בעקבות הלב

א

(ה)אגואיזם - אויב הרוחניות 29

(ה)אגואיזם והסבל שבצדו, כ"עזר כנגדנו" 142

(ה)אגואיזם נראה קטן כחוט השערה 91

(ה)אגואיזם שנברא "יש מאין" 173

"אדם הוא צל הבורא" 195

אדם מבקש רצון לבקש 150

אהבה הדדית, קבועה, שאיננה דועכת 166

אהבה לבורא, אהבה לעם ואהבה לחיים 139

אור הבורא 95

(ה)"אור המחייה את הבריאה" 80

"אור הקבלה" 37

"אור חוזר", "אור פנימי", "אור מקיף" 48

"אור חוכמה" 207

אור לתיקון הרצון ואור המביא תענוג 184

"אור מתקן", "אור חסדים" ו"אור חוכמה" 187

(כש)"אור" נכנס ב"כלי" 138

"אור נסתר" של עבודה אלטרואיסטית 71

"אור פנימי" מתאפשר רק אחרי תיקון 137

(ל)"אור פשוט" אין שם 192

אור רוחני 172

אור רוחני 173

"אור תיקון" 200

"אחיזת הקליפות" ו"יניקת הקליפות" 82

"אח"פ דעליון נמצא בתוך ג"ע דתחתון" 183

"אח"פ" - חלק ברגשותיו הרוחניים של המקובל 65

אין ביכולתנו להבין את הסיבה 86

"אין עוד מלבדו" 109

אלטרואיזם - הדרך לאיחוד עם הבורא 41

אלטרואיזם ו"אמונה למעלה מהדעת" 24

(מ)אלטרואיזם טהור ו"השתוות הצורה" 219

(ה)אלטרואיזם מוביל לאיחוד עם הבורא 70

אם נתמקד באלטרואיזם, האור כבר יגיע 77

אמונה - אור הבורא 21

(ה)אמונה היא כוח 174

אמונה היא כוח שמעל הטבע 187

אמונה והרגשת הבורא 32

"אמונה למטה מהדעת" 184

"אמונה למעלה מהדעת" 200

(ב)"אמונה למעלה מהדעת" 186

"אמונה שלמעלה מהדעת" 48

אמת אלטרואיסטית בכסות אגואיסטית 157

אנו בני תמותה והסובב אותנו נצחי 181

אפסות האדם אל מול הבורא 47

ארבע המטרות העומדות לנגד עיניו של הלומד 76

ארבעה עולמות, ארבע מדרגות 120

ארבעת הבנים ו"מלאך" 202

ארבעת שלבי ההתקדמות הרוחנית 114

את ה"קליפות" יש לקלף 181

ב

"בורא": "בוא ראה", "פנים אל פנים" 179

בחיים הרוחניים52

במהלך התיקון, חסרונות הופכים ליתרונות 194

במוקדם או במאוחר מגיעה המודעות 78

במצב של קו ימין, קטנות, או חפץ חסד 100

בעבודה המחשבות מכוונות לעבודה 60

בעולמות הרוחניים, מושגי מקום ומרחק 186

"בעל כורחך אתה נולד, בעל כורחך אה חי" 170

בעל כורחך אתה נולד, בעל כורחך אתה חי 84

בקבלה, תחושות שונות של השפעות אור 168

ברית מילה רוחנית של האגואיזם 186

ג

גודל ההגבלה שהאדם מסוגל ליצור 175

(מ)"גוי" ל"חסיד אומות העולם" 103

(ה)גוף האגואיסטי - הנברא 137

"גופנו" - רצוננו לקבל לעצמנו 48

גילויי אהבה יתרים 165

גילויי האגואיזם אצל הזולת 168

גלותנו האמיתית היא גלות מרוחניות 182

גם בעולם הרוחני יש מושגים כגון "עולם" 183

ד

"דומם", "צומח", "חי", "מדבר" 116

"דעת תורה הפוכה מדעת בעלי בתים" 200

דרגות הרגשת הבורא 157

"דרגת חי" ו"דרגת אדם" 57

(ב)"דרך היסורים" וב"דרך הקבלה" 83

(מ)"דרך יסורים" ל"דרך הקבלה" 164

"דרך הקבלה" ו"דרך יסורים" 134

"דרך הקבלה" ו"דרך יסורים" 63

דרך ה"קו הישר" ודרך "שלושת הקווים" 185

"דרך חוכמת הקבלה", הפרוזדור להיכל הבורא 74

ה

"האדם הוא צלו של הבורא" 88

האדם משקיע בקשר עם הבורא 64

האדם קובע את מידת הרע של אובייקט 201

האובייקטים בעולם הרוחני 192

האור בורא "כלי" עבור התענוג הצפון בו 64

"האור העליון" נמצא במנוחה מוחלטת 45

האפשרות לזכות באור 190

האר"י הקדוש, "בעל הסולם", הבעש"ט 62

הבורא, ים של אור, מכיל את האדם 141

הבורא - כוח רוחני הממלא את החלל 60

הבורא מחליף "לב אבן" ב"לב בשר" 194

הבורא מעניק לאדם נשמה 57

הבורא נחלץ לעזרת האדם 130

הבורא שולח מתנגדים לנבחריו 133

הגישה המדעית, הדתית והפילוסופית 106

הגשמת התכונות הטובות בהליכה בדרך הנכונה 70

הדרגה הראשונה בתיקון האגואיזם 154

הדרך מלמעלה למטה - ה"עיבור" 161

ההזדמנות לבקשה ולתפילה 167

ההזדקקות הנואשת לבורא 140

ההכרה בגדולת הבורא מקדמת באופן רוחני 212

ההרגשה הכי חשוכה 152

ההשגחה העליונה - הכל צפוי מראש 28

ההשפעה הסביבתית - "מפי סופרים" 147

ההתקדמות הרוחנית כמהלך של חילופי רגשות 111

ההתקדמות הרוחנית כתהליך של צמצום 110

ההתקרבות לבורא - לא תסולא בפז 140

ההתרחשויות ההיסטוריות 50

הודיה, אהבה ויראה 139

הזעקה שמעומק הלב 222

החלמת הנשמה תלויה באמונת האדם 183

החריגה מהעצמי אל תכלית הבריאה והבורא 196

הינתקות מפיתויי הגוף 50

הכל מאת הבורא 152

הכל מכוון מלמעלה - הבורא כסיבת הכל 112

הכמיהה להנאה ורדיפת הכבוד 146

הכרת הרע 206

"הכרת הרע" - השלמה עם מציאות האגואיזם 65

המאמצים מתגמדים נוכח גדולת הבורא 42

המדענים והמקובלים - הדחף לחקור עוד ועוד 181

המצדיק את הבורא הופך ל"צדי 8998

המצויים במדרגה זהה מסוגלים להבין זה את זה119

המקום המתפנה מתבונת-העצמי 80

הסיבה לקורותינו, תמיד מהבורא היא 145

הסתר הבורא, התגלות הבורא 67

הסתר הבורא נועד לטובתו של האדם 68

הסתר הבורא נועד למשוך את האדם אליו 132

הסתר הדרגה הרוחנית, והסוואת כוונת הפעולות 202

(מ)"העלאת המ"ן" ו"קטנות" 68

הפנמת גדולת הבורא - המניע לעבודה הרוחנית 61

הַקְבִָלָה וזהות בין רצון הלובש לבין רצון המלביש 189

הקונפליקט בין האגואיזם לאלטרואיזם 149

"הרגל נעשה טבע שני" 177

הרגשת הבורא 26

הרגשת הבורא מתפתחת מ"נקודה שחורה" 92

הרוחניות לא באופנה - "שכינתא בעפרא" 96

הרצון הראשוני ליהנות 136

הרצון להתחבר עם הבורא טבוע בנו מבראשית 177

הרצונות הם המגבלה היחידה 122

השגחה עליונה - הכל בידי שמים או הכל בידינו? 32

"השגחה פרטית", להיות נבחר 201

השגת הרגשת הבורא 210

השפעת הסביבה על המתחיל 193

ו

ועוד על "הכרת הרע" 206

ועוד על ירידה לצורך עליה 133

ז

זיכרון נתיב ההליכה ב"אמונה למעלה מהדעת" 71

"זמן" ו"מקום" 179

ח

חובה להשקיע מאמצים 163

חופש הבחירה 66

חופש הבחירה - ללמוד או לא ללמוד קבלה 66

"חוק השתוות הצורה של האובייקטים הרוחניים" 44

חטא הגאווה גדול מחטא הכניעה לתענוג 169

חיי השקר עד לבניית ה"כלי הרוחני" 94

"חיים", "אובדן חושים" ו"מוות" 190

חיים רוחניים - עניין של חיים ומוות 31

(ה)חינוך הרגיל מול החינוך הדמוקרטי 146

חלקי נשמת האדם הראשון 195

חמש מדרגות המישנה של העולמות 178

ט

(ה)טיפוס במדרגות הרוחניות 105

(ה)טיפוס במדרגות הרוחניות דרך האיזון 99

י

ידע הקבלה והנהגת העולם 135

"יום" - התגלות הבורא, "לילה" - הסתר הבורא 221

"יחיד הסגולה" 200

יסורי האדם למען תיקונו 51

יסוריו של תלמיד הקבלה המתחיל 154

(ה)יסורים - כוח דוחף, התענוגות - כוח מושך 79

(ה)יסורים לא נועדו להעניש 169

(מ)"יציאת מצרים", דרך "קריעת ים סוף" 93

"יצר רע" ו"הכרת הרע" 213

(ה)יראה קודמת לאהבה 199

"יראת הבורא" - הפחד להתרחק מהבורא 197

(ה)ישועה הרוחנית מגיעה כשלמות 179

(ה)ישועה מהאגואיזם - רק באמצעות נס 144

כ

כוח ברכתו של הבורא 127

כיוון המחשבה לעבר מטרת הבריאה 72

כיצד הופך "לב אבן" ל"לב בשר" 39

כיצד יידע האדם אם הוא מתקדם 126

ככל שהאדם מתקדם רוחנית 162

ככל שמתקדמים במדרגות הרוחניות 60

כל הבריאה, מלבד הרצון ליהנות, היא בורא 104

כל הבריאה נחלקת לשני מושגים: "אור" ו"כלי" 156

כל הנדרש מאתנו כדי ליהנות באמת 75

"כלי" הלב, "כלי" השכל ועצת חכמים 134

"כלי הנשמה" מתמלא באור 55

"כלי" - הרצון ליהנות; כגודל ה"כלי" גודל הרצון 185

כמו ה"קליפות" המדיחות, כך הגוף מתלונן 83

ל

(מ)"לא לשמה" ל"לשמה" 190

"להקים את השכינה מעפר" 144

"להשפיע על מנת להשפיע", "מעשה פשוט" 59

(מ)לידה רוחנית ו"חיים" 161

לימוד תכונות ההשתלשלות מלמעלה למטה 162

לימודי הקבלה 25

לכל בריה יש מקום בעולם 136

ללא אלטרואיזם ו"מסך" 130

לעיתים הבורא מחזיר את האדם אליו 189

מ

מדור לדור, בזכות עבודת מקובלי הדור הקודם 170

מדור לדור נפתחת הדרך ליותר אנשים 64

(ה)מדרגה הרוחנית הראשונה המלאה 69

(ה)מדרגה הרוחנית, ולוִ הקטנה ביותר 177

מהו הכוח נגד "יצר הרע", "שטן" 100

מורה וחברים לדרך מעניקים השראה 163

"מזון", "פסולת", "שיכור" ו"עני מרוד" 71

מחושך הסתר-הבורא אל האור 43

מחשבות מפריעות, "קו ימין וקו שמאל" 97

מטרת הבריאה - האיחוד עם הבורא 21

מי שמבקש להשיג את הבורא - מרגיש אותו 141

מייאוש לתקווה, ממדרגה למדרגה 128

(ה)מכשולים כסימן להתקרבות 131

מ"לומד ומקיים למען עצמו" 207

"מלחמת מצווה" באגואיזם, ו"מלחמת רשות" 167

"מלכות דאינסוף" - מצב הנשמה הכללית 210

"מלכות" - ממצב של "עולם אינסוף" ל"צמצום" 96

"מלכות", "שכינה" ו"גלות השכינה" 24

ממחשבות חולין מדיחות להתרוממות רוחנית 138

מנפילה להתרוממות 128

(ה)מסך הרוחני של הפרצוף 163

(ה)"מסכים" בין עולם לעולם 118

מעבודה ש"לא לשמה" ועד ולעבודה "לשמה" 194

"מעטפת גשמית", "הגוף השני" ו"גוף הביניים" 151

מעשה "למען הבורא" 49

"מפי ספרים", ו"מלא לשמה בא לשמה" 148

(ה)מקובל, במהלך תיקונו 160

(ה)מקובל גרוע יותר מהאחרים בעיני עצמו 203

"מקום", "שכינה" ו"נשמה" 85

מרדיפת תענוגות עד "גמר תיקון" 106

מרצון להבין לרצון להאמין 78

"משחק הדַמְקָה" 143

משמחת "נר דקיק" ועד ל"אמונה" 81

"משפיע על מנת להשפיע" 203

מתנת התכונות הרוחניות 171

נ

נבואת העתיד כופרת בהשגחה העליונה 153

"נעשה ונשמע" 77

(ה)"נקודה שבלב" 115

"נקמת הבורא" - הניצחון על האגואיזם 213

(ה)נשמה עוברת מגוף לגוף 212

ס

סביבה מתאימה ותומכת 129

סגולותיו של האדם שהגיע למדרגה העליונה 115

ספר ה"זוהר" עוסק במבנה העולמות 131

ע

(ה)עבודה ב"קו אמצעי" 85

(ה)עבודה ב"שלושת הקווים" 216

"עבודה זרה" מול "עבודת קודש" 79

(ה)עבודה עם "אור לבן" ו"אור אדום" 84

"עבודה שבלב" כנגד טענות הגוף 101

עבודת הבורא "בכל הלב", בשמחה 89

עבודת הבורא לפי חוק השכר והעונש 91

"עבודת חול" והתרוממות רוחנית של "שבת" 77

"עבר","הווה","עתיד" 182

עד לקבלת "אור הבורא" 205

עוד על "דרך הקבלה" ו"דרך יסורים" 170

עוד על העבודה ב"קו ימין" ו"קו שמאל" 215

עוד על נפילה לצורך עלייה 195

"עולם האצילות"- "יחוד הבורא" 40

עולמות "בריאה", "יצירה" ו"עשייה" 61

(ה)"עולמות" ו"מדור הקליפות" 54

עולמות עליונים 23

עוצמתו של ה"אור" עזה יותר בחוכמת הנסתר 38

עיסוק רוחני בשל העונג שבצדו - מקובל למתחיל 52

על האדם להודות על הרע, כי אין רע בעולם 141

על ידי "יצירת צל" ניתן לעבוד עם "קו שמאל" 196

עם כל רצון חדש "נולד" אדם חדש 157

(ה)"עמים" ו"ישראל" 202

פ

(מה)פחד מהמקור המדומה בעולם הזה 219

פחד מהפרת חוק רוחני 193

צ

"צדיק באמונתו יחיה" 212

צדיק ורע לו 22

צמיחה רוחנית - לא תמיד ביסורים 60

צמצום ה"נקודה השחורה" ותיקון הנקרא "מסך" 53

צניעותו של המקובל 143

צריך לבקש הרגשת צורך ב"אור עליון" 189

ק

קבלה, אמונה ותפילה 53

(ה)קבלה - השיטה להשגת הרגשת הבורא 19

(ה)קבלה - כלי להתקרבות לבורא 132

(ה)קבלה כ"סם חיים" או כ"סם מוות" 63

(ה)קבלה מתארת את כל דרגות הבריאה 159

"קבלה" - קבלת תענוג מהבורא 124

קבלה - שיטה לשחרור מעבדות האגואיזם 35

קבלת מתנה, קבלת צדקה וקבלה בכוח 184

קבלת תענוג למען הבורא - קבלה באה בנתינה 207

"קו ימין" - "אור חסדים" 214

"קו ימין" ו"קו שמאל" 26

"קו ימין", "קו שמאל" 179

"קו ימין", "קו שמאל", "קו אמצעי" 55

"קטנות", "רחמים" ו"דעת הבורא" 57

(ה)"קליפות" לוחצות על האדם 124

(ה)"קליפות" מגינות על הכוחות הרוחניים 148

(מ)"קליפת ישמעאל" ו"קליפת עשיו" 102

"קליפת מצרים" ו"קליפת נוגה" 149

קשה לקבל את העובדה שהיסורים הם211

ר

"רבות מחשבות בלב איש, ועצת ה' היא תקום" 91

רגשי נחיתות - אין כאב גדול מזה 166

רוממות הבורא - הדרך לאיחוד עמו 30

רוממות הבורא, התמסרות לבורא 31

רצון האלטרואיזם לאהוב ולהיטיב 166

רצון למשהו נקרא בקבלה "כלי" 123

רק הבורא יכול לשנות את טבעו של האדם 208

רק הבורא משחרר מהשעבוד ל"מלאך הרע" 205

רק הנשמה היא שיוצרת את ההבדל בין הבריות158

רשע גמור וצדיק גמור 29

ש

600,000 חלקי נשמה, 125 "ספירות" 176

600,000 חלקים לנשמה, כל אחד מתוקן בעתו 86

שבעים מדרגות בעולם הרוחני 45

"שבת" ו"חילול שבת" 124

שחרור מאגואיזם למען הגשמת מטרת הבריאה 36

שיטת המוסר ושיטת הבעש"ט 209

שימוש מבוקר באגואיזם במנות קטנות 153

(ה)"שכל העליון", ה"דעת המוחלטת" 73

שלב רוחני "קטן" כשה"מלכות" עדיין "כתר" 93

"שלושת האובייקטים" - אין עוד מלבדו 27

(ה)שפה הקבלית 58

שתי הבקשות אותן אמור לבקש האדם 172

ת

(ב)תהליך ה"יניקה" 61

תהליך המעבר מ"לילה" ל"יום" 95

(ה)"תורה שבעל פה" 171

(ב)תורה - שפת יום-יום; בקבלה - שפת רגשות 153

(ב)תורת המוסר צריך לתקן כל חיסרון בנפרד 168

(מ)תורת הנסתר לתורת הנגלה 143

תורת הקבלה עוזרת לנו להשתחרר מהשעבוד 213

תחושת הנצחיות 78

"תחיית המתים" 124

"תיקון" באמצעות השתחררות ממידת האגואיזם 36

תמונת העולם האמיתית 43

"תנועת חיים", מהתכווצות להתרחבות 155

תענוג אינסופי מותנה בוויתור מוחלט 58

(ה)תענוג - כוח מושך, היסורים - כוח דוחף 169

(ה)תענוג למענו נועדה הבריאה 164

תענוגות העולם הזה והסמים המשכרים 46

"תפילה בלי כוונה, כגוף בלי נשמה" 54

תפילה ובקשה לעזרה ממרומים 47

תפקיד האגואיזם בבריאה 34

תשובה במעשים ותשובה במחשבות 187

מובאות על פי כתבי הרב יהודה אשלג (1885-1955) , הידוע כ"בעל הסולם",

על שם "פירוש הסולם" שחיבר לספר הזוהר

א

ר' יהודה אשלג אמר: "לפי חוק הענף והשורש, התחתון חייב להשיג את דרגת העליון, אך העליון לא חייב להיות כתחתון."

ב

כל עבודתנו נועדה להכין אותנו לקבלת האור. כמו שאמר ר' יהודה אשלג: "העיקר הוא הכלי, אף שכלי בלי אור חסר חיים, כמו גוף בלי נשמה." עלינו להכין את הכלי שלנו מראש, כדי שבזמן קבלת האור הוא יהיה מתוקן. הדבר דומה לעבודת מכונה שנבנתה בידי אדם: היא מופעלת על ידי חשמל, כי פעולתה אינה מתאפשרת בלי חיבור לחשמל, אך תוצאות פעולתה תלויים באופן בנייתה ויעודה.

ג

בעולם הרוחני שולטים חוקים ורצונות שהם הפוכים לגמרי במהותם מחוקי העולם שלנו ומרצונותיו. כפי שבעולם שלנו אי אפשר ללכת נגד צו ההיגיון והמידע הקיים, כך בעולם הרוחני בלתי אפשרי ללכת בעקבות צו ההיגיון והמידע הקיים. כמו שאמר ר' יהודה אשלג, שבבית המקדש בתפילת עמידה היה צפוף מאוד, וכשצריכים היו ליפול על פניהם, היה מקום לכולם. עמידה מגלמת הוויית גדולת קבלת האור, ושכיבה מסמלת מצב של שפיפות ונמיכות של חוסר אור. במצב השפוף היה יותר מקום, ואנשים הרגישו חופשיים יותר, מכיוון שדווקא במצב של הסתר הבורא, העולים רוחנית מרגישים אפשרות לעבוד עבודה פנימית ללא תלות בשכלם, והם רואים יותר שמחה בעבודתם.

ד

למרות שגופנו מהווה כביכול מעצור המעכב אותנו מהתעלות רוחנית, מסתבר שיש לו גם תפקיד מקדם רב חשיבות. כפי שאמר ר' יהודה אשלג: "הגוף שלנו דומה לקפיץ בשעון - אף שהקפיץ הוא העוצר את השעון, בלעדיו השעון לא היה עובד ולא היה זז קדימה." בהזדמנות אחרת אמר: "בקנה של נשק כבד יש תברוגת המקשה על יציאת הפגז, אך דווקא בגלל העיכוב בקנה, הפגז עף בדיוק רב ולמרחק גדול יותר". בקבלה מצב כזה נקרא "קישוי".

ה

ר' יהודה אשלג: "המדרגה הרוחנית הכי קטנה היא כשרוחניות חשובה יותר לאדם וקודמת לגשמיות".

ו

ר' יהודה אשלג: "בעולם הרוחני כמו בעולם הגשמי שלנו אין הצלה מכפייה. למשל: אם מישהו לא שם לב לבור ונפל לתהום, חוסר תשומת לבו לא יצילנו ממוות. כך גם ברוחניות".

ז

כשר' יהודה אשלג היה חולה הזמינו רופא. הרופא הציע מנוחה, ואמר שעליו להירגע, וללמוד משהו קל כמו קריאת תהילים. כשהלך הרופא אמר ר' יהודה: "הרופא חושב כנראה שאפשר לקרוא תהילים בלי להתעמק."

ח

ר' יהודה אשלג: "אין מקום בין רוחני אלטרואיסטי לתת, לבין גשמי אגואיסטי לקבל. אם אדם לא קשור בכל רגע עם רוחניות, הוא לא סתם שוכח ממנה, אלא זה אומר שהוא נמצא בגשמיות".

ט

כתוב בספר הכוזרי, שכשהמלך הכוזרי בחר אמונה לעמו, פנה לנוצרי, למוסלמי ורק בסוף ליהודי. היהודי אמר לו, שהנוצרי והמוסלמי מבטיחים לו חיי נצח בגן עדן ושכר בעולם הבא, בעוד שהתורה מדברת על שכר עבור קיום חוקים רוחניים, ועונש בגין אי קיומם, וכל זאת בעולם הזה. ענה לו המלך, שמה שחשוב הוא מה האדם מקבל בחיי הנצח, ולא מה שיקבל במהלך חייו הגשמיים. ענה לו היהודי, שהמוסלמי והנוצרי מבטיחים שכר בעולם הבא, מכיוון שמי שמשקר מרחיק את מועד התגשמות הבטחותיו, כדי להסתיר את השקר. אמר ר' יהודה אשלג, כדברי הגר"א: משמעות דברי היהודי היא שאת כל העולם הבא, דהיינו הרוחניות, האדם צריך להרגיש בעולם הזה – זה השכר שתורת הקבלה מבטיחה לנו. כלומר, את כל שכרו האדם צריך לקבל דווקא בעולם הזה, בעודו נמצא בגופו.

י

ר' יהודה אשלג: "אם אדם התחיל להרגיש שכוחות טמאים (רצונות אגואיסטיים) מדכאים אותו ולוחצים עליו, זוהי כבר תחילת ישועתו הרוחנית".

יא

ר' יהודה אשלג אמר על הפסוק "הכל בידי שמים חוץ מיראת שמים": "בתשובה לכל בקשות האדם, הבורא יכול להחליט אם לתת לו את מבוקשו אם לאו. רק על עניין בקשה ליראת שמיים אין הבורא מחליט, ולא בידי שמיים לתת יראת שמיים. אם האדם מבקש יראת שמיים הוא בהכרח מקבל."

הקבלה - השיטה להשגת הרגשת הבורא

דור הולך ודור בא על פני האדמה. ובכל דור ודור, במיוחד בעתות מלחמה ומשבר, כשבצוק העיתים היסורים באים בצרורות, בזה אחר זה, עד כי נדמה שאי אפשר לעמוד עוד בסבל, שואל אדם את עצמו שאלות בקשר למטרת חייו ומשמעותם. למה לנו לחיות את החיים האלה-חיים, בהם אנו משלמים מחיר כה כבד של יגיעה וסבל, וזוכים לתמורה כה מעטה של רגעי שמחה וחסד קצרים וחולפים? מה כוחם של רגעי שמחה אלה, אותם אנו מכנים אושר, כאשר במהותם הם לא יותר מאשר רגעים של העדר יסורים.

"בעל כורחך אתה נולד, בעל כורחך אתה חי, ובעל כורחך אתה מת."

כל דור מקבל את מנת המרורים שלו. הדור האחרון קיבל כמה מנות. חיים בינינו אנשים שעברו את מלחמת העולם השניה, ואת השנים הקשות שלאחר המלחמה. חיים בינינו אנשים שהגיעו לארץ מכל קצוות תבל, אנשים שחוו על בשרם עקירה מארץ מוצאם ועלייה למולדת חדשה. בדורנו, רצוף המשברים, השאלות הקיומיות עולות שוב ושוב ביתר שאת. ואכן, לא לשווא כתוב: "בעל כורחך אתה חי"

הטענה שאנו נתונים לשליטת הטבע מובילה למסקנה שהטבע ברא אותנו, ומכאן שדיננו להתקיים לעולם ועד, עם התכונות איתן נבראנו. בני האדם הנמצאים בהכרה חלקית יכולים להרגיש רק את מה שהם מסוגלים להבין, ולפעול בהתאם לתכונות עמן נבראו. אין ביכולתם לעקוף מוגבלות זו, ולפיכך הם אכן נתונים לשליטת הטבע, שאת מהלכיו לא ניתן לצפות: טבע עיוור וחסר תבונה המביא את ברואיו להתנגש ולהילחם אלו באלו בעבור ניצחון היצר. עם זאת, בתת ההכרה, הדימוי העצמי שלנו כבני אדם בעלי תבונה, משטה בנו וגורם לנו לחלוק על הדברים האמורים לעיל.

שוב ושוב מתעוררת השאלה- אם אכן קיים כוח עליון שברא אותנו, מדוע אין אנו מרגישים אותו? מדוע הוא נסתר מעינינו ? הרי אילו היה מתגלה לפנינו ובעקבות זאת היינו מבינים את רצונו מעמנו, היינו נמנעים הן מהטעויות והן מעונש היסורים שבעקבותיהן!

כמה פשוטים היו חיינו, לו הבורא לא היה מסתתר מפנינו. לו היה גלוי לעינינו ומורגש בלבנו. אילו היה הבורא בר צפייה, או אז, לא היה לאיש ספק בקיומו, וכה פשוט וקל היה לראות ולחוש בהשגחתו ובנוכחותו המלאה באדם ובעולם הסובב אותו. ניתן היה להבין בקלות יתרה את הסיבות והמטרה לשמן נברא העולם, ואפשר היה לצפות מראש את תוצאות פעולותינו ואת התגובה עליהן. ניתן היה לקיים דו-שיח עם הבורא מלכתחילה, ללבן עמו את בעיותינו הדוחקות בראשית התהוותן, לחפש עצה ולבקש עזרה. ניתן היה להתלונן ולתבוע הסברים על דרכי התנהלותו עמנו, להיוועץ בו לגבי העתיד, והכל תוך כדי הדברות מתמדת. במציאות נשגבת שכזאת, היינו יכולים לשנות ולהתאים את עצמנו לדרישותיו, לשביעות רצונם של כל הנוגעים בדבר, מתוך הרמוניה מלאה בינינו לבין הבורא.

בנסיבות אידיאליות שכאלה, היינו מרגישים אל הבורא קירבה עצומה וחווים אותו כמולידנו, כתינוקות המחוברים בעבותות אהבה אל אמם מרגע היוולדם. היינו רואים בו את הסיבה לקיומינו בהווה ובעתיד לבוא. מתוך קיום הקשר הרציף עם הבורא, היינו, כאמור, לומדים לחיות נכון יותר על פי תגובותיו להתנהגותנו וכוונותינו.

במציאות שכזו, לא היה עוד צורך בממשלות, בבתי ספר ובמחנכים. החיים על פני האדמה היו יפים, פשוטים ובעלי מטרה ומשמעות ברורה לכל. כולם היו מבינים שההתקרבות הרוחנית אל הבורא, וראייתו באופן גלוי הן יעודנו ומטרת קיומינו.

בדרך זו, היינו מתנהגים לפי חוקים רוחניים ברורים וגלויים. חוקים אלה אכן קיימים ופועלים בעולמות רוחניים. את החוקים הרוחניים היינו מקיימים בעולם האידיאלי באופן טבעי, תוך כדי הבחנה ברורה בנזק שבאי קיומן. בעולם הקסום הזה, ניתן היה להבחין בנקל בנזק שבאי קיום החוקים הרוחניים, כפי שבעולמנו המציאותי ניתן להבחין בנזק שבקפיצה ממגדל גבוה.

אילו הבורא נגלה לפנינו, ועובדת השגחתו העליונה היתה בת השגה בכל עת, היינו מבצעים כל מלאכה, ולו המפרכת ביותר, ללא קושי, כי היינו מודעים באחת לכוחה המיטיב. את כל אשר לנו, היינו מחלקים ביד נדיבה לכל זר, בלי לצפות לתמורה או לטובת הנאה התלויה בדבר. ההשגחה העליונה הגלויה היתה מאפשרת לנו להבין את גדולת הקרבתנו ותרומתה ליקום. כל מעשינו היו נעשים כשאנו משליכים את יהבנו על הבורא הנצחי והטוב, ובוטחים בו מתוך ההכרה העמוקה בעובדה שכל הווייתנו נתונה בידיו.

חישבו! כמה טבעי היה לחיות תחת השגחתו הגלויה של הבורא, ועד כמה אין זה טבעי לחיות ללא השגחתו, כשהוא נסתר מפנינו. ואכן, יש ביכולתנו לחיות על פי רצונו של הבורא. בכך שנעביר את חיינו להשגחתו העליונה, נפתור את עצמנו מהדאגה המתמדת לעצם קיומנו. נוכל להתנתק מהמחשבה הטורדת סביב העצמי האנוכי שלנו, ואף להתנתק ולהפסיק להרגיש את עצמנו! כשנחיה בהשגחת הבורא, נעביר אליו את מאוויינו, וכך כל הווייתנו תעבור לשכון בתוכו, לחיות במחשבותיו, רצונותיו ורגשותיו.

אם כן, מכל האמור לעיל, מסתבר שבאופן מהותי ועמוק חסרה לנו הרגשת הבורא!

מכאן, שזו ורק זו צריכה להיות מטרת חייו של האדם. זה היעוד היחידי למענו ראוי להשקיע מאמצים, כי זוהי דרכו היחידה של האדם להיגאל ולהיוושע מצרותיו. זוהי הדרך היחידה להינצל ממוות רוחני למען נצחיות הנשמה, ולמען פטירתה מהצורך להתגלגל בחזרה לעולם הזה. השיטה לחיפוש הרגשת הבורא נקראת קבלה.

אמונה - אור הבורא

הרגשת הבורא נקראת אמונה. טעות רווחת היא לחשוב שאמונה היא מעין הליכה בלי דעת בחושך בלי לראות ולהרגיש את הבורא. תפיסה זו הופכת על פיה את המשמעות האמיתית של המילה. על פי הקבלה, "אור הבורא" הממלא את האדם, אור הקשר עם הבורא, "אור החסדים", נקרא "אור האמונה", או פשוט אמונה.

האמונה, "אור הבורא", נותנת לאדם קשר עם דבר נצחי. קשר המתבטא בהבנת הבורא, בהמצאות עמו בקשר תמידי ובמגע הדדי. האמונה נותנת ביטחון, כוח ותחושת נצחיות.

הישועה מהקיום הזמני עלי אדמות, ומהרדיפה אחר תענוגות העולם הזה שאינם מביאים אותנו לשום מקום, תלויה רק בהשגת האמונה ובהשגת הרגשת הבורא והקשר עמו.

הסיבה היחידה לצרותינו ולחלופיות חיינו, טמונה בחוסר הרגשת הבורא. הקבלה אומרת לנו: "טעמו וראו כי טוב הבורא."

מטרת הספר היא לסייע במעבר דרך השלבים הראשונים בדרך להרגשת הבורא. האדם המעונין להגשים את הצורך שלו בהרגשת הבורא, יוכל להמשיך וללמוד קבלה בעזרת המקורות: ספר הזוהר עם פירוש הסולם, כתבי האר"י ותלמוד עשר הספירות.

מטרת הבריאה- האיחוד עם הבורא

מיום בריאת העולם אנו עדים למסלול היסורים ולסבל המתמשך שעוברת האנושות. הייתכן מקור אחר לסבל הזה, מלבד הבורא?

אישים רבים לאורך ההיסטוריה קיבלו על עצמם ברצון לשאת יסורים קשים למען השגת החוכמה העליונה ולמען התעלות רוחנית. הם היו מוכנים להתמודד עם כאב בלתי נסבל, ולעמוד בפני קשיים נוראים-כל זאת במטרה להשיג שמץ רוחניות והכרה בכוח עליון. הם חיפשו איחוד עם הבורא ועשו הכל כדי לעבדו במסירות אין קץ. מדוע הבורא לא שעה לתפילתם? האם הוא לעג ליסוריהם?

המטרה העליונה של היקום-האיחוד והחיבור בין האדם לבורא, לא היתה ברורה לאנשים אלה די הצורך. הם היו שקועים בעצמם ובצורכיהם המיידיים. אך דווקא ברגעים של סבל קשה מנשוא, כשהרגישו דחויים על ידי הבורא, ידעו הרגשה של אמת. לבם נפער ונפתח בכאבו, ודרך דופנותיו השסועות והסדוקות חלחלה טיפה מתחושת האחדות אליה ייחלו.

רק במצב בו תכונותיו של האדם עוברות תהליך של היפוך ונעשות זהות לתכונות הבורא, הוא זוכה להבין מה צופנים בחובם היסורים. במצב הזה, האנשים שסבלו מגיעים להכרה כי רק באמצעות יסוריהם ניתן היה להשיג את האיחוד עם הבורא.

עם השגת ההרגשה שהבורא בכבודו ובעצמו ממלא את ישותו של האדם בתענוג בלתי פוסק ומושלם, הפצעים והצלקות שהותירו היסורים, מתמלאים בתענוג אינסופי. הידיעה כי כל הסבל הזה לא היה לשווא, יוצקת ביסורים משמעות חדשה.

כל תא בגופם של אלה שזכו להתרומם למצב בו הבורא מילא את ישותם באורו, מעיד עבורם שיהיו מוכנים לשאת כל זוועה, ובלבד שישיגו ולו פעם אחת נוספת הרגשה דומה. מרגע שחוו זאת פעם אחת, מלווה אותם הכמיהה לחזור ולזכות בהרגשה העילאית בה האדם נעשה חלק בלתי נפרד מהבורא.

הבורא לא נענה לתפילתם של המתייסרים, מפני שהם עסוקים בהתקדמותם האישית, ומחשבותיהם נתונות רק אליה, במקום להתמקד ברוממות הבורא-שזו הדרך הנכונה. רק אם יתמקד האדם ברוממות הבורא ישתחרר מהכאב שבדרך. כל עוד מאווייו נתונים לדבר אחר, הוא נשאר בבחינת אדם הבוכה בדמעות תנין ומת כפי שנולד, ככל יצור על פני האדמה.

רק אדם המקדיש את מחשבותיו לרוממות הבורא, ולא מתלונן על חוסר הצדק של ההשגחה העליונה; אדם המאמין מעומק לבו שהבריאה כולה נועדה לשרתו- רק אדם כזה מאפשר לשמץ מאחדות מטרת הבריאה לחדור אל לבו.

הרוחניות אינה ניתנת לחלוקה. האדם לא אמור להשיג חלק מהשלמות, אלא את כולה. לכן הכל תלוי בניקיון הכוונות. האור העליון נכנס רק אל חלק הלב הנקי מרדיפה אחר הנאות ותועלת אישית.

צדיק ורע לו

אדם שינסה להתבונן באנושות וביקום הסובב, יוכל להעריך את מצב הבריאה בצורה אמיתית יותר.

אם הבורא אכן קיים, והוא זה שמנהיג ומנהל את הבריאה ואחראי על כל המצבים אותם אנו רואים ומרגישים, כפי שמעידים מקובלים הנמצאים עמו בקשר, המסקנה המתבקשת היא שאין דבר נכון יותר מאשר להיות אתו בקשר תמידי והדוק.

ככל שנתאמץ ונשתדל להרגיש בתוכנו, את הבורא כסיבה לכל הקורות אותנו, כך תיווצר בנו תחושה מעורערת, כאילו אנו תלויים באוויר ונטולי בסיס מתחת לרגלינו. מאחר שהבורא נסתר מפנינו, אנו זקוקים לאות או סימן, כי בלעדיהם עבודתנו נותרת חד כיוונית ואנו חשים כזועקים לחלל הריק.

מדוע נבראנו בלי היכולת להרגיש את הבורא? מדוע הוא נסתר מעמנו? מדוע גם כשאנו זועקים ומשוועים אליו, הוא מתעלם מאתנו ופועל את פעולתו בהסתר מאחורי מסך הטבע והעולם סביב?

אילו הבורא היה רוצה לתקן אותנו, כלומר לתקן את ה"טעות" שלו בבריאה, הוא היה עושה זאת כבר מזמן, באופן נסתר או בגלוי. אילו הבורא היה מתגלה לפנינו, היינו רואים אותו ומעריכים אותו ברגשות ובשכל שיש לנו עכשיו, ושעימם נבראנו. אילו הבורא היה מתגלה לפנינו, היינו יודעים מה תפקידנו בעולם שנברא עבורנו.

יתר על כן, גם כשמתחילה השתוקקות לבורא, היא באה והולכת בגלים. מתעוררת שאלה: אם הבורא מעניק מענה למשאלותינו, מדוע הוא גוזל אחר כך את מה שהעניק לפנים? ואם לא די בכך, הוא עוד מוסיף קשיים ויסורים לאדם המנסה לגלותו.

...הבורא אכן שב ודוחה את ניסיונות האדם להתקרב אליו. היסורים שהוא מזמן לאלה המחפשים אותו עשויים להמשך שנים! איך זה שאומרים לאדם שעליו להשתחרר מגאוותו, בשעה שגאוות הבורא מתגלה במידה הרבה יותר גדולה?

בקשותיו ותחנוניו של האדם, שוב ושוב לא זוכים למענה הבורא, על אף כינויו רחום וחנון. היינו מצפים שהאדם הנמצא בתהליך התפתחות וחיפוש אחר קשר עם הבורא, יזכה למענה מיוחד, אך נהפוך הוא, תחינותיו נענות עוד פחות מתחינותיו של האדם הרגיל.

אנחנו מסוגלים לעשות שינויים בחיינו, ומכאן ניתן להסיק שניתנה לנו זכות בחירה. אבל, עם זכות הבחירה לא קיבלנו ידע מספיק שיעזור לנו למלט את עצמנו מיסורי התפתחותנו וקיומנו.

אבל, אם מגיעים למסקנה שאין חופש בחירה, האם הגורל האנושי לחיות עשרות שנים של סבל ויסורים לשווא, איננו גזירה אכזרית מדי? ניתן להעלות אינסוף טענות לאכזריות הבורא, כי כאשר תופסים אותו כסיבת הסיבות לקיומנו, הוא הופך גם למושא האשמותינו וביקורתנו. ליבנו מאשים ומבקר את הבורא על כל קושי והרגשה רעה. ברגע שהאדם איננו מרוצה, עצם הרגשת אי שביעות רצונו היא בבחינת האשמה כלפי הבורא, גם בלי שהתקיימה פנייה ישירה אליו, ואף בלי שהאדם מאמין בקיומו של הבורא. כך או אחרת, הבורא רואה את המתרחש בלבו של האדם.

כל הרגשה באשר היא- הצדק עמה. אין הרגשה בלתי מוצדקת. ההוכחה, הבלתי ניתנת להפרכה, היא בעצם קיומה של ההרגשה! האדם מנתח בשכלו את מה שהוא מרגיש בלבו. אנשים בעלי ניסיון חיים עשיר, מדווחים ברבות השנים על שינויים עמוקים בהשקפת עולמם המתרחשים תדיר.

אך גם אם היום, ממרום שנותיו וניסיון החיים שצבר, יטען אדם שבעבר רגשותיו היו מוטעים- דווקא טענתו זו, בטעות יסודה. תפיסה זו שומטת את הקרקע מתחת כל נקודת מבט רגשית באשר היא- זו מן העבר, זו העכשווית, ואף זו העתידית. מכאן, שבכל מצב ניתן להגיע למסקנות תקפות אל מול המצב הנוכחי, בשעה שמסקנות אלה בדיוק עשויות להיות לגמרי שגויות ביחס למצבים אחרים.

עולמות עליונים

אם כך, על אחת כמה וכמה שאין ביכולתנו לדבר על עולמות אחרים ועל חוקיהם מנקודת מבטנו ותפיסתנו של העולם הזה. אין ביכולתנו לדון בנושא העולמות העליונים, ובוודאי שאין באפשרותנו להחליט החלטות בקשר אליהם, מהסיבה שאין לנו שכל עליון, ואיננו מצוידים בהבנות ורגשות עליונים. והרי גם במסגרת העולם שלנו אנחנו טועים כל הזמן.

רק מי שניחן בתכונות עליונות, יכול לדון במה שקיים מעבר לטבע. אדם כזה מודע לתכונותיו האנושיות וחי עמנו, אך במקביל הוא גם נמצא בעולמות עליונים. אדם זה יכול לתאר עבורנו במילים דברים הנמצאים מעל לטבע שלנו. רק מקובל, החי בעולמנו, שנברא בצלמנו עם תכונות כשלנו, וקיבל מלמעלה תכונות אחרות נוספות, מסוגל לספר לנו על המתרחש בעולם אחר.

אי לכך, הבורא נתן אישור לכמה מהמקובלים להתגלות לפני הציבור הרחב, במטרה לסייע לחלק מאותו ציבור להתחבר אליו. המקובלים מסבירים לנו בלשון בהירה, שבעולם הרוחני העליון, המחשבה בנויה ופועלת על פי חוקים אחרים. חוקים אלה הפוכים מהחוקים שלנו, אותם אנו מכירים.

אין קשר בין עולמנו לבין העולם הרוחני העליון. העובדה שהעולם הרוחני העליון הפוך מעולמנו בתכונותיו, עושה אותו בלתי מורגש עבורנו. ברגע שאנו נולדים בעולם הזה ומקבלים את טבעו של העולם הזה, נשכח מאתנו מצבנו הקודם. אדם יכול להרגיש את העולם הרוחני "ההפוך", אך ורק עם רכישת טבעו, תכונותיו ותבונתו של אותו עולם עליון. כיצד נוכל להפוך את טבענו?

אלטרואיזם ו"אמונה למעלה מהדעת"

בבסיסה של הרוחניות מתייצב חוק הנכונות להקרבה עצמית מוחלטת- האלטרואיזם האבסולוטי. כיצד ניתן לרכוש תכונה זו? מקובלים מציעים לבצע את המהפכה הפנימית, הדרושה לצורך רכישת תכונה זו, בעזרת פעולה הנקראת: "אמונה למעלה מהדעת." כלומר, ביטול מלא של נימוקי השכל, אותו כלי עיקרי המשרת אותנו. השכל, ניתן להשוותו לאדם התלוי באוויר מאין בסיס מתחת לרגליו, ובאותה עת, הוא מנסה לתפוס בשתי ידיו את הבורא. כלומר, במצב בו האדם איננו מסוגל להשיג בכוח שכלו ותבונתו את הבורא, איך יוכל להינצל מהמצבים המורכבים המזומנים לו על ידי הבורא? במצבו הטבעי, האדם מחפש כל העת בסיס, קרקע בטוחה.

אדם ש"יתפוס" במחשבותיו את הבורא תוך כדי הינתקות משכלו, יבצע למעשה את ה"קפיצה" אל מעבר לדעת. ברגע שיצליח לזנק אל מעבר לתודעתו, ולוּ לרגע אחד, יווכח עד כמה נפלא הרגע הזה וישמח בו. אחרי שיחווה את החוויה יבין עד כמה דווקא במצב הזה, כשהוא לכאורה מצוי מעבר למצב התודעה, הוא בעצם בהוויה של אמת נצחית, שלא תשנה את פניה במהרה, כמו כל הבנותיו הקודמות. במצב מיוחד זה, הוא קשור עם הבורא הנצחי, ומתבונן במתרחש דרך האמת הזאת בלבד.

"מלכות", "שכינה" ו"גלות השכינה"

כל האובייקטים הרוחניים בדרך השתלשלותם מהבורא, עוטים את לבושו של הבורא וקיימים במציאות הגשמית רק מנקודת מבטם של הנבראים. זוהי תוצאת הבריאה הראשונית הנקראת "מלכות". כל האובייקטים המצויים מחוץ לבורא, כלומר, העולמות והנבראים, מהווים בריאה אחת שהיא "מלכות". "מלכות" היא שורש כל הבריאות והיא נחלקת לחלקים קטנים.

אותם חלקי "מלכות" קטנים נקראים "שכינה". אור הבורא הממלא את השכינה, נקרא "שוכן". הזמן הנדרש למילוי כל חלקי השכינה נקרא "זמן התיקון". ב"זמן התיקון" כל נברא מתקן את חלק ה"מלכות" ממנו הוא נברא.

המצב בו הבורא טרם נתגלה לנבראים במידה המלאה, וה"שוכן" לא מילא את השכינה, נקרא "גלות השכינה". הכוונה היא לגלות מהבורא.

במצב זה אין שלמות בעולמות העליונים. במצב הסופי כל נברא אמור יהיה להרגיש את הבורא במידה מלאה, אבל בינתיים כל אחד מאתנו רודף ללא הפסקה אחר תענוגות בני חלוף ונסחף אחר דרישות גופו וצרכיו הגשמיים.

המצב בו אדם רואה את התענוגות הרוחניים כדברי הבל וריק, נקרא "צער השכינה" או "שכינה בעפר".

כל יסורי האדם נובעים מכך, שמלמעלה מכריחים אותו לבטל את שכלו וללכת כעיוור- לפעול ב"אמונה למעלה מהדעת".

דווקא, ככל שהאדם חכם יותר וחזק יותר, כך קשה עליו לפעול ב"אמונה למעלה מהדעת", וכן גדל סבלו בכל רגע בו הוא מנסה להתנתק משכלו, תודעתו, וצו ההיגיון עליו נשען בעבר.

לאדם קשה לקבל את צו הבורא ללכת בדרך ההתפתחות הרוחנית המסויימת הזו, והוא מקלל בלבו את העובדה המכאיבה שאין קיצורי דרך, ומסלול החתחתים הזה, הוא הדרך היחידה. האדם, בכוחותיו הדלים גם לא מסוגל להצדיק את הבורא, והוא מתקשה להתמודד עם מציאות של העדר המשענת. אך מצב זה הוא בלתי נמנע, ויימשך עד לרגע בו הבורא יתייצב לצדו, יסייע לו, ויפתח לפניו את כל תמונת הבריאה.

לימודי הקבלה

כאשר אדם מרגיש שהוא מצוי בעיצומה של התעלות רוחנית, כשכל רצונותיו מכוונים רק לבורא, זה הזמן המתאים ביותר לפנות אל ספרי הקבלה, לנסות להעמיק בהם, ולהבין את המשמעות הפנימית הנסתרת בין דפיהם. עם זאת, עליו לזכור, שחרף המאמצים שהוא עומד להשקיע בלימודים, כל שהוא עתיד לתפוס זה עד כמה הוא אינו מבין דבר. ובכל זאת, עליו להמשיך ולהתעמק שוב ושוב בלימודי הקבלה, בלי להתייאש מחוסר הבנתו את הכתוב.

השתוקקות האדם להשיג ולהבין הבנה עמוקה את סודות הקבלה, והמאמצים שהוא משקיע בכך, הם מהות תפילתו, תפילה להתגלות הבורא. ככל שההשתוקקות גדולה יותר, כך גדל כוח התפילה.

כלל רוחני גורס שככל שאדם משקיע מאמצים גדולים יותר למען השגת משהו, כך מתעצמת השתוקקותו לדבר. הרצון מתרחב בהתאם לכמות היסורים הנובעים מהעדר מושא התשוקות בהישג יד.

אם כך, השקעת מאמצים עצומים למען מטרה רוחנית מולידה תפילה אמיתית מעומק הלב, כאשר תפילה אמיתית מעומק הלב מזמנת לאדם את אשר אליו נפשו נכספת.

השכל פועל רק על פי רצון הלב. בזמן הקריאה בספר, אם הלב ממאן להשתחרר ממחשבות זרות, אין ביכולתו של השכל לדבוק ולהעמיק בלימודים.

כדי שהבורא יקבל את תפילתו של אדם, על התפילה לצאת מעומק הלב. כל רצונותיו של האדם צריכים להיות ממוקדים בכיסופים לזכות בנכס רוחני.

כדי להגיע לרצון אמיתי להישמע על ידי הבורא, על האדם להתעמק בספרים מאות פעמים, גם אם אינו מבין דבר מהכתוב.

רצון אמיתי הוא רצון נקי מרצונות אחרים.

דרך לימודי הקבלה האדם מתוודע אל פעולות הבורא, דרכן הוא מתקרב אליו. כך, שלב אחר שלב, הוא נעשה ראוי לזכות ולקבל את נשוא תלמודו.

הרגשת הבורא

האדם המאמין אמור להרגיש בעמדו לפני בוראו, כעומד לפני מלך העולם. כך יתמלא בתחושות האהבה והיראה להן הוא זקוק. כל עוד לא הגיע לכלל אמונה שכזאת, אל לו למאמין להרפות. עצם השאיפה להגיע לדרגת האמונה הזו, מעניקה לאדם את זכותו לחיים רוחניים, ומגינה עליו מפני סכנת הידרדרות לרדיפה אחר מילוי צרכי העצמי הגשמיים והתענוגות בני החלוף. ההתמקדות בצורך בהרגשת הבורא צריכה להפוך לעניין של קבע, עד שתהפוך לטבע. הדבר דומה למשיכה כלפי מושא אהבה שאינו נותן מנוח, ולהשקעה הרגשית שבעקבותיה.

העולם הסובב אותנו מקהה את תחושת דחיפות הצורך בהרגשת הבורא, משום שהנאה גשמית, המזומנת לנו בשפע בעולם הזה, מפחיתה מיד את כאב הריקנות הרוחנית. אם כך, עלינו להיות מודעים לעובדה שהנאות החיים שוללות את הכאב הקיומי הנובע מהריקנות הרוחנית, ובכך מעכבות את התפתחותנו הרוחנית.

הצורך הפנימי בהשגת הרגשת הבורא יחודי לאדם. אך יש לסייג, שלא כל אדם ניחן בצורך זה. צורך זה נובע מהשתוקקות האדם להבין מי הוא; להבין את עצמו, את משמעות חייו ואת ייעודו בעולם. חיפוש אחר התשובות לשאלות האדם אודות עצמו, מוביל אותו לחפש אחר מקור חייו. רק הצורך הדוחק הזה, והמאמצים לחקור ולגלות את סודות הטבע, מאלצים אותנו להפוך אבן אחר אבן ולחשוף את האמת החבויה בנו ובעולם.

אבל, בגרעין האמיתי והעמוק ביותר של חיפושינו, תמיד תתגלה בסופו של דבר ההשתוקקות לבורא, כי הוא ורק הוא, עומד מאחורי המופלא והבלתי נתפס שבבריאה כמקור לכל- כמי שברא אותנו. לכן, אפילו אדם היה נמצא לבד בעולם, או בעולמות אחרים, חיפוש עצמי תמיד היה מוביל אותו לחיפוש הבורא.

"קו ימין" ו"קו שמאל"

שני קווים לתפיסת הנבראים את השפעת הבורא: "קו ימין"- השגחת הבורא הפרטית על כל אחד מאתנו. השגחה זו אינה תלויה בדבר, אין לה קשר למעשינו. "קו שמאל", מסמל את השגחתו של הבורא בהתאם וביחס ישיר למעשינו, כלומר, השגחה זו מכילה את מרכיב השכר והעונש. שכר עבור המעשים הטובים ועונש בגין הרעים.

כשאדם בוחר להיות ב"קו ימין" פרק זמן, עליו להבין שכל קורותיו, הן תוצאה ישירה של רצון הבורא. כל התרחשות מתקיימת על פי תוכנית הבורא, ואין לאדם שליטה בדבר. במקרה זה, האדם אמנם לא עובר עבירות, אך גם אינו ראוי לזכויות יתר על פועלו. כאשר אדם נמצא ב"קו ימין" הוא פועל מחוסר ברירה ומושפע מהרצונות הנובעים אליו ישירות מהבורא.

מסיבה זו מן הראוי לו לאדם שיחוש אסירות תודה לבורא ויודה לו על כל אשר קיבל ממנו. אדם המבין כי ברובד מסויים ומשמעותי של חייו, הוא נתון להשגחתו והנחייתו הבלתי פוסקת והבלתי תלויה בדבר של הבורא, מסוגל לחוש אהבה כלפיו.

התקדמות רוחנית אפשרית רק בעזרת שילוב נכון בין "קו ימין" ו"קו שמאל". גם אדם שהתחיל להתקדם מנקודה נכונה של שילוב נכון בין "קו ימין" ל"קו שמאל", נתון לסכנת סטיה ימינה או שמאלה מהדרך, ועליו לבדוק ולתקן תדיר את כיוונו. זאת מאחר שגם סטייה מזערית, תוך כדי המשך הדרך בכיוון הנכון לכאורה, תגדיל את טעותו בכל צעד ותרחיק אותו עוד ועוד מהמטרה.

"שלושת האובייקטים"- אין עוד מלבדו

לפני שהנשמה שלנו ירדה לעולם במדרגות רוחניות, היא היתה שייכת לבורא והיוותה חלקיק קטן ממנו. בשלב זה היתה הנשמה במצב הנקרא: "שורש הנשמה".

כניסת הנשמה לגופנו, נקראת לידת האדם בעולם הזה. לידת האדם בעולם הזה נועדה לגרום לאדם לעבור תהליך בו יתגבר על רצונותיו, כך שבחייו בעולם הזה, יטפס ויתרומם לדרגה בה היתה נשמתו בטרם ירדה לעולם הזה. מכאן, שהבורא מכניס נשמה לגוף במטרה שבזמן שהותה בגוף הארצי היא תטפס ותתרומם עם הגוף ורצונותיו ותתאחד שוב עם הבורא.

בזמן בו הנשמה מתגברת על רצונות הגוף ומגיעה לדרגה הרוחנית ממנה ירדה, היא משיגה תענוגות גדולים בהרבה משהיו לה במצבה ההתחלתי, כאשר היתה חלק מהבורא. בשלב זה היא הופכת להיות פרצוף רוחני הגדול פי תר"ך (שש מאות ועשרים) יותר משהיה בשלב נקודת ההתחלה, לפני ירידת הנשמה לעולם הזה.

הדרך הנכונה והאמיתית אשר בה יש ללכת כדי להגיע למטרה זו, היא דרך ההליכה ב"קו האמצעי". דרך זו מקפלת בחובה שלושה מרכיבים הנקראים "שלושת האובייקטים": האדם, דרכו של האדם והבורא.

כלומר, שלושה מרכיבים לבריאה:

א. אדם המשתוקק לחזור לבורא.

ב. הבורא, שהוא המטרה אליה האדם משתוקק.

ג. הדרך בה צריך האדם ללכת כדי להשיג את הבורא.

לא סוד הוא ש"אין עוד מלבדו". אנו, בני האדם, הננו רק אובייקטים בעלי הרגשת קיום מסויימת, שנבראו על ידי הבורא. כשאדם עולה במדרגות רוחניות הוא חש עובדה זו בבהירות.

כל מערכת הרגשות שלנו מורכבת במהותה מתגובות מובנות שהבורא ברא בנו, כדי שנגיב בעזרתן על פעולות שהוא מפעיל עלינו. כל מגוון רגשותינו בנוי מרגשות שהבורא רוצה שנרגיש.

כל עוד אדם אינו מבין לעומק, ואינו משיג בשלמות את רעיון "שלושת האובייקטים" בבריאה: אדם, הדרך לבורא והבורא; אובייקטים אלה נותרים נפרדים אלה מאלה, ולא מורגשים כמכלול אחד.

כשאדם מגיע אל הדרגה העליונה של התפתחותו הרוחנית, כלומר עולה למדרגה ממנה הנשמה שלו התגלגלה, הוא מלא ברצונות גופו הדוחקים. כשהוא מצליח להתעלות ולכבוש את רצונותיו אלה, הוא משיג את הבורא במלואו בגופו הרוחני. במצב זה האדם מקבל את כל ה"תורה", כל אור הבורא- את הבורא בעצמו. וכך כל "שלושת האובייקטים", שהיו נפרדים אלה מאלה, מתאחדים מחדש לאובייקט רוחני אחד, שהוא גוף רוחני המלא באור.

כדי להבטיח התקדמות נכונה, על האדם לבדוק אם מידת המשיכה שלו ל"שלושת האובייקטים" זהה, אף כי בתחושותיו "שלושת האובייקטים" נפרדים אלה מאלה בתחילת הדרך. בבדיקה העצמית של מידת המשיכה, נוצר לכאורה מעין איחוד בין האובייקטים, כך, שבמהלך הזמן, הם עוברים תהליך של איחוד, עד שהם אכן מגיעים לכלל איחוד מלא בסוף הדרך. כאן המקום להדגיש כי "שלושת האובייקטים" מאוחדים כל הזמן, רק בגלל אי שלמות הכלים של האדם, הוא מרגיש אותם בתחילת דרכו כבלתי מאוחדים, כנפרדים.

אדם שיימשך לאחד מ"שלושת האובייקטים" יותר מאשר לאחר, יימצא מייד סוטה מן הדרך הנכונה. השיטה הבדוקה ביותר להישמר ולמנוע סטייה זו, הנוצרת מחוסר איזון ברמת המשיכה לכל אחד מ"שלושת האובייקטים", היא להשקיע עבודה בהבנת תכונות הבורא, ההבנה שתביא לאיחוד עמו.

ההשגחה העליונה- הכל צפוי מראש

אומרים: "אם אין אני לי מי לי". אבל איך אוכל לעזור לעצמי כאשר אני כל כך חסר אונים וחלש? סתירה פנימית זו טומנת בחובה את יחס האדם למאמצים שהוא עצמו משקיע למען השגת המטרה בה הוא חושק.

אכן, על האדם להמשיך ולהגיד לעצמו "אם אין אני לי מי לי", ולפעול על פי עיקרון השכר והעונש על מעשיו. יש לחיות על פי הציפיה לתוצאות ישירות למעשינו, ויש לחיות על פי התפיסה שאנו בונים את עתידנו בעצמנו. במקביל, ואין בכך משום סתירה, היכולת שלנו לעזור לעצמנו מוגבלת בשל אפסיותנו האנושית. זאת גם הסיבה לכך, שבני אנוש אחרים מוגבלים אף הם ביכולתם לסייע לנו.

מומלץ לאדם להשקיע מאמצים רבים בבניית חייו, אבל בו בזמן נאמר שהכל פועל על פי תוכניתו של הבורא. אם כך, איזו תועלת יש לאדם מההשקעה המתמדת הזאת?

ובכן, כתוצאה ובהתאם למאמצים שמשקיע האדם, על פי עיקרון השכר והעונש, נשלחת אליו מלמעלה עוד ועוד הבנה לגבי השגחת הבורא. בשלבים מתקדמים יותר של הבנה, יגיע האדם לדרגת הבנה כזו, שבה יתבהר לו שהכל מתנהל על ידי הבורא והכל צפוי מראש.

אין ביכולתו של האדם לפעול לפי חוקי המדרגה העליונה לפני שהגיע אליה, כי אינו מרגיש את השגחת הבורא על עולמנו זה לפי חוקי אותה מדרגה. האדם צריך לפעול לפי החוקים אותם הוא מסוגל להרגיש.

רק כתוצאה מהשקעת מאמצים, בהתאם לעקרון השכר והעונש, זוכה האדם באמון הבורא, ומקבל ממנו את ראיית התמונה המלאה והאמיתית של העולם. רק כשהוא מגיע לדרגת ההבנה הזאת, למרות שבדרגה זו הוא מבין שהכל תלוי בבורא, הוא יכול להתחיל במסע הקשה בדרכו "להשגת" הבורא.

האגואיזם- אויב הרוחניות

לא קל לעקור מחשבות ורצונות אגואיסטיים ולהשאיר את הלב מרוקן. אבל, רצונות רוחניים עשויים לבוא ולהיכנס אל הלב במקום הרצונות האגואיסטיים. כך ניתן, על ידי החלפת הרצונות הקודמים ברצונות ההפוכים, להגיע לאיפוס האגואיזם.

אוהבי הבורא, נגאלים מן האגואיזם באמצעות אהבתם, ונעשים מודעים בעוצמה רבה לנזק שהוא גורם. אין דרך להיפטר מהאגואיזם באופן עצמאי: זה מעל לכוחותיו של האדם, כי הבורא הוא זה שהטביע את התכונה הזו בו ובכל הנבראים.

אמנם האדם אינו יכול להיפטר ממידת האגואיזם שלו בעצמו, אבל הוא צפוי, במשך התהליך הרוחני, לתעב אותו יותר ויותר, ככל שתגבר מידת הבנתו שהאגואיזם הוא אויבו בנפש ורוצחו הרוחני. בדרגת הבנה זו, הבורא יתייצב לצדו לעזור לו במלחמתו באויבו הפנימי. כמו כן יוכל האדם לעשות שימוש בתכונת האגואיזם למטרת התקדמות רוחנית.

רשע גמור וצדיק גמור

"אין העולם נברא אלא או לצדיקים גמורים או לרשעים גמורים." את האמירה שהעולם נברא לצדיקים גמורים, אנו מסוגלים להבין. אך קשה להבין, למה לא נברא העולם, לא לצדיקים שאינם גמורים, ולא לרשעים שאינם גמורים, ואילו לרשעים גמורים- דווקא כן.

האדם לא מקבל את השגחת הבורא מרצונו, אלא מתייחס אליה לפי הרגשתו. במידה שהרגשתו טובה, הוא רואה את ההשגחה כהשגחה טובה, במידה שהוא סובל, הוא מתייחס אליה כאל השגחה רעה.

שני מצבים בלבד אפשריים בהרגשה לגבי ההשגחה: או שאדם מרגיש את הרגשת הבורא, והכל נראה לו טוב ויפה, או שנראה לו שאין השגחה כלל, והכל מתנהל לפי חוקי הטבע העיוורים. למרות שהאדם מבין בשכלו שאין אלה פני הדברים, התייחסותו נקבעת על ידי רגשותיו ולא על ידי שכלו. זו גם הסיבה לכך שהאדם רואה את עצמו כרשע, כאשר הוא חש היטב בהבדל בין רגשותיו המפעמים לבין צו שכלו הישר- ומבחין בפער שאין באפשרותו לגשר עליו בעצמו.

למרות הבנתו של האדם את רצונו של הבורא להיטיב עמו, ולמרות הבנתו שעליו להתקרב לבורא כדי שזה יוכל להיטיב עמו, הרי בשעה שהוא מצוי בתחושת התרחקות מהבורא, הוא מפרש את השגחתו כרעה, ואת עצמו רואה כרשע.

רק כאשר האדם מגיע לקצה גבול יכולת הסבל שלו, כשהוא מותש לחלוטין, ומרגיש בחולשתו כרשע עד כדי כך שהוא מרים קול זעקה אל הבורא שיושיעו מעצמו, ושישחררו מכלאו של האגואיזם אל העולם הרוחני- רק אז הבורא נחלץ לעזרתו.

עכשיו ניתן להבין מדוע העולם נברא רק עבור צדיקים גמורים, או עבור רשעים גמורים. בדיוק למצבים אלה נבראו העולם שלנו וכל העולמות העליונים, כדי שבזמן שהאדם יגיע למצב בו הוא רשע גמור, הוא יזעק לעזרת הבורא ויעלה בעזרתו למדרגת צדיק גמור.

רוממות הבורא- הדרך לאיחוד עמו

רק בשעה שהאדם מצליח להתנער מהרגשת החשיבות העצמית, ומודע לשפלות שאיפותיו ולחולשתו הרבה, הוא נעשה זכאי להרגיש את רוממות הבורא.

ככל שהאדם ירחק מתחושת גאוותו התפלה, וככל שיהא מסוגל להתעלות תוך רוממות הבורא, כך תתחזק בקרבו הרגשת הבורא, וכן תגבר יכולתו למצוא עוד ועוד גוונים בהתגלות הבורא לפניו. התפעלותו והתפעמותו יולידו את הרגשת הלב ותתגלה בו שמחה.

ואז האדם מבחין לפתע בעובדה שזכה ליחס מיוחד מהבורא, יחס שהאנשים סביבו לא זכו לו. הוא מבין שהאנשים האחרים לא יכולים להבין את הקשר שיש לו עם הבורא, ושאין הם מעלים בדעתם שניתן להרגיש את הבורא כך. האנשים הסובבים אותו אינם מרגישים את מטרת חייהם, ואת מטרת ההתקדמות הרוחנית, ואילו הוא זכה להבין ולהרגיש, לא ברור לגמרי איך, אולי בזכות האפשרות שפתח לפניו הבורא להתעמק במטרת חייו.

אדם הנמצא במצב בו הוא מסוגל להעריך מתוך אסירות תודה את היחס המיוחד אשר זכה לקבל מהבורא, חווה תחושת הודיה אינסופית לבורא ושרוי בשמחה מתמדת. ככל שהאדם מעריך יותר את זכייתו המיוחדת, כן גדלה הכרת התודה שלו לבורא, וכך מתגוון והולך אוצר הרגשות שהוא חווה בכל רגע של התחברות עם הבורא. מובן שהערכתו לגדולת העולם הרוחני שנפתח לפניו מעמיקה, וכן התפעלותו מגדולתו ועוצמתו של הבורא הכל יכול. מכאן שציפייתו לאיחוד עם הבורא גדלה והולכת מפעם לפעם.

במהלך הדרך, האדם ממשיך לגלות את הפער העצום בין תכונות הבורא לתכונות הנברא. הוא מבין שיכולת האיחוד בין הבורא לנברא תלויה בכך שהאדם יתנער מטבעו האגואיסטי באופן מוחלט. רק כך, הנברא כביכול לא קיים, ודבר לא עומד בפניו ועוצר בעדו מלהתאחד עם הבורא.

חיים רוחניים- עניין של חיים ומוות

דלת הכניסה לחיים הרוחניים נפתחת רק לפני מי אשר עבורו זה עניין של חיים ומוות. רק לפני מי שמרגיש שבלעדי חיים רוחניים, חייו אינם יכולים להיקרא חיים. חיים רוחניים מתחילים במקום בו האדם נקי לגמרי מחישובי טובות הנאה ודאגות לעצמו, כשנותרה לו כמיהה אחת ויחידה, להקדיש את כל מעייניו למען מטרה נשגבת אחת.

ההרגשה ש"ללא חיים רוחניים, אני חשוב כמת", מגיעה בסופו של תהליך איטי וממושך. תהליך זה מושתת על עקרון העבודה הפוכה: ככל שמושקעים יותר כוחות נפש בחיפוש הדרך הרוחנית, בלימודים ובניסיונות להידמות באופן מלאכותי לאובייקטים רוחניים, מתבהר לאדם שבכוחות עצמו בלבד, משימתו לא תצלח בידיו. ככל שהוא לומד ומעמיק בעוד מקורות בעלי חשיבות להתפתחות הרוחנית, הוא הולך ונעשה יותר ויותר מבולבל. דווקא בשלב של התקדמות רוחנית משמעותית, הוא נעשה ער לעובדה, שלא משנה כמה הוא משתדל להימנע מאנוכיות, יחסיו אל רבו וחבריו נשלטים על ידי אגואיזם מוחלט.

כאמור, רק כשהאדם מגיע לשלב ההבנה העמוקה עד כמה האגואיזם שלו ממית אותו ועומד בדרכו לחיים נצחיים, מלאים ואמיתיים, הוא מתמלא תיעוב כלפי התכונה, ותהליך השתחררותו ממנה מתקדם. ככל שמעמיק תהליך השתחררותו מהתכונה המסכלת חיים רוחניים, כך גובר רצונו בחיים רוחניים.

רוממות הבורא, התמסרות לבורא

אין חשוב יותר מרצונו של האדם לתת את עצמו ולהתמסר לבורא. וזאת, תוך כדי שהוא משתחרר מהאני שלו, תוך כדי שהוא מרומם את הבורא, תוך כדי שהוא שואל את עצמו עבור מה כדאי לי לעבוד בעולם הזה, האם למען ערכי העולם הזה או למען הערכים הנצחיים?

מהדברים אותם אנו משיגים או עושים במהלך חיינו, לא נותר זכר, מלבד מבנים רוחניים שבינינו, מחשבות אלטרואיסטיות שחשבנו, מעשים ורגשות נשגבים של נתינה ואהבה.

אדם מזומן ללכת בדרך בה כל ישותו מוקדשת לבורא, רק אם הוא מבחין בגדולת הבורא. הדבר דומה לנכונותנו להתמסר בכניעה לאיש המעלה. כל מאמץ למען מושא הערצתנו, לא נחשב למאמץ בעינינו, כל עוד קיבלנו את תשומת לבו היקרה מפז, דרך הסכמתו לקבל את אשר אנחנו כה משתוקקים לתת.

דוגמא זו מעידה שבכוחה של מטרה פנימית ממוקדת, לשנות את אופייה המהותי של פעולה מיכנית חיצונית, וממש להפוך אותה מ"לתת" ל"לקחת". באותו אופן, במידה שאדם מעצים בעיני רוחו את הבורא, כך הוא מרחיב את נכונותו ויכולתו להקדיש לבורא את מחשבותיו, רצונותיו ומאמציו. יתרה מזו, הוא לא ירגיש שהוא "נותן" לבורא, אלא ירגיש כ"מקבל" ממנו. מקבל את הזכות להעניק לו מטובו, אפשרות שזוכים בה אך יחידים בכל דור.

מכאן שהדרך להשגת מטרתו העיקרית של האדם, היא דרך רוממות הבורא, קודם כל בעיני האדם עצמו, כלומר, לחזק את אמונו בגדולתו ובעוצמתו. זוהי הדרך היחידה לפרוץ את כלא האגואיזם ולהיכנס לעולמות עליונים.

אמונה והרגשת הבורא

האדם המגיע לכלל החלטה להפסיק את המרדף אחר הבלי העולם הזה, כדי ללכת בדרך האמונה, מרגיש כמי שהחליט להיפרד מן העולם. הוא מתמודד עם תחושת בדידות, ומרגיש כמי שתלוי באוויר, בריק אינסופי, ללא משענת או תמיכה. אין לו לאן לפנות, לא לאנשים, וגם לא לעצמו, כי כל ניסיון חייו והחוכמה שרכש, כמעט מיותרים עכשיו. הוא מרגיש כמי שעוזב ומאבד הכל, כולל משפחה וחברים, למען ההתחברות עם הבורא.

רגשות קשים ומייסרים אלה נובעים מחוסר אמונה מספקת, ומחוסר הרגשת הבורא. האדם המתענה בתחושות אובדן אלה, עדיין לא הפנים בצורה מלאה את האמונה השלמה בהשגחת הבורא. הוא סובל, כי הוא לא מרגיש שהבורא אכן נמצא בכל ומפקח על הבריות ועל המתרחש.

ככל שאמונתו מתחזקת, והוא מתחיל לחוש את נוכחות הבורא בכל, סבלו שוכך, גוברת נכונותו להתבטל אל מול הבורא, להתמסר לשליטתו המלאה, והוא נכון ללכת אחריו בעיניים עצומות. בשלב זה, הוא כבר מוכן ובשל להשתחרר בטבעיות מאחיזתו היהירה בתבונתו האנושית, ולהתאחד עם הבורא בעל התבונה העליונה, תוך תחושת התמוססות עצמיותו.

זאת הסיבה לכך, שהשגת החוויה העמוקה והסוחפת של ידיעת נוכחות הבורא וקיומו, היא המטרה המרכזית של האדם שוחר האמונה, למענה ראוי להשקיע כל משאב אפשרי של כוח ומחשבה. זאת משום שבעקבותיה של חוויה זו, החוויה של הרגשת נוכחות הבורא, מתעורר האדם ומשתוקק בכל נפשו, ובכל מאודו להתמזג עם הבורא, שבנוכחותו חש. כאשר כל האנרגיות מופנות למטרה זו, כאשר זמן ממושך מושקע בלימוד הנושא, וכל המחשבות והרצונות מכוונים להרגשת נוכחותו של הבורא, התוצאה היא שאכן, בסופו של דבר מושגת ההרגשה המאווה, הרגשת נוכחות הבורא- קוראים לה "אמונה".

תהליך זה של השגת ה"אמונה", מצריך התמסרות מלאה, ולכן לא יתרחש בלי שהאדם המחפש אמונה ייחס למטרתו זו חשיבות עליונה. ככל שחשיבות מטרתו גדולה בעיניו, כן יתקצר תהליך השגת האמונה. ככל שחשיבותה של האמונה גדולה בעיניו, כן תגדל עוצמתה של האמונה, ויירבו הסיכויים שלאחר שהושגה תישאר בלבו לנצח.

השגחה עליונה- הכל בידי שמים או הכל בידינו?

השגחה עליונה מסוג מיוחד אחראית על מזלו של אדם. אין באפשרותו של האדם להשפיע על מזלו, אך מצוּוה הוא ממרום, לעבוד על עצמו, ולהשתדל ולשנות את טבעו בכוחות עצמו. את טבעו אין הוא יכול באמת לשנות, אבל בהתאם למידת התמדתו במאמציו, ובהתאם למידת שכנוע הבורא בכנותו, נעשה השינוי על ידי הבורא. אז הבורא מעלה אותו בעקבותיו אל מעל לעולמנו הארצי, אל העולם העליון, הרוחני.

את השינוי המהותי בטבעו של האדם עורך הבורא, אך ללא מאמציו של האדם להשתנות, לא יקבל האדם כל יחס מיוחד מהבורא, ולא יזכה לשינוי ולכוחות עליונים. אל לו לאדם לשבת באפס מעשה, ולצפות שישיג את מטרתו, כי ללא השתדלותו המאומצת, לא יקבל כל סיוע מלמעלה.

מאידך, כל מאמץ כעבודה או כלימודים- יש להתייחס אל התמורה שבצדו, כאילו היתה ניתנת בכוחו של הבורא, גם ללא אותו מאמץ. הסתירה החבויה בטענה זו, חייבת להיפתר עוד בתחילת הדרך של מי שרוצה להגיע להשגת מטרה אמיתית.

לדוגמה: על האדם העושה את יומו בעבודה ובלימודים, מוטל לעבוד וללמוד, כאילו רק ממנו תיוולד התוצאה הסופית, כאילו השגת מטרתו תלויה רק בו עצמו. בשעה שהוא שוקד על מלאכתו, עליו להתנער מכל מחשבה על הנהגה והשגחה עליונה, הן על הפרט, והן על כלל עולמנו.

למרות זאת, בסיום העבודה, עליו להפוך את כל תפיסתו על פיה, ולייחס את כל הישגיו לבורא בלבד. עליו להאמין שמאחר שהכל נקבע מראש על ידי הבורא, הישגיו היו זהים גם במקרה שהיה שוכב במיטתו כל היום, ולא עושה מאום. אם כך, אל לו לאדם עם סיום משימתו, לראות את הישגיו, כפרי עמלו, תוצאת מאמציו, אלא לקבלם כדבר שנקבע מראש בידי הבורא.

מכאן שמקובל חייב לנהל את חייו הארציים ממש כמו כולם. עליו לחיות לפי חוקי הטבע והאנושות, ובמקביל להאמין בהשגחת הבורא המוחלטת.

אדם שייצרף למעשיו הרגילים את הכוונה המכילה בתוכה אמונה שהבורא מנהיג את הכל, ירומם את המעשים הניטרליים למדרגה של מעשים טובים. לדוגמה: אדם חולה מבין היטב שהחלמתו נתונה בידי הבורא, אך למרות זאת הוא יודע שעליו לקבל עזרה רפואית ותרופתית. על האדם להאמין, הן ברופא שבעזרת אומנותו יתגבר על המחלה, והן בעובדה, שגם ללא עזרתו של הרופא, היה נרפא בעזרת הבורא. בכך שהוא מודה לבוראו, במקום להודות לרופאו, הוא הופך מעשה נייטרלי למעשה רוחני, ומרומם אותו למדרגה של מעשה טוב. נוהג דומה שננהג בכל מעשינו הנייטרליים, יהפוך את כל מחשבותינו לרוחניות.

האדם המחליט מראש שהכל בידי שמים, פוטר את עצמו בכך מכל מאמץ, עוצם את עיניו באמונה עיוורת כביכול, ומשתמט מהתמודדות עם שאלות של אמונה, כך הוא חוסם בפני עצמו כל אפשרות להתקדמות רוחנית. הדוגמאות שלעיל נועדו למנוע זאת.

האדם המחליט מראש שהכל בידיו, שמבין כפשוטו את הפסוק "בזיעת אפיך תאכל לחם", מתקשה לייחס לבורא את התמורה למאמציו. הוא רואה בכל תוצאה תמורה ליגיע כפיו, כישוריו וכישרונותיו. הדוגמאות שלעיל נועדו לגרום לו לשקוד בזיעת אפיו על חיזוק אמונתו בהשגחת הבורא המלאה.

דווקא מתוך המאמץ לתהות ולגשר על הסתירות הקיימות לכאורה בהשגחה העליונה- הסתירות שנראות בעינינו שטרם נפקחו לראות שלא כך הדבר; דווקא מתוך העיסוק בניגוד המובנה בתוך שתי הגישות הבלתי מובנות:

א. הכל בידי שמים;

ב. הכל בידנו;

דווקא מתוך זה, ניתן לצמוח, רוחנית, בעזרת חתירה מתמדת להעמקת ההבנה, ואילו בעזרת ההבנה ניתן להתקדם עוד, ולקבל השגות רוחניות חדשות.

תפקיד האגואיזם בבריאה, והיסורים שהוא מביא עלינו

המצב ההתחלתי של הבריאה הוא בקיום בורא אחד!

הבריאה מתחילה להתרחש מתולדת חלקיק אחד של הבורא. הבורא מפריד מעצמו חלקיק, לו הוא מעניק תכונות חדשות ושונות מתכונותיו הוא. בעזרת הנחלת תכונות אגואיסטיות לחלקיק, מפריד הבורא את החלקיק מעצמו. החלקיק הזה מכיל את ה"אני" שלנו. החלקיק הזה, אנחנו, היה פעם חלק מהבורא, ועדיין, בעולם הרוחני המנותק מזמן ומקום, הנו חלקיק מהבורא.

החלקיק הנברא אינו חדל לחוש את התהומות הריקים והחשוכים שבקרבו, שהם התהומות המפרידים בינו לבין הבורא. ההרגשה הזו מתחילה להתפוגג כאשר הבורא מגלה רצון לקרב אליו את החלקיק שברא. אנו מייחסים את תחושת הריקנות והקושי לקשיי יום- יום הטורדים: קשיי פרנסה, בריאותם של יקירנו, מצב בטחוני וכו'. הבורא בנה סביב החלקיק שברא עולם שלם, דרכו יוכל להשפיע עלינו. אבל איך, ולשם מה?

כל עולם האובייקטים שברא סביבנו הבורא, נועד לשמש בתהליך היפרדותו של האדם ממידת האגואיזם המקורית, שניטעה בו במקור לצורך תהליך ההפרדה מהבורא, לצורך הבריאה. האובייקטים ויסורי החיים הארציים, נועדו להמחיש לאדם את המעמסה הבלתי נסבלת שמעמיס עליו האגואיזם שלו, כדי שישווע להיפטר ממנו; שיתפלל להימלט מהאינטרסים האישיים, הדוחפים אותו למרדף חסר התוחלת אחר ההצלחה המזויפת והכבוד; שיגלה באמצע הדרך, שיש לו רק רצון קטן אחד והוא לחדול לרצות, כי הרצון האגואיסטי הזה, מוליד רק יסורים.

אם כך, לא נותר לנו אלא לבקש מהבורא שיפטור אותנו מהאגואיזם הדוחף אותנו למירוץ אחר האינטרסים הפרטיים שלנו.

בהקדמה לתלמוד עשר הספירות (אות ב') כותב הרב יהודה אשלג:

"אכן, אם נשים לבנו להשיב רק על שאלה אחת מפורסמת מאוד, בטוח אנוכי שכל השאלות והספיקות הללו יתעלמו מן האופק ותביט אל מקומם ואינם. דהיינו השאלה הזעומה הנשאלת מכל בני ירד, שהיא, מהו הטעם בחיינו."

כלומר אם נקשיב ללבנו, כל הספקות שלנו בעניין לימוד הקבלה ייעלמו כלא היו.

השאלות הקיומיות נשאלות מהבטן, מהלב, הן אינן שכלתניות. מה טעם מצאנו בחיינו? מהי משמעות יסורינו הגדולים בהרבה מתענוגותינו? אלו הן שאלות הזועקות מהלב. כשהכאב קשה מנשוא, והמוות נראה כגאולה, כשאפסו כוחותיו של אדם לעמוד ביסורים המענים אותו, הוא שואל בנהמת לבו, מה התועלת בכל זה? מי נהנה, ולאיזו תכלית?

שאלת תכלית הקיום וטעמו, חבויה בתת ההכרה של כל אחד מעמנו. לעיתים, בשעה של אובדן דרך ומשבר, היא צצה בפתאומיות, מנקרת בנשמתנו, ואינה מניחה לנו, עד שהיא משליכה אותנו לתהומות הייאוש ומבהירה לנו את אפסיות קיומנו. שם אנו מתבוססים בכאב, עד להופעתו של הפתרון הקל, שבדרך כלל נקרה בדרכנו- זרם החיים השב וסוחף אותנו מבלי דעת, כתמול שלשום.

קבלה- שיטה לשחרור מעבדות האגואיזם

כאמור, הבורא מזמן לאדם מצבים אלה, כדי להביאו בהדרגה למסקנה, שסיבת יסוריו טמונה בכך שהוא מרוכז בתוצאות מעשיו, כי האגואיזם שלו הוא עצמיותו. טבעו האגואיסטי מובילו להשקיע את כל משאביו בטובתו העצמית, ופשר סבלו- רצונותיו העקרים, פרי האגואיזם שלו.

פרידה מהאינטרס האישי המלווה כל צעד מצעדיו של האדם, מולידה מייד שחרור מעול הקיום. עם השחרור מעול הקיום, ניתן לקבל את כל מה שקורה מסביב בלי סבל וכאב. שיטת השחרור מעבדות האגואיזם, נקראת קבלה.

כאמור, הבורא יצר בכוונה בינו לבינינו, בינו לבין נקודת ליבנו את העולם הזה על כל יסוריו. זאת, כדי להביא כל אחד מאתנו לכמיהה להיפרד מהאגואיזם, סיבת סבלנו. כמו כן, רק רצון אמיתי להיפרד מהאגואיזם, מאפשר בהזדמנות זאת להיפרד גם מהיסורים, ולפגוש ולהרגיש את הבורא. רצון אמיתי, בעולם הרוחני, נחשב כשווה ערך למעשה, כי רצון מושלם ואמיתי מביא במהרה לידי מעשה.

הרצון המושלם והאמיתי מגיע לכלל הבשלה, אחרי שמלאה סאת היסורים, ומתחיל מהרצון הפשוט- לחדול להרגיש יסורים. הרצון לחדול להרגיש יסורים מוליד את הרצון להיפרד מהאגואיזם, כשמבינים שהוא סיבת היסורים. אחרי הפרידה ממנו, מתנקה האדם מאינטרסים אישיים פרטיים, נגאל מיסוריו, ויכול לפגוש ולהרגיש את הבורא.

כל התהליך הזה, של סבל יסורי העולם הזה, כדי להגיע לכמיהה לחדול לסבול, והוויתור על האנוכיות לצורך זה, לא נראה בדיוק כמו תהליך של חופש בחירה. להיכן נעלם חופש הבחירה? ובעצם, הבחירה באיזו דרך ללכת, ומה לבחור בחיים; אכן, הבורא מתערב ודוחף את האדם לבחור בהחלטה מסויימת. הוא מביא אותו לידי כך, בהביאו עליו יסורי תופת עלי אדמות, עד קצה גבול יכולת הסבל שלו, כדי שבשיא כאבו, בהביטו לשמים השחורים מעליו, תגיח לפתע קרן של אור מבין העננים ותבהיר לו, שבשלווה ובמנוחת נפש יזכו רק אלה שייאותו להיפרד מאנוכיותם.

"תיקון" באמצעות השתחררות ממידת האגואיזם

חופש בחירה בוודאי שאין, כאשר האדם נדחף לפעול מחוסר ברירה, כדי להימלט מיסוריו. חופש הבחירה בא לידי ביטוי בשלב בו האדם מתרומם על רגליו, יוצא מהמשבר, ובאפשרותו לחזור לסורו, ולשוב לחיים של אגואיזם ורדיפה אחרי טובתו העצמית. במידה שהוא מנסה להמשיך ולהחזיק בהחלטתו לוותר על האגואיזם שלו- הפעם עשה זאת מתוך בחירה, ולא מכפייה. הבחירה נעשתה מתוך ראיית הנולד, כדי לא לשוב ולמצוא את עצמו באותם מצבים מייסרים מן העבר.

אדם הנחוש בהחלטתו להמשיך בדרכו, תוך נטישת את האגואיזם שלו מאחוריו, צריך למקד את מחשבותיו בבורא ולהקדישן לו; ולהתרחק מכל מחשבה על עצמו, מחשבה שכידוע מולידה יסורים בלבד. עבודה בלתי פוסקת זו, של בקרה מתמדת של טיב המחשבות, וסילוק מחשבות לא ראויות, נקראת עבודת ניקוי, או "תיקון".

היסורים, מנת חלקו של האגואיסט, שלהם היה נתון לפני שבחר לוותר על מידתו זו, היו צריכים להיות גדולים מספיק, כדי שיגיע לידי נכונות לעשות ויתורים עצומים. רק אדם שמוכן להגיע לפת לחם, או לסכן את הגג שמעל לראשו, מסוגל להתמודד עם הפיתוי לחזור לחיים של אגואיזם ודאגה לעצמו. אדם שהגיע לדרגת נכונות פנימית עליונה והוא שלם ומאושר במקום אליו הגיע, מצוי למעשה במדרגה הרוחנית הנקראת "העולם הבא".

אדם שיסוריו הביאוהו לידי החלטה סופית ובת קיימא לוותר על מידת האגואיזם שלו, עושה את כל מעשיו, כשלנגד עיניו תועלת הבורא בלבד. הוא פוחד אפילו לחשוב על תועלת עצמית או מותרות, ומתרכז בענייני יום- יום הדוחקים בלבד, כדי לא להתייסר שוב ביסורים הבלתי נסבלים, הצצים ומופיעים מייד בעקבות מחשבה של תועלת עצמית.

בשלב הסופי של התקדמותו הרוחנית, מנוטרל המקובל לחלוטין מצרכיו הגשמיים, ומיומן בתיעול מחשבותיו לכיוון מטרת הבורא בחיי יום- יום, במשפחה, בעבודה ובכל ענייני העולם הזה, בעוד שכלפי חוץ הוא ממשיך להיראות כאחד האדם. אחרי כל העבודה שהשקיע, מיומנותו הופכת להרגל, וההרגל הופך לטבע שני. במצב זה הוא עובר בנקל לחלק השני של חייו הרוחניים, ומתחיל לשאוב הנאה מהעובדה שבמעשיו הוא משפיע על הבורא.

שחרור מאגואיזם למען הגשמת מטרת הבריאה-

האיחוד עם הבורא

ההנאה שמפיק המקובל, איננה הנאה במובן המקובל של המלה, כי האדם המקובל "הרג" את כל רצונותיו לתענוג אישי. מדובר בתענוג אינסופי מבחינת אורך הזמן שהוא נמשך, ומבחינת עוצמתו. שלא כמו התענוג הארצי המוגבל על ידי צרכים, או רצונות אנושיים, התענוג של המקובל מפגיש אותו עם אושר על אנושי. אושר זה מתבטא בהתחברות המקובל עם הבורא באהבה נצחית.

התמזגות מאושרת זו של הנברא עם בוראו, היא מטרת הבריאה, שהחלה מהינתקות חלקיק הבורא. ההתמזגות עם הבורא יכולה להתרחש רק אחרי השלבים הבאים: שלב יסורי העולם הזה, שלב הוויתור הכפוי על הנאות העולם הזה, שלב הבחירה לוותר באופן מתמיד על הנאות העולם הזה, ושלב הכוונת כל הרצונות והמחשבות לבורא. אחרי שמשלימים את כל השלבים הללו, נפתחת הדרך לחיים חדשים מלאי תענוגות רוחניים ומנוחת נצח, כפי שתוכנן במחשבת הבריאה.

אין צורך להידרדר בפועל למצב של עוני ורעב, כדי להשתחרר ממידת האגואיזם. לצורך השתחררותנו ממידה זו ניתנה לנו הקבלה, או ליתר דיוק "מאור הקבלה". כוח רוחני הנקרא "מאור הקבלה" מסוגל לעזור לאדם להיפטר מהאגואיזם שלו, מקור יסוריו. כוח רוחני זה, שהוא בעל עוצמה, פועל לעזרתו של האדם שחיים רוחניים עבורו הם כאוויר לנשימה, אדם הנאחז בלימודיו באמונה שבדרך זו יגיע למטרת חייו, שבדרך זו ייפטר מרדיפתו אחר תועלת עצמית, וייצא מעבדות לחירות. אדם כזה, שהוא מספיק נחוש או נואש, ישקיע מאמצים בעת לימודי הקבלה, למצוא בתוכה הנחייה שתסייע בידו להיחלץ מכלוב האינטרסים האישיים שלו.

ככל שאמונתו של האדם בחוכמת הקבלה גדולה, כך חיפושיו נחושים וקדחתניים יותר. אדם שחותר ללא ליאות בחיפושיו אחר דרכי מילוט מהאגואיזם, מלמד במעשיו על אמונתו החזקה והשלמה. מלחמתו העיקשת למגר את האגואיזם אינה פטורה מיסורים; אך יסורי החיים במצב האנוכי קשים ממוות עבור המאמין המשתוקק להגשמת יעודו בקיומה של מטרת הבריאה. "אור הקבלה" מעניק לאדם כזה כוח רוחני ש"מושך" ומחלץ אותו מהאני שלו, ובכך משחרר אותו וגורם לו להרגיש חופשי באמת.

מי שחיים רוחניים אינם עניין של חיים או מוות עבורו, גורם ל"אור הקבלה", להפוך עבורו לחושך. ובאופן פרדוקסלי, ככל שילמד יותר, כן ישקע עמוק יותר באגואיזם שלו, מכיוון שהוא איננו עושה בקבלה את השימוש הנכון למטרה הקדושה והיחידה לה נועדה.

לכן מי שמקבל על עצמו להתחיל ללמוד קבלה, צריך להתחייב כלפי עצמו להיפתח אל הבורא, כדי לקבל ממנו את כוחות האמונה. עליו להתחייב לנסות בכל מאודו למצוא דרך כדי לעבוד על שינוי טבעו, כדי שמאמציו הכנים יגרמו לבורא לשנות אותו, ולשחרר אותו מאנוכיותו. אם יאמין שציפיותיו תתמלאנה, אמונתו תגדל, וכך סיכוייו לקבל מלמעלה את המתנה- המעבר למצב הרוחני, ההפוך מהמצב הארצי הנוכחי.

"אור הקבלה"- כלי עזר במאבק לשחרור מכבלי האגואיזם

האדם המאמין נאחז ב"אור הקבלה", כבכלי שיסייע לו להשתחרר מהאגואיזם שלו, בלי שייאלץ לעבור את כל מסלול היסורים הנוראים שמצריך הטיפול באגו העקשני. תקוותו, שבדרך כלל לא מתגשמת במלואה, היא לצעוד בעזרת "אור הקבלה" בדרך אחרת, שתעקוף את הצורך ביסורים קשים, הנובעים מאנוכיות.

"אור הקבלה", הנמצא בכתביהם של המקובלים, יכול לסייע לנו להתמודד עם העקשנות עמה נבראנו, ועם נטייתנו לשכוח במהירות את יסורי העבר ואת הלקח שבצדם. אנו רוצים להאמין, שבעזרת לימוד הקבלה נוכל לחסוך מעצמנו מעט מהיסורים שמקורם באגואיזם, או לפחות לקצר את תהליך השתחררותנו ממנו.

כל התיקון מתקיים בעזרת תפילה, אותה מרגיש הבורא בלב האדם. תפילה אמיתית ותשובה, שהיא הצלה, מתקיימות רק בתנאי שהאדם יגע יגיעה יתרה, ועשה את כל שביכולתו, בכל כוחו, מבחינת הכמות, ובפרט מבחינת האיכות.

האדם הנאבק להינצל בעזרת הקבלה, מחפש תשובות בין אותיותיה, במשמעות הפנימית של הכתוב; הוא תר אחר הנחייה שתעזור לו להיפטר מה"אני". אך ככל שיתייגע וימקד את מחשבותיו בכוונה למצוא הצלה בקבלה, עדיין לא יפטור אותו העיסוק בקבלה מהצורך לשתות את כוס היסורים המזומנת לו עד תומה. כי למרות התקווה לקצר את הדרך ולמנוע יסורים בעזרת לימוד הקבלה, אין קיצורי דרך בכל הקשור באגואיזם. רצון האדם להתענג גדול ממנו, ורק יסוריו דוחקים אותו לפינת כלוב- האני שלו, כחיה נפחדת, עד להגיעו לקצה גבול יכולת הסבל שלו, לרגע בו הוא מרים ידיים בכניעה מוחלטת, משחרר את אנוכיותו, ומשתחרר ממנה בעת ובעונה אחת.

דרך החתחתים אותה עובר האדם הלומד קבלה במטרה להיפטר מהאגואיזם, מתפתלת ללא הרף. האדם מתחיל את דרכו, כשהוא חדור רצון עז להשיג את המטרה, אבל בזמן לימודיו, מחשבותיו הממוקדות ברצון הבורא, חומקות שוב ושוב אל רצונותיו העצמיים. כל זה קורה מפני שמחשבותיו הן רצונותיו הערמומיים, ושכלו הנו כלי משני, הגורם לו לסטות מחיפושו אחר דרכים להשיג את מה שהלב חומד.

עוצמתו של ה"אור" עזה יותר בחוכמת הנסתר

לימודי חוכמת הנסתר- הקבלה, מקלים את דרכו של האדם השואף לסלק מחייו את האגואיזם שלו, ומעניקים לו כוח להגשים מטרה זו, במידה גדולה מאשר לימודי תורת הנגלה. בלימודי הקבלה לומדים על פעולות הבורא, על תכונות הבורא, צוברים ידע על תכונות האדם, ותוהים על ההבדל בין תכונות האדם לתכונות הבורא. כן שוקדים תלמידי הקבלה על מטרת הבריאה ועל דרכי התיקון שלהם.

"אור הקבלה" הוא כוח רוחני המסייע בידי האדם לנצח ולהדביר את האגואיזם שלו, ומעניק לו אנרגיות וכוחות להתמקד במחשבות המכוונות אל מטרתו. עוצמתו של ה"אור" עזה יותר בעת לימוד הקבלה, מאשר בזמן לימוד תורת הנגלה- זו הכתובה בשפה המתארת פעולות רוחניות, באמצעות הלשון בה אנו משתמשים בעולם הזה. שפה זו גורמת לאדם להגשים את מה שהוא קורא, או לפרש את הדינים והחוקים הכתובים בה, כפשוטם, ובכך להחטיא את הפעולות הרוחניות המסתתרות מאחורי המילים.

הקבלה מהווה את השורשים הרוחניים שלנו הנובעים אלה מאלה, והמתאחדים ומצביעים אל המטרה העליונה האחת והיחידה: "השגת הבורא על ידי הנבראים הנמצאים בעולם הזה".

הקבלה, תורת השגת הבורא, מורכבת משני חלקים: חלק אחד מכיל את הספרים הנכתבים בידי מקובלים אשר כבר השיגו את הבורא, ובחלק האחר ניתן למצוא את השגותיהם של אלה שיש להם רצונות אלטרואיסטים וכלים רוחניים בעזרתם הם יכולים לקבל השגות רוחניות.

