפני היציאה לגלות. הם ידעו מראש שהעם עומד לצאת לגלות, וחתמו זאת נחרצות.

מדוע קבעו כך? מפני שקיום מצוות בגשמיות, מקרבות את האדם להרגשת הנקודה שבלב ומזרזות את התפתחותו בדרגת הדומם. אם לא מבצעים את הפעולות הללו, טלית, תפילין, וכולי, ההתפתחות אורכת אלפי שנים.

כלומר, לא לשווא נקבעו פעולות כאלה. קבעו אותן מפני שבסופו של דבר הן יעילות עבור האדם. גם קיום מצוות ללא כוונה, אפילו כשלא יודעים שאין בהן כוונה, מועילות לאדם. אם אדם יודע שאין לו כוונה, זאת כבר התקדמות גדולה בשבילו. הוא יודע מהי הכוונה הרצויה, ולא מסוגל לה. וכך, אפילו מצוות המקוימות לגמרי בהיסח הדעת מזרזות באדם תהליכים.

לכן אף מקובל לא יוצא נגדן, כי המקובלים עצמם קבעו שיש לעשות את הפעולות הללו, בתקווה שיתעורר באדם רצון נכון. ואם יש בו רצון נכון, הוא יממשו מיד.

באיזו דרגה ניתן להבין מהן כוונה על מנת לקבל וכוונה על מנת להשפיע?

מושגים כמו על מנת להשפיע ועל מנת לקבל אפשר להבין רק על ידי גילוי הבורא. רק אז רואים מה זה על מנת לקבל ומה זה על מנת להשפיע. כלומר, על האדם לדעת מה הוא גורם לבורא ומה הוא גורם לעצמו בעל מנת לקבל. עליו לחשב בדיוק גם מה הוא גורם לבורא ולעצמו בעל מנת להשפיע.

ואז הנברא אומר לעצמו "אני אשלוט", ויודע בדיוק מה יש כנגדו - "מי ה' אשר אשמע בקולו". הוא בודק ויודע מי הוא ה', אבל מחליט לא לשמוע בקולו. כלומר, כל הפעולות, הקליפות, עומדות כנגד קדושה. אבי"ע דקליפה כנגד אבי"ע דקדושה. ואת הכל הדברים הללו אפשר לברר רק כשנמצאים מעבר למחסום. לפני המחסום "היינו כחולמים" - זהו זמן ההכנה.

מה הקשר בין עשר הספירות לשש מאות ועשרים רצונות?

שש מאות ועשרים הרצונות ישנם בנו תמיד, והם נחלקים לעשר ספירות. כשאנו אומרים שאנחנו עוסקים ברצון אחד היום וברצון אחר מחר, הכוונה היא שילוב של שש מאות ועשרים רצונות היום, ושילובם למחרת. האדם עצמו לא יודע ולא מכיר את השילוב, הוא אינו מכיר את הנשמה שלו על כל שש מאות ועשרים הרצונות, הנתונים, שבה.

הוא מרגיש כבר את הפועל היוצא ממנה. כרגע האדם מרגיש את העולם בלי להבדיל שהוא זה הרואה, נושם, טועם וממשש. הוא מקבל תמונה כללית הנקראת תענוג שמגיע למלכות. לא מחשיבים את הנתונים שדרכם הוא מגיע, אלא את התענוג הכולל.

האם די להתכוון בעל מנת להשפיע מבלי לחשוב על הרצון עצמו?

הרצון עצמו אינו טוב או רע, אלא הכוונה היא ההבדל בין תיקון ללא תיקון.

מהו שיעור התשובה? שיעור התשובה הוא "עד ה' אלוקיך". "עד ה' אלוקיך" יש בו עניין של "כיסא", "כיסוי", "כבוד", "כיסא הכבוד". במה מתבטאים הכיסוי וההגעה לכיסא הכבוד? רב"ש אומר שהם מתבטאים ברזי תורה. אם אדם מגיע לדרגה הנקראת "רזי תורה", אומר רב"ש, הוא הגיע למטרה.

אנו לומדים שדרכנו כוללת שימוש בכלים דהשפעה ובכלים דקבלה. זה מה שיש בידנו עם שבירת הכלים שקדמה למציאות שלנו, להרגשתנו במציאות. אנו נמצאים במצב שנקרא "זמן ההכנה" עוד לפני שהתחלנו לתקן כלים דהשפעה ואחריהם כלים דקבלה.

זמן ההכנה הוא עד מעבר המחסום, שהוא המצב מרגע שאדם מרגיש התעוררות לקראת האלוקות, משיכה לשורש שלו, למטרת הבריאה. אף על פי שהוא עדיין לא מודה בכך, לא מבין מה קורה לו ואינו מכיר את הרצון שלו ואת המטרה עצמה. אבל משהו בו מחפש מילוי שלא נמצא בעולם הזה. כלומר, יש בו נקודה שבלב שהיא תוצאה של שבירת הכלים - שמכלי דבינה נפלו ניצוצות לכלי דמלכות.

כלי הבינה הראשון שמתעורר, אותו ניצוץ שיש כנגדו אור חסדים, הארת המקיפים, נקרא "נקודה שבלב". האדם מרגיש משהו מלהשפיע ואינו יודע מה הוא, אבל מרגיש שהוא מעבר לעולם הזה, מעבר לרצון לקבל. טיבו של האור המקיף הזה הוא להשפיע, והכלי שמתעורר, אף על פי שהוא שבור, הוא כלי דלהשפיע, ובו האדם מתחיל להתעורר, להתרומם, להרגיש שקיים משהו מעבר לעולמו המוכר.

מכאן מתחילה דרך הנמדדת לפי היגיעה. קודם בתיקון, בהשתדלות לעשות דבר כלשהו. האדם נמצא בהסתר כפול ואחר כך בהסתר רגיל, עובר את המחסום, נכנס קודם לתיקון כלים דהשפעה, של הבינה שבו, להשפיע על מנת להשפיע. בתיקון הזה הוא מגיע לכל הפרטים הקטנים שלו, מגיע לפרסא דרך עולמות בי"ע, כשהוא מתקן את הגלגלתא ועיניים הכלולים בעולם העשייה, בעולם היצירה ובעולם הבריאה.

ואז מגיע האדם לגלגלתא ועיניים שלמים, ומתחיל מגובה הפרסא דאצילות, שנכלל באצילות בכלים דהשפעה שלו, לעורר בתוכו גם כלים דקבלה, מעולם הבריאה, היצירה והעשייה. וכך מתקנם האדם בשיטה הנקראת אח"פ דעלייה, שהוא ממש תיקון הכלים שלו.

כלומר, כלים דהשפעה לא זקוקים לתיקון בעצמם, אלא האדם מתקנם, מתקין אותם בתוכו כדי לתקן באמצעותם את הכלים דקבלה. אי-אפשר להשתמש בכלים דקבלה עצמם אלא רק בהתכללות בכלים דהשפעה. כלי דקבלה עצמו הוא ל"ב האבן.

ואז, כדי לתקן את האח"פ, בונים קודם לכן בתוך הנשמה גלגלתא ועיניים, ולאחר מכן נכללים האח"פ בתוכם. זה התיקון שיש לעשותו, כי האח"פ עצמו לא ניתן לתיקון בידי האדם. הוא נמצא מעל לכוחותיו. לכן מתקנים קודם גלגלתא ועיניים, ולאחר שהם מותקנים בנו, אנו מתחילים לכלול בהם אח"פ דעביות שורש, א', ב', ג', ד', ככל שניתן לכלול את האח"פים הללו בגלגלתאות ובעיניים.

מפני שהכלים דקבלה של עביות שורש ו-א' נבנים בתוך גלגלתא ועיניים, זה נקרא "המצב הקבוע", כלומר שאין צורך בתיקונים נוספים על כלים דעביות שורש ו-א'. מתקנים אותם בגלגלתא ועיניים עצמם, שהרי גלגלתא ועיניים כלולים מעביות א' ושורש, ואז נשאר לתקן כאח"פ דעלייה רק עביות ב', ג' ו-ד'. כלומר, לעלות כלים דקבלה מעולם הבריאה ב' דעביות, מעולם היצירה ג' דעביות, מעולם העשייה ד' דעביות, ולכלול אותם בגלגלתא ועיניים, הנקרא "עולם האצילות".

אדם הרוכש גלגלתא ועיניים, כלים דהשפעה דעביות שורש ו-א', נמצא בעולם האצילות. בכך שהוא מעלה את הכלים דקבלה שלו ב' דעביות לגלגלתא ועיניים, ו-ג' דעביות לגלגלתא ועיניים, ו-ד' דעביות לגלגלתא ועיניים, הוא מעלה כביכול את עולם הבריאה, את עולם היצירה ואת עולם העשייה לאצילות.

כל אח"פ נקרא "אלפיים שנה", או אלפיים מצבים, מדרגות. אדם המעלה את האח"פ מעולם הבריאה לאצילות נקרא מי שעבר "אלפיים ראשונים". כשהוא מעלה את האח"פ מעולם היצירה לגלגלתא ועיניים, לעולם האצילות, הוא עבר "אלפיים שניים". ואחר כך, כשהוא מעלה אח"פ מעולם העשייה לאצילות, זה נקרא שעבר "אלפיים שלישיים". בסך הכול עובר האדם ששת אלפים שניםמצבים, ואז הוא גומר את תיקון כלי האחוריים שלו.

כלים דאחוריים, שלא יכולים להיכלל בגלגלתא ועיניים, נקראים "ל"ב האבן", והם נותרים בלי שימוש. כשאדם גומר לתקן את הכלים הללו, זה נקרא שגמר "ששת אלפים שנה". ואז באה מלמעלה פעולה מיוחדת שאוספת את כל הפעולות שעשה אחת אחת, ששת אלפים פעולות, ומקבצת אותן לפעולה אחת הנקראת "רב פעלים מקבצאל", ובזאת מיתקן גם ל"ב האבן.

הפעולה של קיבוץ כל פעולות האדם מששת אלפים שנה יחד נקראת "אלף השביעי", "שבת", "גמר התיקון", כלומר האדם גמר את שהיה מוטל עליו. ואז באה התכללות של ל"ב האבן, שתוקן בכלים דבריאה, יצירה ועשייה, המעלה את האדם לדרגות הנקראות "אלף שמיני", "אלף תשיעי" ו"אלף עשירי".

ההתכללות של אח"פ בגלגלתא ועיניים מביאה לאדם ו"ק דכלים ו-ו"ק דאורות, שהם כלים לא גמורים ואורות לא גמורים. בקטנות יש לו נפש, רוח, ובגדלות יש לו נפש, רוח, נשמה, וחיה ויחידה לא גמורים. כי חיה ויחידה, אורות על כלים דקבלה, לא באים בכלים אמיתיים, אלא רק באח"פ דעלייה.

ולכן בהצטרפות אוזן-חוטם-פה לגלגלתא ועיניים יש בקטנות נפש רוח, ואחר כך בגדלות נפש רוח, נשמה, כשנשמה מצטרפת במלואה, אם ניתן להתבטא כך, כי נשמה היא אור החסדים, ג"ר דחסדים, שיכול להיות ג"ר דחסדים רק כשיש ג"ר דחוכמה. כשבינה מוותרת על כל החוכמה, יש לה ג"ר דחסדים. ובכל זאת אין גבול לחסדים, והאורות של החוכמה הם רק חיה ויחידה, שמתחילים גם הם משבע הספירות התחתונות של בינה.

אחרי שמסיימים את כל האח"פ דעלייה, מגיעים לכך שנוספים בכלים אורות החוכמה, ג"ר דחוכמה, באלף שמיני, תשיעי ועשירי גם החסדים משתפרים, מפני שהכול גדל יחד. ואז באלף שמיני נוספים אורות דחוכמה כנגד ז"ת דבינה, ובאלף התשיעי נוספים אורות דחוכמה כנגד זעיר אנפין, בחינה ג', אורות דחייה, ובאלף התשיעי מגיעים לאורות דיחידה, אורות הכתר.

בכל פעם שבה האדם מגלה אור גדול יותר, הוא לא מגלה אור אחד, אלא מתגלה בו קומה שלמה, בנרנח"י שלם, שאף אור מממנו הוא לא השיג קודם לכן. ואורות החוכמה הללו, המושגים אחרי גמר התיקון הכללי באלף שמיני, תשיעי ועשירי, כשמגלים אותם על צירוף ל"ב האבן המתוקן לכלים שתוקנו טרם האלף השביעי, נקראים "רזי תורה". לכך צריך האדם להגיע.

מספרים שכשהנשמה עולה למעלה, שואלים אותה האם הגיעה לרזי תורה, כי אם האדם מגיע לרזי תורה, סימן שגמר את כל עבודתו בעולם הזה, ואת היתר הוא כבר עושה מעבר לכלים שלו. זה לא שייך להימצאותו של האדם בגוף, אלא למצב הרוחני.

לכן אפשר לחלק את הדרך שלנו לשני זמנים. האחד, אלפי השנים שבמהלכן האדם חי בגופו עלי אדמות כשאר יצורי הטבע, והשני, מהרגע שבו הגיע להתעוררות הנקודה שבלב, שבה הוא מתחיל להשתוקק לרוחניות, להימשך דווקא לקבלה, ולא לשיטות רוחניות אחרות או לדתות למיניהן. הנקודה שבלב מרגישה שהאור שיכול למלאה בא דרך הספרים ודרך הפעולות השייכות לגילוי האור הזה.

גילוי האור מתרחש רק באמצעות ספרים ובאמצעות מעשים הנקראים "חוכמת הקבלה", השיטה לגילוי האור. אדם המתחיל לעבוד עם הנקודה שבלב, עובד בזמן הכנה בהסתר כפול ובהסתר רגיל, מגיע ללא לשמה האמיתי בכל גודלו, עובר את המחסום ונכנס לאלף הראשון. אדם כזה כבר מצמיח גלגלתא ועיניים שלו, כלומר הוא נולד.

ואז חולפות על האדם שנתיים של יניקה וקטנות עד שהוא מגיע לאצילות ומתקן את הגלגלתא ועיניים שלו, ואחר כך את האח"פ שלו. אלפיים ראשונים, שניים ושלישים זה כבר תיקון האח"פ. ואחרי כן הוא נכנס לאלף השביעי, לסיכום העבודה ולרזי תורה.

כלומר, "טעמי תורה" הם האורות המתקבלים מהתכללות של אח"פ בגלגלתא ועיניים, באלפיים ראשונים, שניים ושלישיים. "טעמי תורה", "טעמים", נקראים האורות דו"ק - הארת חוכמה - המתפשטים בתוך הגוף כלפי מטה.

אחרי שסיים האדם את השלב הזה וזוכה לאלף שמיני, תשיעי ועשירי - לג"ר - הוא יוצא לראש המדרגה ששייך כבר לאזור הבורא, אזור הבלתי מוגבל שם נמצאים רזי תורה. לכן השגת רזי תורה היא סימן לכך שהאדם הגיע למטרה.

איך ניתן לשכנע אדם להאמין בלימוד הקבלה?

אין כאן כוונה לאנוס מישהו להאמין במשהו. חוכמת הקבלה אוסרת זאת, כי "אין כפייה ברוחניות", אלא רק להראות לעולם הזה ולשוכניו שקיים מקור של אור; על ידי קירוב האור מלמעלה, ולא על ידי שכנוע האדם והאנושות מלמטה - שהלימוד כדאי. מי שעוסק בעבודה רוחנית מעוניין רק בקירוב האורות מלמעלה למטה. האורות עצמם הם המטפלים בכולם.

כתוב ב"הקדמה לתלמוד עשר הספירות", שחכמי התלמוד עשו תיקונים גדולים יותר משעשו חכמי המשנה. בזמן חכמי המשנה היה על האדם לסגף את עצמו כדי להגיע לעל מנת להשפיע ל"לשמה". חכמי התלמוד, שבקומתם הרוחנית היו למטה מחכמי המשנה, עשו תיקונים כאלה שקירבו את המאורות מטה כך, שאפילו בלי סיגופים מקדימים, על ידי לימוד בלבד, האדם יכול למשוך אליו את האור שיטפל בו ויתקנו.

לומדי הקבלה עוסקים בקירוב האור מלמעלה למטה ככל שניתן, ורק בכך. הם שואפים להורידו מטה עוד קצת ועוד קצת, טיפה אחר טיפה. בשלב מסוים בחיי האדם מגיע רגע שבו מתעוררת נקודה שבלב. אם מקור האור, אותו מאור, מגיע נמוך יותר, יותר אנשים מתעוררים אליו, מתקרבים אליו, מרגישים אותו מוקדם משהיו מרגישים אם היה גבוה יותר.

לומדי קבלה מנסים לפעול ורוצים לפעול בכך שהם מראים לכול שקיים מקור של אור. הם פועלים ברוחניות, ובכך שהם מפיצים את החומר הם מראים לכולם מה יש בקבלה. מי שנדלקת אצלו הנקודה הזאת, מגיע, ומי שהיא אינה נדלקת אצלו, לא מגיע. מי שהיא נדלקת אצלו במידה מסוימת מתחיל לקרוא, לכתוב, לשמוע ולראות כל מה שקשור בקבלה או לפעול בהפצה כפי יכולתו. בפעולות הללו הוא יוצר קשר עם המאור המקרב ומקצר לעצמו את הדרך.

לכן בהפצת הקבלה לעולם לא פונים לאדם, רק מראים לכול מהי הקבלה. לעולם לא משכנעים איש, אלא ההיפך מכך. בקבלה אומרים שאם בא אליך אדם, עליך לדחותו. זה נאמר במיוחד כלפי הגר. "גר" הוא מי שאינו מתוקן. עלינו להניחו לנפשו, לומר לו שהלימוד הזה קשה, שאינו פשוט, כדי שיבדוק אם הנקודה שבלבו אמיתית או לא אמיתית.

אין טעם להצטער על מי שעוזב. כפי שבא, כך עזב. יש רק להשתדל ככל שניתן לפתוח בפניו את כל האפשרויות, אבל לא לשכנע. אי-אפשר לאנוס איש.

כתוב שצריך להאמין. האם אפשר לשכנע אדם להאמין?

אם נסביר דבר מה למישהו, הוא יאמין בנו, ולא בבורא. תהיה לו אמונה באדם, במה שהוא מספר. מי יכול על סמך זה לקשור את חייו למטרה כלשהי, לתהליך כה רציני ומקיף? איש לא יכול.

"אמונה" כוונתה שאדם רוכש כלים דהשפעה, רוכש טבע שני ויכול להתעלות מעל גופו. הוא יכול להתבונן ברצונותיו ובעצמו מהצד, לשפוט את עצמו. האדם רוכש כלים שבהם הוא שופט את עצמו. כשהוא מנותק מהרצונות הוא יכול לאט לאט לקנות רצונות מסוג אחר לחלוטין, שנקראים "כלים דאמונה". בינה נקראת "אמונה". ומה שאומר איש לרעהו והאחר מאמין לו, זה שייך לתחום העולם שלנו, לגשמיות, לחומריות ולדרגה הבהמית של האדם.

כיצד פועלת הפצת חוכמת הקבלה בכל העולם?

ההפצה לא מכוונת במיוחד לאדם כלשהו, היא כללית ורחבה במידת האפשר. החדרת החומר של הקבלה לכל העולם, לכל שטחי החיים, חודרת לחומר של העולם הזה ומביאה אליו ניצוצות. יש להיזהר מלהגשים את העובדה הזאת בדמיון גשמי, שממנו מתחילים לבנות פסל, אבל כך פועלת הפצה הקבלה. באמצעות הפצת החוכמה הזאת מאפשרים לאנשים להרגיש מהר יותר במה מדובר. אם מפיצים אלפי ספרים במקומות שונים, ירגישו בכך ויושפעו אפילו אנשים שלא ראו אותם מעודם.

כמובן, ישנו תהליך שבא מלמעלה ולא תלוי בהפצה. גם אילולא עסקנו בהפצת השיטה היה התהליך מתרחש, אלא שאז הוא היה "דרך ייסורים", "דרך בעתה", דבר שקורה בעתו, כשמגיעים אליו. אך הפצת החומר של הקבלה מלמדת ופורשת בפני הציבור את כל המידע האפשרי, בכל האמצעים שברשותנו. הולכים בדרך "אחישנה". ההפצה מחישה את הגעת העולם להכרת הרע ולתיקונו, ובכך מפחיתה את סבלו ומקצרת אותו.

לפי חישובי הלוח היהודי נמצאת האנושות עכשיו בסוף האלף השישי. מה משמעות הדבר?

לפי חישובי הלוח היהודי נמצאת האנושות עכשיו בסוף האלף השישי, ופירושו של דבר הוא, שלפי ענף ושורש, מי שמתעוררת בו הנקודה שבלב מחויב כבר בתיקונים רוחניים. באופן פשוט ושטחי אפשר לראות בכך קריאה לכל אחד לדאוג לכך שחוכמת הקבלה תהיה בהישג ידו, וזאת עלינו לעשות מלמעלה.

בספר "לראות טוב" (הוצאת "קבלה לעם") אפשר לקרוא מה כותבים המקובלים על נחיצות הלימוד של חוכמת הקבלה. בעל הסולם כותב ב"הקדמה לתלמוד עשר הספירות", שמחורבן בית המקדש ובמשך אלפיים שנה יש בינינו לבין חוכמת הקבלה חומת ברזל, שהיא הסיבה לכל צרותינו.

לכן יש לפעול בהתאם ללוח השנה היהודי, המצביע על תומן של ששת אלפים שנה. כמו שכותב בעל הסולם ב"מתן תורה", שכבר קיבלנו את ארץ ישראל בכוח, ועכשיו עלינו לקבלה בפועל ולבצע את התיקונים הנדרשים. אם לא נבצע אותם, כותב בעל הסולם במאמר "דור האחרון", נגיע למלחמות עולם שיכללו נשק אטומי ופצצות מימן, וגם אחריהן ייוותר בחיים קומץ קטן של אנשים, שיצטרכו לעשות גמר תיקון. חשבון הנשמות שונה מחשבון הגופים.

כדי למנוע סבל גדול ולקרב את גמר התיקון, להגיע אליו בצורת "אחישנה", על כולנו לעבוד, כי יש ביכולתנו לבחור רק לזרז את לוח הזמנים. לפי ההתפתחות של חוכמת הקבלה בישראל ובעולם בתקופה האחרונה, יש לקוות שבקרוב נראה שינויים גדולים מאוד. בשנים האחרונות כבר מסתמן שינוי לטובה.

כרגע עלינו לנהוג לפי "אם אין אני לי מי לי". בעתיד אולי נראה אחרת, אולי יתגלה לנו שהייתה זאת "יד ה'", אך בינתיים היד המכוונת אינה גלויה ואנו עובדים תוך ניצול היכולות שלנו עצמנו.

לפי מה מרגיש האדם התקרבות לאור או התרחקות ממנו?

את כל ההרגשות שיש לאדם המתחיל לעבוד מתוך הנקודה שבלב, על ידי הלימוד, על ידי הקבוצה, על ידי ההפצה, הוא מקבל מלמעלה. ההרגשות הללו הן תוצאות של היחס בין האור שמאיר מלמעלה לבין רצון האדם העומד להיות מתוקן.

"האורות מנענעים את הכלים" - האורות הפועלים על הרצון לקבל מעוררים ומזעזעים אותו. כלומר, בפעולת האור בתוך הכלי יש פנים ואחוריים, מפני שהכלי כלול מגילוי והסתר, מפנים ואחוריים, ואז הוא מרגיש את האור פעם כך ופעם כך. השינוי הוא לא באור עצמו.

ואז הכלי מרגיש נטוש ושוקע בחשיכה, ברע, בריחוק, וזאת דווקא כדי לעוררו לצעוד צעד נוסף קדימה. כפי שעושה אם המלמדת את בנה ללכת. היא מתרחקת ממנו בכוונה כדי שיצעד אליה, וכך הוא מפתח את יכולתו לצעוד.

איך מראים לאדם שכבר הגיע לעבודה דלהשפיע, שהוא רחוק מהעבודה הזאת?

מה פירוש "הגיע"? אם לאדם יש כלי קטן ורוצים להגדילו, מתרחקים ממנו עוד יותר. בכל פעם צריך להתרחק ממנו עוד יותר מכפי שהתרחקנו מקודם לכן, אחרת הוא לא יגדל. ובכל פעם עליו לצעוד צעד גדול יותר ורחב יותר קדימה. כך, בכל פעם הנפילה גדולה יותר, הריחוק נראה גדול יותר והלב כבד יותר.

תחושת הריחוק האמיתית אינה דומה לדיבורים תיאורטיים עליה. בהרגשה שום תיאוריה לא עוזרת. רב"ש מדבר על כך בנושא האמונה. אפשר לומר ללא הרף "אני מאמין", אבל בזמן שאדם נמצא בחשיכה ובכאב, נעלמת האמונה כלא היתה.

ניתן לראות זאת היטב אצל אנשים שהם דתיים אדוקים, חרדים שקיבלו חינוך נוקשה ונהגו רק לפיו. חלקם, בתמימותם, לא חשבו על דבר פרט לאלוקות, לפני שהתחילו לראותו מתוך הרצון המקולקל, מתוך הנקודה שבלב, שהראתה להם שהרצונות שלהם מקולקלים. במצב כזה האמונה הקודמת נגלית בכל מערומיה, היא פשוט היתה אמונה של דומם דקדושה. מתוך כך אותו אדם אדוק מתחיל לבדוק את עצמו מחדש, ומגלה שהוא פשוט חי כדומם.

מהי ההתרחקות המביאה להתקרבות?

אם ההתרחקות מתרחשת כתוצאה מלימוד, מעבודה פנימית, זה סימן להתקדמות. "בזמירות למוצאי שבת" בסידור, מתואר אדם החוזר אחרי שבת לעבודה פרטית, אישית. נכנס שוב לימי עבודה. "איש חסיד היה." שהיה כבר בעצמו בהרגשת השבת, "בלי מזון ומחיה. בביתו עוסק מלבוש." לבושים הם תיקונים "ואין בגד ללבוש. גונן בחשובה אשה". מה הרצונות שלו? "וגם בבנים חמשה." חסד, גבורה, תפארת, נצח, הוד.

"דיברה לו האשה. יותר אין להתייאשה. המבלי לחם לאכול. בעירום ובחוסר כל. ותורה מצאת כי יגעת. ומה נאכל מעתה." אלה אינם סתם שירים. יש לשים לב באיזו דקות אבחנה מובעות המילים. מקובלים חיברו את כל השירים הללו ונמצאת בהם כל תמצית העבודה. ומה אומרת האישה: "ותורה מצאת כי יגעת. אבל מה נאכל מעתה". כלומר, שבוע העבודה מתחיל מחושך גדול "בעירום ובחוסר כל".

ואז, מתוך החשיכה הזאת האדם מתייגע, משתדל, ואז מקרבים אותו. ואפילו לא השתדל, אם הצליח או לא הצליח, לא אנו נמדוד את הצלחתו. אבל אחרי כן הוא רואה תוצאות להשתדלותו. ההתקרבות מתרחשת בכל מיני אופנים, בהתאם למצבו של האדם. מצב ההתקרבות יכול להתבטא בריחוק נוסף, אם האדם מפרש אותו כהתקרבות.

למה אומרים מחד, "אלף נכנסים לחדר ואחד יוצא להוראה" ומאידך אומרים, שאפילו בדור האחרון יהיו אנשים בלי השגה?

"אלף נכנסים לחדר ואחד יוצא להוראה" הכוונה היא לא לאנשים, אלא לכלי הפנימי של האדם. בסופו של דבר כולם צריכים לצאת, רק שיש תחלופה גדולה עד שמתקבצת קבוצה שלחבריה כולם יש נקודה של בינה בתוך הכלים השבורים.

אבל גם בדור האחרון יהיו כאלה בלי השגה. "השגה" פירושה שאדם פועל באופן אקטיבי בכלים דקבלה על מנת להשפיע. ואז יש הבחנות בנשמה הכללית ששייכות רק לכלים של עביות שורש, עביות א', שבהם הוא אינו יכול לעבוד באופן פעיל בלקבל על מנת להשפיע, אלא כל צורת העבודה שלו היא בלהשפיע על מנת להשפיע, והוא נכלל עם אחרים.

ומתוך כך שהוא נכלל עם אחרים, הוא מקבל את כל ההארה שבהם, אבל בכלים שלו. כלומר, לא שהכלי שלו לא יהיה מתוקן, אלא צורת העבודה שלו תהיה הסכמה, התכללות, ולא כלים פעילים. וזה לא אומר שאלו האנשים המתעוררים עכשיו או אלה שיתעוררו בעתיד. גם מי שנראים לנו כבעלי רצון גדול יכולים להיות עם עביות קטנה של שורש דשורש.

איך האדם יכול לדעת?

האדם לא צריך לדעת. מה יודע האדם, ובכלל לשם מה לו לדעת? עליו לעשות את המוטל עליו כרגע. לעשות צעד אחד לקראת האם, צעד אחד ולא יותר. אם נתנו לנו מצב שאנו נמצאים בו בלחץ, יש לקשור את הלחצים הללו למקור, לדעת שכל הלחצים הללו נועדו לכך שדווקא על פניהם נקשור את עצמנו עם הבורא. יש לעשות את הצעד הזה, של אנחנו והפעולה שלנו והמטרה הם כאחד. אם אנו יכולים לזווג אותם, לחברם יחד, זה נקרא לעשות את הצעד.

עד כמה צריך האדם לגדול?

האדם לא אמור לדעת עד כמה עליו לגדול. עליו רק לפעול את הפעולה עצמה, וכתוצאה ממנה יתגלה לו שהוא קרוב יותר.

איך האדם בודק אם לעשות את הצעד הבא?

אם מתעוררת באדם נקודה שבלב, נותנים לו התעוררות, רצון טוב, חומר דלק, והוא רץ וממלא את עצמו עם המאורות הללו שמלמעלה, ואז הם פועלים עליו כך שהוא מתחיל לקבל ייאוש, חולשה, חוסר תקווה, חוסר מטרה. זה קורה בפתאומיות. בפעם הראשונה זה משהו לא רגיל, שלא קרה מעולם, ואי-אפשר לשכוח אותו. איננו יודעים כלל מה זה. ענן שחור רובץ עלינו ועל כל העולם. כל הרשימות הללו נשארות בנו.

ומתוך זה ממשיכים. אם האדם מסוגל להמשיך, הוא עושה זאת, ואם אינו מסוגל להמשיך, אינו ממשיך. האדם אינו מסוגל להמשיך אם, הוא עדיין יכול למלא את הריחוק שנתנו לו בכל מיני דברים של העולם הזה. האדם פונה אליהם ומברר אותם על ידי הכרת הרע, וכשהוא מתמודד עם בעיות והשפלות וכל מיני דברים לא נעימים, הוא חוזר.

מתי? בגלגול הזה או בגלגול הבא, בכל מקרה עליו לברר עדיין כל מיני מצבים ברצונות הבהמיים שלו, רצונות למין, לכבוד, לכסף ולידע. את הרצונות הללו מבררים גם בזמן שנמצאים בדרך, יחד עם בניית עם הקשר לאלוקות. זה כנגד זה. אנו מיטלטלים הנה והנה, אך השאלה היא כמה זמן נמשך הנתק עד שחוזרים למסלול. לכן הדברים הללו אישיים, אינדיבידואליים לכל אחד ואחד.

מה קובע אם נעשה הצעד הנכון ונשארנו בתהליך?

הישארות בתהליך או הפסקתו נובעות מהיחס שיש בתוך האדם בין הניצוץ, הנקודה של בינה, לבין הרצון לקבל הכללי, הבהמי, שבינתיים יש לבררו בהקשר לנקודה של הבינה, או כביכול לא בהקשר אליה. כביכול, כי היא תמיד עובדת שם, בפנים. אנו משתוקקים לאור בכל עיסוקי העולם הזה שלנו, בתת המודע או בלי הרגשה כלל. האדם משתוקק לאור גם כשהוא שקוע כולו בהגדלת הונו וכספו, למשל.

השאלה היא רק באיזו מידה של גילוי נמצא עיסוקו בעולם הזה כלפי האור. ישנם כאלה שכבר נקעה נפשם מכל העיסוקים הללו והם מתנתקים מהכול. ישנם כאלה שמתלהבים מאוד מהרוחניות, אבל אחרי דקות ספורות או חודשים ספורים שוככת התלהבותם. את אלה יש צריך להחזיק ולחזק כדי שלא יאבדו את העשתונות ויעשו חישוב נכון.

ישנם כאלה שבמשך השנים נוכחים לדעת שהם צריכים להחליף מקצוע או עיסוק, וישנם כאלה שלמרות ההרגשה הזאת חוזרים וממשיכים את חייהם כרגיל. ביניהם יש כאלה שממשיכים כרגיל, אבל יודעים בתוכם שיש קבלה, שומרים עמה על קשר מסוים, פה ושם קונים עוד ספר וכולי. אין לזלזל במי שעושה תיקונים בתת הכרה שלו. אנשים כאלה מחשיבים את הקשר עם הבורא אף על פי שהם עצמם עדיין אינם מסוגלים לו

דבר אינו תלוי באדם, הכול נעשה מתוך מבנה הנשמה שלו, שמתגלה עכשיו ודורשת תיקון. לכן אי-אפשר לאנוס את התהליך או לפעול במשהו. אפשר רק לייעץ לאנשים שבזמן התעוררות יעשו כל שביכולתם לעשות בכל תחום: בהפצה, בלימוד, בעבודה במטבח, וכולי. שיצברו עוד ועוד מה שנקרא "מעשים טובים", כי הכול נרשם ושמור ב"כספת" שלו.

האם קיימת שחיקה ברוחניות?

ברוחניות אין מושג כמו שחיקה. יש בה רשימות, כוחות, מסכים, אורות, וצריך לדבר עליה רק במונחים אלה. תחושות השחיקה אינן שחיקה, אלא יחס בין הרצון לאור המאיר לו. ברוחניות לא קיימים מושגים כמו שחיקה, נפילה, עלייה, ירידה, חולשה. ברוחניות, שהיא נצחיות, אין סתם עייפות. תחושת העייפות היא תוצאה של היחס בין אורות לכלים.

הגוף עצמו אינו עייף. ישנה בחיים מעין מחזוריות, כשבתקופה מסוימת מכניסים את האדם להרגשה שכביכול הוא צריך לנוח ולחיות כאילו מתוך שינה, בתרדמה. הגוף הבהמי אינו זקוק לכך, כל זה הוא תוצאה של האורות העליונים שמטפלים כך בכלים. הגוף אינו יכול להתעייף כי חומר ביולוגי אינו קיים באמת, כפי שאין באמת מצבים של "אני שמח" או "אני עצוב", הנובעים כולם מהיחסים בין האורות לכלים.

אין להשתמש במונחים כה מטעים. אם רוצים לעבוד עם השכל, אפשר לעבוד איתו רק במונחי הפיסיקה של הקבלה, הפיסיקה הרוחנית, ולא להשתמש במונחים פסיכולוגיים.

איזו עבודה יש לעשות?

עלינו לעשות את העבודה שאנו מרגישים שיכולים לעשותה. עלינו לשהות כמה שיותר בחומר הלימוד ולא לטעות ולחשוב שכבר השגנו את המטרה. אנשים מתבלבלים כך ואומרים לעצמם: "אני כבר בגמר התיקון", "אני כבר בעולם אין-סוף", וכולי.

האם בזמן ההכנה ניתן להתחיל את העבודה על צמצום הרצונות?

איננו עובדים על הצמצום הרצונות, אלא על קירוב המאורות. בעל הסולם אומר, שרק על ידי הלימוד יבוא האור המחזיר למוטב, ורק האור הזה יחזירנו למוטב, אין כוח אחר.

אם אנו חושבים להגביל את הרצון או לנטרל אותו, אנו עובדים נגד הטבע. אנו חייבים לתקן את הרצון הזה, והתיקון נעשה רק על ידי האור. לא משנה הרצון עצמו, ככל שיהיה גדול, חזק ועשיר בכל מגרעותיו. יש לדאוג רק להביא את האור, ולא לחשוב על הרצון.

אם מפגינים כבוד לאדם והוא מתמלא ממנו וטוב לו, מה עליו לעשות?

אפשר לברוח מהכבוד או לקחת את הכבוד, את התענוג הזה, ולבנות על גבו תענוג לרוחניות. האדם שמתחיל לקבל כבוד נכנס למצב של שנאה אליו, ומתוך השנאה הוא מתחיל להגיע ליותר מאורות. השנאה באה מתוך המשך הלימוד.

ואם אתה מורה לתלמידים - אל תבלבל בין אדם מהרחוב שרוכש לך כבוד, ש"מנשק" את ידך, שממנו אפשר להתחמק או לא להתייחס למעשיו, לבין תלמידים המכבדים אותך כמורה. המורה דואג לתלמידים ולא מעוניין שיטעו ויחשיבו אותו במקום את הבורא. גם התיקון לכך הוא המשך הלימוד. אם אדם לומד קבלה בשיטת בעל הסולם, אין סיכוי שיכבד מישהו השייך לעולם הזה.

האם הדחיפה קדימה נגרמת תמיד מהרגשת החיסרון?

המצב שבו האדם צועד קדימה מתוך הרגשת החיסרון מתקיים עד גמר התיקון, ואפילו אחריו. עד גמר התיקון הולכים קדימה מתוך הרגשת החיסרון, ואחרי גמר התיקון, כשאין עוד הרגשה של כלי לא מתוקן באלף שמיני, תשיעי ועשירי, מתקדמים מסיבות אחרות. לא מתוך הרע, לא מתוך תחושת ריחוק.

האם התרחקות רוחנית עלולה להביא את האדם לעיוורון רוחני?

תלוי מה גרם את הריחוק. אם הבורא נותן את הריחוק, והאדם מכיר בכך ומבין שעליו לעשות כנגד זה צעד קדימה, אם האדם קושר את עצמו לספרים, לחברה, למערכת, לקבוצה, למסגרת, כמו "איסרו חג" על קרנות המזבח (הקשרים שעושים למזבח), הירידה שנתנו לו מלמעלה הופכת לעלייה.

אבל אם אין לאדם מסגרת, קשר עם חברים שיעוררוהו וקבוצת לימוד, הריחוק שנותנים לו מלמעלה יכול להימשך, ואז האדם נופל ועלול להתעורר רק אחרי כמה שנים. הכול תלוי באמצעים שהאדם קבע לעצמו קודם לכן, שיחזיקוהו במקומו.

איך ניתן לעזור לחבר הנמצא בנפילה?

אם רואים חבר בנפילה, קוראים בכתבי רב"ש, במאמריו הראשונים על נושא החברה. יש לפעול מיד בעניין החבר רק בדרך אחת - לשמח אותו. לא לדבר איתו על תורה, אלא לגרור אותו לצפות במשחק כדורגל. אפשר לנענע אדם בכל דרך ואחרי כן להשיב למקום.

מדובר במצבים שבהם אדם אינו רוצה דבר. מדובר באנשים שנמצאים בייאוש עמוק וממושך, שחייבים לעשות משהו בעניינם. ישנן גם תקופות כאלה. כל דבר יצלח במקרה זה, לטייל עמו, לנסוע עמו למקום כלשהו, לעורר בו משהו, לחלצו מהייאוש. אדם מיואש לא מושפע מדבר ואין טעם לדבר עמו. יש להוציא אותו מייאוש ורק אחר כך לדבר אליו כדי שישמע את הדברים.

לא חשובה הדרך שבה מוציאים אדם מייאוש. אפשר לנקוט כל דרך, העיקר שישמע ויפנים מה שמדברים אליו. ואחר כך, כשהוא כבר שומע, משיבים אותו למקום הנכון, לקבוצה. אבל לפני כן יש להוציאו מהייאוש. אי-אפשר לצאת מייאוש באמצעות לימוד ושמיעת דברי חוכמה. לאדם מיואש נמאס מהכול וגם דברי חוכמה מרתיעים אותו. עוזרות דווקא הפעולות הפשוטות, הגופניות, הגשמיות, כמו טיולים, ספורט, ים, דברים שמניעים את הגוף.

כי אדם הנמצא בנפילה נופל בדרך כלל לבחינות גופניות. לכן מוזיקה או סרט, שהם דברים המדברים אל הרוחניות כביכול שבאדם, לא יתאימו כאן.

האם יש הבדל בין "סודות התורה" ל"סתרי תורה"?

אין כל הבדל בין "סודות התורה" לבין "סתרי תורה". האדם חייב לגלותם לעצמו ולכסות אותם מפני אחרים. כך כתוב ב"הקדמה לתלמוד עשר הספירות", לגלות לעצמו ולכסות מאחרים.

אנו חושבים שלכסות מאחרים פירושו שהאחרים לא יידעו. אבל למעשה, כיסוי לאחרים - "סתרי תורה", הוא תיקון, בניית הכנות בשביל האחרים כדי שיגיעו לכך. אין בקבלה ובכל התהליך שלנו דבר שאנו עושים שלא נועד למען מישהו. כל פעולה, אפילו כיסוי, שפירושו לכאורה "לא לתת לאחרים" מתכוון לבנות בהם מצבים מוקדמים לגילוי.

ולכן כשכתוב שלעצמו חייב האדם לגלות ומאחרים עליו לכסות, הכוונה שהאדם מכין לאחרים את הדרך, מכין בהם מאורות כך שאותם האורות של סתרי תורה יאירו בהם, אבל בצורת אחוריים, שימשכו אותם גם אליהם. תפישת הרוחניות שונה מהתפישה המקובלת בעולמנו, שלכסות פירושו לא לדעת, לא לראות, לא להיות קשור. ברוחניות, בכך שאדם מכסה את סתרי התורה מפני נשמות אחרות, הוא דווקא קושר אותן לאורות הללו. לכן זאת פעולה של יצירת קשר, אך על דרך ההיפוך.

ישנה כוונה לקיים מצוות ה', וישנה כוונה המכוונת לסיבה שמחייבת לשמור את המצווה. ישנו קיום מצוות בכפייה, קיום מתוך יראה, וקיום מתוך אהבה. כשמתחילים להתקדם לדבקות בבורא, הדבקות מתרחשת באמצעות מצווה.

מהי "מצווה"? זיווג דהכאה וייחוד על ידי אור חוזר, שנעשה כלבוש לאור ישר. ממנו בא האור הפנימי שבו נמצא מעשה הדבקות. כלומר, בכלי עם כוונה על מנת להשפיע נכנס אור, וממלא אותו לפי השתוות הצורה בין הכלי לאור. ובתוך הכלי, בתוך הנשמה, מתרחש מצב הנקרא "דבקות". שם השוכן שוכן בתוך הנשמה וממלא אותה ושם נמצאת הדבקות המושגת באמצעות המצווה.

מתחילים את העבודה מהשכבה העליונה של הרצון לקבל, שעובדים בו בעביות הקטנה באמצעות יראה, ומיראה עוברים לאהבה. יראה ואהבה הן שתי דרגות גילוי שמעבר למחסום, גילוי היחס לבורא.

מעל המחסום יש עניין של שכר ועונש ואהבה נצחית, ולפני המחסום יש הסתר כפול והסתר רגיל. עניין של שגגות ועניין של זדונות. מתחילים מזדונות מתוך כך שנמצאים בהסתר כפול, ואחר כך עוברים לשגגות מתוך כך שנמצאים בהסתר רגיל. עוברים מחסום ומשתתפים בהשגחת שכר ועונש, שנקראת יראה.

לא מדובר באותה יראה שרבי שמעון מפרשה ב"הקדמת ספר הזוהר" ב"פקודין דאורייתא", יראה מדברים שונים השייכים לתחום העולם הזה, מדובר ביראה מתחום על מנת להשפיע, שבה גם השכר כבר מתבטא בעל מנת להשפיע, ביכולת להשפיע. זה נקרא "שכר ועונש", רכישת היראה, י' דהוי"ה. ואחר כך ישנו השלב הבא, כשיש ה' ראשונה דהוי"ה, כשמשיגים בחינת אהבה ומקבלים בה על מנת להשפיע.

מה שמתרחש בכלים כשמקבלים על מנת להשפיע נקרא בחינת ו', כי כשמקבלים בעל מנת להשפיע זה עדיין בחינת ה-ו' של הפעולה. ואחר כך באה ה' תחתונה, שהיא כבר המצווה המתקיימת כשמגיעים למצב הסופי, לתוצאה של הפעולות הללו, הדבקות. ואז האדם רוכש לו את השם המלאי' ה' ו' ה'.

עניין השמות מבלבל, מפני שמצד אחד לומדים ששמות י' ה' ו' ה' הם שמות הכלים. שורש הוא קוצו של י' - אין לו סימן חוץ מנקודה, ואחריו י' ה' ו' ה' הן או בחינות א', ב', ג', ד' או ספירות, כתר (קוצו של י'), חוכמה (י'), בינה (ה'), זעיר אנפין (ו') ומלכות (ה').

אבל מצד אחר, כשלומדים מבחינת השגת התחתונים, לומדים שטעמים, נקודות, תגין ואותיות, הם י' ה' ו' ה', ומה שיש לפני הטעמים, החשבון שנעשה בראש וכן הלאה, הוא קוצו של י'. אבל גם לפני השגת התחתונים, מיד כשהאדם פונה אל ההשגה הזאת, מתקרב אליה ומשיג, יש י' ה' ו' ה' בצורה אחרת, באור ישר מלמעלה למטה. יש י' ה' ו' ה' שהוא כביכול מאור חוזר, מצד התחתון, מלמטה למעלה. וכשבאים להשגה לא באים לטעמים, נקודות, תגין ואותיות, אלא מאותיות באים לשלמות, לדבקות.

כלומר, הדרך שלנו שונה. האדם מלקט את האותיות מהעולם הזה, מעתיק אותן לרוחניות, מתחיל לעבוד ברוחניות, וכל האותיות שלו מתקבצות לרשימות שלהן. אחר כך עובר האדם מרשימות של הכלים לרשימות של האורות - מאותיות, לתגין. ואחר כך לנקודות מהחסרונות, כשחסרים לו האורות הללו, מפני שקודם לכן היו הסתלקות ושבירה וכולי - הוא משיג את הסיבות, את החסרונות שחסרים לו להגיע לקדושה. כך עד שהוא מגיע לטעמים, זוכה לטעמי תורה.

לא מדובר ב-י' ה' ו' ה' על מבנה הכלי, על הספירות, אלא על השגה מלמעלה למטה, שבאה בטעמים, נקודות, תגין ואותיות. ומלמטה למעלה צורת ההשגה היא כאילו אחרת. יש בזה הבחנות רבות.

גם רב"ש מתייחס לעניין ואומר, שיש מצווה, תורה, אהבה ויראה. מצווה היא מלכות, תורה היא זעיר אנפין, אהבה היא בינה ויראה היא חוכמה. אבל ב"זוהר" כתוב ש"יראת ה' ראשית חוכמה", שיראת ה' היא מלכות. מלכות המתקנת את עצמה היא הראשונה, היא ראשית השגת החוכמה, עד שהיא מתמלאת באור החוכמה, כמו ספירת החוכמה. אם כך, איך מתחילים ממצווה, שלפי ה"זוהר" אמורה להיות אחרונה? רב"ש מסביר, שפעם מדברים מלמעלה למטה, מיד כשזה מתגלה, ופעם מלמטה למעלה, מיד כשמשיגים. אלה שתי דרכים שכביכול באות זו לקראת זו.

מהי עבודה ביראה?

עבודה ביראה כוונתה שאותו רצון לקבל הגולמי יכול לעבוד, לפעול ולשנות בתוך עצמו, רק מתוך חישובי חסרון או מלאות. בלי כוונות זרות, אלא בכוונה יחידה להיות מלא יותר. הפחד להתרוקן, לאבד את המילוי, נקרא יראה בהמית.

בעל הסולם כותב שלאדם יש כמה סוגי יראות, על פי מידת התפתחותו. או שהוא מפחד רק על עצמו, על קרוביו ועל משפחתו, או שהוא כבר ירא על חבריו, על עירו, על מדינתו ועל העולם כולו. אבל גם בתוך ההתפתחות הזאת ישנה רק ההכרה שהמילוי שלו תלוי בהם. רק מידת ההכרה נותנת לאדם את גודל היראה. למה האדם מגיע לפחד על העולם כולו? הוא ירא מפני שהוא תלוי בו. אמנם נדמה לו שהוא חושב על העולם, אבל זאת עדיין היראה הבהמית, האנושית שלו.

ואחרי כן מגיע האדם ליראה כלפי הבורא, יראה התלויה באמונה שהבורא הוא המנהיג. וכמו שהוא מתיירא שיחסר לו דבר מה שהוא יכול לקבל מסביבתו בעולם הזה, כך הוא מתחיל לתלות את עצמו בבורא, ומפחד שיחסר לו משהו שיכול לקבל מהבורא. הוא כבר מתחיל להיות תלוי בו, ואז הוא עושה חשבון שכדאי לו לקיים תורה ומצוות, כי זה רצון הבורא וכדאי לו לעשות את רצונו, להיטיב עמו כדי שהבורא יעשה לו טוב. למה? כי הבורא משלם למי שעושה את רצונו. זה נקרא לצפות לתשלום, לשכר, לצפות שיהיה לנו טוב בעתיד, בעולם הזה או בעולם הבא.

ישנם אנשים הזונחים לחלוטין את העולם הזה לטובת העולם הבא. הם לא רוצים דבר, רק את העולם הבא. האנשים הללו נחשבים צדיקים גדולים, אבל למעשה יש להם רצון לקבל גדול מאוד. כי בעולם הבא יש נצחיות ושלמות, ומה להם ולהנאות העולם הזה? הם אוסרים על עצמם לאכול דברי מתיקה, מתנזרים משומן, לא שותים משקאות חריפים ואינם נמשכים לתענוגים בהמיים. ואז, מה נשאר להם מהחיים? הדאגה לעתיד. ואלה נחשבים צדיקים...

אבל הסוג האחר של יראה, התהייה כמה אנו פועלים למען הבורא, מה יש לו מאיתנו בלי לקבל דבר בחזרה, יכול להתקיים רק לאחר הצמצום. כי צמצום הוא כשהאדם לא משיב דבר לעצמו ממה שהעניק לבורא. והבדיקה לכך היא שאין תוצאות למעשיו. האדם עושה דבר מה ואין לו מושג אם הבורא קיבל או לא קיבל, אם הוא מכירו או לא מכירו, אם הוא מרגיש שקיבל ממנו או לא מרגיש.

מאין ישאב האדם חומר דלק לפעול? הוא דורש מהבורא שיתגלה לו רק לצורך זה, כדי שתהיה לו אפשרות לעשות למענו בלי לראות תוצאות. קוראים לכך צניעות.

מהי צניעות - הצנעת לכת, ברוחניות?

הצנעת לכת פירושה שאדם אינו יודע למען מי הוא עושה, מה הוא עושה, איך הוא משפיע והאם המקבל מרגיש שקיבל ממנו השפעה - כל הנסיבות שכביכול ניתן לפרשן בחזרה לטובתו. אם מתעמקים בכך, מרגישים שבלתי אפשרי לתכנן או לבצע זאת. מרגישים שנדרש כוח מלמעלה גם למוח וגם ללב, גם לתכנון וגם לביצוע.

אבל לפני כן יש להגיע לתחושת נחיצות של הדבר, והנחיצות הזאת נמצאת מעל המחסום. מעבר למצב הזה נקרא "לעבור מחסום", לצאת למצב שלחלוטין אינו תלוי בנו ואינו משיב לנו משהו. עד כדי כך שהבורא לא מכיר אותנו, לא יודע שעשינו משהו למענו, וגם אנחנו איננו רואים אותו ולא יודעים שעשינו משהו בשבילו.

איך ניתן להגדיל את הרצון לרוחניות?

כדי להגדיל רצון לרוחניות קודם כל צריך שיהיה רצון. רק אם יש רצון, אפשר לשער מהו רצון גדול יותר. אבל אם אין שום רצון, אי-אפשר לדעת מה הוא רצון קטן ומהו רצון גדול. הגדלה אינה דומה לרכישת דבר מה.

אומרים, "מתוך שלא לשמה בא לשמה". אם האדם חושב רק לטובתו, אבל יש בו גם מעט רצון לטובת הבורא שנותן לו האור מקיף, מעין הבנה שזה כדאי לו, והאדם משתוקק לבורא שימלאו כתאוותן של ממש, נותנים לו מלמעלה ישועה ומביאים לו רצון אחר, כוונה אחרת, ניתוק מעצמו. האדם מקבל יכולת לצאת מעצמו ולהתנתק מהרצונות ומהמחשבות על עצמו.

כרגע איננו מרגישים זאת, אבל זאת בריאה אחרת - מחשבות, חשבונות, גישה שונה לכל החיים ולכל המציאות.

מה נדרש כדי להסתכל על עצמנו מהצד?

בשביל להסתכל על עצמו מהצד צריך האדם כוח עליון שיעשה זאת למענו. אם אני כל כולי רצון לקבל, איך אוכל לצאת ממנו? רק האור המחזיר למוטב מוציא את האדם מתוך הרצון לקבל ומעמידו בצד עצמו.

אילו פעולות נדרשות כדי שתבוא דרישה לצאת מהרצון לקבל?

אי-אפשר להגיע לדרישה לצאת מהרצון לקבל, אם נמצאים בתוכו. מתוך הלימוד מתחילה להתרקם בתוך הרצון לקבל דרישה מעטה. בתוך הלימוד האדם חושב להגיע לדרישה כזאת, אבל כל הרצונות שלו נמצאים עדיין בתוך הרצון לקבל. אלא מתוך שהוא מתאמץ כל מיני מאמצים מושכים אותו החוצה, מעבר למחסום.

אין דרך אחרת. המרב שאדם מסוגל לו הוא לעשות מאמצים בתוך הרצון לקבל שלו, לרצות רק מה ששייך לרוחניות. האדם יכול להגיע לרצון לקבל הגדול ביותר כשהוא נוהג כתאוותן חולה אהבה, המשתוקק לאהבת הבורא ורוצה רק בה, והמטרה הזאת לא סרה מעיניו כל היום וכל הלילה. סביב הקוטב הזה מסתובבים כל חייו, והוא אינו רואה שיש משהו או אפילו שיכול להתקיים משהו מלבד אהבתו.

הדוגמה של אהבה היא דוגמה מהחיים המאפשרת לנו להרגיש איך זה לא לראות דבר פרט למטרה. לכן קיימות דוגמאות ממין זאת בעולם הזה. עלינו ללקט את כל האותיות, ההבחנות, מדוגמאות כאלה, כדי לדמיין רוחניות. ודאי שברוחניות זה אחרת, אבל מתחילים בדוגמאות "מתוך שלא לשמה". לכן קיים העולם הזה, כי יש בו "אותיות", דוגמאות גשמיות שבאמצעותן ניתן להתחיל לדמיין מהי רוחניות, אף על פי שהדוגמאות הללו אינן אמיתיות. לכן נקרא השלב הזה "לא לשמה".

ההשתוקקות לבורא דומה בדיוק לאהבה כלפי אדם כלשהו עד כלות הכוחות. רוצים רק אותו, אבל לא משיגים, ואז נאלצים לעבוד על הגדלת הרצון. איך ניתן להגדיל רצון? הגדלת הרצון צריכה לבוא לאדם מהחברה, המשננת באוזניו שוב ושוב שרק הרוחניות חשובה, וחוץ ממנה אין דבר. על האדם גם להתפלל רק על זה מתוך עצמו בזמן הלימוד. צריך להיות לו ברור שרק זאת הוא רוצה.

למה פרעה מניח לצאת ממצרים רק אחרי שקיבל מכות?

הקב"ה, שנגלה ל"משה" ול"אהרון" במראה הסנה, אומר לשתי ההבחנות הללו בתוך האדם שהוא יוציאן ממצרים, אבל לא לבדן. אמנם משה ואהרון כבר זכו והם ראויים ל"ארץ ישראל"- לעלות לדבקות בבורא, אבל התכונות הללו לא מספיקות כדי שהבורא יציל את האדם.

המחשבות והכוונות הללו טובות, אבל באדם יש עוד הרבה תכונות שנקראות: "פרעה", "מצרים", "יהודים", "עם ישראל", שצריכות להילחם ולהנחית מכות על פרעה לעיני כל המצרים, ובעיקר לעיני כל היהודים, כדי שיהודים ירצו להשתחרר מפרעה ולהימלט ממנו.

פרעה הוא ל"ב האבן. היהודים וחלק מהמצרים, הנקראים "ערב רב", יכולים להצטרף למשה ולאהרון, שני הכלים המתוקנים, הכוונות המתוקנות שבנשמה. כל היתר הם יהודים הנמצאים בשליטת פרעה. רק משה ואהרון מרגישים את עצמם חופשיים ובאים לפרעה בדרישה "שלח את עמי".

כלומר, הבורא אינו מתגלה אל האדם, אלא על האדם מוטלת העבודה להתאחד עם כל הרצונות שלו ולרצות בכל הרצונות הללו לעבור את מחסום. העבודה שלנו היא לרצות כה חזק, כמו בפסוק "חולת אהבה אני". להגדיל את אהבה "עד שאחפוץ", עד שאין דבר פרט לבורא. הבורא מגלה את עצמו אל משה ואומר לו: "בוא אל פרעה". הבורא מתחיל הכול, אבל האדם צריך לעמוד כנגד זה.

אותו "פרעה" שניחתות עליו מכות אינו אנחנו, אלא ה"פרעה" שבנו בלבד. פרט להבחנה הזאת ישנן עוד הבחנות, שלהן המכות דווקא עוזרות להתנתק מהעולם הזה ולרצות ברוחניות. המכות נועדו להראות לאדם כמה בזוי מצבו. הן באות על הבחנות שבהן האדם קשור לעולם הזה, כדי שיתנתק מהן, שהרי לא כדאי לו להיות קשור אליהן. המכות עוזרות לאדם להתנתק מתכונות שלא יכול היה להתנתק מהן בדרך אחרת.

המכות עוברות רק על חלק מהרצונות של האדם. עם כל מכה מתבררות לו ההבחנות שכנגד - העם ישראל מתחזק, רוצה לצאת ממצרים, פרעה מכביד את עולו. הוא מצווה לא לתת לבני ישראל לבנים, אלא שיצרו אותן בעצמם. הוא מצווה שיבנו לו בתים להנאתו ולרווחתו, לא להנאתם.

המצרים שבתוך האדם מתחילים לסבול מכל מכה ומכה, וה"יהודים" שבאדם, אותם אלה שקודם לכן לא ראו עצמם יהודים אלא עבדי פרעה, שקשרו עצמם לפרעה, מתחילים לעבוד את ה' ולא את פרעה. באמצעות המכות הם מתחברים לרוחניות והרצונות הללו נבדלים מ"מצרים" ומ"פרעה".

מה עושים עם "פרעה"?

אין מה לעשות עם פרעה עצמו, שהוא ל"ב האבן. הוא אפילו לא מת, פשוט בורחים ממנו. גם הבורא נותן לפרעה מכות רק במידה שתגרום לו לשחרר את היהודים, וכל ההבחנות האחרות שנקראות "מצרים" נשארות לחיות במצרים. רק היהודים עוברים לארץ ישראל ומגיעים לתורה ולתיקונים. יתר הרצונות עדיין חסרים, והם מיתקנים בגמר התיקון.

לפי ההלכה חל איסור גמור לרדת מארץ ישראל למצרים וגם לא לכל ארץ אחרת. במצרים נשארו אותן ההבחנות שעד גמר התיקון לא ניתן לתקנן, שאין לגעת בהן. המצרים ממשיכים לחיות שם.

הבעיה של פרעה היא, שהוא אינו מסוגל להבין שדרכו היא דרך אחרת כי נשללו ממנו ניצוצות של בינה. הוא ל"ב האבן שלא יכול לקלוט ולהבין מה פירוש על מנת להשפיע. הוא לא יכול להרגיש השפעה ותכונות הבורא אינן נכנסות בו. הוא מידת הרצון לקבל ד' של ד', לא יותר מרצון לקבל. המצרים הם כולם רצון לקבל, עד כדי כך שהם אפילו משמרים גוף מת, ומעניקים לו חיים כמומיה.

מהי הנקודה שדרכה בורחים מפרעה ויוצאים ממצרים?

אפשר לצאת ממצרים רק דרך אותו רצון שבא אל האדם מלמעלה. הבורא מגלה מלמעלה לאדם רצון אחד קטן, חלש, שכביכול דרכו הוא קשור אליו, הנקרא "נקודה שבלב". נקודה זעירה, שעל האדם להגדיל אותה לגודלו של כל העולם, ורק הנקודה הזאת, ורק המטרה הזאת יהיו לפניו.

הנקודה הזעירה הזאת נקראת "משה". ואומרים שחוץ מ"משה", ישנם שלושה מיליון יהודים, מתוכם שש מאות אלף גברים. שש מאות אלף נשמות שהאדם יכול לצרף לנקודה הזאת ישנן סביבה, ואז הוא יוצא ממצרים.

עד שלא יצרף את הנקודות הללו, את הנשמות הללו, ויכלול אותן בתוכו, לא ייצא ממצרים. משה לא יכול לצאת לבדו. הוא רצה לברוח משם אחרי שהרג מצרי אחד, אבל החזירו אותו חזרה.

איך משה מזהה את שש מאות אלף הגברים שיוצאים איתו ממצרים?

משה מזהה את שש מאות אלף הגברים שיוצאים איתו על ידי כך שהוא חוזר למצרים ומתחיל לתכנן את כל המערכה של היציאה. הוא מתכנן איך לגלות את פרעה ואיך לדבר איתו. הבורא מסדר לו את כל התהליך הזה ואומר לו: "בוא אל פרעה". משה מסרב ועונה שאין לו מה להגיד להם, שאין לו במה לשכנע אותם. הוא לא מתכוון לשכנוע פרעה, אלא לשכנוע היהודים שאותם הוא אינו יכול לברור. ואז בורא אומר לו להיות רק נוכח בתהליך, והוא משתתף בכל הניסים הידועים, המטה שהופך לנחש, הנחש שהופך למטה, וכל יתר הניסים. כל המצבים הללו מתקיימים באדם הנמצא בדרך ליציאה מהעולם הזה לעולם הרוחני, דרך המחסום.

למי שייכים משה ואהרון?

משה עצמו הוא חלק מארץ ישראל. התכונות משה ואהרון אינן שייכות לעם ישראל הנמצא במצרים, אלא מתגלות מלמעלה. כך גדל משה בבית פרעה בטיפולה של בתיה, בת פרעה.

מתי מבחין האדם בכל ההבחנות הללו?

האדם מגלה את ההבחנות רק כשהן מגולות, כשהוא מוצא בתוכו תגובה פנימית על כל שם ועל כל פעולה שהוא קורא בהגדה. כנגדם עליו לראות בתוכו את כל ההבחנות.

אבל אנו משתוקקים כבר עכשיו לדעת היכן נמצאת כל תכונה ותכונה, לקחתה בידינו ולהנהיגה כפי הבנתנו. כמו אדם הרוצה לנסוע ברכבו, מתיישב בתוכו ונוסע. הוא מכיר את כל החוקים ונוסע לפי החוקים, אבל רואה שיש לו כוח ושהוא יודע איך לנהוג. איך ניתן "להסתובב" בתוך הנשמה, בין כל הרצונות והכוחות והתכונות, וכשצריך, לקחתם ולעשות בהם את הנדרש?

רצוננו לדעת איך לעשות הוא רצון טוב, אבל הבעיה היא שהבורא עדיין לא נמצא בו בתוך כל התהליך הזה. במשך הזמן משתנה גישתו של האדם, ואז הוא רואה שהוא לא מתיישב ברכב ונוהג בשליטה מלאה, אלא רוצה שהבורא ינהג במקומו, ועליו רק להסכים מראש לכל המצבים, גם לאלה שייראו לו הפוכים לחלוטין מהנכון.

אם כך, מדוע מכניע הבורא את האדם?

הבורא לא מכניע את האדם, אלא את הרצון לקבל שלו. הבורא נלחם עם פרעה לנגד עיניו. הוא מראה לאדם את כל הדברים הטובים והרעים, את הבעד ואת הנגד, וכל המלחמה הזאת מטרתה להביא את האדם לרכוש את שני הצדדים. הוא אומר למשה: "בוא וראה מה אני עושה איתו", אבל פרעה חזק ויודע לעולל מעללים.

במה עוזר הבורא לאדם?

הבורא עושה באדם, בונה בו רצונות כאלה שבסופו של דבר ירצה בדבר הנכון. דבר לא יכול להתקיים בתוך האדם נגד רצונו, אחרת יתקיימו בו דברים שאינם לפי הכלים שלו, שאינם לפי כוחם להכיל. אין כפייה ברוחניות. יש לשנות קודם לכן את הרצונות, ולפי הרצונות החדשים מתבצעים דברים.

מה פירוש לזרז את הזמן?

לזרז את הזמן פירושו לסייע לרצון לגדול, להתברר ולהתממש ככל שניתן. את הרצון מגדילים בעיקר באמצעות האור שבא בזמן הלימוד. לומדים בספר שמשם בא המאור, ומתפללים שיבוא רק לצורך הגדלת הרצון. אדם החולה במחלה כלשהי ומעוניין להתרפא, לא איכפת לו מדבר בחיים פרט למחלתו, והוא חושב רק עליה. ההתמקדות במחלה תעזור לו להתרפא.

האם צמצום פירושו לא לרצות להשתמש ברצונות או לא לרצות לקבל תענוגים?

בצמצום הרצונות נשארים כפי שהיו והאדם עדיין רוצה מאוד. ההגדרה לצמצום היא - המעכב את רצונו אף על פי שמשתוקק מאוד. את הרצון אי-אפשר לשנות, אלא רק את אופן השימוש בו. הבעיה היא שאיננו מבינים איך אפשר גם לרצות משהו וגם לעכב את הרצון. בעולם שלנו עיכוב רצון הוא סימן לכך שלא רוצים עוד, שרוצים דבר אחר במקום הקודם. ברוחניות נשארים עם אותו רצון, והכוונה היא שמשתנה.

אם היינו דנים רק ברצונות, וניתן היה לחשב חשבונות עם עוד רצון ועוד רצון, היינו מבינים זאת, אבל יש כאן עניין של כוונה, שהיא משהו אחר וחדש לחלוטין. בתוך הכוונה מתחיל האדם לראות את העולם הרוחני. מה שהאדם מרגיש בתוך הרצונות שלו נקרא "העולם הזה". מה שהוא מרגיש בכוונה נקרא "העולם הבא", רוחניות, שהיא תוספת שאי-אפשר לשערה מראש.

איך ייתכן שהבורא אינו יודע מי עושה בשבילו?

חסר לנו גילוי שאפשר לעשות למען הבורא מבלי שיידע שהמעשה בא מאיתנו. חסרים ההסכמה לכך והרצון להגיע למצב שבו לא יישאר לנו שום פתחון פה או אפשרות לומר שאנו מרוויחים מזה. כלומר, האדם מבקש שתהיה לו בחינת בינה באופן מושלם וטהור.

איך אפשר לזהות שאנו הולכים בדרך אמונה ולא בדרך השכל?

אפשר לזהות שאנו הולכים בדרך אמונה ולא בדרך השכל על פי מה שנדרוש מן הלימוד. "אמונה" פירושה מחשבה על הבורא. כשהאדם רוצה שהבורא ישלוט, רוצה לחשוב על הבורא ללא הרף ולא לשכוח אותו אף לרגע, אפילו על מנת לקבל "לא לשמה", ודואג רק לכך וזו תפילתו בזמן הלימוד, נקרא שהוא לומד לשם אמונה. ודי בכך כדי שהאור יבוא ויחזירו למוטב.

האם נכון הוא לקבל כבוד מהחברה?

אסור לאדם לסגור את עצמו מפני השפעות נעימות. ראשית, השפעות כאלה בדרך מגדילות את הרצון לקבל. שנית, האדם אינו יכול לחיות מדרך שלילית, אלא רק מחיובית. איך מגדלים ילדים? מזינים אותם. הם לא חייבים לעבוד ולסבול כדי לאכול. גדילה מתאפשרת רק מתוך מילוי. לא לחינם יש ביהדות, ובמיוחד בחסידות, סממני כבוד המופנים כלפי מי שפועל למען החברה, תורם הרבה לבית הכנסת, וכולי. אלה מנהגים שהנהיגו מקובלים, והם צמחו מתוך פעולות רוחניות. איך האדם מקבל את המנהגים הללו זה כבר עניינו, וזאת העבודה שלו.

מדובר כאן בגילוי האור העליון. הבורא בכבודו ובעצמו צריך להתגלות בתוך האדם, למלא את כל נשמתו. הוא צריך להיות בו ובכל הרצונות שלו, בכל הכלים, בכל המחשבות והכוונות. פנים האדם צריך להיות כולו בורא. כלומר, אם מסתכלים על מקובל רואים שכל מעשיו, מחשבותיו, כוונותיו, כל מה שהיה ויהיה בו, זה בורא. אם כך, מי הוא המקובל עצמו? הוא מי שרק מניע את ידיו ורגליו בהתאם למה שהבורא קובע בתוכו. לו עצמו אין דבר.

אבל אם הבורא מתגלה באדם, האם הוא לא מתפתה ליהירות ולתחושת חשיבות עצמית? זה כבר עניין של על מנת להשפיע או על מנת לקבל.

במהלך היגיעה עלינו לגלות את יחידות הבורא ואת אחדותו. הבורא ברא את האדם מקולקל כי רצה שיכיר בכך שהבורא הוא אחד, יחיד ומיוחד. אם האדם מתקן את עצמו, הוא מתקן את מידת ההכרה שלו בכך שהבורא הוא אחד, יחיד ומיוחד.

דרגות הכרת הבורא כאחד, יחיד ומיוחד נקראות "דרגות התיקון" של האדם - "דרגות הטהרה", "דרגות השוואת הצורה". האדם גורם נחת רוח לבורא בכך שהוא מכיר בעובדה שאין דבר פרט לו, ושיש צורך במישהו מחוץ לבורא שיכיר בכך.

כלומר, נחת הרוח לבורא, ההשפעה אליו, היא ההכרה בכך שהבורא הוא אחד, ש"אין עוד מלבדו". וכל ההפרעות, ואפילו החיוב מלמעלה לומר "אם אין אני לי מי לי", נועדו רק לגילוי יחידותו ואחדותו של הבורא.

האם הבורא הוא שמרגיש נחת רוח או שהאדם מרגיש את נחת הרוח של הבורא?

הבורא ברא את האדם כדי שייהנה מהכרת יחידותו של הבורא, ולבורא יש נחת רוח, כביכול, מכך שהאדם מרגיש שלבורא יש נחת רוח. אנו מדברים רק מתוך ההרגשה שלנו. הבורא ברא את האדם כך, שבהשגת אחדותו הוא ישיג את שני הרגשות, שטוב לי וטוב לו.

מכאן רואים שכל מושג העבודה מופנה רק כלפינו, וכל ההרגשה היא בתוכנו. האדם לא מרגיש את הבורא, אלא את השתוות הצורה עמו. כל מחשבות האדם אם הבורא הוא הפועל או מישהו אחר קיימות רק ככוחות מנוגדים לאיחוד, שעל גבם יש לגלותו. כלומר, חוץ מהבורא יש אדם, המגלה שחוץ מהבורא לא קיים דבר. הרמח"ל כתב על זה יפה מאוד בספרים שלו. הוא הבליט מאוד את העניין הזה.

איך ניתן לגלות "אחד, יחיד ומיוחד"?

כל דבר ניתן לגלות מהדבר שעומד כנגדו. אי-אפשר לגלות דבר בדרך אחרת, אלא ממה שהוא ההיפך הגמור. כלומר, אם רוצים לגלות צבע לבן, אפשר לגלותו רק מתוך הצבע השחור, לא מתוך ירוק או אדום או צבע אחר, כי הצבעים הללו אינם הניגוד המוחלט של הצבע הלבן. בצבע הירוק, למשל, מעורב גם לבן, ובצבע השחור אין לבן כלל, לכן רק מתוך השחור אפשר לגלות את הלבן. בצבע הירוק יש משהו שלא מגלה את ההבדל, את הייחודיות של הלבן כלבן.

וכך קורה גם בכל סולם המדרגות. כדי להגיע להכרה מלאה של "אחד, יחיד ומיוחד" יש לעבור מצבים מוגדרים. אמנם "אחד, יחיד ומיוחד" נדמה כמושג אינסופי, אבל אם עוברים 125 מדרגות, מגלים את המושג הזה במלואו. כלומר, יש גבול להשגה, הנקרא "גמר התיקון". 125 פעולות בהכרת "אחד, יחיד ומיוחד" מביאות את האדם להכרה מלאה במושג הזה.

כל פעולה ופעולה כוללת מצב אחוריים - חשיכה, הרגשה הפוכה מאותה הרגשה שצריך להשיג, ואחר כך באה ההשגה. את הפעולות הללו לומדים בקבלה. אנו לומדים איך הכינו לנו מלמעלה למטה את המצבים הללו, את המדרגות, ואיך משיגים אותן מלמטה למעלה. ראשית אנו משיגים כלים שבורים - הפוכים מ"אחד, יחיד ומיוחד", ואחר כך אנו משיגים על כל מצב ומצב איך לתקנו כך שגם הכלי יהיה בתכונת "אחד, יחיד ומיוחד". לפי התכונה הזאת אנו מגלים את הצורה הזאת של הבורא. וזה נקרא "ממעשיך הכרנוך".

אבל האדם צריך להכיר זאת מתוך יגיעה שלו. לא די בכך שהוא מקבל מהבורא את הצורות ההפוכות ואחר כך את הצורות כפי שהן. כדי להרגיש זאת על האדם עצמו להיות שותף מלא בתוך ההתרחשות, כלומר, להרגיש שגם התכונות ההפוכות וגם התכונות המתוקנות שהוא מקבל, כולן שלו. ומתוך כך הוא מכיר את התכונות הללו באופן מוחלט וסופי, ואז הוא מכיר את הבורא באמת. כלומר, ההשגה צריכה להיות בכל ההבחנות, על כל עומקן, גם בשלילה וגם בחיוב של "אחד, יחיד ומיוחד".

וכדי להרגיש את ההבחנות הללו במלואן על האדם להרגיש שהן שלו, ולא של הבורא. לא כמשהו זר הנמצא מחוץ לו, אלא כשלו. שהוא הפוך מהבורא ונעשה דומה לו על ידי התיקונים. זה נקרא שההשגה צריכה להיות בבחינה ד' עצמה, כי ב-ג' בחינות הקודמות, ב-ט' ראשונות, בתכונות שמקבלים מהבורא, מבינים מי הוא. אבל בבחינה ד' האדם מרגיש שהתכונה היא שלו, גם כמקולקלת וגם כמתוקנת. הוא מכיר את התכונה הזאת לעומקה ממש.

לכן בעולמות אין על מי לדבר, כי בעולמות יש כביכול הרגשה בכלים, אבל לא הרגשת עצמיות, הרגשה שהתכונות הללו שלנו. כמו שדומם, צומח וחי נמצאים בשליטת הטבע, המתקיים בהם מתוך כורח, ולכן הם לא נחשבים "נברא". הנברא היא אותה תחושת "אני" באדם. נברא נמצא מחוץ לבורא. בריאה היא "בר ממדרגה", וניתן להרגיש זאת בבחינה ד' בלבד. לכן כל היסוד, כל המהות של "אדם הראשון" וכל יתר הנשמות היא בחינה ד', ההפוכה לחלוטין מהבורא ויכולה להרגיש את ההופכיות הזאת, ואז להרגיש את האחדות.

ממה נבנית ההכרה ב"אחד, יחיד ומיוחד"?

במושג "אחד, יחיד ומיוחד" ישנם הרבה גוונים והבחנות. הוא נבנה בתוך הרגשת האדם מהבחנות רבות מאוד, שהוא מלקטן לאט לאט ומקבצן יחד להכרה בבורא כאחד, יחיד ומיוחד. הצורה המתוקנת בכל מדרגה ומדרגה היא רק הכרת "אחד, יחיד ומיוחד", במידה שלה. ואז נקרא שבמדרגה הזאת הכלי גמר את תיקונו.

ב"תלמוד עשר הספירות" - "הסתכלות פנימית" פרק א', מסביר בעל הסולם (בהסתמך על הרמב"ם), ש"אחד, יחיד ומיוחד" הוא נתון שחייב לכלול את שלושתם. כמו עולם, שנה, נפש או בורא, נברא והפעולה שביניהם.

מה הכוונה שהבורא פועל על כל המעשים?

הבורא פועל על כל המעשים גם לפני, גם בזמן וגם אחרי שהאדם מגלה זאת. היחס למעשיו תלוי בתיקון של האדם, בהכרה שלו. דבר לא משתנה חוץ ממידת ההכרה של האדם במה הבורא הוא אחד, יחיד ומיוחד. ההרגשה הפנימית שלו את הבורא. אבל בבורא עצמו לא חל שום שינוי. לכן מכנים את המצב של האדם "לא מתוקן", "מתוקן חלקית" או "מתוקן".

בפסוקים רבים נאמר שהבורא הוא אחד - "אין עוד מלבדו", "אני הוויה לא שינתי" ועוד. אבל הפסוקים הללו לא נותנים שום מושג מהו "אחד". האדם צריך להגיע לפסגת הדבקות הנקראת "שמע ישראל ה' אלוקינו ה' אחד".

אם כך, לגבי מי הבורא הוא אחד, לגבי עצמו או לגבי האדם? אין ביכולתנו לענות על כך. לא מדברים על מה קורה כלפי עצמותו, אלא רק על האופן שבו האדם מרגיש אותו. בהכרה שלו, בהרגשתו את הבורא, ישנם כל המצבים, החל מהמצב ההפוך ועד למצב הדומה, השווה, אבל כהבחנות פנימיות בתוך האדם, בתוך ההרגשה שלו. כלומר, דבר לא משתנה בעולם חוץ מהרגשת הבורא. הבורא עצמו - לא משתנה.

באדם יכולה להשתנות רק ההכרה, הקליטה, ורק עליה צריך לעבוד. במידה שהאדם מתקן את כלי הקליטה שלו, משתנה ההרגשה שלו את הבורא, את העולם. שינויי ההרגשה הללו נקראים "דרגות ההשגה". כל מה שהאדם מרגיש בתוכו כיקום, כעולם שסביבו, כאנשים אחרים, כהוא עצמו, הם חלקי הרגשת הבורא, שדרכם עליו לגלות את היחידות "אחד, יחיד ומיוחד". ברגע שהאדם מגלה אותה, כל ההרגשות האחרות נעלמות והופכות להרגשת האחד, הנקראת "הרגשת אין-סוף".

למה הכרחי שההרגשה "אני כבורא" תשבה את האדם בעבודה זרה?

להישבות בעבודה זרה, להרגיש או לחשוב שאני כבורא, נקרא "מידת פרעה", שאמר: "מי ה' אשר אשמע בקולו". רק כשמקבלים מכות מתחילים להבין שלא אנו שולטים, אלא הבורא שולט. אבל גם כשמקבלים מכות, רק החל מהמכה העשירית מגיעים להכרה שאנו, האגו שלנו, נמצאים בהופכיות הצורה. כלומר, בכל ההבחנות צריכה להיות הכרה מי זה הרצון לקבל כנגד הבורא.

האם די להגיע ל"מידת פרעה" כדי להגיע לייחוד?

בכל המצבים מתגלים בהתחלה האחוריים, החושך, הצורה הלא מתוקנת, שגם היא צריכה להיות מורגשת בנו ("הכרת הרע") בצורתה הסופית, בהופכיות הצורה מהבורא, שהיא גילוי והיפוכו, גילוי תכונתו והיפוכו. ואז מתגלה מידת השוואת הצורה. כלומר, לא מספיק לגלות את הרע ולגלות את הטוב, יש לגלות גם איך הרע הופך לטוב.

התהליך עצמו חייב לעבור על כל ההבחנות, מ-ד' ל-ג' ל-ב' ל-א' לשורש. בכל הבחנה והבחנה, בכל עומקה, האדם עצמו בונה כביכול את הצורה המתוקנת. הבירור עוזר לו להכיר את תכונת הבורא הזאת בכל עומק היכולת שלו. האדם צריך לעבור תהליך של גילוי הרע, הופכיותו לטוב והרגשת הטוב בכל ארבע ההבחנות שהבורא ברא אותו.

מהו הגילוי הסופי?

הגילוי הסופי הוא תוצאה של התיקון. לא די להרגיש את הצורה ההפוכה והצורה המתוקנת. התהליך כולו בונה באדם את הכלים להרגיש בהם את הייחוד. סתם להרגיש הפוך זאת אינה הרגשה. הרגשת ההופכיות נבנית דווקא בסוף. ככל שמתקדמים לעבר התיקון מגלים עד כמה היינו לא מתוקנים קודם לכן.

בתחילת הדרך האדם לא יודע ולא מבין דבר, והוא בטוח שהוא מתוקן להפליא. אבל לאט לאט, ככל שהוא מתקדם ומתקרב לאין-סוף, מתגלה לו עד כמה הפוכים הם הכלים שלו. כמו רבי שמעון שהיה ל"שמעון מן השוק" או כמו הכתוב: "כל הגדול מחברו יצרו גדול ממנו". לכן כל שלבי התיקון צריכים להיות חתומים בתוך האדם, להיכנס לתוכו כרשימות שלו והבחנות שלו לנצח.

מהו התהליך שבו מגלים איך הרע הופך לטוב?

התהליך שבו הרע הופך לטוב מתגלה רק בגבול שבין דבר להיפוכו. רק בגבול הזה ניתן לגלות את התופעה עצמה. אי-אפשר לגלות מהו לבן או מהו שחור, אפשר לגלות רק את ההבדל ביניהם. ההרגשה נמצאת בגבול שבין שניהם. אם אין גבול בין שני דברים, צורה מנוגדת, התנגשות בין השניים, אי-אפשר להרגיש דבר, כי הוא לא נמצא בהרגשה שלנו. הוא נעלם מאיתנו.

לכן חייבים לרכוש כמה שיותר ניגודיות בין כל ההבחנות. בכל ספירה וספירה, בכל בחינה ובחינה, בכל הבחנה והבחנה יש להגיע להתנגשות מרבית, לניגודיות. זה נקרא לגדול, לעלות בסולם המדרגות. הניגודיות מול תכונות הבורא וההופכיות ממנו במדרגה הראשונה בסולם היא קטנה ביותר.

השגת ההופכיות בין שתי הצורות היא השוואת הצורה. בכך משווים את שתי הצורות הללו לאחת. בהשוואה ביניהן האדם משיג בפועל עוד יותר הופכיות בהן, משיג ששתי הצורות נמצאות בו, גם המנוגדת וגם הדומה כביכול, וכך הוא גדל.

מה פירוש לגדול? מה פירוש לפסוע מעלה במדרגות? שאותן עשר ספירות הנמצאות בדרגה הנמוכה ביותר, נמצאות גם בדרגה הגבוהה ביותר, רק בריחוק גדול מאוד. אם יש 125 מדרגות, הפער בין חמש הבחינות גדל עוד ועוד, ונקרא קומת האדם. האדם רק מכיר את מידת ההופכיות, ולפיה מכיר יותר את הדבר עצמו. הוא משיג אותו רק מתוך האמצע, בין זה לזה.

אם אין גבול בין שני מצבים מנוגדים, מקום שבו הם מתנגשים בנו, אין הרגשה. אבל אם יש גבול ביניהם, ככל שהם נראים לנו מנוגדים, כך גדל כוח ההכאה. לפי ההכאה עושים זיווג דהכאה, משיגים את ההפוך ואת הדומה ומגיעים להכרה המלאה, לייחוד. התוצאה מזיווג דהכאה נמצאת בגוף הפרצוף, שם מושג הייחוד.

האם יש משמעות לעצמאות הנברא בפעולת הייחוד?

העצמאות והבחירה עוזרות לאדם לבנות את מצב הייחוד והן תנאי הכרחי לגילוי עומק ההופכיות ועומק הייחוד. האדם חייב להיות נוכח בו כעצמאי. עליו להרגיש שהתכונות הללו שלו הן, שהוא הנמצא בהופכיות, שהוא הנמצא באיחוד. כי "אני" היא הרגשה של בחינה ד', והבחינות הקודמות עדיין אינן בחינה ד', הן לא "אני".

מאין מקבלים את הניצוץ, את הזיק הראשון המביא לייחוד?

הזיק הראשון המצית את הרצון לאיחוד, ואת ביצועו פעם אחר פעם, מתוך מצבים מנוגדים, מתקבל ממדרגה עליונה יותר. אח"פ דעליון נמצאים בכל מדרגה ומדרגה של התחתון, והאח"פ הללו מלמדים את התחתון איך לעשות ייחוד. כי ייחוד נעשה דווקא בכלים דקבלה, ואח"פ דעליון מראה לנו בכלים דקבלה שלו איך אפשר לעשותו.

אילולא יכולנו ללמוד מאח"פ דעליון, לעולם לא היינו יודעים איך לעשות ייחוד. גם בעולמנו, הגדול מלמד את הקטן ממנו. אח"פ דעליון שנמצא בנו מראה לנו את צורתנו המתוקנת העתידית, המהווה דוגמה בשבילנו לראות ולדעת למי עלינו להידמות, ומה צורתו של האחד, יחיד ומיוחד. האדם עושה בגלגלתא ועיניים שלו עם האח"פ דעליון עשר ספירות, ואחר כך רוכש את הכלים שלו ועושה בהם עשר ספירות.

לומדים זאת בעולם הניקודים, בכתר דאבא ואמא דניקודים. אח"פ דכתר דניקודים נמצא יחד עם גלגלתא עיניים דאבא ואמא, ויחד הם עושים עשר ספירות. כתר נמצא בגדלות, ואבא ואמא בקטנות. כתר נמצא בגדלות בגלגתא ועיניים ואח"פ שלו, וחוץ מזה הוא נמצא בגדלות עם האח"פ שלו בגלגלתא ועיניים דאבא ואמא, שהוא נפול בתוכם ולוקח אותם אליו. ומכך אבא מקבל גדלות, מתוך שגלגלתא עיניים דאבא ואמא בונים פרצוף יחד עם אח"פ דכתר דניקודים.

זה דומה לעלייה מלמטה למעלה, שדי להיות בגלגלתא ועיניים אם מבטלים את האח"פ ומתאחדים עם העליון, עם אח"פ דעליון הנמצא בנו. כך מדגימים לנו כמה גדולים עלינו להיות, כי העליון מראה לנו בכלים דקבלה שלו איך עלינו להשתמש בכלים דקבלה שלנו. בדיוק כמו אם המלמדת את בנה כישורי חיים. היא מראה לו בכלים שלה את הפעולות שעליו לעשות, והוא לומד אותן, מחקה את אמו ועושה אותן בעצמו.

גם בגשמיות וגם ברוחניות חינוך הוא חיקוי. אנשים רואים דוגמה ועושים לפיה. דבר מה שעושים לא על פי דוגמה, לא מצליח.

איך מתחילה בתחתון, המנותק מהעליון, פעולה משותפת עמו?

באדם ישנם כלים שבורים הנמצאים במצב הנקרא "רשימות שקטות", כהכנה לכל פעולה ופעולה. האדם לא מרגיש בהן עד שבא אור מלמעלה המאיר על הרשימות הללו, והן מתחילות להתעורר. את ההתעוררות הזאת האדם מרגיש. אם הרשימו מתעורר, האדם מרגיש התרוממות, התעוררות לקראת יישומו.

מידת ההתעוררות של האדם והסיבה לה תלויות באור המגיע לרשימו. אם מגיעה הארה קטנה, האדם מתחיל להתעניין בחיים, אם מגיעה הארה גדולה יותר, הוא כבר רוצה להשיג משהו בחייו. ככל שהאור מעורר את הרשימו, כך האדם רוצה להשיג יותר. הוא יכול לרצות להשיג תענוגים בהמיים, כסף, כבוד, והשכלה, או רוחניות. תלוי בעומק שאליו חודר האור בתוך הרשימו ומאיר אותו.

כך, בכל הבחנה והבחנה באות לאדם הפרעות גשמיות והבחנות רוחניות. הכול תלוי בעוצמת המאור המגיע לרשימו, וניתן לשלוט בעוצמתו. אפשר לעוררו ביתר כוח כך שישפיע על האדם ביתר עוז. שיעורר אותו לחדור עמוק יותר לתוך הרשימו, כך שלא יעבור הבחנות של דרגות דומם, צומח, חי בתוך הרשימו למשך שנים רבות, אלא יגיע מהר מאוד לדרגת מדבר בתוך הרשימו, שירצה ליישם ולממש את האני שלו.

לעולם איננו שולטים בכלי. הכול תלוי באור והכלים נמצאים בשליטתו המלאה. כלומר, האדם יכול לשלוט על עצמו רק דרך הבורא, רק דרך העליונים. לכן לעולם לא נסתדר בעולם הזה בלי לרכוש את השיטה של חוכמת הקבלה. רק מלמעלה נוכל לשנות את מצבנו.

למה דווקא השפעה לחברים מסייעת להגיע לייחוד עם הבורא?

בעבודה רוחנית משקיעים בחברה, כדי שתסייע לנו ללא הרף לראות את מצבנו ולדעת אם התהליך שאנו נמצאים בו פונה לכיוון הנכון. האני רוצה להסתכל כל הזמן לתוך עצמו, ותפקידה של החברה הוא להפנות אותו להסתכל כל הזמן על הבורא, שהוא המקור, הכוח, הקובע, העליון שאנו תלויים בו. הרצון לקבל העומד כנגדו לעולם לא ירצה להראות לנו את הבורא כאחד, יחיד ומיוחד, ועל החברה להזכיר לנו זאת.

מדוע עלינו להשיג דברים דווקא מתוך עבודה עם חברה, כשהבורא יכול היה לברוא אמצעי אחר? הבעיה היא שבעולמנו אנו נמצאים לבדנו, בלי הבורא, מפני שאנו שקועים בתוך רצון לקבל. לכן אנו מכנסים בתוכנו חברה, כדי להשתחרר מהרצון לקבל דווקא בעזרתה.

כשאדם פונה לחברה ועושה עבודה על החברים כדי שיעשו אותה עבודה עליו, הוא בבת אחת עושה את כל העבודה. הוא גם משיג את הרצונות שלו הנמצאים בחברים וגם מדכא את הרצון לקבל שלו כדי להתחבר איתם, כי בלי עזרתם לעולם לא יגיע למטרה. עם החברים הכול הופך לאחד.

מדוע לא ניתן לעבוד עם הבורא באותה דרך, ואז החברה תהפוך למיותרת? הבעיה היא שעם הבורא אפשר לעבוד רק בתנאי שעוברים, אפילו מעט, לרצונות נכונים, אמיתיים, נצחיים. עם חברה אפשר לעבוד גם בשלבים שבהם יש עדיין עליות וירידות, שכחה והיזכרות, שלבים שבהם נמצאים עדיין בלי הכרה, בדרגות של דומם, צומח, חי, מדבר.

בקבלה לומדים שבעומק הכלי, בהכרת האדם, ישנן ארבע דרגות (או חמש דרגות, כולל קוצו של י'), דומם, צומח, חי, מדבר, או י' ה' ו' ה'. ורק כשהאור מגיע עד המלכות, כשהאדם מגיע בהכרתו ובהרגשתו עד המלכות, הוא מרגיש שכל זה שלו. אם נמצאים בהרגשה של הדרגות הקודמות, אין הרגשת "אני", "שלי". במצבנו הנוכחי אין לנו עדיין הכרה.

למה האדם מרגיש סבל אם אין בו רצון להגיע לייחוד?

הסבל של האדם תלוי במידת התיקון או הקלקול שלו. אם בא לאדם דבר שהוא לפי רצונו, הוא מורגש בו כתענוג, אם בא אליו דבר לא מרצונו, הוא מרגיש באותה תופעה סבל וייסורים. אין ייסורים או תענוג מחוץ לכלי.

לכן יש להקדים כלים לאורות. להקדים רצונות והשתוקקויות לפני שמשיגים דבר מה, ואז לא משנה מה משיגים. ייתכן דבר שהשגתו כרוכה בייסורים גדולים, כאב עד מוות ממש, אבל אם מגיעים אליו מתוך רצון, הוא מורגש כתענוג מתוק. הכול תלוי רק במידה שבה הכלי מקדים את האור.

ככל שהכלי מקדים את האור, כך הופך הדבר מהסכמה לתענוגים עצומים. גודל הרצון קובע את גודל התענוג. זה יכול להיות דבר שלפני כן כלל לא רצינו בו. עד כדי כך חשוב קדם העבודה לקראת תופעה כלשהי, שהוא הופך אותה משנואה ובלתי נסבלת לרצויה עד מאוד.

הכול נקבע רק בקדם היגיעה, הנקרא הפיכת דרך ייסורים לדרך תורה. האדם לא יכול לשנות לא את הפסיעות ולא את המצבים, כי בתוכו נמצאות רשימות מוגדרות שאין לשנותן. רק היחס משתנה. האדם מקדים רצון לכניסה למצב, ואז המצב הזה נראה לו טוב. אם אותו מצב בא במפתיע, בלי רצון שקדם לו, הוא מורגש כנורא.

לכן צריך להשתוקק לגמר התיקון, להשתוקק לתיקונים, להשתוקק לבורא. כך בא גילוי הבורא כגילוי רצוי ונעים, ולא כהסתרה. אחרת גילוי הבורא מתקבל כמכות, כגילוי אחוריים במקום גילוי פנים. את האחוריים אפשר להפוך לפנים רק לפי מידת היגיעה לרצות בכך. רצון הוא כבר פנים. לכן כל דבר מושג רק ביגיעה ולכן יש להקדים כלים לאורות.

זאת כל העבודה שלנו. עבודה רוחנית היא רק ייצור כלים, שהם השתוקקות, ולא הרצון עצמו. כי רצון יש לנו, אבל אם בתוך הרצון מורגשת תופעה בלי השתוקקות, היא מורגשת כייסורים. אם היא מורגשת עם השתוקקות, היא מורגשת כתענוג, כנעימות. לכן ההשתוקקות היא המושגת, היא שייכת לאדם. הרצון אינו של האדם, הוא נברא על ידי הבורא. האדם מרגיש השתוקקות שאותה הוא מייצר בעצמו, כמשיכה לדבר מה, משיכה הנקראת "אהבה לדבר".

האם ניתן להגיע לאיחוד עם הבורא לפני האיחוד עם החברים?

אם האדם מגלה את המציאות, הוא לא מרגיש שום הבדל בינו לבין בורא לבין חבר, כי הכול אחד. אבל במצבו הנוכחי עליו להשתדל להיות עם חבריו כאחד - לקבל את רצונותיהם, את סבלם, כשלו. ואז הוא רוכש לעצמו גם את הדברים הטובים שבהם, כי כולם אחד. כך הוא אכן רוכש את הטוב שבהם ומתאחד עם הבורא. אי-אפשר להתאחד עם הבורא בלי החברים. אם נדמה לאדם שזה יכול לקרות, הוא עדיין חושב שאפשר להגיע לבורא בלי על מנת להשפיע.

האדם אינו חייב להצליח בעבודה ובחברה או לרצות את חבריו, אבל עליו לדעת שבאותה מידה הוא לא יצליח במסעו אל הרוחניות ושהוא אינו רוצה את הבורא. החברים הם קנה מידה למידת ההתבטלות של האדם בפני הבורא. מדובר באותו דבר עצמו, רק החברה מגולה כלפיו, בעוד הבורא נסתר. אין דבר אחר פרט לבורא. החברים הם הבורא, אך בעולם הזה הבורא נסתר ומראה לנו עד כמה איננו מוכנים לצאת מעצמנו. לכן אנו טועים וחושבים שכלפי הבורא אנו מסוגלים לעשות הכול, אבל לא כלפי החברה.

איך אפשר לבטל את עצמנו מול החברים בצורה נכונה, מבלי להתבזות?

ביטול עצמנו בפני החברים נראה לנו בעייתי, כי אנו רואים את החברים במידותיהם המגונות והנבזיות. איננו רואים שתמורת ההתבטלות בפניהם נקבל תענוגים. ישנו כאן קושי כפול. קושי אחד הוא, שאנו שופטים את כליהם של החברים כנחותים. קושי שני הוא שאיננו מודעים לרווח שיהיה לנו מכך בתוך הכלים שלנו. כלומר, גם החברים נשפטים כרעים, וגם התוצאה מההתבטלות בפניהם, תוצאת ההיקשרות אליהם והאיחוד איתם נדמית לא טובה ולא כדאית. אבל הקושי הכפול הזה אמור להוכיח לאדם עד כמה הוא רחוק מהשגת הכלי נכון. עליו לראות דרך הקושי שהוא אינו מבין מהו כלי נכון ומהי התוצאה הנכונה הבאה מהייחוד. הוא עדיין כלל לא מכיר את מהותה של דרגה אחת מעל שלו בקשר עם הבורא.

איך יכול האדם לבטל בכוחות עצמו את עקשנותו ואת התנגדותו להתחבר עם החברים?

האדם לא מסוגל לעשות תיקונים בעצמו. עליו לבקשם מלמעלה. ניתן להיווכח מתוך כך עד כמה קשורה התחברות עם החברים לבורא. אם רוצים תיקון, מוכרחים להכניס לתמונה את הבורא, ומי שחושב להסתדר עם החברים בלי הבורא, לא יצליח. הוא יעשה מעשה מלאכותי. ניתן ללמוד זאת מדוגמת החברה הקיבוצית או החברה הקומוניסטית ברוסיה, כפי שמדגים בעל הסולם. האנשים שם רצו לבנות חברה אידיאלית ונכשלו בכך.

תיקונים באים מלמעלה, ואם אין רצון באדם, עליו לבקש שיהיה לו. אם יחסו אינו טוב, הוא ישתנה באמצעות פעולת האור עליו. האדם לעולם לא ימצא בתוך עצמו נטיות ויכולות לתקן. וכך יוצא שגם פעולה כלפי החברה היא פעולה כלפי הבורא, ואת הכוחות הנדרשים לכך מקבלים בפנייה לבורא. העבודה כולה מתבצעת במישור אחד. לכן רב"ש כותב, שמצוות שבין אדם לחברו קודמות למצוות שבין אדם למקום. מדוע? כי מתוך בדיקת מצבו בחברה, האדם רואה את מצבו עם הבורא. חברה ובורא הם אותו הדבר עצמו, ורק נדמה לנו שקיימת חלוקה לשניים.

מידת הקשר של האדם עם החברים מעניקה לו את האומדן הברור ביותר על מצבו, ומבהירה לו בדרך הטובה ביותר שהבורא לא יוכל להתגלות בפניו לפני שיהיו לו כלים מתוקנים. אין מצב אחר. לצורך כך נעשתה שבירת הכלים, שבירה לחלקים, לגופים, ולכל הקיים בעולם הזה. כי רק זה המישור שבו יכול האדם להגיע לנזקקות לבורא. האדם זקוק לבורא כדי להתחבר עם החברים, וזקוק להתחבר עם החברים כדי לשבור את האגו שלו ולרכוש מסך. למסך הוא זקוק כדי להתחבר עם הבורא.

ישנם ג' שלבים שאותם עובר האדם בכל המסלול שלו, מרגע הבריאה ועד סופה:

א - אהבה עצמית

ב - אהבת הזולת

ג - אהבת ה'

כשאדם יוצא דרך המחסום מהעולם הזה אל העולם הרוחני, הוא נוטש מאחוריו אהבה עצמית ורוכש אהבת הזולת, וכשהוא עובר מעל הפרסא, הוא מגיע לאהבת ה'. אי-אפשר להגיע למטרת הבריאה, שהיא אהבת ה', השתוות הצורה, תיקון הכלים-התכונות והרצונות של האדם, בלי לעבור את ג' השלבים הללו.

לא תמיד אנו מצליחים להתחבר למשמעות השמות הללו: "גמר התיקון", "השתוות הצורה", "רכישת נרנח"י עליונים", "אהבת הבורא". נדמה לנו שמדובר במצבים שונים העוסקים בנושאים שונים ובמטרות שונות. איננו מבינים שהם אותו הדבר עצמו, שהם אינם עוסקים באורות, כלים, מצבים וסיבות, אלא באותו מעמד הנקרא "גמר התיקון".

הקבוצה היא קרש הקפיצה והאמצעי להגיע לגמר התיקון, כותב רב"ש, בהתאם למידה שבה מקבל ממנה האדם כוח להתקדמות וככל שהוא משתמש בכוח שלה כקטן המקבל מגדול. האדם ממעיט את עצמו מול החברה ומתייחס לעצמו כקובץ אפסים שרק בסופם נמצא האחד. כלומר, הוא רואה את עצמו כפחות שבחברים, מוכן לקבל מהחברה, להתפעל ממנה, וההתפעלות משפיעה עליו כה עמוק שהיא מספקת לו חומר דלק לעשות כל דבר.

אנשים מוכנים למות בעבור כל דבר, איש איש וטעמו עמו. הם מתים מכל מיני סיבות שהחליטו שכדאי למות למענן. או שאין להם די תענוגים או שהם רואים במוות מימוש אידיאל ושליחות עליונה או כדי לרכוש באמצעות המוות מצב טוב יותר.

כלומר, הבעיה אינה מחסור בחומר דלק, כי ניתן להפיקו מהתפעלות מהחברה. הבעיה טמונה בקצב וברצון להתפעל ממשהו. כל העבודה שלנו היא להצליח להתפעל מהחברה כפי שילד קטן מתפעל מהמבוגרים ורוצה להיות כמותם. העבודה היא לדעת איך להתפעל, באיזו מידה להתפעל, כמה להתמעט אל מול החברה, ואיך לבחור חברה שהאידיאל שלה ומטרתה נכונים וגבוהים יותר.

כלומר, האדם צריך להתמעט אל מול החברה, אבל עליו לדאוג גם לתוכן שהחברה תספק לו. בד בבד עם ההתמעטות עליו גם לנהוג כגדול מול החברה ולהשפיע לה את המטרה הנכונה שתהיה בראש מעייניה. כלומר, האדם מחויב בבניית חברה שיוכל לקבל ממנה את מה שבנה בה. האדם בונה את עצמו בדרך כזאת של עבודה הדדית עם החברה, כשמתוך משא ומתן תמידיים הוא בונה בתוכו את שתי הנקודות כתר ומלכות - כמה הוא גדול לעומת החברה וכמה הוא קטן לעומתה, כשבעצם קומתו היא מידת התפעלותו ממנה.

ואז, אחרי שהאדם רוכש את שני הנתונים הללו, אין לו עוד מה לעשות, כותב בעל הסולם במאמר "החרות", שהרי הוא כבר נתון בידי החברה בלי שום בחירה חופשית. אחרי שהחליט על מקומו ועל סוג החברה שממנה יתפעל, ההחלטה הזאת קובעת את כל עתידו.

אם כך, מדוע יש לאהוב את הזולת, לאהוב את החברה, בבחינת "ואהבת לרעך כמוך"? מדוע לא די להשפיע לחברים ולקבל מהם, ולהתייחס אליהם כאל אמצעי וכלי שבעזרתו נגיע לבורא? מדוע לא להשתמש בהם באופן טכני ועסקי, כמערכת שדרכה נכוון את עצמנו למטרה הנכונה, נקטין רצונות רעים ונגדיל רצונות טובים?

נאמר לנו ש"ואהבת לרעך כמוך", רכישת האהבה לזולת, הוא המפתח שבעזרתו האדם פותח את הדלת המובילה להיכל הבורא. לכן לא די להתייחס לחברה מנקודת התייחסות של קטן מול גדולים, אלא יש לאהוב את החברים. הבורא מתייחס באהבה אל האדם באותה מידה שבה האדם נמצא בין אנשים ואוהב אותם.

כלומר, אם האדם נמצא בקבוצה, והקבוצה שלו מאוחדת ומתמקדת בבורא, הבורא אוהב אותו במידה שהוא אוהב את הקבוצה שלו. הבורא לא מתייחס לכל אדם בנפרד, הוא מתייחס לכולם יחד. אם אנו אוהבים את כולם פירוש הדבר שרכשנו את כולם והם שלנו, חלקים של גופנו ונשמתנו, ובכך אנו רוכשים את יחס הבורא לאדם, לבריאה, ל"אדם הראשון".

אבל אם איננו אוהבים את הזולת ולא מתחברים עם איש, לא נרכוש את יחס הבורא לבריאה. במקרה כזה האדם מרגיש את היחס של הבורא בצורה הפוכה, מה שעוזר לו להכיר את המצב שנמצא בו כרע ולשנותו.

לכן כדאי לנו לראות את עצמנו ללא הרף בתוך קבוצה, בחבורה, כחלק מאומה, כחלק מהאנושות. כמו שכותב רבי אלעזר בן רבי שמעון, שיש להגיע ל"ואהבת לרעך כמוך" כלפי כל העולם, ואז הבורא מתגלה לאדם ככל שהוא נמצא בקשר אהבה עם הבריות שלו. הכול מתרחש לפי השתוות הצורה. יחס הבורא לבריאה הוא טוב ומיטיב, יחס של אהבה, והיחס לבריאה חייב להיות זהה. לכן אין טעם לצפות שהבורא יתייחס באופן אישי לכל אחד ואחד מבלי להביא בחשבון את מעמדו ועמדתו כלפי החברה.

החוקים הרוחניים הם מוחלטים ואינם משתנים. זעקות ותפילות לא מביאות שינוי פתאומי אצל הבורא, כפי שנהוג להאמין. אין אצלו העדפות מיוחדות, יש רק חוק שהוא בבחינת ייהרג ובל יעבור, "אני הוויה לא שיניתי". אם האדם מתאים את עצמו לחוקים הללו, הוא נהנה מפירותיהם. אם הוא מתנגד להם, הוא יקצור מהם רק סבל. כך הם פני הדברים באופן מוחלט.

הבקשה, התפילה והזעקה נועדו להכנת הכלי ולבניית היחס לבורא. בכך האדם כביכול בונה את עצמו ומשנה את עצמו, אבל לא משנה את הבורא. הבורא שומע את האדם ומתייחס אליו בדיוק לפי המדרגות והתנאים שקבע מראש, שלא ייתכן בהם שינוי פתאומי עקב רחמנות לא צפויה, כפי שנדמה לנו. החוקים של הבורא ברורים מאוד, מוחלטים וקבועים.

לכן כדאי להפסיק לחפש נוסחאות לעקוף את המצב. יש ללמוד ולדעת אותו ולהתגבר עליו בדרך שאותה קובע הטבע. הבורא הוא החוק הכללי של כל הטבע, וכמו שכותב בעל הסולם באחד ממכתביו, מימות העולם לא ויתר לאיש על גרם אחד של יגיעה.

איך בונים נכון את הגדלות ועם זאת מתבטלים בפני החברה?

האופן ההדדי שבו צריך אדם להתייחס לחברה קיים גם בין שני אנשים בעולם הזה. אם אוהבים אדם, רוצים לקבל ממנו גם את דרך האהבה שלו, ולפי האהבה משקיעים ולפיה מתפעלים. זאת פשוט צורת הקשר. לא ייתכן קשר המתקיים בכיוון אחד, הוא חייב להתקיים בשני כיוונים.

הקשר חייב להיות הדדי, וכל העניין הוא רק לסדר אותו כלפי הבחנות מסוימות. ההבחנות כלפי הקשר עם החברה אמורות להיות השפעה לחברה, להתרוממות גדולה ככל שניתן, והעמדת מטרה שבעינינו היא גבוהה ונכונה. אבל אחרי שהגדלות הזאת נקלטה בחברה, אחרי שהאדם מחליט שזאת החברה שלו, עליו להרכין את הראש בפני כל מה שיש בה.

מה פירוש להרכין את הראש?

על האדם להרכין את ראשו בפני האידיאה של החברה שלו, בפני מטרתה. הבחירה בחברה מסוימת צריכה להיות אמיתית. בבחירת החברה האדם בוחר את המחשבות שלו, את רצונותיו, מעמדו ואת מי שיהיה בעתיד.

גם בעולמנו אומרים: "אמור לי מי הם חבריך ואומר לך מי אתה". אתה הוא החברים שלך. ניתן לדעת מיהו אדם על פי החברה שהוא נמצא בה. החברים שאדם מתרועע עמם בילדותו קובעים איך יהיה כשיגדל, גם כשבמשך השנים הוא מתרחק מהם. הכול עניין של חינוך והדברים מתרחשים לפי חוקי הטבע. אין כאן דברים נסתרים מהדעת, זה פשוט עובד כך בכל עומק הבריאה.

אם יש מחלוקת בין החברים, איך בודקים את המטרה?

אנו בודקים מטרה על פי הגדרות מדויקות שכתבו למעננו מקובלים והמורים שלנו, לא לפי דברי החברים או לפי מחשבותינו הפרטיות. עלינו לשנן את אותן הגדרות מדויקות ולהציבן מול עינינו כמטרה.

לחברה יש מטרות ברורות, להתחבר באופן הדדי, להראות אהבה זה לזה, להזכיר זה באוזני זה את הכרת החשיבות של הבורא, של המטרה, של התיקונים, של החברה ושל החברים. האדם חייב לחשוב על המטרות הללו ולחיות אותן, כי האדם נמצא במקום שבו נמצאות מחשבותיו.

איך עלינו להתייחס לדברי החברים ולעצותיהם?

אדם המעוניין להכניע את עצמו בפני החברה משתדל לציית לדברי החברים ולהישמע להם. בכך הוא מתרגל קטנות אל מול גדולים. הדרישה שהוא נדרש לעשות דברים מסוימים מאלצת אותו לקבל כקטן מגדולים. כשאדם ממעיט את עצמו בכוונה, בכוח, ביגיעה, הוא מקווה שהמחשבות הטובות של חבריו, הכרת המטרה שלהם וכל יתר הטוב שבהם יזרמו אליו מגובה ההר אל הנחל שלמרגלותיו.

לשם כך יש להרכין את הראש מול החברים. הם אומרים לנקות - ננקה. אומרים לעבוד במטבח - נעבוד במטבח. כל שיגידו, נעשה. העובדה שישנם מעלינו כל מיני אנשים שאומרים לנו מה לעשות היא טובה ומועילה ועוזרת לנו לקבל מהחברה לאחר מכן את הדברים הטובים ביותר. זאת המטרה היחידה להשתייכות לחברה.

ככל שמזדמן ומתאפשר לאדם להיות בעמדה פחותה בחברה, הדבר פועל לטובתו. הזדמנות פתאומית לאדם לבלוט בחברה עשויה להיות קללה גדולה. התפקיד הזה עשוי לקלקל אותו, כי הוא לא מאפשר לאדם להיות קטן מול החברה. לכן רק לאנשים מתוקנים נותנים אפשרות להיות מנהלים בחברה, כי אותם המעמד הזה לא מקלקל, ומאפשר להם להתקדם. אבל אדם שאינו מתוקן עדיין, שאינו מוגן מול הגאווה שלו, התפקיד לא מאפשר לו להתמעט אל מול החברה, לא מאפשר לו לקבל את המסר, את המטרה. אדם כזה יהיה כמו סתם מנהל של מפעל, ולא יתקדם ברוחניות.

ואם התבטלות של אדם מביאה את חבריו לזלזל בו?

ייתכן שזלזול של חברים במי שמתבטל יהיה לטובה. הזלזול שלהם יתן לו אפשרות להכניע את עצמו באמת, ולא לשחק משחק של הכנעה.

מה הקשר בין יחסים של קטן כלפי גדול ב'חברה' לבין תפקידי החברים במפעל?

בעסק שהקבוצה מקימה, יש יחסים כמו במפעל ויש יחסים של חברים בחברה. כלפי מה מתייחסים לחברים במפעל כקטנים או כגדולים? האם יש לכך קשר לתפקידים השונים במפעל? עלי להתייחס לכולם כאל גדולים, בזה שאני רוצה לגרום להם התרוממות והתפעלות מהמטרה. אני רוצה להיות כקטן לעומתם כדי לקבל מהם בכללות התפעלות והתרוממות כלפי המטרה. כביכול אין לכך שום קשר לתפקידים במפעל. התפקידים במפעל רק עוזרים לנו, כי גם בתפקידי המפעל אפשר להיות כגדול או כקטן.

אבל בלי תפקידים ובלי שום קשר למפעל, אפשר לבנות מערכת יחסים כלפי החברה כקטן וכגדול, בידיעה, בהכנעה, בהשפעה וקבלה, כשבהשפעה אני כמה שיותר גדול מהחברה, ובקבלה אני כמה שיותר קטן מהחברה. המפעל רק עוזר לבנות עוד יסוד, בסיס נוסף ליחסים בינינו.

מה יעשה אדם המקבל כבוד מהחברה ומפחד להיפגע מכך?

הפחד מכך שהכבוד שנקבל יקלקל אותנו, הוא עצמו שומר עלינו. כבוד בעבודה רוחנית הוא דבר נדיר מאוד. גם אם נותנים למישהו כבוד, משתדלים מיד לאזן זאת. למשל, נותנים לו לעשות איזו עבודה שמוציאה אותו מכלל החברה כאדם חשוב.

האם אהבת חברים היא מטרת החברה בלבד או שאכן יש לאהוב את כל החברים?

בקבוצה ישנם חברים שאותם אנו מרגישים יותר ושקל לנו יותר להשפיע להם או לקבל מהם, כי הם דומים לנו יותר. ישנם אנשים שאיננו מבינים אותם ולא מצליחים לפענחם. לא נאמר לנו שעלינו להתאמץ מאוד כדי לחדור לתוך מישהו מהחברה. נאמר לנו רק לא לברור חברים רק על פי תכונות בהמיות. עלינו למצוא בכל קבוצה את האנשים שאיתם יש לנו שפה משותפת, אותם אלה שאנו מרגישים מוכנים להיקשר אליהם.

בעניין האהבה וההשפעה והקבלה עלינו לצעוד בהדרגה מהקל אל הכבד. כל התיקונים מתבצעים מהקל אל הכבד. בינתיים עלינו לבחור כעשרה חברים ולהשתדל לקיים איתם קשר כזה, אבל לא להתעלם מהחברים האחרים, אלא להבין שבשל חולשתנו הזמנית איננו מסוגלים לאהוב גם אותם. אל לנו לשכוח כי המטרה היא לאהוב את כל העולם. אם האדם מגביל את אהבתו ולא איכפת לו שיתר האנשים שאינם חבריו יאבדו, הוא מוחק בכך את מושג האהבה של הבורא.

האהבה של אדם הנוהג כך היא אהבה אנושית, אהבה שנוחה לו ולא אהבת הזולת שהבורא הכתיב, שהיא יציאה מעצמנו. על האנשים הקרובים יותר אלינו, שלפי רוחנו, אנו רק מתרגלים יציאה מעצמנו. יציאה אמיתית מתוך עצמנו מתרחשת רק כשאנו נקשרים לאלה שאיננו מרגישים אותם כל כך ולשם הקשר איתם עלינו באמת לצאת מעצמנו. כלומר, אפשר לזמן מה להתייחס רק למי שחבר שלנו, אבל מאוחר יותר זה מצביע על פיגור בעבודה.

מה לעשות עם מי שלא מוכן להתחבר איתי?

אם חבר אינו מסוגל לראותנו, לא רוצה לראותנו ומפנה אלינו את גבו, אין דבר שנוכל או שהוא יוכל לעשותו. בינתיים נעבוד עם אנשים אחרים, נכין את עצמנו, ואחר כך ניווכח פתאום שכדאי לנסות דווקא עם האנשים שהטבע שלנו מתנגד להם. שהרי מטרתנו היא לשבור את דפוסי הטבע, להשתחרר ממנו. "אהבת הזולת" היא זולת ממני, מחוץ לי.

איך מתיישבים יחסים של אהבת חברים עם תבנית שנקראת מפעל?

אל לנו לטעות, מפעל לא קשור לאהבת חברים. מפעל הוא מפעל, מקום שבו מתקיימים יחסים עסקיים בין כל החברים, ואז הם אינם חברים, אלא פועלים, שלכולם מטרה גדולה אחת, מטרה חשובה מאוד, הפצת חכמת הקבלה שבאמצעותה מגיעים לתיקון, לבורא. בלי שום אהבת חברים. לא מכניסים כאן רוחניות או קשר רגשי כלשהו, רק קשר עסקי, ואז המפעל יתקיים ויפרח. אם מתחילים להכניס לעבודה במפעל כל מיני רגשות, הכול מתמוטט.

האם אפשר לכלול במפעל יחסים אישיים וחברתיים?

כל היחסים האחרים פרט ליחסים עסקיים חייבים להיות מעל העבודה במפעל, כביכול לא מחוברים אליה ושיהיו כמה שפחות יחסים כאלה. איננו די מתוקנים עדיין כדי שנוכל לכלול אותם בעבודה במפעל. המסגרת הזאת מאפשרת לנו להתקדם במהירות מסוימת, ולשמור את חיינו במסגרת שבה אנו חיים לקראת רוחניות. מסגרת המפעל לא נותנת לנו תאוצה גדולה, אבל היא מסגרת של דומם דקדושה. אנו עובדים בה למען הפצה, לומדים כדי להגיע לרוחניות, אבל לא מכניסים רגשות הדדיים בין החברים. נכון, רגשות כאלה הם עדיין העיקר, אבל אם נכניס אותם, נישבר. אם כל המפעל יהיה תלוי ביחסים בין החברים, הוא ללא ספק יתמוטט.

אם במשך התיקון כל אחד מאיתנו ייצא מעצמו ותהיה באמת אהבת הזולת, ככל שתתרחב ותגדל אהבת הזולת כך לא נרגיש שום הבדל בין יחסים עסקיים ליחסים רגשיים. ובינתיים, כשעדיין איננו יכולים לשלב יחסים רגשיים עם עסקיים, אך רוצים להתקדם לקראת המטרה, אנו חייבים לעשות פעולות גשמיות שלא מכניסים בהן רגש, אלא רק שכל. הרגש מתקיים כלפי המטרה, כלפי הבורא, אבל לא זה כלפי זה, ואז הוא לא מפריע לנו לעבוד. יש להיזהר מאוד מעירוב יחסים אישיים בין החברים בתוך המפעל. מפעל צריך להתקיים כמו החברה הדתית, השורדת אלפי שנים משום שדבר בה אינו משתנה. אסור לשנות משהו. אם מתחילה אופנה כלשהי, לא נגררים אחריה ולא משנים דבר, רק מחכים. מחכים כי אם עושים שינוי, התוצאה שלו מורגשת רק אחרי כמה שנים, ומי יודע מה תהיה התוצאה.

לכן ככל ששומרים על יציבות המסגרת, כך היא ממשיכה ותמשיך להתקיים הלאה, כפי שהתקיימה עד כה. זה דומה לאדם שחווה את הרע והוא מפחד ממנו ומסתפק במה שיש לו, כי אז הוא בטוח שלפחות לא יהיה לו רע יותר. כך יש לשמור על קיום המסגרת שלנו. שלפחות כך תתקיים.

לכן היא חייבת להתקיים בלי שום רגש. רוב הדתיים לא מכניסים רגש בקיום תורה, במצוות ובלימודים. הם מקיימים מצוות מפני שזאת היא חובתם, כך ה' ציווה וכך הם עושים. לכן הם מתקיימים. הם לא מוכנים לשמוע מושגים כמו אהבת חברים, מטרת החיים, ובצדק, מבחינתם. כך גם אצלנו. עלינו לשמור על המסגרת הקיימת לפני הכול.

האם אפשר לכונן יחסים עסקיים וחברתיים כאחד?

ניתן לכונן יחסי הדדיות עם החברה, אבל מעל המסגרת הזאת. עלינו להיות בטוחים שנצליח להתעלות מעליה ולא להפריע לה להתקיים, כדי לא לשבש דבר. עלינו להבטיח שהיחס האישי לא פוגע בעבודה במחלקה, ושאין יחס של איפה ואיפה. פתאום אנו סולחים לחבר ששגה בעבודה או מקבלים את חולשתו של חבר ומתייחסים אליו כאל מי שלא מסוגל להרבה, ואלה כבר אינם יחסים עסקיים.

צריך לוודא שהיחסים העסקיים לא מתקלקלים, שאם לא כך, המסגרת מתקלקלת, ומחר נאבד גם את היחס לבורא ולרוחניות. אם המפעל ייפול, גם רוחניות לא תתקיים ושום תהליך לא יתרחש.

ביחסים עסקיים לפחות נשמרת מסגרת המפעל, המביאה את האדם לאט לאט לקשר עם הזולת. אסור לתת לרגשות בין החברים להתבטא בכל מה שקשור למפעל. אפשר לצעוק ולריב בענייני עבודה, אבל יחס כלפי החבר לדרך הוא דבר שונה לחלוטין. המפעל הוא התחלה, ויש לשמור על יציבותו, כלומר, שלא יהיה נתון לשליטת הרגשות של החברים.

איך מגיעים מאהבה עצמית לאהבת הזולת וממנה לאהבת ה'?

מעבר למחסום חל מעבר מאהבה עצמית לאהבת הזולת. במחסום מתחילים לבנות את אהבת הזולת, הנקראת "תיקון הבריאה" - "להשפיע על מנת להשפיע", כשהאדם עדיין לא מרגיש את הבורא בתוכו. הרגשת הבורא בתוך האדם מתקיימת רק במצב של מקבל על מנת להשפיע.

אם כך, הטעמים, האור פנימי שממלא את הנשמה, את הכלי של האדם, הוא בעצם מידת הדבקות של האדם בבורא, הדדיות ההרגשה ביניהם, מידת אהבה שרוחשים זה לזה השניים הנמצאים יחד בזיווג אחד. כל אלה מושגים בכלים דקבלה בלבד, בלקבל על מנת להשפיע.

בלהשפיע על מנת להשפיע רוכשים רק את מידת החסד ולומדים איך לצאת מאהבה עצמית לבינה, לחפץ חסד. אלה עדיין יחסים קרירים, יחסית, יחסים של תחילת הדרך. כלומר, מלקבל לעצמנו, ממלכות, עוברים לבינה, אל להשפיע על מנת להשפיע, ואז עוברים אל לקבל על מנת להשפיע, לכתר, לבורא.

איך מתבטאים המצבים הללו בדרך שלנו? בעולם הזה יש לאדם הסתרות, הסתר כפול והסתר רגיל, שבהם הוא עושה שגגות וזדונות. זה נקרא "לעצמי", "לא לשמה". אחר כך עוברים מעל המחסום, למצב הנקרא "לשמה". אבל בינתיים יש שכר ועונש, הכול עובר )הופך( לשגגות. הזדונות עוברים לשגגות, והשגגות לזכויות. אחר כך עוברים משכר ועונש לאהבה נצחית - מלהשפיע על מנת להשפיע אל לקבל על מנת להשפיע - לאהבת ה'. ואז הזדונות והשגגות הופכים כולם לזכויות, הופכים לכלים מתוקנים. מה משמעות הדבר שזדונות ושגגות הופכים להיות כזכויות? הם הופכים לכלים שבהם מתגלה האהבה הדדית בינינו לבין הבורא.

כשמתחילים לגלות אחרי אהבת הזולת את אהבת ה', כל המדרגות הקודמות עולות לאותה מדרגה של השגת אהבת ה', ומתחברות יחד. כמו שמכנה זאת רבי אלעזר בן רבי שמעון - "אהבת העולם". כל העולם חייב להיות כלול בזה, כי אהבה נצחית משיגים בכלי הכללי, של כל העולם. ואז אין שום הבדל בינינו לבין כל העולם, שהופך להיות הכלי שלנו. האדם רוכש את כל הכלי של "אדם הראשון".

מה ההסבר לתופעת ההתאחדות בתקופות קשות?

כשרע לאנשים, הם מוכנים לחבור זה לה. יש כאן כמה נקודות: ראשית, כלי גדול יכול לשנות מצב. תפילה חזקה יותר, צער גדול יותר, מביאים מהר יותר להכרת הרע. שנית, לכולנו דברים משותפים, כולנו שרויים בצער מאותה סיבה. כלומר, גילוי צער הציבור הוא תיקון המסייע לציבור להתחבר ולהתאחד.

ובאין ברירה, אחרי שהטעויות שלנו ועצלותנו מצטברות, ואיננו עושים את הנדרש, אותם חוקים המרכיבים את הטבע הגשמי והרוחני מתחילים להיראות כלפינו כצער החברה, צער הציבור. ואז אנו מחפשים תיקון, משתוקקים להיות יחד כדי לחלוק את הצער ומוותרים איש איש על האגו שלו. למה? כי אנו מרגישים את הצער הנובע מאגו של הזולת וכך קל לנו לוותר על האגו שלנו.

אבל כשהצרות חולפות והאדם מתחיל להרגיש באגו שלו תחושות טובות, אין לו שום צורך לחבור לאחרים ולחלוק איתם. ההיפך, כל אחד מתחיל להתכנס שוב לתוך עצמו. אין לזה שום תיקון אלא מלמעלה. זה אפשרי רק אם הבורא יגלה לנו את עצמו, ואז נתבונן בו ולא אל תוך עצמנו. כמו שכתוב בסיפור יציאת מצרים, שהקב"ה בכבודו ובעצמו נגלה להם, כי אי-אפשר אחרת.

אבל אין זה אומר שצריך לחכות להתגלות, כי ציפייה מגבירה את הייסורים. חייבים לפעול מיד.

האם נכון לומר שמעולם לא היינו במצב כמו הנוכחי?

ודאי שמעולם לא היה מצב כמו הנוכחי, וכך זה צריך להיות. אנו מתקדמים כל הזמן לגמר תיקון. רק אנשים שאינם מבינים שהעולם מתקדם לקראת משהו יכולים לזעוק על שינויים במצב. זה נובע מחוסר הבנה פשוטה שכך הם פני הדברים.

עלינו לצפות לכך שכל מצב ומצב יהיה שונה מקודמו. ודאי שכדאי להגיע לתיקונים בדרך טובה ולא בדרך רעה, ועדיין המצב שונה בכל פעם. עד שלא נזרז בעצמנו את הכרת הרע, דבר לא יתרחש. למה עלינו לסבול מצרות כדי להתחיל להתחבר עם אחרים?

כל מצבי המלחמות והסבל האנושי נועדו לחבר אותנו זה לזה. בעל הסולם כותב, שעלולות לפרוץ גם מלחמות עולם שלישית ורביעית, שיכללו פצצות גרעין ומימן, ושאחריהן יישארו רק קומץ קטן של אנשים, נשמות שיכללו את כל הנשמות יחד. אלה עשויים להיות כמה מיליונים או כמה אלפים, ואולי הם יחיו במערות או ביערות. בכל צורת חיים בהמית שיחיו, עדיין יהיו מוכנים יותר נפשית לתיקון, ויעשו תיקון כללי לכל הנשמות.

למה במצבים רעים מסוימים אנשים נוטים דווקא להתרחק מהחברה?

יש רע שמרחיק את האדם, ויש רע המקדם את האדם. זה קורה גם במצבים של טוב. תלוי בנושא שבו מתלבש הרע או הטוב. אם הטוב מתלבש בלבוש חברה, אז האדם רץ אל זרועות החברה. אם הטוב מתלבש בחוץ, האדם ירוץ אל מחוץ לחברה. כך גם עם רע. תלוי איפה רע לאדם, בחברה או מחוצה לה. אם רע לאדם מחוץ לקבוצה, הוא ירוץ להתנחם בקבוצה.

האם התחלפות הרצונות בקבוצה פועלת כמו בחוק כלים שלובים?

קשה למצוא נוסחה שתתאר את התחלפות הרצונות בקבוצה. כל הרצונות וכל המחשבות, בכל הרמות ובכל הדרגות: דומם, צומח, חי, מדבר, עובדים כך. בדרך כלל כל שדה, כל כוח, כל השפעה, תלויים במרחק בריבוע. אך אי-אפשר לדעת מה יהיה האור הנמצא כאן והאור הנמצא במרחק שני מטרים מכאן, כי האור לא משתנה בפונקציה ליניארית, אלא כפונקציה בחזקת שתיים.

וברוחניות זה נכפל בחזקות גבוהות הרבה יותר, הנוסחה היא אחרת. השפעת המרחק על התופעה הוא גדול מאוד. חוקי הפיסיקה החלים על דומם הם בחזקת שתיים, בצמחים ובחיות בחזקות גבוהות יותר, ובאדם, ברצונות, בהשוואת הצורה או באי השוואת הצורה, כלומר בריחוק בין המחשבות ואי-שוויון ביניהן כתוצאה מריחוק, החזקה תהיה גבוהה מאוד. מעורבים כאן חישובים רבים.

למה משתמשים במילה "אור"?

בעל הסולם אומר שהמלה אור מנסה לסמל את אור השמש, האור המביא חיים, אור המחשבה וההברקה. האור מסמל משהו טוב. אין שום קשר בין האור שאנו מדברים בו לבין האור הרוחני.

האם רע הוא להגדיל אנוכיות בקבוצה?

מי אמר שלנפח את האגו זה רע? תלוי כלפי מה האגו מתנפח. כתוב שמידת הרצון - "קישוי", כלפי המטרה הנכונה פותחת את המחסום. להיפך, הבה נקבל מהחברה רצון חזק מאוד לבורא, ועוד רצון ליהנות ממנו ולהתחבר עמו. מי ייתן שהאגו שלנו יגדל לכיוון הזה ללא גבולות.

איך ייתכן שמטרת הבריאה היא לדבוק ב-ה' ולהגיע להשפעה, ויחד עם זאת להגיע לקבלה? העניין הוא פשוט. האדם לא מגיע להשפעה לבורא בכך שהוא מגיע להשתוות הצורה, אלא למעמד הבורא, ומעמד הבורא הוא להיטיב לנבראיו. אז האדם מגיע למצב שבו הוא מיטיב לנבראיו. ומי הוא הנברא? האדם הוא הנברא, וכך הוא מגיע למצב שבו הוא ממלא את עצמו.

במעשים של יראה ואהבה יש כפייה, וצריך להגיע לתוצאה הטובה ביותר. אם הנברא הוא רצון לקבל, הטוב ביותר בשבילו הוא לקבל בדיוק את אותו דבר שנברא כרצון לקבל שלו. אם הרצון לקבל של האדם היה נברא על ידי 200 מ"ל מים, אז מילוי של 200 מ"ל מים יגרום לו להרגיש טוב וניתן היה לומר שהאדם מילא את עצמו במטרת הבריאה שלו, מטרת הבריאה של רצון לקבל.

כלומר, הרצון לקבל הגדול ביותר ממלא את עצמו במצב המושלם ביותר דווקא בכך שהאדם מגיע למעמד הבורא, כי זה כל התפקיד שלו, והאדם משתווה עמו בתפקיד הזה. איננו קולטים זאת, אבל כך קורה. הבורא רוצה שהאדם יבוא למעמד הבורא בלי לחם ביזיון וימלא את עצמו בשלמות.

ובדרך למצב הגבוה ביותר, כשהאדם ממלא את עצמו בלהיטיב לנבראיו, יש תיקון הכלים. מעבודה מתוך הכרח דרך עבודה מטעם יראה ועד לעבודה מטעם האהבה, שנקראת "תיקון בית" או "שלום בית". לאט לאט מגיע האדם לשלום בית. "בית" הוא לב האדם, ובתוך אדם המשלים את דרכו כל "בני הבית" שרויים בשלום ובשלווה.

וכדי לגלות לאדם בכל פעם איך לצעוד לקראת המעמד הגבוה, להגיע למטרת הבריאה, אל להיטיב לנבראיו, הבורא מגלה מעט ומכסה מעט, מגלה מעט ומכסה מעט. כלומר, הוא מגלה לאדם איך להתקדם, והאדם מתקדם צעד אחד, ואז הוא פותח לו חיסרון כפול מקודמו, כלומר "מכסה טפחיים". "מכסה" פירושו מגלה. "כיסוי טפחים" פירושו גילוי חיסרון גדול יותר.

ואז האדם מרגיש ששוב הוא עומד בפני עבודה גדולה, לפני חלל גדול עוד יותר מקודמו, ושוב מתקן אותו וממלא אותו - רוכש אותו, כלומר עושה צעד אחד בכך שהבורא גילה לו את הטפח הזה. ושוב הבורא מגלה לו חיסרון כפול מקודמו, וכן הלאה. ועל ידי צעדים כאלה מגיע האדם למטרת הבריאה.

למה מגלים לאדם ואחר כך לוקחים ממנו את הגילוי?

לא מגלים לאדם ואחר כך לוקחים ממנו את הגילוי הזה. לא קיים דבר כמו לקחת בחזרה. מה שקורה הוא שהמדרגה הגבוהה יותר מופיעה באחוריה ומסתירה את המדרגה הקודמת, שכבר נכנסה לגילוי. כי דבר שהתממש, אין בו צורך עוד, ויש לפנות הלאה ממנו.

ניתן לראות זאת גם בחיים שלנו. אדם הממלא את עצמו במזון או בתענוג גשמי אחר לא נרגע מהמילוי, וכמעט מיד מתחיל להשתוקק לדבר מה חדש, לסוג אחר של תענוג.

לכן עד גמר התיקון אי-אפשר להישאר במצב סטטי, המתקיים יותר משהוא מתבצע. אך ברגע שבו הוא מתבצע (אין השהיה ברוחניות וגם לא בגשמיות, החוקים הם זהים. רק לנו זה לא מובן עדיין, ההבנה נמצאת בתת ההכרה שלנו), אנו מיד מחפשים אחר תענוג אחר. רצון לקבל שהתמלא לא מרגיש תענוג ולכן נאלץ לחפש מיד צורך אחר שיתמלא.

ולכן הדרך עצמה נמשכת ללא הרף. אין בה הפסקות, מנוחות, עמידה במקום או חזרה לאחור. חייבים להמשיך וללכת בה. אנו איננו מרגישים בתנועה הבלתי פוסקת הזאת, כי אנו תלויים במידת ההשתתפות בתנועה. במידה שבה האדם רוצה להשתתף בה או להחישה, כך הוא מתחיל להיות זהיר ורגיש לתנועות הקטנות ביותר.

יתרה מכך, אם אדם לא רוצה בתנועה, הוא משתדל לא להרגישה, להקהות את חושיו כדי שלא יחושו בשינוי. הוא רוצה לישון, אפילו למות, רק לא להרגיש מה שהוא מתנגד לו.

לכן המעבר משעבוד, מהכרח, מאין ברירה ומכפייה לרצון מטעם יראה או לרצון מטעם אהבה פותח לאדם כלים נוספים, ואז הוא נכנס בעצמו לקצב מהיר של התקדמות. כלומר, קצב ההתקדמות אינו תלוי בכמות שאדם לומד ולא במעשיו, אלא עד כמה הוא רוצה בעצמו את התהליך הזה. אז הוא הופך רגיש יותר לכל שינוי קטן, ובכך הוא מסייע לתהליך ומזרזו.

הדקויות העדינות שבתהליך הזה מתבארות לאט לאט במשך העבודה. ההדרכה ברוחניות אינה פקודות שניתן פשוט לבצען. ההדרכה מראה איך להביא אור עליון שיאפשר להבין את הדברים המדוברים. ההבנה מתרחשת בלב, ולא בשכל. וכשהלב מבין, הוא מבצע, והוא יודע איך לעשות זאת. ההשתתפות של השכל בתהליך ההבנה היא מזערית. השכל רק מניח לחיצוניות שלנו להבין או להרגיש את מה שהלב כבר מבצע מבלי לשאול את השכל.

אם כך, האור הפועל באמצעות הלימוד והעבודה הקבוצתית פועל על הלב עצמו, ישירות על הנקודה שבלב. וכשהלב משתנה ומבצע פעולות או משתתף בהן, הוא כבר מעביר את הידיעה הזאת למוח, ואז האדם מבין את שהלב מבצע. אין אפשרות לפקח על הלב מתוך השכל ולשלוט בזה. הרצון קודם והשכל הוא משני.

מבחינת השכל,האדם יכול רק להכריח את עצמו לבצע כל מיני פעולות שמזמינות את האור העליון, כדי שיפעל יותר על הלב. לכך השכל מסוגל ולשם כך הוא ניתן לנו. הרצון לקבל נברא, והשכל ניתן ליד הרצון לקבל ופועל לפי התפתחות הרצון לקבל, ורק לצורך זה.

אנו זקוקים לשכל רק כדי למשוך אור עליון, רק כדי לחייב את האדם לעבוד עם החברה. כלומר, אנו צריכים שכל במקום שבו הרצון לקבל עדיין לא מאותת שכדאי, לא אומר שהוא כבר מבצע. אפשר להקדים את פעולת השכל לפעולת הלב רק במטרה אחת, למשוך אור עליון אל הלב. אין שום פעולה אחרת של השכל שאפשר להקדים ולבצע.

המנגנון הוא פשוט מאוד. ישנו לב האדם ומולו האור עליון. האור העליון פועל על הלב ומשנה אותו כל הזמן, מקדם אותו עוד ועוד אל גמר התיקון, במשך אלפי שנים. ליד הלב ישנו השכל, שבאמצעותו האדם יכול להביא את האור העליון לפעול על הלב ביתר יעילות. השכל יכול לקבל רצון מהחברה, להכריח את עצמו באמצעות החברה, על ידי קניית רצון חיצוני מהחברים ליתר רגישות לאור. האור אינו משתנה, והפעולה היחידה שנותרה לאדם לעשותה היא להנחות את שכלו להכניס ללבו רצון מהקבוצה.

למה נקראת בחינת דומם דקדושה "קו אחד"?

בעולם הזה ובכל יתר העולמות כולנו עובדי ה' אם נרצה בכך ואם לאו. "עובדי ה'€" פירושו שהרצון לקבל מבצע פקודות של האור. אין לו ברירה, כך הוא נברא והוא מתרשם מכך ומבצע כל מה שהאור מפעיל עליו.

כולנו עובדי ה' וכולנו עושים את רצונו, לעתים בלי ידיעה או הכרה, בעל כורחנו, לעתים מטעם יראה או מטעם אהבה. ישנן בכך כמה דרגות. חלק מהמצבים הללו מתרחשים בתת ההכרה, מבלי שנרגיש בכך, וחלק מהמצבים מתרחשים במידה מסוימת של הכרה או בהכרה מלאה, ואנו מבצעים את הפעולות הללו מאהבה. גם אם אנו לא חייבים לבצען ואפילו לא תצמח לנו מהן שום תוצאה, אנו מבצעים אותן רק מפני שיש מישהו הרוצה בהן - רצונו ולא רצוננו.

אלה מאיתנו שעדיין נמצאים מחוץ להכרת הפעולות הרוחניות שלהם נחלקים לשניים:

א) דומם, צומח וחי, שחי לפי חוקי הטבע - אלה כל בני העולם פרט לאנשים המקיימים תורה ומצוות בבחינת דומם דקדושה, המקיימים מה שהבורא ציווה. זה נקרא "קו אחד", שהוא למטה מהדעת. כלומר, אותם מקיימי מצוות לא מקיימים בדיקה אישית ולא מפעילים את הרצון לקבל. אין להם שלילה. הם עובדים רק על פי פקודה: "הבורא ציווה, אני מקיים", מטעמי יראה או אהבה - ובעיקר מטעמי חינוך. בכל מצב ישנם גם הכלולים בו. כל מצב רוחני כלול מעשר ספירות, ובגשמיות יש בו כביכול את סכום כל המצבים.

ב) באמצעות עבודה אישית אל הבורא האדם מתחיל להרגיש את טבעו אל מול טבע הבורא - ואז טבע האדם מורגש כקו שמאל, וטבע הבורא כקו ימין. ולמרות הסתירה ביניהם האדם מבצע את המצבים הללו, מבצע את ציווי ה', וזה נקרא "קו אמצעי" למעלה מהדעת. כלומר בכל מקרה האדם עושה מה שהוא מרגיש בקו ימין, שזה רצונו של הבורא, וכך מגיע גם בקו אחד לקו האמצע.

אם כך, אלה מקיימים ואלה מקיימים, מי לפני הבדיקה ולפני מאבק ותיקון, ומי אחרי בדיקה ותיקון. זה ההבדל בין השניים. האדם עובד מרצון או שלא מרצון. אדם העובד מרצונו פירוש הדבר שתיקן את רצונו בהתאם לרצון הבורא.

למה במצב הירידה נעלמת גם בחינת הדומם?

רב"ש כותב: "ואח"כ הוא בא למצב ה-ג', שהוא בחינת ירידה, כנ"ל. שרוצים ממנו, שהוא יגלה בחינת האתערותא דלתתא. והמצב הזה נקרא 'מכסה טפחיים'. היינו, לא די שנתכסה ממנו המצב של הגילוי, אלא שנתכסה ממנו עתה גם המצב של בחינת הדומם. היינו, שקשה לו עכשיו לעסוק בתו"מ אפילו בבחינת המעשה בלי כוונה."

רב"ש אומר שאדם המקיים תורה ומצוות, מתחיל לעלות מעל מדרגה זו. כשמתגלים לו שני קווים, והוא מתחיל לעבוד בשני הקווים וכביכול מגיע ליישום של קו האמצע, וכשעליו להתקדם בקו האמצע למעלה מהדעת, הוא מבטל בחינת הדומם דקדושה.

כלומר, לאדם יש קו אחד שעליו בנה שני קווים, והוא מתחיל לצאת מדומם דקדושה לשני קווים, למאבק ביניהם ולבניית קו אמצע שלמעלה מהם. וכשהוא בונה קו אמצע במידה הקטנה ביותר עליו להמשיך ולעלות, וכשהוא עולה הוא מבטל בכך את הדומם דקדושה, את הקו האחד שלמטה מהדעת לעומת ההתקדמות בקו שלמעלה מהדעת.

מה פירוש "מבטל"? אנשים הנוהגים כך מרגישים שאין להם שום טעם לקיים תורה ומצוות בבחינת דומם דקדושה. הם מפחדים מזה מאוד, ובצדק. אין להם רצון לקיים דבר. והם מרגישים שמתוך כך הם מתחילים להתקדם ברוחניות, שהגשמיות נופלת ממנה בחשיבותה, ולכן אין להם כל טעם וכוחות לקיימו.

בכוונה נותנים לאדם מצב "שקשה לו עכשיו לעסוק בתו"מ אפילו בבחינת המעשה בלי כוונה", כדי שיבנה קו אמצעי למעלה מהדעת, הנקרא "כיסוי טפחיים". זה דבר טבעי, וגם מי שאין לו זכויות בקיום תורה ומצוות בדומם דקדושה, מרגיש שקיום מצוות שכזה נופל בחשיבותו.

ובכל זאת על האדם לשמור את עצמו בתוך מסגרת ולהשתדל לבנות את עצמו כך שגופו הגשמי, דומם דקדושה, יישמר במצב שבו אם ייפול, ייפול לדומם דקדושה. אחרת הוא עלול ליפול קצת עמוק מדי. שמירה על המסגרת עשויה לקצר את זמן החזרה למסלול.

כלומר לאדם רצוי להשתייך לחברה שתחייבו לבצע פעולות גשמיות של דומם דקדושה, לא באונס, אבל בהכרה שכדאי לו כדי לא להתרחק מדי מהמסלול וכדי לחסוך זמן.

מדוע הקיום כדומם הכרחי?

הקיום כדומם שומר על האדם. המקובלים ייסדו את כל החינוך החרדי, ולא מתוך קנאות. הם ייסדו את כל עניין קיום תורה ומצוות במסגרת העולם הזה, שאין לו כל קשר לרוחניות, כדי לשמור על המסגרת עד שתפרוץ בו נקודה שבלב הוא יוכל להמשיך לקיים מצוות ברוחניות. בצדק נהגו כך, כי אחרת בלי שום ספק האנשים לא היו נשארים כעם ישראל.

בזמן שאדם מתחיל לעבוד, המסגרת מזכירה לו את הקיום הפנימי. המעשה שעליו לעשות, מטעמי חינוך או מטעם שהחברה מחייבת אותו לכך, מזכיר לו שלמעשהו יש גם קיום רוחני, פנימי. כלומר, אי-אפשר לבטל את הדומם, שהכול בא מממנו. לכן גם המתקדמים ברוחניות חייבים בקיום המסגרת כפי יכולתם. התרחקות יתר מהמסלול עלולה להימשך גם שנים.

בעבודה רוחנית לומדים שבאמצעות התרשמות מהחברה ניתן להוסיף רצון לקבל, ואז האור שמגיע משפיע יותר. לפי הרצון לקבל מממשים את האור. כך גם בקיום מצוות. בונים חברה שלא מניחה לאדם לברוח רחוק מדי. זאת כל מהותם של המפעל והפעולות בקבוצה. אמנם לגבינו הכול הוא דומם (אולי קצת יותר מדומם, כי העבודה אינה ייצור משהו סתמי, אלא פיתוח אמצעים המקדמים את הקבלה בעולם), אבל הדומם הזה מחזיר את האדם לשאול את עצמו שוב ושוב את שאלות המהות מי הוא ולשם מה הוא עושה. המסגרת הזאת הכרחית ל"כיסוי" מסוים של הליקויים שלנו בקיום תורה ומצוות בבחינת הדומם.

האם כנגד המצווה הגשמית של הנחת תפילין יש עבודה רוחנית עם מסך, הנקראת הנחת תפילין?

כנגד תפילין גשמי עומדת עבודה פנימית עם תפילין רוחני. "תפילין" הוא גדלות דז"א דאצילות. אם האדם נכלל בגדלות הזאת זה נקרא שהוא מניח תפילין, שכבר תיקן את צד שמאל שלו"יד קהה", "יד חלשה" הדורשת תיקון. שיש לו עבודה בשני קווים ובאיכות כזאת שהאור יוצא מ"תפילין של ראש", ב"קשר" אחורי דווקא.

כלומר, כל המצוות הללו שאנו מקיימים הן סמלים של מצב רוחני גבוה מאוד, אבל כביכול אין קשר בין קיום גשמי לקיום רוחני. ובכל זאת רב"ש הקפיד במיוחד על דברים מסוימים, ביניהם הנחת התפילין. בשנה אחרונה לפני הסתלקותו נראה בזמן אפיית מצות נושא תפילין.

אבל אנו, שאיננו מבינים את הקשר בין רוחניות לגשמיות או את חשיבותה של כל אחת מהן, איננו יכולים לפטור אותן בהינף יד. עלינו להאמין שכל הבריאה אחת היא, שכל חלקיה קשורים זה לזה ואין דבר שהוא מיותר או מבוטל. אנו חושבים כך מפאת קטנותנו.

ברור הדבר שמי שמקבל עלייה למדרגה גבוהה יותר, העלייה הזאת מורגשת בו כירידה, כי הוא נכנס בינתיים רק לאח"פ של המדרגה העליונה ולכן יורדים אצלו גם חשיבותם של הקיום הרוחני והקיום הגשמי כאחד. הוא נמצא בירידה בשניהם, ואז הוא אינו יכול לפעול גם כדומם דקדושה.

האם כיוון כוונות בזמן תורה ומצוות גשמיות מסייע בתורה ובמצוות רוחניות?

בתורה ומצוות גשמיות אין על מה לחשוב, כי הן גשמיות. אם האדם רק חושב על השאלה הזאת וכבר מסוגל לכוון כוונה, הוא כבר מבצע פעולה רוחנית. הכוונה היא המעשה, והיא אינה קשורה לקיום הגשמי.

האם די לשים כיפה, ציצית ותפילין?

כיפה, ציצית ותפילין הם דומם. דומם הוא דומם, והוא אינו משתנה. אין בו הפכים. אם האדם מעלה את פעולותיו לדרגת צומח וחי, הוא מתחיל להשתנות, וגם אז עליו לשמור שהשינויים הללו לא ישפיעו על הדומם שלו. אמנם אי-אפשר להימנע מהשפעתם כי הדרגה העליונה שולטת בדרגה התחתונה, אבל עדיין יש לשמור על המסגרת.

ואולם קשה לנו לסמוך על כך שנבנה את עצמנו נכון בבחינת דומם דקדושה, ונשמור על המסגרת הזאת באמצעות קיום תורה ומצוות במעשה, בגוף. לכן קבוצה רוחנית בונה מפעל שעוזר לה לשמור על עצמה ביתר יעילות. כך מעשי האדם נעשים לטובת הכלל, בחברה, ולא בבדידות כפי שקורה בקיום תורה ומצוות גשמיים. כך כל המעשים יחד של חברי הקבוצה פועלים ביתר עוצמה.

יש להשתדל גם בזה וגם בזה ולהבין, שאם נתייחס לפעולות הגשמיות כאל פעולות המסייעות לנו ברוחניות, נעלה אותן לדרגה רוחנית והן יהוו תמיכה לדרכנו הרוחנית, מה שיהפוך את הפעולות הגשמיות כבר למשהו אחר.

מהו אותו "שלום בית" שעלינו להגיע אליו?

לב האדם נקרא "בית", והוא מלא בשש מאות אלף רצונות. הנקודה שבלב היא הכוונה. כדי שאדם יעשה "שלום בית" עליו לתקן את הרצונות שבלב כך שיהיו כולם בכוונה אחת.

כל רצון שונה מחברו, ורצון אחד לא מבין רצון אחר. כל רצון עומד בפני עצמו - רצון לשתות, רצון לאכול, רצון לישון, רצון לרוץ, רצון לטייל, רצון לשבת - איך יוכלו לדור יחד בכפיפה אחת? אי-אפשר לתקנם כך שכולם יפעלו יחד בו בזמן אלא אם יופנו לכיוון אחד, לשימוש בכל רצון ורצון בכוונה על מנת להשפיע לבורא. שימוש ברצונות בו בזמן אינו אפשרי, כי פעולותיהם מנוגדות לחלוטין. ברוחניות זה לא כך, ימין ושמאל מתאחדים בפעולה אחת, כאברים של גוף אחד, לכן יש לכוון את השימוש ברצונות למקור אחד.

ואז ישרור ביניהם "שלום בית". כלומר, לא ייתכן "שלום בית" אלא אם כן "איש ואישה ושכינה ביניהם", הבורא נמצא ביניהם. לפני כן לא יהיה שלום בית. אנו רואים מה קורה למוסד המשפחה בימינו. הוא נמצא בשלבי התפרקות וכבר כמעט אינו קיים. הגירושים מתרחשים בקלות רבה והילדים נעים ונדים בין אמם לאביהם. גבר חי עם אישה ועם ילדיה מבעלה הקודם, והוא עצמו מביא עמו את ילדיו או מבקר את ילדיו החיים עם גרושתו.

בדור הבא כולם יחיו כך. המצב הזה מוכיח לנו שאי-אפשר לנו לדבוק זה בזה אפילו במדרגה גשמית בלי להכניס שם כוח מתווך המחייב אהבה, שעליו לבוא דרך כוח שלישי, דרך הבורא.

ברוחניות זה בלתי אפשרי. אי-אפשר להדביק ימין ושמאל מבלי שיש בהם אותה כוונה, כלפי אותה מטרה. ימין ושמאל נשארים ברצונות מנוגדים ומאחדת אותם כוונה אחת - פעולה אחת לקראת האחד. באותו אופן צריך לבוא גם השלום בכל העולם.

בעל הסולם כותב שלא יהיה שלום בעולם, כי מלכתחילה כל אחד ואחד נברא עם מחשבות שונות, תכונות שונות, ואין דרך מלאכותית ליצור דמיון בין איש לרעהו, אלא אם כן קיים דבר אחד שכולם מכוונים את עצמם אליו.

האם האדם עובד על פי הרגש או על פי השכל?

אי-אפשר לעבוד על פי רגש, כי רק בהמה עובדת על פי רגש. לא ניתן גם לעבוד על פי השכל, כי עבודה כזאת היא רובוטית, עבודת גולם. יש לעבוד עם השכל לטובת הרגש, כדי להעצים את הרגש ואת כוונותיו לקראת המטרה. זה תפקידו של השכל ולשם כך הוא ניתן לנו. לכן רק בבני אדם הושתל מנגנון של שכל ורגש, היכולים לפעול בכיוונים מנוגדים.

בהמה לא מסוגלת להתנגד לעצמה. אפילו כשהיא עומדת למות, היא יכולה לעשות חשבון רק שכדאי לה למות. אדם יכול להתנגד לעצמו בחישובים הפנימיים שלו. הוא עושה חשבון שעליו לעשות צמצום א', לעבור מחסום, לרכוש על מנת להשפיע. בהמה לא מסוגלת אפילו לחשוב על זה, כי זה מנוגד לטבעה. לכן בהחלט צריך "שלום בית" של ממש.

עד מתי פועל האדם לפי הרגש ולא לפי השכל?

כל עוד לא התחיל להשתמש בשכל שלו כדי להעלות את רגישותו לקראת האור העליון. רק הפעולה הזאת מתבצעת על פי השכל, וכל יתר הפעולות הן על פי הרגש, שקובע מה צריך להיות בשכל. הקדמת שכל לרגש פירושה להיות אדם.

אבל שכל אינו אדם, הוא גולם. פעולת "אדם" היא פעולת השכל העובדת באופן סלקטיבי ומבוקר על הרגש. בהמה עובדת לפי הרגש, פעולת אדם היא יכולת לפקח עם השכל על הרגש כדי להגדילו לקראת פעולה מסוימת, השפעה מסוימת. מכאן, פעולת האדם יכולה להתבצע רק כלפי האור העליון.

ומה עם מי שעובד רק עם הרגש ופחות עם השכל?

השכל הוא רק תוצאה של הרגש. שכל חיצוני ניתן לאדם בהתאם למידה שבה הוא מסוגל לפעול להגדלת הרגש לקראת האור העליון. אם אדם לא מגדיל את הרגש שלו לקראת האור העליון, הוא נמצא בשכל אנושי כאחד האדם.

שכלו של אדם מתחיל לעבוד רק אם הוא משתוקק להגדיל את הרגש לקראת המאור המחזיר למוטב. הוא לא יעבוד מתוך כך שהאדם יידע עוד ועוד דברי הבל השייכים לתחום העולם הזה.

למה המצווה "ואהבתך את ה' בכל לבבך" כתובה כדבר הראשון שיש לעשותו?

"ואהבת את ה' אלוקיך בכל לבבך" היא לא מצווה ראשונה, אלא אחרונה. זה גמר התיקון. "שמע ישראל ה' אלוקינו ה' אחד" הוא סוף כל הדרגות והמטרה שאליה יש להגיע. כל היתר הם פירושים. לפי ה"זוהר" לומדים, ש"שמע ישראל" אינו עבודה, אלא קביעת המצב הסופי שמגיעים אליו, הכולל בתוכו הכול. הוא מסביר גם על הכלי וגם על המילוי שלו בדרגה של גמר הדרך, של גמר התיקון. כרגע איננו יכולים לבצע זאת. מצוות אהבה היא המצווה האחרונה המתקיימת אחרי תרי"ב מצוות, אחרי תיקון כל הכלים.

מה ההבדל בין בושה ליראה?

"בושה" היא הרגשה שנמצאת בנשמות מיוחדות, גבוהות, שמרגישות את עצמן במעמד מול הבורא. "יראה" מתקיימת בכל אחד בצורה או בהמית או רוחנית. כמו שבעל הסולם כותב ב"זוהר", או שיש לאדם יראה מזה שהוא מפסיד בגשמיות, בכלים שלו, ברצון לקבל, ברצונות הגשמיים, שהוא לא ממלא אותם, או שהוא לא ממלא רצונות רוחניים. זאת אומרת, יראה מהעולם הזה או יראה מהעולם הבא, מחוסר מילוי.

ויש יראה מהבורא. האם אני ממלא אותו. לא שהאדם ממלא את עצמו במילויים דעולם הזה או דעולם ההוא, אלא האם הוא ממלא את הבורא. שהאדם כבר התהפך וחושב בבורא ולא בו עצמו. אני חושב מה יש בו, ברצון שלו, האם הרצון שלו מתמלא על ידי הפעולות שלי. זו גם יראה, אבל יראה אחרת, יראה של בינה, שרוצה להשפיע, רוצה לתת. ואחר כך באה האהבה, שמקבלים על מנת להשפיע. לכל הדרגות הללו יש הרבה חלקים, יש עוד הרבה שלבים.

מתי חווים רגש של בושה?

רגש הבושה הוא תוצאה של הרגשת מעמד הבורא לעומת המעמד שלנו. השוואה בין שני המצבים הללו מביאה את האדם לחוש בושה. כלומר, לאדם יש כבר לא רק את הרגשת עצמו - עד כמה הוא רוצה, עד כמה הוא מלא, מי ממלאו וכולי, אלא גם את הרגשת הבורא - מי הוא, מה רצונו ומה יחסו אליו, והוא כבר יכול להשוות בין היחס של הבורא אליו לבין יחסו שלו לבורא, ומכאן באה לו הבושה. הרגשת הבושה נמצאת בדרך כלל בנשמות מיוחדות, גבוהות, שכבר יכולות לחוש את הפער במעמדן לעומת מעמד הבורא.

ישנה גם בושה מסוג אחר, שכולנו משתמשים בה כדי להאשים את הבורא. זה קורה כשהאדם אומר לבורא, בהכרה או לא בהכרה, "התבייש לך!" כשאינו מרוצה מדבר מה. לבנו אומר זאת בכל שנייה שבה איננו מרוצים מהחיים. כולנו מתלוננים כך לבורא, כי רובנו איננו מרוצים ממה שאנו מקבלים ממנו. כך האדם מרשיע את הבורא.

איך אפשר להגביר את רגישות הלב לחברי הקבוצה?

רגישות הלב לחברים בקבוצה מתגברת רק מתוך הכרח. כל פעולה ופעולה שלנו נחלקת לשלבים מספר, כשהשלב שאכן קובע אם האדם יבצע את הפעולה או לא יבצע נקרא הכרת ההכרח, הנחיצות, ולכך אנו שואפים להגיע.

עלינו להגיע לתחושת נחיצות בעזרת החברים. עלינו לבקש עזרה מחברים על מנת לקבלה, ולהכיר בכך שבלעדיהם לא נוכל להשיג את המטרה. האדם עובד כלפי החברים בצורת המקבל, הרוצה להשתמש בהם ולנצלם, אפילו היא נדמית אכזרית. זה המינימום שעליו לעשות.

בהמשך מגיע היחס אליהם המתבטא בהכרה שהם חשובים וחיוניים לנו. אנו מתחילים לשאול את עצמנו מדוע הם אינם עובדים ומשפיעים עלינו, למה הם לא פועלים עלינו כנדרש, שהרי פרט להם ולבורא אין אחר שישפיע עלינו. אנו מתחילים לדרוש זאת. וכאן האדם מתחיל לחשוב איך ישפיע על החברים כך שישפיעו עליו. אם הוא רוצה שהם ישפיעו עליו יתר רצון והתעוררות לרוחניות, עליו להכניס זאת בהם בעצמו ולכוונם כך שישפיעו לו בחזרה דווקא זאת.

הכול תלוי בתחושת ההכרח. אבל איך ניתן להתעורר לדברים הללו ולחוש בנחיצותם? בעבודה קבוצתית מתוך החלטה ומעשה. את תחילת ההתעוררות מקבלים בעזרת הרב והספרים, מעין דחף ראשוני שיש להתחיל לעבוד בשבילו.

דבר לא נברא סתם כך. הכול בא מתוך אותה מחשבה להיטיב לנבראיו. מאותה מחשבה משתלשלים ומתפצלים מאוחר יותר הרבה תכונות, כוחות, מצבים, רשימות ודרגות. כלומר, כל תופעה בעולמנו ובעולם הרוחני באה רק מאותו המקור, להיטיב לנבראיו, מאותה סיבה. כך בכל דבר ודבר בעולמנו ובעולמות רוחניים.

הדבר החשוב ביותר שלומדים בתחום הנשמות הוא, שהנשמות נחלקו כתוצאה משבירת המסך הכללי. האדם הראשון הוא מבנה הכולל את כל הכוחות ואת כל הרצונות יחד. מה פירוש יחד? רצונות רבים שלכולם מסך המכוון לאותו מקור, כמו אגד של רצונות הקשורים יחד בסרט. במה הם קשורים? בכוונה אחת כלפי הבורא. הכוונה של כל רצון ורצון קשורה לבורא, ולכן כל הרצונות קשורים יחדיו.

