ספר הערבות

מהי "הערבות"? האם פירושה ביטחון שלא יחסר לי כלום, שאז אני יכול להתפנות לעיסוקים שונים ללא שום דאגה לעצמי? כמו אצל אנשים עשירים שלא חסר להם דבר, שמוצאים לעצמם עיסוקים בתחביבים, במשחקים, בהרפתקאות למיניהן, עקב ביטחונם, שלא יחסר להם כלום? לא רק בתחביבים מדובר, אלא גם במעשים טובים, בפעולות למען הקהילה והקמת ארגונים למען ילדים נזקקים, למען קשישים ועוד. האם אותו מניע קיים גם בערבות, שרק כאשר לא חסר לי כלום, רק אז אני עוסק באהבת הזולת, מפני שהעניין הזה נעשה בעיני מכובד ויפה?

איזו גישה של סיפוק האגו, סיפוק כל הצרכים האישיים, כך שלא יחסר לו כלום, צריך אדם לאמץ כדי שיוכל לעסוק באהבת הזולת? מדוע האדם צריך למלא עצמו בהבטחות של אחרים, כדי שיוכל להתפנות לעסוק בזולת? האם "אהבת הזולת" משמעה לאהוב את הזולת רק מרגע שלא יחסר לי כלום? מדוע ברא הבורא מכשול כזה, שרק בתנאי שהאחרים מספקים לאדם את צרכיו, והוא בטוח שלא יחסר לו כלום, רק אז הוא עוסק באהבה, שאם לא כן אין מצד הטבע, מקום לדרוש ממנו להתעסק באהבה. ואילו כאשר מספקים לו כל מה שהוא זקוק לו, מובטח להם שיאהב אותם ויחזיר להם אהבה. כלומר, קודם החברה צריכה לאהוב אותו ולדאוג לו, ורק אז יהיה מוכן לעסוק בחברים?

תמיכה באגו

בעל הסולם כותב בצורה ישירה וברורה, שהאדם כדי שיחוש ביטחון, זקוק לכל אחד ואחד בחברה, שיספק לו את הערבות, כלומר, חייבת להיות מידה שלימה, מספר אנשים מסויים, שש מאות אלף, שישים ריבוא, כדי שהאדם יקבל כוח ביטחון מיוחד מהמידה הזאת, ממניין זה של האנשים שדואגים לו, ויוכל לעסוק באהבת הזולת.

לשם מה האדם זקוק לעוצמה כזאת של הזדהות, של תמיכה ודאגה מצד אנשים? האם כדי למלא את הרצון לקבל, כך שירגיש ביטחון, או כדי שההתרשמות הזאת תברא בו תגובה הנקראת "אהבת הזולת"? וכאשר לא מרגישים את הביטחון הזה מאחרים, האם זה אומר שאי אפשר לעסוק באהבת הזולת?

האם הרגשת הערבות, הביטחון שהאדם מרגיש מהזולת, נועדו להרגיע את עצמו, או שהיחס הזה מהזולת נחוץ לו כדי לעזור לו לעסוק באהבת הזולת, כלומר, שאז האגו של האדם עם היחס הזה מהזולת, הופכים בו לאהבה?

כשהאדם טרוד בדאגה לגוף שלו, הוא לא מסוגל לעסוק בזולת, לכן הוא נאלץ להפסיק לדאוג לו. איך הוא יכול להפסיק לדאוג לגוף שלו עצמו? הגוף הוא מכונה שפועלת, שכל הזמן באה בדרישות: חייבים להזין אותה בלי הרף, להקדיש לה תשומת לב ולדאוג לצרכיה. וגם כשהאדם רוצה להיפרד מהגוף וכבר מביט בו מהצד, הוא רואה שהוא לא מסוגל לכך.

איך אפשר להשביע את הגוף? רק אם ירגיש שכולם דואגים לו. שכנגד כל חיסרון וחיסרון שיש בו, הוא רואה שיש לו מילוי. ואפילו לא קיבל את המילוי בפועל, די לו להיווכח שיש לו מילוי.

אם הוא מצליח להשביע את רצונות הגוף, הוא נעשה חופשי ויכול לעסוק בזולת. כי האדם עצמו לא שייך ליחידה התובענית הזאת, אבל הוא כמדומה לא יכול לעשות משהו בלי הסכמתה. בגישה זו שבה אדם צופה בגוף מהצד, ומחפש לתת לו מילוי, אין לו ברירה אלא לתת לו כיסוי שנקרא "תיקון", ואז יוכל האדם לעסוק בזולת.

מהי הדרך הנכונה למילוי צרכי הגוף? תלוי מה האדם מעמיד בראש: או שהוא רוצה שהאחרים יספקו לו את כל צרכיו, ואז הוא יחזיר להם אהבה. או שהוא רוצה לאהוב את האחרים, אך לא מסוגל, כל עוד לא יחוש שהם מספקים לו את כל צרכיו. או שבכלל לא איכפת לו, אם האחרים מספקים את צרכיו או לא, ודי לו שיתנו לו 'גלולה' שתגרום לו לחוש סיפוק, שכן הוא בנוי כך, שעד שלא יחוש שלא חסר לו כלום, הוא לא מסוגל לאהוב את הזולת. הוא לא חייב בפועל לקבל מכולם, ובלבד שהחברה תעניק לו תחושת ביטחון, שלא חסר לו כלום.

אלא שהבעיה היא אחרת: כיוון שבתמונה הזאת לא נמצא לא הבורא ולא עניין האמונה, וגם לא הביטחון ממנו, לכאורה האדם לא זקוק לכוח של הבורא, אלא עוסק בכך ברמה אנושית שבעולם הגשמי, של 'אני והחברה'.

שאלת הבורא

אין ספק, החברה צריכה להיות עצמאית ובלתי תלויה, מפני שאחרת האדם לא מרגיש שהחברים מסוגלים, לתת לו ביטחון. כל אדם שרוצה להשתייך לחברה, שעוסקת במשהו חשוב בשבילו, יבדוק את הביטחונות שלה: עד כמה היא מסוגלת לספק לו ביטחונות ואינה נסמכת בעצמה על חברות אחרות ומערכות נוספות. האדם צריך להיות בטוח, שהגוף שתומך בו הוא בעצמו, ביסודו, לא זקוק לשום תמיכה נוספת.

אבל אז עומדת השאלה: איפה הבורא? אם האדם בנוי כך, שהוא לא דורש שום דבר חוץ מביטחון, והחברה מבטיחה לו שלא יחסר לו דבר, אז מה נותר לו לעשות עם הבורא? אם האנושות מבטיחה לספק לו את כל מחסורו, אז המילוי שלו לא תלוי בבורא? האם חברה והבורא הם אותו דבר, שאם מסתדרים עם החברים, כביכול מסתדרים כבר עם הבורא או שהבורא רק עומד מאחורי החברים?

כלומר, האם בקיום התנאי הזה שהוא מסתדר עם החברים מקיימים איזו ברית עם הבורא? ושמא הבורא רוצה דווקא להיפך, שהאדם ישתמש בקשר שלו עם החברה ויניח לבורא, כאילו אינו קיים, מפני שכלפי הבורא האדם עושה חשבונות: שהוא גדול, שהוא כל יכול, ואילו כלפי החברה הוא לא עושה חשבונות כאלה, מפני שכולם כמוהו.

ואז דווקא בעשותו חשבון כלפי החברים הוא יכול לוותר על עצמו ולהתבטל, כי במקרה זה איננו מביא את הבורא בחשבון, ויכול להיות שדווקא אז הוא עושה חשבון אמיתי.

אבותינו, לפני שנעשו עם במצרים, היו קבוצת מקובלים שידעה את כל חוקי המציאות וקיימה אותם. היתה להם שיטה משלהם; הם הרגישו והבינו מהו כוח עליון. את החיבור אליו השיגו רק מפני שהנשמות שלהם היו זכות מאוד. מפני שהיו קבוצה קטנה, לא היתה להם הדרגה הנדרשת של רצון לקבל לעצמם, "הרצון לקבל"; ועוד לא התפתחה בהם מידת התלות זה בזה, וגם לא בזרים, ובאומות אחרות. לפיכך עוד לא נוצרה אצלם היכולת לספק זה לזה ערבות, ביטחון, איש לרעהו ולא היו יכולים לקיים את הכלל "ואהבת לרעך כמוך". כלומר, עד שלב מסויים, בעודם קבוצה קטנה, הם אמנם קיימו "ואהבת לרעך כמוך" מתוך זכּותם, אבל מרגע שהחלו לגדול כעם, לא יכלו לממש כלל הזה. לכן הם נזקקו לערבות ולאמצעי נוסף שנקרא "תורה".

מאברהם אבינו ואילך כל קבוצת המקובלים של אבותינו היתה בדבקות עם הבורא, אלא שמיום ליום הרצון לקבל נעשה יותר גדול. "אברהם", "יצחק", "יעקב", הם שלושה שלבים בהכבדת האגו, הרצון לקבל. כאשר נמצאים ב"יעקב", הרצון לקבל גדל מאוד וכפועל יוצא מתחיל פירוד בין שנים-עשר השבטים, שנים-עשר האחים, שמוכרים את יוסף. ואחר כך גם האחים באים למצרים, כלומר, הרצון לקבל ממשיך לגדול עד שבני יעקב הופכים להיות אומה.

מהי "אומה"? חלקים רבים שהתפזרו. איכות שהתפוררה ויצרה כמות. מה שאצל האבות היה קרוי "שורש", נקרא כעת "אומה". באותו שורש כבר היו קיימים כל "החלקים", אלא רק בריכוז מיוחד, מאוחדים לטיפה אחת. ועכשיו במקום אותה טיפה ישנן שישים ריבוא נשמות.

וכך הרצון לקבל הולך וגדל, והם לא יכולים להחזיק יותר באותה שיטה של כלים של אברהם (ספירת "חסד"), יצחק (ספירת "גבורה"), יעקב (ספירת "תפארת"). וביציאה מיעקב, יוצאי מדרגה זו כבר צריכים אמצעי חדש שנקרא "תורה". כלומר, הם זקוקים לכוח מיוחד, לשיטה מיוחדת, שלפיהם יעבדו עם הרצון לקבל, שהוא לא בעביות שורש, כלומר לא בשורשים, אלא בענפים, בעביות א'. לכן השיטה, "התורה" שהיתה לאבות, לא מספיקה לבנים. הבנים צריכים תורה יותר מפורטת ויותר מעשית, שאותה יממשו בכוחות שלהם, כשהם מפוזרים ומחולקים ביניהם. כלומר כדי להגיע לדבקות שהיתה לפני כן, הם זקוקים לאמצעים נוספים.

אי אפשר לתקן את העביות הזאת מיד. קודם צריך להכיר את העביות, כלומר להגיע להכרת הרע שבה, ואחר כך לרצות לתקן את הרע. הרע בא כאמצעי להתחברות יתר עם הבורא, לא בעביות דשורש, כמו שאבותיהם היו מחוברים לבורא, אלא בעביות א' ב' ג' ו-ד'.

לכן תיקון העביות הזה כולל כל כך הרבה שלבים. לא רק להידבק, כי מלכתחילה לא רוצים להידבק אם יש עביות. אלא האדם צריך להכיר לְמה הוא משתוקק, ולְמה צריך להשתוקק, ומה ההבדל בין השניים. מהו רע. מהו הרע שיש בו, ואיך להגיע לטוב. מהו הטוב, ומה האמצעי להגיע לטוב. את השלבים האלה עוברים במצרים.

ואז מגיעים לקבלת התורה, להסכמה לקבל את השיטה כ"איש אחד בלב אחד", וצועקים בדרישה לבורא שיתן להם את התורה. וגם מלמעלה ברור, שאם הם לא יקבלו אותה, כאן תהי קבורתכם. כלומר, כבר מגיעים למצב שגם מלמעלה וגם מלמטה, גם מצד האדם וגם מצד הבורא, התנאים הם כאלה שהאדם זכאי ויכול וחייב וראוי לקבל את שיטת התיקון, שנקראת "קבלה".

ובסוף מצרים האדם מרגיש את כל ה"שש מאות אלף", ומבין שלצאת מהמצרִים הוא יכול רק בתנאי שיתחבר אל ה"שש מאות אלף", והם מצדם יתחייבו לספק לו ערבות. אבל הם עדיין לא מוכנים לספק לו ערבות, כי הם נמצאים תחת שליטת פרעה, הם עצמם עבדים נרצעים של פרעה, והרי פרעה עצמו לא יספק להם ביטחון לצאת ממנו. אלא השש מאות אלף הללו, אם הם יספקו ליחיד, לאדם, כוח תמיכה כלשהו, שהם מוכנים לצאת משליטת פרעה, אז היחיד לבטח ייצא ממנו. אבל מהיכן יקחו אותם שש מאות אלף את הביטחון הזה, הרי כולם אינם שונים ממנו.

הצורך האמיתי בערבות

אם מדברים על המעמד ההיסטורי, אין בעיה לשש מאות אלף איש להסכים ברגע אחד, במעמד מסויים, כמו מעמד הר סיני, לקבל רעיון מופשט כמו שליטה של כוח עליון עליהם. בשביל זה לא צריך לברוח למדבר סיני ולהגיע להר סיני, אלא המצבים האלה קורים בטבע, בכל חברה שפתאום מקבלת על עצמה רעיון מסויים. ביחוד כשמדובר בנשמות שנמצאות בדרגת התפתחות של אגו בעביות א'.

הבעיה מתחילה בדרגות יותר גבוהות של הרצון לקבל, באגו של עביות ג' ו-ד'. בדרגות אלה צריך להפעיל כוח עצום ולעבור יסורים רבים, כדי שכולם יתחברו יחד.

האם צריך את הערבות כדי שכל אדם ירגיש בטוח, ואז יוכל להתפנות לעבודת ה', או קודם יש רצון לעבודת ה', ואז מחפשים ערבות? האם רוצים את הערבות בתוך עבודת ה' כלומר לאהוב את הזולת מפני שרואים באהבת הזולת מימוש של אהבת ה'? אלא שאז האדם צריך את הערבות ככלי, ולא סתם כדי לספק את הרצונות הגשמיים שבו. הוא חייב לקבל יחס כזה משש מאות אלף איש, כנגד שש מאות אלף החלקים שבו, כדי שהיחס שלהם יהפוך בו לאהבה מצדו. הוא מצפה ומשתוקק לעשות זאת וזקוק ליחס שלהם כחומר לבנות עליו את אהבתו, ולא כדי שיגרום לו ביטחון.

האם הערבות היא משהו צדדי, או היא הדבר עצמו שעליו צריך לעבוד? ואולי בתהליך הזה טמון הרבה יותר, וביחס הזה של החברים כלפי כל אחד ואחד מהם, הם מכניסים בו כלי רוחני שלא היה בו לפני שנעשו ערֵבים לו? לפני כן אין באדם כל אותם הפרטים המורכבים הללו שנמצאים בין בני האדם, בינו לבין כל האופנים וכל הפריטים של כל יתר חלקי הרצון לקבל. וכאשר מתייחסים אליו כך הוא מגלה עד כמה הכלי הזה גדול. בדומה לאדם שנהגו עמו בטוב ופתאום הוא מרגיש עד כמה הטובה הזאת מכבידה עליו; הוא מרגיש שהיחס הזה כלפיו מעורר בו מגוון תגובות, מבושה וחוסר רצון לקבל אותו, ועד רצון להחזיר אהבה. כלומר, האדם זקוק לערבות כדי ליצור בתוכו הבחנות שונות, שבלעדיה לא ייווצרו בו.

כיצד נבנה יחס האדם לאחרים?

לאדם יש מלכתחילה יחס קודם משלו, אבל בערבות מתפתח היחס שלו לאחרים ונבנה מתוך היחס שלהם כלפיו, כמו אור, שמעורר את אדם ומאיר ומוציא מהחושך את כל התכונות והתגובות שלו על מה שהוא מרגיש מול האחרים. פתאום שש מאות אלף איש מתעניינים בו, נותנים לו, דואגים לו, ואוהבים אותו, והוא קרוב לצאת מדעתו מהיחס הזה. לא נשאר לו בפנים כלום מעצמו, אלא היחס שלהם שולט בו וגורם לתגובה שקשה לתאר. והאדם אולי זקוק דווקא לתגובה זו כדי לבנות עליה יחס כלפי האחרים? הוא היה רוצה להתייחס כך כלפי כולם, אבל אולי הוא לא מסוגל לפני שירגיש מהם יחס כזה כלפיו, היינו בלי שהאחרים יפתחו בו תגובה פי שש מאות אלף כלפי אותם השש מאות אלף שנמצאים מחוץ לו?

כל העיסוק בערבות, הוא בגדר משחק. וגם כל הפעולות שמבצעים אחר כך עם הרצון לקבל ועם התגובות מהחברה, גם הם משחק. כל המשחק נועד כדי להגיע למצב הסופי, למצב של דבקות בבורא, לקשר עמו ולהתחברות אליו.

משחק הוא דבר הכרחי וחשוב. ולא שמשחקים אותו, ואחר כך נפטרים ממנו ומגיעים למשהו אחר, אלא המשחק עצמו משמש כלי. הוא דבר נצחי.

עדיין נותרת השאלה מי המחייב להיות ערבים זה לזה. האם הבורא, הדבקות בו, המטרה הסופית, מחייבים להתחבר ולקבל ערבות, להפגין אהבה, כל אחד כלפי כולם? או אולי "פרעה" עצמו, החיים, הצרות, הם המחייבים להגיע לאותם שלבים של ערבות ואהבה?

אם ניגשים לערבות מתוך הרצון לקבל, רק כי רוצים לברוח מהרצון לקבל, כי רע לאדם, כי פרעה הוא האויב שממנו חייבים להתרחק, הרי שבאמצעות הערבות לא מגיעים למטרה. צריך לראות את הרצון לקבל כאמצעי, שמקרב לקדושה, לבורא, ולא כשונא ואויב. אם רואים אותו כאויב עושים אותה שגיאה שעשה הקומוניזם, שחשב שהבעיה היא "פרעה". וזו גישה מוטעית.

לכן המימוש הנכון הוא לא היציאה מהרצון לקבל כי רע לי בו, אלא שמלכתחילה היחס הנכון הוא שרע לי אם אין לי חיבור עם הבורא. שוב אין אלו מכות גופניות אלא מכות רוחניות, צער עקב הניתוק מהבורא. כלומר, האדם מרגיש טוב ורע ביחס לאמת ולשקר, ולא למר ומתוק. אם באופן זה מתחילים להתייחס למציאות בחיים, האדם נכנס לשביל ההתפתחות הרוחנית, שבו מתחילים לדבר על הערבות, מה טמון בה ולמה היא נועדה.

המידה "שש מאות אלף"

"שש מאות אלף" זו מידה שלמה, שכלפי האדם היא נקראת "הכל", משהו שאין יותר ממנו. בעמים הקדומים נהגו לספור: "אחת, שתיים ו"הרבה מאוד'". לא היו מיספרים נוספים אלא רק "הרבה מאוד", אולי עשר, מאה, או מאה אלף. כך בעניין הערבות, "שש מאות אלף" היא מידה שכוללת הכל. ונתפסת בעיני האדם כממלאת את כולו. יותר ממנה הוא לא מרגיש, אלא רק פחות.

במשך כל הדורות התפתחו מקובלים ללא מידה זו. למה דווקא היום יש הכרח להגיע אליה?

המקובלים שהגיעו לתיקון ולגמר התיקון כמעטים, כאחד, שניים, או קבוצה של עשרה, מבחינתנו אינם מהווים דוגמה. כיום מדובר על תיקון כללי, כמו התיקון הכללי שהיה ביציאה מעביות אחת שנקראה "אבות", לעביות שנייה שנקראה "גלות מצרים". כן מדובר בתיקון שלה על ידי "קבלת התורה".

בתיקון הכללי שכולנו עוברים כעת, אותם מקובלים שפעלו כבודדים באלפי השנים האחרונות מאז קבלת התורה ועד ימינו, בפרט באלפיים השנים שלאחר חורבן הבית השני באינם מהווים דוגמה או הוכחה.

אנחנו נמצאים בדור שבו כל אחד מאתנו הוא חלק מאומה. לכן אנחנו מחוייבים להשיג ערבות של "שש מאות אלף". אין זו כמות של אנשים, אלא מידה, תו-תקן איכותי, שבלי להשיג אותו לא מקבלים את התורה. כי לאחר כל החורבנות והגלויות הגענו לעביות גדולה הרבה יותר מזו שהיתה לאלה שיצאו ממצרים. היום אנחנו נמצאים בהתגלות העביות האחרונה. ולכל דרגת עביות מתגלה שיטה בהתאם לאותה עביות.

כאן המקום לשאול מהי הכמות המספקת כדי להתגבר על העביות הזו? כלומר, האם קבוצה קטנה, חברה מצומצמת של חמישה אנשים, של חמישים איש או של חמישים אלף איש, יכולה לספק לאדם את מידת הביטחון הזו של הערבות, הנקראת "שישים ריבוא"? ואם חמישים אלף איש אכן יכולים לספק ערבות, האם יכולים לספק אותה גם חמישים או חמישה, או אפילו שניים, כי מיעוט רבים הם שניים?

התשובה היא לא, כי שורש רוחני חייב להגיע לענף הגשמי ולהתבצע בענפים עצמם. והיום אנחנו נמצאים במצב שהערבות חייבת להתבצע בענפים. אלא שלא ידוע אם דרוש מספר מדויק של שישים ריבוא, קבוצה של שש מאות אלף איש, כדי לקבל את הכוח מלמעלה שנקרא "תורה" ולהתחיל להתעלות.

למרגלות ההר

כל מה שהתרחש בהיסטוריה נבע מהתלבשות הרוחניות בתוך הגשמיות. עד חורבן בית ראשון ובית שני היו הרוחניות והגשמיות דרות בכפיפה אחת. הביטויים הגשמיים היו בהתאם להרגשה הרוחנית הפנימית. אלפי אנשים חיו בהרגשה שהמציאות היא העולם העליון והבורא. הם הרגישו בדיוק את מה שעל דורנו לשאוף להגיע אליו. אבל אחרי כן המצב הזה נעתק, ולכן הוא נקרא "חורבן". והניתוק שהתרחש נקרא "גלות", גלות שבה אנו נמצאים עד עצם היום הזה.

כדי להתחבר בחזרה, אבל לדרגה עוד יותר גבוהה מפני שהעביות שלנו כבר אחרת, צריך שיטה, אורות, כוח רוחני הנקרא "תורה". ולקבלת הכוח הזה, אומר בעל הסולם, צריך הכנה. וכדי שנבין שחוקים אינם משתנים, הוא נותן לנו כדוגמה את מעמד הר סיני: בני ישראל היו אז בניתוק, בעבדות של הרצון לקבל, בדרגת עביות א', ולכן היו צריכים לקבל התגלות מלמעלה, כוחות מלמעלה, שבעזרתם פרצו את המחסום והתחילו לעלות, עד שבנו בכלים שלהם, בעביות שלהם, את בית המקדש הראשון, דרגת "מוחין דחיה", ואת בית המקדש השני בדרגת "מוחין דנשמה".

ובעל הסולם אומר, שגם כעת החוק אותו חוק, ונחוץ כוח עליון כדי לצאת מהגלות, לצאת מהרצון לקבל שבו האדם נמצא בשבי. והתנאי הוא אותו תנאי. חייבת להיות ערבות בין העבדים שמוכנים לקבל את התנאי הזה, כדי לצאת על ידו לחירות, ולהגיע להשפעה. וכדי להגיע להשפעה הם מוכנים אפילו לאהוב זה את זה, מה שנראה לאדם מכשול כפול. כי האדם נרתע ולוּ מעצם המחשבה שעליו להגיע להשפעה, לאלטרואיזם, לא כל שכן, שכדי להגיע להשפעה עליו להיות מוכן לאהוב את הזולת.

ובדיוק אותו תנאי שעמד בפני בני ישראל, ניצב היום לפנינו: היציאה מהגלות אפשרית רק על ידי הכוח העליון. אלא בעל הסולם אומר שאנחנו שונים מן האבות, שהיו זכים, לפני כניסת הרצון לאגו, ל"פרעה". הם היו רק שורשים והיו להם חוקים אחרים. "שורש" משמעו לפני קבלת הרצון לקבל, לפני ההכבדה.ל1ם בעביות של שורש האדם מחפש את הבורא והבורא מתגלה אליו מתוך זה שמשתוקק; האדם מתבטל ביחס לבורא, מרגיש עצמו עמו.

אבל אחר כך מתחיל לבוא רצון לקבל. האדם מתחיל לזלזל בקשר עם הבורא ולא איכפת לו. הוא מרגיש שהוא לא רוצה, או רוצה ולא מסוגל, פעם כך ופעם כך. המצב הזה הוא כבר לא אבות, אלא תוצאה מהם הנקראת "בנים", ולבנים דרושה תורה אחרת. האבות מקבלים השראה מלמעלה הנקראת "זכות אבות", "זיכוך". אבל כאשר בא רצון לקבל, חייבים תורה, שיטה, וכדי לקבל שיטה צריך להיות בהכנה מיוחדת שנקראת "ערבות".

ובימינו הערבות הזאת כרוכה בכמות של גופים. אלא שלא ידוע מהי הכמות. אבל אם המושג הרוחני הזה "שש מאות אלף" חייב להתלבש בענפים גשמיים זה כנגד זה, אחד לאחד, זאת אי אפשר עדיין לקבוע, כי עוד לא היה מצב כזה.

המושג "שישים ריבוא" שהיה אצל בני ישראל, קיים גם אצלנו; לכן אפשר ללמוד מהם איך לבנות חברה שיהיה לה פוטנציאל של שישים ריבוא; איך לסדר אותה כאילו נמצאים במעמד הר סיני; מהו "הר סיני" שעומדים תחתיו; מיהו אותו "משה" העולה, שיכול לעלות למעלה מפני שאנחנו נמצאים למטה, לקבל את התורה בלי לדעת מהי התורה, ומה פירוש לעלות. כלומר, איך להעמיד בינינו לבין הבורא יחסים כאלה שנקראים "מעמד הר סיני".

במאמר זה של הערבות בעל הסולם לא מדבר על ההיסטוריה של מתן תורה, אלא מתאר את המצב הפנימי שאליו עלינו להגיע כדי לקבל את התורה. כאילו הוא זה שמקבל את התורה במעמד הר סיני.

איך מתקנים תוספת עביות?

תוספת עביות מתקנים על ידי האור העליון. רק האור יכול לתקן אותה, והשיטה איך לתקן את העביות גם היא נמצאת באור. ואיך מתקנים? האורות מבררים את הכלים, האורות מנענעים את הכלים, האורות מתקנים את הכלים.

האם כל מה שקרה בהיסטוריה, מתרחש בהתאם לרוחניות?

שום דבר לא מתרחש אלא כתוצאה מרוחניות. כל מה שקורה ברוחניות מוליד בצורה מדוייקת את הגשמיות. במעמד הר סיני המושג שש מאות אלף היה כמות, פשוטו כמשמעו. כלומר, למרגלות ההר עמדו שש מאות אלף איש מגיל עשרים ומעלה, שיחד עם נשים וילדים הם מנו קרוב לשלושה מיליון. אבל "שש מאות אלף" הוא מושג מיוחד, שיש לו סימוכין בתורה ובקבלה, והוא מה שמספיק לכל אחד כדי לקבל את מידת הערבות המלאה.

האם בדורנו עומד להתגלות שוב מעמד הר סיני בגשמיות?

שמעתי מפי מורי הרב"ש (הרב ברוך אשלג, 1907-1991), שכל שורש רוחני, הן הטוב והן הרע, חייב לפחות פעם אחת להגיע לענף הגשמי ולהתלבש בו. בית המקדש הראשון נבנה ונחרב. אחריו נבנה ונחרב בית המקדש השני. ואין צורך לחזור ולשחזר את כל המצבים הללו בציר ההיסטורי לאחור. הם כבר היו, לרבות גלות מצרים.

האם עברנו את גלות מצרים? ייתכן שניכנס לגלות מצרים אבל ברוחנית. "גלות מצרים" פירושה להרגיש שנמצאים בשליטת הרצון לקבל, בשליטת האגו. אצל בני ישראל גלות מצרים חלה עם השבי תחת פרעה, ואילו אצלנו, בגשמיות לא נמצאים בשבי פרעה, וברוחניות כן.

לכן בחיצוניות אין צורך שנלך שש מאות אלף איש להר סיני, ונעמוד ונצעק שם שיתנו לנו תורה ואחד מבינינו יהיה משה שיעלה על ההר. המצב הזה כבר הגיע לידי ביטוי בענפים, בגופים של העולם הזה, "בחומר ובלבנים", ולכן הוא לא צריך להתגשם שוב. אבל הבחינה הרוחנית של הר סיני חייבת להיות בדיוק אותו דבר, כי החוק הוא אותו חוק, אלא הוא פועל בדרגות עביות שונות. התיקון הוא תמיד באמצעות השפעה מסויימת של האור ועביות שמחוברת אליה. החוקים אינם משתנים. פועל כאן אותו חוק של אור וכלי.

שכל ישראל ערבים זה בזה (סנהדרין כ"ז: שבועות ל"ט)

וזהו דבר הערבות אשר כל ישראל נעשו ערבים זה לזה, כי לא ניתנה להם התורה בטרם שנשאל כל אחד ואחד מישראל אם מסכים הוא לקבל עליו את המצוה של אהבת הזולת בשיעור הכתוב, "ואהבת לרעך כמוך" בכל שיעורו (כפי המתבאר במאמר "מתן תורה" אות ב' וג' עש"ה מלה במלה). דהיינו שכל אחד מישראל יקבל על עצמו, לדאוג ולעבוד בעד כל אחד מחברי האומה למלאות כל צרכיו לא פחות ממה שהוטבע באדם לדאוג בעד צרכי עצמו, ואחר שכל האומה הסכימו פה אחד ואמרו נעשה ונשמע, הרי שכל אחד מישראל נעשה ערב שלא יחסר דבר מה לשום חבר מחברי האומה, אשר רק אז נעשו ראויים לקבלת התורה ולא זולת, משום שבערבות הכללית הזאת נפטר כל יחיד מהאומה מכל דאגותיו לצרכי גופו עצמו, ויכול לקיים מצות ואהבת לרעך כמוך בכל שיעורו וליתן כל מה שיש לו לכל נצרך, היות שאינו דואג עוד בעד קיום גופו עצמו כי יודע ובטוח הוא ששש מאות אלף אוהבים נאמנים נמצאיםבסביבתו עומדים הכן לדאוג בשבילו, (כמבואר במאמר "מתן תורה" אות ט"ז עש"ה).

ומטעם זה לא היו מוכנים כלל לקבל התורה מזמן אברהם יצחק ויעקב, אלא עד שיצאו ממצרים והיו לאומה שלימה בפני עצמה, כי אז נעשתה המציאות שכל אחד יהי' מובטח בכל צרכיו בלי שום דאגה והרהור כלל, משא"כ בהיותם עוד מעורבים בין המצריים הכרח הוא אשר חלק מסוים מצרכיהם היה מסור בידי הנכרים הפראים הללו המלאים אהבה עצמית, ונמצא שאותו שיעור המסור בידי הנכרים יהיה בלתי מובטח כלל לכל יחיד מישראל, כי חבריו לא יוכלו למלאות לו מחסוריו אלו משום שאינם בידיהם, וכבר נתבאר שכל עוד שהיחיד מוטרד בדאגותיו עצמו אינו מוכשר כלל אפילו להתחיל בקיום המצוה של ואהבת לרעך כמוך.

והנך מוצא בעליל, אשר ענין מתן התורה, היה מוכרח להתעכב עד זמן יציאתם ממצרים והיו לאומה בפני עצמה, דהיינו עד שכל צרכיהם יהיו מסורים בידיהם בלי תלות באחרים, אשר אז הוכשרו לקבלת הערבות האמורה ואז ניתנה להם התורה, ונמצא משום זה, אשר גם אחר קבלת התורה, אם יבגדו מעטים מישראל, ויחזרו לזוהמת האהבה העצמית מבלי להתחשב עם זולתם, הרי אותו שיעור הצטרכות המסור בידי המעטים מטרידים לכל יחיד מישראל לדאוג עליו בעצמו, כי אותם המעטים לא יחמלו עליו כלל, וממילא נמנע קיום המצוה של אהבת זולתו לכל ישראל כולם כנ"ל, באופן אשר אותם פורקי העול גורמים לשומרי התורה שישארו בזוהמתם באהבה העצמית, שהרי לא יוכלו לעסוק במצות ואהבת לרעך כמוך, ולהשתלם באהבת זולתם בלי עזרתם, כאמור.

הרי לעיניך, שכל ישראל ערבים זה לזה, הן מצד הקיום והן מצד השלילה, כי מצד הקיום, דהיינו אם מקיימים הערבות עד שכל אחד דואג וממלא כל מחסורי חבריו, הנה נמצאים משום זה שיכולים לקיים התורה והמצוות בשלימות דהיינו לעשות נחת רוח ליוצרו (כנזכר במאמר "מתן תורה" אות י"ג ). והן מצד השלילה, דהיינו אם חלק מהאומה, אינם רוצים לקיים הערבות, אלא להיות שקועים באהבה עצמית, הרי הם גורמים לשאר האומה להשאר שקועים בזוהמתם ובשפלותם מבלי למצוא שום מוצא כדי לצאת מעמידתם המזוהמת כמבואר.

(בעל הסולם, מאמר "הערבות" אות י"ז)

אם האדם רכש לעצמו את התכונה להיות ערב לכל אחד ואחד, למה הוא זקוק גם לדאגה של כולם כלפיו?

העניין הזה לא כל כך פשוט כמו שהוא נראה בצורה הפשוטה הרווחת. בתרבות הכללית מתייחסים ל"ואהבת לרעך כמוך" כאל ערך תרבותי יפה, אבל בכתבים אלה של בעל הסולם מדובר על משהו אחר: "שכל ישראל ערבים זה בזה. וזהו דבר הערבות אשר כל ישראל נעשו ערבים זה לזה, כי לא ניתנה להם התורה בטרם שנשאל כל אחד ואחד מישראל אם מסכים הוא לקבל עליו את המצוה של אהבת הזולת בשיעור הכתוב, 'ואהבת לרעך כמוך'". קודם צריך למלא את התנאי "ואהבת לרעך כמוך", ואחר כך "קבלת התורה". היחס הזה, "ואהבת לרעך כמוך" הוא נקרא "ערבות".

"דהיינו שכל אחד מישראל יקבל על עצמו, לדאוג ולעבוד בעד כל אחד מחברי האומה למלאות כל צרכיו לא פחות ממה שהוטבע באדם לדאוג בעד צרכי עצמו". עיקרון זה הוא לא בר-קיימא, מפני שהאדם עצמו לא יכול לספק לעצמו מה שהוא רוצה, וגם הזולת לא מסוגל לספק לו, כי הרי כל אדם כשלעצמו הוא בור בלי תחתית. הפיתרון הוא כשמחליטים מלכתחילה להתייחס זה לזה ולמלא את צרכיו של כל אחד ואחד, ואז, בהתחייבות זו ישנו כוח רוחני שממלא את כולם, וכולם באים על סיפוקם. יש להם הרגשת הערבות והם מתמלאים.

כי אפילו ירצו שש מאות אלף לספק משהו לאחד, אין שום אפשרות שהם יוכלו למלא את האחד הזה. כי אם יש בהם משהו שאין בו, כבר הוא חסר לו, ויש בו רצון לקבל אותו. לא מדובר על דבר גשמי, אלא על עניין רוחני, על הרצון של האדם. לכן לא ייתכן מצב שכל האנושות תוכל להשביע את הרצונות של פרט כלשהו מתוכה. אלא הפתרון נמצא ביחס מסויים, בהחלטה הדדית, רוחנית, במקור כוח מיוחד, במקור מילוי מיוחד, שבו האדם ירגיש שהוא מקבל הכל, ולא חסר לו מאומה. הרגשה כזאת לא יכולים להעניק שש מאות אלף איש סתם כך.

"ואחר שכל האומה הסכימו פה אחד": לא שמסכימים לתת כי הם רואים שכולם נותנים, אלא מדובר בקיום של תנאים רוחניים, מעשים רוחניים, שנותנים לכל אחד ואחד מילוי, סיפוק וביטחון. "ואחר שכל האומה הסכימו פה אחד ואמרו נעשה ונשמע, הרי שכל אחד מישראל נעשה ערב שלא יחסר דבר מה לשום חבר מחברי האומה": "נעשה ונשמע" כוונתו לא לנכונות שיתנו להם תורה והם יקיימו כל מה שכתוב בה, כפי שבדרך כלל לומדים, אלא "נעשה ונשמע" כוונתו שהם מקבלים על עצמם להיות ערבים זה לזה. "אשר רק אז נעשו ראויים לקבלת התורה ולא זולת".

"משום שבערבות הכללית הזאת נפטר כל יחיד מהאומה מכל דאגותיו לצרכי גופו עצמו, ויכול לקיים מצות ואהבת לרעך כמוך בכל שיעורו", כלומר, האדם לא ממלא את עצמו, אלא נפטר מהרצון לקבל, מקבל 'כיסוי' על הרצון שלו, ויכול לעסוק בהשפעה; "וליתן כל מה שיש לו לכל נצרך": ממלא את כל צרכיו של חברו, "היות שאינו דואג עוד בעד קיום גופו עצמו," הרצון לקבל שלו לגמרי מתוקן . "כי יודע ובטוח הוא ששש מאות אלף אוהבים נאמנים נמצאים בסביבתו עומדים הכן לדאוג בשבילו".

האדם יכול איפוא לעסוק ברוחניות כאשר הוא מקבל את כוח הצמצום על הרצון לקבל שלו, כאשר הוא מקבל כוח שמעורר בו רצון להשפיע, כאשר הוא יכול עם הכלים דקבלה שלו לעבוד בכוונה על מנת להשפיע, לתת לכל אחד ואחד. האדם יכול לעשות זאת רק בתנאי שיש סביבו אותה כמות, או מידה, הנקראת "שש מאות אלף" שמוכנים למלא אותו.

ייתכן שהם לא נותנים לו כלום והוא לא מקבל כלום, אבל יש תנאי, שאם יש ביניהם הסכמה שכל דאגתם היא למלא אותו, תנאי זה מייצר בו תיקונים על הרצון לקבל שלו, יכולת להשתמש בו בעל מנת להשפיע. כלומר, "ערבות" פירושו, שהאדם תלוי בחברה חיצונית, שממנה הוא מקבל כלי רוחני של השפעה. ההסכמה ביניהם לעזור לו ולמלא אותו ולדאוג רק לכלי שלו, היא שיוצרת באדם את התיקונים על הרצון לקבל שלו.

מהו מעמד זה של "נעשה ונשמע"?

"נעשה ונשמע" הוא התנאי שבו כל אותם שש מאות אלף מוכנים למלא כל אחד ואחד ולעסוק בו. תנאי הזה קודם לכל, כי בלעדיו לא מגיעים להשפעה, ובלי השפעה לא מגיעים לדבקות.

במעמד זה של "נעשה ונשמע" ניצבים שש מאות אלף איש ב"תחתית ההר"ש בהרהורים, בספקות, בכל מיני חשבונות ומחשבות, שהכל לא ברור בחיים, ה"פרעה" לוחץ, והם קצת נפרדו ממנו כדי להיות חופשיים בשכל ובלב לחשוב מחוץ לשליטתו, ועם זאת יש להם מידה מסויימת של השתוקקות למעלה, שנקראת "משה". ובשלב הבא הם חייבים לקבל על עצמם, על ידי פעולה שנקראת "נעשה ונשמע", חוק של ערבות הדדית.

מהו החוק הזה? הסכמה ביניהם שכל אחד ואחד מוותר על כל הרצונות שלו לא כדי לדאוג לעצמו, אלא לדאוג לכל חבר אחר בחברה, שכל אחד ירגיש שהאחרים בחברה חושבים רק עליו, שהאחרים מסכימים לבטל את הקניין הפרטי שלהם כדי לאהוב אותו ולהשפיע לו. ואם הם לא יעשו כך זה לזה, לאף אחד מהם לא יהיה כוח השפעה.

מצב זה נקרא "מעמד", והוא חתום, סגור מכל צדדיו. כולם ערבים לכולם, וכל אחד כלפי האחרים. לכן כתוב שכל העם אמר פה אחד "נעשה ונשמע", כי אין התחלה ואין סוף. לא שדואגים לאחד, ואחר כך לשני, ויותר מאוחר לשלישי, אלא הערבות מצד החברה כלפי כל חבר וחבר, מתקיימת רק אם כולם בבת אחת מסכימים לביטול הכללי של הרצון לקבל כדי לדאוג לכל אחד. רק אז מעוררים בכל אחד הרגשה של ערבות.

ובחברה שתהיה לה היכולת לנהוג כך כלפי כל אחד ואחד, לא תהיה לאדם ברירה, הוא ירגיש מהחברים כוח ערבות כזה, שיהפוך בו את היוצרות, ויתגלו בו כלים דהשפעה. כשם שהנתינה של החברים מעוררת בו בושה, תחושת סבל נוראי ומצבים אחרים, טובים וגם רעים, כי הוא נמצא בשליטתם, הם החברה החיצונית שלו שנותנת לו מחשבות ורצונות, כך גם אם החברים יעשו ביניהם ערבות כדי לתת לו כוחות דהשפעה, הוא בהכרח יקבל את הכוחות דהשפעה האלה.

האדם עצמו לא צריך לתת את הסכמתו. הוא לא צריך להיות מתוקן, לפני שהחברה מתקנת אותו ביחסה זה כלפיו. מספיק שהחברים נותנים לו את הביטחון הזה, את הערבות, ובעל כורחו הוא מרגיש את הביטחון הזה והביטחון יוצר בו כלים דהשפעה. מדוע "בעל כורחו"? כי לפני כן הוא לא יכול היה להסכים, לפני כן הוא רק העמיד את התנאי "נעשה ונשמע", שהוא אמנם לא מתוקן, אבל האדם מוכן ל"נעשה", בחיצוניות.

אילו צרכים על החברה למלא באדם?

כל מה שהאדם עצמו מרגיש בו צורך, על החברה למלאו, ואין זה משנה איזה צורך. בתלמוד מובאת דוגמה לאדם שהיה רגיל שאנשים רצו לפניו, כי בשעתו היה אדם חשוב שמשרתיו נשאו אותו באפיריון. אם אדם רגיל למעמד זה, ורוצה שירוצו לפניו, אז כלפיו יחס כזה נקרא "השפעה", "ערבות", "ביטחון" שלא יחסר לו גם ההרגל הזה. כך נהג הלל הזקןל2ם עם אותו אדם חשוב כשזה ירד מנכסיו.

כלומר, לא חשוב מהו הצורך הגשמי שצריך למלא, הכיסוי שהחברה יוצרת בכל אחד ואחד הוא כיסוי רוחני. בגשמיות אי אפשר למלא אף אחד. אם כולם יעבדו כדי למלא את הפרט, הם לא יצליחו למלא איש. אלא בכך שהם מסכימים, שהם רוצים למלא אותו באהבה שיש ביניהם, בהסכמה ההדדית שיש ביניהם, הם סותמים את הכלים דקבלה שלו, ומיד בונים בו תגובת השפעה. לא נותרת לו ברירה אחרת.

איפה בתהליך הזה נמצא הבורא?

בלי להיות דבוק לכוח הזה שנקרא "בורא", אי אפשר להשתמש בכוח הרוחני של השפעה לזולת. אם לא דבוקים בבורא, מעוררים באהבה לזולת רצונות לקבל עוד יותר גדולים, שהם ללא כוח רוחני לספק לזולת תיקון על הרצון לקבל, ללא כוחות דהשפעה; כמו הקומוניזם האגואיסטי, שגרם להרס. הרצון לקבל גדַל, עד שהוא הביא לשנאה בין כולם.

אבל בערבות ההדדית, כשכל חבר מוכן לוותר על עצמו, לצאת מעצמו כלפי הזולת, ולספק לכל אחד מה שהוא רוצה, בונים במכוון, במחוייב, כלים דהשפעה בזולת. בדומה לפעולת האור בכלי, שמעוררת בכלי תגובה דלהשפיע, כך האדם שפועלים עליו: הוא בכלל לא גורם בעניין. עד שלב זה, לא היה לו תיקון והוא לא היה מסוגל להסכים או לא להסכים. הוא רק אומר: "נעשה ונשמע".

הוא רק מסכים 'לשכב' על שולחן הניתוחים, שיבצעו בו את הניתוח, לא יותר. אין בו כוח רוחני. אלא ביחס הזה של החברה כלפיו, היא מכניסה בו את התיקונים. לא שבעצמם מתקנים, אלא החברים גורמים שדרכם יבואו תיקונים אליהם ואליו.

גם החברים עצמם נמצאים במצב של "נעשה ונשמע". לא שהם אוהבים זה את זה ומשפיעים לזולת, אלא קיימת ביניהם הסכמה בעלמא. אין להם תיקון אמיתי, כפי שאין תיקון כזה לאף יחיד, שכלפיו החברה כביכול מוכנה לעשות פעולות של השפעה. החברים לא מוכנים, אבל הם אומרים "נעשה ונשמע": "תגיד לנו מה, אנחנו מוכנים!". ודי בנכונות הזאת כדי שיפעל בהם הכוח הרוחני.

מהו התנאי "נעשה ונשמע"?

בעל הסולם כותב, שצריך להסכים לקבל את הערבות. וקבלת הערבות נקראת "נעשה ונשמע": "וזהו דבר הערבות אשר כל ישראל נעשו ערבים זה לזה, כי לא ניתנה להם התורה בטרם שנשאל כל אחד ואחד מישראל אם מסכים הוא לקבל עליו את המצוה של אהבת הזולת בשיעור הכתוב, "ואהבת לרעך כמוך" בכל שיעורו [...] דהיינו שכל אחד מישראל יקבל על עצמו, לדאוג ולעבוד בעד כל אחד מחברי האומה למלאות כל צרכיו לא פחות ממה שהוטבע באדם לדאוג בעד צרכי עצמו, ואחר שכל האומה הסכימו פה אחד ואמרו נעשה ונשמע," כלומר, מוכנים לקבל את התנאי הזה, עדיין לא קיבלו אותו בפועל, מאחר שהם לא מתוקנים, אבל מוכנים שהוא יתקיים.

"הרי שכל אחד מישראל" בהסכמה הקודמת שלו "נעשה ערב שלא יחסר דבר מה לשום חבר מחברי האומה, אשר רק אז נעשו ראויים לקבלת התורה ולא זולת," כי לפני שבא כוח התורה, האדם אינו מתוקן. אלא "משום שבערבות הכללית הזאת נפטר כל יחיד מהאומה מכל דאגותיו לצרכי גופו עצמו," מפני שהאדם מצפה שכך יהיה, לכן הוא אומר "נעשה ונשמע". הוא עצמו לא מסוגל להיפטר מהרצון לקבל שלו, ומבקש שיגידו לו מה לעשות. אם על ידי מעשה כזה הוא יהיה מסוגל להתמודד עם הרצון שלו, הוא מסכים שיבצעו בו את הניתוח. "ויכול לקיים מצות ואהבת לרעך כמוך בכל שיעורו וליתן כל מה שיש לו לכל נצרך, היות שאינו דואג עוד בעד קיום גופו עצמו", כך האדם רוצה שיקרה לו, ואם הוא מקבל את תנאי הערבות, אז הדבר קורה.

ובהתאם לטבע הבריאה יש לו עכשיו ביטחון פנימי, "כי יודע ובטוח הוא ששש מאות אלף אוהבים נאמנים נמצאים בסביבתו עומדים הכן לדאוג בשבילו". הביטחון הזה יכול להיות אשליה ובדיה, כי מהיכן יש לו הביטחון הזה וממה? אלא האדם בנוי כך, שאם האחרים מסכימים לדאוג לו, הוא מרגיש בטוח. הרצון לקבל שלו בא על סיפוקו. מדוע? מפני שכולנו מחוברים בנשמה אחת, והחברים מספקים לו את התנאי הזה של החיבור. האדם עצמו לא מרגיש שהוא מחובר אתם לגוף אחד, אבל החברים מחזירים אותו לאותו מצב שבו כולם מחוברים.

הרצון של החברים להיות מחוברים ולספק כל אחד ואחד, מעורר למעלה אותו מצב בנשמת אדם הראשון, שכולם מחוברים יחד לסיפוק צרכיו של כל אחד, ומאותו מצב, מאותו מעמד עליון, שבו כולם נמצאים ב"אדם הראשון", מגיע האור שמתקן אותם, כלומר, שמושך אותם לשם. הכוח הזה הוא המתקן, אבל צריך להסכים להיות באותם תנאי חיים של "אדם הראשון", שכולם מחוברים יחד לנשמה אחת לספק לכל אחד את כל צרכיו, וכל אחד בלי לחשוב על עצמו.

"נעשה ונשמע", "ערבות", "ואהבת לרעך כמוך", הם התמונה של החיים שם, בדרגה זו של נשמת אדם הראשון. ועל ידם אנחנו מעוררים את המצב הזה, ממלאים את התנאי הזה, שבו כולנו נמצאים יחד בנשמה כללית. ואז מהדרגה הזאת בא אלינו אור מקיף ועושה את הפעולה. הוא נותן לכל אחד ואחד את הרגשת הערבות ונותן כיסוי לרצון לקבל שלא יגיח החוצה, אלא ירגיש מסופק, ויקבל הרגשה של צורך בהשפעה, רצון להשפיע לכולם. והאור גם מביא לאדם את היכולת לעשות את המעשה, להיות באמת בדרגה הזאת.

"קבלת התורה" נקרא קבלת האורות הללו ומימוש עצמך. ו"עשיית המצוות", תיקון הרצונות, נקרא שבהדרגה מגיעים לאותו מצב בפועל.

מה יש לנו לתת זה לזה?

כולנו עבדים שיוצאים ממצרים, ואף אחד לא יכול לספק כלום לאף אחד; ולא שאחד מביא לו מזון והשני רכוש, אלא לאף אחד אין כלום, אז מה החברים יכולים לספק לו? הם מספקים לו אור עליון מאותו מצב בנשמת אדם הראשון, כי הם מסכימים להיות באותו מעמד כמו ב"אדם הראשון", כשכולם מחוברים לנשמה אחת.

לאף אחד אין שום דבר, אבל במצב הזה האור ממלא את כולם. אותו אור משפיע עליהם מלמעלה. מאותו מצב שבו הם מחוברים, מאותו מעמד שכולם נמצאים כנשמה אחת, הוא מגיע אליהם כאור מקיף וממלא אותם. האור הזה נותן לאדם ביטחון, הוא מספק את הרצון לקבל שלו.

המקובלים אומרים, שכבר עכשיו כל אדם נמצא באותה מערכת, באותם החיבורים, ואין בחיבורים שום שינוי, פרט לכך שהם לא נראים לאדם. הוא לא רואה שהוא נמצא במעמד של נשמת אדם הראשון: מחובר, מתוקן, בחיבור עם כל יתר הנשמות, בגוף אחד, במערכת אחת, שנותנת ומקבלת ומעבירה הכל לפי חוק של השפעה טהורה.

הקשרים הללו נמצאים בכולנו, בכל האנושות, רק הם נסתרים מעינינו. אבל אם האדם, למרות מה שנראה לו, מעורר את המצב האמיתי שקיים, הוא מעורר משם כוחות על עצמו. כי ברוחניות הכל הולך אחר הרצון, אחר ההשתוקקות. ואם האדם מושך משם כוחות, הכוחות הללו מתקנים אותו.

כרגע יש לנו קושי לחבר את התמונה הזאת, את היחס הזה, למעמד הר סיני. אבל כולנו נמצאים עכשיו במעמד הר סיני, ממש כמו שכתוב, שכל אחד חייב כל יום לראות את עצמו כאילו הוא נמצא במעמד הר סיני. ואם נעשה בינינו הסכם של ערבות הדדית, מיד נתחיל להרגיש את הכוחות, שיעזרו לנו להגיע למצב, שבו כולנו מחוברים בנשמה אחת, למצב שנקרא "כניסה לארץ ישראל", ואפילו לא נצטרך לעבור ארבעים שנה במדבר.

כדי להגיע לערבות די להסכים עליה. מדוע?

כדי להגיע לערבות מספיקה ההסכמה לערבות, מפני שכולנו לא מתוקנים. כולנו נמצאים בדרגה תחתונה וכביכול מסכימים להיות בדרגה עליונה. אנו לא נמצאים במצב שיש לנו יכולת לבצע בינינו את הערבות. כל אחד ואחד הוא אגואיסט, ואין לנו לא חיבור ולא רצון למלא אף אחד, אלא אנו רק אומרים, שרוצים להיות במצב של ערבות. מה פירוש רוצים? הרי אם היינו רוצים, היינו כבר נמצאים בו? לכן המצב הזה נקרא "נעשה ונשמע".

האדם צריך כל הזמן להשתוקק לקיים את הערבות, את המצב שנקרא "מעמד הר סיני". זו העבודה התמידית שחייבת להיות בקבוצה. ואיך יודעים שהערבות מתקיימת ומתממשת? יודעים שהערבות באמת מתרחשת, כשכל אחד ואחד מקבל הרגשה שהוא לא מחובר לרצון לקבל שלו, שהוא לא תלוי בו, לא נמצא תחת שליטתו, אלא הוא מעבר לרצון עצמו, ומוכן באמת להיות מחוץ לו ולתת.

ובהתאם לכוח שיהיה באדם להיות מחוץ לעצמו ולתת, הוא מיד ירגיש מילוי, שהבורא ממלא אותו את הרצון, את השתוקקות שבו לערבות. לא שהבורא בא וממלא, אלא הוא נמצא בה, בהשתוקקות, והיא בעצם הוא.

מהו השלב הקרוב ביותר לביצוע?

יש להשיג ערבות. לכוון את עצמנו כך, שכל הזמן נרצה להגיע לערבות, עד שנגיע. כמות המשתתפים לא תלויה בנו. אי אפשר לדעת. עלינו לעשות מה שתלוי בנו. ומה תלוי בנו? כתוב במאמר, שכל אדם שנקרא "ישראל", שמשתוקק לבורא ומוכן למען המטרה הזאת לבצע פעולה כלשהי, צריך לחפש אנשים כמוהו ולהגיע אתם להסכם, שיבוטל בהם הרצון לקבל ויחשבו איש על רעהו, ובכך יעניקו זה לזה הרגשה הדדית, שתביא כל חבר להרגיש, שהוא לא תלוי ברצון לקבל שלו, וזו נקראת "ערבות".

אין צורך לחשוב אם התנאי הזה תלוי או לא תלוי בכמות מסויימת של אנשים, אלא לבצע אותו וזהו. ובכל מקרה הערבות תגיע מכמות קטנה יחסית של אנשים, ולא מכל העולם. לא ידוע אם שישים ריבוא או כמות אחרת. אבל "ישראל" נחשבים כל אלה שמשתוקקים לבורא, לא חשוב מי כלול בהם: איטלקי, צרפתי, רוסי או ישראלי. כל אלה שמשתוקקים לבורא ומוכנים להשתתף בצורה אמיתית בערבות הם "ישראל".

האם ההגעה לערבות כרוכה בהכרת הרצונות של הזולת?

לא צריך להתמקד ברצון של אף אחד. אף אדם לא מסוגל ללמוד את כל הרצונות של האחר. האדם בעצמו לא מכיר את עצמו, לא כל שכן אדם אחר, שלא מכיר אותו ולא יוכל להכיר. איך אפשר ללמוד אותו? לעשות בו ניתוח? ללמוד פסיכולוגיה? אלא ישנה הסכמה בעלמא בין החברים, שהם רוצים שכך יהיה: הסכם, ברית ביניהם, שתספק לכל אחד ניתוק מהרצון לקבל וכניסה לרצון להשפיע, וההסכם הזה נקרא "ערבות". שכל החברים רוצים, שכל יחיד ויחיד בחברה יקבל את הכוח הזה. אבל קבלת הכוח הזה אפשרית רק בתנאי שכל החברים, כל אחד ואחד, כלפי כל אחד ואחד, מוכן שיהיה כך.

כל אחד מאתנו בידי כולם

"ואחר שכל האומה הסכימו פה אחד ואמרו נעשה ונשמע, הרי שכל אחד מישראל נעשה ערב שלא יחסר דבר מה לשום חבר מחברי האומה, אשר רק אז נעשו ראויים לקבלת התורה ולא זולת, משום שבערבות הכללית הזאת נפטר כל יחיד מהאומה מכל דאגותיו לצרכי גופו עצמו," כלומר, לא על האדם לפתור את עצמו מהרצון לקבל שלו, אלא בזה הוא תלוי לגמרי באחרים.

"ויכול לקיים מצות ואהבת לרעך כמוך בכל שיעורו". מדוע? מפני שגם את הכוח הזה הוא מקבל מהאחרים, מתוקף הסכמתם. מכאן רואים עד כמה כל אחד מאתנו נמצא בידיים של כולם. אין לאדם שום סיכוי, הוא באפס תקווה, אם איננו מחובר עם החברה. אם החברה לא חושבת עליו, אין לו יותר מה לעשות.

מה מספקים לו האחרים? "וליתן כל מה שיש לו לכל נצרך, היות שאינו דואג עוד בעד קיום גופו עצמו כי יודע ובטוח הוא ששש מאות אלף אוהבים נאמנים נמצאים בסביבתו עומדים הכן לדאוג בשבילו": החברה מספקת לו הרגשת ביטחון כזאת, שהאדם נמצא במצב כמו בורא. הוא לא חושב על עצמו, ויכול לחשוב על כל האחרים. הם מוציאים אותו מהעולם הזה לעולם ההוא. ומי הם? הם בעצמם בדיוק כמוהו, אבל בכך שהם יוצרים ביניהם אותם יחסים, כמו במצב המתוקן שלהם ב"אדם הראשון", הם מעוררים עליהם את המצב המתוקן, ובכך מוציאים את עצמם מהעולם הזה. והבורא כלל לא מוזכר.

אבל ישנם תנאים להגיע להסכם הערבות, "ומטעם זה לא היו מוכנים כלל לקבל התורה מזמן אברהם יצחק ויעקב, אלא עד שיצאו ממצרים והיו לאומה שלימה בפני עצמה". כלומר, לקבל עביות נוספת, להתחבר איש לרעהו, לקבל מ"פרעה" שנמצא ביניהם, את כל הרע, את כל ההתנגדות. דווקא התנאים האלה גורמים ליכולת להגיע להסכמה, ויש על מה לעשות את הסכם הערבות. כי יש לכל אחד צורך בהסכם הערבות, שרק האחרים יכולים לקיים אותו, כלומר, "כי אז נעשתה המציאות שכל אחד יהי' מובטח בכל צרכיו בלי שום דאגה והרהור כלל". אבל אם האדם לא מרגיש שהוא לא קיים בפני עצמו, ולגמרי תלוי באחרים, אין מה לדבר על ערבות.

"משא"כ בהיותם עוד מעורבים בין המצריים", אם אין להם עדיין דחף אמיתי לצאת לרוחניות, אלא יש להם השתוקקות לכל מיני כיוונים אחרים, "הכרח הוא אשר חלק מסוים מצרכיהם היה מסור בידי הנכרים", כלומר, ההשתוקקות לבורא היא לא כל מה שיש לאדם בחיים, אלא הוא עדיין רוצה כבוד, כסף ותענוגים מסוגים שונים. אם האדם עצמו וכל חבריו נמצאים עדיין ברצונות כאלה, הם נקראים: "מסור בידי הנכרים הפראים הללו המלאים אהבה עצמית", ואז "נמצא שאותו שיעור המסור בידי הנכרים יהיה בלתי מובטח כלל לכל יחיד מישראל, כי חבריו לא יוכלו למלאות לו מחסוריו אלו משום שאינם בידיהם".

אם כל אחד מהחברים עוד משתוקק בחייו למלא רצונות אחרים ולהשיג מטרות אחרות חוץ מהשגת הרוחניות, אז החברה לא יכולה למלא לו את החסרונות האלה. כי מלכתחילה צריכים להגיע למצב שכביכול אין חסרונות אחרים, והחברים הולכים וממלאים לכל חבר וחבר את החסרונות הרוחניים.

מה עוד גורמת מעורבות עם רצונות של "מצריִים"?

"משא"כ בהיותם עוד מעורבים בין המצריים", עם הרצונות האגואיסטים למיניהם, שהאדם רוצה לספק אותם, "הכרח הוא אשר חלק מסוים מצרכיהם היה מסור בידי הנכרים", האדם תלוי בסיפוק הרצונות "הפראים הללו המלאים אהבה עצמית", כלומר, הוא לא מוכן לבטוח בחבריו שיספקו לו רצונות לבורא, אלא מחזיק חוץ מהרצונות לבורא ברצונות "נכרים פראים" נוספים, שכלל אינם שייכים לחברה שלו, אלא הוא נצרך לחברה נוספת מהצד.

ואז, "ונמצא שאותו שיעור המסור בידי הנכרים יהיה בלתי מובטח כלל לכל יחיד מישראל", מדוע? מפני שהחברים מבטיחים לספק לו רצונות לרוחניות, לבורא, ולא רצונות שהוא יכול למלא אותם באמצעות גורמים אחרים חיצוניים. "כי חבריו לא יוכלו למלאות לו מחסוריו אלו משום שאינם בידיהם, וכבר נתבאר שכל עוד שהיחיד מוטרד בדאגותיו עצמו", כלומר, שיש לפניו עוד משהו חוץ מרוחניות, שהחברים לא יכולים למלא, וכתוצאה מזה "אינו מוכשר כלל אפילו להתחיל בקיום המצוה של ואהבת לרעך כמוך."

לא מן הסתם בעל הסולם מתחיל את מאמר "מתן תורה" (ראה נספחים) בכך שהאדם חייב למסור את הכל, את מה שהכי קרוב אליו: את הכרית שלו, את הכיסא שלו. הוא מתחיל להראות לנו בהדרגה מהי המשמעות האמיתית של רוחניות, של "לעבור את המחסום".

מה אפשר לעשות כנגד הרצונות הנוכריים?

אנחנו כולנו נמצאים כעבדים במצרים. כולנו מרגישים את עצמנו עבדים במשהו, רוצים כל מיני דברים, ויחד עם זאת רואים ויודעים שהם עומדים בניגוד לרוחניות. לכן אנו נמצאים בפיצול, הן ברצון לרוחניות והן ברצונות אחרים. והחברה, אומר בעל הסולם, יכולה לספק ביטחון רק על רצונות רוחניים. ואילו רצונות שתלויים בנוכרים, במצרים: כסף, כבוד, שליטה, תענוגים גופניים למיניהם, החברה לא יכולה לספק אותם, לערוב להם. לכן, לפני שהאדם מגיע לערבות ולמעמד הר סיני, הוא חייב לברוח מהמצרים האלה.

כיצד גורמים לכך שהרצון יהיה אך ורק לרוחניות?

איך גורמים לכך שהרצון יהיה לרוחניות בלבד, למרות שבדרך כזאת יש הרבה ספקות ובעיות? איך עומדים במצב שאף אחד לא חושב על כלום חוץ מלרצות רוחניות, ורק מצפה לה? המצב הזה שהמצרִים לא שולטים, שמתנתקים ממצרַים, שאין דאגות לא של משפחה ולא של עבודה, אלא רק רוחניות, נקרא להיות מוכן לערבות, למעמד. וכעת צריך רק לקיים את הערבות הזאת. לקיים אותה אפשר רק בהסכמה הדדית, שהחברים מספקים לכל אחד ואחד כוח שלא יחסר לו כלום, שהם ממלאים לו את הרוחניות. בשביל מה? כדי שישתתף אתם ב"ואהבת לרעך כמוך". איך הוא ישתתף? רק כשיאמין לחברים שהם אוהבים אותו.

אם מכל העולם יביעו אנשים נכונות להקריב הכל למען רוחניות, האם תתרחש ערבות?

אם הרצון של האדם הוא רצון ראשוני, התחלתי, והוא אומר שהוא רוצה ערבות, בלי שעבר כראוי את הדרך, בלי שעבר שבירות, קשיים, על מה יעבוד? אין לו על מה לעבוד. אמנם יש לו רצון, אבל איזה רצון? הוא עוד לא נמצא תחת המצרִים, אין לו על מה לבנות את הערבות. זו רק התחלה, שאחריה יבואו ירידות, ואז יתכן שבהזדמנות הבאה נגיע להסכמה לערבות.

צריך הכנה מספקת. אי אפשר להגיע למעמד הזה עם אנשים שדרגת העביות שלהם קטנה, שעוד לא גילו למה הם משתוקקים. צריכה להתגלות באדם עביות מסויימת, שעליה הוא עושה את העבודה שלו. אנשים שנמצאים בדרך כמה חודשים, לא מסוגלים לפני העליות והירידות ולפני המכות והבעיות, להגיע למעמד הזה. אבל לא מספיק סתם כך לרצות רוחניות. הרצון לרוחניות חייב להיבנות על עביות מסויימת של סבל וניסיון.

אלא שמעמד הערבות הזה מעולם לא התקיים, והוא יכול להתרחש כל רגע גם בזמן שלא נמצאים פיסית יחד, תחת קורת גג אחת.

מהם התנאים שצריכים למלא כדי להיות מוכנים למעמד הערבות?

בעל הסולם אומר שקודם כל חייבים לצאת מרצונות של המצרִים. כל אחד צריך להשתדל לפי יכולתו שחשיבות השגת המטרה תהיה מעל לכל. כלומר, האדם חייב לדאוג לכך שהרצון שלו לרוחניות יהיה מעל לכל; שתהיה הסכמה בין כל החברים כי הם מוכנים לדאוג לכל מחסורו של כל אחד ואחד, לספק לו כוחות ומילויים לכל רצונותיו.

אם כל חבר וחבר ידאג שלא תחסר לו רוחניות, וכל החברים יהיו מוכנים להתחבר כדי שלא תחסר להם רוחניות, נשאר רק לדאוג ולחשוב על הערבות, ולהתחבר יחד כדי למשוך אליו את המצב הזה, ואז הוא יתרחש.

ערבות לטוב ולרע

"והנך מוצא בעליל, אשר ענין מתן התורה, היה מוכרח להתעכב עד זמן יציאתם ממצרים והיו לאומה בפני עצמה," חובה להגיע למצב של "יציאת מצרים", שההשתוקקות לבורא תהיה גדולה וקובעת על פני כל העביות שיש לאדם. אבל אותו מצב הוא לא קבלת התורה, אלא הכרח שכולם ירגישו עצמם כאומה אחת, כלומר, שיהיה להם רצון משותף, כללי, מחובר, למטרה אחת. "דהיינו עד שכל צרכיהם יהיו מסורים בידיהם בלי תלות באחרים", שהפרעות כמעט לא יסיטו אותם מן הדרך , "אשר אז הוכשרו לקבלת הערבות האמורה ואז ניתנה להם התורה". אם כך, מה עוד נותר לתקן? בשביל מה צריך תורה?

"ונמצא משום זה, אשר גם אחר קבלת התורה, אם יבגדו מעטים מישראל, ויחזרו לזוהמת האהבה העצמית" למצרַים, "מבלי להתחשב עם זולתם", כפי שבני ישראל צעקו: "איפה כל הטוב שהיה לנו במצרים?", "הרי אותו שיעור הצטרכות המסור בידי המעטים מטרידים לכל יחיד מישראל לדאוג עליו בעצמו", הם כבר לא יכולים לספק לו בצורה שלמה את המילוי שהוא חייב לקבל, ואז יש צער . "כי אותם המעטים לא יחמלו עליו כלל, וממילא נמנע קיום המצוה של אהבת זולתו לכל ישראל" בצורה כללית. "באופן אשר אותם פורקי העול גורמים לשומרי התורה שישארו בזוהמתם באהבה העצמית," למרות ש"שומרי התורה" בעצמם עושים כביכול הכל.

לכן אין ליחיד מישראל סיבה להתרעם, שלמרות שעשה הרבה, אין לו כלום, "שהרי לא יוכלו לעסוק במצות ואהבת לרעך כמוך, ולהשתלם באהבת זולתם בלי עזרתם, כאמור", כלומר, האדם יכול להיות צדיק גמור, אבל אם ישנם סביבו רשעים, הוא כביכול מתעכב כל עוד הם לא מתוקנים. למה "כביכול"? כי אם האדם באמת עשה מה שצריך, הוא לא יצעק שמגיע לו.

"הרי לעיניך, שכל ישראל ערבים זה לזה, הן מצד הקיום והן מצד השלילה", כלומר, כולנו נמצאים במעמד הזה, בין אם נרצה ובין אם לא, כולנו נמצאים יחד בכלי "אדם הראשון" ורק על ידו מתקיימים, כל אחד על ידי האחרים. גם מצד החיוב, שבצורה הזאת מתקיימים, וגם מצד השלילה, שאם מישהו יוצא מהחוק הזה, אז כולם נפגעים.

"כי מצד הקיום, דהיינו אם מקיימים הערבות עד שכל אחד דואג וממלא כל מחסורי חבריו, הנה נמצאים משום זה שיכולים לקיים התורה והמצוות בשלימות דהיינו לעשות נחת רוח ליוצרו": בעל הסולם מדגיש כאן שהכוונה צריכה להיות כלפי הבורא "והן מצד השלילה, דהיינו אם חלק מהאומה, אינם רוצים לקיים הערבות, אלא להיות שקועים באהבה עצמית, הרי הם גורמים לשאר האומה להשאר שקועים בזוהמתם ובשפלותם מבלי למצוא שום מוצא כדי לצאת מעמידתם המזוהמת כמבואר" כלומר, אין אף תיקון אחר, אלא רק לתקן את אלה שלא מתוקנים.

בתוך העבודה הזאת של ערבות הדדית מהי עבודתו הפרטית של האדם?

לכל אחד יש חופש בחירה להתחבר עם האחרים לקבוצה אחת, להיות ערב לאחרים, וכולם שיהיו ערבים לו. זה התנאי שאתו סותמים את הרצון לקבל, ונותנים לרצון להשפיע שבנו להתפרץ החוצה, ומתחילים לקבל כוחות מלמעלה. מצב זה נקרא "קבלת התורה". על ידי הכוחות הללו האדם מתחיל לתקן את עצמו ולעלות. כלומר, לכל אחד יש חופש הבחירה לחתום על ההסכם.

האם יש לאדם בחירה חופשית אמיתית? והאם הבחירה שלו חופשית, או שהיא תלויה במה שהחברים רוצים? אם החברים ירצו לכרות ברית, ערבות, האם הוא חייב להצטרף אליהם, או שהם ברצון שלהם יחייבו אותו לראות את הברית באור חיובי ולהצטרף?

ואם הוא לא רוצה להצטרף, האם יש בכוחם של החברים להשפיע עליו להצטרף? ושמא בכל זאת יסרב להצטרף? אם כך אנו רואים שבעבודה הזאת יש חלק פרטי של האדם, ויש חלק שהחברה עובדת עליו.

מהו החלק הפרטי של האדם? החלק הפרטי של האדם הוא לגרום שהחברה תעבוד עליו. אבל כשמסתכלים מהצד, רואים שבפועל רק החברה עובדת, ולא אף אחד מהחברים, לא רואים אחַדים בודדים. וכשמשתמשים במשקפיים יותר טובים, רואים שכל אחד מהחברים עובד, ורק בחיצוניות נראה שזו החברה. ואם לוקחים משקפיים עוד יותר טובים, רואים שהם היינו הך, שכולם מחוברים יחד ללא שום הבדל בין היחיד לבין כלל החברה, אלא הכל אותו רצון, אותו גוף. רואים שנמצאים בתמונה מושלמת. רק השאלה היא אם מסכימים לקבל אותה או לא.

האם התלות באחרים לא מפחיתה מחופש הבחירה של האדם?

התלות באחרים מעוררת באדם רצון בחירה. אם האדם מגלה שהוא תלוי לגמרי בחברה, בערבות שלהם, שהחברה יכולה לספק לו את כל צרכיו, אז הוא יודע שעליו להיכנס לחברה מיוחדת, שבה כולם משתוקקים לרוחניות, ועליו לגרום להם להיכנס לערבות, שמכוח הערבות הזאת הם ישפיעו עליו, והוא מוכן לשלם על זה, בהשתתפות אתם בערבות, ובלהשפיע על כל אחד מהם. ההתחייבות הזו של כולם, כוונתה היא רק כלפי דברים רוחניים. כי בדברים גשמיים כולם יכולים להיות עניים ודלים בשכל וגם בכיס.

במאמרו של בעל הסולם "הערבות", לומדים שכל מה שצריך לקרות לאדם, מבצעת החברה. היא זו שנותנת לאדם את הביטחון, את הרגשת הערבות, ופועל יוצא הוא שהאדם מוצא את עצמו מתחיל להשפיע. ובהתאם למה שהוא משפיע, הוא הופך להיות כלי לאור העליון. אם כך, מה חסר לאדם? רק להשתתף בחברה כזאת ולומר יחד עם כולם: "נעשה ונשמע".

לפי זה אפשר להבין, מהי הפעולה, מהו המקום ומהו היחס הטוב ביותר, שיכולה חברה לתת לאדם ואדם לחברה. כשאדם מקבל מהחברה יחס של ערבות, של השפעה, הוא מרגיש 'בשמַים'. הבעיה היא, שהוא לא יקבל יחס כזה מחברה, אם לא יפעל בתוך החברה לקראת זה. אבל אחרי שכל החברים מחליטים "נעשה ונשמע", אין צורך בשום דבר נוסף. מכאן ואילך המנוע של ההשפעה מופעל, והכל מתגלגל ומגיע דבר דבר. זו נקודת המוצא שממנה צריך לחשוב על תקנון החברה.

הסכמה - מעל הדעת

"וזהו דבר הערבות אשר כל ישראל נעשו ערבים זה לזה, כי לא ניתנה להם התורה בטרם שנשאל כל אחד ואחד מישראל אם מסכים הוא לקבל עליו את המצוה של אהבת הזולת בשיעור הכתוב, 'ואהבת לרעך כמוך'". מלכתחילה צריכה להיות הסכמה כללית, בעלמא. לא שהאדם נמצא במצב הזה, לא שהוא חייב, יכול או מסוגל, אלא הוא פשוט רוצה שכך יהיה.

אי אפשר לדעת מראש מה יהיה. מדובר על השגת תכונות חדשות. אי אפשר לדעת מהן לפני שמשיגים אותן. אף פעם אנו לא נמצאים במצב שאנו יודעים לקראת מה אנו הולכים. יש רק הסכמה, ולכן המצב הזה נקרא "נעשה ונשמע": למעלה מהדעת.

האדם מסכים ומוכן שיבצעו בו ניתוח, שיעשו בו מה שחושבים שטוב עבורו. דווקא הנכונות הזאת נקראת ללכת למדרגה יותר עליונה. רק בעולם האגואיסטי שלנו על כל דבר יש ידיעה מוקדמת. למשל, לפני שאדם מזמין ארוחה טובה במסעדה יש לו ידיעה מוקדמת עליה. יש באדם כבר את הטעמים, יש בו רשימות, כלומר היתה לו ידיעה קודמת על המצב הבא, ואז המצב הזה מגיע.

אבל ידיעה אינה טיפוס למדרגה יותר עליונה. כשמטפסים מלמטה למעלה אין אף פעם ידיעה מה נמצא למעלה. אם כך, מה המשמעות של לרצות? "אני רוצה" הכוונה היא למעלה מהדעת, למעלה מהשכל, למעלה מההרגשה; האדם לא יודע מה זה, אבל יש בו משהו שרוצה את המצב הזה. הרצון הזה נקרא להסכים.

"דהיינו שכל אחד מישראל יקבל על עצמו, לדאוג ולעבוד בעד כל אחד מחברי האומה למלאות כל צרכיו לא פחות ממה שהוטבע באדם לדאוג בעד צרכי עצמו, ואחר שכל האומה הסכימו פה אחד ואמרו נעשה ונשמע, הרי שכל אחד מישראל נעשה ערב שלא יחסר דבר מה לשום חבר מחברי האומה." איך כל אחד ואחד יכול להיות חסר-שכל עד כדי כך, שהוא מתחייב כלפי כולם שלאף אחד לא יחסר מאומה? מי הוא בורא? על סמך מה הוא מתחייב? מה הוא מסוגל לעשות? איך הוא יכול למלא מישהו במשהו? כלומר, ההסכמה היא בעלמא, והיא רצון להיות במצב הערבות, להיות בתכונה הזאת.

כל אחד יודע מראש שגם אם ירוץ מבוקר עד ערב, לא יצליח למלא את צרכיו של האחר אפילו באחוז אחד. אז מהי ההבטחה הזאת, שנותנים לכולם לדאוג להם? הרי היא כמו התחייבות של תינוק קטן לכל העולם, שאין מה לדאוג, כי הוא כבר ידאג לכולם?

האדם צריך להפסיק לדאוג, לגוף או לנשמה?

לא ידוע אם מדובר על צרכים גופניים או רוחניים, אלא מדובר על כך שאין לחברים מה לדאוג, הכל מסודר והם יכולים לשכוח את צרכי עצמם.

"אשר רק אז נעשו ראויים לקבלת התורה ולא זולת, משום שבערבות הכללית הזאת נפטרכל יחיד מהאומה מכל דאגותיו לצרכי גופו עצמו". כיצד כל אחד מתחיל להאמין לכולם, שהרי קודם כל חובתו לבדוק אותם, כמה יש להם בבנק, מה מצבם הבריאותי, מה היכולת שלהם, אם יש להם קשרים במשרדי הממשלה וכו'? אז איך עושים את הסכם הערבות?

אם כל אחד מוכן להסכם הערבות, והחברה מקבלת עליה את ההסכם הזה, אז החברה משפיעה על האדם בעל כורחו לקבל את ההסכם. הדבר דומה לשטיפת מוח שעובר כל אחד שנכנס לחברה ומקבל את דעת החברה. כך האדם בנוי, זו הבחירה החופשית שלו. אם בונים חברה על בסיס של ערבות הדדית, החברה מחזירה לאדם אותו ביטחון שמספיק לו כדי לא לדאוג יותר לכלום. החברים כולם מקבלים בעל כורחם מהחברה את ההבטחה, שלאף אחד לא יחסר דבר. וההבטחה הזאת מרימה כל חבר מעל צרכי עצמו.

"ויכול לקיים מצות ואהבת לרעך כמוך בכל שיעורו וליתן כל מה שיש לו לכל נצרך, היות שאינו דואג עוד בעד קיום גופו עצמו כי יודע ובטוח הוא ששש מאות אלף אוהבים נאמנים נמצאים בסביבתו עומדים הכן לדאוג בשבילו". הגוף יש לו תנאי, שהאדם חייב לסתום את צרכיו, אחרת האדם לא יוכל לעלות מעליו. החברה ממלאת אותו לאדם, ואז הוא מתרומם מעל הגוף, ומוקיר את החברים שעשו לו את התיקון, שהוא לבדו לא היה מסוגל לעשות. רק החברה יכולה לספק לאדם הבטחה, שהודות לה הגוף שלו רגוע ומאפשר לו לעסוק בהשפעה.

החברה יכולה להיות בנויה מעניים מרודים שאין להם כלום, קבוצה שחסר לה ממש לחם ומים. עם מה יצאו בחיפזון ממצרים? עם מעט קמח ומים. במה הם יכלו למלא איש את צרכי חברו? כמה צריך כדי למלא את הצרכים של הזולת? הרי כל העולם ומלואו לא יספיק לאף אחד.

גם אילו היה אדם נעשה מלך העולם, לא היה מסוגל למלא את צרכי הזולת, אז מה כבר אפשר להבטיח לזולת? בערבות לא מדובר בסיפוק גשמי שאין לו סוף, אלא בסיפוק רוחני, שאז האדם לא רוצה יותר, הוא כבר לא מרגיש חיסרון, יש לו די והותר.

האם "ואהבת לרעך כמוך" מחייב אדם לחשוב על כולם ולא על עצמו?

אי אפשר לדרוש מהאדם שלא יחשוב על עצמו. האדם לא יכול לחשוב על האחרים בלי לחשוב על עצמו, אלא אם יחשבו הם עליו, רק אז יחדל לחשוב על עצמו.

"ומטעם זה לא היו מוכנים כלל לקבל התורה מזמן אברהם יצחק ויעקב, אלא עד שיצאו ממצרים והיו לאומה שלימה בפני עצמה, כי אז נעשתה המציאות שכל אחד יהי' מובטח בכל צרכיו בלי שום דאגה והרהור כלל." אפילו אברהם, יצחק ויעקב לא יכלו לספק הבטחה למשפחה, לקבוצה, שמנתה רק כמה מאות איש. ואילו עם ישראל שיצא ממצרים, שברח מהמצרִים, במה הם מסוגלים להבטיח איש את רעהו, הרי הם נמצאים במדבר חסרי כל, עומדים באמצע הדרך בלי דעת מה יש באמתחתם, אילו הבטחות הם יכולים לספק לכל אחד?

וכאן בדרך כלל מתרחש דבר הפוך: האדם צועק לבורא שימלא את החסר לו, ולא יפקירו. דווקא כאן צץ לפתע עניין הקבוצה שאנשיה מתחייבים לספק זה לזה את כל מחסורם. איך ייתכן? האם מדובר בתמיכה פסיכולוגית מקיפה לכלל האומה, אשליה קבוצתית, שבה כל אחד דואג לזולת ואף אחד לא מרגיש שום חסרון? האם זה לא חסר כל היגיון? אחד צורך אלף קלוריות ליום, ואילו שני שחי כנווד במדבר, מסתפק בשלוש מאות קלוריות ליום. מרגע שכל אחד מהם ידע שהכמות המספיקה לו מובטחת לו, מאותו רגע ואילך הוא יוכל לעסוק בהשפעה בלי לחשוב על עצמו.

במאמר "מתן תורה", שהוא חלקו הראשון של מאמר "הערבות", בעל הסולם אומר, שכל אחד חייב לקבל בדיוק לפי כמה שהוא מרגיש שחסר לו, ואין זה משנה כמה או מה, וחובה על כל אחד למלא את כל רצונו של הזולת, ללא שום הגבלה, בלי לקבוע מה מספיק לו.

הצורך של האדם הוא אינסופי. הכלי של האדם הוא "אין-סוף", בלי גבול; וכולו רצון להיות מעל לכל. אבל פה מדובר בתיקון ולא במילוי הצרכים. גם אם אדם יקבל את כל מה שיש בעולם, זה לא ימלא אותו אף לא באחוז אחד. כי אין כוונה למלא את האדם בכל מה שקיים, אלא לתת לו, לרצון לקבל שלו, פיצוי, תיקון, מילוי, בצורה שהוא לא ידרוש ולא יתבע.

צרכיהם בידי הנכרים

"משא"כ בהיותם עוד מעורבים בין המצרִיִים הכרח הוא אשר חלק מסוים מצרכיהם היה מסור בידי הנכרים הפראים הללו המלאים אהבה עצמית, ונמצא שאותו שיעור המסור בידיהנכרים יהיה בלתי מובטח כלל לכל יחיד מישראל", אלא אם כן תהיה קבוצה שבה כולם אומרים פה אחד "נעשה ונשמע". ואם יש ביניהם כאלה שלא רוצים ולא מסוגלים לתנאי הזה, הם מקלקלים את המעמד וחובה לברוח מהם.

הצורך של ישראל הוא להידבק בבורא. להידבק בבורא על ידי יצירת כלי משותף: אהבת הזולת שמביאה לאהבת ה'. לאהבת הזולת אפשר להגיע אם יוצאים מאהבה עצמית. האדם יכול לצאת מאהבה עצמית כשהוא מרגיש מהחברה תיקון שנקרא "סיפוק צרכי". את התיקון הזה האדם יכול לקבל מהחברה, אם כל החברה, כולל האדם עצמו, מסכימים שהתיקון יהיה לכל אחד בנפרד. כלומר, כולם מסכימים לדאוג לכל אחד ואחד. ואם כי לאף אחד אין כלום, הרי אם כולם חושבים לדאוג לכולם, אז כולם מרגישים שיש להם הכל, ומוכנים ויכולים סוף סוף לא לדאוג לעצמם, ולהמשיך לעסוק באיחוד הקבוצה כלפי הבורא.

"כי חבריו לא יוכלו למלאות לו מחסוריו אלו משום שאינם בידיהם", מפני שבין ה"יהודים" ישנם "מצרִים", אלה שאינם חושבים על האחרים. "וכבר נתבאר שכל עוד שהיחיד מוטרד בדאגותיו עצמו אינו מוכשר כלל אפילו להתחיל בקיום המצוה של ואהבת לרעך כמוך". כל אחד נמצא במחשבות כמי שרודף אחר זנבו: "איך אני אדאג לאחרים אם אני דואג לעצמי?" "איך הם ידאגו לי, אם הם דואגים לעצמם?" "איך אנחנו נדאג לכולם, אם כל אחד נמצא בתוך עצמו?" לכן צריכה להיות כאן הסכמה שהמעמד הזה יתקיים, ואז הוא מתקיים.

אם כך איזו הסכמה צריכה להיות כדי שהערבות תתרחש? חברה שבה איש לא מסכים עם האחר, איך היא מסכימה פתאום לתנאי הערבות?

בעולם הזה זה לא יכול להסכים עם זה בשום דבר, כי אנחנו שונים זה מזה בכל. כל אדם הוא משורש נשמה אחר, עם רשימות אחרות, בדרגת התפתחות אחרת. לכן ברור שאין הסכמה בין אדם לאדם. ואם מגיעים להסכמה הרי זה מפני שמוותרים על משהו; ואז, כעבור רגע, כבר לא מוותרים עליו, ושוב יש אי הסכמה.

אלא שכאן מדובר על כך, שכולם רוצים להתעלות מעל לכל החשבונות וההשוואות בין אני, אתה, הוא והיא, ורוצים שיבוא מצב כזה לעולם, שעלי ועל כולם תרד ותנחת לפתע המחשבה, שכולם יתחילו לחשוב רק על האחרים ללא שום דאגה לעצמם.

איך נוהגות אימהות בתינוקות? על מה הן מדברות? רק על תינוקות. וכל מה שהן עושות, זה רק למלא את צרכי התינוק. כך פועל הטבע. נניח שלפי הטבע יתרחש עמנו תהליך דומה, שאז כל העולם יהיה כתינוק בידיים שלנו, ונדאג רק לו, ולעצמנו לא. העולם יהיה כל הדאגה שלנו.

בעולמנו רואים איך לפי הטבע, גדולים מרעיפים אהבה על תינוק קטן, שנעשה עבורם למרכז החיים, שאין יותר חוץ ממנו. מרגע שאישה מרגישה שהיא בהריון, כל המחשבות שלה הן רק על מה שגדל בתוכה, על מי שמתפתח בה, ולאחר שנולד, היא חושבת רק עליו.

מדוע לנו לא יהיה יחס כזה? אם הטבע נהג כך בגוף אחד, לבטח יש לו הכוח לעשות זאת גם בגוף נוסף. ואז לא יהיו חשבונות, שזה לא מסכים, וההוא לא רוצה, או שרוצה אחרת, אלא כפי שכתוב: "על כל פשעים תכסה האהבה", האדם נעשה מכור לאהבה הזאת וזהו. כלומר, "ואהבת לרעך כמוך" 'נוחת' על האדם כתיקון, והוא שרוי בו. שהרי בעל כורחו אי אפשר לחייב אותו באהבה.

"וכבר נתבאר שכל עוד שהיחיד מוטרד בדאגותיו עצמו אינו מוכשר כלל אפילו להתחיל בקיום המצוה של ואהבת לרעך כמוך". חייבים לספק לאדם מילוי, שלא ירגיש טִרדה מצד הגוף, שמורגשת כמו הַטְרדה של שכן רע או רשע. ועד שהגוף לא יניח לו, הוא יהיה נתון בדאגה עקב החובה כל הזמן לדאוג לו.

לכן אי אפשר לגעור באדם, על כך שהוא לא באהבת הזולת, ב"ואהבת לרעך כמוך". הוא לא יכול, הוא בנוי בצורה כזאת שהוא דואג לעצמו. יש לו מטריד פנימי, שלא נותן לו להסתכל על משהו אחר חוץ מאשר על עצמו. כמו אדם שיש לו שונא. אדם זה לא פנוי, מפני שהמוח כל הזמן עסוק בשמירה איך למנוע מהשונא שלו שלא יתנפל עליו. הוא לא חופשי. במצב כזה אי אפשר לחיות ולהתפנות לדברים אחרים. כל אחד מכיר את הטִרדות האלה בחיים. ואז אי אפשר לעסוק ב"ואהבת לרעך כמוך", הראש כולו טרוד בשונא.

ההכרה בגוף כגורם המרחיק מאהבת הזולת

אילו היה האדם מרגיש שהגוף שלו מונע ממנו להתפנות לאהבת הזולת, שממנה מגיעים לאהבת ה', היה מחפש דרך להיפטר ממנו. לפני כן הוא לא הוטרד איך להיפטר ממנו, אלא דאג למלא אותו. איך ניתן כעת לבצע את השלב הזה, לצאת מדאגה תמידית לגוף, ולהתחיל להתייחס אליו בצורה ביקורתית, לראות שהוא היצר הרע שלי?

יש להגיע להכרת הרע שהגוף הוא בור בלי תחתית, שכל הזמן דורש ואוכל את האדם, וכמה שהוא לא נותן לגוף, העבודה על הגוף שורפת ומכלה את ימיו, במקום שיפנה לעסוק בהשגת שלמות ונצחיות, במשהו נאור וגדול. יש לשנות את היחס לצרכי הגוף ולראותם כהטרדה וכהפרעה. על החברה לספק לאדם דוגמה מתוך דוגמאות של החברים, מתוך הרוח שישנה בהם, לספק לו יכולת הסתכלות על הגוף כמו על שונא.

לדוגמה, יש אמהות שמתלוננות, שהילד שלהן גונב כסף מהבית, הולך לשחק קלפים, וקונה סמים, ובכך הורס להן את החיים ואת הבית עם משטרה וצרות אחרות והן לא יודעות מה לעשות. אבל אין מה לומר לאמא כזאת, כי אין לה רצון לתקן את הבן שלה, כי כמו תמיד בחיים, האהבה אוטמת את השכל. לא נותר אלא להביא אותה למצב שבו היא תראה בעצמה, שהוא רע.

אם נותנים לה תרופה והיא קצת מפסיקה להרגיש, והמוח והלב מתחילים להיות יותר מאוזנים, היא מתבוננת בִבנה ומתחילה למתוח ביקורת על הילד הזה, איך הוא מתנהג לא יפה ומה הוא עושה לעומת ילדים אחרים. אם נותנים לה תרופה יותר חזקה, הביקורת שלה נעשית עוד יותר חריפה, והיא מוכנה לתקן אותו עד כדי כך שמוכנה אפילו להיפטר ממנו, שיקחו אותו לבית סוהר וינהגו בו כפי הדרוש, כדי שיותר הוא לא יתנהג כך. היא כבר מוכנה לצאת מהאהבה העיוורת שלה.

רק חברה, רק כוח זר, יכול לעשות פעולה כזאת, לייצב באדם יחס אחר, ולא שום הטפת מוסר כמו שנהוג בחינוך הרגיל: "תסתכל על עצמך איך אתה נראה, איזה בן אדם אתה" וכו', שכלל לא משפיעה עליו; אלא הדוגמה שהחברה נותנת לאדם, הדרך שבה החברה שוטפת לו את השכל, היא יכולה לגרום לו להסתכלות בריאה יותר על עצמו.

הכשרה לקבלת הערבות

"והנך מוצא בעליל, אשר ענין מתן התורה, היה מוכרח להתעכב עד זמן יציאתם ממצרים והיו לאומה בפני עצמה, דהיינו עד שכל צרכיהם יהיו מסורים בידיהם בלי תלות באחרים, אשר אז הוכשרו לקבלת הערבות האמורה ואז ניתנה להם התורה." בפסוק זה נמצא התקנון הקובע איזו חברה צריך לבנות: חברה שתסלק את המצרים, ושהכל בה יגיעו למצב שבו הם מרגישים, שהכל מסור בידיהם ואין להם יותר מה לבוא ולהתלונן שהובטח להם שישיגו את גמר התיקון. "עכשיו, הכל מסור בידיכם!", אומר בעל הסולם ומעמיד את כולנו עם הגב אל הקיר.

האם לחברה יש בכלל כוח להעלות את עצמה מגשמיות לרוחניות?

לחברה יש הכוח הזה, והוא "אור מקיף": אם החברים באותה חברה רוצים להתייחס למצבם כבגמר התיקון, הם כבר נמצאים בו, אלא שהמצב הזה חתום בפניהם, נסתר מהם, ומאותו הסתר שבו הם נמצאים יחד, כגוף "האדם הראשון", הם מושכים אור מקיף.

בצורה שכלית והגיונית, אי אפשר בשום פנים ואופן למצוא כוח כזה בעולם שלנו. חברה, גם המשגשגת ביותר, אין לה יכולת לספק ולמלא ולו אדם אחד, ולו באחוז אחד. אלא להיפך, חברה שחיה בג'ונגל, שלכאורה, לפי השקפת עולמנו, אין לה כלום, האנשים בה שמחים באמת, לא חשוב להם כלום.

וכי מי קבע שצריך נכסים גדולים? אם הקיבוצים בארץ לא היו מתפתחים, אלא רק משתפרים כל הזמן בהתחברות לכוח העליון, אולי הם לא היו פורחים כלכלית, בתוצר שלהם, כמו שחלקם פורחים היום, אבל לא היה חסר להם מאומה. לא היו מרגישים מחסור במה שיש להם היום, כי לא היו נצרכים בזה.

שוב נשאלת איפוא השאלה איך חברה שאינה מעל הטבע, יכולה לעורר חוקים מעל הטבע שישפיעו עליה, בלי רצון וללא קשר אליהם? כל הנתונים הללו נמצאים בפנים בתוכה, והיא כביכול משתוקקת אליהם. מה המקור להשתוקקות הזאת? יש בה הכנה כזאת, הנקראת "אח"פ דעליון שנמצאים בגלגלתא עיניים דתחתון". והדוגמה לכך היא, שהתינוק בוכה והאם עושה, כמו שכתוב: "תבוא האם ותקנח את בנה". מדוע? כי הוא צורח, מבקש.

לשם כך קיימת מערכת שכבר בנויה. אנו שוגים בתפישה ש"צריך לעשות ולבצע". האדם לא מבצע בחייו שום דבר. הוא צריך רק לתת את הסכמתו, רק שתהיה נכונות. כמו שבעל הסולם כותב במאמר "החרות", מהי בחירה? להתחזק במה שהבורא אומר: "לך רק בשביל הזה, אל תברח לשום מקום". והאדם מקפיד להתקדם רק בשביל הזה. רק שומר וכל הזמן צועק לבורא: "תחזיק אותי! תחזיק אותי!", כדי שיחזיק אותו בידו והוא יוכל להתקדם. כאשר יצעק, הבורא יבוא לעזרתו ויחזיק אותו. יותר מזה לא דרוש.

לא שהאדם עצמו מבצע, רואה היכן הדרך והולך בעצמו, אלא הכל ערוך ומוכן. וגם לחברה הכל ערוך ומוכן. בעל הסולם אומר מהו התנאי שהחברים צריכים למלא כדי להיכנס לדרגה הבאה: לא לבנות דרגות, לא לתכנן ולא לשפר את הטבע שלהם, כי מי הם שיעשו זאת, הרי האדם בעצמו לא יודע מי הוא, ומה יהיה אתו בעתיד. האדם צריך רק לתת מין הסכמה כזאת של "אני רוצה", כמו שתינוק צועק "אני רוצה", וזה די לקיום התנאי. לכן צורת ההסכמה הזאת חייבת להיות כלולה בתקנון.

איזו צעקה נחשבת הסכמה לערבות?

נדרשת צורת צעקה מסויימת. לא צעקה כזאת: "טוב, אז אני רוצה", כמו בדוגמה של רב"ש, שאם ילד צועק ברחוב, איש לא שם לב אליו. אבל אם מבוגר בוכה ברחוב, כל אחד יסתכל. מדוע? כנראה שקרה משהו. מדובר על רצינות הצעקה, שחייבת להתבסס על הטבע האנושי של האדם, על מה שיש לו.

אין טעם לצעוק: "בורא, אני רוצה אותך", בלי לדעת מי הוא זה שרוצה, מה הוא רוצה, ולאן הוא רוצה להגיע, אלא צריך לרצות את הבורא רק מתוך ההבחנות שהאדם מגלה בעצמו, ולא יותר: לא מעל הדרגה שלו. כדי לצעוק ולעורר את העליון, לא צריך להיות בדרגת העליון.

צריך רק להתחיל, ולא לברוח מהמערכה. כמו שבעל הסולם אומר בפשטות: להסכים, "נעשה ונשמע", בעלמא, מעל הדעת, לצעוק. ואז כולנו נראה, איך ה'שואב' הזה ישאב אותנו ישר פנימה לתוכו. הגישה הזאת נקראת להשתדל לעבור מחסום.

השגת הסכם הערבות

"והנך מוצא בעליל, אשר ענין מתן התורה, היה מוכרח להתעכב עד זמן יציאתם ממצרים והיו לאומה בפני עצמה", כלומר, משיצאו ממצרים לא היו להם הפרעות אחרות, לא בכל אחד בתוך עצמו ולא ביניהם. "דהיינו עד שכל צרכיהם יהיו מסורים בידיהם בלי תלות באחרים", שהם בטוחים, שרק בהם, בידיהם, נמצא הפתרון, והם לא תלויים באף אחד אחר. אף אחד לא יכול לקלקל להם וגם לא לעזור או להוסיף, הכל בידיים שלהם. בכך הם נמצאים במצב, שביכולתם לספק לעצמם את כל הדרוש להמשך הדרך. שהרי בלי היכולת הזאת איך היו מגיעים ל"הר סיני"?

כל אחד ואחד מישראל הגיע לשלב שבו הוא בטוח ביכולתו ושהפתרון תלוי בו עצמו. והוא לא מחפש תירוצים. "אשר אז הוכשרו לקבלת הערבות האמורה ואז ניתנה להם התורה", אם הכל תלוי אך ורק בעצמם, והם מסוגלים, ואף אחד לא מפריע ולא יכול להפריע, ובתוכם הם נחרצים ודרוכים לזה, אז לא צריך יותר כלום. הם בעצם כבר בערבות ומקיימים את התנאי לקבלת התורה. "קבלת הערבות" משמעו שהאדם לא מוציא שום דבר מתוך עצמו, מ'הבטן' שלו, אלא נדרש ממנו רק 'להדק' קצת את עצמו.

את ההידוק הזה לא עושים בפעם אחת. החברים צריכים להכניס את עצמם למשחק, אבל לא ב"כאילו", אלא ברצינות גמורה, עליהם לרצות להגיע למצב שיקבלו כוח הנקרא "ערבות", שישפיע עליהם עד כדי כך, שסוף סוף הם לא יצטרכו לחשוב על עצמם, ויהיו משוחררים לעסוק בערבות, כלומר, יהיו פטורים מהדאגה לעצמם כדי לדאוג רק לזולת. לאיזה זולת? לכל מי ששייך לקבוצה, להיות מסור לו בלב ונפש, כדי להתחבר אתו לכלי קיבול להשראת הבורא.

"ונמצא משום זה, אשר גם אחר קבלת התורה, אם יבגדו מעטים מישראל, ויחזרו לזוהמת האהבה העצמית מבלי להתחשב עם זולתם, הרי אותו שיעור הצטרכות המסור בידי המעטים מטרידים לכל יחיד מישראל לדאוג עליו בעצמו". לאחר שהם רוצים להגיע להחלטה לקבל את הערבות ולהיות מועמדים לכוח העליון, להתעלות בפנימיות שלהם מעל כל המציאות, איך זה שלאחר שהם כבר החליטו פה אחד, שוב מתקלקל הכל? הסיבה לכך היא שנוסף להם רצון לקבל. הם עדיין לא נמצאים בגמר תיקון, אלא רק בקבלת התורה.

ואם באמת רוצים להגיע לערבות, מגיעים כמו שכתוב, או לקבלת התורה או "כאן יהיה מקום קבורתכם".ל7ם למצב הזה צריך להגיע. החברים צריכים להכניס את עצמם לרצון להשיג ערבות עד כדי כך, שההרגשה הזאת תבוא.

מה ניתן לעשות במי שלא רוצה להגיע לערבות?

בפועל מתקיים החוק הכללי הגדול ביותר ברוחניות, שנקרא "חוק השתוות הצורה". הבורא ברא מצב שהנברא שווה לו, לבורא. ומהרמה הגבוהה הזאת הכל הולך ומשתלשל כך שקיום החוק הזה הולך ופוחת, וכל מדרגה יותר תחתונה נמצאת ביתר קלקול.

אם החברים בקבוצה משתוקקים לקיום החוק הזה, להיות בהשתוות הצורה עם הבורא, ברוחניות, בדבקות, כל אלה שאין בהם השתוקקות, יברחו מהקבוצה. הם יגלו בעצמם, שהם לא עם הקבוצה, והם בעצמם יפלו וילכו. ככל שהחברים בקבוצה יהיו יותר דרוכים להסכם הערבות, יותר מכוונים אליו, אלה שאינם משתוקקים יגיעו מהר יותר לנשירה ממנה.

לא צריך לדאוג ולהתחיל לסנן את החברה, לאחר שנבדיל מי בסדר ומי לא. לעומת זאת כשרואים מישהו, שמלכתחילה לא נמצא בראש אחד עם הקבוצה, ויש לו כל מיני חשבונות אחרים, אז יש לנהוג בלי רחמים, לנתקו ממנה באכזריות, כי מדובר בחיים ומוות והוא מהווה מכשול לפני כל החברים.

איך מבדילים בין סטיה מן הדרך לבין נפילה זמנית?

ההבדל בין מי שסוטה מן הדרך, שלפתע מתגלה שהוא בכלל לא נמצא בכיוון לבורא, לבין מצב רגיל של נפילה הוא פשוט: ברגע שאדם נופל, הוא משול למת, ואז גם בנפילתו אין לו שיקולים זרים: אולי תתגלה בו דאגה חולפת לכסף או לאיזה תענוג גופני מהצד, אבל הוא לא מחליף את מטרת החיים שלו למשהו אחר. מה שאין כך במי שמתגלה לפתע שהוא לא עם החברים, ורואים שיש לו מטרה אחרת, שהוא רוצה להשתמש בקבוצה למטרה אחרת, או מעוניין שהקבוצה תקבל צביון אחר. אדם זה נמצא בקבוצה כמו מצרי, שרוצה ליהנות על ידי ישראל.

"כי אותם המעטים לא יחמלו עליו כלל": על אותם המעטים שהם מצרִים, הציבור לא ירחם כלל, אלא ישמיד אותם. "וממילא נמנע קיום המצוה של אהבת זולתו לכל ישראל כולם כנ"ל": הם לא מפריעים לאדם לקיים "ואהבת לרעך כמוך", להגיע לתיקון, אלא בפנים בתוכו הם מכניסים את הרצונות שלהם, "באופן אשר אותם פורקי העול גורמים לשומרי התורה", לאלה שרוצים להגיע לערבות, "שישארו בזוהמתם באהבה עצמית, שהרי לא יוכלו לעסוק במצות ואהבת לרעך כמוך, ולהשתלם באהבת זולתם בלי עזרתם, כאמור". בעל הסולם אומר מה יקרה הלאה, בסיבוב השני, לאלה שהסכימו אך נחלשו.

"והנך מוצא בעליל, אשר ענין מתן התורה, היה מוכרח להתעכב עד זמן יציאתם ממצרים". כלומר, קודם היו צריכים להיפרד ממצרִים, "והיו לאומה בפני עצמה", לבדם, בלי אלה שלא מסוגלים לקבל את הרעיון הזה. "דהיינו עד שכל צרכיהם יהיו מסורים בידיהם בלי תלות באחרים, אשר אז הוכשרו לקבלת הערבות האמורה ואז ניתנה להם התורה". ניתנה להם התורה, ומה הלאה? "ונמצא משום זה, אשר גם אחר קבלת התורה, אם יבגדו מעטים מישראל, ויחזרו לזוהמת האהבה העצמית", כלומר, למרות שהם מישראל וגם קיבלו את התורה, בכל זאת הם נסוגו.

"מבלי להתחשב עם זולתם, הרי אותו שיעור הצטרכות המסור בידי המעטים מטרידים לכל יחיד מישראל לדאוג עליו בעצמו, כי אותם המעטים לא יחמלו עליו כלל, וממילא נמנע קיום המצוה של אהבת זולתו לכל ישראל כולם כנ"ל, באופן אשר אותם פורקי העול גורמים לשומרי התורה שישארו בזוהמתם באהבה העצמית". כלומר, אלה שאחרי קבלת התורה מוכנים להמשיך בדרך, נקראים "שומרי תורה". אלה שאחרי קבלת התורה לא מסוגלים, מפני שעלה בהם הרצון לקבל, התחלפו בהם הרשימות, הם לא מצרִים, הם נקראים "פורקי עול", ואותם חייבים לתקן, או "להרוג", שגם זה תיקון.

איך יתכן שאחרי קבלת התורה תהיה בהם נסיגה?

כל רגע ורגע עולות רשימות חדשות ועולה הרצון לקבל, וחייבים להשיג תורה. מהי "קבלת התורה"? נותנים לאדם כוח להתחיל לתקן את הרצון לקבל, שבכל פעם עולה. וככל שהרצון לקבל עולה, גובר ההכרח לממש את התורה, להשתמש בה, על פני הרצון לקבל. השימוש בתורה על פני הרצון לקבל שהולך וגדל, מביא את האדם לתיקונים, לבנייה הדרגתית של פרצוף רוחני.

אבל אם הרצון לקבל עולה, והאדם לא יכול להשתמש בתורה כדי לתקן אותו, אז הרצון לקבל שלו נעשה יותר גדול מהתורה שהוא מקבל, והוא הופך ל"פורק עול". מה צריך לעשות? לתקן. כי מפני שהאדם נמצא בקשר אחד, במנגנון אחד עם כל יתר הנשמות הנקראות "ישראל", הקלקול שלו מקלקל את כולם, ולכן אי אפשר לסלק אותו, אלא חייבים לתקן אותו.

בהבדל ממנו, מי שנמצא בנפילה, בירידה, שלא מסוגל, כי "נפל תחת משאו", כתוב שצריך לעזור לו. ויש בזה חוקים. הגמרא אומרת, אם רואים בדרך, שהחמור שלו נפל, חייבים לעזור לו: לפרוק את המשא מהחמור ולהעמיד את החמור. ואם הוא נופל שוב, שוב צריך לפרוק אותו ולהעמיד אותו מחדש על הרגלים.

נחישות פנימית

אם מוסכם על החברים שהולכים בדרך, וברור להם שהסכם הערבות מתממש ביניהם, אז אלה שלא מוכנים לקיים לא את ההסכם ולא את התקנון, מיד נושרים, לא חשוב איך, אולי למעגל חיצוני יותר. ואילו החברים עצמם ממשיכים ופועלים בהתמדה מירבית כדי שיתקיים בהם כלל הערבות.

על ידי החיבור ביניהם החברים רוצים, וכל הזמן חושבים ומייחלים, לקבל את הכוח שנקרא "ערבות", שבו אף אחד לא ידאג לעצמו. ופתאום חבר אחד נופל, ואחריו שני ושלישי. אבל לאחר שיש הסכמה על הערבות, החברים חייבים להתייחס אליו כאל נופל בדרך, ולא כאל "עריק" או "מצרי", כלומר לחזק אותו ולטפל בו, מפני שהחברה כלולה ממנו והוא מהחברה, והמחלה מתפשטת.

הערבות צריכה להתבטא יותר ברצון הפנימי, בכוונה, במשיכה, בציפיה, ולא כל כך במעשים חיצוניים. בדרך כלל בחיצוניות עושים מספיק; הנחישות הפנימית היא הזקוקה לחיזוק. מעשים מרובים לא נותנים מקום לפעולה פנימית. חייבים קצת לנוח ולפנות מקום במוח למחשבה על הערבות. אבל נראה שגם הנחיצות הפנימית לערבות צריכה לנבוע מהחברה, כל פעם להתחזק על ידה, מהיחד, מהסכמת החברה.

הערבות צריכה להיות בראש דאגתו של האדם, כל זמן שהוא נמצא בעולם הזה. כדי שיקרה לו ולחֶברה שלו נס הערבות, כלומר: כדי שיקבל מהחברה הרגשה של ביטחון, את הרגשת הערבות, ויפסיק לדאוג לעצמו.

הביטחון הזה לא צריך לבוא מהבורא או מהלימוד כישועת ה', אלא האדם חייב להרגיש שהחברה מספקת לו אותו, עד כדי כך האדם נעשה מכור לחברה, ומסור לה בלי קשר לרצונו. הבורא כביכול הלך ולא משתתף, וכאילו העמיד תנאי, שאם רוצים שיתגלה, צריך ליצור מצב שהוא יהיה בפנים, בתוך הקשר בין החברים.

ה"ערבות" היא כוח שבא מהחברה אל האדם, שעוזר לו לא לדאוג לעצמו, והוא נעשה חופשי ופנוי לדאוג לחבריו. אם האדם רוצה לדאוג לזולת ולא לעצמו, ומתייגע כדי שזה יקרה, ומצפה לכוח הערבות, ועושה את המאמצים הללו יחד עם עוד ועוד אנשים שנמצאים אתו במעגל, הדבר קורה. ולא חשוב למי צועקים, יכולים לצעוק לבורא או לצעוק איש לרעהו, כל אמצעי הוא טוב, העיקר לצעוק יחד, ורק לכיוון קבלת הערבות.

מה עוד צריך לרצות בחיים, מלבד לקבל תורה? לכוח הערבות חייבים לדאוג 24 שעות ביממה. איך אדם יכול? הוא לא יכול. אלא החברה, בהקרנה הדדית של הרצונות הללו זה על זה, יכולה לספק לכל חבר את הנחיצות בערבות. חייבת להיות ברית כזאת. בני ישראל נקראים "עם ישראל" כי הם כולם מלוכדים, מאוחדים ישר לאל, בהשתוקקות שלהם לבורא, הנקראת "ישר" "אל".

הנחיצות להגיע לערבות היא מידית וניצבת לפנינו. עוד לפני 70 שנה עסק בה בעל הסולם ודן בה במאמר "הערבות" שהופץ ברבים.

כאשר קוראים במאמר "הערבות" ובמאמרים נוספים של בעל הסולם, לא אחת קורה, שמיד בורחים מהרעיון הזה, והאדם שוקע בתוך מחשבות ושאלות אחרות. איך בכל זאת אפשר להמשיך ולהחזיק באותו רעיון? לא די ששכל אחד חושש לצאת מתוך עצמו, ממשהו טוב שננעל עליו, לא די שסוף סוף הבין איך החיים שלו צריכים להתנהל, עוד נוסף החשש מכל אותן הפרעות שעלולות לבוא מהחיים האלה, החשש שבעולם החיצון, בעבודה ובבית, מדברים במילים אחרות. איך אפשר לשמור על הקו הדק הזה, שרק עכשיו תפסנו אותו, ועוד רגע הוא עלול להיעלם? הרי כבר אחרי דקה אף אחד לא זוכר על מה דיבר המאמר: מהי הערבות? ממי מקבלים? איך ולמה? אז איך אפשר לשמור על אותו רעיון לאורך זמן? איך אפשר להיזכר בו וללבן אותו?

צריך להבין שאף אחד לא מסוגל להחזיק ברעיון הזה, לא כל שכן מול ההפרעות, שהבורא שולח לנו בכוונה, והוא הרי יודע איך לבלבל את האדם. אבל אם כל החברים בקבוצה יחליטו שהם רוצים בערבות, נצליח להשיג אותה. בערבות הזאת צריך לנצח את הבורא, כדברי הכתוב: "ניצחוני בני". הניצחון הזה יבוא רק כשכולם יחליטו כקבוצה, שעושים הסכם ערבות, ולא שכל אחד ואחד יחליט לעצמו.

איך לבדוק מי מתאים להיכלל ברעיון הערבות?

תהליך הבדיקה פשוט מאוד. כל הגברים מגיל עשרים ומעלה נכללים במה שנקרא "עם ישראל". מה פירוש הדבר? אם מלכתחילה יש לאדם רצון, והוא בא ללמוד קבלה, אין לנו סמכות להתחיל לחטט בתוכו ולבדוק אותו. אם הוא בא ורוצה, ומסכים להיכלל בתקנון, הוא יכול להיכנס אליו.

התנאי הוא להיכנס לתקנון הרוחני של הקבוצה, ולהיות מוכן לקבל על עצמו שהתקנון יהיה בראש דאגתו ומחשבתו. שכל אשר כלול בו, הוא רוצה שיקרה לו. ומזה אפשר לקבוע תנאים חיצוניים. אבל כעיקרון זה התנאי שאמור להתמלא.

"מגיל עשרים ומעלה", הכוונה מהדרגה המינימלית שבה האדם נקרא "בוגר". "בוגר", הכוונה ראוי לתיקונים, ומי שראוי לתיקונים יכול להיכנס לקבוצת ערבות. הוא יכול להיות מתחיל, שלא יודע עדיין כלום, חוץ מרצון שיש בו, שזה נקרא על פי קבלה "גיל עשרים".

לעיון בנושא "תקנון קבוצה פנימית" ראה נספחים.

"כל ישראל ערבים זה בזה": מה השוני מ"ישראל ערבים זה לזה"? "זה בזה" משמעותו להיות ערבים כמו במצב של "אדם הראשון", שבו נמצאים עוד מלכתחילה, המצב השלם, שנבנה כך מלמעלה. ולמצב השלם הזה עלינו להגיע בעצמנו, מלמטה, מהעולם הזה בימי חיינו: "בחיים חיותם בעולם הזה" (בעל הסולם, הקדמה לספר הזוהר אות ל"ב).

מהמצב שבו נשמת אדם הראשון נמצאת בדבקות עם הבורא, מהמצב שהנברא נמצא בדבקות, בשלמות, בנצחיות, בהתאמה מלאה לבורא, מהמצב הזה באים אלינו כל החוקים. ואנו, שנמצאים בדרגה האחרונה, הרחוקה ביותר מהמצב הזה, חייבים בהדרגה לממש, לקיים, ליישם אותם על עצמנו, וכך להתקדם עד שנחזור לאותו המצב שבו הנברא נמצא בדבקות עם הבורא.

כלומר, הערבות היא החוק הכללי, שחייב להתקיים בינינו, אם ברצוננו להגיע לתיקון, להגיע למצב של נשמה אחת, שמקבלת את התגלות האלוקות, שמתמלאת בבורא. והחוק הזה, כמו כל יתר החוקים והעצות שנועדו לתיקוננו, בא מהמצב העליון ההוא.

במאמר "הערבות" מסביר בעל הסולם מהו המצב שבו נמצאים כנשמה אחת; שהמצב המקולקל שלנו, מקולקל רק כלפינו, ובעצם ממשיכים להימצא במצב שבו נמצאים כנשמה אחת, ושום דבר לא משתנה: "אני הוי"ה לא שיניתי". כי למקובלים שמשיגים את המצבים המתקדמים, בעליה במדרגות הרוחניות שלב אחר שלב, מתגלה ששום דבר לא משתנה, הכל קיים, רק כלפינו הוא נסתר, ורק על ידינו יכול להתגלות.

וכל החוקים שמוזכרים במאמר, תכליתם לגלות לנו את המצב האמיתי, היכן אנו נמצאים. ולגלות אותו ניתן רק ביגיעה עצמית, לרצות בכוונה לחזור לאותו מצב ראשון של דבקות. כמו שבעל הסולם מסביר ב"פרי חכם אגרות" (מכתב בדף ס"ד), שמתחילת דרכו, משך כל העליה עד גמר תיקונו, האדם ביגיעתו העצמית רק הולך ומשיג אותו המצב הראשון של דבקות כנקודה בשורש. אלא שעל ידי יגיעתו, הוא מוסיף את הכרתו ומרחיב את התמונה, מרגיש אותה פי תר"ך פעמים יותר ממה שהרגיש אותה קודם.

קודם הוא היה כנקודה בשורש, כנקודה שדבוקה בבורא, וכעת שחוזר אליה ביגיעתו העצמית, הוא זוכה למצב, שמקבל את כל הקומה, את כל קומת הדבקות שלו עם הבורא, ונעשה שווה בקומתו לבורא: למצב הנקרא "זו"ן דאצילות נמצאים בזיווג דלא פסיק בקומה שווה".

והתיקונים הללו באים בזה אחר זה. בהתחלה בא התיקון רק לאדם אחד, שנקרא "אברהם", ולקבוצתו הקטנה, למשפחתו ותלמידיו. שהם לא נזקקו לערבות, מפני שהעביות שלהם, הקירבה שהיתה ביניהם, כמות האנשים שהיתה להם, היתה כולה כאיכות אחת, כי הרצון לקבל עוד לא נגלה בהם.

מהי הכמות הנדרשת? יש כלל שאומר "מיעוט הרבים הם שניים", ואם שניים זו כמות, שיכולים לעסוק בכל דבר כמו הכלל, אז מדוע נאמר שהכמות חייבת לכלול אנשים רבים? משום שהכמות מצביעה כאן גם על עניין איכותי, ירידת עם ישראל למצרים כדי לספוג מהמצרִים רצון לקבל נוסף. הכוונה לא לתהליך ההיסטורי, למצב שהאנשים בגופם ירדו למצרים, אלא לשלבים של התפתחות הרצון לקבל בבני אדם, תחילה לעביות א' ו-ב' ואחר כך לעביות ג' ו-ד'. אז בכל שלב של שינוי ברצון לקבל, זקוקים לתיקון שונה.

אנו רואים את השלבים האלה בכל מה שעוברת האנושות. מה שעובר עם ישראל עוברים גם עמים אחרים. בתקופת האבות, כשעם ישראל לא נצרך עדיין לקבלת התורה, אלא הספיקו לו העצות שמסר אברהם, כדי שכל אחד ואחד יוכל לתקן את עביותו הקטנה, ולהגיע לדבקות עם הבורא, ולהרגיש את האלוקות, כפי שכתוב, כשם שאבותינו קיבלו את כל התורה כולה מתוך זיכוכם, גם יתר העמים לא נזקקו למסגרות מיוחדות של דתות, אלא כל התרבויות של העמים היו עדיין מבוססות על מנהגים של יחס אישי כלפי הטבע.

וכאשר עלתה העביות בעם ישראל, והחלו לתקנה בזמן יציאת מצרים ובתקופות בית ראשון ובית שני, החלה במקביל התפתחות של הדת בעמים אחרים. רומא החליפה את יוון והמיתולוגיה היוונית נפלה יחד עם העביות הקודמת, ובמקומה החלו להתפתח הדתות: ברומא הנצרות, בהודו הבודהיזם, בסין קונפוציוס, ועוד.

כלומר, העביות שעולה בכל העולם, בכל האנושות, היא שגורמת לכך שהוא בהתאם לה מתחיל לחפש כל מיני שיטות. לכן הקבוצה של אברהם שהיתה בדבקות עם הבורא, היתה חייבת, עם עלית העביות, לקבל שיטה מחודשת שתאפשר להישאר בדבקות ולהוסיף עליה, שבעזרתה יוכלו לעשות עוד צעד לכיוון החזרה למצב של "אדם הראשון". ולכן היו צריכים לקבל את התורה, ולהיות ביניהם בקשר ברמה אחרת לגמרי מזו שהיתה קודם לכן, בעביות הקלושה.

אלא שלאחר התפתחות העביות, כתוצאה מהרוחניות גם בגשמיות, הם יורדים למצרים ואחר כך יוצאים ממצרים. ומשום שכל מעשה בגשמיות, הוא תוצאה מהתפתחות פנימית בנשמות, לכן היו חייבים לקבל שיטה, שתאפשר לשמור אותו רעיון של דבקות עם הבורא, בעביות החדשה. והשיטה הזאת נקראת "תורה".

כלומר, הערבות היא תנאי. אם לפני המצב של "מצרים", ב"אבות", בשורשים, בחג"ת (חסד, גבורה, תפארת), אין עדיין עביות, והמצב בתוך הנשמה הוא חסד-גבורה-תפארת, כנגד כתר-חוכמה-בינה, שהעביות עדיין לא נחשבת עביות, אלא שורשים לנצח, הוד, יסוד, התחלת נה"י, התחלת הרצון לקבל, אז התנאי שהכלי יהיה מתוקן וראוי לדבקות, לקבלת האור, הוא ערבות בין חלקי הכלי.

הערבות היא היגיעה, מפני שצריך להשיג בכוחות עצמנו, מלמטה למעלה, את המצב שנברא מלכתחילה על ידי הבורא. העליה מלמטה למעלה בדרגות הדבקות, היא בלא ידיעה, בלא כוחות, בלא הבנה, בלא הסכמה מראש למה שיהיה, אלא רק בהבעת רצון בעלמא, למה שעדיין אינו ידוע; שקודם כל מתקדמים, ומתוך המאורות המקיפים מעוררים מהרוחניות חן דקדושה. מבינים שהמצב הזה שהולכים אליו הוא הרצוי, מפני שהוא עליון, ואז פועלים לערבות. כלומר, לתיקון שבתוך הכלי, לגלות את האור שנמצא וממלא את הכלי.

המצב שהבורא נמצא בתוכנו הוא קבוע וקיים, אבל לגלות אותו אפשר רק על ידי פעולה בינינו הנקראת "ערבות". לכן ככל שהעביות הולכת וגדלה, צריך ערבות יותר ויותר חזקה. רואים את זה גם לפי התהליך ההיסטורי. ביציאה ממצרים, כאשר עם ישראל ספג עביות, הוא היה חייב לקבל על עצמו את הדרגה הראשונה של הערבות, הנקראת "מעמד הר סיני", "כאיש אחד בלב אחד" בעביות שהתגלתה, וכך זכה לתורה.

ולאחר מכן ישראל היו צריכים יחד להגדיל את ההשתתפות בערבות, לכן הלכו במדבר וניהלו עבודות ביניהם, כולל התחלקות לשבטים, התחלקות ל"כוהנים", ל"לוויים" ול"כלל העם". כך נערכו לפי הסדר שקבעו להם. ואם מתעמקים בכינויים האלה, רואים שכולם תיקונים לאותו הכלל הנקרא "ערבות", חיבור לכלי אחד בצורה מתוקנת, שכל אחד מקיים קשר עם האחרים לפי שורש נשמתו.

לאחר מכן כשמגיעים לבניית בית המקדש, מגיעים בקשר ביניהם לקיום הערבות בצורה של מדינה. כלומר, למרות השתנות התנאים הפנימיים בכל אחד ואחד, שהרצון לקבל כל הזמן גדל ובוער, כתוצאה מזה משתנים גם התנאים החיצוניים של כל האומה.

אחרי כל הפעולות האלה ישראל מגיעים לדרגת בינה, לארץ ישראל; נכנסים אליה, נלחמים נגד האומות ומתחילים להיבנות. ואז עניין הערבות מתחיל לקבל כל פעם צורות נוספות, אבל בכל זאת נשמרת בו אותה האידיאה שחייבים להיות ערבים זה לזה וזה בזה. "זה לזה" כלומר בצורה הגשמית, ו"זה בזה" בצורה הנפשית, הרוחנית, שמתערבים זה בזה בנשמה, שכל נשמה כוללת את כל הנשמות.

ובבית המקדש הראשון, לאחר שהרצון לקבל שוב פרץ, היה צורך להגיע ליתר תיקון של הערבות, של ההתחברות זה לזה, בדרגה גבוהה הרבה יותר של רצון לקבל. אבל מסיבות פנימיות ומסיבות חיצוניות, שכמו הפנימיות גם הן מתוכננות, הם לא יכלו להגיע ליתר תיקון של הערבות, ולכן נחרב בית המקדש ועם ישראל יצא לגלות בבל. ועל ידי הגלות, בהיותם נכללים עם "בבל", שוב מקבלים תוספת רצון לקבל, אבל מתחברים כפי שמסופר במגילה על מרדכי ואסתר. שמתוך ההשתדלות להתחבר למרות הגלות, זוכים לחזור במקצת לעניין הערבות, אבל לפרק זמן אחר.

בחיבור שהיה בתקופת בית ראשון, הנהיגו את העם הנביאים, שהיו בקשר הדוק עם הבורא, בדרגה מיוחדת מאוד של חיבור. באותם זמנים כל העם היה בחיבור עם האלוקות, אבל הנביאים היו מחוברים עם הבורא בצורה מיוחדת, גלויה, לפי שהיתה בהם עביות מיוחדת. הגילוי שלהם היה בדרגה גבוהה הרבה יותר מדרגת העביות שהיתה אז מתוקנת בעם.

אבל לאחר גלות בבל, חוזרים לתקופה אחרת, שנקראה "תקופת חז"ל", בית שני, שבה לא היתה נבואה, אלא התקשרות עם האלוקות בדרגת "מוחין דנשמה". שאז הערבות בעם לא היתה ערבות כוללת, אלא חלק מהעם נמצא בערבות, ולכן גם בהשגת האלוקות, וחלק מהעם כבר לא נמצא בה.

אלא שגם הערבות הזאת החלה להידרדר, עד שהגיעו לשנאת חינם. האגו עלה, הרצון לקבל גדל עד כדי כך, שלא ניתן היה לעשות עליו תיקונים, וחדל להתקיים החוק המחייב להיות ערבים זה לזה. והקלקול הזה בין הנשמות התגלה בפועל בגשמיות, בחורבן בית המקדש השני וביציאה לגלות רומי.

גלות הוא מצב מיוחד, שבו אי אפשר להיות גם ברצון לערבות וגם בקיום הערבות. קיימת בו הסתרה על מושג הערבות בכללותו, על שצריך להיות ערבים זה לזה, שקיים דחף כזה, ושצריך לגלות את עניין הערבות. הרעיון הזה נעלם מהמודעות, עד שבסוף כל אחת מהגלויות, שוב עולה עניין הערבות לראש דאגת העם, ומתחילים להבין שכל הגאולה והחזרה למצב המתוקן תלויה בו. כך היה בגלות בבל בימי אסתר ומרדכי, וכך גם בדור שלפני קום המדינה.

ולכן קיבלנו, אומר בעל הסולם ב"מאמר לסיום הזוהר" (ראה נספחים), את מדינת ישראל ואת היכולת לחזור אליה. וכעת עלינו לקיים בה את החוק והמשפט של הערבות, ובכך נזכה לקבלת התורה ולגמר התיקון. כי מה שעתיד להתגלות בנו, יתגלה בנו ברמת העביות הגדולה ביותר, אחרי כל הקלקולים וכל התיקונים שעברו הנשמות בירידתן לדרגה הנמוכה ביותר. ואם במצבנו נקיים את הערבות, נגמור את כל העבודה שעל הנשמות לעבור בהתלבשותן בגופים.

הערבות היא התיקון היחידי שעלינו לבצע. הוא כולל בתוכו את כל יתר התנאים שצריך לקיים ואת כל התכונות שצריך לרכוש כדי להיות כלי אחד להשראת האור העליון. ולכן צריך ללמוד את התיקון של הערבות, ולפי קנה המידה שלו למדוד את מידת ההתקדמות, אם היא בדרך הנכונה.

מתן תורה, מעיד בעל הסולם, התעכב עד זמן יציאתנו ממצרים, משום שאי אפשר היה לקיים את הערבות בדרגת עביות קטנה, בלא שהושגו הקרע, השוני והפיזור בין הנשמות ואילו בזמננו אחרי שיצאנו מהגלות, והגענו למקום אחד, בהדרגה מתגלה לנו עד כמה אנו מפוזרים ורחוקים זה מזה, ולא רוצים ולא מסוגלים לערבות הדדית. והכוונה היא לא לערבות הדדית כדי להתקיים כבני אנוש בעולם הזה, אלא לערבות ההדדית כדי להיות כלי כללי להשראת השכינה.

ערבות - כלי להשגת השכינה

לערבות מגיעים על ידי עבודה של כל אחד, ובין כולם; על ידי הסכמה שהערבות היא דבר נחוץ, שבלעדיו אין ביכולתנו להתחבר, שהיא התנאי לחבר את כל הרצונות וכל הנשמות יחד. ואם מחליטים שרוצים בערבות זה לזה, אז מפני שנמצאים למטה מהמצב המתוקן שקיים, מתוך שרוצים להיות בו, מזמינים ומושכים ממנו אור מקיף. אמנם לא יודעים ולא מבינים מהו, אבל מספיק הרצון להיות בו.

ואם מסכימים להיות בערבות, מגיע הכוח הזה, האור מלמעלה, בתור אור מקיף, ומתחיל לשנות ולתקן אותנו כך, שמההסכמה להיות "ערבים זה לזה", הופכים להיות "ערבים זה בזה". כך מתגלה התכללות הנשמות, וכך גם מגלים את המצב האמיתי שקיים, את הכלי. ובמידה שמגלים את הכלי, מתגלה בו האור. חוזרים למצב היחיד שקיים. וכל יתר המצבים שנדמה לנו שנמצאים בהם, הם רק דרגות שונות של העדר הכרה.

בכל המאמרים של בעל הסולם כתובות עצות כל המקובלים, כי על כל אחד ואחד לחשוב בזמן הלימוד, לעורר אורות מקיפים ממצבו המתוקן בנשמת "אדם הראשון", ואז האור המקיף הזה בא ומתקן אותו, ומקרב אותו למצבו המתוקן. כלומר, מעלה אותו, מנקה אותו, מתקן אותו, ומחזיר אותו למצב הטוב והמתוקן. אם כך, איך אותם מקובלים, שפונים בדרך כלל לכל אחד ואחד בצורה אישית-פרטית, אומרים גם שחייבים לדאוג לערבות, הרי לכאורה יש סתירה בין זה לזה?

אין שום סתירה, אלא הערבות מתקיימת כאשר כל אחד ואחד משתוקק לחזור למצב המתוקן, כלומר, להיות מעורב עם האחרים "כאיש אחד בלב אחד". והעצה של המקובלים, לחשוב בזמן הלימוד, ולעשות עבודה אישית בקבוצה ובהפצה, בכוונה שרוצים להתקדם, למשוך אור מקיף, להיות קרובים לבורא, כל תכליתה לקבל כוחות, תיקונים פרטיים, להתכלל באחרים, ליצור כלי אחד. כי אין לאדם על מה לחשוב חוץ מאשר על תיקון הכלי. ותיקון הכלי הוא חיבור עם החלקים האחרים. שכן האור נמצא במנוחה מוחלטת, ורק הכלי צריך להיתקן.

לכן כל ההשתוקקות בעבודה פרטית, וכל התוצאה מהעבודה הפרטית, צריכה להיות בהתכללות בכלי הכללי, כחלק בלתי נפרד הכולל את כולם, ושכולם נכללים בו. ורק לכיוון הזה צריך האדם לעבוד. ההתקדמות הפרטית של כל אחד היא דווקא להגיע לנחיצות להתכלל עם כולם, ולמימוש ההתכללות הזאת, ורק התכללות בכלי הכללי נקראת "תיקון". תיקון הכלל הוא בהתחברות של כולם בהסכמה לערבות. ואם מממשים אותה, אז נעשים כלי להשראת האור. האור מתחיל להתגלות בנו, כלומר, עוברים מחסום, ולפי מידת הערבות מגלים את המדרגות הרוחניות.

ככל שהכלי נעשה מחובר יותר, כן עולה בו הרצון, האגו, ולמרות זאת עולה הערבות, ההתערבבות זה בזה, המסירות זה לזה, הכלי נעשה מועיל יותר, ועם כוונה חזקה יותר להשפעה, ובהתאם לזה מתגלה בו יותר אור. התהליך הזה נקרא לעלות במדרגות. מלמטה למעלה אין עליות אלא בכך שמתגלה בין כולם יותר רצון לקבל, ועל פניו מגלים יותר חיבור וערבות, ומזה נעשה הכלי. חוץ מהחיבור הזה לא נותר לעשות דבר.

מההיסטוריה לומדים שכל התהליך ההיסטורי נובע אך ורק מהתפתחות העביות, שתמיד צריך לעבוד על העיקרון האחד הזה. גם אבותינו עבדו על אותו עיקרון, רק שבעביות שהיתה להם לא נדרשה שיטה מיוחדת, התורה. להם היתה שיטה פשוטה, הם הבינו והיה ברור להם, שזו המציאות. הם הרגישו את האלוקות מתוך זכות הנשמה. בדומה לנווד שחי בטבע ומרגיש את כל כולו, גם מה שנמצא במרחק אלפי קילומטר ממנו, כי הוא קשור אליו.

אבל כאשר עולה העביות, צריך שיטה, אמצעי אחר, תורה, שמלמדת איך להגיע לאותו חיבור שהיה לאבות, רק בדרגה אחרת של רצון לקבל. ברצון לקבל שעולה, צריך לעשות יותר פעולות, כל אחד ואחד בעבודה האישית שלו, וכל הקבוצה בעבודה הכללית שלה. לאבות לא היה צורך בערבות ביניהם. היתה להם ערבות בלי שהיה צורך לעבוד עליה, כמו באהבת אם לתינוקה. היה ברור מאליו, מתוך גילוי האלוקות, שאי אפשר להתקיים אחרת. זו היתה רמת קיום שונה לגמרי.

לכן, כשמתגלה רצון לקבל ועולה העביות, כל אחד מתחיל להתנתק מהאחרים. וכדי לדלג על הנתק, על הקרע, על הניתוק זה מזה, דרושים שיטות, יגיעות, אמצעים: צריך לעסוק בלימוד. האבות לא היו צריכים ללמוד תורה, כי הכל היה פשוט: מתוך הטבע הם ידעו איך להתקדם, ואיך להחזיק את הקשר עם האלוקות. ובדורנו חייבים לעבור שלבים שונים בלימוד השיטה וההפצה של התורה, שהיום נקראת חוכמת הקבלה, כדי להגיע לאלוקות.

מה פירוש "נשאל כל אחד ואחד מישראל", אם הוא מסכים לבצע את התנאי "נעשה ונשמע"?

"נשאל" הכוונה, שכל אחד ואחד בודק את עצמו. ומי שואל אותו? לא הבורא, שעובר בין כולם עם פנקס ושואל מי מסכים ומי לא, אלא כל אחד ואחד עובר מצב כזה, שהוא בודק את עצמו, ורואה שהוא מוכן לתנאי הזה: מתגלה בו החיסרון לערבות והנכונות אליה. כלומר הוא רוצה וגם יכול.

אילו תהליכים צריך לעבור עד שבאים לגמר תיקון?

צריך לראות נכון את כל מה שפרוש לפנינו, כדי לדעת שאין עוד מלבד חיבור, יתר-חיבור בין כל הנשמות בכלי אחד, על פני כל העביות שמתגלה, על פני כל הפלגים וכל ההתנגשויות בין כל הנשמות. אין אלא חיבור בין כולם. לכן רבי אלעזר מצוטט במאמר "הערבות" באות י"ט, שלא רק ישראל, אלא כל העולם חייב להיכנס לערבות ולהיות חלק ממנה. העיקרון הזה נובע מכלי "אדם הראשון". אין עוד מקור לחוקים ותנאים.

ישנו מצב גמר התיקון, שבו מלכות דאין-סוף, בחינה ד' המתוקנת, נמצאת מלאה באור. והאדם נמצא מחוץ למצב המתוקן, בעביות אחרת, ובהתאם לכך גם בקלקול אחר. תפקידו הוא לגרום לתיקון הכלי. לשם כך מתווספת לו עביות, ובמידת העביות עליו להוסיף תיקונים. אין לו עבודה אחרת. לעבור מחסום, לעלות לעשיה, ליצירה, לבריאה, לאצילות, הכל אותה עבודה.

אין לאדם לאן להסתכל, אלא לתוך הקנקן הכללי של כל האנושות. כל מה שלומדים וכל מה שעושים, וכל מה שהאנושות הולכת ומתבלבלת וכבר מבולבלת ממנו, הוא רק כדי לגרום לכולנו לבוא להבנת הערבות, לא יותר.

לא צריך לדאוג להתגלות העביות, אלא צריך לדאוג לחיבור בין כולם, בתנאים שישנם, שאותם קבלנו מלמעלה. כל דרגת עביות יש בה תמיד הקושי, הבלבול וההפרעות שמאפיינים אותה, לפי טבעו המסויים של כל אחד ואחד, שחייב להיות כפי שהוא אצל האדם המסויים ולא אחר. ואין מה להתרעם על כך או להעביר ביקורת "מדוע אני כזה" או "מדוע קורה לי כך ולא אחרת". אין לנו שום הבנה לגבי מה שקורה. מתגלה כלי כללי, שאין לנו שום השגה בו, אפילו לא בחלק הקטן ביותר ממנו, שהוא אני עצמי. לכן כל מילה מיותרת, וצריך ללכת למעלה מהדעת.

אפשר ללכת ולחקור, אבל צריך להיזהר שכל החקירות האלה לא יסיטו אותנו מהפעולה עצמה. כי יש רק מגמה אחת. עוד יתגלו דרגות עביות נוספות, ויתגלו הפרעות, ויתגלו תנאים פנימיים וגם חיצוניים, ואת כולם צריך לקבל, מפני שכל פעם מתגלה עוד שלב ועוד שלב, שעליו צריך לעשות את החיבורים. וכיום לפי מה שמתגלה, חייבים לעשות חיבורים בין אלה שמוכנים. ובין אלה שלא מוכנים או לא יודעים על כך לעשות הפצה מוגבלת.

המשימה כיום היא לעשות עבודה של חיבור בפועל בין אלה שמתגלה בהם נכונות לחיבור, בגלוי, בידיעה הדדית, בהסכמה הדדית. ולגבי יתר העולם, שלא מכיר את המטרה ולא מוכן אליה ולא יודע איפה הוא נמצא, יש להפיץ את הידיעה הזאת בצורות שונות בהתאם למוכנות שלו, כך שתיקלט לפי הקלקול והבלבול שהוא שרוי בו.

חיבור הכלי השבור

ולכן הסביר התנא דבר הערבות בדמיון לשנים שהיו באים בספינה, והתחיל אחד קודר תחתיו ולעשות נקב בספינה, אמר לו חבירו למה אתה קודר? אמר לו מאי איכפת לך, הלא תחתי אני קודר ולא תחתיך, אמר לו, שוטה! הרי שנינו נאבדים יחד בספינה, עכ"ל. )ויקרא רבה פרשה ד'(. והיינו כדאמרן, כי מתוך שפורקי העול משוקעים באהבה עצמית, הרי הם עושים במעשיהם גדר של ברזל המעכב על שומרי התורה מלהתחיל אפילו בשמירת התורה והמצוה על היכנה, דהיינו בשיעור הכתוב ואהבת לרעך כמוך, שהוא הסולם להגיע לדביקותו ית' כנ"ל, ומה צדקו דברי המשל, שאומר לו: שוטה! הרי שנינו נאבדים יחד בספינה.

(בעל הסולם, מאמר "הערבות" אות י"ח)

בכלי הכללי, השלם, בצורתו האידיאלית, כולם חייבים להיות לגמרי מסורים לכולם. והאדם שלא נמצא בחיבור הזה, מקלקל את חלקו שבכל אחד ואחד; כמו שלומדים, שבשבירת הכלים כל תכונה ש"נשברה", נכנסה בצורתה המקולקלת לכל יתר התכונות. מזה נובע שבכל אחד ואחד ישנו כל אחד ואחד. על ידי השבירה של הכלי, הכלי השיג את התנאי הנפלא, שקיים חיבור בין כל החלקים שלו. אלא שהחיבור הזה פועל בצורה לא נכונה, למרות שהוא שריר וקיים.

לכן המצב שאנחנו נמצאים בו נקרא מצב השבירה. גם עכשיו כולנו נמצאים בחיבור זה עם זה. אין שום הבדל בינינו, אין נשמה שלא כלולה בכל יתר הנשמות רק צריך לבנות את הקשר הנכון ביניהן. אלא שבעל הסולם אומר על כך, שלא יכול להיות תיקון כללי בלי תיקון פרטי של כל אחד ואחד. כלומר, חוק הערבות הוא חוק מוחלט, חוק כללי, שחייב להתקיים במלואו בכל אחד, ורק אז הוא מתקיים בכל יתר הנשמות. ואם אחד לא מקיים אותו, אז כולם לא מתוקנים באותה המידה שהוא כלול בהם.

עד שלאדם יהיה רצון לקיים את החוק הזה, צריכה להיות הכנה, כמו בכל חוק. למשל, אדם לא רוצה לקיים את החוק שמחייב לעבור במעבר חציה. פעם ראשונה צועקים עליו, אבל הוא ממשיך לא לקיים אותו. פעם שניה מטילים עליו קנס, והוא מתחיל לבדוק מתי אפשר ומתי לא, ואם אין אף אחד, אז הוא כרגיל עובר על החוק. פעם שלישית חולף כלי רכב ופוגע בו, ורק אז הוא מתחיל לעבור רק במעבר חציה. כלומר, מטבעו האדם לא רוצה לקיים את החוק. כדי להתנגד לטבע שלו, הוא חייב למצוא מידת נחיצות לקיים אותו.

אם האדם מכיר בכך שהוא לא רוצה לקיים, ומתחילה בו הבנה שכדאי לקיים, על מצב זה נאמר שהבורא שם ידו של אדם על גורל הטוב ואומר לו: "קח לך את זה"; ועל האדם מוטל להמשיך ולהתחזק. כלומר, האדם לא יכול כנראה כך סתם לרצות רוחניות. אבל כאשר מתעוררת בו המחשבה הזאת, זה אומר, שניתן לו הרעיון הזה, שכדאי לו לקיים את חוק הערבות, אפילו בלי רצון.

וכאן מתחילה עבודת האדם. אם הוא מחפש תמיכות, עצות, נחיצות לקיים, כנגד העצלות שלו, כנגד יצר הרע לא לקיים, אז הוא מגיע למצב שהוא רוצה לקיים. כלומר, בתוך האדם נפתחת אפשרות נוספת, והוא נעשה מפוצל לשניים. בתוך הלב האגואיסטי לגמרי, שאין בו יותר מצורך למלא את עצמו, ולשם כך אף מוכן לחסל את כולם, מכניסים "נקודה" שנקראת נקודה שבלב, שאינה ידועה ואינה מוכרת לאדם, אבל פתאום הוא מתחיל לשמוע משהו, ההיפך מטבעו. היכולת החדשה הזאת, שמתבטאת במוכנות להתחיל לשמוע וללמוד, נקראת "חלק אלוקי ממעל".

מרגע שהיכולת נוצרת באדם, הוא מתחיל להרגיש פיצול, שממנו מתחיל חופש הבחירה שלו. עליו למצוא עצות, ועל ידי העצות למצוא כוחות, להתנגד לטבע שלו, שהוא בעצם לא שלו, אלא הבורא הכניס בו את הרע הזה. הבורא ברא את הרע. חוץ מרע הוא לא ברא דבר. הוא ברא רצון לקבל, שחוץ ממנו ישנו רק אור, שהוא הבורא בעצמו. וכנגד הרע הזה האדם צריך למצוא תמיכה, כוח, להיפטר ממנו או לתקן אותו; להיערך בדרך כזאת שהטבע שלו לא ישלוט עליו, אלא שירצה לקיים את החוק..

"להתחזק בבחירה" הרי זה לחפש איך להיפטר מהרע, ולא היכולת להיפטר ממנו. כלומר, אנחנו לא מסוגלים להגיע למצב של התחברות בלבבות, שאז מגיעים לכלי אחד, וזוכים להשראת האור. אלא עלינו לחפש עצות איך להגיע לרצון להתחבר, להגיע לנחיצות לחיבור. הרגע שמוכנים לכך נקרא "נעשה ונשמע". זוהי מוכנות בלבד בלי לדעת ובלי להבין מה עומד לפנינו, כי עולים מדַרגה תחתונה לדרגה עליונה. ודרגה יותר עליונה משמעו לא לדעת, לא להבין ולא להכיר. אם האדם חכם ומבין ומרגיש, הוא כבר נמצא על המדרגה. בטיפוס אליה הוא לא מבין שום דבר, אלא ישנה בו הנחיצות בלבד, שהיא נקראת "נעשה ונשמע", הנכונות שיבצעו עליו את הפעולה.

בחירת המנגנון שיביא לחיבור

המנגנון היחיד שעומד בידי האדם הוא הסביבה שלו. במאמר "החרות" כותב בעל הסולם שזו הבחירה החופשית היחידה של האדם. כי מתוך התכונות הפנימיות שלו, ומתוך התנאים החיצוניים שישנם סביבו, האדם יכול לפעול באופן חופשי רק בבחירת הסביבה, כי האופי שלו וכל התכונות שלו נקבעו בו מראש. ואם האדם לא בוחר את החברה, היא פועלת עליו לפי בחירתה. הוא נמצא ברשותה ומקבל ממנה הכל ללא התחשבות ברצונותיו.

לכן לבחור את הסביבה כאשר מלמעלה ניתנת ההזדמנות לבחור, והאדם בוחר להשקיע יגיעה ומאמץ בזה זו בלבד הבחירה החופשית שלו. כלומר, האדם בוחר בסביבה טובה, שמקדמת אותו לערבות ולגמר התיקון, או שהוא כבובה שאין לה שום בחירה חופשית, ואז אין שכר ואין עונש, אין את מי לשאול ואין על מי להתלונן, אלא הכל מתנהג בדרך הטבע.

אם כך, מי נמצא בבחירה חופשית? רק מי שמצוי במדרגות הרוחניות, כמו המקובלים. לכן אין מה לדרוש מהאדם הפשוט ועד לשליטים והרודנים, כולל הנוראים ביותר שידעה האנושות, כי אין להם שום בחירה. החוקים סגורים בצורה כזאת, שהאדם בוחר בערבות, או שהוא לא בוחר כלל. בדומה לשיטה שהיתה נהוגה פעם בבחירות ברוסיה. מודיעים על עריכת בחירות לראשות העיר. וכמה מועמדים יש? אחד. ולמה בכל זאת הולכים ומצביעים? הם כביכול רוצים להתקדם לקומוניזם, שכולם יהיו 'ערֵבים'.

הרעיון הפוליטי-חברתי הזה היה מבוסס על עיקרון נכון. לפי העיקרון הזה מסודר גם הקשר עם הבורא. אם האמת היא אחת, צריך להיות אחד ולא עשרה. "עשרה מועמדים" פירושו, שאחד אמין וכל היתר שקרנים. לא בוחרים אחד מתוך עשרה, אלא יש רק אחד נכון, והבחירה היא האם אני בוחר בו או לא. הבחירה היא אך ורק בדיקה עצמית, אם אני מסכים עם המצב המתוקן. רק זה נקרא בחירה.

כל דבר שרוצים להתקדם בו, יכולים לממש אותו רק על ידי האור שבא מלמעלה. מאיר קצת יותר, האדם יותר מבין. מאיר קצת יותר, האדם יותר מרגיש. נעשה בירור בשכל ובירור בלב, ובהשוואה ביניהם האדם מבין מה מוביל אותו. או שהוא הולך לפי מר ומתוק, או לפי אמת ושקר. כלומר, כל העבודה שלנו היא למשוך אורות מקיפים, ובאמצעותם לראות באיזה מצב אנחנו נמצאים כלפי עניין הערבות, כלפי התיקון של הכלי הכללי.

ורבי אלעזר בנו של רשב"י מפליג עוד יותר בדבר הערבות, ולא די לו שכל ישראל ערבים זה לזה, אלא כל העולם נכנסים בדבר הערבות. אמנם לא פליגי, כי הכל מודים שמתחילה דיה ומספיקה אומה אחת לקיומה של התורה והיינו רק להתחלת תיקון העולם, מפני שאי אפשר היה להתחיל בכל אומות העולם בבת אחת, כאמרם ז"ל שסבב הקב"ה עם התורה לכל אומה ולשון ולא רצו לקבלה, כלומר שהיו שקועים בזוהמת האהבה העצמית עד למעלה מחוטמם, אלו בניאוף ואלו בגזל ורציחה וכדומה, עד שלא היה אפשר להעלות על הדעת בימים ההם, לדבר עמהם, אם מסכימים לפרוש מאהבה העצמית [...]