אמנם ספרי הקבלה ניתנים לרכישה בידי כל אדם, אך רק מי שניחן בכלים אלטרואיסטים- רוחניים מסוגל להבין ולהרגיש את מה שבאמת כתוב בהם. עם זאת גם אדם בעל כלים אלטרואיסטיים, עדיין איננו מוכשר להעביר את הרגשותיו לגבי הכתוב בספרי הקבלה לאדם אחר, שטרם רכש כלים אלה.

אדם הגולש אחרי כל עלייה רוחנית במורד מאווייו הטמאים, מגביר בכך את כמות רצונותיו העצמיים. תהליך זה מתרחש עקב כך שמאווייו הטמאים, אליהם סטה, מתחברים עם מאווייו הרוחניים החיוביים, שפקדו אותו בזמן העלייה הרוחנית. מצב זה חוזר ונשנה עד לשלב בו האדם פיתח את יכולתו להישאר בקביעות במצב הנעלה, ברצונות הטהורים.

אדם שהשלים את עבודת התיקון, לאחר שעבר תהליך של גילוי והתמודדות עם כל מאווייו ורצונותיו, מקבל ממרומים כוח גדול של אור, המוציא אותו לנצח ממסגרת העולם הזה. מרגע זה, הוא מצוי למעשה בקביעות בעולמות רוחניים, כשהסובבים אותו אינם יכולים להבחין בכך.

כיצד הופך "לב אבן" ל"לב בשר"

כאמור, המצב בו האדם מכיר בהשגחתו העליונה של הבורא, וסמוך ובטוח בצדקתה השלמה, נקרא "קו ימין" - אמונה. מרגע שאדם עושה את צעדיו הראשונים בהתפתחות ובהתקדמות רוחניות, עליו לפעול כאילו האמונה השלמה היא נחלתו זה מכבר. עליו לחוות בכוח דמיונו, כאילו גופו וחושיו מרגישים בוודאות את השגחת הבורא המיטיבה והמוחלטת על כל היקום.

למרות היותו מודע למצבו האמיתי, שבו אין לו דבר ממה שהוא רוצה, כשהעולם הסובב נראה כמתייסר ביסורי שאול, על האדם להזכיר לעצמו את העובדה, שתמונת עולמו לוקה בהעדר הבנה, מהסיבה שתמונה זו מצטיירת לנגד עיני הבשר האנוכיות שלו. עליו לחזור ולשנן לעצמו, שאת התמונה הנכונה יראה לכשיגיע למדרגת האלטרואיזם המוחלט, לכשיגיע לשלב הנשגב בו אמונת האדם גדולה ממה שעיניו רואות בפועל- לשלב ה"אמונה למעלה מהדעת".

אין ביכולתו של אדם שטרם מרגיש את הבורא ואת כוח השגחתו, להעריך נכונה את מצבו האמיתי, ואין באפשרותו לקבוע אם הוא נמצא בעלייה רוחנית או בנפילה. הוא יכול להרגיש שהוא לכאורה במצב של נפילה, ולהיות בטוח שזה אכן מצבו האמיתי, בשעה שהוא למעשה מצוי בעיצומה של עלייה רוחנית; עלייה רוחנית שמתרחשת כאשר הבורא מציג לפניו את מצבו האמיתי, מצב בו הוא משותק מעשייה מחמת היותו משולל הנאה עצמית. מעצם ההתגלות, הוא קרוב עכשיו לאמת, יותר מאשר היה לפנים, כשהרגיש טוב, בפשטות, כילד קטן. עכשיו גדל כאבו, במובן של "מרבה חוכמה, מרבה מכאוב", אבל המצב האמיתי הוא של עלייה רוחנית. באותה מידה, אדם יכול לחשוב שהוא נמצא בעיצומה של עלייה רוחנית, כאשר בפועל המצב הוא הפוך.

רק אדם המרגיש את הבורא ואת השגחתו המלאה על הבריות, יכול להעריך נכונה את מצבו האמיתי.

לאור זה ניתן להבין, שככל שאדם מתקדם בנתיבו במסלול לתיקון האגואיזם שלו, בכל יום שעובר, ועם כל ניסיון חדש, הוא הולך ומתוודע יותר ויותר לתכונותיו, ומגלה עד כמה חסר סיכוי מסעו העצמאי לעבר האלטרואיזם.

כל ניסיון כושל ובלתי מוצלח נוסף להיחלץ מהאנוכיות, דוחף את האדם עוד ועוד לעבר הייאוש- וככל שגובר יאושו, כך מתגברת שוועתו לבורא, שישחררו מכבליה. ביחס ישיר לייאושו, מעמיקה הבנתו, שאין ביכולתו לעזור לעצמו, כי רק הבורא, זה שיצר את הקשיים מלכתחילה, כדי לגרום לאדם לרצות בקשר עמו, רק הוא יכול להושיעו לכשיפנה אליו ויבקש.

מסיבה זו, בקשה, או תפילה מעומק הלב, אפשרית רק לאחר שהאדם ממצה את כל האפשרויות האחרות, ונעשה מודע לכך שאפסו כוחותיו. רק תפילה שכזו, תפילה היוצאת מעומק הלב, הנובעת מכל ישותו של המתפלל, והופכת להיות רצונו העז היחידי, תוכל להצילו מאויבו הגדול ביותר- "האני" שלו.

כשהרצון להיוושע מה"אני" נעשה כה בלעדי ודוחק, מבין האדם שרק נס מלמעלה יענה לכמיהתו המזוקקת, והוא, אכן, מתפלל לנס. אז, ורק אז, נענה הבורא לתפילתו, והופך את לבו האנוכי, ללב רוחני- "לב אבן ללב בשר".

"עולם האצילות"- "יחוד הבורא"

לפני שהנס הזה קורה, לפני שהבורא מתקן את האדם, הרגשתו של ההולך בנתיב ההתפתחות הרוחנית, הולכת ונעשית פחות ופחות טובה. ככל שהאדם מתקדם, הוא מרגיש יותר ויותר אגואיסט, כאשר במציאות, הוא מעולם לא היה פחות אנוכי. הבנתו המעמיקה את מצבו גורמת לו לדמות בנפשו שהוא נעשה יותר גרוע, במקום להשתפר!

ככל שהיכרותו והבנתו את העולמות הרוחניים גדולה, כך הוא מבין עד כמה הפוך הוא בתכונותיו מתכונות העולמות הרוחניים. הוא משקיע מאמצים גדולים בלימודים, ובניסיון להבין את הסיבות האמיתיות למצבים השונים. בתקופה זו, עשויים לפקוד אותו רגשות שליליים של חוסר מוצא ואפיסת כוחות, אך עליו להתמודד עמם, ולדבוק במצב רוח אופטימי ושמח- מצב רוח חיובי, המונחה על ידי האמונה בהשגחה הטובה והמיטיבה של הבורא, בהנהגתו את העולם.

אמונה זו, שמעבר להבנת השכל, מפלסת את הדרך מבחינה רוחנית לקבלת "אור הבורא".

אחד מרגעי השיא בחייו של האדם המתקדם רוחנית, הוא הרגע בו להרגשתו הגיעו מאמציו הכנים לכלל מיצוי, וללא כל תועלת. זה הרגע בו הוא מסוגל לזעוק מעומק לבו לעזרת הבורא, כי זו הנקודה בזמן, בה הוא תופס באופן ברור ומוחלט, שמאמציו האנושיים חסרי תוחלת.

עד לרגע בו מתבהרת תחושת המיצוי, האדם עדיין משלה את עצמו שיוכל להשיג את המטרה אליה הוא חותר בכוחות עצמו. כל עוד מתקיימת אשליית היכולת העצמית, לא יכול האדם לעשות שקר בנפשו ולזעוק זעקה אמיתית לישועה משמים. כמו כן, אנוכיות בפעולה מקדימה את מחשבותיו, וגוררת אותו להגביר את המאמצים, להמשיך ולנסות. רק התפוגגות אשליית הכוח, מכניעה את האדם, מביאה אותו לחדול מניסיונותיו העקרים, ולהרים ידיים ולכרוע ברך לפני בוראו, בבקשה שיגאל אותו מטבעו.

אמונה בקיומו וביחודו של הבורא מתקיימת, כשהאדם מקבל את עצמו, לרבות המציאות הסובבת אותו, ככלי בידי הבורא. במידה שהאדם חושב שהוא מסוגל להשפיע באיזושהי דרך על המציאות, אמונתו היא אמונה בכוחות הטבע, ולא אמונה ביחודו של הבורא.

השגת "יחוד הבורא" אפשרית רק למי שהשיג דבקות אמיתית עם הבורא ועלה למדרגת "עולם האצילות". למדרגה זו מגיעים אחרי עבודה רבה וממושכת בנושא פיתוח הרצונות הנאותים, ואחרי עבודה שמביאה בשיאה להרגשה כי "אין עוד מלבדו". "עולם האצילות" היא מציאות אמיתית, בתוכה פועלים אלה שהצליחו לאפס את ה"אני" שלהם, ובכך להתמזג בעולם האמיתי. בעולם זה לא קיים דבר, מלבד רצונו, השגחתו ורשותו של הבורא.

כאמור, אל לו לאדם, שלא התקדם למדרגה זו של איפוס ה"אני" והרגשת הבורא, לחשוב לרגע, שאם יש בעולם בורא אחד, אמור זה לנהל את ענייניו במקומו, שעה שהוא עצמו יישב בחיבוק ידיים.

אדם שטרם הגיע ל"עולם האצילות", אל לו לשגות בדמיונות ולהשלות את עצמו שהוא במצב הזה. על האדם לפעול אך ורק בהתאם למדרגה שהגיע אליה.

עבודה פנימית אמיתית ונכונה במצב זה של טרם כניסה ל"עולם האצילות", צריכה להיות תמיד אמונה בכוחות העצמיים והאנושיים, בתחילת העבודה ובמהלכה. לאחר מעשה, מתווספת האמונה שכל אשר הושג כתוצאה מהשקעת עבודה ומאמץ, היה מושג גם ללא השקעה משום שכל שיעשה, או לא יעשה, כך או אחרת, היקום מתפתח לפי תוכנית הבורא ועל פי מחשבת הבריאה.

אלטרואיזם- הדרך לאיחוד עם הבורא

התפיסה האנושית מתקשה להבין אלטרואיזם אבסולוטי ואהבה מוחלטת מה הן, כי רגשות אלה מנוגדים לאגואיזם ולאינטרס האישי, הטבועים באדם משחר בריאתו, והמניעים כל צעד ומצעדיו. האלטרואיזם- הנכונות להקרבת העצמי למען הזולת- ניתן לאדם מלמעלה, ורק יחידי הסגולה שזכו בתכונה זו, יכולים להבינה.

ושוב נשאלת השאלה- אם ממילא תכונה זו נמסרת לאדם מלמעלה, מדוע עליו להתייגע את כל היגיעה המפרכת הזאת כדי להשיגה? הרי לא מאמציו האנושיים הם שישנו את טבעו, אלא הבורא, שרק בכוחו לשנות טבעו של אדם, ורק באפשרותו- הוא לחון אדם בתכונות חדשות.

התשובה היא, יש ויש צורך בעבודה של מטה. יש צורך בתפילה, וברצון העצום שמאחוריה, שלעולם לא יתעוררו בלי השקעת המאמצים המביאים לכלל הכרה בחוסר האונים האנושי. התביעה הדוחקת והאמיתית לגאולה, מקדמת את האדם להאמין ולבקש קשר עם בוראו. האמונה והנכונות שנבנות "מלמטה", מכינות את הקרקע להיענות הבורא "מלמעלה". רק אחרי תהליך זה, מוכן האדם לקבל תכונות חדשות המהוות את ה"נשמה".

ההתמודדות החווייתית עם סרבנותו של כל תא ותא בגופנו לשנות את טבעו, המיאון המוחלט של הווייתנו האנושית להפוך לעבדי האלטרואיזם והבורא, מולידים את הכניעה והתפילה לנס. מתוך תבוסה וייאוש מהיכולת האנושית, מתעצמת האמונה בבורא הכל יכול, אשר רק כשזועקים אליו מעומק הלב, הוא נענה לתחינה, משנה את התכונות האגואיסטיות, והופך אותן לנכונות להקרבה למען הזולת. כתוצאה מהשינוי, מתקצר הפער בין האדם לבוראו.

המאמצים מתגמדים נוכח גדולת הבורא

אל המסקנה שההשקעה בשינוי העצמי כדאית, ניתן להגיע על דרך השלילה, כשבודקים לאן מוביל אותנו המרדף האינסופי אחר הקיום הארצי, ואחר הבלי העולם הזה, ומגיעים לתשובה המייאשת: ללא כלום. ואז אפשר לשאול, אם ממילא אין מה להפסיד, אולי אפשר להרוויח משהו בדרך לשינוי העצמי?

ואכן אפשר, כי כבר בתהליך המאמץ הנפשי להשגת השינוי, זוכים בתחושת המשמעות והמטרה שהחיים מקבלים בהדרגה. תחושת המשמעות מעניקה הנאה ושמחה, עד כדי כך שקושי המאמצים מתגמד. יתרה מזו, ככל שגדלים המאמצים, כך גדלה השמחה שבצדם, השמחה על התמורה הרוחנית שבעקבותיהם.

המאמצים מתגמדים עבור מי שמרגיש את גדולת הבורא. מי שמרגיש ומבין את גדולת הבורא, אינו חש דבר מלבד שמחה. הדבר דומה לאושרנו בחיים הארציים, כשאנחנו מעניקים מטובנו לאדם אהוב ונערץ, כשבתמורה, איננו מבקשים לנו דבר, מלבד הזכות המופלאה להעניק לו. כל מאמץ נחשב כהנאה עבורנו, כמו תחושת הנאת הגוף אצל המתעמל, או הרוקד, הגוברת על תחושת המאמץ, עבור מי שזוהי אומנותו. מי שחוגג את גדולת הבורא, ממתין בקוצר רוח להזדמנות, ולו הפעוטה ביותר, לעשות משהו עבורו. ומה שנחשב פעם לעבדות, הופך להיות התגלמות התענוג והחירות.

לפיכך, ניתן ללמוד לפי עוצמת תחושת הקושי שמרגיש האדם בהשקעתו בדרכו הרוחנית, את עוצמת הגדולה של הבורא בעיניו. ככל שקשייו מאיימים להכריע אותו תחת כובדם, כן גדולת הבורא טרם התחוורה לו בעוצמתה הסוחפת, והוא נתון עדיין למרדף אחר מטרות אחרות. כל עוד זה המצב, אדם זה לא יזכה לתמיכת הבורא, ובמקום להתקרב למטרתו, הוא הולך ומתרחק ממנה.

תמיכתו הרוחנית של הבורא במאמציו של המאמין להתקרב אליו, לא ניתנת מייד, כדי לא לטרפד את תהליך הסבל ההכרחי הכרוך בהם. כי אילו כך היו פני הדברים, והאדם היה חש הנאה והתפעלות ביגיעתו, גם האגואיזם היה שמח, ומטרת המאמצים לעורר את שוועת האדם לבוראו היתה מוחמצת, כמו הסיכוי להפוך את טבעו מאגואיזם אנושי מוחלט, לאלטרואיזם רוחני טהור. מתנת התמיכה הרוחנית של הבורא, ההופכת את העבודה הרוחנית לתענוג, ניתנת בשלב מאוחר יותר, אחרי שהושג השינוי.

תמונת העולם האמיתית

כאשר אדם עוסק בתחום מסויים, הוא רוכש עם הזמן היכרות מעמיקה עם האובייקטים עמם הוא מצוי בקשר. כל דבר בעולם, נתון להיכרות ולהבנה מכוח המפגש וההרגל, גם אם בהתחלה שוררת זרות מוחלטת בין האובייקטים.

בינינו לבין הבורא קיים הבדל משמעותי בהבנת הסביבה. אנו חווים את האובייקטים כנפרדים מאתנו. אנחנו "מרגישים" את האובייקט ה"מורגש", אנחנו "מבינים" את האובייקט ה"מובן". בין האובייקט המרגיש והמורגש, חייב להיות קשר המשותף להם בזמן ההרגשה- אלה הרגשות והחושים, היוצרים עבור האדם את הקשר אל האובייקטים סביבו. את המידע שמעבירים אליו חושיו הוא מקבל כמידע אמיתי ואובייקטיבי.

אבל קבלתם כמידע אמיתי ואובייקטיבי היא טעות. אין באפשרותו של האדם לראות תמונת עולם אובייקטיבית. את התמונה אותה קולטים חושינו, אנו מקבלים כאמיתית, אך באותה עת, איננו יודעים איך אורח מכוכב אחר היה חווה בחושיו השונים משלנו, את היקום שלנו. אנו מקבלים את תמונת המציאות סביבנו באמצעות הרגשה בלבד, ואת מה שאנו מרגישים אנו מקבלים כתמונה אובייקטיבית.

לפי ההנחה שמלבד בורא ונברא, לא קיים בעולם דבר, ניתן לומר, שהתמונה אותה חש כל אחד מאתנו, היא תפיסתנו את דמותו של הבורא. בכל מדרגה רוחנית אליה מגיעים, מקבלים תמונה המתקרבת יותר ויותר לתמונה האמיתית, כאשר לתמונה האמיתית מכל, להשגת הבורא עצמו, ניתן להגיע במדרגה העליונה, כאשר כל העולמות, וכל מה שאנו חווים ומרגישים כאובייקטים חיצוניים ונפרדים מאתנו, קיימים רק בחושינו, המקשרים בינינו לבין העולם הסובב אותנו, בצורה הייחודית לנו.

מחושך הסתר- הבורא אל האור

אדם שאיננו מרגיש את הבורא בזמן נתון, נחשב כמי שמצוי בעלטה. טיעוניו הסובייקטיביים השוללים את הבורא ואת ההשגחה העליונה, משולים לטיעוניו של ההולך בחושך, הטוען כי השמש איננה קיימת כלל. אבל, אפילו ממצב כזה, בעזרת מורה וספרים מתאימים, ניתן להתקדם מבחינה רוחנית, במידה שהאדם מבין שהשגותיו אלה הן סובייקטיביות וניתנות לשינוי. אחרי שיתקדם מעט מבחינה רוחנית, הוא עשוי להבין, שמצבי העדר האמונה זומנו לו על ידי הבורא בכוונה תחילה, כדי להקשות עליו, עד שייכנע, ויקרא לעזרו, וכך תיפתח דרכו להתקרב אליו. ובאמת, את הקשיים הללו מזמן הבורא לאלה שהוא חפץ לקרבם אליו.

כאן המקום להדגיש, שככל שגדול המעבר מחושך לאור, כך גדול השינוי, וכן גדלה שמחת הבורא במהפך. כמו כן, ככל שגדול החושך ממנו הגיע המאמין, כן מתעצמת ראייתו את גדולת הבורא, וגדלה יכולתו להעריך ולשמוח במצבו הרוחני החדש והמשופר. בזמן הרגשת החושך, הסתר השגחת הבורא והעדר האמונה, אין ביכולתו של האדם לעשות דבר אלא להיאחז בחוזקה בעזרתם של הספרים והרב, ולחפש דרך לצאת מהמצב. קרן אור דקיקה, שהיא בעצם הרגשת הבורא הזעירה, תבשר את התחלת הגאולה. היאחזות בהרגשה התחלתית זו, בעזרת מחשבות קבועות ומכוונות, תאפשר היחלצות ממצב העדר האמונה.

ככל שהאדם יבין שמצבים "חשוכים" אלה לא נועדו לפגוע בו, אלא לקדם אותו, ואף נשלחו לצורך זה מהבורא עצמו, כן ילמד לקבל אותם בהבנה, ואפילו בשמחה. הוא יקבל את זה שהבורא ברא בתוכו את רגשות הצל, ולא יבהל באפלולית, בידעו שקרני אור מנצנצות בכל פינה, ממתינות שילכוד אותן במבטו, ויאחז בהן.

אדם שלא ינסה בכל מאודו ללכוד קרן אור משוטטת, ובאמצעותה למגר את החשכה, עשוי למצוא את עצמו לכוד באפלה גמורה, כשהבורא נסתר מפניו לחלוטין. כשכך הם פני הדברים, כשהאדם מנותק מתחושת נוכחות הבורא ומהשגחתו, הוא מתנתק גם מחוויית חייו הרוחניים הקודמים, ומתחושת הייעוד שליוותה אותם. הוא אינו מסוגל עוד להבין איך כפר בעבר הן בתחושת המציאות והן בשכלו הישר. הוא משולל אמונה לחלוטין, ועשוי להימצא במצב החושך המוחלט, עד שהבורא יאיר לו שוב מעט אור.

"חוק השתוות הצורה של האובייקטים הרוחניים"

רצונות האדם נקראים "כלי". בכלי זה יכול האדם לקבל אור עליון או תענוג. רצונות אלה חייבים להיות דומים בטבעם ובתכונותיהם לאור העליון, שאם לא כן, האור לא יוכל להיכנס בהם, וזאת על פי "חוק השתוות הצורה של האובייקטים הרוחניים". התקרבות או התרחקות, מיזוג הדדי והתחברות, מתאפשרים רק על פי "חוק השתוות הצורה" הוא "חוק השוואת התכונות". לכן ברגע שהאדם מצליח לטהר את לבו מאגואיזם, לבו מתמלא בהרגשת הבורא, בהתאם ל"חוק השוואת התכונות" של אור ו"כלי".

אדם יכול להיחלץ מהמצב בו הוא נמצא, ואף להתקדם ולהתפתח בעזרתו, ובלבד שיאמין שכל המצבים המזומנים לו, ויהיו נמוכים ושפלים ככל שיהיו, נבחרו עבורו בקפידה על ידי בוראו, כדי לעודד את התקדמותו הרוחנית למדרגה הבאה.

כך יקבל בהשלמה, ואפילו בברכה, כל קושי חיצוני שיקרא בדרכו, גם אם ייראה כחסר מוצא. הוא ישמח בכל הזדמנות לפנות לעזרת הבורא, ואף להודות לו בכל מצב, ויהי זה המצב השפל והנואש ביותר.

שבעים מדרגות בעולם הרוחני

מהות רוחנית היא מהות נצחית. היא איננה נעלמת מן היקום בשום מצב, גם לא בשלב בו המטרה הסופית מושגת. מצד שני האגואיזם, שהוא מהות ארצית, רצון ראשוני שאדם מקבל עם לידתו, תכליתו כולה גשמית, כי עם תיקונו הוא נעלם.

מקום רוחני הוא המקום בו נמצא האדם בסולם המדרגות הרוחניות, בהתאם לתכונות הבורא. כל האנשים הנמצאים באותה מדרגה רוחנית, בהתאם לשיפור שהשיגו, ובהתאם לפיתוח תכונותיהם הרוחניות, רואים, מרגישים וחווים חוויות דומות.

הדרך אל עולמו של הבורא כוללת שבעים מדרגות, שבעים פנים שונות אלו מאלו ("שבעים פנים לתורה"), כל אחת מהן מורגשת אחרת, בהתאם לתכונותיה של המדרגה. אדם שקיבל את תכונותיה של מדרגה מסויימת, רואה עולם חדש ובורא חדש.

האנשים המצויים באותה מדרגה רוחנית רואים, כאמור, אותם דברים. מכאן, שכאשר חכמים כותבים "כה אמר אברהם ליצחק", יש להבין שהם מצויים במדרגה רוחנית זהה למדרגה בה מצוי אברהם, ומכאן שהם יודעים את דברי אברהם ליצחק, מכיוון שבמצב זה מהות ישותם זהה למהות ישותו של אברהם. כל פירוש שנכתב לתורה, נכתב ממדרגת השגתו של הכותב. כל אחת משבעים מדרגות העולם הרוחני, קיימת באופן אובייקטיבי. אדם המשיג מדרגה רוחנית מסויימת ומצוי בה, מקבל ורואה תמונת עולם זהה לחברו המצוי עמו באותה מדרגה, בדומה לתמונת העולם הזהה שרואה כל מי שנמצא בעולם הזה.

"האור העליון" נמצא במנוחה מוחלטת

עם הופעתו של הרגש האלטרואיסטי הזעיר ביותר, נכנס האדם לנתיב מפותל של עליות וירידות רוחניות. נכונותו להתאחד ולהתמזג עם הבורא באופן מוחלט עשויה להתקיים מהתחלה, ולעיתים מחשבות כאלו ואחרות הכרוכות בהתרוממות רוחנית והתפתחות, נדחות על ידו כמחשבות זרות.

ההתקדמות הרוחנית דומה להתקדמותו של פעוט הלומד ללכת בעזרת אמו. היא מחזיקה את ידיו והוא מרגיש נתמך, ואז לפתע היא משחררת את ידיה מידיו, הוא מאבד אחיזה, ומרגיש מחוסר תמיכה, ובו בזמן הוא חש צורך לעשות צעד קדימה בכיוון אמו. רק בדרך זו ילמד ללכת בכוחות עצמו. באותו אופן הבורא מצפה שהאדם יצעד אליו בכוחות עצמו, אך לאדם נדמה, כאותו תינוק, שהבורא נטש אותו.

כתוב, ש"האור העליון" נמצא במנוחה מוחלטת. בעולם הרוחני, מנוחה משמעותה חוסר שינוי ברצונות. בעולם הארצי, האגואיסטי שלנו, כל התנודות הרוחניות, וכל המעשים הנעשים בפועל, הנם פועל יוצא של שינוי הרצון הקודם לרצון חדש. כאשר רצון לא עובר תהליך של שינוי, והופך לרצון אחר או מחודש, משמעות הדבר שלא התהוותה כל תנועה. רצון קבוע יכול להתקיים בעוצמה בלי להניח לאדם המתאווה, אך תנועה תתרחש רק עם שינוי הרצון.

כאשר אנו אומרים ש"האור העליון" נמצא במנוחה, הכוונה היא לרצון הקבוע של הבורא להסב לנו הנאה. האור הזה חודר לתוכנו, אך בגלל ה"אני" העיקש שלנו הכלוא בכלוב האגואיזם, אין אנו חשים תענוג כתוצאה מהאור בו אנו מוצפים.

תענוגות העולם הזה והסמים המשכרים מעכבים את התיקון

את תענוגות העולם הזה ניתן לחלק לכמה סוגים: סוג ההנאות הראשון, הנאות העושר והפרסום, מוערך על ידי הכל כתענוג כדאי. הסוג השני, ההנאות המשפחתיות, מקובל על הכל כטבעי. סוג ההנאות השלישי, הנאות האהבה והנאות על חשבון אחרים, שיש בהן משום עבירה על החוק; אלה האחרונים מוקצים על ידי החברה כפשעים הראויים לעונש.

תענוג השימוש בסמים, איננו מקובל בשום חברה, וההשקעה במיגור הנגע עצומה. הנזק שגורמים הסמים איננו ישיר, כי אם עקיף. המכורים לסמים, הם בדרך כלל אנשים שדרישתם היחידה מצטמצמת לאספקת סם סדירה ואין להם עניין בדבר, מלבד הגשמת הצורך היחידי הזה להנאה עצמית. לו החברה היתה מוצאת דרך לספק להם אספקה סדירה יותר של הסם, או תחליף הסם, במקום לרדוף אותם עד חרמה, היתה מונעת את רוב הנזקים שהם מסבים למשפחותיהם, המרוששות מחמת יוקר הסם, ולחברה ממנה הם גונבים ואותה הם שודדים לצורך זה.

תענוגות העולם הזה, המבוססים על אובייקטים אלה ואחרים המושכים אותנו בחבלי קסם, הם שקריים במהותם. מרדפנו חסר ההכרה בעקבות האושר האבוד שהם מפתים אותנו לקוות אליו, מסיט אותנו מהמטרה האמיתית, ומעכב אותנו מלהגיע למסקנה אליה מגיע האדם בעקבות חיפש רוחני נכון. וכך אנו מגיעים באיחור רב למסקנה המתבקשת, שאת התשובה לחיפושינו האינסופיים לא נמצא בעולם האובייקטים הסופיים, בני החלוף, אלא רק בעולם הרוחני.

אנו לכודים בעבדות של האופנה המתחלפת, בעבדות החובה לרכוש עוד ועוד פריטים מתכלים, ששמחת רכישתם הקצרה ומותירה אותנו מרוקנים. אנחנו מתאכזבים לגלות כל פעם מחדש, כמה מהר אנחנו מאבדים עניין בהישגינו הישנים, וכמה מהר אנחנו מסמנים לנו מטרה חדשה כנשוא כמיהותינו.

ולבסוף, כשלרגע אנחנו עוצרים במרוצתנו, לנוח רגע, אנחנו מגלים שבלי התקווה לעונג הבא, ובלי החיפוש והמרדף, אבד לנו הטעם לחיות. האם נהייתנו אחר משוגות האופנה, אינה משולה לשימוש בסמים? אם כן, במה שונים התענוגות שמספקים הסמים המשכרים, מהתענוגות אותם מספקים כלל האובייקטים בעולם הזה?

אם כך, מדוע, הן ההנהגה העליונה- הבורא- והן ההנהגה התחתונה, ממשלות העולם, מתנגדים לשימוש בסמים, ואינם מתנגדים לשימוש בתענוגות העולם הזה, כבסמים? מדוע הנהגת העולם הזה, בהתאם להנהגה העליונה, קבעה חוקים מפורשים נגד השימוש בסמים, ונלחמת בהם?

הסמים אסורים בעולמנו, משום שהם מנתקים את המשתמש בהם מהחיים, והופכים אותו חסין למכותיהם, ובכך חסין לתיקונם. האנשים שאינם משתמשים בסמים, נדונים אט אט, מכה אחרי מכה, להגיע למסקנות רוחניות. חלק מהם מתקרב לדת ולקבלה. ניתן היה לצפות שמכות החיים יגרמו לאנשים להפנות עורף לבורא המייסר אותם, אך במציאות אחרים הם פני הדברים, והצער המטלטל את האדם, גורם לו, דווקא כשהוא מיוסר וכואב, לפנות לבוראו.

הסמים מתעתעים באדם בתענוגות שווא, ולכן חל איסור על נטילתם. אדם השרוי בתענוג שווא שקרי, מנוע מלהתקדם לעבר הנאות אמיתיות שברוח. זו הסיבה לכך שהחברה מוקיעה את הסמים כמסוכנים, בזמן שבשימוש מבוקר, כתרופה, יכולים היו הסמים להביא מזור לחלק מהאוכלוסיה הלא יצרנית.

אפסות האדם אל מול הבורא- היות האדם מרכז הבריאה

אין הדבר פשוט לביצוע כלל ועיקר. הבעיה נעוצה בכך, שהאדם הלומד מתקשה מאוד להתמקד בכוונתו. קושי זה מלווה אפילו את האדם הלומד להנאתו עצמו. תפיסת העצמי של הלומד מתעתעת בו, ה"אני" שטרם נפטר ממנו, גורם לו להאמין, שרצונותיו זהים לרצונות הבורא, ושבכך הנו ככלי שרת להעברת מעשיו של הבורא, שעה שבמציאות זה איננו כך כלל וכלל.

אדם המשתוקק ללמוד את הקבלה בכוונה אלטרואיסטית- למען בוראו- ומכוון את עצמו לראות בכל את מעשה הבורא, מעמיד שוב ושוב בביקורת את נקודת מבטו על העולם ומנסה לראות את הבורא ופועלו בכל. בכל פעם שהוא מרגיש פתאום את עצמו ואת האחרים כאובייקטים הפועלים ללא קשר לשליטתו והשגחתו של הבורא, הוא חוזר ומכוון את עצמו לנקודת מבטו הנכונה. דרישות אלו, המנחות את האדם לכוון את מחשבותיו, מבוארות בתלמוד, ויש לקרא אותן בקפידה.

התכונה היחידה שהבורא ברא בתוכנו, היא תכונת האגואיזם שלנו. האדם שיאפס את ה"אני" האגואיסטי שלו, ישוב להרגיש רק את הבורא. הנברא, שהוא, בעצם, האגואיזם, ייעלם אל המצב בו היה לפני הבריאה. במצב זה, האדם מהווה את צירוף הגוף הגשמי והנשמה האלוקית.

העבודה הפנימית נעשית דרך חיזוק הרגשת אפסות האדם מול הבורא מצד אחד, ועל ידי עירור הרגשת גאוותו של האדם על היותו מרכז הבריאה, מצד שני. כיוון זה מומלץ רק למי שאכן טורח לעבוד את מטרת הבריאה, אם לא כן, אין הוא ראוי להיקרא מרכז הבריאה ואין הבדל בינו לבין כל יצור אחר. מתוך הרגשת שני מצבים הפוכים אלה, מתגבשות שתי פניות לבורא: בקשת עזרה מחד, והכרת תודה מאידך. בקשת עזרה מתוך נחיתותו, והודיה על האפשרות שניתנה לו להתקדם במדרגות הרוחניות ולהתקרב לבורא.

תפילה ובקשה לעזרה ממרומים- דיאלוג מתמיד עם הבורא

התפילה והבקשה לעזרה ממרומים הן האמצעי העיקרי המסייע להתקדמות רוחנית. התפילה מכוונת לבקש כוחות ואמונה, שיהיו חזקים דיים, כדי לנצח את החרדה מלפעול שלא על פי חוקי ההישרדות האגואיסטיים, ושלא על פי חוקי השכל; שיהיו חזקים דיים כדי שיוכל אדם לבטוח בכוחו, יחודו וגדולתו של הבורא, ושיוכל אדם שלא לפחד מהעתיד.

כוונות מאולצות ומלאכותיות בזמן התפילות, הבקשות או המעשים, אינן מתקבלות על ידי הבורא, שאינו שועה לדברים שמן השפה ולחוץ, אלא רק להמיית הלב הבאה מהרגשה של אמת. ביטויים יפים וריקים מתוכן לא יעשו את העבודה, גם לא קריאת סימנים, או כוונות בלתי מובנות בסידורים קבליים. הדבר היחיד הנדרש מהאדם הוא לכוון את לבו אל הבורא, להרגיש את רצונו ולבקש ממנו לשנות את הרצונות העצמיים בהתאם. וזאת, מתוך דיאלוג מתמיד ובלתי פוסק עמו!

"אמונה שלמעלה מהדעת"

שמיעה נקראת אמונה, מכיוון שאוזני שומעות את אשר לבי מאמין. ראיה נקראת דעת, שכל, מכיוון שהאדם לא צריך להאמין למה שאומרים לו, אלא למה שהוא רואה במו עיניו. כל עוד אין האדם מקבל מלמעלה תכונות אלטרואיסטיות במקום תכונותיו האגואיסטיות, אין באפשרותו לראות את האמת נכוחה, מכיוון שאת כל אשר יראה, דרך חושי הבשר והרגשות האגואיסטיים יראה, והדבר יקשה עליו עוד יותר את ההשתחררות מהאגואיזם.

אי לכך, בתחילת הדרך, על האדם היוצא למסע הרוחני, ללכת בצורה עיוורת כנגד צווי האגו שלו, מתוך אמונה שלמה שהוא בדרך הנכונה להשיג ולראות את דעת העליון; מתוך "אמונה שלמעלה מהדעת".

"גופנו"- רצוננו לקבל לעצמנו- האגואיזם שלנו

כדי לשנות ולהפוך את האגואיזם לאלטרואיזם, את הדעת לאמונה, חייבים להעריך נכונה את גדלותה ורוממותה של המהות הרוחנית, בהשוואה לקיום הגשמי והבלתי שלם שלנו. עלינו להבין את נחיתות עבודתנו בשירות החיים האנושיים, ואת רוממות ההתמסרות לשירותו של הבורא. צריך להגיע למסקנה שנעים וקל יותר לשרת את הבורא, מאשר לשרת את הגוף הגשמי, שאיננו שבע לעולם. צריך לקבל את זה שהגשמיות מציעה לנו תענוגות קצרים בלבד, החולפים אחרי רגע קט. צריך לשקול מחדש את "גופנו"- במשמעות של רצוננו לקבל לעצמנו, אל מול הבורא, ולברר למען מי כדאי יותר לטרוח.

הבחירה הנתונה בידינו, היא לבחור בין שני גורמים אלה: גופנו והבורא. ככל שהאדם מבין יותר את אפסותו ונחיתותו, כן יקל עליו להעדיף ולבחור לעבוד למען הבורא.

"אור חוזר", "אור פנימי", "אור מקיף"

חשיבה עצמאית ומקורית הכרחית לאדם השואף לצמוח רוחנית. עליו להתנתק מדעות קדומות וממחשבות מקובעות בהן הולעט מילדותו.

עצם ההחלטה לחדול לפעול באופן אוטומטי, מעבירה את האדם שעשה את ההחלטה האמיצה הזאת, למצב של צמיחה רוחנית.

חוויית חוסר החיוניות הרוחנית, תחושת המוות שבקיום השגרתי שלנו, הכרחית לבקיעת הצמיחה הרוחנית, שמתחילה דרך התפילה. כמו הגרעין הנרקב באדמה, רגע לפני שפורצת צמיחת הנבט, כך פורצת הצמיחה הרוחנית מתוך תחושת "מוות בעודי בחיים", שחש האיש הצמא לרוחני.

כדי לראות פרי, ולמצוא סיפוק ושמחה בחשיבה העצמאית ובתנודות הרוחניות החדשות שבעקבותיה, על האדם לעבד ולחרוש תחילה את האדמה הצחיחה של תפיסתו הישנה.

צמיחה רוחנית מתרחשת תוך התנגדות לאגואיזם. האדם הרוצה לצמוח לעבר הבורא, בודק מחדש את מניעיו ומאווייו. את ההנאות הנראות לו רצויות לבורא, הוא מאפשר לעצמו, ואת אלה הלא רצויות, פוסל.

בלשון הקבלה כתוב: "כוח הרצון, שהוא המסך הנמצא במוח, מחשב את כמות התענוגים שהוא מסוגל לקבל, על מנת להיטיב לבורא, במידה המדויקת של אהבתו לבורא"- זה נקרא "אור חוזר". כמות ההנאה אותה האדם מחליט לקבל נקראת "אור פנימי". ואילו כמות ההנאה, אותה היה יכול לקבל שלא מתוך אהבתו לבורא, הוא לא מקבל מחשש לצער את הבורא, והיא נקראת "אור מקיף".

באופן זה, כל מעשיו של האדם מוגדרים על ידי רצונו העז לגרום נחת רוח ליוצרו, ולא מתוך תשוקה להתקרב אליו, או מתוך פחד שמא ירחק ממנו, מאחר שאף אלה הן תשוקות אגואיסטיות.

מעשה "למען הבורא"

את הרגשות האמיתיים שלנו, כמו שמחה, פחד, תענוג, צער וכדומה, אנו חשים בכל גופנו, ולאו דווקא באיבר מסויים. לכן, האדם הבודק את רגשותיו ורצונותיו יכול ללמוד מגופו, אם שכלו ולבו שווים. במידה שאין התאמה, הגוף מגלה התנגדות.

למשל, ניתן לבדוק בשעת קריאת תפילה, האם המחשבות, הרגשות, המאוויים ואברי הגוף נוטלים חלק, ומשתתפים בהסכמה ובהתאמה, עם מה שהשפתיים דובבות? או שהתפילה מתנהלת באופן אוטומטי? באופן זה ניתן לעקוב אחרי מיקוד תשומת הלב והכוונה, בכל חלק וחלק של התפילה. הגוף עשוי להתנגד ולהפיק הרגשת אי נוחות פיזית, דווקא בחלקים חשובים ומועילים של התפילה והבקשות. קריאה אוטומטית מתוך הסידור, במטרה להתחמק מאותות אלה, עשויה להחטיא את מטרת התפילה.

כדאי לבחון את הלב, ולברר היטב מה המסר שהוא מעוניין להעביר לבורא בתפילה. הבורא מתייחס לרחשי הלב, השכל והגוף, ולא למלמול השפתיים. לכן כתוב, שהתפילה היא עבודת הלב, כאשר הלב משתתף בתואם עם אשר אומרות השפתיים.

עבודה בכל הגוף, מביאה לתגובה מלאה של הגוף. כאשר כל הגוף מתייסר בהתנגדות נמרצת להיפרד מהאגואיזם, עד כדי התנגדות לבקש זאת מהבורא, סימן שדווקא תפילה זו הנה תפילה שלמה לישועה מהגלות הרוחנית.

ההתרחשויות ההיסטוריות- פועל יוצא של אגואיזם ואלטרואיזם

כל הקורות את עם ישראל הם פועל יוצא של כוחות רוחניים עליונים בפעולה. ניתן לצפות לאחור ולראות איך במשך מאות שנים מתקיים קשר של סיבה ומסובב של כוחות רוחניים בכל הכרוך בקורותינו. החכם הרואה את הנולד, לא יושב בחיבוק ידיים בהמתנה לתוצאות. בשל יכולתו לנבא את העתיד להתרחש, הוא יכול למנוע מראש תוצאות הרות אסון.

המציאות מתהווה בעולמנו כתוצאה ישירה מפעולת הכוחות הרוחניים הפועלים מעל להרגשתנו. מסיבה זו, החכם המקובל מסוגל מלכתחילה, לפני שהמציאות באה לידי גילוי בעולם הגשמי, לצפות אירועים ולמנוע אותם. ובכל זאת, אין הם נמנעים, מכיוון שאירועים אלה עצמם, הם עצם התיקון שלנו, התיקון שבלעדיו לא נוכל להגיע למטרת הבריאה. אירועים אלה נשלחים על ידי הבורא כאמצעים שנועדו לכוון אותנו לתיקון ואלה אינם יסורים סתם.

המקובל איננו קוסם. תפקידו בעולם הזה, הוא להגיש עזרה למען הכלל, בכך שיסייע לקידום ההבנה האנושית עד לרמת הבנת הכרחיות התיקון העצמי. כמו כן, המקובל יכול להגיש עזרה אישית ליחידים הפונים אליו.

גלות ישראל בין העמים תימשך עד שנהיה בשלים להיפרד מן הגויים שבתוכנו, שהם משולים לרצונות האגואיסטיים. כל עוד לא נתקן את האגואיזם, תמשיך השנאה להיות מופנית אלינו מכל עבר. העובדה שאנו כיהודים ממשיכים להחזיק ולשרת את האגואיזם שלנו, נותנת בידי אומות העולם כוחות לשלוט בנו. לו היינו מעניקים לאלטרואיזם עדיפות, ולו המועטה ביותר, לא היינו נשלטים בידי שום עם, ולא היינו נתונים לביקורת מצד העולם.

ברגע שנפיץ את הקבלה למען כל העמים, נקבל את ארצנו, ואת חירותנו. כל ההתרחשויות ההיסטוריות מתרחשות כתוצאה מפעולת כוחות רוחניים של אלטרואיזם ואגואיזם. מידת כניעתנו למאוויינו הגשמיים, תמיד תתאים למידת הצורך שלנו להתכופף לפני עמים אחרים.

הינתקות מפיתויי הגוף- החלפת "לב אבן" ב"לב חי"

אדם אינו מסוגל לשלוט בלבו, גם אם הוא החכם באדם, גם אם הוא בעל עוצמות, כישרונות וכישורים מיוחדים. הדרך היחידה להשתנות, היא דרך עשיית מעשים טובים באופן מכאני, תוך כדי תפילה ובקשה מהבורא, "שיתן לנו לב אחר", שישנה את כיוון רצונותינו. הדרישה היא לרצון אחד ורצון בעל עוצמה, רצון עמוק, שהוא בעצם תפילה. הרצון הגדול הזה מגמד ומעלים את שאר הרצונות אותם מבקש האדם לבער.

יש צורך בהשקעה מתמדת, יום- יום ושעה שעה, כדי ליצור את הרצון היחיד והחזק הזה. אסור לאדם המכוון את מאמציו לכך להתייאש, גם כשהוא מבין עד כמה הוא שבוי במעשיו לתועלת עצמו. אל לו להפסיק, גם כשהגוף מנסה להניעו ממאמציו בשל עייפותו, וגם כשצרכים דוחקים אחרים דורשים את תשומת לבו. יש לזכור שכל העבודה הזאת עדיין אינה נקראת עבודה רוחנית, אלא עבודה אגואיסטית, כי את מעשה השינוי האמיתי, את סילוק האגואיזם, על הבורא לעשות.

כמו כן, כשהאדם עוצר ובודק את הישגיו, הוא מגלה לצערו שמאז שהתחיל ללמוד קבלה, חייו לא רק שלא השתפרו, נהפוך הוא, חייו נעשו פחות טובים, במיוחד בהשוואה לחבריו שהמשיכו לחזק את מעמדם הכלכלי, בשעה שהוא ישב ולמד. רק עמידה בפני תוכחות הסובבים, טענות השכל ותירוצי הגוף, מחשלת ובונה באדם רצון אמיתי- כלי רוחני.

ואיך מתמודדים עם מבול התוכחות, הטענות והתירוצים? מכיוון שאלה טענות האגו, אשר ממנו הכוונה להתנתק ממילא, אין טעם להתנצח עמו. כל עוד רגשותיו של האדם משועבדים לאגו ואין מלבדם, הרי שאין באפשרותו ללכת אחריהם, ועליו להקשיב לצווים אחרים. עליו להקשיב להנחיות מצד אנשים בעלי שיעור קומה, שהתרוממו למדרגות רוחניות של עולמות גבוהים יותר, ובכוחם להתוות את הדרך להולכים בעקבותיהם. על האדם לקבל בהבנה את המהלך המתסכל של התחזקות האגואיזם, דווקא בשל ההתקדמות לקראת הפרידה ממנו, ולקוות שאולי עכשיו כששלחו לו מלמעלה עוד קצת אגואיזם, זו השעה הנכונה למאוס בו עד כדי כך, ששוועת הבקשה למחוק אותו תתקבל במרומים, והתיקון מלמעלה ייעשה.

הסיוע מלמעלה מגיע בהתאם למידה בה האדם חש את גדולת הבורא. תחושת גדולת הבורא מתחזקת, האדם משתעבד מרצון לבורא שעתה הוא חש ברוממותו, ומשתחרר משעבודו לגופו. בשלב הזה האדם מפסיק להרגיש את פיתויי הגוף. זה נקרא החלפת "לב אבן", המרגיש רק את עצמו, ל"לב חי" ("לב בשר"), המרגיש את האחרים.

בעולמנו האדם הולך ומתקדם בעזרת רגליו, שהן איברי התנועה, ובהגיעו למטרה הוא משתמש בידיים שהן איברי הקבלה. האיברים הרוחניים הפוכים מאיברי הגוף - האדם מטפס בשלבי הסולם רק בעקבות סירובו המכוון להשתמש בבסיס המשמש לו משענת תחתיו, שזה בעצם שכלו. הוא מקבל את מטרת הבריאה רק אם ירים את ידיו למעלה ויהפוך ל"נותן".

יסורי האדם למען תיקונו- גילוי של רצון טוב מצד הבורא

אם מטרת הבריאה היא להעניק הנאה לאדם, מדוע הבורא מוביל אותנו לעברה בדרך כה מייסרת? האדם נברא בידי הבורא המושלם. השלמות מתאפיינת במצב של מנוחה, בעוד שמצב של חוסר שלמות- חסך- גורם לתנועה לעבר השלמת החסר. האדם אוהב מנוחה. הנכונות לוותר על המנוחה מתעוררת רק בהעדר צורך קיומי בסיסי, כמו מזון, מקלט מפני הקור וכדומה.

תחושת המחסור דוחפת את האדם לצאת ולעשות מעשה. ככל שיסורי המחסור גדולים יותר, כן יגדלו המאמצים אותם יהא נכון האדם להשקיע כדי להשיג את הדבר הרצוי שיגאל אותו מתחושת המחסור.

לכן, אם הבורא מזמן לאדם יסורים בגלל מחסור ברוחניות, האדם משקיע כוחות ומאמצים כדי להשיג את הרוחניות החסרה. לכשישיג רוחניות, שהיא מטרת הבריאה, יזכה בחוויית ההתענגות עלייה, חוויה שהוכנה עבורו זה מכבר על ידי הבריאה עצמה. מכאן, שמי שמשתוקק בכל מאודו להתקדם בדרך הרוחנית, אינו חווה את היסורים הבאים עקב האגואיזם שלו כעונש משמים או כקללה. נהפוך הוא, הוא מקבל את יסוריו באהבה, ומבין שיסוריו זומנו לו כגילוי של רצון טוב מצד הבורא המנסה לסייע לו.

בדיעבד, השגת הרוחניות והעונג המופק מהישג זה, מוכיחים לאדם עד מה רב היה מחסורו לפני כן. מטבע הדברים שמחסור בהנאות גשמיות גורם ליסורים רבים יותר, מאשר מחסור בהנאות רוחניות. כדי למשוך את האדם אל הרוחניות והתענוגות שבצידה, מגביר הבורא את סבל המחסור בהנאה הרוחנית, לכדי יסורים של ממש.

תחושת המלאות האינסופית הקיימת בתענוג הרוחני הקטן ביותר, לא מתקיימת כל עוד האדם נהנה הנאה גשמית.

עיסוק רוחני בשל העונג שבצדו- מקובל למתחיל

לפתחו של המתענג בתענוגות רוחניים עדיין אורבת סכנת האגואיזם: וזאת אם הסיבה לעיסוקו הרוחני, נעוצה בכך שהעונג אשר הוא מפיק מעיסוקו הרוחני, גדול יותר מהעונג אותו היה מסוגל להפיק מחייו הגשמיים חסרי התכלית בהם מאס. במקרה שכך הוא, המהות הבסיסית ביותר ברוחניות נמצאת חסרה: האמונה, שהופכת למיותרת במקרה בו סיבת הרוחניות היא תועלתית בלבד.

ובכל זאת, אין בדבר דופי, במידה שמדובר באנשים העושים את ראשית דרכם בשבילי הדרך הרוחנית. הבורא תיכנן את השלב הזה, כדי למשוך את האדם לעבר התענוגות הרוחניים, ואחר כך לתקנו.

בחיים הרוחניים נזק מול תועלת שווה לשקר מול אמת

כל אדם בטוח שהוא יודע טוב מכולם כיצד עליו לנהוג, ומהו הטוב ביותר עבורו. מקורה של הרגשה זו בתפיסה האגואיסטית בה שבוי האדם, ממנה הוא איננה מסוגל להרחיק ולחרוג אל מעבר לעצמו; בגללה הוא מרגיש את עצמו כחכם באדם בכל הנוגע לעצמו ולמאווייו בכל רגע נתון.

הבורא ברא בעולמנו השגחה עליונה בעלת חוקים פנימיים גשמיים וברורים, חוקי הטבע. לחיים בעולמנו אין דרך ואין תחבולה להתנגד לחוקי הטבע. אדם שיקפוץ מצוק, יתרסק, ולמי שחמצן אינו מסופק לגופו, צפוי מוות מחנק.

חוקים ברורים אלה קבע הבורא, כדי ללמדנו זהירות לשם הישרדות ושמירת החיים. בעולם הגשמי, האדם אינו מבין לעומקן את תוצאות מעשיו, כפי שאין הוא יודע את חוקי החיים, שמעבר לחוקי הטבע הכרוכים בהישרדות.

עליו להבין עוד בתחילת דרכו, שהחוק החשוב ביותר שלא ניתן להתעלם ממנו, כמוהו כאחד מחוקי הטבע, הוא החוק שאסור לתת לתחושת ההנאה להכתיב את המעשים. כן עליו להבין שבחיים הרוחניים ההכרעה לתוצאת נזק מול תועלת, נקבעת על ידי הערכים: אמת או שקר.

קבלה, אמונה ותפילה- הדרך להתמלא ב"אור הבורא"

האור מגיע מהבורא ומורגש בחושינו כעונג עצום. זוהי מטרת הבריאה: השגת האור או הבורא- זה בעצם היינו הך, מאחר שאנו איננו מרגישים את הבורא, אלא את האור הנובע ממנו.

אמונה היא כוח המאפשר לחיות בתקווה שהיכולת להשיג חיים רוחניים שרירה וקיימת, שיש סיכוי לקום לתחייה ממצב הדומה למוות רוחני. הצורך באמונה גובר במידה שהאדם מרגיש שהוא מת מבחינה רוחנית.

תפילה היא ריכוז מאמצי הלב המופנים לעבר הדבר החשוב ביותר לאדם; מאמצי הלב להרגיש את הבורא ולבקש ממנו חיים. עבודה, מאמץ ותפילה אפשריים רק מתוך הרגשת הסתר הבורא.

התפילה האמיתית איננה בקשה מהבורא להתגלות, שזו התמורה הגדולה ביותר, אלא בקשה צנועה יותר, לקבל כוח כדי להשתחרר מהאגואיזם אויב הרוחניות, ולהשתעבד לאלטרואיזם, אבי הרוחניות. ככל שהאדם בטוח יותר במידת האלטרואיזם שהשיג, כן הוא יכול להתחיל אט- אט ליהנות למען הבורא, כי הנאתו מענגת את הבורא. רצון הבורא הוא להיטיב עם האדם. האדם והבורא מתקרבים על ידי התקרבות רצונותיהם אלה לאלה. מלבד ההנאה שבקבלת אור הבורא, האדם זוכה להתענג בעונג אינסופי מהרגשת רוממות הבורא. תענוג זה הוא בעצם מטרת הבריאה.

צמצום ה"נקודה השחורה" ותיקון הנקרא "מסך"

האגואיזם, הטבוע בנו מטבע בריאתנו, שולט בנו ביד רמה: מהרמה ההורמונלית והמולקולרית, ועד למערכות הגבוהות של מוחנו, תת ההכרה שלנו, ובאלה גם מאוויינו המזוככים והנעלים, שאנחנו קוראים להם אלטרואיזם. האדם אינו מסוגל לעשות דבר נגד האגואיזם שלו. מי שרוצה לצאת משליטת האגואיזם, חייב לפעול נגד רצון גופו ושכלו בכל הקשור להתקדמות רוחנית, למרות שאינו רואה תמורה לעצמו. זוהי הדרך היחידה לצאת ממסגרת העולם הזה, כלומר מהאגואיזם.

על שיטת עבודה זו נאמר בקבלה: "כופין אותו עד שאומר רוצה אני". וכך, כשהבורא יעזור ויעניק את טבעו האלטרואיסטי לאדם, הגוף יתרצה ויהיה מוכן לעבוד במתכונת רוחנית. מצב זה נקרא "תשובה".

היפוך הטבע האגואיסטי לאלטרואיסטי מתרחש כאשר על הרצון לקבל, על האגואיזם, על "הנקודה השחורה", עובר תהליך של צמצום. במהלך תהליך הצמצום, אור הבורא נעלם מהאגואיזם, ואז מתרחש תיקון הנקרא "מסך", בעזרתו האגואיזם משתנה לאלטרואיזם.

אין ביכולתנו להבין איך נס כזה מתרחש, אלא אם כן נעבור את זה בעצמנו. עד אז ייראה לנו בלתי מציאותי לשנות את חוק הטבע הבסיסי הגורס, שאת הבלתי ניתן לעשות בכוח הרצון, לא ניתן לקיים. אבל הנס הזה קורא תגר על החוק- לפתע, במקום בו לא יכולנו לכפות את רצוננו, מתרחש נס, ואנחנו לכאורה יכולים.

לאחר התרחשות הנס, והיפוך האגואיזם באלטרואיזם, האדם מגלה שכל מעשיו נשארו בסך הכל כשהיו. הוא מגלה, שגם במצבו החדש, אין ביכולתו לתת לבורא דבר, מכיוון שהבורא הוא מושלם. הוא מבין שרצונו של הבורא המושלם הוא להעניק שלמות לאדם.

האדם אינו יכול להשיב לבורא כגמולו בתמורה לתענוג האינסופי בו הוא ממלאו. ישנה רק דרך אחת בה הוא יכול להביא תועלת לבוראו, וזו באמצעות המחשבה שהוא אמנם עושה את אותם מעשים שעשה לפנים, אלא שעכשיו הוא משמח בהם את בוראו.

אבל גם מחשבה זו אינה מועילה לבורא, כפי שהיא מועילה לאדם בכך שהיא מאפשרת לו לזכות בהנאות אינסופיות ללא רגשי אשמה ובושה- ללא "נהמא דכיסופא". עכשיו, כשהשיג את "השתוות הצורה" עם הבורא בהופכו מאגואיסט לאלטרואיסט, הוא יכול להתענג על ההנאות הרוחניות, כלומר לקבל באופן אינסופי, כמי שאינו מקבל לעצמו, כאשר זו בדיוק הסיבה המאפשרת לו ליהנות.

"תפילה בלי כוונה, כגוף בלי נשמה"

אדם יכול להכריח את עצמו לבצע פעולה פיזית, אך אין באפשרותו לשנות את רצונותיו: אין באפשרותו לעשות משהו שאיננו למען עצמו. "תפילה בלי כוונה, כגוף בלי נשמה"- המעשים שייכים לגוף והמחשבה לנשמה. מעשה נחשב למת מבחינה רוחנית, עד אשר המחשבה העומדת מאחוריו, כלומר הנשמה העומדת מאחוריו- מתוקנים.

ה"עולמות" ו"מדור הקליפות"

הבה נשווה בדמיוננו חלל ריק מחולק לקו אופקי- מעליו נמצא עולם רוחני ומתחתיו, עולם אגואיסטי.

מעל לקו ניתן למקם את כל מי שבוחר לפעול כנגד ההיגיון של השכל האנושי, וללכת בדרך ה"אמונה למעלה מהדעת", גם במידה שבאפשרותו לראות ולדעת הכל. כלומר, בכל מי שבוחר באלטרואיזם במקום אגואיזם. מיקום הדרגות הרוחניות נקבע על פי מידת האלטרואיזם.

מעל לקו, הבורא מורגש. ככל שעולים יותר גבוה הוא מורגש יותר. "למעלה" או "למטה" מוגדרים על יד ה"מסך" שהאדם רכש, הדוחה את ה"תענוג הישר"- תענוג המתקבל בלי חשבון, תענוג אגואיסטי- מאור הבורא.

המסך המבדיל בין העולם שלנו לעולם הרוחני נקרא "מחסום". מי שעובר את המחסום, אינו יורד עוד ממדרגתו הרוחנית למדרגת העולם הזה. מתחת לקו שולט האגואיזם, ומעל לקו, האלטרואיזם.

במקביל למדרגות הרוחניות האלטרואיסטיות הנמצאות מעל לקו, ישנן גם מדרגות טומאה: "עולם העשייה", "עולם היצירה" ו"בריאה דטומאה". כל אחד כולל בתוכו עשר מדרגות, "ספירות", שהן יחד שלושים מדרגות.

מעל לקו, בכל "עולם העשייה" עד חצי "עולם היצירה", נמצא "מדור הקליפות". הוא נמצא במקביל למדרגות טהורות וטמאות. בכל אחד מהעולמות הקדושים ישנן עשר מדרגות- "ספירות", שהן יחד שלושים מדרגות. מעליהן נמצא "עולם האצילות", המורכב אף הוא מעשר מדרגות- "ספירות".

"עולם האצילות" הוא עולם בו הרגשת הבורא והאחדות עמו מושלמים. האדם העולה בהדרגה ל"עולם האצילות" רוכש בדרך תכונות אלטרואיסטיות. כשהשיג את "עולם האצילות", כלומר רכש את כל תכונות ה"נתינה", עוד במדרגה הנמוכה ביותר של "עולם האצילות"- הוא "מתחיל" לקבל למען הבורא. אם רכש לפני כן תכונות אלטרואיסטיות נוספות, עכשיו בעזרתן הוא מתחיל לתקן- לא למחוק!- את מהותו. הוא לא מחסל את הרצון לקבל, אלא מתקן את הכוונה למענה הוא נהנה, את הסיבה להתענגות.

האדם מתקן בהדרגה את האגואיזם והופכו לאלטרואיזם. בהתאם לתהליך התיקון הוא מתקדם ועולה במדרגות, עד שהוא מקבל את כל מה שהוא אמור לקבל לפי שורש נשמתו, המהווה את החלק ההתחלתי של המדרגה האחרונה ל"מלכות דעולם האצילות". החלק הזה , שורש הנשמה, התרחב כתוצאה מהתיקון פי 620 והגיע לאחדותו המלאה עם הבורא.

"כלי הנשמה" מתמלא באור - האחדות עם הבורא

כל האור, כמות העונג שהבורא רוצה לתת לנבראים, מכונה בשם "נשמה כללית של הבריות" או "שכינה". אור זה היה מיועד מלכתחילה לנשמה של כל אחד מאתנו, והוא מהווה חלק מתוך הנשמה הכללית. את החלק הזה, כל אחד צריך לקבל על פי מידת תיקון הרצון שלו.

האדם יכול להרגיש את הבורא רק ברצון האגואיסטי המתוקן שלו. הרצון המתוקן הזה מכונה "כלי הנשמה". הנשמה מורכבת מכלי ומאור היוצא מהבורא. לאחר שהאדם השלים את תיקון הכלי האגואיסטי לכלי אלטרואיסטי, הכלי מתאחד עם האור בשלמות, מכיוון שרכש את תכונותיו.

בהתמלאו באור הבורא, האדם משתווה אל הבורא ומתאחד עם תכונותיו. אין מילים לתאר מצב מופלא זה. לכן נאמר שסכום כל תענוגות העולם הזה, אינו אלא כניצוץ קטן מהאש האינסופית של תענוג הנשמה מהאחדות עם הבורא.

"קו ימין", "קו שמאל", "קו אמצעי"- טיפוס, רגל אחר רגל, במדרגות הרוחניות

חוק ה"קו האמצעי" מכתיב את ההתקדמות במדרגות הסולם הרוחני. בכל מדרגה ניתן למצוא את המימוש והשמחה בבחינת "איזהו עשיר? השמח בחלקו". אדם יכול לשמוח בחלקו, כמי שזכה בכל טובו של העולם.

הרגשה זו תיתכן רק במידה שהאדם רואה בבורא את מלך היקום, ובעצמו את עבדו ונתינו אסיר התודה. הוא מוצא את אושרו בכך שמתוך מיליארדי בני האדם החיים בעולם, הבורא בחר דווקא בו, והראה לו באמצעות מורים וספרים את רצונו. המצב הרוחני הזה נקרא: "חפץ חסד", או "תיקון בינה".

במדרגה זו האדם אינו משתמש בשכלו שלו, הוא מכונה "עני בדעת", וטרם הגיע לשלמות. חוסר השלמות נובע מכך שהאדם הנמצא במדרגה זו עדיין איננו מקשר בין מעשיו לבין התוצאות הרוחניות שלהם. במילים אחרות, הוא פועל מתוך תת ההכרה, ומשתמש ב"אמונה ללא דעת" בלי להבין את אשר הוא עושה.

כדי לעבור מפעולה רוחנית תת הכרתית לפעולה רוחנית הכרתית, יש להפעיל מאמצים לכיוון המחשבות בעת מעשה למחשבות "למען הבורא". מאמצים אלה, שאינם נושאים פרי בקלות, גורמים לתחושת הסיפוק לחלוף, והאדם כבר לא כל כך מרוצה מהמדרגה הרוחנית אליה הגיע. נהפוך הוא, גוברת מודעותו לכך שמעשיו מרחיקים אותו ממטרתו להעניק הנאה לבורא.

במצב הזה על האדם להוסיף לעצמו "דעת" בכמות שאינה גדולה יתר על המידה, כדי שתחזור אליו תחושת השלמות הקודמת. מצב זה נקרא "קו אמצעי". ולכשיוסיף דעת, "קו שמאל", ישיג שלמות מלאה.

במילים אחרות, אחרי גילוי הנכונות להיפרד מהאגואיזם והעלייה אל מעל ל"קו האמצעי", על האדם להתחיל מנקודה זו את עלייתו הרוחנית ב"קו ימין". "קו ימין", כאמור, מאופיין בהרגשת שלמות במדרגה הרוחנית אליה הגיע האדם השמח בחלקו, שכל רצונו לקיים את רצון הבורא ללא תמורה. הוא מסתפק באמונתו בהשגחה הפרטית, והוא בטוח שהרגשתו זו בחיפושו הרוחני מגשימה את רצון הבורא, ומגשימה את הנאתו הרוחנית עליה הוא אסיר תודה.

אבל אין לשכוח שבמצב הזה עדיין חסר "קו שמאל"- מידת הביקורת העצמית וחשבון הנפש. העבודה הפנימית של "קו שמאל", הפוכה מהעבודה ב"קו ימין", שבו עיקרה נע סביב רוממות הבורא והרוחניות, בלי קשר לאדם ולנסיבות חייו. כאשר האדם מתחיל לבדוק באופן ביקורתי של "קו שמאל" את מצבו הרוחני ואת תחושת השלמות שלו, הוא מגלה עד כמה תחושת שלמות זו פגומה, ועד כמה לא הצליח עדיין להשתחרר לגמרי מהאגואיזם שלו. ושוב הוא מגלה את חוסר האונים שלו, ומתפלל לעזרת הבורא שיפטור אותו מחולשותיו האנוכיות; חולשות שמהן הוא לא מסוגל להיפרד ללא עזרה מלמעלה.

כך נוצרים באדם שני קווים הפוכים: "קו ימין", בו האדם מרגיש שהכל ברשות הבורא, ולכן הכל מושלם, ו"קו שמאל", בו הוא מעמיד לביקורת את עצמו, תחושת שלמותו נפגמת, והוא נעשה מודע לכלא האגואיזם שממנו הוא מתפלל להשתחרר.

בצד הביקורת העצמית מופיעים קולות ההיגיון החוזרים ותובעים מהאדם לחדול ממשימתו הבלתי אפשרית למיגור האגואיזם. במקביל, פועלים כוחות "קו ימין", וכך למרות הסתירה הפנימית בצד הביקורת העצמית, האדם ממשיך לחוות את תחושת השלמות והשלווה, הנובעת מהאמונה בהשגחה העליונה ובתבונתה האינסופית. כך הולך האדם שבחר בהתפתחות רוחנית ומתקדם ב"קו האמצעי".

כדי לשמור על האיזון, ולהישאר בהרגשת השמחה של "הקו האמצעי", צריך להפעיל מדי פעם ביקורת על הביקורת העצמית של "קו שמאל", כדי שזו לא תפגום בתחושת השלמות של "קו ימין" עד כדי אובדנה. רק כך עולה האדם "בשתי רגליו" במדרגות הרוחניות.

"דרגת חי" ו"דרגת אדם"

ישנן שתי דרגות בהתפתחות האדם: "דרגת חי" ו"דרגת אדם" (דרגות אלה שונות מדרגות: "דומם, צומח, חי, מדבר"). ל"דרגת חי" שייכת חיה, בבחינת בעל חיים מעולם החי. החיה חיה את חייה, כפי שנולדה בלי יכולת להתפתח. די לה במה שהיתה ביום הולדתה כדי שתמשיך ותתפתח במהלך כל חייה.

הטיפוס מ"דרגת אדם" בנוי אחרת. הוא נולד כאגואיסט, מבין את משמעות הדבר, ומשתוקק לתיקון.

"קטנות", "רחמים" ו"דעת הבורא"

האדם החפץ לזכות בהתגלות הבורא מצווה לנקוט בשורה של פעולות ריגשיות ושכליות המצריכות השקעה מרובה. כן עליו לעמוד בכמה תנאים: הרצון לזכות בהתגלות הבורא חייב להיות החזק והיחידי שברצונותיו. עליו לסלק כל רצון אחר, ולהתמקד בהרגשת הרצון הזה באופן מתמיד. מכיוון שהבורא נצחי וברצונותיו אין שינוי, מי שרוצה להתקרב אליו, וצריך עקב כך להידמות לו בתכונותיו, אמור לשמור על רצון יציב וקבוע, שאיננו משתנה בלי קשר לנסיבות.

הוא חייב לסגל לעצמו רצונות אלטרואיסטיים, ו"למסור" את רצונותיו לבורא. לאחר שצלחה משימתו זו, הוא מצוי ב"דרגת חסד", הנקראת גם "קטנות" או "רחמים". בשלב זה הוא נמצא עד שיזכה ל"אור אמונה" שיעניק לו תחושת שלמות וביטחון.

בשלב הגבוה ביותר הוא זוכה ב"דעת הבורא".

תוצאות מעשיו של האדם, הן פועל יוצא של דרגתו הרוחנית. אך אם אור הבורא איננו מאיר, ההבדל בין הדרגות הרוחניות איננו ניכר, מכיוון שהן את כלי הנשמה והן את אור הנשמה, מקבל האדם מהבורא.

הבורא מעניק לאדם נשמה- כוח להתקדמות רוחנית

בדרך כלל האדם חי מתוך תחושת שלמות עם גופו. הגוף מכתיב לאדם את רצונותיו, ותמורת מאמצי האדם לספק את דרישותיו, גומל לו הגוף בתענוגות גופניים. התענוג עצמו במהותו הוא רוחני, אך בעולם הגשמי התענוג הרוחני חייב לעבור דרך מתווך גשמי ולהיקלט בעזרת החושים, כדרכם של מזון, מין, מוזיקה וכדומה. ההנאה מורגשת בגוף, ואין באפשרותנו להפריד בינה לבין האובייקט שהסב לנו אותה, אבל בהרגשה הפנימית שלנו אנו חשים פשוט תענוג.

האנשים נבדלים אלה מאלה בהעדפותיהן השונות מבחינת סוג האובייקט המסב להם הנאה, כאשר התענוג עצמו הוא רוחני. בעזרת הפעלה פשוטה של אותות חשמליים המשפיעים על האותות החשמליים במוח, ניתן לחקות באופן מושלם את כל סוגי ההנאות. גם אז, מכורח ההרגל, העונג יעורר בזיכרון את האובייקט המקושר אליו, והאדם יחוש בטעם של מזון, או ישמע צלילי מוזיקה.

על פי האמור לעיל ניתן לומר שהאדם וגופו משרתים זה את זה באופן הדדי. האדם מתגמל את הגוף בתענוגות עבור מאמציו. לכן ניתן להבין מנכונות הגוף לעבוד, שהוא רואה תמורה לעבודתו. תמורה זו נקראת באופן כללי- תענוג. גם בריחה והימנעות מרגשות לא נעימים כרוכה בחוויית הנאה. הגוף פועל למען תמורת העונג לפי עיקרון הכדאיות, עקרון האגואיזם.

ולהיפך, כשהגוף מגלה התנגדות לפעול, כשאיננו שש לחרוג ממצב המנוחה הבסיסי, סימן שהעונג הצפוי לבוא כתמורה לפעולה איננו מספיק. הגוף איננו רואה תועלת בשינוי מצבו הנוכחי.

אדם הרוצה להתנתק מחשבונות ומכדאיות גופנית, ומעוניין להתמקד בשיפור מצבו הנפשי בלבד, ישותק מבחינה גופנית. הגוף לא יזוע בתנועה הקלה ביותר, שאין בה תועלת ממשית לעצמו. מאחר שהאדם אינו מסוגל להכריח את גופו לעבוד, לא נותר לו אלא לבקש מהבורא שיעזור לו להמשיך בחייו הלאה, אחרי שעשה את ההחלטה להתנתק מבקשת הנאה לעצמו.

הבורא לא מחליף לאדם גוף, לא משנה את חוקי הטבע ולא עושה נסים. כתשובה לתפילה אמיתית, הבורא נותן לאדם נשמה- כוח לפעול על פי החלטות אמת. אדם המקיים את כל הכתוב בספרי המקובלים, בלי לחוש בהפרעות גופניות, מצוי במצב המתאים לקבל ולזכות בנשמה- כוח להתקדמות רוחנית.

תענוג אינסופי מותנה בוויתור מוחלט על מאוויי הגוף

מכיוון שכל התענוגות הנן יחסיות ובנות השוואה, לא יתכן מצב בו כולם מאושרים ונהנים באופן אגואיסטי. ההנאה האגואיסטית איננה בנויה רק על הטוב שיש לו לאדם, אלא על מה שיש לו בהשוואה למה שאין לאחרים.

מכאן שלא ניתן להשתית חברה על עקרונות של צדק אבסולוטי, או על שימוש אוטופי באגואיזם. ההיסטוריה האנושית הוכיחה שזו משימה בלתי אפשרית. חברות שניסו לעשות זאת, כמו החברות הסוציאליסטיות- נכשלו.

אין זה מציאותי לצפות שבחברה אגואיסטית כולם יזכו ליהנות באופן שווה, כי כאמור, האגואיזם ניזון מהשוואה ותחרות. אי לכך, הבורא מתנה את הזכות לתענוג אינסופי בוויתור מוחלט על מאוויי הגוף. הרצונות המנוטרלים מרצונות הגוף לעצמו מוגדרים במונח אלטרואיזם.

השפה הקבלית קשורה באופן ישיר לאובייקטים רוחניים. המושגים: זמן, מקום, מעשה- שונים מהמוכר לנו

הקבלה מאורגנת בסדר של שורשים רוחניים המשתלשלים אלה מתוך אלה לפי חוקים קבועים. במהלך התהליך השורשים מתאחדים ומתכווננים למטרה אחת עליונה- השגת הנבראים את הבורא כאן בעולם הזה.

השפה הקבלית קשורה באופן ישיר לאובייקטים הרוחניים, או לפעולותיהם. לכן ניתן ללמוד את השפה אפילו באופן מקוצר, אם מעיינים בתהליך בריאת הנברא.

לפי תפיסת הקבלה:

א. מושג הזמן לא קיים. במקומו יש סדר של סיבה ותוצאה, כאשר התוצאה הופכת בעצמה להיות הסיבה- לתוצאה הבאה, או למעשה הבא או לאובייקט. בסופו של דבר, גם בעולם שמחוץ לקבלה מושג ה"זמן" מנסה לעקוב אחר הרגשת התהליכים הפנימיים של סיבה ומסובב. אף המדע קבע זה מכבר שזמן ומרחק הם יחסיים.

ב. המושג מקום, נקרא בקבלה "רצון ליהנות", מקום קבלת התענוג.

ג. מעשה הוא קבלת תענוג, או הסירוב לקבל תענוג.

ב"בראשית", כלומר לפני הבריאה, קיים הבורא בלבד. אין אנו יכולים לכנותו באף שם, מכיוון ששם מעיד על השגת האובייקט. אנו משיגים את העובדה היחידה שהוא ברא אותנו, ועל כן אנו מכנים אותו בשם "בורא".

מהבורא יצא אור, שהוא רצונו של הבורא להוליד נברא ולהעניק לו הרגשת הנאה מהבורא. רק על פי תכונות האור היוצא מהבורא אנו יכולים לומר משהו על הבורא עצמו, או ליתר דיוק, רק לפי הרגשת האור ותכונותיו, אנו יכולים לדון בתחושות אותן הוא רוצה להעניק לנו. לכן אנו מדברים על בורא המעונין להיטיב עמנו.

אין לטעות, התענוג הזה איננו נמצא באור עצמו, אלא נוצר בנו כתוצאה מהשפעת האור על הכלים הרוחניים שלנו. לדוגמא: נתח בשר איננו מכיל את הנאתו של האוכל ממנו. חוויית ההנאה מתהווה רק עם בואו של נתח הבשר במגע עם איברי החישה שלנו.

"להשפיע על מנת להשפיע", "מעשה פשוט" ו"מעשה מורכב"

המעשים כולם, הן הפיזיים והן הרוחניים, תחילתם מחשבה. מעשים מגשימים מחשבה- "סוף מעשה במחשבה תחילה". מחשבת הבורא היא להעניק הנאה לנבראים. בהתאם למחשבה זו הוא מעניק לנו הנאה בפועל. מעשה זה נקרא "להשפיע על מנת להשפיע"! מעשה זה הוא מעשה פשוט, מכיוון שגם המעשה וגם הכוונה זהים, ולכן מאוחדים.

הנברא נברא עם תכונותיו האגואיסטיות; אי לכך, אין לו ולא יכולה להיות לו מטרה אחרת מלבד המטרה להתענג. בשביל לזכות בעונג, יש באפשרותו של האדם לבצע מעשים משני סוגים: מעשים בהם הוא "מקבל" ומעשים בהם הוא "נותן". המניע העומד מאחורי שני סוגי המעשים הוא תמיד המניע לקבל לעצמו.

מעשה בו האדם "מקבל" בפועל, כאשר המניע העומד מאחורי המעשה אף הוא קבלה, נקרא "מעשה פשוט". מעשה בו האדם "נותן" בפועל, כאשר המניע העומד מאחורי המעשה, הוא "קבלה"- נקרא מעשה מורכב, מהסיבה שהמעשה ומטרתו שונים זה מזה.

הבורא- כוח רוחני הממלא את החלל

אין ביכולתנו להבין את הרצונות ואת שדה הפעולה שלהם במנותק מהמקום ומהחלל. מסיבה זו, אין לנו ברירה אלא לתאר את הבורא ככוח רוחני הממלא את החלל.

ככל שמתקדמים במדרגות הרוחניות חוקי היקום נעשים פשוטים יותר

נאמר במקורות שהבורא ברא את האדם כדי שיפעל על פי חשבון פשוט, והאדם סיבך את זה- "עשה האלוקים את האדם ישר, והמה ביקשו חשבונות רבים".

ככל שאדם מתקדם במדרגות הרוחניות, חוקי היקום נעשים פשוטים יותר, כי הקטגוריות הבסיסיות הן פשוטות ובלתי מורכבות. אך האדם שאינו מרגיש את שורש הבריאה, ורואה רק את תוצאותיה המרוחקות מאוד מהשורש, תופס את חוקי הבריאה בעולם הזה כמורכבים ממינים רבים של תנאים ואיסורים, וזה נראה לו מסובך עד מאוד.

בעבודה המחשבות מכוונות לעבודה;

ביתר הזמן, לעבר מטרת החיים הרוחנית

בספרי הקבלה האמיתיים טמון אור נסתר. כן קיימת השפעת המחבר על הכתוב. לכן כה חשוב שהאדם הלומד יתמקד בכוונה הנכונה להרגיש את הבורא, ויתפלל אל חוכמתו והבנתו של המחבר על ידי תקשור עמו.

על האדם המבקש לקנות דעת ולהתפתח מבחינה רוחנית, להתחייב לסדר יום מסויים. עליו לקבל על עצמו את הצורך לשלב בין עבודה ללימודים בלי להתבודד מבחינה חברתית. עליו לבדוק ללא הרף את מחשבותיו, ולכוונן לעבודה בשעות העבודה, וביתר הזמן עליו לכוון את מחשבותיו לעבר מטרת חייו הרוחנית.

השגת המטרה תלויה יותר באיכות המאמץ מאשר בכמותו, וטוב שכך, שהרי האחד יכול להתעמק יומם ולילה בספרים, והאחר המחויב לפרנסתו ולענייני המשפחה, מסוגל להקדיש רק שעה ביממה ללימודים. המאמץ נמדד על פי הזמן הפנוי בפועל, במקביל לכמיהתו של האדם להגדיל את הזמן המוקדש לרוחניות. התוצאה תלויה באינטנסיביות הכוונה ובעוצמתה, ובציפיותיו של הלומד ומטרת עבודתו הפנימית אותה הוא עושה בכל זמנו הפנוי.

צמיחה רוחנית- לא תמיד ביסורים

תהליך הצמיחה הרוחנית לא תמיד חייב להיות כרוך ביסורים. ילד שמכריחים לאכול, צמיחתו אמנם הובטחה, אך הנאתו נפגמה. צמיחה רוחנית שכזאת נקראת ברוחניות: "על חשבון העליון". אדם עם "תיאבון" לצמיחה רוחנית, שהבין את הנחיצות שבהתפתחות רוחנית, או שחווה את העונג שבאור העליון, ומבקש לחוות עוד, יכול להתקדם במדרגות הרוחניות ברצון וללא יסורים, ואפילו ליהנות מתהליך החיים ומההשגה הרוחנית.

בתהליך ה"יניקה" לומד המקובל להבחין בין טוב לרע

ההרגשה העזה החודרת ומפלחת את לבו של האדם בהבנתו את המושגים "טוב" ו"רע", מתרחשת בעת תהליך הנקרא בקבלה תהליך "יניקה". הדבר דומה לאם המקרבת את עוללה אל השד האימהי כדי להיניקו. בצורה דומה המקובל מקבל מהאור הנמצא באובייקט הרוחני העליון, ומרגיש על בשרו ומבין לעומקה את התהום הפעורה בין טוב לרע. לאחר מכן, כפי שהאם מנתקת את התינוק משדה, כך המקובל מאבד קשר עם העליון. עם ההינתקות מהעליון אובדת חדות ההבנה שהיתה לו לגבי הפער העמוק בין טוב לרע. מטרתו של תהליך זה היא לגרום לכך שבעקבותיו יבקש המקובל מהבורא כלים שיאפשרו לו להבחין בין טוב לרע, כמו העליון.

עולמות "בריאה", "יצירה" ו"עשייה",

ו"עולם האצילות"- "לקבל על מנת להשפיע"

הן תכונת האגואיזם, והן תכונת האלטרואיזם ניתנות לאדם מלמעלה, בהבדל אחד, שאת האגואיזם האדם מקבל באופן אוטומאטי עם לידתו, ואילו עבור האלטרואיזם עליו להתפלל הרבה ובכוונה גדולה לפני שיזכה לקבלו.

בשלב הראשון על האדם להגיע לכלל רצון "לתת תענוגים לבורא", על אף רצונותיו האגואיסטיים שטרם נפטר מהם. רצונו להעניק הנאה לבורא הוא בבחינת להשיב מידה כנגד מידה על התענוגות שהבורא מרעיף עליו. תהליך זה נקרא עלייה במדרגות "עולמות בי"ע"- בריאה, יצירה, עשייה. כאשר האדם מודע לכך שהוא משמח את הבורא ולוּ רק בכך שהוא עצמו נהנה, הוא כבר מצוי בשלב הנקרא "לקבל על מנת להשפיע"- דרגת "עולם האצילות".

במדרגות של "עולמות בי"ע" מצוי האדם בשלבי עבודה על רצונות בדרגות עוצמה שונות, כאשר הוא מכוונם במלואם לנתינה ללא תמורה לבורא. בדרגת "עולם האצילות" עבודת האדם ממוקדת ברכישת כוחות שיאפשרו לו לקבל הנאה מהבורא על מנת לגרום לו בכך הנאה.

הפנמת גדולת הבורא - המניע לעבודה הרוחנית

בית מדרש הנו מקום בו לומדים לדרוש את הבורא ואת הרגשת מטרת הבריאה, הרגשת הבורא.

אנחנו, הגוף שלנו, האגואיזם שלנו, נמשכים באופן טבעי למשהו גדול וחזק מאתנו. לכן עלינו לבקש מהבורא שיתגלה לפנינו מעט, כדי שנראה לאורו את אפסותנו הרבה, מול גדולתו ורוממותו. כך תתעורר משיכתנו אליו, כפי שהחלש נמשך אל החזק באופן טבעי.

האדם מייחס חשיבות עליונה לעיסוקו. העשירים עובדים בפרך כדי לעורר את קנאתן של הבריות. לו היתה חשיבות העושר נעלמת ויחד עמה הקנאה, המניע הדוחף את העשירים לעבודתם היה מנוטרל. מכאן שהפנמת ערך חשיבות השגת הבורא היא הצעד החשוב ביותר והמניע לעבודה הרוחנית.

האר"י הקדוש, "בעל הסולם", הבעש"ט ומוסד האדמו"רות

מאחר שהמאמצים הם הכלי לקבלת האור, לא יתכן מצב בו הרוחניות תהפוך להיות מושגת ללא מאמץ. בעבר, עד לתיקוניו של האר"י הקדוש, המקובל רבי יצחק לוריא, היה המסע בעקבות הרוחניות קל יותר. עקב גילוייו של האר"י בנתיבי הדרכים להשגת הרוחניות, תהליך ההשתחררות מהאגואיזם, שהתחזק בעקבות גילוייו, נעשה קשה יותר. מצד שני האר"י גילה את מקורות האור, ובכך גרם לפתיחת הדרכים החסומות אליו. בעקבות פעילותו הרוחנית של האר"י התעוררה מלמעלה גם הנכונות לשפוך את האור.

בתקופה שלפני האר"י ניתן היה לזכות במאה מונים של השגה, ביחס של מאה לאחד, יחסית לכמות המועטת של המאמץ הרוחני הנדרש. הדוגמה שלעיל ממחישה את קלות השגת הבורא בתקופה שלפני האר"י הקדוש.

היום, אחרי תיקוניו של האר"י, שורר שוויון בין המאמץ לתמורה. עבור יחידת מנייה אחת של מאמצים רוחניים, ניתן לזכות ביחידת מנייה אחת של השגת הבורא. וזאת, כאשר המאמץ בן יחידת המנייה האחת שיש להשקיע גדול בהרבה מאשר היה צריך להשקיע בעבר.

רבי יהודה אשלג, "בעל הסולם", תיקן תיקון לפיו האדם אינו יכול לשקר לעצמו, ועליו ללכת בדרך של "אמונה למעלה מהדעת", למעלה מההרגשה, כאילו הוא מושלם.

על אף שבעקבות התיקונים הדרך נעשתה ברורה יותר, דורנו מתקשה להשקיע את היגיעה הנדרשת, כפי שעשו קודמיו. למרות שדורנו מודע בבהירות לחסרונותיו האנושיים, אין אנו מצליחים לרומם את הרוחניות לרמה הנדרשת בהכרתנו, בהשוואה לגשמיות המרימה את ראשה המכוער. בדורות הקודמים, היו המוני העם נכונים יותר להשקיע למען עלייה רוחנית. היום קשה למצוא יחידים שליבם נכון לוויתורים שמצריכה ההליכה בדרך הרוחנית.

הבעש"ט, הבעל שם טוב, תיקן תיקון גדול מאוד. בתקופתו אפילו המוני העם יכולים היו להרגיש רוחניות בעולם, אם כי באופן זמני. לזמן קצוב, מי שרצה להשיג רוחניות יכול היה לעשות זאת על נקלה. הבעל שם טוב הקים את מוסד האדמו"רות, כדי לבחור תלמידים מתאימים לקבוצת תלמידי הקבלה שלו. ממוסד האדמו"רות החברה היהודית התפצלה ברבות הימים לפלגיה השונים, כאשר המנהיג הרוחני העומד בראש כל פלג הנו מקובל.

האדמורי"ם, מנהיגיה הרוחניים של העדה, בחרו את המתאימים ללימודי הקבלה. ב"חדרים", כיתות הלימוד, צמחו הדורות הבאים של המקובלים- מנהיגי ההמון. אבל השפעת התיקון שעשה הבעש"ט תמה, והיום לא כל מנהיגי הדור הם מקובלים המשיגים את הבורא. אחרי ש"בעל הסולם" עזב את עולמנו, עולמנו מצוי בירידה רוחנית שהיא שלב מקדים לעלייה הבאה.

"דרך הקבלה" ו"דרך יסורים"

שתי דרכים פתוחות לפני האדם להתקדם מבחינה רוחנית: "דרך הקבלה" ו"דרך יסורים".

טבענו האגואיסטי מרחיק אותנו באופן טבעי מכל מה שגורם לנו יסורים. הבורא עושה שימוש בטבענו זה כדי לקרב אותנו אל הטוב. הוא מנטרל את תענוגות העולם הגשמי, ומשפיע הנאות בעולם הרוחני של המעשים האלטרואיסטים. לזו יקרא "דרך יסורים".

"דרך הקבלה", על אף התענוגות הקיימים בעולמנו, נאחזת ב"אמונה שלמעלה מהדעת" במטרת הבריאה, כלומר, באמונה העומדת בניגוד לטיעונים הרציונאליים המתדפקים על שכלנו וגופנו לשכנעו בצדקתם. בעזרת אמונה זו, ניתן להשתחרר מהאגואיזם, כלומר מהאהבה העצמית, ולהשתעבד לאהבת הבורא. דרך זו, בניגוד לדרך היסורים, היא דרך של שמחה ושקט נפשי, דרך רוויית אמונה באפשרות להגיע למטרת החיים מהר ככל שרק אפשר, ובפחות כאב.

הקבלה כ"סם חיים" או כ"סם מוות"- תלוי בשימוש שעושה בה האדם

"דרך יסורים" ("בעיתה") מאפשרת התפתחות רוחנית טבעית. זו הדרך בה מתקדמת כל האנושות. דרך זו מאפשרת התפתחות רוחנית הנובעת מהשפעתו של האור המקיף, עבור אלה שעדיין אין להם כלים לקבל את האור הפנימי.

"דרך הקבלה" ("אחישנה") כאמור, מאפשרת מהלך קצר יותר ונטול יסורים, ככתוב בתורה: "ישראל מזרזים את הזמנים". דרך זו היא דרך של התפתחות רוחנית אישית, בעזרת קשר ישיר עם הבורא. היא נעשית תוך כדי עבודה ב"שלושת הקווים" שהוזכרו למעלה. קיצור זמן התיקון פתוח לפני מי שרוצה להיות "ישראל".

לא קל להגיע לידי אמונה בלי לעבור את דרך היסורים המשכנעת לכך. האמונה בהנהגת השכר והעונש משכנעת את האדם להאמין שתוצאות יגיעתו תלויות במאמציו, ולכן היא חשובה. הבורא מעניק לאדם אשר הוא חפץ ביקרו מחשבות ורצונות טובים, כשכר על מעשיו הטובים, אך את האמונה עצמה על האדם לרכוש בכוחות עצמו בעזרת ספריו וחבריו לספסל הלימודים. עם זאת, לאחר שהשיגה, עליו לייחס לבורא את מתנת האמונה.

השימוש אשר עושה האדם בקבלה מכתיב את השפעתה. באפשרותו להפוך אותה לסם החיים, להיבנות בהשראתה ולחזק את כוחותיו ורצונו לעבוד. באפשרותו להיתלות בקבלה כהוכחה לכך שהכל נקבע מלמעלה, ודבר איננו תלוי במאמציו, ובכך להפכה לסם מוות עבורו.

אסור להרפות מהכוונה המאומצת לשאוף לקבל את אשר נמסר מלמעלה. בשלב הראשון האדם מקבל מלמעלה הרגשה רוחנית שמרוממת אותו. לאחר מכן מגיע שלב המאמצים, להתחזק בכוחותיו הרוחניים ובאמונתו בכוחות עצמו ממדרגה זו, שאליה העלו אותו. במידה שהוא חדור הכרת טובה על המדרגה אליה הגיע, הוא בדרך הנכונה. במידה שלבו גס במה שניתן לו, ובשאננותו כי רבה הוא אף מעז לשאוב מכך טובות הנאה לעצמו, מקומו במדרגה הרוחנית שאליה רוממוהו מלמעלה בסכנה.

האור בורא "כלי" עבור התענוג הצפון בו- כך נברא האדם

הקבלה מסבירה את האופן בו אור הבורא ברא את הרצון ליהנות ממנו: באמצעות בריאת הכלי שיכיל את האור ואת התענוג הצפון בו. הדבר משול לאדם שזכה בכבוד ויקר שלא ציפה להם, ואף לא השתוקק להם. למרות זאת, אחרי שהורגל בהנאות שזומנו לו במעמדו החדש, כשאבדו לו- כאב את אובדנן והתגעגע אליהן. געגועים אלה לתענוגות שחווה האדם נקראים "כלי"; שהוא משתוקק ככלי המבקש להתמלא מחדש בתענוגות. כך בונה האור כלי עבור התענוג הצפון בו, כך נברא האדם.

אברהם שאל את הבורא: איך אדע שאתה תציל את הדורות הבאים אחרי? "במה אדע כי אירשנה"? במלים אחרות, איך אני יכול להיות בטוח שילדי ישתחררו מהאגואיזם בדרך הקבלה, כי למה להם אור אם אינם משתוקקים אליו? תשובת הבורא: הם ייווכחו בשעבודם לאגואיזם, באמצעות אור הבורא שיפקח את עיניהם לראות עד מה רע מצבם.

האדם משקיע בקשר עם הבורא רק כדי להיוושע

אחד הקשיים העומדים בפני אדם המנסה להתמודד עם רצונות הגוף ולהתגבר עליהם, הוא העובדה שהגוף, שאיננו מבין את מושג הזמן, חי ומרגיש את ההווה בלבד. גם עבודה של חמש דקות נראית עבורו כנצח נצחים, כי אין באפשרותו של הגוף להכיר במשמעות המנוחה המובטחת לו מייד לאחר המאמץ.,

האדם הוא אגואיסט מושלם. לכן לא יבחר מרצונו בקשר עם הבורא, אלא אם כן יהיה בטוח בכך שתצמח לו מזה תועלת. מכאן שאין די בכך שהאדם יכיר במצבו הרע ובאפשרותו לקבל עזרה מלמעלה, כדי שאכן ישקיע כוחות לבקש קשר כזה. השקעה בקשר עם הבורא תבוא רק בעקבות ההכרה שקשר זה יביא לישועתו.

מדור לדור נפתחת הדרך ליותר אנשים ליצור קשר עם הבורא

דרך הקבלה מציעה לנו אלטרנטיבה לדרך היסורים. התנאים משתנים מתקופה לתקופה: לפני אלפיים שנה, רק בודדים חיפשו קשר עם הבורא, כאשר בזמנו של רבי שמעון, בזמן האר"י והרמח"ל, החלו קבוצות קטנות לעסוק בקבלה. בזמן הבעש"ט כבר עסקו בקבלה עשרות בני אדם, ובזמנו של "בעל הסולם" עוד יותר.

בזמנו של "בעל הסולם" נעלמה הגדר שהפרידה בין הקבלה לבין האדם הפשוט, וההתנגדות לקבלה חלפה כמעט לגמרי. בדורות הבאים יקבלו על עצמם רבים את השגת הרגשת הבורא כמטרת חייהם.

אם לפנים רק אנשים מיוחדים ועזי נפש היו מסוגלים להגיע לקשר עם הבורא, הרי שבזמננו אפילו מתחילים בלי עבר של לימוד קבלי קודם, יכולים להגיע לכך. בדור הבא אפילו ילדים יוכלו להגיע לקשר עם הבורא, וזאת ללא כל הכנה מוקדמת, מלבד לימוד הקבלה בלווי הנהגה נכונה.

"אח"פ" - חלק ברגשותיו הרוחניים של המקובל המחזיק מעט מהמדרגה הרוחנית הבאה

רגשותיו הרוחניים של המקובל מכילים חלק הנקרא "אח"פ". חלק זה מחזיק מעט מהמדרגה הבאה אליו המקובל אמור להתקדם, במידה שיתקדם. החלק הזה ריק מאור, והמקובל חש היטב בריקנותו. הרגשה זו נובעת מכך שהוא אינו מקבל אור מהמדרגה שמעליו- אליה טרם הגיע. למרות שהעליון מלא באור, התחתון מקבל את האור העליון רק על פי תכונותיו העכשוויות, ומכיוון שלפי תכונותיו אלה אין הוא בשל עדיין לקבלת האור המצוי במדרגה שמעליו, אין ביכולתו של המקובל להרגיש אותו.

"הכרת הרע"- השלמה עם מציאות האגואיזם תוך מאבק להשתחרר ממנו

המציאות בה הבורא נסתר, דוחפת את האדם המצוי לכלות את ימיו במאמצים כבירים ליישר קו עם הסובבים אותו, בכל הקשור לרמת החיים הנחשבת למקובלת בחברה. האגואיזם הטבוע בנו משחר לידתנו מוליך אותנו באף, משועבדים לגחמותיו וממהרים לבצען כרובוטים, שאם לא כן נענש ביסורים. יסורים הגורמים לנו להיכנע לאגואיזם שוב ושוב.

האגואיזם נעוץ כה עמוק בתוכנו, עד כי אנו רואים בו חלק בלתי נפרד מטבענו ורצוננו. האגואיזם מצוי בכל תא ותא בגופנו, ומאלץ אותנו לפרש את רגשותינו בהתאם לדרישותיו, ובהתאם לתועלת שהוא מפיק מהיענותנו המעשית לדרישותיו.

האדם מתקשה להאמין כי ניתן להשתחרר מהשפעתו הגורפת של האגואיזם. חזון ההיטהרות ממנו נראית כחזון תעתועים מסרט מדע בדיוני. האפשרות להשיל את האגואיזם ולהתמלא ברצונות האלטרואיסטים שיבואו במקומו, נראית בעיני האדם כדימיונית ובלתי נתפסת בהיגיון.

תפיסת המציאות שלנו אינה יכולה להרחיק הרבה מעבר למה שמכתיב לה האגואיזם. לכן קשה לנו לראות את התועלת שבצד האלטרואיזם, קשה לנו להבין את ההיגיון העומד מאחורי המחשבות האלטרואיסטיות, וכתוצאה מכך אנו מתקשים לקבל את פוטנציאל התרומה של האלטרואיזם לכלל החברה וליקום כולו.

תפיסת האגואיזם כגורם זר וכאויב פנימי עשויה להקל עלינו בפיתוח היבטים חדשים על מצבו של האדם. על גישה זו לבוא בצירוף ההשלמה עם מציאותו בבחינת רצון הבורא. השלמה עם מציאותו של האגואיזם, בד בבד עם מאבק מתמיד במתחזה המסית אותנו מדרך האלטרואיזם אליה נשואות עיננו, נקראת "הכרת הרע".

חופש הבחירה

העבודה הרוחנית מנתבת את דרכה כל העת בין ניגודים. לכן, אין להתעכב יתר על המידה על חיפוש הרע בתוכנו- "הכרת הרע". את הדגש יש לשים על החיפוש החיובי, החיפוש אחר הרגשת הבורא, המאמץ להרגיש את אור הבורא.

כל הבריאה, מלבד האדם והעולם הזה, פועלת על פי חוקים אלטרואיסטיים. רק האדם והעולם סביבו נבראו עם התכונות ההפוכות, תכונות האגואיזם. אילו היה באפשרותנו לצפות בבורא ובכל העולמות הרוחניים, היינו מגלים עד כמה קטן עולמנו זה, לעומת העולמות הרוחניים. היינו מבינים עד כמה זעיר יחסית חלק זה של העולם, החלק בו אנו חיים, היחידי הפועל לפי חוקים אגואיסטיים.