זה המצב במקור הנשמה. אחר כך, כדי לתת לנשמה הזאת יכולת לבחור במצב הזה בעצמה ולהגיע אליו מתוך בחירה חופשית ובכוחותיה שלה, נותנים לה מצב הפוך משלמות, נצחיות ודבקות בבורא. במה שונה מצב השבירה ממצב הדבקות? בכך שלכל רצון ורצון אובד המסך בעל מנת להשפיע לבורא ולדבוק בו, ומתוך כך שכל רצון אינו דבוק בבורא חלה גם היפרדות בין זה לזה. מכאן ניתן ללמוד שדבקות בבורא ודבקות באחר הן אותו דבר עצמו.

ואז מה שדרוש הוא להידבק זה בזה ובבורא, דבקות שהיא היינו הך. אנו מתחילים את הדרך במצבנו הנוכחי, ומסיימים אותה, אחרי שעברנו את כל מצבי התיקונים, באותו מצב התחלתי שנפלנו ממנו. ואז שוב כל אחד ואחד מאיתנו, לאורך מאה עשרים וחמש מדרגות, מתקן לחלוטין את הרצון שלו כלפי הבורא, או את כל הרצונות שהוא כלול מהם. וכשכולנו מכוונים לבורא, כולנו דבוקים זה בזה.

משום שבלתי אפשרי לעשות את הדרך ברצון לקבל, אלא רק מטעם חופש הבחירה, וכדי שהמצב הזה יהיה נתון לגמרי לבחירה חופשית, ולא תלוי בכלי, בבחינה הנצחית; כדי שהכלי ירגיש את המצבים שהוא מחליט לרכוש מצד האור, ולא מצד עצמו - נעשה הסתר. כלומר, הבורא מתגלה רק בתנאי שהכלי קודם לאור.

אם כך, איננו אמורים להיות מכוונים לבורא כל אחד מאיתנו בנפרד. אי-אפשר להתכוון אליו בנפרד, כי בכל מדרגה ומדרגה לא הבורא עצמו הוא שמתגלה, אלא ההפך ממנו. הבורא מתגלה באחוריים שלו, בחוסר הדבקות, בחוסר הכרה בו ובאי תפישה שלו. לכן בהליכה לקראתו ניתן להיעזר בכך שכל אחד ואחד מאיתנו יפעל כלפי יתר הרצונות, שהם בעצם אותה נשמה של "אדם הראשון".

כך יוצא שבאותן מאה עשרים וחמש מדרגות האדם מתקין מסך שלם על כל הנשמה שלו, שהיא רק חלק מכל הנשמות, אחת משש מאות אלף נשמות של "אדם הראשון". אותן מאה עשרים וחמש מדרגות של התקרבותו לבורא הן ממש אותן מאה עשרים וחמש מדרגות של דבקותו ביתר הנשמות.

ואז האדם יכול לפעול כלפי החברה את אותן הפעולות כלפי הבורא שהוא אינו יכול לבצע מפני שהבורא נסתר ממנו, הסתרה המאפשרת לו לא להיות תלוי ברצון לקבל שלו, אלא להיות אובייקטיבי וללכת אל למעלה מהדעת. לכן מצווה בין אדם לחברו קודמת למצוות בין אדם למקום, והיא שגם מביאה אליהן.

זאת הסיבה לכך שדווקא בעולם הזה, במצב שבו איננו רואים או מרגישים לא את פעולותינו ולא את תוצאותיהן, אנו תלויים אך ורק בכוח החברה הסובבת אותנו, אותו קומץ אנשים המשתוקקים כמונו לדבקות בבורא. אנו מבינים שמפני שאנו נמצאים בהסתרה, הפעולות יכולות להתבצע רק בינינו.

ואכן אנו רואים שבפעולות שבינינו מתגלה כל כובד העבודה שלנו, מפני שהיא נעשית נגד הרצון לקבל, עבודה שלמעלה מהדעת. רק בעבודה הזאת יכול האדם לכוון את עצמו ולראות את מקומו, לדעת אם הוא יכול להשפיע לחבר או לא יכול ואם החבר יכול או לא יכול להשפיע לו. מכאן, במצבנו איננו יכולים להיקשר בקשר הדדי עם הבורא. אנו גלויים בפניו, אך הוא אינו מגולה בפנינו.

אנו וחברינו יכולים לעבוד מתוך עזרה, קרבה ודבקות הדדית, כמובן, בכוונה להגיע מתוך כך לדבקות בבורא. ואז, מפני שכולנו משתוקקים לאותה מטרה, עבודת הדבקות זה בזה מקרבת אותנו למטרתנו, לבורא.

וגם בעולם הזה, שהוא אמנם עולם המבוסס כולו על אנוכיות, ניתנת לנו אפשרות לבצע פעולות רוחניות, אם פועלים זה כלפי זה פעולות המביאות לקרבה הדדית למטרת התקרבות לבורא. אפשר לבצע זאת ממש במישור שלנו. כל המקובלים כתבו על כך רבות, ובעיקר רב"ש, שהשקיע מרץ רב ורצון במאמריו הראשונים כדי לכתוב אמרות קצרות, שהן המפתח להצלחת החברה.

אם כך, אילו פעולות אנו יכולים לפעול זה כלפי זה, כשלכל אחד ואחד מאיתנו יש בעיות כה רבות ורצונות אנוכיים כה רבים? רב"ש אומר שאין צורך להעמיק במחשבות ולחטט בנפש החבר או להרבות במחשבות על הבעיה שלו. עלינו פשוט לגרום לו נחת רוח. זה נקרא על מנת להשפיע. בפשטות ועל פני השטח להעלות את מצב רוחו ולשמחו.

אדם הפועל כך כבר יוצא מהרצון לקבל שלו ומטפל ברצון לקבל של חברו, מפני שמצב רוח טוב פירושו מילוי הטוב לתוך הרצון לקבל. אנו דואגים לחבר, ולא לעצמנו, ובכך כבר יוצאים לפעולת על מנת להשפיע, ומתחילים לראות עד כמה אנו מנוגדים לפעולה הזאת, מה שמראה לנו גם עד כמה אנו מנוגדים לבורא. כי האדם חושב, בגלל שהבורא נסתר, שכבר כמעט הגיע לדבקות ושהוא נמצא באין-סוף. כלפי החבר יש לו הערכת מצב ברורה על מצבו ועל מקומו.

לכן "איש את רעהו יעזורו". במה? בשיפור מצב הרוח. זאת כביכול המשימה הכללית שיש לדאוג לבצעה. אם נדאג למצב הרוח של חברינו, שמטרת חייהם היא כמו מטרתנו, לדבוק בבורא, נעשה בכך פעולת השפעה, ובאותה מידה נתייחס לבורא.

איך יש להתייחס לחבר? האם לגלות לו את לבנו או לא לגלות? יש כאן עניין של הצנעת לכת. הצנעה היא עבודה עם המסך, כשהאדם מצניע את הרצון לקבל שלו. הוא לא מעוניין להראות פעולת השפעה כלפי הרצון לקבל שלו, כלומר, הוא רוצה להיות עם פעולת ההשפעה הזאת מעל הרצון לקבל. הוא רוצה שמטרת הפעולה שלו תהיה הפוכה משקיעה לתוך רצון לקבל, שתהיה מכוונת לבורא ולא אל עצמו. הוא רוצה שכל תוצאות הפעולה הזאת יבואו לעליון, ולא אליו.

כלומר, האדם רוצה שהפעולה, המטרה והתוצאה שהוא רוכש עקב מאמציו יגיעו לאחר. זה נקרא שאדם נמצא בהצנעת לכת מהרצון לקבל שלו. זה כאילו יש בו מישהו זר הנקרא "רצון לקבל", והוא מעוניין להתרחק מאותו זר ולהסתיר ממנו את הדבר היקר לו, אחרת הוא יגנוב אותו ממנו, ייקחנו ממנו בכוח.

אם אדם מתעלה במחשבותיו ובכוונותיו מעל הרצון לקבל שלו, ונכנס לתוך הבורא, לתוך החבר, ועובד לשם הרצון לקבל של החבר או לשם הבורא, הוא כביכול מתרחק מהרצון לקבל שלו ורוצה שכל התוצאות ייראו בהם. הוא כאילו מסתיר את עבודתו ואת תוצאותיה מהרצון לקבל שלו, פעולה הנקראת "הצנעת לכת" - הצנעת לכת כלפי הרצון לקבל.

והצנעת לכת מתקיימת גם כלפי מי שעובדים עבורו, מפני שלא רוצים שתהיה איזו אחיזה לרצון לקבל מכיוונו. אם אנו עושים דבר מה מכל הלב כלפי חבר, ואנו רואים כמה השפענו לו טוב, אנו מתחילים ליהנות מזה. לכן לא כדאי לראות את התוצאה המתקבלת אצל הבורא. אנו מצניעים מהרצון לקבל גם את התוצאה.

בעיה נוספת בתחום זה היא, שאם האדם גורם נחת רוח לחבר או לבורא, היחס שהם מגלים כלפיו בחזרה עלול להתקבל ברצון לקבל שלו, ואז הוא יעבור להשפעה על מנת לקבל. לכן גם בכך יש לנהוג בהצנעת לכת. כלומר, יש לכסות את הרצון לקבל מכל האפשרויות והפיתויים ליהנות מהפעולה ומהתוצאה שלה, בכל דרך אפשרית. זה עיקר העבודה ב"הצנע לכת".

לכן החלק העיקרי המדבר ב"זוהר" על בניית המסך נקרא "ספרא דצניעותא" - ספר הצניעות. בניית המסך הזה מתגלה בעיקר בעבודה בין אדם לחברו, בעבודה הדדית המתבצעת בין החברים. וכדי לא להניח לרצון לקבל של כל אחד ואחד אחיזה בתוצאת העבודה, הנקרא "אחיזה לחיצונים" בקדושה, (שאז הרצון לקבל נקרא "חיצוני", כי הוא מחוץ לקדושה. האדם לא רוצה שידבק בו משהו כתוצאה מעבודתו, לא מגיע לו דבר והוא שואף לכך שהכול יתקבל בכוונה על מנת להשפיע, הנקראת "מסך ואור חוזר" כי הוא בונה כלי אחר לחלוטין), יש להבין שככל שאדם משפיע לחברו, כך הוא רוצה להסתיר את לבו מהעבודה הזאת.

לכן נהגו המקובלים בכל הדורות להשתטות זה עם זה, ולדבר בשפה פשוטה על עניינים פשוטים. הם עשו זאת לא כי היה עליהם לשחק משחק כלשהו כלפי חוץ, אלא ה"חוץ" נתפש כרצון לקבל של כל אחד ואחד, הנקרא "חיצון" כלפי הקדושה.

לכן על הקוראים בספרי הקבלה ללמוד בצנעה, כך שאיש לא יידע על כך, להתכנס איש איש בפינתו ולא להפגין את עצמו לראווה לחיצונים ולזרים הנמצאים בלבו. לחיצונים ולזרים שמחוצה לנו לא משנה אם אנו לומדים או לא לומדים. העניין הוא רק שמירה מעצמנו, מהרצון לקבל שלנו.

ולכן, הפרטים בחברה מתוקנת, בזמן העבודה וביצוע הפעולות, לא מדברים על אהבת חברים ועל המטרה. כל פרט ופרט בה מרכז את הכוונות והתשוקות שלו בתוך העבודה הגשמית כך שלא ייראו לעין לא לאנשים זרים וגם לא לעצמו, לרצון לקבל שלו, שהוא זר לקדושה.

כך נוהגים הצנעת לכת זה עם זה ועם אנשים זרים שנקלעים לחברתנו. אין זה אומר שעלינו להתעטף בשתיקה או לספר דברי הבל, אלא עלינו להמשיך ללמוד ולעסוק בפעולות שלנו בלי לשנות דבר פרט לאחד, לא לתת לזולת אחיזה בנו, בתוך הכוונות שלנו ובתוך כיוון העבודה שלנו.

וכשאנו מבררים שאלות שונות בעניין היחס למטרה, למקור, עלינו לזכור שאין זה מעניינם של מי שלא נמצא בכיוון שלנו, כי הרצונות והכוונות של אדם זר וכיוונו בחיים מתחילים לשבש את מהלך הדברים הנכון של החברה. לכן כשמגיעים אלינו אנשים זרים אנו מפסיקים לדבר על עניינים השייכים לעבודה פנימית, לחברה ולמטרתה, ומדברים על עניינים רחוקים יותר מהנקודה העיקרית הזאת.

רב"ש נותן דוגמה של ישיבת חברים שדנים בה על היחסים בין החברים. אם נמצא ביניהם זר שאי-אפשר לסלקו באותו רגע, חובה להפסיק לדבר על היחסים בין החברים, על הצורך בדבקות וכדומה כדי לא להניח למחשבותיו של זר להתערב בינינו.

איך אפשר להשפיע לחבר מבלי ליהנות ברצון לקבל?

כל הקיים משתלשל ממקור אחד, להיטיב לנבראיו, שכדי להגיע אליו עלינו להשתמש במה שנמצא מולנו, לפנינו וסביבנו. סביבנו נמצאים חברים, וכל שאנו עושים עמם נועד לקרבנו למטרת הבריאה, לאותה דרגת להיטיב לנבראיו. כדי להגיע לדרגה הזאת עלינו להתקרב לחברים במעלה 125 מדרגות. אם אנו עושים זאת, אנו עולים 125 מדרגות אל הבורא.

כתוב בדגש מיוחד שמצוות בין אדם לחברו קודמות למצוות בין אדם למקום. כלומר, הבורא נסתר, החבר מגולה, האדם פועל פעולות כלפי החבר וזה מקדם אותו לבורא באותה מידה שבה השתדל לפעול לקרבה ביניהם. כי האדם לא מרגיש בהבדל ולא משנה לו למי מכוונת פעולתו כשהיא יוצאת מחוץ לתחום גופו.

אנו מעוניינים להיות בקשר עם הבורא כי אנו מקווים לקבל ממנו דבר מה, ומהחבר אנו יכולים לקבל רק באופן מוגבל, לכן מבחינת הרצון לקבל ודאי שיש הבדל בין בורא לחבר. מהבורא הוא מקווה ליהנות, ומהחבר הוא יקבל - רק מעט תענוגים גשמיים.

אך כשאנו עוסקים בלהשפיע וביציאה אל מעבר לגופנו, ההשפעה כלפי הבורא וכלפי החבר היא אותה השפעה. אלא שבהשפעה כלפי החבר ניתן להבחין מיד אם אנו עוזבים את גופנו, כלומר לא חושבים על הרצון לקבל שלנו, כי כלפי הבורא האדם יכול להשלות את עצמו. בעניין הבורא הוא משקר לעצמו לבטח, כי אין לו שום דרך לבדוק את תוצאות ההשפעה, וכלפי החבר הוא מיד רואה אם הוא יכול לעשות זאת או אינו יכול. האדם עשוי לחשוב לרגע אחד שהוא רוצה להשפיע לחבר, אבל רק לרגע אחד ורק לחשוב.

אם כך, מאין שואבים את הכוח? מה נוכל לעשות עכשיו, כשמגולה לנו שאנו נמצאים ברצון לקבל מוחלט שאיננו מסוגלים לעשות עמו דבר? ואז האדם מטכס עצה עם חברו איך לעזור זה לזה, כמו שכתוב: "איש את רעהו יעזורו". במה "יעזורו"? רב"ש אומר, בהעלאת מצב הרוח.

אך מה הקשר בין הגעה למטרת הבריאה לבין העובדה שהחבר משפיע לנו מצב רוח טוב, שניתן לקבלו גם ממקורות אחרים? מהי פשר תשובתו של רב"ש בעניין? הרי "איש את רעהו יעזורו" להגיע לבורא, לדבקות, לרוחניות, ובמה אנו עוזרים זה לזה להגיע לרוחניות, בהתבדחויות הדדיות?

כוונתו של רב"ש בתשובתו הייתה, שאנו יוצאים מגדרנו כדי להשפיע לו. איך ניתן לעשות זאת? שהרי ניתן לראות רווח ברור בהשפעה הדדית, כמו בכל חברה. בחברות רבות אנשים מתאגדים יחד, מרגישים מגובשים ומתחנכים לכך מפני שיש להם מטרה משותפת ובלי הגיבוש לא יוכלו לשרוד. האנשים דבקים זה בזה ומשפיעים טוב זה לזה כי הם רואים מיד מה הם מרוויחים מכך.

אבל בקבוצה רוחנית, אם מתחילים לשפר את מצב הרוח זה לזה לא מיד ניכר הרווח, מפני שמלכתחילה מתכוונים לרווח המתבטא בהתקרבות לבורא, ואז הרווח נעלם, הוא בעל מנת להשפיע. וכך, ככל שאדם יגרום מצב רוח טוב לחברו הוא לא יראה תוצאות מכך ברצון לקבל שלו, ואז אין לו חומר דלק להוסיפו לרצון לקבל שלו ולפעול עוד ועוד. הוא לא מסוגל לעשות זאת.

איך יוצאים מהמצב הזה? יש להגיע להכרה שלא נוכל לפעול בעצמנו את הפעולה הרוחנית היחידה הנמצאת בהישג ידינו - השפעת מצב רוח טוב לחבר, אלא אם כן הבורא יעזור לנו בה. וכך האדם נאלץ למשוך אליו את הבורא כדי שיעזור לו להסתדר עם החבר. שימוש כזה בכוח העליון כלפי החברה נדמה נבזי, לא ראוי ומזלזל בכוח העליון. אבל לא כך הוא, האדם לא מזלזל כי מדובר באותה עבודה עצמה.

אנו פועלים פעולת השפעה לחבר, שדרוש לה כוח עליון, ואז הבורא חייב להימצא בינינו. גם אנו וגם החבר דורשים שהבורא יתגלה, אבל לא כממלא תענוגים אלא ככוח מתקן, ככוח המחזיר בתשובה. אחרת לא נוכל לפעול פעולת השפעה הדדית, שהיא הפעולה הרוחנית הראשונה שלנו.

ואנו עומדים בפני תנאי, שאם לא נפעל את הפעולה הזאת, לא יתגלה הכלי הרוחני. זה נקרא "עד שעם ישראל לא יתקבץ כאיש אחד בלב אחד", העם לא יוכל לגלות את הבורא, לא יוכל לקבל את התורה, לא יוכל לפעול דבר. בעל הסולם כותב את העיקרון הזה, של התגלות האלוקות במאמר "מתן תורה", שהאלוקות מתגלה דווקא ביחסים שבין אדם לחברו, שם נברא הכלי הרוחני.

באיש מאיתנו אין כלי רוחני מלכתחילה, אלא רק רצון לקבל. הרצון להשפיע נמצא בינינו לבין החבר, אנו לו והוא לנו. הכלי נמצא בינינו. הוא לא נבנה עלינו או עליו, אלא ביחסים בינינו, על ידי כך שהבורא נותן לנו את האפשרות הזאת. ואז אנחנו יכולים לפעול בשטח שכבר לא נקרא העולם הזה. כלומר, הבורא נותן אפשרות כזאת, והיא כבר תביא את גילוי הרוחניות ואת מעבר המחסום.

ניתן לראות עד כמה זה קרוב. כתוב: "לא רחוק ממך הדבר". אפשר להמחיש את המצב הזה ולבצעו, ולראות שקיבלנו את כל הדרוש לנו. לאנשים הלומדים קבלה, החיים במקומות נידחים ורואים ושומעים אותנו רק באמצעי התקשורת מרחוק, קשה הרבה יותר.

ודאי, גם להם יש פתרון, כי לא לחינם הם נמצאים במקומות מרוחקים. גם העובדה שאדם נמצא באוסטרליה, באמריקה או בסיביר ירדה מאותה נקודה סופית "ליהנות לנבראיו". לגביו, אנו החברים שלו, החברה שלו, וכלפינו עליו לעשות ולבצע את היחס הנכון לחבר.

אבל אנו כבר נמצאים בשטח, ויש לנו הכול: שיטה, מאמרים, מידע ברור, בורא שמוכן לעזור. כל הנדרש. נותר רק לבצע את הפעולה זה כלפי זה.

האם איננו מכשילים חבר בכך שאנו מספקים לרצון לקבל שלו תענוגים?

"מצב רוח" הוא כלל התענוגים שיש בנו. מצב רוח טוב הוא תוצאה של מילוי ברצון לקבל. אם כך, כשאנו גורמים מצב רוח טוב לחבר, והרצון לקבל שלו מרגיש מסופק ומלא, האם איננו מכשילים אותו בכך? קודם לכן היה שרוי במצב רוח רע, מתוסכל, מיואש ועצבני. עכשיו אנו דואגים שירגיש טוב, וזה עשוי אולי להרדימו, להרגיעו יתר על המידה מהמתח ומהדריכות. האם זה לא יקשה עליו את הדרך? האם זאת מטרתנו? הרי הבורא נותן לו מצבים של גילוי הרע, הכרת הרע, ודווקא בשלם הוא יעלה מעלה. אולי עלינו לעמוד מן הצד ולהניח לו לסבול, ומתוך כך הוא יעבור מהר יותר למצב אמיתי? הרי אנחנו עצמנו מוכנים לסבל, ויודעים שבלי לסבול בתוך הרצון לקבל לא נשתוקק להיפטר ממנו. מה עלינו לעשות בנושא מצב הרוח?

כשחבר מיטיב עמנו, אנו מתחילים לשבחו. השבחים שלנו ממלאים את הרצון לקבל שלו ומביאים אותו להשפיע על מנת לקבל. הוא משפיע עלינו טובה, ואילו אנו, באמצעות השבחים שאנו חולקים לו במעמד החברה, מביאים לו תענוגים תמורת השפעתו.

החבר רוצה לקבל רווח רוחני תמורת ההשפעה שלו, ובמקום זאת אנו ממלאים אותו בדיבורים יפים שמרגיעים אותו ומפתים אותו להתחיל להתגאות בעצמו. כלומר, אנו מכשילים את החבר. האם כך עלינו להמשיך ולנהוג?

כן, אנו יכולים להפליג בשבחו של חבר, אך תלוי במה מולבשות המילים הנאמרות, ומה הכוונה המסתתרת מתחת לשבחים. איננו משבחים אותו דווקא, אלא את רעיון ההשפעה ההדדית בחברה. בשבחים הללו האדם מלמד את החברה ואת עצמו עד כמה מיוחדת ורוחנית היא פעולת ההשפעה. בהודיה לחבר לעיני כל יש להביא ליחס מיוחד לפעולת ההשפעה, ולא אישית לחבר; שהיחס הזה יעלה את כל יתר החברים לדרגת חשיבות ההשפעה.

בחיי היומיום אנו רואים שאפשר להביא לחבר מתנה שיקבלה באהבה ובשמחה, ואפשר להביא לו אותה מתנה בדיוק, בלבוש כזה של כוונות או של יחס שהוא רק ירצה להיפטר ממנה ושתפיל עליו צרה. כלומר, נתינה יכולה לגרום לאדם להרגיש את כל סוגי ההרגשות.

יש להלביש את השבח הנאמר לחבר בכוונה כזאת שלא אליו יכוון השבח, אלא אל הבורא שנתן לנו כוח לבצע את הפעולה הזאת. כי אם לא היינו מקבלים את הכוח הזה מהבורא, לא יכולנו לפעול טובות זה כלפי זה. לכן כשפועלים לטובת האחר לעולם איננו פונים זה לזה, אלא לאותו כוח עליון שנתן לנו הזדמנות לעשות זאת.

בעל הסולם כותב על כך במכתב. אדם הולך לרופא מצוין, משלם לו כסף טוב, מקבל תרופה מתאימה, ומבריא. ואז במקום לשבח את הרופא, הוא משבח את הבורא. כך גם בעניין שבח לחבר. אי-אפשר להשפיע טוב לחבר, שזאת תנועה רוחנית, אם לא מקבלים כוח מהבורא.

לכן איננו משבחים איש את רעהו, כי אין באיש מאיתנו דבר טוב. אותו חומר דלק, אותה כוונה, אותה נטייה שיש בכל אחד מאיתנו לקראת השפעה באה רק מלמעלה, ורק אם היא אכן מגיעה לנו. לכן אנו משבחים את העליון ולא את עצמנו.

ממילא כך מסתדר מעצמו בינינו. ככל שנשבח זה את זה בחברה לא נוכל להתגאות, כי הרוח הכללית בקבוצה אינה מאפשרת זאת. כמובן, קיימת קנאה זה בזה על מעשים טובים, אך אנו עסוקים בצעידה בדרך ולא בהשוואות אישיות.

למי יש להתחבר - לבורא או לחברים?

עלינו להתחבר לפעולה כלפי החברים. אנו חייבים לעשות אותה כי זאת הפעולה הרוחנית היחידה העומדת לרשותנו לעשותה. אם מבצעים אותה, מתקדמים לרוחניות. אם לא, לא מתקדמים. ואז, כשאדם נוכח לדעת בבטחה שהוא לא מסוגל לבצע את הפעולה הזאת, באין ברירה הוא פונה לבורא שיעזור לו לפעול כלפי החבר.

היכן נמצאת כאן הבחירה של האדם?

הבחירה היחידה העומדת לרשות האדם היא להתחזק במשימה הזאת, שהחברה תספק לו הכרח ונחיצות לפעול כך. עליו לשאוף לכך שתהיה לו מתיחות ודריכות כלפי הפעולה הזאת, ההבנה שאין לו ברירה אלא לבצע זאת.

הלחץ לפעול כך וההכרה בנחיצות חייבים לבוא מהחברה, ואז האדם פונה לבורא שיעזור לו לבצע פעולה רוחנית. ואם האדם רוצה לעשות את כל אותן הפעולות בינו לבין הבורא, זאת אשליה במלוא מובן המילה. הוא נמצא בחזיונות כאלה שאין לו ספק שהוא כבר בגמר התיקון.

רבים מתלוננים: כמה אפשר לסבול? מתי נעבור מחסום? איפה הבורא? אבל האם הם דורשים אותו כשותף למעשה הרוחני, למעשה ההשפעה? האם אי פעם ביקשו ממנו לקחת בזה חלק? מה הכוונה ב"וייאנחו בני ישראל מן העבודה"? אחרי פעולות שונות שניסו לבצע, בני ישראל התחילו לזעוק אליו באמת.

איך אפשר לדבר על גרימת מצב רוח טוב זה לזה, כשהיחס במפעל נוקשה וגס?

בעבר היה מגולה לנו שכולנו חברים, שבאנו ללמוד כדי להתעלות לרוחניות, והשפה שהשתמשנו בה בינינו הייתה יפה ועדינה. נהגנו זה בזה בכפפות של משי. עכשיו אנו מתייחסים זה לזה כמו אל עובדים במפעל, בגסות, ואין מה לדבר על שיפור הדדי של מצב הרוח. האם עלינו להתעקש על גרימת מצב רוח טוב לחברים?

עכשיו לפחות מגולה לנו שאיננו גורמים מצב רוח טוב זה לזה, אבל ניתן לגרום מצב רוח טוב בצניעות רבה. לכל אחד ישנן כל האפשרויות לעשות טוב לחבר בכל מיני אופנים, גם בהצנעת לכת. הכול תלוי בנו. דבר לא נעלם. כבר קיימת מערכת יחסים בין החברים, וניתן לשתול בתוכה כל כוונה וכל יחס שנרצה. המערכת קיימת, האחד קשור אל היתר, איש לא תוהה על קנקנו ועל כוונותיו, וכל אחד מהחברים יכול לעמוד בקשר עם האחרים.

כשאדם רוצה קשר עם האחרים הוא לא אומר שיש לחבור יחד כדי לעלות לרוחניות, הוא מדבר על העבודה במפעל, על הדרכים להיטיב משהו, על רעיון שעלה בו באשר לעשייה נוספת או שהוא סתם מבקש עצה.

ניתנה לנו דווקא מסגרת העולם הזה, שבה אנשים נמצאים יחד, ועלינו לבנות עליה יחסים רוחניים. איננו מבינים מה טמון במפעל הזה, המייצר אמצעי תקשורת לקבלה, שכולו עובד כדומם לצורך הפצת הקבלה. אנו חייבים רק להכניס בו רוח. כל הצינורות שאנו יוצרים נועדו להעברת רוח, רוחניות, והצינורות הללו כבר קיימים בין כל אדם לרעהו. המפעל הוא מכונה שכבר נבנתה, שמוכנה להיות מכונה רוחנית, ורק חסרה בה כוונה למטרת העבודה, ליחסים שאמורים להתקיים בין החברים ולתוצאה הרצויה מהעבודה.

בעל הסולם חלם שיהיה לו מפעל לעורות, שם יעסקו הוא ותלמידיו בעיבוד עורות. מדובר בעבודה קשה, בסביבה מסריחה ומלוכלכת, עבודה שאין גרועה ממנה. ודווקא מפעל כזה הוא רצה. ואנו, מצבנו טוב. עומדת לרשותנו אפשרות לעשות מה שעד כה לא ניתן לאיש לעשות - לארגן את מפעל הקבלה בעולם.

האם הופעה בפני קהל, המעבירה את מסר הקבלה באופן רגשי, עלולה להניח אחיזה לחיצונים?

המטרה הכללית שלנו היא התפשטות חוכמת הקבלה. בעל הסולם כותב, שבכך תלוי גורל כל העולם. שכל העבודה של כל אחד ואחד מאיתנו, בזמן שהוא נמצא בעולם הזה, היא להביא להתקרבות למטרת הבריאה. פעולת ההפצה היא העבודה החשובה ביותר, ואין עבודה שהיא למעלה ממנה בחשיבותה. ודאי, עבודה פנימית בחברה חשובה לא פחות, אבל כשמדובר בעבודה חיצונית, שהיא מחוץ לפעולות שבינינו, ההפצה היא החשובה. בעל הסולם כותב על כך במקומות רבים.

השאלה העומדת בפנינו היא רק איך לעשות זאת. בנושא ממין זה עלינו לבדוק כל פעם בדיקה מחודשת, ואפשר לומר שבכל פעם אנו מקבלים עדכון מלמעלה ומתחילים לחשוב ביתר יעילות ובאופן יותר מפורט ומבורר. בעניינים שכאלה אין הדרכה כתובה מראש או דברים כתובים שיתגלו בהמשך.

אם מכנסים כמה מאות אנשים באופן מכובד וצנוע, ומסבירים להם את הרוחניות בדרך עקיפה, באמצעות אמנויות כמו תיאטרון או שירה, שום נזק לא ייגרם בכך. היהדות השתמשה באומנויות באופן טבעי. כשרוצים ללמד כמה מאות אנשים בשפת השירה, התנועה, המוסיקה, הסרטים וכולי, המטרה בכולם היא אחת, למשוך את האדם לרוחניות, לסייע לו לברור את המצבים הקרובים לרוחניות שעשויים להיות בו.

אפשר לגרום לאדם לעשות כל זאת באמצעות מסך קולנוע, במת תיאטרון או באמצעות המוסיקה. כל אלה נמצאים ביהדות. אפשר להשתמש בכל אמצעי התקשורת, בכל פרסומת, ובכל העומד לרשות האנושות. בסופו של דבר הכול נגלה רק לשם כך. אם האדם מדבר בכנות, מתוך לבו, אומר מה יש בלבו דווקא ולא דיבורים כלליים על האדם לעומת הבורא, על האדם לעומת החברה, הלימוד או החברים, הוא מצליח להשפיע.

איך מתגלה כוחה של החברה באדם?

אם האדם מרגיש משיכה ומחשיב מאוד את ההגעה אל המטרה, את ההשפעה לחברים, זאת תוצאה של שהייה בחברה, ובכך מתגלה בו חשיבותה.

איך יכולים חברי קבוצה רוחנית מרכזית לחבור ללומדים הנמצאים במקומות מרוחקים?

חברי קבוצה רוחנית מרכזית יכולים לחבור ללומדים הנמצאים במקומות מרוחקים על ידי ארגון קבוצות גדולות במקומות שונים בעולם, שליחת שליחים מטעמה, הכנת אנשים באמצעות שיעורים וירטואליים והזמנה לבוא אליהם בחגים עיקריים כמו סוכות ופסח.

גם נסיעות של הרב למקומות שהייה מרוחקים וביקורים בכל הקבוצות במטרה לשוות לכולן צורה אחידה ורוח אחידה, מביאות להבנה הדדית ויוצרות קרבה. בסופו של דבר נציגי הקבוצה והרב עצמו הם הקושרים יחד את כל הקבוצות.

הבעיה הגדולה נוצרת עם אנשים בודדים הנמצאים אי שם במקומות נידחים, שאין אפשרות להגיע אליהם. על האנשים הללו להשתמש באינטרנט, בווידיאו, בשיעורים וירטואליים, ולעשות כל מאמץ כדי להגיע לקבוצה העיקרית, פעמיים בשנה לפחות. בארצם עליהם להגיע למקום המפגש המרכזי, העוסק בלימוד הקבלה ובהפצתה.

ישנם מקרים שבהם אנשים נאלצים למכור רכוש כדי לרכוש כרטיס נסיעה למקום מרכזי העוסק בקבלה, וכמובן, שכרם יהיה בהתאם למאמציהם.

מה המשמעות בכך שהמצווה "ואהבת לרעך כמוך" כוללת בתוכה את כל יתר המצוות"כלל גדול בתורה"?

"ואהבת לרעך כמוך" היא אחת מתרי"ג המצוות, אבל היא המצווה הכוללת. כלומר, מחשבה עליה בלבד מביאה לתיקון כל יתר המצוות. מה פירוש כל יתר המצוות? בסך הכול ישנם תרי"ג רצונות, תרי"ג אברים ב"גוף" האדם, בגוף הנשמה. מצווה פירושה התקנת מסך וכוונה על מנת להשפיע על כל רצון ורצון שבנשמת האדם.

המצווה הכללית של כל המצוות היא "ואהבת לרעך כמוך", כשהאדם יוצא מהרצון לקבל שלו ומגיע לאהבת הזולת באותה מידה שבה הוא אוהב את עצמו. כלומר, אין כל הבדל בינו לבין יתר האנשים. אין הוא צריך לשנוא את עצמו לשם כך, אלא לכלול את עצמו באותו תהליך, באותה תוצאה.

מה שיש להדגיש הוא, ש"ואהבת לרעך כמוך" היא לא מצווה אחת, אלא מכלול של כל המצוות. ואפשר גם לומר אחרת, ש"ואהבת לרעך כמוך" הוא כלי הנבנה מכל הרצונות, ובו מתגלה האלוקות. כפי שבעל הסולם מסביר ב"מתן תורה", שאם יש כלי "כאיש אחד בלב אחד", הבורא נגלה.

מה חשוב יותר לחיזוק החברה, הפצה או עבודה פנימית?

אי-אפשר להפריד עבודה פנימית מעבודת ההפצה. גם אם האדם מבין עד כמה חשובה העבודה הפנימית, איך יבטא את חשיבותה בעיניו? בכל המקומות, וגם אצל בעל הסולם ב"הקדמה לספר הזוהר", כתוב שדווקא בהתגלות חוכמת הקבלה בלימוד רחב מגיע המשיח.

אי-אפשר לבטא את הרצון להתעמק בעבודה הפנימית אלא בעבודת הפצה. איזה קשר אחר ייתכן בין אנשים אם לא קשר ההפצה? עיסוק בהפצה מושך את הבורא, ואז הוא נמצא בין העוסקים בה. הרי אנו עומדים להפיץ את תורתו בין בני האדם. לכן ההפצה היא הפעולה המועילה ביותר גם בתהליך התקרבות לבורא וגם לתיקונים שממילא אנו עוסקים בהם.

לכן חובה עלינו לעסוק בהפצה. מניסיון שנצבר במשך עשרים השנים האחרונות ניתן לראות, שקבוצות גדולות מאוד, שאף עמדו בקשר עם רב"ש, הפסיקו להתקיים והתפזרו. כל אחד מחברי הקבוצות הללו חי לבדו או נמצא בקשר ארעי עם חבריו, וכל זאת משום שזלזלו בחשיבות ההפצה.

ולעומתם, אנשים אחדים מתלמידי הרב שחברו יחד לצורך הפצה והוצאה לאור של פירוש ל"תלמוד עשר הספירות", אף על פי שאינם מקיימים קשר עם הקהל או עובדים עמו, בכל זאת נשמרו כקבוצה. יש להם סדר יום משותף והם ממשיכים להתקיים כתלמידים.

בקבלה לומדים שממחשבת הבריאה מתרחשת התפתחות של ארבע בחינות דאור ישר. מבחינת שורש (מחשבת הבריאה), מהאור, באה בחינה א', שהיא רצון לקבל. מרצון לקבל באה בחינה ב', שהיא רצון להשפיע. מהן באה בחינה ג', שהיא מימוש הרצון להשפיע, בכך שבחינה ב' לוקחת את בחינה א' ורוצה להשפיע באמצעותה. ואז נולדת בחינה ד', שהיא הרצון לקבל במלואו.

במאמר "דומם, צומח, חי, מדבר" בספר "שמעתי" מסביר בעל הסולם, שרצון לקבל בדומם הוא רצון לקבל זעיר. כלומר, לפי מה שהבורא רוצה להשפיע נברא בנברא הרצון לקבל, והרצון לקבל שבנברא אינו כזה שהנברא מבין אותו, אלא הוא טבעו. הנברא אינו מבקר את הרצון לקבל שלו, אלא הוא פשוט קיים בו כך ומשמש אותו כמו דומם, צומח, חי, מדבר בעולם הזה. הטבע קיים, וכל אחד מקיים בו את טבעו המחויב, אם ירצה בכך ואם לא. כלומר, במצב כזה אין טעם לדבר על בחירה חופשית, כי אין בו כל תנועה חופשית.

בבחינה ב' (דרגת הצומח) כבר מתחילה להיות בחירה חופשית. האדם עדיין לא נמצא בבחירה חופשית, אלא יש בו מידה מסוימת של תנועה פנימית חופשית. במה הוא חופשי יותר? הבורא רוצה שיקבל, והוא מתנגד לרצון לקבל הזה ונוהג הפוך ממנו, כאילו יש בו רצון להשפיע. ומאין בא לו רצון להשפיע? הרצון הזה מתעורר בו מפני שבבחינה ב' הבורא גילה את עצמו כנותן.

כלומר, האדם רואה לא רק את התענוג שלפניו, אלא גם את נותן התענוג. בתוך התענוג עצמו שנכנס באדם שוכנת נוכחות הבורא, שהוא חש בה פתאום. וכשהוא מרגיש את נוכחות הבורא, הוא רוצה להשפיע. כלומר, גם הרצון הזה להשפיע מובנה בו ואין לו שום שליטה בו. בחינה ב' רוצה להשפיע מפני שגילוי הבורא מחייב אותה לעשות זאת.

ואחרי כן באה בחינה ג'. כשבחינה ב' מבינה שהיא רוצה להשפיע, איך היא עושה זאת? היא מגלה בבורא דרגה נעלה עוד יותר, רצונו להשפיע, והיא מגלה שההשפעה מענגת אותו. בחינה ב' מגלה שהבורא מתענג מכך שהיא נותנת לו, ואז היא לוקחת כביכול את בחינה א' ומתחילה לקבל בה, כשהקבלה בבחינה א' היא למעשה ההשפעה שלה.

גם בפעולה הזאת היא משתמשת בכל היוצרות שלה, ברצון שבא במחויב מהבורא, לקבל, וברצון שנבנה במחויב מהבורא, להשפיע. פעולת ההשפעה באה כתוצאה משתי הבחינות הללו. בחינה א' ובחינה ב' יחד נותנות בחינה ג', ואחר כך באה בחינה ד', שהיא כבר רצון לקבל לעצמו שנולד כתוצאה מהרגשת השורש.

ובעל הסולם אומר, שאין לנו כל נגיעה ברצון לקבל בבחינה א', שהוא טבע העומד בפני עצמו. זהו הכלל של כל הדומם בעולם הזה, שאינו מסוגל לנוע. גם בעולם הזה אין לו שום אפשרות לעשות תנועה כלשהי. הוא לא יכול להפוך את עצמו לדבר, לא לזוז ממקום למקום, לא לנוע מזמן לתנועה וכולי.

הרצון לקבל בבחינה ב' הוא כבר גדול יותר, הוא צומח. הוא אינו נע ונותר במקומו, אבל הוא יכול להתפשט. אלא שטבעם של כל הצמחים הוא אותו הטבע. כולם צומחים בו בזמן, נובלים בו בזמן, נפתחים אל השמש בו בזמן. אף צומח לא עומד ברשות עצמו. כולם אותו דבר עצמו. כל בני מין מסוים זהים. בבדיקת האחד יתגלה שהוא כמו השני והשלישי. לאף אחד אין אופי שמייחד אותו. בדקת אחד - בדקת את כולם.

אחרי צומח בא חי - בחינה ג'. החי כבר מסוגל לנוע ממקום למקום, אף על פי שלפרטים שלו ישנם עדיין דברים הפועלים עליהם במשותף. למשל, דגים משריצים באותו מקום ובאותו בזמן, וחתולים מזדווגים במועד מסוים, בעונת הייחום. לדרגת החי ישנן תכונות כלליות, אבל לכל פרט בה יש גם חיים פרטיים, הוא נע ממקום למקום, יש לו חופש תנועה חיצונית. אך כולם קשורים לזמן המסוים שבו הם קיימים.

לבחינה ד', דרגת מדבר, אדם, יש יכולת לנוע, חיים אישיים-פרטיים, והעיקר, ייחודה של בחינה ד' הוא שהיא מרגישה עבר, הווה, עתיד, שאף בחינה אחרת לא מרגישה. ובחינה ד' מרגישה גם את הסביבה. אדם יכול לסבול את סבל חברו - לקבל על עצמו את צער הציבור ולהגיע ממנו לתוצאה, למילוי.

כלומר, בבחינה ד' יש תוספת מהותית, היא יכולה לקנות רצון נוסף, יכולת שכל בחינה אחרת נעדרת. מפני שבחינה ד', שבאה מהרגשת מעמד הבורא, מנקודה גבוהה יותר, יכולה לקנות רצון, היא יכולה לצרף את מעמד הבורא לכל הרצונות הללו, בחינות א', ב' ו-ג' שבאו מן האור היוצא מהבורא ומשתמשות ברצון שברא הבורא.

לכן בחינה ד' היא גמר הכלי, כי יש בה רצון שלא נבנה ישירות מהבורא, אלא הנברא, שנבנה תחילה כדרגת "בהמה", מגיע לקניית רצון נוסף. מאין הוא לוקח רצון נוסף? מהנמצא מחוצה לו, מהזולת, מהבורא. היכולת הזאת לקנות חיסרון נוסף על מה שמגיע לו מלמעלה ישירות נקראת "אדם".

איך זה מתבטא בעולמנו? אנו נמצאים במצב הנמוך ביותר, החשוך ביותר. מצד אחד, אין לנו כל אפשרות להתקשר לנקודה הגבוהה הזאת של מעמד הבורא, לקחת ממנו את הרצון להשפיע. ומצד אחר עלינו להיות בהסתר, כדי שתהיה לנו בחירה חופשית. אם לא תהיה לנו בחירה חופשית לא נבצע את כל העלייה הזאת וניאלץ לפעול את הפעולות המתחייבות מן הטבע. אם נראה את הבורא, נהיה ככל יתר הבחינות, נאלצים לתפקד כפי שהטבע מכתיב לנו. הסתרת הבורא מאפשרת לנו לפעול באופן עצמאי, אף על פי שאיננו יודעים כיצד או מה לעשות.

לכן התרחשה שבירת הכלים ונשמה אחת כללית נחלקה לנשמות רבות. כך יכול האדם לבצע את פעולת הקנייה של רצון חיצוני לו, לא מהבורא הנסתר ממנו, אלא מהאנשים שסביבו. אם הוא רוכש את הרצונות שלהם, הוא רוכש את כל יתר הרצונות הנמצאים בכל הנשמות שמחוצה לו. זה דומה להגעה לגילוי הבורא, למעמד הבורא ולרכישת החיסרון הזה מתוך כך. כי החיסרון שנמצא בחברה, בזולת, בסביבה והחיסרון שנמצא בבורא הם אותו חיסרון עצמו. כלומר, החיסרון נמצא מחוצה לנו ומה שמחוצה לנו לא קיים לגבינו.

לכן קניית חסרונות מחברים וקניית חיסרון נוסף מהבורא מכוונים לאותו מקום, וזה הפתרון היחיד שעומד לרשותנו לעלות בדרגות הרוחניות. הציבור שממנו נרכש החיסרון הם אותם אנשים הנמצאים פחות או יותר באותו נתיב כמו שלנו, באותו מסלול התפתחות, מכוונים לאותה מטרה.

איך יש להתייחס למי שאנו רוצים לקנות ממנו רצון? רב"ש אומר, שבפני האדם עומדות רק שלוש אפשרויות של יחס לחברים שסביבו: יחס כאל רב - כשהחברים גדולים מאיתנו. יחס כאל חבר - שהחברים שווים לנו. יחס כאל תלמיד - שהחברים קטנים מאיתנו.

ובהתאם למה שהאדם רוצה להשיג מחברו, כך עליו להתייחס אליו. אם הוא רוצה ללמוד מהחבר, הוא רוצה לקלוט מממנו את הרצון שלו - אפשר לקלוט דרך מילים, דרך השפעה שלו אלי, דרך התרשמות ממנו - ואז הוא מעוניין שהחבר יהיה גדול בעיניו, והוא עצמו קטן. כך הוא יקנה עוד רצון ויתקדם עוד לקראת המטרה.

לא משנה אילו מעלות ממשיות יש לחבר, כמה רחבה ידיעתו ועד כמה הוא עצמו משתוקק, הכול תלוי בהערכתנו אותו. לא לחינם נכתב: "מכל תלמידי השכלתי" - ייתכן שאדם יהיה רב גדול ותלמידו קטן, אבל הרב ימעיט את עצמו אל מול תלמידו, ילמד ממנו ויקבל ממנו חיסרון. החסרונות שאנו מקבלים אינם באים מאדם אלא מאותה נשמה כללית, נשמת "אדם הראשון".

כדי להתייחס לחבר באופן שאיננו מעניקים חשיבות לקומתו, אלא רק להערכתנו אותו - עניין סובייקטיבי לחלוטין שאין לו שום קנה מידה אמיתי - יש לדעת, כדברי רב"ש, שהאדם נוטה תמיד להרגיש שמה שיש לו טוב יותר, והוא מעריך פחות את שיש לחבר. ברגע שאדם אינו יכול להשיג מה שיש לחברו, לקחתו ממנו, הוא לא יעריך את שיש לחבר כדבר טוב, כדי להימנע מסבל ומקנאה.

רב"ש מדגים זאת בעזרת הורים וילדים. הורים חושבים תמיד שילדיהם הם הטובים ביותר. למה? כי הם אוהבים אותם ורואים בהם רק דברים טובים. כדי לחפות על כך ההורה בונה בדמיונו דמות של ילד טוב. אם תמיד תתפוש את בנה כיפה והחכם ביותר, גם אם אין לכך אחיזה במציאות, כי כך היא רואה אותו.

יש לדעת שהכול תלוי בהערכה האישית והסובייקטיבית שלנו, אלא שבה בלבד נמצאת הבחירה החופשית שלנו, באופן שבו אנו בוחרים לראות את האחר ולהתייחס אליו. לא משנה לנו מי הוא באמת כי אנו מלכתחילה יודעים שאנו משוחדים. תמיד נראה בו רק מה שטוב בשבילנו. לכן מראש לא נחטט בתוכו ולא נמדוד את מידותיו, נטיותיו ואת אופיו. אנו נתייחס לחבר כאל מי שנתן לנו הבורא כדי שנוכל לקבל ממנו, דרכו, תוספת רצון.

לכן העבודה כלפי חבר היא האדרתו בעינינו, לעומת המעטת עצמנו. באמצעות החבר אנו רוכשים רצון גדול יותר, ועל ידו אנו עולים מדרגה. כלומר, עלינו רק לבחור סביבה שתהיה פחות או יותר באותו נתיב כשלנו, ולהעמידה מולנו כך שתהיה עצומה בגודלה לעומתנו. כך נוכל להתפעל מהחברים כפי שילד קטן מתפעל מהמבוגרים, וכך הוא לומד. זאת הדרך ללמידה מהירה ולרכישה מהחברים את הדרוש לדרך.

אבל כדי להתפעל ולהתרשם מהחברה לא די בהאדרת החברים ובהמעטת עצמנו. עלינו לברר מה הם משפיעים עלינו. קטן עשוי להיות מושפע מהגדול, שבמקרה מסוים יהיה חבורת עבריינים, ומהר מאוד להפוך עבריין בעצמו. חברה טובה, לעומת זאת, תעזור לו להגיע להישגים. אם כך, האדם צריך להשפיע לחברה את שהיא תרצה להשפיע עליו.

החברים צריכים לסכם ביניהם, שההשפעה הכללית של החברה על כל אחד ואחד תהיה רק רוממות המטרה, רוממות הבורא, כי רוממות המטרה מעניקה כוחות. ואז החברה הופכת אמצעי, מנוף, מכשיר שעל ידו האדם מגיע לבורא בדרך הקצרה ביותר.

במאמר "החרות" מבאר בעל הסולם עניין זה. הוא אומר שאין לאדם כל אפשרות אחרת להגיע למטרה אלא באמצעות סביבתו. סביבה היא אותם הרצונות שעל האדם ללקט, לחברם לעצמו, ועל ידי ליקוט כל הרצונות מהסביבה, מכל העולם, הוא מגיע ל"ואהבת לרעך כמוך הוא כלל גדול בתורה". "כלל" פירושו כלי כללי לקבלת התורה, לקבלת האור. לכן העבודה שלנו מכוונת רק כלפי החברה.

הבורא הוא המטרה, והחברה היא האמצעי. רכישת הרצון לקבל מהחברה היא קניית אותו רצון לקבל, שאם האדם לא קונה אותו מחוצה לו הוא נותר עם טבעו הבהמי. במידה שבה הוא קונה אותו כך הוא הופך "אדם"

ההבדל המהותי בין בחינה ג', דרגת הבהמה, לבין בחינה ד', דרגת האדם, הוא שבהמה מרגישה רק את עצמה, ולכן אינה חשה עבר, הווה ועתיד. היא לא מרגישה את התפתחותה ולא יכולה לשלוט בה. האדם רוכש כלים נוספים שבאמצעותם הוא מוסיף ומתפתח.

כלומר, אם מטבענו איננו חברותיים, אין לנו דרך להתפתח. כשרוצים לעלות ממדרגה למדרגה, חייבים לקבל מהסביבה בכל מדרגה את ההבדל ברצון בינה לבין המדרגה שמעליה. ההכרה בהבדל לעולם לא תצמח בנו, כי אין בנו יותר רצונות מאלה שכבר קיימים בנו.

זה נקרא "להצטער בצער הציבור", לקנות מהציבור רצונות, חסרונות, חללים, ואז "זוכה לנחמת הציבור", לזכות במילוי באותם הכלים.

מה ההבדל בין קדושה להשפעה?

השפעה נקראת פעולה, וקדושה היא מצב הפנימי. אמנם מדברים על מציאות אחת, אבל מדובר במצב, וזאת פעולה. "קדוש" נקרא נבדל מהרצון לקבל, מחוץ לרצון לקבל. נבדל במשהו מדבר אחר. כשבקבלה משהו מכונה "קדוש", מתכוונים שאינו שייך לעולם הזה, נבדל מהעולם הזה.

השפעה וקדושה הן למעשה אותו דבר עצמו, רק ש"קדושה" היא התכונה עצמה - מעל הרצון לקבל, למעלה מהדעת, חפץ חסד וכולי, ו"השפעה" היא פעולה המתבצעת מתוך הקדושה.

איך יש להתייחס לחבר בקבוצה שגורר אותי לכיוונים אחרים?

האדם תלוי בקניית החיסרון מהחבר, ואין לו ברירה אלא להיתלות בחבריו. הוא רואה שחבריו נמצאים פחות או יותר באותו כיוון כשלו, מסתבכים כמוהו פה ושם, עדיין לא ננעלו על מטרה ברורה שהם אוחזים בה מול עיניהם ולא סוטים ממנה לשום צד. זה המצב שבו עלינו להיות - כל שינויי המצבים בכל אחד והבלבול הכללי הזה מסודרים ומחושבים במדויק מלמעלה.

אם כך, איך אפשר לפעול בתנאים כאלה? נדמה לנו שחבר אחד גורר אותנו לכיוון אחד, ואחר לכיוון אחר. מאין נדע מהו הכיוון הנכון ואם החבר אכן גורר אותנו? לכן מסבירים לנו במאמרים, שאדם חייב להשפיע לחברה מה שהוא רוצה שהחברה תשפיע עליו.

אם הוא רוצה שהחברה תשפיע עליו רוממות המטרה, כי אין לו עוד מזה, היא נותנת לו הכול: כוח, שמחה, רעננות. רוממות המטרה נותנת כוחות אדירים, על טבעיים, שאיננו זקוקים לדבר פרט להם. ועל האדם להפוך את עצמו כלפי החברה למעין ספק של אנרגיה ומרץ וידיעה. עליו להראות להם זאת, לדבר על כך. עליו להשפיע לחברה גם כשבתוכו אין לו כל אלה. לעתים אנו מסוגלים לעשות משהו למען אחרים שאיננו מסוגלים כלפי עצמנו. אפשר להטיף מוסר לכל אחד גם אם אנו עצמנו איננו מושלמים. מה שקורה בתוכנו הוא דבר אחד, ולהגיד דברי ערך לחבר זה דבר אחר.

הכול מתחיל מטעם האנוכיות. מזה מתחילים. הישאר אנוכי והתחל לפעול על חברך באופן פשוט וטבעי מה שאתה רוצה לקבל ממנו. כך היית עושה כשהיית נכנס עם מישהו בשותפות או כשהיית מעוניין לקבל יחס טוב מפקיד כלשהו. איננו זקוקים לדבר שהוא מעל לכוחנו. זהו משחק שגרתי ובסיסי מאוד בחיי היומיום.

מי נחשב חברנו?

המילה "חבר" נגזרת מהמילה חיבור. חיבור מתרחש רק כשמחוברים באמת, ואז אנו חברים של מי שיש לנו איתו נקודת חיבור כלשהי. אדם יכול להיות חברנו למשך חמש שעות ביום, וביתר שעות היום איננו חברים. הוא נמצא במקומות אחרים, ואולי יש לו נטיות נוספות או סטיות מן הדרך שאינן עולות בקנה אחד עם הדרך שלנו. בינתיים אנו מתחברים במשהו לדרך בעניין הרוחני. ודאי שהחיבור הזה עדיין לא מכונה קבוצה או חברותא, אבל יש חיבור. לכל אחד מאיתנו גם יש עליות וירידות, אך בזמן שאנו נמצאים יחד באותו מסלול הוא נחשב חבר. אם לא, עלינו לעזור לו או להניח לו.

אם אותו חבר יגרור אותנו פתאום לסיבוב סביב העולם למשך חצי שנה, האם יהיה חבר שלנו!? המילה חבר נגזרת מהמילה חיבור אם מחוברים בדרך, באותה מטרה. אחרת, לשם מה אני נמצא איתו? רב"ש אומר: מה זה חבר? ששניהם שווים, ששניהם רוצים להרוויח, ששניהם רוצים להשיג אותה מטרה. מכאן מתחילה החברות.

וכך עלינו לעשות מאותו חבר לדרך פעם רב שלנו, ופעם אחרת נהיה אנו הרב שלו. עלינו להשפיע לו את חשיבות הדרך כרב לתלמיד, ולאחר מכן לקבל ממנו אותה תחושת חשיבות. להתכופף ולשים אותו לרב עלינו, התלמידים. בכך אנו קונים את החיסרון שלו והוא קונה את החיסרון שלנו ואנו מעצימים זה את זה. אנו יכולים לעבוד כך כל הזמן זה על זה. גם בקבוצה שלאיש מחבריה אין מעלות מיוחדות, הם יכולים להגדיל את עצמם לאין שיעור.

אנשים אינם מבינים שהכול ניתן לידיהם, והם מזלזלים בכלל הפשוט הזה, שפרט לו אין מנוף אחר. אין בידינו כלי אחר לעבודה פרט לחבר. משמים מקבצים יחד את האנשים, מחברים אותם ונותנים בידיהם את כל התנאים, ובכל זאת כל אחד זועק למה אין לו, למה חסר לו. יש לנו הכול.

מהו הרצון לקבל - חומר או אגו?

רצון לקבל הוא חומר והוא אגו. לרצון לקבל אפשר להדביק את כל המילים הקיימות חוץ מתענוג, כי חוץ מרצון לקבל ותענוג לא קיים דבר. ישנם שני מרכיבים בכל הבריאה: בורא, שנוכחותו בתוך רצון לקבל מורגשת כתענוג, ורצון לקבל, חיסרון, שהוא מעין העתק מהבורא.

מה עשה הבורא? העתיק את עצמו, ואותו העתק מהבורא, ההפוך מצורתו, נקרא "נברא", "כלי". וחוץ משני אלה אין דבר. כל השמות מתלבשים על רצון לקבל או על תענוג שמרגיש הרצון לקבל, לא על התענוג עצמו, הנמצא מחוץ לרצון לקבל, שאי-אפשר לכנותו תענוג.

איזה תענוג המוגדר כחומר מורגש ברצון לקבל?

רצון לקבל נהנה מהרגשת המלאות באור, בבורא, במה שהוא רוצה. אם הוא ממולא במה שאינו רוצה, זה מורגש בו כייסורים, כחיסרון. כלומר, יש רצון לקבל, שיכול להרגיש את עצמו טוב יותר או בכך שהוא מתמלא או בכך שהוא מקטין את עצמו.

אדם שרצונו לקבל מילוי פוחת, מרגיש פחות ייסורים. אם הוא ממלא את עצמו בפחות הוא מרגיש פחות ייסורים וגם מרגיש תענוג. כל אחד ואחד מכוון את עצמו באופן טבעי לזה או לזה, כפי יכולתו. אדם המסוגל למלאו את עצמו מוזמן לפתח כמה שיותר רצון לקבל ולהצטער על כך שאין לו יותר. אם יש הרבה מאוד מאכלים והוא כבר אינו מסוגל לאכול, הוא מצטער שאינו יכול לאכול עוד. אבל אם אין מה לאכול, הוא מצטער על שיש לו תיאבון.

אם כך, איך יש לנהוג ברצון לקבל? ישנם כאלה המעדיפים לשכוח מלימוד הקבלה. לשם מה להם לקנות חסרונות נוספים מהחברה? אחרים רוצים לקנות עוד חסרונות מהחברה, אבל לקנות גם את רוממות המטרה, להרגיש מרחוק, מבחוץ, את החיסרון באור מקיף, ולדעת שבמקום כלשהו קיים גם מילוי. הרצון לקבל הגדול הזה לקראת המילוי ייתן לו את כל השאיפה, את כל הכוח, והוא ישיג אותו. תלוי באדם עד כמה יארגן את עצמו לפעולה נכונה.

רצון לקבל התחלתי ניתן לכל אחד ואחד, אבל רבים הם הבורחים מהלימוד. מדוע? הם מעדיפים לשכוח מהייסורים האלו ולהתעלם ממה שהם רוצים, לחזור לחיים רגילים המעניקים הזדמנויות לברוח מייסורים. אלא שאל לנו לברוח מייסורים. עלינו להשיג את המטרה, להשיג את התענוג.

וככל שיש עוד חסרונות וייסורים - תיאבון, וככל שהתיאבון הזה מתמלא, יש יותר תענוג. כלומר, אנו זקוקים לשני דברים מהחברה ומהסביבה: הרבה חסרונות והערכת המטרה, התענוג המצפה לנו ושאנו שואפים אליו. שני קצוות יש לקבל מהחברה: רצון לקבל מוגדל, מעין נקודה תחתונה נמוכה יותר, והערכת המטרה, שתהיה גבוהה ככל שניתן. אם האדם מגדיל את הפער ביניהם למידה המסוימת שלו, הוא יעבור עם זה לרוחניות. זה נקרא "גודל הקישוי" שיש לו.

ולכל אחד מאיתנו גודל קישוי מסוים משלו. צריך שיהיה פער בין הרצון לקבל לבין ההשתוקקות לגדלות המטרה, שסביבה אנו חגים יום ולילה. הפער ביניהם משתנה בין אחד לאחד, אבל אדם המגיע למידתו, אף על פי שאינו יודע מהי, נכנס עמה לרוחניות.

בעל הסולם אומר ב"פרי חכם", במכתב בדף ע', שגודל הקישוי, כלומר הרצון הנעול ללא הרף ובכל עוצמתו על המטרה, הוא התנאי לכניסה לרוחניות. רצון כזה אפשר לקנות רק מהסביבה. האדם עצמו מלכתחילה לעולם לא יוכל להגדילו ולו במעט, רק החברה.

באיזו מידה נכונה החוכמה הזאת גם מחוץ לחברה רוחנית?

כל חברה, כל אדם, כל העולם משתמשים בחוכמה הזאת באופן טבעי. רק בעבודה רוחנית יש להשתמש בה בסלקטיביות לקראת המטרה. אבל כל אדם המשתייך לחברה מסוימת, מעריך אותה, כי אם החברה שלו גדולה ומלאת עוצמה, טוב גם לו, הוא שייך לגדולים. אם החברה לא מקבלת אותו במידה מסוימת, הוא מתחיל לזלזל בה כדי להפחית את צערו. הוא מחליט שאינם שווים דבר ואז הוא לא מצטער שלא מקבלים אותו או שעליו לעזוב את המקום. באופן טבעי אדם משתדל תמיד להפחית את ייסוריו.

האם מוטל עלינו לקיים את הדברים הללו גם בחברה חיצונית?

איננו צריכים להתייחס בכלל לחברה חיצונית כחברה. היא אינה החברה שלנו ולא הסביבה שלנו. בעל הסולם מסביר זאת במאמר "החרות". הסביבה החיצונית, הרחוב, משפיעים עלינו פרסומות, טלוויזיה וממלאים אותנו בערכים שאינם שייכים בכלל לכיוון שלנו. אם כך, לשם מה לנו להתרשם מהם?

המעבר לרוחניות, מסביר בעל הסולם, הוא מצב פשוט מאוד, אם האדם מגיע אליו, הוא עובר. הוא דרוך רק לקראת הרוחניות ונמצא ברצון לקבל הגדול ביותר רק לרוחניות. ממש כמי שתקפו שיגעון, הוא אומר שם, כבעל תאווה שמקור תאוותו לא סר ממנו כל היום וכל הלילה. כמו אהוב למושא אהבתו.

אמנם כבר שכחנו אהבה מהי, אבל ננסה לדמות לעצמנו את ההרגשה. המקובלים כותבים, שלצורך כך ניתנה לנו בעולם הזה הרגשה הנקראת "אהבה ראשונה", כדי שתהיה לנו חוויה כזאת, דוגמה איך יכול האדם להשתגע מאהבה. כך עליו גם להשתוקק לרוחניות. ברגע שהאדם מגיע למצב הזה - הרצון הגדול ביותר המכוון למטרה אחת - הוא נכנס לרוחניות.

מה לעשות כשאנו נמצאים בעל כורחנו בסביבה שעלינו להתייחס אליה?

תלמיד קבלה הנמצא במקום עבודה מסוים, לא מעמיד את עצמו אל מול החברה, אלא אל מול העבודה שעליו לבצע. כלפי החברה במקום העבודה הוא חלק ניטרלי לגמרי, כאילו אינו קיים, 'שקוף'. דורשים ממנו לעבוד והוא מתייחס לעבודה שעליו לבצע, ומשתדל לבצעה בדרך הטובה ביותר. כך לא מתפעלים שם מאיש.

במקום עבודה עלינו להפוך את עצמנו לשקופים. ניתן לעשות זאת ואנו אף מוכרחים לעשות זאת, כדי לבנות בנו את נקודת האפס. כמו בכל מדידה יש ימינה, שמאלה, פלוס ומינוס, ובאמצע יש אפס. כשאדם נוהג כך בחברה במקום עבודתו, הוא מייצב את האפס שלו. כך הוא מצליח להתנהג שם בצורה גשמית, אנושית, השייכת לעולם הזה בלבד. לא לחינם יצרו למעננו מלמעלה את המסגרת הזאת, שבעזרתה אנו רואים מאוחר יותר את עצמנו על הסקאלה הזאת, היכן אנו נמצאים מבחינת ההתנהגות שלנו עם החברה הרוחנית, עם הבית, עם העבודה וכולי, היכן נכנס הכול כתנאים לייצוב חלקי הנשמה.

הטוב ביותר הוא לבצע את כל העבודה ללא הסתייגות, פשוט לבצע את הנדרש. בדרך כלל, אם נהיה צייתנים במקום העבודה ונשמור על רוח טובה, איש לא יאמר דבר. זה קשה יהיה למי שעובד במשרה הדורשת ממנו יחס אישי. זאת כבר בעיה. לכן רב"ש אמר תמיד: "לך תהיה סנדלר". שם אתה עם נעליים, לא עם אנשים. לכן חפשו חיבור בתוך המסגרת שלכם עם דומם, ולא עם אנשים.

אם האדם מתקין את לבו כלפי רוחניות, ואת כל יתר דברים הוא עושה רק כדי שלבו יהיה שם, הוא משחק עם העולם הזה בדרך הטובה והמועילה ביותר, ואיש לא יאמר לו שהוא לא בסדר. נכון, זה קשה.

בקבלה אומרים בפשטות, שלפני שאדם מבצע פעולה כלשהי, עליו לנעול את עצמו קודם לכן על מטרת הבריאה ורק אחר כך לפעול את הפעולה הגשמית ביותר, ואז היא תהיה לו כמצווה. כך כל דבר שיעשה יבוא במגע עם הבורא, עם הכוח העליון. ודאי, עדיין לא מדובר באור חוזר ובכוונה, וגם לא בביצוע כדי לקבל על מנת להשפיע, אבל במידה מסוימת הפעולה מקושרת למשהו רוחני, קדוש.

כך גם בעבודה. יש להשתדל לגשת לאנשים ולמשימות מהנקודה הזאת, אנו והקשר שלנו עם המטרה עומדים לבצע משימה. זה יעזור לנו לייצב את עצמנו ולהתייחס נכון לתופעה. זה קשה, אבל כך נבנה עבורנו במיוחד העולם הזה.

"שכר המקבלים" הוא מה שאדם דורש כתמורה לכך שהוא נמצא בעולם הזה ומתייגע בו. הוא דורש לדעת לשם מי ולשם מה הוא מתייגע בעולם הזה. הכול תלוי בכוונה, במה האדם מתכוון לקבל, בכלי שהוא מכין להרגיש בו מילוי כתוצאה מיגיעתו. מה שהאדם מתכוון לקבל עשוי להיות שונה ממה שהנותן מתכוון לתת. שאלות רבות מתעוררות באדם בהקשר זה. אולי מה שברצונו לקבל לא תואם את כוונת הנותן? אולי יגיעתו כלל לא נכונה ולא תביא לתוצאה המקווה? עלינו לבדוק מה השכר שדורש מי שמבצע יגיעה כלשהי.

הכוונה לקבל שכר באה לאדם בעולם הזה בשלוש אפשרויות: או שהוא עושה דברים אסורים לעשותם בעולם או שמותרים לעשותם בעולם או שהם מעשי מצוות. רב"ש נותן חלוקה זו בלי לגעת ממש בדברים, מנימוקיו הוא. הוא לא רוצה לחתור תחת החינוך הקיים, ואומר שיש דברים אסורים ודברים מותרים שהאדם לא יכול לכוונם בעל מנת להשפיע. ישנם דברים מותרים, אבל הכרחיים, ודברים של מצווה שהאדם אינו מכוונם בעל מנת להשפיע, ודברי רשות שהוא מכוונם בעל מנת להשפיע, ודבר מצווה שהוא יכול לכוונו בעל מנת להשפיע.

כלומר, האדם זוכה לשכר לפי הגובה שבו הוא מקיים את הדברים. ומהו השכר? קיום המעשה בכוונה הגבוהה ביותר, כך שהאדם מגיע להשוואת הצורה. למה לא אומרים שהשוואת הצורה היא המטרה, אלא מכנים אותה מטרה לקבל על מנת להשפיע? מפני שהתוצאה לא תלויה בנו. התוצאה נובעת מהחוק שקבע הבורא, והמעשה הוא שתלוי בנו.

כמו שרב"ש מסביר בעניין האהבה. איך אפשר לחייב את קיום "ואהבת את ה' אלוקיך", את "ואהבת לרעך כמוך" ודומיהם, שבהם האדם לא יכול להתערב? איך נוכל לחייב את לבנו לאהוב אדם כלשהו? ניתן לגרום לעצמנו לאהוב באמצעות פעולות שונות הנקראות "סגולות".

זה קורה בעולם הזה באמצעות היגיעה. אנו משקיעים את עצמנו במישהו, עושים למענו, נותנים לו, דואגים לו. דוגמה טובה לעניין זה הם הורים מאמצים, חשוכי ילדים, המקבלים תינוק ומתחילים לגדלו מתוך השקעה רבה של משאבים גופניים ונפשיים, והוא הופך ילדם לכל דבר, מפני שמשקיעים בו. לפני שהשקיעו בו לא הרגישו אהבה כלפיו, לא טבעית ולא בלתי טבעית. רק אחרי שהשקיעו בו יכלו לחוש אליו אהבה, והילד נעשה חשוב להם מאוד. הורים כאלה אוהבים בילד את אותו חלק שהשקיעו בו, כי זה חלק שלהם. מתוך כך באה להם האהבה לילד.

כך קורה גם בעולם הזה, שנמצאים בו ברצון לקבל. אנו מעבירים את הרצון לקבל שלנו מתוכנו אל מישהו אחר, ואז אנו נקשרים אליו. ואיך זה קורה ברוחניות, כשרוצים לאהוב מישהו שהוא ממש מחוצה לנו, זר לנו, בעל מנת להשפיע ולא בעל מנת לקבל, שזאת אהבה בהמית, אנושית? כאן החוק הוא אחר. כשכתוב "ואהבת את ה' אלוקיך", מדובר בתכונת הבורא, כי לבורא אין כל דמות או צורה שאפשר לאהוב. הצורה שלו היא החוק שלו להשפיע. כדי לאהוב את הבורא עלינו לאהוב את צורת ההשפעה, את הדרך המיוחדת שבה הצורה הזאת מתלבשת בנו. איתה עלינו להזדהות.

מהן אותן "סגולות" שבאמצעותן אפשר לאהוב את הבורא? האדם עושה מאמצים שאינם קשורים ישירות לתוצאה, לקבל אהבה לתכונת על מנת להשפיע. לאט לאט מתקבצים המאמצים הללו לכוח גדול, ליגיעה גדולה בכמות ובאיכות, וכך מתהפך באדם משהו, נולד בו דבר מה הנקרא "רצון להשפיע", ואז הוא אוהב את התופעה הזאת, אהבה הנקראת לאהוב את הבורא.

ולכך עלינו לכוון בזמן שאנו עושים פעולות, ולהתבונן בכל האפשרויות שלנו לעשות, באותם חמשת החלקים הללו של דברים אסורים, מותרים וכולי. ודאי שבדברים האסורים אי-אפשר לכוון להגיע בעל מנת להשפיע. כי מלכתחילה החוק הזה אומר, שהדברים שהוא מגדיר כאסורים לעולם לא יביאו את האדם לתכונת ההשפעה. להיפך, הם ירחיקו אותו ממנה, לכן הם נקראים "אסורים", אסור לעשותם מפני שהם מרחיקים מהשגת כוונה על מנת להשפיע.

וישנם דברים שמותר לעשותם, שהם ניטרליים כביכול, לא זה ולא זה. שבהם נותנים לאדם הזדמנות בעשותו אותם לכוון או לא לכוון להגיע לעל מנת להשפיע. הדברים הללו מותרים, אבל הכרחיים, אין לאדם בחירה לכוון אותם מפני שהטבע דורש לקיימם. כלומר האדם אינו בוחר בהם ועל פניהם רוצה לזכות לתכונת ההשפעה, אלא הוא חייב לקיימם אם ירצה ואם לא ירצה, יכוון או לא יכוון. הכוח, חוק החיים, מחייבו לנהוג כך, ולכן גם לדברים הללו אי-אפשר לשייך כוונה על מנת להשפיע.

אבל עניינים של מצווה הם פעולות שהאדם מחויב להשתדל לקיימן בעל מנת להשפיע, מפני שדווקא בהשתדלותו במעשים הללו הוא מגיע לכוונה. ישנן מצוות שבהן הוא עדיין לא מסוגל או לא יכול או לא רוצה או לא יודע כיצד לקיימן כך. לעתים אנשים מבינים מצוות מסוימות ומשתדלים עליהן, ואותן הם כבר בהחלט יכולים לכוון בעל מנת להשפיע, ואז מעשיהם וכוונותיהם הם כהשפעה. זה כבר ביצוע הפעולה המביאה אותם להתאמה לבורא.

הרב"ש מפריד כך בין מעשי האדם בעולם הזה. בעולם הבא, ברוחניות, שם מקיימים את הפעולות במאמץ פנימי, ביגיעה פנימית הנקראת "עבודה פנימית", "פנימיות התורה", "פנימיות העבודה", המעשה והכוונה הם היינו הך. הכוונה היא המעשה. כלומר, ברוחניות אי-אפשר לפעול פעולה ולכוונה או לא לכוונה. ברוחניות, אם יש כוונה גדולה, היא נחשבת לביצוע המעשה. אם אין כוונה, אין מעשה. האדם לא יכול לאמץ את גופו בביצוע פעולות רוחניות, המתבצעות רק במאמץ פנימי, בכוונה.

לכן, דברים אסורים ומותרים ומצוות, שלוש האפשרויות הקיימות עם הכוונות האפשריות עליהם, מקבלות בעולם הרוחני צביון אחר. "דברים אסורים" הכוונה שהאדם לא יכול, לא מסוגל, לא רוצה לעשות כוונה בעל מנת להשפיע. "דברים מותרים" הם המצבים שבהם האדם קובע, נמצא במאבק בין קדושה לקליפה. לעשות או לא לעשות כוונה בעל מנת להשפיע נקרא "קליפת נוגה", ו"מצוות" נקראות הכוונות בעל מנת להשפיע, שבהן האדם מייחס את עצמו לבורא.

ואז נחלק המרחב הרוחני אצל האדם לפי אותם ג' דברים: מותרים באמצע, מצווה למעלה ואסורים למטה. כלומר, קדושה, קליפת נוגה ו-ג' הקליפות הטמאות. המעשה עצמו ללא כוונה אינו שייך לעולם הרוחני, שם הכוונה היא המעשה.

למה כתוב "מצווה ללא כוונה כגוף בלי נשמה" אם כל מצווה, גם ללא כוונה, נחשבת מצוות ה'?

כשמקובלים כותבים על מצווה ללא כוונה, הם לעולם אינם מתכוונים למעשים גשמיים, פיסיים. אם הם אומרים שאדם עושה מעשה ללא כוונה, הם מתכוונים לכך שהוא מתאמץ ושעדיין אין לו כוונה על מנת להשפיע. כלומר, הוא משתדל לעשות על מנת להשפיע, ואף על פי שהוא אולי אינו מבין זאת עדיין, הוא כבר שקוע במאמצים לקראת זה.

האדם מגיע לפנות בוקר ללמוד, ויושב בשיעור ולומד עם או בלי כוונה. הכוונה שלשמה הוא יושב אינה ברורה לו. הוא עדיין לא בירר אותה כך שיוכל לשבת בשיעור ולבצעה. המצב ההתחלתי הזה נקרא שלא יודעים או לא עושים כוונות, אבל עושים מאמצים פנימיים וכל מיני פעולות, ככתוב: "כל אשר תמצא ידך לעשות בכחך עשה משתדלים להגיע למה שדוחפים אותנו משמים. זה נקרא לעשות ללא כוונה.

המקובלים לא מתכוונים לאנשים שעושים "מצוות אנשים מלומדה", שעושים משום שכך לימדו אותם. הם מתכוונים לאנשים היושבים בשיעור קבלה במטרה להגיע לכוונה הנכונה. נכון, היא עדיין אינה ברורה להם, אך הם משתתפים במשהו במה שנעשה איתם מלמעלה. זאת תקופת מעבר, שבה מתחיל האדם לאטו לראות מה באמת נעשה בו.

מה הם הדברים האסורים, המותרים, דברי הרשות ודבר מצווה בזמן ההכנה?

המעשים האסורים הם אלה העלולים להרחיקנו מהמטרה האמיתית. לשנוא חבר, להתעצל בחברה, לזלזל במשימה ובמסר שלה, בגדולת הבורא, בגדולת החברה. כלומר, זלזול בכל הדברים החשובים ביותר, שהם חומר הדלק, עמודי התווך שאליהם עלינו לקשור את עצמנו. אסור להתייחס אליהם בזלזול, כי הזלזול זורק את האדם לכיוון ההפוך מהשגת המטרה.

דברי מצווה הם מה שציוו לנו מקובלים, ולמעשה הם אינם מצוות, אלא עצות. כדאי לאדם הרוצה להגיע למטרה לעשותם. כלומר, המקובלים לא פוקדים פקודות, הם מסבירים איך בנויה המציאות, איך בנוי החוק הכללי של כל המציאות. אם נרצה להיכנס לעולם הרוחני, אנו חייבים לקיים את החוק הזה.

ממש כפי שאדם הרוצה לטוס לאמריקה פונה לשגרירות, ושם בודקים אם הוא מקיים תנאים מסוימים המתירים לו להיכנס לאמריקה. כך ברוחניות, אלה הם החוקים המתירים או לא מתירים כניסה. הם אפילו לא תלויים ברצונם הטוב של הבורא או של המקובלים, אי-אפשר להתווכח איתם או לשחדם כדי שיתירו.

אם כך, מאמצים ומעשים מרמות ומדרגות שונות, כוונות ומעשים גופניים המסייעים לאדם להשיג את המטרה הרוחנית, כלומר מעשים בעל מנת להשפיע, נקראים "מצוות". בסוף "הקדמת ספר הזוהר" בספר "הזוהר", מכנה אותם בעל הסולם "עטין", "עצות". אחרי שמקשיבים לעצות, אנשים בהחלט משיגים את התכונות הללו בעצמם, ואז הם כבר נקראים "פקודין". יש עטין ויש פקודין.

המצוות נחלקות לשניים, החלק שבו אדם משתדל להגיע לתכונה הרוחנית, והחלק שבו הוא כבר מגיע ומקבל את התכונה הזאת. הוא רוכש אותה והופכה לשלו. הוא מתחיל להיבנות ממנה. על האדם לבנות את עצמו מתר"ך מצוות, ומתר"ך פקודות למלא עצמו בפיקדון, במילוי. הדברים הללו נקראים "דברי מצווה".

וודאי שכדאי לעשותם, ממש כפי שלא כדאי לעשות דברים אסורים, המרחיקים את האדם מהתקדמות אל קיום החוק הרוחני. כלומר, כדאי לקבל חינוך שעוזר לקיים את החוק הרוחני, ולא להפר אותו.

וישנם דברי רשות, שאינם אסורים ואינם מותרים. ואיתם במיוחד, כותב בעל הסולם, נוצר שדה הקרב בין קדושה לסיטרא אחרא, שהאדם אמור להכריע ביניהם. אחרי שהאדם מברר לעצמו מהי בדיוק קליפה ומהי בדיוק קדושה, שני החלקים שרכש חיים בו. הוא מברר את הדברים שהוא לא עושה ויש לו מסך כנגדם ואת הדברים שהוא יכול לעשות, כי יש לו כוונות ברורות. ואז הוא מגלה שיש בו דברים שאי-אפשר לשייכם לזה או לזה.

מעניין מאוד איך יכול להתקיים דבר שאינו תכונות הבורא ואינו תכונות הפוכות מהבורא, שהן הנברא, הקליפה. מה עוד קיים במציאות חוץ משני אלה? הרי קיימות תכונות הבורא וקיים ההעתק שלהן, שהוא תכונות הנברא. מה נמצא ביניהן שלא שייך לזה או לזה? באמצע נמצאת הבחירה החופשית של האדם.

לא מדובר בקיום רצונות נוספים שברא הבורא, שאינם שייכים לו או להפוך לו. בבירור המתקיים בין הקליפה לקדושה ישנם דברים שבהם האדם חופשי לעשות כרצונו בלי להביא על עצמו תוצאה רעה. שם נמצאת הבחירה, שכוונתה אינה לבלבל את האדם, אלא לתת לו עוד חופש בכל אחת מארבע דרגות ההשגה.

האם ספר קיום מצוות יכול להנחותנו מה נכון ומה לא נכון לעשות?

דברים אסורים, דברים מותרים, דברים של רשות ודבר מצווה אינם מכוונים לעולם הזה, כפי שהאדם חושב בטעות. "מצווה" מקדמת את האדם לרוחניות. "עבירה" מרחיקה אותו מהשגת הרוחניות. "רשות" מאפשרת לאדם לבחור מה לעשות.

האם המצוות הגשמיות יכולות לקדם לרוחניות? תלוי אם עושים אותן ולשם מה עושים אותן. מדובר במעשים שיכולים לקרב את האדם לרוחניות. קרבה לרוחניות מתרחשת על ידי פעולות פנימיות, כלומר, על ידי מה אנו רוצים להשיג בפעולה שביצענו.

ייתכן שנרצה לפעול כדי לקבל דבר מה, ואז הפעולה היא גשמית, אנושית. אבל אם אדם רוצה באמצעות פעולתו להביא ליחס טוב כלפיו, לאהבה אליו, לא להביא לעצמו תועלת בהמית השייכת לתחום העולם הזה, אלא תועלת רוחנית לו ולחבריו, מעשהו נקרא "מצווה".

"מצוות" הן כל פעולות האדם המקרבות אותו לבורא, התלויות בכוונת האדם או בעצות המקובלים. מצוות התורה, מסביר בעל הסולם ב"זוהר", מתחלקות לעצות ולפקודות. "עצות" הן בניית הכלי הרוחני, ו"פקודות" הן קבלת התכולה בכלי כפי יכולת הקיבול שלו - התגלות הבורא.

כל זה כתוב ב"הקדמת ספר הזוהר", בכרך הראשון של הזוהר, אחרי ההקדמה של רבי שמעון. גם בתוך ההקדמה כותב רבי שמעון, שבסך הכול נחלקת התורה כולה למספר קטן מאוד של מצוות, לקבוצות של מצוות. בהתחלה יראה ואחר כך יתר התכונות שעל האדם לרוכשן.

כלומר, המצוות אינן מעשים בתחום העולם הזה, שכל ילד יכול להתחיל לבצעם. המצוות הן פעולות המתבצעות ביגיעה פנימית של האדם כדי להגיע לדבקות בבורא. יראה ואהבה הן המדרגות שעליהן האדם פוסע כדי להגיע לדבקות, והן אינן קשורות לשום פעולה פיסית בעולם הזה.

את הפעולות הפיסיות בעולם הזה, חייבים לבצע מפני שהפעולות הללו מחזיקות את האדם בתוך מסגרת, ומזכירות לו שעליו לחשוב לשם מה הוא עושה אותן והאם הן אכן יכולות להביא אותו למטרתו.

כי ברגע שמתחילים ללמוד קבלה, מעשה המצוות מתחיל לאבד חשיבות אצלו. האדם לא מסוגל לקיים מצוות עד שלא ייתן להן משמעות רוחנית וחשיבות בהתאמה. תחושת החשיבות של קיום ללא כוונה נעלמת, ועכשיו עליו לעבוד על הכוונה ולמצוא דרך לקיים בכוונה מה שקודם היה כה קל לו לקיים בלעדיה.

למה היה לו קל? מפני שקיבל את קיום המצוות עם החינוך. א( כהרגל, ב( הקיום הזה נתן לו יום יום, כוח, חיים, ביטחון, בעולם הזה ובעולם הבא. כמו שרבי שמעון מסביר ב"זוהר" על מצוות היראה, "פקודי אורייתא פקודא קדמאה".

אצל מי שעוסק בעבודה על כוונה, אין נטייה לעשות פעולות כביכול שלא ברורה לו התועלת מהן. טבעי שאצל מי שלומד קבלה יש כביכול "זלזול" מסוים בביצוע המצוות בצורתן הגשמית כי הוא צריך לעבוד על הכוונה לפני שהוא מבצע משהו. הגוף שלו איבד את החשיבות, ולא עושה כבעבר. הוא לא מסוגל לקבל ולבצע מה שלא חשוב לו, כי אין לו חומר דלק.

איך נחלקות המצוות, הפעולות של מסך ואור חוזר?

פעולות מסך ואור חוזר באות על פני הרצון לקבל, בדרגות עביות שורש א', ב', ג' ו-ד'. וכך הן נחלקות. כל פעם מוסיפים רצון לקבל מקו שמאל, רוכשים כוחות לכוונה על מנת להשפיע מקו ימין, ומבצעים על מנת להשפיע בקו האמצע.

מהו דבר רשות?

דבר רשות נבנה באטיות באדם אחרי שכבר הגיע למגע מסוים עם הרוחניות. ניתן לראות זאת בעולם הזה. לתינוק אין דבר רשות, וגם לא לאדם שאינו מסוגל בעצמו להיות טוב וישר ולכלכל את מעשיו בתבונה. אותם הכי טוב להכניס למסגרת כלשהי: זה הבית שלך, זה העבודה שלך, זה הכדורגל שלך, וזהו. כך עושים איתם מלמעלה. רשות זמינה לנשמות גבוהות, שכבר השיגו התפתחות מסוימת, לא לתינוקות.

איך יש להתייחס למצוות שהכרח הוא לבצען, כמו ברכה על מעשה?

על מעשים בעולם הזה, שעליהם עושים או לא עושים ברכות, קוראים בספר "שולחן ערוך", ומקיימים. הם לא שייכים לעבודה פנימית, אלא לעבודה חיצונית. כל אחד יכול ללמוד עבודה חיצונית לפי "שולחן ערוך", ולבצעה, אך אין שום קשר בינה לבין העבודה הפנימית שעליה לומדים בקבלה.

כי עבודה פנימית ניתן לבצע רק בתנאי שרוכשים כוחות מלמעלה, שיש לאדם קשר עם האלוקות. אם הוא מקבל מהבורא הארה, הוא מבין מה לעשות עם עצמו, איך לעשות זאת לקראת הבורא, איך לגשת אליו ולהתקרב אליו. כל זה נקרא "עבודה פנימית".

בעבודה פנימית אנו מתקרבים לבורא לפי עוד ועוד השתוות הצורה. זה כאילו נמתח חוט בין האדם לבין הבורא, וכמו בקרקס, האדם עולה בו ומטפס אליו. אמצעי העזר לטיפוס הזה נקראים "מצווה". ההפרעות לטיפוס נקראות "עבירה", וישנם גם דברי רשות. כל הדרכים ההלו לטיפוס אל הבורא הם מצבים פנימיים.

אבל אם האדם רוצה לדעת איך להשתמש בידיו וברגליו, כלומר מה ואיך לקיים, עליו לפנות לספר "שולחן ערוך". אין לכך שום שייכות לעבודה פנימית, זה נקרא ביצוע חיצוני. לשם מה דרוש לנו ביצוע חיצוני? במצבים שבהם בורחים מהמאמץ הפנימי החוצה, ושייכים כבר לעולם הזה ברצונות ובמחשבות, לפחות נותרים בידינו הדברים החיצוניים הללו, הלא טבעיים, הברכות, האילוץ לשנן את המילה "בורא", המזכירים לאדם את הצורך לבצע עבודה פנימית.

לכן ליהודים בעולם הזה, שצריכים לבצע עבודה פנימית לפני כולם, ניתנה הגדר הזאת, המסגרת, גם בצורה חיצונית, בקיום מצוות, ולא לגויים. היהודים מחויבים להגיע ראשונים להשתוות הצורה, אבל כדי שתהיה גדר, יש להקימה. החכמים הם שהקימו את הגדר של קיום מצוות בגשמיות, מפני שהיתה לפניהם דוגמה של תרי"ג מצוות, תר"ך מצוות, רוחניות, ולפיה הם קבעו את המעשים בגשמיות, במטרה להזכיר לאדם לעשותם בפנימיות. כך אולי אם ילמד האדם כל מצווה ומצווה לפרטיה, תהיה לו גישה לפי שפת הענפים למה שהן מרמזות בפנימיותן.

קבוצה רוחנית שואפת להקים סביב האדם עוד גדר, ולא אחת אלא כמה: בניית קבוצה, מסגרת לימודים, מפעל משותף, קשר טלפוני בין החברים, חבר מזכיר לחבר וכן הלאה. אמצעי עזר להשבת האדם פנימה, אל אותו חוט שבו הוא מטפס לבורא.

מה הכרחי בפנימיות?

מסגרת של לימודים ומפעל משותף הכרחיים בפנימיות, כמשהו שעליו אי-אפשר או לא צריך לעשות כוונה. מסגרת שעל האדם לקיימה כך או כך מפני שבלעדיה לא יהיה לו בסיס לחיים רוחניים.

כמו שהאדם לא יכול לחיות בלי לחם ומים, כך ברוחניות הוא לא יכול לחיות בלי קבוצה ועבודה במפעל משותף, בלי הפצה ובלי הדינמיקה המתקיימת בין החברים, שיכולים לקיימם גם מתחילים שזה עתה הצטרפו. אלה דברים הכרחיים שכל אחד יכול לבצעם ללא שום כוונות. אבל אם הוא לא מבצעם, הוא לא יוכל להתקיים ולגדול הלאה.

לכן במפעל לא צריך כוונות, והמפעל עצמו אינו רוחניות. הרוחניות צריכה להיות בפנים, משהו הנבנה בין האדם לבין הבורא מתוך המסגרת הזאת והלאה.

מהם אותם דברים אסורים ומרחיקים?

הדבר האסור המרחיק מרוחניות הוא קודם כל הפרת כללי המסגרת הזאת ופריצתה. במקרה כזה האדם משול למת. ואחר כך, בתוך המסגרת, כל דבר המונע מהאדם לעבור מהמסגרת החיצונית לעבודה הפנימית, לטפס על החוט המוביל לבורא, הוא דבר אסור ויש לדאוג לכך שלא יהיה בינינו: קנאה, שנאה, זלזול בגדולת הבורא, במטרה ובאמצעים המובילים אליה.

איך ניתן לבדוק שהרצון להגיע לבורא אכן אמיתי ואינו רצון להגיע לתיאוריה סתמית על הבורא?

כל הבלבול, אי הידיעה, אי הבהירות והמבוכה הם תיקונים שעל האדם לעבור אותם בזה אחר זה, בהדרגה, בדרכו שלו. אל לו לאדם לנסות ולדלג מעל כמה מדרגות בבת אחת. על האדם לתקן בהדרגה, אבל לא באטיות.

הדרך הזאת אורכת שנים, מפני שכל הדרך שאנחנו עוברים עד המחסום חוזרת לאחר המחסום, ממנו ועד הדבקות השלמה. כך גם לומדים שאותם הזדונות והשגגות הבאים כתוצאה מהסתר כפול והסתר רגיל, עוברים לשכר ועונש ואהבה נצחית.

לכן עלינו להניח לעצמנו לספוג את הדברים הללו, כי בלי להיכלל מכל פרט ופרט בדרך עד המחסום, לא נעבור אותו. אנו נזדקק לפרטים הללו מאוחר יותר ואיננו יכולים לקפוץ מעל כמה מדרגות בבת אחת. "קפיצה" היא מאמץ לעבור זאת במהירות, והמהירות תלויה בנו. כל המאמצים שאנו משתדלים לעשות נועדו להתקדם מהר יותר. רק קצב ההתקדמות נתון בידינו, לא יותר.

איך אפשר לבדוק שהיגיעה נכונה?

ישנן בדיקות רבות ליגיעה נכונה. ראשית, עלינו לשאול את עצמנו אם אכן אנו רוצים בכך או לא רוצים. בדרך כלל מה שאיננו רוצים בו, הוא הדבר הנכון לעשותו. שנית, עלינו לבדוק האם דרכנו מכובדת בעיני החברים. אפשר לבדוק גם לפי הכתוב בספרים או לפי דברי המורה שלנו. אבל לפני המחסום אין לנו מערכת ברורה שלפיה אנו יכולים לבדוק ולמדוד את עצמנו.

האדם בודק את עצמו רק כלפי הבורא. אלא שלפני מחסום הבורא לא נמצא לפניו, הוא נמצא בהסתרה. אם כך, מהו קנה המידה? אפשר למדוד כלפי הרצון לקבל שלנו, כלפי החברה, כלפי המורה והרב.

לא לחינם נכתב "אל תאמין בעצמך עד יום מותך". עד שמת הרצון לקבל, האדם עלול לטעות טעויות חמורות ביותר או פשוטות ביותר. מה שמעניין ומה שמפליא הוא, שהאדם טועה עוד ועוד, באותם מצבים שכביכול התמודד כבר עם קשים מהם, ולא הסתבך בהם ועבר אותם בדרך כלשהי, ופתאום שוב הוא טועה באיזו שטות.

איננו מכירים את המדרגות, אך הן עשויות להיראות לאדם בצורה מאוד פשוטה וטבעית. האדם הוא פתאום כתינוק שאבדה לו אמו והוא בוכה ומחפש אותה, ועד המחסום כל מצב הוא כך. ואחרי המחסום, תלוי במסך ובמידה שבה האדם נדבק בבורא. ככל שהוא נדבק יותר בבורא, כך גובר האומץ שלו לעשות את דרכו.

האם היחסים בין החברים נועדו רק לעבודה חיצונית או גם לעבודה פנימית?

יחסים בין החברים בקבוצה הם יחסים חיצוניים שאמורים להפוך ליחסים פנימיים. ככל שהיחסים הללו יקבלו אופי של על מנת להשפיע, כך הם יתהפכו לכלי רוחני שבו ישרה הבורא.

האם עבודה במפעל יכולה להחליף מצוות חיצוניות?

אין שום קשר בין עבודה במפעל לבין מצוות חיצוניות. בעבודה רוחנית אנו מעוניינים בכל מסגרת, קרובה או רחוקה, שיכולה להשיבנו באמצעים שונים לעבודה הפנימית. המצוות החיצוניות הכתובות ב"שולחן ערוך" בהחלט יכולות להזכיר לנו את קיום המצוות הפנימיות.

מומלץ מאוד לא לעזוב אותן. האדם בורח בכל רגע מהעבודה הפנימית וכלל לא מרגיש שברח. לכן ככל שיבנה סביבו מערכת תמיכה הדוקה יותר, שתזכיר לו את העבודה הפנימית, כך הוא ישוב אליה בתדירות גבוהה יותר. לא לחינם קבעו החכמים מסגרת של מצוות חיצוניות, שקיומן מזכיר לנו לשוב לעבודה הפנימית.

ההבדל בין הקבלה לבין היהדות הרגילה הוא, שביהדות לא מלמדים איך להגיע לקיום מצוות פנימיות על ידי קיום מצוות חיצוניות. לא מלמדים כוונה. עבודה פנימית היא כוונה. אבל מצוות חיצוניות ומצוות פנימיות לעולם אינן פוסלות זו את זו, אלא מתלבשות זו בזו.

אך האם קיום מצוות חיצוניות מקדם אל הרוחניות? לא. האם הוא מעלה את האדם לעולם הבא, לעומת הבורא? לא. הוא יכול להזכיר לאדם את קיום העבודה הפנימית, וכשאדם עובר לעבודה פנימית, הוא מתחיל את דרכו בסולם המדרגות.

במה שונים מקובלים מאנשים דתיים?

מקובלים שונים מאנשים דתיים בכך, שבשבילם הכוונה היא העיקר, וכל היתר טפל. הם מקבלים את כל היתר רק כעזרה כלפי הכוונה, וכך הם מתייחסים לכל הקיום הגשמי ולכל החיים.

אם יש כוונה ויש מעשה, מהו המעשה?

המעשה הוא ביצוע של הכוונה. החשבון כלפי הבורא לעשות לו השפעה, להשפיע על מנת להשפיע, לקבל על מנת להשפיע, זאת הכוונה, האור החוזר. הכלי שהאדם מכין. הביצוע מתבטא בכך שבתוך הכלי הזה מתחילים לקבל אור פנימי, שהבורא מתלבש בתוך הכלי הזה, מגלה את עצמו לאדם או מתגלה בו. זה המעשה.

מה פירוש הכתוב: "לצדיקים אין מנוחה לא בעולם הזה ולא בעולם הבא"?

לצדיקים אין מנוחה, הכוונה היא למי שמגיע לעולם האצילות ונקרא "צדיק", כי רכש גלגלתא ועיניים והוא יודע להצדיק את הבורא בכל הפעולות.

צדיק שרכש גלגלתא ועיניים, ונכנס ל"גן עדן", ל"עולם הבא", לרוחניות האמיתית, לאצילות, "אין לו מנוחה בעולם הבא" כי הוא עובד עם אח"פ דעלייה וכל הזמן מעלה את האח"פ. כל הזמן עובד דווקא עם כלים דקבלה. הכלים דהשפעה שלו נמצאים במנוחה, והכלים דקבלה, שפועלים לקבל על מנת להשפיע, נמצאים כל הזמן בתנועה. זה נקרא ש"אין לצדיקים מנוחה לא בעולם הזה ולא בעולם הבא".

האם מי שלא שייך לעם היהודי ולומד קבלה, חייב לקיים מצוות בגשמיות?

החובה לקיים מצוות ברוחניות חלה על יהודי, מפני שעליו להגיע לקיום תורה ומצוות במשמעות רוחנית. מי שלא שייך לתהליך הזה, אלא עובד מהנקודה שבלב, עליו לעשות את כל הפעולות השייכות לחברה, ללימוד, ולבצען כאמצעי לעלייה לבורא.

ההסבר בעניין הגוי דומה לעניין האישה ברוחניות. אישה וגבר שונים מטבעם עד שלא מתעברת בהם נקודה שבלב. מרגע שיש לגבר או לאישה נקודה שבלב והם מתחילים לממש אותה, אין ביניהם שום הבדל. יש הבדל בדרך למחסום, כשנמצאים עדיין בצורה הבהמית, אבל מעבר למחסום אין שום הבדל. שם אנו כבר מתקיימים כנשמות, ואין כל הבדל בעבודה בין גבר לאישה. לכן לאחר המחסום גם לאישה, גם לתינוק וגם לגוי, כמו שרמב"ם כותב: "לנשים, לקטנים ולעבדים", אין שום הבדל בעבודה הרוחנית.

ובעולם הזה, כשנמצאים עדיין בחשבון עם הגופים, יש הבדל בין מה שאישה עושה ולומדת לבין מה שגבר עושה ולומד. וכמו בין נשים לגברים כך ההבדל בין יהודי לגוי, אך רק במסגרת העולם הזה. מעבר למחסום אין שום הבדל. שם עבודת המסכים זהה לחלוטין. בכל מה שלא שייך לגוף, כלומר בכל השייך לעבודה פנימית, קיימת אותה עבודה לכולם.

ואם נדבר לא בגופים אלא בעבודה פנימית, גם בעולם הזה גוי ויהודי עוברים אותם שלבים ופועלים על פי אותם חוקים. כלומר, מי שנולד בעולמנו בגוף גשמי של גוי או בגוף גשמי של יהודי, עובר אותם שלבים בעבודה הפנימית, ואין שום הבדל ביניהם. שניהם חייבים באהבת חברים ובמסגרות שונות. רק היהודי חייב במסגרת נוספת של קיום תורה ומצוות בצורתו הגשמית. הגוי אינו מחויב בכך.

כך לפי המבנה הגשמי. אבל לפי המבנה הפנימי, אפילו למתחיל ללמוד קבלה יש אותם שלבים בעבודה הפנימית שיכולים להביא אותו לבורא, ואותן התחייבויות כלפי החברה, ואותן עבודות. כלומר, לאיש אין סיבה להרגיש פחות מחברו. ההבדלים לא נובעים ממעמד רוחני גבוה או נמוך. כל אחד מאיתנו שונה מחברו במבנה הנשמה שלו ולכל אחד דברים אחרים שעליו לתקן.

אבל ההבדל העיקרי בין גוי ליהודי הוא, שיהודים מחויבים להתחיל בעבודה לקראת הבורא עוד לפני שמתעוררת בהם הנקודה שבלב. גוי מחויב בכך רק כשמתעוררת בו הנקודה שבלב. לכן בעל הסולם כותב ב"הקדמה לתלמוד עשר הספירות" )בסוף אות ל"ה(: "אמנם בשום אופן אינם חפצים בלימוד הקבלה. ולכן הם גורמים עניות, ביזה, חרב, הרג, ואבדן בעולם, משום שמסתלק רוח המשיח, רוח הקדש, רוח חכמה ובינה."

אז אפשר לשאול, מה רוצים מהאנשים הללו? הם אינם יודעים על כך, הם לא קיבלו נקודה שבלב ומובן מאליו שאינם משתוקקים כמונו לבורא. כל זה נכון, אך זה לא פוטר אותם מעונש. אנו רואים מה קורה בעולם, שכל הצרות בו נגרמות עקב כך שלא לומדים קבלה, אלא רק את יתר חלקי התורה.

אבל מי יודע על כך? מי אשם בכך? מפני שיש ציווי על היהודים לעסוק בקבלה, יהודי לא יכול לומר שהוא מחכה לנקודה שבלב. גוי או חילוני יכולים לומר זאת. הגוי לא חייב בכך.

לכן רק יהודים שלא לומדים קבלה כדי למשוך את המאור המחזיר למוטב, "הם גורמים עניות, ביזה, חרב, הרג, ואבדן בעולם", ולהם אין אפשרות לומר שהם מחכים לנקודה שבלב. העם הנבחר חייב לעשות את העבודה הפנימית. לכך הוא נבחר. זה תפקידו.

למה קבוצות הלומדים בחוץ לארץ גדולות יותר מהקבוצות בארץ?

הקבוצות ללימוד קבלה שקמות בחוץ לארץ גדלות במהירות רבה יותר ויש להן השתוקקות גדולה יותר מאשר לקבוצות בארץ, מפני שבארץ התנאים הפנימיים, הרוחניים, קשים יותר.

פרט לכך, הקבוצה בארץ, המונה בסביבות אלף איש, לעומת אלפים בעולם, היא הערכית והאיכותית ביותר, למעלה מכל השוואה עם כל קבוצה אחרת בעולם.

במה נמדדת האיכות?

איכות נמדדת בהתקדמות הפנימית, המכוונת אל המטרה שאינה נראית, ובקצב ההתקדמות למטרה עצמה. לא לבנייה חיצונית, אפילו לא להפצה המונית. ההתקדמות בקבוצה שבארץ מתרחשת בקצב שאינו אפשרי בכל מקום אחר.

האם איכות קבוצתנו משפיעה על איכות הקבוצות בחו"ל?

אכן, האיכות של קבוצתנו קובעת את האיכות של קבוצותיהם, אבל זאת איכות שלא הן רכשו אותה. אנו מכשירים עבורן את המסלול, אבל גם הן יצטרכו לעבור את שאנו עוברים.

השינוי שבשער הדמעות לעומת יתר השערים הוא, שהיתר אינם שערים הפותחים לנו פתח כניסה למטרה, לבורא, לדבקות, למגע, אלא רק מסייעים לנו להגיע לשער הדמעות.

הדמעות, אומר רב"ש, הן קנה מידה לכך שרצונו של האדם אמיתי וטהור. בכיו של ילד קטן נמשך רגע, וברגע הבא הוא יצחק, ומיד יבכה שוב. כלומר, כאבו אינו כאב אמיתי, שמחתו אינה שמחה אמיתית, הכול מתחלף בו עם השתנות כיוון הרוח, ומיד הוא שוכח בשל מה בכה או צחק והוא עובר ממצב למצב. זה נקרא שברצון הזה האדם הוא "ילד" - לא מסוגל עדיין לדברים גדולים.

האדם מסוגל לדברים גדולים רק אם רצונו לא מתחלף, והוא רצון עמוק כל כך שכל יתר הרצונות מתחברים בו לרצון אחד, האוחז באדם בכל כוחו ויכולתו, מקבץ אותו למטרה אחת, ולא מאפשר לו לברוח ממנו לרצונות אחרים. הרצון הזה כובש את האדם לנצח.

אם האדם מגיע לרצון הזה בכל עומקו ועוצמתו, והוא מצר על כך שיש בו רצון כזה ללא מילוי, זה נקרא שהגיע ל"שער". עניין הדמעות הוא, שחוץ מרצון כזה, על האדם לדעת למי עליו לכוון את הרצון, מי צריך לענות על הרצון שלו, מי צריך לעזור לו.

בכי הוא סימן לקטנות, לחוסר אונים. רצונו העז של האדם לא הופך אותו לגיבור בלתי מנוצח, המכפיף את הכול לרצונו ושולט בכולם. הרצון הגדול המביא את האדם לשער הדמעות הוא אכן עז, אבל האדם עצמו נמצא בקטנות, בחולשה, בדמעות, בבכי על כך שלמרות הרצון העז אין לו כוחות להשיג את רצונו.

בדרך כלל מלמדים אותנו מגיל צעיר שאין לנו צורך בדבר פרט לכוח רצון. שישנו רצון ולפיו האדם פועל. וכאן נאמר שיש רצון, אבל האדם לא מסוגל לממש אותו. זהו מצב מיוחד הנקרא "לב שבור", שמגיעים בו לשבירת הכלים, להכרת שבירת הכלי. זה נעשה לא מבחינת הכלי שרוצה לקבל על מנת לקבל, אלא מבחינת ההכרה של שבירת הכלי, ההכרה עד כמה אינו מסוגל לכך. את השבירה, את הכלי הקטן ביותר שנמצא בשבירה, משיגים מלמטה למעלה.

כך רוכשים את הכלי ברצון שלו לרוחניות בלבד. בהכרה שאיננו מסוגלים לסייע לעצמנו לממש את הרצון הזה, אלא רק הבורא שבו נמצא האור שיכול לתקן אותנו. כך מממש האדם את הרשימו הרוחני הראשון, מעלה מ"ן ראשון, וזה נקרא שהגיע ל"שער הדמעות".

המצב הזה מגיע אחרי שכל יתר השערים ננעלו, כשהאדם כבר השתמש בהם כדי לבנות את מעמדו הנקרא "העומד בפתח" - "העומד בפתח פושט יד".

האם הרצון הזה הוא ההכרח?

הרצון הזה, פרט לכך שעליו להיות רצון יחיד, חייב להיות רצון הכרחי. מלכתחילה נדמה לנו שרצון לדבקות, רצון לרוחניות, הוא מותרות. לאדם יש את חייו הנוכחים ועליו להתייגע בעולם הזה ולהשיג את הדברים הנחוצים וההכרחיים לו. הכרח "לא יגונה ולא ישובח". רוב האנשים משקיעים ברוחניות ובבורא, איש איש על פי אמונתו, שעות מעטות בשבוע, וביתר הזמן הם שקועים בעניינים אחרים.

אבל אם אדם עובר את שלבי ההכנה, הוא מגיע למצב שבו רוחניות הכרחית לו כאוויר לנשימה, וכל היתר הם מותרות. הוא הופך את כל סולם הערכים שלו על קרביו. במצב כזה האדם בוכה בכל מאודו על חוסר האונים שלו לפעול, כי חוץ מזה בהחלט אין לו על מה לבכות. החיסרון הוא חיסרון אחד. אם הוא קורה באדם, הוא נכנס לרוחניות דרך שער הדמעות.

על האדם להגיע למצב שבו כבר עבר בכל השערים, והם ננעלו בפניו. הוא בדק אותם ויודע שאי-אפשר לעבור דרכם. הוא השתמש בהם כדי לבנות את החיסרון שלו, וראה שיש שער אחד בלבד המכניס לרוחניות, "שער הדמעות". את המצב הזה, הנקרא "שער הדמעות", האדם בונה בתוכו.

ומה קורה לפני שמגיעים לתחושת הכרח?

לפני שמגיעים להכרח יש כל מיני חשבונות על כך שיש לנו דברים נוספים לעשותם בחיים פרט לעיסוק ברוחניות. כל זה עד שמתחילים לראות שיש לנו נשמה וחסר לה רק קשר עם הבורא. ואז האדם חי מתוך נשמתו, ורק אותה הוא רוצה למלא. לא נשאר מה למלא עוד.

למה המעמד הזה נקרא גם "יום הכיפורים"?

בעל הסולם אומר בדף ע' ב"פרי חכם - אגרות", שכדי להגיע למגע עם הבורא, עלינו להסכים להתחבר עמו בשלושה תנאים: עולם, שנה, נפש. כמו "כהן גדול". הרצון הגדול מאוד שבנו לרוחניות נקרא במדרגה שלנו "כהן הגדול". וב"יום הכיפורים", שזה המעמד הגדול והריק ביותר - האדם מגלה את כל הכלים הריקים שלו, כנגד חמישה עינויים, חמש בחינות שבכלי.

ב"יום הכיפורים", ב"קודש הקודשים", בכל המצבים האדם נמצא בתפילה הגדולה ביותר, בריקנות הגדולה ביותר ובמצב הקרוב ביותר לבורא. האדם נמצא ב"תפילת נעילה", כשכל השערים ננעלו והוא הגיע לשלב האחרון שאחרי כל התפילות, הנקרא "כלו תפילות ישראל".

ואז, אחרי שהאדם רואה שאפילו התפילות שלו לא מסייעות לו להשיג את רצונו, יש נקודה אחרת. הבורא לא עוזר לאדם בשל בכיו, אלא כל המצבים הללו יוצרים את נקודת הייחוד, הנקודה שהיא מעבר למחסום. היא אינה תוצאה ישירה של זעקת האדם או של המצבים שעבר, אלא היא בבחינת "יגעתי ומצאתי". האדם גורם את המעבר הזה, אבל הוא אינו מתרחש כתוצאה ישירה מבכיו.

ומה עושים כל השנה?

כל יתר השנה עלינו להתכונן למצב הזה. זה נקרא "שנה". "עולם, שנה, נפש" הכוונה היא, שכל ה"שנה", כל ה"עולם", כל ה"נפש", מרוכזים בנקודה אחת, בעבודה במשך השנה, במשך העולם - בכל ה"עולם" הכוונה היא בכל הרצונות, ב"נפש" - בחיפוש הגבוה ביותר אחר דבקות.

למה תפילתו הראשונה של האדם היא לכך שה' יודיע לו על מה להתפלל?

"הרבה מחשבות בלב איש ועצת ה' תקום". אדם הנמצא בדרך מבולבל, מחפש, מיטלטל מרצון אחד למשנהו, ממחשבה למחשבה, ואינו יודע מה עיקר ומה טפל. הוא לא יודע רוחניות מהי עד שאינו עובר לרוחניות.

בעולם חיים מיליארדי אנשים, וכל אחד מהם רוצה, מחפש, מתייגע להשיג, אבל רגע אחרי כן מתחרט ומשנה כיוון. אנו כל הזמן מתרוצצים ורוצים לחטוף הכול, ממש כמו ילד שנכנס לחנות גדושה צעצועים, משתגע משפע הגירויים ולא יודע במה לאחוז קודם, הוא רוצה הכול ולא מסוגל לבחור.

כך בדיוק אנו חיים בעולם הזה, עם כל התענוגים הזמינים לנו, מזון, בית, מין, כסף, כבוד, מושכלות. אנו מיטלטלים מהאחד לאחר באינספור אופנים הקיימים בכל אחד מאיתנו. ואם לאדם יש כבר נקודה שבלב, גם היא נסתרת בתוך כל הנטיות והרצונות הללו.

איך נוכל לברר מה אמיתי? כששואלים ילד מה ירצה לקבל כמתנה, אולי הוא ינקוב בשם של צעצוע כלשהו, אבל רצונו לא יהיה מבורר. אפשר לבלבל אותו בקלות רבה ולשכנעו שהוא צריך צעצוע אחר. אין לו דעה משלו, וכך גם לנו.

לכן התפילה הראשונה היא לבירור, לידיעה מדויקת מה לבקש. אנו מתפללים לכך שיהיה לנו רצון לדבר האמיתי, לכך שנראה שהוא אמיתי ונרצה רק בו. על כך יש להתפלל. ורק האור הוא שיכול לברר מה אמיתי, לאדם עצמו אין יכולת לברר זאת בשכלו. שכלו מברר מתוך הרשימות שכבר עבר, וגם זאת רק בתנאי שניתן לו אור השכל. אבל בדברים שעדיין לא השיג, וגם לא יכול להשיג כי בצביונם המלא והאמיתי הם נמצאים מעבר למחסום, האדם אינו יכול במצבו הנוכחי להחליט ולדעת ולהחזיק בהם כעיקר. כל אלה לא בהישג ידו של האדם.

ניתן לעשות זאת רק על ידי החיסרון לדבר הנכון, מבלי לראותו. עליו בעצם אנו מתפללים - "תן לי אפשרות לרצות את שאכן כדאי לרצות, ללא הידיעה מהו". זה דומה לעמידה על אם הדרך מבלי לדעת איזו דרך מובילה לירושלים. לא רואים את העיר ולא יודעים באיזה כיוון ללכת. אנו רק מבקשים מהבורא שילוונו, שיהיה לנו למדריך. אנו יודעים שאחרת אנו עלולים לתעות ולא להגיע ליעדנו לעולם.

כלומר, ההסתרה היא התנאי שבו בלבד נוכל להתקרב לבורא, להזדקק לו. אנו מתפללים שהמטרה לא תתחלף ולא נרצה יעד אחר או מעמד אחר כלשהו, רק אותו. מכאן, שבלי הבורא אי-אפשר להשיג את המטרה, ואנו מבינים לאט לאט שהמטרה היא הבורא עצמו.

מה עושים כשאין לאדם חיסרון?

הידיעה שקיים משהו מעבר לחיים הרגילים היא נקודת ההתחלה, שממנה פחות או יותר הכול מתחילים את חייהם. לכל איש היא מלובשת בצורה אחרת. אחד לא חסר לו דבר, ורק הרצון לדעת דוחף אותו, סקרנות של מדען, מה יש בחיים, מה יש בעולם, לשם מה חיים. הוא יודע שישנם אורגניזמים, ישנו הצורך לדעת, אבל הוא שואל את עצמו האם די בקיום כמטרה או שהמטרה היא מעבר לקיום ונועדה להשיג דבר מה. לאחר ניתן לבוש אחר, עדין יותר. ישנם אנשים שהחיפוש שלהם מולבש ברגש, בעדינות הנפש, לא בחקירה ובידיעה.

וכך לאט לאט, באמצעות החיפושים הללו, מביאים את האדם דרך כל מיני מצבים למקום שבו יוכל לפתח את עצמו, את נקודת ההתחלה. ואז האדם עצמו מתחיל לפתח אותה. ההמשך תלוי כולו בחברה, ממש כפי שבעולם הזה תינוק שנולד תלוי בחולשתו בליווי של זוג הוריו עד שהוא גדל. כך נעשה באדם משמים. אלא שבגשמיות זה קורה לפי חוקי החומר, אין שום השתתפות של הילד, אלא הכול נעשה על פי דחפים טבעיים. לאב ולאם יש חוש טבעי איך לטפל בילדם, ולילד יש נטייה טבעית להיות תלוי באביו ובאמו, אחרת יימצא בסכנה.

ברוחניות חייב האדם ליצור בעצמו את המצב הזה, של ילד מול אביו. ככל שישיג את המצב הזה מהר יותר, ברור יותר, כך הוא יתפתח יותר. אם מעבירים ילד מרשות הוריו לידי אנשים המטפלים בו מתוך תחושת חובה, כמו בבית יתומים, למשל, ספק אם יוכל להתפתח אצלם בצורה נכונה וטובה.

לכן ככל שהאדם ימצא את עצמו מחובר יותר לקבוצה, לרב, לספרים, לכל אותם גורמים שיכולים לפתחו כזוג הורים נאמנים, כך יזכה לטיפול טוב יותר. הוא יוכל להשיג הישגים בחייו לעומת ילד יתום ששיא חייו יהיה השגת מקצוע כלשהו להתפרנס ממנו.

הכול תלוי בנו. על האדם לבנות בעצמו את היחס לסביבה שאליה הוביל אותו הבורא. כאן טמונה בחירתו החופשית. אז הנקודה שבה נדמה לאדם שהכול כשורה, שהוא מסתדר ולא חסר לו דבר פרט למילוי סקרנות לדבר נוסף בעולם, הופכת להכרח. אחרי כל השערים הוא מגיע לשער הדמעות, ואז הוא אכן רוכש רוחניות. לפני שעבר את כל השערים זה לא משמעותי בעיניו.

אדם שמתקדם צריך במרוצת הזמן לראות את עצמו נכון ולבנות את התקדמותו מתוך איזון. אי-אפשר לצעוק כשנמצאים לפני השער הראשון כאילו עומדים לפני השער האחרון. רב"ש מתאר זאת, להיות ילד קטן ולצעוק כמו אדם מבוגר. משחק מלאכותי ורמייה עצמית לא יועילו.

על האדם לבנות את חייו בצורה נורמלית ומאוזנת. כל שלב ושלב שהוא עובר משנה אותו, עבודה, משפחה, יחס לכל דבר. אל לנו לנהוג מנהג מלאכותי ולהשליך בדרך את העבודה ואת המשפחה. דרכנו צריכה להיות בהשגתנו כך שבכל שלב ושלב שלה נשתוקק רק למטרה. השתוקקות הזאת כבר תבנה בנו וסביבנו את כל המצב, את כל הנתונים.

מהו המצב שבו אדם רוצה להגיע ולא מסוגל?

אחרי מעבר כל השערים נמצא שער הדמעות, מצב שבו אדם "עומד בפתח". דבר לא נשאר לו עוד בחייו פרט להשגת המטרה, מתוך רצונו העז ביותר, שפרט לו יתר הרצונות אינם מורגשים בו. האדם מבין שבעצמו לא יוכל להשיגה ושהוא הוא תלוי לחלוטין בבורא ואז מתהפכת בו הנקודה הזאת, הגורמת לו לרצות להשיג את המטרה והוא לא מסוגל, ואין לו דבר מחוץ לה.

כלומר, צערו הגדול ביותר הוא שאינו משיג, צערו הגדול ביותר הוא שרוצה מאוד, ומתוך הצער הגדול ביותר הוא זועק לבורא. ישנם בו כביכול שלושת הגורמים: הוא, המטרה שהוא רוצה להשיג והבורא, אבל הם עדיין לא מחוברים יחד. ואם יזעק, הבורא עצמו יחברם יחד, כמו שמתואר בדף ס"ד באגרות, ואז ישיג את המדרגה הרוחנית הראשונה.

בלתי אפשרי הוא לעשות זאת בכוחות עצמנו. רק באמצעות האור מגלה האדם פתאום שהבורא הוא המטרה, ולא כמו שדמיין לעצמו, שהוא עצמו מגיע והבורא פשוט נמצא שם. יש הבחנה ברורה של שלושה דברים, ולא אחד, וכשמגיעים אליה וזועקים, הזעקה מחברת את שלושתם יחד, ואז משיגים את המצב הרוחני הראשון.

איך ניתן בכל זאת לחבר יחד אותנו, את הדרך ואת הבורא?

אנו, הדרך והבורא מתחברים יחד ברוחניות. המצב הזה נקרא "טיפת הדבקות". "דבקות" היא חיבור לא מוגבל, שאין להבחין בו בדבר פרט לשלושת הגורמים הללו: אנו, המצב שלנו והבורא המחוברים על ידי המצב הזה, על ידי התנאים הללו. כפי שלמדנו, יש בורא, יש נברא ויש מסך או כל רצונות האדם, המחוברים ומסודרים לכדי "מצב". כל הדברים הללו צריכים להיות כאחד.

אפשר להסביר זאת טכנית כך: כשהכלי מקבל אור פנימי על ידי המסך, הוא נמצא באותה מידת התאמה לאור, ואז כלי ואור שווים, ובכך מתרחש גילוי הבורא כלפי הכלי. כלומר, מלכות דאין-סוף צריכה להיות מלאה באור אין-סוף, היא עצמה וכל תנאיה, כלומר התיקונים שלה. כשהיא אוספת את כל התיקונים, כל המסכים, ומחברת אותם לאחד, הבורא מתגלה בתוכם, אמנם כבר נמצא, אבל רק אז מתגלה. זאת "דבקות".

למעשה, דבקות היא יותר מכלי שאור בתוכו, היא כמו אור מופשט שאין בו שום הבדל. אי-אפשר להסביר את המעמד, ועל אחת כמה וכמה אי-אפשר להעביר את הרגשת הדבקות. אבל ההרגשות הללו הן המדרגות שאנו מגלים מלמטה למעלה, ממחסום ומעלה. אין יותר מכך.

האם כל הדרך נעשית בחושך?

האדם לא יודע להבחין בדיוק במה שקורה לו, פעם הוא נמצא בכלים, פעם נדמה לו שהוא מחזיק בבורא, פעם נמצא בתיקונים בכל מיני מצבים. לאט לאט מקבלים כל הדברים הללו צביון ברור יותר. ובכל זאת, מסיפור יציאת מצרים אנו לומדים שככל שאנו מתקרבים לסוף יש עוד בלבולים, עוד מכות, עוד תסבוכות, והיציאה מתרחשת בחושך מצרים, מלווה במאורעות כה קשים העוברים על האדם עד כי הוא לא יכול לתאר לעצמו שעם כל מה שקורה לו כרגע הוא נמצא לקראת הגאולה. הוא כלל לא חושב על כך.

מהי ההרגשה שהאדם מכוון אליה כדי להידבק בבורא?

לאט לאט מתרקם באדם רצון לכך שהבורא ייקח אותו למגע בלתי פוסק עמו. פשוט כך. הוא לא רוצה דבר פרט להרגשת נוכחות הבורא בו, בכל פעם שהוא מרגיש ער.

איך יכול האדם לרכוש רצון למה שאינו רוצה בו?

האדם יכול לרכוש רצון למה שאינו רוצה בו אך ורק בעזרת הסביבה. אין שום דבר אחר. עליו לחפש סביבה שתשפיע עליו להתרשם ממה שהיא מפרסמת, ממה שחבריה מדברים בו. אפשר גם לשכור אנשים שישפיעו עלינו לרצות רוחניות שלא רצינו בה קודם לכן.

איך מפרסמים דבר מה? פונים לחברת פרסום, משלמים לה כסף ומבקשים שתעזור לנו למכור מוצר מסוים באמצעות פרסומת טובה, שתגרום לאנשים לרצות בו. לחברת הפרסום לא משנה המוצר, העיקר שמשלמים להם, והם יכינו פרסומת. יושבים פסיכולוגים, יועצי תדמית ואנשים המומחים בהבנת רחשי לבו של הציבור, ומתכננים איך לשחק עם הציבור כך שירצה במוצר שרוצים למכור לו.

כשיש כסף, אפשר לפרסם כל דבר. האמריקנים אמרו בזמנו לרוסים: "אתם רוצים קומוניזם? אין בעיה, שלמו כסף ואנו נבנה לכם קומוניזם". ואכן, אם האדם משלם, בונים לו רוחניות. לכן כתוב: "קנה לך חבר". חבר הוא קניין. משקיעים בו, משלמים לו, ותמורת זה מקבלים רוחניות. בדיוק כך, בצורה גשמית מאוד, ברורה ופשוטה. לכן איש לא יכול לומר שלא הייתה לו הזדמנות. העולם שלנו עוסק, פרט למלחמה ולבריאות, בעיקר בפרסום. זה הכוח העיקרי בעולם, לפי עוצמת הכסף המושקע בו.

למה פרסום חיצוני לכל העולם לא מספיק לפרסום פנימי בקבוצה?

אם הקבוצה לוקחת על עצמה משימה שנראית לה חשובה, ומשפיעה לכל העולם, מה הקשר להתפעלות מהקבוצה? אפשר להתרשם מעט מכך שחשוב לחברי המסר האישי האנוכי שהם רוצים להשפיע. הם משפיעים ומשקיעים ורוצים באמצעות הידיעה שלהם לשלוט בעולם.

לא חסרים חוגים כאלה, המשפיעים לכל עולם. כל מסר, כל חברה עובדת לשם כך, ובמסירות נפש גדולה הרבה יותר משלנו. והרעיון שלהם עשוי להיות מופשט הרבה יותר מרעיון הקבלה. הקבלה אינה רעיון מופשט, אלא משהו שניתן להרגיש שיוכל להתממש ולהניב פירות. ישנם רעיונות שרוצים לשתול אותם בעולם, שהם כביכול רוחניים הרבה יותר, מנותקים מהמציאות.

אבל כל אלה עדיין לא פועלים דבר באדם. הוא מתפעל מחוזקה של החברה ומכוחה להשפיע את דעתה לכל העולם, אבל חסרה ההפצה כלפי החברה עצמה. חברה חייבת להרגיש שהיא עצמה מוכרחה להתפתח מכוח עצמה. עבודת האדם היא רק פרסום פנימי. עליו לבחור בכל פעם בסביבה טובה יותר, כזאת שתספר לו ביתר עוז, ביתר שכנוע, על מטרת הבריאה, עד כדי כך שתצית בו רצון לצעוד רק לקראת המטרה הזאת.

אבל ברגע שכל המעשים של החברה מכוונים החוצה, ואפילו הם יוצרים הד ותגובה פנימה, ההד הוא שולי. לא לכך הם מתכוונים ולא לכך מוקדשים המאמץ והמחשבה שלהם מלכתחילה. לחברה כזאת חשוב רק להפיץ את דעתה בעולם, ושהכול יתפעלו ממה שיש לה.

האם פרסום הוא דבר חיצוני בלבד?

פרסום עובד כשהוא עטוף בעטיפה חיצונית נוצצת, כדי למשוך את תשומת לבו של האדם, כדי שיסתכל עליו ואז ניתן יהיה לשתול בו את המחשבה הרצויה. חייב להיות בו מסר פנימי, ולא זוהר חיצוני חסר משמעות, אחרת אנשים יעיפו מבט ויעברו הלאה.

באמצעות הפרסום אנשים רוצים למסור לאחרים דעה כלשהי ולהשתילה הישר לתוך המוח. אבל לא יכולים לעשות כך, לכן יוצרים כל מיני דברים המושכים את העין ומשתמשים בתופעות פסיכולוגיות למיניהן. כל הבעיה היא לדעת את הפסיכולוגיה של המוח הגשמי, איך הוא פונה פתאום לכאן או לשם.

לכן, גם בהרצאות יש לשחק קצת לפני האנשים, להלביש את המסר בדימויים שיוכלו לשמוע, שהם רוצים לשמוע. שהנאמר באופן חיצוני לא יגרום להם לאטום את אוזניהם. לפעמים טוב לזעזע אותם, להרגיזם, למשוך תשומת לב, אבל בסופו של דבר יש לפתוח את אוזניהם אל המסר. אוזן נפתחת רק על ידי דברים נעימים ומובנים. לכן, כפי שניתן ללמוד מהחיים, "דברי חכמים בנחת נשמעים". יש להשפיע בהדרגה לכל העולם את המסר, באופן הרחב והכללי ביותר. שכולם יידעו אותו באופן כללי, ובסופו של דבר תעבוד בהם הנקודה שבלב.

אם יש רק בורא ונברא, ואין דבר פרט להם, מי הוא הגורם לתפילה, הבורא או הנברא? מצד אחד אומרים "אין עוד מלבדו", שהבורא הוא היחיד הפועל והמתחיל כל תהליך, כל פעולה וכל תופעה. מצד אחר אומרים "אם אין אני לי מי לי", שלמעשה גם האדם פועל במשהו, לא אותה פעולה כמו "אין עוד מלבדו", אבל במשהו אחר.

אם "אין אני לי מי לי" מדבר על ההבחנה שבה יש לאדם בחירה חופשית ופעולה חופשית. או כשהוא מכין את עצמו לכך שהבורא יפעל דרכו להביאו לתפילה - במה הוא מסייע לזה, או כשבנוסף לסיוע הוא עצמו נכלל בעבודה הזאת, ופועל כשותף עם הבורא להגיע למצב התפילה.

תפילה היא העלאת מ"ן. כלומר, אחרי שנעשו כל ההכנות מלמעלה למטה, ירידת כל מדרגות העולמות ושבירת הנשמה, שבירת האדם, נשאר רק תיקון. תיקון ייתכן רק לפי התפילה, רק לפי החיסרון לתיקון.

כי אם לא התפילה, לא היה צורך בתיקון. לשם מה לכלי טוב, מתוקן, הנמצא באין-סוף, להישבר ולהתערבב עם הקליפה עד עמקות הנפילה לדרגות הנמוכות ביותר, ואחר כך לשוב ולשחזר את המצב הטוב הקודם? רק עבור התוצאה הזאת, שהדרך חזרה מהמצב השבור למצב התקין תחייב הקדם תפילה מצד הכלי. כי בתפילה הזאת טמונה הבחירה החופשית של האדם. היא ההשתתפות של התחתון בכל הבריאה.

כי התחתון, אחרי הכרת הרע, אחרי הכרת מצבו, אחרי שמכיר בגדלות מדרגת הבורא כלפי מדרגת עצמו ללא שום חשבון לעצמו, מתחיל לרצות להיות כבורא, כלומר בתכונות דהשפעה ללא שום פנייה לעצמו. הרצון הזה להיות המשפיע נקרא מ"ן - עליית התפילה.

וללא הרצון הזה מעולם לא היה תיקון. אין טעם לשבור כלי מתוקן אם יש לתקנו שוב, אלא אם כן ליקטנו את התפילות על כל שבר ושבר והפכנו אותן לכלי החדש שיצרנו. האדם בונה את עצמו מהמ"נים הללו שהוא מעלה על כל פרט שבו הוא מרגיש את השוני בינו לבין הבורא.

לכן העיקר היא התפילה. אם האדם משיג תפילה נכונה, העלאת מ"ן, היא נכנסת כגורם לפעולה בפרצוף עליון ממנו, ואז הפרצוף העליון פועל עליו מיד ועושה לו את התיקון. הפעולה הזאת מתרחשת מאליה, אלא שהצורך לפעולה הזאת חייב לבוא מצד התחתון.

האם הצורך הזה אכן בא באופן מוחלט מצד התחתון? ודאי שבתוך התחתון דבר לא יכול להיות מורגש פתאום ללא סיבה מוקדמת. ודאי שהבורא מעורר את האדם לתפילה, וגם לבירורי התפילה, כשהאדם רואה טוב ורע, אור וחושך, את כל ההבחנות, ממי הוא רוצה לבקש ולשם מה הוא רוצה לבקש, וכולי. כל מה שנקרא "בירורי התפילה" הוא ראיית האדם בכל פעם באור העליון כמה הרצונות שלו, קרובים או רחוקים מהרצוי.

הבירור הזה שעושה האדם הוא כל היגיעה שלו. הדרך לבירור סלולה כולה ותלויה בשבירה של הכלי. כלומר, כל הדרך המביאה את האדם למצב המתוקן כבר נסללה. לבטח הוא יתקדם בה מבירור אחד לאחר, לבקשה ולתפילה ולהודיה ולכל מה שבהם, ממצב למצב. המצבים הללו חתומים ומוגדרים מראש, כי הם תלויים בשבירת הכלים.

תפילת האדם היא בעצם ההשתתפות הרצונית שלו, קביעת מעמדו,, הדחף להתקדם, לזרז כביכול את תהליך התיקון ולמצוא את עצמו מעוניין שהתהליך הזה יקרה לו במהירות. לכן מי שמאחר, לא מזדרז ולא נלחץ ודרוך לתפילה, אלא חושב שהתפילה תוכל להתבצע בעוד רגע, או בעוד כמה שעות, או בעוד כמה שנים, למעשה לא עושה את הדבר היחיד והעיקרי שעליו לעשות בכל התהליך של המציאות - בכל התהליך של תיקון הנשמות.

לכן מדידת ההתקדמות היא מדידה של כוח הרצון להחיש את בוא הגאולה, לזרז אותה. הבורא הוא שגורם לזה והוא שמקבל את התפילה. כמו שלומדים ב"תלמוד עשר הספירות", שנה"י דעתיק, דדי בהמה ועוד כל מיני סיבות ומערכות מעוררים את הנשמות בכל מצב ומצב לעלות לדרגות גבוהות יותר. בעל הסולם מפרש זאת יפה במאמרים "עליית התפילה" ו"עניית התפילה" בספר "הזוהר".

כל רצון ורצון שיש באדם כלפי הדברים הנכונים והלא נכונים, גם בלבולים וכישלונות וגם הצלחות וניצחונות, כולם נמצאים כבר בדרך, ורק לאדם הם נדמים פתאומיים. אבל באדם תלויה הדריכות, הלחץ על התהליך, שיקרה לו במהירות. באדם תלוי הרצון שיבוא לו רצון אמיתי, בקשה מהבורא, שיאפשר לו להתפלל, ושיהיה זה על הדבר הנכון ובכל הכוח שנדרש, כדי לקבל חזרה מ"ד מלמעלה - עניית התפילה. ובעיקר, הדרישה שזה יקרה מיד, הזעקה שזה יקרה עכשיו.

רב"ש כותב, שאדם בוכה בעיקר על מה שנחוץ לו עכשיו. אם הוא בוכה על בעיות וחסרונות שיהיו לו בעוד שנים מספר, זה לא מעשה חכם. לשם מה לו לסבול עכשיו על מה שיהיה בעתיד? מוטב לו לחכות ולראות מה יהיה. אבל אם הוא מושך את החסרונות להווה ורוצה לבצעם ולתקנם כרגע, זה דבר נכון.

לכן כדאי לרכז בהווה את כל חסרונות העבר, ההווה והעתיד, כדי לעלותם לכוח התפילה. לסדר אותם לא כסבל למען הרגע הבא, אלא לרצות פתרון עליהם עכשיו, ברגע זה. פתרון למה? לכך שאין לנו כוח דלהשפיע. בדרך כלל, כשמתפללים למשיח או לכל מיני צדיקים, על מה מתפללים? שיהיה לנו טוב - הצילנו מהצרות. כאילו קיים בורא רע ובורא טוב, והבורא הרע עושה לנו צרות, ואנו מתפללים לאלוקי ישראל שייטיב עמנו. תפילה כזאת המחלקת את האל לשניים אולי אינה נחשבת עבודה זרה, אך היא ודאי עומדת נגד העיקרון של אחד, יחיד ומיוחד.

כי תפילה היא ריכוז כל ההבחנות של האדם לנקודה הנוכחית, שכרגע הוא חייב פתרון לתיקונו. לכן התפילה היא הסיכום, הסיום של כל המאמצים וההבחנות שעוברים בדרך, העלאת מ"ן, שזה הנדרש מצד התחתון, וכל היתר נעשה מצד העליון. וגם את העלאת המ"ן הזאת העליון גורם, ומסדר לתחתון את כל הדרכים לבניית המ"ן הנכון. על האדם רק לזרז את עצמו בכל מצב ומצב, שיבנה מהר ושזה יתבצע עכשיו.

לכן כתוב שישראל מקדשים את הזמנים. כלומר, בכל רגע ורגע הם מעלים אותו מעלה, שייכנס עכשיו לרוחניות. אם האדם עושה כך, הוא מבטל את מושג הזמן, ואז מתחיל להרגיש שזמן לא קיים, אלא הוא חי בתוך ההבחנות, ומיד דורש את מימושה של כל הבחנה והבחנה.

מהי תפילה?

תפילה היא בקשה מהבורא לתיקון. מיהו הבורא? הכוח המשפיע, שיש לו נתינה ללא שום פנייה לעצמו. ולכוח הזה אפשר להתפלל רק בבקשה להיות כמוהו, כוח המשפיע ללא שום פנייה לעצמו.

אם יש לאדם נחיצות לעזרת הבורא, ויש לו ביטחון שהבורא רוצה לעזור לו ויעזור רק בהשגת הכוח להשפיע, והאדם רוצה רק בזאת, עד כדי כך שחוץ מבקשה לקבל כוח דלהשפיע אין לו כל בקשות נוספות, והוא חייב שזה יתבצע מיד, זה נקרא "מ"ן", "תפילה". לא משנה אם יחד עם הרצון הזה האדם צועק, בוכה או שר.

הבורא מסתכל על הרצון שבלב, בתוך-תוכם של כל הרצונות של האדם, כסיכום של כל הרצונות. ואם הנשמה נמצאת בגוף, אפשר לבצע פעולות שונות בגוף. ואם היא ללא גוף, לפני הלידה או לאחר המוות, עושים אותן הפעולות בלי גוף. כי מדובר ברצון, ורצון לא שייך לגוף. גם כשהגוף מתפוגג עושים אותם המעשים ואותן הפעולות כאילו נמצאים בגוף, רק במדרגה אחרת, בבירור שונה מעט. שהרי מדובר בנשמה, בחלק הנצחי שבנו.

הבורא לא מבין את הגוף ולא מחשיב אותו. הגוף הוא עומס נוסף על הנשמה, כדי לתת לה עומס יתר בחלק מהתהליך שהיא עוברת. הנשמה עוברת דרך נתונה, מהמצב הגרוע ביותר ועד הטוב ביותר, ובקטעים מסוימים של הדרך עליה לשאת משא נוסף, לשאת על גבה "חמור", החומר הזה שנדמה לנו עכשיו כגופנו. אבל מהעבר האחר הוא לא נראה גוף, אלא משא נוסף.

לכן יש לדבר תמיד מתוך הנשמה ולא מתוך הגוף. הקבלה מדברת על היחס של הנשמה לבורא, לא של הגוף לבורא, כי על כך אין מה לדבר. מהי נשמה? רצונות לא מתוקנים שיש להביאם למצב המתוקן. מהו המצב המתוקן? שיווי צורה עם הבורא.

כל הרצונות של האדם זהים לרצונות הבורא, כי הוא ברא אותם באורו. ההבדל הוא רק שהרצונות של האדם נמצאים בכוונה ההפוכה משלו. אבל בלבוש הנכון, בלבוש של אור חוזר, בכוונה הנכונה, הרצונות הגרועים והנבזיים והדוחים ביותר מקבלים צביון נפלא, כי הם יהיו אור.

למה אומרים לנו בדיוק איך להתפלל ומה לבקש?

ישנם בירורי התפילה, ישנם סידורים גדולים שכתבו מקובלים, במילים או לפי אותיות, כמו סידור הרש"ש, שבו יש רק אותיות וסימנים, וצריך לעשות זיווגים, שהם כבר פעולות רוחניות. בסידורים כתוב מראש איך להתפלל, גם בסידור תפילה רגיל, שכתבו אנשי כנסת גדולה, שהיו כולם בדרגות רוחניות גבוהות, לפני חורבן בית המקדש.

הם ידעו שישראל עומדים לצאת לגלות, ויש לתת להם הוראות לקיום בגלות וגם בעתיד, בימינו, אז הם כתבו סידור וחתמו אותו בצורה המוכרת לנו היום. אם מסתכלים בסידור נכון, רואים כל מילה וכל פסוק וכל סדר מסוים שלהם כדרגות, כמדרגות שבהן האדם צריך להתקדם ולעלות לקראת התיקון המלא, השלם.

איך ידעו אנשי כנסת גדולה מה נצטרך ומה עלינו לבקש? המקובלים יודעים את הנשמה, איזה פגם קיבלה, את כל השלבים  השלבים עיבור, יניקה, מוחין שיש לעבור. בכל מדרגה ומדרגה יש עיבור בן תשעה חודשים, יניקה בת שנתיים ומוחין, כמו שלומדים ב"תלמוד עשר הספירות". המקובלים יודעים בדיוק מה צריך האדם לעבור כפי שכולנו יודעים מהם שלבי ההתפתחות של תינוק.

אין בכך שום סוד או חידוש. בדיוק כפי שהנשמה ירדה, באותן הדרכים היא עולה. החידוש הוא השתתפות האדם, רצונו שתהליך התיקון יקרה בו. ברצון שלו שהדבר יקרה הוא גורם לו לקרות. ואם האדם אינו רוצה תיקון, מביאים עליו מכות עד שירצה, והוא הולך ב"דרך ייסורים". אם האדם משתדל לגבש רצון לתיקון מתוך עצמו, הוא הולך ב"דרך תורה".

גם כך וגם כך האדם מתפלל. הוא עושה זאת או מתוך המכות הניחתות עליו או מתוך הכרת חשיבות הדבר, כשהוא מלקט כוחות ורצונות להתפלל. כל ההבדל טמון בהשתתפות האדם. בעל הסולם כותב זאת במאמר "אחור וקדם צרתני" ("פרי חכם - מאמרים"): "כי בין כך ובין כך תעבוד, אלא החילוק הוא כי זה 'במצור ובמצוק', דהיינו שלא ברצון, וזה 'מרב כל' דהיינו ברצון" - או מתוך מצור או מתוך כל טוב. אין שום חידוש בדבר, חוץ מהרצון לזרז את שממילא צריך לקרות בתיקון שלנו, והמחשבה איך לגייס את כל הכוחות כדי לחוש נחיצות.

מהי התדירות הנכונה לתפילה?

התדירות הנדרשת היא כמו שכתוב בספרים: "הלוואי שיתפלל כל היום". לא שאדם יעמוד ויתפלל כל היום בבית הכנסת, אלא שעל כל הבחנה והבחנה שמתבררת לאדם כל רגע ורגע, הוא יגבש מיד כוחות כאלה שירצה שהיא תגיע מיד לתיקון.

לכך נדרש הרצון, הנקרא השתתפות. מלמעלה שולחים לנו כל רגע ורגע הבחנות חדשות. ברגע שמסיימים עם המצב הקודם, מיד הוא מזמין בעצמו את המצב הבא, מגלגלתא ועיניים לאח"פ, או רשימו בתוך רשימו, באותה צורה הם באים בשרשרת.

לא שולחים מלמעלה חבילת הבחנות אחת וחודש לאחר מכן חבילה נוספת. לאדם נדמה שכך הן באות אליו, מפני שהוא חי מתוך שינה. אבל ברגע שהוא גומר לבצע, מיד באות לו הבחנות חדשות. אין מניעה מלמעלה, אלא רק התרשלות שלנו לסיים את ההבחנות שבנו ולהביא אותן לתפילה שלמה.

באיזו מידה אנו מסוגלים להזדהות עם מה שכתוב בסידור התפילה?

איננו נמצאים במדרגות כאלה שאנו יכולים להזדהות באופן ממשי עם הכתוב בסידור, כי הסידור נכתב עבור דרגות רוחניות. אבל עבורנו הוא כתוב בשפת הענפים, כדי שנוכל להשתתף בכתוב בהרגשה גשמית: "הצילני", "תודה לך" וכולי. כלומר, מדברים אלינו כמו אל כל יצור מן העולם הזה המרגיש רע או טוב, שמודה על כך בתוך האגו שלו.

אבל אם האדם מתחיל להשתתף בכתוב בכוונה להתעלות מעל גופו, לחיות בתוך הכוונה כלפי הבורא, הוא מתחיל להרגיש בתפילות דברים אחרים. עד שאחרי המחסום הוא מתחיל להרגיש את הצד האחר של המילים. הוא לא רואה את הענפים, הוא רואה את השורשים כי הוא נמצא בשורשים. ואז המילים הללו הן כבר הבחנות בשבילו, כנגד כל מילה ומילה יש לו רצון ומסך וביצוע ועוד. כלומר, יש לו כבר פעולה רוחנית, הבחנה רוחנית. בינתיים אנו רואים בתפילות שבסידור מעין פיוטים יפים המדברים על הרגשה אנושית. זה נקרא "שפת הענפים".

אבל בסידורים כמו סידור הרש"ש, שהוא הנפוץ ביותר, כתובים סימנים שאינם שפת הענפים, אלא שפת המקובלים, סימנים על כלים רוחניים. בעל הסולם רצה לכתוב סידור כזה. והוא כותב על כך בסוף "בית שער הכוונות". אצל רמח"ל כל תפילה ותפילה מתחילה ב"אחד, יחיד ומיוחד". בתפילות הללו הוא מברר את סוגי האיחודים האפשריים, בכלים שונים ובזוויות שונות. התפילות שלו מיוחדות מאוד, אבל לנו הן נראות דומות למדי זו לזו, כולן מופיעות כתשבחות לאל.

מה פירוש למשוך את הבעיות מהעתיד?

איננו מדברים על אדם עצבני או מפוחד, שמודאג מעתידו ולא מהרגע הנוכחי, ומושך אליו את כל בעיותיו העתידיות, אלא למצב שבו יש לנו כלי שמרגיש עבר, הווה ועתיד בצורה לא מתוקנת, ורוצה להיות מתוקן כלפי ההבחנות עבר, הווה ועתיד ומקבץ אותן לרגע הנוכחי כדי שיתנו לו דחף לתפילה.

אנו מדברים על הרגשה, ברורה ומבוררת בתוך רצונות ומסכים ורשימות לאחר המחסום, או ברגשות אנושיים לפני המחסום. עלינו לעבוד עם מה שיש כמו ילדים קטנים שרוצים להידמות למבוגרים. לא נדרש מאיתנו אלא רצון להידמות. איך נשיג את הדחף הטבעי להידמות שיש לילדים? איך שלא מסובבים את העניינים, התקדמות מתרחשת רק על פי דוגמה. אין דרך אחרת. ניתן לראות זאת אצל שחקנים, שמדגימים להם איך לשחק והם מחקים על פי הדוגמה. ככל ששחקן עובד עם פחות שכל, הביצוע שלו מדויק יותר ויכולותיו כשחקן טובות יותר. בשכלו הוא משתמש כדי לשפר את הטכניקה שלו. זה נכון לגבי כל התחומים, בכל הרמות ובכל המקצועות.

וכך גם קורה בין עליון לתחתון. עליון מוציא את הנה"י שלו לתחתון, כדי להדגים לתחתון למה עליו להידמות כדי להיות כעליון. בכך שהאח"פ של העליון נפול בתוך גלגלתא ועיניים של התחתון האדם רואה מי הוא הבורא, מה הוא, את החוקיות שלו, איך הוא עושה, ולכך הוא רוצה להידמות. אחרת איזה תיקון יבקש? סתם יצעק לעזרה, באופן כללי? אין תועלת ברוחניות בזעקה סתמית לעזרה ובתלונות סתמיות. המ"ן הוא הבחנות מדויקות על מושא הזעקה, אחרת זעקות אינן מועילות.

והבירור מתרחש רק על ידי ההשתתפות שלנו בו. הבעיה ברוחניות היא, שכביכול ישנן פעולות, ומעל הפעולות קיימת מידת ההשתתפות שלנו בהן. אלה כאילו שני מסלולים מקבילים. איננו מבינים עד כמה משפיעה ההשתתפות שלנו על המעשה עצמו. אמנם בלי זה המעשה לא קורה, אך רק בהשתתפות שלנו המעשה הזה מתהפך בהרגשתנו מרע לטוב.

אם האדם משתתף מרצונו באותם הדברים שכרגע נדמים לו רעים, רוצה בתיקון הזה בעצמו, דוחף אליו בעצמו, הם נראים לו טובים עד אין-סוף. דבר לא משתנה, "אני הוויה לא שיניתי". אם כל הבחנה והבחנה מתבררת באדם, צפה בתוך ההרגשה שלו, מתוך שהוא מקדים כוונה לכך, היא נראית לו טובה. בלי הקדם כוונה מצדו היא נראית לו רעה. כך הופכים את דרך תורה לדרך ייסורים, וההיפך.

באיזו מידה משפיעה הכוונה על ההרגשה?

אם כוונת האדם קודמת למה שקורה לו, היא הופכת את דרכו מדרך ייסורים לדרך תורה, ולכן הוא מרגיש טוב במקום שהרגיש רע קודם לכן. הכוונה היא רצון שלמה שיקרה לנו יהיה תיקון, שיקרה עם קרבה לבורא, שיהיה משותף עם ההרגשה שלנו את עצמנו ועם ההרגשה שלנו את הבורא. שכך יהיה עם המצב העכשווי או עם המצב שאנו מצפים לו ושיבוא בעוד רגע. אנו חייבים לחיות בתוך הכוונות שלנו. המעשים יקרו כך או כך ואין בהם ממש, הם סתם התחלפות של מצבים שנדמית לנו כתנועה בתוך תהליך. אך למעשה איננו נעים אלא לפי הכוונה. לפי עומק ההשתתפות פותחים לאדם עוד ועוד פתח לראות היכן הוא נמצא, ואז הוא מרגיש שהוא זז. הכול תלוי בכוח הכוונה, ברצון להשתתף הנקרא "תפילה".

מתי מרגישים שהתנועה נעצרת?

אנו מרגישים שתנועתנו קדימה נעצרת ואנו דורכים במקום כאשר אנו מתעצלים לעשות בירורים. אם האדם מרגיש את נקודת העצלות הזאת, ולא מתנתק ממנה, אלא נשאר בהרגשה שלא מתחשק לו כלום, הוא מתחיל לתהות במה למלא את זמנו, את עצמו, ואת הרצונות שלו. הוא רוצה למלאם במשהו אחר. אז הוא נוכח לדעת שבכך שנותנים לו להרגיש ולהבין זאת נותנים לו גם הזדמנות להשתתף ביעילות בתהליך ההתפתחות שלו.

וכאן נדרש כוח החברה, כי האדם עצמו יכול להתבטל כך עד אין-סוף, והרי הוא הכין קודם לכן את החברה לכך שתשפיע עליו. את החלל הזה שנפער בו, ואת ההרגשה שאינו רוצה דבר ואת האדישות להתקדמותו עליו למלא בכוח שהוא שואב מהחברה. עליו לקבל מהחברה כוח למלא את החלל שבו בגדלות הבורא, בגדלות המטרה, אחרת ישהה כל הזמן בתוך חללים שכאלה ולא יוכל להתקדם הלאה.

פעמים רבות אנו מרגישים שאננים, חושבים שהכול כשורה ולא מופעל עלינו כל לחץ. אנו רגועים וחושבים שכדאי לנו לעשות משהו שניהנה ממנו. זאת מחשבה שניתנת לנו מלמעלה, ואם אחרי שניתנה לנו המחשבה הזאת איננו נדרכים, איננו מבצעים את הדבר היחיד שעלינו לבצע. רק באמצעות כוח החברה נוכל להזרים את גדולת הבורא לחלל שנוצר בנו ולהתקדם.

איך אפשר להעיר את החברה כולה משאננותה?

בחברה נמצאים כולם כאדם אחד. אם הרוח הכללית בחברה היא תחושת שאננות, מעין תחושה של לא רע, לא נורא, אמנם רוצים יותר מכך, אבל בינתיים מסתפקים בקיים כי מתקדמים ממילא, מאין תשאב החברה עצמה כוח נוסף להתקדמות? אדם הנמצא במצב כזה צריך לקבל כוח מהחברה, אך ממי תקבל כוח חברה הנמצאת במצב כזה? מהבורא, כמובן.

אבל מהבורא אי-אפשר לקבל סתם כך. לחברה, כמו לאדם עצמו, קיימת אפשרות להתחיל לעורר את עצמה למטרה באופן מלאכותי. היא יכולה להתחיל בפעולות שונות: לשיר, לצעוק, לרקוד, לבכות, לספר למישהו על חשיבות המטרה ועוד. מתוך כך עשויים לצמוח שני מצבים, או שמעמיקים עוד ומשם מגיעים לדרישה נוספת ולעוד ייסורים המזעזעים את האדם עד שהוא מבקש להימלט מהמצב הזה, או שמתוך הרגשה חיובית מעפילים עוד מעלה ומתחילה תנועה קדימה. והאדם עצמו, כפי שהוא רוצה להשפיע על החברים באופן מלאכותי כך שישפיעו עליו חזרה באופן מלאכותי להתפעל דרכם באמת מהדרך לקראת הבורא, לקראת התיקון, כך עליו לפעול גם על עצמו ולא לחכות לקבל מהחברים. כך הוא לומד איך לעבוד עם החברה. איך להיות פעם גדול מול החברה כדי להשפיע לחברים דברים גדולים, ופעם קטן מול החברה כדי לקבל מהחברים את הדברים הגדולים שביכולתם להעניק לו.

אפשר ללמוד על המצבים הללו מחיינו. אנו מטיפים מוסר לילד ומחנכים אותו, ומעוניינים לקבל הטפות מהגדול מאיתנו, לשמוע את דבריו, להבין, לספוג. ישנן סביבנו דוגמאות לכל מצב. לכל מצב פנימי יש מצב חיצוני שניתן ללמוד ממנו.

מהי תפילה בפה מלא?

תפילה בפה מלא היא ש"כל עצמותיי תאמרנה". שכל רצונות האדם יהיו ב"פה מלא", וישתתפו ברצון אחד, בזעקה אחת, בדרישה לתיקון אחד. זה נקרא "תפילה בפה מלא", במלוא ה"קול", בכל כוחו של אדם.

מה הם רצונות טמאים?

כל הרצונות מתעוררים באדם בכוונה להראות לו היכן לא תיקן עדיין את התפילה שלו כדי להגיע לבקשה שלמה. אין רע בעולם, ישנם רק אותם הרצונות והדחפים המתנגדים להתקדמות, שהם נגד הבורא, ואותם הבורא עצמו שולח לנו כדי שנרגיש באילו הבחנות אנו מתנגדים לו ונתייחס אליהן בהתאם.

אם הבורא לא היה מברר לנו מלמעלה באילו רצונות אנחנו מתנגדים לו, לעולם לא היינו יודעים מה עוד עלינו לתקן בנו. לכן המחשבות הרעות והבזויות ביותר, הדחפים וההפרעות, כולם רמזים וסימנים למקומות שבהם עדיין איננו מתוקנים. הבורא מעלה באדם את סף הרגישות אליהם, ואז הוא רואה אותם כהפרעה. רגע קודם לכן הוא לא הרגיש אותם כהפרעה, ועכשיו כן. הרמזים הללו הם הצלה של ממש, עזרה מלמעלה. לכן אסור להתייחס אליהם כאל דברים רעים, אלא לקבל אותם כהזדמנות לתיקון. זה נקרא "גיבור שבגיבורים שעושה שונאו לאוהבו".

מה פירוש לגמור בירור?

לגמור את הבירור נקרא להביאו להעלאת מ"ן, לתפילה האמיתית, שממנה והלאה כבר יבוא התיקון.

איך מרגישים שבאה עניית התפילה?

אם האדם רוצה תיקונים, הוא מרגיש במצב הבא שלואם בירר אותו נכוןכלים מתוקנים, שעל פניהם הוא מרגיש הבחנות חדשות לא מתוקנות, כמו פנים ואחוריים. עניית התפילה באה בהתאם לתפילה. בתפילה ישנם אופנים רבים, לכן אי-אפשר פשוט לומר שאנו מתפללים לתיקון, ומיד לקבל את הרגשת התיקון ואת מידת הדבקות בבורא, ואחר כך לקבל ירידה ברורה, לברר שוב, וכן הלאה. זה לא קורה בדרכים המתוארות ב"תלמוד עשר הספירות", שם לא מבררים הכול וגם לא מעוניינים לברר הכול.

הדברים הללו מתרחשים באדם באופן מסובך הרבה יותר, כי אנו כלולים מכל יתר הנשמות וסופגים מהן את שיש בהן. וגם כשאנו מבררים, אנו עושים זאת במורכבות רבה המערבת הבחנות שונות שאחרי השבירה. ואז אנו רואים שבאופן כללי, אחרי תקופה רעה באה תקופה טובה, ולא יותר מכך. עליית התפילה ועניית התפילה לפני המחסום אינן מבוררות. יש בהן אופנים המונעים מאיתנו לראות מתי אנו מבצעים עלייה ומתי מקבלים עניית התפילה. זה נקרא "הסתרה".

האם ליקוט הניסיון המר כדי להגיע לתפילה כולל גם ניסיון מחיים קודמים?

התפילה היא פנייה לבורא, להרגשת התיקון, להתקרבות, התקדמות, השוואת הצורה ודבקות. לכן יש לצרף אליה כל מה שיכול לסייע בכך. אם האדם יורד לעומק החיים הקודמים שלו, ורואה את התהליך המר שעבר ונשאר בזה, הוא מרשיע בכך את הבורא. על האדם לראות דווקא את הדברים הטובים, שקידמו אותו והעניקו לו ניסיון, את ההתנסויות שבלעדיהן לא היה מגיע לדרך הרוחנית. עליו להתייחס באהבה לכל מה שעבר, ולא בייסורים. עכשיו עליו להודות על כל הדרך שעבר אם ירצה להגיע לעל מנת להשפיע, לטוב ומיטיב.

פנייתו של האדם לבורא ממתיקה את העבר עד שלא נותר בו דבר מר. האדם כלל לא פונה לבורא בעניין עצמו, מפני שהוא רוצה רק דבר אחד - להידמות לבורא, לרכוש כוחות דלהשפיע. ואם יחד עם זאת הוא סובל ומצטער על הייסורים שסבל, אין פירוד גדול יותר ממה שהוא מעוניין להשיג. לא ייתכן שפנייה לבורא לתיקון דהשפעה והרגשת הייסורים מהעבר יהיו בכלי אחד.

פנייה לבורא בתפילה נכונה אמורה להביא את האדם למצב שבו כל חייו הקודמים, הנוכחיים והעתידיים הם רק בסיס, שממנו והלאה הוא פונה לבורא. הוא מפעיל עליהם צמצום, ולא משתמש בהם כקרש קפיצה אלא לדבר אחד, לרכוש כוונה בעל מנת להשפיע. ואז הוא לא מתייחס לדרך שבה עברו עליו הייסורים. ובכלל, הבקשה שלו אינה על עצמו, הייסורים לא עברו עליו.

בעל הסולם כותב ב"מאמר לסיום הזוהר", שכפי שהבורא לא חושב על עצמו אם קיים הוא או לא קיים, וכך גם האדם, אם הוא חושב על עצמו, אין פירוד גדול יותר מזה בינו לבין הבורא. כלומר, על הבקשה, על המ"ן האמיתי, להיות ממקום שבו הגענו כביכול לצמצום א', ומעליו אנו מבקשים כוח דלהשפיע. מ"ן לא יכול להיות דבר אחר פרט לבקשה להשפיע.

כל עבודת האדם אינה עבודה על החיסרון, החיסרון נמצא שם ממילא. עבודת האדם היא למה לכוון את החיסרון הזה, שזה נקרא "כוונה". כוונה היא כיוון החיסרון, למה מכוונים אותו, לאיזו מטרה, מה רוצים שיתגלה בתוך החיסרון, ממה רוצים ליהנות, איזה תענוג רוצים שיתגלה בחיסרון, כי במה מתמלא חיסרון? חיסרון מתמלא בתענוג. ודאי, כל ההחלטות הן ממה ליהנות, ולא אחרת. כך אנחנו בנויים.

אבל אפשר ליהנות מהשפעה או מקבלה, מדבקות עם הבורא או מניתוק ממנו, תלוי ממה רוצים ליהנות - תענוגים שהם מעמקות הקליפות ועד התענוגים הגבוהים ביותר, במעמד הבורא עצמו. הכול הוא הכוונה ממה ליהנות. הרצון לקבל הוא כביכול חלל, מקום ריק, שאותו האדם רוצה למלא. כמו אדם שרוצה לאכול ולא יודע מה לאכול, אין לו רשימות, ואז הוא בוחר מאכל שממנו הוא רוצה ליהנות. כלומר, האדם צריך לבחור נושא שממנו הוא רוצה ליהנות.

מלכתחילה מלמדים אותנו דרך הטבע, דרך העולם הזה, מהי הנאה מכל מיני דברים קטנים, פשוטים, רגילים. הבורא ברא את הרצון לקבל, וכדי לפתח אותו, הכניס אותו למצב שיש לפניו כל מיני תענוגים, שבאופן טבעי הוא נמשך אליהם, רוצה אותם, ועושה חשבונות מה עדיף לו על מה. לצורך זה נבנתה לו סביבה בלבושים הנקראים "העולם הזה", שממנה הרצון לקבל צריך להתחיל להתפתח - למצוא לעצמו מקורות לתענוגים אחרים.