(בעל הסולם, מאמר "הערבות" אות י"ט)

בעל הסולם מוסיף ואומר, שגם בקבוצה קטנה, ההתפתחות של הערבות הולכת מהקל לכבד; מעביות קטנה לעביות יותר גדולה. ככל שמצליחים, באים כישלונות וצריך שוב לממש את החיבור בינינו. אבל בסופו של דבר, הוא מסביר, התהליך הוא תיקון הכלים. מזך לעב, שקודם גדלים ועוברים תיקון הכלים הזכים, ובסוף הכלים העבים. לכן, קודם התגלו הנשמות הזכות, שהיה להן קל לגלות אלוקות, להרגיש את הבורא, ולחיות לפי החוק הרוחני, ובמשך הזמן, כאשר גם בהן עלתה העביות, "יצאו צאצאים", הרצון לקבל התפתח, ואז מהאבות נולדו בנים, ומהבנים נעשו השבטים, ומהשבטים נוסד כל העם כולו, עד שכל העם התחלק לשניים (ישראל ויהודה), ונעשתה בו עוד ועוד התפצלות; התפתחות שגורם לה הרצון לקבל, ההולך וגדל ונעשה יותר ויותר בוער.

[...] ולפיכך, לא מצא הקב"ה שום עם ולשון שיהיו מוכשרים לקבלת התורה זולת בני אברהם יצחק ויעקב שזכות אבותם עמדה להם, וכמו שאמרו רז"ל האבות קיימו כל התורה עוד בטרם שניתנה, שפירושו שמתוך רוממות נשמתן היתה להם היכולת להשיג ולבא בכל דרכי ה' בבחינת רוחניותה של התורה, הנובעת מדביקותו ית' בלי הקדם הסולם של המעשיות שבתורה, שלא היתה להם האפשרות לקיימם כלל, (מאמר "מתן תורה" אות ט"ז) , שבלי ספק הן הזיכוך הגופני והן הרוממות הנפשית של אבותינו הק' פעלו הרבה מאד על בניהם ובני בניהם אלה, וזכותם זו עמדה להם לאותו הדור אשר כל אחד ואחד מחברי האומה קיבל עליו את העבודה הגבוהה הזאת וכל אחד ואחד אמר בפה מלא נעשה ונשמע. ומטעם זה נבחרנו מתוך הכרח לעם סגולה מכל העמים. ונמצא, שרק בני האומה הישראלית לבד נכנסו בערבות הדרושה ולא בני אומות העולם כלל, כי לא השתתפו בדבר, וזה פשוט כי מציאות היא, ואיך יוכל רבי אלעזר לחלוק עליו.

(בעל הסולם, מאמר "הערבות" אות י"ט)

וההתפתחות הזאת של ישראל צריכה להמשיך ולהתפשט הלאה בקרב אומות העולם. אלא שבישראל היא עוברת מאבות, שהיו מלכתחילה בגילוי האלוקות, לבנים שגדלו בעביות, על ידי זאת שהם נכללים עם האומות במצרים ובבבל. כלומר, תיקון ישראל ותיקון אומות העולם הוא תיקון שונה. לישראל יש הכנה של כלים של השפעה (כוונה "למען הבורא"), "גלגלתא ועיניים", שקודם מתקנים אותם ואחר כך מצרפים אליהם את החלק של הכלים דקבלה, אח"פ ("אוזן, חוטם, פה", כוונה "למען עצמי") שבהם, שנקראים אומות העולם שבישראל, ומתקנים אותם כאח"פ דעליה.

אומות העולם מחוברים עם ישראל בגלגלתא ועיניים שלהם. הגלגלתא ועיניים שנמצאים בהם נקראים "חלק ישראל" שבהם. התיקון שלהם הוא של האח"פ האמיתי, אבל הוא תלוי בגלגלתא ועיניים שלהם, שתלוי בישראל שהם הגלגלתא ועיניים העיקריים, הראשונים שדרכם נוצר החיבור עם האור. לכן התיקון של אומות העולם תלוי באופן מוחלט בתיקון של ישראל.

כמו שבתוך ישראל התיקון בא מכלים זכים לכלים עבים, כך באומות העולם, התיקון בא מכלים זכים לכלים עבים, אך להם נוספת התלות בישראל. אלא שמבחינה רוחנית, "ישראל" נקרא כל אחד שמשתוקק לבורא, לא חשוב מי הוא ואיפה נולד. כלומר, כל אדם שיוצר קשר אישי עם הבורא, נקרא "ישראל". ובעולם שלנו חובה שהערבות תתגלה תחילה בפועל בעם ישראל. אלא שבעל הסולם כותב בסוף "הקדמה לספר הזוהר", שעד שלא נבצע את הערבות במלואה, נישאר במצב לא טוב ולא מתוקן. לכן עניין הערבות שייך לכל העולם, ואין איש שנמצא מחוץ לכלי הכללי הזה, הנקרא "נשמת אדם הראשון", אין איש שמשוחרר מהחובה לקיים את התנאי של הערבות במלואו.

חמש רמות תיקון הכלי הכללי

בתיקון הכלי יש חמש רמות עיקריות: שורש, א', ב', ג', ד'. אם מתקנים את הכלי במידת שורש, מידת התגלות האלוקות שבו נקראת "עולם העשיה". האם לצורך התגלות פרטית, כל הכלי הכללי, כל הנשמות במציאות חייבות להיות מחוברות מתוקנות בעביות שורש? לא, אלא בהתאם לרמת הגילוי נקבע מספר הנשמות שצריך להתחבר.

העניין הוא שבזמננו, ככל שתתגלה יותר עביות, יותר כלים פרטיים יצטרכו להתחבר לכלי הכללי. אבל במאמר "דור האחרון" בעל הסולם כותב, שאפילו בגמר התיקון תישאר שכבה מסויימת של אנשים, שלא ירגישו ולא יבינו, אבל יהיו מוכנים ללכת אחרי האחרים. לא תתגלה בהם מודעות ונחיצות מתוך עצמם, כי מתוך טבעם הם לא מסוגלים לכך, אבל אפילו בדרגתם, הם ירגישו שלמות ונצחיות. מידת ההתערבות שלהם בערבות הכללית תהיה רק של "לא חשוב, אני חותם", שזהו סוג של אנשים הקרובים מאוד לרמת הדומם.

כלומר, התיקון הוא הדרגתי בכמות ובאיכות בהתאם לעביות הכלי. לתיקון הכלים בעביות שורש שייכים מעט מאוד אנשים בעולם. אבל לתיקון הכלים בעביות א', שייכים רבים יותר, נגיד, חצי מיליארד איש, ולעביות ב' שני מיליארד, וכך הלאה.

נחיצות בחברים

אדם רגיל, פשוט, אגואיסט כמו כולם, לא רע ולא טוב, שמקבל דחף לרוחניות, למשהו לא נודע, ומתחיל לשאול שאלות "איפה אני?" ו"מי אני?", איך מתחילה בו הרגשת הנחיצות להתחבר עם אחרים לכלי אחד, כדי לתקן את האגו שלו? מביאים אותו לקבוצה. מלמעלה מסדרים, זה לא תלוי בו. לו עצמו נראה שהוא הגיע במקרה. ומתוך זה שהביאו אותו לקבוצה, הוא לאט לאט מתחיל לשמוע. אבל יכולות לחלוף כמה שנים עד שהאדם מתחיל לשמוע. תלוי עד כמה פועלים עליו אורות מקיפים, ועד כמה הקבוצה דואגת לתיקון ולשיפור של כל אחד מחבריה.

אם בקבוצה כל אחד חושב ודואג רק על עצמו, ואין בה עדיין נחיצות בוערת בערבות הדדית, באותה רמה מזערית של ערבות, שרק על ידה עוברים מחסום, אז כל אחד ואחד שנמצא בקבוצה, לא מרגיש נחיצות להתחבר, ונשאר בהשתוקקותו הפרטית לבורא. כל אחד משקיע ועובד בחברה ובהפצה, ועושה את כל העבודות שנדרשות ממנו, מתוך ציפיה לקבל שכר לעצמו. אבל בקבוצה לא מגלים נחיצות בחיבור לכלי אחד, ובלעדיו אין התגלות.

מי נכלל בהסכם על הכלי המשותף? בקבוצה יכולים להיות מאה איש ומתוכם רק חמישה עשר נמצאים בערבות. הערבות צריכה לנבוע מנחיצות פנימית, להיות תלויה בנו, למרות שמסדרים אותה מלמעלה. כי אם כמה מאנשי הקבוצה, אפילו מספר קטן, רוצים שהערבות תתקיים, אז היא מתקיימת והם עצמם מקבלים התגלות יחסית.

אלא שהחשבון הוא לא עם קבוצה אחת, אלא עם כללות העולם, ולכן התנאים לערבות הם אחרים: איך לקדם את הקבוצה בהתאם לכל העולם, מהי מידת הטיפול של הקבוצה הקטנה בעולם כולו, כמה היא משקיעה בו.

בעל הסולם כותב על הצורה האידיאלית, על הנשמה הכללית של אדם הראשון, שבנויה מששים ריבוא נשמות, שהן מיליארדים של בני אדם, שבכל אחד מהם ישנה נשמה, והם כולם חייבים להתחבר. הקושי מלמעלה הוא לא לגרום לחיבור שינוי קטן באור וכל העולם מתחיל לנהור לכיוון שאליו מאיר האור אלא הקושי הוא לגרות את העולם להגיע בעצמו להכרת הרע, שיכיר שהוא נמצא במצב שדורש שינוי.

האם האדם עצמו אשם שהוא דואג לעצמו? האם יש לו ברירה אחרת? האם הכלל יכול להשפיע עליו לחשוב אחרת? איך יכול להיות שכולם מתאמצים להגיע לערבות, ויש יחיד שלא? איך יתכן שביחיד יהיו 995,999 חלקים מתוקנים, ורק חלק אחד שלו לא מתוקן?

בעל הסולם מדגים, כמצב תיאורטי, שעד הפרט האחרון, כל אחד ואחד בתוך תכונותיו וכולם יחד חייבים להיות מתוקנים. במה? מחוברים בערבות הדדית. הערבות היא התנאי לכלי כללי מושלם, שבו מתגלה האלוקות כולה; הערבות היא התנאי להיווצרות כלי שווה לבורא.

נחיצות העבודה הפנימית

מעוררים בקבוצה עבודה פנימית בעזרת פעולות תזכורת חיצוניות ועל ידי פעולות פנימיות. חייבים לעבוד בשני המישורים יחד. בפנימיות יש להפעיל כוונות ורצונות נכונים, ואם יוצאים לרגע מהכוונות והרצונות הנכונים, יכולים לחזור לעסוק בהם רק על ידי אמצעים שמפעילים בחיצוניות.

אבל אחרי שהאדם כבר קיבל תזכורת, האם זה יוביל אותו לפנימיות? הכל תלוי בקבוצה. אם יש לאדם טענה על מצב פרטי, הפתרון הוא רק באמצעות הקבוצה. אין לאדם את מי להאשים, רק את הקבוצה, בכך שהוא זה שלא משפיע על הקבוצה להשתנות, כדי שתשנה אותו.

איך האדם יודע שהוא שומע לעצות המקובלים?

הבדיקה היא פשוטה מאוד: עד כמה בוערת בו הדאגה להתחבר עם האחרים, כדי שתתגלה בכולם האלוקות, הבורא, האור העליון; עד כמה הצורך להתחבר לא נסתר ממנו על ידי תמונות אחרות שצריך להשיג. האדם לא צריך להשיג שום דבר חוץ מחיבור עם האחרים, גם לא את הבורא. לכן כתוב: "הלוואי אותי עזבו ותורתי שמרו". מהי "תורתי"? עניין הערבות, שבתוכה מקופלים כל חוקי התורה. ואם האדם מתייחס למציאותו בעולם ובקבוצה בצורה כזאת, הוא עושה בדיקה נכונה.

האם מי שלא שומעים משפיעים לרעה על מי ששומע?

אלה שלא שומעים ישפיעו לרעה רק אם הם מתעצלים. אם הם לא מסוגלים עדיין לשמוע, אבל מצטרפים, הם לא מפריעים לאחרים. יש אדם שלא שומע בגלל שהוא עדיין בגדר מתחיל, או נמצא בתסבוכת פנימית, או נמצא בנפילה שלא מסוגל לשמוע הוא לא מהווה בעיה, לא בו מדובר. מדובר רק במי שיכול אך מתעצל, או במי שיש לו "הפרעה", מכשלה מכוונת, שכנגדה אין מה לעשות.

כדי שאנשים לא יתעצלו לשמוע, אפשר להפעיל משטר ולערוך בדיקות איש על רעהו, אבל אין צורך להתייחס בצורה כזאת לכולם, אלא לטפל כך רק במי שקודח חור בסירה. בכל אופן צריך לחשוב יותר על התיקונים. אם המגמה של הקבוצה תהיה שהערבות היא הכרחית, אז כמו בכל יחידת קומנדו, לא יוכל להצטרף אליה מישהו שלא מרגיש שייך לעניין הערבות.

ככל שיהיה יותר ליכוד בקרב אלה שמסכימים לערבות, יגדל הפער בינם לבין אלה שלא הולכים אתם בדרך. למרות זאת לא צריך לזלזל במי שעדיין לא נמצא בהסכמה לערבות, אלא להשתדל להבין שהאדם יכול להיות במצבים שונים, שכל אחד יימצא בהם במוקדם או במאוחר, וכל אחד זכאי לטיפול מצד הקבוצה.

איזה כוח שומר על התפתחות הערבות, מרגע שרוצים אותה?

רק נחיצות שומרת על הערבות. ומי שומר שהערבות תהיה נחוצה בעינינו? הקבוצה עצמה. ואיך קבוצה לא שוכחת ולא יורדת מרעיון הערבות, זמן קצר אחרי שחדלים לדבר על הערבות? על ידי התפילה. מהי תפילה? הרצון הכללי.

השאלות "מי שומר?" או "איך לשמור?" נובעות מזה שהאדם חושב שהוא נמצא בעולם שאין בו חוק. אבל הבורא הוא החוק הכללי של המציאות. הוא פועל על כל המציאות מהרמה הגבוהה ביותר, מהמעמד שבו האדם והבורא נמצאים ביחוד, משם הוא מתייחס לכולם. אז אם האדם מקיים את החוק הכללי, הבורא מתייחס אליו בהתאם למידה שהוא מקיים. מקיים יותר או מקיים פחות, בהתאם לזה היחס משתנה. החוק הכללי הוא חוק שצריך לקיים כמו את כל שאר החוקים האחרים של הטבע: "הטבע" גימטריה "אלֹ-הִים".

מה זה אומר להתפלל לפי הפירוש הזה של אלוקים? אם האדם מגיע לנחיצות, אם הוא משנה את הרצון, אם הוא רוכש השתוקקות, אז הוא נמצא במצב פנימי אחר, ואז הוא מגלה שהבורא כביכול משתנה. אבל הבורא לא משתנה, אלא האדם משתנה. בהתאם להשתנות האדם, מתגלה לו אור אחר, מצב אחר. והאדם כביכול מעתיק אל הבורא את השינויים הפרטיים שלו: "התפללתי, והוא עזר לי", אבל מה פירוש הדבר ש"הוא עזר לי"? האדם מגיע למצב הזה, שעל ידי שינוי פנימי בתוכו, המצב הזה השתנה לטובה.

כלומר, הבורא לא עזר ולא עשה דבר, אלא האדם בעצמו משנה את המצבים והבורא נשאר ללא שינוי, "אני הוי"ה לא שיניתי", כי הן קודם והן עכשיו הוא מתייחס לכולנו; "טוב ומיטיב לרעים ולטובים" באופן מוחלט ובקביעות. ולא שקודם הוא היה רע ועכשיו הוא טוב יותר. שאז יוצא, שאני כאילו תיקנתי את הבורא, ועכשיו הוא הפך לבורא טוב. הבורא הוא החוק עצמו. בעל הסולם מתאר את המצב המתוקן ואותנו בו. כלומר, אם רוצים לקיים את החוק הזה בצורה אמיתית, על האדם לעשות 'חושבים', איך להשיג את המצב המתוקן שלו. על ידי איזה אמצעים: מה לתת, מה להשקיע ומה לבנות.

במצב שלא רואים ולא מרגישים את החוק הכללי, מה מחזיק את הקבוצה?

האלוקות מתגלה רק כאשר נמצאים בחיבור, אפילו הקטן ביותר. אבל אם לא נמצאים בחיבור, ולא יודעים שהבורא יתגלה, איזה טוב ידחוף לחיבור? יחס כזה לחיבור הוא יחס אגואיסטי, יחס של על מנת לקבל: "הראה לי שטוב להתחבר, ואז אהיה מוכן להתחבר עם אחרים". כמו בשעת מלחמה, שכולם נעשים לפתע טובים, ונותנים טרמפ לחייל. למה? כדי שיגיע כמה שיותר מהר למקום שנמצאים בו השונאים, ויגן עלינו מפניהם. זה קרוי "להיות טובים".

בצורה הזאת רוצים לגלות גם את האלוקות. אבל התקדמות לרוחניות כרוכה בהתרחקות מהאגו של האדם. לכן לא מגולה לנו התועלת, התענוג שבחיבור. ואין מה לבכות על כך שהתענוגים לא מגולים לנו, כי אילו היו מגולים, היינו רצים אליהם מתוך האגו, ונעשים יותר ויותר אגואיסטים ופחות ופחות שקועים בהתחברות עם האחרים. הגישה הזאת לא נקראת "ערבים זה לזה".

ממה מקבלים חומר דלק להתחבר?

חומר דלק נמצא באור המקיף. אם הכוונה לתמיכה, התמיכה נמצאת רק באור. בכלי האדם לא ימצא תמיכה. אבל אם אין תמיכה בכלי, מה מועילה ערבות הדדית, הרי נמצאים עם יתר הכלים שהם כולם בדיוק כמוני? העניין הוא שעל ידי ערבות הדדית מגלים את האור. בעל הסולם כותב, שעל ידי הרצון שנקרא ערבות, מתחילים לקבל ביטחון, כיסוי לרצון לקבל, שהאדם לא צריך יותר לחשוב על עצמו. יש לו ביטחון מלא שלא יחסר לו כלום.

על סמך מה, הרי החברים שלו בכלל לא מוכנים למלא אותו? הם לא ממלאים אותו, והם לא מסוגלים למלא אותו, והם יכולים להיות כולם חסרי כל אין לכך שום חשיבות. האדם מקבל פיצוי, כיסוי מלמעלה, שהוא לא זקוק יותר לכלום. זה כוח האור. ההתרגשות הזאת קורה לפעמים גם במצבנו. אלא שבערבות, האדם מקבל אותה בצורה קבועה ומוחלטת, שמכסה לו את הרצון לקבל. הוא מבין אז שהרצון לקבל היה רק כדי לגרות אותו, לדחוף אותו בלי הרף, והוא בכלל לא נצרך לקבל. וכעת הרצון הזה הושתק, והאדם נעשה חופשי.

האדם מקבל תמיכה והתקדמות רק על ידי האור. ערבות וגם כל השלבים שלה הם רק על ידי האור. לכן בעל הסולם אומר, שאיכות היגיעה בזמן הלימוד היא החשובה ביותר, לימוד על מנת למשוך את האור שישנה אותנו. רק באור האדם מוצא את הכוחות.

מגלות לגאולה

ורבי אלעזר בנו של רשב"י מפליג עוד יותר בדבר הערבות, ולא די לו שכל ישראל ערבים זה לזה, אלא כל העולם נכנסים בדבר הערבות. אמנם לא פליגי, כי הכל מודים שמתחילה דיה ומספיקה אומה אחת לקיומה של התורה והיינו רק להתחלת תיקון העולם, מפני שאי אפשר היה להתחיל בכל אומות העולם בבת אחת, כאמרם ז"ל שסבב הקב"ה עם התורה לכל אומה ולשון ולא רצו לקבלה, כלומר שהיו שקועים בזוהמת האהבה העצמית עד למעלה מחוטמם, אלו בניאוף ואלו בגזל ורציחה וכדומה, עד שלא היה אפשר להעלות על הדעת בימים ההם, לדבר עמהם, אם מסכימים לפרוש מאהבה העצמית.

ולפיכך, לא מצא הקב"ה שום עם ולשון שיהיו מוכשרים לקבלת התורה זולת בני אברהם יצחק ויעקב שזכות אבותם עמדה להם, וכמו שאמרו רז"ל האבות קיימו כל התורה עוד בטרם שניתנה, שפירושו שמתוך רוממות נשמתן היתה להם היכולת להשיג ולבא בכל דרכי ה' בבחינת רוחניותה של התורה, הנובעת מדביקותו ית' בלי הקדם הסולם של המעשיות שבתורה, שלא היתה להם האפשרות לקיימם כלל, (כנ"ל במאמר "מתן תורה" אות ט"ז), שבלי ספק הן הזיכוך הגופני והן הרוממות הנפשית של אבותינו הק' פעלו הרבה מאד על בניהם ובני בניהם אלה, וזכותם זו עמדה להם לאותו הדור אשר כל אחד ואחד מחברי האומה קיבל עליו את העבודה הגבוהה הזאת וכל אחד ואחד אמר בפה מלא נעשה ונשמע. ומטעם זה נבחרנו מתוך הכרח לעם סגולה מכל העמים. ונמצא, שרק בני האומה הישראלית לבד נכנסו בערבות הדרושה ולא בני אומות העולם כלל, כי לא השתתפו בדבר, וזה פשוט כי מציאות היא, ואיך יוכל רבי אלעזר לחלוק עליו.

(בעל הסולם, מאמר "הערבות" אות י"ט)

מדברי בעל הסולם עולים הדברים הבאים: א) מטרת הבריאה מיועדת לכל הנשמות, לכל אדם ואדם, ולכולם יחד. ב) להשיג את המטרה, לא יכולים כולם יחד, כי ישנם כאלה שבהם לא יכול להתעורר תנאי הערבות מלכתחילה, אלא רק בהקדם של עבודת נשמות אחרות.

בעל הסולם אומר, שהאבות לא היו צריכים את הערבות, מפני שהנשמות היו זכות. ומתוך הרוממות והזכות שלהן, הן היו כבר בדבקות בבורא, בלי לעשות שום פעולות או כמו שקורא להן בעל הסולם "מעשיות"; כלומר, בלי לעשות תיקונים מוקדמים, שקרויים "מצוות". וה"מעשיות" לפי דברי בעל הסולם הן הפעולות שמביאות לערבות.

לפיכך האבות גם לא היו צריכים להגיע לתנאי "נעשה ונשמע", מפני שמתוך זכות הנשמה והעביות הקטנה, נמצאו הנשמות שלהם מוכנות מלכתחילה להיות בערבות, בלי לעשות את כל היגיעה שנדרשת היום בעביות הקשה של דורנו.

אבל לאחר שהנשמות הזכות הללו מקבלות מתוך זכותן את התורה, כלומר את קיום התנאי "ואהבת לרעך כמוך", אז מתוך זכות מתקיימת בהם גם הערבות, ומתוך קיום הערבות, מתמלא בהם התנאי "ואהבת לרעך כמוך", ובו מתלבש אור התורה, המביא לדבקות בבורא. ואחרי שהאבות כאמור קיבלו את התורה מתוך זכותם, מגיע שלב שנקרא "זְכות אבות על בנים", שאז באות נשמות "הבנים", בעביות יותר עבה, שמצטרפות לנשמות הזכות של "האבות".

על ידי התחברות עם האבות, על ידי התכללות אתם, הבנים משתמשים בנשמות הזכות הללו, כדי שגם בהם יוכל להתקיים חוק הערבות, אבל כאן כבר יש צורך בעבודה מסויימת שמלווה במעשים. אילו מעשים? כל אותן הפעולות שיכולות להביא להם את התנאי של הערבות. ולאחר שהם מגיעים לערבות, הם זוכים ל"קבלת התורה": לאור ולשיטה איך לתקן את העביות שלהם, כדי להגיע ל"ואהבת לרעך כמוך", לכלי משותף ביניהם, שבו ישרה הבורא.

במעמד קבלת התורה, מספיק שהתנאי הזה יהיה בעלמא, על ידי "נעשה ונשמע", על ידי הסכמה: שיהיה לנו כוח הערבות, שנרצה לקיים ערבות, שתבוא היכולת הזאת מלמעלה. וכאשר מקבלים את כוח התורה, מתחילים לממש אותו ונעשים "כאיש אחד בלב אחד", בכלי אחד, וזוכים לקבלת התורה. ואז צריכים לממש אותה, להתחיל בתיקונים.

וכמו האבות כלפי הבנים, כך גם עם ישראל כלפי כל אומות העולם, לאחר שמתקן את עצמו. כמו שכתוב, שהבורא לא יכול היה למצוא מיד את הכלי הכללי שיכנס לערבות, ולכן תיקון הנשמות מתחיל מהכלים הזכים ועובר לכלים העבים. קודם מקבל את התורה החלק הזך של הנשמות, שנקרא "ישראל". ואחר כך, על ידי התחברות והתכללות עמו, גם החלק העבה של הנשמות, שנקרא "אומות העולם", מקבל את התורה. "אומות העולם" זה חלק שבו כולם בלי יוצא מן הכלל מצטרפים לתנאי הערבות ומגיעים למצב "כאיש אחד בלב אחד". על המצב הזה מדבר רבי אלעזר בן רבי שמעון, שמדבר תמיד מצד דרגת גמר התיקון. כי "רבי שמעון" הוא שמה של המדרגה שלפני גמר התיקון, ולכן "רבי אלעזר", ה"בן", המדרגה הבאה, הוא מדרגת גמר התיקון.

בעבר, מאבות לבוא לבנים היו צריכים עביות נוספת, והשיגו אותה בהיותם בגלות מצרים. שם התערבבו עם המצרים ולקחו מהם את הכלים, וגם חלק מהמצרִים הצטרפו לישראל, שזה נקרא "התרבו", ואז נעשו ממשפחה לעם, כמו שכתוב שלא יצאו ישראל לגלות אלא לצרף להם נשמות הגויים. כך גם הגלות האחרונה בקרב אומות העולם היתה כדי לצרף לכלים הזכים את הכלים העבים.

בזמן הגלות, גם הכלים הזכים נמצאים בירידה ונפילה, אחרת המצב הזה לא נקרא "גלות" ולא היתה צומחת מזה שום התחברות. אבל לאחר הגלות האחרונה, יש לישראל של היום אותו תנאי כמו שהיה ביציאת מצרים, שכל אלה שיוצאים מהגלות, שמוכנים לצאת מהגלות, יכולים להגיע למעמד של "כאיש אחד בלב אחד", וגם בהם יכול להתקיים התנאי של הערבות וקבלת התורה.

מי חייב בערבות?

"וכמו שאמרו רז"ל האבות קיימו כל התורה עוד בטרם שניתנה, שפירושו שמתוך רוממות נשמתן היתה להם היכולת להשיג ולבא בכל דרכי ה' בבחינת רוחניותה של התורה", להשיג רוחניות, תכונות רוחניות ומילוי, "הנובעת מדביקותו ית' בלי הקדם הסולם של המעשיות שבתורה, שלא היתה להם האפשרות לקיימם כלל", כלומר, הם היו רק שבעים נפש, לכן לא יכלו לקיים את תנאי הערבות. וכדי להשיג את הערבות, הבנים היו צריכים לעשות פעולות שמביאות אותם לערבות ונקראות "פעולות מעשיות", שהאבות לא היו צריכים לעשות אותן, כי הנשמות היו זכות ותנאי הערבות ממילא התקיים בהם. כלומר, המצוות המעשיות האלה הן לא המצוות המוכרות לנו. גם מצוות רוחניות הן פעולות שמביאות לערבות ולרוחניות.

אותו חלק שחייב להגיע לערבות, כמו ביציאת מצרים וכמו עכשיו ביציאה מהגלות, אותו חלק חייב לקיים את תנאי הערבות. הנשמות שיוצאות היום מהגלות צריכות, כדי לקבל תורה, התגלות האלוקות, ולהגיע למימוש מטרת הבריאה, לקיים את התנאי של הערבות, בדרגה שלהן, בעביות שלהן, כמו אותן הנשמות שהיו אז במעמד הר סיני. התנאי הזה לא יכול להשתנות. הוא תנאי של השוואת הכלי לאור, לפי החוק הכללי של כל המציאות. רק לפי השוואת הצורה בין כלי לאור, האור שורה בתוך הכלי, הבורא מתחבר עם הנברא.

אחרי מעמד הר סיני, אחרי שהחלק הנקרא "ישראל" מגיע לערבות, החלק הזה מתרחב וכל העולם מצטרף אליו בהדרגה. לבוא לקיום תנאי הערבות, לא יכול כל העולם, אלא רק אלה שיוצאים מהגלות.

מדוע ביציאת מצרים דאז, לא באו מצרִים וגם לא כל העולם, אלא רק אותו חלק שיצא ממצרים, שהרגיש את עצמו שהוא יוצא, שיש לו דחף? כי ביציאה מהגלות יש פנימיות וחיצוניות. יש כאלה שמרגישים, שהם חייבים לצאת מהגלות, שמרגישים את הגלות, ויש כאלה שלא מרגישים את הגלות, עד כדי כך שחושבים אותה לחירות וחוזרים לפיזור שבין האומות.

אין להם משיכה לארץ ישראל לפי ענף ושורש, כדברי בעל הסולם, כי מי שמשתוקק לרוחניות נמשך דווקא לאדמת ארץ ישראל. ומי שאין לו שום קשר למטרת הבריאה, לא מרגיש שחובתו לקיים משהו, להשיג משהו בחייו, אלא נמצא עדיין בהתפתחות קודמת, שבה מספיקים לו תענוגי העולם הזה, ולא נמשך למילוי מעבר להם.

האם משיכה לרוחניות באה בתורשה?

כתוב, שהתורה לא עוברת בתורשה, ואם כך מהי "זכות אבות"? "זכות אבות" היא הניצוצות שישנם בעביות הגדולה, העבה, שעל ידם אפילו מי שנמצא בעביות הגדולה, מרגיש משיכה למה שנמצא מעל העביות הזאת.

כשנשמה נמצאת בעביות דשורש, אז היא מרגישה משיכה לרוחניות, לבורא, לדבקות, ומשיכה לערבות, לחיבור. היחס הזה לרוחניות פשוט ומובן, מתוך קירבה של תכונת הכלים לאורות. ואין צורך במעשים קודמים ובתנאים מיוחדים, אלא ברור שבתנאי כזה מתקיימים ומקבלים את התורה, התגלות האלוקות, חיים רוחניים. מגיעים להשפעה שמורגשת בכלי הזך כדבר מיוחד, גבוה.

ואם הכלי עבה, כלומר, יש לו רצונות דלקבל מפותחים יותר, קשה לו להבין שהשפעה יכולה למלא את הכלי, לתת סיפוק; שתנאי הערבות, של יציאה מעצמי לשרות הזולת, לחיבור עם הזולת, להתחברות דווקא עם הרצונות של הזולת, כדי למלא אותם במקום את רצונותיו עצמו, תנאי ערבות זה יכול להיות טוב ונעלה. התנאי הזה כלל לא מורגש בכלי העבה כמציאותי.

אבל אם הכלי העבה בא כתוצאה מהתפתחות בכלים הזכים, קיים בתוכו חלק זך שהיה בקרבה לאור, ובמימוש תנאי הערבות בדרגה של עביות דקה מאד, עביות דשורש. ואז אפילו הכלי נמצא בעביות א', ישנה בתוכו הכנה שנקראת "אבות", שאותה אפשר לעורר. אפשר בפעולות, שבעל הסולם קורא להן כזכור, "מעשיות", לדכא את א' דעביות וכביכול לחזור לעביות דשורש, שזה נקרא להשתמש בזכות האבות.

אם לזמן מה עושים פעולה כזאת, לזמן מה מסכימים לא להשתמש באגו הגדול שבוער, אלא להגיע לשימוש ברצון לקבל הזך, אז שוב מגיעים לתנאי הזה הנקרא "ערבות", אבל לא בכלים של עביות שורש, אלא בעביות שורש של א' דעביות, שנמצאת בתוך עביות א'.

וכדי להגיע לתנאי הערבות בכלים הללו, אנו עושים מעשים על עביות א' כדי לנטרל אותה כדי שלא תפריע, כך שהיא תשתתף בערבות, בלי שהיא תצא לשימוש בכלים דקבלה שלה. וזו כבר ערבות שבאה אחרי המעשים ונקראת "נעשה ונשמע". ואז מקבלים מלמעלה כוח שמחבר וממלא, שנקרא "תורה".

עם הכוח הזה מתחילים לאט לאט לתקן את הכלי דעביות א' עצמו. וזה נקרא ש"יוצאים למדבר סיני", ותוך ארבעים שנה מעלים לבינה את המלכות הזאת, את העביות הזאת, ומתקנים אותה. ובתום ארבעים שנה מגיעים לארץ ישראל, למלכות מחוברת עם בינה, ל"ארץ" "ישראל", לרצון ישר לאל. ואז זוכים למצב שבונים את בית המקדש. כלומר, יש כלי שיכול להכיל בתוכו את האור העליון. כלי שהבורא מתגלה בו ושורה בתוכו.

ובינתיים כשעוברים במדבר, אוכלים רק מ"ן, ויש "ענני כבוד": תיקונים למיניהם, שהבורא כביכול מתגלה, רוכב עליהם. אבל זה עדיין לא התגלות ולא בית המקדש, שכבר יכולים להתחיל לעבוד עם עביות עוד יותר גדולה. שאז מתחיל כל עניין הקרבת הקורבנות, פעולות מיוחדות בבית המקדש, שעל ידי הקרבת הרצון לקבל מתקרבים לבורא. "קורבן" בא משתי מילים, להקריב ולהתקרב.

כל הפעולות הללו הן המשך מאותו כוח, שמשיגים בערבות. כוח הערבות משיגים על ידי זה, שישראל מעוררים בתוכם את זכות האבות. מתחילים ממצב, שמעוררים רק את החלק הזך שבנשמות, ואחר כך על ידי זה שמקבלים מלמעלה את כוח התורה, מתחילים לתקן חלקים יותר ויותר עבים.

בעל הסולם מסביר עניין זה גם בסוף "הקדמה לספר הזוהר" )ראה נספחים(. הוא אומר שגם בימינו תיקון העולם מתחיל ממי שנקרא "עם ישראל": מאלה בעם ישראל שמתעסקים בתורה, ושיחליפו את ההתעסקות שלהם בחיצוניות התורה בעיסוק בפנימיות התורה. ובכך יתקנו אותו קלקול שנעשה לפני אלפיים שנה, מאז חורבן בית המקדש השני, שעד אז עסקו רק בפנימיות התורה, ברוחניות.

מה פירוש "עסקו ברוחניות"? מתוך זכות הנשמות, היה ידוע לכל אחד ואחד על העולם הרוחני. והמנהיגים הרוחניים של העם היו "נביאים", אנשים שנמצאו בקשר עם הבורא, עמוק יותר וגבוה יותר מהעם כולו. אבל לאחר שהעם נפל מדרגתו, נעלמו הנביאים מקרבו והתחילה תקופת חז"ל, שהעם החל לעסוק רק בחיצוניות במקום בפנימיות. וכך זה נמשך עד ימינו אלה.

העיסוק בפנימיות התורה בכוחו להביא אותנו לערבות הדדית בינינו; אותה ערבות שאבדה לעם בימי בית ראשון ושני, ואובדנה נקרא "חורבן פנימי" של בית המקדש הראשון והשני; ועל ידי התעסקות בפנימיות התורה, יבוא המאור שיביא אותנו לקיום הערבות.

ואם נחזור לקיומה של אותה ערבות, אז נתקן את עצמנו, כלומר, נגיע בינינו לתנאי הערבות ונזכה ל"קבלת התורה", לאור העליון שישרה בינינו, בין הכלים, בין הנשמות. ומתוך הערבות שתתרחש בינינו, יצטרפו אליה כל העמים. לאחר הגלויות נעשתה התערבבות, עירוב בין כל הנשמות, לכן היום אם החלק הקטן, הזך, מחליף חיצוניות לפנימיות וזוכה להגיע לערבות ולקבלת התורה, אז כל העולם יכול להצטרף אליה, ולקבל דרך החלק הזך את האור שיתקן גם אותם לתנאי הערבות. ואז האור העליון, הבורא, ישרה בכל הנשמות.

מכאן אנו רואים, שהכלל נשאר כפי שהיה: הכוח העליון פועל על החלק הזך, לפי השוואת הצורה. והחלק הזך, מתוך שהוא מעורב עם החלק העב, עושה אחר כך תיקון הדדי. כלומר, הוא מעביר לחלק העב את ה"תורה שלו": הכוחות, האורות, השיטה, והחלק העב עובד כלפי החלק הזך, שכן על ידי החלק העב מגיעים למימוש עמוק יותר של הערבות ולקבלת התורה, לדבקות עם הבורא.

הדברים הללו פשוטים. פועל בהם רק כלל אחד. בכל התורה, בכל הקבלה, בכל המציאות, פועל חוק אחד פשוט. אלא קשה לנו לראות אותו דווקא בגלל הפשטות שלו, כי בפשטות שלו הוא רחוק מאוד מאתנו, מפני שהוא פשוט בהשפעה, ולא בקבלה.

איך ישראל נחשבים לחלק הזך, אם הם יותר עבים מכולם?

ישראל הופך לחלק הזך במציאות, רק לאחר שמתקן את עצמו. הוא נראה העב מכולם, מפני שמתגלה בו עביות לצורך תיקון, שבאומות העולם עדיין לא התגלתה. וכאשר יגיע תורן של אומות העולם לתיקון, תתגלה בהן יותר ויותר עביות. ובינתיים אין בהם גילוי של העביות האמיתית.

איך ישראל מגיע לערבות? על ידי זה שהם מדכאים בתוכם את הכוחות של אומות העולם, ומעוררים את החלק הזך, משתמשים ב"זכות אבות". אבל זכות האבות הזאת היא בהעלם. לכן הם צריכים לעשות מעשים בחלק הזך, כדי להגיע אתו למצב הנקרא "ערבות", להכנה פנימית של החלקים הזכים שבין כל הנשמות. אם משתמשים רק בהם ובצורה נכונה, כלומר, מביאים אותם לתיקון הנקרא "ערבות", אז בהתחברות בין החלקים הזכים הללו נבנה הכלי הראשון, שבו יכול לשרות האור העליון ויכולה להתרחש קבלת התורה.

ממה נובעת הנכונות בעם ישראל להגיע לקבלת התורה?

הנכונות בעם ישראל להיות הראשון להגיע לקבלת התורה, נובעת מהיותו החלק הזך מכל הנשמות בעולם, וכבר בימי אברהם אבינו התחיל להתברר כחלק זך, שמרגיש קשר לאור עליון ולמילוי שלו, לקיום בהשוואת הצורה, בהתאם לאור העליון.

וכך מכל הנשמות התחילה להיראות לעין קבוצה קטנה, קומץ נשמות, שלפי זכות הנשמה הרגישו צורך בקיום כזה והתחילו לתקן את עצמם על ידי קשר עם האור העליון. הקבוצה הזאת לא התגבשה לפי לאומיות אברהם לא היה יותר מאשר אחד מאנשי אוּר כַּשְדים הקדומה אלא לפי זכות הנשמות.

אם כך, מי נקרא "בני אברהם"? מיהי הקבוצה שבגשמיות יצאה מאברהם? אלה ה"צאצאים", תוצאות ותולדות מהנשמות הזכות, רק בקומות יותר עבות. ובעולם שלנו התהליך הזה ממשיך להתבצע: אותן הנשמות שבאות מאברהם, מתלבשות דור אחר דור בגופים של צאצאיו (כולל הדורות שהיו במצרים). זה נקרא מאבות לבנים. אלא שהיום, מתוך התכללות, יש גם באומות העולם נשמות זכות, שמרגישות את חלק ישראל שהתערב בהן.

וגם אין לדעת אם יש פזורות וקיים קשר עם כל השבטים שאבדו ברחבי העולם והיכן הם. ובשנים הקרובות עוד צפויות להתגלות פזורות נוספות, שאיש לא מתאר לעצמו איך נוצרו ומנין באו. אבל אותו חלק שכבר היום מזוהה בעולם הזה כיהודי, חייב, מתוך שורש נשמתו, מתוך שהוא התפתחות ישירה מאותן הנשמות, מתוך החיוב, החוב שיש עליו, להגיע לערבות.

ואותו חלק מהאומה שאין עליו חוב, הוא לכן לא מוכר ולא ידוע לנו, ויכול לפתע להתגלות כמו יהודי אתיופיה ועוד רבים אחרים, שחלקם לא התגלו עדיין, כי עוד לא הגיע זמנם, כך גם בתוך עם ישראל וגם בקרב אומות העולם. את החשבון הזה לא עלינו לעשות, כי אין לנו שום מושג באשר לתמונה הכללית, ואין טעם לעסוק בניחושים בהשערות; מה גם שלא נמצאת לכך שום הצדקה, לא בכתבי בעל הסולם ולא בכתבים אחרים.

מכל האמור יוצא, שבימינו התנאי להגיע לערבות הוא תנאי שחייבים יהודים לקיימו. ולפי מידת התרשלותם בקיום התנאי הזה, פועל עליהם הכוח המחייב, שדוחף על ידי יסורים. וכל העולם, מפני שהוא ממתין לעם היהודי, גם כלפיו מתגלים צרות ויסורים כאלה, שגורמים לו סבל, ומתוך הסבל משיג העולם מה סיבת הסבל. לשם כך בא הסבל, כי הפיתרון לו הוא בחיפוש הסיבה שלו.

הדבר דומה לתיאור של בעל הסולם בתחילת "הקדמה לתלמוד עשר הספירות", לדרך שבה הבורא מכוון את האדם לגורל הטוב. הוא שולח לחייו המלאים יסורים ניצוץ קטן, שמאיר לאדם מבין החרכים, מרחוק, מתוך החושך הגדול. כך הוא פועל כלפינו וכלפי אומות העולם.

וכל היחסים שמתגלים היום בין ישראל לאומות העולם, הם רק כדי לחייב אותנו לעסוק ב"מעשיוֹת" אומר בעל הסולם כדי להגיע לערבות. והכוח המחייב חייב לגלות לנו נחיצות דווקא בערבות. וגם אומות העולם מתוך היסורים שהן עוברות, משיגות לאט לאט איפה נמצא הפתרון; שהפתרון נמצא בישראל. שישראל הוא החלק הגרוע, שגורם רע לכל העולם. הגילויים האלה הם גילויים מתקדמים מאוד, ממש עיקבתא דמשיחא (פעמי משיח).

מסתבר שה"מעשיות" הללו מתבהרות בלימוד, בקיום הקבוצה הפנימית ובהפצה חיצונית. ה"מעשיוֹת", הן האמצעי להגיע לקיום הערבות בין החברים.

וכל אמצעי נוסף שמתגלה, כדאי לבדוק. כי בסיכומו של דבר המטרה היא אחת: שאותה קבוצת לומדים שמתעניינים ונמשכים למשהו, תבין שחובתה להגיע לערבות, והחיוב הזה יהפוך אצלה לנחיצות כזאת שתזמין מלמעלה אור, שיתקן אותם לדרגת הערבות, לְמה שנקרא "נעשה ונשמע", שהם מוכנים לכל דבר, רק שיתקיים בהם התנאי הזה.

הצמצום

הפעולות המעשיות, שבהן מצמצמים חלק מהנטיות, מהרצונות הגרועים והעבים, ומשתמשים רק בזכים, הנקראים "ישראל", הם החוקים שרוצים לממש אותם בקבוצה במסגרת התקנון. בהתאם לחוקים האלה בוררים את חלק ישראל, החלק הזך ביותר, הקרוב יותר למושג הערבות, להתחברות, להידבקות בחלקים אחרים. ואת כל יתר הרצונות העבים, התכונות הרחוקות מנתינה, מצניעים, ומאוחר יותר מפעילים אותם בהדרגה.

לא כל העם בא לקבלת התורה. קודם באים משה ואהרון, שהם כנגד זו"ן דכלים. "משה" ו"אהרון" הם נצח והוד, באים ל"פרעה", למלכות עצמה, ורואים שהם לא יכולים להוציא אתם יחד את פרעה ממצרים לקבלת התורה, שהיא המטרה. במצרים נמצאים משה ואהרון ו"עם ישראל", "יסוד" )הסיכום של נצח והוד( וצריך לקחת את פרעה בשתי ידיים ולהוציא אותו ממצרים לקבלת התורה. לשם כך לא צריך להרחיק עד הר סיני, אלא מספיק שישרה האור ב"מצרים", במקום הנמוך ביותר. אבל משה ואהרון לא מסוגלים לכך, ולכן הם בורחים ממנו, ומוציאים רק את החלק הנקרא "עם ישראל", שבינתיים נעשה במצרים עבה. מתוך האבות נעשו כבר בנים, שזו עביות שונה לגמרי. "אבות" הם חג"ת (ספירות של חסד, גבורה, תפארת) ו"בנים" הם נה"י (ספירות של נצח, הוד, יסוד).

וגם כאשר באים להר סיני, רק משה לבדו עולה לארבעים יום להר סיני. כלומר, רק החלק הזה, "משה" מיתקן. ומיהו משה? משו אותו מן המים, לא ידוע היכן נולד, גידלה אותו בת פרעה, התחתן עם בת כוהן מדיין? "משה" זו הבחנה. וכל התיאורים של "בת פרעה", "בת כוהן", כולם הבחנות ב"משה", שמוציאים את החלק הזך, שיכול להיות בקשר עם האידיאל הזה של "כאיש אחד בלב אחד", ובהן יש התחברות, קיום של הערבות. ורק אחר כך יכולים לצרף להן את כל העביות, עד העבה ביותר; כל העם מסכים לקבל את הערבות ומקבל במידה כלשהי, ומיד נופל, ושוב מקבל, ונכנס למדבר, היינו כבר נכנס לתיקונים.

לכן בקבוצה רוחנית שרוצה להתחבר לפי חוק הערבות, כל אחד חייב לדכא בתוכו את הרצונות העבים, ולטפח ולהבליט את הרצונות הזכים. ועושים זאת כזכור על ידי פעולות הנקראות "מעשיוֹת": הפצה, לימוד, חברה, שדרכן רוצה כל חבר לקבל עדות, כוחות, להשתמש רק בחלק הזך, להעלות את חשיבותו, ההשפעה, להגיע למצב שיכבד את המטרה, שבינתיים הוא לא מכבד אותה, כך שתהיה לדבר גדול בעיניו. כלומר, כל חבר עושה בירור בתוכו של החלקים הזכים שהם הבנים מאותם האבות כדי שיוכלו להתחבר.

איך פעולות צמצום חיצוניות גורמות שינויים פנימיים?

כל הפעולות שמבצעים בחיצוניות, נועדו לגרום לשינוי פנימי; כי שינוי פנימי, האדם בעצמו לא מסוגל לחולל; הוא לא יכול לגעת שם. לכן נכתב: כי אין אסיר מציל את עצמו מבית האסורים, מפני שכוח התיקון נמצא בבורא, באור; ועל האדם לבצע פעולות שונות כדי להזמין את האור הזה על עצמו. והפעולות הללו הן בעיקרן לימוד, ובזמן הלימוד יש לחשוב על הכוונה, איכות היגיעה: בלי הרף לחשוב מה אני צריך מהלימוד, שאני צריך את האור הזה שמתקן אותי.

וכדי לגרום לרצון שהאור יבוא ויתקן, צריך לבצע פעולות חיצוניות, שיגרמו לגירוי הרצון, שיתנו הרגשת נחיצות לתיקון. ובנקודה הזאת דרוש כוח הקבוצה ופעולות חיצוניות של הפצה, כדי שיהיה חשוב לאדם לקבל תיקונים, ושתהיה חשיבות של מטרת הבריאה. אבל גם המעשים מתחלקים ליותר פנימיים ויותר חיצוניים. והמעשה הפנימי ביותר הוא הלימוד, שבו, על ידי הרצון, האדם מעורר מלמעלה את הכוח המתקן. אבל כדי לעורר אותו, כדי ליצור בנו נחיצות לעורר את האור, חייבים לעסוק בפעולות רבות מסביב.

בזמן הלימוד התפילה הנכונה ביותר היא אות י"ז מ"הקדמה לתלמוד עשר הספירות": "לפיכך מתחייב הלומד בטרם הלימוד, להתחזק באמונת השי"ת [...]" וכן הלאה, כלומר האדם פותח את הספר כדי לקבל את כוח האמונה. "כוח האמונה" נקרא כוח ההשפעה, הכוח שמאפשר לאדם להיות מעל הרצון לקבל שלו ולצאת לחיבור עם האחרים, עם נשמות אחרות, ולקיים את תנאי הערבות.

האם הערבות היא תיקון שמיועד לאומות העולם?

הערבות היא תיקון על עביות של אומות העולם, אבל לא אומות העולם שנכללו בבני ישראל, שהתערבו, התערבבו, התהוו, על ידי המצרים. מה ההבדל? שעביות א' ועביות ב' לא נחשבות עביות של אומות העולם, אלא רק עביות ג' ועביות ד'. לכן בכללות אי אפשר לומר שהערבות היא תיקון של אומות העולם, אלא הערבות היא תיקון על הרצון לקבל. כי למשל בעביות דשורש כמו של האבות, שמלכתחילה היא ממש להשפעה, לא צריך ערבות, משום שהיא מתקיימת מאליה. ולכן יותר נכון לשאול, איזה סוג ערבות צריך להיות בכל דרגה ודרגה של עביות, איזו עוצמה, איזה אופי.

האם עלינו לגלות תחילה את ה"אבות" שבנו?

להסכים ל"ואהבת לרעך כמוך" בעביות הזכה ביותר, בכלים הזכים ביותר, הוא תנאי הכרחי לעבור למילוי הרוחני. כי "ואהבת לרעך כמוך" בעביות העבה ביותר, היא הדרגה האחרונה ולא הראשונה. כל הדרגות, מהדרגה הראשונה כאשר עוברים מחסום ונכנסים לרוחניות, ועד לדרגה האחרונה שמגיעים לגמר התיקון, הן כולן "ואהבת לרעך כמוך": יציאה מעצמי וחיבור עם הזולת, תלוי רק על איזו עביות הן רוכבות כולן. למשל, עם התנאי הזה של "ואהבת לרעך כמוך" בעביות שורש, עוברים מחסום לא בכל העולם אלא בקבוצה קטנה. ובהמשך, התנאי הזה חייב לגדול לעומק של כל הנשמות האלה, כלומר, בהתגלות העביות שבהם, וגם בהתרחבות, בהתכללות עם הנשמות האחרות.

אנחנו חייבים להבין ולהסכים, שחלק גדול מאוד מהרצונות שלנו יימצאו במעבר המחסום תחת הצמצום, ורק אחר כך יתחילו להתגלות בעביות שורש כמו של עוּבּר, עביות א' ב' וכן הלאה. אבל לא עלינו לעשות את התיקונים האלה, אלא עלינו לרצות שהם יקרו בנו, ורק לרצות. כי אם חושבים לרגע, האם אי פעם נהיה מסוגלים לקיים "ואהבת לרעך כמוך" אפילו בקבוצה הקטנה, אפילו אני ועוד מישהו, הדבר הזה נראה לגמרי בלתי מציאותי, מעבר ליכולת של מישהו לבצע אותו. וזה אמנם נכון. אלא שביכולתנו להגיע להחלטה אמיתית, שרק את הקיום הזה אנחנו רוצים, ולהגיע לדרוש אותו עד כדי כך, כמו שאומר בעל הסולם, שהאדם מסתובב סביב הציר הזה כל היום וכל הלילה. וזה מספיק.

כדי לסייע לעצמנו להגיע להחלטה אמיתית כל רגע צריך לברר עד כמה נמצאים בכוח המושך למרכז הקבוצה. צריך לברר שכל החיצוניות נשארת מאחור וכל הפנימיות מתחברת פנימה למרכז הקבוצה. ואת הנתונים האלה כל חבר וחבר מברר בתוך עצמו. האדם בודק את עצמו והקבוצה בודקת את עצמה, עד כמה האדם דואג מבחינה כמותית ואיכותית לראות את עצמו ואת כולם מחוברים בנקודה המרכזית של הקבוצה.

תחילת תיקון האנושות

אולם הגמר של תיקון העולם, יהיה בהכנסת כל באי העולם בסוד עבודתו ית', כמ"ש והיה ה' למלך על כל הארץ ביום ההוא יהיה ה' אחד ושמו אחד, ודייק הכתוב "ביום ההוא" ולא לפני זה, וכן כמה כתובים: כי מלאה הארץ דעה את ה' וגו', ונהרו אליו כל הגויים וגו'. אולם תפקידם של ישראל כלפי כל העולם דומה לתפקידם של אבותינו הק' כלפי האומה הישראלית, דהיינו כמו שזכות אבותינו עמדה לנו להתפתח ולהזדכך עד שנעשינו ראויים לקבלת התורה, שלולא אבותינו שקיימו כל התורה מטרם שניתנה, כי אז לא היינו משובחים כלל משאר האומות כמובן, )כנ"ל "הערבות" אות י"ט(. כמו כן מוטל על האומה הישראלית ע"י העסק בתורה ובמצוות לשמה להכשיר את עצמם ואת בני העולם כולו עד שיתפתחו לקבל עליהם את העבודה הגבוהה הזו של אהבת הזולת שהוא הסולם לתכלית הבריאה, שהיא דביקותו ית' כמבואר.

באופן, אשר כל מצוה ומצוה שכל יחיד מישראל עושה כדי לעשות נ"ר ליוצרו ולא לשום תשלום גמול ואהבה עצמית, נמצא פועל בזה איזה שיעור בהתפתחות כל בני העולם. כי אין הדבר נעשה בבת אחת, אלא בהתפתחות הדרגתית לאט לאט עד שמתרבים בשיעור גדול כזה באופן שיוכלו להכריע את כל בני העולם להזדככות הרצויה. וזהו המכונה במליצת חז"ל הכרעת הכף לזכות. כלומר, שנגמר המשקל של ההזדככות הרצויה, ודימו הדבר כמו שוקל בכף מאזנים, אשר הכרעת הכף הוא גמר המשקל הנרצה לשוקל.

(בעל הסולם, מאמר "הערבות" אות כ')

לאומה הישראלית, מפני שהיא באה מהאבות, ממקובלים, יש מבנה שאינו דומה לשום מבנה של עם אחר. אפילו המלכים והשרים שלה לא היו אצילים אריסטוקרטים כמו בכל האומות, אלא מלכתחילה, כאומה שמקורה בקבוצה, קבוצת מקובלים. היא התנהלה תחת חוק ברור שכולם שווים. להבדיל מכל העמים האחרים, לאף אחד אין זכויות יתר עקב יחוס שזכה בו לא בכוחות עצמו.

מעולם לא היתה בעם הזה עבדות או דיכוי של חלק אחד ממנו על ידי החלק האחר. ומזמנו של אברהם ואילך לא היה בעם מצב כזה, שלא חינכו כל אחד ואחד להגיע לרוחניות. לא היה מצב שילד לא ידע לקרוא ולא למד לדעת בשביל מה הוא חי. מדובר במאות רבות של שנים לפני חורבן בית המקדש. כלומר, מלכתחילה ביסודו של העם היו תנאים, חוקים, משימות, של גמר התיקון.

אלא, שכוח השבירה פעל, וכמו שכתוב, קיבלו על עצמם את נימוסי השכנים, ומתוך כך התפורר הכל. אבל עם כל ההתערבבות בקרב אומות העולם, משך אלפי שנים, מיוון, דרך רומי, סוריה, פרס, במהלך מלחמות רבות ואין ספור גלויות, לא רק גלויות שהוציאו את העם מארץ ישראל, אלא שלטון של עמים אחרים בארץ ישראל, בכל זאת בתוך האומה עצמה לא התרחש שינוי מהותי ולא התפתחו חוקים שאיפשרו למישהו לרדות באחרים, לא בחינוך ולא בתפקידים בחברה. וזאת מפני שביסודו של העם עמדו מקובלים. ובכך גם נעשה יסוד לתיקון הזה, שאותה קבוצה יכולה להביא את כל האנושות לתיקון; לא לגרום לעמי העולם תיקונים, אלא לעורר בהם צורה נכונה של תיקונים.

למה אברהם אבינו היה צריך לעסוק בקבלה?

משום שאברהם אבינו הוא התפתחות של עשרים דורות מאדם הראשון. אדם הראשון היה הראשון שהתחילה להתברר בו הנקודה שבלב, שדרגת "חי" הפכה ל"אדם". ועשרים דורות אחריו )עשרה דורות מאדם הראשון עד נוח, ועשרה דורות מנוח עד אברהם(, הם התפתחות של אותו רצון לקבל, אותה נקודה שבלב ורצון לקבל שנמצא ליָדה. ומאז אברהם, האדם מתחיל לדרוש את האלוקות, רוצה להשיג אלוקות, מתוך זה שמתעורר בו חיסרון, הרגשת ההסתרה.

ומה קרה באותו זמן באומות האחרות? גם יתר האומות היו בהרגשה מסויימת של קירבה לאלוקות. לכן לא היה צורך בדתות. הדתות התחילו גם אצל היהודים, וגם באומות העולם, רק לאחר חורבן הבית, לא לפני כן. לפני כן כל אחד התפלל מתוך עצמו, כל אחד הרגיש בפנימיותוֹ, כל אחד השתוקק בעצמו. גם באומות העולם הרגשות היו אחרים מאלה שלאחר החורבן. במשך ההיסטוריה גדלה בכולם העביות, גדלו כל פעם הרשימות.

ובהיסטוריה השוואתית ניתן לאפיין את התקופות ולראות איך ישראל ואומות העולם התפתחו בהתאם לרצון לקבל, ואיך השינויים התחוללו בצורה הדדית בעם ישראל ובתוך העמים. בזמן נפילת בית המקדש החלה הפילוסופיה היוונית, וכשנגמרה תקופת חז"ל החלה באירופה חשכת ימי הביניים. הרצון לקבל שגדל בתוך האנושות, הוא שגורם לשינויים בעם ישראל ובאומות העולם.

ומעניין לבחון את השינויים המקבילים הללו בין עם ישראל לאומות העולם, כי הם שני נתיבים שונים של התפתחות. עם ישראל מתפתח מזכות, מהאבות, לקראת התערבבות עם העמים וקלקולים. ויתר העמים מתפתחים בצורה טבעית ללא התחברות קודמת עם הבורא, ובמשך תקופות שנחשבות ברבריות, אבל לא היו ברבריוּת בכלל, פיתחו תרבות בפני עצמה. מתקופת אברהם אבינו ועד חורבן בית המקדש התפתחה תרבות יוון העתיקה והמיתולוגיה היוונית. ובתקופת המעבר של ישראל אחרי חורבן בית ראשון עד חורבן בית שני, התרבות הרומאית החליפה את תרבות יוון.

כל התהליכים בישראל ובאומות העולם מתרחשים במקביל, בהתאם להתפתחות הרצון לקבל. ואם מתבוננים בהתפתחות האנושית מתחילתה ועד סופה בפרספקטיבה היסטורית, אפשר, בהתבסס עליה, להסביר את התקופה המיוחדת שבה אנו חיים.

מה אברהם אבינו הנחיל לעולם שהוא רלוונטי לדורנו?

אברהם לא הביא לעולם את שיטת התיקון. את שיטת התיקון לרצון לקבל הביא משה. מאברהם אבינו קיבלנו רק את הקשר בין האדם לבורא. לכן הוא נקרא ה"יהודי" הראשון: מי שהגיע ליחוד מתוך עצמו, מתוך התגלות, התגלות מתוך הסתר. כי הדורות לפניו נמצאו בהרגשת האלוקות ללא הסתר. בדורות האלה מאדם הראשון עד נוח, ומנוח עד אברהם אבינו, שנקראו "דורות הרשעים", לא היתה אף התגלות של עביות נוספת שהובילה לתקופה של הסתר אלוקות על מנת לעורר בדורות אלה תשוקה להתחיל בגילוי האלוקות מעצמה וזאת במטרה לתת לאדם הסתר מאלוקות ותשוקה להתחיל בגילוי האלוקות מעצמו. אבל אברהם הוא התוצאה של הדורות האלה.

בדרכו של אברהם אבינו

ואלה הם דברי רבי אלעזר ברבי שמעון באמרו העולם נידון אחר רובו וכו', שכוונתו על תפקיד האומה הישראלית להכשיר את העולם להזדככות מסוימת עד שיהיו ראויים לקבל עליהם את עבודתו ית' לא פחות משהיו ישראל עצמם ראויים בעת קבלת התורה, שזהו נקרא בלשון חז"ל שכבר השיגו רוב זכויות, באופן שהמה מכריעים על כף החובה שהיא האהבה העצמית המזוהמת. ומובן, שאם הכף של הזכויות שהיא ההבנה הגבוהה בטיב אהבת זולתו היא רבה ועולה על כף החובה המזוהמת, נעשים מוכשרים להכרעה ולהסכמה, ולומר נעשה ונשמע כמו שאמרו ישראל, משא"כ קודם זה, דהיינו בטרם שזוכים לרוב זכויות, אז ודאי האהבה העצמית מכריעה שימאנו לקבל עולו ית'.

וזה אמרו: עשה מצוה אחת אשריו שהכריע את עצמו ואת כל העולם לכף זכות, כלומר, כי סוף סוף מצטרף חלקו הפרטי של היחיד מישראל בשיעור ההכרעה הסופית, כמו השוקל שומשומים ומוסיף והולך על כף המאזנים אחד אחד עד שגומר ההכרעה, הרי ודאי כל אחד נותן חלק בהכרעה זו, שבלעדו היתה ההכרעה בלתי נגמרת, ועד"ז אומר על מעשה היחיד מישראל, שמכריע את כל העולם כולו לכף זכות, כי בזמן שנגמר הדבר והוכרעה כף הזכות של העולם כולו, הרי לכל יחיד ויחיד חלק בהכרעה זו שלולא מעשיו היתה ההכרעה חסרה.

והנך מוצא אשר רבי אלעזר בר"ש אינו חולק על מאמר חז"ל שכל ישראל ערבים זה לזה, אלא ר"א בר"ש (רבי אלעזר בן רבי שמעון) מדבר לענין התיקון של כל העולם העתיד לבא, וחז"ל מדברים בהוה, אשר רק ישראל בלבד קבלו עליהם את התורה.

(בעל הסולם, מאמר "הערבות" אות כ"א)

היחס בין משפחת אברהם לעם ישראל, או בין ישראל לאומות העולם, הוא אותו היחס. הווה אומר קודם צריכים לבצע את החוק הנדרש של ערבות הדדית, בתוך עם ישראל, ואחר כך מצטרף אליה כל העולם. ובסופו של דבר כל אחד ואחד, בלי יוצא מן הכלל, חייב לקיים את החוק הזה. אמנם בעל הסולם כותב, שבמצבים המתקדמים ביותר, שנקראים "דור האחרון", יהיו אנשים שלא יוכלו להבין את חומרת קיום החוק הזה של "ואהבת לרעך כמוך", חוק הערבות ההדדית, ויצטרפו אליו גם ללא השגת הנחיצות שבו.

מאחר שבנשמה הכללית של "אדם הראשון" ישנם סוגי נשמות רבים ושונים באופי, בעומק ההשגה, בהבנה, בהשתתפות, ההשתתפות היחסית של כל סוג נשמות בקיום הערבות תהיה ודאי שונה, בהתאם ליכולת, להשגה, לעמקות הרצון ששולט בהם, או שהם כבר שולטים בו. למרות זאת כולם יהיו חייבים להגיע בהדרגה לקיום הזה; תחילה ישראל, אלה שמשתוקקים לבורא, שלפי דברי בעל הסולם צריכים לעשות אגודה קטנה, שיתנהלו בה חוקים כמו בכל מדינה; ואחר כך יצטרפו אליה עוד ועוד קבוצות ויתחברו יחד, עד שהחוק הזה יהפוך לדוגמה בכל העולם. אבל אלה שיצטרפו אליה, כותב בעל הסולם, יצטרפו לפי הבנת האחריות שמוטלת על כל אחד ואחד בקבוצה הזאת, שהתקנון שלה הוא הערבות.

רבי אלעזר בן רבי שמעון אומר, שכולם חייבים להגיע לקיום תנאי הערבות. כי אין אפשרות לחבר את הנשמות בכלי אחד אם לא על ידי תיקון ביניהם, הנקרא "ערבות". ערבות היא סך הכל ישום של החיבור ולא איזה תנאי מלאכותי, צדדי, שנובע מסיבות אחרות. הכל הוא סיבה אחת: דבקות; דבקות נשמות זו בזו, שלפי מידת הדבקות ביניהן, הן משתוות לאור ודבוקות באור.

לכן לא ייתכן שנשמה כלשהי, רצון מסויים, מכל הרצונות הכלולים ב"אדם הראשון", יצטרפו ויתחברו שלא על ידי תנאי הערבות, שהוא מוסר את עצמו לכלל, לכל יתר הנשמות, כחלק בלתי נפרד ודבוק אליהם. ובעולם שלנו העיקרון הזה מתבטא בכך, שישראל וגם אומות העולם נכללים באותו חוק הערבות.

אלא לאחר שישראל, בזמן גלותם, התערבבו בין אומות העולם, נוצר מושג אחר של ישראל ואומות העולם, כי איש לא יודע איפה נמצא ישראל. אף אחד לא מכיר את השבטים ולא את סוג ההתערבות שנעשתה. ולכן אנו עדים למקרים רבים של התעוררויות בקרב אומות העולם, שאין בעם ישראל, ואי אפשר לומר שהן לא אמיתיות. כי אם נשמה מתעוררת, סימן שביכולתה להגיע לתפקיד של ישראל.

כלומר, כל מי שמסוגל לקבל על עצמו להגיע לתיקון הנקרא "ערבות", הוא נקרא "ישראל" כלפי כל היתר שעדיין לא הגיעו לרצון הזה. ואלה שרוצים להגיע לתיקון של ערבות, צריכים להתייחס לאחרים כאל אומות העולם, ולתקן אותם, לחבר אותם, לדאוג להם. החלוקה הזאת לא נעשית לפי השתייכות לאומית או חלוקה לעמים, אלא לפי חלוקה פנימית: מי שמשתוקק לבורא נקרא "ישראל", ומי שעדיין לא משתוקק נקרא "אומות העולם".

לכן נאמר שלא יצאו ישראל לגלות אלא כדי לצרף להם נשמות גויים. כלומר, מתוך התערבות ישנם גויים, שיש בהם השתוקקות, חלק חזק מאוד, ישראל שבהם, שנובע מהתכללות שקרתה כתוצאה מהשבירה ומהגלות שנקבעו מלמעלה. בזמן העתיק, לפני הגלויות, כמעט ולא היו תופעות כאלה. אפשר ללמוד זאת גם משורשים רוחניים, אך תמיד היו כמה דמויות ידועות שסופר עליהן בהיסטוריה, למשל גרים כמו רבי עקיבא, נעמי, אונקלוס, ואחרים, שללא ההתערבות כתוצאה משבירת הכלים והחורבנות, בכל זאת היתה בהם השתוקקות. וכך גם אצל אברהם אבינו עצמו. כלומר, התהליך הזה שמתוך הנשמה מתעוררת השתוקקות לבורא, הוא תהליך שקורה לכולם. אבל יש חלק שמתעורר מוקדם וחלק שמתעורר אחריו, מתוך התערבות.

מה קובע איזה חלק מתעורר קודם?

סדר ההתעוררות מתקיים בהתאם לעביות. ראשונים מתעוררים הכלים הזכים, והם גם הראשונים לעבור בירור ותיקון.

עוצמת החיבור

חוק הערבות לא תלוי בעביות. הוא אמנם מתממש אחרת בהתאם לרמת העביות, בהתאם לכלי שהוא 'רוכב' עליו, אבל עביות אינה משפיעה על מהותו של חוק הערבות. גם אברהם אבינו ובני משפחתו קיימו את חוק הערבות. בלעדיו אי אפשר. הכלים צריכים להיות דבוקים זה בזה במידה מסויימת, כדי לגלות השראה מסויימת, שתעלה אותם לדרגה של קיום רוחני, של חיות רוחנית.

אבל אברהם, יצחק ויעקב ובני משפחתם, שהגיעו אחר כך אפילו למצרים, שהיא כבר עניין התהוות הנשמות, כמעט ולא היו צריכים להתאמץ כדי לקיים את חוק הערבות. הם היו נשמות כל כך זכות, שהיה מובן להם שעליהם להידבק ולמסור את עצמם איש לרעהו ועל ידי התחברות ביניהם להגיע להשוואת הצורה עם האור. הם הבינו שבאותה המידה שכל אחד מהם ימסור את עצמו לקבוצה, הוא יזכה להשתוות לאור, וכך כל הקבוצה תגיע לעוצמת חיבור כזאת בין החברים בעל מנת להשפיע, למידה מספקת כזאת, שהאור ישרה בתוך הקבוצה הזאת. אלא שהחיבור הזה היה רק בעביות דשורש.

אבל כשבקבוצה מתהווה עביות א', חייב חוק הערבות להתממש בצורה אחרת על פני העביות שגדלה, וזו כבר בעיה. לכן צריך שיטה ואורות מיוחדים לתיקון הכלים, שנקראים "תורה". לכן, בכל התהליך שעברו האבות לא היה צורך בתורה, כי מתוך זיכוך הכלי בעביות דשורש היה מובן להם למה צריך להיות בהתחברות ובערבות הדדית: כדי להגיע לדבקות עם האור, עם הבורא.

ולאחר שנוספה עביות בתוך הנשמות, הכלל הזה שלפני הכל צריך להיות בערבות, הסיבה הזאת, הולכת ונעלמת ונעשית לא מובנת. העביות מתחילה להסתיר את האלוקות. האור הולך ומתרחק, ולאדם כבר לא מובן למה צריך להשיג ערבות לפני הכל. הרצון לקבל דורש לעצמו מילויים למיניהם, שיוצרים באדם ערפול של התפישה שהעולם מסודר לפי חוק אהבת הזולת. הוא מגיע עד למצב של קלקול כזה, שבו האדם בכלל לא מאמין, שכל המציאות מתקיימת לפי חוק אהבת הזולת. במצב זה כל אחד ואחד מתייחס לזולתו לפי הרצון לקבל שלו.

ככל שהרצון לקבל גדל, הוא יותר מבלבל את האדם, ואז האדם הולך ויורד. כמו שקורה בעבודה רוחנית, שנמצאים בהתרוממות ואחר כך בירידה. רגע אחד האדם מרגיש, שהוא מסוגל למסור את עצמו, שהוא מסוגל לרצות להיות בביטול עצמי, ורגע אחריו כבר לא. פתאום הוא מתחיל לעשות חשבונות יותר גשמיים, יותר ארציים, ונראה לו שזו דרך העולם, שצריך לחיות לפי הרצון לקבל, שאלה החוקים ששולטים בעולמנו.

הכל נקבע על פי הרצון שמדבר באדם: או שהרצון לקבל גובר, או שהוא הולך ופוחת. ובהתאם לגודל הרצון הזה מתרחשת כל ההיסטוריה. הרצון לקבל שגדל מאפס עד בחינה ד' בכל האנושות, בחלק היהודי ובחלק של אומות העולם, הוא הסיבה לכל התהליך ההיסטורי, הוא הסיבה להתפתחותם של העמים והמדינות, להתפתחות המדע והטכנולוגיה, לעבדות ולחירות, לבואם של הנצרות והאיסלם, לשליטה של פרס או של מדי, לעלית יוון או לעלית רומי, שכל אחת מהן היתה תרבות שונה. הכל הוא תוצאה מהרשימות של העביות שמתגלה. וכך קורה גם ביחיד.

מהי "כף המאזניים" שאליה מתכוון בעל הסולם?

כל רגע ורגע בחייו, האדם נמצא בישום של דבר אחד בלבד: הערבות. כל אחד, בין אם רוצה או לא רוצה, מתקדם להכרת החשיבות הזאת, או בדרך תורה או בדרך יסורים, גם בעם ישראל וגם בכל העולם. אין עוד לאן להביא את האנושות אלא רק לערבות; להיווכח שנחוץ לה חיבור הדדי, להגיע מ"ואהבת לרעך כמוך" ל"אהבת ה' אלוקיך", שזה התהליך היחידי שצריכים לעבור כולם, כל הנשמות.

ולכן כל מה שקורה עם כל הנשמות, ועם כל אדם בצורה פרטית, בכל רגע בחייו, הוא אך ורק התקרבות לקיום החוק הזה. ואף כי נראה לנו, שכולנו מסתבכים ואף אחד בכל האנושות לא יודע איפה אנחנו נמצאים ומה עלינו לעשות, בכל זאת הכל רק בירורים על גבי בירורים כדי להגיע בסופו של דבר להכרעה הזאת, שבכל אחד, בכל אומה ואומה, תלויה כף המאזניים. "כף המאזניים" היא האחריות לקיום הערבות שמוטלת על כל אדם ואדם.

גם אדם לא מתוקן, ככל שהוא מתקרב ומקרב את עצמו להגיע להבנה, לידיעה, להכרה, של החוק הזה, שחייבים לקיימו, מתוך התכללות נשמתו עם יתר הנשמות, כך הוא משפיע על כל העולם, שגם בהם הולך ומתברר החוק הזה. ובכך הוא עוזר לאחרים להגיע ליישום חוק זה. אבל עד שאחרון האנשים לא יקיים את החוק הזה, לא נגיע לגמר תיקון השלם.

ואותם האחרונים, מפאת חוסר התכללות של גלגלתא ועיניים באח"פים, כמעט שלא יהיו מסוגלים לתפוס את חשיבות הערבות, שהערבות חייבת להתקיים. מפני שבתוך הנקודה שבלב הם לא מסוגלים להשתוקק לדבקות עם הבורא, וליישם את הערבות מתוך עצמם. אלא רק מתוך זה שכל יתר הנשמות נכללות בהם, הם יקבלו הארה מסויימת, שתביא אותם לקיים את חוק הערבות.

הם יראו שאנשים אחרים מקיימים, ולכן גם אז יקיימו. אבל בתוכם לא ירגישו שום חשיבות. עד כדי כך התכללות הגלגלתא עיניים שלהם תגיע לאפסיות, כלומר יהיו כאלה שיקיימו את הערבות, רק מתוך התכללות נשמות אחרות בהם.

האם חייבים לקיים את הערבות בפועל, או מספיק לבצע פעולה מחשבתית, רצונית, נפשית?

בעל הסולם מסביר במאמר "מתן תורה", שבהשפעה ישירה לזולת, האדם לא מסוגל למלא אף אחד, אפילו לא את האדם הקטן והצנוע ביותר מתוך כלל האנושות. אדם שהולך ומשפיע בפועל לאנשים שיהיו מאושרים, מועד לכישלון ידוע מראש, שלא מביא לשום תוצאה טובה.

אושר הוא לא עניין כלכלי ולא מדיני, וגם לא עניין פסיכולוגי. אושר מגיע מהרגשת הדבקות בעליון, שמכסה על כל הכלים והרצונות של האדם, שבהם הוא מרגיש חוסר מילוי. ולאושר הזה צריך להביא את האנושות; לדאוג שהאדם יבין, שמילוי אפשר לקבל רק על ידי האור, ולא על ידי לבושים של העולם שלנו, שמהם האדם לעולם לא שבע, וגם האחר לעולם לא ישביע אותו.

צריך לדאוג לכך שהאנשים יבינו את העיקרון, יבינו את האמצעי, וירכשו את האמצעי להגיע לאושר, למילוי שימלא אותם באמת. את זה צריכים להשפיע לעולם. בעל הסולם נותן דוגמאות, איך צריך להשפיע לעבד ולאחרים, ואיך האדם לא מסוגל למלא את עצמו, וודאי שלא ללכת ולמלא אחרים. הדוגמאות שלו מראות שמילוי גשמי אינו הדרך, והוא בלתי אפשרי. כן גם הדוגמאות של העולם הזה, בכל המעשים של יפי נפש שרוצים להיטיב לעולם.

לפי דברי בעל הסולם, במאמר "הדור האחרון", כעשירית מאוכלוסית העולם הם אנשים שמרגישים תענוג מהשפעה לאחרים, אלטרואיסטים כביכול, שהמטרה שלהם נשארת למלא את עצמם, אלא שהם בנויים בצורה כזאת, שהם נהנים מנתינה, ולכן נותנים. ומה יוצא ממעשיהם הטובים? למי הם גורמים טוב? הם אולי ממתיקים את סבלם של בני האדם, אבל מי אמר שהם עושים טוב? הסבל נשלח מלמעלה כדי להתקדם, כדי שעל ידו יוכלו האנשים לברר משהו, ואילו הם בהמתקה שלהם יתכן ששמים לאדם רגל בדרכו. אין טעם להיכנס לכל החשבונות האלה, אבל השאלה היא לא רק מהי מידת התועלת של ההשפעה בפועל, אלא הרבה יותר מזה.

לקיים את הכלל "ואהבת לרעך כמוך" הוא קודם כל להשתדל להביא את כולם להבנה, איך הם יכולים למלא את עצמם על ידי השפעה לזולת. ועל ידי זה שהאדם משתדל להבין את החוק הזה של השפעה לזולת וערבות הדדית, הוא ממילא מתחיל לחיות בצורה כזאת, שאין לו צורך לעצמו יותר מהדרוש לו לקיום, וכל היתר מוקדש להפצת הקבלה, למסירת העודף שלו מחוצה לו. שם הוא חי באמת. אולי לא נראה שזו נתינה, אבל האדם מוסר את כל כולו להפצה, את כל המרץ והמחשבה.

האם הערבות חייבת להיות הסכם בחברה, או יחיד יכול לקיים אותה בלי הסכמה חברתית?

צריך ללמוד מאברהם. לא סתם כך אברהם נקרא "אב", העם, האומה, הקבוצה. הוא דוגמה לכל אחד, למרות שהתנאים אז היו אחרים. הוא האחד, הראשון, שהתחיל לקיים את חוק הערבות, בכך שארגן אנשים והסביר להם מהו החוק הזה, שחייבים לחיות יחד, ביחסים של אהבה לזולת, כדי שהבורא יתגלה בינינו, כדי שנרגיש את הקיום הרוחני האמיתי ואת המציאות שבה אנו קיימים.

וכמו אותו אדם אחד, שהתחיל את כל התהליך, כך כל אחד יכול ללכת בדרכו של אברהם אבינו, אין בזה שום חידוש. אבל אם קבוצה כלשהי מסכימה לקיים את תנאי הערבות, שבהתאם להתפתחות שלה מקבלת על עצמה דוגמה יותר עליונה להגיע לערבות, ונראה לחברים שיוכלו להשיג אותה בתיקון עצמם, בתמיכה הדדית בין חברי הקבוצה, אז זו כבר התקדמות, התקדמות עצמית.

וחברה כזאת משפיעה על כל חבר, וכל חבר משפיע על החברה. לא צריך לעשות הרבה חשבונות. אלא לשתול את הכלל הזה בתוכנו, ולהבין שבלי קשר הדדי לא נהיה דומים לאור.

האם האדם תלוי במחשבות החברים, או די בכך שהוא מאמין שהם חושבים עליו?

מצד אחד, האדם תלוי במחשבות של האחרים, הוא תלוי במה שהחברים חושבים עליו. מצד שני, אם הוא נמצא בהתרוממות, הוא יכול להשפיע על החברים יותר ממה שהם משפיעים עליו, כי בעליה שלו הוא נמצא מעל החברה. לכן בזמנים כאלה האדם צריך להשפיע על החברה יותר.

עיקרון ההשפעה על העולם

וזהו שמסתייע ר"א בר"ש (רבי אלעזר בן רבי שמעון) מהמקרא וחוטא אחד יאבד טובה הרבה, כי כבר נתבאר לעיל ("הערבות" אות כ') אשר הרגש ההתפעלות המגיע לאדם בעסק המצוות בין אדם למקום הוא שוה לגמרי עם הרגש ההתפעלות המגיע לו בעת עסק המצוות שבין אדם לחבירו, כי כל המצוות מחויב לעשותם לשמה בלי שום תקוה של אהבה עצמית, כלומר, שאין שום הארה ותקוה חוזרת אליו על ידי טרחתו זו מתשלום גמול או כבוד וכדומה, אשר כאן בנקודה הגבוהה הזאת מתחברים אהבת ה' ואהבת חבירו לאחת ממש, (כנ"ל במאמר "מתן תורה" אות ט"ו) נמצא שהוא פועל בזה שיעור מסויים של התקדמות בסולם של אהבת זולתו בכל בני העולם בכללם, כי מדרגה זו שאותו היחיד גרם במעשיו אם מדה גדולה או מדה קטנה, סוף סוף נמצאת מצטרפת לעתיד בהכרעת העולם לכף זכות, כי גם חלקו הוכנס ומצטרף שם להכרעה ("הערבות" אות כ') עיין שם היטב במשל שוקל השומשומים.

והעושה עבירה אחת, שמשמעותה שלא יכול להתגבר ולכבוש את האהבה העצמית המזוהמת וע"כ פורץ בגנבה וכדומה, נמצא מכריע את עצמו ואת העולם כולו לכף חובה, כי בגילוי זוהמתה של אהבה העצמית הרי הטבע השפל של הבריאה חוזר ומתחזק, ונמצא שהוא גורע שיעור מסויים מתוך ההכרעה לכף הזכות הסופית, בדומה כמו שאחד חוזר ונוטל מן כף המאזנים אותו השומשום היחיד שחבירו הניח שם, שנמצא אשר בשיעור זה חוזר ומגביה מעט את הכף של חובה למעלה, ונמצא שהוא מחזיר את העולם אחורנית, וזה אמרו וחוטא אחד יאבד טובה הרבה, שבשביל שלא יכל להתאפק על תאותו הקטנטנה, גרם לדחיפה אחורנית לרוחניותו של העולם כולו.

(בעל הסולם, מאמר "הערבות" אות כ"ב)

מאיפה נובע העיקרון, שכל אחד יכול להשפיע טובה או רעה על כל העולם? מתוך התכללות הנשמות, מתוך שבירת הכלים, מתוך שבירת הכלי היחיד שנברא, שנקרא "נשמה הכללית", "אדם הראשון", שבו מלכתחילה כולם נכללים בחיבור נפלא. אבל החיבור הזה היה על ידי האור שברא את הנשמה האחת, ובנוכחותו כל הרצונות היו נכנעים, ונמתקים, ומחוברים, ונמצאים בכוונות להשפיע זה לזה. הכל היה מצד האור, שהחזיק את כל הרצונות בכוונה הזאת מהרגע שהוליד אותם; בכוונה הזאת הוא ברא אותם, יצר אותם, עשה אותם, ובכוונה הזאת היו מחוברים.

אחר כך נעשתה שבירה. מהי השבירה? האור שהסתלק מתוך הכלי גרם לכלי להישאר בתכונותיו הטבעיות, שאף פעם לא היה בהן, כי מלכתחילה האור ברא את הכלי. ובשלב שבו האור עוזב את הכלי, הכלי נשאר כפי שהוא, ואז נחשף הטבע שלו, שהוא רצון ליהנות. והרצון ליהנות שאינו מרגיש את האור, את טבע הנותן, מתחיל לשקוע בתוך עצמו, מרגיש את עצמו בלבד, חושב ובודק ועושה חישובים רק לפי הרצון לקבל, כל אחד בשלו.

וכך נוצר ניתוק בין כל הרצונות, שאף פעם לא הרגישו נפרדים, אלא תמיד הרגישו שהם רצון אחד, כגוף אחד, מחוברים יחד ופועלים יחד, שאף חלק מהגוף לא צריך לחשוב, איך לעזור לחלקים האחרים, אלא לכולם ברור שהם מערכת אחת, שלא יכולה להתקיים אחרת. פתאום התגלה בכל אחד ואחד רצון, שאינו קשור לרצונות האחרים. וכל אחד התחיל לדאוג רק לקיומו הפרטי. ודבר זה גרם מיד לניתוק בין כל חלקי הנשמה הכללית, הכלי הכללי, נשמת אדם הראשון.

ובדרגת העולם הזה, מה שמתגלה, דומה למה שקורה בגוף, שלפתע מתפוררים בו כל האיברים והתאים, עד לרמה של מולקולות ואטומים, עד לפרטי פרטים, לאותם חלקיקים אלמנטריים שישנם בגוף במאות אלפי צורות. לכן קשה לנו להבין מתוך התמונה הסופית הזאת, איך אנחנו צריכים להיות מחוברים כולנו יחד בתפקוד נפלא, מלא ושלם.

מהחלקיקים הקטנים האלו, שכל אחד מכונס בתוך הכלי הקטנטן שלו, אף אחד מהם, מתוך השכל האגואיסטי הקטן שלו, לא יכול להבין, שכל החלקיקים מתחברים יחד, למערכת של מולקולות, ואחר כך של איברים, עד לגוף שלם, שצריך לתפקד למען מטרה נעלה; שמעל הגוף הזה ישנו גורם נוסף, שנקרא "בורא", שהתחברות עימו, שהתגלות שלו, מהווה קיום מיוחד ושונה. לחלקיק אלמנטרי כמותנו, לא ניתן להבין תופעה זו.

אבל חוסר ההבנה אינו פוטר איש מאתנו מלהיות תחת החוק הזה, שנקרא "יחוד בורא עם נברא". כי למרות הכל, כולנו מופעלים מאותו מצב שהיה לנו טרם ההתפוררות, בטרם נעלם הקשר בינינו שנקרא "ערבות". ומאותו מקום כולנו מונהגים, כדי לחזור אליו בהכרה עצמית, דווקא מתוך מצבנו הנוכחי, שבו כולנו נמצאים מפוררים ומנותקים בתוך חלל, שכל אחד מרגיש את עצמו בלבד, אבל כבר מתחיל לשמוע, שקיים מצב של חיבור מלא ושלם, או שקיים חיוב להידבק, להתקרב, להתחבר, על ידי כוח עליון.

ואותם חלקיקים אלמנטריים קטנטנים, אם הם עושים מאמצים, ויותר מזה הם לא צריכים לעשות, כי הם לא מסוגלים ליותר, אלא רק לרצות שהאור העליון יאסוף ויחבר אותם שוב, שיתן לכל אחד ואחד מהם רצון להתחבר עם האחרים למערכת אחת, שכל פעם ההתחברות ביניהם תהיה למטרה אחרת של קיום, כדי להתקיים לצורך גבוה יותר; אם הם מבקשים זאת מן האור, אז כוח האור, כמו שברא אותם והחזיק אותם במעמד הגבוה, כך הוא מחזיר אותם לאותו מצב השלם.

אך בהבדל אחד. שכעת הם מולידים את עצמם מחברים את עצמם, מתקנים את עצמם, ומקיימים את עצמם מתוך החלטה שלהם. בכך הם רוכשים עצמאות, שכל, חכמה, השגה, הבנה, וחוזרים למצבם הקודם, מצוידים כבר בהבנה של כל מבנה המציאות. ומפני שמכירים את עצמם, מכירים את פעולות האור, מה עשה כדי לברוא אותם ולחבר אותם, לכן מגיעים לדרגת המאציל, "ממעשיך הכרנוך".

אבל הערבות היא רק בסיס לאהבת הזולת. חוק הערבות הוא לא אהבת הזולת אלא החוק שלפיו מתייחסים איש לרעהו, החוק שלפיו מתחייבים לתת לכל אחד הרגשה שלא חסר לו כלום. החברה נותנת לאדם תיקון על הרצון לקבל, פיצוי על הרצון לקבל, שהרצון לקבל נמצא בצמצום. הוא לא פורץ מתוך האדם, לתבוע את המילוי שלו, אלא בטוח כבר עכשיו, שלא חסר לו כלום. מפני שהוא מקבל מכל יתר הנשמות תיקון כזה, השראה כזאת, שאין לו מה לדאוג, כי הם דואגים לכל מחסורו.

וכך כל אדם ואדם נעשה חופשי לפתח את הכלים דהשפעה שלו. והכלים דהשפעה שהאדם מפתח הם הכלים של "ואהבת לרעך כמוך". הערבות היא רק חצי מהדרך, היא נועדה להשתיק את הרצון לקבל. אבל להפוך את הרצון לקבל בהדרגה לשימוש הזולת, לאהבת הזולת, זו כבר עבודה שבאה לאחר מכן. וכאשר האדם מגיע לעסוק באהבת הזולת, בעבודה הזאת הוא מגיע להשתוות הצורה עם הבורא.

באיזה אמצעי אפשר להרגיש, שניתוק מטיפול תמידי בערבות הוא נפילה?

על ידי נפילה בעבודה, האדם באופן אישי גורם עוול לכל העולם, ומה שהוא גורם לכל העולם, חוזר אליו. אילו אמצעים ומערכות אפשר לבנות בנו כדי למנוע התנתקות מטיפול בערבות, איזה כוח הרתעה? רק חברה יכולה להעלות באדם את ההרגשה הזאת, ההכרה הזאת, להכניס בו חשיבות כזאת, שבלי ערבות הוא מרגיש את עצמו במצב נורא. הכל עניין של חשיבות. קוראים לפעולה הזאת חשיבות, אבל אפשר לקרוא לה בשמות אחרים.

בעל הסולם אומר, שכל העניין הוא גילוי הרע. אדם שיש לו מיקרוסקופ, רואה שחיידקים הם דבר מזיק: אדם שאין לו מיקרוסקופ, לא איכפת לו לשתות את המים ישר מהברז. אבל אם הוא מסתכל על המים האלה במיקרוסקופ, הוא נחרד ממה שרואות עיניו, יצורים זעירים שטורפים זה את זה, ואז הוא תופס מרחק.

לכן כל העניין הוא לגלות את הרע שיש בדבר. אלא שהאדם לא מסוגל לראות בעיניו את הרע. אבל אם אלף איש סביבו מדברים על חשיבות הערבות, אז ניתוק ממנה נעשה בשבילו מורגש יותר פי מיליון. יש תנאי והתנאי הוא כי, האדם צריך להיות מוכן לשמוע את החברה, והחברה צריכה להיות מספיק חכמה כדי לבנות את תהליך ההפצה כלפי האדם: לשכנע אותו בצורה כזאת שתחדור אותו. כי כל חבר וחבר הוא אטוּם, והוא לא מסוגל לשמוע וצריך לשבור את הקליפה שלו ולהיכנס פנימה. כל העבודה הזאת מוטלת על החברה.

מיהי החברה שצריכה לעשות את עבודת השכנוע?

חברה היא כל אותם אנשים שנמצאים בהסכמה בעלמא להגיע למטרה שנקראת "דבקות בבורא". הם עוד לא הגיעו להסכמה, ואפילו עוד לא מסכימים להגיע, אבל הם קובעים לעצמם שזו מטרתם. הם ראו שכך כתוב, ומרגישים שזו הדרך, והם מתחילים לבנות בקבוצה מערכות, שלבי עבודה, יגיעה, שיאפשרו להם להתקרב למטרה.

בסופו של דבר הם מגלים, שהתקדמות היא רק על ידי האור, שמתקן ומסדר ומדביק יחד את כל חלקי נשמת אדם הראשון. ואז כל הפעולות שלהם נקבעות בהתאם לכמות האור המתקן שהן יכולות למשוך עליהם. לפי המדד הזה הפעולה נקבעת כחשובה יותר או פחות.

כל פעם יש גילוי אחר, הבנה אחרת של האמצעים, אבל תמיד ההכרה הנכונה היא שהאור מברר ומתקן את הכלים, ועלינו להמשיך אותו, למשוך אותו; ועל ידי איזה פעולה נוכל לעשות זאת בצורה המועילה ביותר? כלומר, איזה פעולה היא המתאימה ביותר כדי שיבוא אור מקיף ויתקן אותנו? פעולה קבוצתית שבה משתוקקים לחיבור בינינו, על מנת להגיע לדבקות בבורא.

הנוסחה היא פשוטה מאד. אבל הבעיה היא שכאשר מתחילים לממש אותה, שוכחים בשביל מה. אין כוונה מספיק מבוררת בכל פעולה ופעולה. ולא רק שהכוונה אינה מבוררת דיה בכל אחד ואחד, היא גם אינה דומה בין איש לרעהו, ועל זה הכרח לעבוד. אבל אין צורך לעשות פעולות רבות. אם מצרפים לפעולות הקטנות ביותר כוונה מבוררת, הכרחית, נחוצה, תובענית, נחושה, היא פועלת בצורה הרבה יותר מועילה ויעילה מפעולות רבות שבהן הכוונות לא ברורות.

חסרה בעבודה איכות הכוונה. והבעיה הזאת קיימת תמיד, בכל מצב, בכל מקום, בכל קבוצה שעושים בה פעולות רבות, אבל הכוונה חסרה או לא מספיקה. הכוונה חייבת להיות מגובשת ומבוררת בכל קבוצה לפי מידת התפתחותה. הכוונה אמורה להיות כעין מוט ניגוח, בול עץ שפעם שימש לפריצה של שער החומה.

מימוש תנאי הערבות

האם כל חבר בקבוצה חייב לחשוב על הערבות, או שצוות מתוכה יכול לדאוג לערבות בשביל כולם?

בכל עבודה ובכל מבצע גדול שרוצים להצליח בהם, נהוג לחלק את העבודה לצוותים, וכל צוות אחראי על תחום מסויים: תכנון, יצור, פרסום וכו'. כל חבר וחבר חייב לעסוק בתחום אחריותו, אבל לחשוב על ההצלחה הכללית. גם במקרה של הערבות צריך להקים צוות, כמו שאר צוותי המשימה בקבוצה. כשכל אחד חדור כוונה להגיע להצלחה. הצלחה במקרה זה היא להגיע למימוש תנאי הערבות, שכל אחד ירגיש, שהוא עצמו יצָא לחירות מהרצון לקבל שלו, שמימש את "יציאת מצרים", שהיא התנאי לקבלת התורה, לבואו של הכוח העליון הנותן לאדם אפשרות לעבוד עם הכלים דקבלה עצמם.

הרצון להגיע למצב הזה צריך להיות רצון של כל אחד ואחד, אחרת אין לו מה לעשות בחברה כזאת. אלא כל אחד עושה פעולות בחברה, מתוך אופי הנשמה שלו ולפי היכולת שלו, לפי מה שהוא מסוגל, פיסית וגם מחשבתית ועיונית. אבל כוונה צריכה להיות לכולם. אי אפשר שחלק מהחברים יעסוק בכוונה של החברה, והאחרים יעסקו במעשה. בעל הסולם אומר, שהערבות חייבת לחול על כל אחד עד לפרט האחרון, שכל אחד מכריע את כולם לכף זכות או לכף חובה.

אי אפשר להטיל את הנטל הזה על אחרים, כי לכל אחד כלי משלו, שהוא חייב לתקן אותו בתיקון הערבות. כל חבר וחבר אמור לספק לכולם את הערבות שלו מתוך הכלי שלו. ומתוך שכולם נכללים זה מזה, אם אחד יחסר, אז תחסר קבלת חלקו בערבות, ואז כל חבר יהיה בחיסרון. אמנם חברה טובה תעזור במשהו, אבל האדם עצמו ישאר חסר.

והאדם לא צריך לדאוג מתי הוא יתמלא בערבות הזאת, כי הוא לא יודע מתי. אלא פשוט מגיע מצב שהאדם מתנתק מהרצון לקבל שלו. שזה לא מצב שבו הוא מזלזל בחיים, אלא מצב שעוזר לו מהשלב הזה והלאה להתחיל בהשפעה. המצב הזה נקרא "לעבור מחסום". את המחסום לא עוברים בצורה חדה, כמו שנוטים לחשוב, שבא "בום!" ועוברים, למרות שגם כך זה לכאורה קורה, אלא עוד לפני כן מתחיל להתבצע המעבר להשפעה, לרוחניות.

איך לגרום לכך שכולם יחשבו על מטרה אחת?

אין לעניין הזה פתרונות מוכנים לכל רגע ורגע בחיינו. צריך לחפש. זו העבודה שלנו. מה לחפש? יש לחפש ולשאול איזה קשר, איזו צורה, צריכים להיות אצלי בכל רגע, כדי לעורר על עצמי אור מקיף, שיתן לי התרוממות לרוחניות: לקיום חוק הערבות, לאהבת הזולת ולדבקות בבורא.

כל הנתונים נמצאים בנו. יש לנו רצון לקבל על כל הגרוע שיש בו, וכנגדו מאיר אור מקיף במידה מסויימת. והאדם רק צריך להיות ער לפער שבינו לבין האור מקיף שמאיר, ומתוך זה לכוון את עצמו להגיע לתיקון, להגיע למצב שהאור מקיף יפעל בדיוק על הכלים הלא מתוקנים, על הכוונות הלא מתוקנות שלו.

האדם לא צריך לחפש שום דבר, הוא אמור רק לברר כל פעם מצב. אבל לברר את המצב, להיות דרוך אליו, אפשר רק על ידי חברה שנותנת לאדם חשיבות, שמראה לו שהוא חולה, שבפנים יש לו מחלות נוראות, שאם הוא לא יגלה אותן, הוא ימות. ולכן כדאי לו להסתכל פנימה לתוכו ולראות מה שיש.

ובעולם הזה רואים איך אנשים דוחים את ההליכה לרופא, בתקווה שעוד שבוע הכל יעבור. ורק אם חוזרים ומספרים להם עוד ועוד דברים איומים ונוראים שיכולים לקרות להם אם לא ילכו, אז האדם רץ לרופא, למרות שלא מרגיש כאב. וזה מה שאנחנו צריכים. נמצאות בנו כל היוצרות, האור מאיר והכלי מקולקל. אבל החשיבות היא שמחייבת אותנו להתחיל לעסוק בבירור ובתיקון.

מי ישראל ומי אומות העולם?

אם עם ישראל חייב להיות דוגמה וגם מקור כוח כלפי כל העולם, להיות דוגמה לכל העולם לערבות הדדית ולמה שנקרא "אהבת ישראל", ולהשתוקקות לדבקות בבורא, ובנוסף לזה להיות מקור כוח, כצינור ששופך לכל העולם עוצמת ביצוע, שכתוצאה ממנה כל העולם יכנס לערבות, לאהבת הזולת, ולדבקות בבורא, אז ברור שהמימוש של כל התיקונים הללו חייב לעבור קודם על ישראל במלואה, אף אחד לא יחסר, כמו שנאמר במאמר "הערבות", שאפילו אחד שלא נמצא עם כולם, כבר חסר לכלי שלם. ואחר כך יוצאים לתיקון העולם.

בצורה נכונה ייתכן שכך צריך היה להתקיים, לולא החיבור בין גלגלתא עיניים ואח"פ. אם גלגלתא עיניים ואח"פ לא מתוקנים, קודם חייבים לתקן גלגלתא ועיניים, ואחר כך את האח"פ. אבל מתוך שבירת נשמת אדם הראשון, שכל הנשמות היו יחד, חוץ מזה שגלגלתא עיניים ואח"פ נשברו גם כל אחד בתוך עצמו, הם התערבבו. וזאת תוצאה רצויה מהשבירה, שכן בשביל ההתערבבות הזאת התרחשה כל השבירה.

המטרה לא היתה רק לשבור גלגלתא עיניים ואח"פ, כי אז גלגלתא ועיניים היו חוזרים להיות גלגלתא ועיניים בלי להשיג דבר. והאח"פ שגם קודם לא היה ראוי, גם לאחר הבירורים והתיקונים חוזר להיות לא ראוי לקבל. כל התוספת, כל הרווח מהשבירה, הם דווקא בהתערבות ביניהם. לכן היתה שבירה, כדי לגרום להתחברות גלגלתא ועיניים בתוך אח"פ, ואח"פ בתוך גלגלתא ועיניים.

וכאן טמון השיבוש. איך עליהם להגיע למימוש הערבות? אם הם נמצאים יחד זה בתוך זה, אז מתי מתקנים גלגלתא ועיניים שנמצאים בתוך האח"פ, ומתי מתקנים אח"פ שבתוך גלגלתא ועיניים? מספרי הקבלה לומדים, שגלגלתא ועיניים נקיים לגמרי, כלומר שחסרים כל כוונה לקבל אלא רק להשפיע, מתקנים קודם, והם משמשים כזו"ן דאצילות בקטנותו. ואחר כך מתחילים לתקן התכללות גלגלתא ועיניים בתוך האח"פ, שהם כנגד עולמות בי"ע. ולבסוף מתקנים התכללות אח"פ בגלגלתא ועיניים, שהם אח"פ דעליה, ומהם מתברר גם ל"ב האבן, האח"פ האמיתי.

אבל נותרת השאלה, האם צריך להתרכז רק באלה שהיום נקראים "ישראל", כגלגלתא ועיניים, או באלה שנמצאים בתוך אומות העולם, או באומות העולם בתוך ישראל, שאיש לא יודע מי הם ומה הם. לפי מה צריך ללכת, לפי תעודת הזהות? העניין הזה מעלה סימן שאלה גדול. הרי במשך כל ההיסטוריה לא היה הליך כזה, שהלאום היהודי נקבע על פי האם, ולאום של גויים על פי האב. הסיווג הזה חדש יחסית, והלאומיות הזאת רופפת לגמרי. אז לפי מה נחליט מי הם "ישראל" ומי הם "אומות העולם"? איך עלינו להתייחס לכל אחד מהם: לפי מה שנראה לעין או לפי שורש נשמה?

מי שבקי בהיסטוריה, רואה עד כמה הקביעות האלה רופפות וחסרות בסיס מוצק. מי הם בית המלוכה של עם ישראל? נעמי, רות המואביה, מואב? הכל היה הפוך לגמרי. לכן קשה לומר וקשה להכריע, שכן מדובר במערכת רבת מימדים. מדוגמאות של מקובלים שפעלו במשך ההיסטוריה, בעיקר בימי הביניים, לומדים שעניין ההתקרבות, הדבקות בבורא, הוא שווה בכל אחד שמשתוקק אליו. באותה תקופה זה היה אפשרי מפני שהם היו אלו שקבעו מי "ישראל" ומי "אומות העולם" לפי הרוחניות.

אחרי השבירה אין הגבלות, אלא כל מי שמתעורר בו חלק "ישראל" הוא כבר מסוגל, וחייבים ויכולים להתחיל בו את התיקון. כלומר, שחייבים לטפל בכל אלה שיש בהם התרוממות לכיוון הזה.

ברחבי העולם חייבים לעבוד עם כל מי שמתעורר ורוצה, כי לא ידוע לנו איזה תפקיד ממלאת נשמתו. ובתוך ישראל צריך לשים דגש לשינוי היחס: ממתן חשיבות לחיצוניות למתן חשיבות לפנימיות. בסוף "ההקדמה לספר הזוהר" החל מאות ס"ו, קובע בעל הסולם, שהשינוי הזה הוא מה שישנה את כל המציאות. אם בתוך ישראל, מי שמחזיק בחיצוניות התורה, יפנה את תשומת לבו לפנימיות התורה, תשתנה מפת העולם, כי ישתנה החלק הפנימי, ולפיו יסתדרו כל החלקים האחרים.

כלומר, העבודה היא גם עם החלק הפנימי וגם עם החלק החיצוני. וצריך הכנות רבות עד שהמצב ישתנה, ויחלפו הפחד, השנאה ואי ההבנה לגבי מהות חוכמת הקבלה. ההכנות נבנות לאט, כי כל פעם מתגלה שלב חדש, אבל כבר היום ניתן לראות, איך בדרכים שונות הקבלה חודרת פנימה ויש כבר הסכמה. לכן, השינוי יבוא.

קידום הרגשת הערבות

בשום דרך, לא ביגיעה ולא בכסף, אי אפשר לגרום בתוך החברה, להרגשת ביטחון כללית שתקדם את החברה. ההרגשה הכללית הזאת, שנקראת "ערבות", היא לא יותר מהרגשה, שכל אחד בטוח, שלא יחסר לו כלום, כי כולם אוהבים אותו. כמו ילד שבטוח, שההורים שלו יטפלו בו ויתנו לו הכל, לא חשוב אם הוא מתנהג טוב או רע.

ההרגשה הזאת היא עניין פסיכולוגי בלבד, ולא של מימוש בפועל. החברה לא מסוגלת לספק אותה. כי היא באה כתוצאה מהשפעת האור העליון, אבל בתנאי שרוצים שהיא תתרחש. ולזה עלינו לדאוג. צריך לדבר ולעורר ולבדוק ולמדוד, עד כמה כל אחד ואחד מהחברים מתקדם בכך שהשפעת החברה והשפעת הכוח העליון מתעוררים בו יותר ויותר בצורה כזאת, שיחד עם הירידות והעליות הוא בכל זאת מרגיש, שייתכן בו מצב, שהוא לא יחשוב על עצמו ויתפנה לחשוב על האחרים.

האם עיסוק יתר בנושא הערבות עלול לגרום לזולוּת שלו?

דיבורים או מעשים לא יוזילו את ערכה של הערבות, כי היא הנושא שעומד לפנינו, ולא איזו מטרה רחוקה כמו גמר תיקון, בורא, דבקות בו. אלא הערבות היא הניתוק מהרצון לקבל, שנקרא "יציאת מצרים", והיא מה שעומדת לפנינו. זו הפעולה הראשונה, שאם היא תעבור עלינו, אז ניכנס איתה לרוחניות.

וכתוב שלא שרף ולא שליח ולא מלאך, אלא הקב"ה בכבודו ובעצמו מוציא את עם ישראל ממצרים. לכן צריך להתלכד יחד, למצוא בתוכנו כוח "משה", שידבר עם "פרעה" שבנו, לשכנע את עצמנו, ולהרגיש שאנו נמצאים בעבדות ובחושך, ושיפעל עלינו הכוח העליון, שפעולתו נקראת, שהבורא עושה את המאמץ ומוציא את עם ישראל ממצרים, ולאחר מכן מעביר אותם את קריעת ים סוף. זה כל התהליך שעל ידו מגיעים לערבות. אחריו עוברים "ג' ימי פרישה" ומגיעים ל"מעמד הר סיני", למימוש הערבות בצורה מעשית.

מדוע הערבות בקבוצה היא לא מַעבָר לחיצוניות?

בחיצוניות חיים בצורה כזאת, שכל אחד מוכן למסור את עצמו, את שעות העבודה שלו, את המאמצים שלו, את תשומת הלב שלו. אלא שזו צורה חיצונית בלבד. כלומר, במה שעומד לרשותנו מבחינה פיסית, מיצינו את עצמנו עד הסוף. אם כך, מדוע לא קרתה לנו ערבות? מפני שלא מבקשים שהיא תקרה בתוך הכלים שלנו.

אנחנו לא בעלי הבית על הכלים; רק האור בעל הבית על הכלים. האור מתקרב, הכלי עולה. האור מתרחק, הכלי נופל. ולנו חסרה הבנה, שבכל הפעולות שלנו לא נשיג אלא הבנה, הכרה, שכשלעצמן לא יאפשרו לנו להשיג ולהבין שום דבר, והתכלית הרצויה מהפעולות הללו היא להגיע לשבירה, למשבר, להגיע לצעקה "הצילו!" "תעזור לי!". שהכלי מבין, שלא הוא מוציא את עצמו מבית האסירים, אלא הקב"ה בכבודו ובעצמו, כמו שנכתב ביציאת מצרים.

מה ה' רצה להוכיח בסיפור יציאת מצרים? שלא יעזור כלום למשה ואהרון, ורק כשיעברו עשר מכות יבינו, שהפרעה הוא הרע שלהם, וצריך לפנות לבורא. כלומר, לרצות להתנתק מפרעה, ולבקש מהכוח העליון שיעשה זאת. ואם האדם לא מבקש מהכוח העליון, סימן שהמטרה שלו אינה להידבק בבורא. אלא הוא צריך את הערבות, את קבלת התורה, למטרה אחרת.

היחיד בדורו

ובדברים הללו מתבארים היטב מה שעמדנו לעיל (במאמר "מתן תורה" אות ה' ), במה שניתנה התורה ביחוד אל גזע האומה הישראלית, כי זהו ודאי ואין כאן ב' דעות בדבר, אשר דבר תכלית הבריאה מוטל על כל המין האנושי יחד: שחור כלבן וכצהוב בלי שום הבדל מעיקרו, אולם מתוך ירידתו של טבע הבריות עד לדיוטא התחתונה, כמבואר לעיל שהוא ענין האהבה עצמית השולטת שליטה בלי מצרים על כל האנושות, לא היה שום דרך ומבוא לבא במשא ומתן עמהם ולהסביר להם, שיכריעו ויסכימו לקבל על עצמם, אפילו בהבטחה בעלמא, לצאת ממסגרתם הצרה אל העולם הרחב של אהבת הזולת, מלבד האומה הישראלית, אשר מכח שהקדים להם השעבוד להמלכות הפראית של מצרים ארבע מאות שנה ביסורים גדולים ונוראים, ונודע דברי חז"ל שאמרו "מה מלח ממתק את הבשר כן יסורין ממרקין עונותיו של אדם", דהיינו שמביאין אל הגוף הזדככות גדולה, ונוסף על זה, שהזדככות אבותיהם הק' עמדה להם (כנ"ל במאמר "מתן תורה" אות ט"ז) , שזהו העיקר, כמו שמעידים על זה כמה מקראות שבתורה.

ומכח ב' הקדמות אלו נעשו אז מוכשרים לדבר הזה, דע"כ מכנה אותם הכתוב בעת ההיא בלשון יחיד, כמ"ש ויחן שם ישראל נגד ההר, ופירשו חז"ל כאיש אחד בלב אחד, מפני שכל יחיד ויחיד מהאומה סילק את עצמו לגמרי מאהבה עצמית, וכל מגמתו היתה רק להועיל לחבירו, כמו שהוכחנו לעיל (במאמר "מתן תורה" אות ט"ז) במשמעות המצוה של ואהבת לרעך כמוך, עיין שם היטב. ונמצא שנתלכדו יחד כל היחידים שבאומה ונעשו ללב אחד ולאיש אחד, כי רק אז הוכשרו לקבלת התורה כמבואר.

(בעל הסולם, מאמר "הערבות" אות כ"ג)

האנושות כולה הולכת וגְדלה לאט לאט באגו שלה, ברצון לקבל שנוסף לה בהדרגה משך הדורות, וגדל מדור לדור משך אלפי שנים. בכל זאת בימי קדם, בדורות הקודמים, הן בישראל והן באומות העולם, כאשר העביות שם היתה עדיין קלושה, קטנה מאוד, התהליך הזה של "ירידת הדורות" היה בעיצומו מאדם הראשון עד נוח, מנוח והלאה וגם מאברהם.

והמיוחד באברהם, שהוא היחיד בדורו שהתגלתה בו השתוקקות לבורא, למרות שתרח אביו היה כנהוג באותם הזמנים, עובד אלילים, "עובד עבודה זרה". כלומר, תרח חשב שחוץ מהבורא ישנם בעולם כוחות נוספים, שהם כמו הבורא, שאין בורא אחד, אלא כוחות רבים, שכל כוח קיים בפני עצמו. ומפני שנראה לאדם, שהכוחות הללו הם שמנהלים אותו לטוב ולרע, הוא פונה לכל אחד ואחד מהם.

האדם לא רואה שמאחורי כל הכוחות האלה ניצב כוח אחד, שמייחד את כולם, שיש לו מחשבה, שיש לו תוכנית, שיש לו מטרה כלפי האנושות, והכוח האחד משתמש בכל הכוחות הללו כשליחים בלבד. שלכוחות עצמם אין לא תוכנית ולא רצון חופשי ולא יחס מיוחד לאדם, אלא הם כולם מתנהלים על ידי כוח אחד. ההבדל הזה הוא ההבדל המהותי בין אברהם לבין אביו, ש"אביו" זה הגישה שהיתה לפני אברהם.

העדפת הגישה להאמין, להבין, שיש כוח אחד, ולחפש אותו, על פני הגישה לראות את הטבע כאוסף של כוחות רבים, כפי שהיתה לאברהם לפני שהתחיל בחיפוש הכוח האחד, ההבדל המהותי הזה, הוא המאמץ שדורש זיכוך מיוחד בגוף, ברצון לקבל.

את התפיסה הזאת אברהם הקנה לאחרים: לא להסתכל על הכוחות עצמם, אלא להבין שיש אחריהם מחשבה אחת ורצון אחד. אברהם הבין שהכוחות עצמם הם לא טובים ולא רעים, אין בהם לא טוב ולא רע, אלא עומדת אחריהם מחשבה אחת, "טוב ומיטיב לרעים ולטובים", שמביאה את האדם לתכלית.

לכל דבר, לטוב וגם לרע, יש מטרה אחת; והאדם צריך להבין את תוכנית הבורא ולקבל אותה. כלומר, להתייחס אליה בצורה שכלית נכונה, ובהתאם לזה להתפתח בעצמו. הדרישה של הבורא מהאדם היא להשתתף בהתפתחותו מתוך רצון עצמאי. העצמאות של האדם היא דווקא בדבר היחידי הזה, בהתחזקות, בהתפתחות שלו עצמו, או במילים אחרות, לקבל על עצמו את תוכנית הבורא ולממש אותה.

וחוץ מאברהם, איש בדורו לא תפס את הרעיון הזה. לאף אחד לא היתה הכנה נפשית לגלות את תמונת המציאות האמיתית. הגילוי בא לאברהם מתוך זיכוך, מתוך תכונה מיוחדת של הנשמה שלו.

נשמת אברהם היא תוצאה משבירת "אדם הראשון" כמו כל הנשמות, אלא כל הנשמות האלה מתחלקות לחלקים שונים, שכבר מתחילת הקלקול ועד גמר התיקון, הם מתבררים בתהליך טבעי, ומתוך הבירור הזה מתחילות להתבלט נשמות מיוחדות.

הנשמות האלה מרגישות שהעולם בנוי בצורה אחרת מכפי שמרגישות יתר הנשמות שבהן הבירור לא הגיע עדיין למידה מספקת באופן שהן מסוגלות לברר ולהרגיש, שמאחורי תמונת העולם החיצונית, שכביכול מביאה לאדם כוחות נפרדים רבים, ישנה תמונה יותר פנימית, של כוח אחד שמנהיג את כולם.

גם אנחנו ביחס שלנו לחיים נמצאים באותו מצב. אנחנו לא מפענחים את החיים ככוח אחד שפועל עלינו, שיש לו כוונה אחת, שהוא רוצה את טובתנו, אלא המעשים שלו או היחס שלו כלפינו, מופיעים כלפינו בצורות שונות בשל המצב המשתנה שלנו. אבל הוא עצמו "אחד יחיד ומיוחד". המצב הזה הוא כמו ההבדל בין תרח לאברהם או כמו ההבדל בהתייחסות, בנקודת ההסתכלות, בין אלה שרוצים לגלות את תמונת המציאות כאברהם, לעומת העולם כולו, או לעומת מצבם הקודם, שנקרא "בדור הקודם".

וכל העניין הוא, שצריך הכנה מיוחדת בנשמה, כדי להרגיש דרישה לגלות את הטבע, את כל המציאות, כמערכת אחת, ככוח אחד, כמחשבה אחת. לכן את הרעיון הזה יכולה לתפוס רק השכבה הזכה ביותר מקרב הנשמות כולן, שמתבררות מתוך שבירת "אדם הראשון". ורק אחר כך יכולות להצטרף אליה נשמות נוספות.

מדור לדור בכל הנשמות יש רק תוספת רצון לקבל. הנשמות שבאות בדורות הראשונים הן אותן הנשמות שחוזרות ובאות בדורות הבאים, בגלגולים חוזרים. גלגול אחר גלגול, מתגלות רשימות יותר עבות ויותר גדולות; העביות שהולכת וגדלה, ובעקבותיה, היסורים שהנשמות עוברות דווקא בגללה בעולם הזה מכשירים מדור לדור את הנשמות להתחיל לשאול, ובהדרגה להרגיש, שהמציאות לא מאורגנת ככוחות נפרדים, אלא שמאחורי ריבוי הכוחות חייבת להיות תוכנית אחת ומחשבה אחת.

עד היום נראה לאנושות, שישנם כוחות רבים, מטרות רבות, שאין מחשבה אחת, כוח אחד, רצון אחד, מטרה אחת. עד היום אנשים חושבים שהאדם מופעל על ידי דחפים שונים, ומופקדים עליו מפקדים רבים, ויש סיבות רבות למה שקורה. אלא שבדורנו, כמו בדורות הקודמים, יסורים בדרך הרעה ויסורים בדרך הטובה מזככים בהדרגה את העביות.

והאדם, דווקא מתוך זה, שמצד אחד הוא נעשה יותר עבה ומצד שני יותר חוקר ויותר מבין, דווקא מתוך כך הוא רואה שהוא לא מבין ולא מסוגל לחקור. בעקבות זה הוא בא לידי גילוי האמת, שאין לו עצמו שום הבנה במציאות. והגילוי הזה מביא אותו לדרישה לגלות את הבורא, כמו שהיתה לאברהם.

לכן, כאשר אברהם התחיל לחפש את הבורא, הוא היה אחד, ורק מאוחר יותר, כשכבר היה מדובר בתורה וכשקלטו ממנו את הרעיון הזה, נוספו אליו עוד אנשים שהוא צרף בעצמו: בניו, נכדיו והתלמידים שסבבו אותו.

כך, בתוך קבוצתו נוסד חינוך מיוחד לדורות שקמו אחריו. ואז, חברי אותה הקבוצה וצאצאיהם קיבלו עביות שנקראת "גלות מצרים", וגם זכות על ידי היסורים שעברו באותה העביות, יסורים שנבעו מהקושי להישאר בדבקות עם הבורא בארץ מצרים.

היסורים שעוברים הם יסורים נפשיים, מתוך שלא יכולים לייחס את כל הכוחות הטובים והרעים לבורא, אלא יש על האדם שליטות שונות ואחרות, שקשה לייחד אותן לבורא. המצב הזה נקרא "גלות", שבונים לפרעה ערים יפות, "את פיתום ואת רעמסס", ולעצמם "ערי מסכנות". כלומר, נתווספה עביות, ונראה לאדם שהרצון לקבל מביא לו דברים טובים, והרצון להשפיע מביא דברים הפוכים, רעים. והוא לא מסוגל לייחד אותם ולשייך אותם לרצון אחד, לכוח אחד, למחשבה אחת.

הקבוצה הזאת של אברהם הפכה בינתיים לעם, לכמות גדולה של אנשים, שבו סוגים שונים של עביות ונשמות, כמו "משה" ו"אהרון", ומאוחר יותר, "כוהנים" ו"לוויים", ואפילו "ערב רב" שהתערבב בהם, שהן אותן המחשבות בתוך האדם, שלא לגמרי מסכימות שיש "הוא ושמו אחד". ומריבוי הצרות והמכות שהרצון לקבל עובר, מ"עשר המכות" שמקבל פרעה, כל אחד ואחד הרגיש שהוא יכול לצאת משליטת פרעה, רק עם הנקודה הקטנה שנשארת בו, הנקראת "משה".

ואז כולם משתדלים לצאת, לברוח מכוח פרעה, שמביא לאדם אמונה, הסתכלות על העולם, שכביכול פועלים בעולם כוחות רבים, שלכל כוח ולכל רצון מטרות שונות. כך האדם מתחיל לחשוב בזמן שהעביות שלו מתגברת. עד שאחרי יסורים הוא מקבל יכולת, הזדמנות, לברוח מהמחשבות האלה של "פרעה", של "העם המצרי" שבו. ואז הוא מגיע למצב שהוא יכול ללקט את כל הכוחות הללו לכוח אחד שנקרא "משה", ולייחד אותו לבורא; להדביק אותו לרעיון של "אין עוד מלבדו" ו"הוא ושמו אחד".

אבל הכוח הזה שמייחדים לבורא הוא לא אותו כוח שהיה לאברהם בדרגה הקודמת של עביות דשורש. הכוח של "משה" הוא בעביות אחרת, יותר גדולה, והוא אינו אחד. אחריו יש עביות נוספת שאינה זכה כמוהו וודאי לא כמו "אברהם", שהעביות שלו נמצאת בדבקות עם הבורא מתוך הטבע. אלא עכשיו זו עביות שנקראת "עם ישראל", כלומר יש פה לא אחד אלא הרבה. מדוע הם "הרבה"? כי בכל זאת נותרו בתוכם רצונות ומחשבות של מצרִים, של רצון לקבל, שגם אותם אפשר לשייך לדבקות בבורא, אבל לשם זה צריך תיקונים. ורק אז הם יהיו דבוקים לאותו רעיון, לאותו כוח אחד של "אין עוד מלבדו", כמו אברהם לעומת תרח.

התיקון של "עם ישראל", השייך כבר לרצון לקבל שבאדם ולא לרצונות השפעה כמו "אברהם" או "משה", שהם רצונות בעביות שורש וא', הוא תיקון על רצונות בעביות ב' (או בקיצור "ב' דעביות"), רצונות שהתפתחו מהרצון לקבל, שאז צריך לתת לרצון לקבל תיקון מקדים, לפני שהוא יהיה ראוי להידבק בבורא: למלא אותו באור מסויים, שיביא לו רוגע, שיפסיק לחשוב על עצמו, ויהיה ראוי לעשות צמצום על הרצונות שלו ולהתרומם מעליהם.

התיקון שמקבלים על הרצון לקבל כדי שיוכל לצמצם את עצמו, שאז הוא ייקרא "עם ישראל לפני מעמד הר סיני", תיקון זה נקרא "ערבות", שבה האדם מקבל הרגשה שלא יחסר לו מאומה, שהוא יכול לעזוב את הדאגה לעצמו, ולהתמסר לדבקות בבורא, להתחיל לחשוב איך להשפיע לבורא. כאשר הרצון לקבל בעביות של "עם ישראל" מקבל את התיקון הזה, הרי זה שהוא "מוכן לקבלת התורה". מדוע? כי הוא "איש אחד בלב אחד", מה שלא היה קודם לכן.

קודם לכן הוא היה "עם", שקיבל הרבה עביות, לעומת "אברהם", "עם" שהתפתח מאברהם, יצחק ויעקב. ועכשיו כנגד העביות שהתפתחה בו כמו אותה עביות שהתפתחה בבני אברהם בגלות מצרים, וכנגדה קיבלו תיקון של "ערבות", שלא יחסר כלום לרצון לקבל כך הוא יכול לעשות על עצמו צמצום, לא לחשוב על עצמו, לא לפנות לעצמו, אלא להתנתק לגמרי מכל מה שיש בו ויהיה בו, כאילו זה לא קיים, ואז הוא יכול לקבל כוח להתעסק בעל מנת להשפיע, עם כל הרצונות שנמצאים בצמצום.

והאופן שבו ניתן לשתף את כל הרצונות של "העם" לא רק להגיע לערבות ולצמצום על רצונות אלה, אלא גם להשתמש בהם בלקבל על מנת להשפיע, כי כבר ישנה העביות הדרושה לכך אופן זה נקרא "שיטת הקבלה". ותיקון הרצון הזה בא על ידי האור, על ידי התורה. התיקונים של הרצונות נקראים "קיום מצוות"; תיקון כל רצון ורצון נקרא "קיום מצווה".

בנשמת האדם ישנם רמ"ח רצונות בכלים דהשפעה ושס"ה רצונות בכלים דקבלה. סך הכל תרי"ג רצונות, שיחד עם שבעה רצונות נוספים הם תר"ך רצונות, הנקראים "תרי"ג מצוות ועוד שבע". והאדם צריך לבצע תר"ך מצוות כדי להגיע לדבקות השלמה בבורא. כלומר, להרגיש ולהבין ולהשיג שיש כוח אחד, שפועל במציאות במטרה להיטיב לנבראיו.

ונברא שמתקן את כל הרצונות שלו בצורה כזאת, נמצא בדבקות עם הכוח הזה, ומבצע אותה פעולה כמו הכוח "אחד יחיד ומיוחד", באותה מחשבה. אז הוא מגיע למחשבת הבריאה להיטיב לנבראיו. כלומר, לא רק חוזר על פעולות הבורא, בדומה לפעולותיו, אלא אחרי "ממעשיך הכרנוך" מגיע למחשבת הבריאה. אחרי שמכיר את כל מעשיו של הבורא, עולה לדרגת החשיבה של הבורא, של הכוח היחיד, שגילה אברהם. אלא שהגילוי שלו לעומת הגילוי שגילה אברהם אחרי תרח, הוא בעביות גדולה בהרבה, כלומר, במדרגה גבוהה הרבה יותר.

ומכאן רואים, שלאברהם לא היה צורך לעבוד בערבות. הרצון לקבל לא היה גדול, ולא נמצא שצריך לעבוד עליו, לצמצם אותו, ואחר כך רק לעבוד עם כלים דהשפעה, אלא היה זך מלכתחילה. לכן, כשנעשה "עם ישראל", כלומר גדלה העביות, הרצון לקבל נעשה זקוק לערבות, ולאחריה לכוח התורה, לאור עליון מיוחד, שיתקן אותו במחשבה בעל מנת להשפיע.

ואותם הרצונות שעוד לא תוקנו, ומתגלים מתוך שבירת הנשמות של "אדם הראשון", צריכים תיקונים מיוחדים. אותם אברהם, יצחק ויעקב שמתוקנים מתוך זיכוך, אותו העם שהתערב עם המצרים, עובר ארבע גלויות. כל פעם הוא מתערב ברצון יותר ויותר עבה. אברהם, הכוח הזך, שיכול להידבק בבורא ללא עבודה מוקדמת, צריך להיכנס לארבע גלויות, להתערב עם עביות א', ב', ג', ד' ולצאת מכל גלות וגלות ולאחריה לתקן את העביות שספג בגלות.

אחרי שעם ישראל יצא ממצרים הוא נעשה כוח אחד, שמיתקן כאחד. קודם הכוח הזה מיתקן כשבאים לדרגת "ארץ ישראל" לתיקון "בינה", אחרי "ארבעים שנה" במדבר וקבלת התורה. ואח"כ מיתקן בדרגה הנקראת "בית המקדש הראשון".

אחרי דרגת "בית המקדש הראשון" צריכים להתערבב עם דרגת עביות גדולה יותר, שמתגברת בהם ובאומות העולם. כל אחד מישראל מרגיש בתוכו תוספת עביות ויוצא למצב שנקרא "גלות פנימית", משום שהוא לא יכול יותר להישאר בדרגת הדבקות בבורא שהשיג, ויורד ממנה. מתגברים בו רצונות חדשים, כלומר הוא נכנס לקשר עם אומות העולם שבו. מההיסטוריה אפשר לראות שכך קרה לא רק בין נשמות אלא כך קרה גם בחיצוניות בגופים שבעולם הזה, מצב שהביא לחורבן.

מהו חורבן? שמתנתקים במחשבה, בהסתכלות על החיים, ממערך חיים שבו דבוקים רק בכוח אחד, במחשבה אחת, ומתחילים ליפול לרצונות רבים ואחרים. כמו שהיה קורה לאברהם, לוּ הוא היה נופל חזרה להסתכלות של תרח, אך לא קרה לו, מתוך זיכוכו. במצב כזה מתרחשת שבירה, חורבן בית המקדש הראשון, ויציאה לגלות. כלומר, מפסיקים לחשוב על "אין עוד מלבדו" ועל "אחד יחיד ומיוחד", ונראה להם, לישראל אשר בגלות, שיש פיזור של כוחות בטבע; שנמצאים בשליטת כוחות טבע ורצונות רבים. נראה להם שבתוך כל אחד ואחד שולטים רצונות שונים ולא הבורא, ובהתאם לכך גם בחיצוניות שולטים עמים אחרים, ולא יחודיותו של עם ישראל.

אבל מכות הגלות מתקנות את העם, גורמות לו להבין שהכוחות והרצונות לא מפוזרים. כלומר, לאחר שכל מחשבה ומחשבה זרה מקבלת מכה, מתחיל באדם בירור נכון של המחשבות, שכנראה לכל המקרים יש סיבה אחת. שיש סיבתיות, ואין כאן יד המקרה. מתוך המאורעות המרים של הגלות, האדם חוזר לבירור ולסיכום נכון, וזוכה לגלות את הכוח היחיד שפועל, "אלופו של עולם", שזה עניין הגאולה. כל ההבדל בין "גלות" ל"גאולה" הוא באות א', שמגלה את הבורא, "האלוף" של עולם.

וכך האדם עובר ארבע גלויות, וכל פעם מתקן את תוספת הרצון לקבל שיש בו. אחרי הגלות האחרונה, כולנו נמצאים באותו מצב. לכן גם היום, כמו בכל השלבים הקודמים של התיקונים שעברה נשמת אדם הראשון, פועלת אותה שיטה, לפיה מתגלה כוח אברהם לעומת אותם הכוחות שיכולים להיתקן אבל עדיין אינם מתוקנים, ונקראים "עם ישראל"; כמו שהיה בגלות הראשונה במצרים ובגאולה ממנה.

אלא שהיום, כך לפי דברי רבי אלעזר בן רבי שמעון, הבירור נמשך עד שבהדרגה מתגלים הרצונות של עם ישראל בכל אומות העולם, אבל רק אחרי שעם ישראל הבדיל מהם את עצמו. כלומר שקודם כל צריך להבדיל מכל יתר הרצונות והמחשבות, אותם הרצונות והמחשבות שניתן לייחד אותם ל"אחד יחיד ומיוחד", ל"אין עוד מלבדו". ואז לנשמות שיכולות לבודד את המחשבות על היחוד, לתת תיקון שנקרא "ערבות" ולהתחיל לעבוד ממש על תיקון המחשבות, להדביק אותן לרעיון, שרק כוח אחד פועל במציאות ולא כוחות רבים.

וכל יתר המחשבות, שלא יכולות להשתתף בינתיים ביחוד הזה, שנקראות "אומות העולם", יש לעשות עליהן צמצום מוחלט, ולא להשתמש בהן.

וגם בחיצוניות, עד כמה שהדבר נראה חסר הגיון, ככל שעם ישראל יבודד את עצמו מכל יתר העמים, כן יטב לו. בחיים, גם בפוליטיקה, בכל דבר. לפי ההגיון הכללי אי אפשר להתקיים ולחיות ללא תמיכה זה בזה, אבל במקרה של עם ישראל המצב הוא הפוך. ההתערבבות עם האחרים גורמת לנו לקבל את נקודת ההסתכלות של אומות העולם, את דרגת העביות שלהם, את הנימוס הנהוג בהם, וכתוצאה מכך חל עיכוב בתיקון. ההתערבבות מושכת את בחינות ישראל לבחינות של אומות העולם.

והתיקון לכך הוא רק לברוח, כמו מגלות מצרים; להיבדל רק עם מחשבות שהן לכיוון של התקרבות והתייחדות עם הבורא. והשיטה תמיד אותה שיטה: רק מחשבות ורצונות שיכולים להיות דבוקים עם הרעיון של "אין עוד מלבדו", של "אחד יחיד ומיוחד", של "טוב ומיטיב לרעים ולטובים". כלומר, גם לרצונות הטובים ואפילו לרצונות הרעים, אם טוב או רע, תמיד הוא מיטיב להם, בכל רגע ובכל מצב, בלי קשר מה הרצונות הללו מרגישים בקיום שהם מקבלים מהבורא.

לכן קודם צריך לבדל את כל הרצונות שאתם אפשר להידבק. וזו הסיבה שתיקונים עושים קודם כל המקובלים, ורק אחר כך מצטרפים אליהם רצונות נוספים הנקראים "עם ישראל", ואליהם מצטרפים רצונות של "אומות העולם". כך זה מתרחש בכל אדם, כך יתרחש בכלל האומה הישראלית ובכלל העולם, בכל האומות.

אפילו אדם שרק מתקדם בתהליך התיקון, יכול כבר לזהות בתוכו כוחות אלה ולאפיין אותם כ"משה", כ"עם", כ"גויים", כ"אומות העולם" ועוד, ובהחלט יכול להבדיל ביניהם. למשל, עוד לפני שאדם יוצא לגילוי של ממש, הוא פתאום יכול לזהות בתוכו מגמה או רצון שהוא מכנה אותם "אברהם". "אברהם" הוא השכבה העליונה ביותר מכל הנשמות, אותו רצון לקבל, הזך ביותר, שמוכן להידבק בבורא, רק בתנאי שיהיה מנותק מכל יתר הרצונות. אברהם היה מנותק מכל הרצונות האחרים, מפני שעוד לא היו מגולים אז יתר הרצונות היותר עבים.

תמונת ההיסטוריה הפנימית

כל הדמויות האלה מתגלות כתוצאה מעבודת האדם כדי לתקן את עצמו, לקרב את עצמו לבורא, לכוח היחיד, מתוך שרוצה וחייב לייחד בכל רגע את כל מה שקורה לו את כל הבלבולים, כל הכוחות, כל המקרים לספָק אחד, למקור אחד, לסיבה אחת, למחשבה אחת, למטרה אחת. אם הוא משתדל לייחד את הכל, לא חשוב אם מצליח או לא, הוא מגלה בתוכו שזה כך, ושכל ה"אדם הראשון", "נוח", "תרח", "אברהם", "משה" וכו', הם לא "היסטוריה" אלא מאזן של כוחות שנמצאים בו.

בעצם האדם רואה שהוא כלול מהם. וכשהוא מתחיל לקרוא את כל המציאות מתוך הנשמה שלו, מתגלה לו שהמבנה של הנשמה הפרטית והמבנה של הנשמה הכללית, הוא אותו מבנה, המבנה היחיד שקיים, ומעליו יש רק כוח אחד. הבהירות הזאת מתגלה לאדם עוד לפני המחסום. לכן כדאי לחפש את התמונה הזאת בפנים, בתוכנו, ובכלל המציאות בחוץ. וזה בעצם מה שגילה אברהם. אלא שאצלו, הנקודה שממנה גילה את כל המציאות, היתה נקודה זכה מאוד.

האדם יכול להאמין לעצמו שהוא קורא נכון, ויכול למסור את עצמו למחשבות שלו, להחלטות שלו, להאמין לחלק של המחשבות שלו, שאותן הוא מכנה "עובדות" או "ספקות" או "שקרים", שהם כל הזמן משתנים בו, בתנאי שעושה בתוכו בירור של אמת ושקר לעומת מר ומתוק.

והבירור הראשון לפי אמת ושקר ולא לפי מר ומתוק, הוא צמצום הרצונות של האדם, לאחר שהוא מקבל את כוח "הערבות". לפני כן הוא לא יכול להאמין לעצמו בשום דבר. לפני כן כל החלטה שיקבל, כל קריאת מצב, יהיו שגויות.

לכן האדם צריך ללכת לפי דעת החברה. עליו להבין שאין לו שכל, שהוא עצמו טועה במאת האחוזים, ועליו לקבל את דעת החברה, מה שנקרא ללכת למעלה מדעתו, דעת אותה החברה שהוא עצמו קבע, כי הוא הולך לפי מה שיקבל ממנה.

אבל לפני כן עליו להבין, שאם רצונו לצאת מהמצב הגשמי שלו, שבו הוא מופעל בצורה מוחלטת, הוא יוכל לצאת ממנו לכיוון התפתחות מסויים, רק אם יקבל הכוונה חיצונית. כי היא הדבר היחיד שיכול לכוון אותו לכיוון המסויים שיבחר. והבחירה בהכוונה הזאת היא הבחירה החופשית שלו.

ואם האדם בוחר חברה, שנותנת לו את הכיוון שלה, ומקבל מהחברה את הדעות, הכוונות, ההחלטות, ההסתכלות על החיים, וכל מה שצריך לקבל מהחברה, ומוסר את עצמו לחברה, נקרא הדבר שהוא הולך למעלה מדעתו, לפי האופן שהחברה מכתיבה לו. ובצורה כזאת הוא מנצח בחייו את כל יתר הכוחות, שסתם מבלבלים אותו, מתוך כוונה שיעשה את הבירור הזה.

לכן אין לאדם שום פעולה לפעול חוץ מבחירת החברה. לפי מה הוא בוחר אותה? לפי ההרגשה של הנשמה שלו, שהאנשים האלה שייכים לאותו רעיון, שהוא רוצה להתקדם אליו. אף אחד לא יכול להגיד לו מה לבחור, אלא הוא מבפנים, מתוך היסורים שלו, מתוך הניסיון שלו בחיים, אפילו יהיה צעיר ונטול ניסיון, מרגיש שהוא רוצה בהתפתחות הזאת. ההרגשה הזאת היא יד הבורא שמכוונת אותו.

ההרגשה בזמן הבחירה

ההרגשה הזאת בנשמה היא לא "מר" או "מתוק", אלא "אמת" או "שקר", שהאדם לא מסוגל לבחור אחרת. ואם האדם מתחזק בדרך הזאת, במחשבות אלה של בירור "אמת או שקר", ורוצה להתפתח בכיוון הזה, הוא מוצא חברה. כלומר, הבורא מוצא לו חברה ומכניס אותו אליה. ועל האדם רק להשתדל למסור את עצמו לחברה, שתיתן לו את כל הדעות, את כל המחשבות, ואת כל הרצונות להתקדם לכיוון הנכון.

אם האדם מוכן לקבל את כל אלה מהחברה, הנכונות שלו, הנכונות הזאת בלבד, היא הבחירה שלו; להציב את עצמו כלפי החברה כך, שתשפיע לו כיוון להתקדמות, שבגללו הוא בחר בחברה ונמצא בה, ולא שיתפזר לדברים האחרים. וגם אם עליו לעשות מעשים שונים כדי להיות בחברה, כדי לקנות אותם, כדברי הכתוב: "קנה לך חבר".

אבל כל מה שהוא עושה, הוא עושה רק כדי לקבל מהחברה הכוונה לכיוון הרצוי, שמלכתחילה נמצא בחברה הזאת. זאת הבחירה שלו, ואז הוא מתקדם. ההתקדמות שלו היא למעלה מהדעת, כי מטבע דעתו הוא לא רוצה בה. ודרך החברה הוא מוצא כוחות להתקדם. ואילו היה לבד, לא היה מוצא בתוך עצמו אף כוח להתקדם שהוא "למעלה מהדעת". כל דעה שהיה בוחר, היתה דעתו, ולא למעלה מדעתו.

מהו הקול הפנימי יד הבורא שבתוך האדם שמכוונת אותו?

מקור המחשבות הנכונות באדם, נציג הבורא בתוך האדם, נקרא "נקודה שבלב" או "חלק אלוקי ממעל": כוח אלוקי ממעל, ניצוץ שנפל לתוך הכלי כתוצאה משבירת הנשמה. הנשמה לפני שבירתה היתה רצון לקבל, עם מסך ואור שממלא אותו: אורות, ניצוצים וכלים בצורתם המתוקנת. ולאחר שנשברו, התערבבו כולם: אורות עלו למעלה, למקור שנמצאת בו הנשמה, וכלים וניצוצים נפלו למטה. והאדם אמור לברר את הניצוץ שבו.

לאחר שהניצוץ מתחיל לפעול באדם ולהראות את עצמו, האדם אמור להמשיך אתו הלאה, לקחת את "הנר" הקטן הזה לתוך החלל החשוך, הגדול והריק, של הרצון לקבל, ועם ה"נר" הזה להתחיל לבדוק את עצמו: מי הוא ומה הוא, ורק עם ה"נר" הזה, רק עם הניצוץ שבו.

וכך בהדרגה הוא מוצא בעזרת הנר איך להסתדר בתוך כל הרצונות שלו, תר"ך הרצונות השבורים, שהם החלל החשוך של הנשמה, עד כדי כך שיכול לצרף אותם אל הנר כמו שמן, ומדליק מכל הנשמה שלהבת אש, ואז נקרא "חשכה כאורה יאיר". העביות שמצטרפת לניצוץ הזה נעשית שלהבת אש, מפני שהופכים את העביות לזכות, לעל מנת להשפיע, לאותו טבע כמו של האור, כמו בדוגמה של הרב"ש על "הפתילה, השמן והאור".

איך האדם יכול לגרום לעצמו לקבל את דעת החברה?

השאלה איך האדם יכול בכל מה שיש לו הכנות, כוחות, תכונות לקבל על עצמו כל רגע ורגע את כל הרעיון, הכיוון, שהחברה מייצגת לו, בהתאם להתפתחותו ולהימצאותו בתוך החברה, היא השאלה הקשה ביותר. וכאן ממתינה העבודה.

אין שום מרשם, וגם לא כפתור הפעלה מיוחד, שלוחצים עליו וההתאמה מתרחשת מאליה. אלא כל רגע ורגע צריך לעבוד על זה. לחפש כוח להישמע לחברה, למסור את עצמו לחברה, ולקבל ממנה מה שהיא נותנת. האדם צריך להכניע את עצמו, לחייב את עצמו, וזה נקרא "קנה לך חבר".

אבל "חבר" בא מהמילה חיבור, שווה. וחברה היא לא רק חבר. חברה היא גם "רב", היא מכתיבה מה לעשות, ויש לקבל את דעתה מעל הדעת הפרטית. בכל המאמרים שלו על החברה, רב"ש מייעץ עצות, איך להכניע את הדעת של האדם ולקבל מהחברה את הרעיון הזה.

מה הסיכוי של האדם להצליח להכניע את עצמו כלפי החברה?

לאדם עצמו אין סיכוי לעמוד בדרישה הזאת, אבל לשם כך נתנו לו אמצעים. אין לו כוח להכניע את הרצון לקבל שלו כלפי החברה, גם לא כלפי הבורא, אלא שכלפי הבורא הדבר נסתר ממנו, והוא יכול להשלות את עצמו, או להתבלבל ולחשוב, שהוא צדיק ומצליח. וכלפי החברה ברור לו יותר איפה הוא באמת.

אבל מי שרואה שהוא לא מסוגל להכניע את עצמו, ויש לו על כך שאלה, הוא לפחות כבר רואה, שהוא לא מסוגל לכך. האדם בתוך עצמו לא מוצא כוחות ולא נכונות להכניע את עצמו. הוא רק מבין בעלמא, שכנראה חייבים לעשות את החיבור הזה, שהמקובלים כותבים עליו, ואם הוא לא יקבל אותו על עצמו, הוא לא יתקדם. הוא גם מקבל "חן דקדושה", הארה ממעל שגורמת לו להיות מוכן לבצע את השינוי הזה ולעזוב את עצמו, כי נמאס לו. אבל למרות זאת, חוץ מהחלטה בעלמא, אין לו כוחות.

ואז האדם נמצא כמו עם ישראל לפני מעמד הר סיני, שאם לא יעשה "כאיש אחד בלב אחד", שפירושו, למסור את עצמו לקבוצה, ולהתחבר עם הקבוצה מתוך הכנעה, הוא ירגיש מת, ועל זה נאמר "ואם לאו שם תהא קבורתכם". וחוץ מההסכמה ההדדית הזאת לא צריך כלום. כי כאשר אומרים "נעשה ונשמע", כלומר, מסכימים שהמצב הזה יתקיים, הוא מתקיים.

וגם לא צריך לבצע, אלא רק להיות מוכנים שיתבצע עלינו. הנחיצות הזאת היא כבר מעמד לקבלת הכוח העליון, שיבוא ויבצע את הפעולה. ואז מלמעלה, מהבורא, בא כוח, וידוע שהוא בא מהבורא. ואם מתפתחים נכון, מרגישים שרוצים להתייחד עמו, ובלעדיו לא מסוגלים. כלומר, נכנס גורם שלישי שהוא הבורא. ואז זה לא רק אני עם החברה, אלא הבורא חייב להיות בקשר בין החברים, גם כמטרה וגם כמבצע. וזה הסימן להתפתחות נכונה: ברצון להתייחד עם החברה יוצרים כלי, שבתוכו ישכון הבורא.

ההבחנה שחסרה לנו היא נחיצות בבורא: נכונות להתייחד עם החברה, למסור את עצמי לחברה, לשם ה', כדי שהבורא ישרה בתוך החיבור הזה. ההבחנה הזו חסרה, משום שהבורא נסתר. אבל עוד מעט, מתוך היסורים, מתוך הנחיצות, יתגלה שהוא חייב להיות נוכח. כאשר יתחברו יחד שלושת הגורמים, אני, הקבוצה והבורא, יתרחש הגילוי. ואם הוא מתגלה בחבר אחד, הוא חייב להתגלות בהדרגה בכל החברים.

האם הדרישה לנוכחות הבורא חייבת להיות מבוררת כבר עכשיו?

נוכחות הבורא לא צריכה ולא יכולה להיות גלויה, היא מתגלה רק במידת השתוות הצורה. אבל חייבת להיות דרישה לנוכחות הבורא, ככוח שנותן ערבות בתוך הקבוצה. בקבוצה חייבת להיות הרגשת נחיצות בנוכחות הבורא כערב, כשותף, כספק שנותן כוחות ותמיכה וכמבצע, אם וכאשר הקבוצה תחליט נכון.

הקבוצה היא כמו ילדים לאותו אב, שמתכנסים יחד ומטכסים עצה, מה מכל הרצונות שלהם אבא יסכים למלא. מהי הבקשה, הפניה הנכונה, שאבא מיד ימלא. אם הם רוצים גלידה, ואבא רוצה שיאכלו אגוזים, אז עד שלא ימצאו את הרצון לאגוזים, אבא לא יתחשב בפניה שלהם, ולא ימלא אותה.

בצורה פשטנית זו, מתאר בעל הסולם את היחסים של הקבוצה עם הבורא. מפני שהבורא לא מגולה, החברים שגלויים איש לרעהו, יכולים, בעבודה משותפת ביניהם, ללבן את השאלה מה הבורא רוצה מהם. על ידי המאורעות שעוברים עליהם, הם יכולים לברר מהו הרצון של העליון, מהי דבקות, מהו היחס הנכון לעל מנת להשפיע, אני אליו והוא אלי, ועוד.

רק עם חברה אפשר לבדוק ולברר את מכלול היחסים האלה, כי זו מערכת גלויה שנמצאת כל הזמן בשינויים, שאפשר לעבוד אתה ולנסות עליה הכל כמו במעבדה. ועם הבורא אי אפשר להתנסות, מפני שהוא לא מגולה. לכן העבודה בקבוצה דומה לדוגמה הזאת של ילדים כלפי אביהם: אם הילדים בונים ביניהם יחס נכון, ומוצאים מהי הבקשה הנכונה, בהתאם למה שאביהם הכין להם, הם מיד מגלים מהו הרצון שלו, ומגלים את המילוי ממנו.

מתי מגלים מהו הרצון של הבורא? כאשר כל אחד מבטל את עצמו ונעשה כלי משותף. אם הכלי משותף, לא יכול להיות בו רצון אחר, אלא רק לגרום נחת רוח לבורא, כי רצון הכלי המשותף ורצון להשפיע טוב לבורא הם היינו הך. אם נאספים בקבוצה, כל אחד עם האגו שלו, אז כל אחד מתחיל להיאבק עם כולם על האגו שלו. אבל בהדרגה, על ידי האור המקיף ועל ידי אמצעים שמופעלים בתוך הקבוצה, האדם מתחיל לגלות שכדאי לוותר על האגו, להתחבר עם כולם, ולקבל את מה שהחברה מכתיבה גדלות הבורא.

אם כולם יחד מתחילים להתבטל כלפי רעיון מסויים, גם אם לא יודעים מהו בדיוק, אלא רק מחליטים להתבטל כלפיו, אז בתוך הצטברות הביטולים הללו, מתחיל להתגלות ביטול אחד של כולם כלפי הבורא. אחרת אין חיבור. חיבור בין חברי הקבוצה, על מנת להשפיע, למעלה מהדעת, הוא לא חיבור נפרד של כל חבר כלפי הבורא או כלפי חבר אחר, אלא בהליכה נכונה מתחיל להתגלות שהרצון הכללי של כולם הוא כלפי הבורא.

נחיצות לבורא מרגישים בהתפתחות נכונה. בהתפתחות לא נכונה אמנם מתחברים יחד ומסוגלים להתבטל איש כלפי רעהו, אבל החברה היא כמו בסדום: לא חברה כלפי הבורא אלא לטובת החברים עצמם, למען החברה עצמה, מין חזון מופשט שגורם להרס, כפי שקרה ברוסיה ובקיבוצים בארץ. בהתפתחות נכונה חייב להתברר לחברים, שהם לא מסוגלים לבנות חברה, אם כוח הבורא לא נוכח בה מלכתחילה כערב, כדבק בין החברים. רק אז יש ביטחון שמתקדמים נכון.

האם הערבות נותנת לאדם כוח לבטל את עצמו?

הערבות היא הכוח שנותן אפשרות להתבטל, להכניע את הרצון לקבל של האדם, ולקבל את דעת החברה.

איך מקבלים את כוח הערבות?

לאדם עצמו, בתוכו, או לקבוצה עצמה, אין שום אפשרות לקבל את הכוח שנקרא "ערבות". רק במאמץ משותף אפשר להגיע לכוח הערבות. מתוך ההשתוקקות אליו מזמינים מלמעלה אור מקיף. מאיפה מזמינים אותו? מאותו מצב שבו כולנו נמצאים ביחוד איש עם רעהו, בגמר תיקון, במצב הא' או במצב הג'.

רק על ידי האור מתחילים להתרומם. ליחיד או לחברה אין הכוח הזה. לכן אומרים שצריך נכונות. אם יש נכונות לערבות, אז משם מאיר האור מקיף.