מדוע פני הדברים כך, מדוע הבורא נסתר מפנינו, מדוע הבורא שיכן אותנו בעולם חשוך, מייסר וחסר ביטחון?

כוונת הבורא הראשונית היתה לברוא אותנו נצחיים כמותו. כוונה זו בעינה עומדת, אלא שעלינו להגיע למצב זה בכוחות עצמנו, כדי לזכות בכבוד בתענוגות הרבים המזומנים לנו במצב הנצחי, המוחלט והאינסופי.

מסיבה זו ברא הבורא עולם הפוך ממנו באמצעות בריאת תכונה הפוכה לתכונתו, האגואיזם, המשפיע על האדם מרגע היוולדו, הרגע בו הוא מפסיק להרגיש את הבורא.

הבורא נסתר מפנינו בכוונה תחילה, כדי להעניק לנו את חופש הבחירה בין עולמנו לעולמו. מראה הבורא היה גורם לנו לבחור באופן אוטומטי בעולמו המענג ונטול היסורים, וחופש הבחירה היה מתבטל.

חופש הבחירה- ללמוד או לא ללמוד קבלה

ובכן, כאמור, חופש הבחירה מתקיים רק בהסתר הבורא. אבל האם ייתכן חופש בחירה, במצב בו אדם לכוד בכבלי אגואיזם שמכתיב לו את הבחירה? כיצד יכול הבורא ליצור מצב ניטרלי לבחירה? ובאיזה בחירה בכלל מדובר, כאשר האפשרות האחת העומדת לבחירה היא עולם סופי ומייסר, והאפשרות השניה היא עולם נצחי ומענג?

עקרון הבחירה החופשית מתגלם בשתי פעולות מרכזיות של הבורא: באחת הוא מתגלה לעיתים לפני האדם, כדי להטעינו בכוח ובשלווה, הנובעת ממפגש עם הכוחות העליונים. ובשניה הוא העניק לנו את חוכמת הקבלה. אדם המעונין לחרוג ממצבו ולהרגיש את הבורא, לומד את חוכמת הקבלה ומפעיל על עצמו "אור מקיף".

"לימודי תורה" אחרים אינם שווים בעוצמת פעולת ה"אור המקיף" הנובע מהם. העוצמה הגדולה ביותר צפונה בלימודי הקבלה, כי הקבלה מלמדת מבנים רוחניים המעוררים את האור הזה על האדם. אם כך, האדם חופשי לבחור אם ללמוד קבלה- ואם בחר ללמוד, חופש הבחירה נתון למידת המאמצים אותם הוא עתיד להשקיע בלימודיו.

הסתר הבורא, התגלות הבורא, והמבנה המיוחד של מדרגות הסולם הרוחני המורכבות זו בתוך זו כבטלסקופ

כל קשר בין האדם לבורא, מרמת הקשר הראשונית והנמוכה ביותר ועד לרמות הקשר הגבוהות ביותר- המפגש עם הבורא במקום הימצאו- נעשה דרך מדרגות הסולם הרוחני.

כל מדרגות הסולם הרוחני נמצאות בעולמות רוחניים. במדרגה הגבוהה ביותר נמצא הבורא עצמו והמדרגה הנמוכה ביותר נוגעת בעולם הזה.

האדם, שטרם יצא לדרך רוחנית, נמצא מתחת למדרגה הרוחנית הנמוכה ביותר, מכיוון שהדרגה האגואיסטית ההתחלתית והמוחלטת של האדם איננה מאפשרת המצאות במדרגה רוחנית.

טיפוס להרגשת המדרגה הרוחנית הבאה אפשרי רק במידה שתכונות האדם שוות לתכונות מדרגה זו, ומידת ההרגשה זהה בהשוואה למידת תכונות המדרגה האמורה.

הרגשת דרגה רוחנית עליונה יותר, של מדרגה הנמצאת מעל למדרגה בה אנו נמצאים, אפשרית בזכות המבנה המיוחד של המדרגות הרוחניות בסולם. המדרגות הרוחניות אינן בנויות רק מלמטה למעלה זו מעל זו, אלא גם מורכבות זו בתוך זו באופן חלקי, כמו בטלסקופ, כך שחציה התחתון של המדרגה העליונה נמצא בתוך חציה העליון של המדרגה התחתונה. באותו אופן, החלק התחתון של המדרגה שמעלינו נמצא בתוכנו, וזה כולל גם את האנשים המצויים במצב האגואיסטי המוחלט, המכילים חלק מהמדרגה הרוחנית הראשונה, אף כי בדרך כלל היא איננה מורגשת בשלב זה.

המדרגה הנמצאת מעלינו נקראת בורא כי היא זו המהווה עבורנו את הבורא שלנו. היא מולידה, מחייה ומנהיגה אותנו. מכיוון שאין אנו מרגישים את המדרגה העליונה, נדמה לנו שהבורא לא קיים.

אדם שהגיע לשלב בו הוא מבחין בעליל בהנהגה העליונה של בורא העולם, מאבד למעשה את חופש הבחירה שלו, כי האמת המוחלטת שנגלתה לפניו לא מאפשרת בחירה אחרת מלבדה. הוא מרגיש את האמת בכל רמ"ח אבריו, ויודע שרק כוח אחד ורצון אחד פועל על הכל ועל כולם.

לכן, כדי לאפשר חופש בחירה, מסתתר הבורא מהנבראים. רק במצב של הסתר הבורא, ניתן להגיע למצב של השתוקקות אליו, של כמיהה לאיחוד עמו, ושל נכונות לעשות מעשים למענו או "לשמה", בלי לצפות לתמורה.

עבודה פנימית אפשרית רק במצב בו הבורא נסתר ואיננו נגלה. לו היה הבורא נגלה לפנינו על נקלה, מחמת תפיסת גדולתו הסוחפת, באותו רגע היינו הופכים אוטומטית לעבדיו הנרצעים. וזאת, בלי להפעיל מחשבה, בחירה, או רצון אישי- בלי לעשות עבודה פנימית רוחנית של ממש.

וכך, מצד אחד, כדי לאפשר לאדם חופש בחירה ועבודה רוחנית ממשית, הבורא נסתר מפניו; ומצד שני, כדי לשחרר את האדם משעבודו לאגואיזם, הוא מתגלה לפניו.

וכך שני המצבים מתחלפים לסירוגין אלה באלה לפי הצורך. במצב הראשון, מצב הסתר הבורא, מרגיש האדם רק את עצמו ואת הכוחות האגואיסטים השולטים בו, ואלו במצב השני, במצב גילוי הבורא, האדם מרגיש גילוי של כוחות רוחניים.

הסתר הבורא נועד לטובתו של האדם שעדיין איננו מוכן לצאת לדרך הרוחנית

האובייקט העליון, הבורא, משווה לעצמו, בצד תכונותיו האלטרואיסטיות, תכונות אגואיסטיות מקבילות לתכונות האדם, כדי להידמות אליו, ובכך לאפשר לו להרגישו. זה אמור לגבי אדם שטרם השתחרר ממידת האגואיזם וטרם הרגיש את המדרגה שמעליו. אדם כזה, קל לו יותר לתקשר עם בורא פחות אלטרואיסטי, ובכך להרגיש את המדרגה הרוחנית שמעליו.

כל זה מעורר שוב פרדוקס: האגואיזם שמשרה העליון נועד לקרב את האדם אל המוכר לו, אך בכך הוא גם מרחיק אותו. תכונות אגואיסטיות בבורא גורמות לאדם לאבד את משיכתו אל הרוחני כמענג, גורם התפעלות, ביטחון או שלווה. בעת ובעונה אחת, מציאות זו מעניקה לו גם את האפשרות לבחור להבינה כהסתר הבורא שנועד לטובתו- הסתר הבורא מחמת אי היות האדם מצוייד עדיין בתכונות הדרושות להרגשת התענוגות העליונים, בגלל היותו משועבד עדיין למידת האגואיזם השולטת באישיותו.

מ"העלאת המ"ן" ו"קטנות" שבעקבותיו, עד ל"עושה גדלות" ו"השגת דעת הבורא" שבעקבותיו

מקובל לראות באור חיובי את תחושת הריקנות והנסיגה הרוחנית שחווה המתחיל. תחושות קשות אלה אמורות לחשל אותו לקראת התמסרותו ללימודים, למעשים טובים ולתפילה מלאת כוונות לבורא. עליו לגייס כוחות כדי לבחור ולהבין את מצב הסתר הבורא, כמצב שהבורא יעד במיוחד לטובתו כדי שיתגבר עליו בכוחות מחודשים. זאת, על מנת שיבין שאי הנחת, והעדר ההנאה והחיוניות בשאיפותיו אל הרוחני, מקורן במחסור בתכונות האלטרואיסטיות המתאימות. עליו להבין שכל עוד יהיה משועבד למידת האגואיזם, העליון יאלץ להסתיר ממנו את תכונותיו האמיתיות.

הרגשת ריקנות רוחנית זו משמעותה שהאדם מתחיל להרגיש את העליון. הוא מתחיל להבין שתחושת הסתר הבורא נובעת מחמת אי ההקבלה בין תכונותיו של האדם לתכונותיו של הבורא. הבנה זו מביאה אותו לידי בקשת עזרה מן הבורא לתקן את מידת האגואיזם הכובלת את אישיותו ומפריעה לו להתקדם מבחינה רוחנית- פעולה הנקראת "העלאת המ"ן".

בעקבות "העלאת המ"ן", העליון מגלה את עצמו באופן חלקי - "מעלה את האח"פ" שלו, ומראה את תכונותיו האמיתיות שהסתתרו קודם לכן מאחורי מסווה האגואיזם. בהזדמנות זו, העליון אף מפגיש את האדם עם התענוגות הרוחניים המתאימים לתכונות שגילה. מפגש זה מלמד את האדם על תחושות הגדולה והעונג הרוחני- מנת חלקו של האובייקט העליון בעל התכונות האלטרואיסטיות.

פעולות אלה של האדרת תכונותיו של העליון בעיני האדם, מרוממות את האדם מבחינה רוחנית עד חצי מדרגתו של העליון. בשפת הקבלה: העליון מעלה את ה"ג"ע" של האדם עם ה"אח"פ" שלו עצמו. במצב זה מגיע האדם למדרגה רוחנית קטנה הנקראת "קטנות".

הבורא מעלה את האדם למדרגתו הרוחנית כביכול, ובכך מאפשר לו לראות את גדולתו. האדם מתרשם מגדולת התכונות האלטרואיסטיות, ומגדולת הרוחניות בהשוואה לעליבות הגשמיות, ומרוממם מבחינה רוחנית אל מעל לעולמנו הגשמי. הרגשת הרוחניות מחליפה את תכונותיו האגואיסטיות של האדם בתכונות אלטרואיסטיות עליונות, ברצונו או שלא ברצונו.

כדי לרומם את האדם אל המדרגה העליונה הראשונה במלואה, העליון מתגלה בעצמו ובתכונותיו הרוחניות באופן מלא- "עושה גדלות." בעקבות זאת, האדם חווה את העליון כמנהיג היחידי והמושלם המשגיח על הכל, ורוכש את דעת העליון על מטרת הבריאה והנהגתה. בכך הוא מגיע לכלל "השגת דעת הבורא". עכשיו מתחוור לו מעבר לכל ספק, שלא ניתן לפעול אלא לפי הוראת הקבלה. עכשיו, כשנסתתמו ספקותיו, גם שכלו מורה לו על כך.

המדרגה הרוחנית הראשונה המלאה - מדרגת ה"גדלות"

כתוצאה מ"השגת דעת הבורא" נוצרת באדם סתירה בין אמונה לדעת, בין "קו ימין" ל"קו שמאל". במצב ה"קטנות" כבר יש לאדם "כלים דהשפעה", תכונות אלטרואיסטיות. כן הוא חדור רצון ללכת בדרך אמונה בגדלות הבורא, בדרך האמונה של "קו ימין". אבל עכשיו, כשקיבל את "השגת דעת הבורא", התבטל, לכאורה, הצורך להשקיע מאמץ באמונה. נכונות האדם לוותר על "השגת דעת הבורא", כדי לקבל את האפשרות לפעול בעיניים עצומות מתוך "אמונה שלמעלה מדעת", גורמת לבורא להפחית עוד ועוד ממידת ההסתר שלו.

עם זאת, כדי לסייע בידי האדם לשמור על האיזון בין "קו ימין" ל"קו שמאל", הבורא מפחית גם את מידת הנגלה שלו: את גילוי ההנהגה הכללית, את "אור החוכמה", את גדולתו. "השגת דעת הבורא" של האדם מצטמצמת, ו"קו שמאל" מתאזן בהשוואה ל"קו ימין" של האמונה התמימה.

כך נוצרת השוואה נאותה בין אמונה ודעת- "קו אמצעי". בעזרת האיזון הזה מגיע האדם לשלמות ה"אמונה שלמעלה מהדעת". במצב הזה האדם מתקיים כאובייקט רוחני.

התכונות הרוחניות שנרכשו במצב ה"קטנות", התכונות האלטרואיסטיות, מתווספות עכשיו לחלק זה של דעת, של גילוי, של "קו שמאל", בו האדם יכול להשתמש בהתאם לגודל אמונתו ("קו ימין") בזמן שהוא הולך בדרך של "אמונה למעלה מהדעת" ("קו אמצעי").

האדם המצוי במצב זה שוכן לבטח במדרגה הרוחנית הראשונה בסולם, מדרגת ה"גדלות". בכך רכש האדם את המדרגה הרוחנית הראשונה המלאה שלו - המדרגה הרוחנית התחתונה של הסולם הרוחני.

זו הדרך בה יכול האדם להתקדם בסולם המדרגות. את התקדמותו הוא עושה תוך גילוי חלקה התחתון של המדרגה הבאה המצוי בתוכו והתאמת תכונותיו לתכונותיה. האדם שבחר בדרך ההתקדמות הרוחנית, מתקדם בדרך זו ממדרגה למדרגה, לעבר המדרגה הגבוהה ביותר- מטרת הבריאה- האחדות המלאה עם הבורא.

האלטרואיזם מוביל לאיחוד עם הבורא

ההתקדמות הרוחנית, צעד אחר צעד, כרוכה בגילוי עצמי של תכונות אגואיסטיות גדלות והולכות, ובקשה חוזרת ונשנית בכל פעם לכוחות נוספים, כדי להתגבר על הרע הזה. ואכן בכל פעם מגיעים כוחות הנשלחים מהעליון בצורת אור רוחני גדול יותר. תהליך זה נמשך עד לתיקון האגואיזם, כלומר, עד שהאדם משיג את הגודל ההתחלתי של נשמתו, והיא מוארת כולה.

מחשבות זרות ומכשילות, רצונות שפלים ואגואיסטיים, לא בהכרח מונעים התקדמות רוחנית; להיפך, הם עשויים אפילו לסייע לה. זאת בתנאי, שהאמונה בחיים האמיתיים המצויים בקבלה בלבד, איננה פוסקת בעקבותיהם. הבחירה בקבלה למרות המחשבות המסיתות והמדיחות, מזכות את האדם המצליח לעמוד בניסיון, לצאת אל האור ולקבל אור עליון שירומם אותו למקומות גבוהים יותר מאשר היה בהם בעבר, לפני שפקדו אותו המחשבות המחלישות.

אי אפשר להתגבר על המחשבות המפריעות ללא עזרת הבורא. האגואיזם לא מאפשר לאדם שטרם השתחרר ממנו לפעול בלי שתהיה בכך תועלת כלשהי לעצמו. הלב, השכל והגוף, למיטב הבנתם, אינם נשכרים מהאלטרואיזם. מסיבה זו, הפעולה האלטרואיסטית, ולו גם הזעירה ביותר, לא תקבל מהם תמיכה. לפיכך לא נותר לאדם אלא לבקש את עזרת הבורא לצורך המעשה האלטרואיסטי. תוך כדי הבקשה לעזרה, מתקרב האדם לבורא, עד לאיחוד המושלם, גם אם כוונתו ההתחלתית היתה לחזק את האלטרואיזם בלבד.

הגשמת התכונות הטובות בהליכה בדרך הנכונה המובילה לדרגת צדיק

תכונות טובות כמו חוכמה, אומץ או כוח, אינן רלוונטיות להגשמת יעוד האיחוד עם הבורא, לעומת ההליכה בדרך הנכונה. אדם ברוך כישרונות, גם אם הוא חכם גדול ובקי עד מאוד בתלמוד, במידה שלא יגיע לקשר עם הבורא, לא ימלא את יעודו ויישאר כאחד האדם. אדם שבורך בתכונות טובות, כישרון וחוכמה, ימצה את כישוריו כיאות, רק אם ילך בדרך הנכונה שתביא אותו לדרגת צדיק. אחרת יבזבז את תכונותיו לשווא, וישחית את כוחותיו לריק, בלי לעשות בהם שימוש למען המטרה העליונה.

זיכרון נתיב ההליכה ב"אמונה למעלה מהדעת" כמצפן בעתות ירידה רוחנית

אדם המצוי בעיצומה של ירידה רוחנית ושאיבד את אמונתו, לא פתוח לקבל עצות ולשמוע דברי חוכמה מאף אחד. סיפורים על מה שמישהו אחר עבר או הרגיש, לא ידברו אל לבו. אין טעם לדחוק בו, כי אבדה לו האמונה בכל, גם בהשגות של אחרים.

את המזור לפצעיו הרוחניים יכול האדם המתבוסס בכאבו למצוא רק בתוכו. וזאת, בעזרת הינתקות מהכאב העכשווי תוך הפלגה בים הזיכרונות לעבר חופים בטוחים יותר של עלייה רוחנית, התפעלות, התפעמות וחיוניות. כשהוא נישא על כנפי זיכרונותיו לעבר שאיפותיו והשגותיו מתקופת העלייה הרוחנית, הוא עשוי לצבור כוח ולהתאושש מעט. זיכרון נתיב ההליכה בדרך "האמונה למעלה מהדעת", יכול לשמש לו כמצפן שיכוונו מנתיב המוות הרוחני בחזרה אל חיי הרוח.

"מזון", "פסולת", "שיכור" ו"עני מרוד"

כך ממשיך את עבודתו אדם אשר הגיע למדרגה רוחנית כלשהי: כל הנאה שהוא חווה מתמיינת מייד ל"מזון" או "פסולת". עונג שאינו ניתן להשוואה עם אמונה, נפלט הצידה כבלתי ראוי לשימוש, כ"פסולת". עונג שנחווה למען הבורא במטרה לחזק את האמונה, ראוי לקבלו, כמה שנקרא בקבלה "מזון". אדם שאיננו מסוגל לעשות את מלאכת הביקורת והמיון ובולע הן "מזון" והן "פסולת" נקרא בקבלה "שיכור"; "שיכור", כי רואים אותו כשיכור מעודף תענוג, כאשר למעשה הוא מאבד בכך הכל, ונותר ללא כלום, ונקרא, כמי שירד מנכסיו הרוחניים, "עני מרוד".

"אור נסתר" של עבודה אלטרואיסטית, שמתחילה מסיבות אגואיסטיות, מתקן את האדם

לפי עקרון השכר והעונש, אדם העובר על החוק נענש. האדם נוטה להימנע מלעבור על החוק במידה שהוא מעוניין להימנע מעונש. המצב מסתבך בתחומים בהם מעבר על החוק אינו גורם לענישה מיידית וליסורים הבאים בעקבותיה, אלא להיפך, העבירה מזכה את העובר אותה בהנאה מיידית. העונש שיבוא לאחר מכן בעקבות ההנאה ינסה ללמד את העבריין להימנע מעבירה דומה בעתיד.

לדוגמה, הכל יודעים שגניבת כסף היא עבירה על החוק. אדם המבצע גניבה מודע לאפשרות שייתפס וייענש כדין. בכל זאת, עצם ביצוע העבירה מעיד על כך שהגנב מקווה ומעריך שהיסורים הצפויים כתוצאה מהעונש האפשרי, יהיו קטנים מההנאה שיעניק לו הכסף עצמו. במקרה שייענש, סביר להניח שיסורי העונש יהיו רבים וגדולים מההנאה שהסבה לו הגניבה, ורק כך יהיה סיכוי שבעתיד יחשוב יותר מפעמיים לפני שיחזור לגנוב.

אבל כאשר הוא יוצא לחופשי, חוזרים ומזהירים אותו בכל זאת מפני גניבה חוזרת שתגרור אחריה עונש חמור יותר. וזאת כי את יסורי העבר יש נטייה לשכוח, ומיסורי העתיד יש נטייה להימנע.

דוגמאות אינספור מחיי יום יום מעידות על כך שהיסורים מכוונים את האדם ללכת בדרך בה האגואיזם לא היה בוחר לעולם! קל יותר לגנוב מאשר לעבוד ולהרוויח, קל יותר לנוח מאשר לחשוב ולעבוד, והרבה יותר נעים ליהנות מאשר לסבול.

יתרה מזו, על האדם המחליט ללמוד קבלה, לדעת בוודאות שתצמח לו מכך תועלת, שהאגואיזם שלו יצא נשכר מזה, כי איש מאתנו אינו מסוגל לקחת על עצמו עבודה בלתי משתלמת.

האדם מצפה לראות פרי לעמלו, ולא ישקיע עבודה ששכרה אינו בצידה. עליו לדעת בשביל מה הוא עובד, ועבור מי. אין באפשרותו להשקיע מאמצים לשווא, כי שכלו והאגואיזם שלו נבראו עם רצון ליהנות.

חיים מלאי יסורים וחסרי תענוג מובילים את האדם להתייאש מדרכו הישנה. הוא מבין שאולי עליו לשנות את דרכו, שאולי ישועתו טמונה בדרך ההפוכה- בדרך האלטרואיזם. בהבנה זו האדם עדיין לא זכה באלטרואיזם, במיוחד שמאחוריה מסתתר חיפוש גאולה למען עצמו. אבל, מתפילה ובקשה לרצונות אלטרואיסטים, ודרך מעשה אלטרואיסטי קטן אחד ועוד אחד, מתקדם האדם לעבר האלטרואיזם. ה"אור הנסתר" במעשיו משפיע ומסייע בכך.

נכון שהעבודה האלטרואיסטית התחילה מסיבות אגואיסטיות- האדם נותן כדי לקבל. אבל תוך כדי העשייה שופע אליו "אור נסתר", והוא מתחיל להרגיש את ההנאה הרוחנית שבנתינה האלטרואיסטית תוך כדי שה"אור הנסתר" מתקן אותו.

כיוון המחשבה לעבר מטרת הבריאה בעת לימודי הקבלה מניב פירות במהרה

אדם יכול לעשות את ימיו ולילותיו בלימוד תורה כלשהי, בלי לקצור את הפרי שאותו הוא אמור לקצור- השגה רוחנית של הבורא. מקרה זה משול למקרה בו ירד גשם במקום בו האדמה צחיחה ועקרה עד כדי כך, שגם גשם רב לא יצמיח בה ציץ ופרח. לעומת זאת, השקעה בלימודי הקבלה במקום הנכון, עשויה לשאת פרי בפחות מאמץ, כמו הגשם היורד בעתו ומצמיח את עץ השדה במקומות בהם האדמה דשנה ופוריה.

דבר נוסף שניתן לומר ברוח זו על הקבלה: במידה שכל המאמצים המכוונים ללימודים מכוונים לחיפוש הבורא ולא לרכישת דעת, כל חיותה של הקבלה נשפכת במקום הנכון, מכיוון שלמטרה זו היא ניתנה. אך אם לומדים למען רכישת דעת, או אף גרוע מזה, על מנת להוכיח חוכמה ולהתרברב, במקרה זה הקבלה לא תניב פרי.

באפשרות הקבלה להנחות את האדם אל מטרת הלימודים הנכונה. אחר כך עליו להמשיך ולהשקיע מאמצים תוך הליכה בדרך הנכונה אליה הונחה. תהליך חיפוש הכוונה הנכונה מתרחש במהלך הלימודים ללא הרף. כל עבודת האדם מכוונת להתכוון אל הכיוון הנכון, לכוון את מחשבותיו אל מטרת הבריאה במלוא הכוונה. עבודה זו אמורה להיעשות במיוחד בזמן לימוד הקבלה- האמצעי החזק ביותר להשגת רוחניות.

ה"שכל העליון", ה"דעת המוחלטת", "אור חוכמה" והאיחוד עם הבורא

המילה "מצרים" משמעותה מלכות בה שולט האגואיזם, ומכאן השם מצרים- מיץ רע (תמצית הרע). בשם "עמלק" נקרא העם הנלחם בישראל. מובן השם "ישראל"- ישר לאל, כלומר, אלה הרוצים לכוון עצמם ישר לבורא. "מצרים" הוא האגואיזם שלנו אשר שולט בנו שליטה מלאה.

האגואיזם נטפל דווקא אל האדם הרוצה לצאת מגלות "מצרים", מהאגואיזם. המתחיל את דרכו הרוחנית אף מועד לפגוש ב"עמלק" העומד בדרכם של אלה המצויים בתחילת הדרך.

נבחרי הבורא, אלה שהבורא העניק להם את הרצון להשיגו ולהתאחד עימו, הם אלה שהבורא משלח בהם בתחילה את האגואיזם במלוא עוזו. הבורא גם עשוי לשלח בנבחריו את "עמלק", וזאת כדי ליצור בהם את הצורך בקשר עמו, כדי שלא יסתפקו בשיפור תכונותיהם למען היותם אנשים טובים בלבד.

הנבחרים הללו מתמודדים עם קשיים גדולים כשהם פונים לשפר את דרכם ומעשיהם. פתאום הרצון העז ללמוד מתפוגג, ועייפות גדולה נופלת על הגוף שנעשה כבד מכדי להתמודד אפילו עם המטלות הפשוטות ביותר.

שלב זה של התמרדות הגוף והמלחמה נגד התמרדות זו, מתרחשים בגלל חיפוש התועלת המסתתר מאחורי כל מעשה ומעשה של אדם בשר ודם. גופנו ושכלנו, או האני שלנו, רוצים להבין מיהו הבורא, לאן מובילה הדרך, ואיזה תועלת תצמח מהמאמצים לעבור דרך זו על תלאותיה. כדי לקבל את אישור הגוף והשכל לצאת לדרך זו, כדי לקבל הנעה להשקיע את המאמצים הדרושים למסע הרוחני, יש לשכנע את האני שלנו שתצמח לו מכך תועלת. כך אנו בנויים מעצם בריאתנו וכך עובד ההיגיון האנושי.

אי אפשר לחרוג מעולמנו אל העולם הרוחני ההפוך לו כבמטה קסמים. מדובר בעבודה קשה של רכישת ההיגיון והמאוויים של העולם האחר, דרך מיקוד הכוונות ברצון הבורא רגע רגע ושעה שעה. אסור לשכוח שמדובר בהיגיון פנימי אחר, ומאוויים הפוכים לגמרי מהמאוויים האגואיסטיים בהם כבול לבנו ואליהם משועבד שיכלנו.

מסיבה זו, כדי לצאת אל העולם הרוחני יש צורך במהפך דרמתי בין ההיגיון הפנימי האנוכי של עולמנו, להיגיון הפנימי והמאוויים של העולם הרוחני. הדרך היחידה להיכנס בשערי העולם הרוחני היא דרך החלפת שכלנו ורצונותינו האגואיסטיים, ברצונות ובהיגיון הפנימי המנוגדים להם: לאמונה במקום שכל, ונתינה במקום קבלה. רק כך אפשר לצאת אל העולם הרוחני.

אבל אנחנו, כפי שהוזכר שוב ושוב, נבראנו עם שכלנו העיקש ועם האגואיזם שלנו, שאי אפשר להיפטר ממנו על נקלה, וכן גם להיפטר ממשרתו הנאמן והעיקש - שכלנו. אי לכך, כלים אחרים של שכל ורגשות ניתן בידנו לקבל רק מבחוץ- רק מהבורא.

זו בדיוק הסיבה לכך שהבורא מראה לנו באותות ובמופתים, שאין ביכולתנו לתקן את עצמנו. זו הסיבה לכך שהבורא דוחק בנו, דרך התלאות שהוא מזמן לנו, ליצור עמו קשר. זו הסיבה לכך שהבורא מושך אותנו אליו, אפילו כנגד רצוננו, כערובה היחידה לישועתנו הרוחנית.

מעשי נסים אינם בבחינת תנאי. אין האדם יכול לבקש מהבורא שיזמן לו נסים, כדי שישאב מהם כוח ללכת כנגד הגיונו הפנימי ב"אמונה למעלה מהדעת", או שישאב מהם השראה לרומם את העולם הרוחני. כתוב בתורה שמיד אחרי יציאת מצרים, צופה עם ישראל בהתגלות הבורא ובנסים שהוא מחולל, ומיד מתנפל עליו עמלק. רק אחרי כניעת בני ישראל לפני בוראם, ובקשתם שישרה עליהם את כוח האמונה, ישראל מנצחים את עמלק.

ככל שאנו מתקדמים רוחנית, כך אנו מקבלים עוד ועוד "שכל עליון". במקביל לכך, עלינו לחזק את כוח אמונתנו שוב ושוב, כדי לא לפגוע באיזון בין האמונה לשכל. במידה שלא נעמוד בקצב העמקת האמונה אל מול השכל העליון הניתן לנו, ניתקף שוב באגואיזם. כך נמשכת מלאכת האיזון, עד לאיחוד עם הבורא.

במצב האיחוד עם הבורא, ה"שכל העליון", שניתן לנו במהלך הדרך הרוחנית, מגיע לרמה בה אנו משיגים את ה"דעת המוחלטת", את האור המקסימלי- "אור חוכמה", ללא כל אבחנות (אבחנות במשמעות "מדרגות"). מסופר בקבלה שבתחילת הבריאה "היה אור עליון פשוט ממלא את כל המציאות" (עץ חיים/האר"י), כלומר, בתחילת הבריאה, ה"אור העליון" האיר לכולם בלי הבדל מדרגות, הכל היה ברור לגמרי, ללא התחלה וללא סוף, בלי גוונים- הכל היה ניתן להשגה.

"דרך חוכמת הקבלה", הפרוזדור המוביל להיכל הבורא

מסעו הרוחני של האדם מחולק לשני פרקים עיקריים: פרק "דרך הקבלה" ופרק הקבלה עצמה. אדם המצוי ב"דרך הקבלה" עובר זמנים קשים בהם הוא שוקל מהתחלה את כל מטרות חייו ומעיין בטבעו. הוא מנסה להגדיר מחדש את כוונת רצונותיו והמניעים למעשיו, והוא מנסה להתגבר על דרישות השכל ורצונות הגוף. תהליך זה נמשך עד שהוא מגיע לכלל הכרת הרע המלאה. מדובר בתהליך ארוך של יסורים, חיפושים ותהייה אחר רצונותיו האמיתיים תוך כדי ניסיון להגשימם. במהלך הזמן מאבד האדם המחפש את התקווה למצוא את המענה למאווייו.

בה בעת, הולכת ומתחוורת התשובה ליסוריו, הולכת ומתבהרת ההבנה שמחשבות אלטרואיסטיות יגאלו אותו מהאגואיזם, מקור סבלו. אט אט מתפשטת בכל הווייתו המתיקות שבמחשבה על הבורא; מתיקות שאליה הוא ירצה לשוב, ויעשה זאת באמצעות מחשבות על הבורא.

אחרי פרק "דרך הקבלה", בו עובר האדם את שלבי ההכנה למסע ההתפתחות הרוחנית, הוא מגיע לפרק הקבלה. בפרק זה הוא משיג את "אור הקבלה" עצמו, את האור העליון המאיר לו בכל פעם יותר, בהתאם להתקדמותו בדרגות הסולם הרוחני, המוביל בדרגתו העליונה לאיחוד המלא עם הבורא.

כאמור מורכבת דרכנו הרוחנית משני חלקים; "דרך הקבלה" והקבלה עצמה. "דרך הקבלה" מהווה את שלב הכנת הרצונות והמחשבות החדשים; בשלב הזה האדם חווה יסורים. אחרי שהוא עובר את השלב הזה - את הפרוזדור המביא אותו להיכל הבורא- הוא נכנס לפרק התורה, לרוחניות. מרגע זה הוא מצוי בעולם בו שולטת מלכות האור, והוא משיג את מטרת הבריאה, שהיא התורה, כלומר, הרגשת הבורא המלאה.

כל הנדרש מאתנו כדי ליהנות באמת, הוא להחליף את הבובה בתינוק חי

בני אדם נבדלים אלה מאלה במושאי ההנאה השונים של כל אחד. מרגע היוולדו ועד נשימתו האחרונה, יחודו של האדם הוא באופן שבו הוא רוצה לחוות הנאה. העונג עצמו הוא למעשה רוחני, רק עטיפתו החיצונית היא זו שיוצרת בעינינו את הופעתו הגשמית.

שלא במודע, אנו נמשכים להחליף את העטיפות החיצוניות, את ה"מלבושים" של התענוגות, ומקווים להרגיש תענוג מאור הבורא בצורה מופשטת. מאחר שבני האדם נבדלים אלה מאלה אך בכמיהתם למעטפת חיצונית שונה של תענוג, אנו דנים בהם בהתאם לסוגי המעטפת שבחרו לסגל לעצמם.

ישנם "לבושים" של תענוג רוחני המקובלים יותר בחברה ויש כאלה שמקובלים פחות. את הכמיהה לתענוגות הפחות מקובלים נוטה האדם להסתיר.

האגואיזם אומץ על ידי כלל האנושות, העושה בו שימוש ללא בושה במסגרת מגבלות מקובלות, המשתנות מחברה לחברה ומעת לעת. האגואיזם, שכבר עמדנו על כך שהוא משתנה מאדם לאדם מבחינת המעטפת השונה של התשוקות, משתנה גם אצל אותו אדם בהתאם לגילו ונסיבות חייו. השוני בין "לבוש ללבוש" עשוי להיות חד ובולט, לדוגמה: ילדה המתענגת על הטיפול בבובתה, כאשר הטיפול בתינוק אמיתי אינו מסב לה הנאה כלל. אמה מתקשה להבין איך אפשר ליהנות מבובת פלסטיק נוקשה ואילמת, כאשר תינוק פועה וורוד לחיים מושיט את ידיו ומחייך.

מנקודת מבטה של הילדה, ועל פי תפיסתה הרגשית, אמה מתייגעת קשה סביב התינוק בלי ליהנות כהוא זה. הילדה מסוגלת אמנם להבין את התמורה הצפויה לאמה בעולם הבא, תמורה שהיא כרגע לא מעונינת בה. היא רוצה ליהנות בעולם הזה, וההנאה מהמשחק עם הבובה מגלמת זאת עבורה.

קשה שלא להבין את דרך המחשבה הילדותי הזה. הרי מדובר בילד המכין את עצמו לחיים האמיתיים, אליהם הוא עדיין איננו בשל דיו. והוא עושה זאת דרך התענגות על אובייקטים חלופיים, צעצועים; אובייקטים אשר רק כמבוגר יבין שהם חיקוי לא אמיתי של מציאות.

כל אדם באשר הוא אדם נמשך בעצם רק לתענוגות הבאים מהבורא, כי רק הנאות כאלה יכולות להסב תחושת חיוניות ומלאות. במקום העמוק בו טמונה כמיהה בסיסית זו, נשמותינו אינן שונות במהותן מהנשמות שתהיינה לנו עם תום כל הגלגולים, בשלב בו כולנו נחזור לבורא.

אנו בנויים כך שנרצה ליהנות מהאור היוצא מהבורא. לא ניתן לשנות את זה, וגם אין צורך! כל הנדרש מאתנו, ולשם כך אף נבראנו, הוא אך ורק להחליף את העטיפה החיצונית של התענוגות שלנו- שנחליף את הבובה בתינוק החי, וניהנה באמת!

ארבע המטרות העומדות לנגד עיניו של הלומד

האדם, כתינוק יונק, רוצה לבוא על סיפוקו, ואת נכונותו להתייגע הוא מודד בהתאם להנאה הצפויה כתמורה לעמלו. כשרק מתעוררת הכוונה לעסוק בעבודה פנימית, בלימוד רוחני, הגוף קופץ מייד ושואל במפגיע: "מה יצא לי מזה?"

לשאלה זו ארבע תשובות:

א. המטרה היא לצער- המטרה הגרועה ביותר, מכיוון שהיא מקפלת בתוכה רצון לגרום צער לאחרים.

ב. המטרה היא להפוך למנהיג רוחני גדול, לזכות בתפקיד טוב, בכבוד, בכסף ולהשיג שידוך מוצלח. זוהי מטרה טובה יותר מקודמתה, מכיוון שהגשמתה תביא תועלת גם לאנשים אחרים. משמעותה של מטרה זו היא שהאדם עובד למען אחרים תמורת תשלום.

ג. המטרה היא לקבל תמורה מהבורא בלבד, כאשר הבורא הוא היחידי שיודע על העבודה הפנימית וההשקעה בלימודי הקבלה. אדם שזוהי מטרתו, אינו מעוניין בכבוד או בתמורה מהזולת, אלא מהבורא בלבד. משמעותה של מטרה זו היא שהוא עובד למען הבורא, כי ממנו הוא מצפה לתשלום.

ד. המטרה היא לעבוד למען הבורא, מתוך כוונה להעניק את כל פרי העמל לבורא בלי לצפות לתשלום כלשהו.

רק במקרה הרביעי, שאלתו הנוקבת של האגואיזם "מה יצא לך מזה?" נותרת ללא מענה. לאדם הזה אין אפשרות להשיב לשאלה. כל אשר נותר לו הוא לפנות אל "האמונה למעלה מהדעת."

כשאלה הם פני הדברים, עבודתו של האדם מתמקדת בהינתקות מצו ההיגיון והרגש הארציים והתרחקות מביקורת שכלתנית. עליו למסור את חייו ואת גורלו להשגחה העליונה, תוך אמון מלא בבורא. מרגע זה עליו לאסוף את כל כוחותיו כדי למקד את מחשבותיו והרגשותיו בבורא ובגדולתו. את ענייני יום יום הדוחקים הוא מבצע כנדרש, אך את מחשבותיו ומאווייו הוא מכוון רק לטובת הבורא. את הקול הפנימי המבקר אותו על מעשיו הוא דוחה על הסף. לכאורה הוא תלוי באוויר ללא הקרקע המוצקה של ההיגיון- למעשה הוא מצוי בהיכלה המואר של "האמונה למעלה מהדעת".

"עבודת חול" והתרוממות רוחנית של "שבת"

כגודל ההנאה אותה ניתן להפיק מאובייקט מסויים, כך גדלה ההערכה לאובייקט הזה, ובמקביל גדל הפחד לאבדו. איך ניתן להגיע להערכת הדרך הרוחנית ולהנאות הכבירות הטמונות בה, בלי לחוות זאת קודם לכן?

במצבים של ריקנות רוחנית, ומחסור בתחושת הגדולה הרוחנית- כמו בתקופות של תחושת ריחוק מהבורא, המעורבת בפחד מהתמדת תחושה זו- העבודה שנעשית נקראת: "עבודת חול".

ובכן, אותה "עבודת חול" מייגעת שהתמורה לה מופיעה בדמות ההתרוממות הרוחנית הנקראת "שבת", היא זו שמולידה את ההערכה לאותה "שבת". מרגע שאדם הגיע לכלל הערכה עמוקה לחשיבותה של הרוחניות, הוא כבר לא צריך, ואף נאסר עליו, לעבוד עבודה פנימית. מרגע זה ואילך, לא נותר לו אלא לשמור את ה"שבת", שהיא מתנה מהבורא, כדי שלא תאבד לו. אילו היה מוסיף לעבוד עבודה פנימית במצב של "שבת", היה שומט את הקרקע מתחת להנחה שקיבל את ה"שבת" לא מכבר מהבורא.

"נעשה ונשמע"

מטבע הדברים, בשעה שאדם מעורב במשהו באופן אישי עד למעלה מאוזניו, יקשה עליו לשפוט באופן אובייקטיבי את מושא מעורבותו, על כל הכרוך בכך. במידה שיטענו כנגדו שהוא איננו נוהג כהלכה, טענה זו תעורר את התנגדותו המיידית, כי מאחר שדרך זו היא דרך הפעולה הנוחה לו ביותר, הוא גם משוכנע בצדקתה.

אדם החורג מנטייתו הטבעית ללכת בדרכו בקשי עורף, ופותח את עצמו לנהוג לפי הנחייה מגבוה, מגלה בהדרגה שמעשיו ומחשבותיו מקדם, אינם כליל השלמות כלל ועיקר. הוא מגלה לאיטו שהאמת טמונה דווקא במה שמייעצים לו. הוא פועל לפי העיקרון הנקרא בקבלה: "נעשה ונשמע".

אם נתמקד באלטרואיזם, האור כבר יגיע באופן טבעי

מטרת הבורא היא להיטיב לברואיו. הנבראים הם אנחנו. כל שאר הבריאה נבראה על ידו על מנת לסייע למטרה העיקרית הזו.

אבל כדי לזכות בתענוגות שהם מטרת הבריאה, אי אפשר להימנע מהצורך לתקן לפני הכל את רצוננו לקבל לעצמנו, לתקן את האגואיזם שלנו. זאת כדי שנהיה מסוגלים לחוות הנאה בצורה בה הבורא רוצה שנהנה. ברגע בו נעשה התיקון, האדם מסוגל להתענג, כפי שהבורא התכוון שיתענג. לכן, על האדם להסיר דאגה מלבו בנושא יכולתו להתענג, ולהתמקד בתיקון שעליו לעשות כדי לתקן את עצמו.

הדבר דומה לאדם הרוצה לרכוש דירה. מחשבות כמו "איך יקבל אותה", לא יתרמו להגשמת מטרתו כמו תכנון תוכניות כיצד להרוויח את הכסף הדרוש לרכישתה. זאת בגלל הסיבה הפשוטה שברגע שהכסף יהיה בידיו, הדירה תהיה שלו. מכאן שאת המאמצים יש לכוון, לא לדירה, אלא לכסף הדרוש לרכישתה.

בדיוק כך קורה בהשגה הרוחנית. את כל המאמצים יש לכוון כדי ליצור תנאים מתאימים לקבלת האור; במילים אחרות, להתמקד ביצירת מחשבות ורצונות אלטרואיסטיים ולא להתמקד באור עצמו. או אז יורגש התענוג הרוחני מייד.

במוקדם או במאוחר מגיעה המודעות להכרחיות העבודה על תיקון הנשמה

התפתחותה של האנושות הטועה כל הזמן, בלי שתלמד מטעויותיה, מועילה בכך, שתהליך צבירת היסורים עובר בנשמה הנצחית ולא בגופים הגשמיים. יסורים אלה אינם הולכים לאיבוד, ואינם לשווא. באחד מגלגולי הנשמה בעולם הזה, יגיע רגע החסד בו יביא הגוף האנושי את האדם להבנתה של הכרחיות העבודה על תיקון הנשמה. אז יעבור האדם שנשמתו תוקנה מדרך של יסורים לדרך של התקדמות רוחנית.

מרצון להבין לרצון להאמין

עולמות רוחניים עליונים נחשבים בעינינו לעולמות הפוכים- ובצדק. זה משום שבעולם שלנו כל החוקים בנויים על בסיס אגואיסטי, על רצון לשלוט ולהבין, בשעה שטבעם של העולמות הרוחניים הוא אלטרואיזם אבסולוטי- רצון לתת ולהאמין.

טבע גשמי וטבע רוחני מתקיימים זה בצד זה. מושגים אלה הפוכים זה מזה ואין ביניהם כל התאמה. כל ניסיונותינו לדמיין את מה שקורה שם, לא יניבו ולוּ את המושג הקלוש ביותר. רק אם נחליף את רצוננו מרצון "לקבל" לרצון "לתת", אם נחליף את רצון השכל מרצון "להבין" לרצון "להאמין", נוכל לראות את העולם בעיניים רוחניות.

על אף שהרצון לתפוס נמצא בלב, והרצון להבין נמצא בשכל, הם קשורים אלה באלה, מהסיבה ששניהם מבוססים על אגואיזם.

תחושת הנצחיות נובעת מהפרידה הסופית מהאגואיזם

האמונה בבורא- לא די בה. עליה להיות מכוונת למען הבורא, ועליה להיות נטולת ציפיות להפקת תועלת עצמית.

תפילה הנה פניה לבורא; פניה האמורה לעורר בבורא רצון לעזור לפונה המבקש לזכות בהרגשת חשיבות וגדלות הבורא. רק מי שאכן מרגיש רצון שכזה, נענה על ידי הבורא. היענותו של הבורא באה לידי ביטוי בכך שהוא מעלה את המבקש לעולם העליון, ומגלה לפניו את כל גדולתו. בכך מוענקים למבקש כוחות להתעלות מעל לטבעו.

השגת הנצחיות תלויה בקבלת אור הבורא, המעניק את הכוחות רבי העוצמה הדרושים כדי להתנגד לטבע האגואיסטי הטבוע כה עמוק באדם ולהשתחרר ממנו. תחושת הנצחיות נובעת מהפרידה הסופית מהאגואיזם. האדם המרגיש כי לעולם לא יוכל עוד לשוב לאגואיזם, ומעתה יחיה לנצח בעולם הרוחני, אדם זה חווה תחושת נצחיות אינסופית בה ההווה והעתיד שווים.

היסורים- כוח דוחף, התענוגות- כוח מושך

הבורא נמצא במצב של מנוחה מוחלטת. על כן, אנו הנבראים נמשכים אחר מצב זה של מנוחה. במילים אחרות, אנו חותרים להשגת הרצוי לנו, כדי שנוכל לנוח מהיגיעה להשיגו. הבורא ברא שני כוחות שנועדו לתרום לצמיחתנו הרוחנית: כוח דוחף- בדמות יסורים; וכוח מושך- בדמות תענוגות. היסורים בהווה גורמים לנו להימלט מפניהם לעבר הכוח המושך המבטיח לנו תענוגות בעתיד. רק צירוף הכוחות הללו יחד מסוגל להניע אותנו ולהכריח אותנו להתקדם.

אל לו לאדם להתלונן לפני הבורא על כך שברא אותו עצל. העצלות, ברכה בצידה, מאחר שהיא מונעת מהאדם לאמץ את כוחותיו לשווא למען מאוויים של מה בכך. העצלות גורמת לאדם לשקול ולחשב היטב כל צעד מצעדיו, בבחינת עלות של מאמץ מול תועלת של הנאה.

אפילו מיסוריו אין האדם נמלט באופן אוטומטי לפני שבדק וחקר את פשרם. הוא מנסה להפיק מהם את מירב הלקחים, כדי להימנע מהם בעתיד. הם מניעים אותו לפעול, ודוחפים אותו לתנועה הקשה עליו כל כך.

האדם מטבעו היה רוצה להביא לכלל מימוש את האגואיזם שלו במלואו, בכל המצבים הנקרים בדרכו. החברה, חוקיה ותקנותיה, מונעים ממנו לפעול בדרך זו. על ידי ניסוח הסכמות כלליות לגבי מידת הרשות לעשות שימוש באגואיזם, שואפת החברה המתוקנת להקטין ככל האפשר את פוטנציאל הנזק העצום שהוא יכול להסב.

כאמור, מידת היסורים מחמת העדר האובייקט הרצוי, זהה למידת רצוננו בו. יסורים גדולים כתוצאה מהעדרו של אובייקט רצוי, מעידים על גודל ההשתוקקות לאותו אובייקט.

"עבודה זרה" מול "עבודת קודש", תכונות הנברא מול תכונות הבורא בתהליך של "השוואת תכונות"

הרדיפה אחר המאוויים האנוכיים של הגוף נקראת "עבודה זרה". רדיפה זו מנוגדת להליכה בעקבות רצונות ומטרות בעלי אופי אלטרואיסטי ששמותיהם: "עבודה רוחנית", "עבודת הבורא" או "עבודת קודש".

איחוד רוחני, משמעותו, ששני אובייקטים רוחניים מאחדים את תכונותיהם באופן שווה, ובכך סוגרים את פער התכונות המנוגדות שקדם לאיחוד. שמחת הבורא בהשפעתו המיטיבה כלפי הנבראים, עם שמחתם של הנבראים להסב נחת לבוראם, יוצרת את מה שנקרא: "השוואת תכונות", או "השוואת צורה".

הרגשת האיחוד המלא מולידה אהבה רוחנית, כמו שאהבה רוחנית מביאה לידי איחוד. ההוכחה לאהבה האמיתית, שאיננה תוצר של כפייה, טמונה בעובדה שהאדם האוהב את הבורא איננו מעוניין להתנתק מהאיחוד עמו, ואיננו מעוניין לחזור לרשות עצמו כמו לרשותם של רצונותיו הקודמים. האהבה היא זו המאחדת בין ישויות בעלות תכונות מנוגדות- האדם והבורא.

המקום המתפנה מתבונת העצמי מתמלא בתבונת הבורא

שני כלים פועלים ומפעילים את האדם: השכל והלב. אם הוא מתגבר על כמיהתו לתענוגות העולם הזה, הוא למעשה מתגבר על צו לבו. עכשיו, המקום המתפנה בלבו אחרי שנפרד מהאגואיזם, יכול להתמלא בתענוגות הרוחניים האמיתיים המזומנים לו ממרומים.

כשהאדם הולך כנגד מה שמורה לו השכל הישר, הוא למעשה מתגבר על כמיהתו להתענג על כך שהוא מבין את פשרם של מעשיו. בוויתור על הנאות אלה, בנכונות ללכת כנגד דעתו עצמו, מתבטל האגואיזם גם בכלי פעולה זה- השכל. עכשיו כשהוא הולך בדרך ה"אמונה למעלה מהדעת", המקום שהתפנה מתבונתו, פנוי עכשיו לתבונת הבורא, והוא יכול לפעול על פיה.

ה"אור המחייה את הבריאה", ו"הנברא הראשון", האגואיזם- זרז יסורי הגאולה

אין אנו חשים בכך, אך אור הבורא חודר וממלא את כל הבריאה כולל את עולמנו. אור זה נקרא "האור המחייה את הבריאה". הבריאה, כמו כל שאר העולמות, מתקיימת בזכות האור הזה. ללא אור זה, החיים היו פוסקים, והחומר ממנו קורצו הבריות היה נעלם. ה"אור המחייה" ניתן לצפייה בלבושיו הגשמיים, דרך עצמים הקיימים בעולמנו.

אנו והסובב אותנו הננו אור הבורא. האור הזה נמצא בחוכמת הקבלה, באדם, בחיה, ובדומם הגשמי ביותר. אנו מסוגלים להבחין ב"לבושים" חיצוניים- כלומר, בהתגלמות תופעות רוחניות במעטה גשמי. אנו מסוגלים להבחין בלבוש האור. פחות נהירה לנו העובדה שבפועל, בתוך הנבראים פועל כוח אחד בלבד- אור הבורא.

רוב האנשים אינם מרגישים את אור הבורא, אלא רק את הלבוש החיצוני שלו. מקצתם מרגישים את אור הבורא רק בחוכמת הקבלה, ומעטים, יחידי סגולה, מרגישים את אור הבורא בכל. האחרונים חשים שכל מה שסובב אותם הוא אור היוצא מהבורא וממלא בעצמו את הכל.

מטרת הבורא בבריאת האדם בעולם הזה היתה, לרומם אותו אליו מבחינה רוחנית עד לדרגתו ולהתאחד עמו עד שיהפוך כמותו ממש. וזאת, תוך כדי הבאתו למצבים השפלים ביותר, מהם יזעק לעזרה ולגאולה מיסוריו. לצורך דרדורו לשפל המדרגה, ניתנה לאדם תכונת האגואיזם, הרצון ליהנות לעצמו. בגלל תפקידו המרכזי של האגואיזם כזרז יסורי הגאולה קוראים לו "בריאה", או "הנברא הראשון".

משמחת "נר דקיק" ועד ל"אמונה שלמעלה מהדעת"

מאחר שהבורא הוא אור, מובן שהנברא הראשון נברא כשהוא מלא ב"אור תענוג".

בתחילת הבריאה, "אור תענוג" מילא את כל מהות ה"נברא הראשון"- האגואיזם. לאחר מכן הבורא צמצם את התפשטות האור והסתיר אותו. כתוצאה מכך, במקום האור, הופיעו באגואיזם, "הנברא הראשון", תחושות כמו: כאב, ריקנות, חושך, השתוקקות, ועוד שלל רגשות לא נעימים המבטאים מצוקה עקב צרכים שלא נענו לנוחות ולהנאה.

כדי שתחושות קשות אלה לא יגרמו לאדם להעדיף את מותו על חייו, כדי לשמור על ניצוץ חדוות החיים, נתן בורא לאדם את היכולת ליהנות אף ממנת אור זעירה- "נר דקיק". מנת אור צנועה זו, מגולמת בלבוש ההנאות הקטנות של העולם הזה.

בלי דעת, מונעים על ידי תת הכרתנו, כולנו עסוקים ללא הרף במרדף אחר אור הבורא. אנו משועבדים לרצון טבעי זה, שנוצר מהסתר הבורא. הסתר הבורא לא נעשה לחינם. לוּ אור הבורא היה ממלא את האגואיזם, האדם היה משתעבד לתענוג הממלא אותו, מאבד את חירותו כיישות נפרדת, ותוך כך מאבד את חופש הבחירה להחליט ולבצע מעשים עצמאיים.

עם זאת יש לזכור, שהעצמאות שניתנה לנו, לפני הבחירה להתאחד עם הבורא, היא עצמאות "בערבון מוגבל". הבורא אמנם הסתיר עצמו מפנינו כדי לא להשתלט על נשמתנו, אבל השאיר לנו את האגואיזם השולט ביד רמה בהרגשתנו ובמחשבותינו.

לכן, רצון חופשי אמיתי מתקיים רק בשני מקרים. במקרה האחד, האדם אינו מרגיש את השפעת הבורא, כלומר, אינו חש בהשגחה העליונה כלל. מכיוון שכך, הוא גם אינו חש שהבורא הוא הגורם לכל.

במקרה השני, האדם התמודד ויכול לאגואיזם- אילוצי גופו וצרכיו הגשמיים נותרו מאחור, והוא נמלא בהרגשת הבורא והתאחד עמו. ביטוי לרצונו החופשי הוא רצונו להישאר במדרגה רוחנית זו.

האשליה של חופש הבחירה נתנה לנו במצבים הגשמיים של הסתר הבורא. כל צעד לקראת אמונה מחייב את הפנמת האמונה בהשגחה העליונה ובכך ש"אין עוד מלבדו". יש להבין שתחושת העצמאות והנפרדות נובעת ישירות מהאגואיזם. רק ההשתחררות מהאגואיזם מאפשרת לאדם להתאחד עם הבורא ולהפוך לחלק ממנו.

כצעד רוחני ראשון, על האדם המצוי בשלב של "הסתר הבורא" להאמין שמצב זה הוא חוויה סובייקטיבית מבחינת הרגשות, "הכלים" שלו, ושזהו מצב מכוון שנועד להביא לו תועלת. אדם בראשית דרכו, כל עוד איננו מסוגל להשיג את האמת, לפחות שיקבל את העובדה שהאמת שונה מכפי שנדמה לו. עליו לקבל את העובדה שהאמת תתגלה לפניו ותורגש ב"כלים" שלו, טפח אחרי טפח, בהתאם להתקדמותו הרוחנית לכיוון תיקון תכונותיו.

ההנאה מהרוחני נסתרת מהאדם העובד עדיין על תיקונו, בדיוק כפי שנסתר מפניו הבורא. זה נועד כדי לחשל את האדם לקראת ה"אמונה שלמעלה מהדעת". בכך שיקבל את עובדת אי ההנאה הרוחנית כרצון הבורא, יעשה האדם המעונין בצמיחה רוחנית את צעדו הרוחני הראשון.

למרות אי הנחת הרוחנית, למרות היסורים, כנגד היגיון השכל הישר וכנגד צו הלב הריק והדואב, אדם מכוון את נפשו, בכל מאודו, לחיפוש הרגשת הבורא ולהתקרבות רוחנית אליו. הוא חורג אל האמונה ש"למעלה מהדעת", מתחבר לרצונו האמיתי להרגיש את הבורא; והבורא, אכן מתגלה לפניו במלוא הודו ורחמיו. כך מתגשם הקשר עם הבורא, קשר שאליו כמה כל אדם, במודע או שלא במודע.

כך, באופן פרדוקסלי, דווקא העדר הנחת הרוחנית מוליד את הכמיהה המודעת והדוחקת של האדם להרגיש את הבורא; כמיהה אמיתית וסוחפת, שבלעדיה לא יתכן גילוי הבורא.

למעשה, כוח האמונה, שהוא מידת יכולת האדם להרגיש את הבורא, שווה בעוצמתו ליכולת האדם להאמין בבורא למרות עומק יסוריו של האדם. כמו כן, הוא שווה בעוצמתו ליכולתו לקרוא לבורא ממעמקי תחתיות, בלי שאמונתו תיפגם; נהפוך הוא. האדם, המאמין בבוראו מתוך "אמונה שלמעלה מדעת", ומתפלל אליו בבקשה שיעניק לו כוחות שיאפשרו לו להרגיש הנאה רוחנית עליונה, מבקש במקביל את הכוח להמשיך וללכת ב"אמונה שלמעלה מהדעת" גם אחרי שיחווה את התענוג העליון, יגלה את הבורא וישיג את דעתו.

"אחיזת הקליפות" ו"יניקת הקליפות"- הכוחות המנסים להסית את האדם מנתיבו הרוחני

ה"קליפות" מקיימות שני סוגי הפרעות: "אחיזת הקליפות" ו"יניקת הקליפות". אדם המאבד את הטעם בעבודתו הפנימית ובתלמודו, ובכל זאת כופה על עצמו להתאמץ ולהתקדם, נתקל בתופעת "אחיזת הקליפות". ה"קליפה" מעלה לפניו חסרונות הקיימים לתפיסתה בעולם הרוחני, עד שהוא מרגיש כאילו דוק של ריקנות ושממה מכסה על קיומו הרוחני. לעיתים ה"קליפה" מצליחה לצמצם בעיני האדם את גדולתו של הבורא, להרחיקו מתלמודו, ולנצח את כוח אמונתו. אדם שהוכרע כך על ידי ה"קליפה", הגיע למצב הקרוי: "שכינתא בעפרא", כלומר: שכינה בעפר.

אבל זה בהחלט איננו סוף פסוק. האדם, באמצעות כוח רצונו, יכול הוא לקום מעפר ולהמשיך הלאה לחפש ולמצוא טעם בעבודתו הרוחנית, למרות שה"קליפה" איננה מוותרת בקלות. היא עשויה לנסות לינוק ממנו את הישגיו הרוחניים, בכך שהיא מכניסה לראשו מחשבות בגנות העבודה למען הבורא, ולטובת העבודה למען תועלתו הפרטית.

במידה שנכנע האדם ל"יניקת הקליפה", תענוגותיו הרוחניים יעברו אל האגואיזם. גם בפני "יניקת הקליפות", יכול האדם לעמוד בעזרת תפילה לבורא שישפיע עליו כוחות נפש להרחיק מעל פניו את המחשבות המסיתות והמדיחות הללו. כמו כן, עליו להתפלל לבורא שיחזק את יכולתו להתענג על האור שבקבלה, ושלא יאפשר את העברת ההנאה הרוחנית לאגואיזם. כאמור, עליו לעבוד על מיקוד כוונותיו לרצון הבורא, ולא לרצונו העצמי.

כמו ה"קליפות" המדיחות, כך הגוף מתלונן בטענות "לשון הרע"

כמו ה"קליפות" המדיחות, כך הגוף מתלונן, מבקר ומסית כנגד העבודה הרוחנית, מאחר שאין הבטחה לתועלת עצמית בצידה. טענות אלה נקראות "לשון הרע". ניתן לעמוד בפני פיתוי "לשון הרע", על ידי העמדת פני חרש כלפי טענות הגוף- פשוט לא להקשיב להן. מצד שני, מומלץ להעמיד פני עיוור, כאילו אור הבורא ישנו, אך עדיין איננו נראה. כשיתקרב האדם ל"אור העליון", ויהיה מוכן להשגת הבורא והבנת דברו, יפקח הבורא את אוזניו ועיניו, לראות את אורו. אז יוכל האדם לשמוע ולהבין את דברו ללא הסחות דעת והפרעות מצד הגוף או ה"קליפות". עד אז, כאמור, התעלמות והינתקות מהקולות המסיתים- זו השיטה.

ב"דרך היסורים" וב"דרך הקבלה" נבנה בנשמה ה"כלי" שיכיל בתוכו את אור הבורא

המאמץ הרוחני נאסף ומצטבר, ותוך כדי כך האגואיזם מתפוגג עד שנעלם. כך מתפנה מקום בנשמה ו"כלי" נוצר לקבלת אור הבורא לתוכה.

חוץ מאור ואדם אין דבר. במילים אחרות, אור הבורא, האדם הנברא מתוכו, האור הממלא את האדם, ויכולתו לחוש באור- המה תכלית הבריאה ואין דבר מלבדם.

האגואיזם, הנקרא העולם הזה, הוא מצב הקיום הראשון של האדם; מקום בו הוא איננו חש את האור, כלומר את הבורא, כי תכונת האור איננה שווה לתכונות האדם שטרם עברו תיקון.

רק ניסיון מאומץ לתיקון, והסקת מסקנות שלצורך זה הכרחית עזרת הבורא, מקרבת את האדם לעולם הרוחני ולתחושת הבורא והאור. מדובר בתהליך מתמשך ואיטי שיכול לקחת חודשים או שנים, בהם האדם לומד בהנחיית מורה מקובל והולך בדרך הקבלה.

תהליך התיקון מתבצע גם ללא מורה, וללא דרך הקבלה, אם ירצה האדם, רק שתהליך התיקון העצמאי יכול להימשך גלגולי חיים רבים ולכלול יסורים קשים. גם "דרך הקבלה", וגם "דרך היסורים" מזככות את נשמתו של האדם, גורמות לו לרצות להתאחד עם הבורא, ומאפשרת לו לבנות "כלי"- "לבוש" לאור הבורא, כך שיוכל להרגישו.

אין להסיק מכך שיסורים בלבד, או לימודים בלבד, מביאים להרגשת אור הבורא. רק המאמצים הנכונים בכיוון הנכון יוצרים את "כלי" הנשמה אשר בו מתגלה לאדם אור הבורא.

בעל כורחך אתה נולד, בעל כורחך אתה חי, בעל כורחך אתה מת

המניעים והסיבות למעשיו של האדם נקראים בשפת הקבלה "אבות". תוצאות המעשה הרוחני הנכון הן "בנים".

כתוב: "בעל כורחך אתה נולד". מכריחים אותך להיוולד רוחנית, לקבל נשמה, לקבל את אור הבורא. הבורא כופה עליך להיוולד רוחנית באמצעות "דרך היסורים", ואילו אתה מסוגל לבצע זאת בכוחות עצמך ב"דרך הקבלה".

"בעל כורחך אתה חי": במידה שתפעל, כלומר תחייה שלא מתוך שעבוד לטבעך האגואיסטי, תזכה לקבל חיי נצח רוחניים ואמיתיים. חיים הראויים להיקרא חיים.

"בעל כורחך אתה מת": אם אין את נפשך למות מבחינה רוחנית, כלומר, אם אתה לא רוצה להיוותר ללא נשמה, ללא אור הבורא- עליך לנהוג שלא לפי רצונך.

העבודה עם "אור לבן" ו"אור אדום" מובילה ל"מיתוק בבינה", "חסדים מכוסים", "קטנות" ו"אמונה למעלה מהדעת"

העבודה ב"קו האמצעי" של הנשמה מתחילה ב"קו ימין": "אור לבן" הקרוי בקבלה "לובן דאבא", הוא אור החוכמה נכנס ב- "320 ניצוצין" ושליטת ה"מלכות"- האגואיזם- יורדת ונסוגה למקומה מכיוון שיש לה "צמצום א'". כך זה מובע בלשון הקבלה. במילים מובנות יותר, כתוצאה מזה ש"אור חוכמה" גורם לאגואיזם לסגת ולרדת, האדם נעשה מודע לנבזיות העבודה למען טובתו העצמית והאנוכית. אך, אין לטעות, הוא עדיין איננו כשיר מבחינת כוחותיו לעבוד למען אחרים, כלומר לתת- להחליף את האגואיזם באלטרואיזם.

לצורך המהפך הזה חייבים לעבוד ב"קו שמאל": אור אדום- "אודם דאמא"- המעניק לאדם רצונות אלטרואיסטיים וכוחות.

כלי החישה הרוחניים מתאימים לחמשת החושים המוכרים לנו: חוש הראיה, חוש השמיעה, חוש הריח, חוש הטעם והיכולת לדבר, וחוש המישוש. החושים פועלים במקביל למטרות מסויימות שניתנות לבחירתנו.

כש"האור הלבן", "אור החוכמה", פועל על האדם, הוא מבין שאין לו כל תועלת מכך שהוא משתמש בחמשת חושיו למען עצמו. כלומר, האדם מגיע למסקנה שאין כל טעם להתאמץ כדי להגשים את מאוויי האגואיזם. בלי ה"רצון ליהנות למען עצמו", כלומר בלי המניע המרכזי הדוחף את חמשת החושים לפעולה, נותר הגוף ללא תנועה. במצב זה, של טרם הבנת המניע האלטרואיסטי הרוחני והנשגב, הפאסיביות ואי העשייה מושלים בכיפה.

כדי שמידת האלטרואיזם תגבר ותניע את האדם לפעולה, תכונה רוחנית נוספת צריכה להצטרף ולתת את השפעתה. תכונה זו נקראת: "אור אדום", "קו שמאל" או "מלכות ממותקת בבינה". תכונה זו, שנקרא לה בקיצור "תכונת בינה", תורמת את תרומתה לשכנוע הרצון ליהנות להסכים לעבודה אלטרואיסטית.

אדם המקבל כוחות להתקדמות אלטרואיסטית רוחנית, מתחיל לשלב תכונות של "קו ימין" ו"קו שמאל" ומקבל בעזרת רצונותיו החדשים את אור הבורא- "קו אמצעי". באמצעות "קו אמצעי", הוא מתאחד עם הבורא וחווה את ההנאה העילאית, עונג תחושת השלמות.

אדם הנעתר לקבלת כוח האמונה, או כפי שניתן לכנות זאת בשמות הקבליים, כוח האלטרואיזם, "מיתוק בבינה", "חסדים מכוסים", "קטנות", "אמונה למעלה מהדעת"; אדם כזה מוכן לקבל גם את דעת העליון, או כפי שקוראים לזה בשפת הקבלה "חסדים מגולים".

העבודה ב"קו אמצעי" למען תענוג האיחוד עם הבורא

העיקרון להימנע מקבלת תענוגות למען העצמי נבחר על ידי אחת הדתות, כאשר העיקרון ליהנות נבחר על ידי דת אחרת. שני העקרונות האלה מגיעים מכוחות הטומאה, היינו האגואיזם. אלו הן "קליפות" של "קו ימין" ו"קו שמאל" בהתקדמות הרוחנית.

על כן, כשמדובר בתורה על הגבלה עצמית, מדובר על שלב הכנה בעבודה פנימית. כלומר ניסיון לוותר בכוחות עצמיים על הכוונה ליהנות.

ניתן להבחין בבהירות רבה בשורשי כל הדתות, התנועות והקבוצות המחזיקות בפילוסופיות דתיות, במיני "קליפות" הסובבות סביב "קו ימין" ו"קו שמאל" ברוחניות.

אך מטרת העבודה ב"קו אמצעי" היא לעלות ולהתקדם עד למצב בו נחווה תענוג אינסופי חסר גבולות, אשר איננו מוגבל על ידי תכונותינו. כלומר, מטרת העבודה ב"קו אמצעי" היא לעלות ולהתרומם עד לתענוג הבורא.

"מקום", "שכינה" ו"נשמה"

בשפת הקבלה רצון נקרא "מקום", חוסר רצון נקרא "חוסר מקום", כשם שבקיבתו המלאה של אדם שבע אין מקום למזון נוסף, ולאדם עצמו אין תיאבון.

מקום רוחני, או רצון רוחני של אדם להרגיש את בוראו, נקרא "כלי הנשמה", או "שכינה". כלי זה מקבל את אור הבורא, את התגלות הבורא, הנקראת "נשמת האדם". הבורא עצמו נקרא "שוכן".

כפי שהזכרנו, כל רצונותינו הם בעלי אופי אגואיסטי מטבעם, כולם מאופיינים על ידי ה"רצון לקבל". לכן, במצבנו זה, אור הבורא מצוי בהסתר, מצב הנקרא בקבלה "גלות השכינה". עם שילוחו של האגואיזם ופינויו מרצונותינו מתפנה, כאמור, מקום. רצון בלתי מתוקן נקרא בקבלה "גוי", ומכיוון שיש הרבה רצונות בלתי מתוקנים, הם נקראים ביחד "אומות העולם". רצון מתוקן נקרא "ישראל".

אור הבורא יכול להיכנס ולהתגלות במקום הפנוי שנוצר בעקבות תיקון הרצון, תוך שילוח המרכיבים האגואיסטיים. תהליך התגלות הבורא, המתרחש בהתאם לתהליך התיקון וההכשרה של רצונותינו, מורגש על ידינו כביאת אור. אך האמת היא שלא מדובר בתנועה של אור, אלא בהתגלות איטית של אור כמו בעת פיתוח של צילום.

למעשה, איננו מרגישים את האור עצמו אלא את השפעתו על הכלי שלנו. על כן, גם את הבורא עצמו (את ה"שוכן") אנו מכנים בשם, לפי מידת התגלותו- שהיא "השכינה", ובו עצמו אנו יכולים לדון בהתאם לרגשות שהוא מעורר בנו.

אם הבורא נמצא במצב של הסתר מפנינו אנו אומרים ש"השכינה" נמצאת בגלות, או ש"השוכן" מסתתר, ואם אדם זכה להתגלות הבורא, אנו מכנים זאת: "תשובה מגלות".

מידת התגלות הבורא באדם מכונה "נשמה". ברגע בו מסתייע בידי האדם לתקן רצון אגואיסטי מסויים ולהפכו לאלטרואיסטי, הוא מרגיש את הבורא מייד. על כן נאמר שנשמת האדם היא חלק מהבורא עצמו.

כל רצון ורצון מכלל רצונותינו נברא עוד במעשה בראשית, כדי להתמלא באמצעות גילוי הבורא. בגמר התיקון הבורא ממלא את כל הרצונות.

"שכינה" היא סכום כל הנשמות הפרטיות. כל נשמה היא חלק פרטי מהתגלות הבורא הכללית. התגלות הבורא נקראת "רצון להסב הנאה לנבראים", מכיוון שכך, מתקבלת ההתגלות על ידי אלה המשיגים את הבורא.

אין ביכולתנו להבין את הסיבה העומדת מאחורי בריאתנו

אין ביכולתנו לדרוש בסיבה העומדת מאחורי בריאתנו על מנת ליהנות. שאלה זו שייכת לתהליך שלפני הבריאה, אותו איננו מסוגלים לתפוס. אין ביכולתנו להשיג בהבנתנו מעבר לנגלה לעינינו, מעבר למציאות המתקיימת אחרי מחשבת הבריאה.

תחושת התענוג היוצאת מהבורא מהווה את המדרגה ההתחלתית ממנה אנו משיגים את כל הנברא. לכן אנו מכנים את מטרת הבריאה "רצון הבורא להסב הנאה לברואיו"; לברואיו המשיגים אותו כמובן.

כל השאלות שמעל למדרגה זו נמצאות מעבר להשגתנו. כמו כן אין לשכוח, שכל אשר אנו יודעים ומבינים, מקורו בהשגתנו הפרטית בלבד.

600,000 חלקים לנשמה, כל אחד מתוקן בעתו

הרצון לקבל הוא רצוננו היחידי. כל האפשרויות הפתוחות לפני גופנו, כישורינו הגופניים, תבונתנו, ואפילו תהליך ההתפתחות שלנו, נועדו כולם כדי לשרת רצון בודד זה. את הרצון לקבל מזינים אובייקטים שונים ומשונים, שאנו טורחים על יצורם כיד הדמיון הטובה עלינו ברוח האופנה השלטת והחולפת. אובייקטים אלה אנו מייצרים ורוכשים כדי להפיק תענוג שווה לכל טעם ומתאים לכל עת.

כמות הווריאציות שניתן לייצר מתוך רצון יחידי זה איננה אינסופית. רצון זה נברא בנו כדי שמתוך התחושה שאנו רוצים בזכות עצמנו, נחוש עצמאיים ונוכל לפעול באופן עצמאי. זאת, כאשר פעולתנו העצמאית מונעת כל העת על ידי האינסטינקט הבסיסי היחידי שלנו, אינסטינקט המרדף אחר התענוג המקסימלי.

לשם בחירת התענוג המקסימלי בזמן הנתון, אנו מגייסים את כל משאבינו. נתונים שכליים, פיזיים, תת הכרתיים ורבים אחרים משתתפים במרדף אחר התענוג האולטימטיבי. מוחנו משתתף במערכה מהרמה האטומית, המולקולרית, ועד לרמה התאית ורמת הקישורים העצביים המתוחכמים ביותר.

הנה דוגמה לפוטנציאל השינוי בבחירת התענוג המועדף. אדם שכל חייו העלה את הנושא הכספי לראש סולם העדיפויות שלו, יהיה מוכן לתת, כהרף עין, את כל הונו לשודד כדי להציל את חייו. ברגע אחד של אמת, הוא מוכן, כשהוא עם הגב אל הקיר, להחליף את התענוג שהוא מפיק מכסף, לתענוג משמעותי יותר, התענוג להישאר בחיים.

בכל רגע נתון, מבצע המחשב האנושי חישובי חישובים באשר לבחירה בפעולה המשתלמת ביותר, מבחינת רווח והפסד, בהשוואה למצב בו הוא נתון. זוהי הדרך היחידה בה האדם יכול לפעול.

נשאלת השאלה מהו ההבדל בעצם, מבחינת התענוג, אם האדם בא על סיפוקו ונהנה ממעשה של קבלה לעצמו- אגואיזם- או ממעשה של נתינה- אלטרואיזם? התשובה טמונה בערכי חוכמת הקבלה. המקבל חש בושה בהנאתו האגואיסטית, כי לפי ערכים אלה הנאתו איננה מקובלת כבעלת ערך רוחני או נעלה, אלא, נהפוך הוא, היא נחשבת לגשמית ולכן נחותה. הנאה אגואיסטית נחשבת להנאה שמשאירה את האדם מחוץ לעולם הרוחני, הרחק ממטרת הבריאה. אבל אם המקבל מקבל למען הנותן, הוא אינו בוש בעונג שהוא חש. הוא יודע שבקבלתו למען הנותן ובהנאה שהוא מפיק מכך, הוא מתקדם למטרת הבריאה, ולכן הנאתו שלמה.

הבריאה הרוחנית הראשונה, הנקראת "נשמה כללית" או "אדם הראשון", אינה מסוגלת לעשות מהפכה שכזו בכוונותיה בזמן קבלת התענוג הענקי מהבורא, לכן הנברא הזה נחלק ל-600,000 חלקים, כלומר נשמות. כל נשמה מקבלת "תוספת" בצורת אגואיזם, שאותו עליה לתקן. כאשר כל החלקים יהיו מתוקנים, הם ישובו להתאחד ל"נשמה הכללית המתוקנת". המצב בו הנשמה הכללית מתוקנת נקרא "גמר תיקון".

הדבר דומה לאדם בעולם הזה המסוגל לכבוש את יצרו ולהימנע מגניבת סכום כסף קטן. זאת מהסיבה שכסף קטן לא עשוי לספק לו תענוג גדול מספיק בהשוואה לסכנת העונש האפשרי ולבושה מעצם המעשה, המרתיעים אותו. בנסיבות אחרות, כסף רב החשוף לגניבה קלה לביצוע, תוך העלמת עקבות, והתחמקות מעונש, יעמידו לפניו פיתוי שאולי לא יוכל לעמוד לפניו- והגנבה תתבצע.

התנאים המאפשרים לאדם חופש בחירה ללחום באגואיזם ולנצחו, נוצקו בחלוקת הנשמה לחלקים רבים, וכל חלק מחולק אף הוא לשלבי עבודה רבים בלבוש הגלגולים בגופים האנושיים. וכך, למרות שבחיי אדם ישנן עליות ומורדות בעוצמת הרצון לשנות את טבעו ולתקן את נשמתו, בגלל חלוקת הנשמה לחלקים כה קטנים, רב הסיכוי לכך שבמהלך הגלגולים יתרחש קידום לקראת התיקון.

האהבה לבורא ראוי לה שתהיה תמיד מלווה בפחד. פחד שהוא החשש מהספק שאהבה זו איננה נקיה מאגואיזם. אהבה זו המלווה ביראה, מאחדת בתוכה את השלמות ברצון הבורא.

"האדם הוא צלו של הבורא"

אדם החדור רצון להתקדם ולרכוש השגה רוחנית, אך טרם זכה להרגיש את הבורא, שרוי במבוכה רוחנית. רק כשיתחיל לזהות בכל הסובב אותו את רמזיו ופניותיו האישיות של הבורא המנסה להניעו ללכת לקראתו, יקבל את הדחיפה לצעוד קדימה. עד אז לא יוכל להתקדם, למרות שאת הרצון לקשר עם הבורא כבר נתנו לו מלמעלה.

אותותיו של הבורא, המכוונים באופן אישי לכל אדם ואדם, גורמים ביודעין או שלא ביודעין, לכך שכל אדם מצייר לעצמו תמונת עולם שונה ואישית משלו. מכאן נובעת האמרה: "כמספר האנשים, כך מספר הדעות".

אדם המקפיד להיות ער וקשוב לתחושותיו, יכול לקיים דיאלוג עם הבורא לפי העיקרון "האדם הוא צלו של הבורא". לפי עקרון זה, כפי שהצל מתקדם בתואם מלא עם תנועותיו של האדם, כאשר הוא מחקה בדיוק נמרץ כל תנועה מתנועותיו, כך גם תנועותיו הפנימיות של האדם- רצונותיו, הרגשותיו ותחושותיו על כל ישותו הרוחנית, ותפיסת עולמו- חוזרים כצל על תנועותיו של הבורא. כלומר, חוזרים כצל על רצונותיו של הבורא המכוונים אליו.

מכאן שהרצון להרגיש את הבורא, איננו בבחינת רצון אישי, או תוצאה של מעשים אישיים, אלא רצון הנובע מצעדיו של הבורא. הבורא מושך בחוטים לצורך השראת הצורך בקשר עמו.

בתחילת הדרך, הבורא פונה אל האדם בכל הזדמנות, ומייסרו בתחושת החסך הרוחני. אבל, מפני מידת ההדדיות המתחייבת, הבורא ממתין לתגובתו של האדם. מידת ההדדיות מצביעה גם על כך שמידת רצונו של הבורא בקשר עם נבראו, איננה נופלת ממידת רצונו של הנברא בקשר עם בוראו. האדם המפתח את כמיהתו לקשר, הולך ומתקדם לקראת הבורא עד שהוא מתאחד עמו ברצונותיו ובתכונותיו.

אדם המצוי בתחילת דרכו, אשר הרגשתו והבנתו את הבורא עדיין אינן מפותחות די הצורך, נתון לסכנה שירים ידיים בייאוש אחרי כמה ניסיונות כושלים בהם לא צלח בידו להקדם לקראת בוראו. הוא מפרש את הקושי כזלזול הבורא בו, ונוטה לנטוש את הדרך הרוחנית שרק החל לצעוד בה. האשמת הבורא משכיחה ממנו את העובדה שהבורא רוצה את הקשר עמו לא פחות ממנו, שהרי לצורך כך נתן לו מלמעלה את הרצון בקשר עמו. עליו לזכור שהדרך להשלים את יגיעתו עד לאיחוד עם הבורא, פתוחה לפניו תמיד.

אדם שטרם סיגל לעצמו אמונה שלמה ביחוד הבורא, יחזור על אותן טעויות שוב ושוב. רק אחרי שהבורא ייחשב את כל מאמציו של האדם שנעשו כדי להחזיק במחשבתו בכוונה רבה את הידיעה והאמונה שאת הרצון שלו הוא קיבל מהבורא; רק אחרי שהבורא יגיע לכלל החלטה שהאדם עמד במכסת מאמציו- רק אז יתגלה לפניו, יראה לו את עצמו, ואת נוף כל העולמות.

עבודת הבורא "בכל הלב", בשמחה

צמצום האגואיזם וכיוון הרצונות לרצון הבורא, מכינים אמנם את התנאים להתמלאות באור הבורא, אך עדיין לא די בהם. השמחה היא תנאי מרכזי נוסף לאיחוד עם הבורא. אדם המכוון את כל שאיפותיו אל הבורא, ועושה זאת בלב שלם ובשמחה, מכונה אדם העובד את הבורא "בכל לבו". גישה זו של שמחה ועבודה בכל הלב מאפשרת את האיחוד עם הבורא, גם כאשר חלק מהתכונות אינן דומות לגמרי לתכונות הבורא, וגם אינן נדרשות להיות כאלה.

השמחה בעבודה הפנימית נובעת מההנאה המופקת מעצם גרימת העונג לבורא. שמחה זו היא רבת משמעות בעבודה הפנימית, ואפילו עיקרה של עבודה זו, כי גרימת העונג לבורא מקרבת את האדם אליו, בעוד שהנאות לעצמנו מרחיקות אותנו מהבורא. מסיבה זו, ראוי שמאמציו של האדם העובד את בוראו יהיו מכוונים להפקת נועם בעצם הפנייה אליו, ולגילוי מתיקות וחסד בכל המחשבות והרגשות הקשורים בו.

תקופה של תחושת ריקנות וחולשה עשויה להיות הזמן המתאים ביותר לחיפוש גדולת הבורא. במצב זה יכול האדם לשוות בנפשו את גדולת הבורא ולהתפלל אליו לעזרה בהתקדמותו הרוחנית. הבורא מצדו יגלה לפניו את גדולתו במטרה לספק לו כוחות להמשיך במסעו הרוחני.

כשהשכל מקטין בערכו של הבורא, הבורא נחלץ לעזרתו של האדם הפונה אליו ומגלה לפניו את גדולתו. הרגשת הריקנות ניתנה לאדם, דווקא כדי שיפנה לעזרה, וימלא את הריקנות בגדולת הבורא ובהרגשתו, עד שיגיע למצב הקרוי "אמונה".

המצדיק את הבורא הופך ל"צדיק"

בתואר "צדיק" ניתן לכנות אדם אשר מצדיק את הבורא ואת השגחתו המכוונת את גורלו, בין אם הוא מרגיש טוב ובין אם הוא מרגיש רע; כלומר, בלי קשר להרגשות הגוף, הלב והשכל. אדם המצדיק את כל ההרגשות הנשלחות אליו על ידי הבורא, הופך ל"צדיק" ומתקדם לשלב הרוחני הבא. בכך הוא צועד צעד נוסף לקראת הבורא- צעד הנקרא צעד "ימין".

אדם המישיר מבט נכוחה אל מצבו האמיתי בלי לעצום את עיניו, ומקבל את מה שהוא מרגיש, גם אם מדובר ברגשות לא נעימים; אדם שלא מנסה ליפות את המציאות, גם אם הוא איננו מבין את מטרת המצבים בהם הועמד- אדם כזה צועד קדימה בצעד "שמאל".

התקדמות רוחנית שלמה מצריכה מעבר בין שני מצבים אלה לסירוגין. צעד "ימין", ואחריו צעד "שמאל", וחוזר חלילה.

אדם המצדיק את כל מעשי הבורא כלפיו וכלפי הבריאה יכול להיקרא "צדיק גמור". אדם כזה התנתק מרצונותיו האגואיסטיים, לא מכבר, וכל שנותר בו הוא רק הרצון לגרום שמחה.

תפיסת המציאות בשלב זה חדלה מלהיות מקושרת לתועלת עצמית, ולכן לא ייתכנו יותר נפילות רוחניות. האדם המצוי בשלב הזה מקבל את המציאות בעיניים חיוביות- מבחינתו הכל קורה לטובה.

דרגת ה"צדיק" עדיין איננה המצב הסופי אליו שואף האדם ההולך בנתיב ההתקדמות הרוחנית, מאחר שמטרת הבריאה איננה קבלת היסורים בברכה, כמו ההתענגות על האיחוד עם הבורא. לשם כך, על ה"צדיק" לבדוק מחדש את האגואיזם שהותיר מאחור, כדי להגיע לדרגת האיחוד עם הבורא.

בתהליך בדיקה זה, האגואיזם חוזר ומצטרף לרצון לשמח את הבורא. בעזרת האגואיזם שחזר בלבוש אחר, יכול ה"צדיק" להפיק את השמחה וההנאה הדרושים, כדי שבנוסף להענקת העונג לבורא, יוכל להתענג אף הוא על נתינתו זו, ובכך לשמחו.

הדבר דומה לאלטרואיסט בעולם הזה, המשתוקק להיטיב עם זולתו, רק משום שנולד עם רצונות נתינה מטבע בריאתו. מדובר באדם שלא קיבל מהבורא את הרצון לתת בעקבות עבודה פנימית ומכוונת להתקדמות רוחנית. מדובר באדם שנולד עם אגואיזם בעל מבנה שכזה, שאת ההנאה לעצמו הוא מפיק מנתינה לאנשים אחרים. האגואיזם שלו מפעיל אותו כך, בלי יכולת לפעול בצורה אחרת.

דומה הדבר לאדם המתארח אצל חברו. ככל שתאבונו לכיבוד המוצע לו גדול יותר, כך הוא יענג יותר את מארחו השש לכבדו. אם לא יטעם מהתקרובת, חברו לא ייהנה, ואף יתייסר. למרות עובדה זו, נוטה האדם המתכבד והמתענג להתבייש בהנאתו.

הדרך בה יכול האורח להימנע מתחושה עוכרת שמחה זו, היא דרך השכנוע העצמי, שבהיעתרו למארחו ובהתכבדו הוא בעצם מכבד אותו. כך תיעלם הרגשת הבושה, וההנאה תהיה שלמה. כך הצדיק, בעזרת הבורא, עושה שימוש ברצונותיו האגואיסטיים במהופך. בעזרת הבורא, רצונותיו לעצמו הופכים לרצון טהור ומזוקק לתת, ורצונו האמיתי והכן להסב הנאה לבורא הופך את הנאתו למשוללת אשמה, ולכן שלמה. בדיוק כמו אותו אורח מנומס, המתענג על המעדנים המוגשים לו לשמחת מארחו.

הצדיק מודע להנאת הבורא מעצם הנאת הנבראים מהשפע ("האור") היוצא ממנו אליהם. הוא מבין שעליו לעשות שימוש מהופך באגואיזם שלו וליהנות למען הבורא. כך, האור איננו מתעמעם מחמת הבושה, והנאתו איננה נפגמת.

כתוצאה מכך הבורא והאדם נעשים שווים במעשה ובתוצאה. שניהם רוצים להנות זה את זה, ועל כן הם עצמם נהנים.

תענוג מסוג זה רצוי ומקובל בקבלה, ואין עליו הגבלות. נהפוך הוא, ככל שהתענוג שחווה האדם גדול יותר, המדרגה הרוחנית אליה מתרומם המתענג, גבוהה יותר. ואל התענוג הזה מתווסף תענוג נוסף, התענוג העילאי של האיחוד עם הבורא. עונג האיחוד עם הבורא מוליד הנאה מהשגת כוח אינסופי, שליטה ותחושת גדולה, וגאולה מדאגות יום- יום.

מכאן, שדרגת "צדיק" בלבד איננה מספקת לצורך השגת מטרת הבריאה, שהיא ההנאה מהאיחוד עם הבורא. דרגת "צדיק" היא רק שלב הכרחי לתיקון הכוונות שלנו "למען מה, או למען מי עלינו ליהנות". לאחר השגת דרגת "צדיק" עלינו לעשות עבודה נוספת כדי להיפטר מהרגשת הבושה בזמן קבלת התענוגות מהבורא.

"רבות מחשבות בלב איש, ועצת ה' היא תקום"

בעולמנו, האגואיזם שולט בחיי החומר כחוק טבע הכרחי, ואילו האלטרואיזם נחשב לאוטופיה. במדרגות הרוחניות היחס מתהפך. האלטרואיזם שולט כחוק טבע, ואת האגואיזם יש לסגל במהופך, כדי להתענג על אור הבורא ובכך לשמחו.

מורכבותו של הנושא נובעת מעובדת הסתר הבורא. הנאת האדם מתאפשרת רק עם מילוי רצונותיו של הבורא שהוא קשה להבנה ולהשגה של האדם. הקבלה מסבירה את רצונות הבורא, אך האדם איננו מבין את פשרם, בשעה שהדברים אינם עולים בקנה אחד עם רצונותיו. בשלב הראשון עליו פשוט להאמין שדרך הקבלה נועדה לטובתו.

האדם המנסה ללכת בדרך ההתקדמות הרוחנית צריך לשקול כל מחשבה ומעשה, ולחשב חשבונות רבים בתורו אחר רצונו של הבורא. העולם נעשה עבורו מורכב ומסובך יותר ויותר, ורק אמת אחת הולכת ומתבהרת: "רבות מחשבות בלב איש ועצת ה' תקום".

עבודת הבורא לפי חוק השכר והעונש, משולה לעבודת הפועל את מעסיקו

אנשים שחונכו על ברכי חוק "השכר והעונש", מקיימים את רצון הבורא על מנת לקבל תמורה. אדם המקיים את רצון הבורא כדי לקבל תמורה, משול לפועל המועסק על ידי הבורא. מעסיקו, גומל לו כשכרו בהנאות העולם הזה, או מענישו ביסורי העולם הזה, או העולם הבא.

הפועל, חשובה לו המשכורת, ולא עבור מי הוא עובד, או מיהו מעסיקו. לעומתו, האדם הרוצה להתקדם מבחינה רוחנית, כלומר לרכוש את תכונות הבורא ולקיים את רצונו שלא על מנת לקבל תמורה, שואל את עצמו ללא הרף, למען מה הוא עושה את מעשיו; שאלות נוקבות, שאי אפשר בלעדיהן, כי הרי הבורא כשלם ומושלם, לכאורה, לא זקוק לדבר. ואם כך, אולי פעולותינו נועדו למען עצמנו? ואם כך, מהי התועלת שתצמח? אט- אט מבין ההולך בדרך הרוחנית, שהתמורה לעמלו היא בעצם תהליך התיקון; התהליך שיתקיים עד שיקבל מלמעלה את נשמתו, את אור הבורא.

האגואיזם נראה קטן כחוט השערה בעיני החוטאים, בעיני הצדיקים- כהר גבוה

בספרי הקבלה כתוב כי בעיני החוטאים האגואיזם נראה כמכשול קטן, דק כחוט השערה, בעוד שבעיני הצדיקים האגואיזם נראה כהר גבוה. כאן המקום להדגיש שהקבלה מדברת על שתי תכונות המתקיימות בכפיפה אחת באותו אדם, ולא על שני סוגי אנשים, האחד צדיק והאחר רשע. בקבלה מדובר רק באדם אחד אשר כל תכונותיו, רצונותיו ומחשבותיו מכונים בשמות שונים בהם אנו משתמשים בעולם הזה. על כן, הצדיקים, כמו גם הרשעים, הם בעצם אפשרויות קיום הפתוחות לפני כל אדם.

כשמדברים על הסתר הבורא, אין מדובר בהסתר הבורא בלבד, אלא גם בהיות האדם נסתר מעצמו. למעשה, אנחנו איננו מכירים את עצמנו ואת תכונותינו האמיתיות. התכונות האמיתיות מתגלות לנו רק במידה בה אנו יכולים לתקנן.

מסיבה זו, עבור אלה הנמצאים עדיין בתחילת הדרך, כלומר לרשעים, הבורא מעביר מסר שהאגואיזם שלהם לא כל כך חמור, כדי שלא יתייאשו עד כדי אובדן הכוחות הנדרשים לעבודתם הפנימית. לעומתם, לאלה שעשו כברת דרך, הבורא מגלה את המידה האמיתית של הרע שבהם, וזאת הן בהתאם למידת כוח התנגדותם לאגואיזם, והן בהתאם למידת הרגשת חשיבות התיקון שהצליחו כבר לרכוש. ואילו לצדיקים, או לאלה הרוצים להיות צדיקים, הבורא מגלה את גודלו האמיתי של האגואיזם שלהם, והאגואיזם הזה נראה להם כהר גבוה.

כך, עקב בצד אגודל, על פי מידת התקדמותו של האדם, נחשפת לפניו יותר ויותר מידתו הרעה, והכל בהתאם לרמת יכולתו לתקנה. לכן, אדם המגלה בעצמו במפתיע מידה רעה שעד כה לא היה ער לקיומה, אל לו ליפול ברוחו; עליו לזכור שהמידה הרעה שנתגלתה לו שקולה בדייקנות ליכולתו להתגבר עליה ולתקנה. כל שעליו לעשות, הוא להתפלל ולבקש מהבורא את תיקונה.

אדם שזה עתה החל בעבודתו הפנימית עשוי לחוש לדוגמה בכמות השקולה לעשרה גרם של הנאות העולם הזה. כנגד כמות זו, כוח התמודדותו מאפשר לו עדיין לעמוד, והוא מצליח לוותר בהצלחה על הנאותיו האגואיסטיות בשלב זה. אבל, כעבור זמן מה, הבורא מגדיל את עוצמת הנאותיו לעוצמה השקולה, לדוגמה, לחמישה עשר גרם של הנאות העולם הזה. האדם מרגיש אשם ושפל על הטעם שנוסף לו לתענוגות העולם הזה, וכאן מתחילה עבודתו הפנימית האמיתית. עכשיו, כוחותיו שוב אינם עומדים לצדו במאבקו לוותר על ההנאה האגואיסטית שהתעצמה, מאחר שזו תפחה לממדים גדולים מכוח ההתנגדות שלו שטרם התחזק די צרכו.

ושוב, אין מקום להתייאש, אלא להבין שנחוצה כאן עזרת הבורא, אותה יש לבקש בתפילה. כן אין לשכוח, שברגע שיקבל האדם שוב כוחות מלמעלה שיעזרו לו להתגבר על תשוקת התענוגות, המשולה עכשיו לחמש עשרה גרם בעוצמת כובדה, מייד תתווסף לו מידה המשולה לעוד חמישה גרם תשוקה. כך יחזור התהליך של תחושת העדר כוח ההתנגדות והצורך לבקשו בתפילה, עד לגמר התיקון.

הרגשת הבורא מתפתחת מ"נקודה שחורה" ל"תגין"

המונח הקבלי "טעמים" מתייחס לטעם החיים. הקבלה ממליצה, למי שרוצה לטעום את טעמם של החיים האמיתיים, להתעמק בנקודה הרוחנית שבלב. נקודה זו, ברוב המקרים איננה נותנת סימנים לקיומה, איננה מאירה, ולכן האדם לא מסוגל לחוש בה. במקרים אלה הנקודה הרוחנית שבלב נקראת "נקודה שחורה".

נקודה זו היא חלק מנשמת האדם הנקרא ה"עובר של נשמת האדם", "נפש דקדושה". "נקודה שחורה" זו, המכונה גם "גלות" במצב העדר האור, היא למעשה הנקודה האלטרואיסטית שבלב, והיא הכלי העתידי שיחזיק את האור. במצב ה"גלות" ההתחלתי, המתייחס לגלות הבורא, הנקודה, השייכת במהותה לבורא, נסתרת מהאדם שעדיין איננו מעריך את קיומה. מצב הנשמה, בו אין מודעות לנקודה, נקרא "נקודות".

"תגין" הוא המצב בו מתעוררת בלב האדם מודעות והערכה לנקודה האלטרואיסטית, והוא מעלה את חשיבותה על נס, ומרומם אותה מעל לאני שלו, כמו הסימנים שמעל לאותיות. בעקבות פעולת ה"תגין", הנקודה שופכת אור בגוף ומקדמת את מצב הנשמה למצב "אותיות". במצב "אותיות" הנקודה הופכת למעיין נובע של תעצומות נפש ותמיכה בהתקדמות הרוחנית.

מכאן, שתפילתנו לעזרת הבורא צריכה להתמקד בדבר אחד בלבד- בקשה לעזרה בהבנת חשיבות הרגשת הבורא; וזאת מאחר שחשיבות הרגשת הבורא הנה אמצעי התיקון המרכזי בהתפתחות הרוחנית.

מ"יציאת מצרים", דרך "קריעת ים סוף" ועד ל"מעמד הר סיני" וקבלת האור

ביצוע מעשים אלטרואיסטים איננו אמצעי להתקדמות רוחנית, אלא שכרו של השואף להידמות לבורא. תהליך המעבר מהעולם האגואיסטי אל העולם הרוחני, הוא תהליך של יציאה מעבדות לחירות ונקרא "יציאת מצרים". בתהליך זה מתגלים באדם הרצונות האלטרואיסטיים- "כלים דהשפעה"- והוא מתרחש אחרי "קריעת ים סוף", ופריצת המחסום בין העולם הגשמי לעולם הרוחני. מעבר זה מתאפשר רק כתוצאה מפעולת "אור חוכמה", כלומר, מראיה שהפכה לראיה רוחנית.

הראיה הרוחנית, ניתנת על ידי הבורא שמחולל נס ומעניק "אור חוכמה" לאדם. נס קבלת "אור חוכמה" מתרחש, אף על פי שהאדם עדיין חסר את הכלי המתאים לקבלתו- "כלי גדלות".