אם הרצון לקבל יהיה סגור רק בתוך הסביבה הקטנה שבה נולד וינק את התענוגים הללו, הוא ימשיך להתקיים קיום גשמי-בהמי, ויסיים את חייו באותה רמה, בלי התפתחות. התפתחות יכולה להתרחש רק אם הרצון לקבל פותח לעצמו סביבה אחרת לגמרי, עם תענוגים אחרים ואופן התענגות אחר, ובכך רוכש חיים אחרים, חיים רוחניים. כלומר, ישנם שני סוגים של סביבה.

איך דוחפים את האדם להתפתח מסביבה אחת לסביבה שנייה? נותנים לו רצון מלמעלה. לתת רצון מלמעלה לתענוגים שלא נמצאים בעולם הזה, נקרא "איש מזריע". הקב"ה נקרא "איש" והוא "מזריע" - נותן לאדם התעוררות לרוחניות. והוא "מזריע תחילה", כלומר, לא יכולה לבוא התעוררות באקראי, אלא על ידי הרשימות, על ידי האורות המאירים על הרשימות, האדם מרגיש פתאום רצון למשהו שמחוץ לעולם הזה.

ומתוך זה ש"איש מזריע" קודם, שהקב"ה נותן חיסרון, נולדת "נקבה" - חיסרון לרוחניות. האדם מרגיש רצון לרוחניות, ואז הוא עושה כל מיני מאמצים לממש את הרצון הזה, למלא אותו. הוא רץ במשך שנים מפה לשם, מחפש לימוד, מחפש חברה, עד שמוצא, מבין, רואה את עצמו מתחיל לפעול להשגת המילוי. לאט לאט מתברר לו, שלרצון לקבל, שקיבל מלמעלה, אין לא את האופי, לא את הצורה ולא את הצביון הנדרשים למילוי. הוא נוכח לדעת שיש לו רצון לקבל, אבל לא למילוי מעבר לעולם הזה, כי מעבר לעולם הזה הכלי והמילוי שונים ויש לרכוש את שניהם.

האדם מתחיל לגלות שמה שהבורא נתן לו הוא לא רצון לרוחניות, גם אם כביכול נולד בו חיסרון, "נקבה". הבורא נתן לו רצון גולמי למילוי, שלא נמצא לפניו, והרצון הזה חייב להיות בכלי אחר לגמרי, בכלי דהשפעה, חיסרון למלא את עצמו בתענוגים של השפעה.

אם האדם מגיע למצב שבו הוא צריך חיסרון חדש ולא מילוי, אפשר לומר שהבורא "איש הזריע וילדה נקבה". אחרי חיפושים שונים האדם מבין שלא חסר לו מילוי, חסר לו חיסרון דלהשפיע. ורק אם האדם משיג את החיסרון הזה, זה נקרא שחיסרון נולד. כי חיסרון בהתעוררות הנקודה שבלב הוא חיסרון לתענוג גדול יותר, גם בעולם הבא או במה שנדמה כעולם הבא, וזה לא נקרא "נקבה". ברוחניות, "נקבה" נקרא חיסרון לכוחות דלהשפיע, לכוונה דלהשפיע.

אם ה"נקבה", ה"אישה" הזאת, דורשת חיסרון לכלים דהשפעה, אם האדם דורש מהבורא שיהיו לו כלים דהשפעה, כוחות דלהשפיע, זה נקרא ש"אישה מזרעת תחילה", היא דורשת, וכתוצאה מהדרישה הזאת, ש"אישה מזרעת תחילה", "יולדת זכר"האדם מקבל את כלי ההשפעה שביקש, כלים שלא יכולים לבוא ללא הקדם של תפילה.

והתפילה הזאת, אומר רב"ש, צריכה להיות עבור כלים דהשפעה אמיתיים, כלומר עבור הכלל, עבור הזולת. זאת אומרת, כלים דהשפעה נבדקים, מורגשים באדם, כחיסרון למה שנמצא מחוץ לגופו. רק החיסרון הזה הוא תפילה, ולא כל מה שהיה קודם לכן. זאת אומרת, תפילה יכולה להיות רק עבור כלי השפעה אמיתיים.

ומפני שההתעוררות לכלים הללו באה מתוך האדם, היא נקראת "אישה מזריעה" ו"נולד זכר". מתוך שהאדם בעצמו רוצה שיבוא בו כלי דהשפעה, הבורא עושה בו את הכלי הזה, נותן לו כוחות, ונברא באדם כלי דהשפעה.

התהליך הזה דומה להליכה מלמטה למעלה בדרך התיקון. ראשית יש להיכנס למלכות כדי להשיג חיסרון, חיסרון של מלכות להיות ככתר, להיות כמו המשפיע, ואז רוכשים כוחות כדי להגיע להיות משפיע, מגיעים לכתר. מלכות עולה לכתר. ההתעוררות ראשונה היא על הבורא, וההתעוררות השנייה היא על האדם, ואז הוא משיג רוחניות.

מהי תפילה עבור הכלל?

"תפילה עבור הזולת" היא כל המחשבות וכל הרצונות שלי מחוץ לעצמי, עבור מה שנמצא מחוץ לי, ולא חשוב לי אם זה בורא או כל האנושות. רק במצבים מתקדמים מאוד, לקראת המחסום, לקראת יישום התפילה הנכונה, האדם מתחיל להרגיש שהבורא או כל העולם הם אותו דבר. כי מחוץ לכלים שלו, האדם לא מרגיש דבר.

אם כך, איך אפשר להרגיש מחוץ לכלי "אני ובורא"? מה שמורגש בכלים של כל העולם ומה שמתגלה אליו בכלים האלה זה הבורא כלפיו. הבורא מתגלה בכלים. אם האדם מגלה אותו בכלי של עצמו, הוא נקרא בשבילו "העולם הזה", ואם הוא מגלה אותו בכלים של כל יתר הנשמות, הוא נקרא "עולם הבא", העולם הרוחני, בורא.

מתי החיבור עם כל העולם הופך לבקשה עליו?

חיבור עם כל העולם נעשה במידה שהאדם רוכש מסך. במצב הזה הוא לא פונה לתוכו, אלא פונה מחוצה לו. בספר "מתן תורה" מתאר בעל הסולם איך האדם מתפתח בדאגה שלו לזולת לפי המידה שבה הוא גדל. ראשית הוא דואג לעצמו, אחר כך למשפחתו, בהמשך לסביבתו, יותר מאוחר למדינתו, ולבסוף לכל העולם. התיאור הזה מתייחס לאדם גדול מבחינה אנושית. ואם הוא גדול מבחינה רוחנית, אז ודאי שכך הוא.

כמו שבעולם הזה האדם משיג את כל המציאות לתוך הרצון דרך חמישה חושים, כך ההשגה הרוחנית שלו היא בתוך רצון כללי הנקרא "אדם הראשון", הנשמה הכללית. כל אדם הוא חלק אחד משש מאות אלף החלקים של "אדם הראשון". מה שהוא משיג בתוך החלק שלו, מה שהוא יכול לספוג בתוכו, להתמלא ממנו, נקרא ה"עולם הזה". מה שהוא משיג ביציאה שלו להרגשת כלים חיצוניים נקרא "העולם החיצון לו", "העולם הרוחני". בכלים הרוחניים הללו הוא נמצא כנשמה.

איך מגיעים לרצון לדאוג לכל העולם?

אם יש לאדם חיסרון התחלתי לזה, הבורא כבר עשה לו "תדלוק", ועליו להמשיך בעצמו לרצון האמיתי. צריך רק לרצות, לא יותר. "תפילה" כוונתה שהאדם רוצה להשיג רצון, חיסרון ללא חיסרון. זה מצב שיש בו הבחנות רבות. כל העבודה של האדם, מתחילת הרגשת הנקודה שבלב ועד שהוא עובר מחסום, כל הדרך בהסתר כפול ובהסתר רגיל, בזדונות ואחר כך בשגגות, היא לגבש בתוכו רצון, חיסרון, לכלי דהשפעה.

ב"הקדמה לתלמוד עשר הספירות" מסביר בעל הסולם, ש"לא לשמה" נקרא להשתוקק לרוחניות למען עצמי, ועם זאת לרצות להשפיע לבורא. שני הרצונות חייבים להיות יחדמתוך הרצון להשפיע לבורא האדם מרגיש שיתר הרצונות שלו הם לעצמו, ואז הוא מבין את השוני ביניהם ונמצא בשניהם יחד.

אבל כאשר האדם נוכח לדעת, שיקבל רק כלים דהשפעה בלי שום דבר לעצמו, הוא לא רוצה אותם, ולא מסוגל להיות משפיע, וזה נקרא שהגיע ל"לא לשמה" האמיתי, שמתוכו באים ל"לשמה". על הרצון הזה יש להיות דרוכים כל היום וכל הלילה, כמו שבעל הסולם מתאר במכתב בדף ע', ב"פרי חכם - אגרות".

כך שמהרצון ההתחלתי הנקרא "נקודה שבלב", הבורא, "איש", זרע בנו ונולדה ממנו "נקבה", חיסרון, שיש להגדילו עד לחיסרון המקסימלי שאפשר להשיג בעולם הזה. כלומר, על פני כל הרצונות של העולם הזה, אף על פי שהאדם רוצה אותם, הוא גם רוצה שיהיה לו רצון להשפיע לבורא. ואז זה נקרא שה"נקבה" "מזריעה" ו"נולד זכר", כוח ראשון להשפיע, מסך ראשון, הנקרא "תינוק". שהאדם נולד ברוחניות.

האם חיסרון יכול להיות מילוי?

מפני שהאדם נברא מרצון לקבל, לעולם לא יוכל לחיות מחיסרון. הבריאה, מטבע בריאתה, דורשת מילוי. השאלה רק ממה היא מתמלאת, עם איזה תענוג האדם ממלא את עצמו. אם האדם יודע שהחיסרון שלו הוא לדבר הגדול ביותר, והוא עדיין לא השיג אותו, אבל החיסרון עצמו מביא לו הארה מרחוק, מהדבר הגדול, אחרת לא היה בו חיסרון אליו, החיסרון הזה יכול לשמש לו מילוי.

כלומר, הוא מסתפק בחיסרון הזה ולא רוצה שום דבר אחר. מפני שאם יהיה לו חיסרון אחר פרט לו, החיסרון לא יהיה לדבר הגדול הזה. וגם אם יבוא מילוי, המילוי ירחיק אותו ממה שהוא משתוקק אליו. לכן האדם מעדיף להישאר בחיסרון, והחיסרון עצמו משמש לו כמילוי. האדם שמח על כך שהוא רוצה בדבר הזה.

האם המצב הזה מספיק? הוא לא מספיק. אפשר לדמיין אותו כרצון להשפיע על מנת להשפיע, אלא שהוא אינו המטרה. אבל בכל זאת יש בחיסרון הזה תענוג, יש בו הצדקה למצבו והוא בהחלט מצב שראוי שיהיה לאדם בעולם הזה.

איך אפשר להשתוקק לחיסרון?

הרצון של האדם תלוי בכמה גורמים: הארה מלמעלה, התעוררות רשימות מלמטה, ועוד. אבל אין כל בעיה לבקש או לדרוש אותם, מפני שדורשים כלי, לא דורשים מילוי. גם אם אדם הוא "אישה כי תזריע וילדה זכר", גם אז, מה הוא דורש? הוא דורש כלי, רצון להשפיע. הוא לא דורש מהבורא שימלא אותו, אלא שייתן לו אפשרות להשפיע לו, שההשפעה לבורא תהיה המילוי שלו.

במה אם ממלאת את עצמה כאשר היא נותנת לילד דבר מה? רק במעשה הנתינה שהיא נותנת לו. היא נהנית ככל שבנה נהנה. אין לה תענוג לעצמה. היא נותנת לו, ולא חושבת על כך שיהיה לה טוב. כמובן, איננו מדברים על עמקות העניין, כי מעשה זה בהמי, ובתוכו נמצא אגואיזם, הטבע. אך בכל מקרה, הוא דוגמה מסוימת המהווה העתק מרוחניות. ואפילו היו מציעים לאם, במקום לחשוב כל הזמן על הילד ולסבול מרוב דאגה, לקחת כדור ולשכוח אותו, היא לא היתה מסכימה, כי הוא החיים שלה, המילוי שלה, שמחתה.

לכן, כשמבקשים רצון להשפיע, מבקשים רק אותו ולא שום דבר פרט לו. לא מבקשים רצון להשפיע כדי להתמלא בו, שזו בקשה על מנת לקבל ושעליה הבורא אינו עונה, אלא מבקשים רצון להשפיע בלבד, אף על פי שמעורב בו עדיין רצון לקבל, ליהנות ממנו בעצמי. אבל הוא כבר "לא לשמה" שממנו באים "לשמה".

איך האדם מברר את החיסרון האמיתי שעליו לבקש?

האדם לא יכול לברר את החיסרון הזה בעצמו. אי-אפשר לחיות לבד ללא ציבור, ללא קבוצה, ולהגיע לרצון להשפיע. אין לאדם תנאים אחרים שבהם הוא יכול להשיג את החיסרון הזה או חיסרון לחיסרון. רק דרך החברה האדם לאט לאט רואה את היחס שלו להשפעה.

בתחילה לא איכפת לו מהחברים, הוא לא צריך אותם. אחר כך הוא מוכן לסבול אותם בעבור מסגרת חברתית. ואז הוא מתחיל לראות שהחברים הללו הם יותר מסתם מסגרת, הם נותנים לו מכות שונות ומעוררים בו מצבים פנימיים והרגשות שמנענעים אותו - הוא מתרגז עליהם, כועס עליהם, נעשה מתוסכל מהם. הוא מתחיל להבין שבלי התגובות הללו וההתעוררויות שגורמת לו החברה, הוא עלול להירדם לעוד כמה גלגולים. ואז הוא מתחיל להעריך את החברה שלו.

מאוחר יותר הוא מתחיל להבחין, שדרך החבר הוא יכול להבין, להרגיש, שהחבר משמש לו כלי עזר. כך עד שהוא מתחיל לקלוט שיש בחבר דברים שאם לא ייקח אותם, לא יהיה לו במה לקבל רוחניות. שרוחניות אפשר להשיג דווקא מהתכללות עם החברים. שלעולם לא יכול לגדול בו, להיוולד בו, חיסרון שירגיש בו רוחניות. שהכלי שלו נמצא בחבר.

ואם האדם היה נשאר לחיות לבדו במערה או ביער, הוא לא יכול היה להתקדם ולהגיע למשהו. לשם כך הוא חייב חברה. לא חשוב כמה חברים, אחד, שניים, שלושה, אבל הכלי שלו בידיהם. ככל שהאדם מתחיל להבין, כלומר, להסכים עם הרעיון הזה - קודם הוא שונא אותו, אחר כך מסכים איתו, בהמשך רוצה בו, ולבסוף עובד למענו - כך הוא מתחיל לראות כמה הוא אינו מסוגל לרצות בו. הוא מגלה שהוא לא מסוגל להתחבר עם איש, וזה המדד האמיתי לחוסר יכולתו להתחבר עם הבורא, כי חברה ובורא הם היינו הך.

האדם מגיע אז להבנה, שהחברה היא גילוי הבורא בעולם הזה, ושהבורא לא יכול להתגלות בדרך אחרת, אלא החברה ניתנה לו מהבורא כמכשיר מדידה שיאפשר למדוד בדיוק איפה הוא נמצא כלפי הבורא. אין חשיבות כלפי מי האדם לא יוצא מעצמו, כלפי החבר או כלפי החברה או כלפי הבורא, הם כולם אותו דבר עצמו. בלי חברה האדם משלה את עצמו וחושב שהוא מלאך, ובתוך החברה הוא רואה עד כמה החברה שנואה עליו, ושבכלל אינו מעוניין להתחבר עם החברים.

גם רב לא יכול לעזור לתלמיד שאין לו חברה. הרב יכול להכיר לתלמיד את הדרך, לעזור לו, להחזיק אותו כמו תינוק, שלא ייפול, אבל ללכת בדרך האדם צריך בעצמו, וההליכה בדרך היא בדיוק הפעולות שלו בחברה, עם החברים. הרב הוא רק גילוי מצד הבורא שעוזר לאדם בעולם הזה, אבל הכלים דלהשפיע שלו נמצאים בחברים שלו, בנשמות האחרות של "אדם הראשון".

העבודה עם החברה מחולקת בדיוק לאותם שלבים של בניית הכלי באדם. לכן האדם צריך להשפיע לחברה דווקא גדלות הבורא, ולהכניע את עצמו בפניה כמו בפני הבורא. יש בעבודה הזו חלק ככתר, המשפיע, וחלק כמלכות המקבלת. על ידי החברה האדם בונה את הכלי שלו. אין לו אמצעי אחר לבנות אותו. כלפי הבורא אי-אפשר, וכלפי עצמו אי-אפשר, וכלפי הרב כמו כלפי הבורא. הוא יכול לבנות את הכלי שלו רק כלפי החברה.

החברה היא המעבדה שבה האדם לומד ומכין את עצמו להיוולד ברוחניות - לקבל רצון להתפלל לכלי חיצון, לכלי דלהשפיע.

האם יכולה להיות משיכה אמיתית לרוחניות, לפני שעובדים על רצון להשפיע עם החברה?

לפני כן אין שום דבר. אנשים צועקים לבורא "הצילו!" מפני שיש להם רצון בהמי לרוחניות, רצון להתמלא מהבורא. אבל הבורא נתן לאדם חיסרון שכלל לא התכוון למלאו. הוא נתן לו את החיסרון הזה כדי שעל פניו האדם יבנה חיסרון לרוחניות. הוא בעצם נתן לו חיסרון לא לרוחניות, אלא חיסרון לקבל עוד יותר מכל הקיים בעולם הזה - חיסרון מקולקל.

על ידי העבודה שלו האדם מושך אורות מהבורא, הארות מנה"י דעתיק, מ"דדי בהמה", אור מקיף שמגיע אליו מלמעלה, שלאט לאט בונה בו חיסרון נכון. אבל ההארה הזאת מורגשת בו לפי המידה שבה הוא מחפש את החיסרון הנכון. אחרת הוא מרגיש כל מיני הארות אחרות, סתם תענוגים שישנם שם. צריך לרצות לחזור ל מוטב כדי לעשותם באופן מבורר יותר, מכוון יותר, כך שבדיוק יבוא האור המחזיר למוטב. רק בזה "אישה כי תזריע" ו"נולד זכר". האדם חייב להיות קודם בחיסרון, ולכן יש צורך בחברה.

לאט לאט, בהסתכלות פנימית יותר, מתגלה לאדם שהאנשים האלה, הפרצופים החיצוניים האלה שיושבים איתו, ונראה לו שאין לו דבר איתם, הם אברים שלו. נשמות שהם הכלים שלו, שרק בהם הוא יכול להגיע לרוחניות. לכן הנקודה הרוחנית שבנו נקראת "נקודה שבלב", מפני שסביב לה צריך לבנות "לב", כלי חדש, "לב בשר" במקום ל"ב האבן, שנבנה מזה שהאדם מצרף אליו את כל יתר הכלים. זה נקרא "והסירותי לב האבן מבשרכם ונתתי לכם לב בשר".

מהו חיסרון נכון?

חיסרון שיהיה לי כוח דלהשפיע.

מאין ניתן לקבל רצון להשפיע לבורא?

כלומר, איך אדם שיש לו רצון לקבל בריא לתענוגים של העולם הזה, מקבל נקודה שבלב שבה הוא רוצה עוד יותר תענוגים, גם לעולם הבא, בלי לדעת מהו העולם הרוחני - מתחיל להתפתח בו מתוך הרצון האגואיסטי רצון לבורא, ל"לשמה", והוא אינו ממשיך לגדול כפרעה, שדורש רוחניות רק לעצמו?

"לא לשמה" נקרא שהאדם רוצה רוחניות, שהוא רוצה שיהיה לו כוח דלהשפיע לבורא, ועם זאת הוא רוצה שגם לו עצמו יהיה משהו. "לא לשמה" פירושו, שהאדם כלול משני רצונות, רצון לבורא ורצון לעצמו. אז איך בתוך כל ההתעסקות של האדם בעבודה עם הנקודה שבלב, הוא מקבל רצון להשפיע לבורא? מאין מתחיל להיוולד בו, להתגלות בו, לגדול בו, רצון כזה גם לפני המחסום?

בהדרגה מתחילים להתפתח בנקודה שבלב שני רצונות לרוחניות:

א) רצון לעצמי - האדם מגדיל את הנקודה שבלב, ורוצה רוחניות לעצמו.

ב) רצון לבורא - האור המקיף שמאיר לנקודה שבלב כדי לפתח אותה, מביא לה חן דקדושה.

ללא פעולת האור המקיף, הנקודה שבלב היתה גדלה לרוחניות רק על מנת לקבל. האדם היה רוצה אותה רק כדי למלא את עצמו. הרצון להשפיע לבורא מתגלה בתוך הרצון הזה רק כתוצאה מהאור המקיף. אבל מתי האור המקיף משפיע? כאשר האדם מחפש איך להגיע לשורש, לשורש דלהשפיע, והחיפוש הזה הוא תוצאה של העבודה עם החברה.

מה גורם לאדם לחפש רצון להשפיע?

האור המקיף הוא הגורם לאדם לחפש רצון להשפיע. אין גורם אחר. ישנם רק שני כוחות, רצון לקבל ואור שכנגדו, ואין מה לחפש משהו נוסף. האדם לא רוצה להסכים עם זה, הוא לא מבין זאת. למה? כי אנחנו נמצאים רק ברצון לקבל. אם היה לנו משהו מהבורא, הכול היה מסתדר. המערכת היתה מובנת. אחרת היא לא מובנת, משום שחסר הכוח השני.

איך אפשר להימשך לרוחניות אם לא רואים אותה?

אנחנו מתארים לעצמנו כל מיני דברים דמיוניים, שעשויים להיות רחוקים מהאמת ולא רוחניים. אז איך אפשר למצוא את המטרה הנכונה? אין לנו דוגמה לכך. רק מתוך עבודה נכונה, התעסקות בלימוד ובהפצה עם החברים, נבנית בתוך האדם מעין עובדה המבהירה מעט מהי רוחניות. בכל פעם היא הופכת מדויקת יותר ויותר. לפעמים באים שינויים קיצוניים כאלה, שפתאום האדם מרגיש דרכם שדמיונותיו היו שגויים לחלוטין.

למה הכוונה שזמן ההכנה הוא בבחינת אתערותא דלעילא?

זמן ההכנה הוא זמן של אתערותא דלעילא, כשהאדם עובד מתוך רצון שהבורא נותן לו. אבל האדם צריך לעבד את הרצון שהבורא נותן לו כך, שממנו יהיה לו רצון "לא לשמה", כזה ש"מתוך לא לשמה יבוא לשמה". כלומר, האדם עובד ופועל ומתפעל מתוך אתערותא דלעילא. אבל על פניה עליו להפוך לאט לאט אתערותא דלעילא לאתערותא דלתתא, וזה נקרא מתוך ש"איש" מזריע קודם וילדה "נקבה". את ה"נקבה" הזאת האדם צריך להביא למצב שבו תהיה גדולה מאוד ומסוגלת "להזריע" ו"להוליד זכר".

איך יכול האדם לזרז את המצבים שלו?

האדם יכול להקדים את המצבים שלו, רק על ידי זה שהוא מברר מה בדיוק תלוי בו בכל מצב ומצב. השיטה היא שיטה פסיכולוגית פשוטה. כל פעם ניצבת בפני האדם בעיה כלשהי, ואז עליו לראות את הרצון שלו, לברר בו מה הוא מסוגל לעשות ומה אינו מסוגל, מה תלוי בו ומה אינו תלוי בו, על ידי מה הוא מממש את הרצון שלו ומה בדיוק הוא צריך מתוך הרצון הזה.

אחרי כל הבירורים הללו, אם האדם עושה עבודת בירור נכונה, הוא צריך להגיע לסיכום שהרצון עצמו, כמו שהתגלה בו, התגלה בצורתו כפי שהיא, ושכל העבודה שלו היא לקשור את הרצון הזה עם הבורא. ומתוך זה שהוא קושר את הרצון עם הבורא, יורדת על הרצון הזה הכוונה הנכונה איך להשתמש בו.

ברגע שהאדם מחבר את הכוונה עם הרצון, למעשה הוא גמר את כל העבודה - הבורא נתן את הרצון, האדם את הכוונה, ושניהם נמצאים בזיווג, בדבקות, בחיבור.

האם עלי לחבר עם הבורא כל רצון שיש לי?

בפשטות, כל רצון שבא, יש לחברו אל הבורא. אם היינו יודעים בדיוק מה הרצון שלנו, ובדיוק מי הוא ומה הוא הבורא, ויכולנו לקחת את שניהם ולחברם יחדיו, זה היה מצוין. אבל כל עבודת האדם היא לברר מיהו ומהו הבורא, ומה פירוש הדבר לחבר אליו את הרצון שלי. לא די בכך שבא רצון מהבורא, צריך לחבר אליו את הרצון, למצוא לשם מה הוא נתן לי אותו, מה הוא רוצה בזה, מה אני רוצה ברצון הזה שנתן לי הבורא, מה אני רוצה כלפיו, וכולי. בשרשרת הבירורים הללו האדם מברר את הכוונה שלו, את היחס שלו למה שקיבל מהבורא.

איך מתחבר האדם לכלי זר שמחוצה לו?

מלכתחילה האדם לא מסוגל להתחבר עם הבורא, אף אם הבורא היה מגולה. הרצון לקבל היה עובד, ולא מרשה לו לעשות שום פעולה כדי להגיע לעל מנת להשפיע. אבל דרך החברים יש לאדם אפשרות להתחבר עם הבורא. העולם הזה בנוי בצורה נפלאה לעבודה הזאת. הוא בנוי להגיע מתוך השורש לעבודה הזאת.

לאדם ישנן שלוש נטיות, קנאה, תאווה וכבוד, שבאמצעותן הוא מגיע לבירור האמיתי של הרצון והכוונה. כלומר, על ידי שלושת הכוחות הללו של הרצון לקבל, הוא יכול להתייחס לחיצונים לו, להתחיל להתחבר איתם ולקבל מהם, ודרך אותם ערוצים להתחיל להבין היכן הוא נמצא והיכן נמצאים חבריו כלפי האגו שלו, שרוצה רוחניות.

זמן רב לוקח לאדם להגיע להכרה שנדרשת קרבה לאנשים אחרים דווקא כדי לקבל רוחניות. שנים עוברות עד שהאדם מתחיל לשמוע שזאת כנראה הבעיה, שאבן הנגף נמצאת בדיוק באותו עניין ששמע וקרא עליו שנים, וכל הזמן חשב שהוא דבר שולי ושהוא אינו יכול לעשות מאומה כדי לשנות זאת. עתה הוא מתחיל להבין שהדבר הזה כנראה חשוב. שהוא המפתח לרוחניות. אפשר לרשום אלפי פעמים: "המפתח לרוחניות הוא החבר שלי", ויהיה זה ללא תועלת. האדם צריך לעבור הרבה מאורעות בחייו עד שההרגשה הזאת מתחילה להיות מורגשת בלב, ולא רק בשכל. בשכל אפשר להטיף לכולם על חשיבות החברה, ולדבר על התורה הזאת כך שתלהיב את כולם, אבל עדיין נותרת הבעיה איך להחדיר אותה לתוך הלב.

האם הרצון להשפיע שיש לי היום, יישאר ברשותי גם ברוחניות?

לאדם נדמה, שעם אותם רצונות להשפיע שיש לו היום, הוא ימשיך הלאה לרוחניות. אבל זה יכול להיות לגמרי לא נכון, והרצונות שהיום נראים לו מתוקנים, הם סתם רצונות דלהשפיע אנושיים, ודווקא הרצונות שהיום נדמים לו רחוקים מאוד מרוחניות, הם הרצונות שבהם ישתמש ברוחניות ושבהם יגלה אותה.

אילו רצונות באדם הם מחוץ לכוונה?

רצונות שיש בהם משהו חוץ מכוונה, הם רצונות של קיום. אפילו בעולם הזה, בשביל מה אדם רוצה יותר מלחם ומים, יותר ממה שגופו דורש באופן טבעי? הגוף דורש מעלות חום שמעל עשרים, מספר קלוריות מסוים ביום, בן זוג, ילדים וכולי, אותם דברים שהיה דורש בטבעיות גם אם האדם היה חי לבדו. וכל מה שהאדם דורש מעבר לכך - זה מכוונה, וכבר נעשה בו כב"אדם" לעומת "דומם", "צומח" ו"חי".

איך יש להתייחס נכון לרצון?

על האדם לברר כל פעם את היחס שלו כלפי מה שהוא רוצה. הטוב ביותר הוא להכניס את הבורא לתמונה, ואז הכול מתברר ומתבהר.

האדם קובע באיזו מציאות הוא נמצא. מלכתחילה הוא נמצא במצב הנקרא "סוף מעשה במחשבה תחילה", כשמצד הבורא לא השתנה דבר. הוא ברא רצון לקבל ומילא אותו בכל טוב ועונג, עוד בבחינה הראשונה שיצאה ממנו, ואין שום שינוי מהמצב הזה.

כל מה שבא לאחר בחינה א' הן תופעות שהכלי קובע, שהכלי מרגיש מתוך מצבים פנימיים שעוברים עליו, שלא רוצה להרגיש את הבורא, רוצה להרגיש את הבורא, כנותן, כמקבל, פעם יכול לקבוע יחס אליו, פעם לא יכול, וכך הלאה. כלומר, כל ההרגשות של הכלי וכל ההבחנות שלו הן הבחנות אישיות, פנימיות שלו.

מצב ה-א', בחינה א' שיצאה מבחינת שורש, אינו משתנה. הבורא נשאר בתוך הכלי. היחס של הכלי למילוי הוא הגורם לשינויי התפעלויות בכלי, למצבים של הכלי. המצבים האלה תלויים לגמרי ביחס הכלי למה שממלא אותו. רק איך הכלי מתייחס למה שממלא אותו, כתענוג פשוט או כתענוג שיוצא מהמקור או רק כמקור עצמו - בהשפעה למקור או בקבלה מהמקור - ברצון לקבל תענוג או באי-רצון להרגיש תענוג.

כל המצבים המשתנים האלה הם יחס שקובע הכלי כלפי מצב שאינו משתנה. אם הכלי קובע את היחס שלו לפי הרצון לקבל, לתענוג בלבד, החיים שלו נקראים "חיים גשמיים". אם הכלי קובע יחס למה שממלא אותו, בהתאם למי שממלא אותו, החיים שלו נקראים "חיים רוחניים". כלומר, יש שני סוגי חיים, חיים גשמיים וחיים רוחניים, שאינם מוותרים זה על זה, אלא האחד בא מעל האחר.

ועל האדם, הנמצא בחוסר הכרה מוחלט לגבי מצבו, להגיע להרגשת המצב הזה, המלא באור אין-סוף, לדעת מי ממלא אותו, מי נמצא בתוכו, מי נותן לו את התענוג ואת הרגשת התענוג. איך האדם הזה יכול להגיע להכרה המלאה שהיתה לו מלכתחילה בבחינה א' מ-ד' בחינות דאור ישר?

בעל הסולם מתאר את המצב הזה במשל על בנו של עשיר, שנכלא על ידי אביו במרתף. הבן הזה לא יודע היכן הוא נמצא ומי הוא. סביבו רק חושך, והוא סובל ייסורים מבלי לדעת למה. לאחר זמן מה מתחילים להוציא אותו לכמה דקות ביום לאור השמש. הוא מסתובב בעיר ורואה שיש אנשים אחרים, אנשים שמחים ומבלים, אבל נותנים לו רק לצפות בהם לכמה דקות, ושוב מחזירים אותו למרתף, שוב מוציאים אותו לכמה דקות, ושוב מכניסים אותו חזרה למרתף.

ואז הייסורים שלו גוברים. קודם חשב שכך מתקיימים כולם. הוא היה רגוע בקשר לישיבה שלו בחושך, ואם לא רגוע, לפחות משלים עם העובדה שכך הם החיים, ושאין יותר מכך. ברגע שמראים לאדם שיש חיים רוחניים מחוץ לחיים במרתף, מוציאים אותו לכמה דקות מהחושך והוא מגלה עולם אחר, מתחילה להיווצר לו בעיה. אז הוא קובע את המצב שלו, שנמצא בהרגשת החושך, כירידה. התחלת ההרגשה שיש הבדל בין שני סוגי חיים, באה על ידי התעוררות הנקודה שבלב.

ברגע שמתעוררת בו הנקודה שבלב, האדם מתחיל להרגיש שצריך להיות משהו אחר, שיש חיים רוחניים. ומהתעוררות הנקודה הזאת והלאה נותנים לו הזדמנות לפעול ולהוסיף ביגיעה. לתת יגיעה כדי לצאת מהמצב שלו, לפי החוק "מצווה גוררת מצווה". מצווה עליו להגיע למרב ההשתוקקות לרוחניות, לחיים רוחניים, ובכל פעם לפרש נכון יותר ויותר מהי רוחניות.

בהתחלה הרוחניות נראית לאדם כתענוגים נוספים על אלה שהוא כבר מכיר. אחר כך, על ידי יגיעה לפי החוק "מצווה גוררת מצווה", מתחילים להראות לו מעט מהו על מנת להשפיע, ואז האדם רואה עד כמה הוא לא נמצא בזה, וכנגד הרגשת העל מנת להשפיע הוא נופל למטה, מרגיש מי הוא. המצב הזה נקרא "הכרת הרע".

כלומר, ברגע שנותנים לו לראות, אחרי היגיעה שלו, מהו על מנת להשפיע, דרך ההרגשה הזאת הוא מקבל הרגשה טובה, שנקראת אצלו "עלייה", ולאחריה נותנים לו לראות באיזה מצב הוא נמצא, ואז הוא מרגיש את עצמו בירידה. הכרת הרע הזאת, בין המצב הרוחני לבין המצב שלו עצמו, הפער הזה הוא המצב הבא שלו, שדרכו עליו לקבוע את הבחירה החופשית שלו.

הוא יכול ללכת לפי החוק "מצווה גוררת מצווה", ולהגדיל את גדלות הבורא, וכך להמשיך לעלות, מפני שתכונת הטבע היא שקטן מתבטל כלפי גדול, או ללכת לפי החוק "עבירה גוררת עבירה", שלא עובד על רכישת גדלות הבורא שתשמש לו כחומר דלק. ואז מכניסים אותו עמוק יותר למצב שבו הוא נמצא, מפני שהמצב הזה לא מספיק כדי לעורר אותו לדרוש את גדלות הבורא. הוא עדיין מסוגל להתקיים בו, רע לו, אבל נסבל. אם מכניסים אותו לרע עוד יותר, לאט לאט הוא רואה שהחיים הללו אינם חיים, ומתחיל לחפש, ועולה לדרוש את גדלות הבורא.

כלומר, התקדמות יכולה להתרחש רק על ידי קניית גדלות הבורא, והיא דורשת את עזרת ה'. ההרגשה שההתקדמות שלו תלויה בבורא מביאה את האדם להתקשר לבורא ולקשור את עצמו אליו. ואז משתנה ההבנה שלו מהי רוחניות ומהי גשמיות, מהי מצווה ומהי עבירה, מהו הכלי שעליו להשיג. הוא מבין שצריך לא רק כלי גדול יותר לתענוגים, אלא שצביון הכלי, האיכות שלו, התוכן שלו, יהיו אחרים. ההבנה הזאת מביאה אותו לאט לאט להכרה, שעל מנת להשפיע הוא בעצם כוח, לא משהו בזוי המעיד על חולשה, אלא הכוח הגדול ביותר והחזק ביותר שקיים.

ואז מתחולל באדם שינוי, בהגדרות שלו ל"חיים" ול"מוות". ההשתוקקות לפירוש נכון יותר לחיים רוחניים גורמת שוב לתהליך של "מצווה גוררת מצווה", שנותן יגיעה ב"לא לשמה" לפי אותו תהליך של יגיעה. קודם מתרחשת הכרה מהי עלייה רוחנית כלפי ירידה, ואחר כך דרישה לגדלות הבורא. כל המצבים המתחלפים האלה בונים באדם בהדרגה כמות ואיכות "לא לשמה", עד למידה שמלמעלה באה ישועה, והוא יוצא לחיים רוחניים, לחיים אמיתיים.

לכן כל המצבים שאנחנו עוברים, הם בסך הכול הרגשה פנימית, אישית שלנו, שנקבעת רק לפי תכונת הכלי. את תכונת הכלי, איך אני רוצה להתייחס למקום שאני נמצא בו, האדם יכול לקבוע בהדרגה, על ידי כך שהוא מתקן את ההרגשה שלו לגבי מקומו. הוא מנקה את כלי ההרגשה שלו, כלי הקליטה שלו, עד למצב שבו הנשמה שלו מלאה בבורא. ואז הבורא נמצא בה ועוטף אותה, כמו בתחילה.

האם כל נפילה נקראת "מוות"?

האדם עצמו קובע מה נחשב בשבילו מוות. הוא יכול להרגיש טוב מאוד, אבל לקבוע שההרגשה הזאת היא מוות מפני שהיא מביאה אותו לפירוד ולריחוק מהמטרה. האדם קובע את מצבו על פי ההרגשה באברים או שהוא בונה מעליה כלי שלמעלה מהדעת, וחי בכלי הרוחני. הוא מנתק את עצמו מההרגשה בעצמות, בגשמיות, וחי תוך דבקות בבורא, ברעיון הרוחני. ואז הוא קובע מה הם חיים ומהו מוות על פי קנה מידה אחר.

לכן, התשובה לשאלה האם הירידה היא מוות, היא שתלוי מה האדם מגדיר כירידה ומה כעלייה. אם ירידה בשבילו היא התנתקות מהבורא, להפסיק לחשוב עליו ולו רגע אחד, אז הירידה הזאת נקרא "מוות". אם בשבילו ירידה היא להרגיש רע, להיות במצב רוח לא טוב, להיות אפוף בהרגשת אפרוריות, לא להיות בכוונה נכונה ובבדיקת הקשר שלו עם הבורא, אז לפי ההרגשה הזאת הוא קובע מה הם בשבילו חיים ומוות.

הכול תלוי במקום שבו נמצאת נקודת הרגישות של האדם, בכלים שמרגישים בהם או בכלים שמכַוונים בהם. בכלים שמכַוונים בהם, האדם קובע את מצבו לפי מידת הקשר שלו עם הבורא, ובכלים שמרגישים בהם, האדם קובע מה הוא מרגיש לפי הגוף הבהמי: טוב לי או רע לי, אני מלא או ריק, מצב רוחי טוב או רע, יש לי או אין לי כוח, יש לי או אין לי התעוררות, התרוממות.

כלומר, בינתיים כל מה שנקבע בהבחנות ללא קשר עם הבורא, נקרא "גשמיות", ומה שנקבע רק מתוך קשר עם הבורא, כשאני מתקשר אל הבורא ורק אז מסתכל על מצבי, נקרא "רוחניות". בשלב הבא, גשמיות ורוחניות יקבלו צביון אחר, שמות אחרים, יהיו בהן הבחנות, מדרגות. אבל בינתיים אם האדם מסתכל כך, שקשר עם הבורא נקרא "רוחניות" וחוסר קשר עם הבורא נקרא "גשמיות", יש בידיו יכולת לקבוע הרבה מאוד.

למה לדעת טעם המוות נחשב לזכייה?

כל מה שהאדם עובר, מהמצב הראשון ועד המצב הסופי, בדרך ההתפתחות שלו, הוא חייב לעבור. כל אחד ואחד חייב לעבור, מתוך מבנה הנשמה שלו, את כל המצבים. הוא חייב להיות רשע ואחר כך צדיק, כמו שכתוב: "אין אדם עומד על דבר מצווה אלא אם כן נכשל בה". כלומר, קודם צריך להיכשל, להיכנס לכל הרגשת הרע והמוות גם בהכרה הגשמית וגם בהכרה הרוחנית, גם בכלים שמרגישים בהם וגם בכלים שקובעים בהם כלפי הבורא, ומתוך קביעת כל המצבים הללו, האדם מגיע למצב ההפוך.

כלומר, אי-אפשר להגיע לדרגת הכתר בלי להיות תחילה בנקודת המלכות, ולהרגיש את כל המרירות שלה וכל החשכה והריקנות שבה. מתוך ההרגשה הזאת האדם מתחיל להתייגע ולעלות. בלתי אפשרי זה בלי זה. אבל הכול תלוי ביחס של האדם עצמו, בקצב, בעזרה מצד הקבוצה וכולי. אם מתייחסים לכל המצבים הללו כמצבים יצירתיים, עוברים כל מצב מהר, מתוך שמחה והתרוממות.

אמנם שמחה והתרוממות הם עניין יחסי. הרי לא ייתכן מצב בלי שאדם נופל ומרגיש הרגשת מוות, ייאוש, חוסר כוחות. אבל אם הוא מרגיש אותם רק לצורך עלייה, הם עוברים במהירות וביעילות, מבלי שהאדם "יושב ואוכל את בשרו". לכן רב"ש כותב, שזכייה לטעום טעם המיתה - זוכה לרדת עוד למטה כדי לעלות עוד למעלה.

מהו לקרוא "שמע" בעבודה הרוחנית?

בעבודה הרוחנית, "שמע" היא פעולת הדבקות הסופית, אבל לפניה ישנה בקשה לעזרת ה'. האדם מגיע למצב שבו בלי הכרת גדלות הבורא הוא לא יכול לעבור מההרגשה הגשמית, כשהוא מרגיש את מצבו וחי רק לפיה, כמו כל חיה בטבע, אל הרצון לקשור את עצמו עם הבורא ולחיות לפי הקשר הזה.

לעבור מהרגשה גשמית להרגשה רוחנית אפשר רק אם הבורא נעשה חשוב יותר מהחיים הגשמיים בתוך גוף הבהמי שלי. לשם כך הבורא צריך להתגלות לי כחשוב יותר. ואז, מתוך החוק הטבוע בנו, שקטן מתבטל כלפי גדול, האדם עובר מהרגשה גשמית להרגשה רוחנית. הוא קושר את עצמו עם הבורא רק ברגע שהוא יכול לתאר אותו כגדול, כנחוץ לו, כמציל אותו, וכולי.

בהדרגה האדם מגיע להבנה, שגדלות הבורא חייבת להיות מול עיניו, מעל כל הערכים שלו, שהוא אפילו זקוק לו באופן אגואיסטי, כדי להינצל מהמצבים הגשמיים שנראים לו גרועים. ואז, מתוך שהחיים מכריחים אותו, הוא מתחיל להתרגל לבקש, להתפלל, לראות את עצמו תלוי, לבקש מהבורא שיתגלה אליו כגדול יותר ויותר, כי בלי התגלות הבורא הוא נופל לחיים הגשמיים, שרע לו בהם.

אבל אחרי שהאדם מבקש מהבורא שיתגלה לו כגדול, כדי שיהיה לו טוב יותר, הוא מתחיל להרגיש מעל זה שכדאי להתפלל לבורא, לא כדי שיהיה לו טוב יותר, אלא לשם הקשר עם הבורא, קשר שהוא מעל לכל הערכים האחרים. כמו שמספרים על איזה מקובל גדול, אדם הנמצא ברוחניות, בהכרה אלוקית, שהיה קם מהמיטה לפנות בוקר ודבר ראשון נזקק ללמוד קבלה, רק כדי שהראש שלו יתחיל לעבוד. הוא היה אומר, שעכשיו הוא צריך את לימוד הקבלה כדי לסדר את הראש, כדי לא לתפקד כסתם אדם שחושב על גשמיות.

זה ממש כמו להדליק מחשב; אחרי כמה דקות של לימוד, האדם מתחיל לקום מאנושיות נטולת הכרה, ולהבין איפה הוא נמצא ומה קורה איתו. הוא לא יכול להתעורר מבלי להתחיל למשוך אליו קצת מחומר הלימוד של הקבלה, אפילו בצורה פשוטה. בלי זה הוא לא יכול להתאושש אפילו כמוח הגשמי. זה מזכיר את הבעל-שם-טוב, שבנפילות שלו היה שוכח איך קוראים אותיות.

מה זה "יום המיתה"?

איך יכולים להיות "יום" ו"מיתה" יחד? מה שנראה לאדם כ"יום", מורגש אצלו גם כמצב של מיתה, מוות. כלומר, החלפה של נקודת ההסתכלות על המצב. הוא מגלה שמה שנראה לו כטוב, כ"יום", כמצב נאור ויפה, ההסתכלות שלו עליו היא רכושנית, בהמית, שטוב לו ונוח לו ולפי זה הוא מפרש מהי רוחניות.

פתאום יש לו נקודת הסתכלות נוספת ואחרת על המצב, הוא מסוגל לראות אותו כבהמיות, שדרכו אין לו שום קשר עם הבורא ולא פריצה כלשהי לרוחניות. הוא רואה שסתם, המצב שלו טוב, אז הוא קובע אותו כ"יום", והקביעה הזאת היא המוות. הוא מבין שעליו להתחיל להתייחס למצבים בעזרת מדד חדש, אחר - שהמדד הוא יחס לבורא, הקשר עמו, מידת ההתייחסות שלו לבורא - ולא להתייחס למצבים לפי ההרגשה שלו, אלא על פי עד כמה הוא קשור עם הבורא בכל מצב ומצב.

למה מחשבה על הבורא לא מביאה הרגשה?

האדם מתחיל לחשוב על הבורא, אבל המחשבה שלו רחוקה מאוד מהרגשה, ולא מביאה לשום הרגשה פנימית, בגלל מידת ההסתרה. אם מתוך זה הוא מתייגע להחזיר את המחשבה על הבורא, הוא מושך את המחשבה הזאת אליו ורוצה בנוכחות הבורא בכל מצב ומצב. מדובר במישור העולם הזה, לפני שהאדם עובר מחסום.

מתוך זה האדם מתחיל להרגיש את נוכחות הבורא מרחוק, לא בצורה ברורה, לא באברים, לא בקשר מדויק המפורט לפרטים, שאז האדם יודע באיזה קשר הוא נמצא עם הבורא, כי הקשר נקרא כבר מידת הפרצוף, מידת המדרגה שלו, אלא מין קשר רגשי מעורפל, קשר מעין זה שאנשים אומרים עליו: "אני לא יודע למה, אבל אני מרגיש אינטואיטיבית" - משהו לא ברור, שמחיה אותו וקובע לו בחיים.

ובאמת, האדם לא חי על סמך עובדות. אם נסתכל איך אנחנו חיים, נראה שאנחנו חיים כאילו אין לנו שכל, ובמקרים שבהם נותנים לשכל לקבוע, מקבלים ייסורים.

והמצבים שאותם האדם לא יכול לקשור עם הבורא, מה תכליתם?

גם מצבים שאותם האדם בשום אופן לא יכול לקשור עם הבורא, הבורא נתן לו בכוונה, כדי שישתדל לקשור אותם עמו. ואם למרות כל המאמצים שלו, האדם לא יכול לקשור אותם עם הבורא, זאת התוצאה שצריכה להיות. אחרי "אם אין אני לי מי לי" צריך לומר "אין עוד מלבדו", שרצונו קובע. שאפילו אם האדם עצמו לא היה עושה דבר, גם אז היה מקבל את המצב הזה ועובר אותו.

האדם חייב לעבור את כל המצבים. הוא חייב להשתדל בהם, וחייב להשקיע בהם כוחות. הבעיה היא, שאנחנו מפזרים כוחות לכיוונים לא נכונים. לא צריך לשפר את המצב עצמו אלא להכניס את הבורא לתמונת המצב, ואז יחול שיפור לטובה.

אין צורך להתייחס לבעיות הגשמיות ולנסות לשפרן ביגיעה כלפי מה שעיני רואות. אין בניסיונות האלה שום תועלת, אלא הם מביאים על האדם בעיות נוספות, כדי שבסופו של דבר יבין, שהבורא גורם לו אותן ושעליו להתקשר עמו. כלומר, שכל המצבים הללו תכליתם רק לקבוע קשר עם הבורא.

מה פירוש "להכניס את הבורא לתמונה"?

להכניס את הבורא לתמונה נקרא לא לעשות חשבון ממני החוצה, אלא להכניס אותו אלי פנימה. לקחת אותו בחשבון. להכניס עוד נתון אחד. כלומר, לקחת אותו בחשבון כגורם למה שקורה לי עכשיו. מפני שזה נכון, גם אם איני מרגיש כך.

להשתדל שהידיעה הזאת, שאינה ידיעה אמיתית או גילוי של בורא, היא שתקבע את החיים שלי, מעל ההרגשה שיש בי מתמונת המצב הסובב. וכך האדם מתחיל להלביש בהדרגה רוחניות על גשמיות. לכן יש צורך להיזהר מאוד פן המצב הזה יהיה דמיוני או שיפלו טעויות כלשהן. כי בכל רגע ורגע שבו הבורא והמטרה להיות עמו בקשר הדוק ביותר לא נמצאים באדם, הוא לא נמצא באותו תוואי שעליו מדבר בעל הסולם בדף ס"ד, "פרי חכם - אגרות".

אם האדם הוא כלי הרגשה, איך יוכל לגדול מעל הכלי הזה?

ישנם מצבים רבים שבהם האדם לא חי לפי הרגשה, אלא לפי נחיצות, לפי מחויבות, לפי מה שאחרים קובעים לו. אם לאדם לא מפותח או לתינוק יש פצע, הוא לא רוצה ללכת לרופא, הוא פוחד. גם אדם מבוגר לא רוצה ומפחד, אבל הוא מחייב את עצמו, מפני שהוא יודע שרק כך יימצא לו מרפא.

דומם, צומח וחי חיים רק לפי הרגשה. האדם רוצה להתעלות מעל ההרגשה, מעל הכלים דקבלה שלו, מעל הדעת שלו. לכן אין לו ברירה, וגם נותנים לו את הנטיות בעולם הזה, שמתוכן יתחיל את ה"לא לשמה", ואחר כך יעבור ל"לשמה".

גם בעולם הזה ישנם מצבים שבהם אנשים לא חיים רק לפי הרגשה. אולי בגלל שנותנים להם מכות, אנשים קמים בבוקר והולכים לעבודה, אם ירצו או לא ירצו, כי הם יודעים שאחרת יהיה להם רע. ובכל זאת ישנם מצבים שבהם האדם נמצא מעל הגוף הבהמי עם איזו אידיאה או רעיון מיוחד. זאת דוגמה לכך שאנשים לא חיים רק לפי הגשמיות, אלא יכולים לנתק את עצמם ממנה, כמו למשל ציירים גדולים, שהיו מוכנים לגווע ברעב, רק שיוכלו להמשיך לצייר. הם דבקו ברעיון.

האנושות חושבת שזאת רוחניות. למה? כי האדם מתרומם מעל הגוף שלו למען רעיון מופשט. לא חשוב שבסופו של דבר מדובר בעצם בגאווה וכבוד, בקביעת "האני" שלו בעולם, אבל הוא כבר לא קשור לבהמיות או לאנושיות.

איך נוצר חיבור בין האדם לבורא?

החיבור בין האדם לבורא נוצר על ידי המאור. המאור שהבורא שולח מאיר בדיוק למצבו של האדם, בדיוק לפי הרשימו שמתעורר בו עכשיו, דווקא על ידי האור הזה, ואת המצב הזה על האדם לממש, לבנות אותו.

איך האדם בונה את המצב שלו?

רב"ש נותן לנו במאמרים את העצה הקצרה ביותר והברורה ביותר - להכניס את הבורא לתמונה. נקודה. ומכאן והלאה מתחילה התפתחות כלפי הבורא: מה אני רוצה ממנו? בשביל מה אני צריך אותו? האם יהיה לי טוב או רע? האם זה יקבע משהו או לא יקבע? האם העיקר שהוא יהיה כל הזמן נוכח בהרגשתי? ועוד.

העיקר להכניס את הבורא לתמונה, ואחר כך למצוא איך להרגיש אותו כמה שיותר כקובע הכול, כמסובב אותי וממלא אותי. כביכול לרצות בכוח לחזור לאותו מצב ה-א' שממנו התחלנו, ושם אנחנו באמת נמצאים, ורק בגלל ערפול החושים איננו מרגישים איפה אנו נמצאים. ממש כמו בן העשיר שנמצא במרתף חשוך.

וכל החיים הגשמיים, לשם מה נבנו? כדי להוציא את האדם לכמה דקות, להראות לו מה הם החיים, שיצטער שהוא לא נמצא בהם. רק לשם כך נבנה כל העולם הזה כפי שנברא, קורץ ומתנוצץ. אם האדם מקבל אותו כך, שבכל שנייה שהוא נהנה מהעולם הזה הוא מרגיש כאילו הוציאו אותו כרגע מהמרתף כדי להראות לו את הקליפה הזאת, לגרות אותו דווקא להכיר את המרתף, יש בידיו מנוף אדיר.

למה דורשים את גדלות הבורא?

מספיק לדרוש אותו כדי להרגיש טוב. לא להיות מופשט מהמציאות ותלוש, אלא לפרש "להרגיש טוב" כמו שאני יודע לפרש - שיהיה לי טוב. כלומר, "אל תברח ממני כי אחרת רע לי. אם אתה נמצא, אז אני מצדיק את כל המצב שלי. ואז אפילו שרע לי יהיה לי טוב. אז יש לי תקווה, יש לי הצדקה לחיים שלי, למה שיקרה לי". מזה מתחילים "לא לשמה". אבל שהדרישה הזאת תיקַבע בעצמותיי, שכל הזמן ארצה רק זאת.

איך מדרישה שיהיה לי טוב אפשר להגיע לרוחניות?

לרוחניות לא קופצים, אלא רואים את המצב האמיתי, ומתייחסים אליו במציאותיות ובבהירות. לשם מה אני צריך את הבורא? כדי שיהיה לי טוב. מזה מתחילים, קודם כל הוא נמצא. ומה הלאה? ייתכן שאפשר להתקדם גם הלאה. כתוב: "הכול בא מהדומם". חייבים להיות מציאותיים מאוד, ולא לברוח.

העולם שלנו הוא העתקה מהעולם הרוחני. כל עולם ועולם הוא העתקה מהעולם שנמצא לפניו. במצב "אין-סוף" הבורא ברא את הנברא, ומילא אותו במילוי שלו, באור. אבל הנברא הזה, המלא באור, הוא עדיין לא נברא. הוא לא מרגיש, אין לו בחירה חופשית והוא לא נמצא ברשות עצמו. אלא עדיין במצב "מלכות דאין-סוף".

בשלב מסוים הנברא הזה מתחיל להתרחק מהבורא, ובהתרחקות שלו הוא בונה העלמה, עולמות הנקראים: "אדם קדמון", "אצילות", "בריאה", "יצירה", "עשייה", שהם חמישה מסכים, מסננים, המחלישים את עוצמת האור, ממצב אין-סוף ועד מידת העולם הזה, שאין בו אור. ואחרי חמשת העולמות הללו נמצא האדם, הגורם המרגיש.

מפני שהאדם הזה נמצא למטה ממחסום, במצב שאין בו אור, הוא יכול להכין את עצמו לגילוי האור במשך תקופת חייו המוגדרת ברוחניות כ"זמן ההכנה". בסיומה של התקופה ההיא האדם עולה מעל המחסום, ומתחיל לפסוע במדרגות הסולם בקבלת האור. מידת האור שאדם מקבל בכל מדרגה ומדרגה, היא הקובעת את הדרגה הרוחנית שהוא משיג.

מפני שכל החלקים של העולם הגשמי שלנו נמצאים בהתאמה לעולם הרוחני, ניתן לקחת מילים מהעולם הזה ולדבר בהן על רוחניות. אמנם אי-אפשר להבין ממילים גשמיות מהי רוחניות, כי מושגים כמו "עץ" או "שולחן" בעולם הרוחני, שונים לגמרי מהמושגים הללו בעולם הגשמי, אבל כך לפחות נוצרת התאמה מילולית בין המושג הגשמי למושג המתאים לו בעולם הרוחני, לפי קשר שקיים בין ענף לשורש. הקשר עדיין נסתר מאיתנו, אבל נמצא במציאות.

ולכן, במצבנו הנוכחי יש אפשרות לספר על מצבים רוחניים ועל היחסים ביניהם באמצעות דוגמאות ומקרים מהעולם הזה. למשל, היחסים בין בורא לנברא מתוארים כיחסי חתן וכלה. את הבורא מדמים לחתן, ואת הנברא, הנשמה, מדמים לכלה, שיש להכינה לקראת חתונתה. בעל הסולם מתאר את המעמד הזה ב"הקדמה לספר הזוהר", במאמר "בליליא דכלה" - בלילה של הכלה, שמקובל לקרוא אותו בחג השבועות.

ובהקשר הזה רב"ש אומר, שלאדם יש שתי דעות איך להתייחס להכנת ה"כלה", למצב המתוקן שלו, לכלי המתוקן שבו הוא מקבל את התגלות הבורא:

א) דעת בית שמאי - שצריך לומר על הכלה "כלה כמו שהיא". האדם לא מסכים עם המצב המתוקן ודוחה אותו בטענה, שכלי מתוקן הוא מצב שלמעלה מהדעת, שלא ניתן להשגה. האדם שופט לפי מה שעיניו רואות, כלומר, לפי הדעת, לפי השכל שלו, לפי כוחו, שהוא לא מסוגל להגיע לכלי בעל מנת להשפיע, שיהיה בהשוואת הצורה לבורא.

מהי השוואת הצורה לבורא? שה"כלה" תהיה דומה ל"חתן" ומתאימה לו. כמו שאנשים נוהגים בעולם הזה לחפש בן זוג מתאים לפי השתוות צורה גשמית, בתקווה שיסתדרו יחדיו. איך יכול כלי להיות דומה לבורא? אם הכלי יעבוד בעל מנת להשפיע כמו שהבורא משפיע, הוא יתאים לבורא, ואז אפשר יהיה לערוך "חופה" ביניהם.

אבל האדם מסתכל על הכלי שהוא אמור להיות, ורואה שהוא לא יכול להשפיע, שהמצב הזה רחוק ממנו ולא מושך אותו. מצב של "חתן" הוא מוכן לקבל, כי הוא מלא בתענוגים, בנצחיות, בשלמות, באין-סוף, מצב טוב בהרבה ממצבו. אבל להיות "כלה" נראה לו ממש בלתי אפשרי, הוא לא מבין מהי תכונת ההשפעה ולא נמשך אליה.

ב) דעת בית הלל - גם אם הכלה אינה יפה, יש לומר "כלה נאה וחסודה", כלומר, ללכת למעלה מהדעת. אף על פי שהמצב המתוקן בעל מנת להשפיע, של נתינה לזולת, הוא לא בשבילו ולא מושך אותו. האדם לוקח אותו כמשימה שעליו להגיע אליה, כדי להיות ככלה לפני הבורא, כדי ששניהם יוכלו להתחבר ולהגיע לדבקות. עליו להתייגע עליה, כדי שבאחד הימים תהיה תכונת ההשפעה "נאה" בעיניו.

איך מגיעים להשפעה? רב"ש אומר שאפשר להשיג השפעה רק על ידי תפילה. מאין לוקחים כוחות? כוחות לוקחים מ"ריקוד". על ידי היגיעה וההשתדלות להיות "כלה" - להגיע לתיקונים כדי להידמות לבורא ולעשות עמו "חופה", קשר, זיווג - מתחילים "לרקוד", לעבור עליות וירידות, לקפוץ ממצב למצב כמו אדם שרוקד.

וריקוד רוקדים דווקא לפני הכלה, לא לפני החתן. מתוך רצון לרכוש את ה"כלה", משתדלים להגיע ממצב שהיא לא יפה ולא נאה ולא מושכת, למצב שבו תהיה "נאה וחסודה". וכדי לרכוש את הדרגה הזאת יש "לקפוץ". מהקפיצות הללו, מהעליות והירידות הללו, האדם לאט לאט רוכש את התיקונים של כלי דהשפעה.

והכלה עצמה, במה נמדד יופיה? לפי עד כמה הכוונה שלה היא על מנת להשפיע. התיקון שלה הוא רק בהכרת גדלות הבורא. ככל שהאדם רוצה להרגיש את גדלות הבורא כדי להיות "כלה", כדי לתקן את עצמו בעל מנת להשפיע, כך הבורא לאט לאט נפתח אליו. בדיוק באותה מידה שבה האדם יכול לקבל את התגלות הבורא לצורך תיקון, ולא לשם הנאה עצמית.

מתוך התגלות הבורא האדם רואה, שה"כלה", הכלי בעל מנת להשפיע, גדלות הבורא, שהיתה נסתרת בתוך הרצון לקבל ולכן היתה "לא נאה ולא חסודה" - לא מושכת ולא רצויה, היא אכן "כלה יפה". מכאן הוא מגיע למצב של "חופה", של התחברות עם הבורא, ול"כתובה", למצבי תיקונים שהם צירוף של חיבור ודבקות.

זאת אומרת, בתחילה רואים בתכונת ההשפעה "כלה כמו שהיא", אחר כך מתייגעים שתהיה "כלה יפה וחסודה", עד שהיא באמת "יפה וחסודה", עד שרוכשים אותה על ידי "ריקודים" ו"רוקדים לפני הכלה". ואז מגיעים ל"חופה", ולאחריה ל"סעודת מצווה", ל"סעודת חתן". עד שהכלי הנקרא "כלה" מקבל את כל המילוי - התגלות האלוקות, נצחיות ושלמות. הסעודה נקראת על שם החתן, מפני שהבורא ממלא את הנשמה.

מה פירוש "כל הנהנה מסעודת חתן ואינו משמחו, עובר בחמישה קולות"?

"חמישה קולות" הן חמש הגבלות הנמצאות בתוך האדם, חמישה מסכים על חמש בחינות. ביום הכיפורים ההגבלות נקראות "חמישה עינויים". "לשמח את החתן והכלה", הכוונה להתחבר עמם, להגיע לתכונות הללו ולרצות לקבל את כל התגלות האלוקות על מנת לקבל. כל אלה נקראים רצון ליהנות מהסעודה בלי לכבד או בלי "לשמח את החתן".

אין יותר מבורא ונברא - "חתן וכלה", ו"סעודה" - הקשר ביניהם. מי שמתקן את עצמו הופך ל"כלה" - כלי המקבל התגלות, כלי שבו מתגלה האלוקות.

איך אפשר לצאת מירידה אם אין כוח להתפלל?

רב"ש כותב: "והגם שידוע לו, שהעצה לצאת ממצב הירידה היא תפלה, אולם אין לו אז כל כח להתפלל. והגם שיש כלל, שכל מה שחסר לאדם, יש לו להתפלל לה', אם כן גם על זה שאינו יכול להתפלל, הוא צריך להתפלל. אבל לפעמים גם על זה אין כח להתפלל. לכן האדם במצב הזה הוא בירידה גמורה".

מי שנמצא במצב שבו אינו יכול להתפלל, בכוחו להתפלל תפילה לפני התפילה. אבל אם הוא מתחבט בשאלה איך יוכל להתפלל, סימן שהוא לא נמצא בירידה גמורה. רק אם אין לו שום שאלה, סימן שהוא לא מסוגל למצוא בתוכו סיבה וכוח להתחיל לעלות בכוחות עצמו. ואז נדרשת עזרה של גורם חיצוני, הבורא או הסביבה.

סביבה היא כל מה שיש סביב האדם, בדרגות דומם, צומח, חי, מדבר, שיכול להזכיר לו על הבורא, לעורר אותו לתפילה, לנענע אותו לתיקון. השפעת הסביבה על האדם תלויה בבחירת הסביבה ובמידת הקשר איתה. ובאשר לבורא - לא במהרה הוא עושה, יכולות לעבור שנים ארוכות עד שיחדש שוב את הקשר עם האדם.

לכן יש לדאוג להגדיל את חשיבות הבורא ואת חשיבות החברה בטרם נכנסים למצב של ירידה, מפחד להישאר בירידה גמורה ללא שום הכנה. כמו כל עובד בעולם הזה, שמפריש סכום קבוע ממשכורתו לביטוח לאומי, לקופת חולים, לפנסיה וכולי, כדי שיהיו לו בעתיד מערכות שיתמכו בו ויעזרו לו במקרה שייפול למצב חולשה ולא יהיה מסוגל לדאוג לעצמו.

על האדם מוטל לדאוג לעתידו, ולא לפטור את עצמו במחשבה שאם יגיע לחוסר כל, הבורא כבר יסדר מישהו שיבוא וידאג לו. הגישה הזאת היא רצון לקבל הרבה יותר גדול. איש אמיתי נוהג בגישה אחרת, שאינה אגואיסטית. הוא יודע שבמצב הזה הוא ייפול כנטל על אחרים, ועליו לדאוג לעצמו לתמיכה.

הגישה הזאת הכרחית גם בעבודה רוחנית. אם האדם לא דואג מראש למערכות שיוציאו אותו מנפילה, הנפילה אורכת זמן רב, ואין בכוחו לצאת ממנה. גם החברה לא יכולה לעזור לאדם ולתמוך בו יותר ממה שהשקיע בה טרם הנפילה. כמו בבנק, אם לא מפרישים סכום לחיסכון, הבנק לא נותן הלוואה. על האדם להכין לעצמו סביבה, חברה, שבזמן חולשה תשפיע עליו ותעוררו מיד לבורא. בלי התמיכה הזאת, ההתקדמות שלו מתעכבת בעוד כמה גלגולים.

באיזו מידה תלוי באדם תהליך הנפילה?

יש חוק כללי לכל המציאות. ולפי החוק הזה כל אחד מתקדם מתחילת הדרך ועד סופה, בנתיב משלו, לפי ההבחנות שלו, לפי הרשימות שיש בו. החוק פועל ולא משתנה, אין לו פתאום התייחסות מיוחדת למישהו, הוא פשוט חוק. האדם יכול רק לזרז את ההתפתחות שלו. הבחירה שלו היא רק לזרז את התהליך.

בניית מנגנון תמיכה לזמני נפילה תלויה רק באדם עצמו. אין טעם שיזעק לחבריו, כי הרי הם תלויים רק בו. הכול מסודר סביב האדם כך, שהוא יכול לבנות מערכת תמיכה בדרך המועילה ביותר. רק זאת העבודה שלו.

איך אפשר לפעול על החברה כך שתהיה מועילה ככל שניתן?

ברוחניות לא חושבים איך לעשות משהו עכשיו, אלא הולכים לפי הכלל: "סוף מעשה במחשבה תחילה". למה צריך להגיע? צריך להגיע למצב שבו החברה כל הזמן משפיעה עלי. במצב הטוב ביותר, כשעובדים בכל הכוח, האדם רץ קדימה בעצמו ולא נזקק לחברה. אבל במצב שבו הוא לא עובד בכל הכוח, ברגע שהוא נופל מעט מהדרגה הטובה ביותר, על החברים להשפיע עליו מיד, ולא לחכות למצב של ירידה גמורה, עד שיהיה מת ממש. אם הוא יורד אפילו במקצת, החברה מיד תשלים לו את הדרוש.

איך מתבצעת הדחיפה מהחברים? דחיפה לרוחניות אפשר לקבל משני מצבים, או שרע לאדם, ואז הוא רץ קדימה כדי לברוח מהרע הזה, או שכל כך טוב לו לרוץ קדימה, שהוא רץ לטוב הזה ולא איכפת לו מה יש לו עכשיו. בכל מה שיש לו, לעומת הטוב ההוא שמאיר מלפנים, הוא יראה מוות, לעומת החיים, הנמצאים רק שם. כל מצב שלו ייראה לאדם כירידה גמורה לעומת המצב הבא. זה לא שהוא ירד למצב הזה בפועל, הוא רק רואה אותו כך.

החברה היא שצריכה לספק לאדם ייסורים שידחפוהו מאחור או תענוגים שימשכוהו קדימה. תענוגים קדימה הם "גדלות הבורא", חשיבות הרוחניות. ואז אין צורך בייסורים, בזמן רב ובדרך ארוכה עד שיהפכו ללימוד ולהכרה בכך שכדאי להתקדם.

הטוב ביותר הוא אם משהו מושך את האדם מלפנים. במקרה כזה לא צריך שכל, האדם רואה מה לפניו ומיד רץ קדימה. את זאת על החברה לספק לי, ועלי להכין את החברה לכך, שבכל רגע שבו איני ערני לגדלות הבורא והרוחניות, עליה למשוך אותי, ואז החברים יספקו לי מיד הכרה בחשיבות הזאת.

כשמתרחשת הפסקת חשמל, והגנרטור מתחיל לפעול מיד, בכלל לא מרגישים שיש הפסקת חשמל. במקום מסוים התחלף ספָק אחד בספק אחר, והחיים ממשיכים כרגיל. כך יש לעשות בחברה, ובניית מערכת כזאת תלויה באדם עצמו.

איך יכולה החברה להיות כל הזמן בהתעוררות?

חברה נמצאת בהתעוררות על פי ההתעוררות שכל חבר מכניס בה. מהי חברה? חברה היא מה שכל אחד מהחברים מכניס בה. יש להוציא מהחברה מה שניתן, אבל אפשר להוציא ממנה רק לפי המידה שכל אחד מהחברים מכניס בה, משקיע בה. חברה היא לא יותר מאוסף של אנשים. אם אחר כך בונים כלי רוחני, הוא קיים כביכול מחוצה לנו, מאוסף כל הנשמות.

איך אפשר לבנות מחברה כלי רוחני?

רק לפי החשיבות שהחברה מעניקה לבורא, ודבר פרט לכך. אבל לאיש אין הכרה בחשיבות אלא אם כן כל חבר אומר לאחר שהבורא חשוב, ומתחיל לשנן לו זאת כפי שעושים בתחום הפרסום. ובאמת, אנו לא יותר ממשרד פרסום המפרסם לכולם את הבורא. הוא המוצר שאנחנו רוצים למכור לכל העולם, באמצעים שונים: ספרים, קלטות, הרצאות, סרטים ועוד.

אבל צורך בפרסום פנימי בתוך הקבוצה חייב לבוא מתוך הכרחיות, שהאדם ירגיש שפרסום הבורא הכרחי בשבילו, ואז, באין ברירה, הוא מכניס את הנשמה, את הלב, את הרצון. נחיצות פרסום הבורא חייבת להיות מורגשת כהכרחיות. אפשר לפנות לגורם מהצד, למשרד פרסום או לפסיכולוג, שיגבירו את פרסום הבורא בקבוצה, כדי שכולם ירגישו בחשיבותו. כמו שאנו צופים בפרסומת בטלוויזיה או ברדיו ובהכרח נכללים בה ובעקבותיה מרגישים שהמוצר חשוב, כך ברגע מסוים יצוץ בנו הפרסום וניזכר בחשיבות הבורא.

מה שיש לעשות הוא לפרסם לעצמנו את חשיבות הבורא. חוץ מזה אין שום אמצעי בידינו. בעל הסולם כותב זאת במאמר "בחירה חופשית". ואז האדם מתקדם לפי הכוח הכללי שנקרא "השגחה כללית", ולא פרטית. איך כל העולמות לוחצים על כל הרשימות שנקראות "נשמות", אבל אלה נשמות עתידיות, שעדיין אינן נשמות אלא רק רשימות שבורות. מלמעלה בא אור שפועל על הרשימות השבורות הללו ומקדם אותן לאט לאט, במשך אלפי שנים.

אם האדם רוצה להגיע מהר יותר, הוא צריך לזרז את הזמן. לכן נאמר, "ישראל מקדשים את הזמנים". "ישראל" נקרא מי שמשתוקק לבורא, "ישר" ל"אל". אז איך אפשר להשתוקק לבורא? להבין, להרגיש, לדעת שהבורא הוא גדול.

מה אפשר לעשות כדי שהפרסום לא יימאס?

כל פרסום נמאס, כי יש בו משהו מלאכותי. אבל העיסוק בו היא היגיעה היחידה שהאדם יכול לתת. רב"ש כותב, שכדי להגיע להיות "כלה" יש לומר "כלה נאה וחסודה", "כלה כמו שהיא", ואז נמשכים להיות כלה. אחרת זה לא קורה.

ואם מסתכלים על שני המצבים, על מצבנו עכשיו לעומת המצב המתוקן, ודאי שאין לאדם שום אפשרות להגיע אליו, אלא בתנאי שהוא נכלל מדעת החברה, שכך הוא. לכן כל אחד חושב בתוכו לפי בית שמאי - "כלה כמו שהיא", וחייב לשמוע לפי בית הלל - "כלה נאה וחסודה".

מה הקשר בין כלי משותף לכוחות דהשפעה?

כלי משותף הוא "עצם לעתיד", חיסכון כללי שהכול יכולים לבוא ולמשוך ממנו, בזמן שאין לו מעצמו. מהכלי הזה אפשר להגיע לכוחות דלהשפיע. חיים נקראים "כוחות דהשפעה". לפי כוחות דהשפעה, התאמה עם תכונות הבורא, מקבלים התגלות האלוקות, מקבלים חיים.

לכן צריך האדם כוחות דהשפעה, שלהגיע אליהם הוא יכול רק בתנאי שהוא יודע שהשפעה היא דבר גדול. את הידיעה הזאת הוא מקבל באמצעות שטיפת מוח מהחברה. ובכלי משותף כל אחד כלול מכולם, ולכן ההתקדמות היא אינסופית, כי הכול נכללים זה מזה עוד ועוד.

ואם הכול נכללים זה מזה, יש גם מה שנקרא "הכולל", שהוא הגימטריה של הכלי פלוס אחד, שהוא בדרך כלל הבורא המתגלה בכלי הכללי. וחוץ ממנו יש עניין של כלי אחד המושך את כל הקבוצה קדימה, לפי ההתכללות הכללית של החברים.

למה צריך להכיר את הרצון לקבל של החבר?

לעבודה בחברה ישנם שני כיוונים:

א) להשפיע לחבר גדלות הבורא - לשם כך אין צורך להתכלל עמו, לא צריך להיכנס לתוכו. יש להקרין לו כביכול התפעלות. אמנם איני מתפעל באמת, אבל אני יכול לשחק כלפיו, ובכך לספק לו התעוררות.

ב) להתחבר עם החבר כדי להגדיל את הכלי שליאת הכלי אפשר להגדיל רק בתנאי שמקבלים את הכלי של החבר, רצונות שלו, חסרונות שלו, כאילו היו שלי. בכך האדם מבטל את עצמו.

אם רצים קדימה רק מפני שהבורא הוא גדול, הריצה היא בעל מנת לקבל והאדם לא מקבל ממנה עליות וירידות. הוא כביכול נמצא כל הזמן בעלייה. ריצה כזאת אין בה עביות, היא בלי רצון לקבל, כמו בועה שמתנפחת באוויר. האדם רץ אל הדבר רק מפני שהוא נראה לו גדול.

כדי לצרף להתקדמות את "האני", יש להרגיש מי אני. האדם צריך לראות את ההשתתפות שלו בהתקדמות, ולא לדבוק בה כנקודה. עליו לעבוד רק עם ההתפעלות שהוא מקבל מבחוץ, לבטל את עצמו, ועם ההתפעלות הזאת להמשיך קדימה. עליו לעבוד עם עביות, וזה אפשרי רק עם החבר.

את העביות אפשר לגלות רק בעבודת ההתקרבות לחבר, שבה מגלים את החסרונות שלו ואת החסרונות שלי, וזה מביא לירידות ואחר כך לעליות. אבל מה שקובע את ההתקדמות הן לא ירידות ועליות, שיתרחשו תמיד, אלא הקצב שלהן והפער ביניהן. אי-אפשר להתקדם רק בעלייה. צריך להיות כל הזמן טווח תנודה גדול בין עלייה לירידה, בין כתר למלכות, בין התגלות ההתלבשות להתגלות העביות.

אם סופגים מהחברה רק התפעלות, לא משתפים עביות, ואז, מי אנו בכל התהליך? לכן, כדי להתקדם חייבים לצרף להתפעלות את "האני", "היש" שלי, האגו שלי. ואז זה נקרא רשימו מלא, שיש בו התלבשות ועביות. רשימו מלא מקבלים מחסרונות שלי וחסרונות של החבר, כתוצאה מהתחברות עמו.

איך עובדים בשני הכיוונים?

אם עובדים על גדלות, מגיעים לנפילה. הנפילה חייבת לקרות. אבל בלי התחברות עם החבר אפילו גדלות אי-אפשר לקבל. אין תועלת בשמיעה עליה בלי לדעת על איזה רקע היא נמצאת. רשימו דהתלבשות או התפעלות כלשהי לא עוברים סתם כך. יש לדעת מי משפיע לי אותה, איך הוא עושה זאת, לשם מה הוא עושה זאת. גדלות בלבד אינה עוזרת.

אבל אחרי שהאדם משתוקק ומדביק את עצמו להשתוקקות, לגדלות הבורא, ורוצה להגיע אליו, הוא מתחיל להרגיש את עצמו ריק, כביכול לא קיים. ואז עליו לגלות בעצמו את "האני" שלו, את העביות שלו. העניין הוא, שללא התחברות עם החבר, לא מקבלים כלי נוסף.

זאת אומרת, אם האדם מקנא בכל חבריו לקבוצה, ומאמין שיש להם משהו שאין לו, הוא לא נשאר רגוע והולך לישון בשלווה בביתו. כל האנושות מונעת על ידי קנאה. אי-אפשר להתקדם אם לא מקבלים מאנשים אחרים קנאה, תאווה וכבוד. עביות אינה באה מתוכנו, היא יכולה לבוא רק מהחברה.

האם אפשר לעבוד על גדלות הבורא בלי חברים?

אם עובדים רק על גדלות הבורא, מרגישים אחר כך ירידה גדולה מאוד. למה? כי נדמה לאדם שרק הוא משתוקק לבורא, והבורא אינו משתוקק אליו. הוא לא יקבל ממנו תגובה, ובהמשך לא יקבל תגובה מהחברה. אי-אפשר לקבל מהחברה שמועה שהבורא גדול, אם לא משקיעים בעבודה עם חברים. מה פירוש "להשקיע בחברים"? להרגיש את הכלי שלהם ולהשקיע בו.

מהתכללות עם החברה באה עביות גדולה יותר, ואז, מתוך העביות הזאת, אפשר לגלות עוד יותר את הבורא. זה נקרא "התקדמות". בכלי גדול יותר מגלים עוד מהבורא, מרגישים אותו יותר. הנפילות הן גדולות יותר.

איך אפשר להתכלל עם החברה בדרך הטובה ביותר?

מתחילים מקרבה גשמית, כשנמצאים עם החבר בקבוצה אחת ועוזרים זה לזה בגשמיות, ולא ברוחניות. מה עוזרת לי קרבה גשמית? היא מאפשרת לי לראות עד כמה איני מסוגל לזה. היא מגלה לי את נקודת האמת על עצמי, על האגו שלי, שממנה ה"כלה לא נאה וחסודה" ואין לי דבר אליה.

ואז האדם נצרך לחברה כדי לקנות ממנה התפעלות גדולה יותר מגדלות הבורא. אם לא נכללים מהחברה, אין עביות לעבוד דרכה והאדם מרחף כל הזמן כמו מלאך. אדם שמרחף אין לו בשביל מה לקחת התפעלות מהחברים, והוא נותר בעביות הקטנה שלו.

בשביל מה לעזור לחבר?

אם יש לי מטרה רוחנית לעזור לחבר, המעשה שלי בעולם הזה והמטרה שמעל העולם הזה קשורים יחדיו. ואז יש לי מעשה להשגה רוחנית, שייתן לי תוצאה כלשהי: יביא אותי לייאוש, יביא אותי לשבירה, יביא אותי להתקדמות.

ההתעסקות עם החברים נותנת התרוממות, ואחר כך ירידה, אבל הקצב שלהן עולה. אלא שאצלנו ההסכמה להשקיע בחבר נועדה לכך שהבורא יבוא אלי. ואם אני רואה שהוא לא בא, אני לא רוצה להשקיע בחבר.

למה העליות קצרות הרבה יותר מהירידות?

העליות קצרות יותר, אבל מרגישים בהן יותר חיות, חיים עסיסיים יותר. אם העלייה נמשכת יותר ממה שמרגישים אותה, היא נעלמת. זאת הבעיה שלנו, שאנו מתחילים להרגיש את אורות הנפש, הרוח, הנשמה, החיה ויחידה, יורדים לתוך הכלי, וכשחמשת האורות גומרים לרדת לחמשת הכלים, נעלמת ההרגשה. למה? כשאין חידוש, אין הרגשה.

ומה הלאה? ממשיכים בזרם החיים בלי קשר לרוחניות. אם אחרי שהאדם מרגיש מצב רוחני, אין בו שינוי מצדו, הוא ימשיך כאדם מן הטבע. ההפסקות הללו בין מעשה ומאמץ אחד למשנהו אורכות שנים.

מה זה מעשה?

"מעשה" נקרא השפעה. אבל מעשה נקרא גם כל דבר שמביא, בסופו של דבר, להשפעה. כל החקירות טובות אם הן מביאות למעשה, אם הלימוד מביא לידי מעשה. אם לא, הוא היה לחינם.

למה אין לנו הוראות הפעלה קצרות לשימוש במכונה המקולקלת שלנו?

הטענה היא פשוטה: למה אין בידינו הוראות עבודה מודפסות וברורות במקום שלל ספרים, ספר "הזוהר", "תלמוד עשר הספירות" ועוד? למה לא כתבו למעננו דף אחד או שניים של הוראות? הרי לכל מכונה המיוצרת בעולמנו מצורף דף הוראות הפעלה ואחזקה, ולנו אין כזה. האם ייתכן שהיצרן שלנו עשה אותנו מכונה הנוטה לקלקולים, שאין לה תחליף טוב יותר, ולא סיפק לנו עמה שום דף הוראות?

אבל ההוראות ישנן, אלא שאנו רוצים להבין אותן לפי השכל הבהמי שלנו. ומי בכלל יכול לעשות מה שאומרים לנו לעשות? אנו צריכים כוח, אבל אין לנו כוח. מה עושים? אם ההוראות היו כתובות כמו הוראות הפעלה של כל מכונה, הן היו כתובות בתוך הדעת, ואז כל איש יכול היה לבצען. אבל למעלה מהדעת האדם לא יכול לבצע, ואז הוא אומר שזה לא ניתן לביצוע, ומחזיר אותן.

איננו רוצים להשתמש בהן, כי לא מובן לנו שהצורה המיוחדת שבה הן ניתנו היא הטובה ביותר לשם מעבר ממצבנו הנוכחי למצב הרוחני. איננו מסכימים שאי-אפשר אחרת. מה התועלת בכל הלימוד בספרי הקבלה? רק הזמנת האור המחזיר למוטב, האור שמתקן אותנו. איך הוא מתקן? בזמן השיעור עלינו לדעת שהבורא גדול ושמצבנו אנוש, ושממש עכשיו אנו חייבים לחפש את התרופה. הבעיה היא לדעת מנין לוקחים אותה, אם בתוך הדעת איננו רואים. אנו משיגים את התרופה רק על ידי כך שאנו שמשיגים נחיצות, גדלות המטרה.

למה איננו מצליחים לבצע כראוי את הוראות העבודה?

בעל הסולם כותב ב"הקדמה לתלמוד עשר הספירות" (אות י"ח) על כמות ואיכות היגיעה: "וזה ברור שאינם יכולים לפטור את עצמם מן הדין, אם יאמרו שקבלו התבלין הזה, ועדיין יש להם הרהורי עבירה". קיבלנו הוראות עבודה, אבל איננו יודעים לבצען ולכן אנו נשארים כפי שאנחנו. "כלומר, שמתגוררים עוד בספקות, ועדיין היצר הרע לא נמוח. כי הבורא ברוך השם שברא אותו", את יצר הרע, "נתן לו ליצר הרע את תוקפו, ברור שידע גם כן לברוא את התרופה והתבלין הנאמנים להתיש כוחו של היצר הרע ולמחותו כליל". הבורא נתן גם את ההוראה איך לתקן את המצב שלנו, איך להפעיל את עצמנו נכון. כלומר, היצרן בסדר.

"ואם מי שהוא עסק בתורה ולא הצליח להעביר היצר הרע ממנו", ואם לא יודעים להפעיל נכון את המכונה, "אין זה, אלא או שהתרשל לתת את היגיעה והעמל המחויב ליתן בעסק התורה, כמ"ש לא יגעתי ומצאתי אל תאמין, או יכול להיות שמילאו את 'כמות' היגיעה הנדרשת, אלא שהתרשלו ב'איכות'". לא מדובר על יגיעה כמותית, אם אדם בא או לא בא לשיעור, אלא על יגיעה איכותית, מה הוא עושה בשיעור. הוא יכול לבוא לשיעור ולהמשיך לישון שם, כמו בבית. האם הוא מתקדם? ודאי שאם הוא בא, הוא גם מתקדם, כי הוא נכלל מהחברה, ובכל זאת הוא קם ונתן יגיעה כמותית. אבל אם הוא מתלונן על קצב ההתקדמות, עליו לשים לב, אחרי שנתן כמות יגיעה, לאיכות היגיעה.

מהי איכות היגיעה? "כלומר, שלא נתנו דעתם ולבם במשך זמן העסק בתורה" על מה חושבים בזמן שיושבים בשיעור ולומדים, "לזכות להמשיך את המאור שבתורה, המביא האמונה בלב האדם, אלא שעסקו בהסח הדעת מאותו העיקר הנדרש מהתורה, שהוא המאור המביא לידי האמונה" שיבוא האור המחזיר למוטב ויתקן אותי. אל לי לחפש בזמן הלימוד שיפור בתכונות או לנסות לדעת איך גלגלתא נכנסת ל-ע"ב, וע"ב ל-ס"ג, וכולי. זה נקרא להשתמש לא לפי ההוראות, למרוח את התרופה, ולא לבלוע אותה.

החיסרון שמביא את האדם לבלוע את התרופה תלוי בהרגשת החולי. האדם צריך לדעת שהוא חולה אנוש. איך יוכל לדעת? אם כולם אומרים לו שהוא חולה. גם בעולם הזה משלמים על אבחון המחלה יותר מאשר על הריפוי. גם המכשירים לאבחון מחלות עולים הרבה יותר מהתרופות עצמן.

איך להעביר לחבר הרגשה של החולי שלו?

אין צורך לומר לחבר שהוא חולה, שהוא עצלן, שהוא שקרן וכולי. צריך רק להראות לו שיש גדלות הבורא. אסור לומר לחבר שאני מכיר אותו, אלא מתוך העבודה, מתוך האמירות, מתוך ההתעוררות, להראות לו דוגמה אישית, אפילו ללא מילים.

האדם לא יכול לעשות דבר מתוך עצמו. על החברים להראות לו שהוא חולה אנוש. דרכם הוא מגלה את המחלה, ולא מעצמו. כל אחד ואחד צריך לבוא לשיעור בהרגשה נואשת, כמו חולה סרטן סופני שהרופאים כבר נואשו ממנו.

ישנם היום כל מיני סוגים של דיאטה, שיטות לשמירת הבריאות, וכולי. האדם שומע ומבין עד כמה זה חשוב, ומוכן לעשות כל מה שאומרים לו באותו רגע, ואחרי יומיים הוא שוכח. אלא אם כן הוא חי בחברה כזאת, שכל יום עושה לו שטיפת מוח. כך גם בעבודה רוחנית. יש למכור לחבר את גדלות הבורא, שאותה לא מרגישים.

מה לעשות אם אי-אפשר לצאת מהמחלה?

כתוב: "אין אסיר מציל את עצמו מבית אסורים". בעל הסולם אומר באות י"ח ב"הקדמה לתלמוד עשר הספירות", שאחרי כל הדיבורים "בין כך ובין כך, אין לפטור את עצמו מן הדין בטענת אונס, אחר שמחייבים חז"ל בטענה, 'בראתי יצר הרע בראתי לו תורה תבלין', כי אם היה בזה איזה יוצא מהכלל, הרי הקושיא של איוב במקומה עומדת". הוא מסביר ומביא הכול מקצה לקצה, מאין-סוף עד נקודת האפס.

כל המקובלים שהיו לפנינו הכירו את הטענות. אנחנו טוענים טענות שהם כבר עברו ומביאים בכתבים. וטוב מאוד לטעון, כי בדרך הזאת מבררים משהו. אבל אחרי הבירורים חייב להיות מעשה. אל לנו לעמוד סתם כך באמצע הדרך, ולסרב להסכים.

מאין יהיה לאדם כוח לעשות אם הוא רואה שלעשות פירושו מוות?

האדם אומר לעצמו שטוב למות מאשר לעשות, מפני שהוא חושב על המעשה שעליו לבצעו בלמעלה מהדעת, ואין לו כוחות לבצעו בלמעלה מהדעת. אבל אין טעם לחשוב על כך. איש לא אומר לנו לצאת מגדרנו ולפעול מעל יכולתנו. לא האדם אמור לעשות מעשה שלמעלה מהדעת על מנת להשפיע, אלא האור אמור לעשות זאת. על האדם צריך להכין את עצמו לתת כמות ואיכות של יגיעה, ולא תוצאה.

התוצאה לעולם אינה תלויה בו. עליו לתת יגיעה במקום הנכון, להיות בהשתוקקות תמידית, לחוש שהאור נחוץ לו, שהוא חולה, לרצות באור שיבוא וירפא אותו. ממש כמו חולה אהבה. על האדם להיות דרוך לקראת זה, ולא יותר מכך. לא רוצים מאיתנו מעשה, רוצים מאיתנו להגדיל השתוקקות ונחיצות, שאפשר להגדילם רק על ידי גורם חיצוני הנקרא "חברה". אין דבר אחר הנמצא בידינו.

אין טעם לרצות לעשות מעשה בעל מנת להשפיע, לעבוד כאילו כבר יש לי מסך. צריך לעזוב את זה ולעשות מה שאפשר לעשות. גם איוב אומר: "בראת רשעים בראת צדיקים".

איזו השתוקקות האדם צריך להוסיף מעצמו?

ההשתוקקות שמתעוררת באדם היא השתוקקות שהבורא נותן לו מלמעלה. הוא עצמו לא מסייע בה ולא מתקדם באמצעותה. על האדם להוסיף עליה יגיעה מעצמו. לא לחינם אומר בעל הסולם, "משלוש עד חמש שנים". ניתן לעבור לרוחניות תוך שלוש עד חמש שנים, אם האדם מתרכז בנקודה היחידה שתלויה בו, כי כל היתר לא תלוי בו, ובכל היתר הוא מכונה. הכול חתום, ואין דבר שהוא יכול להזיז.

לא דורשים מהאדם לעשות מעשה על טבעי, אלא רק לברר היכן נמצאת הנקודה שבה עליו להשקיע את כוחותיו. מיליארדי אנשים עושים מעשים שאין בהם שום צורך. כל החוכמה היא לראות היכן נמצאת הנקודה. הראייה הזאת היא כל ההבדל בין הדרגות. לא חשוב כמה אנשים שאין להם שום ידיעה הולכים אחרי אדם אחד, חשוב שהוא רואה את הנקודה הנכונה ויודע את הדרך. ואז הוא מנהיג אותם כמו רועה צאן המנהיג את עדרו.

לכן צריך ללמוד מדברי המקובלים, לא לעבוד נגד הרצון לקבל עצמו, אין בכך שום תועלת, אלא להביא אור שיתקן את הרצון. האור ברא את הרצון, ורק בכוחו לשנותו. מה צריך לעשות כדי שאור יבוא וישנה את הרצון? לרצות לשנות את הרצון.

היכן נמצא המגבר של הרצון?

רק החברים הם המגבר, ורק בהם הוא נמצא. מה שנמצא באדם עצמו אינו מגבר, אלא מה שהבורא נתן לו מלמעלה, וזו לא היגיעה שלו. האדם לא רץ ועושה, הבורא הוא המפעיל אותו והמריץ אותו. הפעולה הזאת היא של הבורא. אדם רץ בעצמו רק אם הוא משפיע לחברה, ומקבל מהחברה תוצאה מהיגיעה שלו, ולפיה מוסיף ריצה משלו. רק אז זה נקרא שהריצה היא שלו.

רק שטיפת מוח מהחברה מועילה, כמו שכתוב במאמר "החירות". לקבל בחזרה כוח מהחברה, זהו כוח נוסף. לכן צריך האדם לעבוד נגד הרצון שלו, להקטין את עצמו, לא להתנשא, אלא להצטנע. להכניע את עצמו בפני החברים, להיות קטן מהחברה בלקבל וגדול מהחברה בלהשפיע, מה שנקרא "התלבשות ועביות". ואז הוא כבר מתחיל את העבודה.

אז האדם מקבל התפעלות זרה, שמקורה אינה מהבורא, כי מהבורא ומעצמו זה אותו דבר. אם הוא בא ללמוד מתוך התפעלות זרה, זה כאילו בא עם כוח שכבר היה שלו. כי רק כנגד מה שהשקיע בחברה הוא יכול לקבל ממנה חזרה. על ידי המנגנון הזה של החברה האדם יוצר לו כוח משלו, שלא קיבל אותו מלמעלה. רק אז הוא אכן בא אל הבורא ודורש תיקון.

"סדר" הוא מה שיש בהתחלה, מה שעובדים עליו באמצע והתוצאה שצריכה להיות מזה. העבודה כולה נקראת "סעודה", ויש לה כינויים רבים: "סעודה של קב"ה", "סעודה שצדיקים נהנים בה", "סעודת ראש של לוייתן". גם התורה עוסקת על פי רוב או בסעודות או במלחמות. "סעודה" פירושה קשר בין שניים, קבלה זה מזה בהתקשרות בין בני אדם או בהתקשרות בין האדם לבורא, על ידי קבלה על מנת להשפיע.

עבודת האדם מתחילה בהנאה מקבלה. אלה הם הכלים שלו. אמנם הוא מקבל מהנקודה שבלב דחף פנימי ומחפש משהו, אך המרחק גדול עדיין וארוכה הדרך להבין שלהנאה מקבלה אין מימוש, שהכלים דקבלה מלכתחילה נסתמו כי שורה עליהם צמצום א', ולכן לעולם לא יוכלו להתמלא חוץ מ"נר דקיק", שיכול להאיר בהם רק לרגע קט.

ועל האדם, שמתחיל להרגיש צורך בהבנת הדרך, להכין את עצמו לקבל דעה אחרת מדעתו. דעה אחרת אפשר לקבל רק מסביבה, מחברה, תלוי בדעה שרוצים לקבל. אם הוא רוצה לקבל דעה הקרובה לבורא, תהיה הדעה הזאת הפוכה מהדעת שלו, ואז הוא חייב למצוא חברה שתשנה אותו בדרך כלשהי, כי בעצמו הוא לא מסוגל להשתנות.

אחרי כל המחשבות הללו שמביאות את האדם להבנה שנחוצה לו חברה, הוא מגיע למצב הנקרא "הכנה להתוועדות". הכוונה היא שאדם מכין את עצמו ומברר מה עליו להשפיע לחברה ומה החברה צריכה להשפיע לו. אי-אפשר לדלג על השלב הזה. כלומר, מהרגשה שהוא רוצה משהו לא ברור, נעשה בירור שהרצון הזה הוא רצון לרוחניות, למשהו שנמצא מחוץ לעולם הזה, ושכוחות ודחף לכך אפשר לקבל רק מבחוץ, ומעצמו האדם אינו יכול לקבל זאת.

"מעצמו" נקרא להידחף על ידי הבורא, שפירושו ללכת בדרך ייסורים. אבל ללכת בעצמו, בקצב מתגבר, האדם נדחף על ידי החברה, על ידי הסביבה. מכאן האדם מגיע להרגשת נחיצות החברה ולהכנת עצמו להתוועדות. מהי "התוועדות"? הקשר עם האנשים הסובבים את האדם, שנמצאים בדעה הנכונה, ושהוא יכול לחזק אותם בדעה הזאת ולקבל מהם התחזקות. התוועדות היא לאו דווקא התכנסות פעם בשבוע, אלא כל הקשר כולו בין החברים, קשר מתמיד, אם נמצאים יחד ואם לא.

וכך, מכל ההכנה שעוברים, ההתוועדות שיש לעשות הופכת מובנת, ויודעים על מה צריך לדבר בה. ההתוועדות חייבת להיות בנושא שבח החברה, שנותנת שבח לבורא. למה שבח? מפני שאם האדם נמצא ברצון לקבל ונהנה ממה שהוא מקבל, וחוץ מזה לא איכפת לו דבר, אז גם אם הוא שומע שצריך לבוא למצב הפוך ממצבו, הכלים שלו לא משתנים, הם דורשים תענוג. וכך התענוג שהם מקבלים הוא לא רק מילוי, אלא גם חומר דלק.

כלומר, אם האדם יודע שהוא עומד לקבל תענוג, יש לו חומר דלק, יש לו אנרגיה, מרץ להתקדם, יש לו אפשרות להניע את עצמו. ואם הוא לא רואה לפניו שום אפשרות לקבל, למלא את עצמו, הוא לא יכול לעשות שום תנועה. לכן, כדי לספק לעצמנו חומר דלק, עלינו להחליף את התענוג מהנאה מקבלה, להנאה מהשפעה. בעל הסולם כותב בספר "מתן תורה", שזה עניין פסיכולוגי, שניתן לבצעו במישור העולם הזה, על ידי החברה.

החברה צריכה לספק לאדם ידיעה, את השבח שלה, שהיא גדולה, שהמטרה שלה גדולה, שפעולות של השפעה הן פעולות מיוחדות, רוחניות, נעלות, שבשבילן כדאי להתחבר עם החברים, אחרת אי-אפשר לקנות את מידת ההשפעה הדרושה ולספק לאדם את שבח הבורא, שהבורא גדול. לא גדול בשליטה שלו, בדיקטטורה שלו, בכך שהוא שולט בכול, אלא גדול במידותיו. שמידת הבורא הנקראת "להיטיב", "טוב, ומיטיב", היא מידה גדולה ונעלה.

כל אחד יכול לתת ציונים לבורא ולראותו בכל מיני אופנים. אבל גדלות הבורא היא גדלות מידת הטוב ומיטיב, גדלות מידת ההשפעה, שנרצה להידמות אליו. ברצון הזה החברה מעמידה את עצמה נגד העולם הסובב אותה, ועליה להסיק מכך את כל המסקנות. איך תוכל להיות מאורגנת ובנויה כך שהעולם לא ישפיע עליה ולא יקלקל את הדעה הזאת. איך היא תוכל להשפיע על חבריה ביעילות המרבית את הגדלות והשבח של המטרה, של הבורא, של תכונת ההשפעה, שיספקו חומר דלק לכל חבר וחבר.

ואם אדם מקבל מהחברה את גדלות הבורא, מתחיל להתייצב בו מצב חדש הנקרא "לא לשמה", מצב שבו הוא רוצה להשפיע לבורא, אבל עם זאת חושב איך מהשפעה לבורא יהיה לו רווח לעצמו. הוא נמצא בשתי המטרות הללו יחד. לכן השלב הזה הוא עדיין לא "לשמה", אבל בכל זאת יש בתמונה שלו כבר השפעה לבורא, נטייה להשפעה, שדורשת כמות גדולה של חומר דלק דלהשפיע. תפקיד החברה לספק לאדם את ההכרה בחשיבות הבורא ובחשיבות ההשפעה במידה כזאת, שייווצר בו מצב "לא לשמה".

ומהתייגעות עוד ועוד ב"לא לשמה", כשכל המחשבות וכל הרצונות של האדם מכוונים לבורא, שאליו הוא משתוקק וממנו הוא רוצה ליהנות - השתוקקות שיש בה גם נתינה וגם קבלה - האדם מגיעים למידה הגדולה ביותר של השתוקקות, הוא "מילא סאתו", כמו בתיאור של בעל הסולם במכתב בדף ע' ב"פרי חכם - אגרות". ואז הוא מגיע ל"יגעתי ומצאתי", כשנותנים לו מלמעלה אור המתקן את הכלי, והאדם עובר את המחסום, ונכנס לדרגה הרוחנית הראשונה, מגיע ל"לשמה". כשהכוונה הקטנה ביותר שלו נקייה כולה ומכוונת לשם שמים, לבורא.

כל התהליך הזה תלוי במידה שבה האדם מקבל את חשיבות החברה, עד כמה היא משובחת בעיניו כמקור הכוח שלו. עד כמה החברים חשובים בעיניו כתומכים, עד שבלעדיהם הוא חולה אנוש שלא יכול לצאת לחיים. החיים שלנו תלויים בחברה עד כדי כך, לדברי בעל הסולם, שמי שלא משקיע בחברה, קודח בה חור כמו בספינה - לא חשוב כמה אנשים יש על סיפונה, אם אחד עושה בה חור, היא מתחילה לשקוע במעמקי הים.

"ים" הוא אור חוכמה, ו"ספינה" היא כביכול מסך, התנגדות, שבעזרתו יכולים לשהות ב"ים", להינצל ממנו ואף ללכת למטרה. ואם חבר אחד "קודח חור" בתהליך, משתנה כל היחס של החברים לאור חוכמה, למסך.

מכאן נובעים כל חוקי החברה וכללי ההתנהגות בין החברים, ובין החברה לבין העולם החיצון. כך נקבעת המידה שבה החברה צריכה להיות מוגנת ממנו ומבודדת מכל השפעה חיצונית, ובכל זאת קרובה להשפיע לכל העולם ולתרום לו כל טוב, לפי הבנת חבריה מהו טוב. אל לחברה לקבל דעות זרות המנוגדות לדרכה, שהיא הגדלת חשיבות הבורא והשתוות עמו.

איך אפשר להגדיל את חשיבות הרוחניות בקבוצה של תלמידים מתחילים?

לפני הכול יש לחשוב אילו פעולות אני יכול לעשות, לשם מה, היכן ועם מי לעשותן. לחשוב על כל השאלות המתעוררות בהקשר זה ולהתחיל לברר אותן. לא חשוב אם האדם יכול ויודע או לא יכול ולא יודע לעשות זאת, עליו להתחיל לברר את השאלה עם החברים, לדון בה. זה כבר נושא לדיון.

ממה צריך להתחיל עם החברים?

רב"ש אומר, שבתחילה צריך להגיע לשבח החברה על ידי התוועדות - לדון בשאלות מה זה שבח החברה או שבח הבורא? איזו תכונה הולכים לשבח בחברה הזאת? להגדיר מה הולכים לשבח. יש להגדיר שהולכים לשבח את אותו מקור הכוח שיש בחברה, שמספק לנו חומר דלק להגיע למטרת הבריאה.

אם האדם מזין את הגנרטור הזה, שבו הוא תלוי, שאליו הוא מתפלל, יש לו כוח להמשיך בדרך, ואם הוא לא מזין, אין לו כוח. האדם צריך לשבח את הכוחות להגיע למטרה בחברה, בגורם שנמצא לידו, שהוא נכלל בו. עליו לשבח את הבורא שנסתר בעצמו, ונתן בעולם הזה ספָּק כוח כאמצעי להגיע אליו, שממנו ניתן לשאוב כוחות.

איך קשורה הקמת מפעל משותף לשבח החברה?

מפעל הוא מסגרת עבודה שלאו דווקא קשורה ובנויה לפי קבוצת החברים. בונים מפעל ליצירת חומר ה"קבלה" והפצתו כבסיס ליתר ההתקשרות בין החברים, המחויבים לבוא ולבצע את העבודה במפעל אם ירצו בכך ואם לאו, ולא משנה באיזו דרגה הם נמצאים. כאילו תלוי על הקיר סידור עבודה, שמחייב את האדם לבוא, המפעל עצמו הוא רק מסגרת להכניס בה רוחניות. איך מחיים את המסגרת, במה ממלאים אותה, זו כבר עבודה פנימית, רוחנית.

אם אני מתייחס לחברים שעובדים איתי כמו לעובדים, אנו מקימים חברת עובדים. אם ההתייחסות היא מעל לכך, לפי ההתפתחות שלי ולפי הנחיצות שלי, אז לפי דרישתי ולפי ההסתכלות שלי המפעל הופך לקבוצה של חברים המתקדמת למטרה. ואז העבודה במפעל תומכת ועוזרת בזה, כי היא עבודה באותו כיוון. כך ממלא האדם גם את העבודה שלו ברוחניות. העבודה היא שלו ותלויה בו, אבל כבר יש לו מסגרת, הכלי נמצא. הצינורות, היחסים, כבר נמצאים, ועל האדם רק להחיותם, להפיח בהם רוח חיים. ישנו הגוף, וחסרה לו רוח חיים.

איפה מתרחש המעבר מעבודה רגילה במפעל למטרה רוחנית?

המעבר מתרחש ברצון, ביחס של האדם. יש לו מסגרת של מפעל שבה הוא עובד ביצירת חומרים של קבלה והפצת הקבלה, ואז הוא מתחיל לשאול שאלות: בשביל מה אני עושה? למה אני עושה? מה המטרה שלי? מה מטרת החברה? מה עושים החברים? מה הם רוצים ממני ומה אני רוצה מהם? וכן הלאה. אם האדם מתחיל לשאול, היחס שלו לכל מעשיו ומעשי חבריו הוא יחס מטרתי. נכון, גם אם לא שואלים, בכל זאת מתקדמים, אבל בצורת דומם דקדושה דקבלה.

האדם בכל זאת נמצא בהתקדמות, מפני שהוא בעשייה. רק חסרה לו כוונה. אבל אחרי המעשים נמשכות הכוונות. הוא בכל זאת שואל בשביל מה הוא עושה, אם ירצה ואם לא ירצה, מפני שהוא נמצא בקשר עם אנשים אחרים. ואם לחבר אחר עולה שאלה בראשו, לשם מה הוא חי, מה התועלת מנוכחותו בחברה, יש התחלפות המחשבות, הן עוברות מהאחד לאחר בלי מילים, בגלל שקשורים יחד באותו מעשה. יש השתתפות באותם הזרמים שיש בחברה. מי שנמצא בתוך החברה, מתקדם, אם ירצה או לא ירצה. אפילו לעצלן ביותר עולות שאלות, והוא לא יכול לשבת בשקט. אבל הוא לא מזרז את הזמן. ורק את מי שהולך נגד המסר, מי שנקרא "קודח חור", יש לסלק מהחברה.

עד כמה צריך המבנה של המפעל להיות מותאם לרוחניות?

אם המפעל בנוי בצורה דומה לצורה הרוחנית, אז העבודה במפעל מקדמת את האדם מהר יותר לשאלות ולבעיות בעניינים רוחניים, תוך כדי עיסוק במעשים גשמיים. כך הוא גם אם במפעל נעשות פעולות של דומם. "דומם" נקרא בלי קשר, בלי כוונה (עם כוונה נקרא "צומח", "חי", "מדבר" - חי בצורה כלשהי). אפילו בלי כוונה, כביכול בלי קשר לבורא, בלי יחס, שהוא יחס לא הכרתי, צריך לקבוע במפעל חוקים קרובים לרוחניות ככל שניתן: סדר עבודה, יחסי עבודה, צורת העבודה, דרישה מהחברים, נתינה וכולי. הכול שייך למסגרת החברה, למסגרת המפעל, פרט לדרישה מהחבר לחשוב על מטרת הבריאה, להיות בכוונות, להתפלל.

איך אפשר לדעת ש"בספינה יש חור"?

יש בעיה לדעת זאת. ייתכן שהאדם עצמו קודח חור והוא אפילו לא מודע לכך. ייתכן גם שהוא יודע, אבל אינו יכול לעצור בעד עצמו וצריך להזעיק את החברים שיעצרו אותו, כי הוא לא רוצה להזיק. וייתכן שהוא לא רואה שהוא עושה זאת, ועל החברים להראות לו זאת, אבל גם הם מתעצלים או לא מאורגנים דיים לראות. ואחר כך, כשהם כבר רואים, נשאלת השאלה איך יש לטפל בכך.

"לקדוח חור" נקרא, שאם צריך לדבר בשבח התוועדות החברה והבורא, אז מי שפועל כנגד זה מחליש בכך את כל החברה ואת כל אחד מהחברים. יש לכך תוצאות שונות, המתבטאות באופנים שונים, והכול נקרא "לקדוח חור". איך רואים שבח? איך רואים גדלות? מסתכלים על החברים ורואים איך הם באים לשיעור, איך הם לומדים בזמן השיעור, איך הם עובדים בחברה, איך הם "בוערים" מרוב רצון להגיע למטרה. ואז יש לבדוק אם החברה שלי אכן נוהגת כך.

אם מישהו מזלזל, בא בקושי פעם בשבוע לשיעור, עושה טובה שהוא בא ומשתתף בשיעור, ובכך מחליש את החברים, זה נקרא שהוא קודח חור. אם מישהו בא כדי ליהנות מהחברה ולמלא את האגואיזם שלו, במקום לתרום ולהראות עד כמה הוא משתתף, גם הוא קודח חור. כלומר, כל דבר שמפריע להתפעל מגדלות החברה, שמביאה להתפעלות מגדלות הבורא נקרא "לקדוח חור". ואת אותה התופעה או את אותו אדם יש לתקן. כי "קלות ראש הורסת הכול", אומר רב"ש.

האם לקבוצה רוחנית וירטואלית יש סיכוי להצליח?

קבוצה וירטואלית, שמתחברים בה באמצעות מחשב, יכולה להיות אפקטיבית יותר מקבוצה לא וירטואלית שפועלת במקום אחד, מפני שמתקשרים בה זה עם זה ברצונות, ולא בגופים. מתחברים בדעה ובמשימה מופשטת יחסית, ולכן הקשר הזה יכול להיות הרבה יותר מהיר וחזק. ודאי, לקשר הזה חסרות הפרעות שישנן בחברה הרגילה, כי אין בה עבודה דרך הגוף של כל אחד ואחד מהחברים.

אבל העיקר הוא להתחיל בעבודה, ומה שצריך לקבל כהפרעות, כדי להגדיל את הרצון, כדי להתגבר עליו, על כל הפרעה והפרעה, וללכת קדימה, מקבלים בהמשך. אין שום מניעה לאדם שנמצא לבד, להתקשר עם אנשים אחרים כמוהו, ולהתחבר איתם לקבוצה שיכולה להצליח בעבודה. היום אנחנו מתקדמים למצב שבו אפילו אם לא נמצאים קרוב זה לזה, אפשר לעבוד יחד בהכנה ובהפצת החומר הרוחני. ואפשר בהחלט לעזור זה לזה בשבח החברה והבורא, ובחיזוק הדדי.

הקשר שאפשר לפתח היום דרך קווי התקשורת, דרך רצון פנימי, בביטוי תקשורתי כזה, מאפשר לקבוצות וירטואליות להתפתח ללא שום הגבלה. אין הבדל בין לראות את החבר מול עיני ולהיות איתו יחד בשיעור, לבין לראות אותו על המסך ולהרגיש שהוא איתי יחד בשיעור. אם אנו מכירים את החברים הווירטואליים, אם אנו מתחלפים בינינו כאילו היינו בסירה אחת, גוררים את הנושא שלנו ואת עצמנו לקראת הבורא, אין שום מניעה שקבוצה כזאת תתקיים, וחשיבותה והצלחתה אינן פחותות משל קבוצה לא וירטואלית.

איך יכול האדם להביא את עצמו להתפעל מהסביבה ככל שניתן?

האדם אינו יכול להביא את עצמו לכך. אם הסביבה תשפיע אליו כך, שהוא ירצה להתפעל ממנה ככל שיוכל, הוא יתפעל. צריך להתחיל להשפיע לחברה שתרצה להשפיע על כל אחד ואחד כך שיתפעל ממנה באופן מקסימלי, כדי להגיע להשתוות הצורה או להתקרבות לבורא.

אפשר להמציא תחבולות כיד הדמיון הטובה, לקנות להם מתנות, לחייב אותם בכל מיני דברים, לדבר על זה עם כל אחד ואחד לחוד, ועם כולם יחד. אם לא יודעים מה לעשות, עושים מה שלא יודעים. זאת הבחירה החופשית היחידה שיש לאדם. במידה שיהיה לו מהחברה שבח לרוחניות, רק במידה הזאת הוא יוכל להתקדם לבורא. אין לו חומר דלק אחר.

כתוב: "או חברותא או מיתותא". אם יש סביב האדם אנשים נוספים השותפים לאותו רצון, עליו להתחיל לדבר איתם, לארגן חברה, יחסים בתוך המפעל, שיזרמו בצינורות הקשר בין החברים כמו אצל פועלים במפעל, שתתמלא בהם רוח חיים.

גם בעולם הזה, כל הבעלים של מפעל או של חברה רוצים שהפועל שלהם, פרט לעבודה לשם הכסף, ירצה לעבוד, ירצה להשקיע את עצמו, יתייחס בצורה אנושית לעבודה, שכביכול ירצה בעצמו להצליח ולהפיק יותר מהמתוכנן. לשם כך עושים תחרויות ונותנים תמריצים, פרסים, וכולי. גם רב'"ש וגם בעל הסולם כותבים, שיש לשבח את האנשים האלה, שהם מהווים דוגמה.

האם קשר רוחני בתוך מחלקה במפעל הוא חזק יותר?

עבודה משותפת במחלקות כמו מחלקת וידיאו, אינטרנט, מטבח, וכולי, יוצרת תנאים להתקשרות בין החברים, אבל אין חובה שכך יקרה. התנאים הללו מקלים על יצירת הקשר הראשוני, אבל לא תמיד זה קורה, בכל זאת מדובר ביחסי עבודה, ורוחניות היא משהו אחר.

בכל מקרה, ישנן אפשרויות שונות להשפעה בחברה. אפשר להשפיע דרך המחלקה או להשפיע דרך ההנהלה הכללית או להשפיע בישיבת חברים, שבה אין הנהלה ואין ישיבה ואין ראשים, אלא חברים שכולם שווים. יש רק מי שמארגן את הישיבה הנוכחית לשם סדר, אדם אחר בכל פעם, אבל בישיבה עצמה כולם שווים, ואפשר להתחיל לעבוד עם כולם גם בלי מחלקות או מפעל.

אמנם עבודה באותה מחלקה, שבה משקיעים את רוב הזמן, מגבילה עבודה רוחנית בדרך אחרת, עם חברים אחרים, שנמצאים במחלקה אחרת, בפעילות אחרת ובזמנים שונים. אבל גם כך אין אפשרות לאדם אחד להחזיק בו בזמן את כל החברים בשדה הראייה שלו או להתחבר עם חבר שהיום מרגישים אליו קרבה נפשית ומחר כבר לא. תמיד ישנו בסיס דומם, שמחזיק את כל המבנה.

זאת אומרת, אין הכרח שמבנה הקבוצה הרוחנית יהיה דומה למבנה של המפעל. מבנה המפעל נקבע לפי מקצועות, כשאנשים מאותו מקצוע מתאחדים למחלקה אחת. אבל הקשר האישי יכול להיות קרוב יותר לאנשים אחרים, אף על פי שיש קושי מסוים בכך שהחברים רחוקים זה מזה בצורת הפעילות ובלוח הזמנים.

האם חבר שישן בשיעור, נחשב לאדם שקודח חור בדופן הספינה?

האדם שישן בשיעור לא נותן את חלקו בהתרוממות. בזמן השיעור יש להתכוון לכך, שעל ידי הלימוד ישפיע עלינו אור מקיף, המאור המחזיר למוטב. וזמן השיעור הוא הזמן העיקרי שיש לדרוש בו את המאור הזה. מי שלא מרגיש מחויבות למשימה הזאת, לא מרגיש שהוא חולה, שהוא מזיק לחברה.

על החשיבות צריך לעבוד לפני השיעור, ולא בזמן השיעור עצמו. בזמן השיעור לא יעזור לעורר את החבר במכות. הוא יתעורר ויירדם שוב, יתעורר ויירדם שוב. לשווא מעבירים אותו מסכת עינויים. ואם הוא יתעורר, גם זה לא יועיל, הוא יישב עם חצי עין פקוחה בגלל החברים. יש לעבוד על התעוררות הלב לפני השיעור.

כמו בעניין החברה, האדם צריך קודם לראות שהוא נמצא רק ברצון לקבל, והמטרה שלו צריכה להיות אחרת, שהבורא נמצא בתכונה אחרת, ושעליו להגיע למטרה הזאת ואין לו חומר דלק אלא על ידי החברה. מזה האדם מתחיל לשבח את החברה, ורוצה חברה שתיתן לו כוח ורצון ומחשבות אחרות, ובכלל, תחליף לו את כל הפנימיות. הוא כבר מתייחס אחרת לחברה, כאל רופא שמציל אותו. אבל בלי הכרת הרע האדם לעולם לא יזדקק לחברה.

באותה דרך יש לנהוג כלפי השתתפות בשיעור. קודם צריך לעבוד על החיסרון. להתעורר מהשינה זה לא חיסרון. לכן, מי שישן לא מפריע, כי אין לו חיסרון, ואין מה לעשות איתו. המכה שיקבל מהחבר תיפקח את עיניו, אבל לא תפתח את לבו. בשיעור עצמו כבר מאוחר לדבר על כך. לפעמים אפשר לעורר חבר, אבל זה לא עובד באופן שיטתי, כי זה אונס. וברוחניות, מצד הקדושה, אין כפייה. העבודה היא קודם לגרום לאדם חיסרון.

אפשר לשבת יחד חמש דקות לפני שיעור או חמש דקות בתוך השיעור, ולדבר על החשיבות. אפשר לשיר יחד, לקפוץ, לרקוד, ועוד. אבל לפני כן יש לעורר חיסרון, כדי שהפעולה לא תהיה פעולה גשמית קיצונית. אי-אפשר להזמין אור מקיף בכך שעושים טובה ופוקחים עיניים, יש לפתוח את הרצון. אי-אפשר לעורר אנשים בכפייה, זה לא עובד. האדם צריך לרצות.

לכן, אדם שישן בזמן השיעור אינו קודח חור. כי גם אם יקיץ משנתו, לא יוכל לתרום דבר, מפני שאין לו רצון. הוא לא יכול להוסיף התלהבות, התרוממות, תפילה. אם הוא ישן או לא ישן, ויושב עם עיניים פקוחות, ההשקעה שלו כלפי מעלה היא אותה השקעה. היא כלום, היא אפס. בזמן השיעור כבר מאוחר לעשות משהו. כמו בצבא, ברגע שהולכים לקרב, כבר אין מה לעשות. במלחמה לא עובדים. לפני המבצע מאמנים את החיילים, מכינים מטוסים, וכולי, אבל במבצע עצמו יושבים ומחכים לבאות. כל ההכנה מתבצעת לפני כן.

מה לעשות עם חבר שפתאום לא מתחשק לו לבוא לשיעור?

קודם צריך לעבוד על חשיבות. אם אדם לא רוצה לבוא לשיעור, השיעור לא חשוב לו. בתלמוד כתוב, שאם באה לאדם מחשבה של חוסר חשיבות, עליו לקרוא "שמע ישראל", ללכת לבית הקברות, לחשוב על יום המיתה, וכולי. מדובר ברוחניות, לא בגשמיות. אבל גם בגשמיות זה יכול לעזור.

אבל יש לעבוד על החיסרון עוד לפני כן. אם האדם לא רוצה לבוא לשיעור, אסור להוציא אותו בכוח מהמיטה, מפני שעלולים להביאו לשנאה. גם להפעלת כוח יש גבול. יש לעבוד על הרצון. חברה יכולה להשפיע, אך אם אינה מצליחה להשפיע, צריך לחשוב למה החברה לא מסוגלת לפרסם לחבריה את המוצר שלה. המוצר שלה הוא הבורא, חשיבות הבורא.

מה לעשות אם נראה לאדם שחבריו מזלזלים בו? הרי הוא צריך לקבל מהם חומר דלק.

אדם שמרגיש זלזול מצד חבריו, ההרגשה הזאת היא הסתרה. הוא לא יודע מה הם מרגישים באמת, אלא הוא מרגיש שכך הם מתייחסים אליו. זאת הסתרה מכוונת, כשהחברים בכוונה מתייחסים אליו כך או שמהשמים בכוונה נותנים לו לראות יחס כזה מצדם, כדי שיתחיל ללכת למעלה מהדעת, ולהתקשר אליהם ולבדוק אותם אחרת, כדי להודיע לו שהמצב בהחלט אינו כפי שהוא נראה לעיניו.

ובאמת, מה איכפת לו איך מתייחסים אליו? הרי גם הם אינם יודעים איך הם מתייחסים. חשוב שיהיה איכפת לו איך הוא מגיב על מה שנראה לו יחס מצדם. זה נקרא לתקן את הכלים שלי. יש לקבל כל דבר שבא כהזדמנות לתקן ולעלות אל הבורא.

נכון שלפעמים לא מסתדרים, ונופלים לכעס ורוגז או נופלים לייאוש, ולא מיד נזכרים ויכולים להתמודד עם המחשבה הזאת, גם כשנזכרים שהמצב הזה בא מלמעלה, מפני שהתפעלות גופנית היא יותר מידיעה. אבל לא חשוב מה קורה לו, האדם צריך לקבץ כוחות וידיעות ויחס כזה, האומר: מה שבא, בא. המצב כבר בא, ואין מה לעשות אלא לקבלו כהזדמנות לעלייה.

מה שקרה לא בא כדי שאדם יתחיל לרדת ולעשות חשבונות עם החברים, שאין בכך שום תועלת, אלא כדי לשפר את היחס שלו לבורא. ללא "אין עוד מלבדו" אין מה לדבר על חברים, על כך שהבורא נמצא בינינו. האדם אמור לשפר את המצב הזה לעתיד. למה? הוא משפיע לחברה כך שבעתיד תתייחס טוב יותר לכל חבר וחבר. הוא לא רוצה שיתייחסו אליו כך או אחרת, הוא רוצה שהרמה הכללית של החברה תהיה גבוהה עוד יותר. וזה כבר משהו שלא קשור למה שקרה לו. המקרה הפרטי שלו נתן לו הזדמנות להיזכר ולפנות אל החברים בדרישה כזאת.

למה צריך לברר קודם מה יש בחברה?

רב"ש כותב: "אם כן, הוא צריך מקודם לראות מה שיש להחברה. איזה רכוש יש להם, שהוא יכול לקבל מהם, על ידי זה שיתחבר עמהם. שיכול להיות הרכוש הזה שיש להחברה, הוא אינו צריך לזה, אלא אדרבה, הוא בורח מזה ומתרחק כמטוחי קשת." צריך לבדוק למה בוחרים בחברה זו ולא בחברה אחרת. בוחרים את החברה, ולא את הרב. הרב רק נותן כיוון כללי, אבל כוח ותמיכה וחומר דלק מקבלים מהחברה. לפי הנתונים האלה יש לבחור חברה.

האדם צריך לשאול את עצמו אם הוא נמצא במקום הנכון, אצל הרב הנכון, בחברה נכונה. עליו לצאת ולבדוק בכל מקום ולראות מה יש בחברה. עליו לדעת בשביל מה הוא מתחבר ועם מי הוא מתחבר, ומה תיתן לו החברה הזאת. אם האדם רוצה להיות אמן ובוחר בחברה שעוסקת בפיסיקה, איך יוכל להתחבר עמם? על האדם לדעת אם החברים הללו צועדים בדרך שלו, אם הם יספקו לו את חשיבות המטרה שהוא רוצה בה, ולא מטרה סתמית או אחרת.

אדם שרוצה לבחור לעצמו חברה, עליו לדעת מלכתחילה לאיזו חברה הוא נכנס. כי אחר כך, אם הוא נכנס אליה, היא מתחילה לשטוף לו את השכל והוא מתחיל לחשוב שהמעשים שלה הם הדבר החשוב ביותר בעולם, ושבלעדיה העולם מידרדר, והיא שמצילה את העולם ורוצה את טובת כל האנושות. וכך האדם עלול להישאר עד סוף חייו באותה דעה שמשפיעים עליו האנשים האלה, ולא יוכל לשנות את עצמו. כך כולנו נמצאים כל הזמן בכל מיני מחשבות שאינן שלנו.

לכן במאמר "בחירה חופשית" אומר בעל הסולם: "הבוחר כל פעם בחברה יותר טובה", בכך הוא מממש את הבחירה החופשית שלו. מה פירוש "הבוחר כל פעם"? אם החברה בכללות נמצאת באותו כיוון, על האדם לגרום בעצמו לכך, שהכיוון הזה יהיה חד וישר יותר ויותר, ובלי שום סטיות. שכל המרץ יהיה מתועל לכיוון הזה, ושכל החברים יתנו את המרב להתקדם אליו. מפני שהוא נמצא איתם באותה סירה, והיא עלולה לשוט הנה והנה בים, וייתכן שעד שתגיע למחוז חפצה, הוא כבר ימות בה. כך צריך להסתכל כל חבר וחבר, ולדאוג שלא כך יקרה, ועל כל החברים להיות דרוכים בהתאם לכך.

דוגמת הספינה אינה סתמית. בתורה ישנן דוגמאות רבות לספינה. אור חוכמה נקרא "ים", שכולם מאבדים את עצמם וטובעים בו. לכן כל החוקים הדנים בדרך להגיע למצב הנכון, למטרה הנכונה, יכולים להביאנו למטרה רק בתנאי שנתפקד לפיהם.

לאדם יש בחירה חופשית אחת ויחידה בעולם הזה. חוץ ממנה, כל מה שהוא עושה בעולם הזה, בעבודה שלו, בהתייחסות שלו, בקשרים שלו בבית, בעבודה, בצבא, בעסקים עם גורמים חיצוניים או בחייו עם עצמו, בדברים החשובים לו ביותר, בדברים הנחוצים, ההכרחיים או בתחביבים, בדברים פחות חשובים, אבל נעימים, כל מה שהאדם עושה בעולם הזה, אין בו שום בחירה חופשית.

כמו שהגוף פועל בלי לשאול אותנו בכל הסידורים הפנימיים של ספיגת החומרים, יציאת החומרים, ריאקציות כימיות ועוד, כך בכל ההתעסקויות שלנו בעולם הזה, בלי לשאול את עצמנו אנו פועלים לפי הרשימות. האור שפועל מבחוץ על הרשימות שנמצאות בנו, מחייב אותן לצאת למימוש.

ואין לאדם שום אפשרות להביע דעה או לקבוע עמדה, או ש"האני" שלו יהיה מעורב בגורלו ובמעשיו. אפילו לא בעניינים של מה בכך, כביכול, דברים שהאדם עושה סתם כך כדי למלא את זמנו, ולא רק בעניינים הכרחיים, אלא בדברים ממש הפוכים מהם, גם אותם הוא עושה ללא שום התערבות עצמאית משלו. אין לו שום חופש לעשותם או לא לעשותם, לבצעם או לא לבצעם.

וכל החופש שנדמה לנו שאנו פועלים בו אינו יותר מחשבון חיצוני כביכול אם לבצע או לא לבצע, ובאיזו דרך. זאת אומרת, הגוף שואל, והגוף עונה, והגוף מבצע, והאדם חושב בשכלו שהוא קודם חושב ואחר כך עושה. למעשה, הוא לא חושב ולא עושה, אלא רק מבקר מבחוץ, נטול כל אפשרות להתערב בתהליך שקורה לו. הביקורת החיצונית הסתמית הזאת, כשהאדם מתבונן במתרחש בתוכו, נראית לו כאילו הוא משתתף בתהליך, ולא רק משתתף, אלא עושה הכול והיחיד הפועל.

ההרגשה המוטעית הזאת שיש לאדם נקראת "הסתרה". ואחרי כל התמונה הזאת, אם רואים אותה כפי שהיא, נותרת רק שאלה אחת: איך אוכל לפחות לפעול במשהו, להשתתף במה שקורה לי. כי אם יוצאים להסתכלות הנכונה על עצמנו, אנו רואים שאנחנו נבראים, שלפי תוכנת הטבע שנמצאת בתוכנו אנו מבצעים רק את פקודות הטבע.

אם האדם מסתכל על עצמו ורואה שהוא רצון לקבל ורשימות ואור שפועל עליהן מבחוץ, הוא לא ימצא שום נתון שאפשר לשנות בתוכו בלי פגישת האור עם הרשימו בתוך הרצון. הוא יראה רק דבר אחד, שנעשה מתוך שבירת "אדם הראשון", שיש חוץ ממנו חלקים שלו שנמצאים בחוץ, כגורם חיצוני, חוץ מהבורא, ושהוא יכול לצרפם לעצמו ובכך לגרום במו ידיו לתוספת שלא היתה בו קודם לכן, תוספת של רצון חדש, רשימות חדשות, וכנגדם אור חדש.

הכול רק לפי ההתקשרות ליתר הנשמות, כמו בחיבור שהיה לנו בדרגה הרוחנית, לפני שהנשמות נפלו למצב הפירוד זו מזו. אם מדלגים על הפירוד הזה, וחוזרים בעולם הזה לאותו מצב רוחני שאליו רוצים להגיע, ומשתדלים לעשות את הפעולה הזאת, לא משנה איך, מוצלחת יותר או מוצלחת פחות, ההשתדלות הזאת היא הפעולה היחידה שהאדם יכול לדחוף את עצמו באמצעותה למצב רוחני.

כי האדם הוא הכלי, ומצד הכלי יש רק פעולה אחת - הגדלת החיסרון, כי אז בא לחיסרון הזה יותר אור. להגדיל את החיסרון אפשר רק על ידי ביטול המסך המבדיל בין הנשמות, שנעשה כתוצאה משבירת הכלים, שאז נשבר המצב המדביק את הרצונות, האברים של "אדם הראשון", ומהמסך המדביק נעשה המסך המבדיל. אם האדם מדלג על המסכים שנוצרו בין שש מאות אלף חלקי הנשמה הכללית, הוא עושה את הפעולה היחידה שבכוחו לעשות. כי האדם הוא כלי קטן, שבאמצעות הפעולה הזאת עושה אותו כלי גדול יותר.

פרט לכך, אין לאדם מה לקבוע בהתפתחות שלו, בדרך שלו. וגם ביתר החלקים, בתוך כל נשמה ונשמה שהוא מחבר ומצרף לעצמו, הוא לא יכול לקבוע בה דבר. הרצון נתון, הרשימות נתונות, והאור העליון פועל לפי הרצון והרשימות. כל העבודה שלו היא רק חיבור בין חלקי אותה נשמת אדם הראשון.

בעל הסולם מסביר במאמר "החירות", שמכל ארבעת הגורמים בהתפתחות האדם: מצע, תוכנית התפתחות המצע, סביבה ותוכנית התפתחות הסביבה, הדבר היחיד שהאדם יכול לעשות הוא לבחור לעצמו סביבה טובה יותר. זאת אומרת, להביא את עצמו בכל פעם להשפעה, לחיבור עם יתר הנשמות, שאיתן היה מחובר במצב הרוחני הקודם. עליו לרצות בכוח לחזור לאותו מצב רוחני.

להשתוקק לרוחניות פירושו להשתוקק לחיבור עם כל יתר הנשמות, כי זה המצב הרוחני של כל אדם. אין לתאר רוחניות מחוץ לפעולה הזאת. כל יתר התמונות והמצבים שאותם אנשים מדמיינים לעצמם, אינם רוחניות, אלא כמו שכתוב: "ואהבת לרעך כמוך כלל גדול בתורה", זה בניית הכלי שהתורה, האור, הבורא, יכולים להתיישב בו.

לכן רב"ש מתאר במאמר "סדר ישיבת החברה" את החיסרון שעמו האדם צריך להגיע לחברה, אילו מחשבות, אילו תוצאות הוא רוצה שיהיו לו מההתוועדות. ואת כל החיסרון וכל הרוממות שיש לו, עליו להשתיל בדרך כלשהי בתוך חברה, כדי שחבריה יפרחו. לכן, בהתאם לכך יש לדאוג לכך שאסיפת החברים תספק כוח לכל שעות היום והשבוע, ובעיקר שתיתן רוממות ה'.

רוממות החברה, שבח החברה, מביאים לשבח רוממות ה'. האדם צריך לצאת מישיבת החברה בהרגשה שהשיג וקיבל את הכוחות הללו, ושהם יכולים לעזור לו להגיע למטרת הבריאה. אין טעם לצפות שיבוא אליו כוח ממקור אחר. האדם צריך לעבוד על בניית הכלי, והכלי שלו בהכרח כלול מכל יתר הנשמות.

זאת אומרת, על האדם לראות בחבריו את חלקי הכלי שלו, שהבורא הזמין במיוחד בשבילו. ומה שמזדמן לו לעשות עם מי שנמצא לידו, זה שדה העבודה שלו. אם הוא מתחבר עם החברים האלה, כל אחד מהם הוא נציג של מיליונים בעולם, מיליארדים בעולם, נציג של אלפי חלקי כלים דכלי אדם הראשון. איננו רואים זאת אלא ברוחניות. אבל כך יש להתייחס לחברים, לחברה, לחשיבות ישיבת החברה, וזה מה שעלי לדרוש מעצמי ומהסביבה שאני בונה סביבי.

האם נכון הוא שכל אחד מהחברים בקבוצה שקול כנגד כמה מיליוני אנשים?

חברי הקבוצה שמתאספת סביב האדם, שמזדמנת לו, ויהיה זה אדם אחד באמריקה ואחר ברוסיה, הם נציגים של יתר חלקי אדם הראשון כלפיו. הדוגמה היסודית והבולטת ביותר לכך הם רבי שמעון וחבריו, שהיו עשרה מקובלים, עשר נשמות, שנכללו בתוכם עם כל יתר נשמות ישראל. כך על כל אחד ואחד לראות את עצמו.

כלפי עצמנו זה עניין אובייקטיבי. אם יש סביבי חמישה אנשים פרט לי, חמשת האנשים הללו הם נקודה אחת שבכלי אדם הראשון, כמו במבנה פירמידה. דרכם אני מגיע כתגובת שרשרת לקשר עם שש מאות אלף נשמות, שמתקשרות ומתקבצות יחד עד שבשבילי הן רק חמש נשמות. כך הבורא מזמין אותי לעבודה מסוימת כזאת דווקא, מזמין אותם אלי. כלפי מישהו אחר הצורה תהיה אחרת, והיא יכולה להשתנות לכדי צורות שונות.

אבל כך צריך לראות את החברה. אם האדם מתקשר לאותם אנשים הנמצאים איתו בדרך, בעבודה הדדית של התקשרות, ולא שיושבים ולומדים, לשבת וללמוד אפשר היום עם כל העולם באמצעות התקשורת, אלא שהאדם רואה שכך מזדמן לו להתקשר אליהם ולבנות קבוצה, עליו לקבל את העובדה שעבורו הם הנציגים של כל יתר חלקי נשמת אדם הראשון.

כך יש להתייחס לחברים. אם עושים את העבודה עם החברים האלה, לא צריך ללכת לחפש בכל העולם חלקים נוספים שלי. דרך החברים שסביבנו אנו כבר מתקשרים לכל הציבור, ואפשר להרגיש כך את צער הציבור ולזכות לנחמת הציבור.

למה צריך לצאת מישיבת חברים בהרגשה שכבר קיבלתי הכול והגעתי לסוף?

למה במקום לומר שצריך לצאת מישיבת חברים בשמחה, שסוף סוף התחברנו ויש לנו תקווה להגיע לעתיד הטוב, אומרים שיש לדמיין מצב שבו קיבלתי הכול, שכבר הגעתי לסוף? הרי זו אשליה, זה שקר, והרי כתוב: "מדבר שקר תרחק". הרי אם נסלף את הראייה שלנו, לא נהיה בדרך האמת.

על האדם לראות את עצמו כאילו קיבל הכול ויש לו הכול, ולא חסר לו דבר, מפני שאם הוא אכן יבצע את הקשר שלו עם החברים לפי הכלל "ואהבת לרעך כמוך", יהיה לו כלי שבו, לפי חוק השתוות הצורה, מיד ייכנס האור ויתגלה הכול. זאת אומרת, הכול תלוי רק בכלי שיש לבנות, וזה הדבר היחיד המוטל על האדם.

ואם בישיבת החברים עשינו צעד כלשהו לכיוון הזה, צריך להרגיש שלעת עתה ביצענו את המוטל עלינו, ולפי זה בהחלט צריכים להרגיש שלמות במעשה. עד כדי כך שאם האדם מבין שמוטל עליו רק לבנות את הכלי, הוא לא דואג למה שיהיה בתוך הכלי. לבנות את הכלי זה כבר המילוי של הכלי, כי לבנות את הכלי נקרא להשפיע לבורא והמילוי של הכלי הוא כבר לא השפעה לבורא, אלא תוצאה מהשפעה.

אז אם מתייחסים רק לפעולה כלפי הבורא, די בהתחברות עם החברים. כי חיבור של הכלי הוא התענוג שהאדם יכול לכוון אל הבורא, הפעולה היחידה האפשרית. לכן, אם בצורה כזאת מצליחים להגיע למימוש הבחירה החופשית היחידה, חייבים לצאת בשמחה ובשלמות ממעשה כזה, בלי שום בדיקה של התוצאה.

למה כדי להגיע ל"ואהבת את ה' אלוקיך" יש לעבור דרך "ואהבת לרעך כמוך"?

צריך להגיע לאהבת החברים, "ואהבת לרעך כמוך". ויש בתורה "ואהבת את ה' אלוקיך", להגיע לאהבה נצחית. ישנם כמה סוגים של דרגות אהבה, ואהבה נצחית היא הגבוהה ביותר, המצווה האחרונה. אומרים שאותה אי-אפשר לחייב אלא היא נועדה לכך שנקיים את כל יתר תרי"ב המצוות בשביל להגיע אליה. אם מקיימים את כל תרי"ב המצוות ומכוונים על ידן להגיע אליה, מגיעים אליה ומעליה ל"ואהבת את ה' אלוקיך" כלפי הבורא.

אם ניתן לבצע על ידי פעולות שונות את "ואהבת לרעך כמוך", אהבת הבריות מביאה לאהבת ה'. זאת אומרת, הן אותו כלי. אם האדם מגלה את המצב שאליו הוא צריך להגיע, הוא רואה שבמצב הסופי אין הבדל בינו לבין הבורא והמצב שלו והאור שממלא אותו והכלי שמקבל את האור. הכול אחד, בלי לפרוט לפרטים, לחלק לחלקים, ואפילו לא לחלק לסיבה ותוצאה. "אני ראשון ואני אחרון", הכול מצטייר כמצב אחד, שאין בו שום חלוקה לגורמים.

לכן, העבודה שיש לנו בהתקשרות עם החברים היא אותה העבודה בהתקשרות עם הבורא. כי להתקשר באמת עם החברים האדם לא מסוגל, אלא אם כן הדבק שבין כל חלקי נשמת אדם הראשון יהיה הבורא עצמו, נוכחותו. אם נוכחות הבורא מדביקה את החברים זה לזה, זה נקרא "שהשכינה תשרה בינינו". מה זה בינינו? בין החבר לביני. על ידי נוכחות הבורא נידבק, ובלעדיו נגרום לפירוד.

זאת אומרת, חייבת להיות נוכחות הבורא באהבת החברים, באהבת הזולת, אחרת תהיה זאת חברת פושעים, כמו שאומר בעל הסולם, שחטא גדול עשתה רוסיה בכך שהתחילה לעבוד על החיבור בין בני האדם, אבל בניתוק מהבורא. בשל כך הגיעה רוסיה לתוצאות של פירוד, שנאה ופירוק.

לא סתם אומר בעל הסולם, שאם עובדים על דבקות עם הדבק הנכון, עם הבורא, אפשר להדביק את החלקים ולבנות כלי. איך מדביקים את החלקים? לא על ידי השפעה זה לזה במישור דעולם הזה, אלא שההשפעה לזולת מכוונת להשפיע לבורא. זה נקרא להכניס את הבורא כדבק בין כל חלקי "אדם הראשון".

הבורא חייב להיות באמצע, ואז עבודת ההתחברות עם החבר הופכת להיות עבודת התחברות עם הבורא. כתוב: "איש ואישה שכינה ביניהם". "שכינה" היא נוכחות הבורא, התגלות הבורא. זאת אומרת, אין שום הבדל ביניהם בעבודה. ולכן מי שבורח מהעבודה הזאת, נכון עושה שהוא בורח, כי זאת בדיוק הפעולה החופשית היחידה והמעשה היחיד שבאפשרותו לעשות. מי שבורח מבין ברצון לקבל שלו, באופן טבעי, בהמי, שזה יפעל נגדו. זאת אומרת, אפשר לעשות הכול חוץ מזה.

אם צריך לעבוד בתוך הקבוצה, למה מקיימים פעולות משותפות לכל הקבוצות?

בעל הסולם כותב במאמר "מתן תורה": "ברוב עם הדרת המלך". חשוב שהכלי יהיה כמה שיותר גדול, אף על פי שלכל אחד מזדמנת קבוצה משלו, עם נציגים מכל הכלים של אדם הראשון. אפשר לדמות זאת לתמונה. אם מתבוננים בה מרחוק, רואים רק את השטחים הגדולים שבה: יער, ים, חוף, הרבה אנשים, ספינה בים. חיבור עם החלקים הללו נקרא הקבוצה שלי.

אם רוצים ללכת הלאה, לעבוד ביתר יעילות ועדינות, שאז הטעמים יוצאים ומתבררים וגם היחס לבורא מתברר בכל האופנים, יש לקרב את התמונה אל עינינו, לראות בה הרבה יותר פרטים. ואז, דרך הקבוצה, האדם מצרף לעצמו עוד ועוד, עד כדי כך שכל אחד משש מאות אלף חלקי אדם הראשון מורגש בו כחלק נפרד, מיוחד.

דרך כל התכונות הללו האדם מרגיש את יחס הבורא אליו. טיפוס במדרגות הוא האופן שבו האדם מחבר את הנשמות אליו, האופן שבו הוא מקרב אליו את התמונה הזאת, רואה בה יותר ויותר חלקים. כך הבורא נגלה אליו, ובכך האדם משיג עוד טעמים ועוד תכונות של הבורא, עוד "ממעשיך הכרנוך", וכולי.

זאת אומרת, אל לנו להסתפק בהתחברות עם קבוצה קטנה ולסגור את עצמנו, אלא דווקא לפעול ההיפך. בעל הסולם אומר, שככל שלאדם יש כלי גדול יותר, הוא דואג לא רק לעצמו, למשפחתו, לחבריו ולמדינתו, אלא לכל העולם. הוא מצרף לעצמו כלים של כל העולם.

כך יהיה בגמר התיקון הכללי. אבל בינתיים, בכל זאת "ברוב עם הדרת המלך". ולכן יש להשתוקק להתחבר עם יתר הקבוצות, בעזרת כל הטכנולוגיה הקיימת. לא לחינם האנושות מפתחת את אמצעי תקשורת, במיוחד בזמן האחרון, וכך ימשיך להיות. רק התקשורת תפרח, כי היא בעיקר מה שאנו זקוקים לו כדי לבצע את הפעולות שלנו עד גמר התיקון.

האם כדאי לעבור לקבוצה חזקה יותר או לחזק את הקבוצה שכבר נמצאים בה?

אין תשובה על השאלה הזאת. צריך לשפוט לפי מה שיש לפני האדם. האם הוא נמצא בין אנשים שמסוגלים ללכת קדימה, שרוצים ללכת קדימה, או שהוא נמצא בקבוצה שעדיין לא מרגישים בה כך? אולי האדם הזה רוצה לבנות קבוצה משלו כבריחה מהכנעה עצמית בפני הקבוצה הנוכחית ומהתחברות עמם? יש לבדוק כל מקרה לגופו, וזה לא פשוט.

אי-אפשר לומר שתמיד חובה לעבוד עם החברה שנמצאים בה. גם אם נראה שהחברים שלי עובדים ועוסקים ברוחניות והולכים יחד, ייתכן שאחרי בדיקה מתגלה שדווקא מהקבוצה הזאת כדאי להתרחק, ולבחור קבוצה אחרת.

לכן אומר בעל הסולם, במאמר "החירות", שהבוחר כל פעם בסביבה טובה יותר הוא המתקדם לקראת המטרה. סביבה טובה יותר עשויה להיות החיפוש אחר קבוצה טובה יותר והשתדלות לעבור אליה, להיקשר אליה, לא משנה אם הקשר פיסי או וירטואלי.

צריך לבדוק ולראות, אבל בהחלט יש לדאוג כל הזמן לכך שהקבוצה שנמצאים בה תהיה טובה יותר, אם על ידי מעשים שלי ואם על ידי דרישות שלי מהחברים או בחירה בקבוצה טובה יותר. הבדיקה חייבת להיות אובייקטיבית, ולא דרך הרצון לקבל.

איך מתוך הכרת מבנה המציאות, מכירים את הבורא?

אפשר לראות את תמונת המציאות באופן כללי, שהיא מחולקת בסך הכול לחמישה חלקים, או לראות אותה מפורטת יותר, שהיא מחולקת לשש מאות אלף חלקים. כל חלק נותן הרגשה אחרת, צבע אחר, יחס אחר, התקשרות אחרת, אופי שונה. מכל סוגי האופי הללו אני לומד על יחס הבורא אלי. לכן, מתוך זה "ברוב עם הדרת המלך". לפי זה אפשר להשיג את הבורא כגבוה יותר, מיוחד יותר, וכולי. ככל שהחלוקה מפורטת יותר, כך גדלה מידת ההיכרות, מידת הדבקות, מידת האחיזה בבורא.

עד שכל חלק וחלק מכל הגוף הכללי שנקרא נשמת אדם הראשון, מכל הכלי המשותף, לא מורגש בי כחלק ממני ועם זאת מורגש נבדל, קשור ללא הבדל בינו לבין האחרים, ועם זאת מיוחד, לא ארגיש את התגלות הבורא באופן מלא. כי כל מה שמתגלה, מתגלה רק מתוך דבר והיפוכו. לכן, דווקא הקשר בין החלקים והשוני ביניהם הם שמביאים להתפעלות ולהכרה.

מהו סדר העבודה של בניית הקבוצה?

סדר העבודה, לפי בעל הסולם ורב"ש, הוא לבחור לעצמך קבוצה קטנה, ולהתחיל ממנה. האדם, לפי טבעו, לא יכול להחזיק בשדה הראייה שלו יותר מעשרה אנשים, אם הוא מממש את היכולת שלו. אבל אם לא, הוא יכול להחזיק עוד פחות, מספיק לו בינתיים חמישה, כי יותר מזה קשה לו. כך אנחנו בנויים, ואין מה לעשות בנדון.

מהמספר הזה צריך להתחיל. אבל אחרי שמתחילים עם חמישה אנשים ובונים קבוצה המחוברת כאחד, מתייחסים לקבוצה אחרת כמו אל איש אחד, ויש התחברות בין שתי הקבוצות כמו בין שני אנשים, וכך עם קבוצה שלישית ורביעית, כשכל קבוצה וקבוצה נחשבת איש אחד. כך מתחברים ומתחברים יחד עד שכל העולם יהיה לאחד, לכלי אחד.

קבוצה מתחברת עם קבוצה כאיש אחד. קבוצה שהיא כאיש אחד לאיש אחר, שהיא קבוצה שנייה. זה לא שכל אחד מתחבר עם מישהו מהקבוצה האחרת, אלא מחליטים ומתחברים בקשר. מי מתחבר? הקשר שיש בינינו מתחבר לקשר שיש ביניהם, ויחד יוצרים קשר שלישי, בין קבוצה אחת לקבוצה שנייה. ואם אחד מאיתנו מתחבר למישהו מהקבוצה האחרת, זה לא נקרא קשר קבוצתי של קבוצה עם קבוצה, אלא קשר אישי.

האם קבוצה שלא מסתגרת בתוך עצמה, אלא מוכנה להתחבר עם קבוצות אחרות, מסמנת התקדמות?

אם קבוצה מסתגרת בתוך עצמה, סימן שאינה הולכת לקראת הבורא. הקשר עם הבורא פותח את האדם לקשר עם אחרים. אם לקבוצה יש נטייה להסתגר, היא אינה קבוצה בהתפתחות רוחנית. ישנן הרבה קבוצות כאלה, וחבריה לומדים חזק, אבל לא איכפת להם מה קורה בחוץ. יש להם אלף ואחד תירוצים, סיבות והצדקות להסתגרותם, שבחוץ עוד לא התפתחו, שאין מה לטפל בהם, שאנשים לא רוצים קבלה, ששונאים אותם. אבל ההתפתחות לבורא מחייבת את האדם לצאת לעולם, ואחרת זה דחף אנוכי.

האם הקשר עצמו חייב להיות סגור בין חברי הקבוצה?

קבוצה היא לא דבר סגור, אבל אסור לחבר בה לא להיות מחובר עם אחד מהחברים, אחרת זאת אינה קבוצה. עליו להתחבר אל החברים לא כמו איש אחד שיש לו כמה קבוצות התחברות, אלא כאחד מהקבוצה. עליו להיות נציג הקבוצה כלפי חיבור עם מישהו זר. הקשר בין חברי הקבוצה חייב לקבל קדימות ולקבוע לו את כל אופן ההתקשרות למישהו זר.

רק במידה שיש קשר בין החברים בקבוצה, והם שומרים על הקשר הזה, רק אז, מתוך הקשר הזה, הם מתקשרים למישהו מבחוץ. יכול להיות שרק אחד מתקשר החוצה, אבל מתוך הקשר שהוא מרגיש בין החברים בקבוצה. מתוך הקשר הזה הוא מציג את עצמו ומתקשר למישהו - כקבוצה.

מה פירוש להרגיש כקבוצה?

אי-אפשר לומר מה זה להרגיש כקבוצה, כי זה דבר רגשי. אבל אם יש קשר בין החברים, אז "האני" של כל אחד ואחד נמחק, ובמקום "האני" שלו מתהווה המושג "קבוצה". ועם הישות הזאת שבו, הנקראת "קבוצה", האדם כבר מתקשר למישהו.

האם קבוצה היא רשימה על הנייר או מי שמחוברים עמו בלב?

קבוצה לא מתקיימת לפי רשימה על הנייר. אם אני קרוב למישהו ועובד על התחברות איתו, אז הוא שייך לקבוצה שלי. אם אני מחובר אליו, הוא נמצא בתוך הקבוצה שלי. אם אני מחובר אליו בלב, לא תעזור שום רשימה על נייר, אני אבחר להתחבר עמו. אין צורך לרשום איש באף מקום.

קבוצה היא מחלקה שאני עובד בה רק בהתחלה, כשאני מעוניין להתחבר ואין לי עם מי, והזדמן לי שדה העבודה, ואז אעבוד עם החברים למחלקה במפעל ההפצה.

האם אפשרי להתחבר עם חברים שלא מסתדרים ביניהם?

איך אפשר לעבוד כך על החיבור? איך אפשר לבחור בהם כחברים אם הם שונים עד כדי כך שאין חיבור ביניהם? צריכה להיות הכנה כלשהי, מעין הדדיות, משהו משותף ביניהם. לפי איזו אמת מידה אני בוחר חברים? לפי אילו תכונות? איך ייתכן שלפי התכונות הללו שבחרתי יהיו השניים רחוקים זה מזה? אם כך הוא, סימן שלא בחרתי אנשים להתחבר אליהם לפי אותו קנה מידה.

מהי אמת המידה להתחברות יחד?

מתחברים יחד רק לפי דבר אחד, שמבינים זה את זה בהתחברות לבורא. אני בוחר את החברה רק לפי הרצון של החברים כלפי הבורא. אבל לרצון הזה כלפי הבורא יש כל מיני ביטויים חיצוניים. אם לא הביטויים החיצוניים הללו, כולם בשבילי אחד.

אלא שלכל אחד יש ברצון לבורא אופי משלו, לבוש חיצוני אחר. אחד עושה זאת בשתיקה, השני בפזיזות, השלישי ברוגז, הרביעי בשמחה ואפילו בצחוק. לכן כדאי למצוא חברים כאלה שלא רק השתוקקות לבורא נמצאת בהם, אלא שגם הביטוי החיצוני שלה מובן לי. כי אנחנו נמצאים רק בתחילת הדרך להתחברות ולא יכולים עדיין לשבור את הקליפה החיצונית ולראות את בערת הלב.

שני אנשים שתקנים יכולים אולי לשבת יחד ולהבין זה את זה בלי מילים, אבל אם שני אנשים כל הזמן רוצים לדבר, מי ישמע אותם? צריך לבחור את החברים רק לפי מידת ההשתוקקות לבורא ולפי צורת הביטוי של ההשתוקקות הזאת.

מהי העבודה אחרי ההתחברות?

העבודה היא לקבל מהחבר התעוררות, התרוממות, חשיבות, גדלות הבורא, שבח הבורא. מתוך זה שהחבר יכול לתת לי את הדברים הללו, אני משבח את הקשר איתו, וזה נקרא לשבח את קשר החברה, וכל אחד משפיע כך על חברו.

אבל כל שעלי לבדוק בחבר ולמדוד בו, כל היחס שלי אליו הוא לפי היחס שלו לבורא, כפי שאני שופט אותו. לא מחטטים בנשמת החבר כדי לבדוק איך הוא מתייחס לבורא, זה עניין אישי. ניתן להבין מצורתו החיצונית, מהפעולות שלו, מהלשון החיצונית שלו, איך וכמה הוא משתוקק. וכשמדובר בקבוצה, חייבים להשתדל לתת לכולם אותה מידה של גדלות.

איך יודעים שהקבוצה נכונה?

קבוצה היא מה שהאדם בוחר. ברוחניות הרצונות משתנים, הקשר ביניהם משתנה, אבל כרגע עלינו לבחור מסגרת קבועה, פחות או יותר. הבורא חייב להיות הקובע בקבוצה לפני כל פעולה, לפני כל מחשבה, חשבון והחלטה. הקשר אל הבורא הוא הקובע כל מעשה, בכל רגע ורגע. בקבוצה לא מחליטים דבר מבלי להביא את הבורא בין החברים.

איך אפשר לשפוט נכון אם מתרשמים רק מעטיפה חיצונית של החבר?

לא חשוב שרואים רק את העטיפה, מספיק שהעטיפה הזאת משפיעה עלי להתרומם עוד יותר, להחשיב עוד יותר את הבורא ואת הקשר עמו. אי-אפשר להיכנס לנשמה של כל אחד ואחד. גם אם אכנס לתוך הנשמה של החבר, לא אוכל לצרף את הכלי שלו אלי, כי הנקודה שבלב שלו לעולם אינה שלי. האישיות הזאת נשארת.

שש מאות אלף חלקי אדם הראשון חייבים להיות שש מאות אלף חלקים, הם לא צריכים להתחבר לאחד, רק הדבק ביניהם צריך להיות כאילו היו אחד. הצורה החיצונית צריכה להיות אחד. צורת העבודה שלהם צריכה להיות מחוברת למקור אחד, אבל כל החלקים נשארים כפי שהם. כל אחד נשאר לגמרי מבודד מחברו ברצון שלו, ומחובר איתו בכוונה שלו כלפי הבורא היחיד.

לכן אסור לתפוש כל פרט ופרט מפאת השמירה על צנעת הפרט. יש לחבר רק את ההתקשרות שלו לבורא ושלי לבורא. הכוונה חייבת להיות אחת. לכן צריך לראות קודם אם יש לחברים השתוקקות לבורא, ואם הצורה החיצונית שבה הם עושים זאת כלפי הבורא בעבודה שלהם מתאימה לי או לא. אם היא מתאימה, אתחבר איתם.

ההתחברות החיצונית מתרחשת דרך התוועדות, שיחות, קריאת המאמרים, עבודה יחד, וכולי. לא משנה איך עושים את החיבור, העיקר שבתוך החיבור הבורא יהיה נוכח כל הזמן.

איך הופך הבורא נוכח ביחס שלי לחברים?

ניתן לראות שהבורא נוכח ביחס שלי לחברים אם אני רואה שהחברים שלי באים להתקשר עם הבורא, ונמצאים בקבוצה ומשקיעים בה שעות שינה ובריאות והצלחה בחיים ומנוחה ורוגע, ולא איכפת להם מהחיים האלה, והם מוכנים למלא אותם רק בהשגה הזאת, ושום דבר פרט לכך. נכון, לעיתים הם נסחפים לכל מיני מצבים בהמיים, אבל אלה נקראים "אונס", כי עושים להם כך כדי להכניס אותם לזוהמה של עצמם, כדי שיראו מי הם. אין ברירה, הדרך דורשת גם את ההבחנות הללו.

אבל אם אני רואה שהם נמצאים בקבוצה ומוכנים לעבודה הזאת, זה נקרא שהבורא מביא אותם לפני, ואז, לפי זה צריך להתייחס אליהם ביחס מיוחד, המקפל בתוכו ידיעה שהבורא בחר בכל אחד ואחד מהם הנמצא בקבוצה. כך הם פני הדברים. לי אין בחירה, אבל לבורא יש, והוא בחר בחברים הללו.

מכאן יש להתחיל לפתח יחס לכל החברה, ומתוכה למצוא את מי שאיתו קל יותר להתחבר, בגלל השפה החיצונית, האופי, וכל מיני תכונות חיצוניות שדרכן האדם יכול להתקשר. אבל מה שקובע צריך להיות היחס של החבר לדבקות.

האם אפשר להתחבר עם החבר בלי לעבוד איתו ביושר?

אם למשל האדם טורח להכין אוכל לחברה, הוא מכין אוכל לחברה. אבל ייתכן שבעבודה הזאת הוא מחפש את הכרת החברה בו, מחפש להיות גדול יותר, לזכות לתשבחות מהחברים, וכולי, וייתכן שהוא עושה זאת כדי להשפיע להם ולזכות באהבתם. השאלה היא מה רוצים להשיג באמצעות הפעולה למען החברה. אם האדם רק עובד למענה ואת יתר ההתקשרות עם החברים הוא זונח, זאת צורה של בריחה.

אבל אם יש כוונה להתחבר, הכוונה הזאת צריכה להיות עם המעשה. אי-אפשר לאהוב ושאיש אחד לא יבחין בך. צריך להראות את האהבה, לממש אותה, אחרת אין חיבור. צריך להתחבר יחד וליצור כלי כללי. ואם עושים רק פעולה חיצונית כלפי החברים, אף על פי שנראה לאדם שהוא משקיע בה הרבה אהבה, היא לא נקראת "חיבור". חיבור זה דבר הדדי, שבא משני הצדדים - עלי לעבוד על התחברות כנגד האחרים, והם כנגדי.

האם חייבים להתחבר דרך הגופים?

התחברות אין פירושה שישנה איזו דמות שאני אוהב במיוחד, מתחבר אליה, משפיע לה ופועל למענה. אין דבר כזה. עלי להיות מושפע מהחבר, להגדיל את הרצונות שלי באמצעות התחברות עמו, להיות עמו במשא ומתן ובקשר הדדי של היזון חוזר. אחרת עובדים על משהו אחר, ולא על החבר.

ייתכן שאנשים יעבדו שנים במפעל ההפצה, וישפיעו ויעשו והתוצרת שלהם תהיה טובה, אבל לא יהיה ביניהם חיבור. הם יחשבו שהם עושים למען החברה, למען ה', למען התקרבות, והתקדמות, אבל עדיין לא תהיה קבוצה ולא כלי כללי - כולל.

ללא ספק, תהיה התקדמות. בכל זאת עובדים עם חומר של הקבלה, משפיעים לעולם, מביאים את דעת הבורא לעולם, דואגים לכך שכולם יידעו שיש משגיח אחד ואל אחד וכולי, אבל בפועל לא יוצרים בכך את העבודה שלנו ואת הכלי שלנו.

איך לשמור שחומר הדלק יהיה התקשרות לבורא ולא קנאה ותחרות?

כל דבר שבא אחרי שמשתוקקים לבורא, אחרי שההשתוקקות לבורא היא הסיבה לו, הוא מועיל מאוד, ואת כל יתר הדברים צריך ככוח עזר. אותה תחרות ואותה קנאה הם המצבים הטובים ביותר, אם הם באים כתוצאה מזה שהאדם רוצה להשיג את הבורא, להתקשר אליו. המצבים הללו יכולים להגדיל את הרצון בצורה הטובה ביותר, נפלאה ממש, לתת כוחות, לקרב לבורא, אך הם לא מגדילים את חברי הקבוצה לעומת הקבוצה הסמוכה.