מי נותן את הערבות?

הבורא נותן את הערבות. והיא כל ההבדל בין חברה שמתקדמת לתיקון לבין חברה כמו שהיתה בסדום.

ולפיכך מתוך ההכרח האמור, ניתנה התורה ביחוד לאומה הישראלית גזע אברהם יצחק ויעקב בלבדה, כי לא היה מקום אפילו להעלות על הדעת ששום זר ישתתף עמה. אמנם בגלל זה, נתקנה ונעשתה האומה הישראלית כמין מעבר, שעל ידיהם יזרמו ניצוצי ההזדככות לכל המין האנושי שבעולם כולו, באופן שניצוצי ההזדככות הללו הולכים ומתרבים יום יום כדמיון הנותן לאוצר, עד שיתמלאו לשיעור הנרצה, דהיינו עד שיתפתחו ויבואו לידי כך, שיוכלו להבין את הנועם ואת השלוה השרויים בגרעין של אהבת זולתו. כי אז יבינו להכריע את כף הזכות ויכניסו את עצמם תחת עולו ית', וכף החובה יתבער מן הארץ.

(בעל הסולם, מאמר "הערבות" אות כ"ד)

כל סוגי הנשמות כלולים בקומת "אדם הראשון", אך סוג אחד הוא שונה, זך מכולם. ומתוך זכותו של סוג הנשמות הזה, נפל בחלקו תפקיד מיוחד, להיות הראשון בקליטת התיקון הזה, בקליטת הרעיון של "ואהבת לרעך כמוך", של אהבה הדדית, של ערבות הדדית, שהיא התיקון, התנאי, שהבורא, האור העליון, ישרה בתוך הכלי, לפי חוק השתוות הצורה. שאז כל חלקי הכלי מקבלים מהבורא זה כנגד זה, זה עם זה, כולם משפיעים כלפי הבורא.

כלומר, הערבות תכליתה להיות בכוונה להגיע לדבקות, להשתוות הצורה לבורא. התכלית שלה להביא לכך, שכל הקשר בין הכלים יהיה על מנת להשפיע לבורא, בהתאמה עם האור העליון. ולפי מידת ההתאמה הזאת שורה הבורא בתוך הכלי המשותף.

לאחר השבירה, בכלי הכללי שעבר שבירה, כלי דאדם הראשון, יש חלקים רבים, שההבדל ביניהם הוא בעביות, בגודל השבירה של כל אחד ואחד. וכפועל יוצא, השכבה הזכה ביותר של הכלים השבורים עוברת את תיקונה קודם לתיקונם של הכלים העבים, הגסים יותר.

לכן נכתב במאמר "הערבות", שיש "זְכות אבות", זַכות בתוך הכלים. לכלים האלה אין צורך בתיקונים מיוחדים וגדולים, להיפך, מפני שהכלי קטן וזך יחסית, הוא דורש את התיקון הקטן ביותר לעומת יתר הכלים. לכן כל הזך ניתקן תחילה, כמו שקרה עם אברהם.

לאחר שאותם הכלים מתקנים את עצמם, הם עוברים תהליך של תיקון התכללותם בבחינות א', ב', ג', ד'. לכן קיימות ארבע גלויות, כשלמושג "גלויות" כפל משמעות: "גלות" וגם "התגלות": התגלות העביות שבתוך הכלי. כמו ש"זְכות אבות" באה מהמילה זך, זַכּות הכלים.

מהי אפוא "גלות מצרים"? נדמה שהגלות מתחילה בכניסה למצרים ובעירבוב אתם, אבל לאמיתו של דבר הגלות מתגלה באותו הכלי ממש של "אברהם". בצורה רוחנית מתגלה בכלי שכבה יותר תחתונה, יותר עבה, שהיא תוצאה מהשבירה, מההתכללות הקודמת. כלומר היא נמצאה כבר בתוך הכלי ורק עכשיו היא מתגלה. וההתגלות הזאת נקראת "גלות מצרים", על שם התגלות העביות.

כך קורה בכל דרגות העביות א', ב', ג', ד', של אותו הכלי הנקרא "אברהם", הכלי הזך, כאשר הוא נכלל מכל יתר הכלים. אחרי שהכלי הזה ניתקן כולו, בכל הגלויות, בהתגלות כל השכבות הללו של "גלות מצרים", "עבדות מצרים", "קבלת התורה", "שבירת בית המקדש הראשון", "תיקון בית המקדש השני"; ושוב שבירתו והיציאה לגלות האחרונה בת ימינו בא התיקון האחרון שלנו, של אותו שורש "אברהם יצחק יעקב", אך בהתכללות בעביות הגדולה ביותר.

כלומר, אנחנו נמצאים עדיין באותה התכללות ובאותו תיקון, רק הפעם בגילוי ההתכללות העבה ביותר באותו כלי הזך ביותר, שאותה עלינו לתקן עכשיו בתוכנו. ויחד עמה עלינו לתקן את כל הכלים שנכללים אתנו, שמצטרפים מתוך ההתכללות עם אומות העולם. לאחר התיקון הזה עלינו להתחיל בתיקונו של הכלי הנותר, הכלי הגדול, העבה, שבשלו נעשה כל התהליך של שבירת נשמת "אדם הראשון".

הכתוב מתאר איך הקב"ה סבב בין אומות העולם וביקש מכל אומה לקבל את התורה, אבל הן לא יכלו לקבל את התורה, מפני שהן ההפך הגמור ממנה: קיום של לקבל על מנת להשפיע מנוגד לגמרי לטבע של אומות העולם, לכן נתן אותה לעם ישראל, כדי שבהשתתפותו עם אומות העולם ימסור להם בהדרגה את התורה.

ואולם אנו עדיין בשלב שעלינו לגמור את תיקון הכלי של אברהם, של גלגלתא ועיניים הראשון, הראשון לפי סדר התיקון, שאחריו נצטרך לחזור ולהיות "אור לגויים", כלומר, לתקן את האח"פ. אבל תיקון האח"פ הוא תהליך שונה, שלא נעשה באותו קצב ובאותו צורה כמו תיקון גלגלתא ועיניים. העיקר הוא להוציא את גלגלתא ועיניים מתוך הערבוביה שהתהוותה לאחר השבירה, מתוך האח"פ, כי מתוכם מתבררים כל היתר: גלגלתא ועיניים, גלגלתא ועיניים שבתוך האח"פ, אח"פ שבתוך גלגלתא ועיניים, ואח"פ האמיתי. כלומר, התיקון של גלגלתא ועיניים נעשה מתוך ההתכללות והבירור של כל הכלים, של כל ארבעת סוגי הכלים שנוצרו אחרי ההתכללות.

לכן כאשר גלגלתא ועיניים מיתקנים, גומרים את התיקון, למעשה נגמר תיקונם של כל הכלים. מדוע? משום שמתקנים את גלגלתא ועיניים, ואת גלגלתא ועיניים שבתוך האח"פ הנקראים "חסידי אומות העולם". ואח"פ שבתוך גלגלתא ועיניים הנקראים "גרי צדק", והאח"פ שלא יכול להיתקן מתוך התכללות ונקרא "הרשעים והמזיקים שבאומות העולם". כל השכבות הללו, כל סוגי הכלים הללו, מתבררים ומיתקנים יחד עם התיקון של גלגלתא ועיניים.

כאשר ישראל גומרים את התיקון האחרון, הם בעצם מבררים ומתקנים את כל יתר הכלים, אמנם חוץ מל"ב האבן, הרשעים והמזיקים מקרב אומות העולם, שאין להם תיקון מתוך התכללות, אבל אז גם הם יבואו לתיקון.

לכן הקביעה שקודם צריך לתקן גלגלתא ועיניים ואחר כך אח"פ, מתייחסת לעם ישראל, שעליו מוטלת העבודה לתקן את עצמו בתוך ההתכללות, ועל ידי זה לגרום לכל העולם להיות מתוקן. כלומר, תיקון העולם לא רק שמתחיל בישראל, אלא גם מסתיים על ידו. ישראל לא עושים רק חצי עבודה, אלא את כל העבודה מתחילתה ועד סופה, זו המוטלת על כלים דהשפעה. וכל יתר העולם משתתף בעבודת התיקון בצורה פסיבית יחסית לישראל.

כך לומדים בחוכמת הקבלה על תיקון הכלים. שכלי דקבלה לא מסוגל לעשות שום דבר בעצמו, וכלי דהשפעה מקבל את כוח התיקון רק מהתחברותו לאור, ואז הוא יכול להשתתף עם כלי דקבלה, וכתוצאה מכך הכלי דקבלה בא לתיקון באמצעותו. לכן כל העבודה מוטלת בעצם על כלים דהשפעה.

אמנם כלים דהשפעה נראים כלים קטנים, כלים שאין בהם כלום, שצריכים להיות "חפץ חסד", כמו הטבע המקורי שלהם. אבל מפני שהם נכללים עם האח"פ, יש להם עבודה הן בהתכללות שלהם באח"פ, גלגלתא עיניים שבאח"פ, והן עם התכללות האח"פ בהם, אח"פ שבגלגלתא ועיניים. ולאח"פ עצמו יש רק תמיכה לבטל את עצמו. על בסיס מה הוא מבטל את עצמו? הוא נסמך על זה שהחלק דהשפעה שלו מסדר לו את התמיכה, את הכוחות להתבטל.

וכך יוצא, שישראל שנחשבים "הקטנים שבאומות", חייבים לעשות את כל העבודה. וככל שישראל לא מבצעים את עבודתם בעולם הזה בפועל, העולם כולו סובל, נמנעת ממנו ההתקדמות לתיקון הנרצה, ואין אשם אחר מלבד ישראל.

ובזמננו אשמת ישראל הולכת ומתגלה ונעשית יותר ויותר מורגשת בקרב אומות העולם. הם לא רואים את הסיבות הרוחניות האמיתיות, אלא את התוצאות בעולם הזה, שכך קורה כביכול לפי חוקי הטבע. הם עדיין לא יודעים את הסיבה האמיתית למה שקורה, אבל הם רואים כעובדה, שישראל היא הסיבה לכל הרע שיש בעולם. ומידת האשמה שלנו עוד תלך ותתגלה בפני כולם. ואין פתרון אחר, אלא להגיע לתיקון.

מצד אומות העולם הפתרון מאוד פשוט: להשמיד את ישראל. כפי שאחשוורוש אומר בפורים: יש עם אחד שלא שומר על חוקי המלך, שהדרך הטובה ביותר להתמודד עם סרבנותו היא להשמיד אותו. הוא היה סבור שהפתרון הסופי הזה יביא לכל העולם טוב. כי לעיני העולם מתגלה שהחלק הזה גורם את כל הרע. אבל לא מובן לעולם שהחלק הזה גורם רע, מפני שהוא לא מתוקן, אך צריך לבוא לתיקון.

אלא שמצד הטבע אי אפשר להשמיד את ישראל, הדבר לא יעלה בידו של אף רשע, כולל גדול הרשעים המן, מפני שהתיקון חייב להתבצע בידי ישראל. לומדים זאת בצורה מעמיקה בפורים. פורים הוא כנגד כי-פורים, כנגד גמר התיקון. בכל המאבק הזה ישנם רמזים כיצד התיקון אמור להתבצע בגמר התיקון.

היום כבר מתגלה לעינינו, שאין לישראל מקום בעולם הזה, אלא אם יעשו את התיקון המוטל עליהם. אבל ישראל עצמם לא מבינים שמוטלת עליהם משימה לתקן את עצמם ועל ידי זה לתקן את אומות העולם, מפני שהם עצמם שרויים בשבירה, ולכן זה מונע מהם להבין את המשימה שלהם, לא כל שכן שמובנת לאומות העולם, שהשבירה שהם נמצאים בה הרבה יותר עמוקה.

לכן רק החלק הזך מקרב ישראל, רק אותו חלק שמבין את כל התמונה, רק הוא יכול לגלות לעם ישראל ולכל אומות העולם את הסיבה למצבם. ולכן הוא מחוייב לעזור לכל מי שמסוגל להשתתף בתיקונים, להצטרף לתהליך התיקון, ולבצע את המשימה.

איך ישראל, "גלגלתא ועיניים", מתקנים את אומות העולם, "האח"פ"?

גלגלתא ועיניים נמצאים יחד עם האח"פ בשבירה, לכן כל התיקונים מגיעים אליהם בצורה הדדית, בכך שמוצאים כוחות לא להשתמש באח"פ, שנכלל בגלגלתא ועיניים. מדובר על חלק הכלי שבו האח"פ נכלל בגלגלתא ועיניים, אותו חלק של גלגלתא ועיניים, הקרוי "יהודי": עם השבירה הוא קיבל חלק של האח"פ, התרשמות מאומות העולם. ועכשיו צריך להשתיק בו את ההתרשמות הזאת, את כל מה ששייך לעולם הזה, את כל נימוסי אומות העולם, את כל התרבות, את כל המטרות, כל מה ששייך לעמי העולם; חוץ מאשר את הגלגלתא ועיניים שלפי אופיים דבוקים לבורא, שהם באמת כוחות הבינה.

לכן כל אחד ואחד שמתעורר לעבודה הזאת, נמצא בתהליך שעליו מלמדת הקבלה. עליו למצוא בתוכו כוחות להעלות את חשיבותם של הכלים היותר זכים, אלה הכלים שהם יותר קרובים ויותר מכוונים למטרה, וכאילו להצטרף אליהם ולחיות בהם, לעומת הכלים היותר עבים, שאתם הוא עדיין לא מסוגל להיות בדבקות למטרה, ולכן הוא לא משתמש בכלים האלה שנקראים "כלים של אומות העולם".

התיקון בעולם הזה צריך להיות כמו התיקון ברוחניות, בכלים רוחניים, שבא מפנימיות לחיצוניות. שקודם כל מבודדים גלגלתא ועיניים מהאח"פ, ומתקנים את הגלגלתא ועיניים בצורתם הנקיה, ורק אחר כך כוללים בהדרגה את האח"פ שבהם. צורת התיקון הזאת חייבת להתבצע גם בעולם הזה דרך אלה השייכים לעם ישראל. לאו דווקא אלה שנראים בעין כשייכים לעם, ולמעשה אינם שייכים כלל, אלא מקרב אומות העולם, שדווקא בהן ישנם רבים השייכים לישראל. כי אין לנו מושג מי נכלל בשנים-עשר השבטים. במשך ההיסטוריה אבדה לנו הידיעה מי הם ומה הם.

לכן מוטל עלינו ללכת ולהפיץ בעולם את הידיעה, מהי המטרה שלשמה נברא העולם, מהי התוכנית שלפיה הוא פועל, מה הוא עובר, מתוך מה הוא קיים, איזה כוחות פועלים בו, לקראת מה הכוחות הללו מובילים את העולם. מחובתנו להנחיל לעולם את הידיעה הזאת. וכך מאליו יעשה הבירור מי שייך לישראל ומי לא. אלה שיצטרפו, אלה שיבינו, שירגישו שהרעיון הוא נכון והוא יתקבל בתוכם, הם יהיו חלק מתהליך התיקון ויצטרפו אליו.

ואלה היותר עבים, שעדיין לא יהיו מסוגלים לשמוע, שלב התיקון יגיע אליהם מאוחר יותר, לאחר שיתקנו תחילה השכבות היותר זכות, היותר קרובות, שמקשיבות ראשונות לדבר המשימה והידיעה הזאת. לכן התהליך חייב להיות פתוח ובמידת האפשר מובן לכולם. ומי שיתפוס אותו לא רק במוח, אלא גם בלב, סימן שהכלים שלו מוכנים לתהליך התיקון, והוא יצטרף לדרך התיקון, מתוך הרגשת שייכות לתהליך הזה.

והאנשים, האומות, חלקי האוכלוסיה העולמית, שעשויים להצטרף לתהליך, יכולים להיות כאלה שכלל לא ניתן לתאר, שיש להם קשר לחלק של ישראל. יתכן שייראו לגמרי רחוקים מישראל. אבל ההיסטוריה של עם ישראל היא היסטוריה מפותלת וסבוכה, שהותירה אחריה התכללות הרבה יותר עמוקה ורחבה בין החלקים, ממה שניתן לשער.

השאלה היא גם תיאורטית. הרי משבירת הכלים לומדים, שכל כלי חייב להתכלל עם כל יתר הכלים, אם כך למה לא רואים ביטוי להתכללות הזאת בגשמיות? איך יכול להיות שיש עדיין עם שנקרא "ישראל" שנבדל משאר העמים בתעודת זהות שכתוב בה "ישראלי" או "יהודי"? האם לא עברנו עדיין שבירה, או הבירורים האלה הם לאחר השבירה? כלומר, התמונה היא לא בדיוק מה שנראה בשטחיות כתמונה נכונה. גם ההסכמה ההיסטורית שלאומיות נקבעת לפי האם, הוא קנה מידה מאוד רופף ולא אמיתי. השיוך הנכון לא ברור, לא לעם ישראל ולא ליתר העמים, ובהדרגה הוא יתגלה.

כתוצאה מזה צריכה לנבוע גישה שפותחת בפני כולם את התמונה האמיתית של מחשבת הבריאה מתחילתה: לַמה העולם נברא? על ידי מה הוא נברא? על ידי איזה כוח עליון? מהו טבע הרצון לקבל? איך הרצון לקבל יכול לתקן את עצמו ולהיות דומה להמשפיע, מהו תיקון הדרגתי ובאיזה קצב עליו לעבור אותו? התהליך פשוט ואין בו מרכיבים מסובכים: על ידי השבירה והתערבבות עם חלק המשפיע. כאשר נגיע לתמונה ברורה ונוכל להסביר אותה לעולם, זה לכשעצמו יברר הרבה דברים בעולם. ואז אלה שיתחברו לרעיון הזה יהיו באמת "ישראל" הרוחניים, שמתוך נחיצות שתהיה בהם, הם ירגישו שהם חייבים לעבור את התיקונים האלה.

האם האדם והעולם שניהם עוברים בירור באותו אופן?

אדם צריך להתייחס לעצמו בדיוק באותו אופן של בירור, כי פרט וכלל שווים. אין הבדל באופן שהאדם מתקן את עצמו, לבין האופן שהעולם כולו מגיע לתיקון. מאחר שהיתה שבירה ובשבירה כל חלק התערבב בכל החלקים, החוק הוא אותו חוק. לכן אין הבדל בין התהליך שעובר חלק אחד, לבין התהליך שעובר כל העולם.

לפיכך בחיצוניות מסבירים לכל העולם לגבי מטרת הבריאה וכל מה שקורה, ובפנימיות מסבירים לעולם הפנימי שבתוך האדם, לרצונות, לדחפים, ובהתאם למטרה הזאת, כל אחד מהם יסתדר בכל רגע כלפי המטרה הכללית. אי אפשר סתם כך למחוק חלק מהרצונות. חייבים לתת להם תשובה כלשהי, איזה מילוי, תיקון מסויים. אפילו לרצונות שכרגע לא עוברים תיקון בפועל, גם להם חייבים לתת סיפוק על ידי התקדמות בחלקים האחרים, ברצונות האחרים שבאדם.

רצונות שאִתם עדיין לא מסוגלים להתקדם לתיקון, יש לעשות עליהם צמצום ולא להשתמש בהם, למרות הרצון להשתמש בהם. והדרך לא להשתמש בהם היא לתת להם פיצוי, המתקה מסויימת, במצב שהם לא מתמלאים ולא ממומשים.

למה צריך לתקן גם גלגלתא ועיניים נקיים?

איפה נמצאים גלגלתא ועיניים נקיים? הם נמצאים בשבי של כלים דקבלה. איך מוציאים אותם? על ידי שמבדילים אותם זה מזה, גלגלתא ועיניים מהאח"פ גלגלתא ועיניים שכלולים באח"פ ומאח"פ שכלול בגלגלתא עיניים. מוציאים רצונות שנמצאים כביכול בהקפאה, שאין להם התכללות.

מי הם גלגלתא ועיניים נקיים? גלגלתא ועיניים שאין להם התכללות עם האח"פ, לא של אח"פ בהם ולא שלהם באח"פ, אבל הם נמצאים בתוכו, והאדם חייב להוציא אותם להבדיל אותם ולראות ולברר ולעסוק רק בהם.

כלפי האדם הכללי, שכלול מכל הרצונות, מכל ההתכללויות, העבודה הזאת היא עבודה של בירור ותיקון, שמוציאים רק את גלגלתא ועיניים לפעולה. ואותם לא צריך לתקן. כמו שאי אפשר לתקן את האח"פ האמיתי, את ל"ב האבן, כך לא צריך לתקן את הגלגלתא ועיניים האמיתיים. אבל את הבירור צריך לעשות: "בורר אוכל מן הפסולת".

מה תורמת ההסברה בעולם לתהליך התיקון?

בעבודת ההסברה שעושים בכל העולם דרך ספרים ודרך ערוצי תקשורת, גורמים לא רק להעברה חיצונית של מידע, אלא לתיקונו הרוחני של העולם כולו. כל חלק וחלק בעולם מקבל ידיעה מלמעלה על מחשבת הבריאה, והפעולה הזאת היא רוחנית. לא עושים פעולה גשמית, אלא מעבירים צינורות, שדרכם מגיעה לכל אחד ידיעה מסויימת לגבי מטרת העולם והאדם, שמטרת האדם ומטרת העולם נובעות ממחשבת הבריאה של הבורא. בצורה כזאת מקשרים כל אדם לבורא.

כרגע ישראל עדיין רחוקים מלבצע את המשימה הזאת, אלא שהגיע הזמן. העולם כבר באמת ראוי. שהרי אם מתעוררות כאלו ידיעות ומחשבות בעולם אודות המשימה, סימן שהעולם מוכן עם השאלה על מטרת העולם, השאלה "מהו הטעם בחיינו?" כבר בשלה מתוך יסורים.

והעובדה שבעולם מתחילים לתהות על טעם הקיום של "ישראל" ו"היהודים", משמשת כראיה לכך שהתשובה לשאלת ישראל והיהודים כבר נחוצה לעולם. אותם אנשים, כביכול "רשעים", שמתעוררים באחרונה לשאול את השאלה הזאת, מתוך הרגשת המציאות, שבאה להם מבפנים, מתוך הטבע שלהם, מתוך הנשמה שלהם, "מהו הטעם בחיינו?", אמנם מפנים את השאלה כלפי עם זר, מאחר שהחלק הזר הזה נמצא בהם דווקא אליהם אפשר לגשת ולתת תשובה שאותה יבינו.

העולם עובר כעת תהליכים עמוקים וחזקים מאוד. העולם חווה בתוכו זרמים חזקים, שמביאים להתערבבות מחודשת של הרשימות מתוך השבירה. והדעות האלה שמשוטטות בעולם, בעולם של תקשורת מפותחת וקשר מהיר בין כולם, נראה איך עוד מעט יגרמו לכל העולם להתלכד סביב הרעיון הזה; כמו בדוגמה של המן, שיש בעולם עם אחד שמפריע לכל המדינות והעמים, שאין ברירה אלא לעשות תיקון ולסלק אותו.

עוד מעט הפתרון הזה יהיה אופנתי, כשם שהיה במאה שעברה, שבה עם תרבותי ונאור העלה אותו. כל אדם תרבותי ידבר עליו בצורה מכובדת, מתוך הבנה לגבי מבנה העולם, ומתוך ראיה מפוכחת של הסיבות לרע הזה בעולם; ומתוך רצון כן לתקן את העולם שיהיה טוב יותר, מתוך כל אלה, הפתרון היחיד שיעמוד אז לנגד עיניו הוא הוצאת הרע הזה מהעולם בעזרת ניתוח. הדעה הזאת תהיה בולטת וברורה, בצורה מדעית, היסטורית ופילוסופית. אמיתותה תתברר בצורה ריאלית מאוד.

מה תפקידם של "גרי צדק" ו"חסידי אומות העולם" כלפי "ישראל", גלגלתא ועיניים?

התיקון שלהם מתברר במידת מעורבותם עם "ישראל", "גלגלתא ועינים", כלים דהשפעה. כי כל התיקונים באים מכלים דהשפעה. גם תיקון האח"פ בא דרך כלים דהשפעה. אנחנו לא קובעים את התערבבות ואת מידת ההתערבות של הכלים דהשפעה בכלים דקבלה. ההתערבבות ביניהם חלה לפי אותו חוק של השוואת הצורה. בלי מסך או עם המסך, בלי כוונות על מנת להשפיע או עם כוונות על מנת לקבל, החוק הוא חוק אחד.

מה שקובע את היחס בין החלקים, בין האורות לכלים, בין הניצוצין לכלים, בין הכלים השבורים לאורות המקיפים, הוא חוק השתוות הצורה. ועלינו רק לגלות, בבחירתנו החופשית היחידה, דרך הקבוצה הרוחנית, דרך החיבור בין הקבוצות, דרך חיפוש והצטרפות של אותם אלה שמוכנים להצטרף, אותם החלקים שמוכנים ומסוגלים להצטרף לרעיון "הערבות", לקבוצות, לקבוצה עולמית אחת.

האם מידת ההצטרפות לרעיון הערבות חושפת מי "חסידי אומות עולם" ומי "גרי צדק"?

ממידת ההצטרפות אי אפשר לדעת איך בדיוק, ובאיזה צורה, ובאיזה תהליך, אבל לפתע יתגלו בעולם התארגנויות גדולות של אנשים, שירגישו שייכות לרעיון הזה; כמו שבעם היהודי יתגלו אנשים שישנאו את הרעיון ולא ירצו לקבל אותו, ואפילו ירצו להשמיד את הקבלה יותר משירצו בכך אומות העולם. לכן בהפצת הקבלה אין שום צורך להתחשב באיש.

תהליך ההפצה חייב להתבצע ללא התחשבות באף גורם. בלאו הכי לא נוכל להבין בשכלנו מדוע בזמן השבירה יש תגובה כזאת או אחרת. למשל, איך זה שדווקא בעם היהודי יש כאלה שיוצאים נגד הקבלה, ובאומות העולם יש כאלה שתומכים בקבלה ושייכים אליה לא אנחנו צריכים לעשות את החשבונות הללו, כי האורות מבררים את הכלים. אלא חובתנו היא אחת: להמשיך ולפתוח את המסר הזה, את התמונה הכללית, בפני כולם. והידיעה הזאת היא בעצמה תקרב את האורות המקיפים, והם כבר יעשו את הבירורים בכל העולם.

לא עלינו להתערב בתהליך עצמו. כתוב: "אפילו חרב חדה מונחת על צווארו, אל יתייאש מן הרחמים". אף פעם אין לדעת. דווקא ברגעים הקשים ביותר, דרכם, מהשבירה שבהם, מעמקות האכזבה והייאוש והקושי וחוסר התקווה, והאין מוצא, פתאום יש התגלות של הדרך, של הדבקות, וקפיצה אל האור. חייבים ללכת רק למעלה מהדעת.

אין מה לצפות שהעולם יחכה לקבלה ויסתכל עליה בעין יפה. הוא לא בנוי לזה. איך הוא יכול? לכן מלכתחילה לא צריך להתחשב בו, אלא לדאוג רק להפצת הקבלה. צריך כמה שאפשר להיראות טוב, אבל לא לשנות ולא לסלף את המשימה. עלינו להיות מודעים לכך שקשה לאומות העולם לתפוס את הרעיון הזה, ושעלינו למצוא את הדרך להקל עליהן כמה שיותר לתפוס אותו, אבל חוץ מזה עלינו להיות חזקים כברזל, ולבצע את המשימה המוטלת עלינו.

אלפי אנשים יקשיבו להרצאות על הקבלה, ביניהם אנשים שאין להם יחס מיוחד לישראל או לקבלה, ויקלטו את המסר. אם באים ומסבירים להם, שאמנם יש הבדל בינינו לבינם, ומספרים להם על ההבדל הזה, ומה מטרת העולם, בשביל מה הוא קיים, ומה חובתנו, ומה חובתם לעשות בעולם, ולמה אלפי שנים נמצאים בהתמודדות כזאת, מאיפה זה בא ולשם איזו מטרה, אז האנשים מקשיבים, ויש להם נכונות לשמוע. כי אז הבעיה גלויה לפניהם, הם רואים אותה. לכן לא מתפרצים ולא יוצאים נגד הרעיון, אלא שומעים עליו מהתחלה ועד הסוף.

אחרת, לשם מה לספר להם על העולמות העליונים? לצורך מה? גם בעל הסולם אומר ב"הקדמה לתלמוד עשר הספירות": "למה לי לדעת כמה מלאכים בשמים, וכיצד נקראים בשמותיהם". אלא באים לספר להם על מה שבאמת שייך לנו, שהכל שייך לנו ולאיזו תכלית. ואז העולם ישמע.

מה ההבדל בעבודת התיקון הנדרשת מהיהודים לעומת אומות העולם?

אנשים מתעוררים לחפש משמעות בכל העולם. אבל עוד מוקדם לקבוע אם יש הבדל כמותי או איכותי בין יהודים לבין אומות העולם שמתעוררות לחיפוש הרוחני ולעבודה הרוחנית, מתוך שמיעה על הקבלה. לפי דברי בעל הסולם בסוף "הקדמה לספר הזוהר" צריך קודם כל לעורר את עם ישראל, את מי שנחשב בעולם הזה כ"עם ישראל"; ולא לחפש אנשים לפי השתוקקות לדבקות בבורא, כפי שמחפשים בכל העמים על ידי הפצה עולמית, אלא לעבוד במיוחד בתוך האומה הישראלית, עבודה שתתגלה כקשה ביותר.

ההבדל בתיקון הוא, שאותם אנשים השייכים לעם ישראל, מראש באים אליהם בדרישה, בתביעה.

לעומת זאת, על אומות העולם מוטלת משימה אחרת. הם חייבים לעזור ליהודים לבצע את התיקון, שדרך היהודים התיקון אמור להתגלות בעולם. "לעזור ליהודים" פירושו, כל מה שאח"פ צריכים לעשות כלפי גלגלתא ועיניים. מבקשים מהם עזרה. לא מאשימים אותם שהם לא עושים תיקונים, כי כלים דקבלה אינם מסוגלים לבצע תיקונים. אילו היו יכולים, הם היו מקבלים את התורה, כאשר הקב"ה ניסה, לפי המדרש, לתת אותה לכל אחת ואחת משבעים האומות.

לכן אין שום דרישה מהם ולא האשמה כלפיהם, שהם לא עושים תיקונים. אלא אחרי שהם יודעים מהו התהליך ומהי הסיבה למחשבת הבריאה, כבר אפשר לדרוש מהם, אבל גם אז רק כהשתתפות, כעזרה, כמו שכתוב אצל בעל הסולם בספר הזוהר, שהעמים יקחו את בני ישראל על כתפיהם, ויביאו אותם לירושלים. ואז נגלה שלצורך התיקון העולם דווקא מוכן לעזור ולהשתתף בכל דבר.

ואילו היום הם מאשימים את היהודים, שהם חלק חסר ערך, מפני שהיהודים עצמם קובעים, שאין להם שום צורך בפנימיות התורה, בחוכמת הקבלה, באמצעי להגיע למטרת הבריאה. לכן גם אומות העולם מתייחסות אליהם כאל חלק מיותר. כך כותב בעל הסולם בסוף "הקדמה לספר הזוהר" בצורה הברורה ביותר : "שהם אוה"ע, וישפילו ויבזו את בני ישראל, ויחשיבו את ישראל כמו שהיו דבר מיותר בעולם. ואין לעולם חפץ בהם ח"ו." כלומר, היהודים הם שקובעים את היחס כלפיהם, ואת מידת הסבל או מידת השלווה של כל העולם.

מה חסר לקבלה כדי לפרוץ לתודעה של כולם?

כל יהודי שיש לו גישה לעם ולתודעה היהודית, שלא מבצע את המשימה שמוטלת עליו הוא נפקד. כל אחד צריך להכיר במשימתו, ולהתחיל לעשות מה שנדרש לצורך התיקון. צריך להביא לכל אחד ואחד מהעם את הידיעה מה מוטל על ישראל לעשות ומה חובת הקבלה. אף אחד מאתנו לא יכול לצפות את תוצאות עבודתו. תוצאות לא צריכות להיראות לעיניים, הן באות לעולם בצורה אחרת. מפני שאומות העולם יתחילו לדבר על קבלה, היא תתקבל גם בישראל. מדוע? מההתכללות שלנו עם התרבויות הזרות.

אין לדעת מה התוצאה שצריכה לבוא, אלא עושים מה שחייבים. העניינים האלה אינם תיאורטיים. נתנו לנו אותם כדי שנבצע אותם. תורה לא לומדים כמו פילוסופיה. אין בה שום חלק עיוני, כל-כולה שייכת לתחום המעשי. כי היא החיים עצמם, החוק הכללי של כל העולם, שכולל בתוכו את כל החוקים האחרים.

האם חסרה הפצה פנימית או הפצה חיצונית?

חסרה הפצה פנימית, בתוך כל אחד לעצמו, וגם הפצה בקבוצה, של כל חבר כלפי הקבוצה ושל הקבוצה כלפי כל חבר, וגם מחוץ לקבוצה כלפי העם.

על ההפצה כלפי העם להיות גם בדרך רוחנית-פנימית, במחשבה שרוצים שהדבר יקרה, וחושבים על המטרה, שהיא נקראת "תפילת ציבור", "כל המתפלל עבור הציבור", "לשלום הציבור", ועליה להיות גם בצורה חיצונית, שמקובלת בעולם בערוצים הגשמיים, בהפצה פעילה, כפי שמתאר בעל הסולם בהקדמה ל"פנים מאירות ומסבירות", שצריך לפתוח בתי מדרש ולהפיץ את חוכמת הקבלה ברבים. כלומר, במישור הרוחני מחשבתי רצוני, וגם בפועל, במישור הגשמי של הפעולות הפיסיות.

מהי הפצה עדינה ומתונה?

הכוונה בהפצה עדינה ומתונה, לא לחכות עוד כמה שנים אלא לחפש צורות הפצה כאלה, שגם האדם הלא-מתוקן, שהוא כ'חולֶה', שלא מסוגל, יקבל כבר היום מה שטוב לו, בצורה שבה הוא מסוגל לקבל: בדומה לחולה שמכינים לו אוכל מיוחד, בצורה מסויימת, נוזלית, ללא שומן וכו', כך צריך לנהוג לגבי ההפצה: להכין את חוכמת הקבלה בצורה כזאת שהעם יוכל לעכל אותה.

ולא להתעכב, כמו שלא מתעכבים עם אדם חולה, אלא מיד נותנים לו את הטוב המירבי האפשרי, בצורה שהוא מסוגל לקלוט, שתיספג בו הכי טוב. לכן צריך לעשות הפצה בצורה עדינה ואיטית. כלומר, בהתחשבות עם מה שהציבור מסוגל, אבל להכניס אותו כמה שאפשר, בדאגה שהוא יספוג כמה שיותר. כלומר, לדבר במילים רכות, לפתוח את הדברים כתקווה לעתיד.

לאט לאט מתגלה שבכל תחום, בכלכלה, בביטחון, במדיניות החוץ, בקיום הרגיל, הגשמי, ישראל נחשבת בעיני העולם כחלק חסר תועלת, שהעולם מזלזל בו ושונא אותו. והיחס הזה כלפיה מצד העולם הולך ונעשה ברור מאוד והגיוני.

לכן יש צורך להסביר לכולם את הסיבה למצב הזה, שנובע מחוק טבע. שכולנו נמצאים בטבע, וחוק הטבע אומר, שלמעט החיות הגשמית, יש בנו אנושיות, והטבע האנושי כולו, החלק האנושי שבכל העולם, הוא חייב להיות בדבקות עם הבורא. וחובתו של עם ישראל לגרום לחיבור הזה. ולמקובלים יש שיטה שעוזרת לחלק האנושי שבכל האנושות, ובכל אדם ואדם, להגיע להשוואת הצורה עם הבורא. שאז האדם מרגיש חוץ מגשמיות, וגם בתוך הגשמיות, שהוא נמצא בשלווה, במנוחה, בשלמות ונצחיות.

למקובלים יש דרך להיות מאושר, וחובתם לגלות אותה לכולם. קודם כל לעם שלהם, מפני ששוב הוא יסבול יותר מכולם ועליו לדעת למה הוא סובל, כי עליו לממש תחילה את שיטת הקבלה על עצמו, ואחר כך להגיש אותה לעמים האחרים. כביכול הקב"ה בעצמו לא מסוגל לתת תורה לכל העמים, להביא את האנושות לדרגה הגבוהה הזאת של הקיום, אלא תורתו יכולה להתבצע רק דרך עם ישראל.

האם הקבלה היא אידיאולוגיה?

קבלה היא אידיאולוגיה שנובעת מהחוק הכללי של כל העולם. לא שהאדם מחפש על ידי מה, לפי איזה חוק, או לפי איזו שיטה, הוא רוצה לחיות. אלא הקבלה חקוקה בתוך הטבע ואין לאן לברוח מפניה. מסבירים בעזרתה חוקים כמו שמסבירים, בעזרת חוקי הפיסיקה והכימיה, את חוקי הטבע בעולם הזה. מקובל הוא מדען. הוא מסביר את החוקים הרוחניים, לא כמו הפילוסוף שהוגה דעות אלא כמדען.

הקבלה מראה לכל אדם בצורה לגמרי עניינית, בלתי תלויה, שלא שייכת לשום דבר, איך העולם בנוי, איך הוא קיים ומתקיים, מה הסיבה לבריאתו, ומה המטרה שראוי לו לשאוף אליה, ועל ידי איזה תהליכים, תיקונים, הוא בא מתחילתו לסופו.

המקובל מסביר מה קורה בעולם הרוחני, כאילו מהצד, בין אם מקבלים את ממצאיו ובין אם לא, כמו מדען שמתבונן בעולם מבעד למיקרוסקופ, ומסביר מה הוא רואה איזה חיידק מזיק או מועיל ואיך צריך להתמודד אתו. כך המקובל מסביר באופן קר, תכליתי, בלתי תלוי, ללא שום נגיעה לעצמו, מהם חוקי הבריאה. והאדם אמור לתרגם אותם ממידע לרגש, כי בידע הזה תלויים החיים שלו חיים או מוות ולא סתם טובים יותר או טובים פחות.

האדם מקבל את הידע ומשתמש בו לפי הרגשתו ולפי רצונו. הגישה הבריאה ביותר היא לבוא כמדען ולספר לאנשים את העובדות. לשרטט את מפת העולמות ולהראות בצורה ברורה, מדעית, עובדתית, בלי לערב רגש, מאיפה הכל נובע ואיפה אנחנו נמצאים. אז האדם נרגע, ועוזב את הרגש, ורואה מה קורה שכולנו נמצאים באותה קלחת, ולכן אין צורך ואין טעם להשמיד אף אחד, וגם אם חלק מהאומה יחליט לעזוב ולמצוא מקום רגוע ושקט מחוץ לישראל, הוא יידרש לממש את חובתו הרוחנית כלפי העולם. האנשים מקבלים את העובדות, כי הם רואים עד כמה הכל הגיוני ובא מתוך הטבע. אין לנו מושג איזה כוח עצום יש לקבלה, כאשר מגישים אותה בצורה ברורה, כפי שהיא באמת.

מאין ישראל ישאבו כוחות לשאת בנטל התפקיד?

בעל הסולם מסביר בסוף "הקדמה לספר הזוהר", שכל תיקון מתחיל מבפנים, מהחלק הפנימי ביותר שבנו. אם האדם מוצא בתוכו נקודת אחיזה בבורא, ומתוך הנקודה הזאת הוא פועל כלפי עצמו וכלפי הקבוצה, הוא יכול, עם הנקודה הזאת, לצאת לעולם, לפנות למיליונים, להסביר, ולהיות צודק, ובטוח בעצמו, ללא שום בעיה. אבל זאת רק כשיש לאדם נקודת אחיזה בבורא. כי אז כל המציאות היא לגמרי טפלה בעיניו.

באיזה סגנון ניתן להעביר את המסר בצורה הטובה ביותר?

כשאדם מדבר מתוך רגש, הוא מכניס את עצמו, את הכלים הריקים שלו, או את הכלים שקיבלו מילוי, שהם כולם אישיים שלו. אבל כשהוא מדבר בצורה שכלית, הוא מדבר על עובדות שהן כביכול מחוץ לרגש. שאפילו אם הרגש בעדם או נגדם, העובדות הן עובדות, בדומה ללמעלה מהדעת, שאין מה לעשות, מה שקורה קורה. האדם רוצה או לא, כך הוא הכלל, וכך היא המציאות.

כך אדם מעביר לזולתו את החוקים הללו, ללא תלות באף אחד מאתנו, אלא כקיימים מחוץ לו ומחוץ לי. הוא מספק עובדות, מאפשר לאנשים לראות את החוק. והאדם המאזין לדברים אמור לרצות להיכלל בחוק, או להמשיך לעמוד נגדו ולהיכנס באופן בלתי נמנע לסיבוב נוסף של צרות. כל אחד מתרגם בעצמו את מה שנאמר לתוך הרגשות שלו.

כלומר ההפצה הטובה ביותר היא כשאומרים את הדברים כביכול בשוויון נפש, בלי שום התפעלות, כש"האני" מנוטרל מהעניין עצמו, כמו מכונה שמוציאה דוח או דף מידע. מרצה בלתי תלוי משפיע יותר על הקהל. אבל דווקא הגישה הבלתי תלויה, כשמספרים על חוקי הבריאה לא בהתרגשות, אך בצורה שמעוררת רגשות, זו הדרך שצריך למצוא בהפצה. ועוד מעט החיים יהיו כאלה, שהאדם מיד ירגיש, שהקבלה תופסת אותו בנקודה הפנימית ביותר.

עם זאת העובדות צריכות להתקבל בצורה רגשית וגם בצורה הגיונית. וחובה שהן יתקבלו בצורה הגיונית. בעל הסולם אומר ב"מאמר לסיום הזוהר", שהאר"י פעל כנגד המוח והבעל-שם-טוב פעל כנגד הלב; ואילו בזמננו הכל עובד יחד, בלב וגם במוח, אם כי במוח יותר מאשר בלב; הדור שלנו יותר קרוב להאר"י מאשר לבעל-שם-טוב. תקופת הבעל-שם-טוב, תקופת החסידות, הסתיימה. והיום צריכים להגיע לקהל באמצעות הסבר שכלי, להציג את הקבלה כחוכמה, כמדע, שעוסק במבנה העולם, בסיבה ובמטרה שלו.

איך אפשר להסביר את חוקי הבריאה בצורה בלתי תלויה?

איך חוקר מנתק את עצמו מתוצאות המחקר? אם הוא מעוניין במחקר, ורוצה לסיים את הדוקטורט מהר, הוא נעשה בעל עניין בתוצאות. אבל מדען חוקר חייב להיות בלתי תלוי בתוצאות, לחקור את הטבע מחוץ לו. כך מקובל בעולם הזה. למרות שהיום כבר ידוע, שמידת ההתעניינות של האדם משפיעה על התוצאות, אמנם השפעה עקיפה. מידת הרצון שהדבר יקרה פועלת ומשפיעה עליו שיקרה, כי חוק הטבע משתנה בהתאם לרצון של האדם.

ואיך אפשר להיות בלתי תלוי? כאשר חוקרים את העולם, את החיים, ורוצים לדעת מה מוטל עלינו ללא שום מעורבות אישית. כי אדם שחוקר מתוך התעניינות אישית, מוּנַע על ידי הרצון לקבל, ואז אין לו מה לחקור, אלא רק מה שטוב לרצון שלו לקבל. לכן אף אחד מחוקרי הטבע לא הצליח לקרוא את התמונה הנכונה. כי רק בהתרחקות מהרצון לקבל מגיעים לפתיחת התמונה, לגילוי תמונת העולם, במידה כזאת שמתוכה אפשר להבין את הקשרים האמיתיים בין חלקי המציאות: איך העולם מופעל על ידי הכוח העליון, ואיך כל החלקים קשורים זה לזה, ומתקיימים לצורך מטרה אחת.

כמו שמדען אמיתי מגלה את המערכת, על החוק הכללי ואופן פעולתו, בלי שום מעורבות רגשית, כך יש להציג את הקבלה, בכל השפות, לכל העולם, הן ליהודים והן לגויים, כלא שייכת לדת ולא לאורח חיים יהודי, ולא לעם כזה או אחר, אלא כהתגלות של הטבע הכללי.

לעיון נוסף על תפקיד האומה הישראלית ראה נספחים, במובאות של בעל הסולם.

ולפיכך מתוך ההכרח האמור, ניתנה התורה ביחוד לאומה הישראלית גזע אברהם יצחק ויעקב בלבדה, כי לא היה מקום אפילו להעלות על הדעת ששום זר ישתתף עמה. אמנם בגלל זה, נתקנה ונעשתה האומה הישראלית כמין מעבר, שעל ידיהם יזרמו ניצוצי ההזדככות לכל המין האנושי שבעולם כולו, באופן שניצוצי ההזדככות הללו הולכים ומתרבים יום יום כדמיון הנותן לאוצר, עד שיתמלאו לשיעור הנרצה, דהיינו עד שיתפתחו ויבואו לידי כך, שיוכלו להבין את הנועם ואת השלוה השרויים בגרעין של אהבת זולתו. כי אז יבינו להכריע את כף הזכות ויכניסו את עצמם תחת עולו ית', וכף החובה יתבער מן הארץ.

(בעל הסולם, מאמר "הערבות" אות כ"ד)

בעל הסולם כותב, שקודם צריך לעשות ערבות בישראל. ואלה דבריו בסוף "הקדמה לספר הזוהר" (אותיות ס"ה-ס"ו):

ודע, שבכל דבר יש פנימיות וחיצוניות, ובכללות העולם נחשבים ישראל, זרע אברהם יצחק ויעקב, לפנימיות העולם, וע' אומות, נחשבים לחיצוניות העולם. וכן בישראל עצמם יש פנימיות שהם עובדי השי"ת השלמים, וכן יש חיצוניות, שאינם מתמסרים לעבודת השי"ת. וכן באומות העולם עצמם, יש פנימיות, שהם חסידי אומות העולם, ויש חיצוניות שהם הגסים והמזיקים שבהם וכדומה. וכן בעובדי השי"ת שבבני ישראל, יש פנימיות, שהם הזוכים להבין נשמת פנימיות התורה וסודותיה, וחיצוניות שהם אותם שאינם עוסקים אלא בחלק המעשה שבתורה. וכן בכל אדם מישראל, יש בו פנימיות, שהיא בחינת ישראל שבו, שה"ס הנקודה שבלב. וחיצוניות, שהיא בחינת אוה"ע שבו, שהוא הגוף עצמו. אלא שאפילו בחי' אוה"ע שבו נחשבים בו כמו גרים. כי להיותם דבוקים על הפנימיות, הם דומים לגרי צדק מאומות העולם, שבאו והתדבקו בכלל ישראל.

ובהיות האדם מישראל, מגביר ומכבד את בחינת פנימיותו, שהיא בחינת ישראל שבו, על חיצוניותו, שהיא בחינת אוה"ע שבו דהיינו שנותן רוב טרחתו ויגיעתו להגדיל ולהעלות בחינת פנימיות שבו לתועלת נפשו, וטרחה מועטת בשיעור המוכרח הוא נותן לקיום בחי' אוה"ע שבו, דהיינו לצרכי הגוף. דהיינו כמ"ש (אבות פרשה א) עשה תורתך קבע ומלאכתך עראי. הנה אז גורם במעשיו, גם בפו"ח דכללות העולם, שבני ישראל עולים בשלמותם מעלה מעלה, ואוה"ע, שהם החיצוניות שבכללות, יכירו ויחשיבו את ערך בני ישראל. ואם ח"ו להיפך שהאדם הפרטי מישראל, מגביר ומחשיב את בחינת חיצוניותו, שהיא בחינת אוה"ע שבו, על בחינת ישראל שבו, וכמ"ש (דברים כ"ח) הגר אשר בקרבך, דהיינו החיצוניות שבו, יעלה עליך מעלה מעלה, ואתה, בעצמך, דהיינו הפנימיות, שהיא בחינת ישראל שבך, תרד מטה מטה. אז גורם במעשיו, שגם החיצוניות שבכללות העולם, שהם אוה"ע, עולים מעלה מעלה, ומתגברים על ישראל ומשפילים אותם עד לעפר, ובני ישראל, שהם הפנימיות שבעולם ירדו מטה מטה ח"ו.

דווקא בישראל, ודווקא בקרב אלה שעוסקים בתורה רק בחיצוניות, דווקא בהם חייב להיות הגורם המאיץ, הזרז הזה שיתחלף לפנימיות, ויגרום למבנה הפירמידה להסתדר.

על איזו ערבות מדבר בעל הסולם? על מצב שלפני הערבות. שקודם חייבים להכיר בחשיבות של לימוד חוכמת הקבלה, כדי להגיע לקשר עם הבורא, בקרב אלה שעוסקים בחיצוניות, ואז הם יעסקו בפנימיות. ועל ידי העיסוק בפנימיות הם יתקרבו להסכם הערבות, ויתחילו להתחבר לקבוצות או לקבוצה אחת גדולה, ולהגיע למצב שכל העם ייכנס להסכם הערבות, ותתגלה בו אותה הערבות שהיתה בהר סיני. ואז כל אומות העולם יסתדרו ביחס מזך לעב סביב הערבות, כמו גלים, כמו גלדי בצלים.

אפשר לתאר כך ואפשר לתאר זאת גם אחרת, כי לא ברור עדיין איך המהלך הזה יתגשם בעולמנו.

באיזו מידה המצב הפוך?

בקבלה אומרים שהיום המצב כולו הפוך. ואפילו לא ידוע באיזו צורה הוא הפוך. בעל הסולם מתאר את הצורה הנכונה בסוף "הקדמה לספר הזוהר", שמי שנמצא בפנים, בתוך העיסוק בתורה בגשמיות, חייב להיות בפנים התורה ברוחניות.

"יכניסו את עצמם תחת עולו יתברך" מדוע הקשר עימו מורגש כעול?

כאשר האדם מקבל על עצמו, על הרצון לקבל שלו, חוקים רוחניים, ומתחיל לקיים אותם, זה נקרא שהוא מקבל על עצמו עול. הרצון לקבל לא בנוי להשפיע, לכן ההשפעה נקראת "עול" שמרכיבים על הרצון לקבל, כמו שרותמים בהמה, כדי להשתמש בה.

כדי להנהיג את הרצון לקבל נכון, צריך להלביש עליו "רתמה", להלביש עליו כוונה על מנת להשפיע, שהיא מנוגדת לו. חיה לעולם לא רוצה להיות מונהגת, וצריך לנהוג בה הרבה בטוב וברע, עד שמצליחים לאלף אותה.

אם כך מדוע כתוב, שהם מבינים "את הנועם ואת השלוה השרויים" בהשפעה?

כאשר האדם נמצא בכוונה על מנת להשפיע, הוא רואה עד כמה הרצון לקבל מוסיף להשפעה שלו, ובמה הוא מתמלא על ידו. אבל המילוי הוא אחר, מילוי מלהשפיע, שמקבלים בכלים דהשפעה.

האם יש דרך למשוך אור ולתקן את עצמך בלי ללמוד בספרי קבלה?

אדם לא חייב ללמוד. אפשר לעשות מערך הפצה שדרכו האדם יתרומם. עם ישראל עמד סביב הר סיני ואמר: "אנחנו רוצים להיות יחד קשורים לבורא". למה צריך ללמוד? קשר עם הבורא לא צריך לבוא דרך המוח. לא צריך ללמוד כלום, אלא רק לבוא בהתרוממות, בהתרגשות, ביראה.

כתוב: "כל התורה דבר קל הוא". אין צורך ללמוד. וגם אם לומדים, מה כבר לומדים? לומדים כדי למשוך אור, ואפשר למשוך אור גם בצורה אחרת, עם רצונות. העלאת מ"ן לא באה מהלימוד עצמו. גם האדם שנמצא בלימוד, כמה הזדמנויות יש לו למשוך התרוממות?

רב"ש תמיד היה אומר בסוכות, שהרבה יותר חשוב ומועיל לעבוד בסוכה עם הקרשים, לשמוח ולשיר, מאשר לעבוד בשיעור עם "תלמוד עשר הספירות". כי אין לאדם שום אמצעי אחר חוץ מכלי של התרוממות, התעוררות, לעומת האור המקיף.

ניתן לשער, שבעתיד שיטות ההפצה יהיו דומות למופעים ואירועים שבהם מתרגשים ממשחקי ספורט או מופעי תרבות. כי ישנם אנשים, שלא יתפסו את הרעיון באופן מופשט יותר. כלומר, בצורה כזאת הם יכולים להתרגש, ומעליה הם לא יהיו מסוגלים להתרגש. ובעניין הקשר עם הבורא, צריך להביא לאדם רגש, כי הכלים הם כלים של הרגשה, רצון ליהנות, ולא של שכל: רצון ליהנות, ולידו שכל.

ואיך יוצרים באנשים התרגשות לבורא ולא סתם התרגשות?

על זה צריכים לעבוד: יש לעורר גם בירור שכלי. הרגש מתברר על ידי השכל.

העיקרון הוא להשתמש בכל מה שקיים כבר בעולם, אבל כלפי הבורא. בדומה לכיול מכשיר, שאם נכוון אותו נכון, יעמדו לרשותנו כל הכלים שקיימים בעולם, כדי להביא את העולם להתרגשות. לא כולנו מסוגלים לשבת ללמוד ולהתעמק, כדי למצוא את ההצדקה השכלית כנגד הרגשית בליבון השיטה, בחקירות הללו.

האם נובע מכך שלומדי הקבלה בעצמם יהיו המופיעים או המנגנים?

לא, אין הכרח שדווקא לומדי הקבלה יבצעו את המופע או הניגונים. כמו אותו סיפור חסידי על מקובל עני, שגר עם אשתו וילדיו בכפר קטן, ואשתו היתה צועקת עליו: "אין במה לקנות לחם, הילדים רעבים, ואתה נותן את הפרוטות האחרונות שלנו לכליזמרים, שיבואו הביתה וינגנו לך?" ענה לה: "מה אני יכול לעשות, אני לא יכול להתעורר בלעדיהם". אז היא היתה צועקת: "ממי להתעורר? מי הם בכלל? שתיינים, זרוקים, לא יוצלחים, שעוברים מכפר לכפר וחוץ מלנגן, ולקבל קצת כסף, וללכת לשתות, לא מסוגלים לכלום". ואילו הוא, מקובל עני מכפר נידח, לא יכול היה להתעורר בלי שהם ינגנו לו.

כלומר, לא חשוב דרך מי מעוררים אנשים, חשוב מהם הניגונים, מה המסר שלהם. אבל הביצוע יכול להיות לגמרי של בעלי מקצוע. צריך לעבוד עם האנשים, להסביר להם, לתקן אותם, כמו שעובדים בבימוי. כי חייבים להסביר להם איך להתייחס לניגונים האלה, מה יש בהם ואילו רגשות הם מביעים.

בחיצוניות הניגונים חייבים להיות בלבוש מסויים, בביטוי מסויים. ובפנימיות הוא חייב להיות כלי, שמעביר את הכוח הרוחני. אבל זה לא תלוי בנגנים. הנגן הוא כמו אותו כינור, או אותו פסנתר, או אותה קופסה אלקטרונית. בחיצוניות מכיילים אותו שיעביר מה שרוצים ממנו, ובפנימיות הוא מעביר בלי לדעת מהו העניין. צריך להסביר לו בצורה חיצונית, לא במילים של קבלה, מה עליו לבצע, איזה רגשות פחות או יותר. ובפנים הכלי כבר מסתדר.

העבודה ושכרה

עתה נשאר לנו להשלים מה שביארנו (במאמר "מתן תורה" אות ט"ז) , שמשום זה לא ניתנה התורה לאבות, משום שהמצוה של "ואהבת לרעך כמוך" שהיא הקוטב של התורה כולה אשר כל המצוות מסבבות עליה כדי לבארה ולפרשה, הנה איננה ראויה לקיימה ביחידות, זולת בהסכמה מוקדמת של אומה שלימה, וע"כ נמשך הדבר עד צאתם ממצרים, שנעשו ראוים לקיימה, ואז נשאלו מקודם, אם כל אחד ואחד מהאומה מסכים לקבל על עצמו מצוה זאת, ואחר שהסכימו לדבר ניתנה להם התורה עש"ה. אולם עדיין צריך לבאר, היכן מצינו בתורה שנשאלו בני ישראל שאלה זו, ושהסכימו לזה קודם קבלת התורה?

ודע, שהדברים האלה מגולים בעליל לכל משכיל, בהזמנה ההיא ששלח הקב"ה לישראל ע"י משה רבינו קודם קבלת התורה, כמ"ש (פרשת יתרו י"ט פסוק ה') "ועתה אם שמוע תשמעו בקולי ושמרתם את בריתי והייתם לי סגולה מכל העמים כי לי כל הארץ. ואתם תהיו לי ממלכת כהנים וגוי קדוש אלה הדברים אשר תדבר אל בני ישראל. ויבא משה ויקרא לזקני העם וישם לפניהם את כל דברים האלה אשר צוהו ה', ויענו כל העם יחדיו ויאמרו כל אשר דבר ה' נעשה וישב משה את דברי העם אל ה'" ע"כ.

והנה לכאורה הדברים אינם מתאימים לתפקידם, כי השכל מחייב, אם אחד מציע לחבירו לעשות איזו עבודה ורוצה לשמוע הסכמתו, הריהו צריך לבאר לו דוגמה של תוכן העבודה ההיא וגם שכרה, אשר אז נמצא מקום למקבל לעיין בה אם למאן או להסכים. וכאן בב' מקראות אלו, אין אנו מוצאים לכאורה, לא דוגמא של עבודה ולא שכר חלף העבודה, כי אומר "אם שמוע תשמעו בקלי ושמרתם את בריתי" ואינו מפרש לנו לא את הקול ולא את הברית על מה שיחולו, אח"כ אומר, "והייתם לי סגולה מכל העמים כי לי כל הארץ" שאינו מוכח מתוכו, אם הוא מצוה עלינו דהיינו להתאמץ להיות סגולה מכל העמים או שזו הבטחה טובה לנו.

גם יש להבין הקשר שיש כאן לסיום הכתוב "כי לי כל הארץ" אשר ג' התרגומים: אונקלוס יונתן בן עוזיאל והירושלמי, וכל המפרשים רש"י ורמב"ן וכו', נדחקים כאן לתקן את פשט הכתוב הזה, והאבן עזרא מביא בשם ר' מרינוס אשר "כי" הזה הוראתו "אע"פ" ומפרש, והייתם לי סגולה מכל העמים אע"פ שלי כל הארץ. ולזה נוטה גם דעתו עצמו עש"ה. אולם פירושו זה, אינו מותאם עם חז"ל, שאמרו "כי" משמש בארבע לשונות: או, דלמא, אלא, דהא. והוא עוד מוסיף לשון חמישי: אעפ"י, ואח"כ מסיים הכתוב ואתם תהיו לי ממלכת כהנים וגוי קדוש. וגם כאן אינו מוכח מתוכו, אם זו מצוה וחובה להתאמץ בדבר זה או שזו הבטחה טובה. גם המלות הללו "ממלכת כהנים" אין לו פירוש ואין לו חבר בכל התנ"ך, ובעיקר צריך להגדיר כאן עכ"פ איזה הבחן בין ממלכת כהנים ובין גוי קדוש, שהרי לפי המשמעות הרגילה של כהונה הרי זו בחי' אחת עם קדושה, וממילא מובן שממלכה שכולה כהנים הרי זה גוי קדוש וא"כ המלות גוי קדוש מיותרות.

(בעל הסולם, מאמר "הערבות" אות כ"ה-כ"ו)

למה לפני קבלת התורה מתוארים שלבים קודמים כמו יציאת מצרים וחציית ים סוף?

לכל מצב צריך הכנת הכלים. אין מצב מורגש אלא מתוך הכלי שהאדם מכין. ולא יכול להיות אחרת. לכן המקובלים מתארים תמיד הכנה ומצב, הכנה ומצב. כל מעמד או מקרה שהם מתארים, מתגלה ממה שקיים במציאות. והאדם נע ונד בסולם המדרגות, אפילו בשלב שעדיין מטפסים בסולם מדרגות, שאיננו אותו סולם שמעל המחסום לרוחניות. ולפי השינויים הפנימיים שמתחוללים באדם, הוא תופס את המציאות.

והתיאורים הללו מסבירים לנו, לפי איזה כלים תופסים איזו מציאות. באיזו הכנה פנימית האדם צריך להיות כדי לראות תמונה כזו או אחרת. הכל נמצא, כל הסרט, ערוך ומוכן, מהתחלה ועד הסוף, כל התמונות אחת לאחת, וגם האדם בפנימיותו מוכן; עליו רק ללמוד איך להתאים את עצמו כדי להיות בתוך תמונה זו או אחרת.

איך האדם יכול לסדר לעצמו את התמונה מעבר למחסום?

המקובלים אומרים לנו, שאם האדם רוצה לעבור מחסום, להגיע לתמונה הזאת בסרט, שאחריה מתחיל משהו אחר, עליו להצטייד בשביל זה ביכולות, בכלים מסויימים, ואז הוא יוכל לראות את התמונה הזאת ולעבור הלאה.

לפני האדם נמצא אור אין-סוף, ובכלי שלו בלבד תלוי מה הוא תופס מהאור הזה, איזו תמונה תצטייר בכלים שלו מאין-סוף. האדם עצמו מצייר את התמונה. הוא מייצר אותה ממכלול מסויים של יחסים בין כל התכונות, הרצונות והמחשבות שלו. האור הוא אור אין-סוף, שאין בו כלום, שום גוון. כל הגוונים, הצבעים, הציורים, המכלול כולו, ואפילו בד הציור, הכל נמצא באדם. מבחוץ אין כלום.

המקובלים מסבירים בכתביהם, איך לצייר תמונה כזו או תמונה אחרת. לכן אומרים שבאור העליון יש כביכול צורות רבות, אבל אין בו אף צורה. מפני שתלוי במקבל, בתכונותיו בלבד, איזו תמונה הוא רוצה ומסוגל לקלוט מהאור העליון. בעל הסולם מסביר עניין זה ברבים מכתביו (בעיקר ב"תלמוד עשר הספירות" חלק א', הסתכלות פנימית).

מהו אותו עליון שאליו צריך לשאוף?

"לשאוף" הכוונה לאותה צורה מתקדמת, שהאדם יוכל לצייר תמונה קרובה יותר לאור המופשט. יש לפניו תמונה הבאה כדוגמה שעשה לו העליון. ללא אותה דוגמה, האדם לא מסוגל לצייר תמונה נכונה של השפעה, הוא נמצא מול האור העליון הפשוט. לכן ישנו כביכול סולם המדרגות, אבל רק כביכול, כי גם הוא נמצא בתוכנו. כל העולמות נמצאים בתוך האדם. מחוץ לאדם אין כלום.

איך האדם מזהה מדרגה יותר עליונה?

מדרגה יותר עליונה היא הבורא. מה שהאדם מסוגל לתאר לעצמו היום על הבורא, זו המדרגה היותר עליונה. לכן עלינו להתחיל להידמות, להתקשר, להידבק לתכונות הללו, ליחס הזה שאנו יכולים לדמות לעצמנו שהוא הבורא. אין דרך אחרת. ולאחר שהאדם רוכש אותה, הוא רואה שבורא זה עוד משהו, ואז הוא מבין שהבורא הוא אולי אחר, שונה, ממה שדימה לעצמו קודם.

מהי הדרך הנכונה להקנות לאדם מן השורה מדרגה יותר עליונה?

האדם כלול ממוחא וליבא. אי אפשר על ידי התרגשות בלבד להביא אותו לנחיצות בתיקון. צריך לעורר בו סבל, לעורר בו התרגשות הן מדברים טובים והן מדברים רעים. אבל אחרי שנוגעים בו עם ה"סיכה" הזאת בנקודות שונות, ומעוררים בנשמה שלו רגשות טובים ורעים, צריך לרצות ממנו משהו, לא רק סתם כך לעורר אותו מתרדמה.

צריך להראות לו, שכל הדברים הללו מצטרפים ומתחברים יחד לתמונה מסויימת, שהיא תמונת המציאות, תמונה טבעית, שיש לה סיבה, ויש ממנה תוצאה. ולהראות לו חוץ מהמצב הזה, t, מצב t1, מתקדם יותר, לקראת מטרה כלשהי, כדי שהוא עצמו יעשה את הצעד הזה, אולי להיפטר מהרע, או להימשך לטוב, אולי כלפי אידיאל מסויים, או הרגשה מסויימת. אבל חייבים להכניס לו מעט שכל בין הרגשות שמעוררים, אחרת העבודה שעושים עליו לא מועילה לו.

כמו שבעל הסולם כותב במכתב בדף ס"ד ("פרי חכם אגרות"), החיה מרגישה ותו לא, ואילו האדם מכניס להרגשה שכל. כלומר, הוא מבין איך לעבור, על ידי השכל, על ידי מאמץ נגד הרגש, למצב רגשי מתקדם. לשכל אנו זקוקים כדי לעבור מרגש לרגש. האדם הוא רק כלי הרגשה, רצון ליהנות. אבל כדי לדעת איך ליהנות בצורה נכונה, הוא צריך שכל.

לכן, לשאלה אם הפצה יכולה לבוא רק דרך הרגש, התשובה היא כן, אבל צריך הסבר בין מצבי הרגש. כלומר, אחד שר, ואחר כך שני מסביר מהו השיר הזה, על מה הוא ואיך. וכך בכל שיר ושיר. ההסבר גם יכול לבוא בתוך השיר. אבל השיר וההסבר חייבים להיות משולבים יחד, אחרת האדם לא יודע מה רוצים לתת לו, ויוצא שהוא רק סתם מתפעל.

השילוב חייב להיות יפה ונכון ומותאם לסוג האנשים, לרמת ההתפתחות שלהם, לאופי הכללי של האומה. כי מה המטרה בהפצת הקבלה? להביא את האדם מהעולם הפנימי שלו, מסכום הרגשות וההבנות שיש לו היום, למצב אחר שגם הוא כלול משכל ורגש, אבל כבר בצורה אחרת. לכן כל פעם, שמעבירים את האדם ממצב למצב, עד שמביאים אותו למצב הרצוי, חייבים לעבוד הן על הרגש והן על השכל שלו.

לכן גם בזמן שיעור קבלה, רוצים לעורר על ידי הלימוד רגש: למה לומדים? באיזו כוונה? למי פונים? מה הטעם בחיי? בשביל מה אני לומד? בשביל מה אני מתייגע? מה ההבדל בין איכות היגיעה לכמות היגיעה? אלא שהשאלה "מה הטעם בחיי?" חייבת להישאל גם לפני הלימוד, אחרת בשביל מה ללמוד? חייבים להכניס רגש בתוך השכל, אחרת לא נשאר מהלימוד אלא סתם פילוסופיה.

דרישה לקיום חוק הערבות

אין מה לדרוש מהעולם. צריך לדרוש רק מהחברה שבה אני נמצא, או מקבוצות שנכללות אתה בקבוצה גדולה, שהתחייבו להיות חלק מקבוצה גדולה. אבל הדרישה כלפיהן צריכה להיות מוגבלת מאוד ורכה, רק כעין משחק. ואילו הדרישה הרצינית והאמיתית היא מהקבוצה הפנימית עצמה. במידה שקבוצות אחרות יתחברו אליה ברצינות ובמסירות, תהיה דרישה גם מהן. בינתיים הערבות של כל חבר וחבר בקבוצה היא רק בתוך הקבוצה הקטנה.

אבל בעל הסולם כותב, שהערבות צריכה לבוא מכל העם, ואפילו מכל העולם, אז איך החברה שאני נמצא בה תוכל לבצע אותה לבדה? צריך כמה שאפשר לעסוק בהפצה, ובעיקר לעשות בתוך הקבוצה הפנימית. הביצוע של חוק הערבות בצורה פנימית רוחנית בקבוצה, מספיק לכל חבריה כדי לעבור את המחסום.

די בקבוצה קטנה, שבה מתקיים החוק הזה, התנאי הזה, כדי לעבור. לכן העולם כולו, ככל שיתמוך באותה קבוצה פנימית, ככל שיחזק אותה, ככל שחברי הקבוצה יתחזקו בהפצה ובהשפעה לכל העולם, כך הקבוצה עצמה תתחזק ותוכל לבצע בתוכה את התנאי הזה של הערבות.

ההפצה מחוץ לקבוצה מחזקת אותה מבפנים ונותנת לחבריה את הכוח לבצע ביניהם ערבות. היא לא אמורה לחכות עד שכל העולם יתחיל להשתוקק להיות ערבים זה לזה. הדרך לערבות עולמית עוד ארוכה. אלא על חבריהּ לצפות ולקוות, שעל ידי פעולות ההפצה שהם עושים, בעיקר בארץ, הם יגיעו לערבות פנימית. התגובות הטובות והרעות שהם יקבלו מבחוץ, אמורות להשפיע עליהם באופן שיחייבו אותם להיכנס לערבות, אחרת הם ירגישו בדיוק כאן על אדמתם שזהו "מקום קבורתנו". ואז, לאחר שיושפעו באופן שיחוייבו להיכנס לערבות, הערבות תתקיים.

האדם מורכב משכל ורגש. וכדי להביא אותו למצב שנחשב בעינינו רצוי וראוי, עלינו להשפיע הן על השכל שלו והן על הרגש. ויש הרבה דרכים לכך, כפי שאפשר להיווכח מהסרטים האמריקאיים. תעשיית הסרטים האמריקאית מייצרת הן סרטי מתח ופעולה והן סרטים מוסיקליים או דרמטיים, העיקר לגרום להתרגשות מסויימת, לתת מענה למגוון האנשים ולמגוון המצבים שבהם הם נמצאים. וכך גם חוכמת הקבלה אמורה להיות מופצת. עליה להיות מותאמת לכל קהל ולכל מצב. אבל אם לוקחים את כל הספרים, הסרטים, המוסיקה והשירים, את כל מה שעשתה ועושה האנושות, ומכניסים בהם רק גורם אחד, שבתוכם גלום הקשר עם הבורא, או אז כל דבר מצביע כבר על הקשר עם הבורא, ואין צורך בהפצה נוספת.

ובאמת כל דבר קשור לבורא, רק הקשר הזה נסתר מאתנו. זַמר שר על אהבה מפני שבא אליו ניצוץ מהבורא. כל דבר שהאדם עושה צופה בסרט מתח, מתעלס, עוסק בספורט קשור לצורך להוציא מבפנים ניצוץ שקושר אותו למקור. נחוץ רק לחבּר בין השניים. בסופו של דבר על מה האדם שר? מה הוא רוצה לבטא בעולמו? רק איך הוא מתייחס לתענוג. זה בלבד.

לשם מה עוד האדם צריך שכל? השכל שלנו הוא כדי להביע את יחסו לתענוג. אפילו אדם שכותב דוקטורט בפיסיקה קוואנטית מביע בכך את יחסו לתענוג. התענוג מלובש אצלו בנוסחאות שכביכול אין בהן זכר לרגש, אבל המילוי מגיע אליו דווקא בצורה כזאת. כך גם לגבי ספורט, לגבי הבורסה, הכל הם צינורות שבהם מגיע המילוי. יותר מאשר את יחסו למילוי, אין לאדם מה לבטא, כך הדבר מאז האדם הקדמון ועד לאדם המודרני.

לכן צריך להגיש את הרגש והשכל מחוברים יחד, אך בצורות שונות, שכל אחד יוכל למצוא בהם תמיד מענה. צורות החיבור האלה תלויות בתרבות, בזמנים ובגורמים נוספים. התקופה שלנו היא תקופה של פזמונים, שהופכים כעת לראפ, לדיבור מלווה במוסיקה. זוהי תקופה שבה האדם יכול להביע את עצמו בצורה חופשית יותר, שלא קשורה למסגרות מוגדרות כמו בשיר. וסביר להניח שבעתיד יבואו צורות אחרות, כמו שקודם היתה אופרה ולפניה צורה אחרת. ובהפצת הקבלה צריך למצוא איך להתלבש בכל הצורות הללו.

הכל כבר קיים

הכל קיים, רק צריך לחבר אותו עם הבורא, עם התכלית. יש מקור, מקור החיים, שבו מתחילים החיים וגם מסתיימים. בתוך השירה עצמה צריכות להיות מילים כאלה. במוסיקה יותר קשה לבטא את הרעיון הזה, מפני שהיא יותר מופשטת, ואם לא יודעים על מה היא מדברת אפשר לטעות בה.

כמו שקורה לאנשים רגילים, שמאזינים לניגוני בעל הסולם. הם לא מבינים על מה מדברת המוסיקה שלו, אבל היא גורמת להם לבכות. במקובל ששומע ניגונים קבליים, הם מעוררים התפעלות, תקווה, התרגשות אחרת, רחוקה לגמרי מבכי. הוא רואה בהם אור, מין גוון ורוד, משהו לבן, אוורירי. ובעיני רוב האנשים הניגונים האלה מדברים על מוות, על סוף החיים, כיצד החיים קשים ואיך הם נגמרים.

אצל המקובל הם מעוררים התפעלות ותקווה ואור קדימה, ואצל האחרים חושך קדימה. כלומר, הרגש בעצמו כשהוא מופיע בלי שכל, הוא מופשט מאוד. אם מסתכלים על אדם בוכה, לא יודעים אם הוא בוכה מכאב על אובדן כלשהו, או משמחה גדולה שלפתע פורצת בו.

הלב מבין

אין יותר טוב מלהצליח להחזיק את החברים בהתפעלות והתרגשות מתמדת לקראת הבורא. כל מה שדרוש הוא להתרגש מהכיוון, מהאחדות, מהחיבור, מהכוח, מהמטרה, שהם בעיקרם גדלות הבורא. על ידי ההתפעלות הזאת מעוררים אורות מקיפים, והם מתקנים אותנו.

חוץ מהתפעלות אין צורך בכלום. אדם שנדבק לעליון, נעשה כמוהו. מה פירוש "כמוהו"? הוא מתחיל לקבל מהבורא כל מה שצריך. אין לאדם צורך בשום דבר, חוץ מהרגשה שהוא נדבק לבורא. אסור לו להירגע מההרגשה הזאת, שצריכה להיות מכוונת לבורא, אחרת היחס שלו נקרא "חברתיות". ואם הוא נדבק לבורא, כדי להתקדם עוד יותר אליו, או לתוכו, היחס הזה נקרא "קבלה".

חייבת להיות הרגשת הקשר, התרגשות. התרגשות משיר, שבתוכה יש כיוון למטרה מסויימת נעלה. כמו שכתוב: "הלב מבין", "לב" ו"מבין" (בינה מהמילה "הבנה"), מלכות שמחוברת עם בינה, שהם לכאורה סותרים זה את זה. מלכות היא כלי לאור חכמה ובינה לחסדים, להרגשה. בינה היא רק הרגשה, וחכמה היא רק שכל, ושתיהן חייבות להיות מחוברות יחד.

המסר לקהל הרחב מועבר בצורה שונה משהוא מועבר לתלמידים. בהופעות בפני קהל, אסור שתהיה הפתעה, משהו לא צפוי. כי אז נוצר מצב של "אין כלי", כלומר אין במה להרגיש. לא מועיל שהצופה יושב ומסתכל על מה שקורה בפה פעור; זו לא השתתפות ולא התחברות. כמו כן, אסור שהעברת המסר תהיה בצורה, שמקשה על האדם להתחבר אליו. כדי שהלב מיד יתחיל להגיב אליו בקצב מסויים, השיר חייב להיות קליט. צריך לעשות רק דברים שפועלים לאיחוד של כולם, להשתתפות של כולם.

איך אפשר למסור את הרגשת הבורא לכלל העם?

אומרים לאדם, שלקבלה יש הדבר הטוב, החשוב, היפה, הנחוץ מכל, תרופת הרגעה; יש לה מערכות של ביטחון לעתיד, של חינוך, של תרבות. נותנים לו כל מה שחסר לו, וכל מה שהוא רוצה ולא יכול למצוא.

כתחליף לכל הצרות שיש היום לכל אדם בעולם, הקבלה תעניק לו את כל הדברים הטובים ביותר. מראים לו, שבמקום להיות שקוע בטרדות ובבעיות גשמיות, חוכמת הקבלה יכולה להביא אותו להרגיש כמלך בארמון שיש בו הכל.

אבל קורה כמו באותו סיפור על העגלון, שחי חיים קשים, שבקושי פרנס את משפחתו, ולמרות זאת היה לו טוב. היו לו אישה וילדים, היו לו סוס ועגלה, והיה מרוויח בכל יום פרוטות אחדות בהעברת משאות, והיה מרוצה מהחיים. יום אחד מתה עליו אשתו, ואחריה מתו הילדים, ומת הסוס, הכל הלך והידרדר, עד שבסופו של דבר, אחרי כל מה שעבר עליו בסוף ימיו, מת גם העגלון.

וכך הוא מגיע לגן עדן (כמו שתמיד חושבים, שאחרי הסבל בעולם הזה מגיע גן עדן), ושם מתלבטים מה אפשר לתת לאדם שסבל כל כך הרבה. ואז מחליטים לתת לו: אישה וילדים ובית, סוס ועגלה, שייסע עם העגלה, ויפרנס את משפחתו, ויחיה אתם בטוב. מדוע? כי הוא לא מבין מהו טוב אחר.

לכל אדם מושג אחר של טוב, של גן עדן. אבל כולם דומים לאותו עגלון, שלגביו אין שום הבדל בין מה שהוא מרגיש בגן עדן ולבין מה שהרגיש בחייו הטובים בעולם הזה.

איזה הבדל צריך להיות בין המצב הנוכחי למצב "גן עדן"?

האדם חי ממילוי פנימי בלבד. מה מביאה לו הקבלה? היא מביאה לו מילוי פנימי מהארת האור מקיף, וכך היא ממלאה אותו. מה ההבדל בין מצבנו עכשיו, למצב שהאדם מגיע לגמר התיקון? רק בהרגשה הפנימית. והפצה נכונה של הקבלה משנה באדם את ההרגשה הפנימית.

ההרגשה הפנימית הזאת יכולה להיות חיצונית בלבד, שהאדם מרגיש את עצמו טוב רק מהתקווה. והרגשה הזאת יכולה להיות פנימית, שהאדם מרגיש טוב מהתקווה, ורוצה להשיג אותה בפועל. אבל זהו שלב שני, שכרגע לא נוגעים בו בהפצה. אלא אומרים לאדם, שלקבלה יש במה להמתיק לו את החיים.

במקום סמים, במקום אלכוהול, במקום לגמור עם החיים, הוא יקבל מהקבלה הרגשה של חיים טובים, ולא יהיה מוטרד מהבעיות הגשמיות היום יומיות. עם כל הגורמים בעולם הזה הוא יוכל להסתדר, ואפילו יהיה לו טוב.

מה ההבדל בין החיים הטובים שהקבלה מבטיחה לבין מה שהדתות מבטיחות?

בצורת ההפצה הזאת, מכניסים לאדם תמונת עולם יחד עם מה שהוא מקבל תמורתה. כך עושות כל הדתות. אלא הקבלה נותנת לאדם תמונת התפתחות, ותמונה זו היא עצמה מביאה לו אורות מקיפים. מדוע הדת נכשלה והשפעתה נעלמת? מפני שהיא לא יכולה להמשיך ולהתקדם כלפי מעלה, היא לא מושכת אורות מקיפים. האדם זקוק למכשיר, שבאמצעותו הוא ימשוך אורות מקיפים.

בעולם הזה אין שום אפשרות לתת לאדם מה שהוא רוצה. אלא שהאדם חושב, כי יעוץ כזה או אחר על מה לעשות עם חייו, ואיך לחשוב, זה מה שיביא לו מילוי. העולם הזה אף פעם לא יכול היה לתת לאדם מילוי, כי העולם הזה נברא כדי לתת לנו חיסרון, כדי שהמילוי יהיה רוחני.

חייבים לתת לאדם הרגשה של מילוי רוחני, כנגד כל החסרונות הגשמיים שלו. לא יכול להיות אחרת. בגשמיות אף פעם לא ממלאים אותו. עד כדי כך שאפילו בגמר תיקון הוא לא מתמלא מגשמיות. הוא מתמלא בהרגשה שכולם נותנים לו, אבל הוא עצמו לא מקבל. הוא מקבל רק לפי נחיצות, רק כמה שהגוף שלו צריך, ולא יותר. הגשמיות, העולם שלנו, לא מסוגל לתת יותר לאדם.

מהו המילוי הרוחני שיכול למלא את החיסרון הזה?

אנחנו פועלים תחת צמצום א'. כפי שהאדם לא מסוגל להכניס לבטנו מעל כמות מסויימת של אוכל, כך הוא לא יכול להכניס לכלי שלו שום מילוי בצורה ישירה. הוא יכול לחיות רק מהמילוי שמעל הכלי, שנקרא "בכלי דאור חוזר", "בכלי דהשפעה". רק בו האדם יכול למלא את עצמו, אם יש לו כלי כזה. וכל זמן שאין לו כלי, הוא יכול לחיות מאור חוזר, שכביכול יש לו את הכלי הזה. כי אור חוזר עומד כנגד הכלי, שהאדם בונה מעל הכלי שלו.

ואם הכל פונים ומתלוננים "חסר לי כסף", "חסר לי כבוד", "חסר לי בריאות", "חסר לי ביטחון" תפקיד הקבוצה הפנימית להרגיע את האדם ולומר, שהקבלה תיתן לו הכל. את מה? את האור מקיף. ולמרות שאף אחד לא יודע מהו אותו אור מקיף ואיפה אפשר למצוא אותו, עוד מעט הפתרון היחיד יהיה רק אור מקיף. אמנם האנושות עוד צריכה להגיע ליאוש מחוסר יכולתה להתמלא בצורה ישירה, אבל התשובה היא רק אחת: אור מקיף. ואף אחד, גם מי שיש לו מיליארדים, לא יכול למלא את עצמו בצורה אחרת. וצריך להראות לו, שאם הוא דבוק לרעיון של חוכמת הקבלה, מאיר לו אור מקיף.

מהו הרעיון המרכזי שצריך להפיץ בקהל?

הרעיון המרכזי שצריך להפיץ הוא כי הפתרון היחיד הוא להגיע לכוח עליון. האדם לא יכול לברוח מהיסורים. את היסורים שולח לו הכוח העליון כדי לדחוף אותו אליו. אדם שמתייחס כך ליסורים, יהיה לו טוב. מה פירוש "טוב"? הוא מתחיל להתקדם. ואם לא, היסורים הולכים וגוברים עד שהאדם מקשיב להם, ואז מתקדם. עד כמה גוברים היסורים? עד שהאדם שומע, עד שהוא מסכים.

אחרי שהאדם שומע את הפתרון מה עליו לעשות?

אחרי שהאדם שומע מהקבוצה מה עליו לעשות, הוא יוצא וממשיך את החיים שלו כרגיל. דבר לא השתנה, אלא שעכשיו יש לו צינור, שדרכו הוא מחובר לקבוצה רוחנית פנימית. הוא מקשיב להסברים, שומע שירים, ומחובר אליה דרך מערכות שונות של אינטרנט, טלפון, עיתון, ומרגיש בתוך קבוצה, שכולם יחד.

והקבוצה עצמה מתחייבת מצידה לתת לו את הרגשת הערבות, שההרגשה הזאת תמלא אותו. אבל את ההרגשה הזאת הוא מקבל רק בתנאי אחד: עליו להשתוקק יחד עם הקבוצה לכוח העליון. אחרת חברי הקבוצה לא יתנו לו את הרגשת הערבות, אחרת זו תהיה התאגדות כמו כל מועדון חברים אחר.

האדם עצמו צריך לחשוב על הכוח העליון יחד עם חברי הקבוצה. ואם הוא מחובר אתם, אז מכל מה שהם מביאים לו, הוא יודע מה לעשות ויכול להתפתח הלאה. מה שממלא את האדם הוא אור מקיף. וכנגד אור מקיף חייב לעמוד כלי גדול, ו"גדול" פירושו משותף. והכלי המשותף הזה, כאשר הוא מתגבש, הוא הופך להיות הערבות שעליה כותב בעל הסולם.

איך האדם עובר מתמיכה באידיאה להסכמה לערבות?

האדם עובר מנכונות לקבל את רעיון הקבלה, לנכונות לקבל את הרוחניות האמיתית, את התגלות האלוקות, בתהליך הדרגתי. תחילה, כדי להיות יחד עם הקבוצה, האדם מקבל על עצמו את הרעיון בעלמא. ולאחר שהוא מוכן ללכת קדימה ולהיכנס בהדרגה עם חברי הקבוצה לערבות, כלומר, לחתום על הסכם הערבות, שבו כל אחד חושב על רעהו, אז הוא מתחייב יחד עם כולם ברצון שהוא עדיין ללא כוונה של השפעה, לרצות שיבוא הכוח העליון ויבצע בהם את הפעולה להיות משפיעים ולא מקבלים.

ההסכמה לערבות היא רצון החברים לרכוש את כוח הבינה, כמו אותה הסכמה פנימית שיש בכל אחד מהם, כאילו הוא רוצה להשפיע. בפנים, בתוכו, לפי הכלים שלו, הוא לא רוצה להשפיע, אבל לפי הידיעה שלו, לפי הכיוון שלו, הוא היה רוצה להגיע להשפעה. בעצם הוא לא רוצה להגיע להשפעה, אבל הוא מסכים שהיא תתרחש בו בצורה כלשהי. הסכמה זו נקראת הסכמה "בעלמא" או "נעשה ונשמע".

להסכמה לערבות מתקדמים בהדרגה. לאט לאט מעוררים אורות מקיפים והם מבצעים את הפעולה. ואחרי שהאור מקיף גומר את הפעולה שלו על האדם, הוא מקבל את המסך הראשון, האורות נכנסים פנימה והופכים ממקיפים לפנימיים, ואז האדם שלם בדעתו. כל עניין "מעמד הר סיני", שבעל הסולם מתאר, שאומרים בו "נעשה ונשמע", הוא תהליך ולא מבצע חד פעמי או מעשה קסם.

מה ישמור את האדם קרוב לקבוצה, עד שיסכים לערבות?

על הקבוצה הרוחנית לפתח בתוכה מצב, שהשייכות לקבוצה תקרין על האדם אור מקיף, ביטחון, תקווה, תמיכה מסויימת בחיים שיש לו בחוץ, שיהיו בינתיים כל כך נוראים, כך שההקרנה הזאת תספיק לו כדי להישאר ליד הקבוצה.

הקבוצה לא אמורה לשמור על איש. כל חבר אמור קודם כל לעשות את העבודה האישית הפרטית שלו בתוך הקבוצה. וכשהקבוצה חזקה, אז גם שאר הגורמים מתקבצים סביבה יותר קרוב ויותר רחוק בהתאם לחוק השתוות הצורה.

לכן צריכים לעשות מאמצים בהפצה, שההפצה תהיה יותר מובנת, יותר חודרת ללב של כל אחד. והיתר לא שייך לאדם או לחברה, אלא לאור מקיף, לבורא, לתהליך שקורה ברשימות, שמתגברות בהתמדה ובאות עם עביות יותר גדולה, שמביאה לכל העולם יותר ויותר צרות, צרות רוחניות במקום גשמיות.

אין צורך לשאול הרבה שאלות לגבי "איך ומה יהיה". רצוי אפילו לדחות שאלות אלו. כי הקבוצה לא יכולה לתת מראש תשובות על שאלות שעתידות להתעורר. הגישה הזאת של לנסות להיות "חכם וגדול" היא גישה לא נכונה. אלא עלינו להיות כמו "ילדים" שמקבלים את התשובה בזמן המתאים. כרגע עלינו לבצע את המשימה שניצבת בפנינו, ולגבי ההמשך, נדע אחר כך.

ואיך אפשר ללכת קדימה בתוך אי ודאות?

למה לאדם ללכת לפי שכלו, אם הוא עדיין לא קיבל מלמעלה ידיעה ברורה? למה שיתעסק בפילוסופיה? למה שיתחיל לייצר משהו מתוכו, שלא מתבסס על גילוי ממשי? יש להיזהר מלעשות תוכניות ארוכות טווח, כי אז לבטח טועים. צריך לחיות מהיום למחר, וזו החוכמה הגדולה ביותר.

בהחלט לא ידוע מה יהיה. כל החיים הם ניסיונות חוזרים ונשנים שמהם לומדים, גם בקבוצה. אדם שעושה תוכניות, נופל, כי אף אחת מהן לא מתקיימת. אין ברירה, זו הדרך. אין לדיין אלא מה שעיניו רואות: רק את מה שיש בכלי. מה שהאדם משיג זה מה שיש לו, והיתר לא. והיתר הינו צורה שלא מלובשת בחומר, ועליה אי אפשר לומר כלום. ומי שאומר עליה, הוא לא אחראי.

בעניינים הללו גם אי אפשר ללמוד מניסיונם של אחרים. איך אפשר להבין מה עבר על המקובלים ומה הם כתבו? ובכל מקרה, ההבנה שלי את מעשיהם היא פרטית. אין זה בהכרח הניסיון שלהם, אלא איך שאני מבין אותו. לכן כלל לא פשוט להיות "ילד".

אולם על פי כל אותם הדברים שביארנו מראש המאמר עד כאן, מתבארים הכתובים על מתכונתם, כתפקידם הראוי להיות לדמות משא ומתן של הצעה והסכמה, דהיינו שמציע להם באמת בדברים אלו כל צורתה ותוכנה של ענין העבודה של התורה והמצוות, ואת כל מתן שכרה הראוי להשמע. כי צורת העבודה שבתורה ובמצוות מתבטאת בכתוב "ואתם תהיו לי ממלכת כהנים" (שמות י"ט ו'), כי ממלכת כהנים פירושה, שתהיו כולכם מקטון ועד גדול כמו כהנים, דהיינו כמו שהכהנים אין להם חלק ונחלה ושום קנין גשמי בארץ כי ה' הוא נחלתם, כן תהיה כל האומה מסודרת בכללותה, באופן אשר הארץ וכל מלואה, כולה מוקדשת לה' ית'. ואין לשום פרט לעסוק בה, אלא כדי לקיים מצות השי"ת ולמלא את צרכי זולתו שלא יחסר כלום ממשאלותיו, באופן שלא יהיה לשום פרט לדאוג מה לצרכי עצמו [...].

(בעל הסולם, מאמר "הערבות" אות כ"ז)

"גלגלתא ועיניים" הם חסרי נחלה, לא קשורים למלכות, לרצון לקבל, ולכאורה ללא כל זהות עצמית, אלא הכל מוקדש למען הזולת. "ממלכת כוהנים", לכוהנים אין עבודה אחרת אלא לשרת את הקהל; כמו בזמן שהיה קיים בית המקדש, בגשמיות. בכל מקום שהכוהנים היו בו, הם שרתו את העם. וכך עם ישראל אמור להיות כלפי אומות העולם. כלומר, אין לו קשר לא לכלכלה ולא לפוליטיקה ולא לשום נושא אחר, חוץ מלהיות "ממלכת כוהנים", כפי שבעל הסולם מתאר. ואת התמונה המתוקנת הזאת צריך להציג כלפי כל האומות, שכל רצוננו הוא להיות ממלכת כוהנים, שכל נחלתם היא החלק הרוחני החינוכי, ותו לא.

[...] שבאופן זה נמצאו אפילו העבודות של חולין כקצירה וזריעה וכדומה, נבחנים ממש בדוגמת עבודות הקרבנות שהכהנים היו עושים בביהמ"ק; בשדות ובמטעים שסביב בית המקדש גידלו את כל התבואה שהיו צריכים ואת הזיתים שמהם הפיקו שמן זית; כן גידלו בהמות, עופות ויונים. בענף חקלאי גדול זה עבדו הכוהנים, אבל לא היתה להם בעלות לא על הענף ולא על התוצרת שייצרו.

[..] אמנם עדיין אין זה גמר הדבר, להיות רק ממלכת כוהנים, כי כל התורה והמצוות אינם נתונים אלא לצרף בהם את ישראל, שהיא הזדככות הגוף (כנ"ל במאמר "מתן תורה" אות י"ב) אשר אח"כ יזכה בגללם לשכר האמיתי שהיא הדביקות בו ית' שהיא תכלית הבריאה (כנ"ל במאמר "מתן תורה" אות ו' עש"ה ) והנה השכר הזה מתבטא במילים "גוי קדוש" שע"י הדביקות בו ית' נעשינו קדושים, כמ"ש קדושים תהיו כי קדוש אני ה' אלקיכם.

והנך רואה שבמילים "ממלכת כהנים" מתבטאת כל צורת העבודה על קוטבה של "ואהבת לרעך כמוך" דהיינו ממלכה שכולה כהנים שה' הוא נחלתם ואין להם שום קנין עצמי מכל הקנינים הגשמיים, ובעל כרחינו יש לנו להודות אשר זוהי ההגדרה היחידה שאך אפשר להבין בענין "ממלכת כהנים" זו, כי לא תוכל לפרשה בדבר הקרבת קרבנות למזבח, כי לא יתכן זה להאמר על האומה כולה, כי מי הם שיהיו המקריבים? וכן בענין לקיחת מתנות הכהונה, מי הם שיהיו הנותנים? וכן לפרשם על דבר הקדושה של הכהנים הלא כבר נאמר וגוי קדוש, אלא בהכרח שכל המשמעות שבדבר, אינו אלא רק במה שה' הוא נחלתם, שנעדרים מכל קנין גשמי לעצמם, והיינו השיעור של ואהבת לרעך כמוך הכולל כל התורה כנ"ל, ובמילים "גוי קדוש" מתבטאת כל צורת מתן השכר שהיא הדביקות כנ"ל.

(בעל הסולם, מאמר "הערבות" אות כ"ז)

השכר הוא הדבקות. אם עם ישראל יהיה גלגלתא ועיניים שמתפקד במלואו, בגוף שהוא כולו מתוקן, אז הוא ייקרא "ממלכת כוהנים וגוי קדוש". "ממלכת כוהנים" נקרא להשפיע על מנת להשפיע, שלגמרי מנותקים מהאח"פ. ו"גוי קדוש" נקרא החלק שמשתמש באח"פ: משרת לאח"פ, משתמש בו עם הכוונה על מנת להשפיע. כלומר, ב"ממלכת כוהנים" מנותקים מהרצון לקבל, וב"גוי קדוש" משתמשים ברצון לקבל, אך כגלגלתא ועיניים, כלומר בדרך של גלגלתא ועיניים.

"אולם על פי כל אותם הדברים שביארנו מראש המאמר עד כאן, מתבארים הכתובים על מתכונתם, כתפקידם הראוי להיות לדמות משא ומתן של הצעה והסכמה", כלומר, על ישראל לעשות תיקון הנקרא להגיע לערבות, "נעשה ונשמע", שכל אחד מוסר את עצמו לכולם, בכוונה להגיע ל"ואהבת לרעך כמוך", ומזה ל"ואהבת את ה' אלוקיך". ותמורת זה מקבלים מהבורא את השכר, "דהיינו שמציע להם באמת בדברים אלו כל צורתה ותוכנה של ענין העבודה של התורה והמצוות, ואת כל מתן שכרה הראוי להשמע". ולכן נקרא הדבר "משא ומתן", מיקח וממכר, באיזו מידה כל צד מסכים עם מה שהצד השני מציע.

איזה שכר מקבלים במשא ומתן הזה?

אם האדם מקיים הכל, היינו שהסכים על כל העבודה, הוא מקבל כל השכר. ואם הוא מקיים רק חלק, כי נמצא בדרך, הוא מקבל רק לפי החלק המתוקן. שזה עדיין לא השכר שיהיה בסוף, אלא רק כלים שעוברים תיקון, אלא במצבו, תיקון הכלים הזה, הוא בשבילו השכר.

אם האדם רואה בערבות אמצעי להגיע למשהו, הוא אומר "נעשה ונשמע", וכנגד זה מקבל כוח מלמעלה להיות מסור, שזה נקרא שמוכן להיות מנותק מהרצון לקבל שלו, ואז הכוח שמקבל מלמעלה להינתק מהרצון לקבל שלו, כוח זה נקרא "שכר".

אחר כך בא שלב שהאדם רוצה לעבוד באהבת הזולת ועובד בה. כלומר, השכר שלו הוא להגיע לאהבת הזולת על ידי הכוח העליון שמתקן אותו מלמעלה.

ואם האדם מתחיל את כל הפעולות הללו מפני שהוא רוצה להגיע לאהבת ה', אז בשלב האחרון הוא עובד עם הרצון לקבל בעל מנת להשפיע. כלומר, אם הוא מסוגל לקבל ולהסכים, אז קבלת המסך היא בשבילו השכר. כמו שכתוב בספרי הקבלה, שמילוי הכלי הוא "מסך" ו"אור חוזר". האדם מגיע להשפעה, שהיא השכר, היא התחנה הסופית שלו, והוא לא רוצה יותר. ומה הוא משיג על ידי השפעה? דבקות.

כל פעם יש לאדם חיסרון למשהו חלקי בדרך, ואם הוא מקבל אותו, מממש אותו, הוא נחשב בשבילו לשכר. אין לו כלי כזה שהוא מיד רוצה להגיע לתחנה הסופית. שלא כמו בגשמיות, ברוחניות לא ניתן לרצות להגיע ליעד הסופי.

בגשמיות אדם שרוצה להיות בעל השכלה גבוהה, יכול לתכנן את צעדיו, שלב אחר שלב בדרך ליעד: קודם ביה"ס יסודי, אח"כ תיכון, תואר ראשון וכך הלאה. אבל ברוחניות הכלי של האדם הוא כל פעם הפוך מהקודם. מה שהוא רוצה בדרגת האגו הבאה, הפוך לגמרי ממצבו הקודם.

האדם לא מסוגל לרצות עכשיו לקבל על מנת להשפיע. הוא בכלל לא מסוגל לתאר לעצמו מצב כזה, גם לא להשפיע על מנת להשפיע. לא כל שכן כלפי הבורא, שמתחיל להתגלות רק מלהשפיע על מנת להשפיע, שרק אז האדם רואה מי הוא הבורא. כלומר, למרות שכביכול עובדים למען המטרה הסופית, לא מכירים אותה, והיא אצלנו בעלמא. לכן כל המצבים נקראים "למעלה מהדעת". כי המשא ומתן הוא כל פעם שונה, הוא כל פעם משא ומתן אמיתי. "משא ומתן" נקרא כלי ומילוי, שהם כל הזמן משתנים.

האם הבנה היא גם הסכמה?

הבנה והסכמה הן לא אותו דבר. הבנה היא במוח והסכמה היא בלב. התיקון הוא על הלב. בעולם שלנו אדם יכול להחליט שהוא מתחיל לשמור על דיאטה ולמחרת לחזור לאכול כרגיל. להסכמה האדם צריך להגיע בתוכו. "משא ומתן של הצעה והסכמה" הוא כולו בפנים בתוך האדם. הבורא אינו עומד כחנווני בחנות ועושה הנחות כדי שנקנה. המשא ומתן מתנהל בתוך האדם בין כל ההבחנות שלו, אם להסכים או לא להסכים, אם לבוא לערבות או לא לבוא לערבות. והכל גלוי בפני האדם, "דהיינו שמציע להם באמת בדברים אלו כל צורתה ותוכנה של ענין העבודה של התורה והמצוות, ואת כל מתן שכרה הראוי להשמע".

אבל אם הוא נותן הכל בגלוי, מה צריך לשלם ומה לקבל, אז על מה יש לנהל משא ומתן? על מה יש לנו להתווכח אתו? הוויכוח הוא פנימי באדם, לא עם הבורא. עם הבורא יכול להיות ויכוח בנוסח אם לא תעשו כך, יקרה לכם כך, אבל גם זה כבר מוחלט. אין פה מיקוח כנהוג בעולם שלנו, כמה הוא יוריד לנו את הרף של המחסום כדי שנוכל לקפוץ במקום מעל שני מטרים רק מטר אחד. אלא מדובר על צורת העבודה הפנימית שהיא כמיקוח.

"כי צורת העבודה שבתורה ובמצוות מתבטאת בכתוב 'ואתם תהיו לי ממלכת כהנים'", צורת עבודה כזאת, שהאדם חייב להתייחס לכל הרצונות שלו ולתקן אותם, לרמה שנקראת "ממלכת כוהנים". "כי ממלכת כהנים פירושה, שתהיו כולכם מקטון ועד גדול כמו כהנים". "מקטון ועד גדול" הכוונה, לכל בני האדם, לכל אלה שמשתוקקים לבורא, שנקראים "ישראל", וגם בתוך האדם "מקטון ועד גדול", כלומר לכל רצון ורצון.

"דהיינו כמו שהכהנים אין להם חלק ונחלה ושום קנין גשמי בארץ כי ה' הוא נחלתם", שהם כולם עובדים רק בהשפעה, גלגלתא ועיניים. ולא שיש להם במשהו קבלה לעצמם, "כן תהיה כל האומה מסודרת בכללותה, באופן אשר הארץ וכל מלואה, כולה מוקדשת לה' יתברך. ואין לשום פרט לעסוק בה, אלא כדי לקיים מצות השם יתברך ולמלא את צרכי זולתו שלא יחסר כלום ממשאלותיו, באופן שלא יהיה לשום פרט לדאוג מה לצרכי עצמו". גלגלתא ועיניים לא חושבים על עצמם, אלא משפיעים לאחרים וגם דואגים שכל היתר, גם כלים דקבלה, יעבדו רק בהשפעה.

"שבאופן זה נמצאו אפילו העבודות של חולין" - כל העולם הזה; כל סוגי היחסים בין בני אדם וכל מה שהם עושים בעולם הזה "כקצירה וזריעה וכדומה"; כל מה שהאדם מוציא מן האדמה, כלומר מהרצון לקבל שלו, שרוצה ליהנות על ידו, הם כולם "נבחנים ממש בדוגמת עבודות הקרבנות שהכהנים היו עושים בביהמ"ק".

מדוע? "כי מה לי העסק במצוה של הקרבת עולה לה' שהיא מצות עשה", שמשרת לבורא, "ומה לי אם מקיים מצות עשה של 'ואהבת לרעך כמוך'", שמשרת לזולת, "ונמצא שהקוצר שדהו כדי להאכיל לזולתו, דומה כעומד ומקריב קרבן לה'", ששניהם ממש אותו דבר. אם האדם מתקן את הרצונות שלו, אין שום הבדל בין העבודות שהוא עושה. הוא יכול לעבוד בכל העבודות, כלומר, לעבוד עם כל הרצונות שלו, בכל תחום שהוא רוצה, עולם כמנהגו נוהג. להיות מורה, להיות איכר, להיות נהג, לא חשוב, כי הכל תלוי במגמה שבעבודתו. אם הוא משרת בה את הזולת, הרי זו "עבודת הקודש".

ומי שמאכיל " לזולתו, דומה כעומד ומקריב קרבן לה'. ולא עוד, אלא שהסברא נותנת אשר מצות עשה של ואהבת לרעך כמוך היא עוד יותר חשובה ממקריב הקרבן, כמו שהוכחנו לעיל". האדם שעובד עם הרצונות לקבל שלו, במילויים שמיועדים לרצון לקבל שלו, והופך אותם מילויים לזולת, צריך הרבה יותר כוחות ותיקונים ממה שצריך לעבודת ה'..

"אמנם עדיין אין זה גמר הדבר", מדוע? מפני שאין זה עדיין הזדככות הגוף, "כי כל התורה והמצוות אינם נתונים אלא לצרף בהם את ישראל, שהיא הזדככות הגוף", ועל ידי כל העבודות האלה צריך להגיע לזיכוך הגוף. "אשר אח"כ יזכה בגללם", על ידי כל העבודות הללו, "לשכר האמיתי". כלומר, עם זיכוך הגוף מגיעים לשכר האמיתי, "שהיא הדביקות בו ית' שהיא תכלית הבריאה".

"והנה השכר הזה מתבטא במילים" אחרות כבר, שהן "גוי קדוש". "כוהנים" הם רק גלגלתא ועיניים, אבל צריך שגם האח"פ יהיה מחובר אליהם, ויעבוד בעל מנת להשפיע. גלגלתא ועיניים לא יכולים להידבק. כי להידבק בבורא אפשר רק אם אני ממש נותן, אם אני דומה לו. דבקות שייכת רק לאח"פ. גלגלתא ועיניים הם עניין קר, עניין של השפעה טהורה, לכן בינה נקראת "גבורה עילאה". לנו נדמה שהשפעה היא רחמנות, שהיא דבר מאוד חם, אבל לא כך היא. "שע"י הדביקות בו ית' נעשינו קדושים, כמ"ש קדושים תהיו כי קדוש אני ה' אלקיכם", כלומר, האדם לוקח דוגמה מהבורא, איך הוא עובד בהשפעה, ועובד בהשפעה עם הכלים דאח"פ שלו.

"והנך רואה שבמילים 'ממלכת כהנים' מתבטאת כל צורת העבודה על קוטבה של 'ואהבת לרעך כמוך' דהיינו ממלכה שכולה כהנים שה' הוא נחלתם ואין להם שום קנין עצמי מכל הקנינים הגשמיים, ובעל כרחינו יש לנו להודות אשר זוהי ההגדרה היחידה שאך אפשר להבין בענין 'ממלכת כוהנים' זו, כי לא תוכל לפרשה בדבר הקרבת קרבנות למזבח, כי לא יתכן זה להאמר על האומה כולה, כי מי הם שיהיו המקריבים?" "ממלכת כוהנים" ו"גוי קדוש" הם איפוא שני שלבי התיקון הכללי.

הפניה היא לכל העם, ולא לחלק אחד שצריך להיות ממלכת כוהנים, ולחלק אחר שצריך להיות גוי קדוש. אלה שני שלבים של תיקון הרצון בכל הרצונות של כל אדם. בכל רצון ורצון יש חלק שהוא גלגלתא ועיניים, וחלק שגלגלתא ועיניים חייבים להשתמש באח"פ. אין גלגלתא ועיניים נקיים; הנקיות שלהם היא לפי הטבע, אבל לפי העבודה חובתם לשמש את האח"פ.

"וכן בענין לקיחת מתנות הכהונה, מי הם שיהיו הנותנים? וכן לפרשם על דבר הקדושה של הכהנים הלא כבר נאמר וגוי קדוש, אלא בהכרח שכל המשמעות שבדבר, אינו אלא רק במה שה' הוא נחלתם, שנעדרים מכל קנין גשמי לעצמם", זה השלב הראשון; "והיינו השיעור של ואהבת לרעך כמוך הכולל כל התורה כנ"ל, ובמילים 'גוי קדוש' מתבטאת", זה השלב השני; "כל צורת מתן השכר שהיא הדביקות", שאותה כבר משיגים על ידי כלים דקבלה.

מהו "גוי קדוש"?

גוי הוא כל מיני רצונות, רצונות ליהנות, רצונות לקבל ("כלים דקבלה"). רצון לקבל מתוקן נקרא "גוי קדוש", רצון לקבל שעדיין לא מתוקן, הכולל שבעים אומות, נקרא "גוי". גוי לא שייך למונח יהודי או ללא יהודי. גוי נקרא אח"פ, כל האח"פ. החלק שמצרפים לגלגלתא ועיניים נקרא "גוי קדוש". והחלק שעדיין לא מצורף נקרא "גוי", חלק לא מתוקן, שעדיין מפוזר.

"גוי קדוש" הם אותם כלים דקבלה, שהאדם מתקן אותם שיעבדו ככלים דהשפעה. ה"כוהנים" שנמצאים בתוך העם משתמשים בעם כדי להביא אותו לקדושה. ואותו חלק מהעם שמצטרף לכוהנים, הוא נקרא "גוי קדוש", כמו אח"פ דעליה, הכלים שאפשר לצרף לעל מנת להשפיע.

מיהם הכוהנים?

בכללות העבודה בגלגלתא ועיניים נקראת "כוהנים".

סגולה מכל העמים

ועתה מובנות לנו היטב גם המילות הקודמות בכל שיעורן, כי אומר "ועתה אם שמוע תשמעו בקולי ושמרתם את בריתי" כלומר, לעשות ברית על זה שאני אומר אליכם כאן, דהיינו, והייתם לי סגולה מכל העמים, כלומר, שאתם תהיו לי הסגולה, שעל ידיכם יעברו ניצוצי הזדככות וצירוף הגוף אל כל העמים ואומות העולם, בהיות שכל אומות העולם עדיין אינם מוכנים כלל לדבר הזה, וצריך אני לאומה אחת עכ"פ להתחיל בה עתה שתעשה סגולה מכל העמים, וע"כ מסיים ע"ז "כי לי כל הארץ" כלומר, כל עמי הארץ שייכים לי כמותכם וסופם להדבק בי ("הערבות" אות כ') .

אלא עתה באותה שעה שהמה עדיין אינם מסוגלים לתפקיד זה, הנה לעם סגולה אני צריך, ואם אתם מסכימים לזה, דהיינו להיות הסגולה מכל העמים, הריני מצוה אתכם, אשר ואתם תהיו לי "ממלכת כהנים" שהיא בחי' אהבת זולתו באופיה האחרון של ואהבת לרעך כמוך, שהיא קוטבה של כללות התורה והמצוות. "וגוי קדוש" שהוא השכר בצורתו האחרון של ולדבקה בו ית', הכולל כל השכר שאך אפשר להודיע עליו.

וזהו שהשמיעונו חז"ל בביאור הסיום "אלה הדברים אשר תדבר אל בני ישראל" שדייקו "אלה הדברים" "לא פחות" "ולא יותר", שקשה מהיכי תיתי שמשה רבינו יעדיף או יחסיר מדברי ה' עד שהשי"ת צריך להזהירו עליו, שלא מצאנו דוגמתו בכל התורה ואדרבה מקרא כתוב עליו "בכל ביתי נאמן הוא".

(בעל הסולם, מאמר "הערבות" אות כ"ח)

על עם ישראל לראות את עצמו כאותו חלק מן האנושות, שחייב לקבל על עצמו את עבודת הכוהנים, כדי לעזור ליתר האנושות להגיע לדבקות. ולא לחשוב איך התהליך יסתדר באח"פ, בכלים דקבלה, אלא "ועתה אם שמוע תשמעו בקולי ושמרתם את בריתי", כלומר, לעשות ברית עם מה שנאמר לו, "דהיינו, והייתם לי סגולה מכל העמים", רוצה לומר שלרצונות האחרים אין חשיבות, וגם לא למה שידברו על ישראל בחוץ, אלא להיות לי סגולה, במה? "שעל ידיכם יעברו ניצוצי הזדככות וצירוף הגוף אל כל העמים ואומות העולם". ואין מה להוסיף עוד.

לכן לקבלה ולישראל אין קשר לשום נושא אחר חוץ מהטיפול הזה בכל האנושות. העבודה שלנו היא לתת לכל אחד ואחד הסבר, מה צריכה להיות התוצרת מהעבודה שלו, מהיחסים שלו עם כולם, שעליו להוסיף רק כוונה. הכל נשאר כפי שהיה, שום דבר לא משתנה. הכל ישתנה רק מתוך זה שכל העולם ינהג בצורה אחרת.

הכל ישתנה, אם הכיוון ישתנה. איך הוא ישתנה? כאשר כל אדם באשר הוא נמצא, יעשה רק עבודה אחת: לחבר את עצמו לכיוון הנכון. להתחיל להרגיש, להבין, לשמוע, שיש מטרה, שיש סיבה לצרות, ויש דרך להימנע מהן, ומטרה שיש להגיע אליה על ידי יגיעתו. ועל ידי זה שהאדם מכניס את הכיוון הזה לכל דבר בחייו, הוא מזמין על עצמו כוח עליון, אור מקיף, שמשנה את כל חייו. בא סוף לצרות ומתחילים שפע ושלווה.

לפיכך אין צורך לשנות שום דבר בגשמיות, ורק להכניס בה את התוצאה הרוחנית, שהיינו רוצים להשיג על-ידה. הפעולה הזאת פשוטה מאוד, אף כי נדמה לנו שצריך לסובב בשבילה את כל העולם. לא מן הסתם נאמר: "עולם כמנהגו נוהג". מה שצריך להוסיף לא דורש מהעולם שום מאמץ, לא בכסף לא במשאבים ולא בפיתוח מערכות, אלא מאמצים קלים מאוד: הסברה פשוטה, שמועות, כוחות.

מה הקשר בין אהבת הזולת לדבקות?

אהבת הזולת היא לא דבקות. באהבת הזולת האדם מתנקה מהרצון לקבל שלו, ועובר מהאח"פ שלו הלא מתוקן, שעליו הוא שם צמצום, ומתחיל לפתח גלגלתא ועיניים. ובכך נעשה מוכן להידבק לזולת.

ואם אחרי שהאדם מפתח גלגלתא ועיניים, הוא מתחיל לשרת את הזולת, אז השירות שלו לזולת הוא יותר גדול ויותר מועיל מהשירות לבורא, כי הוא מתחיל להשתמש באח"פ שלו בעל מנת להשפיע. אבל זה חייב להיות בכוונה להגיע לדבקות בבורא. במידה שהאדם משפיע לזולת בכוונה להגיע לבורא, באותו כלי שמשפיע לזולת הוא מגלה את הבורא, שהוא כבר נמצא עמו בדבקות.

"זיווג דהכאה" לא עושים עם הבורא, כאילו הוא הנותן ואני מחזיר לו, אלא הבורא מתגלה ב"ישראל אורייתא קודשא בריך הוא וחד הם", בכלי אחד, במעמד אחד. הכלי הכללי שבו האדם יכול לגלות את הבורא, הוא כלי של אהבת הזולת. באותו מאמץ שאני אוהב את הזולת, באותה תרומה שאני תורם לו, שם אני מגלה את הבורא.

מדוע המצווה הזאת היא האחרונה?

המצווה הזו היא האחרונה כי חייבים לקיים אותה כדי להידבק בבורא. לא מספיק להיות בכוונה "ואהבת לרעך כמוך", לתקן את הגלגלתא ועיניים וכמה שאפשר לתרום הכל ולחיות כדי למלא את הזולת, אלא צריך לעשות זאת כדי לגלות בה את הבורא, להגיע לדרגתו. האדם חייב להגיע למעמד הבורא, שזו התחנה הסופית שלו.

מחשבת הבריאה היא לא לבנות חברה יפה אחת בהשפעה הדדית, חברה נקיה שתהיה כוהנים ועם קדוש. השלבים הללו הם רק הכנת הכלי, תיקונים שהאדם עובר בכלים "ממלכת כוהנים" ו"גוי קדוש", תיקון גלגלתא ועיניים ותיקון האח"פ. אבל לשם מה הם משרתים זה את זה בלי פניה לעצמי? כדי להיכנס לדבקות עם הבורא.

לצורך מה? כי אחרת מלכתחילה לא מקבלים כוח לערבות. כי הכוחות הללו יורדים מהבורא, מהאור העליון שממלא את הכלי המתוקן, במצב של "אדם הראשון" המתוקן, בגמר התיקון, משם מקבלים כוחות. אדם שלא מתכוון לבורא, מיד נופל, כי אין לו השוואת הצורה למצב המתוקן. כל ההתקדמות וכל החוסן והכוח באים מכך שבמשהו, באחוז אחד, בחלקיק-אחוז, האדם רוצה להידמות למה שיש בצורה המתוקנת. לכן אסור להשתמש באח"פ ולעשות חשבונות של אח"פ, אלא לעשות את כל החשבונות בגלגלתא ועיניים.

באיזה מצב נמצא כל העולם?

כל העולם נמצא בצורתו המתוקנת בהשפעה הדדית. הצורה החיצונית לא צריכה להשתנות. כל רגע ורגע מתגלה לאדם גם לפני המחסום, שכל העולם נמצא בהשפעה. אלא שלפני המחסום הוא מתגלה ונעלם, מתגלה ונעלם.

עם מי יש לעבוד על הערבות?

הערבות היא רק כלפי אלו שרוצים לעשות את כל הפעולות הנדרשות כדי להגיע לדבקות בבורא.

מה משמעות הדבר לראות את העולם כמתוקן?

משמעותו לראות מצב שנמצא בדרגה יותר עליונה מהעולם הזה, בתמונה אחרת שלו, ברמה אחרת. נכנסים כביכול למימד אחר, כמו בסרטים, ואז רואים תמונה אחרת. מורידים איזה כיסוי ורואים איך הדבר מתנהג בפנים, בתוך המערכת. אחר כך אפשר להיכנס יותר ויותר פנימה לתוך המערכת, וכל פעם לראות איך היא מתפקדת בצורה אחרת, יותר אמיתית.

מהי הדרך לראות? לעלות לגובה הרוחני של אותה תמונה, כמו להיכנס לאותו חלון פנימי (כמו בתוכנת "חלונות" של המחשב), שנמצאים בו לפי מידת השתוות הצורה. אבל אם מאבדים אותה זַכות, יורדים לחלון חיצוני יותר של המחשב, או לדרגה האחרונה, ואז שוב קוראים את העולם בצורה אחרת.

במדרגה העליונה, מה ההבדל בין חבר ושאינו חבר?

חבר שלי הוא מי שרוצה להגיע בכוחות עצמו למדרגה העליונה בפועל, מאותה דרגה תחתונה שבה אני והוא נמצאים יחד. שאינו חבר, הוא מי שבכלל לא יודע שהוא נמצא בתמונה העליונה הזאת, הוא לא משתוקק אליה ולא מבין אותה, אלא נמצא כלפיה בהעדר הכרה.

הערבות לחבר היא על הרצון המשותף שלנו להגיע למדרגה יותר עליונה, שם אנו מחוברים יחד בלב אחד. כלומר, המטרה המשותפת של לשנינו היא להגיע לשם, והרי זו המטרה הראשית. ואם היא המחייבת, אז חותמים הסכם.

בשביל מה ישראל היו צריכים לעשות "נעשה"? בשביל ה"נשמע" של "נעשה ונשמע", בשביל כוח הבינה.

מהי עבודת הכוהנים?

קודם כל מוציאים גלגלתא ועיניים מהאח"פ. להוציא אותם מאח"פ פירושו, לעשות צמצום על האח"פ ולא להשתמש בו, להיבדל ממנו. לעבור עביות שורש ועביות א' דמסכים, וכך לרכוש את המסכים בכל דרגות העביות, כך שגלגלתא ועיניים יהיו בעביות שורש א' ב' ג' ד' דהשפעה. אי אפשר להגיע לזה אם לא עוברים על העמקות של כל העביות שורש א' ב' ג' ד' ומוציאים ממנה כלים דהשפעה. בעבודה הזאת פועלים עם כל הרצון לקבל ומתוכה מרכיבים את הגלגלתא ועיניים, בונים את ה"כוהנים".

ואם בונים את החלק הזה, שנקרא "כוהנים" אז הוא עובד רק לצורך זה שאין לו נחלה, אלא הבורא הוא נחלתו, שכל כולו בהשפעה. "כוהנים" יכולים להיות רק אם יש "ארץ ישראל", "קדושת ארץ ישראל", "בית המקדש", "עם ישראל על אדמתם"; רק אז יש עניין של "כוהנים", שגלגלתא ועיניים מתחילים לטפל באח"פ. אז יש בהם "כהן הגדול", נקודה ברורה שדבוקה בבורא ולא עוזבת אותו. ואז יתר החלקים בחלק הבינה שבהם, בגלגלתא ועיניים, מטפלים באח"פ, ומעלים את האח"פ לדבקות. עבודה זו נקראת "עבודת הכוהנים". וכך כל העם נעשה קדוש.

מדוע נכתב שממלכת כוהנים "היא בחינת אהבת זולתו באופיה האחרון של ואהבת לרעך כמוך"?

גלגלתא ועיניים חייבים לספק את הכלים דהשפעה, כוונות דעל מנת להשפיע, לכל האח"פ. לא שגומרים לעבוד עם גלגלתא ועיניים ומתחילים לעבוד עם האח"פ. העבודה עם האח"פ היא לצרף את האח"פ לגלגלתא ועיניים, שאז גלגלתא ועיניים מקבלים את העביות של האח"פ ועובדים אתה. זה מה שנקרא שממלכת כוהנים חייבת להגיע לדרגה, לגובה, של כל האח"פ.

איך גלגלתא ועיניים מתקנים את האח"פ?

גלגלתא ועיניים מתקנים את האח"פ כמו "אימא מאריכה את רגליה" (עיין בבעל הסולם, "תלמוד עשר הספירות", חלק ט'): העליון, כלומר הפרצוף העליון, מוריד לתחתון את האח"פ שלו, שעל ידו הוא רוצה רק להשפיע, והתחתון נדבק לאח"פ דעליון, ועולה עם האח"פ דעליון, ומשתמש באח"פ דעליון כמו בכלים דקבלה שלו. ומזה לומד התחתון, מפני שנדבק לאח"פ דעליון עם הגלגלתא ועיניים שלו, איך להשתמש באח"פ שלו ככלים דקבלה. זו גדלות דְמִין הא', שהיתה בעולם הניקודים.

הפעולה הזאת דומה למשחק שמשחקת אם עם בנה. אבל לא כדי להיות כמוהו, אלא דרך המשחקים הללו היא רוצה ללמד אותו חוכמה. פעולה זו של האם נקראת "אח"פ דעליון", שהוא יורד לתחתון, "נעשה כמוהו" ומתקן אותו.

אם כך, אח"פ דעליון הם כלים דהשפעה או כלים דקבלה? הם כלים דהשפעה של בינה, שהם גם כלים דקבלה. באיזה אופן הם גם כלים דקבלה? העליון רוצה להשפיע לתחתון, הוא רוצה לתת לו, יש לו מה לתת. כלים דהשפעה הם כלים עם רצונות לקבל גדולים, שנובעים מחיסרון של התחתון ולא מחיסרון של עצמם. בינה מרגישה את האח"פ שלה לא כחיסרון שלה לקבל, אלא כחיסרון שלה לתת. האח"פ שלה הוא כל המלכות, אלא שמצורפת אליה כוונה לתת של הבינה.

אילו פעולות כולל המושג "להשפיע"?

"להשפיע" משמעו לתת דוגמה, לתת כיסויים, מסכים, ולמלא, החל מהתיקון ועד המילוי, להביא את התחתון לדרגה שהוא יעלה לבינה.

מתי מלכות מקבלת מילוי?

מלכות שעולה לבינה, זה אינו גמר התיקון שלה. בכך היא לא מיתקנת, היא רק לומדת איך היא צריכה לעבוד עם הרצונות שלה. אחר כך היא חייבת לרדת. עד גמר התיקון עובדים רק בצמוד לבינה, אבל אחרי כן חייבים לרדת לאח"פ האמיתי, לל"ב האבן, שאינו קשור לפעולת ההשפעה של העליון, כי בעליון אין אפילו כוחות לספק לו מסכים. אבל עד גמר התיקון אין מילוי לכלים האמיתיים של מלכות.

[...] ועם האמור נבין מאמר מפליא בחז"ל שאמרו: "כל ישראל ערבים זה לזה". ולא עוד, אלא שרבי אלעזר ברבי שמעון מוסיף: "שהעולם נידון אחר רובו". אשר לפי זה אנו ערבים גם בשביל כל אומות העולם, אתמהה. שלכאורה הוא דבר שאין הדעת סובלתו כלל. כי איך יערב לחטאים של אדם שאינו מכירו כלל? והרי מקרא מפורש "לא יומתו אבות על בנים, ובנים לא יומתו על אבות איש בחטאו יומתו".

ובאמור מובנים הדברים בתכלית הפשיטות, שהרי נתבאר, שאי אפשר כלל שהתורה ומצוות יבואו לכלל קיום, אם לא בהשתתפות כל האומה. נמצא, שכל אחד נעשה מאליו ערב לחבירו. כלומר, שפורקי עול גורמים לשומרי התורה שישארו בזוהמתן, כי לא יוכלו להשתלם באהבת זולתו ובהשפעה לזולתם בלי עזרתם, כמבואר. נמצא שאם חלק מהאומה חוטאים, הרי הם גורמים לשאר האומה לסבול בגללם.

וזה שכתוב במדרש: "ישראל אחד מהן חוטא וכולן מרגישין". והמשיל ע"ז רשב"י "משל לבני אדם שהיו יושבין בספינה, נטל אחד מהם מקדח והתחיל קודח תחתיו, אמרו לו חביריו מה את יושב ועושה, אמר להם, מה אכפת לכם לא תחתי אני קודח? אמר לו שהמים עולין ומציפין עלינו את הספינה". והיינו כפי שבארנו לעיל, שמתוך שפורקי העול משוקעים באהבה עצמית, הרי הם עושים במעשיהם גדר של ברזל, המעכב על שומרי התורה, מלהתחיל אפילו בשמירת התורה והמצוות על היכנם.

ועתה נבאר מאמרו של רבי אלעזר ברבי שמעון שאומר: "לפי שהעולם נידון אחר רובו, והיחיד נידון אחר רובו, עשה מצוה אחת אשריו שהכריע עצמו ואת כל העולם לכף זכות. עבר עבירה אחת אוי לו שהכריע את עצמו ואת כל העולם לכף חובה. שנאמר וחוטא אחד יאבד טובה הרבה".

אנו רואים שר"א בר"ש מפליג יותר בדבר הערבות, שהרי אומר: "שהעולם נידון אחר רובו". וזאת, משום שלדעתו, אינו מספיק אומה אחת לקבלת התורה והמצוות [...]

(בעל הסולם, "פרי חכם - מאמרים", "אהבת ה' ואהבת הבריות")

כלומר שאפילו אומה שלמה, למשל האומה הישראלית, תיכנס לערבות, תסכים לקבל תורה ומצוות, זה לא מספיק. "ודעתו זו למד או מהמציאות שלפנינו, שהרי אנו רואים שסוף סוף עדיין לא הגיע הקץ"; הסיבה שעדיין לא הגענו לתוצאה של מימוש הערבות, היא מפני שהערבות חייבת להתבצע בכל העולם. "או שקבל את זה מרבותיו". או שכך קיבל רבי אלעזר מאביו. כי אחרי מעמד הר סיני, שהיה בשורשים, כל שורש עליון חייב להגיע לענף התחתון שלו; להתבצע בכל פרט ופרט ובכל כלל וכלל, כפי שמתבצעים בנו היום יציאת מצרים וכל המצבים האחרים.

וכן הכתוב מסייעו שמבטיח לנו לעת הגאולה: "ומלאה הארץ דעה" וכו'. וכן "ונהרו אליו כל הגויים". ועוד הרבה פסוקים. ועל-כן תלה הערבות על כל העולם כולו, לומר לך, שגם היחיד אי אפשר לו לבוא לגמר הנרצה, מקיום התורה והמצוות, זולת בסיוע של כל בני העולם, כמבואר.

ועל כן: כל מצוה ומצוה שהיחיד עושה, נמצא מכריע את כל העולם. והוא, בדומה לאדם השוקל קטניות במשקל מסויים, אשר כל קטנית וקטנית שהוא נותן על המאזנים גורם להכרעה הסופית הרצויה כן כל מצוה שהיחיד עושה בטרם שתמלא הארץ דעה, הריהו גורם שיתפתח העולם ויבואו לכלל זה.

וזה אמרו "וחוטא אחד יאבד טובה הרבה", כי על-ידי החטא שהוא עושה, הריהו גורם להפחתת המשקל, כמו שאחר עומד ונוטל חזרה אותה הקטנית שהוא הניח על המאזנים. ונמצא מחזיר את העולם אחורנית.

(בעל הסולם, מאמר "אהבת ה' ואהבת הבריות")

בעל הסולם אומר שאף אחד לא יכול להגיע לערבות, אם לא תהיה ערבות כללית של כל העולם. במאמר "הערבות" עצמו, אין התייחסות ברורה ביותר כלפי אומות העולם. ובמאמר הזה הוא כביכול מתייחס לסוגיה זו ביתר פירוט.

למה ניתנה התורה לישראל

ובזה מתבאר היטב השאלה, למה ניתנה התורה לאומה הישראלית, ולא נשתתפו בה כל אומות העולם. כי האמת היא, שעניין תכלית הבריאה מוטלת על כל המין האנושי, איש לא נעדר. אולם מתוך שיפלותו של טבע הבריאה, וחוזקו על הבריות, לא היה שום דרך שהבריות יוכלו להבין להכריע ולהסכים להתרומם ממנו, ולא היו מגלים רצון לצאת ממסגרת האהבה העצמית, ולבוא להשואת הצורה, שהיא הדביקות במדותיו יתברך. כמו"ש חז"ל: "מה הוא רחום אף אתה רחום" וכו'. ומתוך זכות אבות, עמדה להם ההצלחה לישראל, שבמשך ארבע מאות שנה התפתחו והוכשרו והכריעו את עצמם לכף זכות. ונכנסו כל אחד מחברי האומה, בקבלה זו של אהבת הזולת, בהיותם אומה יחידה קטנה בין שבעים אומות גדולות, אשר כנגד כל אחד מישראל נמצאים מאה נכרים ויותר כנגדו. וכאשר קבלו עליהם אהבת הזולת, ניתנה התורה דווקא לאומה הישראלית ולהכשרתה עצמה.

אמנם האומה הישראלית הותקנה בזה בבחינת "מעבר", אשר באותו שיעור שישראל עצמם יוצאים מצורפין על-ידי קיום התורה, כן מעבירים את כוחם לשאר האומות. וכאשר גם יתר האומות יכריעו את עצמם לכף זכות, אז יתגלה משיח ה', אשר תפקידו מלבד מה שישלים את בני ישראל למטרה הסופית לדביקותו יתברך, כן יבוא ללמד דרכי ה' אל כל האומות. כמ"ש "ונהרו אליו כל הגויים" [...]

(בעל הסולם, מאמר "אהבת ה' ואהבת הבריות")

מדוע במעמד הר סיני אומה אחת קיבלה את התורה, והיום כל העולם אמור להגיע לערבות?

כל מה שקורה ברוחניות, כל מה שצריך לקרות מתחילת הבריאה ועד סופה, חייב להתרחש בעולם הזה בגשמיות, בחומר. אפילו פורים קרה, לא כגמר תיקון, שבו כל עמי פרס העתיקה מתחברים לישראל ומקבלים את דעתם, אלא כניצחון דעת ישראל על דעת העמים. ישראל הרגו את "הקליפות" (רצונות שהכוונה "למען עצמי" שלהם אינה משתנה עד גמר התיקון), הבדילו את עצמם מהן, וחזרו לבנות את בית המקדש בסוף גלות בבל.

כל התהליך שהתרחש בשורשים, התרחש בענפים. כי זהו חוק מחייב, שכל מה שמתקיים בשורשים מתרחש גם בענפים. בענפים התהליך מתבצע בעביות קלושה ביותר, בעביות דשורש, היכן שהרוחניות והגשמיות נוגעות זו בזו. במקום שהרוחניות יורדת לדרגה הקטנה ביותר, והגשמיות היא הזכה ביותר, יש כעין נגיעה, ושם מתרחש המאורע. לכן אברהם אבינו שהיה "חסד", זך, קיבל את התורה בצורה הזו, שמאפיינת את זכּותו. וגם העם לאחר גלות מצרים, קיבל את התורה בצורה זכּה מאוד. השבירות והתגלות הרע באו אחרי כן.

כלומר כשקיבלו את התורה במעמד הר סיני, כל העם קיים את "התורה". לאחר מעמד הר סיני בנו את בית המקדש כשלמעשה את כל "התורה" הם מקיימים כבר בתהליך שעברו ארבעים שנה במדבר ואז מיד קיימו בבית המקדש את כל עבודות הקודש, והיו דבוקים בבורא הן במעשה והן בכוונה. אלא שהדבקות הזאת נעשתה בעם אחד בלבד, רק בשורש הרוחני, בגלגלתא ועיניים, או במילים אחרות, כמו אדם הראשון, בכלים דהשפעה בלבד.

הדבקות הזאת לא היתה מעורבת עם אח"פ, שזו תכלית הבריאה. התכלית היתה שהדבקות תתקיים באח"פ, באומות העולם. לכן צריכים לעבור שבירות. הירידה למצרים לא היתה אחרי השבירה, אלא מפני שכלים דגלגלתא ועיניים לא יכולים להתקדם בעצמם. הם מרגישים שהם רוצים להשפיע, ואין להם במה להשפיע. זה נקרא שהם מרגישים "רעב", "רעב בארץ ישראל", ב"ארץ כנען".

ואז הם יורדים למצרים. הם חייבים לקחת משם כלים דקבלה, אחרת הם לא יוכלו לממש את הרצון להשפיע. כלומר, כמו שבכלים דקבלה, בלי קבלה האדם נשאר רעב, כך בכלים דהשפעה, בלי השפעה האדם רעב. והשפעה בכלים דהשפעה היא לקחת כלים דקבלה, ועל ידם להתחיל להשפיע. לכן גלות מצרים נקראת "שורש של כל הגלויות", מפני שהיא אינה תוצאה של שבירת הכלים אלא "גלות בשורש".

הירידה למצרים היא מתוך רצון דלהשפיע. אמנם כמו בכל שאר הגלויות, גם הגלות הזאת נוצרת מחוסר הופעתו של האור בתוך הכלים, אבל היא בשורש, כי ישראל לא חטאו, אלא התגלתה בהם חוסר עביות. "שורש" משמעו שהנושא מתגלה כרצוי והכרחי מצד המבצע עצמו. בזמן בית המקדש ידעו שצריך להגיע לשבירה, אבל לא היתה בהם דרישה להגיע לשבירה; לא כך בגלות מצרים, שם היתה דרישה לרדת לגלות.

מה בין הערבות במעמד הר סיני לערבות לאחר הגלות האחרונה?

בעל הסולם מדבר כאן על תנאי הכרחי, שבלעדיו לא תתקיים ערבות. הערבות תתקיים בתנאי שלא תמומש כלפי אומה אחת בלבד, כמו שהיה בשורשים עם האומה הישראלית, אלא כלפי כלל האומות, כמו שהיא צריכה להתקיים לאחר שבירת הכלים.

יש הבדל בין גלות מצרים לגלות האחרונה. הגלות האחרונה שאנחנו כיום נמצאים בה היא כבר אחרי כל הגלויות וכל השבירות, והכלים דקבלה וכלים דהשפעה כבר התערבבו יחד. בגלות מצרים לא היתה התערבבות, כי היא לא היתה גלות "רגילה", היא לא התרחשה לאחר שבירה. כל יתר הגלויות התרחשו לאחר שבירת בית המקדש: העם נפל מאיזושהי דרגת קיום שהיתה שלו, ואילו בגלות מצרים היתה רק תוספת עביות.

לכן התנאים שהתקיימו בקבלת הערבות בהר סיני היו כבר בהתייחס לאומה, אף כי חוק הערבות התקיים ללא ספק הן אצל אברהם והן אצל בני יעקב שירדו למצרים, רק לא בצורה בולטת, והם לא נצטרכו לקבל אותו על עצמם. כי הוא התקיים בהם ממילא, ולא הצטרכו לא ערבות ולא תורה. ואולם לאחר גלות מצרים, כשנוספה להם עביות, הם קיבלו את הערבות בצורה של "נעשה ונשמע", במעמד מסויים שנקרא "הר סיני".

ובזמננו, קבלת הערבות חייבת להיות על כל הכלי הכללי שצריך להתגלות. והכלי הזה, כותב בעל הסולם, מתברר מתוך הערבוביה של "זה בזה". אלא שמצד אחד, בגשמיות ישנו הבדל בפועל בין אומות העולם לעם ישראל, ומצד שני, ברוחניות לא יודעים איפה הוא נמצא. וגם בגשמיות לא ידוע מי נמנה עם ישראל. באופן היסטורי איננו יודעים היכן זה יתקיים. יכול להיות שזה לגמרי אחרת ממה שאנו חושבים ורואים.

לכן השאלה איך הערבות אמורה להתבצע נותרה בעינה. ובעניין "עיקבתא דמשיחא", המקובלים לא אומרים כלום, אולי מפני שלא ידעו, או לא ידעו הכל, או ידעו והסתירו עוד יותר. ובעל הסולם כותב שהעירוב הוא עד כדי כך, שפתאום עשוי להתברר, שכל העולם חייב להיכנס בצורה כלשהי לדעה הזאת של גמר תיקון וערבות. אולי לא לקיים את כולו, ולא כולם בבת אחת, אולי חלק מישראל יעשו את התיקון קודם, ואחר כך היתר, אבל ייתכן מאוד שנבצר מישראל לעשות את התיקון, כל עוד באומות העולם לא יתרחש תהליך כלשהו או יתקבלו החלטות לקראתו.

היום אי אפשר לומר משהו בצורה ברורה. ככל שמגלים יותר את עניין הערבות, הוא נעשה יותר קשה ויותר רחב, מגלים את התלות ההדדית בין כל העמים בעולם.

האם התלות ההדדית בין העמים מוסיפה היבט חדש לעניין הערבות?

עד כה ראינו שתחילה ישראל מקיים את הערבות מצד אחד, ואומות העולם לא יודעות עליה ולא איכפת להן, וגם לישראל לא איכפת אם אומות העולם יודעות, אף כי אחר כך הערבות עוברת גם אליהן. ומצד שני נאמר: "והביאו בניך בחוצן ובנותיך על כתף תנשאנה": עמי העולם יישאו את בני ישראל על כתפיהם ויביאום לירושלים, כלומר, אומות העולם יפעילו מצדן לחץ על ישראל.

במאמר "אהבת ה' ואהבת הבריות" כותב בעל סולם, שהערבות חייבת להיות הדדית, וכלל לא חשוב איפה ישראל ואיפה האומות, כי אחרי השבירה ההתערבבות היא כזאת, שיתכנו ניצוצות ישראל אפילו במישהו רחוק, שחי במקום נידח אי שם בעולם. אם מגיעים לגמר התיקון, לפחות מבחינה רוחנית חייב להיות, שכל אחד ואחד יתעורר בצורה כלשהי לעניין הערבות.

אבל איך תתקיים בו הערבות, ומה פירוש שהוא גם ערב ובאיזו צורה זה יבוא לידי ביטוי, אי אפשר לומר. אלא רק לקחת בחשבון את הנתון הזה. התפשטותה של חוכמת הקבלה בכל העולם, בצורה של הפצה רחבה, מעידה שבעניין הערבות יש כנראה תהליך טבעי סלול.

האם התהליך התפשטות הערבות לא מתואר במדוייק בתורה או בספרי הקבלה שמדברים על התפשטות הספירות והעולמות?

לא. על התהליך להתגלות כמו שהוא מתגלה בעבודה הפרטית של האדם. אמנם האדם קורא הרבה, ולאחר כמה שנים של עבודה עם החומר נעשה חכם בכל הפסוקים, ובכל זאת כשהמצבים הללו מתגלים בו, הוא מגלה אותם פתאום כביכול לראשונה. אחר כך הוא מוצא שהכל כתוב, אבל על שום דבר שקורה, הוא לא יכול לומר מראש, שעכשיו קורה בו מה שכתוב, ומה צריך להמשיך ולקרות. כי מצבים עליונים רוחניים שלא התגשמו אף פעם בחומר, תמיד באים בצורה כזאת.

איך ידיעת הערבות תגיע לכל העולם?

קשה לדעת איך הערבות תתממש בכל העולם: האם תשא את שמה של הקבלה, או תתגלה מתוך ידיעה פנימית, או בהכרעה, או על ידי הכרזה מבחוץ, או בדרכי הפצה לא מוכרים? על שאלה זו, אחת מרבות, אין תשובה.

אלא בזמן שהערבות תתרחש, אז נוכל לדעת. כמו שנאמר לגבי המשיח: אם יבוא אדם, שיתחיל ללמד את כולם, ומה שהוא ילמד אכן יתממש, הוא המשיח. אם הוא ידע להחזיר את ירושלים ולבנות את בית המקדש, אז הגיעו ימות המשיח.

אבל למה לנו לדאוג על "איך נדע"? אנחנו צריכים לעשות. מוטל עלינו להשתדל להגיע לערבות, לשלב הזה שאם מגיעים אליו, מקבלים את הכוח הרוחני שעל ידו מגיעים לגמר התיקון.

"הר סיני" - המעמד הפנימי של האדם

מדוע המצב הזה של "מעמד הר סיני" נחשב מיוחד?

במעמד הר סיני נמצאים במצב מיוחד של חיבור בין שני קצוות. הרצון לקבל הגדול מצוי עם כל ההרהורים שלו הנקראים "הר"; אחרי יציאת מצרים, ההחלטה לברוח מהרצון לקבל כבר התקבלה, אבל עדיין אי אפשר לממש אותה. האדם בורח, אבל בצורה כזאת שהרצון לקבל לא בורח ממנו. האדם לא רוצה, כפי הנדמה, להתעסק ברצון הזה, אבל הרצון לקבל נמצא.

כלומר, המצב ב"הר סיני" הוא ש"אומות העולם" שותקות, ו"ישראל" נמצא תחת "הר סיני". חלק מהמצב הפנימי של האדם, שנקרא "ישראל", שמוכן להצטרף ל"משה", נמצא תחת "הר סיני". ו"אומות העולם" משותקות במקום כלשהו בתוך האדם. הנקודה של "משה" מוכנה לעלות ולהידבק בבורא. זה המצב, המעמד הפנימי של האדם.

כשמחלקים את המעמד הפנימי הזה לשלושה החלקים, אומות העולם, ישראל, משה, אז את "אומות העולם" האדם כאילו מצמצם, הן לא 'מדברות' בו. הוא לא רוצה שום דבר חוץ מהבורא, כמו בתיאור של בעל הסולם על "חולת אהבה אני".ל12ם הוא לא מרגיש את כל יתר הרצונות הנקראים "אומות העולם", שמושכים את האדם לכיוונים אחרים. ונשאר בו רק ישראל, הספקן, למטה, תחת ההר, שלא יכול לעלות. ואז "משה" עולה: יש נקודה אחת באדם שעולה.

למה להגיע למצב הפנימי הזה נחשב לנס?

יש להגיע למצב פנימי זה הנחשב לנס, משום שאדם שמגיע למצב כזה, הוא כבר בנוי פנימית לקבל את הכוח העליון, להתחיל לתקן את עצמו. למצב הזה האדם מגיע על ידי יסורים. מלמעלה שום דבר כביכול לא עוזר לו. אין בורא. האלוקות מתגלה לפעמים רק כלפי משה. וגם "משה" הוא נקודה מיוחדת מאד. לא ידוע מאיפה הוא צץ אלא רק שהתחנך אצל בתיה בת פרעה והתחתן עם מדיינית.

להגיע לכל המעמד הזה כרוך בסבל מתמשך, הן במצרים, הן של פרעה הפנימי והן של ישראל. כולם סובלים, כל אחד שרוי במנת הסבל שלו; עד שעם ישראל בורח ממצרים, כלומר, מבדילים בתוך האדם בין כלים דהשפעה וכלים דקבלה, העתידיים, שהוא עצמו עדיין לא יודע מי הוא מה. הכל מתחיל ממצב שהאדם מצליח להרוג את הכלי דקבלה הראשון שלו: "משה שהרג את המצרי". בכך הוא מתחיל להיות "משה", שבורח למדיין ושם מקבל תורה של כהן מדיין.

כל מה שמתרחש אינו מגיע מהבורא, לא באופן ישיר ממנו. אם הבורא מתגלה, הוא מתגלה כלפי פרעה. הוא מתגלה במכות כלפי החלק של "אומות העולם", אח"פ. ואז, על ידי כל המכות והבריחות, שמשה הורג את המצרי ובורח, אז מגיעים למעמד הזה. כלומר, אין שום דבר נעים, עד שמגיעים למעמד הר סיני. הכל בא מהכרחיות, על ידי הסבל. כל החלקים באדם, הן מצרִים, הן ישראל, והן משה, אף אחד מהם לא נהנה.

מדוע המעמד הזה מיוחד? מפני שכל הסבל שעוברים מגיע לבירורים. אותו חלק שנפרד מאח"פ, אותו "עם ישראל" שבאדם, מוכן להתלכד סביב הרעיון של "נעשה ונשמע", כלומר, הוא מוכן להצטרף למשה. אבל הוא מוכן להצטרף אליו בלמעלה מהדעת, ב"נעשה ונשמע". והנכונות הזאת היא שנותנת למשה עביות, כוח, לקבל את התורה. אבל גלגלתא ועיניים לא מסוגלים לקבל את התורה. ברגע שמשה מקבל אותה ויורד מהר סיני, הם כבר מתחברים עם האח"פ, עושים את עגל זהב, ואז כל מה שמשה קיבלש נשבר, ונכנס אל הכלים.

למה היה צורך בשבירת התורה?

כל התורה מיועדת לאח"פ ולא לגלגלתא ועיניים. לכן, מיד לאחר הר סיני מתרחשת השבירה הראשונה, אבל השבירה היא לא בכלים אלא באורות. וכך בני ישראל נעשים מוכנים יותר לקבלת התורה. לא שבפעם הראשונה קרתה להם תקלה. אלא אי אפשר לקבל את התורה אלא בפעמיים קבלה ושבירה ראשונה, וקבלה בפעם השניה. גם בחומש מתואר ההבדל בין המעמד הראשון למעמד השני.

איך לממש את התיקון?

כדי לממש את הערבות בפועל בעולמנו עלינו להתייחס הן לגשמיות והן לרוחניות. הבעיה היא שלפי הרוחניות, אם כל העולם עבר שבירה והתערבבות, אז בצורה הרוחנית כולם התערבבו עד כדי כך, שאפילו אסקימואי באלסקה יש בו בחינת ישראל, גלגלתא ועיניים. ואצל ישראל, לעומת זאת, גם מי שהוא "כהן" או כהן של כהן שנשתמר עוד מאדם הראשון, ונמסר מדור לדור, יש בו כבחינה רוחנית מהשבירה, חלק האח"פ. (מדענים איששו את העובדה שכוהנים הם זן מיוחד, שלא היתה בו התערבבות, מפני שעד המאה האחרונה היו נישאים רק בתנאים מיוחדים).

כלומר, בגשמיות יש מצב אחד וברוחניות מצב שני. כי בגשמיות אין שום התערבבות בינינו לבין שבט באלסקה, או בדרום אמריקה, או באוסטרליה, אבל ברוחניות יש לנו חלק שלהם; שכן גם בהם, ובכל אחד ואחד, יש בחינת ישראל. מדוע? כי מלכתחילה היה כך בנשמת אדם הראשון. אלא שאח"פ לא היה מעורב עם גלגלתא ועיניים. ב"אדם הראשון", כל חלק יש בו גם גלגלתא ועיניים וגם אח"פ, אבל לא מעורבבים ביניהם.

אלא שאף פעם אי אפשר להוציא רק גלגלתא ועיניים או רק אח"פ. אמנם ישראל מבודדים מאומות העולם, אבל שניהם, ישראל והאומות, חייבים להיות יחד בעולם. אף פעם לא היה מצב בעולמנו, שקיים רק ישראל, או קיימים רק אומות העולם. ההפרדה הזאת היתה אולי קיימת עד האבות. שעד האבות היו רק עשרים דורות, עשרים ספירות של הכנה מהאדם.

גם אי אפשר להסתמך על הפסוקים שבמקורות. כי על מה שקורה כלפי גמר התיקון, החובה שמוטלת עלינו להתעורר החל מהמאה ה-21 ואילך, לא נכתב בצורה ברורה במקורות, וזה בכוונה תחילה: לא על חבלי משיח, לא על ביאת המשיח, לא על תיקונו הסופי של העולם. יתרה מזאת, בספרי המקובלים נאמר, שכל מה שניבאו הנביאים, לא נכתב אלא לימות המשיח. לכן במצבנו אין טעם רק להיצמד למה שכתוב, שצריך לפעול כך או צריך לפעול אחרת, אלא מחובתנו קודם כל לבצע. התהליך מתגלה כאמור כמו בעבודה רוחנית.

מפנימיות לחיצוניות

כל אדם כלול בפנימיותו מהכל, ובחיצוניות, כל העולם כלול מכל הגופים. ואם כל אדם, כמה שהוא מבין, יתחיל בפנימיותו להיות שייך לתהליך התיקון ולקיים אותו, אז תתברר החיצוניות. אדם שלוקח הכל בצורה פנימית, יש לו תורה, יש לו הוראה מה עליו לעשות: עליו להגיע על ידי הקבוצה, החברה, בשיתוף עם האחרים, למצב הערבות. וכך הקבוצה, החברה, תשפיע לו כוחות וגדלות הבורא ושנאת האגו, והוא יוכל להגיע למצב של "חולת אהבה אני". אהבת החברים מביאה לאהבת ה'.