"אור חוכמה" מעביר את האדם דרך המחסום, מהעולם הגשמי לעולם הרוחני. לאחר מכן הנס מתפוגג. אבל מי שנכנס פעם אחת לעולם הרוחני, שוב לא חוזר לדרגת העולם הזה. בשלב הבא, על האדם לרכוש בכוחות עצמו "כלי" לקבלת האור, "כלי" זה נקרא "דעת". כלי קבלת האור, "דעת", נרכש בדרך קשה של עבודה והתקדמות בעולם הרוחני, עד למעמד "הר סיני"- מעמד קבלת האור.

שלב רוחני "קטן" כשה"מלכות" עדיין "כתר"

מצב "קטנות": בשלב רוחני זה, המכונה "קטן", לאדם אין עדיין את הכלים להילחם באגואיזם, וה"מלכות" עדיין רק בבחינת נקודה- "כתר". לכן שלב רוחני זה נקרא גם "מלכות עולה לכתר". בשלב זה לאדם אין עדיין יכולת לקבל את האור. הדבר דומה לאדם שכוחותיו עדיין אינם עומדים לו להתמודד עם מנת מזון אחת, אותה הוא אמור לאכול עם הכוונה הנכונה, ולכן הוא נאלץ לוותר על הארוחה כולה.

הקשר עם הבורא, כלומר, הקשר עם האור עצמו, יכול להתקיים רק במידה שהאדם מסוגל לקבל את האור לתוכו פנימה. כלומר, רק אם הוא מסוגל לעבודה אלטרואיסטית עם האגואיזם המתוקן שלו. כלים מתוקנים של אגואיזם שהפך לאלטרואיזם מאפשרים את קבלת האור לתוכם. אדם בעל כלים רוחניים מתוקנים נקרא "גדול".

קבלת אור החוכמה במלואו, הרגשת הבורא כולו והאיחוד המושלם אתו, אפשריים רק אם משתמשים בכל האגואיזם באופן אלטרואיסטי. מצב זה נקרא "גמר תיקון" וזוהי מטרת הבריאה.

חיי השקר עד לבניית ה"כלי הרוחני"

מערכת הרגשות שלנו היא סובייקטיבית לחלוטין. תפיסת עולמנו תלויה במצבנו הרגשי, הפיזי והרוחני. בעולם הרוחני, ההווה של האדם מוכתב על ידי מיקומו בסולם הרוחני, וההרגשה היא המציאות עצמה.

גם בעולם הזה, הרגשתנו הנוכחית מהווה את העולם שלנו. העולם הבא, הוא מה שנרגיש ברגע הבא. הזמן אינו באמת קיים, אלא תחלופה של רגשות. אדם המקבל את המציאות ב"אמונה למעלה מהדעת", חי למעשה בעתיד, כלומר, במדרגה שמעליו.

לדוגמה, איש עסקים מחשב מידי יום באופן שיטתי את הישגי אותו יום, ואת כלל הישגיו. אם מתברר מחישוביו, כי מאמציו אינם מניבים את הפירות להן ציפה- במילים אחרות, הרווח קטן מההשקעה ובכך הופך את עסקיו לבלתי כדאיים- הוא סוגר את העסק וממהר לפתוח עסק חדש משתלם יותר. לנגד עיניו עומד כל הזמן הרווח שהוא עתיד לגרוף. במקרה זה לא תתכן רמייה עצמית. איש העסקים מחשב את רווחיו בקפידה. הרווחים להם הוא מייחל עשויים להיות מגוונים ולהתבטא ברווח כספי, בכבוד ויקר, בשם טוב ופרסום או ברווחה ובמנוחה.

אנשים העוסקים בהתפתחות רוחנית נוטים להיעצר מדי פעם ולבדוק את מטרת חייהם והישגיהם. ככל שהאדם יותר מעמיק בדרך הרוחנית, כך הוא עוצר לעיתים קרובות יותר, אפילו רגע אחרי רגע, כדי לשאול את עצמו שאלות מהותיות אלה. האנשים הרחוקים מהדרך הרוחנית, שועטים קדימה בלי לעצור, במרוץ אחר הבלי העולם הזה.

בעולמנו מאחז העיניים, הגוף נוטה להתעלם משאלות אלה, העשויות לעצרו במרוצתו, ולהשאירו נטול תשובות. גם ברגעים נדירים של חשבון נפש, כשהאדם שואל את עצמו למען מי עבד, התשובה עשויה לשמוט את הקרקע מתחת לכל אשר עשה. האם עבד וטרח כל כך הרבה רק למען גופו? את התשובה הזאת הגוף לא רוצה לשמוע. לכן, בדרך כלל שאלות אלה, לא הגוף הוא ששואל, ואם הן נשאלות, הן נותרות ללא מענה.

אבל ה"עצם הרוחני", האמת הפנימית, מקשה ושואל על הרווח הרוחני שצבר האדם. אלה שאלות שנועדו לעורר ולדחוף את האדם אל נתיב התיקון העצמי והשכר הנצחי שבצדו.

אם כן, מדוע הבורא נותן לאדם לחיות בשקר, ולהאמין בהבלי העולם הזה בעיוורון חושים? מהסיבה הפשוטה שתהליך יצירת ה"כלי הרוחני" לוקח זמן רב, בגלל היותו מורכב ומסובך. הצורך לרדת עד תחתיות, ולהתפלש בגווני הגוונים של תענוגות האגואיזם ולמצותם עד תום, הוא חלק בלתי נפרד מתהליך יצירת ה"כלי הרוחני". זהו תהליך רכישת הניסיון הנמשך לאורך כל גלגוליו של האדם בעולם הזה. המידע מצטבר בתהליך נסתר בנשמתו של האדם, ומתגלה ברגע המתאים.

מאחר שהאדם נברא כאשר כל מהותו היא הרצון ליהנות, הבורא העניק לו חיים שקריים באופן זמני, עד אשר יימצא אותם ויבשיל לקראת התקדמות רוחנית. ההנאות הכוזבות מעניקות לאדם שטרם נבנה בתוכו ה"כלי הרוחני", מצד אחד, כוחות לחיות ללא "כלי רוחני", ובמקביל, ניסיון בסיסי מצטבר המכין אותו לקראת בנייתו של כלי זה.

אור הבורא

אור הבורא מביא עמו גם את תיקון הרצונות, וגם את הדעת והתענוג. האדם הוא זה שמפריד את התכונה המסויימת אותה הוא רוצה להפיק מאור הבורא למען מטרתו הרוחנית ובוחר בה.

תהליך המעבר מ"לילה" ל"יום"

כתוב, "סור מרע ועשה טוב". השלב הראשון בעבודה הפנימית הוא הכרת הרע. לכן, אדם הנוכח בעובדת היות האגואיזם אויב ושורש כל רע, מפתח כלפיו תיעוב ומשתחרר ממנו. יסוריו של האדם קשים מנשוא בשלב בו הגיע להכרת הרע, אך טרם הצליח להיפטר ממנו. אין סיבה לברוח מהרע באופן מלאכותי. עצם ההכרה בו מגרשת אותו באופן טבעי.

מתוך השפעתם של מעשים טובים, כמו לימוד הקבלה, מתבהר ומתגלה שורש הרע; מאחר שבמהלך עשיית המעשים הטובים האדם הולך ומשתוקק יותר ויותר להתקדמות ושלמות רוחנית, ומגלה בהדרגה מה עומד בדרכו ומפריע להגשמת מטרה זו.

המצב של הסתר הבורא נחווה על ידי האדם כיסורים, ובא לידי ביטוי בהטלת ספק בהשגחה העליונה וביכולת להתאחד עם הבורא ולהרגישו. מצב זה נקרא "לילה".

מצב התגלות הבורא נחווה על ידי האדם כהנאה עילאית, ובא לידי ביטוי באמונה עמוקה בהשגחה העליונה. במצב זה האדם שם את מבטחו בבורא, מרגיש מאוחד עמו ועם הנצח, ומשיג בהבנתו את חוקי הטבע. מצב זה נקרא "יום".

מאחר שכל המצבים ניתנו מלמעלה לתועלתו של האדם, יש לקבל גם את מצב הסתר הבורא ככזה. האדם חייב להאמין בכל לבו שבאותו רגע שיהיה מוכן ובשל לקבל את אור הבורא בלי להינזק, מייד יתגלה לפניו הבורא במלוא הדרו.

לעולם לא יתווספו לאדם תענוגות הגדולים מיכולתו לשאתם, כדי שלא לחבל במניעיו להשתחרר מהאגואיזם שלו. הנאה רוחנית יתרה שלא בעתה, תעכב את שחרור האדם מהאגואיזם, ובכך תרחיק אותו ממטרת האיחוד עם הבורא, במקום לקרבו.

הרוחניות לא באופנה- "שכינתא בעפרא"

בכל דור נבחנים ומוערכים מחדש נושאים רבים, והדפוס של שלילת ערכיו של הדור הקודם חוזר על עצמו. המוסכמות אינן מוחלטות, ומי שקובע אותן הוא הרוב, כאשר היתר מנסים ללכת בעקבותיו ולחקותו. וכך, חדשות לבקרים, אופנות חדשות מגיעות, ואופנות ישנות חולפות, וההמון נוהה אחריהן.

מי שמצליח לעמוד בסטנדרטים של האופנה השלטת זוכה בכבוד ויקר; תמורה שלמענה רוב האנשים מוכנים להשקיע מאמצים רבים. מה שנחשב למכובד בעיני החברה הופך למטרת החיים.

הישגים רוחניים אינם אופנתיים בעיני הרוב הקובע את צווי האופנה, ולכן פחות מוערכים. כשם שקל להתפעל מאובייקטים נוצצים, כך קשה להבחין בהישגים רוחניים. הקושי נובע מעקרון ה"הסתרה", שנועד להגן על הרוחניות. בגלל ה"הסתרה", רק מי שמסגל לעצמו את האמונה בחשיבות הרוחניות, רואה את גדולתו של העולם הרוחני ופונה אליו. מאחר שמטרת האיחוד עם הבורא לא זכתה ליוקרה הראויה, כך גם הרוחניות איננה נחשבת בעיני הרוב. למצב הזה קוראים "שכינתא בעפרא".

מוסכמות החברה, כולל ערכים אסתטיים, נורמות התנהגות וחוקים, נתונות לשינויים כל העת. המוסכמות מוכתבות על ידי אנשים בעלי רמת רוחניות ירודה, ותחלופתן המתמדת מעידה על חוסר אחיזתן בעולם האמיתות המוצקות- כלומר על השקר שבבסיסן.

"מלכות" ממצב של "עולם אינסוף" ל"צמצום", מ"צמצום" למצב "משיח" ול"גמר תיקון"

קיומו היחיד והמוחלט של הבורא בכל, הוא עובדה שאינה מוטלת בספק. כדי להבין זאת, צריך להגיע לדרגת ההשגה הקבלית הגבוהה ביותר. עד אז האדם מרגיש רק את עצמו.

הקבלה מחלקת את הבריאה לארבעה חלקים, כאשר בחלק הראשון, מעל לכולם הבורא. בחלק השני הנברא הראשון, אחר כך, בחלק השלישי, מגיע מקומם של הבריות. בחלק הרביעי, ההנאה העילאית שהבורא מתאווה להעניק לברואיו. כל המתרחש והנעשה מתפתח לפי סדר של סיבה ומסובב, ולא כבול למסגרת הזמן כפי שאנו רגילים לחשוב.

הבורא רוצה לברוא נברא, כדי להעניק לו תענוג. לצורך זה, מעניק לו הבורא רצון ליהנות. רצון ליהנות זה, מאופיין, כצפוי, ברצון ליהנות בדיוק מאותה הנאה אותה מעוניין הבורא להעניק. מכאן שהנברא מסוגל לחוות תענוג עילאי, תוך כדי הנאה מלאה ושלמה, מהסיבה שהוא מקבל בדיוק את מה שהוא רוצה, ומצוייד בכלים הנכונים להכיל עונג זה.

הנברא הראשון נקרא "מלכות". המצב בו "מלכות" נהנית עד אינסוף נקרא "עולם אינסוף", מכיוון שבמצב זה "מלכות" מקבלת תענוג אינסופי על ידי אור הבורא הממלא אותה לגמרי. אבל עם התענוג, באה הרגשת הבורא והרגשת רצונו להעניק הנאה, ו"מלכות" משתוקקת להידמות לו. אז נוצר מצב פרדוקסלי בו "מלכות" דוחה את האור.

פעולה זו נקראת "צמצום". "מלכות" יכולה להידמות לבורא במידה שתקבל תענוג למענו, מכיוון שזהו רצונו. במקרה כזה הופכת "מלכות" מ"מקבלת" תענוג ל"נותנת" תענוג לבורא מרצונה.

"מלכות" המתוקנת מתחלקת לחלקים הנקראים "נשמות". כל נשמה מבצעת את תיקון האגואיזם באופן עצמאי. מנות קטנות של "מלכות" המרוקנות מאור הבורא נמצאות בתנאים הנקראים "העולם שלנו". חלקים אלה יוצאים מהרצון ליהנות, שלב אחר שלב, ורוכשים רצון לתת תענוג, כלומר "להסב הנאה". רצון חדש זה מהווה כוח העוזר לנשמה לצאת מהרצונות האגואיסטיים, והוא נקרא "משיח", או "מושך".

שלבי התיקון הרוחני ההדרגתי נקראים "עולמות רוחניים". המדרגות הפנימיות שלהם נקראות "ספירות". "גמר התיקון" הוא חזרה למצב ההתחלתי, השלב שהיה לפני ה"צמצום", שלב בו הנאתנו איננה למען עצמנו, אלא למען הבורא.

מחשבות מפריעות, "קו ימין וקו שמאל" ו"אמונה למעלה מהדעת"

מדי פעם, האדם שואל את עצמו שאלות קיומיות על משמעות החיים, מטרת הבריאה, ומטרת מאמציו. הוא תוהה מה הטעם במאמציו, אם ממילא הבורא עושה בסופו של דבר הכל כרצונו. הוא תוהה אם בכלל, ומדוע, הבורא מצפה ממנו למשהו. גם השאלות הללו נשלחות לאדם מהבורא.

שאלות אלה, המסיחות את הדעת, והמסיטות את האדם מהדרך הרוחנית- לכאורה, אינן תורמות לחיזוק האדם בדרכו הרוחנית. אבל הן בכל זאת נשתלות במוחו של המתחיל בכוונה תחילה, כדי שיתמודד וייאבק בכוחות העומדים בדרכו לנתיב הרוחני, ויתחשל לקראת המסע לאיחוד עם הבורא. הבורא, שהוא הכוח והרצון היחיד, ברא את הכל כדי שנשיג בעצמנו את מטרת הבריאה, ובכלל זה גם את שאלות הכדאיות המנקרות.

המכשולים בדרכנו הרוחנית נוצרו כדי שנרכוש את הרגשת היראה; היראה והחשש שמא לא נצליח להשיג את מטרתנו, ונישאר לעד במצבנו השפל; היראה שמא לא נצליח לרכוש את הרגשת גדולת הבורא, ההרגשה שרק מתוכה יכניע ליבנו את האגואיזם.

רק הבורא יכול לפקוח את עינינו ואת ליבנו להבין את עוצמת גדולתו. השאלות מנקרות ו"מפריעות" ונועדו לגרום לנו ליראה ולתחושת הנחיצות בכך.

אחת השאלות ה"מפריעות" הבסיסיות האופיינית למתחילים יוצרת פולמוס סביב "הסתר הבורא". האדם יוצא מתוך הנחה שהתגלות הבורא לפניו, היא זו שתגרום לגופו, שליטו, להפוך את האגואיזם לאלטרואיזם, ובכך להפוך את הבורא לשליט. "ואז", הוא אומר לעצמו "הייתי חופשי ומשוחרר מהצורך לבחור, הייתי פשוט מאמין שהבורא צודק, ושהדבר הטוב ביותר עבורי הוא לא לחשוב על תועלתי העצמית. אבל מאחר שאין בכוחי לשנות את עצמי, צריך שיבוא הבורא ויעשה זאת במקומי, כי הוא זה שברא אותי כך, ורק הוא יכול לתקן את מה שברא".

ובכן, בוודאי שהבורא יכול להעניק ולהשפיע על האדם מלמעלה ולתת לו רצון רוחני. יש לכך גם שם: "התעוררות מלמעלה". אלא שבמקרה זה, האדם שהתעורר מבחינה רוחנית, יעבוד אך ורק למען הנאתו העצמית, תחת שליטת האגואיזם, בלי להפעיל את עקרון הבחירה החופשית, ובלי להשתחרר מהצורך ליהנות לעצמו.

הבורא מעוניין ומכוון לכך, שהבחירה ללכת בדרך הרוחנית לעבר מטרת הבריאה- האיחוד עמו- תבוא מהאדם עצמו, ותצמח מעקרון הבחירה החופשית. רק ההשתחררות מהאגואיזם ומהחתירה להגשמת המאוויים האישיים, עשויה להביא את האדם לידי הבנה ובחירה חופשית ללכת בדרך הרוחנית.

ישנם שני סוגים של עבודה מתוך "אמונה למעלה מהדעת". בסוג העבודה הראשון, האדם עובד בדרך ה"אמונה למעלה מהדעת" מפאת חוסר ברירה. בסוג השני, יש לאדם ברירה. הוא השיג דעת, ומבין את כל הסיבות להליכה הדרושה בדרך האמונה. אבל, למרות עובדה זו, הוא בוחר, ואף משקיע מאמצים, לעשות את עבודתו הרוחנית מתוך "אמונה למעלה מהדעת".

עבודה רוחנית במסגרת אגואיזם שטרם השתחרר, תוביל להצלחה שאת פירותיה יקבל רק האדם עצמו. עבודה רוחנית, בתנאים של שחרור מאגואיזם, ובאהבה לבורא, תוליד הישגים שעל פריים יוכלו להתענג גם אחרים.

אדם המתלונן על עברו, מסכן בכך את עתידו. רק חיים מתוך אסירות תודה, והודיה מתמדת לבורא, מאפשרים להעריך את מתנות הבורא. רק הערכה עמוקה לעזרה שניתנה מלמעלה, מאפשרת לשמור עליה בלי שתאבד.

התקדמות ב"קו ימין", מהווה את עבודתו העיקרית של האדם. כלומר, האדם עושה את דרכו, מתוך תחושת של שלמות, אסירות תודה ושמחה בכך שהבורא העניק לו כוחות ורצון ללכת בדרך הרוחנית ולהשקיע מאמצים ועבודה לקראת מטרת הבריאה.

אין להסיק מכך שההליכה ב"קו שמאל", איננה הכרחית. אך די בשלושים דקות ביום של חשבון נפש ושקילה של האהבה העצמית מול אהבת הבורא. במידה ששקילה זו מוצאת מידה גבוהה של אהבה עצמית, ועוד גילויי רע, על האדם להתפלל לבורא בבקשה שיקרבו לדרך האמיתית, הדרך המשלבת בין שני הקווים.

עבודתו של האדם נעה סביב ריכוז מחשבותיו ורצונותיו לכמה כיוונים. כיוון אחד מתרכז בעבודה להגיע להשגה ולידיעה של סודות החוכמה ודרכי הבורא, כדי להיעזר בידע לצורך קיום רצון הבורא. כיוון אחר עוסק בעבודת תיקון הנשמה, תוך השתחררות מהאגואיזם, כדי להחזירה לשורשה, כלומר אל הבורא. הכיוון הנוסף בנוי מהתמקדות בתשוקה להשיג את הבורא ולהתאחד עמו בהבנה את שלמותו.

הטיפוס במדרגות הרוחניות דרך האיזון בין "קו ימין" ל"קו שמאל", היוצר את "קו אמצעי"

הבורא נמצא במצב של מנוחה מוחלטת. אדם המשיג את מטרת הבריאה, נכנס אף הוא למצב זה. מצב מנוחה הוא מונח שניתן להגדירו, רק בתנאי שלפני כן היו תנועה, מאמצים ועבודה. כשדנים במנוחה רוחנית, דנים למעשה בעבודה רוחנית.

מאחורי כל העבודה הרוחנית שוקקת הכמיהה להעניק לבורא נחת רוח. העבודה הקשה והמאמצים דרושים כל עוד הגוף, העצמי שלנו, מגלה התנגדות לעבוד שלא על מנת להפיק מכך תועלת עצמית; כל עוד הגוף איננו מבין את משמעות העבודה האלטרואיסטית, ואיננו מודע לשכר שבצידה.

יש צורך במאמץ עצום, כדי לעמוד בפני טענות הגוף הנשמעות משכנעות: "אתה מכריח אותי זה זמן רב, לעבוד כדי להשיג הישגים רוחניים, ומה אתה מקבל בתמורה?", "האם אתה מכיר אנשים רבים שהצליחו בכך?", "האם הבורא רוצה שתסבול כל כך?", "מה באמת השגת עד עכשיו?", "האם כדאי במצבך הבריאותי לעבוד כה קשה?", "חשוב על עצמך, על המשפחה ועל הילדים!", "האם אינך חושב שברצונו יוביל אותך הבורא ויקדם אותך הלאה, בלי שתתאמץ כל כך, בדיוק כפי שהביא אותך לקבלה, מהסיבה הפשוטה שהוא המנהיג את הכל?"

מדובר בטענות שיש בהן ממש, ואין צורך להתעמת עמן כלל! האדם הנאבק להתנתק ממסגרת רצונות גופו, צריך פשוט להתעלם מהן. הגוף צודק, טענותיו הן לוגיות ואמיתיות. אלא שהאדם העושה דרך רוחנית, רוצה לחרוג מהגוף, כלומר, להתנתק מרצונותיו. לצורך זה, עליו לפעול מתוך היגיון של אמונה, ולא על בסיס ההיגיון של השכל הישר.

בעולמנו המוכר, צו השכל נחשב לצו ההיגיון, אך בעולם הרוחני, למרות שאיננו מבינים זאת, הכל פועל לפי חוק אחר; חוק שונה ומוזר, שאיננו עולה בקנה אחד עם תמונת המציאות הריאלית; חוק לפיו הבורא הוא המנהיג הכל יכול, המנהיג את הכל. חוק לפיו יש מקום לאמונה שלמה בעזרתו של הבורא, למרות טענות הגוף.

עבודה לפי עיקרון זה נקראת "להשפיע על מנת להשפיע". כלומר, עשיית מעשה אלטרואיסטי, מתוך נתינה מוחלטת שבאה מתוך רצון לתת. מצב זה נקרא כאמור "קטנות", או "קו ימין". ההנאה מעבודה זו נובעת מתהליך ההידמות לצורת הבורא, דרך סיגול תכונות השוות לתכונותיו. במצב הזה הנברא רק נותן, כמו הבורא. תענוג זה נקרא "אור אמונה" או "אור חסדים".

האדם המשתדל לנהוג כך, זוכה בהתגלות הבורא, בעקבותיה הוא פוגש בגדולתו האינסופית. האמונה נותנת מקום לדעת, הגוף מתחיל להרגיש את חשיבות הבורא, ומתרצה לעשות למענו עוד ועוד, מתוך אסירות תודה לנכונותו של הכל יכול לקבל ממנו, הקטןש שמחת נתינה שתענוג עצום בצידה.

אך גם תענוג זה, עדיין איננו מנותק מהגוף, מהאגואיזם, ומרצון האדם ליהנות לעצמו. זה תענוג של עבודה למען הגדול ממך, שאיננה נובעת עדיין מהשגה אמיתית של חשיבות הבורא. דווקא בתקופה הקודמת, בה טרם הרגיש את הבורא, פעולתו למען הבורא היתה, לכאורה, יותר אלטרואיסטית, כי לא היתה הנאה בצידה. כאמור, גילוי הבורא נקרא "קו שמאל", ודעת הבורא, הבנת פועלו, נקראת "אור חוכמה".

התגלות הבורא מעוררת צורך גדול בקבלת דעת הבורא, ובהבנת גדולתו. אלה נועדו לצורך האיזון בין אמונה לדעת. האיזון המונע את שובו של האגואיזם למשול בכיפה. לשם כך, האדם מוסיף למצב ההתחלתי של "קטנות", בו טרם השיג "דעת", כמות מועטה נוספת של אגואיזם. בכך הוא מאזן את "קו ימין" עם כמות קטנה של "קו שמאל" ויוצר "קו אמצעי". החלק של "קו שמאל" ב"קו האמצעי" מגדיר את גובה המדרגה הרוחנית של האדם. מצב זה נקרא "גדלות". ההתקדמות לעבר המדרגה האחרונה והגבוהה ביותר, אשר בה האדם והבורא מתאחדים לגמרי בכל תכונותיהם, מתבצעת שלב אחר שלב לסירוגין. כלומר, "קו ימין", "קו שמאל" והאיזון ביניהם, בכל מדרגה ומדרגה של העולם הרוחני.

במצב של "קו ימין", "קטנות", או "חפץ חסד", האדם שמח בחלקו

במצב של "קו ימין", "קטנות" או "חפץ חסד", האדם אמור להיות מאושר ללא כל סיבה. סיבת אושרו היחידה אליה הוא מכוון את מחשבותיו, אמורה להיות העובדה שבעולמו קיים בורא. זה אמור להוות תנאי מספיק לגמרי לאושרו. אדם זה נקרא בקבלה, ובכלל, "שמח בחלקו". מצבו של אדם השמח בחלקו, במידה כה רבה של שלמות עד ששום דבר לא יכול לפגום בשמחתו, נקרא "מושלם".

אדם העושה את חשבון הנפש הרוחני שלו, ומגלה שהוא עדיין רחוק מהבורא, וידוע לו זה מכבר שאין ביכולתו לתקן את עצמו- אמור לפנות בבקשה אל הבורא שיעשה זאת עבורו. בשעה שהבורא מוצא לנכון, הוא נעתר לבקשתו ושולח לו את אור הבורא הקרוי "נשמה", שיעזור לו להתגבר על האגואיזם.

מהו הכוח נגד "יצר הרע", "שטן" ו"מלאך המוות"

ההבדל בין אגואיזם לאלטרואיזם שווה לגודל הנכונות לוותר על שכר ההנאה שבצדו של המאמץ. השכר, אך טבעי לרצות בו, אבל ככל שלומדים לוותר עליו, כן גובר האלטרואיזם המדביר את האגואיזם. אדם המוותר על הזכות ליהנות מפרי עמלו, יכול להגיד שמעשיו נעשו לשם שמים, למען הבורא, ולא למען עצמו. לעשייה כזו קוראים בקבלה: "לקבל על מנת להשפיע".

למעשה, כל מהלכה של העלייה הרוחנית הנעשית בהדרגה, הוא תהליך של ויתור הדרגתי על תענוגות גדלים והולכים. בשלב הראשון מוותרים על תענוגות העולם הזה, ואחר כך לומדים לוותר גם על התענוגות הרוחניים האמיתיים, שהם הרגשת הבורא.

הבורא הסתיר את עצמו כדי לאפשר לאדם להיכנס לעבודה לאט, לאט. על כן יש להתייחס להסתר הבורא כחלק מהתיקון שלנו, שנועד לטובתנו. לתחינותינו שנשטח לפניו בבקשה שיתגלה, הוא ייענה ברגע שהדבר יתאפשר בלי שנינזק; כלומר, כשנהיה מוכנים מבחינה רוחנית.

במצבו ההתחלתי, האגואיסטי, האדם לא יכול לחוש הנאה מהתגלות הבורא. לוּ כך היו פני הדברים, האדם לא היה מפתח בעצמו את הכוחות הדרושים כדי להיפרד מהאגואיזם, גם אם היה מבקש מהבורא לתת לו כוח לוותר על הנאתו לעצמו. כפרפרי הלילה הנמשכים כמכושפים אל האור המכלה אותם, כך האדם היה נשרף באש התענוג, אליה היה נמשך כמהופנט.

אין אדם שלא חווה, לפחות פעם אחת בחייו, את חוסר היכולת לעמוד בפני פיתוי גדול להתענג על עונג שלהרגשתו אי אפשר היה לעמוד לפניו. גם אם לאחר מעשה, התחרט והתבייש עד עומק לבו על כך שלא הצליח להתגבר על יצרו, עובדה היא שכשל ברגע של מבחן בו התענוג גבר בעוצמתו על כוח רצונו.

לכן, במצב של הסתר הבורא ניתן לפעול למענו בלי להתמכר לתענוג. אנו יכולים לפעול מכוח האמונה שזהו רצונו של הבורא, שנועד לטובתנו. כאשר מצד שני, במצב של הסתר הבורא, אנו נתונים עדיין לגחמותיו של הגוף, שצפוי לקפוץ תמיד לפני מעשה, לפתוח במשא ומתן מקדים של כדאיות, ולקטרג על מטרותינו, שאינן עולות בקנה אחד עם דרישתו לשכר על עמלו.

לקטרוגו של הגוף על כוונותינו האלטרואיסטיות קוראים, "יצר הרע". כשהוא מפריע לנו לעשות את מה שחשבנו לבצע, הוא נקרא "שטן", בגלל ניסיונו להסיט אותנו מדרכנו. כשהוא ממית את האדם מבחינה רוחנית, הוא נקרא "מלאך המוות". הוא מנסה לעשות זאת על ידי נטרול התחושות הרוחניות הנובעות מהעיסוק בקבלה, תוך כדי שהוא מדיח ומפתה לתענוגות העולם הזה.

התשובה לכל טענות הגוף, אם זה "יצר הרע", "ה"שטן", או "מלאך המוות", יכולה להיות רק אחת: "אני הולך קדימה דווקא בכוח האמונה, כי כך הבורא דורש".

"עבודה שבלב" כנגד טענות הגוף

לא ניתן להימנע מתענוג תוך כדי שליטת האגואיזם, אלא אם כן ישכנע עצמו האדם, תוך כדי עימות שכלו עם לבו, שתענוג זה עשוי להזיק לו. מדובר בחשבון פשוט של כדאיות: ליהנות עכשיו ולהתייסר אחר כך? או לוותר על ההנאה, כדי להימנע מהיסורים שבעקבותיה? הימנעות מאגואיזם גוררת אחריה תמיד עימות נוקב עם הגוף, הדורש במפגיע הסבר משכנע לשאלה: מדוע לא כדאי לו ליהנות מהנאה מזדמנת?

הגוף, המדבר בשפת התענוגות, מבין את חשבון הכדאיות הפשוט. הימנעות מתענוגות שפלים עכשיו, למען תענוגות גן עדן הנעלים, יכול להוות טיעון משכנע. נוסף לכך, מאחר שהגוף מבין גם את שפת היסורים, הטיעון שלא כדאי ליהנות עכשיו, ואחר כך להתייסר יסורי גיהינום, עשוי לשכנעו אף הוא. מטיעונים משכנעים אלה ניתן לבנות את מערך ההגנה נגד הגוף, כשהרצון ליהנות תמיד אורב לפתח, ויש לקחת בחשבון את יכולתו לתעתע ולהונות בעזרת השוואה שקרית בין תענוגות ליסורים.

הדרך להתמודד עם חשבונאות הסרק של הגוף עוברת דרך התשובה הנחרצת לגוף, המקפלת בתוכה את הנחישות לעבוד למען הרוחניות ללא כל תועלת עצמית. במקרה כזה, ניתק הקשר בין המעשים לגוף, וחשבונאות הכדאיות חדלה מלהיות רלוונטית. התשובה הזאת נקראת "עבודה שבלב" כי הלב מחפש תענוגים.

תשובה אפשרית נוספת לשכל, בעמידה מול נימוקי הגוף הנוקבים: "אני מאמין שהבורא שומע את כל תפילותי לעזרה". עמידה עיקשת בפני הגוף והשכל, בעזרת תשובות ממין זה, מביאה בעקבותיה את התגלות הבורא, הרגשתו השלמה, והאיחוד עמו.

מ"קליפת ישמעאל" ו"קליפת עשיו" ל"נעשה ונשמע" ול"ישראל"

האדם מכיל בנשמתו שבעים רצונות בסיסיים הנקראים "שבעים אומות העולם". מבנה זהה לשורש הרוחני של האדם, שהוא האובייקט הרוחני "זעיר אנפין" המצוי ב"עולם האצילות" ומורכב אף הוא משבעים "ספירות".

ברגע בו אדם מתחיל להתקרב לבורא, או במילים אחרות, לקבל את ה"אור", מייד הוא מתחיל לחוש ברצונות שלא יכול היה לתאר לעצמו שנמצאים בו.

לכל אחד ואחד משבעים הרצונות הללו יש שני שורשים, מכיוון שהאדם מתקדם באמצעות שילוב של שני קוים: "קו ימין" ו"קו שמאל". בפני עבודתו של האדם ב"קו ימין" מתייצב כוח אגואיסטי טמא, "קליפה", העומד למכשול בפני העבודה שבלב. הכוח המדיח הזה נקרא גם "ישמעאל". בפני עבודתו של האדם ב"קו שמאל" ניצב כוח טמא אחר, שעומד כמכשול כנגד העבודה בשכל ושמו "קליפת עשיו". התקדמותו הרוחנית של האדם מצריכה הינתקות ופרידה משתי ה"קליפות" הללו, מכיוון ששתיהן אינן מוכנות לקבל את האור מתוך כוונה אלטרואיסטית "למען הבורא". שמן נובע מסרבנותן לקבל את האור למען הבורא , כמו שכתוב, שלפני שהבורא הציע את התורה לישראל, הוא הציע אותה לעשיו ולישמעאל, אך הם סרבו לקבלה.

ברגע בו האדם מבין שאף אחת משתי ה"קליפות" לא תקבל את התורה, כלומר את "אור הבורא", הוא מתחיל ללכת ב"קו אמצעי" הוא "ישראל", לפי חוק "נעשה ונשמע", שמשמעותו לקבל למען הבורא.

מ"גוי" ל"חסיד אומות העולם"

תהליך הביקורת העצמית לגבי האגואיזם נתון בבעיה, לאור העובדה שהאדם מתקשה לחשוב באופן אובייקטיבי ונטול מאפיינים אגואיסטיים. כאשר רובו ככולו שקוע עד צוואר במחשבות, רצונות וכוונות בעלי אופי אגואיסטי, הוא איננו מסוגל להעמיד עצמו לביקורת ללא פשרות.

האמת היא שאין לו לאדם צורך לבקר את עצמו כלל, כי הרי הוא יודע מראש שכל מה שהוא חושב מבוסס ממילא על רצונותיו האגואיסטים; וזה כולל גם את חשבון הנפש הביקורתי שלו. עם זה, תוך כדי העבודה הפנימית, עושה האדם מאמצים לפתח את רצונותיו הרוחניים, ובמקביל בודק את מצבו. בדיקה זו, נועדה לאדם, ולא לבורא היודע את מצבנו בכל רגע נתון, מהיותו "בוחן כליות ולב".

הניסיון המצטבר מאפשר לפתח שיטה בדוקה ובטוחה לבדיקת המצב הרוחני האמיתי של האדם. מאחר שתחושת השמחה הנובעת מהעבודה למען הבורא היא המדד למצב הרוחני, יש לברר את עוצמתה. לצורך הרגשת השמחה, המהותית כל כך להתפתחות הרוחנית, לא נדרש כל מאמץ, מלבד המאמץ הפנימי לקבל את המציאות בברכה בכל מצב.

הקבלה מתייחסת אל האדם כאל עולם ומלואו, כלומר, כל הסובב אותנו נמצא באדם: יקום, אומות, רצונות, גויים, חסידי אומות העולם, ישראל ואפילו הבורא עצמו המהווה את הנקודה הרוחנית שבגוף.

בתחילה עוסקת חוכמת הקבלה בתכונות הפנימיות הללו, ורק לאחר מכן, וכתוצאה מהשלכותיהן, עוברת לעסוק באובייקטים החיצוניים הנקראים בשמות אלה. המצב הרוחני של האובייקטים החיצוניים והשפעתם עלינו, תלוי במצבן הרוחני של התכונות הפנימיות בנו.

המצב הרוחני ההתחלתי של האדם נקרא "גוי". כאשר הוא מתחיל להשתוקק לבורא, הוא נקרא "חסיד אומות העולם". כיצד ניתן לוודא באיזה מדרגה מצויים? במצב מהסוג הנקרא "גוי", לאדם רצונות בעלי אופי אגואיסטי, והוא עסוק כל העת בצרכיו הבלתי מסופקים, ובחתירתו הבלתי נלאית להגשמת מאווייו ליהנות לעצמו.

תחושת חוסר הסיפוק מקננת בנו כתוצאה מעברנו הרוחני, בו היתה הנשמה מצויה במדרגה הגבוהה ביותר. במדרגה זו, "מקור הנשמות", נשמתנו היתה במצב של שלמות, בו היה לה הכל ולא חסר לה דבר. מאז היא כמהה לחזור לשם. כאשר נופלים מבחינה רוחנית לעולם הזה, מאבדים את הכל. על כן, כשהאדם משתוקק למשהו, ולא מצליח לקבל את מה שהוא רוצה, הוא מתמלא בטענות ומענות, אותן הוא מפנה לבורא שגזל ממנו את מה שהוא רוצה, ואינו משיב לו את מה שהיה נחלתו בעבר.

מי שמצליח, על אף הקושי, לגבור על נטייתו זו להתלונן ולהתמקד במחסורו; מי שמצליח לשכנע את עצמו בעזרת מאמצים ממוקדים במחשבות מכוונות של עבודה פנימית, שכל מעשיו של הבורא נועדו לטובתו; מי שמצדיק את הנהגתו של הבורא והשגחתו בכל מצב, ומסוגל אפילו לחוש שמחה ואהבה לבורא, כאילו כבר קיבל ממנו את כל מה שיכול היה לרצות- אדם כזה, עבר בהצלחה את מבחן הכוונה והמחשבה שלו, וראוי לו להיקרא "חסיד אומות העולם".

"חסיד אומות העולם", הממשיך לעבוד על תיקון האגואיזם שלו בעזרת הבורא, נבחן במעשיו, ולא במחשבותיו, כבעבר. בשלב זה הבורא נותן לו הכל, אבל עליו להיות נכון תמיד להחזיר את כל זה לבורא. כמו כן, עליו להיעתר ולקבל רק את החלק אשר אותו הוא משוכנע שהוא מקבל למען הבורא.

לעיתים קרובות, מבחן הבחירה לקבל רק למען הבורא, גורם לאדם לפסוח על שתי הסעיפים. במלחמה המתחוללת בלבו, נמשך האדם מצד אחד, להגשים את מאווייו האישיים, אלה כוחות הרע; ומצד שני הוא נמשך לעבר כוחות הטוב- הקבלה למען הבורא. כאשר ההבדל בין שתי אפשרויות הבחירה נעוץ בגודל הרווח האישי, סימן ששתי האפשרויות גם יחד, נתונות לשליטת ממלכת האגואיזם.

בעת היות האדם לכוד בין שתי אפשרויות הבחירה, כשאחת מהן למען עצמו, והשניה למען הבורא, אין באפשרותו לעשות את הבחירה הנכונה, בלי שיפנה לבורא בתפילה שימשוך אותו לכיוון הצד הטוב.

אדם המתייחס לכל דבר הנקרה בדרכו כאל מבחן הניתן לו מלמעלה, ועושה את בחירותיו בתשומת לב מירבית, תוך תפילה מתמדת להנחיית הבורא, מטפס במהירות לעבר מטרת הבריאה.

כל הבריאה, מלבד הרצון ליהנות, היא בורא- "אור"

את מטרת הבריאה בכלל, ואת מטרת קורותינו בפרט, ניתן להבין רק אם מבינים את המטרה הסופית של הבריאה. הבנת מטרת הבריאה מובילה להבנת פעולות הבורא, מהסיבה הפשוטה, שאלה נובעות מהמטרה הסופית ומוגדרות על ידיה. בדיוק כמו בעקרון הסיבה והתוצאה הקיים בעולמנו- כאשר התוצאה לא מובנת, אי אפשר להבין את הפעולות שהובילו אליה. על הרקע הזה התהווה הפתגם "לשוטה לא מראים חצי עבודה".

רק עבודה שלמה, כלומר תוצאה גמורה ומובנת, מובילה להבנת הפעולות שהביאו אליה. בדיוק כך, כפי שהוזכר כבר למעלה, רק הבנת מטרת הבריאה מובילה להבנת פעולות הבורא.

כל הבריאה, מלבד הרצון ליהנות, היא בורא- "אור". על כן, הדבר היחיד אותו הבורא צריך לברוא הוא רצון ליהנות. כל מה שקיים זה רצון ליהנות ואור. כל מה שנברא מלבד האדם, נברא רק כדי לעזור לאדם להשיג את מטרת הבריאה.

אנו נמצאים בבורא עצמו, בתוך ים של אור הממלא את הכל, אך אנו יכולים להרגיש את הבורא רק במידה בה אנו מביאים את עצמנו למצב בו תכונותינו זהות לתכונותיו. האור יכול לחדור רק באלה מן הרצונות שלנו, הדומים לרצון הבורא.

בתכונותינו וברצונותינו הבלתי זהים לאלה של הבורא, לא ניתן לחוש אותו, מכיוון שאור הבורא לא נכנס ברצונות אלה, ולכן לא נכנס בנו. מכיוון שכל תכונותינו הפוכות מתכונותיו במהותן, אין אנו מרגישים את הבורא כלל. כתוצאה מכך אנו חווים תחושה של נתק ובידוד ביקום מנוכר, נדמה לנו שאנחנו לבד בעולם.

הבורא רוצה להעניק לנו עונג. תכונתו הבסיסית היא "רצון לתת". זו בדיוק הסיבה לכך שהוא ברא את כל מה שקיים בעולמות עם תכונה הפוכה לשלוש עם "רצון לקבל".

הבורא ברא את כל התכונות האגואיסטיות שלנו. אי לכך, האשמה של טבענו השפל איננה מוטלת עלינו. אך בל נשכח שהבורא איננו מתכוון שנשאר במצבנו זה. הבורא מצפה שנשקיע מאמצים ונתקן את עצמנו בכוחותינו אנו, עד שנתמלא בו, נתאחד עמו, ונהיה כמותו.

הטיפוס במדרגות הרוחניות

הבורא מחייה את כל הבריאה בחומר: דומם, צומח, חי ומדבר. בעולם שלנו זהו אור אשר איננו מרגישים אותו. בנו נכנס רק חלק כלשהו מהאור והוא נקרא "נשמה".

לאותם יחידים בעולמנו הנקראים מקובלים, יש שיטות לקבלת האור.

כל אדם אמור להגיע מהמצב ההתחלתי בו הוא איננו מרגיש את האור כלל, למצב בו הוא מלא לגמרי באור. מצב המלאות באור נקרא מטרת הבריאה או "גמר התיקון". על האדם להגיע ל"גמר התיקון" בחייו הגשמיים בעולם הזה, באחד הגלגולים.

שלבי ההתקדמות בהם האדם מטפס ומתקדם מבחינה רוחנית, ומתמלא בהדרגה באור הבורא, הן "מדרגות רוחניות".

היסורים הם הדוחפים את האדם להתקדם לעבר מטרת הבריאה, בכך שהם דוחפים אותו להשתחרר מכבלי האגואיזם כדי לחדול לסבול. ואיך זה בדיוק קורה? אנו אומרים לעצמנו: אם היסורים מקורם ברצון לקבל לעצמנו, רצון שאינו בא על סיפוקו, הבה נוותר על רצון זה וניגאל מיסורינו. כך אנו משתחררים לאיטנו מהאגואיזם, ומפנים עוד ועוד מקום בתוכנו לאור הבורא.

בני האדם נבדלים אלה מאלה רק בדבר אחד- בסוג התענוג אליו הם שואפים. התענוגות הגשמיים קשורים יותר לתענוגות וצרכים גופניים דוחקים, כמו הצורך למזון ומחסה, בדומה לצורכיהם של בעלי החיים. התענוגות האנושיים מקפלים בתוכם יצרים כמו יצרים כוחניים לשליטה וכבוד, יצרים רכושניים לצבירת ממון, השכלה, ועוד. הן הצרכים הגופניים והן הצרכים האנושיים, קיימים אלה בצד אלה בכל אדם, בצרוף ובסדר העדיפויות היחודי לו.

המענה לצרכים השונים מושג בעזרת כלי עזר מרכזי- השכל האנושי. צרכיו ומאווייו של האדם משתנים תדיר, והשכל, עבדו הנאמן, מסייע לו למצוא את הדרך להגשמתם.

בהשפעת היסורים, האגואיזם משנה את אופיו המבוסס על הרצון לקבל לעצמו. הוא מנוטרל, כשאת מקומו תופס הרצון לקבל- האלטרואיזם. התקופה הנדרשת לשחרור הסופי מהאגואיזם נקראת "ששת אלפים שנה", אך מספר זה אינו מתייחס לזמן הפיזי.

האגואיזם נקרא "גוף". המצב בו האדם אינו משתמש יותר באגואיזם נקרא "מות הגוף". מצב זה מושג בחמישה שלבים, במהלכם האדם מוותר על האגואיזם בהדרגה, לפי עיקרון "מהקל אל הכבד". כלומר, מהחלק הפחות אגואיסטי לחלק האגואיסטי ביותר.

האדם מקבל את אור הבורא לתוך הרצונות השוללים את האגואיזם. כך הוא מקבל באופן הדרגתי אור הנקרא: "נפש", "רוח", "נשמה", "חיה", "יחידה".

מרדיפת תענוגות עד "גמר תיקון" בארבעה שלבים

ארבעה שלבים עיקריים מהווים את שלבי העלייה הרוחנית של האדם:

שלב א: ברדיפה אחר תענוגות העולם הזה, המאופיינים במידת האגואיזם. בשלב הזה, האדם יכול הן להתחיל והן לסיים את חייו בגלגול הזה בטרם יחזור שוב לעולם הזה, אלא אם כן יעסוק בקבלה. אם האדם עוסק בקבלה, הוא עובר לשלב הבא.

שלב ב: בזיהוי האגואיזם כמזיק וויתור על השימוש בו. בכל אדם, במרכז רצונותיו האגואיסטים, נחבא רצון רוחני רדום, הנקרא "עובר". ברגע מסויים בחייו ניעוֹר ה"עובר" והאדם מתחיל להרגיש אותו כרצון ל"השגה", הבנה ולימוד של דברים רוחניים.

אם האדם איננו ממהר לרמוס ניצן זה עם פקיעתו, ומתחיל לטפחו, הוא מתחיל לגדול עם כוונה נכונה. תחת השגחתו של מורה רוחני, האור הרוחני הבלתי מורגש הופך להיות יותר ויותר מורגש. צרכים רוחניים עמוקים ונשגבים מתגלים לאדם, ועוזרים לו בנוכחותם להרגיש ביטחון בקיומו ובדרכו; מהם הוא שואב כוחות לתיקון הגילוי הבא של האגואיזם.

שלב ג: בהשגת מצב בו לאדם יש רק רצון אחד, והוא לשמח את הבורא במעשים נטולי תועלת עצמית, שהוא עושה למענו.

שלב ד: בהאדם מתקן את הרצון "לתת" שרכש, ברצון "לקבל" למען הבורא. התחלתה של עבודה זו נקרא "תחיית המתים", שמשמעותה החייאת הרצונות האגואיסטיים אותם המית בשלבים הקודמים. תיקון הדרגתי של הרצונות האגואיסטיים לרצונות אלטרואיסטיים מביא לרווח כפול- הנאה מהבורא, בצד ההנאה מההידמות אליו. תיקונו של האגואיזם כולו והפיכתו לאלטרואיזם, נקרא "גמר תיקון".

"גמר תיקון" האגואיזם, והפיכתו לאלטרואיזם, מסיר לחלוטין את המכשולים האחרונים שחסמו את הדרך בפני קבלת אור הבורא. כך האדם מתאחד לגמרי עם הבורא, טובל בים האור המקיף וממלא אותו, ונהנה הנאה עילאית.

הגישה המדעית, הדתית והפילוסופית לשאלת "גוף ונפש"

הזכרנו שיכולתנו להבין את העולם מוגבלת למדי. כפי שאין באפשרותנו להבין את עצמנו עד תום, כך גם אין באפשרותנו להכיר ולהבין את הבורא. הבנתנו מוגבלת בגלל הרגשות הסובייקטיביים המאפילים עליה. כמו כן, גופנו מוגבל לחמשת החושים הקולטים מהסובב רק את המצוי בטווח קליטתם.

במילים אחרות, האינפורמציה הנשלחת אלינו מותאמת ליכולת הקליטה שלנו. הבורא, השולח את האינפורמציה באופן שקול ומבוקר, לוקח בחשבון את תכונותינו ורמת התפיסה המדויקת שלנו, ואת יכולת התגובה שלנו. אי לכך, אין לנו כל מידע של ממש על ישויות עליונות, על המבנה שלהן או על דרך פעולתן. נותר לנו רק לדון בהן באופן פילוסופי, ולהתווכח על המבנה המשוער שלהן, ועל דרך פעולתן. הדבר דומה לוויכוח בין ילדים, כשכל אחד מנסה להוכיח את צדקתו, ולאף אחד מהם לא ברור על מה הוא מדבר.

תפיסות פילוסופיות ודתיות ניסו תמיד, וממשיכות לנסות, להסביר מהי "נשמה" ומהו "גוף".

ניסיונות אלה מובילים לארבע גישות בסיסיות:

הגישה הדתית, יוצאת מתוך הנחה כי ישותו של כל אובייקט, היא נשמתו של האובייקט. הנשמות נבדלות זו מזו בתכונותיהן, שהן בעצם התכונות הרוחניות של האדם. הנשמות קיימות באופן עצמאי וללא קשר לקיומו של גופנו. כלומר, הנשמה קיימת גם לפני התגלמותה בגוף, וממשיכה להתקיים גם אחרי מותו של הגוף. הגישה הדתית רואה את המוות כתהליך ביולוגי של ריקבון חומר חלבוני ותו לא.

לפי תפיסה זו, מותו של הגוף הביולוגי אינו בר השפעה על הנשמה עצמה, מלבד היותו סיבת הפירוד בין הגוף לנשמה. הנשמה היא נצחית מכיוון שהיא איננה בנויה מהחומרים המוכרים של העולם הזה. הנשמה איננה ניתנת לחלוקה מעצם טיבה, כלומר, אינה מורכבת מחלקים רבים, ועל כן לא עוברת תהליך של פירוק, חלוקה, ריקבון והיפרדות, וכתוצאה מכך, מוות.

לפי תפיסה זו, הגוף הוא העטיפה החיצונית של הנשמה, הלבוש בו הנשמה מתלבשת. האדם פועל באמצעות הגוף ומגלה באמצעותו את התכונות הרוחניות והרגשיות מהן בנוי אופיו. כמו האדם הנוהג במכונית, ומגלה באמצעות פעולתה את תכונות מכוניתו. הגוף משול במקרה זה למכונה.

הנשמה נותנת לגוף חיים ותנועה, ודואגת לשמירתו. בלעדיה אין לגוף חיים ותנועה. הגוף עצמו הוא חומר מת. ניתן להבחין בכך ברגעי המוות, בהם עוזבת הנשמה את הגוף. את רגע יציאת הנשמה מהגוף אנו מכנים "רגע המוות". כל סימני החיים של גוף האדם מוגדרים על ידי הנשמה.

הגישה הדואליסטית, שהתפתחה כתוצאה מהתפתחות המדע, פיתחה נקודת מבט חדשה על גוף האדם. גישה זו מניחה שקיומו של הגוף תלוי בישות רוחנית כלשהי המחייה אותו. לפי גישה זו הגוף יכול להתקיים באופן עצמאי ללא קשר לקיומה של הנשמה וללא עזרתה. מצדדי הגישה טוענים שהם יכולים להוכיח זאת בעזרת ניסיונות ביולוגיים ורפואיים המאפשרים להחיות את חלקי הגוף.

גישה זו רואה את הגוף כאובייקט ביולוגי המתקיים באופן עצמאי, כחומר חלבוני מסויים, ואילו הנשמה מעניקה לו תכונות. בגישה הדואליסטית, תפיסת הנשמה ומקורה דומה לתפיסה הדתית.

ההבדל בין הגישה הדואליסטית לזו הדתית הוא בכך שבגישה הדואליסטית מוצגת סברה הטוענת שהנשמה מעניקה לגוף שכל ותכונות רוחניות. אך מכיוון שבגישה זו הגוף יכול להתקיים באופן עצמאי ללא עזרתם של כוחות עליונים נוספים כלשהם, תפקידה של הנשמה הוא להיות מקור השכל והתכונות הטובות בלבד, מכיוון שאלה קטגוריות אופייניות לרוחניות ולא לגשמיות.

הגישה החילונית אינה מאמינה בקיומם של מניעים רוחניים ובנוכחותה של נשמה בגוף. לפי גישה זו, הנשמה מקבלת את החומר הגשמי ואת תכונותיו. משלילת הנשמה עולה כי גם השכל ושאר תכונות האדם הם תולדת גופו, שהוא מכניזם של העברת אותות חשמליים דרך קצות העצבים.

כל תחושות הגוף נובעות מהקשר ההדדי בין קצות העצבים לבין הגירויים החיצוניים המועברים דרך העצבים למוח. במוח עוברים הגירויים תהליך של פרשנות המסווג אותם לתענוג או לכאב, ותוצאות האנליזה מועברות בחזרה לאיבר הרלוונטי המגיב בהתאם. הכל בנוי על העברת אותות למוח, והחזרת האות לאיבר המבצע. הפיקוח על הביצוע מתקיים על ידי היזון חוזר (backBio Feed). פעילות המוח מושתתת על עיקרון העונג: התרחקות מכאב ונהייה אחר התענוג. יחסו הרגשי והמעשי של האדם לחיים, נקבע על פי עיקרון העונג, לפיו הוא מתאים את תגובותיו לאותות הנשלחים אליו מהסביבה.

מחשבותינו המודעות, הן שיקוף של תהליכים המתרחשים בגופנו. מותר האדם על הבהמה הוא בדרגת התפתחותו השכלית הגבוהה. התפתחותו השכלית של האדם מגיעה עד לידי איסוף כל התהליכים הגופניים לתמונה בהירה של תבונה והיגיון. תבונתנו, מקורה ביכולת לתרגם תהליכים גופניים להבנה רעיונית.

אין ספק שבין כל הגישות שהוצגו עד כה בהקשר זה, גישה זו היא הבריאה, המדעית והמובנת ביותר. גישה זו המתעקשת להתבסס על ניסיון ממשי ובר הוכחה בלבד, עוסקת רק בגוף האדם הניתן לחקירה מדעית, ומתעלמת מהנשמה שהיא בלתי נתפסת לשיטתה. על כן, בכל הקשור לגוף האדם, זוהי גישה אמיתית.

בעייתיות השיטה היא בהצגתה את האדם כרובוט המופעל על ידי הטבע העיוור. גם לאדם החילוני קשה להסתפק בתפיסה חלקית זו, הנטועה בראיית תכונות האופי כמוגדרות מראש על ידי הגנטיקה, הצרכים הגשמיים ועקרון העונג. גישה זו שומטת את הקרקע מתחת הגדרת האדם כיצור תבוני.

אדם שהוא רק מכניזם הכפוי לפעול על פי נתונים טבעיים מולדים ובלתי ניתנים לשינוי, במסגרת החוקים המקובלים בחברה בה הוא חי, נמצא משולל חופש בחירה וחופש תגובה אישית. כתוצאה מכך, הוא אף נמצא כחסר כל אפשרות לקיים תהליך חשיבה עצמאי ואובייקטיבי.

האדם, למרות מקורו מן הטבע, מרגיש שחוכמתו חורגת מגבולותיו של הטבע הגשמי. לכן, אפילו האדם החילוני שאיננו מאמין בכוח עליון, מתקשה לאמץ גישה שפירושה שיעבוד מלא לחוקי הטבע הנוקשים, בלי תכלית, מטרה או משמעות לקיומו.

נקודת המבט המדעית, בהשאירה את הנשמה מחוץ לגבולותיה, התקשתה לתת מענה לשאלות קיומיות מהותיות. נקודת המבט העכשווית, ההולכת וצוברת תאוצה, באה לתקן מכשלה זו ולגבור עליה. הגישה העכשווית הוסיפה לגישה המדעית את המרכיב החסר- והנשמה חזרה לאופנה. התפיסה כי קיים מרכיב רוחני ונצחי באדם, משותפת לכל. המרכיב הרוחני המתלבש בעטיפה הגופנית נקרא נשמה, והוא מהות האדם. הגוף הוא רק לבוש לנשמה.

למרות שגישה זו אומצה על ידי כלל האנושות בצורה גורפת, רובה ככולה איננה מסוגלת לתת הסבר לשאלות: כיצד הנשמה מתלבשת בגוף, מה מהות הקשר בין הגוף לנפש, מהי נשמה והיכן מקורה. רוב אוכלוסיית העולם איננה דורשת במופלא ממנה, ומסתפקת במאבק ההישרדות על טרדותיו ושמחותיו.

מי יכול להבין מהו גוף, מהי נשמה, ומהו הקשר ביניהם? מדוע אנו סבורים שאנחנו מורכבים משני חלקים- גשמי ורוחני? באילו מן החלקים נמצא ה"אני" הנצחי שלנו? מה קורה ל"אני" לפני לידתו ולאחר המוות, והאם זהו אותו "אני" שאנחנו מודעים לקיומו עכשיו?

שאלות אלה ודומות להן צצות לפרקים ואנו תוהים לפשרן. אין לנו מושג אם הן שאלות קיומיות אמיתיות או שמא הן נובעות מעולם רוחני פרי דמיוננו, אותו בדינו, בלי דעת, על סמך המציאות המוכרת לנו. כל עוד איננו מצוידים במידע החורג מעבר לעולם הזה, אין ביכולתנו אלא להפליג בדמיוננו בים הדימויים השגור והמוכר לנו. ולראיה, אין ביכולתנו לצייר יצור מכוכב אחר שאינו דומה לנו בכלום.

הבסיס המוצק לכל התיאוריות שלנו, גם אם נשגה בדמיונות מרחיקי לכת, תמיד יישאר קשור לעולם הזה; כי, כאמור, אין לנו כלים לבנות תמונה שאיננה מבוססת על מידע קיים. אם כן, איך עונים על השאלה מהו גוף ומהי נשמה, מהמצב הקיומי הגשמי בעולמנו?

"אין עוד מלבדו"

מוגבלות תפיסתנו, כאמור, מביאה להבנה חלקית בלבד בכל הנוגע לגופנו, נשמתנו, והאובייקטים הסובבים אותנו. אנחנו מסוגלים לקלוט את האובייקטים בחושינו, ולעבד את המידע החושי להבנה בכמה קטגוריות בלבד. אנחנו מסוגלים לזהות את החומר ממנו עשוי האובייקט, ואנחנו מסוגלים לזהות את צורתו החיצונית. עיבוד המידע ותיאור האובייקטים נובע מניסיון העבר שלנו. את צורתם המופשטת של האובייקטים, כלומר, את תכונותיהם שאינן קשורות לגילומן החומרי, או את מהותם הפנימית, אין ביכולתנו לקלוט ולהבין.

הקבלה נקראת "תורת הנסתר", מכיוון שבאמצעותה האדם מגלה את כל מה שהיה נסתר ממנו קודם לכן. אלה המגיעים בעזרת הקבלה ל"השגה", זוכים לראות את תמונת העולם האמיתית הנפרשת לפניהם ומתגלה במלוא תפארתה. בהקשר זה כותב הרב אשלג: "ויערב לכם דבר אמת, לדבר דבר בלי בר. וכל שאתם תחזו לכם, עיניכם תראנה ולא זר!".

הקבלה נקראת "תורת הנסתר" מכיוון שהיא מגלה לאדם את כל מה שנסתר ממנו. גילוי הנסתר מותנה בעמידה בתנאים מסויימים. אלה מובהרים לתלמיד רק לאחר שעלה בידו להשיג כוונות מסויימות.

רק מי שהקבלה הפכה להיות עבורו "תורת הנגלה", רואה ומבין איך בנוי ה"עולם", מהי "נשמה" ומהו "גוף". עם זאת, אדם שהשיג הבנות אלה, נאסר עליו ואין ביכולתו להעביר לאחרים את כוונת הבריאה הנגלית לפניו. רק מסר אחד הוא יכול וצריך להעביר, המסר לגבי האמת היחידה בבריאה שנגלית עם ההתקדמות הרוחנית, המסר ש"אין עוד מלבדו"!

ההתקדמות הרוחנית כתהליך של צמצום המרווח בין האובייקטים דרך יצירת זהות בין תכונותיהם

חושינו מאפשרים לנו לקלוט חלק קטן מהיקום, את החלק הנקרא "העולם שלנו". המכשירים המשוכללים, פרי המצאתו של האדם, רק מגדילים את הטווח של איברי החישה שלנו. למעשה, חסרים לנו חושים נוספים לקליטת העולמות המלאה, אך חסרונם של אלה אינו מורגש, בדיוק כפי שאיננו מרגישים בחסרונה של אצבע ששית בכף ידינו.

סביבנו קיימת תמונת עולם עשירה אלפי מונים, ובגווני אינסוף, שאין ביכולת חושינו המוגבלים לקלוט. גם את החלקיק הקטן מתמונת היקום שאנו קולטים, אנו קולטים ומפרשים בצורה מעוותת, ואת הפירוש הזה משליכים על היקום האינסופי כולו.

תמונת היקום המסולפת, אותה מאפשרים חושינו, דומה לתמונת הרנטגן המציגה את שלד העצמות בלבד. כפי שאי אפשר להגיע לכלל תיאור מדוייק של תמונת גוף אמיתית בהתבסס על תמונת רנטגן, כך אין ביכולתנו לתאר לעצמנו תמונה אמיתית של יקום, לפי הרשמים החלקיים הנקלטים על ידי חושינו. דמיון לא יעזור לנו כלל לתאר את מה שאיננו בר תיאור עבורנו, כי דמיונותינו מבוססים במלואם על רשמי העבר.

אף על פי כן ולמרות הכל, הבה ננסה לשוות בדמיוננו את העולם הרוחני הנמצא מעבר לדמיון, ונשתדל להבינו עד כמה שניתן בעזרת הכלים העומדים לרשותנו.

דמיינו שאתם עומדים בטבורו של נוף שומם, על ספה של דרך המובילה אל האופק. לאורך הדרך, במרווחים מסויימים, מסומנים סימנים- החל מנקודת האפס עליה אתם עומדים, ועד נקודת השיא. הדרך כולה מחולקת לארבעה חלקים.

ההתקדמות בדרך זו, המסמלת את הדרך הרוחנית, מתרחשת על פי הזדככות ושינוי הרצונות והמאוויים, ולא על ידי תנועות רגליים, כמקובל בעולם שלנו. בעולם הרוחני, זמן, חלל, ותנועה, שונים במהותם מהמוכר לנו. העולם הרוחני הוא עולם של רגשות ללא גופים פיזיולוגיים. האובייקטים הם רגשות, תנועה היא שינוי ברגשות, ומקום הוא תכונה מסויימת.

מקום מוגדר בעולם הרוחני על ידי תכונתו. על כן, תנועה היא בעצם החלפת תכונות של אובייקט. דבר זה דומה למה שאנו נוהגים לכנות "תנועה נפשית", ומתייחסים אליה כאל תנועה של רגשות ולא כאל תנועה פיסיולוגית. לכן, הדרך אותה אנו מנסים לתאר, היא חילוף תכונותינו הפנימיות, שהן בעצם הרצונות שלנו, בתכונות ורצונות אחרים, שלב אחר שלב.

מרווח- המרווח בין האובייקטים הרוחניים- נמדד על ידי ההבדל בין רצונותיהם, כלומר, אי הזהות בין תכונותיהם. ככל שתכונותיהם דומות יותר, הם קרובים יותר. התקרבות או התרחקות האובייקטים מוגדרת על ידי תכונותיהם. זהות מוחלטת בין התכונות מובילה לאיחוד שני האובייקטים. כאשר באחד מהם מתגלה תכונה חדשה, תכונה זו נבדלת מהאובייקט בו נתגלתה וכך נברא פרצוף רוחני חדש.

בסוף הדרך נמצא הבורא עצמו. מיקומו מוגדר על ידי תכונותיו שהן אלטרואיסטיות לחלוטין.

אנו נולדים בעולמנו מחוננים בתכונות אגואיסטיות בלבד. במצב זה אנו מרוחקים לגמרי מהבורא. המטרה אותה מעמיד הבורא לפנינו, היא שנשיג את תכונותיו במהלך חיינו בעולם הזה, כלומר, שנתאחד עמו מבחינה רוחנית. הדרך שעלינו לעבור, היא בעצם שינוי תכונותינו עד לרמת הזהות המוחלטת עם תכונות הבורא.

תכונתו האחת והיחידה של הבורא היא אלטרואיזם. תכונה זו משמעותה חוסר אגואיזם מוחלט, וכתוצאה מכך חוסר מחשבה על עצמו, על מצבו, על השפעתו ועל שליטתו. מחשבה על עצמנו, על השפעתנו ועל שליטתנו, מהווה את מחשבותינו ורצונותינו שלנו בני האדם, אנו הנולדים עם תכונה אחת ויחידה- אגואיזם.

בכל זאת חשוב לציין, שמאחר שאנו נמצאים בעולם הזה בעטיפה גשמית, הדאגה למינימום הקיומי הכרחית ואינה נחשבת לאגואיזם. על ידי בדיקה פשוטה ניתן לקבוע אם מחשבה או רצון הם אגואיסטיים, או הכרח קיומי: אם האדם היה רוצה להתפנות ממחשבה זו, אך אינו יכול, עקב סיבה קיומית, סימן שהמחשבה או המעשה הם בבחינת הכרח קיומי ולכן לא אגואיסטיים. מחשבות ומעשים הנגזרים מהכרח קיומי אינם יוצרים הפרדה בין האדם לבורא.

ההתקדמות הרוחנית כמהלך של חילופי רגשות - בין "דרך הקבלה", ל"דרך יסורים"

הבורא מקדם את האדם למטרה בדרך זו: הוא נותן לאדם רצון "רע" או יסורים, וזה דומה לדחיפת רגל שמאל קדימה- לצעד ראשון. אם האדם מוצא בעצמו כוחות לבקש את עזרתו של הבורא, הבורא מסייע לו בכך שהוא נותן לו רצון "טוב" או תענוג. זה נחשב לקידום רגל ימין-לצעד שני. ואז, שוב האדם מקבל מלמעלה רצון רע, והפעם חזק יותר, או שהוא מקבל הרגשת ספק בקיום הבורא. ושוב הוא מבקש עזרה מהבורא, שיסייע לו להתמודד עם מאמץ גדול יותר. וכמו קודם, הבורא עוזר לו בכך שהוא נותן לו רצון חזק יותר, וכך הלאה.

בצורה זו האדם מתקדם. ככל שרצונותיו זכים יותר, כך הוא מתרחק והולך מהנקודה ההתחלתית של האגואיזם המוחלט, ממנה התחיל את דרכו הרוחנית.

התקדמות רוחנית ניתנת לתיאור בצורות שונות. אך בבסיסה היא תמיד מהלך של רגש עוקב אחר רגש, או חילופי רגשות. הכל מתחיל מהרגשה רוחנית כלשהי, כלומר מהרגשה תת הכרתית של קיום הבורא. מתוך הרגשה זו נובעת הרגשת ביטחון, אשר מביאה להרגשת שמחה. בשלב הבא, הרגשה זו נעלמת, עובדה המצביעה על כך שהאדם טיפס למדרגה גבוהה יותר בהתפתחותו הרוחנית. בשלב זה ההתקדמות עדיין איננה נהירה לאדם עצמו, מאחר שהוא עדיין איננו מצויד ב"כלים" להרגיש את תכונות המדרגה החדשה אליה התקדם באופן חלקי. רק מאמץ ועבודה מכוונת לשינויים בתכונותיו, יביא ליצירת ה"כלים" המתאימים בעזרתם יוכל להרגיש את תכונות המדרגה בפתחה הוא עומד.

ה"כלים" הללו, כלומר, "כלי" ההשגה אשר יירכשו לאחר תיקון הרצון ליהנות השייך למדרגה זו, על יסורי אי הגשמתו- ניתנים לרכישה בשתי דרכים עליהן כבר עמדנו. הדרך הראשונה, היא "דרך הקבלה"- האדם חווה את הרגשת הבורא, ולאחר מכן ההרגשה הזו נעלמת. לאחר היעלמות הרגשת הבורא מגיע תור היסורים הנגרמים בשל תענוגות רצויים אך בלתי מוגשמים. יסורים אלה, נועדו לזכך את תכונותיו לצורך יצירת "כלים" חדשים להרגשת הבורא על העונג הכרוך בה. תהליך זה חוזר על עצמו בכל מדרגה ומדרגה. גם בעולם הזה, התנאי להפקת תענוג הוא קודם כל רצון שקדם לו. ההבדל בין האדם לחיה טמון בסוג התענוג הנחשק. גם להתקדמות הרוחנית, המייחדת את האדם, קיים תמיד צורך מקדים; במילים אחרות, יסורים ממחסור בעונג, או מהעדר האובייקט הנחשק.

הדרך השניה היא "דרך היסורים"- זו דרכו של האדם שלא הצליח להתקדם בעזרת השקעת מאמצים, לימודים, בקשות מהבורא והשפעת מורים וחברים. כלומר, לא הצליח בדרך הראשונה, ב"דרך הקבלה". הדרך הראשונה לא סייעה בידו להתעלות לעבר רצונות חדשים של אהבה לבורא וליראת הבורא.

אדם המצוי בשלב הזה מאופיין בנטייה לקלות ראש, הוא מזלזל ברוחניות, נוהה אחר הנאות גשמיות וזולות, עד כדי הידרדרות לדרגת כוחות הטומאה השווים למדרגה בה הוא עומד. אדם זה ירד ל"קו שמאל" של המדרגה השווה לעולמות האגואיסטיים הטמאים של אבי"ע (אצילות, בריאה, יצירה, עשייה). לאחר שיעבור את כל היסורים יתעורר בו הרצון להיפטר מהם. היסורים עצמם יוכלו להוות את ה"כלי" בו יוכל לקבל את הרגשת הבורא החדשה, אותה הרגשה שהיה משיג אם היה מתקדם בהצלחה ב"דרך הקבלה".

אדם המתקדם בהצלחה ב"דרך הקבלה", מקבל מלמעלה את ה"אור העליון", כלומר, את הרגשת נוכחות הבורא. בשלב היעלמות ההרגשה שמגיע לאחר מכן, הוא כבר מתגעגע אל האור הזה, ומתייסר על חסרונו. מכאן נובעת משיכה אל "אור הבורא", משיכה שהיא "כלי", מעין חושים חדשים לקבלת הרגשת הבורא. במילים אחרות, הרצונות החדשים הם המושכים אותו קדימה.

לעומתו, המתקדם ב"דרך היסורים", נדחף קדימה על ידי היסורים. כאן טמון ההבדל בין שתי הדרכים. ב"דרך הקבלה" המניע להתקדם טמון ברצונות, לעומת "דרך היסורים", בה היסורים הם המניע להתקדם.

הכל מכוון מלמעלה- הבורא כסיבת הכל

הבורא מנהל אותנו בהתאם לתוכניתו. בהתאם לתוכנית זו, כל בני האנוש כולם, בחייהם אלה, או בחייהם הבאים, אמורים להגיע למטרתה של תוכניתו הסופית- מטרת הבריאה. בדרך למטרה זו בני האדם מתקרבים בתכונותיהם לתכונות הבורא, שלב אחרי שלב.

רק ההתקרבות המלאה לתכונות הבורא והאיחוד עמו, פוקחים את עיני האדם לראות את תמונת היקום האמיתית. תמונה שאין בה דבר מלבד הבורא המצוי בכל- באדם ובכל הסובב.

מאחורי מחשבותיו ופעולותיו של האדם עומדים הרצונות מהם הן נובעות. שכלו הוא אך כלי עזר המסייע לו להשיג את מבוקשו. האדם מקבל את רצונותיו מהבורא ורק הבורא יכול לשנותם.

תלותנו בבורא, בכל המצבים, היא עובדה שכוונה מאחוריה, כמו העובדה שרק הוא יכול להביא לשיפור במצבנו; וכן העובדה שהוא ורק הוא הוא הסיבה היחידה לכל קורותינו בעבר, בהווה ובעתיד. ברגע שנבין זאת, נזדקק לקשר עם הבורא, ונתחיל את המסע בנתיב הרוחני; תהליך המתחיל באי קבלת הבורא, ונגמר באחדות מלאה עמו.

סימני הדרך שהוזכרו למעלה, מורים על מידת הקשר והקירבה בינינו לבין הבורא. דרכנו מתחילה בניתוק מהבורא ומגיעה עד לאחדות מלאה עמו.

כאשר אדם מרגיש רצון פתאומי להתקרב לבורא, סימן שהבורא משכו אליו ונתן לו רצון זה.

בדרך אחרת, האדם מפתח בעצמו את הרצון להתקרב אל הבורא. זה מתרחש כאשר בעקבות הידרדרות הבאה לידי ביטוי ב"נפילה" ברצונותיו, או במעמדו החברתי או הכלכלי, הוא מתעשת ומשלים על גורלו בהבינו שהבורא עומד מאחוריו. בקבלו את ההשגחה העליונה כעובדה, הוא מרגיש את תלותו ב"מקור". במצבים אלה האדם מבין שרק הבורא יכול לבוא לעזרתו, שאם לא כן, הוא אבוד.

כל תהפוכות הגורל מכוונות בכוונת מכוון על ידי הבורא, כדי לעורר באדם הזדקקות עזה ל"בורא שלו", שישפר את מצבו. הכל מכוון לגרום לאדם להבין עד כמה הוא זקוק לבורא ולקשר עמו. מתוך הבנת ההזדקקות לקשר עם הבורא, מתעצם רצון האדם לקשר הזה, ולפי מידת רצונו, מקרב אותו אליו בוראו.

תהפוכות הגורל מכוונות לעורר את האדם מתרדמתו הרוחנית הנובעת מסיפוק צרכיו הגשמיים, כדי לקדם אותו לעבר מטרת הבריאה. הבורא מטלטל את האדם ומעורר אותו מרבצו, באמצעות יסורים גשמיים ורוחניים המכים בתחומי חייו השונים- משפחה, חברים, עבודה ועוד.

מטבע בריאתנו חוויות חיוביות של הרגשה נעימה נובעות מהתקרבות לבורא, ואילו חוויות שליליות ולא נעימות נובעות מהתרחקות ממנו.

מסיבה זו נברא האדם בעולמנו כשהוא תלוי בגורמים בריאותיים, משפחתיים וחברתיים שונים. מסיבה זו הרגשתו הטובה תלויה כל כך באהבת הבריות ובכבוד שרוחשים אליו. אופיו התלותי של האדם נוצר כדי לאפשר לבורא להציב בפניו מכשולים להגשמת צרכיו התלותיים; מכשולים מייסרים שיאנסוהו להקיץ מתרדמתו, ולצאת לדרך לחפש דרכי מילוט ממצבי הלחץ, עד אשר יבין שהכל תלוי רק בבורא.

ואז, אם יימצאו לו הכוחות המתאימים והסבלנות הדרושה, יזכה לכך שיתחיל לשייך את כל מה שקורה לו לרצון הבורא. אז הוא גם יפסיק לקשר את מצבו לסיבות שונות ומשונות שאינן קשורות לבורא, כמו מעשים ומחשבות מהעבר. כלומר, האדם יבין שרק הבורא הנו הסיבה לכל המתרחש בעולם כולו; לא הוא עצמו, ולא אף אחד אחר מלבד הבורא.

ארבעת שלבי ההתקדמות הרוחנית

הדרך שתוארה למעלה מהווה הן את דרכו של היחיד והן את דרכה של כלל האנושות. דרכנו מתחילה בנקודה בה אנו מכוונים בהתאמה לרצונותינו העכשוויים ובהתאם ל"העולם שלנו", וכך עד למטרה הסופית אליה עלינו להגיע, הנקראת נקודת "העולם הבא". דרך זו מתחלקת לארבעה שלבים: בשלב הראשון, הבורא נסתר לגמרי, מה שגורם לחוסר אמונה בבורא ובהשגחה העליונה. האדם נאחז בכוחותיו הדלים, מאמין בכוחות הטבע, ובגורל עיוור ששולטת בו יד המקרה. ברמה רוחנית זו נמצאת היום כלל האנושות.

במדרגה זו הנשמה עוברת תהליך של צבירת ניסיון באמצעות יסורים מסוגים שונים הנקרים בדרכה. הנשמה העוברת תהליך זה מגולמת בגופים מסויימים בעולם הזה. אדם שנשמתו צברה די ניסיון, מקבל את הרגשת המדרגה הרוחנית הראשונה. החיים במדרגה זו נועדו לאיסוף ניסיון לנשמה באמצעות יסורים שונים הנשלחים אליה.

בשלב השני, הבורא עדיין נסתר. האדם מאמין בעקרון השכר והעונש. האדם מבין שיסוריו כולם נובעים כתוצאה מאי קירבה לבורא, בשעה שתענוגותיו הם תוצאת ההתקרבות לבורא.

למרות שהאדם יכול לחזור כתוצאה מיסורים גדולים לזמן מה לשלב הראשון, התהליך של שלב ראשון ושני ימשך עד שיבין, כי רק ביטחון מלא בהנהגת הבורא יתן לו כוחות להתקדם.

בשני השלבים הראשונים נתון בידי האדם חופש הבחירה להאמין בהנהגה העליונה. אדם הבוחר להאמין, ומשקיע מאמצים לחזק בעצמו את האמונה, למרות המכשולים המוצבים בדרכו מלמעלה; זוכה אחרי כמות מסויימת של מאמצים, לראות את התגלות הבורא ואת תמונת היקום.

בשלב השלישי, מתגלה תמונה חלקית של השגחת העולם. כתוצאה מכך, האדם מקבל ומבין את שכרו שזכה לו ממעשיו הטובים, ואת עונשו שספג בגלל מעשיו הרעים. בעקבות זאת, קשה לו להימנע מלעשות טוב ולהתרחק מרע, בדומה לקושי שלנו למנוע מעצמנו תענוג בכוונה תחילה, או להזיק לעצמנו במודע. שלב ההתפתחות הרוחני הזה עדיין איננו השלב הסופי, מאחר שבשלב זה כל מעשי האדם נובעים מחוסר ברירה, כדי לזכות בשכר ולהימנע מעונש.

לכן ישנו שלב נוסף בהתפתחות הרוחנית. בשלב הזה משיג האדם את פעולות הבורא כטוב ומטיב באופן אבסולוטי בכל מצב.

בשלב הרביעי, מתגלה תמונה מלאה של הנהגת העולם. כתוצאה מכך מושגת ההבנה המלאה והשלמה, עד כמה הנהגתו של הבורא את העולם מבוססת כולה על אהבה אינסופית כלפי הנבראים, נקיה מעקרון השכר והעונש.

האדם מתרומם עד למדרגה רוחנית נעלה זו, עקב יכולתו לראות את אהבתו האינסופית והמתמדת של הבורא לברואיו, בלי קשר למעשיהם, לעצם מהותם, או למצבם.

סגולותיו של האדם שהגיע למדרגה העליונה

אדם שהגיע לכלל השגת מדרגת התענוג העליונה, מחונן ביכולת התבוננות בנשמתם של אלה שטרם הגיעו למדרגה זו. ביכולתו לראות את המדרגה הבאה של מי שמצוי במדרגה מתחתיו. יכולת זו מתייחסת הן לאדם הפרטי והן לכלל החברה. יכולות אלה נובעות מכך שבמדרגה העליונה, הבורא מגלה לאדם שהגיע אליה את מטרת הבריאה, ואת יחסו לכל נשמה בכל דור, במשך כל קיום העולמות; העולמות אשר נבראו למען מטרה אחת ויחידה- לגרום הנאה לנבראים. זוהי ההשגה היחידה המסבירה את כל פעולות הבורא כלפינו, מתחילת הבריאה ועד סופה; ובסופה צפויים כולם, כיחידים וככלל, להשיג תענוג אינסופי מאיחוד עם מקורם.

כתוצאה מכך, האדם המצוי במדרגה העליונה, רואה בבירור את כל המעשים והכוונות של הבורא כלפי ברואיו. עובדה זו גורמת לו להרגיש אהבה אינסופית לבורא. ומכיוון שרגשות הבורא ורגשות האדם זהים, הם מתאחדים והופכים ליחידה שלמה אחת, ובכך מגשימים את מטרת הבריאה. שלושת השלבים הקודמים של השגת ההנהגה הרוחנית העליונה, הם רק הקדמה להשגת מדרגה רביעית זו.

ה"נקודה שבלב"

כל רצונותיו של האדם נמצאים כביכול בלבו, ולבו מגיב עליהם ממש באופן פיזיולוגי. הלב הוא נציג הרצונות של הגוף ושל מהות האדם. שינוי ברצונות הלב הוא שינוי באישיות.

מרגע לידתו והתגשמותו של האדם בעולם הזה, הוא עסוק רק ברצונות הגוף החיים בתוכו ומנהלים את חייו.

אך בעומק הלב, בעומק הרצונות, נחבאת ה"נקודה שבלב" המסתתרת מאחורי הרצונות הרגילים, המאפילים עליה עד כדי כך שאיננו מרגישים בה. הנקודה הזו היא הרצון להרגיש רוחניות והיא חלק מהבורא עצמו.

במידה שהאדם מחפש בקבלה את הדרכים להתקרב לבורא, והוא משקיע בכך את מירב מאמציו, ומצליח להתגבר על הפסיביות של הגוף- הנקודה הזו נמלאת ברצונות טובים וזכים. בעקבות זאת, הוא משיג את הבורא במדרגה הרוחנית הראשונה, שהיא מדרגת עולם העשייה.

לאחר שהאדם משלים את כל עבודתו הרגשית בכל שלבי מדרגת "עולם העשייה", הוא מתחיל להרגיש את הבורא במדרגת "עולם היצירה". כך הוא עובר ממדרגה למדרגה עד שהוא משיג את המדרגה העליונה ביותר- השגת הבורא בדרגת "עולם האצילות". את כל הרגשות הרוחניים המתפתחים ממדרגה למדרגה חש האדם בנקודה הפנימית של לבו, "הנקודה שבלב".

כאשר האדם היה תחת שלטון רצונות הגוף, "הנקודה שבלב" היתה ריקה מהרגשת הבורא, כי רצונות הגוף לא השאירו מקום לכל רצון אחר. באותו אופן, בשעה ש"הנקודה שבלב" מלאה בהרגשת הבורא ובאורו, אין לאדם מקום בלבו לרצונות אחרים, גשמיים.

כאשר אדם מתמלא בכוונה רבה ברצונות זכים נקיים מרבב אגואיזם, באמצעות תפילות לבורא, הרגשת הבורא, שהיא אור הבורא, הולכת וממלאה את לבו. במדרגה בה אור הבורא ממלא את הלב, אין ביכולתו של אדם לחשוב או לרצות דברים שאינם תולדת מדרגה זו. מדרגה זו מכילה רק מחשבות ורצונות הקשורים בבורא.

רצונותיו של האדם המצוי במדרגה זו, כרוכים אך ורק ברצון להשפעה רוחנית גוברת, אותה יש ביכולתו לקבל מהמדרגה בה הוא מצוי.

מכאן עולה שהניסיון לשנות את הרצונות באופן עצמאי מיותר. על האדם לבקש מהבורא שיחולל בו את השינוי, מאחר שכל רצונותיו ומחשבותיו הם בעצם תולדה ממה שהוא מקבל. ליתר דיוק, רצונותיו ומחשבותיו מושפעים ישירות מהמידה בה הוא מרגיש את הבורא.

"דומם", "צומח", "חי", "מדבר"

הבורא ברא אותנו כבעלי חופש בחירה מסויים, אך האפשרות הממשית לנהל באופן עצמאי את הרצונות, מופיעה רק אצל כאלה המשיגים את "מדרגת הדעה". ככל שאדם עולה גבוה יותר בסולם הרוחני, כך יש לו יותר חופש בחירה.

הדוגמה הבאה שנלקחה מהטבע הגשמי, נועדה להסביר את תהליך התפתחותה של אישיות רוחנית. הטבע והיקום כולו בנויים מהרצון ליהנות, ורצון זה ליהנות שונה בטיבו בהתאם לברייה המחזיקה בו. ככל שהרצונות גדולים יותר, כן הבריות המחזיקות בהם מפותחות יותר, כי לצורך הגשמתם יש צורך בהתפתחות מוח מתוחכם יותר.

מחשבות האדם הן תמיד תולדה מרצונותיו, הן מכוונת להשגת הדבר הרצוי ושום דבר מעבר לכך. עם זאת, למחשבה יש תפקיד מיוחד, בעזרתה האדם יכול להרחיב את מגוון רצונותיו. כאשר האדם הוגה שוב ושוב בעניין מסויים, הרצון מגדיל את נפחו בהשוואה לרצונות אחרים.

כך בידי האדם לשנות את היחס בין הרצונות. מחשבה מתמדת על רצון קטן, יש באפשרותה להפוך אותו לרצון גדול; גדול עד כדי שיצמח, ויגבר ויעלה על כל הרצונות האחרים, עד שבסופו של דבר יהפוך להיות מהות האדם.

הדרגה הנמוכה ביותר בהתפתחות הרוחנית היא דרגת "דומם". דרגה זו אפשר לדמות לחלק הלא חי של הטבע. בדרגה זו נכללים כל הכוכבים, ובכללם כדור הארץ, על החומרים מהם הוא בנוי. דרגת הדומם של ההתפתחות הרוחנית, בדומה לדרגת הדומם בטבע, איננה מסוגלת לפעול באופן עצמאי ואין לה כל יחוד אישי. מסיבה זו, הרצון ליהנות הקטנטן שהיא מחזיקה בו, דומה לרצונו של הדומם בטבע- לשמור את התכונות הבסיסיות בלבד.

חוסר האינדיבידואליות של מדרגת הדומם בא לידי ביטוי בכך שאין בה שום דבר עצמאי, וכל תפקידה הוא לבצע אוטומטית את רצונות הבורא, בלי להתכוון לדבר מעבר לכך.

הבורא רצה שכל האובייקטים חסרי החיים יתנהגו כך, לכן נתן להם את דרגת הרצונות הנמוכה ביותר. בדרגה הזו לא קיים הצורך להתפתח, והאובייקטים השייכים אליה- אין בהם דבר מלבד הרצונות ההתחלתיים עימם נבראו. הם דואגים לצורכיהם בלבד, על פי טבעם הרוחני הדומם, ואינם מרגישים את העולם סביבם.

דוגמה לכך הם אותם בני אדם שאינם מקיימים חיים רוחניים. לאנשים אלה אין רצונות אישיים, רצונותיהם כולם הנם רצונות הבורא המנהיגים אותם ומפעילים אותם ללא הכרה, על פי התוכנית שטבע בהם הבורא.

לכן, המצויים בדרגת ההתפתחות הרוחנית הראשונית הזו, הנקראת כאמור "דומם", אינם מסוגלים להרגיש דבר מלבד עצמם, ולכן אינם מסוגלים לעשות דבר למען אחרים. הם יכולים לעבוד רק למען עצמם, כל עוד הם מצויים בדרגת התפתחות ראשונית זו, דרגת ה"דומם", כפי שנבראו.

דרגת ההתפתחות הגבוהה יותר בטבע נקראת "צומח". הבורא ברא את האובייקטים השייכים למדרגה זו, כבעלי רצון ליהנות גדול יותר מאשר הרצון ליהנות הקטנטן של הדוממים. הרצון של ה"צומח" מעורר צורך לגדילה וצמיחה, וצורך לסיפוק צרכים בסיסיים.

רצונות אלה לגדול ולצמוח אינם רצונות אישיים, אלא קבוצתיים. לאנשים המצויים בדרגת רצונות של "צומח", יש רמת חופש רוחני כלשהי מהבורא. הם כבר שואפים לנסוק מעט אל מעבר לרצונות הגשמיים המוטבעים בהם, ויש להם רצון לעשות משהו למען אחרים, כלומר לפעול כביכול כנגד טבעם.

כמו הצמחים הגדלים בקבוצה ויכולים להתפשט לכל עבר, כך גם לאנשים השייכים למדרגת ה"צומח" יש חופש מסויים להתפתח כקבוצה, אך לא כיחידים. התפתחות אישית אינה מתאפשרת לצמח, מאחר שאין לו את הרצון המתאים לצורך זה. גם האדם המצוי במדרגת ה"צומח", מוגבל לרצון רוחני כללי, רצונו של העדר. אדם כזה איננו מסוגל לשחות כנגד הזרם. הוא לא יבחר בהתקדמות רוחנית אישית כנגד דעת החברה בה הוא חי, וכנגד החינוך אותו קיבל. רצונו היחיד לשמור ולקיים את החוקים והרצונות השייכים לטבע ה"צמחי" שלו ושל קבוצת האנשים אליה הוא משתייך, הנמצאים באותה דרגת התפתחות "צמחית".

כמו לצמח, כך לאדם הנמצא במדרגת הרצון הזה, אין חיים אישיים ונפרדים. כל חייו סובבים סביב חיי החברה שלו, שם הוא חבר אחד מני רבים. כלומר, לצמחים ולאנשים הנמצאים במדרגה זו יש חיי חברה אחידים.

ניתן להשוות את כל הצמחים לצמח אחד גדול אשר בו כל ישות דומה לענף בודד. יכולת ההתנגדות לטבע האגואיסטי של האנשים המצויים בדרגת התפתחות ה"צומח", מועטה ביותר, מאחר שמידת רצונם הרוחני קטנה עדיין. מסיבה זו, הם תלויים בדעת הרוב בחברה, אין להם רצונות משלהם, ובוודאי שאין להם עניין או אומץ ללכת כנגד הכללים שמכתיבה להם החברה.

המדרגה הרוחנית הבאה נקראת "חי". הנמצאים במדרגה זו מקבלים מהבורא רצונות, אשר לצורך סיפוקם חייב בעל הרצון לסגל לעצמו יכולת תנועה עצמאית גדולה בהרבה מיכולת התנועה של המצוי בדרגת ה"צומח". וכן, ה"חי" צריך לחשוב באופן עצמאי, כדי לתכנן את דרכי הפעולה לצורך סיפוק רצונותיו.

כתוצאה מכך, כל בעל חיים הוא בעל אופי אינדיבידואלי ולו מערכת של רגשות בלתי תלויים בסביבה. יכולתו של אדם בדרגת "חי" לפעול כנגד טבעו האגואיסטי גדולה יותר, ובאפשרותו אף לפעול למען הזולת.

למרות שהוא עדיין תלוי בחברה, יש לו ל"חי" חיים פרטיים משלו, וחייו הפנימיים אינם מחוברים בעבותות לדעת הרוב של החברה. עם זאת, אדם בדרגת "חי" עדיין איננו מסוגל להרגיש אדם אחר, אלא את עצמו בלבד.

דרגת ה"מדבר" היא דרגת ההתפתחות היחידה בה קיימת היכולת לפעול כנגד טבע הבריאה הראשוני. הנמצאים במדרגה זו אינם תלויים ברצונות החברה, כמו אלה הנמצאים בדרגת ה"צומח". המשיגים דרגה זו, מרגישים כל בריה וכל יצור, ועל כן יכולים לדאוג לאחרים ולעזור להם בתיקוניהם, בכך שהם סובלים את סבלם. שלא כמו דרגת ה"חי", הם מסוגלים לחוש עבר ועתיד, ועל כן מסוגלים לפעול מתוך הבנת המטרה הסופית.

ה"מסכים" בין עולם לעולם, מסתירים מאתנו את אור הבורא

כל העולמות וכל המדרגות המחלקות אותם, הם בעצם רצף של "מסכים" הניצבים זה אחר זה ומסתירים מאתנו את (אור) הבורא.

כאשר אנו מתמלאים בכוח רוחני, נעלם ה"מסך" התואם לאותו כוח.

רצף ה"מסכים" מסתיר מאתנו את הבורא. הם קיימים בתוכנו, בתוך נשמתנו, וכל מה שקיים מעבר לנשמתנו ול"מסכים" המסתירים הללו, זה רק הבורא עצמו.

אנו מסוגלים להרגיש רק את מה שחודר אלינו מבעד ל"מסכים". אין ביכולתנו להרגיש משהו מחוצה לנו, שלא חדר אלינו; בדיוק כפי שבעולם הזה אנו רואים רק את מה שהעין קולטת ואת מה שנקלט ברשתית.

הידע שלנו על העולמות הרוחניים מקורו במה שהשיגו והרגישו נשמות המקובלים והעבירו לנו. אבל הם השיגו רק את מה שהיה בטווח הראיה הרוחנית שלהם. לכן, כל העולמות הידועים לנו קיימים רק ביחס לנשמות שהצליחו להשיגם ולהרגישם.

מהנשמות הללו ניתן להבין שהיקום נחלק לשלושה חלקים:

א. בורא, שעליו איננו יכולים לומר דבר, מכיוון שאנו מסוגלים לדון רק במה שמגיע לטווח הראיה הרוחנית שלנו, דרך המסכים.

ב. מטרת הבריאה, שבה אנו יכולים להתחיל את הדיון, כי ממנה אנו מתחילים להבין את מטרת הבורא. כתוב שמטרת הבורא היא להעניק הנאה לנבראים. מעבר לדיון בקשר הזה שבין הבורא לבינינו, איננו יכולים לומר או לדון בדבר, מכיוון שאין לנו כל אינפורמציה מעבר למידע הזה. הבורא רצה שנרגיש את השפעתו כתענוג, ולצורך כך ברא לנו חושים המתרגמים את השפעותיו להנאה צרופה.

מכיוון שרק הנשמות הן אלה המרגישות את הכל, לא ניתן לדבר על העולמות במנותק ממי שמרגיש אותם. בלי הנשמות המרגישות, אין העולמות קיימים כלל.

ה"מסכים" המסתירים העומדים בינינו לבין הבורא, מהווים בעצם את העולמות. מקור המילה "עולם" הוא מלשון "העלמה", או "הסתרה". העולמות קיימים רק לשם העברת חלק כלשהו של תענוג, או במילים אחרות אור, מהבורא לנשמות.

ג. נשמות, הן עצם שנברא על ידי הבורא המרגיש את עצמו כבעל קיום נפרד. הרגשה זו סובייקטיבית לגמרי ומורגשת על ידי הנשמה, כלומר בנו, כ"אני" שלנו. הבורא בנה זאת במכוון כך. לעומת זאת, מצדו של הבורא, הנשמות, כלומר אנו, מהווים חלק בלתי נפרד ממנו.

המצויים במדרגה זהה מסוגלים להבין זה את זה

דרכו של האדם מהמצב ההתחלתי שלו, ועד לאיחודו המלא עם הבורא תוך השוואת תכונותיו לתכונות הבורא, נחלקת לחמש מדרגות. כל מדרגה מורכבת מחמש תת-מדרגות, הכוללות אף הן, כל אחת, חמש תת-מדרגות נוספות. בסך הכל ישנן 125 מדרגות.

כל מדרגה מעניקה למצוי בה "השפעה"- תכונות ויכולת נתינה. כמו כן, כל מדרגה מעניקה למצוי בה רגשות זהים ל"השפעה", ורגשות זהים לרגשות של האובייקטים האחרים המצויים באותה מדרגה. כלומר, אברי החישה הרוחניים זהים אלה לאלה אצל כל הנמצאים באותה מדרגה. מסיבה זו, המצויים באותה מדרגה מרגישים רגשות זהים. זאת, בדומה למצויים בדרגת עולמנו, החולקים מערכת חושים זהה ומערכת תגובות רגשיות דומה, בלי יכולת להרגיש באמצעותן דבר מעבר לעולם הזה.

זוהי בדיוק הסיבה לכך, שהקורא בספרי הקבלה מסוגל להבין את אשר הוא קורא, רק במידה שכבר השיג את המדרגה אשר בה דן המקובל שכתב את הספר. רק זהות ב"השפעה" וברגשות של מחבר הספר וקוראו מאפשרת את הבנתו.

מהעולמות הרוחניים מגיעה הרגשת קרבתו של הבורא. כמו כן, הרגשת התענוג הרוחני וההארה, הנובעים מהאיחוד עם הבורא והבנת רצונותיו וחוקי הנהגתו. את הרגשת הקירבה לבורא משיגים בהתאם למידת ההתקדמות בדרך הרוחנית. לכן, בכל שלבי הדרך אנו מקבלים ומבינים את הקבלה מחדש. בעיני אלה המשיגים רק את העולם שלנו, ספר התורה נתפס כספר חוקים וסיפורים היסטוריים. עבורם זהו ספר המתאר את התנהגות האדם בעולם שלנו. ככל שהאדם מתקדם בדרך הרוחנית, כך הולכת ונפרשת לפניו תמונת הפעולות הרוחניות של הבורא, העומדות מאחורי שמותיהם של האובייקטים ושמותיהן של הפעולות בעולם הזה. כך הופך ספר התורה לספר קבלה של ממש.

מכל האמור לעיל, ניתן להבין ששני השותפים בבריאה הם הבורא והאדם. כל המראות הנגלים לאדם בדמות העולם הזה, או אף בדמות עולמות רוחניים, הן בעצם מידות התגלות שונות של הבורא הנקרות בדרכו של האדם במסע ההתקרבות אליו.

ניתן לתאר את כל העולם כפונקציה של שלושה פרמטרים אותם הבורא מנהיג כרצונו: "עולם", "שנה", "נפש".

א. "עולם" הוא כל היקום הלא חי. בעולמות הרוחניים אלה הרצונות של דרגת הדומם.