והבקרה היא פנימית, בתוך האדם, שבכל פעולה שלו, בכל צעד שהוא עושה, כמו שכותב בעל הסולם בדף ס"ד באגרות, יהיו אני והפעולה שלי והבורא מחוברים יחד. ומי יחובר קודם? הבורא.

כמה זה משנה עם מי מתחברים?

בכלל לא משנה עם מי מתחברים. אם דעתו של האדם איתנה לעשות משהו, לשבור את מחיצת הברזל בינו לבין החברים, עליו לבחור רק באנשים שבאים בקביעות לקבוצה, ואיתם להתחיל לעבוד. כי אי-אפשר לעבוד עם כל העולם, זה פיזור שמשלה את האדם כאילו הוא עובד, אך למעשה הוא אינו עושה דבר, רק מאבד את הקשר עם כל פרט ופרט. יש לעבוד מול אנשים ולהרגיש מה בהם אני מזמין ואיך הם מזמינים בי בחזרה התפעלויות ושבח וגדלות הבורא.

מתי אפשר להתחיל בעבודת ההתחברות?

את העבודה יש להתחיל כל רגע מחדש, מפני שבכל רגע היא נעלמת מההכרה, מההרגשה, מההבנה ומשדה הראייה. אם זו עבודה אמיתית, אי-אפשר לזכור אותה כל הזמן. למה? כי בעבודה הזאת הבורא צריך להיות נוכח, וזאת כבר בעיה.

למה הבורא צריך להיות נוכח? כי ההבחן "אין עוד מלבדו" צריך להיות קודם כל פעולה שהאדם יכול לבצע כרגע. אז האדם לוקח את הבורא, שזה נקרא "בוא אל פרעה", והולך עכשיו להתחבר עם החבר. הנקודה שבלב, "משה", היא שלו, ודמות החבר כלפיו היא כמו פרעה, ואז "משה" ובורא באים יחד לפרעה. כאן האדם צריך לבצע את העבודה. "פרעה" הוא היחס לחבר, לא החבר עצמו, אלא כל הכוחות המנוגדים להתחברות עם החבר.

לכן יש לחדש בכל רגע ורגע את העבודה הזאת, ואפשר גם להתחיל אותה בכל רגע, בכל מצב ועם כל אחד שיש לו יחס לבורא, להתקדמות רוחנית, גם אם עדיין לא מובן לו מהי רוחניות ומיהו הבורא. יש להתחיל מאותה נקודה שבה אומרים לי להתחיל, כשמביאים אלי את השמועה הזאת.

האם חיבור לחבר חייב להיות קשור לעבודה במפעל ההפצה?

חיבור לא צריך להיות קשור למפעל. אבל כיוון שלא משנה עם מי מתחילים לעבוד, כדאי להתחיל לעבוד עם האנשים הקרובים אלי בעיסוקם, אלה שיש לי עמם שפה חיצונית משותפת ומחשבות חיצוניות משותפות, ודרכם אפשר כביכול להבין את הפנימיות שלהם, את התגובה שלהם. אם נמצאים באותה מחלקה עם חבר, זאת הזדמנות לעבוד איתו.

מה זה להתחבר?

להתחבר הוא כשאני רוצה להגיע לקשר עם הבורא, ולצערי איני מסוגל להגיע לקשר הזה מבלי להתחבר עם החבר. גם החבר עצמו צריך להגיע לאותו מצב, לאותה הבנה, להכרה הזאת שאם לא יתחבר איתי, הוא לא יגיע לבורא. הבורא הוא המטרה המשותפת שלנו. דבקות בבורא, השתוות צורה עמו, זאת המטרה של שנינו, ואיש מאיתנו לא יכול להשיגה מבלי להתחבר עם האחר.

מהי ההתחברות עצמה?

"התחברות" נקרא שהכלי להגיע לבורא נמצא בחבר שלי. הכלי הזה נקרא התפעלות, השתוקקות, התרוממות, רוממות ה', והכול נמצא אצל החבר שלי. את הכלי הזה מקבלים מהחבר, ולא מתוך ההשתוקקות שיש לאדם עצמו, שאותה הכניס בו הבורא ושזאת דרגת האפס.

אם האדם קולט התפעלות מהחבר שלו, וזאת רק תמורת ההשקעה שלו בחבר, העבודה בהכנעה ובגדלות כלפי החבר, זהו הכלי שבו הוא עצמו משתוקק לבורא. ולפני שהוא עצמו משתוקק, לפני שהתחבר עם החבר כדי לקחת ממנו כלי, הבורא נתן לו את ההשתוקקות. הבורא כאילו השתוקק לעצמו, ולא האדם השתוקק אל הבורא.

למה ההדדיות הכרחית בהתחברות עם החבר?

אפשר להתפעל מהחברה בלי לתת התפעלות, בלי להתחבר עם החברים. אבל אחרי כן האדם נמצא בירידה גדולה מאוד. הוא עובד על חומר דלק של החברים, ואחר כך נופל. למה? כי היתה לו רק נקודת הכתר, בלי נקודת המלכות. הוא לא יודע מי הוא. האדם צריך חסרונות יחד עם גדלות. המשפט הקובע הוא "אני משתוקק לה'". צריך להיות "אני" ו"הוא" - מלכות וכתר.

בכך שהאדם לוקח מהחברים התפעלות הוא כמו מלאך, הוא באמת מתנפח מגאווה מהעבודה עם החברים, אבל אז באה נפילה, כי הוא לא התחבר עם "האני" שלו. הוא לקח מהם התפעלות, כביכול רשימות דהתלבשות, בלי רשימות דעביות שלו. על האדם לראות מי הוא, שלמעשה הוא לא רוצה ולא מסוגל. הנקודה שלו חייבת להשתתף בתהליך הזה.

איך מתברר לאדם שהוא לא מסוגל להתחבר?

האדם צריך ליצור כלי לבורא. אם הוא מקבל התפעלות מהבורא, היא של הבורא. אם הוא מקבל התפעלות מהחברים, היא שלהם. צריך שהוא עצמו, הבזוי, שאין לו דבר, שלא מסוגל לדבר, לא להתחבר עם החברים ולא לרצות את הבורא, ייקח מהחברים את ההתפעלות הזאת ואיתה יפעל. הוא עצמו משיג את ההתפעלות הזאת.

באדם חייבות להיות שתי נקודות, "האני" הנמוך ביותר, המושפל ואפס אפסים, המקבל מהחברים את ההתפעלות שלהם, מפני שהוא מעלה אותם גבוה מאוד. ההתפעלות שהוא מקבל מהם על ידי עבודה כלפיהם נקראת אצלו "כתר", ו"האני" שלו זה ה"מלכות", כביכול רשימו דהתלבשות ורשימו דעביות.

אין אחרת, כי ההתפעלות שלוקחים מהבורא היא של הבורא, וההתפעלות שלוקחים מהחבר היא של החבר. אז איך תהפוך ההתפעלות הזאת להיות של האדם? צריכות להיות בו שתי הנקודות האלה, אני, שלא מתפעל בעצמי מהבורא, לוקח התפעלות מהחבר. כי אחרת, איפה נקודת "האני"? איך האדם יפתח אותה בלי פעולות של "ואהבת לרעך כמוך"?

האדם יכול להגיע להכרה שהוא לא מסוגל לכך רק אם ינסה את פעולת ההתחברות על החברים, ויראה בפועל שהוא אינו מסוגל. כלפי בורא אי-אפשר לראות. מזה יוצא, שגם את נקודת המלכות וגם את נקודת הכתר האדם צריך לקבל מהחברה, מהחברים.

כל מה שבא מהבורא, נקרא "תורה". לכן התורה היא הוראה, אור, כוח שבא מהבורא. וכל מה שבא מהבורא נחלק לשני חלקים, לכלים ולאורות. כלים הם הנבראים, ואורות הם מה שהבורא רוצה לתת לנבראים. האור שבא מהבורא, בא מהבורא יש מיש, ובורא את הכלי יש מאין.

ולכן התורה נחלקת למה שבא ישירות מהבורא, הנקרא "פנימיות", "פנים", "קדם", ולכלים הנקראים "חיצוניות", "אחוריים", "לבושים", שנבראו על ידי האור, אבל נשארו לתיקון על ידי עבודת האדם. אם האדם, באמצעות הפעולות שלו, על ידי היגיעה שלו, מתאים את הכלים לאורות, מבקש שהאורות יתקנו את הכלים, לפי כנות בקשתו נעשים התיקונים. ואז האורות ממלאים את הכלים, והמילוי הזה מורגש בתוך הכלים כהתגלות האלוקות, כאור.

לכן על האדם לעשות פעולה אחת ויחידה - לדרוש שהאור יתקן את הכלי. כלומר, האור בא מלמעלה, הכלי בא מלמעלה, והפעולה של האורות בתוך הכלים מביאה למצב שבו, בתוך הכלים מצטיירת נקודה חופשית הנקראת "אדם". והנקודה החופשית הזאת היא שצריכה לדרוש את התאמת הכלים לאורות, וזאת כל פעולתה.

כדי להקל על הפעולות הללו, הכלי נחלק לשש מאות אלף חלקים. כלומר, פעולות האדם על תיקון הכלים מתחלקות לתר"ך פעולות, הנקראות "הלכות", ואותן צריך לבצע על הדינים שמתגלים בכלים. "דינים" הם הגבלה, הפער שמתגלה בין אור לכלי. הפעולות הללו מוחשיות מאוד ופשוטות לתיאור, עד שכבר לא מלבישים אותן בלבושים חיצוניים שונים של העולם הזה.

מה פירוש "זמן תורה לחוד וזמן תפילה לחוד"?

"תורה" נקרא שאדם לומד תורה. בזמן לימוד תורה עליו להיות בהשוואת הצורה לאור באופן מלא, כדי שהאור ישפיע אליו. החוק היחיד הקיים בעולם הוא חוק השתוות הצורה, וכל יתר החוקים הם תוצאה שלו. לכן, אם האדם לומד משהו ששייך למאורות עליונים, ורוצה שהוא ישפיע אליו מלמעלה, עליו להיות ברצונות, במחשבות, בכוונות, בתכונות, בהתפעלויות שלו, קרוב למקור ככל שניתן.

לכן אם אדם לומד תורה, עליו להתקשר לתורה בשני אופנים. מצד אחד, "זמן תורה לחוד" - להרגיש שלמות, נצחיות, שלא חסר דבר, שהאדם שייך לעולם הרוחני, ומצד אחר לא להיות כמלאך, אלא להגיע לדרישה מהתורה. להביא עם הלימוד שלו בקשה לתיקון, תפילה - "זמן תפילה לחוד".

היחס של האדם כלפי הכוח העליון שהוא רוצה לקבל, צריך לכלול גם את הרגשת השלמות וגם בקשה לתיקון.

למה יש לגשת ללימוד התורה באופן כזה?

האדם צריך להגיע למצב כזה, שבזמן הלימוד היחס שלו לתורה יהיה מבוקר, נמצא בשליטתו, ולא לבכות אם כואב לו עכשיו ולצחוק אם משהו מצחיק אותו עכשיו. זה אינו שימוש נאות בתורה על ידי האדם.

בטרם יבוא האדם ללימוד, עליו להצטייד בכמה מרכיבים כדי שהלימוד יהיה מועיל לתיקון, להתקדמות, אחרת הלימוד חסר תוחלת. כתוב שצריכה להיות תפילה לפני תפילה. כמו שכתוב בתלמוד (וצריך לפרש זאת נכון), שפעם, לפני שאנשים היו קוראים "קריאת שמע דשחרית", הם היו יושבים שעתיים ומקבצים כוונות בכובד ראש, כדי שיוכלו להגיד כראוי "קריאת שמע".

איך אפשר לדעת למה יש להידמות?

בדרגה תחתונה לעולם אי-אפשר לדעת מהי דרגה עליונה. אם האדם היה יודע מהי דרגה עליונה, הידיעה הזאת היתה כבר מחזיקה אותו בדרגה עליונה. כך הוא הטבע הרוחני, במקום שבו האדם יכול להיות, שם הוא נמצא. בטבע הרוחני לא קיים מצב, כמו בגוף בעולם הזה, שבו האדם יכול להיות שם, אבל עדיין לא הגיע, וכל שנותר לו הוא לקנות כרטיס נסיעה לשם.

האדם לעולם לא יכול לדעת מראש, אפילו בדרגות רוחניות, בהליכה רוחנית, מהי דרגה עליונה יותר, אלא עליו לטפס אליה למעלה מהדעת. זאת אומרת, להידמות לעליון נקרא להיות רוחני יותר, משפיע יותר, שלם יותר, פחות לחשוב על עצמי ויותר להשתייך לבורא.

מספיק לדמיין כל מיני ציורים כאלה, ואם לא די בכך, אפשר לבקש לקבל מלמעלה הבנה מהו עליון כדי להידמות אליו, שזה נקרא "האור המחזיר למוטב". מותר לבקש התגלות האלוקות, לא כדי ליהנות ממנה, אלא כדי להיתקן על ידה. כלומר, לדרוש תיקונים במקום תענוגים. שהתיקונים בעצמם יהיו המילויים, שהם יביאו לדבקות - "שכר מצווה לדעת המצווה".

איך להתכונן למצב שבו מקבלים תיקונים במקום מילויים?

כדי להתכונן למצב הזה יש להצטייד בחיסרון. הכול פשוט, יש אור וכלי, לבוש ופנימיות, רצון ומילוי, תיקונים והמילויים, ששניהם באים מהאור. לכן כל החיים שלנו חייבים להיות תלויים באור, ולאור יש שתי השפעות, תיקון, ואחר כך מילוי. תלוי למה רוצים להיות קשורים, מה מעדיפים, מה אני רוצה להשיג מפעולה שלו עלי.

האדם מתחיל לעמוד מול פעולות החלטיות של כן או לא, וזה קצר מדי בשבילנו, לא נשאר על מה לדבר, לא נשאר במה למלא את החיים. חייבים להתחיל לעשות מיד, להתחיל לפעול. לכן מסוכן לדבר כך, כי האדם לא מוצא את עצמו בזה, ובורח. אם מסבירים כך, מה יש לשאול?

האם כל שיש לדרוש הם כלים דהשפעה?

האדם צריך לדרוש כלים דהשפעה, להיות המשפיע, להיות דומה לבורא, ולרצון הזה על האדם להגיע. אבל אל לו לדרוש סתם השפעה. השפעה דורשים כל הארגונים שכביכול מצילים את העולם. עליו לדרוש השפעה מפני שזו תכונת הבורא, מפני שכלים דהשפעה הם אמצעי לדבקות בבורא.

סתם רצון להשפיע או רצון לקבל הם שני מלאכים, ימין או שמאל. אין טעם להיות דבוק בימין, לרצות כלים דהשפעה, אלא כדי להיות דומה לבורא, אחרת ההשפעה היא להשפיע על מנת לקבל. תפילה צריכה לצאת מרוממות הבורא, מההרגשה שהבורא הוא הגדול. אם הבורא הוא הגדול, מתוך זה כל יתר הדברים שהאדם עושה הם נכונים, גם אם בהתחלה הם אגואיסטיים, אבל מהכרת הגדלות היחס שלו יהיה נכון.

ההתפתחות מתרחשת לפי השלבים הללו, לקבל על מנת לקבל, להשפיע על מנת לקבל, להשפיע על מנת להשפיע ולקבל על מנת להשפיע.

האם מותר ליהנות ממה שאנו עושים?

אם אדם נהנה ממה שהוא עושה, השאלה היא האם ההנאה הזאת היא חומר דלק, כי אחרת הוא לא יוכל לבצע את המעשה, או שמא ההנאה היא המטרה הסופית? האם ההנאה היא אמצעי או מטרה? אם ההנאה היא אמצעי, ודאי שהאדם חייב לקבל את ההנאה הזאת, אחרת לא יוכל לזוז. כי מלכתחילה כל המבנה שלנו מחייב חומר דלק, והדלק הזה הוא הנאה. ואז האדם מבקש מהבורא בצורה מילולית: "תן לי אפשרות לעשות מעשה דהשפעה". אבל בפנים מקופלת הכוונה: "תן לי ליהנות ממעשה דהשפעה כך שלא אעשה אותו כדי ליהנות, אלא שההנאה תאפשר לי לעשות מעשה דהשפעה."

אסור לדכא שום הנאה, ולא משנה איזו הנאה, על אחת כמה וכמה הנאה שנקרית בדרך. על האדם לבדוק מה מקור ההנאה הזאת, ולהשתוקק להנאה מהדרך עצמה, מהשתוות הצורה, מההידמות לבורא, מהקרבה אליו, אבל לא להפסיק ליהנות. הנאה זאת המטרה, השאלה היא רק איזה סוג הנאה. "להיטיב לנבראיו" זה התחלת הבריאה וסוף הבריאה.

אדם שרוצה להגיע לבורא, חייב להגיע להרגשה ש"תורת חיים היא". ב"תלמוד עשר הספירות" בעל הסולם מסביר, שלא די לעשות מעשה השפעה, אלא חייבים ליהנות ממנו, להתמלא במילוי הגדול והגבוה ביותר. ומי שסובל בדרך, סימן שהוא נמצא ברשות הקליפות, ולא ברשות הקדושה.

כל שנייה שבה האדם סובל, הוא מנותק מהבורא. אם הבורא הוא מקור הנאה, איך אפשר להיות קשור למקור ההנאה ולסבול? ישנם מצבים שבהם האדם סובל בדרך, אבל לא בגלל עצמו, אלא בגלל התכללות הנשמות, כשהוא מצטער בצער הציבור. אבל כל מצב ומצב מתוקן צריך להיות מלא בהנאה.

מה אפשר לעשות כדי להתנתק מהסבל שגורמות הקליפות?

מה הן קליפות? "קליפות" הן כל מחשבה שמנתקת את האדם מהבורא. מה אפשר לעשות עם הקליפות? רק דבר אחד, לזכור שהבורא שולח אותן, כי בלי הבורא אין מה להילחם בהן, ויש לפעול כך שהבורא שבי יילחם עם הקליפות שבי, מה שנקרא "בוא אל פרעה". "פרעה" הוא כל ריכוז הקליפות. עד כדי כך היו המצרים חכמים, שאפילו בגשמיות הם עשו גוף נצחי. הם עשו מומיות, חומר חי שהפכו אותו לדומם נצחי, כביכול.

לכן לא כתוב ש"משה" צריך להילחם עם הקליפות, אלא שעליו להיות נוכח. על ידי כך שהוא מתפעל מפעולות הבורא, עליו לגרום לכך שכל הרצונות שלו, שנקראים "עם ישראל", ילכו אחריו. הבורא אומר לו: "בוא תראה איך אני נלחם בפרעה." משה בעצמו לא יכול, כי באיזה כוח יילחם בקליפה? קליפה היא אחוריים של הבורא. הבורא מחייה את הקליפה ומביא אותה לפני האדם, כדי להתגלות דווקא על ידי הקליפה

לא צריך להסכים עם הסבל. מי אנו שנסכים עם הסבל? במצב כזה האדם צריך לברר עם מי הוא מזדהה עכשיו. אם הוא נשאר עם הסבל, מסכים עם הסבל, הוא נשאר בקליפה, כי הסבל מפריד אותו כעת מהבורא. אם הוא מרגיש סבל, הוא מחובר לקליפה.

איך יוצאים מזה? במצב הזה יש לחפש התרוממות הבורא על פני הקליפה, וזה נקרא להרים את הבורא על פני ה"פרעה", לראות שהבורא הוא המנצח. כל המלחמה הזאת, "עשר מכות", עשר התכונות, עשר ספירות, הכל קורה בתוך האדם. מחוץ לאדם אין קליפה וקדושה, אלא הן הבירור הפנימי של האדם.

איזה תפקיד צריך למלא מי שלומד קבלה לפי דרכו של בעל הסולם?

אדם שרוצה ללכת לפי דרכו של בעל הסולם, חייב לממש אותה לאחרים. עליו להחזיק ככל שניתן את הקבוצה בהשפעה לאחרים, אפילו באופן מלאכותי, להרחיב את המעגל ככל שניתן. ואף אם אין לו דחף פנימי לכך, עליו לעשות זאת כדי לשרוד. אין לו ברירה. מי שלא מתעסק בהפצה, פשוט נעלם מהשטח, מתנוון ודבר לא נותר ממנו. זה מה שקורה.

במציאות יש רק שניים, בורא ונברא, אור וכלי, מילוי וחיסרון, חתן וכלה. וישנו היחס שלנו - איך האדם מייחס את עצמו ל"חתן" ול"כלה", לפי מידת התיקון שלו. כלומר, אם רק שניהם קיימים במציאות, מי אני? אני לא "חתן" ולא "כלה", לא אור ולא כלי, אלא הכוונה, האור חוזר הנקרא "אדם". כלי חדש שנברא כקו אמצעי, בין ימין ושמאל.

לפי זה האדם קובע את הדרגה שלו. כלומר, "כלה" נקרא כלי המתוקן. לא סתם רצון לקבל שהבורא ברא, אלא רצון לקבל עם הכוונה על מנת להשפיע. את הרצון הזה על האדם להשיג. לצורה הזאת עליו להגיע - לקחת את הרצון לקבל ולטפח אותו עד שיהיה דומה לבורא.

לכן "כלה" אינה דבר מוכן, אלא מה שקונים, מה שזוכים בו, מה שמגיעים אליו. כמו שרב"ש אומר, ש"כלה" באה מהמילה "כלת משה", והיא גמר העבודה. "משה" נקרא השתוקקות לבורא, הנקודה שבלב שמשתוקקת לבורא, שמושכת אותנו קדימה מגשמיות לרוחניות. ו"כלת משה" נקרא שהאדם גומר את העבודה, ומה שהוא משיג במשיכתו לבורא נקרא "כלה", במשמעות "סוף", שאז ה"כלה" מוכנה לחופה ונקראת אז "בת מלך", שבה מתגלה הבורא, בכלי המתוקן הזה.

הכלה הזאת נקראת גם "שבת", מפני שהיא סוף "ששת ימי המעשה". גמר תיקון הוא הכוונה על מנת להשפיע, שהאדם משיג משך ששת ימי המעשה, ואז, בכלי המוכן בכוונה על מנת להשפיע, בא מילוי. לכן שבת נקראת "מנוחה", שאז כל הכוונות, על כל הרצונות של האדם, הם על מנת להשפיע, ובכולם, ללא שום הגבלה, הוא יכול לעבוד על מנת להשפיע לבורא. מנוחה כוונתה שאין הגבלות, שהכול מוכן לעל מנת להשפיע.

ומה משייכים לאדם? האדם הוא שמכין את עצמו להיות כ"כלה", הוא שצריך להגיע לדרגת "כלה", לכלי עם כל הכוונות על מנת להשפיע, על כל הרצונות. לדרגת "כלה" לא מגיעים בבת אחת. ישנם הרבה מכשולים בדרך, כמו שהתורה מספרת על כל הדרך, מהתחלה עד הסוף, שבני ישראל עברו מאברהם אבינו ועד "לעיני כל ישראל". את כל התהליך הזה האדם עובר בדרך הפרטית שלו.

ובדרך הוא גם נופל לבחינת מרגלים, שבה הוא לא רוצה לקבל את העבודה, לא רוצה לקחת את התכונה הזאת, לקבל על מנת להשפיע, שיש להגיע אליה כדוגמה ליגיעה שלו, לעבודה שלו. הוא לא רוצה ללכת למעלה מהדעת עד שהוא מבין שאי-אפשר להשיג רצון לבורא הנקרא "ארץ ישראל" - "כלה", "אישה", מבלי לקבל אותו מעל הדעת, מעל השכל, מעל ההבנה שלו.

מכאן, כפי שהאדם מתייחס ל"כלה", לאותה דוגמה של כלי מתוקן, כך הוא מתייחס לבורא. הם אותו קנה מידה. כלומר "כלה" הוא אותו כלי המתוקן שהאדם חייב להשיג, ובהשגתו יש הבחנות שונות. "רוקדים לפני כלה" הכוונה שמשיגים אותה בעליות וירידות, ויש לומר עליה שהיא "כלה יפה", אף על פי שלא נראה כך לעין, מפני שמקבלים אותה בלמעלה מהדעת. רק כשמגיעים לצורה המתוקנת, רואים שהיא יפה.

ואז, בכלי של "כלה", בא מילוי הנקרא "השגת החתן", ונהנים מ"סעודת חתן". לכן השגת ה"חתן", הרגשת ה"חתן", היא רק לפי ה"כלה".

איך יודעים המרגלים שהעולם העליון טוב ושאי-אפשר לזכות בו?

המרגלים אומרים: "טוב הוא העולם העליון ההוא... אבל מי יכול לזכות בו", איך הם יודעים שהוא טוב? הם יודעים, כי זה מה שמתגלה להם. האדם מרגיש כלפי האור מקיף, שלעומת המצב שהוא נמצא בו, ב"מדבר", ב"מלחמות", אם ייכנס ל"ארץ ישראל" תהיה לו מנוחה, יהיה לו מילוי, יהיה לו כל טוב. אבל הוא לא מסוגל לעבור את הגבול.

"ארץ ישראל" נמצאת תחת שליטת שבע ה"אומות", ועל האדם להיכנס לארץ ישראל, להילחם עם כל שבעת העמים הללו, שהם כנגד שבע ספירות, זעיר אנפין ומלכות, לגרש אותם ולתפוס את מקומם. כלומר, על האדם לתקן את הכוונות על מנת לקבל, לכוונות על מנת להשפיע, תיקון שנקרא "לרכוש את ארץ ישראל", ואז הוא "מתיישב בארץ ישראל".

העבודה הזאת נדמית לאדם בלתי אפשרית לביצוע. לכן, באמצעות אור מקיף הוא רואה מרחוק - זה נקרא "לרגל" - עד כמה הפירות יפים, אבל להשיגם בכלי שלו הוא בהחלט אינו מסוגל. כך נראה לו לפי כל הבדיקות שערך, לפי השכל הבריא, המציאותי. אלא שעליו ללכת למעלה מהדעת, בלי הצדקה, בלי שום יסוד או בסיס, רק מפני שאין ברירה, רק מפני שכך הבורא ציווה.

כל הבעיה היא להבין תמיד, שלא אני הוא שעושה את המלחמה, אלא כפי שהבורא אומר למשה: "בוא אל פרעה", כלומר, הבורא הולך ועושה את המלחמה, והאדם יושב וצופה בה. כמו בפסוק "וירם משה ידיו" - אם ירים את ידי האמונה שלו, יצליח. למה? כי אז הבורא יכול למלא את הכלי באור תיקון הבריאה, ואחר כך באור מטרת הבריאה.

ואם האדם חושב שהוא מסוגל לעשות את המלחמה ולהצליח בעצמו, ודאי שלא יצליח. העניין הוא לא ללכת למעלה מהדעת ולחשוב "אני מסוגל", שטות היא לחשוב "אני מסוגל", כי האדם לא מסוגל. הגישה אמורה להיות, וכאן גם טמונה הבעיה, להפסיק לחשוב שאני עושה ושאני מסוגל לעשות, אלא עלי להגיע לקשר עם הבורא, ועל ידי הקשר הזה, כוח הבורא שהאדם מביא לשטח ההתמודדות שלו, הוא המנצח.

אפשר לעבור ממחשבה שאני הוא בעל הפעולה, למחשבה שהבורא הוא בעל הפעולה ואני רק מסייע בידו, אם האדם משוכנע שהבורא אכן עושה ויעשה. הבעיה היא שבמצב הזה האדם צריך לוותר על האני שלו, ולהידבק בעליון.

מה ההבדל המהותי בין בית הלל לבין בית שמאי?

בית הלל ובית שמאי הן כביכול שתי גישות לאמת אחת. "כלה" היא הכלי המתוקן שבו מתגלה הבורא, האור - רצון לקבל על מנת להשפיע. במצב הנוכחי שלו, האדם רואה את הכלי הזה כמשהו נוראי, הפוך ממנו, והמוצא היחיד שיש לו, הוא להתייחס אל הכלי הזה למעלה מהדעת. אם הוא לא מתייחס אליו כך, הוא בורח מכל העניין ולא נוגע בו עוד.

מכאן נובעות שתי האמרות, כלה כמו שנראית לעין, וכלה לא כמו שנראית לעין, אלא יפה וחסודה. "יפה וחסודה" הכוונה לתיקון חפץ חסד, על מנת להשפיע, שבו מתגלה יופיה, אור חוכמה, כלומר, היא מתוקנת ומלאה בכול. אלא שאין מצב אחר חוץ מהמצב הזה. הכלי מתוקן ומלא ונמצא במצב הטוב ביותר, ורק כלפינו הוא מתגלה בינתיים כ"כלה כמו שהיא".

זאת אומרת, בית שמאי ובית הלל מדברים על אותו מצב, אלא שהאחד מדבר על האדם שנמצא עדיין בתהליך של התקנת התבוננות נכונה על ה"כלה", ואז הוא אומר: "כלה כמו שהיא", והשני מדבר על המצב האמיתי, על המראה האמיתי של ה"כלה" או על ההסתכלות המתוקנת של האדם, שכבר מתחבר אל ה"כלה" - כלומר מגיע לדרגת התיקון הזאת.

המחלוקת בין בית שמאי לבין בית הלל, המתוארת ללא הרף בתלמוד, נסבה על המצב האמיתי ועל הדרך שבה האדם מקבל אותו לעת עתה, במצבו הנוכחי. כלומר, אחד מדבר ממצב "גמר התיקון" והשני מדבר מ"ששת ימי המעשה".

מהו התיקון הזה שנקרא "דבקות", שקבלה הופכת להשפעה?

האדם אינו יכול וגם לא צריך לשנות את הבריאה, להרוס את הרצון לקבל שלו או לשנותו או להתייחס אליו כפי שהוא. עליו לקחתו ועל כל האופנים שבו לשלב ולהרכיב כוונה על מנת להשפיע, לא משנה מה הרצונות ומה התכונות שמתעוררות בו.

לעיתים האדם מזועזע ממה שמתגלה בו פתאום, מהתכונות הנוראות שנמצאות בו ושכלל לא חשד שישנן אצלו. הוא רק שוכח שהבורא הוא מי שמכניס בו ומחדיר בו אותן, שהן היו שם גם קודם לכן, אבל עכשיו נגלו. זאת אומרת, אין טעם להתייחס לרצונות ולתכונות ולהתעמק בטיב התכונה עצמה, כי ממילא כל הרצונות האסורים כמו לגנוב, להרוג, לנאוף וכולי נמצאים בו מלכתחילה. ואת כולם חייב האדם להרגיש עד העמקות הנבזית ביותר שלהם, ואז לתקן אותם על ידי הכוונה על מנת להשפיע. ואז "שונאו הופך לאוהבו", "זדונות ושגגות הופכות לזכויות", וזה התיקון.

כלומר, בכל דבר צריך לחשוב רק על הכוונה ולחיות בה, ולא לחיות בתוך הרצונות והתכונות עצמם. יש גם עצות חינוכיות שכאלה בתלמוד, המדברות על אדם שטבעו גס, שיש לו רצונות ונטיות לפגוע באחרים, ושצריך ללמד אותו להיות שוחט - כדי שישחט בהמות במקום אנשים. ויש ההיפך, אנשים עדינים שאינם מסוגלים להיות שוחטים ואפילו לא לראות שחיטה. תלוי בנטיות של האדם.

כל תכונה ותכונה שנבראה באדם היא טובה או רעה, תלוי איך מממשים אותה גם בגשמיות וגם ברוחניות. למשל, התכונה להיות גנב. בתלמוד כותבים הרבה על גניבה, על איך צריך לגנוב מהרצון לקבל. כי באופן ישיר אי-אפשר להשיג דבר מהרצון לקבל, הוא חכם יותר מהאדם, אלא צריך לעבוד עליו בתחכום, בערמומיות, כדי לגנוב ממנו יכולת להשתמש דווקא בו, כלומר, לגנוב ממנו מה שיש בו.

איך יכול אדם הנתקל בתופעה מסוימת, להגיע באמצעותה ליחס מתוקן?

בהתחלה האדם חושב שעליו לשנות את עצמו, לשנות את התופעה, לשנות את החבר. אבל הוא עצמו צריך לעשות זאת. ואז הוא מתחיל לעבור תהליך ארוך ולא נעים של ניסיונות, מצבים מרים של חולשה, ייאוש, דכדוך. ומה שנראה בעיניו כנפילה, אינה נפילה, מפני ש"נפילה" זה מצב שבו אדם נמצא בניתוק מהבורא ולא הרגשה של "רע לי". עד שנזכר - הוא עצמו לא נזכר, אלא מזכירים לו מהשמים - שהכול בסדר, יש בורא והוא יטפל בכול, ישנה את המצב, העיקר הוא להיות קשור אליו.

כך מלמדים את האדם בהדרגה שבכל המציאות שלו חסרה רק המשיכה של הבורא לתוך תמונת העולם שהוא נמצא בה. התמונה הזאת משתנה כל הזמן בכוונה, כי אם היא היתה קבועה, האדם היה מוצא את הבורא, מוצא את היחס הנכון אליו ואל המציאות, והכול היה מסתדר. אבל כדי שהאדם ילך בהתמדה ויתקרב אל הבורא עד הדבקות האמיתית, משנים לו את תמונת העולם שלו. מכניסים אותו, כמו בסרט, לעוד פריים ועוד פריים, לעוד תמונה ועוד תמונה, כדי שבכל פעם ישתכלל יותר. במה? בשיבוץ הבורא בתוך התמונה הזאת.

כל הבעיה של האדם היא, איך להזכיר לעצמו שהתמונה משתנה, שמה שהיה קודם עבר, ושעכשיו הוא נמצא בפריים אחר, בתמונה אחרת. את התמונה הקודמת הוא כביכול אינו זוכר, הכול נעלם. איך יזכור שיש בורא, ושכל מה שלפניו מציב לו הבורא, ושעליו למשוך את הבורא לתוך התמונה הזאת ולהיות בדבקות עמו? איך יזכור שהתמונה הזאת היא כהפרעה, שעל ידה עליו לבנות את הדבקות בבורא? איך יאחז בו ויביא אותו לפניו במהירות? רק בעזרת הכנה קודמת של חברה, רב וספרים.

כל פעם מחדש אובד הקשר עם הבורא. אם הקשר נשמר, סימן שהאדם לא עבר עדיין לתמונה החדשה, ואז כביכול אין לו עבודה. אולי יש לו עבודה באופנים אחרים, בחיזוק הקשר הזה, בחידודו, אבל הנקודה היא - לעבור לתמונה חדשה.

למה בתמונה הבאה לא זוכרים את התמונה הקודמת ולא יכולים להשתמש בה?

מפני שיש רשימו חדש. האור שמאיר הוא אותו אור, אבל אם מממשים את הרשימו הקודם, תמורתו מתגלה הרשימו הבא בתור, מאותה שרשרת רשימות הנמצאת בתוך האדם ושעליה להתממש כולה.

כמעט שום דבר ממה שהאדם משיג במצב הקודם, לא יכול לעזור לו במצב הבא. המצב הבא הוא חיים חדשים, כמו גלגול חדש. כל מה שיש ברשימו החדש ומה שמתגלה על ידו, לא מבוסס על המצב הקודם.

ניתן לראות איך בכל פעם נתקעים באותן בעיות כביכול ועושים אותן שטויות. לא זוכרים, ושוב חוזרים על אותן טעויות. הגורם היחיד שיכול לעזור כאן הוא רק לימוד וקבוצה. הם יכולים לספק את הדברים חדשים שניתן למשוך אותם למצב החדש, הנוכחי. אין משהו מהעבר שיכול לעזור, כי מדובר בדרגה חדשה, גבוהה יותר. צריך רק ללכת למעלה מהדעת ולקבץ כוחות חדשים.

איזו נקודת שליטה חדשה מתגלה לאדם?

במעבר בכל השלבים הללו האדם מתחיל לגלות, שכוחותיו ויכולתו אפסיים, ושביכולתו לקבוע רק את הבאת הבורא אליו. עליו להחליף את גישתו לחיים. קודם לכן הוא היה נפוח כתרנגול, מרגיש "גבר", מרגיש שהוא הקובע והשולט. עכשיו הוא מתחיל להבין שהוא בסך הכול בובה, שאינו יכול לעשות דבר בכוחות עצמו וגם לא לקבוע דבר בחיים. אבל את היחס לבורא הוא קובע - להכניס את הבורא לעולמו, לגלות אותו, להביא אותו, להאיר את העולם באור ה'.

כלומר, עלינו רק לשנות את נקודת המימוש של עצמנו, לא להניח לאגו לשלוט באחרים או בטבע או אפילו בעצמנו ולהרגיש גיבורים - זה כל הרצון לקבל וזאת עבודה ממושכת מאוד - אלא לשים דגש על נקודה שונה לחלוטין משליטה וגאווה ודריכה על אחרים, להיות הקובע אם הבורא יהיה נוכח או לא. זה עניין הרבה יותר חשוב, הרבה יותר חזק, רק שהוא נמצא מעל "האני" של האדם, מעל האגו שלו, ולכן אינו נחשב כל כך בעינינו.

אבל במוקדם או במאוחר מגיעה שבירה, שעשויה להתרחש גם אחרי עשר שנים. האדם נשבר ורואה שהוא בהחלט לא מסוגל לדבר ושאינו יכול לעשות דבר. הבורא מראה לו באמצעות תרגילים שונים מי הוא ומה הוא באמת, איך הוא נזרק ממקום למקום, ממצב למצב, נתלה באוויר, ומתוך כך מצטבר בהדרגה שכל באדם, מצטברת הבנה, שפרט למגע עם הבורא אין לו שליטה בדבר.

האדם יכול לתפקד מצוין בתנאי שבכל נקודה בחייו ילך יחד עם הבורא - "בוא אל פרעה".

על פי מה מחליט האדם החלטות בחייו הרגילים?

האדם מגיע להחלטות בחיים הרגילים בשני תנאים. במקום שבו הוא מחובר עם הבורא, הוא מחליט אותן יחד עם הבורא, ובמקום שאינו מחובר עם הבורא, הוא מחליט לפי ההיגיון שלו ועל פי המציאות שהוא נמצא בה.

אם כך, אדם שנמצא בגמר התיקון עובד ברוחניות, וקובע הכול מתוך ההשגה שלו ברוחניות, שהיא עולם שלם. ואז, מהעולם העליון שהוא נמצא בו, הוא קובע כל צעד ושעל בחייו. אם הוא לא נמצא ברוחניות, הוא קובע לפי כללי העולם הזה, ועושה כמו כולם, נשמע לכללי מקום העבודה, הבנקים, המשפחה וכולי.

אבל אם האדם נמצא לא בעולם הזה ולא בעולם הבא, אלא בזמן ההכנה, לפי מה הוא יקבע? לפי מה שהוא קורא? לפי מה שאומרים לו או לפי מה שרואות עיניו? הוא קובע לפי מה שרואות עיניו. אבל מה הוא רואה בעיניו? אם הוא כבר מרגיש משהו, עליו לקחת גם זאת בחשבון, אבל באופן מפוכח.

זמן ההכנה הוא תמיד זמן בעייתי. לכן רב"ש כותב במאמרים רבים, שצריך להזדרז ולעבור אותו מהר. מדמים את המצב הזה לטיפת זרע שנופלת מלמעלה ולא נכנסת לרחם, למקום שבו עליה להתפתח. כלומר, אין במצב שלנו שום אחיזה ושום מיקום, וכך אנחנו בהחלט גם מרגישים.

במילה אחת, איך האדם צריך להתייחס לבורא?

האדם צריך להיות נעול על הבורא.

איך ניתן לזכור בזמן ההכנה את הכוונה, להזדהות איתה, לחיות בה?

יש להשתדל כל הזמן להיזכר בכוח. לא להיזכר בכוונה, כוונה על מנת להשפיע היא כרגע בשבילנו סתם מילים, אלא להשתדל להרגיש את הבורא, כאילו למשוך אותו, כמו שבעל הסולם כותב במכתב בדף ע' (בספר "פרי חכם - אגרות"), להגיע לקשר עמו על מנת לקבל, לא לדמיין אותו בעל מנת להשפיע, אלא לדמיין אותו כמו "בעל תאווה". המשיכה הזאת מביאה בהדרגה חן דקדושה, ולאט לאט, מפעולת הריצה הזאת אחרי הבורא, האדם מתחיל פתאום לפרש נכון יותר מהי תכונת על מנת להשפיע, מיהו הבורא. הוא מתחיל לראות אותם בצורה אמיתית יותר. בתוך ה"לא לשמה" שלו מתחילים להיות מעט ניצוצות "לשמה".

האם רק ב"ארץ ישראל" אפשר להרגיש את הבורא כטוב?

ארץ ישראל נקרא "כוונה על מנת להשפיע". "ארץ" נקרא רצון. ישראל נקרא "ישר" "אל". רצון שמכוון לבורא, למען הבורא, נקרא "ארץ ישראל". ודאי שרק ברצון הזה אפשר לגלות את כל הטוב והעונג.

איך להפוך רצון לגנוב לכוונה על מנת להשפיע?

כתוב: "מצווה לגנוב מגוי". בגשמיות ברור שזה אסור, צריך להיות ישר עם כולם, יש מצוות בני נוח, מצוות דרבנן. אבל ברוחניות "גוי" נקרא רצון לקבל, ו"אדם" נקרא רצון להשפיע, אדמה לעליון, "ישראל", ישר לאל.

"גוי" הוא הכוונה על מנת לקבל ו"ישראל" היא הכוונה על מנת להשפיע, והרצון הוא ניטרלי. אם "ישראל" גונב מ"גוי", כלומר, הופך את הכוונה מעל מנת לקבל לעל מנת להשפיע, זה נקרא "מצווה". וכתוב, ש"שניים אוחזין בטלית" - כוונה על מנת לקבל וכוונה על מנת להשפיע אוחזות ברצון. אחד אומר "כולה שלי" ושני אומר "כולה שלי". אחד רוצה שהרצון יהיה שייך לכוונה שלו על מנת לקבל, והשני רוצה שהרצון יהיה בעל מנת להשפיע, ומתנהל מאבק.

הרצון לקבל נמצא באמצע, לא שייך לא לזה ולא לזה. להעביר אותו מכוונה אחת לכוונה שנייה זה נקרא "לגנוב", או מעל מנת לקבל לעל מנת להשפיע, או הפוך, מעל מנת להשפיע לעל מנת לקבל, כמו שכתוב על אדם הראשון, שגנב היה, "מין היה". כל התיאורים הללו הם רמזים לשינוי הכוונה.

איך אפשר לגנוב מעצמי?

אם מהאור העליון, על ידי הלימוד, בא אור מקיף ומאיר באדם, ומביא לו הרגשה ולו הזעירה ביותר, ההתחלתית, מהו על מנת להשפיע, עדיין לא כוונה על מנת להשפיע, אחרת הוא כבר היה עובר את המחסום, אלא יחס כלשהו לבורא, אז ישנן באדם שתי כוונות ברצון אחד, ובאמצעותן הוא יכול להתחיל את המאבק הזה. אפשר להבדיל את שלושת הגורמים הללו: רצון לקבל, כוונה לעצמי, כוונה לבורא, גם אם עדיין בצורה אגואיסטית.

איך אפשר לקצר את זמן המצב של המיתה, שעוברים בין שני גלגולים, בין שתי עליות?

ביהדות ישנה מסורת שכזאת, שבזמן שקוברים את האדם, שמים סיד בתוך הקבר, כדי שהגוף יירקב כמה שיותר מהר. זה נעשה מפני שהמתים צריכים לקום לתחייה, וגוף שלא נרקב כולו, לא תהיה לו תחייה. לכן מי שעוסק בעבודה רוחנית, צריך לדאוג, שיהיה לו "סיד" כזה, לזמן שהוא עומד להירקב במצב הירידה, וגם לעורר את כוחות ה"משיח", שיקימו אותו מהר לתחייה, שימשכו אותו מהר למצב הנאור החדש.

צריך לדאוג שיהיו שני הכוחות הללו, לדאוג לריקבון הרצון לקבל. מה זה ריקבון הרצון לקבל? שבזמן הנפילה האדם יראה למה הוא נופל, מה הן הסיבות לכך, וזאת לומדים בהדרגה. על האדם לדאוג שאחרי כן יהיה לו כוח שימשוך אותו מלמטה למעלה. ככל שהכוחות הללו חזקים יותר, האדם עובר מהר יותר את זמן הירידה.

יש לדאוג לכוחות האלה מראש. מתי מכינים את המיתה? לפי הדוגמה מהעולם שלנו כשאדם מת, אומרים: "אין מה לעשות". ואז רוחצים את הגופה המוטלת, מטהרים אותה במקווה, ונושאים אותה לבית קברות כדי לטמון אותה בקבר, עד שתירקב. ומי מטפל בגופה? "חברה קדישא".

וכך, האדם שהולך בדרך הרוחנית, צריך לארגן סביבו בטרם עת:

"חברה קדישא" - חברה שתטפל בו.

"משיח" - כוח שיקים אותו לתחייה במהירות.

מהו קשר עם הבורא בזמן ההכנה?

כמו שבעל הסולם כותב בדף ס"ד ובדף ע' ב"פרי חכם - אגרות", שאיכשהו צריך להיות במרוץ אחר הקשר הזה, במחשבה ובהרגשה. לא קשר ממשי, לא בהרגשה ברורה, לא בכלים מתוקנים, אלא קשר דרך אורות המקיפים. אבל הוא נותן לאדם די כוח, תקווה, משיכה להגדיל את הקשר הזה, להשתוקק אליו. כל הריצה הזאת, כל החיפוש הזה, הוא אחרי ה"כלה". זה כמו רווק שמחפש כלה.

האדם הפוך לחלוטין מן האור, מן הבורא, עד כדי כך שאין לתאר בו משהו הדומה או קרוב לאור. לכן התכונות ההפוכות שבו מתגלות לו לאט לאט, כדי שלא יעמוד פתאום מול הר כזה, שאי-אפשר אפילו לחלום לראות את ראשו. ההופכיות הזאת איומה, מכאן עד אין-סוף. אלא שמראים לנו לאט לאט עד כמה אנחנו הפוכים. כל הצורה שלנו, כל התכונות שלנו, הפוכות לחלוטין מהבורא.

אם היתה לנו רק תכונה אחת הפוכה, יכולנו למדוד את התכונה הזאת כלפי יתר התכונות. היתה לנו הסתכלות נכונה מתכונות אחרות על התכונה האחת שאינה נכונה. ואז היינו רואים שהיא הפוכה. אבל מפני שהעיניים, הידיים, חוש הריח, השמיעה, כל המידות שלנו הפוכות גם הן, אין לנו שום אפשרות לראות בנו משהו שאינו הפוך, לכן הכול נראה לנו בסדר.

אבל כדי שתתגלה באדם הצורה ההפוכה הזאת, צריך גילוי מלמעלה. מפני שאין בנו שום הכנה, התחלה לראות משהו בסתירה למה שקיים, אנו זקוקים לנקודה שבלב מפותחת מאוד, תכונה חיצונית אחת שהיא מחוץ לעולם הזה. ואז דרכה אפשר לבדוק ולבקר את כל יתר התכונות, את כל הצורה שלנו.

לכן, רק לפי כמה שמאירים לנו מלמעלה ומטפחים את התכונה הזאת, את הנקודה שבלב, אנו יכולים לראות עד כמה אנו הפוכים מן האור. לפני כן זה בלתי אפשרי. כמו בחומר ו"אל-חומר", שבהם הכול הפוך ומנוגד. אבל מי יודע שזה הפוך? צריכה להיות איזו נקודת אמצע, כנגד.

האדם שמתחיל לקבל לתוך תכונותיו את הנקודה הנגדית הזאת, את תכונת הבורא, ומתוך נקודת הבורא, הנקודה שבלב, מסתכל על כל יתר התכונות שלו, על כל הצורה הכללית שלו, ורואה עד כמה הכול אצלו הפוך, נוצרת בו הרגשה הנקראת "כובד ראש". אבל זה עדיין לא בדיוק כובד ראש. לראות את ההופכיות זה עדיין לא מספיק. אפשר לומר: "לך לאומן שעשני", לצאת מהמצב מבלי לעשות דבר, לנקוט קלות ראש, לא לקבל את המצב ולהמשיך הלאה.

אלא ש"כובד ראש" נקרא, אחרי שהאדם רואה מתוך הנקודה שבלב את כל צורתו ההפוכה מהאלוקות, ככל שנותנים לו לראות אותה. זאת עדיין צורה קטנה מאוד, אפילו לא עיבור. אחרי ההרגשה הזאת עליו להגיע להכנעה, לא הכנעת התכונות שלו כלפי תכונות הבורא, אלא הכנעה בצורת עצה לעבוד למעלה מהדעת עם התכונות שלו. קבלת העבודה למעלה מהדעת נקראת "עבודה בכובד ראש".

כלומר, לא מספיק לראות את התכונות ההפוכות, צריך יחס נכון אליהן. ואז יש רק תוצאה אחת - תפילה, מפני שהאדם רואה עד כמה הוא הפוך רק אם נותנים לו לראות זאת, ואין לו שום אפשרות להפוך את עצמו לצורה הנכונה אלא על ידי עזרה מלמעלה. ואז הוא פונה לבורא בכובד ראש.

אחר כך הוא מבין שאת שתי הצורות הללו, הצורה ההפוכה שלו והצורה האמיתית שיקבל אם הבורא יעזור לו, נתנו לו להרגיש בכוונה. ולהרגיש באחת מהן רע ובשנייה להרגיש טוב. ולא סתם נתנו לו להרגיש אותם כשני מצבים הפוכים של טוב ורע. נתנו לו אותן כדי שמתוך ההבחנה הזאת הוא ירצה לדבוק בבורא עצמו. ושתי הצורות הללו, שנראות לו הפוכות, ומתקבלות כך בתוך ההרגשה שלו, הן רק אמצעים כדי שידבק בבורא, אשר באמת נמצא מעל שתי הצורות האלה.

והאדם נמצא במצב הפוך למעמד הבורא. אם האדם דוחה את היחס שלו למצבו או לפי "קלות ראש" או לפי "כובד ראש", הוא כביכול מתעלם בכלל מיחס לרוחניות. אין מצב ביניים בין "קלות ראש" ל"כובד ראש". המצב הזה לא קיים. כמו מצבם של האנשים הרגילים, שאין להם שום יחס לתכונות שלהם לעומת תכונות הבורא. ברוחניות ההבחנה הזאת אינה קיימת.

מכאן, העבודה העיקרית היא להגיע לתפילה. תפילה נקראת עבודה שבלב, ועליה להיות דווקא בכובד ראש. כובד הראש הוא לא שהאדם רואה את התכונות שלו הפוכות מהבורא ורוצה לתקנן, אלא שלב מעל זה. מתוך שהוא רואה שכך הן ורוצה לתקן אותן, הוא מכניע את עצמו לקבל עצה מהבורא ללכת לתקן אותן בלמעלה מהדעת.

איך יכול האדם לדעת מה חסר לו?

רב"ש כותב במאמר: "האדם צריך לראות מטרם שהוא מתפלל, מה חסר לו, שעל החסרון הזה הוא מתפלל, שהקב"ה ימלא חסרונו". כלומר, האדם צריך להתפלל מהחיסרון, כשהוא יודע מה חסר לו. איך הוא יכול לדעת מה חסר לו? חסר לו רק דבר אחד, לראות שצורתו הפוכה מצורתו של הבורא, כביכול לראות בתוך הדעת. הוא רואה, מרגיש, קולט בתוכו. אין בכך שום דבר מיוחד.

המיוחד הוא בכך שהבורא עשה לו נס. הוא נתן לו הרגשה הפוכה ממה שהוא מרגיש בדרך כלל. נתן לו כלי נוסף, מעולם הפוך, אחר, מהעולם הרוחני. וכך יש לאדם שתי צורות של כלים. ניצוץ אחד בעל מנת להשפיע שנקרא "חן דקדושה", "נקודה שבלב", ניצוץ שנשאר מהכלי השבור, "נר דקיק", והצורה הרגילה, התכונות האגואיסטיות שלו. ואז הוא יכול לבקר, לבדוק, לדון ולהחליט שהצורה שלו, ככל שהוא יכול לראות מתוך הנקודה שבלב, הפוכה מכל אלה.

הידיעה הזאת היא רק התחלת היחס לרוחניות, היא עדיין לא כניסה לרוחניות. אנשים רבים מגיעים להרגשה הזאת. הם פונים אל הקבלה, באים לשיעורים, מגיעים להרגשה, מרגישים אותה, ומיד בורחים. הם הולכים הביתה ולא חוזרים. למה? מפני שחסר עוד שלב אחד. מתוך שמרגישים הופכיות מהבורא, יש להגיע לפתרון הנכון מה מוציאים מתוך שני הנתונים הללו. צריך להתייחס אליהם נכון. "להתייחס נכון" אינו ללכת ולחפש בעצמי כלי שיעזור לי לשפר את עצמי, לצאת בכוחות עצמי לדרגת הבורא. אם האדם מסתכל כך, הוא נוכח לדעת שהוא לא מסוגל, ואז הוא נשבר ועוזב.

האדם אומר שהעבודה הזאת לא בשבילו, שהיא לא נועדה לבני אדם - "הבורא בשמים ואני בארץ, אז עזבו אותי ותנו לחיות". הוא מעדיף לעצום עיניים ולהיות בטבע אחד, ולא באמצע, בין רוחניות לגשמיות, שזו הרגשה נוראית. הוא מרגיש את עצמו הפוך, נבזה, איום ונורא, ונמצא כל הזמן בהרגשה לא טובה, בייאוש. לשם מה? הרגשת הפער בין רוחניות לגשמיות חייבת לתת מיד מימוש נכון להרגשה הזאת. אחרת האדם נופל לדיכאון, להרגשת חוסר אונים, להרגשת חוסר תועלת, וחושב מה יש לו מזה. כלומר, הכרת הרע חייבת להיות קרש קפיצה מיידי לעבודה בלמעלה מהדעת: להבין שאני לא מסוגל לעשות זאת ושהבורא כן מסוגל ורוצה לעשות, ובכוונתו לעשות במידה שאדרוש ממנו. למה צריך לדרוש זאת ממנו? מפני שבכך האדם נאלץ להעריך את הבורא, להכניע את עצמו, לקבל את עצתו, לדבוק בו. בסופו של דבר מה שמשיגים הוא דבקות.

אם האדם עושה את עיבוד הנתונים האלה נכון, הוא זקוק לחברה שתיתן לו את הכוחות הללו ואת היחס הנכון למצב. ואז מהר מאוד הוא עובר לשלב הבא, שנקרא "עבודה עם כובד ראש", שזה כבר תפילה.

תפילה לבורא חייבת להיות למעלה מהדעת, מפני שתפילה היא חיסרון של התחתון שצריך להיקלט בעליון. אבל האדם לא נמצא בעליון, הוא יכול להישמע אצל העליון אם יעלה אליו את החיסרון שלו. להעלות חיסרון לעליון נקרא "לעשות פעולה למעלה מהדעת". לקחת את החיסרון שלי מהדרגה שלי ולהעלותו לדרגה של העליון.

איך עושים זאת? בניגוד לכל מה שהאדם יכול לתאר לעצמו שבכוחו לעשות, דווקא מתוך המצב שנראה לגמרי נואש, צריך לראות את התוצאה האחת, שהבורא הוא מי שיכול לעזור. הנקודה הזאת אינה לוגית. השכל לא יכול להעביר את האדם מעולם הזה לרוחניות. באמצע יש הפסק, ורק אם מקבלים על המצב הזה מסך, כלי רוחני, כוונה על מנת להשפיע, ניתוק מהחושים ומהשכל, הרצון של התחתון נקלט בעליון כתפילה.

לעומת מה יכול האדם למדוד את הרע שלו?

לאדם ישנן שתי אפשרויות לראות את מצבו: אני לעומת הבורא או אני לעומת החברה, החבר. כלומר, למדוד את עצמו לעומת זרים שהם או בורא או חברה. אין לו עוד כלפי מי לבדוק את עצמו. במקום הבורא נתנו לו חברה, ומהחברה הוא יכול לבוא אחר כך ליחס כלפי הבורא. אבל בסופו של דבר עליו להגיע למצב שבו הבורא והחברה עבורו הם כמדידה אחת.

כלפי הכלים האגואיסטיים שלו, לא משנה מי נמצא מבחוץ. אם משנה לו, סימן שהיחס שלו הוא על מנת לקבל, שהוא עושה חשבונות עם מי כדאי יותר ועם מי כדאי פחות להיות ביחס יפה ואדיב. סימן שהוא משקר לעצמו. אם האדם רוצה למדוד נכון את המעמד שלו ככלי מתוקן או מקולקל, היחס שלו לבורא או לחברה צריך להיות שווה. בכך הוא מאפס את הרצון לקבל שלו לאפס, וממנו הוא יכול להתחיל למדוד. אז אין סטייה פנימית, ומכשיר המדידה שלו מסתכל נכון ממנו והחוצה.

ואם האדם מסתכל נכון ממנו והחוצה, הוא רואה איפה נמצא היחס האמיתי שלו, ומתוך זה הוא מתחיל לעבוד. כלומר, לא ייתכן שהשקר הזה, הדבר החיצוני כלפי הרצון לקבל, שונה מהרצון לקבל שלו. אחרת השקר הזה מכסה את עיניו והוא כלל לא נמצא במציאות הנכונה.

אין זה אומר שיש ללכת ולהשפיע לכולם, להיות אדיב לכולם בכוח, לשרת את כולם, כמו שאנשים חושבים שצריך להיות. לכן הם דורשים ממקובלים לרוץ ולסדר להם את כל הבעיות. יש להתייחס לכל אחד ואחד מחוצה לי רק כדי לאפס את הכלים, ולא כדי לשרת את כל העולם או את האגואיזם של החבר.

איך אפשר לגלות את הרע שבי, אם מהתבוננות בחבר אני לומד להכיר את הרע שבו?

הבעיה הזאת יכולה להביא לטעות. אי-אפשר לבוא ולומר שכל הרע שאני רואה בחבר הוא רע, מפני שהכלים שלי לא מתוקנים, והחבר הוא ממש מלאך, בורא. אי-אפשר לומר זאת לא בגלל המעמד שלי, אלא מפני שזה לא המצב הנכון. המצב האמיתי, המציאותי, הוא שכל החברים מקולקלים וכולם נמצאים בהופכיות מהבורא.

אם האדם מודד את הכלים הפנימיים שלו לעומת אחרים, הוא אומר שהיחס שלו כלפי האחרים - בורא או נבראים או חברים - הוא יחס אחד, יחס אגואיסטי, שהם נמצאים מחוצה לו. אבל מחוצה לו יש חברים, נבראים, שגם הם אגואיסטים, ויש הבדל בינם לבין הבורא, שהוא תכונה אלטרואיסטית מוחלטת, נצחית.

אם היחס שלו לאחרים נראה לו רע, מפני שרק הוא רע והם טובים, אין לו עם מי לעבוד. הגישה שלו מוטעית. הוא לא מודד אותם כפי שהם, אלא כפי שהיו אמורים להיות בגמר התיקון. וזה לא טוב. צריך לראות נכון גם את עצמי וגם את החברים, ואז יכולים להתחבר עמם יחד כדי להגיע לתיקון. לא צריך לראות את החברים כמתוקנים, אלא לראותם כפי שהם, כדי שתהיה לי חברה, חברים, לצעוד איתם יחד למתקפה.

אולי מה שקורה לי זה בעצם לא רע, אלא טוב, ואני רק נמצא בהסתרה?

אם האדם אומר על מה שקורה לו שהוא טוב ולא רע, אף על פי שהוא מרגיש רע, זה שקר. זאת התחסדות. כך אומר הכלל. זהו ההבדל בין דעת בעלי בתים לדעת תורה, בין דת לבין חוכמת הקבלה. האדם משקר לעצמו ואומר, שמה שהבורא עושה, הכול לטובה, גם המכות. הן לא מכות, הן דברים טובים, רק הוא לא מרגיש אותן כטוב. אבל בתוכו הוא מרגיש רע, אז למה לו לשקר לעצמו? למי הוא משקר?

בקבלה לומדים, שהלב שלי נמצא בפרצוף העליון, באמא עילאה, שעכשיו נמצאת באחוריים של אבא ולא מקבלת את התפילה שלי, מפני שהתפילה אינה אמיתית. אדם שמשקר לעצמו יותר, מתרחק עוד יותר מהאמת. אם מקבלים מכות ואומרים עליהן שזה טוב - מתפללים ומודים עליהן, עושים הודיה - אין שקר גדול מזה. אי-אפשר להגיע אז להכרת הרע וללמעלה מהדעת, לא תופשים נכון את המציאות.

ראשית, "אין לדיין מה שעיניו רואות". ואחרי שהאדם מרגיש את עצמו רע, עליו להתייחס לזה ב"אם אין אני לי מי לי".

למה האדם נוטה להדחיק כך את ההרגשה הרעה?

הבעיה היא שאיננו רוצים לחיות בהתנגשות הדעות, להיות בהתנגשות פנימית. קל לנו יותר לומר שאין עוד מלבדו ושהכול בידי שמים, ושכך אני חי. קל לנו להיות כמו כל אדם או יהודי מאמין, שהוא כביכול סומך על השמים. למה "כביכול"? מפני שאין ביקורת. בדרך הזו אנו מוחקים את החיים האלה ורוצים להדביק את עצמנו לאמירה שיש בורא, ושהכול בסדר. אנו מתעלמים מהמציאות שנקרית לנגד עינינו, לא מקבלים את החיים, ובעצם לא חיים את המציאות שמתוכה אנו מחויבים לעלות לגמר התיקון בכוחות עצמנו, אלא מדביקים את עצמנו רק לשמים ולא מקשרים את שתי הנקודות.

לעתים קל לנו גם לחיות חיים אחרים, כמו חילונים. אצלם אין שמים, אנחנו נמצאים על הארץ, ומה שיש בנו, יש בנו. כל האנושות קיימת באחת משתי הנקודות. אם האדם נמצא באחת משתי הנקודות הללו, הוא מסתדר יפה מאוד. הוא עוצם עיניים לאחת מהנקודות, החילונית או הדתית, ואין לו שום בעיה. הוא אוחז באידיאולוגיה או בפילוסופיית חיים, וזהו.

אלא שצריך לראות אותן יחד. מה פירוש יחד? לצורך התחברות עם החברים, על האדם לדעת שרק דרכם הוא יכול להרגיש את מקומו כלפי הבורא. כך כשהוא מתייחס לנקודת הכתר העתידית שלו. אבל לצורך התחברות איתם כדי להגיע לבורא, עליו גם לחבר יחד את החסרונות שלו ואת שלהם ולראות אותם גם כקטנים, וכולי. עליו לחיות דווקא בהתנגשות בין שתי נקודות הראייה הללו. חייב להיות פער בין תחתון לעליון, פער בין תוך הדעת לבין למעלה מהדעת. פער שמתוכו האדם רוצה את עזרת הבורא.

והאדם, באופן טבעי, יכול לסבול הכול פרט להימצאות בהתנגשות בין האור והכלי. זאת נקודת הביטוש, שממנה אין שום פריצה אלא בהליכה למעלה מהדעת. והנקודה הזאת אינה יכולה להיות מורגשת כטובה, כנוחה, מפני שאין לה שום בסיס בטבע. לאדם אין בעיה להדביק את עצמו לבורא או להפך. ישנם אנשים רבים, גם גויים וגם יהודים, שעושים זאת. האנושות תמיד נמצאת באחד משני המצבים הללו, חיה בתוך המציאות או מנותקת מהמציאות. זה דומה להשתכרות. אין בעיה לאנשים להשתמש בסמים ולא לחיות במציאות מציאותית.

אך נקודת האמצע שביניהם אינה יכולה להתקיים באדם אם הוא אינו תופס את עצמו מיד בלמעלה מהדעת. אחרת הוא לא יכול להיות בה. באופן טבעי הוא מיד בורח או לזה או לזה, אך הנקודה עצמה לא קיימת. למה? מפני שהאדם צריך לעלות לעליון, ולהיות בדרגה עליונה עם חיסרון של התחתון. איך אפשר? איך יכול חיסרון של תחתון להיות כלול בעליון? זאת הנקודה. היא אינה מסתדרת עם השכל.

מה שלומדים בקבלה הוא, שחיסרון של התחתון הנמצא בעליון אינו מציאותי. בדרגה עליונה יש תכונות עליונות ובדרגה תחתונה תכונות של תחתון. איך ייתכן שהתחתון עולה לעליון? אם הוא היה עולה לעליון ונעשה כמוהו, זה הגיוני. אבל הוא עולה לעליון ונשאר עם החיסרון של עצמו, כלומר, כנגד העליון, בסתירה לעליון. בדרגה של העליון עם החיסרון של התחתון. זהו מצב לחלוטין לא מציאותי, ולכן בורחים ממנו. אי-אפשר להתקיים בו אפילו שנייה, אלא אם כן יש כוח מיוחד הנקרא "למעלה מהדעת".

על איזה טוב צריך האדם להתפלל כשרע לו?

תלוי איך האדם מסדר את סולם הערכים שלו כלפי הטוב. אם טוב בשבילו זה להיות שייך לעולם הזה או לעולם הבא בצורה אגואיסטית, או שטוב בשבילו הוא יחס מועט לבורא באופן לא אגואיסטי כביכול, שזה נקרא "לא לשמה", ומתוכו בא המהפך.

אנחנו מחפשים כל הזמן את הכניסה מגשמיות לרוחניות, מעל מנת לקבל לעל מנת להשפיע, בלי סתירה, כמעין מעבר ישיר, גשר. אבל אין דבר כזה, עד שים סוף לא נחצה לשניים, אין מעבר.

ולכן האדם בורח. ישנם כאלה המחזיקים מעמד באיזו דרך נס, יושבים ולומדים או נמצאים במעגל החיצון, אבל היתר לא מסוגלים לכך. הם עדיין לא הבשילו, או שניסו ועזבו. מפני שלהחזיק בנקודה הזאת, להיות תלוי בה, להשתדל בכל זאת לחיות בה, פירושו להיות כל הזמן בפיצול פנימי, מקום שבו האדם אפסי ממש בכל דבר: בדעותיו, בשכלו, בניסיונו.

האם התבטלות כלפי העליון אינה כפייה מצד העליון?

לפי הסיפור שכתוב בתורה, הבורא נותן לפרעה יצר רע, ואחר כך בא אליו להכות בו, ופרעה המסכן לא יודע לאן לברוח, כי אינו יכול לברוח, הוא נמצא כולו במאה אחוז התכונות ההפוכות. אז לאן יברח? אין דרך אומללה יותר ונוראית יותר מהדרך שבה הבורא מתייחס לפרעה. האם מתאים לבורא לעשות כך לנברא, עם כל התכונות שלו?

מצד האדם אין מה לעשות. מה "פרעה" יכול לעשות? "פרעה" הוא כל היצר שלנו, כל הטבע שלנו. אם כך, הבחירה בבורא אינה בחירה, אלא חוסר ברירה. האדם מקבל מכות, ואומרים לו שאם יעבור למצב אחר, לטבע שני, שאינו יודע מהו, בכך הוא ייפטר מהמכות. האם זאת בחירה?

אותו רצון לקבל מחליט שעדיף לו למות מאשר להרגיש את המכות. המכות הן עד כדי כך גרועות יותר מהרגשת המוות. טוב יותר לא להרגיש את עצמי, כאילו לא להתקיים, העיקר לא להרגיש את הייסורים הללו. כלומר, הרגשת המוות, הרגשת האבדון, ההרגשה שאיני קיים בתוך החושים שלי, קלה יותר מלהרגיש מכות. האם לכך ייקרא לבחור בעצמי להשתייך לבורא, לרוחניות, לנצחיות?

אבל לא כאן נמצאת הבחירה החופשית של האדם, המעשה החופשי שאינו בכפייה, אלא הפוך, "מכה אותו עד שאומר לו גדל", "מכה אותו עד שאומר רוצה אני". הרצון לקבל ירצה להיפטר מעצמו רק על ידי מכות. זאת אינה שאלה ואין בכך בחירה חופשית.

איזה בחירה יש לאדם בהכנעת עצמו "כשור לעול וכחמור למשא"?

הבחירה החופשית להיות "כשור לעול וכחמור למשא" אינה לראות את עצמי גרוע יותר מהבורא, ולרצות לעזוב את הטבע שלי ולהחליפו בטבע הבורא. האדם מחליט בצורה אגואיסטית שכך כדאי לו. עליו לרצות לקבל עצה איך לעשות זאת למעלה מהדעת. רק בזאת יש לאדם בחירה חופשית, רק על זה נכתב להתחזק בדרך.

בעל הסולם אומר ב"הקדמה לתלמוד עשר הספירות", שהבורא שם ידו של האדם על גורל הטוב ואומר לו לקחתו. הוא לא אומר לו להחליף את הרע בטוב. הוא לא צריך להגיד לו זאת, האדם "בוחר" בזה גם בלי עזרת הבורא וזאת אינה בחירה. כל נברא, דומם, צומח, חי, מדבר, בוחר טוב במקום רע. הטבע מחייב אותו לכך הוא עושה את הפעולה הזאת אוטומטית , עוד לפני שהוא חושב ואומר. אין כאן שום החלטה .

כמו בכימיה, בהתחברות של חומר אחד עם חומר אחר, הריאקציה והחיבור ביניהם, הכול פעולות אגואיסטיות, כשחומר אחד שולט בתכונות על החומר האחר ובסופו של דבר מתקבל משהו שלישי. אין בכך שום בחירה חופשית, אלא חוקים בתוך החומר. אותם חוקים יש גם בחומר שלנו. בדומם, צומח, חי, מדבר שבתוך האדם. במחשבות, ברצונות, בתכונות, בתחושות, בכל מה ששייך לאנושיות שבנו. הכול אותם חוקים והכול חתום.

עם מה האדם עובד אם לא עם מחשבותיו, הרצונות שלו והתכונות שלו?

האדם לא עובד איתם, אלא מרגיש איתם. הם פועלים מבלי לשאול אותו. מי מחליט איך אני יושב? מי מחליט שאשב אחרת? על סמך מה הוא מחליט? אילו נתונים מתקבלים? הכול כבר כלול בתוך האדם והוא עצמו אינו עושה דבר. הכול עושה הגוף הביולוגי, והוא שבוחר בצורה פנימית בין כל החומרים והנתונים וכולי. ובצורה חיצונית פועל החוק הכללי, איך מתחברים החומרים, המחשבות, הרצונות, ואיך מעבדים את כל הנתונים. כל המבנה הזה נקרא "רצון ליהנות" - האדם.

לכן אין מה לשאול על הטבע הזה ודי לנו להתייחס אליו. צריך להיות לנו ברור שהכול זה אנחנו, ושאין מה לשאול על כך. החוקים הללו הם חוקים ברורים, שנקבעו מלכתחילה על ידי הבורא. אם רוצים להתחקות אחריהם, יש מדע בכל הרמות שלו: כימיה, רפואה, פסיכולוגיה, וכולי, החוקרים את הטבע, את הרצון לקבל.

באמצעות המדע אפשר לחקור אותו נכון ומדויק, אבל מה זה נותן לנו? הרי בכך לא עושים דבר. באמצעות המדע רואים רק איך הבורא ברא את הרצון לקבל, ומה הלאה? בכך לא יוצאים מהרצון לקבל ולא יכולים לשפר אותו, לא יכולים לעשות איתו מאומה, אלא רק בודקים איך הוא פועל בתכונותיו השונות, בכל האפשרויות הגלומות בו - מקררים אותו, הוא פועל בצורה מסוימת, מחממים אותו, הוא פועל אחרת, לוחצים עליו, הוא פועל בצורה נוספת. כך הוא גם בצורה מחשבתית או רצונית. צריך לעזוב את הטבע הזה, הוא רק רצון לקבל ואי-אפשר לשנות בו דבר, רק ללמוד את חוקיו.

על מה נשאר לנו לעבוד?

העבודה שלנו היא למעלה מהדעת, בכלל לא בתוך הרצון לקבל. לכן הקבלה, אף על פי שהיא נקראת "חוכמת הקבלה", היא חוכמת הנסתר, שאינה נובעת מתוך הרצון לקבל עצמו. כי מה יש לנו בתוך הרצון לקבל? מה יש לנו מכל המדע - פיסיקה, כימיה, אלקטרוניקה, ואפילו פסיכולוגיה, שאינה מדע של ממש? אנחנו רואים שהאדם נשאר כפי שהוא, ולא משנה כמה הוא חוקר. אין לו מזה שום תועלת.

מהי ההתחזקות בדרך שכוללת הליכה למעלה מהדעת?

מעל הדעת נקרא לקבל עצה של הבורא להתכלל בו, לא מתוך רצון לקבל. אם מתוך רצון לקבל האדם מדמיין לעצמו מצב שנקרא "רצון להשפיע", זה אותו רצון לקבל, רק הוא מדמיין אותו כרצון להשפיע. כלומר, האדם צריך לקבל מהבורא משהו שלא נמצא בתוך הרצון לקבל. אבל הוא לא יכול לבקש דבר כזה אם הוא נמצא בתוך הרצון לקבל. מה נשאר לו לעשות?

המקובלים אומרים לנו, שנשאר לו רק לעשות הכנה שנקראת "חיזוק". עליו לעבוד בצורה אגואיסטית עם אנשים אחרים מחוצה לו, ודרך זה לגלות את הפער שבין יחסו לאחרים לבין יחסו לעצמו. ומתוך הפער הזה עליו להתחיל ללמוד מי הוא. יש לו בעולם הזה מעבדה. בתוך הרצון לקבל שלו, בתוך הטבע הזה, יש לו אפשרות נדירה, רק בגלל התחלקות הנשמה הכללית, לראות את ההתאמה, את ההעתקה, את הפער בין גשמיות לרוחניות. על הפער הזה, על הניגוד, על ההופכיות בין גשמיות לרוחניות, הוא לומד דרך הפער בין היחס שלו לעצמו לבין היחס שלו לאחרים.

האדם רואה ולומד על הפער הזה מתוך האגואיזם שלו. אם הוא סתם לומד עליו בתוך האגואיזם, הוא עוסק בפסיכולוגיה, לומד מה יפה ומה לא יפה ואיך להיות אדם אדיב וטוב. הוא הופך "יפה נפש", תכונה שהאנושות אוהבת להתגאות בה. אבל אם האדם לומד על הפער הזה כדי לדמיין יחס כלשהו לרוחניות, לבורא, מלימודיו נובעת כענף ושורש הרגשה שהיא הנקודה האמיתית, ושדרכה, מהכרת הרע הזה, האדם מתחיל להשתוקק לדבוק בבורא כמו חולה אהבה, כמתואר במכתב של בעל הסולם, בדף ע' ("פרי חכם - אגרות").

הכול בא רק מתוך הכרת היחס שלי כלפי החבר. כנגד זה מתחזק היחס אני ובורא, אני ואלוקות. וזה לא נמצא בהסתרה, כי מולי נמצא הפרצוף של החבר. אבל זאת בתנאי שמקבלים את החבר, שעובדים עמו כדי למצוא את נקודת היחס שלי לאלוקות. אחרת אין לאדם מקום אחר לעבוד על זה. היחסים עם החבר הם סביבת עבודה, כמו שולחן מעבדה. ואין לו את היסוד הזה.

איך להגיע למצב שבו התפילה לא תהיה תפילת שקר?

כל התפילות שלנו הן שקריות. רק "כלו תפילות ישראל", כאשר האדם מגיע למצב שבו אינו מסוגל להעלות תפילה, הוא מגיע לתפילה אמיתית. לפני כן כל התפילות אינן אמיתיות עדיין. אומרים שצריך להתפלל: "הלוואי שיתפלל כל היום", "תפילות מכובד ראש", אבל רק כשכולן נגמרות, התפילה היא אמיתית.

באיזו הרגשה רצוי לצאת משיעור?

אחרי הכול יש להבין, שמה שמבינים לא תורם כלום, שרק השכל של האדם קיבל מילוי. כל ההבדל בין המצב שבו אדם יוצא משיחה בתחושת מלאות, הבנה ושביעות רצון מכך, ההרגשה שהכול ברור, ובין המצב ההפוך, שבו הוא לא מבין דבר, לא מאמין לדברים ששמע, לא יודע איך ללכת בכל הדרך הזאת, איזה צעד לעשות, נובע מהרגשה פנימית שקרית. היא שקרית, מפני שהאדם לא יודע למה נתנו לו להרגיש כך.

במציאות יש רק אור וכלי, ומטרת הבריאה היא להביא את הכלי למצב שייקרא "נברא" ויהיה בדבקות עם הבורא. כלומר, להביא את הנברא לדרגת הבורא, למצב היחיד שבו הוא שלם ונצחי. לפני כן, כל יתר המצבים אינם שלמים ונצחיים.

כדי להביא את הכלי לדרגת הבורא, הכלי צריך לעבור צעדים רבים של תיקון. בתיקון הזה יש תוכנית שלפיה "בראתי יצר רע". מביאים את הכלי למצב הנקרא "יצר רע", והאדם, לפי כמה שמרגיש את יצר הרע, כך מרגיש צורך ב"תורה תבלין", בתיקונים. ואז התורה, שבתחילה היתה רק תוכנית, הופכת לכוח המבצע את התיקון, "האור המחזיר למוטב".

ואחרי שהאדם עובר את התיקונים על ידי התורה, הוא בא לגמר התיקון. ואז התורה הופכת בשבילו למילוי אינסופי, שכולה נמצאת בו. המעמד הזה נקרא "גמר התיקון", "דבקות בבורא". כלומר, בהתחלה התורה היא תוכנית, אחר כך היא כוח המבצע את התיקון, ולבסוף היא המילוי. והכול בהתאם לכלי, לחיסרון של הכלי, למה רוצה הכלי.

ואם הכלי עדיין לא מתעורר מעצמו כלפי התוכנית והתיקון והמילוי, התורה לא קיימת לגביו. לכן כתוב: "חכמה בגויים תאמין תורה בגויים אל תאמין". מי שנמצא עדיין בחזקת גוי, שאינו מתכוון ליצור שינוי בכוונה שלו מעל מנת לקבל לעל מנת להשפיע, לא שנמצא בעל מנת להשפיע, אלא אפילו לא מתכוון להיות בזה. הוא לא מגלה את הנחיצות בכוח המתקן הנקרא "תורה", כי אין בו "בראתי יצר רע בראתי תורה תבלין".

רק האדם שמגלה את יצר הרע, שגם אותו מגלים על ידי התורה, על ידי המאור המחזיר למוטב, כל האמצעי שלו מתחילת העבודה ועד סוף העבודה נקרא "תורה ומצוות". "תורה" היא הדרך והכוח, ו"מצוות" הן הפעולות שלו מלמטה. האדם עושה פעולות מלמטה, בכלים שלו, במאמצים שלו, ביגיעה שלו, הנקראות "מצוות", ומגיע אליו הכוח המתקן, הכוח הממלא, הנקרא "תורה".

לכן כל הפעולות של האדם נחלקות לשניים, לעבודה בכלים הנקראים "מצוות" ולכוחות שהוא מקבל ומשתפר באמצעותם, הנקראים "תורה".

למה כתוב "בראתי יצר רע בראתי תורה תבלין", ולא "בראתי מלכות בראתי תורה לתיקון המלכות"?

העניין הוא, שמלכות דאין-סוף, שיוצאת אחרי ד' בחינות דאור ישר, עדיין אינה "נברא", היא נמצאת כולה בשליטה מלאה של האור. האור שפועל בה ממלא אותה, ויחד עם המילוי הוא מוסר לה את כל התכונות. מלכות הזאת מרגישה את עצמה במצב אינסופי. אין לה שום הגבלה, אין עליה שום לחץ, דיכוי או חוק.

ורק לאחר שהיא מתמלאת באור במצב אינסופי, מתגלה בה הרצון להידמות לאור, לעשות את הפעולות שיביאו אותה להשתוות הצורה. אבל היא עדיין מלאה באור, בנוכחות הבורא, לכן היא לא יכולה להרגיש את עצמה נברא. כי עד שהרצון לקבל לא נפרד מהאלוקות, מהבורא, מהאור, הוא מרגיש את עצמו כביכול מחובר אליו. "מחובר" הכוונה שלא מרגיש את עצמו נבדל, נמצא ברשות עצמו, עם תכונות הפוכות. לכן המלכות הזאת אינה "נברא".

אחר כך, מהבחינות החיצוניות של המלכות הזאת, בחינות שורש א', ב', ג', באים כל העולמות, ורק מבחינה ד' של המלכות באות הנשמות. וגם הנשמות, בחינה ד' עצמה, ד' שב-ד', מלכתחילה אינן "נבראים", אלא הופכות כאלה רק אחרי שמתרחשת שבירת הכלים, והן נחלקות לחלקים שנפרדים מהאלוקות ומתרחקים מהבורא, מהמילוי. ואז, מתוך הכרת הרע, מתוך הנפילה, מתחיל להיווצר בבחינה ד' שב-ד' רצון חדש, רצון לחזור לאותו מצב הנקרא "דבקות".

והכוונה הזאת, הרצון הזה לחזור למצב של מעמד הבורא, נקרא "נברא". כלומר, נברא נקרא הכוונה להגיע לדבקות. מהי דבקות? השוואת הצורה. כלומר, הנברא יגיע למצב בעל מנת להשפיע, שעדיין אינו יכול לפרש, ושבתחילת דרכו לא מבין מהו. ואם הוא מתחיל לעבוד על עצמו, לפי מידת היגיעה שלו מתגלה אליו האור העליון, ואז לאט לאט הוא מתחיל להרגיש עד כמה הפוך הוא מהבורא, וההרגשה הזאת, יחד עם הרצון להגיע בכל זאת להשתוות, הכוונה הזאת, המ"ן שהוא מעלה, קו האמצע שהוא מחבר בין תכונות הבורא לתכונות הרצון לקבל, נקראים "נברא".

"נברא" נקראת אותה כוונה שהאדם בונה בתוך עצמו, מעצמו. הוא לא דבר שמקבלים מלכתחילה, לכן הוא נקרא "בראתי יצר רע". כי הבריאה הזאת נעשית בתוך האדם כתוצאה מיגיעתו, על ידי האור. כולה עבודה מלמטה למעלה. מלמעלה למטה מתפשטים העולמות, ורק מלמטה למעלה מתחיל להיווצר הכלי של הנשמה, המילוי שלה - ההכרה והכרת הדרגה שאליה יש להגיע.

למה האדם צריך להאמין במשהו?

בקבלה לומדים, שיש כלי ויש אור, ופעולות הכלי תלויות במאה אחוז באור המשפיע על הכלים. אין דבר אחר שנותן הבחנות נוספות, סיבות נוספות, שיכולות להשפיע על הכלים. מהי "אמונה"? אמונה באה כתוצאה מהרגשת האור מקיף. יש ידיעה, שהיא מה שהכלי מרגיש כתוצאה ממילוי פנימי של האור. אור פנימי בתוך הכלי נותן ידיעה, נותן דבקות, נותן שינוי בתכונות. ופרט לידיעה הזאת יש אמונה, שהיא אורות שעדיין אינם מילוי בכלים, אלא עומדים כאורות מקיפים מחוץ לכלים ומחזיקים אותם בכך שהכלי מתבטל כלפי האור המקיף. הדברים הללו הם תיקונים שהכלי צריך לרכוש.

ישנם שני סוגי כלים, כלי מתוקן וכלי לא מתוקן. בכלי לא מתוקן "ראש" נקרא ידיעה, ו"גוף" נקרא קבלה, ובכלי מתוקן "ראש" נקרא אמונה ו"גוף" נקרא השפעה. אמונה היא אחת מהדרגות, ונקראת "אמונת חכמים". אמונה היא הכוח שעוזר לכלי לעשות חשבון נכון בראש, בעל מנת להשפיע, ואחר כך לבצע אותו בגוף. ואם אין כוח אמונה, הגוף והראש עובדים לפי הרצון לקבל המקורי שיש בתוך הכלים. הכלי נמשך לידיעה, לדעת, והפעולות שלו הן פעולות של קבלה.

מה מפריד בין האדם לבין בורא אחרי השתוות הצורה?

איננו יכולים לדבר על דברים גבוהים כאלה, כי איננו מבינים מה קורה בהם. אפשר לדבר על הרגשה או על המציאות עצמה, אבל על המציאות עצמה בלתי אפשרי לדבר, מפני שהאדם יכול לדון רק בגובה ההשגה שלו, וההשגה שלו היא בתוך כלים גמורים, שבהם יש דרגות של ידיעה ושל הרגשה.

אז השאלה היא האם האדם שמקבל מילוי אינסופי, ומרגיש שכולו מתייחד עם האור, אכן מתייחד עם האור או שהוא רק מרגיש כך כי הוא לא יכול להבדיל בינו לבין האור? הוא לא יכול להבדיל, אבל יש הבדל. האור השולט בתוך הכלי נותן לאדם הרגשה כזאת, ואז הוא מלא. מה זה "מלא"? שלא מורגש ברצון שלו דבר פרט לאור עצמו.

אבל האור עצמו לא מורגש, כי רצון שמתמלא באור, מדוכא על ידי האור. אור שממלא את הרצון מדכא אותו ונותן לו את כל התכונות וכל התענוגים וכל המילויים, ואז לא מורגש בו חיסרון. ואם לא מורגש חיסרון איך אפשר להרגיש אם האור קיים? הוא כביכול לא קיים בהרגשה.

אלא שללא הרגשה, כשמסתכלים ומבקרים כביכול מבחוץ, אומרים שיש כלי ויש אור, ואור ממלא את הכלי. זאת אומרת, המקובלים מעבירים לנו מה שהם משיגים בהרגשתם, אבל הם מדברים על ההרגשה הזאת במונחים אובייקטיביים, כאילו לא קרתה להם, אלא לכלים. הם מתבוננים עליה מן הצד כמו אובייקט על שולחן מעבדה, אבל הם עושים את הפעולות הללו על עצמם.

אם כך, עד איזה גבול יכול האדם להישאר גם בהרגשה וגם בידיעה על מה שקורה לו? בעל הסולם מסביר ב"מבוא לספר הזוהר" על עומק ההשגה, שאפילו ב"זוהר" זה שייך רק לצמצום ב', לדרך התיקון. ולכן הוא מדבר רק על מה שקורה בעולמות בי"ע, ולא על עולם האצילות, אלא רק בהקשר לעולמות בי"ע (ז"ת דאצילות שייך לבי"ע). כי מה שקורה בעולם האצילות, כלומר בג"ר דאצילות, ששם שליטת מלכות דאין-סוף, שליטת גמר התיקון, אין הבדל, כלפי הכלים שלנו, בין אורות לכלים. לכן המקובלים לא נותנים שום תמונת מצב, הסבר או הבהרות על מה ששייך למצב המעבר לצמצום ב'.

האם גם אחרי היציאה מהאגואיזם נשאר בכלי מרכיב אישי?

יש דרגות שאי-אפשר לדבר עליהן. אבל אם מדברים על כך שנברא צריך להגיע להתאמה מלאה לבורא, להשתוות הצורה, למצב שבו אין הבדל ביניהם, זאת אומרת שחוץ מנקודת "יש מאין" שבנברא, את כל היתר הוא בונה על הנקודה הזאת במאה אחוז כדמות הבורא. יש כאן דברים שאי-אפשר להעביר אותם בשפה, שאי-אפשר לבטאם.

אבל נראה שישנן דרגות שבהן, חוץ מהנקודה הזאת, אין שום שוני בין בורא לנברא. ומה קורה עם הנקודה הזאת אי-אפשר לומר, היא כבר שייכת ל"מה שלא נשיג לא נדע בשם". הדברים הללו הם מעבר להשגה. בעל הסולם אומר שרק יחידים מגיעים לדרגות הללו ואינם יכולים לדבר עליהן, כי הן "סתרי תורה", שאי-אפשר לבטא.

ואז השאלה הופכת לתיאורטית או פילוסופית, ואין טעם לעסוק בה, כי איננו מבינים את המצבים האלה. אפילו העולם הרוחני שמשיגים ביציאה מעבר לעולם הזה לא מובן לנו, עד שלא נכנסים אליו. הכול בו שונה מאוד, הרגשות, ההבנות, התפישה, חיים ומוות וכל הדברים שאנו מורגלים בהם, הם מעבר לזמן ולמקום. זה צמצום ב', ועל אחת כמה וכמה כך הם פני הדברים כשיוצאים לצמצום א'. אבל להבין עד כמה אני לא מבין, גם זאת השגה. לא נוכל לקבל תשובה, כי היא לא מובנת לשכל שלנו.

למה נאמר שפעם החיסרון הוא הכלי ופעם המילוי?

בשפת הקבלה אין הרבה מילים. מדברים בה בצורה מוחשית וברורה, ורוצים להביע את כל המושגים בקיצור ובצורה מובנת, כדי שאפשר יהיה להסביר עניינים גדולים בכמה שפחות מילים ומקום על הנייר. לכן אי-אפשר כל פעם לכתוב על איזה סוג חיסרון וסוג מילוי מדובר.

חיסרון יכול להיות רצון לקבל וליהנות, וחיסרון יכול להיות רצון להשפיע. חיסרון יכול להיות רצון להגיע להשפעה, ואז קבלת כוחות דהשפעה תהיה המילוי, אור אחר לגמרי, כוח אחר לגמרי. אם האדם מחכה שיימצא לו מרפא למחלה שהוא קובע עכשיו כי היא המחלה, ופרט לכך הוא לא רוצה דבר, למשל מאכלים של אנשים בריאים, וכולי. הוא רוצה רק את הריפוי הזה. אז חיסרון הנוכחי שלו נקרא הרגשת החולי, ומילוי נקרא התרופה שתגיע.

ואם מדברים על רצון לאהוב את הבורא, הרצון לאהוב אותו נקרא חיסרון, ואפשרות לאהוב אותו ולתת לו נקרא מילוי. זאת אומרת, כבר לא מדובר על מילוי מהאור עצמו, אלא המילוי הוא חפץ חסד, האפשרות לתת, וממנה מתמלאים.

יש מגוון אפשרויות של כלים ואורות, אבל כלי תמיד נקרא "חיסרון" ואור נקרא "מילוי". אלא שהכלי בעצמו יכול להיות אור. איך? אם אני רוצה שיבוא אלי חיסרון מיוחד לבורא, אותו חיסרון שאני מחכה לו הוא המילוי. זאת אומרת, בכל מצב ומצב צריכים להבדיל מהו הכלי ומה האור, ולא להתבלבל, כי אור וכלי הם יחסיים למקום שבו נמצא הנברא כלפי אותו מצב.

באיזו מידה יש בידי האדם יכולת לקבוע את התפתחותו הרוחנית?

בעל הסולם אומר במאמר "החירות", שכל אחד יצא מנקודה אחרת של "אדם הראשון". עוד הוא מסביר במאמר "החירות", שאסור לדכא איש או לבוא אל האדם עם תוכנית לעבודה עצמית. אסור לשנות לאדם את התרבות שלו, להביא אליו תרבות אחרת שהיא מתקדמת כביכול לעומת תרבותם של אותם עמים שאנו מכנים "פרימיטיביים".

כל אחד צריך להתפתח לפי התכונה שלו, כי רק בה הוא מממש את הרצון לקבל שלו. כל אחד הוא נברא בפני עצמו, וגם אם ירצה, לא יוכל לשנות את הרצון לקבל שלו, את נקודת המוצא שלו, המצע. בעל הסולם מתאר מהו מצע, מהי תוכנית שלפיה מצע מתפתח, ואחר כך מהי סביבה ומהם סדרי התפתחות הסביבה. הוא אומר שבאף אחד מהגורמים הללו אי-אפשר להיכנס ולשנות בו משהו בכוח, אלא השינוי היחיד שהאדם יכול לעשות הוא לקנות צורה חיצונית מהחברה.

לקנות צורה חיצונית אין הכוונה לקנות מהחברה רצונות נוספים, לקנות תכונות שאין בי, אלא לקנות ממנה התעוררות למקום שאליו צריך להגיע. שההתעוררות הזאת תשמש חומר דלק נוסף להאיץ את מהירות ההתפתחות, את מהירות התיקון. אבל זה לא שהאדם קונה לתוכו קניין חדש, כלים חדשים, תכונות חדשות, מחשבות חדשות. הוא רק מזרז את הדרך שבה הם ייצאו, יגדלו בו ויתפתחו בו.

חשוב מאוד להתייחס לחברה, לדעה של החבר ולבניית החברה כמין מאיץ וממריץ, אבל מרץ כזה שאין לו שום אופי, אלא שנותן יותר דחף לאותו כיוון שהאדם עצמו בוחר. זאת אומרת, האדם צריך לבוא לחברה ולדרוש ממנה כוח נוסף לאותו כיוון שבו בחר.

ולא שהחברה באה אליו ומתחילה מעצמה לשטוף לו את השכל. שטיפת מוח של החברה נועדה רק להוסיף לאדם כוח לאותו כיוון שכבר ידוע לו, אחרת זאת לא בחירה חופשית. אחרת החברה מדכאת את האנשים. חברה לא צריכה להביא לאדם דעה חדשה, עליה רק להגביר ולהגדיל בו את הנתונים שכבר ישנם בו.

לכן אומרים שכל אחד ואחד חייב להשפיע לחברה, ומה שהוא משפיע לחברה עליו לקבל ממנה חזרה פי כמה וכמה. חשוב מאוד להבין, שחברה היא בסך הכול כוח המזרז את ההתפתחות. באות ד' ב"הקדמה לתלמוד עשר הספירות" אומר בעל הסולם, שהבורא שם ידו של אדם על הגורל הטוב ואומר: קח לך את זה. ובאדם תלויה רק ההליכה - לחפש כוחות, למצוא כוחות ולהתקדם בעצמו. אבל הכיוון כבר ברור, הוא לפי שורש נשמה שנמצא באדם, לפי מבנה הנשמה שלו, לפי חלקו באדם הראשון.

צריך לבוא לחברה, ולפי דרישה ורצון להתקדם לכיוון מסוים לבקש ממנה, לדרוש ממנה, לבנות את עצמה כך שתיתן לי כוחות לכיוון הזה. כי באדם עצמו לא נמצאים כוחות כאלה. חברה היא כמו תחנת דלק, עליה לספק כוחות לדרך שכבר נבחרה.

איננו מקבלים מהחברה דעות חדשות. הבירורים הם של האדם עצמו. חברים לא יכולים לעזור לו בהם. הם יכולים לעזור לו רק להחיש את ההתפתחות. ולכן נאמר, הבוחר כל פעם בחברה טובה יותר, מתקדם. זאת אומרת, מתקדם מי שבודק את החברה לפי ההתפעלות ממנה, עד כמה היא באמת מוסיפה לו חומר דלק לאותו כיוון שהוא צריך.

וחברה טובה צריכה לספק לאדם רק דבר אחד - רוממות ה', רוממות המטרה, שתהיה כמה שיותר גדולה בעיניו. אבל את דמותה האדם בונה, והחברה רק מנפחת, מגדילה את הדמות הזאת כמה שיותר. כמו שעושים בפרסומת. גם לפני הפרסומת האדם יודע שמוצר מסוים הוא טוב, והוא אוהב להשתמש בו, אבל הפרסומת מתחילה להגדיל בעיניו את חשיבות המוצר הזה פי כמה וכמה.

האדם בחר בדבר מה, והוא בחר שהוא יגדל בעיניו פי כמה. ואז הוא פונה למקום כלשהו, משלם כסף - נותן יגיעה בין החברים כדי שיגדילו את דמות הבורא בעיניו. חברה שעוסקת בעבודה רוחנית היא חברת פרסום שבה האדם בוחר מה יקרה לו. אבל אחרי שבחר והוא כבר נמצא בה, יש בטבעו יכולת להתפעל ממנה ולבצע מה שקיבל ממנה.

חשוב להבין היטב איך עובד המכשיר הזה, כי יחד עם ההבנה תבוא הוודאות שאין דבר אחר מסביבנו שיכול לעזור לנו להתקדם כמוהו. ככל שאדם מעמיד את עצמו לעומת החברה ומשקיע בה, ככל שהוא רוצה להתפעל דרכה מאותו דבר שבחר, כך הוא נהנה ממנו ומתקדם. אנשים נמצאים יחד באותה חברה רוחנית, אבל אחד יכול להתקדם פי עשרים ממה שהיה מתקדם לבדו, שני רק פי שלוש או ארבע ושלישי כלל לא מתפעל מהחברה, ולכן לא מתקדם מתוך עצמו, והתקדמותו נעצרת.

מהן האפשרויות של האדם לפעול על החברה?

מי שבוחר כל פעם בחברה טובה יותר, פועל יותר על החברה. הכוונה היא שהאדם עצמו צריך לבחור את החברה, את האופי שלה, לדעת מה הרצון שלה והמטרה שלה. הוא בוחר שהחברה שלו תהיה טובה בזה באמת. שתי אפשרויות עומדות בפניו שהיא תהיה טובה יותר, לשפר אותה או לצאת לחפש חברה אחרת.

האם אין משהו שקרי בהסכמה בין החברים להפעיל זה את זה בהכרת גדלות המטרה?

אנחנו עובדים בשקר. איננו מכירים באמת את המטרה ואת החשיבות שלה, אלא רוצים למכור אותה לעצמנו. זה לא כמו שבא מישהו, ומוכר לך דבר מה שהוא יודע מראש שהוא שקר, אבל הוא מקבל כסף תמורתו וכדאי לו לרמות כדי לקבל משכורת. במקרה הזה מדובר על תחכום המספיק כדי לדעת שיש בתוכי יצר רע, וכנגדו להעמיד דמות שקרית וכך לבלבל אותו.

תלוי עד כמה האדם עובד עם עצמו ביושר. מה זאת אומרת "יושר"? שהוא עצמו ניטרלי ורוצה להתקדם לבורא, הנמצא בין יצר טוב ליצר רע, ורוצה את הרצונות שלו, שלמעשה זרים לו. כי "בראתי יצר רע" לא הוא עצמו ברא, אלא הבורא ברא כדי להביאו על ידי פעולות "בראתי תורה תבלין" לתיקון.

האדם צריך לראות את עצמו מנותק מהטבע שלו, מהגוף שלו, מכל הרצונות שלו, ואז הוא עובד בלי הצורך לבלבל את עצמו ולהאמין בשקר הפרסום, אלא הוא עצמו הפרסומאי שמוכר את גדלות הבורא כמוצר ליצר הרע שלו. הוא מתייחס אליו כאל צד שלישי, ואז גדלות הבורא אינה שקר והאדם רואה איך הוא אכן נעזר בה. אז המצב נמצא בידיים שלו. לכן אל לנו להזדהות עם היצר הרע כאילו אנו והוא זה אותו דבר.

האם לא להתחבר עם היצר הרע נקרא לבודד אותו לחלוטין?

לא, כי לאחר מכן יש להמשיך לעבוד עם יצר הרע. הרי אם היצר הרע לא ידבר באדם, מי ידחוף אותו להתקדם? ההפרעות, הבעיות, המחשבות הזרות כנגד גדלות המטרה וגדלות הבורא עוזרות לאדם לחפש גדלות. האדם רק צריך כל פעם להבדיל בין האני לבין שני המלאכים האלה, יצר טוב ויצר רע, לבין המטרה שהיא הבורא. האדם צריך להפריד את עצמו, להוציא את עצמו מהטבע שלו.

הבורא מעורר כל פעם בטבע הזה שנמצא בנו כל מיני הפרעות ומחשבות. הטבע הזה בידיים שלו. אבל אם האדם עושה את פעולה הזאת, הוא הופך להיות המפרסם, ולא המושפע ממנו, ואז העבודה שלו אמיתית, כי הוא הופך עצמאי, הוא הבוחר.

לכן אומרים בקבלה שצריך ללכת לחברה ולהשפיע לה, להזמין מהחברים את עבודת הפרסום הנדרשת. והאדם עצמו משלם להם על כל העבודה ביגיעה שלו: עובד במטבח, קם ללמוד איתם בשעות הקטנות של הלילה, משלים את מה שרוצים ממנו בקבוצה, וכולי. אבל הוא דורש תמורה, הוא המזמין, הוא השולט. הבורא רוצה שהאדם יעשה את הפעולות הללו, ולא שהן יתבצעו עליו.

מה ניתן לעשות אם מרגישים שהרצון לקבל שולט?

את הידיעה שאפשר להיות עצמאי ולעבוד כנגד היצר הרע החברה צריכה לתת, כי האדם תמיד נופל לתוך הרצון לקבל ומזדהה עמו. כדי לקדם את האדם הבורא מפיל אותו כל פעם מחדש לתוך רצון לקבל גדול יותר, ואז האדם מרגיש שיצר הרע שולט בו. יותר מכך, האדם מרגיש שיצר הרע זה הוא עצמו. כדי להרגיש שהרע שולט, צריך שיבוא האור העליון וייתן לו הרגשה שחוץ מרצון לקבל יש גם רצון להשפיע, ואז האדם מבדיל בינו לבין הרצון לקבל ומבין שזה לא אותו דבר. הוא הופך להיות צד שלישי.

ואם יש באדם הבדלה בין "אני" לבין "רצון לקבל" ו"הוא שולט עלי", זאת כבר הצלה. עכשיו משהו תלוי גם בו. הוא כבר יצא מחוסר ההכרה שהיה שרוי בה והוא כבר יכול לפעול. נוצרת הרגשה שיצר הרע הוא השונא, שלא נותן לי להתקדם. הייתי הורג אותו, אבל איך אפשר לתפוס אותו? והרי הוא מין סרטן שחי בי. לשם כך צריך לחפש רפואה, ורפואה נגד רצון לקבל יכול להיות רק האור.

הבעיה היא שאיננו רוצים ריפוי. לכן האדם צריך ללכת לחברה שתגדיל בו את הכרת הרע, שיראה עד כמה הרע הוא מחלה אנושה שממיתה אותו מחיים נצחיים, ואז הוא יזעק לבורא. הזעקה האמיתית פותחת לאדם את השמים.

מה קורה באדם שנמצא בירידה?

בירידה, האדם נמצא בשליטת הרצון לקבל. שליטת הרצון לקבל נקראת שהוא והרצון לקבל הם אותו דבר עצמו. האדם אפילו לא מרגיש שרצון לקבל הוא רע. כמו שמסופר במצרים, שעם ישראל לא הרגיש רע, הוא הרגיש שטוב לו במצרים ושהוא שייך לפרעה. הוא לא הרגיש שהוא עובד עבודה קשה.

רק מאוחר יותר, כשפרעה הפך לרע, "וייאנחו בני ישראל מן העבודה". אבל לפני כן פרעה היה טוב. האדם מרגיש שהוא עובד, אבל נהנה מכל היגיעה שלו.

מה החברה צריכה להשפיע לאדם?

חברה יכולה להשפיע לאדם כל מיני עצות כלליות, כי אלה הדברים שבאמצעותם האדם מתפתח. כמו בקריאת מאמרים, כשאנו קוראים על מצבים שכרגע לא נמצאים בנו, אך אנו רוצים לעורר את האור העליון שכל הזמן יביא מצבים חדשים, כך גם החברה יכולה לדבר אל האדם. אחרת, במה תשפיע לו? רק תצעק לו "ה' גדול"? החברים צריכים להביא לידיעת האדם, דרך כל מיני התרשמויות, שהשגת המטרה הזאת היא הדבר הנצחי, השלם והיחיד העומד לרשותו.

איך יכולה החברה להשפיע לאדם כל מיני שמועות וידיעות?

אדם בא לחברה עם נקודה שבלב. הוא עדיין לא יודע כלום, אבל אם הוא נכלל בה עם הנקודה שלו, החברה פועלת עליו כמו רחם על זרע, ומפתחת אותו. מספיק שיתבטל כלפי החברה. יש אנשים שבאים בלי לדעת כלום, ומיד הולכים לעבוד במטבח כצורת ביטול כלפי החברה. הם בקושי יושבים בשיעור, אבל גם עליהם מתחילים להרגיש את השפעת החברה.

פתאום, אחרי כמה חודשי עבודה במטבח, האדם מקבל נפילות רוחניות, שאינן סתם אכזבה מהמקום או מהחברה, אלא אכזבה מהתקדמות. מתחילות לבוא אליו מחשבות זרות. למה? כי התבטל כלפי חברה, לכן קיבל שטיפת מוח, אף על פי שלא שמע אותה באוזניו, אולי כמה מילים פה ושם, ובכל זאת האור פועל עליו. כלומר, לא מקבלים התקדמות ושכל ממילים, אלא מהצורה ההדדית של הפעולות.

לכן התשובה לשאלה אם החברה יכולה להשפיע לאדם כל מיני שמועות וידיעות, שאולי אסור לו לשמוע או שאינן מה שהוא צריך לשמוע או שעליו לקרוא על כך בעצמו, היא שזה לא עניין של שמיעה או אמירה מילולית. אפשר לשבת בשיעור ולא לדעת מילה בעברית, וזה כלל לא משנה. כי אם האדם נמצא בחיסרון "תנו לי" כלפי החברה, ולחברה כוונה "יש לי ואני רוצה לתת, להשפיע", האורות והכלים שמתעוררים, עובדים.

מילים הן חיצוניות, נשמעות רק מפה לאוזן ומעניקות לאדם רגיעה פסיכולוגית שכביכול הוא מתמלא ומתקדם. אבל הן לא שייכות לשיפור פנימי. בתוך האדם ישנם כלים, ועליהם פועלים האורות, בלי קשר למה שיוצא מפה זה או אחר. גם אם כל החברים היו אילמים, זה לא היה מפריע. הפעולה הזאת של האורות על הכלים עובדת במישור אחר לגמרי, מחוץ לחמשת החושים שלנו.

לא חשוב מה מדברים או לא מדברים בחברה, הכול תלוי בעומקא דליבא, ברצון הפנימי של הלב, מה רוצים להשפיע לחברה, במה רוצים להתרשם ממנה. זה הכלי, ולפי הכלי הזה בא האור מלמעלה. לכן אין מה לדאוג מדברי החברים. רב"ש אומר, שבחברה חזקה נהוג לדבר בקלות ראש, בצחוק, בבדיחות הדעת, להסתיר את הדברים שבלב. שם לא צריך מילים, כי עובדים עם כלים אמיתיים. זאת עבודה של כוונות אמיתיות, נכונות, והיא אכן מתרחשת גם בנו. לא שאם אין לנו כוונות נכונות זה לא פועל, זה פועל בדיוק בצורה שיש לנו, רק במישור של כוונות, כוחות וכלים.

עד איזה גבול אפשר לגרור חבר בניגוד לרצונו?

איך יכול האדם לדעת שניסה כבר הכול, והוא אינו מחויב עוד כלפי החבר, וההיפך, אם ימשיך לעשות, מכאן והלאה יהיה זה כבר דיכוי אסור? אי-אפשר לקבוע כאן קו אדום, אבל אפשר לראות בשטח איך קיים כל מגוון היחסים, החל מחבר שמגיע למצב של התפרצות פעילה נגד החברה, כי עדיין לא גדל עד לדרגה של השתייכות לעבודה פנימית, דבר שהוא לגיטימי, כי כל אחד יכול לבוא ולנסות את עצמו, דרך חבר שנחלש בדרכו ומתחיל להגיע רק כדי להשתתף באופן פסיבי, עד כדי כך שהוא מחליש את כולם בהתנהגותו, ועד חבר שסוחבים אותו בכוח חודש אחר חודש, עד שהוא מתעורר או עוזב.

יש חבר שאם אינו מגיע לשיעור, הוא מקבל יחס נוקשה מאוד, יש חבר שבא פעם בשבוע, ובכל זאת רואים בעין יפה שהוא בכלל בא. תלוי במידת הנכונות של האדם, כמה הוא נמצא, כמה שהוא משקיע, ואז, כמה החברים משקיעים בו, וכולי. כלומר, אין יחס אחיד לכולם, כי כולם נמצאים במצבים שונים. כל אחד נמצא בדרגת התפתחות אחרת ובתהליך שונה. לכן, אי-אפשר לתת עצה עד איזה גבול צריך לגרור חבר שנפל. אבל צריך להיות ברור שהוא אכן חבר ושייך לחברה.

לא לחינם כתוב: "אלף נכנסים לחדר ואחד יוצא להוראה". ישנם אנשים רבים בדרך שנראים חברים שלי, אבל מאלף חברים יכול להישאר רק חבר אמת אחד, שבסיכומו של דבר הוא החבר לדרך.

איך האדם מרגיש את עצמו נבדל מרצון להשפיע?

איך ייתכן שאדם ירצה לעבור מרצון לקבל לרצון להשפיע? אם האדם כבר נבדל מהרצון לקבל, ועדיין לא הגיע לרצון להשפיע, אלא רוצה לרכוש אותו, הוא נמצא באמצע, ביניהם, ועושה כל מיני מאמצים להתרחק מזה ולהתקרב לזה. אבל אם האדם נכנס לרצון להשפיע, איך הוא מרגיש את עצמו נבדל מהרצון להשפיע?

אין לאדם צורך להיבדל ממנו. לרצון להשפיע צריך להיכנס כאילו היה אני. זה נקרא "דבקות", כשאני רוצה לקנות את הצורה הזאת בלי די, בלי גבול, כדי שתשפיע אלי כנגד כל ההפרעות. אמנם אני אקבל בכל פעם הפרעות מצד הרצון לקבל, אבל זאת רק כדי להיכנס שוב, עוד ועוד, לתוך הרצון להשפיע, להידבק בו במידות, בבחינות עמוקות יותר ויותר.

עד שהאדם לא מגיע לנקודת האמצע, לל"ב האבן שמתעורר בו מצד הרצון לקבל - וגם על פניו הוא נדבק ברצון להשפיע, דווקא על ידי כל כוחות הטומאה, הוא לא גומר את העבודה. אבל אם הוא גומר את העבודה, אז כולו נמצא ברצון להשפיע, ואין בו אף נקודה שבה הוא רוצה להרגיש את עצמו מחוץ לרצון הזה.

והאדם בכל זאת לא מאבד את הייחודיות שלו, את עצמאותו, את האובייקטיביות שלו. למה? כי הרצון להשפיע בנוי כולו על אותו רצון לקבל שהיה בו. ואז יש באדם "אני" ו"השפעה שלי לבורא", כש"האני" לא נבלע בתוך הבורא.

בקבלה מבטאים זאת במילים אחרות: יש רצון לקבל, ועליו מסך. הרצון לקבל לא אובד והוא עומד כנגד עבודת המסכים, והמסך שורה עליו ושולט בו. אבל כשהמסך שולט בו, האדם רוצה להזדהות עם המסך, ולא עם הרצון לקבל. ובכל זאת גם זה וגם זה לא נעלמים. ישנה כאן תופעה שכזאת, שככל שהאדם נמצא בתוך הכוונה דלהשפיע, הוא בכל זאת מרגיש את עצמו "נמצא בכוונה על מנת להשפיע". ההרגשה הזאת נותנת לאדם אפשרות דווקא לא להיבלע בתוך הבורא, אלא להיות עצמאי.

קל יותר להסביר זאת בשפת הקבלה: זעיר אנפין דאצילות ומלכות דאצילות נמצאים כשני פרצופים גדולים, בקומה שווה, בזיווג דלא פסיק. המלכות היא אוסף כל הנשמות, והיא עצמאית כמו זעיר אנפין.

כל התארים, המילים והשמות של הפעולות, של המצבים, הם כל מה שמתרחש בתוך הנשמה. האדם הוא רצון לקבל שהבורא ברא, ולפי טבע בריאתו הוא מרגיש תופעות. על התופעות שהאדם מרגיש ברצון לקבל שלו הוא יכול לדבר, לדון, למיין אותן, לבדוק ולהשוות ביניהן.

הבורא יצר את הרצון לקבל, והנברא יכול להיות שותף רק בדרך העבודה עם אותו רצון לקבל שהבורא ברא, כלומר, דווקא כנברא עליו לבנות מעל הרצון לקבל את הכוונה על מנת להשפיע. האדם לא מסוגל לשנות את הרצון לקבל ולא להזיז אותו במאומה. הוא יכול רק לדכא אותו, ואחר כך לעשות עבודה כפולה כדי לעורר אותו שוב, להוציאו מהמקום שכביכול דחס אותו אליו ולהתחיל לעבוד איתו כנדרש.

על האדם רק להבין, שהבורא ברא כל רצון ורצון, כלומר "רשימו" שמתעורר בו, והוא מעורר אותו על ידי פעולה מיוחדת. הוא עצמו צריך רק לבדוק עד כמה הצורה הטבעית, הראשונית של הרצון לקבל הפוכה מהבורא, ואיך הוא יכול להשוות את צורת הרצון לקבל הזה עם הרצון להשפיע של הבורא.

כלומר, את הרצון לקבל עושה הבורא, ואת הרצון להשפיע עושה האדם. לכן הבורא משחק עם הרצון לקבל, שכביכול נמצא ברשותו, כדי לתת לאדם אפשרות לבנות את הרצון להשפיע, את הכוונה על מנת להשפיע, על גבי הרצון לקבל. והמשחק הזה של הבורא, כלומר, השינויים שאנחנו מרגישים בתוכנו, בתוך הרצון לקבל שלנו, כולם באים בצורה מסודרת למופת, ובהתקבצות מיוחדת ביניהם, רק כדי לאפשר לאדם לבנות את הרצון להשפיע באופן אובייקטיבי ועצמאי.

כדי לאפשר לאדם להשיג עצמאות הבורא עושה הסתרה, והרצון לקבל לא מרגיש פתאום תענוג. כלומר, הבורא גורם לאדם להרגיש רצון ללא מילוי. הרצון שלו נמצא בכל מיני אופנים של חוסר מילוי, ומשתוקק לסוגים שונים של מילוי. ואז, בהתאם לזה, הוא יכול להבדיל בהדרגה בין סוגים שונים של מילויים, ולבדוק אם הם מופנים כלפי הרצון לקבל עצמו או כלפי הבורא, ממה הוא מתמלא ונהנה, מה הוא מעדיף על פני מה.

כל ההסתרה הזאת על הרצון לקבל מיועדת לאפשר לאדם בחירה, כך שאת הרצון להשפיע, הדבר היחיד שביכולתו לעשות, יוכל לברוא מתוך יגיעה, מתוך עבודה, מתוך פעולה שלו עצמו, כדי שאפשר יהיה לשייך את אותו רצון להשפיע לאדם, ולא לבורא.

בעבודה הזאת כל המילים לקוחות מתוך מצבים שהנשמה עוברת, ושעובר הרצון לקבל. ולכן גם אנו משתמשים לתיאור תופעות באותן המילים משפת הענפים, שמשתמשים בהן המקובלים שעברו את התופעות הללו, המבטאים את המילים לפי ענף ושורש. אין לנו ברירה אחרת, אף על פי שהמילים אינן מתארות במדויק מה קורה ברוחניות, והשפה לעיתים מבלבלת.

המקובלים מתארים את העבודה עם הרצון לקבל ועם הרצון להשפיע כימין ושמאל. כך היא התופעה בעולם הזה. "ימין" הוא כוח הבורא, האידיאל, הדוגמה, קנה המידה לרצון להשפיע, המקור לחומר דלק. "שמאל" הוא הרצון לקבל בכל האופנים שהוא עשוי להתעורר בנו. והאדם מסוגל לעבוד עם הרצון לקבל שלו בהתאם לדוגמה ולכוח שהוא לוקח מצד ימין, ומשם הוא בונה בעצמו קו אמצע.

ישנם שני אופנים עיקריים להתחלת העבודה:

א) הבורא מעורר קו שמאל באדם, ואז, מאין ברירה, האדם מנסה לברוח מהייסורים הללו וממשיך אותם, עד שאחרי הרבה זמן ומכות וכאב האדם מבין שהייסורים הללו נועדו למטרה מסוימת ושהם באים מהבורא כדי שיתחבר לימין ויהפוך את השמאל לימין.

ב) האדם מעורר קו שמאל כדי לתקנו, מפני שהוא כל הזמן רוצה לשייך את עצמו לימין. ואז הוא צריך את השמאל כדי להידבק לימין, כדי שיהיה לו עם מה להידמות לימין.

עבודת האדם היא לבחור בכל פעם באופן עבודה כזה שיעורר את השמאל, כמו שכתוב: "אני מעורר את השחר לא שחר מעוררני". כלומר, גם כך וגם כך התכונות הללו מתעוררות באדם. אבל אם האדם עצמו מעורר אותן, בכך הוא בונה את הרצון להשפיע שעליו לבנות מתוך ההסתרה, בבחירה חופשית שלו.

איך יכול אדם לראות את מצבו האמיתי, כלומר לא לברוח על מנת לצאת ממנו כמה שיותר מהר?

כל המצבים שבהם האדם נמצא בין ימין לשמאל, בין אור לחושך, מביאים אותו למצב אחד, שהוא חייב לדבוק כמה שיותר בקו ימין, ולהשתדל לעשות הכול מתוך הדבקות הזאת. שהדבקות בקו ימין תעורר אותו בעצמה לחזור לשמאל, ולקחת ממנו כמה שנחוץ לו, כדי לדבוק עוד יותר בימין. ואז דבקות השמאל בימין בונה בו את קו האמצע.

זאת אומרת, לא צריך לחשוב על דבר פרט להשתוקקות לרוממות הבורא, שמביאה את האדם לרצון להיות כמוהו, לדבוק בו. זאת עבודה גדולה מאוד, כי נראה לאדם שכדי ללכת לימין, עליו ללכת קודם לשמאל, שירגיש כאב, שירצה מתוך כאב ומתוך ייאוש להגיע לימין. והדרך הזאת אינה טובה. אין זאת הדרך של שיטת הקבלה, ואפילו לא של היהדות.

ההבדל בין שיטת המוסר לבין שיטת הקבלה הוא, ששיטת המוסר נוזפת בעולם ואומרת שהוא חסר ערך, שאין צורך בו ושמי שעושה דברים לא טובים, מגיע לו גיהינום. והקבלה, היהדות האמיתית, אומרת שהעולם הזה טוב, ושהאדם יכול ליהנות ממנו ולהצליח בו, ושהבורא ברא אותו להנאת האדם.

אבל אם האדם רוצה להגיע לטוב האמיתי, כמו שכתוב, שדיין צריך לדון דין אמת לאמיתו, עליו להגיע לקיים את העקרונות הללו ולבנות את הרצון להשפיע שלו מתוך בחירה חופשית. כך הוא גם אם הוא לא זקוק לרצון להשפיע, וגם אם אין לרצון לקבל שלו שום תוצאה מלעבור לעל מנת להשפיע.

האדם לעולם אינו פונה לרצון לקבל שלו מתוך כך שרע לו בגשמיות והוא רוצה לברוח לרוחניות, אלא מאין ברירה הבורא מעורר אותו כך, אם האדם לא מתעורר בעצמו. אבל התעוררות לעבודה צריכה להיות מתוך דבקות בימין, ולא מירידה לשמאל. לכן צריך קודם כל להידבק לימין, ובכך מקצרים את הזמנים.

יש להיות כל הזמן בהתרוממות רוח, שזה המימוש הנכון של המשימה שלנו להתקדם. כי בכל רגע ורגע שבו האדם לא נמצא בהתרוממות, הוא מפסיד. האדם לעולם לא יכול לבוא לבורא מתוך ייאוש, מהרגשת הכאב. קודם עליו לצאת מהם. כל המצבים הללו נועדו רק להזכיר לו את מקומו ואת מה שהוא עושה עם חייו. אבל מכאן ועד שהאדם הולך להשיג כלים דהשפעה הדרך ארוכה היא.

על האדם להשתדל כל הזמן לדבוק בימין, ומתוך הימין לעשות את העבודה ואת הבחירה. אם הוא בוחר מתוך שרע לו בכלים שלו, הוא רק מחליף מה שרע לו למשהו טוב יותר. הוא פועל מתוך הרצון לקבל, ומתוכו לא מגיעים לרצון להשפיע, אלא עושים שימוש בהשפעה לצורך קבלה. לכן בכל רגע שבו האדם נזכר בבורא, כלומר, מרגיש שהוא נמצא בעולמו של הבורא, שיש לו מטרת חיים גבוהה יותר מהחיים הבהמיים של כסף, כבוד, מושכלות וכולי, קודם עליו לדבוק בימין.

איך יכול להתקדם אדם הנמצא תמיד בימין?

אדם הדבוק כל הזמן בקו ימין נמצא כביכול בשלמות. הוא מרגיש את תכונות הבורא, שהוא טוב ומיטיב, ויש לו ט' ראשונות, בחינות הבורא, שכלפיהן הוא כביכול מתבטל, ואז אין לו שום אפשרות בזה להכניס יד או רגל מעצמו, אלא הוא מתבטל ורק האור העליון עושה הכול.

לכן, כדי לממש את עצמו, האדם הזה צריך לקחת את התכונות שלו. הן לא שלו, אלא הבורא ברא אותן בו. הבורא הכין לו את הרצון לקבל הזה בכוונה, כדי שבשימוש ברצון לקבל כרצון להשפיע האדם יתקן כביכול את הבריאה. "בריאה" נקרא רצון לקבל, והאדם מתקן מה שהבורא עשה בו לרצון להשפיע.

לצורך זה הוא הולך בעצמו לשמאל, באופן מבוקר, נכנס לתוך עצמו ובודק אילו תכונות, אילו כוחות, באיזה אופן התקשרות ביניהם ובאיזה מקרה הוא יכול לייחס אותם לעל מנת להשפיע. כך הוא בודק את עצמו בכל פעם ופעם, אם העבודה שלו היא כבר "דיין שדן דין אמת לאמיתו", שיש לו כבר את הכלים הללו, וכך הוא עובד.

כלומר, לא טוב להיות דבוק בקו ימין, רק מפני שימין הוא שלמות. על האדם להידבק לימין כמשפיע, וממנו ללמוד מהי השפעה, שהימין מעורר בו רצון להשפיע, ואז מתוך זה לרדת לשמאל. ואם הוא דבוק בימין רק כשלמות, שהוא רק מתבטל והכול טוב והכול יפה והבורא יחיד ומיוחד ושולט בכול, לא נשאר לו דבר לעשותו.

אבל זה לא הימין כולו, בימין יש אופנים רבים, אלא ישנה מעין הרגשה כזאת, וישנה הרגשה אחרת, שהבורא הוא הגדול והשלם, כלומר, הוא המשפיע. ומתוך שהאדם מרגיש שהבורא הוא המשפיע, גם בו מתעוררים רצונות להשפעה.

מה פירוש הדבר שלא צריך ללכת נגד הרצון?

לא צריך ללכת נגד הרצון, הכוונה היא שלא צריך לשבור את הרצון, לדכא אותו, לרצות שלא יהיה קיים בי. כל מה שיש באדם הוא לטובה. ייתכן שעכשיו הוא לא יכול להשתמש ברצון לקבל הזה בצורה נכונה, אבל בעוד זמן מה, אחרי שיעבור כמה מצבים ויצטייד בכוחות ובכלים, הוא יוכל לעבוד עם הרצון לקבל הזה בעל מנת להשפיע. וייתכן שהוא לא יוכל לעבוד עם רצון הזה בעל מנת להשפיע עד גמר התיקון.

בכל מדרגה ומדרגה האדם עושה עבודה של בירור, ואחר כך תיקון. הוא בורר עם איזה רצון הוא יכול להיכנס לאותה מדרגה, ועם איזה רצון עדיין אינו יכול. ואז הוא מעלה מ"ן לקבל מלמעלה כוחות תיקון לרצונות שבירר, שיכולים להיות בעל מנת להשפיע, ומקבל עליהם כוחות, מסך. מאין מקבלים מסך? האור בא מלמעלה ונותן לאדם הרגשת רוממות ה', ואז הוא מתעורר להשפיע לבורא, אפילו מתוך הרצונות האגואיסטיים שלו, ועושה זיווג דהכאה, וממלא את עצמו באור העליון.

בבירור הזה ישנם כלים שמשאירים אותם למדרגות גבוהות יותר, כי בינתיים, במצבו הנוכחי, האדם לא מסוגל לתקנם. וישנם רצונות שהוא עדיין לא יודע עד כמה אסור לו לגעת בהם, אלא בכל פעם ופעם עליו לברר שעדיין אין לו אפשרות לטפל בהם. ולבסוף הוא בא לגמר התיקון, למצב שכבר אינו תלוי בו, שנותנים לו כלים כאלה שהוא לא מרגיש בהם שום הגבלה, וכל הרצונות שלו מקבלים מסך בעל מנת להשפיע.

לכן אסור לגעת ברצונות. הכוונה היא, שאסור לחשוב שישנם רצונות מסוימים שלעולם לא יבואו לידי תיקון. כולם יבואו לידי תיקון, ועל האדם להתייחס אליהם בצורה מועילה, אפקטיבית, יצירתית, ולא לבקש שייעלמו. כתוב שאסור לאדם להתפלל שהרצון לקבל ייעלם מן העולם. ב"הקדמה לספר הזוהר" אומר בעל הסולם ההיפך מכך, ש"הקב"ה מחייה את הקליפות", "שעיר לעזאזל", "שערה של תפילין", וכולי. כלומר, קיימות פעולות מיוחדות שנועדו להחיות את הקליפות, את קו השמאל, שדווקא נותנות אפשרות להתקדם.

האדם נמצא מלכתחילה ברשות הקליפות, ובכל פעם עד גמר התיקון הוא נזקק להן בקו שמאל, כדי לעלות באמצעותן. כל עלייה ועלייה מתרחשת מתוך כך שהאדם לוקח רצונות מהקליפות ומתקן אותם, ועל פניהם הוא עולה - בונה תוספת פרצוף.

מהי עבודת הנברא ברצון להשפיע ומה עושה הבורא?

רצון להשפיע עושה האדם, ורצון לקבל שהוא הראשון, הבסיסי, עשה הבורא. אך מאין יקבל האדם כוחות לבנות את הרצון להשפיע, ושכל להיות "דיין שדן דין אמת לאמיתו"? הרי באדם יש רק רצון לקבל, ומתוך הרצון לקבל עצמו הוא לא מסוגל לעשות דבר, כי הוא נמצא בנתון אחד.

כדי להיות דיין יש לרכוש נתון נוסף, את הטבע השני, את הרצון להשפיע. ואז, בין הרצון לקבל לרצון להשפיע לעשות דין, לעשות משפט, ובין שני הקווים הללו, ימין ושמאל, לבנות קו אמצע. פעולה עצמאית, חופשית, מצד האדם, שהוא היוצר והבונה את האדם שבתוכו.

האדם מקבל מלמעלה גם כוחות וגם שכל, מהבורא. אבל אם הוא מקבל הכול מלמעלה, איך יוכל להיות עצמאי? הוא יכול להיות עצמאי, השאלה היא איך האדם עצמו מקבל זאת, אם הוא רוצה לקבל את זה, אם הוא עושה יגיעה כדי להיות עצמאי, כדי לקבל את הרצון להשפיע כנגד הרצון לקבל שלו.

יש כאן גורם מסוים שכרגע אין ביכולתנו להרגיש אותו, שאף על פי ששני הנתונים הללו, קו ימין וקו שמאל, באים לאדם מלמעלה, הוא בונה "דין אמת לאמיתו", בונה משניהם בצורה חופשית, עצמאית, קו אמצע הנקרא "שליש אמצעי דתפארת".

הדבר הזה לא מובן לנו, כי אנחנו נמצאים בתוך הרצון לקבל, ובמצב הזה בלתי אפשרי לדון בקיומו של דבר כזה ולדעת מה קורה במצב הזה. אבל אם רוכשים את הטבע השני לעומת הטבע הראשון, הרוחני כנגד הגשמי, רצון להשפיע כנגד רצון לקבל, מתחילים להבין שרק כך הבורא ברא לנו תנאים לבחירה חופשית, ורק כך אפשר להיות חופשיים באופן מוחלט. חופשיים גם מהרצון לקבל שלו וגם מהרצון להשפיע שלו.

האם אפשר ליישם בעתיד מה שקוראים ולומדים?

האדם רואה במשך הזמן, מתוך ניסיון שצבר, שהוא אינו יכול לבצע את מה שהוא קורא. הוא מגלה לפתע שחלק ממה שלמד, כבר ביצע בעבר. הוא רואה שמהעבר ועד היום משהו התרחש בו לפי מה שהוא קורא. אבל האם הוא יכול היום לעשות או לקבוע משהו לעתיד?

ההליכה של האדם חייבת להיות מנותקת מהרצון לקבל שלו, מהשכל שלו וממראה עיניו. "דן דין אמת לאמיתו" זה עיניים אחרות, לא העיניים שיש לנו. האדם שנמצא בתוך הרצון לקבל לא יכול לראות אמת, לא יכול לראות תכונות, שבאמצעותן בכוחו לדון או לעשות משהו, הוא לא יכול לראות את המדרגה הבאה ואת המצבים הבאים שלו.

האדם יכול רק לפעול בהיסח דעת, כי אין לו עדיין רצון להשפיע. אין לו זה כנגד זה. "דין", "דיין", את כל מצבי ה"משפט" אפשר לקיים רק אם יש שתי דעות, שני עולמות הנמצאים באדם, כשמתרחשות בו שתי פעולות מנוגדות והאדם "דן" ביניהן. וגם אז, השאלה מאיזו זווית הוא "דן".

כשהאדם נכנס לרוחניות, מה שעבר עד כה בהיסח הדעת, בלי דעת איך, הוא קורא ופתאום מרגיש שהם מתרחשים בו. אבל ישנם גם כאלה שעדיין לא מרגישים זאת. זה נמצא באדם תמיד עד שהוא רוכש את מעמד השופט - קו אמצע, עד שמגיע למדרגות רוחניות, ועומד בהן לא כעובר אורח או כתינוק, אלא כגדול. האדם כבר עובד עם הכלים דקבלה שלו בעל מנת להשפיע. לא בעיבור ולא ביניקה, אלא בגדלות, שזה נקרא "לדון דין אמת לאמיתו" בצורה אמיתית ונכונה. לא בזמן ההכנה, אלא במצב האמיתי.

ובזמן ההכנה מה שמשתדלים לעשות, לא חשוב באיזו דרך, רק אחרי שעוברים את המצב אנו רואים שעברנו אותו, וגם זאת לא תמיד. אם המצב הזה צריך להתעורר באדם בהקשר למשהו וללמד אותו משהו, נותנים לאדם לראות שהוא עבר את זה. וייתכן שלא, ייתכן שהוא עובר הרבה ומראים לו רק אחוז מסוים מתוך זה. למה? מפני שאת היתר אסור לו לראות, זה עלול לקלקל אותו, לעוות את היחס שלו למצבים שעליו לעבור.

המערכת הזאת מורכבת מאוד, כי כל פרט בנשמה שלי קשור עם כל יתר הפרטים. כלומר, אם אני מברר אפילו מדרגה קטנה, מצב קטן, יש בו תרכובת, יש בו התחברות, יש בו מציאות של כל חלקי הבריאה. ויש נחיצות לשמור על מידת זהירות, שמכל החלקים הללו האדם יראה רק אותה מידה שבירר, ולא את יתר החלקים שעלולים להזיק לו. הם יתנו לו מושג על מצבים מתקדמים יותר, שבהם ישנה שליטת הבורא וגילוי תופעות כאלה, שהוא עלול עכשיו לראותן בצורה לא נכונה.

הוא עלול לחשוב שהכול בידי שמים, שאין לו שום ידיעה בזה, שאין לו לא יד ולא רגל בכך, והוא לא יעשה דבר, כי יחשוב שלא צריך לעשות דבר. או להפך, שהכול נמצא בשליטת הרצון לקבל עד כדי כך, שפשוט אי-אפשר לעשות שום דבר נגדו, והוא ירפה את עצמו ממנו. כלומר, לא פותחים לאדם בדיוק מה שהוא עובר, כי כל מידה כלולה מעשר ספירות, ואפשר לראות בה מצבים ששייכים לחלקים המתקדמים. אלא פותחים לו רק כמה שכדאי לו. בהמשך האדם מגלה, שעניין ההסתרה הוא לא שהבורא מסתיר, אלא המערכת עצמה בנויה כך שהיא מסתירה מהאדם את הגורמים שמונעים ממנו כניסה חופשית, עצמאית, להתקדמות.

האם האדם מחכים רק לאחר מעשה?

אנחנו חכמים רק בענייני העבר. כתוב: "אין חכם כבעל ניסיון". אם האדם עובר מצב, הוא מחכים ממנו, אם לא עבר - הוא טיפש.

איך האדם יכול לרצות תיקונים, לרצות להשפיע?

ברור שהאדם לא יכול לרצות בתיקונים. עליו להגיע למצב שבו ירצה תיקונים. ולא תיקון מפני שרע לו, שגם זו דרגה שיש להגיע. אלא שהאדם כבר מאמין שהבורא מסובב את הרע ורוצה שמתוך הרע האדם יפנה אליו. וכשהאדם פונה אל הבורא, הוא פונה אליו במטרה שיפטור אותו מהצרות. ואחר כך הוא מתחיל להבין שהצרות הן הסיבה לפנייה אל הבורא, ושבלעדיהן לא היה פונה אליו.

ואז יופי שיש לו צרות, שמאפשרות לו לפנות אל הבורא. ומה עליו לדרוש ממנו? שלא יסלק את הצרות האלה, כי בלעדיהן הוא לא היה מתייחס אל הבורא. אם יש לאדם אפשרות לפנות לבורא, נשאלת השאלה מה יבקש. אז הוא כבר צריך להתרומם מעל הרצון לקבל - ולבקש.

ברגע שהאדם מסוגל להבין שהוא פונה לבורא מתוך כאב, מתחילה בתוך זה הרגשת הבושה, הרגשת המאציל, כמו שלומדים ב-ד' בחינות דאור ישר. ואז הוא מתחיל להבין שלא הכאב הוא העיקר, אלא הקשר עם הבורא. ואז הוא מודה על הכאב הזה, שבעזרתו יש לו קשר עם הבורא. אבל אחר כך עליו לבוא למצב שבו הוא לא צריך את הכאב הזה, אלא צריך קשר עם הבורא, שיכול להיות רק מכל טוב, ולא מרע. ואז הוא עובר לצד השני ויכול לבוא לכלים דהשפעה.

בזמן שהאדם מרגיש רע הוא לא יכול להשפיע, כי בהכרח הוא עושה פעולה מתוך שרע לו ומתוך שהוא רוצה להשיג טוב. עליו לעשות זאת בזמן שטוב לו, כשאינו זקוק לדבר, כשהוא עושה צמצום וחפץ חסד ושאין לו שום פנייה לעצמו. אם האדם רוצה להיות המשפיע, הוא מתחיל להשפיע, ורק אחרי כן הוא יכול לא לחשוב על עצמו. זאת אומרת, יש כאן סדר פעולות שמביאות אותו למצב שבו הוא בהחלט יכול לעשות פעולה ללא שום יחס למצבו.

האם כל הפעולות והמעשים שעושה קבוצת קבלה הם רוחניות?

אדם יכול לקום בבוקר, לעשות כל עבודה, ללמוד, להיות תלמיד מבריק, לדעת הרבה חומר, להיות איש מרכזי בחברה ולארגן הרבה פעילויות, ועדיין לא תהיה לזה שום נגיעה למקומו בעבודה הרוחנית. כי גם את המעשים עצמם וגם את הכוחות בשבילם הוא יכול לקבל ממקום אחר.

ישנן חברות שבהן אנשים מתאחדים לביצוע פעולה משותפת ללא תשלום, מתלהבים ואפילו קמים בלילה ועושים, וזה עדיין לא שייך לרוחניות, אלא לחשיבות המטרה עבורם. אם נביא לקבוצת קבלה אנשים שאינם יודעים לקרוא מה כתוב בספרים, הם יתפעלו מהאופן שבו החברים האלה מוסרים את עצמם לעניין, ויחשבו שהם עוסקים בפילוסופיה, פיסיקה, פוליטיקה, ענייני ממשל או דנים באיזה עניין חשוב. למה שיחשבו שהעניין שעוסקים בו הוא עניין רוחני, הקשור עם הבורא?

למה לבוא ללמוד בשעה שלוש לפנות בוקר נחשב רוחניות? היכן נמצאת כאן הרוחניות? בעבודה במפעל מארגנים כל מיני דברים, דואגים לחברים כמו כל מזכיר קיבוץ או פקיד שכיר או מנהל כוח אדם שדואג לכך שהעובדים במפעל יעבדו היטב.

בתורה כתוב על בעל בית שיש לו עבדים - "עבדים" הם הרכוש שלו - אם יש לו עבדים שעובדים עבורו, עליו לדאוג לבריאותם, למזונם, לשנתם, אחרת לא יהיה להם חומר דלק. אין אדם שלא מתייחס לפרה שלו טוב - מטפל בה, מאכיל אותה, דואג לבריאותה - וכך גם לעבד. אז מה העניין הגדול? איפה כאן הרוחניות?

כל משימה אחרת יכולה להתבצע כמו שמבצעים את המשימה הזאת. וגם אם כל הנרתמים למשימה חושבים על הבורא. אז היכן נמצאת הנקודה הקטנה הזאת, שרק דרכה אפשר לשייך את הקבוצה לפעולה רוחנית? בלי הנקודה הזאת, כל מה שיש הוא סתם מפעל אחד מרבים, רוחניים יותר, רוחניים פחות, אנושיים ועוד.

למה רב"ש משתמש במושגים בסגנון תורני?

הכול נכתב לפי שפת הענפים. אף על פי שרב"ש כתב את המאמרים שלו לחוזרים בתשובה, הוא כתב אותם בסגנון תורני, שמושך למאמרים ולפסוקים שונים, וכינה אותם בכל מיני שמות. כל תופעה הוא מכנה לא רק בשפת הקבלה, בשפה של ספירות ובחינות, אלא גם בשפת הענפים - "תורה", "מצוות". הרי במקום "תורה" הוא יכול היה לכתוב "אור העליון", ובמקום "מצוות" לכתוב "זיווג דהכאה", מונחים שהם פשוטים ורגילים הרבה יותר. לשם מה לו לסבך אותנו?

יש להבין שהמקובלים בכוונה כותבים בכמה שפות, כדי שכך נחכים. שלא נזרוק לסל איזו שפה או ביטויים כלשהם שאפילו דרך בלבול מאפשרים לנו ללמוד על הקשר בין תחתון לעליון, על העולם הזה כלפי העולם הרוחני. ככל שמתקדמים רואים עד כמה דרך שפת הענפים, דווקא דרך תנ"ך, דינים, הלכות, שירים, פיוטים, תהילים - דרך כל ההעברות הללו שאינן בשפת הקבלה, האדם מחכים. לא פעם הם נותנים לאדם יכולת להיאחז במצב טוב הרבה יותר משנותנת שפת הקבלה.

הרב"ש לא חוסך במילים. לא משום שהוא רוצה לבלבל אותנו, אמנם שגם זו המטרה שלו, כי איננו צריכים את כל הידיעות האלו. בעל הסולם אומר, שהאדם מתקדם אם הוא יודע יותר ואם פחות, כי עליו רק להתרשם מהגדלות, מתוך שידיעת השמות הן בשפת הקבלה והן התנ"ך ובשפת ההלכות עוזרת לאדם להיאחז טוב יותר בחומר ולבנות לעצמו תמונה.

למה לא מספיק לקחת ספר וללמוד טוב במשך כמה שנים את כל המושגים?

האדם יכול לקחת ספר, ללמוד כמה שנים שירצה, ולא יפיק מזה תועלת. אלפיים שנה אנשים לומדים, ועדיין אנחנו סובלים במשך כל אלפיים השנים הללו, ואין סוף לסבלנו. זה לא חתום כך מלמעלה, אלא אנחנו מכניסים את עצמנו לסבל, להשמדה, לכל הבעיות. וכל הלימוד הזה לא עוזר בדבר. כי יש "חוק ייהרג ובל יעבור", שהאדם חייב לעשות תיקונים. אם הוא לא עושה תיקונים, חייו נותרים כפי שהם, וכך גם מה שהוא גורם לכל העולם. הלימוד עצמו לא מביא לשום תוצאה טובה, אלא רק הכוונה.

הכוונה היא מה שהאדם רוצה להפיק מהלימוד. הכוונה פועלת ומצילה את האדם, מקדמת אותו למטרה. הכוונה הזאת יכולה להתקיים רק בתנאי שהאדם עובד על הנחיצות שתהיה לו כוונה, ואז האור יבוא ויפעל. האדם לא יושב ומפעיל את עצמו לרצות שעכשיו יבוא אליו אור עליון, אלא זו העבודה, היגיעה שלו, שהוא צריך את התיקונים, שנחוץ לו שיבוא האור מלמעלה.

האדם צריך להפוך את עולמו הרווי בסבל לכר נרחב ללמוד ממנו. ראו כמה העולם סובל, ובכל זאת האדם לא לומד דבר.

למה? זה כמו עם לימוד הקבלה. אנשים באים ללמוד מתוך סבל, וגם בלימוד הם לא עובדים על כוונה. האדם לא שואל את עצמו את הדבר העיקרי: "בשביל מה אני בא בבוקר לשיעור ומתיישב מול הספר?" אלא סתם באים ומתיישבים מול הספר לקרוא וללמוד. המילה "לימוד" היא בכלל מילה מטעה מאוד. לימוד הוא "לימוד תורה כנגד כולה", כלומר עניין רוחני. רק אם בא אור חוכמה ומתקן את האדם זה נקרא "הוראה", "תורה". ומה שעושים מזה מבלבל את האנשים.

מה הקשר בין התלמוד לחוכמת הקבלה?

אם לומדים נכון תלמוד או ספרי קודש אחרים, רואים שגם הם קבלה. האנשים שכתבו את הספרים הללו התכוונו לאותם דברים ממש, בלי שום הבדל. גם כשמדברים בתלמוד על חפצים או על עצים או על חיות או על בהמות או על בני אדם, מתכוונים להבחנות פנימיות בתוך הרצון של האדם, ולא ליצורים שבעולמנו. אלא שקשה מאוד לראות את המסתתר מאחורי המילים המתארות את המתרחש כביכול בעולם שלנו. קשה לראות שהן מדברות על הבחנות רוחניות.

לכן אנו עוברים לשימוש בשפת הקבלה, כי אין שום הבדל בחומר הלימוד בין תלמוד לקבלה. בעל הסולם מסביר בתחילת "הקדמה לתלמוד עשר הספירות" מדוע מעדיפים ללמוד את אותה התורה, כי כולה ניתנה לאדם בבחינת "בראתי יצר רע בראתי תורה תבלין" - כדי שיתקן את הרצון שלו ויעלה על ידי התיקון לדרגת הבורא - "עד ה' אלוקיך".

הכול אותה תורה, אבל המועיל ביותר הוא לימוד בשפת הקבלה, כי בה אין בלבולים. היא מכוונת את האדם ישירות למה שרצה להגיע, והוא אינו נאלץ ללמוד על בהמות, חיות, גניבות, וכולי, שאם ירצה ואם לא, יבלבלו את עליו את מחשבותיו. בלימוד בשפת התלמוד יהיו לו הרבה הפרעות והוא יתקשה כך לאחוז בכוונתו להגיע למטרת הבריאה. זה קורה אפילו כשלומדים קבלה, ועל אחת כמה וכמה כשלומדים תלמוד.

קשה לראות את המשמעות הפנימיות שיש בתלמוד ולהבין במה בדיוק מדובר, אבל אחרי שמפענחים מונחים אחדים מקבלים כמה מפתחות: המונח הזה הוא רצון, זה ספירות, זה קומות, וזה עולמות. אלה תכונות מסוימות, קו ימין, קו שמאל, רחמים, דין, זכר, נקבה, וכולי. אז ניתן להבין מעט יותר למה מתכוונות ההגדרות שניתנו בתלמוד, מדוע הם מבררים כך את המצבים, למה סיפור מסוים מתרחש דווקא בין בני אדם, וסיפור אחר בין בהמות או בין אדם לבהמה או בין אדם לשדה.

אחרי שהלומד מקבל מפתחות, הוא רואה זאת בתלמוד בבהירות רבה. דווקא בשפת התלמוד ניתן לברר או להעביר הבחנות רבות יותר מאשר בשפת הקבלה, בה נדרשות מלים רבות לתאר, למשל, בחינה מסוימת הנכנסת בתוך בחינה אחרת, בתוך ספירה מסוימת, על ידי מצב כזה וכזה, ובשפת התלמוד נדרשת לכך מלה אחת הלקוחה מחיי היומיום. כלומר, שפת הקבלה מתומצתת הרבה יותר, ונועדה למי שמבין, למי שכבר נמצא בהשגה.

ולכן לא בתלמוד האשם שלומדים אותו בצורה מגושמת, אלא מגושם התלמיד שאינו רואה בתלמוד דבר פרט לבהמות וחיות ונזיקין שבעולם הזה, ואז הוא מנתק את התורה מרוחניות. התורה כולה מדברת רק על רוחניות. היא לא ניתנה כדי להדריך איך להתנהג עם בהמות ועם בעלי חיים, אלא מטרתה היא "בראתי יצר רע בראתי תורה תבלין", שעל ידה האדם יתחיל להתעלות ולגלות את העולם הרוחני.

הבעיה היא שבמשך הדורות נשכח העיקר, המטרה שלשמה ניתנה תורה, והחלו להשתמש בה רק לשם לימוד. ואם מדובר בלימוד לשמו, לומדים כאילו מדובר בענייני העולם הזה, ואז גם מורידים את כל המצוות למישור העולם הזה, ואין ללומדים דבר רוחני להיאחז בו.

בשפת הקבלה לומדים אותה תורה בדיוק, אלא שלא נוהגים, עד כמה שהדבר נשמע מוזר, משונה ואפילו חריג, לפתוח "חומש" לפני שלומדים את שפת הענפים. פותחים "חומש" רק אם בטוחים שמאחורי המילים הללו רואים משמעות רוחנית.

כמו למשל מה בדיוק דורש מאיתנו "משה רבנו", שהוא הנקודה שבלב, ביטוי הבורא דרך הנקודה הנקראת "משה", שנגזר מהמילה "למשות". מה דורש מאיתנו "משה" לעשות בפנימיותנו? אילו פעולות? אילו מערכות עלינו לבנות? אילו שלבים לעבור? אם האדם לא מתייחס למשמעויות הסיפור שבתורה בצורה כזאת, עדיף שלא יקרא בתורה, ויחכה עד שהמשמעויות יהיו נהירות לו.

בעל הסולם מסביר זאת ב"הקדמה לתלמוד עשר הספירות". האדם פשוט מקשה על עצמו מאוד. הורדת התורה מרוחניות לעולם הזה היא הזלזול הגדול ביותר. התורה ניתנה רק לשם התעלות, ואילו אנשים רוצים להשתמש בה דווקא בעולם הזה. למעשה, בעולם הזה אין לתורה כל שימוש. במה היא יכולה לשמשנו? מה ניתן לעשות בה בעולם הזה, אם לא להיתקן ולהתעלות?

בהתפתחות העולמות לומדים, שכל התיקונים יכולים להתרחש רק בעליות, בעיבור, יניקה, מוחין. אי-אפשר לדרוך במקום ובד בבד לתקן את עצמנו ולהתקדם. התקדמות היא עלייה, לכן אסור להוריד את התורה לדרגה נמוכה, אלא יש לעלות לדרגתה.

לאנשים שחונכו חינוך דתי יש כבר גירסא דינקותא להסתכל בתלמוד בבחינת פשוטו כמשמעו, וקשה מאוד להיפטר מההרגל מזה. גם לאנשים חילוניים לוקח זמן רב עד שהם מסוגלים לנקות כל מה שידעו בעבר ולהתחיל להתייחס להיבטיו הרוחניים של חומר הלימוד. על אחת כמה וכמה זה נכון לגבי מי שקיבל חינוך דתי. לאדם כזה צריכה לבוא מלמעלה עזרה מיוחדת, אישית.

האם לשון התלמוד היא שפת הענפים?

אנשים הפותחים תלמוד, או שהם קוראים את הכתוב, סיפורים על בהמות, וחיות, ענייני נזיקין, מידע בענייני עיבוד אדמה ואפיית לחם, עבודה בבית המקדש וכולי, כלומר לומדים איך עליהם להתנהג בעולם הזה, או שהם כבר נמצאים במדרגה רוחנית ולגביהם כל המילים בתלמוד כתובות בשפת הענפים.

בעל הסולם מסביר ב"תלמוד עשר הספירות" חלק א', ב"הסתכלות פנימית", מהי שפת הענפים. המקובלים צריכים להסביר על המתרחש בעולם העליון, אבל בעולם העליון אין מילים, ישנם רק רגשות. איך אפשר להלביש את הרגשות הללו בלבוש כלשהו? איך אפשר למוסרם לאחרים במילים? שום מילה לא יכולה להעביר הרגשה או חוויה.

אבל מפני שיש ענף ושורש - למעלה יש "אהבה", למטה אהבה, למעלה קיים המושג "שולחן", למטה יש שולחן, "כלי" למעלה, כלי למטה, וכך גם לגבי מסך, אור, ימין, שמאל וכן הלאה. המקובלים הסתכלו למעלה מאין מגיעים כל השורשים, וכתבו בשפת השורשים. כלומר, כשהמקובלים כותבים "עט", אנו מבינים שכוונתם היא לכלי רוחני הפועל פעולה רוחנית מסוימת ומלביש אותה על הכלי הגשמי הנקרא "עט". על הפעולה עצמה איננו יודעים דבר, אבל כנגדה יש בעולמנו התאמה הנקראת "עט" ואנו יודעים מה לעשות בו.

אם קוראים בתלמוד מתוך השגה רוחנית, התמונה היא אחרת, ורואים בה בדיוק מה שרואים ב"תלמוד עשר הספירות", ואפילו טעמים נוספים. כי עד כמה ששפת הקבלה מדויקת וחדה, ולא מסיטה לראות דברים גשמיים, אפשר לדמיין בה צורות רוחניות כביכול, אבל הן לא קיימות בעולמנו. אפשר לדמיין פרצוף ככלי קיבול מסוים, נכנס בו אור, יוצא ממנו אור, אבל זה לא קיים בעולמנו. מה שלומדים ב"תלמוד עשר הספירות" לא מלבישים על דבר בעולם הזה.

עבור מי שנמצא בהרגשה רוחנית ולומד תלמוד, המילים, המשפטים והמעברים שבה הם טעמים מיוחדים. שפת הקבלה, ככל שהיא מצטיינת בחדותה בהכוונתה, לעתים לא יכולה להעביר מצבים כאלה. בקבלה אפשר לדבר על המתרחש, על השגה, אך בתלמוד יש טעם נוסף, עושר טעמים מיוחד.

לכן אצלנו מעדיפים ללמוד תלמוד וגם "חומש" ו"זוהר" רק אחרי שאדם נכנס לפנימיותו, ואז הוא קורא אותם בצורה מבוררת.

"לעולם ימכור אדם קורות ביתו", בשביל מה? כדי לרכוש נעליו לרגליו. כלומר זה תמורת זה. הרצון האמיתי לכל דבר שרוצים להשיג בא רק מתוך הנחיצות, מתוך שהאדם רואה שבלי שירכוש את הדבר, מטרתו לא תתממש.

נניח שאדם שם לו מטרה להגיע לירושלים. סיפרו לו שכדי להגיע לירושלים עליו לקנות חמור, אחרת לא יוכל להגיע אליה. ואז, ככל שנחוץ לו להגיע לירושלים, כך יהיה נחוץ לו לקנות חמור. וכך סתם הוא לא יקנה חמור. זאת אומרת, חשיבות המטרה קובעת את חשיבות האמצעי להגיע אליה.

ואחרת, אין שום חשיבות לאמצעי. חברה וחבר לעולם לא יכולים להיות חשובים לאדם, אלא אם כן הוא יודע בוודאות שהוא לא יכול להתקרב למטרה ולו צעד אחד, אם לא יעשה אותו על ידי החברה או החבר. ורק אחרי שהאדם יודע את חשיבותם, ובטוח שרק הם יכולים לעזור לו, וההגעה למטרה נחוצה לו יותר מכל הדברים האחרים, כך הוא מוכן לקנות את האמצעי ולהשקיע בו כמו במטרה. משום שאז האמצעי הופך להיות המטרה, אם השגת המטרה יכולה להתבצע רק על ידו.

השאלה היא רק כמה צריך האדם ללמוד שיש קשר ביניהם, עד כמה הוא צריך להגדיל חשיבות המטרה כדי שגם האמצעי, שהוא נגד כל הרצון שלו, יהיה מקובל עליו. אילו ייסורים יצטרך לעבור כדי שיהיה לו ברור כאור היום שכך צריך להיות. ולא ברור בידיעה שכלית, אלא מתוך הרגשה שבלב, שהיא כאב וחיסרון, כמו לדבר שבלעדיו אי-אפשר לו להתקיים עוד. אז האדם בהחלט מוכן לעשות הכול כדי לרכוש אותו.

עד שהאדם מגיע לנחיצות באמצעי כמו אהבת חברים, כדי להגיע לאהבת ה', יש בתהליך הזה פרטים כוללים רבים. התהליך מתחיל להיות הכרתי אחרי שהאדם מקבל על עצמו אמונת חכמים, שאהבת חברים היא האמצעי, והולך לבדוק אותו. הוא מוכן להשקיע בחברים מפני שכך אומרים המורים שלו, בעל הסולם ורב"ש, אף על פי שאינו רואה שום צורך בכך, לא מרגיש ולא רואה את הקשר בין פעולה בחברה והשגת המטרה, אלא שניהם נראים לו נפרדים ולא מחוברים, כמין משחק צדדי שמכניסים לו בלי קשר לכלום.

רק לאחר זמן רב מתחיל האדם להסכים לבדוק את האפשרות שאולי המורים הגדולים האלה צודקים, ולא סתם אמרו את שאמרו. אף על פי שהדברים נראים לו פחותי ערך ולא מושכים, האדם חייב לקחת אותם "כשור לעול וחמור למשא", לבדוק אותם ולעסוק בהם, מפני שכך הורו לו הגדולים. אל לו לזנוח אותם בצד כרעיון יפה, שלפעמים מדברים עליו בישיבת חברים או לפעמים שומעים וקוראים עליו, ואז מייחסים לו חשיבות.

על האדם לראות במצב הזה חולי של עצמו, לדעת שהוא שרוי במחלה, בחיסרון, בכך שאינו רואה חשיבות באהבת חברים, שלא רואה קשר בין האמצעי הזה לבין המטרה. ועל המחלה הזאת, על החיסרון הזה, צריך לדבר בחברה ולהכריז שהזלזול באמצעי היחיד הזה הוא הגורם לכל הרע, להרחקת המטרה ולהארכת הזמן. שאף על פי שמדברים וקוראים שוב ושוב, היחס נשאר יחס של חוסר נחיצות. לכן צריך לעבוד רק על חוסר הנחיצות, לשכנע כל חבר וחבר שאיננו מחשיבים את האמצעי ושמזה נובעות כל הצרות שלנו.

ההתחלה היא רק מאמונה ברבו, כדברי בעל הסולם, האומר שיש גורם הכרחי שבו תלוי כל העתיד הטוב שלנו. לא אהבת חברים במונחים שרגילים להתייחס בהם לאהבה, אלא חשיבות, חשיבות החבר להשגת המטרה. חשיבות הקשר בין יחס לחבר לבין השגת המטרה. עד כדי כך היחס הזה חסר, שאנשים מוכנים להיות לבד, העיקר לא להיות קשורים זה בזה. אבל יש להבין שקודם צריך להתחבר עם החברים, ורק אחר כך להתחבר עם הרב.

לרב מתחבר רק כלי גדול שיכול לקבל, אחרת אי-אפשר לקבל ממנו כלום. כך הוא גם כלפי הבורא. כדי לקבל מהבורא צריך קודם לכן להתחבר יחד לכלי גדול יותר מכל מה שיש לכל אחד ואחד בנפרד. אם עדיין איננו לא מצליחים להגיע לרוחניות, זאת הסיבה.

למה צריך להגיע לאהבת חברים?

"אהבה" נקראת הרגשה שיש באדם כלפי הזולת, אם שניהם נמצאים בתהליך אחד, במטרה אחת, בהשתוות תכונות, בהשתוות דעות. פעם שאלו את רב"ש: "האם כדי להתחתן צריך לאהוב?" והוא ענה: "איך אפשר להספיק לאהוב לפני החתונה?" לפני החתונה, הוא אמר, צריך להיפגש פעמיים, לראות אם הזולת לא דוחה אותך גופנית, מפני שבדרגה הבהמית של האדם יש עניין פיזיולוגי, כמו אצל בהמות וחיות שבוחרות זו את זו על פי משיכה. לכן צריך לבדוק אם אין דחייה, וזה לוקח דקה או שתיים לדעת זאת. חיות יודעות בשנייה אחת אם הפרט הזה מתאים להן או לא.

ואחרי כן יש לבדוק את ההתאמה בדרגה האנושית, להחליף כמה מילים כדי שתהיה השתוות מסוימת. ורצוי להיות בני אותה תרבות, לבוא מחינוך דומה, כי השוואת הצורה היא הקרבה לאדם. אין טעם לחפש משהו מיוחד, שייתן כביכול טעם נוסף. רבים חושבים שהשונה מרגש אותם, ואחר כך יש להם מזה רק תוצאות הפוכות.

אל לנו ללכת נגד החוק הכללי של המציאות. עלינו לחפש את המתאים, את הדומה. והעיקר שתהיה מטרה שתכסה על אותם דברים שאינם בהשתוות. אין צורך בדבקות במטרה, אלא בהסכמה, שאותה, אומר רב"ש, אפשר לברר בשתי פגישות מכסימום.

אהבה היא תוצאה מהחיים, מהסכמה, מוויתור. כמו שרואים איך האדם בא לאהבת ה', אחרי הסתרה ושנאה ויגיעה גדולה, למרות הרצון ולמרות האגו והטבע וכולי. אחרי שהאדם רואה שזה בכל זאת חשוב, הוא בא למצב הנקרא "אהבה".

אהבה לא מתרחשת ממבט ראשון, אלא נרכשת לאט לאט במשך החיים. אהבה היא הרגל. אבל העיקר הם הוויתורים שהחברים עושים זה למען זה, המביאים לחיבור ביניהם, לאהבת חברים. אהבה היא חיבור, תוצאה מהשתוות. היא נותנת כלי לקבל מהבורא, שזה נקרא רוחניות. בלי הכלי הזה לא מקבלים רוחניות.

ובזמן ההכנה רק מסתובבים בחושך ומחפשים בנרות אמצעי כלשהו שיאפשר להגיע לבורא. ואם מחפשים אמצעי אחר חוץ מחברה, סימן שלא מחפשים להגיע לבורא, כי בורא נקרא בחינת ההשפעה, תכונת ההשפעה. במידה שמתחילים להרגיש מהי תכונת ההשפעה, מתחילים להסכים עם האמצעי, שהוא אהבת חברים.

ככל שאנו מתקרבים עוד ועוד להבנה שחסרה לנו השפעה, שלהשפיע נקרא להיות קרוב לבורא, כך אנו מתקרבים לקבל את החברה כאמצעי הראוי, הרצוי, האהוב. וככל שהאדם מחפש אמצעים אחרים שאינם חברה, כך הוא מתרחק מקביעה נכונה מיהו הבורא. לכן "ואהבת לרעך כמוך" זה "כלל גדול בתורה", זה הכלי שבו מקבלים את אור התורה.