העניין הפנימי הולך ומתברר בכל הפרטים שמתגלים מדי יום בצורה ברורה. ובאותה צורה, כלומר בהתאם למה שמתגלה, צריך להתייחס לכל מי שנמצא, ולכל מי שרוצה להתחבר לקבוצה הפנימית, ולשמוע ולקיים את העקרונות האלה של הערבות. אבל איך הכל יתקיים בגשמיות, בגופים, בשכבות העם, באומות העולם, במדינות? על כך אין ידיעה ברורה. אין לכך כלים וגם לא הוכחות שאפשר לגשת אתן לאנשים ולהראות להם שכך צריך לעשות.

אסור לשפוט על פי התרשמות חיצוניות ובהתאם לכך לפעול. הנכון ביותר הוא להתייחס לכל דבר מתוך הרובד הפנימי. ואז מי שמתעורר, מתעורר. ומי שרוצה להצטרף, מצטרף. ומי שנופל, נופל. אין לגשת לשום דבר בצורה שמכוונת לחיצוניות. תורת הקבלה, ההוראה איך לעשות ומה לעשות, היא רק כלפי פנימיות, ושם ברור איך עושים. החיצוניות תתברר מעצמה.

מעשה התיקון והקרבת קורבנות

אולם על פי כל אותם הדברים שביארנו מראש המאמר עד כאן, מתבארים הכתובים על מתכונתם, כתפקידם הראוי להיות לדמות משא ומתן של הצעה והסכמה, דהיינו שמציע להם באמת בדברים אלו כל צורתה ותוכנה של עניין העבודה של התורה והמצוות, ואת כל מתן שכרה הראוי להשמע. כי צורת העבודה שבתורה ובמצוות מתבטאת בכתוב "ואתם תהיו לי ממלכת כוהנים", כי ממלכת כוהנים פירושה, שתהיו כולכם מקטון ועד גדול כמו כוהנים, דהיינו כמו שהכוהנים אין להם חלק ונחלה ושום קניין גשמי בארץ כי ה' הוא נחלתם, כן תהיה כל האומה מסודרת בכללותה, באופן אשר הארץ וכל מלואה, כולה מוקדשת לה' ית'. ואין לשום פרט לעסוק בה, אלא כדי לקיים מצוות השי"ת ולמלא את צרכי זולתו שלא יחסר כלום ממשאלותיו, באופן שלא יהיה לשום פרט לדאוג מה לצרכי עצמו.

שבאופן זה נמצאו אפילו העבודות של חולין כקצירה וזריעה וכדומה, נבחנים ממש בדוגמת עבודות הקרבנות שהכוהנים היו עושים בבית המקדש, כי מה לי העסק במצווה של הקרבת עולה לה' שהיא מצוות עשה, ומה לי אם מקיים מצוות עשה של "ואהבת לרעך כמוך", ונמצא שהקוצר שדהו כדי להאכיל לזולתו, דומה כעומד ומקריב קרבן לה'. ולא עוד, אלא שהסברא נותנת אשר מצוות עשה של ואהבת לרעך כמוך, היא עוד יותר חשובה ממקריב הקרבן, כמו שהוכחנו לעיל (במאמר "מתן תורה" אות י"ד ט"ו, עיין שם היטב)

(בעל הסולם, מאמר "הערבות" אות כ"ז)

מדוע המצווה של "ואהבת לרעך כמוך" חשובה יותר מהקרבת קורבן לה', שהוא המעשה הנעלה ביותר שהאדם יכול לעשות בכל המציאות כלפי הכוח העליון, כלפי הבורא? מפני ש"ואהבת לרעך כמוך" הוא המעשה שמביא את האדם לתיקון. ורק אחריו הוא יכול לנקוט במעשה הקרבה, שהוא אותו התיקון דלהשפיע שיש ב"ואהבת לרעך כמוך".

ומהו מעשה הקורבן עצמו? כל פעם שהאדם מתקן רצון מסויים מתר"ך הרצונות שלו בכוונה על מנת להשפיע, הריהו עושה קורבן לה', שעל ידי התיקון הזה הוא מתקרב לה'. "קורבן" הוא מהמילה קרוב, להתקרב.

לכן הקרבת הקורבנות שנעשית בעולם הזה בדומם, בצומח ובחי, כוונתה לתיקון הדרגתי של כל תר"ך הרצונות של האדם בכוונה על מנת להשפיע, ולא לציוויים הגשמיים שיש לבצע כלפי בהמות, חיטה, יין וכו', כלומר לא לצורה שמקבלת הקרבת הקורבנות בעולם שלנו. הצביון האמיתי שלהן הוא ברוחניות, המורה על תיקון הנשמה הכלולה מתר"ך רצונות.

בעל הסולם אומר שבמה שקשור לתיקון הרצונות, המצוות בין אדם לחברו מועילות יותר ממצוות בין אדם למקום. וזאת משום שהאדם מחויב לתקן את כוונות הרצונות שלו מעל מנת לקבל לעל מנת להשפיע, ובעבודתו עם חברים, שקרובים אליו לפי השתוות הצורה, לפי המטרה, הוא יכול לעשות את התיקון הזה בצורה מועילה יותר מאשר עם הבורא. שכן הבורא נסתר, ותגובותיו לא מורגשות בנו.

הקשר עם הבורא יכול להיווצר רק אם הוא מבוסס על יחס קבוע כלפיו; היחס אליו חייב להיות קבוע כמו כל חוקי-ההשפעה הקבועים שלו כלפינו. ואילו אנחנו נמצאים עדיין בכלים לא מתוקנים, במצבים שכל הזמן משתנים, נעלמים, ובצורה כזאת אי-אפשר להתקשר אתו, או לבנות קשר מועיל שיפעל עלינו. לכן המעשה המועיל והמקדם ביותר לתיקון שנותר לאדם הוא רק הקשר שבין חברים.

ולכן מצוות שבין אדם לחברו קודמות למצוות שבין אדם למקום. במילים אחרות "ואהבת לרעך כמוך" היא המצווה החשובה ביותר, יותר מכל "הקרבת הקורבנות" ושאר היחסים, כולל בין האדם לבורא. שכן הקשרים עם החברים קודמים, מפני שהם מועילים יותר לתיקון הנשמה.

בין אדם לאדם ובין אדם למקום

"מצוות בין אדם למקום" חלות אחרי שכל הכלים של האדם כבר מתוקנים, ואז בכל הכלים המתוקנים האלה הוא עושה זיווג דהכאה עם האור העליון.

בסך הכל האדם אמור לעשות שתי פעולות:

א) תיקון הכלים.

ב) מילוי הכלים.

תיקון הכלים הוא המועיל ביותר, והוא נעשה על ידי אהבת הזולת. תיקון הכלים הוא החיבור בין חלקי "אדם הראשון", וכדי להביא לחיבור הזה דרוש הבורא, האור העליון, שיתן כוח, דבק, בין הנשמות, שיחבר אותן לכלי אחד. משתמשים בו כדי לבנות יחס נכון ושווה בין החברים, בין כל האנושות, כך שהכלל "ואהבת לרעך כמוך" יכלול את כל העולם.

לצורך זה האדם זקוק רק לכוח עליון, לבורא: כדי להשתמש בו עבור תיקונים. בשלבי התיקון, שאז התיקונים הם החשובים, מתייחסים לבורא רק כמסייע לתיקון. ואחרי שגומרים את התיקונים, מתחילים להתייחס ישירות אל הבורא. עם האור שבא מהבורא עושים "זיווג דהכאה" בכלי המתוקן, ומתחילים למלא את הכלים באור.

מי האמצעי להשגת הכלי הזה: הבורא או החברה?

מתחילת הדרך ועד סופה, האדם חייב הן בחברה והן בבורא. אי אפשר להיות בקשר רק עם הבורא, בלי חברים ובלי חברה. גם בהמשך הדרך, האדם לא יכול להיות בקשר רק עם הבורא בלי חברה. אבל תלוי מה האדם עושה, מה מקום העבודה שלו. בשלב הראשון מקום העבודה הוא בין החברים, שם הבחירה היחידה לתיקון הכלים. ולאחר שנעשה תיקון הכלים, היינו כאשר משיגים כלי אחד, "כאיש אחד בלב אחד", ויותר לא צריך לחשוב על החיבור הזה, מגיע השלב השני, שהוא הזיווג דהכאה עם האור העליון שממלא את הכלי.

אם העבודה היא עבודת האדם, מדוע היא נקראת עבודת ה'?

האדם מגלה שהבורא עושה את העבודה, שהבורא מבצע אותה, בכוח שלו. והרצון, ההזמנה לעבודה, העלאת המ"ן, הם מצד האדם. עבודת ה' היא להגיע לדרגת הבורא. שני השלבים נקראים עבודת ה', כי בשניהם האדם מתכוון מלכתחילה להידמות לבורא.

מצד אחד צריכים להתכוון לבורא ואחר כך לַחֲבר, ומצד שני העבודה היא בסדר הפוך: קודם עם החבר ואחר כך עם הבורא.

"סוף מעשה במחשבה תחילה", ולכן חייבים כל הזמן לאחוז במטרה הסופית, וכל מה שעושים באמצע הדרך הוא רק שימוש באמצעים. אם האדם לא חושב על המטרה הסופית, התוצאות של הפעולות שלו בדרך יכולות להיות הפוכות לגמרי מהמטרה.

והדוגמה שבעל הסולם מביא לכך היא הקומוניזם, אחד מבין אותם רעיונות שבאמצעותם האנושות חשבה להיטיב לעצמה על ידי שימוש בכלל של "ואהבת לרעך כמוך". בדומה לכך, היו ותמיד ישנם נסיונות בחברות אחרות להשתמש גם בעשרת הדיברות כאמצעי ליצור מסגרות חברתיות שמיטיבות רק לעצמן, ומהשימוש הזה יצא רק רע והרס. מפני שהמצוות האלה לא כוונו על ידם למטרה הסופית שלשמה הותקנו, שלשמה נברא כל הטבע וכל המציאות.

בכל דבר שהאדם רוצה להשתמש בו, וזה שייך לדרגת האנוש שבו, שהיא מעל דרגת הדומם, הצומח והחי, בכל עניין שיש לו לגביו בחירה חופשית, הוא חייב להשתמש, להגשים את עצמו בדרגת האנוש כראוי. אם האדם לא מגשים את עצמו, ומשתמש בדרגת האנוש שבו שלא מתוך מטרה להגיע לדבקות עם הבורא, כל פעולה של האדם ולוא הקטנה ביותר מביאה להרס מידי של המציאות. וככל שהפעולה גדולה וחשובה יותר היא הופכת למזיקה יותר.

שהרי כל המציאות נבראה רק לצורך זה, שאת הבחירה החופשית שלו להגיע לדבקות עם הבורא, ידביק האדם לכל מה שהוא פועל במציאות כבן-אנוש. בכך כל המציאות תחזור להיות דבוקה בבורא, בכל הפעולות של האדם ולו הקטנות ביותר, ששייכות לדרגת אדם, ולא תהיה דבוקה רק לגופו הגשמי של האדם כמו אצל כל יצור חי בטבע.

אין כמעט דבר בעולם שלא נכלל בפעולות הדרגה האנושית. אז אם מתחילים לחשוב במה איננו פועלים כבני אדם, יוצא שגם מה שמוגדר כ"הכרחיות", כצרכים מחוייבים מן הטבע, שעליהם אין לא דין, לא שכר ולא עונש, גם הם משוייכים לדרגה האנושית. כי גם את ההכרחיות שלו, האדם מודד בעצמו כל פעם מחדש מה היא. לפיכך רק הפעולות הגופניות או התוך-גופיות כמו בתאים, שמבצע הגוף הגשמי, רק הן מבוצעות ללא הכרת האדם. וודאי שהאדם לא מודע גם לפעולות פחות מורכבות של גופו, ולכל פעולות הטבע שמסביבו, שם הפעולות הן ללא שכר וללא עונש, כלומר ללא יכולת להשתמש בהן עם כוונה.

לכן לא צריך לשנות שום פעולה, אלא רק לכוון נכון את כל הפעולות שאנו כבר עושים בחיים. ההבדל הוא רק בכיוון. אין לאדם פעולות טובות או רעות. כל הרצונות נשארים כפי שהם, ואמורים להתמלא במילוי שלהם. לפני צמצום א' היתה מלכות מלאה, וגם בגמר תיקון היא מלאה. צמצום א' פועל לא יותר מכדי שנרכיב על כל רצון ורצון כוונה על מנת להשפיע.

האדם בכלל לא אמור לחשוב על הפעולות שלו, לכן בקבלה לא עוצרים בו ולא אוסרים עליו, אלא רק מלמדים אותו את הקשר עם הבורא. מתוך רצון להסדיר את הקשר שלו עם הבורא, וכדי להשיג דבקות בשלב הסופי, המטרה לעת עתה היא למצוא את הקשר, את קצה החוט; האדם לומד איך לתפוס את קצה החבל, ואחר כך איך להתמיד ולטפס בחבל הזה של הכוונות, מה שקרוי לעלות מדרגות מעולם לעולם, וכך עד שהוא מגיע לכוונה שלמה ולקשר מלא.

ואז הרצונות יהיו בהתאם לכוונות. תשתנה בהם מהות הפעולה, אבל הפעולות עצמן תישארנה כמו שהן. האדם ימשיך לאכול ולשתות ולהוליד ילדים ולעבוד, הכל ישאר כשהיה. אלא שהוא בצורה טבעית יעשה בירורים גם על הפעולות שלו רק לפי הכוונות, ולא יהיה לו צורך להגביל את עצמו, אלא הפנימיות שלו תעשה סינון מסויים ותקבע יחס שונה בין מחשבות לפעולות. מתוך התפתחות פנימית שלו, בלי שגורם חיצוני כלשהו יכפה את זה עליו.

אנו רואים שהדיכוי אינו עוזר, בשום צורה ובשום מקום, ולא רדיפה של משטרה ולא השהות בבתי סוהר משנים את האדם. החינוך יכול להיות רק מתוך מתן דוגמה, ורק כדי לתת לאדם קשר עם הכוח העליון, שממנו הוא מקבל הכל. ומתוך הקשר הזה האדם משתנה. אי אפשר לשנות את האדם בשום אמצעי אחר. במשך ההיסטוריה פותחו כל השיטות, ואף אחת לא הועילה, מפני שאין לנו למען מה לפעול במציאות, חוץ מאשר לשנות את הכוונה.

איך האדם קושר את המעשה הנוכחי הקטן שלו לסוף הדרך?

כשהאדם עושה מעשה, עליו לקוות שעל ידי הפעולה שלו יבוא אליו כוח ויקדם אותו, שעל ידי המעשה הזה הוא ימצא קשר עם האלוקות, עם הכוח העליון; שהוא יגלה אותו, שהכוח הזה יתגלה אליו.

האדם יכול להגיע למחשבה הזאת גם שמזכיר לעצמו בצורה מלאכותית, ואם הוא לא נזכר במחשבה הזאת, סימן שהקבוצה סביבו לא עובדת כמו שצריך. אם האדם נזכר בדרך כלשהי, אפילו בלי רצון, שזה המצב המועיל ביותר, בפעולה הפנימית שעליו לעשות, שעליו לצרף לכל העבודה ולכל רגע בחייו את המטרה הסופית, שהיא להגיע לדבקות ולצאת לנצחיות ושלמות, אפילו שבאותו רגע אין לו רצון והרעיון הזה שנוא עליו ואפילו מאוס, עדיין נחשב שהוא נמצא בקשר עם העליון. אבל אם הוא נמצא בניתוק מהתכלית, סימן שהחברה שלו לא עובדת מספיק טוב כדי לעורר בו בכל רגע את המחשבות האלו.

הכוונה משנה את המעשה

לפני כל פעולה צריך לצרף כוונה נכונה, ובזמן הפעולה עצמה לחדש אותה בכל רגע, מפני שהכוונה כל הזמן חומקת. ההבדל בין שניה לשניה הוא בשינוי הכוונה. רק עליה יש לחשוב ורק לה לשים לב. אם חושבים רק על כוונה, מגלים שהכוונה משנה את המעשה. מגלים שעל ידי הכוונה משנים את המציאות, ולא על ידי המעשים. האדם מגלה שהוא נמצא בעולם של כוונות; שהשדה שהוא נמצא בו, שיש בו רגשות טוב או רע, תענוגים או יסורים, מידע, מידות והתאמות, ויחסים למיניהם, אינו אלא שדה של כוונה. השדה הזה הוא כל היחסים וההתאמות בין האדם לבורא, והוא משתרע מיחס שהוא "מאה אחוז נוגד לבורא" ועד ל"מאה אחוז תואם לבורא". ופרט לשדה הזה שום דבר לא קיים.

ככל שהכוונה של האדם נעשית דומה לבורא, כך הוא רואה שהפעולה כבר בעיצומה, שהוא כבר נמצא בה. למעשה, פעולות לא קיימות בפני עצמן, בנפרד מהכוונות, אלא הוא כבר רואה שהפעולות מתבצעות ככוונות. גם בעולם שלנו אין פעולות. ומה שלכאורה נראה לנו שעלינו לעשות עוד איזה מעשים, נובע מחוסר התאמה בין הכוונה למעשה, בין הכוונה הרצויה לבין הכוונה שלנו.

וכך, כבר בגילוי הקטן ביותר, מתגלה לאדם בעת מעבר המחסום, שכל העולם נמצא בתוך אותו שדה אחד, וכולם מבצעים את פקודות השדה בהתאם למקום שהם תופסים בו; כל אחד לפי הפוטנציאל שלו, לפי הנשמה שלו כלפי השדה הזה, מבצע את הפקודות הללו עד תום. וכשהוא משנה את המיקום שלו בשדה, הוא מבצע משהו אחר בהתאם למיקומו החדש.

לעיתים האדם חש, שכל מה שראה, כל מה שהרגיש וידע, פתאום נעלם ממנו. כאילו הוציאו לו את הדיסק, כמו במחשב, הכל נמחק, ריק. אחרי כמה רגעים או כמה שעות, מכניסים בו משהו אחר, והוא כמו בובה שהפעילו אותה: פתאום חוזר ומתמלא. לפני שאדם מתחיל ללמוד קבלה, הוא זוכר ושולט בעצמו, ולאחר שהתחיל ללמוד, פתאום הוא מתרוקן לגמרי, פתאום הוא מתמלא. הוא נכנס למצבים שמרגיש שהוא לא שולט במתרחש, כאילו שהוא לא הוא, כאילו מכניסים ומוציאים ממנו את הדיסק המפעיל.

ממה נובעת תחושה זו? אדם שעובר תהליך שינוי, עובר ממקום אחד בשדה למקום שני. הוא כמו כלי: מתמלא בהתאם למיקום שהוא נמצא בו. אדם שמשתנה, כלומר נע למקום אחר בתוך השדה, מקבל את המילוי שלו מהמקום החדש הזה, לכן הוא מרגיש מרוקן, נעלמת לו ההרגשה, הפנימיות שלו נעלמת, הוא בקושי מכיר את עצמו. ופתאום הוא מגלה שהוא נמצא במצב אחר, במילוי אחר. כי האדם הוא כלי, והשדה הוא האור. המקום של האדם, היכן הוא יהיה, תלוי בכוונה שלו ובמה שימלא אותו. אז האדם מרגיש שהכוונה היא שמזיזה אותו בתוך השדה, ובהתאם לכוונה שלו הוא מתמלא.

החיים בתוך הכוונה

אדם שנשאר במצב הזה 24 שעות, משמעו שעבר מחסום ונכנס לעולם הרוחני. כי העולם הרוחני הוא יחס האדם לבורא, יחס שמתקיים על פי הכוונה של האדם כלפי הבורא. הוא מתמלא עם משהו של הבורא, יש לו דאגה אחרת: הוא דואג לכוונה, הוא חי בתוך הכוונה.

מאיפה האדם מקבל כוחות להיות ממוקד 24 שעות בכוונה?

החברה יכולה לחייב את האדם. לא בכוח, אלא להשפיע עליו, שירצה להיות בכוונה נכונה, שכל היום וכל הלילה יהיה נעול עליה ולא יעזוב אותה. שבמקום מעשים, האדם יכנס למימד אחר: לחיים בתוך הכוונה. הוא לא חי בתוך מעשים ויחסים אלא בכוונות, תמיד בתוך "אני והבורא" ו"איך אני מתייחס אל הבורא".

ואין מה לפחד מהמצב הזה. בכל מה שהאדם עושה בעולם הזה, לומד, אוכל, שותה, מבלה, הוא נמצא עם הכוונה הזאת. המעבר לכוונה הוא קל וטוב ומעניק לאדם תחושת נצחיות, תחושת חיים ומילוי. המעבר לכוונה לא מכביד על האדם, להפך: הוא מרגיש שהכוונה היא החיים.

מה האדם מרגיש לפני שהוא מרגיש שהכוונה זה חיים?

לפני שהאדם מרגיש, שלחיות בתוך הכוונה זה חיים, נראה לו שזה מוות. ואז עליו לבקש עזרה מהקבוצה, מהחברה. אין לו ברירה. הוא בעצמו לעולם לא ירצה בה.

לחיות לפי הכוונה, לפי היחס לכוח העליון, זה מה שנקרא לעלות מרמה גשמית לרמה רוחנית. האדם מגלה את הבורא, חש אותו, חי בו, ונמצא בהרגשה של חיים נצחיים. המימד הזה מביא לאדם יחס שונה לגמרי לכל דבר. אם כל החיים, משך 24 שעות ביממה, האדם נעשה נעול על הבורא, הוא חי בקיום מסוג אחר, באותו מישור עם הבורא.

איך פונים לחברה?

מהחברה צריך לדרוש, לא לבקש, להכניס בה את הנחיצות להגיע לכוונה נכונה. גם אם הנחיצות הזאת לא קיימת באדם עצמו, הוא יכול ללחוץ על החברים. הרי תמיד אנחנו לוחצים על מישהו, ומתוך האגו רוצים לכפות את דעתנו על אחרים. ואם האדם לוחץ על החברים, הלחץ שלו שב אליו ככוח שכנוע מצדם.

אחדות של נשמות

האם עניין הערבות עולה בקנה אחד עם מבנה הפירמידה שקיים בחברה?

מבנה הפירמידה שעל פיו בנויה החברה אינו נוגד את הערבות. כמו שנשמות שונות נמצאות כולן בנשמה אחת "כאיש אחד בלב אחד" ללא שום הבדל ביניהן, כך גם כל אחד בחברה מתמלא במלואו, ותורם כמו כולם, למרות השוני ביניהם. כשנמצאים במערכת אחת, בהתכללות שבה "אחד (כלול) בכולם" ו"כולם (כלולים) באחד", אז המבנה של כל אחד הוא כמו המבנה הכללי, אין הבדל.

כל ההבדל הוא "חוכמה דכתר" או "כתר דחוכמה". כולם תומכים באותו מבנה יחיד. אבל מה יותר חשוב, להיות חוכמה דכתר או להיות כתר דחוכמה? כביכול חוכמה דכתר יותר חשובה, כי חוכמה דכתר היא רמת כתר כנגד רוח דיחידה, שזה הרבה יותר גבוה מנפש דחיה.

אבל אור "רוח דיחידה" לא יכול להופיע אלא רק אחרי אור "נפש דחיה", כי נפש תמיד לפני רוח. אז מי חשוב יותר? גם בחיים זה כך: הילד הקטן במשפחהש הוא "ראש המשפחה", מפני שכל המשפחה מקיימת את דברו.

אמנם קיים שוני בין הנשמות, ב"נקודות" שלהן, ביסוד, בנקודת היסוד, ב"נקודה שבלב", ששונה בכל נשמה ונשמה. אבל ט' ספירות ראשונות )ט"ר( שהן רוכשות, הן כולן אותו דבר. לכן בכל נקודת יסוד יש התכללות באופן זהה, וכך יוצא שהמבנה של כל אחד, של כל נשמה, הוא אותו מבנה: "אני" והתכללות הט"ר, "אתה" והתכללות הט"ר, "הוא" והתכללות הט"ר, וכן הלאה.

אז מה מקור השוני שבין הנשמות?

השוני בא מהבורא. עליו נאמר: "לך לאומן שעשאני".כלומר, האדם לא יכול לבטל את השוני הזה. האם השוני הזה ייעלם? אי אפשר לומר, כי זה עניין שהוא מעבר לנלמד. האם ההרגשה הזאת של "רוב", "הרבה" אי פעם תעלם, ובמקומה תופיע הרגשה על קיומו של נברא אחד בלבד? אין לדעת, אפשר להגיד גם כך וגם אחרת. למעשה השאלה הזאת כלל לא נוגעת לתיקון שלנו.

ידיעת החוק הכללי

במה תלויה הכוונה בבאדם עצמו או בקבוצה, בחברה?

הכוונה תלויה בחשיבות הכוח העליון, והקבוצה והחברה חייבת כל הזמן לעורר את האדם אל החשיבות הזאת, שאי אפשר להתקיים בלי קשר עם הכוח העליון וללא ידיעת החוק הכללי של המציאות שהאדם נמצא תחתיו. הכוח הזה מקיף את כל המציאות, והאדם, בין אם הוא רוצה ובין אם לא, הוא נמצא בו, ומקיים מה שמחייב אותו הכוח הזה. הכוח הזה לא משתנה, הוא חוק כללי, שכולל את כל החוקים האחרים.

כמו חוקי הטבע של העולם הזה, שלעולם אינם משתנים, גם אם האדם לא לגמרי מכיר אותם ולא למד את כולם או עדיין לא גילה אותם במלואם, כך גם החוק הכללי הזה: ללא ידיעת החוק הכללי האדם לא יכול לדעת איך לחיות, והוא תמיד יהיה שרוי ברע.

ידיעה זאת לא תלויה באדם אלא בחברה. החברה חייבת להקנות לאדם את העובדה הזאת, את הנחיצות להכיר את הכוח העליון. זה תלוי מה היא משפיעה על האדם; ואילו איך האדם מתפעל מהחברה ומה היא משפיעה עליוש זה תלוי באדם, בהשקעה שלו, איך הוא משפיע על החברה שתשפיע עליו. ההשפעה היא הדדית.

האם המעבר למימד הכוונה לא גורם לזלזול בפעולות פיסיות?

ייתכן שכן, אבל אין בכך כל רע, כי אם האדם היה עוצר את התפתחות המעשים שלו לפני אלפיים או שלושת אלפים שנה, והיה מתפתח בכיוון של הכוונות, הוא היה הרבה פחות אומלל.

היום אנו נוכחים לדעת שעם כל הישגיו, לא היה בכוחו של המדע לבטל את היסורים או להמתיק את המכות שבאות על האדם. כל שפע הגילויים בתחומי המדע השונים לא הפכו את העולם נאור יותר ולא את האנשים שמחים יותר. כלומר, האושר הפנימי של האדם לא תלוי בהתפתחות המדע, שכן לפני חמש מאות שנה אנשים לא היו פחות מאושרים, ובעוד חמש מאות שנה יאמר גם על דורנו שהיה פרימיטיבי. כי מה שחשוב הוא לצאת לרמה נצחית, ואז כל יתר הדברים יתבטלו מאליהם.

האם המעבר מכוונה על מנת לקבל לכוונה על מנת להשפיע הוא מעבר חד או תהליך הדרגתי?

התהליך הזה של המעבר לכוונת השפעה נקרא "עיבור", "יניקה", "מוחין". אלה שינויים הדרגתיים בכוונה, והמבחן שלהם הוא לא בביצוע מעשים. פרצוף רוחני שמתמלא, מתמלא ממה שהכוונה מתמלאת, מההתממשות שלה. כלומר הפרצוף מתמלא על ידי הכוונות ולא על ידי פעולות פיסיות. כאשר עושים "זיווג דהכאה" בכוונה בעל מנת להשפיע בא מילוי, המילוי הזה הוא איך הכוונה התממשה, עד כמה בניתי עם הבורא חלק משותף. ביחס שלי כלפיו ושלו כלפי, בנינו מקום מסויים שבו אנחנו יחד, מקום שנקרא "תוך הפרצוף".

היחס של האדם לבורא נקרא ה"ראש" של הפרצוף הרוחני שלו. עד כמה שהאדם לא מסוגל להיות ביחס הזה, נקרא ה"סוף" של הפרצוף, ועד כמה שהאדם נמצא יחד עם הבורא, נקרא ה"תוך" של הפרצוף. המקום הזה הוא מימוש הכוונה, כביכול סיום הכוונות, שהאדם בתוך הפרצוף רואה ויודע שלכך התכוון. לכן תמיד מדובר על כוונות ולא על מעשים. גם כשהאדם נמצא בעולם הזה וגם כשהוא מת ונפטר מהגוף הגשמי ומכל שהיה לו בעולם הזה, גם אז לא נגמר, הוא נמצא בכוונות שבהן החיים ורואה שהעולם הזה הוא רק המצב לפני שרוכשים כוונה. על כך כותב הרב ברוך שלום אשלג ב"שלבי הסולם", מאמר "עד איזה דרגה אדם צריך להגיע כדי לא להתגלגל פעם שניה?".

אדם שעובר לכוונה ומתחיל ליצור לעצמו פרצוף רוחני, הוא לא צריך את החיים האלה. אבל בשביל מה הוא צריך לחיות חיים מתחת לרמת הכוונה? כדי להגיע לרמת הכוונה מבחירה חופשית. לפני הכוונות, האדם צריך להיות במצב שהוא לא שייך אליהן ובהרגשת קיום גשמית של הגוף. ולמרות הרגשת הקיום הזאת, הוא רוצה להגיע בעצמו לכוונות ולהיכנס לעולם הרוחני, לפיתוח הכוונה, ולהמשיך לעלות בה. לכן חייבת להיות מציאות שנקראת "העולם הזה", שהיא לפני הכוונה, שמתוכה האדם מתחיל לבדו.

אבל ברגע שהאדם רוכש את המכשיר הזה של הכוונה, יש לו "ראש" "תוך" "סוף", והוא ממשיך אתו ולא זקוק לעולם הזה, כי הפעולות בעולם הזה לא יכולות לעזור לו. אלא שהמציאות בעולם הזה לא מפריעה לו לחיות בכוונה, בעולם הרוחני. הוא יכול לשבת בשיעור עם כל הבעיות שיש לו, ולהיות בעולם האצילות, בפרצוף שעובד בכל העוצמה. ולהיפך, הוא יכול להיות רק בפרצוף רוחני, ובלי גוף.

הדבר תלוי בתפקידו כלפי יתר הנשמות, עד כמה הוא יכול להיות איתן בקשר, מה תפקידו כלפיהן, ואם הוא חייב עדיין להיות בגוף גשמי או לא. אם לפי תפקידו הוא חייב, הוא יתגלגל שוב גם אם בשביל עצמו הוא לא צריך להתגלגל. כי החשבונות עם מקובלים גדולים הם אחרים. כמו אותה נשמה אחת שהתגלגלה מאדם הראשון, לאברהם אבינו, למשה, לרבי שמעון, להאר"י, לבעל הסולם, שהיא בעצמה כלל לא היתה צריכה להתגלגל שוב. אלא הוא אומר, שהיא "לייקא דחמרא", נשמה מיוחדת.

הנחיצות להכרת החלק החסר

איך מגיעים להבנה שיש חוק כללי שפרוש על כל החיים?

מגיעים להכרת החוק הזה משלילה. השאלה היא רק כמה נצטרך עוד לסבול מכך שמה שלא עושים, אף פעם לא מצליחים בו. וזה במכוון, כדי להכיר שיש חוק. זה סימן שאנחנו לא רואים את כל המציאות, ודווקא את החלק החשוב שלה. וחוסר ההבנה וחוסר הקליטה, חוסר הקשר עם הבורא, מביאים לכל הכישלונות שלנו. מתוך זה באה הנחיצות להכיר את החלק החסר, את אותו חלק המציאות שנקרא "הכוח העליון", ולא משהו אחר.

אם נכיר אותו, נדע איך להסתדר. ואם לא נדע, נסבול יותר, בצורה מעשית מאוד. נדע כיצד לשרוד ולא להיכנס להשמדה. כמו שבעל הסולם אומר, שאולי ישארו כמה אלפי אנשים מכל האנושות, אבל הם יקיימו מה שצריך. החשבון הוא לא עם גופים. בגוף אחד יכולות להתקיים מיליוני נשמות. נשמות הם עניין שנתון לשינויים, שלא שייך למספר גופים.

כיצד האדם יודע, בזמן שרע לו, על קיומו של דבר טוב יותר?

טוב יותר או פחות, זה עניין שדורש מהאדם להפעיל את שכלוֹ, עליו לשקול אם די באותם היסורים שיש לו, ולהשתדל למצוא בהם רעיון, הגיון, חוקיות. מה שהאדם רוצה מחייו זה לחיות טוב יותר. החיפוש הזה לא הולך נגד זרם החיים, הוא הולך עם החיים. אלא החיפוש נעשה על אותה פיסת מידע, שחסרה לאדם בעולמו כדי להיות מאושר, לדעת על חייו: מה תכליתם, למה הוא נולד, בשביל מה הוא חי, למה הוא סובל, למה הוא מת, ועוד אופנים שישנם. הוא לא יכול לברוח מלהתוודע לפיסת המידע הזו.

אדם שקץ בצער וביסורים, בשאלות ובמכות, בכל המצבים שהוא עובר, מתחיל להתייחס אליהם בצורה רצינית ומתחיל בחיפוש תשובה לשאלת קיומו. ואם לא די לו, הוא ממשיך בגישה של "נשתה ונאכל כי מחר נמות". אבל היום גם לגישה הזאת לא משאירים הזדמנויות רבות, כי המרירות קיימת כבר לפני כן. האדם כבר לא רוצה רק לשתות ולאכול כי מחר ימות, שזה לשכוח את המחר. ועל היום, מראש לא נותנים לו לשמוח. מזה התפתח באדם הצורך בסמים, כפתרון יחידי.

האם הדרך היחידה להוכיח את קיומו של החוק הכללי, היא לגלות שבלעדיו רע לנו?

יותר מכך לא צריך. לא דורשים מהאנושות לחפש פתאום רוחניות, כאיזה נושא תרבותי חדש. אלא להגיע אליה מתוך מאורעות החיים, מתוך יסורים, כי אחרת לא מגיעים. אמנם אז נותרת השאלה איך לחסוך סבל ולהגיע יותר מהר לדרך הנכונה המובילה לתכלית הבריאה.

באמצעות מכות מסוגלים לעשות מלמעלה עם האדם כל מה שרוצים. האדם הוא כחומר ביד היוצר. אבל נותנים לו רק אפשרות אחת קטנה, שאם הוא מגיע לשאלה "מהו הטעם בחיי?" מאפשרים לו מיד למצוא תשובה: וזאת דרך החברה. ואם אדם לא מוצא אותה, הוא מקבל שאלה שהולכת וגדלה ונעשית יותר ויותר כואבת.

אבל הבעיה היא אחרת: איך אלו שכבר יודעים את התשובה יעזרו לאלה שלא יודעים וסובלים. ובעניין זה החובה היא הדדית, שמי שמכיר את הפתרון חייב לפרסם אותו, ולדאוג שהאחרים יבינו אותו מהר יותר, שבתוך המכות קיימת שיטה, יש מקור, יש מטרה. שכל המכות מביאות את האדם להתעלות מעל החיים, להגיע מהמעשה לכוונה; שנכנס למימד אחר של חיים, למימד שבו נמצאות הנשמות. המימד הזה הוא קיום אחר. האדם כבר מזדהה עם השדה הכללי שנקרא "בורא" או "כוח עליון" או "החוק הכללי". ואז אין לא חיים ולא מוות וגם לא ערכים אחרים. הכל אחרת.

שכר הכוהנים

[..] אמנם עדיין אין זה גמר הדבר, כי כל התורה והמצוות אינם נתונים אלא לצרף בהם את ישראל, שהיא הזדככות הגוף )כנ"ל במאמר "מתן תורה" אות י"ב( אשר אחר כך יזכה בגללם לשכר האמיתי, שהיא הדבקות בו ית' שהיא תכלית הבריאה )כנ"ל ב"מתן תורה" אות ו' עש"ה(. והנה השכר הזה מתבטא במילים "גוי קדוש", שעל ידי הדבקות בו ית' נעשינו קדושים, כמ"ש קדושים תהיו כי קדוש אני ה' אלקיכם.

והנך רואה שבמילים "ממלכת כוהנים" מתבטאת כל צורת העבודה על קוטבה של "ואהבת לרעך כמוך" דהיינו ממלכה שכולה כוהנים שה' הוא נחלתם, ואין להם שום קניין עצמי מכל הקניינים הגשמיים, ובעל כורחנו יש לנו להודות אשר זוהי ההגדרה היחידה שאך אפשר להבין בעניין "ממלכת כוהנים" זו, כי לא תוכל לפרשה בדבר הקרבת קרבנות למזבח, כי לא יתכן זה להאמר על האומה כולה, כי מי הם שיהיו המקריבים? וכן בעניין לקיחת מתנות הכהונה, מי הם שיהיו הנותנים? וכן לפרשם על דבר הקדושה של הכוהנים הלא כבר נאמר וגוי קדוש, אלא בהכרח שכל המשמעות שבדבר, אינו אלא רק במה שה' הוא נחלתם, שנעדרים מכל קניין גשמי לעצמם, והיינו השיעור של ואהבת לרעך כמוך הכולל כל התורה כנ"ל, ובמילים "גוי קדוש" מתבטאת כל צורת מתן השכר שהיא הדבקות כנ"ל.

(בעל הסולם, מאמר "הערבות" אות כ"ז)

"ממלכת כוהנים" ו"גוי קדוש" הם שני שלבים. "ממלכת כוהנים" הוא שלב "התיקון", שלב של רכישת תכונות דהשפעה, בינה, גלגלתא ועיניים. בשלב הזה אין קשר ל"אדמה", כלומר לא מטפלים ברצונות, לא מתקנים אותם, אלא רוכשים כוונה "להשפיע על מנת להשפיע" על פני כל הרצונות; זהו מצב של "ממלכת כוהנים" הנקרא "רק לה'", שבו רוכשים אותן תכונות כמו לבינה, כמו לבורא.

ו"גוי" הם כלים דקבלה, שבשלב של "גוי קדוש" מתחילים להשתמש בהם בעל מנת להשפיע. רבי אלעזר בן רבי שמעון אומר, שהכוונה ב"גוי קדוש" היא לשלב אשר בו משרתים לכל הגויים, חוץ מן הגוי שבנו. כלומר, בכל הכלים דקבלה האדם עובד בעל מנת להשפיע, להיות "אור לגויים".

כך בכל פעם שהאדם מתפתח, המבנה השלם הזה מתברר כולו כל פעם בדרגה חדשה. בדומה לתינוק שנולד בגוף שלם עם כל האיברים. למרות שבלידתו הוא לא משתמש ברגליו הן בכל זאת גדלות, לשם מה? כי צורת ההתפתחות היא שבכל שלב מתפתחים כל החלקים. אנחנו לא יודעים ולא מרגישים, אבל גם אותם חלקים שרק אחר כך נרגיש בהם, כבר עכשיו עוברים התפתחות פנימית בתוכנו.

ערבות במעשה

"סוף מעשה במחשבה תחילה". שום פעולה לא יכולה להתחיל לפני שמציבים לה את המטרה הסופית. המטרה חייבת להיות מוצבת בהתחלה. מה שיהיה בסוף חייב להיות בהתחלה, אחרת המעשה, או הכוונה, או המחשבה, הם לחלוטין גשמיים. אדם שלא יודע בשביל מה הוא עושה, שאין לו מטרה ברורה, נקרא "לא שפוי בדעתו". צריך לתאר את המטרה הסופית, ובאותה מידה שהיא מבוררת בתוכנו, לאחוז בה ולעבוד למענה, לבצע את מה שצריך, אבל כדי שבסוף המעשה נגיע למטרה.

האם ככל שהאדם מברר לעצמו את המטרה הסופית, הוא רוכש יותר כוחות ונחיצות להיכנס לערבות?

ככל שהאדם יותר מברר לעצמו את המטרה, הוא אמנם רוכש יותר כוחות והנחיצות שלו להיכנס לערבות ולעבודה בחברה ולתרום לה עולה, אבל זה עניין הדדי. כי גם אדם שנעול במטרה הסופית, לא יכול לקבל ממנה הרבה, אלא אם כן יקבל מהחברה את החשיבות כלפי המטרה הסופית.

לאדם עצמו אין כוחות, אין לו קשר עם הבורא, שיאיר לו מי הוא ומה הוא, רק החברים יכולים לספר לו שהבורא גדול. לכן אין טעם להתעמק לבד בשאלה מהי הדבקות הסופית. די בידיעה שיש מטרה כזאת, ושכדי להגדיל אותה, כדי שחשיבותה תחייב את האדם לפעולות, הוא צריך לפנות לחברה שתעלה לו את החשיבות, שתיתן לו חומר דלק, לחץ, נחיצות. אם יש לאדם מטרה, הוא חייב לבוא לחברה ולדרוש ממנה שתגדיל לו אותה, כדי שישתוקק אליה.

מהי הבדיקה אם נמצאים בכוונה או לא?

לפני כן יש לשאול: כלפי מי הכוונה? כלפי המצב שאני רוצה להיות בו, כפי שאני מתאר לי את המצב שאליו כדאי להגיע. אי אפשר לתאר את המצב שאליו אני רוצה להגיע כגמר תיקון, עולם אין-סוף, ש'מרחפים' לכאן או לכאן ללא שום הבחן, שהכל איכותי, לא כמותי, ללא מרחקים וכו'. תיאורים כאלה מוציאים את האדם מכל אחיזה מציאותית במצב. אלא עליו לתאר מצב שעבורו הוא הרצוי, ומתוכו להתחיל לפעול, ולא לצייר תמונות מופשטות לא ידועות.

איך מתבצעת הבדיקה?

הבדיקה היא פשוטה. אדם שרוצה להמשיך ולהתקרב לרוחניות כגלגל הצלה שיציל אותו מחייו, עליו לפנות לחברה כדי שתגדיל לו את החשיבות שבכניסה לרוחניות, שיהיה לו כוח לבצע את הצעד הזה. בכל פעולה בקרב החברים יחשבו איך יתעוררו יחד וירגישו את הכוח הכללי: מה הכוח הזה יעניק להם? מה האדם מרוויח מכל הפעולה הזאת, הרי למחרת הוא שוב יקבל ירידה? האם הירידה הזאת היא דבר רצוי? אולי טוב שמתווספים לו כלים חזקים, חדשים?

יש לו על מה לחשוב כל היום, והתוצאה תלויה במה שיחשוב, לא במה שיעשה. וזה נקרא לחיות במימד הכוונה. המעשה יכול להיות אותו מעשה, אלא שהתוצאה שלו היא רק לפי מה שאני רוצה ממנו.

מדוע מרגישים את מימד הכוונה כחסר חיים?

מדוע אי אפשר לחיות 24 שעות במחשבה על הבורא, איך אני אתו והוא אתי? מדוע איננו רואים במחשבה כזאת שום תועלת? מפני שאין לנו אחיזה בבורא, הוא לא מגולה, ולא מרגישים שהיחסים אתו הם החיים. אנחנו לא מתמלאים מהם, אנחנו לא חיים במימד הזה שבו כל הזמן נמצאים אתו, ולעומתו כל יתר הדברים, כולל כל העולם הזה, נראים לגמרי דוממים, ממש כמו שנראות אבנים. כרגע העולם הזה נראה אמנם מלא חיים והומה בני אדם. אבל אחר כך הוא ייראה שהם לא "בני אדם". מדוע? כי אין להם בחירה, הם קיימים כתוצאה מפעולות, ולא כבעלי הפעולה.

בהתאם לזה, כאשר האדם נכנס לעולם הכוונות, לעולמות של עשיה, יצירה, בריאה, אצילות, אדם קדמון ואין-סוף, הוא מתחיל לראות שהכל כוונות. הוא מרגיש את החיים נצחיים ושלמים, ומתמלא יכולת להתפתח, להכיר, לבצע, ולרכוש יכולת אינסופית שאינה מוגבלת בהגבלות שאינן תלויות בו, אלא הכל תלוי בו. ואז אלה הם החיים. אבל בהתחלה, לפני שהאדם נכנס למימד הזה, המחשבה שיום ולילה צריך להיות נעול על הבורא, לחשוב עליו, מה הוא רוצה ממני, מה יש לי אליו, מורגשת בו כמוות. "מוות" משמעו שלא מקבלים שום מילוי.

ועתה מובנות לנו היטב גם המילות הקודמות בכל שיעורן, כי אומר "ועתה אם שמוע תשמעו בקולי ושמרתם את בריתי" כלומר, לעשות ברית על זה שאני אומר אליכם כאן, דהיינו, והייתם לי סגולה מכל העמים, כלומר, שאתם תהיו לי הסגולה, שעל ידיכם יעברו ניצוצי הזדככות וצירוף הגוף אל כל העמים ואומות העולם, בהיות שכל אומות העולם עדיין אינם מוכנים כלל לדבר הזה, וצריך אני לאומה אחת עכ"פ להתחיל בה עתה שתעשה סגולה מכל העמים, וע"כ מסיים ע"ז "כי לי כל הארץ" כלומר, כל עמי הארץ שייכים לי כמותכם וסופם להדבק בי ("הערבות" אות כ').

אלא עתה באותה שעה שהמה עדיין אינם מסוגלים לתפקיד זה, הנה לעם סגולה אני צריך, ואם אתם מסכימים לזה, דהיינו להיות הסגולה מכל העמים, הריני מצוה אתכם, אשר ואתם תהיו לי "ממלכת כהנים" שהיא בחי' אהבת זולתו באופיה האחרון של ואהבת לרעך כמוך, שהיא קוטבה של כללות התורה והמצוות. "וגוי קדוש" שהוא השכר בצורתו האחרון של ולדבקה בו ית', הכולל כל השכר שאך אפשר להודיע עליו.

וזהו שהשמיעונו חז"ל בביאור הסיום "אלה הדברים אשר תדבר אל בני ישראל" שדייקו "אלה הדברים" "לא פחות" "ולא יותר", שקשה מהיכי תיתי שמשה רבינו יעדיף או יחסיר מדברי ה' עד שהשי"ת צריך להזהירו עליו, שלא מצאנו דוגמתו בכל התורה ואדרבה מקרא כתוב עליו "בכל ביתי נאמן הוא".

(בעל הסולם, מאמר "הערבות" אות כ"ח)

המילים האלו "תהיו לי ממלכת כוהנים" ו"גוי קדוש", מכוונות לכל האומה, שעליה לבוא למדרגה הזאת, "תהיו לי ממלכת כוהנים", כלומר, לעבודה מעל כלים דקבלה. ואחרי שרוכשים את התיקון של כלים דהשפעה במלואם, על כל דרגות העביות שישנן בנשמה, אז מגיעים לתיקון של האח"פ, שנקרא "גוי קדוש". כי כל העבודה של גלגלתא ועיניים, של "ממלכת כוהנים", היא כדי לתקן את האח"פ ולכבוש אותו לרשותם. כלומר, אלה שני השלבים של תיקון הכלי.

אחרי שבירת הכלים אין חלק שלא כלול מארבעה החלקים: גלגלתא עיניים, גלגלתא עיניים באח"פ, אח"פ בגלגלתא עיניים, אח"פ. אלא שאי אפשר להבדיל ביניהם. כי "שבירת הכלים" בנשמות הכוונה היא לא כמו בגופים דעולם הזה, שלגביהם אפשר להבדיל יהודי או גוי, נולד לאם יהודיה או לא, וזו הסכמה חברתית-היסטורית שהשתנתה במשך ההיסטוריה. בנשמות השבירה היא בכל הנשמות, ואין בהן, גם לא בצורה סמלית, חלוקה לעם ישראל ולאומות העולם, כמו שיש בגופים.

ובשבירה הזאת, שהיא שבירה יחסית של החלקים, בכל זאת כל חלק וחלק מעורב עם כל יתר החלקים, עד שבכל אחד ישנם כולם, כי השבירה עוברת עד הרצון האחרון, בכל השלבים שאפשר לחלק אותו עד האחרונים ביותר. ולכן העבודה היא עבודה של בירור ותיקון כל רצון ורצון, מהזך אל העבה, מהקל אל הכבד. והרצונות שמבדילים אותם, ויכולים לתקנם תחילה מתוך הזכות שלהם, הם הרצונות הנקראים "ישראל".

לכן העבודה הנקראת "תהיו לי ממלכת כוהנים" מתחילה דווקא באותם הרצונות שאפשר להבדיל אותם מהאח"פים, מהרצון לקבל, ולשייך אותם רק לגלגלתא ועיניים, לרצונות להשפיע, שמהם מרכיבים גלגלתא ועיניים דזו"ן דאצילות, הנקראים "ישראל". למה? מפני שסוג הנשמות האלה, סוג הרצונות הללו, לא היו צריכים לא להישבר ולא להיתקן בעצמם, כי הם גלגלתא ועיניים, אין בהם שום צורך לקבל, ולכן הם לא שייכים לקבלת אור חוכמה ולא חלה עליהם מטרת הבריאה להגיע להשתוות הצורה לבורא ולהיות בלקבל על מנת להשפיע.

כל הכלים גלגלתא ועיניים הם תכונות של הבורא, שהתערבבו עם האח"פ, כדי שבתיקון של עצמם הם יהיו מערכת, שעל ידה אפשר לתקן את האח"פ. אבל להם עצמם אין שום צורך בשבירה ותיקון. ולכן לפי טבעם המקורי, הרצונות הללו נקראים "ישראל", ישר לאל. כמו שהמדרש מספר, שהקב"ה הלך מאומה לאומה מתוך רצון לתת להם את התורה לתיקון התכונות שלהם, הרצונות דלקבל, ואף אומה לא היתה מסוגלת לקבל אותה פרט לישראל. וכך נתן את התורה לגלגלתא ועיניים.

גלגלתא ועיניים הן תכונות, שאם עוברות שבירה יחד עם האח"פ, ומתערבבות עמו, מאוחר יותר אפשר לתקן על ידן את האח"פ: להביא את התורה לגויים כתיקון וכמילוי על ידי ישראל. כי הרי כלים דקבלה הם מטרת הבריאה, ודבקותם בבורא היא המצב הסופי הרצוי.

לכן בתיקוני הנשמות אחרי השבירה, כשכל החלקים מעורבבים יחד, מתקנים תחילה את הגלגלתא ועיניים, את בחינת ישראל, שמלכתחילה אין להם צורך להיתקן, אבל חייבים לתקן אותם כדי שישמשו כמערכת לתיקון האח"פ. אמנם בהם עצמם, בגלגלתא ועיניים נקיים, שהוצאו מתוך הערבוביה ותוקנו, אין שום צורך, אבל מפני שנותרו גלגלתא ועיניים בתוך האח"פ, ואח"פ שיכול להצטרף לגלגלתא ועיניים, על כן יש תפקיד לגלגלתא ועיניים נקיים.

להוציא גלגלתא ועיניים בלבד נקרא "תהיו לי ממלכת כוהנים", תחילתה של "ממלכת כוהנים". והמשכה של "ממלכת כוהנים", שגלגלתא ועיניים נקיים נמצאים בתוך האח"פ, ומצרפים את האח"פ אליהם, ואז הם נקראים "גוי קדוש". זהו מצב שגלגלתא ועיניים מתקנים את האח"פים במקומם. כלומר, הם מעלים את האח"פ אליהם, ובכך מבדילים אותם מהאח"פים האמיתיים, שאינם יכולים להצטרף אליהם, שנקראים "ל"ב האבן".

העבודה הזאת של "גוי קדוש", עבודת גלגלתא עיניים עם האח"פ, נקראת להיות "אור לגויים". "גויים לא קדושים" הם אלה שלא יכולים להצטרף עד גמר התיקון לגלגלתא ועיניים בשום צורה, לא כשגלגלתא ועיניים בתוכם, ולא כשהם בתוך גלגלתא ועיניים, והם נקראים "קליפות" או "גוי", מה שלא יכול להיתקן עד גמר התיקון. "גוי קדוש" הם כל יתר החלקים שיכולים להיות בחיבור עם גלגלתא ועיניים.

אלה כל התיקונים שעובר האח"פ על ידי גלגלתא ועיניים. וכל המטרה היא תיקון האח"פ. מלכתחילה כלי דקבלה הוא האח"פ, וכל תכונות גלגלתא ועיניים שחודרות אליו, ונמצאות אתו בתיקון ובחיבור, הן רק כדי לתקן אותו.

למה מוזהר משה לומר "לא פחות ולא יותר"?

"לא פחות ולא יותר" הכוונה שהתיקון חייב להיות רק עד שכל הכלים יתוקנו, ורק לשם כך. כלומר, לגלגלתא ועיניים אין זכות קיום, אלא לצורך התיקון הכללי. התיקון הוא רק לצורך הזה. אבל הם מתעלים קודם, מפני שהם חייבים להתעורר ולהיתקן, ואז לתקן את האחרים. לכן אסור להם להיות תחת האח"פ, מפני שתפקידם לתקן אותם מצד הזיכוך ומצד העביות שבהם.

ישראל - שליח של אור

איך גלגלתא ועיניים מתקיימים בתוך האח"פ?

יש גלגלתא ועיניים בתוך אח"פ, ואח"פ בתוך גלגלתא ועיניים. בגלגלתא ועיניים בתוך אח"פ, האח"פ עובר צמצום, וגלגלתא ועיניים שנמצאים בתוכו, הם עניין העולמות. איך גלגלתא ועיניים מתקיימים באח"פ? האח"פ מצומצמים, וגלגלתא ועיניים הם מבנה עולם האצילות, שעובר באח"פ, בכל דרגות העביות שלו, בעביות ב', ג' ו-ד', ויוצר ג' עולמות: בריאה, יצירה, עשיה. ולכן העולמות האלה נקראים "עולמות דפרודא", כי גלגלתא ועיניים קיימים, אבל בפירוד מעצמם. הם בתוך האח"פ.

מה התועלת מהימצאות גלגלתא ועיניים בתוך האח"פ? הם קיימים בו כמערכת, שעוזרת לאח"פ להתכלל בגלגלתא ועיניים, להיות כאח"פ דעליה. כלומר, גלגלתא ועיניים נקיים, או גלגלתא ועיניים בתוך האח"פ, הם "בחינת ישראל": בחינת גלגלתא ועיניים בהכנה לצורך תיקון האח"פ. ומהו התיקון עצמו? התיקון הוא "אח"פ דעליה": אח"פ שנכלל בגלגלתא ועיניים. והאח"פ שנשאר הוא ל"ב האבן. שגם הוא נתקן בכך שמבדילים אותו מאח"פ דעליה, ויודעים שאי אפשר לתקן אותו. כלומר, מתקנים אותו בכך שמבדילים אותו, וכביכול שומרים עליו. ובגמר התיקון הוא עובר את התיקון.

כל הבריאה נבראה רק לצורך תיקון האח"פ. כל התהליך, במיוחד השבירה והבירורים, נעשה כדי לעסוק באח"פ: לתקן את האח"פ דעליה ולהבדיל את ל"ב האבן: לתקן מה שאפשר בנקודה המרכזית של מלכות דאין-סוף, בהצטרפות לט' ראשונות. והחלקים שאי אפשר לתקן, להוציא, ואחרי שצורף כל מה שאפשר למלכות דאין-סוף, הם מיתקנים בכך שעובר עליהם אור "רב פעלים מקבצי אל", אשר מתקן את המלכות בפעולה של גמר התיקון.

לכן חלק ישראל חייב להיות הפעיל. כי לאח"פ אין שום אפשרות לעשות משהו, הוא לא מסוגל לפעול ולעשות בעצמו, אלא עד שכלים דהשפעה נכנסים בו, ופועלים בו. מכאן רואים עד כמה פעולת ישראל היא הפעולה החשובה, האקטיבית, הנדרשת ביותר מכל הפעולות האפשריות, ולא יכולות להיות פעולות אחרות. משום שמצד האח"פ אין מה לחכות לפעולה כלשהי. ופעולת ישראל חייבת להיות תמיד מכוונת לצורך האח"פ, מדוע? כי כאשר מבצעים את הפעולה באח"פ, עושים נחת רוח לבורא.

הפעולות באח"פ הן בלקבל על מנת להשפיע, שרק הן נחשבות לנתינה. רק בפעולות הללו הנברא מגיע להשוואת הצורה עם הבורא. כי גלגלתא ועיניים אינם כוח הנברא. לכן התיקון של גלגלתא ועיניים הוא "ממלכת כוהנים", שאינה שייכת לנברא. "ממלכת כוהנים" פירושו "אתם שייכים לי, אתם החלק שלי, התכונות שלי".

המסר "תהיו לי ממלכת כוהנים", משמעו להיות מסורים לתהליך שהבורא קבע, שחייב להתקיים לתיקון הרצון לקבל, לתיקון העמים, לתיקון אומות העולם. אם עם ישראל יראה את עצמו כשליח למשימה הזאת, הכל יסתדר. ואם הוא לא יראה עצמו שליח שלה, אז הוא נמצא רק לשירות עצמו ובתפקיד הזה אין לו שום זכות קיום, כי מלכתחילה גלגלתא ועיניים נשברו ונכנסו לאח"פ, רק כדי לתקן את האח"פ.

מתוך מה עם ישראל מתחיל להרגיש מחויבות לתפקידו בעולם?

מתוך שמגיע קודם כל לתיקון עצמו. במידה שישראל מתקן את עצמו, הוא מתחיל להבין מה תפקידו כלפי כל הכלים השבורים. ישראל לא מבין מראש, ולא יכול להבין מראש, מה תפקידו במציאות, מפני שהוא נמצא תחת שליטת האח"פ, תחת שליטת אומות העולם, הכלים השבורים.

גלגלתא ועיניים, כלים דבינה, לא יכולים להבין שיש להם אפשרות להשפיע: למי להשפיע? מה להשפיע על ידם? בכך שגלגלתא ועיניים הופכים מתוקנים, לא שבורים, הם מגיעים לתכונת הבינה. ובינה שרוצה להשפיע, מתוך השאלה איך להשפיע לבורא, מחפשת על ידי מה היא יכולה להשפיע, ומגלה שלקחת כלים דקבלה ולקבל בהם, זה נקרא השפעה שלה לבורא. כמו בהתפתחות של ארבע בחינות, שעובדים לפי י' ה' ו' ה'. יותר לא צריך.

לכן, עם ישראל שנמצא בשבירה, לא מבין מה רוצים ממנו, מה לו ולתיקון העולם. לא מרגישים, מתוך שחסרים תכונות השפעה, שיש צורך לקחת מישהו, לתקן אותו, ולכוון אותו למשהו. כל זאת רק במידה שירכשו תכונות דהשפעה, כלומר, גלגלתא ועיניים, יחזרו לתפקוד הנכון שלהם, שנקרא "תהיו לי ממלכת כוהנים" ויגיעו לשלב השני שנקרא "ותהיו לי גוי קדוש". ולפני כן לא. לפני כן הם לא מבינים את התפקיד שלהם: הם נמצאים בשבירה.

היום אי אפשר לצפות מהעם, שיבין איזה תפקיד עליו למלא בעולם. אולי אם העולם יהיה בצרות, אז יחייבו אותו למלא את תפקידו. אבל בינתיים לא מובן לו, שעליו לתקן את עצמו כדי לתקן את העולם, אלא מובן לו רק שלב א', שאם הוא יתקן את עצמו, בלעדי העולם, אז יהיה לו טוב. העולם יתייחס אליו יפה ויהיה לו טוב מצד הבורא ומצד העולם. אבל הוא עוד לא מרגיש את שלב ב' של התהליך.

ולכן עולה השאלה, מה הטעם להזכיר את שלב ב', של להיות "אור לגויים", שבו על ישראל להעביר לעולם את שיטת התיקון ולהיתקן יחד אתםש מצב שמתברר רק לאחר שבינה משיגה את תכונת ההשפעה, בכך שמדמה את עצמה לבורא, בלהשפיע על מנת להשפיע, ומחפשת איך לממש את ההשפעה. ורק לאחר שהשיגה תכונה זו היא רואה צורך באומות העולם, ותופסת איך בהתחברות עימם היא תוכל לתקן אותם, ובכך להביא תועלת לבורא.

לבורא יש תועלת אם העולם מתוקן, כלומר אם אומות העולם מתוקנות. הרצון המקורי שלו היה למסור להם את התורה. ולאחר שסירבו, תפקידו של ישראל הוא רק להעביר התורה. אבל קשה להסביר את העובדה הזאת לישראל, מפני שהוא נמצא בשבירה. ורק כאשר ייצא מהשבירה, הוא יתחיל להבין את המשימה שלו ואת תפקידו כלפי כל העולם.

האם כדי לתקן גלגלתא ועיניים צריכים לפנות לאח"פ?

אם מתבוננים איך נעשו התיקונים בכלים, רואים שכל כלי שמתחיל תיקון, אפילו הזך ביותר, כלול מארבעה חלקים. לא שולפים גלגלתא ועיניים ממקום אחד וכיחידה שלמה אחת, ומתקנים, אלא מתקנים אותם בכל חלקי הכלי, לפי הסדר, מהקל לכבד, ומתחילים מתיקון הכלים שבהם הגלגלתא ועיניים גדולים והאח"פ קטנים. אלא שכל כלי וכלי כלול משני החלקים הללו, שניים שהם ארבעה: גלגלתא ועיניים, אח"פ; גלגלתא ועיניים באח"פ; ואח"פ בגלגלתא ועיניים.

האור מאיר לכל הכלים ואז הכלים הזכים ביותר מתעוררים תחילה, לפי השתוות הצורה, לפי מידת הקירבה שלהם לתיקון. אלא שקשה לומר מה פירוש שיש בהם יותר משקל לכלים דהשפעה מכלים דקבלה, כי לפי מה שלמדים בחלק ז' של "תלמוד עשר הספירות", הערבוביה היא עניין מסובך מאד. מי שהיה יותר גבוה עם המסך, נפל יותר למטה. ומי שהיה בבחינת ההשפעה, קרוב לפי הטבע לבינה, כמעט ולא נפל. מפני שכלים דהשפעה עם מסך ובלי מסך הם אמנם מקולקלים, אבל לא באותה מידה כמו כלים דקבלה, שבזמן שיש להם מסך, הם גבוהים מאוד, וללא מסך הם נופלים נמוך מאוד, ונעשים הגרועים ביותר.

אך לא עלינו מוטל לחשב את המעשה, כאשר באים לתיקונים, אלא האורות מעוררים ומבררים ומסננים: מנענעים את הכלים ומתקנים אותם. ומי שמרגיש את עצמו קרוב לתהליך התיקון, מרגיש את עצמו שייך לתיקון ובא מעצמו ומצטרף. ומי שלא, לא. לכן כיום אי אפשר לערוך חשבון מדוייק. כי השבירות לא היו בגופים גשמיים. יש כאלה שנקראים "יהודים", וכאלה שנקראים "אומות העולם", שלא התערבו זה בזה, שבמשך הדורות לא היו ביניהם זיווגים, שהם לא התחברו ולא התחתנו ביניהם, אבל בנשמות שלהם היתה שבירה.

לכן, אי אפשר לקבוע את היחס שלנו כלפי העולם לפי ההגדרות הגשמיות שבעולם הזה של "יהודי" ו"אומות העולם", ולו רק מפני שלא ידוע לנו היכן נמצאים השבטים, או איך עברנו שבירה )ובמה שאין לו הסבר כתוב, מקובלים לא רוצים לגעת(. ובכלל אסור להתייחס לקשר הזה בין ישראל ואומות העולם לפי צורתו החיצונית. אלא רק לקבל כעובדה, שכאשר מדובר בנשמות, אין נשמה שלא עברה שבירה מלאה והתערבבות של כל החלקים שבה. שעכשיו בהתאם לאור, למאור המחזיר למוטב, הם מתעוררים לתיקונים עם קשר או בלי קשר ביניהם. בסופו של דבר ההתעוררות לתיקון היא רק עניין של מוקדם או מאוחר, לא יותר.

האם להיות גלגלתא ועיניים פירושו לממש את הבחירה החופשית?

בעל הסולם כותב ב"מאמר לסיום הזוהר", שארץ ישראל הוחזרה לנו, אבל אי אפשר לומר שקיבלנו אותה מבחירתנו החופשית, אלא חויבנו לחזור אליה בלחץ מאורעות שונים, שסידר לנו הבורא. ועכשיו לאחר שחזרנו לאדמת ארץ ישראל בכוח שלו, עלינו לממש את הבחירה החופשית שלנו בעצמנו; לא בגשמיות, שבה אין לנו בחירה, אלא ברוחניות, שבה נמצאת הבחירה החופשית היחידה שלנו, שהיא להסכים עם ההתפתחות, ולקחת על עצמנו את תהליך ההתפתחות, כפי שבעל הסולם מתאר אותו במאמר "הערבות": קודם להיות "ממלכת כוהנים" ואחר כך "גוי קדוש".

אם נעשה את הבחירה הזאת, בעודנו על אדמת ארץ ישראל, נבצע מה שמוטל עלינו. אבל אם לא, יהיו לנו צרות שאין לתארן במילים. כי עברנו כבר את ארבע הגלויות שחייבות להתקיים, וחזרנו מהגלות האחרונה לא בכוחותינו. כלומר, קיבלנו תנאים לעשות בירור ותיקון בצורה שצריכה להיות אחרי השבירה. ועכשיו עלינו לבצע את התיקון של השבירה.

אם נשתמש בבחירתנו החופשית, כלומר, נבנה חברה שעל ידה נתחזק ונברר מהקל לכבד את הכלים שאפשר לתקן, קודם של "עם ישראל על אדמתם" כמה שניתן, ואחר כך התכללותם באומות העולם, שבה נותנים לאומות העולם את שיטת התיקון, שמבהירה לשם מה קיימים, ומה התהליך ומהי מטרת הבריאה משמע שגלגלתא ועיניים מטפלים באח"פ, נמצאים בתוך האח"פ, ומתוך כך האח"פים מצטרפים כמה שאפשר לגלגלתא ועיניים. אם נתפקד כמו שמתואר במאמרי בעל הסולם "מתן תורה", "הערבות", "השלום", ומאמרי "פרי חכם", כל השפע מישראל יישפך לאומות העולם. אז נעשה את הפעולה היחידה שביכולתנו לעשות בבחירה חופשית. אם לא נשתמש בבחירתנו החופשית, ובאותו רגע היסטורי שהוקצב לנו, אז הכוח הכללי, שחייב להביא לגמר התיקון את כל המציאות, אותנו ואת אומות העולם, ילחץ עלינו לקיים את הבחירה.

ככל שנסטה ולא נלך בכיוון הנכון, הכוח המחייב שפועל להחזיר את האדם לכיוון הנכון, יורגש בנו כיסורים הולכים וגדלים, ונהיה צפויים למצבים קשים יותר ויותר.

סימנים חיצוניים להסכמה פנימית

האם שיטת התיקון מחייבת ללמוד קבלה?

קבלה לא צריך ללמוד. חוכמת הקבלה לא נועדה ללימוד, ולימוד אינו ישום. הישום נעשה בעולמנו על ידי מודעות לשבירה ולתיקון, ולא על ידי פעולה פיסית. הפעולה הפיסית היא לעשות הפצה בחברה, בעם ישראל ובאומות העולם, ולהסביר מהי מחשבת הבריאה, ומהו התהליך להגיע אליה. ואחרי שיודעים את התהליך ובמידת מה מסכימים אתו, מידת ההסכמה הזאת נחשבת לביצוע שלו.

כלומר, בעולם הזה אין ביצוע פיסי לתיקון; אפילו לא בעבודות בית המקדש, שעוסקים בשחיטת בהמות, ובעבודת הקודש על צורותיה השונות. גם אלה רק סימנים חיצוניים להסכמה פנימית. העבודה כולה היא עבודה פנימית. את הידיעות הללו מפיצים לכולם ללא שום הבדל, בקבוצה פנימית, לחברה, לעם ולאומות העולם, וכל אחד מרגיש בתוך עצמו את האמת, שכל העולם במצב לא טוב, מפני שהוא לא מציית לחוק הכללי. וכבר ביחס הזה הוא מתקן את הכל.

התיקון הוא לא בפעולות מעשיות, כבניית מפעלים. מעשה נקרא "כוונה", כלומר להגיע לכוונה הנכונה. וכל מעשה אחר בעולם הזה אינו מועיל, ורואים עד כמה שמזיק. כי נשברה הכוונה על מנת להשפיע. הכוונה לקבל על מנת להשפיע שהיתה בראש הפרצוף בעולם "הנקודים" או בפרצוף "אדם הראשון" לא התממשה, ועכשיו היא צריכה להתממש. אבל להתממש ככוונה בלבד.

אם כך, מה עם ישראל צריך לעשות בעולם הזה? מבחינה פיסית, גשמית, לא מתבקש ממנו כלום מלבד העיסוק בלימוד והפצה של חוכמת הקבלה, ולכן הוא נקרא "ממלכת כוהנים". לכוהנים אין נחלה, אין חלקת אדמה, הם לא צריכים לעשות שום עבודה, אלא רק ללמד, רק להעביר את השיטה. ולגבי יתר העמים שעובדים עם הרצון לקבל שלהם, השימוש הזה ברצון נקרא "עבודה". הפעולות הן רק פעולות של התקשרות, הפצה, הסבר, ולא יותר.

הקשר בין הכוונה והיחס למציאות

אין לנו מודעות למידה שבה היחס של האדם לעולם הוא שמשפר את העולם. רק באחרונה החלו הפיסיקאים לגלות, שתוצאות של ניסויים בחומר תלויות במי שעושה את הניסוי ואיך הוא מתייחס אליו. גם צמח יכול לחוש את יחס האדם כלפיו. היחס של האדם, שנקרא "כוונה", הוא מה שמשנה את המציאות.

עובדה זאת לא נראית לנו, מפני שלא נראות לעינינו לא התוצאות ולא הכוונות; לכן יש לנו בעיה ללבן ולמדוד אותן. אבל רק הכוונה פועלת במציאות. והחומר מופעל מהיחס לחומר. לחומר עצמו אין שום יכולת תנועה.

אז איך עלינו להיות כלפי העולם? לא כחלק הפעיל בענייני פוליטיקה, כלכלה וביטחון, אלא כחלק הפעיל רק בלימוד והפצת הידיעה על חוכמת הקבלה. עלינו להביא את כל מי שרוצה בכך ליחס נכון למציאות, לטבע, לעולם שהוא נמצא בו. אבל קודם כל לידיעה שהעולם בנוי בצורה מסויימת, ושלכל אדם יש תפקיד מסויים ומטרה להגיע לצורה מוגדרת. וכאשר הידיעה הזאת תגיע לכל אדם ואדם, היא בעצמה תתחיל לסדר את העולם כולו בצורה נכונה.

ואז ניווכח שכל החומר, כל הפעולות, וכל מה שמתרחש בעולם, מתנהל בהתאם לכוחות שפועלים בעולם. ואלה הם רק כוחות הבורא. אלא אי ההסכמה של בני האדם גורמת לעולם כולו, בכל הדרגות שלו, דומם, צומח, חי, ובעיקר מדַבּר, לא להשתוות עם כוונת הבורא כלפי הנברא. שהנברא לא נמצא באותה כוונה כלפי הבורא. וחוסר ההשתוות הזה הוא שמביא לאדם הרגשה נוראית בעולם הזה.

מדוע רק לאדם? כי בעולם הזה, ובמיוחד בזמן שלנו, ובמיוחד בעם שלנו, רק האדם חייב מתוך בחירה חופשית לעשות בחירה נכונה, להתייחס נכון למציאות. והבעיה היא שאנחנו מסתכלים על העולם, שברובו כלול מחומר, ושוכחים שחומר הוא בבחינת תוצאה אחרונה, לא יותר; התוצאה הגרועה, הדוממת, ש'רוכבת' על הכוונה, על היחס כלפי הדבר. וכוחות ככל שהם נעלמים יותר, הם חזקים יותר. ואם האדם יתחיל להקדיש תשומת לב ליחס הנכון, הוא ייווכח עד כמה שעל ידו ניתן לשנות את הכל, כולל את החומר עצמו.

איך אפשר לבנות כוונה נכונה במי שאין לו הכנה קודמת?

אפילו לאדם שרוצה לעסוק בכוונות, קשה לשמוע שצריך לשמור על הכוונה ובאופן מתמיד לדאוג לכוונה נכונה, לא כל שכן לכל העולם. אבל כמו שלומדים בחוכמת הקבלה, חוץ מכוונה אין כלום. אלא הכל עניין של החשיבות. או שהאדם בונה חשיבות ביחס שלו למציאות ולבורא, ומתוך בחירה חופשית, מחפש בעצמו את החשיבות הזאת, או שהבורא גורם לו לקבל חשיבות על ידי היסורים. הבחירה החופשית של האדם היא באחת מן השתיים. אבל ביצוע חייב להיות מתוך חשיבות.

חשיבות היא מה שצריך להשיג. או שמשיגים אותה כתוצאה ממכות שסופגים, או שמשיגים אותה מתוך תשומת לב להגדלת החשיבות. והאדם צריך להחליט. לכן כאשר אומרים היום לעם ישראל, ששואה גרועה יותר מקודמתה עלולה להתרחש על כל העם ועל ארץ ישראל, בעצם רוצים להעלות את חשיבות תפקידנו בעולם, ולספר לפני המכה, על המכה שעלולה לבוא אם לא נמלא את התפקיד שמוטל עלינו. אבל האנשים לא מוכנים לשמוע, וטומנים ראשם בחול.

איך מטפחים כוונה נכונה?

כוונה אפשר לטפח רק לפי מידת החשיבות שלה. מידת חשיבות אפשר לפתח רק על ידי קבוצה, חברה. אחרי שהאדם מבין דרך השכל, צריך להביא את הידיעה לגוף דרך הרגש. גוף מִתפַּעל מהתרגשות ולא משכל. השכל כמעט ולא פועל עליו. קשה לעורר את מערכת ההרגשה מתוך השכל. אלא צריך להתרגש, להיות מפוחד, ואת זה גורמת לנו הסביבה. לא בכדי בעל הסולם קובע, שזו הבחירה היחידה של האדם. אבל הבחירה שלו לא רק לבחור, אלא גם לכוון את הסביבה איך לפעול עליו.

סביב האדם צריך לבנות מערכות על גבי מערכות, כמו מערכות בריאות שיעזרו לו, שיטפלו בו, ויביאו לו חשיבות. מחיי היומיום רואים עד כמה צריכים לעבוד נגד הטבע שלנו, שמיד מוחק לאדם כל התפעלות.

מהי כוונה?

"כוונה" משמע איך אני מתייחס לבורא, לאותו הכוח הפעיל היחיד בעולם. האם אני מבדיל אותו, האם אני רוצה לראות אותו, להרגיש אותו, והאם אני רוצה להתייחס אליו, כמו שהוא מתייחס אלי? הבעיה שלנו היא רק להסתדר אתו. מלבדו אין יותר עם מי להסתדר ועם מה להסתדר. אבל כדי להגיע להשוואת הצורה עם הבורא, כל אדם צריך את כל העולם. בשביל זה היתה שבירת הנשמה והתחלקותה לנשמות רבות.

כוונה היא תוצאה מכוח הבינה שנמצא באדם: עד כמה הוא משתמש בכוח הבינה הזה כדי לנצל את הבורא לטובת עצמו, או כדי לנצל את הטבע שלו לטובת הבורא. הכוונה היא את מי האדם מנצל, את עצמו או את הבורא.

אם היה לאדם רק רצון לקבל, אי אפשר היה לדבר על עניין של כוונה. רק כאשר הרצון לקבל נכלל עם תכונות הבינה, רק אז נוצרת בו יכולת להפעיל את עצמו לשני הכיוונים: לקבל לטובת עצמו או לקבל לטובת הבורא. בתוך הרצון לקבל הפעולה עצמה לא משתנה, אלא בכך שהרצון לקבל נכלל מבינה, נוספת לו רק הכוונה: כוונה לעצמי או כוונה על מנת להשפיע.

מדוע הכוונה היא מעל הגוף הפיסי?

הגוף הפיסי הוא רצון לקבל. ורצון לקבל לא יכול להיות רצון לתת. הפעולה שלו היא רק אחת משתי הפעולות: לקבל, או לצמצם את עצמו ולא לקבל. שתיהן בלבד שייכות לרצון לקבל. בכך שמתווספת לרצון לקבל תכונת הבינה, בכך שבחינה ב' נכנסת לבחינה ד', הוא לא הופך פתאום לאדם שמסוגל לתת, אלא רק לאדם שמסוגל לעשות צמצום. לתת הוא לעולם לא יוכל, אלא נוספת לו רק כוונה: לשם מה אני עושה.

האם תוספת הכוונה הזאת היא מחשבה?

זוהי מחשבה: איך אני מתייחס לפעולה שלי. הכוונה היא מעל הגוף, מפני שהיא מעל הרצון לקבל, היא לגמרי לא שייכת לרצון לקבל, היא רק קובעת לשם מה הרצון לקבל עובד. מתוך זה נובעת הגישה של הקבלה, שבחינוך וגם בתיקון לא מתייחסים לרצון לקבל, אלא רק לכוונות. הכוונות הן מה שחשוב. ובהתאם לכוונה שיש לאדם, הוא לוקח רצון לקבל ומחבר את השניים יחד.

בהתחלה לא מטפלים ברצון לקבל אלא רק מתקנים את הכוונות, לכוונות נקיות, רק "מוציאים" גלגלתאות ועיניים. כלומר, לא מוציאים אותם באמת, כי גלגלתא ועיניים אי אפשר להוציא, אלא מצמצמים את הרצון לקבל, קודם על עביות שורש, ובונים מעליה כוונה על מנת להשפיע, אחר כך על עביות א'. לא משתמשים ברצון לקבל ומעליו בונים כוונה על מנת להשפיע. כך בונים גלגלתאות ועיניים מעל עביות שורש, א', ב', ג', ד'. ואם בונים את כל הגלגלתאות ועיניים מעל הרצון לקבל, ולא משתמשים ברצון לקבל, נקרא שמתקנים את חלק "עם ישראל": "והייתם לי ממלכת כוהנים".

לאחר שיש כוונות נקיות, גלגלתאות ועיניים, מתחילים לצרף את הכוונות האלה לאח"פ. בודקים אם יכולים לצרף אותן או לא, ומתקנים את האח"פ מהקל לכבד. הפעולה הזאת נקראת "גוי קדוש". במילים אחרות, לוקחים את הכוונה ומשתמשים ברצון לקבל כדי לקבל, אבל בכוונה אין שום שינוי. הרצון לקבל מקבל ונהנה, והכוונה נשארת כלפי הבורא, אלא שהיא צריכה להוסיף ולגדול, לגודל שבו הרצון לקבל נהנה. הטיפול הוא רק בכוונה. והרצון לקבל מופעל בהתאם לכמה שמסוגלים להגדיל את הכוונה.

כלומר, מבצעים כל הזמן רק הגדלת הכוונה. ולכן, בשביל מי קיים העולם, בשביל הכוונה או בשביל הרצון לקבל? הוא קיים בשביל הכוונה, לעשות אותה יותר ויותר גדולה. והרצון לקבל בעצמו הוא חומר גלם, שנשאר שייך לבורא, כפי שהיה. אז מיהו הנברא? הנברא הוא מי שבונה את הכוונה שלו על פני הרצון לקבל. לכן מה שעלינו לעשות, מתחילת הבריאה ועד סופה, הוא רק לעסוק בכוונה מעל הרצון לקבל.

ובעיסוק הזה אין שום צורך לשנות את העולם, לא להרוס אותו ולא לבנות. כל הפעולות הן רק יחס לעולם, למציאות, ושל אדם לאדם בעולם כולו, לא יותר. לכן נכתבל62ם: "ואהבת לרעך כמוך זה כלל גדול בתורה", שכדי לאהוב את החבר, אין צורך בשום פעולות. ולכן העבודה של ישראל לא שייכת לשום עבודה אחרת בעולם. היא לא מפריעה לעולם לנהוג כמנהגו, והיא גם לא מפריעה לכל אחד לעשות כרצונו. אלא בכוונה אף אחד לא מתעסק, ורק אותה על ישראל לבוא ולהוסיף לאנושות. ובאמת רק הכוונה היא מה שחסר. במידה שנתחיל להוסיף אותה לעולם, העולם יתחיל מיד להשתפר.

האם בסופו של דבר ישראל והגויים יצטרכו לעבוד יחד?

אם מדברים על החלקים השבורים, שצריכים להתעורר ולהיתקן, שבכל חלק וחלק שבור כלולים כל החלקים, אז ישראל ואומות העולם מעורבים אלו באלו מבחינה פנימית. ואם ברוחניות כל העבודות הן הדדיות, יש להניח שכך יהיה גם בגשמיות. מדוע? כי כל העובדות מראות, שלפני שעם ישראל קם ומתעורר לתיקונים, העולם החיצון מעורר אותו: האנטישמים והשונאים למיניהם קמים עליו וצועקים, וכל העולם בא לישראל בדרישה, ומהתפתחויות אלה רואים, שכל אלה מתחילים להשתתף בתהליך התיקון. עוד לפני שעם ישראל רוצה את התיקון, הגויים באים ודורשים אותו, אמנם לא באופן מודע, אבל דורשים.

הם אומרים, שישראל הוא החלק המקולקל בעולם, שגורם לעולם את כל הרע. והם רוצים אחת מן השתיים: רוצים ביודעין להשמיד אותו, או, שלא ביודעין, שיהיה מתוקן. הפניה שלהם היא פניה שנובעת לגמרי מן המטרה. אבל עם ישראל לא מסכים אתה. הוא לא מבין מה רוצים ממנו ולמה פונים אליו בצורה כזאת. רצונו היחיד: להיעשות כמו יתר האומות. אבל אף אחת מאומות העולם לא רוצה שהוא יהיה כמוה, ובצדק.

והתוצאות נראות היטב לעינינו. הכל גלוי. כל מה שקורה בעולם גלוי לעין. כאילו יושב נביא ברדיו וקורא את החדשות. ולא מדובר בהשערות או במחשבות או בהכרזות, אלא ממש בעובדות. פותחים את הרדיו ושומעים מה בדיוק קורה לנו. כי מרגע שהתחיל עניין שיבת הארץ, החזרה לארץ ישראל, הכל מתקיים בצורה יותר ויותר גלויה.

המקובלים לא משייכים את עצמם לשום נושא חוץ מכוונה. ולכן ברור להם, שבכוח אי אפשר להחזיק את האדמה, ורואים גם שאף אחד לא מצליח. ככל שהכוח שנכנס לזירה גדול יותר המפלה שלו גדולה יותר מהמפלה של קודמו. מדוע? כי ככל שהוא נופל יותר, הוא מוותר יותר. בכוח לא נוכל להחזיק ולו מילימטר אחד מהאדמה. כי העולם שלנו בנוי לפי העולם הרוחני, וחייבים להיות בו אותם סדרים כמו בשורשים.

לכן גם אלה שרוצים שלום וביטחון בכל מחיר, לא מצליחים. כי גם שלום וביטחון אפשר להשיג רק על ידי הכוחות שלפיהם ערוכה כל המציאות. העולם שלנו הוא תוצאה. ורק אם האדם שם על כנם את הכוחות ברוחניות, בהתאם להם הוא מקבל תוצאות בעולם שלנו. שום מעשה שהאדם עושה בחומר, בכוח של העולם הזה, לעולם לא יכול להתקיים או להיות לטובתו. והוא מועד מראש לכישלון.

ככל שרוצים לעשות טוב, אבל משתמשים בכוח ובחומר ובחוקים של העולם הזה בלבד, מגלים את הרע שבשימוש כזה. כי מצד הטבע חייב סדר התיקונים והשינויים לבוא מלמעלה למטה, אבל כלפי מעלה פועלים רק לפי הכוונה. ולמרות שנראה לכל אדם, שלא חשוב איך הוא מתייחס לעולם, שבלאו הכי אי אפשר למדוד את היחס הזה, והוא לא ידוע ולא מובן, ואיש לא רואה אותו, למרות זאת היחס הזה הוא היחיד שפועל. ואת העובדה הזאת האנושות תהיה חייבת לגלות ולהצטייד בכוונות, ביחס הנכון. כי אם לא, העולם ייהרס עוד ועוד.

מה צפוי לאנושות אם נזרז את התהליך ונלך בדרך נכונה?

כרגע לא מזרזים את התהליך, אלא רק מדביקים את הפיגור. אבל אם נעיר את עצמנו, ונעורר את כל העולם, להבין שהיחס לעולם והיחסים בין בני האדם, הם הדבר החשוב ביותר למען התקרבות לכוח העליון, בהתאם להבנת העקרון הזה לא יתגלה לנו רע, אלא נגלה את הטוב.

אבל מי שלומד קבלה ומגלה את התיקונים שעליו לעבור על ידי הלימוד, על ידי פעולות שונות של הפצה וכו', האם הוא עובר שלבים לא טובים ולא נוחים ולא נעימים, שמדכאים אותו ומורידים אותו?

לא קיימת סכנה כזאת, מפני שהתיקונים שהעולם יעבור יהיו תיקונים בממדים גדולים, שיעברו על קבוצה גדולה של אנשים. וכך הדעה הזאת תשלוט כבר במספר רב של אנשים, וכל דעה מנגד תלך ותיחלש, מפני שהאנשים יהיו בייאוש, בשאלה איך להמשיך ולהתקיים. ולכן לא יהיו ירידות, אלא יחסית כל הזמן התרוממות ועליה. הירידות שיש לאנשים שעוסקים היום בעבודה רוחנית ובקבוצה קטנה, נובעות גם מהימצאותם בסביבה עויינת, שכל הזמן מכניסה להם הפרעות.

מהן שתי ההבחנות "עם ישראל" ו"ארץ ישראל"?

"עם ישראל בארץ ישראל" הן שתי תכונות ספירת הבינה, שאמורות להיות לנו. כרגע אין לנו תכונות הבינה בארץ ישראל, כי אין לנו קדושת הארץ. ואין לנו קדושת הארץ, מפני שעם ישראל לא נמצא בקדושה. כלומר, צריך להגיע לתיקון רוחני של "גלגלתא ועיניים" על עביות שורש, א' ו-ב', לבינה כביכול. והתיקון הזה משמעו שהגענו לארץ ישראל בפנימיות, וגם לארץ ישראל בחיצוניות; שגם בחיצוניות יש לנו כוח לשבת על אדמת ארץ ישראל, ושום כוח זר לא יוכל לקום עלינו.

במה ניצח משה את כל העמים? במה ניצחו אותנו היוונים והרומאים בבואם לכבוש את ארץ ישראל? רק באיזון שנקבע ברוחניות, או לטובתם או לטובתנו, שעליו פרצו המלחמות. ואם היום רוצים להישאר על האדמה הזאת, אין לנו ברירה, אומר בעל הסולם ב"מאמר לסיום הזוהר" )ראה נספח(, אלא בעודנו חיים בארץ ישראל, עלינו להגיע לתכונת ארץ ישראל. בלעדיה אין לנו זכות קיום על האדמה הזאת. ואם לא נצליח, אז ישאר רק קומץ אנשים, ואנחנו לא נתקיים כאן יותר.

מי אמור לעבור תיקון: עם ישראל או ארץ ישראל?

עם ישראל צריך לעבור תיקון, ואז אדמת ארץ ישראל מקבלת מעמד, משקל, כמו של ארץ ישראל. היום היא לא ארץ ישראל. לפני יציאת מצרים, לא היתה ארץ ישראל, היתה ארץ כנען.

בעל הסולם כותב ב"מאמר לסיום הזוהר": "ונודע שהגאולה ושלימות ההשגה כרוכים זה בזה, והמופת הוא שכל מי שיש לו המשכה לסודות התורה יש לו המשכה לארץ ישראל, ולפיכך לא הובטח לנו ומלאה הארץ דעה את ה' אלא באחרית הימים, דהיינו בזמן הגאולה".

"הרי שאעפ"י שהקב"ה הוציא הארץ מרשות האומות ונתנה לנו, עכ"ז אנו עוד לא קבלנוה, ואין אנו נהנים מזה". אין לנו שום הנאה לשבת בארץ, ולא מעטים אף חושבים איך לברוח ממנה. "אלא שבנתינה זו נתן לנו הקב"ה את ההזדמנות לגאולה, דהיינו להיטהר ולהתקדש ולקבל עלינו עבודת ה', בתורה ובמצוות לשמה ואז יבּנה בית המקדש ונקבל הארץ לרשותנו, ואז נחוש ונרגיש בשמחת הגאולה. אבל כל עוד לא באנו לזה, שום דבר לא נשתנה, ואין שום הפרש בין נמוסי הארץ עתה, וכפי שהיתה": אנחנו חיים על אדמת ארץ ישראל, כאילו נשארנו בגלות חוץ לארץ. ובחוץ לארץ מרגישים יותר טוב מאשר בארץ. אבל רק אנחנו מסוגלים להפוך את הארץ הזאת מארץ כנען, מארץ פלשתים, לארץ ישראל.

איך יבין מי שלא לומד קבלה, מהו היחס הנכון לאחרים ולבורא?

לא כל אחד צריך לשבת וללמוד. מתיישבים ולומדים רק אלה שיש להם דחף ללמוד, יחס ללימוד הזה, וצורך בנתינה. אבל האמת היא שאין מה ללמוד. יחס נכון האדם לומד על עצמו, מתוך ההרגשה שלו, מתוך הפעולות הפנימיות שלו. מתוך זה שרע לו, והוא מחפש איפה טוב, ומסבירים לו היכן מוצאים את הטוב, מאיזו צורת יחס כלפי אחרים וכלפי הבורא. דברים כאלה לא לומדים בשיעורי לימוד.

מי שלומד, לומד כדי להיות בעל השיטה, כי עליו ללכת וללמד אחרים. אבל בשביל ללמד את האדם איך להשתמש בשיטה, אין צורך להושיב אותו ללמוד. ואת הקבלה מעולם לא למדו. שיטת הקבלה היא תהליך טבעי שהאדם צריך לבצע בתוך עצמו, ללא שום מאמץ. לכן כתוב למשל במדרש "אומר הקב"ה לישראל חייכם כל החכמה וכל התורה דבר קל הוא".

כמה אנשים בעולם ניחנו בנטיה טבעית ללמוד? רק כאלה שאחר כך מלמדים אחרים, אבל שמלמדים אחרים בצורה מעשית: איך לבצע ולעשות. גם למשוך אור מקיף על ידי הלימוד, מיועד רק לאלה שצריכים לתקן את עצמם ככוהנים וכמורים, בעוד כל האחרים מתקנים את עצמם משינוי היחס כלפי המציאות. והם לא צריכים לשבת וללמוד את השיטה משך שעות, אלא רק לקבל הסבר קבוע איך להשתמש בה. הם צריכים חברה, שתסביר להם איך הם צריכים להתייחס אליה כדי להגיע למטרת הבריאה, לדבקות עם הבורא. ולבורא צריך להגיע, כי הוא הכוח העליון, הכוח הכללי של הטבע. וככל שהאדם מציית לו יותר, משמעו שנידבק אליו יותר. ככל שמתרחק ממנו ובלי דעת מקבל מכות, משמעו שלא נמצא בדבקות עמו.

המלים הכתובות ללא הימצאות האדם בחברה, נותנות לאדם אותה הרגשה שנחשבת לדת. הקבלה, בשונה מן הדת, מלמדת רק איך לקיים את חוקי הטבע; מלמדת שיש חוק כללי, שאם לא מקיימים אותו, סובלים. ולקיים אותו אפשר רק עם יחס כלפי החוק; להתייחס לחוק כמו שהוא מתייחס אלינו.

כוונה נקראת מעשה

האם הבחירה היחידה שיש לאדם היא כוונה נכונה?

הבחירה היחידה של האדם היא של כוונה. כוונה נקראת "מעשה". הבחירה היא לא ללכת סתם בכיוון הנכון, אלא להתחזק בעצמנו וללכת בכיוון הנכון לא על ידי מכות, אלא על ידי חשיבות. במוקדם או במאוחר האדם ילך בכיוון הנכון, וגם היום הוא מתקדם והולך, אלא הוא מתקדם כל פעם על ידי מכות. אולם קיימת בידיו האפשרות להתקדם על ידי הגדלת החשיבוּת.

מהי כוונת הבריאה?

מטרת הבריאה, כוונת הבריאה, היא "להיטיב לנבראיו". מטרת הבריאה של הבורא היא שהאדם יגיע לאותו מעמד של "להיטיב לנבראיו". מתי האדם מגיע לאותו מעמד כמו הבורא? כאשר גם היחס שלו הוא להיטיב לנבראיו. אם האדם מתייחס לכל הנבראים כמו הבורא, הוא בונה אותו כלי, אותו יחס הדומה לזה של הבורא, ואז הוא נכלל באותו מצב כמוהו. הרצון של הבורא הוא רק להשפיע, ואם האדם בונה בתוכו אותו יחס, אותו רצון דלהשפיע, אז הוא מגיע לדרגת הבורא, למצבו.

איך אפשר ליצור נחיצות של כוונה?

כדי להגיע למשהו, האדם צריך שהדבר יהיה חשוב לו, אחרת הוא צריך לחכות למכות. המכות באות ומאלצות את האדם להשתנות, להרגיש שכדאי להגיע למשהו שאין בו מכות אלא תענוג. לכן כדאי לו לשקול מראש ולא לחכות למכות כדי להחליט על המטרה, אלא מיד להגדיל את חשיבותה, למרות שכרגע לא נראה לו, שכדאי לשלם עליה מעבר למחיר מסויים, אבל ברור לו שאם הוא יחכה, הוא ישלם על כך ביוקר, אז כדאי להזדרז ולהגדיל את החשיבות של המטרה.

על ידי מה הוא יכול להגדיל חשיבות? להצטרף לחברה, ולדרוש ממנה שתציג לו את המטרה ותעשה לו שטיפת מוח כמו שעושה חברת פרסום בכל מסע פרסום למוצר כלשהו: כדאי לשלם עליו עכשיו ולהגיע אליו עכשיו, כי אחרת הוא יעלה ביוקר וביסורים רבים. ואז במקום מכות שיתנו לו חשיבות לברוח מהן לכיוון המטרה, יש לו חברת פרסום שמעלה לו את חשיבות המטרה, והוא נמשך אל המטרה. הוא צריך חברה שתספק אותו חומר דלק, אותה נחיצות, אותה הכרחיות בהשגת המטרה כפי שגורמות מכות.

אבל איך ניתן להגיע לחברה, ולחייב אותה לספק חשיבות בנחיצות, אם לאדם עצמו אין הרגשת נחיצות לחייב את החברה ללחוץ עליו שנחוץ להגיע למטרה? מאיפה צריך להתחיל? האדם צריך לבוא לחברה, אפילו שאין לו הרגשת נחיצות, שזה נקרא "רצון שאין רצון", ולחייב את החברים שהם יחייבו אותו. לכן הרצון הזה נסתר. הוא מאפשר לאדם לבוא לחברה ולומר: "אני לא רוצה את המטרה, אבל אני חותם אתכם על תקנון, ואתם תשפיעו עלי לרצות". לרשותנו עומדת רק הפעולה הזאת, שאותה אפשר לעשות בעלמא. שהאדם מסוגל לבצע אותה דווקא בגלל ההסתרה.

לחברה מגיעים בלי להרגיש חשיבות. בדומה לאדם שחולה בסוכרת קשה, ובכל זאת ממשיך מדי פעם לאכול סוכריות ועוגות. אומרים לו שזה מזיק, ומראים לו דוגמאות מה מידת הנזק שיכולה להיות, אבל הוא עצמו לא מרגיש בסכנה, ולא בחשיבות להמעיט באכילת מתוק. ואז הוא צריך לחפש חברה, אפילו לשלם לה כסף, ולבקש שתגדיל לו את החשיבות, את הנחיצות, את הכאב שיכול להיגרם לו, כדי לראות אותו במו עיניו, אחרת הוא יהרוס את עצמו. והאדם חייב להיות מוכן לפנות לחברה. ללא האפשרות הזאת אין שיטה. כי השיטה היא להרגיש לפני המכות, כמו אחרי מכות.

איך האדם מגיע להבנה שיש לבקש שטיפת מוח במקום מכות?

לא הולכים מתוך רצון. האדם לא יכול לבחור רעיון הזה, מפני שהוא מופשט ויפה ויש בו התרוממות מעל דרגת אנוש. אלא הוא בוחר אותו מפני שרע לו, מתוך השאלה "מהו הטעם בחיי?" שמתעוררת רק מתוך הרצון לברוח ממכות, מיסורים, כמו כל חיה בטבע שנמלטת מסכנה שמתקרבת. השאלה מה הטעם בחיים היא שאלה מוחשית. האדם מרגיש על גופו שרע לו. ולא שהוא מרגיש, שזו אידיאה שאותה הוא חייב לשרת, כי האדם עשוי מחומר של רצון לקבל, ורק מתוך הרצון לקבל באה דרישה, והדרישה פשוטה מאוד: לא רוצה לסבול, רוצה ליהנות. ואם לא ליהנות, לפחות לסבול פחות.

איך הפחד הופך לאהבה?

ברגע שהאדם פונה לזולת מתוך פחד, ומרגיש שעל פנייתו באה תשובה טובה, הוא מתחיל לאהוב. אחד משונאי מכֶה אותי מכות נמרצות, מכה ועוד מכה ועוד מכה, פתאום אני מתחיל לראות שמהמכות האלה באה תוצאה טובה. ואז אני מתחיל להבין את היחס שלו אלי. שבמכות האלה הוא לא מכה אותי, הוא לא רוצה להכות אותי, אלא באין ברירה. רק מתוצאה מתחילים לשנות את היחס כלפי הבורא.

ובאמור מובן היטב, כי בענין ציור העבודה על אפיה האחרון כמבואר בהמלות "ממלכת כהנים", שהיא ההגדרה הסופית של "ואהבת לרעך כמוך" הנה באמת היה אפשר למשה רבינו להעלות על דעתו להתעכב ולא לגלות בפעם אחת צורת העבודה בהפלגה גדולה ורמה כזו, מפחד פן לא יתרצו בני ישראל להסתלק מכל הקנינים הגשמיים ולמסור כל הונם ורכושם לה' כהוראת המלות של "ממלכת כוהנים", בדומה למה שכתב הרמב"ם, אשר לנשים וקטנים אסור לגלות להם ענין העבדות הנקיה שמחוייבת להיות על מנת שלא לקבל פרס, רק להמתין עד שיגדלו ויחכמו ויהיה להם האומץ להוציא אל הפועל את זה, כמ"ש לעיל. ולפיכך הקדים אליו השי"ת האזהרה הנ"ל "לא פחות" אלא להציע להם את האופי האמיתי עם כל הפלגתה הנשגבה המתבטאת במלות "ממלכת כהנים".

וכן בענין מתן השכר המוגדר בהמלות "וגוי קדוש" היה אפשר למשה רבינו להעלות על דעתו, לפרש ולהרחיב להם ביותר את הנועם והעידון הנשגב הטמון בדביקותו ית', כדי להתאימם ולקרבם שיקבלו ויסכימו אל ההפלגה העצומה הזו להסתלק לגמרי מכל קניני עוה"ז כבחי' כהנים, ולפיכך הגיעה אליו האזהרה ו"לא יותר" רק לסתום ולא לפרש כל בחי' מתן השכר הכלול במלות הללו של "וגוי קדוש" בלבד. וטעם הדבר, כי אם היה מגלה להם ההפלגה הנפלאה שבמהות השכר, הנה אז בהכרח שהיו משתבשים ומקבלים את עבודתו ית' על מנת להשיג לעצמם את השכר הטוב הזה, שזה היה נחשב לעובד את עצמו ולאהבה עצמית, שנמצאת כל הכוונה מסורסת כנ"ל (במאמר "מתן תורה" אות י"ג) עש"ה.

והנה נתבאר, אשר על שיעור צורת העבודה המתבטאת ב"ממלכת כהנים" נאמר לו "לא פחות", ועל שיעור הסתום של מתן השכר המתבטא בהמלות ו"גוי קדוש" נאמר לו "לא יותר".

(בעל הסולם, מאמר "הערבות" אות כ"ט)

בתיקון הכלים גלגלתא עיניים ואח"פ, אדם צריך קודם כל לרכוש את תכונות הבינה, לא לעצמו, אלא להשפיע על מנת להשפיע, כי כל העבודה היא מתוך האדם כלפי חוץ, והבורא כביכול לא קיים. ולאחר שגומרים את התיקון הזה, שנקרא "ממלכת כוהנים", שמתבטא אצלנו במצב "ואהבת לרעך כמוך", מגיעים לשלב השני של מימוש התיקון, כשהמטרה אינה תיקון אלא אחרי שהכלי מתוקן, המטרה היא להשתמש בו בצורה נכונה הנקראת "גוי קדוש".

"גוי" נקרא כלים דקבלה. אבל כאשר התיקון הוא בכלים דהשפעה, ברכישת תכונת הבינה יחד עם המלכות, כשהן משתלבות בצורה נכונה, אז מגיעים למצב של "גוי קדוש", שמלכות מחוברת עם הבינה במלואה, ושתיהן עובדות בתוך האדם ללא שום הגבלה, כלומר, בשמירת החוקים של לקבל על מנת להשפיע, שהם להגיע לדבקות מרבית בכל מצב ומצב.

באות כ"ט בעל הסולם מסיים את מאמר "מתן תורה" ומאמר "הערבות" שהם מאמר אחד, מפני שבהם מגיעים למטרת הבריאה.

מדוע בעל הסולם מציין "לא פחות" או "לא יותר"?

זה נאמר ביחס לשיטה. "לא פחות" מתייחס ל"ממלכת כוהנים", לתיקון הכוונה "לא לעצמי". האדם 'נחתך' מהתעניינותו הפרטית בכל מה שיעשה, בכל מה שיבצע, בכל מה שיהיה; "האני" שלו כביכול לא קיים במציאות, אלא הדאגה שלו היא שהמציאות תתקיים, ולא לקיום ה"האני" שלו בה הוא דואג. המצב הזה נקרא "ממלכת כוהנים": והאדם אמור להשיג בדיוק את התיקון הזה, לא פחות.

ו"לא יותר" מתייחס לאופן העבודה עם האח"פ. את האח"פ אפשר לקחת תמיד רק בממדים, בעביות, של "לא יותר", כלומר, רק לצורך דבקות בעל מנת להשפיע. כך בעל הסולם מבטא את השוני בעבודה, עם כלים דהשפעה ב"לא פחות", ועם הכלים דקבלה ב"לא יותר".

עבדים, קטנים ונשים הם דרגות של רצון לקבל

אדם שתלוי ברצון לקבל שלו, שנאלץ לספק את דרישת הרצון לקבל שלו כדי להתקדם, נקרא "עבד" של הרצון. ובדרגת עבד ישנם שלושה מצבים:

"עבדים" הם אלה שכלל לא מודעים לכך שהם עבדים.

"קטנים" הם אלה שמודעים לחולשה שלהם כלפי הרצון לקבל שלהם, ויודעים שהוא השולט במוח וגם בלב. לעיתים הם מכירים בחוסר האונים שלהם, ולעיתים הם נופלים למצבים שהם רק מבצעים, כמו "קטן" שאין לו ראש.

"נשים" הם אלה שמרגישים תלות ברצון לקבל שלהם, בדומה לתלות האשה בבעלה, העומד בראש. הם מרגישים תלות, חיסרון, שחייבים למלא אותו, וממלאים אותו על ידי הרצון לקבל, כסוג של יחסים ששולטים באדם בלי שיוכל להתנער או להיחלץ מהם. הם משתמשים ברצון לקבל וחיים בצורה כזאת, הם אינם יכולים לחיות אחרת.

רוב האנשים מחפשים דרך להתמלא בתענוגים נוספים, במטרות שונות שהם מציבים לעצמם, כדי להרגיש שהם חיים, כמו משחק ספורט, או משחק אחר בחיים, או שינויים תכופים, פעם מעלים לכל העולם חשיבות של דבר אחד ופעם של דבר שני, כדי שהם ירגישו שהם חיים. כי בשבילם שינויים באופני התענוגים נקרא "חיים".

האדם בנוי כך שכל פעם הוא מחפש משהו חדש כדי לחיות את עצמו באמצעותו. צורך זה נקרא "אישה", שמרגישה תלות בגבר, ומסכימה עם התלות הזאת, רוצה את הגבר, כי אחרת מה היא תעשה? איך היא תתקיים? כמו שלומדים בתלמוד וב"תלמוד עשר הספירות", שהמלכות מעדיפה קב אחד ותלות, על פני ט' קבים וחופש.

בעולם שלנו סוגי התלות "עבדים", "קטנים" ו"נשים" מתבטאים בפסיכולוגיה, במבנה החברתי, בתפקוד בתוך החומר. ואפשר לדבר עליהם בפומבי, משום שאנשים מבינים אותם, ומהם להתחיל לעלות לסיבות ולשורשים הרוחניים. אבל האדם שנמצא במצבים אלה, מבין ולא מבין את עצמו, כמו תינוק או קטן, שלא מבין את מצבו, אלא אומר שהוא קטן, רק מפני שרואה את הגדולים. אך כדי לדעת מה פירוש הדבר להיות קטן, עליו לגדול ואז לחקור את המשמעות של היותו קטן.

מהמדרגה שלו האדם לא יכול להכיר את כל מדרגתו ולהקיף אותה. מדוע? כי הן הסיבה למדרגה שלו, והן כל הכוחות שמפעילים אותה, נמצאים במדרגה יותר עליונה. אפילו לא במדרגה הסמוכה היותר עליונה, אלא במדרגה שיש בה ראש, תוך, סוף, שפועלים במדרגה שלו. בן שנתיים, בן שלוש, או בן ארבע יכול להיות במדרגות שונות, ועדיין אין אלו מדרגות שמהן הוא יכול להכיר מה פירוש להיות תינוק או קטן.

לכן אנשים ששקועים באהבה עצמית, שנמצאים בשליטת הרצון לקבל, מפני שהם לא משוחררים ממנו, כדי לקדם אנשים אלה, כדי להוציא אותם מדרגה לדרגה, ממצב למצב, עד שהם יצאו ממנו, שיקלטו תכונות של בינה ויוכלו לבקר את הרצון לקבל, ובמידה מסויימת לקבוע יחס בלתי תלוי בו, צריך לגרום לרצון לקבל שלהם לסייע להם, לרצות את ההתקדמות, שיוכלו להתקדם על ידו. כלומר, כל פעם צריך לתת לרצון לקבל שלהם מילויים מתאימים.

חז"ל, שהיו מקובלים והבינו את טבע האדם, המליצו להסביר עניין ל"עבדים", ל"נשים" ול"קטנים" במלים רכות. "רכות" כלומר הרצון לקבל ירגיש שהוא הולך לקראת קבלת מילויים, קבלת תענוגים, מה שנראה לו עכשיו כטוב. ומדוע נהוג לשחק? מפני שעל ידי זה שמפתים אותם במילויים של היום, במתנות קטנות שהרצון לקבל רוצה עכשיו, מגדלים את הרצון לקבל והוא מתפתח.

ובהתפתחותו מגיע הרצון לקבל למצבים שגדל בו חלקם של הבינה, ההבנה, השכל, הביקורת. וכך חוץ ממלכות, חוץ מרצון, יש לו גם בינה. ובקשר שביניהן, וגם בהתנגשות ביניהן, הוא מתחיל להבין את מצבו ולבקר אותו מצד הבינה, מהצד הבלתי משוחד, המאוזן, הבלתי תלוי במלכות, ברצון לקבל. ואז הוא בהכרח מחליף את כל המילויים שלו ורוצה מילוי שונה.

לדוגמא אביא את דברי מורי הרב"ש על הבת שמעדיפה לשחק בבובה ולא בתינוק קטן, חרף היותו ממשי. מתאימה לה בובה מפני שהיא הלבוש של התענוג שלה. אבל לאימא שלה הבובה לא מתאימה, היא רוצה תינוק חי, שהוא בשבילה "משחק". כל אחד מתמלא ממה שמתאים לו. אלא שגם ילד שמשחק במשחקים, מגיע על ידי המשחק להבנה שלא מספיקים לו המשחקים, אלא הוא רוצה משהו יותר רציני ואמיתי.

לכן כביכול משקרים לרצון לקבל של האנשים, ומבטיחים לו טוב. לא משקרים אותם שיהיה לאנשים הללו טוב. אלא לא אומרים להם, שהטוב הזה יהיה לא באותם הכלים שיש להם עכשיו, אלא בכלים שיצטרכו לגדל בתוכם. כי בכלים שיש להם עכשיו, טוב נחשב לקבל סוכריה, מכונית ועוד, ופיתיונות כאלה הכרח לתת להם מידי פעם, כדי שיתקדמו.

והאדם מתחיל להבין, כי בתהליך לימוד הקבלה יש עניין של שינויי כלים, שקורה בעולם שלנו רק כשהאדם מתקדם בדרך הרוחנית, וכי מה שעכשיו הוא חושב ומבין ורוצה, במטרה לקבל, למלא את עצמו, מחר יהיה אחרת, הוא בעצמו משחק עם הרצון לקבל שלו, שיאפשר לו להתקדם.

בהתחלה מעוררים את הרגשת הבושה מפני החברה, אם לא יבואו ללמוד, אם לא יעשו כמו כולם, אם אין במה להתגאות כלפי החברים. מפני שרק קנאה, תאווה וכבוד מוציאים את האדם מן העולם, כלומר, מהדרגה הנוכחית לדרגה יותר גבוהה. שום דבר אחר לא יעזור לו.

וכך הלאה עד שבהדרגה מתגלה תופעה, שאינה תלויה באדם, אלא נגרמת על ידי האור, שבמקום לקבל תענוגים בכלים של קנאה, תאווה וכבוד, האדם מתחיל להעריך תענוגים שנובעים מיחסיו עם הבורא, מהאופן שבו הוא מתייחס לבורא ואיך הבורא מתייחס אליו, ומהי מידת השוואת הצורה שהוא צריך כדי להידמות לבורא, להיות קרוב אליו. האדם מתחיל לקבל כבוד עצמי בהתאם לכבוד ה'.

בהתחלה הרעיון נראה מופשט, כי עדיין לא מרגישים שהוא יכול להתלבש בחומר ולתת מילוי ממשי. אבל מאוחר יותר רואים, שהאידיאה הזאת יכולה למלא יותר מכל דבר אחר, ומוכנים להתמסר אליה בלב ובנפש. התהליך הזה מתרחש באופן הדרגתי, עד שמתחלפים באדם הכלים והמילוי, והוא עובר לעבוד עם מטרה אחרת, עם מילוי אחר.

המצב הזה נקרא שגדלים "עבדים", "נשים" ו"קטנים" ושומעים את הרז הזה; מגלים להם רז זה לאט לאט, "עד שתרבה דעתם" והם יקבלו את הרעיון הזה. בתהליך הזה האדם מעורב עם החברה וגם עם הגוף שלו, מתרחשים בו תהליכים שהוא יודע או לא יודע איך להשתמש בהם ולהנהיג את עצמו עם גופו ועם החברה שלו.

השינויים הם מהותיים כלפי המלכות, כלפי הרצון לקבל, שחלק מן הדרך האדם עובר בלי לנתק את עצמו מהמלכות, וחלק מהדרך הוא כבר יודע שיש בו מלכות, ומבקר אותה מפעם לפעם, מצד הבינה, מצד הנקודה שרוכש, שגדלה וגוברת בו יותר ויותר. עד שנעשה לשולט על המלכות, מצד המטרה, מצד הבינה. תחילה לא משתמש במלכות, מצב שנקרא "תהיו לי ממלכת כוהנים", ולאחר מכן משתמש בה בצורה "ותהיו לגוי קדוש". זה כל התהליך.

איך משה ניצב לפני עם ישראל ומתנה להם תנאים כמו הבורא?

איך משה בא לעם ישראל ומתנה להם תנאים כאלה, כמו שהבורא דורש מתחילתו ועד סופו של התהליך, שהרי לומדים שצריך לפתוח בהדרגה את גילוי הבורא, ולא לתת מכשול לפני עיוור? איך ייתכן שנותנים לאדם מצבים כאלה? מתן תורה בהר סיני, שבו נדרש מעם ישראל להיות כלי "כאיש אחד בלב אחד", אחרת "כאן יהיה מקום קבורתכם", הוא מעמד. עם ישראל דהיום עדיין לא במעמד הזה.

"מעמד הר סיני" משמעו שיוצאים ממצרַים, מהרצון לקבל, בבריחה שנעשית בג"ר דחכמה, בכוח עליון, על ידי אתערותא דלעילא. לאחר שבירר מה זה, האדם חייב לקבל על עצמו את כל המצב הבא שהוא צריך לבוא בו, להיכנס אליו, שנקרא "ממלכת כוהנים וגוי קדוש".

היציאה מהרצון לקבל והכניסה לעולם הרוחני חייבות להיות בכלים דהשפעה ולמטרת הדבקות בבורא, ללא שום פניה לעצמי. דבקות ללא פניה עצמית מושגת על ידי האמצעי שנקרא "ואהבת לרעך כמוך", על ידי החברה. ודבקות בה' מושגת על ידי עבודה עם הבורא. אחרי שאדם רוכש כלים דהשפעה, אז יש לו עסק עם הבורא. אבל מלכתחילה המטרה של כל פעולה צריכה להיות דבקות בבורא.

מי משתתף בהשגת הדבקות?

המסר הוא שהאדם אמור להיות "ממלכת כוהנים וגוי קדוש" כלפי עצמו, וכן כלפי קבוצת אנשים קטנה או גדולה, עד אומה, ועד כל העולם. וכך גם הקבוצה כלפי העולם, וגם אומה כלפי העולם. כל חלק וחלק בבריאה, ברצון לקבל, שמרגיש עצמו מסוגל ומבין ומשיג את החשיבות הזאת, משתתף בהשגת הדבקות לפי הכרת החשיבות, הן כלפי עצמו, והן כלפי התיקון שלו, כל יתר המציאות, כל יתר הנבראים, וכל יתר הנשמות, על מנת שכולם יגיעו לדרגת הדבקות בבורא.

האם "תהיו לי ממלכת כהנים" הוא סוף התהליך?

תיקון "תהיו לי ממלכת כהנים" הוא תיקון של בינה בתוך האדם, תיקון "לא לקבל לעצמו" שנקרא "חפץ חסד". התיקונים "ממלכת כוהנים" ו"גוי קדוש" הם שני תיקונים גדולים מאד, והם רכישת שתי המדרגות בגילוי פנים (התגלות הבורא) מעבר למחסום:

א) מדרגה ראשונה, "שכר ועונש" כנגד "ממלכת כהנים", שכוונתה להשפיע על מנת להשפיע.

ב) מדרגה שניה, "אהבה נצחית" כנגד "גוי קדוש", שכוונתה לקבל על מנת להשפיע.

למרות היותן מדרגות גבוהות ורחוקות מאוד מדרגתנו, מתברר שאי אפשר לזוז מהמדרגה הקטנה ביותר, אם האדם לא מביא בחשבון לאן בסופו של דבר הוא רוצה להגיע. כי היגיעה הקטנה ביותר חייבת להיות מכוונת למדרגה הסופית, לפי מה שהאדם מבין אותה ממצבו הנוכחי.

בעל הסולם במאמרו "הדור האחרון", מסביר כי רוסיה או הקיבוצים בארץ לא הצליחו מפני שאת העבודה של "ואהבת לרעך כמוך" שהיו מוכנים לבצע, לא יכלו לבצע, אלא להיפך, הם רק גילו את כל הקליפה שהיתה בעבודה שלהם, מפני שהעבודה לא היתה מכוונת למטרה הסופית. היא לא היתה ברורה להם כהכנה לדבקות עם הבורא.

התנאי הזה של דבקות בבורא צריך להיות מלכתחילה כ"סוף מעשה במחשבה תחילה". הכוונה של השגת דבקות בבורא דרושה מכל פניה, מכל תנאי, מכל מעשה של האדם, אחרת המעשה הזה לא נכנס לכל הדרך, לתהליך, לשביל הזה של התיקון.

איך מחזיקים בשני הקצוות של הסוף ושל ההתחלה?

בעבודה הרוחנית צריך לדאוג כל הזמן להעלות את חשיבותו וגדלותו של הבורא בעיני החברים, שיהיה ברור בקבוצה, בחברה, שכל מה שעושים הוא למען להגיע אליו כמטרה סופית. ולעת עתה עושים פעולות שונות, כדי לשלוט קודם כל ברצון לקבל, למען השגת דבקות בבורא. שליטה ברצון לקבל מתבטאת בראש ובראשונה ביציאה משליטתו של הרצון לקבל על האדם והתחלת השליטה של האדם עליו. שליטה זו אפשרית רק כאשר נמצאים בחברה, בתמיכה, בתהליך מסויים בתוך החברה, כי שליטה אמיתית על הרצון לקבל מושגת בעבודה של "ואהבת לרעך כמוך".

"ואהבת לרעך כמוך" הוא התהליך, וגם המצב הסופי, בתיקון הכלים דקבלה בלהשפיע על מנת להשפיע. אין לאדם שום פניה למען עצמו, אלא רק למען האחרים. חובתו לא סתם לנדב לאחרים ממה שיש לו, ולא לדרוש מאחרים להתחלק עמם שווה בשווה. אלא למסור את הכרית, האחת והיחידה שיש לו, ולתת את הכיסא היחיד שלו. כי כל חישוב של קח ותן הוא עבודה עם כלים דקבלה לתועלת אנוכית, שבה האדם רואה שכדי שיהיה לו טוב, עליו למלא את כולם, אחרת הם יבואו ויקחו ממנו, ורק חשש זה ממריץ אותו להיות מעוניין שלכולם יהיה בשווה.

אחת הטעויות של התפיסה החברתית, שגרסה שכולם שווים ולכולם יש אותו דבר, שניסו להנהיג ברוסיה ובקיבוצים, היא שהם לא הבינו כי לא מספיק לתקן את הרצון לקבל. הרצון לקבל חייב להיות מנותק מעצמו. כי המטרה הסופית שלו היא להידבק בבורא, להיות תואם לבורא. ולבורא אין מחשבה על עצמו ש"יהיה לי כמו להם ולהם כמו לי".

לכן התיקון חייב להיות כריתת "האני" כאילו איננו קיים. כלומר, למלא את "האני", לתת לו מילוי כזה, תיקון כזה, שהוא לא יקפוץ בנו, שלא נרגיש שהוא קיים. משיגים את התיקון על ידי מילוי מלמעלה, שמגיע לאדם וסותם אותו בצורה כזאת, שהוא מתרומם מעל הרצון לקבל שלו. "האני" שלו מתרומם וזה נקרא "למעלה מהדעת", ובמצב זה לא מרגישים יותר את הרצון לקבל. האדם אמנם מרגיש את הרצון לקבל, אבל הוא דואג שהרצון שלו יהיה מלא בצורה כזאת, שאין לו שום צורך יותר בדבר והוא נותן הכל ולא דואג למילוי שלו כלפי האחרים. המילוי כלל לא מעניין אותו. בסופו של דבר אין לו כביכול רצון לקבל.

להתרומם מעל "האני" זה התנאי של "ממלכת כוהנים". תנאי זה נראה מנוגד לטבע, בלתי מושג. אבל צריך להביא בחשבון שהאורות בונים את הכלים, מנענעים את הכלים, וממלאים אותם. והאורות באים מלמעלה. אור חזק שבא לצורך תיקון הכלים, כמו שברא את הכלי והכין בו כל מה שצריך כדי להביאו עד למצב הסופי, הוא גם יודע לתקן אותו. אלא שהאור מתקן את הכלי לפי החלטת האדם, לפי בקשה קודמת שלו, שנקראת "העלאת מ"ן".

האדם משתתף בבריאה כתינוק שיושב על ברכיו של אדם יותר מבוגר, ורק אומר מה הוא רוצה, והגדול, הבורא, מבצע את הרצון שלנו. רק צריך לדעת מה לבקש, שיהיה תואם לפעולות, לצורת ההתקדמות, לאופני ההתקדמות, שהגדול תכנן עבורנו כדי שנבין את השכל שלו. כי הגדול רוצה שנכיר את פעולותיו ונהיה כמוהו; רוצה שהאדם יעבור מקַטנות לגַדלות, איך? כל פעם ירצה מה שהבורא יהא נותן לו, את מה שהבורא מוכן ורוצה בכל מצב ומצב לתת לו, כדי שלאדם יהיה רצון משלו להיות כמו הבורא. משמעו שכל פעולה של האדם, ולו הקטנה ביותר, חייבת להיות למען דבקות בבורא.

קשה להעביר את המסר של הקבלה לציבור, כי הוא לגמרי מופשט. אך ייתכן כי הציבור דוקא ישמע אותו כדבר הגיוני; שהרי מה יש לו היום, שעליו הוא יכול להסתמך בחיים שלו? האנושות עוד תגלה עד כמה היא תלויה על בלימה, בלי שהשיגה דבר. בסיס הידיעה שלה מה ואיך לעשות נמצא כולו בחומר, שעוד מעט יחמוק לכולם מבין האצבעות, והם יהיו כמו אותו תינוק שתעה בדרך, והוא אובד עצות. מכל מקום צריך לגשת לציבור ולתת לו כל פעם על פי דרכו הסבר הגיוני, מה הקבלה מציעה לו לעשות ולבצע, ואיך להתקדם בכל שלב ושלב. כיום אי אפשר לבוא אליו ולומר לו שהוא לא מבין עד כמה המחשבות שלו פועלות על העולם, לומר לו שלא צריך לשנות בעולם שום דבר, חוץ מן היחס, הכוונה, המחשבה על העולם, על המציאות, על הכוח העליון. לדעת הציבור, בחיים יש עניינים נכבדים יותר של חיים ומוות, ואנשים חייבים לאכול, ולמלא את עצמם במילויים שונים, אז בשביל מה לבוא אליהם ולספר להם על מחשבות, על יחס למציאות, שמשנה את המציאות? אי אפשר לבוא עם הטיעון הזה לעולם, ואי אפשר לדבר על הכוונה. חלקם גם יאמרו, שאין בכך שום חידוש, שגם מדענים מגלים שהמחשבה של האדם משפיעה על גופו וחייו, וגם עדיני-נפש אומרים, שאם נתייחס אחרת, יש בכוחנו להפוך את העולם למקום טוב יותר.

האנשים מסכימים, שביחס טוב וראוי איש לרעהו, העולם שלנו, ההרגשה הכללית שלנו, תשתנה. אלא שהקבלה מכניסה ליחס הזה את הבורא. היא לא מסבירה להם בצורה חברתית, כפי שעושים יפי נפש, שמטיפים לצורך לבנות חברה ראויה ויפה, שחבריה דואגים זה לזה. שממילא ברור לכולם, שאם יסייעו בבניית חברה כזאת, יהיה להם טוב.

אלא הקבלה אומרת להם, שלא נחוץ יחס ראוי ויפה לצורך העניין החברתי, אלא בשביל להיות מותאמים לכוח העליון, שאז הוא משנה בנו הכל, ופועל עלינו בצורה אחרת לגמרי, בצורה מדהימה שמשנה בנו את כל היוצרות: לא רק את היחס בינינו, אלא את הטבע שלנו. הקבלה מביאה בחשבון נתון שרוב האנשים לא מבינים ולא מכירים ולא מרגישים: היא מכניסה לתמונה את הבורא.

יש קושי לקבלה לבוא לאנושות ולומר שרק היחס של האדם לבורא, לכוח עליון, הוא שקובע את כל המציאות, ולא הכלים שלנו, ולא הכוח, ולא הכסף, ולא מסות של אנשים. אין דרך להסביר את זה בצורה הגיונית לקהל בעולם. אין בידיך הוכחות, שאם הם ישנו את היחס לעולם, מפני שהכוח הכללי של המציאות הוא בעל תכונה כזאת, אז הם יקבלו ממנו משהו, כי ההבנה הזאת באה לאדם בהדרגה, מתוך עבודה פנימית ורוחנית על עצמו. מתוכה הוא מתחיל לראות עד כמה הוא חסר יכולת לשלוט בחייו, ומתחיל לגלות שיש כוח עליון, שמשחק אתו למטרה מסויימת. הוא מתחיל להרגיש שיש לו עסק עם שותף גדול ומקיף, שבנה סביבו את העולם ונתן לו תנאים מיוחדים כדי לקדם אותו למטרה.

כדי להסביר זאת לאנושות, צריך לבנות מערכת הסברה מדורגת, שמבינה איך לפנות לציבור. אלא שהאנושות מגיעה למצב שהיא תסכים מאין ברירה, כמו שאין ברירה ל"נשים", ל"קטנים" ול"עבדים", שנותנים להם את מבוקשם, כדי למלא לעת עתה את התשוקות שלהם, ובכך קונים אותם, כי במצב העבדות, אין תועלת בשכל ובדעת הפרטיים, שאינם פועלים והם מוכנים לציית.

לכן האנושות נמצאת בדרגה הזאת של "עבדים", "קטנים" ו"נשים". "מלכות של עולם האצילות" מוותרת על תשעה קבים כלומר כמעט על כל המעמד שלה, ועל האפשרות להיות חופשיה, כי בהיותה חופשיה היא לא תשיג שום דבר. היא מוכנה להיות בקב אחד ותלות. מה נותנת לה התלות? היא מוסרת את כל הקווים שלה רק שיישאר לה במה להתקיים. למה היא מוסרת את כל הרכוש שלה ובלבד שתרגיש את התלות? מפני שהתלות הזאת עוזרת לה, נותנת לה הרגשה שהיא חיה, שהיא מתקדמת. הרגשת השייכות לגדול, לבטוח, לנצחי, ממלאה אותה יותר מט' קווים.

ואז בלית ברירה הם יטו אוזן וישמעו. אלא שצריך לבנות להם את הדרכים בצורה הדרגתית, לכל המדרגות. ובכל המדרגות חובה להחדיר את עניין הדבקות בבורא כמטרה הסופית, למרות שזה נראה בעייתי. מה שנצליח לעשות בזמננו, בדורנו, עלינו לבצע. ומה שלא, נשאיר לדור הבא. כתוב שלא עלינו לגמור את המלאכה. עלינו להשתדל בכל כוחנו, ולגבי מה שיקרה, עד לאן נגיע, זאת לא הדאגה שלנו.

איך מסבירים מהו החוק הכללי של המציאות?

ההסבר צריך להיות משני הכיוונים. ראשית, מכיוון החיים החברתיים והאנושיים, צריך להסתמך על פילוסופים ועל מדענים מתחומים שונים, שמגיעים היום במחקרים שלהם למסקנות דומות של הקבלה באשר לקיומו של כוח עליון שמנהיג את העולם, שיש לו שכל, יש לו חופש בחירה, שתלוי רק בו עצמו, ושהיחס שלו יכול להשתנות כלפי כל פרט. הוא לא טבע עיוור, אלא משהו שנקרא "מחשבה עליונה", וזו כוללת הן מחשבה והן רצון עליון. המדענים מגלים זאת מתוך מחקרי הטבע.

הכיוון השני של ההסבר, צריך לבא מכיוון הקבלה: יש להסביר את הקבלה כחוכמה, לנקות אותה מכל הפסולת והדעות הקדומות שדבקו בה, להראות מה כתוב במקורות האמיתיים, שהם היסודות, שאין אף אדם שמזלזל בהם. יש לצטט אותם כלשונם, ולא להסתפק בכך: צריך לתת הסבר קל ופשוט, שכל אחד יתפוס בנקל. לכן המסר חייב להיות קליט ומהיר, קרוב ככל האפשר לכלים שלהם, לפי חוק השתוות הצורה: כל פעם הם יצטרכו להתגבר התגברות קטנה מאוד, כדי לתפוס את המסר הזה. מעט מאמץ וכבר יימצא באדם מה שהקבלה רוצה להכניס בו.

כיום מדענים בעולם, פיסיקאים, כימאים, ביולוגים, מכל הדיסיפלינות של מדעי הטבע, מגיעים לאותה תוצאה דרך מחקרים על הטבע. גם פסיכולוגים ופילוסופים, דרך מחקרים על פנימיות האדם, הגיעו לאותה מסקנה שמעלינו נמצא כוח עליון עם תכונות מסוימות, שיש לו מטרה מוגדרת כלפינו. כוח זה מצפה שנגיב כלפיו בהתאם, כי מה שקורה היום קורה משום שאנחנו לא נמצאים בקשר נכון עמו, ולא מקיימים את החוקים שהוא קבע בטבע. היום ישנם מספיק אנשים בעולם, עם השכלה ועם מעמד בחברה ובמדע, שיכולים לדבר על זה ודבריהם יישמעו.

ואלה שעוסקים בלימוד חוכמת הקבלה יכולים להוסיף ולתת לאותם גילויים מתחום הפיסיקה הקוואנטית, או חקר צורת החיים הביולוגיים, או מחקר הטבע הפסיכולוגי של האדם, את התמיכה של הקבלה: מדוע קורה כך בכל שטחי החיים, בכל רמות המציאות ובכל דרגות הדומם, הצומח והחי של הטבע. עלינו לתת את ההסבר של הקבלה יחד אתם ומולם, ולברר את הנושאים תוך עבודה משותפת עד שיהיו קלים ומשכנעים לקהל הרחב.

כך מהצד שלנו. אבל מצד הכוח העליון, מפני שבינתיים בכל זאת לא מצייתים לו, נכנסים למצבים עוד יותר גרועים. והמכות כידוע מזככות את האדם, והוא מתחיל להיות רגיש, הוא מתחיל להבין ולשמוע, שאולי המכות האלה תלויות בגורמים שהוא לא מבין ולא רואה סיבה להם, אבל משום שרוצה להיפטר מהמכות, ירצה לראות את הסיבה ואפילו היא לא גלויה. ויחד עם המדענים ועם האנשים שיכולים להגיש את ההסבר של הקבלה לקהל, נוכל לספר על האמצעי שאפשר לברוח בעזרתו ממכות, לציבור שכבר נמצא במצב שמוכן לקבל כל פתרון, ובלבד שיציעו לו פתרון. כמו חולה שמבקש לקבל תרופה, לא חשוב איזו תרופה, רק שתגאל אותו מיסוריו. זהו תהליך רציונלי מאוד.

האם חסרה הוכחה חותכת לקיומו של הכוח העליון?

לא צריך להביא הוכחות. מצד אחד, אפשר להשתמש בתופעות ובמקרים שבעולם שלנו, מפני שאנחנו נמצאים בו. ומצד שני, יש בידינו אמצעי ששייך לעולם העליון: שיטת הקבלה. אין לנו אלא לקשור את שני הגורמים האלה יחד, כלומר, את התופעות שיש בטבע עם ההסבר שמעל הטבע: מאיפה באות התופעות הללו, ולמה הן נראות לנו בצורה כזאת. מספיק לעשות את הקשר הנכון, ליצור תמונה נכונה, ברורה, משכנעת ומובנת.

מדוע הקבלה מוגשת כתיאוריה ולא כמדע מוכח?

הקבלה מוגשת כתיאוריה, ולמעשה, תיאוריה כפולה, מאחר שאין איזו דרגה רוחנית או מקרים ברורים שאפשר להציג אותם לרגשות שלנו כהוכחות שאף אחד לא יוכל להפריך אותן. האדם בונה מודל לפי מה שקורה בעולם שלנו, עם סיבה שלא נראית לעין, מתוך החשיבה השכלית שלו, לפי הצטברויות שמשיג בתוך ניסיונות שלו. זו תיאוריה אחת.

תיאוריה שניה: אפילו האדם בונה ומשיג, ואפילו מוכיח בשכנוע, ולא בעובדות בשטח, הוא לא יכול לגלות את הבורא למשהו מחוצה לו, שהבורא הוא הסיבה לכל המציאות, אלא הכל נשאר ברמה של הוכחות הגיוניות ותיאוריות מופשטות.

ומדוע הקבלה היא תיאוריה כפולה, תיאוריה בתוך תיאוריה? מפני שאף פעם לא יכולים להמחיש אותה לאנשים. אין פה מעשים או נסים על-טבעיים שאפשר להפגין אותם המצבים האלה לא קורים. אלא צריך להיות מוכנים שהתוצאות לא יבואו בצורה מידית.

ולמרות שלוקחים את התיאוריה הזאת של הקבלה כאמצעי, ככלי, לשינוי מצבנו בעולם, אף פעם היא לא התגשמה כהוכחה בטבע: אי אפשר להגיד שעל סמך ניסיונות אלה ואלה הושגו תוצאות חיוביות, כאילו מדובר בתרופה למחלה. כאשר מתפרסמת מחלה או פורצת מגפה, עושים ניסיונות לרפא אותה ומביאים את תוצאות הניסוי לכל העולם, ואז הרשויות המוסמכות בודקות ונותנות אישור לשווק את התרופה.

בקבלה אי אפשר לומר לאנשים שהאירועים יתרחשו בצורה כזאת. לו זה היה כך, האנושות לא היתה מתקדמת לדבקות בבורא, אלא לצורה ההפוכה. רק כאשר נכנסים לפתרון, מבינים למה הבורא נותן יסורים, ולמה לא סתם כתוב שהיסורים מרככים את הגוף: כי בעקבות היסורים האנשים יותר מוכנים לקלוט את הרעיון של הקבלה.

אדם שלא לומד ולא מנסה ליישם את השיטה, באים יסורים ונותנים לו את דרגת הזיכוך במקום לימוד ובמקום עבודה בחברה. היסורים נותנים לאדם אותה דרגת הזיכוך שיסכים הסכמה בכוח, מתוך כאב, מתוך יסורים, שלא משאירה לו ברירה.

מדוע האנושות צריכה לבוא להכרה הזאת דרך מכות, ולא לגלות את העובדות באמצעות חקירה של הטבע? גם דרך הטבע מגלים אותם על ידי יסורים, על ידי השקעה, על ידי מכות. כי כל מה שמשיגים, משיגים מתוך צער, אחרת לא מתקדמים לדבקות. אי אפשר להתקדם לדבקות אלא כנגד הרצון לקבל.

לימוד הקבלה כאמצעי לקבלת החלטה

כלל האנושות לא אמור ללמוד את חוכמת הקבלה. הלימוד הוא לא מטרה בפני עצמה. כשהלימוד הופך למטרה, חוכמתו נעשית מרובה ממעשיו. הלימוד הוא אמצעי להביא את האדם להחלטה שהוא חייב להשתנות, בהתאם לכוח עליון, שהוא חייב להגיע לדבקות בו, להזמין כוחות עליונים כדי לתקן את עצמו.

הכוחות העליונים באים ככוח המתקן בהתאם לבקשה להיתקן, להעלאת מ"ן. והדרישה הזאת לא קשורה לספר וללימוד, אין מה ללמוד בה. אלה פעולות מעשיות מאוד שקורות באדם, שהוא רוצה, ואז הן קורות: "אני רוצה" והדבר קורה. אמנם צריך הכנה והסברה, אבל לכלל הציבור תהליך התיקון יבוא בצורה מעשית יותר.

יש אמנם אנשים שחובתם להיות שקועים בספרים וללבן את הרעיונות הללו, כדי להוציא אותם בצורה נגישה לקהל יותר ויותר רחב, לפשט את המושגים והרעיונות ולעשות אותם יותר ברורים, כלפי כל ציבור בהתאם לרמה שלו, שככל שהוא נמצא ברמה יותר נמוכה, הוא יותר מעשי ופחות יכול לתפוס את החלק המופשט של השיטה.

עד כדי כך, אומר בעל הסולם במאמר "דור האחרון", שבדור האחרון יהיו כאלה, שבכלל לא יתפסו את הרעיון, אלא ישתייכו אליו בצורה פורמלית בלבד. הם יהיו מוכנים "לחתום" עליו, ללכת אחריו, כי יראו שכולם הולכים.

בכל מקרה, צריך להגיש את הקבלה כך, שהאדם בהתאם לרמת התפתחותו יהיה חייב לשנות את היחס שלו לבורא, ויהיה שקוע בשינוי היחס הזה כמה שהוא מסוגל. ואם הדבר קשה לו, הוא לא יהיה שקוע ביחס הטהור עצמו, אלא יותר בעבודה פיסית שתבטא את היחס שלו, בהשתתפות בעשיה ובבניה. שגם אז סמוי ונסתר ממנו, שבפעולות הפיסיות הללו הוא מפעיל כוחות רוחניים, ולא עצמים בעולם הזה. כי הכל רק עניין של הסתרה.

גם אדם שמביא מתנה, שהיא בעצמה רק חפץ, וליותר ממנה הוא לא מסוגל, והלב שלו בכלל לא נמצא בנתינה, גם ממנו נסתר שבתוך המתנה, בתוך היחס הזה, יש פעולה יותר גדולה, שברמות הגבוהות יותר של הקיום שלנו היא מתבטאת ככוחות וכוונות.

הפעולות הללו מתגלות לעיני האדם בעולם הזה, לפי המידה שהוא מרגיש בפעולותיו את הכוחות העליונים שהוא מפעיל. לכן אי אפשר להגיע לקהל הרחב דרך ההסבר שהאדם נמצא בעולם של כוחות וכוונות, שעל ידם הוא מפעיל את המציאות; והוא לא מפעיל אותה בחומר, כי החומר לא עושה כלום ואין לו שום ממשות.

אבל ככל שנמצא הסבר מתאים לקהל הרחב, יותר ויותר אנשים, גם על ידי הצרות, יראו בהדרגה שקורה משהו שאין ביכולתם לענות עליו, שהם לא סתם סובלים. כאשר רע לאנשים, הם פתאום מתחילים לחשוב, שמישהו עשה להם "עין רעה", שמישהו חושב עליהם רע, ולא נותן להם להצליח.

וככל שהאדם יתעמק במה שנסתר ממנו, ועם זה יהיה יותר שקוע בצרות, הוא יתחיל להרגיש שפועלים עליו כוחות, ולא חומר. וחוץ מהשכבה התחתונה, שבעל הסולם מזכיר במאמר "דור האחרון", שבכלל לא מסוגלת לתפוס את הרעיון, כל יתר האנשים ישתייכו בצורה כזאת או אחרת בפעולות שלהם להעלאת מ"ן, להעלאת החיסרון בצורה נכונה, בלבוש נכון, כלפי כוח עליון. העולם יגיע למצב הזה מאין ברירה.

העם היהודי הוא לא עם, אלא הוא ביסודו קבוצת מקובלים שיסד אברהם אבינו. הקיום של העם הוא בקבוצה, באחריות קולקטיבית, ואין אחד שהוא גדול יותר מהשני רק מפני שנולד כזה וכו'. העם הזה אף פעם לא החשיב כסף וכבוד, ובמשך כל הדורות הערכים שלו היו רוחניים, בניגוד לכל העמים האחרים.

עד היום העם נמשך להתקיים כקבוצה, גם מצד הטוב הפנימי הרוחני, וגם מצד הרע הגשמי החיצוני, מפני האנטישמיות והשנאה. כאשר באים מתוך גישה כזאת ומסבירים את מקורותיו של העם בקבוצה רוחנית, וכוללים בתהליך הזה את כל העם כקבוצה, זו גישה שזוכה לאוזן קשבת.

כל אחד מהעם מרגיש בלבו את התלות של כולנו זה בזה, מה שאין באומות אחרות. ובגלל זה מצד אחד, כל העם מפולג, ומצד שני כל פלג מתייחס לפלג האחר בצורה רגשית קיצונית של שנאה ואהבה, שלא רואים כמותה באומות אחרות.

אומות אחרות יכולות להיות מחולקות לכמה דתות או לכמה חלקים, שכל אחד לא שייך לשני, ונותנים זה לזה לחיות בלי להרגיש רגשות כאלה. ואילו ליהודים קשה לסבול פילוג בעם. ובהפצת הקבלה חייבים להשתמש בתחושת הקושי הזו, ולהסביר שהפילוג הוא הגורם לכל הרע. בעם יש הכנות ל"ערֵבים זה לזה" ול"כאיש אחד בלב אחד", ומבינים שהעדר הערבות הוא עניין רע בדרגה הגשמית, לא כל שכן ברוחניות.

הבסיס של העם לאחדות מורגש קודם כל בדרגה הגשמית, שהעם מרגיש את עצמו שנוא בכל העולם. מתוך הרגש הזה צריך להגיע להסבר, שכל העולם שונא את ישראל מפני שהבורא עומד מאחורי אומות העולם ודרכן מתייחס אלינו כך. מפני שאנחנו, עם ישראל, לא משתווים אליו במצבנו הנוכחי.

על זה צריך לשים את הדגש העיקרי בהסבר כלפי העם. ואילו ההסבר כלפי העולם צריך להיות אחר, יותר כולל, ולעסוק בשאלה מה הסיבה לסבל של העולם ומה הפתרון. כלפי ישראל ההסבר הוא יותר פשוט, כי הבעיה שלהם היא ישירות עם הבורא. המקור של הבעיה, שהם לא מגיעים לדבקות בבורא. אבל לעולם הרחב יש בעיה כפולה: הם נמצאים כל פעם בצרות, מפני שעם ישראל לא הגיע לצורה המתוקנת, ולא מעביר להם שפע מהבורא.

ההסברה כלפי העולם צריכה להיות הרבה יותר מתונה. אם לא נבוא אליו בגישה נכונה, המסר יסולף ועלול לעורר אנטישמיות יותר גרועה, שלא תעזור, אלא להיפך, תעצור את ההתפתחות הנכונה, ואז לא אנחנו ולא העולם כולו לא נזכה לתוצאות טובות. הסיבה והפתרון שלה חייבים להיות מוסברים לעולם הרחב בצורה מוגמרת וברורה מאוד, כך שאי אפשר יהיה לסובב אותם אחרת.

בעולם עלולים חלילה לקבל את הרושם, שכל הרעיון הזה הוא שוב מחשבה יהודית איך לשלוט בעולם; עלולים להתרשם כי היהודים אומרים, שהעולם תלוי בשפע שהם מביאים, והם באמת אשמים שאין שפע בעולם, אבל רוצים להראות שהם שולטים, כדי שיתייחסו אליהם כמו לבעלי הבית. לכן ההסבר חייב להיות כולל ואמיתי. וזה עניין לא פשוט.

כמה שלא נחזור ונדגיש, שעם ישראל נועד לשרת את העולם, שעם ישראל הוא חלק מיותר בעולם, שנמצא בעולם הזה רק לצורך תיקון העולם, וכמו שכתוב, אין לו שום חלק בנחלתו של הבורא בעולם הזה, בכל זאת קיימת אפשרות לסלף את מה שנאמר. מספיק שמוציאים פרט קטן מהקשרו, או לא מסבירים חלק מהדברים, וכבר נוצר פתח לעיוות של המסר.

אלא שהמצבים משתנים, והנכונות, הרצון לדחוף את הפצת הקבלה, ההרגשה שחובתנו לעשות את העבודה הזאת תלויים בנו. ואשר ליתר, יש לקוות שנקבל הדרכה מלמעלה, והכל יסתדר בהתאם למה שהוכן. אנחנו לא הפועלים בתהליך אלא רק משתתפים בו.

כל זמן שמסבירים את הצד התיאורטי של הקבלה, הכל טוב ויפה וכולם מסכימים. אבל אחר כך מתעוררת בהם השאלה מה צריך לעשות, וזאת הבעיה, כי המעשה הנדרש הוא יחס כלפי החברה, כלפי האנושות, כלפי הבורא. היחס הוא הכלי, שעל ידו האדם משנה את הכל. הוא המַברג, והוא הצבָת שיש בידי האדם, ועל ידם הוא משנה את הכל. וכאן הקושי, כי האדם לא מרגיש שעל ידי היחס שלו, על ידי המחשבה, על ידי התייחסות נכונה, הוא משנה את היוצרות.

היום גם מדענים מתחום הפיסיקה והכימיה אומרים, שביסודו החומר מונהג על ידי היחס של האדם כלפיו. אבל האדם הפשוט לא מבין ולא תופס את העובדה, שהיחס שלו והמחשבה שלו יש בהם כדי לשנות.

התיקון קודם למעשה

פעולות שנראות לעין תורמות ברמה הראשונית. לכן משה רבנו החדיר כל מיני פעולות, כמו עניין עשיית המצוות וכל עניין בית המקדש. אבל אין זה אומר שבשחיטה עצמה של כבש, או פרה, או יונה, מבצעים משהו. הפעולות הללו לא משפיעות על הרוחניות. הכל עושה היחס של האדם, הכוונה. הפעולות עצמן רק נועדו לתת לאדם מסגרת, שעליה ובהתאם לה יוכל להלביש כוונה, מחשבה, מדוע הוא עושה את הפעולה, עם איזה חלק של הרצון הוא מבצע, מה הם "דם", "יונה", "כבש", "מים", "לחם", בעבודת בית המקדש. שם יותר ברור ויותר בולט מה עושים עם התיקונים של הרצונות.

היום בעבודה הרוחנית לא נחוץ לעסוק בקיום פעולות מעשיות. נמצאים כבר בשלב אחר: כל מה שהיה צריך לקרות "מלמעלה למטה" בגשמיות כבר קרה, והיום באים מלמטה למעלה. כלומר היום קודם באים התיקונים ובהתאם להם באים המעשים. אם האדם משיג תיקון מסויים, הוא יכול להימשך לפעולות מעשיות. אבל הקבלה לא עוסקת בקיום המעשי של המצוות ולא בהחזרה בתשובה עממית. המחשבה היא לא לכיוון הזה. בוודאי היא לא עוסקת בהחזרה בתשובה כלפי אומות העולם, שאם יתחילו להיות מתוקנים, יצטרכו לעשות ברית מילה ולקיים את כל המצוות. בעל הסולם כותב במאמר "הדור האחרון", שכל אדם יוכל לעסוק בקבלה ולהישאר בדת שלו עד כדי כך הקבלה לא שייכת לדת. כל הפעולות מתבצעות רק ברוחניות, ביחס, בכוונה, בקשר הפנימי של האדם עם הבורא.

להסביר את זה לא קל. הכל תלוי במידת הסבל הפנימי-אישי ובסבל הכללי הקולקטיבי. אבל אם הגענו למצב הזה, שעלינו לקבל על עצמנו את היחס הזה, הוא יתהווה כהכנה בתוך האדם, והאנשים ישמעו ויבינו שאין במה להיעזר מלבד היחס הזה. ההרגשה הזאת של חוסר אונים היא תהיה הצעקה לבורא, התפילה, העלאת מ"ן שלהם. בדומה לאדם, שפתאום מגלים לו צער נורא, שהילד הקטן שלו, שהוא כל עולמו, חולה במחלה קשה. ההטרדה הפנימית, הפחד, החרדה, שבעל כורחו מתגלים בו, מתקנים את מצבו. הם לא מתקנים בפועל, אלא מזמינים את התיקון מלמעלה.

הקבלה לא אומרת לאדם, שהיחס שלו מתקן את העולם, אלא היחס שלו מפעיל את השינוי בעולם. גם כשחושבים איש על רעהו, גם כשחושבים על צמח משהו שלילי או חיובי, לא פועלים ישירות על הצמח, אלא מפעילים כוחות. האדם מדרגתו מפעיל כוחות כאלה, חיוביים או שליליים, על דרגות דומם, צומח וחי.

צריך לבוא לעם ישראל עם הסבר במה הוא יכול לשנות את גורלו, את גורל העולם, את היחס שלו לבורא, ובזה אסור להוסיף או לסלף, אלא רק לפתוח לו, להאיר את עיניו כמו לבן, כדי לתת לו אפשרות להתבגר בצורה הטובה, המועילה והקצרה ביותר.

ולכן חייבים לדבר על מה שפועל לתיקון, ובהתאם לדרגת האדם. יש למדוד את שני אלה בצורה נכונה. אם האדם נמצא בדרגה מסויימת וצריך לעלות לדרגה הבאה, בהבדל הזה בין הדרגות חייבים לעזור לו ולפתוח לו במה עכשיו הוא צריך להשתנות, ולא יותר: רק מה ששייך להתקדמות בין שתי הדרגות הללו.

ואין להוסיף מה שלא שייך להתקדמות הזאת. אין להבטיח לאנשים, שאם הם יעשו כך וכך, תהיה להם הצלחה בחיים, ואין מקום לכל אותן הסגולות שעובדות על האדם בצורה פסיכולוגית, שעוזרות לו לשנות את ההרגשה, ולא את המציאות. אפשר לתת לו לעת עתה תרופת הרגעה או משכך כאבים, אלא שיש לזכור שהרגשת הפחתת הכאב כשלעצמה לא מתקנת, כי בסופו של דבר הוא חייב להגיע לתיקון האמיתי באמצעות חוכמת הקבלה.

