חוכמת הקבלה היא שיטה המלמדת את האדם כיצד לחיות במציאות הפרושה לפניו. זוהי שיטת חיים שהתפתחה משך אלפי שנים על-ידי אנשים מיוחדים בכל דור ודור-שזו היתה משימתם. משך כל אותה העת, היא הוסתרה מעיני הציבור (שעדיין לא היה בשל לעסוק בה), עד לדור שלנו- הדור שבעבורו פותחה השיטה. לכן נכתב עליה בספר "הזוהר", בכתבי האר"י ובעל-הסולם, שממנו והלאה תהפוך שיטת הקבלה לשיטת חיים פשוטה ואמיתית שתתגלה לכולם ללא שום הגבלות. התהליך הזה החל בשנת 1995 ואנו שרויים כבר בעיצומו.
מדוע דווקא בדור שלנו? משום שהנשמות היורדות לעולם הזה ומתלבשות בגופים, מתפתחות מדור לדור עד שהן מגיעות למצב, בו מתעוררת בנשמה שאלה על עצם קיומה. השאלה הזאת מורגשת באדם כשאלה "מה הטעם בחיי?"-בשביל מה אני חי, והיא מתעוררת לא רק כתוצאה מסבל שמתגבר מדי יום ביומו כדי להחריפה, אלא גם משקט, משובע ומתענוגים שממלאים אותנו ומתוכם היא לפתע "מנקרת את מוחנו, ומשפילתנו עד עפר, בטרם שנצליח למצוא התחבולה הידועה, דהיינו, להיסחף בלי דעת בזרמי החיים, כדאתמול" (מתוך "הקדמה לתלמוד עשר הספירות" של בעל-הסולם). ואכן, אם נתבונן במציאות לפי כתבי המקובלים, שמדברים על אחרית-הימים, בתקופה שבפתחה אנו נמצאים, מתעורר החשש הכבד שללא שיטת הקבלה, לא נוכל להבטיח את מעבר השלבים שעוד מחכים לנו. משום שחוכמת הקבלה מאפשרת לאדם להכיר את העולם העליון-את כל המערכת שמפקחת ומנהיגה את המציאות שכוללת גם את העולם הזה, את האנושות ואת כל אחד מאתנו בכל רגע בחייו. בעזרת שיטה זו ניתן לאדם לשלוט במערכת העולמות ולקבוע בעצמו כיצד יתנהלו חיי היום-יום שלו. לכן שיטה זו חיונית מאוד בעבור כולם.
עד שנת 1995 עסקתי בפתיחתם של חוגים רבים ללימוד קבלה בכל רחבי הארץ והעולם. עקב כך הלכו והתגברו הפניות אלי, עד כדי כך שלא הצלחתי להתגבר על כל הפניות והשאלות בהתכתבות רגילה, ולכן החלטתי לפתוח אתר באינטרנט ולספק לכל השואלים תשובות וידע כללי על האדם ועל קיומו במציאות שמסביבו.
האתר התפתח במרוצת השנים, עד כי כיום פונים אליו כחצי מיליון אנשים בכל השפות, ה"מורידים" ממנו מידע על השיטה ועל הדרך לנהל את חייהם, כמו גם פניות רבות בדואר אלקטרוני וב"פורום" בשאלות פרטיות וכלליות. אך למרות זאת, בפגישותי עם אנשים חדשים-בשיחות ובהרצאות-אני נוכח לדעת ששיטה חשובה זו אינה ידועה להם, למרות ששאלת ה"מה הטעם בחיי?" בוערת בלבו של כל אחד, בתקווה לקבל תשובה ברורה ומדעית שתהיה מובנת לו. לכן החלטתי לאסוף את החומר שהצטבר בפורום האתר ולהוציאו לאור. מתוך החומר הרב שהיה מונח לפני, בחרתי את השאלות והתשובות שבעזרתן כל אחד יוכל לעשות את צעדיו הראשונים בשיטת הקבלה.
אנשים כמוך, שהתעוררה בהם ה"נקודה שבלב", הנקודה המעוררת באדם את שאלת עצם קיומו, הם אלה ששלחו לי את השאלות. הספר הוא דוגמא בשבילך לדרך שהם עברו מהשאלה הבוערת-"מה הטעם בחיי?" ומהשאלה "איך לשלוט בגורלי ומה עלי לצפות מכל מעשה ומעשה בחיי היום-יום?", ועד לתשובות הברורות שקיבלו עליהן. כל זאת מתוך ראייה ברורה ועצמאית שהתפתחה בהם מהכרת הכוחות העליונים בעזרת שיטת הקבלה.
הדרך של כל אחד מהם היא דרך אישית, דרך שמתאימה רק לו. באמצעות התשובות שנתתי להם, הנשענות על אלפי שנות מחקר ופיתוח של חוכמת הקבלה, ניתן גם לך לגלות את הדרך האישית שלך. וכדאי לדעת את הסוד, שככל שמעמיקים, עולות שאלות נוספות שעליהן מקבלים תשובות היישר מהמקור וזה מה שמקדם אותך. לכן אפוא ההצלחה תלויה רק בך.
אתך לאורך כל הדרך
זמן רב לפני שרבים מאיתנו התחברו לאינטרנט וזמן רב לפני שזה הפך למאגר המידע הגדול והנפוץ ביותר בעולם, פתח הר' מיכאל לייטמן אתר להפצת חוכמת הקבלה לכל העולם. כבר אז הוא ראה בדמיונו איך החוכמה, שקיבלו המקובלים מ"המקור העליון", חוצה ימים ויבשות ומחלחלת ללא שום מגבלה טכנית לליבו של המחפש משמעות אמיתית לחייו, ומבקש לספק בדרך זו תשובות לשאלות בוערות על תכלית החיים.
חזונו הפך למציאות חיה ונושמת: האתר הוא הנפוץ ביותר ברשת האינטרנט העולמית, וכל הידע העצום של המקובלים מובע בו בצורה פשוטה ומובנת ב-21 שפות, ומגיע ללא הגבלה לכל אדם בעולם שמעוניין לדעת עליו.
באופן טבעי, הפצת הידע הזה בין כל האנשים בעולם והתרחבות העיסוק בקבלה, הביאו לפניות יומיומיות ולשאלות מכל אותם האנשים שנתוודעו לכוחה של הקבלה, ושברצונם לפתור את בעיות החיים. דרך רשת האינטרנט העולמית, פונים תושבי כל העולם לרב שיושב בישראל ומבקשים עזרה בכל תחומי החיים: בחירת דרך בחיים, עזרה בהבנת הלימוד ועצות כלליות בתחומים שונים.
הפניות החוזרות-ונשנות הללו הפכו במשך הזמן לפורום מסודר של שאלות ותשובות, בהנהלת הרב, שבו כל אחד יכול להגיב על מה שנאמר ולשאול על עניינים שטורדים אותו. השאלות והתשובות המופיעות בספר זה בונות תמונה מאוד ברורה של משמעות הקבלה בחיינו, את תפישת-החיים שצריכה להיות לנו אחרי שנכיר ונדע את העולם העליון-שרק הוא משפיע על חיינו בעולם הזה.
מאחר שהתשובות של הרב מובאות בשפות שונות, נאלצתי לעשות מלאכת תרגום דקדקנית לעברית כדי להביא את דבריו כלשונם. למרות שתרגום אינו מקור, חוכמת הקבלה נכתבת תמיד בעברית וכל התשובות של הרב הן בהשראת כתבי המקובלים הגדולים, מה שעוזר מאוד לשמור על רוח הדברים גם בתרגום החוזר לעברית.
אני מודה לכל אותם אנשים שעסקו בעבודה הגדולה של הוצאת הספר לאור ומקווה שכל אחד מהקוראים ימצא בספר את התשובות לעצמו ואת הכיוון הנכון לחייו, כשבידיו נתון עולם התוצאות-ועל-ידי שליטה בעתידו ובגורלו ישיג שלווה, שליטה וביטחון.
תוכן העניינים:
שאלה: רבים ניסו לפצח את חידת תכלית הבריאה: מדוע באנו לעולם, מדוע אנחנו חיים, מדוע אנחנו מתים. מהי תכלית הבריאה לפי הקבלה, ואיך כל אחד יכול להשיג אותה?
תשובה: האדם הוא מרכז הבריאה וגם תכליתה. הבורא ברא את האדם ודואג לו כדי להעלותו עד לדרגה הרוחנית הגבוהה ביותר: "דרגת הבורא".
תהליך השגת הבורא-קרי, הכרת הבורא על תכונותיו-הוא אמצעי-עזר לתיקון, אבל הוא גם המטרה, מפני שתוצאת השגת הבורא, שלא כמו תהליך מדעי, היא מילוי ותענוג על-ידי הבורא.
לפי הקבלה, כל הבריאה נקראת "אדם" (או "אדם הראשון"). לאחר שנולדה מהבורא, היא התנפצה ל-600,000 חלקים. כל חלק וחלק מתקן את עצמו, באופן עצמאי, על-ידי השוואת צורתו לבורא. את הדרך הזאת כל נברא ונברא צריך לעבור באופן מודע.
תיקון כל חלק מאפשר למלא אותו באור הבורא, מאפשר להרגיש את הבורא. ההרגשה שהבורא ממלא אותך היא הרגשה חדשה, שנקראת "העולם הרוחני". המטרה היא להשיג את מילוי הבורא בשלמות. אבל עכשיו הנשמות נמצאות במצב שנקרא ה "העולם הזה", בו הבורא לא מורגש, אלא נמצא בהסתר ובהעלם כלפיהן.
כאשר הנשמה רוכשת בפעם הראשונה את הקשר שלה עם הבורא, היא עולה למדרגה הרוחנית הראשונה שלה. היא יותר ויותר מדמה עצמה לבורא וכך מרגישה אותו יותר ויותר. כשכל החלקים יתקנו את עצמם לחלוטין, הם יעלו למצב סופי שנקרא: "גמר תיקון".
שאלה: מה יקרה אם הנבראים יסרבו לקבל את מטרת הבריאה ויתנגדו לתכליתה? האם הבורא יצטרך להשמיד את האנושות ולברוא אותה מחדש?
תשובה: אין לנו בכלל מה לפחד, מפני שאפילו השאלה שלך-מהבורא היא. לאדם נותרה רק האפשרות להגיד "אם אין אני לי-מי לי", כלומר, לפעול כאילו הבורא לא קיים ואחר-כך, אחרי סיום המעשה, לייחד אותו כולו-מהמחשבה ההתחלתית ועד סוף המעשה-לבורא. ראה המאמר "אין עוד מלבדו" בספר "שמעתי" וב" הסתכלות פנימית" מתוך הספר " תלמוד עשר הספירות"-חלק א' הכול מתוכנן. כל הדרך שלך נקבעה מראש. אתה כבר נמצא במצבך הסופי, אך עדיין אינך מרגיש אותו. כל מה שתלוי בך הוא רק קצב ההתקדמות לעבר המטרה. קרא יותר- והכול יבוא! אתה תבין, שאין דרך אחרת. אמנם מדי פעם עולים בנו שאלות או ספקות מהסוג שאתה מעלה, מפני שאנחנו חלשים ולא מתוקנים, אבל אצל הבורא ההתחלה והסוף מחוברים יחדיו, ואין מקום לשום מעשה נוסף. כל מה שמתרחש-מתרחש רק כלפי-העצמנו ומופיע בהדרגה בחושינו. מחוצה לנו הכול קבוע, שלם, נצחי!
שאלה: מהו ה"תיקון" ומי חייב בו?
תשובה: הרצון ליהנות שברא הבורא, נקרא " נברא", או "חומר" הבריאה. אבל העניין הוא שהרצון הזה לא יכול להתממש בצורה ההתחלתית שלו, כי ברגע שמתמלאים בתענוג-ההנאה נעלמת.
לפיכך, כבר מלכתחילה כוונת הבורא היא להביא לכך שהרצון יהיה שלם. אבל הרצון הופך לשלם רק כאשר הוא דומה לתכונת הבורא, לפי בחירתו החופשית של האדם ב"תכונת ההשפעה". ומכיוון שתכונת ההשפעה אינה מוגבלת בשימוש ולא תלויה במילוי- האדם יכול להגיע לשלמות ולנצחיות.
על האדם עצמו, כנושא הבריאה, מוטלת החובה לתקן את הרצון ליהנות רק למען עצמו לרצון ליהנות למען הבורא. כשרוכשים את הכוונה "למען הבורא", הרצון ליהנות נעשה שווה לרצון לתת של הבורא. המסקנה: הנברא צריך להביא את עצמו לשלמות על-ידי תיקון, כלומר על-ידי השימוש הנכון בתכונתו היחידה "לקבל הנאה".
שינוי הכוונה מורכב מכמה שלבים:
1. לא להשתמש ברצון ליהנות בצורה המקורית שלו.
2. לבודד מהרצון ליהנות רק את הרצונות שראויים באיכותם ובעוצמתם לשימוש עם הכוונה " למען הבורא", אשר אותה מקבל הנברא מהבורא.
3. רק על-ידי בידוד הרצון, עם כוונה מתוקנת, הנברא מסוגל לעשות " זיווג דהכאה" (זיווג רוחני) ולגלות את הבורא.
שני התיקונים הראשונים נקראים " ברית-מילה". וכמו כל התיקונים, הם לא מבוצעים על-ידי האדם, הנברא, אלא על-ידי דרגה עליונה ממנו. כי לעולם אין בנברא את הכוחות לעשות את התיקון על עצמו. מטרת האדם היא רק להגיע לרצון להיתקן-להגיע לתפילה, לבקשה לתיקון, והדרגה העליונה, הבורא, תבצע אותו.
שאלה: מדוע נשארה הקבלה, בדומה למחשבה היהודית, בשולי התפתחותו של העולם התרבותי, ולא השפיעה על התקדמות האנושות, כמו הפילוסופיה המערבית? הרי הקבלה שמה לעצמה למטרה לתקן את האנושות.
תשובה: מטרת הבריאה היא להביא את הנשמה, היינו: את כל האנושות על כל חלקיה, לכך שכל תנועותיה יהיו מתוך מודעות ובהתאמה לבורא, מפני שהוא קנה-המידה לשלמות. אך תחילה יש לעבור דרך כל המצבים ההפוכים, כדי להבין שאמנם רק הבורא הוא שלם.
תרבויות ומדעים הם לא יותר מאשר כלים, שניתנו לאדם כדי ללמוד ולדעת שהוא והסובב אותו מיועדים לדבוק בבורא, זהו ייעודם, וזוהי דרגת ההתפתחות הגבוהה ביותר אליה צריך האדם להגיע. הקבלה, כמו התורה בכלל, חייבת עוד להתגלות לכל האנושות. עדיין לא הגיע הזמן לכך, ורק בזמננו יורדות הנשמות עם דרישה להתפתחות רוחנית.
שאלה: למה כל-כך מעט אנשים שואלים את עצמם שאלות? כיצד אפשר לגרום לאנשים לרצות להתעניין במטרת הבריאה?
תשובה: העולם שלנו, על כל ההיסטוריה שלו, הייסורים שלו, ההישגים שלו, וכל העולמות הרוחניים על כל מילוייהם-הם לא-כלום בהשוואה למה שצפוי להתגלות לאדם. גודלה האדיר של מחשבת הבורא לא נתפס על-ידי בן-אנוש.
מיליארדי אנשים עוברים את החיים בעולם שלנו, כדי שעשרות יגיעו למחשבה נכונה על הבורא, ומעשרות יחידים בלבד ישיגו את הבורא. אבל מבין העשרות, אפילו מי שמנסה את עצמו בקבלה, הוא כבר מובחר. הקבלה נגלית מלמעלה, מתפתחת אט- אט ומוכנה לצאת ולפרוץ החוצה ולהיפתח לכולם כמטרה ברורה בחיי כל אחד. מיליארדי בני-אדם נוטלים חלק בתהליך הזה.
שאלה: באיזה עולם רוחני שרויה רוב האנושות?
תשובה: מקומו של האדם בעולם הרוחני תלוי רק בעוצמת ה"מסך" שרכש, והוא נקבע אך ורק לפי מידת המרחק מן העולם הזה; מהמצב שכל הרצונות באדם נמצאים בעולם הזה- בכוונה "למען עצמי", ועד לפסגת הסולם הרוחני-דרגת הבורא, כלומר הכוונה "למען הבורא".
מכאן תוכל להסיק בעצמך היכן כל אחד נמצא. נאמר בתלמוד בבלי מסכת חולין (כ"ד), שבמשך 3 עד 5 שנים האדם צריך לעבור מהכוונה "למען עצמי" ("לא לשמה") לכוונה "למען הבורא" ("לשמה").
שאלה: לפי מיטב הבנתי, יש תמיד על-פני האדמה אדם אחד, הנמצא בעולם עליון, גבוה יותר משאר המקובלים. מיהו האדם הזה היום?
תשובה: נאמר: "לא אלמן ישראל", " אין דור שאין בו כאברהם, יצחק ויעקב". יש בעולם מקובלים נסתרים, שאף אחד אינו מכיר אותם חוץ מהמקובלים עצמם, וישנם מקובלים גלויים. אלה והאחרים פועלים בעולם הזה ומבצעים את משימתם על-פי הוראות הבורא.
כל מעשיהם הם עניינם של המקובלים והבורא, ואין לאדם צורך לדעת על עבודתם- משום שכל עניינו הוא לעסוק רק במה שבשבילו הוא נולד, כלומר, לתקן את עצמו. לצורך תיקון אמיתי עליו לבחור מקום, שירגיש בלבו שהוא נמצא בדיוק במקום המתאים לו-לא מפני שיש שם רב גדול, שכולם מחשיבים אותו, ולא מפני שהרב מדבר יפה ויודע הרבה- אלא עליו לבחור מקום ששם מדברים על מה שהאדם חפץ בלבו לדעת-ולא מפני שמישהו אמר לו משהו, או אמרו לו מה ללמוד.
אני מייעץ לך: חקור את לבך, היֵה ישר עם עצמך, אל תסכים לשום דבר-ולוּ הדבר הקטן ביותר-אם הוא לא לרוחך, מפני שעל הנשמה למצוא את המקום, שבו היא תמצא את תיקונה! וכשהנשמה תתחיל להתפתח מנקודה לכלי מלא של עשר ספירות, או-אז תרגיש את המקובלים, תכיר אותם, תימצא במחיצתם ותקבל תשובות על כל השאלות.
שאלה: הזכרת פעם מאבק או מלחמה בעולם הרוחני, ולא הסברת למה כוונתך. האם תוכל להסביר זאת עכשיו?
תשובה: החוקים בטבע ובכל הבריאה מתחלקים באופן ברור לתכונות חיוביות-כוחות הבורא, ולתכונות שליליות-כוחות המנוגדים לבורא. כך הבורא ברא במכוון: את כוחותיו הטובים והמיטיבים בוררים בעזרת התכונות והכוחות הרעים. הרע נחוץ כדי לברור את הטוב!
אנחנו נמצאים כביכול בין שתי המערכות האלה, של טוב ורע. אם נשתמש בהן בצורה נכונה, נתפתח עד לרמה של השתוות מוחלטת לבורא. צעד אחר צעד אנחנו סופגים לתוכנו כוחות רעים, חוקרים אותם, מבחינים שהם מזיקים, שוללים אותם- ומעדיפים על-פניהם לרכוש את תכונות הבורא.
שתי המערכות האלה, של כוחות רעים וכוחות טובים, אינן קבועות אלא משתנות כל אחת בנפרד ושתיהן יחדיו, לפי תנאים מסוימים, כמו: "חול", "מועד", "שבת" ועוד הרבה תנאים. בנוסף, אסור לתאר את הבורא כקפוא או כחוק טבע יבש שלא משתנה. ככלל, הכול נמצא בתנועה, ההשגה של דבר זה "תופסת" את הנשמה, תרתי משמע. ...ומתגלה שלפעמים מצליח השטן, ולפעמים-המלאך הטוב.
שאלה: אם לדבריך עלינו להיות דומים לבורא, למה לא לשאוף לשלווה?
תשובה: הבורא נמצא במצב של " מנוחה מוחלטת", כי מצבו מושלם ואינו מצריך שום שינוי. גם אתה שואף לשלווה, אבל הבושה ופניה האחרות, כמו: יהירות, שאיפה לידע, לשלטון, מאלצות אותך לנוע. מצבך לא מושלם, ולכן אם אתה לא עושה כלום- אתה נחשב עצל. לשאוף לשורש-משמעו, לשאוף לשלמותו, והשלווה-היא תולדה של השלמות.
שאלה: אם הבורא טוב ומטיב ורוצה שנחוש תענוג, מהו אפוא מקור הייסורים?
תשובה: הבורא הוא המקור היחיד לכל מה שקיים. ואם כך, מאיפה בכלל יכול עוד משהו לנבוע? העניין הוא בכך, שמהבורא מתפשטת רק שלמות, וכשהיא פוגשת באדם, בתכונות ההפוכות מן הבורא-השלמות הזאת מורגשת בהֶפכיותה, כחוסר שלמות עד לתחושת ייסורים של ממש. התופעה הזו מכונה הסתר הבורא. בכך נעוצה כל הבעיה של האדם.
לכן המשימה שלנו היא להידמות לבורא, על-ידי כך שנתקן את עצמנו, כדי שכל ההשפעות שלו עלינו יורגשו בצורה האמיתית שלהן, באופן המטיב. במצב הזה האדם צריך באופן טבעי להשתוות בכל תכונותיו לבורא. ואם אחת מתכונותיו עדיין לא שלמה, הוא ירגיש באופן טבעי, באותה מידה, את השפעת הבורא כלא שלמה.
על-מנת למנוע מהאדם את האפשרות לבצע עבירה-כלומר, להרשיע ולקלל את הבורא, כדי שבזה לא יתרחק עוד יותר מהבורא (כמו הכוחות הטמאים), הבורא מסתתר ממנו, ואז כל עוד האדם מרגיש רע הוא לא רואה, שהכול בא מהבורא-ורק כשהוא מתחיל להרגיש את הטוב, מתגלה הבורא כמקור הטוב הזה.
אני ממליץ לקרוא על כך ב-15 הסעיפים הראשונים של הספר " פתיחה לחוכמת הקבלה" וב" הסתכלות פנימית" בספר "קבלה למתחיל".
שאלה: אם הייסורים הם אמצעי שמסייע לאדם, למה נאמר, שהרצון לסבול נובע מכוחות הטומאה?
תשובה: איני מבין את ההתבטאות "אמצעי שמסייע לאדם". זוהי התבטאות שמשבחת את הייסורים, מה שמנוגד לחלוטין את מטרת הבריאה. מטרת הבריאה היא לְהַנות אותנו. הייסורים הם הרגשה לא רצויה בעיני הבורא, ומטרתם היא רק לחבר אותנו, בעל-כורחנו, לדרך התיקון.
הרגשת הייסורים מרחיקה את האדם מהבורא. הייסורים נשלחים רק כדי לטלטל את האדם. שאם לא כן, האדם שואף רק למנוחה. כי מטבעו פועל האדם לפי החוק של מקסימום הנאה במינימום יגיעה. אבל כשהייסורים מאלצים את האדם להתעורר ולהיזכר במטרה (על-ידי זה שהוא מחפש את המקור לייסוריו), הוא מיד צריך לפנות לבורא, כי רק בשביל זה נשלחו אליו הייסורים. ובגמר התיקון, כאשר האדם משתמש נכונה בכל הכוחות והרצונות שלו, אין אף מקום, ולו לתחושה הזעירה ביותר של ייסורים. אדרבה, חשים שלמות, תענוג ושלווה. זוהי תפישת הקבלה. בניגוד מוחלט אליה, הדתות האחרות מהללות את מי שמתייסר וכן את הייסורים, הצומות והנדרים.
שאלה: האם אנו משפיעים על מקומנו בעולם הרוחני? האם זו מטרת התיקון?
תשובה: בשורש הרוחני שלנו, במלכות שבעולם "אין-סוף", אנו מתקיימים במצב נצחי מתוקן לגמרי שאינו משתנה. עלינו להגיע למצב הזה במו ידינו, על-ידי הרצון וההכרה שלנו, שדווקא המצב הזה, שנמצא בשורש, הוא המושלם והיחיד הרצוי בשבילנו. אין לנו שום השפעה על השורש עצמו, כי לעולם אין התחתון יכול להשפיע על העליון ולשנותו. להפך, התחתון תמיד תלוי בעליון בכול.
כיצד נתהווה הקשר בין העולמות העליונים לנשמות? מלכות שבעולם אין-סוף- השורש שלנו-התערבה בתשע הספירות הראשונות (תכונות הבורא), האור נחלש ונעלם- ונבראו העולמות. חלק זה של המלכות, שכלול בעולמות, נקרא " מלכות של העולמות"; ומנגד-השפיעו תשע הספירות הראשונות על המלכות, הם התערבו בה וכך נבראה נשמת "אדם הראשון". כך נתהווה הקשר בין העולמות לנשמות, המבוסס על תשע הספירות- תיקון נשמתו של אדם הראשון באמצעות העולמות.
שאלה: האם הבריאה שייכת לבורא בלבד ולאדם אין שום השפעה עליה?
תשובה: לאדם נתונה הבחירה החופשית. הוא מגיע למצב שידו חופשית לעשות הכול אבל למרות זאת הוא בוחר דווקא במה שברא ועושה הבורא. זה קורה מכיוון שבמהלך התפתחותו, מגיע האדם להסכמה מוחלטת ולהכרה, שהשלמוּת היא הבורא ופעולותיו. באופן כזה, האדם דומה לבורא, שווה ומתוקן בכול כמוהו.
שאלה: "הנברא צריך להגיע לדבקות בבורא"-אבל המצב הזה הוא נצחי וקיים כבר מלכתחילה, והזמן הוא מושג גשמי בלבד. אם כך, מה השתנה?
תשובה: הדבקות בבורא ב" עולם אין-סוף" התקיימה מלכתחילה-אבל על חשבון הבורא, שברא את המצב הזה בעצמו, מלמעלה. כדי שהנברא ישיג את אותו מצב, עליו לתת יגיעה בעצמו, מתוך בחירה חופשית שלו, ולכן הוא צריך להתנתק לגמרי מהבורא, מהאור, להפסיק להרגיש אותו כדי לא להיות תחת השפעתו, ורק לאחר-מכן, מתוך בחירה חופשית, לתקן את עצמו בהדרגה באמצעות מסך, וכך להשיג בהדרגה השתוות הצורה לבורא, עד למצב "אין-סוף", כלומר, עד להשתוות מלאה לבורא. ראה מכתבו של בעל-הסולם, בספר "פרי חכם-אגרות קודש", דף ס"ד:
"...ואבינך באפס מה, קצה תראה, אבל כולו לא תראה, זולת בישועתו יתברך אליך: סוד הנשמה נודע, שהיא חלק אלוקי ממעל, שמטרם ביאתה בגוף היא דבוקה כענף בשורש. ועיין ב'עץ חיים' בתחילתו שעל-כן ברא השי"ת את העולמות, משום שהיה רצונו לגלות שמותיו הקדושים, 'רחום וחנון' וכו', שאם לא יהיו בריות אין על מי שירחם עליהם וכו' עיין שם. והם דברים עמוקים מאוד.
אמנם מעט כפי כוח העט-אשר 'כל התורה כולה הם שמותיו של הקב"ה' כאמרם ז"ל. ועניין ס' השגה, 'שכל מה שלא נשיג לא נדעהו בשם'. כמובא בספרים, אשר כל אלו השמות הם שכר הנשמות, שעל כורחה באה לגוף, שבאמצעות הגוף דווקא, מסוגלת להשיג שמותיו של הקב"ה, ולפי השגתה, כן מידת קומתה. וכלל נקוט: כל דבר רוחני, כל חיותו הוא ערך ידיעתו. שבעל-חיים גשמי מרגיש את עצמו, כיוון שהוא מורכב משכל וחומר. נמצא שהרגש רוחני, הוא בחינה ידועה, ושיעור קומה רוחני, שיעור גודלו של ידיעה, על דרך שכתוב: 'לפי שכלו יהלל איש'. אבל בעל-חיים יודע, ולא מרגיש כלל. והבן זה היטב.
תבין שכר הנשמות: הנשמה טרם ביאתה בגוף, הייתה בחינת נקודה קטנה, הגם שהיא דבוקה בשורש כענף באילן, ונקודה זו נקראת שורש הנשמה ועולמה. ואם לא באה לעולם הזה בגוף, לא היה לה אלא עולם שלה. כלומר, שיעור חלקה בשורש.
אמנם מה שזוכה יותר ללכת בכל דרכי השי"ת, שהוא סוד תרי"ג אורחין דאורייתא, השבים להיות שמותיו של הקב"ה ממש, אז מתגדלת קומתה בשיעור השמות האלו שהשיגה, וזה סוד, ש'הקב"ה מנחיל לכל צדיק וצדיק ש"י עולמות'. פירוש, הנשמה נכללת מב' צדיקים: צדיק עליון, וצדיק תחתון, על דרך התחלקות הגוף מטבור ולמעלה ומטבור ולמטה. והיא זוכה בזה בתורה שבכתב ובתורה שבעל-פה, שהם שני פעמים ש"י שבגימטריה תר"ך, שהוא סוד תרי"ג מצוות דאורייתא, ושבע מצוות דרבנן .
וז"ש ב'עץ חיים': ש'לא נבראו העולמות, אלא לגלות שמותיו של הקב"ה', עיין שם ותבין. והנך רואה, כיוון שירדה הנשמה להתלבש בחומר מטונף זה, לא יכלה עוד לשוב ולהתדבק בשורשה, בבחינת עולמה עצמה, כמו שהייתה בשורשה קודם ביאתה לעולם הזה, אלא היא מחויבת להגדיל קומתה 'תר"ך' פעמים, כמו שהייתה מלפנים בשורש, שהוא סוד כל השלמות, כל הנרנח"י עד היחידה, שעל כן נקראת היחידה בשם 'כתר', לרמז על מספר 'תר"ך' הנ"ל.
והנך רואה שסוד תר"ך שמות הנ"ל של תרי"ג מצוות דאורייתא וז' מצוות דרבנן, הם בעצם ה' בחינות של הנשמה. דהיינו, נרנח"י, כי הכלים של הנרנח"י הם מתר"ך מצוות הנ"ל, והאורות דנרנח"י הם עצם אור תורה, שבכל מצווה ומצווה. נמצא שהתורה והנשמה הן אחד.
אבל קוב"ה הוא סוד אור אין-סוף המלובש באור תורה שיש בתר"ך מצוות הנ"ל. והבן זה היטב, שזה סוד שאמרו ז"ל: 'כל התורה כולה שמותיו של הקב"ה'. פירוש, שהקב"ה מהכולל, והתר"ך שמות הם פרטים וחלקים, אשר פרטים אלו, הם לפי פסיעות ומדרגות של הנשמה, אשר אינה מקבלת אורה בפעם אחת, זולת בדרך מדרגה לאט לאט, בזה אחר זה.
המתבאר לך מכל זה, אשר סוף הנשמה להשיג את כל התר"ך שמות הקדושים, וקונה כל קומתה, שהם תר"ך פעמים, בכמות שהייתה מטרם ביאתה, אשר שיעור קומתה נראית מתר"ך מצוות, שאור תורה מלובש בהם, וקב"ה בכללות האור תורה, הרי לך מפורש ש'אורייתא וקב"ה וישראל חד הוא' ממש.
והתבונן מאוד בדברים, שאינם דרושים אלא פשט פשוט, אשר על זה אמרו: 'הפשט לא אפשט'. ואושריך אם תבין את אשר לפניך.
ונחזור לעניין, אשר טרם ההשתלמות בעבודת השי"ת, נראים אורייתא וקב"ה וישראל, כמו ג' בחינות, דהיינו, שלפעמים ישתוקק להשלים את נשמתו להשיבה לשורשה, שזה בחינת ישראל, ולפעמים הוא רוצה להבין דרכי השי"ת, ורזין דאורייתא, 'דמאן דלא ידע ציוויא דמארי איך יעבוד ליה', שזה בחינת אורייתא. ולפעמים משתוקק להשגת קב"ה, כלומר להידבק בו בהכרה שלמה, ומצטער רק אחר זה בעיקר, ואינו מצטער כל כך להשגת רזין דאורייתא, וגם אינו מצטער כל כך להשבת נשמתו לשורשה, כמו שהייתה טרם התלבשות בגוף.
לכן ההולך על הקו האמיתי בהכנה לעבדות ה', מחויב תמיד לבדוק את עצמו, אם הוא משתוקק לג' בחינות הנ"ל בשווה ממש, כי סוף מעשה משתווה לתחילתו, ואם משתוקק לבחינה אחת מהם ביותר מבחינה הב' או הג', הרי נוטה מדרך האמת הזה, והבן זה.
על כן מוטב שתאחוז את המטרה להשתוקק לציוויא דמאריה, 'דמאן דלא ידע אורחין דמאריה וצוויין דמאריה, שהם רזין דאורייתא, איך יעבוד ליה', שהוא מבטיח ביותר קו הממוצע בין שלושתם.
וזה סוד, 'פתחו לי פתח אחד של תשובה כחודה של מחט, ואני פותח לכם פתחים שיהיו עגלות וקרנות נכנסות'. פירוש, פתחו של מחט אינה לכניסה ויציאה, אלא להכניס בו חוט לתפירה ולעבודה, כן תשתוקק רק אחר ציוויא דמאריה, לעבוד עבודה, ואז אפתח לכם פתח כפתחו של אולם. שהוא סוד השם המפורש בפסוק, 'ואולםחי אני וימלא כבוד ה' את כל ארץ'".
שאלה: "כמו ששתי שערות לא יכולות לצמוח מאותו שורש, כך גם שני אובייקטים בעולם הזה לא יכולים לצאת מאותו שורש רוחני. לכל בריאה קיימת יש שורש רוחני משלה". ואני חשבתי, שהכול בא מאותו השורש, "הכתר"?
תשובה: אתה צודק. הכול בא מהבורא ואחר-כך משתלשל עד עולם האצילות. בעולם האצילות מתגבשת כל מערכת ההנהגה והתיקון של נשמת "אדם הראשון", כלומר, של כל נשמותינו.
בדמותו של עולם האצילות נבראו שלושת העולמות שמתחתיו: בריאה, יצירה, עשייה. העולמות האלו הם דמות מוקטנת, אך מדויקת, של עולם האצילות. בדומה להם נברא גם העולם שלנו.
כל מה שיש בכל אחד מארבעת העולמות-בריאה, יצירה, עשייה, העולם שלנו- משתלשל מעולם האצילות, מלמעלה למטה. לפי אותה דרך, הנשמה עולה מלמטה למעלה, מהעולם שלנו לעולם האצילות. השגת עולם האצילות, משמעה להחליף את תכונותיך, שנקראות "העולם שלנו", בתכונות שנקראות "עולם האצילות". זהו תפקידו של כל אדם בעולם הזה, וכל אחד חייב להגשים אותו.
המדרגה, התכונות, המקום שאליו כל אחד חייב לעלות, נקרא השורש שלו. המדרגה הנוכחית, המקום שהאדם נמצא בו כעת, כלומר, המקום שנמצא ה"אני" שלו, נקרא ענף מן השורש. לכל ענף יש שורש משלו.
שאלה: למה הבורא עשה כך שהבריאה מרגישה את עצמה פגומה בזמן קבלה?
תשובה: כדי שיתעורר בנו הצורך לשנות את ה"כוונה לקבל" ל"כוונה לתת". רק לאלה שהבורא רוצה לקרב אותם אליו, הוא שולח את הרגשת המקבל ממנו. כדי לחוש את ההרגשה הזאת חייבים בהתחלה לעלות למדרגה של התגלות הבורא, להרגיש אותו כנותן. האדם יכול לבקש את ההתגלות הזאת, שכן היא לצורך תיקון, ולא למען תענוג. בעל-הבית מציע לאורח כיבוד, האורח רוצה רק אותו, אבל מרגיש יחד עם הרצון שלו (הכלי) והתענוג העתידי (האור) עוד הרגשה אחת-את הימצאותו של בעל-הבית, הרגשה של מי שנותן לו, ומפני זה מרגיש את עצמו כמקבל, כנוטל. ההרגשה הזאת כל-כך לא נעימה (הבורא עשה זאת בכוונה, ולכן זה נקרא "גיהינום"), שהיא מבטלת את התענוג מקבלת הכיבוד. בעל-הבית רוצה לתת כיבוד לאורח-זוהי השפעה ישירה. הרגשת המקבל כאורח-זוהי השפעה עקיפה. הבורא יוצר מצב זה בכוונה.
שאלה: למה הבריאה, מלכות של עולם אין-סוף, חשה בושה, אם לבורא לא אכפת באיזו צורה היא מקבלת?
תשובה: אתה צודק. "חוסר האכפתיות" נכון מצד הבורא, אבל לא מצד הבריאה. הבריאה נבראה כך, שבתוכה נוצרת בושה וחובה עליה לנטרל את ההרגשה הזאת. למען האמת, ההרגשה הזאת בכלל לא מוכרת לנו. היא אינה מצויה בתוכנו, כי ניתן לחוש אותה רק בין שתי תכונות, הנמצאות שתיהן במלכות, אלא שבתוכנו אין את שתי התחושות האלה-של הנותן ושל המקבל. אנחנו לא מרגישים ואפילו לא מבינים מה זה אומר להעניק או לקבל, כי כדי להרגיש את זה, צריך שיהיו בך התכונות האלה. הרי אנו מרגישים הכול רק מתוך השוואה לניגוד. בתוכנו אין את תכונות הבורא, ולכן אנו לא חשים ולא מבינים את תכונות הבריאה.
שאלה: האם עולם החומר ייעלם בגמר התיקון? האם "מלכות דמלכות"-היא עולם החומר? האם הנשמות, שאין להן מסך, תמיד נמצאות בו?
תשובה: הקבלה מדברת על רצונות וכוונות. אף מלה בקבלה אינה מתייחסת לעולם שלנו, כלומר לגופים חומריים. הבריאה נוצרה בתור הרצון להתענג; יש בה רק שני משתתפים: הנשמה והבורא-וזה לא ניתן לשינוי. הכוונה יכולה להיות "למען עצמי" או "למען הבורא". הרצון מוצא את הכוונה "למען עצמי", אם הוא אינו מרגיש את הבורא, ואת הכוונה "למען הבורא", אם הוא מרגיש אותו.
מצד אחד, ניתן להרגיש את הבורא רק אחרי שמצטיידים מראש בכוונה "למען הבורא". מצד אחר, ניתן להשיג כוונה זו רק מהתגלות הבורא, מתחושת האור. ודווקא בתוך הניגוד הזה מסתתר הנס של קבלת המסך, של הכוונה "למען הבורא", על-ידי האדם. לכן נאמר, שצריך להשקיע מאמצים בכל מה שמורים לך עליו כמו: לימוד עצמי, הפצת מידע, הוראה לאחרים וכיוצא באלה. אך אנו לא יודעים מראש באיזו דרך תבוא הישועה, שהיא שינוי הכוונה.
הרצונות בעולמנו הם עצמאיים, כלומר, הם לא תלויים בכוונה. יש בנו את הרצון להתענג לא מהאור הרוחני, מהבורא, אלא מ" נר דקיק", שלובש צורה של העולם הזה, של תענוגי העולם הזה: מין, עושר, שליטה, ידע. הרצון הרוחני הוא להתענג מהאור, מהבורא. אם הרצון הזה הוא בעל כוונה "למען עצמי", אז הוא נחשב ל"לא טהור" ונקרא: " קליפה". אם זהו רצון בעל כוונה "למען הבורא", הוא נחשב ל"טהור" ונקרא: " קדושה".
לכן בהתחלה, בהשפעת לימוד נכון ויגיעה, מתפתח רצון ליהנות מרוחניות למען עצמי, והאדם מתחיל לחשוק בעולם העליון, בבורא, במקום בעולם הזה. כאשר הרצון הזה מגיע לשיאו, האדם מקבל מסך, ורק אז הרצון שלו הופך לחלק מהמלכות-מלכות של עולם האצילות. אפילו אם אדם שוקע ברצונות "לא טהורים", הם עדיין רוחניים, כי בכל-זאת הוא רוצה להתענג מהרוחני, מהבורא-ולא מתענוגים גשמיים כגון: מין, עושר או שליטה.
שאלה: כאשר המלכות דבקה בבורא במצבה הסופי, האם מצב דבקות זה נמשך עד שהיא מתבטלת בתוך הבורא, או שהבריאה בכל-זאת נשארת נפרדת?
תשובה: לא ניתן להסביר במלים את הדבקות המושלמת, שהינה מלאה מבחינת אחידות התכונות והמחשבות. אך הכוונה של האחד כלפי האחר אינה נעלמת, ובכך ההבדל. כלומר, הבריאה אינה מתבטלת בבורא, אלא נשארת להתקיים ולפעול למענו. היא היתה מתבטלת אלמלא היתה רוכשת את המסך על הרצון. אנו רואים, שהרצון של הבורא והמטרה שלו הם שהבריאה תישאר עצמאית בתחושותיה ושווה לבורא בכוחה, בכוח הרצון שלה ובכוונה שלה!
תוכן העניינים:
שאלה: מדוע הקבלה נחשבת למדע?
תשובה: המדע חוקר את העולם, בעזרת מכשירים שאנו ממציאים. פעולתם של המכשירים האלה מתבססת על חמשת החושים שלנו: ראייה, ריח, שמיעה, מישוש, טעם. אנחנו לא יכולים להמציא משהו חדש, אחר לגמרי, שאינו דומה למה שאנו מרגישים בחושים שלנו.
כל המידע, שמגיע דרך המכשירים ודרך החושים שלנו, מעובד במוח ויוצר בתוכנו, לכאורה, תמונה של העולם מסביבנו. אם היינו מגדילים את התדרים של אחד מהחושים שלנו, היינו רואים, למשל, באור רנטגן, או שומעים צלילים שהם מעל לסף השמיעה הנוכחי שלנו, או-אז העולם סביבנו היה נראה לנו אחר לגמרי. גם אותו היינו מגדירים כ"העולם שלנו", אך הוא היה משתנה ביחס לעולם שאנו מרגישים כיום.
אפשר, שבמקביל אלינו קיימים עולמות אחרים, בריות אחרות, ש"עוברות" דרכנו, אבל אנחנו לא מרגישים אותן בגלל שאין לנו חושים מותאמים לכך. איך אפשר לחקור את המציאות האמיתית מסביבנו, שבה אנחנו קיימים, אך יכולים לתפוס רק חלק קטן ממנה? כל המדעים עוסקים בחקר המידע, שאותו אנו תופסים בחמשת החושים, אבל הקבלה עוסקת בקניית מידע, שנמצא מעבר למגבלות חושינו.
אנו חוקרים את העולם שלנו. למשל, מידע שבא כאות שמע-מאיפה אנחנו יודעים שזה אות שמע? מסביבנו קיימים גלים, שחלקם מפעיל לחץ על עור התוף שלנו: עור התוף מתגמש ומנגנון פנימי, שנמצא בתוכנו, מחזיר אותו לאיזון, בעזרת כוח ההתנגדות. המוח מודד את הכוח והתדירות של חזרת עור התוף למקומו, ומתרגם את הלחץ הזה למידע של "שמיעה". אנו תופסים את המידע הזה כמו צירוף של צלילים: מנגינה, אוושה, רעשים וכיוצא באלה. במלים אחרות, התגובה שלנו היא בסך-הכול תוצאת-לוואי של לחץ, שקודם הופעל מהסביבה. אנחנו לא מכירים את הצלילים שמחוצה לנו, אלא רק את אותם סוגי צלילים שאנחנו חשים. כך בנויים כל החושים שלנו. אנחנו לעולם לא יודעים מה נמצא מעבר לנו, אלא רק מגיבים על מה שהחושים שלנו חשים. העולם החיצוני יכול להיות אינסופי בצבעיו, בצליליו ובשלל "צורות" שלא מוכרות לנו. אבל אנחנו יכולים לספוג רק מעט מזעֵיר ממנו, רק את מה שעובר דרך החושים שלנו.
מחקרי כל המדעים מוגבלים על-ידי חמשת החושים , ואילו מדע הקבלה מדבר על מה שאפשר לרכוש בעזרת חוש נוסף הנקרא "החוש השישי", שבאמצעותו ניתן לחוש את המציאות שמעבר לחושים שלנו. אם נדמה את האדם לקופסה סגורה שאליה חודר מידע רק מהחוץ, ורק כזה שהוא בתחום החושים שלנו-אזי הקבלה מדברת על מה שאפשר ללמוד, לראות, לשמוע מחוצה לנו, על מה שמעבר לחמשת החושים המגבילים אותנו.
אם אדם עבר איזו חוויה קשה, הוא יכול להבין אדם אחר שעובר חוויה דומה, מאחר שהוא רכש ניסיון מתאים: רגשות וכישורים מאותה חוויה. למעשה קיים בו כל מה שנחוץ, כדי לחוש את הזולת, את הרגשות של אדם אחר, ולהפך. כלומר, אדם שלא עבר חוויות דומות לא מבין את האחר והוא עלול להיות אטום לצער חברו. ההבדל בין האנשים, ובתוך שאר חלקי הטבע השונים, הוא רק ביכולת להרגיש השפעה זו או אחרת של אותו חלק מהחוץ שאינו מוכר...
חקירת העולם החיצוני, שבדרך-כלל אנחנו לא משיגים אותו, מבוססת על השוואת התכונות הפנימיות לתופעות החיצוניות. אם נפַתח בתוכנו חושים מסוימים, רוחניים, שלא נמצאים בנו לפני הולדתנו, נוכל בעזרתם לתפוש עולם עליון יותר, עולם רוחני-עולם חיצוני, נצחי, פתוח ורחב יותר, שלא מצוי בתפישתם של אנשים "רגילים", שלא רכשו כשרונות להרגיש אותו.
הקבלה היא שיטה שמפתחת באדם חושים נוספים, שבעזרתם הוא מתחיל לחוש את העולם הרוחני, בנוסף לעולם שלנו, כפי שאנו מרגישים אותו כיום. בנוסף לקטע הקטן, שהאדם תופש, הוא נכנס למרחב אחר לגמרי של מידע. אנחנו נולדים, מרגישים את עצמנו בגוף "ביולוגי", "חלבוני", מתקיימים בו פרק זמן מסוים, ואחר-כך נעלמים.
בעולם הזה, במצב הזה, כאשר אנו מרגישים תופעות, מקרים ומצבים אחרים, אנו לגמרי לא יודעים ולא מבינים מאיפה הם באים ופוגשים אותנו פנים אל פנים. לעיתים קרובות אנחנו לא מוכנים נפשית להשפעות שלהם עלינו, שלפעמים הן לא נעימות ואפילו טרגיות. הכול בא אלינו מבחוץ, אבל בגלל שאנו רואים רק קטע קטן של העולם, נדמה לנו שזה מקרי או פתאומי. פתאום מופיע על הבמה משהו לא צפוי, מפני שאנחנו לא רואים את מה שקורה מאחורי הקלעים.
אם כן, איך נוכל להגיב למקרים ולפעול נכון, אם אנחנו לא יודעים ולא רואים תמונה שלמה? הרי איננו יודעים מהן תוצאות המעשים שלנו! איננו רואים בדיוק לְמה גורמים מעשינו, ומכאן שאנחנו לא תופשים לא את הסיבה ולא את המסובב לכל מה שקורה לנו.
אנו נקראים "האדם ההוגה": אנשים חושבים, חכמים, המדרגה הגבוהה ביותר של הבריאה. אבל אנחנו מנותקים לגמרי מהמציאות, מהאמת, כמו חתולים עיוורים. וכשאנו מתגאים בכך שאנחנו חכמים, זה מוכיח שרמת ההתפתחות שלנו נמוכה מאוד ואיננו מודעים אפילו למצב האמיתי שלנו.
במידה שהאדם זוכה בתחושה יותר רוחנית, יותר עמוקה של עולם האמת, הוא מתחיל לראות את כל הסדר של סיבה ומסובב. הוא רואה את מה שקורה איתנו, מבין איך צריכים להגיב למה שקורה, ומתחיל להיות גורם חכם ופעיל של היקום. לכן התורה אומרת לאדם "היֵה אדם!"-דווקא בזה שתפקח עיניים ולא תהיה כחתול עיוור. כמובן, שבמקרה כזה לא יהיה צורך בחינוך, כי החינוך נדרש רק בשביל להשלים את מה שהאדם אינו רואה. אם האדם רואה בבירור את תוצאות מעשיו, את מעשיו הבלתי-רצויים, המיידיים, שנעשים מתוך דחף, או-אז הוא יכול לחולל "רע", אבל יהיה לו ברור לגמרי מה באמת "טוב" ומה "רע". לא יהיה מקום לתיאוריות ול'פילוסופיות'. הכול יהיה ברור עד כדי כך שהשקר ייעלם, בלי שום קשר לסוג השקר, וזאת בגלל התפתחותם המלאה של כל הרצונות והכוונות באדם.
הקבלה מתארת את הדרך, שבה האדם רוכש את החוש הנוסף המאפשר לו לצאת למציאות אמיתית ולא מדומה; היא מתארת כיצד החוש הזה מתפתח, דרכו מקבלים ידע על איך להתחיל לפעול נכון לאור המידע החדש. המקובלים אומרים, שבדרך הזאת האדם יוצא מעבר לגדרם של הזמן, המקום, החיים והמוות. הוא רואה את כל חייו, גם לפני שנולד בגופו שלו, וגם את מצבו העתידי, אחרי שהוא פורש מהעולם הזה, וכך הוא מרגיש את המצב האמיתי בגופו הביולוגי. הוא עולה לרמה, שבה עבר, הווה ועתיד שווים. הוא רואה את כל מערכת ההנהגה ומתחיל להוות גורם פעיל בה. הוא נכלל ביקום הכללי ושופט נכון את מעשיו, שמקודם עלו בתוהו.
שאלה: אתה כותב, שלימוד הקבלה מאיץ את התקדמות נשמת האדם במסעה לקראת הרוחני. אך התאוצה בוודאי מלוּוה בדחיסת-יתר של אירועים! כלומר, כל מה שהאדם יכול לעבור במשך מאות שנים הוא יעבור בעשרות שנים-אך באיזו עוצמה? היכן מתגלה כאן החיסכון? הרי בכל מקרה, מי שלומד ומשיג צריך להכיל בתוכו את ייסורי כל העולם. עליו להרחיב את כלי ההרגשה שלו כדי לספוג לתוכו את כל הרצונות. ואם כן, במה מתבטא ערכה של הקבלה?
תשובה: אני לא חושב, שאוכל להעביר לך באופן מדויק את היתרונות, אבל:
אין דרך להשיג את העולם העליון אלא על-ידי הקבלה. קיימת דרך אחת ויחידה: " דרך הקבלה". וכשמדברים על דרך אחרת, דרך הייסורים, אזי זוהי לא דרך, אלא רק מצב מסוים. במצב זה, אם אדם נחלש זמנית ונוטש את ההתקדמות הנמרצת של דרך הקבלה, הוא בעצם ממתין בצד הדרך עד שהייסורים שלו יאלצו אותו לנוע, לחזור מחדש לדרך הקבלה ולהתמיד בה. " דרך ייסורים" זו לא צורת התקדמות, זו לא דרך, אלא זה מצב זמני של "עד שתחכים", שמכונה "דרך" לצורך השוואה בלבד.
באמצעות הקבלה, האדם מצמצם את הייסורים שלו ומסוגל לחזות אותם מראש. הייסורים עצמם-הם התיקונים. אך המקובל מחליף את הייסורים המיותרים, שמקבלים כדי להחכים ולהואיל ללכת בדרך הקבלה, בייסורי האהבה כלפי העליון, כלפי הבורא. אין לו צורך בייסורים גשמיים, אלא שכתוצאה מהלימודים הוא מקבל ייסורים מכַווני מטרה, שנובעים מחיסרון חיוני ביותר. הוא לא צריך להתייסר מדברים קטנים ולא חיוניים עד שיבין במה עליו לחשוק באמת.
באמצעות הכנה מיוחדת קיימת אפשרות מהירה לחוש, לנתח, לתקן ולעכל את ייסורי הרצון ליהנות והם חולפים כל-כך מהר, שהאדם מיד עושה בהם שימוש בצורה הפוכה- כלומר, הוא הופך רצונות שהיו, ליהנות "למען עצמי", לבסיס חדש של רצונות ליהנות "למען הבורא".
חלק גדול מהמסע עובר המקובל בעולמות בי"ע, שם הוא הופך בהדרגה את השגגות והזדונות לזכויות, ובכך מצדיק את פעולות הבורא ואת הנהגתו. בעולמות אלה מאפשרת השיטה לקצר מאוד את התהליך.
שאלה: אם בכל מקרה נגזר עלינו למות, האם זה משנה כמה שנים נחיה? מדוע לדחוס עשרות שנות עבודה בחודש אחד אם בכל מקרה נקבל משכורת? מדוע לדחוס כאב שיניים של עשר שעות בעשר שניות?
תשובה: איני יכול להעביר לך מהי המשמעות של קיצור הדרך בעולם הרוחני, שאין בו מושג של זמן, אך בעולמנו ניתן לחוש את זה בכל התשוקה שלנו. הרי הבעיה היא מתי לקבל את הדבר שאתה חושק בו... ויש עוד דברים רבים, אותם יקשה לספר. פשוט אין דרך אחרת...
שאלה: קראתי, שהקבלה מפתחת את היכולת להרגיש את כל מרכיבי המציאות והעולמות הרוחניים. יחד עם זאת הבנתי, שמושגי הזמן והמקום לא קיימים, אין עולמות אחרים ואין כלום מלבד הבורא. אם כך, כיצד עלי לראות נכון את המציאות?
תשובה: בכל פעם שאדם מנסה להבין מציאות חדשה או שונה שהוא טרם הכיר, הוא מתנהג בהתאם לאותן התכונות והתחושות של העולם, שבו הוא נמצא. על-ידי הקבלה תגיע, בחושיך, להבנה אמיתית גם של המציאות הרוחנית וגם של המציאות שאתה שרוי בה.
לפיכך, עליך לדעת שהמציאות מורכבת מ:
1. החומר.
2. צורה המלובשת בחומר.
3. צורה מופשטת, כלומר מחוץ לחומר.
4. המהות.
מכיוון שאנחנו חומר, אנו מסוגלים להשיג רק חומר וצורה המלובשת בחומר. ולעולם לא נהיה מסוגלים להשיג צורה מופשטת, מחוץ לחומר, ולכן השיח עליה הוא ללא שום הוכחה. לדיון כזה קוראים פילוסופיה, והקבלה רואה בפילוסופיה הזיה בהקיץ, כי מדברים על משהו, שקיים רק בדמיונו של האדם, ולא ניתן לנסות ולבדוק אותו. מכל מקום, ארבעה סוגים אלה של השגה (למרות ששניים מהם אינם מושגים על-ידינו), קיימים ומתלבשים אחד על השני:
1. המהות.
2. עליה מתלבשת הצורה המופשטת.
3. עליה מתלבשת הצורה המלובשת בחומר.
4. עליה מתלבש החומר.
קבלה-היא מדע על הנהגת המציאות. האדם בעצמו מהווה את חומר הניסוי, ומכאן שכל המדע הזה מושג בו עצמו. הרגשת תכונות הבורא-היא צורה המלובשת בחומר. הדרך הרוחנית- היא רכישה הדרגתית של צורה, יותר ויותר אמיתית, ורכישת תכונות קרובות יותר ויותר לאלה של הבורא. אדם מסוגל לשנות רק את קצב רכישת התכונות העליונות יותר. לשם כך ניתנה לנו חוכמת הקבלה. אחרת, היינו משיגים את הדרגה הגבוהה ביותר של הקיום בדרך של ייסורים.
שאלה: ומה לגבי חוסר תחושת הזמן?
תשובה: אתה צודק, קשה להבין את חוסר תחושת הזמן. הרי "זמן" ברוחניות הוא התחלפות של הרגשות. גם בעולם שלנו אנו חשים את הזמן, אם הוא "טס" או "עומד"; אבל כשאני ישן, הזמן בכל-זאת חולף, שלא כמו ברוחניות. ברוחניות, "רגע" פירושו מַעבר מתכונה לתכונה במרחב של שינויי תכונות, קרוב יותר ויותר לבורא.
את הבלבול, שאתה חש כעת-חווים כולם, כל מי שמתחיל לחשוב, ומנסה להשוות את המושגים הגשמיים שלו לאותו ידע מצומצם שכבר הספיק לרכוש לגבי הרוחניות. אך תקופה זו תעבור. אל תפחד מתקופות של בלבול, של ייאוש, של הרגשת כישלון וכדומה. כל זה נחוץ כדי שבהמשך, ודווקא בהרגשות האלה, תוכל לחוש את ההפך מהן: תחושת ההשגה, האור, השלמות.
שאלה: אמרת שאת הקבלה החדשה יצר האר"י, ומאוחר יותר חידש אותה הרב יהודה אשלג. איך זה יכול להיות? הרי ידוע כי את התורה קיבלנו משמיים והיא לא משתנה, אז מדוע הקבלה כן משתנה-ואנשים יכולים לשנותה? הקבלה היא לא חלק מהתורה?
תשובה: התורה כולה מתייחסת רק לעולם הרוחני, היא מסבירה זאת על-ידי שפת תמונות ואיננה מזכירה אף לא במלה אחת את עולמנו. אך יחד עם זאת היא עושה שימוש במלים של העולם שלנו כדי להסביר את מבנה העולם הרוחני ואיך הוא שולט בנו. מכיוון שהעולם הרוחני הוא עולם הרגשות ואין לו מלים, אז כדי להסביר ולתאר אותו משתמשים בשפות שונות כגון: שפת התנ"ך (החומש), שפת האגדה, שפת התלמוד (חוקים והלכות) ושפת הקבלה (שפת הספירות), שהיא המדויקת ביותר לתיאור עולם רוחני, ולכן גם רוב המקובלים משתמשים בה. ובתוך שפת הקבלה ישנן עוד כמה תת-שפות: שפת האורות, שפת הכלים, גימטריה, מטריצה, שרטוטים, ועוד.
כיוון שבכל דור יורדות לעולם הזה נשמות חדשות, אזי כל דור צריך קבלה משלו. לכן הבורא שולח לנו בכל דור מקובל שכותב מחדש את הקבלה ומתאים אותה לדור החדש. תורה רגילה אינה משתנה כי מדובר בה על קיום טכני. אבל במהלך הזמן בוטלו חוקים שלא היו מתאימים יותר. כמו, למשל, שהיום אין לנו בית-מקדש, וכל החוקים הקשורים בו ובקדושת הארץ לא מתקיימים.
שאלה: באיזו שפה מדברים ביניהם המקובלים?