אנו חייבים בדיון ובבדיקה בשאלות כמו האם לעשות עסקים משותפים, האם לחבר בין החברים בדרך מסוימת, האם לדאוג לפעולה משותפת כזאת או אחרת רק במידה שנביא את הקבוצה לחיבור, לכלי רוחני. אם הם מתקיימים לצורך אחר, לא צריך אותם, ההיפך, חיבור בצורות אחרות יכול לכבות את הנחיצות להתחבר נכון ולהשלות את האנשים שהם כבר מחוברים. בעניין זה צריך להיות זהירים מאוד. הסתרה היא שלא רואים דברים טובים ודברים רעים כאחד.

האם יש להתחבר לכל חבר או שמספיק לחבור רק לכמה חברים?

מספיק לחבור לכמה חברים בחברה. אי-אפשר לבנות יחסי חברות עם כל החברה. חייב להיות יחס כללי טוב לכל החברים, אבל אי-אפשר להחזיק בשדה ראייה יותר מחמישה עד עשרה אנשים. כך הוא טבע האדם. לפי הטבע יש בכף היד שלנו חמש אצבעות, וגם מוח האדם בנוי כך שיותר מזה הוא לא יכול לראות בבת אחת. גם הפסיכולוגים יודעים שהחל ממספר מסוים של ילדים לאדם כבר אין אהבה כלפיהם. האדם מפסיק להרגיש, מפסיק לאחוז בזה.

היכן נמצאים מרגלים בתוך האדם?

ה"מרגלים" הם כוחות העזר שמזכירים לאדם דרך האחוריים היכן עליו לתקן את התכונות שלו, כדי להביאן לשימוש נכון. את המרגלים שולחים, אבל מקבלים אותם חזרה. בלי מרגלים אי-אפשר להיכנס לארץ ישראל, חייבים לרגל קודם. אבל כאשר המרגלים חוזרים, הם שבים עם סיפורים מפחידים על ארץ טובה, שיש בה אנשים חזקים וגדולים, ועם חשש מה יעשו לנו.

ההפרעות חזקות הרבה יותר מהפירות. אמנם הפירות טובים מאוד, אבל אפשר להסתפק במה שנמצא בעולם הזה. והעם מסכים עם דברי המרגלים, ולא מגדיל חשיבות ל"ארץ ישראל", לכוונה על מנת להשפיע, יותר מהעמים שעליו לכבוש בפעולת כיבוש הארץ. וכך הם מגיעים לקללה ולעונש, לא על המרגלים, אלא על התוצאה, על המעשה של העם. אבל המרגלים עצמם הם כוחות עזר שנמצאים תמיד.

מה הם "מרגלים" ביחס לחברים?

המרגלים הם כל מיני מחשבות שיש באדם כלפי החברים. הוא חושב שהם לא טובים דיים, לא נקיים מספיק מכל מיני מחשבות שלהם וממטרות אחרות. האדם חושש להתחבר איתם שמא יקבל וירוס מחשבתי, רוחני, במקום לקבל מהם טוב, ואז הוא מסיק שיותר טוב יהיה לו לבד. כל חבר חושב שמה שחסר לו הוא להתחבר לרב, שישרת אותו וייתן לו את המגיע לו, את מה שהוא זקוק לו כדי להשיג את המטרה, ומי בכלל צריך חברה.

אומרים שצריך לעסוק באהבת חברים. מדוע משתמשים במונח "לעסוק" כשמדובר במצב?

"לעסוק באהבת חברים" פירושו לגרום שנרגיש זה את זה ואת הרצונות שלנו, בזמן הלימוד, על ידי כל מיני פעולות, שמועות, מחשבות, קריאה בספרים, לימודים, אסיפות חברה וסעודות למיניהן.

בכל כנופיה שעומדת בפני מבצע גדול, למשל שוד בנק, פעולה המצריכה עשרים-שלושים אנשים ותכנון מדוקדק של המבצע, או בצבא, בכל יחידה מובחרת שמבצעת משימות מיוחדות, האנשים קשורים זה לזה ומרגישים תלויים זה בזה, לא חשוב מהי מטרתם. הם מרגישים שהצלחה היא הצלחה של כולם, שאיש לא יכול להצליח לבד. מתוך כך יש בלבם דאגה זה לשלום זה, שחבר לא יהיה חולה, שיהיה לו טוב, שכל אחד מאנשי הצוות יבין את המשימה ואת הדרך ויהיה מומחה גדול, וכך גם יצליח כל אחד בנפרד.

מי אחראי על חיבור הדדי - האדם עצמו או החברה?

לא משנה אם בקבוצה יש חיבור הדדי, על האדם עצמו לדאוג איך הוא מתייחס לחברה. "חברה" היא כלי רוחני שקיים מלמעלה, מפני שהבורא קיבץ את החברים הללו יחד. איש לא בחר ולא חיפש במיוחד את האחר כדי להביאו לכאן, משום שידע מראש שהוא זקוק דווקא לאנשים המסוימים האלה. הבורא הוא שבחר בנשמות שצריכות להתחבר, וחיבר אותן יחד, והן קיימות ככלי רוחני. בכלי המשותף הזה עומדים לקבל רוחניות, עכשיו או בעוד מאתיים שנה. לבורא אין מושג של זמן, מבחינתו, הכלי כבר קיים.

אם האדם רוצה להתחבר לחברה, אל לו ללחוץ על כולם שיאהבו אותו כמו שהוא עומד לאהוב אותם או לאנוס את החברים בכל מיני התחייבויות כלפיו וזה כלפי זה. עליו להתחבר לאותו הכלי שכבר קיים. אין בכך משום קביעה באיזו מדרגה נמצאים האנשים האחרים השייכים לאותו הכלי.

גם הרצון של קבוצת אנשים חדשים, שרוצה להגיע לרוחניות, קובע. אנו מתחברים אליו, ולא אליהם. אליהם, לחיצוניות שלהם, אין מה להתחבר. הם כלל לא יודעים מה הם עושים, לשם מה הם באים. יש להם איזה דחף, ואז הם באים ורוצים. אלא שאנו מתחברים לכלי שלהם, שכבר קיים מעליהם, מתחברים מעל הכלי שלהם. ואם הם יגיעו לכלי הזה, הם יקבלו בפועל מה שכבר מוכן בו בשבילם.

וכך כל חבר וחבר, אין לו מה ללמד את החברים האחרים אהבת חברים, אלא עליו ללכת ולהתייחס לחברה ככלי מוכן, כשרק בו עצמו יש חיסרון לרכוש את הכלי הזה ולהתכלל בו. לכן לא חשוב אם החברים הם קטנים ביותר. יש להם רצון, הם כבר נמצאים במשהו, ובאמצעותם ודרכם אפשר להגיע להשגות, לפעולות, למצבים רוחניים חדשים. הם כלי חדש.

החברים לא יודעים דבר, אפילו לא להשתמש במילים הנכונות, אבל מהכלי שלהם תופסים את הגישה והרצון, ומעבירים הלאה. מזה מתעשרים. אפשר לעשות כך עם כל חברה. לכן אל לנו לחכות עד שהחברה תגדל, הכלי הזה של החברה כבר ישנו ואליו יש להתחבר. ובלי להתחבר אליו, אין לנו מה לצפות לדבר.

אבל הבעיה היא, שכמו כל דבר ברוחניות, מה שנאמר כאן יכול להיות לא רק מועיל, אלא גם מזיק. אדם יכול לומר לעצמו שיש כלי רוחני, שבו מחוברים יחד כל החברים בצורה יפה, בהשפעה, ושכדאי לו להתחבר אליו, ולא לחברים שנמצאים לפניו ונראים לעיניו. אין טעם להתחיל לטפל בדמיונות חיצוניים. אם יש בעיני הבדל בין החבר בעולם הזה ובין הצורה הרוחנית שלו, סימן שאני עדיין לא נמצא ברוחניות ושעלי לטפל בתכונות הפנימיות הממשיות שלי, לתקן את עצמי עד שלא יהיה בינינו שום הבדל. ורק אז זה נקרא שאני מתחבר לכלי הרוחני הכללי.

למה הדיבורים על התחברות עם החברים מתפוגגים ונעלמים?

האדם צריך לשמוע כמה וכמה פעמים על ההתחברות, ואחר כך ממשיכים לעבוד עליו בצורות אחרות, אפילו במעשה, במשך כמה חודשים או כמה שנים, עד שהוא קולט את עניין ההתחברות. האדם קולט רק לפי הנחיצות.

גם רוחניות יש סביבו, לא רק תנודות של אוויר שנשלחות אליו ועוברות דרך עור התוף שלו. גם רוחניות נמצאת בכל מקום, וכבר נמצאת בתוך הלב שלו. איש לא צריך לשלוח אליו רוחניות, חסרה לו רגישות, נחיצות להרגיש.

ורק על זה צריכים לעבוד. לא צריך לרוץ לשום מקום, אלא לשבת בשקט ולהתחיל לעבוד עבודה פנימית על העלאת רגישות הכלי. לעלות את הרגישות כדי להרגיש את הדבר. שהחוש יהיה רגיש. לא צריך יותר מהרגשת נחיצות, שזה באמת חסר וחשוב ובאמת לא נמצא, ואת זה אני צריך.

איזו כמות יגיעה צריך להשקיע עד שמעלים את רגישות הכלי?

אי-אפשר למדוד כמה יגיעה צריך, כמותית ואיכותית. בעל הסולם כותב על יגיעה כלפי הלימוד, על הכוונה בזמן הלימוד. אבל כוונה בזמן הלימוד אורכת "משלוש עד חמש שנים" אם האדם יושב ולומד, והלב שלו בוער, והוא מחפש נואשות תרופה למחלתו. אז משלוש עד חמש שנים הוא עובר לרוחניות.

כך גם כלפי החברה, לא נותנים קנה מידה כמותי ולא אומרים שצריך משלוש עד חמש שנים או שמספיק ללמוד שלוש שעות בבוקר ולהתרכז בהשגת המטרה. לא נותנים מספרים. למה? מפני שמדובר בהרגשה. איזה מספר אפשר לתת ב"ואהבת לרעך כמוך כלל גדול בתורה"? בכמה אחוזים עלי לאהוב אותו כדי להגיע ל"כמוך"? עשרה אחוזים? עשרים אחוזים? אולי שלושים אחוזים?

היגיעה בכמות ובאיכות היא הקובעת, אבל המקובלים לא נותנים מספרים. ברור שמאחורי הכול נמצאת יגיעה, אי-אפשר כך סתם לארגן נשף מפואר, "ערב אהבה לחברה", ולהגיע לרוחניות. בזה אני לא משנה את הכלי שלי. הכלי משתנה לאט לאט על ידי פעולות ממושכות, כשהאדם רואה סיבה ומסובב, כשהוא נכשל. האדם נכשל, ואז רוכש עוד איבר לכלי הזה, ולמרות הכול מבצע על ידו התחברות עם החברים, ושוב נכשל. מה פירוש "נכשל"? שוב מתגלה בו איבר לא מתוקן.

כעת לא מתגלה אצלנו דבר, אבל צריכים להתגלות לנו תרי"ג איברים חולים, כדי לבנות פרצוף שלם מאפס. ממה נולד פרצוף? מגלים לאדם איבר אחד שלא מתפקד טוב, והוא מתקן אותו לאט לאט כדי שיתפקד מעט טוב יותר. אחר כך איבר שני ושלישי, וכך הלאה כל תרי"ג האיברים, עד שנוצר בו "עובָר", כלי קטן משלו. ואז האדם מגדיל אותו עוד ועוד.

מאין יודע האדם איך ובאיזה הקשר להגדיל את האיברים שלו: ידיים, רגליים, איברים פנימיים, וכולי? הוא לא יודע. הם מתגלים לו בצורה של הפרעה, בצורה שלילית, ואז הוא יודע שבאיבר הזה יש לטפל. האדם רק צריך לדעת מה חסר, איפה חוסר התיקון. ואם מתמזל מזלו ומגלים לו אותו, אז בשבילו הוא נקרא "מילוי". כך חוסר התיקונים הופך עבורו למילוי. למה? מפני שחוץ מזה לא צריך לקבל דבר מלמעלה, ומה שמקבלים מלמעלה נקרא "מילוי". וכך האדם מתקדם.

האם ניתן לקשור התחברות לחברים עם עבודה במפעל?

במפעל אסור שישתנה דבר. מפעל הוא מפעל ויש לו חוקים. יש לבודד אנשים שהולכים פתאום נגד הזרם ומפריעים לעבודה השגרתית במפעל. במפעל אין צורך במהפכנים, ועל השגרה להישמר. ובאשר ליחסים בין חברים, צריך לבנות במפעל מערכת, מחלקה, שתטפל בנחיצות הרגשת החברה בתוך המפעל.

צריך להקים מחלקה כזאת ולטפח אותה היטב, מפני שבה תלויה, חוץ מהשגת המטרה הגשמית של הוצאת ספרים, קלטות, סרטים וכולי, גם השגת המטרה הרוחנית. אחרת לא תהיה תועלת במפעל פרט להשגת המטרה הגשמית של ייצור חומר הקבלה והפצתו בעולם, אף על פי שגם ממנה יהיה לחברים שכר גדול מאוד.

אבל לגלות לכל העולם את הקבלה עושים כדומם. השכר הגדול הוא מגילוי "טעמי תורה", שעל ידי הגילוי הזה כל אדם ואדם יכול לגלותם בכלי הפנימי שלו. זה לא מיותר לעזור לאחרים לגלות את הדברים האלו בחיצוניות, אבל זה ודאי לא העיקר.

האם אין חשש שמרוב עבודה במפעל, לא יישאר לנו זמן וכוח לחשוב על החברה ולהתחבר עם החברים?

להתחברות עם החברים לא צריך זמן פנוי. דווקא כשאין פנאי וכשעסוקים כמה שיותר בעבודת כפיים במפעל עצמו, זה נותן לאדם מרחב פעולה להדביק לעבודה הזאת כוונה ואת כל ההשתוקקות שלו למטרה. ההשתוקקות צריכה להיות בפנים, ולא צריך זמן נוסף בשבילה, אלא ההיפך, עליה להתלבש על העיסוק במפעל.

האם עדיף להתקשר רק לכמה חברים או להתקשר לכולם?

טוב יותר להתייחס בכלליות לכל החברים ככלי רוחני שלי. אם האדם מתייחס לכלי הזה ללא שום פנייה לעצמו, זה נקרא "אהבה". ככל שהאדם מוסר את עצמו יותר לכל החברים ומחכה לכל הזדמנות לשרת אותם, כך הוא מתחבר לכלי הכללי שלהם, ובמידה הזאת הוא זכאי להתקדם.

כמובן, כמו בכל דבר, אפשר לפרש זאת באופן שלילי, לזלזל בכל חבר בצורה אישית ולהתייחס רק לכלי הרוחני שמדמיינים. אבל העבודה היא לכוון את עצמי כל פעם בצורה נכונה, בקו האמצע.

האם משפחה שייכת לחברה שלי?

לחברה שייך רק מי שנמצא באותו כיוון, באותה התפתחות, ששייך לאותן שעות לימוד, לאותן פעולות שאתה עושה. מי שאתה רואה מול עיניך ואתה קרוב אליו. יש גם חברה אחרת, חברה וירטואלית, אנשים הנמצאים במדינות שונות, חיים ביבשות שונות, אבל אז הקשר הוא אחר.

מדובר בחברה שנמצאת לידך ושאין מה להכניס אליה עוד מישהו. אם מלבד לאנשים בקבוצה האדם מתחבר גם לאנשים מבחוץ, צריך לבדוק מי הם האנשים הללו. ייתכן שיש לו בלבול כזה, שכדאי להרחיקו מהחברה הנוספת.

אומרים "אשתו אדם כגופו". לאדם יש אישה, בית, ילדים, אבל לקבוצה הוא מחובר בנשמה שלו. מהי נשמה? רצון לדבוק בבורא. הרצון הזה הוא של האדם עצמו וזו הנקודה שיש בו, שאליה הקבוצה רוצה להתחבר ושבה עליו להידבק אל הקבוצה.

לשם מה צריך משפחה?

האדם צריך משפחה כדי שתהיה לו יותר עביות להתחבר עם הקבוצה. בשביל מה יש לו מצבים רעים, קשיים בעבודה, צרות בחיים וכולי? כדי שיהיה לו עזר כנגדו. לכן יש משפחה. איש לא אמר שהיא חייבת להיות לו לעזר. קל יותר להסתדר בלי משפחה. אולי הטבע מעניק רצון לחיות בלהקה, כמו אצל כל החיות, אבל מן הסתם, אם לאדם יש משיכה לרעיון, לאיזו ידיעה, הוא לא צריך משפחה, הוא יכול לארגן סביבו את החיים בצורה אחרת.

כיום אנו רואים איך אנשים מארגנים את חייהם, בגיל ארבעים אין להם עדיין משפחה. החברה הכללית בנתה מערכות כאלה שהאדם לא צריך אישה. הוא רוצה אישה, יש לו נשים. הוא רוצה אוכל, הוא קונה אוכל מוכן בסופרמרקט, הוא צריך בית, יש לו בית, מכבסה, טלוויזיה, בילויים, וכולי. הוא לא צריך מישהו בבית שישמור לו על ביתו. אישה נקראת "בית". אישה היא הבית. כיום אין עוד מושג כזה ואין בזה שום נחיצות. סביב הגבר ישנם כל השירותים שיכולים להשלים את הצורך הזה, בשביל מה לו להיות מחויב למישהו? אנשים מרוויחים כסף ומספקים באמצעותו את כל הדרוש להם.

אבל בתורה מחייבים לא להיפטר מהנטל הזה, אלא לרכוש אותו, לקנות אותו, להשקיע בו, משום שהוא נותן לגבר עזרה "כנגדו", כנגד הבורא. יש גם צורך להבין ש"עזר כנגדו" זה "עזר". לכן כתוב: "אישה שומרת על האדם".

איך בונים קשר עם חבר?

ישנם הורים שמזלזלים בילדים הביולוגיים שלהם, ולעומתם ישנם אנשים שמגדלים ילד שאינו שלהם ומתחילים להשקיע בו, לטפל בו ולשרת אותו. כך הם נקשרים אליו ואוהבים אותו. אהבה היא תוצאה של ויתורים והשקעות.

האדם הוא אגואיסט. אם הוא מוותר על האגואיזם שלו כדי להשקיע אותו במישהו אחר, חלק ממנו נכנס באותו אדם והוא נעשה לו חשוב. איך הורים נוהגים לומר על ילדים? "כמה השקעתי בו, כמה עשיתי בשבילו, איך טיפחתי אותו, וראה איזה כפוי טובה הוא". אבל אם לא עושים דבר בשביל הזולת, אין רגש אליו ואין מה לדרוש ממנו.

מהדוגמה הזאת של החיים רואים, שקשר עם חבר יכול להיות רק במידה שהאדם מוציא מעצמו ומכניס בחבר. אבל הכול צריך להיות מיועד למטרה. אפשר לעזור זה לזה בדרכים שונות, אבל מה שחשוב זה הכוונה הנכונה.

באיזו מידה יש לשים לב ליחס של החבר?

זה עניין של אופי. ישנם אנשים סגורים מאוד, וכשרוצים לגעת בהם הם קופצים ונרתעים כמו חיה פצועה. ישנם אנשים שנוהגים לחבק ולמרות זאת לא יודעים מה קורה בתוכם. יש אלף ואחת וריאציות ואין מרשם אחד לכל המקרים. ככלל, כל חבר צריך להיות מוכן ליחס טוב כלפי החברים האחרים וליחס טוב של החברים כלפיו. צריכה להיות הבנה כללית שבהחלט צריך את זה ושאין ברירה אחרת.

איכפת לי אם חבר מתייחס אלי במידה שאני יכול להצדיק אותו. אבל לא צריך להיות איכפת לי איך הוא עובד, אלא דווקא ההיפך, לדאוג לעורר את החבר. לא לחשוב שכדאי להתחבר עם חברים יותר פועלים ופעילים, כי הכול משתנה.

איך אפשר לדעת ולהבין איך החבר מתייחס אלי, אם גם הוא עצמו לא יודע זאת? לפי ההגדרות שלנו, הכול שקר. יש מצב יחיד שהוא אמת, אנחנו דבוקים עם הבורא שנמצא בינינו, באופן מוחלט וסופי. זה המצב האמיתי היחיד שקיים, ואנחנו קיימים בו. חוץ מהמצב הזה, כל יתר המצבים שאנחנו נמצאים בהם הם שקריים, במידות שונות של אמת ושקר.

אם האדם, שהוא בעצם דבוק, אך לא מרגיש זאת, לא יודע עד כמה הוא דבוק ועם מי, גם כלפי החברה וגם כלפי הבורא, זה נקרא שהוא נמצא מחוץ למערכת הזאת. אם כך, איך יוכל לדון נכון מחשבה כלשהי, רצון, תכונה? מלכתחילה כל דבר שהוא עומד לבצע ולחשוב עליו הוא שקר. אלא שהוא כמו תינוק, עושה כך או כך - "אין אדם עומד על דבר מצווה אלא אם כן נכשל בה".

האדם עומד לבצע את הנדרש, אף על פי שהוא שקר, מבלי להתחשב במידת האמת שבו. הוא מבצע אותו מפני שזה צעד בדרך, וזה נקרא "שקר של אמת", שהדבר עצמו הוא שקרי ושממנו מגיעים לאמת. לכן הוא אמצעי, ולא המטרה.

האם "קניין" כוונתו שהאדם מקבל דבר תמורת דבר?

ודאי שמקבל. שום פעולה שלנו לא יכולה להתבצע בלי השתתפות של שניים: בורא ונברא, אור וכלי. שניהם תומכים, ושניהם נמצאים בהשתוות הצורה, בפעולה הדדית. הן אמנם שתי צורות טבע הפוכות, אבל כאלה הפועלות זו כלפי זו. ולכן ודאי שהאדם טורח עבור קניין, הוא משלם ביגיעה ותמורת זה מקבל מה שהוא רוצה.

"אבות" פירושו שורש מדרגה עליונה, שממנה משתלשל ובא כל הכוח, המצב, הישות והתכונות של המדרגה תחתונה. כל מה שיש במדרגה עליונה, יש במדרגה תחתונה. אך למדרגה התחתונה יש נתון אחד בלבד שבו היא יכולה לממש את הבחירה שלה, לבחור בהתחזקות באותו נתיב, בהתפתחות באותו כיוון שמראה לה המדרגה העליונה. החיזוק הזה נקרא "תוספת כלי", שהוא בעצם כלי חדש, שבו התחתון מגלה את העליון, מכיר אותו ומשווה צורתו אליו.

כדי ליצור לתחתון תנאים לבחירה חופשית, למימוש עצמי, לבניית כלי, כוונה, יורדים מהעליון לתחתון כוחות ותכונות הנקראים "זכות" ו"ברית", שהם כוחות העזר המעמידים את התחתון בכיוון הנכון כלפי העליון. כי לא מספיק שהעליון הוליד את התחתון, זאת עדיין פעולה מצד העליון. אם האדם מתחיל להכיר את עצמו, הוא רואה שאין בו שום דבר חוץ מיצר הרע.

ואם האדם מתחיל לקבל את הרשימות המתעוררות מ"רשימות שקטות", הוא מתחיל להכיר את מציאותו, את מקומו כלפי המטרה. קודם הוא לא חשב עליה והיה כלא קיים כלפיה, וכעת נותנים לו לראות שישנו הוא ויש מטרה ופעולות שעליו לעבור, כשחלק מהפעולה עליו לעבור בהשתתפותו, וכשחלק מהצעדים עליו לעשות מבלי להתערב בעצמו.

כדי לאפשר לתחתון לעשות צעד בעצמו, לעשות את החלק שלו בכל צעד וצעד, כשבחלק הזה נמצאים בחירתו החופשית ומעמדו ויגיעתו, העליון חייב להסתיר את עצמו, חייב לאפשר לתחתון את הפעולות הללו. התנאים הללו מתבהרים בשני המובנים הגדולים "זכות" ו"ברית". בהם העליון מראה לתחתון את כל הפעולות כך שהתחתון לומד מהם ואחר כך מבצע אותן מבחירתו החופשית.

לכן כתוב, ש"אבות" קיימו את כל התורה כולה מתוך זיכוכם. לדרגה העליונה יש מעצמה את כל התורה, את כל תשלובת הפעולות והכוונות והאורות והכלים, מפני שהיא קיימת בצורה המתוקנת. ו"הבנים", המדרגה התחתונה, שמקבלים את התורה מהדרגה העליונה, עליהם לקיים אותה בבחירה חופשית. כלומר, במאמץ, ביגיעה, במימוש הכוונה על מנת להשפיע בכל תרי"ג הרצונות שלהם, על כל רצון ורצון שמתגלה, בכל דרגה ודרגה. כך הם מקיימים, מעמידים כוונות בעל מנת להשפיע על כל מצב. ומולידים בכל מצב ומצב מדרגה חדשה מהכוונות המתוקנות, שממלאים אותן בזיווג דהכאה, בעל מנת להשפיע.

לשם כך העליון צריך גם לתת דוגמה וגם לזוז הצידה כדי לפנות מקום לתחתון. כמו שכתוב ב"הקדמה לתלמוד עשר הספירות", להראות לתחתון את הדרך, לשים ידו של האדם על גורל הטוב ולומר לו: "קח לך את זה." ועל האדם להתחזק בדרך שהוא רואה ולקחת אותה על עצמו, לבחור בכך, שזה אכן הוא ושלו, ולהמשיך בעצמו בדרך שקיבל מלמעלה כדוגמה. אבל אם הוא מקבל אותה מלמעלה כדוגמה ואחר כך מיישם אותה, היא הופכת בשבילו לבריאה חדשה.

"אבות" ו"בנים" הן שתי מדרגות, שני מצבים עליון ותחתון, שבכל פעם מתחלפים, זזים מהמצב ההתחלתי. כמו שלומדים בעולם האצילות, שיש זו"ן, שהעליון שלהם הוא "אבא ואימא", שלהם יש עליון הנקרא "אריך אנפין". וכאשר זו"ן עולים לאבא ואימא, התחתון שעולה לעליון נעשה כמוהו. בזה אבא ואימא עולים לדרגה עליונה עוד יותר, לדרגת אריך אנפין. כך נעות כל המדרגות מהמדרגה התחתונה ביותר עד למדרגה העליונה ביותר, כמו שכתוב: "שובו בני ישראל עד ה' אלוקיך" - עד למדרגה הגבוהה ביותר.

כך בכל פעם נעשים "מעשי אבות כסימן לבנים", כדוגמה לבנים. עד שבמדרגה העליונה ביותר מחברים גם אבות וגם בנים. כל המדרגות מתחברות יחד למדרגה אחת, שמגלה את כל המצב של גמר התיקון. וכדי לברר את החוקים הללו של "זכות" ו"ברית", שמספרים לנו על קיומם, על האדם לדמיין לעצמו מדרגות רוחניות בלבד, ולא יחסים בין בני אדם בעולם שלנו.

מה הם "זכות" ו"ברית"?

ישנן שתי מדרגות עליון ותחתון. הנהגת העליון כלפי התחתון נעשית בשתי צורות: "זכות" ו"ברית". שני המצבים הללו מאפשרים לתחתון לעשות פעולה חופשית בבחירה שלו.

מהי "זכות אבות" בגשמיות?

בעולם שלנו נהוגה זכות אבות כלפי בן של צדיק. לא חשוב מיהו הבן עצמו. אם הוא נולד לצדיק, חושבים שגם בו יש משהו, וצריך לנהוג בו כבוד ולתת לו יחס מיוחד. אבל בהיסטוריה ידועים מעט מאוד בנים של צדיקים שנעשו למקובלים גדולים. זה דבר נדיר מאוד.

במישור העולם הזה נהוג להתייחס לזכות אבות רק בצורה בהמית. אם מתייחסים כך לבן מלך מפני שמגיעה לו ירושה, זה עניין אחר. אבל אם מודדים רוחניות, כמעט תמיד לא רוכשים אותה מהאב. כך לפי הדוגמאות שהיו בהיסטוריה. מלבד זאת, לרבים מהמקובלים הגדולים היתה משפחה מרובת בנים.

את כל המושגים יש לפרש רק מבחינה רוחנית. כל החסידות נפלה מפני שהתחילו לעסוק בזכות אבות בצורה גשמית במקום רוחנית, ופירשו אותה לא נכון. במקום להעמיד תלמידים נכונים, כלומר, את התלמיד הראשון במקומו של הרב שנפטר, התחילו להעמיד את הבן שלו. וכך נפלה החסידות מדרגה רוחנית לדרגה גשמית, והגיעה לפשיטת רגל.

איך יכול העם לדעת מי הוא בעל השגה?

אין מה להאשים את העם. העם לא יכול היה לנהוג אחרת.

למה התלמידים החכמים לא תפסו בעצמם את המקום הראוי להם?

התהליך הזה קרה מעצמו במהלך ההיסטוריה. אלפי שנים היו בעמנו, בקהילות היהודיות בארצות המזרח ובאירופה, בפולין, רוסיה, גרמניה, צ'כוסלובקיה וכולי, הרבה מאוד חכמים, מקובלים, שמתוך זיכוכם, אף על פי שהרצון לקבל לא היה גדול, הספיק להם ללמוד תורה בכל מיני אופנים, כדי לקבל ממנה התרשמות מספקת להרגיש רוחניות. ולכן כל הרבנים ללא יוצא מן הכלל היו בהשגה רוחנית כלשהי, אפילו הקטנה ביותר.

ההתפתחות האנושית במשך ההיסטוריה לא באה בצורה ליניארית, בהתפתחות קבועה ומתונה, אלא בשיעור משתנה ובתנודות גדולות. וכך קרה שהתפתחות במרוצת המאה ה-02 היתה מהירה פי כמה וכמה מזו שבאלפי השנים הקודמות לה, שבהן הרצון לקבל עדיין לא בער בתוך האדם, וההתפתחות היתה רק בדרגה אנושית.

אבל כל התפתחות באה מתוך התפתחות הנשמה, ומנקודת תצפית זו רואים איך התפתחות הנשמה פרצה פתאום החוצה, במיוחד במאה ה-20 אגו, כל התכונות האגואיסטיות באדם, התחילו לצאת, והם שהביאו מצד אחד להתפתחות טכנולוגית ומדעית ומצד שני גרמו לירידה הרוחנית. כך קורה אם האגו עולה וכנגדו אין תיקון. לכן התרחשו מלחמות עולמיות וכל אותם מאורעות ידועים. מה יקרה במאה הנוכחית עוד נראה, היא רק החלה.

וכך, עד תחילת המאה ה-20 כל רב היה בעל השגה. לכל קהילה היה רב מקובל, שלו חדר קטן שבו התכנסו תלמידים ולמדו ממנו איך להיות מקובלים. חוץ מהקבוצה הזאת היתה לכל מקובל קהילה, עדה של אנשים, שלא למדו תורה ולא ידעו תורה. הם היו באים להתפלל ולקבל ברכה, ואחר כך הולכים לעסוק בענייניהם. הם עסקו בעיקר במסחר, כי בכל המדינות הללו, בפרט ברוסיה, נאסר על היהודים לעסוק בתעשייה ובחקלאות. חלקם הרוויחו כסף רב, בזמן שהאחרים ממש גוועו ברעב. הם באו לנשק לרב'ה את היד, נתנו לו כסף, ולא היו צריכים דבר פרט לברכה כדי שיצליחו בעסקים.

אבל עם מותו של הרב הם התחילו לקבוע מי יבוא אחריו. הם ידעו שיש עניין של זכות אבות, שהבן יורש הכול מאביו, אלא שהם התייחסו לכך באופן גשמי, אמרו שהבן הזה גדל אצל אבא גדול, בחדרו, בביתו, אכל משולחנו, וכולי. וכך הם בחרו בבן במקום בתלמיד הראשון מחדרו של המקובל.

האם כל תלמיד ראשון היה בעל השגה?

כל תלמיד ראשון של מקובל גדול היה בעל השגה. ולא רק הוא, היו איתו עוד כמה בעלי השגה. אבל לא ניתנה להם שום אפשרות לקבוע משהו. הגבירים פסקו ואמרו, שהם תמכו כספית ברב ובקבוצת התלמידים שלו כדי שיישבו וילמדו, ועכשיו הם רוצים שהתלמידים ימשיכו לשבת וללמוד, ושבנו היפה והמוצלח של הרב ינהיג את הקהילה.

עד הנוהג הזה חסידות היתה חסידות. מנהג החסידות שיסד הבעל-שם-טוב נועד לקבוע לכל רב גדול מסגרת ("חדר"), שבו ימשיך ויעסוק בהפצה של הקבלה. כדי שיבחר מהקהילה את הבחורים הטובים ביותר ויעשה מהם מקובלים.

אבל מה שקרה בהמשך הביא לכך, שאחרי כמאתיים שנה, במקום הנהגה של תלמידו הראשון של המקובל, שהיה בעל השגה, הנהיגו את החסידות עשירי הקהילה, שהחזיקו את המסגרת הזאת בכספם, ולא הבינו מי היא ומה היא וגם לא היה להם איכפת. הם ראו במינוי בנו של המקובל עניין מחויב המציאות, שכביכול כתוב עליו בתורה, שהבן יורש את אביו, ו"בן בכור נוטל פי שניים" - מגיע לו פי שניים.

למה מקובל שעומד להסתלק לא מכתיר בחייו את יורשו?

זה לא עוזר שהמקובל אומר, ופרט לכך, המקובלים בדרך כלל לא מנהיגים את העניין הזה בצורה ברורה. גם מקובל ברוסיה או בפולין היה אומר לעצמו שכבר נתן לממשיכים אחריו את כל הדרך להגיע להתקדמות רוחנית. הם יודעים שצריך לעשות ביניהם אהבת חברים וקשר בין החברים. וכך הגדול מבין החברים יוכתר. ואם לא כך יהיה, מה יעזור שהמקובל יגיד? מישהו אחר ינהיג אותם, מפני שהם עדיין שייכים קצת לגשמיות וקצת לרוחניות, ואז לא צריך מנהיג שיודע טוב יותר, אלא מנהיג שיודע להחזיק את כולם ושיש לו גם כושר מנהיגות, בנוסף לגודל השגה.

ישנם מקובלים גדולים בהשגה, אבל אינם מסוגלים לעבוד במעשה. למשל, לרבי שמעון, ולא לרבי עקיבא, נתנו לכתוב את ה"זוהר", ורבי עקיבא לא השאיר לנו כתבים חוץ מכמה פסוקים בתלמוד. אבל את יסודות העבודה שלו כתבו שניים מתלמידיו, אחד ב"תלמוד" ושני ב"זוהר". כלומר, כושר ביצוע במישור העולם הזה לא אומר דבר על גודל ההשגה.

הסיבות לכך שמקובלים לא היו מעורבים בהכתרת היורש שלהם, גם מטעם בחירה חופשית וגם מטעמים אחרים, הן רבות. אבל בכל מקרה המצב הזה יכול היה להחזיק מעמד רק עד תחילת המאה ה-20, מפני שאז הכול נפל. התחילו לצאת באדם רשימות שהביאו להתפרצות הרצון לקבל, שהחל לבעור בתוך כל אדם ואדם, עד כדי כך שהאנשים פרצו את כל הגדרות ונעשו חילונים, עד לממדים המתגלים לעינינו היום.

העבודה "יראה", וסופה "שקטה". "שקט" נקרא שמשיגים את הרצון בעל מנת להשפיע ועובדים איתו, ו"יראה" היא הפעולה שבאמצעותה מגיעים למטרה הזו. המטרה היא להידמות לבורא, הנגלה לאדם כמכלול של תר"ך פעולות בעל מנת להשפיע.

אם האדם מבצע פעולות בעל מנת להשפיע בכל תר"ך האיברים (תרי"ג ושבע דרבנן) שמהם מורכבת הנשמה שלו, הכלי שלו, בכל תרי"ג הרצונות שלו יחד, הוא מגיע להידמות לבורא. כי על ידי האור נבנה בו "גוף" הנקרא כלי של נשמה. ואם האדם מקיים על מנת להשפיע בכל רצון ורצון שבכלי הזה ובכל הרצונות יחד, הוא נעשה דומה לאור שברא את הכלי - לבורא.

איך מגיע האדם להיות דומה לבורא? על ידי תיקון כל רצון ורצון בפעולה בעל מנת להשפיע. לבצע פעולה בכל רצון ורצון עם כוונה בעל מנת להשפיע נקרא לבצע "פקודין", פקודות (מהמילה "פיקדון"). כנגד כל אור שברא רצון, מבצעים ברצון הזה פעולה בעל מנת להשפיע, ואותו האור ממלא את הרצון על ידי זיווג דהכאה, המשווה את הכלי, את הרצון, לאור. כך נעשה הרצון דומה לבורא.

המטרה היא להגיע לביצוע הפקודות. לבצע אותן נקרא "לקיים תורה ומצוות". קיום 620 פעולות בעל מנת להשפיע נקרא לבצע את מעשה המצווה. והאור הפנימי שמתקבל בכלי, בכוונה על מנת להשפיע, נקרא "תורה". ביצוע כל הפקודות הללו יחד, כשכל האור שלהן נכנס יחד ומתגלה כאחד, נקרא "גמר התיקון" של הרצונות בכוונה בעל מנת להשפיע, בקבלת אור התורה.

איך מתקנים את ה"גוף"? כנגד כל פקודה ופקודה ישנן עצות איך לבצע אותה. "פקודה" נקרא לרכוש כוונה בעל מנת להשפיע, ועל ידה לעשות זיווג דהכאה ולבצע פעולה בלקבל על מנת להשפיע. ועצה קודמת לה. "עצה" היא איך לעבור בכל רצון ורצון מכוונה על מנת לקבל, מהכוונה לעצמי, לכוונה בעל מנת להשפיע, כוונה לבורא. את המעבר הזה עושים על ידי פעולות הנקראות "עצות", ובדומה לעולם הזה הן מייעצות לאדם מה לעשות.

למה זקוקים לעצות הללו? כי בעבודה הרוחנית יש עניין של בחירה חופשית של האדם, ועניין של מעבר דרך המחסום, פעולה המתבצעת ללא פיקוח ישיר של האדם, מפני שהוא נמצא ברצון על מנת לקבל ובכל גופו מתנגד לעבור לרצון על מנת להשפיע, שאין מנוגד ועל טבעי ממנו. ולכן נדרשות "עצות", פעולות עקיפות שאינן מובנות בזמן הביצוע.

הפעולות הללו אינן פעולות ישירות על הרצון, שמרכיבות כוונה על מנת להשפיע במקום כוונה על מנת לקבל, אלא פעולות עקיפות שגורמות לכוונה על מנת לקבל להתחלף לכוונה על מנת להשפיע, על ידי האור המחזיר למוטב. העצות הן כל מיני תחבולות, שגורמות באופן עקיף לאור לבוא ולעשות את העבודה שלו על האדם.

למה צריך לעשות פעולה עקיפה? כי הרצון לקבל לא ייתן לבצע פעולה ישירה. אי-אפשר להיות בתוך הרצון לקבל, ובאותו זמן להרוג אותו. אם הגוף יראה את הכוונה להשפיע בצורה ישירה, הוא יתנגד לה בכל תוקף ולא ייתן לנו אפילו לחשוב עליה. והנה אנחנו בכל זאת קמים לפנות בוקר, ובאים ללמוד, ושומעים על הרצון להשפיע, וכביכול מתכוננים לקבל את תכונת ההשפעה.

למה? כי לפני הרצון לקבל נמצאת הסתרה מתוחכמת, והוא לא מבין מה הולכים לעשות לו, שמביאים אותו לשחיטה. והוא עוד מוכן ללכת אליה בעצמו, כביכול לרצות בה, ועד הרגע אחרון לגרום לכל הפעולות מבלי לראות שהן לרעתו, אלא רק הפעולה האחרונה, מתרחשת בהיסח הדעת מהרצון לקבל. אבל אז כבר מאוחר מדי, כבר שחטו אותו, והוא נעשה לרצון עם כוונה על מנת להשפיע.

לכן "עצות" הן מרכיב מסובך מאוד. מערכת משוכללת מאוד עומדת מעל האדם כדי להחדיר בתוכו ובסביבתו נתונים שיאפשרו לו להתקדם כל העת, מבלי לדעת איך זה קורה, מבלי להבין סיבה ומסובב, אלא רק לעשות כל מה שבידו ובכוחו לעשות. ואז, יום אחד, הדבר מתרחש.

העיקר הוא להסכים עם כל מה שבא בכל רגע, ולצרף אליו את המטרה כפי שאני מבין אותה, ואת הבורא כמו שאני מתאר לעצמי אותו. ואז, מהפעולה הזאת האדם מתקדם בצורה המועילה ביותר למצב הבא, שגם בו המטרה והבורא עדיין נעלמים, ושוב עליו להכניס אותם לתמונת המצב.

וכדי לתקן את הכוונה על הרצון, שיהיה עם כוונה על מנת להשפיע ולא עם כוונה על מנת לקבל, לעבור מ"חוץ לארץ" ל"ארץ ישראל" שההבדל ביניהם הוא בכוונה, העצה הראשונה היא יראה. כמו שבעל הסולם מתאר ב"הקדמה לספר הזוהר", שישנם שני סוגי יראה בתוך הרצון לקבל, קודם יראה מהעולם הזה, כשהאדם מתיירא מה יהיה לו ולבניו בעולם הזה. "בנים" הכוונה למה האדם מוליד, מה הוא רוכש, מה יש לו. ואחריה גם יראה מהעולם הבא.

בני האדם, בניגוד לחיות, מרגישים את מושג הזמן. אין הכוונה למה היה אתמול ומה יהיה מחר, שזאת מרגישות גם חיות ובהמות וטוב יותר מהאדם, כי האדם התרחק מהטבע ולא מרגיש מה יהיה. חיות מרגישות מה יהיה אפילו בעוד יומיים-שלושה וגם זוכרות מה אירע אתמול ופועלות לפי הידע הזה. אך האדם נמצא למעלה מהזמן של העולם הזה, הוא זוכר את הדורות הקודמים. הוא לומד מהם, מההיסטוריה, מכל ההתפתחות שלהם, ממקרים שקרו לפני מאות ואלפי שנים, מתוך ספרים, יש לו כלים לכך.

האדם גם עובד בשביל העתיד, עכשיו אולי רע לו, אבל בעוד מאה שנה יהיה לו טוב. הוא מוכן להקריב את חייו למען עתיד טוב יותר. אבל הרגשת העתיד מביאה את הרגשת החיסרון, יראה מהעולם הבא. מה יהיה לי בכל המטמורפוזות שאני עובר, מכל הסיבובים שעברתי והאם אני מכין לעצמי בזאת עתיד טוב יותר.

שתי היראות הללו הן יראה שנמצאת באדם בעולם הזה. והיראה השלישית היא לא כלפי האדם עצמו, אלא כלפי משהו מחוץ לו. לא כלפי החברה והמדינה והעולם, מפני שגם הם חלק ממנו, אלא לגמרי מחוץ לגופו וללא שום חשבון לעצמו. היראה הזאת היא רק על מנת להשפיע לבורא, אבל היא גם כלפי החברה בניתוק מוחלט מהעצמי, כבדיקה שלה כלפי הבורא. כי למען הבורא או למען החברה זה אותו דבר.

האדם צריך להגיע ליראה השלישית. אם יש לו יראה כלפי הבורא, חיסרון להשפיע לבורא, מתוך החיסרון הזה הוא יכול לקבל על עצמו "עצות" איך להגיע לכוונה בעל מנת להשפיע. ואז על ידי רכישת הכוונה להשפיע הוא עושה את הפעולות על מנת להשפיע, הנקראות "פקודות".

זאת אומרת, יש כאן שרשרת פשוטה של התפתחות רוחנית באדם, מיראה ראשונה ליראה השנייה וליראה השלישית, שהיא "המאור שבה מחזירו למוטב", שעושה כל מיני "עצות" הנקראות "כל אשר תמצא ידך לעשות בכוחך עשה."

גם ה"עצות" האלה נקראות "תורה ומצוות", אבל הן לא "תורה ומצוות" כאלה שמקבלים את מאור התורה על מנת להשפיע, אלא שמזמינים את מאור התורה שיחזיר למוטב, ואז כל ה"עצות" הן כל הפעולות בחברה ובלימוד הנקראות "מצוות", שהן כל פעולה ופעולה היכולה לעורר על האדם אור מקיף הנקרא "תורה".

כלומר, יש שתי צורות של "תורה ומצוות": "תורה ומצוות" שמתקנות את הרצון מעל מנת לקבל לעל מנת להשפיע או "תורה ומצוות" שהן פעולות של זיווג דהכאה על ידי המסך, וקבלת האור הפנימי בעל מנת להשפיע.

מה מתקנים - כוונות או רצונות?

לעולם איננו עוסקים ברצון עצמו. הרצונות מתעוררים באדם בלי לשאול את פיו וכל רצון בא מלכתחילה עם הכוונה על מנת לקבל, ועל האדם לטפל רק בכוונה בעל מנת להשפיע. לכן כל מצב ומצב שהאדם נמצא בו הוא בעצם רצון. רצון זה מלכות. מלכות נקראת "עולם".

אם כך, מהו העולם שלי? מהו סך כל ההרגשה שלי? סכום רצונות, תשלובת של רצונות, שכל אחד מהם מתגלה באופן מיוחד, בעוצמה מיוחדת ובקשר מיוחד עם הרצונות האחרים, ושכתוצאה ממנה אני מרגיש בתוך הרצונות הללו תופעה מסוימת. התופעה שאני מרגיש בהם מורגשת אצלי כמצב שלי, כעולם שלי. אם המצב הזה עומד בפני עצמו, הוא נמדד באדם רק כטוב או רע. האדם בודק אותו לפי הרצון שלו, איך הוא יכול להיטיב לרצון הזה - עד כמה הרצון הזה עדיין לא מלא דיו כנגד הרצונות שהתגלו עתה.

העבודה עם הרצון מתבצעת בכל פעם שבה האדם נמצא בתוך רצון ומרגיש נוכח בו, כלומר, שיש לו כל מיני רצונות שהוא מרגיש בהם מה שמרגיש, שהם רצונות שיהיה לו טוב בהם. המטרה היא להתאים לבורא על ידי הרצונות הללו. אבל כדי שהאדם יוכל להתאים את הרצון שלו לבורא, שיהיה דומה לבורא, שיהיה בדבקות אליו במצב שהוא נמצא בו, חסרה לו באותם הרצונות כוונה בעל מנת להשפיע.

איך אפשר לשנות את הכוונה? חסרה לו בתמונת העולם שלו רק המטרה, המקום שאליו צריך להגיע ושהוא צריך להגיע על ידי המטרה הזאת לבורא, שישכון בו. ואז הוא יהיה כמלכות שבה נמצא השוכן. לא סתם מלכות, רצונות שהם "העולם השלי", שאין לו שום קשר עם המציאות. אלא אם כן האדם מתוקן, ואז הכוונות שלו הן כלפי הבורא ולמענו. ואז הבורא שוכן בו, והוא מרגיש את הבורא ונמצא בדבקות עמו בתוך עצמו - הבורא ממלא אותו. אז עליו לחפש איך לקרב את התמונה הזאת לעצמו. בעל הסולם מתאר זאת בספר "פרי חכם - אגרות", במכתב בדף ס"ד.

ומתוך הפער בין שני המצבים הללו, בין התמונה העכשווית שהאדם נמצא בה לבין מה שאליו הוא צריך להגיע בעוד רגע, שנקרא ה"עולם הבא", אם האדם מתעמק בו ומתחיל ללמוד את המצב, הוא מגיע לכל העצות איך לעבור מהמצב הנוכחי הלא מתוקן למצב הבא, המתוקן. איך לעבור ממצב הזה למצב הבא נקרא לבצע עצות, מה שמייעצים לנו אנשים שכבר עברו את המצבים הללו. לכן הם חכמים ולכן הם מדריכים אותנו.

איך ממשים את העצה?

בכל רגע ורגע האדם נמצא בהתעוררות של רצונות אחרים, בקשר מיוחד ביניהם, במידות מיוחדות של כל רצון ורצון, באופן שהם כבר רצון אחר, ועוד. ה"עולם שלי", המצב הפנימי של האדם, משתנה כל הזמן. הרצונות משתנים, הרשימות. והאדם רק צריך כל פעם להרגיש איפה הוא נמצא ולאן הוא צריך להגיע, ואיך עליו להתאים את עצמו למצבים המשתנים כך שבכל פעם המטרה והבורא יהיו רצויים ומורגשים בכל הרצונות, וקובעים איך הרצונות פועלים ומתבצעים. כמו שבעל הסולם מתאר, "ישראל אורייתא וקוב"ה חד הוא". לפי המטרה, האדם צריך לתאר מה הוא רוצה שיקרה עכשיו.

למה הקשר בין כל המצבים הוא קשר של סיבה ומסובב?

הקשר בין כל המצבים של האדם הוא קשר של סיבה ומסובב, מפני שבאותה שרשרת שבה הנשמה שלו התגלגלה, גלשה והידרדרה מלמעלה למטה, מכלי שעבר חטא בדרגת אדם הראשון וירד למטה דרגה אחר דרגה עד לנפילתו למצב הנוכחי, הנמוך ביותר, ואחר כך עלה ממנו במשך עשרות גלגולים עד למצב של תחילת הדרך, בהכרה איפה הוא נמצא, עכשיו האדם ממשיך לממש את אותה שרשרת מצבים בחזרה כלפי מעלה. הוא כביכול מגלגל אותה חזרה למצב הקודם.

כל המצבים שהאדם עובר הם מוחלטים, חתומים ומוכנים בתוך הנשמה שלו. הקשר ביניהם הוא של סיבה ומסובב, כמו שלומדים בקבלה על הקשר בין הפרצופים, שאח"פ דעליון נמצא בגלגלתא עיניים דתחתון. לכן אי-אפשר לדלג על שום שלב, לקפוץ מדרגות, לחסוך מצבים או ללכת בכלל בדרך אחרת, אפשר רק לזרז את התחלפות המצבים.

כל העצות נועדו רק לזרז את הזמן, וכל הפקודות הן איך לבצע כל פקודה ופקודה בצורה המועילה ביותר - המהירה ביותר. אי-אפשר לבצע אחרת, לא כמותית ולא איכותית. הפעולה היא אותה פעולה שנקבעה, אבל הדרך להגיע מהר יותר גם לעצה וגם לפקודה - גם לתיקון וגם לביצוע הפעולה עצמה, זאת כל ההשתתפות האדם בבריאה כחלק הפעיל והדוחף. את ההשתתפות הפעילה הזאת הבורא רוצה ממנו, שידחוף חזרה עד הסוף את כל השרשרת הזאת. ואם לא, הוא יעזור לו באמצעות הייסורים לגלות שהוא לא דוחף.

ואין יותר מזאת. גם אם היה האדם בוחר בעצמו באיזה מצב הבא להיות כלפי המטרה, גם אם מחפשים מכל האפשרויות שיש, במה לקבוע את הבחירה של האדם, זאת הבחירה היחידה. חוץ ממנה אין דרך לקבוע, זה הגורם היחיד שאפשר לומר עליו שהוא עשוי להיות חופשי, ויתר המרכיבים, הרשימות, כל שרשרת הרשימות שנמצאת בנו, אין צורך שיהיו חופשיים.

אין שום חשיבות באיזו צורה ובאילו פעולות מגיעים לדרגת הבורא, להיות כמוהו ב"זיווג דלא פסיק". האפשרות הזאת שנקבעה כבחירה חופשית היא אכן היחידה, כי יתר המרכיבים הם דוממים, אין להם שום חשיבות לעומת הבחירה החופשית היחידה הזאת, לדחוף בעצמי את כל התהליך כדי שיתרחש.

מתי מתחילים להשתמש בעצות?

כל מה שעובר על האנושות כולל את העצות האלה. רק העצות נמצאות עדיין בדרגות שכביכול אין להן קשר ישיר עם התפתחות לקראת המטרה. מה מייעצים לאנשים בכל חברה? להשתמש ברצון לקבל שלהם בכל מיני צורות המועילות להם ולחברה. כלומר, בכל הפעולות שלו האדם דוחף את עצמו באופן לא מודע לגמר התיקון. ומנקודה מסוימת הוא יכול להתחיל לדחוף את עצמו למטרה בצורה הכרתית ומדעית. זאת אומרת, כל אדם, אם ירצה או לא ירצה, עושה עבודת ה', ופרט לכך הוא לא עושה דבר. כך גם רואים מלמעלה. מצד הבורא כולנו צדיקים.

האם האדם יודע איך פועלת עליו העצה?

האדם לא יודע למה העצה צריכה להביא אותו ובאילו דרכים היא פועלת בו. אם הוא היה יודע, הרצון לקבל שלו בשום פנים ואופן לא היה מניח לו לבצע את העצה. לכן עצה מבצעים ללא ידיעה, תמיד למעלה מהדעת, כביכול מחוץ למערכת.

לאדם נדמה שהביצוע של העצה מתרחש מחוץ למערכת שלו, שאי-אפשר לעשות אותה באופן ישיר אלא דרך מישהו או משהו, כי הוא עדיין ב"לא לשמה", בעל מנת לקבל. אבל על ידי הפעולות האלה הוא מתקרב ל"לשמה".

כלומר, כל הפעולות שהאדם עושה כדי שיהיה לו טוב - בא ללמוד כדי שיהיה לו טוב, נמצא עם החברים כדי שיהיה לו טוב - מבלבלות כביכול את הרצון לקבל, אבל הן לא "עצה". "עצה" היא פעולה שהאדם עושה נגד הרצון לקבל, שהופכת אותו לרצון להשפיע.

האם ההסתרה נועדה לבלבל את האדם?

ההסתרה עצמה היא פעולה מיוחדת מלמעלה. כל העולמות והפרצופים שיורדים מלמעלה למטה כולם דרגות ההסתרה, פעולות. ומלמטה למעלה, כשעושים עליות ותיקונים, עושים פעולה אחרת מההסתרה, שהיתה קודם מלמעלה למטה.

הסתרה לא נועדה סתם לבלבל את האדם כדי שיבצע משהו, אלא ביצוע הפעולה הוא על ההסתרה עצמה, כדי להביא לגילוי. זאת אומרת, פעולה בעל מנת להשפיע וגילוי והתאמה וקיום פקודה הם היינו הך. אבל אם הם מתראים כלפי הרצון לקבל באופן לא ישיר, דרך האחוריים של העליון, זה נקרא שהאדם נמצא בהסתרה.

האם על ידי המעבר מעצות לפקודות מטפסים בסולם המדרגות או שפעולות של עצות ופקודות הן קבועות בכל מצב?

לכל מצב ומצב בזמן ההכנה יש אותה עצה, לבנות חברה חזקה יותר וללמוד ביתר יעילות, באופן מטרתי. העצה היא כביכול אחת, אבל על מצבים שונים שמזמינים לאדם. האדם עובר תרי"ג מצבים מפני שיש לו תרי"ג רצונות, ולא שעליו לעשות תרי"ג פעולות השונות באיכות הפעולה.

מתעורר רצון מיוחד, האדם עושה עליו תיקונים, עוד רצון, הוא עושה גם עליו תיקונים. פעולת התיקון היא אותה פעולה, להביא כל רצון ורצון ממצב על מנת לקבל למצב על מנת להשפיע. אבל מפני שהרצון הוא שונה, נדמה לאדם שהביצוע משתנה, שהוא נמצא בסיטואציה אחרת, שהוא חי כל פעם חיים חדשים. אבל התוכן נשאר אותו התוכן.

מה בעל הסולם כותב בספר הזוהר על פקודין ועיטין?

בספר "הזוהר" (כרך א', דף רמ"ב) בעל הסולם כותב על פקודין ועיטין תחת הכותרת: "ביאור כללי לכל י"ד הפקודין ואיך מתחלקים לז' ימי בראשית"אומרים שכל התורה מתקבצת למה שמסופר ב-ז' ימי בראשית, וכל ז' ימי בראשית מתקבצים ליום אחדליום ראשון. ובעל הסולם כותב איך ז' ימי בראשית מתקבצים לי"ד פקודין, לארבע עשרה פקודות שאם מבצעים אותן, מבצעים את כל התיקונים.

אות א': "המצות שבתורה נקראות בלשון הזוהר פקודין. ונקראות אמנם גם בשם תרי"ג עיטין", לא די שלא ידוע לנו מהו המושג הזה, "מצוות שבתורה", הוא גם מוסיף ואומר שבאותן המצוות שכתובות בתורה יש פקודין ויש עיטין.

"וההפרש ביניהם הוא, כי בכל דבר יש פנים ואחור, שבחינת ההכנה אל הדבר נקרא אחור ובחינת השגת הדבר נקרא פנים". לא פנים ואחוריים של הכלי אלא פנים ואחוריים של הפעולה.

"ועל דרך זה יש בתורה ומצות, בחינת נעשה ובחינת נשמע. כמו שאמרו חז"ל (שבת דף פ"ח) עושי דברו לשמוע בקול דברו", כלומר, קודם עשייה כלשהי ואחר כך שמיעה. "ברישא עושי והדר לשמוע וכשמקיימין תורה ומצות בבחינת עושי דברו מטרם שזוכים לשמוע", אם מתקנים ועושים, זוכים "לשמוע" - לקבל תגמול.

ואז "נקראות המצות בשם תרי"ג עיטין והן בחינות אחור" - הכנה, "וכשזוכים לבחינת לשמוע בקול דברו", כתוצאה מהעצות, "נעשים תרי"ג המצות בבחינות פקודין, והוא מלשון פקדון. כי יש תרי"ג מצות, אשר בכל מצוה מופקד אורה של מדרגה מיוחדת, שהיא כנגד אבר מיוחד בתרי"ג אברים וגידים של הנשמה, ושל הגוף, ונמצא בעשית המצוה, הוא ממשיך לאבר שכנגדה בנשמתו וגופו, את מדרגת האור השייך לאותו אבר וגיד". בנשמה יש בסך הכול תרי"ג חלקים, תרי"ג רצונות ("גוף" נקרא רצון לקבל), אם מתקנים אותם, יש עליהם תרי"ג כוונות. ואם מקבלים את האור על ידי זיווג דהכאה, יש תרי"ג פקודות ("אבר וגיד" הכוונה, שכתוצאה מצמצום ב', גם מ-ג' דעביות וגם מ-ד' דעביות אין כלים אמיתיים, אלא כלים לפני גמר התיקון, של"ב האבן לא משתתף בהם).

"והוא בחינת הפנים של המצות", האור ממשיך למלא את הכלים, "ומבחינה זו דפנים של המצות, שנקראות אז בשם פקודין, מבאר רבי שמעון את הי"ד פקודין הנ"ל", למה י"ד? הרי יש תרי"ג, יש י"ד קבוצות, "כי י"ד אלו, הן הכוללות לכל תרי"ג הפקודין, כמו שז' ימי בראשית הם כוללים לכל ז' אלפי שני, ולכן חילק אותן תחת הז' ימי בראשית, וקשר לכל אחת ביום המיוחס לה. ולפי שהן כוללות לכל תרי"ג הפקודין, ראוי להתאמץ לקיימן בכל יום תמיד כמה שאפשר".

הפעולות הללו נחלקות לארבע עשרה קבוצות, שמותאמות לשבעת המצבים העיקריים שהאדם עובר הנקראים "שבעת אלפים שנה" או "שבע ימי המעשה". "שבע ימי המעשה" יורדים ממעלה למטה, והאדם צריך לקיים אותם מלמטה למעלה, עד שדרך כל הימים האלה הוא מגיע לשבת בעצמו. לכן יש התאמה בין מה שהאדם עושה כל יום ויום לבין עיטין ולפקודין. המצבים הללו נמצאים בעולם האצילות, ולא שייכים לעולמנו ולמצבנו או למה שהאדם עושה בגוף הפיסי שלו, בידיים וברגליים. הוא לא יכול לעשות או לקבוע בהם משהו.

אות ב': "פקודא קדמאה היא יראה בגין דאיהו רב ושליט, כלל כל התורה ומצוה". זאת יראה. "והיא מדרגת או"א דאצילות סוד היו"ד דשם הוי"ה, שהיא בחינת אוירא דכיא דג"ר דבינה. אשר רב, הוא אבא עלאה, שבו גניז חכמה סתימאה דאריך אנפין, שהוא הי'. ושליט הוא אמא עילאה, שהיא המילוי וד' שבי'" לא מדובר בעצות, כשמתקנים את הרצון לקבל בכוונה בעל מנת להשפיע, אלא על פקודין, כשמבצעים את קבלת האור בעל מנת להשפיע, הנקרא "לעשות מצווה".

"ולפי שבהם גניז חכמה סתימאה דאריך אנפין"החוכמה נגנזה בתוכם ולא עוברת לתחתונים - "שהעולמות", כל המדרגות שנמצאות למטה מטבור דאריך אנפין או למטה מאבא ואימא, "אינן כדאין לקבלן ממנו טרם גמר התיקון, ועל כן אינם משפיעים אלא אור חסדים לבד", מאבא ואימא ולמטה "הנקרא אוירא דכיא", אוויר, ועוד "דך", שאין בו חוכמה.

"ומסבה זו אין להם מאמר גלוי בתורה, כי ה"ס בראשית ברא אלהים וגו', שהוא מאמר סתים שלא נזכר האומר, והפסוק השני והארץ היתה תהו וגו', הוא פירוש ענשה, למי שאינו מקיים מצות יראה זו כהלכתה, והן ארבע מיתות, כי תהו הוא חנק, ובהו הוא סקילה, וחשך הוא שריפה, ורוח הוא הרג". ישנם ארבעה מצבים, ארבע מיתות של הרצון לקבל שיש לעבור, ועל ידי הפעולות האלה הם באים לתיקון.

אחר כך בעל הסולם מתאר באות ג': "פקודא תנינא היא אהבה בב' סטרין הן בסטרא דטיבו והן בסטרא דדינא קשיא..." וכולי, איך מתקיימות כל הפקודות הללו בראש דעולם האצילות. וכדי להגיע לפקודות האלה קודם כל צריך עצות.

גם בסוף מאמר "יציאת רשב"י מהמערה" (ספר "הזוהר" כרך א', "בראשית" דף קפ"ד, טור א', למטה) המספר מה האדם מגלה כאשר המדרגה הנקראת "רבי שמעון" יוצאת לגילוי, כותב בעל הסולם: "פתח ר' שמעון וכולי: כל המצוות שבתורה שנתן הקב"ה לישראל הן כתובות כולן בדרך כלל בפסוק "בראשית ברא אלוהים", עד המאמר ויהי אור. כמ"ש "והולך, שהוא מצות היראה ועונשה, ובה כוללות כל המצות שבתורה". הכול מתקבץ ומתגלגל בחזרה לכתר, לרצון להיטיב לנבראיו, שממנו הגיע הכול. וקיבוץ כל הפעולות האלה, כשהאדם יודע מה הוא צריך לבצע בכל פעולה ופעולה, נותן לו את הכיוון הנכון למטרה.

אחרי כן, במאמר "פקודין אורייתא פקודא קדמאה", בעל הסולם מבאר שהפסוק "בראשית ברא אלקים" כולל את כל הפקודות, כל התיקונים, כל המילויים, כל מה שיש במציאות, ועלינו לבצע. כל מה שהמציאות צריכה לעבור. "זה היא המצוה הראשונה לכולן, מצוה זו נקראת יראת ה', הנקראת ראשית, שכתוב, ראשית חכמה יראת ה'". הוא הולך ומבאר את הפקודין דאורייתא. כל פעולות התיקון המתוארות במאמר מתבצעות בג"ר דאצילות, וכל הדרך נחלקת לעצות, ואחריהן לפקודות.

האם העצות עוזרות לברר את הבחירה החופשית שלו?

לעולם איננו יודעים איך לעבור ממצב למצב, והבחירה היא לחפש עצות. לא לחינם החיפוש אחר הדרך להגיע למצב הבא נקרא "עצות". מלמעלה הפעולות ברורות, אלא שכלפי האדם הן לא ברורות. האדם נמצא בהסתרה. אם הוא לא היה בסתרה, לא היה ביכולתו לבצע דבר. מפני שיש הסתרה, הפעולות שצריך לבצע בהסתרה נקראות במקום "פעולות" - "עצות" - המלצות לנסות לבצע. ההמלצות מופנות אל החושים המעורפלים של האדם, משום שבלעדיהן האדם לא היה מסוגל להזיז אפילו אצבע לקראת התיקון.

ואצל האדם העצות הללו מתבררות לא כהוראות ברורות לביצוע, אלא כדבר מה שאפשר לעשות או לא לעשות, אפשר לבצע או לא לבצע, ואולי לבצע בצורה אחרת. וזאת מפני שהוא נמצא בחשכה ועליו להפעיל כאן בחירה חופשית. אם הוא היה רואה ויודע מה לעשות, אז הוא היה עושה ויודע או שהיה רואה שלא יכול לעשות, ואז לא רוצה לדעת. החשכה היא כדי לתת לאדם אפשרות בחירה לעשות מתוך עצמו.

הבחירה אינה בחירה בדרך, אלא חיפוש הדרך בחושך, חיפוש אחר המעשים והמחשבות שיביאו את המצב הבא. החושך הוא מכלול רצונות לא מתוקנים של האדם, שבהם הוא מרגיש שהוא נמצא בחשכה או לא נמצא בה. החושך הוא כלפי המטרה, וההרגשה הזאת נועדה בדיוק בחושך לתפוס את הבורא, ולרצות להביא אותו לכל נקודות החושך. ואז המצב מתבהר.

בחושך אפשר לראות אם הכיוון נכון או לא נכון רק לפי התוצאה. כמו שבעל הסולם אומר בספר "שמעתי" (מאמר ח'): "אל אחר אסתרס ולא עביד פרי". והתוצאה יכולה להיות רק אחת ופשוטה מאוד: "גילוי אלוקותו לנבראיו בעולם הזה".

למה האדם לא מקבל גילוי אחרי כל פעולה שהוא עושה בהסתרה?

אם האדם היה מקבל גילוי לפני שתיקן את כל הרצונות שלו, שוב לא היתה לו בחירה חופשית. לאדם המתקדם בדרך יש יותר בחירה חופשית. למה בעולם הזה, פועל חופשי יותר ממנהל מפעל? מפני שאין לו הגבלות. הוא כביכול לא רואה הגבלות, לא מבין אותן.

מאין באות ההגבלות? מהחושך. אם מגלים הכול, אין הגבלה, האדם חופשי לעשות הכול. זאת אומרת, ככל שהאדם עולה במדרגות לפני שתיקן את עצמו, כך הוא נמצא כל פעם יותר בחושך וביתר הגבלות. בעל הסולם נותן דוגמה, שלפני זריחת החמה החושך הוא הכי כבד. לפני ביאת המשיח הקליפות מתגברות - "פני הדור כפני הכלב", "חוצפה ישגה", וכולי.

נותנים לאדם יותר ויותר חושך שיכביד עליו, יותר ויותר הסתרה, מפני שרוצים שיעשה בחירה חופשית בדרגה גבוהה יותר. מהי דרגה גבוהה יותר? בחשכה עמוקה יותר ויותר - "כל הגדול מחברו יצרו גדול ממנו" - יותר כישלונות, יותר הפרעות. אמנם בדרגות מיוחדות, במצבים מיוחדים, לא בדברים גסים ופשוטים, אלא בערמומיות שכזאת מלמעלה, אבל אחרת, איך תתקיים בו בחירה חופשית?

למה כל תהליך ההסתרה והחושך נקרא "צחוק"?

מפני שהתיקון אכן נעשה כך. לכן נאמר, "הקב"ה משחק עם לווייתן", "צחוק עשה לי אלוקים". "צחוק" הינו דבר מאוד גדול. לומדים על התופעות הללו בראש דאצילות.

האם דרך תורה ודרך ייסורים הן עצות או בחירה?

דרך תורה ודרך ייסורים הן בחירה איך להתעורר. אין דרך ייסורים. "דרך ייסורים" נקרא, שהאדם לא נותן את כל המרץ שהוא מסוגל לביצוע האידיאלי במצב הנוכחי, ואז הקלקולים האלה מתגלים אליו ככוחות שמכריחים אותו להגיע להכרת הרע, והכוחות האלה מורגשים אצלו כרעים, כייסורים. מי קובע האם המצב הנוכחי יהיה דרך תורה או דרך ייסורים, שאינה דרך כלל? הסביבה היא הקובעת. מקבלים ממנה מספיק כוחות להמשיך או שלא מקבלים. כי מתוך עצמו אין לאדם מה לחפש כוחות.

למה כל פעם הידע מה צריך לעשות נעלם לי?

זה נקרא "בחירה". בכל פעם הרצון לקבל משתנה, מפני שהאדם תיקן את הרצון הקודם, ובו כבר שאל את השאלה, וברצון לקבל הנוכחי עדיין לא קיבל תשובה, אלא רק הרצון התעורר. לכן צריך לחפש תשובה מה עלי לעשות. במצב הנוכחי האדם יושב בשיעור עם רצון לקבל חדש, כאילו מעולם לא שמע דבר, ושואל על המטרה כאילו אינו יודע כלום.

זה נקרא "כל יום יהיו בעיניך כחדשים", שהכול מתחדש. אבל מתחדש דווקא מפני שהאדם בירר את המצב הקודם. ולכן, גם אם יש לאדם אותן שאלות, וכביכול אותם מצבים "לעוסים", ואין בו כביכול שום חידוש, כל פעם ישנם בו חידושים, כי הרצון הוא חדש. לא ייתכן מצב שבו רצון חוזר על עצמו.

על מה בדיוק ההסתרה?

מסתירים מהאדם שהוא בהחלט יכול להתנתק מעל מנת לקבל ולחשוב על האחר. הוא לא מאמין שיקרה לו דבר כזה. הוא רוצה אותו מפני שיהיה לו טוב. הוא מוכן לחשוב על האחר כדי שיהיה לו טוב, אפילו על הבורא. הוא רוצה בכל לב ונפש שיהיה טוב לזולת.

אבל בפנים עובר חוט שני דק מאוד של "מה יהיה לי בתמורה", שהאדם כמעט לא מודה בקיומו. זה נקרא "לא לשמה" שמתוכו עוברים ל"לשמה". שיש כבר 99% "לשמה" ו-1% "לא לשמה", שמכל הנתינה הזאת תן לי רק אחוז אחד. כלומר, אני מוכן לעשות אותו מיליארדר, רק שיהיה לי מיליון אחד. בשבילו האדם עובד, אחרת הוא לא היה עושה אותו מיליארדר.

מוסתר מהאדם שלשם זה הוא עובד. ההסתרה היא על התוצאה, שהיא מנותקת מהרצון לקבל של האדם. שמכל הפעולות שלו הוא עומד להיות במצב של אי קיום. איננו מסוגלים לתאר לעצמנו את המצב הזה. ככל שהאדם מסובב וחושב שהוא כביכול מוכן לפעולה הזאת, אם הוא כביכול מוכן, אפשר לסמוך על הרצון לקבל שלו, שיש שם רווח כלשהו בשבילו. ועל כך ההסתרה, ומתוכה באות הסתרות נוספות של ערפול חושים, של פעולות ויחסים.

וככל שמתקרבים עוד ועוד לביצוע, החושך גובר. כלומר, האדם צריך להיות יותר ויותר בהסתרה מהתוצאה שבקרוב יגיע אליה. זאת אומרת, ככל שהאדם מתקדם, ההסתרה גוברת, אחרת הוא יברח מהדרך.

למה עושים יגיעה במקום אחד והמילוי בא ממקום אחר לגמרי?

זה עניין ההסתרה. אם האדם היה מתייגע ומתמלא באותו הכלי, הכול היה על מנת לקבל. יגיעה למילוי עצמי וקבלת מילוי באותו הכלי מורידים יותר ויותר לקליפות. אם מתייגעים במשהו אחד ומקבלים במשהו אחר - "יגעתי ומצאתי" - יש לאדם הזדמנות לבחירה חופשית.

מה עוד יש חוץ מתפילה? אומרים, שצריך להתפלל בכל מצב - "הלוואי יתפלל כל היום", שתפילה היא עבודה שבלב. ולומדים, שהעלאת מ"ן היא הדבר היחיד שהתחתון יכול לעשות כלפי כל התהליך שעליו לעבור. כי כל המערכת, מלמעלה למטה, כבר ערוכה לפניו.

גם ב"תלמוד עשר הספירות" חלק ח', בהסתכלות פנימית, בעל הסולם מחלק הכול, למציאות עצמה, שהיא כל מערכת העולמות, פרצופים, נשמות, ולקיום המציאות, שזה כבר בא מלמטה למעלה על ידי השתתפות האדם. והשתתפות האדם נקראת "העלאת מ"ן". העלאת מ"ן נקראת תפילה. זאת אומרת, עד כמה יכול האדם לעורר את העליון, לתת לו תיקונים ומילויים.

אם כך, מהו "שיכור אל יתפלל"? שיכור אל יתפלל פירושו שיש בעבודה של האדם מצבים שבהם עדיף לא להפעיל תפילה כלפי מעלה. ולא מדובר במצבים שבהם אדם יכול לעשות משהו בעצמו או לחכות עד שיעשו מלמעלה, אלא על מצב שבו הרצונות של האדם, הגישה שלו, לא מסייעת לו.

"שיכור" נקרא מי שרוצה לקבל אור חוכמה יותר מעוצמת הכוונה שלו על מנת להשפיע. באדם נברא רצון לקבל, וצריך לקבל בו באמת חוכמה גדולה - חוכמת הקבלה, חוכמה שבה לומדים איך לקבל. אנו לומדים שאנו יכולים למלא את עצמנו, חוץ מב"נר דקיק" קטן שמחיה אותנו בדרגה הבהמית, רק עם הכוונה על מנת להשפיע.

למה? כי טבע הרצון לקבל הוא, שברגע שהוא מתמלא, הוא מבטל את עצמו. הוא מתבטל כלפי המילוי. ואם הוא מתבטל כלפי המילוי, אין לו רצון, וללא רצון אי-אפשר להרגיש מילוי. וכך הרצון לקבל נשאר בהרגשה שהוא ריק, שאין לו דבר.

אנו רואים מהחיים שלנו, שאפשר לרוץ אחר דבר מסוים חמש שנים, להשיג אותו בסופו של דבר, וברגע שמשיגים אותו, אחרי יום-יומיים או שבוע-שבועיים, הרגשת האושר של זכייה בדבר שכל כך רציתי מתמעטת והולכת, עד שנמחקת כליל. השמחה עוזבת את הלב, והאדם כלל לא מרגיש שהשיג משהו.

למה? הרי אם רוצים דבר מסוים חמש שנים, אז לפחות חמש שנים אפשר ליהנות ממנו. אם הכלי גדול דיו כדי לחפש חמש שנים מילוי ולמצוא אותו, גודל המילוי של הכלי צריך להספיק לפחות לחמש שנים, ולא שההרגשה תיעלם כבר אחרי שבוע והכול יחזור לקדמותו.

אלא שהמילוי מבטל את הרצון, מבטל את החיסרון. ובלי חיסרון אי-אפשר להרגיש תענוג. ההיפך, אם יש לפנינו תענוג, אם יש אפשרות ליהנות, מחפשים יותר רצון. זה שייך לכל התענוגים שיש לנו בעולם הזה, אוכל, מין, בילויים. אם יש אפשרות להתמלא, דואגים שכל הזמן יהיו עוד ועוד רצונות, לכל האפשרויות למלא את עצמנו.

והכול נובע מאותו החוק, שאם ממלאים כלי בצורתו הנוכחית הוא מתמלא, אבל התענוג נעלם. ואם הכלי מתמלא והתענוג נעלם ממנו, הוא לא ראוי לתפקידו. ולכן מלכתחילה, עוד משורש הבריאה, מבחינת שורש שב-ד' בחינות דאור ישר, מושרשת בכלי ההרגשה שהוא חייב להשפיע.

ממה נובעת ההרגשה הזאת? מאותו מילוי, מאותו בורא, שרוצה לעזור לנברא, שהמילוי שבנברא יהיה נצחי, שלם, מלא ובדיוק לפי גודל הרצון מצד אחד, ומצד שני מלא יותר ויותר ברצון משתנה יותר ויותר. זאת אומרת, עלינו להגיע למצב שבו הרצון לקבל שלנו ירצה כל הזמן יותר. אבל רואים שהרצון לקבל לא גדל על ידי המילוי, אלא פוחת עוד ועוד.

איך אפשר להגיע למצב שבו המילוי יגדיל את הרצון לקבל, ולא יבטל אותו? זה נגד טבע הרצון לקבל. כי הבורא שרצה לברוא את הנברא, חייב היה לברוא אותו מחוץ לו. הבורא הוא כולו תכונה אחת, אז "מחוץ לו" צריך להיות תכונה הפוכה, אחרת לא יהיה נברא, "בר ממדרגה". בריאה באה מהמילה "בר".

מבר, ממדרגה, הבורא בוחר את התכונה להשפיע, וההיפך ממנו הוא לקבל. הרצון לקבל, אם הוא מקבל, הורס את הרצון לקבל שלו, אחרת הוא לא יכול ליהנות. אם הוא נהנה, הוא מתמלא. אם הוא ממלא את הרצון לקבל, הרצון פוחת. אם הרצון פוחת, פוחת התענוג עד כדי שלא מרגישים אותו. זאת אומרת, בכך שהרצון לקבל מקבל, הוא ממית את עצמו.

לכן רואים שהבורא, אחרי שברא רצון לקבל, בחינה א', בורא מיד בתוך הרצון לקבל הכנה, כך שהרצון לקבל יעבוד בצורה של על מנת להשפיע. כי רק בצורת הזאת שהוא עובד בנתינה, מחוץ לו, רק כך נוצר לו התנאי, הכלי, שיכול לקבל כמה שיותר ולגדול יותר. אם הכוונה שלו על מנת להשפיע, בנתינה אין הגבלות, כי הכלי שלו הוא כלי חיצון.

ובכל פעם שהאדם מקבל מילויים, הם רק מגדילים לו את הרצון, כי מילוי של הרצון להשפיע אינו רק אור חוכמה, תענוג מקבלה, הוא גם תענוג מנתינה, מהכרת הגדלות למי אני נותן, המגדילה את כלי הנתינה. ואז אפשר להמשיך כל פעם אין-סוף מצבים, שכולם מלאים ולעולם אינם ריקים.

לכן העבודה שלנו כוללת את שני הכלים של ד' בחינות דאור ישר, כלי של בחינה א' וכלי של בחינה ב'. אחרת לא נוכל לקבל, חוץ מ"נר דקיק". כל חוכמת הקבלה היא חוכמה המסייעת לעבוד בו בזמן שני סוגי הכלים הללו, לשלב אותם יחד כך ששילוב נכון בין שניהם יבנה כלי אמיתי, שנקרא "קו אמצעי".

השילוב הנכון הזה תמיד נקרא "דעת" - חוכמה, בינה, דעת - "דעת" הוא כמה יכול האדם לעבוד עם כלי חיצון בעל מנת להשפיע. לקחת את הרצון לקבל שלו, ולעבוד איתו בכוונה על מנת להשפיע. ואם הוא לא יכול לעבוד בעל מנת להשפיע, עליו לפחות לעבוד, כמו שאומר רב"ש, במעשה שלמעלה מהדעת, הנקרא "אמונת חכמים".

כי מעשה הנתינה, בדעת או לפני הדעת, הוא אותו מעשה. ההבדל הוא אם השגת או לא השגת כוונה. אם האדם עדיין לא השיג כוונה לבצע מעשה למעלה מהדעת, כדאי לו לבצע מעשה ללא כוונה, כדי להשיג כוח ולרכוש כוונה. מעצת המקובלים אפשר ללמוד אילו פעולות יעיל לבצע גם ללא כוונה, שזה נקרא "לא לשמה". כשאין עדיין כוונה על מנת להשפיע, הכלי עדיין לא חיצון, לא עובד מחוץ לעצמו, ואם הוא מתמלא, המילוי מבטל אותו.

אבל אם עושים פעולות בכלי לפי אמונת חכמים, לפי עצת המקובלים שאומרים לנו, כמו בתקופת הילדות: "שמע ועשה, אחר כך תראה שזה לטובתך", אם נשמעים לעצות שלהם, זה נקרא לעבוד לפי אמונת חכמים. ומהי עצתם? להשתדל ולעשות מעשים מכוונים להשפעה כלפי החברים במישור דעולם הזה. ודרך זה הם מרגישים את חשיבות הבורא. ואם אנו מרגישים את חשיבות הבורא, אנו יכולים לבקש ממנו לתת לנו כוחות להשפיע לו. ומתוך זה שיש רצון להשפיע לבורא מגיעים ל"לא לשמה", שממנו באים "לשמה".

אי-אפשר להאשים איש, גם לא את מערכת השמים, שחסרים לנו תנאים להגיע לנצחיות, לשלמות, להיות מעל לזמן, לתנועה, למקום, לחיים ומוות. מפני שבכל אחד ואחד יש ניצוץ הנקרא "נקודה שבלב", ומתוכו הוא יכול להתחיל את הפעולה כלפי "לא לשמה".

הרצון לקבל והרצון להשפיע, הוא רצון לעבוד בדרך המועילה ביותר עם שני הכוחות הללו שנמצאים בנו, עם התכונות קו ימין וקו שמאל. התכונות הללו נמצאות בנו מבחינה א' ומבחינה ב' של ד' בחינות דאור ישר, ושתיהן באות מבחינת שורש. בחינת שורש היא כביכול רצון הבורא שבנברא, הנותן בתוך הנברא שני כוחות, רצון לקבל בבחינה א' ורצון להשפיע בבחינה ב'.

ומתוכם יש התפשטות לתוך הנברא, כשבתוך הנברא יש הכנה לשילוב שני הכוחות הללו בבחינה ג', שהבורא כביכול נותן דוגמה איך לשלב ביניהם. והמלכות, בחינה ד', היא הרצון לקבל שכביכול כבר מוכנה לעשות כך, רוצה לעשות כך כדי להגיע לדרגת הבורא. זעיר אנפין כלפי המלכות הוא דוגמה איך לבצע את המשימה.

ובתורה יש תיאור איך מתבצע החוק הזה בכל הרמות של הבריאה - בין "כהן", "לוי" ו"ישראל". "כהן" הוא קו ימין - חסדים, "לוי" הוא קו שמאל - גבורה, ו"ישראל" הוא הקו האמצע שביניהם, שלוקח את שני הכוחות הללו ומממש אותם בצורה נכונה מלמטה למעלה. גם במבנה העולם שלנו ישנם כוהנים ולוויים, אבל אין הם כאלה מרצונם, אלא זה שיוך המתגלגל מדור לדור וסימן לכך שמלמעלה מקבלים שני קווים ללא השתתפות האדם, וההשתתפות האדם מתחילה בלהיות "ישראל", "ישר" "אל", קו האמצע שאותו בונה האדם.

ובבנייה שלו, כותב רב"ש, "שיכור אל יתפלל" - אל תעלה תפילה, בקשה, כלפי מעלה. ברוחניות "אל תעשה" הכוונה היא שאי-אפשר לעשות. אין שום דבר אסור. אסור הכוונה אי-אפשר. זה חוק ברוחניות, כי מדובר על עבודה שבלב, על רצונות שמרגישים בלב. ללב אי-אפשר לומר "אסור", הלב לא שומע. את הפה אפשר לחסום ביד או לעצור את היד בעזרת משהו, אבל עם רצונות, עם מצבים פנימיים בו, האדם לא מסוגל לעשות דבר.

אז "אל תתפלל" נקרא שאי-אפשר להתפלל, לפנות למעלה, אם האדם נמצא במצב של "שיכור". "שיכור" נקרא המבקש חוכמה יותר מחסדים. חוכמה נקראת "יין" וחסדים נקראים "מים". "שתייה" נקראת חוכמה ו"אכילה" נקראת חסדים. כל החוקים וכל המצבים שקוראים עליהם בתורה ובתלמוד מדברים רק על השילוב של שני הכוחות הללו, ימין ושמאל, ועל איך יש לזווג אותם בכל הרמות. גם בספר "הזוהר" מדברים כל עשרת הכרכים של "פירוש הסולם" רק על קו אמצע, על איך לבנות קו אמצע בכל מיני רמות-מצבים.

"שיכור אל יתפלל" נקרא שהאדם נמצא ברצון לקבל יותר מבכוונה דלהשפיע, ואינו יכול לבקש שיבוא אליו מילוי, שבאמת יוכל לקבל משהו. כי הכלים שלו, המערכות שבו מסודרות כך שהוא מרגיש את עצמו בחושך. גם במצבנו הנוכחי, כשאנחנו מרגישים את עצמנו בניתוק מהעולם הרוחני, זו תוצאה של תפילה לא נכונה - תפילה מהרצון שבלב, שהוא לא טוב.

עדיין איננו מבקשים כוונה בעל מנת להשפיע ולא שילוב נכון להשתמש בכוח דהשפעה, ברצון דלהשפיע, ולכן איננו מקבלים עניית התפילה, התגלות האור, התגלות האלוקות. זאת אומרת, המטרה שלנו להגיע לתפילה שאינה תפילת שיכור. ועד שמגיעים אליה, נמצאים במצב של "שיכור".

לכן נאמר, "תלמיד חכם שאין לו דעת נבלה טובה ממנו". למה דווקא נבלה? מפני ש"נבלה" נקרא הכוח הפחות ביותר בדומם, שלא פונה, לא מתפלל, לא מבקש. שהוא דומם לחלוטין. הוא חי, אבל בדרגת החי הנמוכה ביותר. אך לפחות הוא לא מושך לעצמו, בניגוד לתלמיד חכם, "שאין לו דעת", שנמצא בתפילה לא נכונה.

כי האדם נמצא תמיד בתפילה. אנחנו נמצאים תמיד עם הלב בזו"ן דאצילות, ואנחנו מעוררים עם הלב שלנו תמיד את כל המערכת כלפינו, אם נרצה ואם לא נרצה. אנחנו נבראים, שייכים לאותה מערכת. איננו יכולים להיות מנותקים מאותה מערכת שבה אנו נמצאים. אלא שבאמצעות הלימוד שלנו אנו רוצים להבין היכן אנו נמצאים ואיך נוכל להשתתף נכון, אבל גם לפני שמתחילים ללמוד ולפני שמנסים להשתתף נכון באותה מערכת, אנחנו נמצאים בה. אין דבר מחוץ לאותה מערכת של המציאות.

לכן, מי שלא מתפלל בצורה נכונה - "תפילת שיכור", רוצה על מנת לקבל - אין לו דעת, "נבלה טובה ממנו", כי הוא נמצא במצב שבו הוא מושך לעצמו, רוצה על מנת לקבל. ונבלה לא רוצה זאת, היא פועלת לפי הטבע. לכן היא טובה ממנו. זאת אומרת, אחרי שקיבלנו מלמעלה, מבחינת שורש ד-ד' בחינות דאור ישר, את בחינה א' ובחינה ב', כוח המשפיע וכוח המקבל, נשאר לנו רק ללמוד איך לזווג אותם יחד, כדי שהכלי שלנו יהיה כלי עצמאי, נצחי, שגדל כל הזמן וללא שום דופי.

וכל העלייה שלנו, כל ההתקדמות, תלויה במידה שבה האור העליון משפיע עלינו בצורת חסד, זאת אומרת, שהאדם מרגיש עד כמה הכלים שלו רחוקים מתכונת החסד. בהתחלה הוא נמצא באותה מערכת, אבל עדיין מתגלגל אלפי גלגולים ללא הכרה, ומהלב, מרצון של הלב, הוא משפיע על הגורל שלו לרעתו.

אחר כך, על ידי נקודה שבלב, הוא מתחיל להיכנס לשלב הנקרא "זמן ההכנה", שבו לאט לאט, על ידי פעולות בחברה, בהשפעה, בהפצה ובעיקר מלימוד בכוונה נכונה, מתגלות לו התכונות שלו לעומת תכונות האור דחסדים. ואז הוא מתחיל להרגיש את עצמו נבזה, רע, מגיע להכרת הרע, שבאה כתוצאה מהארת האור המקיף, מאותו כלי שאליו הוא צריך להשתוות, הכלי הקרוב ביותר אל האדם, שמראה לו עד כמה הוא לא משתווה אליו.

וכתוצאה מזה כבר יש בו פעולות שמ"לא לשמה" מגיעים "לשמה", לרכישת תכונת חפץ חסד. ומתיקון חפץ חסד, לפי כמה שהאדם רוכש את גדלות הבורא, כך הוא מתחיל להעדיף להשפיע לבורא במקום לקבל לעצמו, וכך מתחילה עבודה בלקבל על מנת להשפיע.

כל השלבים הללו והמטרה הסופית הם רק לטובת האדם, כי הרצון לקבל לא יכול להתמלא אם אינו מקבל בכוונה על מנת להשפיע. מיד כשהוא מרגיש את התענוג, התענוג מתחיל להיעלם. גם אם זה מורגש אחרי כמה שניות או כמה ימים, החיים שלנו בהחלט מלמדים שאנו נמצאים כל הזמן בריצה, אף פעם לא במנוחה - במצב המתוקן, המלא, השלם.

וההתקדמות לקראת פיתוח כלי השפעה, שהוא כלי אינסופי, מתרחשת רק על ידי הרגשת גדלות המאציל. כי איך אוכל להשפיע למאציל אם הוא נחשב בעיני פחות ממני? הוא חייב להיות יותר ממני, כדי שארצה בלב, ולא במילים, בלב הקשור למערכת העליונה ודורש ממנה כוחות, לדרוש כוחות דלהשפיע. האדם צריך להתייחס לרצון שבלב מהצד, כאילו מצד שלישי, ולראות ולהבין שכדי שיתפעל נכון וירצה לדרוש ולהפעיל תפילה נכונה, עליו להרגיש את גדלות הבורא.

אם הלב מרגיש את גדלות הבורא לפני שיש מסך, האדם רוצה ליהנות מהבורא לתועלת עצמו, לפי הרצונות של הלב. משום כך אסור לבקש גדלות הבורא לפני שמצוידים במסך, כדי שלא לקבל התגלות הבורא אלא לצורך תיקון. ולכן צריך קודם כל לעבוד עם החברה.

מהעבודה עם החברה האדם לומד את תכונות ההשפעה. ובכישלונות שלו עם החברה הוא באמת מבקש את תכונת ההשפעה. ואז מלמעלה בא כוח המאפשר לו לבצע בעל מנת להשפיע כלפי החברה, ודרכה לבקש מהבורא שיתגלה, כדי שיהיו לו תכונות השפעה לבורא. לשם כך צריך חברה. אם מחוץ לאדם היה כוח זר אחד בלבד, רק בורא ללא חברה, הוא לעולם לא יכול היה להגיע לתפילה לעל מנת להשפיע. לא היה לו על מי לתרגל ולבנות בתוכו לאט לאט דרישה נכונה לכוח דלהשפיע.

לכן אדם הראשון לא נשאר כפי שנברא, אלא הנשמה שלו התרסקה להרבה מאוד נשמות. כך מתאפשר לאדם לעבוד עם נשמות שנדמות לו מחוצה לו, אבל הן חלקים שלו עצמו. מצטיירת לו תמונה שקרית, לא נכונה, אבל כך נפתחת לו הזדמנות לעבוד עם גורם שנמצא כביכול מחוצה לו. כי הבורא ברא את הנשמה כאחת, ובכוונה הכניס אגואיזם בכל חלק ממנה, כדי שתהיה הזדמנות לכל חלק וחלק לעבוד כנגד כל יתר החלקים.

ואז האדם יכול לראות שאין לו אפשרות להשפיע, לבקש מהבורא כוח להשפיע להם, ובשל כך, כביכול באותו כוח, האדם עובד לרכוש רצון דלהשפיע כלפי הבורא. מכאן יוצא שלעולם אי-אפשר להתלונן שאיננו מסוגלים להגיע לכוחות דלהשפיע. לצורך כך ישנה סביבנו מערכת של חברה-קבוצה, רב, ספרים סופרים, הבנויה כך שנוכל להגיע מ"לא לשמה" ל"לשמה".

מהם חסדים מכוסים וחסדים מגולים?

הדבר מגולה או מכוסה, אבל ידוע שהוא מכוסה או שהוא מגולה. מכוסה הוא גם סוג של גילוי, ולא חוסר הכרה. במדרגה רוחנית, מעבר למחסום, חייבים להיות תמיד אור חסדים ואור חוכמה, במצב שבו יש רק אור דחסדים, שיש הרגשה שהוא מכסה את האור דחוכמה מפני שאינו חזק דיו לגלותו, להבליט אותו מבפנים או שאור דחסדים כל כך חזק שהוא יכול להוציא מתוכו החוצה את האור דחוכמה.

הם אינם אורות שמתנגשים, אלא אור דחסדים מפתח, מגלה מתוכו את האור דחוכמה, לפי יכולתו. אור דחסדים הוא אור דהשפעה, ואור דחוכמה הוא מידת ההשפעהככל שהאדם מסוגל לקבל, כך הוא יכול לתת. מכאן, ככל שאור דחסדים מסוגל לגלות את ההשפעה, הוא מגלה מיד.

האם לחסדים מכוסים אפשר לקרוא גם חפץ חסד?

בחסדים מכוסים ישנן הרבה הבחנות, ואחת מהן היא חפץ חסד. כי חפץ חסד הכוונה שאפילו תיתן לו את כל החוכמה, הוא לא ירצה לקבל אותה, הוא רוצה להישאר בדרגת חפץ חסד. אבל להישאר בדרגת חפץ חסד אינה המטרה, זה לא הסוף, ישנן דרגות עליונות יותר. ההישארות בו לא נקראת השפעה. אם האדם רוצה להישאר במדרגה כלשהי ולא לעלות למעלה ממנה, לא מגיעה לו אפילו המדרגה הזאת. חפץ חסד לא נקרא השפעה, אז מה פתאום שיימצא במדרגה הזאת?

זאת אומרת, אדם שנמצא במצב רוחני מסוים, מטבע ההשפעה הוא תמיד ישתוקק לדבר מה עוד יותר גדול. לכן חפץ חסד הוא מצב מסוים במערכת, ולא באדם, שאליו האדם צריך להשוות את עצמו בדרכו להתפתח הלאה, ולא רצוי להישאר בו.

למה היין תחילתו בשמחה וסופו בעצבות?

לא רק "יין", גם "כהן" ו"לוי". "כהן" תחילתו עצבות ואחר כך שמחה, כי הם כוחות דהשפעה שעובדים במדרגה. ו"לוי" הוא ההיפך, תחילתו שמחה ואחר כך עצבות. כי אחרי גילוי החסדים, יש ירידות. שמחה ועצבות הכוונה שמעלייה באה ירידה, ועצבות ושמחה זה ההיפך, מהירידה באה עלייה. תלוי באילו כוחות נמצאים, אבל חייבים להיות גם בזה וגם בזה.

האדם לא יכול להיות ללא תנועה, ותנועה מתבצעת בשתי רגליים. בכוח הימין מירידה לעלייה, ובכוח השמאל מעלייה לירידה, כביכול. אבל הירידה אינה ירידה למדרגה הקודמת, אלא ירידה לצורך עלייה. ירידה לרצון לקבל חדש, כדי לעלות עוד יותר.

למה לומדים שמדרגה מתחילה בטעמים ומסתיימת בנקודות?

המדרגות שלנו לא מתחילות מטעמים ואחר כך נקודות, אלא אנו לומדים אותם מהתפשטות מלמעלה למטה, לומדים איך הבורא בונה את כל המערכת. אנו לומדים איך האור בונה את כל הכלים ומסדר אותם כלפינו כך שבסוף המדרגות נהיה במצב שממנו נוכל להתחיל תהליך עצמאי של עלייה, עד גמר התיקון, גמר העבודה. יציאת המערכת היא מלמעלה למטה, משלם לבלתי שלם, קודם טעמים, ואחר כך נקודות.

אבל האדם, שבא מלמטה למעלה, מתחיל מהרשימות, מאותם טעמים ונקודות שהיו בהתפשטות מלמעלה למטה. אבל הוא בא לכל מדרגה מכיוון הפוך, ממה שנשאר מכל מדרגה, מתגין ואותיות, שהם מה שמתגלה בו. הוא עובד כדי לרכוש עליהם מסכים, ועל ידי המסכים הוא נכנס לנקודות.

מהן נקודות? האורות שעזבו, את האחוריים של המדרגה. קודם האדם מקבל אותם, שזה הרגשות לא נעימות, השגת הכלים, כי מלכות כל הזמן משתתפת שם כנקודה שחורה. ולאחר שהאדם רוכש את הנקודות, את הכלים הללו, הוא מגיע לטעמים, מתמלא בגדלות. הוא משיג, רוכש, את המדרגה. ואז מתגלים האחוריים של מדרגה הבאה. כי ברשימות כמו במדרגות, אח"פ דעליון נמצא בתוך גלגלתא עיניים דתחתון.

מהי ההבחנה שנכנסים למדרגה חדשה?

ההבחנה שנכנסים למדרגה חדשה היא הרשימות. באדם מתגלות רשימות של מדרגה חדשה, ולפי הרשימות שמתגלות בו הוא מתחיל להרגיש אותן באחוריים שלה. מה פירוש להיכנס למדרגה חדשה? צריך שיהיו לי כלים להרגיש את המדרגה החדשה, כי אני נמצא בה.

האדם נמצא בעולם הזה בעיניים עצומות, ועליו לפקוח אותן. עליו לפתוח אוזניים לקבל מה שנמצא סביבו כל הזמן, ושגם קודם לכן היה קיים. אז הוא מתחיל מהרשימות של הכלי, מברר איזה כלי צריך לפתוח, איך צריך לפתוח אותו, לאיזה מילוי הוא צריך להכין את עצמו ובאיזה אופן. עליו לקבל את המילוי בעל מנת להשפיע, ואז המילוי הזה נכנס בו ונותן לו מידע, הרגשה נוספת, ולא סותם אותו עוד יותר.

העבודה היא על הכלים. ואחרי שהכלים מוכנים ועברו את כל השכלול, מקבלים "טעמים", התפשטות אור פנימי בתוך הכלי. הפרצוף מתגלגל בהוי"ה כפולה, בהרבה מצבים של אחוריים ואחוריים דאחוריים, עד שהוא מתגלגל לפנים. אבל תמיד מחסר לשלם, מלמטה למעלה, ולא מטעמים לנקודות.

למה האדם רוצה למשוך יותר חוכמה מחסדים?

המערכת מסודרת כך שהאדם רוצה למשוך יותר חוכמה, אבל לא מסוגל לכך. וקו שמאל מיועד להסביר לו שהוא רוצה למשוך יותר חוכמה ולא מסוגל. אבל חייב להיות מצב שבו האדם ירצה חוכמה יותר מחסדים. אם הוא לא ירצה יותר חוכמה מחסדים, איך יבקש חסדים? איך יבקש כוח דלהשפיע? הבחירה היחידה של האדם היא לבקש כוח דלהשפיע, אז איך יבקש אותו אם אינו מרגיש חוסר בו? איך אפשר להרגיש חוסר בכוח השפעה? רק מהכרת הרע שאני נמצא ברצון לקבל יותר מברצון להשפיע. וזה נקרא "אחוריים".

איך מתגלות המדרגות?

אחרי שהרצון לקבל התמלא בדרגה מסוימת, יש לעלות לדרגת הבאה. אז מתגלים לאדם אחוריים של המדרגה הבאה, רצונות גדולים שבהם הוא אינו שולט. אלה רצונות ללא אורות, לכן הוא נופל. ואז מתחיל כל התהליך, מהכרת הרע ועד לתיקון. כל הדרגות ממצב חסר הכרה בדרגה הקודמת כלפי דרגת הבאה, דרך התחלת ההכרה, אחר כך חפץ חסד ועד לקבל על מנת להשפיע.

חוץ מהביצוע, הכול פשוט. לא צריך חוכמה כדי לבצע. אין שום קשר בין היכולת לבצע להבנה. חוכמת הקבלה אינה כמו חוכמות אחרות הנלמדות, שבהן יכולים לבצע לפי ההבנה ותפישת השכל. לימוד הקבלה לחלוטין לא תלוי בשכל ובהבנה. אפשר לעבוד במטבח ולא לשמוע שיעורים, ולהגיע לפעולות הללו של "הכרת הרע", "לא לשמה", "לשמה", וכולי, בלי לדעת אפילו איך הן נקראות.

מספרים על יהושע, שאף על פי שמשה קיבל את התורה מהכוח העליון, מהדרגה העליונה ביותר בעולם האצילות, הוא מסר אותה ליהושע, שלא היה תלמיד חכם ולא תלמיד ראשון. בתמורה למה? בתמורה לזה שהיה עוזר שלו. לאף אחד אחר הוא לא מסר. למה? כי יהושע הכין את הכלי ואפשר היה למסור לו.

מהי התפילה?

תפילה היא הרגשה שבלב. מה שהלב מרגיש נקרא "תפילה". אלה רצונות שאפילו האדם עצמו לא יודע שהלב שלו רוצה, אבל ההרגשה הזאת נמצאת בזו"ן דאצילות, והיא המעוררת על האדם את כל מערכת השמים וקובעת מה יקרה לו בעוד רגע, בעוד שני רגעים, מחר ומחרתיים. הכול תלוי באופן שבו הלב, הרצון הפנימי ביותר של האדם, פועל בתוך המערכת הזאת.

איך אפשר לדעת שהתפילה אינה תפילת שיכור?

לפי עניית התפילה. אם האדם מקבל ענייה על התפילה. האדם מתפלל תמיד, ואם רק יבין שבכל פעם הלב שלו נמצא בתוך המערכת והוא הקובע את הגורל שלו, כבר יהיה לו לא טוב והוא ידאג מיד לשפר את המצב במהירות.

בעל הסולם נתן דוגמה על קיבוצניקים בנגב שרוצים גשם. אף על פי שלא איכפת להם מבורא, מיהדות, מקבלה, מהשפעה, רק התבואה שלהם בשדות מעניינת אותם, מה שקובע הוא רצון הלב שלהם, המבקש על דבר הכרחי להם בחיים. לכן בעל הסולם אמר, שאם יחיו בנגב, יהיה בו גשם. ואם לא יירד גשם, יבואו מים בצורה אחרת, יימצאו מעיינות או שיעבירו שם קו מים, אבל המים יגיעו.

כלומר, גם האדם שלא מכוון את הרצון שבלב, הלב שלו נמצא באותה מערכת השגחה עליונה, ומשפיע עליה איך היא תשפיע לו חזרה. לכן כל חוכמת קבלה היא איך לסובב את המערכת הזאת בדרך מועילה. כי עד שלא מסובבים אותה בדרך מועילה, היא עובדת על האדם בהשגחה שנקראת "דרך ייסורים". ואם מתחילים לעורר אותה בצורה נכונה, היא משפיעה חזרה בצורה הנקראת "דרך תורה". אבל תמיד האדם מעורר אותה, ובו האשם לדרך הייסורים שהוא מקבל משם. הוא האחראי אם הוא מתפתח על ידי פקודות המורגשות אצלו כייסורים או על ידי פקודות הנקראות "תורה", "אורה", "אור".

לכן יש להגיע מהר מאוד למצב, שבו הלב ישתפר כך שייתן לאותה מערכת פקודות טובות, נכונות, במקום פקודות רעות, שבהכרח אנו נותנים גם עכשיו. המערכת קיימת, קבועה, היא מבנה קשיח, אי-אפשר להזיז אותה, אי-אפשר לשנות דבר כלום, רק את הנתון היחיד הזה אפשר לשנות, להשפיע על הלב שישפיע על המערכת שתחזור אלי בצורה טובה. זאת כל חוכמת הקבלה.

וזאת אכן חוכמה. יש ללמוד איך פועל המנגנון הזה, מה צריך לעשות, באיזה תחכום צריך לעבוד על הלב. כי הבעיה היא לעבוד על הלב, נדרשות ערמומיות וכל מיני התחכמויות כדי להגיע לדרוש מה שכדאי. כי מה שכדאי שונה לחלוטין ממה שהאדם מתאר לעצמו במוחו.

איך אפשר לעבוד על הרצונות של הלב?         

כדי להגיע לדרישה נכונה של הלב, יש חברה ויש הדרכה, שהם כמו תנאי מעבדה, ושעליהם אפשר לבצע את הפעולה הזאת וללמוד. החברה היא כביכול המערכת שאליה אני משפיע, כמו שהלב קשור ומשפיע למערכת המציאות, מערכת השמים, לעולם האצילות. האדם יכול לראות איך הלב שלו משפיע לעולם האצילות רק בהתנסות על החברה, כי כך בדיוק הלב שלו מתייחס לחברה.

זאת הסיבה לכך שהאדם נברא בתוך עולם שלם, עם חברה וכולי. זאת הסיבה לכך שבדרגה הזאת אנו בנויים כך וחיים בעולם הזה, עם כל שיש סביבנו, עד הפרט האחרון. רק כדי, כמו שכתוב: "לכו ותתפרנסו זה מזה". כלומר, אם נעבוד זה עם זה, נבין איך אפשר להפעיל נכון את הלב.

ועד שלא מפעילים אותו נכון, הוא פועל לרעתנו באופן טבעי ולא הכרתי. ורואים זאת על כל האנושות, איך אנחנו מתגלגלים כל הזמן בירידה.

האדם עובר הרבה מצבים ביחס לקיום אמצעים מסוימים שהוא נוקט. כל האמצעים שהאדם נוקט במצבו, כדי להגיע למגע עם הבורא, נקראים "תורה ומצוות". יש תורה ומצוות הנקראות "עיטין", עצות, ויש תורה ומצוות הנקראות "פקודין", פקודות.

תורה ומצוות בבחינת עיטין הן עצות איך להגיע למגע עם הבורא. ומגע עם הבורא הוא לפי מידת השתוות הצורה עמו. לכן כתוב: "כל אשר תמצא ידך לעשות, בכוחך עשה" - קבוצה, לימוד, עבודה מסביב, כל מה שיכול להביא את האדם ליחס לבורא, עד שהוא נקשר אליו כל היום וכל הלילה, והתאווה הזאת לא סרה ממנו, "עד שלא מניח לו לישון".

כל האמצעים שיכולים להביא את האדם למצב הזה, הם טובים. על כל אדם לעבור את כל חמש הדרגות ב"לא לשמה", מפני שכל אדם כלול מאותן בחינות של כולם. אולי באופנים שונים, אבל עליו לעבור אותם שלבים. ולכן, עד שהאדם לא מממש את כל העצות העומדות לרשותו, שהוא חייב לעבור מהמבנה של שורש נשמתו, הוא לא יכול לעבור הלאה.

כמו בזמן ההכנה, כשחייבים לעבור שלבים הנקראים "זדונות" ו"שגגות". "זדונות" נקראים מעשים להגיע לבורא, שעושים מטעם הרצון לקבל לעצמו, כשהאדם לא קושר את מה שקורה לו עם ההשגחה ועם הנהגת הבורא. ומזדונות עוברים למה שנקרא "שגגות", כשמרגישים שכל השלבים שאנו עוברים באים אלינו מהבורא.

על האדם לעבור גם זדונות וגם שגגות לפי מבנה הנשמה שלו, כדי שאף אחד מהם לא יחסר. מפני שאחר כך, בזמן שהוא זוכה לגילוי פנים ועובר להשגחת שכר ועונש, הוא חייב לכל הזדונות והשגגות האלה. וגם כשהוא עובר משכר ועונש לאהבה, לדרגות נצחיות בעולם האצילות, הוא עולה במדרגות עולם האצילות בהסתמך על זדונות ושגגות שצבר.

לכן חייב כל אחד ואחד לעבור את חמש ההבחנות הללו של "לא לשמה". ב"הקדמה לתלמוד עשר הספירות" באות ד' לומדים, שהבחירה של האדם אינה אם לעבור או לא לעבור את ההבחנות האלה, אלא איך לגלות בעצמו רצון, רצינות, דחף, ללכת קדימה על כל הבחנה והבחנה - לצאת ממנה להבחנה הבאה בכוחות עצמו, ברצונות של עצמו. הרצון שלו למדרגה הבאה יהיה בלי שום קשר לאיך המדרגה הזאת נראית לו. זה נקרא להידבק לבורא" - המדרגה הבאה", הנראה לו בכל מצב ומצב.

וביחס הזה כלפי המדרגה הבאה, איך האדם רוצה שהיא תיראה לו כדי להתחבר עמה ביחס שלו, למען מה הוא רוצה את השגחתו של העליון, מבחינים בחמשת השלבים הללו או בחמשת סוגי היחסים הללו עם העליון, מ"על מנת לקנטר" ועד "עד שלא מניח לי לישון".

בעל הסולם אומר, שעד כמה ש"לשמה" נחשב דבר גדול, הדרגה שלפני ה"לשמה", דרגת ה"לא לשמה", היא דבר כה גדול, עד כי אי-אפשר לתאר אותה נכון. כי כל הדרגות האלה הן ביחס של האדם למטרה, ביחס שלו לבורא. לכן הקשר של האדם למטרה הוא מקום הבדיקה. אלא שלאדם הנמצא בהסתר פנים יש בעיה איך לדמיין, איך להידמות, איך לבנות יחס לָלא ידוע וללא מורגש.

בתחילה נוצר בו יחס ללא ידוע וללא מורגש, שנובע מסיבות שונות של טובת עצמו, "שיהיה לי טוב" לעומת הזולת או ביחס לעצמי, בדרגה גשמית או בדרגה רוחנית. עד שהיחס הזה הופך ליחס אגואיסטי כלפי הבורא. האדם מתייחס כבר אל הבורא, אבל עדיין כמקבל: ממי אני נהנה, ממי אני רוצה לקבל שכר, מה באמת אני רוצה ממנו, שהוא ימלא אותי.

וצריך לראות את החברה, שגם כלפיה יש לאדם אותן הבחנות כמו כלפי הבורא. מפני שבזמן שהבורא נסתר, הוא נתן לאדם, כדי שיכין את עצמו כמה שיותר קרוב ל"לשמה", את עניין הזולת. שאהבת הזולת או אהבת הבורא, שימוש בזולת או שימוש בבורא הם אותו דבר עבורו, מפני שבשניהם האדם יוצא מגדרו.

לכן אותם השלבים של "לא לשמה" שלומדים כלפי הבורא, לומדים כלפי החברה. בחברה האדם יכול למדוד, לבדוק את עצמו, לייצב את עצמו, ובהתאם לכך, בעבודה הדדית עם החברה, לראות כל דבר ודבר אם הוא מועיל לו בצורה אגואיסטית או בצורה מטרתית.

לכן גם כלפי החברה, כל חמש הדרגות הללו של "לא לשמה" נבדקות כלפי המטרה. האדם קובע את המצב שלו בחברה בהתאם למטרה, ואחרי שהוא בונה יחסים נכונים עם החברה ועם הבורא, שאין ביניהם שום הבדל, סימן שהוא מתייחס למשהו שמחוץ לו בצורה אמיתית. ואז רק עליו לראות שה"לא לשמה" שלו יהיה מטרתי וגבוה, "עד שלא מניח לי לישון".

איך "לא לשמה" יכול להתבצע בדרך של כפייה?

בקבלה לומדים, שאין כפייה ברוחניות. "כפייה" הוא כל מה שעומד בניגוד לרצון שלי. איך ייתכן שהאדם יעשה משהו נגד הרצון שלו? ואם הוא עושה משהו נגד הרצון שלו, איך ייתכן שהדבר הזה יהיה רוחני? אם כן, על מה נאמר "אין כפייה ברוחניות"? רוחניות נקראת "על מנת להשפיע" וגשמיות נקראת "על מנת לקבל". לא מדובר על הרצון עצמו או על הדרך לעבוד עמו, מדובר על הכוונה, שבה נמצא ההבדל בין גשמיות לרוחניות. לאדם יש רצון ליהנות. הרצון הזה על מנת לקבל נקרא "גשמיות", ועל מנת להשפיע נקרא "רוחניות". איך יכולה להיות בהם כפייה?

והדרך שבה אדם רוכש רוחניות - אחרי שהבורא רואה שהאדם ביצע כמה פעולות נכונות, נתן יגיעה וסכום יגיעה כנדרש, הוא פותח את עצמו בפניו והאדם רואה את גדלות הבורא, ומתוך זה נדבק בו, נכלל מאלוקות. וזה נקרא "עדות ה'", שהבורא מעיד ש"האדם לא ישוב לכסלו עוד", וזה נותן לאדם כוח להיות בעל מנת להשפיע, והבורא אומר שהוא כבר לא יחזור לסורו - האם הדרך הזאת לא נקראת כפייה?

האדם אינו חופשי להתחרט בכל פעם. אם הבורא נסתר, כל המצבים שלו, כל הפעולות שלו הן בהכרח בהסתר כפול או בהסתר רגיל, או בזדונות או בשגגות. הוא לא יכול לעשות משהו נכון וטוב, מפני שהבורא נסתר. ואם הבורא נגלה, כל המעשים שלו הם או שכר ועונש - מצוות, או אהבה נצחית - מעל המצוות.

לכן גם התוצאה מהתגלות הבורא היא כפייה. אם הבורא נסתר, האדם כפוי לעשות על מנת לקבל, ואם הוא גלוי, האדם כפוי לעשות על מנת להשפיע. אם כן, למה אומרים ש"אין כפייה ברוחניות", אם כתוב: "כופים אותו עד שאומר רוצה אני"? איך "לא לשמה" יכול להתבצע בדרך של כפייה?

"אין כפייה ברוחניות" הכוונה, שההחלטה של האדם צריכה להיות לפני המצב. בכל מצב ומצב ישנה נקודה, שבה האדם עצמו מחליט אם להוסיף יגיעה או לא להוסיף. כלומר, עליו לרצות את המצב הבא מתוך עצמו, לקבץ כוחות למצב הבא בעצמו או לחכות עד שירצה במצב הבא, אם מרוב ייסורים ואם מפני שהוא מאיר לו.

בעולם ישנם רבים המחכים עד שהבורא יעשה משהו. או שימשוך אותם קדימה על ידי הארה קטנה, יוכיח שרוחניות כדאית משתלמת, טובה יותר מהמצב שלהם. ואז הם מתפעלים מרוחניות ורצים אל הבורא. או שהם יושבים בחיבוק ידיים ומחכים, לא לדברים הטובים שימשכו אותם מלפנים, אלא לייסורים קטנים שידחפו אותם מאחור כדי שיזוזו.

אבל גם בדחיפה על ידי ייסורים וגם במשיכה על ידי תענוגים האדם לא מגלה את הרצון שלו להתקדם, אלא מחכה לכפייה. הוא מחכה לכפייה טובה, שהבורא יגלה את עצמו ואז הוא ירוץ אליו, או לכפייה רעה, שהבורא יסתיר את עצמו ואז הוא ירגיש את המצב שלו כבלתי נסבל ויברח ממנו קדימה. שני המצבים הללו לא נחשבים כמימוש זכות הבחירה.

זכות הבחירה ניתנת לאדם דווקא כשהוא נמצא במצב שבו אין לו שום כוח ושום רצון, שאין לו שום משיכה קדימה, לא מתענוגים ולא מייסורים. כשאינו יכול לעשות דבר, חוץ מחיפוש בסביבתו, בחברה שלו, בצורה גשמית, בהמית, ולא מתוך רצון, מקורות שיתנו לו דחיפה קדימה. או מתוך שהוא מגלה ייסורים במצבו או כשהוא מגלה את המאור, האור הנמצא במצב הרוחני הבא, הקרוב יותר לבורא.

הבורא נותן לנו הזדמנות לפעול ללא כפייה. לא צריך לחכות לכפייה, אלא לרצות להיות חופשיים. החופש שלנו הוא דווקא לא בהישארות במצב שבו עזבו אותנו מלמעלה, אלא בגילוי כוחות ומשיכה קדימה על ידי שני אמצעים - לימוד וחברה.

ואדם שלא עושה די פעולות כדי למצוא את הכוחות הללו שימשכוהו קדימה, לא מממש את הבחירה שלו. הבורא נותן כניסה לרוחניות, ל"לשמה", רק למי שגמר את העבודה ב"תורה ומצוות" בזמן ההכנה. כלומר, מי שחיפש וקיבץ בעצמו את כל המאמצים שלו להימשך לרוחניות "עד שלא מניח לי לישון". האדם לא נכנס לרוחניות לפני שהוא מלקט את כל האפשרויות, ההזדמנויות שניתנו לו לפעול בלי כפייה.

המצב שבו אין לאדם שום כוחות, שום רצונות, אלא רק ידיעה קטנה לאן לזוז, נקרא ש"הבורא שם את ידו של אדם על הגורל הטוב ואומר לו: "קח לך". הידיעה הקטנה מאוד בכל המצב האפל הזה נקראת להביא את האדם לבחירה חופשית. ואם בודקים את מצבנו היטב, אנו רואים שבכל רגע ורגע יש לאדם מצב של בחירה חופשית.

מה הן שבעים אומות העולם?

האדם צריך לעבור מצבים שונים, מתוך זה שמשורש נשמתו, ממבנה הנשמה שלו, נקבע שעליו לעבור את כל השלבים שישנם בה. מהי דרך התיקון? הבורא ברא רצון לקבל בדרגה רוחנית, בעל מנת להשפיע, וקלקל אותו - שבר ברצון לקבל את הכוונה בעל מנת להשפיע, שניתנה לו מלמעלה, ושינה אותו בכוח לרצון בדרגה על מנת לקבל. השינוי הזה בכוונה נקרא "שבירה".

מתוך שהרצון לקבל הרגיש כוונה הפוכה מעל מנת להשפיע, כלומר על מנת לקבל, כל הרצונות שבתוך הרצון לקבל הרגישו כל אחד רק את עצמו, ולא את הרצון השני. זה נקרא שבמקום "עם אחד", "כאיש אחד בלב אחד", נחלקו כולם ל"שבעים אומות", שבעים ספירות שבתוך ז"ת (ז' ספירות תחתונות).

ומיהו "עם ישראל"? "עם ישראל" הוא מי שאין לו שום חלק בשבעים האומות הללו. מי שבכלל לא שייך אליהן ולעולם הזה. "עם ישראל" הוא דרגת בינה שנכנסה בכוח השבירה למלכות, ושבהכרח נמצאת במלכות מכוח השבירה. לכן מלכתחילה הבורא פנה לשבעים האומות ורצה לתת להן "תורה", כלומר, הכוונה היא לתיקון של שבעים אומות העולם.

ועם ישראל הוא אותה בחינה של בינה, שנמצאת בכוח בכל שבעים ההבחנות שברצון לקבל, שלא שייכת לרצון לקבל, אלא טבועה בו, כדי לתת בסופו של דבר תיקון לרצון לקבל. כדי לתקן את עצמה ולתת לרצון לקבל תיקון. אבל מטבעה, הבחינה הזאת כלל לא שייכת לשבעים האומות. היא גלגלתא ועיניים, היא בינה - תכונות הבינה שנכנסו בכוונה לתכונות המלכות.

למה בהרגשת האדם אין הבדל בין חברה לבין בורא?

בקבלה לומדים, שמה שנמצא מחוץ לגופו של האדם: בורא, נבראים, חברים, לא חשוב לו. אם האדם עובד על עצמו ומרגיש את עצמו, הוא מגיע להבחנות שהוא לגמרי בודד. מפני שמה שמחוץ לגופו, לא חשוב מי: משפחה, ילדים, קרובים, מתגלה לו כדבר זר לגמרי, עד כדי כך שהוא לא מרגיש שייכות אליו.

הרצון לקבל מתפתח עד כדי כך, שזאת ההרגשה. ומי שעוד לא מרגיש כך, סימן שעדיין אינו נמצא בהתפתחות המתקדמת של הרצון לקבל בהתגלות הרע, בהכרת הרע. רואים זאת גם בעולם. פעם חיו במשפחות גדולות, כל כפר היה חמולה, כל מדינה היתה משפחה אחת גדולה. אחר כך החלה התנתקות, עד שהיום אין משפחה כלל. איש לא מסוגל לחיות עם אדם אחר, אפילו עם בן זוג, על מנת לבנות משפחה ולגדל ילדים.

הסימנים הללו מצביעים על רצון לקבל שהתפתח עד כדי כך, שאינו יכול להרגיש מישהו זר, אפילו לא בן זוג וילדים ששייכים לו. הוא לא רוצה אותם, דוחה אותם. בעתיד הקרוב יתגלה המצב הזה לעיני כל העולם. בסופו של דבר האדם יגלה, שלא חשוב לו אם מדובר בבורא או בחבר, שניהם נמצאים מחוץ לגופו, זרים לו.

העניין הוא במי האדם תלוי יותר, בבורא או בחבר. מחבר אפשר להיפטר בדרך כלשהי, לדחות אותו, להרחיק אותו, אולי להרוג אותו. אפשר לסובב אותו, לרמות אותו בדרך כלשהי, ואז ליהנות ממנו. עם הבורא זה קצת יותר קשה, ובכך ההבדל ביניהם. אבל שניהם מורגשים באדם כמשהו שמחוץ לגופו. בזה אין שום הבדל.

ולכן היה צורך בשבירה, לא רק כדי שהרצון לקבל בכוונה על מנת להשפיע יתהפך לכוונה על מנת לקבל, אלא גם כדי שיתחלק להרבה חלקים. הרי הוא יכול היה לא להתחלק. להיות רצון לקבל אחד בעל מנת להשפיע, שהפך לרצון לקבל אחד בעל מנת לקבל - רק "פרעה" אחד קיים בכל העולם. אלא שהיה צורך בשבירה כדי שנוכל לעשות מעשים כלפי יתר הרצונות, ולא כלפי הבורא. שנשמה אחת תעשה תרגילים ושלבי הבחנות כלפי יתר הנשמות כמו כלפי הבורא, מפני שכל רצון ורצון יהיה זר לרצון שלה.

כך נוצרה לנו הזדמנות לעשות אותה עבודה עם החבר, עם הנשמות האחרות, כמו עם הבורא, שאיננו מסוגלים לה בחושך, בזמן ההכנה, ולראות באיזו מידה וכמה אנו נמצאים עם החברים במצב האמיתי. לראות את המצב האמיתי שלנו. על אחת כמה וכמה עם הבורא, מפני שאי-אפשר לראותו. וגם אם הוא היה גלוי לגמרי או נסתר לגמרי, גם אז הוא היה מחייב את האדם בכל מיני פעולות. לכן הוא נמצא במצב של כאילו לא קיים, ואז היחסים עם החברים מהווים תנאי מעבדה ללימוד כל ההבחנות, כלפי עצמי וכלפי הזולת.

מה פירוש לשים לב במיוחד לידיעה איזו בחינה ש"לא לשמה" להגיד לחבר?

הכוונה היא לא להסתכל על החברים ולבדוק באיזה מצב "לא לשמה" נמצא כל אחד מהם, לאבחן את מצבם כמו רופא המאבחן חולה, אם הם נמצאים ב"לא לשמה" "על מנת לקנטר" או "על מנת לקבל שכר" וכולי. המצבים הללו הם רק של האדם כלפי עצמו. איש לא יכול לאבחן אדם אחר במקומו או לומר לו משהו. אסור לעשות זאת.

כל אחד ואחד חייב לחשוב על עצמו, למצוא דרך לתקן את עצמו כלפי האחרים ולעזור לחבר במה שהוא דורש ממנו לתיקון. שהעבודה תהיה הדדית. כלומר, מה שכתוב, שחובה להגיד לאחר, מתכוון כלפי האדם עצמו. הרי אין כפייה ברוחניות, כלומר הבורא לעולם לא ייקח מהאדם את הנקודה הזאת, של בחירה חופשית. יכול אדם להיות מיליון שנים במצב של בחירה חופשית, ועד שהוא עצמו לא יעשה בחירה חופשית, הבורא לא יוכל לבוא לעזרתו. האדם יהיה כביכול בהמתנה.

האדם חייב לקבוע בבחירה חופשית, לחפש בעצמו עצות, למצוא דרך להתקדם למטרה באמצעות הסביבה שלו. עליו לעבור מספר מסוים של מצבי בחירה חופשית. עד שהוא לא מממש בכולם את הבחירה החופשית שלו, מוצא כוח להתקדם לבורא על ידי הסביבה, הוא לא מקבל מלמעלה עזרה בשינוי, אלא מתגלגל שוב ושוב לאותם מצבים. מפני שדווקא הנקודות הללו של בחירה חופשית, שהאדם קובע בעצמו, הן הנקודות היחידות מכל אלפי שנות חייו, שעוברות לרוחניות. רק על הנקודות הללו האדם מתחיל לבנות את היחס שלו לבורא. וכל היתר לא חשוב כלל.

רק המצבים האלה נכנסים לרוחניות, רק הם עוברים מעולם לעולם. ועל הנקודות הללו האדם בונה "פרצוף", את המבנה הרוחני שלו. ולא שום דבר אחר חוץ מזה. הרצונות עצמם לא עוברים לרוחניות. "רוחניות" נקראת כוונה על מנת להשפיע. "כוונה על מנת להשפיע" נקרא היחס של האדם כלפי הבורא, היחס העצמאי שלו - הכוונה. הרצון עצמו לא שייך לא לרוחניות ולא לגשמיות, הוא נברא. הוא נמצא ממילא. רק הכוונה עוברת ממדרגה למדרגה, רכובה על הרצון. לכן רק הנקודות שבהן מתבצעת בחירה חופשית עוברות לרוחניות.

ואם מספר ההבחנות בבחירה חופשית, הנקודות הללו, לא מספיק, האדם לא עובר את כל ההבחנות ולא יהיה לו גוף שלם ברוחניות. הוא לא יוכל לעבור לשם עד גמר המאמץ האחרון לקבוע את הבחירה החופשית שלו, כשהוא עצמו מחפש לקבל את גדלות הבורא בקשר שלו עם הסביבה: חברה, ספרים, רב, כדי לקבוע משיכה אליו מתוך עצמו.

וכאן דווקא אין כפייה. אם מתחילים להתעניין בנקודה הזאת, של בחירה חופשית, ונכנסים לעומקה, רואים שהיא לא נקודה, אלא עולם בפני עצמו שנפתח לאדם. לאדם נפתח עולם שלם של יחסים כלפי חברה, כלפי בורא, כלפי עצמו, שאין בו כל כפייה, אלא ההיפך, הבורא עוזב את האדם לנפשו ולא מתערב בדבר, חוץ מלהזכיר לו שבמצבו, הוא יכול להיעזר בסביבה. לא לחינם שבר הבורא את הנשמות. על ידי עבודה איתן מחוץ לגופו, האדם יכול ללקט מהן כוחות כדי להתקרב לבורא להיקשר בו.

האם קיום תורה ומצוות לפני כניסה לרוחניות נקרא לבצע פעולות פיסיות?

בקבלה לא מדברים על מעשים פיסיים של קיום מצוות כהנחת תפילין, שמירת כשרות, וכולי. כותב אבן עזרא, שכל המצוות ניתנו כדי לתקן את הלב. ובעל הסולם מביא זאת ב"הקדמה לפנים מאירות ומסבירות" במילים: "לא ניתנו מצוות אלא לאנשי לבב". זאת אומרת, המקובלים קבעו שנעשה בחיינו בעולם הזה את המעשים הלא הגיוניים הללו כדי שיהוו זֶכֶר לפעולות האלה ברוחניות, שאליהן עלינו להגיע.

לכן אין שום צורך בקיום כל מצווה ומצווה בצורה הגשמית שלה, בעולם הזה, לא מצד הקיום הפיסיולוגי שלנו ולא כדי שיהיה לנו טוב מצד כוחות הטבע. רק מטרה אחת יש ברצון, בהסכמה, במחויבות לקחת על עצמנו את קיום הפעולות הללו, להזכיר לנו את הפעולה שכנגדה בשורש, ברוחניות. אין לאדם שום תוצאה ממנה, לא בגוף ולא בתחום אחר בחיים, חוץ מקירובו לעבודה הפנימית, בכך שהיא מזכירה לו עליה.

בעל הסולם כותב באות א' ב"הקדמה לתלמוד עשר הספירות", שהניתוק מחוכמת הקבלה שהתרחש מחורבן הבית ואילך, הוא הגורם לזה. גם אז קיימו תורה ומצוות כפעולות גשמיות. והיו אז עוד יותר פעולות, גם כאלה הקשורות בארץ ובבית המקדש. אבל כל הפעולות נועדו להזכיר לאדם על הקיום הרוחני, הפנימי, ולא להסתפק בפעולות הגשמיות. כל פעולה גשמית הזכירה את החובה לקיימה ברוחניות.

אבל מחורבן הבית ואילך ירדה חשכה, שמתבטאת בכך שהאנשים כבר לא חושבים בזמן ביצוע הפעולות מי הוא המחייב אותן, לשם מה עושים אותן, מה יוצא מהן, מה צריך לעשות בהן, למה הן שייכות. לא חושבים לאיזו צורת "לא לשמה", מתוך חמש הבחינות של "לא לשמה", שייכת הפעולה הגשמית. וזה החורבן. לא בהתרחקות מרוחניות, בהכרת הרע, החורבן הוא דווקא בנקודת השבירה, בנקודת הבחירה של האדם. לא בפעולות עצמן, אלא בניתוק היחס שלו מעל מנת להשפיע.

למה לא לעשות תזכורת חיצונית שתזכיר כל הזמן את קיומה של העבודה הפנימית?

כמו לימוד בספר קבלה. אם לומדים בו על מנת להתקשר למדרגות רוחניות, כנגד זה בא אור מקיף, האור המחזיר למוטב. גם בזמן קיום תורה ומצוות, אם האדם מזכיר לעצמו לשאול שאלות כמו מי עשה אותן, לענות לעצמו שאלה המקובלים שציוו אותן, כדי שיגיע לדרגתם, או לשאול לאילו מדרגות עליו להגיע וכולי, ואפילו עדיין אינו נמצא ברוחניות אבל מקיים מה שהם אמרו כדי להגיע לשם, הוא כבר מקבל אור מקיף.

ואם האדם עושה לעצמו תזכורת, אפילו טובה מאוד, ובחברה יש לעשות תזכורות, ובונה אותן מתוך הפעולות שלו להגיע לאלוקות, גם מהן יבוא אור מקיף, אבל לא רק מהמדרגה העליונה שרוצים להגיע אליה דרך המקובל, אלא אור מקיף אחר, מפני שהאדם מוכן להתחבר עם אחרים, לשמוע אותם, כביכול לצאת מגדרו כדי להגיע לבורא. זהו אור מקיף שחייב לצאת ממה שמחוץ לאדם.

יתר על כן, אם האדם עושה תזכורות רק לעצמו, יש בזה אור מקיף קטן מאוד, שכמעט לא נמצא ושאין לו כל קשר עם השורש.

רק מצב אחד, היחיד הקיים, יצא מהבורא, והוא נקרא "אין-סוף". המצב שבו הבורא, לפי רצונו לתת, ברא את הרצון לקבל. וכל מה שיש בתוך רצון לקבל הוא מרצון הבורא לתת. ושניהם שווים, כשהרצון לקבל נכנע בפני הרצון להשפיע, הרצון לתת של הבורא, ומתבטל בו. אין לו שום רגישות לעצמו, לעצמיותו. המצב הזה מושלם מלמעלה ונמצא בשליטת הבורא.

אבל במצב הזה לא נמצא נברא. כדי שאותו מצב יהיה מעודכן מצד הנברא, על הבורא לסלק את שליטתו מאין-סוף ולאפשר לנברא לבחור במצב היחיד הטוב, שנקרא מצב דאין-סוף, ובכוחות עצמו לחזור לאותו מצב. הבורא מתחיל להסתלק מאין-סוף, ושלבי הסתלקותו נקראים "עולמות", מהמילה "העלָמה", "העלמות".

בסוף כל ההעלמות הללו הנברא נמצא לבדו, ברשות עצמו, בשליטת הטבע שלו, וגם הטבע הזה בא מהבורא. אבל בכך הנברא אינו עצמאי עדיין, כי הוא נמצא בשליטת הטבע שלו. עכשיו יש לבנות בתוך הנברא מצבים נוספים שבהם הוא יהיה לגמרי עצמאי.

איך? הבורא נותן לו התעוררויות, והנברא בוחר מה הוא מעדיף מבין המצבים השווים, מבין שני סוגי הטבע, טבע הבורא וטבע הנברא. וכשהוא בוחר בעצמו ומעדיף להיות בדבקות עם הבורא כמו באין-סוף, הוא מתקן את עצמו. וזה נקרא "ממתיק את הרצון לקבל הקדום בכוונה בעל מנת להשפיע".

אז הבורא יכול להתגלות כלפי הנברא, כדי לאפשר לנברא לאזן את שליטת הבורא עם שליטתו עצמו כך ששניהם יהיו כשותפים במצב האין-סוף. למה? כדי שלא הבורא ישלוט בזה ולא הנברא ישלוט בזה, אלא שניהם יהיו כשותפים.

למה צריך שותפות, ולא שהנברא ישלוט לבדו על הבורא? מפני שאין בזה שלמות. כדי לתת צריך שיהיה חופש לשניהם, שיהיו כשני שותפים. דבקות יכולה להיות רק בין שווים. השתוות הצורה זה מצב שמשווה שניים לאחד, לרמה אחת. אבל לשם מה צריכים שניהם להיות בקומה שווה, במידה שווה, בהתקשרות שווה, בהתרוממות, בהשתוקקות וברצון שווה?

העניין הוא, שכלי לא יכול למלא את עצמו באופן ישיר. אם כלי ממלא את עצמו, אם רצון לקבל שבנברא מתמלא במה שהבורא ממלא אותו, הרצון הזה מתבטל. ובמידה שממלאים אותו, נעלם בו החיסרון ונעלמת הרגשת התענוג. כלומר, בתוך רצון לקבל לעולם לא יכולה להיות הרגשת התענוג.

ומכאן רואים, שמלכתחילה הרצון לקבל לא נברא כדי ליהנות, והוא לא מיועד ליהנות, על פי טבעו. ועל האדם מוטל לגלות עניין זה, הנקרא "הכרת הרע", להכיר בכך שברצון לקבל מטבעו, בצורה שבה נברא, לא ניתן ליהנות, מטעם שהתענוג מכבה את הרצון, וכשרצון כבה, התענוג נעלם.

אלא אם כן הרגשת החיסרון והרגשת התענוג לא יהיו באותו נושא, לא באותו מקום, אלא בשני נושאים שונים. אם האדם נהנה במקום אחד, ורוצה ליהנות במקום אחר, רק אז התענוג והחיסרון, שמורגשים בשני מקומות שונים, לא מכבים זה את זה, ואף יכולים לעורר יותר ויותר זה את זה.

איך אפשר לעשות זאת? אם חיסרון לקבל יהיה בנברא, והרגשת התענוג מהמילוי של הרצון לקבל יהיה בבורא, על מנת להשפיע. וגם בבורא יהיה חיסרון לתת לנברא, והרגשת התענוג שהוא נותן לנברא תהיה בתוך הנברא. מה שנקרא, במילים אחרות, "ואהבת לרעך כמוך". צריכים להרגיש חיסרון ותענוג בשני.

מיהו השני, חוץ מהנברא? הבורא. ומיהו השני, חוץ מבורא? הנברא. "ואהבת לרעך כמוך" הווה אומר לרכוש מתוך השני את החיסרון שלו והתענוג שלו. ואז נוצרת מערכת פשוטה מאוד, יש תענוג וחיסרון בנברא ויש תענוג וחיסרון בבורא. חיסרון של הבורא לתת וחיסרון של הנברא לקבל.

אם הנברא מקבל מהבורא תענוג בתוך החיסרון שלו, ומרגיש שבכך הוא ממלא את רצון הבורא, את החיסרון של הבורא לתת, והוא מרגיש תענוג בכך שהוא נותן לבורא, יוצא שהם נמצאים במעגל של קשר הדדי, שאחד נותן לשני, נמצא בהרגשת החיסרון בשני ובהרגשת מילוי החיסרון בשני, ואת עצמו הוא משמש רק למען השני.

יוצא שכל אחד מעורר את עצמו, מעלה את עצמו, מכניס את עצמו ליותר התפעלות, והמצב הוא בלתי פוסק ומתרחב כל פעם, ואין לו סוף. כך אף אחד לא מוגבל, הבורא לא מוגבל לתת לנברא, והנברא לא מוגבל להחזיר ולתת לבורא.

לכן "ואהבת לרעך כמוך", כשכל אחד מצרף כלים של השני ומילויים של השני, מתקיים בצורה הנקראת "עולם אין-סוף". מלכתחילה נברא מצב עולם אין-סוף מצד הבורא, כדוגמה, ואחר כך הבורא הסתלק ממנו והוא מאפשר לנברא לחזור לאותו מצב אין-סוף מעצמו, מצד הנברא, להגיע אליו בכוחות עצמו. ושם הם נפגשים כזוג שווה, בהשתוות הצורה זה לזה.

לכן כל הכוחות שמתגלים בנברא נגד העבודה הזאת, הם כוחות שבהם מעוררים את הנברא להמתיק את המצב, לתקן אותו, להגיע לקשר הנכון. לכן להגיע לשנאת חינם בעבודה זה מצב גבוה מאוד, שהוא אבחון כנגד המצב המתוקן. הנברא כבר לא מסתבך בכל מיני מצבים שוליים כביכול, אלא מוצא את הנקודה שהיא בדיוק נגד הקשר הנכון בינו לבין הבורא. ומשנאת חינם הוא כבר עובר לתיקון.

איך מתקיימת בחירה בין שני מצבים שווים?

הבחירה אינה בין שני מצבים שונים, על מנת לקבל ועל מנת להשפיע, או להשפיע ולקבל וכולי. במקרה כזה אין בחירה, ובין שני מצבים שווים אי-אפשר לבחור. איך אפשר לבחור אם שניהם שווים? גם אם נתחלק לשני חצאים לא נוכל לבחור באחד מהם. שניהם שווים הכוונה, שהשפעות שתיהן שוות בי, שאני נחצה לשניים. איזו בחירה אני יכול לעשות?

בחירה היא קבלה מוחלטת, בלי ספקות או בחירה רק בחלק, בחצי, בשליש, ברבע. האדם עושה החלטה בכל מה שיש לו במאה אחוז כוחות ומודעות וידע ורצון. החלטה במאה אחוז, בביטחון מלא שאכן זה כך. איך אפשר לעשות בחירה כזאת אם אני חצוי? בחירה היא התמלאות מוחלטת במה שאני מסכים עמו במאה אחוזים.

כלומר, חצי-חצי אינו מצב נכון לבחירה. אולי בעולם שלנו הוא אפשרי, אבל איך אפשר לבחור בין שני חצאים? איך אפשר להחליט שהאחד טוב מהשני? אם אחד ממלא אותי ב-90% ושני ב-10%, ב-10% החלק הגדול הוא גם לקוי, ואז זה לא נקרא "בחירה", אלא הרע במיעוטו.

אז איזהו מצב של בחירה? לא מצב שבו משווים בין זה לזה. אם ניתן להשוות ביניהם, זאת אינה בחירה, אלא בחירה ברע במיעוטו. רוחניות היא שלמות, שהולכים עם הדבר במאה אחוזים של הכלי, בביטחון מלא, בבחירה מלאה, כשאין אפילו פרט אחד שיש ספק לגביו או משהו שעומד כנגדו. ברוחניות לא יכול להתקיים משפט על אחוז כן ואחוז לא.

הבחירה לא נעשית בהשוואה בין רצון לקבל ורצון להשפיע או בין שני תענוגים או שני חסרונות, אלא במישור אחר, במימד אחר, כלפי משהו אחר, שצריך להיות דבר מוחלט. אחרת זו בחירה מאין ברירה, שאני רוצה כך, אבל מאין ברירה בוחר אחרת. זאת אינה בחירה.

אם הדבר הוא מוחלט, איפה עצמאות הנברא?

האדם יכול להיות עצמאי, לקבל או לא לקבל. אבל צריך להיות לו ברור שזה הדבר היחיד שקיים ונכון וטוב מכל מה שרק יכול לבוא. אין יותר מכך מאומה.

למה איננו נכנסים לרוחניות? למה אנחנו מתקדמים "ברחמי שמים" ולא בכוחות עצמנו? מפני שאיננו יכולים לבצע את משפט הבחירה הזה. ברוחניות, מעבר למחסום, לא יכולה להיות פעולה אם אין עליה הסכמה מוחלטת, בכל השורשים שלה, בכל ההכנות אליה, בכל הנושא שעליו נשענת הבחירה הזאת.

וכל מה שנראה לי, מה שנמצא באפשרותי, במודעות, בלב, כל עולמי מסודר כך שרק זה הדבר, ולא אחר. כמו שבעל הסולם אומר איך עוברים לרוחניות, "עד שלא מניח לי לישון", "חולת אהבה אני", כשרוצים רק אותה במאה אחוזים. כשיותר מזה לא יכול להיות וגם אין שום אפשרות לנסיגה לאחור, כשנמצאים במצב תקוע. אי-אפשר לתאר עד כמה המצב הזה סופי, אבל רק אז האדם פותח דלת כניסה למצב הבא.

למה דוחפים את האדם לבחירה?

איך אפשר לדחוף למצב של בחירה? כל עניין הבחירה לא יכול להתקיים בדחיפה, לא יכול להיות בכפייה מלמעלה. כי הבורא בכוונה מסתלק מאין-סוף בהדרגה כדי לבנות סדר מדרגות מלמעלה למטה, כדי לאפשר אחר כך לנברא לעלות לבד. במידה שהבורא נסתר בכל מדרגה, כך הנברא יכול להשלים את ההסתרה שלו.

איך תיתכן בכך כפייה? ואם בכפייה, אז למה לא נשאר מצב אין-סוף? לשם מה כל הירידה הזאת לעולם הזה, ושבירות ובחירה והעבודה שלנו? זה לא נועד סתם כדי להראות לנו שאנו כביכול עושים משהו. ברור שמעוררים בי רשימו, כתוב: "הבורא שם ידו של אדם על גורל הטוב", אבל החיזוק הוא מצד האדם. האדם עצמו לא יכול לבחור בין שתי הדרכים, את הדרך מראים לו.

בזה שהבורא נותן, מראה את המצב הטוב, הוא לא גונב, גוזל, לוקח מהאדם את הבחירה. הבחירה היא לא בכיוון, הבחירה היא בהשתוקקות. להשתוקק בעצמי או שיבואו מלמעלה או מהצד כל מיני כוחות שידחפו אותי. הכיוון הוא ברור, מביאים את האדם למצב שבו הוא מכיר את הכיוון, אבל לא מונעים ממנו בזה בחירה. זה מה שקורה איתנו.

מה הסיבה לכך שיודעים, ובכל זאת לא מבצעים?

הסיבה היא שהאדם צריך למצוא התעוררות מעצמו. לא מספיק שהדרך נכונה, צריך שהאדם עצמו יוסיף כוחות להתקדם בה. כל מצב צריך להיות כלול משני מצבים, משני נתונים, משתי רשימות. לא רשימות עביות והתלבשות, אלא ידיעה שהדרך נכונה וחומר דלק להתקדם בה.

אם היתה לנו הרגשה שיש שם, מלפנים, משהו נוצץ ומושך, בלי בעיה היינו רצים לשם. אבל נסתר מאיתנו התענוג, ולא הידיעה. איך אפשר לעורר את עצמי לרוץ קדימה כאילו נמצאים שם תענוגים גדולים מאוד? לנו לא נראה שיש שם תענוג, ההיפך, לעתים הרוחניות נראית לנו משהו טפל, חשוך, לא מושך. אנשים מגיעים למקום שבו הם יכולים להגיע לרוחניות, והם עומדים כאילו חיכו בתור לרופא שיניים. מדוע? מפני שהם אינם מרגישים את התענוג המחכה.

אם התענוג שמחכה לא מגולה בכלים דקבלה, איך אפשר להתעורר? הכול יודעים שכך חייבים, אך מאין ניקח חומר דלק להתקדם לכיוון הנכון? צריך חומר דלק מהסוף, מהמטרה. אם ניקח חומר דלק ממקור אחר, נשנה את הכיוון והבורא לא יתגלה. השאלה היא, אם החברה יכולה לספק לי אותו או שאינה יכולה.

ואם היינו רואים למי משמשים?

אם האדם יודע למי הוא משמש, שהוא משמש לגדול, הוא נכנע בפני הגדול ועושה מטעם גדלות הבורא. אבל הבורא נסתר, הוא הסתיר את עצמו בכוונה כדי שלא נראה את גדלותו. זאת אומרת, העבודה שלנו צריכה להיות לא מטעם הרגשת גדלות הבורא, אלא ללא הכרת גדלותו באופן ישיר.

איך אפשר לרוץ בלי לראות משהו גדול מלפנים? מהמצב הזה חייבים לרוץ קדימה, אבל האדם לא מסוגל. הוא בנוי כך שחייבים לתת לו מקדמה. כולנו מבינים שבסוף כל חודש נקבל משכורת, לכן אנו עובדים חודש ימים כאילו ללא תמורה. אבל עלינו להתייחס למצב כביכול בצורה אחרת.

מהו יחס למצב שנקרא "לא לשמה"?

"לא לשמה" נקרא, שהאדם עושה פעולות לקראת הבורא, ומהפעולות הללו ברור לו שהוא עושה אותן למען הבורא, וגם קצת לעצמו. והקצת הזה לעצמו הוא מה שמחזיק אותו, בדומה לפקיד שעובד אצל בנקאי עשיר ומשקיע עבורו כסף גדול בבורסה, ומכל עסקה מקבל אחוזים.

הוא עושה עסקות במיליארדים של דולרים ומרוויח מהן לא יותר מכמה אלפים, אבל הוא טורח מפני שהאלפים האלה הם הכול בשבילו. הוא רוצה שהבנקאי ייהנה מרווח של מיליארדים, מפני שמהם גם הוא ירוויח כמה אלפים. ובלי האלפים האלה לעצמו הוא לא מסוגל לחשוב על הבנקאי שלו וליהנות לו.

ברור לו שבעסק הזה חייב להיות תענוג לשניהם. הוא דואג לרכוש של הבנקאי, דואג לרווח שלו, כלומר, הוא רוצה שהבנקאי ייהנה כי גם לו עצמו יש רווח מזה. אבל עמוק בתוך זה נמצאת ההבנה שעליו לדאוג רק לבנקאי שלו.

האם לפי הדוגמה צריך לחפש דרך שבה האחר ירוויח מיליארדים ואני לא ארוויח דבר?

איני יכול לחפש דרך שבה האחר ירוויח מיליארדים ואני לא ארוויח דבר מכך. המעט שאני מרוויח הוא הכול בשבילי. אין לי אפילו מושג מה הרווח על המיליארדים הללו, כי על הכסף שלא נכנס לכיס שלי אני מסתכל כעל אמצעי, על כלי, שבאמצעותו אני מרוויח את האלפים שלי. בשבילי לא חשוב אם הם דולרים, מכונות או עגבניות, חשוב לי שעל ידם אני מרוויח את הכמה אלפים שלי. האלפים הללו הם הערך ובהם אני מרגיש את התענוג שצריך לבוא אלי, ובמיליארדים אני לא מרגיש אותו, הם חסרי ערך עבורי.

אבל מה שצריך זה להרגיש תענוג לא מהאלפים שבאים אלי, עליהם עלי לוותר, אלא להרגיש תענוג מהמיליארדים שהבנקאי מרוויח, להשתייך אליהם. זה כבר "לא לשמה" אחר לגמרי. לא צריך לעבוד עם חיסרון של האדם, אלא עם חיסרון של הבורא. עם השתוקקות לזה. אין דבר כזה לא בהפצה ולא באף מקום אחר, אלא האדם עצמו צריך להכניס אותו. בשום מקום לא דורשים ממנו להכניס חיסרון של הבורא. כמו שכתוב, שאצלו יש רצון ותענוג ואצל הנברא יש רצון ותענוג, ושניהם צריכים להיות כשותפים.

למה איננו מוצאים כל רגע חיסרון חדש למטרה הנכונה?

הבורא שם את ידו של אדם על גורל הטוב ואומר לו: "קח לך", כשהכוונה היא "קח אתה". "לקחת" נקרא לגלות כלי, חיסרון מעצמי, ולכך איננו מסוגלים. אנחנו נמצאים בבחירה, וההמשך תלוי בנו.

אבל לעולם לא יהיה לנו רצון מתוכנו, מהטבע שלנו. את החיסרון שצריך לדרך על האדם עצמו לייצר, למצוא אותו, לעורר אותו. אולי הוא לא נמצא בתוכו, אלא מחוץ לו, אבל האדם עצמו צריך לגרום להתעוררות הזאת.

מה אפשר לעשות אחרי שהאדם מנסה ורואה שזה נבצר מכוחותיו ומרפה ידיים?

עלינו לראות את המצב הזה בביקורתיות נכונה, תבונתית, לראות שהוא מצב טוב לצמיחה. הרי נתנו לאדם יחד עם הרגשת המצב גם הבנה, יכולת לחקור אותו. ואם נותנים בו את שתי הנקודות, ותמיד נותנים לו שתי נקודות הסתכלות על המצב, אחת מתוכו ואחת מהבורא - חוץ מייאוש, נותנים לו גם הבנה שהוא נמצא בייאוש, הבנה שהוא יכול לצאת ממנו והבנה שדווקא המצב הזה הוא קרש קפיצה להתקדמות ומצב הכרחי בדרך - אז יש לו כבר יכולת לבצע. ואז השאלה היא רק איך לבצע.

איך אפשר לבצע משהו אם נמצאים בייאוש?

צריך לנסות לקרוא את המצב, לגשת אליו בתבונה לא על מנת להתאכזב ולהמשיך ליפול, אלא עם הכוח שנמצא בנו עכשיו. במצב הנוכחי שלנו יש בנו שני כוחות, כוח תבונתי, בינתי, שהאדם הולך וחוקר את המצב שלו כאילו מהצד, גם את של עצמו וגם ביחס לקבוצה. הוא לא רק נופל לייאוש. יש בו ייאוש שהוא מכיר אותו, שנמצא בו, הוא רואה שגם החברה נמצאת במצב הזה, אבל עם זאת יש לו גם שכל לחקור את המצב.

ואז הוא רוצה שיהיו לו שני הכוחות הללו, לראות הכול בצורה אמיתית. האדם מאמין שאם הוא יתעמק ויתעמק בשתי הנקודות הללו, גם בבינה וגם במלכות, גם ברגש וגם בשכל, באיזון ביניהם, בלי לאבד אף אחת מהן, ויחקור את המצב הזה היטב, תהיה בתוכו פריצת דרך. כך הוא כבר ימצא משהו. מה ימצא? הוא לא יודע.

פריצת הדרך יכולה לבוא כהברקה מחשבתית או כאיזה רעיון שכדאי לבצעו או שלא עושים ולא חושבים. אבל ביקורת תבונית על המצב עצמו, שכולם מתאמצים עליה, היא כבר עבודה קבוצתית שממנה ייצא משהו. רק בתנאי שמבינים שמצד אחד נמצאים בייאוש ובחוסר כוחות ומצד אחר נותנים לנו שכל מלמעלה לבדוק את המצב ולהוציא ממנו פתרון.

מה תפקידן של שלוש הנטיות בשינוי המצב?

האדם נמשך לתאווה, לכבוד, לכסף. "על ידי ג' נטיות, קנאה, תאווה, כבוד, מוציאים את האדם מן העולם". אבל בלימוד הזה אי-אפשר להציע לאדם כתשלום לא קנאה, לא תאווה ולא כבוד. ולכן אי-אפשר להוציא אותו מהעולם שלו, מהמצב שלו, מהמקום שהוא נמצא בו.

קנאה, תאווה וכבוד הן הנטיות היחידות שיש לאדם כדי להתרומם לאיזו פעולה קדימה. אבל קנאה תאווה וכבוד יכולות לקבל צורות שונות, למה קנאה? למה תאווה? כבוד עבור מה? של מי הכבוד, שלו או שלי? וכולי. ישנם הרבה מצבים שהם בסופו של דבר קנאה, תאווה וכבוד. גם קנאה, תאווה וכבוד פועלים במעבר מרצון לרצון שבתוך הרצון לקבל, ואלה חקירות עמוקות בפני עצמן. אבל קנאה, תאווה וכבוד מביאים לאדם חומר דלק. הן הנטיות שעל ידן האדם משיג את הכוחות שבו.

למה צריך ליפול לייאוש שוב ושוב?

כתוב: "אין חכם כבעל ניסיון". אחרי כן יש לאדם ייאוש מושלם. זה לא בא בקלות, אלא אחרי שנים של עבודה. בעל הסולם כותב ב"פרי חכם - אגרות" במכתב בדף קס"א: "אין מצב יותר מאושר בעולמו של האדם, אלא בשעה שמוצא עצמו כמיואש מכוחותיו עצמו, כלומר, כי כבר יגע ועשה כל מה שמצויר בכוחו לעשות, ותרופה אין. כי אז ראוי לתפלה שלמה לעזרתו יתברך. שהרי יודע בבטחה שעבודתו עצמו לא תביא לו התועלת, וכל עוד שמרגיש איזה כוח עבודה מצדו עצמו, אין תפלתו שלמה. כי היצר הרע מקדים עצמו, ואומר לו, שמחויב קודם לעשות מה שבכוחו, ואחר כך יהיה רצוי להשם יתברך".

אם האדם מגיע למצב של ייאוש מוחלט מכוחותיו, שיש לו תמונה ברורה שיגע ועשה כל מה שמצויר בכוחו לעשות, ושאין דבר שיכול להציל אותו ממצבו, זאת אומרת, להביא אותו למטרה, האדם הזה "ראוי לתפילה שלמה לעזרתו יתברך". התעוררות לתפילה צריכה לבוא מלמעלה, אבל מלמעלה יכולים לעורר את האדם לתפילה רק בתנאי שהוא מתייאש סופית.

מהו מצב של ייאוש?

"ייאוש" נקרא שהאדם ממש מת. ש"יגע ועשה כל מה שמצויר בכוחו לעשות, ותרופה אין". לכן צריכים לזרז את העבודה עוד ועוד. כל דבר שיש באפשרותנו לבצע, עלינו לבצעו כדי להגיע למטרה. ורק אז האדם מרגיש שאין דבר שיכול לעזור לו ומתוך זה מתעורר בו רצון לבורא, להתפלל. מתוך שבאמת התייאש מכל היגיעה. והיגיעה הזאת, עם הייאוש הגדול, בונה לו את הכלי של הפנייה לבורא. לא ייתכן מצב שבו האדם יפנה לבורא לפני שניסה הכול.

אבל "וכל עוד שמרגיש איזה כוח עבודה מצדו עצמו, אין תפלתו שלמה", הוא צריך להיות לגמרי בטוח שהוא לא יכול להצליח בעצמו. ואז באמת תבוא לו צעקה אמיתית אל הבורא. ולפני כן "כי היצר הרע מקדים עצמו, ואומר לו, שמחויב קודם לעשות מה שבכוחו, ואחר כך יהיה רצוי להשי"ת".

בעל הסולם קובע, כדי שהאדם יוכל לצעוק לבורא, שהצעקה הזאת, "וייאנחו בני ישראל מן העבודה", תעזור לו, היא צריכה לבוא מכלי שלם. כלי שלם הוא "ייאוש מושלם". זאת אומרת, כלי שהתגלתה בו שלמות במשהו. במה שלמות? שלמות בהכרה שאני אפס, ובכך שאני מתקשר עם אחרים, עם החברים שלי. זה יכול לעזור לי לזרז את ההתפתחות שלי ואת ההכרה היכן אני נמצא.

על איזה "ייאוש מכוחות עצמו" מדובר?

מדובר על "אין מצב יותר מאושר בעולמו של האדם, אלא בשעה שמוצא עצמו כמיואש מכוחותיו עצמו". לא מדובר על סתם ייאוש וחוסר כוחות. כשאדם רק מיואש מכוחות עצמו, הוא כמו אלה הצועקים באמצע הרחוב ומוכנים להרוג את כולם ולהרוס את כולם, ורואים שאין בכוחם לעשות זאת. ישנם כאלה שמשתגעים ולוקחים רובה ומתחילים להרוג את כולם.

אדם כזה הוא מלא כוחות, הוא נמצא בזעם, בהתפעלות, הוא רק יודע מתוך עצמו שחסר לו. זאת אומרת, הוא גילה שאין בידיו דבר. יש לו רצון עז, רצון חזק מאוד, יש לו התרוממות גדולה מאוד, הוא מוכן לעשות הכול, אבל פתאום הוא מגלה שאין לו ידיים. הוא מרגיש התפוצצות פנימית כזאת, הוא רוצה כל כך, אבל פתאום אין לו ידיים.

בעל הסולם אומר: "כי כבר יגע ועשה כל מה שמצויר בכוחו לעשות ותרופה אין" - האדם מחפש תרופה, אבל תרופה אין. אין כלי שבו הוא יכול לשנות את מצבו. הוא רוצה מאוד, אבל לא מסוגל. כלומר, לא מדובר על ייאוש במובן של העולם הזה, שנמצאים בייאוש ושוכבים על הספה ומחכים שיבוא המוות, שיבואו החיים, ולאדם לא איכפת כלום.

זה ייאוש רק מאבחנה אחת, מחוסר כוחות להגיע למטרה, שאין בו את הדבר הזה. יש את כל היתר, רק שזה לא יעזור. הוא מוכן לשלוט על כל העולם והוא מסוגל לעשות את זה ומוכן לכל זה חוץ מדבר אחד, הוא לא מסוגל להגיע לבורא. זה מעל לכוחו ומכך הוא מיואש. הוא חשב שגם את הבורא ישיג כך. לא מדובר על סתם נפילה לייאוש, כמו אצל חולי סרטן, לדוגמה. חולי סרטן אינם אנשים מיואשים, הם נמצאים בפחד נוראי כי הרופא אמר להם שיש להם עוד חודשיים-שלושה לחיות. מדובר באדם שצועק ואז הוא בא למצוא פתרון.

בעל הסולם אומר: "וכל עוד שמרגיש איזה כוח עבודה מצדו עצמו, אין תפלתו שלמה". איך להגיע למצב שבו האדם מרגיש שאין לו שום כוח מצד עצמו? האם הוא באמת צריך לעבור על כל האפשרויות שברשותו? האם בכך שהוא מתחבר עם כולם, הוא לומד וסופג מכולם גם את האפשרויות שלהם, וזה כבר מלמד אותו שלא צריך לעבוד ולעשות? הן משכנעות אותו שבכך גם לו לא תימצא תרופה. או שהוא מסתכל על האחרים וזה לא משכנע אותו והוא חייב, כדרך העולם הזה, לטעות, אף על פי שאחרים אומרים לו שלא כדאי. אבל בכל מקרה האדם חייב להגיע למצב שבו אינו יכול להגיע לבורא בכוחות עצמו.

מתי מגיעים לייאוש מוחלט?

הכי חשוב לדעת מה בדיוק רוצים לקבל מהמאמץ שמשקיעים. עלי לדעת שאני רוצה להגיע לבורא, ואני מקדיש לזה כוח שבאמצעותו אני חושב משהו מסוים. האדם חייב לבדוק את עצמו אחד לאחד אם הוא אכן יכול לבצע, לממש את עצמו בזה. אבל המטרה ואני והפעולה חייבים להיות יחד כאחד, כמו שבעל הסולם כותב במכתב בדף ס"ד ב"פרי חכם - אגרות". וההרגשה הזאת חייבת להיות תמידית. אחרי כן האדם מגיע למצב "שמיואש מכוחותיו עצמו" - בניית קו אמצע.

איך ייתכן שעובדים קשה ולא מגיעים לייאוש הנכון?

האדם מלא כוחות, מלא רצון להגיע למטרה, שהיא קשר עם הבורא. הוא מחפש בתוכו את כל האמצעים שנראים לו מתאימים להשגת המטרה הזאת, ומנסה לממש אותם בצורה המועילה והמהירה ביותר, גם אם יגיע לייאוש וגם אם לא יגיע. כי אם הוא לא משתמש בכל אמצעי עד תומו, הוא לא מגיע לייאוש.