האדם מתייחס לחיצוניות בלבד, וחושב שהיא כל המעשה שחייבים לעשות בעולם הזה, והיא הגורם שמביא כל טוב לעם ולעולם. ובכך הוא נמצא בכיוון שהוא ההיפך מההתקדמות הנכונה. כך היה במצרים בימים שעשו מעשים חיצוניים בלבד: עם ישראל עבד בצורה נכונה, בנה ערים יפות, והיה לו אוכל בשפע. על כך טען פרעה כלפי משה ואהרון, שהכל התנהל בעם על מי מנוחות, ועם ישראל לא סבל עד שמשה ואהרון קמו להנהיג את עם ישראל; ומאותו רגע שמשה ואהרון התחילו לדרוש ממנו דרישות, שלא שייכות לחיים הרגילים, ולומר לו שיש בורא, וצריך להתייחס אליו, השתבש הכל. "מי ה' אשר אשמע בקולו?" אומר פרעה אל מול דרישותיהם של משה ואהרון, ותובע מהם לעזוב את העם, ולתת לו להמשיך לחיות טוב.

אם ניגש לעם עם ההסבר, שיש משהו חיצוני שעל ידו אפשר לשנות את המציאות, ניכנס תחת שליטת פרעה. לשנות את המציאות אפשר רק על ידי העלאת מ"ן, על ידי הכוונה. והמסגרת צריכה להיות קודם כל מסגרת חברתית שמעוררת ל"ואהבת לרעך כמוך", ל"ואהבת את ה' אלקיך", להגדלת הרעיון עצמו, שהרעיון הזה יפעם בחברה ובכלל הציבור ויקבלו אותו כדבר הגדול ביותר, וישפיעו אותו איש על רעהו. יותר מזה לא צריך.

לכן אנשים שמתקדמים ברוחניות, מזלזלים בגשמיות בעולם הזה. אפילו החלק האנושי משתנה בתוך האדם, והוא לא מתייחס לחיים הגשמיים כפי שהתייחס קודם לכן. אמנם קשה להבין את זה, אבל "דעת תורה הפוכה מדעת בעלי בתים": הכוונה משנה את הכל. לכן צריך לטפח ולהחדיר בעם רק מעשה שפועל לאחדות ובא כאמצעי להגברת היחס של העם כלפי הבורא, כלפי החשיבות להידבק בו.

בתפילת שמונה עשרה: "כי אתה שומע תפילת כל פה עמך ישראל ברחמים". ולכאורה קשה, מקודם אנו אומרים: "כי אתה שומע תפילת כל פה". היינו, אפילו פה שאינה רצויה, גם כן הקב"ה שומע, כתוב: "כל-פה". אפילו שאינה רצויה משמע. ואח"כ אומר: "עמך ישראל ברחמים". משמע, שדוקא תפילה, שהוא ברחמים, אחרת לא שומעין.

והענין הוא, שצריכין לדעת, שכל הכבידות שישנו בעבדות ה', הוא מסיבת ההפכיות, הנוהג על כל צעד ושעל. למשל, יש כלל, שהאדם צריך להיות שפל. אבל אם נלך בקצה הזה, הגם שחז"ל אמרו "מאד מאד הוי שפל רוח", מכל מקום הקצה הזה אינו משמע שיהיה כלל. כי ידוע, שהאדם צריך ללכת נגד כל העולם, ולא להבטל אחר רבוי הדיעות, הנוהגים בעולם, כמ"ש "ויגבה לבו בדרכי ה'". אם כן, כלל הזה לא נקרא כלל, שנוכל לומר, שיש בו שלימות.

ואם ללכת בקצה השני, שהוא הגיאות, גם כן לא בסדר, כי "כל המתגאה, אומר הקב"ה, אין אני והוא יכולים לדור במדור אחד". וכמו כן אנו רואים הופכיות בענין יסורים. היינו, אם הקב"ה שולח יסורים לאיזה אדם, ואנחנו צריכין להאמין, שהשם ית' הוא טוב ומטיב, אם כן בהכרח היסורים ששלח הוא לטובת האדם. אם כן, איך אנו מתפללים, שהשם ית' יסיר מאתנו היסורים.

ובענין היסורים צריכים לדעת, כי היסורים באו רק בכדי לתקן את האדם, שיהיה מוכשר לקבלת אור ה'. ותפקיד היסורים הוא למרק את הגוף, כמו שאמרו חז"ל: "מה מלח ממתיק את הבשר, כך יסורים ממרקין את הגוף". וענין התפילה תיקנו, שיהיה במקום יסורים, היינו שגם התפילה ממרק את הגוף. אלא שהתפילה נקרא דרך התורה. לכן התפילה מועיל יותר להמתיק את הגוף מיסורים, לכן מצוה להתפלל על היסורים, מאחר שמזה באה תוספות טובה, להאדם בפרט ובכלל כולו.

ומשום זה, ההופכיות גורם להאדם כבידות והפסקות בעבודת ה'. ואינו יכול להמשיך בעבודה, ומרגיש את עצמו ברע. ונדמה בעיניו, שהוא אינו ראוי, שיוכל לקבל עליו את עול מלכות שמים "כשור לעול וכחמור למשא". ונמצא, שבזמן הזה הוא נקרא "אינו רצוי". אלא, מאחר שכל כוונתו הוא בזה, שרוצה להמשיך בחינת אמונה, הנקרא בחינת מלכות. היינו "לאקמא שכינתא מעפרא", שכוונתו, שיתגדל שמו ית' בהעולם, היינו גדלותו ית', שלא תהיה צורה של השכינה הקדושה בבחינת עניה ודלה, אזי "הקב"ה שומע תפילת כל פה". היינו אפילו מאדם שאינו רצוי כל כך, היינו שמרגיש בעצמו, שהוא עדיין מרוחק מעבודת ה'.

וזה פירוש "כי אתה שומע תפילת כל פה". מתי הוא שומע כל פה? בזמן שעמך ישראל מתפללים ברחמים. היינו רחמים פשוטים. שהאדם מתפלל, בכדי "לאקמא שכינתא מעפרא". היינו קבלת האמונה. וזה דומה לאדם, שלא אכל שלשה ימים. ואז, כשהוא מבקש מאדם, שיתן לו משהו לאכול, אינו מבקש שום דברים מיותרים או מותרות, אלא פשוט מבקש, שיתן לו משהו להחיות את נפשו.

וכמו כן בעבודת ה', כשהאדם מוצא את עצמו עומד בין שמים וארץ, אינו מבקש מה' שום דבר מיותר, אלא את אור האמונה. היינו, שה' יאיר את עיניו, שיוכל לקבל עליו את בחינת האמונה. וזה נקרא "לאקמא שכינתא מעפרא". ותפילה זו נקבל מ"כל פה": איזה בחינת מצב שהאדם נמצא, אם הוא מבקש להחיות את נפשו מבחינת אמונה, נתקבל את תפילתו.

וזה נקרא "ברחמים". שתפילתו הוא רק שירחמו עליו מהשמים, שיוכל להחזיק את חיותו. וזה פירוש, מה שכתוב בזוהר, שתפילה, שהוא למסכנא, תיכף נתקבל. היינו, שהוא עבור השכינה הקדושה, תיכף נתקבל.

(בעל הסולם, "שמעתי" מאמר קי"ג)

מאמרים אלה של "שמעתי" רשם הרב"ש תיכף ומיד לאחר ששמע אותם מפי בעל הסולם. בעל הסולם לא הכין אותם מראש, אלא מיד, לפי שאלה ששאלו, או לפי בעיה שהתעוררה, היה עונה ומברר. במאמר הזה בעל הסולם מברר שהתפילה יכולה להיות רק במקום של חיסרון כשהאדם מרגיש עד כמה רע לו, כשחש יסורים.

והיסורים יכולים להיות יסורים גופניים או יסורים נפשיים, מורגשים בגוף או מורגשים בנפש, מורגשים באדם כחוסר אישי, שחסר לו משהו, או מורגשים באדם כחוסר ביחס שלו לבורא. היינו, מכוּוַנים כלפי עצמו, או מכוּוַנים כלפי הבורא. אין יותר משניים אלה: האדם והבורא. ובסופו של דבר הרצון מכוּוַן או על מנת לקבל או על מנת להשפיע. כי כוונות ורצונות יכולים להיות מכוונים לבורא, אבל מפני שהאדם רוצה משהו לעצמו, הם לא נקראים מכוּוַנים לבורא, אלא מכוּוַנים לתוך האדם.

מה התרופה ליסורים? איך מרפאים אותם? גם התרופה נועדה כדי לפעול באופן אחד מן השניים: או כדי שיהיה טוב לאדם, שהיסורים ייעלמו, או דווקא ההפך, שהאדם יכיר, שהיסורים באים מהבורא, כי אין אחר שממנו יבואו, ויש להם מטרה: באמצעות היסורים הבורא מעורר את האדם לפנות אליו. אבל אחרי שהאדם פונה, שיבדוק האדם לשם מה הוא פונה. כדי להרגיש טוב, היינו, שהיסורים ייעלמו, או דווקא על גבי היסורים לבנות את היחס שלו לבורא.

כלומר, האדם לא מבקש שהיסורים ייעלמו, כי מרגיש בהם הכרחיות, ומרגיש בהם דווקא אהבה, שהבורא בצורה כזאת מעורר אותו אליו, אבל מבקש תרופה אחרת, שיהיה לו כוח רצון להשתוקק ולהתכוון ולהימשך לבורא, לא על ידי שהבורא מעורר אותו, אלא מעצמו. והיסורים שמתעוררים בו, הם רק סימנים, דוגמה לאדם, באלו אופנים עליו להשתוקק ולהתעורר לה'. כאשר אדם שמיישם אחד מהאופנים הללו, פירושו שהיסורים ממתיקים את הגוף, ממרקים את הגוף.

איך הוא יודע שהצליח? כשהוא מרגיש את כובד המחשבות, את כובד ההפרעות והמצבים, וחייב להתאמץ לפעול כנגדם כדי לחשוב לכיוון הבורא. כאן ההפרעות הופכות לזכות, להתרוממות, להתעוררות, וזה נקרא שעל פני ההפרעות האלה התגבר ויצא לאמונה. כלומר, רכש כוחות להימצא מעל החומר.

וכתוצאה מכל היגיעה שלו האדם מרגיש את אהבת הבורא כלפיו. שכל ההפרעות, כל היסורים, כל ההכבדות, באו מלכתחילה מתוך אהבה. ואז מתגלה לו, שרק הרחמים באים ללא גבול מהבורא, והם שפועלים כלפיו, ולא שום יחס אחר, אלא רק אותו יחס הבא מטעם האהבה.

כלומר, בפסוק "ואהבת את ה' אלקיך", שאומרים בתפילת "שמע ישראל", "ואהבת" בא אחרי שהאדם מגיע לביצוע של "שמע ישראל ה' אלקינו ה' אחד". בכל הפעולות שבאות אליו האדם רואה שיכול לומר לעצמו "שמע ישראל" (או "שמע מיכאל", או "שמע גבריאל", כל אחד לפי שמו). הוא רואה על כל הפניות, על כל ההפרעות כי "ה' אלקינו ה' אחד", ושהבורא העיר אותו על ידי ההפרעות, משך אותו לגלות את הכוח האחד.

כאשר האדם מגלה את הכוח האחד, ו"שמע ישראל" נמצא בדרגת הבינה אליה הוא מגיע דווקא על ידי כל אותן הפרעות, אז מתגלה "ואהבת את ה' אלקיך", מאחר שהוא רואה שכל ההפרעות באות מאהבת ה' אליו. לכן תפילת "שמע ישראל" כה כוללת וחשובה, כי היא השיא בקשר של האדם עם הבורא.

מהי הפניה לבורא?

אם ידוע לאדם שהבורא קיים ונמצא, ויש לו למי לפנות, אז אין לו הרגשה שיש בו משהו רע ושאין לו צורך בפניה. אם האדם קשור לבורא, דבוק אליו, והבורא כבר נמצא בו, לאן ניתן לו לפנות? "פניה" משמעו לפנות לאותו החלק בתוכו, שלא ממולא עדיין באור; הבורא עדיין לא נמצא שם והפניה היא לבדוק אותו הרצון, לברר מדוע הוא עדיין לא נמצא בהשתוות הצורה, מצב שמשמעו שהוא התמלא על ידי הבורא.

הפניה היא אף פעם לא לבורא, אלא לאותו רצון, לאותו מקום בתוך האדם, שעדיין לא מתוקן, שבו הוא לא מרגיש את הבורא. אילו היה מרגיש את הבורא, לא היה לו פתחון פה לבוא ולומר שהוא פונה. אין למי לפנות, הכל כבר מלא, מגולה. פניה היא תמיד אל ההסתרה.

לכן בעבודה הרוחנית לא פונים לבורא ומתפללים כמו כלל הציבור, הבטוחים שהבורא קיים, ובאים לבדוק שהוא טוב, לוודא שהוא רחמן: בעבודה רוחנית הפניה היא כלפי חוסר הרגשת הבורא.

אם היסורים בונים את היחס לבורא, באיזו מידה אפשר לכוון אותם?

האדם אף פעם לא יודע מה מתעורר בו. הוא מלכתחילה נמצא בהסתרה. ההסתרה היא מתוכו. כלומר, יש לו כלי הנקרא "נשמה", וחוץ מהכלי הזה הוא לא מרגיש כלום. בכלי הזה ישנן שכבות שונות. ההרגשה בשכבה התחתונה הנמוכה ביותר נקראת "הרגשת העולם הזה".

האדם רוצה להתרומם. הוא מרגיש חיסרון בכך שלא מרגיש יותר את עצמו בתוך הנשמה. הוא מרגיש שהמקום ריק. הוא משתוקק למלא אותו, משתוקק להרגיש בו משהו, ולכן בא ללימוד קבלה. אבל גם אז הוא לא יודע אלא מה שמוביל אותו: הרגשת הריקנות, החיסרון.

קודם לכן, במשך כל הגלגולים, הוא הרגיש חסרונות שונים, חיסרון למלא את השכבה התחתונה ביותר של הנשמה, ורץ כל הזמן למלא אותה. אבל כעת הוא מרגיש רצון חדש, ריקנות בשכבה גבוהה יותר, עליונה יותר, שנמצאת בנשמה. מדוע? כי קודם הרגיש רצונות וידע היכן למלא אותם: כדורגל, כסף, כבוד, מין, אוכל. הכל היה כביכול פרוס לפניו. הוא ידע שבעולם הזה מובטח לו מילוי. וכעת הוא מרגיש שאין לו מילוי בעולם הזה. והוא לא יודע מה לעשות, הכל ריק, חסר טעם ואפל.

הוא עצמו לא יודע איזה חסרונות מתעוררים בו, כי סדר התעוררותם תלוי במבנה של הנשמה. השכבות משתנות מאדם לאדם, כי כל אחד בא ממקום אחר של נשמת אדם הראשון הכללית. לכן בכל אדם מתעורר חיסרון מסוג אחר. כל אחד מגיע לקבלה מסיבה אחרת, בכל אחד מתעוררות השאלות באופן אחר ובנסיבות שונות, אבל לאף אחת מהשאלות לא נמצא מילוי בעולם הזה, מסביבנו. וכך באים לקבלה בתקווה למלא את החסרונות הפנימיים בצורה אחרת.

לכן האדם לא אמור לשאול, מדוע באים לו יסורים או שאלות דומות. הוא יבין את היסורים רק אחר כך, כאשר יתחיל להכיר את הנשמה, אחרי שיכנס לעיבור ויגיע ליניקה, אותם שלבים של גדילת הנשמה בדומה לגדילת הגוף, ואז הוא יבין את מבנה הנשמה, ובמבט לאחור ייווכח לדעת איך הוא הגיע, ומדוע דווקא על ידי הסימנים והדחפים האלה. אבל היחס הכללי אליהם צריך להיות, שחייבים להשתמש בכל מה שמתעורר ולראות בזה סימן, שבאמצעותו מתגלה הריקנות באופן כזה או באופן אחר, כמקומות שאם מכוונים אותם נכון, מגיעים להרגשת העולם העליון.

ואז לא חשוב באיזה אופן מתגלים הרצונות הריקניים. אלא חשוב לכוון אותם נכון, כדי שיתמלאו. כמו שמידי פעם היינו ממלאים את הרגשת הרעב על ידי אוכל, ואת הרצון להתמלא בשמחה, על ידי צפייה במשחק ספורט מעורר עניין או בכל אופן אחר שדרכו האדם הרגיש, שהוא יכול למלא את החיסרון. באותה דרך הוא חייב לדעת, שהחסרונות האלה הם כבר מסוג אחר, מהסוג הרוחני, והוא לא יודע בדיוק אלו מילויים יש להם, כי הם בהסתרה. אבל אם הוא ישתוקק נכון, הם יתמלאו. ומה שיתגלה בחסרונות הללו, ייקרא "בורא".

למי האדם מתפלל?

התפילה היא לעצמו, לאדם עצמו. הוא לא מכיר את הבורא, הוא לא יודע מי הוא ומה הוא. יש לו ספק אם הוא בכלל קיים, מה פתאום שיאמין בו, שיצעק מאין ברירה. אלא, האדם פונה לרצון שלו. ורק בתוך הרצון הזה הבורא קיים.

כולנו רצון ליהנות. ואדם שמרגיש רע, לא יעזרו לו גם אלף ספרי הדרכה כיצד עליו לנהוג, כי הוא לא מסוגל לעשות דבר. אם הוא כולו רצון, אז הוא פועל רק מתוך הרצון. ואם יש לו רצון, והרצון הזה ריק, וגורם לו הרגשה רעה, אז לאן הוא יפנה מיד? הוא יפנה לאותו מקום חיסרון, לברר מדוע הוא ריק ואיך למלא אותו.

ומדוע אותה פניה נקראת "תפילה"? בעצם היא נקראת תפילה מותנית. לכולם קורה אותו דבר: כל אדם שמקבל מכה או מעוררים אותו על ידי דקירה פנימית להרגיש חוסר במשהו, מיד פונה לחיסרון שלו, לרצון שלו, ורואה שחסר לו. וכשהוא רואה שחסר לו הוא רוצה להיפטר מאותם יסורים או להרגיש תענוגים במקומם.

מתי זו תפילה? כאשר האדם מתחיל להתייחס לחיסרון שלו בצורה אובייקטיבית: הוא לא בורח מהרע בדומה לחיה פגועה, אלא מתייחס לאותו רע כרע מכוון למטרה, שמורה לו איך מתוך הרע הזה, מתוך החיסרון הזה, מתוך הכאב הזה, הוא יכול להתפתח נכון. ואם הוא מתייחס לכאב בצורה נבונה, אז הוא מתייחס גם למקור הכאב, לא ככאב מעשה ידי עצמו אלא שנגרם על ידי כוח זר, שרוצה ממנו תגובה נכונה, מכוונת, למשהו.

ולכן כדאי לו להתחיל לחקור, האם מאחורי כל המקרים האלה, כל הדקירות הללו, מסתתר מישהו, שבאמצעותם תובע ממנו התפתחות נכונה, לכיוון נכון, שיגיע למצב נכון. וכאשר האדם מתחיל לחפש, הוא מתחיל להתייחס לדקירות הללו ולהתבונן בהן בצורה ביקורתית. הוא מחפש את העמקות שבהן, ורוצה שיתגלה בהן השורש שלהן. ובמידה שהאדם רוצה להיות קשור לשורשם, באותה מידה הכאב עצמו נעלם, ובמקומו בא חיסרון אחר: חיסרון להיות קשור ולהכיר את השורש.

ואז כל הכאב שהיה קודם עקב החסר שחווה, כל אותה ריקנות היא אחרת. היא לא ריקנות המכונה "כלי מלכות", אלא בתוך כלי דמלכות ישנו לבוש מסוים של אור חסדים. כלומר, על ידי הכלי הריק הזה האדם מחפש קשר עם המקור, שהבורא ימלא אותו בידיעה פנימית מה הבורא דורש ממנו על ידי הריקנות.

יחס כזה להתעוררויות המכאיבות, נקרא "תפילה". ומתוך היחס הזה האדם מתחיל להתקשר למקור ולראות שיש "אני והוא". ועל ידי הקשר הזה, החוט הזה, הוא מתחיל את הדו-שיח עם הכוח העליון. הוא לומד את השגחת הכוח העליון עליו, איך הוא יכול להשפיע לו בחזרה, ומתחיל להיכנס אתו ליחס הדדי ממש. בכך מתחיל לפתח הבנה לתכונות הצד שכנגדו, ולהבין איך להיות דומה לו, וכבר מתחיל את הקשר עם העליון על ידי השתוות הצורה.

כל זה נעשה דרך התפילה. הכל מתחיל מאותה נקודה, שבה האדם מפסיק להתייחס אל המצבים שמקבל כאל סתם "רע לי", כמו חיה שמרגישה, אלא מתחיל לראות שמישהו גורם אותם לו והוא מחפש מי. ומהנקודה הזאת ואילך הוא מחבר בינה למלכות. הוא מתחיל לחקור ולגלות את העליון. מרגע זה הוא נקרא "אדם" ולא "חיה", שמרגישה רק רצון לקבל, שמרגישה רק "רע לי" ואז רוצה לברוח.

כלומר "אדם" נקרא, שמרגיש "רע לי" ולא רוצה לברוח, כי אולי ה"רע לי" הוא הטוב, כי בתוך הרע הזה הוא יגלה את השורש, יגלה את הבורא. כלומר, מרגע שהאדם מתחיל להתייחס לכל המקרים שקורים לו בחייו בהבנה שהם באים מסיבה מסויימת, לצורך מסויים, לשם מטרה, הגישה הזאת שהוא קונה נקראת "אדם".

איך מפתחים יחס לגורם שמחוץ לי?

לאט לאט מפתחים יחס לגורם שמחוץ לעצמך. בתוך כל היסורים מוצאים כיוון של פניה יותר פנימי, אבל לא מיד. מגלים את התופעה הזאת אפילו בד' בחינות דאור ישר. בחינה א' מגלה את התענוג, ואחר כך מתחילה לגלות את השורש של התענוג. מתוך שהיא מגלה את השורש של התענוג, היא מתחילה לרצות להיות דומה לשורש.

איך היא תוכל להיות דומה לשורש? בכך שתעשה אותה פעולה כמו השורש. מה השורש עושה? הוא לא מקבל כלום, לכן גם היא לא מקבלת כלום. הוא נותן. גם היא רוצה לתת. אבל איך היא יכולה לתת אם היא מקבלת? כלומר, היא הופכת להיות בחינה ג'.

מכאן רואים, שרק התעמקות בתוך ההרגשה הראשונה, היא שמביאה לפנימיות הדברים, ושם בפנים מתקיים המפגש בין נברא לבורא. הבורא ברא רק בחינה א' מד' בחינות דאור ישר. הוא עצמו בחינת שורש, אור. וכל יתר ההרגשות וההשגות וכל מה שקורה, מתרחש בתוך בחינה א', שמרגישה בתוכה מי הממלא אותה, ואחר כך כביכול מתפתחת לעומקה.

הכל הולך ומתפתח לתוך עומקי עמקותה של בחינה א', שהופכת להיות בחינה ד', ואחר כך מצמצמת את עצמה, עושה מסכים, וכו'. כלומר, גם אדם, שמתחיל להרגיש את עצמו, הוא בדומה לבחינה א', רצון לקבל. וכשהוא מתחיל להרגיש שלא טוב לו, שחסר לו משהו, החיסרון הזה הוא להרגיש בחינת שורש שבו. כלומר, ממנו מתחילה להתפתח באדם בחינה ב'. אבל לא כמו בד' בחינות דאור ישר, ששם האור קודם, והוא שבונה את הכלי, אלא הכלי קודם לאור. לכן בבחינה ב' מורגש חיסרון ביחס לבחינה א', ואנו חשים אותו כחלל, כאותם רצונות שלא מן העולם הזה שמתעוררים באדם, שאינו יכול למצוא עליהם תשובה בעולמנו.

איך פותרים בצורה רוחנית וגם גשמית הפרעה שמתעוררת כבעיה או חיסרון?

כל הפרעה יש לראותה כאילו באה מהכוח העליון, שעל ידה הכוח העליון רוצה לעורר אותי להתייחס אליו. שעל פני אותה הפרעה אתחיל לבנות קשר בינינו. עלי להתחיל להתקשר אליו באיזו מכה או הפרעה. כלומר, אם מתעוררת איזו בעיה, קודם כל רצוי לא לשכוח להתייחס אליה מיד, כבאה מהבורא. ודרך הבעיה הזאת כל הזמן לקשור את עצמי למחשבה, שהיא באה ממנו, שהוא שלח לי אותה, שהוא מסדר לי אותה. בכך נעשים כל הזמן קשורים במחשבה לשורש, שהבעיה באה ממנו. ויחס כזה בינתיים מספיק.

הבעיה מנקרת במוחו של האדם בלי הרף, ומעוררת בו חרדות, פחדים, ספקות, ולמרות זאת הוא כל הזמן מודע למחשבה שהיא באה מהבורא. ואז הוא מתחיל לגלות באיזו צורה ערמומית הבורא עובד אתו, איך הבורא משחק עמו על הגבול של בין לשכוח ולהרגיש, כדי שבכל זאת יוכל להחזיק במחשבה, שאותה הפרעה באה מהבורא.

הבורא משחק עמו ממש על הגבול. ברגע שהאדם רוצה לתפוס אותו, הבורא לרגע נותן, ואז נעלם, שוב נותן ושוב נעלם. כלומר, הוא נותן לאדם אפשרות לא לשכוח אותו, ופתאום האדם שוכח, שוב נזכר ושוב שוכח. במגע הרופף הזה הבורא מלמד את האדם לחוש ביניהם הרגשות והבחנות חדשות, שהן חשובות מאוד, מפני שהן הגורם היחיד שמפתח באדם נשמה, חוש חדש, שלא היה בו לפני כן.

רק לאחר שמתפתח באדם חוש חדש, הוא מתחיל להרגיש את הבורא. הדבר דומה ללימוד מלאכת החרטות. כאשר חרט מתחיל מכניס חתיכת מתכת למכונה היא מתחילה להסתובב, בלי שירגיש באיזה זווית להכניס אותה, ואיך ללחוץ עליה. אבל בחלוף כמה שבועות, החרט מתחיל להרגיש את החומר, להרגיש איך מגיב החומר הקשה של המתכת, איך הוא כאילו "שר". הוא מתחיל לשמוע את הצליל שלו ולהתייחס אליו כמו לגוף חי. מדוע? כי בו עצמו נבנו הבחנות של המתכת.

אותו דבר קורה בבניית החוש הרוחני. בעל הסולם כותב, שאין הבדל בין שמרגישים או לא מרגישים משהו בעולם הזה, בין שהבורא מורגש ולא מורגש באדם. אלא רק באמצעות ניסיונות כאלה ההרגל נעשה טבע שני: ההרגל מוסיף לאדם טבע שני, טבע רוחני, בנוסף לטבע הגשמי.

ומה עושים פיסית עם הבעיה שהבורא מציב בפנינו, בו בזמן שפנימית ונפשית משתדלים להיות קשורים אליו? מבחינה פיסית פותרים אותה כמו כל אדם אחר: כמו שפותרים אותה ללא הידיעה שהיא באה מהבורא, במנותק לגמרי מרוחניות, כדברי הכתוב: "עולם כמנהגו נוהג" [עבודה זרה נ"ד ע"ב], כתמול שלשום. עושים פעולות גשמיות בעולם הזה כמו כל אדם רגיל.

למשל במחלה. מצד אחד מחזיקים במחשבה שהיא באה מהבורא, ודואגים לקֶשר הזה בלבד. אבל מצד שני הולכים לרופא הטוב ביותר, מבררים ועושים צילומים ובדיקות, וכל מה שצריך. וזאת עם אותה המחשבה שהמחלה באה מהבורא, שהוא סידר לי אותה, שבכלל לא משנה אם אני חולה או לא חולה. אבל אסור שהטיפול בבעיה במישור העולם הזה יהיה מנותק מהטיפול במישור העולם הרוחני, אלא צריך לפעול במקביל: בגוף שאתו נמצאים בעולם הזה ובנשמה שבה נמצאים בעולם הרוחני.

ואם פועלים בצורה כזאת, שמישור אחד לא מפריע למישור שני, אז נפתח לאדם הקשר בין שני העולמות, שנקרא "קשר הוי"ה אלקים": איך הבורא פועל עליו דרך החומר של העולם הזה. כעת מתגלה לו תמונה קצת שונה של המציאות, איך כולם מסובבים על ידי הבורא אותו רופא שמגלה אותה צרה, אותו פקיד שגורם לו בעיות, אותו בעל הבית ועוד. הוא מתחיל לראות בעיניו איך הכל הופך לתמונה אחת, איך העולם העליון מתלבש בעולם הזה. אבל הכל בתנאי שמקפידים להתייחס למציאות בצורה נכונה, לראות בכל המציאות הזאת אך ורק כוח אחד.

במי תלוי הפיתרון של ההפרעה?

הכל תלוי במידת ההשקעה של האדם. מצד הבורא יש יגיעה לעורר את האדם. אבל אם האדם עצמו לא מתעורר, אז הבורא עוזב אותו עד שיגדל, בעוד כמה חודשים או שנים, על ידי ההילוך הכללי של העולם הזה כולו.

תלוי היכן האדם נמצא בשעה שהבורא עוזב אותו. אם הוא נמצא בקבוצה, הוא מתקדם בקצב של הקבוצה, שהוא בכל זאת קצב טוב; לא קצב פרטי שלו, אבל קצב התקדמות מסויים, שאחרי שבוע-שבועיים, חודש-חודשיים, האדם חוזר למסלולו האישי. אבל אם האדם לא נמצא בקבוצה, אז זמן ההשהיה יכול להתארך לכמה שנים או למספר גלגולים, תלוי בקצב הכללי של כל העולם.

אם המציאות כולה משחק, יש להתייחס אליה ברצינות?

האם אדם שמתחיל להתייחס לבורא כאל המקור של המציאות, ולכל המציאות כאל משחק של הבורא כלפיו, מפסיק להיות רציני כלפיהם? לא, כי המשחק הזה הוא דבר רציני. לאדם אין שום דבר חוץ מהמשחק הזה; אלה החיים שלו, אלה היחסים שלו עם הבורא, שמלבדם אין לו שום דבר אחר. אז למה שהוא יהפוך ללא רציני?

לפני כן ההתייחסות שלו לחייו ולכל מה שקרה סביבו היתה כמו למשחק, שהכל זמני ויורד לטמיון ואין בו שום רצינות, שאין שום חשיבות למעשיו בעולם הזה. אבל כעת שהוא מתייחס לכל דבר ודבר, באופן שיש סיבה ומטרה לו, שהוא בא ממקור כלשהו, לשם מטרה גבוהה, נצחית, הריהו מתחיל להתייחס ברצינות אליו, ולא לפי הגישה הקודמת, שאם הדבר בא מהבורא, הוא עצמו פטור מלהתמודד עם הבעיות. עכשיו יש לו בעיה נוספת, יותר גדולה.

פעם הוא רצה לפתור את בעיותיו במישור הגשמי בלבד, ואילו עכשיו הוא חייב לפתור אותן בשני המישורים גם יחד. העבודה נעשית יותר קשה. רק נדמה שהיא נעשית יותר קלה. ויחד עם זאת שנעשה יותר קשה, נעשה פחות מאיים. כי לפני כן נראה לאדם שהוא תלוי באיזה אויב, באיזה שונא ואילו עכשיו נראה לו שלא כך, והוא יודע שהכל תלוי בבורא, שהוא הרי טוב ומטיב וכנראה רוצה את טובת האדם, ולכן בודאי ירחם עליו.

אבל גם החשבון הזה לא נכון. כי בעולם הזה רואים שאין רחמנות, שהבורא מתייחס אל האדם בצורה קשוחה ביותר, באמצעות חוקים שאינם משתנים לעולם. ואם האדם לא מכניס את הבורא לתמונה בצורה מטרתית, הוא אף פעם לא מרגיש המתקה, אלא להיפך: יותר יסורים.

רק אם נכנסים למגע עמו בהשוואת הצורה, אז באותה השוואת הצורה מרגישים שמגיעים למצבו, היינו, לנצחיות ולשלמות. אחרת לא. אמנם ישנם מצבי-ביניים, שהבורא רוצה לעודד את האדם, לעורר אותו, לכן הוא נותן לו מעין תגובה טובה על אותם המקרים. אבל אין זה נכון שהידיעה כי הכל בא משורש אחד, פותרת את האדם מרצינות.

היכן הקבוצה נכנסת לתמונה כגורם בכל המשחק הזה?

יש למצוא ולאתר את המקום של הקבוצה. והדבר דומה לאותו חרט, שמתחיל לעבוד עם החומר, וההרגל נעשה טבע שני, כלומר, הוא מתחיל להרגיש את החומר שאתו הוא עובד. או בדומה לאנשים שיש להם חיות מחמד שהם נוגעים בהן ומלטפים אותן. האדם לא מרגיש את בעלי החיים, אבל אם הוא מגדל חיה, הוא מכיר אותה ואת האופי שלה ויכול לספר עליו, על עולמו הפנימי של אותו יצור, שאדם אחר מסתכל עליו ולא יודע איפה הראש ואיפה הזנב.

"חיה" כזאת היא הקבוצה. כך היא נראית לאדם. אומרים לו, שחוץ ממנו ומהבורא, יש גורם נוסף שנקרא "קבוצה", אבל אין לו שום מושג איך להתייחס אליה. הוא לא מבין בשביל מה צריך אותה, עדיף לו להיות רק הוא והבורא, שלבטח היו מסתדרים. בשביל מה הוא צריך עוד מישהו, שיגרום לו הפרעות, שיחייב את כולם בחובה הדדית, להתייחס איש לרעהו לפי התקנון, משהו שנראה לו ממש כגוף זר?

לכן, האדם קודם כל צריך לגלות נחיצות בקבוצה. ונחיצות כזאת הוא יכול לגלות בשתי דרכים. או שהוא בעצמו משתדל שוב ושוב למצוא את הקשר עם הבורא. מתחיל להבין, שצריך קשר עם הבורא, שהקשר עימו פותר את בעיות החיים. אבל יצירת קשר עם הבורא אינה דבר פשוט. רק לאחר שהאדם מגלה, שהוא חייב להתקשר עם הבורא, שהבורא הוא מקור הכל, ומשתדל להתקשר עמו אין ספור פעמים, רק אז הוא מגלה שהוא לא מסוגל להתקשר עם הבורא אלא דרך הקבוצה. מפני שחוסר הכוחות שלו, חוסר ההַכְוָונות, הַכַּוָונות, העדר חסרונות, ובכלל חוסר הכיוון שלו, הוא מוחלט. ואם הוא לא ישתייך למסגרת שכל הזמן תספק לו נתונים נכונים על הבורא, הוא עצמו לעולם לא יתעורר להתקשר אליו.

ומצד הבורא המשחק הזה מתנהל בכמה שלבים. בשלב הראשון הבורא מעורר את האדם לקשר אישי עמו, והאדם מפתח את הרגשות הללו, עד שמתחיל להשתדל לראות את הבורא בכל העולם שלו, בכל מה שקורה לו. ואחרי שהוא מגלה שלא מספיקה לו לא התעוררות מצידו ולא חדות מחשבתית או תפיסתית, כדי לתפוס את הבורא בכל רגע בחייו ולהיות נעול עליו, ואחרי שהוא רואה שגם אם הוא חושב על הבורא, שהמחשבה הזאת באה רק מצד האגו שלו, בלי להכניס בה לחלוחית של הדדיות והשפעה, ורואה שנופל ושוכח לזמן רב על כל עניין הקשר עם הבורא, רק אז, מתוך זה, באה לו הבנה, שהוא זקוק לסביבה, להתעוררות.

האדם רואה שמצדו-הוא, מתוך עצמו, הקשר הזה לא יצמח, ושגם הבורא לא מעורר אותו כל הזמן, אפילו לא על ידי דקירות. לכן הוא מחפש מעורר נוסף, גורם חיצוני שיעורר אותו. ואז הוא רואה שאין דבר מלבד קבוצה שיעורר אותו. ויחד עם ההתעוררות שהקבוצה נותנת, היא חייבת לתת לו כוחות להתמודד עם ההתעוררות הזאת, כי התעוררות באה מצד הקבוצה ולא מצד האדם או מצד הבורא, לכן אין לו כוחות להתמודד עם התעוררות כזאת, והוא שוב פונה לקבוצה כדי לממש אותה, וכך הוא נוכח לדעת שקבוצה עבורו היא ספָּק לרצונות וכוחות שליליים וספָּק לכוחות חיוביים. שגם רצון הוא כוח. חלל פנוי הוא כוח, דחף, שדוחף לחיפוש, שמהווה כוח. ורק מתוך זה האדם מתחיל סוף סוף להכיר, שחברה היא גורם הכרחי, שהבורא העמיד את עצמו ואת האדם מולו, ונתן רק את תחילתו של הקשר, אבל המשך הקשר חייב להיבנות רק דרך החברה.

כמה שנים צריך להתייגע כדי להגיע למצב הזה? יש כאלה שנכללים בתוך תמונה מוכנה, מצב מוכן, ומגלים אותו מיד תוך כמה חודשים. ויש כאלה שצריכים לטרוח שנים, עד שיוכיחו לעצמם, שאין ברירה, שזו המציאות, ושהאמצעי הוא רק חברה. בהמשך הדברים האדם מתחיל לגלות שהחברה היא לא דחף חיצוני צדדי, אלא כלי שכאשר הוא מצרף אותו לעצמו, או שמכניס את עצמו לתוך הכלי הזה, הוא מגלה בו את האלוקות.

כיצד האדם יכול לקשור את עצמו לבורא, בזמן שאינו נמצא בחברה?

אין זה משנה איפה האדם נמצא פיסית, עליו לראות בחברה, בחברים, בבורא, בכל העולם הזה, אפילו בעצמו, שדה של כוחות, של איכויות, שנמצאים בחלל הזה, במגע עם גורמים, ללא תלות במקום פיסי, במרחק או בזמן; אלה כוחות, שבאמצעותם הוא פועל על המציאות, והמציאות פועלת עליו.

אדם שנמצא רחוק מהחברה, בבית או בעבודה, המרחק הזה לא שייך לעזרה שהוא יכול לקבל מהחברים, ולא שייך להתעוררות שלו כלפיהם. הוא יכול לשבת יחד אתם בשיעור ולהרגיש רחוק מהם, הוא בכלל לא מרגיש אותם, ומצד שני הוא יכול להיות רחוק פיסית, אבל קרוב אליהם מבחינה נפשית וזקוק להם.

צריך לפענח את היחס בינינו במישור אחר, במובן של כוחות, ולא לפי תמונת העולם הזה, שהיא יחס לא נכון. בכל תחום שהוא, אם הולכים למומחה, המומחיות שלו, היחס שלו, הוא תמיד יותר פנימי. במה מתייחד המומחה מאדם רגיל? מומחה רואה מבעד לתמונה שנראית על פני השטח, משהו יותר פנימי: סיבתיות, השפעות פנימיות של גורם אחד כלפי האחר. כך צריך להסתכל בקבוצה רוחנית, אחרת לא קוראים נכון את המצב.

איך הבורא יכול לעזור לכל האנושות, שאינה הולכת לקראת הקשר עמו?

מדוע שהבורא יעזור? הבורא שולח את היסורים, שמטרתם לגדל את האנושות לכיוון הנכון, שהאנשים יתחילו להרגיש צורך להיפטר מהיסורים עד כדי כך, שיגלו בהם סיבתיות. אז מדוע ישלח יסורים, ואחר כך יסלק אותם? זה לא מתנהל כך. אלא הבורא שולח את היסורים זה אחר זה בסדר מיוחד.

וההרגשה השלילית שבאה לאדם, שהיא שונה אצל כל אדם, היא מדודה לפי הדרגות, שהאדם צריך לעבור בנשמתו, במישור דעולם הזה, לפני שמתחיל להרגיש בצורך לפתור אותם על ידי התקרבות למקור הבעיות, לבורא. כלומר, אלפי שנים, באלפי זיווגים, באלפי התקשרויות כאלה עם הבורא, האדם הרגיש יסורים והתפתח בלי לשאול את עצמו אם הם באו ממקור כלשהו. והבורא לא סילק את היסורים האלה אלא כל הזמן שלח עוד ועוד יסורים.

ואפשר לומר ההיפך, שהבורא לא שולח יסורים, אלא הוא מגלה יותר ויותר רצון לקבל, שבו האדם מרגיש את היסורים. והרצון לקבל הזה נפתח יותר ויותר בכל אחד ואחד, כחללים קטנים שנפתחים בו עוד ועוד, והאדם מרגיש שבאות אליו עוד ועוד בעיות, ומשתדל לכסות עליהן בעזרת כיסוי מזדמן לפחות כדי לא להרגיש, ואולי אפילו ליהנות.

על ידי יגיעות שונות בפיתוח מואץ בתחום החברתי והטכנולוגי, האדם משתדל למלא את החללים האלה שנפתחים בו. עד שהוא מגיע לנקודה שבה הוא לא מצליח. ואז הוא מתחיל לשאול את עצמו מאיפה החללים האלה באים. לפני כן הוא כמעט לא שאל מאיפה באות הצרות. לכן, במיוחד בזמננו, האנושות הגיעה לרוויה כזאת מהיסורים, והעולם כולו הגיע לבשלות כזאת, שבכל המישורים, בכל תחומי המדע, הטכנולוגיה, החברה והמשפחה, אנשים מתחילים לשאול את עצמם "מה קורה?", "לאן הגענו?", מתחילים לחפש את השורש.

מתוך מה? מתוך זה, שהם לא יודעים איך להתמודד עם החללים הללו. האדם נמצא במצב, שאין לו אפשרות לפתור את הבעיות שלו ואז הוא מחפש מאיפה באו, שאולי שם במקור, יצליח לפתור אותן, או לפחות יידע את הסיבות להן ואת התכלית שלהן.

אם הכל בידי הבורא, מדוע הוא לא מזרז את תהליך ההתעוררות לדרך תורה?

הבורא לא מעורר את האדם לפני שהלה חש שובע מהיסורים, לפני שהוא מתייאש לגמרי מהאפשרות להיפטר מבעיותיו, כי הכלי שלו לא גמור. הוא עדיין לא מרגיש בכל היקפם את הצער, את חוסר האונים, את חוסר הכוונה, ואת חוסר הכיוון כלפי המקור, הוא עדיין רחוק מלהבין את המציאות.

ורק היום, אחרי אלפי שנות התפתחות בתחומי המדע, הטכנולוגיה, החברה והמשפחה, אחרי שעשינו בחיים כל מה שניתן כדי שיהיה לנו טוב, מתברר שבסופו של דבר האדם שחי לפני אלפי שנים במערות, היה יותר מרוצה; הוא היה פחות אומלל ויותר שמח, הוא אכל פרוסת לחם, שתה מים, היו לו אישה ומשפחה, והוא שמח לקול ציוץ הציפורים.

ואנחנו ששומעים מוזיקה דרך מכשירים משוכללים, ונושמים אוויר דרך מזגנים לסוגיהם, ורצים בכל העולם לחפש, פה שבוע חופש, ושם כמה ימי נופש, לא בהכרח יותר מאושרים. בתוך תוכנו ודאי שלא. מה הספקנו לאסוף משך כל אותן אלפי שנים? רק כל מיני משחקים.

והשאלה הזאת, לאו דווקא בצורה זאת, מתעוררת באנושות. ולא סתם כך האנשים נולדו לתוך היאוש המורגש עכשיו, אלא הם מגלגלים את ההרגשות היסורים הללו של יאוש וריקנות זו על גבי זו, במשך כל הדורות וכל הגלגולים. וכך קורה שהאדם רואה לפעמים, שחוץ מלהזריק לעצמו סמים ולהתנתק מכל החשבונות וההרגשות האלה, לא נשאר לו דבר.

איך הבורא יכול להעניק מיד הרגשות כאלה לאדם? הלא הן שייכות למבנה של הנשמה, שכל רצון ורצון חייב להגיע בדרך סיבה ומסובב, לגרום לעצמו יציאת רצון יותר גדול להרגשת מצבים יותר עמוקים. אחרי הרצונות האדם מפתח את הבנתו. הוא מחפש איך למלא את הרצון, ורואה שהוא לא יכול. על ידי זה נפתח לו הגיון ושכל ומערכות שונות. זו התפתחות מורכבת ביותר, שאנחנו לא מבינים אותה.

אחר כך, כשכלי הנשמה מתגלה, רואים עד כמה הכלי הזה נבנה על ידי האור העליון. כדברי בעל הסולם, כל מישור ומישור, כל עולם ועולם, בנויים מאותם פרטים ופריטים, וההבדל הוא רק בחומר. לכן כל הגישות שלנו, דרכי ההשכלה, ההרגשה, המוח, השכל, הביקורת, ההתפתחות של האדם והגילוי העצמי, אפילו במישור העולם הזה, עם כל רצונותיו הגופניים והאנושיים לכסף, לכבוד, ולמושכלות, המבנה שלהם הוא תמיד כמו בעולם הרוחני.

משום כך בניית הכלי לא יכולה להיות מידית. ההתפתחות היא איטית, ואנחנו יכולים לזרז אותה רק מנקודה מסויימת ואילך: מאותה נקודה שהבורא מזכיר לאדם שהוא, הבורא, קיים, שהוא נמצא כאן כגורם, שאם האדם יתייחס אליו, הוא יוכל להוציא ממנו בצורה יותר מהירה את כל ההבחנות שהבורא שולח אליו. במידה שהאדם קושר את כל מה שקורה לו אל הבורא, במידה הזאת הוא מזרז את יציאת התמונות החדשות, המצבים החדשים.

מה מביא את האדם להגיע ללימוד בקבוצה רוחנית?

לא ידועות לנו דרכי ה'. לא ידוע לנו מבנה הנשמה, איך לפתע אדם זוכה ליפול לתוך קבוצה רוחנית. לפני שבוע הוא עוד ברח מבית הספר ושיחק כדורגל בחצר, וכעת הוא פתאום לומד בקבוצה רוחנית. לכן לא יועיל אם ימליץ גם לבנו הקטן לברוח מבית ספר ולשחק כדורגל כדי להגיע לקבוצה. שהרי אנחנו לא מבינים איך ולמה דווקא אותו אדם מגיע לקבוצה, ולא מישהו אחר. אין לנו שום מושג, כי הכל הולך לפי מבנה הנשמה, בהתאם לסדר התיקון שבא עכשיו במבנה הנשמה הכללית אותו עניין ששייך לגלגולי נשמות ולרמה גבוהה מאיתנו. האדם יכול לשאול רק על אותם הדברים, שממש שייכים לו, לזמנו ולמקומו לעת עתה, והיתר יתברר לו בהמשך.

וכך קורה, שיש אנשים שמגיעים לקבוצה אחרי שנים שחקרו וטרחו וחיפשו, או היו ביסורים גדולים, או בהתפתחות אחרת, בעוד אחרים שברחו מבית הספר ושיחקו כדורגל, פתאום מוצאים את עצמם בקבוצה רוחנית. אי אפשר לסמן דרך, או אפילו שבילים, שמביאים את האדם לקבוצה. בדרך כלל מגיעים מתוך יאוש, מרוב חיפוש, אבל בכלל לא לאותו כיוון רוחני שמחפשים, ובעצם לגמרי לא.

ענין "דברים היוצאים מן הלב, נכנסים ללב". אם כן, מדוע אנו רואים, אפילו אם כבר הדברים נכנסו להלב, ומכל מקום האדם נופל ממדרגתו?

והענין הוא, שבזמן שהאדם שומע את הדברי תורה מרבו, תיכף מסכים לדעת רבו, ומקבל על עצמו לקיים דברי רבו בלב ונפש. אלא אח"כ, כשיוצא לאויר העולם, אז הוא רואה וחומד ומתדבק ברצונות הרבים המשוטטים בעולם. אז הוא, ודעתו, ולבו, ורצונו מתבטלים ברוב. כל זמן שאין בידו הכח להכריע את כל העולם לכף זכות, אז הם מכריעים אותו ומתערב ברצונותיהם.

ואז הוא "כצאן לטבח יובל". ואין לו בחירה, והוא מוכרח לחשוב, ולרצות, ולחשוק, ולדרוש את כל מה שהרבים דורשים. ואז הוא בוחר במחשבותיהם הזרות, ובתשוקות, ובתאוות הנמאסות, מה שהם זרים לרוח התורה. ואז אין לו שום כח, שיוכל להכריע את הכלל.

אלא עצה אחד יש לו אז, שיתדבק ברבו ובספרים, שזה נקרא "מפי ספרים ומפי סופרים". ורק בהתדבקותו בהם הוא יכול לשנות אז דעתו ורצונו לטוב. אבל בויכוחים ובפלפולים מחודדים לא יעזרו לו אז לשנות את דעתו, אלא רק בסגולת הדביקות, כי היא סגולה נפלאה, שהדבקות מחזירו למוטב.

ורק בזמן שהוא נמצא בתוך הקדושה, אז הוא יכול להתוכח עם עצמו, ולפלפל עם פלפולים יפים, איך שהדעת מחייב, שילך תמיד בדרכי ה'. אבל את זה הוא צריך לדעת, שגם אחרי כל החכמות והודאות שיש לו, שיוכל כבר ללכת עם השכליות האלו לנצח את הס"א, הוא צריך לחקוק במחשבתו, שכל זה כלום לא שוה. שאין זה כלי זיין, שיוכל לנצח את המלחמת היצר, משום שכל אלו השכליות הוא רק תוצאה, שהשיג אחרי הדבקות הנ"ל.

זאת אומרת, שכל השכליות, שעליו הוא בונה את כל הבנין, שצריכים ללכת תמיד בדרכי ה', הוא היסוד שהוא דביקות ברבו. וממילא אם יאבד לו היסוד, אז כל השכליות אין להם שום כח, משום שחסר לו עכשיו היסוד. לכן לא להסתמך על שכלו, אלא שוב להתדבק בספרים ובסופרים. ורק זה יכול לעזור לו. אבל לא שום שכל ותבונה, משום שאין בהם שום רוח חיים.

(בעל הסולם, "שמעתי" מאמר כ"ה)

בעניין "דברים היוצאים מן הלב נכנסים ללב": "נכנסים ללב" אחרי ש "יוצאים מן הלב" פירושו, שהלב לא יכול להיות פנוי. לב האדם, הכלי שלו, הרצון שלו, נמצא תמיד תחת השפעה כלשהי. או שההשפעה הקודמת חזקה מההשפעה הנוכחית והוא נמצא תחת ההשפעה הקודמת. או שההשפעה הקודמת חלשה יותר ממה שמשפיע עליו עכשיו, ואז הוא מחליף זו בזו, והדברים שהיו בלב יוצאים ממנו ונכנסים דברים חדשים.

איך האדם יכול לקבוע מה יכנס לתוך לבו ומה יצא ממנו, להתנגד להשפעה כלשהי, או לרצות להישאר בה? האם בבחירתו ובכוחו לפקח במה יתמלא לבו?

אומר בעל הסולם: "אם כן מדוע אנו רואים אפילו אם כבר הדברים נכנסו להלב, ומכל מקום האדם נופל ממדרגתו", האדם מתמלא בהתפעלות מרוחניות, מהרגשת הכוח העליון, ובכל זאת אחר כך, על ידי השפעה כלשהי, עוזב את המצב הזה ויורד. "והעניין הוא, שבזמן שהאדם שומע את הדברי תורה מרבו", ממקור שהוא יותר גדול ויותר חשוב, ממה שהאדם חושב וקובע לעצמו, לפחות בדברים הרוחניים, "תיכף מסכים לדעת רבו". מדוע? כי נדבק לדעה שלו, ומגדול הדברים נשפכים לקטן. "ומקבל על עצמו" מה ששומע, וזה נקרא "לשמוע", "לקיים דברי רבו בלב ונפש", כלומר, שזה יהיה כמו הרצון שלו, שאין הבדל בין מה שאומר רבו לבין מה שהאדם רוצה. "בלב" משמעו ברצון לקבל; ו "בנפש", משמעו בהשתוקקות לרוחניות, ובכוונה לרוחניות. העניין "בלב ונפש" הוא, ש "לב" נקרא סתם רצון, ו "נפש" קובעת את הכיוון שהוא לרוחניות. הרצון שמכוון לרוחניות, הוא הרצון שקיבל עכשיו מרבו.

"אלא אחר כך כשיוצא לאויר העולם", כלומר, נכנס תחת השפעה זרה, שהיא לא מה שקיבל מרבו, ולעת עתה מתנתק מרבו ויכול גם לא להתנתק, אפילו רחוק מרחק אלף קילומטר ממנו, כי ניתוק פנימי הוא לא עניין של מרחק פיסי-גיאוגרפי. אלא "יוצא לאויר העולם" הכוונה, שהתנתק מרבו בקשר הפנימי, ונמצא תחת השפעה זרה. "אויר העולם" הכוונה לדברים שנמצאים מסביבו, ופועלים עליו כגדולים ממנו. שבמקום רבו פועלת עליו השפעה אחרת, שאדם חלש כלפיה.

"אז הוא רואה וחומד ומתדבק ברצונות הרבים המשוטטים בעולם", כי עכשיו הם מחליפים את רבו בהשפעתם על האדם. ו "אז, הוא ודעתו ולבו" כמו שהיה בלב ונפש, עכשיו דעתו ולבו "ורצונו, מתבטלים ברוב", "רוב" נקרא גדול (רוב משמעו אויר העולם). קודם "רוב" היה רבו, ועכשיו "רוב" הוא אויר העולם, "כל זמן שאין בידו הכח להכריע את כל העולם לכף זכות", כלומר, כל זמן שהאדם לא מסוגל להתמודד נגד העולם, ולומר שדעתו יותר חזקה מדעת העולם.

ב "להכריע את כל העולם לכף זכות", יש מצבים, מדרגות ודרכי התייחסות רבים. היחס הראשון הוא שהדעה של האדם עצמו היא יותר צודקת, יותר נכונה ויותר חזקה. היחס השני, שהעולם מסביבו הוא גולם, שנשלח על ידי הבורא, כדי שיכריע אותו לכף זכות. כלומר, שיראה בכולם צדיקים, שמתנהגים כך כלפיו כדי לגרום לו הפרעות, כדי שיתקדם בהתחזקות לבורא. וכך הלאה עוד סוגי יחס נוספים.

ו "אז הם", שהאדם נכלל בתוכם, עם המחשבות הזרות, "מכריעים אותו ומתערב ברצונותיהם ואז הוא כצאן לטבח יובל", אין לו שום אפשרות לקבוע את דעתו, אלא הלב והרצון והדעת שלו נמשכים אחר כל העולם. כלומר, הוא נופל מדרגת דבקות ברבו לדרגת דבקות ברוב. "ואין לו בחירה והוא מוכרח לחשוב ולרצות ולחשוק ולדרוש את כל מה שהרבים דורשים", כי קיבל על עצמו את רצונותיהם, במקום את רצונותיו של רבו. "ואז הוא בוחר במחשבותיהם הזרות ובתשוקות ובתאוות הנמאסות מה שהם זרים לרוח התורה, ואז אין לו שום כח שיוכל להכריע את הכלל", להכריע את השפעת הכלל עליו.

"אלא עצה אחד, יש לו אז", אפילו שנמצא בשליטתו המלאה של הרוב, בכל זאת יש לו פתח אחד, "שיתדבק ברבו, ובספרים, שזה נקרא מפי ספרים, ומפי סופרים, ורק בהתדבקותו בהם הוא יכול לשנות אז דעתו ורצונו לטוב". שלא יגיד שעכשיו הוא נמצא לגמרי בשליטת הכלל ואין לו שום בחירה, כי אם אין לאדם בחירה, אין על מי לדבר, הוא נופל וזהו. אלא בנפילה משאירים לו פתח שמאפשר לו יציאה מהמצב, בכך ששולחים לו תזכורת, מחשבה, שיש עניין של רבו וספרים וקבוצה. ונותנים לו הזדמנויות של מגע רגעי עם הקדושה, שיוכל להידבק אליה בחזרה דרך נקודת המגע הזאת.

"אבל בויכוחים ובפלפולים מחודדים", יש לו למשל שתי דעות מה טוב ומה רע, ומתחיל להתווכח עם דעת הרבים, באמצעות דעה שקיבל פעם מרבו, "לא יעזרו לו אז, לשנות את דעתו", כי נמצא תחת השפעת הרוב ולא תחת השפעת רבו. אז הוא יכול לעשות רק דבר אחד: לברוח דרך נקודת המגע שנתנו לו, להיזכר שיש עניין של רוחניות, ולמהר בחזרה ולהידבק: לפתוח ספר, לברוח לקבוצה, ועוד.

כך בעל הסולם אומר: "אלא רק בסגולת הדבקות, כי היא סגולה נפלאה שהדבקות מחזירו למוטב". "הדבקות" הכוונה, שמבטל את כל מה שיש לו, כל מה שאפשר, כל מה שקיבל מהרוב, ונדבק בלי שום שכל ובלי שום פלפולים וויכוחים לדעת רבו, ואז חוזר חזרה וניצל. רואים שהכניסה להשפעת הרוב היתה כדי שיעשה את הדרך חזרה, וייצא מהשפעת הרוב להשפעת רבו. שירכוש מזה תוספת דבקות.

"ורק בזמן שהוא נמצא בתוך הקדושה", כלומר, תחת השפעת רבו, "אז הוא יכול להתוכח עם עצמו", כי נמצא תחת השפעת הקדושה. "ולפלפל עם פלפולים יפים", עם אותה דעת הרוב שקודם היה כפוף לה, ואחרי שלא נמצא תחת שליטתם אלא תחת שליטת רבו, הוא יכול בלי לצאת משליטתו, להתפלפל, להתווכח ולבדוק, איך היה לו תחת שליטת הרוב, עם כל הדעות, הרצונות, הכוונות והמטרות, שמשוטטות בעולם. "ולפלפל עם פלפולים יפים איך שהדעת מחייב שילך תמיד בדרכי ה'", כי נמצא תחת השפעת הרב, לכן הוא רוצה ללכת בדרך ה', ויכול להשוות את כל הדרכים והנטיות.

"אבל את זה הוא צריך לדעת שגם אחרי כל החכמות והוודאות שיש לו שיוכל כבר ללכת עם השכליות האלו לנצח את הסטרא אחרא, הוא צריך לחקוק במחשבתו, שכל זה כלום לא שוה". כל כמה שיש לו נכונות ושכל והשתוקקות להילחם ולהרוס את הסיטרא אחרא, כל ההחלטות האלה, כל הגבורה והבריונות, לא שוות כלום. מדוע? מפני שכל ההרגשה הזאת, שיש לו כוח, שהוא גיבור גדול, "שאין זה כלי זיין שיוכל לנצח את המלחמת היצרי משום שכל אלו השכליות הוא רק תוצאה, שהשיג אחרי הדבקות הנ"ל", היא תוצאה מהימצאותו תחת השפעתו של רבו, ולא שהוא בעצמו בעל כוח לנצח את מחשבות הרוב.

"זאת אומרת, שכל השכליות שעליו הוא בונה את כל הבנין שצריכים ללכת תמיד בדרכי ה'", שמרגיש גיבור וצדיק, "הוא היסוד שהוא דבקות ברבו", מהדבקות הזאת נובע כל כוחו וחוסנו. "וממילא אם יאבד לו היסוד, אז כל השכליות אין להם שום כח, משום שחסר לו עכשיו היסוד", שהוא הדבקות.

"לכן לא להסתמך על שׂכלו, אלא שוב להתדבק בספרים ובסופרים ורק זה יכול לעזור לו". כי האדם בנוי כך, בין אם הוא רוצה או לא, שהוא חייב להיות תמיד תחת השפעה כלשהי: תחת השפעת הרב או תחת השפעת הרוב, ואין שלישי. אין תחת השפעת עצמו. דבר כזה לא קיים. לכן צריך לזכור תמיד לא לצאת מהשפעת הקדושה.

לא יעזרו לו "שום שׂכל ותבונה משום שאין בהם שום רוח חיים", אלא המסקנות שהאדם מסיק הן תמיד תוצאה של השליטה שהוא נמצא תחתיה באותו זמן. אבל לפעמים יש לו מחשבות כאלה, שנדמה לו שהוא גדול ויכול לצאת לבדו לאוויר העולם, ואיננו חושש משום דבר כי הוא גיבור ויכול להתקיים לבדו.

כשבודקים את המאמר הזה היטב, רואים עד כמה הוא צודק. המשימה היחידה שלנו היא להיות כל הזמן רק תחת השפעת ספרים וסופרים.

איך דעת העולם יכולה להיות יותר חזקה מדעת רבו?

יש עניין של מדרגות. האדם צריך לעלות במדרגות; כל הזמן לעלות, להחליף מצב, להיות יותר קרוב למטרה. לכן נותנים לו "דעת רבו", את מצבו המתוקן, שבו הוא נמצא תחת השפעת הקדושה. ואחר כך נותנים לו אח"פ דעליון, קו שמאל שמתעורר בו, והוא חייב להימצא ברצון לקבל יותר גדול.

דרך הרצון לקבל היותר גדול שמתעורר בו, הוא רואה את התענוגים שהוא יכול לרכוש ולהתמלא, שיש ממה לחיות, לעומת דעת רבו, שהיא מדרגה יותר קטנה מזו שיש בו עכשיו. לפני שהאדם מגיע לתיקון, הוא רוכש כלים יותר גדולים. אבל אחרי שרוכש כלים יותר גדולים, בעל כורחו הוא נדחה מהקדושה ויוצא לאוויר העולם. וחייב להיות כך, אחרת הוא לא יגדל.

אלא אחרי שיצא לאוויר העולם, משאירים לו פתח לחזור חזרה, ואותו אסור לו להחמיץ, אחרת מאריכים את הזמן, כאילו מתחמקים מהעבודה. ברגע שאדם נשלט על ידי העולם, ומזכירים לו שיש דרך אחרת וקיום אחר, הוא חייב לתפוס את נקודת המגע הזאת, את המחשבה הזאת, ולהידבק אליה, ולחזור מיד, וככל הניתן להגדיל כל הזמן את המגע עם הדרך הרוחנית. כלומר, להכניס את עצמו בכוח תחת שליטת הרב, או תחת מה שנקרא "שליטת היחיד" רב נקרא "יחיד".

האם המחשבות במשך היום הן הכנה לשיעור הבוקר של מחר?

לא דווקא לשיעור בוקר, אבל שיעור הבוקר הוא העיקר, האדם צריך לראות היכן הוא מתמלא ומקבל. ובמשך היום זה הכלי, שאם מכינים אותו נכון, אז כל יום בשיעור הבוקר יש התחדשות.

אם האדם מחמיץ את הפתח שפותחים לו, במה הוא התרשל?

ואם אדם לא מוצא את נקודת המגע שנותנים לו, ומזכירים לו את הדרך הרוחנית, ואת ההתפתחות הרוחנית, ולא מתחיל מיד לקחת ספרים ליד, ולבוא לקדושה, לקבוצה, לחזק את עצמו בכל הדרכים האפשריות, אין לדעת מתי הדבר יקרה לו שוב.

אדם שיש לו הרגל לבוא ולהתכלל בקבוצה, ממילא הוא בא ונמצא בקבוצה. אבל יכול להיות שלא יצא ממחשבות הרוב, אפילו שנמצא בקבוצה, כי לא עשה מאמץ אישי כדי לצאת מהן, שזו המטרה שבשבילה הכניסו אותו למחשבות של הרוב. לכן אפילו שנמצא בגופו בתוך הקבוצה, זה לא מספיק, כי לא הכין כלי, רצון, השתוקקות, להיות בה. וכך האדם יכול לשהות חודשים בקבוצה, ולהישאר תחת השפעת הרוב.

הכל תלוי בכלי, עד כמה הוא משתוקק להיות תחת השפעת הקבוצה, תחת השפעת ספרים וסופרים.

האם כוח הערבות מכסה את מחשבות הרוב?

הערבות לא מכסה כלום, אם אדם לא נמצא בתוך הערבות. הערבות יכולה לדאוג לאדם בצורה גשמית: לבוא אליו הביתה, לנער אותו, להביא אותו לקבוצה בכוח, להתחיל להשפיע עליו בדרכים שונות, לחייב אותו לרקוד, לצחוק, לשיר, להיות יחד עם כולם, ועוד, כל הדברים החיצוניים, שיכולים להשפיע עליו ולעורר בו את נקודת המגע, אותו פתח שנותנים לאדם כדי לחזור ולהיות מושפע מרבו. "רב" הכוונה למושג עצמו להיות מושפע מהדרך הרוחנית, שמועדפת מכל שלל ההזדמנויות שנותנים לאדם. אבל את העבודה עצמה, את העבודה האישית, אין כוח הערבות מבטל. האדם חייב בכוחות עצמו להחזיר את עצמו למצב , שבו הוא נכנס בכוח תחת השפעת הרב, אחרת זה לא יקרה. שום כוח ערבות לא יכול לעשות עבודה פנימית במקום האדם עצמו. כוח הערבות מזכיר לאדם, במקום הבורא, שקיימת דרך אחרת. הוא מביא את האדם מחוסר הכרה להכרה. הוא עוזר לו, נותן לו הזדמנויות, אפשרויות, להידבק בחזרה, מפני שבמקום סביבה זרה, הוא נותן לו את סביבת הערבות, את הקבוצה.

וכאשר האדם רוצה לקבל את הערבות, הוא מקבל אותה באותה מידה שרוצה לקבל. כלומר, הערבות היא כמו חברה גדולה, במקום החברה הזרה שיש בחוץ, שמספקת לאדם כל מה שהוא צריך כדי להתקדם בדרכו האישית למטרה. ולכן אי אפשר בלי ערבות, אבל הערבות כשלעצמה אינה מספקת. אי אפשר לקבל את כוח הערבות אם לא משתתפים בה. ללא ההשתתפות של האדם היא לא קיימת כלפיו.

כדי שתהיה ערבות, לא באים לאיזה מקום, נכנסים ומקבלים משם. אלא צריך כלים כדי לבוא, להיכנס ולקבל. והעבודה הזאת היא עבודה אישית פרטית של האדם. לכן, השמועות שלא צריך ערבות, שדי במשימה של "אין עוד מלבדו", אינן נכונות. ודאי שהמשימה היא "אין עוד מלבדו", אבל לא מספיק לבצע רק אותה.

מדוע כל העולם נוטה בקלות רבה מדי להאמין ל"אין עוד מלבדו"? ביוון הקדומה חשבו שיש אלים רבים, והיום אנשים כבר מבינים, שאם יש כוח, הרי זה כוח אחד שפועל. קל להם להסכים עם העובדה הזאת, היא לא נגד האגו של האדם. להיפך, האגו רק גדל מכך, כי האדם חושב על עצמו: "אני אחד, וגם הוא אחד". בדומה לאל השמש המצרי, שרצה להכניס את עניין הכוח האחד, אבל המצרים הקדמונים לא הסכימו שיהיה כוח אחד וחיסלו אמונה זו בלי להשאיר לה שום זכר. ניסיון זה לחולל מהפכה בתפיסת האל נכשל, אנשים סירבו לקבלה.

הבעיה היא, שכשאומרים "אין עוד מלבדו" אין בזה כדי לבטל את האגו ולא כדי לחייב את האדם לבטל את האגו שלו ולהיות בהשתוות הצורה עם "אין עוד מלבדו". ב"אין עוד מלבדו" הוא אחד ואני אחד, הוא שולט ומפעיל אותי. אם מצהירים כך בכל העולם, כולל בפורומים מדעיים, כולם מסכימים, כי יחס כזה לא מתנגד לטבע האדם ולא לדעות שלהם.

המושגים "אלֹ-הים" ו"טבע" מקובלים על המדענים. כי הם בעצמם בחקירה שלהם לאט לאט מגיעים למחשבה, שיש כוח אחד כללי. מדוע? מפני שכל חלקי המציאות, מסביר בעל הסולם, מחוברים וקשורים ביניהם. ובאמת רואים מתוך החיים, שכל העולם הוא כפר קטן, ובמחקרים מגלים, שכל גוף עובד כמכונה אחת, מבצע משימה אחת, בכוח אחד שמפעיל אותו. ואז יכולים להסיק, שגם כל המציאות מופעלת כנראה על ידי כוח אחד.

בתפיסה הזאת האדם נשאר אגואיסט, וממשיך לגדול כאגואיסט. אלא אם כן כל אחד מקבל על עצמו, בנוסף ל"אין עוד מלבדו", תנאי נוסף שנקרא "כאיש אחד בלב אחד". כי "אין עוד מלבדו" לא מקבל כל אחד ואחד בכלי האישי שלו, אלא כולם יחד בכלי כללי של אדם הראשון. ולכן עוד צריך להגיע לכך ש"אין עוד מלבדו" עומד כנגד הכלי המשותף. ולהגיע לכלי המשותף חייבים "כאיש אחד בלב אחד", ב"ואהבת לרעך כמוך". תנאי שבדרך כלל רק מדברים עליו, טוב ויפה כשלעצמו, אבל אף אחד לא מסכים לקיים אותו, כולם שוכחים אותו, הוא תנאי הערבות.

הערבות בעצמה היא לא הכל, היא לא "אין עוד מלבדו". שני התנאים הללו חייבים להתקיים יחד , ולאורך כל הדרך. מדוע? כי בכוח הערבות בונים כל פעם כלי, בכל מצב ומצב, ומ"אין עוד מלבדו" מקבלים כוח לעבור מכל מצב למצב יותר מתקדם. לכן נחוצים שניהם. "כאיש אחד בלב אחד", בכוח הערבות, לעשות כלי, וב"אין עוד מלבדו" לתקן ולמלא אותו. שני התנאים הללו הם כלי ואור.

אם עובדים רק עם אחד מהם, אז כוח הערבות לבד יוצר קיבוץ או קומוניזם, כפי שכותב בעל הסולם, שהם ממש כוח הרסני. ואם עובדים רק עם "אין עוד מלבדו", כל אחד מקבל מה שהוא רוצה. אפילו האמריקאים מטביעים על הדולר "באלֹ-הים מבטחנו". ההצהרה הזאת לא מחייבת כלום, היא לא מחייבת יחס כלשהו. לא נותנים לכוח זהבשום צביון, מלבד הקביעה שהוא אחד. אבל איזה אחד הוא, קובעים על ידי "ואהבת לרעך כמוך". על ידי הערבות קובעים מהן הסגולות של אותו אחד, שהוא אהבה והשפעה.

מהי השכליות ביחס ללב ונפש?

"שכליות" הכוונה למחשבות של האדם, שאין להן בסיס מציאותי, אלא כך האדם חושב. למשל, אדם שנמצא תחת השפעת הקדושה, היא פועלת עליו, ומתוך זה הוא מרגיש חזק. נראה לו שהוא עצמו חזק, ולא שהוא תוצאה מהשפעת הקדושה. הרגשת הביטחון הזאת, שיש לו כוח כלשהו, שהוא קיים בזכות עצמו, לבדו, ויכול להתמודד עם כל דבר, נקראת "שכליות".

האדם לא מודה, ולא מבין, ולא מרגיש, שהוא תמיד כלי בלבד, ושמה שיש בתוך הכלי, המילוי, זה מה שקובע מיהו. האדם עצמו הוא ריק. הוא רק היכולת לקבוע תחת איזו השפעה להיות: דבוק לבורא או דבוק לכוח ההפוך ממנו, כי גם אותו הבורא עיצב, כדי שהאדם יבדיל ויעשה את ההבחנות ויבנה את הכלי שלו.

אבל "האני" עצמו הוא מי שיכול לקבוע תחת איזו השפעה להיות, או למי להיות דבוק, כולל להידבק בבורא דרך הדבקות בחברה. זוהי אותה בדיקה שעליו לעשות לצורך רכישת כוונת ההשפעה. וחוץ מהיכולת הזאת אין לו כלום.

איך שכל ותבונה יכולים להיות תוצאה מדבקות?

ב"שכל ותבונה" מדובר בתכונות כולן, כלפי בירור הדרך בחיים, ואין מדובר כלל כיצד להסתדר על פני האדמה, כמו כל שאר הברואים בלי לעלות מעלה כלפי הכוח העליון. בשכל ותבונה, אין הכוונה למוח האנושי הטבעי שיש לכל לאחד ואחד כדי להסתדר יותר טוב בעבודה, בחברה, במקצוע ובמשפחה. מדובר בשכל ותבונה שעוזרים לאדם לעלות רוחנית ממדרגה למדרגה, כלומר, להגיע למטרת הבריאה. שכל ותבונה לא עוזרים להסתדר בחיים. בלהסתדר בחיים יש אנשים הרבה יותר מוצלחים וחכמים מהמקובלים. השכל שלהם הוא אחר לגמרי. הוא שכל גשמי, ערמומי, שמַצריך תכונות אחרות וגישה אחרת, שדורשת התמצאות במערכות מלאכותיות, שטחיות, שבני האדם עיצבו משך אלפי שנים בעולם הזה, לתכלית אגואיסטית, אנושית.

מקובל לא עוסק במערכות האלה. הוא לא צריך להיות יותר חכם מכל אותם אנשים שפיתחו מיומנות במקצועות שלהם, במסגרת ההתפתחות המלאכותית שהאדם קבע לעצמו משך הדורות. התפתחות זאת אינה נחשבת בקבלה כמטרתית, היא לא מביאה את האדם למטרה בצורה ישירה, אלא בצורה עקיפה. ההתפתחות האנושית הזאת, הכוללת התפתחות טכנולוגית, כלכלית, חברתית ותרבותית, נועדה רק להראות לאדם, שהיא דבר שלילי, דבר שאין בו צורך אמיתי. שהיינו יכולים להמשיך לחיות במערות ולהיות אנשים מאושרים, ולא לחיות היום במדינות עם ממשלות וטכנולוגיות מתקדמות, בלי לדעת מה לעשות עם עצמנו.

מה הם "דברים היוצאים מן הלב"?

"דברים היוצאים מן הלב" היא אותה דבקות, אותה השפעה, שהיתה על האדם קודם לכן, ועכשיו עוזבת אותו ותחתיה נכנסת בו השפעה אחרת. כיצד האדם קובע תחת איזו השפעה להיות? "אדם" משמעו לקבוע במי להיות דבוק, בבורא או בהפך ממנו, בשליטת הרבים.

הבחירה של האדם היא למה להיות דבוק, לשליטת הרב או לשליטת הרבים. והבחירה שלו היא להתחזק ולהיות כל הזמן תחת שליטת הרב, כלומר, לא לתת לדברים הללו לצאת מן הלב. ואם הוא יוצא, ולבו מתמלא בשליטת הרוב, עליו לחזור בהזדמנות הראשונה שניתנת לו, ולהיות שוב תחת שליטת הרב.

מדוע דבקות נקראת סגולה?

"סגולה" היא כוח מלמעלה. אין בכוחו של האדם להיאחז במצב מסוים, אלא הוא עושה איזו פעולה, שעל ידה הוא רוכש כוח להיאחז במצב הזה. איזו סגולה יש לילד קטן לחיות בעולם הזה? להיות דבוק לאמו, לגופהּ ממש. כי הדבקות הזאת נותנת לו קיום, סגולה.

מהי הסגולה? בדבקות הזאת הוא רוכש את הכוח של אמו, שמגן עליו, שעושה לו את הכל. כלומר, הוא עצמו אין לו הכוחות, אבל יש לו אפשרות להשתמש בכוח זר, לקנות את הכוח הזה או להידבק אליו, להיות קשור אליו, להיות תחתיו. זו נקראת "סגולה".

האם הדבקות היא המטרה?

דבקות היא לא המטרה. דבקות היא רק סגולה, ועל ידי הדבקות האדם רוכש כוח השפעה. וכשיש לו כוח השפעה הוא מגיע לאותו מעשה כמו הבורא, הוא משפיע לבורא. ובכך הם משתווים ואפשר לומר שהם דבקים. אבל דבקים בכך שהם משפיעים אחד לשני, שנמצאים בזיווג הדדי דלא פסיק. את הדבקות הראשונה צריך בשביל לרכוש כוחות, כוח להשפיע. ועל ידי הכוח דלהשפיע מגיעים לדבקות בפועל, לזיווג עם הבורא, להשפעה הדדית זה לזה. זאת המטרה.

שום כוח או מעמד רוחני לא מושג אלא על ידי דבקות. אבל מה נקרא "דבקות"? האם זה להיות כמו הזרע, או העובר, או התינוק שנולד, או להיות יותר גדול ועצמאי? עד שהאדם לא נעשה עצמאי, הדבקות היא בכך שרוכש כוחות. אחרי שהוא נעשה גדול ועצמאי, הדבקות היא כבר אחרת, היא על ידי כך שנותן. הוא כבר קיבל את כוחות הסגולה, את הכוחות הסגוליים, ועכשיו הוא רק נותן, בדרגת ג' וד' דעביות המסך. וכבר הדבקות באה מצדו.

האם התגברות עושים על ידי הערבות או על ידי התבטלות?

כדי להגיע לערבות צריך להתבטל. כללית, אין הבדל בין הערבות להתבטלות, כי הן שייכות לאותה פעולה. ללא התבטלות אי אפשר להיכנס לתנאי הערבות. הערבות כוללת בתוכה כמה תנאים. התנאי הראשון הוא לבטל את עצמי כלפי החברה. לרצות להיות תחת השפעת החברה. להיות מוכן לתרום לחברה כל מה שאפשר. לרצות דבקות באנשיה, לקבל מהם ידיעה וכוח כדי להחזיר ולמסור להם אותם. כלומר, התבטלות היא ביטול עצמי, ודווקא כלפי החברה, בכוונה להגיע לדבקות בבורא. זה התנאי שבלעדיו לא מגיעים לערבות.

כלפי מי צריך לעבוד, קבוצה קטנה או קבוצה גדולה?

לא חשוב כלפי מי עובדים, כלפי קבוצה גדולה או כלפי קבוצה קטנה. הכל תלוי ביכולתו של האדם, שישקול מה יותר קל לו, מה נמצא בהישג ידו. רבי אלעזר בן רבי שמעון קובע, שכל העולם חייב להיות כקבוצה אחת. אבל איך האדם יכול להביא בחשבון את כל העולם? רבי אלעזר אומר, שתבוא דעת אחרת למוח האדם, שהאנשים יתחילו להתעורר, ולפתע ירגישו שזה כך.

בעבר ההרגשה הזאת היתה נחלת העם כולו. לפני החורבן עם ישראל מנה מיליוני אנשים, שכולם חיו בהרגשה של דבקות בבורא. לכולם היה ברור שכך חיים. הם הבינו, ראו והרגישו את הדבקות, כמו שאנחנו מרגישים את החיים שלנו היום. וילדים שנולדו מיד חונכו בעל מנת להשפיע, גם ביחס לחברה וגם ביחס לבורא.

בעל הסולם מציין בכתביו, שכל העניין, איך האדם מקבל את החיים שלו, את הגישה שלו, הוא פסיכולוגי. כולם נמצאו באותה תפיסה, האדם היה נתון להשפעת הרוב, אלא שהשפעת הרוב והשפעת הרב היו אותו דבר. כולם היו שרויים באותם חיים, ולא הבינו שאפשר אחרת. הם ראו שלעמים האחרים אין תפיסה כזאת, אבל להם עצמם היה ברור, שיש רק יחס של דבקות.

כך היה עד שהתחילו ליפול בחורבן בית ראשון ובחורבן בית שני. בחורבן בית שני כל העם התנתק מהדבקות. אבל בחורבן בית ראשון התנתק רק חלק מהאומה, והתחיל לקבל השפעה זרה, השפעה של היוונים. הם אימצו את הנימוסים שלהם, כלומר, את פילוסופיית החיים שלהם. מדוע? כי נכנסו תחת השפעתם, איבדו את השפעת הרב וקיבלו את השפעת הרוב. הכל תלוי תחת איזו השפעה האדם נמצא.

ובהתאם לרצון לקבל שכל הזמן הלך וגדל, העם התפלג והחינוך התקלקל. עד שהמכה האחרונה פגעה בתלמידי רבי עקיבא. האנשים הגדולים ביותר איבדו לפתע את השפעת הרב, השפעתו של רבי עקיבא, שלימד אותם "ואהבת לרעך כמוך", וקיבלו את השפעת הרוב, שנאת חינם.

היום כולנו נמצאים במצב, שלא מסוגלים להאמין ולהבין איך יכול להיות שאומה שלימה, מיליוני אנשים, חיו קודם לנפילה בהרגשה רוחניות כזאת. אבל כך היה. לכן בעל הסולם פותח את "הקדמה לתלמוד עשר הספירות", בכך שהוא רוצה להחזיר את חוכמת הקבלה ולנתץ את מחיצת הברזל, שמכבידה עלינו במידה כל כך רבה מאז חורבן הבית ואילך, ומעוררת פחד שהחוכמה הזאת תישכח מישראל. כלומר, קיים חשש שלא תיווצר בנו נקודת המגע, אותה יכולת, אפשרות, לחזור לחיות בדבקות עם הכוח העליון.

איך אפשר להיות ערב לקבוצה המונה המון אנשים?

הבעיה היא לא קבוצה של ארבעים איש. אדרבא, הסכנה היא בקבוצה של חמישה אנשים, שבה מתחילים מאבקי כוח, נוצרות קבוצות למיניהם, ותחרות לא טובה. בקבוצה גדולה האדם באופן טבעי רואה לפניו רק כמה חברים. לכן לא מומלץ לבחור קבוצה קטנה מאד.

ביציאות מהשפעת הרב ובכניסות אליה, מה תלוי באדם עצמו?

על האדם עצמו להיות כמה שאפשר ובמידה נמרצת תחת שליטת הקדושה, תחת שליטת רבו, שליטת הקבוצה ושליטת ספרים וסופרים. רק בו זה תלוי. ואם הוא יוצא ממנה, עליו לחזור בכל הדרכים האפשריות ברגע שמזכירים לו אותה. ואם לא מזכירים לאדם שיש השפעת הרב, משמע שהוא נמצא בהעדר הכרה, כלפי העניין הרוחני, שלפי שעה אינו קיים בשבילו.

מדוע קשה להחזיק בהשפעת הרב?

להחזיק בהשפעת הרב זו עבודה קשה, מפני שכל פעם גדל הרצון לקבל, וכל פעם מופיעות הפרעות חדשות, שהאדם חייב לברר אותן.

איך הערבות נעשית כלי לאור שהוא "אין עוד מלבדו"?

הערבות היא כוונה בעל מנת להשפיע כלפי האחרים. ובעל הסולם אומר שכלפי האחרים או כלפי הבורא זה היינו הך. ואדם שיוצר כלי כזה, כוח כזה של השפעה, הוא בהחלט קשור עם "אין עוד מלבדו". אדם זה לא רק אומר שהבורא קיים, ומתייחס למה שהבורא מסובב לו, כאילו הוא מרמה אותו ומשחק אתו בכל מיני משחקים; אלא בכך שהאדם מתייחס אל הבורא מתוך הכלי המשותף, מתוך הרצון להשפיע שלו, הוא מתייחס אל "אין עוד מלבדו", לפי אופיו וטבעו של הבורא, כדי להתקרב אליו ולהידמות לו.

לכן, אם יש שתי דעות, אחת שאומרת שמספיק להיות ב"אין עוד מלבדו" ואחרת שאומרת, שהערבות יותר חשובה, הולכים לפי בעל הסולם, שלפיו הערבות יותר חשובה מ"אין עוד מלבדו". מן הראוי לעזוב בינתיים את הבורא, כי אוחזים ב"אין עוד מלבדו" רק כאגואיסטים. אמנם גם השלב הזה הכרחי בהתפתחות, אבל "אין עוד מלבדו" צריך להשיג, ולא רק לקבוע בצורה פילוסופית ומחוכמת שהוא קיים. אפשר להשיג אותו רק על ידי כוח הערבות.

איך האדם מגלה שיש כוח שמסובב לו את הכל?

אדם שמתקדם, הוא כל פעם מתקדם בגילוי של כל מיני אופנים בעבודת ה', שבינתיים לא יכול לקשור אותם יחד. האם הוא צריך להתבטל או דווקא להשפיע ולומר את דעתו. ואם הוא צריך להיות ב"אין עוד מלבדו" ולקבל שהבורא קובע הכל, אז איפה "האני" שלו. אם הוא צריך את הקבוצה, אז הוא צריך לקבוע בקבוצה, או להיפך, לקבל מה שיש בקבוצה.

מכל אותם אינספור פרטים, האדם נמצא במבוכה, עד שלאט לאט הוא מתחיל לקשור אותם יחד. אלא שהוא קושר אותם יחד בצורה תיאורטית, לפי השמועה, ולא שהם כבר מתגבשים בו. לכן אומרים שהם כולם כלי ואור. שכלי בונים על ידי כוח הערבות, והיחס של הכלי לבורא הוא "אין עוד מלבדו".

מהי בניית הכלי ואיך בונים אותו?

בניית הכלי היא בניית כוח ההשפעה. "כלי" נקרא כוונה על מנת להשפיע, אור חוזר. הכלי נבנה על ידי זה שהאדם מבטל את עצמו כלפי החברה. ובכלי המשותף מגלים את כל הערבות. הערבות היא הדבק שמחזיר לתפקוד נכון את כל החלקים המופרדים, המבודדים, שהתפרקו מהכלי היחיד שנברא, שנקרא "אדם הראשון". הדבק ביניהם נקרא "ערבות".

למלה ערבות פירושים נוספים: "חופה", "כתובה", "זיווג בין בורא לנברא", שגם המשמעות שלהם היא ערבות, אבל לא ערבות בין כלים שונים כדי להידבק לכלי אחד, אלא בין שני משפיעים. גם בקבוצה משפיעים אחד לשני, ועל ידי זה נדבקים. גם השפעה של הכלי לבורא מביאה לדבקות. ערבות הוא אותו כוח שנבנה על השפעה הדדית.

אם יש ערבות גם בין בורא לנברא, בשביל מה צריך קבוצה?

השפעה של אדם לבורא נקראת "ערבות". אבל אי אפשר להגיע לערבות עם הבורא אם אין כוח הערבות, כוח המשפיע. ואת כוח המשפיע רוכשים בקבוצה. בלי לרכוש כוח השפעה מהקבוצה, אין עם מה לבוא אליו. והאדם נשאר אגואיסט בעולם הזה, והבורא משפיע עליו מלמעלה. אמנם הבורא נעשה כוח אחד, "אין עוד מלבדו", אך בנקודה זאת הכל הסתיים, והאדם נעשה חוקר אמת כביכול. מהו "חוקר אמת"? האדם מגלה שאת כל הדברים מניע כוח "אחד יחיד ומיוחד", ששולט בכל הטבע, דבר שהמדענים יגלו בעוד מאתיים שנה. אבל אם אומרים למדענים או לאנשים רגילים, שיש כוח אחד, שפועל ומשפיע ושולט וקובע הכל בכל העולם, והוא שמפעיל את האטומים, את המולקולות, את התאים, את הגופים, ואת כל היקום, וכל העולמות, העובדה הזאת מתקבלת על דעתם. העיקרון הזה נראה להם הגיוני, וזה מה שמתגלה להם בהדרגה בחקירות הטבע, שהכל הוא כוח אחד, מוח אחד, מחשבה אחת, "שדה אחד", כדברי אלברט איינשטיין.

אבל בתפיסה הזאת שיש כוח אחד, שפועל ומשפיע ושולט וקובע הכל בכל העולם חסר הדבר שנדרש מהאדם. כי אם לא נדרש ממנו שום דבר, אז האדם נשאר כפי שהוא. הוא יכול להמשיך להתפלל לכוח העליון הזה, שאם הוא יחיד ומיוחד, אז שיגרום לו טוב, כי הוא היחיד שמשפיע עליו. האדם מקבל את היותו היחיד, אבל בתנאי שהכוח הזה לא ישכח אותו, וישמור עליו. אנחנו אוהבים אותו כדי שיאהב אותנו ובשביל זה מוכנים להיות נאמנים וממושמעים.

"אין עוד מלבדו" אינו מנוגד לאגו של האדם, אלא להיפך. כל הדתות והאמונות הולכות לאותו כיוון, שישנם אנחנו וישנו הוא, ולמזלנו הוא משפיע לנו. ואם נקבל שכך הוא, ונתפלל אליו, נוכל להסתדר אתו, ואז יהיה לנו טוב. בצורה כזאת אין לאנשים שום צורך לקיים את הערבות כתנאי "לאין עוד מלבדו". ואדם שמרגיש כך ממש מהלב, ובגישה כזאת הולך ומפתח את הקשר שלו לכוח העליון, והוא מבחין בכוחות האלה שמתגלים בכל מיני אופנים, ורואה דרך האחרים את הכל, כאילו זו השפעת יד ה', אדם כזה נקרא "אדוק". ישנם רבים כאלה, בלי קשר לאיזו דת הם שייכים, שמתייחסים לכוח עליון בלבד.

אלא מה הם אומרים לאדם? שישפר את מידותיו, כדי לזכות מהבורא ליחס טוב יותר. מלמדים את האדם איך להתנהג אליו, כדי להפיק ממנו את היחס הטוב ביותר כלפינו. כלומר, שום דבר בחיינו לא מנוגד להכרת הבורא ככוח אחד יחיד ומיוחד, שמשפיע עלינו, ששולט בנו בכל דבר, במחשבות, ברצונות, בחברה. האדם לא נמצא, אלא הכל הוא כוח הבורא.

אבל מתי הגישה הזאת פסולה? אם היא לא הולכת יחד עם רכישת הכלי הנכון. אדם שמשליט על עצמו את הכוח עליון ולא מחייב את עצמו בשום שינוי, הוא למעשה יוצא נגד הכוח העליון, ביסודו. הבורא לא ברא את האדם כדי לשלוט בו, או כדי שנגלה אותו כשולט. הבורא לא צריך את ההכרה שלנו, שנכיר בו כשולט. אלא הוא ברא אותנו כדי שנהיה דומים לו.

הגישה הזאת מנוגדת לטבע האדם, לכל הדעות, לכל הדתות, ולכל מה שפיתחה האנושות. זו הגישה של חוכמת הקבלה, ואין כמוה בשום מקום. לכן ודאי שיש התנגדות לקבלה מצד כל הדעות, מכל התפיסות, מכל הדתות, כי היא מבטלת לגמרי את הגישה הרווחת בחיים, את הגישה של המקבלים את "אין עוד מלבדו" שאינה דורשת להידמות לבורא. ההתנגדות לגישת הקבלה תהיה גדולה מאוד עם הזמן. ומהבדלים אלו ייווצרו שתי שליטות, שליטת הרב ומולה שליטת הרוב, המקבלת את המושג "אין עוד מלבדו" ללא צורך בהשוואת התכונות לבורא.

מהו "אין עוד מלבדו" שמוסכם על כולם?

לבני אדם לא איכפת להסכים, שקיים כוח עליון, שאין עוד מלבדו. התפיסה הזאת לא חשובה להם, היא לא מנוגדת לדעתם. גם מדענים לא מתנגדים לה. אותם כוחות הם מגלים בכל תחומי המחקר, בפיסיקה, בכימיה, בפסיכולוגיה, באנטומיה. הם מגלים אותו כוח שפועל ברמות שונות.

בכל העולם מתגלה עד כמה העולם סגור והאירועים בו משפיעים זה על זה. אם במקום אחד מתפוצץ משהו, במקום השני קורה משהו אחר. בקרב אנושות כבר מתייצבת הדעה, שיש כוח אחד. מקבלים ומסכימים שהוא כוח עליון, שהוא משפיע עלינו, שביכולתנו מעט להיטיב את חיינו. כל מדען לא מוציא מכלל אפשרות, שאפשר להשפיע לכוח הזה. שיש גורל ואפשר לדעת אותו, לדעת מה יהיה לטובת האדם.

ישנם אנשים שמגלים את העתיד. אי אפשר לברוח מהעובדה שיש באדם כוחות כאלה, ובכללם גם הכוח לגלות מה הכוח העליון מכין לנו. מצד הטבע שהוא רצון לקבל, אין התנגדות לדברים האלה. אדרבא, הרצון לקבל מוכן לרכוש את הדעות האלו.

מהו "אין עוד מלבדו" שבו עוסקת הקבלה?

בעבודה הרוחנית, "אין עוד מלבדו" צריך להיות מחובר גם עם מה שהבורא רוצה, עם מה שהוא דורש, ולא רק לעצם העובדה שהוא שולט. הרי בכוחות עצמו יכול העולם לבוא להחלטה ש"אין עוד מלבדו", שהוא נמצא תחת שליטת הכוח העליון, וההחלטה הזאת כלל לא מפריעה לאגו שלו להמשיך ולהתקיים. אדרבא, האגו של האדם מפתח שיטות נוספות למיניהן, איך להשתמש ב"אין עוד מלבדו", איך לנצל אותו. איך להביא לכך שאין עוד מלבדו, שמשתנה כלפי האדם כטוב או כרע, ישפיע על האדם רק טוב.

ועל העיקרון איך להפיק טוב מהבורא צמחו כל הדתות. דת היא כלי בידי האדם החושב על ידי השיטה הזאת להפיק תועלת מירבית מהבורא, מהכוח העליון. התועלת הזאת היא כל עניין הדת. בקבלה "אין עוד מלבדו" לא מביא לשום דבר, אם לא מקבלים את הצד השני של "אין עוד מלבדו", את מה שהוא דורש מאיתנו באמת. ומה שהוא דורש מאיתנו, מסבירים לנו המקובלים, זה להידמות אליו. כאמור, בנוסף ל"אין עוד מלבדו".

מה חשוב יותר: להסביר "אין עוד מלבדו" או "ואהבת לרעך כמוך"?

בהפצת הקבלה וכן בהסברה לתלמידים מתחילים, צריך להבהיר קודם "אין עוד מלבדו", בלי לערב את עניין "ואהבת לרעך כמוך", כלומר בלי עניין הקבוצה, ההשפעה והערבות. ולאט לאט מגיעים מ"לא לשמה" ל"לשמה", במנות קטנות, כמו שהרמב"ם מציע לעשות.

לכן מלמדים בהדרגה את האנשים "אין עוד מלבדו", שיבינו ויכירו את המנגנון עצמו, איך הוא פועל עלינו, על בריאת העולמות, ואיך אנחנו מופעלים על ידה, איך כל המחשבות באות מהכוח העליון, איך כל המקרים שקורים מקורם בו.

כך ממשיכים, ולאט לאט שותלים בתוך הלימוד הזה, את מה שבאמת נדרש מאיתנו כלפי אותו "אין עוד מלבדו". ובמנות קטנות ואיטיות יש להביא את השומעים להכרת הנחיצות בערבות. כללית כך צריך להיות החינוך של הקבלה למתחילים.

מה צריך לדעת מי שלא רוצה להיות בערבות?

אדם שלא נמצא בערבות, חייב לדעת שהכוח שיקדם אותו ל"אין עוד מלבדו", כוח הערבות, לא פועל עליו. הוא יכול לעמוד בנקודת העולם הזה ולחשוב "אין עוד מלבדו", והוא יכול להתקדם כל פעם ל"אין עוד מלבדו", לבורא ממש, על מנת להיות עימו יחד, אבל כוח ההתקדמות, המנגנון שבו הוא נוסע, חומר הדלק, הוא מהקבוצה שפועלת בערבות. הסיבה לכך היא כי הוא מתייחד עם הקבוצה בכלי יותר ויותר גדול, בכלי קבוצתי.

וככל שהוא מתקדם לבורא, הכלי חייב להיות יותר גדול. כך בכל דרגה ודרגה. לכן הוא צריך להבין, שאם הוא לא מקבל על עצמו את תנאי הערבות, הוא לא יכול לזוז ממדרגה למדרגה, הוא לא מגדיל את הכלי ורק נותר באמירה של "אין עוד מלבדו".

להבין מה שכתוב "ביד חזקה ובחימה שפוכה אמלוך עליכם". ויש להבין, הלא יש כלל, אין כפיה ברוחניות, על דרך "לא אותי קראת יעקב, כי יגעת בי ישראל". וידוע הפירוש של המגיד מדובנא ז"ל. אם כן מהו הפירוש "ביד חזקה ובחימה שפוכה אמלוך עליכם?".

אמר, כי צריכים לדעת, כי מי שרוצה לכנס בעבודת ה', בכדי להדבק בו באמת ולהכנס בהיכל המלך, אז לא נותנים להכנס כל אחד ואחד. אלא בודקין אותו, אם אין לו רצון אחר, אלא רצון של דביקות. אותו נותנים להכנס.

ואיך בודקין את האדם, אם אין לו אלא רצון אחד? זהו שנותנים להאדם הפרעות, היינו שולחים לו מחשבות זרות ושליחים זרים, בכדי להפריע לו, שיעזוב את דרך זה וילך בדרך כל הארץ.

ואם האדם מתגבר על כל הקשיים, ופורץ כל הגדרים, שעושים לו מחסומים, ועם דברים קטנים לא יכולים לדחותו, אז הקב"ה שולח לו קליפות ומרכבות גדולות, שיטעו את האדם מלהכנס להדבק רק בה' ולא בדבר אחר. וזה נקרא "ביד חזקה הקב"ה דוחה אותו". כי אם הקב"ה לא יגלה יד חזקה, קשה לדחות אותו, משום שיש לו רצון גדול להדבק רק בה', ולא בדברים אחרים.

אבל במי שאין לו כל כך רצון חזק, כשהשם ית' רוצה לדחותו, בדבר קל הוא מדחה אותו, כשנותן לו תאוה גדולה לגשמיות. כבר הוא עוזב את כל עבודת הקודש. לא צריכים לדחותו ביד חזקה.

מה שאם כן כשהאדם מתגבר על הקושיים וההפרעות, אז לא בקלות יכולים לדחות אותו, אלא ביד חזקה. ואם האדם מתגבר גם על היד חזקה, ובשום אופן לא רוצה לזוז ממקום הקדושה, ורוצה דוקא להדבק בו ית' באמת, ורואה שדוחים אותו, אז האדם אומר, ש"חימה שפוכה עליו", אחרת היו נותנים לו להכנס, אלא ש"חימה שפוכה עליו" מצד ה', לכן לא נותנים לו להכנס להיכל המלך ולהדבק בו ית'.

נמצא, שמטרם שהאדם לא רוצה לזוז ממקומו, אלא הוא מתפרץ ורוצה להכנס, לא שייך לומר שמרגיש, ש"חימה שפוכה שורה עליו". אלא אחרי כל הדחיות, שדוחים אותו, והוא לא זז ממקומו, היינו שכבר נגלה עליו את היד חזקה וחימה שפוכה, אז יקויים "אמלוך עליכם". כי רק ע"י התפרצות והתאמצות גדולה, מתגלה אליו את המלכות שמים, וזוכה להכנס פנימה בהיכל המלך.

(בעל הסולם, "שמעתי" מאמר ע')

בעל הסולם מסביר את הכתוב "ביד חזקה ובחימה שפוכה אמלוך עליכם", ואומר שהואיל ונכתב שאין כפיה ברוחניות, אז איך אפשר לחייב את האדם במשהו, או איך אפשר להטות את האדם, מהדרך שהולך בה? הואיל ואין כפיה, אסור ללחוץ על האדם, לא לטובה ולא לרעה, ומדוע איפוא הבורא מפעיל על האדם לחצים שליליים או חיוביים, דווקא לאחר שכבר בחר בדרך, ורוצה להתקדם בה? ויותר מכך, "ביד חזקה ובחימה שפוכה", הוא שולט ומפעיל לחצים, דווקא על אותם אנשים, שמתקדמים ורוצים להגיע למטרה, ומוכנים לוותר על הכל, ומתעקשים ללכת בה?

אז למה יש לו צורך להכביד כל כך את דרכם? בעל הסולם אומר, "ויש להבין, הלא יש כלל אין כפיה ברוחניות". על דרך שכתוב, "לא אותי קראת יעקב, כי יגעת בי ישראל", לפי "הפירוש של המגיד מדובנא", שמי שהולך למטרה בדרך נכונה, הוא מרגיש בה תמיד התרוממות וקלות והתפעלות, שהולך באור ה'. ורק במידה שהוא סוטה מן הדרך לכיוון אחר, מתמכר לאיזו הפרעה, אז הוא מרגיש, שיש לו קושי לכוון את עצמו למטרה. "אם כן מהו הפירוש 'ביד חזקה, ובחימה שפוכה אמלוך עליכם'"? מתי הבורא מפעיל את הלחץ שלו הנקרא "ביד חזקה ובחימה שפוכה"? הרי אם הולכים נכון, אף פעם לא מרגישים לחץ מצדו.

"אמר, כי צריכים לדעת, כי מי שרוצה להיכנס בעבודת ה'", כלומר, לתקן את עצמו כדי להידבק בו, להגיע להשוואת הצורה עימו, "ולהכנס בהיכל המלך", להיות באותן התכונות כמו הבורא, באותה ההרגשה, באותו המעמד, שזוהי מטרת הבריאה, מטרת הקיום של כל אחד ואחד, שאליה עליו להגיע, בטוב או ברע, בדרך תורה או בדרך יסורים, "אז לא נותנים", אפילו למי שרוצה, "להכנס כל אחד ואחד". למרות שהמטרה הזאת מיועדת לכל אחד ואחד, אבל לא נותנים לכל אחד ואחד להמשיך בדרך ומיד להיכנס, "אלא בודקין אותו אם אין לו רצון אחר אלא רצון" רק "של דביקות".

רוחניות היא שלמות. "שלמות" משמעו לא יכולים להיות באדם שני רצונות. רצון שלם הוא רצון אחד, ואי אפשר שיהיה לידו עוד רצון, ולו הקטן ביותר, כי אחרת אין זו שלמות. ולכן הבדיקה היא, שנותנים לאדם הפרעות של רצונות צדדיים, ואם הוא מתמכר אליהן, כלומר, מקבל אותם ורץ אחריהם, סימן שהוא עדיין לא מכוּוַן למטרה.

ובודקים את האדם בהתאם למידת ההתפתחות שלו, לפי כמה שהוא חייב להיות כבר בהליכה לעבר המטרה, עד כמה שלפי דרגתו עליו להיות קשור למטרה. אלא שבכל הדרגות ובכל השלבים, תמיד בודקים אותו. ומטרת הבדיקה היא לא להסיט את האדם מן הדרך אלא לחזק אותו, לתת לו להבין באיזה מצב הוא נמצא, ואיפה מקום חולשתו.

כך אומר בעל הסולם, שרק לאדם ש "אין לו רצון אחר אלא רצון של דביקות, אותו נותנים להיכנס" להיכל המלך. "ואיך בודקין את האדם, אם אין לו אלא רצון אחד? בכך שנותנים לאדם הפרעות, היינו שולחים לו מחשבות זרות ושליחים זרים, בכדי "להפריע לו שיעזוב את דרך זה וילך בדרך כל הארץ". אבל הבורא לא מעוניין שהאדם יסטה מן הדרך, הוא מעוניין שימשיך וילך לקראת המטרה.

אלא שלהמשיך לקראת המטרה אפשר רק על ידי זה, שהאדם לוקח אותן הפרעות, ועל פניהן עושה צעד ועוד צעד לקראת המטרה. אי אפשר לעשות צעד קדימה אלא אם כן משתמשים באותן ההפרעות כמו בחומר, שאם האדם עובד עליו, אם הוא מתקן אותו, אותה הפרעה הופכת להיות מדרגה, שעליה האדם קם ומתרומם.

"ואם האדם מתגבר על כל הקשיים ופורץ כל הגדרים שעושים לו מחסומים, ועם דברים קטנים לא יכולים לדחותו, אז הקב"ה שולח לו קליפות ומרכבות גדולות, שיטעו את האדם מלהכנס להדבק רק בה' ולא בדבר אחר". כלומר, ככל שהאדם יותר מתקדם, ככל שהוא יותר מתחזק בדרכו, ניתנות לו הפרעות יותר גדולות, כדי שיוכל להתגבר ולבנות מדרגות עוד יותר גבוהות.

ומהו האמצעי להתגבר על כל ההפרעות? בזמן שהאדם נמצא בשליטת ההפרעה, בזמן שהוא מבולבל, בזמן שהוא מרגיש רצונות זרים ומסתלקת ממנו ההכרה בשביל מה הוא חי ומהי המטרה, ונופל לגמרי מהכרתו לגבי מה צריך בחיים, או אז רק הסביבה יכולה להחזיק אותו, לתת לו כיוון, ולהחזיר אותו כמה שיותר מהר לאותו מסלול.

הכל תלוי בהכנה, עד כמה האדם תלוי בסביבה, עד כמה הוא קשור לסביבה בסדר היום שלו ובסדר הלימוד; באותם דברים שמחייבים להיכנס לקשר עם הקבוצה, לפי לוח זמנים ולפי סימנים אחרים של העולם הזה הנקרא "דומם". בבוא הזמן, יצלצל השעון, ויעירו אותו החברים, שיהיה חייב לעשות מעשה בקבוצה, בעבודה לפי תורנות, ועל ידי זה יחזור לאותו מסלול וימשיך בו הלאה. הכל תלוי בהכנה, משום שיש הפרעות כאלו, שהאדם לגמרי שוכח בשביל מה הוא חי ומיהו שלגמרי נופל לתוך החיים הגשמיים של העולם הזה, ולא נשאר לו שום זכר ממה שהיה בו קודם ולשם מה הוא קיים.

"וזה נקרא, ביד חזקה הקב"ה דוחה אותו, כי אם הקב"ה לא יגלה יד חזקה, קשה לדחות אותו", כלומר, הפרעות קלות האדם עובר בעצמו. הוא לא זקוק אז לתמיכה ויכול להמשיך בדרכו, אבל מהפרעות קטנות באות רק מדרגות קטנות. ואם רוצים להגיע לקפיצה של מדרגה גדולה, כמו למשל לעבור מחסום, אז האדם צריך לקבץ עקשנות רבה ונכונות להגיע למטרה, ולהכין את סביבתו כדברי הכתוב, "כאיש אחד בלב אחד", אחרת הוא לא מרכז את עוצמת הכוח המתאימה לקפוץ ממדרגת העולם הזה למדרגת העולם העליון.

ואם "יש לו רצון גדול להדבק רק בה', ולא ברצונות אחרים", אז האדם עושה את הקפיצה. "אבל במי שאין לו כל כך רצון חזק" להגיע למטרה, "כשהשם יתברך רוצה לדחותו, בדבר קל הוא מדחה אותו, כשנותן לו תאוה גדולה לגשמיות. כבר הוא עוזב את כל עבודת הקודש", כלומר, זונח את התקרבותו לצורת הבינה, לצורת ההשפעה, להשוואת הצורה עם הבורא, ולכן "לא צריכים לדחותו ביד חזקה". כלומר, הבורא פועל "ביד חזקה ובחימה שפוכה" על אנשים חזקים, על האנשים הרוצים להתקרב אליו באמת, על האנשים הקרובים אליו, שהוא מכבד אותם ומעריך אותם.

"מה שאם כן כשהאדם מתגבר על הקושיים וההפרעות, אז לא בקלות יכולים לדחות אותו, אלא ביד חזקה. ואם האדם מתגבר גם על היד חזקה, ובשום אופן לא רוצה לזוז ממקום הקדושה", מלהתקדם לעבר המטרה, "ורוצה דוקא להדבק בו יתברך באמת, ורואה שדוחים אותו, אז האדם אומר, ש"חימה שפוכה עליו". אחרת, היו נותנים לו להיכנס, אלא ש "חימה שפוכה עליו" מצד ה'", כלומר, האדם מגלה שהבורא עומד נגדו ומפריע לו להיכנס להיכל המלך.

"לכן לא נותנים לו להכנס להיכל המלך ולהדבק בו יתברך, נמצא, שמטרם שהאדם לא רוצה לזוז ממקומו, אלא הוא מתפרץ ורוצה להיכנס, לא שייך לומר שמרגיש שחימה שפוכה שורה עליו, אלא אחרי כל הדחיות שדוחים אותו, והוא לא זז ממקומו", בכל זאת מתעקש ורוצה להמשיך. "היינו, שכבר נגלה עליו את היד חזקה וחימה שפוכה, אז יקויים 'אמלוך עליכם'. כי רק על ידי התפרצות והתאמצות גדולה, מתגלה אליו את המלכות שמים, וזוכה להיכנס פנימה בהיכל המלך". האדם מרגיש שהוא נלחם נגד הבורא. כמו אותן דוגמאות לרוב על המלך ועבדו, שמביא בעל הסולם בכתביו. על אותו מלך שרצה לקרב את עבדו, ולכן נתן הוראה לשרו הנאמן, להתלבש כרוצח וכגנב, ולצאת נגד המלך. ועל ידי המשחק הזה בדק את נאמנותו של העבד אליו, האם הוא באמת מוכן ורוצה להיות בהיכל המלך.

והדחיות וההפרעות הללו הן לא כדי לבדוק את האדם, כי הבורא מבין ומרגיש ומכין את האדם במו ידיו, וכל מה שיש בתוך האדם בא ממנו, אין עוד מלבדו, אלא כל תכליתן של הדחיות וההפרעות של הבורא הן ללמד את האדם, להוסיף לו עביות, וללמד אותו איך להתגבר על הפרעות אלו, ולבנות כוח רצון אדיר, אמיתי, שלם, לכיוון אחד בלבד. ודווקא ההפרעות הללו שמקבלים במצבים אלו, בהן הבורא מתייחס אל האדם "ביד חזקה ובחימה שפוכה", הן הן שבונות בו את הנכונות והיכולת להיות בהיכל המלך, בהשתוות הצורה עם הבורא.

ויש לזכור, שהתנאים להצלחה נבנים רק על ידי הקבוצה. כי ההפרעות שבאות לאדם מוציאות אותו מהמסלול הרגיל של החיים, ורק הקשר עם הקבוצה, עם המשימות בקבוצה, עם אותה חיצוניות, שאין בה סימנים רוחניים אלא דווקא סימנים גשמיים, שחובה לבוא, חובה להשתתף, חובה להיות בין החברים, כל אלו הן נקודות המגע, שדרכן האדם מוצא שוב את הקשר עם החברה. לאחר שהאדם מתקשר לקבוצה ומקבל ממנה כוחות, הוא נזכר בתכלית קיומו, ולאיזה כיוון הוא הולך בחיים, ובעזרת המחשבות הנכונות ממשיך להתגבר על ההפרעות. כשהאדם מתרחק מהקבוצה, ההפרעה סוחפת אותו וזורקת אותו מהמסלול הנכון.

האדם אמור לקוות להגיע לגילוי השגחת הבורא, שימלוך עליו "ביד חזקה ובחימה שפוכה", שזה הסימן למדרגה גדולה.

איך הפרעה שדוחה את האדם מהדרך, מחזקת אותו בדרך?

לאדם יש מלכתחילה רצון קטן מאוד לרוחניות, שנקרא "נקודה שבלב". רק ממנו מתחילה האפשרות להתקדם. לפני כן האדם נמצא בהתפתחות תת הכרתית: הוא אינו מרגיש משיכה למטרה מעבר לעולם הזה. מתחילים לדבר מהרצון הראשון של האדם, שהתפתח משך הגלגולים עד שנהפך לאותו רצון זעיר להשיג מעבר לעולם הזה, הנקרא "נקודה שבלב".

איך אפשר לחזק את הרצון הזה? רצון הוא לא סתם "אני רוצה", אלא הוא חומר הבריאה, הוא הכוח הפנימי של האדם למלא את עצמו. בבריאה יש רק שניים, רצון ומילוי. המילוי הוא הבורא והרצון הוא הנברא, "האני".

הנקודה הקטנה הזאת נקראת, כאמור, "נברא", נקודה שבלב, רצון להידבק, להגיע למשהו, שהאדם עצמו אפילו לא מכיר אותו עדיין, כי הוא נקודה, שאין בתוכה שום נפח, שום חלל, שום רצונות אחדים. עדיין אי אפשר לאבחן בו פרצוף רוחני, ראש, תוך, סוף. הרצון הזה, שאי אפשר לאבחן בו שום דבר ברוחניות, חייב להתרחב, להיות מורגש אצל האדם כגדול, ככולל פרטים רבים, להגיע להיות פרצוף רוחני, שאפשר לקבל בו אותם המילויים שמהם רוצים ליהנות. ואז אפשר יהיה להרגיש את ההבחנות, אפילו את ההבחנות המנוגדות זו לזו, ומתוכן להכיר את המציאות הרוחנית.

איך אפשר לנפח את הנקודה הזאת לכדי כלי רוחני? חייבים להוסיף רצונות חדשים, חומר הבריאה. כמו שמזרע מתפתח האדם, כך קורה גם לרצון. הבורא מוסיף לנו הפרעות, שאינן אלא רצונות מסוגים שונים, שאינם מכוונים למטרה דווקא. ואם את כל הרצונות שהבורא מוסיף לאדם, האדם מכוון לאותה מטרה, משמע מוסיף את הרצונות שלו, לא ללב, אלא לנקודה שבלב, שהיא מלכתחילה שייכת לבורא. זו מתנה מלמעלה שהבורא חושף לאדם: נקודה בלב שקשורה ומכוונת אליו.

וכשמוסיפים לנקודה הזאת כל רצון ורצון שמתגלה בלב רצון בכסף, בכבוד, במושכלות, במין, במשפחה ומכוונים את הרצון למטרה, הופכת הנקודה לכלי והיא גדלה מהרצונות הקטנים והקלים, לעביות, לרצונות היותר גדולים ויותר כבדים. אלה מורגשים אצל האדם כיד חזקה: הבורא "מחזיק אותו קצר", ושולט עליו. כלומר, הבורא פתאום נותן לאדם מחשבות ורצונות כאלה, שהאדם נתלש מההבנה איפה הוא נמצא, מההבנה שיש מטרה ויש תכלית, לכיוון הפוך לגמרי.

לכן אומרים שרק הקבוצה יכולה לעזור. בעל הסולם מסביר במאמר "החירות", שאדם שנזרק מהדרך, וההפרעות ניתקוהו מהנקודה שבלב, מהמטרה, שוב איננו נמצא בדרך למטרה. איך הוא יכול להחזיר את עצמו לדרך הנכונה? על ידי הבורא, שבכל זאת מאיר לו לאחר זמן מה, ואז הוא נזכר שיש מטרה, שהוא לא מן הסתם חי בעולם. ואם לא הבורא, שאין לדעת מתי ואיך הוא יעורר את האדם שוב, אז הפיתרון הוא רק על ידי הסביבה.

האם ההפרעות הכרחיות, או אפשר למנוע אותן?

הפרעות חייבות להגיע ואי אפשר למנוע אותן. מובן שאדם שהתנסה בהפרעות חושש מהן, כי הן מכאיבות לעיתים. והפחד הוא לא רק מהניתוק מהדרך, אלא גם מהבלבול שההפרעות עצמן גורמות לאדם, שמַשְכיחות ממנו שהוא נמצא בדרך, ששוכח שהבלבול הזה מגיע אליו מהבורא לצורך התקדמות.

וכאשר הוא שוכח, מתעורר בו פחד מההפרעות הללו. הוא רואה שהעולם הפנימי שלו מבולבל, שהוא לא יודע איך לצאת מאותו בלבול, שהוא שרוי בפחדים ובחרדות, שרק אחר כך הוא מגלה שהם שטותיים. אבל הבורא הוא שמכניס לו הפרעות כאלה, ואין ברירה. התרופה למצבו היא רק לזכור, שההפרעות נשלחו מהבורא לשם המטרה הנכונה והאמיתית. ובמחשבה הזאת האדם ממתיק את חומרת המצבים ומתקן מיד את היחס שלו להפרעות: הוא רואה בהן סיבתיות ומטרתיות. ומאותו רגע ואילך הוא כמו גיבור, מוכן לרמוס את ההפרעות שמורגשות בו.

הבעיה היא לא ההפרעה עצמה, אלא השיכחה שבאה בעקבות ההפרעה. האדם מרגיש את ההפרעה רק מול עצמו, ושוכח שהבורא מתלבש בתוך ההפרעה, כדי שיבהל. הבעיה היא לא ההפרעות, הבעיה היא הניתוק מהמקור שלהן. את החומר של ההפרעה האדם צריך להשתדל כמה שיותר מהר לייחס למי ששולח לו את ההפרעה. האדם לא מסוגל לעזור לעצמו ובכוחות עצמו להתקשר בחזרה לכוונה, כי אם הוא מנותק, איך ממצב של חוסר הכרה יביא את עצמו להכרה? ואז הבורא מזכיר לו או שהקבוצה מזכירה לו.

ומתי באה העזרה מהבורא או מהקבוצה שהרי שניהם יכולים להשתדל והאדם בכל זאת לא מתעורר? החברים יכולים ולגעור בו, והוא בכל זאת לא שומע. אין לו אותו משהו, שיוצר את החיבור כדי לחזור אליהם. מדוע? כי הכל תלוי בעבודה הקודמת של האדם, היינו בזמן ההכנה. אם הוא משקיע בחברה יגיעה, משפיע לחברים, מתקשר אליהם, תורם לחברה, יש לו הכנה כזאת, שבזמן ההפרעה הוא יקבל חזרה את כל העזרה מהחברים שרוצים לעזור לו ולעורר אותו. אבל אם האדם לא משקיע בחברים, הם יכולים לצעוק ולצעוק והוא לא ישמע.

במה שונה הפרעה של תאווה גדולה לגשמיות מהפרעה של מחשבות זרות?

ישנה מטרה, ישנו האדם, והוא חייב להגיע אליה. וכדי להגיע למטרה עליו לעלות על הר. ההר הזה הוא כל ההפרעות, ההרהורים, שהבורא שולח לאדם. האדם מדלג מעל ההפרעות, מתגבר עליהן, והופך כל הפרעה להזדמנות להתעלות, ולמרות ההפרעה הוא לא מפסיק להיות קשור עם הבורא.

וכך בכל הפרעה: אם האדם מודע מיד לתכליתה עליו לקבל אותה בשמחה, ורק לגייס כוחות להפוך אותה למנוף שיעלה ויקדם אותו. גם בעולם הזה, אדם שרוצה להיות חזק, מתחיל לעבוד ולהרים משקולות. בלי תרגול, בלי בעיות למיניהן שצריך לפתור כמו לעבור מבחנים בבית ספר, בלי אותן הפרעות, אי אפשר לבנות את האדם.

ישנן הפרעות גשמיות, הפרעות של העולם הזה, שמתחלקות להפרעות גופניות, רצונות של הגוף, והפרעות אנושיות, שמגיעות על ידי החברה, עניינים של כסף, כבוד, השכלה, וכל מה שמקבלים מהסביבה. וישנן הפרעות מצד הבורא, הפרעות רוחניות, לאחר שהאדם עובר מחסום ונכנס להכרה ולהרגשה רוחניות. ההפרעות האלה הן מסוג אחר, מצד שמאל, מעולמות הקליפה, שמתגלות ומכוונות נגד הבורא.

בעולם הזה לא מרגישים שהפרעות גופניות ואנושיות מתגלות כמכוונות נגד הבורא. מרגישים אותן במנותק מהבורא. רוצים כסף, מין, כבוד, ולא מרגישים שהרצונות האלה מנוגדים לבורא. אבל כשעוברים מחסום, שם באמת מתנהלים העניינים "ביד חזקה", שם המדרגות וההפרעות הן רציניות ביותר.

ההבדל בין העולמות הוא במידת הבלבול. ככל שהאדם מנוסה יותר, הבלבול שמגיע אליו מן הבורא הוא יותר ערמומי. בעזרת הבלבול האדם מקבל הבחנות. הוא מתחיל להרגיש את המערכות בתוך הפרצוף הרוחני שלו או בתוך הנהגת הבורא. וכך הוא לומד להכיר את המערכת העולמית של ההנהגה וההשגחה.

וכשהאדם מתגבר, הוא נכנס לבצע את הפעולות הללו במערכת העולמית עצמה, ונעשה שותף. כך הוא לומד ונכנס יותר ויותר לשותפות. כלומר, כל ההפרעות האלה הן חומר הבריאה. ואדם שמתגבר על ההפרעות לומד לעבוד עם החומר הזה בצורה נכונה. וכך הוא מתקרב יותר לבורא. הוא נוטל ממנו את ההנהגה ומבצע דברים בעצמו.

מה אומר המשפט "לא אותי קראת יעקב, כי יגעת בי ישראל"?

"לא אותי קראת יעקב" פירושו, שאם אדם מרגיש בדרכו איזה קושי, סימן שהוא לא הולך בצורה נכונה. כי אדם שהולך בצורה נכונה, מרגיש התפעלות. אם באה לאדם הפרעה והוא לא מתגבר עליה בצורה נכונה, הוא מרגיש קושי. ברגע שהאדם מבין איך ניתן לפתור את הבעיה, שמה שדרוש לו זה לא למחוק את ההפרעה, לא לפחד ממנה, לא להתייחס אליה כדבר העומד בפני עצמו, אלא לקלוט שהיא באה מהבורא, שהבורא בכוונה הכניס לו את ההפרעה הזאת, כדי שישכח שהבורא הוא הסיבה, ויהיה מכוון אל ההפרעה עצמה, ואז הוא מרגיש הקלה.

ההפרעות שהאדם מקבל, כמו מכתב זימון לבית משפט, מחלה, ועוד, משכיחות ממנו את המטרה והתכלית, והעולם הזה מתחיל להיות בשבילו גדול ומאיים. אבל כשהוא נזכר ומתחזק בדעה, שכל מה שקורה לו בא מן הבורא, שבכוונה שולח לו הבורא את ההפרעה הזאת, בכך הוא מתגבר על ההפרעה, שכן כבר עשה בה מה שהיה צריך לעשות. אבל אין זה אומר, שאז הוסרה ההפרעה. אלא ממשיכים לטפל בה במסגרת העולם הזה, ועושים כל מה שצריך, כמו שנהוג בעולם הזה. בבעיה רפואית הולכים לרופא ובבעיה משפטית הולכים לעורך דין. ולאורך כל הטיפול בבעיה, מודַעים שהיא באה מהבורא, שהוא זה ששלח אותה.

בגישה הזאת מחברים יחד את שתי ההנהגות ממעל, הוי"ה ואלוקים. ומשמעות הדבר היא שהוא מתגבר, פוסע, ועולה על ההפרעה, על כל המקרים שלה ועל כל המבנה הפנימי שלה, ולאט לאט בולע את כולה, וקולט אותה בתוכו, והיא נעשית כחומר שלו, כחומר מתוקן שאתו הוא קשור למטרה, לבורא.

אדם שיכול בצורה כזאת לעבוד עם החומר של ההפרעה, ולהתקשר עם הבורא, צועד בקלילות, בשמחה ובהתרוממות רוח. ואם הוא לא מכניס את הבורא במידה מספיקה לתוך ההפרעות, באותה מידה הוא מרגיש קושי. ולכן כתוב: "לא אותי קראת יעקב", כי אם האדם מחבר את עצמו לבורא, אז הוא הולך בנעימות.

האם הצלחה בהתמודדות עם ההפרעות תלויה ביכולתו של האדם?

ההפרעה שהבורא נותן לאדם, לעולם איננה מעבר ליכולתו של האדם להתגבר. מדובר באדם שקיבל נקודה שבלב והולך לפתח אותה. שכבר סודר מלמעלה שיש לו סביבה, והביאו אותו לחברה שעל ידה הוא יכול להמשיך ולהתפתח.

העיקרון הזה, שלא נותנים מלמעלה הפרעה יותר מהיכולת להתגבר, נובע ממבנה העולמות, מאותה מערכת בנויה מראש, שלאט לאט נפתחת ומגלה את עצמה כלפינו, כדי למשוך את האדם באיטיות למטרה, בסדר סיבה ומסובב קבוע ונמשך, מהפרעות קלות להפרעות יותר ויותר קשות. זו מערכת שאפשר ללמוד אותה בצורה מדעית. אין בה מה שמכנים בלשון השגורה "רצון ה'", שרוצה כך ואחר כך אחרת. אין בה שום דבר מקרי, ולא ניסים, ולא נתונים שלא ניתן לחשב.

הבורא הוא החוק הכללי של הבריאה, המביא את הבריאה למטרתה. הוא מערכת שהולכת ומתפתחת ומתקדמת עד מצב מסוים נתון מראש. וכל חלקי המערכת נכנסים לעבודה בהתאם לעביות שלהם. ברגע שמגיעה אותה רמת עביות, אותו חלק נכנס לעבודה, ולאחריו עוד ועוד חלקים. ובזמן המתאים מתגלה עוד הפרעה, אבל כל הפרעה מתגלה בהתאם למדרגת האדם, כדי לעזור לו לעלות למדרגה הבאה, לא יותר.

לכן, תמיד יש לאדם יכולת והכשרה להתגבר על ההפרעה, אלא אם משאירים לו בחירה חופשית להתחזק על ידי הסביבה. ואם הוא מתגבר בעזרת החברה, הוא מתרומם ומתעלה מעל אותה הפרעה, בקלות, במהירות ובשמחה. אך אם הוא לא משקיע בחברה לפי המידה שצריך, ולא ממלא את אותו חלל שנועד לבחירתו החופשית, אז הוא עובר את ההפרעה בצורה לא נעימה: בקושי, בסבל ובאריכות הזמן.

כל ההבדל הוא באיזה אופן עוברים מהמצב שנמצאים בו, למצב הבא לפי ההתפתחות: במהירות ובקלות או באריכות הזמן ובאי נעימות. וההבדל בין שתי האפשרויות הללו תלוי בבחירתו את הסביבה. אומר בעל הסולם במאמר "בחירה חופשית" כי במצב של נפילה, כשהאדם נמצא בתוך הפרעה, רק הסביבה יכולה לעזור לו לצאת, היא באה לקראתו ומושכת אותו קדימה.

אבל, כאמור, לעולם לא נותנים לאדם הפרעה מעבר למידה שהוא מסוגל להתגבר עליה ותמיד משאירים לו בחירה חופשית להשקיע בחברה, כדי להתגבר על ההפרעה. כלומר, לאף אדם אין עילה לבוא ולומר שהכשילו אותו ואין לו יכולת לזוז, אלא הוא לא השתמש באמצעי היחיד שעומד לרשותו.

לכן הדרך הרוחנית לא יפה במיוחד וכוללת שלבים לא נעימים, שבהם מתייגעים ומתרשלים. אבל אם הקבוצה פועלת נכון, אז ככל שהיא חזקה כלפי כל אחד ואחד, ופועלת עליו ומשפיעה לו התרוממות, הכרת המטרה, ועוצמת התנועה הכללית, כך קל יותר לאדם לעבור את ההבחנות שבדרך.

ובמסגרת התהליך מתרחש דבר מוזר: האדם מתקדם יפה בדרך, אבל לא מרגיש שהוא מתקדם, משום שהוא לא מרגיש הפרעה. בדרך כלל כדי להרגיש שהוא מתקדם, אדם צריך להרגיש שהוא פועל, מתאמץ, מתגבר. אבל בחברה נכונה המאמץ אפילו לא מורגש, כי השפעת החברה על האדם כל כך טובה, עד שהוא עובר בקלות את כל ההפרעות כאילו יצא לטיול, במקום להרגיש שהוא מטפס על קיר.

ומצב כזה צריך להעריך ולהודות עליו, כי גם הוא תוצאה מעבודה מרובה שעושים בקבוצה המרכזית הקטנה ובקבוצה העולמית, שעוזרת לכל החברים לעבור שלבים, שאחרת היו מרגישים בהם קושי רב. אבל מחוסר הרגשת הקושי, נוצר זלזול מסוים במה שעוברים, שהוא כשלעצמו לא חשוב, אלא החשוב הוא, שמתחילים לזלזל בחברה, כי לא חשים בכוחות העזרה שלה.

אם האדם מרגיש קושי, ואז מגיעה עזרה, הוא מכבד את העזרה שקיבל ואת מי שעזר לו. אבל אם הכל מתנהל כשורה, הוא לא מרגיש שקיבל עזרה ומתחיל לזלזל. לכן צריך כל הזמן לעשות בקרה על כל המערכות בהקפדה ובתשומת לב, כי באותה מידה שמזלזלים ביחס כלפי הבורא או החברה, מיד נופלים חזרה לקושי וליסורים.

אם האדם מקבל הפרעה רק לפי יכולתו להתגבר, מדוע יש מתאבדים או מתמכרים לסמים?

אין הסבר פשוט לתופעה של הינתקות מהמציאות על ידי התאבדות או התמכרות לסמים, שבה הגוף עדיין חי, אך האדם כבר לא בהכרה. אלא שבעניין ההפרעות מדובר באנשים, שמקבלים הפרעות בדרך למטרה, שהולכים בהכרה לקראת המטרה ולא באנשים שמתאבדים מפני שיש להם רצון גדול לכסף וכשהם מפסידים את מניותיהם, כל החיים שלהם נגמרים. אדם שיש לו רצון גדול למשהו, והמילוי לגמרי מתרחק ממנו, מרגיש נתק גמור מהמילוי. ההרגשה הזאת ברצון של נתק מהמילוי האפשרי, היא "מוות" עבורו. הפעולה שבה הוא הורג את עצמו, היא לא כדי להרוג את עצמו, אלא כדי לא להרגיש את חוסר היכולת להשיג את המילוי.

אם האדם מפסיד כסף ולא מחליף את הרצון לכסף ברצון לכבוד, למושכלות, או לרוחניות, אלא נשאר באותו רצון, אז "מוות" נקרא ניתוק בין כלי לאור, ניתוק בין רצון למילוי, ניתוק שמביא יסורים כאלה בתוך הכלי, עד שהאדם עומד לשים קץ לחייו. אבל הוא לא הולך למות, כי המוות כבר נמצא בו. אם כן, הוא רק הולך להינתק מהרגשת היסורים.

לא על המקרים האלה מדובר, אלא על האדם שקיבל רצון לרוחניות, נקודה שבלב, וכבר הוא נעול על המטרה, וכל הזמן צריך לשמור על ה"צפון" הזה. בעזרת מה האדם הזה יכול להתקדם רק לכיוון הנכון, בלי לסטות לשבילים צדדיים, ולהתבלבל ולהתפלפל בהם? האדם צריך כל הזמן להמשיך להתקדם למטרה, לבחור את הדרך הישירה הקצרה והנוחה ביותר. מה יכול לעזור לו? הסביבה.

מהי סביבה? משהו שמחוצה לו. ובחוץ ישנם הבורא או הקבוצה. הבורא אין לדעת מתי יזכיר את עצמו ואת המטרה. אבל הקבוצה, ככל שמשקיעים בה, מקבלים ממנה תגובה חוזרת ועזרה. לא מפני שהחברים טובים או רעים. אלא כך בנויה המערכת, ומי שמשקיע בחברים, מקבל בחזרה באותה מידה. ולא שהוא צריך מהם טובות.

אנשים מתאבדים או מתמכרים לסמים כתוצאה מהרגשת המוות שמקננת בהם, שמביאה אותם להינתק מהרגשת הסבל. אבל לגביהם אין זה "מוות", אלא "להיפטר מהמוות".

מדוע ההשגחה מכניסה את האדם ליסורים, שגורמים לו להינתק מהחיים?

בתוך הכלים של אדם הראשון ישנם כלים זכים, מיוחדים, שמגיעים למימוש המטרה מהר מאד. וישנם כלים, שבלי קשר לעביותם או לזכותם, חייבים לעבור יסורים גדולים ולהגיע למטרה בצורה לא ישירה. אבל כל כלי נכלל מכל הכלים, וכל נשמה נכללת מכל הנשמות. וגם בדרך לתיקון, האדם נכלל מכל הנשמות ומהסבל שלהן, כפי שכתוב: "מי שמצטער בצער הציבור, זוכה לנחמת הציבור".

בגלל אותם סוגי נשמות, שחייבים לעבור יסורים, ברוחניות או בגשמיותששתלוי מה כל נשמה צריכה לעבור בכל גלגול רואים בעולם שלנו רבים שנכנסים ליסורים קשים. ועד שלא מגלים את כל המערכת, אי אפשר לתת תשובה אף לא על מקרים מיוחדים, למשל, מדוע תינוק נולד ולמחרת מת? או מדוע אדם טוב, בריא ושלם שלא עשה שום דבר רע, פתאום אירע לו דבר מה? אלא שאם רואים את כל התמונה, לא נישאר לאדם פתחון פה לומר שההשגחה לא בסדר.

האדם לא מבחין מאחורי כל אותם דברים, שנראים לו רעים, בטוב ובמיטיב. הוא לא מסוגל לפענח נכון מה קורה עם הנשמות, כי הוא מסתכל בעיניים גשמיות. אבל אם מתהפכת בו נקודת המבט מגשמיות לרוחניות, הוא רואה בכל המעשים ובכל המקרים רק טוב. כך מסביר בעל הסולם במאמר "גילוי והסתר פנים של ה' יתברך".

ברגע שמקבלים עיניים אחרות, רואים את כל העולם דרך המסך, ואז רואים מעשים אחרים ויחסים אחרים בין איש לרעהו. רואים שכל העולם נמצא בגמר התיקון, ואין אף פעולה רעה. את המצב הזה אי אפשר לדמות לפני כן. לפני כן האדם רואה הפוך, כי הוא רואה ומרגיש לפי חמישה חושים ורצון אגואיסטי שמעוותים לגמרי את התמונה.

האם מי שקשור לגמרי לקבוצה מקבל הפרעות יותר גדולות? ואם כך, אולי כדאי להמעיט בקשר זה?

אם יש לאדם עזרה גדולה מהקבוצה, הוא השקיע בה והוא מוכן ומזומן ובנוי לקבל ממנה עזרה גדולה, אז ההפרעות שהוא מקבל הן יותר גדולות. כמו שכתוב, שהבורא מתייחס ביד חזקה ובחימה שפוכה רק לגדולים.

מה ההבדל בין רצון לרוחניות ורצון לגשמיות?

הרצון הוא אותו רצון, ליהנות. אלא שהרצון לגשמיות הוא רצון ליהנות ממשהו שמוגדר לאדם בחושים שלו והרצון לרוחניות הוא רצון ליהנות מהבורא, שתחילה מתגלה כרצון שקוראים לו "פרעה", רצון לנצל את הבורא לטובתי, ואותו צריך לתקן לכוונה על מנת להשפיע.

מדוע רצון גדול לרוחניות לא יכול להיות הַפרעה?

רצון גדול לרוחניות לא יכול אף פעם להוות הפרעה, אם הוא מכוון למטרה, לרוחניות. הבעיה היא, שלפעמים מרגישים רצון וחושבים שהוא לרוחניות, אבל הרצון הוא גשמי, על מנת לקבל.

רצון לרוחניות נקרא רצון להגיע להשפעה, ולא רצון לבלוע את העולם הבא. רצון לבלוע את העולם הבא הוא לא רוחניות אלא גשמיות, גדולה אף יותר מגשמיות שמרגיש אדם רגיל בכל הרצונות שלו.

מה ההבדל בין חומר של הפרעות לחומר של רצון?

אין הבדל בחומר. החומר הוא אחד, רצון ליהנות. רצון זה הבורא שולח, בלי שהוא עצמו יהיה מגולה ברצון הזה, הנקרא "הפרעה". כי רצון ליהנות שמגולה בו הבורא, לא נקרא הפרעה אלא עזרה.

איך בד' בחינות דאור ישר, בחינה ב' יוצאת מבחינה א'? מתגלה חומר, רצון לקבל, ומתגלה המילוי שבו, הבורא, אבל כאור, כתענוג. ואחר כך בתוכם, מתגלה נותן התענוג.

ההבדל בין בחינה א' לבחינה ב' הוא בנותן התענוג. אם מרגישים את נותן התענוג, מיד הרצון לקבל רוצה להיות שווה לנותן התענוג, הוא רוצה בהשוואת הצורה. החומר נשאר אותו חומר, אבל הגילוי של הבורא בתוך החומר הוא כל ההבדל בין הפרעות לבין עזרה.

איך אפשר לכוון לבורא רצון גשמי כמו רצון לכסף?

הקבלה מלמדת, שאת כל הרצונות אפשר לכוון למטרה, לבורא, כאמצעי להידבק בו. ואין רצון שהוא לא נכון, אלא כל פעם, הכוונה שרוכבת עליו חייבת להשתפר. איך מטפלים בכוונה? מבדילים בין הרצון לכוונה.

בשלב ראשון חייבים לעשות צמצום, ולגמרי לא להשתמש ברצון. ואחרי שמתנתקים ממנו, לא משום שאין רצון, אלא מפני שלמרות הרצון לא משתמשים בו, אז חייבים להתעלות מעליו, כלומר, לרכוש את כוח הבינה, את מידת ההשפעה. ומהמצב הזה של כנגד הרצון, יש לשפוט אותו, לראות אותו, ומעליו לבנות כוונה על מנת להשפיע, ואז להשתמש בו.

כלומר, שלבי תיקון הרצון הם: לעשות צמצום, אחר כך לרכוש גלגלתא ועיניים, כוונה על מנת להשפיע, ואחר כך להתחיל להשתמש ברצון המצומצם כאח"פ, ולצרף אותו לאט לאט לגלגלתא ועיניים. זו הצורה הנכונה של שימוש ברצון, בין אם הוא רצון לכסף, לכבוד, למין, למושכלות, לשליטה, ובין אם הוא רצון לרוחניות, שבה לא ידועים אופני הרצון. רק בצורה כזאת אפשר לתקן כל רצון ורצון.

האם בזמן הפרעה אפשר לבקש עזרה מהבורא?

אדם שמבקש עזרה מהבורא, כבר עבר את רוב הדרך. או שמצא את הבורא, או שהבורא התגלה בו, בתוך הרצון הזה, ואז יתר הפעולה נעשית קלה. אבל חייבים לבקש. אם האדם מכיר בכך שהבורא מסדר לו את הדברים, הוא חייב לבקש מהבורא לא לנטרל את ההפרעה, אלא שיעזור לו על ידי ההפרעה דווקא להידבק בו עוד יותר. כך שההפרעה עצמה שבאה מהבורא תהיה כחומר דבק, כתמריץ להידבקות אליו. לאדם נגלה שההפרעה באה מהבורא, ומהווה מחיצה ביניהם, ודרך המחיצה הזאת הוא מתקשר ונדבק אליו.

באיזו מידה ניתן לשלב לימוד קבלה בעיסוקים של העולם הזה?

את כל הרצונות שיש, אפשר לכוון לאותה מטרה. העולם הזה בנוי כך, שהוא לגמרי תואם לעולם הרוחני, בכל הפרטים שבו. וכמו שברוחניות צריך לכוון את כל הרצונות, את כל המקרים, ואת כל המעשים, לקראת המטרה על מנת להשפיע, לדבקות, כך גם העולם שלנו, למרות שהוא נמצא בדרגה התחתונה ביותר מכל העולמות, הוא מכיל אותם פרטים ואותם רצונות.

העולם הזה הוא לא חפצים, הוא רצונות לתענוגים, שמובנים לנו עכשיו, שיכולים להגדיר אותם, אבל גם אותם חייבים לכוון לאותה מטרה. כלומר, גם בפרנסה וגם בלימודים אקדמיים אפשר לעשות שימוש נכון כדי להגיע למטרת הבריאה. האדם לא נולד כדי להיות פרופסור באוניברסיטה, אלא הוא נולד כדי שבאמצעות התואר יגיע למימוש מטרת הבריאה, כי הוא נמצא הן בעולם הזה והן בעולם הרוחני. לכן, חוכמת הקבלה מחייבת את האדם ללמוד, לעבוד ולהיות בעל משפחה, ולטרוח ולהשתתף בכל החיים של העולם הזה.

האם יש הבדל בין יחס להפרעה גשמית לבין יחס לחיים הרגילים?

אין הבדל. אדם שמתייחס לחיים שלו נכון, רואה דרך העולם הזה, דרך רצונות לעולם הזה, מה נמצא מעבר לעולם הזה. הוא רואה את כל הספֵרות, את כל העולמות, הוא רואה כאחד, שכולם באים מאין-סוף והוא נמצא במרכז כל העולמות; כולם מסובבים אותו ועוזרים לו להגיע מעבר לכל העולמות, כולל העולם הזה.

אלא ההבדל בין העולם הזה לעולמות הרוחניים, הוא שתמיד אפשר להשתמש בעולם הזה בכל הרצונות לצורך כיוונם למטרה. לכן, אסור להינתק מהחיים הגשמיים אלא להשתדל לראות דרכם את המטרה. ובעניין הזה הקבוצה חייבת לעזור, כי בלעדיה האדם לא מסוגל להחזיק במטרה.

איך אפשר להיות בהשתוקקות תמידית למטרה כל היום?

לצורך זה מפעילים תזכורות, סיסמאות, שפתאום מעוררים לקרוא איזה ציטוט. דרושים מעוררים "גשמיים", כלומר, שפועלים לפי זמן גשמי ולא לפי זמן רוחני, לא לפי מצבי רוח של התרוממות או נפילה. האדם לא יכול לשלוט בשום דבר, אלא לתלות את עצמו מעכשיו ואילך בשעון מעורר, בחבר מעורר, בקבוצה מעוררת, שהם יעזרו לו להיות בהשתוקקות תמידית למטרה.

איך אפשר להבדיל בין הפרעה להכרחיות?

באדם מתעורר פתאום רצון להרוויח כסף. הוא מבחין בהזדמנות לעשות מאמץ, ותוך חודש להרוויח סכום, שיוכל לחיות ממנו שנה שלימה. האם צריך לבצע דחפים כאלה, או אולי הם סתם הפרעה, ושמא בכל זאת הזדמנות? איפה הנקודה שבה נגמרת ההפרעה האנושית, שפוקדת כל אחד כבן אנוש, ומתחיל ההכרח?

בתוך הרצון לקבל האגואיסטי, האדם לא מסוגל לאבחן שום דבר בצורה נכונה. הרופא חייב להיות מחוץ למחלה, לפי החוק וגם לפי המציאות. רופאים או עורכי דין לא יכולים לשפוט או לרפא את עצמם. אפילו על הליצן אומרים, שהוא עצוב, כי את עצמו אף פעם לא מצחיק. בקבלה מגדירים את המציאות הזאת בצורה פשוטה: אין האסיר מתיר את עצמו מבית האסורים. האדם לא יכול להוציא את עצמו מבית הסוהר, חייב להיות מעורב ביציאתו כוח חיצון.

היכן ימצא לו כוח חיצון? רק אם האדם יוצא מתוך הרצון הגשמי, מתוך הרצון האגואיסטי, ושופט אותו מבחוץ, רק אז הוא יכול להבין, אם מדובר בהפרעה או בהכרחיות, אם יעזור לו וכדאי לו להיות במצב הזה, או לא כדאי, כי הבורא סתם מכשיל אותו, שיווכח לדעת עד כמה הוא נופל בקלות. כלומר, האדם חייב בהחלט להתנזר מהרצון שלו, לצאת ממנו כאילו הוא נמצא בהשפעה, לראות את החיים שלו מבחוץ כמה שאפשר, ואז להסתכל במה שעומד לפניו בפשטות, ולשאול אם הוא הכרחי ונחוץ לו.

איך הוא שופט? לפי השמחה. אילו היה שמח שלא להרוויח את הכסף הזה, אלא להמשיך בשגרת חייו, אבל אם מאין ברירה (וכאן צריך חדות הבחנה), הוא חייב לעשות את המעשה הזה, והוא הולך לבצע אותו ממש בצער פנימי, אז עליו ללכת ולבצע. הוא באמת נמצא בשמחה מרוחניות, בלבו הוא דבוק לרוחניות, אבל מחוסר ברירה, הוא חייב לבצע את הפעולה הזאת בגשמיות, כי הגשמיות מחייבת אותו. הפעולה נעשית חובה, חיוב, נחיצות, ולא רצון שלו.

וכך האדם צריך להשתדל לבצע בחיים שלו דברים לפי הנחיצות ולא לפי הרצון. הרצון ראוי שיהיה קשור רק למטרת הבריאה.

כיצד ידע האדם שהוא משתמש באמצעי הנכון להתקדמות?

אדם שמשלב נכון את עצמו, את עולמו ואת המטרה, לעולם לא יהיו לו אמצעים לא נכונים להגיע מטרה. בעל הסולם אומר במכתב בדף ס"ד ("פרי חכם אגרות"), שהאדם חייב לראות תמיד כאחד, כנקודה אחת, "אני", "אורייתא" (האמצעים שמתקנים אותו הנקראים "תורה") ו"קוב"ה" (מטרה).

אדם שרואה את עצמו בצורה כזאת, כלומר במצב האחרון, המתוקן, הדבוק עם הבורא, לא יכול לטעות באמצעים לא נכונים כיוון שהתורה היא אמצעי נכון. לכן השאלה עד כמה האמצעים הם נכונים, איננה במקומה. כשאוחזים במטרה הנכונה, האמצעים יהיו תמיד ראויים.

מתי באות לאדם הפרעות?

ההפרעות לא באות לאדם בשעה שהוא נמצא ברצון לקבל. אין מה לשלוח לו הפרעות, הוא כבר נמצא בהפרעה. ההפרעות באות לאדם כאשר הוא נמצא בגובה, ברצון להשפיע. ההפרעות באות אז כדי להוריד אותו, כדי להוסיף לו עביות. כדי שייפול ויקח את העביות הזאת, וישתמש בה נכון, ויכוון למטרה.

הפרעות אף פעם לא באות בירידה, הן תמיד באות בעליה. אפשר לא לחדול מעליה, בתנאי שהאדם מדמה לעצמו שהעליה הזאת אינה עליה, אלא מיד חושב עליה שהיא ירידה, וכי מיד צריכים להמשיך ולהתעלות עוד, כמו המשל שמביא בעל הסולם על אותו איש שהולך כפוף, מביט על האדמה, ומבקש למצוא בה חסרונות כל העת.

מדוע לא ניתנה התורה לאבות

ובזה בארנו שלושת השאלות הראשונות, אבל נשאלת השאלה איך אפשר לקיים את זה, שלכאורה הדבר הוא מהנמנעות. אולם תדע כי על-כן לא ניתנה התורה לאבות, אלא לבני-בניהם אומה שלמה שמנו שש מאות אלף איש מבני עשרים שנה ומעלה, שנשאלו אם כל אחד ואחד מוכן לקבל על עצמו את העבודה והתכלית הנשגבה הזאת. ולאחר שכל אחד ואחד אמר "נעשה ונשמע", אז נעשה הדבר לאפשרי, כי זה ברור בלי שום ספק, כי אם שש מאות אלף איש לא יהיה להם שום עסק אחר בחייהם, רק לעמוד על המשמר שלא יחסר שום צורך לחברו, ולא עוד, אלא שיתעסקו בזה באהבה אמיתית בכל נפשם ומאודם. אז ודאי בלי ספק כלל, שלא יהיה שום צורך ליחיד מכלל האומה לדאוג בשביל קיומו עצמו, שהרי יש לו שש מאות אלף איש אוהבים ונאמנים אשר משגיחים עליו שלא יחסר לו כלום מצרכיו.

ובאמור מתורצת הקושיה מדוע לא ניתנה התורה לאבות הקדושים. כי במספר קטן של אנשים אין התורה עומדת לקיום כלל, כי אי אפשר להתחיל בענין עבודה לשמה כמבואר לעיל, ולפיכך לא ניתנה להם התורה.

(בעל הסולם, "פרי חכם מאמרים", "אהבת ה' ואהבת הבריות")

מטרת הבריאה היא ליהנות לנבראיו. "ליהנות לנבראיו" משמע לספק להם אותו מצב, אותה עמדה, שיש למאציל, כי רק המצב הזה הוא שלם ונצחי. ומרום גובהו לא יכול להוות פחות מדרגת עצמו, שפחות ממנה לא נקרא "ליהנות לנבראיו". השלם יכול לתת רק שלמות. והשלמות היא דרגתו.

השאלה היא איך הנברא יוכל לקבל את השלמות הזאת, אותו מצב שקיים בבורא? כלומר, הכלי של הנברא, הרצון שלו, החיסרון שלו, עומק ההרגשה שלו, ההשגה שלו כל מה שניתן לתאר כמקום שבו מקבלים ומרגישים את השלמות חייב להיות בכל התכונות כמו הבורא עצמו.

לכן הנברא חייב לעבור שינויים רבים והכנות, שכל הכנה והכנה מכוונת למצב הסופי, שבו יצטרפו יחד כל ההבחנות שהוא עובר בדרך ויתחברו לכלי שלם, שרק בו ניתן להבין את מה שנקרה בדרכו של כל אחד ואחד: הזדמנויות, הרגשות והבנות. לפני כן לא מבינים, כי כלי מתגלה רגע לפני שהמילוי מתגלה, ממש בסוף הדרך. ולכן הכלי שנוצר מלמעלה, נקרא "אבות". ותיקון הכלי, היינו, מה שהתחתונים חייבים בהרגשתם לעבור על עצמם, נקרא "בנים".