ב. "נפש" היא כל מה שחי והאדם בכלל זה.

ג. "זמן" (שנה) הוא רצף השתלשלות סיבה ומסובב, העובר על כל נשמה כפרט ועל כל האנושות ככלל, כמו ההתפתחות ההיסטורית של האנושות.

ד. "מקור קיום" הוא תוכנית התפתחות האירועים הפוקדים כל אחד מאיתנו ואת כלל האנושות. זוהי תוכנית ההנהגה של הבריאה כולה, אשר מביאה אותה למצב מוגדר מראש.

ארבעה עולמות, ארבע מדרגות, ארבע "קליפות"

כשהבורא החליט לברוא את העולמות ואת האדם בתוכם, מטרתו היתה לקרב את האדם אליו בהדרגה. הבורא הרחיק את העולם שלנו בכך שהסתיר את אורו ונוכחותו.

שלבי הסתרת אורו ונוכחותו של הבורא משתנים בהדרגה מעולם לעולם. בעולם הגבוה ביותר, הבורא ואורו גלויים לחלוטין, ובעולם הנמוך ביותר- כמעט נסתרים לחלוטין.

ואלה הם ה"עולמות" הנבדלים אלה מאלה במידת מרחקם מהבורא, במידת התגלותו, ובמידת הקשר עמו:

א. "עולם אצילות"- האובייקטים הנמצאים בעולם זה מאוחדים לגמרי עם הבורא.

ב. "עולם בריאה"- האובייקטים הנמצאים בעולם זה קשורים לבורא.

ג. "עולם יצירה- האובייקטים הנמצאים בעולם זה מרגישים את הבורא.

ד. "עולם עשייה"- האובייקטים הנמצאים בעולם זה לא מרגישים את הבורא כמעט לחלוטין. כאן נכלל גם העולם שלנו, ומקומו בתחתית סולם העולמות ממקם אותו במרחק הגדול ביותר מהבורא.

כל העולמות נובעים אלה מאלה. כל עולם מהווה מעין העתק של העולם שמעליו; והעולם המרוחק ביותר מהבורא הוא ההעתק הגס ביותר. בדמיון ההעתק ההולך וגס שותפים ארבעה פרמטרים: "עולם", "שנה", "נפש" ו"מקור קיום".

כל המתרחש בעולמנו נובע, כתוצאה מדוייקת, מתהליכים שכבר קרו בעולם הגבוה יותר. כמו כן, כל מה שקורה בעולם הגבוה יותר, הבא, נובע אף הוא כתוצאה מתהליך שקרה קודם בעולם גבוה יותר מעליו, וכן הלאה; כך עד לנקודה בה ארבעת הפרמטרים האלה מתאחדים במקור אחד, בבורא. ה"מקום" הזה נקרא "עולם האצילות".

התלבשות הבורא בעטיפות "אצילות", "בריאה" ו"יצירה", כלומר התגלותו בעולמות אלה באמצעות השפעת אורו דרך ה"מסכים" המעמעמים את אורו, נקראת קבלה. התלבשות הבורא בעטיפת העולם שלנו, עולם העשייה, נקראת תורה שבכתב.

עלייה ברמה הרוחנית מאפשרת ראיה אחרת. ברמה גבוהה יותר, עטיפת העולם שלנו נופלת ורק עטיפות העולמות "יצירה" ו"בריאה" נשארות. מנקודת מבט חדשה זו המציאות נראית אחרת- מרגע זה מראה המציאות זהה למראה אותו רואים האובייקטים המשיגים את עולם ה"יצירה".

התורה של עולמנו העוסקת בענייני העולם הזה, כמו גורלות של יחידים ורבים, מלחמות בין עמים ועוד, הופכת עבור ההוגה בקבלה לתיאורי "עולם היצירה".

כל התקדמות בסולם העולמות, אם ל"עולם היצירה", אם ל"עולם הבריאה" ואם ל"עולם האצילות", משנה עבור האדם את תמונת העולם והנהגתו, שיראו לו תמיד בהתאם למצבו הרוחני.

ספר התורה נראה אחרת בעיני שני אנשים הקוראים בו. לאחד הוא נראה כספר חוקים היסטורי של העם היהודי, ולאחר, כתמונת הנהגת העולמות אותם הוא מרגיש בבירור, כמו הבורא.

מי שחי במצב של הסתר הבורא המוחלט מצוי ב"עולם העשייה". כתוצאה מהיות הבורא נסתר, העולם נתפש כעולם לא טוב ומלא ביסורים. אם האדם מתענג על משהו, התענוג בא כתוצאה מהיסורים שקדמו לו. רק עם השגת "עולם היצירה", הבורא מתגלה חלקית והאדם מתחיל להבחין בהנהגת שכר ועונש. וכך מופיעות בו: אהבה- התלויה בשכר- ויראה- מיסורים.

המדרגה הבאה, הרביעית, היא מדרגת ה"אהבה שאינה תלויה בדבר". האדם מגיע אליה בעקבות ההבנה שהבורא מעולם לא הרע לו, אלא רק היטיב עמו. מדרגה זו תואמת את מדרגת "עולם הבריאה".

כאשר נחשפת לפני האדם במלואה תמונת הבריאה והנהגת הבריות, מתעוררת בו אהבה מוחלטת לבורא. אהבה זו נובעת ממפגשו עם יחס האהבה האבסולוטי של הבורא כלפי כל ברואיו. השגה זאת מעלה את האדם לדרגת "עולם האצילות".

יחסנו לבורא נובע מהבנתנו את מעשיו, מה שתלוי במידת התגלותו לפנינו. עובדה זו נובעת מהמבנה המיוחד שלנו הגורם לכך שכל פעולות הבורא משפיעות באופן אוטומטי על מחשבותינו, תכונותינו ומעשינו; ואנו יכולים רק לבקש ממנו שישנה אותנו.

על אף טובם המהותי של כל מעשי הבורא, קיימים כוחות הפועלים לכאורה נגד רצונו. כוחות אלה, שאף אותם הוא ברא, גורמים להטחת ביקורת על מעשיו, ולכן הם נקראים טמאים.

בכל מדרגה, מתחילת דרכנו ועד סופה, קיימים שני כוחות מנוגדים שנבראו על ידי הבורא. הכוח האחד, הטמא, "הקליפה", מרחיק אותנו מהבורא ומחליש את הכוח המנוגד לו, כוח האמונה. במידה שאנו מתגברים על הכוח השלילי הזה, ופונים בתפילה ובתחינה לבורא שיעזור לנו- אנו מחזקים את הקשר שלנו עם הבורא, למרות הכל. אז הכוח הטמא מפנה את מקומו לכוח מזוכך הנשלח אלינו מלמעלה, ומרומם אותנו למדרגה גבוהה יותר. בזאת סיים הכוח הטמא את תפקידו, והוא מפסיק לפעול.

פעולתה של ה"קליפה" של "עולם העשייה", המדרגה הראשונה, באה לידי ביטוי על ידי פרשנותה את הקורות אותנו תוך כדי שלילת קיום הבורא.

ה"קליפה" של "עולם היצירה", המדרגה השניה, מנסה להוכיח לאדם שהעולם איננו מונהג לאור עקרון השכר והעונש, אלא באופן שרירותי.

ה"קליפה" של "עולם הבריאה", המדרגה השלישית, מנסה לנטרל את הבנת אהבת הבורא כלפי האדם, מכיוון שהבנה זו מביאה את האדם לאהבת הבורא.

ה"קליפה" של "עולם האצילות", המדרגה הרביעית, מנסה להוכיח לאדם, שלא תמיד ולא כלפי כל הנבראים, הבורא מתנהג באהבה אינסופית. היא מנסה למנוע הרגשת אהבה מוחלטת לבורא אצל האדם.

אם כך, כנגד כל מדרגה רוחנית, כנגד כל עלייה והתגלות הבורא על התענוג הכרוך בהתקרבות אליו, עומד כוח הפוך, כוח ה"קליפה" התואם באופיו ובעוצמתו לכוח הרוחני. יש להביס את הכוח הזה, שהוא בעצם מחשבה או רצון. רק אחרי הניצחון עליו, יכול האדם לטפס למדרגה הבאה, המדרגה המהווה צעד קדימה בדרכו.

מהאמור לעיל, ניתן להבין שלכל מערכת ארבעת העולמות הרוחניים, "אבי"ע", ישנה מערכת תואמת, מקבילה, של כוחות והרגשות מנוגדים, הנקראים "ארבעת עולמות אבי"ע דטומאה".

ההתקדמות מתנהלת לסירוגין. בכל פעם מחדש, האדם מתגבר, בכוח רצונו, על ה"קליפה" אותה הבורא שולח לו. הוא מבקש מהבורא להתגלות, כדי לקבל כוחות שיעזרו לו להתמודד מול הכוחות הטמאים, כלומר, הרצונות השליליים והמחשבות הזרות. בעקבות זאת, בהתאם לטוהר כוונותיו ומאמציו, הוא משיג מדרגה זכה וגבוהה יותר.

הרצונות הם המגבלה היחידה העומדת בדרכו של אדם

מרגע לידתנו אנו נמצאים במצב בו אין אנו מרגישים כלל את הבורא. כדי להתחיל להתקדם בדרך שתיארנו זה עתה צריך:

א. להרגיש את המצב הנוכחי כבלתי נסבל;

ב. להרגיש שהבורא קיים ולוּ במעט;

ג. להרגיש שאנו תלויים רק בבורא;

ד. להבין שרק הבורא יכול לעזור לנו.

עם התגלות הבורא לפנינו, מיד משתנים ומתחלפים רצונותינו, ונוצר בנו שכל חדש לגמרי, בעל איכויות נשגבות יותר. הופעתם של רצונות חזקים גורמת להופעה מיידית של כוחות לצורך הגשמתם.

הרצונות הם המגבלה היחידה העומדת בדרכו של האדם. צירוף הרצונות הייחודי לאדם, הוא מהותו כאדם. השכל, כאמור, איננו יותר מאשר כלי עזר לצורך הגשמת מאוויינו, השגת מה שאנו רוצים להשיג.

רצון למשהו נקרא בקבלה "כלי", התענוג הממלא את הרצון התואם נקרא "אור"

דרכו של האדם מורכבת מהתקדמות הדרגתית, צעד אחר צעד. האדם נמצא לסירוגין בהשפעת הכוח הטמא, האגואיסטי, "שמאל", ובהשפעת הכוח הזך, האלטרואיסטי, "ימין", שרכש לאחר שהתגבר על הכוח הטמא.

דרכו זו של האדם דומה לשתי מסילות: ימנית ושמאלית. פועלים עליה שני כוחות: כוח הדוחה ומרחיק מהבורא, וכוח המושך אליו. שני כוחות אלה משולים גם לשני רצונות: אגואיסטי ואלטרואיסטי. ככל שאנו מתרחקים מהנקודה ההתחלתית של דרכנו, הפכים אלה הולכים ומודגשים יותר ויותר.

מטרת הבורא היא להביאנו לכך שנידמה לו. מטרה זו הכרחית לכל אחד מאתנו ולאנושות כולה, אם נרצה בכך ואם לאו.

אין באפשרותנו לשאוף להשיג מטרה זו ללא הכוונה. אנו זקוקים להכוונה, מכיוון שבעולמנו אין לנו את היכולת להבין ולצפות את התענוגות הגדולים המזומנים לנו ברגע שניפטר מהיסורים- מה שקורה בעקבות האיחוד עם הבורא.

היסורים נשלחים אלינו על ידי הבורא, מכיוון שזו הדרך היחידה לדחוף אותנו קדימה, ולהכריח אותנו לרצות לשנות את הסביבה, ההרגלים, המעשים והדעת. היסורים דוחפים לשינוי, כי האדם מטיבו, באופן הכרתי ובאופן תת הכרתי, פועל תמיד כדי להקל על יסוריו ולהיפטר מהם.

לא ייתכן תענוג ללא שקדמו לו יסורים. לא תיתכן תשובה ללא שאלה, לא יכול להיות שובע בלא שקדם לו רעב. כלומר, כדי לחוות הרגשה כלשהי, יש לחוות תחילה הרגשה הפוכה לה ממש.

על כן, כדי להרגיש אהבה ומשיכה לבורא חייבים להרגיש לפני כן רגשות הפוכים כגון, שנאה וריחוק.

שום הרגשה איננה צומחת מן הריק- יש מאין. חייב להיות רצון להרגיש את ההרגשה. לדוגמה: אדם צריך ללמוד ולהבין מוזיקה, כדי ללמוד לאהוב אותה מתוך הבנתו. מדען שגילה תגלית- אין גדולה כשמחתו.

רצון למשהו, נקרא בקבלה "כלי". דווקא הרגשת החוסר היא תנאי לקבלת תענוג בעת מילוי החסר. גודל התענוג שיתקבל תלוי בגודל ה"כלי".

אפילו בעולם שלנו ניתן לראות שגודל ההנאה מאוכל אינו תלוי בגודל הקיבה, אלא ברצון ובהרגשת הרעב. כלומר, דווקא עוצמת הרגשת היסורים מפאת חסרונו של הדבר הרצוי, מגדירה את גודל ה"כלי", ואת גודל התענוג הבא.

התענוג הממלא את הרצון התואם נקרא אור, מכיוון שהוא נותן ל"כלי" הרגשת סיפוק ומילוי.

חייב להיות רצון שיקדים את תחושת היסורים מפאת חסרונו של הדבר הרצוי, כדי להיות מוכן באמת לקבלת המילוי אשר כה מצפים לו.

ה"קליפות" לוחצות על האדם לחפש תענוגות חדשים, הדוחקים באדם להתפתח

מטרת הרצונות הטמאים הנקראים "קליפה" היא ליצור באדם רצון בגודל אינסופי.

אם לא היו קיימים רצונות "קליפה" כלל, האדם לעולם לא היה רוצה יותר ממה שהגוף שלו דורש, והיה נשאר בדרגת התפתחות ילדותית. דווקא ה"קליפות" הן הלוחצות על האדם לחפש תענוגות חדשים, מכיוון שהן יוצרות בו רצונות חדשים ללא הרף; מאוויים הדורשים לבוא על סיפוקם, ובכך מחייבים את האדם להתפתח.

"תחיית המתים"

השגת תכונות "עולם האצילות" נקראת "תחיית המתים". זאת, מכיוון שבהשגת תכונות אלה, האדם מזכך ומחייה את רצונותיו הקודמים הטמאים, הנחשבים כמתים, ובכך מקים את המתים לתחייה. לפני "עולם האצילות", האדם עובר, כביכול, בשתי המסילות של דרכו, ורק מחליף שוב ושוב את רצונותיו הטמאים ברצונות הפוכים; מחליף, אך לא מתקן. עם כניסתו ל"עולם האצילות", הוא יכול לשוב ולקחת את רצונותיו הקודמים ולתקנם וכך לעלות עוד יותר.

התהליך הנקרא "תחיית המתים", הוא תהליך המחייה רצונות ולא גופים גשמיים. הגופים הגשמיים שלנו ושל כל הנבראים בעולם הזה, נרקבים לאחר שהנשמה עוזבת אותם, כי ללא נשמה אין לגופים האלה כל חשיבות.

"שבת" ו"חילול שבת"

"שבת", הוא מצב בו, כתוצאה מעבודה פנימית, האדם מגיע לכך שהמחשבות המפריעות לו אינן שולטות בו יותר, ולא מפריעות לקשר שלו עם הבורא, למרות הרגשתו שהן עדיין קיימות בתוכו.

אבל, במידה שהאדם הסיח את מחשבותיו ורצונותיו מהבורא, או הקשיב למחשבות מסיתות ונתן להן לחדור ללבו, הוא הידרדר למה שנקרא: "חילול שבת"; וזאת, אם סיגל לעצמו את המחשבות הזרות, והן נחשבות בעיניו כמחשבות אמת.

"קבלה" - קבלת תענוג מהבורא

שאלת הזהות היהודית איננה פשוטה. אנשים הנקראים "יהודים", מתלבטים בשאלה זו בכל קצוות תבל. יהודים ולא יהודים טרודים בשאלת הזהות היהודית, והמענה לה נותר מעורפל.

מה משמעות המילים הבאות בקבלה: יהודי, עברי, ישראלי, בן אברהם, ועוד מושגים המתארים עמים, שבטים ולאומים?

הקבלה מחלקת את הבריאה לשני חלקים: החלק האחד מכיל את הבורא, והחלק השני את הרצון ליהנות מהקירבה אליו, שאף הוא נברא על ידי הבורא. הרצון הזה הוא רצון לכל דבר כמו כל אחד מהרצונות שלנו, אך בלי עטיפה גשמית. הרצון הזה הוא רצון ליהנות מקרבת הבורא המספקת מקור תענוג אינסופי ומוחלט. הרצון המיוחד הזה נקרא "נשמה".

סיבת הבריאה ומטרתה, היא רצון הבורא להסב הנאה לנשמות. בנשמה יש רק רצון ליהנות מהבורא. רצון הבורא ורצון הנשמה מגיעים לידי מימוש כאשר הם מתקרבים ומתאחדים.

איחוד והתקרבות נעשים על ידי יצירת זהות בין תכונות האדם לבורא, כמו על ידי יצירת זהות ברצונות; מהלך שאיננו קשור למידת מרחק פיזי מתקצר, כמקובל בעולם הזה. לעומת זאת, ובדומה לעולם הזה, ככל שההתרחקות גדולה יותר מלכתחילה, וככל שיש יותר קשיים בדרך להשגת המטרה הרצויה, כך התענוג המתקבל מהאיחוד גדול יותר.

הבורא ממקם את הנשמה במצב הכי מרוחק ממנו. כך הוא מסתיר לחלוטין את היותו מקור לתענוגות, ומכניס נשמה בגוף ורצון ליהנות מכל הבא ליד.

אם למרות הסתר הבורא ורצונות הגוף המפריעים, האדם מפתח בעצמו רצון להתאחד עם הבורא, יש באפשרותו לעשות שימוש בהתנגדות הגוף כבמנוף להגדלת רצון האיחוד. כך, רצון האיחוד מתרחב אל מעבר לגבולות הרצון הצרים, אלה שסומנו עם התגשמות נשמתו בגוף.

השיטה המעשית שנועדה לסייע בתהליך האיחוד עם הבורא נקראת "קבלה". "קבלה" באה מהמילה "לקבל". הכוונה היא לקבלת תענוג מהבורא. הקבלה מתארת פעולות בעולם הרוחני באמצעות מילים ומושגים של העולם הזה.

בהגדה של פסח מסופר שבתחילה היו אבותינו עובדי אלילים. בשלב מסויים הבורא בחר באחד מהם, באברהם, וציווה עליו להיפרד ממשפחתו ולהתגורר במקום אחר. תושבי אותו מקום כינו את אברהם בשם: אברהם העברי, כיוון שהוא הגיע מעבר לנהר, ומכאן המילה "עברי".

מכיוון שלפי הקבלה כל מה שכתוב בספר התורה נועד להראות לאדם את דרכו למטרת הבריאה (מקור המילה "תורה" הוא במילה "הוראה") מייחסת הקבלה למילים בתורה משמעויות סמליות נוספות.

לדוגמה, בתורה כתוב "בראשית"; בקבלה המשמעות היא בהתחלת העבודה הפנימית, בתחילת הדרך להתקרבות לבורא. בתורה כתוב ה"אבות שלנו"; בקבלה מסמלים האבות את המצב ההתחלתי של רצונות האדם. בתורה האבות שלנו היו "עובדי אלילים", בקבלה הם מסמלים את רצונותיו של האדם המכוונים בתחילת הדרך להפיק הנאה מחייו הקצרים. אחר כך בחר הבורא באחד מעובדי האלילים הללו, באברהם. כלומר, מכל הרצונות שיש לאדם הוא בחר ברצון אחד, ברצון להתעלות רוחנית ולהרגיש את הבורא. על "אברהם", הרצון הנבחר, ציווה הבורא לעזוב את משפחתו ולהתגורר במקום אחר. מבחינת הקבלה, במטרה להרגיש את הבורא, על האדם לבחור מבין כל רצונותיו את הרצון להרגיש את הבורא, ולהתרחק מהרצונות האחרים.

אדם שביכולתו לבודד את אחד מרצונותיו מכל השאר, ולדבוק בו ורק בו, ובכך להגיע לכלל איחוד עם הבורא, חורג במעשיו אלה לעבר חיים אחרים; חיים של רצונות רוחניים המזכים אותו בשם: "עברי".

אדם שמטרתו בחיים להגיע לאיחוד מלא עם הבורא, נקרא "יהודי", מלשון "יחוד", גם אם טרם השיג את יעודו. אדם הרוצה ללכת בדרך הישרה לקראת הבורא נקרא "ישראל", מהמשמעות "ישר לאל".

זהו מקורן האמיתי של המילים הללו וזהו פירושן הרוחני. למרבה הצער לא ניתן להסבירן יותר לעומק, מהסיבה שלצורך כך יש להסביר את שלבי ההתעלות הרוחנית, כאשר כל אחד מהשמות שייך לאחד מהשלבים.

כיצד יידע האדם אם הוא מתקדם או עומד במקום?

בריאת העולם כוללת הן בריאה והן הנהגה בצידה, לצורך קיומו של העולם והתקדמותו על פי התוכנית שנקבעה מראש לקראת המטרה היעודה.

שתי מערכות הנהגה נבראו לשם שמירה על עקרון חופש הבחירה בכל הקשור למעשי האדם. לפי מבנה זה, לכל כוח חיובי יש כוח שלילי תואם, המקביל לו. כמו כן, נבראו "עולמות אבי"ע" של קדושה, ו"עולמות אבי"ע" של טומאה. עם זאת, בעולם שלנו, "עולם העשייה", לא ניתן להבחין בין הכוח השלילי לכוח החיובי. כן אין הבחנה ברורה בין אדם הנמצא בעיצומו של תהליך התפתחות רוחנית לכיוון האיחוד עם הבורא, לבין אדם שאיננו מתפתח מבחינה רוחנית.

גם לאדם עצמו אין יכולת לקבוע בוודאות אם הוא מתקדם או עומד במקום, והוא אף אינו יכול להסביר את הכוח הפועל עליו בכל רגע ורגע- האם זהו כוח שלילי או חיובי. על כן, לא ביטחון מופרז בצדקת הדרך, ולא התפעלות יתרה, יכולים להוות ערובה לנכונות בחירת המעשים והדרך- נהפוך הוא.

כיצד, אם כך, יכול אדם הנמצא בתחילת דרכו הרוחנית להתקדם בכיוון הרצוי לעבר מטרת הבריאה? כיצד יוכל לנתב את דרכו נכונה בעולם הזה אם אין לו יכולת הבחנה ברורה בין טוב לרע, בכל הקשור להתקדמותו למטרתו הסופית. איך ידע מתי הוא עושה למען מטרת הבריאה, ומתי הוא עושה למען סיפוקים מיידיים וחולפים.

הכמיהה הכלל אנושית לאושר מניבה תיאוריות שונות ומשונות באשר למשמעות הקיום, ומובילה לבחירת מטרות כוזבות ודרכים עקלקלות להשגתן. גם למי שנמצא בנקודה ההתחלתית של הדרך הנכונה להתפתחות רוחנית, אין תמרור הנחיה ואין מרשם בדוק להגדרת נכונותם של מחשבה או רצון.

האם הבורא ברא אותנו ללא חוש- כיוון וללא מורה דרך פנימי?

צו ההיגיון מורה שלא ייתכן לברוא נברא בעל מטרה ברורה, ולזנוח אותו לאנחות, חלש ועיוור. ואכן הבורא לא השאיר אותנו ללא הכוונה.

ובאמת, קיימת שיטה טובה ובדוקה לוודא כל העת את נכונות דרכנו. שיטת הפנייה לעזרת הבורא! אלה שאינם פונים לעזרת הבורא, ודעתם האגואיסטית היא המצפן המורה את דרכם, אינם משיגים מטרה רוחנית וכוחותיהם נחלשים. בסופו של דבר הם "נתקלים בקיר", מכיוון שאינם זוכים לעזרת הבורא, העזרה המובילה להתגלות תמונת היקום. לעומתם, אלה ההולכים בדרך "עולמות אבי"ע" הזכים, זוכים לברכת הבורא ומקבלים את הרגשת היקום והבנתו, ובכך משיגים את המטרה הרוחנית העליונה.

בדיקה זו היא הבדיקה היחידה בעולם שלנו, כלומר, במצב שלנו, המורה לנו נכונה באיזו דרך לבחור להשגת המטרה. זו הבדיקה היחידה העוזרת לנו לברור את המחשבה והרצון הנאותים מתוך כלל המחשבות והרצונות המגיעים אלינו מעולם העשייה הזך ומעולם העשייה הטמא.

השימוש בבדיקה, או אי השימוש בה, מקפל בתוכו את ההבדל בין ההולך בדרך הנכונה לבין התועה בה. הראשון, ההולך בדרך הנכונה, אמור לקבל את ברכת הבורא בכך שהבורא יתגלה ויתקרב אליו.

מכאן, שכאשר אדם מבחין שסודות הקבלה אינם מתגלים לפניו, עליו לראות זאת כאות לכך שדרכו איננה נכונה; זאת על אף שלעיתים הוא עשוי להיות נלהב ולשגות בדמיונות שווא שהשיג כבר עולמות רוחניים. זהו גורלם של אלה העוסקים בקבלה כחובבנים, ושל אלה העוסקים בעוד מיני פילוסופיות.

כוח ברכתו של הבורא

תוך כדי התקדמותנו הרוחנית במדרגות "עולמות אבי"ע", לסירוגין, אנו מושפעים על ידי הכוח השייך למדרגה בה אנו נמצאים. כל אחד מהכוחות הללו בא לידי ביטוי ומסומל על ידי אות מסויימת מתוך האלפבית. כלומר, כל אות מסמלת כוח רוחני המנהיג מדרגה מסויימת ב"עולמות אבי"ע".

ישנו כוח אחד בלבד שביכולתו להציל את האדם, כלומר, להוציאו משליטת הרצונות האגואיסטיים. כוח זה הוא כוח ברכת הבורא המתבטא באות "ב", מכיוון שלא קיים כוח מקביל המנוגד לאות "ב" ב"עולמות אבי"ע" הטמאים. לכן, רק בעזרתה אפשר להבדיל בין טוב לרע ביחס לאדם. רק בעזרתה ניתן להבחין בין כוחות זכים לטמאים, ולהתגבר על הכוחות הרעים לאורך כל הדרך להשגת מטרת הבריאה. רק בעזרתה אפשר לדעת אם האדם משקר לעצמו, או נכנס באמת לעולמות רוחניים.

כל כוח במערכת הכוחות הטמאים מתקיים בעזרת תמיכה מהכוח המנוגד לו הנמצא במערכת הכוחות הזכים. האמור למעלה נכון לגבי כל הכוחות, מלבד לגבי כוח ברכת הבורא.

זו הסיבה לכך, שבעצם ניתן היה לברוא את כל העולם רק בכוח ברכת הבורא. כוח זה, היוצא מהבורא, איננו מתמעט כהוא זה, גם כשהוא מגיע לנקודה התחתונה ביותר של העולמות - נקודת העולם שלנו. לכן בכוחו של כוח זה להעניק לנבראים כוחות להיתקן ולהתחיל לעלות.

זו גם הסיבה לכך שעזרה זו מספקת כדי לברר אילו מחשבות זכות, כלומר, מכוונות לאחדות עם הבורא, ואילו מהן אגואיסטיות. זה מהסיבה שברגע שמחשבותיו של האדם איננו מכוונות לבורא, מייד נעלם כוח הברכה.

מייאוש לתקווה, ממדרגה למדרגה

לפעמים תהליך ההתקדמות למטרה נקטע, והאדם מאבד כוחות ותקווה. הוא מתייאש מכך שלא השכיל עד כה לרכוש דעת עליונה, ומכך שלא עולה בידו לעשות מעשה נטול כוונה אגואיסטית. הוא מצטער על כך שכל מחשבותיו זורמות ללא שליטה לכיוון הצלחתו בעולם הזה.

הוא נעשה מדוכא, והוא מתחיל לחשוב שההתקרבות לבורא ניתנת רק ליחידי סגולה, כאלה שנולדו עם כוחות ותכונות מיוחדים ועם מחשבות ורצונות אחרים המתאימים למטרה זו, אנשים אשר ליבם נמשך אחר העבודה הפנימית.

אבל עם חלוף המשבר, מגלה האדם לרווחתו, שבסופו של דבר, לכל אדם יש מקום ליד הבורא. שבה אליו האמונה, שכולם, והוא בכללם, זכאים לחוות תענוגות רוחניים מהאיחוד עם הבורא, ושכולם אף יגשימו זאת, מוקדם או מאוחר. הוא נחלץ מייאושו, וחוזר להאמין בגדולתו ובכל יכולתו של הבורא. תחושת ההשגחה העליונה, והאמונה בהנחייה מלמעלה השופעת אל כל מי שמתפלל ומבקש אותה מהבורא, שבה אליו. ושוב יש לו כתובת לפנות אליה בבקשה להתקרב.

ואז שוב הוא נזכר שבעבר, למרות המחשבות המכוונות והחיוביות הללו, שהגה בהן בכוונה רבה, לא חל שינוי לטובה. ושוב הוא שוקע בייאושו המר.

את התפנית האמיתית הוא מקבל לבסוף רק מהרעיון שמצבו הקשה נשלח אליו בכוונת מכוון על ידי הבורא, לטובתו, כדי להמריץ אותו להתגבר ולהתחיל להשקיע מאמץ ולהתרכז בעבודה פנימית. אז שבים אליו כוחותיו, ומתחילים לזרום אליו כוחות מהמצב הרוחני הבא, האלטרואיסטי, אליו הוא משתוקק.

במילים אחרות, האור של המדרגה הבאה מאיר לו ממרחקים מהסיבה שעדיין איננו יכול להאיר בתוכו, כי רצונותיו עדיין אגואיסטים. והאור, התענוג הרוחני, כפי שכבר ידוע לנו, לא יכול להיכנס ולהאיר (להעניק) הנאה בתוך רצונות כאלה.

מנפילה להתרוממות, עד ל"תשובה" ול"גמר תיקון"

הבריאה היא תלכיד הרצונות האגואיסטים הנקראים "אדם". הבורא הוא אלטרואיסט לחלוטין. לכן השיבה לבורא ולאחדות עמו, מתאפשרת רק עם יצירת זהות בין תכונותיו האלטרואיסטיות לתכונות האדם שעברו מעין מהפך, "מטמורפוזה". השיבה הזאת לתכונות הבורא המקוריות נקראת "תשובה".

אדם יכול לומר שעשה "תשובה" כאשר הוא יכול להרגיש את הבורא באופן קבוע, לדבוק בו במחשבותיו בקביעות, ותוך כדי כך להתנתק מרצונות גופו.

רק האדם עצמו יכול להרגיש אם אכן עשה "תשובה". בעזרת כוחות שהוא מקבל מהרגשת הבורא, הוא מסוגל באופן הדרגתי לחזור אל הבורא בשלמות, לשנות את רצונותיו ולהפכם מאגואיסטים לאלטרואיסטים. ככל שהיו לו יותר רצונות "רעים" בתחילת דרכו, כך הוא יוכל לבצע עבודה פנימית גדולה יותר, ולהתאחד במידה גדולה יותר עם הבורא. על כן, אין האדם צריך להצטער יתר על המידה על תכונותיו הרעות, וכל שעליו לעשות זה לבקש עליהן תיקון.

הרגשת האדם שהוא שפל ונחות נובעת מריחוק מהבורא. לא לכולם הבורא שולח מחשבות כאלה, אלא רק לאלה אשר בקרבתם הוא חפץ, אך הם רחוקים ממנו. לשאר האנשים לא נדמה שהם רעים כלל וכלל. הם אינם מרגישים את האגואיזם שלהם, אלא להיפך, הם טוענים שהם כמעט צדיקים, או אפילו צדיקים גמורים. כתוב שמן הראוי שאדם יהיה צדיק, אז הם מכריזים על עצמם כעל צדיקים.

מחשבות הביזוי וההלקאה העצמית לא נועדו לייאש ולרפות ידיים. להפך, הן נועדו לדרבן את האדם לפנות לבורא עולם שיושיעו ויהפוך את טבעו. התהליך חוזר על עצמו: האדם מרגיש חולשה, צועק לבורא, מתחזק, שוב מרגיש חולשה וחוזר חלילה. אל לו לאדם ליפול ברוחו מפני שהוא שב ונופל. עליו לזכור תמיד, שאחרי כל נפילה והתרוממות ממנה, מתווספים לנשמתו תיקונים חדשים. בחישוב הסופי הכל יתחבר על ידי הבורא לאחדות של תיקון אחד ושלם- "גמר תיקון".

כל הרגשות השליליים הנובעים מהריחוק מהבורא, תחושות כמו חוסר שביעות רצון מדרכים רוחניות מסויימות, ספקות מנקרים האם בכלל יש פתרון למצב הזהש את כל אלה האדם מרגיש כדי שיזכה לפרוץ מעולמנו ולחרוג אל הרגשת כוחות הבורא העליונים והתענוגות הבאים אלינו מלמעלה.

סביבה מתאימה ותומכת עוזרת להצמיח את התכונות

הזכות ולאזנן

אכן, עוצמתו של האגואיזם וכוח עמידותו גדולים, אבל אין זו סיבה לוותר ולטעון לחוסר כישורי לוחמה בו. הבורא לא הותיר את אף אחד חסר תבונה או סבלנות, עד כדי כך שלא יוכל לאגואיזם. תנאי חייו של איש אינם בלתי אפשריים עד כדי כך שלא יוכל לתקן את עצמו כמו כל אחד אחר. אל לו לאדם להעלות בדעתו כי סיבת סבלו נעוצה בעבירות מעברו, או אף מחייו הקודמים, וכי גורלו נחרץ.

בתחום תיקון האגואיזם אין מקום לייאוש ולפסיביות, כי גם כוחות מועטים יצלחו למשימה. כל תכונות האופי, עד השפלות והנחותות שבהן, משמשות לאורך כל הדרך המתפתלת לעבר הגשמת היעוד, השגת התכלית- תיקון הנשמה הייחודית של ההולך בדרך ההתפתחות הרוחנית.

הדבר דומה לזרע, שאם ייטמן באדמה טובה ויקבל טיפול טוב, ינבוט ויניב פירות. כמו הנבט הרך, זקוק גם האדם למורה רוחני ולסביבה מתאימה ותומכת, כדי שיצליח להצמיח את כל תכונותיו ולאזן אותן, כך שכל אחת מהן וכולן יחד, יתרמו את תרומתן המירבית להשגת מטרתו העיקרית.

ללא אלטרואיזם ו"מסך", ניתן לחוש את הבורא מרחוק באמצעות "אור מקיף"

מאחורי כל הכתוב בספר התורה, כולל ההנחיות והעצות, מסתתר תיאור מפורט של דרך ההתקרבות לבורא וההתאחדות עמו. מאחר שתחושת חוסר השלמות שלנו נעוצה בחוסר מודעות לגדולת הבורא, סיפורי התורה המספרים בגדולתו מעוררים בנו משיכה אליו; משיכה שמולידה מייד רצון לחוש אותו ברגש ולהתאחד עמו.

אבל עם כל רצוננו לחוש את הבורא, עדיין איננו מצוידים בכלים המתאימים לצורך זה, כי אין לנו עדיין רגשות אלטרואיסטיים, ואין לנו "מסך" מהסוג הדוחה את אור הבורא.

כל עוד לא סיגלנו לעצמנו תכונות אלה, נוכל לקבל את הרגשת הבורא מרחוק בלבד. תחושה זו נקראת "אור מקיף". "אור מקיף" יכול להאיר לאדם ממרחקים בשעה שהוא עדיין מרוחק בתכונותיו מהבורא.

"אור מקיף" תמיד גדול יותר מאור פנימי המתקבל על ידי "מסך". וזאת מכיוון ש"אור מקיף" הוא הבורא עצמו, בשעה ש"אור פנימי", נשמה, מאיר אל האדם בתנאי שיש לו כוחות אלטרואיסטים מסויימים. הוא רק "חלק" של הבורא אשר האדם זכה להשיג בזכות זה שתיקן את תכונותיו במידת מה.

כיצד אדם שטרם תיקן את תכונותיו יכול לקבל את אור הבורא? התשובה פשוטה: רק על ידי כך שה"אור המקיף" המאיר מרחוק, גדל. פעולה המתרחשת בעקבות כך שחשיבות הבורא גדלה בעיני האדם, והוא מייחס את כל מה שקורה לבורא. בכל המצבים האדם צריך להבין שהכל מהבורא ושאין עוד מלבדו.

כל מעשיו של האדם, צריכים להיות מכוונים כך, שלעולם לא יחשוב שקורותיו יד המקרה הם או יד הגורל. עליו לזכור תמיד את הבורא, ואת עובדת היותו ה"כל יכול" המכוון את קורותיו; הוא ולא מעשים או אנשים, אפילו לא מעשיו עצמו.

הבורא נחלץ לעזרת האדם רק כאשר האדם זועק מעומק לבו

אין להעניק לכתבי התורה, או לחלק מהם, פרשנות אישית בשום מקרה. ובודאי שאין לדמות את הכתוב לאירועים בעולמנו.

למשל, בתורה מסופר על אדם בשם פתחיה, שהגיע לעיר כלשהי ואסף סביבו אנשים ריקניים שהלכו אחריו למדבר. השם פתחיה נובע מהמילה לפתוח, משמעותו אדם הפוקח לאנשים את העיניים. "אסף סביבו אנשים ריקניים", הכוונה היא לאנשים המרגישים ריקנות בחייהם. "הוציא אותם מהעיר והביאם למדבר", כלומר גילה להם את מדבר קיומם, כדי שיכירו בשיממון חייהם ויחפשו להשיב את נפשם בהתפתחות רוחנית.

כתוב בספר ירמיה: "לכתך אחרי במדבר", "לך", אומר הבורא לאדם "אחרי במדבר", המדבר היבש מתאר את תחושת הריקנות של חיים נטולי רוחניות. כשהאדם מכיר בריקנות חייו נטולי הרוחניות, הוא מחפש רווח והצלה גם בטיפת מים קטנה. הגילוי הרוחני הזעיר ביותר עשוי להיראות לו "כמים חיים לנפש עייפה".

הסיפור העיקרי שלנו, הוא אגדת יציאת מצרים: סיפור העבדות הרוחנית לפרעה, לאגואיזם שלנו. כשפרעה מת, "וימת מלך מצרים", האדם ראה לבסוף שהאגואיזם אינו לתועלתו, הבין שהוא נהרג ומקריב את חייו על מזבחו, וכך מת האגואיזם, המסומל על ידי פרעה בעיני האדם. לפני כן, בטרם הוא מזהה באגואיזם את אויבו היחיד, מתייחס האדם אל חייו ואל עבודתו במצרים, כלומר מתייחס אל עבדותו את רצונות הגוף, כאל מצב טוב. גם אחרי שהשתחרר מעבדות האגואיזם, מפעם לפעם, כשהוא יורד מבחינה רוחנית הוא בוכה על סיר הבשר והלחם אשר היו מנת חלקו במצרים, כלומר בזמן ששרת את האגואיזם שלו.

כל עוד היה פרעה, האגואיזם, חי בלב, כל עוד הוא שלט במחשבות ובעקרונות, נקבעו מחשבותיו ומעשיו של האדם לפי פרעה. זה למעשה הפירוש של השהיה בעבדות מצרים. ("מצרים" פירושה, כאמור, מיץ רע, או תמצית הרע). האדם איננו מסוגל להבין בעצמו ששעבודו לטבעו האגואיסטי איננו מיטיב עמו, אלא רק אחרי שהבורא גואל אותו באמצעות "וימת פרעה". עד אז, הבורא מזמן לאדם מצבים שמבהירים לו עד כמה האגואיזם שלו מחבל בחייו.

מידע זה אמור לגרום לכך שכאשר ימות הסמל הזה בחייו, הוא ירגיש שהוא אינו מסוגל להמשיך ולהתקיים קיום של עבודת פרך חסרת תועלת. כמו שבני ישראל לאחר מות פרעה, לא יכולים היו לעבוד בפרך אפילו יום נוסף. "ויאנחו בני ישראל מהעבודה", מכיוון שגילו שאינם מסוגלים לעשות ולוּ תנועה אחת, בלי שהאגו שלהם יקבל מכך תועלת. הבורא נחלץ לעזרתו של האדם רק כאשר האדם משווע לעזרה מעומק לבו, דבר המתאפשר רק במידה שהגיע לקצה גבול יכולת סבלו. העזרה הזו באה באופן פתאומי ובלתי צפוי לחלוטין. אין לאדם שום דרך לנבא מתי יזיל את דמעתו האחרונה, כי "ישועת הבורא כהרף עין".

ספר ה"זוהר" עוסק במבנה העולמות ובאופן פעולתם

האנשים שחיברו את "הזוהר" חיברוהו בכוונה כספר העוסק רק באופן שבו העולמות בנויים ופועלים. הוא כתוב במעין שפה מוסרית ומשפטית, כדי שלקורא לא יהיה ספק שהעיקר בספר הוא לא החוכמה, או הידע, אלא הערך העיקרי טמון בהזדקקות לבורא, ובמטרה העליונה להתקרב אל הבורא בתכונותינו הנפשיות.

המכשולים כסימן להתקרבות, תחושת הריחוק ניתנת מלמעלה כדי לעורר להתקרבות

כל המכשולים בהם נתקל האדם בדרך התקדמותו אל הבורא, כדי להיכנס לעולמות הרוחניים, מהווים סימן להתקרבות לבורא וסימן המבשר על כניסה לעולם הרוחני. אין מצב של ריחוק גדול יותר מהבורא, מאשר המצב בו אין מושג כלל על קיומו של העולם הרוחני, או מצב בו האדם משולל כל רצון להרגיש את העולם העליון.

ברגע שאדם חש בריחוקו מהעולם הרוחני, מדובר בהרגשה שניתנה לו מלמעלה. הבורא נתן לו להרגיש את מצבו האמיתי, כדי לעורר אותו בכך להתקרבות. אם לא היינו חשים בתחושות של ריחוק מהבורא, לא היתה שום אפשרות להתחיל בהתקרבות אליו. על כן, הרגשת הריחוק היא בעצם אות וסימן מבשר התקרבות.

לכל אורך הדרך האדם נתקל במכשולים והפרעות. את ההפרעות והמכשולים האלה מזמן הבורא, כדי לעורר בנו הרגשת אי סיפוק ממצבנו הנוכחי. הרגשה זו משמשת כמנוף לשינוי וצמיחה, בכך שהיא מניעה אותנו להתלונן לפני הבורא ולבקש שינוי.

הקבלה- כלי להתקרבות לבורא

המכשולים הפזורים בדרכו הרוחנית של האדם נועדו לתרגל אותו בהליכה בקו של התרחקות. במידה שבמהלכה של עבודה נכונה האדם מתמודד שוב ושוב עם התרחקות מהבורא, תוך כדי שהוא מתוודע בכל פעם עוד קצת לתכונת האגואיזם שלו, אין סכנה שמעשיו יושפעו לרעה. המודעות שרכש מרגיעה אותו. הוא יודע שבסך הכל לא מדובר במצב חדש של הידרדרות, אלא במצב שהיה שם כל הזמן, בלי שהיה מודע אליו. הוא יודע שעצם ההבנה מבטיחה את השינוי.

וכך על האדם לעבוד עוד ועוד, עד שהדאגה למצבו האישי תחדל לטרוד את מחשבתו, וכל מחשבותיו ורצונותיו יכוונו ליחסיו עם הבורא ולא למצבו הפרטי. עליו לעבוד עד שהשאלה איך הוא "נראה" בעיני הבורא, לא תקבע את מעשיו ומחשבותיו. האדם מרגיש בעצמו בזמן לימודיו, את מה שרצוי מבחינת הבורא, כאשר את כל הוראות חוכמת הקבלה הוא מקיים רק למען המטרה העליונה הזו, לעשות את רצונו של הבורא. פעולות אלו גורמות לכך שהקבלה נעשית כלי התקרבות לבורא.

לפני שהאדם מגיע לכלל הכרה ברצונו לעשות את הרצוי לבורא, ומגיע להשגת מעשים ורצונות מקבילים לרצונותיו של הבורא, הוא משווה את מעשיו ורצונותיו למעשיהם ורצונותיהם של אנשים אחרים. מובן שאדם הפועל על פי רצונותיהם ומעשיהם של אחרים, איננו חופשי להתנהג ולחשוב באופן עצמאי. המצב דומה גם כשהוא עצמו קובע את מעשיו ורצונותיו בהתאם לרצונות הבורא. בשני המקרים, אין האדם פועל לפי בחירה חופשית.

הסתר הבורא נועד למשוך את האדם אליו

הסתר הבורא מאתנו נועד למעננו. זאת, מאחר שבעולמנו אובייקט שטרם חקרנו עד תום מושך יותר מאשר אובייקט מוכר שהוסרו מעליו צעיפי המסתורין. גם סיבת הסתר העולם הרוחני נשענת על עקרון המשיכה הזה, כדי שהאדם יעריך נכונה את חשיבותה של השגת העולם הרוחני שאיננו מושג בנקל, ויש להתייגע בעדו.

האדם מתקשה מאוד להעריך במידה המלאה הנאותה את גדולת הבורא האמיתית, כמו את גדולת העולמות הרוחניים. לכן, דווקא הסתר הבורא וריחוקו, הם שמעוררים את הרצון להרגיש את הבורא, ומשלהבים את האדם לעשות את המאמצים הכבירים הדרושים להשגת הנסתר.

עם זאת, מידת ההסתר נקבעת בהתאם לצורך האדם בהשגת הנסתר. ככל שחשיבות השגת הנסתר גדלה בעיני האדם, כך יש צורך בפחות ופחות הסתר.

הבורא שולח מתנגדים לנבחריו, כדי לשמרם מפני ירידה רוחנית

כשאדם זוכה לכבוד ויקר, האגואיזם שלו מועצם ונשמתו ניזוקה מאוד. צדיקים גדולים שנעשו מפורסמים וזכו בהערצה ובפרסום, למעשה קיבלו זאת מהבורא כעונש.

וכך יוצא, שדווקא אנשים דגולים, שהבורא חפץ ביקרם, ורוצה לשמור עליהם מפני ירידה רוחנית, דווקא אליהם שולח הבורא שונאים, קנאים ומתנגדים לדעותיהם.

אדם שטרם נכנס לעולמות הרוחניים, ועדיין לא מרגיש כוחות רוחניים ורצונות רוחניים, מתקשה מאד להחזיק ולכוון את מחשבותיו ומעשיו בכיוון הנכון. אבל מהרגע בו קיבל כוחות רוחניים וטבע עליון אחר, קל לו וטבעי לפעול בהתאם לטבע של העולמות הרוחניים.

ועוד על ירידה לצורך עליה

ברגע שאדם נופל מבחינה רוחנית, נעלמות כל השגותיו הקודמות, וביניהן גם הרצון לשרת את הבורא ולהתאחד עמו, וגם הרצון להיאבק עם עצמו ולשמור על מצב של עלייה רוחנית מתמדת.

אדם בנפילה רוחנית שוכח לחלוטין את התשוקה לעלייה רוחנית. אדם שהתדרדר לשפל המדרגה הזה, בחזרה למדרגת אדם פשוט, יכול להיאחז במחשבות עליונות. רק מחשבות עליונות יכולות להצילו מסכנת ההתפלשות בתענוגות הנחותים של העולם הזה, האורבת לפתחו במצב הזה. אבל איך יחשוב מחשבות עליונות, והוא כאדם פשוט? איך יכול להיות לאדם פשוט קשר עם הבורא, לא כל שכן, אפשרות להתאחד עמו? עצם המחשבה נראית לו עכשיו מוזרה ורחוקה.

על רגעים כאלה כתוב: "במקום בו נמצאת גדלות הבורא, שם נמצאת ענוותנותו". הבורא נתן אפשרות לכל אחד מהנבראים להתאחד עמו, ולכן, אדם החוזר למצב עלייה רוחנית אחרי שחווה ירידה, צריך לנצור בזכרונו את כל המקרים בהם נפל מבחינה רוחנית; זאת כדי שיוקיר את מצבי העלייה הרוחנית כמתנה אישית מהבורא. ככל שיחדד את זכרונו, כן יקטן הצורך במצבים נוספים של ירידה רוחנית.

בעזרת העבודה הפנימית העיקשת המכוונת ל"אמונה למעלה מהדעת", על ידי קיום ולימוד סדר מסויים של מעשים ומחשבות מכוונות, האדם יוצר בעצמו כלי רוחני לעלייה רוחנית הדרגתית.

"דרך הקבלה" ו"דרך יסורים"

הדרך הרצויה הפתוחה לפני האדם כדי להגיע להתעלות רוחנית, היא "דרך הקבלה". דרך היסורים מזומנת לאדם רק באם לא נמצאה כל דרך אחרת לדחוף אותו לעבר הגשמת מטרת הבריאה.

אדם הולך ב"דרך הקבלה" במידה שנותנים לו מלמעלה אפשרות ליצור בתוכו רצונות לגדילה רוחנית. זה קורה בעזרת עליות ונפילות רוחניות. מאפשרים לאדם לחוות ולהיווכח באור הרוחני המענג, ומצד שני מזמנים לו התמודדות עם החוויה המייסרת של המחסור באור רוחני. שתי חוויות מנוגדות אלה מעוררות באדם את הרצון לאור- להתעלות רוחנית ולהרגשת הבורא.

בלי חוויית תהליך הופעת האור הרוחני והסתלקותו לסירוגין, לא תיווצר הכמיהה לאור. ככל שיגדל האור הממלא את האדם, כן יעמיק החושך בהסתלקותו, וכך יגדל ויתעצם רצון האדם באור.

דרך זאת נקראת "דרך הקבלה", כלומר דרך האור. אך, כאמור, לאותה מטרה מובילה גם "דרך יסורים". האדם הנמלט מיסורי חייו הבלתי נסבלים הרודפים אותו שוב ושוב, מחפש כל העת דרכים חדשות להחזיר לעצמו את העונג הקדום, מנת חלקו בעבר. ככל שסאת יסוריו נמלאת, כך מתבהרת הבנתו שהאור הרוחני הוא מקור ישועתו.

הוא מבין ששתי הדרכים, הן "דרך הקבלה" והן "דרך יסורים", מובילות לאותה מטרה. ההבדל ביניהן נעוץ בעובדה ש"דרך הקבלה" מושכת בקסמיה את האדם אל האור הרוחני המבטיח עינוגים, בשעה ש"דרך יסורים" דוחפת את האדם ודוחקת בו להימלט מהכאב לעבר האור הגואל. לסיכום, הדרך האחת מושכת אל המטרה, והשניה דוחפת אליה.

"כלי" הלב, "כלי" השכל ועצת חכמים

לצורך בחינתן ובדיקתן של תחושות פנימיות מול השפעות חיצוניות, מצויד האדם בשני סוגי "כלים". לכל "כלי" תפיסה משלו. "כלי" הלב מאתר איכויות מרות ומתוקות. "כלי" השכל קולט איכויות של אמת ושקר.

התענוג מורגש כמתיקות ב"כלי" הלב. הסבל- מר. כשהאגואיזם מושל בכיפה, התענוג לעצמנו מתוק, אך ההשגות הרוחניות- הן מרות, כי טבענו טרם השתנה. לכן, עבודה פנימית על שינוי של כוונת הרצונות, נקראת "עבודה שבלב". עבודת השכל שונה לגמרי, מכיוון שהאדם אינו יכול לסמוך לחלוטין על שכלו כאשר הוא בוחן את קורותיו. וזאת מחמת אופיו האגואיסטי של שכלו מטבע בריאתו- אופיו האגואיסטי של שכלו המוביל אותו בכחש.

לכן, כשהשכל מתעתע, אין מנוס מלפנות לעצת חכמים. החכמים שהשתחררו מהאגואיזם חופשיים מהשפעתו הכוזבת, ולכן יכולים להשיא עצה. עצות החכמים כתובות בספרי הקבלה, ומועברות על ידי מורה שהשיג דרגה רוחנית.

ידע הקבלה והנהגת העולם

ברגע שאדם מסוגל, בעזרת הבורא, לבצע הבחנה של אמונה ולו הקטנה ביותר, הבחנה שאיננה בשכל, הבחנה זעירה של "אמונה למעלה מהדעת"; ובאותה עת גם מסוגל להרגיש בלב את מרירות האגואיזם- מיד הוא מקבל מלמעלה השגה רוחנית.

לאחר מכן, הבורא חושף בפני האדם טפח נוסף של האגואיזם שלו, שהיה נסתר קודם לכן; טפח נחות דרגה שלא קל להתמודד עמו. כך, בהדרגה, הבורא חושף את האגואיזם צעד אחר צעד, כדי שהאדם לא יתייאש מכמות העבודה הענקית המצפה לו. כל האגואיזם של העולם כולו מפעם באדם מלכתחילה, אבל האדם מופגש עמו שלב אחר שלב, בהתאם לכוחות שקיבל מהבורא, הכוחות המאפשרים את תיקונו.

מכאן, שההתקדמות במדרגות הרוחניות מושגת דווקא על ידי ההתגברות על השכל, שלב אחרי שלב. האדם המתקדם רוחנית מצליח לעשות זאת, דווקא בכך שהוא בולע את גאוותו, מפחית בערך שכלו, שם את עצמו כטיפש חסר הבנה, מתמסר בכל מאודו ונענה בענווה להוראות החכמים. הוראות אלה מצויות הן בספרי הקבלה והן בדברי הרב המקובל, מורו.

ה"שכל העליון" השופע אליו מלמעלה, שופע בדיוק באותה מידה בה הרפה מאחיזתו, שחרר את מחשבותיו המקובעות, והפחית בחשיבותו של שכלו. וכך, במקום שיהיה יותר טיפש, כי סירב להשתמש בלוגיקה האגואיסטית האנושית שלו, הוא נעשה חכם מכולם!

אדם שטרם השיג את ה"שכל העליון", טרם שינה את שיטות ההבחנה הנשענות על האגואיזם, טרם חש במתיקות המחשבות האלטרואיסטיות, וטרם חש באמת האמונה - עדיין יכול להתקדם ליעדים אלה על ידי שימוש באבחנה המתוקנת של רבו. ההקשבה אליו וההליכה אחריו בכל תקדם אותו למטרתו.

זו הכוונה העומדת מאחורי עצת חוכמת הקבלה ללכת בדרכי חכמים. עצה זו נסמכת על העובדה, שאין צורך ביותר ממקובל אחד עם תפיסת שכל ולב רוחנית אמיתית, כדי להוביל את האנושות כולה לעבר מטרת הבריאה. וזאת, במקום ב"דרך יסורים" הקשה, ב"דרך הקבלה" הקלה ונטולת הכאב!

אבל, כאשר בראש עמנו, העם שנבחר לעבור את הדרך ראשון, ואי לכך נדרש ממנו הכי הרבה, עומדים אנשים שאינם מבינים לא בתוכנית העליונה, ולא בהשגחה העליונה- אין זה פלא שיסורים וכישלונות אינסופיים הם מנת חלקנו וגורלנו.

רק בשעה שמתרגש ובא אסון, מלחמה, או יסורים גדולים אחרים, רק בעתות מצוקה כשפתרון לא נראה לעין, ניתן להבחין בבירור ביד הבורא ובעזרתו. המצוקה המתמדת נראית כאילו אין לה סוף, כי נשגב מבינתנו ורחוק מהשגתנו הוא הרצון לדעת ולהשתמש בידע של הקבלה על הנהגת העולם.

לכל בריה יש מקום בעולם, כי כולם צריכים זה את זה

מדוע האנשים נבדלים אלה מאלה בכישרונות שונים ומיוחדים, כמו היכולת להבחין בדקויות, או לתפוס את מהות הדברים בצורה לוגית. מדוע לא כולם נולדו גאונים, בעלי תעצומות נפש, עשירי רגש והוגי דעות? למה בכלל הבורא מחלק לנו רצונות וכישרונות רוחניים ושכליים שונים?

כל זה נובע מכך שלכל נשמה יש תכלית אישית, שבגללה השתלשלה לעולם הזה. לכן אל לנו להתבייש כלל בתכונותינו המולדות. כך ברא אותנו הבורא. כמו כן, אין לנו מה להתבייש במחשבות שלנו, כי גם אותן הבורא שולח לנו.

אבל אדם צריך דווקא לקחת אחריות על תגובותיו למחשבות שליליות. אם הוא מקבל אותן כמות שהן, ואיננו נלחם בהן, ראוי לו שיתבייש. אם הוא רוצה לתקן את עצמו, הוא צריך לקחת אחריות על הפעולות שהוא נוקט לצורך זה. זוהי הדרישה האחת והיחידה שהבורא דורש ממנו.

ובכל זאת, איך ייתכן שטיפש יכול להשיג מדרגות רוחניות? אמר הבורא: "בראתי חכמים ובראתי טיפשים. שמתי חכמים בכל דור כדי לעזור לאותם טיפשים, כדי שידבקו בכל ליבם באלה העולים, וכך יוכלו גם הם להשיג איחוד מלא אתי".

אך עדיין נשאלת השאלה, לשם מה צריך את כל הטיפשים האלה בעולם? שאלה זו נשארת תלויה ועומדת ותובעת את פתרונה, כי לפי מראה עיננו, הטיפשים הם הרוב המוחלט, לעומת חכמי עולם ספורים! התשובה לסוגיה נעוצה בעובדה שלכל תכונה רוחנית חייב להיות "בעל-בית" משלה. כצפוי, דווקא אנשים עם כישרונות רוחניים מוגבלים, הם בעלי האגואיזם. חכמים הרוצים לעלות רוחנית בלי סוף למען הבורא, אחרי "גמר התיקון" הפרטי שלהם, זקוקים לשם כך להמשיך ולעשות עבודה על האגואיזם של הטיפשים. כי לשם עלייה מתמדת, הם צריכים לספוג אגואיזם "זר" בתוך עצמם ולתקנו, וכך לעלות.

מכאן שיש מקום לכל בריה, כי כולם צריכים זה את זה. מהסיבה שההמונים יכולים לתת לחכם רק את האגואיזם הקטנטן שלהם, או במילים אחרות, רצונות לתענוגות קטנים של העולם הזה, על כל חכם בעולם יש מיליארדי טיפשים. אבל גם אם טיפשים, חסרי תבונה וכישרון ככל שיהיו, מתנהגים בהתאם להוראות החכמים בצורה הכרתית, הם יכולים להשיג את מטרת הבריאה, שהיא איחוד מלא עם הבורא.

הרצון הראשוני ליהנות

העבודה הרוחנית של העלאת אלטרואיזם מעל אגואיזם נעשית בשכל, והעבודה על "אמונה למעלה מהדעת" נעשית בלב; למרות זאת, שתי העבודות הרוחניות הללו עדיין נשענות על השכל הטבעי המקורי ועל הרצון הראשוני ליהנות. כי גם אדם שכבר עובד עם מטרות אלטרואיסטיות, עדיין הוא זקוק לידיעה הברורה למי הוא נותן, ומי המקבל את פרי עבודתו. בשלב זה הברירה היחידה הנותרת לאדם, היא להאמין בקיום הבורא, ולהאמין שהבורא הוא המקבל את תוצאות מאמציו.

תפיסת יחודיות הבורא, לפי העיקרון "אין עוד מלבדו" וההתייחסות אליו כמי ששולח לאדם את כל תחושותיו, הרגשותיו, מחשבותיו והחלטותיו, עוזרת לאדם לגבש נקודת מבט נכונה על הקורות אותו. תפיסה זו אף עוזרת לו לעשות תיקון של מחשבותיו ורצונותיו, בהתאם לתוכניות הבורא.

הגוף האגואיסטי- הנברא; הנשמה- החלק האלוקי שהשתלשל מהבורא

כל ספר התורה כולו, מדבר רק על הבורא ועל מעשיו. לכן, התורה כולה היא שמותיו של הקב"ה. כפי ששם האדם מרמז לנו במי מדובר, כך יש להתייחס לכל מילה בתורה כאל שם הבורא, מאחר שכל מילה בספר התורה מתארת פעולה מסויימת של הבורא, ומדברת על מה שהוא שולח לנו כעת.

בספר התורה מדובר על בני האדם כעל חלק מהבורא. את החלק הזה הרחיק הבורא מעליו בכך שהטביע בו את מידת האגואיזם. לכן נשמת האדם עשויה שני חלקים הפוכים: החלק האחד, הנו חלק אלוהי, והוא יחודי לאנשים מסויימים בלבד. חלק זה תובע את רצונו להרגיש את הבורא, וגורם לאדם לצאת לדרך החיפוש אחר ההגשמה הרוחנית שתמלא אותו, כאשר אין ביכולתו להתמלא יותר מהמהויות אשר מהן מתמלאים שאר האנשים.

החלק השני של הנשמה הוא הטבע האגואיסטי שלנו, שנוצר בנו בכוונה. טבענו האגואיסטי מוביל אותנו לרצות לדעת הכל, לשלוט בכל, לראות את תוצאות מעשינו, כלומר, לראות בכל דבר חלק מה"אני" שלי.

החלק האגואיסטי של נשמתנו הוא עצם הנברא. זה הדבר היחיד שנברא, כי החלק האלטרואיסטי של הנשמה הוא חלק מהבורא עצמו. הבורא לקח את הרצון שלו והוסיף לו אגואיזם. בכך הוא הפריד מעצמו את החלק הזה, והחלק הזה החל להיקרא "נשמה"- הנברא הקיים בנפרד מהבורא. חלק זה נקרא נברא, דווקא משום שיש בו חלק ממשהו חדש- האגואיזם שלו. האגואיזם הוא התכונה שנבראה, שלא היתה קיימת קודם, כי בבורא אין אגואיזם.

בקבלה מדובר רק על האובייקט שהוא הנשמה הכוללת חלק אלוהי וחלק אגואיסטי שנברא מחדש. בספרי הקבלה לא מדובר בגוף בשר ודם, כי הגוף, כמו כל הגופים הוא חומר וגורלו הוא כגורל כל החומר על פני האדמה: להירקב ולהפוך שוב לאלמנט של העולם הזה.

אנחנו מרגישים את עצמנו כגוף, מאחר שאיננו מרגישים את הנשמה. אבל באותה מידה בה האדם מתחיל לחוש את נשמתו, כך הוא פחות ופחות חש את גופו הפיסיולוגי, את רצונותיו וכאביו. כל זאת, כי הנשמה מדברת בו יותר. מי שהתקדם אף מעבר לכך, מפסיק להרגיש את רצונות גופו כמעט לגמרי, כי הוא מקשיב רק למה שאומרת לו נשמתו- חלק הבורא שבו. לכן, את משמעות המילה "גוף" הוא מפרש כרצונות הנפשיים שלו, כמהות החדשה שקיבל. הוא פחות מודע לרצונות גופניים, בהמיים, שאותם ניתן לומר שהוא איננו מרגיש.

חוכמת הקבלה איננה דנה בגופנו הפיסיולוגי בבחינת גוף של בשר ודם. היא מדברת על שאיפות הנשמה- על רצון החלק האלוהי מצד אחד להרגיש את הבורא ולהתאחד עמו; ועל רצון החלק האגואיסטי להתמלא, ולהרגיש את עצמו במקום את הבורא, מצד שני.

שני הרצונות הללו נקראים "גוף"- מצד אחד גוף רוחני, כלומר, רצונות אלטרואיסטיים שהם רצונות הבורא האופייניים לעולם הרוחני; ומצד שני, גוף אגואיסטי, פיזיולוגי, גוף של העולם הזה, כי האגואיזם אופייני רק לעולם שלנו.

חוכמת הקבלה מדברת תמיד על הנשמה שלנו, אותה היא בוחנת בכל מיני מצבים. היא מתארת את מה שקורה לרצונותינו, איך הבורא משנה אותם, ואיך אנו יכולים לשנות אותם, או ליתר דיוק, לבקש מהבורא שישנה אותם.

כש"אור" נכנס ב"כלי"

הדבר החשוב ביותר עבור המתחיל, הוא לשנן לעצמו ללא הרף, שהכל בא מהבורא. עליו לחזור ולהזכיר לעצמו שוב ושוב, שכל רצונותיו ומחשבותיו, ולו אף השפלים ביותר, נשלחים אליו מהבורא, כדי שיתמודד עמם, יתגבר עליהם, ולא יאבד את הקשר עם הבורא למרות הפרעתם.

מחשבות אלה מחזקות את אמונתו, הן בהשגחתו של הבורא, והן בכוחות אותם הוא שולח אליו, יחד עם המחשבות בהן הוא אמור להילחם. כך הוא מחזק אמונתו בהשגחה, אמונה ההולכת ונעשית קבע. ככל שתצמח בקרבו הרגשת האמונה הקבועה שהבורא נמצא בכל, כך תחלחל ללבו ההרגשה הוודאית שהבורא שוכן באדם; שהבורא "לבוש" באדם עצמו, וכך קובע את כל מחשבותיו ורצונותיו. כך תגבר אמונתו שהאדם עצמו הנו חלק מהבורא.

על האדם לקלוט שדווקא הרגשת הריחוק מהבורא היא ההרגשה לה הוא זקוק. עליו להבין שמתוך הרגשת הריחוק, בעזרתה ובתוכה, הוא יוכל אחר כך להרגיש את הבורא עצמו. שתי ההרגשות הללו נקראות בקבלה "כלי" ו"אור". "כלי" הוא הרצון להרגיש את הבורא; רצון שנולד באדם שלב אחרי שלב תחת השפעת המחשבות והרצונות המפריעים והמסיחים את הדעת; מחשבות המסיטות אותו בכוונה ממחשבות על הבורא והיותו יחיד, ובכך דוחפות אותו לעבר חיזוק כוחות האמונה וההיאחזות במחשבות על הבורא, למרות ההפרעה. "אור" מגלם את התשובה לרצון האדם להרגיש את הבורא. כשהבורא עצמו מתלבש ברצון הזה של האדם, "אור" נכנס ל"כלי".

ממחשבות חולין מדיחות להתרוממות רוחנית, וחוזר חלילה, עד "גמר התיקון"

תהליך ההתקדמות הרוחנית מתפתח לפי סדר מסויים. רצונות רוחניים וכמיהה להרגשת הבורא מתעוררים בעקבות השפעת האור. המפגש עם האור מעורר התפעלות והתפעמות- רגשות המובילים לתחושת שלמות.

תהליך ההתקדמות הרוחנית איננו מתרחש באופן רציף ועוקב, אלא בנוי מהתקדמות, בעקבותיה נסיגה, אחר כך שוב התקדמות, וכן הלאה עד ל"גמר התיקון". לפי סדר עניינים זה, אחרי המפגש עם האור והרצונות הרוחניים שעורר, שוב מתגנבות ללבו של האדם מחשבות זרות.

תחת השפעתן של המחשבות הזרות שוב נופל האדם למדרגה הקודמת, וחוזר למחשבות החולין והרצונות הרגילים שלו. אחרי זמן מה, שוב נמאסות עליו מחשבות החולין הקטנוניות שלו. הוא כועס על עצמו, ולעיתים אף מפנה את כעסו אל הבורא, השולח לו מחשבות המדיחות אותו ומסיתות אותו מדרך הרוחניות.

הצער האמיתי והכן, שמעומק הלב, על הנסיגה הרוחנית, חוזר ומביא את הבורא להשפיע עליו אור ולקרבו. כך האדם חווה בשנית את הרגשת הבורא העילאית, רוויית השלמות, הביטחון ותחושת הנצחיות. הפעם הוא מוכן לתת הכל כדי להיאחז בתחושה המופלאה, ולא לאבדה.

בשלב ההתפתחות החיובי הזה האדם מרגיש מוגן, חווה את נשמתו הנצחית כחלק מהבורא הנצחי, ובטוח שדבר לא יוכל לאיים עליו עוד בעולם הזה, גם לא פיתויי האגואיזם. הוא מקבל את ההשגחה העליונה בהתמסרות מוחלטת, ומצדיק את כל מעשי הבורא כלפי הנבראים. הוא שוב מוכן להשליך הצידה את כל טענות ההיגיון הארצי, כדי ללכת אחרי הבורא ב"אמונה למעלה מהדעת". כל התחושות הללו הנן תוצאה ישירה של התמלאותו של האדם באור הבורא המשעבד אותו כליל, והוא נעשה כעבד המאושר לעבוד במסירות אין קץ את בוראו.

אבל, אחרי זמן מה, שוב מופיעה באדם מחשבה זרה... וכך כל התהליך חוזר חלילה, שלב אחר שלב. פעם ועוד פעם, בעקבות המחשבות המפריעות והמסיתות הפוקדות את האדם ומצערות אותו, מגיעה הרגשת ההתרוממות הרוחנית המשכינה שלמות. התהליך חוזר על עצמו, כאמור, עד "גמר התיקון"- קבלת האור הקבוע מהבורא.

אהבה לבורא, אהבה לעם ואהבה לחיים

הרב ברוך שאל את אביו: "ידוע שבזמנים קדומים אנשים שרצו להשיג את הבורא סיגפו עצמם במיני סיגופים שונים ואתה ביטלת אותם, בהתאם לאמור שכל מי שמענה את עצמו במחסור מרצונו, הוא בעצם עובר על חוקי החיים וצריך לתת דין וחשבון. אז מה הדבר הכי חשוב בעבודה הפנימית של האדם?" ענה אביו: "באתי לעולם הזה כדי להראות דרך אחרת- אדם צריך להשתדל לשאוף להגיע לשלושה דברים: אהבה לבורא, אהבה לעם ואהבה לחיים. ואז אין צורך במחסור שאותו אדם כופה על עצמו."

הודיה, אהבה ויראה

הזכות להודות לבורא, אף היא מידיו של הבורא. חסדו מתבטא בכך שאנו יכולים לאהוב אותו, וכוחו בכך שאנו יכולים להרגיש יראה כלפיו.

ההתקרבות לבורא- לא תסולא בפז

הבעש"ט מסביר את חידת המהלך החוזר על עצמו של ההתקרבות וההתרחקות מהבורא בעזרת דוגמה.

"הדבר דומה לדרך בה מלמדים ילד ללכת. בתחילה תומכים בו, הוא עושה כמה צעדים, מתקרב לאמא, אך אמא מתרחקת, כי היא רוצה ללמד את הבן ללכת בכוחות עצמו. כך, עד שהילד ילמד ללכת". ועוד אמר הבעש"ט: "עבודה פנימית של האדם מהווה מלחמה בלתי פוסקת באגואיזם, והכנסת הבורא פעם אחר פעם בתוך האדם במקום האגואיזם".

הבורא דומה למלך גדול היושב במרכז הארמון. מלך שבנה קירות ומכשולים רבים בדרך אליו, ופיזר ביניהם דברי ערך, אבנים טובות ומרגליות. המלך הזה מחלק שכיות חמדה, חולק כבוד ויקר, ומעניק תפקידים רבי מעלה למי שמתגבר על המכשולים. האדם שמקבל אותם נרגע. אבל רק מי שמסרב לקבל את כל אלה, מי שרצונו היחידי להיות דווקא ליד הבורא, רק הוא יכול להיכנס אליו.

ההזדקקות הנואשת לבורא עמוקה מגאולה רוחנית

לפני שזרע הופך לנבט מלבלב, הוא עובר תהליך ריקבון מוחלט עד להיעלמותו. תהליך דומה עובר האדם שצומח רוחנית. לפני שתתרחש מחיקה מלאה של ה"אני" הישן, לא תיתכן צמיחה אל טבע חדש- רוחני. הבורא ברא את ה"אני" של האדם מ"אין", זו הסיבה לכך שכדי להתאחד עם הבורא, חייבים לחזור ממצב ה"אני" למצב ה"אין". לכן גם כתוב שהמשיח נולד ביום חורבן הבית. כך, בכל פעם שאדם יורד עד לתחתיות יאושו, ומשם מגיע למסקנה שהכל הבל הבלים, דווקא אז מתחיל הטיפוס אל המדרגה הרוחנית החדשה. וזאת, בזכות ויתורו על הבלי העולם זה מחמת יאושו.

המגיד ממזריץ', המקובל הגדול מהמאה התשע עשרה, אומר שיש עשרה חוקים בעבודה הרוחנית;

שלושה מהם אפשר ללמוד מתינוק:

א. תינוק שמח בלי קשר לכלום.

ב. תינוק לא רגוע אפילו לדקה.

ג. תינוק דורש בכל הכוח את מה שהוא רוצה.

שבעה מהם אפשר ללמוד מגנב:

א. גנב עובד בלילות.

ב. מה שהגנב לא הספיק בלילה הקודם, הוא מנסה להשיג בלילה הבא.

ג. הגנב נאמן לחברים.

ד. הגנב מסכן את עצמו כדי להשיג דברים פעוטים, ואפילו חסרי משמעות.

ה. הגנב לא מעריך את מה שהשיג, ומוכר את זה בפרוטות.

ו. הגנב מקבל מכות, אבל לא נרגע.

ז. הגנב רואה בעסק שלו יתרונות, ולא רוצה להחליפו.

והוסיף המגיד ממזריץ': "לכל מנעול יש מפתח, אבל אם המנעול לא ניתן לפתיחה, הגנב האמיץ שובר אותו. הבורא אוהב את מי ששובר את לבו כדי להגיע להיכל המלך".

רק אדם שהתרומם למדרגות רוחניות גבוהות, מסוגל להצטנע ולכפוף את ראשו בכניעה מלאה לפני בוראו. במסגרת צמיחתו הרוחנית התוודע לאפסותו ולאפסות העולם הזה. הוא מרגיש שאפילו ישועה רוחנית עצמית, ותחושת נצחיות והתקדמות רוחנית אישית, שוות כקליפת השום, לעומת הזדקקותו הנואשת לבורא.

הבורא, ים של אור, מכיל את האדם ומקיף אותו סביב סביב, מכאן שמו "מקום"

אדם המצוי בעיצומה של נפילה רוחנית, מדמה בנפשו שהבורא מסתיר את פניו מעמו, ואמונתו בהשגחתו דועכת. אדם המצוי בנפילה רוחנית צריך לזכור שתחושתו שהבורא נסתר מפניו, איננה בבחינת "הסתר הבורא", כפי שהוא מדמה. עליו להבין שהבורא מצפה ממנו להשקיע מאמצים מצדו כדי להתקרב אליו.

הבורא נקרא "מקום", כי האדם צריך להיכנס בו כל כולו. זאת כדי שהבורא יכיל את האדם ויקיף אותו סביב- יהיה משכנו של האדם. כי אנו נמצאים כל העת בים אורו של הבורא; כל שעלינו לעשות, זה רק להשיגו, להבינו ולהרגישו.

מי שמבקש להשיג את הבורא- מרגיש אותו

בעת התפילה יש לבדוק שוב ושוב היכן מושקעים תשומת הלב והכוחות. האם עיקר תשומת הלב מכוונת לקריאת הטקסט כהלכתו, תוך כדי שמירת הסדר המדויק של הכתוב? האם מושקע מאמץ מיוחד בהבנת שמות ולימוד צירופי האותיות, או בהגייתן של המילים בבירור? או אולי עיקר תשומת הלב מכוונת לשמירת כוונות לפי סידור מיוחד? בכל מקרה, החשוב מכל דווקא טמון בפתיחת הלב לאחדות עם הבורא. כי מי שמבקש להרגיש את הבורא- משיג אותו!

מטרת הקבלה היא סילוק האגואיזם, לכן הגשמת הציווי "ואהבת לרעך כמוך" הוא פועל יוצא ותוצאה טבעית של האחדות עם הבורא. ברגע שהאדם משיג את זה ש"אין עוד מלבדו", כל הבריאה כולל העולם הזה, מתאחדים בהרגשת האדם בבורא אחד.

על האדם להודות על הרע, כי אין רע בעולם

כתוצאה מההתקדמות הרוחנית האדם מגלה בעצמו אהבה לאויביו הגרועים ביותר, עד לשונאי כל האומות. לכן העבודה הגדולה ביותר יכולה להיות בתפילה עבור האויבים.

את המאבק ברצונות האגואיסטיים ניתן לחלק לשתי מערכות. במערכה הראשונה האדם רודף אחריהם, במערכה השניה, הוא בורח מהם, והם רודפים אותו ללא לאות.

השוללים את יחודו של הבורא, הכופרים בקיומו, הם אנשים החווים דיכוטומיה בין הבורא לעולם. כלומר, לפי תפיסתם הבורא נמצא בצד אחד של המתרס, בעוד שהעולם כולו בצד השני. המאמינים רואים את האחדות בין הבורא לעולם שברא.

אין דבר השולל את השגחת הבורא יותר מאשר עוגמת נפש. הסיבות לעוגמת הנפש יכולות להיות רבות: יסורים, חולשה, מחסור וכדומה. קשה שלא להבין את כאבו של אדם הסופג מכה. אבל במידה שהאדם מבין שבתוך המכה טמונה תרופתו, הוא עשוי להסכין עם טעמה המר, כפי שאדם חולה משלים עם טעמה המר של התרופה. כפי שאמר ר' משה מקוברין: "אין לראות את היסורים כרעים, מאחר שאין רע בעולם. אפשר להסכים שהם מרים, כי זהו טעמה האמיתי של התרופה".

לכן, אל לו לאדם לדאוג מחמת יסוריו. דאגתו היחידה של האדם צריכה להיות "למה הוא דואג".

על האדם להשקיע מאמץ מאוד רציני כדי לרפא את עוגמת הנפש, כי עוגמת הנפש נרפאת בעזרת האמונה המביאה שמחה, ואת האמונה, כזכור, יש לרכוש במאמץ ובעבודה פנימית קשה.

האדם מסוגל להשיג רק את מה שחודר לתוכו ומפעים את רגשותיו. מה שנשאר מחוצה לו איננו בר השגה. זה אמור גם לגבי השפעתו של הבורא עלינו. אנחנו משיגים אותו לפי פעולתו בתוכנו. כל תחושותינו השוללות את יחוד מקורן, ומטילות ספק בהשגחה העליונה, ניתנות לנו כדי שבסוף התהליך נגלה ונרגיש את יחודו של הבורא.

כתוב שאחרי קריעת ים סוף, האמינו בבורא ושרו. רק האמונה מאפשרת לאדם לשיר.

אדם החושב שביכולתו לתקן את עצמו באמצעות עבודה פנימית, צריך לבדוק את יחסו לאמונה, ליחוד הבורא ולעובדת היותו של הבורא כל יכול. אסור לשכוח שרק בעזרת הבורא ורק באמצעות תפילה לתיקון אפשר לעבור שינוי אמיתי.

האגואיזם והסבל שבצדו, כ"עזר כנגדנו"

"בראתי עולם כדי להיטיב"- עולם הוא מלשון העלמה או הסתר. רק באמצעות הרגשת שני הפכים אלו, גילוי והסתר, האדם משיג תענוג. זוהי משמעות הכתוב: "בראתי עזר כנגדו".

האגואיזם נועד לעזור לאדם. בעזרת המלחמה באגואיזם, האדם רוכש את הכלים הרוחניים הנדרשים. לכן עלינו לקבל את המכשלות והיסורים בהבנה מלאה, תוך ידיעה שמטרתם היא להאיץ בנו לבקש את עזרת הבורא כדי שיושיענו מהיסורים. בצורה זו, האגואיזם והסבל שבצדו הופכים ל"עזר כנגדו"- נגד האגואיזם.

ניתן גם להבין את האגואיזם כעומד "נגדנו", כלומר, חוצץ בינינו לבין הבורא ומסתיר אותו מעמנו, או במילים אחרות, ה"אני" שלנו הוא זה שעומד בינינו לבין הבורא. כפל התפקידים של האגואיזם מזכיר את כפל התפקידים של מעשי עמלק בציווי הכפול: בשלב ראשון, לזכור את אשר עשה לנו עמלק, ובשלב שני, לשכוח ולמחות את הזיכרונות הללו.

המחשבות המפריעות אינן צריכות חיטוט וחיפוש מיוחדים. אין לנבור בהן. מרגע הקימה יש לנסות בהתמדה לקשור אל הבורא כל מחשבה חולפת. המחשבות המסיטות נועדו להחזיר את האדם לדרך המלך של המחשבות המרוכזות בבורא. שיכחת הבורא הנה החטא הגרוע מכל.

האגואיזם המתעתע עשוי לדחוף את האדם לשגות באשליות שהנה הוא כבר צדיק, בשעה שהוא רחוק מזה עדיין כמרחק מזרח ממערב. האגואיזם שלו בחיפושיו אחר ריגושים חדשים ושינוי אווירה, מצא דרך מתוחכמת לצבוע בצבעים חדשים את אפרוריות העבודה הקשה והמאומצת על מיגורו. במצב כזה האדם מתרחק מהאמת במקום להתקרב אליה. לעיתים הוא מאמין בשיגיונותיו עד כדי כך שהוא משכנע את הסביבה להאמין בהם גם. אחרי שהסביבה תשתכנע לראות בו צדיק, יקשה עליו עוד יותר להבין את טעותו.

אמר ר' יעקב יצחק מלובלין )החוזה מלובלין(: "אני אוהב יותר חוטאים היודעים שהם חוטאים, מאשר צדיקים שיודעים שהם צדיקים. אך חוטאים המחשיבים עצמם כצדיקים לא ייצאו אף פעם לדרך האמת, כי אפילו בכניסה לגיהנום נראה להם שהביאו אותם לשם כדי להציל אחרים".

צניעותו של המקובל

מטרת המקובל האמיתי היא שהתלמיד יהיה תלוי בבורא, שיאמין בו ויכבד אותו יותר מאשר את המקובל עצמו. זוהי הסיבה לכך שהאנשים הגדולים באמת הם פשוטים מאוד בהליכותיהם, מתרחקים מהמולה, ומכונסים בתוך עצמם.

"משחק הדַּמְקָה"

ר' נחום מרוז'ן, מקובל מהמאה שעברה, אמר לתלמידיו המשחקים ב"משחק הדמקה", שחוקי המשחק הם חוקים רוחניים. והנה הסברו: א. אסור לעשות שני מהלכים בבת אחת. ב. אפשר ללכת רק לפנים, ולא לאחור. ג. למי שהגיע עד הסוף מותר ללכת כרצונו.

מתורת הנסתר לתורת הנגלה

אדם החושד שאנשים מדברים עליו מאחורי גבו, מעוניין לשמוע את דבריהם. דבר שהוא רצוי ונסתר נקרא "סוד". אדם הקורא בכתב קבלה ומרגיש שמדובר בו, נמשך אחר הסוד. מכאן ניתן להסיק שאדם זה הגיע ללימוד תורת הנסתר, מאחר שזו מדברת עליו להרגשתו. בשלב זה, התורה עבורו היא עדיין בבחינת סוד. ככל שגוברת התקדמותו הרוחנית, הוא מגלה עוד ועוד מקרים בהם התורה מדברת עליו, וכך, בהדרגה, תורת הנסתר הופכת להיות עבורו תורת הנגלה.

הישועה מהאגואיזם- רק באמצעות נס

מנקודת המבט שמכתיב האגואיזם, אין דבר יותר מוזר ונוגד את הטבע, מאשר למכור את עצמך לעבדות הבורא. ההתכחשות לרצונות ולמחשבות נראית מנקודת מבטו של האגואיזם כמעשה הטיפשי ביותר שניתן לעשות. מובן שאותם הדברים אמורים גם לגבי ההתמסרות לרשות הבורא, בלי לדעת את טיבה מראש.

כשהאדם מרוחק מהבורא, הדרישות הרוחניות נראות לו מוגזמות. תפיסה זו מתהפכת מהקצה אל הקצה בשעה שהאדם מתקרב לבורא. ההתעוררות הרוחנית גורמת לו לראות את הדרישות כקלות לביצוע, והוא איננו בוש ב"שעבודו" לרצון זר; להיפך, הוא גא בנכונותו להתמסר כליל לבורא.

המצב בו הדרישות הרוחניות נראות מוגזמות, ומולו המצב ההפוך, בו הן נראות קלות לביצוע, מתרחש בכוונת מכוון של הבורא. כך האדם מגיע למסקנה שישועתו מהאגואיזם היא נס שמעבר לחוקי הטבע, נס שעשוי להתרחש רק בכוחו של הבורא.

"להקים את השכינה מעפר"

תחושת חוסר הסיפוק אותה חווה האדם בהווה, נובעת מכמיהה למצב מענג ומספק שהתרחש בעבר, או מתקווה להגשמת מצב כזה בעתיד.

מודעות לתענוגות הגדולים המזומנים מלמעלה, תענוגות שאינם כרגע מנת חלקו, היתה מאמללת את האדם עוד יותר. כל עוד האדם איננו מודע לתענוגות הרוחניים, הוא איננו חש בחסרונם. מסיבה זו, מומלץ בתחילת הדרך לחתור רק להרגשת הבורא. הרגשה זו, לאחר שתושג, תישמר בזיכרון לעד, ותעורר באדם כמיהה חוזרת לחוות אותה שוב ושוב. תהילים מ"ב: "כאיל תערוג על אפיקי מים, כן נפשי תערוג אליך אלוקים".

הרצון להרגיש את הבורא נקרא "להקים את השכינה מהעפר". השכינה מצויה בעפר, כאשר גדולת הבורא מתמעטת בעינינו, כאשר אנו ב"נפילה רוחנית". שכינה היא הרגשת הבורא; עפר הוא חומר המצוי בתחתית עולמנו והוא מדרך לרגלינו, לכן מה שאיננו נחשב בעינינו, משול לעפר. כשהרגשת הבורא נמצאת בתחתית סולם העדיפויות שלנו, השכינה מבחינתנו "מתגוללת בעפר".

אדם שקיבל חינוך על פי "מוסר" המלמד שהעולם שלנו איננו בעל חשיבות, ייחס גם לעולם הרוחני ערך מועט. הקבלה אינה כופרת בעובדה שהעולם הזה אכן מלא בתענוגות, כפי שאנו מרגישים, בעצם, בצדק.

הקבלה רק מדגישה את העובדה, שהעולם הרוחני, עולם הרגשות הבורא, מסב תענוג נפלא שאיננו כלל בר השוואה לתענוגות העולם הזה. הרוחניות איננה פתרון סתמי לריקנות או לסבל האנושי. הרוחניות היא הרבה מעבר לזה, בכך שהיא מהנה ומתגמלת אלפי מונים מכל הנאות העולם הזה.

לכן, כדי להפוך לישות עצמאית, עליו לחקור ולעשות הבחנות ברורות ונוקבות לגבי המניעים למעשיו. עליו לברר מה קיבל מחינוך, מה קיבל כהשפעה חברתית, ואילו רצונות נובעים ממנו באופן עצמאי ויחודי.

אין באפשרותו של האדם לכפות על עצמו לרצות להעניק הנאה לבורא כפי שהבורא מהנה אותו. זאת, מהסיבה שהאדם איננו מצויד ב"כלים דהשפעה", כלומר, הכלים המאפשרים זאת. אבל, הבחירה להימשך בחבלי הקסם של השאיפה לאיחוד, נמצאת דווקא בידיו של האדם. כאשר לאדם יש רצון אמיתי לבורא, כל שאר הרצונות נעלמים. העלמם של שאר הרצונות מהווה מדד למידת הבשלות והתקפות של הרצון לבורא.

לפני שהאדם מגלה את הבורא הוא מרגיש לבד בעולם. הרגשה זו איננה נכונה, מאחר שרק הבורא הוא יחיד. אנו גם רחוקים מאוד מרצונו להשפיע- להעניק לכל העולם ככל הניתן. ובכל זאת האלטרואיזם הזה, תכונת הבורא המובהקת, מתחיל לטפטף לנשמתו של האדם מהרגע שהוא חווה את הרגשת הבורא הראשונה.

הסיבה לקורותינו, תמיד מהבורא היא, ולא מידי אדם זה או אחר

כל הקיים ביקום מסתכם בבורא ובנברא. הנברא הוא אדם שלא מרגיש את הבורא, אלא רק יכול לסגל לעצמו אמונה בקיומו וביחודו של הבורא. כלומר, לקבל באמונה את התפיסה שרק הבורא קיים ומנהיג את הכל. "אמונה" ממשית בקבלה, משמעותה הרגשת הבורא. לפני השגת הרגשה זו האמונה היא, במובן מה, אמונה בעירבון מוגבל.

האדם החי בעולם הזה לפי חוקי העולם הרוחני, למעשה מגשים את ייעודו המרכזי. האיחוד המתמיד עם הבורא מלמדו שהכל- מטוב ועד רעש- מקורו בבורא.

חוויית ההנאה היא החווייה היחידה אליה חותר האדם, אליה מופנים כל רצונותיו. כך נברא האדם, כי זו מטרת הבריאה, וזה רצונו של הבורא. אלא שלבורא יש תוכנית מסויימת, שלא קל להבינה ולדבוק בה, לגבי הדרך בה נועד האדם ליהנות.

כל קורותינו, בהווה בעבר ובעתיד, לטוב או לרע, כולן פרי תוכניתו של הבורא, כולן נשלחו אלינו מלמעלה. רק ב"גמר התיקון" נוכל להבין את משמעותם, ואת התפקיד שמלאו לטובתנו ולהגשמת יעודנו האישי.

לפני גמר התיקון, בדרך הארוכה אליו, יסורינו נראים לנו מרים ומיותרים. למרות כל היערכויות הספיגה שלנו, כל מכה הניחתת עלינו, על אי הנעימות הכרוכה בה, גורמת לנו לשכוח באחת את עובדת היותנו נתונים בידי הכל יכול, כחומר ביד היוצר. מיד אנו קופצים ופועלים כישות עצמאית, ויוצאים להיאבק באנשים הנראים לנו כסיבת מכאובנו, מתוך שכחה מוחלטת שהסיבה לקורותינו, תמיד מהבורא היא, ולא מידי אדם זה או אחר.

עלינו להזכיר לעצמנו שוב ושוב, במיוחד בעתות מצוקה ומשבר, שהבורא הוא מקורן היחידי של כל ההתרחשויות, וכמובן גם מקורן של פעולות האדם. אסור לנו להעלות בדעתנו, אפילו בנסיבות טראגיות, שמשהו מהקורות אותנו, או מתוצאותיהן, קשור כהוא זה באנשים או בנסיבות חיצוניות, שאינן פרי תכנונו של הבורא.

שכחת עובדות אלה, גורמת לאיבוד הרגשת הבורא, ומכאן להסתר מלא שלו. לכן לימודן והטמעתן של עובדות אלה, מתאפשר רק תוך כדי התנסות אישית חוזרת ונשנית. גם האדם המבין ומקבל את עובדת היותם של כל האירועים מכוונים מלמעלה כדי לסייע לו בצמיחתו הרוחנית- נוטה לשכוח זאת לעיתים.

ואלה שלבי התרחשות התהליך: בתחילה הבורא נותן לאדם דעת והרגשה לגבי השגחתו העליונה. בשלב הבא הוא שולח לו נסיבות חיים בעייתיות, היוצרות מצוקות כאלה ואחרות.

בצוק העיתים נוטה האדם לשכוח, מי שלח לו את המכות, ולמה. מדי פעם מהבהבות בו מחשבות עליונות המנסות לעמוד על משמעות סבלו, אך הן מתפוגגות עד מהרה בעקבות הכאב.

לאדם יש קושי עצום, אפילו ברגעים הנדירים בהם הוא מודע למקור יסוריו, להרפות מניסיונותיו להושיע לעצמו, ולבקש רק את עזרת הבורא.

רגשות אלה ניתנים לתיאור הבא: בדרכו של האדם אל הבורא נמצא כוח טמא או מחשבה, הדוחים ומסיטים אותו מן הדרך. למרות כוחות אלה, העומדים בדרכו, על האדם להתקדם בעקשנות לעבר הבורא כדי להתאחד עמו. האדם מאוחד עם בוראו כילד בחיק אמו, אבל כוחות ומחשבות זרים רוצים לנתקו ממנו, כדי שיפסיק להרגיש את הבורא ואת הנהגתו! הבורא פוקד על האדם להגן על האיחוד עמו, אבל האויב תוקף שוב ושוב ומניעו ללחום בו באומץ ובחירוף נפש.

בתום המאבק, מתברר לאדם שאויביו היו הפרעות שנשלחו אליו על ידי הבורא עצמו לצורך חישולו, התקדמותו בלימודיו, והתעלותו. כתוצאה מהמאבק הפנימי הזה, האדם משיג את ידיעת השגחתו ואהבתו של הבורא. בעקבות האיחוד עם הבורא, הוא מבין את פשר המאבקים שחווה, ומבין שסבלו לא היה לשווא.

החינוך הרגיל מול החינוך הדמוקרטי

החינוך הרגיל מלמד את החניך לפעול אוטומטית על פי הנחיות מגבוה, הניתנות לעיתים בכפייה ובלחץ. לעומתו, החינוך הדמוקרטי מופנה רק להקניית השיטות הדרושות, כדי לאפשר למתלמד לבקר באופן עצמאי את מחשבותיו, רצונותיו, ושאר התהליכים הפנימיים אותם הוא עובר. הרעיון הוא לספק כלים לעבודה עצמית, עצמאית, ובלתי תלויה בגורמים חיצוניים המתערבים בחשיבה האישית.

הכמיהה להנאה ורדיפת הכבוד כממריצים בתהליך הרוחני

החתירה לאמת נתקלת בקיר האטום של הכאב והמרירות- פרי האגואיזם. אלה רגשות שקשה לשאתם או לקבלם. לכן, הדרך לאמת קשה ומפותלת.

אדם מתמלא בחיוניות ואנרגיה מתענוג, כבוד וקנאה. את מצבו הוא משווה כל העת למצב הסובבים אותו. למשל, אדם בבלויי סחבות מתבייש בחברת אנשים הלבושים בהידור, אך ליד אנשים הלבושים כמותו, יחוש בנוח וכאבו יפחת במידה משמעותית. על זה נאמר: "צרת רבים חצי נחמה".

הכמיהה להנאה, הצורך בכבוד, ויצר הקינאה תומכים בהתקדמות הרוחנית. לוּ היתה הכמיהה להנאה מנותקת מהצורך בכבוד, היו אנשים יוצאים בימות החום ללא בושה לרחובות העיר עירומים כביום היוולדם.

הרצון לכבוד יכול להשתנות מחברה לחברה, ומתקופה לתקופה. לדוגמה, בעתות מלחמה מתגמדת רדיפת הכבוד. אבל הצורך ליהנות ולא לסבול, בעינו עומד בכל מצב. לדוגמה, השיניים של פלוני אינן כואבות פחות מהסיבה ששיניו של אלמוני כואבות אף הן. מכאן שאילו העבודה למען הבורא היתה מבוססת על כבוד, היה נוצר מצב בו אדם היה מציץ אצל שכנו, רואה שזה עשה דרך דומה לשלו, וזה היה גורם לו לעצור ולנוח ממלאכתו בטרם שלמה, ובטרם השיג את מטרתו. לעומת זאת, עבודה הנשענת על עקרון ההנאה וההימנעות מסבל יכולה להימשך עד להשגת המטרה בלי הפסקות מיותרות.

עם זאת, רדיפת הכבוד, או יותר נכון, הרצון להרגיש שווה בין שווים, דוחפת לעבר המטרה. כתוב: "קנאת סופרים תרבה חוכמה". גם אם אדם מסויים איננו רודף כבוד, כשמישהו בסביבתו זוכה לכבוד ויקר, מתעוררת בלבו השאלה, מדוע מכבדים אותו, ואותי לא? האדם מוכן לוותר על כבודו, בתנאי שגם האחרים יוותרו. מאחר שפני הדברים אינם כך, הוא מקבל תמריץ לצאת ולפעול פעילויות בונות וחיוביות, כמו לימודים וחקר. כך יוצא שרדיפת הכבוד מרבה דעת. גם את המתחילים בלימודי הקבלה, יצר התחרות מעורר לקום עם שחר, "ליישר קו" עם חבריהם החרוצים, למרות שהיו מעדיפים להמשיך ולישון.

ההשפעה הסביבתית- "מפי סופרים"

מודעות גבוהה יותר להשפעה הסביבתית העזה על מחשבותינו ותפיסת עולמנו, היתה מקלה עלינו את המאבק בהשפעות זרות אלה. אבל אנו מושפעים בקלות, ומסגלים לעצמנו את תפיסת סובבינו, עד כי נדמה לנו, בטעות, שאנו הגינו הכל בעצמנו. מאחר שכך, רבה חשיבותה של החברה המקיפה אותנו לאין ערוך, רבה חשיבותם של האידיאלים השולטים בה, ואמות המידה המוסריות בהן היא מחזיקה- כי פנינו כפרצופה.

אדם המעונין לסגל לעצמו ערכים של חברה מסויימת, טוב יעשה אם יטה את אוהלו בקרבם של אלה אשר הוא מוקיר את ערכיהם. החיים בין האנשים אשר בדרכם הוא רוצה ללכת, יפתחו לפניו את הדרך לספוג את השראתם. יתר על כן, הנכונות לשרתם ולסייע להם ככל הניתן בידו, תגביר את יכולתו ללמוד מהם ולהיות מושפע מהם. הנכונות לשרת מגבירה התמורה, כי רק הנמוך יכול לקבל מהעליון ממנו. מסיבה זו, כשלומדים עם קבוצת חברים, כדאי לראות אותם כיותר מתקדמים מבחינה רוחנית, כיותר מתוקנים ועליונים.