תשובה: המקובלים לא ממציאים שפה משלהם. הם חשים בצורה משותפת את אותם הרגשות של העולם הרוחני. הם רואים איזה שם הם צריכים לתת לכל תחושה, שהם מרגישים ברוחניות, כאובייקט רוחני. מלים אלה לא ניתן לשנות. לדוגמא, בבריאת העולם קיימות עשרים ושתיים תכונות, מידות המסומנות בהתאמה, כאותיות בשפה שלנו, ומיני החיבורים שלהן נותנים הרגשה רוחנית של אובייקט בדמות גשמית בעולם שלנו.
תיאור העולם הרוחני הוא תיאור נשמת האדם, תיאור דרגות ההתקרבות שלה אל הבורא ואיך היא חשה אותו יותר ויותר. ככל שהיא חשה יותר את הבורא, כך היא קרובה אליו. הקבלה מחלקת את הנשמה הכללית לחלקים, נותנת לכל חלק שם מדויק ביחס לתכונותיו ומתארת את פעולותיו. זוהי שפת רגשות, אבל היא מדויקת. קבלה היא "הנדסת הנשמה". אבל, איך אנחנו יכולים להשתמש במחקרים ובתיאורים כל-כך מדויקים אם השפה שלנו לא מדויקת, מוגבלת וגשמית? לכן בחרו המקובלים שפה מיוחדת בשביל המדע שלהם וקראו לה: " שפת הענפים".
כל מה שנברא: דומם, צומח, חי ומדבֵּר, כל מה שקרה, קורה ויקרה, כל האובייקטים וההנהגה שלהם-הכול יורד מהבורא ועובר דרך כל העולמות הרוחניים עד למצב שבו הוא כבר לא מגולה בעולמנו. אבל ההנהגה שלהם מתחדשת באופן קבוע, בכוח עליון, מלמעלה למטה עד לעולם שלנו. כל מה שקיים בעולמנו מתחיל, בהכרח, בעולם עליון, ואחר-כך, לאט ובהדרגה, יורד לעולם שלנו. לכן מה שקיים בעולם שלנו הוא תוצאה של עולם שמעליו. קיים קשר מדויק בין האובייקטים של העולם שלנו, קשר של סיבה ומסובב, למקורם בעולם הרוחני.
המקובלים רואים את הקשר הזה במדויק, בין האובייקט העליון לבין האובייקט בעולם שלנו. כל מה שקיים בעולמנו הוא תוצאה, ונמצא תחת הנהגת העליון. לפיכך, יכולים המקובלים לומר בדיוק מה קשור למה, ולקרוא לאובייקטים, השורשים שבעולמות הרוחניים, בשמות תולדותיהם הגשמיות: "ענפים". מכאן קיבלה השפה הזאת את שמה: " שפת הענפים". יתרה מזו-הקשר הזה של שורש רוחני וענף גשמי הוא לא קבוע. תמיד יש תהליך התפתחות והתחדשות. מתחילת בריאת העולם ועד סופה מתנהל תהליך של יצירה, תיקונים, עליות וכדומה. תהליך זה קורה באורח מדויק של תוכנה קבועה, אשר יורדת, עם כל פרטיה, לעולם שלנו וקובעת הכול. יחד עם זאת, כל אובייקט עובר דרך משלו, ולמרות זאת, הוא מתערב ומתחבר עם אחרים, אבל לעולם הוא לא נעלם והכול נשאר בשלו, בעצמיותו. כמובן, שבגלל זה אי-אפשר בשום פנים ואופן, להחליף שמות במלים אחרות.
כדי למצוא שפה מדויקת וסודית, אנו צריכים להשתמש תמיד רק באותן מלים שמבטאות את השורש הרוחני העליון, כפי שהראו לנו המקובלים. המקובלים, שגילו את השפה הזאת, מכתיבים לנו במדויק עולם רוחני במלים שלנו. שפה אחרת פשוט לא יכולה להיות. איך אפשר ליטול מלים שתהיינה מובנות ורווחות בשני העולמות? עלינו ללמוד מזה, שצריך ללכת לפי הכלל החשוב ביותר בהתייחסות שלנו לתורה ולקבלה. אנחנו צריכים לזכור תמיד, שכל מה שאנחנו קוראים בקבלה ובתורה אלה רק מלים ולא אובייקטים בעולם שלנו. מה שעומד מאחורי המלים האלה הם רק אובייקטים רוחניים, שורשים, שבשום אופן אין להם קשר לעולם שלנו. אסור שזה יבלבל אותנו! התורה כולה היא שמותיו הקדושים של הבורא; היא מכונה "עבודת השם", ועל-כן קריאת שֵם בעבור דבר-מה או אדם מבטאת משהו. בדומה לכך, בעולם שלנו, אנו נותנים שמות לאובייקטים. התורה היא תיאור מדרגות ההתקרבות להרגשת הבורא ואיך הבורא מגלה את עצמו ברגשות שלנו.
המקובלים נטלו את השפה הזו, כדי להסביר, להעביר ביניהם מידע ולהעלותו על הכתב בספרים בצורת מלים וסימנים של העולם שלנו. כמו שמתמטיקאים נעזרים בנוסחאות, שני מקובלים, זה שכותב וזה שקורא, שניהם מרגישים במה מדובר, מה מרומז במלים אלו בשפת הקבלה.
לסיכום, מלה היא סימן, המבטא אובייקט רוחני מסוים, המבטא הרגשה מסוימת, ותוך כדי קריאת מלה מקובל אחר יכול לשחזר אותה, כפי שמוזיקאי חש את המנגינה. הוא לא צריך מלים שכלתניות, כדי להבין את שפת המוזיקה. זה מה שמרמז לנו המלחין.
שאלה: באחד ממאמריך כתבת: "יש קשר הדדי וחד-ערכי בין שורש רוחני לענף גשמי". איך זה עולה בקנה אחד עם העובדה שיש הרבה מאוד שפות בעולם, ורק השפה העברית היא השפה שעליה נשענת כל הבריאה? יוצא שכל שאר השפות הן השתקפות "לא נכונה" של העולם הרוחני בעולם הזה.
תשובה: הסבר מפורט על שאלתך תוכל למצוא ב" תלמוד עשר הספירות" חלק א'-"הסתכלות פנימית". שפה היא בסך-הכול רישום מידע, שנקלט בכלי ומורגש בו כפעולה של האור, התענוג. לאדם לא דרושה שום שפה, כיוון שיש לו הרגשות בתוכו. אך כאשר אנו רוצים לבטא ולהעביר את הרגשות שלנו לאחרים, אנחנו חייבים "להלביש" אותם במשהו, שיהיה מובן למי שאנו רוצים לספר על-אודות הרגשות שלנו. הלבוש הזה נקרא שפה, ולא חשוב מהי. המקובלים בחרו בעברית, ודרכה העבירו את כל המידע. הם עשו שימוש כלשהו גם בארמית, שהיתה מדוברת בפרס העתיקה.
גם ספר " הזוהר" עושה שימוש באופן חופשי במלים לועזיות (יווניות), שהיו בשימוש בארץ-ישראל בעת כתיבתו, ואנחנו, כמובן מאליו, משתמשים בהן בעקבות המקובלים. גם אני שאלתי את הרב שלי את אותה שאלה, והוא ענה לי, שניתן להתאים כל שפה להעברת מידע רוחני, אבל כיוון שהמקובלים תיארו את הכול בעברית, הם בנו מילון-"הקשר בין שורש וענף"-שהיום כל המדע הזה מבוסס עליו. השפה העברית נקראת גם "לשון הקודש", מפני שהיא מובילה לקדושה, לתכונות הבורא.
עדיין נותרה השאלה: מדוע המקובלים עד זמננו היו יהודים או גרים? הסיבה לכך נובעת מייחודיות הנשמות. הנשמה הכללית, ה"אדם", מורכבת מ-600,000 חלקים, 600,000 נשמות פרטיות, שנבדלות זו מזו בגודל הרצון שלהן. לפני חטא אדם הראשון, הרצונות היו בעלי כוונות "למען הבורא"-רצון לתת לבורא. אך כתוצאה מחטא אדם הראשון, הם החליפו את כוונתם מ"למען הבורא" ל"למען עצמי", והדבר מכונה: "נפלו ממדרגה רוחנית לגשמית", מכוונה "לתת" לכוונה "לקבל".
לפני שבירת הנשמה הכללית היו כל חלקיה (הנשמות) קשורים בכוונה כללית יחידה: "למען הבורא". כיוון שאחרי השבירה כל חלק וחלק, שיצא מן הנשמה, רכש כוונה "למען עצמי", הם התפרדו, וכעת הם לא מרגישים ולא מבינים זה את זה.
תיקון הנשמות מתמקד בתיקון הכוונה "למען עצמי" לקודמתה "למען הבורא". זה נעשה בהדרגה. הנשמות נבדלות אחת מרעותה בגודל הרצון. ככל שהרצון קטן יותר, קל יותר לשנות את הכוונה שלו. לכן התיקון מתחיל מרצונות קטנים וממשיך לרצונות גדולים.
כל הרצונות, לפי סדר תיקונם, מסתדרים לפי קו או שרשרת: בהתחלה רצונות קטנים, ואחר-כך כל הרצונות הגדולים. באופן כללי, הם מתחלקים לשתי קבוצות הנקראות: "גלגלתא ועיניים" (גו"ע) ו"אוזן-חוטם-פה" (אח"פ). בהתחלה מתוקנים גו"ע ואחר-כך אח"פ. נשמות (רצונות) המיוחסות לגו"ע נקראות "יהודים". נשמות (רצונות) המיוחסות לאח"פ נקראות "גויים".
נשמות מתלבשות בגופים הגשמיים שבעולם שלנו. מכאן שבעולם שלנו מופיעות קבוצות של בני-אדם, הקשורים ביניהם בהתאם לסוג נשמתם ורצונותיהם- ולמעשה כך נוצרים עמים. כיוון שקודם באים לתיקון ה"יהודים", יש עליהם לחץ מלמעלה, מההנהגה העליונה- מהשגחת הבורא, כדי להביאם להכרת הצורך בתיקון. הבורא משתמש בכל האמצעים של העולם שלנו (עיין ב" הקדמה לספר 'הזוהר" מאות ס"ו ואילך).
כיוון שנשמות הנקראות "יהודים" הן הראשונות שחייבות בתיקון ובהשגת הרגשת הבורא, אז בעולם שלנו, בקבוצות אנשים עם נשמות מסוג "יהודי", ישנם מקובלים. אלה הם אנשים, שבמעשיהם ובחושיהם יצאו לעולם העליון, לאחר תיקון, והם מבטאים את ההתפעלויות שלהם ואת שיטת תיקון הנשמות בשפת-האם שלהם. לכן הקבלה מבוטאת בעברית, שפת ה"יהודים".
שאלה: מהם המקורות, שמהם אתה נוהג לצטט "מהי קבלה"?
תשובה: המקובל רבי יהודה אשלג, מחבר "פירוש הסולם" לספר "הזוהר", פותח את מאמרו " מהות חוכמת הקבלה" בהגדרה הבאה:
"...חוכמה זו היא לא פחות ולא יותר אלא סדר של שורשים, המשתלשלים על דרך קודם ונמשך, בחוקים קבועים ומוחלטים, המתחברים וקולעים למטרה אחת מאוד נעלה, הנקובה בשם 'גילוי אלוקותו ית' לנבראיו בעולם הזה".
שאלה: ספר "הזוהר" נכתב במאה ה-2 לספירה והתגלה לראשונה רק במאה ה-13 לערך. מדוע עברו כל-כך הרבה שנים עד לגילויו?
תשובה: בעל-הסולם מתייחס לשאלה זו ב" הקדמה לספר 'הזוהר" באות ס"א :
" ...ויחד עם זה יש לשאול: למה לא נגלה ביאור ספר 'הזוהר' עד האריז"ל, ולא למקובלים שקדמו לו? והתמיהה העולה על כולנה: למה לא נגלו ביאור דברי האריז"ל, ודברי 'הזוהר' מימי האריז"ל עד דורנו זה?...".
כדי להקל את העיון, הבאתי את המשך עיקרי הדברים של בעל-הסולם, בצורה חופשית ובלשון פשוטה. אם כן, מדוע ספר " הזוהר" היה נסתר? התשובה היא, שבמשך 600,000 שנות קיומו עבר העולם שלושה שלבי התפתחות: אלפיים תוהו, אלפיים תורה, ואלפיים ימות המשיח. באלפיים הראשונים יורדות נשמות גבוהות עם אורות קטנים-להן אפילו לא ניתנה תורה, כי הן נשמות שמיתקנות תוך כדי הקיום. באלפיים השניים יורדות נשמות יותר גסות, שלשם תיקונן דרוש אור גדול יותר, אור התורה. בסוף 600,000 שנה, באלפיים השלישיים, יורדות הנשמות הגסות ביותר, שלשם תיקונן דרושים האורות הגדולים של הקבלה-אך עד אז לא היה צורך בקבלה, כפי שלא היה צורך בתורה באלפיים השנים הראשונות.
בזמנו של האר"י (סוף המאה ה-16) התקרבנו לסיום התיקון של החלק העיקרי, של השלב השלישי והאחרון שבהתפתחות הנשמות, וכתוצאה מכך התגלתה החוכמה העליונה דרך נשמתו של האר"י. הדורות הראשונים היו נשמות גבוהות יותר מהנשמות של הדורות האחרונים. אך ככל שהתיקון הדרוש הוא גדול יותר, כך ההשגה והדבקות בבורא גדולות יותר. באלפיים השנים האחרונות, במיוחד מזמן האר"י, יורדות בהדרגתיות לעולם שלנו נשמות יותר גסות ואגואיסטיות, שלשם תיקונן אנו צריכים את לימוד הקבלה ויישומה.
שאלה: מה מקור השם ספר "הזוהר"?
תשובה: "זוהר" פירושו זוהר, כפי שנאמר: "צדיקים יושבים ועטרותיהם בראשם ונהנים מזוהר השכינה". התגלות הבורא (האור) בנשמה כללית-משותפת נקראת " שכינה"-כך נאמר בספר " הזוהר". בכל מקום בספרי הקבלה, שנאמר בו "כך נכתב בספר...", הכוונה היא תמיד רק לספר " הזוהר". כל השאר לא נחשבים, כביכול, לספרים, מכיוון שספר נגזר מהמלה ספירה, מהמלה ספיר, זוהר, התגלות (האור, הבורא)-וזה נמצא רק בספר " הזוהר".
שאלה: באחת מהאנציקלופדיות, שיצאו לאור לאחרונה, נטען ש"ספר היצירה", המיוחס לאברהם אבינו, נכתב לא לפני המאה השלישית-רביעית אחרי הספירה, וספר "הזוהר", המיוחס לרבי שמעון בר-יוחאי, נכתב במאה השלוש-עשרה על-ידי רבי משה דה-ליאון. על אילו מקורות אתה מסתמך?
תשובה: לפי המסורת הדתית-" ספר היצירה" מיוחס לאברהם אבינו. אם תקנה את הספר תיווכח, שבשער מופיע שמו של אברהם אבינו כמחבר הספר. רבי שמעון בר-יוחאי כתב את ספר " הזוהר" במאה השנייה, ורבי משה דה-ליאון הוציא אותו לאור במאה השלוש-עשרה. כל חפצו של רבי משה דה-ליאון היה להוציא את הספר לאור, ותו לא. הוא עצמו היה מקובל, שלמד והבין את ספר " הזוהר", ועל כך כותבים מקובלים רבים, וביניהם רבי יהודה אשלג, ב "הקדמה לספר 'הזוהר". המידע, שאתה מציין בפני, ידוע כדעתם של חוקרים-ולא של המקובלים.
שאלה: על ספר "הזוהר" מתנהלים במשך שנים רבות ויכוחים רבים. מהי מהות הסודות העולמיים האלה, מדוע כל זה רשום בכל הספרים המוכרים אבל נשאר למרות זאת בגדר תעלומה? מה דרוש כדי שהאדם יוכל פשוט לקנות בחנות את ספר "הזוהר", לעיין בו ובעצמו לגלות את סודותיו?
תשובה: כשמדברים על מושגים רוחניים צריך, קודם כול, לדעת שהם אינם תלויים בזמן, במקום ובתנועה, ואין במילון שלנו מלים כדי לבטאם, כי כל מה שאנו חשים מתרחש בתוך זמן, במקום מסוים, בצירים מסוימים, בתנועה. ברגע שנעצור את התנועה-נעצור את חיינו. אנו לא יכולים לתאר משהו ללא תנועה, ללא קשר עם זמן וללא נפח. למשל, היקום קיים בנפח כלשהו ואם נוציא אותו מנפח זה ייווצר חלל ריק ולא נוכל לתארו. ברוחניות אין גופים, אין זמן, אין מרחק, ולכן היא אינה קשורה לתיאורים והמצאות אנושיות שלנו, למבנה שלנו, לטבע שלנו ולחושינו.
תוכן העניינים:
|
|
|
שאלה: מה לומדים בקבלה, האם מדובר רק בהכוונה או ב"לימוד אקדמי" של ממש?
תשובה: קבלה היא מערכת אמיתית ומדויקת, שלפיה האדם מתחיל להרגיש בהדרגה את הבורא, בהתקדמות של ממש הן בשכלו והן ברגשותיו-לפחות ברמה שבה אנחנו חשים את כל הסביבה שלנו. הבורא מורגש אז הרבה יותר ברור, ללא שום שקר עצמי, ואלה תהליכים מבוקרים, החוזרים על עצמם בשיטתיות.
לפיכך הקבלה נקראת מדע. דווקא משום שהיא כפופה לכל התביעות של מדע אמיתי, כלומר, שבעזרתה אפשר למדוד ולכַמֵת את הרגשות במספרים, לערוך ניסויים חוזרים ולהעביר לאחרים את הידע שנרכש.
האדם משתמש בחופשיות מוחלטת בכל מה שנותנים לו בעולמנו. הוא אינו מרגיש מאיפה וממי הוא מקבל זאת. אילו היינו מרגישים את "הנותן", ולוּ במעט, היינו מקבלים באותו הרגע הרגשה אחרת: על המיקום שלנו, על קשר עם מישהו או עם משהו, ומיד היינו מוצאים את עצמנו במצב אחר. זוהי כל הבעיה שלנו: אי-הרגשת קיום הבורא. לכן אין מטרה חשובה יותר בעולמנו מלהרגיש את קיום הבורא, להגיע לאיזשהו מגע עימו.
אחרי זה יהיה קל יותר. כאשר אתה מתחיל קצת להרגיש, אתה כבר נאחז בזה ואתה כבר יכול לשחזר את הקשר הזה עוד ועוד, להרחיב ולהעמיק אותו. יש לך כבר אל מי לפנות, ואתה כבר מבין איזו תשובה אתה תקבל. השלב הזה מכונה "נשמת אדם תלַמדנו", כלומר, שהנשמה של האדם מובילה אותו, כלומר ההרגשות שלו אומרות לו כיצד הוא צריך לפעול בהמשך, אך לפני זה הוא זקוק להכוונה מדוקדקת של מורה, קבוצה וספרים, לבטוח באחרים, במי שכבר השיג את זה.
שאלה: התחלתי להתעניין בקבלה. אני רוצה להתחיל ללמוד, אבל אומרים לי שזה דבר מסוכן. מה בדיוק מסוכן בלימודי הקבלה?
תשובה: אותי ניסו להניא מלימוד הקבלה המון אנשים: דתיים וחילוניים, גויים ויהודים, זרים וקרובי משפחה. ניסיתי להילחם בַּהשתוקקות לדעת מה הטעם בחיי, לשם מה אני חי ומהי משמעות קיומי, ולא יכולתי לתאר לעצמי יום, שבו אוכל לקום בבוקר בלי לשאול שוב את אותה השאלה-יום שעובר בשקט ובשלווה, ללא מחשבות, אלא רק לחיות וליהנות מהחיים...
אתה יכול להגיד, שזה כמו "קללה", אם אין תרופה. אבל התרופה קיימת. אם אתה מרגיש את אותה שאלה זועמת, בוערת בתוך-תוכך ולא נותנת לך מנוח, אתה עלול להפסיד זמן יקר אם תקשיב לעצות של אחרים ותחיה לפי שׂכלו של זר. כי בלאו-הכי תחזור לרצון המקורי שלך, ולא לרצון של מישהו אחר, אם זה באמת מה שהנשמה דורשת. "נשמת אדם תלמדנו"-ולכן הקשב לעצמך ודע מהו רצונך. אם כבר אינך מסוגל להישאר ברמתם של אלו, שנותנים לך כל מיני עצות-אין דבר שיוכל לעצור או לשכנע אותך, ובכל מקרה תגיע ללימודי הקבלה. כדאי שתעיין ב" הקדמה לספר 'הזוהר", וגם בספר " קבלה למתחיל" בפרק " מקובלים על חוכמת הקבלה".
שאלה: ידוע שכדי ללמוד קבלה זקוקים לפני-כן להכנה רצינית מאוד! נאמר, כי לפני לימוד הקבלה האדם חייב לדעת גם את התורה, להיות לפחות בן 40, וכיוצא בזה. את ספר "הזוהר" ניתן ללמוד רק ביחד: למשל, תלמיד ורבו. במה עלי לבחור?
תשובה: איסורים בנוגע ללימוד קבלה היו רק עד זמנו של האר''י. האיסורים האלה הוטלו על-ידי המקובלים עצמם, מכיוון שהנשמות עדיין לא היו זקוקות לקבלה כדי להתקדם לעבר מטרת הבריאה. אך מאז זמנו של האר''י (סוף המאה ה-16), הוא עצמו, ומקובלים אחרים, הסירו את האיסור, שהם עצמם קבעו. זאת מפני שהנשמות הגיעו לרמת התפתחות כזו, שהתחילו להרגיש בתוכָן את הצורך בתוכן רוחני, בתוכן עליון.
תקופת הברבריות הסתיימה. היום מיליונים רבים של אנשים מתחילים לחוש צורך בחוכמת הקבלה, וככלל, מי שראוי, ילמד אותה בכל מקרה. אי-אפשר לעצור את התהליך הזה. שאיפת הבריאה כולה אל עבר הבורא היא מיסודו של הטבע, ועכשיו היא מתחילה לבוא לידי ביטוי באופן גלוי. הרב קוק ענה על השאלה "מי רשאי ללמוד קבלה?"-"כל מי שרוצה!", מכיוון שהרצון של האדם הוא זה הקובע את רמת התפתחותו. אם האדם רוצה ללמוד, פירוש הדבר שהוא מוכן ובשל נפשית ורוחנית לכך, ואף איסור לא יוכל להניא אותו מלימודיו.
האדם צריך להשתמש באותם אמצעי תקשורת-התקרבות אל הבורא, שקיבל מהבורא, ולהאמין שבכל רגע נתון האמצעי שנמצא בידיו הוא הטוב ביותר שישנו. אבל למרות זאת אסור לו להפסיק לחפש אמצעים יעילים יותר.
קבלה-היא הבנת הבורא, הבנת מטרת הבריאה, התגלות האור העליון (בתוך עצמך, בתחושותיך) על-ידי שינוי הכוונות-ולא מדעי הפילוסופיה היהודית. בדומה לתורה, שהיא לא סיפור היסטורי עלילתי, אלא תיאור היקום ושיטה להבנת הבורא.
בקבלה, מושגים כמו "אסור", או "אי-אפשר", פירושם "לא יכול בפועל". לדוגמא, כאשר נאמר שאסור לראות את הבורא, משמע שאסור לקבל אור למען עצמך. זה מוסבר ב "תלמוד עשר הספירות" ובמאמרים רבים אחרים של המקובלים.
לכן "אסור ללמוד קבלה" פירושו: "לא יכול ללמוד קבלה בגלל העדר רצון". הקביעה הזו מוצדקת גם כיום לגבי הכלל. אלא שהנשמות לדורותיהן יורדות בהדרגה אל העולם שלנו ומגיעות לרמה רוחנית מפותחת כזו, שכל המחשבות והכוונות הארציות שלהן הופכות לבסוף לשאיפות לבורא. ואז יחול "רשאי ללמוד קבלה", מכיוון שהאדם התפתח דיו והגיע לרצון הזה.
שאלה: האם האדם חייב להיות דתי או שומר מסורת כדי להתחיל ללמוד קבלה?
תשובה: לא. כל אחד יכול להתחיל ללמוד. אם הבורא נותן לאדם רצון להתקדם, האדם עצמו יתחיל להרגיש יחס מיוחד לחיים, לסובבים אותו, לעצמו. התפתחות אמיתית של האדם ממצב בהמי למצב רוחני צריכה לחול בהדרגה, במידת הבנתו את העולם שבו אנו חיים. ככל שאדם מתחיל לגלות את כל הנבזות והשפלוּת בעולם שלנו, שבהן לא חש קודם, כן הוא יהיה מוכן לשינוי בתוככי עצמו. חוק העולם העליון אומר, ש"אין כפייה ברוחניות", מכיוון שרק בעזרת הבורא יכול האדם לשנות את רצונותיו וכוונותיו. לכן המטרה היא רק ללמוד את החומר בחריצות, והשינוי הרוחני כבר יגיע.
שאלה: לפי אֵילו ספרים כדאי ללמוד קבלה ועם מי?
תשובה: אני מכיר רק מעט ספרי קבלה חוץ מספר "הזוהר", כתבי האר"י ואשלג. עד תחילת לימודי אצל הרב שלי, האדמו"ר אשלג, למדתי "טל אורות", ביאור הגר"א על "ספרא דצניעותא", ספרי רמ"ק. עם הרב שלי למדתי "אדיר במרום", "יושר דברי אמת", "פרי עץ חיים", "מאור ושמש", "נעם אלימלך" וספרי אדמו"רים למיניהם. אבל כל זה רק אחרי לימוד בספרי היסוד: "הזוהר", כתבי האר"י וכתבי אשלג.
שאלה: מדוע נלמדים רק, או בעיקר, ספר "הזוהר", כתבי האר"י ואשלג?
תשובה: כיוון שהמחברים הם למעשה מחבר אחד-נשמה אחת, שהגיעה גם מנשמת אדם הראשון, אברהם אבינו, משה, רבי שמעון בר-יוחאי, האר''י והרב יהודה אשלג-נשמה שירדה במיוחד כדי ללמד את האנושות את דרך התיקון. אמנם ישנם מקובלים, שיודעים אפילו יותר, אבל להם לא ניתנה רשות לחבר ספרים, המיועדים ללמד ולתקן בני-אדם, ובמיוחד ספרים למתחילים בַּדרך הרוחנית. משך כל הדורות של הקבלה נכתבו אלפי ספרים. הרב שלי הורה לי ללמוד וללמד רק את המקורות האלה:
1. כתבי רשב"י (רבי שמעון בר-יוחאי).
2. כתבי האר"י (הרב יצחק לוריא).
3. כתבי בעל-הסולם (הרב יהודה אשלג).
אני מציע לכולם להתחיל ללמוד משלושת המקורות האלה, ואחר-כך, אחרי שתטמיעו בקרבּכם את החומר, תוכלו לעיין ולהבין את כל השאר. כך יהיה לכם בסיס, ותוכלו לבקר מקורות אחרים ולהבין אם גם הם מתאימים לכם. ודאי שאין בכוונתי להמעיט בערכם של מקורות אחרים. כי העניין הוא, שלהרבה מן המקובלים שהיו אף בדרגה רוחנית גבוהה יותר מאשר רבי שמעון בר-יוחאי או האר"י ז"ל, לא ניתנה הרשות לכתוב, ואם כן ניתנה רשות כזו, היא היתה רשות לכתוב רק ברמזים קצרים לאלה הנמצאים כבר בעולמות עליונים, כמו שכותב רבי יהודה אשלג במאמרו "גילוי טפח וכיסוי טפחיים" (" קבלה למתחיל", עמ' 11): "...לא ניתנה הרשות לדבר זה, לפיכך נשמרו מלכתוב הביאורים השייכים לעצם החוכמה, אלא הסתפקו ברמזים קצרים שאינם נקשרים זה בזה כלל".
שאלה: במאמרים הנלמדים מסתמכים הרבה על "פירוש הסולם". מהו הפירוש הזה?
תשובה: הרב יהודה אשלג קרא לפירושיו לספר " הזוהר" "סולם", כי הקריאה בפירוש ה"סולם" עוזרת לאדם לעלות בסולם של "אדם-בורא", מדרגת האדם שבעולם שלנו ועד לדרגת הבורא, שהיא מטרת הבריאה. את פירושי "הסולם" ניתן להבין רק אחרי שלומדים את כל ההקדמות לספר "הזוהר", שכתב הרב יהודה אשלג, והעיקרית מביניהן היא " פתיחה לחוכמת הקבלה". זה הרבה שנים אני מלקט בהדרגה את כל הקטעים המיוחדים והמעניינים של ספר "הזוהר", ואני מקווה, שניתן יהיה לקבץ אותם לספר נפרד.
שאלה: מה עלי לעשות עם הרצונות שלי: אני רוצה בית יפה וגדול למרות שגם קטן מספיק, אני רוצה רכב חדש, למרות שהישן עוד נוסע. ובאשר לעבודה אני עדיין מעוניין בעבודה שנושאת באחריות. האם עלי לבטל את הרצונות האלה כדי לפנות יותר זמן ללימוד, מה גם שהקרובים שלי לא מגלים שביעות רצון מכך?
תשובה: כל דבר בחיי האדם: הבחירות שלו, הצעדים שהוא נוקט, העדפותיו, הדרך שבה הוא מעריך את חייו, כולם מוגדרים לפי הנחיצות שהוא מרגיש בדברים אלו או באחרים. כתוב: "כל אשר לאיש ייתן בעד נפשו". מצד אחד, אפשר לפרש את זה כך: שהאדם יקריב את הכול למען חייו, למען בריאותו והאפשרות להמשיך לחיות, ומצד אחר, אפשר לפרש את זה גם אחרת: שיקריב את הכול, כלומר את חייו הגשמיים, למען הדבר החשוב ביותר בשבילו, שבלעדיו אין לו טעם בחייו. דוגמאות לכך אפשר למצוא במהלך כל ההיסטוריה ואפילו בתקופתנו החומרית למדי. הכול תלוי בהערכת העקרונות החומריים והרוחניים. ההערכה הזאת משתנה עם התפתחותו של האדם. לכן אין צורך בכפייה עצמית. ב" הקדמה לתלמוד עשר הספירות" מסביר הרב יהודה אשלג שבעבר, בשחר ההיסטוריה, אדם שרצה להיכנס לקבלה ולעולם הרוחניות היה חייב להגביל את עצמו בכול ולחיות על לחם ומים בלבד.
נכון להיום-אחרי שנוספו תיקונים לעולם, על-ידי מקובלים מתקופת המשנה והגמרא ועל-ידי מקובלים מן המאות שלאחר תקופה זו, וכתוצאה מהתפתחות הנשמות מגלגול לגלגול-כדי להיכנס לעולם העליון צריכים ללמוד רק את תורת הקבלה. ולכן היום אין צורך בייסורים ובהגבלות, שבעבר אנשים נהגו להטיל על עצמם מרצונם. המקובלים קירבו את האור העליון אלינו, בעיקר מתקופת האר"י (המאה ה-16), כמו שכתוב: " המאור שבה (בקבלה) מחזירו למוטב (לבורא)". כלומר, לימודי תורת הקבלה מעוררים הארה בלתי-נגלית של אור עליון, שמתקנת את האדם.
המקובלים מסבירים, שלימוד הקבלה מעורר את ההארה הכי אינטנסיבית של האור העליון על הלומד, יותר מאשר כל לימוד אחר, ולכן מייעצים לכל מי שרוצה להשיג רוחניות, כלומר שרוצה להשיג את מטרת הבריאה-ללמוד קבלה.
לכן אתה יכול להמשיך לבנות בתים, לקנות מכוניות ולתת מתנות יקרות-ערך, אך חשוב ללמוד באופן קבוע, לקרוא בכל זמן פנוי שמזדמן-ורק חומר לימוד של מקובלים אמיתיים. הלימוד הזה יביא אותך למצבים פנימיים חדשים, לערכים חדשים, לפיהם תעשה את ההחלטות שלך. העיקר והטפל יתחלפו בהדרגה, אך זה חייב לבוא מתוך-תוכך ולא על-ידי כפייה, כיוון שאין כפייה ברוחניות-ובעולם שלנו מקור הכפייה בקליפות.
הַמלצתי: המשך ללמוד קבלה, ובכל מקום היֵה מה שאתה. עם הזמן, הנשמה היא זו שתנחה אותך, כמה להשקיע ברוחניות וכמה בגשמיות.
שאלה: אתה כותב שהשלב הראשון של לימוד קבלה הוא לקרוא כמה שיותר חומר עיוני מגוון. אם בזמן הקריאה מתעוררות שאלות, האם צריך להמשיך לקרוא, או להפסיק עד שהחומר הנלמד מובן באופן מלא? אם אני מרגיש עייפות או חוסר רצון להמשיך את הלימוד, האם אני צריך להכריח את עצמי לעיין בכל חומר הלימוד המתוכנן? האם עלי לקבוע לעצמי לוח-זמנים נוקשה, ולעמוד בו ללא דופי, או להתחשב בקושי שמתעורר לפרקים?
תשובה: אם אתה נמצא בשלב ההתחלתי של לימוד קבלה, אתה פשוט חייב לקרוא הרבה, ורק את מה שברור לך. קרא יותר, אל תפסיק. הימנע מקטעים קשים, כי מה שהושג בקלות יעזור מאוחר יותר להשיג את הקשה יותר. רצוי ללמוד במצבים שאין רצון ואין מצב-רוח. בזמנים כאלה הכי טוב ללמוד על מבנה העולמות: " פתיחה לחוכמת הקבלה". לפעמים יש תועלת גדולה בללמוד בעל-כורחך, על הרגשות שהן מנוגדות לאלו שאתה מרגיש ברגע נתון. אם אני נמצא, למשל, בייאוש, דווקא בשל כך אני קורא על השתוקקות לבורא. אנחנו צריכים לחוות את כל ההרגשות. הרי אנחנו בנויים מכל הצירופים של ההרגשות והתכונות, שקיימים בבריאה. בקבלה אתה עצמך עושה את הניסויים ונושא את אלה של כל הבריאה.
החומר הנלמד בקבלה מתחלק לשני חלקים:
1. לימוד על בריאת העולמות, הפרצופים והספירות-על ירידתן של מדרגות הסתרת הבורא, לפי הספר " קבלה למתחיל", ושמיעת השיעורים מתוך התקליטור המצורף אליו. חובה לרשום מסקנות, לכתוב הגדרות, לעשות תרשימים של התהליכים הנלמדים. החלק הזה הוא העיקרי בהבנת המבנה של מערכת הבריאה ופעילותה. את החומר הזה חייבים ללמוד בשיטתיות, ללא קשר עם המצב הפנימי שבך.
2. עליית הנשמה במדרגות, מהעולם הזה לעולמות עליונים, שהיא עבודתו הרוחנית של האדם בתיקון נשמתו. על כך תקרא בכל ספריהם של בעל-הסולם, הרב"ש ובספריי. הלימוד כולל היכרות עם החומר, כלומר, מעבר שיטתי על החומר לצורך בניית מראי מקומות. מאחר שמי שלומד קבלה למען עלייה רוחנית, ושרוי בשינויים פנימיים מתמידים, חובה עליו לבחור ולעיין בחומר בהתאם למצבים הפנימיים שבהם הוא שרוי.
שאלה: האם די להשתמש בהיגיון החשיבה בלבד, כדי להבין את האלוקות?
תשובה: שום היגיון לא יעזור בהבנת הרוחניות, כי היא כולה נמצאת מעל ההיגיון והשכל שלנו. לכן אנו לא מרגישים בה. באמצעות החושים, ההיגיון והשכל שלנו, אנו מסוגלים לחקור רק את הדברים, שניתן לתפוש ולנתח בעזרתם, והמידע הזה בכללותו נקרא "העולם הזה".
כדי להרגיש את העולם העליון, עלינו לרכוש חושים אחרים-את מה שאנו מכנים " מסך". רק באמצעותו נוכל לחוש את מה שמעלינו, את מה שנמצא מעבר לתחושה הגשמית שלנו, את מה שהחושים הטבעיים שלנו לא קולטים. יחד עם היכולת לחוש את העולם העליון, אנו מקבלים גם היגיון ושכל אחרים. בהתחלה אנו מקבלים את השכל וההיגיון של העולם העליון, ולאחר-מכן, באותה מידה, אנו מקבלים גם את תחושתו. את המסך ניתן לרכוש רק באמצעות השיטה שנקראת "חוכמת הקבלה".
שאלה: אם הבנתי נכון, הדרך הרוחנית מתחילה מהיווצרות המסך בתוכי, כלומר, מצמצום קבלת תענוגים. האם זה לא מוביל לדיכוי עצמי? כיצד אפשר לא לקבל תענוג בזמן שעושים דברים, שמסיבים תענוג? ואם אני חייב לוותר על הדברים האלה, האם זה יביא אותי לסגפנות, האסורה בעצם לפי היהדות?
תשובה: בניגוד לכל שאר הדתות והשיטות, הקבלה מראה באופן ישיר וחד-משמעי, שעלייה רוחנית פירושה הגדלת התענוגים ולא להפך! תחילת הדרך כוללת לימוד קבלה תוך כדי ניהול אורח-חיים רגיל ללא הגבלות. אך משום שרצונות האדם משפיעים על מעשיו, אזי אם רצונו יהיה לדבר עליון, בהתאם לכך יהיו גם מעשיו.
כך אנחנו רואים שתיקון הוא תהליך של השפעת האור העליון על האדם, ולא הטלת הגבלות עליו על-ידי כפייה. ממש בזה נבדלת שיטת הקבלה מכל הדתות: מופעל בה הכוח הפועל של הבורא, ולא ההשפעה הכפייתית מהחוץ. ולכן, כשהאדם מקבל כוח יותר ויותר גדול מלמעלה, הוא יכול לקבל רצון גדול יותר ולהיות מסוגל לתקן אותו ולהשתמש בו נכון.
ללא תענוגים אי-אפשר לחיות. הרי המהות שלנו היא הרצון לקבל הנאה, ומטרת הבריאה היא השגת התענוג המושלם. אין שום דבר מגונה בהנאה. רק כוונת השימוש בו חייבת בתיקון, ולא הרצון עצמו.
שאלה: אבל שיטת הסגפנות, שהיתה נהוגה אצל המקובל, הרבי מקוצק, היתה לצורך התקדמות רוחנית מהירה יותר?
תשובה: בשום פנים ואופן לא. הדרך שעברו אז המקובלים היתה מאוד מיוחדת, וטובה היתה רק לתקופתם ולסוג הנשמות שלהם. זה לא קרה לפני-כן, ולא אחרי-כן. ראה "הקדמה לתלמוד עשר הספירות" באותיות ה'-ט"ו. שם מצוין, כי הדרך אל העולם הרוחני היא לא דרך ייסורים גופניים וסגפנות, לא על-ידי התנזרות במנזרים, או על-ידי צומות, אלא להפך-באופן שאתה מפתח בתוכך את הקשר עם הרוחני בעזרת השימוש באור העליון לתיקון ה"רצון לקבל" (הטבע שלך) על-ידי הקשר עם העולם הזה.
שאלה: למה הבורא מסתיר מאיתנו את העולם הרוחני?
תשובה: נעימה לי מאוד שאלתך מפני שהיא מעידה על חיפושים רוחניים. מה אתה חושב? למה בני-אדם לא מצאו את התשובות האלה באלפי שנות קיומם? או שמא מצאו, אבל הם מסתירים זאת מאתנו? איך זה, שכל-כך הרבה חכמים, פילוסופים, מדענים, חוקרים... לא מסוגלים לענות לאדם על השאלות החשובות ביותר בעבורו?
ובעצם, למה האדם בעצמו לא מסוגל לענות? למה הבורא מסתיר את התשובות האלה ממנו? הוא מסתיר את התשובות, אבל לא מסתיר את השאלות. אדרבה, הוא זה שגורם לו לשאול אותן, ולכן האדם מסוגל לשאול את השאלות האלה ולחוש את מרירותן! ראה מה כותב הרב יהודה אשלג ב" הקדמה לתלמוד עשר הספירות" (מאות ב' ואילך) ובספר " קבלה למתחיל".
שאלה: האם קיים סדר נושאי מסוים בלימוד הקבלה? כלומר, ממה להתחיל ומה ללמוד אחרי מה?
תשובה: לימוד הקבלה מתחלק לשני חלקים:
1.לימוד בריאת העולמות (הפרצופים והספירות) מלמעלה למטה, מהבורא עד לעולם הזה, לפי הסדר הבא: "פתיחה לחוכמת הקבלה", "תלמוד עשר הספירות", "בית שער הכוונות", קטעים מספר "הזוהר", "אדרא רבא", "אדרא זוטא", "ספרא דצניעותא" ו"עץ החיים".
2.עליית נשמת האדם במדרגות העולמות הרוחניים מלמטה למעלה. על האדם לקרוא כל הזמן ולחזור על הקריאה, באופן חופשי לגמרי, במיוחד על הקטעים שמושכים ומעניינים אותו. לומדים את זה לפי המאמרים והמכתבים, שלא נכתבו בלשון הספירות אלא בלשון הרגשות, המוסר, ניתוח המעשים וכדומה. זוהי לא חוכמת הקבלה, אלא השימוש בה לצורך עליית הנשמה.
שאלה: כמו בכל דבר, כנראה שגם בקבלה חייבים להשקיע מאמצים עליונים כדי לעלות לפסגה. אבל האנשים ברובם טרודים בבעיות קיום יום-יומיות ובעניינים קטנים. האדם הרגיל חושב בפשטות: "הקבלה משחררת מסבל ויש לה מטרה עליונה. איזה יופי! חבל שאני אדם 'קטן' ואיני מתאים למטרות עליונות". האם יכול האדם להשיג משהו בלי לתת את כל כולו לקבלה? הרי כתוב שקשה מאוד להשיג עולם רוחני. האם אני יכול להתקדם ברוחניות, בידיעה מראש שלא אוכל להתמסר לקבלה עד הסוף? או שלא כדאי לי בכלל להתחיל עם זה?
תשובה: אי-אפשר להשיג אף מדרגה רוחנית, ולוּ הנמוכה ביותר, ללא מאמץ "מעל הכוח האנושי". זה נקרא דווקא כך, בגלל שאף בן-אנוש לא מסוגל להשיג בעצמו את השינוי של הטבע שלו, או כפי שנהוג לומר "לקפוץ מעל הראש", לקפוץ מה"אני" שלו. אבל את זה אתה לא חייב להשיג בעצמך!
כאשר נאמר שחייבים לעשות מאמץ "מעל הכוח האנושי", משמע שעל-ידי השקעת מאמצים גדולים, אבל אפשריים, יש סיכוי להגיע להכרה פנימית מלאה ששום דבר לא יכול לעזור לך-זולת הבורא עצמו. אתה צריך "להישבר" באגו שלך, עד כדי כך שתגיע לדרישה אמיתית מהבורא שיעזור לך. וברגע שבאמת תוכל, מיד תגיע הגאולה מהטבע שלך, תשתחרר ממסגרות העולם הזה ותקבל את התכונה העליונה הראשונה- הדרגה הרוחנית הראשונה. אני ממליץ לך לקרוא את ספר " שמעתי" של בעל-הסולם.
"מי שהולך, ינצח את הדרך", והייתי מוסיף ואומר שאין לנו דרך אחרת. האדם עושה הכול מתוך הכרח, אפילו בזמן שהוא רודף אחרי כסף ושליטה. ככל שנרצה לברוח מזה, ההכרח תמיד יריץ אותנו קדימה... אתם זוכרים את הסיפור על יונה הנביא, שניסה לברוח מהבורא כדי לא לבצע את התיקון, שהטיל עליו הבורא. אבל את העיר נינווה חייב האדם לתקן בתוך עצמו...
שאלה: כאשר אני מעיין בכל השאלות בספר, אני רואה שכל התשובות דומות בכך שהן ממליצות ללמוד ספרי קבלה נכונים, או-אז יופיעו רגשות נכונים, רצונות, והבנה של המתרחש. האם מספיק רק ללמוד, או שחייבת להיות גם איזושהי עבודה פנימית של האדם? ואם כן, במה עליה להתבטא?
תשובה: מלידתו אין באדם שום דבר שקושר אותו עם רוחניות. ואז, ברגע המתאים, הנקרא באופן סמלי בקבלה "י"ג שנים" (עיין ב" הקדמה לספר 'הזוהר"), הבורא שולח לאדם כרוז לבוא אליו.
מכאן ואילך חייב האדם להיענות לקריאות הבורא. איך לעשות זאת? ואיך לפתח את הרצון הקטן שלך? לשם כך כתבו לנו המקובלים את ספריהם. אין דרך אחרת, חוץ מאשר להתפתח לפיהם תחת הנהגתו של רב, שעוזר לקרוא את הספרים נכונה בקבוצה-שבה הרצון הקטן שלך גדל הודות לפעולות קבוצתיות משותפות.
שאלה: איך אפשר לזרז את ההתקדמות הרוחנית ולחסוך בייסורים?
תשובה: אפשר לזרז את ההתקדמות באופן הבא:
1. לקרוא את הספרים של בעל-הסולם: " שמעתי" ו" פרי חכם-אגרות קודש" ואת ספרי המאמרים " שלבי הסולם" של הרב ברוך שלום אשלג (הרב"ש).
2. להתחבר לקבוצה ששואפת אל מטרת הבריאה. לפעול ולעשות למען החברים בקבוצת הלימוד ולמען המורה הרוחני (הרב).
3. להתחיל לרשום את מה שאתה יודע-באופן כזה הדרגה הרוחנית הנוכחית שלך מתרוקנת במהירות, ונוצר צורך להימצא בדרגה הבאה.
4. הפעולה היעילה ביותר היא ליטול חלק פעיל בהפצת חוכמת הקבלה.
שאלה: האם אדם בעל כישורים בינוניים יכול להתקדם בעצמו במדרגות הרוחניות (מאפס ומעלה), או שהוא צריך תנאים נוספים?
תשובה: בהקדמה לספר " תלמוד עשר הספירות" הרב יהודה אשלג כותב, שלהבדיל מכל שאר העיסוקים של האדם הדורשים שׂכל, זיכרון, פיתוח חוש טכני, זריזות, שמיעה מוסיקלית, חוש קצב, כוח וכיוצא באלה, הקבלה לא דורשת מהאדם שום כשרון, מכיוון שכל הכשרונות הם תכונות הגוף של העולם הזה, כולם נמצאים בתוכו-כטבע העולם הזה, שבכלל אין לו חלק בהשגת העליון.
חייבת להיות שאיפה התחלתית לעליון. ואם היא ישנה, אין צורך בשום דבר אחר! אם זכית בשאיפה כזאת, עכשיו העניין בידיך-מכיוון שכל הכוחות, כל מה שדרוש, נמצא בנשמה שלך. את כל זה צריך רק לפתח, וזאת כבר העבודה שלך, וזה בכוחך לעשות! מכיוון שגופך, המיוחד במינו, נברא באופן כזה, שדווקא בו ניתן להשיג את מטרת הבריאה. לכן, לאף אחד לא יכול להיות תירוץ, שהוא לא היה מסוגל, שהנסיבות לא אפשרו לו, וכדומה, להשיג בחייו את המטרה שלמענה הוא נולד בעולם הזה.
שאלה: האם כתוצאה מלימוד הקבלה אהיה חכם יותר ממה שאני?
תשובה: כשהאדם נולד, הרצונות שלו קטנים מאוד. אחר-כך הם מתפתחים, אבל לא באופן משמעותי. מידת התפתחות הרצונות קובעת את מידת ההתפתחות השכלית, מכיוון שהמוח מתפתח רק באותה המידה הדרושה על-מנת לספק את הרצונות שלנו. אבל אם האדם מתחיל ללמוד קבלה, הרצונות שלו מתחילים לצמוח, הוא הופך לאגואיסטי יותר ולכן לחכם יותר. אך אל דאגה-לְמד, ואז כל מה שנחוץ להתפתחות שלך תקבל ממעל, ופתאום תרגיש משהו חדש בתוך עצמך.
שאלה: אתה מייעץ לקרוא בספרים את מה שעלינו לעשות כדי להגיע לתיקון שלנו- האם בזה מסתיימת עבודתנו? הרי בדרך זו אני יכול להמתין מיליון שנה, עד הרגע שאשיג את העולם העליון!
תשובה: אם אתה לומד את החומר נכונה, אזי בקרוב תגלה, שבכל רגע מתרחשים בך שינויים מלאי ניגודים. תגלה שאתה מובל, שיש בך נשמה, ושמשהו משפיע עליה מהחוץ. תגלה שהנשמה שלך, ואור הבורא המשפיע עליה, מנהיגים אותך, ולא השכל הגשמי שלך. הרי השכל שלך-זהו ידיעת ההווה, בעוד שהעתיד לא נודע. אך עוד לפני שהעתיד מתגלה בפניך, אתה רוצה לא רק לדמיינו, אלא גם לפעול, כאילו אתה נמצא בו, כאילו כבר עלית למדרגה הבאה של ההכרה והתחושה.
האור המקיף, שאותו מעורר האדם בזמן לימוד נכון של חוכמת הקבלה, פועל על הנשמה, וגורם להיווצרותו של המצב הרוחני הבא. המצב הזה יופיע בעצמו ויחליף את ההווה. באמצעות השקעה מרובה בלימודי הקבלה, יכול האדם לגרום רק להאצת קצב השינויים במצביו. חופש הבחירה שלנו הוא רק בזה.
בעל-הסולם כותב ב" הקדמה לתלמוד עשר הספירות", שהבורא מניח את ידו של האדם על הגורל הטוב, ואומר לו: "את זה בחר לך!". אם כן, במה הבחירה? הבחירה היא בזה, שלאחר-מכן על האדם להשקיע הרבה מאמצים לעבר המטרה ולא להתקדם על-ידי דחיפות מאחור, המורגשות כסבל, אלא לרוץ בעצמו קדימה, מהר יותר מתחושת הסבל. רק בזה טמון חופש הבחירה שלך.
כל מה שמתרחש בעולמך, כל מה שעושים בני-האדם-הכול צפוי ומחושב מראש, מכיוון שכל המאפיינים-הפנימיים והחיצוניים-של האדם וסביבתו מוגדרים מראש. רק לאנשים המשתוקקים לרוחניות, ורק ביגיעה האישית שלהם, יש חופש הבחירה.
שאלה: השאיפה לידע היא שאיפה טבעית לאדם. אם כן, מדוע משך אלפי שנים האדם לא השכיל לספק את התשוקה הזאת?
תשובה: השאיפה לדעת היא נהדרת, אבל היא לא צריכה להיות שאיפה רק לידע, אלא רצון להשיג-להגיע להשגת החומר הנלמד מתוכך, על בשרך-לגלות מי זה ה"אני" שלי, והיכן נמצא בתוכי מה שכותבים עליו הספרים. הרי כל מה שכתוב בהם, כתוב "מבפנים", מתוך השגה אישית. במלים אחרות, באותו רגע נתון היה המחבר בדיוק באותה מדרגה, שעליה כתב. לכן, כאשר אנו קוראים בספרים, המקובל אכן פונה אלינו מאותה המדרגה שעליה הוא כותב. הרי ברוחניות אין זמן, כמו שאמר המקובל הגדול של דורנו, הרב יהודה אשלג: " אלא מתוך החשק והרצון החזק להבין מה שלומדים, מעוררים עליהם את האורות המקיפים את נשמתם". מתוך רצון עז להשיג את הנלמד, הקורא מעורר על עצמו אור מקיף מאותן מדרגות רוחניות, שאותן הוא לומד בה-בעת.
שאלה: אין בי רצון לתת, אבל אני יודע שהוא חייב להיות בתוכי. איך לעורר אותו? האם למען זה אני צריך לוותר על משהו שמאוד יקר לי?
תשובה: בשום פנים ואופן לא! הרי גם זה יהיה צעד אגואיסטי, הנובע מתוך עצמך. הדרך היחידה להתקשר עם מדרגות רוחניות היא לעורר את השפעתן עליך, ובאופן מעשי, ללמוד עם מטרה נכונה ולעסוק בהפצת הקבלה. התחל, ואז תראה איך שאתה משתנה.
שאלה: אתה כל הזמן ממליץ "פשוט" לקרוא יותר. אבל במה שונה האדם, ש"פשוט" קורא, מאחד שמתעניין בפילוסופיה ומיסטיקה, או מאחד שמשתוקק לקבל תואר "פרופסור לקבלה"? הרי הוא לא מתקדם אפילו צעד אחד מבחינה רוחנית. מצד שני, איזו מוטיבציה יכולה להיות, כאשר צריך לקרוא טקסט לא מובן על עולמות אבסטרקטיים? האם יעזור לחשוב לפני הקריאה על המטרות, שאתה רוצה להשיג, ואחר-כך לומר לעצמך שבעזרת הקריאה ניתן להשתנות ולהשיג את אותן מטרות-ואז להתחיל לקרוא?
תשובה: אתה צודק מבחינה לוגית. אבל הבעיה היא, שאדם לא יכול לכפות על עצמו מלכתחילה את הכוונה הנכונה "למה צריך ללמוד קבלה". הכוונה הזאת צריכה לבוא מתוך הלב, אם הלב אכן רוצה בכך, אם קיים צורך נפשי להשיג משהו עליון-אם נשמת האדם התפתחה וזקוקה רק לבורא, ולא לכל החיצוניות שבעולם הזה. רק נשמת האדם יכולה לחוש את רצונותיה האמיתיים. האדם עצמו לא מרגיש את זה. הוא יכול לחשוב, שבוער בו רצון מסוים, כשלמעשה הוא משלה את עצמו.
אבל עדיין, הנשמה-היא זו שתוביל אותו למטרה, כפי שהובילה אותו עד היום, משמע שלא בעזרת תבונתו וכוונותיו הגלויות הוא הגיע כעת למצב, שבו התחיל לשאוף לאור העליון. כדי לפתח בעצמך את כל התכונות ההכרחיות על-מנת להתקדם נאמר: " כל אשר בידך ובכוחך לעשות, עשה". כלומר, עשה כל מה שניתן, כדי לקלוט חומר רב עד כמה שניתן. קרא את החומר ולוּ כדי להעשיר את הידע, וכדי להתרברב בפני הידידים, עם הזמן כמות הקריאה תניב תוצאה. זה הוגן ונכון בהתייחס לשלב הלימודים הראשוני, כלומר, על-מנת לקלוט חומר רב עד כמה שניתן, מותר לשקר לעצמך ולהציב מטרות ותמורות לתועלתך האישית. אבל, לאחר-מכן אתה מגיע לשלב הבא-כאשר אתה בעצמך מרגיש שהתוצאה תלויה באיכות, כלומר, בהתייחסותך לחומר הנלמד ובכוונות שלך. לכן כתוב: " המאור שבתורה מחזירו למוטב".
שאלה: כיצד אנו משיגים את מעשי הבורא? האם ההבנה הזאת מופיעה בתחושת השכל או בתחושת הלב?
תשובה: כל מה שאנחנו משיגים ומדברים עליו הוא מה שמתגלה לאדם בתוך עצמו. אנחנו שומעים, רואים וממששים לא דברים חיצוניים, אלא את תגובותינו לדברים האלה בתוכנו. על-ידי השגת העליון האדם מגלה, שמחוץ לו לא קורה ולא משתנה שום דבר, אלא הוא בעצמו משתנה בתוכו, ולכן הוא מתייחס לשינויים פנימיים כאל חיצוניים.
הקבלה היא הלימוד איך להגיע להרגשת הבורא. אי-אפשר להבין קבלה על-ידי השכל, ועל זה נאמר: " חוכמה בגויים-תאמין, תורה בגויים-אל תאמין". תורה- היא אור עליון, שמתגלה רק למי שהשיג תיקון על הרצונות הגשמיים שלו ליהנות למענו, כלומר, למי שרכש מסך של זיווג דהכאה (זיווג רוחני) עם אור עליון.
האדם עושה כל מאמץ "לבלוע" את כל מה שמסביבו אל קרבּו: "לקבל כמה שיותר במינימום מאמץ". במקרה כזה, הוא חווה רק את התגובות הפנימיות שלו שנובעות מתוכו. כלומר, אנחנו מרגישים את עצמנו כאגואיסטים מוחלטים. אך כשמצליח הוא לעשות צמצום על כוונתו ליהנות למענו (לאחר חמש שנות עבודה עצמית, כמצוין ב" הקדמה לתלמוד עשר הספירות"), הוא משתוקק לתת, להרגיש את מה שמחוצה לו, ללא הכַּוונה "למען עצמי". הוא מתחיל להרגיש מה קיים מחוצה לו, מפני שההשתוקקות שלו היא לְמה שמחוצה לו. והנה אז, בשיעור ההשתוקקות "לא לעצמי"-מורגש האור, הבורא. בשיעור הכרת הבורא בתוך עצמו מתעורר בו הרצון לתת לבורא, וכתוצאה מזה נולד קשר הדדי בין האדם לבורא . מידות התגלות הבורא נקראות "מדרגות". בהרגשת האדם הן מסודרות לפי חמש קבוצות הנקראות " עולמות", שהם מידות ההסתר והגילוי של הבורא.
שאלה: כאשר למדתי את מערכת העולמות, הגעתי עד יציאת ספירת המלכות וצמצום א', לאחר-מכן הפסקתי להבין ואיני יכול להתקדם יותר.
תשובה: אם האדם לא מבין את הדברים הפשוטים ביותר-זה סימן טוב. זהו סימן, שנשמתו דורשת להתמלא בהרגשת הבורא. היא מדכאת את הצורך בהבנה שכלית. לפיכך, האדם לא ממלא את שכלו, משום שהנשמה שלו לא מאפשרת זאת! אבל גם את נשמתו הוא לא יכול למלא, כל עוד אין לו מסך. לכן הוא מנסה ללמוד, ולא מבין שום דבר. אבל למעשה זהו סימן טוב הנובע מדרישתו הפנימית להתקדמות רוחנית.
אלה שנשמתם אינה מניעה אותם להרגשה פנימית, אלא לְדעת, הם אכן לומדים היטב ומקבלים ידיעות מפליגות, אבל נשמתם נשארת ריקה. בד-בבד ידיעותיהם מתבררות כרדודות. הם אינם מבינים את התהליכים הפנימיים עצמם, מפני שהידע בקבלה נובע רק מבירור רגשי, משום שהבורא לא ברא כלי הבנה אלא כלי של רצון.
שאלה: מדוע, אחרי שנים של לימוד קבלה, מטרת החיים נהפכת ל"שגרה"? אין את אותן תחושות מיוחדות, לפעמים נראה כי אין בכלל שום תנועה, השגה, ולפעמים גם המטרה נעלמת... או שזאת שאלה חולפת?
תשובה: רק ברגע שהאדם משיג התרוקנות מוחלטת-וזה קורה רק בתנאי שישאף קדימה בכל כוחו, דווקא במצבים הנואשים ביותר, ורק אחרי שנים של אכזבות והתעוררויות חוזרות ונשנות של שאיפות חדשות לאותה המטרה, שנעשית יותר ויותר ברורה-רק אז, ובהדרגתיות, צומח בו רק דבר אחד: ההכרה שרק הבורא מסוגל לשנות את מצבו.