"אבות" הוא אותו הכלי שהבורא בורא, ומקדיש לו מילוי מצדו, לפני שהכלי בעצמו מתחיל להרגיש ולהשתכלל. ול"אבות" אי אפשר לתת תורה, כלומר, לתת להם אותו מילוי, אותו מעמד, שיש במאציל, כי חסרות להם הבחנות. יש להם זיכוך מלמעלה, יש להם השגה מלמעלה, הכל, אבל מלמעלה. הם אמנם נמצאים בגובה המאציל, אבל כמו שמסביר בעל הסולם, הדורות הקודמים היו חזקים במעשה, ודורנו חזק בכוונה.

לדורות הראשונים, "לאבות", היה כלי זך, ו"בנים" זו העבודה מלמטה, שמתחילה לאחר שהכלי מתחלק לפרטים רבים ויורד לעמקי התהום של הרצון לקבל המקולקל, שאינו זך, אלא עב ועכור, ומתקן את עצמו על ידי החיבור בכל חלק וחלק. וכל התיקון הוא איך כל אחד מתחבר עם החלקים האחרים, כלומר, איך כל אחד מתקן את האגו, את הרצון לקבל לעצמו, כלפי כל יתר החלקים, כרצון להשפיע לאחרים, כדי להידבק במאציל.

כל הדרגות מתייחסות לתיקון הזה ולא קיים תיקון אחר. אם בודקים איך בעל הסולם מבטא את התהליך הזה ב"הקדמה לתלמוד עשר הספירות", רואים שכל העבודה הזאת של הסתר כפול, הסתר רגיל, שכר ועונש, ואהבה נצחית, היא עבודה שבין האדם לסביבתו, כדי להגיע לכלי אחד כללי, שיהווה מקום להשראת האור העליון.

אין עבודה אחרת. "כלל גדול בתורה" הוא החיבור עם יתר הנשמות. לכן לא ניתנה תורה לאבות. היא אמנם נמצאת בהם, אבל אין בכוחה להתגלות בכל הגובה שלה, מפני שהכלי לא גילה עדיין את כל העומק שלו. אם האבות הם למשל עביות דשורש עם אור דנפש, אז כאשר מתגלה כלי בכל ארבע דרגות העביות עם כוונה על מנת להשפיע, בגובה כל הדרגות, מתגלה בתוך הכלי במקום אור הנפש, אור דנרנח"י, הנקרא "תורה".

לכן האור שניגלה לאבות לא נקרא "תורה" אלא רק "גילוי הבורא לנברא". כמו שמתואר בכתובים, שהתגלה הקב"ה לאברהם, ליצחק, ליעקב, למשה. אבל הגילויים האלה הם לא תורה, מפני שמתוכם לא ניגלה הכלי בכל עומקו, לכן לא יכולים לראות באור הזה את אור הדבקות של הנברא בבורא.

יוצא מזה, שגם אנו חייבים לעזוב את כל העבודות המדומות, ולהיצמד לעבודת החיבור בין החברים. לא מפני איזו סיבה הנראית לעין, אלא רק מתוך כך, שאחרת לא יווצר באף אחד מאיתנו כלי לקבלת התורה, לקבלת גילוי הבורא לנבראים.

אף כי בעל הסולם אומר, שחיבור חייב להיות בין כל הנבראים, בכל ההיקף של הבריאה, האדם עצמו חייב לעשות את המוטל עליו, בהזדמנות הראשונה שמתגלה לפניו, בלי חשבונות מיותרים. לכן עלינו לדבוק בעצת המקובלים, ולראות בחברה שמזדמנת לאדם, בקבוצה, מקום שהוא כל עולמו, כל עמו וכל הנבראים.

כמו שכותב הרב"ש, כל אחד צריך לכבד את חברו כאילו הוא נציגם של מיליונים, ואת כל חבריו, כיחידים ששווים בחשיבותם לכל יתר האנושות. ואם האדם מחשיב את החיבור כהזדמנות האחת והיחידה שהוא מקבל ליצירת כלי על מנת להשפיע, ואחרת לא תהיה לו אפשרות לבדוק ולעשות את הכוונה על מנת להשפיע, אז אותו אדם מקבל יכולת לבצע את החיבור.

אדם שלא משתמש בהזדמנות הזאת, אין לו במה לקבל את התורה, את גילוי הבורא לנברא. אין לו שום אפשרות ליצור את הכלי, להכין את הכלי לגילוי האלוקות. האלוקות מתגלה בכוונה על מנת להשפיע, ואת הכוונה הזאת אפשר לגבש רק מתוך הקשר עם החברים.

מה פירוש "עד שלא ניגלה הכלי"?

הכלי הוכן לנו בכל צורתו המקולקלת. ה"אבות" הם הכלי מצד הבורא, רצון לקבל, שאין בו עדיין שום כוונה אלא רק זיכוך: אור הכלי דעביות דשורש עם דבקותו בבורא. כלומר, נמצא בכוונה על מנת להשפיע, אבל עדיין על פני עביות דשורש. או בדומה לאדם הראשון לפני החטא, לכלים דהשפעה ללא כלים דקבלה. גם עביות א', ואולי חלקית עביות ב', הם כלים שבאים מצד הבורא, כלים דהשפעה.

אחר כך העם עובר מאורעות שונים במהלך ההיסטוריה, שבמקביל גם האנושות עוברת אותם לאט לאט ("אנושות" הכוונה, שאין בהם חוץ מהתגלות הרצון לקבל). אבל בעם, בנוסף לרצון לקבל שמתגלה בהדרגה, יש התגלות של נקודת השבירה, כאשר בכלי מתגלה עביות ד'; לא בעוצמתה הרוחנית, אלא בעוצמתה הגשמית. אחרי תאוות בהמיות, ותאוות לכסף, לכבוד ולמושכלות, מתגלה נקודה שמחפשת אלוקות.

האדם שמתחיל לעסוק בחיפוש האלוקות, הרצון לקבל שלו מתחיל להתגלות כלפי האלוקות, בעביות שורש א' ב' ג' ד'. ועל אותו רצון לקבל שמתגלה בו, אם הוא מסוגל להמציא כוונה על מנת להשפיע, אז מיד מתגלה בו רצון לקבל נוסף, יותר גדול ויותר עמוק, ששוב הוא צריך להמציא עליו כוונה על מנת להשפיע, וכך הלאה.

וההזדמנות הזאת, לעשות כוונה על מנת להשפיע, מהקטנה ביותר ועד הגדולה ביותר, היא רק כלפי החברה, כלפי יתר הנשמות, שמייצרים את הכוונה על מנת להשפיע בהתחברות עם האחרים השווים לו, כדי להיות כלי של דבקות בבורא. העבודה הזאת היא מתחילת העיסוק בכוונה כדי לתקנהּ, מרגע שמקבלים נקודה שבלב, ועד שמגיעים לגמר התיקון, כשכולם מחוברים לכלי אחד, "כאיש אחד בלב אחד", שאז העבודה נגמרת כי רוכשים כוונות על כל העומק הרצון לקבל שבהם.

קשה ביותר להגיע להבנה הזאת, שיש רק "כאיש אחד בלב אחד", שנחוץ רק הכלי הזה, וחוץ ממנו אין שום דבר. אבל אם האדם מסוגל להגיע להַכְוָונה פנימית, שזו הבעיה היחידה שניצבת בפניו, ואין חוץ ממנה, הוא כבר ניצב בתחתית הסולם, שהמבנה שלו הוא של פירמידה. ככל שהאדם יותר מחובר עם נשמות אחרות בכלי אחד, בביטול עצמו, ומתחבר אליהם כדי להגיע לדבקות בבורא, לעל מנת להשפיע, כך הוא מטפס ועולה באותה פירמידה, שמסמלת עד כמה כל הנשמות הולכות ומתחברות בו יחד עד לנקודה האחת, שכולן מחוברות בכל עוביין ובכל מספרן, לאחד.

לכן בניגוד לאבות, דורנו לא יכול לקבל מלמעלה גילוי בעביות דשורש. האבות הם כלים שלא קיימים בזכות עצמם אלא מקבלים אותם כשורשים מלמעלה. ובדורנו, שבו כבר יש התגלות החלקים השבורים של הכלי הכללי, העבודה לא יכולה להיות אחרת, אלא רק בחיבור בין כל הכלים.

אדם שמצייר לעצמו תמונה אמיתית של המצב הזה ומתחיל לפעול לפיה, כל הפעולות שלו, כל פעולה שלא יעשה, הן למען חיבור בין כל הכלים. הוא לא טועה, כל הפעולות שלו מועילות, ותוך זמן קצר הוא זוכה ליצירת כלים כאלה, שיש בהם התאמה לבורא לפי מידת ההשפעה ומתחיל להיכנס להרגשת המאציל, לגלות את האלוקות לפי יכולת ההשפעה שלו.

אלוקות היא על מנת להשפיע ואין לתאר אותה בצורה אחרת. התגלות הבורא היא גילוי תכונת ההשפעה. אלא כמו שאומר הרמב"ם, שקודם מתחילים ב"לא לשמה" ל"ילדים", "נשים" ו"עבדים". כל העניין הרוחני הוא השפעה בלבד ואין יותר מגילוי התכונה זאת. ולא שבתכונת ההשפעה זוכים לקבל כל מיני דברים, כי לא מקבלים שום דבר, אלא מתגלה תכונת ההשפעה שרק היא בלבד נקראת "רוחניות". אם חושבים מה יתגלה בעזרת תכונת ההשפעה הזאת, זו לא רוחניות.

האם רק בפעולת החיבור עם החבר מתגלה תכונת ההשפעה?

בפעולת החיבור שעושים עם החבר, מתגלה החיבור. החיבור עצמו, מהותו, נקרא "אלוקות". חיבור הוא השפעה הדדית, הוא עצמו האלוקות, ולא שבו מתגלה משהו. המהות שלו מתגלה והיא נקראת התגלות האור. אבל לא מתגלה אור אלא מתגלה כלי.

לא סתם כך אומרים בקבלה, שאור הוא תגובת הכלי על משהו. במהות החיבור מרגישים מה זה לוותר ולצאת להרגשה מחוצה לי, לכלי אחר. היחס הזה הוא עצמו האור והאלוקות, ולא שבו מתלבשת האלוקות, אלא הוא בעצמו האור. כי במלכות אין יותר מאור חוזר, שנקרא "מסך ואור חוזר".

מסך הוא פעולת האדם, ומהות הפעולה, הרגשת הפעולה עצמה, היא האור חוזר, שזו תכונת ההשפעה, תכונת הבורא. לכן כל העביות שמתגלה בנו, מתגלה כדי שנגלה ביתר דיוק ועמקות את תכונת ההשפעה, את היחס הזה.

איך אדם יכול לבדוק אם הוא מחובר לחבר?

בדיקת החיבור לחברים היא כל העבודה של האדם. בעבודה הזאת לא נמצאים בהסתרה אלא בגילוי. אותה מציאות שמתגלה, לא חשוב כאיזה עולם, עולם הזה, או עולם העשיה, היצירה, הבריאה, מציאות זו מתגלה לאדם באותה מידה שהוא יכול לבצע את העבודה הזאת בחיבור עם נשמות אחרות. אם האדם יכול לבצע אותה בעמקות רבה יותר ועם יותר הבחנות, אז מתגלה לו מציאות נוספת. ורק לצורך החיבור עם נשמות אחרות.

איך החיבור עם החבר פותח את הדרך לרוחניות?

על הפעולות עצמן איך להתחבר לחבר, נכתבו מאמרים רבים על יד מורי הרב ברוך אשלג ובהם עצות רבות. החיבור עם החבר הוא הפתח שדרכו נכנס רק מי שהולך בכיוון הזה, ובו הוא מרכז את כל עבודתו, ולא בפעולות חיצוניות שנראה לנו שצריך לעשות. ומי שממקד את את תשומת לבו, להתחברות עם האחרים, כדי לוותר על עצמו כדי להגיע דרכם להידמות לאלוקות, כי "להידמות לאלוקות" נקראת הפעולה עצמה בין החברים אז מתוכה הוא מבין מה לעשות.

ואז המציאות מתגלה בצורה כזאת, שהיא מאפשרת בוודאות לעסוק בעבודה הזאת ולהגיע בבטחה למטרה. כל המקרים, כל המציאויות, שהאדם מרגיש את עצמו, את סביבתו, עם כל התכונות שלו ושל הסביבה, וכל מה שיש בהם, הם רק התגלות הכלי הכללי כלפיו, שבכל רגע הכלי מתגלה בצורה הנוחה והמתאימה ביותר להתחלת העבודה עימו, בהתחברות בעל מנת להשפיע. אלו כל תמונות המציאות שעוברות מול כל אחד ואחד.

לאחר השבירה, מצבו של הכלי הכללי שנשבר, הוא לגלות כלפי כל חלק וחלק הזדמנות להתחבר עם כל יתר החלקים. וההזדמנות הזאת שמתגלה כלפי כל חלק וחלק, מצטיירת כלפינו כמאורעות החיים שכל אחד עובר.

כל ישראל ערבים זה לזה

ועם אמור נבין מאמר מפליא בחז"ל שאמרו: "כל ישראל ערבים זה לזה". ולא עוד, אלא שרבי אלעזר ברבי שמעון מוסיף: "שהעולם נידון אחר רובו". אשר לפי זה אנו ערבים גם בשביל כל אומות העולם, אתמהה. שלכאורה הוא דבר שאין הדעת סובלתו כלל. כי איך יערב לחטאים של אדם שאינו מכירו כלל? והרי מקרא מפורש "לא יומתו אבות על בנים, ובנים לא יומתו על אבות איש בחטאו יומתו".

ובאמור מובנים הדברים בתכלית הפשיטות, שהרי נתבאר, שאי אפשר כלל שהתורה ומצוות יבואו לכלל קיום, אם לא בהשתתפות כל האומה. נמצא, שכל אחד נעשה מאליו ערב לחבירו. כלומר, שפורקי עול גורמים לשומרי התורה שישארו בזוהמתן, כי לא יוכלו להשתלם באהבת זולתו ובהשפעה לזולתם בלי עזרתם, כמבואר. נמצא שאם חלק מהאומה חוטאים, הרי הם גורמים לשאר האומה לסבול בגללם.

(בעל הסולם, מאמר "אהבת ה' ואהבת הבריות")

הכוונה ב"כל ישראל ערבים זה לזה", שכל אחד ואחד, שמתגלה בו רצון להידבק בבורא, כלומר, להגיע לתכונת ההשפעה, לאותה מידה שנמצאת במאציל, זקוק לכלי כללי וכמה שיותר גדול. לכמה אנשים הוא צריך לדאוג? כלפי מי הוא צריך לוותר? עם מי הוא צריך לעבוד? עם כל הנשמות, כמו שהן היו מחוברות ככלי אחד בבריאתם מלמעלה.

עד כמה החיבור עם כל הנשמות הוא אפשרי, ובאיזה חלקים צריך לבצע את החיבור, יסביר בעל הסולם בהמשך. אבל החוק הוא, שרק אותו כלי כללי, שבו מחוברות כל הנשמות ללא יוצא מן הכלל, הוא שפועל. כלומר, מלכות דאין סוף שממנה באה כל ההשגחה וההנהגה הכללית, פועלת עלינו מתוך כך, שבה מחוברות כל הנשמות בכלי אחד, ושחייב להיות גילוי בכל הכלים, בחיבורם זה לזה, בעל מנת להשפיע בצורה מלאה.

ואם מתוך סכום כל הכלים או הנשמות הפרטיות, ישנם כאלה שעדיין לא נמצאים במצב של השפעה לזולת, הם נקראים "פורקי עול תורה ומצוות". הכוונה לא לתורה ומצוות שעושים בימינו, בגשמיות, בפעולות מעשיות של בשר ודם אלא מי שמקיים תנאי אהבת הזולת במלואו, הוא נקרא שמקיים תורה ומצוות. ומי שלא מקיים אותם, נקרא "פורק עול תורה ומצוות". כי "מצוות" משמעו התקנת הרצון, כל רצון ורצון מתר"ך הרצונות שבאדם, בכוונה על מנת להשפיע. ו"תורה" נקרא שעל ידי הפעולות הללו כבר יש דבקות במאציל.

במידה שכל העולם מגיע למצב הזה, אז המצב עצמו נקרא "גמר התיקון". בעל הסולם מסביר, שמאותו חלק מהעולם שנקרא "עם ישראל" נדרש מצב כזה לפני כל העולם, שנותנים לו לפני כולם את ההשתוקקות וההכנות הפנימיות להגיע לערבות, אל מה שנקרא "קיום תורה ומצוות".

וזה שכתוב במדרש: "ישראל אחד מהן חוטא וכולן מרגישין". והמשיל ע"ז רשב"י" "משל לבני אדם שהיו יושבין בספינה, נטל אחד מהם מקדח והתחיל קודח תחתיו, אמרו לו חביריו מה אתה יושב ועושה, אמר להם, מה אכפת לכם לא תחתי אני קודח? אמרו לו שהמים עולין ומציפין עלינו את הספינה". והיינו כפי שבארנו לעיל, שמתוך שפורקי העול משוקעים באהבה עצמית, הרי הם עושים במעשיהם גדר של ברזל, המעכב על שומרי התורה, מלהתחיל אפילו בשמירת התורה והמצוות על היכנם.

(בעל הסולם, מאמר "אהבת ה' ואהבת הבריות")

"ישראל" הם אותם הכלים, שצריכים להגיע לערבות הדדית לפני כולם, מפני שבטבע בריאתם מושרשים בהם כלים של חב"ד חג"ת, גלגלתא ועיניים, כלים שלא שייכים למציאות דעולם הזה. אלא עקב התערבותם עם כל הכלים דאח"פ, הנקראים "אומות העולם", הם מקבלים אותו רצון לקבל כמו באומות העולם, ומפותח עוד יותר, מפני שהוא מתחבר עם הכלים השבורים דהשפעה.

וכך ישראל, כאשר הם יורדים, הם נעשים גרועים מכל העמים. וכאשר הם עולים, הם נעשים טובים מכל העמים. אבל התיקון אחר השבירה תמיד מוטל קודם כל על גלגלתא ועיניים, ועל חלק גלגלתא עיניים שבתוך האח"פ, ורק אחר כך על אח"פ דעליה, ללא שימוש בל"ב האבן.

לכן סוד הערבות חייב להתגלות תחילה בישראל, שבהם קיימת הכנה לערבות. ורואים לפי אופיו של העם ולפי ההיסטוריה שלו, שעניין הערבות מושרש בתוכו, שאין בו לא אדונים ולא אצילים, אלא כולם שווים. וכך לאורך כל ההיסטוריה, מושרש היה באומה לכבד רק תלמידי חכמים, ולא שום דבר אחר באדם.

ויש גם עניין ההרגשה ההדדית, החיבור ההדדי, שגם הוא מושרש מלמעלה בעם ישראל הגשמי, כדי לאפשר להם לעסוק בחיבור הרוחני ביניהם. כל הגלגלתאות ועיניים, כל הכלים האלה, חייבים להתגלות, להתחבר, ולהגיע לצורה המתוקנת, שרק לאחריה אפשר להתחיל לעסוק בתיקון האח"פ.

ולכן מצד ההשגחה, כל דין בא תחילה על ישראל, שהם המטרה, הנקודה, שעליה סובבת כל ההשגחה, כדי שקודם יגיעו הם לתיקון ואחריהם אפשר יהיה להתחיל את תיקונם של כל יתר החלקים בכלי הכללי השבור, כלומר, גלגלתא ועיניים באח"פ ואח"פ בגלגלתא ועיניים. לכן כרגע, רק כלפי ישראל קיים הדין, שלפיו כל אחד ערב לשני, ואם הוא מזלזל בחוק הערבות, הוא גורם רע לכולם.

וכך שהם מעכבים את התיקון הכללי, החוק הכללי פועל עליהם, הן בשל העיכוב שהם גורמים לתיקונם והן בשל העיכוב שהם גורמים לתיקונו של העולם כולו. והכלים דאח"פ, שגם הם מרגישים בחוסר התיקון, בעביותם, מתחילים בהתחברות עם ישראל, להראות חוסר תיקון וחוסר מילוי, המורגשים בנשמות ובבני האדם כיסורים. כך מתלבשים כלים רוחניים בתוך הגופים.

גם מצד ההשגחה העליונה, כתוב שאין מאורעות באים לעולם אלא בשביל בני ישראל. וכך גם מצדנו, אם משהו קורה בעולם, הוא קורה בגלל בני ישראל. כלומר, עד שיתוקנו כל הגלגלתאות ועיניים, כל ההשגחה וההנהגה מכוונת לתיקונם.

ועתה נבאר מאמרו של רבי אלעזר ברבי שמעון שאומר: "לפי שהעולם נידון אחר רובו, והיחיד נידון אחר רובו, עשה מצוה אחת אשריו שהכריע עצמו ואת כל העולם לכף זכות. עבר עבירה אחת אוי לו שהכריע את עצמו ואת כל העולם לכף חובה. שנאמר וחוטא אחד יאבד טובה הרבה".

אנו רואים שר"א בר"ש (רבי אלעזר בן רבי שמעון) מפליג יותר בדבר הערבות, שהרי אומר: "שהעולם נידון אחר רובו". וזאת, משום שלדעתו, אינו מספיק אומה אחת לקבלת התורה והמצוות, ודעתו זו למד או מהמציאות שלפנינו, שהרי אנו רואים שסוף סוף עדיין לא הגיע הקץ, או שקבל את זה מרבותיו.

וכן הכתוב מסייעו שמבטיח לנו לעת הגאולה: "ומלאה הארץ דעה" וכו'. וכן "ונהרו אליו כל הגויים". ועוד הרבה פסוקים. ועל-כן תלה הערבות על כל העולם כולו, לומר לך, שגם היחיד אי אפשר לו לבוא לגמר הנרצה, מקיום התורה והמצוות, זולת בסיוע של כל בני העולם, כמבואר.

(בעל הסולם, מאמר "אהבת ה' ואהבת הבריות")

אם התיקון חייב להתבצע תחילה בגלגלתא ועיניים, בישראל, האם כדי לברר גלגלתא ועיניים, חייבים לברר אותם מכל הכלים השבורים, או לעסוק רק באותם גלגלתאות ועיניים מגולים ובהם להשתדל לקבוע את חוק הערבות, ושמא לעסוק בו בכל העולם, שגם מכל העולם יבוא הקיום הזה קודם לישראל ואחר כך לכל העולם? הדעות הן לכאן או לכאן.

בכל מקרה התיקון חייב להתבצע קודם בישראל ואחר כך באומות העולם. אלא, האם צריך לעסוק בערבות בצורה הדדית כולם יחד, או רק ישראל צריך לעסוק בה? אומר בעל הסולם: "על-כן תלה הערבות על כל העולם כולו, לומר לך, שגם היחיד אי אפשר לו לבוא לגמר הנרצה" היחיד לא מסוגל להגיע לערבות לבדו, גם ישראל לא יכולים לבדם להגיע לגמר הנרצה על ידי "...קיום התורה והמצוות, זולת בסיוע של כל בני העולם". עד שלא נפיץ את חוכמת הקבלה בכל העולם, עד שלא נגיש אותה לכל העולם, שכל אחד יתפוס אותה לפי דרכו, לא יוכל להתקיים התנאי הזה, שמי שיכול ומי שראוי מגיע לערבות.

מצד אחד, בעל הסולם מביא את דעתו של רבי אלעזר: "אנו רואים שר"א בר"ש, מפליג יותר בדבר הערבות", ומצד שני ישנה דעה אחרת , שגם אם לא נעסוק בכל העולם אלא רק בתוך כלל ישראל, אפשר להגיע בינתיים לתיקון הערבות, באותם הכלים שנקראים "ישראל" בגשמיות. אלא שבמוקדם או מאוחר נהיה חייבים לעסוק בערבות העולמית.

ועל כן: כל מצוה ומצוה שהיחיד עושה, נמצא מכריע את כל העולם. והוא, בדומה לאדם השוקל קטניות במשקל מסויים, אשר כל קטנית וקטנית שהוא נותן על המאזנים גורם להכרעה הסופית הרצויה כן כל מצוה שהיחיד עושה בטרם שתמלא הארץ דעה, הריהו גורם שיתפתח העולם ויבואו לכלל זה.

וזה אמרו "וחוטא אחד יאבד טובה הרבה", כי על-ידי החטא שהוא עושה, הריהו גורם להפחתת המשקל, כמו שאחר עומד ונוטל חזרה אותה הקטנית שהוא הניח על המאזנים. ונמצא מחזיר את העולם אחורנית.

(בעל הסולם, מאמר "אהבת ה' ואהבת הבריות")

אם רק היחס של האדם עצמו לא מתוקן, מדוע ידאג לתיקון העולם?

בקבלה אומרים, שהאדם צריך לראות את כל העולם כמתוקן, ורק את עצמו כלא מתוקן, כדי שלא ידרוש את התיקונים מאחרים אלא יראה שעליו לבטל את עצמו כלפי האחרים, בלי לצפות שהם יעשו צעדים כלשהם לקראתו. כך האדם צריך לראות את עצמו ביחס הפנימי שלו לעולם ולתיקונו. אבל כשהעולם כולו לא מתוקן, מדובר בעבודה הדדית בקבוצה.

האדם צריך להתייחס לחבר שלו כאל אדם מתוקן, כאל הצדיק הגדול ביותר בעולם. מצד הכלים שלו הוא חייב לראות אותו בצורה כזאת, כי אם הוא יתקן את הכלים שלו, כך הוא באמת יראה אותו. אבל גם החבר עצמו חייב לעבוד בצורה כזאת כלפיו וכלפי שאר החברים. כי כולנו באנו כדי לתקן את עצמנו ולעזור איש לרעהו בתיקונים הדדיים.

לכן מן הראוי להתייחס לזולת כאל גדול הדור, שרק על האדם מוטל לתקן את היחס שלו כלפי הזולת. כל אחד אמור להתייחס כך לאחרים, ואין זה מונע מהאחרים לעבוד ולהיתקן בעצמם. נקודת הראיה של האדם נובעת מהמצב שלו באותו רגע, איך שהוא מרגיש את עצמו. אבל יש לראות את הזולת כנמצא במצב המתוקן, בגמר התיקון המלא. קבוצה שמשתוקקת להתקדמות, חייבת לראות כך כל אחד ואחד.

האם לקיים את הערבות פירושו לדאוג לתיקון החבר?

לא צריך לדאוג לכך שהחבר יהיה מתוקן. אלא ההתייחסות אל החבר בהשפעה מלאה, היא המקנה לו את הרגשת הערבות. אין צורך לדאוג איך החבר מרגיש את הערבות, מה הוא צריך לעשות עם ההרגשה הזאת, ואיך הוא אמור להציב את עצמו ולהתכוון כלפיה. הדאגה צריכה להיות רק איך אני מתייחס אל החבר.

בעיני כל אחד, הקבוצה כולה אמורה להיות קבוצה שנמצאת בגמר התיקון, וכמוה כל העולם, ורק הוא עצמו צריך להיחשב בעיניו כלא מתוקן, ושבו תלוי כל העולם. שאם הוא קודח חור בספינה, הוא מוריד את העולם לתהום. שבכל מעשה שלו תלוי גורלו של העולם. כל אחד צריך לראות את עצמו כאילו עליו מוטל להכריע את כל העולם לכף זכות. העולם חציו זכאי וחציו חייב, ואם הוא עושה מצווה אחת, עשה טוב, הכריע את הכף לזכות העולם. ואם עבר עבירה, הכריע את הכף לחובת העולם.

אדם שמתייחס לכולם כנמצאים בגמר התיקון, חייב לבטל את האגו שלו כדי להצליח להתייחס אליהם בצורה כזאת. ובהתייחסותו אל האחרים כמתוקנים הוא מצטרף לאותה תמונה שמצייר לעצמו, שכולם נמצאים בגמר התיקון, שאינה גמר התיקון האמיתי, אלא רק אותה תמונה שהוא מסוגל לצייר לעצמו כגמר התיקון. תמונה שכל פעם הולכת ומתעלה באיכות שלה.

והמעשים של אדם אחד מאפשרים לכלל החברים, לקלוט את הפעולות שלו ואת היחס שלו, אפילו לא רואים, אלא מרגישים, ואפילו לא מרגישים, אלא הוא מקרין אותם לחבריו דרך כוחות רוחניים, שהוא בעצמו לא יודע איך הם פועלים, אבל משפיע עליהם דרכם, מעשיו מאפשרים להם לעסוק באותה הצורה, מדוע? מפני שההרגשה שלהם, שיש מישהו שעושה כך, מעניקה להם ביטחון. כך כל אחד ואחד מושך אור מקיף לחברה.

כשמקרינים ערבות איש לרעהו, לא מדובר בכוחות שנמצאים בנו ואנו נותנים אותם זה לזה, או שמתחילים לעבוד כדי למלא את חשבון הבנק של החבר. ההתייחסות של איש לרעהו בערבות היא שמביאה כוח רוחני, שמעניק לכל אחד ואחד ביטחון, שאז נעשה לו יותר קל לוותר על הכוונה על מנת לקבל, ולהתרומם מעל החומר. בלי להתחשב במצבו בעולם הגשמי, הוא יכול להיות עשיר גדול או עני מרוד כי כל עניין הערבות, הוא רק עניין של הרגשה פסיכולוגית באדם.

מדוע קשה לקבוצה להתחיל בעבודת הערבות?

קבוצה לא מסוגלת להתחיל בעבודה על הערבות, אם לא כולם מתחילים בה. לכן בתוך הקבוצה הגדולה צריך לבנות קבוצה קטנה, שתתחיל לעסוק בעניין הערבות.

איך מקרינים לחבר הרגשה של ערבות?

עוסקים בביטול עצמי כלפי הכלי הכללי, כדי להיות מחוברים עם החבר, כמו שבגמר התיקון מחוברים כל החלקים. בכך שמקרבים את החבר, מזמינים מאותו מצב של חיבור כוח מלמעלה לכל החברים, שמתחיל להיות מורגש בכולם.

רואים איך העולם הולך ומשתנה. הוא לא משתנה רק מתוכו, מתוך היסורים. הוא משתנה מפני שפועלות בו קבוצות כאלה, שרוצות להביא אותו למצבים מתקדמים הרבה יותר; מצבים שהם מתקדמים ממצב העולם הפועל מתוך יסורים.

"צדיק יסוד עולם" נקרא מי שמושך את האור. "צדיק" הוא יסוד, ספירת יסוד, שמושכת את האור למלכות ובכך מקדמת ומתקנת את המלכות. לכן מי שעוסק בלימוד, וכל שכן בערבות, גורם בכך לעולם התקדמות משמעותית מהירה מאוד.

אם הכל תלוי ביחס של האדם עצמו, לשם מה נחוצה הקבוצה?

חייבת להיות תמיכה הדדית ובדיקה מצד חברי הקבוצה, שהאדם נמצא בדרך הנכונה, וזו כבר טכניקה פנימית. האדם לבדו לא מסוגל להתחיל סתם כך לדמיין, שהוא מתייחס יפה לכל העולם, מפני שבעצם ישלה את עצמו ויחשוב, שהוא באמת מתייחס יפה, ומתקן את כל העולם, ולא זו בלבד, אלא שתיקן את עצמו כבר מזמן.

אנשים שלא נמצאים בקבוצה ובלימוד הנכון שבה, דנים מהי ערבות ועד כמה היא הכרחית, כי רק היא פעולת התיקון, חושבים את עצמם מתוקנים ואת כל האחרים רואים כזקוקים לתיקון. הם עצמם כבר מתוקנים ורק מחכים לתיקון העולם. הם חושבים כך, מפני שהם לא עוסקים בערבות בפועל, בקבוצה קטנה, בעבודה הדדית, בביקורת הדדית, ובלימוד מעשי בתוך החברה: אם הערבות היא כך, או אולי אחרת, ואם נמצאים בה או לא.

מהי קבוצה קטנה?

במדרגה שלנו, "קבוצה קטנה" היא כמה אנשים, שכל אחד מהם בוחן את עצמו בתוכה מול חבריו, ורואה את התגובות לפעולות שלו. אבל ככל שהאדם משתכלל בפעולות הללו וקונה את חשיבות הביטול העצמי, בשבילו גם מיליונים יכולים להוות קבוצה קטנה.

האם בזמן עבודה פנימית על הערבות ממשיכים אור מקיף?

בזמן העבודה על הערבות מושכים אור מקיף, מפני שהחברים בקבוצה מתארים את עצמם במצב יותר גבוה, שנמצאים מחוברים בכלי אחד, בביטול של כל אחד כלפי האחרים, במצב של נשמה יחידה שמתוקנת ומחוברת בכל פרטיה. וכאשר משתוקקים למצב הזה, באה ממנו עזרה של אור מקיף.

האם אפשר להיות לבד ולדמות שנמצאים בקבוצה?

אפשר לחיות לבד ולדמות את כל העבודה הזאת, אבל השאלה עד כמה האדם לא משלה את עצמו, ולא משקר לעצמו, שהוא עושה את העבודה הזאת. מהי הבדיקה? הבדיקה בפועל היא איך אני נמצא עם האחרים.

כמה זמן דרוש כדי לקבל את עקרונות הערבות ולהתבטל כלפי החברה?

המילים שנאמרות על הערבות, נשמעות בהדרגה. עוברות שנים עד שאדם מתחיל לשמוע. וגם השנים הללו הן תיקונים. לאט לאט, זה מטפטף ומטפטף, בדומה לאדם שגדל. כי גם הגדילה הזאת היא העתקה מהתיקון שעוברת הנשמה. מרגע שהאדם מתחיל את חייו ועד שהוא גדל ונעשה לאדם בדרגת החי, עוברות עליו "עשרים שנה", וזה עדיין לא הסוף. אותו דבר קורה גם ברוחניות ולא משנה מה שהאדם יעשה, גם אם הוא עובד קשה ובעקביות, בדומה לילד שמתאמץ כדי לגדול, ולוקח לו שנים. אלא שהשנים הללו הן תיקונים, שהוא עדיין לא מרגיש בהם תוצאה. אבל בלי השלבים הללו אי אפשר.

איך צריך לקנות את דעת הקבוצה בבת אחת או בהדרגה?

מי מסוגל היום, בבת אחת, לעשות פעולה שנמצאת כמה מדרגות מעליו? הקבוצה אינה צריכה לדרוש מהאדם להיות מתוקן בכמה מדרגות יותר מדַרגתו. הקבוצה אמורה להביא בחשבון את דרגתו, בדומה למה שקורה בחברה האנושית, שיש בה תינוקות וילדים, גדולים יותר וגדולים פחות, והיא דואגת להם. כתשעים אחוז מכלל החברה עובדים עם הדור הצעיר, כדי לתמוך בו, לגדל אותו, לספק את צרכיו, ולהביאו לחיים תקינים בבגרותו. המעשה העיקרי בתוך החברה האנושית הוא הדאגה לדור הצעיר.

ולכן גם אל אלה שמגיעים לקבוצה רוחנית יש להתייחס בהתאם לדרגתם, ולהתעלם מכך שהם עדיין מגושמים, אגואיסטים, לא מבינים, ולא שומעים. אם הם רוצים לגדול, כמו ילדים שרוצים לגדול, אז צריך לקבל את כל התהליך שלהם כחייב להתבצע, ולעזור להם בכל דבר. ולכן צעירים שבאים לקבוצה ורוצים לגדול, הם ראויים לכל תשומת הלב בדומה לילדים בחיים הגשמיים.

האם היחיד צריך להתבטל בפני דעת הקבוצה?

אם כל הקבוצה מחליטה משהו, החלטה שאינה מקרית או זמנית, והם עומדים עליה ומקיימים אותה, ומתוך ניסיונם רואים, שהיא כדאית ונכונה ומועילה, אז צריך ללכת לפי דעת הרוב. וזאת לפי אותו חוק של המציאות, שעליו מדבר בעל הסולם, הנקרא "אחרי רבים להטות". כך צריך להיות בכל חברה, ולא משנה אם גדולה או קטנה.

אדם שלא עושה שום מאמץ להיות בכוונה הזאת, האם פירושו שהוא קודח חור בסירה?

אדם שלא עושה את כל המאמצים שביכולתו לעשות ודאי שהוא קודח חור בחברה. ואם הוא עושה את כל מה שהוא מסוגל, אבל לא יוצא לו משהו טוב, בדומה לילד שרוצה לעשות אבל רק מקלקל ושובר, לא נחשב שקילקל ושבר. כדאי ללמוד ממש מתהליכי החיים שלנו, הם דבר בטוח.

אותם תהליכים, שבחיינו באים מתוך הטבע, בחיים הרוחניים צריך לעסוק בהם ולעשות אותם לא מתוך הטבע אלא מתוך היגיעה. אילו אותו ילד שנולד וגדל עד שהופך לאדם, שהולך ועושה תורה ומצוות בגשמיות, היה גדל ועושה את כל אותם הדברים באותה צורה, אך בפנימיות, כי אז היה עושה כל מה שצריך לעשות.

מדוע להתנתק מהרעיון או לשכוח אותו, נקרא לעשות חור בסירה?

אם החבר מקבל עליו עם כל הקבוצה אחריות להיות ערב, אז כולם נמצאים בספינה אחת. הוא לא נשאר על החוף, אלא יוצא עם כולם יחד ללב ים. ואם בלב הים הוא לא מבצע את תפקידו, אז הוא קודח חור, הוא מפריע, כי הוא כבר נמצא באותה קבוצה, באותו מעגל סגור, שהחליט ללכת לקראת המטרה.

אפשר להחליט להשליך אותו מהספינה, כמו שעשו ליונה הנביא, מכל מקום צריך להגיע להחלטה, שמהיום והלאה הספינה הזאת, הקבוצה הזאת, אינה שלו, אלא עליו ללכת לחברה אחרת.

מדוע בעל הסולם אומר מצד אחד, שאי אפשר לקבל תורה ללא כלי שלם, ומצד שני שהתקדמות אפשרית רק בקבוצות קטנות?

יש עניין של קבלה מלמעלה למטה, ויש עניין של ביצוע מלמטה למעלה. על הביצוע מלמטה למעלה אומרים שישנן שמועות רבות. מה הכוונה? לא שאפשר להתנהג כך ואפשר אחרת, אלא שלא ידוע לנו מהו התהליך הכללי שבו אנחנו נמצאים, ולא עלינו לשפוט ולבנות את התהליך לפי השכל שלנו. אלא עלינו לעסוק באותם התנאים שמציבים לנו מלמעלה. כי אין לנו ידיעה מדוייקת מה קורה עם הכלי הכללי, ובאיזו צורה עליו להתגלות.

בחוכמת הקבלה לומדים איך התהליכים משתלשלים מלמעלה למטה. אבל מתוך זה אי אפשר להבין איך עלינו לבצע אותם, כשעולים מלמטה למעלה, ממדרגה קטנה למדרגה יותר גדולה. לעולם לא נשכיל לדעת ולהבין מה עושים כרגע. נדע על זה אחרי שנתעלה למדרגה יותר גבוהה.

התהליך אצלנו הוא תמיד "נעשה ונשמע". לעולם האדם לא נמצא ב"ראש" ואחר כך ב"גוף", כמו שקורה בהשתלשלות הפרצופים מלמעלה למטה, אלא הוא נדבק לגוף של העליון, בדומה לילד שמחקה את מעשי הגדול, ואחר כך ממתין, ורק אז מבין מה היו המעשים שעשה.

לכן, אם יש שמועה של רבי שמעון, ושמועה של רבי אלעזר בן רבי שמעון, מה עלינו לעשות? לבצע את המוטל עלינו. אם אפשר להפיץ את הידיעה על חוכמת הקבלה בכל העולם, אז יש לעשות זאת. אם אפשר ללמד את ישראל, אז ללמד. אם אפשר ללמד את הגויים, אז ללמד. פתוחים לכולם לפי אותה הזדמנות שנפתחת לפנינו.

אבל איך באמת צריך להתבצע הכל? אומרים כך ואומרים אחרת. לכן מוצדקות הקושיות, שאם התורה ניתנה לכל האומה, שאינה מחוברת יחד, כלום היתה יכולה להגיע לחיבור כזה? והרי המקובלים עצמם כותבים שצריך קבוצה קטנה, ובקבוצה גדולה כולם רואים שלא ניתנת לשליטה, אז אולי טוב לעשות ערבות בקבוצה קטנה? ולכן כל הזדמנות שנקרית לנו, צריך לראות אותה כמשימה שעלינו לבצע מלמטה למעלה. והגישה הזאת נקראת להיות ב"נעשה" ואחר כך ב"נשמע".

למה ניתנה התורה לישראל

ובזה מתבאר היטב השאלה, למה ניתנה התורה לאומה הישראלית, ולא נשתתפו בה כל אומות העולם. כי האמת היא, שעניין תכלית הבריאה מוטלת על כל המין האנושי, איש לא נעדר. אולם מתוך שיפלותו של טבע הבריאה, וחוזקו על הבריות, לא היה שום דרך שהבריות יוכלו להבין להכריע ולהסכים להתרומם ממנו, ולא היו מגלים רצון לצאת ממסגרת האהבה העצמית, ולבוא להשואת הצורה, שהיא הדביקות במדותיו יתברך. כמו"ש חז"ל: "מה הוא רחום אף אתה רחום" וכו'. ומתוך זכות אבות, עמדה להם ההצלחה לישראל, שבמשך ארבע מאות שנה התפתחו והוכשרו והכריעו את עצמם לכף זכות. ונכנסו כל אחד מחברי האומה, בקבלה זו של אהבת הזולת, בהיותם אומה יחידה קטנה בין שבעים אומות גדולות, אשר כנגד כל אחד מישראל נמצאים מאה נכרים ויותר כנגדו. וכאשר קבלו עליהם אהבת הזולת, ניתנה התורה דווקא לאומה הישראלית ולהכשרתה עצמה. אמנם האומה הישראלית הותקנה בזה בבחינת "מעבר", אשר באותו שיעור שישראל עצמם יוצאים מצורפין על-ידי קיום התורה, כן מעבירים את כוחם לשאר האומות. וכאשר גם יתר האומות יכריעו את עצמם לכף זכות, אז יתגלה משיח ה', אשר תפקידו מלבד מה שישלים את בני ישראל למטרה הסופית לדביקותו יתברך, כן יבוא ללמד דרכי ה' אל כל האומות. כמ"ש "ונהרו אליו כל הגויים".

(בעל הסולם, מאמר "אהבת ה' ואהבת הבריות")

מצד אחד, הכנה פנימית, "זכות אבות", יש רק לקבוצה אחת מתוך כל האנושות, הקבוצה שנקראת "עם ישראל". תחילה הקבוצה האחת הזאת אמורה לעשות את הזיכוך ולהגיע לאהבת הזולת. אבל מצד שני כתוב: "אמנם האומה הישראלית הותקנה בזה בבחינת 'מעבר', אשר באותו שיעור שישראל עצמם יוצאים מצורפין על-ידי קיום התורה", כלומר שבאותו שיעור שישראל מתקנים את עצמם, הם מתקנים את כל העולם. כלומר, תהליך התיקון נעשה במקביל. כל פעולה, ישראל עושים ראשונים, ואחריהם כל העולם. ולא שקודם ישראל מגיעים לגובה הרוחני ואחריהם מתחיל כל העולם, אלא הם הראשונים, ולאחריהם מתבצעת הפעולה בכל העולם שלב אחרי שלב. כך צריך להיות מצב התיקון.

מדברי בעל הסולם אפשר להבין, שהתהליך המתרחש בתוך ישראל מקביל לתהליך המתרחש בעולם, אבל דברים שעוד לא בוצעו בחומר, אי אפשר לומר בוודאות איך הם יקרו, כמו לגבי תקופת המשיח, התקופה של תיקון העולם שאנו עומדים בפתחה עכשיו. עוד משתמע מדבריו, שלישראל יש הכנה של זכות אבות, לכן אומות העולם לא מסוגלות לבצע ראשונות, אלא רק ישראל. אבל ברגע שישראל מבצעים, אז אומות העולם יכולות לבצע אותו שלב.

ומהמצב הזה אפשר למשוך תוצאות גם לעבודת הקבוצה: איך עליה לנהוג, מה עליה לעשות, כלפי ההפצה, כלפי החברה, כלפי הערבות. ואז כל אחד ואחד ללא הבדל מין, גיל ולאום, אם הוא יכול להתחבר לאותו הכלי של הערבות בכל העולם, הנו ראוי להיות באותה ספינה. כלומר, התיקון הכללי שמתחיל עכשיו, הולך ומתבצע לפי קביעתו של רבי אלעזר בן רבי שמעון, שדווקא את דבריו, העוסקים בסוף התיקון, בגמר התיקון, בעל הסולם מצטט במיוחד, יותר מכל שאר המקובלים.

מתי יושלם גמר התיקון?

בעל הסולם אומר, שגמר התיקון יושלם בתום ששת אלפים שנה ואולי לפני כן, תלוי בנו. "לפני כן" הכוונה מאותו רגע שהאנושות מקבלת הזדמנות להגיע לגמר תיקון. והוא קובע שההזדמנות ניתנה, מרגע שעם ישראל קיבל את ארץ ישראל וחזר אליה בצורה גשמית. זו ההזדמנות להתחיל לעסוק באותו תיקון: לעלות לארץ ישראל הרוחנית. מרגע שנעשה קיבוץ גלויות בארץ ישראל, הכל הועבר לרשותנו: מועד הביצוע והסיום של התיקונים תלוי רק בקצב ובעוצמת היגיעה שלנו.

בין כך ובין כך מגיעים לגמר תיקון, אומר בעל הסולם, והסימן הוא כמה משלמים על זה ביסורים, בדם ובאריכות הזמן. או שרוצים ללמוד איך לעשות תיקונים, או שהיסורים לוחצים, עד שבכל זאת מסכימים ללמוד. בדומה לילד, שצריך להיכנס לבית ספר, להתחיל ללמוד בכיתה א', והוא לא רוצה. בעוד חברו, שהוא ילד טוב, נכנס ולומד. ואז את הסרבן שלא רוצה ללמוד, דוחפים על ידי יסורים, במשך 5 שנים, עד שבכל זאת הוא מתחיל ללמוד בכיתה א', כי אי אפשר לקפוץ ישר לכיתה ה'. הוא חייב להתחיל מהתחלה. אלא שבזבז חמש שנים על דרבון ודחיפה, עד שהחכים, במקום לשמוע ללא דיחוי ולהשתדל בעצמו.

כל ההבדל הוא בין דרך תורה לדרך יסורים. לא שדרך יסורים היא עוד דרך אשר מקדמת את האדם במקום דרך תורה. בכל רגע ורגע חייבים להתחרט וללכת בדרך תורה. החיסכון של האדם בזמן וביסורים הוא כל ההבדל. אבל בכל שלב ושלב, אי אפשר שהכלי יתוקן אם לא על ידי רצון האדם, אם לא על ידי החיפוש שלו, אם לא על ידי יגיעתו. כלומר, בסופו של דבר, הגישה לפעולה הנכונה היא אותה גישה: הן בדרך תורה והן בדרך יסורים. ההבדל הוא אם האדם מגיע להחלטה לאחר שספג מכות, שהן מלמעלה, עד שאומר "רוצה אני"; או שאומר "רוצה אני", לא עקב מכות שנשלחות לו מלמעלה אלא מהמכות של הכרת הרע, שאותן הוא משיג בעצמו.

בתהליך שכולנו נכנסים אליו עכשיו, ההבדל הזה יתבטא בשנים וביסורים. אבל אם נחכה מאתיים שנה סתם כך, גמר תיקון לא יתרחש גם בעוד מאתיים שנה, כי הוא לא עניין של מניין שנים בעולם הזה, אלא של מספר שינויים ומדרגות, שאותם צריך לעבור. אין טעם להמתין ולתת לזמן לעבור, כי הוא לא יעבור. אם לא מבצעים את הרגע הנכון בצורה נכונה, הרגע לא יעבור. יכולים לעבור עוד ועוד גלגולים, והוא לא יעבור. ברוחניות מימד הזמן לא קיים.

זו אשליה לחשוב, שכל השנים הבאות (נותרו 236 שנה עד שנת 6,000 לבריאת האדם הראשון) יכולות לעבור עלינו כמו שהן. הן לא יעברו. לנו נראה שהן יחלפו לפי לוח השנה שעל הקיר, אבל המחשבה ששנה יכולה לעבור סתם כך, היא בעיה פסיכולוגית. השנים יהיו אותן מאתיים שלושים ושש שנים, שיתארכו בצורה כזאת, שייראו כמו אלפי שנים. האדם יעבור מדי רגע יסורים כה עזים, שכל רגע ייראה לו כמו עשרות שנים. תפיסת הזמן היא עניין פסיכולוגי ולא של דפדוף על פני ימים ביומן.

ולכן זו אשליה גדולה לחשוב שאיכשהו נעבור את הסבל ויהיה גמר התיקון. "גמר תיקון" משמע כלי מוכן, שבדוק לתוך כל עומקו, שבו הנברא עבד על כל פרט ופרט בו, וחיבר את כל חלקי הכלי על ידי יגיעתו. וזאת לאחר שהתחרט על כל הכוונות על מנת לקבל, והוא הפך אותן ביגיעתו לעל מנת להשפיע. לכן איך ייתכן שאחרי מאתיים שלושים ושש שנים הכלי סתם כך יתהפך? דבר זה יושג רק על ידי עבודה של כל אחד ואחד, ביסורים או בטוב, אבל בהחלטתוֹ העצמית.

לכן אם לא נמשוך מדי יום את האורות המקיפים, התקופה הזאת תיראה לנו כמו אלף שנה, כמו שמתואר בתורה, בתחילת ספר בראשית, ולנו קשה לתפוס, איך בתקופות של הראשונים חיו שמונה מאות שנה, ארבע מאות שנה וכו'. אבל כך בתחושותינו ייראו החיים שלנו, לא בטוב, אלא ברע.

[...] הרי לעיניך, שכל ישראל ערבים זה לזה, הן מצד הקיום והן מצד השלילה, כי מצד הקיום, דהיינו אם מקיימים הערבות עד שכל אחד דואג וממלא כל מחסורי חבריו, הנה נמצאים משום זה שיכולים לקיים התורה והמצוות בשלימות דהיינו לעשות נחת רוח ליוצרו (כנזכר באות י"ג) . והן מצד השלילה, דהיינו אם חלק מהאומה, אינם רוצים לקיים הערבות, אלא להיות שקועים באהבה עצמית, הרי הם גורמים לשאר האומה להשאר שקועים בזוהמתם ובשפלותם מבלי למצוא שום מוצא כדי לצאת מעמידתם המזוהמת כמבואר.

(בעל הסולם, מאמר "הערבות" אות י"ז)

"הרי לעיניך": יש חוק, חוקי הטבע. מהו טבע? טבע הוא הרצון לקבל, שאחרי שנברא כאחד, התחלק לחלקים רבים. החוקים הפועלים בין החלקים הם אותם החוקים שחלו עליהם גם קודם כשהיו כולם כאחד. כך הבורא, הכוח העליון, מתייחס לכל החלקים המבודדים, המנוגדים, המרוחקים, של הרצון לקבל, שנקראים "נשמות": הוא מתייחס אליהם כאל אחד.

ובמידה שהם לא נמצאים בהשתוות הצורה עם החוק הזה, כלומר, מרוחקים ממנו בתכונות שלהם, הם מרגישים ההיפך מן החוק: הם מרגישים שכוח החוק לוחץ עליהם, מחזיר אותם בכוח לאותו מצב של אחדות, של היותם כאחד, כמו שאר כוחות הטבע שפועלים בעולמנו.

החוק הזה, שהוא החוק הכללי של המציאות, הוא יחס הבורא לנבראים. יחס שבו הבורא מתייחס טוב ומיטיב לנברא אחד, וממלא אותו ללא גבול. וכשהנברא אינו כאחד, הוא מרגיש שהחוק הזה מתייחס כלפיו בדיוק להיפך.

מתוך החוק הכללי של יחס הבורא, בעל הסולם מסביר, "שכל ישראל", (בעצם לכל הנשמות ניתן לקרוא "ישראל". רק בהתחלקותן ובנפילתן קוראים לחלק אחד מהן "ישראל", "גלגלתא ועיניים", ולחלק השני "אומות העולם", "אח"פ"), כל הנשמות שצריכות להיות יחד "ערבים זה לזה", והדבר מתחייב "הן מצד הקיום והן מצד השלילה".

"כי מצד הקיום, דהיינו אם מקיימים הערבות": כלומר, אם הנבראים מחוברים יחד כאחד, כמו שהיה במחשבת הבריאה, לפי החוק הכללי, יחס הבורא מתקיים כלפיהם במלואו, היינו, יחס טוב ומיטיב.

עד איזו מידה על הנבראים להיות בקיום הערבות? "עד שכל אחד דואג וממלא כל מחסורי חבריו". האם זה אפשרי? לא. אי אפשר לבצע את חוק הערבות בפועל, אלא ברצון. אם רוצים שהוא יתקיים, הוא מתקיים. מדוע? כי לא צריך למלא את כולם, אלא להתחבר עם כולם, ואז השפע מופיע בכלי המחובר.

ובמצב הזה, "הנה נמצאים משום זה שיכולים לקיים התורה והמצוות בשלימות". "קיום תורה ומצוות" משמעו לתקן את כל הכלים, את כל חלקי הכלי הכללי, את כל הנשמות, ולגרום למילוי שלהם. לתקן כל נשמה ונשמה נקרא "קיום מצווה", ולגרום על ידי התיקון שלהן, שהנשמות יתמלאו, נקרא "קבלת התורה".

מה פירוש "בשלמות"? "דהיינו לעשות נחת רוח ליוצרו". לפני צמצום א', החוק הכללי של המציאות הוא, שהבורא מיטיב לנברא. ואחרי צמצום א' יש לו תוספת של תנאי שהנברא ימצא בהשתוות הצורה עם הבורא. צמצום א' לא מתבטל, אלא הבורא ממלא את הנברא, את הרצון לקבל הכללי, במידה שהוא נמצא בהשתוות הצורה לבורא, היינו, שמקבל על מנת להשפיע.

לכן, מצד החיוב, חייבים לקיים את חוק הערבות. ומה "מצד השלילה"? "דהיינו אם חלק מהאומה", מהנשמות, חלקים מהרצון לקבל הכללי, "אינם רוצים לקיים הערבות", כלומר, לא מסוגלים לקיים את הערבות (ברוחניות אין הבדל בין רוצה למסוגל, רק בעולם שלנו אדם יכול לרצות בלי שיהיה מסוגל, או שיהיה מסוגל אבל לא ירצה. ברוחניות אין משמעות למילים: "אני רוצה לעבור מחסום". אם האדם באמת רוצה, הוא עובר, הוא מסוגל לעבור את המחסום. לכן בעל הסולם משתמש במילים "אינם רוצים", שמקבילות ל"לא יכולים") "אלא להיות שקועים באהבה עצמית, הרי הם גורמים לשאר האומה להשאר שקועים בזוהמתם ובשפלותם": לא רק שהם עצמם נשארים לא מתוקנים, אלא הם מונעים מאחרים להיות מתוקנים, "מבלי למצוא שום מוצא כדי לצאת מעמידתם המזוהמת כמבואר".

כלומר, תיקונו של כל אחד ואחד תלוי באחרים. וכמובן גם המילוי של כל אחד ואחד תלוי באחרים. לכן בעל הסולם מסביר ב"הקדמה לספר הזוהר", שרק בגמר התיקון של כל הנשמות, כשכולם יגיעו לרמה של "ואהבת לרעך כמוך", רק אז יגיעו לגמר התיקון הכללי גם אותן הנשמות המיוחדות, שכבר תיקנו את היחס שלהם לכל הנשמות, אבל עדיין חסרה בהם ההשתתפות, ההתכללות המתוקנת של כל הנשמות.

האם לאדם יש רצון משלו?

האדם נולד עם מצע, דרכי התפתחות המצע, סביבה ודרכי התפתחות הסביבה. בעולם הזה עוברים מחברה אחת לשניה, לשלישית, ולרביעית: אם על ידי השפעת הסביבה שמחייבת את האדם ברצונות חדשים, ואם בכך שהרצונות הללו מתגלים באדם מבפנים, לפי הרשימות, הגֵנים שבו.

אבל יש רצון אחד, שלא בא מהעולם הזה, שלא תלוי במוצאו הגשמי של האדם ולא בחברה האנושית שסביבו, והוא הרצון לאלוקות. רצון שבא מהנקודה שבלב, שהוא "חלק אלוקי ממעל". וכשהאדם מרגיש אותו, הוא מחפש חברה מיוחדת.

ככל שהאדם מממש את הרצון הזה על ידי החברה, בכך שנכנס בכל פעם לחברה יותר טובה, לאותה חברה שיכולה בצורה המועילה ביותר לממש בו את הרצון לרוחניות, ומסתובב ומחפש כל הזמן בין סְפרים למורים ובונה סביבה, אפילו שהוא עוד לא יודע מהי רוחניות, ובנוסף לכך מעדיף את הסביבה הזאת על פני גורמים חיצוניים אחרים, בכך הוא קובע את התקדמותו.

איך אפשר לרצות ופתאום לא לרצות?

אין פעם רוצה ופעם לא רוצה. האדם תמיד עובר קדימה בציר הזמן. אין שיכחה, ואין עובר זמן ופתאום משהו נשכח ונעלם. אלא "משהו עובר" משמעו, שנוסף באדם רצון לקבל חדש. שום דבר לא משתנה חוץ מתוספת רצון לקבל. שאר הנתונים לא משתנים, משתנה רק דבר אחד. האדם נמצא באין-סוף, ומגלה אותו בהדרגה ברצון לקבל שמתגלה, מתגבר, מתגדל בו מרגע לרגע. גודל הרצון לקבל הוא מה שמשתנה. ומה שגורם לשכחה, הוא המעבר ממצב למצב: מרצון במשהו להפסקת רצון זה, וחוזר חלילה.

מדוע נאמר "הן מצד הקיום והן מצד השלילה"?

מדובר על מצב מיוחד, מצד ההתחייבות של האדם, כלומר, כמה הוא מסוגל במצבו למלא את הכלים האחרים, לגרום לתיקון שלהם ולמילוי שלהם; וכמה הוא לא מסוגל לעשות זאת. כמה האדם גורם תיקון ומילוי לאחרים, וכמה הוא גורם להם ההפך, להישאר בזוהמה ובריקנות.

האם "מצד השלילה" הוא הגילוי שלא רוצים להתכלל בערבות?

אפשר לומר כך, ואפשר לומר, שאחרי שעם ישראל נכללים בערבות, הרצון לקבל שלהם ממשיך לגדול. מה פירוש ש"משה עולה להר סיני ושוהה שם ארבעים יום וארבעים לילה"? פירושו, שהמלכות כולה מתחילה להשתוות עם הבינה, כלומר להיכנס עימה לחיבור, ולהתחיל להתפתח. ונקודה אחת נמצאת בפסגת ההר, וכל היתר נמצאים למטה, תחת כובד ההרהורים.

"ארבעים יום" הכוונה היא, שהאח"פ הזה מתגבר ומצטרף לבינה במלואו. ואחרי שמתגלה כל ה"ארבעים יום" בחיבור עם הבינה, מגלים שבחיבור הזה נשארת הבחנה שהיא "עגל הזהב". ואם מחברים הבחנה זו, לא מסוגלים לקבל תורה, ואז יש שבירת הלוחות.

האם "שבירת הלוחות" הכרחית?

השבירה הכרחית. אחריה שוב עולים ארבעים יום וארבעים לילה, עד שביום כיפור יורדים בפעם השניה. אבל אין צורך ללמוד בפרטות על כל המעמד, כי התהליכים הללו מתרחשים בנו בכל מקרה, ואין צורך לדעת אותם מראש, אלא בעיקר מה צריך לעשות כרגע. וכרגע עלינו ללמוד על הערבות, איך לקיים אותה מצד החיוב, ואם לא, אז מצד השלילה.

ולכן הסביר התנא דבר הערבות בדמיון לשנים שהיו באים בספינה, והתחיל אחד קודר תחתיו ולעשות נקב בספינה, אמר לו חבירו למה אתה קודר? אמר לו מאי איכפת לך, הלא תחתי אני קודר ולא תחתיך, אמר לו, שוטה! הרי שנינו נאבדים יחד בספינה, עכ"ל. (ויקרא רבה פרשה ד'). והיינו כדאמרן, כי מתוך שפורקי העול משוקעים באהבה עצמית, הרי הם עושים במעשיהם גדר של ברזל המעכב על שומרי התורה מלהתחיל אפילו בשמירת התורה והמצוה על היכנה, דהיינו בשיעור הכתוב ואהבת לרעך כמוך, שהוא הסולם להגיע לדביקותו ית' כנ"ל, ומה צדקו דברי המשל, שאומר לו: שוטה! הרי שנינו נאבדים יחד בספינה.

(בעל הסולם, מאמר "הערבות" אות י"ח)

במשל הזה על שניים בסירה, בעל הסולם אומר, שכולנו נמצאים בסירה אחת, וזהו מצב נתון. כלומר, בהתאם לחוק הכללי שקיים, אף אחד לא יכול לנתק את עצמו מהקשר עם האחרים. אין זה משנה באיזה מצב הוא מרגיש שנמצא, כי המצב עצמו לא משתנה. משתנה רק קביעת המצב מצד האדם, איך נראה לו שהוא מחובר עם האחרים. ואכן כל אחד מחובר עם האחרים בצורה קשוחה וקבועה, ללא שינוי, כמו ב"אדם הראשון". אלא שעקב השבירה והריחוק לכל אחד נדמה, שהוא מרוחק ומבודד מאחרים.

וכל אחד ואחד, מתוך שהוא מחובר עם האחרים, הרי שברצונו או שלא ברצונו הריהו זוכה מן האחרים, וגם נענש על ידם במלוא חומרת הדין , לפי אותו חוק של "ואהבת לרעך כמוך", שלפיו הבורא מתייחס לכולם, לכל הנשמות, כאחד. לנו נראה, שכל אחד חופשי לעשות כרצונו. אבל אף אחד לא חופשי לעשות כרצונו, כי הוא מחובר עם יתר הנשמות. ואם הוא עושה כרצונו, הוא גורם נזק לאחרים, ולא יעזרו לו התירוצים שיתן לעצמו מפני שהוא מחובר עם כולם וככל שהוא גורם להם יותר נזק , הנזק הזה חוזר אליו פי כמה וכמה, בהתאם למספר הנשמות שגרם להן נזק. והוא מזיק לכל הנשמות, כי הוא עדיין לא נמצא בחיבור. וכך גם זוכה, בהתאם למידת החיבור עם האחרים.

מה המשמעות של "מחובר עם האחרים"?

שכולנו גוף אחד. לא צריך לחזור ולהתחבר, כי כולם מחוברים בגוף אחד, אלא שבינתיים הוא נקרא "מת", מפני שאנחנו לא מספקים אחד לשני את החיים, את החיות, את האור, אשר מחייה וממלא כל אחד. לכן כולנו נמצאים במצב מת, בניתוק מהחיים, למטה מהמחסום.

בחיים שלנו קוראים "מת", למשהו שהיה בתנועה והפסיק לנוע, אבל ברוחניות המצב הזה לא נחשב חיים ומיתה. ברוחניות, "חיים" הם מידת ההתאמה לבורא.

מדוע מי שמחפש ערבות חייב להיענש עקב זה שהאחרים לא מעוניינים בה?

הטענה שהבורא לא מתקן את הכלים, לא ממלא אותם, שהם לא מתוקנים, היא טענה הדדית. על האדם לגרום לכך שהם יהיו מתוקנים. הבורא, כדי להביא את הנברא לשלמות, ברא אותו, שבר אותו, הוריד אותו עד מצב כנגדו ועזב. הבורא מעורר את הנברא לפי אותו חוק, על ידי היסורים, שהם פועלים על הנברא.

אם הבורא קבע מראש, שלפי חוק השתוות הצורה, הרצון לקבל יגיע אל לקבל על מנת להשפיע, יגיע להשפעה, אם כך קבע הבורא, לא יוכל להתחיל להתייחס לנברא אחרת. הכל חוק אחד, רצון אחד, יחס אחד. אין שום דבר שמשתנה, חוץ מההרגשה של האדם.

האדם נמצא במצב, שיש לו בחירה אחת, והיא לעורר בתוך קבוצתו מצב כאילו כולם מתוקנים, כאילו כולם שלמים, כאילו כולם מתקדמים, וכך, לפי הרצון שחברי הקבוצה מעוררים זה בזה, הם מוצאים את עצמם מותאמים לאותו חוק של השתוות הצורה, ומזמינים על עצמם אור מקיף, שמעלה ומעלה אותם לאותו מצב שהם נמצאים בו. "מעלה" משמעו שאותו מצב מתגלה בהם. ואז הם מרגישים, שהם חוזרים לאותו מצב, שלפי החוק צריכים להיות בו יחסי בורא נברא.

אם הבורא מעורר רצון באנשים מעטים, ואז רק הם משתוקקים, למה הם ממשיכים לסבול עבור כל העולם?

הדבר חל לפי אותו חוק של כלי שלם. כמו בעיה באיבר אחד, שגורמת כאב וסבל בכל הגוף. בעל הסולם אומר, שהחוק הזה קיים מצד החיוב וגם מצד השלילה. לא רק שחסר לאדם מילוי, מפני שחסר מילוי לאחרים, אלא הוא נמצא בצורה לא מתוקנת, ב"זוהמה", משום שהאחרים נמצאים בזוהמתם.

כלומר, "לא יכול לתקן את עצמו" שווה ל"לא רוצה לתקן את עצמו". האחרים שנמצאים עדיין בצורה לא מתוקנת, ובגללם גם אני נמצא בצורה לא מתוקנת, הם האחרים לא רוצים לתקן את עצמם, מפני שאני לא רוצה לתקן את עצמי. התיקון הוא כל כך הדדי, שכל אחד מחויב עבור כולם, וכולם, כל אחד מהם, מחויב כלפיו, שאף אחד לא יכול להאשים את האחר במצב שלו.

אי אפשר לומר, שבגלל מישהו באוסטרליה, שלא מתקן את עצמו, אני נמצא בזוהמה. אלא בגלל שאני נמצא בזוהמה, הוא לא רוצה, ובכלל לא יודע, שהוא צריך לתקן את עצמו. התיקון הוא הדדי, מפני שכלל ופרט שווים. הדבר דומה לתמונת הולוגרמה: בכל חלק של התמונה מצויים כל הפרטים וכל החוקים של התמונה כולה. ההולוגרמה נוצרת על ידי שילוב של גלים. אותו עיקרון קיים במבנה הכללי של הבריאה.

לכן שום פרט מהנברא הכללי לא יכול להאשים פרט אחר. ובמידה שהוא יכול להצביע על אחרים כלא מתוקנים, סימן שהוא בעצמו לא מתוקן, וגורם לעיכוב בתיקון הכללי. כלומר, לכולנו שותפות הדדית מלאה בכלי הכללי. ואי אפשר להטיל על אף אחד אשמה כלשהי או העדפה מסוימת. אלא יש תהליך של תיקון הכלי הכללי, ולפי התהליך הזה, דווקא החלקים המתוקנים הם האשמים בכך שהאחרים עדיין לא מתוקנים, והם אלה שנענשים על כך, שהאחרים לא מתוקנים.

והם גם מרגישים את העונשים האלה הרבה יותר ממה שמרגישים האחרים, הגם שהם הרבה יותר מתוקנים מהחלקים האחרים. כלומר, מי שיותר מתוקן מרגיש יותר את העונשים עבור החלקים שלא מתוקנים, והוא יותר אחראי. והיחס כלפיו לפי החוק הזה, הוא בהתאם לדרגתו, ומורגש הרבה יותר לחיוב וגם לשלילה. עם ישראל הוא דוגמה לכך: שחייב להעביר את שיטת הקבלה לכל האומות, וההיסטוריה מוכיחה שסובל יותר. למה? מפני שאיננו גורם עדיין לתיקון העולם. כך כותב בעל הסולם בכתביו.

האם קבוצה קטנה יכולה להבדיל את עצמה מהכלי העולמי?

אם הכלי הוא כלי כללי, שכולם קשורים זה לזה, אי אפשר שחלק מהכלי העולמי יבודד את עצמו ויבנה קבוצה קטנה, שרק בה יתבצעו כל התיקונים, בעוד יתר העולם ישאר בזוהמתו. אבל בינתיים הדבר אפשרי, מפני שמדובר באנשים, שכבר התגלתה בהם הנקודה שבלב, והם עושים בינתיים את התיקון שלהם לשם התיקון הכללי. בקבלה לומדים איך התיקון הכללי נעשה בחלק מהנשמות. ורואים שכך התיקון מתבצע. בעל הסולם מסביר זאת במאמר "דור האחרון".

איך אדם לא מתוקן יכול להשפיע על תיקון העולם?

כשחושבים יחד על התיקון, גורמים לתיקון העולם, מתוך זה שכל אחד קשור בהכרח לכל יתר הנשמות. השבירה היא כלפי האדם עצמו, שהוא נכנס להסתר, שהוא לא מרגיש. אבל היא רק כלפיו, כלפי חושיו. הוא עצמו נשאר קשור עם כולם, במערכת שלא משתנה. כאשר הוא נמצא במחשבה לא טובה, במחשבה שלא מכוונת ישר לבורא, הוא גורם רע לכל העולם, לכל הנשמות, בין אם הוא מודע לכך ובין אם לא.

כולנו מחוברים במחשבות, ברצונות, בנטיות, עם כולם, בצורה החלטית. העולם הרוחני הוא לא העולם שלנו, שבו יש הן גוף והן רצון, שגוף יכול לעשות משהו אחד, ורצון משהו אחר. ברוחניות אין דבר כזה. רוחניות היא כוחות ללא גופים, ובכוח ישנו גורם אחד שפועל ולא שניים, אין חיצוני ופנימי שהפוכים זה מזה, כמו לחייך למישהו ובאותו זמן לרצות להרוג אותו.

בעניין הערבות, בעל הסולם מסביר את החוק הקיים: התכלית שלנו היא לגלות את החוק הזה ולעלות לרמה שלו, בצורה הכרתית, ולקיים אותו מתוך הבנה, מתוך רצון חופשי. אם לא נמצאים בחוק הזה במחויב, ובמידה שלא מקיימים אותו, מרגישים את היפוכו של החוק: שלילה ורע במקום מילוי וטוב.

כולנו נמצאים בחוק הזה. חוק הערבות הוא החיים שלנו, הוא המצב האמיתי שלנו. השאלה היא איך לקיים מה שמוטל עלינו, כדי להרגיש את עצמנו כפי הראוי לנו להיות. מכאן אפשר להבין, עד כמה חוק הערבות פועל עלינו עכשיו בהפכיות, שכולנו מרגישים במצב הפוך.

בעל הסולם מדמה את מצבנו למצבו של אדם שנמצא במרתף מלא כל טוב, שאין בו אור. הוא לא רואה ולא יודע מה יש סביבו. הוא שרוי בכל טוב, אבל לא יכול להשתמש בו, הוא לא חי. כמו חולה, שנמצא באי הכרה. הוא נמצא בעולם הזה, בעולם מלא, אבל הוא נמצא באי הכרה. המערכת כולה קיימת, רק הוא עצמו נמצא בקהות חושים.

ובאות י"ט בעל הסולם ממשיך להסביר שחוק הערבות לא רק בתוך קבוצה קטנה הוא פועל אלא בכל הנשמות. הוא התגלה בקבוצה קטנה, שנקראת "ישראל", כי תיקון יכול להתחיל רק מחלק קטן, שממנו הוא מתפשט הלאה. אבל חוק הערבות מיועד לכל הנשמות. גם גלגלתא ועיניים וגם אח"פ הם כולם חלקי אותו גוף אחד של "אדם הראשון", שמחוברים יחד. וכלפי הבורא אין שום הבדל ביניהם, כולם מערכת אחת, כמו מלכות דאין סוף.

וכשמתרחש תהליך, התהליך הוא לפי זכּות הכלים. תיקון הכלים, ההתעוררות שלהם, וההשתוות שלהם לחוק הערבות, חייב לעבור מהכלים הקטנים, הזכים, לכלים היותר גדולים והיותר עבים.

ורבי אלעזר בנו של רשב"י מפליג עוד יותר בדבר הערבות, ולא די לו שכל ישראל ערבים זה לזה, אלא כל העולם נכנסים בדבר הערבות. אמנם לא פליגי, כי הכל מודים שמתחילה דיה ומספיקה אומה אחת לקיומה של התורה והיינו רק להתחלת תיקון העולם, מפני שאי אפשר היה להתחיל בכל אומות העולם בבת אחת, כאמרם ז"ל שסבב הקב"ה עם התורה לכל אומה ולשון ולא רצו לקבלה, כלומר שהיו שקועים בזוהמת האהבה העצמית עד למעלה מחוטמם, אלו בניאוף ואלו בגזל ורציחה וכדומה, עד שלא היה אפשר להעלות על הדעת בימים ההם, לדבר עמהם, אם מסכימים לפרוש מאהבה העצמית[...]

(בעל הסולם, מאמר "הערבות" אות י"ט)

כל הנשמות כרוכות יחד, ברצון לקבל אחד, שברא הבורא. אלא מלכות, מפני שהיא רצון לקבל בלבד, שיש בתוכו חמישה חלקי עביות, אם היא רוצה בחמשת חלקי העביות שלה, להידמות ליחס הבורא כלפיה, משמעו שהיא מקבלת על עצמה להידמות לט' ספירות ראשונות.

יחס הבורא כלפי המלכות נמדד כלפיה בט' ספירות. לכן המלכות יכולה לחלק את עצמה כלפי ט' הספירות הקודמות לה, ובהתאם לעביות שלה, לדמות את עצמה לכתר, לחוכמה, לבינה, לזעיר אנפין ולמלכות עצמה.

ולכן התיקונים ערוכים לפי סדר. כי להידמות לט' ספירות קל יותר בעביות דשורש מאשר בעביות א', או בעביות ב', או בעביות ג', או בעביות ד'. וכך יוצא, שאי אפשר להביא את ידיעת החוק שצריך לקיים, ולדרוש אותו מכלים עבים, לפני שהוא מתקיים בכלים זכים, ואז הכלים הזכים על ידי התכללות, עוזרים לכלים העבים להיכנס לתיקון.

לכן סדר התיקון הוא מהקל לכבד. כלומר, מעביות קלושה לעביות יותר ויותר עבה. כפי שבעל הסולם מתאר אותו במילים אחרות: הבורא לא יכול היה לפנות ישירות לכלים העבים, לכלים של עביות ב' ג' ו-ד', הנקראים "אומות העולם", "אח"פ" (כלים "אוזן", "חוטם", "פה") ולהתחיל לתקן אותם. אלא היה צריך לפנות תחילה לכלים של עביות שורש ו-א', לכלים הנקראים "גלגלתא ועיניים", "ישראל".

משום כך התיקון הולך מקבוצה קטנה לקבוצות יותר ויותר גדולות. לכן בעל הסולם קובע, שחוק הערבות פרוש על כל העולם, על כל הנשמות. לא על העולם שלנו כבני אדם, אלא על צורתו הרוחנית: חלקים של אותו כלי המנותקים זה מזה, וההתחברות ביניהם חייבת להתבצע קודם בין החלקים הזכים, עם העביות הקטנה, ורק אחר כך בין החלקים היותר ויותר עבים, תהליך שיוצר תגובת שרשרת.

על שתי מדרגות התיקון הללו מדברים תמיד רבי שמעון ורבי אלעזר בנו. רבי שמעון מדבר במיוחד על התיקון החלקי של ישראל, גלגלתאות ועיניים, עד שהם מתחילים למסור את התיקונים שלהם לאח"פים. ורבי אלעזר, בנו, שיוצא מרבי שמעון, וממשיך את פעולתו, מדבר במיוחד על תיקון האח"פ. כפי שאמר רבי שמעון: אם יש בעולם אדם אחד, הרי הוא אני. ואם יש שניים, הרי הם אני ובני. הכוונה למושג "אדם אחד", לנשמה אחת, הכללית.

"ולפיכך, לא מצא הקב"ה שום עם ולשון שיהיו מוכשרים לקבלת התורה זולת בני אברהם יצחק ויעקב שזכות אבותם עמדה להם": הכלי הזך ביותר נקרא "אברהם", הוא כולו חסד, לגמרי תכונת בינה, קו ימין. ו"יצחק" עבה ממנו. לכן צריכה להיות "עקידת יצחק" וכל מה שמסופר בתורה. ומהתיקון שלו יוצא קו אמצעי, "יעקב". "יעקב" היא מידת ההתחברות בין בורא לנברא. בין תכונות הבורא, "אברהם", קו ימין, לבין תכונות הנברא, "יצחק", קו שמאל.

ומהי "זכות אבותם"? "זכות" היא זַכּות. האבות היו זכים מאוד, בשורש. לא נשמות, אלא עדיין שורשים. הכוונה ב"זכות אבות", שגלגלתא ועיניים יוצאים מהשורש הזה, לכן הם יכולים לקיים את חוק הערבות בעביות שורש ו-א' שעלו בהם.

ומהו "לפיכך"? שאי אפשר להתחיל את התיקון אלא מהכלים הזכים ביותר. "לא מצא הקב"ה", כלומר, איזה כלים מצא הקב"ה? רק "בני אברהם יצחק ויעקב": תוצאה מהכלי הזך ביותר. הכלי הזך ביותר, שיש לו ג' קווים, נקרא "אברהם יצחק יעקב" יחד. והתוצאה מהשורש הזה, נקרא "בנים", גלגלתא ועיניים. "שזכות אבותם עמדה להם", הכוונה שלפניהם היה בנוי כבר תיקון ג' קווים, והם ממשיכים את התיקון הזה על עביות שורש ועביות א', שזה נקרא "בנים".

"לפיכך, לא מצא הקב"ה שום עם ולשון שיהיו מוכשרים לקבלת התורה זולת בני אברהם יצחק ויעקב שזכות אבותם עמדה להם, וכמו שאמרו רז"ל האבות קיימו כל התורה עוד בטרם שניתנה, שפירושו שמתוך רוממות נשמתן היתה להם היכולת להשיג ולבא בכל דרכי ה' בבחינת רוחניותה של התורה, הנובעת מדביקותו ית' בלי הקדם הסולם של המעשיות שבתורה": הם היו כל כך זכים, שלא היתה בהם עדיין עביות, שעליה צריך לבצע תיקונים. "בלי המעשיות שבתורה" משמעו בלי לבצע תיקון על עביות.

הם שורשים, לכן הם נקראים "אבות", בדומה לראש המדרגה. עדיין אין עביות, רק הכנה. ואחר כך החוקיות הזאת, השילוב הזה, בין שני הקווים, מתבצע בקו שלישי. שלוקחים את הכלי של ג' קווים, וממשיכים אותו. בשיטה הזאת מתחילים לתקן עביות שורש, א', ב', ג', ד'.

האם בשלב ה"אבות" אין צורך בתורה?

באברהם יצחק ויעקב לא היה צורך בתורה. "תורה" נקרא תיקון עביות על ידי ג' קווים; אופן התיקון של כל העביות. אפילו שמתקנים עביות שורש ועביות א', יש מצבים ודרגות שבהם אין צורך בתורה. גם אותם שבעים נפש שירדו למצרים לא קיבלו תורה.

רק במצרים, לאחר שמקבלים עביות ורוכשים כלים שצריך לתקן אותם, שממש מתגלה העביות, אז "עולים ממצרים", מתחילים לתקן את הכלים. ואז צריכים את התורה. מהי "תורה"? שיטת תיקון ג' קווים על העביות, ושיטת המילוי של הכלי המתוקן. כלומר, איך לרכוש מסכים. ואצלם לא היו מסכים. איזה מסך יכול להיות, אם אין עביות? רק השיטה עצמה היתה מובנת, אבל היא התקיימה מתוך זכותו של הכלי.

מדוע אברהם נחשב אבי השיטה?

התכונה שנקראת "חסד" נקראת "אברהם". מהו "אברהם"? אברהם נקרא כוח, תכונה מיוחדת, "אָב"-"עַם". התכונה המיוחדת הזאת שנקראת "אב", ראש, לכלי שישתוקק לבורא, היא נקראת "אברהם". כלומר, ראש, תוך וסוף של הכלי, צריכים כולם להשתוקק לבורא. והראש שלו, שממנו יוצאים תוך וסוף, נקרא "אברהם"; אותה תכונה, שאם הכלי מקבל אותה, הוא נקרא "ישראל". לכן היא נקראת "אב-עם", "אב האומה". מיהו "אב"? "אב" הוא חוק, תכונה, שאחר כך מיישמים אותה על כל הכלים, על כל העביות.

האם יצחק הוא העביות עצמה?

יצחק הוא לא העביות עצמה, אלא סמל של העביות, שעליו צריכה לבוא תכונת ההשפעה. הוא כמו גבורה, וגבורה היא לא מלכות.

מי הם "אברהם" "יצחק" "יעקב"?

"אברהם", "יצחק", "יעקב", הם שלוש התכונות שנמצאות בראש, שנמצאות בטבע. הם לא בני אדם. אברהם הוא תכונת חסד, יצחק הוא גבורה ויעקב הוא תפארת. לכן נאמר, שהם זכים ולא צריכים תורה. הם לא זקוקים לתיקון, הם התכונה עצמה.

מה בשיטה נקרא "אברהם", מה "יצחק" ומה "יעקב"?

השיטה היא "יעקב". "אברהם" הוא אותה התכונה שאליה משתוקקים. "אברהם" הוא השפעה בלבד, אבל השפעה שצריכה לבוא על פני העביות. ועביות שצריכה להגיע להשפעה היא "יצחק". לכן אברהם צריך לעקוד את יצחק. הוא צריך להטביע כביכול את תכונת ההשפעה בתוך העביות. יצחק מסמל את העביות, אבל העביות של יצחק היא לא העביות שבתוך הגוף. אברהם הוא ראש, השיטה עצמה, שיטת ההשפעה. ויצחק הוא כלי קבלה שבראש. כלומר, עביות של הגוף שנמצאת בראש.

איך אברהם, שהוא השפעה בלבד, יכול להעתיק אותה אל יצחק? באיזה אופן? רק בצורת קו אמצעי. ככל שהכלים של יצחק יהיו מתוקנים על ידי שיטת אברהם, יידמו לאברהם, כן הכלי כולו ייקרא "יעקב". ולכן כל המבנה הזה נקרא "אבות" או "מרכבה". כלומר, כולו עדיין חוקים עליונים מעל הגוף.

מהו יעקב? המידה שבה שיצחק יכול להידמות לאברהם, כלומר, עד כמה חוק ההשפעה פועל על העביות. ואז כל הגוף מתקיים רק לפי יעקב: כמה שמסוגלים לקיים ברצון לקבל את שיטת ההשפעה. והיכולת הזאת עדיין לא נחשבת ל"כלים". לכן היא נקראת "זַכּות". לכן הם לא צריכים תורה: את השיטה עצמה איך להגיע לפעולות מסוימות. אין להם צורך בשום פעולות.

ומי הם הבנים שלהם, שעליהם מוטל תחילה לקיים את התורה? עביות שורש ו-א' הנקראות "ישראל", "גלגלתא ועיניים". ומדוע הם חלק מיוחד? מפני שהעביות שבהם לא שייכת עדיין לרצון לקבל, אלא כנגד עביות כתר, חוכמה, וג"ר דבינה, חצי עליון דבינה. ולמטה מהם, חצי תחתון דבינה, זעיר אנפין ומלכות, הם כלים דקבלה, אח"פ. עביות ב' ג' ד' הנקראות "אומות העולם".

לכן אומרים, שלא מונים את ישראל בין אומות העולם, שהם לא שייכים לעולם. הם חלק מבודד, חלק שלא שייך, שנמצא בעולם רק כדי להעביר את שיטת התיקון. אבל אם ישראל בונים את עצמם בדיוק לפי התבנית של אדם הראשון, הרי זו תוכנית ודוגמה לכל העולם, הנקרא "שבעים אומות העולם". "שבעים" הוא מספר שלם: שבע ספירות דזעיר אנפין ומלכות יחד וכל מה שהם כוללים .

מתי מתקנים את עביות האח"פ?

את עביות האח"פ מתקנים אחרי גלגלתא ועיניים. לכן נאמר, שהתיקון צריך קודם להגיע לישראל, אחר כך לאלו מאומות העולם ששייכים לישראל, ורק בסוף לאומות העולם.

אם התיקון מתחיל מגלגלתא ועיניים, מדוע הבורא פנה קודם לאומות העולם?

הבורא פנה תחילה לאומות העולם ורק אחר כך לישראל, מפני שמטרת התיקון היא אומות העולם. הכלי שעליו מדובר במחשבת הבריאה, לבנות את הנברא ולתת לו תיקון, הוא רק האח"פ, הוא הכלי דקבלה, הוא העביות, שבה צריך להתקיים אותו חוק של השפעה כמו בבורא. האח"פ הוא הכלי שחייב לעלות לגובה של הבורא, ואז מתקיימת מטרת הבריאה.

אבל אי אפשר לתקן את האח"פ בלי גלגלתא ועיניים, אותו כלי שמהווה אמצעי לתיקונם. לכן יש התכללות לא רק של גלגלתא ועיניים באח"פ, אלא גם של אח"פ בגלגלתא ועיניים. מה שמחייב את ישראל לעבור שבירה. כלומר, קודם לעשות דוגמה מלמעלה למטה, מה צריך להיות ישראל, ואחרי כן להישבר. ואז לחזור ולקום מאומות העולם, עם התכללות האח"פ בגלגלתא ועיניים, להיבנות, ולפי הדוגמה הזאת לבנות את האח"פ.

בעולם שלנו לא רואים מי הם ישראל, אבל חלקי הנשמות מתגלים מתוך הבירורים, ואלה שנמשכים לבורא, הם הנקראים "ישראל". והמעניין הוא שגם בעולם שלנו יש חלק שנקרא ישראל וחלק באומות העולם שגם משתוקק, שהם כבר יהיו יחד, הן ישראל והן ההתכללות, וכולם יחד עושים את העבודה.

וזו תוצאה מהשבירה. אם לא היתה שבירה, לא היו התכללויות כאלה, וגלגלתא ועיניים היו מבודדים מהאח"פ. כתוב שלא יצאו ישראל לגלות אלא כדי לצרף אליהם נשמות גרים, כלומר, אותם אח"פ שמצטרפים לגלגלתא ועיניים. וכך לפי זכּות הכלי קודם מתקנים את הגלגלתא ועיניים, אחר כך את האח"פ בגלגלתא ועיניים, ולבסוף את האח"פ.

אבל בשביל מה העולם קיים? בשביל האח"פ, בשביל הכלים העבים ביותר. ולכן ישראל, גלגלתא ועיניים, עביות שורש ו-א', לא נחשבים שייכים לעולם. מטרת הבריאה לא נועדה להם אלא במיוחד לאח"פ. אבל כשמתגלה כל האור, בכל הכלי הכללי, אז הוא מתגלה בכולם בשווה. הוא מתגלה כבר כמו בבחינת אין-סוף.

[...] ולפיכך, לא מצא הקב"ה שום עם ולשון שיהיו מוכשרים לקבלת התורה זולת בני אברהם יצחק ויעקב שזכות אבותם עמדה להם, וכמו שאמרו רז"ל האבות קיימו כל התורה עוד בטרם שניתנה, שפירושו שמתוך רוממות נשמתן היתה להם היכולת להשיג ולבא בכל דרכי ה' בבחינת רוחניותה של התורה, הנובעת מדביקותו ית' בלי הקדם הסולם של המעשיות שבתורה, שלא היתה להם האפשרות לקיימם כלל, (כנ"ל אות ט"ז), שבלי ספק הן הזיכוך הגופני והן הרוממות הנפשית של אבותינו הק' פעלו הרבה מאד על בניהם ובני בניהם אלה, וזכותם זו עמדה להם לאותו הדור אשר כל אחד ואחד מחברי האומה קיבל עליו את העבודה הגבוהה הזאת וכל אחד ואחד אמר בפה מלא נעשה ונשמע. ומטעם זה נבחרנו מתוך הכרח לעם סגולה מכל העמים. ונמצא, שרק בני האומה הישראלית לבד נכנסו בערבות הדרושה ולא בני אומות העולם כלל, כי לא השתתפו בדבר, וזה פשוט כי מציאות היא, ואיך יוכל רבי אלעזר לחלוק עליו.

(בעל הסולם, מאמר "הערבות" אות י"ט)

בעל הסולם אומר: "והן הרוממות הנפשית של אבותינו הק'", שבאבות לא היתה שום עביות, שהם חוק שקיים מעל מערכת הנברא. הבורא, שהוא רצון להשפיע, ברא את הנברא, שהוא רצון לקבל. וכדי שבנברא, ברצון לקבל ויתקיים רצון להשפיע, חייב להיות המשולש הזה "אברהם" "יצחק" ו"יעקב", כלומר, הכוח המשפיע, הרצון לקבל והשילוב ביניהם, השילוב שמשמעו עד כמה הרצון לקבל יכול לעבוד כמו המשפיע, להיות כמו הבורא.

והחוק הזה, "פעלו הרבה מאד על בניהם ובני בניהם אלה", על כל דרגות העביות. "וזכותם זו", הזַכּות שלהם, עדיין בכלים שאין בהם עביות, כפי שמשתלשל מלמעלה למטה לאט לאט, "עמדה להם לאותו הדור", לאותה דרגת התפתחות עמדה להם כניסת החוק הזה של הערבות, מלמעלה למטה, מכלים יותר זכים לכלים יותר עבים.

"לאותו הדור אשר כל אחד ואחד מחברי האומה קיבל עליו את העבודה הגבוהה הזאת", שהיה עדיין רק חלק הגלגלתא ועיניים. מדובר על אותו מצב שקיבלו מעט עביות ביציאת מצרים. "וכל אחד ואחד", שהיה רק בעביות של גלגלתא ועיניים, יכול היה להעתיק על עצמו את העבודה של ג' קווים ולומר "בפה מלא", הכוונה למסך על כל העביות שמתגלה בו, "נעשה ונשמע". שמוכן לעשות את כל המעשים כדי להגיע ל"לשמה", לנשמע. "שמיעה" היא דרגת בינה: "אוזן".

"ומטעם זה", שהכלים היו בעביות שורש ו-א', גלגלתא ועיניים, הכלים האלה נבחרו "מתוך הכרח". כלומר, לא יכול להיות אחרת, לפי דרגת העביות שבהם, לפי הטבע שבהם. מכל הכלי הגדול של הנברא, שנקרא "אדם הראשון", רק הכלים הללו נבדלו, "לעם סגולה מכל העמים", להיות קבוצה מכל יתר הכלים.

"ונמצא, שרק בני האומה הישראלית", אלה שהם "ישר" "אל", שיש בהם השתוקקות להיות דומים לבורא בהשפעה, הם "לבד נכנסו בערבות הדרושה ולא בני אומות העולם כלל", האומות האחרות, אלה שנמצאים באח"פ.

"כי לא השתתפו בדבר, וזה פשוט כי מציאות היא, ואיך יוכל רבי אלעזר לחלוק עליו". איך רבי אלעזר אומר שכולם חייבים להיכנס לערבות? השאלה היא למי הכוונה: לאותו חלק, שקודם חייב לבצע את הערבות, רק אלה שמקבלים השתוקקות מיוחדת, לפי זכות הכלים שלהם, או גם לאותו חלק, שאחר כך מקבל את ההשתוקקות הזאת, את הנקודה שבלב שמתרוממת בהם?

ובאותו עניין בעל הסולם ממשיך ואומר באות כ':

אולם הגמר של תיקון העולם, יהיה בהכנסת כל באי העולם בסוד עבודתו ית', כמ"ש והיה ה' למלך על כל הארץ ביום ההוא יהיה ה' אחד ושמו אחד, ודייק הכתוב "ביום ההוא" ולא לפני זה, וכן כמה כתובים: כי מלאה הארץ דעה את ה' וגו', ונהרו אליו כל הגויים וגו'. אולם תפקידם של ישראל כלפי כל העולם דומה לתפקידם של אבותינו הק' כלפי האומה הישראלית, דהיינו כמו שזכות אבותינו עמדה לנו להתפתח ולהזדכך עד שנעשינו ראויים לקבלת התורה, שלולא אבותינו שקיימו כל התורה מטרם שניתנה, כי אז לא היינו משובחים כלל משאר האומות כמובן [...]

(בעל הסולם, מאמר "הערבות" אות כ')

ישראל, עביות שורש ו-א', לפני שקיבלו על עצמם את שיטת ג' הקווים, לא היו מתוקנים. ממתי ישראל נעשה לעם? מרגע שהיתה להם שיטה. שבעים נפש שירדו למצרים נקראים בעלי השיטה, הקבוצה הקטנה. הם עדיין לא נחשבו ישראלים, אלא היו נוַודים שחיו באור כשדים שבפרס. ומה הפך אותם לאומה? כשעברו את גלות מצרים, התגלות עביות שורש ו-א', ועל פני הכלים הללו של שורש ו-א', הם קיבלו את שיטת "אברהם יצחק יעקב", ואז הם נעשו לעם, כדברי הכתוב: "היום נעשיתם לעם".

התהליך הזה של קבלת ג' קווים נעשה תחילה בישראל עם עביות שורש ו-א', ואחרי כן עביות שורש ו-א', גלגלתא ועיניים, עושים אותו כלפי כל העולם. כמו האבות כלפי עם ישראל, כך עם ישראל כלפי אומות העולם. בצורה כזאת מתגלגלת אותה שיטה של ג' קווים: מעביות יותר קטנה לעביות יותר גדולה.

"כמו כן מוטל על האומה הישראלית ע"י העסק בתורה ובמצוות לשמה"; שלא כמו האבות, שהם רק כדוגמה, כשיטה, על האומה הישראלית מוטלת החובה לקיים בעביותה את החוק הזה של ההשפעה, וזה נקרא "להכשיר את עצמם ואת בני העולם כולו". כלומר, גלגלתא ועיניים חייבים לתקן את האח"פ, ולא רק לשמש דוגמה.

"עד שיתפתחו לקבל עליהם" כולם "את העבודה הגבוהה הזו של אהבת הזולת שהוא הסולם לתכלית הבריאה, שהיא דביקותו ית' כמבואר". החלק שמתעורר, חייב לגרום לתיקון הכללי של העולם, ולא רק לטפל בעצמו. אדם שמקבל דחף לתיקון, חייב להעביר את הדחף הזה, שיגרום לתיקון כל העולם.

בעל הסולם אומר, שהם צריכים להכשיר את עצמם ואת בני העולם כולו עד שיתפתחו לקבל עליהם את הערבות. ואם לא יעשו זאת, הם נענשים והתפתחותם נעצרת, כי תפקידם אינו אלא לגרום להמשך התיקון, עד שכל העולם יכנס לתיקון.

"באופן, אשר כל מצוה ומצוה שכל יחיד מישראל עושה כדי לעשות נ"ר ליוצרו", כל השפעה שכל אחד יכול לעשות בחזרה לבורא, "ולא לשום תשלום גמול ואהבה עצמית, נמצא פועל בזה איזה שיעור בהתפתחות כל בני העולם", מפני שכולם מחוברים יחד באותה מערכת בהכרח, לכן כל אחד, בלי קשר לרצונו, גורם בהשפעה שלו התפתחות רוחנית חיובית לכולם.

"כי אין הדבר נעשה בבת אחת, אלא בהתפתחות הדרגתית לאט לאט". "לאט לאט" הכוונה, בדרגות העביות מקל לכבד. "עד שמתרבים בשיעור גדול כזה באופן שיוכלו להכריע את כל בני העולם להזדככות הרצויה". שכולם יקבלו מסכים על פני העביות שלהם ויהפכו זכים, כלומר, נכללים באותה פעולת ההשפעה.

לגרום על ידי המסך לכל העולם להיות זך, "וזהו המכונה במליצת חז"ל הכרעת הכף לזכות". ככל שהכלים יותר עבים, על ידי המסך הם מתעלים ונעשים יותר גבוהים ויותר זכים. כלומר, אם האח"פ עובדים בהשפעה, בעל מנת להשפיע, על ידי המסך, הם מגיעים יותר גבוה מגלגלתא ועיניים. האור חוזר של האח"פ מגיע עד הכתר.

"כלומר, שנגמר המשקל של ההזדככות הרצויה, ודימו הדבר כמו שוקל בכף מאזנים, אשר הכרעת הכף הוא גמר המשקל הנרצה לשוקל". עד שהנשמה האחרונה מהאח"פ לא יוצאת לתיקון, חסר האור הגדול ביותר בכל הקומה. לכן דווקא בתיקון של כל אומות העולם מגיע לעולם האור הגדול ביותר, ובכך העולם מגיע לדבקות בבורא: לפי "ערך הפוך אורות וכלים".

"להכשיר את עצמם ואת בני העולם" האם זו פעולה אחת או שתיים, תוצאה אחת או שתיים?

הפעולה היא אחת. הכוונה חייבת להיות להכשיר הן את עצמם והן את בני העולם. האדם לא יכול לחשוב על תיקון עצמו אם הוא לא חושב במקביל על העולם ומתקן אותו. אחרת הכוונה שלו אינה השפעה. איך יתכן שאדם יעשה פעולה רוחנית בלי לרצות שיהיה יותר טוב לעולם? זאת אינה פעולה רוחנית.

כפי שאומרים בקבלה, היחס לבורא הוא דרך החברה. דרך החברה, מפני שאז בטוח שהאדם מתייחס בהשפעה, מכוון את עצמו להשפעה. לכן במצב לא מתוקן, בכל פעולה שהאדם עושה הוא אמור לחשוב על עצמו, על הקבוצה, על העולם, ועל הבורא. ואם הוא מציב את עצמו נכון, אז אפשר לומר שהוא מתקרב לצורת ההשפעה. באדם שמגיע להשפעה, כל הפרטים האלה מתחברים בו לאחד. ואז הן החברה הקטנה שלו הן העולם והן הבורא הם בשבילו אחד, ללא שום הבדל. והוא לא צריך לחלק את עצמו ביניהם.

איך על האדם להתייחס לחברה, לעולם ולבורא?

עלינו להתייחס אליהם כאל מערכת אחת. ואדם שרוצה לכוון את עצמו לפעולה האמיתית, אין לו אפשרות אחרת, אלא ששלושת המרכיבים הללו יהיו כאחד. אדם שרוצה להידמות לבורא, להידמות לתכונת ההשפעה, עליו לתאר בדמיונו איך הבורא מתייחס לנבראים: עבור הבורא כל הנבראים שווים ומהווים מערכת אחת, כמו שכתוב: "טוב ומיטיב לרעים ולטובים".

ועד שהאדם לא מתייחס לעצמו כשווה בין כולם, לא ניתן לומר שהוא דומה לבורא, אפילו לא במשהו. כלומר, אדם הראשון נשבר רק כדי לתת לנו, לחלקים שלו, אפשרות לכוון את עצמנו באותה כוונה כמו הבורא. איך? אדם שמתייחס באופן שווה כלפי כולם וכלפי הבורא הוא באמת מכוון להשפעה.

מטרת השבירה, הסיבה לשבירת אדם הראשון, היא לאפשר לכל אדם לסדר כוונה דלהשפיע. בדומה לקליעה למטרה. איך יורים למטרה? מביאים את העין ואת המטרה לקו אחד. איך מכוונים את העין למטרה רחוקה ממנה? בעזרת הכוונת. על כלי היריה מסומן מעין קו, אחד כלפי העין ואחד כלפי המטרה, וצריך לחבר אותם יחד לקו אחד.

ואותו מעשה חל על הכוונות דעל מנת להשפיע: הכוונה דלהשפיע, הבורא, הוא רחוק ובלתי מושג. והאדם עצמו בפנימיותו, אינו יודע מה הכוונה המדויקת שלו, והיא נעלמת ממנו. אבל אומרים לו, שאם הוא מכוון את עצמו דרך החברה לבורא, סימן שהוא מכוון בקו אחד. לכן האדם זקוק לחברה.

ולכן "אדם הראשון" נשבר לחלקים: כדי שאותם חלקים יהוו חברה שמסביב לאדם, שעל ידה הוא יוכל לבדוק את עצמו, אם הוא מכוון נכון או לא, ואז לתקן את עצמו על ידם וגם לגרום לתיקונם. כלומר, האדם צריך להיות עם החברה באותם היחסים שהוא רוצה להיות עם הבורא. לכן נאמר, שהחברה של היום היא האני של המחר. כי האדם צריך לראות בחברה את השלב הבא שלו.

האם אדם שחושב על תיקונו הוא נמצא במחשבה אנוכית, ומתנתק בכך מהבורא?

המחשבה על עצמו איך עליו להידמות לבורא ואיך לא לחשוב על עצמו משמעותה שהוא נמצא בתיקון. כי איך האדם, בלי לחשוב על תיקון עצמו, יוכל לתקן את עצמו? המחשבה על התיקון העצמי רק היא מותרת, ולא נחשבת למחשבה אנוכית על עצמי, כי האדם חושב בה איך להיות "לא לעצמו".

האם האדם צריך לחשוב רק על תיקונו הפרטי?

זו המחשבה היחידה שאמורה להיות לאדם. על מה עוד יש לחשוב? על תיקון העולם? רבים הם האנשים שרוצים לתקן את העולם. המחשבה של האדם איך לגרום נחת רוח לבורא, היא גם מחשבה איך לתקן את עצמי.

בסופו של דבר, לא קיים דבר מלבד הרצון להיות המשפיע. כשהאדם עצמו רוצה להיות המשפיע, משמעו לרצות להיות דומה לבורא, ואז לחשוב על עצמי, אין משמעו לחשוב על הרצון לקבל שלי, אלא לחשוב איך אפשר על ידי הרצון לקבל להיות המשפיע. ואז האדם לא חושב על עצמו.

מהי תפילה לתיקון חבר?

כשרואים שחבר נחלש, שיש לו בעיה, אז הרצון של החברים לעזור לו במחשבות שלהם, נקרא "תפילה". היות שכל החברים שייכים לגוף אחד, אז הם בדומה לחלקי הגוף, רוצים לגרום להבראה שלו. במה? ברצון שלהם, במחשבה שלהם, הם כביכול שולחים לו בריאות.

שכל ישראל ערבים זה בזה.

סנהדרין כ"ז: שבועות ל"ט.

וזהו דבר הערבות אשר כל ישראל נעשו ערבים זה לזה, כי לא ניתנה להם התורה בטרם שנשאל כל אחד ואחד מישראל אם מסכים הוא לקבל עליו את המצוה של אהבת הזולת בשיעור הכתוב, "ואהבת לרעך כמוך" בכל שיעורו (כפי המתבאר במאמר "מתן תורה" אות ב' וג' עש"ה מלה במלה) . דהיינו שכל אחד מישראל יקבל על עצמו, לדאוג ולעבוד בעד כל אחד מחברי האומה למלאות כל צרכיו לא פחות ממה שהוטבע באדם לדאוג בעד צרכי עצמו [...]

(בעל הסולם, מאמר "הערבות" אות י"ז)

בהתפתחות הכלים והאורות מלמעלה למטה, הכלים הם הרצון לקבל שנברא, שחייב לקבל אותה תכונה כמו האור, את צורת ההשפעה. ההתפתחות והתיקון של הכלים נעשים בשלבים, עד שהם מגיעים להיות כמו האורות.

הרצון לקבל הראשון נברא בעולם אין-סוף. משם הוא מתגלגל מלמעלה למטה ומגיע עד אדם הראשון. מאדם הראשון הוא נשבר ובא עד העולם הזה. בעולם הזה חייבים לעבור בחומר הגשמי אותן התופעות, בכל החומר הדומם שבעולם הזה.

המטרה של כל התהליך הזה היא אחת: שתכונות הבורא יכנסו לתוך הנברא. בעולם הזה, השלב האחרון של תהליך התפתחות האנושות התחיל באדם אחד, ואחריו באו קבוצת מקובלים, שהופכת להיות עם ישראל, ודרכם הולכת ונפוצה בכל העולם ידיעת הבורא, הנקראת "גלות ישראל בין אומות העולם". התפתחות האנושות מלמעלה למטה מגיעה לסיום, עם הניצוצות הללו של ידיעת הבורא בעולם, ורק אז מתחילה העבודה מלמטה למעלה, שהכלים מתחילים להיתקן בהשתוות הצורה לאור.

ישראל לא נקרא "יעקב" אלא "ממטה למעלה": מי שמשתוקק להיות ישראל הוא מי שמשתוקק אל אותו קו אמצעי. התפתחות העולם החלה באברהם, אחריו יצחק, ולאחריהם יעקב שהוא קו אמצעי, שבקטנות נקרא "יעקב", ובגדלות נקרא "ישראל". יעקב לא כולל את אברהם ויצחק. יעקב הוא מי שמעדיף את אברהם על פני יצחק, שכביכול בורח מיצחק.

אבל מי שמשתוקק להיות קו אמצעי, הכולל את אברהם ויצחק יחד, זה שלוקח את קו שמאל, ומרכיב אותו תחת קו ימין, הוא נקרא "ישראל". הוא אינו בקטנות, אלא בגדלות. קטנות נקרא "גלגלתא ועיניים", שימוש בכלים דהשפעה בלבד. ושימוש בשני סוגי הכלים נקרא "ישראל", גדלות. כלומר, כשמשתמשים בכוח ה"יצחק" כולו. לכן מי שמשתוקק למטרה, להגיע לקו אמצעי בגדלות, נקרא "ישראל".

ובאותה צורה בעל הסולם מסביר במאמר "הערבות", שכל אדם שמשתוקק מלמטה למעלה, להגיע לקו האמצעי בגדלות, הוא נקרא "ישראל", ומסביר מה היה התנאי להגיע להיות כישראל: "ואחר שכל האומה הסכימו פה אחד ואמרו נעשה ונשמע, הרי שכל אחד מישראל נעשה ערב שלא יחסר דבר מה לשום חבר מחברי האומה". הוא מסביר איך השתלשלו התנאים ממעלה למטה, ומציין שכעת עלינו לעשות אותו דבר מלמטה למעלה.

[...] אשר רק אז נעשו ראויים לקבלת התורה ולא זולת, משום שבערבות הכללית הזאת נפטר כל יחיד מהאומה מכל דאגותיו לצרכי גופו עצמו, ויכול לקיים מצות ואהבת לרעך כמוך בכל שיעורו וליתן כל מה שיש לו לכל נצרך, היות שאינו דואג עוד בעד קיום גופו עצמו כי יודע ובטוח הוא ששש מאות אלף אוהבים נאמנים נמצאים בסביבתו עומדים הכן לדאוג בשבילו, (כמבואר באות ט"ז עש"ה) [...]

(בעל הסולם, מאמר "הערבות" אות י"ז)

מהו התנאי לקבלת התורה, כלומר, מתי יהיה לנו כלי שלם, שבו נוכל לקבל את כל האור? כאשר בכלי הזה יהיו מחוברים כל החלקים כאחד, אבל הם יהיו שש מאות אלף.

מהיכן המספר הזה, "שש מאות אלף"? שש מאות אלף איננו מספר, אלא הוא סימן לעוצמה, שצריכה להיות בתוך הכלי. כלומר, כל האור שבא מזעיר אנפין דאצילות לתקן את הכלים נקרא "שש מאות אלף". כי שם, בראש דזעיר אנפין, גנוז האור שמתקן את הכלי כולו. המספר הוא איפוא שש מאות אלף, כי מגיעים לכלי שלם.

מהו הסימן לכלי שלם? באותה קבוצת מקובלים שנולדה כהתפתחות מאברהם, התקיים התנאי הזה "ואהבת לרעך כמוך". והיום, לחזור לאותו מצב אפשר רק בתוך קבוצת מקובלים שמשתוקקת להיות בדרגה הזאת ולקיים את התנאי "ואהבת לרעך כמוך". רק כשהתנאי הזה מתמלא אפשר להיפטר, מבחינה פסיכולוגית, מהדאגה לעצמנו.

מי אחראי לתת לאדם הרגשה כי "שש מאות אלף אוהבים נאמנים נמצאים בסביבתו"?

רק קבוצה יכולה לתת לאדם הרגשה של "שש מאות אלף", כלומר, ביטחון מלא כנגד כל הרצונות שיכולים להיות בו, מפני שכל אדם הוא כמו זעיר אנפין. הן האדם היחיד והן הבריאה כולה, כוללים אותם חלקים. אלא באדם הם ב"זעיר", ובכל הבריאה הם בגדול, ב"אריך". לכן גם אצל האדם בפנים קיימים שש מאות אלף חלקים, רצונות, או חלקי רצונות, שהוא אמור לספק את כולם, כדי שהרצון הכללי הזה יאפשר לו להתעלות ממנו.

כל אחד אמור, אם כן, לקבל את כוח הערבות משש מאות אלף הסובבים אותו. ואין הכוונה למספר אנשים ממשי, אלא לעוצמת ההרגשה שאמורה להיות באדם. אפילו בקבוצה של שני אנשים, אם איש יכול לספק לרעהו את הביטחון שהוא ידאג לו יותר מאשר לעצמו, הרי באופן טבעי הראשון מפסיק לדאוג.

השינוי הזה קורה בצורה טבעית, שאינה תלויה בנו. למשל, אם שני חברים עוסקים בערבות ומשחקים בה, והאחד מספק את צרכי חברו במידה כזאת שהחבר לא דואג יותר לעצמו, משמע שהוא מספק לו "שישים ריבוא", שממלא לו את כל שש מאות אלף הרצונות שבו. כלומר, בכך הוא ממלא כלפי החבר תפקיד של שש מאות אלף חברים נאמנים.

"שש מאות אלף" זה סימן ולא מספר ממשי. זה סמל של העוצמה, שחייבים לספק לכל אחד כדי שהרצון לקבל שלו יירגע ויוכל לעסוק בהשפעה.

איך אפשר להעניק לזולת עוצמה כזו של הרגשה?

בעל הסולם מלמד אותנו שאפשר לספק לזולת את עוצמת ההרגשה הזאת רק באהבה. אם חושבים על הזולת ומביעים כלפיו צורות שונות של אהבה, מהיחס הזה החבר נעשה בטוח שממלאים אותו. והביטחון הזה לא תלוי לא בו ולא בחבריו אלא בעיסוק המשותף באהבה.

"אהבה" נקראת הבעה חיצונית של השפעה, של רצון להשפיע כלפי הזולת. אם מפגינים כלפיו אהבה, הוא מתחיל להרגיש שמשפיעים לו. ואם משפיעים לו במידה מלאה, משמעו שממלאים תפקיד של שש מאות אלף, וממלאים אותו במספר או בעוצמה של שש מאות אלף. ואז בצורה טבעית הרצון לקבל שלו נרגע מאליו.

ממה הוא נרגע? בעזרת אילו כוחות? הוא לא נרגע מפני שהחברים מספקים לו כוחות, אלא מפני שהחברים עושים אותה פעולה להשפיע לו כמו בפרצוף העליון, במבנה אדם הראשון, שבו הם נמצאים בהשפעה הדדית. ומאותה צורה עליונה שלהם, שבה הם מתוקנים ונמצאים באותם היחסים כלפי הצורה התחתונה שלהם, שבה הם לא מתוקנים ולא נמצאים בהשפעה, אבל משתוקקים להגיע לצורה העליונה, בא מלמעלה אור שנקרא "אור מקיף".

ובתוך אותה נטיה לאהוב את החבר, נטיה שאינה אמיתית, שאינה מתוקנת עדיין, אבל שמתרגלים לעשות אותה, בתוך אותה נטיה לאהוב, מאיר האור מקיף, מפני שהוא "מקיף", מאיר מרחוק, ויכול להאיר אפילו אם לא נמצאים עדיין בצורה מתוקנת של אהבה לחבר.

והאור הזה הוא מה שנותן לחבר את הרגשת הביטחון, שהחברים כביכול משפיעים לו וממלאים את הכלי שלו. כלומר, הרצון של האדם להשפיע לזולתו מכוון אור מקיף כלפי חברו, אף כי הרצון הזה עדיין אינו רצון אמיתי. אבל אם משתוקקים להשפיע לחבר, נעשים בעלי השפעת האור כלפיו.

מה ההבדל בין הערבות לבין התחושה של האור עצמו?

ההבדל הוא, שתחושת האור אם אדם חווה אותה, היא פסיכולוגית, עדיין לא תחושה רוחנית. האדם הרי צריך להרגיע את הרצונות הגשמיים שלו. "גשמיים" הכוונה, לרצונות שנמצאים למטה ממחסום, רצונות שמספק האור מקיף, שלא מאיר בהם אור ממש, אלא ניתנת להם הארה מועטת, כמו כל העולם שלנו, שחי הודות להארה שבאה מרחוק, שמקורה מעל למחסום.

אבל ההרגשה שמקבלים למעלה ממחסום היא הרגשה של עוצמת הכלים והאורות בצורה אמיתית, גלויה, כשהאורות והכלים גלויים, והיחסים והקשר ביניהם הוא על ידי המסכים. והאורות שממלאים את האדם הם שנותנים לו את הרגשת הבורא, כי הוא המקור שלהם. בדומה ליחסים עם בעל הבית המתרחשים בגלוי, כלומר מעל המחסום, זו התפתחות מערכת היחסים ביניהם במלואה, בגילוי.

ולפני קבלת האור הראשון, שמתגלה בכלי שנקרא "תורה", ישנה רק הערבות, שהיא תיקון הכלים על ידי האורות המקיפים. האנשים שיצאו ממצרים, שברחו ממנה בלי כלום, מה הם יכולים לספק איש לרעהו במדבר, כאשר לאיש מהם לא היה דבר? איזה ביטחון למחר יכולים לספק זה לזה שלושה מיליון איש, נשים, זקנים, ילדים ונכים, שמצבם נואש? במה הם יכולים להרגיש בטוחים כדי להיות מעל החומר? אולי ביאוש? איך אפשר להשליך הכל בלי לדעת מה יהיה? הרי אפשר לאבד את השפיות מחוסר ודאות.

דווקא במצב הזה, הם מספקים איש לרעהו הרגשת ביטחון מלא וכיסוי מלא על כל הרצונות שלא יהיו, כאילו כל אחד מלך השולט בעולם כולו, כולל חייו שלו, וכאילו אין מעליו שום כוח. איך אפשר ממצב כל כך ירוד לספק הרגשה כל כך גבוהה? ומי מספק אותה? הרי אף אחד מהם לא מסוגל להבטיח לרעהו פרוסת לחם ליום המחר. אלא כוח הערבות הוא הכוח, שאז פורץ וממלא את כולם.

איך מהרגשה פסיכולוגית נוצרת השתוקקות רוחנית?

המילוי הזה מכונה מילוי פסיכולוגי מפני שהוא עדיין אינו האור בעוצמתו ובהופעתו בצורה הגלויה. לכן מתארים את הערבות, כהתרחשות של תופעה פסיכולוגית, כלומר, נרגעים ועוד לא יודעים שמקור הרוגע מן האור, שהכוח הזה שמתגלה ביניהם בא מהבורא. אבל אחרי שמתגלה אור הביטחון הזה, כשמרגישים בטוחים מהכל ולרצון לקבל יש כיסוי כאילו אור הבינה ממלא את הכלים ונותן להם להירגע מדאגה למילוי, אז כבר מגיע אור ע"ב ס"ג.

כיצד אפשר לאחד רצונות שפזורים בעולם לעוצמה של שש מאות אלף?

שש מאות אלף (או שישים ריבוא), זהו כאמור מספר שמצביע על עוצמת התיקון המלא. איך אפשר להגיע לעוצמה הזאת אם אנו מפוזרים על פני כל כדור הארץ? דווקא המצב הזה, שבו החברים מפוזרים בעולם כולו ונמצאים במרחק ניכר זה מזה והעולם מפריד ביניהם, הוא שמאפשר לבנות את תנאי הערבות.

העולם שלנו בנוי משלושה מדדים הנקראים "עולם", "שנה", "נפש". נתונים אלה בדרך כלל מורגשים באדם כזמן, תנועה ומקום. כאשר כולם נאספים מכל העולם הם מתחברים יחד עד רמת חיבור מסוימת, ובהתפזרם חוזרים להפריד בינהם הזמן, התנועה והמקום.

מה פירוש "תנועה"? כאשר התכנסו, כולם היו באותה תנועה, בדומה לשדה של חיטה, שבו כל השיבולים נעות יחד לכיוון אחד. וכעת כולם נמצאים בכל מיני תנועות שונות. על כל אחד משפיע העולם שלו, במקום אחר, בתנועה אחרת, ובזמן אחר. לכל אחד לוח משלו לעליות וירידות.

ואם למרות זמן תנועה ומקום, העולם שלנו שכולל את שלושת הפרמטרים הללו בונה אותה אחדות, שנראית אולי לא גדולה ולא מספיקה, עדיין אם שומרים על אותה מידה של קשר אז האחדות הזאת מספיקה כדי להתחיל לעלות לגובה הרוחני.

ולעליה הזאת עלינו לצפות. בהתכנסות היתה עליה רוחנית מסוימת, שנבעה מהכנה קודמת ומאתערותא דלעילא (התעוררות מלמעלה). אבל אחרי העליה הזאת צריך כל אחד לעבוד כדי לשמור עם העביות המתגברת על אותה העליה עד מידה הנקראת "הר סיני", שאז באמת יפרוץ ויתקיים בנו תנאי הערבות.

כעת מתחיל זמן של עבודה, של עבודה רצינית מאוד. ובהתאם לזה חייבים לקבוע מערכות כלליות חובקות עולם, של שיעורים, של ישיבות, של סדנאות בינלאומיות, שיתקיימו בצורה כזאת, כאילו כל החברים נמצאים עדיין יחד באותו מקום שממנו חזרו. בכללות זו העבודה.

באיזו צורה צריך לבנות את כל המערכת? עוד מעט יתגלה. כרגע קשה אפילו לומר באיזה אופנים יתרחש התהליך. אבל כמובן שהתהליך יתרחש בכל אמצעי, שיכול ליצור את אותו חיבור שהיה בין החברים בזמן ששהו יחד, שמביא בחשבון את כל ההפרעות שמתחילות לבוא, וללחוץ על האנשים, ולהפריד ביניהם. בכל ההפרעות הללו צריך להרגיש ממש את יד ה' המכוונת, כך שאם נתגבר עליהן, נצליח.

הבורא נותן את ההפרעות בדיוק בצורה, בעוצמה ובאופן, שהקבוצה זקוקה להן כדי להגיע דווקא בתנאים האלו לערבות. כלומר בסוג ההפרעות, בעוצמתם, באופי שלהם, במקומות השונים, באופן בו כל אחד צריך לעזור לכל הקבוצות. בכך, רוצים או לא רוצים, עושים את העבודה בצורה מכוונת, במגוון היחסים בינינו. בהפרעות הללו הבורא מראה לנו איפה צריך להשקיע ולהתחבר.

איך אפשר לדעת שנמצאים בעבודה נכונה כלפי המצב החדש?

בעבודה הזאת חייבת קודם כל להיות הבנה, אחריות ודאגה. אדם ער ומודע, שחושב על המצב הזה ושואף אליו, יכול למצוא דרכים מגוונות לחזק את הקשר, ולעורר בצד השני את הרצון לקשר, ועל פני הקשר הזה לדאוג לביטויי האהבה ולכלי המשותף. ואם נתעמק בעבודה הזאת, נחוש איך לבנות את הקשרים הללו, ובהם נתחיל להרגיש איך הולכת ומתגלה עוצמת הכלי המשותף.

בזמן שנמצאים כולם יחד במקום אחד, עדיין לא יכולים להרגיש את פריצת העוצמה, האור והרגש. כי כאשר נמצאים יחד מתגלה רק דרגת שורש. אבל אחרי כן, כאשר מצרפים אליה עביות, מקבלים "בשר", שבו מרגישים את התגלות כל עוצמת היחסים והרגשות, שבתוכם מתחילים להרגיש את הבורא, שפועל בתוך היחסים הללו.

האור הוא לא סתם אור. האור הוא גילוי פעולות הבורא בין הנבראים. ואותו מתחילים לגלות בחוש, בצורה גלויה וממשית, ביחסים בין כולם. והקשרים הללו שבין כל החברים הם הבורא, ובהם מתחילים לגלות אותו. כלומר, במאמץ המשותף להרגיש ולחזק את הקשר בין החברים, נגלה את המערכת של הבורא, את היחס שלו לנבראים ואת האופן שבו הוא דוחף אותנו ועורך ומסדר אותנו.

כך כל פעם מחדש, כמו שקורה משבת לשבת. בשבת נותנים לאדם מתנה, עוצמה מסוימת מלמעלה, מילוי מסוים, שמורגש בו כמתנה. ואחר כך במשך השבוע, אם הוא עובד עם אותו מילוי, על פניו הוא עולה. העליה משבת לשבת היא על ידי ימי חול. לכן נאמר "אלף יומין דחול". "אלף" הוא מספר המסמל את עוצמת העליה שעולים.

התהליך הוא תמיד "פנו אלי ואני פורע": אחרי השקעה והכנה מצדנו, מקבלים כוחות, נותנים הזדמנות להתחבר, כדי שיתנו לנו את המתנה. עם קבלת המתנה, קיבלנו טעינה פנימית, ואחריה צריך לעבוד עם מה שמקבלים, על פני העביות שמתגלה בכל אחד, ועל פני ההפרעות שמתגלות בין החברים.

והבורא כבר מסדר את ההפרעות והעביות שמתגברת, את המצבים שבכולם, בצורה כזאת שרק בהם צריך לטפל, וכנגדם לעשות את החיבור בין החברים. בכל אחד נשאר רושם מאותה הרגשה שהיתה לו בזמן החיבור בין כולם. וכעת הוא צריך להגיע לאותה הרגשה פנימית, על פני כל ההפרעות.

אותה הרגשה פנימית צריך לחדש בזמן הלימודים וביתר הזמנים: באסיפות ובקשרים אחרים בין החברים. וגם בימים שבין הקשרים, בין האסיפות ובין הלימודים. אם נצליח לחדשה, וככל שנצליח מהר יותר, ההתגלות תתרחש. היא תתרחש גם אם נצליח רק במשהו, מפני שבכל זאת חייבים לעבוד כנגד עביות שמתגברת, כנגד הפרעות שמתגברות, ומיד על פניהן מתחילים לגלות את התגלות האלוקות.

צריך רק מעט יותר רגש, תשומת לב, ואז בתוך ההתנגדות הזאת תתגלה האלוקות. בדומה לנַגד במעגל חשמלי, אם דרך ההתנגדות מזרימים חשמל, אז הוא מתחיל לעבוד, ובו מגלים את העוצמה. ככל שיהיו יותר הפרעות והתנגדויות בין החברים, והחברים יתנגדו להם ולמרות ההפרעות יתקשרו ביניהם, כך באותן ההתנגדויות יתגלה הבורא.

ההפרעה לא תהיה גדולה. הבורא נותן הפרעות לאט לאט, בהתאם למידת הנכונות. בהמשך, ההתנגדות הזאת תלך ותעלה, עד שתתגלה בה כל עוצמת הכלי העולמי העבה, ואז נגיע לנרנח"י. וחוץ מהעבודה הזאת בין הנשמות, אין לנו יותר מה לעשות, כי העבודה בין הנשמות היא כנגד שבירת אדם הראשון.

מהי אותה תשומת לב הדרושה בהתנגדות להפרעות?

יש לשים לב למאמץ, לעבודה שעושים בהתנגדות להפרעות, שהבורא מעורר בין החברים, לאחר ששולח אותם למקומות שונים בעולם. הבורא מפריד איש מרעהו, למרות זאת הם חוזרים לאותה מידת קשר, לפחות כמו שהיתה ביניהם כשהיו קרובים אחד לשני, בזמן ובמקום אחד, בעליה משותפת אחת, בתנועה אחת, שהרגישו אותה כלפי הרוחניות, ללא הפרדה ביניהם.

אם בכל זאת מתגברים על שלוש ההפרעות האלה של זמן תנועה ומקום, אז על פני ההתנגדות הזאת, על פני העבודה שמשקיעים בהתנגדות להפרעות האלה, ובתוך ההתנגדות הזאת מגלים את היחס של הבורא כלפינו. יש לשים לב אליה. כי בתוך הנַגד הזה שמתגלה בין החברים, אותו נַגד שנקרא "זמן תנועה ומקום", שם מגלים את הבורא.

הבורא לא מתגלה בתוך הנבראים, אלא בקשר ביניהם. כי הבורא הוא הקשר הכללי, החוק הכללי של ההנהגה וההשגחה. והנהגה והשגחה לא מתגלות בכל אחד מהחברים, אלא מעליהם. כמו שלומדים בחוכמת הקבלה, שיש מסך ומעליו אור חוזר ובתוך האור חוזר מתגלה האור ישר. כלומר, הבורא לא מתגלה בכל אחד, אלא בהתנגדות העצמית של כל אחד כלפי החבר; באור החוזר הזה מתגלה הבורא.

מתי נעשית בניית הכלים?

בניית הכלים נעשית בזמן ההפרדה. לבניה צריך "חומר ולבנים", כפי שעשו במצרים. אבל ככל שמתקדמים, מוסיפים עוד ועוד עבודה בבניה, בלי לתת שום חומר לא קש ולא טיט, כדי לבנות את הכלים, והדבר נקרא "הכבדה".

כנגד מה באה הערבות?

הערבות אינה כנגד הרצונות של האדם. הרצונות של האדם הם רצון ליהנות והם רצונות ניטרליים, הכוונה ליהנות לעצמי ולא לאחרים. אבל אם מדובר על אהבה, שם קורה משהו אחר. אם האדם יודע שחברו אוהב אותו ומסתכל רק עליו, אז הוא מחויב ליהנות, כדי לספק לחבר תענוג.

הכל מתגלה בכוונה, ולא ברצונות עצמם. וכוונה היא מה שנמצא מעל הרצון, כאור חוזר. אם הכוונה היא כלפי ההאחר, אז היא כאור חוזר, שבו מתגלה אור ישר. הכלל הוא אחד, אין יותר מאור וכלי והיחס ביניהם. וכל איש כלפי רעהו, הוא כמו בורא כלפי נברא.

מהם זמן תנועה מקום?

שלושת המימדים של העולם שלנו הנקראים "זמן", "תנועה", "מקום". הם לא מימדים של מרחקים מדומים אלא של הפרעה מהותית, בתוך ההרגשה הנוכחית שלנו שנקראת "העולם הזה". האדם נמצא במצב כלשהו בלי לדעת, "מי אני" ו"מה סביבי", אבל הוא מקבל התרשמות ממצבו, איך הוא מרגיש את עצמו, בשלושת המימדים האלה של זמן, תנועה ומקום. אלה בונים בו את הרגשת העולם, את הכלי שלו, את הראש שלו; את האופן שבו הוא תופס את המציאות.

אדם שרוצה להעמיד את המציאות שלו נכון כלפי הבורא, חייב לסדר אותה עם הכוונה אל הבורא, ואז הבורא מתגלה בתוך עולמו. בדרגתנו הנוכחית, הבורא מתגלה בצורה מיוחדת, כאור מקיף, בכלי. את הכלי האדם מסדר כך, שזמן, תנועה ומקום שהוא מדמיין לעצמו, הוא מכוון אותם כאילו שהם לא נמצאים כלפי האחרים. האדם לא קובע שום דבר, גם לא רצונות, ורק משתדל להתגבר על כל ההפרעות האלה של זמן, תנועה ומקום, בכל רגע לפי מה שמתעורר בו.

כיצד האדם משתף חברים במאמץ לקבל את תנאי הערבות?

"ומטעם זה לא היו מוכנים כלל לקבל התורה מזמן אברהם יצחק ויעקב, אלא עד שיצאו ממצרים והיו לאומה שלימה בפני עצמה", כלומר, הם קיבלו הרבה עביות, לעומת אותה עביות דשורש, של אברהם יצחק ויעקב, שהיא רק מצב העיבור. "כי אז נעשתה המציאות שכל אחד יהי' מובטח בכל צרכיו בלי שום דאגה והרהור כלל". אותה מציאות של הרצון החדש והקטן, שנקרא "אברהם יצחק יעקב", "ג' קווים", שעבר עביות, בכך שנטבע בתוך הרצון לקבל הנקרא "מצרים". כל אחד נעשה מובטח מפני שהם התגברו על פני הרצון לקבל הזה, כאילו שהם נמצאים שוב יחד, כי שלושת הקווים, אברהם, יצחק, יעקב, הם יחד. לכן בתוך הנקודה הזאת שנקראת "ג' קווים", יכולה כבר להתגלות אותה תופעה הנקראת "ערבות" בכלי שלם, שבו יתגלה כל האור, הנקרא "תורה".

ואילו לא היו יורדים למצרים, כלומר, אילו לא היו קונים את העביות הזאת על ידי אותן הפרעות, שהתגברו עליהן ועשו ערבות, אז לא היו יכולים לקבל את התגלות הבורא. כי בהתנגדות הזאת, כמו התנגדות חשמלית, שנקראת "הפרעות מצרים", ברצון לקבל הזה, יכול להתגלות הבורא. ומה ההבדל? ההבדל הוא בין "שישים נפש" שיורדים למצרים, מספר קטן, שלם, אחד, לבין הפיכתם ל"שישים ריבוא": נקודה לעומת כלי שלם. עברו שבע שנות שובע ושבע שנות רעב, כלומר, התרחשה בניית הכלי האמיתי, על פני כל ההפרעות, על פני שליטת הרצון לקבל, שיודע בדיוק איפה ואיך לפנות לאדם. קם אותו פרעה שקבע מתי להרוג את כל הבנים, ומתי לתת הכבדה בעבודה, ועוד. הרצון לקבל עובד בצורה מתוחכמת כדי להביא לאדם את כל סוגי ההפרעות שצריכות להתגלות בו, שבדיוק על פני כל ההפרעות האלו הוא אמור לעשות את התיקונים.

"משא"כ בהיותם עוד מעורבים בין המצריים": שעדיין הרצון לקבל נמצא בהם, ועוד לא עשו עליו תיקון של ערבות, אז "הכרח הוא אשר חלק מסוים מצרכיהם היה מסור בידי הנכרים הפראים הללו המלאים אהבה עצמית", כלומר, האדם לא מסור לגמרי לאחרים, אלא יש לו עדיין רצונות כאלה שהוא דואג להם בצורה אגואיסטית. "ונמצא שאותו שיעור המסור בידי הנכרים יהיה בלתי מובטח כלל לכל יחיד מישראל": באותם הרצונות שהאדם דואג לעצמו הוא לא נקרא "ישראל", שמכוון "ישר" ל"אל", ישר לבורא. "כי חבריו לא יוכלו למלאות לו מחסוריו אלו משום שאינם בידיהם". האדם לא מוסר את רצונותיו בידי אנשים אחרים, בידי חבריו, שהם ימלאו אותם, שהם יספקו לו את הביטחון, אלא הוא דואג להם בעצמו.

"וכבר נתבאר שכל עוד שהיחיד מוטרד בדאגותיו עצמו אינו מוכשר כלל אפילו להתחיל בקיום המצוה של ואהבת לרעך כמוך". כלומר, להגיע למושג שנקרא "ערבות" זו עבודה הדדית. האדם חייב לפתוח לחבר את הכלים שלו, שהוא ידאג להם, והוא ימלא אותם. האדם לא חושב על עצמו אלא על החבר, איך למלא אותו. והחבר לא חושב על עצמו, אלא איך למלא את זולתו. רק בצורה זאת אפשר לקבל את תנאי הערבות, כלומר: בביטחון מלא ובפתיחות מלאה. כי אם האדם לא משתתף באופן מלא בנתינה, ברצון להשיג מצב של השפעה, ולא פותח את עצמו, החברים לא יוכלו לספק לו את הרגשת המילוי הנקראת "ערבות".

לכל אחד יש עבודה כפולה כלפי החברים. העבודה הראשונה היא לפתוח את עצמו ולקבל עזרה מכולם, והשניה היא לבדוק את מצבו של השני. בצורה אחרת אפשר לומר, שלכל אחד יש בלב שתי הבחנות, לב ובתוכו נקודה שבלב. את הלב שלו, את כל הרצונות האגואיסטיים, הוא פותח לקבלת עזרה מכולם, כדי להפסיק לדאוג על עצמו. ומתוך הנקודה שבלב, הוא כל כולו משתוקק למסור את עצמו לאחרים, לספק לאחרים את מידת האהבה שלו במידה כזאת, שהם יהיו מסופקים ולא ידאגו לעצמם.

מה פירוש "לפתוח את עצמו לכולם"?

האדם מצפה שכולם יספקו לו את הרגשת הערבות, את הביטחון שלא ידאג לעצמו. ומתוך הלב שלו, הוא משתוקק לאהוב את החבר, לספק לו את הרגשת הביטחון. אם מתייחסים כך זה לזה, על אף זאת שלאיש אין במה לספק את רעהו ולהקנות לו ביטחון, אבל אם כל החברים בונים יחסים כאלה, מגיעים להרגשה הזאת הנקראת "ערבות". הדבר אפשרי מאחר שהם נמצאים במישור העולם הזה, בהתאמה למצב שלהם בנשמת אדם הראשון, כנגדה בא מלמעלה אור מקיף, לתוך הקשרים שהם סידרו ביניהם.

מה הכוונה "לצפות מהחברים, שהם יספקו לו את הרגשת הערבות"?

האדם מצפה לקבל מהחברים שלו כוחות להיות המשפיע, בלי לדאוג לעצמו, בלי לחשוב על עצמו. ב"מאמר לסיום הזוהר". בעל הסולם כותב, שההבדל הגדול יותר בין האדם לבורא הוא שהאדם חושב על עצמו שהוא קיים, שהוא נמצא, בעוד שלבורא אין מחשבה כזאת. הבורא הוא חסר פניות ולא חושב על עצמו.

אין לו בכלל מושג של קבלה לעצמו, אין לו בכלל אפשרות כזאת לחשוב על עצמו. במציאות שלו אין לקבל, הוא רק כוח השפעה. והאדם צריך להגיע עם כל הרצונות שלו למצב דומה, שגם לו אין פניה לעצמו, כאילו הרצונות שלו לא בנמצא. ואז עם כל העוצמה שיש לו ברצון לקבל, צריך האדם להפוך אותו ולהכניס את העביות שלו לנתינה. בכך הוא מדמה את עצמו לבורא.

איך מכניסים גם מערכת של קבלה על מנת להשפיע לתוך היחסים עם החברים?

להכניס מערכת של קבלה על מנת להשפיע לתוך היחסים, זה עניין רחוק. בינתיים צריך לחשוב על השפעה בלבד. לקבל על מנת להשפיע עדיין לא בשבילנו. הוא קיים רק בתנאי שמתגלה אהבה בין שני אנשים; כשהאדם רואה, שהוא יכול לגרום לחברו הנאה, בתנאי שהוא מראה לו עד כמה הוא בעצמו נהנה. הוא מתחיל ליהנות, לא מהנאתו, אלא מפני שהחבר שלו נהנה מהנאתו. וכך האדם נהנה לא בכלים שלו, אלא בכלים של חברו. הוא מרגיש איך בהנאתו הוא מוסר את התענוג שלו לחבר, שזו הצורה היחידה שאפשר למלא את החבר.

מה הקשר בין הפרעות אישיות שבאות לאדם, לבין הדאגה שלו לאחרים?

ההפרעות באות דווקא על פני הדאגה לאחרים. הפרעה היא הרגשה פתאומית של דאגה לעצמי, שבאה כנגד התקשרות לשני, כנגד הדאגה לשני. כשמסתכלים על כל ההפרעות בצורה מטרתית, מתברר שהן הכבדת הדאגה לעצמי בצורות שונות. מתגלות כל מיני צרות וכל מיני בעיות בדאגה של האדם לעצמו, שעל פניהן הוא חייב למרות זאת להתחיל להתקשר ולדאוג לאחרים.

ומה עליו לעשות עם עצמו בתוך כל ההפרעות האלה? עליו לטפל בהפרעות בגשמיות, בידיו וברגליו, כמו כל בני האדם. ובפנים, בתוך ההפרעות, לדעת למה הן באות, ולכוון את עצמו לטפל בהן, בכך שמגיע לקשר עם האחרים, תוך ידיעה ברורה שמטרת ההפרעות הללו לנתק אותו מהמחשבה על אחרים.

וכך יוצא שבגשמיות עושים פעולות כמו כל שאר האנושות, אבל לתוך הפעולות מכניסים את הכוונה המיוחדת להגיע לערבות. ואז האדם משתמש בכל העולם שמתגלה כלפיו, כדי לעלות לרוחניות. אם שמים לב פנימה, העבודה הזאת קפדנית ומיוחדת מאוד, ויש בה אתגר עצום.

מה פירוש לטפל בהפרעות "בידיו וברגליו"?

כאשר מתגלות הפרעות בעבודה, במשפחה, בבריאות, האדם מטפל בבעיות הללו במישור העולם הזה כמו כל אחד אחר; יש להשתמש בכל האמצעים המקובלים כדי להתגבר על הפרעות כאלה. אבל בתוך ההפרעות עצמן צריך להכניס את הכוונה, שלמרות כל ההפרעות, שנועדו לנתק את המוח והלב מהחיבור עם האחרים, על אף זאת יש להתחבר עם האחרים. שרק הגוף מסור לעבודה לעצמו, אבל הנשמה, הלב, נשארים בחיבור עם האחרים.

כך נוצר פער בין מה שהאדם עושה בגוף לבין מה שהוא מחבר ללב. והפער הזה מתחיל להיות פער בין שני העולמות שאותו מסביר קצת בעל הסולם, בדוגמה על האדם החולה. אסור לחולה להתפלל סתם כך לבורא שיציל אותו. אמנם הבורא הוא הרופא לכל החולים, הוא השולח את המחלה לאדם, ואין עוד מלבדו, אבל האדם עצמו חייב ללכת לרופא בשר ודם, גדול ומנוסה, ולא חשוב מאיזו אומה, העיקר שהמקצועיות שלו מוכחת ואפשר לקבל ממנו תרופה.

חובה על החולה לטפל במחלה, לקבל את התרופה הזאת ולהשתמש בה, ולא לשים אותה על המדף, ובכך לגמור את העניין, כאילו שרוצים לחייב את הבורא לטפל במחלה. אלא האדם חייב לקחת את התרופה לפי הוראות הרופא. ואם הוא מבריא הודות לתרופה, הוא חייב לומר, שהבורא סידר לו רפואה שלמה, לפי התוכנית שלו הידועה מראש.

אם האדם לא פועל בצורה נכונה בגוף ובכוונה: בגוף לא הולך לרופא בשר ודם, ובכוונה לא חושב תחילה "אין אני לי מי לי" ואחר כך "אין עוד מלבדו", אז הוא לא מגיע לתוצאה. כי התוצאה היא לא לומר בסוף "אין עוד מלבדו", אלא היא נבנית על ידי התנהגות נכונה על ההתנגדות כולה, על כל אותה הפרעה. אחרת, האדם לא משתמש בהפרעה שניתנה לו. כך ישנם אנשים מאריכים ימים, לפי חוק שקבעו לעצמם, והם לא מתקדמים בצורה רוחנית. הם רק צועקים "בורא", "בורא", אבל הם לא יכולים לחבר את שני אופני ההשגחה "הוי"ה" ו"אלוקים".

[...] והנך מוצא בעליל, אשר עניין מתן התורה, היה מוכרח להתעכב עד זמן יציאתם ממצרים והיו לאומה בפני עצמה, דהיינו עד שכל צרכיהם יהיו מסורים בידיהם בלי תלות באחרים, אשר אז הוכשרו לקבלת הערבות האמורה ואז ניתנה להם התורה, ונמצא משום זה, אשר גם אחר קבלת התורה, אם יבגדו מעטים מישראל, ויחזרו לזוהמת האהבה העצמית מבלי להתחשב עם זולתם, הרי אותו שיעור הצטרכות המסור בידי המעטים מטרידים לכל יחיד מישראל לדאוג עליו בעצמו, כי אותם המעטים לא יחמלו עליו כלל, וממילא נמנע קיום המצוה של אהבת זולתו לכל ישראל כולם כנ"ל, באופן אשר אותם פורקי העול גורמים לשומרי התורה שישארו בזוהמתם באהבה העצמית, שהרי לא יוכלו לעסוק במצות ואהבת לרעך כמוך, ולהשתלם באהבת זולתם בלי עזרתם, כאמור [...]

(בעל הסולם, מאמר "הערבות" אות י"ז)

כאשר היחס בין איש לרעהו מגיע לעוצמה מסוימת, הנקרא "כלי כללי", אז מקבלים התגלות האלוקות. מהי התגלות האלוקות? התגלות הקשר בינינו, שנקרא "אדם", "אדם הראשון". ההתגלות היא במידה מסויימת, אבל כבר מרגישים את האחדות, מרגישים שהבורא סידר את כל הכלי, שהוא ברא אותו, בנה אותו, מחזיק אותו, וממלא אותו, וכולנו רק מקבלים ממנו. כל זה אמנם מתגלה, אבל בינתיים בעוצמה קלושה מאוד.

אחר כך באות הפרעות נוספות, התנגדויות נוספות, כדי שנעלה בערבות הזאת, בקשר בינינו, ונגיע עד כלי מלא, כלי שלם, של כח"ב זו"ן ואורות נרנח"י בתוכם. וכאשר באות ההפרעות יתכן שיהיו בינינו אנשים, שלא יהיו מסוגלים באותו זמן, להגיע לאותה עוצמת קשר, כפי שההפרעה דורשת כל פעם מחדש, כדי להתגבר עליה, ואז הם כביכול שוברים את הכלים לכולם.

צריך לטפל בכך, ולא לחשוב שאני עייף ולא יכול, שנחלשתי. אין עניין של זמן. "זמן" הכוונה, שכלי מתחדש. כל פעם הכלי מוסיף עביות חדשה, ואז יש כאלה שנופלים וכאלה שמתחזקים. המצבים האלה הם לא עניין של זמן. אין זמן ברוחניות. ברוחניות, בהרגשות פנימיות, ביחסים בינינו, מדובר רק על הוספת רצון לקבל בכל אחד.

ולכן לא מספיק להגיע לרמת עביות מסוימת, שאחריה אפשר כביכול לעזוב את העבודה, כי הבורא כבר התגלה. אלא הרצון לקבל כל הזמן מתחדש ומתגבר, ולפי ההפרעות חייבים כל פעם לתקן את הערבות בדרגה יותר ויותר גבוהה, עד שמגיעים למידה שלימה: של כלי אינסופי עם מילוי אינסופי.

כלומר, העבודה שלנו רק מתחילה, אבל היא מתנהלת כל הזמן באותו כיוון. בעל הסולם מסביר ב"הקדמה לתלמוד עשר הספירות", שהעבודה הזאת בקיום כל הרצונות, בהסתר כפול, בהסתר רגיל, בהתגלות הנהגת שכר ועונש, ולאחריה הנהגה של אהבה, היא אותה עבודה של חיבור בין אותן נשמות, עד שמדלגים על כל כוח השבירה שהיה בין כולן.

מה מעכב אותנו מלקבל את התורה?

הכלי שבו יכול להתגלות אור "מתן תורה", התגלות האלוקות הראשונה, חייב להיות במידת עביות מסויימת. את עבודת העביות הזאת מקבלים אחרי "גלות מצרים": אחרי שמעבירים את "אברהם יצחק יעקב", את הזרע, את ההבנה הראשונה מהי הערבות, דרך הרצון לקבל, דרך הגלות הראשונה.

מהאסיפה העולמית יוצאים עם ידיעה מסוימת באשר לשהייה יחד, ואחריה מתחילים לטבוע בתוך הרצון לקבל, בתוך כל ההפרעות שבאות, בהתרחקות מאותו מקום, במה שנקרא "שיכחה". אבל אין שיכחה, אלא הכל תוספת של רצון לקבל. אין חוץ מהרצון לקבל, ומהאופן שהוא משתנה. כל המצבים האלה של שכחה, חולשה, מצב חדש, יש לראות בהם שינויים בתוספת ברצון לקבל בלבד. על ציר הזמן שהאנושות עוברת, לא מתרחש דבר מלבד תוספת ברצון לקבל, מהתגלות של רצון לקבל נוסף.

לכן רק לתוספת הזאת צריך לדאוג, ולדעת איך לדלג עליה. אם מדלגים מעל תוספת הרצון לקבל, עד אותה מידה לא ידועה, שהערבות תהיה מספקת להתגלות הראשונה של הבורא, מגיעים למתן תורה כמו בהר סיני. אבל לפי מה שמסופר בתורה, גם אחרי מתן תורה מקבלים הפרעות, נופלים, ויש מלחמות, מסוגלים ולא מסוגלים ללכת אחר הרעיון הזה. מסופר על כל התהליך שקורה לאחר מתן תורה. כל התורה מספרת רק על התהליך שמתרחש באדם, שמתגבר על הרצון לקבל שלו, עד שבא לפסגת פגישתו עם הבורא. ובתהליך הזה ישנם שלבים לא נעימים, שאת כולם צריך לעבור. כל הסיפור הזה הוא על הרצון לקבל שבא ומתעורר ומתגבר בתוך האדם.

מה ההבדל בין המצב לפני מתן תורה לבין המצב לאחר מתן תורה?

ההבדל הוא שאחרי ההתגלות הראשונה של מתן תורה, יש לאדם עם מה ללכת ולעסוק בכלים בצורה החלטית, מכוונת והכרתית. לאדם יש כלי ביד, והוא רואה בפני מה הוא עומד. ואז מתגלות לו כל ההפרעות, "ארבעים שנה במדבר", עד שמלכות עולה לבינה. הגובה של בינה הוא ארבעים, מ' סתומה. במלכות שעולה לבינה עוברים ארבעים הבחנות, ארבעים שנה במדבר. מהו "מדבר"? שמלכות לא מתוקנת עדיין על ידי כוח הבינה, אור חסדים של בינה הנקרא "מים".

ולאחר שעוברים על כל המלכות ומתקנים אותה על ידי הבינה, אז באים למצב של בינה, שנקרא "ארץ ישראל". "ארץ" נקרא רצון, ו"ישראל" נקרא ישר לאל. אחרי שהגיעו ל"ארץ ישראל" כל הרצונות קבלו תיקון להיות מכוונים לבורא. אבל לא מספיק להיות מכוונים לבורא: כך רוכשים רק גלגלתא ועיניים. צריך להתחיל לחבר אליהם את האח"פ. ובאח"פ נקרא ש"בונים בית המקדש". מלכות נקראת "בית", ובינה נקראת "קודש". מתחילים לעבוד עם המלכות. לא רק לחבר אותה עם בינה, אלא מבינה יורדים כביכול חזרה למלכות. מכניסים לעבודה את האח"פ דעליה.

העליה מהעולם הזה למלכות דאצילות נקראת "לעבור ארבעים שנה במדבר". ולהגיע למלכות דאצילות נקרא "להגיע לארץ ישראל". ואז מגלגלתא ועיניים שהם במקום זו"ן דאצילות, מתחילים לרדת לאח"פ דעליה, לרדת לבריאה ולעלות אותה לאצילות, לרדת ליצירה ולעלות אותה, ולרדת לעשייה. וזה נקרא בניית "בית המקדש". ובניית בית המקדש השלישי כוללת בתוכה הן בית ראשון והן בית שני, הן חסדים והן חוכמה גם יחד. אליהם מצרפים את ל"ב האבן.

אבל הכל רק על ידי אותה שיטה של התגברות על ההפרעות בינינו. "כלי שלם" הכוונה היא שכל החלקים שלו מחוברים יחד, בגילוי של כל ההפרעות הגדולות והאיומות ביותר, שלמרות זאת יש ביניהם קשר ואהבה, שמתגלה וקיימת דווקא על גבי ההפרעות האלה. זה נקרא "כלי מתוקן", כמו גוף אחד, "איש אחד בלב אחד".

כמו באסיפה גדולה, שכולם מרגישים כמו אחד למרות האנשים הרבים. זו הרגשה מיוחדת, שקשה לתאר אותה. כי האחדות הזאת באה לפי רוחניות, ואי אפשר לבנות כמוה לא בצבא ולא בשום מקום. כל אחד מתוך עצמו מכוון ומסתובב, לאן שכולם מסתובבים, רוצה או לא רוצה, הוא לא יכול אחרת. כך ברמה רוחנית, שעדיין נקראת "רמה פסיכולוגית". אבל כשהיא תבוא בצורה הכרתית-רוחנית, נצא מההרגשה שמדובר במספר רב של אנשים. אי אפשר יהיה להבדיל בין זה לזה.

האם יש כמה סוגי הפרעות?

אין כמה סוגי הפרעות. ההפרעה היא אחת. אלא הרצון לקבל מתעורר בכל מיני אופנים ולאדם אז נדמה שיש לו הפרעות רבות.