השפעות אלה נקראות "מפי סופרים", כי הן ניתנות מאנשים חיים. מעבר לשעות הלימודים, במפגש עם אנשים אחרים בעבודה ובבית, מומלץ לשמור על קשר פנימי עם החברים ללימודים. קשר פנימי זה, עשוי לשמש כחיץ בפני מחשבות חיצוניות או זרות. מחשבותיהם של החברים לעבודה, או השכנים, לא יוכלו לקנות להם אחיזה בלבו של האדם השומר על קשר פנימי עם חבריו להתפתחות הרוחנית.

למתלמד המתחיל אין כלים להבחין בין מקובל אמיתי לבין מתחזה. בסופו של דבר כל אחד יכול לדקלם על עבודה פנימית, ויתור על האגואיזם, ואור הבורא הממלא את הכל. מי שמדבר בלי להבין את המשמעות הפנימית של דבריו, מי שאין לו עדיין "כלים" להכיל את האור, איננו מקובל אמיתי.

"מפי ספרים", ו"מלא לשמה בא לשמה"

קבלת השראה ממחשבות ותכונות עמן נפגשים בקריאה בספרים שכתבו מקובלים, נקראת "מפי ספרים". בצורת עבודה זו צריך להאמין שהמחבר היה מקובל גדול. דרך הערכת גדולתו ושיעור קומתו, מעמיקה הבנת ספריו.

מתוך אלפי אנשים שהשיגו את הבורא, רק לרבי שמעון בר יוחאי, לאר"י, ול"בעל הסולם"- רשב"י - ר' אשכנזי יצחק ור' יהודה אשלג, ניתנה רשות לתאר את הקבלה בשפה המובנת גם לאלה שלא השיגו עדיין מדרגות רוחניות. שאר ספרי הקבלה נכתבו באמצעות דימויים המובנים רק למי שכבר נכנס לעולמות הרוחניים, ולכן הם לא מתאימים למתחילים. הבחירה בחברה הרצויה ובספרים הנכונים מובילה בהדרגה למחשבה עצמאית.

כתוב ש"קנאה, תאווה וכבוד מוציאים את האדם מהעולם". שלושת סוגי הרצון האלה גורמים לאדם לפעול בניגוד לכוונותיו הטובות. הם דוחפים את האדם למרדף אחר נכסים גשמיים, אשר כל עוד יישאר משועבד להם, לא יבין שהנכסים האמיתיים הם הנכסים שברוח. הרצון להשתחרר מהשעבוד להם, מוביל אותו לעולם הרוח.

כך הוא יוצא מהעולם הזה, לעולם הבא, הרוחני. ולכן, כתוב שרצונות אלה מוציאים אותו מהעולם. זה התהליך אותו עובר האדם מ"רצון לעצמו", שבשלב מסויים נעשה מאוס עליו, ל"רצון למען הבורא". כלומר, "מלא לשמה, בא לשמה".

ה"קליפות" מגינות על הכוחות הרוחניים

כל הבריאה היא רצון ליהנות. כלומר, כל הבריאה חווה יסורים כתוצאה מהעדר תענוג היוצא מהבורא. לתענוג חייבים להיות שני תנאים: שהתענוג היה ונעלם; שהשאיר רשמים.

כפי שהוזכר, קיימים כמה כוחות מפריעים הנקראים "קליפות". שמם נובע מדרך פעולתם. הם מגינים על הכוחות הרוחניים בפני חדירת הכוחות הזרים, המזיקים, כפי שהקליפה מגנה על הפרי. ה"קליפה" מהווה חיץ בין מי שעדיין איננו מוכן לרכוש רוחניות לבין הרוחניות. ה"קליפה" מגנה הן עליו והן על סביבתו בפני רכישת רוחניות בטרם עת. תפקידן הנוסף של ה"קליפות" הוא לגרום למבקשים לטעום מהפרי, להיאבק בהן. מעצם המאבק נרכשים הדעת והכוח הדרושים כדי לחדור דרך ה"קליפות". מי שמצליח לחדור דרך ה"קליפות" זכאי לטעום מהפרי הרוחני.

אל לנו לשכוח לרגע, שכל המחשבות, כולל מחשבות הכפירה באמונה ובבורא עצמו, הנן מאת הבורא. הבורא הוא הכוח היחיד, והוא פועל בכל רבדי המציאות. לאדם נשאר רק תפקיד המשקיף האקטיבי, כלומר, להתמודד עם כל מגוון הכוחות- להיאבק בכל פעם מחדש עם המחשבות שמקור כל הכוחות איננו בבורא. תפקידו של האדם להיאבק ב"קליפות" עד שיוכל להן. ועליו לזכור שאילו הבורא לא היה שולח את המחשבות המפריעות הללו, המכשילות לכאורה את לימודי הקבלה והעבודה הפנימית, התקדמותו היתה נעצרת.

"קליפת מצרים" ו"קליפת נוגה", מעשה "נגלה", ו"כוונה" נסתרת

מבין סוגי ה"קליפות" בולטות שתי קליפות עיקריות. הראשונה היא "קליפת מצרים", שמעכבת ומונעת את הרצון להתקדם בדרך הרוחנית. השניה היא "קליפת נוגה", הנותנת הרגשה שהכל בסדר, ושאין צורך להתקדם. האדם חש עצמו רדום, אך בלבו הוא אינו מסכים עם המצב הזה ("אני ישנה ולבי ער").

ספרי קבלה אמיתיים, ובמיוחד ספרי הרב יהודה אשלג, כתובים כך שההוגה בהם לא יוכל ליהנות מהארת "קליפת נוגה" אחרי שיבין את מטרת הבריאה.

ליחידי הסגולה שהבורא בוחר לקרבם אליו, נשלחים יסורי אהבה. רצונם לצאת ולהתקדם לקראת האיחוד עם הבורא מייסרם עד מאוד. את הרצון הפנימי הזה מייחס האדם לעצמו וקוראים לזה "דחף פנימי".

מעשה האדם נקרא "נגלה", מכיוון שלא ייתכנו פרשנויות אחדות לאותו מעשה, מעבר למה שנראה לעיני המתבונן. כוונת העושה נקראת "נסתר", והיא יכולה להיות שונה לגמרי מהנגלה לעין ממבט ראשון. הכוונה החבויה מאחורי המעשה עשויה אף להיות שונה לגמרי מהכוונה המוצהרת בגלוי.

לעתים אפילו בעל המעשה עצמו בלתי מודע לחלוטין לדחפים המניעים אותו למעשה המסויים. כוונותיו הפנימיות האמיתיות נסתרות אפילו מפניו. זו בדיוק הסיבה לכך שהקבלה נקראת "חוכמת הנסתר", מאחר שעיקר עיסוקה בחקר הכוונות, העוסק בשיטת הפיכת כוונות האדם מעצמו לעבר הבורא. פעילות פנימית זו אמורה להיות נסתרת מהסביבה, ולעיתים אפילו מהאדם העוסק בפעילות פנימית זו בעצמו.

הקונפליקט בין האגואיזם לאלטרואיזם

יש לדבוק באמונה שכל מה שקורה בעולם נמצא תחת השגחת הבורא ונשלח ממנו. יש אנשים הטוענים שאפילו היסורים שלנו הם שכר ולא עונש. אמירה זו, טבעי שתאמר מפי צדיקים המסוגלים לשייך את כל מה שקורה להשגחת הבורא.

אנשים המצליחים לשמור על אמונתם בצדקת ההשגחה העליונה גם במצבים קשים: הקללות הופכות עבורם לברכות. אבל אדם שאיננו מצליח בשעת משבר לשמור על ה"אמונה למעלה מהדעת", נופל ברוחו, ו"נופל רוחנית". כי רק באמונה פשוטה "אמונה למעלה מהדעת", אפשר למצוא משען. הנפילה מהאמונה לתוך השכל חסר האמונה, מביאה למצב של חוסר מוצא, המוביל לבקשת עזרה- ומכאן להחזרת האמונה. כך שדווקא המבחנים והיסורים מחזקים את כוח האמונה, ומאיזה כיוון שלא נסתכל על התהליך, בסופו, היסורים הופכים לברכה גם אצל אלה שאינם צדיקים.

בקשה אמיתית צריכה לבוא מעומק הלב, כי הבורא שומע רק את המתרחש בתוך לב האדם. ביכולתו של הבורא לשמוע ולהבין אף מעבר למה שהאדם מבין את עצמו, כי הרי הוא זה ששולח את כל הנסיבות, הרגשות והמחשבות. בסוף התהליך, שום נברא איננו יכול לחמוק מהמטרה הסופית הקבועה מלכתחילה. המטרה שלפני שיוצאים לדרך לצורך הגשמתה, יש להשתוקק לפתח תכונות רוחניות לכבודה.

האדם מצוי בקונפליקט. מצד אחד רצונו לוותר על תענוגות העולם הזה, עדיין איננו מגובש. הוא לא שש לעזוב את משפחתו, את קרוביו, ואת העולם על כל שמחותיו הקטנות. קשה לו לוותר על ההנאות האגואיסטיות המציירות לו עולם וורוד. מצד שני, הוא מתפלל לעזרת הבורא שישחרר אותו מעול האגואיזם. בסתר לבו הוא מקווה שהבורא לא ייענה לתפילתו.

כדי לפתור את הקונפליקט הפנימי, צריך להתרחש תהליך הכנה ממושך. במהלך תהליך ההכנה, אמור האדם להשתכנע בצורך הקיומי הדוחק לבחור בתכונות האלטרואיסטיות ולוותר על התכונות האגואיסטיות. רצונות כאלה לא מבשילים באדם ביום אחד, אלא באיטיות, תחת השפעת הרגשת ההתרחקות והגעגועים לתענוגות הרוחניים, המאירים לו כהבטחה מרחוק.

אדם מבקש רצון לבקש

המארח המעוניין לעורר את תיאבון אורחיו לארוחה העיקרית, יגיש להם בתחילת הסעודה מתאבנים, ורק אחר כך יציע לאורחיו את הארוחה המלאה. ללא הכנה, תיפגם ההנאה מהסעודה, גם אם היתה מפוארת וטעימה. על אחת כמה וכמה נכון הדבר כשמדובר בעירור תיאבון למאכלים "על טבעיים", כאלה שאיננו רגילים בהם - תענוגות האלטרואיזם.

הצורך בהתקרבות לבורא נוצר באדם באיטיות כתוצאה מהמאמצים שהוא עושה. וזה קורה דווקא במצבי ההתרחקות הכי חריפים, כשהישועה הרוחנית נעלמת מעבר לאופק, כשהחשכה והריקנות משתלטים על הנפש, כתוצאה מהמצבים חסרי המוצא שהבורא זימן. באופן פרדוקסאלי, דווקא אז, מתוך תהומות הייאוש, מאירה קרן אור האמונה. הנכונות לקבל עזרה מתעוררת, ובצידה ה"תיאבון" לתענוג הרוחני שהכין הבורא. כגודל הסבל, כן גודל הנכונות והבשלות להנאה.

המקרה בו אנו מדברים הוא מקרה מובהק של "דרך יסורים" ולא "דרך הקבלה". נשאלת השאלה, אם אין זו "דרך הקבלה", אז למה לקרוא לעזרת הבורא? כי איזה משקל יכול להיות לתפילה של אדם שאיננו הולך ב"דרך הקבלה"?

התשובה פשוטה. תפילה, אפילו אינה יוצאת מעומק הלב, בכל זאת מכינה את האדם לישועה. כי בעצם התפילה טמונה הבטחה סמויה לתיקון הרצון ברגע שהכוחות הרוחניים יתקבלו. בהבטחה הסמויה מקופלת הישועה. תפילה כזו מתקבלת על ידי הבורא ו"דרך יסורים" הופכת ל"דרך הקבלה".

לכן האדם לא צריך להסכין עם היסורים לרגע, אפילו אם הוא בטוח שהם נשלחו אליו על ידי הבורא, וגם אם הוא מאמין שכל מה שהבורא שולח נועד לטובתו. הבורא איננו מצפה מהאדם לקבל את יסוריו בהכנעה כלל. נהפוך הוא, הבורא מצפה מהאדם לעשות את כל הצעדים הדרושים למנוע יסורים! הבורא איננו מעוניין לייסר את האדם כדי לדחוף אותו להתקדמות רוחנית. הבורא מעוניין בכך שהאדם יתקדם בעצמו, מתוך אמונה בתועלת שבתפילה אל הבורא תוך בקשה להתקדם לקראת הגשמת יעודו.

אם למתפלל אין עדיין רצון אמיתי ונחרץ להתקדמות רוחנית, פתוחה לפניו הדרך לבקש מהבורא רצון להתקדמות רוחנית ואמונה בכוח התפילה. אדם מבקש רצון לבקש.

"מעטפת גשמית", "הגוף השני" ו"גוף הביניים"

נשמתנו - האני שלנו - נמצאת במצבה המושלם מרגע שהבורא, בעת הבריאה שלנו, החליט שכזו צריכה להיות הנשמה. את המצב הזה אפשר להגדיר כמצב של מנוחה מוחלטת, כי כל תנועה נובעת מרצון להגיע למצב יותר מושלם. ניתן גם לתארו כתענוג אבסולוטי, כי הרצונות שנבראו בנו על ידי הבורא, מתמלאים לחלוטין.

כדי להשיג את מצב המנוחה המושלם של הנשמה, אנו צריכים לרכוש רצון להגיע אליו. כלומר, לרצות לשנות את הרצונות הנוכחיים שלנו לרצונות יותר שלמים, אלטרואיסטיים. אין לנו אלטרנטיבה. "כך אומר הבורא: אם לא מרצונכם, אני אתן לכם שליטים אכזריים שיכריחו אתכם בכוח לחזור אלי".

בכל אחד מאתנו קיימים שני המצבים הללו בו זמנית - המצב הנוכחי, והמצב הבא, השלם. אלא שאנו מרגישים רק את מצבנו הנוכחי. ניתן לעבור למצב הבא תוך רגע, על ידי שינוי טבענו האגואיסטי, הגשמי, לאלטרואיסטי, רוחני. הבורא יכול לחולל את הנס הזה בכל רגע, ועבור כל אחד. המעבר יכול להיות מהיר כל כך, משום ששני המצבים קיימים במקביל, ומשום שאת המצב הבא, המושלם, לא מרגישים כל עוד התכונות והרצונות אינם מתחלפים. כמו שהבורא אומר: "אין אני ואתם יכולים לדור במדור אחד, כי אנו הפוכים ברצונותינו".

לכן כל אחד מאתנו מתקיים בשני מישורים, או לפי הקבלה, בשני גופים. במישור האחד, הגוף הפיזיולוגי בו אנו נמצאים ברגע הנוכחי, אותו מכנה המקובל - "מעטפת גשמית". במישור הזה מצויים גם הרצונות והתכונות שלנו הנקראים בקבלה - "גוף", בהם נמצאת נשמתנו שהיא חלק מהבורא. גם כאשר ה"גוף" בנוי מרצונות ומחשבות אגואיסטיים לגמרי, עדיין מנצנצת בו נקודת אור זעירה של הנשמה האמיתית. "נר דקיק", ניצוץ קטן של אור גדול המחייה אותנו.

ב"גוף השני", הרוחני שלנו, שאיננו מורגש על ידי מי שרצונותיו עדיין אגואיסטיים, נמצאת כל נשמתנו. כלומר, הרצונות והתכונות האלטרואיסטיים, החלק של הבורא, אותו נרגיש רק ב"גמר התיקון".

הכוח המחייה שבתכונות של ה"גופים" האגואיסטי והאלטרואיסטי, מתחלק להרגשות ולשכל, אותם אנחנו חשים בלב ובמוח.

רק ב"גוף" האגואיסטי יש בלב רצון לקבל, ובשכל רצון להבין. ב"גוף" האלטרואיסטי הרצון בלב הוא רצון לתת, ובשכל הוא רצון להאמין.

אין באפשרותנו לשנות אף לא אחד מה"גופים" האלה. ה"גוף" הרוחני הוא מושלם, וה"גוף" הגשמי הוא בלתי ניתן לתיקון, כי כך הוא נברא על ידי הבורא.

אבל, בצד שני "גופים" אלה מצוי "גוף" שלישי הניתן לשינוי ותיקון. "גוף" זה שהוא "גוף" ביניים, הוא הרצונות והמחשבות המתחלפות בנו כל הזמן מלמעלה. את המחשבות המתחלפות והרצונות המתחלפים הללו אנחנו אמורים לנסות ולתקן באמצעות תפילה ובקשה מהבורא שיתקנם עבורנו. כך אנו משלבים את "גוף" הביניים הזה, הנקרא "קליפת נוגה", עם הגוף הרוחני שלנו.

כשנאחד את ה"גוף" כולו, כלומר, את "גוף הביניים" של המחשבות והרצונות המתחדשים בנו כל הזמן, עם ה"גוף" הרוחני, ה"גוף" האגואיסטי יעזוב אותנו ובמקומו נפגוש ב"גוף" הרוחני שלנו. בשלב הבא, הבורא ישנה את כל תכונות ה"גוף" האגואיסטי שלנו, ויהפכן לתכונות הפוכות, וכך כל האגואיזם שעמו נבראנו, יהפוך לאלטרואיזם אבסולוטי.

הכל מאת הבורא

בכל המצבים הנקרים בדרכנו, עלינו להשתדל ולהסתכל על מה שקורה, דרך הבורא; בהביננו שהבורא הוא העומד בין העולם לבינינו, שדרכו אנו מביטים על העולם, על עצמנו ועל מה שעובר עלינו. הכל בא ממנו וכל מה שיוצא או בא מאתנו, מגיע רק אליו. לכן כל מה שמסביב זה הוא. האדם צריך לשנן לעצמו כך: "כל מה שיש בי, וכל מה שאני חושב ומרגיש הוא ממך הבורא, הדיאלוג הוא אתך".

ההרגשה הכי חשוכה שעשויה לפקוד את האדם - "הארת מלכות"

ההרגשה הכי נוראה שעשויה לפקוד את האדם היא "הארת מלכות" - הרגשת התהום החשוכה. המפגש הקשה הזה עם התהום שבנפשו פוקד את האדם בפתאומיות. לפתע הוא חש שהקרקע נשמטת מתחת לרגליו, הרגשת אין אונים משתלטת עליו, הוא מחפש אחיזה, משהו להיתלות בו, ומבועת עד אימה, הוא מגלה שנותר ללא משענת. הוא מגלה לזוועתו, שה"אור המקיף", המעודד, והמעניק תקווה לעתיד טוב יותר, נעלם לגמרי.

כל הרגשות השליליים נובעים מאותו מקור, ויוצרים יחד את הרגשת התהום הנוראה. המקור לרגשות האלה הוא "מלכות": הנשמה הריקה שנבראה על ידי הבורא, שכל חלק ממנה ממתין שנמלא אותו באור. כל הרגשות האפלים והחשוכים שפוקדים את האדם נובעים משם. להתגבר על הרגשה נוראה זו, הרגשת חוסר הוודאות, ניתן רק על ידי אמונה בבורא, הרגשת הבורא. ועם המטרה הזו כל היצורים נשלחים על ידי הבורא.

נבואת העתיד כופרת בהשגחה העליונה

המלך דוד, בכל שורה ושורה בספר תהילים, מתאר את מצב נשמתו והרגשות הפוקדים אותו בכל דרגות העליה הרוחנית. מפליא מה רבה הדרך שאדם צריך לעבור לפני שיבין וימצא את נתיבו הנכון. מפליא עד כמה בודד הוא במסעו, באין איש שיוכל ללחוש באוזנו את הצעד הבא. רק אחרי שנכשל וטעה, הוא מסוגל להפיק את לקחו ובצעד הבא לבחור במעשה הנכון. ככל שהצרות דוחפות אותו, כך יש לו יותר אפשרות לגדול רוחנית.

את הצעד הבא שלנו, אין כל צורך לצפות ולדעת מראש. האיסור לנחש את העתיד, המופיע בקבלה, לא ניתן לשוא. התקדמות רוחנית נעשית מתוך אמונה שקורותיו של האדם בהווה ובעתיד, הכל מעם הבורא; באמונה שהאדם מתגבר על הכל באמצעות ההתקרבות לבורא, לפי נסיבות החיים הדוחפות אותו לכך. נסיבות החיים מכתיבות את קצב ההתקרבות לבורא, מאחר שמטבע בריאתנו אנו, בקשי עורפנו מתנערים מהצורך לקבל את מרותו. נבואת העתיד קוראת תגר על הבורא, ומסכלת את ההזדמנות לדבוק בו באמונה, בכך שאיננה מאפשרת לאדם לקבל את קורותיו בהכנעה, כהתגלות ההשגחה העליונה הכל יכולה וצודקת תמיד.

בתורה - שפת יום- יום; בקבלה - שפת רגשות, או שפת ספירות

כל מהלך ההתקדמות הרוחנית שלנו, מתואר בתורה, בנביאים ובכתובים רבים אחרים בשפת יום- יום, שפת העולם שלנו. בקבלה, לעומת זאת, מתואר מהלך ההתקדמות הרוחנית שלנו בשפת הרגשות, כמו בספר זה שאתה קורא בו, או בשפת הספירות - כמו בספרים אחרים. שפת הספירות היא שפה המתארת באופן מעשי פעולות של אובייקטים רוחניים. מהלך ההתקדמות הרוחנית, המתואר בסגנונות השונים, עומד על מהלך שינוי התכונות של הנבראים בדרכם לאיחוד עם הבורא. יש רק שתי תכונות בבריאה: אלטרואיזם ואגואיזם. אלו הן תכונות הבורא ותכונות ברואיו בהתאמה.

שפת הספירות היא שפה אוניברסלית יותר מהשפות האחרות - יותר מהודקת ומדוייקת. המתחילים יכולים למצוא בה את דרכם בנקל, ולתקשר ביניהם באמצעותה עד מהרה. היא עוסקת בפעולות מופשטות של אובייקטים מופשטים, אך קלים להבנה, לפחות ברובד החיצוני שלהם. עם השגת המדרגה הרוחנית הראשונה, מספקת השפה ה"מדעית" הזו אמצעי לביטוי האדם את מעשיו ורגשותיו. האור שהשיג מספק לו את המידע הדרוש על הפעולה ועל שם הפעולה. כמובן, רק אדם שהשיג לפחות מדרגה זהה למדרגתו הרוחנית של המקובל המבטא את דבריו, יוכל להבינו; כפי שבעולמנו יכולת ההזדהות עם הזולת נשענת על השוואה בין חוויות דומות.

שימוש מבוקר באגואיזם במנות קטנות משולבות באלטרואיזם

קיימות שתי דרגות עיקריות בתהליך תיקון האגואיזם. בדרגה הראשונה, האדם אמור לנסות למגר את האגואיזם ולא לעשות בו שימוש כלל. עליו לכוון את מחשבותיו ופעולותיו לנתינה בלבד, ולגרש כל מחשבה על תועלת עצמית. לאחר שהושגה היכולת לפעול באופן אלטרואיסטי נטול שמץ אגואיזם, ניתן לעבור לדרגה השניה בתהליך. בשלב זה ניתן לעשות שימוש מבוקר באגואיזם במנות קטנות, המשתלב בעדינות במעשים ובמחשבות האלטרואיסטיים לצורך תיקונן הנוסף.

למה הדבר דומה? בדרגה הראשונה אדם נותן את המעט שיש לו, ללא כל תמורה. בדרגה השניה הוא הופך למעין צינור של שפע המעביר את טובו מאלה שיש להם לאלה שחסרים. לדוגמה, הוא עושה שימוש זמני ומבוקר באגואיזם, שעכשיו הוא שולט בו, כדי לצבור שפע ממקורות נביעתו- למשל מבעלי ההון. ככל שיצבור יותר, כן יעביר יותר הלאה- למי שנצרך. ככל שיתפתה פחות להפריש לעצמו, ויותר להעביר לנזקקים, כן יגדל תיקונו.

הדרגה הראשונה בתיקון האגואיזם - "תיקון הבריאה";

הדרגה השניה - "מטרת הבריאה"

הדרגה הראשונה נקראת "תיקון הבריאה", ומשמעותה תיקון האגואיזם של הנברא. הדרגה השניה נקראת "מטרת הבריאה", ומשמעותה שימוש באגואיזם המתוקן לצורך מעשים אלטרואיסטיים, שנועדו להגשים מטרות אלטרואיסטיות.

על שתי דרגות אלה, המהוות את שתי החטיבות העיקריות בהתפתחות הרוחנית שלנו, מדברת הקבלה כולה. הישגי ההתפתחות הרוחנית מובילים לתענוגות הרוחניים המוזכרים בקבלה; תענוגות העולים אלפי מונים על תענוגות העולם הזה. עד כדי כך עולים תענוגות הרוח על תענוגות החומר, שגם אם נקבץ את כל תענוגות העולם הזה לרגע אחד, הם לא ישתוו לרגע לתענוג הרוחני הקטן ביותר.

שתי הדרגות הללו מצויות במתח מתמיד של ניגודים. בדרגה הראשונה נשלל לחלוטין השימוש באגואיזם, וכך שוקדים על תיקונו. בעוד שבדרגה השניה משתמשים בו בכמויות קטנות בהתאם ליכולת להתגבר עליו, ואף זה למען תיקונו. מכאן עולה שהפעולות בשתי הדרגות הפוכות בפועל, למרות ששתיהן אלטרואיסטיות במהותן.

חילוקי דעות דרמתיים ומאבקים רבים המתוארים בסיפורי התנ"ך יתבארו לנו עכשיו. למשל המאבק בין שאול לדוד, זהה לפעולה של מכירת יוסף, לחוסר ההסכמה בין שמאי להלל, ולעימות בין משיח בן יוסף (המקובל האר"י) ומשיח בן דוד. גם אירועים אחרים בתורה, שאנשים שאינם מקובלים מפרשים אותם כמאבקים בין שבטים, משפחות, עמים ואינטרסים אישיים, שייכים לעימות זה שבין הדרגות.

יסוריו של תלמיד הקבלה המתחיל

לאחר שאדם עשה את ימיו ולילותיו בלימודים ובעבודה פנימית, לאחר שהשקיע מאמצים כבירים וכיוון כוונות אינספור להרגשת הבורא ורצונו, אך טבעי הוא שיתעוררו בלבו ציפיות. הוא מחכה שבתמורה להשקעתו ונכונותו, יתגלה לפניו הבורא, מיד, במלוא הדרו, ויעניק לו את כל תענוגות העולמות הרוחניים ללא שהיות.

והנה, כגודל המסוי כן גודל האכזבה. הוא מגלה לפתע, שלא רק שהוא איננו מתקדם, הוא אפילו נסוג, ועוד בהשוואה לאנשים שכלל אינם לומדים קבלה. במקום לחוות את התגלות הבורא, הוא מתמודד עם הסתר הבורא, במקום להרגיש את הבורא, הוא מתרחק ממנו, וכל רצונותיו הרוחניים נשחקים עד דק במקום להתעצם. הוא מתחיל לחשוש שציפיותיו התנפצו כתוצאה מלימודי הקבלה.

חששותיו נשענים על העובדה שהוא מתבונן סביבו ורואה כמה שלמים ושלווים תלמידי תורת הנגלה. ואילו הוא קרוע מבפנים, ורצונותיו הרוחניים נחלשים והולכים, עד כדי כך שהם חלשים עוד יותר משהיו לפני שהתחיל בלימודי הקבלה! אין פלא שהוא חושש שהוא מבטל את זמנו לריק.

מצד שני לבו מורה לו שהוא במקום הנכון, במקום בו נמצאות התשובות לשאלותיו. וכך הוא מתלבט, חצוי בין יאושו מתוצאות לימודיו המתסכלות, לבין התקווה שאיננה עוזבת אותו, שבכל זאת, כאן נמצאת האמת אותה חיפש כל כך הרבה זמן, למרות שכרגע האגואיזם שלו משתולל ומושל בכיפה.

הוא מרגיש זנוח על ידי הבורא, ובטוח שהוא איננו מגיב כלל למאמציו. מתוך תחושת קיפוח עמוקה, הוא נוטה לחשוב שהבורא מקרב אחרים במקומו - והוא נעלב עד עומק נשמתו.

מן הראוי להדגיש כאן, עד כמה לבטיו של המתחיל טבעיים ואופייניים לתהליך העבודה הפנימית הרוחנית של תלמיד הקבלה. אכן, הוא מתייגע בדרכו המפותלת והמורכבת. תהליך ההסבה של הרצונות והמחשבות, משעבוד לאינטרסים פרטיים, להתמסרות מוחלטת לרצונו האלטרואיסטי של הבורא, איננו תהליך פשוט כלל. כמו כן, כחלק מתהליך זה, נותנים לו מלמעלה להבין את פשר מחשבותיו ומעשיו, אשר בהכרח, בראשית הדרך, האגואיזם שולט בהם ביד רמה.

לא עומדת לפני המתחיל כל ברירה אחרת, אלא להתמודד עם יסורי הגילוי של שפלות מאווייו הגשמיים. אי אפשר לדלג על השלב הזה, המהווה שלב מכריע בעמידתו מול האגואיזם הבלתי מתוקן שלו. עמידתו בניסיון הקשה הזה, בלי לאבד לחלוטין את אהבתו לבורא, נכונותו לעמוד בסבל וויתורו על תענוגות גשמיים-בהמיים, מקרבים אותו יותר ויותר להרגשת העולם הרוחני. הרגשה ההולכת ומתחזקת, דווקא ככל שהמסוי לתמורה ליגיעתו נחלש.

"תנועת חיים", מהתכווצות להתרחבות, מצמצום להתמלאות

פיתוח האהבה לזולת מתחיל בתחושת התכווצות פנימית, זה טיבו של תהליך המעבר מאגואיזם לאלטרואיזם. מדובר בתהליך המעורר התנגדות פנימית רבה בהיותו מנוגד לטבע האנושי. לכן התחושה ההתחלתית היא של התכווצות - כיווץ האינטרסים הפרטיים. בשלב הבא, במקום הרוחני שהתפנה מהאגואיזם יוכל להיכנס "אור עליון" שיעורר פעולת מילוי והתרחבות. וכך מה שהתחיל כהתכווצות נגמר בהתרחבות.

שתי פעולות אלה, של התכווצות והתרחבות, נקראות "תנועת חיים" או "נשמה", והן מפנות מקום לפעולות הבאות של צמצום והתרחבות. רק כך ה"כלי" הרוחני של האדם יכול לקבל לתוכו את אור הבורא ולהתעלות על ידי הרחבת הנשמה.

צמצום יכול להתבצע באמצעות פעולה חיצונית או באמצעות פעולות תכונותיו הפנימיות של ה"כלי". כשצמצום מתבצע על ידי כוח חיצוני המפעיל לחץ, דוחף ומכאיב, טבע ה"כלי" מחייב אותו לעורר בעצמו כוחות התנגדות לצמצום והוא מתרחב וחוזר למצבו ההתחלתי, מיד לאחר הצמצום הזמני.

כאשר הצמצום מתבצע על ידי ה"כלי" עצמו, ה"כלי" לא יוכל לחזור ולהתרחב למצב ההתחלתי בכוחות עצמו. במקרה הזה, אם אור הבורא יכנס וימלא את ה"כלי", ה"כלי" יהיה מסוגל להתרחב עד גודלו הקודם. האור הזה נקרא "חיים".

החיים עצמם נקראים "הכרה בחיים", ועובדה זו יכולה להיות מושגת רק באמצעות צמצומים, כי האדם איננו מסוגל לחרוג אל מעבר לגבולות הרוחניים עמם נברא.

בפעם הראשונה האדם מסוגל להצטמצם רק תחת השפעת הכוח החיצוני שדוחף ומחייב אותו להצטמצם. האפשרות הנוספת לעבור את הצמצום הראשוני היא באמצעות תפילה לבורא. בתפילה זו הוא מבקש את עזרת הכוחות העליונים, מכיוון שהוא זקוק לסיוע ראשוני לצורך פעולת הצמצום הראשונה המפיחה חיים בנשמתו. לפני שנשמתו נמלאה בחיים, אין באפשרותו להתחיל את הפעולה הנפשית הזאת, שכל כך מנוגדת לטבעו. יתר על כן, בטרם עבר את הצמצום הראשוני היכול להתבצע רק בעזרת כוח חיצוני מחייב, הריהו נחשב כמת מבחינה רוחנית מכיוון שטבע החי מוגדר כמי ש"מסוגל לתנועה עצמאית".

כל הבריאה נחלקת לשני מושגים: "אור" ו"כלי"

הבריאה כולה ניתנת לתיאור מפורט ובהיר באמצעות מושגים מהקבלה. כל הבריאה נחלקת לשני מושגים: "אור" ו"כלי". "אור" זה תענוג, ו"כלי" הוא רצון ליהנות, כלומר לקבל תענוג. כשה"אור" נכנס לתוך הרצון ליהנות, ה"כלי", הוא משפיע על הרצון הזה תשוקה ליהנות מהתענוג המסויים הזה דווקא.

בלי "אור" ה"כלי" לא ידע ממה הוא היה רוצה ליהנות. לכן ה"כלי" עצמו איננו עצמאי, אלא ה"אור" מנווט אותו להשתוקק לסוג התענוג המסויים אותו הוא מספק, כלומר, מכתיב לו את מחשבותיו, רצונותיו, וכלל תכונותיו. מכאן, שחשיבותו וערכו הרוחני של ה"כלי" נגזרים באופן מוחלט מה"אור" הממלא אותו.

ויותר מכך, ככל שהרצון ליהנות ב"כלי" גדול יותר, כך ה"כלי" מאבד מאיכותו וכוחו, כי ככל שהוא תלוי יותר ב"אור", הוא נעשה פחות עצמאי. מצד שני, יכולתו להתמלא בתענוג גדלה, וכידוע, תהליך התפתחות וגדילה תלויים דווקא ברצונות גדולים. כשמשהו קטן חסר, אפשר לוותר עליו, ואילו רצונות גדולים דוחפים קדימה להגשמתם. התכונות ההפוכות של "אור" ו"כלי" יוצרות את הכוחות המנוגדים והמאבק ביניהם. השכר עבור מאמצינו הפנימיים הוא הכרת הבורא, ובו בזמן דווקא האני שלנו, הוא המסתיר את הבורא מאתנו.

עם כל רצון חדש "נולד" אדם חדש, "גלגול חדש"

מכיוון שהרצון הוא המגדיר את האדם ולא גופו, עם הופעתו של כל רצון "נולד" אדם חדש. כך ניתן להבין את "גלגולי הנשמות", כלומר, עם כל מחשבה ורצון חדשים, האדם נולד מחדש, כיוון שנולד בו רצון חדש.

אם רצונו נעלה, אומרים שהוא הפך לחכם. זהו ההסבר היחידי שניתן לתת לגלגולי הנשמות. ביכולתו של האדם לחוש בבהירות בתהפוכות רצונותיו ודעותיו בזמנים השונים. ההבדלים כה חריפים, עד כי ניתן כמעט לחוש שבאותו אדם קיימים אנשים שונים.

אבל, כל רצון חזק שמתעורר באדם, גורם לו להאמין שמדובר במצב של קבע בלתי ניתן לשינוי. תחושות אלה נובעות מכך שנשמת האדם נצחית ומהווה חלק מהבורא; עובדה הגורמת לאדם לחשוב, בכל פעם מחדש, שמצבה העכשווי של נשמתו לא ישתנה עוד לעולם. אבל הבורא מחליף לו נשמה. זהו בעצם גלגול נשמות, המצב – האדם – הקודם מת, ונולד אדם – מצב - חדש.

האדם בעליותיו הרוחניות, בהתפעמויותיו, ובנפילותיו, בשמחותיו וביאושו, לא מסוגל לתאר לעצמו שהוא יכול לעבור ממצב למצב. בזמן שהוא נמצא במצב של התפעמות רוחנית, הוא איננו מסוגל לתאר לעצמו שאפשר להתעניין במשהו אחר מלבד רוחניות, כמו שמת לא יכול לתאר לעצמו שיש מצב הנקרא "חיים", וכמו שהאדם החי אינו חושב על מוות. כל זה מכיוון שנשמתנו אלוקית ולכן נצחית.

אמת אלטרואיסטית בכסות אגואיסטית

המציאות הסובבת אותנו אורגנה באופן מיוחד, כך שתפריע לנו באופנים שונים להשיג את העולמות הרוחניים. אלפי מחשבות מסיחות את דעתנו כל הזמן מהמטרה, ובו בזמן, ככל שנתאמץ יותר בניסיון לפעול במכוון, כך ההפרעות גדלות.

כנגד כל ההפרעות קיימת רק תרופה אחת והיא הבורא. מכאן שההפרעות נועדו לגרום לכך שתוך כדי חיפושינו הנואשים להיוושע מהן, ניאלץ לפנות לבורא. הדבר דומה לסיפורי ילדים המסופרים לצורך הסחת דעתם בשעה שרוצים להאכילם. באמצעות הסיפור דעתם מוסחת מהדבר החשוב, מהאוכל. כך פועל הבורא, כדי להביאנו לטוב, הוא נאלץ להלביש אמת אלטרואיסטית בתוך סיבות אגואיסטיות.

וכך, לכאורה מתוך סיבות אגואיסטיות, מתעורר בנו הרצון להרגיש רוחניות. ואז, לאחר שאנחנו פוגשים ברוחניות ומרגישים אותה, אנחנו רוצים דווקא את המזון הרוחני הזה.

דרגות הרגשת הבורא נקראות "עולמות" או "ספירות"

הבורא הוא הדבר היחידי הנמצא מחוץ לגוף האדם. בסיס הבריאה הוא הרגשת ה"אני" של כל אחד מאתנו. אשליית ה"אני" של האדם, נקראת "נברא", ומורגשת רק בנו. אבל מעבר להרגשה זו של ה"אני" קיים רק הבורא. לכן התייחסותנו אל העולם ואל האנשים הסובבים אותנו נגזרת מהרגשתנו כלפי הבורא, כי הוא היחיד שנמצא מחוצה לנו. התייחסות כזו יוצרת, בעצם קיומה, קשר ישיר עם הבורא.

כתוב "אין עוד מלבדו"; אם כך מי הוא ה"אני"? ה"אני" מתהווה מהאשליה של האדם שהוא קיים מבחינה עצמאית. אותו "אני" אינו קיים באמת, אך רצון הבורא הוא שחלק ממנו ירגיש את עצמו כבעל קיום עצמאי, כלומר, ירגיש מרוחק ממנו.

תחושת העצמאות והריחוק מתרחשת מאחר שהבורא מסתתר מהאדם. ככל שהרגשת הבורא מתחזקת, תחושת ה"אני" מתחלפת בתחושה מתחזקת והולכת של איחוד עם הבורא כחלק ממנו, תוך אובדן התחושה של נברא עצמאי.

דרגות הרגשת הבורא, המתגלות שלב אחר שלב, נקראות "עולמות" או "ספירות".

האדם נולד ללא הרגשת בורא כלל, והוא מתייחס לסובב אותו כאל מציאות. מצב זה נקרא "העולם שלנו". כשהבורא ירצה לקרב את האדם אליו, האדם יתחיל להרגיש מדי פעם בנוכחות כלשהי של כוח עליון. הוא עדיין לא יראה את הכוח בראיה הפנימית שלו, אבל אור שיאיר לו מבחוץ יקנה לו הרגשת ביטחון, תחושת חג רוחנית, והתפעלות. בשלב זה, לעתים הבורא נוטה עדיין להרחיק את עצמו שוב, ולהפוך בלתי מורגש.

התרחקות זו מתרחשת בשני אופנים. בראשון, האדם חוזר למצבו הרוחני ההתחלתי, כלומר, שוכח את חוויית הרגשת הבורא והאמונה בקיומו לחלוטין. בשני, התרחקות הבורא מורגשת כהתרחקות של נוכחות רוחנית, מה שגורם לירידה במצב הרוח. עצב האובדן על ההרגשה הרוחנית הנפלאה שהתפוגגה נשלח לאדם אשר הבורא חפץ לקרבו אליו עוד. הגעגועים להרגשה שאבדה מניעים את האדם להשקיע מאמצים כדי להחזיר אותה.

מי שמשקיע מאמץ, מתחיל ללמוד קבלה, ואף מוצא מורה אמיתי, זוכה להתגלות הבורא. התגלות זו מתרחשת לסירוגין, ומפעם לפעם היא גדלה מעט. האדם נפעם מההתגלות, וחווה התרוממות רוחנית המקדמת אותו הלאה עד להסתר הבורא הבא. הסתר הבורא מוריד אותו רוחנית, וגורם לו להוסיף יגיעה כדי להיחלץ ממצב הירידה - היחלצות שמקדמת אותו עוד.

מי שמשקיע מאמצים רבים, ומצליח בכוחות עצמו להתגבר על הירידה הרוחנית שבאה בעקבות הסתר הבורא, מקבל מלמעלה תמיכה בדמות עליה רוחנית, התפעלות והתפעמות. אם הוא לא מנסה לצאת מהמצב בכוחות עצמו, הבורא יכול להתקרב אליו ביוזמתו, או להניח לו להישאר במצב של חוסר מוחלט של הרגשת בורא.

רק הנשמה היא שיוצרת את ההבדל בין הבריות

כל מה שאנו מבקשים לדעת אודות עולמנו, ניתן להגדרה כתוצאה מהבריאה ומהנהגתה. המדענים מכנים זאת "טבע". האדם מנסה באמצעות המצאותיו לחקות את פרטי הבריאה. הוא מנסה לשחזר את מה שהבין על חוקי הטבע, כלומר, הוא מנסה לחקות את מעשי הבורא, אך ברמה נמוכה יותר ובאמצעות חומר גס יותר.

מכיוון שהכרת האדם את הטבע מוגבלת, אם כי גבולות הידע מתרחבים כל העת, גוף האדם מוסבר עד היום כגוף גשמי בלבד. הסבר זה איננו עומד על ההבדלים בין האנשים, הבדלים הטמונים בתכונות וכוחות רוחניים יחודיים ואישיים, ולא בצורת גוף גשמי.

מאחר שהגופים אינם נבדלים אלה מאלה מבחינה גשמית, על אף מספרם הרב, מנקודת מבטה של הבריאה הם מהווים גוף אחד. לכן, כדי לעמוד על טיבה של כלל האנושות, די לו לאדם להתעמק בעצמו ולהבין את המבנה שלו. הידע שיצבור מחקירתו זו ישמשו כדי לדעת כיצד להתייחס לכל המצוי מחוץ לגופו. אכן כך אנו פועלים, מהסיבה כי כך נבראנו. אנו משיגים את אשר חודר אלינו מהחוץ; ליתר דיוק, אנו לומדים להבין את תגובותינו להשפעות חיצוניות.

אי לכך, אדם שאיננו קונה לעצמו יחוד רוחני המבדיל אותו משאר בני האדם, כאילו איננו קיים. כאשר רק גרסאות שונות של גופינו הגשמיים מבדילים אותנו אלה מאלה, אין אנו ראויים להיקרא ישויות עצמאיות. כל קיומנו נאסף לגוף האחד המגלם את כל הגופים שלנו.

במילים אחרות, רק הנשמה היא שיוצרת את ההבדל בין הבריות. אדם ללא נשמה, איננו קיים בטבע כישות הקיימת באופן עצמאי. ככל שהפרט נבדל יותר מאחרים מבחינה רוחנית, כך מתרחבת חשיבותו הקיומית. כשהוא איננו נבדל מהסובבים אותו במאום, אין לו קיום.

ההיבדלות הרוחנית המזערית ביותר מהווה את לידתו של האדם. רגע הלידה מכיל בתוכו את הפעם הראשונה בה נחלץ הנולד מהמסה הכללית של הגופים, כי ברגע זה, בפעם הראשונה הופיע בישותו ההבדל הרוחני המזערי בינו לבין השאר. כלומר, הולדת האינדיבידואליות מתרחשת על ידי הופעת ההיבדלות הרוחנית האינדיבידואלית מהמסה הכללית.

אנו חוזרים לדימוי הזרע שנשתל באדמה ונבט כנבט רך, בעודו פורץ מגרעין הזרע, שנרקב בספקו את המזון לתהליך. גרעין הזרע הנרקב משול להורה. התהליך מוליך לשחרור מלא מהצורה ההתחלתית הקודמת שלו. כל עוד הנבט לא ישתחרר לגמרי מצורתו הגשמית הקודמת, לא יהפוך מגוף גשמי לכוח רוחני, ולא יוכל לעבור את כל תהליכי היווצרות הפרי. ללא ההשתחררות מהצורה הגשמית, לא יוכל להיוולד בו הכוח הראשון, הרוחני, מלמעלה למטה, כדי שיתחיל לגדול ולהגיע לרמה ולצורה שהולידה אותו.

תהליכים דומים מתרחשים בטבע בכל רמות הדומם, הצומח והחי. תהליכים דומים קורים גם לאדם אם כי באופן אחר.

הקבלה מתארת את כל דרגות הבריאה

הקבלה מגדירה כ"לידה רוחנית" את הגילוי הראשון של התכונה התחתונה ביותר בעולם הרוחני התחתון, המתגלה באדם; במילים אחרות, את חריגת האדם מגבולות העולם "שלנו" לעבר המדרגה הרוחנית התחתונה. אבל, בניגוד לילוד הגשמי, הילוד הרוחני איננו מת בסופו של דבר, אלא מוסיף וממשיך להתפתח עוד ועוד. האדם יכול להכיר את עצמו רק מן הרגע בו הוא זוכה בהכרה. כל רגע לפני כן לא קיים במודעות. במילים אחרות, את השלבים שלפני ההכרה, שלבים שלפני הלידה, כולל הלידה עצמה, האדם לא מסוגל להרגיש ולהשיג. אנו משיגים רק את ההתפתחות שלנו בצורה הנוכחית, אך לא את הצורות שקדמו לה.

הקבלה מתארת את כל דרגות הבריאה הקודמות. התיאור מתחיל מהמצב שבו רק הבורא קיים, ממשיך לבריאת הנשמה הכללית על ידי הבורא שהוא ישות רוחנית, עובר להשתלשלות הרוחנית ההדרגתית מלמעלה למטה, ומגיע עד לדרגה הרוחנית הנמוכה ביותר, שהיא הדרגה האחרונה של העולם הרוחני התחתון.

הקבלה אינה דנה בכל המדרגות הבאות - מהשגת האדם הנמצא בעולם שלנו את הדרגה התחתונה של העולם הרוחני, ועד לעליה הבאה שלו מלמטה למעלה, בכיוון מטרתו הסופית, שהיא חזרה לנקודת הבריאה ההתחלתית. הדיון בטיפוס במדרגות הרוחניות כלפי מעלה לא נערך, מהסיבה שהעלייה מתבצעת לפי אותם חוקים, ודרך אותן מדרגות מהן השתלשלה הנשמה בדרכה מלמעלה למטה, רק שהפעם התנועה היא בכיוון ההפוך. הסיבה הנוספת לכך שתיאור מהלכה של הנשמה מלמטה למעלה חסר, נעוצה בסיבה שכל אדם בר השגה אמור להרגיש באופו אישי ועצמאי את כל דרגות ההתפתחות הרוחנית, מרגע הלידה ועד השלמת גדילתו.

וכך, אחרי השלמת תהליך הגדילה וההתפתחות, כאשר האדם מגיע לכלל תיקון מירבי של תכונותיו עמן נברא, נשמתו חוזרת לבורא ומתחברת עמו באיחוד מלא הנקרא, "השתוות צורה". איחוד זה מוחלט עד כדי היעלמות הנשמה, לכאורה, כמו בטרם בריאתה.

במילים אחרות, הנשמה אמורה לעלות מלמטה למעלה דרך אותן מדרגות, דרכן עברה בהשתלשלותה כלפי מטה במהלך בריאתה. מלידתנו הרוחנית, ועד להתחברות המלאה עם הבורא, עלינו לטפס לעבר הבורא באותה דרך בה ירדנו.

הדרגה הראשונה מלמטה נקראת בקבלה "לידה", והאחרונה, העליונה, נקראת "גמר תיקון". כל דרגות הביניים נקראות בשמות של מקומות ודמויות מוכרות מהתנ"ך, או בשמות של עולמות.

המקובל, במהלך תיקונו, משיג באופן מלא את טבעו האמיתי, ואת שורשו בצורתו הראשונית - נשמתו

מכל האמור לעיל עולה כי אין ביכולתו של האדם להכיר את הבריאה במלואה, כולל את עצמו כחלק ממנה, בלי שיהיה לו מושג לגבי התמונה הכללית של העולם, לגבי מטרת הבריאה, ולגבי כל דרגות ההתפתחות מתחילתה ועד סופה. מכיוון שהאדם מסוגל לחקור את העולם רק מתוך עצמו, הוא מסוגל לחקור רק את החלק של הקיום המוכר לו. מסיבה זו יכולתו לחקור את העולם מוגבלת.

מוגבלות ההכרה נובעת גם מהימנעותו המוּלדת של האדם מהתמודדות אמיתית עם תכונותיו השליליות, אליהן הוא מתכחש באופן טבעי, כדי לא להתמודד עם הכאב שבמפגש עמן. לצורך חקר האובייקטים צריך להתמודד גם עם תכונותיהם השליליות. האדם המתקשה לעשות זאת, בגלל נטייתו העזה להתעלם מחסרונות, לא מצליח לקבל תמונה מלאה של האובייקט הנחקר.

רק מקובלים העובדים על תיקון תכונותיהם במטרה לשפר את טבעם ולהשיג את תכונות הבורא, מגלים בהדרגה את חסרונותיהם ועומדים מולם בעיניים פקוחות. מידת הגילוי תואמת את מידת יכולתם לתקן את עצמם. התכונות העוברות תיקון, למעשה כבר אינן שייכות לאדם שתיקן אותן, ולכן הן יכולות להיחשף לפניו.

אין זה אומר שהאדם לא צופה בעין ביקורתית וחדה בתכונותיהם השליליות של האחרים. הוא צופה ומבקר ללא רחם, אבל לא מסוגל להשליך על עצמו את פגמי זולתו. גופנו לא מאפשר לנו לעולם להרגיש את תכונותינו השליליות, למרות שלראות את מחדלי האחר לא רק שאין לנו בעיה, אנחנו אפילו נהנים מזה!

וכך, אפשר לומר שאין בעולם אדם המכיר את עצמו, מלבד המקובל המשיג, במהלך תיקונו, באופן מלא את טבעו האמיתי, ואת שורשו בצורתו הראשונית - נשמתו.

הדרך מלמעלה למטה - ה"עיבור"

כאמור לעיל, כדי לרכוש השגה אמיתית של הבריאה, חייבים לחקור אותה מלמעלה למטה, מהבורא ועד העולם הזה, ואחר כך מלמטה למעלה.

הדרך מלמעלה למטה נקראת "השתלשלות הדרגתית של הנשמה לעולם הזה", או "עיבור". הנשמה משתלשלת דרך כל המדרגות עד להתגלות האדם במדרגה התחתונה, בה הוא מתנתק לגמרי מהבורא. התהליך דומה לתהליך עיבורה של האם על ידי זרע האב בעולם שלנו, והולדת התינוק מהוריו כגוף פיזי עצמאי.

כמו בעולם שלנו, גם בעולם הרוחני הילוד נשאר תלוי לגמרי במקורו, ועובר תהליך שבעזרתו הוא נעשה ליישות רוחנית עצמאית.

מלמטה למעלה - השגה עצמית ועלייה

עם לידתו של האדם מבחינה רוחנית, הוא מצוי בדרגת ההתפתחות הרוחנית המרוחקת ביותר מהבורא. מרגע לידתו הרוחנית הוא מתחיל, שלב אחר שלב, להשיג מדרגות התקרבות לבורא. הדרך מלמטה למעלה נקראת השגה עצמית ועלייה. דרגות הגדילה הרוחנית מתקיימות לפי חוקי העולם הרוחני, כמו שבעולם שלנו הילוד מתפתח לפי חוקי העולם שלנו. כאמור, כל מדרגות התפתחותו של האדם מלמטה למעלה, תואמות למדרגות השתלשלותו מהבורא ממעלה למטה.

מפאת הדמיון בין שתי הדרכים הללו, מלמטה למעלה ומלמעלה למטה, השגת הדרך מלמטה למעלה מאפשרת לאדם להבין את הדרך מלמעלה למטה. כך, מתוך ההתפתחות העצמית, האדם מבין את המצב שהיה בו טרם לידתו, מכיוון שתוכנית הבריאה יורדת לעולמנו מלמעלה למטה. הדרגה העליונה מולידה מדרגה נמוכה יותר, המולידה מדרגה נמוכה ממנה. כך משתלשלות המדרגות עד לעולם הזה, ועד שנולד בעולם שלנו, ברגע מסויים, אדם שהגיע לאחד מגלגולי חייו. ההשתלשלות הזו, היא המכריחה את האדם לגדול רוחנית בחזרה, עד למדרגה העליונה.

ככל שהאדם מתקדם רוחנית, מתגלות בו יותר ויותר תכונות שליליות

על האדם המתקדם רוחנית להרבות יגיעה לפי מידת התקדמותו. עליו להכניס בנברא את פעולותיו האישיות, כדי להביא להתפתחות מטרת הבריאה ולמימושה. כל הפעולות האלה מהוות רק חזרה מושלמת על פעולות הבורא. האדם איננו יכול להמציא את מה שאין בטבע הפיזי או הרוחני. לכן, כל ההתפתחות הרוחנית שלנו, במהותה אינה אלא רצון לחקות באופן מלא את מה שהכניס הבורא בטבע הרוחני.

כאמור, כל הנבראים בעולם הזה ובכל העולם סביב נבראו בהתאמה מושלמת לתנאים בהם הם חייבים לעמוד. כמו שבעולם שלנו, הטבע הכין את המקום הכי מתאים ובטוח להתפתחות העובר, אשר עם הופעתו כילוד, הוא מעורר בהורים צורך לדאוג לו. כך גם בעולם הרוחני, לפני לידתנו הרוחנית, הכל מתרחש ללא דעתנו ובלי התערבותנו.

כשהיילוד גדל מעט, הוא מתחיל להיתקל בכל מיני קשיים המאלצים אותו להשקיע מאמץ על מנת לשרוד. ככל שהוא מתגבר על הקשיים בעצמו, כך שלב אחר שלב, מתחילות להופיע בו תכונות שליליות יותר ויותר. גם בעולם הרוחני, לפי מידת התקדמותו הרוחנית של האדם, כך מתגלות בו יותר ויותר תכונות שליליות של טבעו.

לימוד תכונות ההשתלשלות מלמעלה למטה, תוך כדי התקדמותנו במדרגות הרוחניות מלמטה למעלה

כל זה נעשה על ידי הבורא בכוונת מכוון. גם בעולמנו וגם בעולם הרוחני עשה הבורא שימוש בטבע שברא, כדי לקדם את האדם לדרגת ההתפתחות שתאפשר לו להבין את דרך היסורים הבלתי פוסקים. כל זה, כדי שיבין לבסוף, שרק בכך שיגיע לכלל אהבת זולתו, בדיוק במידה בה הוא אוהב את עצמו, הוא יוכל להשיג אושר, מכיוון שרק אז הוא יהיה במצב של איזון עם החוקים הרוחניים.

במקומות בהם האדם נתקל במציאות שהוא מפרש כמחדלים בטבע, כלומר, כמעשים בלתי מושלמים של הבורא, דווקא שם עליו לעשות את עבודת תיקון יחסו שלו לעולם סביבו. תיקון יחסו לבריאה אמור להיעשות דרך אהבתו המכוונת לכל מה שמחוצה לו; אהבה שמידת עוצמתה אמורה להיות שווה לאהבתו העצמית. בהתאם למיקומו במדרגות התואמות להשתלשלות מלמעלה למטה, עליו להתאים את עצמו בצורה מושלמת לבורא, בדרכו להשיג את מטרת הבריאה והתענוג האינסופי.

התהליך הזה נועד עבורנו, והקשיים שהוא מציב בדרך הם בהחלט לפי כוחנו. הבורא לא יוותר בשום אופן על תוכניתו, כי היא נוצרה למעננו. תוכניתו, הולדתה ברצונו של הבורא להעניק לנו הנאה גדולה ככל הניתן. כל מטרתנו היא ללמוד להתנהג בדיוק באותה צורה בה מתנהג הבורא. את זאת ניתן להשיג באמצעות לימוד תכונות ההשתלשלות הרוחנית מלמעלה למטה, תוך כדי התקדמותנו מלמטה למעלה.

מורה וחברים לדרך מעניקים השראה

איחוד עם אובייקטים רוחניים, במטרה לקבל מהם את תכונותיהם הרוחניות ולהתחבר עם הבורא, היא דרך התיקון. הרוחניות מעניקה לנו מתכונותיה רק בשעה שאנחנו מצויים במגע עימה. מסיבה זו, כה רבה חשיבותם של מורה וחברים לדרך, אשר בעזרתם, בלי משים, הגוף מפריע פחות, ורצונות רוחניים מתחילים להתקבל; אנשים המרוממים את המטרה הרוחנית, מעניקים השראה והשפעה. ככל שהרצון בקרבתם גדל, כך גדלה השפעתם.

מכיוון שמהות המאמץ היא ההתמודדות כנגד רצונות הגוף, קל לעשות אותו בעזרתם ובתמיכתם של חברים לדרך ומורה, המתמודדים עם אותם קשיים בהצלחה, ומעניקים דוגמה אישית.

המסך הרוחני של הפרצוף

התורה שבכתב והתורה שבעל פה מתארות את כל החוקים הרוחניים, מלמעלה ועד למטה בלשון אגדה, בשפה היסטורית, בשפת השופטים והנביאים, ובשפת הקבלה. תיאורים אלה עוזרים לנו בדרכנו למטרה עליה מדברת תורת הקבלה.

מטרתה העיקרית של תורת הקבלה היא לקדם רוחנית את האדם מלמטה למעלה, עד הבורא עצמו. אדם העושה את הדרך הזו, הולך בדרך האישית והייחודית לו בהתאם לתכונותיו ולמבנה נפשו. מסיבה זו גם השגת מדרגות העולמות הרוחניים, הנה חוויה אישית ומיוחדת לכל אדם. זוהי התגלות פרטית של התורה מלמעלה למטה, והיא נקראת "תורה שבעל פה", מכיוון שבלתי אפשרי, ואף אסור, לתאר את התורה לכל אחד. האדם צריך להשיג אותה על ידי תפילה בעל פה, אל הבורא.

הקבלה מסבירה ש"המסך הרוחני של הפרצוף" - "גוף רוחני"- שבעזרתו האדם מקבל אור, הנקרא גם "תורה", נמצא בדרגה רוחנית הנקראת "פה". מכאן נובע שמו של המאור המתקבל: "תורה שבעל פה". הקבלה מסבירה באיזה אופן ללמוד כדי לקבל את התורה הזאת.

חובה להשקיע מאמצים - רק "כסיל יושב בחיבוק ידיים ואוכל את בשרו"

המאמצים שאנו משקיעים בלימודים ובעבודה פנימית, נועדו להביא אותנו להרגיש את חוסר האונים אשר בעקבותיו נפנה לעזרת הבורא. הפניה לבורא תתרחש רק מתוך צורך אמיתי. ללא תפילה, לא תגיע עזרה מהבורא. לכן, מי שרוצה להתקדם צריך להשקיע מאמץ במעשים ובפעולות. ומי שיושב ומחכה, עליו נאמר "כסיל יושב בחיבוק ידיים ואוכל את בשרו".

מאמץ משמעותו כל מה שאדם עושה נגד רצון גופו. ולא משנה איזה מעשה זה. למשל, אם אדם ישן נגד רצונו, גם זה יחשב למאמץ. בעבודה הרוחנית יש להשתוקק להתאמץ ללא תמורה. לצורך זה יש לבקש כוחות מהבורא, כי הגוף מטבעו עובד אך ורק לשם קבלת שכר.

עבודה ללא המתנה לתמורה, בדומה למומחה האוהב את עיסוקו, עד כדי כך שאיננו מקדיש מחשבה לשכר שבצד יגיעתו - זו העבודה הרוחנית הראויה. על האדם להתפלל לכוחות שיסייעו לו להתגבר על האגואיזם שלו, מהסיבה שזהו רצון הבורא, ולא מתוך מחשבה על שכרו - תענוג אינסופי.

דווקא כאשר האדם עושה את מעשיו, שלא על מנת לקבל שכר, הוא יוצא נשכר, עוד יותר, וזוכה באושר מתמיד. כמו כן, יכולתו להיעזר בבורא גדלה, ובכך מתעצמות הן שמחתו והן שמחת הבורא.

קושי ואי-שמחה במהלך העבודה הפנימית, מאותתים על כך שהאדם טרם השתחרר מהאגואיזם, וטרם הצטרף למקובלים יחידי הסגולה העובדים למען הבורא, ולא למען עצמם. ההתמודדות הראשונה עם המאמץ הזעיר ביותר, שלא למען עצמו, מעלה את האדם על דרך המלך המובילה אותו אל בין המקובלים.

התענוג למענו נועדה הבריאה חייב להיות אלטרואיסטי

מטרת הבריאה היא להעניק הנאה עילאית לנשמות. התענוג הזה, שלמטרתו נועדה הבריאה, חייב להיות אלטרואיסטי. חוקי הבריאה נועדו לעזור לנו להבין, שרק שינוי צורתו החיצונית של התענוג שלנו יביא לכך שהאמת תמתק בעינינו, ומרירותו של מצבנו הנוכחי תחלוף.

לאורך חיינו מתחלפים הלבושים החיצוניים של התענוגות שלנו בהתאם לגילנו, ובהתאם לחברה הסובבת אותנו. אין מילים בשפתנו היכולות לתאר את התענוג בצורה מדוייקת. המילים מתארות רק את הלבוש החיצוני של התענוג, ואת האובייקטים המסבים עונג, כמו: אוכל, טבע, צעצוע ועוד. גם את הרצון לתענוג אנחנו מתארים לפי צורת לבושו, לדוגמה, אדם "אוהב דגים".

מ"דרך יסורים" ל"דרך הקבלה"

עולמו של המקובל המתחיל נחלק לשני מצבים בלבד: מצב של יסורים, או מצב של הרגשת הבורא. עד שלא יתקן את האגואיזם שלו, עד שלא יוכל לכוון את רצונותיו ומחשבותיו רק לתועלת הבורא- עד אז ימשיך להתייסר.

אבל לאחר שיתקן את האגואיזם שלו ויזכה להרגיש את הבורא, יראה המקובל שהבורא ממלא בעצמו את כל העולם, והעולם כולו מהווה אובייקטים רוחניים מתוקנים. רק ראיה רוחנית מאפשרת לראות את העולם כך. במצב הזה, אפילו יסורי העבר נראים נעימים, לאחר שעברו תיקונים.

על האדם לזכור דבר עיקרי, והוא שיש משגיח בעולם, וכל מה שקורה, קורה לפי רצונו; זאת, למרות שהגוף, לפי ציווי הבורא, יתעקש על כך שכל המתרחש בעולם מתרחש על פי עקרון המקריות. האדם חייב להאמין, למרות קול הגוף המתכחש לכך, שעבור כל מעשיו בעולם יקבל שכר או עונש.

רצון להתעלות רוחנית, יש לפרש כשכר על מעשים טובים בעבר; מעשים טובים, כמו תפילה ובקשה מהבורא להגיש עזרה למען עשיית מעשה טוב. מפני שהשכר לא מתקבל מייד, נוטה האדם לאבד את הקשר בין המעשה לשכרו.

השגת נושא הלימודים והרגשתו, אף היא איננה יד המקרה, אלא שכר מהבורא. מסיבה זו מומלץ בשעת הלימודים לכוון את הרצונות לרצון הבורא, ולחזק את האמונה בהשגחה העליונה. כך מתחזקת הזדקקות האדם לבורא, וכך מתהדק הקשר ביניהם. כל זה מוביל לאיחוד העתידי עם הבורא.

עלינו להבין את שני הכוחות ההפוכים הפועלים על האדם: הכוח האלטרואיסטי, הקובע שהכל בעולם נובע מפעולותיו ורצונותיו של הבורא ונברא למענו; והכוח האגואיסטי, הקובע שהכל בעולם נברא למען האדם.

למרות שבכל מקרה ינצח הכוח האלטרואיסטי העליון, הדרך הרגילה להגיע למטרה זו נקראת "דרך יסורים". בשעה שהדרך הקצרה בהרבה נקראת "דרך הקבלה". בחוכמה יעשה האדם אם ינסה לקצר את דרכו ואת זמן התיקון מרצונו, כי אם לא יעשה כן, ממילא הבורא יכריח אותו לקבל את "דרך הקבלה" באמצעות יסורים.

גילויי אהבה יתרים משתקים את השתוקקות האוהב למושא אהבתו

האהבה העצמית היא ההרגשה הטבעית ביותר לאדם. תינוקות וילדים מבטאים זאת בצורה הגלויה ביותר. עם זאת, האהבה לזולת איננה פחות טבעית, כי אף היא נובעת מהאגואיזם. האהבה לאובייקט אנושי נבחר נתנה השראה לאינספור אמנים, יוצרים ופייטנים שהעלו אותה על נס. עם זאת לא קיים הסבר מדעי לאהבה, או לתהליכים המולידים אותה.

לא פעם חווה אדם את התהליך הטבעי של התגלות הרגשת אהבה כלפי מישהו. תהליך התאהבות זה כולל שלב פריחה ושלב דעיכה. אהבה הדדית מועדת לחלוף מהר עוד יותר. אהבה חד צדדית עשויה להיות עזה יותר, ולכלול הרגשת נאהב עמוקה יותר, כאשר הפלא ופלא, דווקא כשהנאהב הממאן נעתר, מתמעטת האהבה. הפרדוקס הזה ניתן לצפייה בסוגים שונים של אהבה: אהבה בין המינים, בין הורים לילדים וכו'.

אפשר לומר שגילויי אהבה יתרים משתקים את השתוקקות האוהב אל מושא אהבתו, שהפך לפתע מושג יתר על המידה. כלומר, דווקא התגלות אהבה גדולה, מונעת מהאוהב להביא לידי ביטוי את מגוון רגשותיו ועומקן. כשהפחד מאובדן האהבה פוסק, נעשה האוהב מודע לגחמה ולקהות החושים שליוו את רגשותיו הסוערים, הוא נכלם ועשוי להפוך את לבו ולשנוא את האובייקט שהביאו לידי כך.

אהבה הדדית, קבועה, שאיננה דועכת, יכולה להתקיים רק בתנאי שהיא איננה תלויה בדבר

למרות שבעולמנו נקרות בדרכנו כמה הזדמנויות לאהבה גדולה, אהבה בעלת מאפיינים אלטרואיסטים איננה מוכרת לנו, וקשה לנו להשיגה. דווקא מהסיבה שהבורא אוהב אותנו בצורה אלטרואיסטית, הוא שומר את אהבתנו בגבולות צרים, ולא מאפשר לנו ליהנות מהרגשת אהבה הדדית. מסיבה זו הוא גם מסתיר את אהבתו, אותה הוא מגלה רק ברגע שאנו רוכשים את התכונות המאפשרות את היענותנו המלאה והקבועה לאהבתו.

אדם, בהרגישו נאהב, נוטה להיענות לאהבה. בהמשך, לכשישביע את רעבונו, יבקש לו אהבה חזקה יותר. נטייה זו עומדת בבסיס יכולתו של האדם לשמר את כמיהתו הקבועה להעצמת האהבה לבורא.

אהבה הדדית, קבועה, שאיננה דועכת, יכולה להתקיים רק בתנאי שהיא איננה תלויה בדבר. אהבה כזו איננה יכולה להתקיים בצד האגואיזם - סיבת הסיבות לדעיכת האהבה בעולמנו. לכן, אהבת הבורא נסתרת מעמנו בהתחלה, ומתגלה בהדרגה, שלב אחר שלב, בקצב ההשתחררות שלנו מהאגואיזם. תהליך הרחבת הגבולות של הרגשתנו האוהבת ההולכת ומתעצמת כלפי הבורא, לא היה מתרחש בלעדי האגואיזם, שממנו אנו אמורים להיפטר במהלך ההתקרבות.

האגואיזם בהיותו אויב משותף לנו ולבורא, מהווה למעשה את הצלע השלישית במשולש הבריאה: בורא, נבראים ואגואיזם. משולש זה מאפשר לנו לבחור בבורא, כאשר סיבת הבריאה, ופעולות הבורא המכוונות למטרתה הסופית, מבוססות כולן על הרגשת האהבה המוחלטת והקבועה; ואילו האור שיצא מהבורא וברא את כל העולמות ואותנו, הוא עצמו מהווה את הרגשת אהבתו של הבורא.

רצון האלטרואיזם לאהוב ולהיטיב

סיבת בריאתנו היא הרצון הטבעי של הטוב לאהוב ולהיטיב. זהו בעצם הרצון הטבעי של האלטרואיזם, ועל כן אין אנו מסוגלים לקלוט זאת. הבריאה נועדה לכך שאנו, אובייקט האהבה, נרגיש במידה מלאה את אהבתו של הבורא אלינו, וניהנה הן ממנה והן מהרגשת האהבה אליו. כי רק הרגשה בו-זמנית של שני הרגשות הפוכי הכיוון בעולמנו, מעניקה תענוג שלם שהוא בעצם מטרת הבורא - להעניק לנו, ברואיו, הנאה.

רגשי נחיתות - אין כאב גדול מזה

אנו מגדירים את הטבע בכללותו במלה אחת: "אגואיזם". אחד מגילויי האגואיזם הוא הרגשת ה"אני" שלנו. האדם יכול להתמודד עם כל סבל, מלבד הכאב הנובע מתחושת נחיתות וחוסר ערך. כדי להימנע מתחושת האפסות הזו, הוא מוכן לשלם כמעט כל מחיר, לעיתים אפילו לשלם בחייו. אי לכך, בכל מצב יחפש וימצא שלל תירוצים, סיבות ואשמים. תמיד יהיו גורמים חיצוניים לכישלונות, הפסדים, ומפחי נפש.

הפרשנות המתנערת מאחריות שאנו נותנים לנסיבות חיינו, נובעת מהצורך העמוק שלנו להצדיק את עצמנו בעיני עצמנו ובעיני אחרים. במידה שלא נמצא תירוץ הולם, נמצא את עצמנו 'מחוקים' כנבראים. ה"אני" שלנו יירמס ויימחק. מסיבה זו מיגור האגואיזם לא יכול לצאת לפועל ללא עזרת הבורא. כשמטרת הבריאה תעמוד לנגד עינינו, נישאת מעל לכל, יש סיכוי לפריצת דרך לקראת ההשתחררות מהאגואיזם.

ההזדמנות לבקשה ולתפילה נועדה לחולל הזדמנות ליצירת קשר של תלות עם הבורא

פניה אל הבורא בבקשת השגות רוחניות בלבד, בלי לבקש ממנו פתרון לבעיות יומיומיות, מצביעה דווקא על חולשת האמונה בכוחו ובהשגחתו בכל. אסור לשכוח לרגע, שכל בעיות יום-יום, ולו הקטנות ביותר, ניתנות לנו במטרה אחת, שננסה לפתור אותן בעצמנו, ובמקביל נבקש מהבורא שיפתור אותן עבורנו.

אמונה מלאה בבורא, ככל יכול וכעושה כל המעשים, מובילה לבקש מהבורא הכל. עובדה זו איננה מצביעה על כך שהבקשה נועדה כדי לפטור את עצמנו מהצורך להתמודד עם בעיותינו. ההזדמנות לבקשה ולתפילה נועדה לחולל הזדמנות ליצירת קשר של תלות עם הבורא. לכן הדרך הנכונה לחיות מתוך שלמות עצמית, היא להתפלל לעזרה, ובמקביל להיאבק עם הבעיות כמו כולם.

"מלחמת מצווה" באגואיזם, ו"מלחמת רשות" של הוספת "קו ימין"

ירידה רוחנית ניתנת מלמעלה לצורך העלייה הרוחנית הבאה. מכיוון שהירידה ניתנת מלמעלה, היא נוחתת על האדם בהפתעה, מתגלה בין רגע, וכמעט תמיד מוצאת אותו בלתי מוכן. לעומת זאת, עלייה רוחנית והתאוששות מנפילה, מתרחשות באיטיות כמו החלמה ממחלה. הקצב האיטי של השיקום נובע מהצורך לחוות כל פרט ופרט מגורמי הנפילה ותוצאותיה, להתמודד עמו, ולהתגבר עליו באופן עצמאי.

אם האדם מסוגל, בזמן העלייה הרוחנית, לבקר את תכונותיו הרעות, לצרף "קו שמאל" ל"קו ימין", הוא חוסך בכך נפילות רוחניות רבות לעתיד לבוא. דרך זו איננה פתוחה לפני כל אחד. מעטים מסוגלים ללכת ב"קו ימין", כלומר, להצדיק את הבורא, למרות היותו זה המזמן להם את יסורי האגואיזם.

בדומה ל"מלחמת מצווה" ול"מלחמת רשות" המתוארות בכתבי התורה, "מלחמת המצווה" משולה למלחמה באגואיזם, ו"מלחמת הרשות" משולה למאמצים הנוספים של הוספת "קו ימין".

גילויי האגואיזם אצל הזולת, לא ניתנים לתיקון של אדם מבחוץ

העבודה הפנימית שנעשית כדי להתגבר על האגואיזם, צריכה להיעשות במסתרים, בדיוק כמו העבודה הפנימית העוסקת בטיפוח האמונה ברוממות הבורא ובהשגחתו העליונה. אדם איננו יכול ללמד אדם אחר, מה נכון ומה לא נכון לעשות. גילויי אגואיזם המתגלים בזולת לא ניתנים לתיקון של אדם מבחוץ. נהפוך הוא, מי שרואה התגלות של מידת האגואיזם בחברו, מן הראוי שייחס לעצמו את אשר גילה, כי אין עוד מלבד הבורא בעולם, ומה שהוא מרגיש ורואה, זהו רצון העליון.

כל העולם סביבנו נוצר כדי לדחוף אותנו לצורך לחשוב על הבורא, ולבקש שינוי פיזי, גשמי וחברתי. כתוב: "לא ניתנה התורה אלא לאוכלי מן". "מן" בקבלה הנו תפילה. כלומר, מי שמסוגל לבקש את הבורא, הוא זה שיקבל את התורה, את ה"אור העליון".

בתורת המוסר צריך לתקן כל חיסרון בנפרד; בקבלה נדרש רק לתקן את האגואיזם, שורש כל הרע

באדם יש אינסוף חסרונות הבאים כולם ממקור אחד והוא האגואיזם שלנו - הרצון ליהנות, הרצון להביא את עצמנו בכל מצב לנוחות המקסימלית. הקבלה עוסקת בדרך שבה צריך להיאבק בכל חיסרון וחיסרון הנמצא באדם.

אפילו את המתחיל מכניסה הקבלה תחת כנפי הכוחות הרוחניים העליונים, על פעולותיהם. כך האדם חווה על בשרו את ההבדל בינו לבין האובייקטים הרוחניים. כך הוא לומד מיהו, ומי עליו להיות.

התנגשות טבעו האגואיסטי של האדם בטבעו הרוחני, דוחפת את גופו בהדרגה לעבר הרצון להחליף את טבעו לרוחני, ואת תכונותיו לתכונות הזהות לתכונות הבורא. כל זה נעשה ללא כפייה מבחוץ. זאת מאחר שבקבלה, בניגוד לתורת המוסר, אין צורך לתקן כל חיסרון בנפרד. בקבלה נדרש לתקן רק את האגואיזם - שורש כל הרע.

בקבלה, תחושות שונות של השפעות אור, יוצרות את תחושות הזמן השונות

האדם מרגיש את העבר, ההווה והעתיד, בהווה. זוהי דרכנו לתפוס את המציאות בעולמנו, המתגלמת בשלוש התחושות השונות, אותן מסדר שכלנו על סרגל זמנים פנימי משלו, ונותן לנו דימוי שכזה.

בלשון הקבלה הזמנים מוגדרים כהשפעות שונות של אור - או תענוג. התענוג שאנו מרגישים ברגע הנוכחי, מכונה בפינו הווה. כאשר ההשפעה הפנימית הישירה עברה זה מכבר, והתענוג פג וחלף ורק מאיר לנו מרחוק, אנו חווים תחושת עבר.

כאשר הארת התענוג שחלף פוסקת מלהאיר לנו, ואנו חדלים לחוש בה, סימן שהתענוג נשכח מאיתנו לחלוטין. אבל אם התענוג מאיר לנו שוב מרחוק, אנו מתייחסים אליו כאל אירוע שהתרחש בעבר הרחוק ועלה בזיכרוננו.

אם אור, תענוג, טרם הורגש על ידינו, ועכשיו מאיר לפתע באיברי חושינו מרחוק, אנו תופסים את זה כהבטחה לעתיד - כ"אור ביטחון".

את ההווה אנו תופסים כקבלה פנימית, כהרגשת אור, כאור של מידע ותענוג. ואילו עבר והווה נתפסים על ידינו, כאמור, באמצעות הארת תענוג רחוקה. עם זאת, אין אנו חיים בעבר או בעתיד, אלא מרגישים סוגים שונים של השפעות האור, היוצרים תחושות זמן שונות.

אדם שאיננו נהנה בהווה, מחפש ומקווה למקור הנאה בעתיד. הוא כמהה לרגע הבא, וחולם שזה יביא עמו הרגשה אחרת. העבודה הפנימית איננה מבוססת על כמיהה לעתיד, אלא על מאמץ למשוך את ההארה החיצונית הרחוקה לתוך הרגשתנו בהווה.

התענוג - כוח מושך, היסורים - כוח דוחף

שני כוחות פועלים עלינו במקביל. היסורים דוחקים בנו מאחור, והתענוגות מושכים אותנו בחבלי קסם מלפנים. במידה שהכוח הפועל היה רק הכמיהה לעונג הבא, גופינו העצל לא היה מתקדם לעברו מהפחד לאבד את אשר כבר הושג, ולהישאר קירח מכאן ומכאן. כדי שננוע, נוסף גם הכוח השני, המייסר, הדוחף מאחור ודוחק בנו לברוח מהכאב שבמצב הנוכחי.

חטא הגאווה גדול מחטא הכניעה לתענוג

שורש כל העבירות נעוץ בעבירה אחת - הרצון ליהנות. עבירה שנעברה בגלל הרצון ליהנות, נשמרת בדרך כלל בסוד. זאת, מהסיבה שאין כבוד גדול בכישלון השליטה על היצר. האדם מתבייש בעובדה שהיה חלש מהתענוג שפיתה אותו, ומשך אותו אליו. אבל את התענוג לכעוס נוטה האדם לבטא ברייש גלי וללא בושה. בכעסו הוא בטוח בצדקתו, ועל צדקתו גאוותו. אלא שגאוותו מדרדרת אותו מבחינה רוחנית, כי הגאווה היא התגלמותו העזה ביותר של האגואיזם.

היסורים לא נועדו להעניש, אלא לגרום לאדם לפנות לבוראו

אם אדם שעובר יסורי גוף ונפש או תלאות פרנסה, איננו מיצר על כך שהבורא העניש אותו, הרי שיסוריו אינם מהווים עונש. זאת מאחר שהעונש שהבורא שלח לו לא נתקבל. מכיוון שהעונש הוא תיקון הנשמה, אדם שאיננו חווה את העונש, מחמיץ את ההזדמנות לתיקון הגלומה בחובו.

עם זאת, אל לנו לטעות ולחשוב שהעונשים שהבורא מזמן לנו נענים לעקרונות השכר והעונש של עולמנו. עונשיו לא נשלחו אלינו כתוצאה מעברותינו, או מאחר שהמרנו את פיו. עונשיו נועדו לגרום לנו לפנות אליו לעזרה, ובכך להתקרב אליו. הזעקה לבורא שיפיג את יסורינו, כמוה כהודאה בהשגחתו, והיא נושאת בתוכה תיקון עצמי גדול יותר מזה אשר היה מתרחש, לו היה האדם מקבל את יסוריו בלי להתפלל.

לכן, בתפילה שהאדם שוטח לפני בוראו, בה הוא מבקש ממנו לפטור אותו מעונש, לא מקופלת בקשה להתנער מההזדמנות לתיקון. זאת מכיוון שבעצם יצירת הקשר עם הבורא, נעשה תיקון גדול יותר מאשר נעשה דרך הרגשת היסורים.

"בעל כורחך אתה נולד, בעל כורחך אתה חי ובעל כורחך אתה מת"

"בעל כורחך אתה נולד, בעל כורחך אתה חי ובעל כורחך אתה מת". אכן, אנו רואים שכך הם פני הדברים בעולמנו. אך כל מה שקורה בעולמנו הוא תוצאה ממה שקורה בעולם הרוחני, בה בשעה שבכל זאת, אין בין העולמות הקבלה מלאה.

לכן, "בעל כורחך", נגד רצון הגוף, אתה נולד - נולד רוחנית, מקבל תחושות רוחניות ראשונות. זה קורה נגד רצון הגוף, מכיוון שעם קבלת התחושות הרוחניות אתה מתנתק מהאני העצמי שלך, ולזה הגוף שלנו אף פעם לא מסכים.

אדם שקיבל מלמעלה חושים ואיברי פעולה רוחניים, "כלים", מתחיל לחיות רוחנית, ולהרגיש את העולם החדש שלו. גם במצב הזה הוא הולך נגד רצונות הגוף המתאווה ליהנות לעצמו מתענוגות רוחניים, ולכן כתוב "בעל כורחך אתה חי".

"בעל כורחך אתה מת", כלומר, בעל כורחך אתה משתתף בחיי יום-יום, ומרגיש אותם כמוות רוחני.

מדור לדור, בזכות עבודת מקובלי הדור הקודם, יותר אנשים יכולים להשיג את מטרת הבריאה ולזכות לאיחוד עם הבורא

בכל דור של מקובלים, משתפרים התנאים להשגת מטרת הבריאה ולהתקרבות לבורא על ידי ספרי קבלה נוספים הנכתבים על ידי המקובלים. לפני הבעש"ט, הבעל שם טוב, היו יכולים רק יחידים בעולם להשיג את מטרת הבריאה. כתוצאה מעבודתו, וממורשתו הכתובה, נפתחה הדרך לפני גדולי המקובלים דאז להשיג את המטרה העליונה. ו"בעל הסולם", הרב יהודה אשלג, בעבודה שעשה בעולמנו, תרם את תרומתו לכך, שהיום כל אחד שרק רוצה, יכול להשיג את מטרת הבריאה.

עוד על "דרך הקבלה" ו"דרך יסורים"

ההבדל בין "דרך הקבלה" ל"דרך יסורים" הוא בכך, שאדם הולך ב"דרך יסורים" רק עד אשר מתחוור לו שיותר מהר ויותר קל ללכת ב"דרך הקבלה". האדם ההולך ב"דרך הקבלה", משווה בנפשו את היסורים שכבר עבר, ואת אלה העשויים לפקוד אותו, אם לא ילך בדרך זו, ועושה את החשבון הפשוט שלו. מתוך ראיית הנולד, הוא מחליט להיחלץ מיסורים נוספים. יסורי העבר הספיקו לו, וזרזו את בחירתו.

החוכמה היא לבחון באמצעות השכל את כל המתרחש, ולהכיר בכך שהמקור לכל צרותינו טמון באגואיזם; ובעקבות הבנה זו, לפעול נכון תוך אימוץ "דרך הקבלה" וויתור על השימוש באגואיזם, כדי לא להיקלע בשנית ל"דרך יסורים" הנגרמת בעטיו.

המקובל מרגיש שכל העולם נוצר רק בשבילו, ונועד לשרתו למען השגת המטרה. כל הרצונות שמקבל המקובל מהעולם סביב, רק עוזרים לו בהתקדמותו, מכיוון שהוא מייד מסרב להשתמש בהם לתועלת עצמו. כל הדברים השליליים שאדם רואה בעולם סביב, נובעים מכך שאף הוא עדיין איננו נטול חסרונות, והדברים אותם הוא רואה עוזרים לו לדעת מה עליו עוד לתקן. מכאן שכל העולם הסובב נועד לשרת את האדם בהתקדמותו, בכך שהוא עוזר לו לראות את חסרונותיו.

ה"תורה שבעל פה" נכתבת בלב בכל פעם מחדש

כשמתרחשת נפילה רוחנית, חווה האדם התרחקות אינסופית ממושא תשוקותיו, והוא נעצב לנפשו. אבל, באפשרותו גם לראות את "חצי הכוס המלאה", ולהתמקד בנס שעשה לו הבורא, שהעלה אותו מעולמנו אליו, אל העולם הרוחני. עליבות מצבו עוזרת לו להעריך נכונה את גודל המתנה שקיבל מהבורא. הכרת הרע מאפשרת לו להיענות באהבה אמיתית ובתשוקה עזה לטוב.

יש חלק בתורה שקיומו הוא בבחינת הכרח עבור כולם, וישנו חלק נסתר, שלא כולם מגיעים אליו. בחלק הנסתר חבויות מטרות האדם, רצונותיו ומחשבותיו. התורה שבכתב - אין להוסיף עליה. מאידך, התורה שבעל פה פתוחה תמיד לשיפור בכוונות בזמן קיומה. התורה שבעל פה נכתבת בלב בכל פעם מחדש.

מתנת התכונות הרוחניות

לא ניתן לרכוש ידע מכל סוג ללא הכנה נפשית נאותה, המובילה לצורך להבין, והמובילה להכרה בהכרחיות הדבר. מידת הרעב לידע, זהה למידת ההשקעה שהשקיע האדם כדי לחקור ולהבין מה חסר לו, ומה עליו עוד להשיג וללמוד. הרעב המנטאלי לידע, רעב השכל, ונכונות הלב להשקיע מאמץ - אלה שני התנאים המניעים את גלגלי העבודה הרוחנית. דרוש מאמץ כדי להכין את השכל והלב לפעול, ודרוש מאמץ כדי להפעיל אותם.

כל מה שנדרש מהאדם הוא השקעת המאמץ הזה - זה הדבר היחידי התלוי בו. את הדעת יקבל בסופו של דבר מלמעלה, כאשר למעשה אין לו יכולת להשפיע על מהלך זה. אמנם אין לו יכולת להשפיע, אך עם זאת, את הדעת הרוחנית והרגשות הרוחניים שיקבל מלמעלה, יקבל בדיוק במידה בה הוא מבקש, ובדיוק במידה אליה הוא מוכן מבחינה פנימית.

בזמן שהאדם פונה אל הבורא בבקשה כלשהי, לא עומדת לפניו ברירה אחרת, אלא לעשות שימוש ברצונותיו האגואיסטיים. זאת מכיוון שאין באפשרותו לבקש דבר החורג מהרצונות המוכרים לו. עם זאת, לא קשה להבין שהבורא לא יכול להיעתר לרצונות אגואיסטיים גשמיים למען התעלותו של האדם!

לכן, רק אם האדם מבקש לשחררו מעול האגואיזם על יסוריו, ולזכותו בתכונות רוחניות, הבורא מעניק לו את המתנה. המתנה, שאין באפשרותו של האדם לעמוד על טיבה לפני קבלתה - מתנת התכונות הרוחניות.

גם לאחר שהמקובל יוצא לעולם הרוחני, על ידי תיקון תכונותיו האגואיסטיות, הוא עדיין חוזר ונזקק לסביבה. תוך כדי הימצאותו בעולמנו, הוא סופג מהסביבה את רצונותיה האגואיסטיים ומתקנם. בכך הוא מסייע לאנושות להגיע בעתיד לעבודה רוחנית הכרתית. כמו כן, יש באפשרותו להיתרם על ידי האדם הפשוט, במידה שזה מסייע לו באופן טכני כלשהו. כך המקובל יכול לכלול את רצונותיו האישיים של האדם הפשוט המסייע לו, בתיקונים אותם הוא מבצע.

לכן נאמר, שתלמיד המשרת את המורה שלו החכם, נשכר מפעולה זו יותר מאשר היה נשכר מלימודים. זאת מאחר שהאגואיזם עצמו נכלל בין המניעים ללימודים, ולכן הלימודים עצמם לא עשויים לגרום לו להרפות את אחיזתו מהאגואיזם. לעומת זאת, בהתמסרות לשרות הנובע מאמונה בגדולתו הרוחנית הבלתי ניתנת למדידה של המקובל, יש התקרבות רבה יותר לתכונות רוחניות של אמונה ואלטרואיזם, ומכאן, יותר תועלת לתלמיד.

מי שמסתופף בצלו של המורה במידה גדולה יותר, ו"יוצק מים על ידיו" בהתמסרות גדולה יותר, סיכוייו להתעלות רוחנית גבוהים יותר. לכן כתוב שהרוחניות איננה עוברת בירושה, אלא מרב לתלמידו.

עד דור אחרון, אכן כך היה. אבל בדורנו המנהיגים מעבירים את הידע שלהם בירושה, מכיוון שהידע שלהם נמצא רק ברמה הגשמית. עד כדי כך נפל דורנו מבחינה רוחנית. ובכל זאת, מי שחי בקשר רוחני עם הבורא ועם תלמידים, מוריש את ירושתו הרוחנית רק למי שמסוגל לקבל ירושה זו. כלומר, לתלמיד הקרוב ביותר.

שתי הבקשות אותן אמור לבקש האדם

בזמן שהאדם מרגיש חסימות והפרעות בהשתוקקותו לבורא, עליו לבקש מהבורא שני דברים:

א.דבר ראשון, שהבורא יפתור אותו מההפרעות הללו וירחיקן מעמו, למרות שהוא עצמו שולח אותן. כך, במידה שתפילתו תתקבל, יוכל האדם בכוחות עצמו לחזור ולעלות שוב מבחינה רוחנית, ולא יזדקק לכוחות רוחניים גדולים יותר מאשר יש לו כעת.

ב.דבר שני, עליו לבקש מהבורא שיגדיל את רצונו להשגה רוחנית והכרה בחשיבות ההתעלות הרוחנית, כדי שההפרעות לא יצליחו לעצור בעדו בדרכו לבורא.

אדם מוכן להקריב עבור חייו הכל, אם חייו אכן יקרים לו. לכן עליו לבקש מהבורא שיתן לו טעם בחיים הרוחניים, ואז דבר לא ירתיע אותו.

אור רוחני נכנס לאובייקט רק על פי מידת זהות תכונות האור והאובייקט - "השתוות התכונות"

רוחניות, מעצם מהותה, היא רצון לתת, ורצון להשתמש ברצון ליהנות רק במקום בו אפשר בעזרתו להעניק הנאה לאחרים. לאובייקטים רוחניים אין רצון ליהנות למען עצמם. הגשמיות הפוכה לחלוטין מרוחניות.

אם האלטרואיזם, מייצג הרוחניות, והאגואיזם, מייצג הגשמיות, מנותקים זה מזה ואין ביניהם כל מכנה משותף או תכונות כלליות דומות, הכיצד ניתן לתקן אגואיזם בעזרת אור רוחני - אלטרואיזם? הרי אור רוחני נכנס לאובייקט רק על פי מידת זהות תכונות האור והאובייקט - "השתוות התכונות". הרי מסיבה זו עולמנו לא מרגיש את הבורא. הרי רק אור הבורא עם כניסתו ל"כלי" האגואיסטי יכול להפכו לרוחני.

מסיבה זו נברא האדם נייטרלי. בתחילה הוא נמצא תחת שליטת הכוחות האגואיסטיים ומקבל מהם תכונות המפרידות אותו מהרוחניות. לאחר מכן, הוא מושפע מכוחות רוחניים, ועל ידי עבודה הדרגתית על הנקודה הרוחנית שבלבו, באמצעות הקבלה, הוא מתקן את הרצונות שקיבל מהכוחות האגואיסטים.

אור רוחני

שם הבורא "ה-ו-י-ה" מסמל את אור הבורא לפני שהאדם מקבל אותו. כלומר, זהו האור עצמו, ועל כן הוא מכונה "תורה שבכתב", תורה שיצאה כך מהבורא. שם הבורא "א-ד-נ-י" מסמל את האור שמשיג האדם, ונקרא תורה שבעל פה, מכיוון שהאור עובר את איברי התפיסה הרוחנית: ראיה, קריאה, שמיעה והבנה.

האגואיזם שנברא "יש מאין" עתיד להיעלם מהעולם

מה שמבדיל בין העולמות הרוחניים לבין העולם שלנו, הוא שכל המצוי בעולמות הרוחניים מהווה חלק מהבורא, וצורתו צורת סולם רוחני. צורה זו נועדה להקל על האדם את תהליך התעלותו הרוחנית. לעומת זאת, העולם האגואיסטי שלנו מעולם לא היווה חלק מהבורא. הוא נברא "יש מאין" ואחרי שהנשמה האחרונה מהעולם שלנו תעלה לעולם הרוחני, הוא אמור להיעלם, בדיוק כפי שהיה לפני בריאתו. מכאן שכל סוגי הפעילות האנושית העוברת מדור לדור, וכל מה שנוצר מחומר גשמי דינו להעלם.

"אור פנימי" מתאפשר רק אחרי תיקון התכונות, לפני כן מתאפשר "אור מקיף"

תחושת ביטחון נובעת כתוצאה מהשפעת ה"אור המקיף", הרגשת הבורא בהווה. כל עוד לא נוצרו באדם התכונות המתוקנות המתאימות, הבורא מורגש כ"אור מקיף" ולא כ"אור פנימי". ביטחון ואמונה הם מושגים דומים. אמונה היא מושג פסיכולוגי, המתאר את היכולת לסבול.

אין דבר העומד בפני הרצון, מלבד חוסר נכונות להשקיע מאמצים, וכניעה לעצלות ולעייפות. לכן, מי שחדור ביטחון, סבלנות, וכוח סבל, ראוי לו להיקרא חזק. ואילו מי שמשולל כוח סבל, ולא עומד ביסורים מהרגע שהם מתחילים, ראוי לו שיקרא חלש.

שכל וכוח הם תנאי הכרחי להרגשת הבורא. כי למען השגת דבר בעל ערך, יש להשקיע מאמצים רבים ואף להתייסר. אנו נוטים להעריך את האובייקט הנכסף, לפי מידת המאמצים שעלינו להשקיע כדי להשיגו. מידת כוח הסבל של האדם, היא כמידת כוח החיים שלו. לכן, בעולמנו, הדעה השלטת היא שעד גיל ארבעים האדם בשיא כוחו וחיוניותו, ואחרי כן, מתמעט כוחו, ועם כך דועכת אמונתו בעצמו, עד שברבות השנים היא נעלמת לחלוטין והאדם נפטר מהעולם.

לעומת החיוניות הגשמית המתמעטת במהלך החיים, הקבלה, כחוכמה עילאית, מהווה הישג בר קיימה ונצחי, שלא כמו הישגים אחרים בעולם הזה. היא דורשת את המאמצים הגדולים ביותר, מכיוון שהיא "קונה" עולם מלא ונצחי. אדם המשיג קבלה, משיג את מקור הכוח, הידע והמדעים בצורתם האמיתית והגלויה. מכאן ניתן להסיק את גודל המאמצים הדרושים, לאור ידיעתנו עד כמה יש להשקיע, כדי לשלוט ולו במדע אחד בלבד בגבולות הבנתנו.

כוחות על טבעיים להשגת שליטה בחוכמת הקבלה ניתנים לאדם מלמעלה. בעזרתם מתחשל כוח סבלו לרמה מספקת שתאפשר לו לעמוד ביסורים המסומנים לו בדרכו להשגת הקבלה. בעזרתם הוא מגייס ביטחון עצמי וחיוניות הדוחפים אותו לרצות ולהשיג קבלה. עזרתו של הבורא שנועדה לסייע לאדם להתגבר על המכשולים שבדרך להשגה, היא עזרה גלויה. בכל המכשולים האחרים, תומך הבורא בצורה נסתרת.

האמונה היא כוח

האמונה, משמעותה כוח המכין את האדם לפעול בכיוון התפתחות רוחנית. אמנם בראשית הדרך, לא ניתן עדיין להרגיש את הבורא, כי האדם טרם הצליח לסגל לעצמו תכונות אלטרואיסטיות. אבל קיימת האמונה בהשגחתו העליונה של הכל יכול, אליו ניתן לפנות ברגעי יאוש באופן אינסטינקטיבי.

התכונה המיוחדת הזו של גופנו, האמונה, "הושתלה" בנו כדי שנוכל לעבור מהסתר כפול להסתר רגיל ועד לגילוי הבורא.

דורי דורות של מדענים, חוקרים ומגלים לפנינו את סודות הטבע. אילו היתה האנושות משקיעה מאמצים דומים בהשגת הבורא, הוא היה מתגלה לנו, במידה שלא היתה פחותה מהמידה בה מתגלים לנו סודות הטבע. אבל, משום מה, איננו שומעים על מדענים החוקרים את משמעות מטרת הבריאה. לא זו בלבד, אלא שבדרך כלל הם שוללים מכל וכל קיומה של הנהגה עליונה.

הסיבה לכך שהמדענים מתכחשים לאמונה, נעוצה בעובדה שהבורא הקנה להם יכולת שכלית ודחף פנימי להמציא המצאות גשמיות. מאידך, דווקא בשל כך, "הושתלה" בנו, שאיננו מדענים, אמונה אינסטינקטיבית וזאת בניגוד להם.

הטבע והיקום מוצבים לפנינו כך, שהם שוללים הימצאות הנהגה עליונה. לכן, למדען שלא "הושתל" בו כוח אמונה על ידי הבורא, אין אפשרות לסגל לעצמו באופן עצמאי כוח זה.