אבל מצב כזה לא יכול להיווצר, אלא רק אחרי התמסרות מלאה, למרות שהקליפה תמיד אומרת לו שיש עוד על מה לעבוד בכוחות עצמו. רק אז, ובאופן מפתיע לגמרי, באה עזרתו של הבורא, כמו דרך חלום, ברגע שהאדם הכי לא ציפה לו.
תראה מה כותב הרב יהודה אשלג במכתבו בספר " פרי חכם-אגרות קודש", עמ' קס"א:
"...אין מצב יותר מאושר בעולמו של האדם, אלא בשעה שמוצא עצמו כמיואש מכוחותיו עצמו, כלומר, כי כבר יגע ועשה כל מה שמצויר בכוחו לעשות ותרופה אין. כי אז ראוי לתפילה שלמה לעזרתו ית'. שהרי יודע בבטחה שעבודתו עצמו לא תביא לו התועלת, וכל עוד שמרגיש איזה כוח עבודה מצדו עצמו, אין תפילתו שלמה. כי היצר הרע מקדים עצמו, ואומר לו, שמחויב קודם לעשות מה שבכוחו, ואחר-כך יהיה רצוי להשי"ת.
ועל זה אמר: 'רם ה' ושפל יראה' וכו'. כי אחר שהאדם מתייגע בכל מיני עבודות ומתאכזב הוא בא לשפלות אמיתית. שיודע שהוא השפל שבאנשים, כי אין לו שום דבר המועיל בבניין גופו, ואז תפילתו שלמה, ונענה מידו הרחבה.
ועל זה אומר הכתוב: 'ויאנחו בני ישראל מן העבודה וכו' ותעל שַועתם' וכו'. כי כלל ישראל באו בזמן ההוא למצב מיואש 'מן העבודה'. כמו השואב בכלי מנוקב, שהולך ושואב כל היום, ואין לו טיפת מים לרוות צימאונו, כן בני ישראל במצרים, כל כמה שבנו היה נבלע הבניין במקומו בקרקע, כמ"ש חז"ל.
כמו כן מי שלא זכה לאהבתו ית', כל מה שפעל בעבודתו בטהרת הנפש ביום האתמול, נמצא כמו נשרף כליל ביום מחר. וכל יום וכל רגע, צריך להתחיל מחדש, כמו שלא פעל כלום מימיו. ואז, 'ויאנחו בני ישראל מן העבודה'. כי ראו בעליל, שאינם מוכשרים לעולם, שיצמח מה מעבודתם עצמם. ועל כן היתה אנחתם ותפילתם בשלמות כראוי, ועל כן, 'ותעל שַועתם' וכו'. כי השי"ת שומע תפילה, ורק לתפילה שלמה הוא מחכה.
היוצא מהאמור, שאין שום דבר קטן או גדול מושג רק בכוח התפילה, וכל עניין היגיעה והעבודה שאנו מחויבים, אינן אלא לגלות את מיעוט כוחותינו ושפלותנו, שאין אנו ראויים לכלוםמכוחנו עצמנו, כי אז אנו מוכשרים לשפוך תפילה שלמה לפני יתברך.
ואין לטעון על זה, אם כן, אני מחליט מראש בלבי שאינני ראוי לכלום, וכל הטרחה והיגיעה למה לי? אמנם חוק הוא בטבע, שאין חכם כבעל הניסיון, ובטרם שאדם מנסה בפועל לעשות כל מה שבכוחו, אינו מוכשר בשום אופן לבוא לשפלות האמיתית, בשיעור האמיתי כאמור.
ולכן אנו מחויבים להתייגעות בקדושה וטהרה, כמ"ש: 'כל אשר תמצא ידך לעשות בכוחך עשה וכו''. והבן זה, כי עמוק ואמת הוא.
לא גיליתי לך את האמת הזה, אלא כדי שלא תרפה ידיך ואל תתייאש ח"ו מן הרחמים. ואף-על-פי שאינך רואה כלום, מפני שאפילו בשעה שנגמרה הסאה של יגיעה, הוא הזמן של תפילה. ועד שם האמן בחז"ל: 'לא יגעתי ומצאתי אל תאמין'. וכשיגמר הסאה יהיה תפילתך בשלמות, והשי"ת יענה כידו הרחבה, וזה שהורינו ז"ל: 'יגעתי ומצאתי תאמין'. כי אינו ראוי לתפילה מקודם זה, והשי"ת שומע תפילה".
שאלה: אתה אומר, שהעיקר הוא להשיג מסך. אני מתעסק בהתפתחות המסך יומם ולילה. שום תענוג לא מעניין אותי יותר, אך אני עדיין סובל מייסורים.
תשובה: אתייחס תחילה לזה שאתה "מגדל" מסך בעצמך. המסך נולד ומתפתח בתוכנו ללא כוונה מצדנו, כיוון שאנחנו לא יודעים מה זה. כל הדברים החדשים, שמופיעים בתוכנו, הם תוצאה ישירה מהלימוד בלבד. איננו יודעים מה צריך להתגלות בתוכנו ברגע הבא. זה יהיה תמיד משהו חדש, שעוד לא מוכר לנו. אז איך נדע עליו מראש? איך נדע לצפות לו ולחזות אותו במדויק? חדש, משמעו מדרגה עליונה יותר מזו של המצב הנוכחי. לכן אי-אפשר לגדל מסך באופן מכוון. המצב בו הִפסקת ליהנות מהסביבה הוא מצב זמני. המשך ללמוד, ומהר מאוד תחלוף התנכרותך לסביבה ותתחלף למצב מנוגד: אתה תרגיש שמסביבך יש יותר תענוגים מאשר הרגשת טרם לימוד הקבלה. או-אז יתגלה בך "רצון לקבל" גדול יותר. והוא יתגלה כדי שיהיה לך מה לתקן.
עצתי לך היא לקרוא הרבה, ואך ורק מהחומר שאני מציע לך לקרוא, במקום שלבך חפץ בו. חלק את הלימוד ללימוד ה" פתיחה לחוכמת הקבלה" (כולל שרטוטים) וללימוד מאמרים ואיגרות. אל תעדיף לימוד אחד על פני האחר. בבוקר מומלץ ללמוד שעה לפני תחילת העבודה את " פתיחה לחוכמת הקבלה", ולפני השינה- מאמרים ואיגרות על עבודה פנימית.
במהלך הדרך שאתה עובר ישתנו ההרגשות ומצבי-הרוח שלך. זהו דבר טבעי, שמצביע דווקא על התקדמות. לפניך בדרך עוד הרבה הרגשות אחרות. זוהי התחלה שנוסכת תקווה. אתה תראה שהרגשותיך ומחשבותיך אופייניות לאדם שמתקדם, כמו שכתוב במאמרים של הרב"ש (הרב ברוך אשלג).
שאלה: בתחילה חשבתי, שמצבים גרועים נוצרים בעבור האדם, על-מנת שישתדל להתגבר עליהם. אך מתברר שישנם מצבים גרועים מסוג אחר, שמטרתם להראות עד כמה שום דבר לא תלוי באדם עצמו, והתוצאה הסופית היא בידי הבורא בלבד. האם תוכל להסביר את זה?
תשובה: מצבים גרועים אינם קיימים כלל. הכול ניתן מהבורא כדי לתקן אותנו. ישנו הבורא, יש אותנו ויש את מה שאנו מקבלים מהבורא. נאמר: " התורה מתשת כוחו של אדם". היא מראה לאדם מי הוא ומה הוא: שהוא בסך-הכול אגואיסט קטן. אך התורה, כלומר הבורא, מראה לאדם את חולשתו, את שעבודו לאֶגו, רק במידה שהאדם יכול לשאת את מה שמתגלה לעיניו. וככל שהאדם עולה בהתפתחותו ומתקן, כך מתגלה לעיניו יותר ויותר עד כמה הוא שפל ושונה מהבורא. מראים זאת לאדם כדי שהוא יתקן את עצמו, אפילו על-ידי כך שפשוט ירגיש את הטבע שלו-ולא ירצה בו. מה שקורה אתך זאת תחילתם של יחסיך האישיים עם הבורא. המחשבות הנכונות והטובות באו בגלל שהרגשת את מה שהיית צריך להרגיש, והגיעה העת להרגשות חדשות, שיופיעו ויחלפו כל העת. בכל פעם שתקרא את הספרים הנכונים יתברר לך יותר ויותר: מי אתה ומי הוא הבורא. אני ממליץ לקרוא את:
1. הספר "שמעתי".
2. הספר "פרי חכם-אגרות קודש".
3. מאמרי "שלבי סולם" של הרב ברוך אשלג.
שאלה: האם כדאי למהר בלימוד הקבלה?
תשובה: אם האדם רוצה משהו-הוא לא יכול למהר או לא למהר-הוא עושה את זה. לכן, אם הנשמה שלך כבר מוכנה לעלייה אתה תלך ללמוד קבלה, ואם הנשמה עוד לא בשלה, אתה תימצא זמן-מה בשולי הקבלה, ואחרי תקופה קצרה תתרחק ממנה, ותמשיך להבשיל לקראתה. הרי גם הפעם לא מצאת את הקבלה בכוחות עצמך, אלא הביאו אותך מלמעלה...
שאלה: האם ניתן להסביר את הקבלה לגויים, תוך שימוש במושגים כלליים, מבלי להשתמש במושגי הקבלה?
תשובה: אין צורך להסביר שום דבר, או להימנע מלהסביר. השאיפה שלנו היא, שספרי הקבלה וכל המידע עליה יהיו זמינים לכולם, בכל העולם (עיין ב" הקדמה לפנים מאירות ומסבירות" של הרב יהודה אשלג, שם הוא כותב, שחובה עלינו לפתוח מרכזי לימוד ולהפיץ את תורתנו בכל האמצעים). כעיקרון, הגויים צריכים לבוא בהמוניהם לקבלה רק אחרי היהודים, אבל אם קיימים בתוכם כאלה שכבר הבשילו, הם ילכו באותה הדרך, כמו היהודים. הלוא הקבלה היא שיטה להתקשרות עם הבורא, שהוא יחיד לכולנו. גוי, ההולך לקראת הבורא, נקרא יהודי-ויהודי, שאינו הולך לקראת הבורא, נקרא גוי...
שאלה: האם ההשגחה הכללית ממשיכה להשפיע על האדם, שהתחיל ללמוד קבלה, או שעכשיו הוא כבר נמצא תחת השגחה פרטית בלבד?
תשובה: מהי המשמעות של לימוד קבלה? כאשר האדם מתחיל את לימודיו, ובהתאם להתקדמותו בחיים, הוא מתחיל לכוון את כל מעשיו לעבר מטרה, שהיא להגיע לקשר רוחני עם הבורא. באותה מידה בדיוק הוא מקבל השגחה פרטית, שהיא בעצם מטרת החיפוש שלו, אבל היא עדיין בתת-מודע שלו. אם אתה קורא רק ספרים אמיתיים על העולם הרוחני, אם זה מה שנמצא בראש מעייניך, אתה כבר נמצא תחת השגחה פרטית של הבורא. הבורא מדריך את כולם, אבל אותך הוא מדריך באופן אישי.
כל הנשמות מקבלות את האור מלמעלה באופן אינטנסיבי יותר ויותר, ולכן הן מתפתחות בהתאם למטרת הבריאה. זה נקרא " השגחה כללית". אבל אותך הוא הוציא משורת הנשמות. הוא מקדם אותך מהר יותר ומושך אותך אליו. לזה קוראים " השגחה פרטית".
במצב של "השגחה פרטית" אתה תתחיל להרגיש בעליות וירידות, שיתבטאו בך בהרגשת הבורא או אי-הרגשתו, לפי הערכת התכונות שלך. אתה תפסיק להתבונן בחיים כמו האחרים שאומרים: "ברוך השם, עבר עוד יום, הייתי בריא, עשיתי כמה דברים", ותתחיל לבדוק את עצמך באופן יותר מפורט: "האם היום אני קרוב יותר אל הבורא, האם יש לי רצון למענו". גם אם ההערכות שלך יהיו שליליות, הן מעידות על התקדמות. אני ממליץ לך לקרוא את המאמר " אין עוד מלבדו" בספר " שמעתי".
שאלה: הערכים הישנים נעלמים לבלי-שוב, ואני מרגיש שזה בלתי-אפשרי לחזור לעולם בו חייתי לפני כמה שנים. אין בי רצון לעשות דבר, מעשים שפעם גרמו לי תענוג: ללכת להצגות, לדבר עם חברים, אפילו לנסוע לחופשה. הקשרים עם החברים הישנים מתנתקים. כנראה שזה דומה לתיאור של דיכאון אופייני, אבל הוא דווקא איננו. רק עכשיו אני מרגיש את עצמי חופשי מחיטוט בעבר ומדאגות-השווא של פעם, בגלל דברים שכבר אי-אפשר לשנות. הדבר שגורם לי עכשיו סבל הוא חוסר האפשרות להבין מהר את מבנה העולם במלואו. שאלתי היא: הרי למרות שאני חש חוסר "התרגשות", חייבים לתפקד בעולם הזה. האם כדאי לצמצם את המאמצים וללכת בדרך המוכרת שהיא בית, עבודה וכיוצא באלה, ולהפנות את כל המאמץ רק ללימודים? או שיש איזו פעילות נמרצת, שיכולה להיות גם חלק מהלימוד? איך עלי "לנצל" את העולם החיצוני ללימוד הקבלה?
תשובה: מה שאתה מתחיל להרגיש זו התחלה של קליטת ערכים חדשים ואת יחסך למה שמתרחש. התקופה הזאת היא די ארוכה; אי-אפשר לחולל שינויים גדולים באדם בבת-האחת, כי השכל שלנו, המערכות היסודיות והחיוניות שבנו, מערכת העצבים, יחסי הגומלין עם הסובב אותנו, כל אלא מכבידים עלינו. אבל אתה כבר התחלת את התהליך הראשוני של שינוי פנימי. המשך ללמוד ולשאול. אתה בדיוק כמו כל אדם, שמרגיש את ההשפעה הראשונית של לימוד נכון על עולמו הפנימי. אדם שלומד קבלה, לא יורד ממצבו הקודם אלא עולה למצב גבוה יותר, ולכן אין מקום לדיכאון, לנפילה או לייאוש. ברור שמה שריגש קודם נראה עכשיו לא חשוב, ילדותי, שטחי ומשני. מטבע הדברים, כל הסובב אותך משתנה: עובדים רק בשביל משכורת, הקשר עם הקרובים פוחת ומתקיים רק במידת הצורך, החברים כבר לא קרובים אליך. אלה הם בדיוק הביטויים החיצוניים של השינוי הפנימי. אבל חיצונית-האדם חייב להמשיך לעבוד ולא לשנות דבר! לא חשוב עד כמה ההתעניינות שלו פוחתת. אין ללכת לפי הרצונות, אלא לפי החובה. חייבים לפעול נגד הרצונות החדשים. חייבים להמשיך לעבוד, להיות עם המשפחה, לעסוק בספורט. כל העסקים המשניים והתחביבים-מיותרים. אבל חייבים לשמור על קשר עם הקרובים. בכל מקרה אתה משתנה, והאופן בו בנית את העבר חייב להשתנות.
ויתור על עבודה, אפילו אם יש לך כסף לחיות בלי עבודה, יכול לגרום נזק להתקדמות רוחנית! חייבים לשמור על קשר טבעי עם קרובים, אבל מהחברים תצטרך בהדרגה להתנתק. זה קורה באופן טבעי. בטבע פועל חוק יסוד שנקרא " חוק השתוות הצורה", ולפיו ככל שהתכונות של שני אובייקטים דומות יותר-כך הם קרובים יותר, וככל שהתכונות שונות, כך הם רחוקים. כאשר מופיעים ניצנים של תכונות רוחניות חדשות, החוק מתחיל לפעול באדם לפי המידה שרכש את התכונות האלה.
שאלה: באיזה מקרה מעשה פיזי מועיל יותר לתיקון מאשר לימוד טהור? כאשר האדם עדיין לא מבין את תכלית המעשה? איך נוצרת התקדמות, אם המעשה הפיזי הוא "למטה מהדעת"?
תשובה: מעשים פיזיים הנעשים לטובת קבוצת החברים, ארגון הרצאות וחוגים בקבלה, מועילים יותר להתקדמות הרוחנית מהלימוד עצמו. גם לשמש את הרב מועיל יותר מאשר הלימוד אצלו.
ב" מאמר לסיום 'הזוהר'" כותב הרב יהודה אשלג: "עשה לך רב וקנה לך חבר". במלים אחרות, בחר לך אדם שחשוב בעיניך, עשה אותו לרב, כלומר למורה שלך, והשתדל לגרום לו נחת-רוח מפני שהוא חשוב לך. באופן כזה תתרגל לעשות למען מישהו, ואחר-כך, מתוך כוח ההרגל, תוכל לעשות למען הבורא. בהיותך קרוב רוחנית לרב, תקבל ממנו את הדרגה לפיה הרב מעריך את הבורא, והיא תיתן לך הזדמנות לעשות לפחות משהו לטובת הבורא, ובאופן כזה להיכנס לעולם הרוחני; בה-בעת תרכוש את תחושת גדלות הבורא ותוכל להתקדם עד לדבקות מלאה בו.
עמידה במשימות הרב ובמילוי בקשותיו, במטרה לגרום לו עונג, מאפשרת להשיג התאמה רוחנית לרב, כלומר לקבל את ידיעותיו ומחשבותיו, ומעל לכול, לקבל בזה את המשיכה והאהבה לבורא, המספיקות להתפתחות רוחנית, לתנועה קדימה.
עצם הלימוד אצל הרב מוּנע תמיד מן המטרה לקבל ידע בשביל עצמי, ובשל כך הדבר לא מביא להתקרבות רוחנית. במלים אחרות, באמצעות עשייה למען הרב משיגים את מחשבותיו, ובאמצעות הלימוד משיגים את מה שהוא מדבר, אבל כל זאת רק בתנאי, שהדחף המניע אותך לשמש את הרב הוא הרצון לגרום תענוג לרב, ולא לתועלת התלמיד. במקרה הפוך, כאשר הדחף המניע הוא רצון לקבל רק לתועלת עצמית, הלימוד הוא המטרה, והוא חשוב יותר מאשר לשמש את הרב.
אם החברה הסובבת את האדם לא מרוממת את גדלות הבורא לגובה הראוי, האדם לא יוכל להשיג מדרגה רוחנית. לפיכך, מומלץ לתלמיד להחשיב את עצמו כקטן ביותר לעומת החברים האחרים, מפני שכך יוכל לקבל את דעת החברה, את הסביבה הנחוצה לו כדי להשיג את מטרת הבריאה, ולכן נחוץ לקיים את הכתוב: "וקנֵה לך חבר".
שאלה: אני מרגיש שאני לומד למען עצמי, וזה גורם לי תחושת בושה. מתעוררים בתוכי מאבקים פנימיים ביני לבין עצמי. אני נמצא במבוי סתום ואני מאוד אומלל, מכיוון שאיני יודע איך לשנות את הכוונה, איך להפוך אותה, על-מנת שכל מעשַׂי לא יהיו למען עצמי. מה לעשות?
תשובה: כל מה שאתה מרגיש אלה הן תחושות נכונות, בתחילת הדרך, ומשמעותן היא התקדמות לעבר הרוחניות, לעבר המחסום, לתחושות העולם העליון. כל מדרגה, כל מצב רוחני שאתה נמצא בו, צריך "למות", להיעלם. כלומר, צריכים להיפטר מהמדרגה הקודמת, כלא ראויה ורעה. כל עוד הדגן לא נבל, כל עוד לא נשאר ממנו אלא המידע ולא הגוף, הוא לא יתחיל להצמיח גבעול חדש-וכך גם עם הנשמות: מוות הוא תחילת חיים חדשים. לכן המצב הנוכחי מסתיים כאשר הוא הופך לבלתי-נסבל. השאיפה להתקדם לשלב הבא נוצרת מתוך המצב הבלתי-נסבל הנוכחי, מתוך תחושת הבושה מהמצב הנוכחי. אי-ההסכמה עם המצב מולידה מצב חדש. הפתרון הוא התמקדות יתרה בכמות הלימוד ובאיכותו: לקרוא הרבה, שזה נקרא "כמות הלימוד", עם הכוונה שקריאה של כל מלה ומלה תביא לך כוחות חדשים, ותגרום לשינויים בתוך עצמך, שזה נקרא "איכות הלימוד".
שאלה: בהתחלה, כאשר הייתי נכנס לשיעור, הייתי שרוי בהתרגשות רבה, במעין תחושת ריחוף. ואילו כעת אני מרגיש כמעט אדישות. למה זה קורה לי ואיך מרגישים המשתתפים האחרים?
תשובה: אני מזכיר לך, שאיני ממליץ למי שלומד אצלי לחלוק עם שאר החברים ללימוד את ההרגשות שלו, אלא רק את הידע.
שאלה: אך אני עדיין לא חש את הגבול בין מה שאני מרגיש לבין מה שאני יודע ומבין. אולי העצה הזאת מתייחסת לאותה ההרגשה היחידה-התפילה, שאותה באמת אפשר לחלוק רק עם הבורא?
תשובה: את החומר, המתאר את המבנה של העולמות והבורא ואת פעילותם, ניתן לחלוק עם כולם. אם אתה משתנה כל הזמן, אפילו שאין ביכולתך להבין מה קורה, אתה מתקדם! המצב, שאותו אתה מתאר, הוא חיובי. ובכלל, ככל שמצבי-הרוח משתנים יותר-כך טוב יותר. רק כך האדם מסוגל להתקדם. אלמלא היו נוטלים מהאדם את ההשתוקקות לרוחניות, לא היה נשאר לו מקום לעבודה עצמית. ה"רצון לקבל" (אגואיזם) שלו היה קוטף לעצמו את כל פירות העבודה הרוחנית. העבודה העיקרית שלנו צריכה להתרחש דווקא בזמן "הנפילות הרוחניות", כאשר העבודה הרוחנית הינה חסרת טעם (יש לה "טעם עפר"). במצב הזה האדם עלול לחשוב שזה נגזר עליו מלמעלה, כדי שלא יעמול בשביל האגואיזם שלו. זה מתואר היטב במאמר של הרב יהודה אשלג " אין עוד מלבדו" בספר " שמעתי".
שאלה: בזמן שאני מדבר על הקבלה עם אנשים אחרים אני פתאום מרגיש עייף מאוד, כמעט חולה. האם זוהי תגובה טבעית של הגוף?
תשובה: מסירת ידע, ודווקא מסירת ידע ולא העברת מידע על תחושות אישיות, עשויה רק להועיל לאנשים, שאתה בא עימם במגע. אין לדבר על תחושותיך ועל החוויות האישיות שלך, אך מותר וצריך לדבר על הידע. כאשר אתה מבטא את רגשותיך, אדם אחר נכנס כביכול למצבך, וזה עלול להזיק לך. אבל אתה יכול ללמד מישהו אחר, ואז זה לא מזיק בכלל. אתה אדם רגיש מאוד וקל-תפיסה ולכן בזמן ההוראה אתה חש התלהבות, שקשה לך לצאת ממנה לאחר-מכן. אך זוהי תגובה פסיכולוגית ולא תגובה רוחנית.
שאלה: מדי פעם צצות בי הבנות חדשות, ודי במפתיע. כיצד זה קורה?
תשובה: בהשגת העולם הרוחני, גורם הזמן הוא חשוב מאוד, מכיוון שהאדם צריך להתרגל להגדרות ולמושגים רוחניים, ולחיות בתוכם. ב'זמן', הכוונה היא שבתוכנו, באופן עקבי ובמהירות עצומה, מתרחשים שינויים, אבל אנחנו לא חשים אותם, אנו חשים כאילו שום דבר לא קורה. רק אחר-כך מבינים לפתע לעומק-וזוהי דווקא תוצאה של אותם שינויים פנימיים, קטנים, שאינם מורגשים על-ידינו. סף הרגישות שלנו מאוד קהה, ורק מרמה מסוימת אנחנו מתחילים להרגיש את השינויים האלה. לשם כך, צריך לקרוא, להיות בקשר, לשמוע- "להעביר" את החומר דרכך באופן מתמיד. כל מה שאתה מעביר דרכך, משאיר עקבות בנשמתך, וכעבור זמן מסוים יגיע פתאום השינוי באיכות, תגיע ההבנה החדשה. לכן, העיקר הוא לקרוא כל הזמן, לא חשוב עד כמה החומר נטמע.
שאלה: מדוע לעיתים האדם מגיע למצב שבו "התורה מתשת כוחו...",עד כדי תשישות פיזית? האם זה מעיד על כך שהוא סובל מהעדר כמיהה לרוחניות?
תשובה: רק מי שלומד תורה, היינו: קבלה, כלומר לומד ועובד עם רב ועם ספרים לפי העיקרון " בראתי יצר רע, בראתי תורה תבלין" (יצרתי את טבע הרצון ליהנות, ויצרתי את התורה, את הקבלה, כדי לתקן אותו), נחשב ל"לומד תורה", כיוון שרק אז מאיר לו אור התיקון העליון המכונה "תורה".
אבל אם הוא לומד שלא במטרה להיתקן, אלא רק כדי לקבל ידע, או לבצע פעולות פיזיות בלבד, ללא מטרה לתקן את עצמו, נאמר עליו: "חוכמה בגויים תאמין, תורה בגויים אל תאמין". מי שלא מציב לעצמו את התיקון כמטרה, נקרא גוי, מפני שאינו צריך את התיקון, אלא את טובות ההנאה מן התורה בעולם הזה ובעולם הבא. " הזוהר" אומר על אנשים כאלה: "לעלוקה שתי בנות, הנובחות ככלבים פעמיים הב- הב : הב-רוצה את העולם הזה, והב-רוצה את העולם הבא". רק מי שלומד את התורה שבקבלה, כוחותיו נחלשים, ככתוב: "תורה מתשת כוחו של אדם", מפני שהוא לומד אותה כדי לקבל כוח מלמעלה, כדי להיתקן ולהידמות לבורא. זה קורה, כיוון שהוא רוצה להיות " אדם"-קרוב לבורא, ואינו רוצה להישאר ברמה של סיפוק הצרכים הבהמיים (לעומת הרוחניים), כפי שנאמר: "אתם קרואים אדם, ולא עכו''ם (עובדי כוכבים ומזלות) קרואים אדם".
עובדי הכוכבים והמזלות הם אלה שעובדים למען היצר הרע, אלה שמשתחווים לאגו שלהם. אפשר להשתחוות או לבורא או לעצמך, שכן רק שני אלה קיימים ביקום. השתחוות לדבר מציינת את הרצון בדבר או את העדפת התכונה שהוא מייצג. השתחוות לאגו היא מצב בו האדם מציב את האגו שלו מעליו, אינו רוצה לדכא אותו, אלא ניזון ממנו. הכניעה לאגו נקראת השתחוות לאלוקים אחרים. בקבלה זה מכוּנה "עבודת אלילים".
אם התלמיד "לומד תורה" כדי להיות "אדם", היצר הרע רואה שאין לו מה לחפש כאן וכוחותיו הטבעיים נחלשים. אבל עדיין לא קיימים בו כוחות השפעה רוחניים, כלומר, עדיין אין בו משיכה לבורא, לא ברור עדיין מי הוא. מכאן האדישות- "ההימצאות בין שני העולמות". זהו שלב הכרחי. לא לחינם נאמר, כי תורה מתישה את האדם. אחרי השלב הזה הבורא מתגלה בהדרגה, מתגלות מטרות גבוהות, רוחניות, והאדם ממשיך להתקדם.
ולשאלתך האם התשישות מקורה מהעדר רצון אמיתי לרוחניות, חשוב להבין שישנה עבודה " לא לשמה"- "לא למען הבורא" ו" לשמה"-"למען הבורא" (ראה " הקדמה לתלמוד עשר הספירות"); עבודה "לא לשמה" היא עבודה רוחנית הכוללת בתחילתה עבודה עם הכוונה "למען עצמי".
על-מנת להבין שאתה עובד עם הכוונה "לא לשמה", ולא כל אחד זוכה להגיע לזה, צריך לפחות לחוש קצת, כאילו מרחוק, מה זה "לשמה", להשוות בין שני המצבים ולהגיע למסקנה שאני עובד "לא לשמה". שאם לא כן, האדם פשוט מבצע סדרת פעולות מכאניות. על הפעולות שאתה מתאר נאמר ש" מעשה בלי כוונה הוא כגוף בלי נשמה". זאת מכיוון שבביצוע המעשה, " זיווג דהכאה" (זיווג רוחני), האדם מקבל נשמה לתוך הכלי שלו. שאם לא כן, ללא מסך, הוא אינו מקבל. לכן נאמר: "בלי נשמה".
צריך להיות מודע לכך, שאלו הן רק פעולות מכאניות, ואל לך לשקר לעצמך, שמילאת את חלקך בשלמות. ואז, בהדרגה, צריך להשתוקק לבקש מהבורא, שייטע בך כוחות לעשות מעשה רוחני אמיתי-למענו.
אבל כל זה קורה בהדרגה (ראה בספרו של בעל-הסולם " פרי חכם-אגרות קודש", דף ע'). חולשה גופנית זמנית, שלא מאפשרת לעשות מעשים באופן מכאני, נובעת מזה שאתה עובר מעשייה למען עצמך לעשייה למען הבורא-אבל את הכוח לעשות למען הבורא, את הכוונה "לשמה", עוד לא קיבלת; לא זו בלבד אלא שהדחף ליהנות "למען עצמי" נעלם אף הוא.
על זה נאמר: "וייאנחו בני ישראל מן העבודה, ותעל שוועתם" (ויזעקו בני ישראל במצרים מעבודה קשה לה', וישמע אותם). "עבודה קשה"-כי אין כוח לעשות אותה בגלל העדר הרצון, הדחף. כאשר יש דחף לעשות בשביל עצמך, או דחף לעשות בשביל הבורא, שום דבר לא קשה מדי לביצוע. אבל עכשיו אתה נמצא בדיוק באמצע, בין שני המצבים, וזהו סימן של התקדמות לעבר המטרה!
שאלה: אם אני לומד הרבה בערב, ולאחר שאני הולך לישון אני ממשיך לעסוק בקבלה גם בשנתי, האם זהו חלק מהעבודה הרוחנית ומההתקדמות?
תשובה: זוהי אינה תופעה רוחנית, אלא פסיכולוגית. כך יקרה עם כל חומר, שאותו תלמד הרבה לפני השינה. ויחד עם זאת, העובדה שאתה לומד לפני השינה וממשיך לחיות את הנלמד גם במהלך השינה, היא מועילה מאוד. אנו נוהגים לעסוק בקבלה עצמה (עולמות, ספירות, בחינות, כלי, אור) בבוקר לפני העבודה (משלוש עד שש בבוקר). אני ממליץ לך ללמוד את החומר הזה שעה אחת בבוקר, ובערב לקרוא במשך שעה אחת מאמרים ומכתבים להנאתך.
שאלה: אם האדם התעייף מאוד ורוצה רק דבר אחד-לישון. האם יש במצב הזה מקום לעבודה רוחנית או שהוא באמת צריך ללכת לישון?
תשובה: במצב כזה חייבים ללכת לישון, אך טוב לקרוא במיטה אפילו כמה שורות מהספר " שמעתי" של בעל-הסולם.
שאלה: אני מתבייש להודות, שלעתים אני נרדם בזמן שאני קורא בספרי הקבלה שאתה מפנה אותי אליהם. ולא בגלל שזה לא מעניין, אלא שזה קורה לי בעל-כורחי. גם אם אני לא רוצה לישון אני שרוי כביכול תחת השפעה היפנוטית. מה לעשות? למה זה קורה לי?
תשובה: בראש ובראשונה זאת השפעתה של אנרגיה עליונה, השפעתו של האור המקיף. ושנית, כאשר אחד התלמידים, למרות שהוא עייף, הגיע לשיעור ונרדם- שינה זאת טובה יותר מערנות שכלית סתמית של אדם הלומד לאחר מנוחתו-וזאת בגלל שאור התורה מורגש לפי יגיעת האדם, ולא לפי כמות העמודים שלמד. אפשר ללמוד ביסודיות את כל ספר " תלמוד עשר הספירות", ולא להבין בכלל מה זה רוחניות, ולהפך, אפשר להיכנס לעולם הרוחני ולהשיג את מטרת הבריאה בלי לדעת את " תלמוד עשר הספירות". אם אתה לומד את הספרות הנכונה והולך לפי הכוונתי, תשתכנע יותר ויותר, שהכול קורה לך בהתאם למטרה. באותם זמנים שלא תרצה לישון יותר, אתה תרגיש שאותם מצבים של שינה תרמו להתפתחותך הרוחנית. הבורא מוביל אותנו. היפתחו לקראתו יותר.
שאלה: מדוע בכל פעם שאני לוקח לידי ספר קבלה מיד "זוחלות" לי בראש כל מיני הפרעות, עד שבא לי לנטוש? אבל ברגע ששולחים לי ייסורים מלמעלה אני לוקח ספר קבלה, ואין לי כל בעיה להתרכז בו?
תשובה: כל מה שהבורא ברא נקרא "רצון ליהנות". אצל בני-אדם הרצון הזה מפותח יותר מאשר אצל כל שאר הבריות, שחיות בעולם שלנו. המטרה של הבורא היא, שהאדם יהיה דומה לו, ואז גם הוא יהיה נצחי ומושלם. אבל להשיג את המטרה הזאת אפשר רק על-ידי השפעות של תענוג או ייסורים על האדם.
כיוון שנבראנו רק כדי ליהנות, כלומר להרגיש תענוג, איננו מסוגלים שלא להרגיש כלום ולכן החֶסר בתענוגים מורגש אצלנו כייסורים. כשבא תענוג אנחנו מקבלים אותו כדבר טבעי ומובן מאליו: "זה מגיע לנו", וכשבאים ייסורים אנו מתקוממים כנגדם ומרגישים ש"זה לא מגיע לנו". ושוב, זה נובע משום שנבראנו מחומר של "רצון ליהנות".
מכיוון שהבורא הוא רצון להיטיב לנבראיו, הוא ברא אותנו מהרצון ליהנות. אבל אם האדם היה מושפע רק על-ידי תענוגים, בגלל שהוא כולו רצון ליהנות, הוא היה הופך לאגואיסט גדול עד כדי טיפשות. מכאן, שרק החיפוש אחר תענוגים מאלץ את האדם להתפתח, ולכן כדי להביא את האדם להתפתחות המושלמת, קרי, שיהיה כבורא, נשארה רק דרך אחת, שהיא השפעה על-ידי ייסורים.
כאשר האדם מקבל תענוגים הוא חושב שזה מגיע לו, אבל ברגע שהוא מרגיש ייסורים הוא מתחיל לחפש את הסיבה להם ואט- אט מגיע לבורא, שהוא מקור התענוגים והייסורים כאחד. ייסורים מולידים באדם רצון לדעת מה מקורם, היינו: רצון לדעת את הבורא, שאם לא כן, האדם לעולם לא יכיר את הבורא ולא יוכל להשתוות לו.
אם האדם שומע שלימוד קבלה מטיב אתו, כיצד אפשר לחזק אותו בדרכו? הבורא שולח לו הפרעות כדי שילמד, תוך כדי התגברות עליהן, כיצד להתקרב לבורא, ואם ההפרעות דוחפות אותו ועדיין אין לו כוח להתגבר עליהן-שולחים לו שוב ייסורים כדי להכריחו בכל מקרה להתייגע ולהתגבר, ואז ההפרעות כבר לא מפחידות אותו, כיוון שהפחד מפני הייסורים מאלץ אותו להיות במצב של מוכנות להתקפה על כל מכשול שיבוא. וזוהי הדרך! הרי אתה מעוניין להשיג את הדבר הגדול ביותר שקיים, לא רק בעולמנו, אלא בכל המציאות! אז תמשיך! ההצלחה מזומנת כבר מלמעלה!
שאלה: האם מותר לעסוק בקבלה בזמן העבודה? לפעמים יש לי זמן פנוי ואפשרות לברוח לאינטרנט ולקרוא את חומר הקבלה שלכם, במקום לתכנת. במובן מסוים זוהי רמאות, למרות שבעל-הבית בכל מקרה יקבל את עבודתו. אני יודע שחשוב ללמוד ב"ידיים נקיות". מה לעשות?
תשובה: אני אספר לך שני סיפורים:
הסיפור הראשון: בזמנו, הרב שלי, הרב ברוך שלום אשלג, והרב ברנדוויין היו מלמדים קבלה באחד מבתי-הכנסת בירושלים בזמן ההפסקה מעבודתם. הם עבדו אז בנגרות באתר בנייה בעיר. פעם אחת כשעמדו ללכת לשיעור, נפלה קופסא עם מסמרים, כזו שהנגרים נושאים בחגורה שלהם-וכל המסמרים התפזרו על הרצפה. הם נאלצו לאסוף את המסמרים, ומשום כך השיעור שעמדו לתת לא התקיים. כשהרב סיפר לי על המקרה, למרות שעברו כבר 60 שנה, הוא עדיין הצטער מאוד שהשיעור לא התקיים!
הסיפור השני: פעם לקחתי את הרב להומאופת שהיה גם חבר שלי. הוא בדק אותו ורשם לו מרשם. התעקשתי שייקח כסף בעבור השירות, אבל כשהוא התחיל לרשום חשבונית אמרתי לו: "יש לי תועלת רוחנית מזה שאני משלם בעבור הרב, אבל איני זקוק לחשבונית", ואז הוא ענה לי, שכאשר הוא מקבל כסף, הוא רושם חשבונית, משום שזה מכוון אותו ליושר במחשבותיו והוא לא משקר לעצמו אפילו באופן לא מודע. שמתי לב שהרב שלי מאוד שמח לשמוע זאת.
מה שאני רוצה להגיד בסיפורים אלה הוא, שהשתדל שהמחשבות הפנימיות שלך יהיו תמיד על הקבלה. ואם לצורך זה אתה חייב לקרוא חמש דקות בזמן העבודה, אז קרא, כמו שאחרים יוצאים לכמה דקות לעשן. הרגל את עצמך לכך, שזה תמיד יהיה בתוכך מבלי שזה ישפיע על עבודתך. באופן זה חיֵה את חייך ובנה את יחסיך עם החברה.
שאלה: יש בידי ארבע שעות פנאי. האם לנצל את הזמן לעבודה רוחנית, או להתעסק במטלות שונות בבית? האם צריך להחליט לפי מצב-הרוח, או לקבוע כלל מסוים?
תשובה: צריך לחלק את כל המשימות לנחוץ וללא נחוץ. אבל את החלוקה יש לקבוע לא לפי מצב-רוח, אלא לפי חשיבות עניינית. הכי חשוב-בעוד מועד, ותמיד, וללא תלות במצב-הרוח והנסיבות-לחלק את היממה לחלקים: להשאיר לפחות שעה אחת ביום לנשמה, עדיף לפני השינה. ללכת לישון מוקדם יותר, ולקום בבוקר שעה (שעתיים-שלוש) מוקדם יותר ולהמשיך בקריאה רוחנית.
בכל הזמן הנותר עסוֹק במה שהחיים דורשים ממך, אבל מדי פעם עשה הפסקה של עשר דקות לקרוא או לשמוע משהו, שיעזור לך אחר-כך לחשוב בזמן העבודה.
ישנם מקלטים ניידים, שמקליטים מידע דיגיטלי. אתה יכול להקליט במכשיר כזה עד עשרים שעות מתוך ההרצאות שלי, שנמצאות באתר האינטרנט שלנו, ולשמוע אותן בעבודה, בנסיעה וכיוצא בזה. התוצאה הטובה ביותר בתיקון היא, כאשר האדם משלב לא רק את הלימודים, אלא גם את כל מערך החיים שלו, במחשבות על מטרת הבריאה.
שאלה: בזמן הזה עוברת עלי תקופת 'צינון'. בהתחלה קראתי את הספרים שלך והבנתי הכול. לאחר-מכן החלו להופיע במוחי מחשבות שונות בזמן הקריאה. או-אז היה צורך להשקיע מאמצים גדולים, כדי לעקוב אחרי הטקסט. לאחר-מכן, בעת שניסיתי להבין את הכתוב, התחלתי להירדם מספר פעמים במהלך קריאת השורה. כיצד להתגבר על מכשול זה? האם עלי להמשיך לקרוא בלי להבין ואז כל זה יעבור, או שעלי לשנות משהו?
תשובה: ראשית כול, לדעתי, מאז שכתבת אלי, הרבה דברים כבר השתנו. אפילו העובדה, שהיית מסוגל לכתוב אלי, מבטאת שאתה עדיין לא נמצא בשפל המדרגה של הנפילה הרוחנית, או שכבר עברת אותו. עליך להשקיע מאמצים בקריאה. זהו בדיוק המאמץ שיוביל אותך לישועה, למדרגה גבוהה יותר. ייתכן שצריך לנסות להאזין לשיעורים מוקלטים.
הפצת הקבלה מאוד עוזרת; היא זו שתאיץ את קצב התחלפות המצבים יותר מכל דבר אחר. בין כך ובין כך הכול יעבור. השאלה היא משך הזמן: יום, חודש, שנה או כל החיים. המדרגה הבאה כבר מחכה לך (הרשימות חייבות לצאת החוצה לפי הסדר, שלא משתנה, בשביל התיקון). זה בכוחך "להמריא" למדרגה הזאת כבר כעת. הדבר תלוי רק בכוחך, ולא בשום דבר אחר!
לגבי מצבים כאלה נאמר שכל אשר בידך ובכוחך לעשות, עשה. לכן, חפש כל מיני עיסוקים מגוונים, שקשורים לקבלה. אם אינך יכול ללמוד, תרגם. אינך יכול לתרגם, האזן לקלטות. אינך יכול להאזין, נסה להסביר למישהו אחר דברים הקשורים בקבלה, נסה להקים קבוצה, להפיץ ספרים-אלו הדברים המועילים ביותר ו/או, לחלופין, חפש קשר עם הקבוצה שלנו.
שאלה: מדוע, לאחר ששואלים שאלה, המצב משתנה מיד? במקרה כזה אין עוד צורך בתשובה, כי היא תמיד תישאר מאחור... ואיכשהו זה תמיד חוזר על עצמו, למה?
תשובה: השאלה היא ה"כלי"-ובהיותו בנוי, מוכר ומבורר-מיד מורגש בו האור, התשובה. אם אנחנו מוכנים לתשובה, אנו חשים את האור העליון לפי מידת בשלות הרצון שלנו. ואם אנחנו לא מוכנים לתשובה, אנחנו לא מרגישים את האור. האור העליון נמצא במנוחה מוחלטת, הוא תמיד בתוכנו. למרות שהוא הפוך בתכונותיו לגמרי מהכלי, כאשר הוא ממלא את הכלי-הרי שיחד הופכים להיות שלם אחד... במקום בו נמצאת השאלה, באותה הנקודה נמצאת התשובה.
הבורא והנברא מתמזגים בתכונה אחת. וזו עובדה קיימת למרות שהנברא לא מרגיש בכך. המקובלים אינם מסתירים אותה, אלא להפך, הם מדגישים אותה. זאת, כדי שהאדם יבין שיגיעתו נועדה לאפשר לו לגלות, בכוחות עצמו ומהר, את מה שקיים בתוכו תמיד ובקביעות, אבל נסתר ממנו עכשיו בגלל מצבו הלא-מתוקן, חסר השלמות.
שאלה: אני לומד קבלה ומרגיש, שכל חיי מתחילים להשתנות: המחשבות, התחושות, היחסים והידע. אך הכול נראה משונה. אתה קורא... ופתאום קופץ ומתחיל להבין את הכול כמשהו אחיד. אתה מבין, שהבורא יצר את הבריאה כדי שזו תבוא לקראתו. ככל שהמצב נעלה יותר, אתה מרגיש ביתר עוצמה את הפגימות שבמצבך הנוכחי. האם אני לומד נכונה?
תשובה: כעת עוברים עליך המצבים הכי פחות נעימים:
1. אתה מיטלטל ממצב למצב. אתה נמצא במצב שנקרא "כף הקלע"-תנודות מקצה לקצה, מהִתעלות לדיכאון. בדרך זו הכלי הפנימי שבך "מתרחב", הוא רוכש את התחושות המנוגדות האלה שהופכות להיות חלק ממנו. אתה רוכש כביכול את קצוות הכלי, ובהמשך תוכל להרגיש בתוכם תחושות אחרות. כאשר התחושות האלה יהיו כבר בתוכך, הן תהיינה חלק ממך, שלך.
2. מלבד זאת, מראים לך עד כמה אתה לא מסוגל להיות עצמך, עד כמה אתה נשלט על-ידי השינויים במצב-הרוח שלך, עד כמה אתה תלוי בשינוי המזערי ביותר של תחושה נתונה. זה אתה וזה כל עולמך!
3. אתה נוכח לדעת, שאתה נשלט בקלות מלמעלה, שאתה לא עצמאי, אלא נמצא כולך בידי הכוח העליון, אותו אתה עדיין לא חש בבהירות.
4. מן המצבים האלה, אתה מתחיל להעריך מחדש את העולם הקודם שלך, את ההשקפות שלך, את עצמך.
5. המצבים האלה יכולים להימשך חודשים רבים. בסופו של דבר, אתה תפסיק להעריך אותם בתור טובים או רעים, ביחס לתחושה האישית שלך, אלא תתחיל להעריך אותם בתור קרובים יותר לבורא או רחוקים יותר ממנו. זה יהיה בשבילך המדד לקבוע האם מצבים אלה רצויים או לא.
6. אתה תפסיק להגיב למידת "הנעימוּת", התחושות שלך בהם "ימותו". אתה תפסיק להתייחס למצבים האלה בתור סבל או תענוג, ותוכל להגדירם ללא פנייה אישית. זוהי כבר התקרבות למחסום. ולגבי ההמשך, נדבר הלאה...
דע, שעל האדם להשתדל ללמוד הרבה, עליו לקרוא בזמן העלייה, לנסות לא לנתק את הקשר בינו לבין הבורא. ברגע שבזמן העלייה אתה עובר מהמחשבה על הבורא למחשבה על עצמך, ברגע שאתה מתחיל לחשוב, שטוב לך במצב הזה- במקום לחשוב על המצב הזה שהוא קרוב לבורא, ולכן הוא טוב - אתה מיד מתחיל ליפול. למרות שלא תגלה את הנפילה הזאת מיד, אלא אולי אחרי זמן-מה או אולי אחרי כמה ימים. כל החטאים קורים דווקא בזמן העלייה, כאשר נופלים מלמעלה. כאשר אדם נמצא במצב של נפילה אין מה לדרוש ממנו, כי אין בו כוחות ואין בו רוחניות. הוא משול לחיה, הוא נמצא בדיכאון ורק פשוט מתקיים. לכן ההרגל של למידה שיטתית, של השתתפות בקבוצת לימוד וכדומה, עוזר להאיץ את תהליך היציאה ממצב הנפילה.
שאלה: התחלתי ללמוד קבלה, ואני מרגיש שהפכתי ליותר רגזן ופחות סובלני.
תשובה: כל מי שלומד קבלה מתקן כל הזמן את הרצון שלו ליהנות, החל מרצונות קטנים ועד לגדולים ביותר. זו גם הדרך של כל האנושות: ה"רצון ליהנות" (הרצון לקבל רק לעצמך) גדל כל הזמן, ויחד איתו גם האדם. ככל שה"רצון ליהנות" גדול יותר, כך יש כוח גדול יותר, שמניע את האדם. אם הרצון ליהנות שלו קטן, האדם לא שואף לשום דבר בעולם הזה, ובוודאי לא בעולם הרוחני. ברגע שהאדם מתחיל ללמוד קבלה, במיוחד אם הוא לומד לא כדי לרכוש ידע, אלא כדי להיתקן, הוא מיד מתחיל להרגיש את הרצונות הלא-מתוקנים שלו, את הרצון לקבל הכול לטובת עצמו ולא חשוב באיזה מחיר. באמצעות הלימוד הרצונות האלה הולכים וגדלים עד למצב שהוא משיג את ה"רצון ליהנות" הגדול (הנעלה) ביותר, שהוא הרצון ליהנות מהבורא.
כל דרגה רוחנית גדולה יותר מקודמתה בזה שהיא מגלה לך, שבתוכך מקנן שיעור חדש וגדול יותר של רצון לקבל למען עצמך. אתה מתקן רצון זה, ורק כך אתה עולה לדרגה הבאה, כפי שנאמר: " כל הגדול מחברו יצרו גדול ממנו". בניגוד למצב זה, בציבור הרחב לא עוסקים בתיקון-ה"רצון לקבל" אינו גדל, הוא נשאר לא-מתוקן ("רשע"), ולכן מי שיש לו רצונות קטנים, נחשב ליותר טוב. על רצונות לא-מתוקנים נאמר: "שנת רשעים-טובה להם ולעולם"; "שינה", כלומר ה"רצון לקבל", אינו בשימוש. הם אולי יכולים להמשיך לישון, אבל אתה, התעורר לתיקון!
שאלה: מה נותנים לי לימודי הקבלה-הרי בין כה וכה הבנתי שהקבלה צריכה לחדור ללב ולא לראש?
תשובה: בתהליך לימוד חוכמת הקבלה האדם מושך אליו את ה" אור המקיף", שמטהר אותו ומוביל אותו לעבר הבורא. עיין ב" הקדמה לתלמוד עשר הספירות" (אות קנ"ה).
שאלה: לעתים מתעוררות בתוכי תחושות של ידע והתקדמות, אבל אין לי הרגשות של הנאה, ובעצם אפילו להפך. לעתים נדמה לי שאני נעצר או נסוג. האם זה נורמלי? האם תחושות של ידע והתקדמות הן עצמן ההנאה?
תשובה: קודם כול אתה בעצמך רואה, שתשובות הן לא מה שנותן הרב, אלא מה שהאדם מקבל מלמעלה-בתוך עצמו. רק ההשגות שהגעת אליהן בעצמך הן התשובות האמיתיות. אור שנכנס לכלי וממלא אותו, מעביר לו את תכונותיו. הכלי 'חש' אותן כשלו, ומבין שזאת היא התשובה, לפי העיקרון: " מה שלא נשיג לא נדעהו בשם". לאחוז בידע זה השגה, תוצאה של קבלת האור.
בנוסף לכך, אתה רואה שההגדרות שלך השתנו במידה מסוימת. אם קודם לכן סתם מילוי היה נחשב בעבורך להנאה-עכשיו הנאה היא הרגשת הידיעה והשייכות למטרת הבריאה. הגדרות של "הנאה" ו"מילוי" ישתנו בך עוד הרבה פעמים עד גמר התיקון-או-אז תרגיש את הבורא במלואו, כפי שהוא באמת, ולא דרך לבושים-מסננים. הרי כל מה שאנחנו מרגישים, מבינים, משיגים, זה רק אותו, הממלא אותנו לגמרי. ליתר דיוק, אנו לא משיגים אותו, אלא את ההרגשות שלנו הנובעות ממנו, והוא-נמצא בתוכנו. וגם ההפך הוא נכון: ההשגות וההרגשות שלנו הן אודותיו, ואנחנו-נמצאים בתוכו.
שאלה: מה זו שלמות, וכיצד ניתן לחוש אותה?
תשובה: להבין מה זו שלמות ולהעריך אותה, ניתן רק כאשר מרגישים את הבורא, כיוון שרק הוא בעל מידת השלמות. יתרה מזו, גם את הכוחות לתיקון שלו מקבל האדם רק מהבורא. לכן, מטרת הלימוד, בתחילת הדרך, היא להגיע להרגשת הבורא, ואז הכול נעשה מובן וברור. לפני זה האדם לא מבין מה היא שלמות-והבורא מתגלה לאדם דווקא בתכונות הכי לא שלמות שלו.
שאלה: האם לנשים תוכנית לימוד משלהן?
תשובה: הלימוד לנשים שונה מהלימוד לגברים, מטרת התיקון היא שונה והדרכים להתקרבות לבורא הן שונות. הנשים, כמו הגברים, ישיגו לבסוף את הדבקות בבורא-דרגת הבריאה הגבוהה ביותר. אין שום אפליה בעולם הרוחני, זולת צדק של אמת!
אשה יכולה ללמוד לפי כל ספרי, לקרוא מאמרים ולהאזין לקלטות, וכן הלאה. אך על אשה לא מוטלת החובה ללמוד את הספר " תלמוד עשר הספירות". לא נחוץ לה ללמוד את מערכת הבריאה ומבנה העולמות לצורך תיקונה. מעבר לכך, היא לא צריכה להקדיש את אותן מספר שעות ביום כמו הגבר. יסודות השיטה שלה (כמו אצל הגבר) הם ללמוד את החומר, עם בעלה או בחוג נשים, לאהוב את המשפחה, ללדת, לבשל, לכבס-ובכל המעשים לנסות לגלות את הבורא.
שאלה: האם כל אשה יכולה לעלות לעולם הרוחני? אם כן, לאיזו דרגה?
תשובה: כן, כל אשה יכולה, ולא פחות מגברים-אם יהיה לה רצון מלמעלה ומצידה תהיה התמסרות מלאה-בדיוק אותם התנאים הדרושים לגבר.
שאלה: האם זה רצונו של הבורא שהאשה תעסוק בקבלה?
תשובה: כל הנשמות משיגות את ייעודן. כל הנשמות צריכות להשיג את השוואת הצורה לבורא, להתכלל יחד " ולדבקה בו". בדומה לנשמות הזכריות כך הנשמות הנקביות.
שאלה: הרגשתי רע ללא כל סיבה נראית לעין. התפילה עזרה רק לחמש דקות. שיתפתי את הידיד שלי והכול עבר, אבל למחרת הרגשתי שהוא עצמו מתייסר. אולי הייתי צריך לסבול לבדי?
תשובה: בשום פנים ואופן אין לשתף אנשים אחרים בתחושות הפנימיות וברגשות שלך, מלבד הבורא והרב. זאת, כיוון שאנשים אחרים הם לא פרצופים עליונים, ולפיכך הם לא מובילים אותך. לכן, גם ללא כוונה הם יחדירו את האגו שלהם בך ואתה תאבד את הכוחות הנפשיים שלך, לפרק זמן מסוים. למרות שתרגיש הקלה זמנית, אתה תאבד זמנית את היכולת להגיע לרמה רוחנית גבוהה יותר, על-ידי התמודדות שלך עם מצבך. הרב''ש מסביר זאת היטב במאמרים הראשונים שכתב לתלמידיו.
שאלה: אני מצטט מספריך: "אסור לדבר עם החברים על המצבים הפנימיים שלך, מפני שעל-ידי זה ניתן להזיק גם לו וגם לך ". אני זוכר, מדבריך, שזה עלול לגרום לי נזק. אך איזה נזק זה עלול לגרום לחבר?
תשובה: הנזק הוא בכך, שאתה כופה עליהם את הרגשותיך, את ההתרשמויות הפנימיות שלך מן הרוחניות ומהיחס שלך אל הבורא-כאשר את כל זה הם חייבים לקבל לבד ובאופן אישי, בעצמם, רק מן הבורא ודרך הספרים.
שאלה: אני רוצה בכל-זאת להבין מה אפשר לספר לחברים ומה לא. ככל שאני מנסה להבין יש לי רק אי-סדר בראש. נראה לי שכל דבר שאדם אומר, כולל בתוכו איזשהו צלם של הרגשה עצמית, כלומר את יחסו כלפי הבורא. אפילו אם שניים מדברים על חומר הלימוד, לכל אחד מהם יש מחשבות, שקרובות אליו ומובנות לו. אם כך, איך אנשים, שלומדים קבלה, יכולים להתקרב איש לרעהו?
תשובה: דבר מאוד טבעי הוא, שמה שהאדם יכול לומר הוא רק מתוכו, ובתוכן דבריו מופיע תמיד ה"אני" שלו. האם עצמיותו מגולה או נסתרת? אין זה חשוב. הכי חשוב זה לא לדבר כלל על הרגשות רוחניות ועל הרגשות כלפי הבורא. ניתן לדבר על הספירות, הפרצופים ועל חוכמת קבלה בכלל עד אין סוף. העיקר לא לגלות את רגשותיך, כי בזה אתה גורם נזק לעצמך ולחברך, וזה כולל גם את האשה, ילדים וסתם אדם זר. לימדו יחד את הספרים " פתיחה לחוכמת הקבלה", " הזוהר", הלכות, אך לעולם אל תדברו על הרגשות.
שאלה: היכן אפשר ללמוד קבלה בחו"ל?
תשובה: מחוץ לגבולות ישראל אין קבוצות של מקובלים ואף לא מורה, כי הגלות הסתיימה. סיום הגלות מסמל שהכוח העליון שוב חזר לשלוט כאן בגלוי, וכל מי שרוצה להפוך למקובל-אין לו ברירה, אלא להגיע לכאן, אלינו. כל מי שעדיין מסוגל לחיות בחוץ-לארץ, כנראה נמצא גם תחת השפעת כוונות אחרות, מלבד כוונות רוחניות.
שאלה: מדוע צריך לעלות לישראל כדי ללמוד קבלה?
תשובה: הרב יהודה אשלג כותב במאמר " מתן תורה" (בספר " קבלה למתחיל"), כי מי שמרגיש כמיהה לעולם עליון-מרגיש גם שאיפה לארץ-ישראל, ומי שרחוק מהעולם הרוחני-הארץ הזו פולטת אותו. אדם, שגורש מארץ-ישראל לגלות, שירד מהארץ בעצמו, או שלא נמצא בארץ, הוא לא אדם שלם. אם תתקדם מבחינה רוחנית, אתה עצמך תרגיש משיכה לארץ-ישראל. קשה לחיות כאן, אבל אין מקום אחר להתקדמות רוחנית.
שאלה: האם אנשים, שאינם גרים בישראל, שמתעניינים בקבלה באמצעות האינטרנט, שגרים באותה עיר, ושקוראים את החומר והמאמרים שלך מתוך האתר, יכולים להתאסף יחד כדי ללמוד קבלה?
תשובה: יקירי! אף פעם אל תפחדו לטעות, שהרי כל צעד שלנו לא מתחיל, אלא מטעות, כפי שנאמר: " אין צדיק בארץ, אשר יעשה טוב ולא יחטא". כלומר, למצב רוחני של צדיק תמיד קודם מצב של רשע, מכיוון שכל דרגה רוחנית גבוהה יותר עומדת בהיפוך לדרגה הנוכחית, ולא ידוע במה בדיוק. בנוסף, יעבור עוד זמן רב בשיחות, במחשבות וויכוחים, לפני שכל אחד מאלה הרוצים להבין, יגבש לעצמו דעה, פחות או יותר ברורה, על תהליך הבריאה ועל כוונות הבורא, וסביב הדעה הזו הוא יתחיל לצקת את הידע החדש שרכש.