כמו שבעל הסולם אומר: "כי היצר הרע מקדים עצמו, ואומר לו, שמחויב קודם לעשות מה שבכוחו, ואחר כך יהיה רצוי" לתפילה. לא עוזר אם האדם אומר שכבר ניסה הכול ודבר לא עוזר, עליו לנסות עד הסוף. במקום שבו האדם לא מנסה עד הסוף, היצר הרע, האגו שלו, מחזיר אותו מזה, אבל בתנאי שהאדם משתדל לממש את כל האפשרויות שלו.

הבעיה היא לא בעבודה פיסית, להשתדל לעבוד במטבח עשר שעות במהירות שיא, אלא העבודה היא "הכול בכוונה יתבררו". הכול בתוך הכוונה. מה האדם משקיע מהפנימיות שלו, מריכוז הכוונה שלו, כלפי כל רגע שהוא חי ואיך הוא מסדר את הרגע הזה כלפי המטרה. שהוא משתדל להגיע בכוחות עצמו לנקודת הדבקות עם הבורא, ומתייאש מלהגיע אליה בעצמו, ואז הוא צועק אל הבורא שיעשה את העבודה הזאת עליו, והבורא עושה.

זאת אומרת, כבר ברור לאדם שהוא עצמו נמצא, והפעולה נמצאת, והבורא כבר נמצא כמטרה שלו, והוא מחבר את כולם יחד. ואחרי שהוא מתייאש מכל הפעולות שלו לחבר יחד אני והפעולה והבורא, הוא צועק אל הבורא שיעשה את הפעולה הזאת כדי ששנינו נתחבר יחד. אבל מלכתחילה צריך להחזיק את הבורא על הכוונת, וזה עיקר העבודה, על זה צריך להיות עיקר הריכוז. אנשים עושים הרבה דברים, והנקודה הזאת נעלמת מהם כעיקר שיש להחזיק בו. הם חושבים שהם עושים הרבה עבודה, אבל כמה פעמים בעשר השנים האחרונות הם חשבו על זה?

איך אהבת חברים יכולה להועיל בעבודה הזאת?

אהבת חברים היא דבר היחיד, האמצעי היחיד שיכול להביא את האדם למטרה. אבל אם האדם חותך תפוחי אדמה וחושב על אהבת חברים זה לא יעזור לו, אלא ירחיק אותו לגמרי מהמטרה. צריך את אהבת החברים כדי להגיע על ידה לאהבת הבורא, אחרת זו אהבת חברים הרסנית, כמו שהיה ברוסיה או בקיבוצים, שרצו להנהיג אותה בכוח.

לכן יש לייחד אותי, את הפעולה שלי ואת הבורא. "אני" ו"הפעולה שלי" יכול להיות גם חברים וגם מחוץ לחברים, ישנם מצבים שונים, אבל זה כבר אמצעי. מה שהאדם קורא, עליו להכניס לתוך הפעולה שהוא עושה. ודאי שאם האדם עושה את הפעולה שלו כלפי הבורא לדבוק בו, ובאמצע יש לו קבוצה, דרך הקבוצה הוא רואה טוב יותר לאיזה "בורא" הוא קולע, האם אכן הבורא עומד לנגד עיניו או הוא שהוא סתם מדמיין דבר מה שלא נקרא על מנת להשפיע, וכולי. אהבת חברים היא האמצעי להגיע לאהבת ה'. ומלכתחילה המטרה הזאת צריכה להיות ברורה ואליה יש להתכוון.

מה פירוש "מצויר"?

"מצויר" זה מה שיש לו. מה שלא מצויר לו, מאין עליו לדעת? "כי כבר יגע ועשה כל מה שמצויר בכוחו לעשות ותרופה אין". שהאדם עשה כבר את כל מה שרק יכול לדמיין לעצמו שעליו לעשות. אין שום דבר שהוא חושב שעוד ניתן לעשותו. הוא בטוח שכבר עשה הכול. ואז, אומר בעל הסולם, הוא "ראוי לתפילה". ולפני כן היצר הרע לא נותן לו לחשוב כך. היצר הרע עוזר פה טוב מאוד. האדם חייב לעשות הכול, אחרת לא יקבל הרגשת ייאוש מוחלט.

 יש רצון לקבל, שברא הבורא, והוא הנברא היחיד. הרצון לקבל הזה הוא כלים דקבלה. ידוע אפילו מניסיון בעולם שלנו, שהרצון לקבל לא מיועד לקבלה. ברגע שהוא מתחיל לקבל, הוא מתחיל לסתום את עצמו. הרצון שבו מתמעט והולך, והאדם מפסיק ליהנות. כלומר, הרצון לקבל לא מיועד לקבל משהו באופן ישיר - למלא את עצמו וליהנות מהמילוי.

ברגע שהוא ממלא את עצמו, הרצון נעלם. נעלמת הרגשת התענוג. אדם שמתחיל לאכול, לא משנה כמה הוא רעב, מהפרוסה הראשונה הולך ופוחת בו התיאבון, הולך ופוחת התענוג, והוא מצטער על התיאבון שאובד לו בהדרגה בזמן האכילה. עד שהוא מגיע למנות הטעימות ביותר, כבר אין לו תיאבון. ושוב עליו לחדש את התיאבון, את הרצון, על ידי פעולות שונות. כלומר, עליו לרוץ כל הזמן אחר החיסרון ואחר כך אחר התענוגים.

ידוע עד כמה אנשים סובלים מחוסר תיאבון או מחוסר רצון לתענוגים אחרים. למה? מפני שבלי הרגשת התענוג אין חיים. חיים הם הרגשת התענוג. ברגע שאדם מאבד לגמרי את הרצון, כלומר, נעלם לו התענוג, הוא מתחיל לגסוס לו לאטו. הכול תלוי ברצון, עד שיוצא ממנו האור הקטן ביותר, שנותן לו חיות, חיוניות, ואז הוא יורד לדרגת הדומם החומרי.

כלומר, הרצון לקבל בצורתו הישירה, כפי שהוא נברא ב-ד' בחינות דאור ישר, מבחינת שורש לבחינת א', לא נברא לשימוש, אלא רק להכנה. עליו לעבור עוד שלבים רבים כדי להגיע למצב שבו אפשר יהיה לעבוד איתו באמת כרצון לקבל, רצון ליהנות. שירגיש את ההנאה, ולא אותה בלבד, אלא שיהיה יצירתי. כלומר, שבכל פעם שיקבל הנאה, היא תגרום לו לרצות עוד יותר, היא תאפשר לו להוסיף רצון מעצמו על התיאבון שמלכתחילה קיבל מלמעלה.

העניין הוא, שרצון שהאדם מקבל ממשהו או ממישהו לא מורגש אצלו כתענוג אמיתי. זה כך אפילו בעולם שלנו. אם אני רואה שהחבר שלי נהנה, גם אני רוצה ליהנות. ואף על פי שאני קונה ממנו חיסרון על ידי כל מיני פעולות, יש לי בזה פגם, אני לא מרגיש שהוא מהנה מפני שהחיסרון הזה אינו פרי יצירתי. לא אני יצרתי אותו ולא מורגש בי שרצון שלי הוא. כלומר, האדם צריך להגיע למצב שבו כביכול יברא את הרצון שלו.

לכן, גם מצד הרצון לקבל תענוג וגם מצד הרצון שיהיה מורגש ככזה, הרצון לקבל שנברא מלכתחילה לא מתאים לשימוש. הוא עדיין זקוק לשלבים רבים של התפתחות. לדרגות ההתפתחות האלה קוראים "השתלשלות מלמעלה למטה". הרצון לקבל ממצב אין-סוף, על ידי זה שמתחיל לאבד את המילוי הראשוני, ושנעלם ממנו גם המילוי וגם על ידי הכרת שורש המילוי, נוצרת בו הכנה, תשוקה, נוצרות בו רשימות גם למילוי וגם לשורש המילוי.

ואז בעבודה של האדם מלמטה למעלה הוא משיג גם את המילוי וגם את שורש המילוי. איך? כתוב, ש"צדיקים" מתרבים על ידי ה"רשעים". כלומר, שהרצון לקבל שהבורא ברא, שעדיין לא מיועד ליהנות, לא מיועד למילוי, משום שהוא מבטל את המילוי והתענוג אם הוא מתמלא, יכול לקבל מילוי ויכולת להרבות את המילוי על ידי הרצון להשפיע.

"רצון להשפיע" נקרא כלים דהשפעה - כלים דבינה, כלים דגלגלתא עיניים, "עם ישראל", "צדיקים", קטנות. "רצון לקבל" נקרא כלים דקבלה - כלים דמלכות, כלים דאח"פ, "אומות העולם", "רשעים", גדלות. ו"צדיקים" יתרבו על ידי ה"רשעים" הכוונה, שעל ידי זה שכלים דהשפעה יתחברו עם כלים דקבלה, ה"צדיקים", גלגלתא ועיניים, שבהם יש רק חפץ חסד ואור הרוח, אור החסדים בלבד, יתרבו.

"יתרבו", "רב" נקרא אור חוכמה. על ידי זה שהם יתחברו עם האח"פ תהיה להם אפשרות לקבל אור חוכמה בתוך אור דחסדים - ליצור בעצמם רצון לקבל משלהם, על פני הרצון להשפיע. זאת אומרת, כאשר גלגלתא ועיניים יכולים לצרף לעצמם, לכוונה על מנת להשפיע, גם כלים דקבלה בלקבל על מנת להשפיע, זה נקרא שמייצרים רצון חדש על פני הכוונה על מנת להשפיע.

בקבלה לומדים, שהרצון לקבל יכול לעבוד עם כוונה על מנת לקבל, לתוך עצמו, או עם כוונה על מנת להשפיע, כלפי הבורא. הבסיס של הרוחניות אינו הרצון לקבל, שיכול להיות לא יותר מנקודה התחלתית לכלי החדש, אלא כלים דהשפעה, גלגלתא ועיניים. אבל ככל שהרצון לקבל יכול להצטרף לכלים דהשפעה, כך הוא מסייע להם לבנות רצון חדש, כלי חדש, הנקרא "למעלה מהדעת".

כלומר, מוותרים על הרצון לקבל שהיה מלכתחילה, מבטלים את השימוש בו, משיגים כוונה בעל מנת להשפיע, להיות בגלגלתא ועיניים, "עם ישראל". ולפי היכולת לצרף כלים דקבלה לכלים דהשפעה, מצרפים לגלגלתא ועיניים, לכוונה על מנת להשפיע, כלים דקבלה - יכולת לקבל. לא עובדים עם כלים דקבלה ועליהם מרכיבים כוונה על מנת להשפיע, אלא עובדים עם הכוונה על מנת להשפיע, ומצרפים אליה כלים דקבלה ככל שניתן. הבסיס הוא גלגלתא ועיניים, הבסיס הוא "עם ישראל", וכמה שיכולים, מצרפים להם בחינות "אומות העולם". לכן כתוב, שהצדיקים מתרבים על ידי הרשעים, שקודם צריך להיות "צדיקים", ועל ידי ה"רשעים", אח"פ, לתקן ולצרף אותם ככל שניתן לגלגלתא ועיניים, ואז הצדיקים מתרבים.

לתיקון אי-אפשר לבוא אלא על ידי פעולות שלמעלה מהדעת. וכל הפעולות שהאדם עושה בזמן ההכנה הן פעולות בתוך הדעת, אבל בהשתדלות להתקרב ללמעלה מהדעת. אבל בלמעלה מהדעת, יש הבדל בעבודה עם החברים במישור דעולם הזה לבין עבודה עם הבורא. בעולם הזה צריך להשתמש בכלים האמיתיים, שיש בידינו עכשיו. אסור לרחף באוויר, לסמוך על ניסים, לעשות פעולות לפי אמרות שכתובות בספר, אלא "אין לדיין מה שעיניו רואות". חייבים להתקיים לפי מה שרואים, מה שמכירים, לפי מה שנמצאים בו בעולם הזה, ולא לקחת בחשבון דבר ממה שכתוב. מפני שבספרים כתובה דרגה אחרת לגמרי מהמקום שלי, שאינה לפי הכלים שלי או לפי יכולתי.

אסור לאדם להשלות את עצמו ולדמיין כאילו הוא נמצא כבר בדרגות רוחניות ופועל משם. זה לגמרי לא הגיוני ולא לפי חוכמת הקבלה, המסבירה לאדם איפה הוא נמצא ומה יש בידו. לכן בין אדם לחברו חייבים להתנהג באמונה בתוך הדעת. ללכת רק לפי מה שיכולים להשפיע לחבר ולקבל מהחבר, ולא לסמוך על היושר של החבר שנמצא בדרגה גבוהה משלנו ולא לסמוך על עצמנו ולפנות לחבר מדרגה גבוהה משלנו. היחסים בין החברים חייבים להיות בשטח שבו נמצאים.

אבל למה בקבוצה צריך להתייחס זה לזה באופן הישיר והשכלי של העולם הזה? מפני ששנינו, גם החבר וגם אני, רוצים להגיע ליחס עם הבורא בלמעלה מהדעת. כלומר, הלמעלה מהדעת שהבורא מכתיב לנו היא להתייחס לחבר, ולקבל את הכלים דקבלה שלו ככלים דקבלה שלי, מתוך הסתמכות על עצת החכמים האומרת לנו לקבל את העצה שלהם בלמעלה מהדעת.

אם מתחילים באמונה שלמעלה מהדעת בבורא או בחכמים, שאמרו לנו להתנהג עם החבר בתוך הדעת, היחסים עם החברים בתוך הדעת הופכים מנוף לעלייה לדרגה עליונה יותר, הנקראת "למעלה מהדעת שלי". רק על ידי הפעולה הזאת נוכל לעלות.

איך אפשר לדעת שהעבודה בקבוצה שלנו נכונה?

לעבודה נכונה אפשר להגיע בשני תנאים:

א) קשר למקור לימוד אחד - אנשים באים ללמוד קבלה וטועים לחשוב, שאם הם יתעניינו בעוד אלף ואחד מקורות, ויקראו עוד ספרים וילמדו עוד שיטות ועוד דעות, יהיה להם ידע עשיר יותר ובסיס רחב יותר. אבל אין זה כך. יש לתפוש רעיון אחד, ואם האדם מתרכז רק בו, הוא מקבל כל הזמן אור מקיף מאותו מקור, והאור הזה בונה אותו בצורה ישירה אליו.

לא חשוב באיזה מקור משתמשים, בעל הסולם, רמח"ל, רמב"ם, וכולי, אבל רצוי תמיד לקחת מקור אחד. ברוחניות תמיד הולכים אחרי אדם אחד. לכן בקבלה מגדירים, שפלוני "בן של" או "תלמיד של", כלומר, ששייך לאיזה מקור מיוחד שממנו הוא לוקח. מפני שהארות עליונות שמושכות את האדם כלפי מעלה לא יכולות לבוא מכמה מקומות, מכמה שורשים. מקור האור חייב להיות אחד.

אם קשורים למקור אחד אי-אפשר להתבלבל ולסטות מן הדרך. במצב כזה כל הקלקולים כביכול בדרך, האכזבות, הבלבולים, חוסר הכוחות, ההסתרות, הם שלבים הכרחיים להתקדמות. וכמה שנדמה לנו שאנו כביכול מתבלבלים, איננו טועים בדרך, כי כל הזמן אנו נמצאים תחת מקור אחד.

ב) האדם והפעולה והמטרה חד הם - העיקרון שבעל הסולם מדבר עליו במאמר "אין עוד מלבדו" הוא היסוד של כל השיטה. השיטה אינה שלו, אלא הוא הביע אותה בדרך הבולטת יותר והמובנת יותר לדור שלנו. השיטה פשוטה מאוד. בכל מקום שאליו האדם פונה בחיים, אם הוא רוצה שהמעשים שלו, היחס שלו, המחשבה שלו, יקבלו צביון מועיל, שעל ידי מציאותו בכל רגע בחיים הוא יתקדם למטרה, עליו להיות קשור דרך המעשה הזה למטרה.

כי כמו שמלמעלה לא נותנים שום רגע מיותר, אלא כל רגע של מציאותנו בעולם הזה, בקיומנו, נועד לקדמנו למטרה, כך בכל רגע ורגע עומדת בפני האדם בחירה לעשות מאמץ מעצמו להתקדם למטרה. ואם הוא לא משתמש ברגע הזה, הוא מחמיץ אותו. עוד רגע, עוד החמצה. איך לא להחמיץ אף רגע? צריך להתייחס לכל רגע כאל משהו שניתן לי מלמעלה בכוונה שאשתמש בו באופן המועיל ביותר. כלומר, אני והפעולה שלי והמטרה-הבורא, יהיו בי כאחד. אני רוצה שיתגשמו בי ויתחברו בי.

אם הבורא היה מתגלה לאדם בקשר שלו עם החברים, הקשר המועיל ביותר, מפני שהבורא נסתר והקשר הזה הוא במקום גילוי הבורא - האדם עם הכלים דקבלה שלו היה מתייחס לבורא בזלזול כמו לחבר, כמו לזר שלא איכפת ממנו, שאי-אפשר להתחבר עמו - אבל אם האדם מקבל את העצה לקחת את הכלים של החבר כאילו היו שלו ולעבוד איתם, מתוך העבודה הזאת בתוך הדעת, בצורה מציאותית, בכלים שלו, כשקיבל את העצה הזאת מפני שנתנו לו אותה מלמעלה, כלומר, היסוד שלה למעלה מדעתו והוא לא מבין ולא רואה את הסיבה לה, הפעולות הללו בינו לבין החבר הופכות למנוף להגיע לדרגה עליונה יותר.

ודרגה עליונה יותר נקראת "למעלה מהדעת", למעלה מדעתי. "דעת שלי" נקרא מה שהאדם רואה, היכן הוא נמצא בהרגשה, בראייה, בהכרה. ומאחר שלמעלה מהדעת היא דרגה עליונה יותר, ועליון יותר משפיע יותר, הוא לא מובן לי והעצות שלו נראות לי לא הגיוניות, ואיני מסוגל לקבלן. אם כך, איך אפשר לקבל תכונות של העליון בדרגה שבה אני נמצא? הפער בין תכונות ההשפעה של העליון ממני לבין הרצון לקבל בדרגה שאני נמצא, הוא פער שאי-אפשר לגשר עליו. אי-אפשר לחבר בין שתי המדרגות הללו. אין שום קשר ביניהן.

אבל מתוך שהאדם לא מסוגל לבצע את הפעולה הקטנה ביותר ברוחניות, כלומר, על מנת להשפיע, לתת מעצמו ללא שום סיבה, הוא יכול לראות עד כמה אינו קשור לעליון. שאין לו שום קשר לעליון או אפילו למדרגה הסמוכה, שאח"פ שלה נמצאים בתוכו. אח"פ של המדרגה העליונה נמצא בלב שלו, וממנו הוא מקבל הרגשה מהו על מנת להשפיע, אבל הוא לא מסוגל לתפוש זאת, הוא לא יכול להיאחז באח"פ הזה בשום דרך.

אלא אם כן האדם מקבל את העצה שנותן לו בעל הסולם, והולך במישור שלו עם החברים בתוך הדעת, כמו שהוא רואה, ומשתדל לקבל את הכלים דקבלה שלהם כאילו היו שלו. זאת אומרת, עובד עם הכלים דקבלה של כל אחד ואחד מהחברים כאילו היו שלו בצורה אגואיסטית. מתוך זה הוא מתחיל לדלג כביכול על הפער בינו לבין העליון. ואם האדם משתדל לפעול כך, הוא יוצר מ"ן, חיסרון, שהוא לא מסוגל להתחבר עם האחרים, והמ"ן הזה הופך לחיסרון שעליו העליון נותן תיקון.

מהו תיקון? אור המביא מסך. דרך הקשר המשולש של "אני", "חבר" ו"בורא", כשהאדם לא יכול להתחבר עם החבר, לקבל את הכלים של החבר ככלים שלו, ומצטער על זה מפני שזו העצה היחידה שהעליון נותן, שבעזרתה אפשר להגיע לקשר עמו. מתוך זה שהאדם נמצא עם החבר בהתחברות כזאת שהוא רוצה לצאת מעצמו ולקבל את הכלים של החבר, אבל לא מסוגל, מה שמעיד שאינו מסוגל גם להתחבר לעליון, הצער הזה הופך להיות מ"ן, שהאדם מעלה לעליון, בקשה שיעזור לו כי הוא עצמו לא מסוגל. ואז העליון נותן מלמעלה את אור התיקון, הנקרא "אור ע"ב ס"ג", המביא לאדם מסך.

התפילה שלו היא בדיוק לתיקון שיאפשר לו להתחבר. ואחרי שיש לאדם מסך, הוא מתחיל לעבוד בהשפעה. באמצעות המסך נוצר לו קשר עם אח"פ דעליון, והוא מתחיל לפסוע במדרגות רוחניות. לכן התנאי להתחבר עם הבורא הוא לקבל ממנו עצה שלמעלה מהדעת, למעלה מהשכל, ולממש אותה בתוך הדעת עם החבר.

למה לא ממליצים להתחבר עם חברים לא טובים כדי להגיע מהר יותר להכרת הרע?

טוב ורע מושגים רק "כיתרון אור מתוך חושך". אם האדם מתנהג רע, הוא לא מרגיש את עצמו רע. אף אחד מה"רשעים" ברחוב לא יגיד לך שהוא רע. ההיפך, לכל אחד מהם יש הצדקה מלאה לעצמו. הכרת הרע מגיעה רק לאדם שמשתדל לעשות טוב מתוך הרצון הלא מתוקן שלו. אז הוא רואה עד כמה הרצון שלו לא מתוקן, ולפי זה הוא קובע שהוא רע.

קודם עליו לקבוע מהו טוב, ולפי הטוב הזה האדם מרגיש את עצמו רע. בדרגה הבאה הוא קובע טוב נעלה עוד יותר, ואז הוא מרגיש את עצמו רע עוד יותר. גם אם במדרגה הקודמת, כלפי מדרגה הקודמת, הוא נהיה צדיק גדול, כלפי עצמו בדרגה עליונה יותר הוא מרגיש את עצמו רשע גדול עוד יותר. מפני שרמת הדיוק שלו, הרזולוציה שדרכה הוא בוחן את עצמו, עדינה יותר.

בכל פעם לוקחים קנה מידה אחר, רמה אחרת לקביעה מהו טוב, ורוצים להיות כמוהו, ואז כנגד זה נפתח הרצון לקבל, והאדם רואה עד כמה הוא הפוך מזה. ואם סתם עושים מעשים רעים, משתוקקים לרע, הולכים רק לכיוון אחד, רק לרע, אין לאדם כלפי מה לבדוק שהוא רשע. עליו לעשות ההיפך, להשתוקק כל הזמן לטוב, ואז יתגלה הרע.

אבל אסור להתגאות ברע. אדם שעובד להיות טוב לא שמח מגודל הרע שבו. בשכלו הוא מבין שחייב להיות גילוי הרע, אבל הוא לא שמח עליו. יש לשמוח רק מהתקרבות למטרה, לא מכניסה לקליפות. לא צריך לשמוח על הרע, אלא להיות מודע לכך שהמצבים הללו מועילים והכרחיים בדרך.

לכן לא מועיל להתייחס רע לחברים. לא מחשש מפני מה שיקרה לחברה אם לא יהיו בה יחסים טובים, אלא מפני שלא מועיל לשפוך את כל הרע שיש בי על האחר. מדובר רק על יעילות. אחרת, עד מתי ננהג כך? עד שיימאס לנו? אנו רואים שלעולם לא נמאס לנהוג כך, אז למה שזה יקרה בקבוצה שלנו?

עד שלא מכניסים את האור לתוך החושך, לא רואים את ההבדל ביניהם. כל דבר יכול לבוא לידי תיקון רק בחיבור בין בינה למלכות, בין גלגלתא ועיניים לאח"פ, בין כלים דהשפעה לכלים דקבלה. בין הנקודה שבלב, היחס לרצון להשפיע, לבין כל הלב, הרצון לקבל הכללי. חייב להיות פער בין שתי הבחנות האלה, בין שתי הנקודות, ואז אפשר להבחין מה הן ומה הפער ביניהן.

כניסה אל הרע בלי להימשך לטוב אינה נותנת שום מדד לרע. לכן כל האנשים בעולם מצדיקים את עצמם. איש אינו רואה את הרע, כולם מדברים רק מתוך האמת שבלבם. אם האדם לא בודק את עצמו כלפי אמת מוחלטת, כלפי משהו נצחי ומושלם, הוא לא יודע היכן הוא נמצא. גם בכל מדידה טכנית צריכה להיות נקודת התייחסות. למשל כשסוללים כביש, מודדים איך צריכים לסלול אותו כלפי נקודה מסוימת. אם לא רואים אותה, לא יודעים ביחס למה לבדוק.

לכן, רק כלפי האור, כלפי מעשים טובים, מראים לאדם את הרע. במידה שהאדם מסוגל להתאמץ ולעשות מעשים טובים - רק להתאמץ, לא לעשות - כלפי המאמץ הזה מראים לו עד כמה אינו מסוגל.

איך אפשר לדעת מה הם מעשים טובים?

אפשר לדעת מהם מעשים טובים לפי העצות של המקובלים. הם אומרים איך יש לנהוג בחברים. הבורא נסתר, ועל האדם רק לקחת ממנו דוגמה, כביכול, להסתמך על דבריו וללכת עם החברים. וכל היתר פתוח בפניו בעולם הזה. אם יש לו כמה חברים שרוצים אותה מטרה, הוא יכול להתחיל לקבל את כלי הקבלה שלהם כאילו היו שלו.

הדבר הזה פשוט מאוד. ישנן חברות רבות המוכנות לעשות זאת כך, וגם עושות. כל קבוצה שמכינים אותה למשימה מסוימת בצבא, בצוללת, ביחידה קרבית או סתם קבוצת כדורגל, עובדים בה פסיכולוגים ש"מדביקים" את חברי הקבוצה זה לזה כדי שיעבדו יחד בצורה טובה. בדרגת בהמית אפשר לגרום לכל אחד להבין את חשיבות העבודה בשותפות.

אבל בעבודה רוחנית, העצה להיות בשותפות עם החברים באה מלמעלה, וזה מה שמקלקל את כל העניין. אנו זקוקים לחבר כדי להתחבר עם הבורא, ואז כבר איננו יכולים להתחבר עם החבר, כי איננו רואים תועלת בכך. משום שהתוצאה היא להיות מחובר עם הבורא, והיא נעלמת, היא לא הגיונית, לא רואים מה ייצא ממנה, מה נרוויח ממנה. הבורא הוא הגורם המפריע.

אם מזיזים את הבורא הצדה, רואים איך בכל החברות שרוצות לבנות את עצמן מהתחברות בין האנשים זה מתקיים היטב. אבל אצל מי שהולך בדרך הרוחנית, הדבר הפשוט הזה לא מצליח להתקיים, אין חיבור, כל אחד מבודד מחברו, לא מרגיש אותו ואין אהבה. אבל טוב שכך מתגלה. ככל שהאדם משתדל להתחבר, כך מתגלה לו יותר רע, עד שהפער בין הרצון שלו להתחבר ובין הרע שמתגלה בו יהיה כה גדול שתעלה ממנו תפילה אמיתית, ועליה הבורא ייתן לו כלים, אור המתקן את הכלי.

כל התקלות בדרך מתרחשות מפני שלוקחים עצה ממדרגה עליונה יותר, מלמעלה מהדעת, מהבורא - מדרגה עליונה יותר הנקראת "בורא" כלפי מדרגה תחתונה יותר. זהו כל המכשול שיש לאדם, ואין לו ברירה. לכן לא יוצא לנו שום דבר. אבל "הלא יוצא" הזה צריך להיות מספיק כדי להביאנו לצעקה אמיתית, שעליה נקבל תשובה מלמעלה. ואם איננו מסוגלים להגיע לאהבת חברים, יש להשתדל עוד יותר, עד שההרגשה הזאת תהיה כצעקה.

מתי מתחברים באדם למעלה מהדעת, למטה מהדעת ובתוך הדעת?

כשהאדם נמצא במדרגה עליונה יותר ומחובר עם האח"פ דעליון. רק כשהאדם מוותר על הדעת שלו ומוכן להתכלל באח"פ דעליון ללא שום קשר לעצמו. רק בידיעה שהוא שייך לעליון הוא מאבד לגמרי את הראש. כלומר, עליו לעשות כל מה שהעליון מכתיב לו ללא שום ביקורת מצדו, בכלים דקבלה שלו. אך מעשה כזה איננו מסוגלים לעשות כשהחברה שלנו מתייחסת לזה כאל "שיגעון", כי האדם מאבד את "האני" שלו.

אלא ש"האני" שלו נמצא בתוך ההתאבדות הזאת. הוא מכניס את "האני" שלו לתוך האח"פ דעליון כמו זרע וגדל כבר בתוכו, כמו ברחם. ואז כל תוך הדעת ולמטה מהדעת נכנסים במדרגה עליונה יותר. ואז, כדברי בעל הסולם, זדונות ושגגות הופכים לזכויות ומצוות.

האדם לוקח את למטה מהדעת שלו ובתוך הדעת שלו, שלא היה מסוגל לעבוד איתם בעל מנת להשפיע, והופך אותם לעל מנת להשפיע במדרגה גדולה יותר. אבל אחרי שהוא מתבטל כלפיה, מבטל את עצמו ונכלל בה, הם לא נעלמים.

כל התיקונים הם רק בדרגה עליונה יותר. רק אחרי שהאדם לוקח מהעליון לאט לאט את כל הכלים, כל האורות, כל התיקונים, הוא מצרף את עצמו לעליון. כשאדם מצליח להתחבר לעליון, לאח"פ דעליון, ונמצא בו, כל המודעות שלו נמצאת בעליון. כל הפעולות שהאדם עושה הן מתוך השכל של העליון. השכל של האדם הופך להיות שכל של העליון. רק זה נקרא שהאדם נכלל בעליון.

איך אפשר להגיע לפער הגדול ביותר בין שתי ההבחנות?

ככל שהחברה מתקדמת יותר, החברים מיואשים יותר, חלשים יותר, מרגישים את עצמם נטולי כוחות. איך אפשר להגיע במהרה למצב של "וייאנחו בני ישראל מן העבודה" - להיות באכזבה העמוקה ביותר ובו זמנית בהשתוקקות הגדולה ביותר למטרה, כך ששניהם יתנו תפילה, צעקה גדולה?

ישנם שני סוגי אנשים. סוג אחד - אם תופסים אותו בידיים וברגליים וגוררים אותו לגיליוטינה כדי לערוף את ראשו, הוא מובל בשקט לעריפת הראש. וישנו הסוג השני, שאפילו יתפסו אותו בידיים וברגליים ויגררו אותו עד לגיליוטינה, עד לרגע האחרון הוא ייאבק על חייו.

הבעיה שלנו היא להיכנס למאבק עד לרגע האחרון. מאין לוקחים את הכוח? האדם לבדו לא מסוגל לקבל כוחות מהקשר שלו עם הבורא, ואפשר לראות זאת גם על יתר החברים. לכן המקובלים אומרים לנו, שרק מהקשר בין החברים יכולים לקחת את כל הכוחות, כל העצות, כל האמצעים כדי להגיע למטרה. באדם עצמו אין כוחות וגם לא שכל ולו רק להתחלת הפעולה לקראת רוחניות.

האדם יכול להתקדם רק מתוך קנאה, מתוך פחד, מתוך זה שהוא רואה שהוא מפסיד. ההרגשה הזאת של "אני מפסיד", היא הרגשה שהאדם משווה מה שיש לו עם משהו שאין לו. ומה שאין לו נמצא מחוץ לו. זה מה שהחברה צריכה להראות לכל חבר. האדם עצמו לא יכול לתפוש את שתי הנקודות הללו.

אם לא מגדילים בחברה את הרעיון האלוקי, את גדלותו וחשיבותו לעומת כל החיים האלה בלי קשר עם הבורא, עד כדי כך שיהיה ברור לכל אחד מהחברים, שבכל רגע שאינו מקבל מהחברה חשיבות הבורא זה כאילו הלך לגיליוטינה, אפשר להמשיך ולשבת כך יחד עד אין-סוף.

על החברה למצוא כוחות להראות לכל חבר וחבר, שללא השגת המטרה החיים שלו גרועים ממוות. בחברה צריך לעורר כל הזמן, בכל אחד ואחד, את השאלה "מהו הטעם בחיינו?" שתבער בו, ולא לכבותה זה אצל זה או לעשות מעצמנו צדיקים, שכביכול לנו יש כבר טעם לחיים.

אם היינו מעוררים זה את זה באופן מלאכותי, היינו משיגים מיד דרגות גבוהות מאוד, כי החברה בנויה, ולא חסר בה דבר חוץ מהבערה הדדית. כי הכול כבר נמצא. מלמעלה נתנו את כל האמצעים, את המסגרת, את היכולת להתקיים, להבין, את כל הספרים, את כל המכשור, את כל העולם מסביבנו, הכול כביכול מוכן. הגענו למצב שבו אנו רואים שדבר אינו חסר לנו כדי לפתוח במתקפה ולהיכנס לרוחניות.

מה ההבדל בין "לשמה" לבין "לא לשמה"? ההבדל נמצא בסוג חומר הדלק המניע את אדם, העושה את הפעולות. קודם לכן יש להבין מה הן הפעולות שלנו, האם אנו בעלי הבית על הפעולות שאנו מבצעים. אם האדם פועל מתוך רצון לקבל, אז בכל פעם שהוא רואה איזה תענוג, מילוי לרצון לקבל, הוא מיד רוצה בו, מבלי שיעשה שום חשבון. הרצון קודם לחשבון. קודם נברא הרצון, ואחר כך השכל. שכל אינו נברא, אלא הוא תוספת לרצון כדי להשיג את הרצוי.

ולכן, ברגע שהרצון לקבל רואה מילוי כלשהו, הוא מיד רוצה בו, ורק אחר כך הוא יכול להתחיל לחשב חשבונות איך להשיגו. אם ניתן היה להשיג את המילוי באופן ישיר, פשוט להתמלא בו, אם הרצון היה עומד מול המילוי ולא הייתה שום מגבלה, הרצון היה מתמלא, ולא דורש שום פעולה של תכנון מוקדם, של חשבון. כך נעשה בבחינה א' ד-ד' בחינות דאור ישר, וכך נשאר גם בבחינה ג' ובבחינה ד'. כלומר, לא היה בכלל שכל מפותח לצד הרצון לקבל. לשם מה הוא צריך לחשב חשבונות אם קיים תענוג, והרצון מתמלא ממנו באמצעות פעולה פשוטה?

אבל אם יש לרצון לקבל תנאים למלא את עצמו בתענוג, הוא חייב לבצע מעין תהליך, לחשב חשבונות איך להגיע בכל זאת למילוי. ואז הוא מפתח לידו מערכת הנקראת "שכל", "חשבון", "ראש", "ראש הפרצוף". הדברים הללו נולדים מפני שאי-אפשר לקבל מילוי לתוך הרצון לקבל באופן ישיר.

מכאן, ככל שחלים עיכובים רבים יותר במילוי הרצון לקבל בתענוגים, כך ישנן יותר אפשרויות להתפתחות שכלית, להתערבות האישית של הרצון לקבל בכל המערכה הזאת. כלומר, כדי לתת לרצון לקבל עצמאות, יש להחיל עליו עיכובים, בכל ההבחנות, בכל הבחינות, בכל הרצונות, בכל הדרכים שלו למלא את עצמו.

רק העיכובים הללו הם שיאפשרו לרצון לקבל לבקר את עצמו: מה אני רוצה, לשם מה אני רוצה, איך אגיע למילוי, האם המילוי יהיה באופן זה או באופן אחר, האם זה מה שאני רוצה, האם זה מה שממלא אותי, מה עדיף על פני מה. כלומר, העיכובים מביאים להתפתחות השכל, ואז קיימת אפשרות אמיתית לבחירה חופשית.

אם הרצון לקבל לא יכול להתמלא מיד ולא מרגיש הזדמנות להתמלא, הוא מתחיל ללמוד באיזו צורה זה אפשרי בשבילו, ובונה לעצמו אז מערכת משלו, בפרט כשאינו נמצא בלחץ התענוג שנמצא לפניו, שאז יש לו הזדמנות לבנות יחס לתענוג שלא תלוי ברצון לקבל שלו, אלא בגדלות נותן התענוג.

זה כבר נקרא מעבר מ"לא לשמה" ל"לשמה". שהאדם עובד לא לשם התענוג, לא עם חשבון איך ימלא את עצמו, אלא איך ימלא באמצעות פעולתו את בעל הבית, את נותן התענוג. מפני שבעל הבית רוצה שהוא יקבל. בעל הבית נהנה מזה שהאדם מקבל. ואם האדם מקבל כדי ליהנות לבעל הבית, זה נקרא שהתענוג שלו וכל הפעולות שלו כבר אינם קבלה, אלא נתינה.

האדם חייב לעשות שתי פעולות:

פעולה אחת - לעכב את עצמו מתענוג, לעשות צמצום.

פעולה שנייה - להשתמש ברצון לקבל ובתענוג רק במידה שבה הוא יכול למלא את בעל הבית.

על האדם לבדוק עד כמה הוא מכיר בגדלותו של בעל הבית, עד כמה הוא מעריך אותו. ככל שהאדם מעריך יותר את הבורא, ואם התנתק מהתענוגים שלו, כך תקבע מעכשיו את מעשיו המידה שבה הוא מעריך את הבורא. יוצא שכל הפעולה נעשית לשמו, לשם בעל הבית.

אין כאן שום ריבוי פעולות, אלא פעולה אחת המתבצעת בכיוון אחד - להעביר את כובד המשקל מההרגשה בתוך הרצון לקבל שלי, להרגשת החשיבות של בעל הבית. ברגע שהבורא חשוב בעיני יותר ממה שאני מרגיש בתוך הרצון לקבל שלי, זה נקרא שאני עובר מחסום. ובמידה שבה הבורא חשוב לי יותר מהרגשת התענוג שבי, כך נקבע גובה המדרגה שבה אני נמצא בעולם הרוחני.

אז איך עוברים מ"לא לשמה" ל"לשמה":

המצב ההתחלתי - ישנו הנותן וישנו המקבל. הנותן נותן תענוג, המקבל רוצה ליהנות, לקבל את התענוג.

התיקון –

א) אם המקבל עושה על עצמו צמצום. מה פירוש לעשות צמצום? אין פעולה ברוחניות שניתן לבצע אותה על עצמנו בצורה חיצונית ולצמצם. "צמצום" פירושו להפסיק להתייחס לתענוג האישי שלנו. מתי זה קורה? כשבעל הבית, הנותן, חשוב בעינינו יותר ממה שקורה לנו. זה נקרא שאנו מתחילים להתחשב בו, ולא בעצמנו. זה נקרא לעשות צמצום על הרצון לקבל שלנו. האדם לא משתמש ברצון לקבל שלו, אלא מסתכל על הנותן. זו דרגת האפס, שנקראת לעבור מחסום.

ב) האדם שוקל את שניהם, ואם הנותן גדול יותר בעיניו מהרצון לקבל שלו, והוא מוכן לעבוד למען הנותן מבלי להביא בחשבון את הרצון לקבל שלו, זה קובע עד כמה האדם מתקרב לנותן, גדל, עולה אליו. כדי לתת לאדם הזדמנות להתקרב לנותן, הרצון לקבל שלו גדל בהדרגה ובהתמדה, עד גודל הנותן. ובהתאם לזה, על האדם להעלות בעיני עצמו בכל פעם ופעם, לאט לאט, את חשיבות הנותן, כך שתהיה גדולה יותר מחשיבות הרצון לקבל שבו. התהליך הזה הוא הקובע בכל פעם את הדרגה שלו בעולם הרוחני.

מהו גילוי פנים?

גילוי פנים של הבורא נקרא גילוי החשיבות שלו, כי זה, למעשה, מה שהאדם מבקש. גילוי פנים אינו גילוי התענוגים, אלא גילוי העליונות שלו, גילוי הנותן ותכונת הנותן, גילוי השלמות שלו. הגילוי הזה עוזר לנו לכבד את הבורא יותר ממה שנכבד את הרצון לקבל שלנו.

וכך, הרצון לקבל גדל באדם כל פעם, כלומר, צפות רשימות גדולות יותר ויותר. במילים אחרות, מוסיפים לו יותר ויותר קו שמאל. ואז האדם חייב וגם זקוק לגלות את פני השם כמכובדות יותר, גדולות יותר, משפיעות עליו יותר, כדי שיוכל להתמודד עם הרצון לקבל שלו, ולכבד את הבורא יותר משהוא מכבד את הרצון לקבל שלו. זה נקרא שיהיו לאדם כוחות לעשות בעל מנת להשפיע. בדרך הזאת האדם גדל כל פעם.

מכאן רואים, שהרצון לקבל נברא מלכתחילה בגודלו של הבורא, ושניהם נמצאים בגודל שווה. אלא שהאדם מרגיש את גודלו של הרצון לקבל, הנפתח בו רק בהתאם למידה שבה הוא יכול להתמודד איתו, כנגד המידה שבה הוא מסוגל לגלות את הבורא כחשוב. זהו משחק החוזר על עצמו שוב ושוב, כל פעם מחדש.

מלכתחילה, הרצון לקבל נסתר מאיתנו, פרט לחלק קטן ממנו, שבו אנחנו מרגישים את מציאות העולם הזה. גם החלק הזה הוא המציאות הכללית, רק שהיא נקראת "העולם הזה", מפני שאנחנו מרגישים את המציאות הזאת ללא שום חשבון עם הבורא.

וכל היתר נמצא מעבר למדרגה הזאת, למצב העולם הזה, והאדם מרגיש כבר את הבורא, את קיומו, שזה נקרא העולם העליון. "כל היתר" הכוונה, שהאדם כבר מכניס לחשבונותיו את חשיבות הבורא לעומת חשיבות הרצון לקבל שלו.

והרצון לקבל שלו גדל מדרגת העולם הזה, מהמצב הנמוך והפחות ביותר, עד לגודל של הבורא. כך יכול האדם לבקש כל פעם מהבורא להראות לו יותר ויותר מחשיבותו, גדלותו ועליונותו. וכך, כשאדם מגלה את הבורא, ומעדיף להשפיע לו במקום לשרת את הרצון לקבל שלו, יוצא שהוא נדבק לצורה הזאת של הבורא, קולט אותה, והיא הופכת להיות צורתו הוא.

איך עוברים להרגשה שרק הבורא הוא הדבר היחיד הגדול שקיים?

לא מדובר כאן על המצב הנוכחי שלנו, שבו איננו מרגישים דבר ושלצערנו, עדיין איננו נמצאים כלל בתמונה שמתארים ספרי המקובלים. הכותבים הם אנשים שכבר מרגישים את הבורא ויכולים לדון בו. בשבילנו, קיום הבורא, גדולתו או קטנותו לא רלוונטיים כלל. כל זה רק תיאורטי. המקובלים מדברים על חוכמת הקבלה, על הדרך לגילוי הבורא ועל איך שוקלים אותו, על הדרך שבה האדם מתמודד עם זה, ואנחנו עדיין נמצאים בשלבים שלפני כן.

חוכמת הקבלה מדברת על הדרך לגילוי הבורא - "גילוי אלקותו לנבראיו בעולם הזה". אם אצלנו זה עוד לא קרה, אז לגבינו, כל הדברים שכתובים כאן הם בגדר עתיד אפשרי, שאולי מתרחש ואולי לא מתרחש. איננו יכולים כלל להאמין להם. אלא שבאדם ישנו איזה מין דחף להגיע בכל זאת למה שהמקובלים כותבים.

קצת דחף לכך נותנים מהשמים, והוא מבוסס על שני דברים:

א) לאדם יש איזו נקודה שמושכת אותו לאלוקות, ושהוא אינו מבין כל כך איך היא עובדת.

ב) אדם המגלה שהחיים על פי שכלו הם חיים ללא מטרה, סיבה ותוצאה - ושמלכתחילה אין להם סיבה ותוצאה והם סתמיים לחלוטין, מרגיש שהכול הולך לאבדון ושבקרוב יעזוב את העולם וישוב אל האדמה כפי שבא, כמו כולם. האדם מגלה גם שבמהלך חייו אין שום תענוג אמיתי, אלא רק ייסורים.

זאת אומרת, גם החיים הללו וגם הנקודה שבלב דוחפים את האדם לקראת הספר ולקראת מה שכתוב בו. אבל למעשה, מה שכתוב בספר עדיין לא נמצא באדם.

אם כך, מה יעשה האדם הניצב מול הספר?

בעל הסולם אומר, שאדם צריך להבין הבנה אמיתית את המצב שהוא נמצא בו. עליו לדעת שהוא נמצא במצב לא מכובד במיוחד. הוא נתון בסך הכול במצב נבזה מאוד ומשפיל מאוד. האדם מגלה שהוא יצור שאין בו צורך, ושמצבו זה אינו מכובד ואין בו סיבה או תכלית.

ומהנקודה הזאת על האדם להשתמש בבחירה החופשית שלו. זאת אומרת, למרות הכול למצוא כוחות מהסביבה. כי חוץ מהסביבה, אנחנו כשאר יצורי הטבע. אם לא הייתה לאדם סביבה, הוא היה חי ביער עם זוגתו, מוליד ילדים, צד אוכל לעצמו ולהם וחי במשפחה, בלהקה כיתר החיות והבהמות. אלא הסביבה והחברה מגדילים בו את הרצון לקבל.

אבל אצל חיות ובהמות הרצון לקבל אינו גדל. כתוב: "עגל בן יומו שור קרי" - עגל שנולד אפילו יודע ללכת. הוא מיד הולך, ותוך יום-יומיים הוא יודע כל שעליו לדעת כדי לא להזיק לעצמו. אמנם הוא קטן עדיין, אבל יש לו אותו שכל כמו לפרה גדולה. הוא כבר שומר על עצמו. עדיין אין לו כוחות, אבל שכל כבר יש לו. כעבור יום מלידתו של "עגל בן יומו", הוא כבר "שור קרי", כבר אפשר לקרוא לו שור. הוא ממש כמו שור גדול.

ואצל האדם, הרצון לקבל גדל כל הזמן. ובמה שהוא גדל, הוא גדל מעל הרמה הבהמית, ואין לו דרך להתמודד עם תוספת הרצון הזאת, להשיב את הגלגל לאחור. לכן ישנן שיטות התפתחות שאומרות לאדם לדכא את הרצון לקבל הזה, להישאר בדרגת החי, ואז לא ירגיש צרות. הוא יחיה כמו כל חיה מן הטבע: אוכל הוא תמיד ישיג כפי צורכו, ותמיד ימצא איזו פינה ברחוב לישון בה. הוא גם ימצא לעצמו אישה בדרגה דומה לשלו, יוליד ילדים, והכול יסתדר לו.

אם אדם אינו דורש הרבה, וחי ברמה כה נמוכה, וכשאומרים לו שדיאטה זה טוב ולנשום פחות זה טוב, ובכלל, עדיף להמעיט בכל דבר, ולהיות צדיק עקב כך, הוא מתחיל להרגיש טוב. הוא יורד לדרגה בהמית, להכרחיות, שכנגדה באמת אין צרות. לבהמה יש הרבה פחות צרות מאשר לאדם. הביטוי השלילי "חיי כלב" מכוון לאדם, ולא לכלב.

וישנה שיטה אחרת המלמדת איך לא לסבול, אלא ההפך, לדעת איך להשתמש ברצון לקבל. על פי השיטה האדם חייב לקחת את הרצון לקבל במלואו, לא לדכא אותו, אלא ללמוד להשתמש בו נכון. ושימוש נכון בו כבר דורש איזו שיטה. לא שיטת הדיכוי על פי שיטות המזרח או השיטות של הדתות למיניהן, אלא שיטת הקבלה, שהיא היחידה שאומרת הפוך, אדרבא, יש להשתמש ברצון לקבל כמה שיותר; שצריך הכול בחיים הללו, וחוץ מהעולם הזה צריך גם לרצות את העולם העליון. אבל כדי להשתמש בו נכון צריך כבר חברה מתאימה, ספרים, צריך שיטה אחרת.

ואם אדם יושב מול הספר ואינו מבין דבר בו והוא אובד עצות, ישנה שיטה המסבירה מה עליו לעשות. אין ברירה, אם האדם לא רוצה לסבול, עליו לבחור בין שיטת הדיכוי של הרצון לקבל לבין שיטת ההתפתחות והפיתוח של הרצון לקבל, של טיפוחו. לכן נקראת השיטה "שיטת הקבלה". השיטה המסבירה איך לקבל, איך להשתמש ברצון לקבל במלואו.

נכון שהעולם תמיד העדיף להקטין את הרצון לקבל ולא לסבול. כי זה נוח יותר, טוב יותר. אבל כל זה היה אפשרי רק בדורות הקודמים, שאז הרצון לקבל עדיין לא בער עד כדי כך באדם. אבל ברור ש"מוסיף דעת מוסיף מכאוב". בימינו, כשהרצון לקבל כה בוער באנשים, ובשנים הקרובות הוא יגדל ויבער עוד ועוד, עד שהאדם לא יוכל לברוח ממנו יותר.

האנשים לא יוכלו להגביל אותו יותר ולרדת לדרגה של טבעונות, שיטות יוגה וכדומה, האומרות להם להיות "ילדים טובים", להסתגר במנזר, לשבת בשקט באוהל בפינה נידחת להסתפק במועט ולהיות כמו כולם. כל הדברים האלה כבר לא יעבדו, ואז לא תהיה ברירה אלא רק לפנות לשיטת הקבלה.

אנשים לא יוכלו לדכא עוד את הרצון לקבל, ואז יחפשו דרך להשתמש בו נכון. אם אנשים יוסיפו לשבת על הגדר, ולא יפנו לשיטת דיכוי הרצון לקבל וגם לא יבחרו בשיטת הקבלה, סבלם יהיה נורא. בסופו של דבר, גם בשיטת הדיכוי יתגברו הייסורים ויעלו אף על אלה של שיטת הקבלה, והדיכוי לא יהיה אפשרי, כי אם הרצון לקבל גדול מאוד, הוא פשוט לא ניתן לדיכוי. אנחנו נמצאים בזמן מעבר. כל שיטות הדיכוי הללו מגיעות לסיומן והאנושות נכנסת לשלב אחר, שבו הרצון לקבל יחייב את האדם לפנות לשיטת הקבלה.

מה פירוש "והיראה מעונש עולם הבא אינן עיקר היראה ושורשה"?

רב"ש אומר, שמה שדוחף אותנו קדימה זה הפחד. ברפואת הנפש מוזכרים מאות סוגים של פחד. אבל מה זה פחד? פחד זה הרגשת חוסר מילוי. הפחד יכול להיות מהעבר, מההווה, מהעתיד. פחד שיהיה לי רע עכשיו, פחד שיהיה לי רע בעתיד. שיהיה לי רע בעולם הזה, ושיהיה לי רע בעולם הבא.

אבל אומרים שחוץ משני סוגי הפחד שיש לאדם כלפי עצמו, שיהיה לו רע בעולם הזה או בעולם הבא, ישנו פחד נוסף שאינו של האדם עצמו, אבל הוא חש בו כאילו היה שלו. אדם שאוהב חבר ורוצה לעשות לו טוב, קונה את הרצון לקבל שלו כאילו היה שלו, ודואג למלא אותו כאילו היה זה רצונו. במקרה כזה יש לו פחד על הרצון לקבל של החבר, אם הוא מלא או אינו מלא.

אולם אם האדם מפחד על אדם הנמצא לידו, זה נחשב לאותו סוג פחד כמו פחד לעצמו. כמו אם שחרדה לילדיה. היא מפחדת על עצמה - אם יהיה לה טוב עכשיו או בעולם הבא, ומפחדת על ילדיה - אם יהיה להם טוב עכשיו או בעולם הבא.

אבל ישנו פחד נוסף, פחד כלפי הנותן, הבורא. אם האדם רוכש את הרצון לתת של הבורא, אם הוא מרגיש את הבורא, אם יש לו יחס אליו, אם הוא מתחיל לאהוב אותו, במידה הזאת הוא כבר מתחיל לדאוג מה יהיה לבורא. האדם דואג בהבנה שלו, בשכל שלו, מה יהיה לבורא.

כיצד יכול אדם לדאוג לבורא? אלא מפני שהאדם קונה את הכלים מהבורא, הוא מרגיש בתוכו שהבורא תלוי בו. וכשהבורא תלוי בו, הוא מתחיל לדאוג איך למלא אותו. אז יש לו דאגה אחרת, במקום מה יהיה לו עכשיו בעולם הזה ומה יהיה לו אחר כך בעולם הבא, הוא דואג מה יהיה לבורא.

המחשבה גם עלי וגם על הבורא סותרות זו את זו. כי אם אני חושב על הבורא, אני לא חושב על עצמי. זה נקרא להחליף פחד בהמי, אנושי, בפחד של אהבה. זה נקרא "ייסורי אהבה". במקום לחשוב על המילויים שלי, אני חושב על מילוי שלו.

ב"הקדמת הזוהר", בפקודין דאורייתא, "פקודא קדמאה", בעל הסולם מסביר על סוגי הפחד האלה. על שני סוגי הפחד האגואיסטי, פחד מהעולם הזה או פחד מהעולם הבא, ועל הפחד הרוחני, הפחד כלפי הבורא "האם אוכל לתת לו". הפחד הראשון הוא, האם אני אוכל לקבל ממנו, והפחד השני הוא, האם אני אוכל לתת לו.

רב"ש אומר: "אבל יש עצה אחת, לעבוד בגדלות ה', איך שיש לנו זכייה גדולה לשמש את המלך" - למה הוא מתכוון?

אני רוצה ליהנות, מדובר בי. באופן אחר הרצון לקבל שלי לא מבין שום דבר. אני מבין רק בתענוג, כך שיש לפני משהו, ואני מקבל ונהנה. איך יכול אדם לעבוד בצורה אחרת? הוא יכול לעבוד בצורה אחרת אם הוא מקבל בכל זאת איזושהי הנאה. בלי הנאה אי-אפשר לחיות, בלי הנאה אי-אפשר לזוז.

הנאה יכולה להיות מזה שאדם מקבל. אבל אנחנו מבולבלים בזה, כי הרצון לקבל הוא היסוד שלנו, והוא לא מבורר. עד שהוא מתברר לוקח שנים והרבה עבודה.

זאת אומרת, לשאלה האם האדם יכול לזוז מהמקום שבו הוא נמצא לכיוון כלשהו, התשובה היא שהוא יכול, בתנאי שממלאים אותו בחומר דלק. אם ממלאים אותו בחומר דלק, הוא יכול לזוז ממקום אחד למקום אחר. מאין יקבל חומר דלק? ישנן כל מיני דרכים לקבלו, אבל הוא חייב לקבלו.

לאדם יש שתי אפשרויות לקבל חומר דלק כדי להפעיל את הרצון לקבל שלו:

א- מכל מיני תענוגים שכביכול נמצאים סביבו.

ב – מזה שהוא רואה שהבורא גדול.

אז אומרים לנו, שאם האדם יכול לעבוד מטעם גדלות הבורא, הוא מתחיל לקבל כוחות מהשפע, וכבר לא תלוי בדבר. המכונה שלו עובדת בלי שום מגבלה, היא כבר לא תלויה בשום גורמים חיצוניים זניחים.

וזאת כל המטרה שלנו.

ישנם ארבעה סוגים של סיבות המחייבות את האדם לקיים תורה ומצוות:

סיבה ראשונה - אנשים מבחוץ

סיבה שנייה - הבורא ואנשים מבחוץ

סיבה שלישית - הבורא והאדם עצמו

סיבה רביעית - רק הבורא

כל אחד עובר את כל ארבעת השלבים הללו. ובתוך ארבעת השלבים ישנם עוד כל מיני מצבים, וגם בין שלב לשלב, מכל סוג וסוג, יכולה להיות ירידה לסוג הקודם ועלייה, ושוב ירידה ושוב עלייה. פעם אדם נכנס לאיזו סביבה, ואז הוא מרגיש כאילו הסביבה מחייבת אותו.

סביבה הכוונה גם לספרים, רב, לכל מה שבא מבחוץ. פעם הוא נמצא בחשבון נפש עם עצמו, ואז מי יודע מה משפיע עליו, אולי זה נובע רק ממנו עצמו? איך הוא מבדיל שהבורא מחייב אותו, או שאולי זאת פעולה שלו ושל הבורא יחד?

הדברים הללו מתבררים בהדרגה בתוך האדם.

מהי הבחירה היחידה של האדם?

איננו מדייקים כשאנו אומרים, שהבחירה היחידה של האדם היא בחברה. הבחירה היא לא בחברה אלא בסביבה, שזה קצת רחב יותר. "סביבה" זה ספרים, סופרים, חברים, מורה, רב, משהו חוץ מהבורא והאני - אם אדם חושב שיש בו משהו.

זאת אומרת, כוח הבורא והכוח שיושב בתוך האדם הם אותו בורא, רק שהוא משחק בשני הצדדים. שניהם ממש אותו מקור. ולכן, אם האדם מחליט או נראה לו שהבורא מחליט, זה אותו דבר, אותו מקור.

אם האדם רוצה לקחת כוח כלשהו חוץ מהבורא או חוץ מהבורא שבו, הטבע שהבורא ברא ועיצב בו, הוא צריך משהו מבחוץ. מבחוץ זה נקרא "סביבה". כמו שבעל הסולם אומר במאמר "החרות", שיש גרעין חיטה, וטומנים אותו באדמה. אין עוד דבר חוץ מגרעין וחוץ מסביבה. וכך גם האדם.

אם הוא רוצה להצטייד באי-אילו כוחות נוספים, ובעל הסולם מסביר שאת הכוחות הנוספים האלה האדם באמת בוחר - הבחירה שלו בכוחות האלה היא בעצם כל האישיות שלו, כל הביטוי של "האני", מלבד זאת לא נשאר לו כלום. לטבע שלו, למה שיש בו, הוא לא צריך לפנות, כי זה הכול בורא. וגם לבורא עצמו הוא לא צריך לפנות, כי הרי כל פנייה שלו לבורא, הבורא עצמו מתכנן ומתכנת.

אם הכוחות שלי לפנות לבורא הם כמו שהבורא פונה לעצמו, אז מי אני? הרי אני בובה, רק מבצע - הבורא מכניס בי ואני פונה אליו. לכן מה שנותר לי לעשות הוא רק לפנות אל הבורא עם משהו שכבר רכשתי מבחוץ, בבחירה חופשית שלי.

לצורך זה הבורא מציב מחוץ לאדם כמה מקורות התפעלות, כך שאם האדם מתפעל מכל מקור ומקור בצורה שונה, עצם ההתפעלות שלו כבר מכוונת אל הבורא. וכאן לא חשובה התוצאה מההתפעלות, אלא חשובה הבחירה שבחר.

אבל על סמך מה יכול האדם לבחור, אם הבורא עצמו הציב לו את כל הטבע הפנימי ואת הבחירה והוא מתחיל מכוח שמחדיר בו הבורא? על זה אומר בעל הסולם, שהבורא שם ידו של אדם על גורל הטוב ואומר לו: בחר לך - את הסביבה הזאת ולא ההיא, ועל האדם להתחזק בה.

זאת אומרת, הבחירה של האדם היא לא בחירה בסביבה, גם את הסביבה הבורא מראה לו, אלא הבחירה היא בחיזוק, בכך שהוא מרגיש שהבורא מראה לו.

אם כך, האם יש בידנו בחירה או אין בידנו בחירה? בלי שום ספק יש בחירה, אבל האדם לא מגיע אליה בכוחות עצמו, הבירור הזה אינו שלו, הוא לא מגיע אל הבחירה בחיפוש על פני יבשות וימים, אלא ברגע שהוא מרגיש שהסביבה הזאת היא מה שמייצב אותו לכיוון הבורא, הוא חייב להפעיל את כל כוחות הנפש שלו להישאר בה, להתחזק ממנה, להתפעל ממה שסביבו.

והתוצאה כבר לא תלויה בו, אלא במידה שבה הוא אוחז בחברה. זוהי התוצאה.

מה פירוש לאחוז בחברה?

כל אחד ואחד מגיע לחברה לגמרי במקרה, כלומר הבורא מביא אותו אליה. כל המחשבה הזאת לוא, לשבת, לשמוע, לא מגיעה ממנו. זה קורה פתאום, בהיסח הדעת. בחודשים הראשונים הוא מגיע לחברה רק על חומר הדלק של הבורא.

היגיעה של האדם מתחילה מהירידות. ממש כפי שהבורא נותן דחף ומביא את האדם באמצעות סוכרייה שדרכה הוא מרגיש שיש כאן איזו המתקת החיים, כך הוא לוקח אותה ממנו, ואז על האדם, כדי להישאר וכדי להוסיף עוד, לתת יגיעה.

זהו חוק תמידי וקבוע ברוחניות, שאומר: "פנו אלי ואני פורע". זאת אומרת, הבורא נותן לאדם כוחות, הוא נותן לו כיוון, הוא נותן לו הזדמנויות, אבל אחר כך האדם צריך לשלם על זה. אי-אפשר אחרת. כי איך יכול אדם לעלות למדרגה עליונה יותר, אם אינו מכיר אותה, אם אין לו שום קשר וכוחות אליה?

אנחנו חושבים שזה כמו בעולם הזה, שיש כוחות, יש רצונות, רואים מה עומדים לרכוש, חושבים תוך כדי ביקורת תבונתית, בודקים, שואלים. אבל אין זה כך כלל. ברוחניות הדרגה העליונה מנותקת מאיתנו לחלוטין, לא מורגשת, לא מובנת, הפוכה מאיתנו לחלוטין. ואפילו נגלה משהו ממנה, היא דוחה אותנו. לכן יש חוק פשוט: "פנו אלי ואני פורע". זאת אומרת, מלמעלה נותנים הכול: דחף, הזדמנויות, כוחות, ואחר כך יש להחזיר.

אז היגיעה היא בהתחזקות באותו כיוון שהבורא נותן. זאת אומרת, הבורא נותן לאדם התפעלות, והוא בא, יושב, כולו בוער, ומסתכל על כולם וחושב לעצמו "למה הם ישנים? איזה חבר'ה לא רציניים". פתאום, אחרי חודש-חודשיים, הוא מתחיל להרגיש שהאוויר יוצא ממנו. הוא מתחיל לראות שאינו יכול לזוז עד כדי כך, שהוא מסוגל לשכב במיטה בלי יכולת להזיז אפילו אצבע או לחשוב ולו מחשבה קטנה אחת.

מהשמים מראים לאדם שלוקחים ממנו הכול, כל המרץ, כל הסיבה, כדי לתת לו מקום ליגיעה. כך מראים לאדם איפה נמצאת היגיעה שלו, מתי עליו להתחזק ולהתייגע. איננו מפרשים את המצבים הללו נכון. קודם הבורא נותן, ואחר כך האדם צריך להחזיר.

האם ניתן או לא ניתן להחזיר? לא ניתן להחזיר. אם מלמעלה לוקחים, האדם עצמו לא יכול להשיג את האור שמחיה אותו. האור המחיה הוא אור חוכמה, בהארה קטנה מאוד, דקה, הנקראת "נר דקיק". הטיפה שנעלמת ממנו היא הסיבה לכל הייאוש, לכל הדיכאונות שפשטו היום בכל העולם. האדם הוא לא מקור האור, רק הבורא. במצב שבו הבורא מסיר מהאדם את ההארה ועליו לתת יגיעה, הוא לא מסוגל לכך. אך מזה נוצר הכלי.

אחרי שהאדם יוצא מהירידה, ויש לו רשימות ממנה, והוא כבר מתחיל לעלות, אז עושים איתו חשבון. בזמן הירידה אין חשבון. בזמן הירידה רק מראים לו את השקעים, את החללים שיש בו. ואז, בזמן העלייה, מוטל עליו לעבוד עם המצבים שהיו לו בזמן הירידה. עליו כבר לדאוג להתחברות עמוקה יותר לאותה דרך, לחברה ולכל מה שקשור בה.

כאן טמונה הבדיקה. אם בזמן עלייה הוא נמצא במצב שבו טוב לו, הכול בסדר, הבורא הוא טוב ומיטיב, הטוב מובטח, האם במצב הזה הוא חושב שלא צריך לעשות דבר או שהוא מתייחס למצבים הטובים כהזדמנות ומשתמש ברשימות מהעבר, מהירידות, בדרך המועילה ביותר? הוא כאילו מצרף אח"פ דעלייה. זאת אומרת, לאותה עלייה שהבורא נותן, לאותה רוח חיים, האדם מצרף ומוסיף מעצמו את המצבים הקודמים.

הכול נעשה רק בזמן העלייה, גם יגיעה וגם בחירה. בעל הסולם כותב על כך ב"שמעתי", במאמר על זמן העלייה. ובזמן הירידה אין מה לעשות. בזמן הירידה צריך בפשטות וככל שניתן להכניס את עצמך תחת השפעת החברה, כדי לעבור אותה מהר יותר.

האם האדם צריך לעשות איזשהו שינוי פנימי לצורך כך?

איננו עושים שום שינוי, לא פנימי ולא חיצוני. במודעות שלנו ישנה מעין פעולה או נטייה לעשות. האדם בהחלט רוצה, מתאמץ, כל הנתונים הם מלמעלה, אבל האדם איכשהו מלכד אותם ומתאמץ להשתמש בהם כך שהוא רוצה להתקדם לאותו כיוון שהבורא מראה לו.

אבל אם בודקים היטב את הכיוון הזה, הוא תמיד מנוגד ליצרים של האדם. אם הכיוון נראה חופף ליצר, נראה שהאדם לא הבחין בדיוק שהבורא שם ידו על גורל הטוב, ואמר לו להתחזק בזה. זאת אומרת, אם האדם באמת בוחר בכיוון של הבורא, הוא חייב להיות השפעה טהורה.

ובדרך כלל איננו רואים כל כך את הכיוון הזה, אלא בוחרים משהו הנמצא לידו. אלא שבמשך הזמן הרזולוציה נעשית דקה יותר ויותר, מדויקת יותר, ואז מתחילים לראות יותר, אבל זה לוקח זמן.

אם האדם היה רואה מיד, הוא היה בורח מזה. כי "גורל הטוב" נקרא ממש לפי מידת הדין, שאדם לא מסוגל לעשות דבר שכזה אלא באטיות. זאת אומרת, הבחירה במה שהבורא שם ידו של האדם עליו היא בשבילו כמו לגעת באש. כי מה זה "גורל הטוב"? "גורל הטוב" זה רק השפעה.

מה הם אותם ד' המצבים שעל כל אחד מאיתנו לעבור?

ישנם ד' סוגי מצבים שאנשים עוברים בקיום תורה ומצוות:

סוג א' - קיום תורה ומצוות כמו "אנשים מלומדם" - הכוונה היא שלימדו את האדם בגיל צעיר לעשות פעולות מסוימות, והוא ממשיך לבצע אותן הלאה. אם היו מלמדים אותו פעולות אחרות, הוא היה מבצע פעולות אחרות. זה נקרא שלימדו אותו אנשים, ואותן פעולות שהם לימדו אותו, הוא עושה.

זה מה שרב"ש מכנה - הסיבה והגורם לקיום תורה ומצוות הוא אנשים מבחוץ. "אנשים מבחוץ" הכוונה שאדם מקיים מצוות מפני שהעיקר בשבילו שהוא מקיים מה שלימדו אותו, וזהו. זאת אומרת, שבאופן כללי הוא מקיים רצון של אנשים אחרים.

יש בזה שני אופנים:

א)בהרגל נעשה טבע שני - מילדות מחדירים באדם לקיים טבע שני. והאדם בנוי כך שאם מילדות מרגילים אותו לקיים משהו, הדבר נעשה לו כטבע שני והוא אינו מסוגל לא לעשותו, אחרת ירגיש רע. בקיום הזה הוא מרגיש טוב.

ב)בנוהג לפי חוקי הסביבה - אדם שמסתכל על הסביבה שלו, והסביבה מחייבת אותו לקיים חוקים: לציית לכל מיני סדרים, להתלבש בצורה נכונה, וכולי. זאת אומרת, החברה מציבה לאדם חוקים שעליו לקיימם פן ייחשב לאדם שלא שייך אליה.

בקבלה מדברים על תיקון הרצון. "אנשים מבחוץ" פירושו לא מתוך הרצון של האדם. הוא עוזב לגמרי את הרצון שלו, שם אותו בצד, כאילו מוציא אותו מעצמו, ומכניס בתוכו רצון של מישהו אחר, ומקיים. זה נקרא חייל טוב שמשתמש בגופו, אבל מתכנת את גופו בפקודות של המפקד. זו צורת הקיום של הכלל, והיא טובה מאוד, אחרת אין סדר.

סוג ב' - "ה' ובשיתוף אנשים מבחוץ הם הגורמים המחייבים אותו לתורה ומצוות" - האדם מתחיל לקבל איזה מין "לכלוך", יש לו עוד חשבון, לא עם הסביבה, אלא עם הבורא. זאת אומרת, מתחילה להיות בתוכו מעין התנגשות, כי באדם לא יכולות לדור שתי רשויות בכפיפה אחת, אם יש בו שתי רשויות, הוא מסתבך עם עצמו: למי לשמוע? מי צריך להיות? במי לבחור? הרצון של האדם אחד הוא, והוא אינו מסוגל לכוון לשני רצונות. זאת הבעיה, וזאת כבר תחילת הדרך.

סוג ג' - "רק ה' הוא המחייב לקיום לתורה ומצוות, ואין לאדם אנשים מבחוץ שיחייבו, אלא גם הוא עצמו גורם לתורה ומצוות". זאת אומרת, ה' הוא המחייב לקיום תורה ומצוות, והאדם מסייע בזה.

וסוג ד' - "רק ה' הוא הגורם לקיים תורה ומצוות. ואין שום שותף שישתתף בחיובו לתורה ומצוות." וזה נקרא "בלתי ה' לבדו". וזה נקרא הכנסת ה"ערב רב בתוך הקדושה", שאין שום גורם, אפילו לא גורם תומך. אפשר לומר שהאדם מתחזק בדרך, ועושה משהו כאילו מעצמו. אין דבר כזה! הכול רק הבורא. אבל זאת כבר דרגה של דבקות, של שלמות.

כל ארבעת הסוגים הללו הם דרכי הנהגת הבורא המתגלים לאדם. זאת אומרת, הם לא שלבים שהאדם עושה בהם כך או אחרת, אלא במידה שהוא משתדל, כך מתגלים לו הגורמים המפעילים אותו:

בהתחלה נדמה לו שהגורמים המפעילים אותו הם האנשים מבחוץ.

בהמשך נדמה לו שהגורמים הללו הם אנשים מבחוץ וגם הוא עצמו.

אחר כך נדמה לו שהגורמים המפעילים זה הוא עצמו וגם ה'.

ולבסוף הוא מגלה שהגורם המפעיל הוא רק ה' לבדו.

האדם בתהליך התפתחותו מתחיל לגלות מה הגורם לקיומו, מי הגורם לקיומו. ודאי שמלכתחילה הבורא עושה הכול, אבל האדם לא יכול להגיד זאת, הוא חייב לפעול כדי לגלות עובדה זו.

כך בעל הסולם אומר על חוכמת הקבלה, שהיא שיטה לגילוי אלקותו לנבראיו בעולם הזה. זאת אומרת, האדם לא עושה שום פעולה שמשנה את המציאות, את הדרך שבה הוא מופעל, ואת הדרך שבה הבורא פועל עליו, אין משהו שמשתנה בו או סביבו, אלא הוא רק מגלה מה קורה.

אותו דבר כאן. כל המצבים הללו, שאנשים מבחוץ גורמים, ואחר כך אני עם האנשים, ואחר כך אני עם הבורא, וכולי, הם בעצם הצורה שבה אני עצמי מגלה לאט לאט מה אכן קורה במציאות. לא האנשים מבחוץ גורמים, אלא הבורא, אבל באופן נסתר, ורצונו - להתגלות.

יש לשים לב למילים הללו, כי אחרת סוטים מהמטרה. אנו חושבים שאנו עומדים לשנות מציאות, אבל אנו עומדים לגלות מציאות. השוני הוא בתפישה, בהתגלות כלפינו, בלבד. זו נקודה עדינה מאוד, שאם תופשים אותה נכון, יש לנו יחס נכון למה שאנו עומדים לעשות, למה שצריך לקרות. איננו מתקנים את העולם, אנו מתקנים את התפישה שלנו.

ולא צריך יותר מכך. כי הכול בנוי בצורה מושלמת, רק התפישה שלנו לקויה, ואותה בלבד יש לתקן. ואז נרגיש את עצמנו בכל טוב, בעולם נאור. החושים שלנו יתפשו דברים נכונים, בצורתם האמיתית. תשעים אחוזים מהעניין הם כיוון עצמנו לגישה הנכונה. ובפנים, בתוך הגישה הזאת, יש להבין גם שהכיוון הוא להתכוון להשפעה.

אנו מבינים שלפי היגיעה - אגרא, לפי היגיעה - תשלום. ייתכן שיגיעה אינו מושג מדויק לחלוטין, כי יגיעה אפשר לתת יותר או לתת פחות. בדרך כלל מודדים לפי התוצרת. זאת אומרת, האדם מסתכל על משהו ומחליט כמה הוא שווה בעיניו, ולפי זה הוא מוכן לתת תשלום.

בעבודה, בעל הבית אומר לפועל שאם הוא יעשה כך, יקבל כך וכך, הוא לא אומר לו שאם יזיע הוא יקבל משכורת, אלא דורש את התוצרת. יש מקומות שבהם שוקלים לא בדיוק לפי התוצרת, כי אי-אפשר לראות מוצר מוגמר כלשהו, אלא שוקלים לפי שעות עבודה, שגם הן מעין מדד ליגיעה. הן כבר לא מוצר, אלא יגיעה. אבל היגיעה כבר תלויה באדם עצמו, ולכן הוא לא כל כך אוהב אותה. לכל אחד יש מישהו שיכול לתת יותר יגיעה ופחות יגיעה עבור אותה תוצרת.

וכאן במאמר נאמר, שתשלום בא לא לפי מוצר ולא לפי יגיעה, אלא לפי הצער. זהו מדד נוסף מעניין מאוד - לפי הצער. לא כל כך מובן על מה בדיוק יש להצטער, ושלפיו מקבלים תשלום. זה קורה לפעמים גם בעולם שלנו. אם אני אוהב מישהו, ואם האהבה היא התנאי, הצער של האדם שאני אוהב הופך להיות חשוב לי, וככל שהוא מצטער יותר, זה סימן חזק יותר ועוצמתי יותר בשבילי, המחייב אותי לעשות משהו למענו, לעזור לו, להפיג את צערו.

לכן, אם מדברים על היחס בין בעל הבית לבין פועל לפי צער אגרא, סימן הוא שבעל הבית לא מתייחס לתוצרת. לא אכפת לו המוצר עצמו וגם לא חשובה לו היגיעה. הוא לא מסתכל עד כמה הפועל שלו מתייגע. חשוב מאוד שהוא ירגיש שלא צריכים יגיעה דווקא, כמו שכתוב: "מי שירא אותי כל התורה דבר קל הוא" או "כל התורה נמצאת בלבו". אלא ההפך, שמטרת הבריאה היא מנוחה, ולא יגיעה. שבהחלט לא דרושה יגיעה.

אומרים שיש להתייגע במשך שנים, אבל האמת היא שאין זה כך, כי הדבר ששקול כנגד היגיעה, שהוא נכון יותר, אמיתי יותר, פנימי יותר, הוא הצער. צער יכול להיות כלי מדידה לעוצמת היחס בין שני אנשים, כשכל אחד מהם מרגיש את חברו. זאת אומרת, אם הבורא אומר לנברא שהוא דורש ממנו הרגשת צער, אז קודם כל מדובר על כך שהבורא רוצה להרגיש אותו, ואם הבורא מרגיש אותו והבורא טוב ומיטיב, ודאי שלא מדובר בצער המורגש בכלים אגואיסטיים, ברצון לקבל, אלא בצער שצריך להיות מטרתי.

על האדם לחשוב על מהותו של הצער, ואין הכוונה לצער על כך שרע לו. כי אז הוא נמצא בפרודא, וככל שהוא אוכל את עצמו יותר, הוא מתרחק יותר מבעל הבית, מהבורא, ולעולם הוא לא יראה מהצער הזה פירות טובים. הוא לא יראה ממנו תשלום, אגרא לא תבוא מהצער הזה. זה לא שהבורא מבקש לצער את האדם, אלא הצער צריך לבוא כצער מטרתי, בדיוק כלפי אותו הכלי, אותו המצב שאליו צריך האדם להגיע. במידה שהוא מפתח לזה את הכלי, את החיסרון, את הצער, כך בהחלט מגיע לו התשלום.

כלומר, מצד הבורא התשלום מוכן. מצד האדם צריך להיות צער התואם בדיוק לאותו תשלום שהבורא מחזיק ומחכה שתבוא הדרישה אליו, שיבוא הצער. אז כשמצטערים, כשנמצאים בכל מיני רגשות והרגשות לא נעימים, יש לבדוק אותם, את האופי שלהם, ולא את עומקם.

בדרך כלל בודקים עד כמה גדול הצער, אם נסבל הוא או לא כל כך נסבל. אם הוא לא נסבל, משתדלים לצאת ממנו, ואם הוא נסבל, מוצאים בו אפילו מתיקות מסוימת, שזה ממש קליפה. אבל בכל מקרה, לא כל כך שמים לב לאופי הצער, לאופן הצער ועל מה בא הצער.

וזהו, בעצם, כל המפתח להבנת התנאי הזה, לפי צערא אגרא - "לפום צערא אגרא". שהצער צריך להיות בדיוק לאותה אגרא, לאותו התשלום, לאותה המתנה, לאותו המילוי שיש בידי הבורא. עלינו לבדוק האם אכן אנו מצטערים שאין לנו מה שיש לו, ושהוא רוצה לתת לנו. אם גם דואגים שהצער יהיה בדיוק באופן הנכון, בהחלט מגיעים למצב שבו לפום צערא תהיה אגרא.

זאת אומרת, לא מדובר בעניין כמותי, שככל שמצטערים יותר האגרא גדולה יותר, אלא מדברים על ההתאמה בין הצער שלנו לאגרא שלו, שהכלי והאור יהיו מותאמים זה לזה. וברור שהכלי צריך להיות בעל מנת להשפיע, כדי שהאדם יוכל לקבל את האגרא שהבורא מחזיק בה ומחכה להעניקה.

מה הבעיה עם אופן הצער?

יותר משיש כאן בעיה של כמות, יש כאן בעיה של איכות. כלומר, אם ילד בוכה ומבקש איזה צעצוע מיוחד, ובכוונת אמו לתת לו אוכל, ולא צעצועים, היא שומעת רק דבר אחד, בכי מתוך רעב. היא לא שומעת את הבכי על הרצון בצעצוע. ואז, מה יעזור לילד בכי על צעצוע זה או אחר או על גודל הצעצוע? זה בכלל לא נמצא באותו כיוון, לא אותו מ"ן. בכי כזה לא נקרא מ"ן, הוא לא חיסרון שנקלט בעליון. לכן, לפני הכול יש לשים לב על הטיב, על מהות הצער.

כל העולם צועק, זועם, כל העולם בוכה, אבל כל הבכי הזה לא מורגש למעלה. למעלה מורגשת דממה, שקט מוחלט. שם יש אוזן קשבת רק לצער מסוים מאוד. אם אדם רוצה להשפיע, מחכה לזה, מצפה לכוחות כאלה, בבקשה. אם לא, כאילו לא התקבל דבר, לא נשמע.

בזמן ההכנה אנחנו מבזבזים זמן רב על צער סתמי. אנו חושבים שאם אנו יושבים ומצטערים, אנחנו מתקדמים. לעתים נדמה לנו שלהיות שרוי בצער הוא איזה מין מעשה גבורה. למעשה זה יצר רע, קליפה קשה מאוד, שמפתה את האדם, משקרת לו ואומרת שיש איזשהו רווח בהרגשת הצער.

הצער שכן זוכה לתגובה הוא צער האהבה. כשהאדם רוצה לאהוב את הבורא ולא מסוגל לכך, אין לו במה להיאחז, אין לו למי להשפיע, אין לו צינורות, אין לו קשר - זהו צער אחר לגמרי, שנקרא "ייסורי אהבה". וכל היתר, הרגשת הייסורים, צרות, סבל, פשוט מיותרים ומכונים "בהמיים", כי הם כולם אגואיסטיים, נמצאים בעל מנת לקבל.

ורק הצער הדק הזה, הצער דלהשפיע, הצער הנכון שמורגש בבורא, צער של הכלי שאין לו מה להשפיע ולתת ולאהוב, הוא הצער המכוון בדיוק אל הבורא, הוא הצער שנכנס בו. עבור הצער הזה מוכן שם חור זעיר שדרכו הכוונה הזאת נקלטת.

אז "לפום צערא אגרא" הכוונה לא לחשוב על גודל הצער, אלא לברר את הצער הנכון מבין אלפי הסוגים של הצרות והייסורים, בירור על הכלי הנכון ועל מה רוצים ממנו, למה מצפים. ואז הצער הוא בדיוק לפי התשלום, לפי האגרא, שהבורא מחזיק בו ומצפה לתת.

היכן נעשית העבודה עם הצער?

העבודה על הצער היא עבודת בירור שנעשית רק במחשבה. הרגשת הצער היא בלב, והביקורת והתיקון של הצער מתרחשים במוח.

מהי העבודה על הצער?

האדם רגיש מאוד לצער, מפני שהוא נברא כבעל רגש, רצון לקבל. ומפני היותו בעל מנת לקבל, אם הוא מצטער, הטבע שלו כל הזמן מטשטש לו את טיב הצער. ואז, או שאדם נקלע למצב שבו הוא אומר שהצער הוא טוב, שהוא יקבל עליו תשלום (ורואים שעל סתם צער אין שום תשלום, אלא הקליפה מבלבלת את האדם), או שבגלל הצער יש לו טשטוש כזה, שאינו מסוגל לבקר את הצער, לבדוק אותו ואיכשהו לאחוז בו ולטפל בו.

בזה היגיעה של האדם. זאת אומרת, הבירור, העבודה, היגיעה, הם על הצער, על הכלי - הצער הוא הכלי הנכון שצריך להיות - להביא את הכלי למצב כזה שבו הצער שלי יתאים לאגרא הנמצא בידי הבורא. מכאן יוצא, שהצער הנכון הוא הכלי שאליו צריך להגיע. לכן כל הבירור הוא להגיע לאותו כלי.

כשאדם מגיע לאותו כלי, יש לו כבר עבודה במדרגות, לקבל עוד ועוד רצונות ולעבד אותם לצער גדול יותר ויותר, אבל הצער הנכון, המכוון לאותה קרן אור שבאה אליו מהבורא. אז הצערא אגרא הוא גם לפי גודל הצער, אבל אין זה גודל כמותי.

ההבדל בין המדרגות אינו הבדל כמותי, אלא הבדל איכותי בלבד. הוא סולם של איכויות. ערכים ולא כמויות. כי כל מדרגה שונה מחברתה לא בכמות, אלא באיכות, בעמקות יתר, בעוצמה, אבל עוצמה הנובעת מתפישה, מהבנה, מבירור, מפירוק היוצרות שלה, הסיבות. לכן "לפום צערא אגרא" הוא עניין של איכות.

למה צערא היא לפני אגרא- יגיעה היא לפני מתנת הבורא?

הבעיה שלנו היא שאיננו מסתכלים על אופי הצער, אלא על כמות הצער, על מידת הסבל ולא על הגורם לסבל. אם אדם סובל מכך שאין לו מכונית יקרה ומפוארת וכל הזמן בוכה בגלל זה, אין זה נחשב לסבל. לעומת הסבל הנכון, הצער הנכון, כל הסבל שלנו, עקב כל סיבה שהיא, דומה לסבל על כך שאין לנו את אותה המכונית.

מדוע היגיעה כלפי הבורא חמקנית וקשה לאחוז בה?

במצבנו, לעולם לא נוכל לתפוש את הכיוון הנכון לבורא. זה דומה לעבודה במצלמה רגילה, לא אוטומטית. מכוונים את הפוקוס עוד ועוד, לרגע אחד הפוקוס ממש אידיאלי, ואז זה חומק ומיטשטש שוב, שוב מכוונים, ושוב זה חומק, וחוזר חלילה.

לרגע אחד אנו נמצאים במצב האידיאלי, שבו תופסים את התמונה בצורה ברורה מאוד, אבל רק לרגע אחד, ואפילו כשמנסים לעצרה, היא בורחת. זאת אומרת, אי-אפשר להחזיק בה ליותר משנייה אחת, ואף על פי שהיא אינה נתפסת בדיוק, יש איזו הרגשה שלכדנו את התמונה הזאת. ההרגשה הזאת חולפת במהירות. אנו יודעים שיש מצב כזה, אבל איננו יכולים לעצור בו ליותר משנייה. נותרת רק ההרגשה הזאת, שעברנו בה ושאיננו נמצאים בה עוד.

זה איזה מין ציור של העבודה שלנו לכיוון הבורא, כלפי הבורא. הבורא כביכול מראה לנו שאיננו יכולים לכוון אליו. הצער הנגרם מהחיפוש של האדם אחר המחשבה המדויקת ואחר האופן שבו תהיה לו איזו נקודת קשר, אפילו לשנייה אחת, אף על פי שתיעלם לאחר מכן, הוא מה שנקלט כהעלאת מ"ן. מה שנקרא "על משכבי בלילות".

יגיעה היא חיפוש, "חיפשתי את שאהבה נפשי", כפי שמתואר יפה בשיר השירים.

למה הכוונה "לאט לאט"?

"לאט לאט" נקרא לפי סדר מדרגה. למה לפי סדר מדרגה? כי אדם צריך לברר ולבנות את הכלים שלו מהנקודה שבלב שניתנה לו ועד שהכלי הזה גדל לממד אינסופי. האדם לא יכול לקפוץ מאפס לאין-סוף. עליו להגיע לאין-סוף, לגלות את הכלי האינסופי שנמצא בו, בסדר סיבה ומסובב, עיבור, יניקה, מוחין, בכל מדרגה ומדרגה, מ-125 המדרגות. ובכל עיבור, יניקה ומוחין יש עבודה בנרנח"י של כל אחד, שזה נקרא "לאט לאט". זאת אומרת, אין זמן, יש סדר של סיבה ומסובב.

מה מפריד בין המדרגות?

בין המדרגות מפריד אין-סוף. בעל הסולם מסביר איך מלכות דעליון נעשית כתר לתחתון. שיש שם הפסק אינסופי, יש התחלפות בין בורא לנברא. זאת אומרת, כל פרצוף, כל נקודה שמבררים, יש בה עשר ספירות שיש לברר אותן, לקלוט אותן, ובכך גומרים את הבירור הזה באין-סוף. אחר כך כולן מתחברות, אבל הן כולן מאין-סוף.

לכן לא חשוב באיזו מדרגה נמצאים. זאת אומרת, אם אדם נמצא בנצח דמלכות דעשיה, מברר אותה וקופץ למדרגה גבוהה יותר, לתפארת דמלכות דעשיה, הקפיצה הזאת היא בהפסק אינסופי בין שתי המדרגות האלה. ואם לא הייתה לנו עזרה כך שברגע שבו גומרים את מדרגת נצח, מרגישים אחוריים של מדרגת תפארת, לא הייתה לנו שום אפשרות לעלות. אלא שהעליון עצמו, דרך הצמצום, מפיל בתוך האדם את האח"פ שלו, ואז האדם יכול להיעזר בו.

וכך, כביכול, אין שום קשר בין המדרגות. גלגלתא נחתכת לגמרי מע"ב. הרשימות שלה, כל הדברים שהיא מולידה מהם את ע"ב, אין בה כלום מהם. מביאים לה רשימות, ואז היא עושה את הפעולה. זאת אומרת, היא עצמה רק איזה מין מתאם שמוליד הלאה. אבל מה שיהיה בע"ב זה בכלל טבע שונה. הכול בו שונה מגלגלתא. אפשר לומר שגלגלתא פונה כביכול לאין-סוף, הנקרא גם "אוצר הנשמות", לוקחת משם רשימו, ומולידה את הפרצוף הבא.

מהו "סיום המדרגה"?

סיום המדרגה הוא המקום שבו נגמר המסך. המימוש המרבי של הרשימו שנמצא בי בכוונה על מנת להשפיע. כשאני מגיע למימוש המלא של הרשימו, לפי כל הנתונים שישנם בי, זה נקרא "סיום המדרגה".

"סיום" נקרא שאדם עושה את הסיום, שעד כאן הוא מסוגל לעבוד בהשפעה בכל מיני אפשרויות. לדוגמה, גלגלתא אומרת שעד כאן מגיע מעשה דהשפעה שלה, ויותר מכך לא תרד. תיאורטית, למטה מסיום דגלגלתא יש קליפות, רצונות שאי-אפשר לעבוד איתם בעל מנת להשפיע.

כך כתב בעל הסולם, ורב"ש הוסיף שהוא כתב זאת למען העתיד. כי אי-אפשר להגיד, שברגע שיוצאת גלגלתא, למטה מסיומה ישנן קליפות. הן רק עתידות לבוא למקום הזה, שמתחת לגלגלתא. הוא כותב ששם, למטה מסיום גלגלתא צריך להימצא רצון לקבל על מנת לקבל, אבל הוא עוד לא נמצא. אפשר לומר שהוא כן נמצא, כי באין-סוף נמצא הכול. באחדות, אבל נמצא.

למה כותב בעל הסולם, שאדם יכול לעבור מחסום בזמן של שלוש עד חמש שנים?

ב"הקדמה לתלמוד עשר הספירות" בעל הסולם על כך, שאדם צריך להרגיל את עצמו ל"מאור שבה", לעבוד במאור, וההרגל הזה לוקח זמן. "זמן" הכוונה גם למספר פעולות שיש לבצע. בכל מקרה, זה אורך שנים.

בעל הסולם הכניס בתוך כתביו דברים רבים, וכשנמצאים בעבודה ומתחילים להבין משהו, רואים שהדברים הללו נועדו לטשטוש, ושהטשטוש נדרש כאן. לדוגמה, עניין "י"ג שנה" שב"הקדמה לספר "הזוהר"".

אבל הוא גם אמר בשנות ה-50, שבעוד חמישים שנה כולם ילמדו קבלה ואת ספר "הזוהר". רב"ש שאל אותו אם חמישים שנה זה סתם יובל, סתם מספר שהוא זורק, אז בעל הסולם ענה לו שכך יהיה בסוף המאה העשרים. כך תתחיל להתגלות האלוקות. אם כן, חמישים שנה לא היו הערכה סתמית של זמן.

גם "משלוש עד חמש שנים" אינה הערכה סתמית של זמן, אבל זה עדיין מספר שנים לא מציאותי ולא בר קיימא. אדם הרוצה להיכנס לעולם הרוחני בכלים שלו, להכין את הכלים הללו, זקוק בינתיים ליותר זמן, כמעט כפול. אמנם הזמן הזה מתחיל להתקצר. בתקופות קדומות יותר נדרשו שלושים שנה, בתקופות מאוחרות יותר נדרשו בסביבות עשרים שנה, ואילו היום אנחנו כבר רואים שאנשים מתחילים הם הרבה יותר חכמים מאלו שהגיעו לפני חמש שנים. הם מרגישים ותופשים אחרת. הזמן מתקצר.

ובכל זאת, חייב להיות הרגל. ולא רק הרגל, אלא גם כל הפעולות הנדרשות. ברוחניות אין זמן. אדם שנכנס לרוחניות, העבודה שלו אחרת לגמרי. אבל כשנמצאים עדיין בגשמיות, הזמנים משפיעים עלינו מאוד.

איזה צער שייך לקליפה?

כל צער שהוא לא ככלי, כהעלאת מ"ן, ככלי שראוי לתשובה מהבורא, הוא צער מהקליפות. צריך לברר שהוא לא שייך לצער האמיתי, הצער דקדושה, הצער לכלים דהשפעה, לאהבה, ליראה, לקשר עם הבורא. צריך לברר איזה אחוז שייך לזה ואיזה לזה, כי "לא לשמה" כולל בתוכו חלק שהוא לנו וחלק שהוא לבורא. "לא לשמה" נכלל משניים. בעל הסולם כותב על כך "בהקדמה לתלמוד עשר הספירות".

לכן יש לבדוק זאת וכל פעם להשאיר רק את החלק המכוון לבורא. זה מה שנקרא ברגע אחד, בשנייה אחת, לעשות פוקוס במצלמה, כמו בדוגמה המוזכרת מעלה. זה מה שרוצים לברר, רק את זה לתפוס מבעד לכל הטשטוש. אם לא מצליחים, שוב נכנסים לטשטוש, שוב הצער הוא על כל מיני דברים אחרים, שוב מסדרים אותו שיהיה רק צער אליו. זה נקרא שמחפשים את הפוקוס, את הזווית הנכונה והמדויקת, את הקרן הזאת שמגיעה בדיוק אליו. כך הבירור. לפי תפיסת הצער הזה, האגרא, לפי זה התשלום.

ומה אחרי הבירור?

אחרי הבירור "הוא ושמו אחד", "ישראל אורייתא וקוב"ה חד הוא", אז יש חיבור, יש כבר מילוי. הבירור עצמו מברר את הכלי, שבו מקבלים אגרא, שבו מקבלים את התגלות הבורא. מהי מטרת הבריאה? להתגלות לנבראים. בזה מבררים בדיוק את הנשמה שלו. לוקחים את הנקודה שבלב, ואם מסתכלים דרכה על הבורא, מסתכלים בדיוק בפוקוס. ובזמן שמבררים אותה מכל יתר הלב מגדילים את הנקודה שבלב, עד שהיא הופכת להיות כלי.

ואם אדם רואה שהצער שלו אינו הצער הנכון?

להצטער על זה שהצער שלי לא נכון, גם זה צער ששייך לקליפה. צריך לחפש את הצער הנכון בשמחה, בהתרוממות, בהרגשה טובה. החיפוש אחר הצער הנכון חייב לרכב על אהבה.

רואים עד כמה, אפילו בחיים הגשמיים, איש לא מוותר על צער האהבה. נניח שאוהבים מישהו בגיל ההתבגרות. אפשר להגיד על האוהב: "חבל, הוא סובל", אבל האם זה אפשרי למחוק את השנים הללו, שנותנות טעם מיוחד לחיים? כל המוסיקה, כל הסרטים, כל התמונות, כל הספרות, כל מה שהאנושות עשתה, חוץ מהבורא עניינם האהבה הגשמית, הטבעית. כי זה בעצם כל העניין. ואם לא אהבה לבורא, לפחות אהבה גשמית.

האם היעלמות הפוקוס כל פעם מחדש היא בעצם התקדמות?

העבודה שלנו היא לחפש כל הזמן את הפוקוס. ולא שתופסים אותו, ואז מתקרבים עוד ועוד. כלומר, לא גודל הכלי קובע, אלא הרזולוציה של הפוקוס, באיזה רגש תופס האדם את הבורא. עכשיו הוא בפוקוס, וכשיוצאים מהפוקוס זה נקרא שעולים לרמה אחרת של בהירות הבורא, ושם שוב מחפשים פוקוס. ושוב יוצאים מהמצב, אבל כבר עולים לרמה גבוהה עוד יותר, ושוב מחפשים את הפוקוס.

זאת אומרת, כל פעם מתקרבים אל הבורא, תופסים אותו בתמונה בהירה יותר, קרובה יותר. זאת אומרת, ההתקרבות היא איכותית. כמו בכל מיני מכשירים שמתכווננים לטווח אחר כלפי המטרה: כפול עשר, כפול מאה, כפול מיליון, וכולי.

האם זאת נקראת דרך תורה?

זו דרך תורה. אם יש צער מאהבה, זו דרך תורה, ונקראת "ייסורי אהבה". לכן נותנים לאדם להרגיש בעולם הזה, בגיל הנערות, הרגשה יצרית כזאת, כדי שלאחר מכן יהיה לו חומר מוכר לעסוק בו לשם המטרה האמיתית.

איפה מתרחשת העבודה במוחא וליבא על הכלי הנכון, על הצער הנכון?

על האדם לברר על מה בדיוק הצער שממנו הוא סובל. הרב"ש כותב על כך, מפי אביו בעל הסולם, במאמר "שכינתא בגלותא" שבספר "שמעתי": "אולם בזמן שעבר איזה עבירה, ובטח שהוא צריך להתחרט ולהצטער על מה שעשה את העבירה, גם כאן צריכים לסדר את סדרי הצער והכאב" על מה יהיה הצער, לפי צער האגרא, "על איזו נקודה הוא תולה סבת גורם העבירה, שעל נקודה זו צריך להצטער. והאדם צריך להצטער אז ויאמר: 'זה שעשיתי את העבירה, הוא מסבת שהקב"ה זרק אותי מהקדושה'€" כלומר הוא טשטש לי את הפוקוס הזה, "למקום טינופת לבית הכיסא," ואז אני רואה כל מיני תמונות זוועתיות "ששם מקום הפסולת," במקום לראות בורא לפני, "כלומר, שה' נתן לו רצון וחשק להשתעשע ולנשום אויר במקום של סרחון."

וכנ"ל גם לגבי זמן עלייה, "וכמ"כ בזמן שהאדם מרגיש שעכשיו הוא נמצא בבחינת עליה, ומרגיש קצת טעם בעבודה, אל יאמר שעכשיו, אני נמצא במצב, שאני מבין", אם הוא מסוגל לסבול אף על פי שמר לו, ולקבוע שזאת האמת ולכן היא עדיפה; ורק חברה, ספרים ומורה יכולים להראות לאדם שיש משהו הפוך וחשוב יותר ממר ומתוק, שאמת חשובה יותר ממתוק, מתענוג; אם מראים לו והוא מוכן לראות, מוכן לקלוט ובאמת ללכת על זה אף על פי שצר לו, החושך שנמצא בו הופך ליום.

למה? מפני שהאדם מחליף בתוכו את ההגדרות של חושך ושל אור. ולא שמצבו או המציאות סביבו משתנים או שיש שינוי ביחס הבורא אליו, אלא מתחלפת ההגדרה הפנימית שלו. החילוף הזה נקרא שהאדם מתקן את הכלי שלו. קודם הוא בדק לפי כלי הרגשה, ועכשיו הוא בודק לפי כלי אחר, שנקרא "כלי האמונה" או "אמונה למעלה מהדעת".

מהי אמונה? שהאדם עדיין לא מרגיש שהדבר חשוב ושלפניו עניין חשוב, אבל הוא מקבל אותו ורוצה שכך יהיה. היחס הזה נקרא לשנות את הלילה ליום, ואז נעשה "יום אחד". למה אומרים שנעשה "יום אחד" ולא קוראים לו "יממה" או בשם אחר? למה יום ולילה יחד נקראים "יום"? כי האדם עצמו קובע שהיום חשוב יותר מהלילה, לכן לכל התהליך הזה שעובר עליו הוא קורא "יום".

אף על פי שבתחילה הלך לפי ההרגשה הקודמת, הראשונה, של מר ומתוק, הוא לא הרגיש מתיקות במצבו, אלא התחיל להרגיש הכרת הרע, חושך. ועתה הוא רואה שהחליף את ה"מר" ב"אמת", שזה אכן "יום". ואז את המצב הקודם, שהרגיש כחושך, הוא רואה כהכרחי ובלתי נפרד מכל התהליך, ולכן קורא לכל התהליך כולו "יום".

לכן, לא משתנה דבר חוץ מההגדרות שבתוכנו. שינוי ההגדרות, האופן שבו האדם מתייחס לרשימות, למצבים שכל הזמן מתחלפים בו לפי סדר קודם ונמשך, סיבה ומסובב, ומקבל כל מצב שבא אליו כמצב מתקדם יותר, נעלה יותר, קרוב יותר לבורא, לצורת ההשפעה, שינויי ההגדרות התמידיים הללו שהאדם חייב לעשות בתוכו, נקראים "הליכה רוחנית", "התקדמות רוחנית" או "סדר התיקונים".

לאדם יש רצון לקבל כללי, כשבכל פעם הוא נכנס עוד ועוד לעומקו, ומברר יותר ויותר עד כמה ההגדרות שלו וההרגשות שלו נמצאות בעל מנת לקבל. הוא בודק את ההרגשה שלו, ומגיע להכרת הרע, רואה שהוא פועל רק לפי ההרגשה, וכתוצאה מזה הוא מתעלה באמונה שלמעלה מהדעת. כלומר, הוא קובע שאינו רוצה לפעול לפי הרגשה, ושנכון וחשוב יותר ללכת לפי האמונה, כלומר לנהוג על פי הקביעה שלא חשוב מר או מתוק, חשובה האמת - מצב מתקדם יותר לכיוון הבורא.

בכך שהאדם משנה את ההגדרה, הוא הופך את החושך ליום בכל מדרגה ומדרגה. היחס הפנימי של האדם לרשימות שמתעלות בו, לכל המצבים הפנימיים שלו, זה התהליך שאנחנו עוברים. וחוץ מהיחס הזה, דבר לא משתנה. אלא בכל פעם מתגלות באדם רשימות של התפתחותו, והאדם חייב לקבוע על כל רשימו ורשימו שהוא רוצה להתייחס אליו רק לפי מידת קרבתו לבורא, ולא לפי הרגשת מר ומתוק שהוא מביא לו. כלומר, לא לעבוד עם כלים דקבלה, אלא לעבוד על חשיבות הבורא, הנקראת כלים דהשפעה.

למה קוראים להם "כלים דהשפעה"? מפני שעובדים עם אותם כלים שבהם מרגישים מר ומתוק, אבל קובעים בהם מצב שונה, הנקרא "אמת ושקר" או "אמונה למעלה מהדעת". כלומר, האדם מכניס לאותם כלי קבלה שמרגישים תענוג או ייסורים בלבד, קנה מידה אחר, קרוב יותר או רחוק יותר מהבורא. הוא מכניס את הבורא בתוכם, ואז הוא מודד את הכלי לפי מידת ההתקרבות לבורא, ולא לפי ההרגשה שבתוך הכלי, וזה נקרא ש"הבורא ממלא את הכלים".

איך אפשר לשנות, באמצעות החברה, את היחס ממר ומתוק, לאמת ושקר?

איך אפשר לעשות את השינוי הפנימי הזה בדרך מועילה, מהירה וחדה, אף על פי שבאופן טבעי האדם רוצה תמיד לברוח ולא לראות? איך יכול האדם להכניס את עצמו למצב שיחייב אותו לראות? איך יוכל, למרות הרצון לקבל שלו, להיכנס למצב שבאופן טבעי היה בורח ממנו? הוא יוכל לעשות זאת רק אם יארגן סביבו חברה.

למרות התנגדות האדם, החברה נותנת לו הרגשה של חשיבות הרוחניות, הרגשת החשיבות שבהפעלת לחץ על עצמו, את החשיבות שבהליכה נגד מר ומתוק ובעד אמת ושקר. החברה נותנת לאדם את היכולת לראות עד כמה הוא נמצא בהבחן של מר ומתוק, ועד כמה בהבחן של אמת ושקר.

כלומר, החברה עוזרת לאדם להתנגד לאגו שלו ולסבול מצבים שאחרת לא היה מסוגל לסבול אותם. הוא היה בורח מהם בתת ההכרה, ומעביר את זמן בלהרגיע את עצמו שהכול בסדר ושלמרות הכול הוא מתקדם. הוא היה משקר לעצמו בצורה לא מודעת, וללא ביקורת חיצונית.

איך יודעים מהי אמת?

האדם מקבל את התגובה הזאת, את המידה מהי אמת, מהאור מקיף, אבל לפי רצונו לגלותה. אם האדם יפעל רק לפי הספרים, יהיה לו רצון, אבל הרצון הזה יתגלה הרבה יותר מהר בחברה, כי החברה היא דבר חי וספרים בכל זאת שייכים לדרגה אחרת.

האדם מקבל כל הזמן מהסביבה ומהחברים, ביקורת ושינויי מצבים, שלו כלפי החברים, ושלהם כלפיו. ובתוך החברה נמצא מורה שמשפיע לו דרכה. והלימוד שלו בתוך החברה מתקיים בצורה אחרת. כלומר, הכול חייב לעבור דרך יתר הנשמות, שממילא הוא כלול בהן וקשור איתן.

אילו פעולות חייבת הקבוצה לבצע כלפי החבר?

החברה חייבת לבצע את אותה הפעולה שהאדם רוצה שתבצע כלפיו, אם הוא מתחייב לבצע את הפעולות שלו כלפי החברה. מדובר בפעולות חיצוניות ובפעולות פנימיות. פעולות חיצוניות בלבד הופכות את העבודה בקבוצה דומה לעבודה במפעל, ולא יותר מכך.

מה הן הפעולות הפנימיות?

פעולות פנימיות הן הדבר שאותו מבקש האדם מהחברה להשפיע לו. האדם לא סתם מכניס בחברה את הרצון שלו, את המרץ שלו, את היגיעה שלו. הוא רוצה באמצעות מאמציו להגיע למשהו. על ידי המעשים שלו בחברה האדם דורש ממנה להיענות לציפיותיו, שתקדם אותו ותעורר אותו.

אחרת, לשם מה לו לעשות עם החברים הללו כל מיני דברים, האם זה סתם, כדי להעביר את חייו באופן נחמד יותר? האדם חייב לקבל משהו מהחברה, תלוי מה הוא דורש ממנה. החברה מלמדת את האדם מה עליו לדרוש ממנה, והיא צריכה לעשות זאת בצורה מודעת. כך כותב רב"ש במאמרי החברה הראשונים משנת תשמ"ה.

אם האדם התאכזב ממה שקיבל מהחברה, במי האשם, בו או בחברה?

אם האדם לא מקבל מהחברה מה שהוא חושב שעליה לתת לו, נראה שהחברה לא מספיק ערה כלפיו או שאינה ערנית כלל לכך שמתפקידה לעורר כל חבר וחבר, ומסתפקת רק בפעולות חיצוניות. אולי חבריה לא מכניסים די מרץ וכוח במחשבה הכללית, ברצון הכללי. הם לא ערים לכך שאש חייבת לבעור בין כל החברים. הבעירה צריכה להיות מורגשת באוויר, ולא לעבור באמצעות מילים או מיני מעשים חיצוניים. על האש לבעור בתוך-תוכם של החברים, בפנימיותם, עד כדי כך שאיש מהחברים לא יוכל להרגיע את עצמו עד שלא ייכנס לכל המערבולת הזאת.

לכן, האדם עצמו אשם בכך שזאת החברה שלו, כי הוא לא מעורר אותה. וגם החברה כולה אשמה, כי היא כלולה מכולם. היא אוסף של כל הרצונות והציפיות של חבריה.

מאין יש להתחיל לתקן?

איך מתקנים? כל החברים מתאספים וקובעים מה הוא רצונם. ואז, ברגע שמרגישים ירידה, כל אחד מהחברים מתחיל לעורר את החברה כדי שלא תרד מהרמה שקבעה לעצמה ומהפעולות החיצוניות שנקבעו, שאמנם הן רק גורם לליכוד הפנימי ולאש הפנימית. כי החברים לא מתפעלים מזה שעושים אלף ואחת עבודות יחד, אף על פי שבחיצוניות זה נראה כך, אלא מתפעלים מהיגיעה שאותה מוכן כל חבר לתת לחברה כדי להתקדם איתה ולקדם אותה.

איך יכול חבר לדרוש משהו מהחברה כשהוא עצמו לא מתנהג כשורה?

אם התנהגותו של האדם הזה הייתה בסדר, הוא לא היה דורש מהחברים דבר. למה הוא נכנס לחברה מלכתחילה? הוא נכנס לחברה מפני שחש בחולשתו ובחוסר יכולתו להתקדם בעצמו, ושמע שרק על ידי החברה אפשר להתקדם, והוא מקווה שהחברים יחייבו אותו. הוא מצפה למצוא בהם משהו, מצפה שהם יספקו לו את אותם הנתונים החסרים לו כדי להגיע למטרה.

האדם צריך כלים נוספים שבתוכם יגלה את הבורא, והכלים הללו נמצאים בחברים שלו. לכן הוא נכנס לחברה, וחש מחויב לקבל מהם את כל ההתרשמויות שלהם וכל הרצונות וכל המחשבות. הוא חייב לרכוש אותם ויכול לרכוש אותם רק אם יתייחס אל החברים שלו בעל מנת להשפיע. וככל שהאדם יתייחס לחברים שלו כמי שמוכן להשפיע להם, כך יקנה מהם את צורות ההשפעה.

ואם הוא מתייחס אליהם בעל מנת לקבל, הוא מקבל מהם את הרצונות האגואיסטיים שלהם, שאין לו צורך בהם. חבר אחד נהנה מעישון סיגריות, שני משתיית משקאות, שלישי אוהד כדורגל והרביעי אוהב לשחק בינגו. ואז האדם נמשך אחרי הרצונות של כל אחד ואחד מהם, והם מלמדים אותו איך ליהנות מהחיים. אם האדם נכנס לחברה לשם ההנאה, הוא לומד מחבריו את דרכי ההנאה של כל אחד ואחד מחבריה.

אבל אם הוא נכנס לחברה כדי ללמוד מהחברים את צורת ההשפעה, הוא לוקח מכל אחד ואחד את ההשתוקקות שלו וההתרוממות שלו כלפי הבורא. העבודה של האדם היא איך להתייחס לחברה, מה לרצות ממנה. והחברה, מצדה, צריכה להתייחס לאדם כך שתחייב אותו להתייחס אליה נכון. אם הוא בא אליה בגישה אגואיסטית, על החברה להתנגד לגישה הזאת, ולטובתו, לסובב אותו להתייחס לחברה בצורה של השפעה. אם הוא רוצה להשפיע לחברים, הוא מוזמן להצטרף, ואם הוא רוצה לקבל מהם, עדיף שמראש לא יצטרף אליה.

למה? מפני שאם האדם בא לחברה כדי לקבל ממנה, אין לה מה לתת לו. כי הרצון לקבל של אדם כזה רק יגדל, והוא ירצה לשלוט בחברה ולעצב אותה על פי הרצון האנוכי שלו. לכן תפקידה של החברה לעזור לחבריה להתייחס אליה נכון.

הרב ברוך אשלג מנסה במאמריו לבנות גשר, אמצעי גישה לכתבי המקובלים שכתבו את מאמריהם באופן קשה להבנה, וגם לדברי התורה במשנה ובתלמוד על עבודת ה', עבודת הפרט ועבודת הכלל, ולקשר אותם עם ההסברים שלו על האופן שבו הנושא הזה מבואר שם.

הנושא של עבודת ה' בעבודת הפרט ובעבודת הכלל, הוא הנושא העיקרי שלנו. מטרת העבודה שלנו היא להגיע לגילוי הבורא בתוך הכלי שלנו. גילוי הבורא בתוך הכלי נקרא גילוי היחיד, גילוי שליטת היחיד, גילוי "הוא ושמו אחד", הגילוי שאין עוד מלבדו, גילוי רשות היחיד.

את הגילוי הזה מתחילים מהמצב ההפוך, מפני שאת הכלי לגילוי הבורא על האדם לבנות בכוחות עצמו. עליו להידמות לבורא בעצמו, בבחירתו וביגיעתו. יוצא שדרכו של האדם מתחילה ממצב של חוסר הכרה כלפי מציאותו בתוך ה', בתוך הבורא, בתוך מחשבת הבריאה, בתוך "רצונו להיטיב לנבראיו". קודם יש אור, ולאחר מכן מתהווה באור הזה הכלי.

בשלבים כאלה על אדם לגלות היכן הוא נמצא. קודם לכן הוא לא שואל את עצמו על מציאותו, כמו שקורה בדרגות דומם, צומח וחי, ואחר כך הוא מתחיל לשאול את עצמו היכן הוא נמצא, שאלה שמתפרשת בתוכו כ"מהו הטעם בחיי?" כשאלה על המקור שלומי נותן לי את החיים? מאין אני מקבל? למי אני חייב? מהו מקור החיים? לאן עלי להגיע? מהי המטרה שלי?

השאלה על המקור באה כשהאור מתחיל להראות את עצמו לכלי. כמו בבחינה א', שהאור מראה לה שהוא בא מבחינת שורש. שהוא לא רק תענוג שנמצא בתוך הכלי, אלא נותן התענוג, המקור, העליון. כך הוא מראה את עצמו לרצון לקבל, ואז הרצון לקבל, חוץ מלבקש תענוג, מתחיל לשאול מהי הסיבה לתענוג. כלומר, האדם השואל: "מהו הטעם בחיי?" כבר לא שואל למה יש לו או אין לו טעם בחיים, אלא השאלה שלו היא למעלה מהטעם, שאלה על המקור שממנו באים הייסורים או התענוגים.

והשאלה הזאת מובילה את האדם, באופן טבעי, לחקור את מציאותו, והיא מתעוררת בו בכל מיני מקרים בחייו. ואז הוא מתחיל לבדוק ולראות שהוא בהחלט רוצה ליהנות, רוצה להשיג, רוצה להבין, אלא שהעולם מפריע לו, כי בעולם הזה הוא לא מגלה את כוח היחיד. אבל כאשר האדם מתקדם בלימוד שיטת הקבלה, על ידי פעולות מכוונות הוא מזמין על עצמו אור מקיף, ודרכו הוא מגלה ורואה שיש כוח המעורר אותו לחיים.

ואז האדם מרגיש את עצמו כנגד הכוח הזה, ומתחילה להיווצר בו דרישה אליו. הוא תוהה למה הוא לא מקבל ממנו מה שהוא רוצה, מה שמגיע לו לפי היגיעה שלו ולפי הרצון שלו. בכך האדם מרגיש רשות היחיד של רשות עצמו, ש"האני" שלו שולט, מעט ממדרגת פרעה שאומר: "מי ה' אשר אשמע בקולו?" אבל לאט לאט ובהדרגה, כתוצאה מהשפעת האורות המקיפים, אם האדם עושה פעולות שהמקובלים ממליצים לו עליהן, הוא מתחיל להבין שהרשות אינה שלו, אלא שהיא רשות משותפת שלו ושל הבורא.

ואז האדם עובר לרצון להיות כמו הבורא. הוא מבין שאמנם יש אני והוא, אבל אני רוצה להיות כמוהו. ואם האדם נעשה כבורא, אם מתגלה בו, בתוך הכלים שלו, שליטה בלעדית של הבורא, הוא מגיע לגמר התיקון. כלומר, הדרך של האדם מתחילה מרשות היחיד שלו עצמו, ועוברת לרשות משותפת שלו ושל הבורא, וממנה לרשות הבורא. ובכל מצב ומצב באמצע הדרך ישנן הרבה הבחנות.

ועל העבודה הזאת, אומר רב"ש, להתגלות כעבודת הפרט וכעבודת הכלל. למה? בעל הסולם מסביר במאמר "דור האחרון", שאמנם הנשמה הכללית הנקראת "אדם" או "אדם הראשון" היא מערכת אחידה, שבה כל פרט חשוב, אבל לאחר שנחלקה לחלקים רבים, הנשמות מתפלגות לחשובות פחות ולחשובות יותר לפי סדר תיקונן, לפי חשיבות התכללותן. כמו בגוף.

אמנם הגוף לא יכול להיות שלם מבלי שתיתקן הנשמה האחרונה ותצטרף לגוף הכללי, אבל יש במבנה של הנשמה התפלגות של חשיבות, במבנה של פירמידה. הכלל נמצא בכמות גדולה בתחתית הפירמידה, ובראשה נמצא הפרט. ולכלל ולפרט תורה שונה, כלומר, "דעת תורה הפוכה מדעת בעלי בתים". אבל זה כך רק בתהליך התיקון, בזמן התפתחות הנשמות, ולא בגמר התיקון.

לכן גם רשות היחיד שעלינו להשיג, קודם הפרט משיג את ההגדרה שלה, ואחר כך הכלל. וגם ההדרכה שיש לקבל כדי להשיגה שונה בין הפרט לכלל. זה לא שלוקחים לדרך הקבלה רק את הפרטים, את היחידים, את הנשמות המיוחדות, ונוטשים את כל היתר. אסור להשאיר את הכלל בלי הדרכה איך להתקרב למטרת הבריאה. חייבים לעשות הפצה רחבה ככל שניתן, אף על פי שמלמדים את הכלל ואת הפרט דברים שונים.

כמו שרב"ש אומר על ההבדל בין תפילה של כלל לתפילה של פרט. בתפילה של כלל האדם מתפלל שיהיה לו טוב, בלי שמסבירים לו מהם טוב ורע במובנם האמיתי, שטוב נקרא השתוות הצורה, תיקון פנימי, אלא מסבירים אחרת, כמו שרמב"ם אומר, של"קטנים", "נשים" ו"עבדים" מגלים לאט לאט מהו טוב, מהי רוחניות. שרוחניות היא השפעה, ביטול ה"יש", ריחוק מטבע הנברא והתקרבות לטבע הבורא, להשפעה. אבל גם מי שהולך בדרך הרוחנית יש בו כלל ופרט. וגם הנשמה, בתהליך ההתקדמות שלה, עולה מהכלל אל הפרט.

ובדור האחרון, אומר בעל הסולם, יישאר מבנה הפירמידה. יהיו כאלה שישתתפו רק מעצם הסכמתם להשתייך לדור האחרון. זה יספיק כדי לצרפם לתיקון, מפני שהם לא מסוגלים אחרת לפי המבנה הפנימי שלהם. הם דמו לחי, לצומח ולדומם, שמצרפים אותם גם בלי השתתפותם הפעילה.

אבל ישנם כאלה שחייבים לעבוד בהשתתפות מלאה, מפני שבלי השתתפותם הכלי הכללי, בעל מבנה הפירמידה, לא יהיה מושלם. כי יש עבודה לפי אור מקיף, שהיא עבודה כלפי הכלל, ויש עבודה לפי אור פנימי, כשהאדם משתוקק לאור פנימי ומבין ומרגיש את חסרונו בכלי שלו, שנמצא בעבודת הפרט.

לכן ישנן שתי צורות הדרכה, הדרכה שמיועדת לכלל, והדרכה לפרט. והן שונות זו מזו ואפילו הפוכות, כמו שכתוב: "דעת תורה הפוכה מדעת בעלי בתים". כלומר, רב"ש מדגים זאת באומרו שתמיד צריך לומר לאדם מה שהוא רוצה לשמוע.

אם האדם רוצה להתקדם למטרת הבריאה, אם מטרתו לרכוש רוחניות בכל מחיר, מסבירים לו יותר ויותר נכון מהי רוחניות, ועוזרים לו לערוך ביקורת על מצבו הפרטי. והאדם הזה שמח על הביקורת שמעבירים עליו, הוא שמח מגילוי הרע שלו, מפני שהרע המתגלה בו עוזר לו להמשיך קדימה בעבודת הפרט ולראות חסרונות ולהשלימם בדרך כלשהי.

בניגוד לכך, לכלל לא מגלים את רע שיש בו. ההפך, נוהגים בו תמיד בשמחה, ללא שום ביקורת, מעניקים לו תחושה של שלמות. כלומר, שהכלל לא ירגיש חיסרון בכלי, אלא יימצא בכלי כביכול מתוקן. מפני שהכלל לא מסוגל לעסוק בתיקונים, אין לו חסרונות לזה. ואם אין חסרונות, אסור לגלות חיסרון מבחוץ למי שלא מסוגל להבין אותו, ועל אחת כמה וכמה לא מסוגל לתקן אותו.

ורב"ש נותן דוגמה על אדם שעומד לקנות חפץ, ובשלב הזה כבר אפשר לומר לו אם כדאי או לא כדאי שיקנה. אבל אחרי שקנה, חייבים לומר לו שעשה קנייה טובה. כלומר, צריך להעביר ביקורת בזהירות, ורק על אנשים שמסוגלים לתקן. מייעצים רק לאדם שעדיין לא קנה ועומד לקנות ורוצה לקנות דבר טוב ומסוגל לקנותו. אבל למי שלא מסוגל לקנות או שכבר קנה לא אומרים דבר, כדי לא להכשיל את חייו.

כמו שכתוב ב"מגילת אסתר": "כרצון כל איש ואיש". יש להתייחס לכל אחד לפי הרצון שלו. זאת הגישה הנכונה. אם הוא רוצה להתקדם ואם להישאר במצבו, העיקר שיהיה לו טוב. כלומר, אם הוא רוצה ללכת לכיוון האמת, על פי קנה המידה של אמת ושקר, ומזלזל בהרגשת הטוב ורע, או אם לא אכפת לו מאמת ושקר, העיקר להיות שרוי בהרגשה טובה.

כחינוך כללי לקבלה חייבים לעשות הפצה גם לכלל וגם לפרט. אבל לכלל יש לתת ידיעה כללית מבלי להדגיש חסרונות פרטיים, אלא להדגיש את חסרונות העם, את הסיבה שבשלה הוא סובל. יש לומר שכולם סובלים, כי "צרת רבים חצי נחמה", וכך הם לא יקבלו את זה באופן אישי. ביקורת על הפרט אפשר להעביר רק לאנשים הנמצאים בקבוצה שלומדת קבלה, וגם אז, לא כביקורת סתם, אלא ביקורת שנועדה לבנות יחד סביבה; שהאדם ירגיש מתוך נוכחותו בסביבה הזאת, מה חסר לו לתיקון הפרטי שלו. כי הכרת הרע מוטלת בכל זאת על האדם עצמו.

כל הדרך שהאדם הולך בה היא לגלות את רשות היחיד, ככל שהוא רוצה ומסוגל להתכלל בכוח היחיד. אבל בכל היכולת שלו להיות בו שותף אמיתי, נכון לכל דבר, עם כל הרע שמתעורר בו. הדרך היא שהאדם לוקח את עצמו בשתי ידיים, כשתי מושכות, ורשות היחיד משמשת לו דוגמה לפניו.

אדם כזה משתמש ברצון לקבל שלו מצד שמאל ובכוח התיקון מצד ימין, כדי להתכלל באופן המרבי והמועיל ביותר ברשות היחיד. להתכלל בה בכל כוחותיו ועם כל "האני" שלו, כשותף פעיל. המצב הזה נקרא שהאדם רוצה להגיע לשיתוף בין מלכות וזעיר אנפין דאצילות עד שיהיו שווים, בקומה שווה, בזיווג דלא פסיק.

כלומר, המטרה היא:

א)בלגלות את רשות היחיד.

ב)בלגלות עד כמה איננו מסוגלים להיות בה, עד כמה אנו רוצים להיות בה, כמה אנו מסוגלים להשתתף ברשות הזאת. ולאט לאט, דרגה אחר דרגה, להתכלל ברשות היחיד כשותפים פעילים.

ודרגות ההתכללות של האדם, עם כל הרצון שלו, עם כל היכולות שלו, הן שהוא נכלל בהדרגה ברשות היחיד, עובר מרשות הרבים של אני והבורא, לרשות היחיד רק של הבורא. הוא נצמד, נכלל, נדבק לאותה רשות בכל הרצונות שלו והמחשבות והמעשים. העבודה ההדרגתית הזאת היא סולם המדרגות שבו האדם מתקדם ונכלל בבורא, והיא מתחילה מרגע שהאדם מקבל את הטיפה הראשונה של הייחוד, הנקראת "אין עוד מלבדו".

וכל העבודה שאנחנו עושים, בקבוצה, בפנימיות, כל אחד לחוד, בעבודת הפרט, בעבודת הכלל, גם בתוכנו בכלל ובפרט, היא עבודת התכללות בלבד בתוך רשות היחיד. האדם אינו מתבטל בה, לא נעלם ונבלע בה, אלא מצטרף אליה בכוחו, בעצמו, ביכולתו ובהכרתו.

ולכן, בכל פעם שבה האדם מגלה את גדלות הבורא, את גדלות המטרה, את נכונותו להתכללות, היא מביאה לו שמחה והתרוממות רוח, עלייה. אם לאחריה באים זמנים קשים יותר, עליו להבין שכעת מתווספים לו רצונות, שעדיין לא נכללים בייחוד הזה, שעדיין לא צירף אותם להתכללות שלו בתוך הרעיון הזה, של "אין עוד מלבדו".

וכאשר מתעוררות ההפרעות הללו, יש לעבוד עליהן מיד וללא הרף, כדי להגיע גם איתן לאותו מצב כקודם, רק עם רצונות חדשים. לא למחוק אותן, אלא להבין שיש לעבוד איתן יחד. ואז הן הופכות למדרגה הבאה. כלומר, יש להימשך כל הזמן לייחוד, למרות ההפרעות. והעבודה הזאת נקראת "עבודה למעלה מהדעת", כשהפרעות הם דעתנו הנוכחית, והאמונה היא התכללות בתכונה על מנת להשפיע, למרות כל ההפרעות.

מה ההבדל בין כלל לפרט ביחס הקבוצה לציבור?

ההבדל בין פרט וכלל בעבודת הקבוצה הוא, שהפרט היא הקבוצה הפנימית, שהאדם נמצא בה עם החברים שבהם הוא משקיע והם משקיעים בו, כשכולם נמצאים במרכבה אחת, בקומנדו אחד, ונמשכים יחד למטרה. והכלל הוא היכן שהקבוצה מפזרת את הידיעה על תיקון העולם, על מטרת הבריאה, על מטרת החיים, על חובתו של האדם, ידיעה על הסיבה לכל הצרות שלנו, על החוק הכללי של הבריאה שמושך את האדם לתיקון. אם זה קורה בידיעתו ומתוך רצונו של האדם, הוא מרגיש את החיים שלו כטוב. אם זה מתרחש ללא ידיעתו וללא מודעותו, הוא מרגיש את השפעתו עליו כרע.

כל הדברים הכלליים שעל קבוצת קבלה להסביר לקהל הם ידיעת החיים, ידיעת העולם. אין בהם שום סודות, אין בהם שום ביקורת פרטית או אישית, והם לא מחייבים את האדם, אלא הוא פשוט מכיר טוב יותר את העולם שבו הוא חי, המונהג על ידי כוח אחד, מתנהג לפי חוק אחד ונמשך למטרה אחת. והאדם אם רוצה הוא ואם לא רוצה, כחלק מהבריאה הוא נמצא תחת ההנהגה הזאת, וגם חייו וגם מותו לא מנתקים אותו מהתהליך הזה. הוא נמצא בו כל הזמן, כי ההנהגה הזאת היא נצחית.

התהליך הזה יכול לעבור על האדם ללא ידיעתו, אבל הוא אינו פוטר אותו מייסורים, אלא אם כן הוא מתרחש בידיעתו, ואז האדם לפחות יודע מה מקור הייסורים שלו ולמה הם קורים. אדם שיש לו ייסורים בדרגה כזאת שכדאי לו להתעניין ולדעת למה הוא סובל, מתעניין. ואם אין לו, אז הוא לא מתעניין. וכמו בכל דבר, גם לתהליך זה יש מבנה של פירמידה.

ישנם אנשים שסובלים מאוד, ולמרות זאת לא מוכנים לשמוע דבר. ישנם אנשים שכביכול סובלים רק קצת, יש להם הכול בחיים והם מסתדרים ומסודרים, אבל המעט הזה של חוסר הרגשת השלמות, חוסר הרגשת התכלית בקיום מורגש כבר במידה כזאת, שהם מרגישים "טוב לי מותי מחיי", אף על פי שלמראית עין טוב להם ואין להם סיבה למות. כלומר, גם כאן רואים הבדל בגישה בין הפרט לבין הכלל.

ובהתאם לזה יש להתייחס לקהל. לא להעביר ביקורת, אלא ידיעה כללית. להסביר בצורה מדעית, כצד שלישי, הסברים מדעיים, איך בנויה המציאות, איך בנויים העולמות, הנשמות - אנחנו, איך פועל עלינו הכוח הכללי, מה הוא דורש מאיתנו, שאנו חייבים להיות בתוך התהליך הזה אם נרצה או לא נרצה, וממילא אנו נמצאים בתהליך ופועלים עלינו כוחות שמחייבים אותנו. ואם נציית להם, נרגיש טוב, ובמידה שלא נרצה, לא נכין את עצמנו לקראתם, נרגיש רע.

והכוח הכללי הזה שמקדם את האדם, בהתאם למה שהוא מכין בשבילו - את היוצרות של האדם, את ההכנות בו - הוא דורש מהאדם להשתתף בתהליך. כלומר, היחס של הכוח הכללי לעבודת האדם, להשתתפות שלו בתהליך, הוא לפי התפתחות האדם. לכן עם ישראל, כעם המפותח ביותר, ובהתאם לכך העם בעל המשימה המיוחדת ביותר, סובל יותר מכולם. כי עמים מפותחים יותר תמיד סובלים יותר מעמים מפותחים פחות. והסבל הזה לא צריך להיות חרפת רעב, אלא סבל הנובע מבהירות השאלה "מהו הטעם בחיינו?"

ואם מסבירים את העניין הזה לאנשים, הם יכולים לראות אותו ולהבין כל אחד בשטח שלו, ברמה שלו, באופן שבו הוא מתייחס לחיים, כי לכל אחד ואחד תפישת חשיבות שונה. כך חינוך הכלל. ובין חינוך הכלל לחינוך הפרט ישנן דרגות רבות, בהתאם להתפתחות. ככל שמתפתחים "נשים", "קטנים" ו"עבדים", כדברי הרמב"ם, כך מגלים להם רז זה לאט לאט. כלומר, ככל שיוצאים אנשים מתחתית הפירמידה ומתרוממים לפסגה, באים ועולים מהכלל לפרט, יש לפתוח להם עוד ועוד, בהתאם לדרגת התפתחותם, את החומר של לימוד הקבלה.

אף על פי שהחומר עצמו בנוי כך שכל אחד תופש אותו ומבין אותו לפי הכנת הכלי שלו. לכן ספרי הקבלה פתוחים בפני כולם, אבל כל אחד מבין רק במידה שבה הוא מסוגל לראות, כשמדובר בתפישת החומר הלימודי. אבל ההסבר על הקבלה עצמה חייב לבוא בהדרגה, וזה חשוב מאוד, מפני שרק כך האנשים יבינו אותה נכון.

אם נסביר לילד בכיתה א' חומר לימוד של ילד בכיתה ו', הוא יחשוב שיצאנו מדעתנו, שאנחנו לא מבינים כלום ושדברינו דמיוניים, לא קיימים. כל הסבר חייב לבוא בהתאם לדרגת ההתפתחות, אחרת האדם לא מסוגל לקלוט אותו ולא יכול להמשיך בדרך. לכן "אל תשים מכשול לפני עיוור" היא גישה נכונה מאוד בחינוך. החינוך נמצא היום בבעיה כללית, בכל העולם. צריך לדעת איך להגיש לעולם את שיטה קבלה כך שתהיה טובה לכל גיל ולכל רמת התפתחות.

ישנם אנשים בוגרים על פי גילם, שעשויים להיות אף חכמים, אבל לפי רמת ההתפתחות הנפשית שלהם, הם ילדים. וישנם כאלה שרמת ההתפתחות שלהם בוגרת, אבל הם אינם חכמים בשכלם, והגישה כלפיהם היא לא דרך מוחא, אלא דרך ליבא - דרך ההרגשה ולא דרך תבונה והתבוננות. גם בקבוצה גדולה של אנשים אפשר לראות מי תופש רק ברגש ומי חייב לצרף לזה שכל, אחרת החומר לא נתפש ולא נקלט אצלו. ישנם כאלה שחייב להיות אצלם שיתוף בין מוחא לליבא.

וגם הנשמות עוברות תקופות שונות של התפתחות, יותר במוחא או יותר בליבא. בעל הסולם כותב, שבזמן האר"י היתה תקופת מוחא, ובזמן הבעל-שם-טוב הייתה תקופת ליבא. ובזמננו יש התפתחות גם במוחא וגם בליבא, אבל הקהל עצמו והאדם עצמו עוברים מצבים משתנים.

מה אכפת לי מכל העולם, למה עלי לספר לכול על הקבלה?

מה לעשות שאני כלול מכולם? מה לעשות שאני תלוי בכולם? מה לעשות שאני שייך לאלה שקיבלו ידיעה והרגשה על המציאות הנכונה, ומחויב לספר ולהסביר ולהעביר זאת לאחרים? אני חייב זאת לפי מבנה הכלי הכללי, שבו כל אחד ערב לחברו, אם ירצה או לא ירצה הוא ערב.

אנחנו נמצאים במערכת שכבר נבנתה, בתהליך שכבר עוצב ובהתקדמות שנקבעה מראש. ביכולתנו רק ללכת בדרך מרצוננו או בניגוד לרצוננו, כשהרצון שלנו לא הולך בד בבד עם תהליך ההתפתחות. אבל כל החוקים הם מוחלטים ואינם משתנים בהתאם לרצון לפעול איתם או לא, אלא האדם מרגיש את עצמו אחרת אם הוא משתתף או לא משתתף בתהליך.

אפשר לדמות את המצב לאדם היושב ברכבת, שנוסעת ממקום א' למקום ב'. האדם עצמו רוצה להישאר במקום א', והרכבת נוסעת למקום ב'. וככל שהוא מתקרב יותר למקום ב', הוא מרגיש יותר משיכה למקום א', ולכן סובל יותר. וכך, ככל שהוא מתרחק ממקום א', הוא סובל יותר ויותר. אבל הרכבת דוהרת, והאדם, ככל שהוא מתרחק ורואה עד כמה התרחק, הריחוק הזה מורגש בו כסבל. כלומר, הפער בין ההתפתחות הפנימית שצריכה להיות באדם, לבין ההסכמה שלו להיות בה, מורגש אצלו כסבל, ואין לו ברירה.

אז אם אדם רוצה או לא רוצה לשים לב, להשתתף בתהליך, בסופו של דבר הסבל ישכנע אותו, מפני שהוא עשוי מחומר שמרגיש או טוב או רע, תענוג או ייסורים. בכל מקרה האדם ייאלץ להשתנות. הרכבת תתרחק עוד קצת ועוד קצת, והאדם יסבול עוד קצת ועוד קצת, עד שהסבל יהיה גדול כל כך, שהיציאה ממנו תהיה לאדם מטרה שתיתן לו מספיק חומר דלק, והוא יעשה כל שביכולתו, יבוא ללמוד בשלוש לפנות בוקר וישתתף בכל המעשים עם החברים, רק כדי לצאת מהסבל.

אפשר ללכת בדרך כזאת, שהיא דרך ייסורים, אבל ממליצים לנו ללכת בדרך תורה. במקום לשבת ברכבת הזאת וכל הזמן לסבול, גם פרעות, וגם שואה, וגם מכות יומיומיות, וכמה שבא סבל, זה עדיין לא מספיק. כשהאדם מרגיש רגע אחד של אושר ביום, הוא חושב שזה לא נורמאלי.

במקום המגמה להעביר את החיים בדרך עלובה כזאת של לסבול קצת פחות, המקובלים אומרים שאם האדם יידע היכן הוא נמצא, באיזו רכבת, מאין היא נוסעת ולאן, הוא יבין שהוא עוזב את מקום א' וחייב להגיע למקום ב'. ישנם אמצעים להתחיל לקבל את התהליך הזה ולגלות בו נועם וטוב ותענוגים אינסופיים. וכל התהליך הוא אכן לטובת האדם. צריך רק להשקיע בזה ולעשות שכנוע עצמי, ואמצעי העזר לכך הם קבוצה וספרים ומדריך.

את הידיעה הזאת עלינו להביא לכל העולם, וגם לעצמנו. הרכבת נוסעת כשכולנו עליה. דעת קהל משכנעת אותי, ועלי לפעול לשכנע את הקהל, אחרת אני עצמי לא אשתכנע. יש ערבות, שיתוף, מערכת כללית, שבה הכול נתון. אפשר לומר שלא אכפת לי מכל העולם, אבל היחס הזה לא יעזור לי אם יום בהיר אחד, אחרי עשרות שנות צער, פתאום אגלה שאיני יכול להגיע לטוב אם כל העולם שרוי ברע.

לכן הפצת הקבלה חייבת להיות נרחבת מאוד, וכל חבר יכול להשתלב בה לפי הנטיות שלו. ישנם אנשים שקל להם לעסוק בהפצה, הם מרגישים שבדרך הזאת הם בונים את עצמם, מקבלים כוחות, שיש להם כישרונות לזה. הם מגלים בזה גאווה, כוח שליטה ועוד. וישנם אנשים שקשה להם העמידה מול קהל, שאינם בנויים לזה, שאין להם נטייה למלא את עצמם על ידי אחרים, לא על ידי קהל ולא על ידי שכנוע. הם יכולים להתגאות בעצמם בסוג אחר של פעולה. לראות את "האני" שלהם לאו דווקא דרך שליטה בקהל.

האם לקבוצה רוחנית יש מבנה של פירמידה?

יש, אבל החברים עצמם אינם יכולים לעשות מיון כזה, כי הם לא מבינים ולא יודעים על פי מה לדרג. כל מבנה רוחני בנוי לפי דרגות חשיבות שונות - כלפי אמת ושקר, כלפי מר ומתוק, לפי סוגי אופי, גישה, וכולי. ודאי שלא כל החברים שווים, והשוני הזה דווקא בונה שלמות. אבל בקבוצה מתייחסים לכולם באופן שווה. היחס והחינוך בקבוצה הוא אחיד, אלא שכל אחד שומע לפי מה שהוא יכול ומסוגל.

החברים לא יכולים להשתמש בשוני ביניהם לטובת ההתקדמות של הקבוצה. רק בעתיד, כשהחברה תהיה ברמה גבוהה מאוד, כשהיא תגלה את עצמה ככלי אחד, אז תוכל להיות כמו החברה של רבי שמעון, שהייתה כעשר הספירות. כל אחד מעשרת תלמידיו, עשרת החברים, היה כתכונה עיקרית שיש ברוחניות. אבל בינתיים אין לזה חשיבות, וצריך להאמין שלא לחינם התאספו דווקא האנשים האלה. ומי שלא יכול להשתייך, נושר מהקבוצה בכל מיני דרכים.

אם אומרים לנו שחייבים לפתוח מרכזי לימוד ולהפיץ את החוכמה, האם זה סימן לכך שאנחנו מוכנים?

אנחנו מוכנים מפני שחכמי הקבלה הגדולים קבעו, שאנחנו נמצאים בדור המוכן לקבלה, בדור המשיח, בדור האחרון, הדור שחייב לגלות את הכוח הכללי לכולם. שכל העולם חייב לגלות את הרוחניות, ולחיות בדרגה שבה הוא כבר חייב להיות לפי ההכנות הפנימיות שלו. ולא שהפצת הקבלה מושכת את העולם למשהו, כשהוא עדיין אינו מוכן לו. מידת הייסורים שמתגלה בעולם אומרת בעצמה שהעולם חייב להיות בדרגה אחרת. כי מידת הייסורים היא מידת האיחור, מידת הפער בין המקום שבו נמצאת האנושות, לבין המקום שבו עליה להיות.

אם נמצאים בדרגה חמש במקום בדרגה עשר, הפיגור הזה בן חמש הדרגות לוחץ עלינו כייסורים, כחוסר, מפני שאותו אור מקיף בא אלינו עכשיו כייסורים, כי חלק יחסי ממנו כבר חייב להיכנס כאור פנימי לכלי המתוקן. לכן לפי התגברות הסבל בעולם, אנחנו חייבים להיות כבר במצב אחר לגמרי.

אם האדם מדביק את הפער בין מדרגה תחתונה למדרגה עליונה, בהתאם להתעוררות הרשימות שבו, הוא נמצא תמיד בשמחה, בהתרוממות, בטוב. הוא מקבל את הרע שמתגלה בו כרע מועיל. וכמו הפרט כך הכלל, על העולם ללכת כך בדרכו.

ואם הוא לא יכול, אם כל העולם נמצא בסבל בלתי פוסק ורק חולם איך לנתק את עצמו מכל החיים האלה באמצעות סמים, הסבל הזה מראה עד כמה אנו נמצאים בפיגור. ואז אין אפשרות אחרת חוץ מלהביא לעולם את שיטת התיקון למצבו. לא משהו מופשט כמו לתקן את הנשמות של כולנו, אלא לתקן את חיינו. מה פירוש לתקן? למלא את החיים של כולנו בתענוגים. זה מה שהקבלה מביאה לעולם. השיטה פשוטה והמטרה פשוטה.

למה העולם לא מוכן לקבל אותה? מצד הסבל הוא מוכן, אבל מצד ההכרה הוא לא מוכן. ובכך צריכה לעזור הפצת חוכמת הקבלה. לכן אומר בעל הסולם שיש לפתוח מרכזי לימוד ולהפיץ דעת בקרב העם ובקרב העולם.

עד כמה התקדמותו הרוחנית של אדם פרטי תלויה בהתקדמותו של העולם ולהיפך?

אדם פרטי בתוך הקבוצה הפנימית, ובתוך הקבוצה הכלל עולמית, ובתוך עם ישראל, ובתוך כל העולם - כולם מערכת אחת. אם מסוף המאה ה-02 כל האנושות צריכה להתעלות, ולא רק יחידים, היא תתעלה לפי אותו מבנה פירמידה. לכן קיים הבדל בין יהודי שיתעלה, לבין בן עם אחר, שלפי המבנה הזה עדיין לא הגיע להתפתחות שתכניס אותו לתהליך הרוחני.

אבל בכל זאת יש קשר בין כולם, ולא ייתכן שלפתע יתרחש עיוות בהתפתחות. אלא כעת כל המבנה של "אדם הראשון" כולו צריך להתקדם לאט לאט ובהדרגה להתפתחות רוחנית. ואז, עוד יותר מתמיד, העולם ידרוש לדעת מה עושים היהודים בקשר לכך. ואם בהתאם לכך נעשה את המוטל עלינו, נקדם את כל האנושות וגם נתקדם בעצמנו.

לדוגמה המקרה בו מדינה רחוקה גינתה פתאום דווקא את העם היהודי כולו, ולא את ישראל. היא טענה שהיהודים שולטים בעולם באמצעות מחשבותיהם. לא סתם מאשימים את היהודים בכל הצרות. ההצהרה הזאת חשובה מאוד. כי היא נועדה לצורך תיקון. אומות העולם הן לא האויב, האויב שלנו נמצא בפנים, בתוכנו. דרכם הבורא מגלה דברים חשובים מאוד, שכך הם אכן פני הדברים ואין טעם לצאת נגדם. הם אומרים דבר נכון, את הדעה שאכן מושרשת בעולם. אם לא נסכים איתם, נצא נגד חוק שהבורא קבע.

העולם אומר מה שכתוב בתלמוד ובתורה: "לא באה פורענות בעולם, אלא בגלל בני ישראל". לכן עלינו לפעול ולהפיץ את חוכמת הקבלה לכל העולם.

מהי מחויבותה של הקבוצה הפנימית כלפי כל העולם?

אי-אפשר לעשות עבודה רק בתוך קבוצה פנימית ולהתעלם מהעולם, אין בכך שום תועלת, מפני שהפירמידה היא דבר נתון. אי-אפשר להבליט את העבודה שלנו בלי להתייחס לאחרים. כך יכלו לעשות וכך עשו המקובלים בדורות הקודמים, שתפקידם היה אחר לגמרי. ומאמצע המאה ה-20 ואילך לאיש אין אפשרות להגיע לרוחניות, אלא לתפקיד כללי, שימשוך אחריו את כל העולם. כך על החברים בקבוצה הפנימית לראות את עצמם.

הסתיימה תקופת הירידה של הניצוצין. נגמרה תקופת ההתערבות של הניצוצין בכלים. נגמרה התקופה שבה הביאו את שיטת הקבלה עד הדרגות הנמוכות ביותר, "ונגלה לעינינו ספר "הזוהר"", כמו שכותב בעל הסולם. לא "פירוש הסולם" שכתב בעל הסולם הוא שנגלה, אלא התגלה הזוהר עצמו, האור הזה, העצמות הזאת, העוצמה התגלתה.

עלינו לגלות אותה, אבל הכול הגיע מלמעלה למטה, לדרגה האחרונה. ועכשיו על כל האנושות להתחיל לעלות, ואנו הראשונים שעולים. ובעלייה מלמטה למעלה מתרחש התיקון הכללי של כל הנשמה הזאת, שצריכה להתחיל להיתקן באופן כללי. לכן לא תועיל לנו ההתבודדות, כי בדרך הזאת לא נצליח.

אם מתכוונים לרכוש את תכונות ההשפעה, צריך להתייחס לבורא. להתייחס לבורא פירושו להתייחס לכלי שבנה. שם, בכלי הזה, האדם מגלה את יחסו לבורא ופוגש אותו כשהבורא ממלא את הכלי. והכלי הוא כל הפירמידה הזאת, הוא כל העולם, כל הנשמות מאוגדות יחד. לכן, בלי להתייחס היום לכל העולם אי-אפשר להתייחס לתפקיד שלנו ולא לבורא.

לא לחינם אנו שומעים תגובות ממלזיה או מפרו ומכל מיני ארצות שמעולם לא שמענו עליהן, כי העולם הופך אחד כדי שיהיה זמין לעבודה שלנו. אנו עוד נראה במו עינינו עד כמה עבודת ההשפעה שלנו לכל העולם תשנה אותו לחלוטין.

יום ולילה הם פעולת האור. מצד הבורא אין הבדל בפעולה הזאת, שהאדם מרגיש אותה כיום וכלילה, פעולה המורגשת הפוך לגמרי בעולמו של הבורא. גם יום וגם לילה הן אותה התקדמות, אותם השלבים למטרת הבריאה, שהיא להידבק בבורא. לכן כתוב שהמטרה היא להגיע למצב שבו אין יום ואין לילה, שהכול כאור אחד יתגלה, שהלילה יתגלה כחלק מהיום.

ב"מסכת פסחים" כתוב: "אור לארבע עשרה בודקים את החמץ". מה הכוונה "אור לארבע עשרה"? מתי יש לעשות בדיקת חמץ, באור או בלילה? הרי "אור לארבע עשרה" נקרא דווקא ערב, לילה, כשחושך שורר בחוץ. ובלילה שלפני תחילת הפסח בודקים את החמץ, אז למה כתוב "אור"? אור זה "אורתא", אבל אורתא הוא גם לילה, חושך. לכן "אור לארבע עשרה" הוא לילה ממש, כי לא ייתכן קיום האור אם לפניו אין חושך.

לכן בודקים את החמץ בלילה, עם נר, כדי להבדיל בין האור הקטן לבין כל החושך שבו האדם נמצא, שרק אז נקרא חושך. כלומר, צריך לעבוד קשה ולמשוך הרבה אור מקיף, כדי שייתן לאדם הרגשה של חושך במצבו, חושך כלפי המידה הנכונה. כי אי-אפשר להרגיש באותו מצב אור, אלא רק הרגשת החושך כלפי מטרת הבריאה, הרגשה של חוסר דבקות.

אם האדם מגיע למצב שבו הוא יכול לבדוק את עצמו ולראות שהוא נמצא בחושך, מפני שיש בו "חמץ", רצון לקבל, שהוא המבדיל אותו מהמטרה, והוא בודק אותו בחושך עם "נר" קטן, אור קטן מאוד, שמשך על עצמו מלמעלה על ידי יגיעה גדולה, הוא מוכן לצאת ממצרים. מוכן לצאת מהרצון לקבל, דרך המחסום, לעולם הרוחני.

לכן הרגשת הלילה והחושך היא הכרחית. היא הרגשת הכלי האמיתי, המקום שבו האדם נמצא. אף על פי שהבורא ברא את טבע האדם, על האדם עצמו לקבוע שטבעו הוא "לילה". מפני שברוחניות, ובכלל מחוץ לאדם, אין אור ואין לילה, לא חושך ולא אור. אין מצבים. כי אם אין אדם שיקבע לפי הרגשתו מהו המצב, אין מצב.

לכן, ראשית יש להגיע להרגשת הלילה כלפי מטרת הבריאה, להכיר בכך שנמצאים בהופכיות הצורה. לראות למה נמצאים בהופכיות הצורה, למה לא יכולים להתכלל בבורא, כלומר בתכונת דלהשפיע (ההשפעה). עלינו לקבוע שחוסר היכולת להשפיע הוא החושך, ולא עניין אחר. כלומר החושך הוא לא ההבחנה שאין בנו רוחניות, זו שאנו רוצים לקבל ממנה רק טוב, שאפשר יהיה לצאת מהצרות או להרגיש ממנה תענוגים שונים.

אם האדם קובע שהרוחניות שלו היא תכונת ההשפעה, ושהוא הפוך מהתכונה הזאת ואינו יכול להתכלל בה ולהידבק בה, הוא קובע את מצבו כמצב של לילה אמיתי. ומתוך שהוא מצטער על מצבו, הוא מגיע למצב שבו הופך את הירידה הזאת, את הלילה הזה, ליום. החושך מתחיל להביא לו אור. הכלי מתחיל להשתנות, לקבל כוונה על מנת להשפיע, והופך להיות כמו האור. המצב הזה נקרא "בגמר התיקון יהיה לא יום ולא לילה".

ועל האדם להיוותר בתוך כל מצב ומצב עד שיקבע אותו כטוב או רע כלפי מטרת הבריאה, ולא כלפי הרצון לקבל שלו. עד שיברר את מצבו לפי אמת ושקר, ולא לפי מר ומתוק. וככל שהאדם מברר מהר יותר את המצב שהוא נמצא בו, כך הוא מזרז את שלבי התפתחותו, את תדירות המעבר שלו ממצב למצב, את מימוש הרשימות שעליו לעבור בתוכו אחת לאחת עד שהוא מגיע לגמר העבודה.

ובזירוז התהליך ישנו מעמד פרטי של האדם ומעמד כללי של הקבוצה. אם האדם נמצא בסביבה שברור לה מהו יום ומהו לילה, שבה דבקות בבורא ורכישת תכונת ההשפעה ("דלהשפיע") נקראת "יום" והמשך ההימצאות ברצון לקבל וחשיבה על עצמי "אני קיים או לא", "מה יש לי", "מה יהיה לי" כלפי הכלי נקראות "לילה", מהר מאוד הוא מקבל ממנה את ההבחנות הללו, בהתאם למידה שבה הסביבה גדולה וחזקה בקביעת העמדה הזאת.

האדם רוכש את הידיעה הזאת למרות ההרגשה של מר ומתוק שסותרת אותה. הוא מקבל מהחברה הבחנה של אמת ושקר וכך הוא מחליף מצבים מהר מאוד ובא לידי תיקון.

לכן על האדם להשתדל, באמצעות הלימוד, החברה ועל ידי מאמצים שונים לקבוע לעצמו מהו יום ולילה בעבודה, במהירות האפשרית. כי הוא קיים בכל מצב ומצב שהאדם נמצא בו, עד שיקבע בדיוק מהו המצב. וברגע שהוא קובע, המצב מתחלף ומגיע מצב החדש.

הבעיה שלנו היא שאנחנו נמצאים יותר מדי זמן בהרגשה שמתוק נקרא "יום" ומר נקרא "לילה". כלומר, עובדים לפי ההרגשה, ולא יכולים לזכור ולהבין ולהרגיש, לא מתוך עצמנו ולא בעזרת החברה, שקביעת מצב לא עושים דרך הרגשה של מר ומתוק, אלא על ידי מדד של אמת ושקר. על ידי זה שמקבלים את מטרת הבריאה, את הדבקות בבורא, כאמת וכמטרה, אף על פי שזה עדיין לא מורגש בנו כמתוק. עליהן להיות חשובות יותר ממתוק. אנו צריכים להחליף את הבירור הגופני של מר ומתוק לבירור הרוחני של אמת ושקר.

ורק החברה יכולה להזכיר לאדם מהו קנה המידה האמיתי, איך עליו להתייחס למצבו, איך לבקר אותו ואיך לזרז אותו. רק החברה יכולה לקבוע את המצב הנכון, מהו לילה ומהו יום, ואז לעבור את המצבים כלילה-יום, לילה-יום, וחוזר חלילה. אם האדם קובע שהמצב שנראה לו לילה ומר, הוא מועיל ואמיתי, הלילה הופך ליום. כלומר, לא שיש במצב חלק אחד שהוא לילה, וממנו עוברים לחצי השני שהוא יום, אלא אותו מצב הלילה, אם האדם מתקן אותו, הופך ליום. הרגשת הלילה עצמה צריכה להתהפך ליום.

אם האדם קובע כלילה כלי לא מתוקן, כוונה בעל מנת לקבל, וכלי מתוקן, כוונה בעל מנת להשפיע הוא קובע כיום, כאשר הוא מביא את האור שמתקן את הכלי לכוונה בעל מנת להשפיע, האור מהפך בזאת את הכלי ליום. אותו מצב שקבע כלילה, מחוסר כוונה על מנת להשפיע, לאחר שהוא רוכש כוונה על מנת להשפיע, הוא קובע אותו כיום, ואז עובר את המצב. כלומר, התהפכות אותו הכלי מכלי דקבלה לכלי דהשפעה הוא מצב הלילה ומצב היום. אותו הכלי, רק ברכישת הכוונה עליו. כך בכל מדרגה ומדרגה.

ואם האדם לא עושה מאמצים לתקן את הכלי שקיבל לראות בו חושך אמיתי, שהוא על מנת לקבל, ולרצות לתקן אותו בעל מנת להשפיע, ובלילה מתאמץ להגיע לעל מנת להשפיע, וכשבא התיקון להרגיש אותו כיום אלא מחכה שהמצב הרע יהפוך מעצמו למצב טוב, הוא אינו מממש את הזמנים שניתנים לו, וזה לא נחשב שתיקן את המצבים שבאים אליו.

גם בדרך זו האדם מתקדם, אבל באטיות רבה, מתוך זה שהבורא מרחם עליו ומחליף לו את המצבים, ועל ידי החברה שעוזרת לו במעט, ולא על ידי מצבים פנימיים. קביעה מהירה של המצב כלילה וכיום, ההרגשה שהלילה הוא השתוקקות לתענוגים, ואחר כך הרצון בתיקונים כדי להגיע לעל מנת להשפיע, וההרגשה שיום הוא דבקות באמת במקום במתיקות זוהי כל עבודת האדם. כלומר, האדם קובע מהו יום ומהו לילה, ובאיזו חלק מהיממה הוא שרוי.

איך מגיעה החברה להחלטה מהו יום ומהו לילה?

החברה קובעת לעצמה מה הן אמות המידה הערכיות שלה. ומהי הרמה הגבוהה ביותר שלה? מהו קנה המידה האידיאלי? שהתכונה על מנת להשפיע כבורא היא המטרה, מצב שבו החברה רואה את עצמה בסוף הדרך.

ובכל פעם שבה יש לאדם חלק באותה מטרה של על מנת להשפיע, שהוא נמצא בתכונת ההשפעה, או שרוצה להימצא בה, אף על פי שעדיין לא נמצא, אלא קובע אותה כמטרה, מבין שהיא המצב הרצוי, כל מה ששייך לעל מנת להשפיע הוא קובע כיום. לא לפי הרגשתו, אלא לפי האמת.

וכל יתר המצבים שהם בהרגשתו מתוקים ומבלבלים ומושכים לכיוון קבלה עצמית, הוא קובע אותם כחושך, כלילה. כלומר, האדם יכול לקבוע מהם חושך ואור, לילה ויום, גם כלפי מצבו הפנימי, גם כלפי מטרת הבריאה, תכונות עצמו, תכונות הבורא והיחס שלו. אפשר להגיע עם הקביעה הזאת, של יום ולילה, לכל עניין.

איך יכולה החברה לעצב ערכים?

החברה חייבת לקבל את הערכים הללו כעובדה, כאמת מידה. מהי אמת מידה? שהאדם לא נמצא בה, אבל הוא מתחייב מעכשיו והלאה למדוד את עצמו ביחס לקנה המידה הזה, עד שיהיה בדיוק כמוהו. לכן הם נקראים קני מידה אידיאליים, כי הם דוגמה שאליה שואף האדם להידמות. ועל החברה כל הזמן לבדוק את עצמה ולשנות את התקנון הפנימי שלה, את האידיאל שלה, את הדבר שהיא שואפת להיות.

וחברה רוחנית צריכה להיות בנויה כך, שבכל פעם, במשך שלבי ההתפתחות של חבריה, הם ייצאו כמה שיותר מהר מהרגשת מר ומתוק, ובמקומה יעדיפו להיות באמת, מבלי להתחשב בטעם שהם מרגישים בה, וישאפו למצב הבא, שבו האמת תהיה מורגשת כמתוק. מפני שמטרת הבריאה היא "להיטיב לנבראיו".

אם אדם יודע שהדבר הוא אמת, אבל סובל ממנו, הכלי שלו לא מתוקן. האדם חייב להגיע לתענוגים, למה שנקרא "תורת חיים", ליהנות מההשפעה, כמו שהבורא נהנה להשפיע. כי מטרת הבריאה היא ליהנות, "להיטיב לנבראיו", למלא אותם בתענוגים.

וכך קביעת המצבים בחברה משתנה כל הזמן.

איך מתבצעת ההבחנה בין אמת לשקר?

בחברה היא מתבצעת הרבה יותר מהר ממה שביכולתו של האדם לקבוע בעצמו, מפני שבחברה האדם מקבל תגובה מיידית מהחברים. הוא רואה איך הוא מתייחס אליהם ואיך הם מתייחסים אליו, אם יש לו מידת השפעה ואם אין לו. ואז הוא רואה שהוא לא משפיע, אלא כל כולו מקבל, וכך הוא יכול לקבוע את מצבו מהר מאוד כלילה. כי החברה לא תומכת ברצון לקבל שלו, אלא רוצה לראות אותו כמשפיע.

מהר מאוד האדם מגיע לאבחן את המצבים והתכונות כיום או לילה, טוב או רע, אמת או שקר, מר או מתוק. על ידי תגובה מהחברה הוא קובע את מצבו מהר מאוד. אבל לא רק הוא מסתכל על החברה, אלא על החברה עצמה לספק לו כל הזמן תגובות ממנה, התעוררות שלה, סטנדרטים חדשים, קני מידה שמשתנים כל פעם ליותר ויותר מדויקים וגבוהים.

וכך החברה מעוררת תמיד את האדם, מנענעת אותו, אם ירצה ואם לא ירצה. ובלי השפעת החברה, אם האדם לא נמצא בחברה אלא מתאמץ לבדו, הזמן מתארך וחולפים חודשים ושנים עד שהוא משתנה ועובר ממצב למצב. ובחברה הוא מבקר תוך יום אחד את מצבו, בעזרת החברים, ורואה מה קורה.

באיזו מידה תלויה הביקורת של החברה בעבודת האדם?

הביקורת של החברה על האדם אינה תלויה בהכרח בעבודת האדם ובמצבים שהוא עובר. אלא מפני שהוא נכלל בחברה, הוא עובר מצבים פרטיים בהתאם למצבים הכלליים שהחברה עוברת. ואז במגע, בחיכוך, בביטוש בין שני המצבים הללו, הפרטיים שלו והכלליים של החברה, נוצרות ההבחנות הנכונות, המדויקות יותר.

מהו "כלי בינינו"?

"כלי בינינו" הוא היחס בין אחד לאחר, הדבק בין אחד לאחר. הדבק הזה שבין אחד לאחר נמצא אם הוא נוצר מכוונה על מנת להשפיע. איך יכול האדם להשיג דבקות עם החבר ולהיות עמו ככלי אחד? הכוונה שלו להשפיע לחבר והכוונה של החבר להשפיע לו מקרבות אותם זה לזה, עד שמדביקות אותם לכלי אחד.

כוונה על מנת להשפיע בין כל החברים צריך למצוא, לבקש מלמעלה לקבל אותה, לבקש אור שיתקן את החברים וייתן להם את הכוונה על מנת להשפיע, לבקש שתהיה להם כוונה כזאת, ואז נתאחד יחד ונהיה לכלי אחד. אם הכוונות על מנת להשפיע יהיו בין כל אחד ואחד, דווקא בכוונות הללו של האחד כלפי האחר יתיישב האור, כי הכוונות הללו דומות לאור. הן נמצאות בהשוואת הצורה לאור, ולא הכלים עצמם. הכלים עצמם קיימים רק כדי להביא, להוליד את הכוונה ביניהם.