סיבה נוספת המחזקת מגמה זו, היא העובדה שהחברה מצפה ממדען לתוצאות גשמיות מעבודתו. המדען, בנכונותו לעמוד בציפיות וברצונו לרצות את שולחיו, נכנע לדרישה זו. גילוי הבורא הוא הגילוי שהכי קשה להגיע אליו. ומכיוון שהממצאים בעלי הערך הגדול ביותר, נמצאים בכמות מינימלית ומתגלים בקושי רב, המדען מתחמק מכישלון בטוח.

על ידי התעלמות מדעת הרוב, והעמקת האמונה באופן עצמאי, ניתן להתקרב להרגשת הבורא. כוח האמונה זהה בעוצמתו לשאר הכוחות שהעניק אור הבורא לאדם. יחודו בכך שהוא מסוגל להביא את האדם למגע עם הבורא.

השגת הבורא דומה להשגת דעת. בתחילה האדם עובד על לימוד והשגה, ואחר כך הוא משתמש במה שהשיג. כצפוי, בהתחלה זה קשה. את הפירות קוטף מי שמשיג את המטרה ויוצא לעולם הרוחני. האדם המתפתח רוחנית צפוי להשיג ידיעה מוחלטת על בריאת כל העולמות והשוכנים בהם. כן הוא צפוי להשיג את גלגולי הנשמות בכל הזמנים והמצבים, מתחילת הבריאה ועד סופה, ולזכות בהרגשת התענוג האינסופי של הבורא.

גודל ההגבלה שהאדם מסוגל ליצור: "מסך" ו"כלי"

פעולה אלטרואיסטית מוגדרת כפעולה המנותקת מחישובי תועלת והנאה אישית, כתוצאה מהכרת גדולתה של מטרת הבריאה. הדבר מתבטא בכך שבפני תענוג המגיע בצורת אור רוחני, האדם שם "מסך", הגבלה הדוחה את התענוג ומחזירו למקורו. בכך האדם יוצר גבול רצוני להתפשטות התענוג. בכך הוא מוכן להגדיר בעצמו את סיבת קבלת התענוג: לא למען הנאת האגואיזם, אלא למען מטרת הבריאה ולמען הבורא הרוצה להעניק לו תענוג. בזה שהוא עצמו נהנה הוא מעניק הנאה לבורא, וזוהי הסיבה היחידה להנאתו.

עם זאת, האדם מגדיר את כמות התענוג בהתאם לכוח הרצון שלו לדחות קבלת תענוג ישיר מאור הבורא, וליהנות רק מזה שהוא גורם הנאה לבורא. במקרה זה, פעולת האדם ופעולת הבורא מקבילות והאדם מרגיש בנוסף, תענוג עצום מיצירת זהות בין תכונותיו לתכונות הבורא - "השתוות תכונות" או "השתוות צורה". הוא נהנה מכוח, תחושת גדולה, קיום אינסופי וידיעה מוחלטת.

המדרגות הרוחניות נקבעות באמצעות גודל ה"מסך" שאותו האדם יכול לבנות בדרך לקבלת התענוג האלטרואיסטי. ככל שכוח ההתנגדות לאינטרסים האישיים גדול יותר, כך האור המתקבל "למען הבורא" גדול יותר, ומושגת מדרגה גבוהה יותר.

כל איברי החישה שלנו, חושינו, פועלים בעקבות מפגש עם אינפורמציה. המידע מגיע באמצעות צלילים, ריחות, מראות ועוד. ללא מפגש עם האות האינפורמטיבי המוגבל בהתפשטותו, לא יכולה להתקבל כל תחושה באיברי החישה. לפי העיקרון הזה פועלים כל מכשירי המדידה, מכיוון שכל חוקי עולמנו נובעים מחוקים רוחניים.

גילוי תופעה חדשה בעולמנו, גילוי ראשון של הבורא, וכן כל הרגשת בורא נוספת, תלויים בגודל ההגבלה שאדם מסוגל ליצור. ההגבלה הזאת נקראת "כלי" בעולם הרוחני. בעצם, מה שמשיגים ב"כלי" הוא לא האור עצמו, אלא הקשר ההדדי בינו לבין ההגבלה בדרך התפשטותו. כלומר, מושגת תוצאה מהשפעת האור על ה"כלי" הרוחני של האדם. זאת, ממש כמו בעולם שלנו, בו אנו לא משיגים את התופעה עצמה, אלא את תוצאתו של המפגש בינה לבין איברי החישה שלנו, או בינה לבין מכשירי המדידה שלנו.

600,000 חלקי נשמה, 125 "ספירות", חמישה "עולמות"

הבורא הטביע בחלק מסויים של עצמו את הרצון האגואיסטי שברא. כתוצאה מכך, החלק הזה חדל להרגיש את הבורא ומרגיש רק את עצמו, את מצבו ואת רצונותיו. החלק הזה נקרא "נשמה". החלק האגואיסטי הזה נמצא בבורא עצמו, מכיוון שרק הבורא קיים, ואין מקום שאינו מלא בו. מטרת הבריאה היא שהנברא יעדיף לחזור לבורא בכוחות עצמו מבחירתו החופשית, ויחזור להידמות לבורא בתכונותיו.

הבורא הוא המנהל את תהליך החיבור של החלק האגואיסטי אליו. יד הבורא בדבר, אינה מורגשת כלפי חוץ. הבורא רוצה שיתגלה בנברא, בעזרתו הנסתרת, רצון להתחבר אתו מתוך האגואיזם. כדי להקל על התהליך הזה, הבורא שבר וחילק את האגואיזם ל-600,000 חלקים. תפקידו של כל אחד מהחלקים הוא לפתור באופן עצמאי את עניין הוויתור על האגואיזם. הדבר נעשה על ידי תהליך הכרת האגואיזם כרע, על ידי קבלת תכונות אגואיסטיות במנות רבות מלמעלה, וקבלת יסורים בעקבותיהן.

כל אחד מ-600,000 חלקי הנשמה הכללית נקרא "נשמת אדם". תקופת ההתחברות עם האגואיזם מכונה "חיי אדם". ניתוק זמני של קשר עם האגואיזם הינו "קיום בעולמות רוחניים עליונים". רגע כניסת התכונות האגואיסטיות לנשמה הוא "לידת האדם בעולם הזה". כל אחד מ-600,000 חלקי הנשמה הכללית יחויב להעדיף, בסופו של דבר, את תכונת הבורא על פני תכונת האגואיזם; זאת באמצעות חיבור נשמת האדם עם מנות מדודות של אגואיזם ועם הבורא, בזמן שהיא עדיין נמצאת בגוף ומכילה תכונות אגואיסטיות.

יצירת הזהות בין תכונות הנברא לתכונות הבורא נעשית באופן הדרגתי, ומקרבת את תכונות הנשמה לתכונות הבורא בתהליך הנקרא "עלייה רוחנית". העלייה במדרגות הנקראות "ספירות", הדרגתית אף היא. סולם ה"ספירות" הרוחני בנוי מ- 125 מדרגות. המדרגות מסודרות בסדר עולה, מהמצב הראשוני, הנחות ביותר, האגואיסטי, ועד למדרגה האחרונה, העליונה ביותר, בה תכונות הנברא נעשות שוות לתכונות הבורא ונוצר האיחוד עמו. כל 25 "ספירות" מהוות חטיבה שלמה הנקראת "עולם". כלומר, מלבד ה"עולם שלנו" ישנם חמישה עולמות נוספים.

אנו רואים שמטרת החלק האגואיסטי היא להשיג את תכונות הבורא בעודו נמצא בנו, בעולם שלנו. המטרה היא שאנו נרגיש בתוכנו ובסובב אותנו את הבורא, למרות האגואיזם.

הרצון להתחבר עם הבורא טבוע בנו מבראשית כמו שאר רצונותינו

הרצון להתחבר עם הבורא טבוע בנו מבראשית. לכן לא נדרשים תנאים מוקדמים לקיומו. מה שנמצא בבורא כרצון חופשי, פועל בנברא כחוק טבעי ומחייב; זאת, מכיוון שהבורא ברא את הטבע לפי רצונו וכוונתו, וכל חוק המצוי בטבע מגלם את רצון הבורא לקיום הסדר הזה.

מכאן שכל הרצונות והאינסטינקטים "הטבעיים" שלנו מקורם בבורא, ואילו כל התוצאות הדורשות ידע וחישוב מוקדם, הן תולדה של פעולותינו. ולכן, במידה ואדם רוצה להשיג התחברות מלאה עם הבורא, עליו לחזק בעצמו את הרצון הזה, עד שיהפוך עבורו לטבע שני, כאילו קיבל אותו מהבורא משחר בריאתו.

המדרגה הרוחנית, ולוּ הקטנה ביותר, כבר נותנת הרגשת שלמות מלאה

העיקרון העומד בבסיס חוק הרצונות הרוחניים בנוי כך שאין ברצונות הרוחניים מקום לרצונות חלקיים, או לרצונות כאלה המכילים רצונות אחרים וספקות. לכן הבורא מאזין רק לבקשה היוצאת מעומק לבו של האדם, וגם זה רק במידה שהיא תואמת את הרצון השלם של המדרגה בה נמצא האדם. תהליך היווצרותה של בקשה אמיתית כזו בלב האדם, איטי ומצטבר, ומתרחש בתת ההכרה שלו. מעבר להכרתו של האדם, הבורא מחבר את כל בקשותיו הקטנות והופכן לבקשה אחת. כשהבקשה מגיעה לעוצמה הנדרשת, הבורא נענה לה.

אדם הנכנס לתחום הפעילות של אור הבורא מיד מקבל הכל, מכיוון שהנותן הוא נצחי ואינו מתחשב בתנאים כלשהם או בגלגולים. לכן אפילו המדרגה הרוחנית הקטנה ביותר נותנת הרגשה מלאה של נצחיות. אך מכיוון שהאדם עובר ויעבור עליות וירידות רוחניות בדרכו לאיחוד המלא, הוא נמצא בתנאים הנקראים "עולם, שנה, נפש". זאת, מכיוון שנשמתו טרם סיימה את תיקונה, והיא זקוקה למקום ולתנועה הנקראים "עולם", וסכום תנועותיה מורגש כזמן, הנקרא "שנה".

המדרגה הרוחנית, ולוּ הנמוכה ביותר, כבר נותנת הרגשת שלמות. הרגשה זו משמעותית עד כדי כך, שרק בעזרת "אמונה למעלה מהדעת" האדם יכול להגיע לכלל השגה, שהשלב בו הוא מצוי כולל בתוכו את החלק התחתון ביותר של המדרגה הרוחנית הבאה הגבוהה יותר. רק אם יאמין בזה, יוכל לטפס ולעלות לאותה מדרגה רוחנית שהאמין בה והעצים אותה, למרות הרגשת השלמות שהעניקה לו המדרגה שמתחתיה.

"הרגל נעשה טבע שני"

גופנו פועל באופן אוטומטי על פי החוקים של טבעו האגואיסטי ונתון להרגלים נלמדים. עוצמתו של עקרון ההרגל הנלמד כה גבוהה, שכל דבר שאדם ישנן לעצמו שהוא רוצה, בסופו של דבר הוא אכן ירצה. לכן, תרגול הרצון להתעלות התעלות לרוחנית, מביא לרצון טבעי, בבחינת "הרגל שנעשה טבע שני".

חמש מדרגות המישנה של העולמות - "פרצופים"

במצב של ירידה רוחנית האדם צריך להאמין במה שכתוב: "ישראל שגלו, שכינה עימהם". בזמן שהוא שרוי במצב של אובדן דרך, יאוש, וחוסר מוצא, והרוחניות איבדה את קסמה ואת כוח משיכתה בעיניו, אל לו לייחס את הרגשתו זו לכל הסובב. אסור לו להשליך על העולם שמחוצה לו את הרגשתו האישית הנובעת מהיותו מצוי בגלות רוחנית. עליו להאמין שהבורא, המצוי ברגשותיו, אף הוא מצוי עכשיו יחד עימו בגלות, ובשל כך איננו מורגש.

האור המתפשט מהבורא עובר ארבעה שלבים עד ליצירת האגואיזם. רק הדרגה החמישית והאחרונה, כלומר "מלכות", נקראת "בריאה", מכיוון שהיא מרגישה את רצונותיה האגואיסטים ליהנות מאור הבורא. ארבעת השלבים הקודמים הם תכונותיו של האור עצמו, השלבים באמצעותם האור בורא אותנו. התכונה העליונה ביותר, תכונת השלב הראשון, היא רצון להעניק הנאה לנברא העתידי, ואנו מרגישים אותה כתכונת הבורא.

הנברא האגואיסטי, כלומר, מדרגת ההתפתחות החמישית, רוצה להתנגד לטבעה האגואיסטי ולהידמות לטבעה של המדרגה הראשונה. היא מנסה לעשות זאת, אך הצלחתה חלקית.

האגואיזם המסוגל להתנגד לעצמו, בחלק אחד מחלקיו, ומסוגל להיות דומה בפעולתו למדרגה הראשונה, נקרא "עולם אדם קדמון". האגואיזם המסוגל להידמות למדרגה השניה נקרא "עולם האצילות". האגואיזם, החלק של הדרגה החמישית, שאיננו מסוגל להידמות לדרגה הראשונה והשניה אלא רק לשלישית, נקרא עולם "בריאה".

האגואיזם, החלק של המדרגה החמישית, שאין לו כוח להתנגד לעצמו כדי להיות דומה למדרגות הראשונה, השניה והשלישית, אלא מסוגל להידמות רק למדרגה הרביעית של התפתחות האור, נקרא "עולם היצירה". החלק הנותר של המדרגה החמישית, שאין בכוחה להידמות לאף מדרגה מקודמותיה, יכול להתנגד רק באופן סביל לאגואיזם. התנגדותו באה לידי ביטוי בכך שהוא מונע את עצמו מקבלת תענוג, שזו פעולה הפוכה בעצם מהותה מפעולת המדרגה החמישית. חלק זה שנותר מהמדרגה החמישית נקרא "עולם העשייה".

בכל אחד מהעולמות ישנן חמש מדרגות מישנה הנקראות "פרצופים": "כתר", "חוכמה", "בינה", "זעיר אנפין" ו"מלכות". "זעיר אנפין" בנוי משש תת ספירות, הנקראות: "חסד", "גבורה", "תפארת", "נצח", "הוד" ו"יסוד".

לאחר בריאת חמשת העולמות נברא העולם הגשמי שלנו, הנמצא תחת "עולם העשייה" ובו נברא האדם. באדם מוטבעת מנה לא גדולה של התכונה האגואיסטית של המדרגה החמישית. כאשר האדם עולה בהתפתחותו הרוחנית מלמטה למעלה דרך העולמות, חלק האגואיזם הנמצא בו, וגם אותם חלקי העולמות שבהם השתמש במהלך עלייתו, נעשים דומים למדרגה הראשונה, כלומר, לתכונת הבורא. כאשר המדרגה החמישית כולה תהיה דומה לחלוטין למדרגה הראשונה, כל העולמות יגיעו למטרת הבריאה, ל"גמר התיקון".

"זמן" ו"מקום"

ההסבר הרוחני למושגים "זמן" ו"מקום" הוא: תחושת "זמן" נוצרת בעקבות עליות וירידות רוחניות הבאות בעקבות חסך באור; ה"מקום" העתיד להתמלא באור הבורא, נותן בעולמנו את תחושת המרחק.

עולמנו מושפע מכוחות רוחניים שונים המעניקים תחושת "זמן" הנובעת מהשינוי בהשפעתם. שני אובייקטים רוחניים אינם יכולים להתאחד אם הם שונים בתכונותיהם. אי לכך, הם פועלים זה אחר זה. ראשית פועל האובייקט בעל הדרגה הרוחנית הגבוהה יותר, ואחריו הנמוך ממנו, בסדר יורד. פעילות זו מעניקה את תחושת ה"זמן" בעולמנו.

הישועה הרוחנית מגיעה כשלמות הנובעת מכאב ההופך למתוק

אנו מגדירים את התענוגות כטוב, ואת היסורים כרע, בעת שיסורים רוחניים מהווים מקור להתפתחות והתקדמות האדם. הישועה הרוחנית מגיעה כשלמות הנובעת מכאב ההופך למתוק, כאשר "קו שמאל" חוזר ל"קו ימין", והופך את הצרות והיסורים לשמחה, תענוג, ומרחב רוחני. הסיבה לכך טמונה בעובדה שכל אובייקט מורכב הן מאגואיזם והן מאלטרואיזם, המורגשים כהתרחקות מהבורא ומהתקרבות אליו. לכך יש דוגמאות רבות גם בתורה, כגון: קורבנות בית המקדש, עקידת יצחק ועוד (המילה קורבן נובעת מהמילה קרוב, התקרבות).

"קו ימין", "קו שמאל"

"קו ימין" הוא תמצית המהות של האובייקט הרוחני. בעוד ש"קו שמאל" מהווה רק את אותו חלק של האגואיזם, שבו האובייקט יכול להשתמש על ידי חיבורו לכוונותיו האלטרואיסטיות.

"בורא": "בוא ראה", "פנים אל פנים" - השגתו המלאה של הבורא ב"ראיה של נביא" וב"שמיעה של נביא"

הרבה דיו שפכו הפילוסופים בדיוניהם על הבורא הבלתי מושג. היהדות, כמדע המבוסס על ניסיון אישי של מקובלים, טוענת שהבורא ניתן להשגה באמצעות הבנת מעשיו, בבחינת, "ממעשיך הכרנוך". גם אם לא משיגים אותו עצמו, הגדרה זו מצביעה על מידת היכרות מסויימת. אם כך, עלינו להבין תחילה למה מתכוונים במושג "לא ניתן להשגה", או למה הכוונה במושג "אינסופיות", ואיך אנו מסבירים מושגים אלה.

אנו יוצאים מתוך הנחה, שכאשר דנים בהכרת הבורא ובהשגתו, באפשרותנו לתפוס את מושא מחקרנו באמצעות חושינו ושכלנו בלבד. כמו כן, תוצאות הדיון והמחקר אמורות להיות בנות-השגה לכל דורש, בדומה לכל מקור מידע חופשי. מכאן שהמידע צריך להיות מציאותי וניתן לתפיסה על ידי החושים.

יש הבדל מהותי בין השגת אובייקטים רוחניים, כולל הבורא עצמו, לבין תפיסת אובייקטים גשמיים של העולם הזה. הגבול עובר לאורך מגבלות התפיסה החושית. המפגש הקרוב ביותר עם חושינו מתחיל מחוש המישוש, המאפשר מגע ישיר עם האובייקט הנחקר. עם האובייקט המשמיע קול, כבר אין אנו במגע ישיר, אלא במגע עם גורם שלישי המעביר את המידע. לדוגמה: האוויר הנע שהיה במגע עם הגבול החיצוני של האובייקט הנחקר.

אברי החישה הרוחניים המשמשים אותנו כדי לחוש את הבורא, פועלים על פי עיקרון דומה. הרגשת מגע עם גבול חיצוני של אובייקט, הדומה לתחושה שמעניק חוש המישוש, נקראת "ראיה של נביא". מגע דרך אובייקט שלישי, מתווך, הנמצא במגע עם הגבול החיצוני של האובייקט, בדומה לעקרון השמיעה בעולמנו, נקרא - "שמיעה של נביא".

"ראיה של נביא" מספקת ידע שריר וקיים, כמו שבעולמנו אובייקט ניתן להשגה מלאה דרך ראייתו. ב"ראיית נביא" בעולמות הרוחניים, כמו בראיית אובייקט בעולמנו, יש מגע ישיר עם האור היוצא מהבורא עצמו.

"שמיעה של נביא" את קול הבורא, שמיעה זו מוגדרת על ידי מקובלים כבלתי מושגת, להבדיל מ"ראיה של נביא". כמו בשמיעת גלי הקול, כך המקובלים מסוגלים לשמוע אותות מהאובייקט הרוחני המתווך, שקיים מגע עם הגבול החיצוני של הבורא. אותות אלה מתקבלים בהכרה כצלילים, כפי שהאור במקרה של "ראיה של נביא" מתקבל בהכרה כמראה של אור.

מקובל שזכה להשגת הבורא הנבואית, משיג את הבורא באמצעות הראיה והשמיעה הפיזיים שלו. ההכרה באשר ראו עיניו, מעניקה לו הבנה מלאה. ההכרה במה ששמעו אוזניו, מבהירה לו שאת אשר שמע, לא ניתן להשיג.

עם זאת, גם שמיעה בלבד, כמו בעולמנו, מאפשרת מפגש משמעותי עם תכונותיו של האובייקט המושג; בדומה לעיוור מלידה, המסוגל למפגש עשיר עם הסובבים אותו ותכונותיהם באמצעות שמיעתו בלבד. למעשה, די בשמיעה כדי להגיע להשגה רוחנית, מכיוון שבתוך המידע שמספקת "שמיעת הנביא", מקופל שאר המידע על כל התכונות הנסתרות האחרות.

השגת הבורא המלאה מבוססת על הרגשתו באמצעות ההשגה הנבואית המלאה המורכבת הן מ"ראיה של נביא", והן מ"שמיעה של נביא". השגתו המלאה של הבורא בשמיעה ובראיה רוחניים מאפשרת מגע ויזואלי ווקאלי מלא הנקרא "פנים אל פנים".

תהליך השגת הבריאה וההשגחה נעשה על ידי שני הפכים: הסתר כוחו של הבורא, וגילויו ההדרגתי, במידה בה הנבראים יכולים להרגיש אותו בתכונות המתוקנות שלהם. לכן שם הבורא בעברית נקרא "מאציל", מהמילה "צל", ואילו השם "בורא" מורכב מהמילים "בוא ראה". המילים הללו הן מקור שמות העולמות "אצילות" ו"בריאה".

אנו בני תמותה והסובב אותנו נצחי

בל נטעה, אין באפשרותנו להבין את תמונת הבריאה האמיתית הבנה של ממש. אנו משיגים רק את תמונת העולם המושגת על ידי חושינו הגשמיים והרוחניים. כל הקיים נחלק בהבנתנו ל"ריק" ול"מצוי", אף שמדענים אומרים שאין כלל חלל ריק. ובאמת מושג זה הוא מעבר להשגתנו, מכיוון שאפילו את העדרו של אובייקט אנו חייבים לתפוס בחושינו.

בניסיון לתאר לעצמנו את השתנות יחס האובייקטים הסובבים אלינו לאחר מותנו, ניתן אולי לתפוס היעדר וריקנות. אך אפילו חוויית המציאות מחוץ לגופנו משוללת קיום עבורנו, בגלל היותנו נשלטים ביד כה רמה על ידי האגואיזם.

ואילו במציאות, ההיפך הוא הנכון. מי שנמצא מחוצה לנו, דווקא הוא בעל קיום נצחי, בעוד שאנחנו הננו הריק והנעלם.

אנו נוטים לייחס בטעות את כל הקיים כקשור אלינו, כ"מצוי", ואלו את כל אשר מחוצה לנו אנו מסמנים כחסר ערך, כ"ריק". אבל, שוב, המציאות העובדתית אומרת אחרת. אנו בני תמותה ובני חלוף, והסובב אותנו נצחי.

המדענים והמקובלים - הדחף לחקור עוד ועוד

סודות הקבלה אסורים בגילוי, כדי לשמור על כבודה של הקבלה. דבר בלתי מושג, מעורר כבוד, נתפס כבעל ערך, ואין סכנה שימעיטו בערכו. זאת משום טבע האדם המעריך תמיד את מה שאין לו. העני מעריך את הפרוטה, והעשיר את המיליונים.

גם במדע, כל מה שהקהילייה המדעית טרם השיגה, נראה כבעל ערך ומעורר כבוד. אך זמן מה אחרי שמושג הישג מדעי, ערכו אובד, והרדיפה אחר הבלתי מושג נמשכת. גילוי סודות הקבלה להמונים עשוי להביא לזלזול בערכה. לעומת זאת, סודותיה פתוחים לפני המקובלים מהסיבה שהם רוצים להשיג ממנה עוד ועוד. כאן המקרה מזכיר מעט את המדענים, שאמנם ערך התגלית האחרונה יאבד בעיניהם במהרה, אבל, בכל זאת, ימשיכו ללא לאות, לחתור לעבר התגלית הבאה.

את ה"קליפות" יש לקלף, כי הן המונעות מהאדם את התענוג הרוחני המגיע לו

בעולמנו, אנו משיגים ומבינים את האנשים שאנו מכירים לפי מעשיהם ופעולותיהם המופנות כלפינו וכלפי אחרים. אחרי שהכרנו, לפי מעשיו של האדם, את האופן בו הוא מבדיל בין טוב לרע, ואת גמישותו או נוקשותו כלפי אחרים, אנו יכולים לומר שאנו מכירים אותו. באותו אופן בדיוק משיג המקובל את פעולות הבורא, ודרך פעולותיו משיג אותו.

אם המדרגות על האור שבהן אינן כוללות את אפשרות השגת הבורא עצמו, אנו מכנים את הכוחות הללו טמאים, "קליפות", "סיטרא אחרא". כפי שבעולם שלנו אנו מקבלים מושג על מישהו לפי פעולותיו, כך במקרה זה, מה שכלל לא מורגש על ידינו אינו גורם לנו עניין ורצון להשיגו.

כוחות טמאים, "קליפות", "סיטרא אחרא", הם כוחות השולטים באדם במטרה למנוע ממנו ליהנות מכל תענוג המגיע אליו. מטרתם לגרום לאדם להסתפק במעט שהוא יודע. את ה"קליפות", ראוי לקלף כפי שמקלפים את הקליפה המיותרת מהפרי ומשאירים את עיקרו. כל עוד ה"קליפות" בעינן, פעילותן ככוחות טמאים לא מאפשרת לאדם להבין את משמעות העבודה למען הבורא, ושכלו לא מסוגל לתפוס את המשמעות הנסתרת בעבודה זו.

"עבר","הווה","עתיד"

האור הממלא את חלקו העליון של האובייקט הרוחני, "עד הטבור", נקרא: "עבר". האור הממלא את החלק התחתון, "סיום", נקרא: "הווה". "האור המקיף", הממתין לתורו להתגלות, נקרא: "עתיד".

גלותנו האמיתית היא גלות מרוחניות, חוסר האפשרות להיות במגע עם הבורא, להרגישו ולעבוד למענו

נפילה רוחנית מתרחשת כתוצאה מהתעצמות הרצונות האגואיסטיים, והידלדלות תפיסת הרוחניות כבעלת חשיבות. עם זאת, הנפילה הרוחנית נשלחת מלמעלה כדי להזכיר לאדם שהוא עדיין בגלות רוחנית, וכדי לדחוף אותו לבקשת ישועה ותפילה.

גלות היא מושג רוחני. מבחינה גשמית, היהודי בדרך כלל מרגיש טוב יותר בגלות מאשר בישראל, המצב מגיע לידי כך שפעמים רבות הוא מתאווה לחזור לגלות. גאולה פיזית לא יכולה להתרחש ללא גאולה רוחנית, לכן גם היום אנו עדיין נמצאים בגלות. ויתורינו לשכנינו, בריחת הדור הצעיר מהארץ, והרצון להידמות לכל העולם מוכיחים זאת.

לא נמצא שלווה ולא נמצא מרגוע, עד שלא ניתן עדיפות ראשונה במעלה לתכליתנו העליונה, שהיא הגאולה הרוחנית של עמנו ושל כל האנושות.

גלות היא לא שיעבוד פיזי. שיעבוד פיזי היה מנת חלקן של רוב האומות במהלך ההיסטוריה שלהן. גלות היא השעבוד של היחיד הכבול באזיקי האגואיזם - האויב האנושי מספר אחד. הרודן הזה מתוחכם כל כך, שלאדם לוקח זמן רב לקלוט שהוא עובד למען האדון הזה, הכוח החיצוני הזה, השוכן בו ומכתיב לו את מאווייו; בעוד האדם, בחוסר הבנתו, משתדל בכל מאודו לענות על כל דרישותיו של האגואיזם הזה. ואכן, מצבנו כעבדי האגואיזם דומה למצבם של חולי הנפש השומעים בדמיונם קולות ופקודות, אותם הם מדמים כרצונם האמיתי אותו עליהם לקיים ויהי מה.

גלותנו האמיתית היא גלות מרוחניות, חוסר האפשרות להיות במגע עם הבורא, להרגישו ולעבוד למענו. דווקא הרגשת הגלות הזו, צריכה להיות תנאי ליציאה ממנה.

בתחילה, הגוף מסכים ללמוד קבלה ולהתאמץ להשיג רוחניות, מכיוון שהוא מוצא תועלת כלשהי בידע הרוחני. אך אחרי שמתחוורת לו מהות העבודה האמיתית "למען הבורא", ומגיע רגע האמת בו הוא צריך לבקש את ישועתו של הבורא, לפתע הוא מתחיל להתמהמה ולדחות את בקשת הישועה. הוא מתחיל לשכנע את עצמו שקצרה ידו מלעשות חיל בעבודה זו, ושוב הוא חוזר להיות עבד לשכלו, כלומר, הוא חוזר לאידיאלים של החיים הגשמיים. הישועה וההיחלצות מהמצב הזה יכולה להגיע רק באמצעות פעולות ב"אמונה למעלה מהדעת".

נפילה רוחנית איננה חלילה אות לאובדן האמונה. בנפילה רוחנית הבורא מגלה לנו עוד טפח מהאגואיזם שלנו, ומזמן לנו בכך הזדמנות פז להגדיל את המאמץ, ולהעמיק את האמונה. דרגת האמונה הקודמת, למרות שאיננה נעלמת, לאור השאיפה להתקדם, נראית לפתע כנפילה.

גם בעולם הרוחני יש מושגים כגון "עולם", "מדבר", "ישוב", "ארץ", "ישראל"

העולם שלנו נברא על פי עקרונות העולם הרוחני, אלא שהחומר ממנו הוא בנוי, אגואיסטי. מעולמנו הסובב אותנו ניתן ללמוד על החוקיות והקשר ההדדי בין האובייקטים הרוחניים, בעקבות האנלוגיה בתחומים אלה, בין האובייקטים הרוחניים לאובייקטים הגשמיים. אך בל נשכח שבתחום התכונות לא קיימת אנלוגיה.

גם בעולם הרוחני יש מושגים כגון: "עולם", "מדבר", "ישוב", "ארץ", "ישראל". מושגים אלה מצביעים על הרמה אליה הגיע האדם. את רוב הפעולות הרוחניות אפשר לקיים בכל רמה, גם אם לא השגנו את דרגת "ישראל". אהבה ויראה מתגלות רק למי שהשיג את דרגת "ישראל".

בתוך דרגת "ישראל" ישנה דרגת משנה הנקראת "ירושלים". השם נובע מהמלים: "יראה" ו"שלם". זהו רצון הרגשת יראת הבורא העוזרת להיפטר מהאגואיזם.

החלמת הנשמה תלויה באמונת האדם

האדם נאלץ לעיתים לעשות מעשים בעל כורחו כדי לקיים את גופו. לדוגמה: אם הוא חולה ואין לו תיאבון, הוא מכריח את עצמו לאכול כי הוא יודע שאם לא כן, לא יבריא. הסיבה לכך טמונה בעובדה שבעולם שלנו שכר ועונש הם גלויים. לכן כולם מקיימים את חוקי הטבע.

נפשנו חולה, ויכולה להבריא רק אם תקיים, אפילו בעל כורחה, מאמצים אלטרואיסטיים. אבל, בגלל הסתר עיקרון השכר והעונש בעולם הרוחני, האדם מתקשה להכריח את עצמו להשקיע את המאמצים הדרושים להחלמתו. מכאן שהחלמת הנשמה תלויה לגמרי באמונת האדם.

"אח"פ דעליון נמצא בתוך ג"ע דתחתון"

חלקו התחתון של האובייקט הרוחני העליון, נמצא בתוך חציו העליון של האובייקט הנמוך ממנו - "אח"פ דעליון נמצא בתוך ג"ע דתחתון". באובייקט התחתון, ה"מסך" נמצא "בעיניים שלו" - "מסך בנקבי עיניים". זה נקרא "עצימת עיניים רוחנית". במצב זה האובייקט התחתון רואה שגם לאובייקט מעליו יש רק חצי, כלומר "אח"פ". מכאן, ש"המסך" של האובייקט התחתון מסתיר ממנו את האובייקט שמעליו.

אם האובייקט העליון מעביר את ה"מסך" שלו לאובייקט התחתון, הוא מגלה את עצמו לתחתון. כך התחתון מתחיל לראות את העליון, כפי שהעליון רואה את עצמו. כתוצאה מכך, התחתון מקבל מצב של גדולה. זה מתרחש בעקבות כך שהתחתון רואה שהעליון נמצא במצב של גדולה, והוא מבין שאת ההסתר הקודם העליון ביצע במיוחד לתועלתו של התחתון. כך הוא, התחתון, מקבל את הרגשת החשיבות של העליון.

אור לתיקון הרצון ואור המביא תענוג

כל המצבים המתחלפים שהאדם עובר בדרכו, דומים למציאות בעולמנו בה הבורא גורם למחלה, שממנה הוא עצמו מרפא את האדם. אם האדם לא יקבל מחלה כמצב נטול תקווה ואובדן, אלא יקבל את הקשיים בהכנעה כרצון הבורא, הרי שקשיים אלה יהוו כולם שלב בתיקון ובהתקרבות לחיבור עם הבורא.

ברגע שאור הבורא נכנס לרצון האגואיסטי, הרצון מייד נכנע ומוכן להפוך לאלטרואיסטי.

ישנם שני סוגים של אור: אור הבא לתיקון הרצון, ואור המביא תענוג. במקרה הנ"ל מדובר על אור המביא תיקון. מרגע שאור נכנס לתוך הרצונות, הם נעשים הפוכים. כך אפילו החטאים הכי גדולים הופכים לנקודת זכות. זה קורה רק בתנאי של תשובה מאהבה, המאפשרת לנו לקבל את כל אור הבורא, שלא למען עצמנו. רק אז, כל המעשים הקודמים, הרצונות, נעשים "כלים" לקבלת האור.

כל זה לא יכול להתרחש לפני "גמר התיקון". לפני כן, אפשרית רק קבלה חלקית של אור הבורא, לפי עיקרון "הקו האמצעי".

קבלת מתנה, קבלת צדקה וקבלה בכוח

קיימים כמה סוגי קבלה: קבלת צדקה, קבלת מתנה וקבלה בכוח (דורש כי חושב שמגיע לו). אם אדם מקבל צדקה הוא מתבייש אך מבקש. מתנה לא מבקשים אלא נותנים אותה למי שאוהבים. בכוח, דורש מי שלא חושב שהוא מקבל את השכר כצדקה או כמתנה.

כך מרגישים עצמם הצדיקים הדורשים מהבורא חוב שנקבע להם מראש, במחשבת הבריאה.

"אמונה למטה מהדעת", "אמונה בתוך הדעת" ו"אמונה למעלה מהדעת"

אברהם - "קו ימין", "אמונה למעלה מהדעת" - היה מוכן להקריב את בנו יצחק - "קו שמאל", שכל, ביקורת מצבו הרוחני - כדי ללכת כל הזמן רק ב"קו ימין". כתוצאה מזה הוא עלה ל"קו האמצעי" הכולל את "קו ימין" ו"קו שמאל".

אמונה פשוטה היא אמונה לא ביקורתית, הנקראת בדרך כלל "אמונה למטה מהדעת". אמונה המתקיימת תוך כדי ביקורת שכלית נקראת "בתוך הדעת". "אמונה למעלה מהדעת" אפשרית רק אחרי ביקורת המצב הנתון. אדם הרואה שלא השיג דבר בזכות אמונתו, ובכל זאת מעדיף להאמין במסירות נפש , כאילו יש לו הכל, ראוי להיקרא אדם המאמין ב"אמונה למעלה מהדעת", מכיוון שחרג מצו שכלו, ובעשותו כך זכה ל"קו האמצעי".

דרך ה"קו הישר" ודרך "שלושת הקווים"

באמונה אפשר ללכת ב"קו ישר", הנקרא "הרגשת שלמות". בקו הזה הולך המון המאמינים. ב"קו הישר" פועל האדם לפי החוקים עליהם התחנך כל חייו. כל אדם יודע בלבו פנימה, את מידת המאמץ המדוייקת שעליו להשקיע, כדי להרגיש שמילא את חובותיו. מכאן נובעת תחושת הסיפוק והרגשת השלמות של ההולכים בדרך זו, הצוברים לזכותם מדי יום עוד ועוד פעולות הדנות אותם לכף זכות. מה"קו הישר" לא ניתן לסטות - ואליו מתחנכים, ובדרכו לומדים ללכת בלי לשאול שאלות וללא ביקורת עצמית.

אך כאמור, ישנה עוד דרך להתקדם באמונה, מלבד דרך ה"קו הישר", וזו דרך "שלושת הקווים". "הקו הימני", "הקו השמאלי" ו"הקו האמצעי" - שהוא שילוב של השניים. אדם ההולך ב"קו אחד", הולך בדרך שאי אפשר לכנותה כדרך ב"קו שמאל" או ב"קו ימין". רק בין שני קווים המצויים בקצוות מנוגדים ניתן להבחין בין ימין לשמאל. ההולך ב"קו ימין" צריך ללכת כמו ההולך ב"קו ישר" בכל התחומים, מלבד בתחום הביקורת העצמית, שהיא נעדרת בין הולכי ה"קו הישר", ונוכחת בקרב הולכי "קו ימין". ההולכים ב"קו ימין", דרכם קשה ומאומצת, מכיוון ש"קו שמאל" מנטרל את "קו ימין", ומגביר תמידית את הרצון ברוחניות. מסיבה זו ההולכים בדרך זו אינם חווים סיפוק ממצבם הרוחני הקיים עד ל"גמר התיקון".

ההולכים ב"קו ישר" אינם נתונים לתהיות ולביקורת עצמית. הם מוסיפים בכל פעם זכויות על זכויותיהם ההולכות ומצטברות ומעניקות להם משענת. ההולכים בדרך השניה מאבדים תדיר את זכויותיהם בגלל "קו שמאל", קו הביקורת העצמית, שלא מאפשר להם לנוח על זרי הדפנה.

"כלי" - הרצון ליהנות; כגודל ה"כלי" גודל הרצון

הרצון ליהנות עומד בבסיסה של הרגשת התענוג, ושמו בקבלה "כלי". גודל ה"כלי" נמדד לפי גודל הרצון בתענוג. כשהתענוג משותף לשני אנשים, כלומר לשני "כלים", רק "כלי" אחד יכול להתמלא. מסיבה זו, אחד ירגיש מלא עונג, והשני מרוקן ומיואש.

אדם צריך להשתוקק לחיות ברגע הנוכחי. עליו להיאחז בדעת המצבים הקודמים מן העבר, ולדבוק ב"אמונה למעלה מהדעת" בהווה, וכך הוא איננו נזקק לעתיד.

ברית מילה רוחנית של האגואיזם

השגת הדרגה הרוחנית הנקראת "ארץ ישראל" מובילה להתגלות הבורא- "השראת השכינה". לשם כך מוכרחים להיפרד משלושה כוחות טמאים, כלומר משלוש "קליפות" טמאות. עניין זה דומה לברית מילה רוחנית של האגואיזם. מדובר בתהליך של הינתקות וקבלה מרצון את תנאי הצמצום, כדי שלא יכנס אור באגואיזם.

ב"אמונה למעלה מהדעת" המאמין איננו מצפה לשכר

אדם עובד בעבודה כלשהי במשך שעה אחת ביום, וטרם פגש בעמיתיו לעבודה שכבר קבלו את שכר עבודתם. סביר להניח שדאגתו נתונה לקבלת שכרו המלא בזמן. לעומתו, אדם אחר, העובד עשר שעות ביום, סביר להניח שדאגתו גדולה הרבה יותר, בגלל השקעתו הגדולה יותר בשעות עבודה. אם גם הוא לא פגש בעמיתים לעבודה, שירגיעו את חששותיו באשר לשכרו, ויגבירו את אמונו במעסיק, או אם פגש עמיתים לעבודה שאף הם טרם קיבלו את שכרם - סביר להניח כי יחשוש שכל יגיעתו היא לריק.

ומה באשר לאדם העושה את ימיו כלילותיו בעבודה קשה, בשעה שבעל הבית נסתר מעיניו, והשכר מתבושש להגיע? ברור כי מנת חלקו היא הדאגה הגדולה ביותר והחששות הכבדים ביותר באשר לתגמול המגיע לו.

שונים מכל אלה המצפים לשכרם הם ההולכים ב"אמונה שלמעלה מהדעת". ההולכים בדרך זו אינם טורדים את מנוחתם באשר לשכרם. הצורך העצום שלהם בהתגלות הבורא גובר על ציפיתם זו, ונהפוך הוא, מתעוררת בהם התנגדות לשכר. הם לא מחפשים תענוגות, הם כמהים לגילוי עצמו. אנשים אלה זוכים לכך שבזמן הגילוי פותח לפניהם הבורא את תמונת הבריאה המלאה.

בעולמות הרוחניים, מושגי מקום ומרחק אינם קיימים במשמעותם הרגילה; בין האובייקטים מפרידים רק חוסר הקבלה וזהות בתכונות

ה"אמונה למעלה מהדעת" היא הדרך היחידה להניח את הרצונות האגואיסטים בצד בלי לעשות בהם שימוש. ההתרחקות מהרצון להבין, כדי לא לאבד את האמונה ויחד עמה את הסיכוי לעבודה אלטרואיסטית, מובילה לכך שבבוא העת הבנה והשגה שאינן מסכנות את האמונה יישלחו לאדם מלמעלה.

ההינתקות וההתרחקות מתענוגות הגוף, למען המטרה הנעלה לרכוש אפשרויות הנאה הפורצות את המסגרת הצרה והמוגבלת של הגוף, מובילה ל"אמונה למעלה מהדעת". הינתקות זו מתענוגות הגוף מושגת דרך עבודה שלא למען עצמנו - אלטרואיזם. עבודה זו יוצרת "איבר הרגשה רוחני" - "אמונה למעלה מהדעת".

אדם שהגיע לרמה רוחנית המאפשרת לו לעשות עבודה אלטרואיסטית, בלי שהאגואיזם שלו יקבל תמורה, תכונותיו מגיעות לכלל זהות עם תכונות הבורא - ל"השתוות צורה". הוא זוכה להתענג בתענוגות עילאיים, כאשר חוויית הנתינה מונעת ממנו את הבושה על חוויית הקבלה מהבורא. כמו כן, הוא מתאחד עם הבורא בעקבות הזהות בין התכונות. לפי החוקיות השלטת בעולמות הרוחניים, רק חוסר הַקְבָּלָה בין תכונות מפריד בין אובייקטים, בזמן שמושגי מקום ומרחק, כלל אינם קיימים. מכאן, שהשגת הַקְבָּלָה וזהות בין התכונות של הנברא והבורא מאחדת אותם לאחד.

הרגשתו של ה"ענן" של דעת העליון, הממלא את כל מרחב היקום, החודר דרך הכל, והשולט בכל, נותנת לאדם הרגשת ביטחון אמיתית ומשען. לכן אמונה היא הדרך היחידה שבאמצעותה אפשר להתנגד לאגואיזם. אלא שהאמונה מושיעה לא רק מהאגואיזם הפנימי, אלא גם מהאגואיזם החיצוני, של העולם הסובב המשפיע עלינו. זאת, מכיוון שדברים חיצוניים יכולים להזיק רק בצורה חיצונית, אך אינם פוגעים בהשגות פנימיות.

אמונה היא כוח שמעל הטבע

כוחותיו של האדם מטבע בריאתו עומדים לו לעשות רק את מה שהוא מבין ומרגיש. זה נקרא "בתוך הדעת". האפשרות לפעול גם במקרה של חוסר הבנת הפעולות נובעת מהאמונה שהיא כוח עליון. כלומר, אמונה היא כוח שמעל הטבע, שאינו תלוי באינטרס של הטבע- האגואיזם.

תשובה במעשים ותשובה במחשבות

כתוב: "במקום בו עומדים בעלי תשובה אין עומדים צדיקים גמורים". בזמן שאדם לומד, הוא נקרא "צדיק גמור". בזמן שאדם איננו מסוגל ללמוד, הוא נקרא "רשע". אבל אם הוא מתגבר על הקושי וחוזר ללמוד, הוא נקרא "בעל תשובה". ומכיוון שכל הדרך אותה אנו עושים, יעודה הוא מטרת הבריאה, כל מצב חדש של תשובה אליו מתקדם האדם, גבוה יותר במהותו מהמצב של ה"צדיק" הקודם.

ישנם שני סוגי תשובה: תשובה במעשים ותשובה במחשבות. אדם שלא קיים את כל הדרישות במלואן, ועכשיו מנסה לקיימן במלואן - אם זה לימודים או תפילה - תשובתו היא תשובה במעשים. תשובה במחשבות כוללת גם את הכוונה שבמעשים.

הכוונה בתשובה במחשבות צריכה להיות אלטרואיסטית ולא אגואיסטית. ובכן, יש עבודה בפועל, אותה רואים כולם, ויש עבודה במחשבות שהיא נסתרת. לכן, שני סוגי עבודה אלה נקראים גם "נגלה" ו"נסתר".

"אור מתקן", "אור חסדים" ו"אור חוכמה"

אנו תופסים את הבורא כאור של תענוג. אור הבורא מורגש על ידינו באופן התואם את התכונות ומידת הזכות של ה"כלי" האלטרואיסטי שלנו, שהוא איבר הרגשת האור הרוחני. לכן, למרות שהאור הוא יחיד, אנו נותנים לו שמות שונים לפי השפעתו עלינו.

קיימים שני סוגים של אור הבורא: "אור חוכמה" ו"אור חסדים". ב"אור חוכמה" מבחינים גם כן בשני סוגים, לפי השפעתו על האדם: בהתחלה, כשהאור בא, האדם מכיר ברע שבו ומזהה אותו. לאחר מכן, כשאדם הכיר ברע שלו והוא יודע שאסור לו להשתמש באגואיזם שלו, אותו אור יוצק כוחות ברצונותיו האגואיסטיים, כדי לעבוד עמם שלא למען עצמו. בשלב הבא, כשהאדם השיג כוחות מספיקים כדי לתקן את האגואיזם, האור הזה מאפשר לרצונות המתוקנים שקודם היו אגואיסטיים, ליהנות מאלטרואיזם – "לקבל על מנת להשפיע".

מ-320 רצונות הנשמה הלא מתוקנים, מתבדלים, בהשפעת "אור חוכמה", 32 חלקי "מלכות" - רצון ליהנות שאי אפשר לתקן. ל-288 הרצונות שנותרו אין כיוון, לא אגואיסטי ולא אלטרואיסטי. אלה הם מעין חושים, בדומה לשמיעה, וראיה, בהם ניתן להשתמש בהתאם לבחירה שנעשתה, למען עצמנו או למען אחרים; כאשר "אור חוכמה" מסייע לבחור ולפעול למען אחרים.

"אור חסדים" מחליף, בדרך נס, רצונות "לקבל" ברצונות "לתת". בהשפעת "אור חסדים" מתחלפים 32 הרצונות האגואיסטיים ב-32 רצונות אלטרואיסטיים. כתוצאה מכך מתגלה באדם רצון לעבוד אלטרואיסטית עם כל 288 הרצונות האחרים, וכך השפעת "אור חוכמה" מתחזקת עוד יותר.

תיקון על ידי "אור מתקן", מתרחש בלי חוויית הנאה מהאור. האדם רק מבחין בהבדל שבין תכונות האגואיזם לבין תכונות האור. הבחנה זו כשלעצמה, כבר מהווה תנאי מספיק המאפשר לו לצאת מהרצונות הגשמיים.

אחרי שתיקן את רצונותיו, מתחיל האדם לקבל אור כדי להסב הנאה לבורא. האור הזה מכונה "שמות הבורא", מכיוון שהאדם מקבל אל תוככי נשמתו את חלק הבורא, ולעינוגים שהוא מקבל מהאור הוא נותן שמות.

אפשר להיכנס לעולם הרוחני הוא "עולם התיקון", רק על ידי רכישת התכונה "לתת את הכל" - "חפץ חסד". תכונה זו גורמת לאדם להפסיק לרצות למען עצמו. תנאי בסיסי זה הכרחי כדי למנוע באופן מוחלט פיתוי מזיק מצד הרצונות האגואיסטיים.

ללא הגנתן של התכונות האלטרואיסטיות באמצעות תכונת "אור חסדים", אחרי חוויית התענוג האינסופי מ"האור העליון", יתמכר האדם להנאה הזו. בכך יש סכנה שלעולם לא יוכל לצאת מאגואיזם לאלטרואיזם, וכל קיומו יישאר ממוקד ברדיפה אחר הרצונות והתענוגות האגואיסטיים הבלתי ניתנים להשגה.

"אור חסדים" הנותן לאדם רצון לאלטרואיזם, אינו יכול להאיר ב"כלי" אגואיסטי. הרצונות האגואיסטיים מוזנים מ"נר דקיק", ניצוץ קטן של "אור עליון" החבוי בתוכם. הבורא החדיר לתוכנו "נר דקיק" זה כדי שנתקיים, כי ללא חווית הנאה כלשהי האדם לא יכול לחיות. אם הניצוץ הקטן של האור העליון היה נעלם, האדם היה שם קץ לחייו מיד. זאת, כדי להתנתק מהאגואיזם ומהרצון ליהנות המענה והבלתי מספק, וכדי להימלט מהרגשת החושך והריק המוחלט.

"אור חסדים" אינו יכול להיכנס לתוך האגואיזם בטהרתו. כפי שהוזכר לעיל, באור עצמו אין חלוקה בין "אור חוכמה" ל"אור חסדים". האדם הוא הקובע איזה אור הוא מקבל. הרצון האגואיסטי יכול להתחיל ליהנות מהאור, אם הוא "אור חסדים" או "אור חוכמה"; כלומר, רצון אגואיסטי יכול להתחיל ליהנות למען עצמו מ"אור חסדים". רק רצון המוכן לפעולות אלטרואיסטיות יכול לקבל אור ולהרגיש תענוג מאלטרואיזם, כלומר להרגיש את האור כ"אור חסדים".

אדם מקבל תענוג משלושה סוגי הרגשות: עבר, הווה ועתיד. התענוג הכי גדול הוא מהעתיד, מכיוון שהוא נהנה כבר בהווה מהתענוג המצופה לעתיד. מסיבה זו, התחושות והמחשבות על המעשים הלא טובים, יותר גרועות ויותר מייסרות מהמעשים עצמם, מכיוון שהם ממשיכים להעסיק את המחשבה לאורך זמן.

תענוג בהווה הוא בדרך כלל קצר. מכיוון שרצונותינו הם קטנים ומתמלאים מהר. את תענוגות העבר האדם יכול להעלות שוב ושוב במחשבותיו וליהנות מהם.

לכן, לפני ביצוע פעולה טובה, "כוונה להשפיע", אדם חייב להשקיע מחשבה מרובה ולהתעמק בתכנון פעולתו ובדרכי הוצאתה לפועל. לאחר מכן יוכל לשוב ולהעלות מחדש בזיכרונו את מחשבותיו וכוונותיו הטובות ובכך לרענן ולהחיות את משיכתו לרוחניות.

לעיתים הבורא מחזיר את האדם אליו שלא מרצונו

מכיוון שהאדם אגואיסטי מטבעו, הוא רוצה ליהנות מהחיים. אבל, אם נותנים לו מלמעלה חלקיק של נשמתו, שמטבעה רוצה להיזון מרצונות אלטרואיסטים, האגואיזם נחלש.

אחרי היחלשות האגואיזם, הנאות החיים נראות תפלות, ומשהו כוסס ומנקר במעמקי הנשמה שאיננה מוצאת לעצמה מנוחה, ומזכירה לאדם שוב ושוב שחייו, כפי שהוא חי אותם כרגע, אינם חיים, וקיומו ארצי וריק.

כתוצאה מכך, החיים מתחילים להיראות לאדם בלתי נסבלים ויסוריו גואים, מכיוון שנשמתו אינה מאפשרת לו ליהנות אף לא מדבר אחד. כך זה נמשך עד שהאגואיזם עצמו מחליט שאין פתרון אחר, אלא לשמוע בקול הנשמה ולבצע את הוראותיה, שאם לא כן, לא תהיה לו מנוחה. תהליך זה נקרא, הבורא מחזיר את האדם אליו שלא מרצונו.

צריך לבקש הרגשת צורך ב"אור עליון"

אי אפשר לחוות ולוּ את התענוג הקטן ביותר, אם לפני כן לא הורגש חסרונו ולא התקיימה השתוקקות אליו. היעדר התענוג מוגדר כצער או כיסורים. גם לקבלת "אור עליון" צריך להיות רצון וחסך. לכן בזמן הלימודים ובזמן יתר הפעולות, האדם צריך לבקש הרגשת צורך ב"אור עליון".

הַקְבָּלָה וזהות בין רצון ה"לובש" לבין רצון ה"מלביש" - "השתוות רצונות"

"אין עוד מלבדו": כל מה שקורה הריהו רצון הבורא, וכל הנבראים מקיימים רק את רצונו. הנבראים נבדלים אלה מאלה בכך שיחידי סגולה מביניהם מקיימים מרצונם את רצונו, כלומר "מדעתם". הרגשת התחברות הנברא עם הבורא אפשרית רק עם יצירת הקבלה וזהות בין רצונותיהם, בין רצון ה"לובש" לבין רצון ה"מלביש" - "השתוות רצונות".

האפשרות לזכות באור עוברת דרך מיצוי ההזדמנויות הנשלחות מלמעלה

אמר ר' יהודה אשלג: מצבנו דומה למצבו של בן מלך שאביו הביאו לארמון מלא בכל טוב, אך לא נתן לו אור לראות את כל הטוב הזה. הבן יושב בחושך, בלי יכולת לראות את עושרו. האפשרות של הבן לזכות באור עוברת דרך מיצוי ההזדמנויות הנשלחות אליו מלמעלה, כמו נר להאיר את החשכה - ההזדמנויות להתקרב לבורא. ככתוב: "נר ה' נשמת אדם". כל מה שנדרש מהבן לעשות, הוא להדליק את הנר על ידי רצונו.

"חיים", "אובדן חושים" ו"מוות"

מצב הרגשת רצון ליהנות מקבלה ונתינה נקרא "חיים". אם הרצון ליהנות אובד, זה נקרא "אובדן חושים", או "מוות".

אדם המרגיש שאין ביכולתו לחוות כל הנאה, מאחר שאולי הוא בעל חוב שאיננו מסוגל להחזיר את חובו, או שנכשל בצורה מבישה בתחום כלשהו, או שהוא כואב ביסורים קשים המנטרלים לחלוטין את יכולתו ליהנות מהתענוג הקטן ביותר שיש לחיים להציע. אדם כזה יקוץ בחייו.

אדם צריך לכוון את מאמציו וכוונותיו כך שיראה הנאה ממעשיו. הבורא שמח כשהאדם פועל למען רצונו, רואה ברכה במעשיו ושואב מהם עונג. התענוג הנובע ממעשים אלה מנטרל בעוצמתו הרבה את היסורים הגדולים ביותר. וזו הסיבה לכך שלאדם העולה רוחנית נותנים מלמעלה רגשות קשים של חוסר תקווה, ריקנות קיומית, אויבים ומכשולים, וקשיי פרנסה.

מ"לא לשמה" ל"לשמה" ול"לקבל על מנת להשפיע - "כלים דהשפעה"

אדם המסוגל לבצע פעולות אלטרואיסטיות, אך עדיין אינו זוכה ליהנות ממעשיו, נקרא "משפיע על מנת להשפיע". אם למשל הוא עושה מעשים למען הבורא, אך לא מקבל את האור המתאים לכל מעשה, כלומר אינו מקבל תענוג, הרי הסיבה לכך היא שלא תיקן את עצמו תיקון מלא. כשהאגואיזם לא מתוקן, קבלת תענוג ישירות מהאור עשויה לגרום לכך שהאגואיזם ירצה לקבל את התענוג והאדם לא יעמוד בפיתוי, כי כוח משיכתו גדול מרצונו לרצות את הבורא. כך, לכאורה בעל כורחו, יקבל האדם את התענוג לעצמו.

ה"כלים" באמצעותם עושה האדם פעולות אלטרואיסטיות, כלומר, פעולות של "להשפיע על מנת להשפיע", נקראים "כלים דהשפעה". אובייקט רוחני בנוי בדומה לגופנו המורכב מ-613 איברים. רמ"ח (248) ה"כלים דהשפעה" מוגדרים כנמצאים מתחת לחזה של הגוף הרוחני, והם תואמים לפעולות "עשה", שאותן על-פי הקבלה עלינו לעשות. אדם המקיים פעולות אלה מקבל אור הנקרא "אור חסדים" או "חסדים מכוסים", כלומר מכוסים מ"אור חוכמה".

כאשר יש לאדם כוח רצון, ורגשות מתוקנים, עד כדי כך שהוא מסוגל לעשות פעולות אלטרואיסטיות, ואף לקבל מהן תענוגות למען הבורא, הוא נקרא "מקבל על מנת להשפיע". הקבלה היא ב"כלים", ברצונות האגואיסטיים שעברו תיקון. במקרה כזה אדם יכול לקבל את האור הנמצא בכל פעולה רוחנית.

השלב ההתחלתי של אדם הרוצה להשיג את מטרת הבריאה, הוא עבודה פנימית "בלא לשמה", למען עצמו. זאת, מכיוון שיש הרבה אופנים לחוות הנאה, כמו באמצעות אוכל, משחקים, כבוד וכו'.

אמצעים אלה מעניקים לאדם הנאות שהן זמניות, בנות חלוף וחסרות משמעות. כוונות להנאות כאלה נקראות "למען עצמו" או "לא לשמה". לעומת זאת, בעזרת אמונה בבורא ובגדולתו, בהיותו כל יכול משגיח ומנהיג העולם, ובהכרה בכך שרק בו תלוי האדם, משיגים תענוגות הרבה יותר גדולים ובני קיימא.

רק אחרי שאדם משיג את מדרגת ההכנה, הוא מקבל רגשות מיוחדים המתאימים לדרגה גבוהה יותר. רגשות אלה מביאים אותו לידי כך שהתועלת העצמית הופכת להיות שולית בעיניו, והוא דואג רק לכך שכל מחשבותיו וחישוביו יהיו רוחניים באמת. כלומר, שכל מחשבותיו וכוונותיו יכוונו לכך שיפקיד את עצמו בהתמסרות מלאה לחוקי הבריאה האמיתיים, כדי להרגיש שהוא חייב לקיים רק את רצון הבורא, כתוצאה מהרגשת גדולתו.

אז הוא שוכח את כוונותיו הקודמות, ושוב אינו נותן דעתו רק על עצמו. הוא מפקיד את חייו בידי גדולת דעת העליון החודרת כל, ומפסיק לחלוטין להאזין לצו שכלו שלו. כל דאגתו היא להעניק הנאה לבורא. מצב זה נקרא "לשמה", או "לא למען עצמו", או "משפיע על מנת להשפיע".

אין תענוג גדול יותר מאשר להרגיש את הבורא ולהתמלא בו. על רקע זה צומחת האמונה. אך כדי שהאדם יוכל לחוות את התענוג שלא למען עצמו, מתקיים מצב "הסתר הבורא". מצב זה מאפשר לאדם לעשות מעשים טובים, גם אם אינו זוכה מכך לכל תענוג. תהליך זה נקרא "שלא על מנת לקבל פרס".

כשהאדם משיג מצב כזה, תוך כדי בניית "כלי" רוחני, מיד נפקחות עיניו והוא רואה ומרגיש את הבורא בכל חושיו. כל מה שגרם לו קודם לרצות לעבוד את ה' למען עצמו, נעלם ונתפס בעיניו עתה כמוות.

אם במצבו המתוקן הוא מתחיל לעבוד שוב ב"אמונה למעלה מהדעת", הוא מקבל את נשמתו - את "אור הבורא".

האובייקטים בעולם הרוחני הם ישויות הנמצאות מעבר להשגתנו

שמות בקבלה, אף שנלקחו מהעולם שלנו, מסמלים אובייקטים ופעולות בעולם הרוחני שאינם דומים כלל לתופעות בעולם שלנו, אף שהאובייקטים הרוחניים האלה מהווים שורשים ישירים שלהם. מהקוטביות הזו של שורש ומה שצמח ממנו בעולם שלנו, אנו רואים עד כמה אובייקטים רוחניים מרוחקים מהמושגים האגואיסטיים.

כל שם בעולם הרוחני מסמל את יחודיותו של האופן שבו מתגלה אור הבורא לאדם, באמצעות פעולה הנקראת באותו שם; כמו שבעולם שלנו, שם או מילה לא מציינים את הדבר עצמו, אלא את תפיסתנו אותו.

התופעה עצמה, או האובייקט, נמצאים מחוץ לתפיסתנו, ומהווים ישות העומדת בפני עצמה שאינה מושגת על ידינו. לאובייקט יש צורה אחרת לגמרי, ותכונות אחרות מהתכונות אותן תופסים הכלים העומדים לרשותנו. דוגמה והוכחה לכך ניתן לראות בשוני בין תמונת אובייקט המתקבלת בקרני חלק הספקטרום הנראה (בעין בלתי מזויינת), לבין תמונתו המשתקפת דרך כלים בספקטרום של קרני רנטגן, או אינפרא אדום.

בכל אופן, קיים האובייקט והצורה בה אנו משיגים אותו לפי תכונותינו. זאת, מכיוון שהשילוב בין האובייקט עצמו, תכונותיו האמיתיות ותכונות המשיג יחדיו, יוצרים צורה שלישית. בתחושות המשיג נוצרת תמונת האובייקט, כתוצאה מהתכונות המשותפות לאובייקט עצמו ולאדם המשיג אותו.

ל"אור פשוט" אין שם, זהו אור הנכנס ל"כלי" לפני שתופסים ומשיגים אותו

לעבודה עם אור רוחני שני מצבים שונים: מצב בו האדם רוצה אור, ומצב בו הוא מקבל אותו.

ישנם שני מצבים של אור הממלא את "כלי" האדם: המצב הקודם לכניסתו למגע עם רגשותיו ורצונותיו של האדם, והמצב אחרי כניסתו ויצירתו מגע עם המשיג. טרם כניסתו, האור נקרא "אור פשוט" (מהמילה מופשט) זאת, מכיוון שהוא לא קשור לתכונות המקבלים, מהסיבה שכל האובייקטים רוצים לקבל את האור וליהנות ממנו. לכן אין לנו אפשרות להשיג, לחקור, להרגיש או לדמיין מהו אור מחוצה לנו.

לפיכך, אם אנו מכנים את הבורא "חזק", הדבר נובע מכך שאנו מרגישים באותו רגע את כוחו. אך אם איננו משיגים את תכונותיו, אין אפשרות לכנותו בשם. אפילו המילה "בורא" מעידה על כך שהאדם השיג זאת באור שהרגיש. אם האדם קורא בשמות הבורא, כלומר נוקב בתכונותיו, אך לא משיג אותן בהרגשה, זה משול להענקת שמות ל"אור פשוט" לפני שתופסים ומשיגים אותו. זה מוביל לשקר, כי ל"אור פשוט" אין שם.

השפעת הסביבה על המתחיל

אדם הרוצה להתעלות מבחינה רוחנית חייב להתרחק מהשפעות זרות ולשמור על דעותיו החדשות מפניהן. זאת, עד שיקבל מלמעלה את הרגשות הדרושים שישמשו לו אחר כך כמשען. האנשים הרחוקים מהקבלה או מכל תורה רוחנית אחרת הם דווקא הכי פחות מזיקים; משום שהתנגדותם או אדישותם לנושא, מותירה אותם ללא השפעה.

דווקא האנשים הקרובים לאיזושהי תורה כביכול רוחנית, או לקבלה, עשויים להוות סכנה לאלה הרוצים לגדול רוחנית. האדם המתחיל ללמוד, עשוי להתפתות ולהתלהב מתמונה מרהיבה של עבודה רוחנית , בלי שיש ביכולתו כלים לבדוק, אם עומד מאחורי זה רצון אמיתי להשגת הבורא, או שמדובר בעניין אחר.

עם זה, המתחיל נוח להתרשם מהכוחות העצומים הסובבים אותם אנשים, והוא אינו מסוגל להבין שכל כוחם הוא רק באגואיזם, אשר ממנו בלבד הם שואבים אותו. מאחר שתורת הקבלה מחלישה את כוחות האדם, כדי שיזדקק לבורא, כמו שכתוב: "התורה מתשת כוחו של אדם", מקובלים אמיתיים עשויים להיות בעיני המתחיל פחות מרשימים למראה.

אם המתחיל מרגיש משיכה לפעולותיהם החיצוניות של מקובלים כוזבים, הוא נופל במלכודת "עבדות פרעה"; כפי שכתוב בסיפור יציאת מצרים, העבדות אצל פרעה נעמה לישראל. מכיוון שסיפור יציאת מצרים הוא סיפור קבלי ועוסק רק במצבים רוחניים אישיים, הכוונה כאן לעבדות רוחנית מוטעית שתלמיד מתחיל יכול להיסחף אליה מבלי דעת. לאחר מעשה הוא עשוי להתחרט על הכוחות שהשקיע לשווא במאבקו באגואיזם.

כאמור, המתחיל אינו צריך לחשוש מאנשים המרוחקים מקבלה, מכיוון שהוא יודע מלכתחילה שאין לו מה ללמוד מהם, ולכן לא נשקפת מהם סכנת שיעבוד רוחני.

פחד מהפרת חוק רוחני - פחד מעונש, פחד מהבורא - יראה מאהבה

האגואיזם שלנו מאפשר לנו להתקדם רק אם הוא חדור פחד. הפחד דוחף אותנו לכל הפעולות האפשריות שנועדו לנטרל אותו. לכן, כאשר אדם פוחד וירא את הבורא, הוא מסוגל לאסוף את כוחותיו ולעבוד אותו.

ישנם שני סוגי פחד: פחד מהפרת חוק רוחני, ופחד מפני הבורא. יש פחד שאינו מאפשר לאדם לחטוא, ואלמלא הוא, האדם היה חוטא. כאשר האדם בטוח שלא יחטא וכל מעשיו הם רק למען הבורא, ובכל זאת הוא מקיים את כל החוקים הרוחניים, סימן שהוא מקיים את החוקים לא מפחד, אלא רק מתוך מטרה לקיים את רצון הבורא.

פחד מלחטוא הוא פחד אגואיסטי, מכיוון שהאדם הירא חושש בעצם מנזק לעצמו. ואילו פחד מפני הבורא הוא פחד אלטרואיסטי, מכיוון שמתוך אהבה לבורא, מחלחל באדם הפחד שמא לא ימלא את רצונו. אך עם כל רצונו של האדם לעשות נחת רוח לבורא, קשה לו לאדם לקיים את חוקי הבורא (פעולות הנעימות לבורא) כי קשה לו למצוא בהן צורך.

פחד הנובע מאהבה צריך להיות לא פחות חזק מפחד אגואיסטי. למשל, כאשר אדם מודאג שאולי ראו אותו בשעה שחטא או פשע, הוא בוש ונכלם. המקובל מפתח בעצמו בהדרגה תחושת יראה, שמא הוא לא עושה מספיק למען הבורא. הרגשה זו חזקה לא פחות מיראת האגואיזם מעונש עבור פשע חמור.

הבורא מחליף "לב אבן" ב"לב בשר", ומיד האדם רוצה להיתקן

"אין אדם לומד אלא במקום שלבו חפץ". מכאן עולה שאדם אף פעם לא ילמד לקיים חוקים או נורמות אם אינו רוצה בהם. אדם אינו שש לשמוע מוסר, ובדרך כלל הוא לא חש בחסרונו, אז איך בכלל הוא יכול להיתקן?

אדם נברא כך שירצה ליהנות את עצמו. לכן לימודיו נועדו בתכליתם לספק את צרכיו. אדם מוכן להשקיע מאמצים בלימודים המועילים לו למטרה זו בלבד. זהו טבעו.

לכן, אדם הרוצה להתקרב לבורא, ורוצה לצורך זה ללמוד שיטות פעולה למען הבורא, צריך לבקש מהבורא שיתן לו לב אחר; שיופיע בו רצון אלטרואיסטי במקום רצון אגואיסטי. אם הבורא ייענה לבקשתו, בכל אשר ילמד ימצא דרכים להיטיב לבורא.

אבל האדם לעולם לא יראה את אשר מעבר לרצון לבו, ולא משנה אם לבו אגואיסטי או אלטרואיסטי. האדם אף פעם לא חש את עצמו חייב, מכיוון שהלב לא מתענג על כך. אבל כשהבורא מחליף לב אגואיסטי, "לב אבן", בלב אלטרואיסטי, "לב בשר", האדם מיד מרגיש חדור חובה; וזאת כדי שיוכל לתקן את עצמו בעזרת היכולת שקיבל. זה מוביל אותו לתגלית שאין בעולם עיסוק חשוב יותר מאשר לגרום נחת רוח לבורא.

במהלך התיקון, חסרונות הופכים ליתרונות

החסרונות הופכים ליתרונות, מכיוון שבתיקונם ניתן לגרום לבורא שמחה. מי שלא יכול לתקן את עצמו, לעולם לא יוכל לראות את חסרונותיו, מכיוון שהם מתגלים לאדם רק אם הוא יכול לתקנם.

מעבודה ש"לא לשמה" ועד ולעבודה "לשמה"

כל הטרחות שטורח האדם בסיפוק צרכיו הפרטיים, וכל העבודה שהוא משקיע ש"לא לשמה", כלומר, למען עצמו, מתפוגגים ואובדים באחת עם עזיבתו את העולם הזה. וכל הדברים שבגללם דאג ומהם סבל, נעלמים בו ברגע.

לכן, אדם העושה חשבון של כדאיות, ובודק את ההיגיון הטמון בעבודה הכל כך קשה בעולם הזה, היורדת לטמיון ברגע האחרון של חייו, מגיע למסקנה שכדאי לו לעבוד למען הבורא - "עבודה לשמה". מסקנה זו אמורה להובילו לבקש מהבורא עזרה, במיוחד אם הוא השקיע מאמצים רבים במעשים עם כוונה להוציא תועלת אישית.

לעומת זאת, מי שלא התייגע רבות, ורצונו לשנות את מעשיו למען הבורא אינם כה חזקים, אינו מצטער על עבודתו, מכיוון שאין לו הרבה מה להפסיד.

לכן, לגמרי לא מזיק, ואפילו מועיל להרבות במאמצים בעבודה "שלא למען הבורא" בכל הדרכים האפשריות, מכיוון שזה מהווה את הסיבה לכך שבסופו של דבר, מוקדם או מאוחר, יופיע הרצון לשוב לבורא ולעבוד עבודה לשמה.

"אדם הוא צל הבורא"

האדם מקבל את כל הרגשותיו מלמעלה. אם האדם מרגיש משיכה לבורא ואהבה אליו, זה סימן מובהק לכך שהבורא מרגיש רגשות דומים כלפיו, לפי החוק "אדם הוא צל הבורא". כלומר, מה שאדם מרגיש כלפי הבורא, הבורא מרגיש כלפי האדם.

חלקי נשמת האדם הראשון מתלבשים בגופי האנשים הנולדים בעולמנו

אחרי חטא אדם הראשון, כלומר, אחרי השתלשלות הנשמה הכללית מ"עולם האצילות" עד הדרגה הנקראת "העולם הזה", נשמת אדם הראשון התחלקה ל-600,000 חלקים. חלקים אלה מתלבשים בגופי אנשים הנולדים בעולמנו. כל חלק של הנשמה הכללית מתלבש בגופים אנושיים, תהליך זה מתרחש במספר הפעמים הדרוש לנשמה כדי להגיע לתיקון הפרטי המלא. כשכל אחד מהחלקים יתקן את עצמו, הם ישובו ויתחברו בנשמה כללית מתוקנת הנקראת "אדם".

בחילוף הדורות, ישנה סיבה הנקראת "אבות", ותוצאה הנקראת "בנים". הופעת הבנים נועדה להמשיך לתקן את מה שהאבות לא תיקנו, כלומר, את מה שלא תיקנו הנשמות בגלגולן הקודם.

עוד על נפילה לצורך עלייה

הבורא איננו מקרב אליו את האדם בזכות תכונותיו הטובות, אלא דווקא בשל אלה הנחותות, הגורמות לו צורך ורצון להזדכך מהן. התפעמות רוחנית וחוויית עונג רוחני, מובילים לרצון להשתעבד לבורא. במקרים אלה הבורא מנטרל את העונג מהחוויה הרוחנית, כדי להעמיד את האדם מול עובדת שעבודו לתענוג הפרטי, ולהבהיר לו את הצורך לחזק את אמונתו.

התענוג נעלם ומסתתר, והאדם מגיב מיד בנפילה רוחנית. הוא מאבד את הדחף לעבודה רוחנית, שלפתע סר טעמה בעיניו. ה"אמונה למעלה מהדעת" פותחת לו דרך להיחלץ ממצב זה, ולנצל את הנפילה הרוחנית לטובה. כך, בעקבות הנפילה, יכולה לבוא התקדמות והתקרבות לבורא.

כזה הוא הבורא: "על ידי הדבר אתו הוא מכה, הוא גם מרפא". הנפילה ניתנה לצורך עלייה: בעקבותיה יעלה אדם למדרגה רוחנית גבוהה משהיה בה טרם הנפילה. זאת, על ידי כך שינצל את הנפילה להעמקת האמונה.

הסתר הבורא, הסתר הכוח המחייה, והנפילה הרוחנית לתהומות הייאוש והריקנות מזעזעים את נשמתו של אדם עד היסוד. אבל האדם הנחוש בדעתו להתעלות מבחינה רוחנית, אוסף את כוחותיו ופורץ אל ה"אמונה למעלה מהדעת", שתרומם אותו למדרגה גבוהה יותר. כך יוצא, שבסופו של דבר, האדם אף מברך על ההזדמנות הזו, ובכך מוכיח עד כמה עז רצונו להתנער מתלותו בתענוג הפרטי.

החריגה מהעצמי אל תכלית הבריאה והבורא

האדם בדרך כלל עסוק רק בעצמו, ברגשותיו ובמחשבותיו, ביסוריו או בתענוגותיו. אבל אם הוא משתוקק או נמשך להתגלות רוחנית, עליו לנסות ולהעביר את הריכוז בענייניו כלפי חוץ, כלומר אל המרחב המלא בבורא. עליו לחיות בקיומו של הבורא וברצונותיו, ולקשור את כל מה שקורה לתכלית הבריאה ולבורא. עליו להעביר את כל כולו לבורא, כך שרק העטיפה הגופנית תישאר במסגרתה הגופית, אך התחושות הפנימיות, מהות האדם, ה"אני" שלו, וכל מה שאנו מכנים "נשמה", יעבור מהגוף החוצה. אז הוא ירגיש בקביעות את כוח הטוב החודר את כל הבריאה.

הרגשה זו דומה ל"אמונה למעלה מהדעת", מכיוון שהאדם מנסה להעביר את כל תחושותיו והרגשותיו מתוך עצמו אל מחוץ לגופו. כשאדם משיג אמונה בבורא וממשיך לדבוק באמונתו חרף ההפרעות הנשלחות אליו מהבורא, הוא מגדיל את אמונתו ומתחיל לקבל את אור הבורא.

על ידי "יצירת צל" ניתן לעבוד עם "קו שמאל" ללא הכוחות המפריעים של "קליפת שמאל", לשלב "קו ימין" עם "קו שמאל" ל"קו אמצעי" ולגלות את הבורא

כל הבריאה בנויה על פעילות הדדית של שני כוחות מנוגדים, שהם אגואיזם - רצון ליהנות, ואלטרואיזם - רצון להשפיע. מכאן, שדרך התיקון ההדרגתית, היא בהפיכת הכוחות האגואיסטיים לכוחות אלטרואיסטיים. דרך זו בנויה משילוב השניים פעם ועוד פעם, במינון נמוך, בחלקים קטנים של הרצון האגואיסטי, הנכללים ברצונות האלטרואיסטיים וכך מתוקנים.

שיטת תיקון זו של טבענו נקראת, עבודה ב"שלושה קווים". "קו ימין", הנקרא גם "חסד", ו"אברהם". "קו ימין" נקרא גם "קו לבן" מכיוון שאין בו חסרונות כלל.

לאחר שאדם כבר רכש את ה"קו הלבן", הוא סופג לתוכו חלק גדול מ"קו שמאל", הנקרא גם "גבורה". "קו שמאל נקרא גם "קו אדום", מכיוון שבו נמצא האגואיזם האסור בשימוש בפעולות רוחניות, מהסיבה שאפשר ליפול תחת שליטתו. מסוכנת היא שליטתם של הכוחות שהם רצונות טמאים. רצונות אלה נקראים גם "קליפת שמאל", "קליפת יצחק" ו"עשו". שליטתם מסוכנת, כי הם רוצים לקבל לעצמם "אור חוכמה". הם רוצים להרגיש את הבורא, וליהנות מההרגשה הזו ברצונות האגואיסטיים שלהם.

ויתור על האפשרות להשגת הבורא, באמצעות כוח ה"אמונה למעלה מהדעת", שהוא רצון לקבל שלא ברצונות האגואיסטיים; ויתור על פעולותיו, השגחתו וההנאה מאורו; ובחירה ללכת מעל לרצונות הטבעיים לדעת ולהרגיש הכל, ולקבל שכר על כל דבר; ויתור כזה גורם לכך שכוחות האיסור על שימוש ב"קו שמאל" מפסיקים להשפיע. במילים אחרות, האדם שוויתר על ההנאה לעצמו יכול לעבוד עם "קו שמאל". ההחלטה הזו לוותר נקראת "יצירת צל", מכיוון שהאדם המוותר על האור, מפריד את עצמו מאור הבורא.

במצב זה יש לאדם אפשרות לקחת חלק כלשהו מרצונותיו השמאליים ולשלבם עם הימניים. שילוב הכוחות שמתקבל נקרא "קו אמצעי", או "ישראל". דווקא בקו הזה יתגלה הבורא. לאחר מכן, כל הפעולות המתוארות לעיל, חוזרות ונשנות במדרגה הבאה, הגבוהה יותר, וכך הלאה עד "גמר התיקון".

"יראת הבורא" - הפחד להתרחק מהבורא

ההבדל בין עובד שכיר לעבד, הוא בכך שהראשון חושב בזמן עבודתו על התמורה שאת מידותיה הוא יודע, ועל מטרת עבודתו, אותה הוא מבין. העבד לעומתו, אינו מקבל שום תמורה, מעבר לצורכי הקיום הבסיסיים, ואין לו קניין, מאחר שהוא ואשר לו שייכים לאדונו. לכן, אם למרות כל זה, העבד עובד במסירות, אין סימן מובהק מזה לכך שהוא אוהב את אדונו ורוצה להסב לו הנאה.

מטרתנו בעבודתנו הרוחנית היא להגיע לידי כך שנתייחס אל הבורא כמו העבד העובד מאהבה וללא תמורה. זאת כדי שעל היחס שלנו לעבודה הפנימית, לא ישפיעו פחד או עונש, מסוי לשכר או תמורה; שאפילו לא נצפה להרגשת הבורא, המהווה שכר בפני עצמו; שאפילו לא נקווה שהבורא ידע שדווקא אני עשיתי זאת עבורו, או שיידע בכלל אם באמת עשיתי משהו. כלומר, ההתרחקות מרדיפת התועלת מגיעה עד לידי כך שהאדם נמנע מלהתבונן בתוצאות עבודתו. האמונה בקיום רצון הבורא, והאמונה שהוא מרוצה, מספיקה.

בצורת עבודה זו אין מקום לשכר ועונש. כדי להבין זאת, צריך לדעת למה מתכוונת הקבלה במושגים "שכר ועונש". לשכר יש מקום, במקום בו אדם משקיע מאמץ מסויים כדי לקבל על כך תמורה מסויימת. השכר אינו יכול להיות משהו המצוי בשפע, ונמצא בהישג ידם של כולם. האדם משקיע מאמצים ועובד כדי לקבל שכר מסויים, שאותו לא היה מקבל ללא המאמצים הללו.

אדם איננו יכול לטעון שהשקיע עבודה בכך שמצא אבן, אם מסביבו נמצאות שפע של אבנים. במקרה כזה אין עבודה ואין שכר. עם זאת, כדי למצוא אבן חן קטנה, חייבים להתאמץ מאוד. במקרה הזה יש גם יגיעה, וגם שכר בצידה.

אור הבורא ממלא את כל הבריאה. אנו כאילו שוחים בתוך האור, בלי יכולת להרגישו. התענוגות אותם אנו חווים, הנם רק הארה קטנה ואינסופית המגיעה אלינו הודות לרחמנותו של הבורא, כי ללא תענוג היינו פשוט שמים קץ לחיינו. הארה זו מתלבשת באובייקטים מסויימים, ואלה מושכים אותנו אליהם כבכבלי קסם. לאובייקטים עצמם אין משמעות כלל, עובדה המתחוורת לנו אחרי שמיצינו את התענוג הראשוני שהם מסבים, וחדלנו להשתוקק אליהם ולהתעניין בהם.

הסיבה לכך שאנו תופסים רק את ההארה הקטנה הזו, את ה"נר דקיק" הזה, ולא את כל אור הבורא, נעוצה בכך שהאגואיזם שלנו מתפקד כ"מסך"; זאת מאחר שלפי "חוק השתוות הצורה", במקום בו שולטים הרצונות האגואיסטיים שלנו האור איננו מורגש. רק אם תכונות ורצונות של שני אובייקטים שווים וזהים במהותם, שני האובייקטים יכולים לחוש זה את זה. אפילו בעולם שלנו אנו רואים שאם שני אנשים נמצאים ברמות שונות של מחשבה ורצונות, הם אינם יכולים להבין זה את זה.

אילו היו לאדם את תכונות הבורא, הוא פשוט היה שוחה בים של תענוג אינסופי, וידיעה מוחלטת.

אם הבורא ממלא בעצמו את הכל, אפשר להסיק מכך, שאין צורך לחפשו, כפי שיש צורך לחפש אחר אובייקט רב ערך. ניתן להבין מכך, שאם מושג העבודה מנותק מחיפוש הבורא, מאחר שהבורא סביבנו, בתוכנו ובכל, הרי שגם נושא השכר מתרוקן ממשמעות. נוסף לכך, מאחר שהבורא איננו בהרגשתנו, אלא באמונתנו, הרי שגם אם נרגיש אותו ונתענג על כך, אי אפשר יהיה לומר שבכך שכרנו; זאת, מכיוון שאם אין עבודה להשקיע בחיפוש, כי הבורא בכל, הרי שלא יכול להיות שכר. במקרה כזה נשארת שאלה פתוחה והיא, מהו שכר עמלנו על מאמצינו לפעול נגד הטבע האגואיסטי?

ובכן, בגלל "חוק השתוות הצורה" שברא הבורא, אין באפשרותנו להרגישו. נשאלת השאלה למה נועד חוק זה? ובכן, כל זה נועד כדי שלא נתבייש בהנאתנו, בשעה שנתענג על הבורא. כי את תחושת הנחיתות והבושה, האגואיזם אינו מסוגל לשאת. נחיתות ה"אני" איננה נסבלת, כי הוא בסיס מהותנו, וברגע שהוא מושפל נמחקת זהותנו, ה"אני" שלנו כביכול נעלם, ויחד עמו האדם.

כאשר אדם מגיע לדרגת השגה הגורמת לכך שכל רצונו מתמקד בשאיפה לתת לבורא עוד ועוד, ומחשבה זו מעסיקה אותו דרך קבע; כאשר הוא אף מוסיף עליה מחשבות שבבסיסן השאיפה להוסיף ולעשות למען הבורא; אז הוא מגלה שהבורא ברא אותו כדי לענג אותו, ושאין לו רצון אחר מלבד רצונו להעניק הנאה לנברא. מרגע זה האדם מקבל את כל התענוגות האפשריים, כדי למלא את רצון הבורא.

במקרה זה כבר אין מקום להתבייש מקבלת הנאה, כי במקרה זה חווית העונג נועדה למלא את רצון הבורא. כך הוא הופך להיות שווה בתכונותיו לבורא, ו"מסך" האגואיזם נעלם. זוהי תוצאה של רכישת דרגה רוחנית בה מסוגל האדם להעניק הנאה בדומה לבורא.

לפיכך, השכר אותו האדם צריך לבקש עבור מאמציו, צריך להיות תכונות אלטרואיסטיות, רצונות לתת תענוג, כמו רצון הבורא המופנה כלפינו. הדרגה הרוחנית הזו, על התכונות המביאות אליה, נקראת "יראת הבורא".

יראה אלטרואיסטית רוחנית וכל שאר התכונות המנוגדות לאגואיזם, שהן נחלתם של אובייקטים רוחניים, אינם דומים כלל לתכונות שלנו ולהרגשותינו. "יראת הבורא" היא הפחד שהאדם מרגיש שמא יתרחק מהבורא. "יראת הבורא" איננה פחד מפגיעה באינטרס פרטי, ואף לא חשש להישאר באגואיזם, שגם הוא פחד המושתת על אינטרס פרטי.

"יראת הבורא" היא יראה שאין בה עניין פרטי. זהו הפחד מפני אי עשיית מה שצריך לעשות למען הבורא. פחד כזה הוא בעצם תכונה אלטרואיסטית של אובייקט רוחני, והוא נבדל מהפחד האגואיסטי המבוסס על החשש מפני אי סיפוק רצוננו.

השגתם של תכונת "יראת הבורא" והכוח לתת, צריכה להיות המניע למאמצי האדם. לאחר מכן בעזרת התכונות שהשיג, האדם מקבל למען הבורא את כל התענוגות שהוכנו עבורו. מצב זה נקרא "גמר תיקון".

היראה קודמת לאהבה

"יראת הבורא" צריכה להקדים את "אהבת הבורא"; זאת כדי שהאדם יוכל לקיים את הנדרש ממנו מתוך הרגשת אהבה, מתוך הרגשת התענוג הנמצא בפעולות רוחניות, וכדי שהתענוגות האלה יגרמו לו הרגשת אהבה. כמו בעולם שלנו, מה שנותן לנו תענוג, אהוב עלינו. כשאנו סובלים ממשהו, אנו שונאים אותו. לכן על האדם להשיג ראשית את "יראת הבורא".

כאשר אדם לא מקיים חוקים רוחניים מאהבה ומתענוג, אלא מהרגשת יראה, הסיבה לכך היא שהוא אינו מרגיש את התענוג המצוי בהם. אדם זה מקיים את רצון הבורא מתוך פחד פן ייענש. הגוף לא מתנגד לעבודה כזו, מכיוון שהוא פוחד מעונש. נוסף לכך, הגוף שואל תמיד מהי סיבת עבודתו של האדם, ובכך דוחף את האדם למצוא סיבות להגדיל את פחדיו ולהעמיק את אמונתו בשכר ועונש. כך מעמיקה גם האמונה בהשגחתו של הבורא, וכשהרגשה זו מתמידה, זוכה האדם להרגשה קבועה של הבורא.

לאחר שהאדם מתחיל להרגיש את הימצאות הבורא, כלומר כאשר רכש אמונה בבורא, הוא יכול להתחיל לקיים את רצונות הבורא מתוך הרגשת אהבה. נוסף לכך, הוא מתחיל לטעום תענוגות במעשיו. אם הבורא היה נותן לו אפשרות לפעול ללא יראה, אלא מהרגשת אהבה בלבד, כלומר מחוויית התענוג שבקיום החוק הרוחני, האדם לא היה זקוק לאמונה בבורא. הדבר דומה לאלה המעבירים את חייהם ברדיפה אחר תענוגות גשמיים. אנשים אלה אינם צריכים אמונה בבורא שתגרום להם לקיים את המעשים והחוקים של טבעם, מכיוון שהטבע מחייבם לכך בתענוגות שהוא מבטיח.

לכן, אם האדם היה מתענג מלכתחילה על עשיית מעשים למען הבורא, כולם היו ממהרים לעשות כך לשם ההנאה שבדבר. כולם היו ממהרים למלא את רצון הבורא למען התענוגות הענקיים הנסתרים באור הבורא. כל זה היה מביא לידי כך שהאדם לא היה מגיע לכלל "השתוות צורה" עם הבורא, ולעולם לא היה מתקרב אליו ומתאחד עמו.

לכן, מתקיים הסתר התענוגות המצויים בפעולות למען הבורא. התענוגות הללו מתגלים רק למי שמשיג אמונה קבועה בבורא.

"דעת תורה הפוכה מדעת בעלי בתים"

אדם המעוניין לחשוב מחשבות ולפעול פעולות רוחניות, אך עדיין לא התחזק בדעותיו, צריך להתרחק מקשר עם אנשים שמחשבותיהם שקועות דרך קבע באגואיזם. במיוחד מי שרוצה ללכת ב"אמונה למעלה מהדעת", צריך להימנע ממגע עם אנשים הנוהגים בחייהם על פי מסגרת שכלם, מכיוון שבדיוק ממהלך מחשבה זה הוא מנסה לרחוק. כמו שכתוב: "דעת תורה הפוכה מדעת בעלי בתים ".

"אמונה למעלה מהדעת" חשיבה שלא במסגרת השכל

חשיבה במסגרת השכל מכוונת קודם כל להפקת תועלת אישית. אדם החושב במסגרת השכל מחשב כל פעולה לפי התועלת שתצמח לו ממנה. לעומתה, "אמונה למעלה מהדעת", היא חשיבה הלוקחת בחשבון את המאמצים שיש להשקיע לצורך פעולה, בלי להתחשב בטענות האגואיזם של השכל, ובתוצאות אליהן הוא מצפה.

"אור תיקון"

אדם הזקוק לעזרתם של אנשים אחרים נקרא "עני". אדם השמח בחלקו נקרא "עשיר". כאשר אדם מרגיש שכל פעולותיו נובעות מאגואיזם, "גם במוחא וגם בליבא", גם בשכל וגם בלב, או במילים אחרות, גם במחשבות וגם ברצונות; כשאדם מרגיש את ה"אני" שלו - זה מביא אותו להרגשת דרגתו הרוחנית האמיתית ולהכרת הרע בו הוא נמצא. הרגשת כאב מהשגת מצבו האמיתי מולידה באדם רצון לתיקון. כאשר הרצון לתיקון מגיע לגודל מסויים, הבורא שולח לתוך ה"כלי" הזה "אור תיקון". כך האדם מתחיל לעלות במדרגות הסולם הרוחני.

"יחיד הסגולה"

יש המקבלים חינוך המותאם לטבעם האגואיסטי. הם מקיימים את מה שקיבלו בתהליך החינוך באופן אוטומטי. אם הגוף שואל את האדם לצורך מה הוא פועל ועושה, האדם עונה לעצמו, שכך הוא חונך וזהו אורח חייו ואורח חיי החברה שלו.

זהו הבסיס הבטוח ביותר שממנו האדם אינו יכול ליפול, כי הרגל נעשה טבע שני. מאדם שקיבל חינוך כזה או אחר לא נדרשים מאמצים מיוחדים לקיום פעולות טבעיות, כי הגוף והשכל כבר מכתיבים אותן. אין לאדם כזה סכנה שיפר את מה שטבעי ורגיל עבורו.

אבל, כאשר אדם רוצה לעשות משהו שלא חונך לפיו ושלא הפנים כדרישת גוף טבעית, כל פעולה ולו השולית ביותר, תלווה בשאלה מדוע הוא עושה זאת? מי ומה מכריח אותו לחרוג ממצב המנוחה?

במקרה זה האדם עומד בפני מבחן ובחירה, מכיוון שהוא והחברה בתוכה הוא חי לא רגילים לעשות את מה שהוא מתכוון לעשות. אין לו מי שישמש לו דוגמה וממי יוכל לקבל תמיכה לכוונותיו. אין לו אפשרות לדעת אם אחרים חושבים כמוהו, ומכיוון שכך, קשה לו למצוא תמיכה למחשבותיו.

מכיוון שהאדם אינו יכול להיאחז בדוגמאות מהחינוך שקיבל, או מהחברה הסובבת, הוא חייב לומר לעצמו שרק יראת הבורא מחייבת אותו לפעול ולחשוב מחדש. ועל כן אין לו על מי לסמוך, אלא על הבורא בלבד.

מכיוון שהבורא מהווה משענת יחידה עבורו, הוא נקרא "יחיד סגולה". הוא אינו שייך לחברה בה גדל וחונך, אין באפשרותו לקבל ממנה תמיכה. לכן הוא תלוי לחלוטין ברחמי הבורא. לכן "יחיד סגולה" זה זוכה לקבל את אור הבורא, המלווה אותו בדרכו.

"השגחה פרטית", להיות נבחר וחופש הבחירה

המתחיל ללמוד קבלה נוטה לשאול, מי אחראי לבחירת דרכו של האדם? האם האדם הוא הקובע את דרכו, או שהבורא מכתיב אותה? במילים אחרות, מי בוחר במי, האדם בבורא או הבורא באדם?

מצד אחד האדם צריך לומר שהבורא בחר דווקא בו, וזה נקרא "השגחה פרטית". עליו להודות לבורא עבור האפשרות שקיבל לעשות משהו למען הבורא.

אך לאחר מכן על האדם לחשוב ולשאול שאלות נוספות. מדוע הבורא בחר דווקא בו ונתן לו את האפשרות? מדוע עליו לעסוק בקבלה? למען איזו מטרה? ולאן כל זה אמור להובילו? שאלות אלה אמורות להובילו למסקנה שהוא נבחר כדי שיעשה פעולות למען הבורא, שהעבודה למען הבורא היא השכר, ושההתרחקות ממנה היא העונש. כן עליו להבין שבסופו של דבר הבחירה בידיו אם לעשות את העבודה שנבחר לעשות, אם לאו. אם בחר לעשות את העבודה, עליו לגלות נכונות לבקש מהבורא לתת לו כוונה להסב לו הנאה בפעולותיו.

האדם קובע את מידת הרע של אובייקט, לפי המידה בה הוא מפריע לו ליהנות

אנו מבחינים בין התופעות והמושגים לפי הרגשתנו, ומגדירים את המתרחש על פי תגובת חושינו. לכן, כאשר אדם מזכיר פעולה כלשהי, או אובייקט, הוא מביע בכך את הרגשתו. האדם קובע את מידת הרע של אובייקט, לפי המידה בה הוא מפריע לו ליהנות.

האדם קובע ומגדיר את הרע המפריע לו לקיים את החוקים הרוחניים לפי מידת החשיבות שהוא מייחס להם. לכן, אם אדם רוצה להגיע לשנאת הרע, עליו לרומם את גדולת תורת הקבלה והבורא במחשבותיו. באותה מידה בה תופיע באדם אהבה לבורא, כן הוא ירגיש שנאה לאגואיזם.

ארבעת הבנים ו"מלאך"

בהגדה של פסח נזכרים ארבעת הבנים השואלים אודות עבודתו הרוחנית של האדם. ארבעת התכונות אותן הם מייצגים קיימות בכל אחד מאתנו. בדרך כלל הקבלה עוסקת רק בדמות קיבוצית אחת של האדם ביחס לבורא, אך ניתן לבחון את ארבעת הדמויות האלה כארבעה טיפוסים שונים.

תורת הקבלה ניתנה לאדם ככלי עזר במלחמתו נגד האגואיזם. לכן אם אין לאדם שאלות כמו זה ש"אינו יודע לשאול", ניתן להסיק מכך שהוא טרם הכיר ברע שבו, ועדיין אינו זקוק לאור שיבוא ויתקן את אותו. במקרה כזה, אם הוא מאמין בשכר ועונש, אפשר לעורר אותו בעזרת הדגשת נושא השכר עבור מעשיו. זה נקרא "פתח לו".

מי שפועל לשם קבלת שכר, ועדיין לא מרגיש את האגואיזם שלו, אינו יכול לתקן את עצמו, מכיוון שהוא איננו מרגיש את חסרונותיו. את האדם הזה צריך ללמד לעשות מעשים ללא תמורה, כי בעקבות זאת יקפוץ האגואיזם שלו, ה"רשע" שבו, וישאל: "מה העבודה הזאת לכם?" שאלה שמשמעותה, מה ייצא לי מזה? אחרי ששאל את השאלה הזו, יש סיכוי שפגש את הרע שבו, ובעקבות זאת יתחיל להזדקק לעזרתה של חוכמת הקבלה בעבודה נגד האגואיזם שלו.

כוח רוחני מיוחד בשם "מלאך" גורם יסורים לאדם, כדי שיבין שהוא אינו יכול לשבוע מכך שהוא ממלא את האגואיזם שלו בהנאה. יסורים אלה דוחפים את האדם לצאת ממסגרת האגואיזם, ובלעדיהם היה נשאר עבד האגואיזם לנצח.

ה"עמים" ו"ישראל"

כתוב שלפני שהבורא נתן את התורה לישראל, הוא הציע אותה לכל האומות, אך נדחה. האדם הוא כמו עולם קטן המורכב מרצונות רבים הנקראים "עמים". על האדם לדעת שאין רצון מתאים להתעלות רוחנית, מלבד הרצון להתחבר עם הבורא. רצון זה נקרא "ישראל" - "ישר"-"אל". רק אם אדם יבחר ברצון הזה מכל השאר, הוא יוכל לקבל את התורה, את ה"אור העליון".

הסתר הדרגה הרוחנית, והסוואת כוונת הפעולות

הסתר הדרגה הרוחנית של האדם הוא אחד התנאים ההכרחיים להצלחה בהתעלות רוחנית. הסוואת כוונת הפעולות, משמעותה היא, שהאדם עושה פעולות שלאחרים אסור להבין את הכוונות העומדות מאחוריהן לאשורן. אם נדרש בכל זאת ממקובל להביע את דעתו, עליו להביע את דעתו בצורה מעורפלת וכללית, כך שכוונותיו האמיתיות יישארו נסתרות.