יהיה מצוין אם תוכלו להיפגש, לקרוא את החומר שלנו באשר הוא וללמוד אותו יחד. אפילו אם הוא מדבר על הרגשות והיחס כלפי הבורא אפשר לקרוא אותו יחד, אבל בלי לדבר על ההרגשות האישיות שלכם. חומר לימודי שמספר על העולמות ועל המרכיבים שלהם, מותר ופתוח לדיון בפני כל אחד בלי הגבלה. לימודים בקבוצה, אפילו בלי מורה, מקדמים את הלומדים בה עשרות מונים ומאיצים את התפתחותם הרוחנית. אני מצדי אעזור לכם רוחנית, כאילו הייתי אתכם יחד, זוהי עבודתי. בהצלחה!
שאלה: איני גר בישראל, אך אני מאוד משתוקק לעסוק בקבלה. אנא עזור לי!
תשובה: כל ספרי בעל-הסולם והרב"ש וחומר הלימוד נמצאים חינם באתר האינטרנט שלנו, שהרי הפצת חוכמת הקבלה היא הייעוד שלי. השתדל להוריד לעצמך את כל החומר, ואם אתה לומד את החומר שבאתר ברצינות, נזמין אותך לסמינר של עד כחודש ימים. או-אז תחליט אם כדאי להישאר... האדם צריך שבחיים האלה יהיה לו רק דבר אחד-רצון לבורא. אם הוא ישנו ואמיתי, כלומר-הוא מעל הכול, או-אז הוא יממש את עצמו.
שאלה: האם אוכל למצוא מענה לשאלותי בעזרת האתר שלכם?
תשובה: רבים שואלים שאלות, ואפילו לא טורחים לפני-כן לעבור על החומר שמוצג באתר. אם אתה רוצה להבין משהו בתחום מסוים, מן הראוי שקודם-לכן לפחות תלמד קצת על המושגים המרכזיים. אני מציע שתקרא את החומר באתר, ואין ספק שתמצא שם בעצמך את התשובות המלאות לשאלותיך. אני שמח שיש לך שאלות, אבל אתה יכול לרכוש ידע באופן שיטתי, שיאפשר לך לענות על השאלות בעצמך.
שאלה: האם אתה נוכֵח גם בקבוצות וירטואליות באינטרנט?
תשובה: אני מקווה שאוכל להרכיב באינטרנט קבוצה וירטואלית של תלמידים רציניים, ובעזרת לימודים אינטנסיביים אוכל להשיג עמם את כל מה שאני משיג עם תלמידיי הקבועים. אני מוכן לכל שיטות הלימוד, כמו שיחות אודיו בזמן אמת וכיוצא בזה-תקימו את הקבוצה ונתחיל ללמוד. אני חושב שכל המעוניינים צריכים תחילה לסכם את הנושא הזה ביניהם ולהכיר איש את רעהו, מכיוון שקבוצת לומדי חוכמת הקבלה אינה סתם פורום של מספר תלמידים מסוים, אלא אנשים, שהולכים ביחד ללמוד ולהבין את העולם הרוחני. אני מצדי מבטיח שאתם תקבלו את כל מה שמקבלים תלמידיי הקבועים. אנחנו נתחיל ישר מהחומר החשוב ביותר, אני אכין ואציג לכם אותו יחד עם השרטוטים ושיחות האודיו.
שאלה: אני כותב אליך מלונדון. כרגע אין לי אפשרות ללמוד קבלה בישראל. האם אתה מכיר מישהו בלונדון, שיוכל לעזור לי להתחיל ללמוד? כפי שאני מבין, ללא רב מהימן וללא קבוצה לא אוכל להתקדם.
תשובה: נצל את ההזדמנות, שעומדת לרשותך: כל החומר באתר שלנו, הרבה ספרים, חוברות והקשר איתנו. לך קדימה. בינתיים הבורא זימן לך את כל ההזדמנויות. במצב של היום זה מספיק. אם תרגיש צורך לבקר אותנו-ברוך הבא!
כל אחד בוחר את המורה לפי רמתו. בדוק! למד את החומרים שלנו ושאל אנשים אחרים שאלות. אם התשובות שלהם יספקו אותך, החלט אם ללמוד אצלם אם לאו. ייתכן שעדיין מוקדם לך ללמוד קבלה ולתקן את הנשמה, ומספיק לך ללמוד, לדוגמא, את החסידות. בדוק, האם קיים חומר אחר, מלבד קבלה, שממלא אותך, ואם כן, אל תוותר עליו. אך בדיקה זו תקפה רק אחרי תקופת לימודים של כמה חודשים, לאחר שלומדים לפחות את העקרונות הבסיסיים של הקבלה מתוך הספר " קבלה למתחיל".
שאלה: האם אני יכול ללמוד קבלה, למרות שאני לא בטוח שזה ישפיע עלי?
תשובה: כל אחד יכול להתחיל ללמוד את חוכמת הקבלה. אם הבורא נתן לאדם רצון להתקדם רוחנית, האדם מפתח יחס מיוחד אל החיים, אל הסובבים אותו ואל עצמו.
התפתחות אמיתית טבעית של האדם צריכה להיערך בהדרגה, בהתאם להבנתו את העולם, שבו הוא נמצא. האדם יתחיל להשתנות-במידה שיגלה את העולם האחר, שקיים סביבו, ושאותו לא חש לפני-כן. לכן נאמר: " אין כפייה ברוחניות", מכיוון שזה רק רצון, ואת הרצון ניתן לשנות רק בעזרת הבורא. לכן, משימתך היא לספוג את החומר בחריצות. כל השאר יגיע בעיתו, אם וכאשר יהיה הצורך.
שאלה: האם כל אחד יכול לבוא ללמוד, לעזוב, לחזור ללמוד, ושוב לעזוב, וחוזר חלילה...?
תשובה: נאמר: " אלף נכנסים לחדר, ורק אחד יוצא להוראה" (אלפים מתחילים בלימוד, אבל רק אחד יוצא אל האור). וזה בפירוש כך. אלפי אנשים מגיעים אלי ועוברים דרכי. אבל הקבוצה הקבועה שלי מונה כמאה איש, בעיקר בגילאים שבין 25 ל-40, וקצב גדילתה הוא כ-15 איש מדי שנה, זאת מתוך כל אותם מאות, המגיעים במשך השנה להרצאות בערים שונות ולמרכז "בני-ברוך". זה מעיד על כך, שכל אחד יכול לבוא וללכת. הקבלה אינה שיטה שכופה מחשבות ועושה שטיפות-מוח, אלא להפך, זוהי שיטה, המדריכה את האדם איך להפוך לחופשי ועצמאי, כיוון שהאדם נולד... עבד!
שאלה: למה השיעורים לא עושים עלי רושם?
תשובה: כי אתה עדיין לא מבין מה עומד מאחורי המלים. אבל כאשר זה יתגלה בפניך, תחוש רגשות עזים בכל הגוף.
שאלה: מהי משמעותו של "כוח ההתרשמות" בהבנת הקבלה?
תשובה: "כוח ההתרשמות" משמש רק כאנרגיה להמשך לימוד הטקסטים. כאשר אדם לומד אותם במטרה לתקן את עצמו, להבין ולהשיג את המטרה, הוא מושך עליו אור מקיף, שמטהר אותו בהדרגה, ובכך מקרב אותו לעבור את המחסום ולקבל טבע רוחני, במקום הטבע הגשמי שהוא ליהנות רק לעצמי.
שאלה: מה הכוונה כשאומרים "קלות-ראש"?
תשובה: המקובלים מתאספים יחד רק כדי להשיג את מטרת הבריאה, וזו צריכה להיות הסיבה היחידה שחייבת להיות תמיד בכל אחד, לפני כל מחשבה ומעשה, ולפני כל התכנסות. רק אז אפשר לדבר על רצינות הכוונה. ואם ישנה הסחת-דעת, אפילו לרגע, ממטרת הלימוד, ממטרת התאספות הקבוצה, או ממטרת הבריאה- זוהי "קלות-ראש".
שאלה: לפעמים אני מרגיש, שהתשובות ניתנות לי בקוצר-רוח. אולי הבורא לא מעוניין שאלמד...?
תשובה: נאמר, שרק במקרה אחד האדם לא צריך לשמוע בקול הבורא-אם הבורא מצביע על דלת היציאה ואומר: "לך ממני!"-רק במקרה כזה, החוצפה והסירוב למלא את פקודת הבורא נערצים עליו ונעימים לו, וכך, באופן עקיף, מוסברת לנו תגובתו של אדם בעל רצון אמיתי!
כמורה, לעולם לא אוכל לנטוש את מי שרוצה באמת לדעת את שיטת הקבלה- יהיו תכונותיו אשר יהיו.
שאלה: האם אפשר ללמוד קבלה בשפה אחרת פרט לעברית?
תשובה: הלימוד האמיתי מתרחש בעברית. זה לא אומר, שלא ניתן לצאת לעולם העליון ללא ידע בעברית. באופן כללי ניתן לבטא את הקבלה, שהיא שיטה של הרגשת הבורא, בכל שפה, כמו שמוזיקה ניתן לחוש לא רק בשפה האיטלקית, ורפואה לא רק בלטינית. אלא שבמקור כל המקובלים הגדולים מסרו לנו את מבנה העולם העליון בעברית. כך קרה, שכל ההסברים שלהם לגבי צורת האותיות, הצירופים שלהן, מבנה המלה ומשמעותה הועברו ביחס לשפה העברית.
יחד עם זאת, הם מסרו הרבה משמעויות והגדרות ביוונית ובארמית-שפות שהשתמשו בהן בזמן כתיבת ספר " הזוהר", ואנו משתמשים בהן בדיוק באותו אופן. אבל בשפות לועזיות אחרות, שהם לא מסרו לנו, אנו לא יודעים כיצד להתאים אותן לשורשים הרוחניים, ולאור העובדה שהמקובלים הגדולים הראו לנו את הקשרים בעברית, העברית היא שפת הקבלה.
אנו רואים גם בעולם שלנו, שכל ענף, אפילו זה שקם רק עכשיו, יוצר לעצמו שפת קשר מסוימת, שלפי השפה הזאת מייצרים את כל המכונות ואת כל התוכנות, ואנשי המקצוע מבינים רק אותה. לכן מי שלומד קבלה צריך ללמוד את ההגדרות של הקבלה במשמעותן העברית, כפי שעל המוזיקאי לדעת מושגים באיטלקית ועל הרופא לדעת מושגים בלטינית.
שאלה: אם עברית היא שפת הקבלה הרשמית, ונמצאת ביסוד הבריאה, האם אפשר להסיק מכך שכל שאר השפות לא משקפות או מעתיקות "נכונה" את העולם הרוחני בעולם הגשמי?
תשובה: בעיקרון, אפשר להתאים כל שפה על-מנת להעביר באמצעותה את התחושות הרוחניות. אבל מכיוון שמקובלים בחרו בעברית והעבירו לנו את הידע על העולם העליון בשפה זו, אנחנו משתמשים בה ומחשיבים אותה לשפה קדושה - מפני שהיא מובילה לרוחניות, לקדושה. אבל ספר " הזוהר" משתמש בחופשיות במלים של שפות זרות, כגון יוונית, שגם הן היו בשימוש באותה עת, ובאופן טבעי, אנחנו משתמשים באותן מלים, כמו המקובלים.
כמובן, ששפה זה רק רישום מידע רגשי, המורגש בכלי כהשפעת האור-התענוג. לעצמך, בתוך-תוכך, אתה לא צריך את השפה, יש לך רגשות. אבל בהמשך, כאשר אנחנו רוצים להעביר את הרגשות האלה לאחרים, אנחנו צריכים להפוך את הרגשות שלנו לדבר שיובן.
הלבוש הזה על הרגשות שלנו, בשביל להעבירן למישהו אחר, נקרא שפה. לא משנה איזו שפה. המקובלים בחרו בשפה העברית, ונתנו את כל המידע בשפה זו (וקצת בארמית, שהיתה שפת הדיבור באותה עת באזור פרס-נהרות הפרת והחידקל).
בעולמנו, במציאות שלנו, קיימות גם שכבות ביניים, תת-רמות. הן לא מוזכרות בגלל חשיבותן הזעירה, מכיוון שהן נמצאות הרבה מתחת לרמת העבודה הרוחנית. השתקפות של שורש רוחני ברמתו של עם כלשהו נותנת שֵם לשפתו. השפה העברית נמצאת קרוב יותר לשורשים הרוחניים מאשר כל שפה אחרת. לכן מבנה העולמות הרוחניים מתואר בעברית, ולא, למשל, ביפנית.
הסוגיה הזאת מוסברת בפירוט בתחילת הפרק " הסתכלות פנימית" (בספר " תלמוד עשר הספירות חלק א" של הרב יהודה אשלג או בספר " קבלה למתחיל").
שאלה: מה דעתך על ספרות וספרים בכלל?
תשובה: כל הספרים, חוץ מספרי הקבלה, נכתבו על-ידי סופרים, הנמצאים בהשגת העולם שלנו בלבד. לכן הם לא נכונים, או במקרה הטוב, נכונים אך במובן צר מאוד. לא מומלץ ללמוד ולחיות לפיהם, כיוון שאי-אפשר לבנות את חינוך האדם לפי תורות דמיוניות. אנחנו, בעיקר בזמן האחרון, רואים איך באים ונעלמים המון חוקים, תורות, עצות, ואיך הם מחליפים זה את זה במהירות, בגלל שהם מאבדים את תוקפם ולא מסוגלים יותר להחזיק מעמד.
המקובלים, לעומתם, כותבים את ספריהם רק מתוך השגת הקשר בין שורש רוחני, שנמצא בעולם העליון, לבין הענף הגשמי שלו, שנמצא בעולם התחתון שלנו. לכן מקובלים לא יכולים לטעות בעצותיהם. עניין אחר לגמרי הוא, שעצותיהם כלל לא קלות לביצוע, ורק הן מביאות לסוף מנצח-החל מ"איך לבחור בן-זוג" ועד "איך להרגיש מציאות אחרת".
כיוון שכל מה שקורה בעולמנו הוא תוצאה של פעולות של שורשים עליונים, אי-אפשר להבין נכון את מה שקורה אם נשארים בגבולות הידע של העולם שלנו. הרי החלק העיקרי של מערכת הבריאה נמצא מחוץ להשגתו של החוקר בעולם שלנו. ואיך אפשר לייעץ למישהו בלי לראות את הסיבה והמסובב של מעשיו? הבעיה היא, שמקובלים אמיתיים לא מעוניינים לתת עצות סוציאליות לאנושות, כי זו לא מטרת ייעודם. מטרתם היא "למשוך" את האדם לעולם העליון, שיגיע להשגה, ויגדל ויתקיים בעצמו. אני לא בעד האמירה "לאסוף את כל הספרים ולשרוף אותם", אך אפשר היה למנוע הרבה מאוד טעויות ולהימנע מלהגיע בכל פעם למבוי סתום.
שאלה: האם ישנם תרגומים של "הזוהר" וספרי קבלה אחרים לשפות זרות?
תשובה: אדם שרוצה להתעמק בלימוד קבלה יצטרך, בכל מקרה, ללמוד עברית, מפני שהאותיות עצמן, צורתן, שילובים של המלים ותוכנן, נושאים בתוכם מידע קבלי. עם זאת אפשרנו למתחילים תרגום לאנגלית של חלק א' של " תלמוד עשר הספירות" באתר האינטרנט שלנו.
תוכן העניינים:
|
|
|
שאלה: אדם שמרגיש משיכה לרוחניות, איך הוא מתחיל להתקדם?
תשובה: המשיכה לרוחניות ראשיתה כשהאדם מתחיל להרגיש את הבורא. אך ברגע שמתחילים לחוש רוחניות, לחוש את הבורא, חשים אותו כ"נותן" וכאן מתעוררת הבעיה. נוכחות ה"נותן" גורמת לנו להרגיש שאנחנו רק נוטלים, וחושבים על איך ליטול מהעולם שלנו את הכול וליהנות.
הרב יהודה אשלג נהג לספר על כך בסיפור ה" אורח ובעל-הבית". זהו סיפור קבלי אמיתי שכל המקובלים נוהגים לספרו. נניח שאתה בעל-הבית ואני אורח שבא לבקר אצלך. אתה מכיר אותי מצוין, כמו שהבורא מכיר את האדם. כלומר, אתה, כבעל-הבית, מכיר היטב את כל הטעמים שלי, את כל הרצונות שלי ועל-פיהם אתה עורך את השולחן. אני, כאורח, בא לביתך, ורואה שהשולחן אכן ערוך ומתאים להפליא לרצונותי. במצב כזה אני מרגיש רעב דווקא לְמה שמונח על השולחן.
בעל-הבית מזמין אותי בלבביות: "היכנס בבקשה, הכנתי בשבילך כל מה שאתה אוהב". אני מתיישב אצל השולחן. מה אני אמור להרגיש? אני מבין שבעל-הבית רוצה בכל לבו שאיהנה, אבל לצערי זה לא מפיס את דעתי, שכן נוכחותו מפריעה לי ליהנות. אלמלא הייתי רואה אותו, והשולחן היה שלי, או-אז הייתי נהנה מכל הכיבודים והתענוגים; ברצון רב הייתי נוטל מהם ואוכלם ללא כל חשבון!
"הבורא ערך לנו שולחן ופרש"-זו ההרגשה הנוכחית שלנו. ברגע שהבורא (בעל-הבית) מגלה את עצמו, מתעוררת בקרבּי בעיה. כיוון שאני רואה אותו-את ה"נותן"-אני מתחיל להרגיש כ"לוקח". והרגשה זו של קבלת נדבה, של נטילת צדקה, מבטלת לגמרי את כל התענוגים בשולחן.
שאלה: האם זה לא חשוב לך שבעל-הבית הכין בשבילך את הכול, מכל הלב?
תשובה: זה לא חשוב. אפילו אם בעל-הבית רוצה לתת לאדם את הכול, האדם נשאר עדיין ה" מקבל" והבורא-ה" נותן". ועל ההבדל הזה בין האדם לבורא, האדם לא מסוגל לכסות. רק אם נכיר את השיטה שהקבלה מלמדת, לא תהיינה לנו יותר בעיות.
מהות השיטה היא, שיש בורא, בעל-הבית, שאנחנו חשים שקיים בו הרצון להעניק לנו. גם לו יש חיסרון, כמו שיש לנו, הוא חש "רעב" לכך שאנחנו ניהנה. ואם אנחנו לא נהנים, הוא חש סבל. כמו שאני סובל מזה שאני לא יכול ליטול את הכיבוד בגלל הבושה, כך בעל-הבית סובל מזה שאני לא יכול לקבל את הכיבוד שלו.
ובנקודה זו הכול תלוי באורח. בתפקיד האורח יש לנו אפשרות לקבל תענוג שלם ואינסופי. אבל אם האורח יאכל את הכיבוד שמונח על השולחן, הוא ייהנה רק מהכיבוד ובזה ייגמר התענוג.
מנגד-קיימת גם אפשרות אחרת: אפשרות לעלות לדרגות של תענוגים, של הבנות ושל תחושות הרבה יותר נעלות, ובכך להשתוות לבעל-הבית עצמו. הכיצד? אני מחליט שאני לא לוקח דבר מבעל-הבית. כתוצאה מהסירוב שלי, בעל-הבית סובל ומתחיל לשכנע אותי ליטול מהתענוג. אבל לי נפתחה האפשרות לעשות למענו, לתת לו-ולא לקבל ממנו וזאת על-ידי כך שאני מקבל את התענוג ממנו, רק כדי לתת לו ליהנות. אני פשוט עושה לו טובה. בזה שאני נהנה-אני נותן לו תענוג. ובמלים אחרות: אני הופך מ"מקבל" ל"נותן".
אני משתמש ברעב שלי, בעובדה שבעל-הבית הכין בעבורי כיבוד, ברצונו להסב לי תענוג, בבושה שבלעדיה לא הייתי מסוגל לעצור בעדי. כל הדברים האלה דרושים לי כדי שאוכל ליהנות, ובה-בעת ייהנה אף הוא. כשאני מקבל את הכיבוד, אני מרגיש כיצד הוא נהנה מזה. וכך אני משתווה לו והוא הופך להיות תלוי בי. זה מהות הקשר עם הבורא. האדם חייב להכין את עצמו בהדרגה, עוד לפני שהוא מתחיל לחוש את הבורא. ברגע שהאדם מוכן, הבורא מתגלה לו ומתפתח תהליך, שבו האדם הופך לנותן לבורא כמו שהבורא נותן לו. נניח שהבורא רוצה לתת לאדם מאה קילו של תענוג. אבל האדם מסוגל לקבל ממנו רק עשרים קילו, שכן אם הוא יקבל את שמונים הקילו הנותרים, הוא יקבלם כדי ליהנות מהם בעצמו, וזה יעורר בקרבו תחושות לא נעימות של בושה.
כאשר בעולם שלנו מתארחים אצל מישהו, מרגישים אותן תחושות: "את זה אני יכול ליטול, את זה אני לא יכול; את זה קצת לא נעים לי לקחת-מזה פחות נעים לי ליטול ומזה יותר". כך נוהגים כל-אימת שמרגישים את הנותן. זה טבענו ואי-אפשר להימלט מפניו.
במידה שהאדם יכול לקבל למען הבורא, כך הוא משתווה לבורא. למשל, אם אני יכול ליטול ממך עשרים קילו כיבוד, או-אז נכון יהיה לומר שהשתוויתי לך בעשרים האלה. בעולם הרוחני, להשתוות למשהו-משמעו להרגיש אותו עד הסוף. להרגיש את המצב הרוחני שלו, את המחשבות שלו, את הרגישויות שלו, פשוט להיות במקום שלו. לשון אחר: האדם על שולחן המלך מקבל את התענוג במידת השתוותו ל"מלך", לבורא.
הסולם של העולם הרוחני בנוי על-פי העיקרון הזה: האדם מקבל יותר ויותר למען הבורא, וכך הוא עולה בסולם עד למצב שהוא מסוגל לקבל מאה אחוז למען הבורא, באופן כזה שאת המאה אחוז האלה הוא נותן לבורא, בדיוק כמו שהבורא נותן לו מאה אחוז. שניהם תלויים זה בזה, שניהם מקבלים תענוג זה מזה ונותנים זה לזה תענוג. זה נקרא זיווג שלם של האדם עם הבורא. מצב זה מכונה " גמר תיקון". וזה המצב שאליו כולנו צריכים לשאוף להגיע.
באופן כללי, המצב הזה מדהים. אפילו קשר קטן עם הבורא פותח לאדם אפשרויות בלתי-מוגבלות להשיג שלמות שאין לנו למה להשוותה. בין האורח ובעל-הבית שוררת כל הזמן התמודדות, מפני שבעל-הבית רוצה שהאורח יקבל את כל המאה אחוז ואילו האורח חש שהוא צריך להתגבר על תחושת בושה נוראית, שנובעת מעצם נוכחותו של בעל-הבית, ולכן הוא לא מסוגל ליהנות ממה שבעל-הבית הכין לו. המצב הזה קיים גם בעולם שלנו. ככל שהאדם מפותח יותר מבחינה רוחנית פנימית כך הרגשת הבושה בו יותר גדולה, והוא מוכן אף למות כדי לא להרגיש את התחושה הנוראית של השפלה עצמית. התחושה של השפלה עצמית היא העונש הכי חמור שעלול לפקוד את האדם, מפני שהיא מנוגדת ל"נקודה המרכזית" של הבריאה-ה"רצון לקבל" למען עצמי.
אנחנו בעיקר מפחדים מהקשר עם הבורא. כל השיטה של הכנת האדם- בעזרת הקבלה-מבוססת על בניית הקשר עם הבורא והציפייה של האדם שהקשר יהיה נעים.
שאלה: דיברנו על הרגשת גדלוּת הבורא. מהי המשמעות של נוכחות בעל-הבית בעבורך, אם אתה האורח?
תשובה: אני מרגיש אותו כַּ"נותן" בכל תענוג, בכל מנה, בכל פיסה שאני מקבל. מה השתנה בסלט כלשהו, למשל, אם בעל-הבית נמצא לידך או לא? השתנה המילוי שלו ותוכנו הפנימי. הסלט הופך לא רק למקור לתענוג, אלא לכלי שבאמצעותו אני יכול להגיע לקשר רוחני עם משהו יותר גבוה ממני. או-אז כל הטבע, ה"רצון לקבל", כל התענוגים, הופכים לאמצעי כדי להשיג משהו אחר לגמרי-והאדם שנשען על זה מפליג למרחב הרוחני.
שאלה: כיצד האדם עובר את המחסום בפעם הראשונה?
תשובה: כאשר אדם משנה את כוונתו מ"למען עצמי" ל"למען הבורא", הוא מתחיל להרגיש בתוכו (או סביבו) את מה שהיה נסתר ממנו בגלל טבעו לקבל רק לעצמו. התחושה החדשה הזאת נקראת " העולם העליון" או " הבורא".
כעת האדם מרגיש את הבורא על-פי מידת כוונה זו. מידה זו מהווה את המדרגה הרוחנית הראשונה שלו. למעשה לא קיים דבר שהוא פחות ממדרגה זו. האדם יכול לעלות או לרדת אך ורק מהמצב הבסיסי הזה. אחרי המדרגה הראשונה, האדם מקבל רצון נוסף שכוונתו "למען עצמי". ונדמה לו שנפל מן המדרגה הקודמת, בעוד שלמעשה הוא לא נפל ממנה אלא ממדרגה גבוהה יותר-מהרצון החדש. כלומר, הנפילה מורגשת כאילו שהיא נפילה מהמצב הקודם, אבל היא מתרחשת כי הוסיפו לאדם רצון חדש לא-מתוקן. הנפילה- זו תחושה של המדרגה הלא-מתוקנת הבאה. וכך בכל פעם, האדם מתקן את הכוונה הגשמית שלו מ"למען עצמי" (ליתר דיוק, הבורא הוא שמתקן את הכוונה) לכוונה הרוחנית "למען הבורא".
שאלה: אם אדם כבר חש את הבורא, האם ייתכן שהרגשה זו עלולה להיעלם ולא להישנות?
תשובה: אם אדם עבר לעולם העליון, הוא מתקדם ונישא מעלה. אך תמיד הכול מתפתח בהתאם למאמצי האדם, כאשר עוצמת המאמץ קובעת את קצב ההתפתחות. אבל, אם הוא עדיין לא עבר לעולם העליון, ומרגיש רק את ה"אור המקיף", או-אז הרגשה זו נובעת עדיין מהרצון שלו לקבל למען עצמו, ולכן אינה מבטיחה שהתחושות הבאות תהיינה בהכרח רוחניות.
שאלה: האם ברגע "הנגיעה" ב"עליון" אפשר לעשות משהו אסור ונורא כל-כך, לטעות עד כדי כך, שהדלת הזאת לא תיפתח בשבילך יותר?
תשובה: זה בלתי-אפשרי לחשוב על משהו, שלא שייך לאותה מדרגה, בה נמצא כעת האדם. האדם מגיע לרמה מסוימת שקובעת את כל המחשבות, הרצונות, התוכניות והטעויות שלו. זוהי התוכנה הפנימית שלו, כמו במחשב.
נאמר: " מעלין בקודש ולא מורידין". ככלל, כל הטבע צועד רק קדימה. את הנפילה יש לקבל כמצב, שבו מקבלים כלי חדש, רצון-ודווקא כעת, אחרי שהאדם התחזק רוחנית, הוא מקבל את היכולת לתקן את המצב החדש הזה.
שאלה: האם ניתן לענג את הבורא מבלי לוותר על משהו, מבלי לצמצם את עצמי-מבלי לבצע את צמצום א', אלא רק לשנות את הכוונה מ"למען עצמי" ל"למען הבורא"?
תשובה: כאשר תתחיל להתעמק ולהרגיש בגופך ובתוך-תוכך את הטבע שלך על שפלותו, תבין עד כמה זה בלתי-אפשרי לא ללכת שולל אחריו. טבע האדם עוטה תמיד צורות "אמיתיות", "טובות", "מועילות" ו"רצויות", ולא ניתן להבין, שכל הפעולות שלנו הן רק כדי לקבל למען עצמנו. לכן חייבים לנתק כל קשר עם הרצון והתענוג. זהו ה" צמצום"- ההחלטה לא להיענות לטבע שלך. לאחר-מכן מגיעים לרמה כזו של תיקון, שבה האדם אדיש לגמרי לגבי התוצאה, שהיא תכונות הבינה. רק אחרי השלב הזה ש-ועל-פי מידת התיקון והמידה שרכשת את תכונות הבינה-ניתן לחשוב כיצד להתחיל לפעול-לא למען עצמך אלא למען הבורא. מכאן אפשר לראות, שדרך התיקון מורכבת מכמה צעדים רצופים, כאשר הראשון מביניהם והכי הכרחי הוא ה"צמצום".
שאלה: באיזה אופן קובעים המקובלים אֵילו רצונות ניתנים לתיקון ואֵילו לא? האם יש בקבלה ביאורים, או שההבנה באה רק עם ניסיון והשגה?
תשובה: הבורא ברא את ה"רצון ליהנות", מפני שתכונתו להיטיב ורצונו הוא להשפיע תענוג. אבל ה"רצון ליהנות", שהבורא ברא, זקוק לתיקון ולהשלמה. אין לו לאדם הרגשה של רצון עצמאי משלו, ובלי ההרגשה ש"הרצון בא ממני והוא שלי" אי-אפשר ליהנות.
הרצון ליהנות מקורו בבורא, אבל כדי לחוש תענוג נחוץ להרגיש את היעדרו של הבורא. מהו התענוג שמקורו בבורא? זהו התענוג משלמותו של הבורא וממצבו. רק אלה בלבד ראויים להתקבל כתענוג, מפני שהמצב הזה הוא המצב הכי נעלה. מכאן, שהנברא צריך לרצות להיות יחד עם הבורא, צריך לרצות להיות כמו הבורא. זאת מאחר שלהיות כמו מישהו, להיות עם מישהו, לדבוק במישהו-להתקרב אליו- אפשר רק כשאנו דומים ומשתווים אליו בתכונות, ברצונות ובמחשבות.
איך לגרום לכך שהנברא, עם רצונו ליהנות, ירצה ליהנות דווקא מהבורא-ממצבו, משלמותו, ושהרצון הזה ינבע מהנברא עצמו? לשם כך הבורא מסתיר את עצמו, על-ידי השתלשלות מלמעלה למטה, הבורא אט-אט מרחיק את עצמו, מסתיר את שלמותו בחמש מדרגות-ובורא חמישה עולמות (עולם-מהמלה העלמה): אדם קדמון, אצילות, בריאה, יצירה ועשייה, שנקראים בקיצור א"ק ואבי"ע.
כל מדרגה, כל עולם בהתפשטות ממעלה למטה, הם הסתרה נוספת של הבורא. למטה מהעולמות האלה נמצא העולם שלנו, בו לא מרגישים את הבורא. הרצון ליהנות, שהבורא ברא, מתרחק מהבורא מרחק של חמישה עולמות, עד הגיעו לעולם שלנו, לכן הנברא מרגיש בעולם שלנו את עצמו בלבד. את ההרגשה הזאת אפשר לחוש רק מבעד להסתרה שמחוללים העולמות. וכך אם הבורא מוסתר כולו, הנברא נותר לבדו.
כל הטבע בעולמנו שרוי בדיוק במצב הזה. הדומם, הצומח והחי מרגישים רק את עצמם, והם נותרים בתחושה זו-ואילו המְדבֵּר (האדם), חוץ מאשר להרגיש את עצמו ואת הרצון שלו ליהנות, מתחיל גם להרגיש כמיהה למשהו עליון.
במצב של הסתרה מוחלטת, הנברא לא מרגיש שהבורא מסתתר ממנו. ואילו תחושת היעדר הבורא מצביעה דווקא על קיומו, על האפשרות להרגיש אותו, שכן הבורא הוא זה שנעדר, הוא זה שלא נוכֵח.
האפשרות הזאת לשאוף לבורא, מופיעה באדם, מפני שבתוך ה" רצון לקבל" שלו נמצא "ניצוץ מלמעלה". הניצוץ הזה נמצא באדם כדי לתת לאדם, שנמצא בעולם שלנו, את האפשרות לנתח ולהחליט מה עדיף: שלמות הבורא או המצב שלו. לצורך זה נחוץ לשתול ברצון האגואיסטי של האדם את הרצון להרגיש את הבורא-את טבעו של הבורא ואת תכונתו להשפיע, לתת. הדבר מתבצע על-ידי פעולה רוחנית הנקראת " שבירת הכלים" (" כלי" הוא "רצון" או, ליתר דיוק, "כוונה"). בפעולה זו מתערבבת תכונת הנברא "לקבל הנאה", עם תכונת הבורא "לתת הנאה", והאדם מקבל את האפשרות לבחור מתוך שתי התכונות האלה את מה שטוב יותר-שלם יותר.
תהליך הבחירה-העדפת תכונות הבורא על-פני התכונות של טבע האדם-נקרא " תיקון השבירה". זהו תהליך שמתמשך לאורך הרבה מחזורי חיים, גלגולים, תחת הנהגה של מערכת מיוחדת לניהול התיקון, הנקראת " עולם האצילות".
בסוף התיקון, הנברא (נשמת האדם) רוצה להידמות לבורא בכול. לאחר שעבר את כל מצבי ההשתוות לבורא, ובהשוואה שהוא עושה בינו לבין הבורא, האדם מצדיק את הבורא במלואו. ההשתוות בתכונות (השוואת הצורה) מביאה לדבקות בבורא, ובאופן כזה מושגת מחשבתו של הבורא. זה הכול, בקצרה. את השאר-עליך להשיג בכוחות עצמך.
שאלה: איך אפשר להעצים בקרבּך את משמעות מטרת החיים ואת גדלות הנותן?
תשובה: בעל-הסולם עונה על זה כך: (1) בלימוד (2) בקבוצה (3) תחת הנהגת רב.
הלימוד-רק לפי מקורות מסוימים, הכתובים במיוחד במטרה להביא את האדם אל הבורא, כבר מראשית הדרך.
הקבוצה-היות שהרוחניות מועברת, היא כביכול "נשפכת" מנשמה אל נשמה, שהרי כל הנשמות הן נשמה אחת, המחולקת לחלקים רבים על-ידי התחושות הגשמיות שלנו. או-אז אם יש קשר חזק בין החברים בקבוצה, גופם אינו מהווה בעיה, אלא, אדרבה, דווקא בזכות ההתגברות על הפרעות הגוף לקשר בין הנשמות, מתעצמת תחושת הרוחניות, אף לכדי הרגשת הבורא.
הרב-עליו להיות מקובל, תלמיד של מקובל ידוע, שממנו קיבל שיטת לימוד מדויקת ולמד את הדרך עצמה, ושבעצמו עבר לפחות חלק מהדרך.
שאלה: בזמננו מובטח, שבמשך מחזור חיים אחד אפשר להספיק לעבור את כל המצבים- החל מהרצון הראשון לרוחניות ועד לגמר התיקון עצמו. אם לא הכול מצליח, האם לא כדאי יותר "להרוג את הזמן" בעיסוקי העולם הזה חסרי התכלית? הרי החיים האלו ניתנו רק כדי לעבור את דרך התיקון!
תשובה: ב" הקדמה לתלמוד עשר הספִירות" כתוב, שתוך תקופה של 3 עד 5 שנים אפשר להגיע לעולם העליון ולהתחיל את סולם המדרגות. אבל הדבר מתרחש רק במצב אידיאלי. בחיים עצמם דרוש, לפעמים, פי שניים או פי שלושה יותר זמן. הדברים אמורים לגבי הנשמות של שנות ה-90, ובמאה ה-21 התהליך אמור להתקצר-כי באות נשמות הקרובות מאוד לכניסה לרוחניות.
שאלה: מדוע, כאשר אתה נמצא במצב מסוים, אינך מסוגל אפילו לדמיין שייתכן מצב אחר?
תשובה: כל מצב נקרא חיים, גלגול. אם המצבים הפוכים, המעבר ממצב אחד למשנהו נקרא "כף הקלע", כלומר, התרוצצות הנשמה מקצה העולם ועד קצהו לאחר מות הגוף. הרגשת העצמי והרגשת הסובבים אותי, בכל מצב ומצב, נקראות "עולם". מכאן, שבכל פעם שהאדם נמצא במצב חדש, הוא כביכול נמצא בעולם אחר חדש.
הדבר נכון מכיוון שה"אני" של האדם הוא ה"נקודה" ששוֹרשה במלכות של עולם "אין-סוף"- והיא אינה משתנה; מה שמשתנה הוא המסך שמעליה. ולכן משתנה מידת התחברותה ל-ט' הספירות הראשונות, תשע תכונות הבורא. בדרך זו, כאשר המלכות חשה שתשע הספירות הן מחוצה לה, היא חשה את עצמה ואת עולמה באופן שונה לגמרי. אלמלא תשע הספירות האלה-תכונות הבורא-המלכות היתה מרגישה רק את התענוג שבה או את חסרונו. אבל כאשר היא מחברת לעצמה את תשע התכונות של הבורא, היא חשה אותו בהן. הרגשה זו היא גלויה (כאשר האדם נמצא בעולם הרוחני), או נסתרת (אם האדם עדיין חש רק את העולם הזה). התחושה יכולה להיות פנימית (מורגשת בחושיו, בכלי), או עדיין חיצונית (נסתרת), ונקראת על-ידינו: "העולם", "העולם שלי".
אתה כבר מבין, עד כמה שינויים זעירים, אפילו בתכונות הטבעיות שלך, של "רכיבים" עדינים בתוכך, מציירים בך תמונה אחרת לגמרי. תמונה זו שונה עד כדי כך, שקשה לומר ששני המצבים האלה-הם אותו אדם. ובאמת אלה שני אנשים שונים לגמרי-הפְּנים שלהם (הנשמה, הרוחניות) שונה, אך החוץ-הגוף הפיזיולוגי-הוא אותו הגוף. לכן נאמר, שבכל רגע נתון, כלומר אחרי כל שינוי, אדם הופך למישהו אחר, מָשל נולד מחדש.
שאלה: איך להימנע מייסורים?
תשובה: הבורא מנהיג את העולם ושולט בו תמיד. אין ביקום דבר זולת הבורא. הבריאה נמצאת "תחתיו", ורק הבורא הוא השליט העליון. אין שום כוח אחר מלבדו. האדם מבין את בלעדיות הבורא לאשורו כאשר הוא הופך למקובל. ראה בהקשר זה את המאמר " אין עוד מלבדו" שבספר " שמעתי". אבל רק המוכנות שלנו, ובפרט התאמת התכונות הנפשיות שלנו לאור הבורא, קובעות אם נקבל את מה שהבורא רוצה לתת לנו. כמידת אי-ההתאמה שלנו לאור היורד אלינו מהבורא, כך אנחנו מרגישים ייסורים בִמקום הנאה. כוונת הבורא תמיד טובה, אבל החושים שלנו הופכים את הטוב לייסורים, כשתכונותינו לא תואמות את תכונות האור. הכול תלוי בחושים שלנו. אם אלה תואמים את מה שאנחנו מקבלים מהבורא, או-אז אנחנו חשים את הכוונה האמיתית של הבורא. חוכמת הקבלה מסבירה איך אפשר לשנות את עצמנו, עד להגעה להתאמה מלאה שלנו לתכונות הבורא, ובסופו של דבר לחוש רק את הטוב ואת הנצחיות. שיטת הקבלה מלמדת איך לקבל בצורה נכונה מהבורא, כיצד לחוש את מה שמגיע אלינו מהבורא.
שאלה: אתה מרחיב בהסבר על הייסורים בעולם שלנו. הסברך הוא הקרוב אלי מכל אלה שנתקלתי בהם עד כה, אבל גם הוא לא מספק אותי לגמרי, כי הבורא בעצם הוא הכול-יכול, נצחי וטוב, ויכול היה לברוא את התפתחות הבריאה ותיקונה ללא ייסורים, או לפחות ללא ייסורים נוראים. במקביל אתה אומר, שההסבר הזה לא מושלם וקיים הסבר עמוק יותר, אבל הוא מסודות הקבלה. האם בעיקרון הסוד הזה מצוי בהישג-ידו של האדם-יותר נכון, המקובל-אחרי שנים ארוכות של עבודה רוחנית?
תשובה: השגת הרוחניות נחלקת לשני חלקים:
1 .טעמי הקבלה-כולם חייבים ללמוד ולהשיג את טעמי הקבלה. זו הרגשת האדם בעת התפשטות האור העליון בתוך נשמתו, כלומר, בתוך הרצונות המתוקנים שלו, ברצון לקבל על-מנת להשפיע נחת-רוח לבורא. גאולה מייסורים וביאת המשיח, אלה הכוחות המתקנים והמעמידים את האדם במצבים של תענוג והשגה נצחיים ושלמים. הגאולה והמשיח תלויים בלימוד ובהשגת "טעמי הקבלה"-כלומר, איך לבצע "זיווג דהכאה" (זיווג רוחני) עם האור העליון בעזרת המסך.
2. סודות הקבלה-לומדים ומשיגים אותם רק אנשים שהשיגו תיקון שלם. זהו ידע, שאיננו יודעים עליו דבר, כיוון שאיננו מסוגלים להבינו עד שלא נקבל את תכונות גמר התיקון.
את סודות הקבלה חייבים להסתיר מפני שההתקרבות אליהם מצד האדם, שלא תיקן את עצמו סופית, מזיקה לו. הם לא מתוארים בשום מקום ואי-אפשר להעבירם, אלא למי שהשיג מדרגה מיוחדת בעולם האצילות. אנשים שאינם מודעים לחלוקה של ספרי הקבלה, חושבים שכל הקבלה היא סודות הקבלה, לכן אוסרים לעסוק בה ולמעשה על-ידי האיסור הזה מביאים לעולם ייסורים (ראה ב" הקדמה לספר ה'זוהר" מהאות ס"ו ועד האות פ"א. הרב אשלג כותב שם על סיבת כל הייסורים בעולם-האישיים והכלליים). לכן אתה יכול ללמוד את כל מה שכתוב בספרי הקבלה ללא כל חשש.
התלמוד מספר על ארבעה חכמים, שנכנסו ל" פרדס" -גן של חוכמה עליונה. כתוצאה מכך, אחד השתגע, השני התחיל לעבוד עבודה זרה והשלישי מת ורק רבי עקיבא נכנס ויצא בשלום. משמעות הסיפור היא, שבאמצעותו מתוארות כביכול מידות הגילוי האפשריות לאדם. בספר " פרי חכם-אגרות קודש" ניתן למצוא מכתב בדף ל"ו, שמסביר את הסיפור.
שאלה: אני בכל-זאת רוצה להבין בדיוק את המושג בירור-אנליזה. אתה אומר שמעשה בירור צריך להופיע בתהליך של למידה. האם זה אומר שהאדם עצמו לא צריך לעשות יגיעה כדי להגיע לזה? האם גם התפילה צריכה להופיע בתוככי האדם מאליה?
תשובה: האדם לא מסוגל לשנות את עצמו בכוח. אם לא משנים אותנו מלמעלה, אנחנו לא משתנים. אם לא יתנו לנו מלמעלה תכונות חדשות, שׂכל ויכולות ניתוח וראייה חדה, כלום לא יעזור-לא מלותי ולא רצונך. לכן, כל מה שעלינו לעשות זה להשקיע יגיעה. למעלה כבר ישנו אותנו... ואולי השינויים שיחוללו בנו, לא יהיו כלל כמו אלה שהיינו רוצים, אלא דווקא להפך. שם-למעלה-יודעים טוב יותר...
לכן, השלבים הראשונים בלימוד ובהתקדמות הם קריאה וחזרה בקביעות על כל החומר הכתוב שקיים. לקרוא את הספרים של בעל-הסולם, של הרב ברוך אשלג (הרב"ש) ושלי, במיוחד את הקטעים שאנו חשים משיכה אליהם. בחומר הכתוב מוסתר אור עליון, הפועל בתוכך ומתחיל לשנות אותך בהדרגה. רק ההתמלאות במה שנכתב בספרים האלה תקנה לך יכולת ניתוח-בירור ויכולת החלטה שלא מנקודת-מבט גשמית-בהמית. או-אז יתחיל לפעול בתוכך החומר הנלמד, שטמון בו אור עליון, והוא יחדור לתוכך בהדרגה ויתחיל לפעול בך באופן נסתר. כתוצאה מתהליך זה יופיעו בתוך-תוכך ידע פנימי, ויכולת לברר מה יותר קרוב לרוחניות ומה יותר רחוק ממנה.
שאלה: איך אני יכול להרגיל את עצמי לעשות בירור (ניתוח) לאחר מעשה? ואם לא הצלחתי לברר את המעשה, האם פירושו שהמעשה היה מיותר?
תשובה: רק קריאת חומר במשך חודשים רבים יכולה להביא אותך להרגיש ולהעריך את מה שמתרחש בתוכך, להיות מסוגל לנתח את מחשבותיך ולבדוק את מעשיך מנקודת-מבטה של הקבלה. או-אז יתחיל הבירור, קרי: היכולת לבקר את עצמך מנקודת-מבטה של האמת. עד לקבלה של יכולת זו האדם משול לבעל-חיים, מפני שאין בו שום דבר זולת טבעו הבהמי. רק כאשר מופיע אצל האדם זרע הנשמה העתידית, העליונה, בעלת המבנה הרוחני או-אז הוא מסוגל להעריך את עצמו נכון. רק בדרך זו הוא חדל להיות כשאר היצורים, והופך לאדם, כי האדם הוא מה שנקרא " חלק אלוקי ממעל", חלק הבורא שבנו.
שאלה: לאחר שהתחלתי לקרוא בספרי הקבלה, אני מרגיש כאילו עברתי תִכנות מחדש של המוח-עד כדי כך שהתהפכו כל הערכים והעקרונות המוסריים שלי. עכשיו אני חושב, יותר ויותר, על שאלות פשוטות, שקודם-לכן ידעתי כביכול את כל התשובות עליהן. האם אתה יכול להסביר מה קורה איתי?
תשובה: מה שאתה מתחיל להרגיש זו תחילת ההבנה של ערכים חדשים, הערכה מחדש של העולם הסובב אותך, התייחסות חדשה ובוגרת יותר לחיים. פרק הזמן שבו מתחוללים באדם השינויים הוא די ממושך, מכיוון שאי-אפשר לערוך באדם בבת-אחת שינויים כה גדולים, ולהביאו מהעולם הזה לעולם העליון. זאת מאחר שהמוח שלנו, מערכת העצבים, מערכות הגוף, הקשרים והיחסים עם העולם החיצון-מכבידים עלינו ומהווים משקל-נגד. אבל אתה כבר התחלת את תקופת השינויים הפנימיים-נפשיים שלך, ולכן המשך לשאול שאלות. בדרך זו צריכות להשפיע התוצאות הראשונות של הלימודים הנכונים על עולמך הפנימי.
שאלה: מדוע אני תמיד מטיל ספק ברעיון, שזה עתה הבעתי?
תשובה: האמת היא שהכול משתנה בתוך-תוכך כל הזמן. הניגודים שבך מדהימים אותך, ובאמת מפליא עד כמה יכולות דעות כה מנוגדות להימצא, בעת ובעונה אחת, באדם אחד, במיוחד כאשר הן מתחלפות מרגע לרגע. כך בעצם מלמדים אותך, שהכול ניתן לך מלמעלה, שהכול יוצא מהבורא-בו מתמזגים כל הניגודים לשלמות אחת, ודווקא הודות להתחברות שביניהם, ולהתקרבותך לבורא, תוכל להשיג את מיזוג הניגודים שבתוכך.
שאלה: איך אפשר להיות שרוי בשמחה אם השכל מבין שיש סיבה לשמחה גדולה והלב אינו מבין זאת?
תשובה: תשקוד על המכתב בדף ע' בספר " פרי חכם-אגרות קודש": בכל מצב פנימי האדם צריך לשלב בהליכותיו כלפי הבורא, באופן מְרַבי ובו-זמנית, שלושה יחסים: "עולם+שנה+נפש". או-אז הוא משיג דבקות בבורא, בהתאם לאותה מדרגה בה הוא מצוי. אבל בלי שילוב זה-אי-אפשר.
שאלה: לאהוב זה דבר מסוכן. ברגע שאדם מבין, שאתה מוכן לעשות הכול למענו, הוא מתחיל לנצל את יחסך הטוב. האם לא קיים משהו דומה ביחסים בינינו לבין הבורא?
תשובה: אהבה יכולה להתקיים רק ללא גבולות! אך אם אין לה גבולות, היא מעוררת בנאהב זלזול ואפילו שנאה. אנו רואים ביטוי לכך ביחסים של ילדים כלפי הוריהם, הנאמנים להם ללא גבול. לכן, כדי להשיג אהבה שלמה, ובה-בעת לשמור עליה, לחיות עימה בקביעות, הבורא יצר מערכת של יחסי-גומלין בינו לבין האדם, באופן שבתחילה הוא ואהבתו נסתרים מהאדם. זאת כדי למנוע מצב, שבו לאחר שהאדם ישיג את אהבת הבורא כלפיו, הוא יתחיל לחוש כלפיו שנאה.
האדם חייב להגיע תחילה לרצון "לתת הכול למען הבורא". רק לאחר-מכן יהיה מסוגל לחוש נכונה, מבלי להזיק לעצמו, את אהבת הבורא, יוכל לרצות לקבל מהבורא, ויוכל להביע את אהבתו האינסופית כלפיו. זהו מצב נצחי שאינו ניתן לשינוי. לכן הציווּי הראשון של התורה הוא-יִראה, והשני-אהבה. כתוב בספר " הזוהר", שמצוות ה" יראה" אינה מתייחסת לחשש לאבד אהבה, שכן לאבד משהו הוא סוג של פחד אנוכי. היראה היא השגה רוחנית של השאלה "האם כבר עשיתי הכול למען הבורא?". בדומה ליחס של אם כלפי בנה. רק במקרה הזה, יחסנו כלפי הבורא הופך להיות דומה ליחסו כלפינו.
אתה מבין, ש"לעשות חסד"-משמעו קודם-כול לצאת מגבולות הרצון לעשות חסד רק למען עצמך, ולעשות חסד ללא כל קשר לעצמך. במצב זה כל ביטוי של הרצון שלך לְהַנות עצמך, ביטוי שלילי ככל שיהיה, לא יערער את רצונך להמשיך לעשות מעשים טובים. כלומר, הכול תלוי ב"מי" עושה את המעשה הטוב, ולא "למען מי" עושים את המעשה הטוב. צריך לדעת מהן כוונותיו של אדם, כאשר הוא עושה חסד-האם כוונתו להיטיב לאדם, שלמענו הוא עושה את המעשה, או כוונתו לקבל ממנו תגמול למעשיו.
במידה וקיים קשר בין חסד לתגמול-ה"חסד" הוא לא חסד, אלא ביטוי אחר לקבלת הנאה באמצעות מישהו אחר. לזה אנו קוראים בעולמנו-אהבה. אבל אהבת אמת רוחנית נוצרת רק אחרי צמצום א', קרי: צמצום הרצונות שלך, לא לקבל שום דבר למען עצמך. זהו התיקון באמצעות ה" מסך" של הרצון שלנו ליהנות; שכן, רק בתנאי שמתקיים התיקון אין קשר ישיר בין הרצון-פעולת המקבל, לתענוג-תגובת הנותן. זהו תיקון שמגיעים אליו אך ורק באמצעות שיטת הקבלה.
שאלה: כמה טוב כאשר אתה מסוגל לאהוב, וכמה קשה במצב הפוך. האם הייסורים מחוסר היכולת לאהוב נעלמים, כשעוברים את המחסום, או רק בגמר התיקון?
תשובה: הייסורים האלה נובעים מהרצון הטבעי שלך ליהנות בעולם הזה, והם ייעלמו עוד לפני שתעבור את המחסום. המחסום הוא ויתור על המחשבה "רק למען עצמי", ולמעשה ויתור על כל דבר ודבר בעולם הזה. אחרי המחסום, הוויתור על המחשבה "רק למען עצמי" מתייחס כבר לרצונות ולתענוגים רוחניים.
שאלה: בעולמנו, אדם סובל את ייסורי העולם שלנו, ובעולם הרוחני-את הייסורים הרוחניים שהם קשים בהרבה מייסורי העולם שלנו. איך אפשר שאדם יסכים להחליף ייסורים פחות קשים בייסורים קשים יותר?
תשובה: ייסורים רוחניים הם ייסורי אהבה, ייסורים הכרוכים בשאלה "מה עוד אני יכול לעשות למען אהובי?", המכונים "ייסורים מתוקים". הייסורים האלה לא מניחים לך, הם קיימים דווקא כדי שתחוש את התענוג שבנתינה, את הדבקות בבורא.
שאלה: איך אפשר לשאוף לעשות מעשים טובים, כאשר אתה יודע מראש, שלא תוכל לעשותם?
תשובה: נסה בעצמך ותיווכח, שאם לא כן איך תדע מי אתה? האור בא כתוצאה מיגיעת האדם. רק אם האדם שואף לטוב, הוא מבין עד כמה הוא רע. לכן, אם האדם חושב שהוא טוב, וכך הוא גם מעיד על עצמו, אפשר לראות באיזה שלב בהתפתחות הפנימית-רוחנית שלו הוא נמצא. העיקר שתקרא כמה שיותר, וכך תרגיש מהר יותר את טבעך האמיתי!
שאלה: כאשר קראתי את "הסתכלות פנימית" רציתי ליהנות, ובמקום זה התחלתי להרגיש ייסורי מצפון וייאוש. הכיצד?
תשובה: הלב מרגיש תענוג או ייסורים. המוח מנתח אמת או שקר, ואתה הוא זה שצריך לבחור מה יותר חשוב-אמת, למרות שהיא מרירה, או שקר ומתיקות. הבחירה הזאת מצויה בכל מה שאתה עושה, והיא מהווה גורם בתהליך התיקון- בתהליך השינוי הפנימי.
שאלה: נאמר, שבתחילת כל מעשה יש לומר: "אם אין אני לי-מי לי", ובתום היגיעה יש לומר: "אין עוד מלבדו". איך להתייחס לרגשות בזמן המעשה, ואיפה אני בהחלטותי?
תשובה: דווקא בגלל שבאדם חסרה עדיין הרגשת הזהות בין ה"אני" לבין "הבורא", הוא צריך לעורר בכוח מצב, בו הוא כביכול דבוק כולו בבורא, כאילו אין הבדל בינו לבין הבורא, ואז אין מקום לשאלה: "מי עושה-אני או הבורא". בזה שאדם מעורר את מצב הדבקות, בכוח הרצון ובהשתוקקות אל הבורא, הוא מתחיל, במהלך הזמן, ממש לחוש את המצב הזה.
אבל זו אינה כל העבודה של האדם. משום שלהתקדם אפשר רק מתוך סתירות. לכן על האדם, לפני המעשה ובמהלכו, להתעלם מקיום הבורא, ולהכריח את עצמו לפעול. ולא באופן מלאכותי, אלא ממש כאילו "הוא איננו". התרגילים האלה נחוצים, מפני שפתאום, בשלב הזה, האדם מתחיל "להאמין בבורא", "להיות צדיק"-למרות שהוא לא באמת מרגיש את הבורא.
שאלה: מהי הסיבה שהאדם מעדיף "להאמין"-ולא לפעול באורח מציאותי וישר?
תשובה: זה בגלל שכוחות הטומאה, הקליפות, כלומר הרצונות הלא-מתוקנים שלנו, שאינם דבוקים בבורא, בכוונה לא נותנים לנו לפעול, כדי שתהיה לנו האפשרות לעשות יגיעה ולתקן את הרצונות והמחשבות האלו.
אפשר לומר שכל המכשולים האלה מקורם בבורא: בתחילת המעשה, הבורא שולח מחשבות שהוא קיים. אלה הן מכשולים, שהוא שולח לאדם ושמונעים ממנו לפעול. ובסוף המעשה, הוא שולח מחשבות על זה שהוא אינו קיים, וגם אלו הן מכשולים לאדם.
כל המכשולים האלה, על קיום או אי-קיום הבורא, קיימים כולם רק כדי לתת לאדם הזדמנות לבצע יגיעה. יגיעה שמתקנת מחשבות וכוונות. בסופו של דבר האדם דבק במחשבותיו במחשבות הבורא. הוא אינו עוקב אחר מחשבות הבורא, אלא דווקא דבק-כלומר, שהמחשבות של הבורא והמחשבות של האדם הופכות להיות זהות, במישור הזמן-אך לא בסיבה ובמסובב.
בעל-הסולם כותב על זה בספר " פרי חכם-אגרות קודש" (דף ס"א):
"כבר אמרתי בשם הבעל שם טוב, כי קודם עשיית המצווה, אין לחשוב כלל בהשגחה פרטית, אלא אדרבה, צריך האדם לומר: 'אם אין אני לי מי לי'. אבל אחר המעשה מחויב האדם להתיישב בעצמו, ולהאמין שלא מכוחי ועוצם ידי עשיתי המצווה, אלא רק מכוח ה', שכן חשב עלי מכל מראש, וכן הייתי מוכרח לעשות.
כמו כן הסדר במילי דעלמא, כי שקולים הם הרוחניות והגשמיות. לכן טרם שאדם יוצא לשוק להרוויח דבר יום ביומו, צריך הוא לסלק מחשבותיו מהשגחה פרטית, ולומר אז: 'אם אין אני לי מי לי'. ולעשות כל ההמצאות שעושים הגשמיים, בכדי שירוויח מעותיו כמותם.
אולם בערב, כשבא לביתו ושכרו אתו, חס ושלום מלחשוב שבריבוי המצאותיו, עשה את הרווח, אלא אפילו היה מונח במרתף כל היום גם היה מצוי שכרו בידו. כי כן חשב עליו השי"ת (השם יתברך) מכל מראש, וכן מוכרח להיות.
ואף-על-גב שבשכל החיצון הם דברים הפכיים, ואינם מקובלים על לב, מכל מקום מחויב האדם להאמין כן, כי כן חקק עליו השי"ת בתורתו, מפי סופרים ומפי ספרים.
וזהו סוד הייחוד 'הויה אלקים', שסוד הויה הוא סוד ההשגחה הפרטית, שהשי"ת מהוה את כל, ואינו צריך שיושבי בתי חמר יעזרו לו. ואלקים, בגמטריה הטבע, אשר האדם המתנהג על-פי הטבע שהטביע במערכות שמים וארץ הגשמיים, ושומר חוקם כמו שאר הגשמיים; ויחד עם זה, נמצא מאמין בשם הויה, כלומר, בהשגחה הפרטית, נמצא מייחד זה בזה, והיו לאחדים בידו, ועושה בזה נחת-רוח גדול ליוצרו, ומביא הארה בכל העולמות.