מהו הסדר הנכון להתגבר על ההפרעה?

יש להתחיל מ"אין עוד מלבדו", מהמסר העיקרי, מהחוק העיקרי שממנו הכל מתחיל. ההפרעה היא כנגד היחוד של הבורא, שהוא התחלה ושורש של הכל. חייבת להיות באדם קודם כל התחלת המחשבה "אין עוד מלבדו": הבורא הוא הנמצא, הקובע, השולט, השולח וקובע מה שקורה לאדם עכשיו, בהרגשה, בשכל ובמציאות. הוא הקובע לשם מה הוא שולח את המחשבה הזו, ומה האדם אמור לעשות בה עד שהוא מגיע לביצוע.

אבל בביצוע חייבים לומר "אם אין אני לי מי לי", ולא להסתפק ב"אין עוד מלבדו" ולא לחשוב כי אם הבורא עשה ותכנן ויודע, אין לאדם מה לעשות. אחרי שהאדם מבצע את הקשר, הוא מציב את עצמו כך, שההפרעה שהוא נמצא בה לא מנתקת אותו מחשבתית מהכלי העולמי, אף כי הוא סובל מחולי והולך לרופא, ויש לו בעיות ודאגות. הוא ממשיך לטפל בחולי הזה, אבל במחשבה הוא מסדר את מצבו ומחזיק קשר עם הכלי העולמי.

ואחרי שההפרעה נגמרת, אחרי כל מה שעשה בגשמיות וברוחניות, בפנימיות ובכוונה, הוא חייב לחזור ולומר ש"אין עוד מלבדו". אחרי שהאדם מסדר את הכלי שלו ואת מצבו, אחרי ההפרעה הזאת, הן בגשמיות והן ברוחניות, הוא חייב לחשוב ש"אין עוד מלבדו". שגם אילו לא היה עושה כלום, אותו מצב מתוכנן היה מתקיים. אבל כך צריך לחשוב רק בתחילת העבודה ובסופה, ולא באמצע. כאמור באמצע הן בגוף והן בכוונות לאחדוּת, אסור לחשוב "אין עוד מלבדו", אלא רק "אם אין אני לי מי לי".

אדם שמפריד בין "אין עוד מלבדו" ובין "אין אני לי מי לי", ואומר "אין עוד מלבדו" רק בהתחלה ובסוף הפעולה הרוחנית והגשמית, בגוף ובכוונות, אבל באמצע אומר "אם אין אני לי מי לי" אדם זה מגלה את ההתנגדות שהבורא שולח לו, ולא מוחק אותה. כאשר האדם אומר "אם אין אני לי מי לי", הוא חייב לטפל בהפרעה הזאת בעצמו. הוא מגלה את ההתנגדות. ועל פני ההתנגדות הזאת הוא מתחיל בתוכו, בתוך ההפרעה הזאת, להרגיש את הכלי, את עוצמת הקשר שלו עם האחרים.

וכל זה לעומת מה שנהוג בדתות, שנוהגים רק לפי "אין עוד מלבדו" ומוחקים את "אם אין אני לי מי לי". אמנם בכך נמחקות כל ההפרעות האלה ביסודן, ואפשר להצליח ולהחזיק מעמד בזרמי החיים בלי הפרעות. אבל אז נמצאים באמונה שהיא "למטה מהדעת" ולא "למעלה מהדעת" ובסופו של דבר בכך מפסידים התקדמות בגובה, על פני "הר סיני", שהוא כל ההרהורים האלה וההפרעות האלו, ולא בונים לעצמם את ההר, שממנו עולים לבורא.

היכן בתוך הטיפול בהפרעה מתגלה כוח הערבות?

בשני כיוונים חייב כוח הערבות להתגלות: בצורה גשמית, כל הפרעה אפילו הגדולה ביותר, חייבים להשתדל לסלק בצורה גשמית, כלומר, לא להתחמק ממנה, לקבל אותה כבאה מכוונת מהבורא, ולטפל בה בכל הנהלים שנהוגים ופועלים בעולם הזה, במדינה שלי, במקום מגורי, לפי האפשרויות שיש לי, ובהתאם ליכולתי.

בבחינה רוחנית: על פני ההפרעה הזאת, האדם חייב לדאוג לאחרים, להשתוקק לספק להם את מידת האהבה והרגשת הנוכחות שלו כלפיהם, הרגשת הביטחון ממנו, כאילו אין לו שום הפרעות. אלא כל הדאגה שלו היא להם. ואז הוא נוכח לראות איך כל הבעיות הגשמיות נפתרות מאליהן כלא היו.

יחס נכון כלפי הבעיה והתנהגות נאותה כלפי הכלי העולמי, פותרים את ההפרעה באופן מידי, בלי שהאדם מסתבך בריפויים, בסוגי הפרעות שונים ובמלחמות. הכל מסתדר ונפתר ממש בנס. וההפרעות נעלמות מיד, כאילו מתגלה שקר, ואז הוא נעלם. ומתגלה עוד שקר, וגם הוא נעלם, וכך הלאה.

מהי הפרעָה של מלחמה?

"הפרעָה" משמעו שבאדם מתעוררת באופן פתאומי דאגה לעצמו, במקום לחשוב על האחרים. הפרעה היא תמיד נגד חיבור עם הכלי העולמי. ואם האדם לא מתגבר בצורה נכונה על ההפרעה, היא מתחילה לגלגל אותו ולמשוך אותו לקראת משהו איום ונורא, אפילו מלחמה.

אבל אם אדם מזהה הפרעה ביסודה ומיד מתקן את היחס שלו נכון, בגשמיות, מטפל כמו שצריך בגוף, וגם ביחס שלו לכלי העולמי, מתגבר ומתייחס לכלי העולמי בצורה נכונה, אז אין להפרעה הזאת אמצעים להתפתח הלאה. בטיפול כזה מסיימים בלי דיחוי לתקן אותה, ובאה הפרעה אחרת. אבל מרוויחים זמן, לא נמצאים בהפרעה הזאת חודשים ושנים. וזה נקרא "ישראל מזרזים את הזמנים".

האדם חייב לעבור כל הפרעה והפרעה, כי כל ההפרעות הן גילויים של הרצון לקבל שלו. אבל הוא יכול לעבור אותן, תוך שניה או במשך כמה חודשים להתעכב בכל אחת. כשמטפלים נכון בהפרעה עוברים אותם רצונות וקשיים, אבל בקיצור הזמן. וכל הדרך שלנו היא קיצור הזמן.

האם חשוב איך האדם מתאר לעצמו את הכלי העולמי?

אין זה משנה איך האדם מתאר לעצמו את הכלי העולמי. חייבים לתאר אותו לפי ההרגשות הטובות ביותר שהיו לאדם בזמן התחברות עם החברים בעולם. "התחברות" משמעו שהרגיש שמוכן למסור להם את עצמו, ולהרגיש אותם כמו את עצמו. יש להגיע לאותה הרגשה למרות ההפרעות.

תיאור הכלי העולמי חייב להיות בהרגשה. השכל חייב לסייע להרגשה, אבל קודם חייבים להגיע לאותן ההרגשות ואז הן מתגברות.

ההרגשות נעשות יותר בולטות, כי הן מתגלות על פני ההפרעות למיניהן. בכל פרט ופרט שבהפרעה האדם מתחיל להרגיש את הסיבה להפרעה, שהיא הבורא; והיכן בפרט הזה היא השתתפות שלו עצמו, והתוצאה היא שעל ידי הפרט הזה הוא מתחבר. על ידי ההפרעה הזאת הוא מתחבר עם הבורא, כי כלפי הבורא הוא נציג הכלי העולמי. זהו האופן בו מכל נקודת הרגשה קודמת מקבלים מושג שלם.

מהו "מתן תורה"?

"מתן תורה" היא התגלות שיטת התיקון, התחלת גילוי הבורא בתוך הנבראים, כדי שיתחילו לתקן את עצמם. אבל כדי שיבינו מה לתקן, כדי לתת להם את שיטת תיקון, הם צריכים קודם כל להבין את הקלקול. "קלקול" נקרא לצאת ממצרים: יש באדם גילוי הכלים הלא מתוקנים, והוא מוכן לצאת אתם ממצרים.

האדם מגלה שהוא רע, אגואיסט, ורוצה לצאת מהטבע הזה, כדי להתחבר עם האחרים, כדי להידבק בבורא, להגיע לצורת ההשפעה. הרצון הזה נקרא "אני מוכן", והוא בא אחרי יציאת מצרים. אחרי כן מקבלים שיטה לתיקון עצמי. איך לפנות לבורא מתוך הכלי הכללי, בכך שמוכנים לעשות ויתור, שיתקן אותי.

וכך האדם מקבל את שיטת התיקון, שמתחילה להתגלות על פני ההפרעות, שממשיכות ובאות אחרי קבלת השיטה. האדם מממש את השיטה על פני כל ההפרעות האלו, וכך מבין טוב יותר את השיטה עצמה, עם כל הפרעה ועם כל רצון, שהוא מטפל בהם.

האם הפרעות של זמן, תנועה, מקום, באות יחד או כל אחת לחוד?

זמן, תנועה, מקום, אינם מנותקים זה מזה. שלושתם נמצאים יחד בכל הפרעה. אבל אנחנו עדיין לא מבדילים ביניהם.

מהם "חיים"?

להיפטר מ"האני", להיפטר מעצמי, אלה חיים. אין דאגה יותר גדולה, אין בעיה יותר גדולה לאדם, מאשר הוא עצמו. איך מגיעים ל"חיים"? כשהאדם נפטר מעצמו מתחילים החיים. בינה נקראת "ארץ החיים".

האדם יכול לקבל תענוגים רק בתוך אחרים, רק בתוך כלים זרים מחוצה לו, בהם הוא יכול להרגיש תענוגים. רק אחרי שהאדם נפטר מעצמו, הוא מתחיל להרגיש תענוגים רוחניים, שהם מה שקורה ומתגלה באחרים, ביחס ובאהבה שלו אליהם. במידה שאוהבים את האחרים, מרגישים מה שממלא אותם. ואז הכלי נעשה עשיר מאוד, וזו הרגשת החיים הנצחיים. קודם כל מקבלים הרגשת הנצחיות. אין אפשרות להעביר את התחושה הזו.

מדוע יש לחפש הרגשה קודמת של התחברות ולא הרגשה חדשה?

בהתגברות על ההפרעות של היום, צריך לחפש את ההרגשה שהרגשתי קודם, בזמן שהייתי מחובר אל הכלי הכללי, כדי שאם על פני ההפרעה שבאה לאדם, הוא משתוקק להיות מחובר עם האחרים, לפחות כמו שהיה קודם, יהיה לו איזה קנה מידה. מכפילים אותו בעוצמת ההפרעה, בדומה לנוסחה בחשמל בה זֶרם כפוּל התנגדות נותן מתח, וזו העוצמה שאנחנו מחפשים.

הזרם לא השתנה אבל הוא עובר דרך נַגַד, דרך התנגדות, שגורמת להצטברות המתח הרצוי בנגד הזה. לכן, בשביל מה לדאוג להרגשה אחרת, אם יש לאדם משהו שהשאיר בו רשימו? רק הרשימו הזה של ההתרגשות, של ההתפעלות, האדם צריך להעביר על העביות החדשה. כמו בכל כלי, יש שני סוגי רשימות. ואת הרשימו מן האור, שממנו נשאר הרושם, מממשים עם העביות החדשה.

מאמר הערבות הוא המפתח לשער של העולם הרוחני. וכך אכן הוא מתחיל ואומר: וזהו דבר הערבות אשר כל ישראל נעשו ערבים זה לזה, כי לא ניתנה להם התורה בטרם שנשאל כל אחד ואחד מישראל אם מסכים הוא לקבל עליו את המצוה של אהבת הזולת בשיעור הכתוב, "ואהבת לרעך כמוך" בכל שיעורו.

לזכיה באור העליון יש תנאי מקדים: כל אחד חייב להגיע למצב הפנימי שנקרא "ערבות", שהוא הכנת הכלי. אדם שלא יהיה בתוכו התנאי הזה, לא יתלבש בו האור העליון והוא ישאר בחושך הרוחני שבו הוא נמצא כיום. ואם כך, המשימה היחידה שלנו היא להשיג את התכונה הזאת, את הכוח הזה, שנקרא "ערבות".

דהיינו שכל אחד מישראל, שנקרא "ישר" "אל", שמשתוקק להגיע להכרת הבורא, יקבל על עצמו, לא בכוח, אלא ירצה ויקבל, כלומר, יממש את הרצון, יגיע לאותו רצון, לדאוג ולעבוד בעד כל אחד מחברי האומה. איך לעבוד עבור כולם? למלאות כל צרכיו לא פחות ממה שהוטבע באדם לדאוג בעד צרכי עצמו, זאת אומרת, כמו שהאדם לא שוקל את הרצונות והמחשבות שלו, אם הם כלפי עצמו או לא, כי לבטח הם כולם לטובתו (כי כך הוא נברא בצורה טבעית), כך הוא אמור להגיע למצב שכל הרצונות וכל המחשבות שלו יעבדו בצורה טבעית הפוכה ממה שאנו חשים כרגע.

ואחר שכל האומה הסכימו פה אחד ואמרו נעשה ונשמע, שהם מוכנים לעשות כל מה שנדרש, כדי להגיע ל"שמיעה", לתכונה שנקראת "נשמע", לתכונת הבינה, לתכונה של אהבת הזולת, הרי שכל אחד מישראל נעשה ערב שלא יחסר דבר מה לשום חבר מחברי האומה, כלומר, שכל אחד מהחברים מתוקן עד כדי כך, שהוא לבטח דואג רק לחברים ולא לעצמו. והוא לא עושה זאת בצורה מלאכותית, מאולצת, אלא בצורה טבעית. כי "ערבות" משמעו שהוא חותם עליה, ולא שבעוד רגע קורה לו משהו, שמפיל אותו מהדרגה הזו, אלא שתכונת הבינה הופכת לטבע שלו.

אשר רק אז, לאחר שנעשו ערבים זה לזה, נעשו ראויים לקבלת התורה ולא זולת אין ויתורים. זאת אומרת, הערבות היא התנאי ההכרחי שעליו אין ויתור, כי זהו הכלי שבו מתגלה הבורא, משום שבערבות הכללית הזאת נפטר כל יחיד מהאומה מכל דאגותיו לצרכי גופו עצמו. לא רק שממלא כל צרכי חבריו, אלא נותן להם ביטחון והם נותנים לו ביטחון שאיש מהם לא יחסר דבר, ולכן כל אחד מהם יכול לתרום ולהשפיע לאחרים.

"ערבות" משמעו גם שהוא לא יכול לחשוב על הזולת אם לא חושבים עליו, שאז מובטח לו שלא יחסר כלום ויכול לחשוב עליהם. ואם הוא לא חושב עליהם, אז גם להם יחסר אותו התנאי להיות בערבות כלפיו. זאת אומרת, תנאי הערבות חייב להתקיים בכולם יחד בצורה הדדית ומלאה ובהסכמה משותפת.

ויכול לקיים מצות ואהבת לרעך כמוך בכל שיעורו וליתן כל מה שיש לו לכל נצרך, מדוע? היות שאינו דואג עוד בעד קיום גופו עצמו, מדוע? כי יודע ובטוח הוא ששש מאות אלף, כלומר, כל העולם, אוהבים נאמנים נמצאים בסביבתו עומדים הכן לדאוג בשבילו. עדיין אין כוח הערבות. אבל אם ישנה התחייבות, נכונות, מצד כל אחד להתייחס לאחרים בלי תנאים מוקדמים של "קודם אתה ואחר כך אני", או "קודם בוא נראה אותם עושים, ונותנים לי כוח", אלא כולם יחד אומרים "נעשה ונשמע", זאת אומרת מוכנים בלי שום חשבון לצאת כל אחד מעצמו, למרות הידיעה שהם זקוקים לתמיכה הדדית או אז נעשים ראויים לקבלת התורה.

ומטעם זה לא היו מוכנים כלל לקבל התורה מזמן אברהם יצחק ויעקב. מדוע? אלא עד שיצאו ממצרים והיו לאומה שלימה בפני עצמה, כי אז נעשתה המציאות שכל אחד יהיה מובטח בכל צרכיו בלי שום דאגה והרהור כלל, מפני שנעשו לאומה שלימה, לשש מאות אלף איש, לאותו מספר שלם, שאם הוא מופיע כלפי כל אחד ואחד, הרי בדאגתו לכל אחד ואחד, הוא נותן לו הרגשת ביטחון כזאת, שכל אחד יכול למסור את עצמו למען הזולת.

משא"כ בהיותם עוד מעורבים בין המצריים הכרח הוא אשר חלק מסוים מצרכיהם היה מסור בידי הנכרים הפראים הללו המלאים אהבה עצמית, ונמצא שאותו שיעור המסור בידי הנכרים יהיה בלתי מובטח כלל לכל יחיד מישראל, כי חבריו לא יוכלו למלאות לו מחסוריו אלו משום שאינם בידיהם, וכבר נתבאר שכל עוד שהיחיד מוטרד בדאגותיו עצמו, כלומר, כל עוד מישהו אחד לא מוסר את הרגשת הערבות לזולתו, אינו מוכשר כלל אפילו להתחיל בקיום המצוה של ואהבת לרעך כמוך. לכן תנאי הערבות חייב להיות תנאי הדדי, שמתבצע בבת אחת בין כולם.

זהו תנאי קשה מאד, שלא בכוחו של האדם להתקרב אליו, ולא בכוח האנושי לקיים אותו; דרישה בלתי מציאותית, אם מנסים לפתור אותה בצורה ישירה, לגשת אליה כמות שאנחנו. זהו דבר בלתי אפשרי אם נמצאים בטבע הרצון לקבל, שידוע לנו עד כמה הוא הפכפך, שמשתנה בכל רגע; ולכן אינו מאפשר להגיע למצב שכולם יגיעו להסכמה הדדית בו-זמנית. אלא אם מאחורי אותו תנאי חמור ישנו איזה פתח נסתר, שאם נתייחס אליו נכון, תתרחש הערבות.

כי אין אף דבר שהבורא ברא, שלא נועד להתממש בבריות. צריך רק לדעת היכן לפעול כדי לממשו. הטבע שלנו כבר נמצא בנו, ולנו עצמנו אין יכולת מתוך הטבע שלנו להחליף, לשנות, לתקן אותו עצמו. משום שאפילו הרצון לקבל עצמו, אם מתחילים להרגיש שהוא רע, מרגישים שהוא רע מפני שהוא ריק, מפני שאינו מביא לנו תענוגים. לכן קובעים שהוא רע. כלומר, לא שהוא עצמו רע, אלא התוצאה ממנו היא רעה.

לכן לא נכתב מלמעלה, שעלינו בעצמנו להחליף את הטבע שלנו ולהפוך אותו פתאום מאהבה עצמית לאהבת הזולת. הרי אין ביכולתנו לעשות זאת. אלא יש כוח עליון שנקרא "האור העליון", שהוא פועל ועושה את השינויים האלה בקלות ומשנה את הכוונות: במקום להכניס הכל לתוכנו, אנחנו נרצה להוציא הכל לאחרים. "האור העליון" הופך את הפעולה הזאת אצלנו לטוב, ולעונג ממש.

אלא צריך להזמין את פעולת האור העליון שיתקן אותנו, ועלינו ללמוד איך לעשות זאת. העובדה שהערבות נראית בלתי מציאותית מרמזת על גודל השינוי שיתחולל בנו, ולאיזו מדרגה נגיע אז מעל הטבע שלנו.

והנך מוצא בעליל, אשר ענין מתן התורה, היה מוכרח להתעכב עד זמן יציאתם ממצרים והיו לאומה בפני עצמה, דהיינו עד שכל צרכיהם יהיו מסורים בידיהם בלי תלות באחרים, כלומר, עד שהאדם נהיה אחראי, ומבין שהכל נתון בידיו. שבכוחו לפעול כדי להגיע למטרה. אשר אז הוכשרו לקבלת הערבות האמורה ואז ניתנה להם התורה. וכך עלינו להרגיש עכשיו בחיים, שהכל נמצא בידִי ובידי חברַי, שהכל תלוי בנו. ואם כולם מחליטים יחד למלא אחר התנאי הזה, אין כוח בעולם שיכול להפריע להם.

תנאי הערבות הוא נצחי. לא שהאדם מקיים אותו, מקבל התגלות האלוקות, מתמלא באור העליון ואז נעשה חופשי. אלא, ונמצא משום זה, אשר אפילו שמילא את תנאי הערבות והגיע לקבלת התורה, זאת אומרת, נשמתו התמלאה וכל נשמות ישראל קיבלו תורה, גם אחר קבלת התורה, אם יבגדו מעטים מישראל, יגיעו למצב שהם פתאום לא מקיימים את תנאי הערבות, יבגדו באדם מישראל, ויחזרו לזוהמת האהבה העצמית מבלי להתחשב עם זולתם, הרי אותו שיעור הצטרכות המסור בידי המעטים מטרידים לכל יחיד מישראל לדאוג עליו בעצמו. כלומר, אם מישהו בקבוצה מתחיל פתאום לחשוב על עצמו במקום לחשוב על האחרים, הוא מיד מוציא מכל אחד מחברי הקבוצה את היסוד שיכול לתת כוח הערבות.

כי אותם המעטים לא יחמלו עליו כלל, וממילא נמנע קיום המצוה של אהבת זולתו לכל ישראל כולם כנ"ל, באופן אשר אותם פורקי העול גורמים לשומרי התורה שישארו בזוהמתם באהבה העצמית. כי בערבות אין איש יכול להצטיין על פני זולתו, להגיע לתיקון ולמילוי, לרוחניות ולדבקות, למטרת הבריאה, על פני האחרים. אלא קיום התנאי הוא הכרחי. וברגע שאחד מפר את חוק הערבות, בכך הוא מונע מכולם את יכולתם להגיע לערבות ולמילוי התורה.

שהרי לא יוכלו לעסוק במצות ואהבת לרעך כמוך, ולהשתלם באהבת זולתם בלי עזרתם, כאמור. תנאי הערבות ראשיתו בתחילת הדרך הרוחנית ולאורך כל הדרך הוא הולך ונשמר יותר ויותר על ידי החברים עד גמר התיקון וגם לאחר גמר התיקון. כלומר, לא ניתן להפר אותו או להחליש את ההתחייבות ההדדית הזאת.

הרי לעיניך, שכל ישראל ערבים זה לזה, הן מצד הקיום והן מצד השלילה, כי מצד הקיום, דהיינו אם מקיימים הערבות עד שכל אחד דואג וממלא כל מחסורי חבריו, הנה נמצאים משום זה שיכולים לקיים התורה והמצוות בשלימות דהיינו לעשות נחת רוח ליוצרו (כנזכר במאמר "מתן תורה" אות י"ג). שזו מטרת הבריאה.

והן מצד השלילה, דהיינו אם חלק מהאומה, אינם רוצים לקיים הערבות, אלא להיות שקועים באהבה עצמית, הריהם גורמים לשאר האומה להישאר שקועים בזוהמתם ובשפלותם מבלי למצוא שום מוצא כדי לצאת מעמידתם המזוהמת כמבואר. החברים הם הדיינים סביב האדם, והוא תלוי בהם בצורה הקצרה, הקשוחה והישירה ביותר. כל אחד צריך להרגיש שצינור החמצן שלו, הברז של חייו, נמצא בידי כל אחד מחברי הקבוצה, שבידיהם החופש והכוח לסגור אותו ברגע שאינם חושבים עליו. לאדם עצמו אין שום שליטה על המחשבה הזאת.

יח. ולכן הסביר התנא דבר הערבות בדמיון לשנים שהיו באים בספינה, והתחיל אחד קודר תחתיו ולעשות נקב בספינה, אמר לו חברו למה אתה קודר? אמר לו מאי איכפת לך, הלא תחתי אני קודר ולא תחתיך, אמר לו, שוטה! הרי שנינו נאבדים יחד בספינה, עכ"ל (ויקרא רבה פרשה ד'). למה הוא שוטה? כי אינו מבין, שאם הורג את השני, הורג את עצמו. מֵילא, שיוצא מהתקנון, מההתחייבות לערבות, אבל הוא אינו מבין שגורם צער לאחרים, ושהצער הזה חוזר אליו עצמו. כי נשמת האדם כלולה מכל הנשמות הפרטיות של כל האנשים, כל באֵי העולם האחרים, כל נשמת אדם הראשון.

כל אחד מאתנו כלול מכל הנשמות. וברגע שאחד מאתנו מפר את חוק הערבות, מתקלקל חלקו בכל יתר הנשמות. ואז כל הנשמות, באותה מידה שהכניס בהם קלקול, נעשות שליליות ומקולקלות כלפיו. כלומר, מרחיקות אותו באותה מידה ממטרת הבריאה. ובכך הוא מטיל על עצמו את כל כובד משקלו של הרצון לקבל, המקולקל, שגרם לכולם, ויאלץ לתקן אותו ביגיעה מפרכת מאוד. כי בהפרת הערבות יש חומרה גדולה מאוד.

והיינו כדאמרן, כי מתוך שפורקי העול משוקעים באהבה עצמית, הרי הם עושים במעשיהם גדר של ברזל המעכב על שומרי התורה מלהתחיל אפילו בשמירת התורה והמצוה על היכנה, דהיינו בשיעור הכתוב ואהבת לרעך כמוך, שהוא הסולם, רק התחלה, להגיע לדביקותו יתברך כנ"ל, ומה צדקו דברי המשל, שאומר לו: שוטה! הרי שנינו נאבדים יחד בספינה. בכך שהאחד הורג את עצמו, הוא הורג את כל יתר הנשמות, באותה מידה שכלול מהן. ויצטרך לשלם על כך, כי בכך גורם נזק לכל הכלי. ומכאן רואים עד כמה שהערבות היא עניין הכרחי ותנאי חמור הן בקבלתו והן בשמירתו וקיומו.

יט. ורבי אלעזר בנו של רשב"י מפליג עוד יותר בדבר הערבות, ולא די לו שכל ישראל ערבים זה לזה, אלא כל העולם נכנסים בדבר הערבות. אמנם לא פליגי, כי הכל מודים שמתחילה דיה ומספיקה אומה אחת לקיומה של התורה והיינו רק להתחלת תיקון העולם, מפני שאי אפשר היה להתחיל בכל אומות העולם בבת אחת, כאמרם ז"ל שסבב הקב"ה עם התורה לכל אומה ולשון ולא רצו לקבלה, כלומר שהיו שקועים בזוהמת האהבה העצמית עד למעלה מחוטמם, אלו בניאוף ואלו בגזל ורציחה וכדומה, עד שלא היה אפשר להעלות על הדעת בימים ההם, לדבר עמהם, אם מסכימים לפרוש מאהבה העצמית.

ולפיכך, לא מצא הקב"ה שום עם ולשון שיהיו מוכשרים לקבלת התורה זולת בני אברהם יצחק ויעקב, מדוע דווקא הם? שזכות אבותם עמדה להם, שמראש היתה הכנה בתוך האנשים האלה, בתוך אותן נשמות. וכמו שאמרו רז"ל, האבות קיימו כל התורה עוד בטרם שניתנה. ולכן החלקים שהם תיקנו נמצאים בתוך כל אחד ואחד מהאומה. וזה מה שנקרא, שיש לה זְכוּת. שיש כבר חלקים זכים, שעל ידם אפשר להתחיל בתנאי הערבות.

שפירושו שמתוך רוממות נשמתן היתה להם היכולת להשיג ולבא בכל דרכי ה' בבחינת רוחניותה של התורה, הנובעת מדביקותו יתברך בלי הקדם הסולם של המעשיות )המעשים( שבתורה, בלי הערבות, הם השיגו רוחניות, בגלל זכות הכלים. שלא היתה להם האפשרות לקיימם כלל, את תנאי הערבות, שבלי ספק הן הזיכוך הגופני והן הרוממות הנפשית של אבותינו הקדושים פעלו הרבה מאד על בניהם ובני בניהם אלה, וזכותם זו עמדה להם לאותו הדור של מצרים, שאחרי תקופת האבות קיבלו תוספת של רצון לקבל.

אשר כל אחד ואחד מחברי האומה, יצאו ממצרים "ברכוש גדול", עם כלים גדולים של אח"פ, לעומת כלים של גלגלתא ועיניים, שהיו לאברהם, יצחק ויעקב חסד, גבורה, תפארת כלים דהשפעה. מה שאין כן במצרים, קיבלו נה"י, כלים דקבלה, ולמרות שהיו מצוידים בכלים דחג"ת, יכלו על פני כלים דתנה"י, לצמצם את התנה"י, ולקבל על עצמם את תנאי הערבות. שכל אחד קיבל עליו את העבודה הגבוהה הזאת וכל אחד ואחד אמר בפה מלא, כלומר, בכל הלב הפה הוא ביטוי של הלב, היינו, כל הרצונות נעשה ונשמע.

ומטעם זה נבחרנו מתוך הכרח לעם סגולה מכל העמים. כי בזכות אבותינו קיבלנו תיקון, שיכולנו לקבל על עצמנו ערבות, ובתוך כלי הערבות לקבל תורה. ובכך ישראל נעשה לעם סגולה. ונמצא, שרק בני האומה הישראלית לבד נכנסו בערבות הדרושה ולא בני אומות העולם כלל, כי לא השתתפו בדבר, וזה פשוט כי מציאות היא, ואיך יוכל רבי אלעזר לחלוק עליו.

בשורשנו, מה שקרה אחרי יציאת מצרים, הוא שקיבלו את תנאי הערבות, ועל ידה זכו להתגלות האלוקות. כל אחד ואחד הרגיש את העולם הרוחני, שהבורא הוא השולט על כל המציאות, ושתכונת ההשפעה היא התכונה האמיתית להנהיג בה את כל המציאות, ולהתייחס כל אחד לכולם.

כ. אולם הגמר של תיקון העולם, יהיה בהכנסת כל באי העולם בסוד עבודתו יתברך, עבודת ה', כמ"ש והיה ה' למלך על כל הארץ ביום ההוא יהיה ה' אחד ושמו אחד, ודייק הכתוב "ביום ההוא" ולא לפני זה. אלא אחר כך, כל העולם יוכל לקבל אותה הכנה, שהיתה פעם לעם ישראל. שקיבלו הכנה של ניצוצות דחג"ת מאברהם, יצחק ויעקב, ולכן במצרים יכלו לצרף להם את התנה"י, ולשלוט עליהם. כך עם ישראל, לאחר שמתקן בתוכו הן כלים דחג"ת והן כלים של תנה"י, יכול להיות כלפי כל האומות כמו האבות כלפי עם ישראל.

וכן כמה כתובים: כי מלאה הארץ דעה את ה' וגו', "הארץ" נקרא רצון. כל הרצונות יתמלאו באור העליון. ונהרו אליו כל הגויים וגו', כל הרצונות לקבל יעבדו בהשפעה לבורא. אולם תפקידם של ישראל כלפי כל העולם דומה לתפקידם של אבותינו הקדושים כלפי האומה הישראלית, דהיינו כמו שזכות אבותינו עמדה לנו להתפתח ולהזדכך עד שנעשינו ראויים לקבלת התורה, שלולא אבותינו שקיימו כל התורה מטרם שניתנה, כי אז לא היינו משובחים כלל משאר האומות כמובן.

כמו כן מוטל על האומה הישראלית להגיע ראשונה לקיום "לשמה". ובכך ישראל נקרא "עם סגולה". כי חובה עליו תחילה להגיע לערבות ולתיקון המלא בתוכו. ורק אחר כך על ידי העסק בתורה ובמצוות לשמה להכשיר את עצמם ואת בני העולם כולו עד שיתפתחו לקבל עליהם את העבודה הגבוהה הזו של אהבת הזולת שהוא הסולם לתכלית הבריאה, שהיא דביקותו יתברך כמבואר. היינו, אין לעם ישראל ברירה. לא רק על עצמו הוא חייב לקבל את תנאי הערבות ולהגיע לתיקון ולדבקות בבורא, אלא תפקידו למסור את כל השגותיו, את כל הכוחות הרוחניים שלו, לכל העמים.

כמו שאברהם, יצחק ויעקב פעלו מתוקף תפקידם כלפי האומה ישראלית, כך תנהג האומה הישראלית: מי שמגיע כעת לדבקות בבורא ולכן נקרא "ישראל", "ישר" "אל", כולל מי ששייך לכלים הזכים של אומות העולם, חייב תחילה לתקן את עצמו כדי לשרת אחר כך לכל העולם.

וגם בתפקיד הזה יש התחייבות הדדית. שאם ישראל לא עושים את התיקונים האלה, לא רק שהם משפילים את עצמם, אלא גם גונבים מכל העמים את הדבקות שלהם בבורא ומרחיקים אותם ממטרת הבריאה. ואז השוט הזה חוזר אליהם עם העונש הכללי לעולם כולו.

באופן, אשר כל מצוה ומצוה שכל יחיד מישראל עושה כדי לעשות נחת רוח ליוצרו ולא לשום תשלום גמול ואהבה עצמית, נמצא פועל בזה איזה שיעור בהתפתחות כל בני העולם. כי אין הדבר נעשה בבת אחת, אלא בהתפתחות הדרגתית לאט לאט עד שמתרבים בשיעור גדול כזה באופן שיוכלו להכריע את כל בני העולם להזדככות הרצויה. ובתקופתנו אפשר ללמוד מסיפור הירידה של ישראל למצרים והשהות שלהם שם, ואחר כך מסיפור היציאה ממצרים והבריחה ממנה, על הדרך שלנו כלפי אומות העולם . וזהו המכונה במליצת חז"ל הכרעת הכף לזכות. כלומר, שנגמר המשקל של ההזדככות הרצויה, ודימו הדבר כמו שוקל בכף מאזנים, אשר הכרעת הכף הוא גמר המשקל הנרצה לשוקל.

המחויבות הזאת להגיע לערבות נראית לנו קשה מאוד: איך בכלל אפשר לטפס לתנאי כזה ולקיים אותו? האדם מוכן לעשות אלף ואחת פעולות אחרות: לימוד, הפצה, תרגום, הכנת תכנים וחומרי לימוד, סעודות ומה לא, פעולות שמובנות לרצון לקבל שלו, שיכול להצדיק שעושה אותן, ורואה מהן שכר שמובן לו, ולו רק כדי להימנע בכל מחיר מלומר לרצון שלו לדאוג רק לאחרים בלי חשבון על עצמו.

האדם רק צריך לרצות שזה יקרה, שיעבוד על זה עם החברים כמטרה החשובה ביותר בחייהם, בלי להתחשב שהרעיון מופשט ולא מורגשת ממנו תועלת. מספיק רק להתקרב לאמת, לעבוד בחברה ובלימוד, כדי שהתנאי המוזר הזה, העל טבעי, השנוא עליהם, ייראה לאט לאט כדבר רצוי, וזאת על ידי הלימוד ועל ידי העבודה בחברה. זה קורה הן מתוך הרגל והן בהשפעת האור העליון.

לכן הדבר פועל בצורה הדרגתית, על ידי כל הפעולות שעושים, אף בלי חיסרון הערבות האמיתי, חיסרון שהוא עדיין "לעצמי". פועלים כדי להגיע לרצון לקיים את תנאי הערבות. מה שנקרא "חיסרון ללא חיסרון": עובדים למטרה לא אמיתית ולא מציאותית, קצת הזויה, שהיא לא יותר מצירוף מילים. אבל מספיק שמדברים וחושבים, וחוזרים וחושבים עליה, כדי שהאור מקיף יבנה באדם יחס מיוחד לתנאי הזה שנקרא "ערבות" ואז הוא יוכל לחשוב עליו ברצינות, כעל הדבר היחיד שהוא למעלה מהעולם הזה.

למעלה מהעולם הזה אין שום דבר חוץ מתכונת ההשפעה. דברים רבים ניתן לומר על הרוחניות; שבכל מקרה היא שם נרדף להשפעה. לכן, כדי לא לברוח מן האמת ולא לדמיין במקום רוחניות משהו שלא שייך לרוחניות, אלא נמצא כשכר בעולם הזה, חייבים לעבוד רק על השגת החיסרון להשפעה, החיסרון לערבות.

כא. ואלה הם דברי רבי אלעזר ברבי שמעון באמרו העולם נידון אחר רובו וכו', שכוונתו על תפקיד האומה הישראלית להכשיר את העולם להזדככות מסוימת עד שיהיו ראויים לקבל עליהם את עבודתו יתברך לא פחות משהיו ישראל עצמם ראויים בעת קבלת התורה, על ידי אבותינו הקדושים, שזהו נקרא בלשון חז"ל שכבר השיגו רוב זכויות, באופן שהמה מכריעים על כף החובה שהיא האהבה העצמית המזוהמת.

ומובן, שאם הכף של הזכויות שהיא ההבנה הגבוהה בטיב אהבת זולתו היא רבה ועולה על כף החובה המזוהמת, נעשים מוכשרים להכרעה ולהסכמה, ולומר נעשה ונשמע כמו שאמרו ישראל בקבלת התורה , משא"כ קודם זה, דהיינו בטרם שזוכים לרוב זכויות, כי לא נראה להם שהשפעה יותר טובה מקבלה , אז ודאי האהבה העצמית מכריעה שימאנו לקבל עולו יתברך.

והכל תלוי בהכנה. עד כמה האדם והקבוצה עושים יגיעה איכותית ולא כמותית. כמות העבודה אינה חשובה. האדם לא צריך להשקיע כוחות רבים. האיכות היא הקובעת: כמה זמן ביום ומאיזה עומק לב, האדם חושב על המטרה ומשתוקק להגיע להשפעה, להרגשת הערבות, לנחיצות שלה. שלא רוצה בה, אבל רוצה שתתרחש.

וזה אמרו: עשה מצוה אחת אשריו שהכריע את עצמו ואת כל העולם לכף זכות, כלומר, כי סוף סוף מצטרף חלקו הפרטי של היחיד מישראל בשיעור ההכרעה הסופית, כמו השוקל שומשומים ומוסיף והולך על כף המאזנים אחד אחד עד שגומר ההכרעה, הרי ודאי כל אחד נותן חלק בהכרעה זו, שבלעדו היתה ההכרעה בלתי נגמרת, ועל דרך זה אומר על מעשה היחיד מישראל, שמכריע את כל העולם כולו לכף זכות, כי בזמן שנגמר הדבר והוכרעה כף הזכות של העולם כולו, הרי לכל יחיד ויחיד יש חלק בהכרעה זו שלולא מעשיו של כל יחיד ויחיד , היתה ההכרעה חסרה.

והנך מוצא אשר רבי אלעזר בן רבי שמעון אינו חולק על מאמר חז"ל שכל ישראל ערבים זה לזה, אלא רבי אלעזר בן רבי שמעון מדבר לענין התיקון של כל העולם ולא רק של עם ישראל , העתיד לבא, וחז"ל מדברים בהוה, אשר רק ישראל בלבד קבלו עליהם את התורה.

האם יציאה ממצרים היא תנאי לערבות?

יציאה ממצרים היא תנאי לערבות מפני שאדם שנמצא תחת שליטת הרצון לקבל שלו, וזה ממש שולט בו, אדם זה לא מסוגל להבין שהערבות היא דבר גדול, שכדאי לרצות אותו. הוא אינו רוצה אבל כדאי לרצות. מה משמעו שהאדם נמצא במצרים? כל הרצונות שלו, אלה שבלב ואלה שבמוח, כל המחשבות שלו כולן נמצאות בכוונה לעצמו.

מה משמעו שבורח ממצרים? שמתחיל להבין, שהכוונה לעצמו היא דבר גרוע, שפועל לרעתו, וחייבים לברוח ממנה. הוא עדיין לא יודע לאן ובכל זאת בורח בחושך, בחיפזון, מתוך יסורים גדולים, והלאה לא מאיר לו כלום. אבל התנאי הוא, שיתחיל לחשוב, שהמצב הזה יותר טוב מלהיות ברצון לקבל. זאת אומרת, שמלפנים אמנם יש רק חושך, אבל מאין ברירה הוא חייב להתקדם הלאה.

וכמו שמתואר בסיפור יציאת מצרים, הבורא הוא שמסובב הכל, אבל את המצבים האדם עובר בעצמו. וההחלטה החופשית הראשונה שלו היא היא ה"ערבות" "היום נעשיתם לעם". אי אפשר לחייב את האדם לעשות פעולה רוחנית. לכן הבורא מחייב את האדם דרך הרצונות שלו שעל מנת לקבל. בלי להתחשב באדם ובלי לשאול את פיו, הוא נותן לו מכות או מתנות, הרגשות טובות או הרגשות רעות, ועושה אתו מה שהוא רוצה, כל זמן שהוא נמצא בגשמיות.

ורק אדם שמתקרב לרצון הרוחני מתחיל להרגיש שבפעולות האלה נמצא הבורא. ובמידה שמרגיש שהבורא נמצא בהן, מתחילה להיוולד בו הרגשת העצמיות: "אם יש בורא, אז יש גם אני", ו"אנחנו זה מול זה". ואז האדם יכול להתחיל לעשות דבר מה ולהשפיע ולתת ולקבל; נוצר מעין קשר ביניהם.

וזה הפלא: עד שהבורא לא מתגלה לאדם הוא עבד של הרצון לקבל שלו. אבל מרגע שהבורא מתחיל להתגלות לו, הוא מתחיל לקבל חופש כנגד התגלות הבורא, ומתחיל להרגיש שהוא אדם, שעומד בפני עצמו. כך גם בזמן "הסתר כפול", בזמן "הסתר רגיל" ואפילו בהשגחת שכר ועונש, גם שם יש הכנות כאלה. אבל לאחר שהאדם מתקן את הכלים שלו, נעלם ממנו תנאי החופש הזה והוא נכנס כביכול לרשות היחיד. ושם העבודה שלו היא כבר אחרת.

מכל מקום, היציאה ממצרים נקראת "נס משמים", "נס יציאת מצרים". מפני שלעזוב את הטבע, האדם לא מסוגל בעצמו. אלא חייב לבוא כוח מלמעלה. ולערבות לא חייב לבוא כוח מלמעלה. אמנם הבורא לאט לאט מביא את בני האדם, או קבוצה מסוימת, לערבות. אבל כדי לקבל על עצמם ערבות, חייבים לבוא מרצונם, ללא שום לחץ, מתוך בירור מהי בדיוק הערבות. ולכן צריכים לדבר עליה הרבה ולעבוד עליה, ולהגיע להבנה שהערבות היא פתח הכניסה לרוחניות, שהערבות עצמה היא הכלי, ובעזרתה מדביקים את כל הכלים לכלי אחד, שבו יכול לשרות השפע העליון.

איך אפשר להגיע לחתימה על הערבות אם צריך לחכות עד שהאחרון ייצא ממצרים?

מי יוצא ממצרים ומי לא לא ידוע לנו בדיוק, אך ישנה "זכות אבות": הן זכות אבות שקיבלנו את התורה וקיימנו אותה ללא ערבות והן זכות אבות שהיינו במצרים. כך שהקבוצה לא אמורה לעבור את כל התהליך הזה של מצרים, להרגיש את כל המכות ולברוח מהן. והיא גם לא אמורה לרדת בפועל למצרים ולהישאר שם ארבע מאות שנה. כי התהליך הזה מושרש בנשמות שלנו, כבר עברנו אותו.

ולכן אין לנו צורך לדאוג לעניין יציאת מצרים, אלא לשאוף מעבר לו: לערבות ולקבלת התורה, שאיבדנו בשבירת הכלים, בחורבן בית המקדש הראשון והשני. עלינו להגיע לאותו גובה. לכן התנאי הוא אהבת הזולת וערבות, שאם מתקנים אותו, חוזרים לאותה דרגה רוחנית שקיבלנו ביציאת מצרים ואיבדנו בחורבן הבית.

מדוע האדם מתקשה לרצות את הערבות על אף ההבטחה שכולם ידאגו לו?

מה פירוש שש מאות אלף איש דואגים לי? פירוש הדבר שהם מכירים את כל הרצונות שלי. הם מגלים שכל הרצונות שלי הם בעצם רצונותיהם הכלולים בי, וכל אחד מתחייב לדאוג לרצון שלו הנמצא בי, לתיקונו ולמילויו, ואני מתחייב על הרצון שלי בכולם.

אבל יש קושי בקבלת הערבות, והקושי נובע מכמה סיבות:

א) אדם שעומד לקבל מהאחרים, מאבד את עצמיותו, את פרטיותו, את עצמאותו. קבלה מהאחר מאלצת אותי להימצא תחת האחר: הוא הנותן ואני המקבל; שזה מבטל את "האני" של האדם. האדם מוכן לגנוב, לקחת בכוח, לקבל מהאחר, רק בתנאי שיכול להצדיק את הקבלה הזאת בהצדקות שונות: שבהיותו מקבל הוא גם נותן, או שהוא מתרץ לעצמו כי לאחר "גם כך יש יותר מדי".

אבל אם אינו יכול להצדיק את הקבלה שהוא מקבל, בכך הוא מבטל את "האני" שלו, הוא מוריד את עצמו. והמצב הזה נקרא "בושה": האדם לא מסוגל להחזיק בהרגשה כזאת. הוא מוכן לעשות הכל, רק לא להיות המקבל. בחיים אנחנו לומדים לנטרל את ההרגשה הזאת, בתירוץ שכולם גנבים או שכולם מקבלים, שזו הצדקה לרבים מהמעשים שלנו. אבל בקבוצה ששואפת לערבות קשה למצוא הצדקות כאלה, כי החברים הם לא בדיוק "גנבים" ולא בדיוק "מקבלים".

ב) ה"לקבל" מכניס את האדם למחויבות. כי הוא רואה את הנותן, והנותן נשאר לעמוד מולו כהנותן. הוא לא נעלם עכשיו ממנו, כי פעולתו קיימת. בעולם הגשמי הבורא נותן פעם אחת וזהו. אבל כל פעולה שנעשית ברוחניות היא נצחית. ואז האדם נמצא מול הנותן, והכבוד העצמי שלו מחייב אותו להחזיר, לתת, לאזן את הקבלה שלו בצורה כלשהי. ואם כך, בשביל מה לו לקבל? כמו שנאמר "לא הם ולא שכרם".

ג) ההתחייבות צריכה להיות באותו רגע, אבל נצחית. בעוד כמה רגעים יתכן שנשכח אותה, ועם זאת, באותו רגע, חייבת קבלת הערבות להיות קבלה בלב ונפש. לאדם שנמצא ברצון לקבל, יש ספיקות, כמו לכולנו. וגם היצר הרע בא וטוען כלפיו, מדוע הוא מתחיל בכל העניין הזה, מאיפה ועל סמך מה. זאת אומרת, לאדם יש אין ספור הפרעות, שאם הוא מסתכל עליהן, הוא נעצר, בלי יכולת לעשות צעד נוסף. לכן התשובה כנגד כל ההפרעות היא להגדיל את המטרה, להגדיל את הבורא, להגדיל את הדבקות, להגדיל את הערבות.

אין לחשוב מי אני ומה אני ומיהם החברים שלי. אנחנו יודעים מי אנחנו ומה אנחנו. אסור לאדם להיות שקוע בעצמו. כי איפה שנמצאות מחשבות האדם, שם הוא נמצא. אלא הראש שלו צריך להיות למעלה, לפנות במחשבות וברצונות לבורא. ואז, משם משפיע עליו אור מקיף ומחולל בו את השינויים: מביא לו מחשבות ורצונות של האור, מזיז בו רבדים פנימיים ועורך בו את הסדר הפנימי הרצוי. כי האור המקיף והרשימו שמתעורר באדם, פועלים. האדם אמור רק להסכים עם הפעולות האלו.

מהם היסורים הנוראים, שהאדם בורח מהם ויוצא ממצרים?

היסורים הם תוצאה של השהיה תחת שליטת הרצון לקבל, והם מגיעים לאדם רק אם הוא עובד על הגדלת הרוחניות בעיניו. זאת אומרת, הוא חייב להגיע למצב הבא: "קם מלך חדש על מצרים, שלא ידע את יוסף", "יוסף הצדיק", "חפץ חסד", שכל ההשפעה נקראת על שמו "יוסף", "יסוד", ספירת יסוד, "צדיק יסוד עולם"; וקם איפוא מלך חדש שלא יודע מהי השפעה, ושהוא בכלל לא מתחשב בה.

האדם מתחיל לגלות שהאגו שלו, שהרצונות שלו, הם הפוכים מהרוחניות. מתי הוא מגלה זאת? כשמזמין על עצמו "אור מקיף" שמאיר לו, ובאורו הוא רואה עד כמה הוא אגואיסט, ומתחיל לשנוא את עצמו. ומהשנאה לעצמו הוא מגיע להחלטה שעליו לברוח מהיסורים. הוא לא מסוגל, הוא לא יודע איך, אבל הוא רוצה לצאת מהעור שלו. ההרגשה הזאת של רצון לצאת מעורו נקראת "ערב יציאת מצרים".

ואז היא מתרחשת. איך תתרחש, אין לדעת, אלא רק שהיא תתרחש בחיפזון, בפתאומיות. אומרים לאדם לצאת ממצרים. לפתע האדם רואה איך היא מתרחשת בו, ועובר מחסום. ואחריה מתרחש התהליך שנקרא "ערבות", "קבלת התורה" ועוד. כלומר, מעבר המחסום אינו קפיצה מעל רף אחד, אלא כמה תנאים שהאדם צריך לעבור כדי להיות בכלי הרוחני.

ומדוע אומרים "מלך חדש"? איזה מלך היה קודם? היה אותו מלך. אלא האדם, מפני שעוסק בהתקדמות רוחנית וגומר את המדרגה שעוסק ברוחניות, רוצה גם רוצה להגיע אליה, למשוך על עצמו יותר אורות ואז קם "מלך חדש", מגיעה הכרת הרע. וזאת, לאחר שבע השנים השניות, שיותר ויותר מכיר את הרע שבו. אבל לא מפני שמתעמק ברע. ברע אי אפשר להתעמק, בחושך אי אפשר לראות. אלא כל הזמן חייב לעורר על עצמו אורות מקיפים יותר ויותר גדולים, והם שמגלים ומספרים לו עד כמה הרצון שלו הוא רע.

האם צריך לבקש עוד משהו חוץ מערבות?

בצורתו האגואיסטית אין לאדם מה לבקש. על מה הוא יכול לבקש, על הכרת הבורא? איזו הכרת הבורא? על מידת ההשפעה, באיזו עוד צורה אפשר לבצע השפעה חוץ מערבות? הערבות היא בדיוק מידת ההשפעה שמתבצעת בו. ערבות היא עבודה כלפי החברים, מהכלי המתוקן של האדם בהשפעה אליהם, עד "ואהבת לרעך כמוך", כמוך ממש. שזו בדיוק תמונת ההשפעה שעל האדם להשיג.

בלא לשמה האדם מרגיש שהרוחניות יקרה לו, אבל הוא יכול להשיג אותה רק אם כל אחד מהחברים שעומד בדרכו יצביע בהצבעה חשאית שמאשר לו לעבור. לכן אם הוא רוצה ואם לא, הוא תלוי בחברים שלו שחוצצים בינו לבין הרוחניות. ולא יעזור לו לשנוא אותם, כי מהטבע, ממבנה הנשמה הכללית, הם עומדים בינו לבין הרוחניות. ורק בידיו לעשות שהם יאהבו אותו וירצו לפתוח בשבילו את הרוחניות.

מה טעם לבקש תיקון עצמי?

בקשת התיקון של האדם על עצמו היא כדי להתחיל להזרים בחברים את אהבתו. ומתוך זה שהוא פועל בהם באהבה ומבקש גם מהם אותה הפעולה, מגיעים למצב שפותחים זה לזה. ובמקביל, פותחים בכך כלי כללי. אבל אי אפשר לפתוח רק זה לזה, אי אפשר לאשר לאחד, שהוא בסדר גמור ויכול לעבור, ולאחרים לא. אין לו עם מה לבוא, אם פותחים את הדרך רק לו. כי לקבל רוחניות, להגיע להתגלות הרוחניות, דרוש כלי של כולם.

חייבים לאהוב את החברים, אחרת אין לאדם כלי לקבל את התגלות הרוחניות. לא עוזר שהחברים אוהבים אותו, כי רק בתנאי שהם יאהבו אותו, הוא יוכל לאהוב אותם: הם נותנים לו תנאי של ערבות, ואז הוא יכול לאהוב אותם. כי לא חסר לו יותר כלום, והוא לא צריך לחשוב על עצמו. הם נותנים לו הרגשה, שהם כולם דואגים רק לו. ואז אין לו דאגה אחרת, אלא רק איך לאהוב אותם.

מדוע? כי כולם דואגים לו, ולכן הוא בא על סיפוקו בעולם הזה ואין לו מה לעשות. ברגע שהאדם מבין, שכולם מציפים אותו באהבה ובשפע טוב, נשאר לו רק דבר אחד רוחניות, ואז הוא פטור מלחשוב על עצמו. בדאגה שלהם אליו הם מנטרלים את הרגשת הדאגה שלו לעצמו. לא מתוך שרואה שכולם חותמים ומאמין להם, אלא הם נוטעים בלבו הרגשה שאין לו מה לדאוג לעצמו. כי הוא חש שההרגשה באה מהם. ובכך החברים בונים בו את התנאי שיחשוב עליהם בחזרה. ובצורה כזאת משחקים עם האור העליון, שבא ומתקן את הכלים שלנו.

החברים יכולים לחייב את האדם באהבה. אם הם אוהבים אותו, הם מחייבים אותו להחזיר אהבה. ואיך הוא יכול לאהוב אותם? מהיכן הכוח לכך? הכוח הוא הערבות. אם החברים לא אוהבים אותו ולא מספקים לו הרגשה שלא יחסר לו כלום, הוא לא יכול לאהוב אותם. את הכוח הזה לא מקבלים מלמעלה, מהבורא, אלא מהחברים. זאת אומרת, לקיים "ואהבת לרעך כמוך" לא מקבלים ככוח מלמעלה, מהבורא, אלא על ידי תנאי הערבות, ובלעדי תנאי הערבות אי אפשר לקיים זאת. לכן בעל הסולם כותב, שרק בתנאי שכולם דואגים לכל אחד, האדם פטור מהדאגה לעצמו ויכול לחשוב עליהם.

איפה הבורא בכל עניין הערבות?

הערבות זה רק תנאי. כל הפעולות האלה של לימוד ופעילות בחברה נועדו לקשור אותנו למטרה הסופית, שממנה באים האורות ומחוללים בנו את השינויים הללו. אבל בינתיים בערבות אין בורא. אלא הוא נחוץ כשמגיעים לערבות, כדי לבנות כלי שישפיע נחת רוח לבורא, כדי להרגיש איך הוא מתייחס אלינו ואנחנו אליו. שגם בזה יש ערבות הדדית, ביני לבינו. אותו עיקרון של תן לי ואתן לך , פועל ביני לבין הבורא.

האם צריך לגרום לחבר לאהוב אותי או שאני הוא זה שצריך לנסות לאהוב אותו?

אי אפשר לאהוב את החבר לפני שהחבר נותן לי הרגשת ביטחון. והחבר לא יכול לתת לי הרגשת ביטחון אם הוא לא אוהב אותי. הוא לא שולח התחייבות מהבנק שהוא אוהב אותי, אלא הוא צריך לאהוב מהלב. כאשר מרגישים שהחבר אוהב אותי, זה הסימן שהוא ידאג לי ואין לי מה לפחד; העתיד שלי מובטח.

ואיך החבר מגיע לכך שיאהב אותי עד כדי כך שארגיש אהבה ממנו, ואז אהיה בטוח שלא יחסר לי דבר? הוא צריך לקבל את ההרגשה הזאת ממני. אחרת הוא יחשוב על עצמו במקום לחשוב עלי. יוצא איפוא שצריך להתחיל את העבודה יחד, לא זה אחר זה, אלא יחד, באותו מצב שנמצאים בו כרגע, ללא טענות ומענות ובלי שום סדר, אלא בצורה הדדית להתחיל לרצות, שכל אחד ירגיש שכולם אוהבים אותו. ואז הוא ישתדל להרגיש את אהבתם, ויחזיר להם אותה מידה של אהבה.

כל אחד צריך להתחיל להרגיש בלב את שני המצבים האלה אני מכולם ואני לכולם. ואם הלב מתחיל לעבוד בשני הכיוונים האלה, הוא מתחיל להיות חלק מאדם הראשון, בכל הלבבות. ואין מי שמתחיל קודם ומי אחר כך.

איך נערך החשבון בין החברים?

לא עושים חשבון מי נתן מה למי. לא מדובר במשהו שנמצא בין החברים בצורה מוחשית, אלא רק בהרגשה שבלב; שבתוכה האדם משתדל לגלות את יחס החברים כלפיו כאהבה נאמנה. ומתוך כך הוא יכול להתייחס כלפיהם באותה צורה. לא יותר.

בני אדם אינם מבינים מי הם. הם לא משיגים את החלק הפנימי שבאדם, ורק מרגישים את עצמם כגופים שנמצאים בעולם הזה, ורק בו. אבל זה לא נכון לגבי המקובלים, שההשגה שלהם בעולם הרוחני גלויה להם, להבדיל מבני אדם רגילים, מכל מי שיש בו נקודה שבלב, מכל מי ששייך לאומות העולם או לעם ישראל.

ולכן כאשר המקובלים מדברים עלינו, הם מתייחסים למה שעומד מאחורי כל אחד, למה שכל אחד מבצע בעולם הרוחני. כי לכל אחד יש חלק בעולם הרוחני, ורק הגופים שלנו מסתירים לנו את התמונה הזאת. לכן צריך להשתדל להתנזר מתמונות של העולם הזה ולראות כל אחד את התפקיד שלו, את התהליך שלו במונחים רוחניים. מדובר בתהליך שמתרחש בהתאם לפוטנציאל הרוחני של כל אחד לחוד ושל כולם יחד. זאת אומרת, שהתפקידים והתהליכים הללו הם מציאות אחרת ומימד אחר, שמחוץ לדמויות, לכמויות, שמחוץ לזמן, לתנועה, למקום.

ולכן כשהמקובלים מדברים על תפקידו של עם ישראל בקרב אומות העולם, לא מדובר על האופן שבו יש לשנות את המציאות בעולם הזה, בין הגופים ובין הארצות והמדינות בכל מיני עניינים, אלא מדובר על מה שמשתנה ברוחניות.

כב. וזהו שמסתייע רבי אלעזר בן רבי שמעון ברבי שמעון מהמקרא בדברי הכתוב: וחוטא אחד יאבד טובה הרבה. מדוע? כי הוא קשור לנשמות רבות ובכך קובע מה יקבלו. אם הוא לא מוסיף להם כוח ערבות משלו, הם נופלים, ואז הוא אשם בנפילתם. וזה נקרא שמאבד טובה הרבה. כי היה יכול להרוויח: גם היה מגיע לעזור להם, לעבוד לִזכותם, וגם הם היו זוכים בזכותו. אבל כשגורם את ההיפך, בהתאם לזה גם מקבל ההפך.

כי כבר נתבאר לעיל (כנ"ל בערבות אות כ') אשר הרגש ההתפעלות המגיע לאדם בעסק המצוות בין אדם למקום הוא שוה לגמרי עם הרגש ההתפעלות המגיע לו בעת עסק המצוות שבין אדם לחבירו, כלומר, אין הבדל בין איך שמתייחסים לבורא לבין איך שמתייחסים לחברים. כי כל המצוות מחויב לעשותם לשמה בלי שום תקוה של אהבה עצמית, כלומר, שאין לו שום הארה ותקוה חוזרת אליו על ידי טרחתו זו מתשלום גמול או כבוד וכדומה. אם כלום לא חוזר לאדם, אז מה זה חשוב הוא למי הוא שולח מחוץ לו את הגמול, את השכר, את מה שיקבל תמורת היגיעה אם לבורא או לחבר.

לנו נדמה שהחבר הוא חבר, כשאר בני האדם, וממנו לא ניתן לצפות לתמורה; ואילו הבורא הוא ישות עליונה שממנה ניתן לצפות לתמורה. אבל אם מתעלים למצב שמתנתקים מכל תמורה על היגיעה, מרגישים עד כמה הבורא וגם החבר מנותקים מאיתנו ונעשים שווים לחלוטין, כמטרה לעשיית הפעולה על מנת להשפיע.

שאין שום הארה ותקוה חוזרת אליו על ידי טרחתו זו מתשלום גמול או כבוד וכדומה, אשר כאן בנקודה הגבוהה הזאת מתחברים אהבת ה' ואהבת חבירו לאחת ממש, (כנ"ל במאמר "מתן תורה" אות ט"ו). אם באופן מוחלט ובשום צורה, אפילו בתת ההכרה, הוא לא מתאר לעצמו משהו בחזרה, אז אין בעיניו הבדל בין הבורא לחבר. נמצא שהוא פועל בזה שיעור מסוים של התקדמות בסולם של אהבת זולתו בכל בני העולם בכללם, כי מדרגה זו שאותו היחיד גרם במעשיו אם מדה גדולה או מדה קטנה, סוף סוף נמצאת מצטרפת בהכרח לעתיד בהכרעת העולם לכף זכות, כי גם חלקו הוכנס ומצטרף שם להכרעה (כנ"ל במאמר "הערבות" אות כ') . עיין שם היטב במשל שוקל השומשומים.

כל יגיעה קטנה שבאה במידת השפעה, ללא שום פניה של האדם לעצמו, מצטרפת לחשבונות הנכונים, שבסופם האדם זוכה להינתק מהחשבון לעצמו. וכאשר מתנתק מאהבה עצמית, עושה כבר חשבון עם הנשמות ומרגיש את החלק המשפיע שבכל אחד ואחד, את הנשמה של כל אחד ואחד.

ואז רואה שכל המציאות, הוא וחברו וכל יתר הנשמות, כל באי עולם, וכל שאינם באי עולם, אלא שנמצאים בצורות אחרות ושונות, היא מציאות אחת. שלהתייחס למשהו מחוץ לו, זאת אומרת, להשפיע לאחרים או להשפיע לבורא, בשבילו זה היינו הך. כי הבורא והנשמות נתפסים אצלו כאחד בלתי נפרד ולא כשניים. אלא שקשורים זה לזה ונמצאים יחד במציאות, ולא היו אי פעם נפרדים, שאפשר היה לתאר אותם כשניים.

והעושה עבירה אחת, שמשמעותה שלא יכול להתגבר ולכבוש את האהבה העצמית המזוהמת, שבכל זאת יש לו עדיין פניות לעצמו, שלא יכול לשלח את כל התקוות שלעתיד אל מחוצה לעצמו ועל כן פורץ בגנבה וכדומה, נקרא שהוא גונב, אם הוא חושב להפיק מכך תועלת. ונמצא מכריע את עצמו ואת העולם כולו לכף חובה, כי בגילוי זוהמתה של אהבה העצמית הרי הטבע השפל של הבריאה חוזר ומתחזק, ונמצא שהוא גורע שיעור מסוים מתוך ההכרעה לכף הזכות הסופית.

בדומה כמו שאחד חוזר ונוטל מן כף המאזנים אותו השומשום היחיד שחבירו הניח שם, שנמצא אשר בשיעור זה חוזר ומגביה מעט את הכף של חובה למעלה מכף הזכות , ונמצא שהוא מחזיר את העולם כולו אחורנית, וזה אמרו חז"ל וחוטא אחד יאבד טובה הרבה, שבשביל שלא יכל להתאפק על תאותו הקטנטנה, גרם לדחיפה אחורנית לרוחניותו של העולם כולו.

החשבון הזה אינו תלוי בנו, אלא הוא נובע מהיותנו מערכת אחת. ולא חשוב אם נראה לנו שהיא קיימת או לא, אם מרגישים אותה או לא, אם רואים מאחורי הגופים את מערכת הנשמות שקשורה יחד, ומלאה באור אין סוף, שחוץ ממנה לא קיים כלום. גם אם היא נסתרת מאיתנו, אין זה מקל על חומרת החוק "ואהבת לרעך כמוך", שהוא החוק של כל חלקי המערכת, המבטיח שיהיו מועילים למערכת הכללית ומועילים להתגלות האלוקות בתוך המערכת.

מי האחראי להכשיר את כל העולם, שיהיה ראוי לקבלת התורה?

במערכת הנשמות, שאין מערכת דומה לה בעולם הזה, הנשמות קשורות ביניהן בקשר קבוע, בגוף אחד, במקבץ אחד. במערכת הזאת נמצא האור שברא אותן, מילא אותן ונמצא בהן. ואנחנו לא מגלים יותר מהמערכת הקבועה הזאת, הנקראת "אדם הראשון". אלא שבתהליך של גילוי המערכת, שלאט לאט מתחילים לראות אותה ולהרגיש אותה, לומדים גם איך היא נוצרה. אבל למעלה מזה לא משיגים, ולבטח יש עוד מצבים.

החלקים שאחראים להחזרת המערכת כולה למצב המתוקן, אחראים להחזרת מערכת הנשמות למצב שלה, של גילוי האור בתוכה, לאיכות שלה, למצב האחדות, לקשר הדדי וגילוי האור שבה; על חלקים אלו להביא למצב היחוד בֵּין מערכת הנשמות לבין האור הממלא אותה בהיותם נמצאים בתכונה האחת "ישראל". ישראל חייבים לבצע את העבודה הזאת, החזרתה ליחוד של המערכת שעליה הם לומדים בקבלה.

החלקים האלה, אי אפשר לחסל אותם או לחולל בהם שינוי, אלא אם אינם מבצעים את המוטל עליהם, ואז מצב המערכת עצמו מחייב ולוחץ ודורש בכל מיני צורות להחזיר את המערכת למצבה המתוקן מה שמתורגם כלפינו כהרגשה, כתמונה של עמים או מקרים שלוחצים עלינו בעולם הזה. חוכמת הקבלה כוללת שתי מדרגות, שני מצבים: שלב שמדבר על תיקון החלקים האלה עצמם, ושלב שצריכים להחזיר את יתר חלקי הנברא, את כל הנשמות, אותו חלק שרבי אלעזר בן רבי שמעון מכנה "כללות".

מהם העקרונות להכשרה רוחנית נכונה?

כל מצב שרוצים לברר ולמצוא עליו תשובה בלי להתבלבל, אסור לחקור אותו כמו שהוא מצטייר לנו במסגרת העולם הזה. כי המציאות שאנו רואים ומרגישים היא מציאות כוזבת, שנמצאת לעינינו ומבלבלת אותנו בלבושים שלה, שכלל לא שייכים למעמד עצמו. לפיכך עלינו לדמיין מציאות מעט יותר עליונה, מופשטת מזמן, מתנועה ומקום.

מציאות מופשטת זאת היא קבועה ונצחית, מלאה באור אין סוף, כל כולה מצויה בהתאמה אל האור העליון. כל חלקי המציאות נמצאים בהשפעה הדדית. זו המציאות היחידה שקיימת, כי חוץ מאין סוף לא קיים דבר. יש מערכת של נשמות, שכולן נמצאות בצורה מתוקנת זו כלפי זו וכלפי הבורא שממלא אותן, בורא המלובש בנברא.

ואותן נשמות הקשורות יחד בעולם אין סוף, הן הנבראים שנמצאים עכשיו בדרגה פחותה מאין סוף, כי יש בהם קלקול זה כלפי זה. מדוע אומרים "פחותה מאין סוף"? כדי לא לדמיין גופים פיסיים, עולם הזה, כדור הארץ, שמש, ירח, או פלנטות, אלא לדבר במונחים של אורות וכלים, לדון בנושא לגופו של עניין, לפי התכונות ולא לפי איברי הגוף, אוזניים, עיניים, אף. או לפי המקום שבו הוא נמצא על פני כדור הארץ; או לפי גבר, אישה, משפחה, עמים, זמנים. אלא לדון בו לפי מצב שנקבע רק על ידי נתון אחד, השפעה כלפי הזולת, ההתאמה לבורא.

וכך צריך לתאר כל מצב. אחרת נשארים במצב השקרי של העולם הזה, שלעולם לא ניתן להגיע באמצעותו לחקירות. מתחתון לעליון אפשר להתעלות, אבל כדי לחקור ולהבין צריך לעלות לעליון, ומשם לראות את כל ההנהגה ואת כל ההשגחה שלו על התחתון. מדוע התחתון מונהג כך, כלומר, מדוע הוא מתפקד כך. כי תפקידו של התחתון נקבע על ידי העליון. לכן אם מסתכלים על התחתון, אי אפשר ללמוד משהו. בדומה לתנועה של בובה על חוט. אם לא רואים את החוטים שלה ומי שמסובב אותה מלמעלה, אי אפשר להבין איך היא זזה ומה מזיז אותה. אלא צריך לעלות למקום שבו נמצא מי שמושך בחוטים, ומשם מבינים את הפעולות; אבל אך ורק בתנאי שמבינים את המחשבות והכוונות שלו.

לכן עלינו לתאר תמונה שמנותקת מהחושים של העולם הזה. ובתמונה הזאת כולנו קשורים יחד בקשר הדוק, ישיר וקבוע. עלינו להיות משפיעים איש לרעהו כמו תאים בגוף, שכל אחד לוקח לעצמו אך ורק נחיצות והקשר שלנו הוא רק כדי להיות משענת לבורא.

איך ישראל יכולים להכשיר את העולם?

אם מתארים את המערכת כנשמות שקשורות יחד זו בזו בחוטים קבועים ומוחלטים, הרי באותה מערכת יש חלקי נשמות, שהם אחראים על תפקוד המערכת דלשמה, מפני שהם כלים דהשפעה, הם גלגלתא ועיניים, חלקי בינה. לכן יש הרגשה באומות העולם, שהיהודים וישראל כלל לא שייכים לעולם הזה, שהם נטע זר בו. כי לפי שורש נשמתם החלקים האלה לא שייכים לחומר, אלא הם גלגלתא ועיניים, כלים דהשפעה.

אותם חלקים התקלקלו אמנם, אבל הם חייבים לחזור למוטב ולהיות רק "גלגלתא ועיניים", ואז שוב להיות מקושרים עם האח"פים, שגם כך הם מקושרים אתם, לתקן אותם ולהועיל לאח"פים להזדכך, לקבל כוונה על מנת להשפיע מגלגלתא ועיניים. גלגלתא ועיניים מטבעם, אם הם עושים על ידי האור העליון צמצום על האח"פ שנדבק אליהם, אם נשמות ישראל עושות תיקון, אז אין להם מעצמם חלק של אח"פ, כמו שאין בגלגלתא ועיניים נקיים. ואחר כך הם מפעילים את האח"פ שדבק בהם כדי להיות בקשר עם האח"פ האמיתי. ואז הם יכולים ללמד את האח"פ האמיתי איך להיות בהשפעה. מפני שגם באח"פ האמיתי נדבק על ידי השבירה חלק מישראל, של גלגלתא ועיניים.

וכך האח"פ האמיתי מתחיל ללמוד איך לתקן את חלק הגלגלתא ועיניים, את ישראל שנדבק אליו בשבירה, בגלות, ורוכש כוונה על מנת להשפיע, אבל על פני כלים דאח"פ האמיתיים. הוא עובר תיקון רציני מאוד, מצמצם את האח"פ, רוכש כוונה על מנת להשפיע על אותו חלק גלגלתא ועיניים שרכש מישראל. ואחר כך מתקן אותם בכוונה על מנת להשפיע, ומתחיל להפעיל את האח"פ בהתאם לגודל הכוונה שיש לו.

כל התיקון תכליתו אומות העולם; בשבילם כל הבריאה. וישראל מחוייבים בתיקון על עצמם, כי נשברו, אבל מחוייבים בתיקון לא לתועלתם, אלא מפני שללא קבלת האח"פ לתוכם לא היו יכולים להדביק גלגלתא ועיניים לאומות העולם, לאח"פים, ולגרום לתיקונם. לכן שבירת ישראל, שבירת גלגלתא ועיניים, שבירתה של בינה, היתה רק בשביל הקשר של בינה עם המלכות, כדי שבינה תהיה מסוגלת לתקן את המלכות, לתקן את נשמות אומות העולם.

העיקרון הזה מלמד על תפקידם של ישראל. שתחילה עליהם להתנזר מהאח"פ שבהם, מהחלק המקולקל, שהתחבר אליהם ולכן התקלקלו. עליהם לתקן את הגלגלתא ועיניים שיחזרו להיות כמו בתחילה, ישראל ללא קשר עם האח"פ, ולאחר שישראל יתקנו את הגלגלתא ועיניים בתוכם, יוכלו לתקן את האח"פ שבהם. מהו האח"פ של גלגלתא ועיניים? אח"פ דבינה, שדרכו ישראל יכולים להשפיע לאומות העולם, שדרכו הם יכולים להיות אור לגויים, דרכו להשפיע כמו בינה, שמשפיעה לתחתונים דרך האח"פ שלה.

ואז גלגלתא ועיניים פונים לגלגלתא עיניים דתחתון. כי האח"פ של ישראל נמצא בגלגלתא ועיניים של אומות העולם. דרך האח"פ של ישראל וגלגלתא עיניים של אומות העולם, נוצר הקשר ביניהם. אלה החלקים שהם מסרו זה לזה: אומות העולם מסרו לישראל אח"פים וישראל מסרו להם גלגלתא ועיניים. וברגע שישראל מתקנים בתוכם גלגלתא עיניים ואח"פ, הם יכולים להיות בגלגלתא ועיניים של אומות העולם, ולגרום להעלאת גלגלתא ועיניים שלהם לתיקונהּ. וזה נקרא לעורר את חסידי אומות העולם, את הצדיקים שבהם.

וכך ישראל מנטרלים ומרחיקים את הרשעים מחריבי העולם שבקרב אומות העולם ומחזקים בהם את חלק ישראל, גלגלתאות ועיניים, צדיקי אומות העולם, שלאט לאט דוחקים ומנדים את החלקים שאי אפשר לתקנם, את ל"ב האבן. וכך הם מגיעים לגמר התיקון, שיש להם גלגלתא ועיניים מתוקנים, שיש בהם אח"פ דעליה, ול"ב האבן שמנותק מהאח"פ.

יוצא איפוא שעבודתם של ישראל היא לתקן את שתי הצורות של גלגלתא ועיניים: גלגלתא ועיניים של עצמם וגלגלתא ועיניים של אומות העולם. תיקון זה מתרחש דרך האח"פ של ישראל. לכן כל הצטרפות של נשמות שבאות מאומות העולם ומתגלה בהם גלגלתא ועיניים, חובה עלינו לטפל בהם ולצרף אותם אלינו, כי הם מאותו טבע, מאותה גלגלתא ועיניים.

ובגישה הזאת צריך לתכנן את היחס לעולם בהפצת חוכמת הקבלה. כי כל ההפצה היא להודיע בעולם על השיטה, כדי שיבואו אלה ששייכים לגלגלתא ועיניים מקרב אומות העולם וכן אלה שלפי בשלותם כבר מוכנים מקרב עם ישראל. העבודה שלנו היא כל פעם לעשות לקבלה פרסום נרחב, שיצטרפו יותר ויותר חלקי כלים דהשפעה מקרב ישראל ומקרב אומות העולם.

איך אפשר להעריך כל חבר כגדול הדור?

יש להסתכל על הנשמות ולא על הגופים, לדעת שכולנו מערכת אחת, מערכת קשיחה וקבועה שעובדת כמתואר. והנשמות האלו הן שהתעוררו מכלל המערכת לבוא לעסוק בקבלה, כי יש כנראה צורך בכל אחד ואחד. הם לא מזיקים למערכת כי הם מסכימים עם התהליך, עם הנטיה הזאת לבורא. ולכן חייבים להתייחס אליהם כאל חלקים של המערכת הרוחנית.

אם לא רואים התעוררות לבורא בכל חבר שהוא חשוב לנו כי אתו נוכל להתעלות, אז אין מה לעשות בחברתו. צריך להתייחס רק לחלק הפנימי שבו, שזקוקים לו, שהוא עושה תפקיד עולמי ונצחי, שאתו יחד יכולים וחייבים לבצע את התפקיד. ומתוך זה מקבלים גדלות הבורא וגדלות הנברא, גדלות החבר.

הנחיצות היא הגורם. הבורא ניגלה דרך החבר ונותן לאדם הזדמנות. הבורא מעדיף את החבר מכל היתר, מתוך כל שמונה מיליארד בני האדם. כלומר, האדם נמצא במצב קבוע מראש: שמו לפניו את החברים הללו, אשר לפי סדר בניית המערכת, אתם הוא יוכל להתעלות. ולכן עליו לכבד כל חבר וחבר.

מהי הבדיקה הנכונה כלפי חבר?

כל רגע צריך להסתכל בו מחדש. הקריטריון היחיד הוא: האם החלקים האלה מזיקים. אם החבר מעט פסיבי, חייבים להצדיק אותו, שאולי הוא יתעורר, שאולי לא יכולים לשקול בדיוק את הבעיות שלו ועוד. אבל אם החבר מזיק, חייבים להרחיק אותו מהחברה ולעשות את זה בלי רחמים.

לכך צריכה להיות הביקורת מכוונת. אבל אם עובדים יחד אתו, והחבר מבצע את כל המשימות וההחלטות ועונה על כל הדרישות של החברה, אז העיקר לא לראות את הגופים, אלא להסתכל דרכם פנימה, כאילו בכל אחד יש כעין כדור ברזל פנימי, שאתו יחד אני יכול להתעלות.

אנו נמצאים יחד מפני שמכל הנשמות המפוזרות במערכת, דווקא הנשמות שלנו קשורות ביניהן. ואם אנחנו נהיה אלה שיתקנו את עצמם, נוכל להחיות את כל המערכת. אנחנו החלקים החשובים ביותר במערכת הזאת, כי אנחנו מיתקנים תחילה. אבל החשובים באמת יבואו אחר כך, מקרב אומות העולם, מהעביות הגדולה יותר. אנחנו חשובים מפני שחובתנו להתחיל את התיקון.

איך אפשר לא להתייחס לתכונות גשמיות כמו מוח חריף וחוכמה יתרה?

כל אחד הוא כעין קוביה שבתוכה כדור שנקרא "נשמה". וכל אחד עם האני שלו צריך להתחבר לנשמה שלו, באהבה אליה, וכך להיות קשור עם כל יתר הקוביות, שבתוכן כדורים של נשמות. כדי להכשיל כל אחד ולהקשות עליו להתקשר לנשמות האחרות, יש לו הפרעות מהקוביה עצמה: האופי שמרגישים או כוחות למיניהם, שדוחים את האדם מהתחברות לכדורים הפנימיים שבתוך הקוביות.

אותן תכונות חיצוניות שאינן תכונות של החבר, אלא העתקה מחוסר התיקון שלי עצמי גורמות לי לראות בו את התכונות האלו, ולכן אני לא יכול להתחבר לנשמה שלו. ולא שיש בו אותן תכונות כמו שבי. אם התכונות של החבר לא מפריעות למערכת הכללית, מה טוב. אבל אם החבר מפריע למערכת הכללית, אז הוא כלל לא שייך למעגל הקוביות עם הנשמות שבתוכן, וצריך להוציא אותו מקשר אתם. הוא אדם שבמקרה הצטרף והתחבר, וצריך לסלק אותו מהחברה.

גם אם חבר דוחה אותנו חיצונית, עלינו קודם כל לשאול את עצמנו אם הוא מזיק. ואם הוא לא מזיק, הרי התכונות החיצוניות שלו הן ההפרעות, שעליהן חייבים להתגבר כדי להתחבר אתו לאותה מערכת, ועל ידי החיבור הזה מתקנים את כל המערכת ועושים מעצמנו, מהנשמות שבתוכנו, משכן לבורא.

האם העבודה עם החבר היא לעצום עיניים ולא לראות?

כשעוצמים עיניים, אין עבודה ואין הפרעות. ההפרעות נעשו בשבילנו בכוונה תחילה כדי להגדיל את החשיבות של הנחיצות להתחבר עם הנשמה של החבר, על פני ההפרעות החיצוניות והגופניות. כי בלעדי החבר לא אוכל להשיג את המטרה. הכל עניין של חשיבות.

והפרעות צריך לראות כהפרעות שלי: שאני בכלל לא מכיר את החבר, אלא רק מייחס לו מה שמוצא חן או לא מוצא חן בעיני הרצון לקבל שלי. משווה את החבר לאיזה מודל שנמצא בתוכי, עד כמה הוא מתאים למה שאני רוצה לראות.

הכל הוא רק תוצאה של השוואה לעצמי. חייבים להשתדל להחזיק את עצמנו בגישה כזאת. ולמרות שאי אפשר כל הזמן להיות בביקורת עצמית כזאת ולראות הפרעות כהפרעות שלי, מדובר על מצב מתקדם בדרך הרוחנית. והחברה יכולה לעורר בכל אחד התייחסות כזו לחבר.

איך אפשר לבדוק התאמה לחברה, אם האדם מרגיש רק את עצמו?

כדי לבדוק התאמה לחברה יש להתאמץ ולהתבונן. הדבר אפשרי והיום הרבה יותר קל מאי פעם, לעומת העבודה והיגיעה שהיו לאלה שהצליחו במעמד הר סיני. אמנם הם היו זכים יותר. אבל התנאים של היום הרבה יותר קלים. רק חסרה ההבנה שמדובר בכניסה לעולם שונה, למציאות אחרת, לא חומרית. החומר נעלם, ודרכו רואים ממד שונה לגמרי שבו חי האדם.

נוסף לכך, רואים את שני המצבים, את שני הממדים, וחיים בהם, וגם פעילים בשניהם ומתקנים מימד אחד על ידי הממד השני. וזה לא פשוט. אנחנו לא מעריכים מהי רוחניות. אנו לא מבינים עד כמה היא רחוקה מהעולם הזה, בתכונה הפכית, שהיא אנטי חומר. וחייבת להיות יגיעה. אבל אי אפשר לומר, שאי אפשר להתגבר עליה.

איך צריך להתייחס לאדם שאין לו נקודה שבלב?

האדם הוא כמו קוביה, שבתוכה כדור הנקרא "נשמה". אדם שלא מרגיש, שלא מופעל על ידי הנשמה שבו, אלא בינתיים רק בצורה גופנית, כלומר, כקוביה בלבד, לא ניתן להתחבר אתו. לא מגלים בתוכו את הכדור, את הנקודה שבלב. מתייחסים אליו כאל כל אדם בעולם הזה, שחי חיים בהמיים, כלומר, שמתפקד לפי התכונות שמתגלות לו עכשיו, שעדיין לא קשורות לרוחניות. הפקודות שהוא מקבל מלמעלה לא מושכות אותו להגיע להשוואה לבורא, היינו להשפעה.

וכך יש להתייחס לכל אחד, בין אם הוא קרוב משפחה ובין אם מכר רחוק. יכול לבוא אלינו מישהו ממקסיקו, שה"כדור", הנקודה שבלב, שוכנים בתוכו, ואליהם נתייחס. הוא באמת נקרא "אדם", יש לו כבר נקודה שמתפתחת מהבורא. ואילו שכן שלנו, שהוא בחור יוצא מן הכלל, אבל אין לו נקודה לבורא, הוא עדיין בחזקת כל אדם עלי אדמות. לכן בקבלה אפשר לראות אוסף אנשים, שאילו היינו מסתכלים עליהם בעיניים רגילות, לא היינו בוחרים אף אחד מהם לפי התכונות החיצוניות.

אבל מפני שבכל אחד מהללו שוכנת הנקודה שבלב, והיא בוערת, דורשת תיקון, וכך גם אצלי, לכן אני חייב להתחבר אתם, ולכן אני נמצא יחד אתם והם נמצאים אתי. כך כל חבר חייב לחשוב. אין ברירה אחרת אלא לנהוג כמו במאמר הרב"ש "למה בחרתי בחברים האלו". וכך יכול להיות כל אדם בעולם שהוא קרוב לבורא, ולכן יותר קרוב אליך משכנך. כי הקשר בינינו הוא רק קשר בין הנשמות. וצריך להשקיע בכך תשומת לב ולייחס לזאת חשיבות.

לפי מה בודקים את מידת הנזק לחברה?

הנזק או התועלת נבחנים לפי תפקוד המערכת, בדומה לתפקוד הגוף הגשמי, שכל איבר מתפקד בצורה אידיאלית, שתורם הכל לגוף, וחי רק כדי לתרום לגוף. הלב לא צריך כלום לעצמו חוץ מכוח לדחוף את כל הדם דרכו, וגם לא דורש דבר לעצמו. הוא נחשב איבר חשוב, משום שלוקח על עצמו את רוב העבודה, בתפקוד הכללי של המערכת. ולא שיש לו חשיבות בפני עצמו. וכמו הלב, גם כל יתר החלקים והאיברים בגוף. וכך כל חבר צריך לראות את עצמו ואת החברים. לא להיות בתפקוד אידאלי כמו שמתפקד הגוף הגשמי, או כמו בגמר התיקון, אבל להיות בנטיה לתפקוד כזה.

וחשבון צריך לעשות לא עם אנשים חדשים, אלא עם ותיקים שבכוונה גורמים נתק בין החברים או קלקול ביחסים ביניהם. אותם צריך מיד לחתוך ולהוציא מתוך הגוף הכללי, מתוך החברה, כמו שמוציאים מגוף האדם איבר חולה שמזיק. ואיך בודקים את החברים? לפי תקנון וסימנים נוספים מפני שזהו עניין של הרגשה. הבדיקה חייבת להיות לפי התועלת הפנימית.

ובעל הסולם מרחיק לכת ואומר שגם אנשים פסיביים, שלא עושים כלום, גם הם מזיקים. כי הם לא משלימים בכולם את מידת הערבות שלהם. אמנם אפשר לחכות בסבלנות, לעורר אותם ולהמתין עד שתבוא תגובה מצדם. אבל אם לא באה תגובה נכונה, אז גם אותם צריך להרחיק מהגוף הכללי. אולי בחוץ הם יבינו את תפקידם ויחזרו לקבוצה בצורה נכונה.

ואם הם לא מן המזיקים, אלא רק פסיביים, צריך לנסות אותם שוב. וגם אלה שהזיקו, יכול להיות שהם כבר תוקנו ורק אנחנו לא מספיק מתוקנים כדי לקבל אותם חזרה או לא מספיק חזקים כדי לתקן את ההפרעות שאולי יבואו מהם שעלולות לקלקל את החברה. חבר שלא הזיק אלא רק התרשל מעט ולכן הזיק, אבל לא בצורה אקטיבית, אותו אפשר לנסות לצרף שוב. כי הקבוצה מסוגלת לערוך את הבדיקה. והבדיקה אמורה להיעשות גם כלפי אלה שנמצאים. כי לא פעם מי שנמצא ולא רוצה לקחת חלק בהתחייבות הכללית מזיק.

כג. ובדברים הללו מתבארים היטב מה שעמדנו לעיל (במאמר "מתן תורה" אות ה'), במה שניתנה התורה ביחוד אל גזע האומה הישראלית, כי זהו ודאי ואין כאן ב' דעות בדבר, אשר דבר תכלית הבריאה מוטל על כל המין האנושי יחד: שחור כלבן וכצהוב בלי שום הבדל מעיקרו, אולם מתוך ירידתו של טבע הבריות עד לדיוטא התחתונה, כמבואר לעיל שהוא ענין האהבה עצמית השולטת שליטה בלי מצרים על כל האנושות, לא היה שום דרך ומבוא לבא במשא ומתן עמהם ולהסביר להם, שיכריעו ויסכימו לקבל על עצמם, אפילו בהבטחה בעלמא, לצאת ממסגרתם הצרה אל העולם הרחב של אהבת הזולת.

לרצון לקבל אי אפשר להגיע בצורה ישירה. כמו שמסופר על הבורא, שהסתובב בין האומות וביקש מהן לקבל את התורה, והן לא היו מסוגלות לקבל. אם יש רק איסורים, לא תגנוב ולא תרצח ולא תנאף, אז הרצון לקבל לא מוכן. מלכות לא יכולה להיות מקבלת אור עליון בלי השתוות הצורה אליו. היא חייבת תיקון קודם. כי כל הבריאה היא רצון ליהנות, שהוא הפוך מהרצון להשפיע.

מלבד האומה הישראלית, מה המיוחד בכלים הנקראים "ישראל"? אשר מכח שהקדים להם השעבוד להמלכות הפראית של מצרים ארבע מאות שנה ביסורים גדולים ונוראים, ונודע דברי חז"ל שאמרו "מה מלח ממתק את הבשר כן יסורין ממרקין עונותיו של אדם", דהיינו שמביאין אל הגוף הזדככות גדולה, ונוסף על זה, שהזדככות אבותיהם הקדושים עמדה להם (כנ"ל במאמר "מתן תורה" אות ט"ז), שזהו העיקר, כמו שמעידים על זה כמה מקראות שבתורה.

מהרצון לקבל שנברא, חלק קיבל קודם זיכוך, על ידי יסורים מצד אחד ומשיכת יתר לבורא מצד שני, הנקרא "זיכוך אבותינו". וכך נוצר בשכבה מסוימת בנשמות, סוג שיכול להיתקן קודם ולגרום לתיקון כל היתר.

איך יסורים מביאים לזיכוך?

היסורים מביאים לזיכוך, כי האדם נמצא ברצון לקבל. נדמה לו שאלה יסורים ברצון לקבל, שהרצון לקבל סובל. ורצון לקבל שסובל שואל את עצמו מדוע הוא סובל ואינו יכול להיות מלא. וכך הוא מתחיל להבין שהמילוי שלו לא תלוי בו אלא במישהו אחר.

ואז הוא מתחיל לראות שהמילוי בא מהמשפיע, ושהוא היפוכו של המשפיע, ולכן הוא לא מסוגל לקבל. ומכיוון שרוצה למלא את עצמו, מתעוררת ברצון לקבל הרגשה רעה כלפי הטבע שלו. כי לרצון לקבל הכוונה אינה מעלה ואינה מורידה להיות על מנת לקבל או להיות על מנת להשפיעששאלא העיקר להתמלא.

וכאן יש עניין של דיוּק. בקבלה לא מדברים על הרצון לקבל, על הטבע, אלא על הכוונה: כוונה על מנת לקבל או כוונה על מנת להשפיע. האדם לא מסוגל להיפטר מהרצון לקבל, כי זה הטבע שלו. אלא הוא סובל מזה שהרצון לקבל שלו לא מתמלא, ורוצה שיהיה מלא. ופתאום מגלה שהוא לא מתמלא מפני שיש לו כוונה על מנת לקבל. והכוונה הזאת כלל לא שייכת לו; לא הוא צריך את הכוונות האלה. לא הוא העיקר, אלא דבר שהוצמד לרצון לקבל שלו.

לאחר שגילה, שהכוונה על מנת לקבל היא הסיבה לכל הצרות שלו, האדם רוצה להיפטר ממנה. הרצון לקבל נשאר, והוא רוצה להיפטר מהכוונה על מנת לקבל. כי אומרים לו שהכוונה על מנת להשפיע זה טוב, ולכן מוכן ללכת על זה. וזה נקרא "לא לשמה", שחושב שיהיה לו טוב אם יהיה בהשפעה.

אם מובטח לרצון לקבל להתמלא, לא חשוב לו אם הדבר יתממש באמצעות הכוונה על מנת להשפיע, והוא מוכן לכך. הרצון לקבל דואג לעצמו, כי הוא החומר של הבריאה, הוא העיקר. וכל הכוונות נוספו אליו אחר כך. לכן בא עניין "לא לשמה", השלב שהאדם הולך לרכוש כוונה על מנת להשפיע כדי להיטיב לעצמו.

מה מזדכך, הכוונה או הרצון?

ברצון אין הזדככות אף פעם. כמו במסך. במסך יש הזדככות בכוונה ולעולם לא ברצון. הרצון מתעורר יותר או פחות, בהתאם למידה שיכולים לעבוד אתו, לפי הרשימות שמתעוררות, שהן גודל הרצון שהאדם יכול לעבוד אתו בהתאם לכוונות. אבל גם כשמחליפים כוונות, משתמשים באותו רצון.

כדי להחליף כוונות מעל מנת לקבל לעל מנת להשפיע, חייבים באמצע שביניהן להקפיא את הרצון, לצמצם אותו. ואז מגיעים למצב, שלא רוצים להשתמש ברצון, כי הכוונה שלו על מנת לקבל. וכאשר הכוונה על מנת לקבל נופלת, נקרא המצב "עובר". ולאט לאט רוכשים על הרצונות כוונה על מנת להשפיע.

מהם אותם יסורים שהם עוד זַכות?

"יסורים" הכוונה לא סתם שהרצון לקבל סובל. הכוונה ליסורים מטרתיים, מצב שבו האדם מבין מדוע הרגשות האלה נמצאים בו. "יסורים" משמעו שבתוך הרצון לקבל שלו האדם מרגיש רע, ריק. מצב זה נקרא רע.

בעביות שורש, א', ב', מורגשת הריקנות, כ"חסר לי". אם הריקנות היא בעביות ג' וד' שצריכים לקבל, מרגישים כאב, "כואב לי", ולא "חסר לי". הכל תלוי באיזו עביות נמצאת ומתגלית הריקנות, ובהתאם לה האדם שואל על סיבת היסורים.

אבל האנושות מתקדמת כל הזמן וגם האדם כל הזמן מתקדם, כלומר, העביות שלו גדלה והולכת ומתגלה כיותר ריקנית. ואם פעם הרגיש שחסרים לו פרוסת לחם או מעט בילוי, היום הוא מרגיש כאב במקום אותן ההרגשות. כי מתגלה בו יתר עביות והיא ריקנית. וככל שמתגלה העביות משורש לא', ב', ג', ד', כך האדם עובר מהרגשה ש"לא נורא, החיים בסדר, אפשר להמשיך לבלות", להרגשה שכואב לו ויש לו בעיה וצריך לצאת ממנה.

אם הוא אדם חכם, הוא מתחיל לחשוב על הסיבה לריקנות, לפני שמגיע לכאב. ואם לא, אז הוא מתחיל לתהות על מקור הסבל שלו רק לאחר שקיבל מכות רבות. הוא מתחיל לראות כאב מטרתי, כלומר שיש סיבה לסבל שלו והוא רוצה לגלותה, להבין למה רע לו. וזו כבר תחילת הדרך. האדם שמפסיק לנהוג כמו חמור, שכאשר מכים אותו הוא בורח, אלא מחפש את הסיבה למכות, ובכך מתחיל את המחקר שלו על עצמו.

האם האדם יכול לקשור מיד את הכאב שלו לאי השתוות הצורה?

אדם שמרגיש כאב, עובר זמן עד שהוא מתחיל להבין שמדובר בכאב. הוא לא מודע לו. אלא הוא רוצה דבר ועוד דבר, הוא נדחף, הוא רץ ממקום למקום, מעיסוק לעיסוק, בתקווה למלא את עצמו. וכך משך שנים רבות. עד שהוא מגיע למקום, ששם מתחילים להסביר לו, שהחיפוש הזה עובר עליו במכוון.

וגם אז עובר זמן רב לקשור את הרגשת הכאב עם המטרה. הדבר אפשרי רק בתנאי שמרגישים בתוך המקום הכואב את המקור של האור המקיף, שהוא מעורר בו את הרגשת כאב. כמו התיאור במשל בעל הסולם "בעל הבית והאורח": על השולחן שלידו עומד בעל הבית ומסביב לשולחן יושב האורח. לולא הרגשת המקור, בעל הבית, הוא לא היה מרגיש שהכאב בא אליו מתוך מטרה כלשהי.

אבל כדי שיתגלה בו כאב, עם ההרגשה שהוא בא מהמקור, צריך בתוך הרצון לקבל נקודה שבלב, שתופסת את האור מקיף יחד עם הכאב ומאפשרת לאדם לעשות השוואה בין שניהם, ולהתחיל להרגיש את הבורא ומולו את הכלי הריק. ההתפתחות הזאת נעשית על ידי האורות המקיפים ודורשת עבודה של כמה שנים.

ומכח ב' הקדמות אלו נעשו אז מוכשרים לדבר הזה, דעל כן מכנה אותם הכתוב בעת ההיא בלשון יחיד, כמ"ש ויחן שם ישראל נגד ההר, ופירשו חז"ל מה זה "ויחן שם": כאיש אחד בלב אחד, מפני שכל יחיד ויחיד מהאומה סילק את עצמו לגמרי מאהבה עצמית, וכל מגמתו היתה רק להועיל לחברו, כמו שהוכחנו לעיל (במאמר "מתן תורה" אות ט"ז) במשמעות המצוה של ואהבת לרעך כמוך, עיין שם היטב. ונמצא שנתלכדו יחד כל היחידים שבאומה ונעשו ללב אחד ולאיש אחד, רצון אחד בכוונה אחת, כי רק אז הוכשרו לקבלת התורה כמבואר. כלי שנמצא בהתאמה לאור נקרא "מוכשר". וכל עניין הכשרות הוא איך להכשיר את הכלים האלו.

איך נבנית באדם ההבנה השכלית שנחוצה חברה?

במידה שמתגלה הסיבה, מתגלה ההבנה, שרק בצורה של התחברות עם החברה אפשר להשיג את המטרה. כי החברה והמטרה הם אחד. מתגלית לנו מערכת. ולא שהאדם חושב ומבין ומחבר בעצמו. אלא "לתפוס ולהבין" משמעו שמתגלה לנו משהו ואז אנחנו קולטים את הדבר.

וכאשר האדם קולט שהדבר בא בהתלבשות בכלים שלנו, אז הוא רואה שמדובר בקבוצה, או באוסף נשמות, שמחוברות בצורה כזאת, שכולם חייבים לדאוג לכולם על ידי יציאה מעצמם, ואז הבורא נמצא בהם יחד. ואז מתגלה לאדם מה חסר לו ומה חסר לקבוצה ומה החוק שצריך להיות ביניהם.

ואם התמונה מתגלה לו עוד יותר, היא מתגלה בכל המרכיבים שלה. אבל לפני שהתמונה מתגלה, נדרש מהאדם דווקא ההיפך, לעבוד למעלה מהדעת. כי אין לנו יסודות, אין לנו שום הוכחות, אין לנו דחפים לזה ולא קשר אל התמונה השלמה שתאיר את עינינו. אלא רק ללכת ב"אמונת רבו".

כד. ולפיכך מתוך ההכרח האמור, ניתנה התורה ביחוד לאומה הישראלית גזע אברהם יצחק ויעקב בלבדה, כי לא היה מקום אפילו להעלות על הדעת ששום זר ישתתף עמה. מדוע? בגלל ההכנה מצד היסורים ומצד הזַכות. מצד היסורים, כל יסורי מצרים. ומצד הזַכות, מה שהאבות, שגילו את הרוחניות ואת שיטת הקבלה, הכינו והחדירו בתוך האומה.

אמנם בגלל זה, נתקנה ונעשתה האומה הישראלית כמין מעבר, שעל ידיהם יזרמו ניצוצי ההזדככות לכל המין האנושי שבעולם כולו, באופן שניצוצי ההזדככות הללו הולכים ומתרבים יום יום כדמיון הנותן לאוצר, עד שיתמלאו לשיעור הנרצה, דהיינו עד שיתפתחו ויבואו לידי כך, שיוכלו להבין את הנועם ואת השלוה השרויים בגרעין של אהבת זולתו. כי אז יבינו להכריע את כף הזכות ויכניסו את עצמם תחת עולו יתברך, וכף החובה יתבער מן הארץ.

כשם שאבותינו פעלו לזכות את עם ישראל, וכשם שגלות מצרים פעלה על ידי היסורים למרק גם את הגוף, את הרצון לקבל, כך עם ישראל פועל כלפי אומות העולם כדי לזכות אותם. כמו האבות כלפי עם ישראל, כך עם ישראל כלפי אומות העולם. וכך גם היסורים שעוברים על אומות העולם במשך אלפי שנים, מזככים וממרקים את הרצון לקבל שלהם, עד שיגיעו למצב שיוכלו לבצע את התכלית, את מה שמוטל עליהם.

כד. ולפיכך מתוך ההכרח האמור, ניתנה התורה ביחוד לאומה הישראלית גזע אברהם יצחק ויעקב בלבדה, מפני שבהם יש הכנה לערבות. וגם מתוך זה שעברו את מצרים. כלומר, הן מצד הטוב והן מצד הרע יש להם הכנה להיכנס לתנאי של "איש אחד בלב אחד ", כי לא היה מקום אפילו להעלות על הדעת ששום זר ישתתף עמה.

אמנם בגלל זה, נתקנה ונעשתה האומה הישראלית כמין מעבר, שעל ידיהם יזרמו ניצוצי ההזדככות לכל המין האנושי שבעולם כולו. בעל הסולם חוזר ומדגיש, שהערבות היא כלפי כל העולם ושישראל עצמם צריכים להיות ערבים זה לזה רק לצורך התיקון הכללי של העולם, שיבוא ויהיה כלי דבוק בבורא.

וכל התהליך הזה חייב להיעשות מלכתחילה מתוך הכרת הכוונה לשם מה ישראל עושים את הפעולות הללו. אם הם עושים את הפעולות האלה כדי להיות מיוחדים, הם עושים אותן על מנת לקבל כלפי אומות העולם; ואם יחד עם כל העולם, זה יהיה על מנת לקבל כלפי הבורא.

לכן כל השרשרת הזאת חייבת להיות מלכתחילה מתוך כוונה של כל אחד מישראל. הרצון לתקן את עצמי אמור להיות חלק פעיל בכלים דהשפעה שנקראים "האומה הישראלית". כלים אלה, שנקראים "האומה הישראלית", אמורים לשמש מַעַבר לכלים עולמיים, שיחד עם ישראל יהיו כלי להשראת השכינה.

הכוונה חייבת לכלול את כל התהליך יחד, אחרת כולה פגומה. הכוונה יכולה לכלול את הרצון לקבל רק באחוז אחד ממנה או בחמישים אחוז ממנה, אבל היא חייבת להיות שלמה, כי כלל ופרט שווים. וגם הפרט חייב לראות את כל התהליך הזה, ולדעת בשביל מה הוא פעיל.

באופן שניצוצי ההזדככות הללו הולכים ומתרבים יום יום כדמיון הנותן לאוצר, עד שיתמלאו לשיעור הנרצה, דהיינו עד שיתפתחו ויבואו לידי כך, שיוכלו להבין את הנועם ואת השלוה השרויים בגרעין של אהבת זולתו. בשלווה ונועם הכוונה היא לא שאפשר להירגע, אלא שהתשוקה להשפיע לזולת תתבצע בצורתה המלאה, וכל אחד יהיה דומה לבורא. כי אז יבינו להכריע את כף הזכות ויכניסו את עצמם תחת עולו יתברך, וכף החובה יתבער מן הארץ.

כה. עתה נשאר לנו להשלים מה שביארנו (במאמר "מתן תורה" אות ט"ז), שמשום זה לא ניתנה התורה לאבות, משום שהמצוה של "ואהבת לרעך כמוך" שהיא הקוטב של התורה כולה אשר כל המצוות מסבבות עליה כדי לבארה ולפרשה, הנה איננה ראויה לקיימה ביחידות, זולת בהסכמה מוקדמת של אומה שלימה, ועל כן נמשך הדבר עד צאתם ממצרים, שנעשו שם ראוים לקיימה, מפני שנעשו לאומה שלימה.

ואז נשאלו מקודם, אם כל אחד ואחד מהאומה מסכים לקבל על עצמו מצוה זאת, של "ואהבת לרעך כמוך". זאת אומרת, האם זכות האבות שפעלה וגלות מצרים שפעלה, מספיקות כדי שנראה שחובה עלינו להיכנס לאהבת הזולת גם בטוב וגם ברע? ואחר שהסכימו לדבר אז ניתנה להם התורה עש"ה. כלומר, לאחר שרצו את התיקון, קיבלו מלמעלה כוח לבצע את התיקון ולהפוך את הכוונות שלהם לעל מנת להשפיע. כי אי אפשר לבוא לאיזו דרגה רוחנית ללא הרצון על מנת להשפיע.

אולם עדיין צריך לבאר, היכן מצינו בתורה שנשאלו בני ישראל שאלה זו, ושהסכימו לזה קודם קבלת התורה? מדוע חשוב לבעל הסולם לדעת היכן מופיעה השאלה הזאת בתורה? מדוע הוא פתאום נעמד על הנקודה הזאת? מה שחשוב לו הוא לא אם שאלו או לא שאלו אלא איך האדם מגיע לנקודה של הנחיצות בערבות. זה מה שבעל הסולם רוצה לברר בשבילנו. ולא שחשוב לו שבתורה מבואר יותר או פחות. הוא לא עוסק בחקר התורה.

כו. ודע, שהדברים האלה מגולים בעליל לכל משכיל, בהזמנה ההיא ששלח הקב"ה לישראל על ידי משה רבינו קודם קבלת התורה. כמ"ש (פ' יתרו י"ט פסוק ה') "ועתה אם שמוע תשמעו בקולי ושמרתם את בריתי והייתם לי סגולה מכל העמים כי לי כל הארץ. ואתם תהיו לי ממלכת כהנים וגוי קדוש אלה הדברים אשר תדבר אל בני ישראל. ויבא משה ויקרא לזקני העם וישם לפניהם את כל דברים האלה אשר צוהו ה', ויענו כל העם יחדיו ויאמרו כל אשר דבר ה' נעשה וישב משה את דברי העם אל ה'" ע"כ. כאן מתוארים מצבים פנימיים רבים. אפשר לראות איך כל מצב גורם לתוצאה, ועד כמה הם עדינים בפנים. כי כל מלה מצביעה על מצב מיוחד, שלא יכול להתבצע לפני שייגמר המצב הקודם.

"ועתה אם שמוע תשמעו בקולי, עליהם לשמוע בקולו של משה, כי הבורא נסתר, ומשה פונה אליהם בשם ה' ואומר: ושמרתם את בריתי. למה? והייתם לי סגולה מכל העמים. במה? שתהיו לי "גוי קדוש", כלומר, כולכם להשפעה בניגוד לכל יתר העמים. מדוע? כי לי כל הארץ. כי אני שולט בכל העולם, בכל הרצונות. ואתם תהיו לי ממלכת כהנים וגוי קדוש, אתם תגיעו עמי קודם להשתוות הצורה. אלה הדברים אשר תדבר אל בני ישראל, מצווה ה' על משה.

ויבא משה, ירד אל העם, ויקרא קודם לזקני העם וישם לפניהם את כל דברים האלה. אילו דברים? אשר צוהו ה', הסתמך על הבורא, ובשם הבורא אמר להם כציווי, שאין ברירה כי זו פקודה. ויענו כל העם, אם זו פקודה, אז מה שייכת כאן הסכמה? ויענו כל העם יחדיו. מדוע נענה כל העם, הרי משה אמר את זה רק לזקנים, בכל זאת כתוב "כל העם יחדיו". ויאמרו כל אשר דבר ה', ומה הם כבר ידעו על זה, הרי רק באמונה מפי משה, מפי הזקנים. אבל אמרו : נעשה. וישב משה את דברי העם אל ה'. משה היה חייב לחזור לבורא ולמסור לו שסוף סוף העם קיבל.

והנה לכאורה הדברים אינם מתאימים לתפקידם, כי השכל מחייב, אם אחד מציע לחברו לעשות איזו עבודה ורוצה לשמוע הסכמתו, הריהו צריך לבאר לו דוגמה של תוכן העבודה ההיא וגם שכרה, אשר אז נמצא מקום למקבל לעיין בה אם למאן או להסכים. וכאן בב' מקראות אלו, אין אנו מוצאים לכאורה, לא דוגמא של עבודה ולא שכר חלף העבודה, כי אומר "אם שמוע תשמעו בקולי ושמרתם את בריתי" ואינו מפרש לנו לא את הקול ולא את הברית על מה שיחולו, אחר כך אומר, "והייתם לי סגולה מכל העמים כי לי כל הארץ" שאינו מוכח מתוכו, אם הוא מצוה עלינו דהיינו להתאמץ להיות סגולה מכל העמים או שזו הבטחה טובה לנו. "כי לי כל הארץ", שאתם עובדים אצל אדון, שאצלו הכל.

גם יש להבין הקשר שיש כאן לסיום הכתוב "כי לי כל הארץ" אשר ג' התרגומים: אונקלוס יונתן בן עוזיאל והירושלמי, וכל המפרשים רש"י ורמב"ן וכו', נדחקים כאן לתקן את פשט הכתוב הזה, והאבן עזרא מביא בשם ר' מרינוס אשר "כי" הזה הוראתו "אף על פי" ומפרש, והייתם לי סגולה מכל העמים אף על פי שלי כל הארץ.

ולזה נוטה גם דעתו עצמו של אבן עזרא המפרש הגדול ביותר, עש"ה. אולם פירושו זה, אינו מותאם עם חז"ל, שאמרו "כי" משמש בארבע לשונות: או, דלמא, אלא, דהא. והוא עוד מוסיף לשון חמישי: אף על פי, ואחר כך מסיים הכתוב ואתם תהיו לי ממלכת כהנים וגוי קדוש. וגם כאן אינו מוכח מתוכו, אם זו מצוה וחובה להתאמץ בדבר זה או שזו הבטחה טובה. גם המלות הללו "ממלכת כהנים" אין לו פירוש ואין לו חבר בכל התנ"ך, "ממלכת כהנים" . ובעיקר צריך להגדיר כאן על כל פנים איזה הבחן בין ממלכת כהנים ובין גוי קדוש, שהרי לפי המשמעות הרגילה של כהונה הרי זו בחינה אחת עם קדושה, קדושה וכהונה שייכות לתכונת הבינה, וממילא מובן שממלכה שכולה כהנים הרי זה גם גוי קדוש ואם כן המלות האלה ממלכת גוי קדוש מיותרות.

כז. אולם על פי כל אותם הדברים שביארנו מראש המאמר עד כאן, מתבארים הכתובים על מתכונתם, כתפקידם הראוי להיות לדמות משא ומתן של הצעה והסכמה, דהיינו שמציע להם באמת בדברים אלו כל צורתה ותוכנה של ענין העבודה של התורה והמצוות, ואת כל מתן שכרה הראוי להשמע. כי צורת העבודה שבתורה ובמצוות מתבטאת בכתוב "ואתם תהיו לי ממלכת כהנים", כי ממלכת כהנים פירושה, שתהיו כולכם מקטון ועד גדול כמו כהנים, דהיינו כמו שהכהנים אין להם חלק ונחלה ושום קנין גשמי בארץ כי ה' הוא נחלתם, כן תהיה כל האומה מסודרת בכללותה, באופן אשר הארץ וכל מלואה, כולה מוקדשת לה' יתברך. ואין לשום פרט לעסוק בה, אלא כדי לקיים מצות ה' יתברך ולמלא את צרכי זולתו שלא יחסר כלום ממשאלותיו, באופן שלא יהיה לשום פרט לדאוג מה לצרכי עצמו.

שבאופן זה נמצאו אפילו העבודות של חולין כקצירה וזריעה וכדומה, נבחנים ממש בדוגמת עבודות הקרבנות שהכהנים היו עושים בבית המקדש, כי מה לי העסק במצוה של הקרבת עולה לה' שהיא מצות עשה, ומה לי אם מקיים מצות עשה של "ואהבת לרעך כמוך", ונמצא שהקוצר שדהו כדי להאכיל לזולתו, דומה כעומד ומקריב קרבן לה'. ולא עוד, אלא שהסברא נותנת אשר מצות עשה של ואהבת לרעך כמוך היא עוד יותר חשובה ממקריב הקרבן, כמו שהוכחנו לעיל (במאמר "מתן תורה" אות י"ד ט"ו, עש"ה). שמצוות בין אדם לחברו קודמות למצוות בין אדם למקום, לבורא.

אמנם עדיין אין זה גמר הדבר, כי כל התורה והמצוות אינם נתונים אלא לצרף בהם את ישראל, שהיא הזדככות הגוף (כנ"ל במאמר "מתן תורה" אות י"ב) אשר אחר כך יזכה בגללם לשכר האמיתי שהיא הדביקות בו יתברך שהיא תכלית הבריאה (כנ"ל במתן תורה אות ו' עש"ה). והנה השכר הזה מתבטא במילים "גוי קדוש" שעל ידי הדביקות בו יתברך נעשינו קדושים, כמ"ש קדושים תהיו כי קדוש אני ה' אלקיכם.

והנך רואה שבמילים "ממלכת כהנים" מתבטאת כל צורת העבודה על קוטבה של "ואהבת לרעך כמוך" דהיינו ממלכה שכולה כהנים שה' הוא נחלתם ואין להם שום קנין עצמי מכל הקנינים הגשמיים, ובעל כרחינו יש לנו להודות אשר זוהי ההגדרה היחידה שאך אפשר להבין בענין "ממלכת כהנים" זו, כי לא תוכל לפרשה בדבר הקרבת קרבנות למזבח, כי לא יתכן זה להאמר על האומה כולה, כי מי הם שיהיו המקריבים? וכן בענין לקיחת מתנות הכהונה, מי הם שיהיו הנותנים? וכן לפרשם על דבר הקדושה של הכהנים הלא כבר נאמר וגוי קדוש, אלא בהכרח שכל המשמעות שבדבר, אינו אלא רק במה שה' הוא נחלתם, שנעדרים מכל קנין גשמי לעצמם, והיינו השיעור של ואהבת לרעך כמוך הכולל כל התורה כנ"ל, ובמילים "גוי קדוש" מתבטאת כל צורת מתן השכר שהיא הדביקות כנ"ל. אין זה משנה איזה עבודה האדם עושה, אין הבדל בין אדם לאדם. כל אחד מבצע את עבודתו לפי העביות שיש בו בכלי הכללי ובכך הוא מגיע למצב של "גוי קדוש"ש דבקות בבורא. "ממלכת כהנים" היא הצורה, ו"גוי קדוש" הוא התוצאה, הסיכום.

מה ההבדל בין מצוות שבין אדם לחברו למצוות שבין אדם למקום?

מצוות שבין אדם לחברו קודמות למצוות שבין אדם למקום, כי קודם צריכים לעשות כלי. למה נחוץ כלי? כדי להתחבר עם המקום. ההתחברות בינינו נעשית על ידי המצוות שבין אדם לאדם "לחברו". ההתחברות בין כולם יחד, לאחר שיש כלי ומתחברים עם המקום, היא מצוות שבין אדם למקום.

המצוות הללו קשורות יחד. לא שעושים קודם את האחת ואחר כך את השניה. חייבים לכלול אותן זו בזו. חייבים לעשות מצוות בין אדם לחברו, שמביאות למצוות בין אדם למקום. האדם חייב ללכת תמיד עד הסוף "סוף מעשה במחשבה תחילה" ולכלול את כל התהליך בבקשה הקטנה ביותר, גם אם אינו מבין עד הסוף.

ולכן כאשר פונים לחבר, חייבים להתכוון להגיע אחרי הפעולה הזאת לחיבור עם הבורא. ואז כל המצוות שמתחברים על ידן זה עם זה ובונים כלי כללי, בונות באותו זמן את הפניה לבורא. וכך מתאחדים ומתהווים יחד, הן הכלי עצמו והן, מתוך הכלי, הפניה לבורא. אחרת הם לא קיימים. כלי בלי כוונה לבורא לא מתהווה. חייבים להיות זה וגם זה יחד.

ולכן כתוב שמצוות שבין אדם לחברו קודמות למצוות שבין אדם למקום. כך צריך לחשוב בכל מצווה ומצווה: לא לעזוב בינתיים את הבורא ולתקן את החברה, אלא כשנאמר מצוות קודמות, הכוונה היא שבמשפט הפניה לבורא חייבת להיות קודם החברה, ואחר כך למען הבורא, כלומר שאני מתקן את החברה למען ההתחברות לבורא.

אין הבדל במצוות שבין אדם לחברו למצוות שבין אדם למקום. אלא הן כלל ופרט. כשהאדם פונה מחוצה לו, אין חשיבות אל מי הוא פונה: לחברים או לבורא. אבל בפניה לחברים הוא זוכה לתגובה, לחיבור, להדדיות. לאותו משהו שבעבור זה נקרא "חבר" שווה אלי, קרוב אלי, בתגובה, בחיבוק ויחד אתי.

אדם שיוצא מעצמו לא מבדיל בין החברים לבין הבורא. הוא לא רואה את החברים. בשבילו כל יתר הנשמות הן מַראה שדרכה הוא רואה את הצורה שלו כמקבל ומשפיע. הוא לא רואה את הנשמות כפי שהן בעצמן. כי האדם כלל לא יכול לראות משהו או מישהו שנמצא מחוצה לו. הוא מתייחס אל כל שש מאות אלף הנשמות כמו למראה שבה הוא רואה את דמותו.

הוא מסתכל על כל אחד ואחד ומתקן את עצמו כפי שראוי להיות בצורת ההשפעה. ואם מתקן כך את עצמו משמעו שהכלי שלו גמור לדבקות בבורא. אמנם בתהליך עצמו הוא לאט לאט מתקרב לבורא. אבל החברים הם דוגמה עבורו, קנה מידה, שעל ידם הוא מתקן את עצמו.

ואיך אני צריך לראות את הכלי הכללי? האם הוא קיים מחוצה לי? הכלי הזה לא קיים מחוץ לי. אלא כל יתר הנשמות הן צורות מדורגות של העתקה שלי על הבורא. אני אדם הראשון, אני הבריאה היחידה. רק שאני נכלל בלראות צורות מדורגות, כדי שאוכל לתקן את עצמי בדירוג, בשלבים, כי כך מחולק הרצון לקבל שלי לדרגות העביות.

כשהאדם רואה את חלקי נשמתו מחוצה לו, זה עוזר לו בכך שהתמונה שהוא רואה מחוץ לו, וההרגשה שלו, העל מנת לקבל, הן ממש זהות. כשהוא מתבונן בחברים הוא רואה בצורה מוחשית יותר שהוא לא מתוקן, ושהוא מתקן את עצמו ככל שנכלל אתם והם הופכים להיות הוא.

לכן כשמגיעים ל"ממלכת כוהנים וגוי קדוש" לא קיים יותר מושג העם. "עם קדוש" כבר אינו עם אנשים רבים שכל אחד פועל ותורם ונותן לזולתו, כפי שזה בגשמיות, אלא בצורה רגשית, פנימית נמצא כפרט אחד. ההרגשה של הרבים נעלמת ובפנים כולם מרגישים כגוף אחד. אין יותר הבחנה בין הפרטים הרבים שנותנים זה לזה או מעבירים זה לזה.

אפילו עניין האהבה נעלם. כי האהבה שייכת לאני ואתה אוהבים זה את זה, כאשר אנו מחולקים. על פני הפירוד בינינו, יש חתך עמוק בינינו, מרגישים את הגשר, שעליו, על פני ההתנגדות הזאת, מרגישים את האהבה, את החיבור, ושם יש התלהבות מהמשיכה של איש לרעהו.

אבל אם הכל מתוקן, האהבה היא אחרת. האהבה בינינו נעלמת ובמקומה יש לנו אהבה לבורא. האהבה הופכת למשהו אחר. בינינו לא קיים יותר משפט האהבה. אם כולנו גוף אחד, ואין שום הבדל בינינו, אז אי אפשר לומר שזה אוהב את זה. כמו שבגוף, היד לא יכולה לאהוב את הרגל.

וההבדל הזה במצוות שבין אדם לחברו למצוות שבין אדם למקום, נעלם כאשר נעלמות התחושות למיניהן והופכים להיות גוי קדוש, אז "כי לי כל הארץ" הכל מתרומם לבורא. וצריך לראות את "ממלכת כוהנים וגוי קדוש" ו"כי לי כל הארץ" הכל כמשפט אחד, כי זה מקנה לאדם גישה נכונה. לכן הבורא היה צריך להעביר דרך משה את כל המשפט הזה בבת אחת, למרות שהעם עדיין לא נמצא בכלי מתוקן, ולא קיבל כלום. זאת הצורה שהאדם צריך לייצב עצמו בתוכו מלכתחילה.

אדם שרוצה תיקון, צריך לפנות לבורא מתוך הקבוצה, העם והעולם?

כן, אחרת הפניה שלו אגואיסטית. אם קוטעים את הרצף הזה של אני, קבוצה, עם, עולם, ולא הולכים אתו עד הבורא , אז הבקשה היא על מנת לקבל לעצמו או לחברה או לעם ולעולם. כי כל פניה חייבת להיגמר "כי לי כל הארץ", שהכל מתעלה לבורא. ולפני כן אני לא יכול להיות מאושר לבד, כ"גוף אחד", אז אני עם העם. ואם לא עם העם, אז עם העולם. אבל הכל חייב להיות שווה.

למה הכוונה "שווה" ומהו יחס שווה לחברים?

"שווה" אין משמעו להתייחס לכולם באותה מידה אלא שווה מהצד שלך, בהתאם לכמה שכל אחד מהם נמצא בקשר לעבודה שלך. בדומה לגוף בריא, שהוא חייב לדאוג ללב ולמוח יותר מאשר לרגל. ל"שבר" בלב מתייחסים אחרת מאשר לשבר ברגל. אם כורתים את הרגל, אפשר להמשיך לחיות. לחברי הקבוצה צריך להיות יחס היררכי, אפילו שעולים לרוחניות.

האדם מתייחס לכל החברים באופן שווה, כמו לגוף אחד. אבל לכל אחד הוא מתייחס בהתאם לחלקו בחברה. מבנה הפירמידה נשאר. לכן נאמר ש"כל אחד נכוה מחופתו של חברו", כי לא כולם שווים. אבל "לא שווים" אינו יחס, שזה גדול וההוא קטן. אלא כמו לתא הקטן ביותר, החיצוני ביותר, שמקיים במלואו כל מה שעליו לקיים. שגם אז היחס אליו הוא כעושה תפקיד מלא. אבל חשובים או לא חשובים, ביחס לבורא מחשבים לפי מידת החשיבות שלהם בכלי הכללי.

כך עד גמר התיקון. בגמר התיקון החוק שונה, ההתכללות היא אחרת. אבל עד גמר התיקון, יש חשיבות לתקן את עם ישראל, כי הוא הקודם. ואפילו בעם ישראל, אומר בעל הסולם, קודם לתקן את מי שנמצא בראשו, את "פני הדור" אלה שלא עוסקים בתיקון, הם אלה שמקלקלים את כל התיקון. ואז עליהם, על החלקים החשובים ביותר כרגע במערכת הכללית, פועלים ולוחצים כוחות הטבע הרוחני והגשמי בהשגחה צמודה. כי ישראל זהו החלק החשוב עכשיו לתיקון.

ולכן יש הבדל בין להיות בן עם אחר, שחי את חייו בלי להרגיש שום שינויים, לבין להיות ישראלי, שהלחץ שלו והבלבול גוברים מיום ליום והוא תמיד בכותרות. שכן לפי חשיבות התיקון הוא היותר חשוב.

ובחברה עצמה חייבים להתייחס לכל אחד כאל ממלא תפקיד, ולבחון אם האדם ממלא את התפקיד מלבו, ככל שהוא מסוגל, או לא. בזה נבחנת חברותו. מבחינת החברה, אם הוא מצליח לבוא חצי שעה ביום לעסוק במה שנחוץ, למרות שבעיני האחרים זה לגמרי שולי, אבל הוא עצמו לא מסוגל ליותר, זה כל הלב שלו, אז הוא החלק המתוקן ביותר בחברה.

וכל היתר שיושבים ומזיעים בעבודה חמש עד עשר שעות, אבל היחס שלהם לקוי, הם לא מתוקנים כמוהו. והוא ראוי יותר מהם להשתתף בצעדה לקראת הדבקות בבורא. ובצורה כזאת צריך לשקול את החברים. כמו שלומדים ב"הקדמה לפנים מאירות ומסבירות" של בעל הסולם, שיש אמת, שקר, שלום וחסד, והאמת היא נסתרת, אדם לא יכול לדעת מה קורה בלב חברו. אלא עליו לברר באמצעים עקיפים מה קורה שם.

מכל מקום, אין מקום לביקורת. אדם שדואג שהחלק שלו יהיה מתוקן בכולם, שמא המחשבה שלו תברח החוצה, מחוץ למטרה, תגרום ירידה לכולם או שמא הוא יתרשל ויקרר את כולם, הריהו עושה הכנה לערבות. בזה הוא דואג לשמור על החבר, ולבדוק האם החבר בסדר או לא. אם כל אחד מהחברים בסדר, אז כל חבר בסדר. אלא אם כן מתרחשת איזו הַכְוונה מלמעלה שמצריכה טיפול מיוחד. או אנשים שאינם רוצים להתכלל בחברה מרגישים את עצמם מבודדים ויוצרים קבוצת שוליים בתוכה או מחוץ לה, דבר שאסור שיקרה.

אבל אם כולם לומדים ופועלים ודואגים, אז הדאגה לשמירה על החבר היא דאגה רק להיות בעצמך פעיל בכל לב ונפש ולשלוח לתוך החברה אהבה, אחדות וערבות. ובכך הוא גורם להם מאליהם להיות בסדר. חייבת להיות מערכת כללית, מסגרת חיצונית פעילה ומתוקנת, לפי התקנון, וכל מה שאי אפשר להכניס לתקנון להשפיע דרך הלב לכולם.

מה פירוש "הגשמיות של החבר היא הרוחניות שלי"?

פירושו לגרום לחבר הרגשה טובה משמעו "גשמיות", כלומר, בכל החושים שלו. ומעמד כזה הוא מטעם הרוחניות, מטעם ההשפעה. אי אפשר שההשפעה שלי תהפוך להשפעה בחבר. אלא להשפיע לו פירושו להתייחס אליו טוב, לרצות להיות יחד אתו בהליכה משותפת. אני משפיע והוא המקבל. לכן ההשפעה שלי היא הגשמיות שלו.

גשמיות אין פירושו למלא לו את הבטן, לתת לו מיטה רכה ומזג אוויר נוח. אלא הכוונה, שמשפיעים לו ואז הוא מרגיש יחס של אהבה שפוטר אותו מהדאגה לעצמו. הגשמיות שלו נרגעת והוא בתורו יכול להשפיע הלאה. "גשמיות" הכוונה, שהחבר לא יכול שלא לקבל אם אני משפיע לו.

מה מטרת ההשפעה הגשמית לחבר?

להשפיע לחבר כדי שיהיה חלק פעיל בהתחברות, בערבות, להשפיע לו הרגשת ביטחון בכלים דקבלה שלו, שלא יחסר לו כלום.

באיזו צורה ההשפעה לחבר מתבטאת בגשמיות שלו?

ההשפעה לחבר גורמת לו להרגיש בטוח. כל מה שצריך הוא לגרום לחבר הרגשת נחת, הרגשת ביטחון, שלא ירגיש ריקנות, שירגיש את עצמו מלא. שלא יצטרך לדאוג לעצמו, שהראש שלו יהיה מנותק. בדומה למלך: אמנם יששלו יותר דאגות מאנשים רגילים ועבודה קשה מאוד. היומן שלו מלא התחייבויות: להופיע בפרלמנט, לבקר בבית חולים, ללכת לצייד עם אנשים חשובים ועוד. אבל למלך אין דאגות על עצמו.

יש לו הרגשה שהוא נמצא מעל הגשמיות, שהגשמיות שלו מצויה בשפע מַתמיד, מה שלא ירצה יקבל, ועוד לפני שירצה. כלומר, לא יכול להיות שירצה משהו, כי לא נמצאת בו כבר הרגשת חיסרון. אין אפילו מצב שאני רוצה ומיד מביאים לי, אין סיבה ומסובב. במצב רוחני לא מרגישים אף פעם חוסר. אנחנו לא מבינים מה זה להיות מנותק מהחוסר הזה. אבל מעליו יכולה להיות רק הרגשת הערבות.

ואם גורמים הרגשה כזאת לחבר, זה נקרא שהגשמיות שלו היא הרוחניות שלי. אם החבר מקבל ממני מעט הבטחה כזאת, הרגשה כזאת, הוא מוכן ללכת אתי. ולמה הבורא לא יכול לתת ביטחון כזה אלא אני חייב לגרום אותו לחבר? אני הוא זה שחייב לדאוג לגשמיות של החבר, לרצות שירגיש ביטחון בגשמיות, אחרת הוא לא יתנתק מעצמו.

איך גורמים לחבר ביטחון גשמי?

ביטחון גשמי גורמים לחבר ביחס כלפיו. את היתר הבורא מסדר, אם מכניסים לזה את הבורא. ביחס שלנו אליו גורמים לחבר הרגשת ביטחון, כדי להתחבר עמו ולהיות יחד כלי משענת לבורא. אבל מי שעושה את הפעילות הוא האור העליון. ככל שאנחנו הולכים לגרום לחבר ביטחון, כדי שיוכל להתנתק מהגשמיות, בכוונה שיהיה קרוב להשפעה, מזמינים אור עליון ומקרבים אותו בכוח המחשבה. נעשים יותר דומים לו, ואז האור פועל בהתאם למחשבה הזאת, יחד אתי כלפי החבר. הוא ממלא את המחשבה שלי כלפי החבר, באותה מידה שאני נמצא יחד עם האור הזה בהשוואת הצורה.

האם החבר חייב לדעת על זה?

החבר לא חייב לדעת על היחס שלי כלפיו. אבל אומרים, שחייב לדעת על היחס שלי כי האהבה מחייבת וישנה חובת פרסום אהבה. ולמעשה הוא מרגיש את היחס הזה.

מהי התגובה שמתקבלת מחבר?

מה זה חבר? חבר איננו אלא הפרעות שהבורא מציב בפני האדם, כדי לחזק בו את הגישה לאחרים, שהם כביכול אחרים: זה לא אחרים, אלא זה אני שמקבץ את הכלי שלי יחד מאחר שהוא שבור. לא חברים הם, אלא העתקה מהכלים השבורים שלי. האדם כלול בתוכו משש מאות אלף חתיכות שבורות, שחייב לחבֵּר ולאסוף אותן, על פני האגו שלו, לגוף שלם. לכן העבודה שניתנת לו היא כלפי גופים חיצוניים כביכול.

ואם נתאר בדמיוננו מערכת מחוץ לגופים שלנו, התמונה תהיה נכונה יותר. כי לרוחניות אין שום עניין עם הגופים, אפילו לא עם הגשמיות של החבר. אם מדברים על משהו ששייך לרוחניות, אין לו קשר לגוף הגשמי הזה. הגוף הזה הוא מדומה. וחייבים לא לראות אותו. אלא לראות דרכו את המערכת כאילו הוא שקוף. שאין גופים ואין העולם הזה, אלא כוחות שחייבים להתחבר למערכת, לפי דוגמה שקיימת כבר.

אולי אפשר לדמיין מה שקורה כך: קיימת מערכת. ואנחנו כביכול התרחקנו מהמערכת הזאת, וכל אחד חייב לחזור להיות חלק פעיל בה, זאת אומרת, לחזור כל אחד למקומו, כי כל אחד לא נמצא כרגע במקומו.

כח. ועתה מובנות לנו היטב גם המילות הקודמות בכל שיעורן, כי אומר "ועתה אם שמוע תשמעו בקולי ושמרתם את בריתי" כלומר, לעשות ברית על זה שאני אומר אליכם כאן, דהיינו, והייתם לי סגולה מכל העמים, כלומר, שאתם תהיו לי הסגולה, שעל ידיכם יעברו ניצוצי הזדככות וצירוף הגוף אל כל העמים ואומות העולם, בהיות שכל אומות העולם עדיין אינם מוכנים כלל לדבר הזה, וצריך אני לאומה אחת על כל פנים להתחיל בה עתה שתעשה סגולה מכל העמים, ועל כן מסיים על זה "כי לי כל הארץ" כלומר, כל עמי הארץ שייכים לי כמותכם וסופם להדבק בי (כנ"ל במאמר "הערבות" אות כ') .

אלא עתה באותה שעה שהמה עדיין אינם מסוגלים לתפקיד זה, הנה לעם סגולה אני צריך, ואם אתם מסכימים לזה, דהיינו להיות הסגולה מכל העמים, הריני מצוה אתכם, אשר ואתם תהיו לי "ממלכת כהנים" שהיא בחינת אהבת זולתו באופיה האחרון של ואהבת לרעך כמוך, שהיא קוטבה של כללות התורה והמצוות. "וגוי קדוש" שהוא השכר בצורתו האחרון של ולדבקה בו יתברך, הכולל כל השכר שאך אפשר להודיע עליו.

וזהו שהשמיעונו חז"ל בביאור הסיום "אלה הדברים אשר תדבר אל בני ישראל" שדייקו "אלה הדברים" "לא פחות" "ולא יותר", שקשה מהיכי תיתי שמשה רבינו יעדיף או יחסיר מדברי ה' עד שה' יתברך צריך להזהירו עליו, שלא מצאנו דוגמתו בכל התורה ואדרבה מקרא כתוב עליו "בכל ביתי נאמן הוא".

כט. ובאמור מובן היטב, כי בעניין ציור העבודה על אפיה האחרון כמבואר בהמלות "ממלכת כהנים", שהיא ההגדרה הסופית של "ואהבת לרעך כמוך" הנה באמת היה אפשר למשה רבינו להעלות על דעתו להתעכב ולא לגלות בפעם אחת צורת העבודה בהפלגה גדולה ורמה כזו, מפחד פן לא יתרצו בני ישראל להסתלק מכל הקנינים הגשמיים ולמסור כל הונם ורכושם לה' כהוראת המלות של "ממלכת כהנים", בדומה למה שכתב הרמב"ם, אשר לנשים וקטנים אסור לגלות להם ענין העבדות הנקיה שמחוייבת להיות על מנת שלא לקבל פרס, רק להמתין עד שיגדלו ויחכמו ויהיה להם האומץ להוציא אל הפועל את זה, כמ"ש לעיל. ולפיכך הקדים אליו השי"ת האזהרה הנ"ל "לא פחות" אלא להציע להם את האופי האמיתי עם כל הפלגתה הנשגבה המתבטאת במלות "ממלכת כהנים".

וכן בענין מתן השכר המוגדר בהמלות "וגוי קדוש" היה אפשר למשה רבינו להעלות על דעתו, לפרש ולהרחיב להם ביותר את הנועם והעידון הנשגב הטמון בדביקותו יתברך, כדי להתאימם ולקרבם שיקבלו ויסכימו אל ההפלגה העצומה הזו להסתלק לגמרי מכל קניני עולם הזה כבחינת כהנים, ולפיכך הגיעה אליו האזהרה ו"לא יותר" רק לסתום ולא לפרש כל בחינת מתן השכר הכלול במלות הללו של "וגוי קדוש" בלבד. וטעם הדבר, כי אם היה מגלה להם ההפלגה הנפלאה שבמהות השכר, הנה אז בהכרח שהיו משתבשים ומקבלים את עבודתו יתברך על מנת להשיג לעצמם את השכר הטוב הזה, שזה היה נחשב לעובד את עצמו ולאהבה עצמית, שנמצאת כל הכוונה מסורסת כנ"ל (במאמר "מתן תורה" אות י"ג ) עש"ה.

והנה נתבאר, אשר על שיעור צורת העבודה המתבטאת ב"ממלכת כהנים" נאמר לו "לא פחות", ועל שיעור הסתום של מתן השכר המתבטא בהמלות ו"גוי קדוש" נאמר לו "לא יותר". זאת אומרת, לא לשים מכשול על ל"ב האבן, שזה נקרא "גוי קדוש". "גוי" נקרא הרצון לקבל הטבעי, טבע הבריאה, ל"ב האבן. ולאחר שהוא מיתקן הוא נקרא "קדוש".

בסופו של התהליך, צריך להגיע למידת ההשפעה המלאה על ישראל, על אומות העולם ועל הדבקות. ובאמת בתורה לא גילה משה את עניין גמר התיקון. רק בתיקוני הזוהר יש קורטוב של הסבר על כך.

איך צריך לראות את עניין הסגולה?

עם ישראל מהווה מַעבר לתיקון העולם. מהיכן יודעים שישראל הם המַעבר? אם ישראל מתקנים את עצמם, הם יודעים איך לתקן את העולם, כי הם נכללים מכל העולם. בשביל מה נשברו גלגלתא ועיניים והתכללו מאח"פ? כדי שכאשר יחזרו להיות מתוקנים כמקודם, הם ידעו איך לתקן את האח"פ. ולא לצורך עצמם.

כל התהליך שעובר עם ישראל הוא רק כדי להיות מסוגל אחר כך לתקן את אומות העולם, להביא להם את שיטת התיקון. כל התהליך שעוברים ישראל הוא רק בגלל האח"פ שנכללו בהם. לכן "ותהיו לי עם סגולה" משמעו שאם מגיעים לתיקון אז הופכים להיות מַעַבר לתיקון העולם. נעשים מסוגלים ויכולים ויודעים, בכוחות ובהבנה, איך לגרום לתיקון העולם. כי ישראל עושים בתוכם אותו מודל שנמצא מחוצה להם.

הם מתקנים גלגלתא ועיניים ומגלגלתא ועיניים מתקנים אחר כך את האח"פ הכלול בהם. ואז הם עושים אותו דבר עם גלגלתא ועיניים ואח"פ המתוקנים שלהם כלפי אומות העולם, ומתקנים גלגלתא ועיניים שבאומות העולם וגורמים להם לתקן את האח"פ שלהם. אלה שני שלבים, ואין בשלב השני יותר ממה שיש בשלב הראשון, גלגלתא ועיניים ואח"פ. לכן קודם חייבת להיות שבירה, ומהשבירה חוזרים לתיקון גלגלתא ועיניים מלפני החטא של אדה"ר, ולאחריו מתקנים את האח"פ.

ומה צריך כדי להיות סגולה לתיקון כל העמים?

אין לבקש אלא שכל הכלי יגיע לדבקות בבורא. וזו היתה כוונת הבורא. מלכתחילה הכוונה של הבורא לא על ישראל, אלא על מה שנקרא "אומות העולם", על הכלי, על הרצון לקבל. ורק לצורך בניית הכלי הוא עשה את כל שרשרת הפעולות של שבירה וירידת העולמות. וכך גם אנו צריכים לעשות את כל השלבים בהתאם לשרשרת הזאת, אחרת תהיה המשמעות שהאדם פועל לעצמו.

כמו שהבורא פעל "סוף מעשה במחשבה תחילה", לצורך תיקון הרצון לקבל שברא, ולצורך זה החדיר בו גלגלתא ועיניים, עם ישראל, ועשה את השבירה ואת כל השלבים, כך גם אנו צריכים להתכוון בכל הפעולות האלה. אחרת אנחנו לא הולכים יחד, בראש אחד, עם הבורא.

איזו הכנה נחוצה באנשים כדי להגיע לערבות?

דרוש רק רק רצון להגיע לתוצאה, להכיר בהכרחיות התוצאה. הכרה זו נותנת כוח להתייחס ברוח זו לחברים. מאין ברירה, הרצון הוא הדבר החשוב ביותר. מהרצון הזה נובעת חשיבות החברים, עד כדי כך שאחר כך מגיעים למצב, שלא מבדילים אם חושבים על החברים כדי להגיע לתוצאה, או שאם חושבים עליהם וחושבים על התוצאה, הם לא פחות חשובים מהתוצאה.

איך עם ישראל יכול לתקן את עצמו ללא אומות העולם?

ישראל, שמתקנים את עצמם, מכינים את אומות העולם, כי נכללים מהם. הם אותה מערכת. לא יכול להיות תיקון של ישראל בלי שיעבור דרך אומות העולם, זו אותה זרימת כוחות, אותה מערכת כללית. במידה שישראל מתקן את עצמו כדי לתקן אותם, הם מוכנים לקבל תיקון מישראל. לא צריך לדאוג לכך: במידה שישראל יכינו את עצמם, העולם יהיה מוכן.

אילו זה היה אחרת, היינו מאשימים אותם. אבל אין לנו מה להאשים אותם. בכך שישראל מתקן את גלגלתא ועיניים שלו ואחר כך את האח"פ שבתוכו, הוא מכין את אומות העולם להיות נשמעים למה שיצטרכו לקבל. אין לנו שום זכות לבוא אליהם בטענות ולהאשים אותם במשהו.

מי מתקן את הגלגלתא ועיניים של ישראל?

כל התיקונים נעשים על ידי האור העליון.

מהו "לתקן גלגלתא ועיניים"?

להעדיף השפעה על פני כל הרצונות.

מה מכין בנו רצון אמיתי להשפעה?

רצון אמיתי להשפעה נבנה באדם לאט לאט. האדם מגלה איך הרצון הזה נבנה. האדם נמצא במערכת קיימת שלאט לאט מתבהרת ומורגשת בו. כמו מתוך ערפל, הוא פתאום רואה יותר ויותר איפה הוא, מי הוא, מה המערכת עצמה. וזה בא מתוך יגיעה, מתוך עבודה; בהבנה, או ללא הבנה. לא צריך יותר מאשר לרצות, להשתוקק, לפתח נטיה, ואז הרצון הזה מתבהר.

לפתח נטיה אל מה?

יש לפתח נטיה למטרת הבריאה, לפי אחדים שמבינים. מאדם שנמצא בהסתרה לא דורשים שידע את הפרטים, אלא עד כמה שמסוגל לתפוס את התמונה, בלי הרבה שכל וחוכמה, אלא בצורה רגשית, שיחיה בה, שינסה לא להתנתק ממנה. שיפחית את השכל שלו וינסה לתפוס את הצורה הרגשית הזאת ולהתקרב אליה. אבל בשביל זה צריך הרבה שכל. ולא כדי להחזיק בשכל, אלא כדי להחזיק בהרגשה (כל הכלים שלנו הם כלֵי הרגשה). "להחזיק בהרגשה" משמעו להרגיש מה חסר ביחס שלי, בהתייחסות שלי, בלב שלי, כדי להמשיך להתקרב.

האם לחברים אנו אמורים להעביר רגש או רצון?

לחברים לא צריך להעביר מה שמרגישים. אין לנו מושג עד כמה הרצון של כל אחד ואחד מאתנו פועל באחרים. אנחנו שכלתניים, יבשים, לא מרגישים, לא מבינים את זה. לא צריך ללחוץ על החבר. די בכך שהוא נמצא יחד אתנו במערכת ולא מפר אותה, לא פורץ את המסגרת, בכל השאר אני פועל עליו בתוך הרצון שלי ובהרגשה הפנימית שלי, וזה הכוח הגדול ביותר.

לכן המקובלים מורים לנו שזמן הלימוד הוא הזמן המתאים ביותר למשוך אור מלמעלה, להתכנס יחד, להתחבר יחד, לצבור יחד רצונות, כוחות, חסרונות, שזה יהיה חזק, פעיל וגם בערבות של איש לרעהו, ואז יש להפעיל את הרצון. וכל היתר כבר יבוא ויוסדר מלמעלה.

הפעולה פשוטה והאנושות מבינה אותה. רק אין לה בדיוק את הסדר הנכון איך לממש ולבצע אותה. הכל עושים תפילה בציבור, אלא מה חסר להם? התנאים, המסגרת הנכונה, כדי לעלות חיסרון נכון ולגרום לתוצאה. האנושות כבר מכירה בעובדה שכוח המחשבה הוא הפעיל ביותר והחזק ביותר.

הכוח של מוח האדם הוא רב ועצום. אבל מפני שאנחנו לא יודעים איך להפעיל אותו נכון, נראה לנו שבכוח האגרוף משיגים יותר. כל זה רק מפני שהאדם לא יכול להפעיל את המוח שלו, ולא מתוך שחסרה לו יכולת .

איך האדם יכול לשמור על מתח פנימי?

חבר שאין לו מתח פנימי, אחד מן השניים: או שהחברה אשמה או שיש פגם בהתכללות שלו בחברה. כלומר הוא אשם בכך שאינו נכלל. בחברה חייב להיות מתח פנימי תמידי. ואם אין, או שהחבר לא מתחבר או שהחברים לא דואגים שיהיה מחובר.

איך אפשר לפעול בלי שכל אם השכל משמש את הרצון?

הפעולה של ניטרול המוח והנחתו בצד, באה מאליה, לא מתוך כפיה. כאשר מתחילים לגלות יחסים ברמה הרוחנית, רואים ששם הכל רגשות. כמו שהמדענים קוראים להם "הורמונים", "פפטידים שההיפותלמוס מפריש". אבל כל מה שאנחנו מציירים במוחנו הכל הוא תוצאה של רגש, גם הרשימות וגם הדמויות שאנו בונים.

השכל נועד רק לכוון נכון, למקד נכון מה שאנחנו מרגישים. הוא תוצאה בלבד, ונמצא בשירות הרגש. השכל הוא אף פעם לא הראשון שמגיב. אין מצב שניגשים לשכל ללא שום רגש ומתחילים לעבוד אתו, ואחר כך פועלים על ידו בצורה רגשית. למרות שאנחנו מרגישים שהשכל מגיב ראשון. אבל למעשה מרגישים רק חצי דבר, ולא מרגישים שהשכל עובד על רגש, שמאחורי השכל נמצאת התעוררות על ידי הרגשות.

גם באדם שכלתני, מכני ויבש, מתעורר לאט לאט הרגש על ידי לימוד הקבלה. ולא שמשליכים את השכל וחיים רק ברגשות, אלא הרגש בא אחרת, זהו הרגש של הבנת המצב, של הבנת המערכת. רגש הוא כוחות, כוחות רוחניים הם כוחות רגשיים, שבהם האדם פועל יחד עם השכל. ברוחניות השכל והרגש הולכים יחד )השכל מבין את הרגש ואין ביניהם התנגשויות כמו בעולמנו(, שכן ברוחניות מרגישים כל פרט ופרט, גם דומם, צומח וחי. האדם מרגיש את הדברים ותופס אותם בהרגשה. הלב מבין. אף כל חלקיק של אטום בתנועתו.

איך? האדם תופס את היחסים בין הדברים כלפי מחשבת הבריאה, כלפי ההשפעה לבורא. ושם הכל תענוגים מהשפעה או חסרונות ממנה. וזה נקרא "רגש". לא רגש כמו שלנו, אלא רגש בדרגה של הבנת ההשפעה, הבנת התכלית. לכן לא אומרים לנו לדכא את השכל. אסור לדכא משהו. אלא שאנו משתדלים מהמצב שלנו להשתוקק לתמונה אחרת, ולכן מנסים להפעיל מעט יותר את הרגשות. אבל בדרך הרוחנית הולכים עם מה שיש. בעליה יש יותר רגש, בירידה יש יותר שכל.

[...] הרי לעיניך, שכל ישראל ערבים זה לזה, הן מצד הקיום והן מצד השלילה, כי מצד הקיום, דהיינו אם מקיימים הערבות עד שכל אחד דואג וממלא כל מחסורי חבריו, הנה נמצאים משום זה שיכולים לקיים התורה והמצוות בשלימות דהיינו לעשות נחת רוח ליוצרו [...] והן מצד השלילה, דהיינו אם חלק מהאומה, אינם רוצים לקיים הערבות, אלא להיות שקועים באהבה עצמית, הרי הם גורמים לשאר האומה להשאר שקועים בזוהמתם ובשפלותם מבלי למצוא שום מוצא כדי לצאת מעמידתם המזוהמת [...].
(בעל הסולם, מאמר "הערבות" אות י"ז)

אנחנו רואים עד כמה קשה היה לעשות הסכם ערבות בימי בני ישראל, שאז היתה גם קבוצת מקובלים חזקה וביצועית, אז איך אפשר לדבר היום על ערבות בעם ישראל כולו או בכל העולם? נראה לנו שלא ניתן להגיע להסכם כזה, שהוא פרי דימיון פרוע, פנטזיות שלא ברור מי דרש לממש אותן, ומי כתב עליהן. וכל זאת מפני שחושבים שחייבים לבצע משהו. אבל צריך רק להסכים שהערבות תתרחש בנו, ואז היא תתרחש.

לכן אין לנו מה לדאוג ולשאול: מתי העולם כולו ירצה, מתי יתרחש הסכם ערבות עולמי, איך מכל הרשעים האלה, מאותם בורים אגואיסטים, מאותם שונאים, תצמח ערבות? אתם אין בעיה, האור בונה את הכל. בניצוץ אחד כולם מתחילים להתהפך. אלא הבעיה היא ההכנה: להכין קבוצה פנימית של חברים שיהיו דרוכים להסכם הערבות.

בעל הסולם כותב בסוף "הקדמה לספר הזוהר", שאם כל העוסקים בעבודה הפנימית יהיו דרוכים לקראת הערבות, כל העולם ירצה פתאום הסכם ערבות, והוא ייעשה דרוך אליו, ובו הוא יתבצע. המפתח נמצא בקבוצה הפנימית, ולכן אין מה לתהות איפה כל העולם. הערבות אינה תלויה בהם, כמו שהיא תלויה בקבוצה. אלא צריכים הכנה לערבות, הכנה בלבד. לרצות שהמכונה הזאת תתחיל לעבוד, אבל ברצון של כולם יחד.