לדוגמה, מקובל עשוי לתת תרומה גדולה לתמיכה בהקמת מרכז לימוד רוחני, ולהתנות זאת, לצורכי הסוואת כוונותיו, בכך שדבר תרומתו יפורסם בעיתונות. כלפי חוץ, הוא נראה רודף כבוד ופרסום, והסיבה האמיתית לתרומתו נותרת עלומה. כוונתו להפיץ את חוכמת הקבלה מוסווית היטב, אך המעשה נעשה. לכך הכוונה בהנחיה, לפעול בגלוי, ולשמור על אופיין החשאי של הכוונות.

המקובל גרוע יותר מהאחרים בעיני עצמו

כאשר הבורא מוצא לנכון לגרום למקובל הרגשת נפילה רוחנית, לפני הכל, הוא נוטל ממנו את האמונה במקובלים הגדולים. אם לא היה עושה כך, האדם יכול היה לשאוב מהם כוח, ולא היה מרגיש את הנפילה הרוחנית.

מקובל העובד על האגואיזם שלו ובוחן את כוונותיו בזמן פעולותיו הרוחניות, ורוצה לקיים את רצון הבורא ללא תמורה, מרגיש את התנגדות הגוף. התנגדות הגוף באה לידי ביטוי במחשבות המפריעות לו וגורמות לו לחוש כרשע.

הבורא עושה זאת במכוון, כדי שתהיה למקובל אפשרות לתקן את מחשבותיו ואת כוונותיו. התיקון נועד לכך שהמקובל לא יישאר עבד האגואיזם, ושלא יעבוד למען עצמו כמו יתר בני האדם; וכדי שירגיש שאין לו אפשרות אחרת לקיים את רצון הבורא, אלא רק בעבודה "לשמה", כלומר למען הבורא.

מכאן נובעת ההרגשה הכוססת תדיר בנפשו של המקובל, המתענה בהרגשה שהוא הרבה יותר גרוע מיתר בני האדם, שחיים בחוסר מודעות רוחנית. לעומת זאת, המקובל חייב לתקן את כוונותיו ולהפכן מאגואיסטיות לאלטרואיסטיות, אחרת לא יהיה מסוגל לפעולות רוחניות בכלל. לכן הוא גרוע יותר מהשאר בעיני עצמו.

"משפיע על מנת להשפיע", "מקבל על מנת להשפיע"

האדם נמצא במצב קבוע של מלחמה למען מילוי רצונותיו. מלחמה נוספת מנהל האדם כנגד עצמו. במלחמתו נגד עצמו הוא נאבק לתת את כל שטח לבו לבורא, ולמלאו באויב טבעו - האלטרואיזם. תשוקתו היא שהבורא יתפוס את כל המרחב, לא רק מרצונו של הבורא, אלא גם מרצונו הוא. תשוקתו היא, שהבורא ימלוך עליו לפי בקשתו וישגיח בגלוי.

במאבק זה, תחילה על האדם להפסיק להזדהות עם גופו. עליו להתייחס לגופו, לשכלו, למחשבותיו ולהרגשותיו כמתבונן בהם מהחוץ, ולהבין שהם נשלחים אליו מהבורא. מחשבותיו אלה נשלחות אליו כדי שיזדקק לעזרתו של הבורא, יבקש ממנו לנצחם, ויעזור לו לחזק את אמונתו בגדולתו, השגחתו ויחודו ככל יכול.

לדוגמה, גם כשהאדם חדור אמונה בבורא מנהיג הכל - "קו ימין", הוא עשוי להתקשות להיפטר ממחשבות טורדות ומפריעות של "עשו לי, עוללו לי" - "קו שמאל". ואף שמצד אחד הוא בטוח שכל ההשפעות באות מאותו מקור – מהבורא - "קו ימין", אין הוא מסוגל להעלים את המחשבה, שמלבד הבורא יש עוד מישהו המשפיע עליו, או שלא רק בבורא תלויה התוצאה - "קו שמאל".

התנגשויות פנימיות אלה בין רגשות הפוכים, מתרחשות במצבים שונים בהתאם לקשרים החברתיים של האדם. זה קורה עד לשלב בו הבורא עוזר לאדם לרכוש "קו אמצעי". המאבק ניטש למען הרגשת יחודו של הבורא, כאשר המחשבות המפריעות נשלחות בכוונה, כדי שהאדם ילחם בהן עד לניצחון, אליו יגיע בעזרת הבורא; הניצחון שיחזק את הרגשת השגחתו, כלומר יעמיק את האמונה. האדם נאבק באופן טבעי למען מילוי צרכי האגואיזם שלו, הכוללים לדוגמה את הנאותיו, את הגדלת רכושו וכו'. המלחמה כנגד טבעו האגואיסטי, המלחמה הבלתי טבעית, מכוונת כלפי "אויב", כמקובל במלחמות. אך שלא כמקובל במלחמות, המטרה כאן היא לאפשר ל"אויב", לבורא, לנצח ולהשתלט על כל שטח השכל. המלחמה כנגד הטבע שמה לה למטרה, שהבורא יכבוש את כל העולם, כולל את עולמו הפרטי של האדם היחיד, במטרה להכניס את תכונותיו בכולם במידה שירצו.

המצב בו רצונותיו ותכונותיו של הבורא ממלאות את כל מחשבותיו ורצונותיו של האדם נקרא מצב אלטרואיסטי, מצב של "נתינה". כלומר, מצב של "משפיע על מנת להשפיע", או מצב מסירת ה"נפש הבהמית" לבורא. הדבר קורה תחת השפעת "אור חסדים" המתקבל מהבורא, ומעניק כוחות להתנגד למחשבות המפריעות של הגוף.

מצב זה לא חייב להיות מצב של קבע. אדם יכול להתגבר על מחשבות מפריעות, ולאחר מכן תגיע התקפת מחשבות נוספת, ושוב הוא יובס תחת השפעתן. שוב הוא יאבק בהן תוך הרגשת צורך בעזרת הבורא, שוב הוא יקבל אור וינצחן, וגם את השליטה על המחשבות האלה ייתן לבורא.

המצב בו אדם חווה תענוגות למען הבורא, כלומר לא רק מכניע את עצמו בפני ה"אויב", הבורא, אלא אף עובר לצדו של "האויב" הזה, מצב זה נקרא "קבלה למען הבורא" - "קבלה על מנת להשפיע". הבחירה הטבעית של האדם, באופן הכרתי ובאופן תת הכרתי, תמיד תהיה בדרך בה יפיק את התענוגות הגדולים ביותר. כלומר, העדפתו הברורה של האדם נתונה לתענוג הגדול ביותר שניתן להפיק. בפעולות שכאלה, אין חופש בחירה או חופש רצון.

אבל, אדם שמבסס את החלטותיו על אמות מידה של אמת, ולא על אמות מידה של תענוג, זוכה בזכות בחירה וחופש החלטה. זאת, מכיוון שהוא מסכים ללכת בדרך האמת, על אף שהיא מלאה ביסורים. עם זאת, רצונו הטבעי של הגוף הוא לברוח מיסורים ולחפש תענוגות בכל דרך. הרצון הזה לא מאפשר בקלות לנהוג לפי קריטריון של "אמת".

מי שעושה מעשה כי הוא מאמין בשכר ועונש, אינו רואה את הרגשת גדולת הבורא כמטרה, מכיוון שלנגד עיניו מטרה אחרת. הוא מצפה לקבל את שכרו בעולם הזה ובעולם הבא. הוא איננו זקוק לבורא, ולכן אין לו כלל קשר עמו. אם הבורא לא היה קיים כלל, והתענוג היה מגיע ממקור אחר, היה אותו אדם ממהר לקיים את רצונו של המקור האחר.

מי שרוצה לקיים את רצונות הבורא, חייב לבטל את רצונותיו הוא מפני רצונות הבורא. עליו לדאוג בקביעות להרגשת גדולת הבורא, המעניקה כוחות לבחור ולקיים את רצון הבורא, במקום את הרצון הפרטי - רצון האגואיזם. ככל שהאדם מאמין יותר בגדולתו של הבורא ובכוחו, כך הוא יכול לקיים את רצונותיו יותר בקלות. לכן, על האדם לרכז את כל מאמציו בהעמקת הרגשת גדולת הבורא.

רק הבורא משחרר מהשעבוד ל"מלאך הרע" - האגואיזם

הבורא רוצה שנרגיש תענוג, ולכן ברא בנו רצון ליהנות. אין בנו שום תכונה מלבד הרצון הזה, המכתיב לנו את כל מחשבותינו ומעשינו ומתכנת את קיומנו.

האגואיזם נקרא "מלאך הרע", "כוח רע", מכיוון שהוא שולט בנו, שולח לנו תענוגות, ואנו בעל כורחנו הופכים לעבדיו. מצב הכפיפות לכוח הזה, הקונה אותנו בתענוגות, נקרא "עבדות" או "גלות" מהעולם הרוחני.

אם לא היה ל"מלאך הרע" מה לתת, הוא לא יכול היה לשלוט באדם. אם האדם היה מסוגל לוותר על התענוגות שמציע לו האגואיזם, הוא לא היה משועבד לתענוג.

לכן, האדם איננו מסוגל לצאת מהעבדות הזו בעצמו. אבל, אם רק יעשה ניסיון קטן לעשות זאת, הרי זה כבר נחשב עבורו כבחירה מרצון, והבורא נחלץ לעזרתו מלמעלה. עזרה זו מוגשת באמצעות סילוק התענוגות המשמשים את האגואיזם לשעבוד האדם. כך מתאפשר לאדם להיפטר משליטת האגו ולצאת לחופשי. כאשר זוכה האדם להשפעת הכוחות הרוחניים, הוא מתענג על הפעילות האלטרואיסטית והופך להיות עבד האלטרואיזם.

האדם הוא עבדו של התענוג. אם הוא נהנה מקבלה, הוא נקרא עבד האגואיזם - "פרעה", "מלאך הרע" וכו'. אם הוא נהנה מנתינה, הוא נקרא עבד הבורא - "אלטרואיזם". אך ללא תענוג כלשהו האדם לא מסוגל להתקיים, מכיוון שזוהי מהותו. כך הבורא ברא אותו, ואין אפשרות לשנות זאת. אם כך, לא נותר לו לאדם אלא לבקש מהבורא לתת לו רצון לאלטרואיזם, זוהי בחירת האדם ותפילתו.

עד לקבלת "אור הבורא" גם ה"שמח בחלקו" מרגיש חסר

לפני שהאדם פונה לבורא, עליו להבין שהבורא מיטיב עם כולם ללא יוצא מהכלל. כמו כן, כל פעולותיו נובעות ממידת הרחמים, אף שאנו יכולים לחוות אותן כלא נעימות. על כן, לכל אדם שולח הבורא רק את הטוב ביותר, וממלא אותו בכל הנדרש. מכאן, שאין לאדם מה לבקש מהבורא בנוסף על אשר קיבל.

אם האדם מרוצה ממה שהוא מקבל מהבורא, אף כי ייתכן שהוא נמצא במצב גרוע, כך הוא יכול לשבח את הבורא. עוצמת השבח יכולה להגיע לידי כך, שלבורא לא נותר עוד מה לשנות במצבו של האדם, מכיוון שהוא שמח בחלקו.

ואכן, לפני הכל, האדם צריך להודות לבורא על העבר. רק לאחר מכן, הוא יכול לבקש על עתידו. אם אדם מרגיש מחסור, כגודל תחושת המחסור, כך גדול המרחק מהבורא. זאת משום שהבורא שלם ומושלם, ואילו האדם מרגיש את עצמו חסר.

לכן, הדרך להתקרב אל הבורא עוברת דרך טיפוח הרגשת אסירות התודה על העבר. זאת, באמצעות קבלת העובדה, שאת כל אשר קיבל עד היום, קיבל האדם מהבורא כדבר הטוב ביותר עבורו. כל אשר ניתן לו, נבחר בקפידה במיוחד לטובתו, בכוונת מכוון. בדרך זו, מתקרב האדם אל הבורא. מנקודה זו, הוא יכול לבקש על עתידו.

מצב של "שמח בחלקו" יכול להיווצר אף בזכות ההכרה שהבורא זימן לו ברגעים אלה ממש קריאה בספר העוסק בבורא, בנצח, במטרת החיים ובתכליתם. אדם גם יכול לשמוח על כך שהבורא זיכה אותו במחשבות על הדרך בה אפשר לבקש ממנו לשנות את מצבו. הוא יכול להיות אסיר תודה על כך שהוא זכה בכל זה, כאשר מיליארדי אנשים אחרים בעולם לא זכו.

מכאן, שהרוצים להרגיש את הבורא, גם אם עדיין לא זכו לכך, יכולים לשמוח בחלקם, ולוּ רק מהסיבה שהבורא הוא המקור לכל.

אך המציאות היא, שבדרך כלל, אף על פי שהאדם שמח במה שהבורא מצא לנכון לתת לו, ואף על פי שכתוצאה מכך הוא אכן מתקרב אליו - עדיין קיימים בו רצונות בלתי מסופקים. מסיבה זו נשלח אליו אור הבורא. כאשר האדם זוכה לקבל את אור הבורא, הוא מקבל דעת מוחלטת, השגה, הכרה ותענוג.

הכרת הרע

כדי להינתק מהאגואיזם האדם חייב להרגיש במודע את נחיתותם ושפלותם של רצונותיו, האינטרסים שלו, והתענוגות להם הוא מקווה. עליו להרגיש את עוצמת נכונותו להשקיע כל מאמץ במרדף אחרי העונג, ועד כמה משועבדות מחשבותיו הסובבות בכפייתיות סביב תועלתו העצמית.

ההכרה בעובדה שסיפוק עצמי חשוב לו יותר מהבורא, היא העיקר בתחושת האפסות והביזוי העצמי; וכן גם ההכרה בכך שאם הוא לא רואה במעשיו רווח תועלת, אין הוא מסוגל לפעול, או אפילו לתכנן פעולה.

ועוד על "הכרת הרע", "להשפיע על מנת להשפיע" ו"לקבל על מנת להשפיע"

הבורא נהנה מזה שהוא גורם לאדם הנאה. אם האדם נהנה מכך שהוא נותן לבורא אפשרות להסב לו הנאה, הרי שנוצרת זהות והקבלה בין רצונותיהם ותכונותיהם של האדם והבורא - "השתוות צורה" - מכיוון ששניהם מרוצים מעצם הנתינה. הבורא נותן תענוגות, והאדם יוצר תנאים לקבלתם. כך, כל אחד מהם חושב על האחר ולא על עצמו, וזה מה שמכתיב את פעולותיו.

אך מכיוון שהאדם נברא אגואיסט, הוא אינו מסוגל לחשוב על אחרים, אלא רק על עצמו. לתת הוא יכול רק אם תצמח לו מכך תועלת. בגלל תכונת האגואיזם, האדם מרוחק מהבורא כרחוק מזרח ממערב.

התרחקות מוחלטת זו של האדם מהבורא, שהוא מקור כל התענוגות, היא תוצאת האגואיזם, והיא מקור כל היסורים כולם. ההכרה בעובדה זו נקראת "הכרת הרע". זאת, מכיוון שכדי לוותר על האגואיזם מתוך שנאה אליו, האדם חייב להיווכח מעבר לכל ספק שהוא מקור הרע, אויבו העיקרי, העומד בדרכו להשגת שלמות, תענוגות ונצחיות.

לכן על האדם לכוון את כל מעשיו להינתקות מהאגואיזם, להתקרבות אל הבורא, ולהידמות אל הבורא בתכונותיו. כל זה כדי שיוכל ליהנות מהאלטרואיזם באותה מידה בה הוא נהנה עכשיו מאגואיזם. אם באמצעות כוח מלמעלה האדם מתחיל להתענג על עשיית פעולות אלטרואיסטיות, שמשמחות אותו עד בלי די, הרי שהוא הגיע למצב של: "נותן על מנת לתת" ללא כל תמורה - "משפיע על מנת להשפיע".

האדם שהתעלה מבחינה רוחנית מוצא הנאה צרופה ולו רק בכך שיוכל לעשות משהו למען הבורא. אבל אחרי שעלה לדרגה רוחנית כזו שהוא רוצה לתת משהו לבורא, הוא מגלה שהבורא בעצם רוצה רק דבר אחד: שהוא, האדם, יקבל ממנו, הבורא, תענוגות. גילוי זה גורם לו נכונות להתענג, מאחר שהוא מבין שזהו רצון הבורא. כך הוא מגיע למצב של "לקבל על מנת להשפיע".

"אור חוכמה" יכול להאיר רק במקום שיש כבר "אור חסדים"

במצבים רוחניים השכל, כלומר חוכמת האדם, תואם ל"אור חוכמה". הלב, הרצונות והרגשות תואמים ל"אור חסדים". כשיש לאדם לב המוכן להשגה, רק אז השכל יכול לשלוט בו. במילים אחרות, "אור חוכמה" יכול להאיר רק במקום שיש כבר "אור חסדים". אם אין "אור חסדים", "אור חוכמה" גם הוא אינו מאיר ומצב זה נקרא "לילה".

אבל בעולמנו, שכלו של האדם המשועבד עדיין לאגואיזם, אינו יכול לשלוט אף פעם בלב, מכיוון שהלב הוא מקור הרצונות. הלב הוא בעל הבית האמיתי של האדם, ואילו לשכל לעולם אין מספיק נימוקים להתנגד לרצונו של בעל הבית.

למשל, אדם המעונין ומסוגל לגנוב, פונה לשכלו ומטכס עמו עצה כיצד לבצע את הגניבה. והשכל יבצע את רצונות הלב. באותה מידה אם האדם רוצה לעשות מעשה טוב, אותו שכל הוא זה הנחלץ לעזרתו, כמוהו כמו שאר אברי הגוף. לכן, הדרך היחידה לתיקון, היא על ידי זיכוך הלב מהרצונות האגואיסטיים.

קבלת תענוג למען הבורא - קבלה באה בנתינה

הבורא מראה לאדם באופן מכוון, שברצונו להעניק לו תענוגות, כדי למנוע ממנו את הבושה הכרוכה בקבלה. כך נוצרת באדם הרגשה שעל ידי קבלת התענוג למען הבורא, הוא בעצם נותן לבורא תענוג, ולכאורה איננו מקבלו ממנו.

מ"לומד ומקיים למען עצמו", דרך "לומד ומקיים למען הבורא" ועד "עובד עבודה לשמה"

קיימים שלושה סוגים של עבודה רוחנית, ובכל אחד מהם קיימים רצונות טובים ורצונות רעים:

בסוג העבודה הראשון, האדם "לומד ומקיים למען עצמו". למשל, לומד כדי להתפרסם, וכדי שהסובבים אותו ישלמו לו בכבוד או בכסף על מאמציו. אדם כזה יתעסק בעבודה רוחנית בפרהסיה, מכיוון שאחרת הוא לא יקבל שכר.

בסוג העבודה השני, האדם "לומד ומקיים למען הבורא", כדי שהוא ישלם לו את שכרו בעולם הזה ובעולם הבא. במקרה זה האדם עושה את עבודתו הרוחנית בצנעה, שלא על מנת לקבל שכר מאנשים, מכיוון שהוא מצפה לקבל את כל שכרו מהבורא. הוא חושש שאם הסובבים אותו יתחילו לתת לו שכר, הוא יסטה מכוונותיו, ובמקום לקבל את שכרו מהבורא, יישאר רק עם מה שקיבל מהסובבים אותו.

כוונות אלה נקראות "למען הבורא", מכיוון שהאדם עובד ומקיים את חוקי העולם הרוחני במטרה שרק הבורא ישלם את שכרו בעבור זה. ואילו במקרה הראשון הוא עובד למען אנשים, כי בעבודתו הוא מנסה לרצות אותם, ובעבור זה הוא דורש את שכרו.

אחרי שני שלבים מוקדמים אלה, מגיע שלב העבודה מהסוג השלישי, שלב ה"עבודה לשמה". בהתחלת ה"עבודה לשמה" גופו של האדם שואל על העבודה הזו, ששכר אין בצידה: "מה העבודה הזאת לכם?" - ואין לו תשובה לשאלה זו.

במצב הראשון, האגואיזם לא שאל שאלות, מכיוון שהוא ראה שכר עבור עבודתו. במצב השני האדם יכול היה לענות לאגואיזם, שהוא רוצה שכר גדול יותר ממה שמסוגלים לתת בני אדם. כלומר, הוא רוצה תענוגות רוחניים נצחיים בעולם הזה ובעולם הבא. אך במצב השלישי, אין לאדם מה לענות לגופו. לכן, רק במצב השלישי האדם מתחיל להרגיש את העבדות בה הוא מצוי, ואת שלטונו של האגואיזם אליו הוא משועבד. זאת בזמן שהבורא רוצה רק להעניק לו. זהו קרש הקפיצה לזכות בעבודה "לשמה".

רק הבורא יכול לשנות את טבעו של האדם, ובכך לסייע לו בהתמודדותו עם "כוח פרעה"

שכר הוא מה שהאדם מצפה לו בתמורה לעבודתו. באופן כללי אנו מכנים זאת בשם "תענוג". כשאומרים "עבודה" מתכוונים למאמץ פיזי, שכלי ונפשי של הגוף. תענוג יכול להתבטא גם בצורת כסף, כבוד ועוד.

בזמן שהאדם מרגיש שהוא לא מסוגל להתנגד לגופו, ושאין לו כוח לעשות ולוּ את הפעולה הקטנה ביותר, מכיוון שהגוף אינו רואה תענוג בצידה, לא נותרת ברירה בידיו, אלא לבקש מהבורא לתת לו כוחות על טבעיים. רק כוחות על טבעיים כאלה יוכלו לעזור לו לעבוד במנותק מגופו, כנגד הטבע והשכל, בלי קשר לגופו ובלי קשר לנימוקי שכלו.

לצורך כך יש להאמין שהבורא יכול לעזור להתנגד לטבע, ושהוא אכן ממתין לבקשה שכזו. אדם יכול לקבל החלטה לפנות אל הבורא בבקשה זו רק לאחר שהתאכזב מכוחותיו. הבורא רוצה שהאדם יבחר בטוב, ושירחק מהרע מתוך בחירה אישית. לו היה הבורא מעוניין לבחור בעצמו עבור האדם, היה בורא אותו מלכתחילה עם תכונות זהות לשלו. יכול היה גם לברוא אגואיזם, ולהחליפו באלטרואיזם, בלי מצב הביניים המר של היסורים, ההסתר, והבידוד מהשלמות העליונה.

הבחירה בשלטון הבורא במקום בשלטונו של "כוח פרעה", היא בחירה חופשית ואישית של האדם. "כוח פרעה" מושך ומסית את האדם להתמקד בתענוגות שבהם הוא מפתה אותו, ובשכר אותו הוא מבטיח. לאדם לא קשה להבין את עקרון הפעולה האגואיסטית ושכרה; עיקרון המקבל אישור חברתי גורף, וחיזוקים מכל עבר מצד קרובים ובני משפחה. אי לכך, הגוף לא מאחר לשאול את שאלת "פרעה": "מי ה' אשר אשמע בקולו?", ו"מה העבודה הזאת לכם?".

לכן, צדק באומרו שהוא לא מסוגל לפעול נגד טבעו. אלא שכאמור, האדם כלל איננו נדרש לפעול נגד טבעו. הוא נדרש רק להאמין שהבורא מסוגל לשנותו.

מלידה רוחנית ו"חיים", דרך "בתורה אתה עמל", "יסורי אהבה" ועד להתגלות הבורא

התגלות "אור הבורא" לאדם נקראת "חיים". הרגע בו אדם מתחיל להרגיש את הבורא בקביעות, הוא רגע לידתו הרוחנית. אך בניגוד לעולם שלנו, בו יש לאדם רצון טבעי לחיות, אדם הרוצה לחיות בעולמות הרוחניים, צריך להגדיל בעצמו את הרצון לחיים רוחניים; זאת, לפי העיקרון שמידת תחושת המחסור בתענוג, תקבע את מידת התענוג שיתקבל.

לכן על האדם ללמוד את תורת הקבלה למען התגלות האור, התגלות פני הבורא. אם הוא לא משיג זאת, הוא מתייסר ומתמרמר. המצב הזה נקרא "חיי צער תחיה". אבל עליו להמשיך במאמציו למרות זאת, כדי להתבסס במצב הנקרא "בתורה אתה עמל". זאת, תוך כדי כך שהיסורים מפאת חוסר ההתגלות הולכים ומתחזקים, עד שבמדרגה מסויימת הבורא מתגלה לפניו. נראה כי דווקא יסורים אלה מולידים באדם רצון אמיתי לזכות להתגלות הבורא. היסורים האלה נקראים "יסורי אהבה", והם דווקא ראויים לקנאה! הבורא מתגלה למקובל כשסאת יסוריו התמלאה.

שיטת המוסר ושיטת הבעש"ט לשכנע את האדם לבחור בחיים רוחניים

כדי לבצע עסקה, יש צורך לעיתים בשרותי מתווך שיעזור למוכר להעביר לקונה את המסר, שמדובר בהזדמנות נדירה ובמחיר מציאה. שיטת המוסר בנויה על עיקרון מסחרי זה; עיקרון המשכנע את האדם לעזוב את כל התענוגות הגשמיים, למען תענוגות רוחניים. ספרי המוסר מלמדים שכל תענוגות העולם הזה מדומים, ואין בהם ערך כלל. לכן, האדם הבוחר בחיים רוחניים, איננו מאבד תענוגות יקרי ערך, אלא להיפך, מרוויח במקומם תענוגות רוחניים יקרי מציאות.

שיטתו של הבעש"ט שונה: הוא שם דגש על המוצר המוצע לקניה. לשיטתו, נותנים לאדם להבין את ערכה האינסופי וגדלותה של הרכישה הרוחנית, בלי להקל ערך בתענוגות העולם הזה; ולמרות זאת, ממליצים לוותר עליהם, משום שהתענוגות הרוחניים גדולים בהרבה מהתענוגות הגשמיים.

"מלכות דאינסוף" - מצב הנשמה הכללית ברגע בריאתה

אם ניתן היה להישאר באגואיזם, תוך כדי יכולת לקבל הן תענוגות גשמיים והן רוחניים, היה האדם מגדיל את רצונותיו יותר ויותר בכל פעם, תוך כדי כך שהוא מתרחק מהבורא יותר ויותר בתכונותיו. במציאות שכזו, האדם לא היה מרגיש את הבורא, ולא היה מרגיש כל בושה בזמן שהוא חווה תענוגות. מצב זה דומה למצב הנשמה הכללית ברגע בריאתה - "מלכות דאינסוף".

השגת הרגשת הבורא דרך הינתקות וחריגה מהגוף

אפשר ליהנות מהבורא רק על ידי התקרבות אליו באמצעות יצירת הַקְבלה וזהות בין התכונות שלו לשלנו. אבל האגואיזם שלנו מתנגד לכך. האדם מרגיש התנגדות זו בשאלות העולות בלבו, והן: "מה אקבל היום מהעבודה הזו, שהשקעתי בה כוחות כה רבים?", "מדוע עלי להאמין שמישהו אכן השיג עולם רוחני?", "האם באמת ניתן להשיג רוחניות, ולהשיג את הרגשת הבורא, כפי שמספרים המקובלים?", "האם אדם פשוט כמוני מסוגל לכך?".

כל טענות האגואיזם מוצדקות במהותן. האדם לא מסוגל להשיג דרגה רוחנית, ולו אף הנמוכה ביותר, ללא עזרת הבורא. הדבר הקשה מכל הוא להאמין שהבורא אכן מסייע לקבלה, קודם לקבלתה. העזרה בהתגברות על האגואיזם מגיעה בצורה של תפיסת גדולתו וכוחו של הבורא.

אם גדולת הבורא היתה גלויה בעולמנו, כולם היו ששים למצוא חן בעיניו, אפילו ללא שכר, מכיוון שעצם האפשרות להיטיב עם הבורא היתה השכר. אף אחד לא היה מבקש לעצמו תענוג נוסף, ואף היה מוכן לוותר על תענוג כזה, אם היה מזומן לו. כולם היו מצויים במצב של "משפיע על מנת להשפיע".

אך מכיוון שגדולת הבורא נסתרת מעינינו - במילים אחרות "שכינתא בגלותא" - האדם איננו מסוגל לעשות למען הבורא כלום. גופנו, הוא שכלנו, נותן חשיבות לעצמו בלבד, ולפיכך טוען בצדק, שאם הגוף יותר חשוב מהבורא, כדאי לעבוד למען הגוף ולזכות בתענוגות הגוף. מסקנה נוספת של הגוף: במקום שאינך רואה תועלת, אל תעבוד. בעולמנו ניתן לפגוש רק בילדים או בחולי נפש המוכנים לעבוד ללא שכר. הילדים עובדים למען התפתחותם, בצו טבעם. חולי הנפש מתקנים את נפשם ב"ריפוי בעיסוק".

תענוג הוא תוצאתו של רצון שקדם לו. לדוגמה: רעב ותיאבון, יסורים ותשוקה. אדם שיש לו הכל, לא חסר לו דבר, ולכן לא מתעורר בו רצון. ללא רצון, הוא לא מגיע לידי הנאה, ולכן איננו מאושר, ואפילו אומלל. אם נמדוד את אושרו של האדם באמצעות מדידת רכושו, נגלה שהעניים הם דווקא המאושרים ביותר, מכיוון שהם יודעים להתענג על דברים פעוטים.

לכן, הבורא לא מתגלה מיד. כדי שאדם יצור בתוכו את רצונו אליו. כשאדם מחליט ללכת לקראת הבורא, במקום להרגיש סיפוק מבחירתו ותענוג מתהליך ההשגה הרוחנית, הוא נקלע למצבים מייסרים מאוד.

כל זה מכוון לגרום לאדם להעמיק את אמונתו בכל יכול הטוב והמיטיב, מעבר להרגשותיו ומחשבותיו, ב"אמונה למעלה מהדעת". הכוונה היא שהאדם יתעלם מההתמקדות ביסוריו כמידת האפשר, ויעשה מאמץ פנימי לחשוב על מטרת הבריאה ועל דרכו; למרות הקושי של הלב והשכל למצוא בזה היגיון ולמצוא לזה הצדקה.

אסור לאדם לעשות שקר בנפשו ולטעון שיסוריו אינם יסורים. עם זה לא ראוי שיצפה מיד להרגשת התגלות הבורא, כדי שלא תהפוך לשכר על יסוריו. מחשבותיו ופעולותיו אמורות לחרוג מעצמו ומחישובים של דרכי מילוט מיסוריו. וכך, תוך כדי הינתקות מגופו, עליו להשתדל להרגיש את הבורא ואת תכליתו. עליו לקבל את יסוריו כתנאי הכרחי להגדלת האמונה בהשגחה ובצורך לעשות הכל למען הבורא. אז יוכל לזכות להתגלות הבורא ולהרגשת אור הבורא, מכיוון שזה מתגלה רק ברצונות אלטרואיסטיים. הבורא מתגלה במחשבות מנותקות מהתעסקות עצמית, מכיוון שרק מחשבות "חיצוניות", אלטרואיסטיות, יוצרות זהות בין תכונות הבורא לאדם - "השתוות צורה". במידה שאדם מבקש על נפשו, שיגאלוהו מיסוריו, הרי שהוא עדיין תחת שלטון האגואיזם. במידה שהוא מוצא כוחות להודות לבורא על היבטים חיוביים בחייו, יש סיכוי שיזכה להתגלות פרטית של הבורא.

קשה לקבל את העובדה שהיסורים הם עזרת הבורא, ללא "אמונה למעלה מהדעת"

יש לזכור שהסתר הבורא והיסורים הם תוצאה מפעילות העטיפה האגואיסטית שלנו. מצד הבורא מגיע רק תענוג; אך זה בתנאי שהאדם השכיל ליצור, תוך חריגה מטבעו ומה"אני" שלו, רצונות אלטרואיסטיים תוך ניתוק מלא מהאגואיזם. כלומר, הצליח ליצור "כלים" של "אמונה למעלה מהדעת". מי שלא הולך בדרך זו, מתייסר עד אין קץ - "תולה ארץ על בלימה".

אחרי שאדם משקיע מאמצים רבים בלימוד ובעבודה פנימית, הוא כמובן מצפה לשכר הולם. והנה במקום זה הוא מקבל מצבים קשים וכואבים. ברמת התפתחות רוחנית מסויימת הקושי להימנע מפעולות אלטרואיסטיות, גדול מהקושי להימנע מתענוגות אגואיסטיים, מכיוון שהתענוגות האלטרואיסטיים עזים בהרבה.

קשה להשלים עם כך שהיסורים הם עזרת הבורא. הגוף זועק 'הצילו', אך רק עזרת הבורא יכולה להציל את האדם מבעיות החיים. אין טעם לבקש פיתרון לבעיות, אך יש טעם לבקש מהבורא שייטע בנו "אמונה למעלה מהדעת". כלומר, יש להתפלל לכוחות להסכים עם פעולות הבורא, למרות היותן מנוגדות לדרישות הגוף; לבקש כוחות להאמין כי רק הבורא מנהיג את הכל, ויוצר מצבים אלה בכוונה למען התקדמותו הרוחנית של האדם.

בדרך להתחברות הרוחנית עם הבורא, המקובל עובר מצבים ממצבים שונים: יסורים נפשיים, יסורים גשמיים וכו'. אבל רק כשהוא מסוגל להאמין ב"אמונה למעלה מהדעת", למרות הרגשתו שהיסורים האלה הם רצונו הטוב של הבורא למשוך אותו אליו, הוא ישלים עם המצב. בעקבות ההשלמה עם המצב, כאשר לא ירצה עוד להחליף את יסוריו במנעמי האגואיזם, יתגלה לפניו הבורא במלוא הדרו וגדולתו.

הנשמה עוברת מגוף לגוף, כפי שאנחנו עוברים מבגד לבגד

כתוב שהגוף שלנו איננו אלא מעטפת זמנית לנשמה הנצחית היורדת מלמעלה; שתהליך המוות והלידה-מחדש דומה להחלפת לבוש בעולם הזה. הנשמה עוברת מגוף לגוף, כפי שאנו עוברים מבגד לבגד.

אמנם אירועים של לידה ומוות אינם קלי ערך לעומת המצבים הרוחניים, שהרי האדם הוא מטרת הבריאה, והוא מרגיש כאב ושמחה קטנים וגדולים; אבל באמצעות דוגמה זו ניתן לעמוד על עוצמתם של התהליכים הרוחניים בהם אנו לוקחים חלק בעודנו מצויים בגופנו. מכך גם ניתן ללמוד על גדולתם של הכוחות הרוחניים והתענוגות הרוחניים אליהם מכין אותנו הבורא.

ההכרה בגדולת הבורא מקדמת באופן רוחני

הבורא שולח לאדם רגשות קשים, כדי להפוך אותו לאלטרואיסט במחשבה ובמעשה. רגשות קשים אלה נועדו לגרום לו להכיר בנחיתות ובאפסות מצבו האגואיסטי הבזוי, כדי שבעקבות כך יחשוב בקביעות על קיום רצון הבורא, ויפתח רצון לקיים את חוקי העולם הרוחני המוצדקים.

רצון להידמות לבורא בתכונות, יכול לנבוע מיסורים, ויכול לנבוע מהשגת גדולת הבורא. כשהרצון נובע מהשגת גדולת הבורא, האדם בוחר לבקש התקדמות ב"דרך הקבלה". בכל מעשה ומעשה של האדם צריכה להיות טמונה כוונה להשיג את גדולת הבורא, כדי לזכך את נפשו ולהתעלות מבחינה רוחנית.

כדי להתקדם רוחנית, האדם צריך לדאוג להרחיב בעצמו, בכל מדרגה רוחנית שהוא מצוי בה, את ההכרה בגדולת הבורא. עליו להרגיש ולהבין, שהוא זקוק להכרה עמוקה יותר ויותר של גדולת הבורא, הן כדי לשמור על הדרגה הרוחנית אליה הגיע, והן כדי להתקדם.

"צדיק באמונתו יחיה"

ערכה של מתנה נמדד בחשיבות שמעניק לה הנותן. לעיתים קרובות, הערך הזה עולה על הערך הריאלי. כך יכול להרקיע שחקים מחירו של חפץ פשוט שהיה שייך בעבר לאדם מפורסם וחשוב.

ככל שהאדם מאמין יותר בבורא, כן גדל בעיניו ערכה של התורה, תורת הקבלה. בכל פעם שהוא מעמיק את מסירותו לבורא מרצונו, בהתאם לגודל אמונתו, כך הוא משיג יותר את ערך התורה ואת משמעותה הפנימית. כך הוא מקבל בכל פעם "קבלה" חדשה, מכיוון שבכל פעם הוא מקבל אותה כאילו מבורא חדש במדרגה רוחנית גבוהה יותר.

אבל את זה ניתן לומר רק על מי שעולה במדרגות רוחניות, וזוכה לקבל בכל פעם התגלות חדשה של אור הבורא. לכן כתוב: "צדיק באמונתו יחיה". גודל האמונה קובע את מידת האור שהוא מרגיש.

"נקמת הבורא" - הניצחון על האגואיזם

כאשר אדם רוצה לקיים חוקים רוחניים, הוא מגלה עד מהרה שרצונותיו ומחשבותיו מתנגדים לכך. הם מוחקים ללא הרף את מחשבותיו על זה ש"אין עוד מלבדו", ומתרעמים ללא הרף על התפיסה הקשה להשגה, שהבורא שולח בכוונה מצבי מצוקה ויסורים לאדם. מכאן, שמחשבותיו ורצונותיו האגואיסטיים, מתנגדים לקיים את דרישות החוקים האלטרואיסטיים של החוקים הרוחניים. הסיבה לכל זה היא חוסר יראת הבורא.

אפשר לחנך אדם לעשות כל מעשה גשמי שהוא, אך לא ניתן לחנך אותו לתת, או לרצות לתת למעשיו כוונות אלטרואיסטיות כלשהן. קשה לטבע האגואיסטי של האדם להסכין עם קיום הכוונות באופן אוטומטי, כמו עם קיום צרכי גופו.

ההינתקות מהכוחות הטמאים מתממשת עם הכרתו של אדם בעובדה שמלחמתו מתנהלת בתכונות האגואיזם הללו, ההפוכות מתכונות הבורא. הוא כאילו יוצא מרצונות גופו, עקב הינתקותו והתרחקותו מהם במחשבותיו. אם הם צצים ועולים, הוא מבזה אותם כמו שמבזים אויב, ומנצח אותם ואת האגואיזם, שולחם. לשיטת ניצחון האגואיזם הזו קוראים "נקמת הבורא". למקום שהתפנה מאגואיזם, יכולים עתה להיכנס מטרות, מחשבות, כוונות ורצונות חדשים - אלטרואיסטיים.

"יצר רע" ו"הכרת הרע"

בזמן לימודיו, האדם לא רואה במעשיו משום תועלת לעצמו, כתוצאה מזה הוא סובל, וניתן להסיק שפקד אותו "יצר רע".

מידת "הכרת הרע" מוגדרת על ידי מידת הצער של האדם על חוסר המשיכה שלו לרוחניות, מחמת הקושי שלו למצוא בה תועלת לעצמו. ככל שגדולים יסוריו בגין המצב הזה, שהוא בבחינת שפל המדרגה מבחינה רוחנית, כן גדלה מידת "הכרת הרע".

אם אדם מבין בשכלו שבינתיים הוא לא מצליח בהתקדמות הרוחנית, ובכל זאת זה לא מפריע לו, משמע שלאדם הזה אין עדיין יצר רע, מכיוון שהוא עדיין לא סובל מהרע.

אם הוא מרגיש רע בעצמו, עליו להיפטר מהרע באמצעות תפילה ו"אמונה למעלה מהדעת".

תורת הקבלה עוזרת לנו להשתחרר מהשעבוד לאגואיזם- "בראתי יצר רע, בראתי לו תורה תבלין"

כתוב: "בראתי יצר הרע, בראתי לו תורה תבלין". תבלין זה הוא תוספת הנותנת טעם לאוכל והופכת אותו ראוי לאכילה. אנו רואים שהבריאה העיקרית היא רע, כלומר אגואיזם. התורה היא רק תוספת אליו, אמצעי המאפשר להשתמש ברע.

מטרת הבריאה היא להיטיב לנבראים, לכן הוטבע בנבראים רצון ליהנות. רצון זה נועד לכך, שבזמן שהם מתענגים לא תפגום הבושה בשמחת הנאתם. אמצעי נוסף המפיג את הרגשת הבושה, מושג על ידי הרעיון שהנברא מתענג למען הבורא, ולא למען עצמו.

אך מה כבר אפשר להעניק לבורא, כדי להסב לו הנאה? הבורא נתן לנו את תורת הקבלה וחוקיה, חוקי העולם הרוחני, כדי שנוכל לקיים אותם "למענו", והיא תענוג שאינו נפגם על ידי בושה. אילו הבורא לא היה נותן לנו חוקים, לא היינו יודעים מה רצונו.

כאשר אדם מקיים חוק רוחני כדי לעשות נחת רוח לבורא, הוא דומה בפעולותיו לבורא הנותן נחת רוח לאדם. כך האדם והבורא יוצרים זהות, "משתווים" ברצונות, בפעולות ובתכונות. הבורא רוצה שאנחנו ניתן לו, כמו שהוא נותן לנו, ושהבושה לא תפר את שמחת התענגותנו.

רצון רוחני, רצון שיש בו את כל התנאים לקבלת האור, מגדיר את התענוג שהוא מקבל. הרצון מגדיר את סוג התענוג ואת גודלו. מכיוון שאור הבורא כולל בתוכו הכל, כל רצון שלנו ליהנות ממשהו מסויים, הוא כביכול בחירה מתוך כל האור הכללי את מה שתואם לרצון שלנו. גודל הרצון מגדיר את גודל התענוג. הבורא נתן במיוחד 613 פעולות-חוקים שיש לבצע לתיקון הרע שבנו ולהפיכתו לטוב. מכיוון שהוא ברא את רצונותיו ליהנות דווקא מ-613 חלקים, כל פעולה מתקנת תכונה מסויימת. לכן כתוב "בראתי יצר רע, בראתי לו תורה תבלין".

נשאלת השאלה, לשם מה לקיים את חוקי התיקון אחרי תיקון הרע? ואכן, חוקי התיקון ניתנו לנו לפרק הזמן בו אנו נמצאים בעבדות האגואיזם בלי יכולת לעשות דבר למען הבורא. ומסיבה זו, כתוצאה מחוסר זהות בין תכונותינו לתכונותיו, אנו מצויים בריחוק מהבורא. בתקופה זו, 613 מעשי התיקון נותנים לנו כוחות לצאת מעבדות האגואיזם. על זה אומר הבורא: "בראתי יצר רע, בראתי לו תורה תבלין".

אחרי שסיים האדם את התיקון, הוא מצוי ב"השתוות תכונות ורצונות" עם הבורא, ובאיחוד עמו, הוא זוכה ל"אור התורה". "אור התורה" הופך את 613 מעשי התיקון לגופו הרוחני, "כלי" נשמתו, ובכל אחד מהם הוא מקבל "אור תענוג". כך הופכות פעולות תיקון רוחניות, בשלב זה, מאמצעי תיקון ל"מקום" קבלת התענוג, כלומר, ל"כלי" לקבלת אור.

"קו ימין" - "אור חסדים", ו"קו שמאל" - "אור חוכמה"

"קו ימין", "חפץ חסד", הוא מצב רוחני קטן, "קטנות". לאדם המצוי במצב זה אין צורך ב"אור התיקון", מכיוון שהוא איננו מרגיש ברע שבו, ואיננו מודע לאגואיזם שלו. מבלי צורך לתקן את עצמו, הוא לא זקוק ל"קו שמאל" המאופיין על ידי ביקורת עצמית וחשבון נפש. ב"קו שמאל" האדם בודק מה הוא רוצה מהבורא ומעצמו, מברר אם הוא מבין את התורה, ואם הוא מתקרב למטרת הבריאה. לאחר שהוא עומד על מצבו האמיתי, הוא חייב לכלול אותו ב"קו ימין" שלו, כלומר להסתפק במה שיש לו ולשמוח במצבו, כאילו יש לו כל מה שהוא רוצה.

"קו שמאל" גורם לאדם להתייסר כתוצאה ממחסור כלשהו, ודוחף אותו לפנות לעזרת הבורא.

ב"קו ימין", המצב בו אדם אינו רוצה דבר לעצמו, יש רק "אור חסדים" - תענוג מ"השתוות תכונות" רוחניות. מצב זה איננו מושלם עדיין, מכיוון שאין בו דעת, השגת הבורא.

ב"קו שמאל" לבדו גם אין שלמות, מכיוון ש"אור חוכמה" יכול להאיר רק אם יש "השתוות בתכונות" רוחניות של אור ו"כלי". ה"השתוות" נותנת "אור חסדים" הנמצא ב"קו ימין". אפשר לקבל השגות רוחניות רק אם יש רצון, אך "קו ימין" אינו רוצה דבר. הרצונות מרוכזים ב"קו שמאל". עם זה, אי אפשר לקבל ברצונות האגואיסטים את הדבר הרצוי.

לכן חייבת להיות התחברות של שתי התכונות הללו, ואז "אור חוכמה" ותענוגות - "קו שמאל" - ייכנסו באור התכונות האלטרואיסטיות של "קו ימין".

עוד על העבודה ב"קו ימין" ו"קו שמאל"

יש מקום לעבודה ב"קו ימין" וב"קו שמאל" אפילו לאדם המצוי עדיין תחת שלטון האגואיזם שלו. אדם זה עדיין לא שולט ברצונותיו. הרצונות מכתיבים לו את מחשבותיו והתנהגותו, והוא אינו יכול להתמלא ב"אור חסדים", שהוא "אור ההשתוות" עם הבורא. כמו כן, הוא עדיין איננו יכול להתמלא ב"אור חוכמה", שהוא אור ההשגה העליונה. הדבר היחיד שהוא יכול לעשות, הוא לקרוא בשמותיהם של "עולמות", "ספירות" ו"כלים".

בשלב זה, רק למידה על מבנה העולמות הרוחניים ופעולותיהם, כלומר, רק לימודי קבלה, מאפשרים לאדם לפתח בעצמו רצון להתקרב לבורא. זה קורה, מכיוון שבתהליך הלימודים מתמלא הלומד ברצונות של האובייקטים הרוחניים אודותיהם הוא לומד, ומושך אליו את השפעתם, אף שאינו מרגיש את ההשפעה מפאת חוסר ברגשות רוחניים.

אלא שכוחות רוחניים משפיעים על האדם רק בתנאי שהוא לומד למען התקרבות לרוחניות, באמצעות יצירת דמיון בין תכונותיו לתכונות הבורא. רק בתנאי זה, האדם מושך אליו את השפעת ה"אור המקיף" המזככת אותו. רבים לומדים קבלה ללא הדרכה נכונה. הם יכולים לדעת את מה שכתוב בספרי הקבלה ולדון בחוכמה בנושא, אך לא להשיג בהרגשה את מהות החומר הנלמד. בדרך כלל, הידע של אלה הלומדים לשם חוכמה, אכן עולה על ידיעותיהם של אלה הלומדים לשם השגה.

אבל רק מי שמשיג מדרגות רוחניות, ולוּ הקטנות ביותר, ממלא את יעודו בעולם הזה בעצם עבודתו. לעומת זאת, הידע והזיכרון של הלומדים לשם חוכמה, רק מגדיל את האגואיזם שלהם ומרחיק אותם מהמטרה אף יותר. זאת, מכיוון שהתורה יכולה להיות הן סם החיים והן סם המוות. אדם המתחיל ללמוד קבלה, איננו יכול להבחין בין מקובל של ממש, לבין מי שלומד קבלה כמדע.

למתחיל, עבודה ב"שלושת הקווים" היא לא באמצעות קבלת אור עליון, כפי שזה קורה למי שכבר משיג רוחניות. עבודתו של המתחיל באמצעות "שלושת הקווים" מתמקדת בחקר מצבו. ב"קו ימין" הנקרא "נתינה", "חסד" או "אמונה למעלה מהדעת", האדם שמח בחלקו ובגורלו ובמה שהבורא העניק לו.

המצב הזה עדיין לא נקרא ממש "קו ימין", מכיוון שחסר כאן "קו שמאל". רק עם הופעת המצב ההפוך, אפשר לדבר על אחד מהם כעל "קו ימין". לכן, רק אחרי שבכוחו של האדם לבחון ולבקר את מצבו על כל צדדיו ולחשב את הישגיו; רק אחרי שביכולתו לבדוק מהי באמת מטרת חייו, ובכך להגדיר את ציפיותיו לתוצאות מאמציו - רק אז מופיע בו "קו שמאל".

כוונתה של מטרת הבריאה היא הדבר החשוב ביותר. האדם מגלה שהמטרה היא שהוא יזכה לקבל את תענוגות הבורא, אך הוא מרגיש שהוא עדיין לא השיג זאת. בתהליך הלימודים הוא מגלה שזה יתאפשר רק בתנאי של "השתוות" לתכונות הבורא. לכן הוא צריך לבקר את רצונותיו, ולהעריך אותם באופן אובייקטיבי. זאת, כדי לחוש אם הוא באמת מתקרב לניתוק מאגואיזם, ולאהבת הזולת.

העבודה ב"שלושת הקווים"

כאשר תלמיד רואה שהוא עדיין שקוע ברצונותיו האגואיסטיים, בלי להתקדם לכיוון טוב יותר, הוא מתמלא יאוש. יתר על כן, הוא מגלה, שלא רק שהוא נשאר שקוע ברצונותיו האגואיסטיים, אלא שאף הגדילם. זאת, מאחר שהופיעו בו רצונות לתענוגות שנחשבו בעיניו בעבר כנחותי דרגה, ואילו עכשיו הוא משתוקק להשיגם. כמובן שבמצב כזה קשה לעשות מעשי השפעה, ולהמשיך ללמוד בשמחה כבתחילה. האדם מתייאש ומצטער על המאמצים שהשקיע, ומתקומם כנגד מטרת הבריאה.

מצב זה נקרא "קו שמאל" מכיוון שהאדם זקוק לתיקון. האדם מרגיש את ריקנותו, וצריך לעבור ל"קו ימין", כדי לאמץ לעצמו תחושת שלמות וניתוק מלא ממצבו.

לפני שהוא היה במצב הזה, הוא היה למעשה ב"קו אחד", כי עדיין לא היה לו "קו שני", שהוא הביקורת על מצבו. אך אם אחרי הכרה אמיתית באי שלמות מצבו ב"קו שני", הוא חוזר להרגשת שלמות, למרות מצבו והרגשתו הנוכחיים, כלומר, חוזר ל"קו ימין" - ניתן לומר עליו שהוא פועל כבר בשני קווים הפוכים, "קו ימין" ו"קו שמאל".

כל דרך הפריצה אל מעבר לאגואיזם, היציאה מהמסגרת הצרה של האינטרסים הפרטיים, בנויה על בסיס "קו ימין". כשאומרים שאדם צריך להתנתק מאינטרסים פרטיים, מתכוונים לאינטרסים הקטנוניים והזמניים של גופנו, שהוטבעו בנו מלמעלה. הם בשום אופן לא הוטבעו בנו כדי שנדבק בהם כבמטרת חיינו, אלא כדי שנוותר עליהם למען רכישת תענוגות רוחניים עליונים ונצחיים, למען התחברות עם הדבר העליון ביותר שיש ביקום, עם הבורא.

אך להתנתק מרצונותיו וממחשבותיו קשה לאדם, כי הוא לא מרגיש דבר מלבד את עצמו. הדבר היחידי שהוא יכול לעשות הוא להאמין בקיום הבורא ובהנהגתו המלאה את הכל, במטרת בריאתו ובצורך להשיג את המטרה, למרות טענות הגוף. עליו להאמין באמונה ללא מושג, אמונה במה שנמצא מעל להכרתנו והבנתנו, ב"אמונה למעלה מהדעת".

דווקא אחרי "קו שמאל" מגיע הזמן לעבור לתפיסת המציאות הזאת. אדם מאושר שזכה לקיים את רצון הבורא, למרות שבגלל רגשות אגואיסטיים הוא לא חש עדיין שום הנאה מכך. בכל זאת הוא אסיר תודה על המתנה המיוחדת שקיבל מהבורא, בעצם ההזדמנות שניתנה לו לקיים את רצון הבורא, דווקא בצורה מיוחדת הזו, שלא למען התענוג, ולא כתוצאה מחינוך.

האדם מבין שהוא מקיים את הכל, למרות רצונות גופו. כלומר, מבחינה פנימית הוא נמצא כבר לצד הבורא ולא לצד גופו-הוא. הוא מאמין שהכל מגיע אליו מהבורא, ושהכל מבטא את יחסו המיוחד של הבורא כלפיו. הוא מעריך את מתנת הבורא ומתפעל מכך, כאילו זכה להשגות הרוחניות הגדולות ביותר.

רק במקרה כזה הקו הראשון נקרא "קו ימין", שלמות. מכיוון ששמחת האדם איננה נובעת ממצבו האמיתי במציאות, אלא מיחסו של הבורא כלפיו, מכך שהבורא אפשר לו לעשות משהו מחוץ לרצונותיו הפרטיים והאגואיסטיים. במצב כזה אדם יכול לקבל מלמעלה הארה רוחנית, למרות שעדיין לא יצא מעבדות האגואיזם.

למרות שההארה העליונה הזו עדיין לא נכנסת לתוך האדם, כי ברצונות האגואיסטיים לא יכול להיכנס אור, ההארה הזו מקיפה אותו בצורת "אור מקיף". ה"אור המקיף" מעניק לאדם קשר עם הרוחניות, ונוטע בו הכרה בערכו העצום של הקשר הקטן שהתחיל לפתח עם הבורא. הוא חווה הרגשת הארה, תענוג גדול, ורואה בכך מתנה ענקית, למרות שעליו להזכיר לעצמו שהוא לא מסוגל עדיין להעריך נכונה את ערכו האמיתי של האור.

"קו ימין" נקרא גם "קו אמת", מכיוון שהאדם מבין בבהירות רבה שלא השיג עדיין דרגה רוחנית, ו"קו ימין" לא משקר לעצמו. הוא אומר שמה שקיבל הגיע לו מהבורא, גם במצבו המר ביותר. לכן, למרות הרגשותיו, בעזרת "אמונה למעלה מהדעת" הוא יודע שהשיג הישג בעל ערך רב, כי זה הקשר שלו עם הבורא.

אנו רואים ש"קו ימין" בנוי מהכרה ברורה של העדר השגה רוחנית, והרגשת ענווה והערכה עצמית נמוכה, תוך כדי הינתקות מחשבונות אגואיסטיים; בבחינת, "לא חשוב מה שיש לי, אלא מה שהבורא רוצה". הרגשה זו עשויה להיות עמוקה עד כדי כך, שהאדם מרגיש כאילו כבר קיבל את כל מה שרצה.

אדם יכול להגיד לעצמו שהבורא מעניק לו יחס מיוחד, לעומת האנשים האחרים העסוקים בחשבונותיהם הקטנוניים, ובדאגותיהם הגשמיות. טיעונים ונימוקים אלה מסברים את האוזן, אך אלה אינם נימוקים של "אמונה למעלה מהדעת". כדי ששמחתו ותחושת השלמות שלו תהיה בנויה על אמונה, על האדם לטפח את תחושתו לגבי חשיבות הרוחניות. כלומר, לומר לעצמו שמעשיו בעלי חשיבות עליונה, ושהוא מאושר במצבו ושמח בחלקו.

"קו שמאל" בנוי על בדיקה וביקורת, עד כמה אהבתו של האדם לזולתו אמיתית. האם הוא מסוגל לפעולות אלטרואיסטיות, והאם הוא באמת נטול רצון לקבל תמורה כלשהי עבור עבודתו? אם במהלך הבדיקות האלה רואה האדם שהוא איננו מסוגל לוותר על האינטרס הפרטי שלו, ולו בדבר הקטן ביותר, אין לו ברירה אלא לבקש את ישועת הבורא. כך מביא "קו שמאל" את האדם לבורא.

"קו ימין" מאפשר לאדם להודות לבורא על הרגשת השלמות הנובעת מהרגשת תכונות הבורא. אבל הוא לא מעניק את הרגשת מצבו האמיתי, ולא הכרה בחוסר קשר עם רוחניות. לכן הקו הזה אינו מביא את האדם לתפילה ולבקשה, שבלעדיה אי אפשר להשיג את אור מטרת הבריאה.

ב"קו שמאל", לעומת זאת, כאשר האדם משתדל להתגבר על מצבו האמיתי ומרגיש את חוסר האונים שלו, מתעורר בו הצורך בעזרה מלמעלה, כי הוא נוכח לדעת שרק כוחות על טבעיים יוכלו לעזור לו. כך, רק בעזרת "קו שמאל" משיג האדם את מה שהוא רוצה.

עם זאת, אין לשכוח ששני הקווים האלה צריכים להיות מאוזנים. רק כששני הקווים מאוזנים, מופיע "קו אמצעי" המחבר את שניהם לאחד. אם אחד מהם גדול מהשני, הקו הגדול יותר לא יאפשר התחברות לקו הקטן, כי האדם ירגיש שהוא יותר יעיל במצב הנוכחי. לכן הקווים צריכים להיות שווים.

התועלת מהעבודה הקשה הזו של הגדלת שני הקווים, נובעת מכך שבהתבסס עליהם האדם מקבל מלמעלה "קו אמצעי" - "אור עליון", המתגלה ומורגש דווקא בהרגשות של שני הקווים.

"קו ימין" מעניק שלמות, כי הוא מבטא את שלמות הבורא. מכיוון שרק הבורא מנהיג את העולם, הכל מושלם, אם נוציא מכלל חשבון את האגואיזם. "קו שמאל" מאפשר לאדם לבקר את מצבו מתוך הענקת תחושה של ספק וחוסר שלמות. יש להשתדל ש"קו שמאל" בשום אופן לא יהיה יותר גדול מ"קו ימין".

"קו ימין" צריך לבוא לידי ביטוי בעוצמה כה עזה, עד שלא יהיה צורך באושר נוסף על הקיים. ממנו ניתן להסיק על מידת הינתקות האדם מחישוביו האגואיסטיים הפרטיים. "קו ימין" נקרא שלמות, כי הוא לא זקוק לשום דבר כדי להרגיש שמחה, מכיוון שכל החישובים הם מחוצה לגופו ולצד הבורא.

את המעבר מ"קו ימין" ל"קו שמאל" ולהיפך, האדם צריך לעשות באופן הכרתי. עליו לקבוע לעצמו כללים מקדימים. לדוגמה, עליו לתכנן מראש על איזה קו הוא עובד בשעה מסויימת, ומתי הוא עובר לקו השני, ולדעת כי העבודה והמעברים אינם נתונים להחלטות פזיזות, או למצב הרוח. לעיתים, אדם עובר ל"קו שמאל" ומגלה, שלא זו בלבד שהוא לא התקדם בהבנה ובהרגשה הרוחנית, אלא שגם בחייו הרגילים הוא נעשה גרוע אף יותר מבעבר. כלומר, במקום להתקדם הוא נסוג, והאגואיזם שלו מתחזק.

המצב הזה מצריך מעבר מיידי לבקשה ולתפילה לתיקון. על זה נאמר שיציאת מצרים, ההשתחררות מהאגואיזם, מתרחשת במצב בו האדם נמצא במדרגה האחרונה, כלומר במדרגה ה-49 של הרצונות הטמאים. רק אז האדם מכיר באופן מלא בעומקו של האגואיזם שלו והרע שבו. הכרה זו מביאה אותו לשווע לעזרת הבורא, ורק אז הבורא מעלה אותו ונותן לו "קו אמצעי", כלומר נותן לו נשמה. עם המעבר ל"קו אמצעי", מתחיל להאיר לו מלמעלה אור הבורא הנותן לו כוח לעבור לאלטרואיזם, ולהיוולד בעולם הרוחני.

להשגת מטרת הבריאה חייב להיות רצון חזק מאוד, ממש רעב, כי בלעדיו בלתי אפשרי להרגיש את כל עומק התענוגות הנשלחים על ידי הבורא, ובלי התענוגות האלה לא נוכל לשמח את הבורא. לכן אנו צריכים אגואיזם מתוקן כדי שנוכל ליהנות למען הבורא.

מהפחד מהמקור המדומה בעולם הזה, אל יראת הבורא

מדוע הבורא שולח לאדם רגשות פחד? הרי אין בעולם שליט מלבדו, ואין אויבים וכוחות טמאים. הבורא שולח לאדם רגשות פחד, כדי לגרום לו לחשוב לאיזו מטרה נשלחה לו הרגשה זו. הרגשה זו אמורה לדחוף אותו לחיפושים שיובילו אותו למסקנה הנובעת מאמונה, שאת כל זה הבורא שלח לו.

אם אחרי כל המאמצים האלה הפחד לא עוזב, על האדם להעביר את פחדיו מרשות העולם הגשמי, לרשות הבורא. כלומר, באותה מידה בה גופו רועד ופוחד מהמקור המדומה של פחד בעולם הזה, כך הגוף צריך להתיירא מפני הבורא.

מאלטרואיזם טהור ו"השתוות הצורה" עד קבלת תענוג למען הבורא

איך אדם יכול לבחון באיזה מצב רוחני הוא נמצא? הרי כשהוא מרגיש בטוח ומרוצה, הוא מאמין בכוחותיו ולא נזקק לבורא. במילים אחרות, הוא שקוע באגואיזם שלו ומרוחק מהבורא באופן קיצוני. ולהיפך, כאשר הוא מרגיש אבוד וחסר כוחות, הוא מרגיש בעומק לבו בצורך בתמיכת הבורא. אם כן, ייתכן שדווקא המצב של אובדן הכוחות הוא המצב הרוחני המקדם יותר.

כאשר אדם עושה מאמץ ומבצע מעשה כלשהו הנתפס בעיניו כטוב, עד כדי תחושת סיפוק מ"מעשהו", הוא נוטה מייד ליפול לרשות האגואיזם, ולא להבין שהבורא הוא שנתן לו אפשרות לעשות משהו טוב. בכך הוא רק מחזק את האגואיזם שלו.

אם אדם מתאמץ יום- יום בלימודיו, ובמחשבותיו המכוונות למטרת הבריאה, ובכל זאת מרגיש שהוא אינו מבין דבר ותהליך התיקון שלו איננו מתקדם, הוא נוטה עד מהרה להאשים את הבורא במצבו, וזה מרחיקו מן האמת אף יותר.

אדם המתחיל לנסות ולחשוב מחשבות אלטרואיסטיות, בעקבותיהן הוא מתכנן לפעול פעולות אלטרואיסטיות, מגלה כי גופו ושכלו מתנגדים למחשבות הללו, ומנסים בכל דרך אפשרית להניאו ולהסיתו מהדרך הזו. מייד מופיעות בו מאות מחשבות, סיבות ועניינים שלא ניתן לדחותם, מכיוון שאלטרואיזם, כלומר כל מה שלא קשור לתועלת גופו, איננו טבעי עבורו, ושכלו שאיננו מסוגל לסבול רצונות כאלה, מייד מנסה למגר אותם.

לכן המחשבות המכוונות לוויתור על אגואיזם נראות בעינינו קשות מאוד. במידה שלא קשה לנו לחשוב מחשבות אלה, סימן שהן עדיין לא מנותקות לחלוטין ממידה כלשהי של תועלת לגוף. במצב ביניים שכזה האגואיזם עשוי להוליך אותנו שולל, ולגרום לנו לדמות שמחשבותינו ומעשינו אלטרואיסטיים.

השיטה הבדוקה ביותר לוודא את מידת האלטרואיזם בכוונותינו, היא לשאול את עצמנו אם השכל והלב מסכימים לכוונה. במידה שהשכל והלב אינם מתנגדים, הרי שעובדה זו מעידה כאלף עדים, שכוונותינו האלטרואיסטיות לכאורה, אינן נקיות מרבב של אגואיזם. במילים אחרות, הונאה עצמית לפנינו, ולא אלטרואיזם אמיתי וטהור.

כשאדם מתעסק במחשבות שאינן קשורות לצורכי גופו, מייד מופיעות אצלו שאלות "בשביל מה אני צריך זאת, ולמי זה אמור להביא תועלת?"

עלינו להבין כי לא הגוף שלנו הוא זה השואל את השאלות, ולא שכלנו ולבנו הם המציבים את הסייגים על כל מעשה המנוגד לאינטרסים הפרטיים שלנו. אלו הן פעולות הבורא עצמו, היוצר בנו את המחשבות והרצונות הללו, ולא מאפשר לנו להתנתק בכוחות עצמנו מרצונות הגוף, כי אין עוד מלבדו. הוא מושך אותנו אליו, כדי שנלמד להכיר בטבענו, ונוכל להגיב לכל מחשבה ורצון של גופנו בניסיון להתנתק ממנו.

ללא ספק, מדובר בחוויות הניתנות רק לאלה המנסים להשיג את תכונות הבורא, לאלה המנסים לחרוג ממגבלות גופם ולפרוץ לעולם הרוחני. לאנשים אלה, הבורא שולח מכשולים, אותם הם חווים כרצונות וכמחשבות הגוף המרחיקים אותם מרוחניות.

כל זה נועד לגרום לכך שהאדם יכיר במצבו הרוחני האמיתי ויעמוד על טיב יחסו לבורא; שיהיה מודע למידת הצדקתו את פעולות הבורא, למרות טענות שכלו. כל זה נועד להגביר את מודעותו לעומק התרעומת אותה הוא חש כלפי הבורא הנוטל ממנו את תענוגות העולם הזה. תענוגות הנראים לפתע כה מתוקים ומפתים לגוף המתקשה למצוא ולו הנאה קלה באלטרואיזם.

אדם עשוי שלא לראות בטענות גופו, את פעילות הבורא הנוטע בו הרגשות אלו ואחרות. אבל עליו לדעת שהבורא הוא זה שאף יוצר את התגובות על הרגשות והמצבים שהוא עצמו נותן. כל זה נועד לעזור לאדם ללמוד על עצמו. הבורא מלמדו, דרך התנסות חוזרת ונשנית, להכיר את עצמו ואת התייחסותו לרוחניות ולתלותו בבורא, כאם המלמדת את בנה.

העובדה המקשה ביותר על ההתקדמות היא העובדה שבאדם מתנגשים שני כוחות, שני רצונות, שתי מטרות ושתי דעות. מצד אחד האדם צריך להשיג את ה"השתוות עם הבורא בתכונותיו", כדי שמצד שני, רצונו היחידי יהיה לוותר על הכל למען הבורא.

אבל אמרנו שהבורא הוא לגמרי אלטרואיסטי, שאיננו זקוק לדבר, שהוא רוצה רק שנרגיש תענוג אינסופי, ושזו מטרתו בבריאה. והרי אלה הן שתי מטרות הפוכות לחלוטין. מצד אחד האדם צריך לתת הכל לבורא, ומצד שני הוא צריך ליהנות בעצמו.

אלא שאחת המטרות, למעשה, איננה מטרה כשלעצמה, אלה בבחינת אמצעי להשגת המטרה. בשלב הראשון האדם צריך לטהר את כל מחשבותיו, רצונותיו ופעולותיו מכל רבב של אגואיזם, ולהפכם לאלטרואיזם טהור. כל מחשבותיו, רצונותיו ופעולותיו צריכים לחרוג אל מחוץ לגופו, ולהיות למען הבורא בלבד. ואכן, מתוך כך שמחוץ לבורא ונברא, אין בבריאה דבר, הרי ברגע שהאדם חורג אל מחוץ למסגרת גופו, הריהו פוגש בבורא.

אחרי שהאדם השיג את תיקון הבריאה, ואת "השתוות תכונותיו עם תכונות הבורא", הוא מתחיל להשיג את מטרת הבריאה, שהיא קבלת תענוג מהבורא. הוא משיג שהתענוג הזה הוא אינסופי, ואינו מוגבל על ידי מסגרת האגואיזם.

לפני התיקון, כל שיש לאדם הוא רצון ליהנות לעצמו. בהתאם למידת תיקונו, הוא מעדיף את הרצון לתת על פני הרצון ליהנות, ולכן עדיין איננו מסוגל לקבל תענוג למען הבורא. רק אחרי שהוא מסיים את תיקונו, הוא מסוגל להתחיל לקבל תענוג אינסופי, לא למען תועלתו הפרטית, אלא למען מטרת הבריאה.

תענוג זה הנו תענוג "שלא על מנת לקבל", אי לכך הוא איננו מוליד הרגשת בושה, מכיוון שעל ידי קבלת התענוג, השגת והרגשת הבורא, האדם שמח שהוא עושה לבורא נחת רוח. וכך, ככל שהוא מקבל יותר ונהנה יותר, גדלה שמחתו מהעובדה שהוא מסב הנאה לבורא.

"יום" - התגלות הבורא, "לילה" - הסתר הבורא

כהקבלה בין חושך לאור בעולמנו, "אור" ו"חושך" ברוחניות, או "יום" ו"לילה", הם תחושות קיומו או אי קיומו של הבורא, כלומר הרגשת השגחת הבורא או אי הרגשת השגחתו.

במילים אחרות, כאשר אדם מבקש משהו מהבורא ומייד מקבל את מבוקשו, הוא מצוי במצב של "אור" או "יום". לעומת זאת, כאשר אדם נמצא בספק, ואינו מרגיש את קיום הבורא והשגחתו, הוא מצוי במצב של "חושך" או "לילה". הסתר הבורא נקרא "חושך", מכיוון שהוא גורם לאדם ספיקות ומחשבות שליליות, שגורמות לו לחוות תחושת "חושך", ו"לילה".

שאיפתו של האדם איננה צריכה להיות שאיפה להרגשת הבורא, או להכרת פעולותיו, מאחר שגם שאיפה זו נובעת ממקור אגואיסטי. השאיפה האמיתית צריכה להיות ממוקדת ברצון לקבל מהבורא כוחות עזר להליכה נגד רצונות הגוף והשכל; כלומר, לקבל כוח אמונה גדול יותר, שיגבר על השכל ועל רצונות הגוף; לקבל כוח אמונה רב עוצמה שיגרום להכרה מלאה בהשגחתו הטובה והמוחלטת של הבורא, ובשליטתו בכל הבריאה.

על האדם להעדיף בשלב הראשון, לא להשיג בבירור את הבורא והשגחתו, אלא לחזק את אמונתו, וללכת ב"אמונה למעלה מהדעת". השאיפה צריכה להיות ללכת נגד הגוף והשכל בכוח האמונה בלבד. האדם אמור לבקש כוחות אמונה, כאילו הוא משיג את הבורא והשגחתו. האפשרות להשתחרר מרצונות הגוף, נקראת "אור" או "יום". אדם המצוי במצב של "אור" או "יום" איננו פוחד להתחיל ליהנות, יש לו אפשרות לפעול בחופשיות, בלי קשר לרצונות הגוף, כי הוא משוחרר מהעבדות לגופו ולשכלו. כשאדם משיג טבע חדש, כלומר, כשהוא מסוגל לעשות מעשים בלי קשר לרצונות גופו, הבורא נותן לו תענוג מאורו.

הזעקה שמעומק הלב, פתיחת "שערי הדמעות" והכניסה להיכל הבורא

לעיתים, הרגשת "חושך" יורדת על האדם, הוא מאבד את תחושת הקשר עם הבורא עד כדי כך שהוא לא מרגיש מהבורא יחס מיוחד כלפיו, והוא מתנתק מיראה ואהבה לרוחניות, ולא מוצא בה טעם עוד. לא נותר לו אלא לזעוק מתוך החשכה ומעומק נשמתו אל הבורא שירחם עליו ויסלק את הענן השחור המעיב על הרגשותיו ומחשבותיו ומסתיר את אור הבורא.

התפילה החזקה ביותר היא צעקה מתוך הנשמה. זו מגיעה, רק אחרי שכלו כל הקיצין, והאדם מבין שעם כל הניסיון שצבר וכל המאמצים הכבירים שהשקיע, הכניסה לעולם הרוחני נשארה חסומה בפניו. רק כשהאדם מגיע להכרה שהבורא בלבד יכול לעזרו, הוא מגיע למצב של צעקה פנימית ותפילה לישועתו.

לפני כן, שום מאמצים חיצוניים לא יעזרו לו לזעוק באמת ממעמקי לבו לבורא. רק כשהוא בטוח שכל הדרכים חסומות בפניו, נפתחים "שערי הדמעות" והוא נכנס לעולם הרוחני, להיכל הבורא.

לכן, לאחר שהאדם מנסה את כל האפשרויות להשיג בעצמו התעלות רוחנית ונכשל, יורד עליו מצב של "חושך" מוחלט המותיר לו פתרון אחד: שהבורא בעצמו יעזור לו.

אך כל עוד הוא מתבצר ב"אני" האגואיסטי שלו, וכל עוד הוא איננו חש בבירור שיש כוח המנהיג אותו ושולט בו, גופו לא יאפשר לו לזעוק לבורא. לכן, הוא חייב לעשות את כל אשר ביכולתו, ולא לחכות לנס מלמעלה.

אין סיבה לשבת בחיבוק ידיים ולהמתין לנס. הבורא איננו ממתין לכך שהאדם "יישבר" והוא יאלץ לרחם עליו. על האדם לעשות עבודה ממושכת, שתעזור לו לצבור ניסיון, חוויות, תחושות, והיכרות עם טבעו. ניסיון שישכנע אותו בנחיצות הבורא. דרך החוויות האלה שצובר האדם לאורך דרכו הרוחנית, מתגלה לפניו הבורא, והוא משיג את הדעת העליונה, שבה הוא מרגיש את התגלות האור.

בהרצאות ובראיונות תמיד נשאלת משום מה השאלה, איך הגעתי לקבלה? אילו הקבלה היתה עניין כל כך שולי, מופשט, מיותר, הייתי מבין ביתר קלות את השאלה. אבל הקבלה היא חוכמת חיים, שקרובה לכל אחד מאתנו, ואינה דומה לעיסוק אזוטרי המצריך הסבר מיוחד על הדרך שמובילה אליו. ובכל זאת אני מוצא לנכון לענות על שאלה אחרת, שונה מעט: איך מצאתי בקבלה את התשובות לשאלות על עצמי ועל חיי.

עוד בילדותי, שאלתי את עצמי תכופות לשם מה אני קיים. שאלות קיומיות אלה ואחרות לא הפסיקו לנקר במוחי. לעתים הצלחתי לדחוק אותן הצידה על ידי רדיפה אחר תענוגות, אך בדרך כלל נאלצתי לקום בכל בוקר רדוף על ידי אותן שאלות. שאלות אלה לא הניחו לי, אף כי השתדלתי לדכא אותן על ידי מטרות בדויות. במשך שנים שמתי את מעייני ברכישת מקצוע מעניין ודבקתי בו. היעד לעלות ארצה העסיק אותי אף הוא שנים לא מעטות.

אבל גם אחרי שעליתי לארץ בשנת 1974 השאלה על מטרת חיי לא נתנה לי מנוח. חיפשתי כל הזמן משהו שלמענו כדאי לחיות. ניסיתי את עולם העסקים, הפוליטיקה ועוד. ניסיתי לנהל חיים דומים לחיי הרוב, ובכל זאת לא עלה בידי לחסל את השאלה שבתוכי, "למען מה אני עושה כל זאת?", "מה תיתן לי העובדה שאהיה דומה מבחינה חיצונית לכולם?!"

אחרי זעזועים נפשיים וחומריים אלה ואחרים, כשהגעתי להכרה שאינני יכול לברוח מהמציאות, החלטתי ב-1976 לנסות להתחיל לנהל אורח חיים דתי. חשבתי שאולי אורח החיים הדתי, על תפיסת העולם העומדת מאחוריו, יביא מרגוע לנפשי המתחבטת בשאלות קיומיות אינסופיות.

מעולם לא נמשכתי למדעי הרוח, ולא התעמקתי בנושאים פסיכולוגיים. גם הספרות לא היתה קרובה ללבי. הייתי תלמיד ממוצע למדי ולא הברקתי בעומק רגשי או מחשבתי. בילדותי האמנתי רק במדע מעשי.

ב-1978, נתקלתי במודעה על חוג לקבלה. נרשמתי מייד, קניתי ספרים, ומצאתי את עצמי שוקע בהם כל כולי. התחלתי לחפור בנשמתי פנימה, כדי לברר לעצמי באופן יסודי את כל השאלות, גם אם הדבר יצריך ישיבה של שבועות. בפעם הראשונה בחיי הרגשתי שהעניין מתאים לי וקשור בי.

התחלתי לחפש מורים אמיתיים. חיפשתי אותם בכל הארץ. אך קול פנימי אמר לי שזו לא קבלה אמיתית, מכיוון שהיא לא מדברת עלי, אלא על משהו מופשט. עזבתי את כל המורים, ולאחר שעניינתי מכר שלי, למדנו בערבים את כל ספרי הקבלה הקיימים. כך זה נמשך חודשים.

ערב חורפי אחד, קר וגשום, בשנת 1980, במקום לשבת לבד עם חברי וללמוד "פרדס רימונים" או "טל אורות", התייאשתי והצעתי לשותפי לנסוע לשיעור עם מורה. לפני כן הזדמן לי להגיע לבני ברק פעמיים או שלוש, בחיפושי אחר ספרי קבלה.

בבני ברק קידם אותנו מזג אוויר זועף. הרחובות היו רטובים וריקים מאדם. כשהגענו לצומת הרחובות רבי עקיבא וחזון איש, פתחתי את חלון המכונית ופניתי לאדם לבוש שחורים שעמד מעבר לכביש. "סליחה", שאלתי, "איפה לומדים פה קבלה?". למי שלא מכיר את האווירה בשכונות הדתיות ואת החברה הדתית, אסביר, שהשאלה היתה קצת מוזרה: כי קבלה לא נהוג ללמוד במוסד חינוכי או בישיבה. רק יחידים בעלי תעוזה ואומץ יעזו להודות בכלל שהם מתעניינים בקבלה. אך האיש לא התפלא, וענה בפשטות: "פנה שמאלה, תגיע לפרדס, ושם תראה בית כנסת שבו לומדים קבלה."

בהגיענו למקום, גילינו בניין חשוך. כשנכנסנו ראינו בחדר צדדי קטן, שולחן ארוך, שסביבו ישבו ארבעה או חמישה זקנים בעלי זקנים לבנים. הצגתי את עצמי, אמרתי שאנו מרחובות ורצוננו ללמוד קבלה. הזקן שישב בראש השולחן הזמין אותנו לשבת, ואמר שנדבר על כך בסוף השיעור. הם המשיכו לקרוא את פרשת השבוע מספר הזוהר, עם פירוש הסולם. הם בלעו את המילים כדרכם של זקנים, ודיברו חצאי משפטים ביידיש, כאנשים המבינים זה את זה בחצי מילה.

כשראיתי ושמעתי אותם, עברה במוחי המחשבה הנחרצת שהחבורה הזו, סתם מבזבזת זמן, וייטב לנו אם נמצא מקום אחר ללימוד קבלה עוד באותו ערב. אבל השותף שלי עצר בעדי מלקום וללכת באמצע, הוא אמר שאין זו התנהגות נאותה.

אחרי דקות ספורות הסתיים השיעור. הזקן ביקש את מספר הטלפון שלנו, אמר שיחשוב על מורה עבורנו ויודיע לנו על כך. לא רציתי להשאיר את מספר הטלפון שלי, כי חשבתי שאנו מבזבזים שם את זמננו. חברי השאיר דווקא את מספר הטלפון שלו. נפרדנו לשלום ונסענו.

למחרת בערב הגיע חברי אלי והודיע שהזקן התקשר והציע לנו מורה, וכבר הוסכם שנגיע באותו ערב. לא רציתי לבזבז על כך ערב נוסף, אך נכנעתי להפצרותיו של חברי.

בהגיענו, קרא הזקן לאדם מעט צעיר יותר בעל זקן לבן, אמר לו שתי מילים "אוף יידיש", והותיר אותנו אתו. המורה הציע לנו לשבת ולהתחיל ללמוד, הוא אמר שהוא מעדיף להתחיל את הלימודים מ"פתיחה לחוכמת הקבלה", שאותה ניסינו ללמוד, חברי ואני, לא פעם.

ישבנו סביב אחד השולחנות באולם בית הכנסת הריק. הוא התחיל לקרוא ולהסביר את הכתוב. מאז אני מנסה שוב ושוב להעלות בזיכרוני את הרגע הזה, את ההרגשה הפתאומית והמופלאה, שחלפה בי כהרף עין, שהנה לבסוף מצאתי, אחרי שנים רבות כל כך של חיפושים, את מה שתמיד רציתי למצוא, ועד לרגע זה לא עלה בידי!

אחרי השיעור סיכמנו שנגיע גם למחרת. למחרת הקלטתי את השיעורים במכשיר הקלטה. אחרי שנודע לנו שהלימודים העיקריים מתקיימים בין השעות שתים בלילה לשש בבוקר, התחלנו להגיע לשיעורים כל לילה.

אני, החוצפן שבינינו, נדחף על ידי רצון לברר לעצמי סוף כל סוף את הכל, התווכחתי לעיתים קרובות. הדבר נודע ככל הנראה לרב הראשי, הרב ברוך אשלג, אשר כפי שנתגלה בהמשך, התעניין בנו בקביעות. וכך, יום אחד, אמר לי לפתע המורה, שאחרי התפילה, בשבע בבוקר, הרב הראשי יכול ללמוד אתי מבוא לספר הזוהר.

אחרי שניים או שלושה שיעורים, הודיע לי הרב ברוך אשלג, באמצעות המורה שלנו, שהשיעורים האלה לא יתקיימו יותר, כי הוא רואה שאינני מבין כלום.

הייתי ממשיך ללמוד, אף כי הרגשתי שאינני מבין דבר. הייתי מוכן לקרוא כל חומר עם הרב ברוך אשלג, כי נדחפתי על ידי צורך להבין, בכל זאת, מה יש בהן בשורות האלה. אך הוא כנראה ידע שזמני טרם הגיע, ולמרבה עלבוני, הפסיק את השיעורים.

עברו כמה חודשים. בתיווכו של המורה שלי, נשאלתי אם אני יכול לקחת את הרב ברוך אשלג לביקור אצל רופא בתל אביב. אני כמובן הסכמתי. בדרך הוא דיבר על נושאים שונים, ואני גם ניסיתי לשאול על קבלה. הוא אמר כי לפי שעה אני לא מבין כלום, ולכן הוא יכול לדבר אתי על הכל. אבל בהמשך, כשאתחיל להבין, הוא יפסיק להיות כל כך גלוי אתי.

וכך היה. במשך שנים, במקום תשובות לשאלות ששיוועו לתשובה, קבלתי את המענה: "יש לך כבר למי לפנות?". הוא התכוון לבורא. "תצעק, תבקש תתלונן כמה שאתה רוצה. תפנה הכל אליו ותדרוש ממנו!"...

הטיפולים שקיבל הרב אצל הרופא לא הועילו. הרב, שסבל מדלקת באוזניו נאלץ להתאשפז בבית חולים לחודש ימים. מכיוון שבעבר ליוויתי אותו פעמים רבות לביקורים אצל רופאים, נשארתי אתו כשהתאשפז בבית החולים. במשך כל החודש הייתי מגיע לבית החולים בארבע בבוקר, מטפס על הגדר, עובר בחשאי בין החדרים, ולומד אצל הרב... כך במשך חודש!

מאז, הרב ברוך שלום הלוי אשלג , בנו בכורו של בעל הסולם, הפך להיות הרב שלי.

אחרי שיצא מבית החולים, היינו יוצאים לטיולים בפארק ובחורש. עם חזרתנו, הייתי רושם בקדחתנות את כל מה ששמעתי. הטיולים הקבועים האלה שנמשכו שלוש או ארבע שעות ביום, הפכו להרגל עם השנים.

בשנתיים הראשונות ביקשתי את אישורו של הרב לעבור לגור בסמוך אליו. אבל הוא ענה לי, שהוא לא רואה בזה צורך עדיין. לדבריו, עצם הגעתי מרחובות מהווה מאמץ המביא לי תועלת רוחנית. אחרי שנתיים, הוא עצמו הציע לי לעבור לגור בבני ברק. אני לעומת זאת, משום מה לא מיהרתי, עד שהרב עצמו מצא לי דירה בקרבתו, ודחק בי לעבור.

עוד כשגרתי ברחובות, ביקשתי את אישורו של הרב ללמד בכמה מקומות. באחד מהם, כאורח בהרצאות, הכרתי כמה אנשים שניסו ללמוד קבלה. הוא קיבל את זה ללא התלהבות יתרה, אך בהמשך שאל על השיעורים שלי. כשאמרתי לו שיש אפשרות שיבואו אלינו כמה בחורים משם, הוא הסכים בזהירות.

כך הגיעו לבית הכנסת שלנו, בבת אחת, כמה עשרות בחורים צעירים. במקום שהיה שקט וסגור עד אז, החיים געשו. חיי הרב קיבלו משמעות חדשה. הוא זהר בשמחה נוכח זרם האנשים שהשתוקקו ללמוד קבלה!

בדרך כלל היום שלנו היה מתחיל בשלוש בבוקר. למדנו בקבוצות אשר מנו עד ששה תלמידים, את כל השיעורים הקלטתי במכשיר הקלטה, ובמשך השנים הצטברו יותר מאלף קלטות.

בחמש השנים שאחרי 1987, הרב החליט שפעם בשבוע או בשבועיים ניסע, אני והוא, ליומיים לטבריה. כך התנתקנו הרב ואני, מדי פעם מכולם, מה שקרב בינינו אף יותר. הקירבה והשנים גרמו לי להכיר יותר ויותר בפער הרוחני העצום שבינינו. לא ידעתי איך להתגבר על הפער.

התהום הרוחנית הזאת נפערה בפני במלוא עומקה, כשהתבוננתי ברב השש לכל הזדמנות להתגבר על צרכי הגוף. הוא עמד איתן כסלע בכל החלטותיו, ובכל ההתחייבויות שלקח על עצמו. את סדר יומו לא שינה גם נוכח עייפות גדולה ומצוקה פיסית.

האדם הזה היה עובד עד שהיה קרוב לסף התמוטטות מרוב עייפות, אבל קיים את כל מה שתכנן עד לאחרון הפרטים. הוא מעולם לא ניסה להקל על עצמו ולהפחית את המטלות אליהן התחייב. הוא עשה מאמצים כבירים, עד שלא היה לו כוח לנשום. התעוררו אצלו קשיי נשימה, אך הוא לא ויתר על אף פגישה או שיעור, ולא העביר לאחרים את חובותיו.

התבוננתי בו ובמעשי הגבורה שלו, בקביעות, ובהדרגה איבדתי את בטחוני העצמי בהצלחתי. זאת, למרות שהבנתי שהכוחות העל אנושיים האלה, מופיעים רק עם הכרתה של גדולת המטרה וניתנים מלמעלה.

אינני יכול לשכוח אף רגע מהרגעים שבילינו יחדיו בטיולים בטבריה או במירון. ערבים ארוכים ישבתי מולו וספגתי בלבי את מבטיו, האזנתי לשיחותיו, לשירים ששר. כל החוויות האלה נצורות בלבי, ואין לי ספק שהן מכוונות את דרכי. המידע שהצטבר במשך שתים עשרה שנים של קשר הדדי יומיומי, במהלך עשר שעות בכל יום, פועל מאליו. הרב נהג לומר דברים סתומים לעיתים קרובות, וכשאמר אותם הוסיף, "בכדי שהאמור יצא לעולם, שהאמור יחיה באופן עצמאי ויפעל בעולם הזה".

מכיוון שבמשך מאות שנים ישבו מקובלים בחברותא, ביקשתי מהרב לארגן קבוצות כאלה לאנשים החדשים שהגיעו, ולהציג לנו את תוכנית ישיבת החברים בכתב. זה הביא לכך שהוא התחיל לכתוב מאמרים שבועיים.

כך נמשך הדבר, עד שהוא עזב אותנו, מותיר לנו כמה כרכים יוצאי דופן מבחינת תוכנם. החומר הזה והקלטות שלי מהווים אוסף פירושים לקבלה כולה.

בראש השנה הרב חש ברע, הוא הרגיש לחץ בחזהו. רק אחרי שכנועים רבים מצדי הוא הסכים להתאשפז ולקבל טיפול. הרופאים לא אבחנו דבר, אבל בשעה מוקדמת בבוקר בה' בתשרי תשנ"ב הוא נפטר.

מחברתו של הרב

בין כל הספרים והרישומים בהם השתמש רבי, האדמו"ר ברוך שלום הלוי אשלג (רב"ש) היתה מחברת אחת אותה הוא תמיד החזיק בכליו. במחברת זו הוא רשם את דברי אביו, המקובל רבי יהודה לייב הלוי אשלג, מחברם של "פירוש הסולם", הפירוש לספר הזוהר ב-12 כרכים; "תלמוד עשר הספירות", הפירוש לספרי גדול המקובלים האר"י ב-6 כרכים, ועוד ספרי קבלה רבים.

בראשית שנת תשנ"ב בשעות הערב המאוחרות, שעות ספורות לפני פטירתו, קרא לי הרב אל מיטת חוליו ומסר לידי את המחברת הזו באומרו: "קח ולמד ממנה". השכם בבוקר למחרת הלך לעולמו והותיר אותי ורבים מתלמידיו ללא מורה דרך בעולם הזה.

בחייו נהג להגיד: "אני חולם ללמד אתכם לא לפנות אלי, אלא לבורא - אל אותו כוח יחידי, המקור האחד לכל מה שקיים, שיכול לעזור לכם באמת ואף מצפה לכך שתפנו אליו ותבקשו עזרה בחיפוש הדרך להשתחרר מכלוב העולם הזה, עזרה בחיפוש דרכך להתעלות רוחנית אל מעבר ומעל לעולם הזה, עזרה בחיפוש אחר זהותך העצמית וייעודך - עזרה כזו יכול להעניק רק הבורא לבדו. שהרי הוא זה השולח לכם את כל השאיפות הללו בכדי שתפנו אליו, ורק הוא יכול לתת תשובה ולעזור".

בספריי השתדלתי למסור חלק מרישומי המחברת הזו, כפי שנשמעו לי. לא ניתן למסור את מה שכתוב בדיוק נמרץ אלא רק את מה שנקלט תוך כדי הקריאה. מכאן שכל אחד עשוי להבין את הכתוב בצורה שונה ויחודית לו, בהתאם לתכונות נשמתו. רישומים אלה משקפים את תחושותיה של כל נשמה ונשמה מהמגע עם האור העליון, ולכן, כאמור, כל נשמה קולטת אותם באופן אחר.

האינפורמציה הרוחנית עוברת למקובל מלמעלה ללא מילים. היא נקלטת בו, בו זמנית, בכל אבריו, חושיו ושכלו, ומושגת מיד בכל נפחה. מקובל יכול להעביר את האינפורמציה רק למקובל אחר הנמצא לפחות באותה רמה רוחנית. למי שלא נמצא ברמה הרוחנית המתאימה, או למי שטרם נכנס לעולם הרוחני, אי אפשר להעביר את האינפורמציה המורגשת באופן רגשי, בשל חוסר כלי החישה המתאימים.

לפעמים המורה מעלה באופן מלאכותי תלמיד מסויים לרמה הרוחנית שלו. זה נעשה בעזרת ה"מסך" של המורה. במקרה כזה, התלמיד יכול לקבל תמונה של כוחות רוחניים ופעולתם.

כשמעבירים אינפורמציה לאנשים שלא נכנסו עדיין לעולם הרוחני, משתמשים בכלי האינפורמציה הרגילים של העולם הזה: כתיבה, דיבור, קשר ודוגמה אישית. כידוע, מתיאור משמעות האותיות, ניתן להעביר תוכן פנימי, רוחני, של אינפורמציה מעבר למשמעות המילה. אך כל עוד חסרות לאדם ההרגשות המתאימות למשמעות הרוחנית של השמות והפעולות, קריאת המילים דומה לקריאת פתקים המונחים על צלחות ומכריזים על שם הכיבוד כתחליף לכיבוד עצמו.

חווית הקריאה

הקושי שבהנחלת חוכמת הקבלה והקושי שבלימוד חוכמה זו טמון בעובדה שלעולם הרוחני אין מקבילה בעולמנו. לכן, אפילו כאשר נושא הלימודים מתבהר ונעשה מובן, מדובר בהבנה זמנית בלבד. זאת משום שהנושא נתפש בחלקה הרוחני של תודעתנו, אשר מתחדשת מלמעלה שוב ושוב. וכך חומר שכבר הובן בעבר, חוזר ומצטייר לאדם שוב ושוב כבלתי מובן לגמרי. הכתוב עשוי להיראות לקורא פעם מלא במשמעות עמוקה, ופעם חסר כל תוכן, וזאת בהתאם למצב רוחו ולמצבו הרוחני באותו פרק זמן.

אין להתייאש מכך שנושא שרק אתמול התבהר ונעשה כה מובן, היום שוב סתום ומעורפל. אין להירתע ממפגש עם טקסט בלתי מובן, מוזר ולא הגיוני. הקבלה איננה מדע תיאורטי ואנליטי; קבלה לומדים בכדי לראות ולהרגיש. ראייתם והשגתם האישית של הכוחות הרוחניים, של האור והמדרגות הם אלה שיתנו בסופו של התהליך את הידיעה המוחלטת!

כל עוד האדם לא השיג בעצמו את האור העליון, את תחושת העצמים הרוחניים - הוא לא יבין כיצד מערכת הבריאה בנויה ופועלת, שכן אין בעולם הזה שום מקביל לדברים הנלמדים.

ספר זה נועד לעזור לעשות את הצעדים הראשונים בדרך להרגשת הכוחות הרוחניים. בשלב הבא, כמובן, אי-אפשר להסתדר ללא עזרה ישירה מצד המורה.

מומלץ שלא לקרוא בספר בהרגלי הקריאה הרגילים והשגורים, אלא לאמץ הרגלים חדשים. לדוגמא: לאחר עיון בפסקה כלשהי לעצור את שטף הקריאה ולהרהר בפסקה האחת תוך עירוב חוויות אישיות ודוגמאות מהחיים.

יש לחשוב ולהרהר על המשפט לא פעם ובעקשנות ולהשתדל להיכנס אל תוך רגשותיו של המחבר; לקרוא לאט, תוך הרגשת טעם הדברים ולשוב לתחילת המשפט. שיטה זו עוזרת להיכנס לנושאים ולעולמות המתוארים בחושיך שלך או לחוות חוויה של העדר תחושות, חוויה המהווה שלב מקדים חיוני בהתפתחות רוחנית.

הספר לא נועד לקריאה מרפרפת, אלא לקריאה מעמיקה ומגיבה רגשית. הוא מדבר על דבר אחד בלבד - על היחס לבורא, יחס המתואר מכיוונים רבים ושונים ובצורות מגוונות. זאת כדי שכל קורא יוכל למצוא בין שורותיו של הספר את הצורה המיוחדת המתאימה לו באופן אישי, את המילה שממנה יוכל להתחיל להתקדם לעומק הכתוב. אמנם רצונותיו ופעולותיו של האגואיזם מתוארים בספר בגוף שלישי, אך כל עוד האדם אינו מסוגל להפריד ברמת ההרגשה בין תודעתו לאגואיזם שלו, הוא תופש את שאיפותיו ורצונותיו של האגואיזם כאילו הם "שלו עצמו".

צריך לחזור ולקרוא בספר כמה פעמים, בנסיבות שונות ובמצבי רוח שונים. כך תגיע לידיעה טובה יותר את עצמך ואת תגובותיך על אותו הטקסט. אי-הסכמה לנקרא נתפסת כחיובית ממש כמו ההסכמה. העיקר לחוות את הכתוב. תחושת אי-ההסכמה, פירושה שלב מקדים ("אחוריים") של הידיעה ("פנים").

קליטה חושית איטית של המצבים המתוארים מפתחת את החושים ("הכלים") הנחוצים לשם הרגשת הכוחות הרוחניים. לתוך כלים אלה, לאחר מכן, יוכל להיכנס האור העליון, אשר נמצא בינתיים סביבנו ומקיף את נשמותינו בלי שנרגיש בו.

ספר זה לא נועד ללמידה בדרך השינון - אין צורך ללמוד ו"לדעת" אותו. הקורא לא צריך בשום אופן לבדוק את עצמו ולברר מה נותר בזיכרונו מהקריאה. טוב דווקא אם הכל נשכח, ובקריאה חוזרת הכתוב נראה בלתי מוכר לגמרי. במקרה זה משמעות הדבר היא שהאדם מילא עד תום את רגשותיו הקודמים והישנים אשר נסוגו ופינו את מקומם לעבודה: להתמלאות ברגשות חדשים שטרם נודעו. תהליך התפתחותם של חושים חדשים מתחולל ללא הרף. אלה מצטברים בתחום הרוחני והבלתי-מורגש של הנשמה. לכן העיקר הוא כיצד הקורא חש בהקשר לנקרא בזמן הקריאה - ולא לאחר מכן. החושים פעלו, והם יתגלו בתוך הלב והמוח לפי הצורך, לשם המשך התפתחות הנשמה.

קראו בנחת, אל תמהרו לסיים את הספר. בחרו בקטעים שבהם הוא מדבר אליכם במיוחד, והתמקדו בהם. רק כך יוכל הספר לעזור לכם ולהיות לכם למורה דרך בתחילת החיפושים אחר ההתעלות הרוחנית האישית שלכם.