שזה סוד ג' הבחינות: מצווה, עבירה, רשות. אשר המצווה היא מקום הקדושה.העבירה היא מקום הס"א (הסיטרא אחרא). ורשות שאינה-לא מצווה ולא עבירה. היא מקום המערכה, שעליה נלחמים הקדושה והס"א. בהיות האדם עושה דברים הרשותיים, ואינו מייחד אותם לרשות הקדושה, נופל כל המקום הזה לרשות הס"א. ובהיות האדם מתחזק לעשות במילי דרשותא, ייחודים כפי כוחו, מחזיר הרשות לגבול הקדושה.
ובזה פירשתי מה שאמרו חז"ל: 'מכאן שניתנה רשות לרופא לרפאות'. פירוש, אף-על-גב שהרפואה ביד ה' בלי ספק, ותחבולות אנושיות לא יזיזוהו ממקומו, מכל מקום הודיענו התורה הקדושה: 'ורפא ירפא', להודיעך שרשות הוא, שהוא מקום המערכה בין מצווה לעבירה כנ"ל. אם כן הרי מחויבים אנו מצד עצמנו, לכבוש תחת הקדושה את 'רשות' הזה; והכיצד נכבשת? אלא בהיות האדם הולך לרופא האומן, והרופא נותן לו תרופה בדוקה המנוסה אלף פעמים, ואחר שזכה לקבל הרפואה הבריא, אז מחויב להאמין, שבלעדי הרופא, היה השם יתברך גם-כן מרפא אותו. כי כבר קצוב חייו מכל מראש, ובמקום לשיר ולשבח את הרופא האנושי, הרי הוא מודה ומשבח להשי"ת, ובזה כובש את הרשות תחת גבול הקדושה.
ועל דרך זה בשאר דברי 'הרשות'. ובזה הולך ומרחיב גבולי הקדושה, על דרך שהקדושה מתרחבת בכל שיעורה, ופתאום רואה עצמו וכל קומתו עומד וחי בהיכל הקודש, כי כל-כך נתרחבה הקדושה וגבוליה, עד שהגיעה למקומו עצמו. והבן זה.
כל האמור ביארתי לכם כבר כמה פעמים, מפני שעניין זה, הוא אבן מכשול לכמה בני אדם, שאין להם קבלה מבוררת בהשגחה פרטית, ו'עבדא בהפקירא ניחא ליה', ובמקום עבודה רוצה ביותר לבטוח; ועוד יותר חושק לבטל הקושיות מאמונתו, ולקנות לעצמו אותות ומופתים שלמעלה מהטבע, ולכן נענשים ודמם בראשם. כי מחטא האדם הראשון ולמעלה, המציא ה' תיקון לחטא זה בסוד הייחוד 'הויה אלקים', על דרך שביארתי, וזה סוד: 'בזעת אפיך תאכל לחם', ומטבע האדם, שמה שמשיג על-ידי ריבוי כוחותיו, קשה לו מאוד לומר, שמתת השי"ת הוא. ממילא יש לו מקום עבודה, להתאמץ באמונה שלמה בהשגחה פרטית, ולהחליט שאפילו בלי עבודתו היה משיג כל זה. ובזה הולך ונמתק עוון זה".
שאלה: כאשר אני מרגיש בעלייה, כאשר אני מרגיש טעם בעבודה רוחנית, האם אני צריך לחשוב על זה שהתגלות הבורא בי היא רק בכלים גשמיים, ולהתחיל לחפש חסרונות במצבי זה, על-מנת לא ליפול?
תשובה: עלייה נועדה דווקא כדי לעלות ממנה והלאה, ולא כדי לרדת. תקרא הרבה, כמה שיותר ובאופן סדיר, על-מנת לראות בטקסטים את מה שלא ראית קודם. בשום פנים ואופן אל תיהנה מהרגשת העלייה עצמה, אלא שלוט בעצמך, ויחד עם הרגשת העלייה אל תחמיץ את עצם המחשבה על סיבת העלייה ועל הקשר עם מקור המצב הזה.
כל ההבדל בין המצב הראשון של הבריאה לבין מצבה הסופי, אחרי גמר התיקון- הוא רק בהרגשת האדם את הבורא. בדומה לדוגמת בעל-הבית והאורח: האורח מקבל את מה שהכינו לו, אבל הוא לא מרגיש ממי קיבל. רק הרגשה נוספת, הרגשת בעל-הבית, מבדילה בין שני המצבים האלה. לכן חייבים לנסות בכל הכוחות, למרות כל ההפרעות ששולח הבורא, לא להתנתק מהמחשבות עליו. וההפרעות שהוא שולח לנו הן רק כדי להדק את הקשר עמו.
ברגע שתשכח את הבורא ותישאר רק עם תחושת ההנאה ממצבך, אתה תתחיל לרדת, מכיוון שההנאה תהיה "למענך", ולא "למען ההתקדמות". זו אינה התאכזרות עצמית, אלא למידה על-מנת לקשור את הסיבה והתוצאה יחדיו. השאר תוכל לקרוא במאמר " אין עוד מלבדו" שבספר " שמעתי" ובמכתבי בעל-הסולם בספר " פרי חכם-אגרות קודש".
שאלה: העולם הרוחני הוא עולם הרצונות האלטרואיסטיים. העולם שלנו (העולם הזה) הוא עולם הרצונות האגואיסטיים. מי ששׂם מסך על הרצונות של העולם הזה ומקבל רצונות אלטרואיסטיים של עולם העשייה, לעולם לא יוכל לרצות את התחושות "למען עצמו". ואם כך, כיצד הוא יעלה לעולמות אחרים?
תשובה: לכל אחד יש רצונות פרטיים, שנתנו לו אותם מלמעלה כדי להרגישם בעולם הזה. את הרצונות האלה אפשר לאמוד בכמות ובאיכות. כאשר האדם יכול לעשות להם צמצום, כלומר כשהוא כבר מסוגל לא להשתמש בכל רצון ורצון שלו למען עצמו-או-אז הוא עובר את המחסום, שהוא המעבר בין העולם הזה לעולם הרוחני.
העלייה למדרגות הבאות באה אחרי שרוכשים מסך-אחרי תיקון-הכוונה "לא לקבל" למען עצמך-על הרצונות החדשים, הגדולים יותר ליהנות. לאחר-מכן, משתמשים ברצונות, עד כמה שיכולים-כדי להיטיב לבורא, כדי ליהנות למענו. בזה אנו גורמים לו תענוג כמו שהוא גורם לנו.
אתה צודק. אם אין לאדם מה לתקן הוא לא מסוגל לעלות. אם הוא עשה תיקון-כוונה על רצונות חדשים-מהכוונה "למען עצמי" לכוונה "למען הבורא", רק אז העלייה אפשרית. העלייה היא קבלת רצון אגואיסטי חדש (רצון עם כוונה "למען עצמי") ותיקונו-כלומר, שינוי הכוונה מ"למען עצמי" (קליפות) לכוונה "למען הבורא" (קדושה). מידת העלייה היא כגודל הרצון המתוקן.
לאחר שנתנו לאדם רצון עם הכוונה "למען עצמי", והוא תיקן אותה לכוונה "למען הבורא", הוא עלה למדרגה רוחנית גבוהה יותר. אבל אז, נוסף לו רצון חדש וגדול יותר ליהנות עם כוונה "למען עצמי", והוא שוב צריך לתקן את הכוונה. כך האדם מתקדם.
שאלה: האם ניתן לומר, שכאשר אדם מוותר על תענוגי העולם הזה הוא בעצם מגלה רצון לחיות בעולם הרוחני, או שזה לא מספיק?
תשובה: העולם העליון, כלומר תחושת האדם את הבורא, הוא מצב עדיף על פני העולם הזה. לכן עלינו לשאוף אליו כאל משהו מושלם, ולא מתוך הפחד מעונש. גם בעולם הזה, לפני שאנחנו משיגים בכוחות עצמנו את העולם העליון כמשהו נשגב, אנו מתענגים-וזה נחוץ לנו כדי להתפתח רוחנית ולבנות קשר נכון עם הבורא. מי שמבטל את רצונו להתענג, לא יכול להמשיך ולהתפתח.
לכן הדחייה של העולם הזה אינה הגיונית. עלינו פשוט ללמוד איך לקבל את העולם הזה כדי ליהנות יותר, באופן שלם ונצחי, ולחיות בו. פה טמונה היכולת שלנו לנצל את "חוכמת הקבלה".
לצורך זה כדאי:
1. לחוש את העולם העליון, כלומר, את הבורא.
2. להשתכנע, שהעולם העליון טוב ללא שיעור מהעולם הזה.
3. להבין את שיטת ההסתגלות למצב הזה.
4. לממש את המצב הזה ולהיות נצחי ומושלם בכול.
שאלה: אתה תמיד ממליץ לקרוא. מה עלי לעשות אם בדרך לעבודה זה בלתי-אפשרי, ואני מרגיש צורך להיות בקשר עם הבורא?
תשובה: תמיד ובכל דבר תוכל למצוא בתוכך את הבורא קורא לך לקשר איתו. הבעיה היא שהקשר הזה כל הזמן מתנתק. הבורא חפץ להעמיק את הקשר, ולכן ברגע שהאדם נכנס איתו לקשר כלשהו, מיד שם הבורא לאדם מכשולים, כדי שהאדם ישמור על הקשר למרות המכשולים ובדרך זו יעמיק את הקשר. אמנם האדם לא תמיד מסוגל לעשות את זה... אבל הכול מתרחש בהדרגה. בהקשר זה קרא את המאמר " אין עוד מלבדו" מתוך הספר " שמעתי".
שאלה: מה לעשות כאשר עדיין אין קשר קבוע עם הבורא? האם ניתן להרגיש את הבורא לפני התהוות המסך?
תשובה: לא ניתן לִצפות את הצעד הבא. להפך, זה נברא דווקא כך, שהצעד הבא חייב להיות לא ידוע לאדם. שאם לא כן, האדם יהיה דומה לגנב, שרץ וצועק לפני כולם: "תִפסו את הגנב". כמו שכתוב במאמר ה' שבספר " שמעתי": "בזמן שאנשים רודפים אחרי הגנב כדי לתופסו, גם הגנב רץ וצועק, 'תִפסו את הגנב!'. ואז אי-אפשר להכיר מי הגנב האמיתי, כדי לתופסו ולהוציא את הגניבה מידו".
אל לך להצטער על מה שעדיין לא מתוקן בך, על מה שמונע ממך לצעוד קדימה ומפריע לך להתקשר עם הבורא, אין בכך תועלת, כי דווקא הצער הזה דוחף אותך לשקוד על הטבע שלך ולשאוף להיגאל ממנו, מהכוונה שלו "למען עצמי". ההפרדה הזאת שקיימת בהרגשה ובהבנה שלך, בין הרצון ליהנות לבין הכוונה "למען עצמי", עוד תתרחש.
אתה תרגיש דחייה רק כלפי הכוונה שלך. ככל שאשתדל להסביר לך, עד כמה שיש לי זכות לכך, בכל-זאת המעבר עצמו יישאר לא מובן לך. הרי זה לא רק שינוי של התכונות שלך, אלא מהפכה ביחס שלך לכול.
נאמר במזמור בתהילים: " בשוב ה' את שיבת ציון, היינו כחולמים"-זהו בדיוק מצב המעבר, כמו תהליך לידת האדם, שיורד עליו מלמעלה ומתרחש ללא מודעותו. אך לאחר המחסום, העבודה היא אחרת לגמרי.
רק קריאה אינטנסיבית של מקורות קבלה אמיתיים בלבד מזרזת את הדרך. אני ממליץ לך לעיין גם ב" הקדמה לתלמוד עשר הספירות" אות קנ"ה ובספר " קבלה למתחיל".
שאלה: מדוע אתה טוען, שמה שאני מרגיש הן תחושות לא רוחניות?
תשובה: אתה סבור, שמה שאתה מרגיש הוא אכן רוחני, אבל זה לא יותר מאשר הרגשה פסיכולוגית. להרגיש את הרוחני אפשר רק כשרוכשים מסך, ואת המסך אפשר לרכוש רק בשיטת הקבלה, שהיא השיטה המלמדת איך לרכוש מסך. רק מי שמקבל את העצה ללמוד את שיטת הקבלה, מתחיל להרגיש ולהכיר כמה טעה עד כה. אבל את זה אי-אפשר לגלות מראש.
באים אלי אנשים, הטוענים שהם כבר בעולם אין-סוף, בגמר התיקון. אך העניין הוא, שלאדם אין שום כלים לדעת איפה הוא נמצא.
עצתי היא: קרא את כל מה שיש באתר האינטרנט שלנו, או את ספרי ההקדמות בהם מבואר הרעיון העיקרי של הקבלה בכל מיני דרכים, בגרסאות שונות ומנקודות-מבט שונות. הקשב לקלטות אודיו נוספות... והפוך לתושב העולם העליון האמיתי, במקום להיות שקוע ברעיונות אופנתיים.
שאלה: מקובל, המגלה את כוונות הבורא, חש אותן אך לא ברצונות הטבעיים שלו. האם, למרות זאת, התחושות שלו הן מציאותיות ואובייקטיביות?
תשובה: למרות זאת, התחושות הן עדיין מהרצון ליהנות. אלא שההבדל הוא רק בכוונה, שהיא לא "למען עצמי" אלא "למען הבורא", ולכן המקובלים מרגישים את המציאות בצורה אחרת- לא מעוותת, לא מתוך עניין אישי.
שאלה: מדוע אתה נגד מדיטציה?
תשובה: כוונה-היא "הכלי" בו מורגש הבורא. השיטה ליצור כוונה נכונה "למען הבורא", או מה שאתה קורא לו "מדיטציה" נכונה, נקראת קבלה. איני מכיר טכניקות אחרות ושיטות מדיטציה כדי ליצור כוונה ושאיפה נכונות. ולמיטב הבנתי, הן אינן קיימות! לדעתי, מה שאתה קורא מדיטציה זה לא יותר מאשר תרגול פסיכולוגי.
האדם צריך לשהות בכוונה הזאת בקביעות, בלי להתחשב בכך שכל הזמן מתחלפים בו המחשבות והרצונות-המכשולים. אמנם המכשולים מתחלפים כל הזמן, אך מאחר שהכוונה היא בכיוון אחד, ברור שהיא צריכה להשתנות בעוצמה ובאיכות, בהתאם למחשבה, לרצון או למכשול שעליו היא מתייצבת. זוהי חוכמה שלמה. התוצאה הסופית שלה נגלית בסידור קבלי, הבנוי משילוב רציף של סימנים ואותיות, המציינים את המצב של כוונת המקובל. למשל, סידור הרש"ש.
שאלה: עד כמה ניתן להפריד באופן אובייקטיבי בין כל אחת מ-125 המדרגות? למשל, מקובל שהגיע אל העולם הרוחני ונמצא במדרגה מסוימת, נניח, בעולם העשייה, בספירת הבינה, האם הוא מודע לכך שהוא נמצא בדיוק במקום זה, ובהמשך הוא צריך לעבוד על הבנת התכונות של המדרגה הבאה-ספירת החוכמה בעולם העשייה?
תשובה: כיוון שאפילו החלק הכי קטן של המציאות נכלל מהחלקים האחרים שבתוכו, הוא מורכב מעשר ספירות. על-כן, כבר בהשגה הרוחנית הראשונה יש מידע על כל הקיום. כי כל הקיום זה בסך הכול עשר ספירות, רק בצורה גבוהה יותר, ברורה יותר ומורגשת יותר פי תרי"ג פעמים. במלים אחרות, כשהאדם רוכש את המדרגה הראשונה בלבד הוא כבר יכול להרגיש את כל חלקי המציאות, אך ביחס המתאים למדרגה הראשונה, כמובן.
שלוש הדרגות של התפתחות הנשמה: עיבור, יניקה ומוחין, נמצאות בכל אחת מ-613 המדרגות. ודאי שאם האדם עוד לא עבר את כל שלושת המצבים, שבמדרגה הכי נמוכה, לא תהיה לו השגה בהם. אבל לאחר שעבר את הסדרה הראשונה של עיבור-היניקה-המוחין, האדם מסוגל להבין את כל המצבים עד "גמר התיקון". אבל " גמר התיקון" עצמו לא ניתן להשגה, כיוון שאין לו אף "מקבילה" במדרגות התחתונות. "גמר התיקון" הוא המדרגה האחרונה, שנקראת " ביאת המשיח"-על שם האור המתקן את כל כוחות הטומאה, את הקליפות.
שאלה: מאין מגיע כוח התיקון? כיצד בדיוק הוא עושה זאת?
תשובה: על-מנת לעזור לעלות למדרגה גבוהה יותר מורידה המדרגה הגבוהה את החלק התחתון שלה הנקרא "אח''פ" (אוזן-חוטם-פה) אל המדרגה שמתחתיה. מכל זה מתברר לאדם איך הוא צריך להשתנות, איך להיתקן ומאיפה לשאוב את הכוחות לכך.
התיקון נעשה על-ידי ה" אור המקיף". היות שבכלי (התחתון) עדיין אין מסך, הוא אינו יכול לקבל לתוכו אור. שכן אילו היה יכול-אזי כבר לא היה צורך בתיקון! התיקון בא תמיד מן המדרגה היותר עליונה, שאליה צריך להעלות את הכלי בעודו לא-מתוקן. לכן התיקון הוא תמיד מהחוץ, על-ידי כוח עליון שפועל כ"אור מקיף". עיין ב" הקדמה לתלמוד עשר הספירות" (אות קנ"ה).
שאלה: המסך מאפשר לנשמה לקבל החלטות בעולם הרוחני. האם לאדם בעולם שלנו יש כלי דומה שהוא יכול להסתמך עליו?
תשובה: האדם המצוי בעולמנו, שהוא עדיין אינו מבין כלום, כי הוא עיוור ללא אור, חייב לבצע רק את הפעולות הדרושות לו לצורך היציאה לעולם העליון, כלומר לשם השגת המסך. הוא אינו מסוגל להעריך מראש את מצבו ולקבל החלטות, כי עדיין לא קיבל את המסך, את כוחות הבורא. מקבלים את המסך בעקבות השפעת האור על הרצון, כמו שבחינה ב' נולדת מבחינה א' (בינה מחוכמה).
תשובה: ישנה השפעה נסתרת של האור, וניתן לעורר את ההשפעה הגלויה רק באמצעות קריאת טקסטים אמיתיים של הקבלה. המסך נרכש במהלך הלימוד, מתוך המקורות האמיתיים ומהקשר עם הרב. לכן, קרא טקסטים אמיתיים, כי אפילו בלי להבינם אנו צועדים קדימה, בכיוון הנכון. האור הנסתר אכן משפיע! לגבי התקופה שהאדם נמצא בעולמנו נאמר ב "הקדמה לתלמוד עשר הספירות", שכל אשר בידך ובכוחך לעשות-עשה. זאת, מפני שרק באמצעות מאמצים רבים ואיכותיים, יוכל האדם לקבל השפעה של האור העליון הנסתר, השפעה שתיתן לו את הכוח להיוולד מחדש, לצאת לעולם העליון, למציאות של הרגשת הבורא, לקבל את המסך הראשון שלו ולפעול "למען הבורא" בניגוד לרצון לקבל תענוג למען עצמך.
שאלה: מדוע מכונה הנברא "יש מאין"?
תשובה: בראשית הבריאה, המלכוּת נקראת נקודה, נקודה שחורה על גבי האור הלבן, החלל הריק. לאחר-מכן היא מתפשטת, מכסה את כל האור הלבן, ומתקנת את עצמה כך, שהיא מאירה כמו האור הלבן, יחד איתו. המלכות נקראת " יש מאין", כי לפני הבריאה ה"רצון לקבל תענוג" עוד לא היה קיים, לא היה מורגש. כאשר האדם מתחיל להרגיש שכל טבעו הוא "רצון ליהנות מאור הבורא", הוא נחשב לנברא.
שאלה: אני מנסה לחוש את הצמצום, את המסך, ואת הרצון המתוקן, האם זה אפשרי ליישם אותם גם בחיי היומיום?
תשובה: כל מה שנדמה לך שאפשר ליישם, יַשֵׂם. אחרת, חפש מסביבך. אין זה חשוב שאחר-כך יתברר, כי זה לא לגמרי נכון-שאלו הקְבּלות מוטעות. בעולם שלנו מותר לך הכול! מכיוון שהעולם הזה קיים דווקא כדי ללמוד ממנו, והטעויות שמתחוללות בו אינן נחשבות לטעויות. כמו בעבר, כאשר הנייר היה יקר, היו נותנים לילד לכתוב על לוח צִפחה, כדי שלא יבזבז את הנייר כל עוד הוא אינו יודע להשתמש בו נכון.
בכל שלב מוצגת בפני האדם תמונת עולם אחרת. כל מדרגה חדשה היא שלילת המדרגה הקודמת. לכן, קבל את חטאיך ותכונותיך בראייה נכונה-עליך לתקן אותם, שכן בלעדי זה לא תוכל לעלות אל הבורא. כאשר תשתמש ברצונות שלך בכוונה נכונה, תעלה אל המצב המושלם ביותר והנצחי.
שאלה: חשש מאכזבות מפריע לשמוח בהווה. האם הוא מפריע גם להתקדמות?
תשובה: אצל המקובל ההתקפה היא פעולה מתמדת. הפחד הוא לא פחד בפני עצמו, אלא פחד שנובע מחוסר היכולת להרגיש את המטרה.
הרגשת המטרה נקראת " אמונה", ודווקא היא נוסכת את הביטחון להתמודד עם ייסורים. ורק במידה שהלומד יכול לרומם בעיני עצמו את גדלות מטרת הבריאה, הוא הופך לנברא ודבק במטרת חייו. לכן, חובה לעבוד על הגדלת המטרה, ואז הכול נראה לא מפחיד.
בנוסף לכך, מה שחשוב במטרה הוא הקשר שלה עם הבורא. הרי הבורא עצמו הוא המטרה! אם אתה תמיד נמצא במאמץ להגיע לזה, קורא בתוכך למחשבות עליו, לקשר איתו בכל מה שקורה אתך או-אז אתה מסוגל לכול. אתה רוכש ביטחון, והפחד נעלם. לא יכולות להיות אכזבות, אם המושלם והנצחי הוא זה שמוליך אותך אליו. לכן דרוש להרגיש אותו!
שאלה: עוד מגיל בית-הספר אני חש שהרגשות שלי אינם אמיתיים. הדבר מעורר בי תחושת שעמום ורצון לברוח מזה. אני רוצה להרגיש משהו אמיתי.
תשובה: זוהי הערכה נכונה של העולם שאנו מרגישים. העולם מורגש לא באמת, אלא כמו בחלום, כדברי דוד המלך: " בשוב ה' את שיבת ציון היינו כחולמים"-כאשר הבורא מחזיר אותנו אליו, אנו מרגישים שעד אז היינו שרויים בחלום.
שאלה: האם יש משהו, שלא כדאי לגעת בו בזמן שהאדם מצוי בעבודה עצמית?
תשובה: אני לא מבין את החששות והפחדים מפני שבמהלך לימודי הקבלה אנחנו יכולים "לגעת" במשהו מסוכן-משהו נישא מעל להבנתנו או אף ליפול לאיזה מקום מסוכן. רק התגלות מלאה של היקום משנה את עולמו הפנימי של האדם-היא מכריחה אותו להשתנות, שכן הוא כבר לא מסוגל יותר לשקר לעצמו, והסתרה מכוונת מצדו גורמת להתפשרות פנימית, שבולמת את כל תהליך ההשתנות וההתפתחות הרוחנית. הייתי נדהם, כאשר התחלתי ללמוד אצל הרב שלי, הרב ברוך אשלג: האדם צריך לחפור עד לעומקים הכי עמוקים, להוציא לאור את הכול, לא לפחד כלל (למרות שזה עלול להיות לא נעים!), ואחר-כך לבקש מהבורא לאפשר לו לראות עוד יותר לעומק...
שאלה: מה זה אומר, שירידה גוררת ירידה ואיני מרגיש ביניהן שום עלייה?
תשובה: כאשר האדם מעריך כל מצב כירידה, היינו: שאינו מסופק משום דבר, זהו מצב מצוין, משום שאם היה מסתפק בעצם השגתו הוא היה נעצר-ומוטב היה אלמלא היה נעצר בכלל עד לגמר התיקון!
אבל אם זו ירידה אחת כוללת, איך היא מורגשת כירידות נפרדות, שאין ביניהן שום עלייה? כפי הנראה הירידה מורגשת כירידות נפרדות בגלל שהיא מתרחשת ביחס לכל מיני נושאים: כוונות, צורות תענוג, הרגשת ייאוש ממטרות קודמות, מתן משמעויות חדשות לערכים מהעבר. באופן כללי, אלה הם מצבים מצוינים! דווקא הם אלה שמעניקים את הרצונות- את הכלים לקליטת הבורא. הרי אין דבר מנוגד לאדם יותר מאשר הבורא! ולכן, בסופו של דבר, הבורא מורגש רק בתחושות ההפוכות לתחושות כלפי עצמנו (ראה " פרי חכם- אגרות קודש", דף י"ח).
שאלה: בזמן עלייה רוחנית-כשאתה אמור לחשוב על מצב ירוד, האם כוונתך לרדת באופן מלאכותי למצב הזה?
תשובה: רק כוח הטומאה דוחף את האדם לסבול ו"לאכול את בשרו". לעולם, ובשום מקרה, אין לחפש מצבים ירודים, מפני שבמקום בו נמצאות מחשבות האדם-שם נמצא האדם בעצמו-וככל שהמצב שנמצא בו האדם נמוך יותר, כך הוא יותר מרוחק מהבורא. יש לשאוף תמיד רק להרגיש את הקשר עם הבורא, והשאר-זהו עניינו של הבורא. למשל, אם לצורך התקדמותי הרוחנית נדרש לזרוק אותי לתהום-שיעשה את זה, הרי אני רוצה להיות קרוב אליו, יהיה אשר יהיה.
שאלה: האם נכון, שבמצבים "ירודים" כדאי להיזכר במצבים "גבוהים"?
תשובה: לא, זה לא נכון להיזכר "כמה טוב היה לי" במצב העלייה, מפני שכבר קִלקלת את מצב העלייה בזה שנפלת ממדרגתך. ואם עכשיו אתה מתעלה, כי אתה נזכר במצב העלייה, זה לא נחשב לתיקון חדש או לבירור חדש. ומבחינה איכותית, מדרגתך הנוכחית לא תהיה שונה מזו הקודמת. לכן טוב יותר לחפש סיבות חדשות לעלייה-לעשות הערכות חדשות לגבי גדלות הבורא, מטרת הבריאה, אפסיות מצבך וכיוצא באלה.
שאלה: כנראה, שלא ניתן להימנע מנפילות. אך האם אפשר לחזות אותן מראש ולחוש בהן לפני התרגשותן? הרי אף פעם האדם לא נופל מיד. ואם זה נכון, אולי אפשר לנסות לא ליפול או להקל על הנפילה? האם הניסיון לא ליפול עכשיו, יכול לחזור ולהצליח גם בכל המצבים הבאים?
תשובה: אין שום תרופה נגד ירידות ולא יכולה להיות כזאת, כיוון שירידה זו נפילה לתוך רצונות חדשים של לקבל "למען עצמי", שאותם אתה מתקן-ועולה למדרגה הבאה. כל "מדרגה הבאה", היינו המדרגה היותר עליונה, שונה מקודמתה בזה שמקבלים בה רצונות חזקים יותר וכתוצאה מזה, מתקנים אותם עם הכוונה "למען הבורא" בעוצמה גדולה יותר.
אומרים: " מעלין בקודש ולא מורידין", אבל לפני התיקון, כל תוספת של רצון עם הכוונה "למען עצמי", נראית לנו כירידה, כנפילה, למרות שדווקא התוספת המסוימת-אחרי שנתקן אותה-נרגיש בה כגורם לעלייה. את הרצון החדש מקבלים רק בזמן הנפילה לתוך "מחסן" הרצונות ליהנות, שנמצא בנו מטבע בריאתנו, ואז מתחילים אט-אט לחיות איתו ולתקנו. לכן, הנפילות הן בעצם קבלת החומר לתיקון.
אבל בהרבה מקרים אפשר להימנע מהנפילה, כלומר, לקבל את הרצונות הלא-המתוקנים החדשים-אבל ללא התחושה שאתה נופל רוחנית ומאבד קשר עם הבורא, אלא בשיטה אחרת: בשליטה על המצב באופן מודע, כלומר אתה מעדיף בעצמך ללכת לקראת קבלת רצון-ליהנות חזק יותר, על-מנת להדק את הקשר עם הבורא. השיטה היא לחפש בעצמך את החסרונות בכוונות שלך עוד בזמן העלייה וכך לא תצטרך לחכות עד שהבורא "יפיל" אותך לתוכם.
באגדה של הרב ברוך שלום אשלג כתוב על ה"זקן" (זקן, על שום שהשיג חוכמה) שהולך כפוף (כופף את שׂכלו בהבנה שהוא "אפס"), כאילו מחפש משהו שאבד לו. כי הוא יודע שיש לו בנשמה עוד הרבה רצונות ליהנות עם הכוונה "למען עצמי", שאת כולם הוא חייב להכיר, כלומר לחוש אותם, על-מנת שאחר-כך הוא יוכל לתקן אותם, ובעזרת התיקון- לעלות.
האדם הוא זה שמגדיר את המצבים-לפי הרגשתו, לכן הוא יכול וחייב לשאוף לצאת מהמצב שהוא מגדיר כנפילה. ובמקום שאדם חושב-שם הוא. אבל חוץ מזה, " נפילה" היא כל המחשבות שאינן על הבורא, אלא על כל הדברים האחרים, והיא לא סתם תחושה רעה ודיכאון, כמו שאנחנו מתארים אותה לעצמנו, ברצונות הטבעיים שלנו.
במלים אחרות, מצב נפילה יכול להיות דווקא בזמן שהאדם נמצא במצב-רוח מרומם, ועם רצון ליהנות מהחיים, אבל במצב הזה אין לו שום קשר עם הבורא ועם מטרת הבריאה. לכן תחילת הנפילה היא כאשר האדם חש עצמו בפסגת העלייה. פתאום, דווקא במצב כזה, המלא כל טוב, הוא מתנתק מהמחשבה על הבורא ופשוט נהנה ממצבו הטוב, ממצבו הרוחני. ומיד מרגע זה, אפילו באופן לא מודע, בלתי מורגש, בלתי נשלט, הוא כבר מתחיל ליפול. הוא עדיין נהנה אבל מגלה שנפל, שהוא כבר למטה.
לכן, קחו דוגמה מהזקן, שבעוד מועד מחפש מה הוא יכול להוסיף לשיפור מצבו. הוא מתחיל לבקר את המחשבות שלו ואת הקשר שלו עם הבורא, דווקא כאשר הוא מלא באור חוכמה. אבל בגלל שהוא בעצמו משתוקק למצוא את החסרונות שלו בכוונות שלו "למען הבורא", הוא לא נופל, כיוון שאת כל המחשבות שהן לא על הבורא-אם הן באות-הוא הופך לתיקון ולעלייה.
שאלה: התברר לי עד כמה אני אנוכי כלפי הסובבים אותי. זה נורא! אני חולם להשתנות. האם זוהי הבקשה הרצויה, האם לתפילה הזאת הוא מצפה ממני? הרי אני רוצה לתקן את היחסים שלי עם אנשים, ולא איתו.
תשובה: אתה מתאר את המצב שלך נכון, ומנתח אותו היטב. אתה צודק. כעת מראים לך, שתכונה מסוימת שלך רעה, אבל עדיין לא מראים לך כיצד מרגישים אותה בהשוואה לתכונות הבורא. הבורא עדיין נסתר ממך. אתה עדיין לא מרגיש אותו כלל. אך דווקא דרך השוואה זו, באמצעות גילוי הדרגתי של התכונות השליליות שלך, תתחיל להרגיש את הבורא כמשהו הֶפכי לטבע שלך, אך בו-בזמן כמשהו קרוב, רך וטוב כלפיך. אז תבין את העיקרון כ" יתרון האור מתוך החושך". כי אנחנו- כלי, ולכן אנחנו מבינים את האור רק בתור ניגוד. שאם לא כן, נרגיש אותו כתענוג, ולא כתכונה אחרת.
שאלה: יש לי נקיפות-מצפון בשל חוסר רצון אמיתי-"שלא מניח לי לישון". האם באמת יכול האדם להגיד, מתישהו, שעשה את כל מה שבכוחו כדי להשיג את מטרתו? איך אפשר להגיע למצב כזה?
תשובה: כמו שנאמר ב" פרי חכם-אגרות קודש" בדף קס"א:
"אין מצב יותר מאושר בעולמו של האדם, אלא בשעה שמוצא עצמו כמיואש מכוחותיו עצמו, כלומר, כי כבר יגע ועשה כל מה שמצויר בכוחו לעשות, ותרופה-אין. כי אז ראוי לתפילה שלמה לעזרתו יתברך. שהרי יודע בבטחה, שעבודתו עצמו לא תביא לו התועלת, וכל עוד שמרגיש איזה כוח עבודה מצדו עצמו, אין תפילתו שלמה".
לכן נחוץ לתת במהירות יגיעה שלמה, בכמות ובאיכות, כדי להשיג ידיעה שלמה על הנחיצות של עזרת הבורא. אבל חוץ מזה נחוץ לעבוד תמיד על הצורך בהשגת המטרה, שאם לא כן מופיע רק מצב של ייאוש.
מרשם בדוק להצלחה: לקרוא, לתרגם, להפיץ את הקבלה (עוזר יותר מכול), ולהתפלל, לבקש מהבורא במידה שזה אפשרי-ומה שלא יעשה השכל, יעשה הזמן.
שאלה: איך מתחלפים המצבים של האדם? למשל, האדם מרגיש חסר כוחות, ומבין שזהו מצבו האמיתי והוא אינו יכול לעשות דבר כרגע-איפה היציאה למצב האחר? או, שאולי האדם צריך "לצבור" כמות מסוימת של מצבים כאלה, ואז הבורא עצמו מוציא אותו משם, שהרי הוא בעצמו פסיבי ובקשתו חלשה?
תשובה: התחלפות מצבי העליות והירידות אינה תלויה באופן ישיר בכמות ובאיכות היגיעה, בעוצמת הלימוד ובעבודה בקבוצה. אין לנו אפשרות לגלות, שהגברת קצב התחלפות המצבים תלויה ביגיעה, כיוון שאנחנו לא מבינים את ההבדל בין המצב הנוכחי למצב העתידי. הנה, דווקא בתמורה לזה שהשקענו ונתנו הרבה יגיעה, אנחנו מרגישים לפתע את המצב הבא, כקשה ורע יותר; או שפתאום מתחוללת התקדמות מהירה! ואנחנו-כמעט שלא התייגענו!
בעתיד, כאשר נעבור כבר את המצבים האלה, נבין את הסיבה ואת המסובב, ואת התוצאה ממנה. לכן, האדם חייב להמשיך בדרכו ולא לשים לב לתוצאה המיידית, כי ההסבר יתגלה רק בסוף ההתפתחות, שאז תוּבן הכרחיותה. אלא שהאדם בנוי כך שהוא תמיד מחכה לתגובה על מעשיו-לתגובה שצריכה להיות לפי דעתו.
במשך הזמן הוא אוזר אט-אט סבלנות וצובר ניסיון בהתקדמות שלו, אפילו כשהוא לא מקבל תשובה מספקת לכל דבר... הוא ממשיך להתייגע. הרבה תשובות נמצאות בספר " שלבי סולם", במאמרים של הרב"ש, בעיקר מהשנים תש"ן- תשנ"א (1990-1991).
שאלה: אם הבורא קיים, הוא חייב להשגיח על כולם בבחינת אהבה נצחית! אז מדוע כל-כך הרבה נענשים?
תשובה: בשאלתך אתה רק מצדיק את המקום שלך, כי אדם מסיק מסקנות, דן את המצב רק מדַרגת התפתחותו והבנתו. אם תעלה רוחנית, הכול ישתנה בשבילך: מסקנותיך, דעותיך ואפילו השקפת-העולם שלך. אתה תראה את העולם כדבר טוב ומושלם, בעוד שבמצבך, כאשר אתה רואה רק חלק מהמציאות שמראים לך, קשה לך מאוד להבין ולהצדיק את הבורא. את זה אני יודע מניסיוני! נחכה עד שהבורא יתגלה לפניך, ואז תוכל להצדיקו. המצדיק את הבורא נקרא " צדיק". אדם חייב להיות צדיק גמור-לגלות את הבורא ואת מעשיו ולדעת עליו הכול, כדי להצדיקו. לכן הוא חייב להיות לגמרי דומה לבורא, כיוון שלדעת עליו אפשר רק מתוך השתוות הצורה שלו אליו. אני ממליץ לך ללמוד את ה" הקדמה לתלמוד עשר הספירות" של בעל-הסולם.
שאלה: האם קיימת טכניקה קבלית של התנהגות, שבאמצעותה ניתן לרכך או להגביל את קבלת הרע?
תשובה: הכול-מקורו בבורא. כעיקרון, יוצא מהבורא דבר אחד בלבד- אור פשוט, הטוב המוחלט, אשר בחושינו הלא-מתוקנים, אנו מרגישים אותו בהתאם למידת ההשתוות שלנו אליו, בטווח התחושות מ"ההפך הגמור" עד ל"מה שהוא באמת".
ההבדל בינינו לבין האור נתפש אצלנו כסבל. הסבל הזה יכול להיות בתת-מודע, כאשר האדם בעצמו אינו יודע ממה כל העולם סובל כל-כך: החל מדוממים, צמחים, בעלי-חיים ועד לאדם, שעדיין לא התחיל להרגיש את הבורא; או שהסבל הזה הוא במודע: כאשר אדם מתחיל להרגיש את הבורא, והוא מרגיש שהבורא אינו מקור הסבל שלו, אלא שהוא דווקא מקור של תענוג, של הטוב ביותר. ומקור הסבל והסיבה לו הוא השוני בין תכונות האדם לתכונות הבורא.
השיטה להינצל היא די פשוטה-קרא ולמד רק את המקורות של רשב"י-האר"י-אשלג. בהדרגה הסבל שלך יתחלף-במקום להרגיש את הסבל "למה אין לי" יתחיל הסבל של "למה אין בי אהבה כלפיו", ולאחר-מכן יופיעו " ייסורי אהבה"-התשוקה להיות דבֵק באהוב. אלה בינתיים רק מלים, והן די ארציות. רק מי שהשיג את המצבים האלה, מסוגל להבין את המשמעות הרוחנית של המלים האלה. לפעמים גם אנשים רגילים חשים שהם קצת במצבים האלה וכותבים עליהם.
בכל מקרה, הסיכום הוא: לקרוא הרבה ובתדירות גבוהה, לקרוא הכול בערבוביה, לקרוא את כל החומר שהוצאנו לאור, כתוצאה מכך תעבור דרך מצבים שונים, אשר ילמדו אותך איך לחיות. הקשר למנהיג, לרב, למקובל הוא הכרחי. שאם לא כן, ברגע של חולשה, אתה עלול לסטות מהדרך. ברור שאתה תחזור אליה, אך כנראה אחרי הרבה זמן, או אפילו אחרי כמה גלגולים.
שאלה: אתה כותב: "בחירה (חופש)-לא מצווה ולא עבירה, אלא אותו המקום שעליו נלחמים כוחות טובים וכוחות רעים. אם האדם, שעושה מעשים חופשיים, אינו מחבר אותם עם שליטת הכוחות הטובים, כל המקום נופל תחת שליטת הכוחות הרעים. אבל אם האדם מתייגע ועושה ייחוד, עד כמה שמאפשרים לו כוחותיו, הוא מחזיר בכך את הבחירה למקום קדוש". כאן נשאלת השאלה-אם לא הספיקו לו כוחותיו של האדם, ונפל תחת שליטת הכוחות הרעים, האם גם זה נקבע על=ידי הבורא? ובמקרה כזה, באיזו קלות ניתן לאדם להצדיק את עצמו?
תשובה: אתה פשוט חייב לקרוא על "יחידוּת הבורא"-במיוחד את " פרי חכם-אגרות קודש", בדף כ"ה, על איך צריך לחשוב לפני המעשה ואחריו. האדם לא צריך להצדיק את עצמו, או לא להצדיק את עצמו, לא בכך העניין. הוא צריך לייחס נכונה את הכול לבורא.
שאלה: איך מיישבים את הסתירה בין "הכול תלוי רק בי" לבין "הכול חזוי מראש על-ידי הבורא"?
תשובה: כל ה"תרגילים" האלה, איך ומה לחשוב לפני הפעולה ולאחריה, נחוצים לנו לתחושה הראשונית של הבורא, כדי לאחוז בתחושה הראשונית של נוכחותו-של היכן הוא מסתתר- אי-שם במבוכי "הטבע המקבל" שלנו, מעבר למחשבות שלנו ולרצונות שלנו. דווקא מפני שהאדם עדיין לא מרגיש את תחושת האיחוד של ה"אני" שלו עם הבורא, הוא צריך להביא את עצמו למצב כזה בכוח, ורק אחר-כך הוא ירגיש את תחושת האיחוד עם הבורא.
במשך הפעולה ולפניה, צריך להתעלם לחלוטין מנוכחות הבורא (ברור שהבורא לא נמצא בהרגשת האדם, שאלמלא כן לא היינו צריכים לבצע את התרגילים האלה); להכריח את עצמך בכוח, ולנהוג כאילו הוא לא נמצא שם לחלוטין. מה מפריע לנו לנהוג כך באופן הגיוני וריאלי? למה אנחנו פתאום מתחילים להאמין ש"הבורא יעזור", מנסים להיות "צדיקים"? התשובה היא, שכל כוחות הרשע, הקליפות, כלומר רצונותינו הלא-מתוקנים, לא התאחדו עם הבורא, והם לא מאפשרים לנו לנהוג כך, במתכוון, כדי שתהיה לנו הזדמנות להתאמץ, להתייגע, ולתקן את הרצונות והמחשבות האלה.
מובן מאליו שאפשר לטעון, שכל השיבושים האלה מקורם בבורא: בתחילת הפעולה הוא שולח מחשבות שהוא קיים-זהו למעשה מכשול, ובסוף הפעולה הוא שולח מחשבות שהוא אינו קיים-וזהו למעשה מכשול נוסף. כל המכשולים נועדו לדחוק בנו שנעשה מאמץ ונתקן את מחשבותינו, כי בסופו של דבר, האדם מתאחד במחשבותיו עם מחשבות הבורא: הוא לא רק פועל בעקבות מחשבות הבורא, אלא הוא מתאחד איתן, כלומר לאדם ולבורא יש, בעת ובעונה אחת, את אותן המחשבות, ולא כסיבה ותוצאה.
שאלה: מהי שיטת המקובלים הידועה בשם "אמונה למעלה מהדעת"?
תשובה: בפני האדם קיימות שלוש דרכי פעולה, וביכולתו לבחור כל אחת מהן, והן: למעלה מהדעת, בתוך הדעת ולמטה מהדעת. דעת היא כל ה"אני" של האדם, כל שׂכלו, המושגים שלו, הניסיון, המנטליות, החינוך.
למטה מהדעת-זו פעולה בלי בדיקה וביקורת אישית. מצב שבו הדעת לא נלקחת בחשבון. זוהי קנאות, אמונה בכל מחיר, בלי ביקורת. ככל שהאדם מסוגל יותר לנתק את שכלו וללכת רק באמונה, כך האמונה היא יותר למטה מהדעת. זה מתבטא בקנאות ובחינוך, שהאדם הולך אחריהם כעיוור, מחוץ לתחום של חקירה והחלטה. בשיטה הזאת משתמשים כדי ללמד אנשים הרגלים מסוימים, כדי שהם יישארו עימם כל החיים. לכן ככל שאדם דוגל יותר באמונה מתחת לדעת, כך הוא נעשה יותר ויותר טיפש, עד שהוא מתחיל להאמין בנסים וכיוצ"ב.
בתוך הדעת-משמע שהאדם בודק ומקבל רק את מה שמתאים לתפישתו. זוהי אמונה פנימית, מצב שבו האדם פועל רק על סמך הדעת שלו, התחושה שלו וכל מה שמעניק לו הטבע הפנימי שלו, הגוף שלו.
למעלה מהדעת-משמע שהאדם בודק את הנתונים, רואה שהם בניגוד לתפישת המציאות שלו-אבל למרות זאת הוא מקבל אותם, בניגוד לדעתו ולהבנתו, מפני שדעה זו יוצאת מהעליון, ולו הוא רוחש יותר אמון מאשר לעצמו.
כל אופני העבודה שלנו מצטמצמים לשיטת ה" אמונה למעלה מהדעת". האדם נמצא תמיד במדרגה מסוימת של השגה רוחנית. ככל שהמדרגה גבוהה יותר, מידת הנתינה שלה גדולה יותר. ולכן היא לא מובנת לאדם; לא ברור לו איך הוא יכול להשיג את המדרגה העליונה הזאת, לקבל את תכונותיה, להשקיע יגיעה, ואף למצוא אנרגיה שתזין את היגיעה הזאת.
כל זה אפשרי רק ב"אמונה למעלה מהדעת", חרף רצונות והבנות הגוף-מפני שרצון הגוף שייך למדרגה הנוכחית, ואילו האדם מקווה לעלות למדרגה עליונה יותר. ואז מוסיפים לו דעת ועוד דעת בצורה של הפרעות, וככל שהוא מתנהג יותר באמונה מעל הדעת, הוא נעשֶׂה חכם יותר. בעצם, הוא מסתמך על הדעת הזו כדי להתקדם הלאה, ללכת "מעלֶיה". הידע הזה נשאר בתוכו כבסיס, שעליו הוא צועד ואותו הוא רומס ברגליו ("רגליים" מהמלה "מרַגלים"-אלה שמביאים ידיעות וגורמים לספקות); בדרך זו, ממדרגה למדרגה, הוא נעשה חכם יותר. העניין הזה יובן לך בהדרגה, תוך כדי ניסיון מעשי בכוחות עצמך.
המקובלים הולכים ב" אמונה למעלה מהדעת". אם הם היו פשוט מנסים "למחוק" את ההפרעות, כפי שעושים ההמונים, הם היו חיים ב"אמונה מתחת לדעת". אבל הם בודקים, לא מתעלמים מהסתירות ועובדים בניגוד להן, ולכן הם מוסיפים דעת כנגד האמונה, ואת האמונה הם בונים מעל לסתירות, מעל לרצונות הגוף. ולכן הם מסוגלים גם להבין דברים, שמעבר לדעת שלנו. במלים אחרות, נפתח בפניהם העולם הרוחני, שמעבר לעולם שלנו, כי באמצעות ה"אמונה למעלה מהדעת"-נרכש המסך.
שאלה: אדם מנסה לעשות מעשים שנחוצים לבורא, משתדל, ומתחיל לחוש מיאוס מעצמו, מכל ההתעסקות והטִרחה הזאת. כל מה שהוא שואל, נדמה לו כשקר, אבל הוא ממשיך כאילו משהו דוחק בו. האם יש לי איזו אפשרות אחרת?
תשובה: קיימת ברירה אחת-להמשיך עד כמה שמצבך מאפשר לך לקרוא בספרי קבלה, לשמוע את המוזיקה שלנו, לשמוע קלטות של השיעורים שלנו, לעסוק בספורט שעה-שעתיים, וכל זאת מתוך כוונה שזה יעזור לך לצאת ממצבך. כל מה שלא עושה השכל, עושה הזמן. המצבים האלה הם נחלתו של מי שמתקדם בדרך, ויהיו עוד נפילות רבות. וזה מה שנקרא " הכרת הרע", הכרת האפסיות של טבענו. לאחר-מכן המבוכה הזאת תתחלף בבושה האמיתית, שדובר עליה כעל הסיבה לצמצום א'. אני מציע לך לקרוא את הספר " יושר דברי אמת" ואת עשרת המאמרים הראשונים מהספר " שמעתי". אך אני חושב שעוד לפני שתקרא את הספרים האלה מצבך ישתנה... ובאופן כללי אני יכול לייעץ לך לעלות את מחשבותיך על הנייר-זה עוזר לעבור את המצבים האלה יותר מהר, להביאם למודעות ועל-ידי זה לשנותם- בקיצור, לזרז את קצב ההתקדמות.
שאלה: מה לעשות, כאשר אדם מתחיל פתאום להתייחס לנסיבות שפקדו אותו מלמעלה באי-אכפתיות: הוא פשוט לא מרגיש כלום, לא את הייסורים ולא את התענוגים, שיכול היה להרגיש במצבו "הרגיל". מהו המצב הזה? האם צריך לעשות משהו לגביו, או שהוא יעבור מאליו?
תשובה: את כל ההרגשות אתה מקבל מלמעלה והן כולן הכרחיות, ויש בהן צורך. אתה עוד תשתכנע בזה, ואם לא עכשיו אז בעתיד! בתקופה הזאת העיקר הוא להתבונן מהצד עד כמה אינך יכול לעשות כלום עם עצמך, ולצורך זה יכולים להביא אותך מלמעלה לכל מיני מצבים ומעשים... אתה תיווכח, שבלי שכר, בלי תענוג או מטרה אתה לא יכול להזיז אפילו אצבע. בן-רגע יכולים מלמעלה לשנות לך את מצב-הרוח, את המטרה ואת היחס שלך לחיים! וחובה עליך ללמוד את המצבים האלה.
קבלה היא לימוד טבע הבריאה, לימוד על עצמך, על בשרך, על כאבך, על שמחתך ושאיפותיך-מהזַכות ביותר ועד המעובות ביותר. אין זה קל לעבור מצבים של חוסר אכפתיות. אבל כדי לזרז אותם, הדבר הבטוח ביותר הוא להיות בקבוצה של אנשים שדומים לך, כאלה שלומדים קבלה כמוך, לעשות משהו יחד אתם, או לתת שיעורים בקבלה ולעסוק בהפצתה. כל מעשה פיזי, המכוּון למטרה, עוזר מאוד לעבור את המצב של חוסר אכפתיות. כל מלאכתנו היא להחיש את הדרך שלנו.
שאלה: למה במקום התלהבות אני מרגיש פתאום אדישות מוחלטת?
תשובה: כל אדם, שמתחיל להיות מודע לתכלית הבריאה, להשגת הבורא ולאמצעי להשגתה-קיבל בעצם הזמנה מלמעלה ללמוד את חוכמת הקבלה, וכל השאר תלוי רק בו. כל מה שאתה חש, ולא משנה מה-כי אתה עוד תרגיש תחושות מאוד שונות ומגוונות, מאדישות מוחלטת ועד רצון עז להתקדם-כל זה ניתן לך על-מנת שתוכל להתקדם. והתשובה היחידה היא להמשיך וללמוד ללא הפסקה, וללא תלות במצבי-רוח ובמידת הרצון. במצבך, אני מציע לך לקרוא את הספר " שמעתי" של בעל-הסולם.
שאלה: מדוע יש ניגוד בין הבנת השכל והרגשת הלב? מדוע לאחר שאדם כבר נוטה אחרי לבו, כי הוא לא יכול אחרת, הוא מגלה שהראש צדק? מהו המאבק הזה באדם, איך להתמודדאיתו?
תשובה: מה שקורה בתוכך הוא בדיקות פנימיות של עצמך והתחלת לימוד ה"אני" שלך. ייתכן שהניתוח הזה של עצמך היה בעבר, עוד לפני לימוד הקבלה. הפסיכולוגים אף הם עוסקים בזה. ההבדל הוא שהניתוח הפסיכולוגי לא נעשה תחת השפעה של כתבי קבלה, אלא על-ידי זה שאנחנו לומדים את עצמנו בתוך מסגרת העולם הזה בהתאם לדרגת השכל האנושי.
כאשר האדם לומד קבלה, כל הניתוח שלו הוא תוצאה מהשפעת ה" אור המקיף" על נשמתו. לכן את כל הרגשות שלך אתה תייחס לבסוף לקשר עם הבורא. לכן קרא יותר את הכתבים, ובעיקר את מה שמושך אותך-ובנוסף לזה, טוב גם לקרוא תהילים. חפש במאמרים מצבים דומים לשלך, שהמקובלים כותבים עליהם. אתה תראה שאתה עובר את מה שהם עברו. אתה מתקדם לעבר המטרה, למרות שהדרך נראית מבולבלת, מייגעת, חד-גונית, ריקנית-אבל זוהי תנועה לעבר המטרה, הנצחיות, השלמות.
שאלה: מהי השיטה היעילה ביותר, בלי להמית את הרצונות שבי, שלפיה אהיה מסוגל להפסיק ליהנות למען עצמי ואתחיל ליהנות למען הבורא?
תשובה: האדם לא יכול לשנות את רצונותיו-הם נתונים מלמעלה. גם את כוונתו הוא לא יכול לשנות באופן ישיר. אבל נאמר ש"האור מחזירו למוטב". לכן, התוצאות ניכרות רק בהדרגה- מהיגיעה בלימוד, מהניסיונות להרגיש קשר עם הרב. מהשאיפה לקבל כוח מלמעלה, שמוציא את האדם מהעולם הזה אל העולם העליון, אתה תרכוש את תחושת העולם העליון-הבורא, וכבר תתקדם באור בכוחות עצמך.
שאלה: כיצד ליצור בתוכי כוונה נכונה?
תשובה: כדי להרגיש את הבורא, האדם צריך לבנות בתוכו את הכוונה לקבל תענוג לטובת הבורא. לכן עליו לקרוא במקורות הנכונים. ישנו רק כוח אחד המסוגל לשחרר ולהוציא את האדם מטבעו ולטעת בו כוונה נכונה-אור התורה המחזירו למוטב. הוא חזק מספיק רק בספרים האמיתיים שנועדו לכך ונכתבו במיוחד למטרה זו : כתבי יהודה אשלג, ברוך אשלג, האר"י הקדוש וספר "הזוהר" של רשב"י.
שאלה: האמונה צריכה להחליף לאדם את כל החושים, כאילו כל המציאות מונחת לנגד עיניו, למרות אי-הרגשת הבורא והנהגתו. האם זו לא אמונה עיוורת?
תשובה: אסור להאמין בבורא באופן עיוור, כיוון שאמונה נקראת "אור חסדים", שרוכשים אותו רק באמצעות המסך, שהוא הרגשת הבורא. יש אמונה-אור בינה, אור חסדים, ויש אמונה שלמה-אור בינה וחוכמה הנקרא גם "אור חסדים בהארת חוכמה"-אותו צריך להשיג. ואז הכלי-נשמה-אדם נמצא במצב מושלם-בגמר התיקון-בשורשו-בבורא.
שאלה: במידה שאקיים בחומרה את התנאי של הצמצום הראשון (צמצום א'), אחרי כמה שנים אוכל לפחות להרגיש את העולם הרוחני? אני עדיין לא מדבר על הכניסה לעולם הרוחני ועל השליטה בו, שלמענה צריך לכל הפחות להיות באותה קבוצה עם הרב ולחיות בארץ-ישראל.
תשובה: ברגע שאדם מסוגל לבצע צמצום א' על הרצונות שניתנו לו, ולא להשתמש בשום דבר "למען עצמו", אלא "למען הבורא" בלבד, הוא מיד חש את הבורא ואת העולם העליון לפי מידת עוצמת הצמצום שעשה, לפי כמות הרצונות שתוקנו בעזרת צמצום א'. אם לאחר-מכן, הוא מסוגל גם להפוך את כוונותיו הגשמיות הקודמות מקבלה "למען עצמי" לכוונות רוחניות של "קבלה למען הבורא" עם אותם הרצונות שהוא מסוגל לעשות כן, הוא מבצע פעולות רוחניות, כלומר, נוטל את ההגה לידיו, בִּמקום שהבורא ישלוט בו וינהיגו.
לא לחינם יורדות לעולם הזה נשמות, שצמאות לבורא, וזה קורה לא רק בישראל אלא בכל העולם. אני חושב, שלימוד הקבלה יתפשט בכל העולם וניתן יהיה ללמוד אותה אצל מורים רבים, והלימוד לא יתרכז דווקא בישראל, למרות שלצערי אינני רואה כרגע אף מורה במקום אחר.
שאלה: למה השלב האחרון מארבעת שלבי ההתפתחות מאופיין כ"וויכוח עם הבורא"?
תשובה: בגרות הנשמה ורצון האדם נקבעים על-ידי השאיפה שלו לעלות מעל לרמתו. הדומם מתאפיין בחוסר עצמאות, הצומח עצמאי יותר, בעלי-החיים אף יותר והאדם עצמו מורכב מארבעת שלבי ההתפתחות האלה. ברמה של ה" דומם" שבאדם, האדם אינו משתנה ונשאר במצבו הטבעי, כפי שנברא מלכתחילה.
ברמתו האחרונה-ה"אדם" שבאדם- רוצה לעזוב את טבעו המקבל ולנהל מאבק עם הבורא, שיצר בו את הטבע הזה, לפי העיקרון של "נצחוני בני": הבורא ברא את "הטבע המקבל"- והאדם מאלץ את הבורא לשנות אותו.
שאלה: קו השמאל שבי משתבש ומכאיב לי כל הזמן. מה אני צריך לקרוא, או לשמוע, כדי להחזיר לעצמי את האיזון?
תשובה:
1.קרא בעיון את המכתב בדף ס"ג מתוך הספר " פרי חכם-אגרות קודש".
2.למד את כל מה שמתרחש סביבך ואת כל התגובות שלך בהכרה מלאה. הסתכל על עצמך מהצד, נתח והערך את ה"אני" שלך ואת העולם החיצוני, כלומר את הבורא-יחסו כלפיך והשגחתו עליך.
3.הבט על המתרחש באופן אובייקטיבי יותר, אבל אל תדחיק את החוויות המסעירות על-ידי ניתוח יבש.
שאלה: כיצד אפשר לדלג על אכזבות במהלך המסע הרוחני? הרי נוח יותר לאדם להרגיש שהבורא קיפח אותו. נוח לו להאשים את הבורא שהוא לא נותן לו אפשרות ורצון להתקרב אליו. אז הוא מצדיק את עצמו ומאשים את הבורא. אבל אם האדם מבין עניין זה, האם הוא מסוגל לתקן את התהליכים האלה בתוך-תוכו? הרי אין דבר כזה שאדם נוטל ומתקן והכול נעלם כאילו לא היה מעולם.
תשובה: כל מה שנמצא באדם, מן ההכרח שיהיה בו. כשם שהוא נברא, כך הוא יישאר. אבל אם הוא מתייגע בעשיית תיקון, או-אז הוא מתקן את השימוש בתכונות שלו, דווקא את אלו שאיתן הוא נברא; הוא רק משנה את הכוונה משימוש בהן "למען עצמי" לשימוש בהן "למען הבורא".
לכן אין מה להתלונן על התכונות הראשוניות שלך, ואם כבר נולדת בעל-כורחך, אתה חי בעל-כורחך ותמות בעל-כורחך, אז כדאי לך להביט סביבך ולהתחיל לפעול.
שאלה: כיצד אפשר לדלג על אכזבות במהלך המסע הרוחני?