כלומר, כולנו נמצאים בכלי אחד. כל אחד הוא "האני" או "מלכות". אבל אם עובדים זה כלפי זה בעל מנת להשפיע, היחס הזה של האחד כלפי האחר הופך להיות כלי, ובו, לפי השתוות הצורה, נכנס האור. מכאן, איננו מקבלים לעולם במלכויות של כל אחד מאיתנו, שהן כלים דקבלה, אלא מקבלים רק ב-ט' ראשונות, שהן תכונות הבורא. היחס שלי לחבר זה ט' ראשונות שלי, והיחס של החבר אלי הוא ט' ראשונות שלו. ביחס הדדי בינינו נבנה הכלי שבו נכנס האור.

לכן לא ייתכן שהאדם לבדו יכול ליצור את הכלי, מבלי להתייחס לנשמות האחרות, מבלי לקבוע כלפיהן את היחס שלו בעל מנת להשפיע להם. לא יעזור לו. עם הבורא אין לו מה לעשות. אין לו מה לעשות כלפי האור. הוא לא יכול לבצע כלפי הבורא את הפעולה הזאת של על מנת להשפיע. הוא לא יכול לבצע כלפי הבורא דבקות. כי הוא הכלי. כלי כלפי האור לא יכול לעשות דבקות. הוא יכול ליצור בו את תכונת הדבקות על ידי הכוונה, כשהכוונה שלו חלה רק כלפי עוד אחד נוסף.

ואפשר לתאר זאת גם אחרת: כל התיקון של האדם הוא תיקון כלפי יתר הכלים. אומרים שיש להידבק בבורא, בתכונת ההשפעה האידיאלית, שאין בה שום זכר לרצון לקבל. מאין אנו מכירים עניין זה ויודעים עליו? הרי לומדים שכל מה שהכלי מרגיש, הוא מרגיש מתוך עצמו. האדם לעולם לא מרגיש את האור, הוא מרגיש את התגובה שלו על משהו שממלא אותו.

כמו שקורה בחושים הגשמיים שלנו, שאיננו יודעים מה הם הצלילים מחוצה לנו, מה הן התמונות מחוצה לנו. ואם חוקרים את המציאות האמיתית מגלים, שמחוץ לאדם אין דבר פרט לאור העליון. וכל מה שנדמה לאדם שקורה סביבו אינו אלא תגובה פנימית שלו על האור העליון, תגובה מסוימת שנותנות לו הרשימות הנמצאות בו כרגע.

ובעוד רגע, כאשר יתחלפו בו הרשימות, הוא יגיב אחרת על אותו האור העליון. ואם שוב יתחלפו בו הרשימות לאחרות, שוב יגיב אחרת על האור העליון. וכך נדמה לאדם שיש סביבו משהו שנקרא "עולם", אבל הכול נמצא רק בפנים, בתוכו. נדמה לו שהעולם הזה משתנה, אך הוא לא משתנה מבחוץ, אלא משתנות הרשימות שבתוכו.

האדם מעולם לא הרגיש מהו האור, מהו הבורא. הוא הרגיש רק את הצורה המתוקנת שלו, הנקראת "אדם הראשון לפני החטא", ולאחריה את כל התהליכים שעברו עליו אחרי החטא. האדם מתחיל לתקן את התגובות שלו, את כלי הקליטה שלו, את החיישנים שלו כך שיהיו נכונים יותר, עדינים יותר כלפי הבחנה מיוחדת שנקראת "אמת ושקר", ולא כלפי מר ומתוק. אם האדם בודק את החיישן שלו כלפי מר ומתוק, הוא בודק אותו רק בתוכו, אבל אם הוא בודק אותו כלפי אמת ושקר, הוא בודק אותו לעומת משהו שנמצא כביכול מחוץ לו.

אבל גם כשהאדם מתקן אותו, הוא כל הזמן מתייחס לאיזה קנה מידה של הכלי, של תגובות שהיו בכלי. הוא לעולם לא יכול להתייחס למשהו שנמצא מחוץ לכלי לאור, ולבדוק את מהותו. הוא לא מסוגל להרגיש את הדבר הנקרא "עצמותו", ולא להבין אותו ולא לאבחן בו דבר. האדם מסוגל להרגיש רק את התגובות שלו עצמו.

לכן התגובה של האדם מנותקת מ"האני" שלו ונמצאת בניתוק מרבי מעצמו. אבל בהרגשה שלו, בהבנה שלו, היא דומה לאותו האור הנמצא מחוצה לו. להרגשה הזאת קוראים "דבקות". מהי דבקות? דבקות היא הרגשה פנימית. אומרים לנו שעלינו להגיע למצב הזה ושאם נרגיש כך, נהיה בגמר תיקון, מצב שבו האדם דומה לבורא. איננו יודעים מה זה ומי זה הבורא, אבל כך נקרא המצב הזה.

כלומר, הכלי מרגיש את עצמו, כתמיד. פרט לעצמו הוא אינו מרגיש דבר. רק לפי הרגשתו את עצמו הוא פועל. כך בנויים כל החושים הגופניים של האדם, וכך יוצרים את כל כלי המדידה בעולמנו. כך בנויים בנו כל כלי ההרגשה, וכך זה יישאר תמיד.

בעל הסולם קובע ואומר ב"מבוא לספר "הזוהר", שהמקובלים לא כותבים לעולם, באף ספר קבלה, על מה שלא מורגש ומועבר בתוך הכלים שלהם. הם כותבים רק על הרגשה שבתוך הכלי. על "חומר" ועל "צורה מלובשת בחומר". על הרצון לקבל, על כל הצורות והאופנים שבהם הרצון לקבל מקבל. כלומר, על מה שמרגיש המקובל ועל מה שעובר עליו בתוך עצמו. המקובל לעולם לא כותב על "צורה מופשטת", כי היא אינה נמצאת בתוך הכלי. ועל מה שמחוץ לכלי לעולם איננו יכולים לקבוע דבר. אל לנו לדמיין שמשהו נמצא מחוץ לכלים.

עד כדי כך עלינו להיות דבוקים בחברה. אם לא הכלי הזר הזה, שאפשר לעבוד כלפיו כמו כלפי הבורא, לא יכולנו להשיג את היכולת לצאת מעצמנו, לא לרכוש את התכונה להשפיע, ולא יחס דלהשפיע כלפי משהו או מישהו. אבל בכך שהבורא שבר את הכלי, ובעצם שבר אותנו לאלפי חתיכות; שעכשיו אנו מרגישים את אלפי החתיכות הללו כחלקים שאינם שייכים לנו, הוא נתן לנו, כמו לכלי, כמי שלא יכולים להרגיש אף דבר מחוץ לעצמנו יכולת להרגיש את החלקים האחרים שלנו, שאז ביחס שלנו אליהם, נרגיש בדיוק את היחס שלנו כלפי הבורא. הוא נתן לנו יכולת כזאת. הוא עיצב לנו מצב מיוחד מאוד.

אם לא הייתה לנו יכולת כזאת, לעולם לא יכולנו לסדר יחסים של השפעה כלפי הבורא. הרי האדם לא מרגיש את הבורא, מי הוא ומה הוא. הוא לא יודע מה יש מחוץ לעצמו. אבל עכשיו יש מחוצה לו חלקים שהוא מסוגל לחוש אותם, לעבוד איתם, להגיב אליהם והם אליו, במדרגות ובמצבים שונים, מהמדרגה הנמוכה ביותר, הבהמית, ועד המדרגות הגבוהות ביותר.

יש לו חושים משותפים איתם, תקשורת, קשר כלשהו, והוא נמצא איתם בהבנה הדדית. ולכלים שמטבעם לא יכולים לצאת מעצמם זאת יכולת מיוחדת, הזדמנות יחידה לרכוש משהו מחוץ לעצמם, את הכוונה על מנת להשפיע.

האם הכלי הרוחני לעולם אינו שלי?

הכלי הרוחני לא נמצא בי, הכלי הוא בקשר בינינו, בין הכלים. רק הוא כלי לאור, כי האור הוא מחוץ לכלים. ואם האדם מתכוון למשהו שמחוצה לו, הוא מתייחס באותו יחס לכל מה שמחוצה לו, לאור או לכלי זר, כאל שונה ואחר ממנו, וכך הוא רוכש אותה תכונה כמו של האור.

ברעיון הזה ישנה עמקות גדולה מאוד. אחר כך הוא נראה פשוט כל כך, "ואהבת לרעך כמוך", רעיון יפה שניתן לנסותו ולבדוק אותו. אבל למעשה, באמצעי הזה בונים חוש נוסף, שאחרת אי-אפשר לבנותו. האדם מדמה את עצמו למה שמחוץ לו, אחרת לעולם לא יוכל לצאת מחוץ לעצמו. הרעיון עצמו הוא מדהים. עדיין לא למדנו איך עבדה השבירה בתוך הכלים, אבל זה דבר עמוק מאוד.

אחרת הנברא סגור בתוך עצמו, ללא שום תקווה לצאת מההרגשה. על ידי זה שיש לו כלים זרים, והוא יכול להתייחס אליהם כזרים, הוא מפתח לפיהם יחס של אמת ושקר, פרט למר ומתוק. כי אמת ושקר נמדדים כלפי היחס שלו לאחרים, לעומת מר ומתוק שהם ההרגשה הגופנית האישית שלו.

וכך יוצא בירור נוסף, בירור חיצון. מה זה חיצון? בירור פנימי בכלי, שהוא רצון ליהנות, יכול להיות רק מר ומתוק. אם האדם רוצה ליהנות, אין לו עוד בירורים, הוא נהנה או לא נהנה. ואם האדם הוא רק רצון ליהנות, הוא לא יודע מהם אמת ושקר. אבל מתוך זה שיש עוד מישהו פרט לו, והוא מתחיל לכונן עמו יחסים מיוחדים כנמצא מחוצה לו, את היחסים ההדדיים איתו שלא מתבטאים בהרגשה של מר ומתוק, הוא מכנה אמת ושקר. וכך האדם רוכש בירור אלוקי, בירור שנעשה מחוץ לרצון לקבל.

איך אפשר להגדיר בקיצור את ההבדל ביניהם?

ההבדל ביניהם הוא הבדל בין הרגשה לכוונה. מה שנמצא בתוך הכלי, מר ומתוק, זה הרגשה, "דעת", ומה שהאדם מתייחס אליו על פי אמת מידה של אמת ושקר, זה יחס לכוונה, כלי שונה שנקרא "למעלה מהדעת". "למעלה" אם אני קובע שהוא למעלה מההרגשה שלי. גבוה יותר, חשוב יותר.

איך ניתן להחליף מצבים במהירות וביעילות המרביים, מבלי לטעות?

כל הדברים הללו לא באים על ידי כך שהאדם יודע מה לעשות או קובע מהו המצב הבא שלו. הוא לא יודע ולא בוחר את הדרך הקצרה ביותר. אלא אם כן הוא עובד רק בכיוון של יציאה מעצמו, להיות בתוך החברה מחוץ לעצמו, אז ככל שהאדם משתדל יותר לעשות זאת בכל כוחו ובמאמץ פנימי, זה נחשב שהוא מבצע את הפעולה המועילה ביותר להתקדמותו ולהתקדמות החברה.

בהתאם לכך הוא יכול לגלות מיד עד כמה הוא לא שייך לתכונת ההשפעה, כמה הוא לא רוצה להשפיע, כמה הוא נרתע מהשפעה וכמה חזק החברים מגיבים על זה. אין פעולה מועילה יותר מזאת, והיא פשוטה מאוד, פעולה שכל אחד יכול לבצע ושלא נדרש שכל לביצועה.

איזה מנגנון צריך לבנות שיחייב את האדם להיות ער לשינויי המצבים?

המנגנון הוא חברה. מה פרט לחברה יכול לעורר את האדם? הוא לא יכול לבנות בתוכו מנגנון שכל הזמן יעורר אותו. אין לו דבר כזה. הגוף שלנו הוא רצון לקבל, רצון ליהנות. אם יש לו די אספקה של תענוגים, ואין לו די ייסורים כדי לשנות את המצב, הוא יישב או ישכב ולא ישנה את המצב. זה הטבע שלו. כדי לשנות את המצב חייבים לבנות מצבים חיצוניים, שאינם מורגשים עדיין, לא נמצאים בגוף, ושיחייבו אותו להשתנות.

אם מייצבים את מצב הזה כך, שאני רצון לקבל שנמצא במצב מסוים, ועלי לבנות כלפי המטרה מצב שבו הרצון שלי ירגיש דחף למטרה, איך ניתן לעשות זאת אם אני רק רצון ליהנות? צריך שהרצון לקבל יגיע למצב כזה, שבו לא נוח לו אם הוא לא זז לכיוון המטרה. מה אפשר לעשות כדי לייצר מצב כזה? לתת לגוף מכות, ואז הרצון לקבל מתחיל לזוז ולחפש משהו טוב כדי לצאת מהרע הזה. מה נחשב "טוב" בעיניו? לצאת לסרט, ללכת לשתות בפאב, לצפות במשחק כדורגל, לצאת למועדון ריקודים. אבל בכל מצב הוא לא רואה מספיק תענוגים, והכול אפל. ואז הוא חושב, "הו, בטח יש איזה מקום מואר."

אז יש לבנות את ההבחנות הללו בתוך הרצון לקבל, שיתעורר רק לתענוג שיש בחיפוש האמת, ושיקבל מזה די חומר דלק, כלומר, לחץ, הרגשת הייסורים, כדי שיצא מהמצב שלו וילך להשיג דווקא את האמת. שהאמת תהיה בשבילו כמתוק ושתהיה לו סביבה, חברה שתעודד אותו, שתהיה לו דרך קלה, שיוכל פשוט להיגרר ולהימשך אליה. זה לא פשוט.

כאשר אנו מתחילים לבנות את כל המנגנון הזה, אנו רואים במה אנו תלויים: באופי שלנו, שכל פעם משתנה לכזה או אחר, בחברים, בסביבה שאומרת כך וכך ומטלטלת אותנו הנה והנה וכולי. האדם הולך ובודק את כל המצבים הללו ומגיע למסקנה של בעל הסולם ב"מאמר החירות", שיש אני עם תכונותיי המשתנות ויש סביבה שתכונותיה משתנות, ואין יותר.

על אני ותכונותיי איננו יכולים לשלוט, ואת הסביבה ותכונותיה אולי נוכל לשנות להחליף את החברה או להשפיע על החברים והם ישפיעו עלינו אבל יש כאן גורם שיכול להשפיע עלינו. האדם הוא לא בעל הבית של עצמו. הוא חושב: כבר ראיתי את זה, כבר גמרתי לעבוד עם עצמי, ראיתי שלעולם איני מצליח לסדר משהו בתוכי, שזה מעל לכוחי.

מי שיכול לשנות את האדם זאת החברה. באמצעות רגשות בושה, על ידי מכות, על ידי ההיזקקות לחברים וכולי. החברים יכולים לשנותו, ואז האדם מסכים לקבל מהם מכות והכוונות, העיקר שיהיו לכיוון הנכון. אם האדם מסכים לזה, מגיע לו לבוא לחברה הנכונה. ואז הוא בוחר את החברה שתשנה אותו לכיוון הנכון ותלחץ עליו, ומוכן לשלם לה על זה ביגיעה שלו, בשירותה ועוד.

הכול בא מנחיצות ומהכרה שהבחירה החופשית היחידה שלנו היא בחירה בחברה שתדחוף אותנו לכיוון הנכון. לאדם אין שעון מעורר בתוכו, שיעורר אותו להחליף מצבים פתאום, וגם לא חסרונות שיעלו מתוכו במעין אטיות טבעית והוא יתקדם רק על ידי ייסורים. רק חברה יכולה למשוך את האדם קדימה, רק הסביבה. אם האדם מתחיל להבין זאת, הוא יכול לזרז את המצבים שלו.

מה לעשות אם החברה אינה בוערת?

אם האדם מרגיש שהחברה לא בוערת, עליו להבעיר אותה, לא משנה באילו אמצעים. שיצעק על החברים, שיכה אותם, שיקנה להם מתנות, אבל שיעשה משהו. שיתחיל לחפש, יישב וידבר עם החברים ויתחיל לעורר אותם.

מהו מנגנון חיצוני?

מנגנון חיצוני הוא חיצוני בדיוק כלפיי, שכל הזמן ידחוף אותי לשינויים. אבל ברגע שהאדם מרגיש שהוא זקוק לשינויים, עליו להשקיע את עצמו בחברה. אחר כך החברה תחזיר לו את ההשקעה שלו בה, בעוצמה של פי כמה מזאת שהשקיע הוא בה, ביחס למספר החברים שיש בה ולחוזק הקשר ביניהם, וכולי.

האם החברה עצמה צריכה מנגנון חיצוני?

חברה לא צריכה מנגנון חיצוני נוסף. חברה מחזיקה את עצמה. החברה עצמה יכולה להשתנות ללא גורם חיצוני. היא כוללת הרבה רצונות לקבל בודדים, לא מתוקנים, ביחסים שונים זה עם זה, כשכל אחד מהם נמצא בעליות ובירידות. ומתוך זה החברה נמצאת תמיד בתנועה פנימית משלה.

לכן היא לא זקוקה לעוד מנגנון חיצוני נוסף פרט לה. יש לה שינויים פנימיים מתוך הטבע שלה, כי היא כלולה מהרבה כוחות זרים זה לזה ומשתנים. אחד עולה, אחד יורד, ולכן החברה משתנה כל הזמן. השינויים הללו גורמים לה יחס שונה לכל החברים.

מהי הנקודה הקובעת בהתקדמות החברה?

איכות היחס של האנשים כלפי החברה עצמה. המידה שבה הם מבינים שהחברה הזאת היא ההצלה היחידה שלהם, לפי אותו כלל, שהאדם לא יכול להרגיש דבר מחוץ לעצמו. הוא בנוי בצורה סגורה כך שאינו יכול להרגיש את הבורא ולא יכול להרגיש את האור. אלא מה הוא מרגיש? האדם יכול להרגיש כלים כמותו, שונים, שנראים לו זרים, מפני שעל הכלים האלה נעשתה פעולה מיוחדת מאוד, שנקראת "שבירה".

הבורא הכניס לתוך הכלים הללו הרגשה של זרות זה כלפי זה. הוא החדיר בהם תכונת שבירה מיוחדת. מה הוא עשה? הכניס לתוך הכלים את האחוריים שלו, צורה הפוכה מהשפעה, מאהבה, שנקראת אצלנו "שבירה". ואם אנחנו מדלגים עליה, אנו הופכים את תכונת ה"לקבל" ל"להשפיע". אנו הופכים את האחוריים של הבורא, לפנים. הבורא הכניס את עצמו בינינו בצורה ההפוכה, ואומר: "עכשיו תעבדו. אני הוא, בעצם, מי שמבדיל ביניכם". האור עשה את השבירה.

יש רק מצב אחד טוב, והוא מצבו של הבורא. ומפני שהבורא הוא טוב, הוא רצה לברוא את הנברא כדי להיטיב לו. וכדי להיטיב לו, היה עליו להביא את הנברא למצב הטוב היחיד הקיים, כלומר להביאו למצבו. כדי לברוא את הנברא כמותו, על הנברא להיות דומה לבורא בהרגשה, בהכרה, בחוכמה, במילוי, בכל מה שיש בבורא, ולהשיג את המצב הזה במלואו. אך להשיג אותו אפשר רק מהמצב שכנגדו, ולכן הבורא נתן לנברא הרגשה של כנגדו, כדי שיגיע עם כל יכולתו להשתוות הצורה.

כדי לעזור לנברא להגיע להשתוות הצורה ומפני שהנברא נמצא במצב ההופכי, פועלים כאן שני כוחות, כוח המושך וכוח הדוחה, המורגשים בנברא או כתענוג או ייסורים. והנברא, באמצעות שני הכוחות הללו, מגיע להכרה שצריך ושכדאי לו להתקדם לדבקות באופן הכרתי, מפני שאחרת הוא מזמין על עצמו ייסורים.

אמנם גם כך וגם כך הוא מתקדם, או על ידי מכות שהוא מקבל מידי החוק הכללי המקדם את כל הבריאה למטרתה, העובר עליו ומחייב אותו, או על ידי השתתפותו העצמית. ההשתתפות העצמית היא בכך שהנברא משכנע את עצמו שהידמות לבורא, כלומר להיות בתכונה דלהשפיע ההפוכה מטבעו, היא הדבר המיוחד והנעלה ביותר. ואז כל ההתקדמות שלו וכל תהליך התיקון שלו והשגת המטרה מקבלים צביון אחר לחלוטין.

לכן, מלכתחילה הנברא קיים באותו מצב הנקרא "טוב ומיטיב", "מטרת הבריאה", "דבקות בבורא", שאין מצב אחר פרט לו. אבל כדי שהנברא יכיר את המצב הזה וירכוש אותו במלואו, הבורא נתן בהרגשת הנברא מין דמיון, שהוא נמצא במצב ההפוך. הוא נתן בו את הדמיון הזה כדי שהנברא ירצה להגיע למטרה בעצמו ויחקור בעצמו איך להשיגה ובעצמו ירכוש חיסרון להגיע למטרה ויבדוק אילו אמצעים יכולים להביאו אליה.

ומתוך כל החיפושים הללו, אם ייווצר בנברא חיסרון אמיתי למה שהבורא הכין לו, למצב האמיתי שבו הוא נמצא, אם יהיה לנברא חיסרון אמיתי, לפי מידת החיסרון הוא יגלה בהדרגה את מצבו האמיתי, עד שיגלה אותו במלואו. זאת תמונת המצב של הנברא.

איך יכול אדם לזהות את מצבו ולקרוא אותו נכון ולמדוד אותו, שיהיה כסיבה לתיקון?

האדם יכול למדוד את המצב שלו, את המצב של הרצון שלו (כי אין דבר חוץ מרצון), ולא להגיע לשום החלטה. האדם נמצא ברצון לקבל, והרצון לקבל מביא לו תענוג או ייסורים, ולפיהם הוא קובע אם הרצון לקבל הזה הוא טוב או רע.

ולפי המדד הזה הוא משתמש בו או לא משתמש בו, ומנסה להחליף אותו, לרכוש רצון לקבל הפועל באופן אחר. לרצות דבר מה אחר שממנו אפשר ליהנות, ולדכא את הרצון לדבר שממנו אי-אפשר ליהנות. כך עושה האדם כל הזמן.

האדם בוחר תמיד את הדבר שממנו יוכל ליהנות בצורה המועילה והקלה ביותר. הוא עושה חשבון איך להגיע בפחות יגיעה לתענוג המרבי, חשבון טבעי שלפיו כל אחד בוחר ומתפקד בכל רמות הטבע, מתפקוד של דומם, צומח, חי, ועד תפקודו של המדבר שבנו.

ואם האדם רוצה ללמוד איך ליהנות יותר, הוא מצטרף לכל מיני מערכות, לכל מיני חוגים, ולומד מאנשים אחרים, ומפתח את השימוש ברצון לקבל שלו כדי ליהנות יותר, שיאפשר לו ליהנות, באותה מידה שהחברה או העולם שהוא נמצא בו מאפשרים לו ליהנות. לא משנה אם ליהנות באופן חוקי או בלתי חוקי. האדם כל הזמן עושה חשבונות מה כדאי לו ומה לא, כאשר הנאה מרבית היא מטרתו. לפי זה אנשים בודקים את האחרים ומעריכים אותם.

אי-אפשר לדרוש מהאדם לעשות חשבון אחר, מפני שזה הטבע שלו. כך קובעים גם מדענים, ביולוגים ופסיכולוגים למיניהם. אם כך, למה מקבל האדם מכות מההשגחה העליונה, מהבורא? אם הבורא ברא את האדם כך שהוא עושה חשבון כזה, למה הוא מעניש אותו בשל כך? הבורא לא מעניש את האדם, אין לו כוונה להעניש, אלא ההרגשה הזאת נובעת מאותו החוק, שלא רק הרצון לקבל נמצא בנו, אלא גם הכנה לכוח האחר, לרצון להשפיע, שגם אותו עלינו להתחיל לקחת בחשבון.

כדי לחייב את האדם להתחיל ולעשות חשבון בין הרצון לקבל שלו לבין הרצון להשפיע, במידה שהאדם אינו מבצע את החשבון הנדרש ממנו לפי רמת התפתחותו, הוא מרגיש ייסורים. כלומר, אם האדם מעורר את עצמו לעשות חשבון לא רק לפי מידת רצונו ליהנות, אלא לפי כמה עליו ליהנות לאחרים, ועושה חשבון נכון של היחס בין לעצמו לבין לאחרים, בהתאם למידת התפתחותו, הוא שרוי בטוב ולא מרגיש ייסורים.

למשל, אם לפי רמת ההתפתחות שלו עליו לתת עשרים אחוז ולקבל שמונים אחוז, כאשר הוא עולה לרמת ההתפתחות הבאה, עליו לתת יותר ולקבל פחות. ובעלייה לדרגה שמעליה, עליו לתת עוד יותר ולקבל עוד פחות. אם האדם היה יודע את החוק הזה, יודע מה נדרש ממנו ומבצע בהתאם, הוא היה מרגיש עם עצמו נוח וטוב תמיד, כי זה החוק היחיד הפועל עליו.

ולמה לא רואים את החוק הזה? כדי שהאדם לא יחשב חשבונות כדי להרגיש טוב. כי המטרה אינה שנרגיש טוב ברצון לקבל, אלא שהחשבון כמה לי וכמה לאחרים לא יהיה מתוך רצון לקבל בלבד, אלא מתוך הרצון להידבק בבורא, להידמות לו. גם הרצון להשפיע אינו מטרה. המטרה היא להיות דומה לבורא, להיות כמותו. ולכן החוק הזה, שחוץ מלקבל האדם חייב גם להשפיע, לא מגולה לו.

איך יכול האדם למדוד את ההתקדמות שלו אם הבורא לא מגולה?

אם האדם רואה את עצמו כ"אני יחידי בעולם", "אני רק כלפי הבורא", ו"עלי לעבוד רק כלפיו", אז אין ביכולתו לדעת מי אני, מה אני, מי הוא הבורא ומה הוא עושה, כי הבורא נסתר. ואם הבורא נסתר, גם האדם נסתר. אין לו כלפי מה לבדוק את עצמו.

במצב שבו יש רק בורא ונברא, אין מה לעשות. יש נברא ויש בורא, ומה הלאה? איך להביא את הנברא לדרגת הבורא? אם הבורא יתגלה, הנברא יהיה לגמרי ברשותו, ובהכרח יעשה פעולות דלהשפיע. והוא לעולם לא יידע למה הוא עושה אותן, כמו הרצון לקבל ששולט בנו.

האדם חייב להיות בשליטת שני סוגי הטבע. אבל איך אפשר להישמע לשני סוגי הטבע בו בזמן? הרי האדם בהכרח בוחר במה שחזק בו יותר. אם האדם עצמו בנוי מרצון לקבל, מרצון ליהנות, הוא נהנה או מקבלה או מהשפעה, ואז גם את נוכחות הבורא הוא מפרש כתענוג. וכך הוא או קליפה או קדושה. הוא רוצה ליהנות בשניהם.

לכן, כדי שהאדם יגיע להיות עצמאי, הבורא חייב להסתיר את עצמו. אבל אם הבורא נסתר מהאדם, אין לו כלפי מי למדוד את עצמו, לבדוק את עצמו, לכוון את עצמו, אין לו כלפי מי לקרוא: "מי אני?" "מה אני?", אז איך יוכל להתקדם?

לכן הבורא, שנסתר מהאדם כדי לא לקנות אותו בתענוגים שיתמכר אליהם, הציב במקומו חברה. מצד אחד הוא עשה זאת מפני שלחברה האדם לא יכול להתמכר. החברה לא נותנת לו תענוגים כמו הבורא, וגם לא חיים וחיות כמוהו. ומצד שני, חברה היא כוח זר שמחוץ לנברא, לאדם, ואם על ידי היחס לחברה הוא רוצה לדבוק בבורא - על ידי האמצעי הזה שבו הוא מתחבר לחברה ומשפיע לה - הוא בהחלט מגיע לרכישת הכוונה האמיתית על מנת להשפיע, ובאמת יכול להידמות לבורא.

כלומר, האדם משתמש בהשפעה לזולת כדי להיות כמו הבורא. יש כאן שני עניינים:

פעולת ההשפעה

מעמד הבורא כ"משפיע"

האדם המבצע על החברה פעולת השפעה, ובכך בונה את הכלי שלו ומשתכלל בפעולת ההשפעה ונעשה משפיע כמו בורא, מגיע למעמד הבורא. כמו במשל של בעל הסולם על המלך, שרצה לרומם את העבד שלו, ולכן עשה לו תרגילים למיניהם, כדי שילמד מהמעשים הללו איך להיות מלך, ואז העבד נעשה כמו המלך.

ההשפעה עצמה אינה המטרה, אלא היא צורה חיצונית של התאמה לבורא. לכן, אם עובדים בחברה כדי להשפיע, מפני שהצורה הזאת היא הצורה החיצונית של הבורא כלפינו, אנו זוכים להיות כמותו בצורה הפנימית. ומהי צורה פנימית - אין ביכולתנו לומר אלא כשמגיעים אליה.

ואם הבורא היה נגלה, לא יכולנו לבצע זאת. אם הוא היה נמצא לפנינו, לא היינו מסוגלים לעשות זאת כלפיו, כי הוא היה שולט בנו. וכעת האדם נמצא במצב נטול תענוגים, כשההשפעה לא מושכת אותו, אלא דוחה אותו. וכנגד זה עליו להגדיל את הבורא, את האידיאל הזה, להידמות ולהשתוות לו.

ואז, כדי לבצע את פעולת דלהשפיע בחברה, האדם חייב בגילוי הבורא. אבל לא שהוא מגולה לו כתענוג, אלא מגולה לו בגדולתו, כנושא המטרה. ומתוך ההתגלות של גדלות הבורא, האדם מקבל כוח לעבוד עם החברה. הוא מוצא בגדלות הבורא חומר דלק להשפעה.

איך אפשר להיות במצב שבו לא נסבול עוד מייסורים?

הכול תלוי במידת ההכרה בנחיצות הדבר. ככל שהמטרה חשובה יותר, האדם מסתכל על כל האמצעים להשגת המטרה כטובים. הוא מסתכל עליהם כמו על תרופה שהוא מחכה ומצפה לה, ומוכן לשלם עליה הרבה כסף, ולא כעל מכה. אדם העומד לפני ניתוח שיציל את חייו, לא מפחד מהניתוח, ורוצה בו, ומוכן לשלם כל סכום לרופא טוב, ומצפה ומחכה לו. אדם שלא רואה ולא יודע ולא מרגיש ולא מכיר בניתוח כפעולת הצלה בשבילו, מפחד ומתנגד ובורח מהניתוח.

היחס של האדם לרצון לקבל, ולאמצעי שעל ידו הוא מיתקן, הופך בתוך האדם את הרגשת הייסורים להרגשת תענוגים. זה כל ההבדל. האדם עובר מרצון לקבל שלו, להשתוקקות להיות המשפיע, לרצון להשפיע. לכן את כל המכות שעוברות על הרצון לקבל הוא מרגיש כאמצעים להשיג את הרצון להשפיע. ואז כל המכות הללו נדמות לו מתוקות, ומורגשות מתוקות לחלוטין, והאדם לא רואה אותן כמכות, כייסורים. כי בהשתוקקות להשפיע הוא מתנתק מהרצון לקבל, ואז הוא לא מרגיש בו דבר שלילי.

התיאור הזה נשמע כמו חלק מתורת הפסיכולוגיה, אבל כך קורה עם החומר של הרצון לקבל בכל סוגי התענוגים, גם בעולם הזה וגם בעולמות הרוחניים, בכל מצב ומצב. אם האדם מחבר כל הרגשה טובה או רעה לעל מנת להשפיע לבורא, למטרה, כל מה שעומד לטובת המטרה הזאת מורגש אצלו כתענוג. ומטרת הבריאה "להיטיב לנבראיו" היא להגיע לתענוגים, ולא לסבול מהשפעה, אלא לגלות בהשפעה תענוגים בלתי מוגבלים.

אבל עד שלא רוכשים את הטבע השני, ומכירים בכך שיש גם טבע להשפיע וגם טבע לקבל, אי-אפשר להבין ולהשיג מה קורה.

האם זה משנה אם משיגים את המטרה בדרך תורה או בדרך ייסורים?

יש דרך תורה ויש דרך ייסורים. האדם מתקדם על ידי מכות או על ידי השתוקקות להידמות לבורא. המטרה היא אותה מטרה. כמו שכתוב במאמר "השלום": "הכול נתון בעירבון ומצודה פרוסה על כל החיים. החנות פתוחה והחנווני מקיף, והפנקס פתוח והיד כותבת, וכל הרוצה ללוות יבוא וילווה, והגבאים מחזירין תדיר בכל יום ונפרעין מן האדם מדעתו ושלא מדעתו."

האדם בהכרח לוקח מה"חנות", מהחיים האלו. הוא חייב לקחת כדי לחיות, כדי ליהנות. אבל מאוחר יותר נפרעים מהאדם. לוקחים ממנו, ומחזירים את אשר לקח, "מדעתו או שלא מדעתו", וזה ההבדל שעליו מדבר בעל הסולם במאמר. או שהאדם לוקח מה"חנות", מהחיים האלה, כאילו אין שם בעל בית, נוטל וזהו, כי כך הוא בנוי, או שהאדם יודע שיש בעל בית, ומה שהוא לוקח, הוא לוקח כפיקדון שיהיה עליו להחזיר.

לבעל הבית לא חשוב כמה האדם לוקח. ה"חנות" פתוחה בשבילו, והכול למענו נועד. לא סתם כתוב בסוף המאמר: "והכל מתוקן לסעודה". מלכתחילה הכול בנוי בשבילנו, וודאי שבסוף נקבל הכול. אלא שחשוב לבעל הבית שהאדם יתייחס לכל ה"קניות" שלו בעולם הזה, ב"חנות" הזאת, בצורה מטרתית. למה? מפני שאז הוא מתייחס לבריאה כמו הבורא, וקונה ביחס הזה את דרגת הבורא. התענוג האמיתי הוא להיות במצבו של הבורא, ואל התענוג הזה הבורא רוצה שהאדם יגיע.

אבל אי-אפשר בלי שהאדם יגיע להכרת מצבו, ומהמצב התחלתי הראשוני הזה יכיר בבורא, ויעלה בהדרגה בדרגות ההכרה (הנקראות "התקדמות"), יכיר בדרגת הבורא, בעצמו, בהכרתו (לכן הדרגות האלה נקראות "לגלות", ולא לחוות וליהנות), יגלה את דרגת הבורא עד שיגיע למצב הבורא במלואו. הוא לא יכול לעקוף את המצבים האלה.

בהתקדמות אין דרך ייסורים. דרך ייסורים הם אותם המצבים שבהם האדם לא רוצה להתקדם בינתיים, לא מוצא כוחות להתקדם, לא מממש את החברה כבחירה היחידה העומדת לרשותו כדי להתקדם בצורה נכונה, ולכן הוא עדיין נמצא בהרגשת הייסורים. והייסורים הללו גוברים והולכים עד שמידת הייסורים מחייבת את האדם לחפש כל פעם איך לצאת מהם.

ועל ידי החיפוש הזה האדם מוצא את הדרך. והוא מוכן כבר להיכנס לחברה מחייבת, ואפילו מוכן לשלם לה כדי שתחייב אותו להתקדם, אחרת שוב יסבול ייסורים. עד שהאדם מתחיל להבין שהבעיה היא לא עניין הייסורים, אלא שרצוי שתהיה לו השתוקקות פרטית. ואם אין לו השתוקקות, חוסר הזה הוא גורם הייסורים שלו, במקום המכות הגשמיות. ובהתאם לכך האדם משנה גם את החברה, שתיתן לו התקדמות למטרה, לא מפחד המכות, אלא מפני שהמטרה נעלה.

האדם לא יכול להתקדם ממצב למצב על ידי הייסורים. הייסורים נועדו תמיד ובכל מצב רק לחייב את האדם לצאת ממנו. ואם האדם לא מסוגל לעשות זאת בעצמו, מעתה והלאה הוא יכול להתחיל לחשוב, לחקור, להשקיע את עצמו בחברה, כדי שהחברה תעורר אותו. וכך הוא נכנס למצב שבו הוא עצמו מחליף את איכות הייסורים, ועולה מדרגה לדרגה.

ואם האדם לא עושה זאת, הייסורים כביכול באים מעצמם. זה כל ההבדל. לכן, הבחירה החופשית היא בחירה בחברה, בגורם שיבוא אל האדם במקום המכות ויראה לו איך עליו להשתנות. כלומר, או שמכות מחייבות אותו להשתנות או שהחברה מחייבת אותו להשתנות. אלא שעל ידי החברה האדם משתנה מהר יותר, יעיל יותר וללא ייסורים.

בחברה האדם מרוויח רווח כפול, מסביר רב"ש, כי הוא מקצר את הזמנים. בכך שבכל המצבים שלו הוא משתדל להידמות לבורא, הוא מרגיש כבר עכשיו במשהו את מקומות הדמיון והחיבור עם הבורא. ובכל הדרך שלו האדם נמצא במידה מסוימת של גמר התיקון, אבל רק אם החברה מספקת לו נחיצות להתקדמות, לכיוון רכישת מעמד הבורא. אם החברה לא מספקת לו מה שנחוץ, הוא יסבול ייסורים ולעולם לא יידע איך לצאת מהטבע שלו ואיך לשנות את עצמו.

מה פירוש להיות במידה מסוימת של גמר התיקון?

שבכל פעם כשהאדם רוצה להשתמש בחברה כדי להתקדם, הוא מגלה בה את היכולת ואת הכוחות והנכונות לקבל השפעה ממנו, ולהשפיע לו חזרה את גדלות הבורא. ובמצב שבו האדם מרגיש דומה במעט לגמר התיקון, "מעין עולם הבא", החברה נותנת לו התערותא דלעילא, התעוררות חיצונית, שלו עצמו אין משלו.

איך אפשר למדוד נכון כל הרגשה ולהיות בטוחים בנכונותה?

האדם עצמו לא יכול לבטוח במדידות שלו אלא אם כן עשה זאת כלפי החברה. חברה היא המדד במקום הבורא, אם היחס של האדם כלפיה הוא להשפיע, אם היא דורשת ממנו להשפיע לה, אם היא מעלה את חשיבות המושג דלהשפיע הנקרא "גדלות המטרה", "גדלות הבורא", לרמה הגבוהה ביותר, ומראה לו שרק זה חשוב, וכל יתר התכונות והמצבים הם נבזיים, לכן כלפי כל אלה האדם יכול למדוד את עצמו, את המחשבות שלו, את הכוונות שלו, איך תכנן את הזמן שלו ואת חייו.

אבל אם החברה לא מציבה לו אמות מידה כאלה, כלפי מה ימדוד את עצמו? האדם עצמו יכול להציב קני מידה שונים, סרגלים או משקולות, ותמיד להצדיק את עצמו. אין לאדם שום אפשרות למדוד את עצמו אלא אם כן יבנה מדד חיצוני שנקרא "חברה".

האדם עצמו לא יכול לדעת איך למדוד. לכן כולם בטוחים שהם צדיקים, שהם משפיעים, ולכל היותר הם מעזים להודות "כולנו גנבים". איש לא חושב שהוא רשע, איש לא יכול לחשוב כך. האדם לא יכול להגיד לעצמו שהוא רשע. למה? כי בזה ה"אני" שלו מתבטל, נפגע עד כדי כך, שהאדם לא יכול לסבול את עצמו. וזאת האדם לא יכול להרשות לעצמו. ההרגשה היא נוראית, ומיד מכסים אותה במשהו, הצדקות עצמיות או תירוצים.

לכן, אם לא החברה שכל הזמן תדחוף את האדם, תעורר אותו לכיוון הנכון, תדרוש ממנו התקדמות ותיתן לו את קני המידה הנכונים איך עליו לנהוג, אין לאדם שום אפשרות להתקדם.

איך להתייחס לחברה נכון?

על החברה לעזור לאדם להבין איך להתייחס אליה נכון, ולתת לו כוחות לשנות את עצמו. החברה היא כמו הבורא, אבל בתוספת עוד רעיון אחד שעליה לדרוש מהאדם, לא סתם להשפיע זה לזה ולחיות היטב בקרב חברה טובה ויפה, כמו שמארגנים מועדון חברתי יוקרתי.

בחברה חייבת להיות מטרה ברורה, שכל הפעולות שהחברים עושים אינן לשם נוחיותם בחברה, אלא כדי להידמות לבורא, להגיע אליו, להידבק בו. ואז החברה תצליח. ואם אין לחברים את המטרה הזאת, החברה תיכשל כמו החברה ברוסיה הסובייטית או החברה הקיבוצית, כפי שמתאר בעל הסולם במאמר "השלום".

למה האדם לא יכול לעשות בכל רגע חשבון נכון של אני כלפי החברה?

מפני שחברה לא דורשת זאת מהאדם. ולמה החברה לא דורשת זאת מהאדם? כי הוא לא מצא את החברה הנכונה, הוא לא בנה אותה.

מה פירוש שהחברה נותנת לחבריה תמונה של מצבם?

בעל הסולם כותב במאמר "החירות", שהחברה היא הכול. החברה היא הבחירה היחידה של האדם. ככל שהחברים יכולים לבנות אותה ולייצב אותה כלפי עצמם בצורה נכונה, היא משמשת במקום כל האמצעים שחסרים לחברים להשגת המטרה.

איך חברה של אנשים שלא יודעים מהי המטרה הנכונה, יכולה לכוון את האדם למטרה הנכונה?

בעל הסולם אומר, שאם הרצון הכללי בחברה הוא חיפוש המטרה הנכונה, ללא הבנה או כיוון, זה מספיק כדי להתקדם למטרה בצורה נכונה, אם החברה מחייבת כל חבר וחבר להשפיע לחברה כדי להגיע לבורא, להידמות אליו.

התנאי הזה חייב להתקיים, כי האדם עומד להשפיע לחברה, וההשפעה שלו היא על מנת לקבל, שאינה השפעה כלל, והוא לא אוהב את החברים, הנמצאים גם הם במצבו. אבל האדם עושה לעצמו תנאי מיוחד, הוא עומד להשקיע את עצמו בחברה הזאת כדי להגיע לבורא.

בכך שהאדם הולך להשקיע את עצמו בחברה ובחברים, הוא מתנתק מהרצון לקבל שלו. הוא לא רואה בזה שום דבר טוב וכדאי. אבל משום שהבורא נעלם והוא משתוקק אליו, הוא מוכן להשקיע את עצמו בחברה. ואז, על אף שהוא משקיע בחברה כדי שיהיה לו טוב ממנה, בגלל שהוא מעמיד תנאי נוסף, שהוא רוצה להגיע לבורא, והבורא נעלם, והוא מרגיש בזה חוסר טעם - האדם מתנתק מהרצון לקבל - לא בפועל, אלא רק רוצה להתנתק, עד כדי כך שבהשפעה לחברה הוא מזמין על עצמו אור מקיף מהבורא.

האדם עושה פעולה שתואמת לפעולת השפעה, ואז האור מקיף פועל עליו. כי בכך האדם נכנס להתאמה מסוימת לאור. עדיין לא התאמה בפועל, לא בכלים, אין עדיין מסך ואין אור חוזר, אבל ההתאמה הזאת מספקת כדי למשוך עליו אור מקיף, שנקרא "אור המחזיר למוטב".

ואם האדם באמת משקיע בזה, תלוי עד כמה החברה נותנת לו ההתרוממות, התעוררות, רצון, חשיבות, כוח, דחף, בהתאם לזה הוא מושך הרבה מאוד אור מקיף "המחזיר למוטב", שהופך להיות "משיח". הוא מחזיר את האדם למוטב, מושך אותו למוטב.

אחרי מצב "אברהם", "חסד", באים לאדם המצבים הבאים. כמו שתיקון הכלים נעשה מהקל אל הכבד, כך בא האדם מתיקון הכלים דהשפעה לתיקון הכלים דקבלה. ממצב של חפץ חסד, לקבלה על מנת להשפיע.

למה נקרא ש"כלים דהשפעה מקבלים מעליון וכלים דקבלה מיתקנים בעצמם"?

טבע האדם הוא כלים דקבלה. כתוב שהבורא, שרצה לקרב את האדם למטרת הבריאה, ברא את הבריאה כשכולה רצון לקבל. הוא רצה להגיע לרצון לקבל עצמו ולתת לו את שיטת התיקון הנקראת "תורה".

אבל רצון לקבל שכלול רק מעצמו, לא מסוגל לקבל את שיטת התיקון, כי איך יוכל לתקן את עצמו אם אין לו הכנה לתיקון? הוא לא מבין מהי, בתוכו הוא לא כלול עם שום תכונת ההשפעה. הוא כמו כלב או חתול שמסבירים להם שצריך להשפיע, זה פשוט לא נקלט. לכן כתוב ש"אומות העולם" לא קיבלו את התורה.

כל רצון ורצון מהרצונות לקבל של ה"גוף" השלם, משבעים הרצונות (שבע כפול עשר), "שבעים אומות העולם", ז"ת ("ז' ספירות תחתונות"), לאיזו תכונה שלא תפנה, אין בה יכולת להבין את מטרת הבריאה, לקבל אותה כמטרה, להתחבר עמה ולהשיג את האמצעי להגיע אליה. לכן כתוב, "אומות העולם לא קיבלו את התורה".

ואז הבורא בא והציע אותה לישראל, ששמחו מאוד לקבלה. כלומר, הבורא לקח את הכלים דהשפעה, שלא שייכים לנברא, שלא שייכים לבריאה, והכניס בהם את עניין התיקון. אבל את התיקון צריכים לעבור כלים דקבלה, אז מה התועלת בכך שיש כלים דהשפעה לחוד וכלים דקבלה לחוד, וכלים דהשפעה מחזיקים בשיטה איך לתקן את הכלים דקבלה?

מה יש לישראל מקבלת התורה - לגלגלתא ועיניים מקבלת השיטה איך לתקן את האח"פ? לאחר מכן מתרחשת שבירה שמוציאה את ישראל לארבע גלויות, להתערבב בארבע דרגות העביות עם אומות העולם, ובכך לתת להם חלק מכלים דהשפעה ואת שיטת התיקון. ואז מתחילים ביחד להיתקן. אלא שבכל מקום ובכל ערבוביה, קודם מיתקן ישראל, גלגלתא ועיניים של אותו רצון או אותו חלק של הכלי השבור, ורק אחר כך האח"פ.

כלומר, קודם מתקנים את הכלים דהשפעה, שנקראים "אתערותא דלעילא", מפני שהם הכלים של הבורא שניתנו יחד עם התורה, עם האמצעים איך לתקן. ומה מתקנים בכלים דהשפעה? את העביות שהם קיבלו עקב התערבבותם עם כלים דקבלה שנמצאים בכלים דהשפעה. כי יש כלים דהשפעה שהתערבבו עם כלים דקבלה, ושאפשר להוציאם מכלים דהשפעה.

מה פירוש "להוציא"? שאפשר לצמצם לחלוטין את השימוש בכלים דקבלה, ובכל מקום ובכל מצב להשתמש רק בכלים דהשפעה. זה נקרא שמתקנים רק גלגלתא ועיניים. אבל את הגלגלתא ועיניים מתקנים על פני גובה האח"פ שמצמצמים. והאח"פ יכול להיות בעביות שורש, א', ב', ג', ד'. לכן ישנם סוגים שונים של גלגלתא ועיניים. והתיקון הזה נקרא "אתערותא דלעילא". מדוע? כי בכך רק מחזירים את המצב של גלגלתא ועיניים לקדמותו.

והתיקון הבא אחריו הוא תיקון הגלגלתא ועיניים עם האח"פ שבתוכם, הנקראים "אח"פ דעליה". וכך מתחילים לעורר את האח"פ שבתוך גלגלתא ועיניים, לעורר אח"פ דעביות שורש, א', ב', ג', ו-ד'. שזה כבר תיקון בחינות "אומות העולם", אבל רק אלה שנכללות בגלגלתא ועיניים. ואז בא תיקון של גלגלתא ועיניים בתוך האח"פ. ותיקון האח"פ דאח"פ הוא רק בכך שמבודדים את הכלים הללו ולא נוגעים בהם, ששמים כנגדם מגן, כדי לא להשתמש בהם, ובכל היתר משתמשים.

התיקון של "נח" הוא התיקון הראשון. כשישנם כל ארבעת סוגי הכלים. והאדם שכלול מכולם מתחיל לתקן אותם במצב שבו הוא נכנס לתוך "התיבה", לתוך בינה, בתוך כלים דהשפעה - ומצרף רק את הגלגלתא ועיניים שלו לעליון, מתקן רק אותם. ואף על פי שמבחוץ יורדים עליו "מי המבול", הם לא נוגעים בו, מפני שהוא מבודד מכל ההפרעות על ידי המסך שמכסה את כל הכלים דקבלה שלו, שבהם הוא לא משתמש. עד שהוא מתקן את כל הגלגלתא ועיניים שלו.

ולאחר שתיקן את כל הגלגלתא ועיניים, וקיבל בינה, את כל תכונת הבינה, הוא "יוצא מהתיבה". "תיבת נח" היא ם סתומה - מ ו-ס הן צורות הבינה. כשהוא מתקן את כל הכלים דהשפעה ומצמצם תמידית את הכלים דקבלה בלי להשתמש בהם, זה נקרא שהוא מבדיל את התיבה מ"מי המבול" שעוברים על האח"פ, על כל הכלים דקבלה. אם הוא מתקן ומגדל את הכלים דהשפעה עד הגבול הנכון, הוא יוצא מהתיבה לפיסת יבשה, והוא יכול לעמוד על ה"קרקע" ולהתחיל תיקונים גם עם הכלים דקבלה.

כל החיוּת שלו נובעת מבינה - ה"חיוֹת" שלקח עמו - כל החיוּת שלו מחוברת כבר מתוך בינה למלכות. ואז מתחיל "דור חדש", שבו בינה ומלכות מחוברות יחד.

איך הכלל "ואהבת לרעך כמוך" קשור לכלים דקבלה ולכלים דהשפעה?

האדם לבדו לא מסוגל לרכוש כלים דהשפעה. אפילו יהיה צדיק, כמו שהיה נח ביחס לבני דורו, שכולם היו רשעים גמורים. כלומר, בין כל הרצונות של האדם יש רק רצון אחד קטן, שאין לו סיכוי לנצל את הרצונות האחרים לטובתו ולהוציא את עצמו מכלל הרצונות, לפתח את הנטייה שלו, אם הוא לא ייכנס למצב הנקרא "תיבה". ובשבילנו ה"תיבה" היא החברה.

בעל הסולם כותב במאמר "הערבות", שאם החברים בקבוצה יהיו מסוגלים לבנות חברה גדולה דיה ובעלת כוח, שתיתן לכל אחד מחבריה ביטחון שלא יחסר לו דבר, שסביבו נמצאים הרבה אנשים נאמנים, שהוא עצמו יכול לעזוב את דאגותיו לרצון לקבל שלו, מפני שהוא שייך לסביבה העוסקת בזה ובה הוא יוכל להיות חופשי לגמרי ממנו. אם האדם מרגיש כך, הוא בהחלט מסוגל לצאת מתוך הרצון לקבל שלו.

מכאן עלינו להבין שבשבילנו, "תיבת נח" היא מערכת שתספק לכל חבר וחבר מצב שבו האדם יהיה בהרגשה שבתוך החברה הזאת חייו הגשמיים והרוחניים בנויים בצורה נכונה, בשיטה, בתמיכה, ושהוא יכול להמשיך ולסמוך בעיניים עצומות על חבריו. אם אין לאדם את התנאים הללו, הוא לא יכול לנצח. וזאת העבודה.

יש לבנות תיבה ולעבור בה יחד את המבול. "מבול" הוא כל החיבורים הלא נכונים בין בינה ומלכות. "מי המבול" הם בינה, אבל שיש בהם גבורות וכולי, ושמהם צריך להינצל. כי אין קרקע, אין אדמה, אין כלים דקבלה, ישנם רק חיבורים שונים בין כלים דהשפעה לכלים דקבלה, שהאדם עדיין לא מסוגל לעבוד בהם. כלומר, על האדם לעבור כל מיני צורות מוטעות של שימוש בשיטה, להתנקות מהן ולבחון מהן רק את הגישה הנכונה היחידה, שאז זה נקרא שהאדם נמצא בתיבה שלו כנגד כל מי המבול. ההבדל הוא בין מים רגילים לבין "מי גבורות", "מי מבול".

מהי האהבה שמביאה לערבות?

בינתיים אי-אפשר לדבר על אהבה. אהבה היא התוצאה, ולא משהו שעובדים עליו. "ואהבת לרעך כמוך" היא מטרה שבאה מתוך פעולות. אהבה היא קניין, ולא אהבה שמגיעה פתאום. אהבה מקורה משורש העליון, והיא באה כתוצאה מהרבה טובות שעושים זה לזה, ומתקיימת רק מתוך העשייה הזאת. מהשורש לומדים איך משיגים את תכונת האהבה.

לאיש מהחברים וגם לכל הקבוצה יחד אין מצב של אהבת חברים, אבל אם עושים פעולות שהמקובלים קבעו שעל ידן מגיעים לאהבה, זה נחשב שעוסקים באהבת החברים. לא נמצאים בה, אלא בונים את המצב הזה בחברה.

מהן הפעולות שקבעו המקובלים, שמביאות לאהבת חברים?

הפעולות הללו הן השקעה מרבית זה בזה, בדומה להורים חשוכי ילדים שמטפחים ילד מאומץ. הם מאמצים אותו כתינוק, ומיד מתחילים להתייחס אליו כאילו היה ילדם. וככל שהם משקיעים בו יותר, הולך ונבנה בהם יחס של אהבה כלפיו, עד שלדבריהם, הם אוהבים אותו אפילו יותר ממה שהיו אוהבים אילו היה בנם הביולוגי. כי בקשר הזה אין קשר בהמי, אלא רק קשר רוחני, רק לפי מידת ההשקעה בו. ידוע שהקשר הזה חזק יותר. כל הדוגמאות בעולמנו מוכיחות זאת. לכן האהבה תלויה בהשקעה, וכך צריך לעשות בחברה.

אם רק דרך "ואהבת לרעך כמוך" מגיעים ל"ואהבת את ה' אלוקיך", אז כדי להגיע ל"ואהבת לרעך כמוך", חייבים להשקיע ב"כמוך", בחבר "כמוך", כמו שאני משקיע בעצמי. יש לעשות את הפעולות הללו ללא רגש וללא שכל. הדאגה הזאת היא הבונה בנו את הכלים, מזמינה את האורות המקיפים ומתחילה לחבר את כל החברים לכלי משותף, שמזמין, מושך אור כללי גדול יותר. ואז, באמצעות האור הזה, כל חבר וחבר יכול להשקיע בקבוצה עוד יותר.

האור שבא לכל חבר מהשקעה שלו נותן לו כוח פרטי. אבל אם מחברים את כל החברים לכלי כללי, האור שבא לכלי הכללי מאיר לכל חבר, ומושך כל חבר לכלי הכללי הזה. כלומר, בתהליך הזה ישנן הרבה פעולות, כלליות ופרטיות כאחד, שבאות מלמעלה, מן האור. ועל יד הפעולות הללו מגיעים למצב של אהבת הזולת. מהי "אהבת הזולת"? כשדואגים לכלים זרים במקום לכלים של עצמנו, ואת הכלים של עצמנו אנו מפקיעים לטובת החברה מבלי לדאוג להם.

בעולם שלנו יש נטייה מסוימת להגיע ליחסים כאלה, ברמה הגשמית, מצד האישה, כנגד נוקבא עליונה, בהתחברות שלה לבעלה. לאישה יש מעין גישה, דרישה כזאת, להיות שייכת דרך הפקרת הכלים. רואים זאת בכתובה וכולי.

גבר מייצג את ההשפעה, את הבורא, ואישה מייצגת את הכלי שעומד להיתקן, שרוצה את התיקון. לכן בטבע הגשמי של האישה יש משהו מעין זה, שבא מהטבע הרוחני. כמו שנאמר ב"תלמוד עשר הספירות", שהיא מעדיפה "קב ותגפלות מתשעה קבים ופרישות". אבל יש ללמוד זאת ביחס לקבוצה.

האם חשוב לדעת אילו הפרעות עוברות על החברים בכל העולם?

צריך להיות קשורים עם כולם על ידי השתתפות איתם. יש להכניס את כולם לאותה "תיבה". איך נח עשה זאת? את מי הוא הביא לתיבה?את כולם. את כל הכלים שיש בהם כוח החיות, שעליהם לגדול, להינצל מ"מי המבול" - גם ממלכות וגם ממלכות שמחוברת עם בינה - רק לצאת לכלים דהשפעה נקיים.

נתינת עזרה לכל קבוצה ולכל הקבוצות להתנתק מהמקום שבו הן נמצאות, מעניקה רווח כללי גדול מאוד. כי נוצרים כלים דהשפעה, השתוקקויות לבורא, בחינת ישראל, על פני כל מיני אח"פים וכל מיני תנאים שישנם בכל מקום, שנותנים בסיס רחב מאוד וחזק מאוד לכלים דהשפעה.

האם לכל מדינה ולכל קבוצה יש הפרעות שונות?

במדינות שונות יש הפרעות שונות, ויש גם קבוצות שונות, ומתוך זה יש לעבוד איתן. איננו בוחרים את המצבים האלה, אלא מתמודדים עם מה שניתן לנו. האדם לעולם לא צריך להתמודד נגד משהו חיצוני, הנמצא מחוצה לו. צריך להתגונן, צריך להגן על מה שחשוב, על מה שהוא עיקר לפנימיות, כנגד חיצוניות. והמגן הזה שבונים, הוא עצמו מגדיל את הגלגלתא ועיניים, את הפנימיות.

איך אפשר להשתתף בצער האחרים?

לא משתתפים בצער, אלא משתתפים בחיבור עם קבוצות אחרות, שגם הן משתוקקות לאותה המטרה. מעבירים מקבוצה לקבוצה התפעלות, חשיבות המטרה, כדי שיהיו מגן כנגד כל "מי המבול", שעוברים על הכול. הפעולות הללו נקראות להתמודד נגד "המבול", להיות ב"תיבה", בביטחון, ב"ם סתומה", בתכונות הבינה, כשאיש כבר לא יכול להזיק לנו.

כל קבוצה וקבוצה, וכל הקבוצות יחד, חייבות להיכנס למצב הזה, ובכך להגדיל את עצמן ולעמוד בכל "מבול" שיהיה, כי עד שלא יעבור כל האח"פ מעל ה"תיבה", אי-אפשר יהיה להגיע למצב שבו עולים על היבשה.

אם יודעים מה הקושי שהחבר ניצב מולו, האם צריך להציל אותו?

הגישה הזאת מוטעית, מפני שבמצבנו אין לנו אפשרות להכיר את הקושי של החבר. כרגע אסור לנו לעסוק בחיבור כלים דקבלה עם החבר, אלא ההפך, על כל חבר להתנתק מהכלים דקבלה שלו ולעסוק רק בהגדלת גלגלתא ועיניים - בחשיבות הבורא וברצון להידבק בו, בלי שום הרגשה בכלים דקבלה. אין סיכוי להתקדמות בלי זה.

ולעסוק בכלים דקבלה, כלומר, "להשתתף בצער הציבור", בצער החבר, לקחת את הכלים דקבלה שלו ולהתחיל לתקן אותם, לצרף אותם לעצמנו, לא מתאים למצבנו, אלא לשלב מתקדם מאוד, שהאדם מגיע אליו רק אחרי שהוא מתקן גלגלתא ועיניים ועובר שכר ועונש.

צריך לעסוק רק בגדלות הבורא, גדלות שתיתן לכל חבר וחבר הרגשה של "תיבת נח", שאיתה יינצל מכל ההפרעות. ואם האדם מתחיל להתעסק בהפרעות של חברים אחרים, ובמקום להתמודד עם ההפרעות שלו, שגם כך אינו מסוגל להתמודד איתן, הוא לוקח הפרעות של החבר, שהן שכפול מוגדל של חוסר אהבת הזולת שלו, מה הוא מרוויח מזה? הרי באמת לא אכפת לו מההפרעות של האחר, ועוד הוא מתערב בהן עם אדישותו, כי לא תיקן עדיין את היחס שלו כלפיהן.

איזו התפעלות מחבר מועילה ומעלה?

האדם לא יכול להתפעל מסיפוריהם של חבריו על יגיעה שהוא לא יכול להעריך. אין לו כלים של החברים, והוא לא יכול למדוד את היגיעה שלהם, אלא רק להתפעל מבחוץ. לכן רב"ש קובע, שצריך לספר זה לזה רק דברים טובים, ורק לשמח זה את זה. אין עוד מה לעשות עם החבר חוץ מלעזור לו להיות שמח. שמחה חסרה תמיד, ותמיד אפשר להוסיף עליה.

אל לנו להיכנס לשום בירור על הצרות והבעיות שיש לכל אחד בתוכו ולהשתתף בצערו. עלינו להתרומם מיד מעל כל החשבונות, ולדבוק בבורא כאילו נמצאים בגמר תיקון, ולשמוח על שזכינו להיות קשורים למטרה ועל שבקרוב נזכה בה.

בהלך רוח שהוא פחות מזה לא יתקיים חיבור. החיבור קיים בעליון, ולא בין החברים. אין חיבור בין בני אדם אם הבורא לא נמצא ביניהם - "איש ואישה ושכינה ביניהם". לא יכול להיות אחרת. אחרת בונים שיטה קיבוצית או קומוניזם, שיביאו להרס, לא לתועלת. כי מתגלים רק כל הכלים הלא מתוקנים, שהיו בהסתרה כל הזמן, אלה שהאדם כיסה אותם ולא הצליח לתקן בהם מאומה. הכלים הללו גדלים עוד יותר, והופכים גרועים עוד יותר משהיו קודם לכן. כי כל אחד לוקח מהאחר תוספת של רצון לקבל, שגורמת להכבדה כללית.

רק התרוממות מעל הכלים דקבלה, כמה שיותר אל כלים דהשפעה, רוממות המטרה, רוממות הבורא והדבקות בעליון היא הצורה היחידה שניתן להשתמש בה. כמו בלוני הליום המתרוממים באוויר ו"נדבקים" לתקרה. אין דרך אחרת.

אם הבורא מתגלה בכלי העולמי, למה צריך לעסוק בהפצה בישראל?

גיבוש הכלי העולמי לא מפחית בשום פנים ואופן את חשיבותה של ההפצה בישראל, אבל היא חלק בלתי נפרד מההפצה הכלל עולמית. הכוחות יבואו מבחוץ. ההתפעלות של הקבוצה הפנימית בישראל מהחיבור עם הקבוצות בחוץ לארץ, תעזור לה לחבר את הקהל הישראלי לקבלה. לא נוכל להמציא כוח משיכה אחר לאנשים בישראל, אלא מתוך ההתפעלות הכללית של הקבוצה הפנימית מהקבוצות בכל העולם.

הקבוצה הפנימית עצמה לא תוכל למשוך את ישראל לקבלה. לא צריך לחבר מיד את המתחילים או את ההפצה בישראל, לעבודה הזאת עם הקבוצה העולמית, אבל ההתפעלות שתהיה לנו, הביטחון, הכוחות, כוחות השכנוע, הכוח הפנימי שימשוך אנשים ויעניק להם תחושה שיש כאן משהו בשבילם, כל זאת נקבל מתוך העבודה עם הקבוצות בחו"ל.

אם השתוקקות לבורא של כל אדם בעולם נקראת "ישראל", למה יש זהות ישראלית בגשמיות?

אחרי שבירת הנשמות, הבחינה הרוחנית "ישראל" נמצאת בכל אחד ואחד, כשבכל נשמה התערבבו יחד חלקים מגלגלתא, עיניים ואח"פ. הערבוביה הזאת בכל פרט מאפשרת לכל אדם להתעורר כלפי הבורא, בהתאם לסוג נשמתו ובהתאם ולמיקום שלה בכלי הכללי של "אדם הראשון". וכל אלה שמתעוררים נקראים "ישראל"ישר-אל, לפי הכוונה שלהם כלפי הבורא.

לכן, בחינת ישראל בהבחן הרוחני היא לפי ההשתוקקות. ויש בחינת ישראל לפי החומר, כהעתקה מרוחניות לגשמיות. סוג נשמות שמחוברות לגופים, המשתייכות לבחינת ישראל לפי הגופים, ולא לפי ההשתוקקות. והם ברמה אחרת לגמרי מרמתם של אלה המשתוקקים לבורא, ויכולים אלה להיות אפילו גויים כמו רבי עקיבא, אונקלוס ואחרים, שהיו מקובלים גדולים. כל התורה שלנו מקורה ברבי עקיבא.

והבחינה הזאת היא במישור אחר לגמרי, למטה מהמישור הרוחני, במישור הגשמי, הגופני, של העולם הזה, שמקובלת אצלנו בצורתה הגשמית כעם ישראל. בעם ישראל נכללים כל אלה שמקבלים מדור לדור חינוך יהודי כהעתקה מרוחניות לגשמיות, ובניגוד לאחרים, מחויבים לקבל על עצמם את שיטת התיקון, ואפילו אין להם השתוקקות לבורא.

ברור מה יקרה לבחינת ישראל הרוחנית, אותם האנשים בכל העולם שיש להם השתוקקות לבורא. הם יקבלו על עצמם את שיטת הקבלה, ויתקדמו הלאה לפי רצון שהבורא יעורר בהם. אבל אלה שהם בחינת ישראל לפי גופם, בעלי תעודת זהות יהודית שאינם יהודים לפי פנימיותם כי אינם מתייחדים עם הבורא, יהיה עליהם לעסוק בתיקון ללא אתערותא דלעילא, ללא התעוררות הנקודה שבלב. אלא מפני שניתנה להם שיטת הקבלה, המחייבת אותם, למרות תהליך ירידת הדורות, להתמודד נגד הרצון שלהם ולהתקדם לתיקון.

בעל הסולם מספר בספר "פרי חכם - מאמרים", במאמר "הגלות והגאולה", שבבית המקדש הראשון כל ישראל היו בהכרה רוחנית. אמנם במידה קטנה, אבל כולם היו בה. ובבית המקדש השני, כתוצאה מירידה רוחנית, הייתה התפלגות של העם לשני פלגים - זרם אחד הלך עם הנביאים, עם החכמים, והזרם השני היו המתייוונים, שהלכו עם הממשל - עם הקיסרים, המלכים והשרים - והם שהביאו את הרומאים, שהחריבו את בית המקדש השני.

אבל כבר אחרי חורבן בית המקדש הראשון החל הפילוג הזה בעם, לחלק אחד עם עביות גדולה, שקיבל ירידה מבית המקדש הראשון ולכן נחרב, ולחלק אחר זך יותר, שעדיין היה מחובר לרוחניות ולהרגשה רוחנית, ועסק בתיקונים, וחש וחי את החיים הגשמיים והרוחניים לפי החוקים הרוחניים.

אלא שהרצון לקבל גדל והלך עד כדי כך, שהתגבר כוחם של השייכים לממשל ולצבא, והם יצאו למלחמה נגד החלק שעסק ברוחניות, והגבירו בו את הרצון לקבל, כולל בתלמידי רבי עקיבא ובכהן הגדול, שתפקידו החל להימכר בכסף. והירידה הכללית הזאת הביאה לכיבוש הרומאי ולחורבן בית המקדש השני.

ומאז שנחרב בית שני, כותב בעל הסולם, נעשתה מחיצת ברזל המבדילה בין העם לבין חוכמת הקבלה. וחוץ מיחידים בכל דור ודור, לכלל ישראל אין הרגשה רוחנית ואין חיים רוחניים. המצב הזה נקרא "עם ישראל יצא לגלות". והגלות האחרונה היא גלות טוטאלית, לגמרי בהסתר. או הסתר רגיל או הסתר כפול, תלוי במידה שבה הרצון לקבל ממשיך לגדול בכל אחד ואחד מקרב העם, ובאומה כולה, ובתוך כלל האנושות. הוא גדל עד שהאדם מגיע למצב שבו הוא מנותק לגמרי מההרגשה הרוחנית.

אבל הניתוק הזה מהרגשה רוחנית לא משחרר את האומה הישראלית מהחובה לעסוק בתיקון. העיסוק שלה בפעולות חיצוניות במקום בפעולות פנימיות, בתיקונים, הוא מה שמביא לכל הצרות בעולם, כותב בעל הסולם בסוף "הקדמה לספר "הזוהר"". "ישראל", הכוונה לעם ישראל, ולא לבחינות ישראל שמתעוררות באנשים שונים בכל העולם, שאז הנשמות שלהם מתחילות להתחבר לאור העליון ולעלות "כנר ה' נשמת אדם", כניצוצות.

רק בחינת ישראל בעצמה צריכה להתעורר. כך אומר בעל הסולם בסוף ה"הקדמה לספר "הזוהר", ואז הפירמידה הזאת, של פנימיות ישראל וחיצוניותה, פנימיות אומות העולם וחיצוניותן, תהיה פירמידה נכונה. דבר לא יעזור לנו, עם ישראל חייב לעסוק בפנימיות התורה, שמביאה את האור המחזיר למוטב. ואם ישראל לא יעשו זאת, תתהפך כל הפירמידה, ובפירמידה ההפוכה ישראל נמצאים תחת שליטת הגויים.

עכשיו אנשים נוהגים כך עם הפנימיות שלהם. בחינת ישראל, השתוקקות לבורא, לא חשובה להם, חשובים להם כל הצרכים האגואיסטיים שלהם. כלים דקבלה שלהם חשובים להם יותר מכלים דהשפעה. כך יהיה גם בחומר, בחינת ישראל תהיה תחת הבחינות של אומות העולם, עד כדי כך שיום אחד הן יחליטו שישראל היא הגורם בעולם שאשם בכול, ולכן הוא מיותר ומזיק ויש למחות אותו מהעולם.

מה שנכון לפי התמונה הכללית של המציאות - גלגלתא ועיניים שנמצאים בשליטת האח"פ, ולא עובדים לתיקון עצמם ולתיקון האח"פ, האח"פ רוצה להשתמש בהם ככל שיוכל לטובת עצמו. ואם האח"פ לא יכול להשתמש בהם לטובת עצמו, מפני שגלגלתא ועיניים לא מסוגלים למשוך אור לאח"פ, מה יש לאח"פ מגלגלתא ועיניים הללו? כלומר, מצבנו במציאות החיצונית מתקרב למה שצריכה להיות הכרת הרע האמיתית.

האם יש להפסיק את ההפצה בדרגה הגשמית, ולעשותה רק בדרגה הרוחנית?

את הפצת הקבלה יש לעשות גם בקרב עם ישראל בעולם שלנו, וגם בקרב כל האומות ובכל העולם, לכל מי שמתעורר למטרת הבריאה. כי תיקון העולם יבוא מההתעוררויות הכלליות של בחינת ישראל בכל העולם, שהבורא נותן להם התעוררות.

מי נמצא בחלק הפנימי יותר של הפירמידה, גוי שיש לו תשוקה לבורא או ישראלי העוסק בפנימיות?

בפירמידה הזאת הפנימי והחיצוני בנויים כמו בעולם הרוחני. איך בנוי כלי רוחני אחרי השבירה? גלגלתא ועיניים, גלגלתא עיניים שבאח"פ, אח"פ שבגלגלתא ועיניים, ואח"פ. בפירמידה הנכונה, בחינת ישראל נמצאת למעלה ואומות העולם למטה.

מקרב ישראל, בראש הפירמידה נמצאים המקובלים, שעוסקים רק בגלגלתא ועיניים. מתחתם נמצאים אלה שעוסקים בחיצוניות התורה, בקיום מצוות מעשיות. תחתיהם אנשים שכביכול לא שייכים לכל זה, מסורתיים למיניהם. ובתחתית החלק של ישראל נמצא הכלל. ולמטה מישראל, החלק של אומות העולם נחלק לשניים, לצדיקים" - חסידי אומות העולם" ולמזיקים. זאת הפירמידה הנכונה.

אבל כאשר המזיקים באומות העולם גוברים על הצדיקים, וכשכלל העם בישראל גובר על המסורתיים, הרוב הזה, שבעל הסולם מתאר את לימודם ב"הקדמה לספר הזוהר" (אות ע'): "העושים את התורה ליבשה, כלומר, בלי משהו לחלוחית של שכל ודעת", גוברים על המקובלים שעוסקים בפנימיות וגורמים לפירמידה להתהפך, ובכך משבשים את היחס הנכון בין חלקיה, ומונעים מהאורות להגיע מלמעלה. כי האור שבא מלמעלה נכנס מהקל אל הכבד, לפי השתוות הצורה, בתנאי שהכלי מסודר מזכות לעביות, אחרת הוא לא יכול להיכנס.

ואז האור העליון הזה מראה את האחוריים שלו כלפי הכלי, ולכן העולם מלא צרות וכל אוכלוסיית העולם סובלת. והשינוי, קובע בעל הסולם, תלוי רק ביחסי הכוחות בין שני הגורמים הללו בעם ישראל, בחשיבות שנותנים לפנימיות התורה - לכוונות, ואלה שעוסקים בחיצוניות התורה - במעשה. זה עיקר הבעיה.

אם בקרב העוסקים במעשה, הפנימיות תהיה חשובה יותר מחיצוניות, כל הפירמידה, על כל שכבותיה, תסתדר כך שפנימיות תהיה חשובה יותר מחיצוניות.

לכן יש להגיע רק לסדר הנכון של הכלים. אם הסדר של הכלים יהיה נכון, השפע ייכנס ויסתדר בצורה הנכונה ולא תהיה עוד בעיה. אז בכל העולם יקבלו מאיתנו את ההשראה הזאת, שפנימיות חשובה מחיצוניות. ואיש בעולם לא יכבד עוד חיצוניות על פני פנימיות, כלומר, יעדיף את הכוח לשלוט על השכל, על הרצון, על השתוקקות לבורא. ההתהפכות הזאת תתרחש מאליה בתוך האנשים, התהפכות המחשבה, התהפכות החשיבות, שינוי הערכים. לא צריך לעשות דבר לשם כך, העולם הוא גולם המסוגל להשתנות מיד. אין לו אפילו כושר התמדה, והוא יקבל את השינוי הזה מיד. העיקר היא המהפכה שצריכה להתחולל כאן, בישראל. כוח הקבוצה העולמית יעזור לנו לחולל את השינוי הזה.

למה ההתהפכות צריכה לבוא דרך אומות העולם והקבוצה העולמית?

התהפכות היא תוצאה של השבירה. ההפצה בקרב אומות העולם ובניית קבוצה עולמית מתרחשות מפני שעקב השבירה התפזרו ניצוצין בכל העולם. ניצוצין נמצאים גם באחרון המזיקים, אחרת הוא לא היה מזיק. "מזיק" הוא מי שרוצה, על ידי הקדושה, למלא את הכלים דקבלה שלו, ולא חשוב לו איך.

כולם רוצים למלא את הכלים דקבלה שלהם, אך תלוי באיזה מחיר, באיזו מידת התחשבות, באיזו דרגת התחברות, עביות וניצוצות. את כל זה קובעת מידת הגסות שישנה באנושות. אי-אפשר להאשים את האנשים הללו על שהם חסידי אומות עולם או מזיקים. הם לא טובים ולא רעים, הם כמו אריה שחייב לצוד איילה כדי לאכול, על פי טבעו. הוא לא טוב והוא לא רע, הוא הטבע בהתגלמותו. כך גם אותם אנשים - הם טבע גולמי. אחרי השבירה יש בכל אחד ואחד התערבבויות שונות בין הכלים. ישנם כלים שבהם יותר כלים דהשפעה, וכאלה שבהם יותר כלים דקבלה. רצונות גדולים מסוג כזה ורצונות קטנים מסוג אחר.

בכל הפירמידה הזאת אי-אפשר להאשים איש חוץ מאלה העוסקים למעלה, בראש הפירמידה, בפנימיות וחיצוניות, וחייבים להגיע לאיזון נכון, ליחס נכון ביניהם, כך שהפנימיות תעלה מעל החיצוניות בנקודת השיא של הפירמידה.

אם יהיה איזון נכון, כל היתר יקבלו בהכרח, באופן מחויב המציאות, את צורתם הנכונה, וכל מבנה הפירמידה יסתדר ללא היפוך. ולא כמו שקורה עכשיו, שמדינת ישראל צריכה פתאום להיכנע להחלטות האו"ם לגבי גורלה. כרגע הם מחליטים, ועוד ניתן לזלזל בהם, אבל עוד יגיע מצב גרוע יותר, שבו אומות העולם ישלטו בישראל באופן מוחלט.

למה חשוב לסדר דווקא את הנקודה הגבוהה ביותר בפירמידה?

העיקר הוא המקום שבו נמצאת הנקודה שיכולה לתקן הכול. על ישראל לקבוע מה לשים בכפתור העליון הזה, שנמצא בראש הפירמידה, חלק פנימי או חלק חיצוני. אם ישראל תעדיף את חיצוניות התורה, לא יהיה לה קשר עם האור. ישנו נתק בנקודת המגע של הפירמידה עם האור העליון. אבל אם נעלה את פנימיות התורה, את השתוקקות לאור, לפי השתוות, השתוקקות להתאים את עצמנו לאור, בראש הפירמידה תיווצר נקודת מגע עם האור, שיתחיל מיד לסדר הכול.

ישראל לא צריכים לתקן את אומות העולם, אלא רק לסדר את נקודת המגע הזאת. וחוץ מזה, דבר לא יועיל. אין לנו טעם להסתכל על האו"ם או על מלזיה או על מישהו אחר. עלינו להסתכל על עצמנו. בסופו של דבר, בעוסקים בחיצוניות התורה טמון הפתרון לישראל ולכל העולם. כל התיקון תלוי בהם. והגויים יבינו זאת ויאשימו את כולנו. ההאשמה לא תלבש צורה של איזה נאום קצר וזניח, אלא תתבטא באופן רציני הרבה יותר.

האם אפשר לחייב את ישראל, באמצעות אומות העולם, לשנות את החשיבות בפסגת הפירמידה?

נקווה שהפעילות להפצת חוכמת הקבלה בקרב אומות העולם תביא לכך, שהחיוב שלהן כלפי ישראל יהיה רך, מועיל ובדרך תורה, ולא בדרך ייסורים. הקבלה תעלה בעיני אומות העולם את חשיבות התורה, כוח התורה, ואז החיוב שלהן כלפי ישראל יהיה בדרך התורה, לא בדרך ייסורים. האומות לבטח יחייבו את ישראל.

יש לצפות שהתוצאה העיקרית מהפעילות של הפצת חוכמת הקבלה בעולם תהיה, שהכול יבינו נכון מה קורה, איפה נמצאת התכלית האמיתית ומה תפקידה של ישראל כלפיהם, ויעזרו לעם הזה להתאזן ביחס נכון רק בשתי הנקודות החשובות ביותר שלו, בין אלה המשתוקקים לבורא מקרב ישראל, לבין אלה הנמצאים עדיין בתורה היבשה. אם היחס הזה יהיה נכון, ואם אומות העולם יסייעו בשינוי היחס, הדרך תהיה דרך התורה. אחרת הדרך תהיה קשה מעל לכל דמיון.

אם ידעו בכל העולם את העובדות הללו, הכול יבינו שהבעיה היא אכן גלובלית, עולמית, ושיש לפתור אותה באמצעות שכנוע וטיפול. השמדה לא תעזור כאן. אפשר להרוג עוד עשרה מיליון יהודים, ודבר לא ישתנה. תמיד יהיה צורך לעבוד עם קבוצה מסוימת של יהודים, שתעדיף את פנימיות התורה על חיצוניותה. זה הפתרון.

ואם אומות העולם יבינו אותו, יחסם ישתנה. אם הם יסכימו ואנחנו נסכים שהיהודים אשמים במצב, וכי הפתרון, המפתח, נמצא אצלם, כבר תיפתר חצי מהבעיה. מובן מאליו שהמצב הנוכחי הוא כפי שהוא. ומה עושים הלאה? איך בכל זאת ניגשים לתיקון? דרושה כאן הסברה.

העניין הוא לא לשכנע את אומות העולם, הם יבינו זאת מתוך עצמם. איך אמר ראש ממשלת מלזיה? "היהודים הם החזקים ביותר בעולם ברוחניות, ויש להם את כוח השליטה הרוחני על כל העולם." בקרוב תהיה העובדה הזאת מקובלת על דעת כולם. לכל האומות ישנה כבר ההרגשה הפנימית הזאת. מתפקידנו להסביר כעת בכל העולם שהעובדות אמנם נכונות, אבל שיש סיבה ליכולת הזאת, ומהי התוצאה ממנה. המצב הנוכחי הוא ממש סיוע מלמעלה, בדרך טובה יחסית, בינתיים, בלחץ רך, מתון.

למה חשוב לעסוק בישיבת חברים כלל עולמית בחיבור בינינו, ולא בעבודה פנימית יותר?

אם אנו עוסקים בחיבור עם הקבוצות בעולם, איננו יכולים לעסוק בעצמנו בצורה פנימית ואישית יותר. אם עוסקים בקבוצה או בקבוצות בעולם, יש לעסוק בחיבור שבינינו ולצבור ממנו יותר כוחות. ובכך אכן נשלוט בכל העולם.

אם בכל פעם נגביר כך את כוחנו, נשלוט יותר ויותר על המתרחש בעולם, בכך שנמשוך את האורות המקיפים קרוב יותר אלינו. ואז, מהארת המקיפים, יהיו יותר כוחות בקבוצה, וכנגדם יתגבר החושך בחיצוניות, כי הם מופיעים תמיד זה לעומת זה. ובהתאם לכך יבואו המעשים, אנשים יבינו היכן נמצא האור ושהם שרויים בחושך. מעשים שונים יתרחשו בעולם, אך כרגע לא ידוע מה תהיה צורתם. את כל התכנון הזה עושה המערכת העליונה. עלינו לעסוק רק במה שמוטל עלינו, לפי מה שהמורים שלנו כותבים לנו לעשות.

האם חושך הוא תמיד סימן לאור?

חושך הוא תמיד סימן לאורות גדולים מאוד, הנמצאים בקרבת מקום ובצורה ההפוכה מהכלי. כך לומדים על ימות המשיח, שאז יתגלו בעולם הרבה מלחמות ובטישות, וצרות וכולי. כל המצבים הללו יכולים להתקיים ברוחניות בלבד, כשהאדם מחפש והאומות מחפשות את הרוחניות עד שמוצאים אותה. הכול יכול לקרות בצורה פנימית. מלחמת גוג ומגוג מתרחשת כבר עכשיו. המלחמות, המוות, ההרס והפצצות נוכחים בחיינו כבר עתה. זה כבר קורה מזמן. השאלה היא רק עד כמה נזרז את הזמנים.

איך לחזק בתוך החברה פנימיות על פני חיצוניות?

בתוך החברה מחזקים פנימיות על פני חיצוניות באמצעות התעסקות באהבת חברים. כך מחזק האדם את הפנימיות, את החלק הפנימי שלו. מהו "חלק פנימי"? אותו חלק שיש לו השוואת הצורה לאור יותר משיש לחלקים האחרים. לכן הוא נקרא פנימי יותר.

במאמרי הרב"ש, "שלבי הסולם" כרך א', השייכים לפרשת נוח, מביא הרב"ש את פירושיו ופירושי בעל הסולם לספר "הזוהר" בחלק העוסק בנושא התיבה, סביב עניין כוח הבינה והאמונה שהאדם רוכש בתחילת התפתחותו הרוחנית. בלי כוח הבינה האדם לא יכול להתקדם; הוא היסוד, עמוד התווך שאותו האדם בונה וסביבו הוא מתקיים בבירור ובתיקון יתר ההבחנות.

כוח הבינה, הדומה לתיבה, הוא כוח שעל האדם לבנות בתוכו, מסביבו כקבוצה, וסביב כל האנושות. הכוח הזה נקרא "ערבות", כוח שהאדם רוכש כתוצאה מעבודה על ההפרעות שבאות אליו, משאֵלות מי ומה שבאות אליו ושהוא מחויב לתרץ אותן. כוח אמונה הוא הכוח שעוזר לאדם להינצל. הוא נעזר בכוח הזה, כדי להתרחק מכל ההפרעות שבאות לו מהרצון לקבל. האדם הנמצא בהסתרה מהבורא נצמד רק לכוח האמונה שלמעלה מהדעת.

ובבניית הכוח הזה, האדם בונה את היסוד, כמו שכתוב: "צדיק באמונתו יחיה". אם הוא רכש את כוח הבינה, את כוח האמונה, ובמידה שיש לו כלים דהשפעה, הוא מצרף אליהם כלים דקבלה, כלומר, מתחיל לתקן את הרצון שלו, ולתקן את עצמו. אבל קודם לכן עליו לרכוש את תכונות הבורא, את כוחות הבינה, כי רק בתנאי שהאדם רוכש את תכונות הבורא, הוא יכול לאחר מכן לצרף אליהן את תכונותיו עצמו.

וזאת היא נקודת המפנה ביחסו של האדם לעצמו ולקבוצה, עליו להיות מנותק מהרצון לקבל שלו בתחילת העבודה, לא להביאו בחשבון, לא להיכנס לבירורים ולא לעבוד עם ההפרעות עצמן, אלא רק לרכב על גבן.

עליו לראות את הקבוצה ואת העולם מתוקנים, ולדעת שההפרעות המגיעות אליו, באות מהבורא. והפרעות הללו באות רק כדי שיצדיק את הבורא, כמו שאומר הכתוב, שצדיק "באמונתו יחיה". כלומר, למרות כל ההפרעות והשאלות "מי ומה" שהבורא שולח לו, והוא רואה אותן בעולם, ובהתנהגות החברים שנראית לו לא מתוקנת, האדם הולך מעליהן.

האדם לא טובע ב"מי המבול". אלא ההפך, רוצה להינצל מהם, סוגר את עצמו, לא נכנס לביקורת ולחשבונות שמביאים לו הרצון לקבל שלו וכל החושים והשכל שלו, אלא מצדיק את הבורא, ששולח לו אותם רק כדי שילך מעליהם ויצדיק אותו ויצדיק את הסביבה. ורק כאשר האדם מתייחס כך למה שקורה לו, הוא מגדל את הגלגלתא ועיניים שלו, את הכלים דהשפעה.

לאחר שהאדם רוכש את תכונת הבורא, יש לו יסוד, "צדיק יסוד עולם". הוא רכש את הכלים דהשפעה, את האמונה כ"יסוד עולם". ועל יסוד זה הוא יכול להתחיל לברר גם את הכלים דקבלה, שהם בעצם הכלים האמיתיים שלו, אבל לאחר שרכש כלים מהבורא, את האמונה, הוא יכול לצרף אליה כלים דקבלה, כאח"פ דעליה, ולהתחיל לתקן אותם. אבל רק לאחר שיש לו יסוד.

אמנם כלים דהשפעה קטנים הם, חפץ חסד, בחינת ישראל, שהיא הקטנה מבין האומות, אבל בלי היסוד שלהם אין לאדם יכולת לעבוד עם כלים דקבלה. ולכן את כל ההפרעות יש לקחת רק כדי לבנות מעליהן, באמונה שלמעלה מהדעת, את היסוד הזה, כלים דהשפעה בלבד. ואחרי שהיסוד נמצא, ומהווה בסיס איתן, אז אפשר להתחיל לתקן את הכלים שלנו, להתייחס להפרעות, לשאלות מי ומה, ביעילות.

אלא שהיעילות מתבטאת אחרת. כלומר, אנו לוקחים את השאלות האלה, את ההפרעות, ומתחילים לעבוד איתן. מגלים את היכולת להשתמש בהן בעל מנת להשפיע. לראות במצבים הגרועים ובתכונות הלא מתוקנות אפשרויות לעבודה כדי להתקדם מעלה, אל הבורא - כאח"פ דעליה. אבל זאת כבר עבודה אחרת.

מתוך זה לומדים איך יש להתייחס לא רק לקבוצה הקטנה, אלא גם לקבוצה הגדולה, הרחבה יותר. לומדים שלא חשוב מי האנשים שם ולא חשוב מה ההכנה שלהם, מה עומק ההבנה והידיעה שלהם, אלא חייבים לקבל אותם כשותפים לדרך ולא למתוח עליהם ביקורת. יש להתייחס לכולם ביחס שווה, כאל אנשים מתוקנים וצדיקים גמורים. מעל כל ההפרעות והשאלות שיש לו על התנהגותם, האדם בונה את היחס שלו כלפיהם כמו היחס של הבורא, רק בבחינת ההשפעה.

ואז, לאחר שבונים את היחס הזה, נעשים לעמוד התווך, שסביב היסוד הזה יתקבצו ויבואו כל המשתוקקים לבורא וידבקו בו, והעמוד הזה אכן יהיה "יסוד עולם". ואם מתבוננים במבט לא מתוקן על אנשים לא מתוקנים, שרק מתחילים את דרכם לכיוון התיקון, לכיוון הבורא, נכנסים ל"מי מריבה" ול"מים זדונים" ולכל ההבחנות הללו שבבינה, שלא מביאות לתיקון ולא מביאות תועלת. ודאי שהגישה הזאת אינה מומלצת על ידי המקובלים.

מה הן השאלות "מי" ו"מה"?

שתי השאלות העיקריות האלה: "מה העבודה הזאת לכם?" ו"מי ה' אשר אשמע בקולו?" הן שאלות של פרעה. "פרעה" נקרא הרצון לקבל הכללי של האדם, ואלה השאלות שהוא שואל. אין עוד שאלות פרט לשתי אלה: "בשביל מה אתם צריכים עבודה דלהשפיע?" ואם כן, "מי מחייב אתכם? מי הוא? מה הוא?" כלומר, יש ללכת עוד יותר באמונה שלמעלה מהדעת, בעבודה הזאת. שאלת פרעה היא כנגד ההסתר הכפול שיש לאדם.

כל השאלות של האדם וכל ההפרעות שלו נכללות בשתי השאלות הללו:

א)בהשאלה הראשונה - "מה העבודה הזאת לכם?"אם האדם מתייצב מול הרצון לקבל שלו, אם הוא מסתכל עליו, אין לו תשובה, כפי שאין תשובה לטענות של אם לבנה: "בשביל מה אתה צריך את זה?אתה מוצלח, יש לך עסק, אישה, ילדים, בית... בשביל מה להרוס את החיים, את ההצלחה, להזיק לבריאות, לקום מוקדם בבוקר, לנסוע לכל מיני מקומות?"ואין מה לענות על כך. נגד הרצון לקבל הפשוט, ששואל בלי אכזריות, בצורה אנושית, "מה קרה לך?", אין מה להשיב על כך וגם לא להסביר.

לכן, כנגד השאלות הללו, של "מה העבודה הזאת לכם?"שהעבודה הזאת לא מועילה לרצון לקבל, אין מה לענות. אין מה לומר ל"אימא". העבודה הזאת היא אכן מנוגדת כל היגיון. ולכן, כשהרצון לקבל צודק והאדם נמצא בו, הוא לא יכול לענות לו ולא יכול לזוז ולא נותר לו אלא לציית בדיוק למה שהרצון לקבל אומר לו, כי הוא צודק.

בעולם הזה, הוא השולט בכול: בהיגיון, בכוח, בחוקיות של העולם הזה. "פרעה" אומר, כאילו בתמימות: "הראה לי שזה כדאי, ואז אצטרף גם אני." הוא שואל: "איך ייתכן דבר כזה, הרי אתה רואה איך מצליחים בעולם הזה, ואתה נוהג הפוך, נגד חוקי הטבע?"

ולכן השאלה "מה העבודה הזאת לכם?" היא שאלה מהותית, הכוללת הרבה הפרעות, וניצבת בפני האדם למשך זמן ארוך. וחייבים לעמוד נגדה, מול שאלת הנצח הזאת, ואם עומדים מולה פנים אל פנים, אין מה לענות. כי השאלה הזאת היא כל חוקי הטבע של העולם הזה, החוקים שלפיהם מתקיים החי בכל הדרגות שלו, דומם, צומח וחי.

אבל אם רוצים להיות "מדבר", שיש לו חלק שמעל הטבע, והחלק הזה כבר דורש קיום, אף על פי שאינו נראה לעין, אין לאדם ברירה, לפי הדרישה הזאת הוא מחפש עולם שונה, אחר. לא חוקים של העולם הזה ולא קיום בעולם הזה הוא מחפש, אלא את העולם הרוחני עבור החלק ה"מדבר" שבו. הוא מחפש סביבת חיים אחרת, שאינה נגלית לעין ולא נתפשת ברצון לקבל כמשהו מציאותי שאכן קיים.

בנקודה הזאת נמצאים הפער והנתק בין אלו שיש בהם השתוקקות לבורא לבין אלה שעדיין אין להם, שחיים בדרגות דומם, צומח וחי, ועדיין לא מרגישים בתוכם בחינת מדבר. איתם אין מה לעשות, אלא רק לומר להם: "אני מרגיש שאני חייב, סלחו לי." לכן נאמר, ש"דעת תורה הפוכה מדעת בעלי בתים". "בעלי בתים" הם כל מי שמרגיש שיש רק חוקיות דעולם הזה, שבה בלבד חייבים להתקיים. ו"דעת תורה" היא הפוכה, האנשים הללו נמשכים לאור ורוצים להשיגו כדי שיהיה סביבם ויקיף את עולמם.

לכן על השאלה "מה העבודה הזאת לכם" - אין תשובה. וה"זוהר" אומר: "הקהה את שיניו". שאם מופיעה באדם שאלת ה"מה" של פרעה, צריך "לתת לו בשיניים". כלומר, לומר לרצון לקבל שהעבודה הרוחנית שלך היא לא עניינו, ושימשיך להתקיים כמו כל חיה מן הטבע, ולקבל כמוה, ולא יותר. ואז הגוף שואל: "למה מגיע לי רק קיום פשוט?"

האם הגוף צודק בשאלתו? לא צודק, כי אם מתייחסים לדרגות דומם, צומח וחי כנטיות הטבעיות של האדם, החיה לעולם לא תאכל יותר ממה שהיא צריכה לקיומה הבריא. רואים איך כלבים וחתולים, אם יש להם עודף מזון, חופרים בור, מטמינים את המזון ומכסים באדמה, כדי לשמור לאחר כך. הם לעולם אינם אוכלים יותר משהם נזקקים לו, ואילו האדם יושב וממשיך לאכול.

וזה כך לא רק בענייני אוכל. האנושות עוד מוסיפה כל מיני טעמים. אצל אף חיה אין אכילה בשל טעם, היא אוכלת לבריאותה בלבד. היא מרגישה שהיא צריכה לאכול את העשב המסוים הזה או לטרוף את הבשר הזה, ויודעת גם איזו כמות נדרשת לה.

ואם האדם מתייחס כך לדרגת דומם, צומח וחי שבו, הוא לא סובל. הוא לא גונב מהגוף, הוא לא מכניס בו את בחינת המדבר, את ה"עודף" הזה, שממית את בחינות דומם, צומח וחי. לגוף צריך לתת כמו לכל חיית בית או בהמה - אורח חיים בריא, תזונה נכונה, ועוד, אבל בלי לשים לב לטעמים ולכל מיני דברים מיוחדים. למעשה לא דרגת ה"בהמה" שלו היא השואלת את האדם: "מה איתי?" אלא האדם רוצה, כביכול באמצעות גופו הגשמי, להרוויח רוחניות, התכללות, בחינה ד' בבחינה ג', ואז באות לו השאלות הללו של הגוף.

והתשובה ברורה. הבחינות הללו, שהאדם רוצה להכניס לגוף הגשמי כבחינות רוחניות, ולהרוויח בעולם הזה עודפים מעל החיים הגשמיים הנורמאליים - לחיות לא יותר מדרגת "בהמה" ושכל הרוחניות תהיה בעולם הרוחני - אם האדם מקיים אותן כך, זה הכי בריא לו.

יתר העודפים שהאנושות רצה ומפתחת בעולם הזה עומדים כולם לרעתה, ומהם לא מגיעים לטוב. אנשים שמחים פחות ומצליחים ופחות וחולים יותר ומעמידים את עצמם יותר בסכנות, ורק נמצאים בצרות. ואם היינו חיים כמו חיות ובהמות, כשכל אחד צורך רק לפי דרישת הגוף הטבעית, היינו מסופקים והרבה יותר מאושרים.

ובאמת, לגוף עצמו אין תביעה אמיתית, דרישותיו אינן שייכות לגוף, אלא באות מפני שהאדם רוצה להכניס לתוך חייו הגשמיים חלק מהחיים הרוחניים, שהתשובה עליהם נמצאת רק מעבר לעולם הזה, ברמה של חיים רוחניים. והשאלה "מה העבודה הזאת לכם?" כוונתה, למה ללכת לרכוש כלי של אמונה, אם יש כלים דקבלה, כלים של ידיעה, שאפשר למלאם.

ב)בהשאלה השנייה - "מי ה' אשר אשמע בקולו?"היא שאלה על המהות, על המניע לעבודה הזאת, שהיא הרבה יותר מסובכת. האדם הולך לרוחניות מפני שהוא מרגיש דחף אליה או מתוך סקרנות או מתוך דחפים פנימיים שהוא לא יודע מה מקורם - לאחד בא כדורגל, לשני רוחניות - כלומר, מקרב אלה הנמשכים לרוחניות יש לחלקם שאלה נוספת: "מי ה' אשר אשמע בקולו?"

והאדם צריך לענות לעצמו מה דוחף אותו - מה הסיבה המדויקת המניעה אותו ללכת לרוחניות. הוא פונה לרוחניות כדי לגייס מלאכים שיעבדו בשבילו - יביאו לו שכר בעולם הבא או שכר בעולם הזה, או שהוא מתחיל להתייחס לכל ההתפתחות הרוחנית שלו כדבקות בבורא, במטרה "להיות עבד ה'". שאז הבורא הוא המחייב, ולא הרצון לקבל והסקרנות והרצון לבלוע את העולם הזה ואת העולם הבא.

זאת שאלה מסוג אחר, שמתחילה להתברר כבר אצל תלמידים מתחילים. ומתוך השאלה השנייה ניגשים חזרה לשאלה הראשונה: "מה העבודה הזאת לכם?" ומבררים לשם מה רוצים את כל ההתפתחות הזאת. ושתי השאלות צריכות לבוא יחד.

וכל זמן שהאדם לא תיקן את הרצון לקבל שלו, והוא נמצא בין אבי"ע דקליפה ואבי"ע דקדושה, יש לו את השאלות הללו, שהן כנגד מוחא וליבא בכל מיני אופנים. רק שתי שאלות, אחת כנגד הרצון לקבל, ושנייה כנגד הבורא. אין יותר משתי ההבחנות העיקריות האלה - רצון לקבל, ובורא כנגדו.

שתי שאלות הללו שצצות לאדם, על השימוש הנכון בבורא וברצון לקבל - "למה אתה עומד להשתמש גם בבורא וגם ברצון לקבל באופן שמנוגד לטבע שלך?"התשובה על שתיהן היא רק "לתת לו בשיניים". כי אין תשובה הגיונית אם נמצאים ברצון לקבל. כשנמצאים ברצון לקבל, הוא הצודק, ואם נמצאים ברצון להשפיע, הוא הצודק, ובאמצע, במעבר מרצון אחד לרצון שני, נותר רק לקבוע עובדה שכך הם פני הדברים, וזהו.

האדם חייב להחליט כך כלפי עצמו כל הזמן. והבורא גורם לו הפרעות, מביא לו את כל הטבע כהפרעה, כדי שעל פניו יבנה האדם את האמונה. וההפרעות האלה הן הפרעות כנגד מוחא וליבא, כנגד השאלות "מה העבודה?" ו"מי ה'?" כלומר, האדם מסתכל על מה מתבססת העבודה שלו ותמה על מעשיו: "איזה בסיס יש לי לבוא ולהתווכח עם אנשים שמרוויחים כסף רב, מיומנים ומהימנים, בעלי עסקים מבוססים, חזקים, פוליטיקאים ואנשי מעשה, צבא ומשטרה וכולי? על פי איזה כלל אני עובד כנגדם? איך אני יכול לשכנע אותם במשהו? אין לי מה לומר להם."

האדם לא צריך לשכנע אותם, אלא את ההתכללות שלהם בו, שהוא חייב כביכול להתמודד איתם. כאשר באה השאלה, היא נמצאת בתוכו, והאנשים כאילו נמצאים בתוכו ושואלים אותו מבפנים. והאדם מרגיש את עצמו חלש כל כך, נטול יכולת לענות. ובאמת, אין מה לענות, אלא רק "לתת בשיניים", כלומר, לברר ולראות שהבורא אכן הביא אותו לגורל הנכון - "שם ידו על גורל הטוב" - ועתה עליו להתחזק. שלמרות הכול הבורא נתן לו לראות שההתפתחות צריכה להתרחש בשביל אחר, בנתיב אחר.

וגם החיים שלנו מתחילים להוכיח לאדם שכך הם פני הדברים. בעבר, לימוד הקבלה היה מיועד רק לנשמות הגבוהות ביותר, והיום, כשכולם צריכים להגיע לעבודה הזאת, נפתחות שכבות תחתונות יותר של הרצון לקבל, וגם בהן מתגלה עד כמה השיטה של הרצון לקבל למלא את עצמו ולעבוד לפי הבנתו מביאה רק הרס.

מפליא לראות איך הידיעה החילונית לחלוטין של אנשי מדע, מתקרבת היום להבנת הרוחניות בצורה נכונה ופשוטה שהכול מחשבה אחת שכוללת הכול. הפיסיקאים והמתמטיקאים, שהם בדרך כלל אנשים של נתונים יבשים, נטולי דחף פנימי לעבור מגישה מדעית לסגנון חקירה אחר, מגלים היום שחייבת להתפתח גישה אחרת.

כלומר, קל הרבה יותר "לתת בשיניים" לרצון לקבל, כי בסופו של דבר הוא לא מספק את האדם, והדרישות שלנו גבוהות הרבה יותר. אם האדם הולך בדרכו של הרצון לקבל הוא לא מתמלא אפילו בגוף הבהמי ומפסיד אפילו בגשמיות. אם האדם היה מבדיל בין הגוף הגשמי-בהמי לבין כסף, כבוד, מושכלות, וממלא גם את הדחפים שלו לכסף, כבוד ומושכלות באמצעות רוחניות, הגוף הבהמי שלו היה חי חיים בטוחים, והיה נמצא בסיפוק מלא. אבל מפני שהאדם רוצה להגיע ולרכוש את כל העולם עם התכונות האנושיות שלו, מתרחש כל ההרס בעולם הזה.

הדחפים של האדם הנמשך לרוחניות, לכסף, לכבוד ולמושכלות מתחילים גם הם להשתוקק ולהיות מכוונים לאותה המטרה. אדם רוצה חיים פשוטים ונורמאליים בעולם הזה כדי להתקיים, והוא לא צריך יותר מזה וגם לא רוצה יותר. רק שיתנו לו לחיות בדרך מינימאלית, שידע שהוא חי ובטוח וזהו. והוא רוצה שכל היתר, הלב והמוח וכל המודעות שלו, יהיו מעל לצרכיו הגשמיים, שיהיו מכוונים לרוחניות.

אם גם התכונות האנושיות, הרצונות האנושיים בכסף, כבוד ומושכלות, יהיו מכוונים לרוחניות, החיים הגשמיים של האדם יהיו טובים. כבר היום ידוע, שאם העולם היה משתמש בכוחות שלו כדי לספק לכל האנושות חיים גשמיים נורמאליים, ואת כל יתר הדחפים היינו מפנים להשגה הרוחנית, לכולנו היה הכול מיד, לחם ובגד וחיים בטוחים ומספקים.

למה אסור להעמיד תנאים בפנייה לבורא?

"לא להעמיד תנאים לבורא" פירושו, שלכל ההפרעות שבאות אל האדם, הוא מתייחס כמועילות, כשמעליהן עליו לרכוש יחס של השפעה. ההפרעות הללו בתוך הרצון לקבל של האדם נועדו להראות לו איפה ברצון לקבל שלו קיימות נישות, מקומות שלא תיקן אותם בעל מנת להשפיע. איפה עדיין לא כיסה עם האמונה, איפה הוא עדיין לא מצדיק את הבורא, ומתחיל לדרוש ולבקר את מה שקורה.

כל חוסר סיפוק שיש לאדם מעולמו ומקיומו, לבטח בא מהבורא. הבורא הוא הגורם להרגשה הלא נעימה הזאת, שבאה דרך הפרעות שונות. ועל מה מצביעה ההרגשה הזאת? שבמקום שבו האדם מרגיש הרגשה לא נעימה, שם אין כיסוי של בינה, אין תיקון של חפץ חסד.

האם הרגשה לא טובה משמעותה שיחסי לבורא לא טוב ושיש לי טענות כלפיו?

הרגשה לא טובה פירושה שאיני צדיק עדיין, שאני לא מצדיק מה שעושה הבורא. במקום שבו אני מרגיש שהבורא לא בסדר, שהוא לא צדיק, במקום הזה אני איני צדיק. במקום הזה עדיין חסרה לאדם בחינת האמונה, תיקון של חפץ חסד. לכן כל הפרעה שבאה מחברים, מהעולם או מכל גורם אחר נועדה להצביע על התכונה שעדיין לא מתוקנת על ידי הבינה.

ומיהו "צדיק"? אדם שכל הרצון לקבל שלו התגלה כבר, ועל כל הרצון לקבל שלו יש לו כיסוי של בינה. ואז הוא נקרא "צדיק גמור", כלומר גמר את כל התיקון של הצדיק, של הבינה, על עצמו, רכש את כל הגלגלתא ועיניים שלו, כל האח"פ שלו אמיתי והוא לא משתמש בו, אלא בונה עליו גלגלתא ועיניים ומצמצם את האח"פ. ואז יש לו את כל הנשמה, את כל הגוף של הפרצוף, ובאח"פ הוא לא משתמש ובגלגלתא ועיניים משתמש. וזו דרגת "אדם הראשון", לפני החטא.

אם כך, למה כתוב: "במקום שבעלי תשובה עומדים, צדיקים גמורים אינם עומדים"? מפני ש"בעלי תשובה" היא דרגה גבוהה עוד יותר. מאותו רגע האדם מתחיל להיות "בעל התשובה", כלומר, הוא לוקח את האח"פ ומתחיל לתקן גם אותו בעל מנת להשפיע. הוא מחזיר בהדרגה את הכיסוי של הבינה לתיקון האח"פים שלו.

לכן עבודת האדם מתחילה בכך, שעל כל ההפרעות שבאות אליו הוא עושה תיקונים של "אין עוד מלבדו", שהכול בא ממנו, שהבורא טוב ומיטיב. ועד שהאדם לא רואה את העולם כך, הוא עדיין לא תיקן את האמונה שבו. והיחס הזה הוא היחס שעל האדם לפתח כלפי המציאות שלו בעולם הזה.

כמו בדברי בעל הסולם ב"הקדמה לתלמוד עשר הספירות" (אות י"ז), שבו מתחייב התלמיד בתחילת הלימוד להתחזק באמונתו, ושלבו יהיה סמוך ובטוח שיש מי שמספק לו את כוחו ואת כל צורכו, וש"מתוך לא לשמה יבוא לשמה". כלומר, האדם חייב להתייגע רק בלכוון את עצמו לראות את הבורא כמנהל את כל העולם בצורה הטובה ביותר.

ועליו גם לראות את עצמו כמי שרואה את הדברים כלא טובים בגלל ראייתו המקולקלת, בגלל רצונו המקולקל. ושבדרך הזאת הבורא מראה לו היכן הוא צריך תיקון, כיסוי של חפץ חסד, כיסוי של תכונת הבינה. ואם האדם מתכוון לזה, ממשיך ואומר בעל הסולם, הוא רוכש עם הזמן את תכונת הבינה ונכנס לחיים רוחניים. הכול תלוי באיכות היגיעה בזמן הלימוד.

מהיכן לוקחים כוח לתיקון הראשון של חפץ חסד?

האדם לוקח את הכוח מההתפעלות שלו, הוא מתפעל עד כמה החברים והוא עצמו רוצים את התיקון הזה. וההתפעלות צריכה להיות כזאת שהיא נשמרת באדם לזמן ארוך, ושגם ביציאה לחיים הרגילים הוא לא שוכח מהעניין הזה.

הכוח הזה נמצא בחברה, ובחברה גדולה הוא חזק עוד יותר, והוא הכוח שמניע את האדם לדרוש את המילוי הזה. היום אנחנו נמצאים במצב שבו אם אין לנו הרגשה כזאת, רע לנו. אבל להרגשה הזאת אפשר להגיע רק בתנאי שהקבוצה לא עומדת לבדה, אלא מרגישה חיבור ליתר הקבוצות. כלומר, נותנים לנו מלמעלה תנאים כאלה הדומים למצבו של אדם רעב או חולה או מכור לסמים, שנמשך לסם ומאמין בכל ישותו שבלעדיו הוא לא יכול להתקיים.

ומעכשיו, זה יהיה מצבנו, לא נוכל להתקיים בלי להרגיש שייכות להשתוקקות לרוחניות, ומצב פחות ממנו יורגש בנו כרע. המצב הזה, של השתוקקות תמידית לרוחניות, נקרא "צדיק באמונתו יחיה", שהצדיק חי מהשתוקקות. אחרת הוא לא מרגיש חי, הוא נחנק, רע לו, הוא מרגיש עצמו חולה. וכך על כולנו להרגיש. לצורך זה עושים תיקונים כאלה, שמתווספים ומתחברים יחד, ולזמן מה מרגישים מילוי חזק, והמילוי הזה חייב לתת לאדם אפשרות להצטרף אליו כל הזמן, וגם למשוך את כולנו לאותה רמה של חיים.

האם אין סכנה שהעיסוק בהפרעות יביא לבריחה מהרע?

העיסוק בהפרעות לא הופך לבריחה מהרע, כי ישנה מראש הבנה שהרע הזה מועיל, ולא בא כדי שנברח ממנו, אלא כדי שמעליו נבנה יחס אחר לרוחניות. לכן זאת אינה בריחה, אלא לרע הזה יש תפקיד גדול מאוד, כי פוסעים מעליו כמו על מדרגה ומתרוממים מעליו.

ולא כמו שחושבים בעולם, שתפקיד הרע לגרום לנו להיות שקועים בו ובכל הרצונות הגשמיים, ואז לעבור שוב ושוב אותם הכישלונות, שהאנושות כושלת בהם מדור לדור, וכל הזמן חוזרת על אותה טעות. אנו איננו צריכים לחזור על אותן טעויות, לנו זה מספיק. אנחנו משתמשים ברע שמתגלה בנו כאמצעי לגילוי הבורא, ודווקא על פניו רוכשים את כוח האמונה, את תכונת האמונה. לצורך זה בלבד קיים הרע. ואם כל האנושות הייתה משתמשת ברע לצורך הזה, לכולנו היו חיים שלווים ושלמים.

מה משמעותו של צמצום השימוש ברצון לקבל?

האדם מצמצם את הרצון לקבל, ומשתמש בו רק במידה ההכרחית. וממילא יוצא כך, שאם האדם משתוקק לרוחניות ורוצה לחיות בה ולחוות אותה, הוא בהכרח משתמש בכל מה שפחות ממנה, במידה הנחוצה לו בלבד. הוא לא צריך להגביל את עצמו כמה לאכול, כמה לשתות, כמה לישון, אלא הגישה שבה הוא מתייחס לצרכים הגשמיים כהכרח בלבד מכתיבה לו את כל צורת השימוש בעולם הזה. אמנם עכשיו הוא זקוק לכמה מיליארדים טובים כדי לרכוש את המכשור הכי טוב בעולם ואלפי אנשים שיעבדו בשבילו, אבל למען מטרה רוחנית, למען הפצת חוכמת הקבלה, כדי להביא תיקון לעולם. ולצורך הזה עליו להשתמש בכל מה שיש בעולם הזה.

איך חברה לא מתוקנת יכולה לתת לי כיוון נכון?

החברה הלא מתוקנת נותנת לי כיוון דווקא בגלל שהיא לא מתוקנת. אם החברה הזאת הייתה מתוקנת, במה הייתי רואה שאני מקולקל? איך יכול האדם להעריך את התכונות המתוקנות של חבריו? אם מסתכלים על מקובלים מתוקנים, הם לא נראים בהכרח מתוקנים. אלא ההפך, האדם גדל מקליפות, הן מזינות אותו. ההזנה הזאת נעשית בצורה כה מתוחכמת ופשוטה, שאי-אפשר להבין איך ניתן היה לתכנן דבר כזה.

בכך שהחברה לא מתוקנת, בכך שהיא נראית לי לא מתוקנת, דווקא כך היא יכולה לבוא אלי בדרישה להתחיל לקרוא את המצבים הללו בצורה ההפוכה, שהחברה היא מתוקנת, אבל אני לא מתוקן, ולכן אני מפרש אותה במידה לא מתוקנת. כלומר, אחת מהשתיים, אם אני צדיק, הם אינם צדיקים, ואם הם צדיקים, אני איני צדיק. ועל האדם להחליט מה הגישה שלו.

האם החברה יכולה לכוון נכון יותר מהרב?

אין ספק שהחברה מכוונת נכון הרבה יותר מהרב. ואם החברה מכוונת נכון, ואם מכוונים נכון זה כלפי זה, אין צורך ביותר מכך. והרב רק עומד מהצד ומשגיח כמו גננת, שהילדים ישחקו נכון. את היתר לומדים תוך כדי משחק הדדי. והאדם לומד מתוך עצמו, מתוך מה שמתברר לו ומתגלה בו.

איך משלבים את "כבד את אביך ואת אמך" עם לימוד הקבלה?

מצד אחד כתוב שצריך לכבד את אביך ואת אמך. ומצד אחר, האדם הוא אגואיסט ועכשיו הוא רוצה להתעסק ברוחניות, ולא אכפת לו מכלום. הוא עוזב את המשפחה ומזלזל בה, בקושי רואה את הקרובים וגם לא רוצה לראותם, ומזלזל בעבודה ובכל יתר העניינים שהעסיקו אותו עד כה. איך האדם יכול להרשות לעצמו התנהגות כזאת?

באופן טבעי, ההורים באים בטענה: "גידלנו אותך, נתנו לך את כל הנשמה וכל מה שהיה לנו, ובמקום להיות בבית איתנו, אתה נוסע לאיזו קבוצה?" כך זה נראה מבחוץ. שואלים: "מה אתה עושה?" דואגים: "מה קרה?", חושבים שמשהו רע קרה לו. מה לעשות?

אין מה לעשות. כל אחד ואחד צריך לנהוג כפי שהוא חושב. בעל הסולם כותב שהכול נובע מתוך השאלה "מהו הטעם בחיי?" בשביל מה אני חי? אם האדם יכול להשתיק את השאלה הזאת, ולחיות לפי רצון הקרובים לו, שיחיה כך. אם האדם מבין שהוא לא מסוגל לחיות לפי רצונם, ושהוא גדל והתרחב מעבר לזה ושאינו חי כדי לקיים את רצונם של אביו ואמו, המצויים בדרגה הקודמת, במצב הקודם, ושעליו ללכת הלאה, הוא ילך הלאה.

למה ההורים מתקשים יותר לקבל את לימוד קבלה של ילדיהם, מאשר את עיסוקיהם האחרים?

אם האדם פונה לתחומים אחרים, העולם מסכים, כי ברור לו מה קורה. ואז, מבחינתם, כלהשינוי הוא בסדר. אך לימוד הקבלה לא מתקבל אצלם. אך השאלה היא אחרת: האם רק בעניין לימוד הקבלה האדם לא שומע לאביו ואמו, או גם בעניינים אחרים? למה דווקא עכשיו הוא מתחיל לחשוב על צערה של אמו ומרחם עליה?

אנשים עושים בחייהם דברים אכזריים רבים כלפי הוריהם, בלי טיפת צער. הם מתחתנים מבלי לקבל את הסכמתם, בוחרים מקצוע בניגוד לדעתם, מחליטים היכן לגור, נוסעים לאן שרוצים. לרוב מה שהאדם עושה בחייו, ההורים שלו אינם מסכימים, כי הם שייכים לדור אחר. הבעיה הזאת, של אבות ובנים, הייתה תמיד, ולא נוצרה היום. היא טבע. דור חדש תמיד מפותח יותר מהדור שלפניו, ואסור לחיות לפי תפישת ההורים.

כך נקבע גם בחוקי המדינה ובחוקי העולם. האדם גדל ועוזב את ביתו, ומעכשיו והלאה הוא חייב להיות לבד. הוא חייב להתחתן ולחיות את חייו. בן צריך לכבד את הוריו, אבל לא בכך שיחיה לפי התוכנית שלהם. חובתו לעזור להם ולתמוך בהם בצורה גשמית בלבד. ההורים נותנים לנו חיים בדרגה ה"בהמית", ולא בדרגה האנושית. בדרגה האנושית כל דור מוסיף על פני הדור הקודם, ואין בכך כל חדש. כאשר מדובר בפנייה לרוחניות, פתאום צריך למצוא הצדקה למה לא להמשיך כמו הדור הקודם. אבל זה לא עוזר, כי ההורים שייכים לדרגה קודמת. לכן יש לכבד אותם בדרגה שלהם, של החיים הגשמיים. כך מחייבת גם התורה.

באיזה אופן יכול האדם לתקן את עצמו לפני המחסום?

באופן טבעי, האדם רואה את החברה ואת העולם ואת כל המתרחש בהם בצורה לא מתוקנת, כי טבע האדם הוא להצדיק את עצמו ולהרגיש תמיד צדיק. וכל מה שהוא רואה בצורה לא נכונה הוא מייחס לחיצוניות, ובעצם, בתת ההכרה ומבלי דעת הוא מייחס זאת לבורא. היחס הזה נקרא להאשים את הבורא.

והשאלה היא איך אפשר לשנות את הגישה הטבעית הזאת, את נקודת המבט הטבעית שלנו לראות את השלילה מחוצה לנו, ובמקום זאת להתחיל לשייך את השלילה לרצונות ולתכונות הלא מתוקנים שלנו.

איך יכול האדם לתפוס את עצמו ולקרוא את התמונה הנכונה, שמחוץ לו הכול מושלם ונמצא במצב גמר תיקון, ושכל הקלקול נמצא בו?

רק החברה יכולה להזכיר זאת לאדם. אם השמועה, הדעה, הרעיון הכללי הזה, נמצאים בחברה, הם כבר מעוררים כל חבר וחבר. אפשר להתעורר אליו גם על ידי "ספרים וסופרים", שגם הם נחשבים לחברה, למה שמחוץ לאדם, אלא שכך קשה יותר להתעורר. אבל אם הרעיון הזה בוער בחברה, נמצא סביב באוויר, כל אחד ואחד מהחברים נזכר פעמים רבות ביום שעליו להתייחס לכולם, שהם נמצאים בצורתם המתוקנת, ושמה שנראה לו רע בהם זה הצורה הלא מתוקנת שלו.

אלא שכאן יש לעשות "תיקון קריאה". כלומר, להתייחס רק לחברים שנמצאים יחד איתי בדרך כאל נמצאים בגמר התיקון ובצורתם המתוקנת, ולא אל אלה שאף על פי שהם נמצאים בחברה, הם מתבטלים או אולי אף מזיקים לה. עלי להתייחס כך רק לאלה שהולכים איתי לאותו כיוון. ולכל יתר העולם איני מתייחס כך, כי כרגע זאת לא העבודה שלי. בעתיד, הגישה הזאת תהיה כלפי כולם.

אחרי שהאדם נזכר שכך יש להתייחס לכל החברים בדרך, ומשתדל כל הזמן להחזיר את עצמו בכוח לצורת ההסתכלות הזאת כלפי הכול, אם הוא באמת משתדל, הוא מתחיל להרגיש איך הבורא מתייחס כך אליהם. הוא מתחיל להרגיש זאת כמחשבה וככוח כללי שנמצא בצורה כזאת בעולם. ואז הוא כבר חי ברמה אחרת של התקשרות.

ומה עליו לעשות עם השינוי הזה? מה התוצאה מהיחס שהשתנה בו כלפי החברה? שמכאן והלאה הוא מחפש איך לשמור על הסתכלות כזאת על עצמו ועל העולם. הוא לא מתחיל לאכול את עצמו מה לא בסדר אצלו, כי אז האדם שקוע ברע שלו. אלא הוא נמצא בחיפוש תמידי אחרי הסתכלות מרוממת כזאת, כי החיפוש מדביק אותו לנקודת מבט טובה, נכונה. ואז בא אור מקיף ומתקן אותו. האדם מדמה את עצמו אל הבורא, רוצה להיות קרוב אליו, רוצה לחיות בו, בערכים שלו, ואז האור הזה פועל עליו.

 אם האדם שקוע במחשבות קשות על כמה הוא גרוע ולא בסדר, הוא מתרחק מאור מקיף. הוא נמצא בשלילה ושקוע בדברי הבל, כי הוא עצמו גם כבר מתוקן, וההפרעות שהוא מקבל נועדו רק לשנות את היחס שלו, את הכוונה. אין בו רצונות טובים או רעים. אם האדם מתייחס לרצונות שלו, נדמה לו שיש בו טוב ורע, אבל הכוונה היא כל השוני בין מעשה טוב למעשה רע. וכוונה היא "למה אני נדבק".

לכן חשוב לא להיכנס לרע, לא לחשוב על הרע ולא ללכת לתקן את הרע, אלא להידבק כל הזמן לטוב ולראות הכול מנקודת ההסתכלות של הבורא. הגישה הזאת היא המביאה אור מקיף. היא נקראת להשתוקק לאמונה - "צדיק באמונתו יחיה". ובפעולה הזאת האדם מעורר את האורות המקיפים, האור המחזיר למוטב, וכבר הוא בעיצומו של תיקון, שנעשה לא על ידי האדם עצמו ולא על ידי נקיפות מצפון ולא בכל מיני אמצעים, אלא על ידי האור שבא ומתקן. האדם מתקרב התקרבות מכסימלית לאור, והאור עושה את עבודת התיקון.

מה פירוש שהאור מתקן?

האור מביא לאדם חשיבות, מראה לו את חשיבות הרוחניות כך שהאדם מקבל את כוח האמונה. אמונה אינה מה שמקובל לחשוב בציבור, מעין הליכה בעיניים עצומות מתוך קנאות, מבלי להקשיב לאיש ולצעוק ללא הרף אותם דברים. זאת אינה אמונה.

אמונה היא כוח הרוכב על הרצון לקבל כולו, שלוקח בחשבון את הרצון לקבל, ולא מבטל אותו כמו שהכלל מבטל את הרצון לקבל, ולכן המצב שלו נקרא "אמונה למטה מהדעת". בעבודה רוחנית האמונה היא למעלה מהדעת, כי האדם כל הזמן מקבל תוספת של רצון לקבל, ואף על פי שהאדם מרגיש אותו, הוא כל הזמן עולה מעליו.

האדם רואה את כל המשקעים שלו ואת כל ההפרעות וכל הקלקולים, ויחד איתם נדבק לבורא, רוצה להיות ברצון להשפיע. וכך יוצא, שגלגלתא ועיניים גדלים על פני האח"פ, שאותו האדם רק מצמצם, ועדיין לא משתמש בו, אבל הוא נמצא בו ובהכרתו. ולכן המצב הזה נקרא "אמונה", כוח הגלגלתא ועיניים שהאדם רוכש מעל האח"פ, מעל הדעת.

על אחת כמה וכמה לכלל אסור לשאול על ההפרעות ואסור לראותן, רק לקבל תפישה מסוימת ולהיות בה. לכן היחס שלהם נקרא "אמונה למטה מהדעת". אמנם גם הגישה שלהם נקראת "אמונה", כלומר, בכל דת באשר היא מכבדים את תכונות ההשפעה, הנתינה, המסירות, אבל עושים את הפעולות הללו למטה מהדעת. זה ההבדל המהותי בין השימוש במושג האמונה בקבלה, לבין השימוש במושג הזה בכל הדתות האחרות, ללא יוצאת דופן, שאצל כולן הגישה היא פנאטית. אמנם יש ביניהן הבדלים מסוימים, אבל לעומת הקבלה כולן "כבהמות נדמו".

מה מתקן האור המתקן?

האור המתקן נותן לאדם את הרגשת החשיבות, ומתוך זה האדם מעריך את תכונת האמונה, תכונת ההשפעה, יותר מהכלים שלו. בכך הוא עוזר לאדם לרכב עליהם. בכך האדם מגדיל את הגלגלתא ועיניים, את ההשפעה על פני הקבלה, כשהאדם בונה גלגלתא ועיניים מעל האח"פ. אין זאת בניית קובייה על קובייה. הערכים שיש לאדם כלפי גלגלתא ועיניים גדולים לאין ערוך מאלה שיש לאדם כלפי האח"פ.

בקבלה לומדים, שהעולם כולו נמצא בתוך האדם, ומה שהאדם מגלה בחושים שלו נקרא "העולם שלו", ושיש לו, אם כך, קשר רק עם בורא. מכאן יוצא, ש"צדיקים" ו"רשעים" ו"רבותיי" ו"תלמידיי" הם כל המצבים של האדם.

ועל האדם ללמוד מכל מצב ומצב שהוא עובר, לחקור ולהעריך רק מצבים הקרובים יותר לתכלית ולכוון את עצמו אליהם, גם כשהוא נמצא במצבים רחוקים יותר כמו מצבי ירידה. עליו ללמוד ולהחזיק את המצב שהשיג בעלייה. כלומר, החשוב ביותר הוא, שהאדם יבחר תמיד בַּעיקר ויכוון את עצמו אליו ככל שניתן.

ואז, אם האדם משתוקק לעיקר ונמשך אליו, הוא עובר את המצבים שלו בצורה המהירה והמועילה ביותר. כמו שרב"ש כותב, שלכל אחד ישנה נקודה הנקראת "שורש נשמה", והאדם, מתוך מציאותו בעולם הזה, יכול על ידי ההפרעות שהוא מקבל דרך העולם הזה להגדיל את הנקודה הזאת פי תר"ך פעמים, ובמקום נקודה, לזכות להיות נשמה שלמה, עם כל המילוי שבה, הנקרא "בורא", "אור". זהו מצב שבו הכלי של הנשמה נמצא בדבקות ובהשוואת הצורה עם האור, במצב הסופי שהאדם צריך להגיע אליו.

וכל המטרה של עבודת האדם היא להגיע להשתוקק למצב הזה, להרגיש בעליות כמה שיותר קרוב אליו, ולא לברוח ממנו למטרות אחרות. ובירידות, לא להיכנס לייאוש ולחוסר מעש, אלא להימשך כל הזמן למטרה על ידי הלימוד ועל ידי החברים. וככל שהאדם נמשך למטרה הנכונה, הוא מקצר את הזמנים, "מקדש" אותם, וכמו שאומר הכתוב: "ישראל מקדשים את הזמנים" - מגיע מהר יותר למצבו הסופי.

וכל הייסורים והתענוגים של האדם סובבים סביב עניין זה, שהאדם מסוגל לכוון את עצמו למטרה על ידי תענוגים או ייסורים בלבד. ומכאן הצורך לבנות סביבו חברה, סביבה שתכוון את האדם למטרה באמצעות גדלות המטרה, על ידי הכרת נבזות מצבו בעולם הזה, כדי שבלי הקדם ייסורים הוא יימשך למטרה, עוד לפני שכוחות הטבע יפעלו עליו וידחפו אותו להתקדם לקראתה.

ובתהליך הזה, האחד לא יכול להכיר את משנהו, כי כל אדם, מקורו מנקודה אחרת של הנשמה הכללית, ועליו לעבור את כל השלבים, כל תר"ך התיקונים על תר"ך הרצונות שלו, הנקראים "תר"ך מדרגות", בצורה שונה ואחרת.

עבודתו הפרטית של האדם היא להיות ער למצבו הנוכחי ולמטרה המוצבת לפניו ככל שיוכל. כי רק הערנות הזאת, של הכרת חשיבות המטרה, היא שנותנת לאדם חומר דלק, דחף להתייגע ולעבוד. כלומר, בכל מצב ומצב שהאדם נמצא בו, הוא עצמו, או החברה שהוא מציב סביבו צריכים להזכיר לו מהו הדבר החשוב בחייו, ולפי המטרה הזאת לחייב אותו להתייגע ולתת כוחות למענה.

ובהתפתחותו עובר האדם את הדרגות דומם, צומח, חי, מדבר, בדומה לדוגמאות שנותן רב"ש, שאדם אחד יושב בבית עם המשפחה, כי עדיין נמצא בדרגת התפתחות של דומם, והשני כבר רץ לכל מיני אסיפות לטובת הכלל, כי עלה לדרגת התפתחות של צומח, והשלישי לא מסתפק בלסדר את העולם על בני האדם הממלאים אותו, אלא מרגיש צורך לבוא לדרגה שמעל האנושות, שבה מתבצע תהליך קבלת ההחלטות על כל המעשים שנעשים.

ובדרגה הזאת האדם לא עובד עוד עם משפחתו ולא עם כלל האנושות, אלא מעל הכלל, עם הכוחות העל טבעיים, עם המטרות שהן מעל הטבע. איש לא יכול להבין מה מתחולל בתוך רעהו, גם לא האדם עצמו שעובר את המצבים הללו, שממצב למצב לא מבין מי הוא ומה הוא, כמו שקורה בין אנשים שונים. אלא תמיד, אומר רב"ש, בכל מצב שהאדם נמצא בו, עליו להימשך למצבים הגדולים, הטובים והנעלים שהיה בהם, ולהציב אותם לפניו כמטרה.

מה הם שלושת המצבים הללו באדם: מצב העלייה, מצב הירידה ומצב הקביעות?

במצב עלייה האדם מקבל אתערותא דלעילא, ובלי קשר לרצון שלו הוא מתעורר ומתחיל לעבוד. מלמעלה מעוררים אותו על ידי זה שנותנים לו תשוקה לדבר מסוים או מראים לו מטרה נעימה או מטרה גדולה או כל מטרה אחרת שאפשר להשיגה וליהנות ממנה. ואז האדם נמשך אליה ועובד כדי להשיגה. הוא נותן יגיעה ואז משיג, רואה, מרגיש איזה דבר, נמצא במגע עם משהו עליון יותר.

לאחר שהאדם הגיע והתקשר למה שרצה והוא נמצא בו, קורה לו מה שקורה לאדם רעב מאוד שמתחיל לאכול ארוחה. התיאבון שלו פוחת והולך בהדרגה, ועמו פוחת והולך התענוג, עד שנעלם לחלוטין. ואז מה עליו לעשות? להוסיף כלים, להוסיף תיאבון, להוסיף הרגשה של חוסר תענוגים. כאשר האדם מתחיל לקבל כלים חדשים, לפני שהוא ממלא אותם וממשיך הלאה, ההרגשה בכלים שעוד לא השיגו מילוי נקראת "ירידה" - תוספת תיאבון, הוספת כלים ריקים שעל האדם למלא. לעומת התענוגים שהיו לו, האדם מרגיש עצמו עכשיו ריק.

ואם האדם שרוי בהרגשת החיסרון, ולא בהבנה שהוא מקבל עכשיו כלים חדשים שהוא יכול למלאם, הוא קובע את מצבו כירידה. אבל למעשה, זו אינה ירידה. אנשים הולכים לבית הבראה, מקבלים חמש ארוחות ביום, ובמיוחד לפני האוכל הם עושים טיולים ופעילות גופנית כדי להרגיש רעבים ולבוא לארוחה עם תיאבון ועם תשוקה להפיק ממנה כמה שיותר טעמים, כדי לאכול יותר וליהנות יותר.

להליכה ולפעילות הגופנית שהם עושים הם לא קוראים "ירידה". למה? מפני שאם האדם יודע שאחרי הרגשת הריקנות יבואו לו תענוגים, והפעולה שהוא פועל עכשיו נועדה לגלות כלי לתענוג, גם הכלי הופך לחלק מהתענוג והאדם שמח שהוא רעב, מפני שעכשיו הוא יאכל ויתענג על האוכל. כלומר, תלוי איך האדם מתייחס לעליות ולירידות, מהי בשבילו עלייה ומהי ירידה. הכול נמדד יחסית למטרה.

אם המטרה שלו היא תענוגים, והוא יודע שאי-אפשר להשיג אותם בלי רעב ותיאבון, אז רעב ותיאבון הם שמחה בשבילו ולא ירידה, אלא חלק מהעלייה, כלי של עלייה. לכן כל הבעיה שלנו היא לראות את התהליך, להתבונן בו מן הצד, להכיר אותו כולו, ולתת חשיבות לכל מצב כגורם למצב הבא, שהוא טוב עוד יותר ונעלה עוד יותר. ואז לעולם לא יהיו לנו ירידות, אלא רק הבחנות מתי בונים את הרעב והתיאבון, ומתי ממלאים אותם בתענוגים.

ומהו "המצב הקבוע"? "המצב הקבוע" הוא מצב גרוע מאוד ואסור להיות בו. במצב הקבוע האדם לא משיג תענוגים ולא משיג כלים לתענוגים. זהו מצב מת, וצריך להיות בו כמה שפחות. כלומר, אם האדם מתנתק מהכוונה ומהמטרה, אם הוא פועל לפי הגוף ולא עושה פעולות לקראת המטרה, זה נקרא שהוא נמצא במצב הקבוע, במצב מת. לכן עליו להשתדל להיות במצבים הקיצוניים ביותר, כי הם המועילים ביותר.

באיזו מידה האדם קובע את המצבים שהוא עובר?

כל התהליך הזה נקוב מראש, חתום וחרוט בתוך הנשמה של האדם, ואין לו יכולת לשנות אף לא צעד אחד ממנו. כל המקרים שבהם האדם ייפול ויעלה, ומה יקרה איתו בכל מצב ומצב, הכול נמצא בתוך התכונות של האדם, שהוא קיבל אותם בצורה מסוימת ועליו להגיע איתם למצב מסוים. הדרך כבר סלולה, וכל המצבים שלה ידועים מראש.

אלא שביכולתו של האדם לעבור את אותם המצבים בהרגשה אחרת. במקום להרגיש שהוא סובל והולך לגווע ברעב, עליו להרגיש ההפך, לשמוח על שהוא הולך ומכין את הכלי שלו לקראת תענוג. ההבדל הזה נראה פסיכולוגי, אבל הוא הבדל מהותי, ותלוי במידת הקרבה לבורא, תלוי אם בכל המצבים הללו האדם מודה בכך שהוא נמצא בתהליך, בהתפתחות, בעלייה תמידית, בהתקדמות לקראת הדבקות, לקראת מצב של חיבור עם הבורא.

אם במצבים שהאדם עובר יש לו קשר עם התכלית, אין לו אף מצב נורא, אלא ההפך, כל מצב נראה לו מועיל. כי באמת, אין דבר שנברא שלא לצורך השגת המטרה. נכון שאין ביכולתנו לשנות את תהליך ההתפתחות שלנו, אבל על ידי שינוי היחס כלפיו, ההכרה בו, הערכה אליו, האדם משנה את ההתפעלות ממנו, את ההרגשה שלו, משנה את תמונת המצב מקצה לקצה - קורא אחרת לגמרי את המציאות - עובר מחיים של ייסורים קשים, גרועים ממוות, לחיים של תענוגים נפלאים ובלתי-פוסקים. הוא קשור למטרה והוא שמח, כי המטרה מאירה לו כאילו כבר נמצא בה.

אפשר לטעון שזאת בעצם אשליה, כי לא חשוב איך האדם מרגיש, רע או טוב, למעשה הוא עובר אותם מצבים. אלא ששינוי היחס כלפי המצבים הללו הוא מעבר מהרע הגרוע ביותר, לטוב והנפלא ביותר. כמו שבעל הסולם מתאר במאמר "הסתר וגילוי פנים של השם יתברך", איך היחס של האדם משנה בו את כל התמונה, ממצב שנראה כגיהינום ממש, להרגשה של גן עדן. והוא מסביר, שדבר לא משתנה באדם באמת. האדם נמצא תמיד במצב הסופי של מלכות דאין-סוף, אלא שמעבירים אותו דרך התרשמויות שונות, כדי שישנה את היחס שלו כלפיהן וכלפי מציאות הקבועה שהוא שרוי בה.

ולאדם אין יכולת לשנות בבת אחת את היחס למציאות הקבועה. לכן מעבירים אותו את המצבים אחד לאחד, כדי שישנה כל פעם את היחס שלו כלפי המצבים הללו, ליחס מטרתי. וכך, עד שהאדם מגיע למצב הסופי, ומבין שהיה בו כל העת, רק לא הרגיש אותו בגלל היחס שלו כלפיו. כלומר, כל מה שהאדם עובר ומרגיש וקורא לו "העולם שלי" אינו המקום שבו הוא נמצא, אלא היכן שנמצא היחס שלו.

האדם פותח את המציאות, חלק מתמונת המציאות, לפי מידת היחס שלו כלפיה. לחלקים האלה הוא קורא "עולמות". אבל אין עולמות, אין מדרגות, אין מצבים. היחס המשתנה של האדם למצב שהוא שרוי בו באופן קבוע, הוא שמשנה לו את התמונה, שאותה הוא מכנה "מדרגות", "עולמות".

לכן, ככל שהאדם משתדל להתייחס למציאות נכון יותר, כך הוא חוזר למציאות הנכונה, ומגלה איך היא באמת. כלומר, אם האדם לא עובד על שיפור היחס למצב שהוא נמצא בו, הוא נמצא ב"מצב הקבוע", שנחשב ל"מת", שאין בו שום קביעת יחס כלפי עולמו, מצבו. אבל ברגע שהאדם מתחיל לקבוע יחס למציאותו, ורוצה להעריך אותה אחרת, לפי ההכנות שהוא עובר, לפי עמדה אחרת, לפי מדידות שונות שלפיהן הוא קובע איך עליו להעריך את המצב, הוא נמצא בתהליך של התפתחות פנימית.

מכאן רואים שהעולם לא משתנה, האדם נמצא כל הזמן בגמר התיקון. הבורא לא ברא דבר חוץ מגמר התיקון. אלא הכול תלוי בהתפתחותו הפנימית של האדם בלבד. ולכן, בהתאם להתפתחות של האדם, בהתאם לשינוי היחס שלו למציאות, הוא רואה מציאות אחרת. זה לא שהמצב נראה לו נעים יותר או גרוע ורע יותר, אלא הוא רואה ותופש אותו אחרת בכל חושיו. היחס של האדם למציאות נקרא "כוונה".

השינוי בקביעת היחס כלפי המציאות, מתפישה שקיימת מציאות אחת להבנה שלא קיימת מציאות, אלא היא תוצאה מקביעת היחס שלנו כלפיה, השינוי הזה הוא היציאה של האדם מהעולם הזה לעולם הרוחני. זאת התרוממות שלו מעל החומר, מעל התפישה שקיים עולם חומרי להבנה שהוא לא קיים, אלא שאנו, ביחס שלנו, בכוונה שלנו, קובעים מה קיים. המעבר הזה נקרא לעבור מחיצוניות לפנימיות, לעיסוק בפנימיות. ופנימיות נקראת "כוונות".

אנשים חושבים שלהתעסק בכוונות פירושו להתייחס בגישה פסיכולוגית אחרת, ואז להרגיש טוב יותר. אבל מדובר ביחס שונה לחלוטין מהיחס האנושי. האדם מתייחס למציאות שהוא נמצא בה מדרגת גמר התיקון, לא מתייחס אליה באופן רגוע יותר ומסכים איתה כמו שממליצים לו השכנים, הפסיכולוגים והרופאים, אלא מתייחס אליה במהות שונה ויודע שהמציאות שלמעשה הוא נמצא בה מתנהגת לפי חוקים אחרים. לא לפי חוקים של קבלה לעצמי, אלא לפי חוקים של השפעה לזולת.

ואז האדם מתחיל לראות את המציאות אחרת, ורואה קשר אחר לגמרי בין חלקיה. הוא רואה איך כל העולם וכל האנושות פועלים בהשפעה הדדית, בהתאמה מוחלטת לבורא. שהבורא מתלבש בהם וממלא אותם, וכולם צדיקים גמורים הנמצאים בגמר התיקון. הכול תלוי בקריאת האדם עצמו את תמונת המצב, דרך חוקים של השפעה או דרך חוקים שהוא רואה אותם כקבלה. אבל הוא עצמו רואה!

מה פירוש המונח "פותחים לי עולם"?

"פותחים לי עולם" נקרא שהאדם מצליח לקרוא את התמונה שהוא נמצא בה בהבנה אחרת של הקשר בין המרכיבים שלה. האדם רואה פתאום שבין החוקים בעולם הזה, בין האנשים בעולם שלנו, יש קשר אחר, בכוונה אחרת, במטרות אחרות. פתאום הוא מצליח לגלות שכבה פנימית יותר של המציאות, ואז נקרא שהיחס שלו לכל המציאות השתנה, והוא רואה עולם שונה.

איך אפשר לחזק את שינוי היחס הזה?

יש להשתוקק כל הזמן להיות בקריאה פנימית יותר, להשתדל לראות מה מסתתר אחרי הדברים. מה המשמעות של המונחים הללו, "אחרי המחסום" או "העולם הרוחני"? שאחרי תמונת העולם הזה מתחילים לגלות קשרים בין המרכיבים. הקשרים האלה הם מחשבת הבריאה, שמקשרת את כל הפריטים בעולם הזה. ואז רואים, שהכוונה שם שונה לחלוטין ממה שנראה מהצד הזה. שהקשר בין הדברים נקבע על פי נוסחאות שונות מאלה שחשבנו קודם לכן.

אם קוראים מהצד השני את הקשרים האמיתיים בין הפרטים, מגלים שכולם משפיעים זה לזה, שכולם אוהבים זה את זה, שאין בעולם דבר רע. רב"ש נותן דוגמה על אדם שנותנים לו רצון לכסף. למשל, נהג מונית שרק רוצה להרוויח כסף לא מפעיל מונה, מכפיל מחירים, וכולי. אבל מהצד השני פתאום מתגלה שכל רצונו הוא להשפיע ולעזור לזולת, שהוא כל הזמן רק חושב את מי להביא לאן, ומה לעשות כדי שלכל נוסע יהיה הכי טוב, ורק מבלבלים אותו שכאילו ירצה להרוויח כסף, ובאמת הוא לא רוצה להרוויח כסף, אלא קורא את מצבו בצורה לא נכונה, היחס שלו לא נכון עדיין. אם מסתכלים מצדה השני של התמונה, מעבר למחסום, רואים את היחס הנכון.

ומה שהאדם רואה במצבו הנוכחי משול לצד הפוך של מעשה רקמה, שהתמונה הרקומה לא ברורה והקשרים לא יפים וסבוכים. לא רואים את כל הקשרים אמיתיים, הנגלים בצד של הרקמה עצמה. אבל כאשר נפתחות בפני האדם האפשרויות לראות את צדה השני של ה"רקמה", הוא מגלה את היחס הנכון בין ה"חוטים", והתמונה אכן מרהיבה.

והפן הזה הוא החסר לנו, ורוכשים אותו כשפוסעים במדרגות, בדרך למצב הטוב ביותר, למצב שבו האדם רואה גם את תמונת העולם הזה, שאינה משתנה, "עולם כמנהגו נוהג", אבל יחד איתה הוא רואה גם את צדה השני, את כל הקשרים שישנם בין חלקי המציאות. ואז הוא יכול להצדיק את הבורא, ולדעת שהכול היה כך מלכתחילה, רק הראייה שלו לא הוכשרה עדיין לראות כך את פני המציאות.

האם שינוי פנימי, המשנה את העולם, הוא פסיכולוגי בלבד?

השינוי הוא לא מתחום הפסיכולוגיה האנושית, מפני שהאדם מסוגל לראות את העולם מצדו השני בהתאם למידה שבה הוא עצמו נמצא בצד השני, המידה שבה הוא נמצא בעל מנת להשפיע. אני מסוגל לראות את נהג המונית כעוזר לכולם ואוהב את כולם רק אם עיניי רואות מציאות כזאת, אחרת לא אראה את הפעולות שלו כך. האדם מגלה את המציאות לפי התכונות שלו.

אם האדם משתנה - העולם שלו משתנה. אין מה לדרוש מהעולם להשתנות מבלי לשנות את עצמי, הוא לא ישתנה לעולם. הסיכום הוא פשוט - אם האדם עובד על שיפור עצמו, הכול סביבו משתנה. ורק בשיפור ובשינוי האדם תלוי העולם, ולא בכך שהאחרים ישתנו. האדם מגלה שהם לא צריכים להשתנות, שכל העולם נמצא בגמר התיקון, ורק לו זה בא ומתגלה עכשיו. והאחרים לא יודעים עובדה זאת, אבל הוא כבר יודע.

בעל הסולם כותב בספר "שמעתי", במאמר "שני מצבים", שאז האדם רואה איך השכינה הקדושה מלובשת בכל העולם, ושכולם עוסקים בהשפעה ומנוחה.

לפי איזה צד של התמונה יש להתנהג לאויב, במציאות של העולם הזה?

איננו נמצאים במציאות שבה אנו רואים בעיניים רוחניות, אלא במציאות הגופנית, ואין ביכולתנו להצליב את העולם הרוחני עם העולם הגשמי, לכן עלינו להתנהג בעולם הגשמי לפי חוקים של הגשם, לפי חוקים של גופים, ובעולם הרוחני לפי חוקים של הרוח.

כל עוד העולם לא מגיע כולו לגמר תיקון הכללי, ישנם בלבולים כאלה, מפני שיש עדיין פער בין ההתנהגות הגופנית להתנהגות הרוחנית. לכן המקובלים, אף על פי שהם נמצאים במדרגות עליונות, בכל זאת הם חולים ומתים בדרכים נוראיות, לפעמים, וסובלים בעולם הזה מהשמצות ומהתנפלויות חסרות רסן עליהם. אין קשר בין המצב הגשמי למצב הרוחני, מפני שהעולם עצמו עדיין לא נמצא בגמר התיקון.

אם ההכרה הכללית של כל העולם תעבור לצדה השני של התמונה, תסכים עם הבורא ותידבק בו, כלומר תידבק למבט שלו על המציאות. תעבור מנקודת המבט שלנו לנקודת המבט שלו, תעשה תיקונים על היחס שלה למציאות ותהיה כמותו, שני חלקי המציאות, הגשמי והרוחני ידבקו זה בזה. שני צדדי הרקמה יהיו כאחד כלפינו, כלפי המבט של כלל האנושות, כלפי כל הנשמות שבנשמת "אדם הראשון".

במצב הזה שנקרא "גמר תיקון הכללי" נביט כולנו יחד מנקודת מבטו של הבורא, יחד עם הבורא. ואז לא יהיה הבדל בין גשמיות לרוחניות, גם בגופים וגם בנשמות. "בנשמות" הכוונה בקביעת היחס שלנו לתמונה, ו"בגופים" הכוונה היכן שנמצאים בגוף, ברצונות לא משתנים.

האם עלינו לנהוג לפי הכלל שכתוב בתורה: "הקם להורגך השכם להורגו"?

כתוב בתורה שאם באים להרוג אותך, עליך להרוג את הבא לפני שהוא מנסה להורגך. בתורה מתוארות מלחמות רבות שנהרגו בהן הרבה אנשים, כאשר בני ישראל יצאו ממצרים והלכו במדבר, ובימי דוד המלך, שניהל מלחמות השכם והערב. ובימיו המלחמות לא היו כמו אלה של היום, אלא בכל יום נהרגו עשרות אלפי בני אדם בקרב מגע.

והמלחמות הקשות הללו נוהלו בידי אנשים שהיו במדרגות רוחניות גבוהות מאוד, בהכרת המציאות הנכונה. לפני בית ראשון, וגם אחריו, בימי בית שני.

מה ההבדל בין אהבה להרגשה?

האדם אוהב את ילדיו, אך לעתים הוא מכה אותם. אהבה לאדם היא מצב קבוע, ובהרגשה מתייחסים אליו לפי מעשיו בהתאם למה שעליו להיות. ואז, אף על פי שאני אוהב מישהו, אני מכה אותו. אני כביכול שונא אותו. לא אותו, אלא את הצורה החיצונית שלו, שאינה בהתאם לדרגה שהוא צריך היה להיות בה. השנאה היא לקלקול שלו, ולא אליו.

וכדי לתקן את הקלקול שלו, לקרוע אותו מעליו, להוציא אותו ממנו, אני מעניש אותו בדיוק במידה שתעזור לו להיפטר מהקלקול הזה. אני מגלה בו סבל בעוצמה כזאת, ומכוון כך שיבין מתוך סבלו שעליו להוציא מעצמו את הקלקול הזה. ואז הסבל שהוא מרגיש הוא הצלה בשבילו, חומר דלק, הבחנה ברורה מה עליו להוציא מעצמו עכשיו.

אם לא מענישים נכון, האדם לא מבין למה קיבל מכות, מה רוצים ממנו, ואז מתחיל לשנוא אותך. אבל אם נותנים מכה מכוונת כנגד הרע שבו, והוא יודע שעכשיו, על ידי המכה הזאת, הוא יידע בדיוק איך להיפטר מהרע הזה, איך לעקור אותו מהשורש, איך לחתוך אותו בדיוק ולהוציאו, הוא מודה לך. כך זה קורה בצורה האידיאלית.

הגישה הזאת מתגלה ביחס הבורא כלפינו. הוא ברא בנו רע, מידות רעות, ואחר כך נותן מכות, אבל מכוונות בדיוק להוציא את המידות הרעות הללו. ומה התועלת מכך שהוא בורא רע, נותן בגללו מכה שאומרת איפה הרע הזה, והמכה מוציאה את הרע ממני? ומי הוא האדם, רק נוכח שעוברים עליו כל המאורעות האלה? לשם מה האדם צריך זאת?

התועלת היא בכך, שהאדם באמצעות התהליך הזה, משנה את היחס שלו לכל התהליך. בכך שהוא לומד את פעולות הבורא, איך הוא ברא רע והוא נותן מכה כנגדו, כלומר, מראה לאדם את היחס שלו לרע הזה ועל ידי כך מביא אותו לצד השני, לצד הטוב, והאדם קונה את שכלו של הבורא. האם יכול האדם ללמוד את פעולות הבורא גם בלי מכות? כן, אם הוא משתדל להסתכל על כל התהליך שעובר עליו מנקודת מבטו של הבורא.

ברוחניות אפשר להשיג כל דבר רק בהקדם הכלים, כי המטרה היא שהנברא יגיע בעצמו, בכוחותיו, ביגיעתו, לדרגת הבורא. כאשר כל הבריאה באה מהבורא מלמעלה למטה, יוצאת ומתפתחת ממנו, משלם לבלתי שלם, האורות קודמים לכלים ומולידים את הכלים ומסדרים אותם. אלא שהכלים מתגלים כלפי האורות בלבד, ולא כלפי עצמם. כלומר, אין עדיין נברא.

נברא מתחיל להתקיים רק כאשר כל הכלים משתלשלים ומסתיים הקשר בין הכלי לאור, והכלי נמצא ללא אור, כביכול ברשות עצמו, בניתוק ממנו, המאפשר לכלי לעבוד ולהתייגע כדי לגלות את רצונו, ועל פני רצונו להרכיב ולבנות השתוקקות.

ההשתוקקות אינה תלויה ברצון, היא לא נמצאת באותו כיוון והיא אינה טבעית - לא שבאה מן האור וגם לא מתוך טבע הכלי, אלא הכלי משיג בעצמו השתוקקות לבורא, ולא למילוי. העבודה הזאת היא עבודת הכלי, ובה הוא רוכש חופש ועצמאות.

ואם האדם, מתוך עצמו, מתוך הנתונים שישנם בו, בונה את מידת השתוקקותו לבורא, להיות כבורא, שאינה טבעו ואינה נטייה שלו, אבל באה מתוך יגיעה ועבודה שלו, הוא בונה בתוך עצמו הבחנה פרטית, אישית, מיוחדת ועצמאית. את ההבחנה הזאת על כל אחד ואחד לבנות לעצמו.

מכאן, אדם המתחיל לעבוד לא יודע איך ללכת ומה היא הדרך שבה הוא הולך. ולכן צריך לעשות בדיקה פשוטה, האם כוונתו להגיע ל"לשמה" או לא. אם האדם לא עושה שום פעולות, אין לגביו שאלה. אבל אם הוא עושה פעולות, נשאלת לגביו השאלה אם פעולותיו הן עם כוונה להגיע למצב מיוחד הנקרא "לשמה", לדבקות עם הבורא, כוונה הנמדדת לפי מידת התגלות הבורא אל האדם. כלומר, מידת השתוות הצורה לבורא מביאה להתגלות הבורא, לדבקות עם הבורא, לחיבור מוחשי עם הבורא שמתגלה בכל קומת האדם.

או שהאדם לא מציב לפניו מטרה בכל פעולותיו, אלא עושה פעולות במעשה, ומכנה אותן "מצוות", ולא מחשיב את המטרה, אלא סופר את המעשים שלו ולפיהם מצדיק את עצמו שנכון הוא פועל.

ומשתי הגישות הללו צמחו שתי תורות, תורת הכלל ותורת הפרט. תורת הכלל היא שעוסקים במעשה בלי לדרוש תוצאה, אלא המעשה עצמו הוא התוצאה. האדם מסתפק בקיום מה שמוטל עליו, ודורש שכר בעולם הזה או בעולם הבא או אפילו לא דורש שכר. כי אם הוא לא דורש שכר, הוא כאילו "לא כאן ולא שם", ונחשב לצדיק גמור. כלומר, המעשים עצמם הם כביכול כל הדרוש כדי להיות לאדם.

אלא כמו שנאמר: "דעת תורה הפוכה מדעת בעלי בתים". ובתורת הפרט, האדם נראה לעצמו כל הזמן גרוע יותר, ונדמה לו שכל המעשים שהוא עושה לא מביאים לו דבר. שהיגיעה והלימוד והרצון להגיע למשהו רק מגלים לו עוד חסרונות ומרחיקים אותו מהשגת השלמות. ואפילו למה שהוא רוצה להגיע, לא מתגלה לו שהוא מגיע.

ובכל זאת, כאשר מגיעים לבדיקה, הביקורת היא לפי התוצאה. ואז יש להבין, שכל השגגות וכל הזדונות שהאדם עובר בראשית דרכו, הופכים רק מאוחר יותר לכלי אמיתי, שנקרא "מצוות" - "זכויות". כלומר, "שגגה" ו"זדון" - עביות גרועה יותר ויותר, עבה - מתגלה באדם בתור כישלונות, כשהאדם רוצה להגיע למעשה דלהשפיע, לפעולה שנראית לו רוחנית, ומגלה שהוא לא יכול ולא מסוגל ולא רוצה, ושהוא בכלל מתנגד לה.

וכאשר מתגלות לו תכונות עצמו בדרגה כזאת, שהוא רואה עד כמה הוא הפוך מהכול ואשם בכול, והוא גרוע ביותר ובגללו כולם סבלו וסובלים, הוא מגיע לקביעה שהם שגגות וזדונות. רק לאחר שהוא נכשל בהם פעם אחר פעם, ומגלה את הכישלונות של עצמו, הם נאספים למידה הזאת שבה שהם הופכים לזכויות.

ולא על האדם לתקן את טבעו, וגם לא לכוון את הטבע שלו כלפי הבורא ולהאשים אותו בטבע הזה, אלא עליו להבין שכל הזדונות והשגגות הם סימנים לגילוי הפירוד, כדי שיבנה עליו תפילה נכונה, בקשה נכונה, תביעה נכונה. לא מתוך רצון שהתכונות הללו ייעלמו, אלא שהתכונות הללו, ההפוכות לחלוטין מתכונות הבורא, יתהפכו, כמחויב, לדומות לבורא.

אם האדם מתרומם מעל התכונות שלו ורואה אותן כמועילות, כשלמות מצד הבורא, התפילה שלו נכונה בהחלט. הוא מגיע לחיסרון הנכון, לתיקון כל הפגמים שלו בעל מנת להשפיע לבורא. ולא שאדם מצטער שהוא מזיק לו ולאחרים ושהוא רע, כי אין רע. כל גילוי הרע נועד רק להראות לאדם את ההופכיות שלו כלפי הבורא.

לכן כל עבודת האדם צריכה להיות מכוונת לדרך לבנות את פנייתו, לסדר נכון את מה שהוא שולח לבורא, בנוסחה נכונה שמביעה את הנכונות שלו לקבל את התיקון של הבורא. כי אם האדם בונה נכון את הפנייה שלו לבורא, סימן שהוא מכיר את עצמו ויודע מה צריך להתהפך בו, ומוכן להיפוך שיבוא מצד הבורא, ואז הבורא מבצע אותו באדם.

מהי בדיקת התוצאות בזמן ההכנה?

בזמן ההכנה אפשר לבדוק את התוצאות, אף על פי שעדיין לא מגיעים לגילוי הפעולות ולגילוי התוצאות, לפי הסימנים שנותנים המורים שלנו:

בדיקה חיצונית - האדם עם החברה - אם האדם נמצא בחברה, והחברה כל הזמן לוחצת עליו ושומרת עליו, שלא יברח, והוא מרגיש את עצמו תמיד זקוק ונצרך להגביר את כוחותיו, כדי להחזיק את עצמו בחברה ולא לברוח, גם במעשה, וגם ברצון, וגם בכוונה, זה נקרא שהוא מתקדם.

בדיקה פנימית - האדם עם עצמו - באיזה קצב משתנים בו כל המצבים הפנימיים, כל המעשים הפנימיים, עד כמה מהר הם משתנים בו. האדם חייב לעבור במשך היום שינויים רבים. ככל שהאדם מרגיש שעוברים עליו יותר שינויים במשך היום, זה טוב. לא חשוב כמה מצבים עוברים עליו, הוא לא מרגיש דבר, כי הכול נושר ממנו, נושר והולך;

מה שחייב לעבור דרכו, שיעבור. לפי זה בודקים את הקצב. הסיבה למעבר המהיר של המצבים היא שהאדם משתוקק רק לדבר אחד, ואז כל ההפרעות השונות שעוברות עליו, הוא לוקח אותן בחשבון רק לאותו הרגע. כך הן מחליפות זו את זו, מפני שהוא מסיים אותן מהר.

באיזו מידה צריך לעסוק בעבר?

לא צריך לעסוק בעבר. אם האדם מתעסק עם עברו, הוא מתייסר בנקיפות מצפון או מחטט בתוך עצמו. הוא חי באשליה טובה או באשליה רעה. העבר לא שייך לאדם, וגם לא העתיד. מה שלא מתלבש עכשיו בגוף, לא עובדים איתו, הוא אינו קיים. העבר כבר עבר, והעתיד לא ידוע. אי-אפשר לשער מראש אף צורה של העתיד, לצפות אותה נכון ולדעת איך תתרחש. לכן אין מה לעסוק בזה.

אם כך, מתי עושים בירור נכון?

הבירור הנכון הוא אם האדם, בכל רגע של מציאותו בחיים, בהכרה - "חיים" נקרא בהכרה, שהאדם חי ומרגיש את עצמו ויש לו משימה מסוימת - להדביק את עצמו לבורא. איך נאמר בשיר כלשהו: "יש רגע קט בין עבר ועתיד והוא נקרא החיים". את הרגע הזה, שאותו הבורא נותן לו, על האדם להדביק לבורא. וכך האדם מברר את הרשימות.

אין יותר מהעבודה הזאת, וטוב מאוד אם מתרכזים רק בה. כי העבר והעתיד, שבאים ממצבים מדומים, הם כמו קליפות, הם מולידים בנו כל מיני חשבונות, פחדים, הרגשות שונות, שאינם קשורים למציאות.