מה זה תקנון?

קודם כל חייבת להיות מטרה, וגם רצון להגיע אליה. מי שפועל בלי מטרה פועל בחוסר דעת. כדי להגיע למטרה צריך לקיים מתכונת של פעולות מסודרות, מכוונות, מוסכמות, שהחברים לפי מידת הבנתם הנוכחית, בטוחים שיגיעו באמצעותן למה שקבעו כמטרה.

לאחר שהושגה מטרה ברורה, צריך להתחיל לבדוק אילו פעולות ממצבנו הנוכחי ואילך יכולות להביא אותנו להשגת המטרה. הפעולות הללו נקראות "תקנון". תקנון לא חייב לכלול רק מה שמבצעים עכשיו, אלא גם את השלבים הבאים שרוצים להשיג ועניינים נוספים והחשוב ביותר, מה התוצאה ממנו. התוצאה מקיום התקנון חייבת להיות, שנגיע לקבלת הערבות על ידי החברה שתהיה מסוגלת לספק ערבות לכל חבריה. ליתר בכלל לא צריך לדאוג.

מה צריך לכלול התקנון?

כדי להגיע לערבות צריכים להיות דרוכים אליה, לרצות שהיא תתרחש. מה פירוש לרצות ששתתרחש ערבות? שהחברה תשפיע לי ערבות. מה אופי היחסים שצריכים להיות בקבוצה ואיך החברה צריכה להתייחס לכל אחד ואחד; אילו מעשים צריך לעשות, אילו תנאים צריכים להתקיים, כל זה נקרא "תקנון".

האדם נוטה להחזיק במחשבה אחת, בפעולה אחת. הוא מתבלבל בין אלף ואחד דברים שאומרים לו, ונראה לו שלהיות כל הזמן בכוונה אחת של ערבות זה די והותר. אבל החיים הרבה יותר מורכבים, וכל רגע באות הפרעות, וישנם בינינו סוגים רבים של אנשים והתייחסויות שונות, לכן יש צורך לפרט מה קורה אם מתרחקים לצורה אחרת, איך מגיעים חזרה לאותה דריכות לערבות. וזהו התקנון. התקנון צריך לכלול בתוכו מצבים שונים בחברה שאם האדם נקלע אליהם, הוא מגיע לאותו מצב הנדרש ממנו.

מדוע האדם חייב לדאוג בעצמו?

האדם חייב בדו"ח יומי. הוא מחויב כלפי החברה לבדוק את עצמו בכל יום ויום כמה הוא היה או לא היה בדריכות לערבות, בכוונה אליה, אם הגיע או לא הגיע, וכו'. צריך לחשוב איך לעשות זאת, לדווח על כך לחברה או כל אחד בתוך עצמו.

מה החשיבות המיוחדת בבניית תקנון?

התקנון מדבר על מה שיהיה מחר. "מחר" הכוונה לרגע הבא. כי עוד רגע... וכבר שוכחים את עניין התקנון. נמצאים במחשבות אחרות, במצבים אחרים, ביחסים שונים, כל אחד מושפע על ידי הסביבה בצורה שונה, ואז מה צריך לעשות? איך צריך להתנהג? האם למצוא את הדרך לבד, או החברה תבנה את מערכות העזר? אולי החברה צריכה לחייב את האנשים באמצעים שונים, כמו למשל, לחייב כל חבר לכתוב כמה פעמים הוא היה או לא היה, יצא או לא יצא, מהמחשבה על הערבות?

אמנם הפעולה היא פעולה מחשבתית, רצונית, שהאדם רוצה שהחברה שלו תהיה במתכונת זו. אבל מה פירוש "רוצה"? הרצון הזה חייב לתפוס בו נפח. סתם רצון יש לכולם. אם נשאל את כולם, כולם רוצים. אבל כדי שהערבות תתממש, מקבלים הפרעות למיניהן, והתהליך הזה, איך לבסס את רעיון הערבות על ההפרעות הללו, נקרא "תקנון".

מדוע במסגרת של חברה זקוקים לתקנון?

אילו היה מדובר רק על מחשבות, הכל היה פשוט מאוד. כשהאדם מודע לעצמו, כשהוא נמצא בשליטה עצמית, הוא מרגיש מתי בדיוק הוא יוצא מאותה מחשבה; מתי הוא לא חושב ולא דואג לחברה, ולכך שלכל החברים תהיה הרגשת הערבות; מתי הוא חושב לא רק על הסכם הערבות, אלא על עוד משהו, וכתוצאה מזה דברים נוספים נעשים לו חשובים.

אדם שנמצא כל העת בעבודה כזאת, מה טוב. אבל החברים עוד לא נמצאים עד כדי כך בפנים. המצב האידיאלי הזה, שכל חבר הוא כמו נהג, ששולט בהגה ומתמרן בין כל המכוניות שנוסעות ברחוב, ויודע בדיוק מה מרחק התמרון שיש לו ואיך הוא יעבור, ושולט בפעולת הרגליים והידיים שלו, לא מתרחש עדיין בחברה. כל חבר נכנס לתוך הנקודה הנכונה, ואחרי רגע באות לו הפרעות, והוא בורח ממנה. ואז איפה נמצאת כל החברה עצמה?

ואז לאחר שכולם התפזרו, למרחק עצום מהנקודה הנכונה, השאלה היא איך לחזור ולאסוף את כולם ולאגד אותם שוב לנקודה אחת. אם שולטים במחשבה, אז כולם מקפידים להיות כל הזמן עם המחשבה באותה נקודה אחת. אבל אם יוצאים משליטת המחשבה, צריך להתלכד בחזרה על ידי מסגרת חיצונית, לא מחשבתית ולא רצונית, כי במחשבה וברצון כולם כבר יצאו מהרעיון הזה. לכן קובעים מסגרת. ומסגרת יכולה להיות גם כמו איזה סימן מוסכם, שאז על כולם לחזור ולהתאגד.

איזו מסגרת חיצונית יכולה ללכד את החברה סביב רעיון הערבות?

כשמדברים בכללות, צריך לקבוע פעולות חיצוניות, לכל מצב שהאדם נמצא, כי הפרעות לא חסרות לאף אחד, וצריך לכבד את ההפרעות הללו, ולא להתרגז עליהן, אדרבא, אם יש הפרעות, סימן שבכוחנו לעבוד אתן. אלא שצריך לבנות מסגרת נכונה שבה אפשר לנצל את ההפרעות האלה להתקדמות, שבה אפשר לבוא עם הפרעות לנקודת החיבור בינינו, ואז, כשנצטמצם לתוך הנקודה עם ההפרעות, נגדל כלפי מעלה. מתוך הנקודה הזאת נתחיל לעלות מעלה. ויהיה לחברה חוד חנית שכל הזמן יגדל.

המסגרת החיצונית הזאת נקראת "תקנון", ואלה פעולות ומצבים שאפשר להגדיר אותם בכתב. קיום המסגרת הזאת היא העבודה של הקבוצה, החברה כי אותה החברים קובעים. הם מחפשים מה יכול להועיל לחברה, חוץ מרצון וכוונה שההפרעות מיד מוחקות אותם, ומשתדלים במסגרת החיצונית, במעשים חיצוניים שונים, בלימוד, בקשר טלפוני, במחשבה משותפת ועוד, לעשות מעשים כמה שיותר מכוונים לטובת הערבות.

ואין לדרוש מכולם להתאסף כל רגע, או לטלפן כל הזמן, אלא לחפש בחוכמה מעשים חיצוניים כאלה, או ליתר דיוק, סימנים חיצוניים כאלה, שחבר שלא נמצא במחשבה החברתית על הערבות, ייזכר דווקא בה ולא בשום דבר אחר. ולא סתם שייזכר, שיש רוחניות ובורא, שכדי להגיע אליו צריך חברה, ובגלל זה צריך ערבות. אלא כל החכמה בבניית התקנון היא איך להפיל על כל החברים פעולות ומצבים חיצוניים כאלה, שהאדם מיד יכנס לתוך החיסרון שאין לו ערבות. והחיפוש הזה עצמו, הוא מה שבונה את החברה.

ארגון כללי לפי הערבות

הבעיה היא, שאי אפשר להתקדם בלי קבוצה, ושחייבים להיות דעה אחת ומנהיג אחד. יש לקוות שתימצא מתכונת לחינוך של אנשים רבים. באיזו צורה הדברים האלה יהיו, עוד לא ברור. יתכן שהדבר יתאפשר דרך קווי תקשורת, בתנאי שיקיימו תנאים מסוימים מוגדרים מראש.

מי מצטרף לקבוצה כזו של ערבות, מהם תנאי ההצטרפות אליה, איך לומדים בה, ממי לומדים ומה לומדים, איך להתנהג בתוכה, איך לבצע הפצה במקומותיהם, אילו פעולות לעשות, מה טיב הקשרים בתוך הקבוצה הפנימית? ומה צריך להיות כל אורח החיים של היחיד בקבוצה, ושל הקבוצה, בארץ וגם בחו"ל? צריך להגדיר את התנאים הללו, כך שיהיה ברור לכולם, שמי שמקיים אותם שייך לערבות. ומי שלא מקיים לא שייך אל קבוצת הערבות. מצב ביניים כמעט איננו קיים.

קיימים תנאים חיצוניים למיניהם, אבל צריך תקנון של הערבות, חייבים לעצב אותו, להסביר אותו, לדון בו, ללמוד למה צריך כל שורה ושורה בו, כל תנאי ותנאי, ולקבל אותו. ובהתאם לזה יש להקפיד על קיום התקנון בקרב כל אלה שמוכנים לקבלו.

כיצד מסבירים לאדם ברחוב, מהי חוכמת הקבלה?

ההסבר הוא פשוט. במהלך חייו, הולך האדם ומגלה, שלמעשה, כל הכסף, המזון, הנשק, וכל שאר הדברים הקיימים בעולם, לא מסוגלים להעניק לו או לסובבים אותו, אושר, שלווה, ביטחון, או בריאות. אין צורך להראות לאדם, כמה הוא סובל, משום שהוא יודע זאת, אך מפני שהוא מצוי בחוסר פתרון, הוא מעדיף לעצום את עיניו.

מדוע זה כך? מפני שאנחנו לא משתמשים נכון בכוחות שלנו.

מה פירוש? במציאות קיים חוק עליון, והדרישה הראשונה של חוק זה היא לחיות על מנת להגיע לדרגת קיום גבוהה יותר, לפתח את חלק האנושי שבאדם.

כיצד עושים זאת? ראשית על האדם להכניס בכל מאמציו ופעולותיו רק מחשבה אחת קטנה: "אני רוצה להגיע לגילוי הכוח העליון", אותו הכוח שממנו יורדים כל הדברים הטובים.

כלומר הרעיון הבסיסי בחיינו הוא, שאותו "ספק", ספק של כל הטוב, רוצה שהאדם יכיר בו.

הבעיה היא שהאדם לא מעוניין לפנות למקור, שממנו מגיע הכל, לכן המקור הזה נותן לאדם כל טוב, אך מיד מקלקל את זה, והופך זאת לרע, בכוונה להראות לו שכל היגיעה, וההשקעה שלו, בכל תחומי החיים, אינה מתבצעת נכון, כלומר בכיוון, בהַפְנָיָה, בכוונה הנכונים.

כדי שזו תהיה יגיעה נכונה, יגיעה שמשתלבת עם חוקי הטבע, על האדם להתכוון, לשאוף ולהשתוקק להתקשר עם הכוח העליון ולגלותו. שכן זהו הכוח ממנו מגיעים כל המילויים: בריאות, כסף, כבוד, השכלה, אהבה וכולי'. ואז באמת, האדם יחוש בשפע שנכנס לתוך כליו.

הסבר הגיוני זה לגבי חוכמת הקבלה, נקרא למעשה "לא לשמה".

האם דרך חיפוש הקשר עם הכוח העליון האדם מתפתח?

הרעיון הוא להכניס אותו כוח עליון לתמונה, בכל מצב שמתגלה בחיינו, כי דרך יצירת קשר עמו, הוא גורם לאדם להתחיל להשתוקק אליו, אל הטוב שמגיע ממנו, וכך הוא מתפתח מבחינה פנימית עד שמגיע למצב שנקרא "חולת אהבה אני". כך למעשה, מיתקנים כליו של האדם, והוא מגיע לתכונת ההשפעה. לפני כן, אין טעם לדבר על כוונה בעל מנת להשפיע.

ההמלצה הטובה ביותר היא ראשית לחשוב עליו, לחבר אותו לכל מצב, אחרת כל ההשקעה שאדם נותן על מנת לשפר את חייו, מביאה לו לרוב תוצאה איומה, וככל שהוא מתאמץ יותר, הוא מקבל דברים רק רעים.

ניתן לדמות זאת לבעל בית, שערך לפני האורח שולחן מלא כל טוב, וכל רצונו שהאורח יכיר בו, יידע שזה ממנו, יתן לו את הכבוד הראוי. ואז בעל הבית יעניק לו הכל. אחרת, האורח לא יהיה מסוגל ליהנות מהאוכל. רק באותה המידה שיכיר בבעל הבית, יוכל לקבל הנאה מהמטעמים.

לאחר שהאדם מבין את הגישה הכללית, מה עליו לעשות?

חוכמת הקבלה היא שיטה, לא רעיון, ולא גישה כללית לחיים ולכן זה לא פשוט. המחשבה על הכוח העליון נמצאת, וכעבור רגע נעלמת. לכן על האדם לפעול לפי שיטה שתכניס בכל רגע בחייו, בכל הכלים שלו, כלומר בכל הרצונות בכל שטחי המציאות, את הכוח העליון.

וזאת, לא רק מפני שיורדות ממנו ברכות כלשהן, אלא זו עבודה פנימית של האדם, לפעול בצירוף הידיעה, המחשבה ש"אין עוד מלבדו", ואז האדם מחל לחוש שיפור, סיפוק; היאוש נעלם אז באופן יחסי, הדברים הרעים מקבלים מעין "המתקה" והוא מסוגל לראות את החיים בצורה טובה יותר, יחסית, מכפי שנראו קודם לכן.

בשביל להצליח לפעול על פי שיטת הקבלה, יש לבנות מערכת, שתכוון את האדם בצורה נכונה, בצורה פנימית. מה היא המערכת הזו? הקבוצה.

האם מטרת הקבלה היא לשפר את פני העולם כולו?

ככל שתגדל תפוצת חוכמת הקבלה, וקבוצות רבות יותר ילמדו ברחבי העולם כולו, נראה כיצד התרבות, החינוך, היחסים הבינלאומיים והבין אישיים יתחילו לקבל כיוון אחר לחלוטין, לבוש, צורת ביטוי -שונה, בעלת פנימיות אמיתית. ובעקבות כך תשתנה המציאות כולה, משום שאם יש מקור אחד, המסובב את הכל בשביל סיבה אחת, שהיא להפוך חיינו על פני האדמה ליפים, אז אין צורך ביתר צורות ההתגלות השליליות.

כיצד ניתן לחדור ללב האנשים ולעורר אותם למטרת חייהם?

חשוב להגיש את חוכמת הקבלה באופן רך, מושך ולא תובעני, שאינו דורש השקעת כסף או מאמצים. אלא להציג בפני האדם את הדברים הטובים שמציעה החוכמה: כלומר, פתיחת כל העולם בפני האדם, פיתוח החוש השישי, שדרכו נגלית המציאות כולה, ויכולת ההבחנה בין טוב לרע, שליטת האדם בגורלו ובחייו. במילים אחרות, אדם המגיע לרוחניות רואה את עתידו, ולכן יודע כיצד להפיק תועלת מרבית מכל רגע ומצב, הוא יודע כיצד לפעול נכון ולהימנע מטעויות.

חשוב להדגיש כי לא מדובר בדת, קיום מצוות או חזרה בתשובה.

כיצד יכול תלמיד חדש לדעת שהקבלה היא השיטה הטובה ביותר?

לא ניתן לעשות דבר בנוגע למי שמתלבט, אלא להמתין, כלומר מתלבט, רצוי שיבדוק את כל שאר השיטות וכשיחליט ללמוד קבלה יעשה זאת. שכן לא תוכל לתהות על קנקנה של חוכמת הקבלה לפני שהתנסית בה.

השיטה היא לא מוצר נראה לעין, איזו אבן חן שעל פי מראה תוכל לבחור את היפה או האיכותית ביותר.

עם זאת גם לתלמיד חדש יש על מה להסתמך, כשהוא מתבונן בכל הצרות והאסונות שבעולם, ובכל השיטות והגישות שקמו ונפלו באותה המהירות.

מובן שקיים קושי, אי אפשר למכור לאנשים "גמר תיקון" או "בורא", כלומר, לשים את האיש או את גמר התיקון על השולחן, לבקש ממנו שיהיה ראש המפלגה שלך.

ובאמת יידרש זמן עד שתקום קבוצת מקובלים, בעלת בסיס והכרה בקרב העם, שהגישה שלה כבר ידועה ומפורסמת, אך כשזה יגיע, זה ודאי ידבר אל הקהל באופן אחר.

עד אז החברה תעבור עוד כמה צרות ולחצים שיופעלו עליה מבחוץ, ולאף אחד לא יהיה מענה עליהם, כפי שאנו עדים לכך היום: אנו רואים שהפוליטיקה לא מסוגלת להתמודד עם המצב, ואם נעמיק להתבונן, נגלה שהם מוכרים דברים הרבה פחות הגיוניים ומוחשיים מהקבלה.

באילו מילים רצוי לפנות אל קהל היעד?

הקבלה לא עוסקת בהסכמים מדיניים, או כלכליים. הקבלה אינה עוברת דרך מילים ספציפיות; הבסיס שלה הוא אחר, ולא משנה כמה מילים יאמרו, משום שלא המילים הן אלה שפועלות, אלא בתוך המילים יש משהו שעובר.

לכן אין לשבת בחיבוק ידיים, ולהמתין עד שתתגבש קבוצת מקובלים, שכולה כבר בדבקות הבורא, בדרגת האצילות, אלא יש להפיץ את רעיון הערבות כבר עתה, כחלק מתהליך ההבשלה הדרוש להשגת המטרה.

האם יש צורך להשתמש בסיסמאות נגישות?

כרגע לאדם אמנם קל יותר להתחבר על ידי אי אילו סיסמאות שאותן הוא מסוגל להבין. לאחר שנוצר חיבור בינו לבין הקבלה, מתחילה עבודה של שנים, הן מצד המצטרפים, והן מצד המקובלים, מה שנקרא עבודת הכוהנים, כלומר, חינוך העם, אבל לפני כן אי אפשר לדרוש מהם להיות מוכנים להתפתחות רוחנית.

מה דוחף את האדם להסכים ללכת בדרך הזו?

בימינו עומדות לימינה של הקבלה הוכחות הן מתחום המדע, הן מהמציאות הגשמית שמגששת דרכה בערפל ללא כיוון ברור (מבחינה ביטחונית, כלכלית, רגשית וכו') והן מספרי הקודש, ספרי המקובלים.

לפיכך בכל מקרה האדם מרגיש שאין דרך אחרת, אין ברירה, והוא עצמו מחפש איך להאמין שהקבלה תביא לו טוב, מה עומד מאחוריה.

מדוע יסתמך על הקבלה ולא על כל השיטות האחרות? ראשית הקבלה עדיין לא נפלה, ושנית היא נשענת רק על מקורות אמיתיים, מקורות יהודיים ייחודיים של רבי שמעון בר יוחאי, האר"י, בעל הסולם ובנו הרב"ש, רבי ברוך שלום אשלג, ויונקת רק מהם.

המקובל לא מבטיח לאף אחד שהוא יביא לשלום וביטחון, או לכלכלה משגשגת. המקובל מביט במקור של הכל, הוא עוסק בהשפעה, הוא אינו מונע מאף אחד לעסוק במה שתאבה נפשו.

שכן הפיתרון מגיע רק לאחר שהאדם מתבונן בכל התופעות הפזורות סביבו, מקבצן יחד, מצליב אותן נכון, ומגלה מאיפה כל זה נובע, מהי הסיבה, וכנגד זה מה הפיתרון.

הפיתרון הוא משיכת אור מקיף שיפעל על האדם, ויתקן אותו.

כיצד מסבירים לאדם המודרני, הפועל רק על פי הרציונל, שעליו למשוך אור מקיף?

הגישה של פעולה על פי הרציונל אינה נכונה, מלכתחילה, משום שהעולם שלנו הוא לא רציונלי. כאשר האדם מנסה לפעול מתוך תמונת עולם רציונלית, הוא מיד נתקע בקיר, משום שהוא מביט בתמונה מעוותת, שלא קיימת במציאות.

המקום היחיד שהיא מתקיימת בו הוא רק בפילוסופיה היווני, אבל לא העולם ולא האדם בנויים לפי הפילוסופיה הזו.

היכן הרציונל מתקיים ומוכיח את עצמו כנכון?

העולם הזה, שאמור להיות מוצלח, מפותח, משגשג, ומתקדם יותר משנה לשנה, שרוי בחוסר אונים ובלבול נוראי. מכאן שהרציונל, ההיגיון, מביא עמו קני מידה שאינם נכונים לחלוטין, כלים מוטעים. למעשה העולם כולו מאמין במה שנמצא אחרי החומר, אחרת האדם לא היה מסוגל להתקיים, אף לא דקה אחת, שכן הדקה הבאה אינה ידועה לנו. לא מדובר באמונה, שנובעת מחוסר ברירה, או גולמניות, אלא מפני שהעתיד מַחוּק, סגור, נסתר מעינינו, בעוד שלפי הרציונליות היינו אמורים לראות הכל.

מה זו רציונליות? יש נקודה א' ונקודה ב', כיצד מגיעים מא' לב' ומהם הכלים, והדרך שיש לעבור: זה נקרא רציונליות.

הבעייתיות היא שהחיים שלנו אינם כאלה, שכן את הרגע הבא אין באפשרותנו לראות, לכן מוכרחים לקחת בחשבון שרציונליות אין, והיא אינה יכולה להתקיים, לכן הגישה הזו אינה נכונה לחיים, זוהי גישה שגויה, ולמעשה בלתי רציונלית, למטה מהדעת, והיא מביאה את האדם לכל הטעויות.

דווקא כשהאדם מקבל את הנתון של האי-רציונל, כביכול, כלומר, שישנו כוח שעל ידו האדם פועל, דווקא זהו רציונל במאת האחוזים.

מדוע? מפני שהוא יוצא מנקודת הנחה שקיים משהו מלפנים, מצויה שם איזו תמונה, ומתמונה זו הוא רוצה למשוך כוח למצבו העכשווי, בכדי להתקדם לתוך תמונה ספציפית זו.

כך האדם פועל כמדען, על ידי שימוש בכוח שכבר קיים, תמונה עתידית, שלאדם הרציונלי, כביכול, אין אותה. ובכדי להגיע מנקודה א' לנקודה ב', לתוך אותה תמונה עתידית, על האדם לשאוב ממנה מקסימום כוח ולמשוך את עצמו לשם. בדרך זו ביכולתו לדעת מהו בערך המצב העתידי, מה מחכה לו, לא מה שנדמה לו שיהיה, אלא לאן בהחלט עליו להגיע. זו פעולה רציונלית.

מדוע נראה לעיתים כי משקיעים בהפצה יותר מאשר בעבודה הפנימית בקבוצה?

בפועל מגלים, שהתעסקות בהפצה חיצונית היא הגורם שמחבר את החברים ונותן להם ביטחון, כוח והתרוממות, שאותם מקבלים כהחזר מאותם גושים וקבוצות שהקבוצה בונה ומשרתת בחוץ. הללו משרתים את הקבוצה על ידי זה שהם מחזיקים אותה ומחַזקים אותה. בזה שהקבוצה בונה משהו מבחוץ, היא בעצם בונה את עצמה.

אי אפשר לומר איך צריך להיות האיזון בין הפצה חיצונית לפנימית. צריך להשתדל. וההשתדלות בעצמה היא כעין מעשה של "נעשה ונשמע".

הקבוצה נמצאת בשינויים מתמידים, ועליה לפעול בהתאם להבנת המצב. אין לה דרך אחרת. חיפוש ובירור הם העבודה המעשית, שעל ידה עושים תיקונים.

טוב להשתוקק לסוף, אבל על ידי הבירורים והפעולות הקטנות שעושים, מולידים הבחנות שבלעדיהן לא נרגיש בעתיד את גמר התיקון. ההבדל בין גמר תיקון לבין התחלת הבריאה הוא רק בתוספת של ההבחנות שאוספים בדרך. הנברא חוזר לאותו מצב אותו מצב כמו בהתחלת הבריאה אבל הוא נעשה יותר משוכלל, יותר משובח מבפנים, כולל יותר הבחנות מנוגדות. והן שעוזרות לו להפוך מנקודה הדבוקה בבורא, לפרצוף שנמצא ממש באותה קומה כמוהו.

האם עלינו לקדם את המסר הזה?

כולנו חייבים לקדם מסר זה. לא סתם כך חותם בעל הסולם את שני המאמרים "מתן תורה" ו"הערבות" בקריאה להתגייס למען המשימה הזאת. משימה זו אנו אמורים לחרוט על דגלנו.

סו) ודע, שבכל דבר יש פנימיות וחיצוניות, ובכללות העולם נחשבים ישראל, זרע אברהם יצחק ויעקב, לפנימיות העולם, וע' אומות, נחשבים לחיצוניות העולם. וכן בישראל עצמם יש פנימיות, שהם עובדי השי"ת השלמים, וכן יש חיצוניות, שאינם מתמסרים לעבודת השי"ת. וכן באומות העולם עצמם, יש פנימיות, שהם חסידי אומות העולם, ויש חיצוניות שהם הגסים והמזיקים שבהם וכדומה. וכן בעובדי השי"ת שבבני ישראל, יש פנימיות, שהם הזוכים להבין נשמת פנימיות התורה וסודותיה, וחיצוניות שהם אותם שאינם עוסקים אלא בחלק המעשה שבתורה. וכן בכל אדם מישראל, יש בו פנימיות, שהיא בחינת ישראל שבו, שה"ס הנקודה שבלב. וחיצוניות, שהיא בחינת אוה"ע שבו, שהוא הגוף עצמו. אלא שאפילו בחי' אוה"ע שבו נחשבים בו כמו גרים. כי להיותם דבוקים על הפנימיות, הם דומים לגרי צדק מאומות העולם, שבאו והתדבקו בכלל ישראל.

סז) ובהיות האדם מישראל, מגביר ומכבד את בחינת פנימיותו, שהיא בחינת ישראל שבו, על חיצוניותו, שהיא בחינת אוה"ע שבו דהיינו שנותן רוב טרחתו ויגיעתו להגדיל ולהעלות בחינת פנימיות שבו לתועלת נפשו, וטרחה מועטת בשיעור המוכרח הוא נותן לקיום בחי' אוה"ע שבו, דהיינו לצרכי הגוף. דהיינו כמ"ש (אבות פ"א) עשה תורתך קבע ומלאכתך עראי. הנה אז גורם במעשיו, גם בפו"ח דכללות העולם, שבני ישראל עולים בשלמותם מעלה מעלה, ואוה"ע, שהם החיצוניות שבכללות, יכירו ויחשיבו את ערך בני ישראל. ואם ח"ו להיפך שהאדם הפרטי מישראל, מגביר ומחשיב את בחינת חיצוניותו, שהיא בחינת אוה"ע שבו, על בחינת ישראל שבו, וכמ"ש )דברים כ"ח( הגר אשר בקרבך, דהיינו החיצוניות שבו, יעלה עליך מעלה מעלה, ואתה, בעצמך, דהיינו הפנימיות, שהיא בחינת ישראל שבך, תרד מטה מטה. אז גורם במעשיו, שגם החיצוניות שבכללות העולם, שהם אוה"ע, עולים מעלה מעלה, ומתגברים על ישראל ומשפילים אותם עד לעפר, ובני ישראל, שהם הפנימיות שבעולם ירדו מטה מטה ח"ו.

סח) ואל תתמה על זה, שאדם פרטי יגרום במעשיו מעלה או ירידה לכל העולם. כי זהו חוק ולא יעבור, אשר הכלל והפרט שוים כב' טפות מים, וכל שנוהג בכלל כולו נוהג גם בפרט, ואדרבה, הפרטים עושים כל מה שבכלל כולו. כי לא יתגלה הכלל אלא לאחר גילוי הפרטים שבו, ולפי מדתם ואיכותם של הפרטים. וודאי שמעשה הפרט לפי ערכו. מוריד או מעלה את הכלל כולו. ובזה יתבאר לך מה שאיתא בזוהר, שמתוך העסק בספר הזוהר ובחכמת האמת, יזכו לצאת מתוך הגלות לגאולה שלימה. (תיקונים סוף תק' ו') שלכאורה, מה ענין לימוד הזוהר לגאולתם של ישראל מבין האומות.

סט) ובהמבואר מובן היטב, כי גם התורה יש בה פו"ח כמו כללות העולם כולו, ולפיכך גם העוסק בתורה, יש לו אלו ב' המדרגות, ובהיותו מגביר טרחתו בפנימיות התורה וסודותיה, נמצא גורם בשיעור הזה שמעלת פנימיות העולם, שהם ישראל, תעלה מעלה מעלה על חיצוניות העולם, שהם אוה"ע, וכל האומות יודו ויכירו בשבחם של ישראל עליהם, עד שיקוים הכתוב (ישעיה י"ד) ולקחום עמים והביאום אל מקומם, והתנחלום בית ישראל על אדמת ה' וגו'. וכמו כן הכתוב (ישעיה מ"ט) כה אמר ה' אלקים, הנה אשא אל גויים ידי, ואל עמים ארים נסי והביאו בניך בחוצן, ובנותיך על כתף תנשאנה. אבל אם ח"ו להיפך, שהאדם מישראל, משפיל מעלת פנימיות התורה וסודותיה, הדנה בדרכי נשמותינו ומדרגותיהן, וכן בחלק השכל וטעמי מצוה, כלפי מעלת חיצוניות התורה הדנה בחלק המעשה בלבד. ואפילו אם עוסק פעם בפנימיות התורה, הריהו מקציב לה שעה מועטת מזמנו, בשעה שלא יום ולא לילה, כמו שהיתה ח"ו, דבר שאין צורך בו, הוא נמצא גורם בזה, להשפיל ולהוריד מטה מטה את פנימיות העולם, שהם בני ישראל, ולהגביר את חיצוניות העולם עליהם, שהם אוה"ע, וישפילו ויבזו את בני ישראל, ויחשיבו את ישראל כמו שהיו דבר מיותר בעולם. ואין לעולם חפץ בהם ח"ו. ולא עוד, אלא גורמים בזה, שאפילו החיצוניות שבאוה"ע מתגברת על פנימיות שלהן עצמן, כי הגרועים שבאוה"ע, שהם המזיקים ומחריבי העולם, מתגברים ועולים מעלה מעלה על הפנימיות שלהם, שהם חסידי אומה"ע, ואז הם עושים כל החורבנות והשחיטות האיומים, שבני דורנו היו עדי ראיה להם, השם ישמרנו מכאן ואילך. הרי לעיניך, שגאולת ישראל וכל מעלת ישראל, תלוי בלימוד הזוהר ובפנימיות התורה, ולהיפך, כל החורבנות וכל ירידתם של בני ישראל, הם מחמת שעזבו את פנימיות התורה, והשפילו מעלתה מטה מטה, ועשו אותה כמו שהיתה ח"ו דבר שאין צורך בו כלל.

ע) וזה שאמרו בתיקונים (תיקון ל' נתיב תנינא) וז"ל קומו ואתערו לגבי שכינתא דאית לכון לבא בלא סוכלתנו למנדע בה, ואיהי בינייכו. קומו והתעוררו בשביל השכינה הקדושה, שהרי יש לכן לב ריקן בלי בינה לדעת ולהשיג אותה. אע"פ שהיא בתוככם. ורזא דמלה קול אומר קרא, כגון קרא נא היש עונך, ואל מי מקדושים תפנה. והיא אומרת, מה אקרא, כל הבשר חציר, כלא אינון כבעירן דאכלין חציר, וכל חסדו כציץ השדה, כל חסד דעבדין לגרמייהו עבדין, וסוד הדבר, כמ"ש )ישעיה מ'( קול אומר קרא, שקול דופק בלבו של כל אחד ואחד מישראל לקרות ולהתפלל להרמת השכינה הקדושה, שהיא כללות נשמות של כל ישראל (ומביא ראיה מהכתוב קרא נא היש עונך, שקריאה פירושו תפילה) אבל השכינה אומרת מה אקרא, כלומר אין בי כח להרים את עצמי מעפר, בשביל שכל בשר חציר, כולם המה כבהמות אוכלי עשב וחציר, כלומר שעושים המצות בלי דעת כמו בהמות, וכל חסדו כציץ השדה, כל החסדים שעושים, לעצמם הם עושים, כלומר שאין כונתם במצות שעושים, שתהיינה בכדי להשפיע נחת רוח ליוצרם אלא רק לתועלת עצמם הם עושים המצות. ואפילו כל אינון דמשתדלי באורייתא, כל חסד דעבדין לגרמייהו עבדין ואפילו הטובים שבהם, שמסרו זמנם על עסק התורה, לא עשו זה, אלא לתועלת גופם עצמם. בלי כונה הרצויה, בכדי להשפיע נ"ר ליוצרם. בההוא זמנא, וכו' רוח הולך ולא ישוב, לעלמא, ודא איהו רוחא דמשיח. בעת ההיא, נאמר על הדור, רוח הולך ולא ישוב, להעולם, דהיינו רוח המשיח. הצריך לגאול את ישראל מכל צרותיהם עד לגאולה השלמה לקיים הכתוב, ומלאה הארץ דעה את ה' וגו' הרוח הזה נסתלק לו והלך, ואינו מאיר בעולם. וי לון מאן דגרמין דיזיל ליה מן עלמא, ולא יתוב לעלמא, דאילין אינון דעבדי לאורייתא יבשה, ולא בעאן לאשתדלא בחכמה דקבלה. אוי להם לאותם אנשים הגורמים, שרוחו של משיח יסתלק וילך לו מהעולם, ולא יוכל לשוב לעולם, שהמה, הם העושים את התורה ליבשה, כלומר, בלי משהו לחלוחית של שכל ודעת, כי מצטמצמים רק בחלק המעשי של התורה. ואינם רוצים להשתדל ולהבין בחכמת הקבלה, לידע ולהשכיל בסודות התורה וטעמי מצוה. ווי לון דגרמין עניותא וחרבא וביזה והרג ואבדן בעלמא. אוי להם, שהם גורמים במעשיהם הללו, שיהיו עניות וחרב וחמס וביזה והריגות והשמדות בעולם. עכ"ל.

עא) וטעם דבריהם הוא, כמו שבארנו, שבהיות כל עוסקי התורה, מזלזלים בפנימיות שלהם, ובפנימיות התורה, ומניחים אותה, כמו דבר שאין צורך בו בעולם, ויעסקו בה רק בשעה שלא יום ולא לילה, והמה בה, כעורים מגששים קיר. שבזה, המה מגבירים את חיצוניותם עצמם, דהיינו תועלת גופם, וכן חיצוניות התורה, המה מחשיבים על פנימיות התורה, ואז המה גורמים במעשיהם הללו, שכל בחינות החיצוניות שישנן בעולם מגבירות את עצמן על כל חלקי הפנימיות שבעולם, כל אחת לפי מהותה, כי החיצוניות שבכלל ישראל, דהיינו עמי הארצות שבהם, מתגברת ומבטלת את הפנימיות שבכלל ישראל שהם גדולי התורה. וכן החיצוניות שבאומות העולם, שהם בעלי החורבן שבהם, מתגברת ומבטלת את הפנימיות שבהם, שהם חסידי אומות העולם. וכן חיצוניות כל העולם, שהם אוה"ע, מתגברת ומבטלת את בני ישראל, שהם פנימיות העולם. ובדור כזה, כל בעלי החורבן שבאומות העולם, מרימים ראש, ורוצים בעיקר להשמיד ולהרג את בני ישראל, דהיינו כמ"ש ז"ל (יבמות ס"ג) אין פורענות באה לעולם אלא בשביל ישראל. דהיינו כמ"ש בתיקונים הנ"ל שהם גורמים עניות וחרב ושוד והריגות והשמדות בעולם כולו.

     ואחר שבעונותנו הרבים נעשינו עדי ראיה לכל האמור בתיקונים הנ"ל. ולא עוד אלא שמדת הדין פגעה דוקא בהטובים שבנו. כמ"ש ז"ל (ב"קשס') ואינה מתחלת אלא מן הצדיקים תחילה. ומכל הפאר שהיה לכלל ישראל בארצות פולין וליטא, וכו', לא נשאר לנו אלא השרידים שבארצנו הקדושה. הנה מעתה מוטל רק עלינו שארית הפליטה, לתקן את המעוות החמור הזה, וכל אחד ואחד מאתנו שרידי הפליטה, יקבל על עצמו בכל נפשו ומאודו, להגביר מכאן ואילך את פנימיות התורה וליתן לה את מקומה הראוי, כחשיבותה על מעלת חיצוניות התורה, ואז יזכה כל אחד ואחד מאתנו להגביר מעלת פנימיותו עצמו, דהיינו בחינת ישראל שבו, שהיא צרכי הנפש על בחינת חיצוניותו עצמו, שהיא בחינת אוה"ע שבו, שהיא צרכי הגוף. ויגיע כח הזה גם על כלל ישראל כולו עד שעמי הארצות שבנו, יכירו וידעו את השבח והמעלה של גדולי ישראל עליהם, וישמעו להם ויצייתו להם. וכן פנימיות אוה"ע, שהם חסידי אומות העולם, יתגברו ויכניעו את החיצוניות שלהם. שהם בעלי החורבן. וכן פנימיות העולם, שהם ישראל יתגברו בכל שבחם ומעלתם על חיצוניות העולם, שהם האומות. ואז כל אוה"ע יכירו ויודו במעלת ישראל עליהם. ויקיימו הכתוב (ישעיה י"ד) ולקחום עמים והביאום אל מקומם, והתנחלום בית ישראל על אדמת ה' וגו'. וכן (ישעיה מ"ט) והביאו בניך בחוצן ובנותיך על כתף תנשאנה. וז"ש בזוהר נשא דף קכד ע"ב וז"ל בהאי חיבורא דילך דאיהו ספר הזוהר וכו' יפקון ביה מן גלותא ברחמי דהיינו כמבואר. אכי"ר.

[...] כי העובדה היא שהקב"ה הוציא ארצנו הקדושה מרשות הנכרים והחזירה לנו, ובכל זאת עדיין לא קבלנו הארץ לרשותנו מפני שעוד לא הגיע זמן הקבלה, כמו שביארנו בענין שלימות ההשגה, באופן שנתן ואנחנו עוד לא קבלנו. שהרי אין לנו עצמאות כלכלית, ואין עצמאות מדינית בלי עצמאות כלכלית. ועוד הרבה יותר מזה, כי אין גאולת הגוף בלי גאולת הנפש, וכל עוד שרוב בני הארץ שבויים בתרבויות הזרות של האומות ואינם מסוגלים כלל לדת ישראל ותרבות ישראל, הרי גם הגופות שבויים תחת הכוחות הנכרים. ומבחינה זו נמצאת עוד הארץ בידי הנכרים, [...] ולא בלבד שאין בני הגולה מתפעלים לבוא אלינו וליהנות מן הגאולה, אלא חלק גדול מאותם שנגאלו וכבר יושבים בתוכנו, מצפים בכליון עינים להפטר מגאולה זו ולשוב לארצות פזוריהם. הרי שאעפ"י שהקב"ה הוציא הארץ מרשות האומות ונתנה לנו, עכ"ז אנו עוד לא קבלנוה, ואין אנו נהנים מזה. אלא שבנתינה זו נתן לנו הקב"ה את ההזדמנות לגאולה, דהיינו להטהר ולהתקדש ולקבל עלינו עבודת ה', בתורה ובמצוות לשמה, ואז יבנה בית המקדש ונקבל הארץ לרשותנו, ואז נחוש ונרגיש בשמחת הגאולה. אבל כל עוד שלא באנו לזה, שום דבר לא נשתנה, ואין שום הפרש בין נמוסי הארץ עתה, מכפי שהיתה עדיין תחת ידי זרים, הן במשפט, הן בכלכלה והן בעבודת ה'. ואין לנו אלא הזדמנות לגאולה.

היוצא מדברינו, שדורנו זה הוא הדור של ימות המשיח. ולפיכך זכינו לגאולת ארצנו הקדושה מידי הנכרים. גם זכינו להתגלות ספר הזוהר שהוא תחילת קיום הכתוב ומלאה הארץ דעה את ה' וגו'. ולא ילמדו עוד וגו'. כי כולם ידעו אותי למקטנם ועד גדולם. אבל בשתי אלה זכינו רק בבחינת נתינה מהקב"ה, אבל אנו לידינו עוד לא קבלנו כלום, אלא שניתנה לנו הזדמנות בזה להתחיל בעבודת השי"ת, לעסוק בתורה ובמצוות לשמה, שאז נזכה להצלחה גדולה ככל המובטח לדורו של המשיח, מה שלא ידעו כל הדורות שלפנינו, ואז נזכה לזמן הקבלה של שתי אלה: "שלימות ההשגה" ו"הגאולה השלימה".

"מתן תורה"

"ואהבת לרעך כמוך" (ויקרא י"ט י"ח)

"רבי עקיבא אומר זה כלל גדול בתורה". (ב"ר פכ"ד).

א) הנאמר על ידי ר' עקיבא, שתיקון האגואיזם עד לדרגת "ואהבת לרעך כמוך" הוא כלל גדול בקבלה, והוא דורש הסבר. המלה "כלל" מורה על סכום של פרטים, שביחד מרכיבים את הכלל הזה. פירוש הדבר הוא, ששאר 612 (תרי"ב) התיקונים שהאדם חייב לבצע באגואיזם שלו הם בסך הכל תיקונים פרטיים, המרכיבים כולם יחד את התיקון האחד הזה, "ואהבת לרעך כמוך", ומותנים בו.

יכול להיות שהכלל הזה נכון ליחסיו של האדם עם הסובבים אותו, אבל איך יכולים יחסי אדם וחברו לכלול את יחסים של האדם עם הבורא, שלמעשה מגדירים את עצם הבריאה וסיבתה?

מדוע התיקון עד לתכונת "ואהבת לרעך כמוך" הוא שווה ערך לתיקון עד לתכונת "ואהבת את ה' אלהיך" ו"ובו תדבק"?

ב) אנחנו יכולים לראות כמה גדול וכולל הוא התיקון עד לתכונת "ואהבת לרעך כמוך" מהשאלה שנשאל הלל הזקן. הלל הזקן התבקש ללמד את כל התורה על רגל אחת (את כל שיטת התיקון). והוא ענה: "מה ששנוא עליך אל תעשה לחברך". מכאן ברור, אין ולו רצון אחד מתוך 216 הרצונות האגואיסטיים הללו, שתיקונו עדיף על השגת "ואהבת לרעך כמוך". וכל אלה יחד מיועדים רק להשגת תכונת "ואהבת לרעך", כדי להכין את האדם לקיימה.

כלומר, כל שאר התיקונים הם חלקים מתכונת "ואהבת לרעך כמוך", ובלעדיהם לא יתאפשר הקיום של "ואהבת לרעך כמוך" בהיקף מלא.

ג) הביטוי "כמוך" מורה על כך שצריך לאהוב את הזולת באותה מידה שבה אתה אוהב את עצמך, ובשום אופן לא פחות מכך. פירוש הדבר הוא, שאדם חייב לעמוד כל הזמן על המשמר ולמלא צרכיו של כל אדם מישראל, לא פחות מאשר לעמוד על משמרת קיומם של צרכיו שלו.

אבל הרי הדרישה הזאת לא מציאותית, משום שלאדם אין די זמן לדאוג לצרכיו שלו, אז איך יוכל לספק את צרכיו של העם כולו?

אבל דרישותיו של הבורא מהנבראים מנוסחות תמיד בדיוק מוחלט, ולכן יש להבין, איך בכל זאת אפשר לבצע את הדרישה הזאת של הבורא מהאדם.

ד) הדרישה להעדיף את צרכי הזולת על פני אלה שלך ממחישה עד כמה היא אינה בת ביצוע, כיוון שאם יש לאדם דבר מה וזולתו זקוק לזה, הוא מחוייב לספק את רצון זולתו, למרות שהבעלים של הדבר זקוק לו בעצמו. כלומר, על האדם יהיה להיפרד מכל רכושו, משום שתמיד יימצא מי שיזדקק למה שיש לו.

ה) קודם עלינו להבין כמה נקודות:

מדוע ניתנה הקבלה, שיטת התיקון, רק לעם ישראל ולא לכל העמים יחד ובשווה? האם אין כאן העדפה של אומה אחת על פני האחרות? הרי ברור שרק שוטה יכול לחשוב כך. חז"ל אמרו שהבורא הציע את השיטה לתיקון האגואיזם לכל העמים, אבל אף אחד לא רצה לקבל אותה. ההסבר של החכמים נראה פשטני מידי וקשה להסכים אתו!

אם אומרים שאף עם לא רצה לקבל את חוכמת הקבלה, מדוע עם ישראל נקראים "העם הנבחר" ע"י הבורא? איך אפשר לדמיין את הבורא עובר בין עמי פרא עתיקים, ומנסה למסור להם משהו, שאין להם מושג קלוש מהו? בתולדות העמים לא מוזכר מאורע כזה.

ו) תכלית שיטת התיקון היא להביא אותנו למצבנו הסופי הקיים במחשבת הבריאה וכך גם טבוע באדם שמתכנן את מעשיו על פי התכלית שהציב לעצמו מראש, אלא אם כן אינו בר דעת.

חוכמת הקבלה היא שיטה לתיקון האגואיזם. התוצאה של התיקון הזה היא השגת מטרת הבריאה כולה: דבקוּת בבורא.

העולם נברא בצורה שתאפשר לאדם לקיים את חוקי חוכמת הקבלה, ולהגיע למטרת הבריאה.

תכנית הבורא היא להתגלות לאדם, כלומר להיות מורגש על ידו כתענוג מוחלט.

כשהאדם מתפתח בהדרגה באמצעות הקבלה, הוא מתעלה רוחנית עד להשגת הבורא: עד לשלמות גמורה. השלמות הזאת  היא מה שנקרא "דבקות".

ז) אבל מדוע לא נבראנו מושלמים ודבוקים בבורא מלכתחילה? לשם מה ולמי דרושים המאמצים שלנו בתיקון העצמי?

התשובה היא כי מי שאוכל "לחם חסד" מרגיש בושה, עד כדי איבוד "האני" שלו. והיות והבורא רוצה שהנבראים ירגישו את עצמם שלמים, דומים לו, הוא נתן להם את האפשרות להגיע אל השלמות באמצעות המאמצים המושקעים בתיקון העצמי.

ח) הדבר דומה לעשיר שהביא אל ביתו עני, האכיל אותו, השקה אותו, העניק לו את כל מה שהלה יכול היה לרצות. אמנם התענוג שהרגיש העני הלך וגדל, ככל שמתנות החינם הלכו וגדלו, אולם באותה מידה גברה בו אף הבושה. וכשהעשיר שאל את העני אם מילא את כל רצונותיו, ענה לו העני ואמר שנשאר בו רק רצון אחד, שכל זה יהיה שכר על עבודתו ולא שיתקבל כצדקה מידיו. העשיר אמר, שאת הצורך הזה אף אחד לא יוכל לספק לו. חוק טבע הוא בעולמנו: קבלת מתנות חינם מתוך חסד ורחמים גורמת למקבל להרגיש בושה וקוצר רוח.

מכאן נובע החוק השני: אין בעולם אדם שיוכל למלא עד הסוף את רצונותיו של הזולת, משום שלעולם לא יוכל להפוך את מתנתו להישג עצמאי של המקבל, והלא רק זה יוכל לתת לו הרגשה של שלמות התענוג.

לכן הכין לנו הבורא המושלם אפשרות להשיג את השלמות בכוחות עצמנו, באמצעות השקעת מאמץ ויגיעה בתיקון העצמי לפי שיטת הקבלה.

במקרה כזה, כל הטוב והעונג הבא לנו ממנו, כלומר, כל מה שכלול במונח "דבקות בבורא", יהיה הישג עצמי שלנו, שהושג על ידינו הודות למאמצים שלנו. רק כך נוכל להרגיש את עצמנו בעלי הדבר, "בעלי הבית", ונרגיש את השלמות.

ט) הבושה שאנו חשים כאשר אנו מקבלים מאדם אחר דבר מה בחסד, היא תוצאה של חוק הטבע הידוע, שלפיו טבעה של כל תוצאה, של כל ענף, חייב להיות קרוב לסיבה שיצרה אותו, ודומה לשורשו. החוק הזה פועל בין כל השורשים וכל הענפים המתפתחים מאותם שורשים, ולעולם אינו מופר.

מכאן נובע כי:

כל מה שקיים בשורש הוא נחשק, אהוב, מועיל, נעים, וגורם להרגשה של תענוג בענף, והענף ישאף אל השורש.

כל מה שאינו אופייני לשורש הוא בלתי מתקבל, בלתי נסבל, מזיק, וגורם להרגשה של יסורים בענף, והוא ישאף להתרחק ממנו.

מכאן נבין את מקורם של כל התענוגים ושל כל היסורים בעולם: היות והבורא ברא את הכל והוא השורש של כל הנבראים, לפיכך: כל הכלול בבורא ויורד ישירות ממנו אלינו  מושך אותנו ונעים לנו, כל מה שאינו אופייני לבורא, שאינו נובע ממנו ישירות, אלא בא כתוצאה מגילוי תכונותיו ההפוכות של הנברא עצמו  מנוגד לטבע שלנו וגורם יסורים.

לדוגמה, אנחנו אוהבים מנוחה ושונאים תנועה  עד כדי כך שכל תנועה שאנחנו מבצעים היא לשם השגת המנוחה. וזה משום שהשורש שלנו, הבורא, נמצא במנוחה מוחלטת. מאותה סיבה אנחנו אוהבים חוכמה, גבורה, עושר וכן הלאה  הרי כל זה נמצא בו, משום שהוא השורש שלנו.

ואנחנו שונאים את כל מה שמנוגד לתכונות אלו  טיפשות, חולשה, עוניששמשום שהם נעדרים לחלוטין מהשורש שלנו.

י) היות והבורא, השורש שלנו, הוא רק נותן ואינו מקבל, הרי שאנחנו, ענפיו, מרגישים תענוג כשאנחנו נותנים, ומרגישים בושה כשאנו מקבלים מתוך חסד.

יא) אם כן, מהי מטרת הבריאה והדבקות בבורא?

"הדבקות בבורא", שאת השגתה מבטיח לנו לימוד הקבלה, נקראת השוואת הענפים לשורשיהם: אנחנו יכולים להרגיש את כל הנעים והנשגב, שמטבעו נמצא בבורא.

מכאן נובע שהתענוג הוא השתוות הצורה עם הבורא (דמיון התכונות לבורא).

אם אנחנו הופכים להיות דומים במעשינו לכל מה שאופייני לשורש שלנו, אנחנו מרגישים תענוג. כל מה שאינו כלול בשורש שלנו גורם לנו יסורים. כלומר הכל תלוי במידת הדמיון של התכונות שלנו לשורשנו, ומתבסס עליו.

יב) כדי להידמות לשורש, האדם צריך להיטהר מן האגואיזם  האהבה העצמית המוחלטת הטבועה בו. כל תנועותיו של האדם הן למען עצמו, ללא כל השפעה (נתינה) לזולתו, ולכן הוא מרוחק קוטבית מן השורש ומנוגד לו. הרי השורש, הבורא, הוא אלטרואיזם מוחלט, ללא רצון לקבל, ולעומתו האדם כולו שרוי בקבלה למען עצמו, ללא ניצוץ של השפעה. לכן, מצב כזה של האדם נחשב לנחות ביותר בעולם שלנו, ומוגדר כמצב המנוגד לבורא.

תיקונו של האדם חל על ידי הזדככות מהאגואיזם שלו. אם אדם נמצא בסביבה שמעריכה את ההשפעה לזולת, הוא מתחנך בהדרגה לבצע פעולות השפעה, ואלו הינן פעולות של השפעה על מנת לקבל שכר, בעולם הזה, או בעולם הבא, כלומר בכוונה "למען עצמי", משום שבשלב ההתחלתי אי אפשר ללמד אותו להשפיע לזולתו שלא על מנת לקבל שכר.

במהלך לימוד הקבלה, כאשר האדם גדל רוחנית ומתחיל לבצע פעולות של השפעה, מגלים לו כיצד להגיע מביצוע פעולות של השפעה עם כוונה "למען עצמי" אל ביצוע פעולות של השפעה עם כוונה "למען הבורא", כלומר, רק לעשות נחת רוח לבורא ולא למען האהבה העצמית.

תיקון הכוונה בתוך האדם, השחרור מהאהבה העצמית האגואיסטית, מתרחשים כתוצאה מתכונה מיוחדת, הטבועה בלימוד הקבלה ובביצוע הפעולות "למען הבורא". כל הרצונות והפעולות על מנת להשפיע מתגדלים באדם במידה כזאת, שאפילו המעט (ההכרחיוּת) שהוא מקבל, אף הוא מתמזג עם הכוונה על מנת להשפיע.

יג) אמנם קיימים שני סוגים של פעולות השפעה: בין אדם למקום (לבורא); בין אדם לחברו (לזולת). למרות זאת שניהם מובילים את האדם רק למטרה יחידה וסופית: אל "הדבקוּת בבורא". מבחינת האדם, ביצוען של פעולת השפעה לבורא, או לזולתו, הן זהות לחלוטין. הוא לא מרגיש שום הבדל בפעולותיו: אם הוא עובד מתוך אהבת חברו, או אם הוא עובד מתוך אהבת הבורא, בשני המקרים הוא אינו מפיק שום תועלת עבור עצמו.

הואיל והחוק הטבעי של כל נברא הוא, שכל מה שנמצא מחוץ לגבולות גופו אינו נחשב קיים לגביו, וכל תנועה שהאדם עושה לאהבת זולתו, הוא עושה למען שכר מקוּוה כלשהו, הואיל וכך פעולות מסוג זה אינן יכולות בשום אופן להיקרא "אהבת הזולת". הן דומות יותר לפעולה הנעשית בתשלום.

אולם ביצוע פעולה כלשהי מתוך אהבה לזולת, ללא כל תקווה לשכר כלשהו, מטבע הדברים, איננו אפשרי כלל. והיות ואהבת הזולת נמצאת מחוץ לגבולות הטבע שלנו, הרי שכל חסד שנעשה למען הזולת, לא נובע מאהבה כלפיו אלא מאהבה עצמית.

ללומדים את חוכמת הקבלה ניתנת האפשרות לרכוש לעצמם אט אט טבע שני שהוא אהבת הזולת; לעומתם שאר הנבראים פועלים אך ורק מתוך טבעם האגואיסטי, וגם באמרם שעיסוקיהם נובעים מערכים נעלים או מאמונה דתית, כאהבת הזולת, אינם יכולים לצאת מעצמם ולהתרומם מעל טבעם האגואיסטי ולו במעט.

יד) ובכן, האדם אינו מרגיש בהבדל שבין פעולה "למען הזולת" לבין פעולה "למען הבורא": בשני המקרים היא מורגשת כריקה וחסרת תועלת.

רק לימוד הקבלה, הפצת הקבלה, ועבודה בקבוצה מתוך כוונה לעשות נחת רוח לבורא, מרוממים את האדם בהדרגה מעל לטבעו האגואיסטי, הוא מקבל טבע שני, אהבת הזולת, וזוכה במטרה הסופית, דבקות בבורא.

לפיכך יחסיו של האדם עם הזולת יכולים להביא אותו אל המטרה הרצויה, כי אינם קבועים ואינם מוגדרים על ידי מדרגה רוחנית; הסביבה מגיבה עליהם באופן מידי, מטרתם נמצאת בהישג יד, והם מבוקרים וניתנים לביקורת.

לעומת זאת, יחסיו של האדם עם הבורא חייבים להיות קבועים, לפי שעה עדיין אין לאדם הרגשה הדורשת את קיומם, ואין עליהן תגובה וכל פעולות שיעשה הנן לפיכך חסרות תועלת, והאדם מסתגל במהירות למצב זה.

טו) מכאן אפשר להבין את תשובתו של הלל לאדם שרצה להשיג את הדבקות בבורא: מהותה של הקבלה היא החוק "ואהבת לרעך כמוך", ושאר 612 התיקונים של רצונות האדם הם הכנה לביצועו של התיקון העיקרי הכללי "ואהבת לרעך".

גם יחסיו של האדם עם הבורא כלולים בהכנה לקיומו של "ואהבת לרעך", שהוא המטרה הסופית של הקבלה ושל כל התיקונים, המהווים זיכוך של הגוף מהאגואיזם, עד שירכוש טבע שני של "אהבה לזולת".

כלומר, הקיום של "ואהבת לרעך כמוך", באמצעות 612 תיקונים שהם אהבת הבורא, אהבת הזולת, מוביל את האדם למטרה הסופית, והוא זוכה מיד בדבקות בבורא.

והסיבה לכך שהמטרה הסופית אינה מוגדרת בפסוק "ואהבת את ה' אלהיך בכל לבבך ובכל נפשך", היא שאין כל הבדל בין אהבת הבורא לאהבת הזולת, מבחינתו של אדם שנמצא עדיין ברצונות האגואיסטיים, משום שכל הנמצא מחוצה לו, אינו ממשי לגביו.

אדם שרצה להגיע לדבקות בבורא שאל את הלל על מהותו של כל התיקון, כדי להגדיר במדויק את המטרה ואת הדרך אליה, כפי שביקש באמרו "למדני כל התורה כולה, כשאני עומד על רגל אחת." לכן הלל הגדיר לו את אהבת הזולת כמטרה הקרובה אליו ביותר והנמצאת בטווח השגתו של אדם; משום שבדרך אליה האדם יכול להימנע מטעויות על ידי בדיקת עצמו.

טז) עתה נבין מהם התנאים ההכרחיים שיש לקיימם כדי להבין מדוע התורה מחייבת אותנו לבצע את הבלתי אפשרי, לאהוב את רענו כמונו. כדי להפוך את זה לאפשרי, נמסרה שיטת התיקון כפי שנמסרה לנו התורה לא לאברהם, לא לאחד, אלא כאשר נוצר עם שלם שמנה שש מאות אלף איש מעל "גיל 02", כשהעם הזה יצא ממצרים; כל אחד מן העם נשאל אם הוא מוכן לעבודה הנשגבת הזאת; כל אחד הסכים לזה בכל נפשו ומאודו וקרא "נעשה ונשמע".

במקרה כזה נוצרת האפשרות לקיים את הדרישה לאהוב את הזולת: אם שש מאות אלף איש יחדלו לעסוק בסיפוק צרכיהם שלהם, ויקדישו את כל מעייניהם לסיפוק האינטרסים של זולתם, כי אז קיומו של כל יחיד מובטח, ואף אחד לא צריך לדאוג יותר. לכן ברגע שהעם נתן את הסכמתו, הוא קיבל את שיטת התיקון להתמזגות עם הבורא, משום שהפך להיות מסוגל לבצע אותה.

אבל לפני שגדל לממדים של עם שלם, לא היה מסוגל לבצע ולקיים את תנאי אהבת הזולת, משום שקיום המצוות שבין אדם לחברו בהיקף המלא של מצוות "ואהבת לרעך כמוך" בידי מספר מצומצם של בני אדם, הוא בלתי אפשרי, ולכן לא נמסרה בידם שיטת התיקון.

יז) ומן האמור לעיל נוכל להבין מדוע כל ישראל ערבים זה לזה. ממבט ראשון זה נראה בכלל לא צודק, שאם מישהו חטא, הבורא מעניש אותי. וכי מדוע אהיה אני אחראי לחטאיו של אדם זר לחלוטין שאפילו איני מכיר אותו?

ור' אלעזר בן ר' שמעון אומר, שהאדם והעולם נדונים על פי הרוב. כלומר כשהאדם מתקן רצון אחד, הוא מכריע את עצמו ואת העולם כולו לכף זכות, וכשהוא משתמש בו לצורך הנאתו שלו, הוא מכריע את עצמו ואת העולם כולו לכף חובה. כדברי ר' אלעזר שאומר שכל העולם ערב בערבות הדדית, שכל אחד מוסיף על ידי פעולותיו זכות או חובה לעולם כולו.

זה נובע מכך שכל אחת מ-613 הדרישות לתיקון מתייחסת לקיומו של תנאי אחד בלבד, "ואהבת לרעך כמוך", והתנאי עצמו נמצא מעבר לגבול הניתן למימוש, אלא אם כן כל העם כולו, וכל אחד ממנו יהיה מוכן לזה.

"הערבות"

כל ישראל ערבים זה לזה

לאחר שכל אחד מהעם נשאל והסכים לקבל על עצמו את ביצוע הדרישה "ואהבת לרעך כמוך", חייב אדם לדאוג לכולם, לא פחות מאשר לסיפוק צרכיו שלו הטבועים בו מן הטבע. באותו רגע שכולם כאחד קראו "נעשה ונשמע", הפכו כל ישראל להיות ערבים זה לזה ורק אז זכו לקבל את שיטת התיקון.

כל אחד מישראל הפך להיות אחראי לכך שלא יחול מחסור כלשהו על אף פרט מתוך הכלל. הערבות הכללית הזאת שיחררה את כולם וכל אחד לחוד מהדאגות לצרכיהם, וכתוצאה מכך התאפשרה סופית ביצועה של הדרישה "ואהבת לרעך כמוך", כלומר לתת לכל נזקק את כל אשר שייך לך, ולא לדאוג יותר לצרכי הגוף הפרטיים שלך, וזאת מכיוון שכל אחד יודע וחש ביטחון בכך, ששישים ריבוא של אוהבים נאמנים נמצאים לצדו, מוכנים לעשות למענו הכל, בכל רגע נתון.

ולכן רק לאחר יציאת מצרים נוצרה המציאות, שבה אף אחד לא הטיל ספק בכך שסיפוק צרכיו מובטח, שכן בהיותם לאומה שלמה העומדת ברשות עצמה, הם לא יהיו תלויים לשם סיפוק צרכיהם בשום גורם חיצוני.

אולם אפילו מעטים מתוך העם ישובו לאהבה עצמית, הרי שהדאגה לצרכים של כולם שהיתה מוטלת על שכמם, תאלץ את כל השאר לחזור ולדאוג לעצמם, ובכך הם ימנעו מכל העם את קיום מצוות "ואהבת לרעך". משום שהכל לא יוכלו לקיים את התנאי "ואהבת לרעך כמוך" ולהגיע לאהבת הזולת ללא עזרתם של החורגים מהתנאי.

מכאן יוצא, שלצד קיום ההתחייבות של כל עם ישראל להיות ערבים זה לזה, עומד צד שלילי. התנאי היחיד לקיום הערבות הוא שכל אחד דואג לכולם ומספק את צרכיו של כל יחיד, ורק בכך מתאפשר לקיים את הדרישה לתיקון האגואיזם, כלומר, לעשות נחת רוח לבורא.

אבל אם חלק מהעם יסרב לקיים את הערבות וישאר באהבה עצמית, הוא יגרום בכך לכל השאר להישאר באגואיזם ללא יכולת לצאת משם.

יח) לכן דומה הערבות לשניים השטים בסירה אחת, ואחד מהם קודח תחתיו חור בקרקעית הסירה. הוא דוחה את התנגדות חברו בכך, שאומר שאין זה מעניינו כיוון שהינו קודח חור תחת עצמו ולא תחת האחר. ועל כך כמובן מגיב השני: "שוטה שכמותך! הרי שנינו נמצאים באותה סירה ונטבע יחד".

באותו אופן, אלה השקועים באהבת עצמם, שמקימים חומה בלתי חדירה סביב עצמם, לא מאפשרים לאלה המעוניינים בתיקון אפילו להתחיל בתיקון במידת "ואהבת לרעך כמוך", שזהו הסולם המוביל לדבקות בבורא, ובכך הם גורמים לכולם לטבוע יחד אתם.

יט) ר' אלעזר, בנו של רשב"י, טוען שלא רק עם ישראל אלא גם כל העמים ערבים זה לזה; אבל לשם תחילת תיקון העולם מספיקה ערבותו של עם אחד, משום שאי אפשר שכל העמים יתחילו בתיקון העולם בבת אחת.

כמו שאמרו חכמים, הבורא הציע את הקבלה לכל אומות העולם, אבל הן היו שרויות באהבה עצמית מרובה עד כדי כך שדחו את השיטה לתיקון האגואיזם ואי אפשר היה אפילו להתחיל לדבר אתן, כדי שיסכימו לוותר עליה.

ומאחר שאף עם לא גילה רצון להתחיל בתיקון האגואיזם, לא נמצאה שפה משותפת בין העמים לבין הבורא, מלבד אצל עם ישראל, וזאת כיוון שאבותיהם אברהם-יצחק-יעקב ביצעו את התיקון, הודות לרוממות נשמותיהם, עוד לפני שהשיטה הזאת נמסרה לעם כולו. כתוצאה מנאמנות האבות לבורא איפשרו להם להגיע למדרגות הרוחניות ולדבקות בבורא, ללא ביצוע מקדים של החלק המעשי של תנאי הערבות בפעולות של אהבה לזולת, שבאותה עביות לא היתה להם שום אפשרות לבצע אותן.

רוממות הנשמות וההשגות הרוחניות של האבות השפיעו על צאצאיהם באופן כזה, שכל אחד קיבל על עצמו את העבודה הנשגבת הזאת, וכולם כאחד קראו "נעשה ונשמע". מורשת האבות הושרשה בהם, אם כן, מכוח התורשה והם היו חייבים להפוך לעם הנבחר בין כל העמים.

כאמור, רק בני ישראל קיבלו על עצמם את הערבות הנדרשת, משום שהמציאות עצמה חייבה אותם לכך. שאר אומות העולם לא נטלו בזה שום חלק.

כ) גמר תיקונו של העולם יבוא, כאשר כולם יתאחדו בהשתוקקות אל הבורא, והוא יתגלה לכל אומות העולם, כמו שאמרו חכמים: "והיה ה' למלך על כל הארץ, ביום ההוא יהיה ה' אחד ושמו אחד. ומלאה הארץ דעה את ה', ובאו עדיו כל העמים".

ותפקידו של עם ישראל כלפי כל העולם דומה לתפקיד של האבות כלפי עם ישראל: התיקונים שעשו האבות, סייעו לצאצאיהם להתעלות ולהיות ראויים לקבלת שיטת התיקון. כך גם עם ישראל חייב לרומם את עצמו באמצעות התיקון ולהכין בכך את כל האנושות לקבלת העבודה הגבוהה הזאת, אהבת הזולת, שהיא סולם המוביל להשגת מטרת הבריאה: הדבקות בבורא.

וכל תיקון שעשה כל אחד מישראל עם הכוונה "למען הבורא" (השפעת תענוג לבורא, ללא דרישת שכר כלשהו או אהבה לעצמו) נותן דחיפה להתפתחות האנושות כולה. אי אפשר לבצע את התיקון בקפיצה אחת, אלא בהתפתחות איטית ומדורגת עד שכל האנושות תגיע להזדככות הרצויה.

כא) כשר' אלעזר בן ר' שמעון אמר שהעולם נדון על פי הרוב, הוא התכוון לתפקיד של עם ישראל בזיכוך העולם מאגואיזם עד למצב שבו שאר העמים יוכלו לקבל על עצמם את העבודה למען הבורא.

דרגת ההזדככות שהאנושות אמורה להגיע אליה, היא זו שאליה הגיע עם ישראל כדי לזכות לקבל את שיטת התיקון. בדרגה זו התיקונים ואהבת הזולת מכריעים את הכף מול האהבה העצמית.

רק אז האנושות תוכל לקרוא פה אחד ובתמימות-דעים: "נעשה ונשמע!", כפי שעשה זאת עם ישראל.

כל אחד מישראל שעושה תיקון, תורם לכך שאהבת הזולת תכריע את הכף מול האהבה העצמית. לכן כל פעולת תיקון של כל אחד מישראל מכריעה את העולם לכף זכות. התכלית הסופית אינה אפשרית ללא פעולה זו.

אין סתירה בין דברי ר' אלעזר בן שמעון שהערבות צריכה להקיף את העולם כולו לבין האמירה, שכל ישראל ערבים זה לזה. ר' אלעזר דיבר על התיקון העתידי של כל העולם, בשעה שחכמים התכוונו להווה, כשרק עם ישראל קיבל את שיטת התיקון.

כב) גם ר' אלעזר בן רשב"י תומך בפסוק "וחוטא אחד יאבד טובה הרבה", שכן עבירה של מי שלא התגבר על אהבתו העצמית גורמת להטיית כף המאזניים לצד חובה.

אדם שעושה פעולה למען הבורא, מקבל את אותה תחושה של השראה שמקבל אדם שמבצע פעולה למען זולתו. כשהפעולות למען הבורא נעשות ללא שום עירוב של אהבה עצמית, ללא שום תקווה לקבלת שכר כלשהו על המאמצים הללו, או אז מתחברות בנקודה גבוהה זו אהבת הבורא ואהבת הזולת והופכות להיות שלם אחד.

פעולה כזאת, אפילו של אדם אחד, גורמת להתקדמות מסויימת של כל האנושות כולה לקראת אהבת הזולת ולהטיית כף המאזניים שבה נמצאת האנושות, לצד הזכות, משום שהרצון לקבל החלטה לפעול למען הזולת תלוי בתרומתו של כל אחד.

עבירה אחת, של מי שלא הצליח להתגבר על האהבה העצמית, גורמת להטיית כף המאזניים, שעליה מונחת האנושות, לצד החובה. הרי באהבה העצמית מתגלה שפלות טבעו של הנברא, וככל שמידת השימוש בה גדלה היא הולכת ומתעצמת. כשאדם ממעיט במעשים הטובים שבכף הזכות, הוא מבטל כביכול מהטיית כף המאזניים את הזכות שהניח שם חברו. כך מושך אדם אחד את כל העולם לאחור.

כג) כל הנאמר לעיל מסביר מדוע נמסרה שיטת התיקון רק לאחר איחודו של כל עם ישראל.

מטרת הבריאה היא אחת לכולם, ללא הבדל במוצא, וזאת עד לדרגה הנמוכה ביותר של הבריאה, שהיא האהבה העצמית המושלת באנושות, בדומה למצרים שמשלו בעם ישראל.

במצב העבדות האגואיסטית של האנושות, לא ניתן אפילו להתחיל להסביר ולשכנע עם כלשהו לקבל על עצמו את השגת מטרת הבריאה, או אפילו להשיג ממנו סתם הבטחה להשתדל לצאת מהמסגרת הצרה של האגואיזם אל העולם הרחב של אהבת הזולת. יוצאים מכלל זה הם ישראל, שקיבלו את כוח ההתנגדות לאגואיזם דרך יסורים שלא ייאמנו, בעבדות של ארבע מאות שנה אצל האגואיסטים המצריים. משום שהיסורים מעוררים, כידוע, אצל האדם את הרצון להיטהר מאגואיזם.

מה גם שהם קיבלו את היכולת להבין את מטרת הבריאה, והועברה להם ההכנה הפנימית של האבות.

לכן נקרא שמו של העם "ישראל" בלשון יחיד, משום שכולם כאחד, וכל אחד מישראל, ויתרו על האהבה האגואיסטית העצמית, וכל השאיפות שלהם כוונו לטובת הזולת, לשם קיום התנאי "ואהבת לרעך כמוך". כשהתאחדו לאומה אחת, כאיש אחד בלב אחד  רק אז זכו בקבלה.

כד) כתוצאה מתנאי החובה שנזכרים לעיל, נמסרה הקבלה לעם ישראל, לבני אברהם, יצחק ויעקב, ולא לעם זר שהיה מסכים לקבל אותה לביצוע. המלה "קבלה" היא מלשון "לקבל", ופירושה הוא גם דבר מה שנמסר מאדם לאדם על ידי קבלה.

עם ישראל הפך להיות מוביל יחיד במינו של ניצוצות ההזדככות לכל האנושות כולה. הניצוצות הללו ילכו וירבו מיום ליום, עד שיגיעו לגודל הרצוי, כלומר, עד שיגיעו להבנת האושר והשלווה כמהות אהבת הזולת. כן הם יגיעו להבנת ההכרח להטות את הכף לצד הזכות, כי קבלת עבודת התיקון למען הבורא תגרום להעלמות כף החובה.

כה) מהנאמר לעיל יש להבין שהקבלה לא ניתנה לאבות, כיוון שההשגה והקיום של התנאי של "ואהבת לרעך כמוך", שהוא הכלל העיקרי וכל שאר התיקונים הם רק חלק ממנו, אינם יכולים להיעשות בידי אדם אחד, אלא רק בהסכמתו המקדימה של כל העם; והסכמה זו הושגה רק אחרי יציאת מצרים, לאחר שכל אחד ואחד מהם נשאל אם הוא מסכים לקבל על עצמו את קיום המצווה הזו, ורק לאחר שכולם הביעו פה אחד הסכמה, נמסרה להם שיטת התיקון, הקבלה.

כיצד הבורא קיבל את הסכמתו של עם ישראל לקיים את התיקון הזה?

הבורא פנה לעם ישראל ואמר: "ועתה אם שמוע תשמעו בקלי ושמרתם את בריתי והייתם לי סגולה מכל העמים כי לי כל הארץ: ואתם תהיו לי ממלכת כהנים וגוי קדוש... ויענו כל העם יחדיו ויאמרו, כל אשר דבר ה' נעשה" (שמות יט, ה-ו, ח).

לא ברור מן הנאמר מהו "קול", מהי "ברית", מהי מהות העבודה, מהי מהות השכר, ואם יש להשקיע מאמץ בתיקון על מנת להפוך להיות לעם הנבחר מכל העמים, או שזה ניתן מתוך רצון טוב? וכן לא ברור איך אפשר לקבל את העבודה בלי לדעת מהי, ומה הפירוש ומה ההבדל בין "ממלכת כהנים" ו"גוי קדוש".

כז) "ואתם תהיו לי ממלכת כהנים": כשם שלכוהנים אין רכוש בעולם הזה, וכל רכושם עבודת הבורא, כך גם רכושו של עם ישראל, ארצו, מוקדש לבורא בלבד, בעוד העם עוסק רק בסיפוק צרכיו של הזולת ובדאגה לכל מחסורו, למען הדבקות בבורא.

עבודתו של האדם בעולם הזה שקולה אפוא כנגד הקורבנות, משום שאדם הדואג להאכיל את זולתו דומה למקריב קורבן לבורא. יותר מזה, קיומו של "ואהבת לרעך כמוך" חשוב בהרבה ממצוות הקרבת הקורבנות.

במלים "ממלכת כוהנים", מבוטאת כל מהות עבודת "ואהבת לרעך כמוך", ביצירת חברה שבה כולם כוהנים, הרכוש הוא הבורא, ולא קיים כל רכוש חומרי. פירוש הדבר שרק "ה' הוא נחלתם", כשם שהדרגה של "ואהבת לרעך כמוך", כוללת בתוכה את כל התיקונים.

תיקון האגואיזם ניתן רק כדי לאחד את הרצונות האגואיסטיים הרבים לרצון מזוכך אחד  "עם ישראל"  על מנת לזכות בשכר ה"דבקות בבורא", שזוהי מטרת הבריאה. ועל השכר הזה, ה"דבקות בבורא", מורות המילים "גוי קדוש". בהשתוקקות לדבקות בבורא נזכה לקדושה, כמו שכתוב "קדושים תהיו, כי קדוש אני, ה' אלהיכם". כלומר המילים "גוי קדוש" מבטאות את מהות השכר, שהוא הדבקות בבורא.

כח) כריתת הברית פירושה הוא איפוא להיות העם הנבחר מכל העמים:

"שאתם תהיו לי הסגולה, שעל ידיכם יעברו ניצוצי הזדככות וצירוף הגוף אל כל העמים ואומות העולם, בעוד שכל אומות העולם עדיין אינם מוכנים כלל לדבר הזה, וצריך אני לאומה אחת על כל פנים להתחיל בה עתה שתעשה סגולה מכל העמים, ועל כן מסיים על זה "כי לי כל הארץ" כלומר, כל עמי הארץ אף שייכים לי וסופם להידבק בי כמותכם.

אלא עתה, באותה שעה שהמה עדיין אינם מסוגלים לתפקיד זה, הנה לעם סגולה אני צריך, ואם אתם מסכימים לזה, דהיינו להיות הסגולה מכל העמים, הריני מצוה אתכם, אשר ואתם תהיו לי "ממלכת כהנים" שהיא בחינת אהבת זולתו באופיה האחרון של ואהבת לרעך כמוך, שהיא קוטבה של כללות התורה והמצוות."

ו"גוי קדוש", זהו השכר בצורתו העליונה, בדבקות בבורא, הכוללת בתוכה את כל התגמולים שרק ניתן לתאר.

כט) מהות העבודה מבוטאת בצורתה הסופית במלים "ממלכת כוהנים", שזו ההגדרה המוחלטת של מצוות "ואהבת לרעך כמוך". משה לא גילה לעם את כל מהות העבודה ברמה הגבוהה הנדרשת, "ממלכת כוהנים", כדי שעם ישראל לא יוכל למצוא הצדקה לרצון לוותר על כל הרכוש החומרי ולמסור את כל נכסיהם לבורא.

כך אומר גם הרמב"ם, שלנשים ולקטנים אסור לגלות את משמעות ה"עבדות", המחייבת שלא לקבל שום שכר, אלא צריך לחכות שהם יחכימו ויהיו מסוגלים לקלוט את המשמעות האמיתית.

לכן הורה הבורא למשה: "לא פחות"  לרכך עבורם את המשמעות האמיתית של היותם "ממלכת כוהנים".

לעומת זאת משה גילה להם את האושר ואת רוממות השכר שבדבקות בבורא, ובכך עזר להם לקבל על עצמם את עבודת הכוהנים, לוותר לחלוטין על כל תענוגי העולם הזה.

לכן הורה הבורא למשה: "ולא יותר"  להמעיט ולא לבאר את כל משמעות השכר, אלא להגביל אותו במלים "גוי קדוש". הרי אילו היה מגלה להם את כל האושר הכלול בשכר, הם ודאי היו מקבלים את עבודת הבורא רק כדי לקבל את השכר הזה, ופירוש הדבר היה עבודה למען עצמם, גילוי של אהבה עצמית, סילוף של כל הכוונות הראשוניות.

לכן על מהות העבודה הכלולה במלים "ממלכת כוהנים" נאמר למשה "לא פחות", ועל מידת הסתרתה של משמעות השכר, הכלולה במלים "גוי קדוש" נאמר לו "לא יותר".

ואהבת לרעך כמוך (ויקרא י"ט י"ח).

רבי עקיבא אומר זה כלל גדול בתורה (ב"ר פכ"ד).

א.  מאמר חז"ל זה אומר לנו בארוני. כי מלת "כלל" יורה על סכום של פרטים שמשיתופם יחד הועמד אותו הכלל. נמצא כשהוא אומר על המצוה של "ואהבת לרעך כמוך" שהוא כלל גדול בתורה, הנה עלינו להבין ששאר תרי"ב המצוות שבתורה עם כל המקראות שבתוכה אינן לא פחות ולא יותר מאשר סכום הפרטים המוכנסים ומותנים במצוה האחת הזאת של "ואהבת לרעך כמוך" שאין אלו אלא דברים מתמיהים, כי זה יצדק במצוות שבין אדם לחבירו, אולם איך יכולה אותה מצוה אחת להכיל ולכלכל בתוכה את כל המצוות שבין אדם למקום, שהן עקרי התורה ורוב מנין ובנין שלה.

ב.  ואם עוד אפשר לנו להתיגע ולמצוא דרך ליישב דבריהם שבכאן, הנה ערוך לעינינו מאמר שני עוד יותר בולט, באותו הגר שבא לפני הלל (שבת ל"א א) ואמר לו "למדני כל התורה כולה כשאני עומד על רגל אחת, ואמר לו כל מה דעלך סני לחברך לא תעביד, ואידך, פירושא הוא זיל גמור", הרי לפנינו הלכה ברורה, אשר אין לנו שום העדפה בכל תרי"ב המצוות ובכל המקראות שבתורה על המצוה האחת של ואהבת לרעך כמוך. כיון שבאים רק כדי לפרש ולאפשר לנו לקיים מצות אהבת הזולת על היכנה, שהרי אומר בפירוש "ואידך פירושא הוא זיל גמור", דהיינו שכל שאר התורה הם פירוש של המצוה האחת הזאת שאי אפשר לגמור מצות ואהבת לרעך כמוך זולתם.

ג.  ובטרם נחדור לעומק הדבר עלינו להתבונן במצוה הזאת גופה, כי נצטוינו "ואהבת לרעך כמוך" אשר מלת "כמוך", אומר לנו שתאהב את חברך באותו השיעור שאתה אוהב את עצמך לא פחות בשום פנים שבעולם, זאת אומרת שאתה מחויב לעמוד תמיד על המשמר ולמלאות צרכי כל איש ואיש מכל האומה הישראלית, לא פחות כמו שאתה עומד תמיד על המשמר למלאות את צרכי עצמך, אשר זה הוא לגמרי מן הנמנעות, כי לא רבים המה שיוכלו ביום העבודה שלהם למלאות די צרכי עצמם ואיך אתה מטיל עליו לעבוד ולספק את משאלות כל האומה? וזאת לא יתכן כלל לחשוב שהתורה מדברת על דרך הגזמה כי ע"כ מזהירה אותנו התורה לא תוסף ולא תגרע וכו', לומר לך שהדברים והחוקים נאמרו בדיוק נמרץ.

ד.  ואם מעט לך זה, אומר לך, שפשטה של המצוה הזאת של אהבת הזולת מחמירה עוד שעלינו להקדים צרכי חברינו על צרכי עצמינו, ע"ד שכתבו התוס' בשם הירושלמי )קידושין דף כ' א'( בפסוק "כי טוב לו עמך" האמור לגבי עבד עברי, וזה לשונם: דפעמים שאין לו אלא כר אחד, ואם שוכב עליו בעצמו ואינו נותנו לעבד הרי אינו מקיים כי טוב לו עמך, שהוא שוכב על כר והעבד על הארץ. ואם אינו שוכב עליו וגם אינו מוסרו לעבדו הרי זו מדת סדום. נמצא, שעל כרחו צריך למסרו לעבדו והאדון עצמו שוכב על הארץ. עכ"ל עש"ה.

ונמצאנו למדים אותו הדין גם בכתוב שלנו בשיעור אהבת הזולת, שהרי גם כאן השוה הכתוב את מילוי צרכי חבירו כמו מילוי צרכי עצמו, כדוגמת "כי טוב לו עמך" שבעבד עברי, באופן, שגם כאן במקרה אם אין לו אלא כסא אחד ולחברו אין כסא כלל, יוצא פסק ההלכה, שאם הוא יושב עליו ואינו נותנו לחברו הריהו עובר על מצות עשה של ואהבת לרעך כמוך, כי אינו ממלא צרכי חברו כמו שהוא ממלא צרכי עצמו. ואם הוא אינו יושב עליו וגם אינו נותנו לחברו, הרי זו רשעות כמדת סדום, אלא שמחויב ליתנו לחברו לשבת עליו והוא עצמו ישב על הארץ או יעמוד. ומובן מעצמו שכן הדין אמור בכל הצרכים שמצויים לו וחסרים לחברו, ומעתה צא ולמד, האם המצוה הזאת היא בגדר האפשרות לקיימה?

ה.  וקודם כל עלינו להבין, למה ניתנה התורה ביחוד לאומה הישראלית ולא ניתנה לכל באי העולם בשוה יחד, היש כאן ח"ו משום לאומיות? וכמובן, אשר רק היוצא מדעתו יכול להרהר כזאת. ובאמת, כבר עמדו חז"ל בשאלה זו, שזוהי כוונתם במה שאמרו ז"ל (ע"ז ב ב) שהחזירה הקב"ה על כל אומה ולשון ולא קיבלוה, כנודע.

אולם מה שקשה לדבריהם, אם כן למה נקראנו העם הנבחר כמ"ש בך בחר ה' וכו' מאחר שלא היה מי שהוא מאומה אחרת שירצה בה. ועוד, שהדברים מוקשים מעיקרם, היתכן שהקב"ה בא עם תורתו בידו ונשא ונתן עם עמי הארצות הפראיים ההם, אשר לא נשמע מעולם כזאת ואינו מקובל על הלב כלל.

ו.   אולם כשנבין היטב את מהות התורה והמצוות הנתונות לנו ואת הנרצה מקיומם, בשיעור שהורונו חז"ל, שהוא תכלית כל הבריאה הגדולה הערוכה לעינינו, אז נבין הכל. כי מושכל ראשון הוא, שאין לך פועל בלי תכלית, ואין לך יוצא מהכלל הזה זולת הירודים שבמין האנושי או התינוקות, וא"כ לא יוטל ספק כלל על הבורא ית' שלרוממותו אין חקר, שיפעל ח"ו דבר קטן או גדול בלי תכלית.

והורונו חז"ל על זה שלא נברא העולם אלא בשביל קיום התורה והמצוות. פירוש הדבר, כפי שבארוה לנו הראשונים ז"ל, כי כונת הבורא ית' על הבריאה מעת שנבראה הוא להודיע את אלקותו לזולתו. כי דבר הודעת אלקותו מגיע לנברא במדת שפעו הנעים ההולך ומתרבה אליו עד השיעור הרצוי. שבזאת מתרוממים השפלים בהכרה אמיתית להיות למרכבה אליו ית' ולדבקה בו, עד שמגיעים לשלמותם הסופית: "עין לא ראתה אלקים זולתך" אשר מרוב גודלה ותפארתה של השלמות ההיא גם התורה והנבואה נשמרו לדבר אף מלה אחת מהפלגה זו, כמו שרמזו על זה חז"ל (ברכות ל"ד ב) "כל הנביאים לא נתנבאו אלא לימות המשיח אבל לעולם הבא עין לא ראתה אלקים זולתך". כידוע הדבר למוצאי דעת ואכמ"ל.

ומתבטאת השלמות הזו בדברי התורה והנבואה ודחז"ל, רק במלה הפשוטה "דביקות". והנה מתוך גלגולה של מלה זו בפיות ההמון כמעט שאיבדה כל תוכן, אולם אם תשהה את רעיונך על המלה הזאת רגע קט, תשאר עומד ומשתומם על גובהה המפליא, כי תצייר לך הענין האלקי וחין ערכו של הנברא השפל, אז תוכל לערוך יחס הדביקות מזה לזה, ואז תבין, למה אנו שמים את המלה הזאת לתכלית כל הבריאה הגדולה הזאת.

היוצא מדברינו, אשר תכלית כל הבריאה היא, אשר הברואים השפלים יוכלו ע"י קיום התורה והמצוות לילך מעלה מעלה הלוך ומתפתח עד שיזכו להדבק בבוראם ית' וית'.

ז.  אולם כאן עמדו חכמי הקבלה ושאלו, למה לא בראנו מתחילה בכל אותה הרוממות הרצויה להדבק בו ית', ומה היה לו ית' לגלגל עלינו את כל המשא והטורח הזה של הבריאה והתורה והמצוות? והשיבו, דמאן דאכיל דלאו דיליה בהית לאסתכולא באפיה וכו'. פירוש, כי מי שאוכל ונהנה מיגיע כפיו של חברו מפחד הוא להסתכל בתואר פניו, כי נעשה מושפל והולך עי"ז עד שמאבד צורתו האנושית. ומתוך שמה שנמשך משלימותו ית' ויתעלה לא יתכן שימצא בו חסרון, לכן הניח לנו מקום להרויח בעצמינו את רוממותינו הנרצית על ידי מעשה ידינו בתורה ומצוות.

ודברים אלו המה עמוקים מכל עמוק, וכבר בארתי אותם במתכונתם בספרי פנים מסבירות לעץ החיים בענף הראשון, ובספר תלמוד עשר הספירות, הסתכלות פנימית חלק א', וכאן אפרשם בקצרה, שיהיו מובנים לכל נפש.

ח.  כי הדבר הזה דומה, לעשיר אחד שקרא לאדם מן השוק ומאכילהו ומשקהו ומעניק לו מכסף וזהב וכל חמדה יום יום, ובכל יום מרובים מתנותיו על הקודם לו וכן מוסיף והולך, לבסוף שאלהו העשיר אמור לי האם כבר נתמלאו כל משאלותיך? וענהו, עדיין לא נתמלאו כל מבוקשי, כי מה טוב ומה נעים היה לי אילו כל הרכוש והחמודות הללו הגיעוני על ידי עסקי עצמי כמו שהגיעו אליך, ולא להיות מקבל מתנת ידך בחסד. ויאמר לו העשיר, א"כ לא נברא עוד איש שיוכל למלאות משאלותיך.

ודבר זה טבעי הוא, כי הגם שמצד אחד הוא טועם תענוג גדול, ומוסיף והולך כפי שיעור ריבוי מתנותיו, הנה מצד שני קשה לו לסבול מבושה את ריבוי ההטבה הזו, שהעשיר הולך ומרבה עליו בכל פעם. כי חוק טבעי הוא בעולם, שהמקבל מרגיש כמין בושה ואי סבלנות בעת קבלת מתנת החנם מאת הנותן מחמת חסדיו ורחמיו עליו. ומכאן נמשך לנו חוק שני, שלא יצוייר בעולם מי שיוכל למלאות חפצי חברו במילואם כי סוף סוף לא יוכל ליתן לו את האופי והצורה של קנין עצמי, שרק עמה נשלמת כל ההרחבה מכל השלימות הרצויה.

והנה זה אמור רק כלפי הנבראים, מה שלא יתכן ומתאים כלל כלפי שלימותו הנעלה ית' וית'. וזהו שהכין לנו ע"י היגיעה והטרחה וע"י העסק בתורה ומצוות להמציא את רוממותינו בעצמינו, כי אז כל העונג והטוב המגיע לנו ממנו ית' דהיינו כל הכלול בדבר דבקותו ית', יהיה כל זה בבחי' קנין עצמינו, שהגיע לנו ע"י מעשה ידינו, שאז אנו מרגישים עצמינו בבחינת בעלים לדבר, שאין לנו טעם של שלימות זולתה, כמבואר.

ט.  אמנם כן ראוי לנו להתבונן בעיקרו ומקורו של חוק טבעי זה, ומבטן מי יצא לנו פגם הבושה ואי הסבלנות, שאנו מרגישים בעת קבלת החסד ממי שהוא? אולם דבר זה מושכל מחוק הידוע לחכמי הטבע אשר כל ענף טבעו קרוב ושוה אל שורשו, וכל הענינים הנהוגים בשורש יתרצה בהם גם הענף שלו ויאהב אותם ויחמדם ויפיק תועלתו מהם. ולעומתם, כל הענינים שאינם נהוגים בשורש, גם הענף שלו מתרחק מהם לא יוכל לסובלם וגם ניזוק מהם. וחוק זה מצוי בין כל שורש וענף שלו ולא יעבור.

ומכאן נפתח לנו פתח להבין מקור כללות התענוגים והיסורים הקבועים בעולמנו, כי מתוך שהשי"ת וית' הוא השורש לכל בריותיו אשר ברא, לפיכך כל הענינים הכלולים בו ית' ונמשכו לנו הימנו בהמשכה ישרה, יבושמו לנו וינעמו לנו, משום שטבענו קרוב לשורשינו ית'. וכל הענינים שאינם נוהגים בו ית', ולא נמשכו לנו הימנו בהמשכה ישרה זולת על פי קוטבה של הבריאה עצמה, יהיו אלה נגד הטבע שלנו, ויהיה קשה לנו לסובלם. דהיינו, אנו אוהבים את המנוחה, ושונאים מאד את התנועה, עד שאין אנו עושים שום תנועה אם לא להשגת המנוחה, והיה זה, מפני שהשורש שלנו איננו בעל תנועה זולת בעל המנוחה, ואין תנועה ח"ו נוהגת בו כלל, ולפיכך תהיה זו גם כן נגד טבענו ושנואה לנו. ועד"ז, אנו אוהבים מאד את החכמה ואת הגבורה ואת העושר וכו', שהוא משום שכל אלה כלולים בו ית' שהוא שורשנו, וע"כ שונאים אנו מאד את הפוכם, כמו הסכלות והחולשה והעניות, משום שאינם מצויים כלל ועיקר בשורש שלנו, שזהו עושה את הרגשתנו מאוס ושנוא וגם גורם מכאובים לאין סבול.

י.  והיא הנותנת לנו הטעם הפגום הזה של בושה ואי סבלנות בעת שאנו מקבלים דבר מאחרים בתורת חסד, כי הבורא ית' אין בחוקו ח"ו שום ענין של קבלת טובה, כי ממי יקבל? ומתוך שאין הענין הזה נהוג בשורשנו ית' ע"כ הוא מאוס ושנוא לנו, כאמור. ולעומתו, אנו מרגישים תענוג ונועם ורך בעת כל השפעה שאנו משפיעים לזולתנו, להיות דבר זה נוהג בשרשנו ית' שהוא המשפיע לכל.

יא.  עתה מצאנו פתח עינים להסתכל בדבר תכלית הבריאה של "ולדבקה בו" בפרצופו האמיתי, שכל ענין הרוממות ודביקות הזו המובטחת לנו ע"י מעשה ידינו בתורה ובמצוות, אינה לא פחות ולא יותר, אלא דבר השוואת הענפים לשורשם ית', אשר כל הנעימות והעידון וכל נשגב, נעשה כאן דבר נמשך טבעי מאליו, כמו שנתבאר לעיל, שענין התענוג אינו אלא רק השוואת הצורה ליוצרה, ובהיותנו משתוים בעניננו לכל מנהג הנוהג ומצוי בשורשנו הרי אנו מצויים בתענוגים, וכל ענין שיארע לידנו מהענינים שאינם נמצאים בשורשנו, הרי נעשים לבלתי נסבלים ולגועל נפש או למכאובים ממשיים, כפי אשר יתחייב מהמושג ההוא. ונמצא מאליו אשר כל תקותנו תלויה ועומדת בשיעור השוואת צורתנו לשורשנו ית' וית'.

יב.  ואלה הם דברי חז"ל (ב"ר פמ"ד) בשאלתם, וכי מה איכפת לי' להקב"ה למי ששוחט מן הצואר או מי ששוחט מן העורף? הוי לא נתנו המצוות אלא לצרף בהם את הבריות עכ"ל. והצירוף הזה, פירושו הזדככות הגוף העכור שזוהי התכלית היוצאת מקיום התורה והמצוות כולן. מפני שעייר פרא אדם יולד, כי כשיוצא ונולד מחיק הבריאה הוא מצוי בתכלית הזוהמא והשפלות, שפירושם הוא ענין רבוי גדלות האהבה העצמית הנטבעת בו, אשר כל תנועותיו סובבות בחזקה על קטבו עצמו, מבלי ניצוצי השפעה לזולתו ולא כלום. באופן, שאז נמצא במרחק הסופי מן השורש ית' וית', דהיינו מן הקצה אל הקצה, בהיות השורש ית' כולו להשפיע בלי שום ניצוצי קבלה כלל וכלל ח"ו, ואותו הנולד נמצא כולו במצב של קבלה לעצמו בלי שום ניצוצי השפעה ולא כלום, וע"כ נבחן מצבו בנקודה התחתונה של השפלות והזוהמה המצויה בעולמנו האנושי.

וככל שהוא הולך וגדל, כן יקבל מהסביבה שלו שיעורים חלקיים של "השפעה לזולתו" וזהו ודאי תלוי בערכי ההתפתחות הנמצאים באותה הסביבה. והנה גם אז מתחילים לחנכו בקיום תורה ומצוות לאהבת עצמו  משום שכר בעוה"ז ועוה"ב, המכונה "שלא לשמה", כי אי אפשר להרגילו באופן אחר. וכשגדל ובא בשנים, אז מגלים לו איך לבא לעסק המצוות לשמה, שהיא בכוונה מיוחדת רק לעשות נ"ר ליוצרו. כמ"ש הרמב"ם (הלכות תשובה פ"י) שלנשים וקטנים אין לגלות את העסק בתורה ומצוות לשמה, כי לא יוכלו שאתו, רק כשגדלים וקונים דעת ושכל אז מלמדים אותם לעשות לשמה. וכמ"ש ז"ל, "מתוך שלא לשמה בא לשמה", שהיא מוגדרת בכוונה לעשות נ"ר ליוצרו ולא לשום אהבה עצמית.

וע"י הסגולה הטבעית שבעסק התורה והמצוות לשמה אשר נותן התורה ידעה, כמ"ש ז"ל (קידושין ל:) שהקב"ה אומר: בראתי יצה"ר ובראתי לו תורה תבלין, הרי נמצא הנברא ההוא הולך ומתפתח ופוסע אל על בדרגות ומעלות הרוממות האמורה, עד שמספיק לאבד מקרבו כל הניצוצות של אהבה עצמית, וכל מצותיו שבגופו מתרוממים, ועושה את כל תנועותיו רק להשפיע, באופן אשר אפילו ההכרחיות שהוא מקבל, זורם ג"כ לכונת ההשפעה, כלומר כדי שיוכל להשפיע. וזהו אמרם ז"ל: לא נתנו המצוות אלא לצרף בהם את הבריות.

יג.  ואם אמנם נמצאים ב' חלקים בתורה: א', מצוות הנוהגות בין אדם למקום ית', ב', מצוות הנוהגות בין אדם לחבירו. הנה שניהם לדבר אחד מתכוונים דהיינו כדי להביא הנברא לידי המטרה הסופית של הדביקות בו ית' כמבואר.

ולא עוד, אלא אפילו הצד המעשי שבשניהם הוא ג"כ בחינה אחת ממש, כי בשעה שעושה מעשהו "לשמה" ולא לשום תערובות של אהבה עצמית דהיינו בלי שום הפקת תועלת של משהו בעדו עצמו, אז לא ירגיש האדם שום הפרש במעשהו, בין אם הוא עובד לאהבת חברו בין אם הוא עובד לאהבת המקום ית'.

משום שחוק טבעי הוא לכל בריה שכל הנמצא מחוץ למסגרת גופו עצמו הוא אצלו כמו דבר ריק ובלתי מציאותי לגמרי, וכל תנועה שאדם עושה לאהבת זולתו הוא עושה זאת בעזרת אור חוזר ואיזה גמול שסופו לחזור אליו ולשמשו לתועלתו עצמו, ולפיכך, אין מעשים כגון אלו יכולים להקרא בשם "אהבת זולתו" משום שנידון על שם סופו, ודומה לשכירות שאינה משתלמת אלא לבסוף ומכל מקום אין מעשה השכירות נחשב לאהבת זולתו.

אולם לעשות איזו תנועה וטרחה משום אהבת זולתו לגמרי, דהיינו בלי ניצוצי אור חוזר ושום תקוה של איזה גמול שישוב אליו, זהו מצד הטבע לגמרי מן הנמנעות. ועל כיוצא בזה אמרו בתיקוני הזוהר על אומות העולם, כל חסד דעבדין לגרמייהו הוא דעבדין. פירוש, כל מה שהמה מתחסדים עם חבריהם או בעבדות אלהיהם אין זה משום אהבת זולתם אלא משום אהבה עצמית, והוא משום שדבר זה הוא מחוץ לדרך הטבע כמבואר.

וע"כ רק מקיימי התורה והמצוות מוכשרים לדבר זה, שבהרגילו את עצמו לקיים את התורה והמצוות לעשות נ"ר ליוצרו, אז לאט לאט נפרש ויוצא מחיק הבריאה הטבעית וקונה טבע שני, שהיא אהבת זולתו האמורה.

וזהו שהביא לחכמי הזוהר להוציא את אומות העולם מדבר אהבת זולתם מכל וכל. ואמרו כל חסד דעבדין לגרמייהו הוא דעבדין, משום שאין להם את ענין העסק בתו"מ לשמה, וכל דבר העבדות לאלהיהם הוא משום שכר והצלה בעוה"ז ובעוה"ב כנודע, ונמצא גם עבדותם לאלהיהם הוא משום אהבה עצמית. וממילא לא תארע להם לעולם שום פעולה שתהיה מחוץ למסגרת גופם עצמם, שיוכלו להתרומם בשבילה אפילו כחוט השערה ממעל לקרקע הטבע.

יד.  והננו רואים בשתי עינינו, אשר כלפי העוסק בתורה ומצוות לשמה, הנה אפילו מצד המעשיות שבתורה אינו מרגיש שום הבדל בב' חלקי התורה. כי בטרם שמשתלם בדבר, הכרח הוא, שכל פעולה לזולתו הן להשי"ת והן לבני אדם מורגשת אצלו כמו ריקנית לבלי מושג, אולם ע"י יגיעה גדולה נמצא עולה ומתרומם לאט לאט לטבע שני, כנ"ל. ואז זוכה תיכף למטרה הסופית, שהיא הדביקות בו ית' כמבואר.

וכיון שכן הוא, הנה הסברה נותנת אשר אותו חלק התורה הנוהג בין אדם לחברו, הוא היותר מסוגל להביא את האדם למטרה הנרצת, משום שהעבודה במצוות שבין אדם למקום ית' היא קבועה ומסויימת ואין לה תובעים והאדם מתרגל אליה בנקל, וכל שעושה מחמת הרגל כבר אינו מסוגל להביא לו תועלת כנודע. משא"כ חלק המצוות שבין אדם לחברו הוא בלתי קבוע ובלתי מסויים והתובעים מסבבים אותו בכל אשר יפנה, וע"כ סגולתם יותר בטוחה ומטרתם יותר קרובה.

טו.  עתה נבין בפשיטות דברי הלל הנשיא להאי גיורא, אשר עיקר הקוטב שבתורה הוא ואהבת לרעך כמוך ויתר תרי"ב מצוות הם פירוש והכשר אליה (כנ"ל אות ב'). ואפילו המצוות שבין אדם למקום הם ג"כ בכלל הכשר המצוה הזו, להיותה המטרה הסופית היוצאת מכל התורה והמצוות, כמ"ש ז"ל "לא נתנו תורה ומצוות אלא לצרף בהם את ישראל" (כנ"ל אות י"ב), שהיא הזדככות הגוף, עד שקונה טבע שני המוגדר באהבת זולתו, דהיינו המצוה האחת של ואהבת לרעך כמוך, שהיא המטרה הסופית בתורה, אשר אחריה זוכה תיכף לדביקותו ית'.

ואין להקשות למה לא הגדיר זה בכתוב "ואהבת את ה' אלקיך בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאודך" כי זה מטעם המבואר לעיל, אשר באמת כלפי האדם הנמצא עוד בטבע הבריאה אין הבדל כלל בין אהבת השי"ת לאהבת חברו, משום שכל מה שזולתו הוא אצלו בגדר בלתי מציאותי. ומתוך שאותו הגר ביקש מהלל הנשיא שיסביר לו כללות הנרצה מהתורה כדי שתהיה מטרתו קרובה לבוא ולא ירבה בדרך הליכה כאמרו "למדני כל התורה כולה על רגל אחת" ע"כ הגדיר לו באהבת חברו משום שמטרתה יותר קרובה ומהירה להתגלות (כנ"ל אות י"ד) משום ששמורה מטעויות ומשום שיש לה תובעים.

טז.  ובאמור מצאנו הפתח להבין במה שעמדנו לעיל (אות ג' וד') בעיקר תוכנה של המצוה הזאת "ואהבת לרעך כמוך" איך מחייבת אותנו התורה בדבר שהוא מהנמנעות לקיימה, עש"ה.

אכן השכל! שמהטעם הזה לא ניתנה התורה לאבותינו הק' אברהם יצחק ויעקב, אלא נמשך הדבר עד יציאת מצרים, שיצאו והיו לאומה שלימה בת שש מאות אלף איש מעשרים שנה ומעלה, כי אז כל אחד מהאומה נשאל אם מסכים לעבודה הנשגבה הזאת, ואחר שכל אחד ואחד מהאומה הסכים בכל לב ונפש לדבר ואמר נעשה ונשמע, אז נעשתה האפשרות לקיים את כללות התורה, שיצאה מגדר הנמנעות ובאה לגדר האפשרות.

כי זהו ודאי גמור, אם שש מאות אלף איש מסתלקים מכל עסקיהם לצרכי עצמם ואין להם שום עסק בחייהם רק לעמוד על המשמר תמיד שלא יחסר שום צורך לחבריהם, ולא עוד אלא שיעסקו בזה באהבה עצומה בכל לבבם ונפשם ככל גדרה של המצוה "ואהבת לרעך כמוך", אז ברור בלי שום ספק, שאפס כל צורך מכל יחיד מחברי האומה לדאוג בשביל קיומו עצמו. ונעשה משום זה פנוי לגמרי משמירת קיומו עצמו, ויכול לקיים בנקל את המצוה של ואהבת לרעך כמוך בכל אותם התנאים המבוארים באות ג' וד'. כי איך תפול עליו דאגה על קיומו עצמו, בה בשעה ששש מאות אלף איש אוהבים נאמנים עומדים על המשמר הכן בהשגחה עצומה שלא יחסר לו כלום מצרכיו.

ולפיכך, אחר שכל חברי האומה הסכימו לדבר תיכף ניתנה להם התורה, כי עתה המה נעשו מוכשרים לקיימה. אמנם מקודם שבאו ונתרבו לשיעור אומה שלימה ואין צריך לומר בזמן האבות שהיו רק יחידים בארץ, לא הוכשרו באמת לקיים התורה על אופנה הרצוי, כי במספר קטן של אנשים אי אפשר אפילו להתחיל בענין עסק המצוות שבין אדם לחברו כפי הקוטב של ואהבת לרעך כמוך, כמבואר באות ג' וד', ולפיכך לא ניתנה להם התורה.

יז.  ובאמור נוכל להבין מאמר אחד מהתמוהים שבמאמרי חז"ל, דהיינו במה שאמרו אשר כל ישראל ערבים זה לזה, שלכאורה הוא בלתי מוצדק בתכלית, כי היתכן אם מי שהוא חוטא או עובר עבירה ומכעיס את קונו ואין לך שום הכרות ושייכות עמו, יגבה הקב"ה את חובו ממך, ומקרא כתוב "לא יומתו אבות על בנים וגו' איש בחטאו יומת" ואיך אומרים אשר אפילו הנכרי לך לגמרי שאינך מכיר לא אותו ולא את מקומו נמצאת ערב בחטאיו?

והמעט לך זה, קח וראה במסכת קידושין דף מ' ע"ב, וזה לשונם: רבי אלעזר ברבי שמעון אומר לפי שהעולם נידון אחר רובו, והיחיד נידון אחר רובו, עשה מצוה אחת אשריו שהכריע את עצמו ואת כל העולם לכף זכות, עבר עבירה אחת אוי לו שהכריע את עצמו ואת כל העולם לכף חובה, שנאמר וחוטא אחד יאבד טובה הרבה. עכ"ל.

והנה עשאוני ר"א בר"ש ערב גם בשביל העולם כולו, שנמצא לדעתו אשר כל בני העולם ערבים זה לזה, וכל יחיד יגרום במעשיו זכות או חובה לכל העולם כולו. שזוהי תמיהה ע"ג תמיהה.

אולם לפי המתבאר לעיל הרי דבריהם ז"ל מובנים ומוסכמים בתכלית הפשטות, כי הנה הוכחנו לעינים אשר כל פרט ופרט מתרי"ג המצוות שבתורה סובבים על קוטבה של המצוה האחת של ואהבת לרעך כמוך, ונתבאר, שקוטב זה אינו בגדר של קיום זולת באומה שלימה שכל חבריה מוכנים לדבר.

שכל ישראל ערבים זה בזה.

סנהדרין כ"ז: שבועות ל"ט.

וזהו דבר הערבות אשר כל ישראל נעשו ערבים זה לזה, כי לא ניתנה להם התורה בטרם שנשאל כל אחד ואחד מישראל אם מסכים הוא לקבל עליו את המצוה של אהבת הזולת בשיעור הכתוב, "ואהבת לרעך כמוך" בכל שיעורו (כפי המתבאר באות ב' וג' עש"ה מלה במלה). דהיינו שכל אחד מישראל יקבל על עצמו, לדאוג ולעבוד בעד כל אחד מחברי האומה למלאות כל צרכיו לא פחות ממה שהוטבע באדם לדאוג בעד צרכי עצמו, ואחר שכל האומה הסכימו פה אחד ואמרו נעשה ונשמע, הרי שכל אחד מישראל נעשה ערב שלא יחסר דבר מה לשום חבר מחברי האומה, אשר רק אז נעשו ראויים לקבלת התורה ולא זולת, משום שבערבות הכללית הזאת נפטר כל יחיד מהאומה מכל דאגותיו לצרכי גופו עצמו, ויכול לקיים מצות ואהבת לרעך כמוך בכל שיעורו וליתן כל מה שיש לו לכל נצרך, היות שאינו דואג עוד בעד קיום גופו עצמו כי יודע ובטוח הוא ששש מאות אלף אוהבים נאמנים נמצאים בסביבתו עומדים הכן לדאוג בשבילו, (כמבואר באות ט"ז עש"ה).

ומטעם זה לא היו מוכנים כלל לקבל התורה מזמן אברהם יצחק ויעקב, אלא עד שיצאו ממצרים והיו לאומה שלימה בפני עצמה, כי אז נעשתה המציאות שכל אחד יהי' מובטח בכל צרכיו בלי שום דאגה והרהור כלל, משא"כ בהיותם עוד מעורבים בין המצריים הכרח הוא אשר חלק מסוים מצרכיהם היה מסור בידי הנכרים הפראים הללו המלאים אהבה עצמית, ונמצא שאותו שיעור המסור בידי הנכרים יהיה בלתי מובטח כלל לכל יחיד מישראל, כי חבריו לא יוכלו למלאות לו מחסוריו אלו משום שאינם בידיהם, וכבר נתבאר שכל עוד שהיחיד מוטרד בדאגותיו עצמו אינו מוכשר כלל אפילו להתחיל בקיום המצוה של ואהבת לרעך כמוך.

והנך מוצא בעליל, אשר ענין מתן התורה, היה מוכרח להתעכב עד זמן יציאתם ממצרים והיו לאומה בפני עצמה, דהיינו עד שכל צרכיהם יהיו מסורים בידיהם בלי תלות באחרים, אשר אז הוכשרו לקבלת הערבות האמורה ואז ניתנה להם התורה, ונמצא משום זה, אשר גם אחר קבלת התורה, אם יבגדו מעטים מישראל, ויחזרו לזוהמת האהבה העצמית מבלי להתחשב עם זולתם, הרי אותו שיעור הצטרכות המסור בידי המעטים מטרידים לכל יחיד מישראל לדאוג עליו בעצמו, כי אותם המעטים לא יחמלו עליו כלל, וממילא נמנע קיום המצוה של אהבת זולתו לכל ישראל כולם כנ"ל, באופן אשר אותם פורקי העול גורמים לשומרי התורה שישארו בזוהמתם באהבה העצמית, שהרי לא יוכלו לעסוק במצות ואהבת לרעך כמוך, ולהשתלם באהבת זולתם בלי עזרתם, כאמור.

הרי לעיניך, שכל ישראל ערבים זה לזה, הן מצד הקיום והן מצד השלילה, כי מצד הקיום, דהיינו אם מקיימים הערבות עד שכל אחד דואג וממלא כל מחסורי חבריו, הנה נמצאים משום זה שיכולים לקיים התורה והמצוות בשלימות דהיינו לעשות נחת רוח ליוצרו )כנזכר באות י"ג(. והן מצד השלילה, דהיינו אם חלק מהאומה, אינם רוצים לקיים הערבות, אלא להיות שקועים באהבה עצמית, הרי הם גורמים לשאר האומה להשאר שקועים בזוהמתם ובשפלותם מבלי למצוא שום מוצא כדי לצאת מעמידתם המזוהמת כמבואר.

יח.  ולכן הסביר התנא דבר הערבות בדמיון לשנים שהיו באים בספינה, והתחיל אחד קודר תחתיו ולעשות נקב בספינה, אמר לו חבירו למה אתה קודר? אמר לו מאי איכפת לך, הלא תחתי אני קודר ולא תחתיך, אמר לו, שוטה! הרי שנינו נאבדים יחד בספינה, עכ"ל. (ויק"ר פ"ד). והיינו כדאמרן, כי מתוך שפורקי העול משוקעים באהבה עצמית, הרי הם עושים במעשיהם גדר של ברזל המעכב על שומרי התורה מלהתחיל אפילו בשמירת התורה והמצוה על היכנה, דהיינו בשיעור הכתוב ואהבת לרעך כמוך, שהוא הסולם להגיע לדביקותו ית' כנ"ל, ומה צדקו דברי המשל, שאומר לו: שוטה! הרי שנינו נאבדים יחד בספינה.

יט.  ורבי אלעזר בנו של רשב"י מפליג עוד יותר בדבר הערבות, ולא די לו שכל ישראל ערבים זה לזה, אלא כל העולם נכנסים בדבר הערבות. אמנם לא פליגי, כי הכל מודים שמתחילה דיה ומספיקה אומה אחת לקיומה של התורה והיינו רק להתחלת תיקון העולם, מפני שאי אפשר היה להתחיל בכל אומות העולם בבת אחת, כאמרם ז"ל שסבב הקב"ה עם התורה לכל אומה ולשון ולא רצו לקבלה, כלומר שהיו שקועים בזוהמת האהבה העצמית עד למעלה מחוטמם, אלו בניאוף ואלו בגזל ורציחה וכדומה, עד שלא היה אפשר להעלות על הדעת בימים ההם, לדבר עמהם, אם מסכימים לפרוש מאהבה העצמית.

ולפיכך, לא מצא הקב"ה שום עם ולשון שיהיו מוכשרים לקבלת התורה זולת בני אברהם יצחק ויעקב שזכות אבותם עמדה להם, וכמו שאמרו רז"ל האבות קיימו כל התורה עוד בטרם שניתנה, שפירושו שמתוך רוממות נשמתן היתה להם היכולת להשיג ולבא בכל דרכי ה' בבחינת רוחניותה של התורה, הנובעת מדביקותו ית' בלי הקדם הסולם של המעשיות שבתורה, שלא היתה להם האפשרות לקיימם כלל, (כנ"ל אות ט"ז), שבלי ספק הן הזיכוך הגופני והן הרוממות הנפשית של אבותינו הק' פעלו הרבה מאד על בניהם ובני בניהם אלה, וזכותם זו עמדה להם לאותו הדור אשר כל אחד ואחד מחברי האומה קיבל עליו את העבודה הגבוהה הזאת וכל אחד ואחד אמר בפה מלא נעשה ונשמע. ומטעם זה נבחרנו מתוך הכרח לעם סגולה מכל העמים. ונמצא, שרק בני האומה הישראלית לבד נכנסו בערבות הדרושה ולא בני אומות העולם כלל, כי לא השתתפו בדבר, וזה פשוט כי מציאות היא, ואיך יוכל רבי אלעזר לחלוק עליו.

כ.  אולם הגמר של תיקון העולם, יהיה בהכנסת כל באי העולם בסוד עבודתו ית', כמ"ש והיה ה' למלך על כל הארץ ביום ההוא יהיה ה' אחד ושמו אחד, ודייק הכתוב "ביום ההוא" ולא לפני זה, וכן כמה כתובים: כי מלאה הארץ דעה את ה' וגו', ונהרו אליו כל הגויים וגו'. אולם תפקידם של ישראל כלפי כל העולם דומה לתפקידם של אבותינו הק' כלפי האומה הישראלית, דהיינו כמו שזכות אבותינו עמדה לנו להתפתח ולהזדכך עד שנעשינו ראויים לקבלת התורה, שלולא אבותינו שקיימו כל התורה מטרם שניתנה, כי אז לא היינו משובחים כלל משאר האומות כמובן, )כנ"ל אות י"ט(. כמו כן מוטל על האומה הישראלית ע"י העסק בתורה ובמצוות לשמה להכשיר את עצמם ואת בני העולם כולו עד שיתפתחו לקבל עליהם את העבודה הגבוהה הזו של אהבת הזולת שהוא הסולם לתכלית הבריאה, שהיא דביקותו ית' כמבואר.

באופן, אשר כל מצוה ומצוה שכל יחיד מישראל עושה כדי לעשות נ"ר ליוצרו ולא לשום תשלום גמול ואהבה עצמית, נמצא פועל בזה איזה שיעור בהתפתחות כל בני העולם. כי אין הדבר נעשה בבת אחת, אלא בהתפתחות הדרגתית לאט לאט עד שמתרבים בשיעור גדול כזה באופן שיוכלו להכריע את כל בני העולם להזדככות הרצויה. וזהו המכונה במליצת חז"ל הכרעת הכף לזכות. כלומר, שנגמר המשקל של ההזדככות הרצויה, ודימו הדבר כמו שוקל בכף מאזנים, אשר הכרעת הכף הוא גמר המשקל הנרצה לשוקל.

כא.  ואלה הם דברי רבי אלעזר ברבי שמעון באמרו העולם נידון אחר רובו וכו', שכוונתו על תפקיד האומה הישראלית להכשיר את העולם להזדככות מסוימת עד שיהיו ראויים לקבל עליהם את עבודתו ית' לא פחות משהיו ישראל עצמם ראויים בעת קבלת התורה, שזהו נקרא בלשון חז"ל שכבר השיגו רוב זכויות, באופן שהמה מכריעים על כף החובה שהיא האהבה העצמית המזוהמת. ומובן, שאם הכף של הזכויות שהיא ההבנה הגבוהה בטיב אהבת זולתו היא רבה ועולה על כף החובה המזוהמת, נעשים מוכשרים להכרעה ולהסכמה, ולומר נעשה ונשמע כמו שאמרו ישראל, משא"כ קודם זה, דהיינו בטרם שזוכים לרוב זכויות, אז ודאי האהבה העצמית מכריעה שימאנו לקבל עולו ית'.

וזה אמרו: עשה מצוה אחת אשריו שהכריע את עצמו ואת כל העולם לכף זכות, כלומר, כי סוף סוף מצטרף חלקו הפרטי של היחיד מישראל בשיעור ההכרעה הסופית, כמו השוקל שומשומים ומוסיף והולך על כף המאזנים אחד אחד עד שגומר ההכרעה, הרי ודאי כל אחד נותן חלק בהכרעה זו, שבלעדו היתה ההכרעה בלתי נגמרת, ועד"ז אומר על מעשה היחיד מישראל, שמכריע את כל העולם כולו לכף זכות, כי בזמן שנגמר הדבר והוכרעה כף הזכות של העולם כולו, הרי לכל יחיד ויחיד חלק בהכרעה זו שלולא מעשיו היתה ההכרעה חסרה.

והנך מוצא אשר רבי אלעזר בר"ש אינו חולק על מאמר חז"ל שכל ישראל ערבים זה לזה, אלא ר"א בר"ש מדבר לענין התיקון של כל העולם העתיד לבא, וחז"ל מדברים בהוה, אשר רק ישראל בלבד קבלו עליהם את התורה.

כב.  וזהו שמסתייע ר"א בר"ש מהמקרא וחוטא אחד יאבד טובה הרבה, כי כבר נתבאר לעיל (אות כ) אשר הרגש ההתפעלות המגיע לאדם בעסק המצוות בין אדם למקום הוא שוה לגמרי עם הרגש ההתפעלות המגיע לו בעת עסק המצוות שבין אדם לחבירו, כי כל המצוות מחויב לעשותם לשמה בלי שום תקוה של אהבה עצמית, כלומר, שאין שום הארה ותקוה חוזרת אליו על ידי טרחתו זו מתשלום גמול או כבוד וכדומה, אשר כאן בנקודה הגבוהה הזאת מתחברים אהבת ה' ואהבת חבירו לאחת ממש, (כנ"ל אות ט"ו) נמצא שהוא פועל בזה שיעור מסויים של התקדמות בסולם של אהבת זולתו בכל בני העולם בכללם, כי מדרגה זו שאותו היחיד גרם במעשיו אם מדה גדולה או מדה קטנה, סוף סוף נמצאת מצטרפת לעתיד בהכרעת העולם לכף זכות, כי גם חלקו הוכנס ומצטרף שם להכרעה (כנ"ל אות כ') עיין שם היטב במשל שוקל השומשומים.

והעושה עבירה אחת, שמשמעותה שלא יכול להתגבר ולכבוש את האהבה העצמית המזוהמת וע"כ פורץ בגנבה וכדומה, נמצא מכריע את עצמו ואת העולם כולו לכף חובה, כי בגילוי זוהמתה של אהבה העצמית הרי הטבע השפל של הבריאה חוזר ומתחזק, ונמצא שהוא גורע שיעור מסוים מתוך ההכרעה לכף הזכות הסופית, בדומה כמו שאחד חוזר ונוטל מן כף המאזנים אותו השומשום היחיד שחבירו הניח שם, שנמצא אשר בשיעור זה חוזר ומגביה מעט את הכף של חובה למעלה, ונמצא שהוא מחזיר את העולם אחורנית, וזה אמרו וחוטא אחד יאבד טובה הרבה, שבשביל שלא יכל להתאפק על תאותו הקטנטנה, גרם לדחיפה אחורנית לרוחניותו של העולם כולו.

כג. ובדברים הללו מתבארים היטב מה שעמדנו לעיל (אות ה'), במה שניתנה התורה ביחוד אל גזע האומה הישראלית, כי זהו ודאי ואין כאן ב' דעות בדבר, אשר דבר תכלית הבריאה מוטל על כל המין האנושי יחד: שחור כלבן וכצהוב בלי שום הבדל מעיקרו, אולם מתוך ירידתו של טבע הבריות עד לדיוטא התחתונה, כמבואר לעיל שהוא ענין האהבה עצמית השולטת שליטה בלי מצרים על כל האנושות, לא היה שום דרך ומבוא לבא במשא ומתן עמהם ולהסביר להם, שיכריעו ויסכימו לקבל על עצמם, אפילו בהבטחה בעלמא, לצאת ממסגרתם הצרה אל העולם הרחב של אהבת הזולת, מלבד האומה הישראלית, אשר מכח שהקדים להם השעבוד להמלכות הפראית של מצרים ארבע מאות שנה ביסורים גדולים ונוראים, ונודע דברי חז"ל שאמרו "מה מלח ממתק את הבשר כן יסורין ממרקין עונותיו של אדם", דהיינו שמביאין אל הגוף הזדככות גדולה, ונוסף על זה, שהזדככות אבותיהם הק' עמדה להם (כנ"ל אות ט"ז), שזהו העיקר, כמו שמעידים על זה כמה מקראות שבתורה.

ומכח ב' הקדמות אלו נעשו אז מוכשרים לדבר הזה, דע"כ מכנה אותם הכתוב בעת ההיא בלשון יחיד, כמ"ש ויחן שם ישראל נגד ההר, ופירשו חז"ל כאיש אחד בלב אחד, מפני שכל יחיד ויחיד מהאומה סילק את עצמו לגמרי מאהבה עצמית, וכל מגמתו היתה רק להועיל לחבירו, כמו שהוכחנו לעיל )אות ט"ז( במשמעות המצוה של ואהבת לרעך כמוך, עיין שם היטב. ונמצא שנתלכדו יחד כל היחידים שבאומה ונעשו ללב אחד ולאיש אחד, כי רק אז הוכשרו לקבלת התורה כמבואר.

כד.  ולפיכך מתוך ההכרח האמור, ניתנה התורה ביחוד לאומה הישראלית גזע אברהם יצחק ויעקב בלבדה, כי לא היה מקום אפילו להעלות על הדעת ששום זר ישתתף עמה. אמנם בגלל זה, נתקנה ונעשתה האומה הישראלית כמין מעבר, שעל ידיהם יזרמו ניצוצי ההזדככות לכל המין האנושי שבעולם כולו, באופן שניצוצי ההזדככות הללו הולכים ומתרבים יום יום כדמיון הנותן לאוצר, עד שיתמלאו לשיעור הנרצה, דהיינו עד שיתפתחו ויבואו לידי כך, שיוכלו להבין את הנועם ואת השלוה השרויים בגרעין של אהבת זולתו. כי אז יבינו להכריע את כף הזכות ויכניסו את עצמם תחת עולו ית', וכף החובה יתבער מן הארץ.

כה.  עתה נשאר לנו להשלים מה שביארנו (באות ט"ז), שמשום זה לא ניתנה התורה לאבות, משום שהמצוה של "ואהבת לרעך כמוך" שהיא הקוטב של התורה כולה אשר כל המצוות מסבבות עליה כדי לבארה ולפרשה, הנה איננה ראויה לקיימה ביחידות, זולת בהסכמה מוקדמת של אומה שלימה, וע"כ נמשך הדבר עד צאתם ממצרים, שנעשו ראוים לקיימה, ואז נשאלו מקודם, אם כל אחד ואחד מהאומה מסכים לקבל על עצמו מצוה זאת, ואחר שהסכימו לדבר ניתנה להם התורה עש"ה. אולם עדיין צריך לבאר, היכן מצינו בתורה שנשאלו בני ישראל שאלה זו, ושהסכימו לזה קודם קבלת התורה?

כו.  ודע, שהדברים האלה מגולים בעליל לכל משכיל, בהזמנה ההיא ששלח הקב"ה לישראל ע"י משה רבינו קודם קבלת התורה, כמ"ש (פ' יתרו י"ט פסוק ה') "ועתה אם שמוע תשמעו בקולי ושמרתם את בריתי והייתם לי סגולה מכל העמים כי לי כל הארץ. ואתם תהיו לי ממלכת כהנים וגוי קדוש אלה הדברים אשר תדבר אל בני ישראל. ויבא משה ויקרא לזקני העם וישם לפניהם את כל דברים האלה אשר צוהו ה', ויענו כל העם יחדיו ויאמרו כל אשר דבר ה' נעשה וישב משה את דברי העם אל ה'" ע"כ.

והנה לכאורה הדברים אינם מתאימים לתפקידם, כי השכל מחייב, אם אחד מציע לחבירו לעשות איזו עבודה ורוצה לשמוע הסכמתו, הריהו צריך לבאר לו דוגמה של תוכן העבודה ההיא וגם שכרה, אשר אז נמצא מקום למקבל לעיין בה אם למאן או להסכים. וכאן בב' מקראות אלו, אין אנו מוצאים לכאורה, לא דוגמא של עבודה ולא שכר חלף העבודה, כי אומר "אם שמוע תשמעו בקלי ושמרתם את בריתי" ואינו מפרש לנו לא את הקול ולא את הברית על מה שיחולו, אח"כ אומר, "והייתם לי סגולה מכל העמים כי לי כל הארץ" שאינו מוכח מתוכו, אם הוא מצוה עלינו דהיינו להתאמץ להיות סגולה מכל העמים או שזו הבטחה טובה לנו.

גם יש להבין הקשר שיש כאן לסיום הכתוב "כי לי כל הארץ" אשר ג' התרגומים: אונקלוס יונתן בן עוזיאל והירושלמי, וכל המפרשים רש"י ורמב"ן וכו', נדחקים כאן לתקן את פשט הכתוב הזה, והאבן עזרא מביא בשם ר' מרינוס אשר "כי" הזה הוראתו "אע"פ" ומפרש, והייתם לי סגולה מכל העמים אע"פ שלי כל הארץ. ולזה נוטה גם דעתו עצמו עש"ה. אולם פירושו זה, אינו מותאם עם חז"ל, שאמרו "כי" משמש בארבע לשונות: או, דלמא, אלא, דהא. והוא עוד מוסיף לשון חמישי: אעפ"י, ואח"כ מסיים הכתוב ואתם תהיו לי ממלכת כהנים וגוי קדוש. וגם כאן אינו מוכח מתוכו, אם זו מצוה וחובה להתאמץ בדבר זה או שזו הבטחה טובה. גם המלות הללו "ממלכת כהנים" אין לו פירוש ואין לו חבר בכל התנ"ך, ובעיקר צריך להגדיר כאן עכ"פ איזה הבחן בין ממלכת כהנים ובין גוי קדוש, שהרי לפי המשמעות הרגילה של כהונה הרי זו בחי' אחת עם קדושה, וממילא מובן שממלכה שכולה כהנים הרי זה גוי קדוש וא"כ המלות גוי קדוש מיותרות.

כז.  אולם על פי כל אותם הדברים שביארנו מראש המאמר עד כאן, מתבארים הכתובים על מתכונתם, כתפקידם הראוי להיות לדמות משא ומתן של הצעה והסכמה, דהיינו שמציע להם באמת בדברים אלו כל צורתה ותוכנה של ענין העבודה של התורה והמצוות, ואת כל מתן שכרה הראוי להשמע. כי צורת העבודה שבתורה ובמצוות מתבטאת בכתוב "ואתם תהיו לי ממלכת כהנים", כי ממלכת כהנים פירושה, שתהיו כולכם מקטון ועד גדול כמו כהנים, דהיינו כמו שהכהנים אין להם חלק ונחלה ושום קנין גשמי בארץ כי ה' הוא נחלתם, כן תהיה כל האומה מסודרת בכללותה, באופן אשר הארץ וכל מלואה, כולה מוקדשת לה' ית'. ואין לשום פרט לעסוק בה, אלא כדי לקיים מצות השי"ת ולמלא את צרכי זולתו שלא יחסר כלום ממשאלותיו, באופן שלא יהיה לשום פרט לדאוג מה לצרכי עצמו.

שבאופן זה נמצאו אפילו העבודות של חולין  כקצירה וזריעה וכדומה, נבחנים ממש בדוגמת עבודות הקרבנות שהכהנים היו עושים בביהמ"ק, כי מה לי העסק במצוה של הקרבת עולה לה' שהיא מצות עשה, ומה לי אם מקיים מצות עשה של "ואהבת לרעך כמוך", ונמצא שהקוצר שדהו כדי להאכיל לזולתו, דומה כעומד ומקריב קרבן לה'. ולא עוד, אלא שהסברא נותנת אשר מצות עשה של ואהבת לרעך כמוך היא עוד יותר חשובה ממקריב הקרבן, כמו שהוכחנו לעיל (באות י"ד ט"ו, עש"ה).

אמנם עדיין אין זה גמר הדבר, כי כל התורה והמצוות אינם נתונים אלא לצרף בהם את ישראל, שהיא הזדככות הגוף (כנ"ל אות י"ב) אשר אח"כ יזכה בגללם לשכר האמיתי שהיא הדביקות בו ית' שהיא תכלית הבריאה (כנ"ל באות ו' עש"ה). והנה השכר הזה מתבטא במילים "גוי קדוש" שע"י הדביקות בו ית' נעשינו קדושים, כמ"ש קדושים תהיו כי קדוש אני ה' אלקיכם.

והנך רואה שבמילים "ממלכת כהנים" מתבטאת כל צורת העבודה על קוטבה של "ואהבת לרעך כמוך" דהיינו ממלכה שכולה כהנים שה' הוא נחלתם ואין להם שום קנין עצמי מכל הקנינים הגשמיים, ובעל כרחינו יש לנו להודות אשר זוהי ההגדרה היחידה שאך אפשר להבין בענין "ממלכת כהנים" זו, כי לא תוכל לפרשה בדבר הקרבת קרבנות למזבח, כי לא יתכן זה להאמר על האומה כולה, כי מי הם שיהיו המקריבים? וכן בענין לקיחת מתנות הכהונה, מי הם שיהיו הנותנים? וכן לפרשם על דבר הקדושה של הכהנים הלא כבר נאמר וגוי קדוש, אלא בהכרח שכל המשמעות שבדבר, אינו אלא רק במה שה' הוא נחלתם, שנעדרים מכל קנין גשמי לעצמם, והיינו השיעור של ואהבת לרעך כמוך הכולל כל התורה כנ"ל, ובמילים "גוי קדוש" מתבטאת כל צורת מתן השכר שהיא הדביקות כנ"ל.

כח.  ועתה מובנות לנו היטב גם המילות הקודמות בכל שיעורן, כי אומר "ועתה אם שמוע תשמעו בקולי ושמרתם את בריתי" כלומר, לעשות ברית על זה שאני אומר אליכם כאן, דהיינו, והייתם לי סגולה מכל העמים, כלומר, שאתם תהיו לי הסגולה, שעל ידיכם יעברו ניצוצי הזדככות וצירוף הגוף אל כל העמים ואומות העולם, בהיות שכל אומות העולם עדיין אינם מוכנים כלל לדבר הזה, וצריך אני לאומה אחת עכ"פ להתחיל בה עתה שתעשה סגולה מכל העמים, וע"כ מסיים ע"ז "כי לי כל הארץ" כלומר, כל עמי הארץ שייכים לי כמותכם וסופם להדבק בי (כנ"ל אות כ').

אלא עתה באותה שעה שהמה עדיין אינם מסוגלים לתפקיד זה, הנה לעם סגולה אני צריך, ואם אתם מסכימים לזה, דהיינו להיות הסגולה מכל העמים, הריני מצוה אתכם, אשר ואתם תהיו לי "ממלכת כהנים" שהיא בחי' אהבת זולתו באופיה האחרון של ואהבת לרעך כמוך, שהיא קוטבה של כללות התורה והמצוות. "וגוי קדוש" שהוא השכר בצורתו האחרון של ולדבקה בו ית', הכולל כל השכר שאך אפשר להודיע עליו.

וזהו שהשמיעונו חז"ל בביאור הסיום "אלה הדברים אשר תדבר אל בני ישראל" שדייקו "אלה הדברים" "לא פחות" "ולא יותר", שקשה מהיכי תיתי שמשה רבינו יעדיף או יחסיר מדברי ה' עד שהשי"ת צריך להזהירו עליו, שלא מצאנו דוגמתו בכל התורה ואדרבה מקרא כתוב עליו "בכל ביתי נאמן הוא".

כט.  ובאמור מובן היטב, כי בענין ציור העבודה על אפיה האחרון כמבואר בהמלות "ממלכת כהנים", שהיא ההגדרה הסופית של "ואהבת לרעך כמוך" הנה באמת היה אפשר למשה רבינו להעלות על דעתו להתעכב ולא לגלות בפעם אחת צורת העבודה בהפלגה גדולה ורמה כזו, מפחד פן לא יתרצו בני ישראל להסתלק מכל הקנינים הגשמיים ולמסור כל הונם ורכושם לה' כהוראת המלות של "ממלכת כהנים", בדומה למה שכתב הרמב"ם, אשר לנשים וקטנים אסור לגלות להם ענין העבדות הנקיה שמחוייבת להיות על מנת שלא לקבל פרס, רק להמתין עד שיגדלו ויחכמו ויהיה להם האומץ להוציא אל הפועל את זה, כמ"ש לעיל. ולפיכך הקדים אליו השי"ת האזהרה הנ"ל "לא פחות" אלא להציע להם את האופי האמיתי עם כל הפלגתה הנשגבה המתבטאת במלות "ממלכת כהנים".

וכן בענין מתן השכר המוגדר בהמלות "וגוי קדוש" היה אפשר למשה רבינו להעלות על דעתו, לפרש ולהרחיב להם ביותר את הנועם והעידון הנשגב הטמון בדביקותו ית', כדי להתאימם ולקרבם שיקבלו ויסכימו אל ההפלגה העצומה הזו להסתלק לגמרי מכל קניני עוה"ז כבחי' כהנים, ולפיכך הגיעה אליו האזהרה ו"לא יותר" רק לסתום ולא לפרש כל בחי' מתן השכר הכלול במלות הללו של "וגוי קדוש" בלבד. וטעם הדבר, כי אם היה מגלה להם ההפלגה הנפלאה שבמהות השכר, הנה אז בהכרח שהיו משתבשים ומקבלים את עבודתו ית' על מנת להשיג לעצמם את השכר הטוב הזה, שזה היה נחשב לעובד את עצמו ולאהבה עצמית, שנמצאת כל הכוונה מסורסת כנ"ל (אות י"ג) עש"ה.

והנה נתבאר, אשר על שיעור צורת העבודה המתבטאת ב"ממלכת כהנים" נאמר לו "לא פחות", ועל שיעור הסתום של מתן השכר המתבטא בהמלות ו"גוי קדוש" נאמר לו "לא יותר".

ידוע שאברהם אבינו היה מתושבי אור כשדים, הוא חי כאחד מהם, ולא ניתן לתארו כשונה משאר האנשים שגרו שם באותה התקופה. כך לפחות היה עד שנתגלה לו הבורא.

על פי המדרש החל אברהם לחקור את המציאות מבעד לאין ספור שאלות שהעסיקו אותו: מה מספר הכוכבים? מהיכן הגיעו ולשם מה? מיהו אותו 'בעל בית' שממנו נובע הכל? ומחקירה מעשית זו, הגיע לגילוי הכוח המסובב, המנהיג את המציאות כולה ומשגיח עליה, וכך, למעשה, נעשה המקובל הראשון.

מקובל, על פי הגדרת הקבלה, הוא מי שהגיע לגילוי האלוקות בעולם הזה. לאברהם שהיה מקובל, התגלו הן מחשבת הבריאה והן מטרת הבריאה. כדי להפיץ ברבים את חוכמת הקבלה התמקם בפתח האוהל, ושרה אשתו עזרה לו, עד שהצליחו לגבש את קבוצת התלמידים הראשונה, שהלכה וגדלה דורות על גבי דורות, עד לאחר יציאת מצרים, והגיעה לממד של אומה. למעשה, אין זו אומה, אלא קבוצה, קבוצת מקובלים גדולה. וזהו המקור שלנו, השורש שלנו.

לכן אין לנו כביכול כל משמעות קיומית שלא בקשר עם גילוי האלוקות. ואם ישנה, זוהי משמעות קיומית בגלות ובצורה זמנית בלבד. משום שכל החיוּת שלנו כעם ישראל, נובעת רק מהתעלות לדרגה האלוקית, אשר בה, לפי שורשינו, אנו מחויבים להיות, ורק ממנה והלאה אנו מסוגלים לחיות, ברמה נמוכה מדרגה זו, משום כך אין זה נחשב קיום עבורנו.

כך, בהשגה רוחנית, חי עם ישראל, מאז קבלת התורה ועד חורבן בית ראשון ובית שני, עד שבשבירת הבית השני, נפל כל העם נפילה סופית מהכרת האלוקות, אל המדרגה הנמוכה ביותר, מצב בו הוא מסוגל להרגיש את דרגת העולם הזה בלבד: גלות.

וכפי שכתבו אז המקובלים בספר הזוהר וביתר המקורות הקדושים, העת הזו, הנפילה, הגלות הזו, היא רוחנית וגשמית גם יחד.

ובאמת ניתן לראות שעם ישראל נאלץ גם לצאת פיסית מארץ ישראל, משום שקיים קשר תמידי בין ענף ושורשו הרוחני, ואם אנו לא נמצאים בדרגה רוחנית כלשהי, אז גם בדרגה הגשמית לא נוכל להימצא בענף הקשור לרוחניות.

ארץ ישראל קשורה בעולם האצילות, ואם יצאנו מעולם האצילות, כבר לא נוכל להיות בארץ ישראל הפיסית. כך שהיה עלינו להתפזר בין האומות, ובמשך אלפיים שנה להימצא בגלות, וברור היה לכולם שנחזור.

מה פירוש לחזור לארץ ישראל? בשל הנפילה שלנו מהמצב הרוחני, אין באפשרותנו להרגיש מהו מצב רוחני, ואנו חושבים כי חזרה מהגלות, משמעו חזרה פיסית לארץ ישראל. ואיננו משתוקקים ואף לא מבינים, שלמעשה עלינו לחזור לשורש הרוחני, כך שתהיה שוב התאמה בין ענף ושורש.

ומאחר שעם ישראל מוכרח לחיות בהכרה אלוקית, משום כך תהיה לו זכות לחיות בארץ ישראל רק אם יימצא גם בארץ ישראל הרוחנית, שהיא עולם האצילות, כלומר עלינו להגיע להשגת עולם האצילות.

ובמשך כל הדורות, אכן חשו כי הגלות נועדה לזמן קצוב, ושאנו מוכרחים להימצא בה רק בכדי להתערבב עם אומות העולם, כפי שכתוב, "שלא יצאו ישראל לגלות, אלא לצרף להם נשמות הגרים".

מדוע זה כך? ניתן להבין את העניין לעומקו מתוך "שבירת הכלים"; התיקון מלכתחילה, חייב להגיע אל אומות העולם, לתוך הכלים דקבלה. עם ישראל לא שייך לתיקון, אלא לכלים דהשפעה, אך בכדי לתקן את האח"פ (את אומות העולם, כלומר, הכלים דקבלה), חייבים להזרים לתוכם ניצוצי השפעה, ולכן היתה שבירת הכלים בעולמות, בעולם הנקודים, ומאותה סיבה ישנה שבירת הכלי של האדם הראשון נשמה הכללית הכוללת כל הנשמות.

ובהתאם, כך גם בעולם הזה, כל שורש רוחני מוכרח להגיע לענף הגשמי שלו ולנגוע בו, ולכן קרתה הגלות. ודבר הזה בעצם הכרחי. עד כמה? ועד מתי? מצד אחד יש כל מיני חשבונות, ומצד שני, הזמן, גמר הגלות, הוא הזמן שאותן אומות העולם מקבלות בו את העביות המספקת כדי להתחיל תיקון, לקבל אותו מאתנו.

במשך אלפי השנים של קיום המציאות, האנושות עוברת מצב של התפתחות האגו, התפתחות הרצון לקבל. התפתחות זו החלה מאדם הראשון, שחי לפני חמשת אלפים שבע מאות שישים וחמש שנה ושהוא, למעשה השורש שלנו, של עם ישראל. הוא אינו שורש לאומות העולם, אלא הוא השורש הרוחני, ממנו החלה בראשונה, הנקודה שבלב להצטייר, כביכול, ולהשתוקק לצאת מתוך כלל רצונות האדם. ואז חלפו עשרה דורות, מאדם עד נח, ועשרה דורות מנח עד לאברהם, ובאו תקופות ההתפתחותו של עם ישראל והתפתחותה של האנושות כולה, כאשר סדר השלבים הם על פי סדר העביות: דרגת שורש, א' ב' ג' ד', ארבע דרגות העביות, או חמש בסה"כ, משורש עד ד'. וכל ההתפתחות הזו מגיעה לקיצה בסוף האלף השישי, כפי שנכתב במקרא, שכל ההתפתחות של ישראל, נמשכת ששת אלפים שנה, והיא מחולקת לשלושה שלישים, בני אלפיים שנה כל אחד, המכונים: תוהו, מתן תורה וימות המשיח. למעשה אנו כבר בסוף הדרך. ומובן שהעולם כולו מותאם לכך; נוכל לראות זאת אם נעיף מבט על ציר ההתפתחות של הרצון לקבל, החל מהרצונות הגופניים, בית, מין, אוכל ומשפחה (רצונות שיתגלו גם באדם שחי לבדו, משום שהם באים מתוך צרכי הגוף).

אחרי כן באו רצונות אנושיים-חברתיים (שאדם לא יחוש בהם מתוכו, אלא החברה בה הוא מצוי, היא שתעורר אותם בו): רצונות לכסף כבוד והשכלה. אפשר לראות כיצד כל המבנה החברתי של ימינו, גילויי המדע והמחקר, הכלכלה, התרבות, המצב הביטחוני וכו', מסתדר, לפי צמיחת הרצון לקבל הבלתי פוסקת, עד שהגענו למצב הנוכחי, שבו האנושות, כביכול, מימשה כבר את כל הרצונות הללו, אך טרם מצאה בהם מילוי, ומתוך הריקנות הזו היא נדחפת לשאול על תכלית קיומה.

מה שמעיד על כך, הוא גל של התאבדויות, סמים, יאוש ודיכאון שהפכו בימינו למחלה הראשונה בהיקפה, דווקא בארצות הנאורות והמתקדמות. גם התא המשפחתי נראה כאילו יורד לטמיון ובקושי מצליח להחזיק מעמד; המדע מצוי במשבר ואפילו התרבות מתקשה לגלות אפיקי יצירה חדשים. בעבר תקופה תרבותית כלשהי היתה מגיעה לקיצה, ודבר חדש היה בא ותופס את מקומה, (בכלכלה, בטכנולוגיה וכו') ותמיד היה אתגר, יעד חדש להתקדם אליו, מקור תקווה להנאה שטרם התגלתה ונמצאת אי שם בעתיד. ואילו היום אנו מצויים במצב שלחלקים גדולים מכלל האנושות, ישנה תחושה שלא נותר ממה ליהנות, וייתכן שהתשובה חבויה ברוחניות.

בהתאם לכך ניתן להבחין בנהירה ההמונית כלפי מיני שיטות 'רוחניות', כביכול, שברובן הגדול אף הן ינחילו אכזבה. ועוד נראה עד כמה התופעות הללו יגדלו ויצטברו בשנים הקרובות.

כלומר, מצטיירת עכשיו תמונה ברורה, של השאלה, "מה טעם בחיי?" השאלה שבעל הסולם מעלה בתחילת ההקדמה לתלמוד עשר הספירות, השאלה ממנה מגיע האדם לחוכמת הקבלה, לאחר שמתגלה בו החיסרון של הידיעה וההרגשה בשביל מה הוא חי, וכיצד יוכל למלא את עצמו. מצד שני, הן עם ישראל, שעליו לעשות תיקון, מצוי בהכנה, והן אומות העולם כמו שדיברנו, מצויים בהכנה.

בעל הסולם מביא לנו כמה סימנים שלפיהם נוכל לזהות שעם ישראל סיים את תפקידו בגלות:

א) יש משבר גדול באומה בכלל, במגזר הדתי ובמגזר החילוני.

ב) ישנה חזרה פיסית לארץ ישראל.

ג) אומות העולם מציגות דרישה נחרצת כלפי ישראל: אם אתם לא עושים מה שמוטל עליכם, הרי אתם נראים לנו כחלק מיותר בעולם.

גם על פי דברי בעל הסולם, אנו נמצאים כבר, ב"עת לעשות". ומכאן גם נובע השוני בין מה שעשה בעל הסולם לבין מה שעשו המקובלים הקודמים לו. לאורך כל הדורות, בכל אלפי השנים, מאברהם ועד לבעל הסולם, לא היה אף מקובל שדוגל בהפצת החוכמה בקרב ההמונים, משום שלא היה צורך בכך. האנושות, הן אומות העולם והן ישראל, לא היתה מוכנה עדיין לכך. כך שניתן להגדיר את בעל הסולם כמקובל הראשון שכתב ויסד את שיטת התיקון, הן התיקון האישי, והן הכללי, לאומה הישראלית ולכלל האנושות.

הוא היה ראשון, משום שכל מקובל היה מגלה מתוך הרוחניות אותם דברים שהיה עליו לחקור ולהביאם לדורו, ואם לא לדורו בלבד, כמו במקרה של האר"י, אז להביאם למקובל אחר שיקום וימשיך את דרכו. בעל הסולם הוא זה שפתח את חוכמת הקבלה לדורנו, לכל אלה החייבים לבצע את התיקון.

וכפי שניתן לראות, מאז זמנו של אברהם אבינו שיסד את קבוצת המקובלים הראשונה, שגדלה להיות אומה, ויתר הקבוצות הידועות משה רבנו וקבוצתו, רבי שמעון עם חבורתו הידועה, הרמח"ל ותלמידיו וכו'ש היתה לכל מקובל קבוצה עם תקנון שלה, עם הרגלים שלה, וחיים המשותפים שלה.

בעל הסולם שעלה מפולין לירושלים, הביא עמו מכונות לעיבוד עורות, כך שיוכל להקים קבוצה קטנה מתלמידיו, שיעבדו וילמדו יחד, ואמנם הוא הצליח לבנות חברה קטנה, שעסקה בפנימיות ובחיצוניות כאחד.

לפיכך השיטה שלו שאותה אנו רואים היום, אינה רק דרך כיצד להיות קבוצת מקובלים, אלא דרך להרחיב את הקבוצה לגודל ולמופת למדינה ואפילו לעולם כולו, ועל כך הוא כותב לנו במאמרו "דור אחרון".

כלומר, ישנה שיטה ודרך סלולה וברורה, כשההסברים של בעל הסולם מוכנים ומותאמים לדורנו. עלינו רק להתחיל לבצע את מה שמוטל עלינו. ואם שוב לא נעשה זאת בזמן, נפגר, ולא נמלא תפקידנו כעם מיוחד, כאור לגויים, אז ודאי שכוחות הטבע המובילים את כלל האנושות למטרת הבריאה, יפעלו עלינו, בצורה כלל לא נעימה, ויחייבו אותנו, על ידי יסורים גדולים, לבצע בכל מקרה את תכלית הבריאה, תוכנית הבריאה.