תשובה: במהלך המסע הרוחני האכזבות הן בלתי-נמנעות, משום שאלה סימנים של חוסר סיפוק של רצונך ליהנות. כלומר, זהו סימן שמוכיח שאתה פועל בכיוון הנכון. האדם שפועל למען עצמו מלא מרץ, שכן הוא חושב שבדרכו זו יזכה בגן-עדן נצחי.
שאלה: הרי נוח יותר לאדם להרגיש שהבורא קיפח אותו.
תשובה: השאלה היא: איך אדם מגיב אחרי שהוא חש חוסר סיפוק ממצבו: או שהוא מאשים את הבורא, שהוא לא מפנק אותו, או שהוא מבקש ממנו עזרה נגד טבעו (ראה המאמר " אין עוד מלבדו" בספר " שמעתי").
שאלה: "...ואז אתה מצדיק את עצמך ומאשים את הבורא".
תשובה: הפוֹך את הדברים: הצדק את הבורא והאשם את עצמך. במצב בו האדם מאשים את הבורא, על שאינו מאפשר לו להתקרב אליו, קיימת סתירה פנימית.
ההתקרבות לבורא-משמעותה מצב, בו אדם אינו דורש למען עצמו דבר, אלא מקבל הכול כַּטוב ביותר בשבילו, כי הוא מאמין, שהכול נמשך מהבורא. אם כן, על איזו בקשה בכלל ניתן לדבר?
שאלה: נוח להאשים את הבורא, שהוא אינו נותן אפשרות ורצון להתקרב אליו.
תשובה: אם האדם ממשיך לטעון שהבורא אינו נותן לו, כביכול, אפשרות ורצון להתקרב אליו-זהו בדיוק המצב, בו יש לו מה לבקש. עליו לבקש, שהבורא יעניק לו יותר תכונות של אהבת הזולת, כדי שהאדם יבוא לידי סיפוק מלא בכל דרך ההנהגה של הבורא, ובמקום להאשים, יברך. יש ביכולתו של האדם לעשות כן.
הימצאותו של אדם בקו שמאל הכרחית לשם קבלת (התגלות) תכונות חדשות של קבלה עצמית. לאחר-מכן תכונות אלה מתוקנות, מתמלאות באור ובידיעה, וכך האדם מתעלה מעל למצבו הקודם. וכך קורה כל הזמן. אנחנו יכולים רק להאיץ את קצב התפתחותו של התהליך ולצמצם את משך הנוכחות שלנו בכל מצב. הדבר תלוי בקצב הסתגלותו של האדם למצב נתון.
להאשים את הבורא ולבכות-זה נוח, כי זה אינו מחייב לתת יגיעה ולפעול. אך מה שלא עושה השכל, עושה הזמן. הכול חולף ועובר. בהדרגה אתה תתרגל לשינויים של מצבים אלה, ותתחיל, במידה מסוימת, לשלוט בהם.
בכל מצב תפעל כפי שנאמר: "כל אשר תמצא בידך ובכוחך לעשות-עשה!". אפילו אם אינך יודע איך לעשות את המעשה, זה לא משנה-עשה! מפני שאפילו המעשה השגוי והכי לא מובן, מאיץ את המסע ומקרב את השלב הבא, שכן הוא תמיד יותר קרוב לתיקון מאשר השלב הקודם!
שאלה: נאמר שככל שהספירה היתה גבוהה יותר, ככל שגדולים יותר היו רצונה והמסך שלה לפני השבירה, כך עמוק יותר נפלו ניצוציה אחרי אובדן המסך. מדוע?
תשובה: ספירה גבוהה ועליונה פירושה, שיש לה רצון גדול יותר, ובהתאם לזה-מסך גדול יותר. כמובן, שאם המסך בספירה העליונה אבד-נשאר רצון גדול יותר "עירום",
נשאר רצון "למען עצמי" גדול יותר מאשר של ספירה נמוכה, תחתונה יותר, שהמסך שלה ורצונה קטנים יותר. מכאן נובע הכלל: מי שגדול וגבוה יותר מבחינה רוחנית, או-אז רצונו גדול ומשובח יותר (רצון אגואיסטי גדול-עם המסך), ואם הוא נופל (מאבד את המסך), נפילתו עמוקה יותר והוא נעשה גרוע יותר. כך זה גם בטבע שבעולם הזה, אך בעולם הרוחני-המרחקים (ההבדלים בתכונות) בין מצבי העלייה והירידה הם אדירים! אם תתעקש נחרצוֹת תוכל לעבור את כל המעברים, ולהתקדם בלי לשים לב למצב-רוחך ולמצבך הנפשי-הפנימי.
שאלה: הבנתי, שמקובל אחד מספיק כדי לבצע עבודה רוחנית במקום שבעה מיליארד איש. אך לא הבנתי מדוע לשם התיקון הסופי חייב כל אדם (כולל נשים, זקנים, ילדים, מפגרים וכדומה) לחוש את המשיכה כלפי הבורא ולעבור את 125 המדרגות?
תשובה: מבנה הנשמה הכללית-אדם הראשון-מורכב מכלים הנקראים "גלגלתא ועיניים" (גו"ע) ומכלים "אוזן-חוטם-פה" (אח"פ). גו"ע-אלה הכלים שעובד אתם מקובל שנמצא בעולמנו. גו"ע הם כלים שמספיקים כדי להכין את כל אוכלוסיית העולם באופן לא מודע, לכך שגם בה תימצא "הנקודה שבלב". אך לאחר-מכן כל אחד חייב לעבור את המסע בכוחות עצמו. כל אחד-משמע, כל נשמה פרטית.
ישנם גלגולים חלקיים ולא שלמים, ישנם כאלה שהולכים בזוגות עם גלגולים אחרים, ובכך מתקנים זה את זה, כמו, למשל, ילד מפגר ואמו הסובלת. איננו יכולים לראות את המטרה ואת התיקון המשותף של הנשמות הקשורות האלה, שכן הקשרים מורכבים ביותר ומתקיימים במחזורים רבים.
זה לא אמור להיות העיסוק שלנו, שכן זה רק גורם לנו לסטות מן העיקר: אם נתנו לך מקום, וחיים והבנת היעד, עליך לפעול! אחרי שתשיג היעד, תבין הכול, ואילו עכשיו רק תתבלבל ותחמיץ את הסיכוי שלך בהווה. לכן הרצונות שלנו להבין מה מתרחש אינם מתאימים לרמתנו. רצונות אלה נשלחים אלינו מלמעלה בעיקר כדי שנאבק בהם, ולא כדי שננהג לפיהם.
שאלה: הרב אשלג מדבר במאמריו על חשיבות הרגשת גדלות הבורא. אדם נוטה לשרת את הגדול, ולכן ברור שהגוף ייכנע לדרישה זו. אך הגדלות היא במקום שישנו חסד, ואילו חסד הבורא-נסתר מעינינו. נניח שהבורא כול-יכול ומנהיג את הכול. אך אם העולם מלא סבל, כיצד ניתן לראות את גדלותו של הבורא? האם המלך הוא גדול, רק מפני שיש לו שלטון? המלך הוא גדול במעשי החסד שלו כלפי נתיניו. אז כיצד ניתן לראות את גדלות הבורא?
תשובה: אתה צודק בכך, שאם הבורא מתגלה, או-אז האדם נכנע, כמו שקורה גם בעולמנו. כל ההבדל הוא במטרה שלשמה זה קורה. הבורא לא יתגלה למטרה אחרת, אלא לתיקונו של האדם. האדם מבקש מהבורא להתגלות כי הוא רוצה להיות בטוח בקיומו-אך זה צריך להיות רק לצורך התיקון. אם אדם מבקש מהבורא את התיקון, הבורא מתגלה בפניו דווקא כמי שמבקש לעשות מעשה של חסד. בתגובה, האדם מיד מרגיש מצדו אהבה ללא מצרים כלפי הבורא.
שאלה: אחרי שקראתי את הרמב''ם: במי אני תלוי, בכל-זאת, במאמצי- או בחסדי הבורא?
תשובה: הכול נמצא בידי האדם והכול בידי הבורא ("הכול צפוי והרשות נתונה")-זהו בדיוק העניין, שהרמב''ם עסק בו. האדם צריך לומר לפני תחילת המעשה שהכול תלוי בו: " אם אין אני לי-מי לי". אבל אחרי שעשה את הכול, הוא צריך לומר שכל תוצאות מעשיו הן בזכות מעשי הבורא ורצונו, מכיוון ש" אין עוד מלבדו". אנחנו נמצאים תמיד במגבלות הזמן, ולא מבינים איך אפשר להיות מחוץ לזמן, ולכן איננו מסוגלים לתאר לעצמנו איך הכול יכול להיות תלוי גם בנו-ובה-בעת גם בו. להשלמה-עיין ב" פרי חכם-אגרות קודש" (דפים כ"ה, ס"א, ס"ג, ע', ק"ז).
תוכן העניינים:
שאלה: הופתעתי לקרוא ב"הגדה של פסח" שפרעה גרם לבני ישראל להתקרב לבורא. כיצד כוח שלילי מסוגל לעבוד למען הבורא ונגד עצמו?
תשובה: " פרעה" הוא כוח הבורא, כוח הטוב, שמתגלה בנו בצורה שלילית, כפי שנאמר: שני מלאכים מוליכים את האדם למטרה, ה"טוב" ו"הרע".
כל ההתקדמות מתמצית ברכישת כוחות חדשים של נתינה. אם באדם היה רק כוח הטוב, הוא מעולם לא היה יכול להתקדם קדימה. לשם כך קיים כוח הרע, פרעה-יצר הרע שבאדם-כדי שהאדם יוכל ליטול ממנו רצונות גדולים יותר ליהנות, לתקנם ולהתעלות.
לכן חשוב להתייחס ל"פרעה", ככוח הבורא שניתן לנו לעזרה. "פרעה" מניע אותנו בכך, שהאגואיזם שלנו מעורר בנו רצון להתקדם ולהתפתח חומרית. ומזה אנחנו מתחילים להבין שהתפתחות חומרית לא מוסיפה לנו דבר, וההתפתחות האמיתית היא רוחנית.
כאשר בהשפעת "פרעה", מתחילים להתפתח רוחנית, מחפשים גם בעולם הרוחני כלי מילוי לרצון ליהנות. מכאן שהאגואיזם שלנו, פרעה, הוא המניע אותנו לכול. זאת מפני שברצון שלנו לקבל, אי-אפשר לקבל את האור העליון, את הרגשת הבורא, את התענוג האינסופי, אלא רק את התענוגים של העולם שלנו, שהם תענוגים קטנים מאוד, שכשהם נמוגים הם מותירים בנו רצון יותר ריק, רצון שחסר לו מילוי.
"פרעה" מוכרח להניע אותנו לרוחניות כדי שאחר-כך, כשנקבל תענוג רוחני, הוא יינק אותו לעצמו. בעולם שלנו, ה"פרעה" מניע אותנו לקבל תענוג בעזרת רצוננו הרגיל ליהנות למען עצמנו. ב"הגדה של פסח" מכנים אותו "פרעה הישן". לאחר-מכן מסופר שקם מלך חדש במצרים, וזהו ה"פרעה" שמניע אותנו לרוחניות ואחר-כך נוטל אותה לעצמו.
העניין הוא, שבניגוד לתענוגי העולם שלנו, תענוגים רוחניים אפשר לקבל רק באמצעות הכלי, על-ידי הרצון הנקרא "אמונה למעלה מהדעת", כלומר על-ידי הכוונה ליהנות "לטובת הבורא". "פרעה", הרצון ליהנות, דוחף את האדם לקבל תענוג רוחני לטובת עצמו. באופן ישיר לא ניתן בידי האדם תענוג כזה, לכן הוא מניע את האדם לרוחניות, ללימודים, להשקעת מאמצים, ואחר-כך, כשהאדם מקבל הרגשה עליונה, הוא בא ונוטל את השגותיו של האדם, באמצעות מחשבות זרות שנשלחות לאדם.
שאלה: כיצד זה מתרחש?
תשובה: אחרי ההשגה, מופיעה פתאום בתוככי האדם המחשבה להשתמש במה שהשיג לטובת עצמו. לדוגמא: ליהנות ממעמד של "חכם", ממעמד של מקובל, לקרב או להרחיק בין אנשים, לרכוש כבוד, השפעה וכיוצא באלה. בכך ה"פרעה" נוטל לעצמו את כל הרוחניות שאדם השיג במאמצים עצומים, מתוך כלי ה"אמונה למעלה מהדעת", לתוך כלי ההנאה הפרטי שלו.
מה משיגים בזה? באמצעות פרעה, הבורא מניע את האדם ליגיעות חדשות. אבל לאחר שאדם משיג רגש רוחני חדש, הוא שב ומאבד אותו-משום שפרעה שוב מכניס בו רצון חדש לקבל למען עצמו, במקום הרצון לתת, כדי שהאדם ייהנה מהתענוגים הרוחניים שהשיג.
שאלה: מדוע פרעה מצליח בזה?
תשובה: הרי כל ה"רצון לקבל", שברא הבורא, נמצא ברשות פרעה. ותמיד הוא יכול להעניק לאדם רצונות "לקבל" חדשים, היותר גדולים מהרצונות "לתת" הקטנים, שרכש במדרגה הקודמת.
באופן כזה מוסיף פרעה לאדם רצון חדש לקבל, שהוא גדול יותר מהרצון שתיקן עד כה. "פרעה" מכניס לאדם, באמצעות תשוקותיו, את הרצון ליהנות של המדרגה הרוחנית הבאה, כדי שיתקן רצון זה, ובכך הוא נותן לאדם אפשרות להמשיך את עבודת התיקון שלו.
אלא שהאדם רואה רק איך תוצאות עבודתו יורדות לטמיון. יתרה מזו-האדם מרגיש, שבכל פעם, אחרי שהוא מגיע להשגה רוחנית גדולה יותר, הוא נופל ממנה ושוקע עוד יותר ברצונות לקבל להנאתו, בהם הוא מרגיש ברצון ליהנות גדול יותר מזה שהיה לו בפעם הקודמת. כך, פעם אחר פעם, כל "פרעה" גורם לאדם להתייאש-עד-כדי-כך שהוא צועק לבורא שיציל אותו מיד פרעה. בשלב הזה פרעה מסיים את תפקידו, ומתגלה לאדם כמלאך, שהוא בעצם שליח הבורא!
שאלה: מדוע היהודים הם אנשים אגואיסטיים במיוחד?
תשובה: "יהודים" במשמעות רוחנית הם אותם אלה אשר שואפים אל הבורא. ברור, שלזה הם צריכים רצון מיוחד-הרצון לרוחניות הוא הגדול ביותר מכל הרצונות של העולם הזה, על כן התענוג הרוחני הקטן ביותר הוא גדול יותר מכל תענוגי העולם הזה. מכאן, שכדי להתאוות לרוחניות צריך להיות האגואיסט הגדול ביותר.
שאלה: נוצרה בי סתירה פנימית: מצד אחד, רוחניות היא אהבת-הזולת, אלטרואיזם והשפעה-ומצד אחר, כדי להתפתח בדרך הרוחנית נדרש מהאדם לרכוש רצונות ליהנות נוספים, עוד יותר גדולים ממה שיש לו עכשיו.
תשובה: העניין הוא, שהרצון ליהנות של העולם שלנו, מוגבל לתענוגים קטנים בלבד. והרגשת הבורא, שהיא העולם הרוחני, מתבטאת בתענוגים עצומים. לכן, לאנשים ששואפים לרוחניות נחוצים רצונות גדולים מאוד. אלא שהרצונות הללו חייבים להיות זהים בטבעם לתענוגים שמקורם מהבורא, כלומר, שאדם לא ירצה להתענג בעצמו אלא ירצה לגרום תענוג. השאיפות של האדם ושל הבורא צריכות להיות זהות.
אם האדם משתוקק לתת כמו הבורא, לפי מידת ההשתוקקות הזאת, הוא יכול להרגיש את הבורא ולהתענג ממנו. נשמת האדם מורכבת מרצונות לתת קטנים הנקראים " ישראל", ומרצונות לקבל גדולים שנקראים " גויים". בשלב הראשון של מצב שנקרא " קטנוּת", מתגלים באדם רק רצונות לתת קטנים, הוא מתקן אותם וממלא אותם, ולאחר-מכן במצב שנקרא " גדלוּת", מצטרפים אליהם גם רצונות לקבל גדולים.
התהליך הזה מתרחש באותו סדר גם בגשמיוּת בקנה-מידה עולמי: ישראל, כלומר היהודים, צריכים להגיע לרוחניות לפני כולם, ואחריהם-שאר העמים, הגויים. אך גם בפירמידה הזאת ובסדר הזה יש יוצאי-דופן. פרט לזה קיימים גלגולים, התחברות והתפרדות של נשמות. לכן לא כדאי להסיק מהאמור שום מסקנות כלליות (כדאי לעיין בעניין זה ב"הקדמה לספר ' הזוהר" מאות ס' ואילך).
שאלה: האם אפשר להגיד, שאדם רחוק מהבורא יותר מכל אחד אחר, מפני שעוצמת הרצון שלו ליהנות גבוהה יותר מזו של האבן, הברוש או החתול?
תשובה: לפי טבענו, ככל שהרצון ליהנות גדול יותר, כך האדם רחוק יותר מהבורא. ככל שהרצון ליהנות קטן יותר, כך האדם קרוב יותר לבורא. אבל אם האדם מתקן את עצמו-הוא מתחיל מביטול מוחלט של רצונו ליהנות, ומשתמש בו רק לפי מידת המסך שברשותו. לכן, במצב מתוקן, ככל שהרצון ליהנות, שמשתמשים בו עם המסך, גדול יותר-כלומר, כשהכוונה לגרום תענוג לבורא גדולה יותר, כך האדם הופך להיות דומה יותר לבורא. וככל שהרצון ליהנות, שמשתמשים בו עם המסך, קטן יותר, כך האדם רחוק יותר מהבורא. לכן חשוב להבין, שבלימוד הקבלה, כשהרצון ליהנות גדל, גם המסך גדל איתו, כלומר גדל עובי המסך, שהוא הכוונה לְהַנות את הבורא ולא את עצמך. לכן אדם גדול, מקובל, הוא בעל רצון ליהנות גדול, אבל מתוקן.
שאלה: למה האדם מקבל תענוג, כאשר הוא נזכר בייסורים הקודמים שלו, והם אפילו גורמים לו תענוג גדול יותר מאשר תענוגי העבר, ובמיוחד אם הוא חולק אותם עם מישהו אחר?
תשובה: כיוון שמאורעות העבר עברו תיקון (המתקה), האדם חש מתיקות מהייסורים הקודמים שלו. זה דומה כלשהו לדרך שלנו. הרי הדרך שלנו לא מתוקה-אנחנו משתוקקים וסובלים, וכאשר אנחנו משיגים את המטרה, אנו מרגישים תענוג מהאהבה לבורא ומהמפגש עמו, ודווקא משאיפות ומייסורים שהיו לנו בעבר. זה דומה לאדם מאוהב, שמשתוקק מאוד למפגש עם האהוב, ולבסוף אף משיג אותו. גודל התענוג תלוי בעוצמת ההשתוקקות, בהכרה המדויקת כלפי מי מופנית ההשתוקקות, ובמשך זמנה.
ובכלל, אם האדם חולק את רגשותיו עם מישהו, נוצר כלי משותף, כלי גדול יותר להרגשה-לכלי נוספה עוד הרגשה: מה שהחבר מרגיש. לכן, לחלוק עם מישהו זה נעים יותר מאשר לחוות לבד (ראה " פרי חכם-אגרות קודש", דף ע').
שאלה: האם רצונות האדם משפיעים על החלטות הבורא?
תשובה: לא!
שאלה: רק הבורא מחליט מה על האדם לעשות?
תשובה: כן!
שאלה: והבורא הכול-יכול יצר תמונה כזאת מוגבלת?
תשובה: אדם רגיל לא משפיע על הבורא, כי אין לו עם מה. לאדם רגיל אין מסך! אבל מי שהופך ל"אדם", במובן הקבלי של המלה, כלומר לבעל מסך, מסוגל להשפיע על הבורא ועל הבריאה כולה. הוא הופך, במקום הבורא, למנהיג של כל הבריאה, לשותף שווה. כל עוד אתה לא הופך ל"אדם", לבעל דרגה רוחנית, ושבוי עדיין ברצונות של הטבע הגשמי-בהמי שלך, אתה לא מסוגל להחליט על שום דבר, משום שאתה רואה תמונה של העולם הזה בלבד.
מה אתה רואה לפניך, שייתן לך את היכולת להחליט כיצד לנהוג? בעולם הזה מעניקים לך אשליה של חופש, ומלמדים אותך כמו חתלתול עיוור. בעצם מלמדים אותך להכיר בזה, שאתה אף פעם לא פועל נכון. וכאשר האמת הזאת תתגלה לך, מיד תבין עד כמה תמיד טעית.
הבורא הוא כול-יכול דווקא בזה, שהוא נותן לאדם הכול: חופש בחירה וכוחות לפעול, הבנה והשגה של חוקי המציאות. אבל בהיות הבורא כול-יכול, זה מאפשר לאדם לרצות לדבוק בבורא-ולא מכיוון שהבורא הוא כול-יכול, האדם רוצה בכך לתועלת עצמו, אלא הוא רוצה בכך למעלה מכל תועלת עצמית. בדרך זו אין הבדל בין פעולותיו של הבורא ורצונו לבין פעולותיו של האדם ורצונותיו (קרא את המאמר " אין עוד מלבדו" בספר " שמעתי" של בעל-הסולם).
שאלה: אני חש שמסביבי שוררים המון תענוגים ועוד הרבה אנשים שנהנים. האם התענוגים האלה נחשבים ל"קטנים" או ל"גדולים", לעומת התענוגים הרוחניים שאתה מדבר עליהם?
תשובה: אנו רואים, שהאדם נולד בעולם שלנו עם רצונות קטנים מאוד, שאחר-כך הם מתפתחים: האדם משתוקק למשפחה, לשליטה, לכבוד, לידע, אולם רק לכל מה שנמצא סביבו בעולם הזה. הרצונות תובעים מהשכל את רמת ההתפתחות הדרושה להם. במלים אחרות, השכל מתפתח באותה מידה, הדרושה לסיפוק הרצונות.
אבל אם האדם מקבל השתוקקות לרוחניות, כלומר, מרגיש פתאום השתוקקות למַשהו, שהוא איננו מוצא מסביבו בעולם הזה, או-אז הוא מחפש-ומלמעלה מכוונים אותו אל הקבלה. אבל לעיתים קרובות מכוונים אותו לדרכים אחרות, ל"טכניקות רוחניות" אחרות, מה שאומר שעליו עוד לעבור שלבי התפתחות נוספים, ורק בעוד מספר גלגולים, הוא אכן יגיע ללימוד הקבלה.
כאשר אדם מתחיל ללמוד קבלה, כל הרצונות מתחילים לצמוח בתוכו, הוא נעשה אגואיסט גדול יותר ולכן הופך לחכם יותר. נוצרות השתוקקויות גדולות יותר לכל תענוגי העולם הזה, ובייחוד למין, כמו שכתוב בתלמוד: אחרי חורבן הבית "טעם ביאה נשאר לעובדי ה", הטעם האמיתי של תענוגי המין נשאר אצל אלה שצומחים רוחנית. למי שאינו בקיא במערכת מבנה העולמות ואינו מכיר את ההנהגה העליונה, זה נשמע כמו ההפך הגמור. אך ללומדי קבלה ברור, כי בעולם שלנו התענוגים, וההשתוקקויות אליהם-הם זעירים ביותר, וככל שעולים גבוה יותר אל הבורא, כך גדולים יותר ההשתוקקויות והתענוגים.
שאלה: אם אדם משתוקק שהבורא יאהב אותו, האם זהו רצון אגואיסטי?
תשובה: ברור שזה אגואיסטי, אבל מה רע בזה? הסתכל על עצמך בצורה הגיונית. הערֵך את עצמך בהתאם לאותה מדרגה, שבה אתה נמצא. אל תדרוש מעצמך יותר מדי. אל תיקח על עצמך משימות לא מציאותיות, או מעל לכוחות שלך. אם אינך מסוגל לבצע אותן, או-אז סימן שאתה עדיין לא יודע מה משמעותן האמיתית.
בתקופה הראשונה של התפתחות הנשמה, לפני המחסום, אדם מכיר את התכונות האגואיסטיות שלו. הוא נוכח שהוא רחוק מהבורא ומפתח רצון להיות עמו, להנאתו האישית, כמו שכתוב ב"שיר השירים": " חולת אהבה אני", " עד שאינו מניח לו לישון" (כדאי לקרוא על זה ב" הקדמה לתלמוד עשר הספירות"). אם המדרגה הזו נשלמה, היא מובילה אל מַעבר לעולם הרוחני דרך המחסום, המעבר לעולם הרוחני הוא תשובה לרצון האגואיסטי העצום שהתפתח באדם- ליהנות מהבורא.
שאלה: כאשר אדם עובד הרבה, האגו שלו מרוסן. האם נכון לנהוג כך, לצורך תיקון פנימי?
תשובה: כאשר אדם משקיע הרבה בהתפתחות הרוחנית שלו, מופיעה אצלו תחושה של סיפוק עצמי, והוא מתחיל להתגאות במאמצים שלו. ראוי להיזהר, שלא יופיע סיפוק כזה. אך בכל מקרה, שום מסקנה לא צריכה לעצור בעדו מלהמשיך ולהשקיע מאמצים. ברור, שכל המאמצים הראשונים שלנו, לפני שעוברים את המחסום בין העולם שלנו לעולם הרוחני, מקורם-ברצון להשיג משהו בשביל עצמי. אבל המאמצים האלה חושפים בנו בהדרגה את הרע, ולכן נדמה לאדם שהוא נעשה גרוע יותר.
לדוגמא, תמיד נהגתי להסיע את השכן שלי, להלוות כסף לחברים, לעזור לקרובים. הרגשתי סיפוק דרך המעשים האלה, בזכותם כיבדתי את עצמי. ועכשיו אני נוכח, פתאום, שההתנהגות שלי נבעה מתועלתנות צרופה-כדי שאוכל לחשוב טובות על עצמי, כדי שידברו עלי, כדי לקיים את מה שחינכו אותי אליו וכך להפיס את דעתי. ברור שעכשיו, כאשר אני מבין עד כמה אני אגואיסט, התחושות שלי קשות ומדכאות. אבל השלב הזה הוא שלב הכרחי.
שאלה: אמרת בסעודת ראש חודש שבט, תשנ"ו (ינואר, 1996): "דרך העלייה הרוחנית היא ארוכה וקשה. אתה צריך להיוולד מחדש בכל מדרגה ומדרגה, עד שתדמה לבורא בתכונותיך ותדבק בו לגמרי". כפי שאני מבין-להיוולד מחדש זה להרגיש תכונה חדשה של הבורא. אם הנשמה מרגישה תכונה חדשה ומצבים חדשים-האם המצב הקודם כבר לא נחשב לצורכי ההתקדמות הבאה?
תשובה: מדרגה חדשה נולדת דווקא על בסיס העבר. אפשר להגיד שעל בסיס שלילת המצב שעבר (חוק הפך ההפכים), נולד הצורך במצב החדש, כי הישן מיצה את עצמו. יש מעבר מהכתר (ה" רצון להשפיע") של הפרצוף התחתון אל המלכות (ה" רצון לקבל") של הפרצוף העליון יותר. המעבר הזה משמעו לידה-הופעת תכונת "לקבל" חדשה, הנרכשת מחדש. לפיכך, לידה היא לידה של רצון חדש; משך החיים של הרצון הזה הוא הזמן הדרוש לתיקונו; ואחריו, מיד נולד המצב (הרצון) הבא, העליון יותר.
שאלה: אני נמצא במצב של לחץ פסיכולוגי חזק, שנובע מהמתנה לכל מיני צרות. יום אחד ניסיתי לתאר לעצמי מצב, שבו אני מאבד הכול: עבודה, דירה, בריאות וכדומה, אבל קיבלתי את זה כטוב, כדבר ההכרחי להתקדמות הרוחנית-ולפתע הוקל לי במידה רבה. האם שכנוע עצמי כזה יכול לעזור לאדם וכדאי לעשותו באופן קבוע מתוך הכרה? האם, מנקודת-מבטה של הקבלה, נכון לעשות זאת? שהרי הרצון לשפר את הבריאות הוא רצון אגואיסטי לשם תועלת עצמית.
תשובה: אתה מתאר תחושות, שאנשים רבים מרגישים. אבל למי שמחפש דרך למעלה, לבורא, נותנים הרגשות כאלה בכמות גדולה יותר ובמתכוון, כדי שירגיש שהבורא נחוץ לו וירצה בהתגלות שלו, אפילו אם ההתפתחות הזאת באה כתוצאה מבריחה לשם הצלת עצמו-כמו למשל: מסכָּנה לחייו, מפשיטת רגל, מבושה וכיוצא בזה.
הבורא מלכתחילה משתמש בכל האמצעים הרגילים, שברא בשביל האדם, כדי לקרבו אליו. כל מה שיש בנו הוא רק על-מנת להתקרב לבורא. הגאולה טמונה רק בכך, שהאדם יתחיל להרגיש את הבורא, שהבורא יתגלה לו. אבל רצונו של האדם אינו נוטה להשלים עם זה שהוא יחדל להיות "בעל-הבית" ויותר לא ישלוט באדם. גם אותו עשה הבורא כדי שהאדם ישנא את הטבע שלו "לקבל", שמנוגד לתכונת הבורא "לתת", עד כדי כך שירצה לבטל אותו. רק הודות להכרה שכל מה שמנוגד לבורא הוא שלילי-האדם נכנע בסופו של דבר ומבקש את הבורא. כך עשה הבורא מלכתחילה, על-מנת שהרצון אליו יהיה שלם.
שאלה: אתה כותב על מחיקתם של רצונות מיותרים. אבל, מצד שני, אמרת שאין רצונות מיותרים, שאסור למחוק אף רצון, אלא צריך לתקן את הטבע האגואיסטי של האדם לטבע הבורא (האלטרואיסטי).
תשובה: כוונת השימוש במלה "מחיקה" היא: שינוי הכוונה מ"לא לשמהּ" ל"לשמהּ". בזכות שינוי הכוונה שלו, הרצון מקבל צורה חיצונית אחרת לגמרי. למשל, אם לאדם יש רצון להרוג-ניתן להשתמש ברצון הזה באורח חיובי, כמו, למשל, עבודה במשחטה.
שאלה: לכמה מהשאיפות שלי, אני לא מצליח לייחס כוונה רוחנית. האם זה נכון למחוק רצון גשמי, שלא ניתן לצרף אליו כוונה רוחנית-את הכוונה "למען הבורא"?
תשובה: בשום אופן אל תחטט ברצונות הלא-מתוקנים שלך: "במקום שאדם חושב, שם הוא". אלא חשוב על הבורא, על מחשבתו, על גדלותו. רק " אור מקיף", שבא כתוצאה מלימוד, יכול לשנות אותך.
אבל לא אתה את עצמך. ולפיכך-אל תנסה. זוהי אינה הגישה הנכונה. לצערי, בידי האנשים אין את שיטת הקבלה, ולכן הם חושבים שאפשר למחוק מחשבות ורצונות רעים. הקבלה מלמדת שרק תפילה לבורא ותשובה ממנו, יתנו לך את הכוח, שיאפשר לך להיפטר מיד מכל החסרונות.
שאלה: האם זה מסוכן להרשות לעצמך להתרגש מסרט, או מספר, שאין בהם אפילו רמז לרוחניות, ולהשתמש בהם רק כדי להירגע? ומה לגבי ההרגלים הפחות חיוביים שלי, כיצד אתמודד איתם?
תשובה: לא תוכל לעשות עם עצמך שום דבר. התגובות שלך ומה שאתה היום, ייוותרו גם אחר-כך. במידה שתעסוק בקבלה, תתחיל להשתנות מבפנים, אבל לא בתכונות האופי שלך. ספר " הזוהר" אומר שאין לזה שום קשר לרצון הטבעי שלך ליהנות-אלה הן רק תגובות. תשנה את המטרה שלך, ואז תקבל מציאות אחרת. לכן, צא מזה והתחל להתייחס לדברים אחרת.
היום אתה רק יכול לומר לעצמך שהכול מקורו בבורא. אחר-כך זה יתבטא בהרגשה שלך, בבהירות מוחלטת. ואז לא תצטרך להגיד לעצמך שום דבר. התכונות החדשות שלך יקבעו את זה.
לכן האדם חייב לחשוב רק על העלייה לדרגת הבורא. אם הוא חושב על תכונות האופי השליליות שלו, הוא מרשיע בזה את בוראו. כיוון שאדם שאינו מתוקן-גם מחשבותיו אינן מתוקנות, בבחינת "במקום שאדם חושב-שם הוא", לכן מוטב לא לחשוב על עצמך, אלא על הבורא. בצורה כזאת אתה כבר נמצא בעליון.
שאלה: מה צריך לעשות עם הקנאה, התאווה וכיוצא בזה? האם הקבלה מתקנת את התכונות האלה ואת היחסים בין אדם לחברו?
תשובה: במהלך לימודי הקבלה, אתה מקבל השפעה הדרגתית של האור המקיף, שמשנה אותך. בהתחלה זה קורה במנות קטנות, ולאחר-מכן באופן מתמיד. במהלך הזמן אולי אתה נראה כלפי חוץ יותר אגואיסט, כי אתה מגיב בצורה שונה למה שמתרחש, ליחסים ולסבל, והאנשים נוטים לפרש את זה כהפגנת חוסר אכפתיות כלפיהם. אבל למעשה אתה פשוט התחלת להבין את מהות המתרחש, ואינך בוכה יותר, כמו אחרים, או שאתה לא שרוי בפאניקה כמוהם... אלא שאתה שואף להעניק לכולם עוד יותר, אך עושה את זה בצורה מיוחדת- באמצעות תיקון היקום דרכך-ואהבת הזולת הזאת, הכי גדולה שיש, יכולה להיראות בעיני אחרים כמו אגואיזם צרוף. למרות שאתה מתייחס לסובבים אותך, כמו אב אוהב שלא ייתן לילדו סכין כדי שישחק איתו ויזיק לעצמו, הם לא מבינים אותך. ככלל, ניתן להבין את הקבלה רק על סמך הניסיון האישי. ולצערי, ניסיון כזה יש רק לאנשים שהם בעלי השגה...
שאלה: מה לעשות אם ה"רצון לקבל" שלי אינו מתיר לי לעשות את מה שאני מתכוון לעשות? האם ניתן לשקר לו, לחשוב על איזו תחבולה?
תשובה: אם אתה מנסה לגרום ל"רצון לקבל" שלך (הטבע שלך ליהנות, להתמלא, פשוט לחיות) לקבל את עמדתך, זה אומר שהמצאת לו איזה "פיתיון" אחר, שבעזרתו אתה מבטיח לו הנאה. זה גם מתאים לך, מפני שהוא מאפשר לך לקבל את מה שאתה רוצה גם בדרך זו. כאילו שזה קורה לא באדם אחד, אלא בין אנשים, המשקרים איש לרעהו-כמו שבתורה, ובשאר ספרי הקודש, מסופר כביכול על הרבה אנשים, אבל בעצם מדברים שם על הרבה תכונות באדם אחד, והקשרים שביניהן; מתבררות שם שאלות שדומות לשלך: כיצד לנהוג, האם האדם יכול לשקר לטבע שלו, ובכלל, מה עדיף. לכן מומלץ לקרוא הרבה, כמו שכתוב: " כל אשר תמצא בידך ובכוחך לעשות, עשה". האדם חייב לנסות הכול, עוד לפני שה"טבע המקבל" שלו יגלה, שהוא לא מקבל מזה הנאה-ורק אז הוא יסכים לבקש מהבורא...
שאלה: האם לא חשוב לך מאילו סיבות אתה חדל להיות אגואיסט?
תשובה: בהתחלה המטרה היא: "למען עצמי"-"לא לשמה". האדם מערבב בין "למען הבורא" לבין "למען עצמי". אבל דווקא מצב כזה מאפשר לו לתת יגיעה, שכתוצאה ממנה בא ממעל אור תיקון, והאדם מתחיל להבין את המשמעות של "מחוץ לעצמי", "לא למען עצמי", "למען הבורא". השאלות צריכות להישאל, אבל התשובות הן הרגשות, שמתלוות לרצונות המתוקנים. השאלה היא "כלי", התשובה היא "אור". ובינתיים, התשובות מועילות רק בשביל להרגיע את עצמך, ולתת יגיעה. בעל-הסולם עונה לשאלתך ב" הקדמה לתלמוד עשר הספירות".
בכלל, האדם מתפתח כמו תינוק, שחוזר באופן לא מודע אחר מעשיו של המבוגר. כך גם לומדים שחקני תיאטרון. ובעצם, כל לימוד מבוסס על חזרות, מפני שאתה לומד את מה שאתה עדיין לא יודע, את המדרגה שאתה עדיין לא נמצא בה. התהליך הזה נקרא: " מלֹא לשמה בא לשמה"-מ"למען עצמי" ל"למען הבורא"-מהרגשת העולם הזה להרגשת העולם הרוחני.
שאלה: קשה לי לתאר את עצמי, אחרי כל-כך הרבה שנים, משנה את טבעי הגשמי לרוחני. איך זה קורה?
תשובה: האדם מתחיל את דרכו לבורא מתוך אינטרסים אישיים-מצב שנקרא " לא לשמה", ולאחר-מכן, בהשפעת האור הרוחני העליון, הוא רוכש פתאום כוונה חדשה: "למען הבורא"-מצב של " לשמה". השינוי בכוונה של האדם אינו אפשרי בשום דרך אחרת, אלא בהשפעת האור. את השפעת האור ניתן לעורר רק באמצעות מאמץ שיטתי בלימוד הקבלה בקבוצה. ובסוף, האדם באמת מקבל דווקא את האפשרות להתמלא בלי הגבלה-את מה שמייחל הרצון שלו, ליהנות-אבל אין לו יכולת לקבל אותה בגלל המוגבלות של הטבע שלו; אלא רק כשהוא יוצא מחוץ לגבולות של עצמו, או-אז הוא רוכש את היכולת לקבל אינסופית- ללא הגבלה. לכן, חוכמת הקבלה היא מדע על איך מקבלים מהבורא.
שינוי התכונות מתרחש לפי העיקרון: " יגעת ומצאת, תאמין"-השקעתי מאמצים ומצאתי, במלים אחרות, השקעתי מאמצים בלימוד עם הקבוצה ובהתחברותי אליה, אמנם עם כוונה "למען עצמי", אבל בסופו של דבר, הגיע אלי האור ותיקן אותי. אני מעריך את זה כמציאה, כי לא יכולתי להתכוון לצאת מהטבע שלי מראש, בעודי שבוי בתוכו. אני ממליץ לעיין ב" הקדמה לתלמוד עשר הספירות".
שאלה: האם אנשים אחרים יכולים לשים לב, שנעשיתי יותר אגואיסט, למרות שהשינויים המתחוללים בי הם פנימיים?
תשובה: כל אדם נברא בשלמות, כלומר: יש לו מלכתחילה את כל הדרוש לו לתיקון ולהתפתחות. האדם הוא כמו זרע חיטה, המכיל את כל המידע העתיד להתגלות בו, ונותר רק להזין אותו כדי שיתגלה מה שטמון בו.
דבר זה שייך לאופיו של האדם, לתכונותיו הגשמיות, וזה נכון גם לגבי תכונותיו הרוחניות. נשמתו של האדם מתגלה בהתחלה כנקודה. בעקבות לימוד הקבלה היא תופחת עד למידות שנקבעו לה מראש, ונעשית פרצוף שלם.
כל הרע שמתגלה באדם, היה בו גם מקודם. אלא שזה היה נסתר ממנו, כיוון שחסרו לו המוכנות, הכוח והרגשת הצורך לתקן את עצמו, ולכן בזמן לימוד הקבלה כל הרע מתחיל להתגלות.
גם בתוככי כל האנשים שסביבנו מקנן הרע הזה, אלא שהוא נסתר מהם, עד כדי כך, שלא זו בלבד שהם לא מרגישים אותו, אלא שיש אנשים שחושבים כבר את עצמם לצדיקים. כשיגיע זמן התיקון, לכל אחד יתגלו תכונותיו האמיתיות, ורק על-ידי תיקונן ניתן יהיה להשיג את הבורא.
כאשר מתגלות לאדם תכונותיו הרעות הוא נעשה עצבני יותר וחסר שביעות רצון, כיוון שהוא לא רוצה לראות את עצמו ככזה. אבל אנשים אחרים לא מבינים מה מתרחש בתוכו ולמה זה קורה. הם לעולם לא יקשרו את זה להתגלות הרע, בגלל שהם עצמם עוד לא עברו את זה. וכתוב: "כל הגדול מחברו, יצרו גדול ממנו".
שאלה: כל מה שהיה בתוכי מקודם, מתגלה עכשיו כלפי חוץ. האם זה גם מה שאחרים רואים?
תשובה: מה שנמצא בתוך האדם בנקודה שבלב-זרע הנשמה, הוא הטבע הלא-מתוקן שלו, שמופיע בהתחלה במנות קטנות, ובהדרגה מתגלה בתחושותיו ובהכרתו במנות גדולות. אך על האדם לתקן את התכונות שלו, מנה אחר מנה, ולכן מי שלומד במרץ באופן יותר מרוכז, מגלה את הטבע שלו מהר יותר ובמנות גדולות יותר. הוא מכיר בטבע שלו כרע ונדחה מהשימוש בו.
הקבלה היא מדע שימושי וניסיוני-כל מה שאנחנו יודעים על העולם הרוחני ועל הבורא, נודע לנו מהמקובלים, אנשים שעל-ידי תיקון עצמי נכנסים לעולם הרוחני העליון, ומרגישים אותו בתוך-תוכם, כמו שאנו מרגישים את העולם הזה. ואת מה שהם מגלים שם, הם מתארים לנו בספריהם, ובהם אנו יכולים לקרוא על העולם הרוחני.
קבלה היא מדע מעשי. אם האדם לא לומד על עצמו ולא שוקד על תיקון עצמו, הוא לא יכול להבין את מה שהוא קורא בספרים. וכיוון שמדובר שם על דברים שאין להם ביטוי בעולם שלנו, הוא פשוט לא יידע כלום על הקבלה.
אשר על כן נקראת הקבלה " תורת הנסתר", כיוון שאי-אפשר לראות את מה שמוסתר אלא רק את מה שמתגלה. להיות מדען וחכם בקבלה אין פירושו לקרוא הרבה ספרים, אלא להשיג את מדרגות ההתגלות העליונות. מידת ההתגלות של העליון משקפת את הדרגה של החכם בקבלה.
למרות שה"רצון לקבל" מתגלה בכל פעם עד למידותיו האמיתיות האינסופיות, הוא לא נראה לאחרים-מפני שזה בלתי-אפשרי לראות כל מיני "לחצים בהתנהגות", "חוסר סבלנות לדברים ריקים וחסרי טעם", "דחיית תענוגים רגילים, הנראים כילדותיים" וכדומה. בעיקר בולט באדם חוסר סבלנות, כיוון שהקבלה לא סובלת פילוסופיות או דיונים על מושגים תיאורטיים ולא מוחשיים.
שאלה: אדם שמתחיל ללמוד קבלה ולהתקדם לעבר-רוחניות, מגלה בתוכו תכונות אגואיסטיות נסתרות, שלא ראה קודם. אבל אותן התכונות אמורות להשפיע עכשיו על כל מעשיו, כלומר האדם צריך להתנהג באופן יותר אגואיסטי כלפי הסובבים אותו. אם הדבר נכון, איך ייתכן שיכולות להתקיים קבוצות אנשים, שמתקדמות יחד? באיזה אופן האנשים יכולים לבנות מערכת יחסים ביניהם, אם הם הופכים במהלך הלימודים לכל-כך "רעים"?
תשובה: אתה צודק. כאשר תלמיד מתקדם רוחנית, רצונו לקבל רק בשביל עצמו גדל, שאם לא כן איך יתקדם? ממדרגה למדרגה, מתגלית באדם שכבה חדשה של רצונות לא-מתוקנים, עם הכוונה "למען עצמי"; ועל-ידי כך שהאדם מתקן את הכוונה מ"למען עצמי" ל"למען הבורא", הוא עולה. כלומר, הרצונות החדשים שתיקן הם המדרגה החדשה שנוספה לו, שאליה הוא עלה.
אבל אם כך, מקובל היה צריך לחוש עצמו כל הזמן במצב גרוע כלפי הסובבים אותו-זה היה יכול להיות נכון, אילו זו היתה תוספת של רצונות ליהנות מדברים גשמיים של העולם שלנו. אמנם מתגלים באדם גם רצונות כאלה, אבל זה לא הכי חשוב, לא זו הבעיה הגדולה של האדם, לא בה הוא צריך להילחם. אם אתה רוצה לאכול יותר, לשתות יותר, לישון יותר- זה לא נורא, זו תופעה זמנית, בתקופה של ירידה רוחנית, כאשר אין תענוגים אחרים.
העיקר שמוסיפים לאדם רצון אגואיסטי ליהנות מהעולם הרוחני: האדם צריך להילחם במה שמתקומם בתוכו כנגד הבורא, כמו שאמר פרעה: " מי ה', אשר אשמע בקולו!", כלומר, להתמודד עם מחשבות של חוסר אמונה, עם ספקות לגבי קיום ההשגחה העליונה. יחידוּת הבורא-היא הדבר החשוב ביותר.
נכון, גם היצרים הפיזיים גדלים, אבל זה נעשה בכוונה, על-מנת להסיט אותך מהמאבק הנכון נגד מה שבאמת מרחיק אותך מהבורא. הדבר הכי חשוב הוא לא להחליף את האובייקט שנאבקים בו, לא להיאבק ברצונות העולם הזה, ברצונות וביצרים של הטבע הבהמי, במקום המאבק האמיתי בהפרעות שמרחיקות מהבורא.
קליפה-זו מחשבה לא טהורה, כוונה לא טהורה נגד הבורא. היא נמצאת רק בעולם הרוחני, במקביל לקדושה וכנגדה, ולא נגד הפיתויים הגשמיים שלנו. לכן בקבוצת לימוד, למרות שמתגבר האגואיזם, הוא מתגבר אצל כל אחד בצורה של הפרעות אישיות-פרטיות כלפי הבורא, ולא כשאיפה להפוך למנהיג וכיוצא בזה. ומתוך ההשתוקקות המתעוררת אל הבורא, כל אחד שואף לתרום יותר בקבוצה. הרב יהודה אשלג כותב במאמר "הדור האחרון", שקבוצה חייבת ליצור בסיס לחברה העתידית. ייסוד של חברה קטנה כזו אפשרי בזמננו, והבורא גומל לחברה כזאת ממעל-בעזרה גדולה וביחס אישי.
שאלה: במאמר של הרב ברוך אשלג, קראתי שהאפשרות היחידה להימנע ממצבים של נפילה רוחנית וחוסר מודעות היא לברר את המצב הנוכחי, כאשר האדם עדיין נמצא בעלייה רוחנית, להבין שאין שום דבר יותר שפל ומרוחק מהבורא מקיומו כבהמה, ללא אפשרות לבקר את מצבו, תחת הדיקטטורה של רצונות הגוף. מה פירוש לברר: לרדת בכוונה למדרגה תחתונה יותר?
תשובה: לעולם אין לחפש מצבים נמוכים יותר, כיוון ש"במקום שאדם חושב, שם הוא". כלומר-ככל שהאדם יותר למטה, כך הוא רחוק יותר מהבורא. תמיד יש לרצות להרגיש את הקשר עם הבורא, ואת היתר להשאיר לבורא: אם לצורך התקדמותו של אדם צריך להפילו למקום של שפלות, או-אז שהבורא ייצור את המצב הזה-והאדם בעצמו, בכל מצב שהוא נקלע אליו, צריך רק להמשיך לרצות להישאר קרוב אל הבורא. רק הסטרא- אחרא דוחפת את האדם להתייסר ולאכול את עצמו! התשובה לה צריכה להיות מיידית-בכל דרך אפשרית יש להגיע לשמחה, לדבקות במטרה, להתרוממות-רוח, להתלהבות בחיפוש.
ביחס לרוחניות, הגוף שלנו נחשב למת, ולכן הוא מבין רק תנועות מכאניות ולא את הנשמה. במצב של מחשבות ללא מוצא ובמצבים של העדר מטרה, של ריקנות, של חוסר כוחות-תתחיל לרקוד, לבד באמצע החדר, עם דמעות בעיניים-ותראה עד כמה בקלות יוצא הגוף ממצבו הרע בגלל שהגוף לא מבין רוחניות, אלא רק תנועות מכאניות. על זה כתוב בספר " הזוהר" הקדוש, שאין למלאכים ששולטים בנו את הנשמה ולכן ניתן לשקר להם...
שאלה: בפני האדם עומד מצב כלשהו, וה"אני" שלו רוצה להגיב. האדם עצמו מעריך שתגובתו לא אמיתית, האם הוא יכול לשנות את תגובת ה"אני" שלו?
תשובה: אחרי כל החשבונות שתעשה, עכשיו ובכל מצב, בסופו של דבר תמיד תפעל כמו שתפעל, מפני שאתה הוא "אתה"-ואינך יכול לפעול אחרת. רק בדרגת ההתפתחות הבאה שלך תבין מדוע פעלת דווקא כך ולא אחרת. לכן, במקרים כאלה, אני פשוט מציע להרבות בקריאה במקורות שאני ממליץ עליהם, מפני שבכוחם לכוון אותך, במודע ושלא במודע, להבין את המתרחש. ככלל, אנשים לא מהרהרים אפילו בשאלות כגון "מה בעצם מוביל אותי?", אלא טרודים רק ב"איך להשיג את מה שרצוי לי"-ואצלך, מתחיל כבר תהליך של הבנה והכרה עצמית.
שאלה: כתבת, שהאדם לא מסוגל להעריך את המצב נפשי שהוא שרוי בו. על-מנת לאבחן את המצב נכונה, הוא צריך לצאת מהמצב הנוכחי, לשנות אותו ורק אז הוא יוכל לראות באיזה מצב הוא היה. לדעתי, מתעוררות כאן שתי בעיות:
1.ראשית, במצבו החדש הוא צריך לחזור אל העבר, כלומר הוא לא יכול לחיות את ההווה.
2.שנית, אם הוא לא יכול להעריך את מצבו, הוא בעצם שבוי במצב הזה, הוא עבד למצבו.
תשובה: ברור לחלוטין שהאדם לא מסוגל לאבחן, באופן לא משוחד, את המצב הרוחני שבו הוא שרוי. משום שתמיד הוא נמצא ברצון מסוים, שמתוכו הוא מעריך את מצבו, ואז מתעוררת השאלה: באמצעות מה האדם עושה את הערכת מצבו, באמצעות המוח או הלב?
איך בכל-זאת להעריך את המצב הנפשי שהאדם שרוי בו? האדם בעצמו לא מסוגל להעריך נכונה את מצבו ולאדם אחר הוא לא יכול להאמין-משום שגם האדם הזה שרוי עם הרצונות הפרטיים שלו ונשלט על-ידיהם.
שאלה: מבחינה מעשית, האדם צריך לברר מה עליו לעשות בכל רגע נתון. אבל לעיתים קורה שאיני יודע כיצד להגיב למה שקורה איתי. האם עלי להיות פסיבי ולחכות שהכול יעבור או לנסות להגיב, לתקן בכל מחיר?
תשובה: המסקנה היחידה היא שרק הבורא יודע, ורק הוא יכול, ולכן הוא זה שצריך לתת את הרמז. יש לפנות אליו, לבקש ולדרוש תשובה-זה הדבר היחיד, הנכון והאמיתי שצריך לעשות-ובקבלה השיטה הזו נקראת "מעל הדעת", כלומר מעל הידע, התחושה וההבנה- כי כל צעד שלנו, אם הוא אמיתי, אמור להביא אותנו לעלייה לדרגה הרוחנית הבאה. אבל המחשבות והרצונות שבדרגה הבאה לא סתם הפוכים לאלה שבדרגה הנוכחית, אלא הם אחרים לגמרי! לכן, סתם שינוי בהם או היפוך שלהם לא מביאים להשגת המחשבות והרצונות של המצב הרוחני הבא.
שאלה: איך בכל-זאת משיגים את המצב הרוחני הבא?
תשובה: במהלך חיפוש התשובה מהבורא זה הדבר שמתרחש: ישנו מעשה מסוים בעולם הרוחני, שבו החלק התחתון של הפרצוף העליון יורד לחלקו העליון של הפרצוף התחתון. הפרצוף העליון נקרא " בורא", הפרצוף התחתון נקרא " נברא", שהוא המדרגה הנוכחית של האדם. במלים אחרות, האדם צריך לנסות ולהרגיש בכל כוחותיו את החלק הזה של הפרצוף העליון, שנמצא בתוכו, לאחוז בו, ולהתעלם מכל המחשבות והרצונות שלו, או ליתר דיוק-ללכת כנגד הרצונות והמחשבות שלו, ולקבל את הרצונות והמחשבות של העליון, או-אז העליון מעלה את האדם אליו. מזה מסתבר, שכל התוכן הפנימי שלנו, המחשבות והרצונות שלנו, ניתנים לנו רק כדי שבאמצעותם נוכל להתקדם למעלה!
שאלה: האם האדם לא מקבל שכר ולא נענש על מעשיו בעולם הזה, כי אין לו בחירה חופשית לעשות את מעשיו? האם רצונות האדם לא משפיעים על החלטותיו ופעולותיו של הבורא בעולם הרוחני? האם רק הרצונות שלנו הם המשפיעים על העולם שלנו? מהות האדם היא הרצונות שלו?
תשובה:
1. מהות האדם-זה הרצון שלו-נכון!
2. האם משפיעים רצונות האדם על מעשי הבורא?-לא!
3. רק הבורא מחליט מה לחולל לאדם-כן!
4. האדם לא מקבל שכר ולא נענש על מעשיו בעולם שלנו, כי אינו חופשי לחולל אותם או לא לחוללם-נכון!
5. כל מה שקורה בעולם שלנו מתרחש רק לפי רצון הבורא-כן מוחלט!
מלכתחילה האדם חייב לפעול, כאילו הבורא לא קיים והכול תלוי בו עצמו, כלומר, רק הוא משפיע על התוצאה ולא הבורא. אבל לאחר המעשה וקבלת התוצאה הוא חייב לייחד את כל מה שעשה עם הבורא-"אין עוד מלבדו". הרי הייחוד-הוא היציאה להשגחה מחוץ לזמן, הנקראת: "השגחת הוי"ה-אלוקים". ראה גם במכתבי בעל-הסולם בספר " פרי חכם-אגרות קודש" (דף כ"ה, דף ס"א, דף ע', דף ק"ז).
שאלה: היכן, ובמה מתבטא חופש הבחירה? מהי בדיוק הבחירה של האדם במהלך חייו? במה עליו לבחור?
תשובה: הבחירה, שיש לאדם במהלך חייו, מצטמצמת לגילוי הסיבות שמאלצות אותו ללמוד קבלה. חוץ מהעיסוק בקבלה, כל שאר העיסוקים שיש לו בחייו נמצאים בתחום העולם שלנו, שנחשבים לעיסוקים בהמיים, מפני שהם כָּלים ונעלמים יחד עם מותו של הגוף הפיזי. חופש הבחירה של האדם הוא רק בבחירה האם ללמוד קבלה.
בסך הכול ישנן שלוש סיבות, המאלצות את האדם ללמוד קבלה:
1. שכר ועונש בעולם הזה.
2. שכר ועונש בעולם הבא.
3. למען הבורא, מכיוון שהאדם רוצה להידמות לו ביכולת הנתינה (בתכונת ההשפעה). לכן הוא לומד תורה, או נכון יותר את החלק הפנימי שלה-קבלה. הלימוד הזה הוא האמצעי להשגת המטרה, רק באמצעותו אפשר להשיג את הרצון והשאיפה להשפיע לבורא.
לכן הרוחניות היא עליונה יותר מאיתנו, היא מעל לממד של זמן ומקום. כלומר, האדם אינו מסוגל לשכנע את גופו להשפיע לבורא, כי גופו מיד חוזר אליו בשאלה: "מה יהיה השכר שלי?" שהרי הוא לא מסוגל להבין אחרת.
לכן, לאדם לא נותר אלא לבקש מהבורא, שייתן לו רצון וכוח להשפיע, לפעול ולחשוב, מבלי להתחשב בתועלת העצמית שלו. אם האדם ממקד את כל המחשבות והרצונות שלו בהשגת התכונה הזאת, הבורא מחליף את הטבע שלו בטבע רוחני. ואז, כמו שלפני-כן האדם לא היה מסוגל להבין, איך אפשר לפעול שלא למען עצמו, כך כעת הוא אינו מבין כיצד אפשר לפעול שלא למען הבורא. מכאן תבינו מהו חופש הבחירה של האדם.
שאלה: לעשות צמצום א' על כל הרצונות שלי זה מאוד קשה, ולכן רציתי לברר אם ניתן לעבוד עם כל רצון בנפרד בזה אחר זה, ללא צמצום על כולם בבת-אחת?
תשובה: כל אחד מאתנו נולד עם מכסה מסוימת של רצונות גשמיים, רצונות ליהנות למען עצמו. אצל אחד ניתן למלא את הרצונות האלה במידה גדולה יותר של תענוג גשמי, ואצל השני- במידה קטנה יותר, על-ידי הגבלת הרצון. לכל זה אין שום קשר לאותו סוג של "רצון לקבל", שאיתו ניתן להיכנס לרוחניות. כאשר אדם נכנס לרוחניות, ה"רצון לקבל" שלו גדל מבחינה איכותית-הוא רוצה ליהנות מהבורא, ולא מההנאות ומהתענוגים של העולם הזה, שהם "לבושים" על התענוג שבא מהבורא.
בכל דרגה רוחנית, נוספת לאדם מנה גדולה יותר של רצון ליהנות. והאדם צריך להתגבר עליה, כלומר, למרות התוספת של הרצון, עליו להשתמש בה ולחפש קשר עם הבורא. בהדרגה מוסיפים לאדם רצונות לקבל חדשים, גדולים יותר, והוא צריך קודם כול לאזור כוח שלא להשתמש ברצונות האלה למען עצמו. זה נקרא לעשות צמצום א' על הרצון הנתון. כך הוא רוכש מסך בעביות שורש, וכבר מסוגל להשתמש ברצון זה למען הבורא ולא למען עצמו. מזה אנו למדים, שבכל מדרגה על האדם לאזור כוח לבצע צמצום א' בעצמו, על הרצון של המדרגה הזו.
רק בפעם הראשונה, כשאדם יוצא מהרגשת העולם הזה לעולם העליון, הוא מקבל מסך על רצונו הגשמי ליהנות, את הכוונה "לא להשתמש בו למען עצמי". זהו רגע מיוחד, שנקרא " קריעת ים-סוף" שבא אחרי "יציאת מצרים", כלומר, אחרי שהשתחרר מהטבע שלו. באמצעות המעבר הזה האדם עובר למרחב הרוחני שבו הוא חש את הבורא. ותחושת הבורא היא העולם העליון.