האם היחס הזה כולל גם עבודה המביאה פרנסה?

לא מדובר בעבודה רגילה, שבה האדם עובד עם הדומם, עם אנשים, עם תוכניות, עבודה שיש לדעת איך לבצע. מדובר בהבחנות פנימיות, רוחניות, הקשורות לרוחניות, כלומר לאלוקות.

ועם האלוקות החשבון פשוט. האדם אינו בעל הבית לא על העבר, לא על ההווה ולא על העתיד. עבודתו היא רק מה שיש לפניו כרגע, מה שהבורא נותן, אותו רשימו שהאדם חייב לממש עכשיו. המימוש של האדם ברשימו הזה הוא דבקות בבורא ברגע הנוכחי. נקודה.

לא צריך להתייחס כך לחיים בכלל, אלא לרוחניות שבחיים, למצבים הרוחניים שלנו. עבודה שמפרנסת, שבה עובדים עם הדומם, אפשר לתכנן לחודש ימים, לשנה מראש, ולעשותה. אין קשר בין שתי העבודות.

האם אפשר לקשור את החיים הגשמיים בעולמנו לעבודת ה'?

מי שקושר רוחניות לגשמיות, דומה לאלה הרואים בכל תנועה סביבם את יד ה'. שהוא כביכול עשה כך וקרה כך, שהם עושים לבורא משהו מסוים, והבורא משיב להם אוטומטית במעשי קסם. כאילו רוחניות ומלאכים מרחפים סביבם. הגישה הזאת מוטעית, ורק מבלבלת את האדם.

הרוחניות היא למעלה מהדעת, היא בעל מנת להשפיע, היא טבע שלא נמצא בחומר של האדם. היא נמצאת מעבר לחומר שלנו. אם האדם רוצה לגלותה, הוא יכול רק אם הוא עובד בשני מישורים מנותקים לחלוטין זה מזה, גשמיות בגשמיות ורוחניות ברוחניות.

אחרת האדם מתבלבל, כמו אותם אלה שלכאורה עוסקים ברוחניות. האנשים הללו מסתכלים בכוכבים, פועלים לפי מה שאומרים בהורוסקופ ובקלפים, קושרים חוט אדום, שאפשר לקשור גם לפרה כדי שתיתן יותר חלב, כי חומר משפיע על חומר. אבל החיזוק פסיכולוגי שהאדם מרגיש מהפעולות הללו הוא עניין נפרד, הוא לא רוחניות.

ולכן, אל לנו להלביש אותם זה בזה. אין קשר בין רוחניות לגשמיות. נתק מוחלט. לכן כל הפעולות הגשמיות, במסגרת קבוצה הרוחנית, לא מולידות רוחניות, אלא אם כן האדם מכניס בהן כוונה להגיע לרוחניות. אם עובדים סתם על אהבת חברים, היא מביאה לתוצאה הפוכה מהמטרה. כי הפעולה עצמה לא פועלת דבר, אפילו פועלת ההפך, היא מגלה לאדם עד כמה הוא לא עושה דבר והורסת אותו. לכן, להכניס גשמיות לרוחניות וההפך זאת גישה מוטעית.

במצבנו, רוחניות היא רק איך לדמיין לעצמי חיבור עם הבורא - אין עוד מלבדו, טוב ומיטיב כלפיי, בכל המחשבות שלי, ובכל מה שביכולתי לחשוב עליו. גם זה גורם בלבול, מפני שאין לנו עדיין יכולת להבדיל בתוכנו בין היחס לחיים הרגילים שלנו לבין היחס לרוחניות. אבל זה יקרה בהדרגה. ואחר כך, כשמגלים את האלוקות בפועל, רואים בהדרגה איך האחד מתלבש באחר, אבל באופן שונה ממה שביכולתנו לדמיין עכשיו.

והשגיאה של כל העולם, בכל השיטות והדתות, שמכניסים בהן רוחניות לתוך הגשמיות, מורידים אותה וחושבים שבצורות שונות, בעצמים שונים, באובייקטים למיניהם, בכל מיני גופים יש חלק מרוחניות, מקדושה. מנשקים יד, משקים עץ, מתפללים לתמונה, סוגדים לבובה. זה כל הבלבול של האנושות.

וככל שהיהדות נלחמה בתופעה, לא כלפי חוץ, אלא מבית, היא לא הצליחה לשרש אותה מקרב העם, שממשיך להשתמש במה שנקרא "סגולות". עושים קמעות, קושרים חוטים אדומים, שותים מים חיים, מחליפים שמות וחושבים שבאמצעותם הם מושכים על עצמם הארה טובה מלמעלה, שפע מלמעלה. עושים שימוש בפסיכולוגיה של אדם, בכוחות הטבע, וחושבים שעוסקים ברוחניות.

במישור העולם הזה אפשר לעשות הרבה בכוח האדם, בכוח המחשבה, בכוח הרצון. ובעולם שלנו ישנם חוקים רבים שאינם מובנים לנו עדיין ואנו מייחסים אותם לרוחניות. אבל זה לא פשוט. הגילוי וההבדלה קשים הם.

אפילו אנשים העוסקים בתורה, חושבים שהלימוד שלהם הוא רוחניות. מה רוחני בלימוד הזה? הרוחניות נותרה מאחור עוד בחורבן הבית, למעלה, מנותקת מאיתנו, והם מתעקשים לקרוא ללימוד שלהם רוחניות, אף על פי שהחיים מוכיחים שאין בו דבר, ולכן רואים מה קורה עם כל העם שלנו. אבל הם בטוחים שכל עיסוקם הוא ברוחניות. כלומר, הבלבול הוא עמוק מאוד.

איך יכול האדם לגרור את עצמו ולצאת לרוחניות מתוך החיים הללו, בתוך מצב לא ברור?

אפשר לומר שהאדם חי כך שמגלים לו מידה מסוימת של "מי אני, מה אני", ואז הוא רואה שלעתים הוא לא כל כך בסדר, עושה לטובת עצמו ולא לטובת הכלל, קודם כל חושב על הרווח של עצמו, ולא על קרובים או חברים. כלומר, האדם רואה את הרע שלו במידה שבה מגלים לו אותו. אם לא היו מגלים לו, הוא לא היה רואה.

ואם היו מגלים לו עוד, הוא לא יכול היה לסבול את עצמו, והיה בורח, יוצא מעורו, עף מעצמו, העיקר להתנכר לתכונות הללו. אבל לא מאפשרים לו זאת. אולי אם היו נותנים לו פעם אחת לראות, אז למרות הקושי לסבול והרגשת הגיהינום, הוא היה זועק עד כדי כך שהיה נפטר מהתכונות הללו. אבל גם זאת לא נותנים לו, אלא מחזיקים את האדם על אש קטנה משני צדדיו, והופכים אותו פעם כך ופעם כך. זה מה שקורה לאדם בחייו.

ומכאן באה השאלה, מה יהיה הסוף? מגלים לי מי אני במידה מועטה מדי, שלא מספיקה לא לחיים גשמיים טובים, וגם לא ליציאה לרוחניות. איננו יודעים על רוחניות, ואנו חיים כרגיל, שקועים בהבלי העולם הזה, ומשלימים עם חיים שכאלה, מתעסקים בעניינים "ילדותיים", כמו שרואים בחדשות - עולם כמנהגו נוהג.

לא נותנים לי לעבור את השלב הזה, שבו אני סובל מהטבע שלי ורוצה טבע אחר, רוצה להגיע למצב שבו לא אמצֵא בעל מנת לקבל. עדיף שיגלו לי. אולי התקופה תהיה קשה, אני אסבול עד שאראה מה יש לי לעומת הבורא - הופכיות שתהיה מורגשת בי לא טוב - אבל אעבור אותה ודי.

אם האדם כבר נמצא בהחלטות מהסוג הזה, הוא במצב טוב, כי הוא מראה נכונות גבוהה לתקוף את המצב ולעבור אותו, ולא להישאר תלוי בין שמים וארץ. וכאן האדם זקוק לתומכים, לבורא או לקבוצה, כדי לתת את סכום היגיעה הנדרשת ולעבור במהירות את השלב הזה.

אבל בכל פעם שבה האדם מרגיש כך או אחרת, טוב, לא טוב ולפעמים רע מאוד, כשהוא מנצל את הזולת וכולי, המצבים הללו אינם תלויים בו, אלא מגלים לו מעט אמת. ואז עליו לנקוט בגישה של חוקרי משטרה, שכדי להתקדם נכון בשלבי החקירה, עוצרים בכל פעם ושואלים: "למי המעשה הזה היה כדאי?"עליו לעצור בכל פעם ולשאול שאלות על מה שעובר עליומה הבורא עושה בו? מה הוא רוצה להשיג ממנו?

למה לא די לבקש מהבורא שכבר יוריד את המשא הזה ממני?

אפשר להאמין שבקשה של אדם שיסירו ממנו את הרצון לקבל היא בקשה מכל הלב, שהוא סובל ורוצה להיפטר ממנו, אבל יש בתהליך הזה עוד כמה שלבים. עדיין לא גילו לו את כל גיליון ההרשעות שלו, מה עוד עשה. לאדם יש הרבה "תיקים" שם, ואת כל אחד מהם פותחים לפניו ומראים לו מה עולל, ואז האדם מתוודע לפשעיו, ומודה בביצוע כל אחד ואחד מהם, ובהתאם לכך סוגרים לו את התיקים, תיק אחר תיק.

ובהתאם לעמקות שבה האדם רואה את הרצון לקבל שלו, עד כמה הוא באמת אגואיסט, אף על פי שחשב לפני כן שכבר אינו כזה, עם זאת הוא מגלה, שקודם לכן הוא לא ביקש להיפטר מהרצון לקבל עצמו, אלא ביקש להיפטר ממנו מפני שהרצון הזה עשה לו רע. הוא לא ביקש להיפטר מתכונת הקבלה עצמה במנותק מעצמו. הוא שונא את הרצון לקבל לא מפני הרע שהוא מרגיש בגללו, הוא שונא את הרצון הזה מפני שהוא הפוך לבורא.

והגילוי הזה מתגלה בהדרגה, יחד עם גילוי הרצון. כלומר, ככל שהאדם יורד מטה, לפי גודל האגו שלו, כך הוא רואה איכותית באיזו מידה לא ביקש להתנתק מהרצון לקבל מפני שהוא הרצון עצמו, התכונה עצמה, אלא כי לא היה לו טוב איתו.

מה משמעות המושג "תוהה על הראשונות"?

אדם ה"תוהה על הראשונות", מתחיל לחשוב לשם מה נכנס לכל העניין של לימוד הקבלה. כלומר, הוא מתחיל להאשים את עצמו ואת האחרים ואת הבורא, בהחלטה שלו ללכת בשביל הזה, בדרך הזאת. הוא חושב שעדיף היה לו להסתפק בגשמיות, והכול היה בסדר. מה לו ולכל אלה, לקבלה שהכיר, לקבוצה הזאת, לרב הזה? לשם מה הוא צריך אותם ואותו? הוא חושב שהכול שקר, שאי-אפשר להגיע להשגה, שהכול לא למענו נוצר ובכלל, מי מסוגל לזה?

אם האדם מגיע ל"תוהה על הראשונות", ונכנס למחשבה כזאת ומרשה לעצמו להיות בה, הוא סר מכל הדרך. התהייה הזאת היא ניתוק, הופכיות הצורה. הוא תולה הכול בגשמיות, ולא בבורא וסר מהשביל הזה.

מה מתוך הדרגה העליונה צריך האדם לראות בעולם הזה?

האדם צריך תמיד לראות לפניו את התגלות השכינה. איך היא מתלבשת בכל העולם, בכל מה שיש בו ובחברים ובכל העולם. איך הכוח היחיד והמיוחד הזה מייחד את כל הפעולות בעולם, והוא עצמו נמצא בשליטת הכוח הזה. בדיוק כמו שמתואר במאמר "אין עוד מלבדו". את המאמר הזה יש להחזיק מול העיניים כל הזמן.

מה פירוש הדבר "לא להתבלבל עם הגשמיות"?

"לא להתבלבל עם הגשמיות" הכוונה, לא ללכת לפרש פעולות גשמיות בטרם מתגלה לאדם המצב האמיתי, הגילוי שהשכינה מלובשת בכל העולם. לא להתחיל להסביר ולפרש כל פעולה ופעולה גשמית כאילו התרחשה מסיבה רוחנית, ולא לייחס לכל אובייקט גשמי או לסתם חפץ כוח רוחני מתוך ידיעה לכאורה.

איזה כוח מיוחד יש לחוט אדום? אמנם מוזכר ב"זוהר" מונח כזה, אבל לפי מה קוראים את ה"זוהר", לפי ענפים או לפי שורשים? אם מתייחסים למונח "חוט אדום" בשורש, ומתחילים לעסוק בו כמו שכתוב שם, הוא אכן פעולה רוחנית. אבל מה היא שייכת לפעולה הגשמית של קשירת חוט אדום על היד או על הרגל. מה יוצא מזה לאדם?

הסימנים האלה נועדו לחזק את האדם, כמו שעשו בחסידות. לפני אלפיים שנה אבותינו לא הלכו בלבוש המקובל היום אצל חסידים. הלבוש הזה מחזיק את העם, מחזיק אותנו במסגרת, מבדיל את המעשים והמחשבות שלנו ומכוון את האדם, אבל אל לנו לשייך להם כוחות קדושה.

אלא שבדרגה בהמית הפסיכולוגיה שלנו בנויה כך, שהחיצוניות משפיעה עלינו בדרכים שונות ומחזקת את האדם. בכל הזרמים ובכל המפלגות משתמשים בדרך הזאת, וישתמשו בה תמיד. גם בצבא יש דוגמאות כאלה - סימנים וסמלים שונים: דגל, המנון, וכולי, רק כדי לחזק את האדם. לפסיכולוגים יש תורה שלמה איך להשפיע על האדם, אבל אין סיבה לשייך לכך כוחות של קדושה.

מה משמעות הדבר, לראות איך הבורא מתלבש בכל הבריאה?

"לראות איך הבורא מתלבש בכל הבריאה", הכוונה אינה שרואים את ההתלבשות הזאת והולכים לפענח אותה, אלא רוצים שהבורא יתגלה לנו. רוצים להרגיש איך מתרחשת ההתלבשות שלו בנו, שזה אכן קיים. אבל לפני שזה קורה, לא מתחילים לקשור הקשרים בעולם הזה לפי השכל שלנו.

האם אפשר לדמיין כאילו נמצאים באור, ולעלות מעלה?

לא, אסור לדמיין את המצבים, צריך להשתוקק אליהם, ולא לדמיין איך הם נעשים. כי מדמיון מתחילים לבנות צורות לפי הבהמיות שלנו. בעל הסולם כותב למה להשתוקק במאמר "אין עוד מלבדו" - להשתוקק לגילוי השכינה המלובשת בכל העולם.

ולפני שהוא מתגלה, אין הרגשה ואין תמונה, אלא רק השתוקקות. ולהשתוקק שיתגלה כוונתו לחפש בפנים. אבל לא שלפני התגלותו האדם בונה צורות וכבר מדמיין לעצמו במה מדובר.

האם יש לאדם בחירה חופשית בעברו?

אין לאדם בחירה חופשית, לא בעבר וגם לא לעתיד. ובמה יש לו בחירה חופשית בהווה? רק בהתחזקות, בהסכמה, ברצון שהתהליך יקרה מהר, ושיקרה בדיוק כפי שהבורא רוצה. לא במעשה עצמו, אלא בביצוע המעשה. הבחירה החופשית שלנו היא שהמעשה יתבצע. אנו יכולים לא להסכים שהוא יתבצע תחת לחץ, איומים וצרות, אלא מתוך רצון לקדם את עצמנו קדימה אנו רוצים שיקרה כל מצב ומצב המתוכנן אצל הבורא מראש.

בכל המעשים ובמה שקורה לנו איננו חופשיים כלל. כל מה שהאדם צריך לעבור, חתום, וכל השלבים נועדו לגרום לאדם להיות משפיע יותר. ואם האדם לא רוצה את המצבים הללו, לא רוצה ללכת בכל פעם ליתר השפעה ושונא זאת, הוא בהכרח מגלה את המצבים הללו כסבל, ומאין ברירה הוא מתקדם בסבל, וסובל יותר ויותר.

וההפך, אם האדם משכנע את עצמו שהמצבים הללו טובים, מועילים, והוא רוצה אותם מראש, הם מתגלים לו כטוב, כעונג, כשפע, כנצח. אבל כל השלבים שאותם האדם עובר הם שלבים הכרחיים. האדם יכול לקבוע רק את קצב, ולא אם להיות בכל מצב ומצב או לא להיות בו.

ואת קצב המצבים של העבר נקרא שהאדם לא בחר. שהייתה לו בחירה, והוא לא בחר. האדם חופשי לנצח רק על הקצב. כרגע אין לנו יכולת להבין את ההבחנות הללו בדיוק רב, אבל חייבים להאמין, וזה אכן כך, שבמצבנו הנוכחי הקצב וההרגשה שבה עוברים את המצבים תלויים ביגיעה. ההסכמה והיחס לבורא תלויים ביגיעה שלנו. אם האדם מתייגע, בסופו של דבר הוא מתייחס טוב לכל המצבים ומצדיק את הבורא ומגיע לאהבה אליו. ואם לא, הוא עובר את אותם המצבים ברע. אבל כלפי העבר, האדם לא טעה בדבר.

האם כדאי להיזכר במצבים הטובים הקודמים, כדי לקבל חיזוק להווה ולהבא?

כך האדם עושה ממילא, לא חשוב אם כדאי או לא כדאי, אם אפשר או אי-אפשר. האדם שמתקדם קדימה קצת יותר לא רוצה לקבל חיזוק מהעבר, הוא מחפש תמיד חיזוק מהבורא בניתוק עצמו מהעבר. לכן מצבו נקרא "כל יום יהיו ימיך כחדשים", שהכול חדש. הוא לא רוצה לקבל תמיכה ממה שהיה קודם לכן, אלא רוצה כל פעם לקבל תמיכה מהחיפוש שלו, מתוך הקשר עם הבורא. אבל בינתיים, אם הגוף דורש חיזוק בצורה כזאת, זה גם בסדר. כי אין מה לעשות, אלה שלבים בדרך.

האדם צריך לצאת מכל הרצונות, מהארציות שלו - "ממולדתך", "מבית אביך", מכל התכונות שהוא נמצא בהן, ולקנות מעמד חדש הנקרא "ארץ אשר אראך". והאדם לא יודע מראש מה הן התכונות הללו שעליו לרכוש, אלא הבורא מתגלה אליו, והתגלות הבורא נותנת לאדם להבין מה הן התכונות הנדרשות ממנו, ובכך נותנת לאדם כוח לקבל את השינוי הזה, והבנה איך לבצע אותו. ואז גם התכונות עצמן מתבצעות בתוך האדם, ואז נקרא שהאדם "רוכש" אותן, כלומר, נכנס לרצונות, לכוונות החדשות, ל"ארץ אשר אראך".

ולפני שהבורא מתגלה ומראה לאדם גם את השינוי וגם את התכונות החדשות, האדם לא מסוגל לדעת אותן. אלא רק הבורא בכבודו ובעצמו חייב להראות לאדם את השינוי ממצב למצב. וכך קורה בכל דרגה ודרגה שבה האדם משנה את עצמו. ובמיוחד נכון וחייב שזה יקרה במדרגה הראשונה, שהאדם יעבור לרצון להשפיע. אבל גם לאחר מכן, כשהוא גדל, האדם גדל בכל פעם לפי כל השינויים שהעליון מראה לו, לפי הדוגמאות שנותן לו העליון, לפי צורות הרצון שהעליון מראה לו - אילו רצונות, אילו כוונות מיוחדות חייבות להיות באדם כדי לרכוש את המצב הבא.

ולעולם האדם אינו יכול להבין את המדרגה הבאה, אלא עליו לקבל ממנה תמיד דוגמה, וגם את הכוח לקבל אותה. וזה מה שהבורא אומר לאברהם, שהוא יקבל את הרצונות החדשים שהוא עומד להשיג, ממנו. הוא עצמו יראה לו אותם, ויעביר אותו למצב הבא שלו. ולמה דווקא "מארצך", "ממולדתך", "מבית אביך"? כי גם את הרצונות שישנם בו עכשיו, האדם קיבל מהבורא, גם אותן הבורא בנה בו, כל אותן התכונות שנראות לו כעת בזויות כביכול, לא טובות כלפי המדרגה הבאה. אבל האדם לא יכול לחשוב ולהתכונן למדרגה הבאה, ל"ארץ אשר אראך", מבלי לצאת מ"בית אביך".

השינוי הזה הוא מה שבונה באדם את כל אותם הכלים, שבהם יקבל מאוחר יותר את התגלות האלוקות. כלומר, אף על פי שהמצבים הנוכחיים נראים לאדם לא טובים, עליו לכבד את המצבים הללו, את התכונות הרעות שמתגלות בו לעומת המדרגות הבאות, שנראות לו נאורות וטובות, ולהבין שהוא רק עובר בין המצבים הללו על ידי השינויים, הכוחות, ההבנות שהעליון מראה לו, כדי לאסוף מכל השינויים הללו השכלה עליונה. ידיעת השינויים הללו עוזרת לאדם להבין את הבורא ולהידמות לו.

זה כמו שאנחנו לומדים בחוכמת הקבלה, שהפרצוף מחליף את המצב שלו בהתפשטותו מלמעלה למטה, שנקרא "טעמים", עד שהוא מגיע לביטוש האורות ויוצאים פרצופי נקודות, כל אחד ביציאות וכניסות, עד שמזדכך פרצוף טעמים כולו. מכל המצבים הללו הכלים והאורות מעורבבים, ורשימות עולות ויורדות בתוך הכלים. וכל זה הוא כדי לבנות בפרצוף מצבים, כלים, הבחנות, הרגשות חדשות, שאלה בעצם הכלים האמיתיים שהפרצוף רוכש.

כך גם ברכישת המדרגה הבאה. לא מצב "בית אביך" ולא מצב "ארץ אשר אראך" הם העיקר, אלא שהמעברים הללו, של "לך לך", הם אלה הבונים בתוך האדם את הכלים המיוחדים, שדווקא בהם, בפגישות בין המצבים המנוגדים, בין השינויים החדים הללו, האדם רוכש הבחנות חדשות "כיתרון אור מתוך חושך", וזוכה לכלי שלם, להרגשת תכלית הבריאה.

מהו העיקר?

כתוב "שעיקר הגדלות הוא המעשה", ובשיעורים לומדים, שעיקר הגדלות היא הכוונה. מהו המעשה ומהו הכוונה? ברוחניות הכוונה היא המעשה.

האם צריך או לא צריך לחשוב על רווח?

צריך לחשוב על הרווח. כל ההבדל הוא במה הרווח. מה רע בחיפוש רווחים גדולים ככל שניתן, שיתנוססו לפני האדם כמטרה? אם ויתור על שכר נחשב מטרה, רווח, אם האדם מגיע למצב הזה, בעיניו הוא הרוויח.

לא מוותרים על השכר, אלא תלוי מהו השכר - הגדרת השכר היא המשתנה. האדם חייב תמיד לעבוד לשם משהו. בעל הסולם אומר, רק תינוק או לא שפוי בדעתו עובדים ללא מטרה. אי-אפשר לעבוד ללא מטרה, הגוף שלנו חייב להשתמש במטרה כחומר דלק. מאין הוא מקבל חומר דלק? מחשיבות המטרה. אם המטרה נראית לו חשובה, אם היא מאירה לו מרחוק, הוא עובד לשם המטרה הזאת. אחרת אינו יכול לעבוד.

הרצון לקבל לא נעלם, הוא נשאר ועובד תמיד כדי למלא את עצמו. השאלה היא רק למען איזה מילוי. העבודה עם הרצון לקבל תמיד נשארת עבודה למען שכר, אפילו כאשר מכנים אותו רצון להשפיע. לא עובדים עם המקום הריק ועם רעיון מופשט, אלא חייבים לעשות ממנו ציור פנימי מושך דיו, שיאפשר לעשות מאמצים גדולים מאוד, עד כדי כך שהרצון יהיה חזק מאוד וגדול מאוד, ויעבוד. עלינו להצליח להזיז "עגלה" גדולה מאוד, מערכת שאין כמותה לא בכובד ולא בעובי. ואם לא מגדילים את המטרה, אין כוחות להזיז אותה. לכן הכול תלוי בהגדרת המטרה.

אדם שלא חושב על עצמו, האם אכפת לו אם יקבל מילוי?

מה פירוש לחשוב או לא לחשוב על עצמי? גם כשהאדם מתאר לעצמו מצב אחר הוא תמיד עובד עם עצמו, עם הכלים שלו. אין בורא שנמצא מחוץ לאדם. כל מה שהאדם מתאר לעצמו, הוא מתאר בתוך הכלים שלו. כך גם את הקבוצה ואת כל הכוחות שהוא מדמיין כחיצוניים לו, הכול הוא מתאר בתוכו. אין דבר חוץ מכלי.

בקבלה אומרים, שהעולם שהאדם רואה ומרגיש הוא רק תגובת החושים שלו על מה שקורה מחוץ לו. ומבחוץ לא קורה דבר, אלא האדם מרגיש שכביכול משהו קורה מחוצה לו. אבל למעשה, אלה רק שינויים פנימיים שלו. אם כך, מי הן כל התכונות הללו, אברהם, בורא, וכולי? הן כולם פנימיות באדם. אז איך האדם לא יעבוד עם הכלי שלו? הוא תמיד עובד עם הכלי שלו, אפילו כשהוא מגדיר את מצבו כנמצא בצמצום או כלא מקבל.

ואפשר לומר גם אחרת, שאותו כלי אין-סוף, שמלכתחילה נמצא בגמר התיקון, מתאר לעצמו לאחר מכן שהוא לא מקבל, ואז שהוא מקבל קצת ובונה את העולמות, בונה את הנשמה. וכל המצבים הללו הם בסך הכול תיאורים שאותו כלי אין-סוף מדמיין לעצמו שהוא כביכול נמצא בהם. אבל הוא נמצא תמיד רק במצב הראשוני.

וכל המצב השני, שהכלי עובר בתוכו, הוא איך לקבוע יחס נכון למצב הראשון, והוא נקרא המצב השלישי. והוא לעולם לא יוצא מהכלי, אלא הוא מתאר לעצמו בתוך הכלי הבחנות שונות, פנימיות יותר, חיצוניות יותר, נברא, בורא. הכול בתוך הכלי.

האם החברה היא חוק כפי שהבורא הוא חוק?

איך שהאדם מתאר לעצמו מה היא חברה ומה הוא בורא, מי היא חברה ומי הוא בורא, כך הם בשבילו. הבורא הוא לא משהו שנמצא מחוץ לנו, אלא הוא האופן שבו יכול האדם לתאר לעצמו את התכונה הזאת.

הבורא הוא תכונת ההשפעה, ומהי החברה?

הבורא הוא תכונת ההשפעה, וחברה אינה תכונת ההשפעה. החברה היא כמוני, אנשים שאני מקבל אותם כדוגמה, ומהווים דוגמה בשבילי למשהו בחיים, למשהו בקיום שלי. ומפני שהבורא נסתר, האדם לא יכול לתאר אותו, ככל שינסה לעשות זאת. הוא משתדל לבנות את דמותו, ולא מסוגל. לכן במקום זה הוא מחליט לעשות מהחברה כוח מחייב, כוח עליון שיביא אותו להכרת הבורא הנסתר, שאותו הוא לא מסוגל לתאר לעצמו. אם האדם היה מתאר אותו לעצמו, הוא לא היה זקוק לחברה.

איך יכולה החברה לתת דוגמה, אם היא מורכבת מאנשים כמוני וכמוך?

מפני שמלכתחילה האדם בנוי כך שהוא תלוי בחברים. יש לו אגו, יש לו קנאה, יש לו כבוד עצמי, שהוא תלוי בהם כדי למלא את הכלים הללו.

מהי הקנאה הזאת בחברים?

קנאה היא הפחד שיהיה לחברים יותר ממה שיש לי.

במה אני מקנא בהם?

אני עושה השוואה כביכול, מה יש לי בתוך הכלים שלי לעומת מה שנמצא בכלים שלהם. מפני שכולנו נמצאים בתכונות דומות, כאשר האדם נמצא בחסרונות, הוא מתייסר כשהוא רואה שהאחר שרוי בטוב.

אם הצרה היא צרת רבים, היא חצי נחמה - אם לכולם רע, זה לא כל כך נורא, לכולם, והאדם לא מגדיל את הכלי שלו באמצעות האחרים. אבל אם יש לו קצת פחות מאשר לאחרים, האדם מרגיש זאת כמצב נוראי, וזאת מפני שהכלים שלו כוללים את החיסרון שלו ואת החיסרון של האחרים.

מלכתחילה, משבירת הכלים, יש לכל אדם את ההכנה הזאת, להרגיש את הזולת. את התכונה הזאת יש רק לאדם, ואין לדומם, לצומח ולחי. אין בהם קנאה. הם פשוט לא מרגישים.

איך צריך לבנות חברה מתקנת?

עלינו להשתמש בכוחות הללו, שמלכתחילה עושים אותנו ליצורים חברתיים, קנאה, שנאה, כבוד עצמי. יש להשתמש נכון בכל התכונות הללו, בכל החסרונות הללו, שיש לאדם לעומת הציבור, לעומת החיצוניים. כי האדם, רוצה או לא רוצה, מקנא באחר, מודד את עצמו לעומת האחר, כמה יש לו לעומתו. האדם לא יכול לתאר לעצמו יותר רווחים ממה שיש לכל העולם.

לכל אדם יש אותו חלום ידוע, שאין עוד אנשים בעולם, אלא רק הוא לבדו נמצא שם. אני עובר ברחובות, הכול שלי, אני נכנס לכל הבתים, לכל החנויות, ואין אדם מלבדי. האדם לא יכול לתאר לעצמו משהו שהוא יותר מהכלי הזה, אבל אליו הוא נמשך.

ובדחפים הללו משתמשים כאשר בונים חברה. כלומר, התכונות הטבעיות הללו נמצאות באדם, ועכשיו עליו רק להשתמש בהן למטרה הנכונה, לבנות מערכת שתחייב אותו להתאמץ בתכונות האלה כמה שיותר. כלומר, לפעול ההפך, לקבוע תנאי כזה שהחברה תטפל בו, ותטפל בתכונות שלו שהוא מעוניין לשפר. שכנגד התכונות הללו החברה תפעיל את הבושה שהוא מרגיש כלפיה, את הכבוד העצמי וכולי. שלא תהיה לאדם ברירה אלא לטפל ברצונות הדורשים טיפול.

האם העבודה הזאת מחייבת את החברים להיחשף זה בפני זה?

לא צריך להיחשף זה בפני זה. תלוי איך האדם מסדר את עצמו מבפנים כלפי החברה. ובחוץ החברה צריכה רק לקחת את המידות שאליהם היא רוצה להגיע בכללות, ולטפח אותם כערכים החשובים ביותר. ואז כל אדם שלא קונה את הערכים הללו יתבייש מפניה, יפחד להיפגע מהחברה. הוא יראה שהוא פחות מהחברה, וירצה לקנות אותם.

אם החברה תעלה את הערכים הללו של גדלות הבורא, גדלות המטרה, השתוקקות למטרה, השקעה בחברה, אהבת הזולת, התעניינות באחרים, כדבר הגבוה והנעלה ביותר, האדם יפחד שלא יהיו בו הערכים הללו כי החברה תבזה אותו.

האם החברה צריכה לחשוף את עצמה בפני האדם?

הכול תלוי באופן שבו החברה מסדרת את עצמה, ואיך האדם מסדר את עצמו כלפי חברה. העבודה הזאת של האדם לא חייבת להתבצע מצדו בגלוי. אבל מצד החברה, הדרישה שלה צריכה להיות גלויה. היא חייבת לדבר על כך שקנה המידה שלה הוא גדלות הבורא, גדלות החברה, גדלות ההשפעה, גדלות האהבה, וכולי. ומצד האדם אין צורך בכך. הוא לא חייב לגלות את ההרגשה שלו כלפי החברה, אלא עליו להרגיש אותה בתוך עצמו, ועל פניה להשפיע מיד לחברה את מה שהיא דורשת ממנו, את גדלות החברה, גדלות המטרה וכולי.

האם חברה שמחייבת את האדם, לא לוקחת ממנו את החופש שלו?

איזה חופש החברה לוקחת ממנו? הרי קודם לכן הוא היה שפוט של טבעו הגשמי, נטול כל חופש, וגם כעת אין לו חופש. גם קודם הוא היה תחת ההשפעה של איזושהי חברה, בלי יכולת לבחור מי שולט בו, ואילו כעת הוא בוחר בחברה כדי להגיע לחופש. אבל בינתיים, ודאי שאינו חופשי. הוא נמצא עדיין במצב שבו עדיין לא רכש תכונה של חופש.

התכונה שלו יכולה להיות חופש רק בתנאי שהוא ירכוש התאמה כלשהי לבורא. אין דבר כזה להיות חופשי, האדם נמצא בשליטת הרצון לקבל או בשליטת רצון להשפיע. ואת מה שבאמצע מכנים "שליש אמצעי דתפארת", ומתוך זה על האדם להחליט. כאשר האדם בונה את השייכות לבורא במקום את השייכות לרצון לקבל, הוא בונה בכך את השליש אמצעי דתפארת - "קו אמצעי".

קו אמצעי נבנה מפני שהאדם עצמו בוחר להיות דומה לבורא, להיות בכלים שלו, לקחת על עצמו את טבע הבורא. אבל הבחירה הזאת היא חופשית, כי הבורא לא מחייב בכך את האדם. מצדו, אין חובה להגיע אליו. הוא לוחץ על האדם ומחייב אותו רק לעמוד בפני בחירה. אבל כשהאדם מגיע לבחירה, הוא עוזב אותו לנפשו ולא מפעיל עליו כל לחץ.

איך מגיע האדם למצב שבו הוא בוחר בחירה חופשית לדמות לבורא?

איך ניתן לתאר מצב כזה, שבו האדם חופשי לחלוטין, נמצא בין שני הכוחות ולא נמצא בשליטת אף אחד מהם, ובכל זאת בוחר להידמות לאחד מהם? על סמך מה, אם כך, האדם בוחר? האדם יוצא למישור אחר של בחירה. הבחירה שלו היא לא בין רצון לקבל לבין רצון להשפיע. הבחירה שלו היא להידמות לבעל הבית, לנותן. לא להיות משפיע, אלא להיות כנותן, דבר שבכלל לא שייך לכלים שלו.

ואחרי שהוא בוחר להיות כנותן, הוא מסתכל בכלי שלו ורואה, שכדי להיות כנותן עליו להשתמש בכלי שלו, בלקבל על מנת להשפיע, ואז הוא עושה את הפעולה הזאת. ואם הוא יכול היה לפעול אחרת, הוא היה מנסה להידמות לבורא בצורה אחרת. המעשה כבר לא חשוב, השימוש בכלי שלו הופך להיות רק אמצעי.

מה ההבדל בין להיות משפיע לבין להיות הנותן?

ההבדל בין המשפיע לבין הנותן הוא, שהאדם מתחיל להשתמש אז בכלים שלו כבאמצעים, כבמעמד המשפיע, כמו הבורא שרצה להיטיב לנבראיו, ולכן ברא את הרצון לקבל כגורם הכרחי כדי להיטיב. אבל במחשבת הבריאה הרצון לקבל הזה לא קיים. קיים רק השורש, הרצון להיטיב. ובשורש הזה מתחילה להיות מעין נקודה כהה, התחלת הרצון לקבל. אבל היא הופיעה כתוצאה ממחשבת הבריאה.

כך גם בעניין הבחירה. האדם מגיע להחלטה שהוא רוצה להיות כמו בורא. מה פירוש כמותו? המשפיע. ומה פירוש הדבר להיות המשפיע, במצבנו? להשתמש בכלים דקבלה. לכן הבחירה החופשית היא למעלה מהרצון לקבל, מה שלומדים שיש בראש הפרצוף. בראש לא עוסקים במחשבה הראשונה איך להפעיל את הגוף, אלא בהתחלה עוסקים בדרך האפשרית להיות כמותו, ברצון להיות כמותו.

למה בחברה רוחנית קשה כל כך לעבוד על גדלות החבר?

לכל חברה חיצונית יש דרישות מאנשיה, ולפיהן היא מטפלת בחבריה ומחנכת אותם. בחברה האנושית ישנן חברות רבות כאלה, ועוד בונים חברות מיוחדות: ממשלה, משרד החינוך, משטרה, כוחות עזר שונים, חברות סוציאליות למיניהן, בית-ספר, גן ילדים. לגבי האדם, כולם מהווים חברה, סביבה. השאלה כמה הסביבה הזאת דורשת מהאדם.

ואם חברה שעוסקת בעבודה רוחנית אינה דורשת מספיק מכל אחד מחבריה, אז האדם לא מרגיש שאם הוא לא מקיים את דרישותיה, הוא ניזוק - מתבייש, שה"אני" שלו נפגע מהחברה, אלא מוצא לעצמו תירוצים שונים כדי לא לבצע את שהחברה שמה לה למטרה, כאמת מידה שיש לקיימה. החברה הזאת לא עומדת די על דרישותיה מכל אחד ואחד מחבריה.

ואז הכול בוער על אש קטנה, ולא נותן דחף גדול להתקדמות, שדרכו האדם מרגיש שהוא חייב לדעת מה דרישות החברה ממנו, כי אם הוא לא יעשה את הנדרש ממנו, לא יוכל לחיות בין החברים הללו. הם יביישו אותו, ילעגו לו ויפגעו בו. כלומר, על החברה להשתמש בתכונות האלה של האדם, שהן חשובות לו, כדי שהאדם יוכל להילחם נגד עצמו.

למה בחברה החיצונית, עבודה עם חברים מועילה הרבה יותר מאשר בחברה שעוסקת בעבודה רוחנית?

בחוץ האדם עובד עם כלים שאינם משתנים, וכלפי החברה הזאת הכלים שלו לא משתנים. בעבודה בקבוצה רוחנית יש כל הזמן שינוי בכלים. האדם מגלה כל פעם יותר ויותר עד כמה הוא מגושם, עד כמה הוא נמצא באגו שלו, כמה לא אכפת לו מהחברה. הכול משתנה בו כדי לקדם אותו בשיפור עצמו. לכן נראה לו כל פעם מחדש שהוא נמצא בכישלונות. אבל אלה לא כישלונות, אלא מוסיפים ומוסיפים לו עוד ועוד הכבדת הלב. אין ברירה אחרת.

איך עובד תקנון?

"תקנון" נקרא שבוחרים את הדברים החשובים. ומהדברים החשובים הללו בוחרים, נניח, שלוש דרגות, דברים שהם הכרחיים, דברים מומלצים ואת אלה הפחות דרושים, אך הרצויים. ואחרי שבוחרים אותם ומגיעים לסיכום, יש להסכים על אופן אכיפת הדרישה ולקיים אותה כמו חוקי מדינה - חברה אחת קובעת שמי שגונב פרוטה, כורתים את ידו, ובחברה אחרת קובעים שגניבה של עד מאה שקל אינה נחשבת לגניבה, כי כולם עושים זאת, וכן הלאה.

כלומר, בנוסף לקביעה מהי דרגת החשיבות של כל דרישה כלפי כל חבר וחבר, יש לקבוע מהי דרגת הדרישה - דרגת העונש. כמה נבזה את היחס שלו אם יהיה שונה מהרמה הנדרשת בחברה שלנו, ולבדוק זאת כל פעם. הדברים הללו חייבים להופיע בתקנון כמו בספר חוקים, כמה מאסר האדם יקבל, כמה מכות, כמה מדליות וכולי. חייבים לעשות את כל הדירוג הזה.

וזו הדרך היחידה לתת לחברה מושג עד כמה היא בונה בתוך האדם סולם ערכים. וככל שהיא עומדת עליו, כך היא בונה את האדם.

לפי מה נקבע סדר החשיבות בתקנון?

סדר החשיבות בתקנון נקבע לפי מה שנראה חשוב לחברים בקבוצה להשגת המטרה העיקרית. אם חשובה לחברה אהבת חברים, אז מה שקרוב ומועיל יותר לערך הזה יקבל שכר ועונש גדולים ומשמעותיים, בהתאם. ואם הערך הזה פחות חשוב, גם השכר וגם העונש יהיו פחותים, בהתאם.

אבל איך יודעים על מה לשים דגש ועל מה לא? צריך לקיים דיון בחברה עד כמה הדברים חשובים להשגת המטרה, או שאינם חשובים להשגתה. מה זניח לעומת יתר הדברים, שעליהם החברה כלל לא נתנה את הדעת, מי מקיים אותם ומי לא מקיים, וכולי.

צריך לעשות זאת, ואפילו להסתכן בטעות. ואז לחרוש את המאמרים וללבן את אמות המידה הללו עם חברים, וכך לראות מבפנים ממה אנחנו כלולים ועל מה לשים דגש. צריך להקדיש זמן לבנייה של תקנון. הוא לא יכול להיות קבוע ונצחי.

כמה זמן רצוי להקדיש לבניית תקנון?

מדי פעם כדאי להקדיש זמן לראות מי אנחנו ומה אנחנו. בניית התקנון היא מעין בדיקה עצמית. תקנון הוא בדיקה למידת התקדמותנו לעבר קני המידה שהצבנו לעצמנו. כי כמו בשאלה הראשונה "מי זה הבורא?" שהאדם מתאר לעצמו תכונה כלשהי ונותן לה שם "בורא", כך שואלים מי היא החברה, ובהתאם לכך בונים לה דמות מסוימת.

מה החברה צריכה להיות? מצד אחד, דוגמה בשבילי, ומצד אחר, כוח המחייב אותי להגיע לאותה דוגמה, כשבעצם, במעשה החיצוני של האדם כלפי החברה, הוא בסופו של דבר מדמה את עצמו לבורא. ההבדל הוא זה, האדם עובד כלפי החברה, אבל למעשה הוא נעשה דומה לבורא. בדומה לשתי זרועות של מספריים הפועלות זו כלפי זו.

למה החברה מפחדת להשתמש בעונשים כמו ביוש בפומבי?

מפני שמפחדים מדרך של עונשים. הפחד הזה מגיע לאדם מתוך התפתחותו הפנימית. אבל אם מדברים על ענישה כזאת בחברה, אם מתחילים להעריך את העונשים הללו בחברה, כבר מזמינים אורות מקיפים כלליים, והם משפיעים על כל חבר וחבר, ומבפנים הוא מתחיל להיות רגיש. החברה עצמה לא צריכה להפעיל כוחות. אם החברה מקדישה תשומת לב להבחנות הללו, אז מההארה הכללית שהטיפול של החברה מעורר עליה מלמעלה, האדם מקבל רגישות אליו.

אם מעלים בחברה מידת חשיבות כלפי משהו, למשל, שחשוב שכולם ישחקו. כולם יחשבו וידברו על הנושא מההיבט החיובי שלו, ולא השלילי. הם ידברו על כך שלשחק זה תנאי הכרחי שמחייב את כולם, בלי ללחוץ על אותם שאינם משחקים. אבל הם לא יוכלו להתקיים בחברה, הם ישחקו או יעזבו את הקבוצה, כי דעת החברה, וחוץ ממנה גם האור שמעוררים כנגד ההבחנה הזאת מלמעלה, ישפיעו עליהם, והם יראו מיד את ההכרח שבכך.

או למשל, בעניין תכונות. אם מעלים תכונה מיוחדת מסוימת כלפי החברה או כלפי הבורא, לגובה הרם ביותר האפשרי, מיד תעלה הרגישות של כל החברה לתכונה הזאת. לא צריך עונשים. האדם מרגיש פחד מתוך עצמו לא להיות כלול בתכונה המועדפת ולכן לא להשתייך לחברה. החברה מחייבת אותו.

למה נכשלים למרות הניסיונות וההכנות? האם אין די כוחות לפרוץ את המצב?

האדם תמיד ירגיש את עצמו חלש, חסר יכולת, ירגיש שאפילו ילחצו ויצעקו עליו, הוא עדיין יזלזל. במשך חודשים תהיה מוצבת מולו אמת מידה, דרישה, שהוא לא יהיה מסוגל לגעת בה ולשפר את עצמו כלפיה. כך היא הדרך. עד שההרגשה הזאת תגבר באדם למידה כזאת, שיהיה עליו לשבור אותה מתוך שנאה אליה. כך עובדים כנגד כל תכונה ותכונה. העבודה הזאת יכולה לארוך שנים - האדם מזלזל במשהו או מתנגד לו, לא מסוגל, לא יכול. הוא נמצא בתוך הרע ולא מסוגל להרוס אותו. ברור לו שהוא לא עושה, וכולם דורשים ממנו לעשות, והוא אינו יכול.

איך אפשר לקצר את הזמן, להפעיל את עצמי ולא לשרות ברע הזה?

ניתן לעשות זאת רק אם לוחצים באמצעות החברה. מעלים את הסטנדרט, את היחס של החברה כלפי אותה תכונה. האדם יכול לשהות בתוך משהו רע שהוא חייב לבצע בו שינוי, ובמשך חודשים הוא לא יבצע אותו. הוא יודע שעליו לעשות זאת, ואינו יכול. הוא לא מסוגל להקים את עצמו ולעשות שינוי. רק אם החברה תעלה את השינוי כדבר חשוב ביותר, האדם יסבול ויעשה. ובדרך אחרת זה יכול לארוך זמן רב, עד שהסבל הזה יצטרף בו למידה כזאת שהוא יבצע שינוי.

אומלל האדם הנמצא בחברה שאינה מעוררת בו רצון להתגבר על מעשים שהוא חייב לשנותם או תכונות שהוא חייב לתקן. חברה כזאת לא מועילה לאדם. חברה חייבת לתת לאדם הרגשת כאב כנגד כל דבר שהוא מזניח אפילו לרגע, ולא מטפל בו. זאת בעצם העזרה העיקרית שהאדם צריך מהחברה, מצד השלילה, מצד הביקורת. ומצד החיוב הוא זקוק לקיים את האהבה, את ההשתתפות.

לכל חבר וחבר בחברה יש בעיה כזאת. הוא יודע מה עליו לתקן, לשפר, לעשות, אפילו רק במעשה, ולא בכוונה או בעבודה פנימית, ואינו יכול. והמצב יימשך כך שנים אם החברה לא תעמוד על כך ותדרוש ממנו להשתנות. אבל צריך להבדיל אם הבעיה שייכת לאופי של אדם או להתקדמות שלו כלפי המטרה. יש ללמוד להבדיל אם הקושי נובע מהאופי או מגודל הרצון.

האם חשוב לעבוד רק על ערך אחד?

לא, אי-אפשר לעבוד רק על ערך אחד ולזנוח את יתר הערכים, הגישה הזאת לא עובדת. צריך לבנות סולם ערכים שכולל את מגוון הפעולות של הקבוצה, שבסופו של דבר, כולן עניין אחד, לבצע בחברה את המעבר מ"ואהבת לרעך כמוך" ל"ואהבת את ה' אלקיך".

איך אפשר להחזיק זאת במודעות?

האדם חייב לבצע בחברה את המשימה "ואהבת לרעך כמוך", בתנאי ש"ואהבת את ה' אלקיך" ניצב מההתחלה כמטרה, ובסוף כהשגתה. ובאמצע "ואהבת לרעך כמוך" כאמצעי.

בהתחלה יש לברר אם החברה מסכימה לתנאי הזה. חשיבות השגת המטרה, דבקות בבורא, היא העניין הגדול, הנעלה, שחייב להיות חרוט לאורך כל הדרך במוחם ובלבם של החברים. אבל האדם לא מסוגל בעצמו להגיע לתכונה הזאת, אין לו שום נגיעה אליה, אלא רק בתנאי שהוא בונה כלי עם החברים, עם נשמות "אדם הראשון".

וכך, עם הכוונה הזאת, האדם חייב להתייחס לאותה קבוצת אנשים, שבמידה שהם מקבלים את המשימה הזאת, הם נקראים חברת מקובלים. ובהתאם לכך הם קובעים יחד את אופי הקיום שלהם, את החיים שלהםמהו המניע, מה האמצעי ומה היא המטרה.

והם קובעים גם לאילו חלקים, לאילו פעולות נחלק האמצעי עצמו, כדי שהאדם אכן ישיג את מה שנקבע בלבו מהתחלה, שעליו להגיע ל"ואהבת לה' אלקיך". כלומר, איך עליו לבנות את החברה ממה שנמצא לפניו כרגע, ואיך עליו להפעיל תהליך של התקדמות החברה, שיביא גם להתקדמות שלו בתוכה. שהאדם, ממצב של כוונה בלבד להגיע "לאהבת ה' אלקיך", יבוא בעזרת החברה למימוש של הכוונה הזאת, התוכנית הזאת שלו.

על האדם לחשוב איך החברה תוביל אותו מהמצב שהוא נמצא בו עכשיו כאגואיסט, שבו הוא רק חושב שהוא מסכים במשהו להגיע ל"אהבת ה' אלקיך", עד למצב שבו החברה משכנעת אותו, מטפלת בו, משנה אותו באמצעות השתנותה בעצמה, בדרישותיה, בהכרת המטרה וכולי. החברה מושכת את עצמה, ויחד איתה מושכת את האדם קדימה.

למה לא לעזור לכל אחד לראות במה אינו מסוגל לעשות את השינוי?

ביקורת כלפי האדם לא עוזרת. אפשר לצעוק עליו, לחייב אותו במעשה טכני. אבל אם הוא שייך לתיקון רוחני, אסור לגעת בו. אסור לומר לאדם שחסרה לו אהבת חברים או לשאול אותו בכללות למה הוא לא מתעסק באהבת הזולת. אפשר לברר למה הוא לא בא לשיעור בוקר, למה לא ביצע את שמוטל עליו בתורנות. כי אלה עניינים הנחוצים לקיום החברה, שיש למלא אותם כמו חיילים הממלאים פקודה. מי שמקבל משימה, חייב לבצע אותה. אבל אסור לבוא בדרישות פנימיות.

כל שינוי פנימי צריך לנבוע רק מתוך הכרת האדם, לפי האופן שבו הוא מגלה בתוכו את החסרונות. אם הוא לא גילה עדיין חסרונות כאלה ומטיפים לו, הוא לא יודע מה רוצים ממנו. זה יהיה כמו להטיף לחתול, שלא נמצא בדרגה שבה הוא שומע ומבחין. אין מה לדרוש מהאדם הזה, אם לא התפתח מבפנים, ואפילו נשאר לו רק עוד מילימטר אחד עד שיתחיל להרגיש. המילימטר הזה מספיק כדי שלא ישמע. רק אם יעבור אותו, הוא ישמע מתוך עצמו.

לכן אסור להראות זה לזה דברים שנראים פגומים. צריך לראות פגמים בתפקוד חיצוני, אבל על תפקוד פנימי לא לבוא בשום דרישה. צריכה להיות דרישה כלפי החברה שתפתח את המשיכה הכללית שלה, ואז כל אחד יתקדם בה. אבל כלפי כל חבר וחבר אסור להתייחס לפנימיות, לרוחניות, לבקר את המאמצים הפנימיים שלו. לא לגעת במידה שבה הוא משקיע ורוצה את טובת החברה והמטרה, בזה כל אחד צריך להישפט כצדיק, ורק בעניינים טכניים, כרשע.

אי-אפשר להתייחס לרוחניות של החבר בשום צורה אחרת חוץ מלתת לו דוגמה חיצונית, שמתוכה יבין שהוא חייב לבדוק את עצמו. לא בודקים אותו, אלא רק נותנים לכולם דוגמה אישית. מי הם, עליהם לבדוק בעצמם.

האם על החברה לדרוש מהאדם בעניינים חיצוניים?

על החברה לדאוג לתפקידים לכל אחד ואחד, כדי שעל ידי זה ירגיש אם הוא רוצה או לא רוצה להשתייך לחברה, אבל לא להתחיל להטיף לו מוסר על המאמצים הפנימיים, הרוחניים שלו. רק על הדרך החיצונית.

אסור לבוא ולומר לאדם שאין לו אהבת חברים, לא חשוב באיזו צורה. גם כשרואים שזה כך. אסור אפילו לראות שזה כך. רק אם אדם מגלה בפרהסיה שהוא מזלזל בכולם, שהוא שונא את כולם, מקיאים אותו החוצה מהחברה.

איך החברה מעוררת את האדם?

חינוך היחיד על ידי חברה מתבצע בשני מישורים:

א) במישור החושי - האדם מרגיש שהוא לא נמצא ברמה שבה החברה נמצאת. הוא מגלה בחושים שלו, שהחברים גבוהים יותר ממנו. החברים לא אומרים לו על זה דבר, אלא הוא רואה זאת במו עיניו, עד כמה הם מחזיקים במשהו גבוה יותר, טוב יותר, רוחני יותר, והוא עצמו לא מחזיק בזה.

אין צורך להטיף מוסר לאדם על זה. למשל, כולם מסכימים לא לזרוק משהו על הרצפה, וכולם מבצעים זאת בקפדנות, ומי שלא נוהג כך, מרגיש מיד שהתנהגותו יוצאת דופן. וככל שהחברים מחזיקים בתנאי הזה, האדם רואה את עצמו נבזה יותר, נמוך יותר, פגוע מכולם. כלומר, במישור הרגיל, הפשוט, האדם רואה בחושים שלו עד כמה הוא רחוק מגובה החברה.

ב) במישור הרוחני - החברה מחזיקה בתכונה רוחנית מסוימת כחשובה, אף על פי שעדיין אינה קיימת בחברה, אבל היא משתוקקת אליה, מכבדת אותה, מעוררת ברצון שלה אור מקיף. והאור מקיף הזה פועל על החברה בכללות ומקדם אותה מבפנים. ואז כל אחד ואחד בתוך החברה, שלא מצטרף לאותה המשיכה אלא נמצא פחות ממנה, מרגיש בהתאם הבדל בינו לבין כלל החברה כלפי אותה התכונה שרוצים להשיג בחברה, שמכבדים אותה במיוחד.

האדם לא רואה דוגמאות בחושים שלו, אלא מרגיש זאת מבפנים. הכול תלוי בהסכמה חברתית בלבד. אם החברים מסכימים שמשהו מסוים הוא קדוש בשבילם, ואז האנשים שלא יכולים להסכים עם זה, שלא נמצאים בזה, ירגישו רע בעצמם, מבלי שיהיה צורך לומר להם אף מילה.

גם אם האדם קם ואומר שאינו מסכים להחלטה הזאת?

אם אין הסכמה כללית של החברה לכבד תכונה מיוחדת שרוצים להחזיק בה, אם אין הסכמה חברתית, מה עשינו? חייבת להיות הסכמה חברתית כללית. אפילו של אותם האנשים שלא נמצאים בה, או לא יודעים שהם לא נמצאים בה, ונדמה להם שהם כן בזה. פתאום כשהחברה מתחילה להחזיק בתכונה הזאת, ולעורר כנגדה אור מקיף, ולטפח מידה של חשיבות כלפיה, אותו אדם שנדמה לו שגם הוא איתם מתחיל להרגיש עד כמה אינו נמצא בזה.

אבל מי שלא מסכים עם החלטה כזאת, אין לו מקום בחברה. לא ייתכן שהוא לא יסכים, הוא ירגיש גיהינום. הוא ירצה לעשות כל דבר אפשרי כדי להרוס בתוכו את ההתנגדות ולהתקשר לחברה. התהליך הזה נקרא "חינוך". האדם ירגיש שנאה כזאת לתכונתו שמתנגדת, שהשנאה הזאת תקרע אותו ממנה ותעבירו למצב אחר.

אולי הבעיה היא בשונות של האנשים בתוך החברה?

החברה היא מגוונת מאוד. היא עדיין לא כוללת מספיק כל מיני חלקים, אפילו מנוגדים, שונים, זרים זה לזה. בעל הסולם כותב, שהחברה חייבת להיות קטנה, שכוללת בתוכה את האופי של כל הקיים בעולם, שהכול יימצא בה, ואז היא מתקדמת.

לא מדובר בקבוצה, אלא על החברה הרוחנית הכללית. כי הקבוצה מתחילה להיעלם. עוד מעט אי-אפשר יהיה לעשות משהו בחברה הקטנה מבלי לקחת בחשבון את כל יתר הקבוצות. החברים ירגישו בתוכם שהם כבר לא מסוגלים אחרת, מטעם בושה, פחד מחוסר התחשבות, פחד מתגובה ומלחצים שונים.

היום החברה צריכה להיות כלולה מכל סוגי האופי, המנטאליות, הדרישות, והרמות של הנכונות להתקדם, אין ברירה, ולכן זה לא הלך בקבוצות קטנות. אנחנו בנויים כך ונמצאים במצב כזה, בזמן כזה, שעלינו לבצע את התהליך דווקא בגוש גדול ומאוד מאוד עשיר בכל הסוגים והדחפים, שיש לו נכונות למטרה אחת או לבניית מטרה אחת, לבניית קבוצה אחת.

מלכתחילה אין מה לדרוש יותר מנכונות כזאת. והיתר זה כבר עבודה של הקבוצה הפנימית. וככל שיהיה נעים לנו או לא נעים, אל לנו לזלזל באף פלח מכל המערכת הזאת, לא בקבוצה, לא באדם, איש לא יודע למה דווקא הם מצטרפים אלינו. עוד נראה אילו אנשים מוזרים כביכול יצטרפו אלינו, נורמאליים והנמצאים ברצון נורמאלי, אך שונים מאיתנו מאוד. כי בבהמיות ההבדל הוא עצום, אך בפנים הנקודה שבלב היא אותה השתוקקות - ישראל. אבל בחיצוניות קשה להעריך זאת. בחוץ האדם יכול להיות כמו אותו כומר מבולגריה החובש כובע ולבוש כמו אפיפיור, אבל אם מדברים איתו ומרגישים אותו, מגלים בו חבר קרוב ביותר.

מה הם השלבים שאותם עובר האדם לפני שהוא מגיע למטרה? מפני שאנחנו מתחילים מהחומר, והחומר שלנו הוא הרצון לקבל, רצון ליהנות, יוצא שהדרך היא להפוך, לעבוד עם הרצון הזה נגד כוונתו הטבעית. כאשר לומדים על ההשתלשלות מלמעלה למטה, לומדים את יצירת החומר, דרך ד' בחינות דאור ישר, עד לרצון לקבל. הרצון לקבל משתלשל, אבל עד שהוא מגיע לשבירה הוא כולו נמצא בתכונה, שהיא עדיין לא הרצון לקבל המוכר לנו.

אלא מאוחר יותר, לאחר שהוא עובר שבירה ונכנסים בו ניצוצות הבינה, ניצוצות השפעה, הם כבר נעשים בתוך הרצון לקבל ככוונה בעל מנת לקבל, אף על פי שהם באים מהבינה, אבל גם מלכות וגם בינה עוברות שבירה. וכך יוצא שנוצר בו רצון לקבל לעצמו, ליהנות לעצמו, בכוונה ממש ליהנות לעצמו, כל כולו סגור בתוך עצמו, גם במעשה וגם בכוונה.

ולכן העבודה שלנו היא לא כמו של כלי שהחליט באין-סוף שהוא רוצה לעשות על מנת להשפיע, ששם החומר הוא של העולמות, שמלכתחילה אין שם יצר רע, אין כוונה "על מנת", שמתהווה רק לאחר מכן בעולמות בי"ע דטומאה, אלא אנו מתחילים מהמצב ההופכי. ולכן צריך לעבור קודם כל תיקון הנקרא "דרגת האמונה", "דרגת הצדקה", שהכוונה של האדם תשתנה מעל מנת לקבל לעל מנת להשפיע.

יש להגיע למצב שנקרא "צמצום א'", שלא משתמשים ברצון לקבל אם הוא לא נועד לעל מנת להשפיע. מדובר ביחס לבורא, ולא מדובר בהגבלה של דברים גשמיים, שהאדם בדרך כלל נכנס דרך הקליפות למחשבות שונות, ואז אסור לו לאכול ולשתות והוא מגביל את עצמו במגוון הדברים שמציע לו העולם הזה. אלא בכל דבר ששייך לבורא, בכל המחשבות והמעשים ששייכים להתפתחותו הרוחנית, האדם חייב להיות בכוונות על מנת להשפיע - להשתדל להגיע להשתוות הצורה.

להיות בהשוואת הצורה לבורא, בהשתוות הכוונה. כי בהשתוות המעשה האדם לעולם לא נמצא עם הבורא, שכולו רק להשפיע, אלא יכול רק לקבל או לא לקבל. אבל אם כל אחד ואחד מאיתנו מגיע לכוונה "לא לעצמי", אלא רק לטובת הבורא, נמצאים עמו בהשתוות הצורה והתיקון הזה נקרא "אמונה". ואז המעשה של האדם הוא על מנת להשפיע, ונקרא "צדקה".

כלומר, אם האדם מגיע למצב שבו הוא לא מצפה לקבל כל תמורה על מה שהוא חושב או עושה, זה נקרא שהוא עושה צדקה. ואם הוא מגיע למצב האמיתי הזה, שמשתדל לעשות צדקה, הוא מתחיל לגלות שהוא לא מסוגל לכך ולא רוצה לעשות זאת. שהוא בשום פנים ואופן לא יכול ולו רק להתקרב לדרגה כזאת. ואז מתבררת בו דרגה הנקראת "אבירי לב", כאשר האדם נעשה בוטה ומקטרג על הרוחניות ועל הבורא, ולא רוצה להגיע לצדקה, וגם לא לדרגה שאחרי הצדקה, הנקראת "שלום".

לכן, אומר בעל הסולם, שמארבעת המלאכים הללו: "אמת", "חסד", "צדק" ו"שלום", שהם ארבע התכונות העיקריות שבהן הבורא רוצה להביא את האדם, את הרצון לקבל, לתיקון, הדרגה האחרונה - "שלום", אומרת שהרצון לקבל "הוא כולו קטטה", ולעולם לא ירצה להיות בשלום. ואכן כך הוא, כי הרצון לקבל לא מסוגל לרצות להגיע ל"לקבל על מנת להשפיע".

אבל מלמעלה, ולא בתוך האדם, לא בתוך ארבע התכונות הללו, ארבע המדרגות הללו, יש אמצעי הנקרא "האור המחזיר למוטב", אור מקיף, מאור המתקן את הרצון לקבל, ואז הוא אכן מגיע. ובעניין הזה ישנם שני מצבים:

א) מצב שבו האדם יכול לעשות מעשים רבים וללמוד תורה, אבל נמצא במצב, כמו שאומר רבי אבא, שבו אף על פי שהוא עושה הכול, הוא לא רוכש את דרגת האמונה. הוא חושב שהוא צדיק, כי לפי מעשיו הוא אכן צדיק, אבל אינו משיג את דרגת האמונה, מפני שהתורה שהוא לומד אינה מעוררת עליו אור מקיף. הוא רק חושב את עצמו לצדיק, ועל הדרך השנייה הוא דווקא מקטרג, מבלי לראות שהוא עצמו נמצא במבוי סתום.

ב) ורבי חזקיה אומר, שאי-אפשר להגיע לדרגת שלום, אפילו לדרגת צדיק, ולדרגת האמונה, מבלי לעבור את השלב הנקרא "אבירי לב". שהגוף מתנגד ולא רוצה ונמצא בקטטה, בועט בכול ולא מסכים לדבר מכל הדרך הזאת, כי הוא רואה שרוצים לתקן אותו ולכופף אותו. ואם האדם ממשיך תוך כדי שהוא מזמין את המאור המחזיר למוטב, הוא נלחם עם אבירות לבו ועובר אותה, שובר את הלב. הוא מגיע למצב הנקרא "למשבירי לב - שמחה" - זוכה שהתורה תמלא את לבו השבור, ותתקן אותו, ואז, מעל לשבירה הזאת ולתיקון של עצמו, הוא מגיע לשלום.

לכן ישנן כביכול שתי דרכים, כי אחת מהן היא דרך ללא מוצא, של כל אלה הלומדים תורה ללא כוונה לתקן את עצמם, להזמין על עצמם אור מקיף. אבל את אותו אור אפשר להזמין רק על ידי לימוד הקבלה בכוונה להיתקן, לעורר אורות מקיפים, לראות את הרע, לתקן אותו, להגיע ל"ואהבת לרעך כמוך", ואז מרגישים את אבירות הלב, ואת הקטטה נגד הדרך, ורק משבירה מגיעים לתיקון.

ובדרך האחרת, שבה לומדים ועושים מעשים וסופרים לפי המעשים, לפי שעות הלימוד ודפי הגמרא שיודעים בעל-פה כמה יש לפי הכמות, שעושים חשבון לפי הימים שלמדו ולפי הדפים שעסקו בתורה, יוצא שללא השגת האמונה, ללא השגת דרגת השלום, בלי להרגיש שנמצאים כנגד זה, האנשים חושבים את עצמם לצדיקים. כל ההבדל הוא בין לעורר את אבירות הלב, לבין לעבור אותה מבלי להרגישה ולחיות כל החיים בריחוק מהתיקון.

הדרך הזאת, שלא מגלה את הרע שבאדם, נעימה יותר. האדם נמצא באשליה, חי בשלמות שקרית שטוב לו. ומי שמגלה את ההתנגדות של הלב שלו, את כל הקטטות, והכבדות הלב, מרגיש שרע לו, מרגיש עני. וכך יוצא שדרך תורה הפוכה מדרך בעלי בתים. דרך בעלי בתים היא הדרך של מי שסופר כל הזמן כמה יש לו.

אבל מי שמתקדם בדרך העבודה רואה, איך אחרי כל יום שעובר הוא מרגיש מרוחק יותר, לא נמצא בהסכמה עם הדרך, ושהרצון לקבל שלו הפוך לגמרי מהמטרה, והוא חושב שהוא מתרחק מהדרך ואז אין לו מה לספור ולכן הוא לא נקרא "בעל בית", אלא עושה חשבון לא לפי כמה שיש לו, אלא לפי כמה שהוא מרגיש את עצמו בהופכיות הצורה מבעל הבית, ולכן נדרש לתורה. מהסיבה הזאת דרך התורה הפוכה "מדעת בעלי בתים". כי "בעל בית" לא צריך תורה המחזירה למוטב, כמו שכתוב: "בראתי יצר רע בראתי לו תורה תבלין", אלא עליו לספור את הרכוש שצבר בתורה.

והחלוקה הזאת לעובדי ה' ולעושי מעשים קיימת גם בכל אדם ואדם. תלוי לפי מה הוא בודק את עצמו בכל פעם שבה הוא נמצא במצבים שונים, גם בין אלה הנמצאים בדרך התיקון. עליו לבדוק את עצמו כל פעם ולשמוח, לא לפי הרגשתו, אלא בהתאם למה שקורה איתו, שהוא נמצא בדרך הנכונה. לכן כתוב: "לך לך", ללמדך שלא פשוט ללכת בדרך הזאת, אלא רק בציווי הבורא, ובעזרת המאור שמתקן ומעביר משלב לשלב אפשר באמת להגיע. מ"לך לך מארצך ומבית אביך", "אל הארץ אשר אראך" - לעבור מרצון אחד, מתכונות דלקבל, לתכונות דלהשפיע.

איך בודק האדם אם הוא נמצא או לא נמצא בדרך?

בודקים תמיד רק לפי הכישלונות. האדם לא מסוגל לבדוק את עצמו לפי הישגים טובים. בעבודה רוחנית ההישגים הם הכרת הרע. ככל שמתגלה רע יותר באדם, זה המדד לכך שהתקדם.

זה דומה למרים משקולות שאומרים לו, שעד שלא לא ירים בכוח שריריו מאה קילוגרם, לא יעבור לשלב הבא, ואז הוא שם לפניו למטרה את ההישג של הרמת מאה הקילוגרמים, ומתחיל להתקדם. שמים לפניו עשרים קילוגרם, והוא יכול להרימם, שמים לפניו עשרים וחמישה קילוגרם, והוא לא מסוגל להרימם. ובמידה שהוא מתקדם באימונים, הוא מרים אפילו עשרים וחמישה, אבל באותו זמן עיניו נשואות אל המאה והוא חושב - "מה התועלת בעשרים וחמישה?". ואז נותנים לו שלושים קילוגרם, ושוב הוא לא מצליח, ושוב הוא עובד על זה עד שהוא מרים אותם, ושוב נושא עיניו אל המאה.

כלומר, בכל פעם האדם רואה יותר ויותר קושי. הוא לא סופר את ההישגים שלו, שכבר הרים עשרים קילוגרמים, שלושים קילוגרמים, ארבעים. למה? כי הוא מסתכל על המאה. וכך יוצא שההישגים הטובים שהשיג בינתיים לא מורגשים אצלו כהישגים, כי המאה קילוגרמים הוא נטל כה גדול ביחס למה שהשיג, שהוא רואה רק כמה הכבדה יש לו בכל פעם, כמה הכבדה מוסיפים לו.

ולכן הדרך היא קשה. אבל זה בעצם מה שעוזר לאדם לקבוע לאט לאט יחס נכון לשלבי ההתקדמות. שהוא לא מסתכל על איך שהוא מרגיש, אלא מסתכל על כך שהוא נמצא בדרך הרוחנית ועם מי הוא נמצא. הוא מעריך את הייחודיות של יחס הבורא אליו, את העובדה שהוא נמצא בקבוצה, שלמרות הכול הוא עושה דבר מיוחד, אף על פי שהוא לא מרגיש בכך.

האדם מתחיל בהדרגה לבנות ערכים אחרים, שקודם לכן בדק אותם בכלים דקבלה. ודווקא מפני שפעם אחר פעם הוא מקבל אכזבות, הן בונות בו יחס אחר לשקול את המצב, בכל פעם ובכל מצב. בינתיים, הוא שוקל את התקדמותו, גם לפי מצב הרוח וגם לפי האמת, אבל בהדרגה הוא עוזב את מצב הרוח, ולא שם לב אליו במיוחד, ולא כל כך נמצא בשליטתו. ממר ומתוק לאט לאט הוא עובר לאמת ושקר. כלומר, מציב את הקשר עם הבורא, עם המטרה, עם מה שמעל לחיים האלה, כדבר הגדול ביותר, כמעט בלי להתייחס להרגשתו הטובה או הרעה.

בהדרגה הוא קונה כוח התנגדות להרגשה שלו, ולא מתייחס אליה. נבנית בו מערכת אחרת של הסתכלות על החיים. אצל מתחילים זה עדיין לא קורה, אלא רק מאוחר יותר, כשהאדם מגיע למצב שבו הוא דורש זאת מהבורא. מתוך ההכבדה הוא דורש כל פעם מהבורא, על ידי הלימוד והמעשים שלו, לזכות לכך שהאור המקיף יבוא ויתקן אותו, ויביא לו את דרגת האמונה.

מהי "דרגת אמונה"? שהאדם לא שם לב לרצון לקבל שלו. הרצון גדל, והאדם מתקן את עצמו על ידי משיכת אור מקיף. הוא רוכב למעלה מעל הרצון לקבל, שלא לוחץ עוד על האדם ולא מחייב אותו לקבוע את מצבו לפי מה שהוא מרגיש בו. אלא האדם הופך למשפיע על מנת להשפיע. כלומר, הוא מפסיק להתחשב ברצון לקבל שלו. למה? כתוצאה מהשפעת האור. לא בכוחותיו של האדם לבצע אותה, אלא הוא גורם שהאור המקיף ישפיע עליו. כלומר, הפעולה הזאת אינה ישירה, היא פעולה שהאדם מזמין על עצמו. ואז האור מחזיר אותו למוטב, והוא מגיע לתיקון.

הדרך מתחילה מדרישת האדם לבורא שיתקן אותו. הוא מגלה מהירידות שהוא חייב את התיקונים הללו. בהתחלה הוא מגלה בירידות רק חושך - רע לו ודי. אובד לו הטעם, הוא נכנס לייאוש, הוא לא יכול לזוז - מרגיש "טוב לי מותי מחיי". כלומר, הוא קורא למצב שלו "רע לי". לא אמת ושקר, אלא מר ומתוק - מר. עם ההתקדמות שלו, האדם מצרף בהדרגה את המר הזה לאמת. שאמנם מר לו, אבל הוא נמצא בהתפתחות הנכונה. ואז המר מקבל המתקה.

ממש כמו בחיים הרגילים. אדם שרוצה להיות פרופסור, כל הזמן רע לו. הוא לא מבלה, הוא לא נופש - לא נהנה מהחיים אלא יושב בספרייה, עסוק בלימודים, ולעת עתה ממתיק את חייו באמצעות המטרה שלו. כך גם בדרך הרוחנית, אלא שבה ההמתקה באה מתמיכת הקבוצה ומהאמונה שאני באמת מגיע למשהו, שאינו נראה, לעומת מעמד מכובד וטוב של פרופסור, שנראה לעין.

בכך שהאדם רואה את הרע, ומבקש עליו תיקון, כלומר, מבקש להעריך את המצבים הללו לפי האמת ולא לפי ההרגשה, אז האור פועל עליו כך שהוא מביא לו תיקון על מנת להשפיע. את התיקון הזה האדם מבקש, הוא לא רוצה להיות עבד להרגשה. הוא מסכים לשאת הרגשה רעה ברצון לקבל, אבל מבלי שתשלוט בו; להיות דבוק קרוב יותר למטרה, מבלי להתחשב עם כואב לו או לא כואב.

כמו שהאדם מוכן להגיש את ידו החולה לרופא, שיטפל בה ויחתוך אותה אם צריך. למה? כי פעולת הרופא תבריא אותו. הוא בכלל לא מתחשב בהרגשת הכאב. עד כדי כך שאם זאת אמת, והאדם דבוק בה, הוא לא חש בכאב. איך ייתכן דבר כזה? האור מקנה לאדם את היכולת הזאת, שנקראת להגיע לדרגת אמונה, מצב שבו ההרגשה שברצון לא שולטת באדם, אלא רק גדלות המטרה, גדלות הבורא.

זה המצב שנקרא "להגיע לצדקה", למצב ללא תמורה, לרצון לקבל ללא תמורה. מה שיש ברצון לקבל לא מורגש עוד ולא נחשב. ולכן המצב הזה של חפץ חסד, להשפיע על מנת להשפיע, נחשב כבר לדרגת השתוות עם הבורא. מפני שמתקיים בו כבר התנאי של צמצום א', שכמו שהבורא לא חושב על עצמו, האדם לא חושב על עצמו, אם הוא קיים או לא קיים. ולאחריה ישנה דרגה אחרת, להפוך את הרצון לקבל לעל מנת להשפיע. דרגה שלא נקראת "צדקה", אלא דרגת "שלום". תוספת משובחת מאוד ומסובכת.

ובתהליך שלנו בחברה צריך לכבד מצבים שאותם האדם יכול לעבור מבלי להרגיש נפילה או עלייה בהרגשה שלו. האדם צריך לקבוע ירידה או עלייה בהתאם למידה שבה הוא מעריך את חשיבות הבורא, את ההתקרבות אליו, את חשיבות החברה ואת הדבקות בה. כלומר, לא לפי ההרגשה באברים, לפי מה שמרגיש הרצון, אלא לפי האמת. לפי הערכה רוחנית, ולא לפי הערכה גשמית. את היחס הזה יש לכבד בחברה, להתייחס אליו בהערכה.

וכמו בכל מצב שאינו מתוקן עדיין, יש בו גם מצב נכון וגם לא נכון. מצב נכון הוא שהאדם עושה את הדרך הזאת, מבצע את התהליך הזה, ונמצא בשמחה. אדם כזה נמצא בהליכה נכונה. ומצב לא נכון הוא שהקליפה מורה לאדם לסבול, ושהסבל הזה מקדם אותו. לכן הבדיקה אם האדם נמצא בהערכה נכונה, שבה השפעה מכובדת יותר מהרגשה טובה, היא השמחה. האם למרות הכול האדם שמח על שהוא נמצא בתהליך הזה. וכאן תמיכת החברה הכרחית, ואי-אפשר בלעדיה.

מי מקנה לאדם את הרגשת החשיבות - החברה או האור?

החברה נותנת לאדם תמיכה. היא מהווה בשבילו אבן בוחן, אמת מידה לשאלה אם הוא מתקדם נכון או לא נכון, ואיך הוא נראה מבחוץ. כנגד כל מצב שלו וכל יחס שלו הוא מקבל תגובה מהחברה. גם בעל הסולם וגם רב"ש לא מדברים רבות על החברה, אלא רק נוגעים בזה. למה? כי אחר כך הם מסתכלים מתוך האדם. כי ברור שהכול בא מתוך האדם, דרך החברה, לבורא, והדיבור הוא רק על ההבחנות שבתוך האדם.

אין פעולה מצד האדם כלפי הבורא, וגם מצד הבורא כלפי האדם, שלא צריכה לעבור דרך המגבר הזה, זכוכית המגדלת הזאת, המערכת המפענחת, הבחינה הזאת, המערכת שמסדרת את הכוונות והרצונות של האדם בדיוק בסדר הנכון, ושנקראת "חברה". אין אף פעולה, אף יחס של האדם לבורא ושל הבורא לאדם, שלא עוברים דרך הכלי הכללי הזה הנקרא "אדם". כי בתוכו שורה הבורא, ודרך כל הכלי כולו, דרך כל חלקיו, שנמצאים ביניהם באחדות גמורה, שם מגלים את הבורא.

לכן אין שאלה אם מקבלים דרך החברה או לא מקבלים, פשוט אין דרך אחרת. ואין אפילו מה לדון בכך. כי אם מדברים על "על מנת להשפיע", כבר מגדירים מה כוללת הפעולה הזאת. שהאדם מגיע להתחברות עם יתר החלקים, ללא שום הבדל בינו ובינם. שדרך היחסים הללו, בינו לבין כל יתר הנשמות, האדם מגיע להרגשת הבורא ששורה בתוך הכלל הזה, בתוך הסכום הזה של כל הנשמות, של כל היחסים הללו, ללא הבדל ביניהם.

אבל מכל הפעולות שאנחנו עושים, אין פעולות אחרות מלבד תרי"ג, תר"ך הפעולות, חוץ מפעולות החיבור, ומתוך החיבור, יחס למילוי. זה כל מה שיש. איש לא מתקן את עצמו, כולם מתקנים רק את הקשר ביניהם. ולפי מידת הקשר ביניהם מתגלה הבורא. ברגע שהאדם משיג את הקשר בינו לבין יתר הנשמות, כבר ברור לו איך להתייחס למילוי, כי לפי הקשר הזה, לפי השתוות הצורה, מתגלה המילוי.

אם כך, יש מקום לשאול, אחרי שהאדם עושה פעולות ומגלה את הקשר בין החלקים, וקושר את הקשרים בין הנשמות, האם הוא עושה פעולות מיוחדות כלפי המילוי שבתוכם? האם האדם מגיע לקשר בין הנשמות כאשר הוא נעשה כפרצוף שלם? והפרצוף השלם הזה, כשהוא מתייחד, כלפי מי הוא פועל פעולת השפעה? מה ההבדל בין פעולת ההשפעה של האדם כלפי יתר הנשמות, ובין פעולת ההשפעה שלו כלפי האור שנמצא בתוכן, ביחסים ביניהן?

בפשטות אפשר לומר, שהפעולה המחברת את האדם עם כל יתר הנשמות נקראת "תיקון הכלים" - להשפיע על מנת להשפיע. ולאחר שהאדם מתקן את החיבור הזה, והכלי נמצא בלהשפיע על מנת להשפיע, הוא מתייחס לאור, לקבל על מנת להשפיע.

וכך הקשר בינינו, שדרכו אנחנו רוכשים כלי של אמונה, כלי של בינה, כלי של צדקה, שאיננו חושבים על עצמנו, אלא מקבלים כל אחד כשווה לנו, נקרא שמתקנים את הכלי, מחברים אותו חזרה לאחר השבירה. אבל לאחר שחיברנו אותו חזרה, יצרנו את הדבק בינינו עד כי אין עוד הפרש בין הכלים.

הגענו לדרגת האמונה, העלינו את מלכות לבינה, הגענו ל"קטנות", מעביות שורש, ל-א' דעביות ול-ב' דעביות. ועכשיו אנו מתחילים להפעיל את הרצון לקבל שנמצא בכל אחד מאיתנו בהתכללות. לא בכל אחד ואחד, אלא בהתכללות הרצון לקבל הכללי כלפי המילוי, לקבל על מנת להשפיע. והפעולה הזאת נעשית כבר כלפי הבורא. כי הוא זה המשפיע, והשפע - אור חוכמה, בא ממנו. ואז כולנו יחד עובדים עמו.

החברים לא יכולים לעסוק בעבודה של לקבל על מנת להשפיע זה כלפי זה. הם רק מתקנים את הכלים שלהם בלהשפיע על מנת להשפיע. להשפיע על מנת להשפיע הוא תיקון הכלים, תיקון הכוונה. ולקבל על מנת להשפיע זה כבר המעשה, כאשר עובדים עם הרצון לקבל בקבלת התענוגים. כלומר, בהתחברות בהרגשת הבורא בתוך הנברא.

כך, בפשטות, הדברים מתרחשים. אבל כל המצבים משתלבים זה בזה. לקבל על מנת להשפיע קיים במידה יחסית גם ביחס בין הכלים. ויחס של להשפיע על מנת להשפיע קיים גם בין הכלים לבורא, לאור. אבל קל יותר לומר, שלהשפיע על מנת להשפיע הוא תיקון כלי דאדם הראשון, ואחרי כן לקבל על מנת להשפיע עושים עם הבורא. כלומר, אלה שני שלבים. מה עלינו לעשות בינינו, ומה עלינו לעשות עם החברה - שכר ועונש ואהבה נצחית.

מה בכוחו של אדם שאינו מחשיב את דרך האמת לעשות?

את כל החשיבות מקבלים רק מהחברה, חוץ מהחשיבות לקיום הגשמי-הטבעי שלו -לאכול, לשתות, לישון, להקים משפחה וכולי. כל הדחפים האלה שישנם לאדם הם טבעיים וישנם באדם גם אם יחיה באי בודד. אם הגוף שלו בריא, כך הוא ירצה. האדם מרגיש שזה חשוב, וכנגדם הוא מרגיש חיסרון - גם בלי השפעת החברה.

אבל האדם לא מרגיש חיסרון לעסוק בכסף, בכבוד, אף על פי שלכל אחד יש כבוד, גם לאדם פרימיטיבי. אם הוא דרגת אנוש, הוא נמצא מעל יתר היצורים שבטבע, ואז יש לו עניין של כבוד. אין עמים פרימיטיביים, ישנם עמים בעלי תרבות מיוחדת. יש להם ריקודים מיוחדים, חלוקה לפי דרגות, ראש שבט ופחותים ממנו, וכולי. אבל האדם מקבל את הדרגות מהחברה שנולד אליה, וכך הוא גדל בה. יש לאדם את הנטיות הללו מפני שהוא נולד אדם ולא פרה, אבל החברה מספקת לו את המידות עצמן, כלומר את המילוי שלהן.

מה זה "כבוד"? בחברה של גנבים מקובל, שככל שהאדם גונב יותר, הוא מכובד יותר. ככל שהאדם מרמה יותר את האחרים, הוא מכובד יותר, וכך עוד ועוד. כל חברה שאליה האדם משייך את עצמו נותנת לו ערכים שונים. האדם לא יכול בלי חברה.

ואם האדם בוחר, שהדרגה שברצונו לכבד היא חיבור עם הבורא, עליו להיכנס לחברה כזאת, שמחשיבה את החיבור עם הבורא. כל עניין החינוך בנוי כך. לדוגמה, אם הורים רוצים שבנם ילמד לנגן, הם שולחים אותו ללמוד מוזיקה, לוקחים אותו לסרטים על מלחינים גדולים, וכולי. לא חשוב להם כלל שיתר הילדים משחקים מחבואים בחצר בזמן שבנם, במקום לשחק, הולך לבית-ספר למוזיקה ומרגיש שחייו שחורים ואינם חיים, ושהוא שונא מוזיקה.

אז איך נוכל לחנך את עצמנו, ילדים גדולים קצת יותר, באותה דרך? גם עכשיו כל אחד מאיתנו נמצא באותו מצב. הגוף רוצה לברוח למקום נוח וטוב יותר, או במקום לברוח - לסובב את החברה כך שלא תהיה בית-ספר למוזיקה, אלא משהו אחר. אנו כל הזמן רוצים לעוות את המשחק הנכון. וכנגד הרצון הפנימי הזה, עלינו לפעול בתחכום ולסדר בכל זאת את החברה, כך שתביא לנו הערכה שהמוזיקה היא הדבר הגדול והחשוב ביותר. אז האדם יבוז לכל משחקי המחבואים וילמד רק מוזיקה.

האדם לא יכול לעשות זאת לבדו. הוא יכול לעשות זאת על מישהו אחר, ומישהו אחר עליו. ואז בונים חברה בהסכמה הדדית שעליה להשפיע על כל חבר וחבר את הערכים החסרים לו. כי אם היו לאדם את הערכים הללו, הוא לא היה נזקק לחברה. אבל אין לו אותם עכשיו, והוא קובע בכוח בחברה ערכים שאותם הוא רוצה לקבל.

אילו ערכים האדם קובע בחברה?

לא ערכים רבים, אלא רק ערך אחד, שחיבור עם הבורא הוא הערך העליון, וכל מה שפחות ממנו הוא חסר ערך. הערך הזה חייב להיות הדבר היחיד שמתוכו אני קובע את כל יתר הדברים. אם הדבר הוא אמצעי להשיג את הערך הזה, אז כדאי לחברה לעסוק בו, ואם לא, אז לא. והאדם עצמו צריך לברר עם החברים, יחד עם עיון בכתובים, מה חשיבותם של הערכים והאמצעים המביאים למטרה.

האם אפשר לפתור בעיות בחברה בעזרת אור מקיף?

אין באפשרותנו לדעת אילו פעולות מביאות אור מקיף גדול יותר או קטן יותר, ואיך לשקול את כל הפעולות הללו. אבל אפשר למדוד את הפעולות עצמן, ולא את התוצאות. ככל שהפעולות, בגודלן ובגובהן, מחברות יותר, הן פעולות מועילות יותר.

אבל רק בתנאי שבחברה יש ערכים נכונים. אז החיבור בה פועל היטב. אבל אם מדובר בחבורת רשעים, שהערכים שלהם לא טובים, אז החיבור ביניהם רע. כלומר, יש לעבוד בשני מישורים:

א - למדוד את הערכים ולבדוק אותם ולחדד אותם

ב - להתאחד סביב הערכים הללו

אחרת החברה היא מזיקה, ואז עדיף שלא יהיה חיבור בין חבריה.

אחרי שהחברה קבעה את ערכיה ושיש להתאחד סביבם, מה עושים הלאה?

אחרי שהחברים קובעים מה הם רוצים מהעבודה שלהם, ואחרי כן קובעים שסביב זה צריך להתאחד, מתחילים לחפש פעולות שבעזרתן ניתן לבצע זאת.

המטרה של החברה היא לגלות את הבורא בכלי המשותף. כדי להידבק אליו, לגלות אותו, להרגיש אותו, חייבים ליצור מצב שנקרא "כלי משותף". כלומר, אם כל חבר וחבר מגיע להרגשה, שאין הבדל בינו לבין יתר החברים בקבוצה, סימן הוא שהגיע לתיקון שלו הנקרא "על מנת להשפיע", הנקרא "אמונה", שבו הוא יוצא מתוך עצמו במידה מסוימת.

למה עושים את העבודה הזאת כלפי האחרים? כדי להתחבר עם הבורא. עדיין לא מודדים על מנת לקבל או על מנת להשפיע, ופועלים עדיין ב"לא לשמה", אבל זה מספיק. כלומר, כדאי לאדם לוותר על עצמו ולהיות עם כולם בכלי אחד, בכפיפה אחת, בקשר אחד, כדי לגלות בינינו את הכוח העליון, את הבורא, את הרוחניות.

בינתיים, הכול נסב סביב הרווח האישי, אבל זה מספיק. אני רוצה את המצב הזה ואני מוכן לעבוד למענו. המצב הזה נקרא "לא לשמה" מועיל, שממנו מזמינים אור מקיף והוא פועל ומתקן, משנה את היוצרות. אבל האדם עצמו לא מסוגל לחשוב אחרת. הוא אפילו לא מסוגל לתאר לעצמו מהו הכלי המתוקן שאליו הוא יכול להשתוקק. אבל זה מספיק, זהו מצבו האמיתי.

מתי הוא יהיה "לא לשמה" אמיתי? אם אומרים לכל החברים, שגילוי האלוקות והתחברות עמה זה הדבר הגבוה ביותר, ושכדאי לכל אחד לוותר לשם כך על האנוכיות שלו, כבר יש חיבור והשפעה זה לזה כדי להתחבר עם הבורא. לא מתוך רצון להתקבצות סתמית, אלא באמת "לא לשמה" הנכון, שמביא ל"לשמה". ומתוך התהליך הזה בונים תקנון ושוקלים את הצעדים הבאים.

איך פותרים הפרעה בהתחברות בתוך הקבוצה או בין הקבוצות?

תלוי איזו מין הפרעה. אפשר לפתור אותה בהסבר, ואפשר לפתור אותה בסילוק הבעיה עצמה. אפשר גם לשים אותה בצד ולהתעלם ממנה, להסכים שלא מעוררים אותה, ומאוחר יותר לראות מהצד שהיא רעה, עד שתיעלם לה.

איזה יחס צריך להיות בין קבוצה לבין הרב?

הקבוצה צריכה לכבד את הרב בכך שאינה נשענת ומכבידה עליו, אלא שואפת להיות כמה שיותר עצמאית. ובאמת, אב שמח תמיד לראות את בנו עצמאי יותר, ונזקק לו פחות, פחות מסתובב לו בין הרגליים. גם הרב שמח אם הקבוצה היא עצמאית יותר, בכך שהיא שומעת את עצותיו ומבצעת אותן. צריך לעשות ביקורת כדי לגדול, ולהשתדל להיות עצמאיים ככל שניתן. לא להתייחס לרב ביתר תשומת לב, כי זה מעוות ומאולץ, והוא לא נזקק לזה. ובאמת, אין צורך. גם רב"ש לא דרש זאת מהחברה. צריך למצוא בכל פעם יותר שיתוף פעולה.

למה אין בנמצא מאמרים בעניין חשיבות הנישואין?

המקובלים לא מדברים על חשיבות הנישואין, מפני שהנישואין הם תנאי מקדים, עוד לפני שהאדם מתחיל ללמוד קבלה. רב"ש לא קיבל אדם לא נשוי כתלמיד. מי שאין לו אישה, כתוב שחסרה לו "פרה וטלית". לא לגנאי, אלא לעזר, כתוב בתורה: "עזר כנגדו" - לא טוב היות אדם לבדו, נעשה לו עזר. רק עזר, אבל בלי העזר הזה אי-אפשר. לא מדברים על חשיבות הנישואין כי זאת אינה חשיבות, זה תנאי. בחשיבות אומרים "יותר", "פחות" וכולי. להתחתן זה לא יותר ולא פחות, זה תנאי. גבר לא נשוי הוא לא תלמיד ואינו מתחיל שום עבודה.

בעל הסולם אפילו את בנו לא לימד, עד שהתחתן. ולמחרת יום חתונתו, בגיל שבע עשרה וחצי, הוא נכנס לשיעור. ויום לפני כן לא לימד אותו ולא הרשה לו לשבת, אפילו לא מרחוק. לכן הם לא מדברים על זה. הדלת פתוחה ונכנס רק מי שיש לו תעודה שהוא נשוי.

היום אומרים שמותר ללמד מי שאינו נשוי, כי אם נתנה עוד תנאים כאלה, אנשים לא יבואו ללמוד כלל. אבל הבעיה בהחלט נשארת, ואין ערובה לכך שמי שלומד לפי התנאים הללו, החורגים מהתנאים ההכרחיים, אכן נמצא בתהליך.

אז היום פתחנו את הדלת, ולכן יש הסכמה שייכנסו כולם. אבל אדם לא נשוי שנכנס בדלת, לא מובטח לו שהוא נמצא בתלם. הוא לא נמצא בדרך שבה מטפלים בו מהשמים. ההתאמה הזאת מחויבת מהשמים. ואם אין, אפשר להמשיך ולשבת בשיעור. לא זורקים היום אנשים החוצה, כי מעוניינים שיבואו וישמעו, וכך יתקנו את החיסרון הזה. זאת לא בעיה לתקן רווקות. אבל היחס מלמעלה הוא פשוט, הוא בהתאמה לשורשים. לכן תלמיד צריך להיות גבר

הרצון לקבל הוא כל החומר של הבריאה, אבל רק במידה שהוא מתוקן בתכונת הבינה, בעל מנת להשפיע, אפשר להשתמש בו נכון ולהביאו לשלמות ונצחיות. ולכן אברהם, שהגיע ראשון לתיקון הנקרא "אב האומה", וקיבל תוספת "ה" - מ"אברם" ל"אברהם", השיג את תכונת הבינה.

והוא, כראשון שקיבל את תכונת הבינה, נקרא "תכונת חסד". כי בינה שייכת לג"ר, וכאשר היא מוסרת את התכונה שלה לז"ת, לכלים דקבלה של התחתונים, תכונתה היא חסד. ותכונת החסד היא מה שעל האדם לרכוש כדי לעשות תיקון לכלי הנשמה שלו.

במידה שבה הוא רוכש את התיקון של בינה על המלכות שלו, כך נמדדת הרמה הרוחנית שלו והיכולת שלו לקבל על מנת להשפיע. כלומר, הכול נמדד לא לפי המלכות, אלא לפי המידה שבה אפשר להשתמש במלכות בהתאם לתיקון של הבינה בה.

וכדי להביא את הנברא למצב שבו יוכל לעסוק בתיקון המלכות על ידי הבינה, באמצעות שבירת הכלים כל תכונות הבינה נכנסות לתכונות המלכות, ומתערבבות זו בזו לפי הרצון לקבל של המלכות. שבכל מקום במלכות, שנמצאת בו תכונת הבינה, היא נמצאת בו במידה שבה המלכות מסוגלת לקלוט אותה, לרכוש את התכונה הזאת לטובת עצמה.

לא די שהערבוביה הזאת בין בינה למלכות תהיה בדרגה הרוחנית, אלא עליה להיות גם בדרגה הנמוכה ביותר לפי רצונה של מלכות. כי רק כך ניתן לברר ולתקן את המלכות, שבכל מצב ובכל רצון תשתמש בתכונת הבינה, כדי לאמץ לעצמה אופי של בינה, במקום לשייך את הבינה לעצמה.

כלומר, במקום להיות קליפה, במקום להשתמש בקדושה לטובת קבלה לעצמה, עליה לעשות אחרת. להדביק את עצמה לבינה, ולהשתמש קודם רק בתכונות הבינה, להשפיע על מנת להשפיע, ולאחר מכן לשתף את עצמה בתכונות הבינה, לקבל על מנת להשפיע.

השימוש הנכון בבינה הוא כל עבודת האדם. עליו מוטל לברר, לבצע ולממש את תכונת הבינה. לקנות את תכונת החסד ולעשותה התכונה הראשית, הגבוהה והמכובדת מכל יתר התכונות, הבחינות וההבחנות. ואז מתגלה לאדם שהרצון לקבל נברא כאמצעי להגיע לדרגת הבורא. מפני שעם כל עוצמתו הוא מצטרף לתכונת החסד, לתכונת הבינה, לתכונת הבורא, מצטרף אל להשפיע.

הנברא מצטרף לבורא. כאשר המלכות מצטרפת לבינה היא מגיעה לכתר. היא משתמשת בתכונת הבינה בכל עוצמתה. מכאן רואים שכל העניין הזה, של שיתוף מלכות ובינה, חוץ מהיותו כל הדרך שלנו וכל עבודתנו הרוחנית, שייך לציווי שהבורא מצווה על אברהם - "לך לך". כי לאדם שמקבל לטבע שלו תוספת בינה, יש כבר אפשרות לעבוד. בידיו נמצאים שני האמצעים, ודי בהתמזגות נכונה ביניהם ובעבודה נכונה איתם כדי להגיע למטרת הבריאה.

מה פירוש שבינה היא תכונת החסד?

בינה היא תכונת הבורא. ג"ר - כתר, חוכמה, בינה. הן שייכות אל למעלה מהגוף, למעלה מהנברא. והנברא מתחיל מז"ת, כמו שלומדים מ-ד' בחינות דאור ישר. מהבורא מתפשט אור, ההתפשטות הזאת נקראת "בחינת שורש" או "כתר". "יש מאין" מוציא בחינה א', רצון ליהנות מן האור.

הרצון הזה בא ישירות מן האור, ולכן מכנים אותו "ד' בחינות דאור ישר". ודאי שהרצון הזה אינו עצמאי, הוא כלול כולו באורהאור מתפשט ובתוכו מתהווה בהדרגה הרצון. כלומר, אי-אפשר לומר שעדיין יש בו משהו פרט לאור, לכן התהליך עצמו נקרא ד' בחינות "דאור ישר".

ומה שקורה בדרך הזאת של התפשטות האור הוא, שבאור וברצון המתהווה ממנו נוצרת תגובה על האור, הרצון רוצה להידמות לאור. הרצון רוצה להידבק חזרה באור, שזו בחינה ב'. ברגע שהרצון מרגיש שונה מן האור, אבל מתפשט יחד עמו, הוא חוזר, רוצה להידבק לאור. התכונה הזאת באה לו מהאור.

והרצון הזה, שרוצה להידבק לאור, שיש לו תגובה מסוימת משלו, אף על פי שגם היא אינה שלו אלא תגובה ישירה מפעולת האור על הרצון, אבל היא תגובת נגד על הראשונה, תוספת על הראשונה והפוכה ממנה, הוא מתחיל לחשוב איך יוכל להיות כמו האור. חוץ מהרצון שלו, הוא חושב אם ביכולתו לעשות אותה פעולה כמו האור. ואז הפעולה שהוא עושה נקראת בחינה ג'"זעיר אנפין", שהיא כבר התחלת הנברא, שורש לנברא.

ובקבלה לומדים, שבזעיר אנפין ישנן שש בחינות - חסד, גבורה, תפארת, נצח, הוד, יסוד. לאחר שנוצרה תגובה בזעיר אנפין, התפתחות מצדו, בא רצון נוסף, להמשיך את התענוג מעבר לתענוג שהיה בבחינה א' ובחינה ב' ובבחינה ג', להמשיך את התענוג שיש בשורש, באור עצמו - בחינה ד'.

והנברא מתחיל מז"ת דבינה, שהיא הראש שלו, והוא עצמו מתחיל מתכונת החסד. לכן, כאשר באה התפתחות מהשורשים לענפים שנמצאים בעולם הזה, כאשר מסתיים כל התהליך של ההתפתחות מ"אדם הראשון" דרך "נוח" ל"אברהם", אברהם הוא בחינת החסד. "אדם הראשון" ו"נוח" שייכים לראש המדרגה, ו"אברהם", חסד, הוא התגשמות תכונת ההשפעה במקובל הראשון, שהתחיל, לכן, לפתח את השגת הבורא ולממש אותה ולמסור אותה לאחרים.

כל עבודת ה', כל השאיפה להשגת הרוחניות, כל הידיעה על עולם שמעבר לעולם שאנו מרגישים, שבו אנחנו קיימים גם עכשיו וגם בטרם התלבשנו בגוף וגם לאחר יציאת הנשמה מן הגוף, כל הגישה והשיטה באה מאברהם אבינו. הוא החוקר, הוא המקובל הראשון, הוא הראשון שבו התממש באופן פעיל הקשר בין בינה לבין מלכות.

מתוך הקשר הזה הוא התחיל להרגיש את השאלה "מהו הטעם בחיינו?", לשאול את עצמו "היש מנהיג לבירה?"לשאול על הכוח הכללי, על הבורא, על מי שברא ומנהל את כל הטבע. ומתוך השאלות הללו, אומר המדרש, הוא הגיע לחקירה ולגילוי הבורא. בעזרת מה? מתוך שהתגלה בו הקשר בין בינה לבין מלכות.

בנקודת ההתנגשות בין שתי התכונות בינה ומלכות, בהשוואה ביניהן, האדם חוקר ומבין מה השוני ומה הקשר בין שני סוגי הבריאה, בין בינה שהיא הרוחניות, לבין מלכות שהיא הגשמיות. ובגבול ביניהן, בשילוב ביניהן, הוא בונה את עצמו.

לכן אברהם נקרא ה"יהודי" הראשון. הראשון שהגיע לייחוד עם הבורא, על ידי שילוב נכון, תיקון נכון של המלכות על ידי הבינה. זו הסיבה שנכתב עליו: "לך לך מארצך" - מהרצון של המלכות ועד לרצון של הבינה. ומפני שבו התגלה הייחוד כמו בשורש, הוא נקרא "אב האומה", המקובל הראשון, שייסד בחייו את כל אותם התנאים והכללים שלפיהם נוהגים עד היום כל המקובלים בלימוד שיטת הקבלה ובהפצתה. רואים שכל מה שיש בעיסוק הזה, כבר קרה והיה לאברהם.

למה היה צריך "לברוא את העולם במידת הדין"?

קודם נבראה המלכות, ואחר כך הצטרפה אליה הבינה בצורה מקולקלת. אבל איך יכולה בינה להיות מקולקלת? בינה לא התקלקלה, אלא מלכות משתמשת בתכונה של בינה לפי רצונה, כדי ליהנות יותר באמצעותה. השימוש בבינה להנאת המלכות נקרא "שבירת הכלים" - "צורה מקולקלת".

אמנם אפשר לטעון, שהבורא יכול היה לעשות התערבות אחרת בין בינה למלכות, כדי ששתיהן לא יתקלקלו, אלא יתערבבו בצורה נכונה. אלא שאם הייתה מעורבות נכונה ביניהן, האדם לא היה משיג דבר, כי המצב לא היה בשליטתו, לא היה שלו, אלא של הבורא. ובנוסף לכך, לא הייתה לאדם יכולת להבדיל בין התכונות הללו, לבחור איך להשתמש בהן, להגיע לעצמאות.

ובמצב המקולקל, אם מתוך המלכות האדם בוחר להיות בשליטת הבינה, בוחר לרכוש אותה ודווקא להידבק לתכונתה, בכך הוא בוחר לצאת מטבע אחד לטבע השני. וזאת כל הבחירה, כל בניית האדם שבנו. כי גם במלכות וגם בבינה אין שום דבר מצדנו, מפני שמלכות היא תכונה שהבורא ברא לפני שברא אותנו, וגם בינה היא תכונה שהבורא ייסד.

ומצד האדם, נותר לו רק לבחור, לברור ולהעדיף את תכונת הבינה על פני תכונת המלכות. לשים את המלכות תחת שליטת הבינה, ולא להפך, כמו התוצאה שלאחר שבירת הכלים, שבינה נמצאת בשבי של מלכות.

איך יכול האדם להשיג את מחשבות הבורא אם הוא לעולם אינו נמצא שם?

כמו שכתוב: "ממעשיך הכרנוך". אם האדם עושה אותם מעשי השפעה כמו שבינה עושה, כמו שבינה רוצה לעשות, הוא לומד להכיר את מחשבות הבורא. מה אומרת בחינה ב'? "אני רוצה להיות כמוך". מה פירוש "כמוך"? כמו כתר. לאחר שבחינה ב' מגלה בתוך חוכמה את פעולת הכתר, היא לא רוצה להיות כחוכמה, ולא רוצה ליהנות מאור החוכמה שממלא את כלי דחוכמה, אלא רוצה להיות כמו השורש, כתר, שנותן תענוג לחוכמה.

ובינה, שרוצה להגיע לפעולה כמו כתר, מבצעת את הפעולה הזאת בזעיר אנפין. היא נותנת ומשפיעה כמו כתר, ובכך מגיעה להבנה מה הם התענוגים שיש בכתר - תענוגים ליהנות. ואז היא רוצה ליהנות דווקא מהתענוגים האלה. לכן מלכות רוצה ליהנות מדרגת הבורא, מדרגת הכתר, מזה שהוא נותן.

כמו תינוק, שהגיע ליהנות ממה שאמו נותנת לו, וחושב איך לתת לאימא את ההנאה שלו. הוא עושה משהו בשבילה כדי שיהיה לה טוב. אבל מתוך המעשה הזה הוא מגיע להבנה עד כמה אימא נהנית מהנתינה שלה אליו, שתענוג "המשפיע", הנאת האם מנתינת הסוכרייה אינה מהתענוג שהתינוק מרגיש בסוכרייה ולא התענוג שהוא מעביר לה בזמן שהוא מוצץ אותה, אלא כאשר הוא מקבל ממנה סוכרייה ונהנה, התענוג שלו נמדד אצל אמו כאילו מצץ מיליון סוכריות.

ואז התינוק עצמו רוצה ליהנות מהתענוג הזה, של פי מיליון סוכריות, שמתגלה באמו. הרצון הזה נקרא שיש לנברא במלכות, בבחינה ד', רצון נוסף שלא היה קודם לכן, שהנברא עצמו השיג אותו. לכן הבחינה הזאת נקראת "מלכות", בחינה שלא באה בצורה ישירה מהבורא, שהיא שורש הנבראים. היא עדיין קשורה לבורא, היא עדיין מלאה באור ולא נבדלת מן האור, אבל הרצון שבה לא בא ישירות מן האור.

התינוק השיג שאמו נהנית פי מיליון מהסוכרייה שנתנה לו. למה היא נהנית כל כך? כי היא אוהבת אותו, היא רוצה להשפיע, יש לה מידת השפעה עצומה. ואז גם התינוק רוצה ליהנות כמו אימא. ולכן, על הרצון הנוסף הזה, שלא בא ישירות מבחינת שורש, הנברא לא יכול לעשות מסך. הוא לא יכול לומר שהוא רוצה להשפיע, להיות כמו בורא, כי הוא לא מסוגל.

עכשיו הוא רוצה ליהנות מההשפעה - כמו שהבורא נהנה מהשפעה, הנברא רוצה ליהנות ממנה, להרגיש את ההנאה הזאת וליהנות ממנה ברצון לקבל שלו. ולכן ביכולתו רק לעשות צמצום. וכאן נשאלת שאלה גדולה, מאין הוא מגיע לכוחות לעשות צמצום. כלומר, מתגלה פער בינו לבין הבורא, הנקרא "בושה", ובעניין זה ישנן עוד שאלות לא פשוטות, ובכל זאת, הוא מבצע צמצום.

אלא שלאחר הצמצום הנברא לא מסוגל לעשות פעולה דומה לפעולתה של בינה בזעיר אנפין, לקחת את הרצון החדש שיש במלכות, ועם תכונת הבינה להפוך אותו בעל מנת להשפיע, כי גם מה שהנברא לומד מבינה, שהיא משפיעה, הוא לא לומד בצורה מספקת למלכות. בינה יכולה לאזן רצון שיש בחוכמה, אבל היא לא מסוגלת לתת למלכות את כל העוצמה להיות בלקבל על מנת להשפיע. כאן על האדם להבדיל למה הוא מסוגל ולמה אינו מסוגל. הרצון החדש שהוא קונה הוא ל"ב האבן.

מהו השורש לרצון המלכות להשיג את מעמד הבורא?

מלכות שרוצה ליהנות, כמו שבחינת שורש נהנית, מכך שהיא עומדת להשפיע, זה הרצון הראשון כלפי הנבראים - "רצונו להיטיב לנבראיו", והוא נקרא "מעמד הבורא". זאת תמצית ההרגשה שאם מרגישה כלפי התינוק שלה. אז הנברא מגלה את מעמד הנותן, את המצב שיש בנותן, ורואה איזה תענוג עצום זה להשפיע. לא לפי הסוכרייה שקיבל, שאותה הוא יכול להעריך ולהרגיש, אלא הוא מרגיש מה שקורה בתוך המשפיע, בפנימיותו.

למה הרצון להשפיע הזה לא היה בבחינה ב'?

כי רצון להשפיע של בחינה ב' נולד מהרגשת התענוג שמרגישים בבחינה א', מהרגשת הסוכרייה.

האם בחינת שורש היא המצב הגבוה ביותר?

בחינת שורש זה המצב הגבוה. ובמה שלמעלה מזה איננו יכולים לדון. היתר הוא רק פילוסופיה.

מה דוחף את האדם להשפעה?

הגורמים שדוחפים את האדם להשפעה:

א - הציפייה לתענוג המקווה

ב - הייסורים שהוא מרגיש במצבו

אבל אם האדם ההולך בדרך היה רואה תענוג גדול מהשפעה, אם היו מגלים לו רווח מהשפעה בתוך הרצון לקבל שלו והוא היה רץ כמו גנב אחרי תכונת ההשפעה כדי להרוויח תענוגים, היינו הולכים בעקבות הקליפות, היינו נכללים רק בריצה אחרי התענוגים של הקליפות, ולעולם לא יכולנו לצאת מהם.

לכן הדרך הרוחנית נקראת "כי מציון תצא תורה", דרך של "יציאות", של אכזבות, של בלבולים למיניהם, דרך נטולת תענוגים. כי אם היא משופעת בתענוגים, היא דרך הקליפות. הקליפה קונה את האדם, נותנת לו תענוג ומשעבדת אותו לעבוד בשבילה.

וכל זמן שזה לא קורה, סימן הוא שהאדם הולך בדרך הנכונה. שהפעולות שמבצעים עליו מלמעלה נועדו לבנות ממנו משפיע. הדרך הזאת אינה פשוטה, היא דרך קשה שעדיין לא יודעים איך ללכת בה, כי בכלים דקבלה, בראייה האגואיסטית שלנו, אי-אפשר לראות איך ללכת. אבל הדרך היא ודאי נטולת תענוגים. לא נותנים בה שום תשלום שכדאי לעבוד למענו. רק רעיון מופשט כמו גדלות הבורא, גדלות הקבוצה ועוד, ובפועל, אין לשם מה ללכת.

לכן, כדי למשוך אדם שמתחיל ללמוד קבלה, אומרים לו שעל ידי לימוד הקבלה הוא יתחיל מיד לגלות את המציאות, לדעת איך ללכת ולסובב את הגורל כרצונו. כל מה שיקרה לו, יקרה רק מעל המחסום. לאחר שיקבל שכל, שיקבל מודעות עליונה, שיידע איך צריך להתנהג ולשם מה כדאי לחיות, במידה שבה יהיה בהשוואת הצורה לבורא, כך יפתחו לו את היכולת לשלוט בעולם.

ולא משקרים לו, רק לא מסבירים שעליו לתקן את עצמו קודם לכן. שיהיה עליו להצטייד בסדר הנכון, בשכל הנכון ובהבנת כל התהליך וכל המציאות. אחרת מה הטעם? על איזה גורל ישלוט? האם יעשה זאת כדי להרוויח כסף בבורסה או לשקוע בתענוגים גשמיים? ודאי שלא. לכן לא מספרים לו. כמו שרב"ש מלמד, שצריך לספר רק על החצי השני. ועל החצי הראשון לא משקרים, פשוט לא מדברים עליו.

ואם האדם רואה שאינו מתקדם על ידי תענוגים, אין לו מה לחשוש, הוא לא יקבל תענוגים אלא רק במידה שיוכל לבצע פעולת השפעה, יוכל ליהנות ממנה רק בעל מנת להשפיע.

איך עובדים עם מושגים מופשטים ולא עם תענוג?

באים לקבוצה ודורשים מהחברים: "חבר'ה, אתם חייבים להשפיע עלי בלי הרף את גדלות הבורא". מה אכפת לי לדרוש מהם? הרי זה לא עולה לי כסף. אני לוחץ עם האגו שלי על החברים, שבשבילי הם כוח זר שאני יכול לדרוש ממנו. מעצמו האדם לא יכול לדרוש, אבל מהחברים הוא יכול לדרוש שישפיעו לו את גדלות הבורא, ואז החברים מתחילים להשפיע לו את גדלות הבורא, והאדם נכנע.

האם גם אז לא הולכים אחרי התענוג?

החברה משכנעת את האדם, מפני שהוא בנוי בצורה כזו שהוא נכנע לדעת החברה. ודאי שהוא מפיק תענוג מההתכללות בדעת הרבים, שנותנת לו ביטחון והרגשת שייכות, דברים שנמדדים בכלים דקבלה. והאדם מתחיל לרוץ אחרי גדלות הבורא, מפני שכדאי לו להיות לידו, אבל מבלי לראות את התענוגים הללו.

אם האדם היה רואה אותם, הוא היה רץ בעצמו. אבל הוא לא רואה, ולכן הוא זקוק לחברה שתספר לו שכדאי ללכת. זה כמו לשכנע ילד קטן שכדאי לו להיות מלומד ומכובד כפרופסור. הוא לא רואה תענוגים בלהיות פרופסור. אבל בהדרגה האדם מזמין בכך על עצמו אורות מקיפים, והם משנים אותו. הפעולה עצמה לא נעשית על ידי האדם, אבל את האמצעי עליו לספק.

האדם רוצה להשיג את הבורא רק מפני שהחברה מחייבת אותו להחשיב את גדלותו. הבורא נסתר, האדם לא זקוק לו, אבל החברה משכנעת אותו שהוא צריך את הבורא, ואז האדם כביכול זקוק, לבורא, בלי לדעת מי הוא ואיזו פעולה הוא עושה כלפיו. וכנגד הפעולה הזאת בא אור מקיף ומבצע בו את העבודה.

הכול נעשה בניתוק מהרצון לקבל. בפעולות הללו הרצון לקבל לא מרגיש דבר. בפועל אין לו שום רווח. מבחוץ זה יכול להיראות שבעבודה הרוחנית סובלים או אולי נהנים ממציאות עליונה שמעל לדרגה הבהמית, אבל למעשה אין לאדם דבר. וזה סימן שהוא מתקדם בצורה נכונה - ללא התערבות הרצון לקבל. כך זה נמשך עד שהאור מקיף בא ומשנה את האדם.

ואין מנוס מכך, ואין אמצעי אחר להגיע לזה. ולכן האדם מתייאש כל פעם מחדש, ואין לו במה להתגאות, והוא כלל לא יודע מה יהיה הסוף, ואיפה נמצא המחסום וכולי. מצד אחד, בכל פעם יש לו יותר כוחות והוא צובר ניסיון, ומצד שני לא ניתן לאדם שום בסיס להישען עליו. הכול במצב הזה נועד לנתק את הרצון לקבל מהתוצאה, שגם כך אינה שייכת לו. אלא עד שהוא אומר: "רוצה אני", עד שהוא מקבל מהאור מקיף חן דקדושה, שהוא רוצה ולא מסוגל אחרת. למה? אין תשובה. הוא קיבל חן, הוא פשוט אוהב.

האור בונה את המשיכה הזאת. אבל בשכל, בהרגשה נכונה, בהצדקה, אין שום יסודות לזה. הלוואי שכל אחד מאיתנו ישכנע את עצמו ללכת קדימה, כי את האחרים האדם משכנע מצד הגאווה והאגו שלו, שלוחץ עליהם.

מהו רווח?

רווח הוא מופשט. רווח יכול להיות רק כנגד רצון שכבר ישנו, שכנגדו האדם רואה איזה מילוי עתיד להגיע אליו, ושהוא יכול להרוויח אותו בהשקעה נמוכה לעומת התענוג שהוא מקבל. ואז זה נקרא "רווח" - הוא משקיע תשעים ותשעה ומקבל מאה. אבל על האדם לרצות בדבר, יותר ממה שהוא משער לעצמו את היגיעה שיהיה עליו להשקיע. אחרת החשבון שלו בתוך הרצון לקבל יהיה כזה, שהרצון לקבל לא יאפשר לו לתת יגיעה. כך אנחנו מתחשבנים כל פעם, עם כל התענוגים והחסרונות והמאמצים שלנו.

למה כשמתאספים החברים, צריך לדבר על רווחים?

את הרווח שהאדם רוצה לקבל מהתהליך שהוא עובר בעבודה רוחנית, לא ניתן להביא למישהו אחר. אם האדם נמצא עדיין בהשגת רווחים מאוכל, מנוחה, משפחה, מין, תענוגים גופניים או תענוגים של כסף, כבוד, מושכלות, אי-אפשר להראות לו במקום התענוגים שחסרים לו, תענוגים מופשטים שלא לבושים במה שהוא מבין. הוא לא ירגיש אותם. הכלי שלו צריך להיות שונה.

מלכתחילה הכלים של האדם הם אלה שהוא מרגיש בהם תענוגים המלובשים בלבוש של העולם הזה - בשליטה, בידיעה, בדעת, בתענוגים גופניים, כאלה שמרגישים אותם בחמשת החושים. וככל שהתענוג קרוב יותר לאדם, כך הוא מוחשי וגדול יותר.

בהרגשת התענוגים הגשמיים, חוש המישוש וחוש הראייה הם הגדולים ביותר. אחריהם באים תענוגים מופשטים יותר, של כסף, כבוד, שליטה ועוד, דברים שכדי להרגישם דרושה התפתחות. אבל גם הם באים בלבושים - משתחווים לאדם, מכבדים אותו. דעת-מושכלות היא גם סוג של שליטה, קצת יותר מופשטת, אבל בכל זאת שייכת להתפתחות השליטה.

אבל אם התענוגים מופשטים עוד יותר, הם לא נאחזים ולא מתלבשים בתוך הכלים דקבלה. הם שייכים לבינה שבתוך המלכות. אפילו קליפות הם תענוגים שמתקבלים בבינה שבתוך מלכות, ולא במלכות עצמה. אותם כבר אי-אפשר להסביר לאנשים שאין להם את זה. חייבת להיות בהם התפתחות קודמת לזה.

לכן על השאלה למה מתגלה חוכמת הקבלה בדורנו עונים, שכולנו חיים במצב שבו איננו יודעים מה ילד יום, אנו מתקיימים בחיים לא טובים, נגררים לסמים, אין משפחה, הילדים לא קשורים להורים, איננו יודעים מה יתרחש עוד רגע ואנו מסתבכים כל כך בחיים עד שאנו חייבים לדעת מהי המציאות, איך לשלוט בגורל, ללמוד אילו פעולות יביאו לנו תענוג, ביטחון, חיים טובים. כי אי-אפשר להסביר להם אחרת, באופן מופשט יותר. את הצורה הזאת בני אדם מבינים.

ומי שמתעניין איך עושים זאת, מציעים לו לבוא וללמוד. כמו שצריך ללמוד כדי להשיג כל מקצוע. הכול פועל על פי ההיגיון בחיים האלה, אפילו במקצוע הסנדלרות ישנם כמה סודות שיש לגלותם, ללמוד איך לבצעם ולהתנסות בכך, ורק אחר כך לבצע. על אחת כמה וכמה בחוכמת הקבלה. כדי להיכנס למציאות הנכונה, האמיתית, וכדי להכיל את מלוא הנפח שלה, חייבים לרכוש טבע שני, נוסף. הרעיון הזה שייך להשתוות הצורה, ולא נתפש בשלבים הראשונים של הלימוד.

איך אפשר לשכנע את החברים להתקדם בדרך?

יש להכניס בהם באופן מלאכותי שמחה ומרץ. באים לחברה, שם כולנו יושבים שפופים, מפעילים רדיו, והוא מתחיל לנגן, כי הוא דומם ונענה לפקודות. אמנם החברים הם דרגת חי לעומת הדומם, אבל הדומם הזה יכול להפעיל אותם.

מהי שכינה?

"שכינה" היא מידת ההשפעה המתגלה במלכות. מלכות המחוברת עם בינה נקראת "שכינה". מלכות עצמה היא מלכות, בינה לעצמה היא מופשטת, תכונת דלהשפיע. ושכינה היא אוסף של כל הנשמות בצורתן המתוקנת - החיבור האידיאלי בין בינה לבין מלכות. ושם, בשכינה, הבורא מגולה.

האם הנאת האדם מהלימוד, מהחברה, מהתהליך, היא פסולה?

למעשה, השאלה היא - מה המחייב? מה הסיבה? הרבה האנשים באים לקבלה מפני שרע להם והם מחפשים אחר הטוב. הם באים מאלף ואחת סיבות, שמקור כולן הוא, בסופו של דבר, חוסר הרגשת העתיד, מה שנקרא אצלנו "ביטחון". וביטחון הוא תוצאה של השגת האמונה.

אבל השאלה אם זה הגורם שמפעיל אותנו, ואם אנחנו פועלים ממניע ש"רע לי עכשיו ויהיה לי טוב אחר כך", האם כל אחד מאיתנו משנה את הערכים שלו בדרך? האם האדם נשאר ברצון שיהיה לו טוב, באותה מידה, באותם כלים שהיו לו קודם לכן, או שהכלים שלו משתפרים כל הזמן? האם הוא בכל זאת נמשך למשהו שמעבר לחומר, ומתחיל להתקרב לחן דקדושה?

האם האדם כבר לא מפרש לעצמו את הטוב כמו בהתחלה, ש"טוב" פירושו למלא את עצמו בתענוגים בהמיים למיניהם, בעיקר של כבוד ושליטה, אבל גם מושכלות וידע? או שהוא כבר מתחיל לראות ששליטה ומושכלות לא מביאים אותו לתכלית, ומרגיש בעצמו עד כמה זה ריק?

אם ההרגשה הזאת נמצאת בתהליך, סימן שהאדם מתפתח. אבל אם לא, סימן שהוא נשאר כמו שהגיע, ואז הוא נפלט מהקבוצה. אם האדם לא משנה את הערכים שלו, הוא לא מסוגל להיות בקבוצה, הוא יהיה בשינוי הצורה וירגיש שהקבוצה פולטת אותו החוצה.

מהו התענוג היחיד?

התענוג היחיד יהיה בהשגת הקשר עם הבורא. האדם לא מכיר ולא יודע בדיוק מהו התענוג, אבל זה מין שיגעון כזה. למה? כי איש לא רואה זאת, גם האדם עצמו לא רואה ולא יודע, אלא נמשך לשם בלי הסבר. המצב הזה הוא תוצאה של אור מקיף שמאיר לו מרחוק ובונה באדם את ההשתוקקות אליו. כמו בתיאור של בעל הסולם: עד שמסתובב סביב הקוטב הזה כל היום וכל הלילה, מצב הנקרא "קישוי", שהאדם רוצה עד מאוד.

איך אנחנו יכולים לבנות תקנון?

אם הקבוצה לא תעשה לעצמה תקנון, מי יעשה? ילד ההולך לבית-ספר, נכנס לבניין שכבר נבנה, לכיתה שצוידה עבורו, ומתיישב. ישנם בכיתה הזאת עוד ילדים כמותו, יש שם מורה, ולוח. המורה הוא מוסמך ויודע את שהוא אומר, הוא מלמד את החומר הזה כבר עשרים שנה, ויש לו תוכניות לימוד המקובלות על הציבור. הציבור בודק אותו. הציבור שלח אותו ללמד ילדים. וכך יש ביטחון שהילדים נמצאים בידיים נכונות, והמורה הזה מקדם אותם למה שרוב הקהל, וההורים בתוכם, קובעים ומסכימים. כך בנויה מערכת החינוך.

ובחברה כשלנו, חברה שבה אנחנו שמים את חיינו בכפנו, באמצעות איזו תוכנית אנחנו מתקדמים? מי מקדם אותנו? איפה ההסכמה הכללית? ומי מסכים? אולי הבורא חתם על ההסכמה? היכן נמצאת חתימתו? תקנון לא נקבע עבור החיים כרגע. אם יכולים לקיים אותו, התקנון כבר נמצא בתוכנו, ואז אין צורך שיתנוסס לעין כל על הקיר. על הקיר צריך להיות כתוב מה שיש להשיג. המצב העתידי הקרוב ביותר אלינו חייב להיות מודפס ומתנוסס מול עינינו, כדוגמה.

אבל ייתכן שגם המצב העכשווי וגם המצב העתידי הקרוב אלינו ביותר צריכים להיות מודפסים מולנו. מי קובע איזה מצב צריך לייצג התקנון? אולי צריך איזה מורה דרך שמכיר ויודע בדיוק את המדרגה איקס ואת המדרגה איקס פלוס אחד, שיכתוב את התקנון? אולי הוא יכתוב אותו כל פעם מזווית ראייה של שתי המדרגות הללו, ויקדם אותנו באמצעות מדידת מדרגתנו לעומת המדרגה העליונה יותר?למה שהתקנון לא ייכתב בגישה של מורה, שכל יום מכניס בתלמידיו עוד מנה של ידע, עד שבתזוזה הדרגתית האדם גדל?

כי הדרך הרוחנית היא דרך שבה האדם בונה את עצמו במו ידיו. עליו למצוא את הרצונות ולברר אותם, ולבחור ביניהם מה נכון ומה לא נכון. החיפוש הזה הוא שבונה ממנו "אדם". בבית-ספר רגיל, ילד רוכש את הידיעות שכבר נמצאות בעולם, רק שהוא ילד קטן ועדיין אינו יודע אותן, אבל האחרים יודעים. ובעבודה הרוחנית עליי לבנות מעצמי אדם שאינו קיים עדיין, לא בגוף שלי ולא בכל הרצונות שלי ולא בכל התכונות שלי ולא בכל מה שיש בי. זהו אדם שאני בונה עכשיו בתוכי. האדם בונה מנקודה, פרצוף שלא קיים עדיין.

והאדם בונה אותו בעצמו רק על ידי ביקורת עצמית, ובאמצעות כל העבודה שלו בין בינה למלכות, בין כל מה שנותנים לו כתכונות ותנאים סביבתיים ואיש לא יכול להתערב לו בתוכו, אין מורה שיכול להיכנס לפנימיותו ולבנות משהו במקומו, כולל הבורא. כי האדם בונה בהדרגה בהבחנות שלו, מהנקודה, את הפרצוף.

מה לכתוב בתקנון?

איש לא יודע מה לכתוב בתקנון פרט לך. כתוב מה שאתה יודע, מה שאתה חושב לנכון. אל תשאל מה לכתוב. זכור רק שתקנון הוא המצב שלך כרגע ואיך אתה חושב שעליך להיראות במצב הבא שלך. יותר מזה אי-אפשר לומר לך. כי לא רק בחירה לוקחים ממך, אלא שאיש לא יכול לקבוע אותו במקומך. איך אפשר לקחת את השכל והלב שלך, ולהתחיל לחשוב ולעשות ולבצע במקומך? החיפוש הזה עצמו הוא שבונה את הכלים באדם.

גם רב יכול רק לייעץ לקבוצה בכללות, שיש לשקול מי אנו היום ומי עלינו להיות במצב הבא שלנו, בעוד יום, בעוד שבוע וכולי. לאיש אין יכולת להיכנס לעבודה הזאת במקום האדם עצמו.

האם התקנון צריך להתבסס על שאיפה פנימית?

משהו דומה מתרחש אצל מי שעוסק במוסיקה או בכל תחום אחר של אמנות. מלמדים את האדם, נותנים לו עצות חיצוניות, והוא מקיים אותן, ופתאום מתוכן הוא מתחיל להרגיש את החומר, יודע איך לבצע ואיך עליו להיות, ונכנס בעצמו ליצירתיות. ואז נוצר בו בפנים מה שנקרא "אמנות".

אבל אם הוא לא יבצע בעצמו ולא יידע, וייכשל פה, ויצליח שם, איך יבנה את עצמו? כך זה בגשמיות, ועל אחת כמה וכמה ברוחניות, שבה אפילו אי-אפשר לתת דוגמאות. גם את הדוגמאות האדם צריך להוציא ולבצע בעצמו.

אם קביעת תקנון היא עניין אישי, איך אפשר להתאסף ולהחליט עליו?

אם האדם תלוי בחברה, עליו לדעת מי היא החברה, עליו לקבוע את פניה, כי החברה הזאת היא עתידו. לכן אי-אפשר לכתוב תקנון לעצמך, גם אם הוא אישי. מה יכול האדם לכתוב לעצמו? היום אני במצב מסוים, ומחר אני רוצה להיות במצב אחר? עליו להיעזר בחברה כדי לעבור למצב הזה מחר. אם האדם לא פונה לחברה, הוא לא יכול להתקדם ממצב איקס למדרגה איקס פלוס אחד.

רק אחרי שהאדם קובע שעליו לפנות לחברה כדי להגיע למצב טוב יותר, מתקדם יותר, הוא פונה לחברה וכותב עמה תקנון שבו יצוין איך צריכה החברה להשפיע עליו כדי שיתקדם דרגה אחת קדימה. איזה עוד אמצעי יש לו כדי להתקדם? האדם צריך להיות בטוח שהם ישפיעו עליו, וישפיעו עליו בהתאם למה שהוא רוצה שיהיה לו.

האדם עצמו קובע שהוא רוצה להיות בדרגה מסוימת, במצב מסוים הבא. ואז הוא צריך חברה שתעביר אותו מהמצב הזה למצב הבא. הוא עצמו צריך להגיד להם זאת, לקבוע בחברים את כל התהליכים שישפיעו עליו באמצעותה. ואם זה משתנה למחרת, יעשה זאת מחדש למחרת, ובכל יום ובכל רגע, כי זאת נקראת "עבודה". האדם חייב לשנות בכל רגע את התקנון שלו, בהתאם להבנתו. אם ברגע הבא הוא כבר מבין דברים אחרת, גם התקנון הפנימי שלו וגם היחס שלו לחברה והדרישה שלו ממנה חייבים להשתנות. בעל הסולם כותב על כך במאמר "בחירה חופשית", מאמר "החירות".

האם החברה תיחלש אם כל אחד יעשה חשבון רק מה הוא צריך מהחברה?

על כל אחד מהחברים לעשות חשבון מה הוא רוצה מעצמו. "לרצות מעצמו" נקרא גם להבין שהוא עצמו לא מסוגל לבצע זאת והוא זקוק לחברה לשם כך. ואז, אם האדם חייב חברה, אם היא נחוצה לו, הוא פונה אליה. אם האדם עצמו לא רוצה לעבור ממצב א' למצב ב', הוא לא יפנה לחברה, לא יהיה לו אכפת ממנה.

אבל אם הוא יודע שהוא לא יכול לעבור ממצב א' למצב ב', אלא רק באמצעות החברים, על ידי השפעתם, הוא פונה אליהם, ובמידה שהדבר נחוץ לו, הוא כבר לוחץ עליהם ודורש מהם ונכנס באכזריות ומשנה הכול, לפי מידת הנחיצות שלו להתקדם ממצב למצב. במידה שבה האדם מגלה שבלעדיהם הוא לא יכול להתקדם, כך הוא לוחץ ומשנה ודורש מהחברה להיערך כך שתשפיע עליו לעבור ממצב א' למצב ב'.

ואם אין לאדם נחיצות כזאת, הוא לא פונה לחברה ולא אכפת לו ממנה. עם החברים הוא עושה רק סעודות וחגיגות ובילויים.

איפה השפעתה של החברה על האדם מוגבלת?

מה פירוש שחברה משפיעה על האדם? חברה לא יכולה להשפיע על האדם אם הוא לא רוצה בהשפעתה. הוא לא יקלוט את ההשפעה הזאת. למשל אם החברה רוצה שירקוד, אז האדם עושה חשבון שכדאי לו לרקוד, שכן בינתיים הוא נמצא בין החברים שמתקדמים ומתגאים וכולי. יש לו כל מיני חשבונות פנימיים.

לכן אי-אפשר להתקדם בלי שהחברה תדאג שיהיה תקנון. מהו התקנון? דרישה של האדם מהחברה איך תשפיע עליו. בלי חברה המשפיעה ולוחצת, אי-אפשר להצליח. צריך שהחברים יבואו ויבקרו את העבודה של כל אחד, אם היא נכונה וטובה. ואז האדם מתפעל, נכנס ללחץ, וזה משפיע עליו להשתנות. צריך להרגיש כל הזמן לפחות לחץ כזה מהחברה, ואז כולנו נצליח.

ואפילו האדם נמצא במצב רדום, ולא דורש לעבור מצב א' למצב ב', החברה חייבת בכל אופן לנענע אותו. ואם גם אז האדם לא קם לתחייה, עליה לוותר עליו. הכול תלוי בחברה.

למה אסור לשמוע מאדם רע דבר טוב? איך בכלל יכול להיות טוב באדם רע? והאם יכול להיות ההפך, רע באדם טוב? נראה שכן. הפלא בבריאה הוא שהאדם מתקשה לקבל את העובדה, שאפשר להתקדם לשלמות ולנצחיות רק מתוך ההפך מהן. שהרצון לקבל, ביסודו אינו טוב ואינו רע, אלא על ידי כך שנכנס בו האור, הוא נותן לרצון לקבל כוונה להשפיע.

וללא כוונה להשפיע, הרצון לקבל הוא חומר. אין לו אפילו דרגות עביות. דרגות עביות מתחילות להיווצר ברצון לקבל במידה שהוא מתחיל להשתמש בכוונה. אם הכוונה היא על מנת לקבל, דרגות העביות הן שורש, א', ב', ג', ד' לעצמו. ואם הכוונה היא על מנת להשפיע, דרגות העביות הן שורש, א', ב', ג', ד' לבורא. והעביות עצמה היא לא לעצמו ולא לבורא, אלא החומר עצמו, שנהנה ומרגיש רק את מציאותו בעולם.

וכנגד החומר הזה אין דבר שצריך להתהפך או להשתנות, אלא מתוך הכוונות על מנת לקבל, שהחומר הזה מגלה שהן רוכבות עליו, הוא מגלה שהן לא טובות. הוא מגלה את הכרת הרע שבו בתוך החומר, מגלה שהכוונות הן רעות, שהוא לא יכול ליהנות בגלל שהכוונות שלו לא נכונות, כי הוא רוצה ליהנות רק לעצמו. ואז הוא משתדל להחליף את הכוונות לכאלה שבאמצעותן הוא אכן יכול ליהנות, ומגלה בהדרגה שהן כוונות על מנת להשפיע. הכוונות אינן שייכות לחומר עצמו.

והאדם לא מבין, ולא רוצה להסכים שהבורא ברא את הבריאה כך, שההפך מהתגלות האלוקות הוא מה שמעורר אותנו. שהיצר הרע הוא בעצם האמצעי היחיד, הנאמן, שמקרב את האדם למטרה. הוא זה שלא נותן לו להישאר כדומם, ללא תנועה, שמזיז אותו כל הזמן עוד ועוד לחפש ולמצוא ולראות עד כמה הוא מפסיד בגללו ולא מסוגל להשיג דבר טוב.

ובלי היצר הרע, האדם היה נעצר. כי אם הוא פועל על פי עצתו של היצר הרע, הוא מרגיש את עצמו נכנס לצרות, ואז מתחיל לשנוא את היצר הרע, ומגיע לפתרון הנכון. הוא רוצה להחליף את הכוונה על מנת לקבל, בכוונה על מנת להשפיע. ובכך היצר הרע מסיים את תפקידו.

לכן עלינו לאהוב את היצר הרע. אולי לא לאהוב אותו, אבל לכבד את תפקידו ולהעריך את מה שהוא עושה עבורנו, את האופנים השונים שבהם הוא פועל כלפינו כדי לסובבנו לכיוון הבורא ולהיות עזר כנגדו. לכן אברהם אומר ללוט: "אם תלך לשמאל, אני הימינה, ואם תלך ימינה, אני שמאלה". ולא מפני שאברהם לא ידע לאן ללכת, אלא אם לוט בוחר דרך, אברהם יודע שדרכו שלו תהיה הפוכה.

ובלעדי לוט הוא לא היה יודע. בלעדיו הוא היה נשאר חפץ חסד, במצב חסר כיוון. ורק לשם כך קיים היצר הרע. ואף על פי שהוא נראה לאדם לעיתים רע ולעיתים טוב, צריך תמיד לשמוע את ההפך מעצתו, ולראות איך הוא מכוון באמצעותה לכיוון הנכון.

ודאי שהבורא שהוא "כל יכול" יכול היה לברוא אחרת, אך אין ביכולתו של האדם לדמיין לעצמו למה הבורא ברא כך ולא אחרת, כי המחשבה הזאת קדמה לבריאת האדם, ואין ביכולתו להשיגה. וברור שביכולתו של הבורא לעשות זאת. אלא שעל פי תפישתנו ואם נשתמש במילים שלנו, בשפה שלנו, לבורא לא הייתה עצה אחרת, אפשרות אחרת לברוא נברא, מישהו מחוצה לו, ולכוון אותו אליו, שיהיה דומה לו בכל התכונות, בכל הקומה, בכל העוצמה, אם לא באמצעות חומר שמרגיש תענוג, וכוונה שמכוונת את החומר בצורה הפוכה.

אחרת החומר הזה היה נשאר תמיד בשליטת הבורא, ונדבק אליו בהתאם לעוצמת הרצון, ונמצא כל הזמן בעביות דשורש, בביטול עצמו, בעביות דשורש של עצמאות. אבל מפני שמגיעות לחומר הזה כוונות הפוכות משל הבורא, מצד אחד הוא מתרחק מהבורא, אבל מצד שני הוא מקבל את הכיוון איך להידבק אליו. ואז, בהתרחקותו, הוא רוכש עצמאות, ובדבקותו הוא רוכש מידת השתוות הצורה לבורא, ונעשה כמוהו. וללא עזרת היצר הרע, החומר של האדם, הרצון לקבל עצמו לעולם לא יכול היה להיות בקומה שווה עם המאציל.

מי מדריך את האדם איך ללכת?

היצר הרע הוא המדריך הנאמן של האדם, שבאמצעותו נגיע למטרת הבריאה. תלוי רק איך האדם מקבל את המדריך, אם הוא מקבל אותו בתוך הרצון לקבל שלו או שהוא מקבל אותו בצורה הפוכה, קורא אותו נכון, שהוא מדריך אותו איך לא ללכת.

אם היצר הרע עובד יחד עם הרצון לקבל ובא אל האדם בטבעיות, הוא מראה לו את כל הבורות בדרך, לאן הוא עלול ליפול. ואם האדם קורא אותו נכון, שהיצר הרע מושך אותו, רק לדברים רעים על מנת שיתגבר עליהם, ויעדיף במקומם להידבק בבורא, מתוך כך מתגלה לו העזרה הנכונה שלו.

אין דרך אחרת לבנות עצמאות פרט ליצר הרע המתחיל למשוך את האדם לצד כלשהו, והוא נוהג כמו אברהם, אם היצר הולך שמאלה, הוא יפנה ימינה, ואם ימינה, הוא יפנה שמאלה. הוא יודע שאם הוא יתגבר על המשיכה שלו לאותו כיוון, ליהנות ממשהו או לעשות משהו, ובמקום להימשך לכיוון הזה הוא ידבק בבורא, אז הוא הרוויח דבקות בבורא, את היגיעה הזאת.

והיצר הרע מושך אותו ימינה ושמאלה לכיוון כלשהו, אומר לו "בוא, נהנה שם". ואם הוא מתגבר עליו, אבל לא על ידי כך שהוא הורס את הרצון לקבל, מסתגר במנזר, וכולי, אלא הוא מעמיד כלפי כל מה שמושך אותואת הבורא, את הגדלות שלו, את נצחיותו ושלמותו כגדולים וחזקים יותר מהמשיכה הזאת. ואז עליו לבקש מהבורא שיתגלה, שייתן לו כוח, שייתן לו קבוצה, ושהקבוצה תשפיע עליו את גדלות הבורא. אז הוא לא יימשך לא ימינה ולא שמאלה, ולמרות כל המשיכות הללו הוא יישאר בכיוון הבורא וידבק בו.

וכך, בכל המשיכות שהיצר הרע מושך את האדם, ימינה ושמאלה לכל מיני תענוגים שונים באופיים ובתוכנם, הוא מעורר באדם בדיוק את אותם כיוונים, אותם אופנים שבאמצעותם הוא בונה את צורת המשיכה שלו לבורא. בכך הוא בונה את הפרצוף שלו, את כל הצורות שלו, את הפרצוף דקדושה שלו. והיצר הרע עושה בדיוק את העבודה הנכונה, בכמות ובאיכות, ובזה אחר זה, בסיבה ומסובב, ובכל הצורות שהוא מתגלה בו, ונותן לאדם בדיוק את אותם הפיתויים שאם האדם הופך אותם ועל פניהם משתוקק לבורא, הוא מוסיף ומוסיף לפרצוף דקדושה שלו.

האם תוצאה דומה יכולה לבוא מיצר טוב במקום מיצר רע?

איך יכול להיות באדם יצר טוב, אם הוא כולו תוצאה משבירת הכלי, שנשבר כליל? איך יכול להיות בו משהו טוב? גם הנקודה שבלב לא נקראת "טוב". הנקודה שבלב לא מושכת את האדם לדברים טובים. היא מושכת אותו לתענוגים שמעבר לאלה המלובשים סביבו בכסף, בכבוד, במושכלות וכולי, אבל אלה עדיין תענוגים.

ולהימשך סתם כך לתענוגים גדולים יותר, זה לא נקרא טוב. אדם הסתפק במשכורת של אלף דולר לחודש, ופתאום הוא נמשך למאה אלף דולר, רוצה בהם והולך לגנוב, מה טוב בזה? הוא פשוט נמשך ליותר. אבל "טוב" לא נקרא להימשך למשהו גדול יותר. אם יש לאדם מסך, רצון גדול יותר, זה טוב, אבל אם אין מסך, זה רע. סתם רצון לקבל גדול יותר לא נקרא "טוב". הוא גורם הכרחי שצריך להתגלות בדרך, אבל הוא לא חיובי. השאלה היא, אם בכוחנו לעשות ממנו חיובי.

סתם משיכה לדברים גדולים יותר יכולה להיות רעה מאוד. ואז "שב ואל תעשה" עדיף. הרבה פסוקים מדברים על כך. בקבלה מורים לאדם להישאר בצמצום עד שיהיה לו מסך לעשות על מנת להשפיע. לעורר רצון לקבל רק באותה מידה שבה הוא יכול להשתמש בו בעל מנת להשפיע. מטרת הבריאה היא להידבק לבורא, ולא סתם לשבת על שק של רצונות שאין להם שום תיקון. להיות בקדושה אפילו מעט, זה נקרא "טוב", ולא ההפך מזהלהיות בגדלות הקליפה.

מתי יגיעה מכוונת לכיוון הטוב?

המשפט הזה: "אם מעשה דורש יגיעה, נראה שהוא לכיוון הטוב. ואם הוא לא דורש יגיעה, נראה שהוא לכיוון הרע", אינו מגדיר נכון מהי יגיעה. לפעמים אדם מתאמץ ומזיע, אבל בתכנון איך לפרוץ בנק. כשלעצמו, אין זה עניין פשוט. נדרשים כמה אנשים שיעבדו ויכינו הכול - הרצון מחייב אותו. השאלה היא כנגד מה היגיעה. אם היגיעה הולכת יחד עם הרצון, כדי לבצע אותו וליהנות בלי שום קשר עם הבורא, זאת יגיעת היצר רע.

ובקבלה היא אינה נחשבת ליגיעה. האדם יכול להזיע כל חייו כדי להרוויח משהו שאותו הוא שם לעצמו כמטרת חיים, אבל המאמץ שלו לא נחשב יגיעה. ברוחניות היגיעה נחשבת רק למה שמביא את האדם לדבקות בבורא, שמשפר אותו ומקרב אותו להידמות לבורא. ויתר הדברים אינם יגיעה. בהתאם לכך לומדים דברים מעניינים בהלכות שבת. מהי "עבודת השבת"? בשבת ישנם מצבים שבהם האדם יכול להזיע, אבל זה לא נחשב שהפר את השבת, שחילל שבת, כי הם לא שייכים לעבודה כנגד יצר הרע, כדי להידבק בבורא.

איך בודקים אם המעשה נכון או לא?

אם האדם, במקום לשבת וללמוד, עושה עבודה אחרת שהגוף תומך בה יותר או שנעלמו לו הרצון או הכוונה, איך הוא בודק אם הוא עושה מעשה נכון או לא? קשה לומר. האדם לא יכול לעשות חשבון עם כל הסיבובים שלו, איך באמת החליט על משהו, והוא לא יכול לרדת לעומק דעתו מה הוא עושה כדי להחליט שכדאי לו או לא, וכמה ולמה. מעורבים בכך כבוד שהאדם מקבל מהחברה, נחיצות שהאדם מרגיש מתוך עצמו או מהחבר שמזמין אותו להצטרף לעבודה למען הקבוצה. מעורבים בכך אלף ואחד גורמים שמקיימים ביניהם יחסים ומדידות כאלה, שכרגע איננו מסוגלים לאמוד ולהעריך נכון.

אבל איך בכל זאת להחליט בכל מצב ומצב? אם המעשים לא נובעים מנחיצות של החברה, כי בחברה שמתקיימת, חייבים להיות סדרים קבועים וברורים של תורנות, אם המעשים לא באים כ"מצוות שהזמן גרמן", יש לבחור תמיד במעשים שבהם יכולים להיאחז עוד יותר בכוונה על מנת להשפיע, בכוונה להידבק במאציל. כי אם מתרחקים מהכוונה הזאת, אם מאבדים את הקשר הזה, אולי נמצאים במעשה מועיל ובעבודה למען הקבוצה וההפצה, שאז לא ההשתוקקות של האדם מעוררת אור מקיף, אלא האור מאיר מכללות היגיעה והעבודה שלו.

איך האדם יודע אם הוא משפיע או לא משפיע?

לראות אם אדם משפיע זה עניין קשה מאוד. לפני הכול, יש לראות למי משפיעים, ולגלות האם יש לו רצון לקבל את אשר אני רוצה להשפיע לו. ואז לראות אם אני משפיע, ואם הוא מקבל ונהנה מהשפעתי. ואם אני משפיע ומקבל תענוג מכך שהוא נהנה או שהתענוג בא מההנאה שלי, וזה לא נחשב שאני משפיע. כי המעשה הוא השפעה, אבל לצורך הנאה עצמית. יש ברצון להשפיע הרבה גורמים. כלומר, להיות משפיע זה מעמד שצריך לבנותו בהדרגה, על כל היסודות והמרכיבים שלו.

מה פירוש לאהוב את היצר רע?

"לאהוב את היצר הרע" הכוונה שצריך לאהוב אותו בשל עבודתו, לראות כמה המלאך הזה עובד עלינו בקפדנות, בנאמנות, ושוקד על משימתו לעורר אותנו לכיוון הנכון. אופן העבודה שלו הפוך ממה שהאדם צריך לעשות, אבל העבודה שלו עלינו מתמדת בצורה יוצאת דופן ממש.

ואפשר ללמוד ממנו. כלומר, לא צריך לעשות דבר חוץ מלהיות ער כל הזמן לאופן שבו המצבים הללו באים, ושהם באים לא על ידי החומר שלי, אלא על ידי כוח זר שנמצא בי, ומעורר אותי בלי הפסקה לכיוון ההפוך מהבורא. ואם האדם מתמיד ועושה ההפך ממנו, לקראת הבורא, הוא נמשך בדיוק לבורא. כך לפי הכמות, לפי האיכות, לפי האופי, ולפי סדר הפעולות שהוא מזמין בנו, של מחשבות ורצונות, הוא בונה באדם, תא אחרי תא, את הפרצוף הרוחני שלו.

האם יש הפסקות בפעולת היצר הרע?

אין הפסקות בפעולת יצר הרע. הוא הגן הרוחני שלנו שמתפתח. ומפני שהוא נמצא אחרי שבירת הכלים, הוא מושך אותנו לכיוונים ההפוכים מהבורא. עלינו רק לתקן את הכוונה על הגן הזה, ואז הוא יתפתח נכון. הגן עצמו מתפתח כל הזמן. הוא היה כרשימו פשוט, שעכשיו מתחיל לתפוח עוד ועוד כמו בצק, ועל האדם רק ליצור ממנו צורה.

מה קורה אם האדם יושב ולא עושה דבר?

אותו יצר הרע מעורר את האדם על ידי חסרונות לכל מיני מעשים. אם האדם הולך יד ביד עם היצר הרע ועושה את המעשים הללו, הוא מגיע למצב שרע לו, שהתוצאות שלו רעות. והתוצאות הרעות שלו מתגברות והולכות ומתחברות יחד עד למידה כזאת, שהאדם לא יכול לסבול אותן. ואז הוא לא מסכים עוד עם צורת התפתחות כזאת ומתהפך, עושה מהפכה פנימית, עושה משהו עם עצמו ומשתנה. אבל לאחר זמן הוא שוב ממשיך והולך עם היצר הרע.

וכך הוא שוב ושוב ממשיך עם יצר הרע. בימינו אנו מגלים שאנו עומדים על סף מצב כזה, שאם נמשיך להתפתח עם היצר הרע, חיינו יהיו גרועים ממוות. ייאוש וסמים ימלאו את העולם. אנשים יהיו שקועים בייאוש או בסמים או בשניהם יחד, לא תהיה להם ברירה אחרת. ובכך, על ידי שנאה למצבו, האדם סוף סוף יגלה שהוא חייב לשנות את כל היחס שלו לחיים, למציאות ואל עצמו. ואז תגיע מהפכה פנימית בהסתכלות על כל החשבון שהאדם עושה, עם הטבע שלו ועם צורת ההתפתחות שלו.

ואז יתגלה לנו שמתחילת הבריאה, או יותר נכון, מאז חורבן בית ראשון ובית שני התפתחנו באופן מקולקל, שהקלקול התרחש כבר אז, ורק עכשיו הוא מתגלה. נגלה שלמעשה, אנו חייבים ללכת לא לפי עצת יצר הרע, אלא הפוך מעצתו. לקבל ממנו צורה ודרך, אבל בדיוק לכיוון ההפוך מזה שהוא מצביע עליולא לכיוון הרצון לקבל, אלא לכיוון המאציל. יצר הרע נותן עצה ממה ליהנות, אבל ליהנות לרצון לקבל. על ידי זה שהאדם הופך את אותה צורה, הוא מהנה את הבורא. היצר הרע נותן לאדם תבניות מוכנות לביצוע ולעשייה.

איך הופכים את היצר הרע לטוב לפני המחסום?

לפני המחסום האדם חייב להחליט שהוא רוצה רק להיות דבוק בבורא. להגיע למצב של "חולת אהבה אני".

מה לעשות אם נמשכים לכיוון כלשהו?

אם האדם מרגיש משיכה לכיוון מסוים, הבעיה שלו היא איך לא להיפרד מההכרה שעכשיו עובד עליו כוח מיוחד, שליח, שרוצה לכוון אותו לבורא. עליו לבדוק אם הוא נמצא בקשר מספיק עם הבורא או עם החברה, כדי שיעזרו לו לא להתנתק מהכיוון הנכון. ויתר הבירור מתקיים בתוך האדם.

העיקר הוא, בכל מצב ומצב, לא להרשות לעצמך, ככל שניתן, להתנתק מהקשר עם הבורא. בכך האדם עושה את העבודה יחד עם היצר רע לכיוון הנכון. יצר הרע מושך לכיוונים שונים, והאדם נשאר בקשר עם הבורא על פניהם.

ואם המחשבה על הקשר היא מלאכותית?

החברה צריכה לספק לאדם חשיבות מספקת להחזיק בקשר עם הבורא. שהחשיבות הזאת והפחד להתנתק מהקשר יתנו לאדם כוח, למרות כל ההפרעות, להישאר בקשר, במחשבה, בדבקות, ב"אין עוד מלבדו". המצבים הללו אינם פשוטים, ולוקח שנים עד שהאדם עובר אותם. ובינתיים, אף על פי שהאדם לא יכול לעשות חשבון עדיין, מספיק שיחזיק בקשר.

במה שונה עבודת השמירה על הקשר עם הבורא, בין הנמצאים בחברה רוחנית לבין אלו שמחוצה לה?

ההבדל בין היחס שלנו לבורא בעבודה הרוחנית, לבין יחסם של מי שנמצאים בחוץ, הוא שלהם אין הפרעות. הם לא מרגישים שזאת העבודה שלהם. הם לא מרגישים שלמרות כל ההפרעות הם צריכים רק דבר אחד - להישאר בקשר עם הבורא.

האדם אינו יודע עדיין איך אפשר להפוך את המעשים שהיצר הרע מעורר בו, ולבצעם בעל מנת להשפיע. הוא לא יכול לתאר לעצמו מה אמורה להיות הצורה הנכונה של המעשים. אבל בינתיים, הצורה הנכונה בשבילו היא רק להישאר בדבקות.

איך אפשר לשמור על ערנות במלחמה הזאת?

אפשר לא להיכנע למלחמה, כלומר, לא לשכוח זאת, ורק החברה יכולה לתת לאדם חשיבות כזאת. לאדם עצמו זה עולה בהרבה ייסורים להגיע לחשיבות הזאת, היא צריכה להיות חרוטה בבשרו וזה אורך שנים רבות. החברה יכולה להעלות לאדם את החשיבות לדרגה כזאת, שבה הוא כל הזמן ער ומפחד מניתוק, כמו שמתאר בעל הסולם, שניתוק לרגע אחד מהבורא הוא העונש הגדול ביותר בעולם.

איך נשאר האדם בנכונות לשמור על קשר עם הבורא כל הזמן?

אם הבורא חשוב לאדם, הוא שומר עמו על קשר. החברה צריכה לטפטף לאדם כל הזמן חשיבות, וגם האדם עצמו צריך לעשות כך. האדם צריך לא להתנתק מהבורא, ולשהות כמה שיותר בנקודת החיבור ולחפש אחריה. והאמצעי לזה הוא החשיבות של מצב החיבור לבורא.

ומאין האדם לוקח חשיבות? מכל מקור אפשרי. הוא קורא ספרים על כך, שומע מוזיקה, הרצאות וכולי. אומרים שהחברה משפיעה על האדם יותר מכול. כלומר, גם ספרים נקראים חברה. כל מה שהאדם מתרשם ממנו מבחוץ, לא מתוכו אלא מחוצה לו, הכול נקרא "חברה". אבל המשפיע ביותר על האדם היא דעת הקהל מסביבו. ועל החברה להיות גדולה וחשובה וחזקה דיה כדי להכניס בו את המודעות הזאת.

במה האדם קובע כאן משהו?

בכך שהוא בוחר את החברה, ומשכנע את עצמו שהחברה הזאת גדולה, טובה וחשובה מאין כמותה. ואז ממילא מה שהיא משפיעה לו נעשה חשוב וגדול בעיניו. כלומר, על האדם להכניע את עצמו כלפי החברה, ועל החברה לפרסם לו את הדרוש. ואם האדם מנתק את הקשר, הוא משול לבהמה, כי הבחירה היחידה שלו היא בחירה בחברה.

האם אפשר להתרשם מגודלה של כל חברה?

אפשר להתרשם אפילו מחברה קטנה, מפני שהשפעת החברה תלויה יותר במידה שבה האדם נכנע כלפיה. הגורם הזה חשוב יותר מסוג החברה. החברה יכולה להיות חברת תלמידים מתחילים, שלא יודעים דבר, אבל יש להם התפעלות תמימה כזאת, שהם רוצים משהו וזהו. ואז הגדול מתפעל מאותה התפעלות שיש בהם.

איך אם מתפעלת מהתינוק שלה, ממה שיש בו, מהרצון שלו, ממה הוא רוצה? על ידי האהבה, על ידי החשיבות. שהוא חשוב לה יותר מחייה. כך סידר זאת הטבע. ואז כל הגה שהוא מוציא מפיו ממלא את כל עולמה והיא לא רוצה דבר פרט לכך, רק לשמוע אותו, ורק למלא כל רצון קטן שהוא מביע. אז מה קובע, גודל התינוק? לא, קובעת מידת החשיבות, האהבה, ההערכה.

ואם אין את כל אלה?

ואם אין את כל אלה, זה נקרא ש"אין חברה", שהאדם נמצא בידיים של עצמו, כלומר, נתון לחסדי הטבע.

איך גורמים לחברה להיות בתוכי כל הזמן?

איך לגרום לכך שתהיה לנו חברה, שתשפיע לנו כל הזמן טוב ושתעלה את נושא חשיבות הבורא? אולי אם החברה עצמה לא עושה מספיק פרסום, צריך לקחת אנשי פרסום שיפרסמו למעננו אודות זה. צריך להתחיל לעבוד על כך באופן מלאכותי. צריך לראות ולשמוע. אין ברירה אחרת. אם האדם רוצה להתקדם בדרך מבוקרת, הוא יכול לעשות זאת רק על ידי מישהו חיצוני שמכוון אותו נכון.

האם צריך להעלות את חשיבות היגיעה כדי להפוך עצות של הרצון לקבל?

לא. חשיבות היגיעה היא רק בדיקה. אבל חייבת להיות המודעות שחשוב לעשות אחרת מעצות הרצון לקבל. שהרצון לקבל, כלומר הכוונה שיש בנו, המשיכה, הדחפים שאנו מקבלים, נועדו תמיד לנתק את האדם מהבורא. ועל האדם להתנגד להם. וצורת ההתנהגות הזאת, כיוון התנהגות הזה, הם המכתיבים את צורת היגיעה.

מהו "לבוש של תלמיד חכם"?

"לבוש של תלמיד חכם" נקרא כוונתו של התלמיד דלהשפיע - "טליתו של תלמיד חכם". בשבילה הוא לומד, היא העטרה שלו, בה הוא רוצה להתלבש. כי "תלמיד חכם" נקרא מי שלומד מ"חכם", לומד מהבורא את המחשבות והמעשים שלו.

האם כדאי לבדוק, לצורך התיקון, מאיזה צד ועל ידי מה בא היצר הרע?

לא. כי היצר הרע יכול להיראות ולהישמע בלבוש אם הבאה בטענות אל בנה. לכן העניין הוא לא ההתלבשות בלבושים החיצוניים: אישה, ילדים, חברים וכולי. הלבוש כלל לא חשוב, וגם האדם שדרכו זה בא לא אשם בכך, בלבוש החיצוני שלו. לשנוא אדם כלשהו על היותו "מלאך היצר הרע" זהו יחס מוטעה לחלוטין, כי הכול הוא יצר הרע שלנו, המתגלה על ידי מישהו אחר. כולם שליחים שאין בהם לא טוב ולא רע. אלא שכך האדם מגלה את הופעת הבורא כלפיו, וכך הוא מעורר אותו. אם האדם אומר "אין עוד מלבדו", יותר מזה הוא לא צריך לראות דבר.

מי הוא שמביא לאדם את ההתפעלות הרעה או הטובה?

איך אפשר לדבר על מישהו? הבורא מעורר הכול. מי אם לא הוא? האם אדם כלשהו הנמצא לצדי, יודע איך עליי לגדול, באמצעות אילו מעשים שלו, ומתכנן זאת לפי הנשמה שלו והנשמה שלי, ויודע בדיוק את המצב הרוחני הבא שלי, ושולח לי הפרעות ממין זה או אחר? איך אפשר לשייך את כל זה לאדם הנמצא לידי?

כל המצבים הללו, שיוצאים מתוך הנשמה הכללית, מסובכים מאוד. האדם מרגיש את המציאות דרך אדם אחר, ולכן נדמה לו שדרכו באות לו הפרעות שונות. אבל הן רק באות דרכו, כי אין לאדם חושים אחרים. אם היו לו חושים פנימיים יותר, הוא לא היה רואה את הדמויות. הוא היה רואה את הכוחות, רואה אם הוא מפעיל או אינו מפעיל אותם, ואיך הוא מבצע.

אם יש לאדם קשר עם כוחות, עם מחשבות, עם מחשבת הבורא שאוכפת ופועלת בעולם, ועם ה"אני" שלו, הוא יודע אם הוא יכול להצטרף אליה באופן עצמאי או שאינו מסוגל לכך, ובמה אינו מסוגל. ואם אינו מסוגל, הוא יודע אם זה הכוח שלו עצמו או שזה האופן שבו הבורא משחק איתו, כדי להראות לו עד כמה הבורא נמצא בו בצורה הפוכה. הבורא מעורר באדם את ההרגשה הזאת של עצמו, וכנגדו אור וכלי. כלי אינו סתם רצון לקבל, כלי הוא הכוונה, ההבדל שבין האדם לבין הבורא.