שאלה: לפעמים קורה שמצב מסוים מוציא אותי מדעתי עד כדי כך, שבמשך כמה ימים אני פשוט רותח מזעם. אני מנסה לנתח את המצב, כביכול מהצד, ולהבין מתי מדבר בתוכי האגואיזם הפרימיטיבי ולא השאיפה לאמת, לרוחניות. לפני-כן תמיד הצלחתי לא לשקר לעצמי וראיתי מה אני צריך באמת. אבל עכשיו, למרות הרצון הכן שלי, המאמצים שלי לא מועילים. נדמה לי שההתמרמרות שלי מוצדקת. כיצד ניתן ללמוד לפרש את התחושות? הרי כדי שאני אוכל לפנות לבורא ולבקש ממנו עזרה בתיקון, אני צריך להיווכח שבכול אשם האגואיזם שלי.
תשובה: כאשר אנחנו קוראים ספרי קבלה וצוברים את חוכמתה רק בתיאוריה, אנחנו סבורים שכך אנו אוגרים בתוכנו ידע, ניסיון ושיטה. כך באופן כללי קורה בחיים שלנו: יש לימוד, תרגילים, ניסיונות ואימונים. אבל ברוחניות לא קיימים דברים כאלה. אם אדם לא עובר את המצב בעצמו, באופן פיזי, שום ידיעה, ושום הכנה, או תרגיל, או עצה, שידועים לו מראש, לא יעזרו לו!
אל מטרת הבריאה מתקדם גם מי שלא לומד קבלה, ואפילו מי שלא שמע על מטרת הבריאה. אלא שהם מתקדמים לאט, במשך אלפי שנים, ללא ידיעתם. בזמן לימוד קבלה, כל דבר שאנחנו מרגישים כדבר הבא שבא ממעל, אנחנו מרגישים אותו בחושים שלנו, בדיוק כמו שמרגישים דברים גשמיים. התחושות העליונות לובשות צורה של תחושות רגילות, גשמיות, ומורגשות לא רק בנשמה אלא גם בגוף כולו. לכן מהצד נראה, כאילו יש לנו עכשיו מצב-רוח טוב, או מצב-רוח רע, כאילו אנחנו עכשיו עצבניים או רגועים.
אם לפני לימוד הקבלה, יכולת לחלוק עם אחרים את התחושות והמצבים האישיים שלך, עכשיו אסור לך לספר על המצבים הפנימיים שלך לאף אחד, כי הם כולם נובעים מהמסע הרוחני, האישי שלך. ניתן להתייעץ לגביהם עם רב, במקרים מיוחדים, כאשר מצב מסוים עלול לגרום לבעיות, כגון: רצון לעזוב את לימודי הקבלה, כוונה להפסיק את הקשר עם הקבוצה, רצון לעזוב את בת-זוגך וכדומה.
כל מצב שנשלח אליך, נמצא בתוכך בדיוק למשך הזמן, שלוקח לך להכיר בו. אורך הזמן הזה לא תלוי בך. פרק הזמן הזה עובר, ומתחלף במצב הכרחי אחר, שמונח עליך ממעל. אפילו בזמן שאני עונה לך הכול כבר משתנה בתוכך... העוצמה, הקצב, מהירות התנועה לרוחניות, תלויים בך, אבל אתה לא יכול למדוד אותם.
אני זוכר, שגם אני אמרתי לרב שלי: "אני משקיע כל-כך הרבה ושום דבר לא משתנה!" אז לא הבנתי את תשובתו, שבתוכנו מתרחשים שינויים מהירים, אשר לאנשים אחרים, שלא לומדים קבלה, לוקח עשרות או אפילו מאות שנים של חיים רגילים להגיע אליהם. ולכן- יותר סבלנות וקצת יותר שמחה.
שאלה: מה לעשות אם האגו שלי לא מאפשר לי לעשות מעשים למען הבורא? אני מאוד מצטער על כך, אבל אני לא מסוגל לעשות שום דבר נגד זה. האם זה אומר שבכל מה שקשור לעבודה פנימית לא נותר לי אלא להביט על המתרחש מהצד?
תשובה: במהלך ההתפתחות הרוחנית של האדם, הבורא מראה לו את מהותו, את הטבע שלו, את ההבדל בינו לבין הבורא ואת המרחק ביניהם. ככל שהאדם מתקדם יותר, כך הוא מתחיל להרגיש יותר ויותר את הנחיתות שלו. הוא רואה את התכונות שלו כשליליות, באופן שונה מצורת ההתייחסות של אנשים אחרים לעצמם (אם זה בכלל קורה להם), וזה מפני שהוא לומד את עצמו בהשוואה לבורא: האור העליון כבר מתחיל להגיע אליו, עדיין לא בעוצמה גדולה, לא בגלוי, אבל מספיק על-מנת לחוש את ההבדלים בינו לבין האור הזה.
אני ממליץ לך לקרוא יותר בחומר שאתה מרגיש שהוא הכי קרוב אליך וזה יעזור לך "לעבור" את התקופה הזו. אבל גם בעתיד תיתקל במצבים שונים, לא אחת. לא לחינם נאמר: " מרבה דעת, מרבה מכאוב".
שאלה: אני מצטט מספריך: "עוד לפני היציאה אל העולם הרוחני וללא הרגשת הרוחניות, האדם מקבל 'עשר מכות', שרק הן מביאות אותו אל העולם הרוחני". על איזה "עשר מכות" אתה מדבר? אולי על עשר הספירות? ואם-כן, למה מדובר על "מכות"?
תשובה: "אין לך עשב מלמטה שאין עליו מלאך מלמעלה שמכה אותו ואומר לו: גדל!" אפשר לגדול רק אם מכים את ה"רצון לקבל" (שנקרא "פרעה"), כיוון שרק במקרה כזה הוא מחפש דרך איך להימלט מהמכות, כמו שכתוב על היציאה ממצרים, על פרעה, שהיה מוכן לכל דבר, אפילו לתת הכול, ובלבד לא לסבול, לא להרגיש כאב. אך בשלב התחלתי האדם עדיין אינו מסוגל להבדיל בין המכות השונות, ולספור אותן כמו ב"הגדה של פסח".
שאלה: מצד אחד, הרצון של האדם לקבל וליהנות, גורם לו לעסוק בעבודה רוחנית ובשיפור עצמו. הוא רואה בזה רווח כלשהו לעצמו. אבל מצד אחר נאמר, שאם פתאום אתה מרגיש טעם וחשק לעבודה רוחנית, פירוש הדבר שהבורא בעצמו קירב אותך אליו- וכתוצאה מזה הבנת בעבור מי באמת צריך לעבוד. איך ניתן להבדיל ולדעת מה גורם לכל עלייה ועלייה, והאם יש לזה בכלל איזו משמעות בעבודה רוחנית?
תשובה: שני מלאכים מובילים את האדם בידיו קדימה לתכלית הבריאה: מימין- " היצר הטוב", רצון הבורא להשפיע, ומשמאל-" היצר הרע מנעוריו"-הרצון לקבל שלו. שניהם יוצאים מהבורא, שהוא המקור היחיד לכול. השוני הוא באופן בו השפעתו יורדת אלינו: באופן ישיר-בגלוי, או באופן נסתר-בדרך עקיפה.
האם הסיבה כל-כך חשובה לאדם? האם הוא יכול תמיד להבין אותה? אולי עדיף לחשוב מרגע זה והלאה: "קדימה, למטרה!", ולא להיות שקוע בעבר או לחפש את הסיבות למצב העכשווי-גם אם הוא טוב. חיפוש כזה אומר, שהאדם חי על חשבון זכיותיו הקודמות, חי בחוב, פוחד מהמשימה שהוצבה לפניו, פוחד להישאר ביחידות עם עצמו.
שאלה: אם אחשוב רק על תיקון ואפעל בהתאם, אני עלול להזניח דברים אחרים בעולם הזה. האין זה אגואיזם?
תשובה: קרא על ייחוד הבורא במאמר " אין עוד מלבדו" בספר " שמעתי" ובספר " פרי חכם-אגרות קודש" (דף כ"ה, דף ס"א, דף ס"ג, דף ע', דף ק"ז) ואז תבין, לפחות תיאורטית, על מה צריך ורצוי לחשוב ולְמה כדאי לשאוף. ואת כל היתר, כל מה שמחוץ למחשבות אלה, אתה תתחיל לקבל כהפרעות, או ליתר דיוק-כאמצעים שהבורא נותן לך כדי לחזק את המחשבות והשאיפות שלך אליו.
שאלה: כיצד תיקון הכוונה של 613 הרצונות קשור לחוקי הטבע המוחלטים, הלא משתנים?
תשובה: כל מה שנראה לנו כאילו הוא קורה סביבנו, זה בסך הכול תגובה של חושינו לאור העליון הפשוט של הבורא, או ליתר דיוק, לתכונותיו. אנחנו לא חשים את הסובב אותנו, אלא רק את התגובות שלנו למשהו חיצוני. הדבר החיצוני הזה, האור או הבורא, אינו משתנה. אנחנו עצמנו משתנים, ולכן משתנות תגובותינו לאור החיצוני, וכך נדמה לנו שמשהו קורה סביבנו. כאשר נשיג את תכונותיו של הבורא, תכונותינו לא יהווּ מעצור או מכשול אל האור ונהיה כמו הבורא-ללא שינוי ובמנוחה מוחלטת. זאת כיוון שסיבת השינוי, התנועה, היא רק הצורך למלא את הרגשת החיסרון.
ברור שחוקי הטבע הפיזיים והרוחניים לא משתנים, הם רק מתפתחים ומתווספים לחוק הכללי והכי פשוט, שהוא תכונת הבורא: " טוב ומטיב". כל שאר החוקים מבטאים אי-האלו שאיפות רוחניות, פיזיות, ביולוגיות וכימיות, הנלוות לחומר ולרצון, המשתוקק למילוי עצמי-למעני או למען הבורא. ברור מאליו שכל החוקים האלה, שאינם משתנים עד גמר התיקון, יורגשו אז כמשהו אחר לגמרי בחושינו, בחושים הגשמיים, איש איש לפי קומתו הרוחנית. הרי גם היום, אנחנו מפרשים כל מעשה באופן שונה איש מרעהו.
שאלה: האם תוכל להסביר את מה שכתוב ב"תלמוד עשר הספירות" חלק א'- "הסתכלות פנימית": "לפי שהרצון לקבל אינו נמצא בשורשנו, אנו מרגישים בו בושה ואי-סבלנות"; "רשעים מִשנֵה שברון שִברם. וצדיקים יירשו משנה" (רשעים מפסידים כפליים. צדיקים מרוויחים כפליים).
תשובה: כיוון שנבראנו על-ידי הבורא, כל מה שיש בתוכו, מורגש בתוכנו כטוב ונעים, וכל מה שאין בתוכו, כלומר ה" רצון לקבל", מורגש בתוכנו כייסורים, כבושה. רשעים מפסידים כפליים בגלל שלא רק שהם לא מקבלים תענוג, אלא הם גם מקבלים ייסורים. צדיקים משיגים "קבלה על-מנת להשפיע לבורא", מקבלים תענוג, נהנים מדבקות בו.
שאלה: מדוע התאבדות נחשבת ביהדות לדבר נורא, לחטא כל-כך חמור? אם אדם לא מרגיש טעם בחייו, מדוע אסור לו לבחור במוות? הרי זה ידוע שאדם לא מסוגל לסבול ייסורים, אם-כן כיצד זה מתנגש עם מטרת הבריאה?
תשובה: אני בשום פנים ואופן לא בעד לבחור במוות. אם אדם מיואש, נפרד מהחיים, רק כדי לא לסבול ייסורים-זה מעיד על כך שהדבר הכי חשוב לו איננו החיים אלא התענוג! אם אין תענוג, החיים הם עול שכל אחד ישמח להיפטר ממנו. פירוש הדבר, שאנחנו איננו אלא רצון להתענג בלבד! האדם צריך להיות מודע תמיד לכך, שאת הייסורים נותן לו הבורא לצורך התיקון שלו, לשם ההתקדמות שלו ורק לשם כך!
התאבדות היא סירובו המלא של האדם להצעת הבורא ללכת קדימה. המתאבד דוחה את אמצעי התיקון הנשלח לו. להתקדם אפשר רק בעולם הזה, ורק בגוף הזה. אלה מלים קשות, הן כמו מכות, אבל אלה הם חיינו...
שאלה: אתה כותב: "למרות שהעניין נראה כסותר את עצמו, אור החיים, מקור התענוגים שלנו, יכול להביא גם למוות. הסיבה לכך היא, שתענוג שהוא למעני, מורגש רק בחלק מהכלי, ולכן מביא לתוצאה הפוכה-מוות. כאשר התענוג הוא 'למען הבורא' הוא מורגש בכלי כולו". השאלה היא: למה הרגשה, המופיעה רק בחלק מהכלי, יכולה להביא למוות? למה תענוג למעני יכול להיכנס רק לחלק מן הכלי?
תשובה: אחרי צמצום א' האור לא יכול להיכנס לתוך הרצון-לתוך הכלי, שכן עומד בדרכו מסך. אם המסך יכול לעמוד בפני הרצון ליהנות שבכלי, כלומר לבנות כוונה "למען הבורא", אז במידת גודלה של כוונה זו (של " אור חוזר"), המהווה את כוח המסך-מתלבש בתוכה האור וזה יכול להיכנס לתוך הכלי. רק כך יכול האור למלא את הכלי, הנשמה שנבראה על-ידי הבורא. מטרת הבריאה היא התמלאות שלמה של הכלי (הנשמה) באור-באמצעות המסך. אם במקרה האור נוגע בכלי, שאין בו מסך, הוא חוזר אל מקורו, כתוצאה מצמצום א', והכלי, לא די שלא היה בו מסך, אלא בעוד האור נוגע בו, הוא מיד מתחיל לרצות אותו לעצמו, ללא קשר למקור האור, ואז הוא נקרא "קליפה", טומאה, מוות.
שאלה: כתוצאה מחיפושים רוחניים ממושכים הצלחתי לגלות תיאוריה חדשה של הקבלה שנקראת: "תיאוריית הצורות". יש לה השפעה רוחנית עצומה, היא מלאת מסתורין וסודות מעניינים, ובעזרתה ניתן להשיג ניצחון אדיר על האגואיזם.
תשובה: האדם אינו יכול להשיג ניצחון על האגואיזם, על הרצון ליהנות "למען עצמי", מפני שרצון זה כולו נמצא בתוכו; הכוונה "למען עצמי" ספוגה בכל תא של גופו, החל מהחומר הדומם, הצומח, עד החי ואפילו המדבֵּר, שהוא החלק בעל המחשבה שבו, הנשמה (הרצון). האדם לא מסוגל לתקן לבד את הכוונה שלו מ"למען עצמי" ל"למען הבורא".
רק אחרי שהאדם מבין שהוא לא מסוגל לתקן את הכוונה שלו, והוא רוצה מאוד לתקן את עצמו, הוא יכול להתחיל לבקש מהבורא את הנס הזה. או-אז, כשהבורא רואה, שהאדם מתאווה רק להיפטר מהכוונות "למען עצמי", הוא מתגלה בפניו. והאדם, שרואה את הבורא ככוח נצחי, עליון וכול יכול, נהיה חדור רצון וכוח לשנות את הכוונה שלו מ"למען עצמי" ל"למען הבורא".
פעולה זו נקראת "המאור שבה (בתורה) מחזירו למוטב". האור הוא כוח התיקון, שיורד על האדם מהבורא. את הרצון לתיקון הטבע שלך, כלומר הרצון להכיר את עצמך ולהבין מי ה"אני" שלך, ניתן לקבל רק על-ידי לימוד קבלה. בכל דרך אחרת אתה אמנם תבקש לשנות משהו בתוכך, אבל זו לא תהיה הבקשה לשנות את ה"טבע ליהנות" עצמו-למרות שיהיה נדמה לך שאתה בטוח, שאתה מבקש דווקא לשנותו.
אין שום תיאוריה ואין שום ניסיון מעשֵׂי אחרים! אך אם אתה רוצה להסביר לי את התיאוריה שלך, אני מוכן לקרוא אותה וביחד נפרש אותה. אם אדם השקיע הרבה עבודה כדי להיפטר מהטבע שלו, אפילו באמצעות תיאוריה שגויה, זה ראוי לתשומת-לב ואולי בכל-זאת אראה לו את הדרך הנכונה!
שאלה: האם לפחות למי שהגיע להיות מקובל יש חופש בחירה?
תשובה: האדם יכול להימצא רק בשני מצבים:
1. להיכנע לטבע שלו. נדמה לנו, שבמקרה זה האדם פשוט הופך להיות שלם עם עצמו. אבל ברגע שהוא מתחיל לחוש את העולם העליון, כלומר משהו רוחני מלבדו, הוא מגלה שהאגואיזם שלו אינו הוא עצמו, אלא הוא גוף זר שחדר לתוכו ומכריח את האדם לשרת אותו.
2. לציית לטבע הבורא. נדמה לנו, שמצב זה משקף ציות לבורא. מה שקורה בפועל הוא שהמקובל:
א. יוצא מהטבע שלו, ובזה הוא הופך לנייטרלי.
ב. מקבל את תכונות הבורא, כמידת יכולתו, אך הדבר הזה תלוי במידת הבחירה החופשית שלו!
המקובל תמיד חופשי ומשוחרר מהשפעות חיצוניות, ובוחר, אך לפי רצונו, מה ישפיע עליו.
שאלה: בעודי קורא את "פרי חכם", ספרו של בעל-הסולם, פתאום הבנתי, ש"חורים שחורים" בחלל-הבולעים אפילו את האור של עצמם-וכל הגלים למיניהם-הם רק השתקפות של האגואיזם שמקנן באדם. מהו שיעורו של האגואיזם שלי? איזה מסך צריך לרכוש כדי להתנגד לכוח שנוצר מההתמלאות בהנאה הנשלחת על-ידי הבורא?
תשובה: אני חושב, שבמהלך כתיבתי לך את התשובה, מצבך כבר השתנה ואתה עצמך כבר לא מאמין, שיכולת לכתוב מכתב בהתפעלות כזאת-מפני ש"האור המקיף" הסתלק לו וכל ההתפעלות נעלמה. כולנו תלויים בתדירות ביאת אור הבורא. אור הבורא משנה בנו הכול. הוא ברא אותנו, את כל מה שבתוכנו; את כל מה שאנחנו יכולים לתאר לעצמנו, את כל זה הוא מפעיל ומווסת בנו.
האור-הוא הבורא. אם תתחיל לקשור את כל הרגשות שלך למקור, הם יסתדרו מעצמם. אבל במקביל צריך ללמוד את חוכמת הקבלה. חובה ללמוד את מבנה העולמות, ולא רק את העבודה שבהתעלות האישית.
האמן לי, שההרגשה הרוחנית הכי קטנה, גדולה פי מיליארד מכל האחרות גם יחד, ובאמת צריך מסך גדול כדי שתהיה יכולת לקבל את ההרגשה הרוחנית "לשמה". האדם לא מסוגל לפתח כוח רצון שכזה. את כל זה, כמו גם את הרצון שלנו, אנחנו מקבלים מהבורא. המטרה שלנו היא לרצות באמת לקבל את הכוח הזה.
שאלה: היכן, בתוך הגוף, נמצאת הנשמה?
תשובה: לא ניתן לתאר מהי נשמה ואיפה היא נמצאת בגוף רק מתוך התבוננות שכלית. זאת מפני שבתוכך יש עכשיו רק "נשמה בהמית", הכוח שמחיה אותך, ואין בגופך "מקום", איבר שמרגיש, שמתאים להרגיש את הנשמה.
שאלה: הפילוסוף דֶה-קַארְט טען שהנשמה נמצאת במקום של "העין השלישית", ואילו יוגנַאנדה טען שהיא במוח.
תשובה: אתה רוצה לשכנע אותי, שהנשמה קשורה איכשהו לגוף והיא נמצאת, למשל, דווקא באזור העין השלישית. אולי אתה נוטה להסכים לדבריו של יוגנאנדה על הימצאות הנשמה במוח, ולכן אתה מייחס את פעילות המוח לנשמה, מפני שאינך מבין עדיין מה זו נשמה, שכן היא עדיין לא נמצאת בהשגתך. הנשמה היא רצון, שמורגש בו הבורא, רצון הנהנה עם הכוונה "למען הבורא".
שאלה: האם יהיה אפשר, בעתיד, לפרק את הגוף לחלקים ולהרכיב אותו מחלקי חילוף. האם פירוש הדבר, שאפשר יהיה להרכיב רובוט ביולוגי שישיג עולם רוחני ונשמה?
תשובה: בגוף הבהמי אפשר להחליף או לשנות את הכול, בעוד שעל רוחניות זה בכלל לא משפיע. רוחניות משמעה אחדות עם הבורא. היא אינה נמצאת בגוף הבשר שלנו. בצבאות של העולם העתיק היה מקובל לחשוב, שאם הלוחם הורג את האויב הגדול שלו ואוכל את הכבד שלו, הוא רוכש בזה את תכונות האומץ, העוז והגבורה שלו.
שאלה: אולי זה נשמע מגוחך, אבל קראתי שבמזרח, כאשר אדם קדוש נוטה למות, בא אליו תלמידו ומבקש רשות לאכול חלק מגופתו של המורה לאחר המוות.
תשובה: למעשה, אתה עצמך ענית על שאלתך. הרי מדבריך מובן, שאמונות המזרח מאמינות כי בחומר נמצא הרוחני, וכל זה מתוך חוסר מוחלט של הרגשת השורש האמיתי של הכוחות הרוחניים. האנושות מתעוררת עכשיו לכל מיני בעלי חושים "על-טבעיים", תורות מזרח שאמאניות, סגידה לכל מיני שרלטנים וכיוצא באלה. כל זה קורה על-מנת לעבור את השלב הזה ולהבין עד כמה זה שקרי-וזאת, בשביל שהאנושות ככלל תגיע לקבלה!
שאלה: האם הנשמה שבגוף היא קבועה, או מתחלפת?
תשובה: אקל את ההסבר ואומר: הנשמה באדם היא קבועה ולעולם לא מתחלפת, כי אחרת קשה להבין מה בכלל קורה עם הנשמה ולהשוות בין מצביה השונים. ומתעוררת עוד שאלה עקרונית: אם הנשמה מתחלפת, יוצא מזה שנשמה אחת פועלת, והאחרת מקבלת את שכרה. למתחילים קשה מאוד להסכים עם זה, כי לדעתם אין בזה צדק, אבל באופן כללי הנשמות באדם מתחלפות כל הזמן, בכל רגע יש נשמה חדשה.
נשמה היא משהו לא מוגדר, זהו רצון שעובר תיקון, משתנה כל הזמן ומתאחד עם חלקים אחרים שלו, חלקי נשמות אחרות. בסופו של דבר, כל הנשמות, אחרי שהן עוברות תיקון, מתאחדות, ללא הבדל, ומתמלאות בבורא. לכן, הבדלים בין נשמות קיימים אך ורק בהרגשתן של נשמות לא-מתוקנות, כלומר, רק בתהליך התיקון ורק בהרגשה דרך תכונות הטבע שלהן, בזמן שקיימת דרישה "למען עצמי", ונערך חשבון "מי מתייגע ומי מקבל את השכר".
שאלה: קראתי הרבה הסברים על גוף ונשמה. האם הקבלה מכירה בתהליך של "התלבשות נשמה בגוף", ואם כן, כיצד היא מסבירה אותו?
תשובה: "נשמה התלבשה בגוף"-המשמעות היא שהאדם חש פתאום שהוא מקבל משיכה למשהו עליון. המשיכה הזאת מאוד לא מובנת. הוא חש, שיש מסביבו איזשהו אור מקיף, האומר לו שהוא נמצא בתוך משהו גדול מאוד, שלתוכו הוא, כביכול, נעלם.
זאת הרגשה ראשונית וכללית לכולם. אחרי שההרגשה הזאת פוקדת את האדם מספר פעמים, היא פוחתת מפני שהאדם לומד נכון, עוסק נכונה בלימוד הקבלה ומתחיל ליצור בתוכו כלים כדי שיוכל להרגיש דבר רוחני. הוא מפסיק להיות כמו עובר ברחם אמו (מצב כזה קיים אצל מי שמתחיל) וכל פעם נעשה בוגר יותר. בכל פעם הוא מגדיר בעצמו את הרגשות שלו, מנתח אותן ולכן הוא מתרחק מהמצב הראשוני הזה.
במקום לרצות להיות "עטוף במשהו עליון" כעובּר-הוא צריך לשאוף להשיג בעצמו את העליון, להימצא בו תמידית עם דעת, להשתדל להתקדם הלאה בעצמו. כל זה אפשרי רק אם הוא מתחיל לרכוש כלי רוחני להתקדמות, שנקרא "מסך". את זה בדיוק מלמדת הקבלה.
שאלה: האם נשמה, בהיותה בגוף הגשמי, נמצאת רק בעולם שלנו?
תשובה: זה לא בהכרח נכון! לדוגמה, בגוף גשמי של מקובל. מקובל נמצא בהרגשותיו (בנשמתו) בעולם האצילות, בעוד שגופו החומרי נמצא בעולם שלנו: עם כל המחלות, הרצונות, האופי וההרגלים.
שאלה: אמרת שאדם יזכה להצלחה רוחנית אמיתית כאשר הוא יחיה בארץ-ישראל. אבל הרי ברוחניות לא קיים מושג של "מקום". האם זה חשוב היכן מתגורר הגוף הגשמי?
תשובה: ישנם כמה דברים, שקשה מאוד להסביר אותם בצורה פשוטה: מקובל צריך לעבוד, להיות נשוי, להוליד ילדים ולקיים עוד כמה תנאים הכרחיים של העולם הזה. בימינו, לחיות בישראל הוא תנאי הכרחי. במהלך השנים היו מקובלים שחיו בכל מיני מדינות. אך מאחר שעל כל מדינה משפיע מלמעלה הכוח הרוחני שלה, קשה מאוד, ואולי בלתי-אפשרי, להפוך למקובל במקום אחר, חוץ מישראל.
שאלה: בעל-הסולם כותב, שהוא בעצמו לא יכול היה להשיג את דרגתו אלמלא הבורא הכניס לתוכו את נשמת רבי שמעון בר-יוחאי. קודם-לכן היתה לו נשמה משלו, ואחרי-כן ירדה לתוכו נשמתו של רבי שמעון. האם היא התאחדה עם נשמתו המקורית, או שהיו לו שתי נשמות בגוף אחד?
תשובה: בעולם שלנו הגוף נולד, חי ומת. בתוכו קיים כוח שמחיֶה אותו, ויש לו תכונות, אופי וכישורים, המיוחדים רק לו עצמו, וכל זה מהווה ישות בעולם שלנו, שאינה נבדלת מהבהמה. בעלי-חיים, בינם לבין עצמם, נבדלים זה מזה, אך פחות מאשר בני-האדם, מפני שהם מפותחים פחות. רמת ההתפתחות מותנית במידת השונוּת, הקיימת בקרב סוג הבריאה המסוים. לדוגמה, אבנים מאותו סוג אינן שונות זו מזו, בין צמחים מאותו סוג יש הבדלים קטנים, בבעלי-חיים מאותו סוג אפשר כבר להבחין בתכונות אישיות ובהבדלים באופי, ובבני-אדם האישיות מתגלה ומתבטאת בכול. אבל את כל זה אפשר לייחס לאותו כוח מחיֶה-לנשמה הבהמית.
כל מה שקורה עם האדם-עברו, עתידו וההווה שלו-שייך לעולם הזה. יש אנשים, שיכולים לחזות את העתיד, לראות את העבר, להרגיש מחלות וכיוצא באלה, אך כל זה שייך לעולם שלנו, לנשמה הבהמית. לכן כל מיני זרמים ושיטות, כגון יוגה, זן ושכמותם, שייכים רק לעולם הזה. רוחניות היא מעל הגוף, מעל הרצון ליהנות מדברים חומריים. לכן אין לה שום קשר עם הגוף. "גוף", בקבלה, פירושו רצון. אם האדם רכש לו "מסך" הוא מרגיש בתוכו את התלבשות האור הרוחני. הרגשת האור, הבורא, בתוך רצון כזה נקראת "נשמה". האור משתנה לפי המסך, וכל שינוי במסך נקרא "גלגול"- גלגול נשמה.
לאדם בעולם שלנו יש רק כוח בהמי מחיֶה, כמו לשאר בעלי-החיים. אם אדם כזה מקבל רצון ליהנות מהבורא, השתוקקות לעליון, הוא רוכש מסך על-ידי לימוד קבלה (ואין דרך אחרת), ומקבל נשמה רוחנית, בנוסף לנשמתו הבהמית. הנשמה הבהמית לא משתנה, הנשמה הרוחנית משתנה תמיד. הכוח שמחיה את הגוף נקרא נשמה בהמית ("נפש בהמית"). מכאן, שלמקובל יש שתי נשמות.
מובן, שמקובל נולד עם הנשמה הבהמית ואחרי זה משיג את הנשמה הרוחנית, העליונה. נאמר, שכל אחד חייב להשיג את דרגת "משה", כלומר לקבל נשמה כמו של משה: כל אחד חייב להשיג דבקות מלאה בבורא, להתאחד עם השורש הרוחני שלו שנמצא בפרצוף "אדם הראשון", שכולל בתוכו את כל הנשמות.
שאלה: האם האדם נולד עם נשמה ועם משימה מוגדרת מראש-שאיתה הוא חי ואותה הוא מקיים מרצון או בעל-כורחו; או, כמו שמסביר האר"י, שהאדם יכול לקבל נשמה מתוך שזכה לה על-ידי יגיעה ותפילה?
תשובה: אין זה תלוי כלל באדם עם איזו נשמה הוא ייוולד, אילו תכונות תהיינה לו ועם איזו משימה או תפקיד הוא יבוא לעולם הזה. האדם נולד, וכבר מילדות הוא מתחיל, באופן לא מודע, להתקדם אל משימתו, דרך הסביבה ודרך הנסיבות.
אם המשימה היא בהתקשרות עם העליון, אז ברגע כלשהו, אם האדם כבר התבגר בגלגולים קודמים, הוא מתחיל לחפש משהו עליון, מחוץ לעולם שלנו. ככה התחילו כל המקובלים וכך גם אתה מתחיל.
מה יהיה הלאה-זה כבר תלוי במאמצים שתשקיע. לבסוף אתה תגיע לדרגת "משה, שמקבל תורה בהר סיני". אבל מתי תהיה כמשה-כלומר, תעלה עד לדרגה הרוחנית הזאת? בגלגול הזה, או בעוד עשרה, או מאה גלגולים? זה תלוי בכמות, ועוד יותר באיכות יגיעתך.
כדאי מאוד להקשיב לקלטות השיעורים, כי מדיבור ישיר מבינים הרבה יותר ונכון יותר מאשר מספרים. בדרך הזאת ניתן גם לקבל משהו פנימי, רוחני, שאותו הרבה יותר קשה לקבל באמצעות ספרים.
התקדמות תלויה בתפילה ובזכּות (מהמלה הזדככות, השתוקקות לתיקון)-וזה אותו הדבר, מפני שגם התפילה וגם הזכות הן תוצאה ממידת ההכנה ומשיעור מתן היגיעה.
שאלה: לְמה שואפות נשמות של נשים?
תשובה: לנשים נשמות שונות מאלו של הגברים, כאילו שהן שייכות לעולמות שונים לגמרי-והתוצאות משתקפות בעולם שלנו. האשה צריכה לבצע תיקון מיוחד, השונה מזה של הגברים.
המין של הגוף האנושי מבטא בצורתו החיצונית את סוג הנשמה הלבושה בו, במלים אחרות, בעולם שלנו הנשמה מתלבשת בכל מיני גופים גשמיים, שמותאמים לביצוע שליחות מסוימת, כדי שהנשמה תשיג דרגה רוחנית עליונה בדבקות בבורא.
יגיעו זמנים, שלכולם יהיה את כל התנאים ללמוד קבלה. נכון להיום, אנו נמצאים בתקופת מעבר בה הקבלה נפתחת לקהל הרחב בצורה הדרגתית. בדורות הבאים יהיו מספיק מורים והמון תלמידים, והתהליך יתפשט להמונים.
שאלה: מהו ההבדל בין נשמות זכריות לנשמות נקביות?
תשובה: ללא שום קשר לגוף הפיזי שבעולם שלנו, נשמות זכריות או נקביות הן שני סוגים של חלקי-נשמות, מהם מורכב פרצוף רוחני (הנברא), והם מכונים גם ה"ימין" וה"שמאל" שבפרצוף. מקובל, שמטפס בסולם הרוחני, נמצא פעם בצורה הזכרית של הכלי שלו ופעם בצורה הנקבית שלו, ופירוש הדבר שהוא מקבל פעם נשמה זכרית ופעם-נקבית.
דוגמא לכך הוא הפרצוף, שנקרא "אדם הראשון". הוא נשבר ל-600,000 חלקים ואחר-כך לעוד הרבה יותר. אבל בכל חלק יש את מה שהיה בפרצוף הראשון, כלומר שכל חלק הוא פרצוף קטן. כל התכונות והכוחות של הבריאה כולה, שהיו מרוכזים בפרצוף הראשון, כלומר בפרצוף רוחני אחד, קיימים עכשיו בכל ניצוץ שלו. הניצוצות האלו נקראים "נשמות" של האדם. לכל אחת מקור משלה באדם הראשון-כל אחת יצאה מספירה שונה או מתת-ספירה אחרת, שבעשר הספירות של אדם הראשון. הנשמות האלו מתחלקות לזכריות ולנקביות, ובהתאם לחלוקה הזאת הן מתלבשות בעולם שלנו בגוף המתאים.
אנו נולדים רק בתפקיד מסוים. כל התכונות הגשמיות-הבהמיות שלנו לא משתנות, ואילו התכונות הפנימיות-הרוחניות משתנות לפי מידת התיקון. לפיכך, גם אשה תעבור מצבים רוחניים "זכריים". אבל בחיצוניותה-בגוף, שזה ה"לבוש", ה"בגד" של העולם הזה, היא תישאר אשה, ותהיה חייבת לקיים רק את מה שנחוץ לה כאשה. אולם בעולם הרוחני, הנשמה עוברת תיקונים גם בקו הנקבי שלה וגם בקו הזכרי שלה. בעולם שלנו, הגוף נקבע להיות ממין אחד בלבד-זכר או נקבה.
שאלה: האם נשמת האשה תוכל להגיע לדרגת "מקובל"?
תשובה: באופן עצמאי לא ניתן לאשה להפוך למקובל. התנאי הזה נובע משורשים רוחניים עליונים: מלכות מקבלת את האור רק דרך זעיר- אנפין, ולא באופן עצמאי. אם נולדים לעולם הזה כאשה, צריך לנהוג בהתאם ולא לנסות לשנות את הגלגול. זוהי תמצית התיקון.
שאלה: האם בעולם שלנו, מנהיגים רעים ודיקטטורים, הם ללא נשמה רוחנית, מאחר שהם נועדו להעניש את האנושות?
תשובה: כל הנשמות הנן חלק מנשמת "אדם הראשון". הנשמה היא "חלק אלוקי ממעל", משום שהיא מתמלאת באור הבורא-לפי מידת מצב התיקון שלה.
אנחנו לא מסוגלים לראות מה בעצם קורה עם הנשמות, ובוודאי לא עם נשמות, המלובשות בגופים של שליטי העולם הזה. כל האנשים הגדולים, בין טובים ובין רעים, הם לא עצמאיים, אלא פשוט "רובוטים" בידי הבורא כדי לשמש אותו למטרתו בעולם הזה. עליהם נאמר כי גורל ליבם נמצא במלואו ביד הבורא ("לב שרים ומלכים ביד ה"). לכן, כל מה שקורה צריך לייחס אך ורק לבורא.
שאלה: איזה קשר יש להם, לכוחות ה"חושך", כוחות הטומאה?
תשובה: מערכות הטומאה והקדושה קיימות רק כדי לשמש את מטרת הבריאה. על מערכות כוחות טומאה וכוחות קדושה אפשר לדבר רק עם מי שמתקדם בקבלה, שאם לא כן אדם עלול לחשוב שחוץ מהבורא ישנה עוד איזו רשות. שתי מערכות אלו הן רק כדי לקיים מחשבה אחת, את מחשבת הבריאה.
שאלה: הקבלה היא נחלת כל הנשמות. ובכל-זאת, מייחסים את הקבלה דווקא ליהודים, מדוע?
תשובה: כל עברי (מהמלה "עבר", כלומר זה שרוצה לעבור את המחסום שבין העולם שלנו לעולם הרוחני), או יהודי (זה שרוצה להשיג ייחוד עם הבורא), או ישראלי ("ישר-אל"-הרוצה ללכת היישר אל הבורא) מקבל מלמעלה שני קווים, ושלב אחר שלב הוא בונה קו שלישי.
"קו שמאל"-אלה התכונות הלא-מתוקנות שלו, "קו ימין"-אלה תכונות הבורא, שמתגלות לו שלב אחר שלב מלמעלה, ו"קו אמצעי" הוא התוצאה מתיקון "קו שמאל", בעזרת "קו ימין". התוצאה של עבודת האדם, "האני" הרוחני שלו, זוהי מידת ה"עברי", ה"יהודי" וה"ישראלי" בכל אדם בעולם הזה.
כתוצאה מהחוק של "שורש וענף", בעולם הזה קיימת נטייה יותר גדולה לתיקון בקרב אנשים הנקראים עברי, יהודי וישראלי, אבל זו רק נטייה. אם יהודי, במושגים של העולם הזה, לא מממש את הנטייה שלו, או-אז הוא נחשב לבעל רצון ליהנות למען עצמו יותר גדול מאשר הגויים. לפיכך אפשר לדבר רק על נטיות, ולא על זה שלאדם יש בוודאות שתי נשמות. את ההתגלות בתוכנו צריך להשיג ביגיעה רבה.
גם באומות אחרות מתגלה אט- אט כמות רבה של אנשים עם נטייה לרוחניות, מפני שאנו מתקרבים לגמר תיקון העולם, שיתרחש כאשר היהודים-כלומר, אלה שנקראים יהודים בעולם הזה-יעברו תיקון שלם של הטבע שלהם, ואחריהם כל אומות העולם יתקנו את "קו השמאל", בעזרת תכונות הבורא, כפי שאומרים כל הנביאים.
שאלה: האם הנשמה וה"נקודה שבלב" הן שמות נרדפים לאותה מהות?
תשובה: רצון שנברא על-ידי הבורא ליהנות ממנו (מהאור) נקרא "נשמה". הרצון הזה במצב ההתחלתי שבו נברא לא משתנה, ונמצא בצורה מושלמת, בדבקות מלאה, עם הבורא. כדי שהנשמה תשיג בעצמה את המצב הזה, ובעצמה תשתווה לבורא וכך תיעשה כמוהו, הבורא מפריד אותה ממנו על-ידי כך, שהוא נותן בה תכונות הפוכות לו. בסופו של דבר הנשמה מפסיקה להרגיש את הבורא, את הנצחיות, את השלמות, והיא מתלבשת בגוף גשמי, שיש לו רצון ליהנות למען עצמו, שדרכו היא מרגישה את מה שאנחנו מכנים "העולם שלנו". בשביל להרגיש מחדש את מצבה האמיתי, את מצבה השלם המקורי, הנשמה חייבת בעצמה לפתח בתוכה-כביכול להוליד, לברוא-תכונות דומות לבורא.
במצבה המקורי והשלם, הנשמה שווה ב"נפח" שלה לאור המשתלשל מהבורא, ומלאה בו. אבל אחר-כך בשיעור ההתרחקות שלה מהבורא מתמעט הרצון שלה, עד כדי כך שבפירוד הגדול ביותר מהבורא, היא נשארת נקודה (בגודל, בעוצמה), והאדם מרגיש לא אותה, אלא את הרצון ליהנות של גופו הבהמי. אבל הנקודה הזאת, שנמצאת בכל אחד, יכולה "להתחיל לדבר"!
הנשמה המקורית מתחלקת ל-600,000 חלקים, וכל אחד מהם עובר התפתחות הדרגתית-מנקודה עד לכלי רוחני גדול (פי 620), במשך 6,000 תיקונים עקביים, הנקראים "שנים" או "מדרגות". בתחילת הופעתה באדם, הנשמה מורגשת כנקודה שבלב, במרכז כל הרצונות, ב"אני" של האדם. הנשמה קיימת אצל כל אחד בעולם שלנו, אבל איזו נשמה? באיזו רמה? את זה האדם צריך לגלות.
שאלה: אמרת בהרצאותיך, שלעולם הזה יורדות רק 600,000 נשמות. איך אפשר להסביר, שכמות הגופים הגשמיים בעולם שלנו גדולה בהרבה, ומגיעה לכשישה מיליארד? איך מתחלקות 600,000 נשמות בין כל בני-האדם?
תשובה: בעולם קיימת רק נשמה אחת, והיא נקראת "אדם הראשון". נשמת אדם הראשון מורכבת מ-600,000 חלקים נפרדים. כל אחד מהחלקים הוא נשמה בודדת שעוברת תיקון בהתחברותה עם חלקים אחרים, עם נשמות אחרות. כדי להתחבר עם חלקים אחרים, עם נשמות אחרות, צריך לבטל את הכוונה "למען עצמי", מפני שהתחברות רוחנית ואיחוד מלא-חד הם. בביטול הכוונה הזאת וההתחברות עם חלקים אחרים, עם נשמה אחרת-כל חלק, כל נשמה רוכשת תכונות מהנשמה הגדולה-מנשמת אדם הראשון. במידה שבה הנשמה יכולה להתחבר עם אחרים, היא מתחברת עם הבורא, הממלא את נשמת אדם הראשון, וזאת משום שתכונות הבורא והתכונות המתוקנות של הנשמה משתוות.
המספר 600,000 הוא מספר סמלי. השבירה הראשונה של נשמת הנברא, שנקראת "אדם", נשברה ל-600,000 חלקים. אחר-כך, במשך דורות רבים, המשיכה השבירה לחלקים קטנים יותר:
1. קין והבל.
2. דור הפְּלַגה (מגדל בבל).
3. שאר הדורות.
חוץ מזה, הנשמות מתגלגלות מגוף לגוף כל הזמן, מתחלקות ומתאחדות, וזאת מפני שהן בעצם נשמה אחת, המתחלקת לחלקים רק בהרגשתנו-כיוון שמוטבע בה הרצון לְהַנות רק את עצמה. ניתן לומר, שישנה רק נשמה אחת והיא מלאה באור, אך בגלל אי-השלמות שלנו אנחנו מרגישים עצמנו כמו חלקים נפרדים שלה.
אולם בגמר התיקון כל הנשמות, כל הרצונות שחשים עצמם בנפרד, יתאחדו ברצון אחד ובמחשבה אחת, בתענוג אחד ובבורא אחד.
שאלה: איך ייתכן, שישנן בעולם 600,000 נשמות ובה בעת אנו לומדים ש"חוץ מאדם ובורא אין אף אחד"?
תשובה: נשמה זה רצון ליהנות מהבורא, או במלים אחרות: מהאור שיוצא ממנו. רצון לקבל נקרא "כלי", ומטרת הבורא היא למלא את הרצון הזה בתענוג, בבורא עצמו, בתנאי שהנשמה עצמה תרצה בזה-ואז התענוג יורגש בה. הבורא פתר את הבעיה בזה שהרחיק את הנשמה ממנו. כאשר הנשמה מתרחקת מהבורא היא מתחילה מתוך-תוכה לרצות להתקרב אליו, היא עצמה יוצרת את השאיפה אליו, שמתפתחת בה הדרגתית.
הנשמה שנבראה נקראת: "אדם". וזה בעצם הנברא. חוץ מהבורא וה"אדם", שזה הנברא, אין כלום ביקום. ה"אדם" התחלק ל-600,000 חלקים, שהתלבשו בבני-אדם שבעולם הזה. בתחילת הדרך הרוחנית בעולם הזה, מתרחש שינוי ברצונות של האדם- והרצון ליהנות מהתענוגים שבעולם הזה, הופך לרצון ליהנות מהבורא. זהו הרצון האגואיסטי הגדול ביותר. אחרי היציאה לעולם הרוחני, מעֵבר למחסום, עובר כל חלק תיקון כוונות מ"למען עצמי" ל"למען הבורא". כמידת התיקון כך מתמלאת הנשמה באור הבורא, עד שלבסוף היא מתמלאת לגמרי. את ההרגשה הזאת אי-אפשר לתאר במלים, זו הרגשת הנצחיות, השלמות, השוואת הצורה לבורא-מטרת הבריאה.
שאלה: הנשמה הכללית "אדם הראשון" היא דבר אחיד ושלם, מסגרת קשיחה. יחד עם זאת, הנשמות שמרכיבות אותו הן גמישות ונכללות זו בזו, מתקשרות זו עם זו. כיצד ניתן להסביר זאת?
תשובה: המסגרת אמנם קשיחה, אבל הקשרים גמישים, שכן כל היקום ונשמת "אדם הראשון" בנויים משם הבורא "י-ה-ו-ה":
1. הקצה של (האות) "יו"ד"-כתר;
2. האות "יו"ד"-חוכמה;
3. האות "ה"-בינה;
4. האות "ו"-זעיר אנפין;
5. האות "ה"-מלכות.
"אדם הראשון" הוא פרצוף רוחני, שנשבר ל-600,000 חלקים. בעת שהמסך שלו נשבר, נעלמה הכוונה "למען הבורא" שקישרה את כל החלקים (הרצונות) לתכלית אחת. כאשר אין מסך, כל החלקים רוצים לקבל למען עצמם, במקום להשפיע כולם יחד לבורא ובכך לעלות מעלה-עכשיו אין להם הבנה, רצון וכוח לזה. הרצון המשותף אמנם נעלם, אך המסגרת לא נעלמת. מה שנעלם זה המסך, הקושר את הכול בפעולה אחת. כמו קבוצת אנשים שפועלת יחד ומתפרקת ליחידים.
שאלה: מדוע חלקי "אדם הראשון" אינם מתקנים את עצמם כנשמה אחת אלא כל חלק בנפרד?
תשובה: בכל פעם, אפשר להתגבר רק על רצון ("רשימו") אגואיסטי אחד, ולא על רצון כולל של כל הרשימות יחד. מה שחשוב הוא, שהשבירה נעשתה במתכוון כדי שהנברא, הנשמה, תישבר לחלקים שלה, על-מנת שהם יתחילו להרגיש את המצבים, אותם אלה שאי-אפשר להרגיש מלכתחילה, כשהם אינם מעורבים עם תכונות הבורא.
העבודה שלנו מתחילה ממטה למעלה. מהנקודה הנמוכה ביותר ביקום לאחר השתלשלות הבריאה. כל מה שקרה לפנינו מהווה בעבורנו הכנה. שבירת נשמת "אדם הראשון" לחלקיה נחוצה לצורך השגת הנשמה. תיקון השבירה על-ידי האדם נחוץ ללידת הכלי שבו ולמילויו באור.
שאלה: אילו חלקים מתקנים תחילה ואילו מתקנים לאחר-מכן?
תשובה: הנשמות מתחלקות לשני חלקים: לחלק שיכול לתת הנקרא "ישראל", ולחלק שמקבל למען עצמו הנקרא "גוי". בהתחלה מגיעים לתיקון החלקים, הנקראים "ישראל", אבל מאחר שהם צריכים להיתקן עכשיו-מתגלה הטבע שלהם בשיעור גודלו האמיתי. לכן ישראל נדמים כגרועים יותר מאשר הגויים, למרות שכאשר יתגלה הטבע של הגויים לצורך תיקונם, יתברר עד כמה הוא הרבה יותר גדול מזה של ישראל.
כל המתרחש בעולם קשור לתיקון הנשמות וחלקיהן, ומזה בלבד מורכבת כל המציאות. אנחנו לא מסוגלים להעריך נכון את מה שמתרחש עם כל אחד מאתנו, וכיוון שכל הנשמות קשורות יחד, לא נוכל לתקן את נשמתנו בלי שנתקן נשמות אחרות.
שאלה: איך מתיישבת העובדה שכל נשמה היא ייחודית וקולטת את האור בהתאם למאפיינים שלה, עם מה שאתה כותב, שהמקובלים חשים את כל העולמות באופן זהה?
תשובה: כולנו מורכבים מאותם חמשת איברי החישה. לכן התחושות שלנו והבנת העולם החיצוני הן זהות. התחושות, שאנחנו חשים בעזרת חמשת החושים שלנו, הופכות לרצון ליהנות. הרצון הזה כבר לא נמצא בחוש מסוים מחמשת החושים, אלא כולל חמישה רצונות של הנאה:
1. הנאות בהמיות ממין, ממשפחה, מאוכל;
2. הנאה מעושר וממעמד;
3. הנאה משליטה, מפרסום;
4. הנאה מידע;
5. הנאה מהבורא.
חמשת הרצונות האלה נמצאים בכל אחד בהרכב שונה, והם יוצרים באדם את הרצון הכללי ליהנות, שבו, לפי היחס של הרצונות בתוך הרצון הכללי, אנחנו חשים ומרגישים את אותן תחושות באופן שונה. מכאן נובעת הייחודיות והמיוחדות של האדם. כל היקום מורכב מעשר ספירות, כל אחת מהן מורכבת מעשר, וכך זה נמשך אינסופית. לכן כל מרכיב של היקום שניקח, יהיה מורכב תמיד מעשרה חלקים, מעשר ספירות, אבל יחסי הכוחות בין החלקים וגודלם יהיו ייחודיים רק למרכיב הזה. ראה עשרת הפרקים הראשונים של "פתיחה לחוכמת הקבלה".
שאלה: לאחר שבירת "אדם הראשון"-הנשמה הכללית, נוצרו 600,000 חלקים. למה אפוא אנחנו כה שונים, אם כל אחד מאתנו מהווה חלק דומה של משהו אחד ושלם?
תשובה: הכלי, "גוף אדם הראשון", כולל עשר ספירות. כל "גוף אדם הראשון" נמצא, או מתלבש, על שלושים ספירות של עולמות בי"ע (בריאה, יצירה, עשייה): ה"ראש" שלו בעולם הבריאה, ה"גרון" בשש הספירות הראשונות של עולם היצירה, ה"גוף" עצמו נמצא מ"החזה" של עולם היצירה עד ה"חזה" של עולם העשייה, וה"רגליים" שלו נמצאות מ"החזה" ועד סוף עולם העשייה.
כל התכונות של הספירות שונות זו מזו וקשורות זו בזו-רק לפי הכוונה היחידה "למען הבורא". אם הכוונה נשברת, נעלמת, נאבד הקשר בין כל חלקי הגוף, וכל תכונה תימצא "בפני עצמה". המשותף בין כל חלקי הגוף, הרצונות, הוא בזה שכולנו מורכבים מאותם רצונות, אבל מסוג, אופי וגוון שונים. התכונות הבסיסיות של הנברא שוות, אבל כל תשע הספירות הראשונות, מכתר עד יסוד, מתערבבות בספירה העשירית, במלכות של כל אחד, ב"אני" של האדם, בצירופים שונים בכל אחד מאתנו. הן מתערבבות לפי סימנים מוגדרים, וגם לפי קבוצות. בכך הן גורמות להיווצרותם של גזעים שונים, של עמים וכדומה.
שאלה: איך אני יכול לדעת באיזו מדרגה נמצאת הנשמה שלי במהלך ההתפתחות הרוחנית?
תשובה: אם האדם עובד על עצמו, הוא מתחיל, בהדרגה, להרגיש את מצבו הרוחני. לאחר-מכן, הוא מתחיל להרגיש היכן הוא נמצא, באיזו רמה רוחנית נמצאת נשמתו ובאיזה מצב רוחני הוא שרוי-משום שהוא בעצמו בונה אותו וקובע את מהלכיו, את דרגות ההתפתחות הרוחנית שלו. על-מנת לעשות את הצעד הבא, נחוץ לדעת בשלמות מה שמתרחש עכשיו, מכיוון שבעולם הרוחני, כל עוד האדם לא מבין את ההווה, לא ניתן לו להתקדם לעבר העתיד, אחרת הוא רק יזיק לעצמו! זה יתברר לך בהדרגה, כל-אימת שתקרא מאמרים מתוך הספר "שמעתי", במאמרי "שלבי הסולם" של רב''ש ובמכתבים של בעל-הסולם מן הספר "פרי חכם-אגרות קודש".
שאלה: מה קרה עם האדם הראשון בהמשך? הוא חי 930 שנה ומת? כלומר נולד מ"כלום" והלך ל"שום מקום"? אם זה מה שיקרה לנו, אז למה למהר? הרי להיעלם תמיד נספיק...
תשובה: אנחנו לא נעלמים ולא הולכים לשום מקום. הכול נמצא כאן, "במקום הזה", אבל בממדים שונים-לכן זה לא מורגש. אין מושג כזה "להיוולד מכלום". בתחילה, הבורא ברא את העולמות, ורק אחר-כך נברא האדם. הכול היה מסודר כך, שהאדם יחטא-כלומר, יאבד מהרמה הרוחנית שלו וייפול לרמה של העולם שלנו.
כל הנשמות שלנו הן חלקים של נשמה אחת משותפת שנקראת "אדם", וכל אחד מאתנו חייב לתקן את החלק שלו ב"אדם". לתקן בעצמו, לפי בחירתו, בדרך שנקראת "דרך תורה", או שיכריחו אותו לתקן את עצמו בדרך ייסורים. סתם להתקיים בשקט לא יתנו לאף אחד, כיוון שהמטרה ברורה והדרך למטרה יכולה להיות מהירה, פחות או יותר, ונעימה, פחות או יותר. בקנה-מידה שלנו זה יכול להתבטא במאות שנים של ייסורים ועשרות הריגות, במקום תענוגים. כדאי להזדרז ולזכות בהרגשה של הדרך הנכונה. הדרך הזאת היא הטובה ביותר גם לבורא וגם לך. זוהי דרך הצדק, שנותנת תענוג ומביאה לשלמות.
שאלה: האם אנחנו נשמות חדשות?
תשובה: בעל-הסולם כותב בספרו "פרי חכם-מאמרים" במאמר "החירות", שכל דור מורכב מנשמות הדור הקודם אך בגופים חדשים, וזה מביא להתפתחות האנושות: מדור לדור הנשמות צוברות ניסיון; כך שכל מה שמתגלה בדור הנוכחי ונלמד כמדע, וכל ניסיון וידע שנרכש, מוטבע בדור הבא כעובדה, כטבעי מעיקרו, כמובן מאליו ולא מוטל בספק. לכן גם הילדים חכמים יותר מהוריהם.
אכן, קיים גלגול נשמות, אך בשום פנים ואופן לא גלגול של גופים. הנשמות הן ששבות וחוזרות, אבל אך ורק בגוף של בני-אדם. תהליך גלגול הנשמות ניתן להבנה רק מתוך השגת העולם העליון, מתוך לימוד הקבלה. בעולם העליון, נשמות חסרות גוף מתקשרות עם המקובלים, שלהם הגוף לא מפריע להימצא, בעת ובעונה אחת, בעולם שלנו ובעולם העליון. לכן רק למקובלים גלויים החוקים וההבנות האמיתיים של גלגולי הנשמות.
שאלה: האם גלגולי הנשמות הם הופעת רצון חדש הגורם כביכול ללידת "אדם חדש"?
תשובה: אנחנו סופרים את בני-האדם לא כמו בעלי-חיים, לא כמותית לפי מספר הראשים, אלא לפי ה"ראשים" הרוחניים שלהם, כלומר, לפי כוונותיהם ורצונותיהם. אם הרצונות והכוונות השתנו באיכותם-לפנינו אדם חדש!
שאלה: אבל קראתי אצלך במקומות אחרים, שגלגולי נשמות חלים על התלבשויות רבות של נשמות בגופים גשמיים, עד שהן מגיעות אל גמר התיקון הפרטי שלהן.
תשובה: זה נכון כאשר מדובר על ליכוד הנשמה והגוף, שאז הגוף הוא כמו מעטה או חולצה לנשמה.
שאלה: אתה כותב בספרך: "כשם שאנחנו חייבים לשרת כביכול את הרצונות האגואיסטיים שלנו ("גויים" פנימיים), כך אנו משרתים את כל אומות העולם בעולם הגשמי, והמצב הרוחני שלנו הוא הקובע את מצבנו בעולם הזה". האומנם זה כך?
תשובה: באותה מידה, שאנו משרתים את הרצונות הפנימיים שלנו ליהנות ולא את הבורא, כך אנו משרתים לא את עצמנו אלא את אומות העולם. כלומר, הם אלו שנהנים מהתוצאות ומהפירות של עבודתנו-ולא אנחנו. לכן, יש לדעת, שרק אנחנו יכולים לשנות את גורלנו, דרך העולם הרוחני בלבד, בעזרת שינוי פנימי ותיקון עצמי. הרב יהודה אשלג כותב על זה ב"הקדמה לספר 'הזוהר", מהאות ס"ו ועד הסוף.
שאלה: האם נשמר במקום כלשהו ניסיון החיים לאחר המוות?
תשובה: במאמר ה"חירות" (בספר "פרי חכם-מאמרים") נאמר, שמה שהאדם רוכש בחיים האלה נעשה לו לתכונה ולקו-אופי בחייו הבאים, אבל המידע יכול לעבור גם בצורה הפוכה ממה שהיה לפני-כן, כיוון שהחומר עצמו נרקב ונעלם בין תקופת חיים אחת לשנייה.
שאלה: אם האדם לא השיג כלום בגלגולים הקודמים, היכן נמצא השורש של נשמתו?
תשובה: כל רגע מחיי האדם, אפילו אם הוא פשוט סתם מתקיים, הוא כבר בגדר תיקון, כי אדם נמצא בשליטת הטבע שלו וסובל ממנה, אפילו שלא במודע, וכך כל הבריאה: הדומם, הצומח, החי, והאדם. נאמר בתלמוד, שאם אדם רוצה להוציא מכיסו מטבע בשווי אחד ובמקומו מוציא מטבע בשווי אחר, זה כבר בבחינת סבל בשבילו, כי הוא חש שרצונו לא התמלא. בצורה כזאת מידת הסבל נקבעת במדויק ובלי להתחשב בנו.
אבל לנו יש את אפשרות הבחירה-האפשרות להתאמץ בעצמנו, כדי להאיץ את התיקון (ראה "הקדמה לתלמוד עשר הספירות" אות ג' ואות ד'). אז אנחנו מתחילים לחוש את הסבל שלנו באופן מודע, הסיבה לסבל מתגלה לנו ואנחנו מגיעים למסקנה, שרצוי לשנות את הכוונות שלנו כדי להיפטר מהסבל.
מתוך כך, האדם משתנה בכל רגע של חייו, שכן הוא נעשה קרוב יותר למטרת הבריאה. מאותה סיבה כל גלגול שלו הוא תמיד שונה. מלבד זה, קיים הצורך בחידוש מתמיד של הקשרים בין כל הנשמות, משום שאם לא יתקיים החידוש הזה, לא יתוקנו הקשרים ביניהן ולא יתבצע תיקון הנשמה הכללית המשותפת, שהיא איחוד כל הנשמות.
שאלה: אני מספר למכרי על הקבלה אבל הם לא מקשיבים לי. איך להתדפק על סגור-לבם?
תשובה: קיימים שני סוגי אנשים, כלומר, נשמות:
1.אלה הנמצאים במצב התחלתי, ועדיין לא מרגישים בצורך להתעלות רוחנית. הם נקראים "דומם"-לא חי, במובן הרוחני; בגלל שהם לא מתקנים את עצמם, הם לא נעים רוחנית, כמו הדומם בעולם שלנו. כל האנשים בעולם הם כאלה, חוץ מכמה מאות מקובלים ותלמידיהם.
2.אנשים (או נשמות), שקיבלו ממעל השתוקקות לרוחניות, מפני שהגיע תורם להתחיל להתקרב לבורא. הם מוצאים את הקבלה, מתחילים בלימודה ומתקנים את תכונותיהם, ובתכונות החדשות, המתוקנות שלהם, הם מקבלים את הרגשת הבורא, את העולם הרוחני. השאלה "מה הטעם בחיי?" היא זו שמניעה אותם, והודות לה הם גדלים רוחנית. לפי שיעור יגיעתם הם משיגים את העולמות (מלמטה למעלה): עשייה- יצירה-בריאה-אצילות.
מי שמשיג את דרגת עולם האצילות נקרא "אדם", ועד שהוא משיג דרגת אדם התפתחותו הרוחנית היא בהתאמה: עשייה-דומם, יצירה-צומח, בריאה-חי. אני מציע לכם לא לנסות לשכנע אף אחד, ובכלל לא לדבר עם אלה, שמתנגדים או לא רוצים לשמוע- לא תשכנעו אותם. האדם צריך לבוא לקבלה בעצמו. אתה יכול לתת לו ספר ולא יותר. אם תבוא ממנו תגובה, הנבט (הנקודה שבלב) כבר קיים בנשמתו. אם לא תבוא ממנו תגובה- או-אז אולי בעוד כמה גלגולים הוא ישתוקק למה שאתה משתוקק כבר היום.
שאלה: האם זה נכון שיש נשמות הקשורות ל"תורת הנסתר" ויש נשמות הקשורות ל"תורת הפשט". לכל נשמה יש שורש רוחני משלה, ולפי השתייכותה אליו היא יכולה למלא את עצמה?
תשובה: אתה מצטט מדברי רבי שמעון בר-יוחאי, המדבר על כוונה מתוקנת "למען הבורא" של רצונות האדם. כלומר, על אלה, שכבר עולים בסולם המדרגות של העולמות העליונים לקראת מטרת הבריאה, מהעולם שלנו אל עולם אין-סוף. לאדם כזה יש שני סוגים של נשמה: זו שנקראת "תורת הפשט", מהמושג "אור פשוט", ו"תורת הנסתר", שמתגלה לפי חוקיות מסוימת.
אכן, ישנה משמעות לדברי רשב"י גם לגבי העולם שלנו: מי שנמשך לתורת הפשט, עליו ללמוד רק אותה, ומי שנמשך לקבלה-הוא כבר מסוגל ללמוד אותה. אני מדגיש תמיד את אמרת חז"ל "נשמת אדם תלמדנו", שמורה על כך, שהנשמה היא זו שמראה לנו איפה למצוא את מקור המילוי.
התפישה של המקובלים היא לתת לאדם זכות להתפתחות חופשית. החופש, במסגרת התורה, הוא קיום פשוט של המצוות והחוקים, כל עוד האדם אינו בשל למשהו אחר. אבל אם יש בו רצון להגיע לבורא, רצון לרוחניות, צריך לספק לו את כל התנאים להתפתחות רוחנית, לא לעצור בעדו ולא להפחידו.
הקבלה אומרת, שעל האדם לבחור באופן חופשי את אותו חלק של התורה, פשט או נסתר, לפי הבשלות של נשמתו. זוהי תוספת של המקובלים. היה רב גדול בשם נועם אלימלך מליז'נסק, שאמר: "רק הקבלה החזיקה אותי ביהדות", וזאת משום שנשמתו הגיעה כבר מעל לתורת הפשט, ואם לא היה מקבל מילוי לא היה יכול "להתקיים".
האדם צריך למצוא את עצמו. לכך בלבד קוראים ומעודדים המקובלים. אך להבדיל אלפי הבדלות, אלו שדוגלים בדעות ובאמונות באופן עיוור, אוסרים זאת בכוונה תחילה.
שאלה: האדם נולד בעולמנו באמצעות חיבור של גוף גשמי לנשמה שלו, שיכולה באותו רגע להימצא ברמה מסוימת של עולמות רוחניים, כלומר, לפי ההגדרה יש לה אפוא כבר מסך. אם כך, מדוע בעולם הגשמי צריך להתחיל הכול מההתחלה?
תשובה: כל הלידות בעולמנו-משמעותן תיקון מחדש של רמת הרצונות הגשמית. אפילו אם בעבר אדם למד קבלה והגיע לרמה מסוימת, אך לא סופית, חובה עליו להיוולד בתור תינוק, לסבול, ללמוד, להגיע לקבלה מאפס, אך מהר מאוד לשוב לרמתו הקודמת ולהתקדם הלאה. לעולם אין חזרה, אלא תיקונים חדשים, תוספות לגלגול הקודם. ראה ספרו של האר"י "שער הגלגולים".
שאלה: מהו הקשר בין הגופים שלנו לגופים רוחניים?
תשובה: כל מה שמתרחש עם הגופים הפיזיים בעולם שלנו, תואם את מה שמתרחש בעולם הרוחני בגופים הרוחניים, כלומר ברצונות. מחוץ לעולם הגשמי קיימים רק רצונות, שנקראים: כוחות, גופים, נשמות, פרצופים וכדומה.
יוצא מזה שלאדם רגיל בעולם שלנו, שיש לו גוף חלבוני, אין לו גוף רוחני, כיוון שגוף רוחני הוא רצון עם הכוונה "למען הבורא". אבל ניתן לרכוש גוף רוחני, את הכוונה הזאת, בעזרת לימוד חוכמת הקבלה, שמלמדת את השיטה איך לרכוש "מסך", איך לרכוש את הכוונה "למען הבורא".
גוף רוחני מתפתח באדם בצורה הדרגתית, שלב אחרי שלב, לפי מידת התיקון: עיבור, תשעה חודשי התפתחות, לידה, ברית-מילה וגדילה עד למצב קטנות וגדלות.
עיבור- האדם מוכן להתבטל לחלוטין בפני הבורא, להיות תלוי בו ולקבל את שליטתו באופן מוחלט.
לידה- יכולת האדם לעשות את אותן הפעולות בעצמו במקום הבורא.
קטנות- בהדרגה נוטל האדם על עצמו לעשות מספר פעולות, ואת השאר עדיין עושה במקומו הפרצוף העליון שלו-הבורא.
גדלות- מצב של השתוות צורה מוחלטת לבורא במדרגה הנוכחית.
שאלה: מה קורה לנשמה שהתלבשה באדם חכם, וכיצד שכלו ואופיו משפיעים עליה?
תשובה: הגוף וההתפתחות השכלית שלנו אינם משפיעים בשום אופן על הנשמה והתפתחותה, כלומר, על התיקון והמילוי באור הבורא. העובדה, שהנשמה והגוף "קשורים" באדם אחד, אינה אומרת שיש השפעה של הגוף על הנשמה, מפני שנשמה זה רצון לתת (להשפיע), שלא קיים בגוף, בטבע שלו. כעיקרון, הנשמה צריכה להשתנות באדם, היא צריכה לעבור תיקון, לכן היא נשלחת לרמה הנמוכה ביותר בבריאה, לעולם הזה.
הגוף נותן לנשמה "תוספת", שמאפשרת לה להתקיים עד שהאדם יהיה מסוגל לזהות את עצמו עם נשמתו, ולא עם גופו הגשמי-בעל השכל והאופי. כל ההרגלים שלו ותכונותיו, כל מה ששייך לעולם הזה וקיים בכל בני-האדם, אינם מצריכים שום תיקון. האדם לא צריך לסבול מתכונותיו, ולא צריך לשנות אותן כלל. עליו ליצור קשר עם הבורא, זו מטרתו, ואין כלל משמעות לאופיו.
אני מייעץ לכל אדם, שבמקום להתעמק בתוך עצמו, שיחקור את הבורא, את מעשיו, את כוחותיו ואת החוקים הרוחניים. "במקום שאדם חושב -שם הוא", ומשום כך מי שמדביק את עצמו לעליון-נמצא בעליון, ומי שמוריד עצמו לתכונות תחתונות וסובל מהן, 'אוכל' את עצמו. ישועה ותיקון באים ממעל. האדם צריך רק למשוך על עצמו את השפעת אור העליון, והאור הזה יתקן אותו, יתקן כל מה שצריך.
האופי אינו משתנה. כל תכונות האדם נשארות אותן תכונות, מפני שקיים בנו הרצון לקבל. בכל אחד הרצון לקבל נמצא באופן שונה, כלומר באופי, בתפישת-החיים ובתשוקות. צורת הרצון לא משתנה, משתנים רק הכוונה והשימוש בה, מ"לקבל למען עצמי" לכוונה "למען הבורא".
עיבור ולידת האדם וכל מעשיו בעולם הזה, אינם גורמים שום תגובה בעולמות הרוחניים ואינם משפיעים בשום אופן על הנשמה, משום שכל מה שיש בעולמנו הגשמי נולד ומתגלה לפנינו בהשתלשלות, מלמעלה למטה, של הכוחות העליונים. כמו שנאמר: "אין לך עשב מלמטה שאין עליו מלאך מלמעלה, שמכה אותו ואומר לו: גְדַל!".
ממטה למעלה אנחנו יכולים להשפיע רק על-ידי הרצונות שלנו להתקרב לבורא. רצון להתקרב לבורא זה רצון להשתוות אליו ברצון שלו לגרום לנו הנאה. הרצונות האלה נקראים "עליית מ"ן". אם אנחנו רוצים לעשות את הכול למען הבורא, כמו שהוא רוצה לעשות בשבילנו, אם אנחנו מבקשים ממנו לתת לנו אפשרות לעשות זאת, או-אז התפילה הזאת מורגשת בו והוא נענה לה.
שאלה: מה פשר הקביעה, שאין שום דבר משותף בין חוכמת הקבלה לבין הגוף שלנו והעולם הזה?
תשובה: אכן, אין ביניהם שום דבר משותף. הגוף שלנו הוא כגוף כל חיה אחרת, ואילו הנשמה היא רצון להתמלא בבורא, שמשמעו ליהנות "למענו". הרצון מחליף את הכוונה שלו מליהנות "למען עצמו" לליהנות "למען הבורא". הוא הופך ממקבל לנותן, למרות שהמעשה של קבלת התענוג נשאר כמו שהוא. במקרה כזה הרצונות של הנברא והבורא דומים-כל אחד נותן-ולכן, לפי צורת הנתינה הזאת ולפי זה שהנשמה מתמלאת בבורא-"מקבלת למענו"-נקראת הנשמה "חלק אלוקי ממעל". רק הרצון הזה יכול להתמלא באור, כלומר, בהרגשת הבורא.
הבורא ברא רק דבר אחד, רצון ליהנות, והרצון הזה מתחלק לכמה חלקים:
1. רצונות של עולם אין-סוף-הגדולים ביותר
2. רצונות של עולם אדם קדמון
3. רצונות של עולם האצילות
4. רצונות של עולם הבריאה
5. רצונות של עולם היצירה
6. רצונות של עולם העשייה
7. רצונות של העולם הזה-הקטנים ביותר, וגם רצונות ליהנות "למען עצמי".
החומר שלנו הוא רצון קטן ליהנות. הנשמה מתפתחת באדם בהדרגה. על-ידי הרצונות הבהמיים למשפחה, לאוכל, למין, האדם מפתח את רצונותיו התחתונים ביותר. לאחר-מכן הרצון ליהנות חושק בעושר, בכבוד, בשליטה, ואחרי-כן בידע. אם האדם פיתח את רצונותיו אלה, במשך אלפי גלגולים בעולם שלנו, או-אז מקבל האדם ממעל השתוקקות לרוחניות. במידה שהאדם מפתח את הרצון הזה בצורה נכונה, הוא מקבל ממעל יציאה לעולם הרוחני העליון ורצונות חדשים לפעול "למען הבורא". על-ידי מימוש הרצונות האלה הוא מקבל אור-הרגשת הבורא.
שאלה: האם המעבר לעולמות רוחניים מתבצע במהלך השינה והחלום?
תשובה: חוכמת הקבלה עוסקת בחקר חוקי היקום, מבנה הנשמה וניהול העולמות. השאלות שלך על-אודות החלומות שייכות למצב הגופני-הבהמי של האדם. אין שום קשר בין החלומות לבין כוחות רוחניים. חלומות מספרים על המתרחש עם הגוף, ולא על המתרחש עם הנשמה. לכן, כדי להתעלות רוחנית ולהשיג את העולם הרוחני, אין טעם לנתח את החלומות ואין חשיבות לצורה בה אתה ישן. השינה שלנו היא תופעה פיזיולוגית בלבד, כמו אצל כל בעלי-החיים.
שאלה: מדבריך הבנתי, שכל המצבים שעוברת הנשמה בעולמות הרוחניים מתגשמים לאחר-מכן בעולם שלנו. אם נשמה עברה כבר את המצב הרוחני "פרעה", האם לאחר-מכן ה"פרעה" יתגשם בעולמנו, בתוך גוף עם נשמה במצב "פרעה", או בתוך גוף פיזי העונה לשם "פרעה" עם התכונות הארציות שלו?
תשובה: אתה עלול להתבלבל, מפני שאתה דן "מחוץ לאובייקט ולא בתוכו". ספר התורה מספר לנו רק על הדרך, שבה עלינו להשיג את המצב הרוחני הגבוה ביותר-והוא לא מספר בשום אופן על ההיסטוריה. בעולם הרוחני ההיסטוריה הזו עדיין לא נבראה. היא נכתבת על-ידי כל נשמה, שעוברת את המצבים "גוי", "פרעה" ו"משה"-רק בדרך זו, באדם אחד. התורה כתובה לאדם אחד ולכל אדם, והאדם חייב לקבל אותה רק באופן אישי.
הנשמה יכולה לעבור שינויים רק תוך קיום בגוף גשמי, ודווקא לצורך זה היא נמצאת בו. כל חלקי הנשמה הכללית חייבים לעבור את כל התיקונים שלהם, מהמצב הנמוך ביותר ועד למצב הגבוה ביותר, בהיותם מלובשים בתוך הגוף בעולם שלנו; במלים אחרות, אדם שחי בעולם שלנו, חייב להרגיש את כל מצבי ההתעלות ב-613 מדרגות עד למדרגה האחרונה, שהיא השוואת הצורה לבורא.
שאלה: בתורה מסופר על המתרחש בין הכוחות בעולמות העליונים. כל המתרחש בעולם שלנו, בחומר שלו, הוא לא יותר מאשר העתק או חותם, שהוטבע ונחתם. האם לפרעה ולמשה, בני-האנוש בעולם הגשמי שלנו, היה את אותו הכוח, אותה הדרגה הרוחנית, שבה נמצאו "פרעה" ו"משה" האמיתיים? האם הבית הראשון או הבית השני, הגשמיים, תאמו את דרגתם הרוחנית?
תשובה: מה פירוש "תאמו"? במה, בכל אלה, אתה מחפש רוחניות? האם אתה מחפש את ההשגה הרוחנית שלהם? הרי הם לא נשמות בעלות השגה מלמטה למעלה, אלא עדיין בגדר השתלשלות העולמות מלמעלה למטה. "פרעה", "משה" וכיוצא באלה, הם דוגמאות למצבים רוחניים, שהאדם צריך לעבור בתוך עצמו.
ספר התורה מדבר על הדרך של כל אחד לעלות מאותם המצבים שעליהם הוא מספר. כל מה שמסופר בו הוא כל מה שאנחנו צריכים להרגיש. את כל הדמויות והמאורעות שבו, יהיה עלינו לעבור ולהרגיש בתוכנו, ורק אחרי כל זה, אחרי 'הסיפור המשוחק', רק אז נמצא את עצמנו מסוגלים להרגיש מה באמת הכין לנו הבורא. התורה אומרת, ש"כל אחד יהיה כמשה", ואם נדייק נאמר, שעל כל אחד להיות גם כמו כל הדמויות האחרות שבתורה, כמו פרעה וכמו בלעם וכדומה. אבל משה הוא תכלית התפתחות הנשמה, בגלל זה מסופר עליו, אך ברור שלא ניתן להשיג את מדרגת ההתפתחות הזו, בלי שיהיה גלוי בך כל היצר הרע של פרעה.
שאלה: האם בזמן שהנשמה עוברת מצב כלשהו בעולם שלנו, היא עוברת כבר בעולם הרוחני את המצב הבא שלה? והאם ייתכן שהאדם הנמצא בעולם הזה במצב אחד, נשמתו עוברת מצב אחר בעולמות עליונים?
תשובה: אותה נשמה לא יכולה להימצא במספר מצבים בעת ובעונה אחת. כל המצבים הנפשיים העתידיים שלנו, עד האחרון שבהם, השלם ביותר, נמצאים ב-613 מדרגות של העולמות העליונים, אבל הם עצמם אינם נשמות, אלא מצבים וצורות עתידיות של הנשמה, אותן היא תשיג בעלייתה לכל מדרגה.
מלמטה למעלה: העולם שלנו דומה לעולם העשייה, הדומה לעולם היצירה, הדומה לעולם הבריאה, הדומה לעולם האצילות; או להפך מלמעלה למטה: על-פי מבנה עולם האצילות, נבראו ו"הועתקו", זה אחר זה, עולמות בי"ע והעולם שלנו.
התורה מספרת לנו על מה שמתרחש בעולם האצילות. בכל עולמות בי"ע הרוחניים, הנמצאים מתחת לעולם האצילות (והפחותים ממנו בדרגה הרוחנית), מתרחש אותו הדבר כמו בעולם האצילות, אבל בקנה-מידה רוחני קטן יותר. כך גם בעולם שלנו, הכול מתרחש בדומה למה שמתרחש בעולם האצילות, אבל בחומר אחר, לא רצון רוחני כי אם רצון גשמי, רצון ליהנות "רק למען עצמי"- חומר העולם שלנו. לכן אנחנו לא יכולים לתאר נכונה את המתרחש. הקשר בין העולם שלנו לבין שאר העולמות אינו ניתן כלל לתפישה, מפני שאין לנו הבנה בעולמות רוחניים.
רק מקובל מרגיש שני עולמות בעת ובעונה אחת. אך הוא לא מסוגל להסביר את ההרגשה הזו למי שאינו מרגיש חומר רוחני. חוכמת השגת העולם העליון היא אישית, ולכן היא נקראת "חוכמת הנסתר"-את תוצאותיה רואה רק המשיג עצמו ולא אף אחד אחר.
ה"פרעה" בעולם האצילות הוא כלל הרצון לקבל, הבלתי-מתוקן, שנברא על-ידי הבורא. הוא נמצא תמיד בגובה דרגת הבורא, אך באורח מנוגד לו. לכן, תיקון ה"פרעה" בעולם האצילות משמעותו: תיקון שלם של מלכות, שהיא כלל הבריאה.
ה"פרעה" בעולם הבריאה, הנמצא מתחת לעולם האצילות, מסמל את הפרעה המתוקן בדרגה נמוכה אחת לפני הסוף.
ה"פרעה" שבעולם היצירה, נמצא בשתי דרגות תיקון נמוך יותר, שני מצבים לפני הסוף.
בהתאמה, ה"פרעה" שבעולם העשייה נמצא בשלוש דרגות-בשלושה מצבים קודמים, הגרועים והנמוכים ביותר מתחת למצב סופי.
בעולם שלנו, כלומר, בגוף הגשמי של פרעה, אין מהמצב הרוחני שום דבר, שכן העולם שלנו הוא רק חומר: הגוף שלנו ומה שסובב אותו-דומם, צומח, חי. אולם אם הנשמה מלווה את הגוף בעולם שלנו, האדם נקרא "מקובל", ואם הנשמה אינה מלווה אותו, האדם נמצא עדיין בשלב ההכנה בהתפתחות הרוחנית, עוד לפני קבלת הנשמה, ואין לו קשר גלוי עם עולמות עליונים, לא עם עשייה, לא עם יצירה, לא עם בריאה ולא עם אצילות.
בעולם הגשמי, בחומר העולם שלנו, מלווה את הנשמה תמונה, שהיא התאמה חיצונית של תמונת עולם האצילות. למשל, שליטי העולם הם התאמה חיצונית של פרעה (אגואיזם, קליפה).
משה-כוח השאיפה לבורא, המנוגד לפרעה במגמתו. אם משה הולך לפרעה יחד עם הבורא שבנשמה, או-אז פרעה והבורא שווים בתוך האדם-ואז יש לו חופש בחירה. לכן כל מה שבעולם שלנו ובחומר שבעולמנו חייב להיות בהתאמה, על-פי נוסחה מוגדרת של השתוות צורה לעולמות עליונים. אבל זה קורה גם בלי התערבות האדם, כהתפשטות ממעל, שמביאה לאירועים היסטוריים בעולם הזה. בהיסטוריה, בעולם שלנו, צריך לקרות מתישהו, פעם אחת, משהו שאחרי זה יצטרכו הנשמות לחוות בעצמן בעולמות רוחניים, בעלייתן במדרגות מהעולם שלנו לעולם האצילות.
מצב "פרעה" הוא מצב בו אדם שלומד קבלה, מרגיש את הטבע המובהק שלו בצורתו המלאה, כפי שהוא נברא לראשונה, מרגיש עד כמה הוא מנוגד לבורא. זוהי הדרגה השלילית העצומה ביותר והמנוגדת לתיקון השלם, שבאה לפני העלייה לדרגה המתוקנת האחרונה-"גמר התיקון". אם האדם מתקן בתוכו את מצב "פרעה" הוא משיג את תיקונו המלא.
הכול בעולם שלנו, ובהיסטוריה שלו, הוא דוגמאות למצבים רוחניים בחומר, שכל אדם חייב לעבור בתוך עצמו, בהתאם לכלל: "אדם הוא עולם קטן". לקראת זה מתפתחת כל האנושות במהלך ההיסטוריה. בכל דור יורדות נשמות מחודשות לגופים, ומניעות אותם להתקדמות חומרית, אבל את האדם הן מניעות להתקדמות רוחנית.
כאשר הנשמה מגיעה למלוא התפתחות הטבע האגואיסטי הרצוי להתקדמותה, מופיעות בתוכה שאיפות להתפתחות רוחנית. האדם מתחיל ללמוד קבלה. הוא עובר את המדרגות בהדרגה, מדרגת האפס, מצב של עובּר רוחני, והלאה מעלה- מעלה, עד לגמר התיקון. כל מדרגה מורכבת ממצב שלילי-כאשר האדם מקבל רצונות חדשים גדולים יותר, הוא מתקן אותם, ועל-ידי זה הוא משיג ברצון המתוקן את האור השייך למדרגה הזו.
במדרגות השונות יש שמות למצבים השליליים של האדם ושמות למצבים החיוביים שלו, בהתאמה לכל מדרגה. רק על-ידי מעבר ממצבי "קו שמאל" (בלתי-מתוקן) למצבי "קו ימין" (כוח הבורא), ואחר-כך מעבר למצב ה"קו האמצעי" (תיקון קו שמאל בכוח קו ימין)-תתבצע עלייה למדרגה הבאה. האדם בעצמו, שעה שהוא מרגיש את רצונות הטבע שלו, נותן לעצמו את השם "גוי". כמו שמסופר בספר בראשית, שהאדם הראשון, לאחר שנברא על-ידי הבורא, החל בעצמו לתת שמות לכל העצמים והתכונות של העולם מסביבו. אדם, בעלייה הרוחנית שלו, הופך לאדם מתוקן, ונותן בעצמו שמות לתכונותיו, לעולמו הפנימי. הוא קורא לעצמו "פרעה", "גוי", "משה" וכיוצא באלה.
כאשר האדם חש את הרצונות לקבל השליליים שלו, הוא נותן להם את השם "גוי". ולמצבים פרטיים שבהם מתגלה הטבע שלו, יש בתנ"ך שמות פרטיים של גויים. התגלויות חיוביות נקראות בשם כללי "ישראל", מהמלה ישר-אל, שהאדם רוצה ישר לבורא, ולמצב שנקרא "ישראל" יש שמות פרטיים משלו, כגון בני ישראל, לוויים, כוהנים, בהתאם לדרגה הרוחנית (שמאל של מדרגה מתוקנת נקרא "לוי", מדרגת ימין-"כוהן", מדרגת אמצע- "ישראל").
לעולם אין חזרה לאחור, אלא תמיד רק התפתחות קדימה, גם אם האדם מרגיש אחרת, למשל בזמן שהוא נופל לרצונות ליהנות רק למען עצמו (קו שמאל בלתי-מתוקן), שגדלים כבר בהתאמה למדרגה הבאה.
שאלה: מדוע דווקא בזמננו חלה התפתחות כזאת של מדעים כמו אסטרולוגיה?
תשובה: מאז ומתמיד האנושות מחפשת ומנסה את כל הדרכים האפשריות כדי לשים קץ לייסורים של האדם והחברה. האנושות צוברת אט- אט ניסיון ומשתכנעת, שהקידמה הטכנולוגית והמדעית, אף זו הרפואית, אינה פוטרת אותה מסבל וייסורים. האנשים מתעניינים פחות בהשכלה ובהתקדמות, ויותר בגורלם האישי. באופן תמידי האגואיזם האנושי, הרצון ליהנות עם הכוונה "למען עצמי", גדל בכל דור ומחפש מילוי. זה קורה דווקא בזמננו, בעוצמה רבה, ולכן יחד עם הקידמה והחומרנות, נפתחים בכל מקום - גם באוניברסיטאות - קורסים חדשים בתחומי העל-טבעי וגם באסטרולוגיה; ספרי מיסטיקה ואמונות גודשים את חנויות הספרים; ברדיו ובכל העיתונים עוסקים בהורוסקופים, בנבואות ובתקשורים.
בשנת 1984, הוצאתי לאור את הספר הראשון שלי בקבלה. בזמן שכל הדור שלי היה גשמי מאוד, עם 'רגליים על הקרקע', וחשב שקידמה והתייחסות לוגית נכונה ימציאו פתרון כלשהו לשאלות על החיים, נדמה היה שהנושא של הספר הוא בניגוד לשכל הישר. והנה עכשיו, בדיעבד, כשאני מסתכל כעבור עשר-חמש-עשרה שנה, הכול השתנה לגמרי, אפילו בקרב בני-גילי. נכון להיום, ב"עידן החדש", אנשים מאמינים במה שלפני חמש-עשרה שנה נחשב על-ידיהם ל'שטויות': עולם רוחני, נשמות, נבואות, שינוי גורל-היום אלה דברים שמלהיבים את כולם.
ספר " הזוהר" ניבא את התקופה הזאת כשלב הכרחי בהתפתחות הכללית שהאנושות עוברת. לכן אני שמח במה שקורה, אבל כמו בכל דבר, לאחר ההתלהבות תבוא גם האכזבה; כיוון שאם היה משהו אמיתי בכל הקסמים וה"מאגיות", שקיימים כבר אלפי שנים, אנשים כבר מזמן היו משתמשים בהם למטרת רווח אישי באופן מדעי והגיוני.
נכתב בתורה: "לא תנחשו"-אל תעשו כישופים למרות שזה אפשרי. כאשר אדם משתמש בכישוף הוא כביכול מקל על מצבו. ביקור אצל "מגדת עתידות" מחולל שינוי פסיכולוגי זמני בלבד. אבל השינוי נעשה רק במישור הגשמי, ולצורך זה לא צריך להיות מקובל או בעל כוחות רוחניים. הכוח שקיים בעולמנו, די בו כדי לשנות מעט את הרגשתו הפנימית של האדם בתוך הגוף הגשמי, וזאת משום שאלו כוחות חיצוניים בלבד, לא רוחניים.
הטבע ערוך באופן כזה, שהוא מניע ומקדם אותנו אל מטרת הבריאה ולהשגה רוחנית. אם האדם לא מתקרב מרצונו למטרה הזאת, אלא להפך, מחפש פתרון כיצד להימנע מלקבל את הייסורים שמעניקים לו משך חיים אלו, הוא כאילו לא מתייחס לכוח שמניע אותו. ואז הוא גורם לכך, שבגלגול הבא הוא יהיה חייב להרגיש את הכוח הזה בצורה חריפה, עמוקה וכואבת יותר. כלומר, הייסורים שלו יתגברו. עם זאת, החיפוש התמידי אחר הדרך להיפטר מהייסורים, והניסיונות להתגבר עליהם בכל מיני דרכים, מביאים את האנושות לצבירת ניסיון אך לאכזבה מכל השיטות. בסופו של דבר, האנושות תגיע לשיטה אחת ויחידה, שאותה היא קיבלה ממעל: שיטת הקבלה.
שאלה: אפשר לדמות את המצב שלנו בעולם הזה, לשיט בסירה קטנה, שנסחפת בזרם מים אדיר, בלי שניתן לעשות משהו. איך אפשר להימלט מהסחף ומהאבנים, ולהצליח לשלוט בכיוון ההתקדמות, כדי להגיע מהר ובשלום לחוף מבטחים, לסוף שאליו נגיע בכל מקרה?
תשובה: רק אם נוסיף לסירה מנוע משלנו שנקרא "מסך". הקבלה עוזרת לאדם לרכוש את ה" מסך"-המנוע, שבעזרתו יכול האדם לנהל בכוחות עצמו את חייו, ללא מגדת עתידות ויועצים למיניהם. או-אז הוא מחליף את הייסורים-הכוח הדוחף והאכזר, שכל הזמן מאיץ בו לכיוון מטרת הבריאה-בכוח הטוב, והוא מתחיל ללמוד להסתדר בחיים, לחתור באפיק אחד. בכל מקרה, האדם יעבור את כל הדרך ש"נגזרה" לו, אבל על-ידי הקבלה הוא יעבור אותה באופן הטוב ביותר שניתן.
שאלה: ומה מציעה הקבלה?
תשובה: לקחת ספר של מקובל אמיתי, ספר מקורי, או להקשיב לקלטות של שיחות ושיעורים בנושא הקבלה. נכון להיום, ישנן הרבה מאוד דרכים ואפשרויות בשביל כל אחד: גבר או אשה, בכ-20 שפות. אם תשתמש באפשרויות האלה ותתחיל לקרוא ספרים נכונים, מיד יתחיל לפעול עליך ה"אור המקיף". וזה יביא לכך שהכול מסביבך יתחיל להשתנות: ההנהגה הכללית תתחלף להנהגה פרטית, לקרן אור המכַוונת דווקא אליך. בהדרגה אתה מתחיל להרגיש את זה, ועל-ידי כך אתה רוכש כוח פנימי משלך לשנות את גורלך. כל זה יקרה רק בתנאי שתתחיל לקרוא בספרי המקובלים. דבר זה בלבד די בו כדי לשנות את הגורל שלך. אנחנו רואים שלמרות ההתעסקות רבת השנים בקמיעות וב"כשפים" למיניהם, לא השכלנו לשנות בחיינו שום דבר באורח משמעותי ונחרץ.
שאלה: האם קמיעות ו"כשפים" פועלים באותו רגע?
תשובה: באותו רגע הם פועלים, אך לטווח רחוק הם מחמירים את מצבו של אדם. כשאדם מתחיל ללמוד קבלה, הוא מיד מוצא את עצמו תחת ההנהגה הפרטית של הבורא. ואז שום מגדת עתידות או קוסם לא יכולים לפעול עליו, הוא נמצא כבר בדרך אחרת לגמרי. הוא עובר למישור אחר של התקדמות. אף אחד מהם כבר לא יכול לנבא לו, כי הוא יצא מהשליטה הכללית של חוקי הטבע-הכוח הרוחני והטבע כבר פועלים עליו אחרת. לכן אני ממליץ כתרופה את לימוד הקבלה היחידה והאמיתית. ולכן היא מכוּנה " סם החיים".
שאלה: אם אני מרגיש שעומד לקרות לי משהו רע, כיצד עלי להגיב?
תשובה: כאשר האדם שרוי בפחד ובאי-ידיעת העתיד המצב מביא אותו לחפש קשר עם הכוח העליון- עם השורש שלו. רק על-ידי קשר עם הכוח הזה תוכל להיפטר מכל הייסורים; אף מגדת עתידות לא תוכל לעזור כאן. קח את אחד ממקורות הקבלה האמיתיים: " הזוהר", כתבי האר"י או כתבי הרב אשלג-שהם המקורות הטובים והמותאמים ביותר לדורנו; התחל לקרוא ותיווכח איך שבתוך-תוכך מתחילה להיוולד " הנקודה שבלב"-הנקודה הראשונה של הרגשת הכוח הזה. ומתוך הנקודה הזאת תתחיל להבין ולהרגיש איך אתה צריך להתקדם הלאה.
אם האדם לא לומד קבלה, אני מייעץ לו לקחת כל ספר קבלי שקרוב אליו-כמו ספר תהילים-ולהתחיל לחפש אחר הקשר הזה. ברגע שאדם מרגיש שהוא תלוי בכוח עליון, שלא מוכר לו, הוא חש כורח ליצור איתו קשר. בדיוק לצורך זה מזמנים לאדם מצבים כאלה ממעל. אם תנסה למצוא את הקשר הזה בעצמך תראה עד כמה הוא יכול לשנות את מצבך. לכן ההחלטה הטובה ביותר היא דווקא לנצל את המצב של פחד קיומי, כדי לזעוק לכוח הזה-ואז הוא יתגלה לך, הבורא.
שאלה: באחת משיחותיך אמרת, שהקבלה היא השיטה היחידה המאפשרת לאדם לצאת לעולמות הרוחניים ולבצע במו ידיו את תיקון העולם. אבל ידועות תורות אחרות, כמו: הבודהיזם, היוגה, הסופיזם ועוד, שבהן מדובר על טכנולוגיות שונות של "הארה", פיתוח מודעות קוסמית, ומצבי "נירוונה" או "שַׂמַדְחי". קראתי הרבה מספריך, ולפי דעתי רוב תורות המזרח מדברות על אותו הדבר רק בשפה שונה, שנובעת מהבדלים בתרבות ומהבדלים פסיכולוגיים, אבל הרבה חכמים מהודו ומסין, כמו בודהא, אושו ואחרים עלו גבוה מאוד בהתפתחותם הרוחנית. איך אתה מתייחס לעובדות האלה? יהיה מעניין אם תנתח לעומק את המשותף בין תורות המזרח לבין הקבלה ואת השוני ביניהן.
תשובה: איני מכיר שום תורה חוץ מהקבלה. ההבדל בין כל התורות לבין הקבלה, כפי שאני מבין זאת מצד תורת הקבלה, הוא בזה שהן בנויות על ביטול הרצונות, או לפחות על דיכוי מוחלט, לעומת הקבלה, הגורסת, שאת הבורא אפשר להרגיש דווקא על-ידי ביטוי הרצונות, ובשום אופן לא על-ידי ביטולם, אלא רק אם נחליף את כוונת השימוש בהם.
ייתכן שבחיצוניות הכול דומה. מלבד זאת, שיטה ממשית אחרת ליציאה לעולם הרוחני אינה קיימת. כל ההרגשות של השיטות האחרות נבנות על דיכוי הרצון של האדם ליהנות. אדם שמדכא את ה"אני" שלו, מרגיש במצב הפסיבי שלו, כביכול, משהו רוחני מהחוץ.
לכן נראה שיש כביכול איזה דמיון בתיאור הגישה, אבל האמת היא שיש הבדל בביטוי ה"אני". למקובל, שנמצא ברוחניות, ברור בדיוק איפה נעוץ ההבדל, ומה הם שורשי האמונות והדתות. לכן אני מציע להשקיע מאמץ כדי לצאת לעולם הרוחני ולהיווכח בזה בכוחות-עצמך, אבל עד אז כל השיטות נראות דומות.
באיזו שיטה לבחור? זו בחירתו של האדם. הקבלה לא מראה לך שום דבר מראש. השיטות האחרות יכולות אולי להציג קסמים... אבל הבחירה תהיה תלויה בדרגת התפתחות הנשמה של האדם. אם היא התפתחה עד כדי הצורך להיתקן באמת-האדם הזה יבחר אך ורק בקבלה.
שאלה: אני ממליץ לך לקרוא את הספר "דאו ועץ החיים" מאת אריק יודלב. בספר הזה נערך ניתוח מלא של כל התורות המזרחיות והקשר שלהן עם הקבלה.
תשובה: על-מנת להשוות דבר לדבר צריך להכיר את שני הדברים. ייתכן שהמחבר מכיר את תורת ה"דאו", וכמו חוקרי השיטות האחרות הגיעו להשערות מרחיקות לכת, אך אלו אינן תוצאות של התגלות אור הבורא, מפני שלהשיג פירושו לקבל את האור העליון ב"קו אמצעי", מה שאפשר לפתח רק באמצעות הקבלה.
שאלה: האם תורות אחרות גורמות נזק?
תשובה: המקובלים לא אוסרים שום דבר. הם לא בעד "לפסול ספרים", מפני שלדעתם, ככל שאנשים יעברו מהר יותר את הדרכים האחרות, כך מהר יותר הם יבינו שרק הקבלה היא דרך האמת. לכן ככל שאנשים נחשפים לדברים רבים ולכל מיני אמונות שונות, בהשוואה לחוכמת הקבלה, כן ייטב.
שאלה: נפגשתי עם אשה, שקוראת לעצמה "חסידה של הקבלה" ומתעסקת במאגיה. היא פותחת בקלפי טארוט, מתַקשרת, מטפלת בעזרת צמחים ושמנים ומוכרת קמיעות. איך זה תואם את הקבלה והאם הכוחות שלה באים מהבורא?
תשובה: הקבלה עוסקת רק בהשגה של מטרת הבריאה. מטרת הבריאה היא דבקות בבורא. את הדבקות משיגים בדרך של השוואת התכונות הנקראת " השתוות הצורה". הקבלה חוקרת את תכונת הבורא, הנקראת " טוב ומטיב". היא מתגלה אחרי המחסום, שזה הגבול בין העולם שלנו לעולם העליון. זהו גבול פסיכולוגי, גבול של התפתחות רוחנית מסוימת של האדם. כשהוא משיג את ההתפתחות הזאת, הוא מתחיל להרגיש את העולם העליון. להשיג רמה כזו אפשר רק דרך לימוד הקבלה. בלימוד הקבלה אין טקסים. הקבלה עוסקת רק בהעברת האדם למעלה מהמחסום. מתחת למחסום, כלומר במישור העולם שלנו, הקבלה לא עוסקת כלל. כאן שולטים כוחות גשמיים, בהמיים, וביניהם ישנם כוחות טובים וכוחות רעים, כלומר: עין הרע, אפשרות לגלות עתידות וכדומה... אבל כל זה שייך רק לגורל הגוף שלנו. הנשמה מתחילה רק מעל המחסום.
תורת הקבלה אוסרת לגלות עתידות או כל ניסיון לברר לגבי גורל הגוף הגשמי. הגוף הוא זמני, אפסי ועד כדי-כך לא משמעותי, שלא ראוי לתת לו תשומת-לב מעבר למה שהוא משרת את הנשמה. בהחלט ייתכן שמגלה העתידות דובר אמת, אך האיסור נובע מכך שהאדם צריך להתעלות על כל זה ולהישען על הבורא, בלי לחפש לעצמו כוחות אחרים, שבעזרתם יוכל לשנות את סדר המצבים המתוכננים לו על-ידי הבורא. הרי כל הכוחות שנובעים מהבורא נועדו לקרב אותנו אליו. הכלל העיקרי של הקבלה נקרא "אין עוד מלבדו". הוא נוגד את קיומן של מאגיות וכל עבודה זרה. בסופו של דבר: " ומלאה הארץ דעה את ה' וידעו אותי למקטנם ועד גדולם".
שאלה: האם התפילה של האדם היא גם מדיטציה?
תשובה: פעולות כמו תפילה אינן תלויות במחשבות, אלא רק בתיקון של ה"אני" הפנימי. תפילה קבלית היא קשר מבוקר ומדויק, בין האדם לבין מדרגות רוחניות עליונות; התפילה היא סידרת תיקונים שנערכת על-ידי זיווג רוחני-בין ה"מסך" של האדם לבין האור ששייך למדרגות עליונות.
שאלה: כיצד מתייחסת הקבלה לקלפי טארוט?
תשובה: רווחת טעות נפוצה, לפיה אנשים נוטים לחשוב שהקבלה עוסקת לכאורה בגילוי עתידות, גילוי העבר וחקר ההווה. אבל הקבלה, מעצם הגדרתה, היא התגלות הבורא לאדם בעולם הזה-ולא לאחר המוות!!! לאחר המוות לא קורה דבר, לרבות מה שהאדם נוהג לדמיין לעצמו!
בוודאי, שכתוצאה מהתגלות הבורא, האדם מבין את כל הבריאה והנהגתה; את כל הסיבות למתרחש ואת כל תוצאות המתרחש. אבל זוהי רק תוצאה ישירה שנובעת מהשגת הבורא. הקבלה מעולם לא התעסקה עם גילוי עתידות מסוג כלשהו, ומה שהמקובלים יודעים על העתיד-הם לא מגלים, מפני שחל עליהם איסור חמור לגלות.
אם ידיעה נוספת מעבר לזו שיש לאדם היתה לתועלתו, הבורא היה מגלה לנו אותה בעצמו. אבל הידיעה מעבר למה שאנחנו צריכים לדעת גורמת לנו נזק, משום שהיא מונעת בחירה חופשית ואת אפשרות התיקון. לכן נאמר באופן חד-משמעי: "לא תנחשו ולא תעוננו", "מכשפה לא תחַיה". אתה יכול לראות בעצמך, כמה רעש מיותר, עצבים והיסטריה ידענו בכניסה לשנת 2000, כתוצאה מגילוי העתידות של החוזה נוסטרדמוס, ובפועל לא קרה דבר ושנת 2000 עברה-חלפה לה בשקט כמו כל השנים לפניה.
האדם משתוקק להאמין במה שידוע לו. הוא משתוקק לדעת את העתיד לטובתו האישית. אבל הבורא מגלה לאדם את הכול-את העבר, ההווה והעתיד- רק במידה שהוא חדל להיות זקוק להם והולך ב"אמונה למעלה מהדעת", כלומר, כאשר הוא דוחה את הדעת הפרטית שלו, ורוצה להיות דבק בדעת העליון, בבורא.
שאלה: בעולם קיימות הרבה קבוצות רוחניות, שבהן נוקטים טקסים שונים ומאגיה שקשורה כביכול לקבלה. האם למִנהגים האלה יש השפעה על העולם?
תשובה: כל אלה בכלל לא קשורים לקבלה. אין טעם לחפש קשר בין הקבלה לבין כל מיני תורות שאולי משתמשות בסמלים קבליים. הקשר הזה לא קיים!
קשה לתאר כמה אמונות תפלות, דתות, כיתות, תורות וכיוצא באלה יש בעולם. כמה כיוונים כאלה האדם-ליתר דיוק, הרצון שלו ליהנות, שנמצא בחיפוש מתמיד אחרי הסיבה למצבו-יכול להמציא - ובאילו דרכים מגוונות! לאדם נדמה שהוא קרוב יותר לאמת, למקור, לנצחיות, אבל הכול זה רק אשליה.
רק אם באמת עולים לעולם הרוחני, או-אז אפשר להיווכח שרק הקבלה ניתנה ממעל וכל שאר הדברים אינם אלא פרי השכל האנושי, שמשרת את הרצון והדמיון שלנו ליהנות. אולם לא ניתן לשכנע אף אחד בזה, כי את מה שהקבלה מלמדת אי-אפשר לראות ב"עין רגילה". אתה רואה בעצמך כמה אנשים נוסעים להודו, כדי להשתייך לתפישות-עולם כל-כך רחוקות, והם עושים זאת על-מנת לזכות באיזושהי הרגשה פסיכולוגית מיידית של חופש פנימי.
שאלה: האם קיים בתורות האזוטריות לפחות משהו, שמועיל להבנת הקבלה?
תשובה: אם בא אלי תלמיד שאין לו כל רקע בכל מיני תורות זרות, קל לו יותר להיכנס ללימוד הקבלה.
שאלה: אני נמצא בקשר עם הרבה אנשים, ובשאלות שהם שואלים אותי אני מרגיש לעיתים שהם עושים לי "עין הרע". מה אתה יכול לייעץ לי?
תשובה: לפי הכתוב ב" זוהר", הרבה צרות כמו חולשה גופנית, מחלות ועוד באות מ"עין הרע". בעולם שלנו, "עין הרע" היא איזושהי השפעה ביו-אנרגטית רעה של אדם על רעהו. אבל ברוחניות המושג "עין הרע" מדבר על יחס האדם כלפי הבורא, שכן ישנם רק שני כוחות: בורא ונברא. האדם רואה שהכול רע, כלומר, הוא מסתכל על כל מה שבא אליו מהבורא ב"עין הרע"-כיוון שהוא פועל ללא קשר עם חוקי הבריאה, בלי להתחשב בהנהגת הבורא, הוא מקבל תשובה שנראית לו "רעה".
אבל האמת היא שכל מה שקורה לנו, הוא תיקון שכוונתו חיובית, למרות שבהופעתו החיצונית הוא נראה לנו שלילי. ולכן אנחנו מייחלים שכל התיקונים יופיעו לגבינו בצורה חיובית, כדבר טוב. אבל אם אנחנו מתפללים כדי להרגיש את השגחת הבורא רק כדבר טוב, הרי שזו תפילה אגואיסטית "למען עצמי". ואילו אנחנו צריכים להתפלל ולבקש תיקון על התכונות שלנו, כדי שנוכל להרגיש את כל מעשי הבורא בצורה חיובית כפי שנשלחו אלינו, כ"חסדים טובים". כך נספיק להיות מתוקנים עוד לפני שהתיקון יגיע במחויב-ביוזמת הבורא-ויורגש באורח לא נעים.
שאלה: מה זה קללה?
תשובה: קבלה היא דרכו האישית של האדם בה הוא פוסע כדי להשיג את הבורא, ולכן אין מצב גרוע יותר ונמוך יותר מהרגשת הניתוק מהבורא. לכן מצב של העדר מחשבות על הבורא נקרא: "קללה". לעומת זאת, מחשבות רעות-כלומר, מחשבות שמתנגדות לבורא אינן נחשבות ל"קללה". שכן, הן בכל-זאת מהוות קשר עם הבורא-מצב העדיף על-פני מצב של חוסר קשר מוחלט.
דעת הקבלה, שהיא רק נתינה, מנוגדת לדעת אלה שחושבים רק על טובת עצמם. כפועל יוצא מכך כל המושגים של הקבלה הפוכים בכוונתם מהמושגים שיש לנו בעולם הזה. אנו נוהגים לגַשֵם מושגים רוחניים, לייחס אותם אלינו, שהרי את ה"קללה" אנו מפרשים כמשהו נגדנו-ולא נגד הבורא.
שאלה: האם קיימת קללה בעולם הגשמי?
תשובה: אולי אתה שואל על "עין הרע"-והתשובה היא כן, זה קיים. בעולם הגשמי קיימת אפשרות לגרום נזק לאדם-ולא רק באופן הנראה לעין. אפשר להשפיע על האדם בכל הדרגות הקיימות בעולמנו-באופן פיזי: על גופו, על הכרתו ועל תת-הכרתו; להשפיע על המבנים הפנימיים שבגוף האדם על-ידי שדה מגנטי וביו=חשמלי ושדה חום. אפשר להשפיע על שדות של אדם אחד גם על=ידי שדות שנמצאים סביב אדם אחר, למשל על-ידי קרניים המוחזרות מהעיניים. ניתן להעביר כל דבר מאדם לאדם! זהו עניין של טכניקה, וכך גם בעולם הרוחני. מקובל יכול להעביר מידע רוחני, וכן את השפעתו, למישהו אחר. אך שלא כמו בעולם שלנו, אין אפשרות לגרום נזק או אפילו לחשוב על דבר כזה.
שאלה: אנחנו מכירים אנשים, שביכולתם "לגלות" את העתיד, לראות למרחקים, לרפא על-ידי מגע, או לצאת מגופם האַסטרלי. איך אתה מתייחס לזה? מה הקבלה יכולה להציע לי במקום זה?
תשובה: סליחה, אבל כל מה שאתה מציין אלה הם תחושות ורגשות פסיכולוגיים, של האדם, השייכים לעולם הזה-ואין פה שום דבר שהוא מעל העולם שלנו. עצתי לך היא, שתקרא ותנסה להפנים את מה שאתה קורא בספרי הקבלה, כי עכשיו אתה מגלה איזושהי התנגדות למידע הזה. אין מקום לחשוש שאחר-כך תאבד את היכולת שלך לראות דברים באופן ביקורתי. נהפוך הוא, רק לאחר שתבין, תוכל להתייחס באופן ביקורתי לחומר הנלמד.
לריפוי על-ידי מגע, ולכל מיני "פלאים" אחרים, אין שום קשר לעולם הרוחני ולקבלה. כל הדברים האלה קיימים במציאות, כמו השפעה של עצם אחד על משנהו, שחלקה הוא בתת-מודע. אבל זה עדיין מתחת למחסום, בגדר העולם שלנו, המושפע מחוקים של טבע גשמי-אגואיסטי.
הקבלה מציעה לך לחיות בעולם הרוחני, במקביל לעולם שלנו, כאשר אתה מרגיש, מבין ורואה את כיוון ההתפתחות האישית שלך ושל כל האנושות-ואז, אתה רואה את חייך- בעבר, בהווה ובעתיד-באופן נכון יותר וחי אותם באורח "חכם" יותר.
שאלה: מהו הקשר בין פרפסיכולוגיה וקבלה?
תשובה: אין שום קשר בין הקבלה לבין הפרפסיכולוגיה. בכל הניסויים של האדם על התובנה שלו, הוא לא חורג מגבולות הפסיכולוגיה הרגילה. בגוף האדם עדיין רב הנסתר על-פני הנגלה. אתם יכולים לקרוא לזה נסתר, ולו רק מפני שזה עדיין נסתר מאתנו. אבל כמו שהמדע והטכנולוגיה של המאה הקודמת לא השכילו לגלות הרבה על כוחות וחוקי הטבע, וזה היה בעבורנו נסתר ועכשיו הפך לגלוי, כך גם בעתיד יגלה המדע עוד הרבה סודות של תקופתנו, והם יחדלו להיות נסתרים.
הקבלה נקראת "חוכמת הנסתר" בגלל שהיא תמיד תישאר נסתרת, אך לא בשביל המקובלים. המדע הזה הוא על העולם העליון, שאותו אי-אפשר לגלות-לא על-ידי שיטות מדעיות מקובלות ולא בעזרת מכשור טכני; אלא רק על-ידי השגת התכונות של העולם העליון.
אנחנו מרגישים את העולם דרך תכונותינו, ואם היו לנו תכונות אחרות היינו מרגישים עימן משהו אחר. בעולם שלנו-כל עוד לא נרכוש תכונות וחיישנים להרגיש את העולם העליון, לא נוכל להרגיש אותו. כל המכשירים שלנו, וכל המדע בעולמנו, רק מרחיבים את חושי ההרגשה שלנו, אבל לא מגלים איכותית משהו חדש, מפני שמאחורי כל המכשור והמסקנות עומד האדם בעל אותם חמשת החושים. לכן, שום מדע לא מאפשר לנו להציץ לתוך העולם העליון, אלא רק לרכוש מידע נוסף על-ידי הרחבת היכולות של חמשת החושים שלנו בעולם הזה.
שאלה: בספר מסוים קראתי ש"בשנת 1924, בגוף של נער רומני, נכנסה הגברת אלנה בלבצקי לעולם הרוחני".
תשובה: המשמעות של להיכנס לעולם הרוחני היא לרכוש מסך, שמעניק התאמה לכוחות הרוחניים. רק באמצעות המסך ניתן להיות עם כוחות רוחניים במקום רוחני, כלומר, להיות בהשוואת הצורה להם, להיות בקשר עימם, להשפיע ולהנהיג. לגוף אין כאן שום משמעות. המשמעות של "כניסה לרוחניות" היא התאמה בין התכונות הפנימיות לבין הרצונות, כאשר הלבוש החיצוני יכול להיות כלשהו, או בכלל לא להיות. "גוף" בקבלה נקרא רצונות.
שאלה: קראתי שאותה גברת בלבצקי, שהתלבשה בגופו של הנער הרומני, הגיעה ל"שמבלה". "שמבלה", מנקודת-מבטו של המדע המודרני (של ארנסט מולדשף), הינו מאגר הגנים של האנושות, אשר בו נמצאים הנציגים המובהקים של העולם הרוחני, כולל האבות המוזכרים בספר בראשית.
תשובה: הקבלה היא מדע של עולם אחר לגמרי, שאינו קשור לעולם שלנו. אין לו שום נקודת מגע עם העולם שלנו, כלומר שום תכונה משותפת, אבל אתה מנסה למצוא את המגע, כדי לקשר ולמצוא התאמה בין שני העולמות האלו. מהשגת העולם העליון ברור לי שיש רק אפשרות אחת: לעלות לשם ולהרגיש ("לראות").
לך נדמה, שבעולם הזה קיים איזה 'חור', שדרכו אתה יכול להיכנס לעולם הרוחני ללא צורך בשינוי התכונות שלך. מנקודת-מבטה של הקבלה-זה ראוי לשמש כדוגמא טובה של מה שיכול השכל האנושי לדמיין על העולם העליון! וזאת בלי לקבל שום ידע ממעל. אתה מתייחס בדבריך לאנשים הגדולים בשכלם, אבל רק גדולים בשכל אנושי בלי השגה רוחנית עליונה. ויש לדעת, שהרוחניות גבוהה יותר מהשכל ומהטבע שלנו.
תכונות רוחניות אפשר לקבל רק ממעל ורק אם משתמשים בשיטה מיוחדת שנמסרה לפני אלפי שנים, שיטת הקבלה. לשם השגה רוחנית צריך לשכון בתוך האדם איזשהו חלל ריק הנקרא " כלי הנשמה", שבו האדם ירגיש את הבורא ורק את הבורא, על-ידי ידע קבלי. תנסה!
שאלה: כיצד הקבלה מתייחסת לשאלת העב"מים?
תשובה: באשר לעב"מים וכיוצא באלה-הקבלה אינה מספרת על צורות אחרות של חיים במקומות אחרים. חיים אחרים אינם קיימים-אנו בודדים! אמנם האדם היה רוצה לגלות עוד משהו ביקום הזה, כי זה נחוץ לו כמשענת. אבל מלבדנו אפשר למצוא רק את הבורא!
שאלה: אני חוקר עב"מים, ומצאתי בתחום זה אלפי תיאורים של עובדות מציאותיות, אבל בשום מקום לא כתוב משהו על הבורא. הכיצד?
תשובה: אני מנסה להסביר לאנשים כמוך, שיש בטבע משהו סביבנו, שהוא נחוץ לנו ואנחנו לא מסוגלים לחוש בו. יכול להיות שבידך המון עובדות מציאותיות, אך האדם רוצה לגעת. הייתי אומר שאתה, כמוני, עוסק במדע מסתורי. שיטת הקבלה יכולה לגרום לדבר מסתורי ולא מורגש להפוך לגלוי ומציאותי. בהרבה מקומות, במשך עשרות שנים, כולם 'רואים' דברים, ומשום-מה מסתירים אותם...
למקובל יש קשר עם הבורא, והוא מוכן ללמד כל אדם שבאמת רוצה בקשר עם הבורא. זה כמו לחייג את מספר הטלפון-רק צריך לדעת 'לחייג'. הקבלה לא פוסלת, כי נוכחותה של תרבות אחרת לא מפריעה למי שלומד קבלה להבחין בקיומו של הבורא. אני חוקר את העולם העליון, ולא משהו שאולי קיים ביקום שלנו, אך משום-מה נעלם מעינינו. כשאני לומד קבלה אני יודע שאין יצורים שדומים לנו, כלומר כאלה שהבורא הציב להם מטרה מסוימת. מה זה משנה אם קיים עוד משהו על-פני כדור-הארץ, או על כוכב אחר, אם הבורא רוצה בקשר דווקא איתנו ולא איתם?
שאלה: איך צריך להתייחס ולהתכונן לליקויי חמה או לבנה?
תשובה: אני לא רוצה לאכזב אותך, אבל העצה הטובה ביותר שאני יכול לתת היא פשוט לא לשים לב לליקוי החמה, לא למילניום ותאריכים אחרים-לכל זה יש השפעה פסיכולוגית על האנשים, כאשר הם כמהים לשינויים לטובה. אבל לא יהיו שום שינויים. שום דבר לא יקרה רק בגלל שהאדם קבע באופן שרירותי לוח תאריכים מסוים בתנועת כדור-הארץ סביבו וסביב השמש! ניתן להשפיע על הגורל רק בעזרת העולם הרוחני! תִלמד את החוקים העליונים ואז תגלה ידע וכוח לכול.
שאלה: הרבה אנשים שואלים איפה נמצאת באר מרים והאם אפשר לשתות ממנה. האם זו מציאות או אגדה?
תשובה: כל מקור רוחני מתפשט דרך כל העולמות הרוחניים וחייב להתגשם (כלומר, להופיע בעולם הגשמי שלנו). קיים כוח מסוים, הנקרא "כוח הבינה", "האמא העליונה", והוא מתגלה בעולם הגשמי כמעיינות מים. יחד עם זאת, אסור בשום אופן לייחס למים עצמם משהו רוחני. אם אדם סתם שותה ממעיין הוא לא מקבל ממנו שום דבר רוחני. השאלה היא, מי מעביר את המים לאדם. על כן אפשר לחבר מים, או כל דבר אחר, למקור הרוחני שלו בעזרת שליח של כוח רוחני (מקובל), ובדרך זו להעביר לאדם אנרגיה רוחנית.
הרב שלי עשה זאת הרבה פעמים. הוא נתן לאדם חתיכת לחם, או לגימה מיין, וכך העביר לו עם הדבר הגשמי את האנרגיה הרוחנית, שהרי אין שום דרך אחרת להעביר אותה לאדם שעדיין אין לו כלים רוחניים. כך עשה גם האר"י עם תלמידו חיים ויטאל, כאשר נתן לו לשתות ממעיין, וזה מעשה מאוד טבעי למקובל. אם אותו תלמיד היה נוסע לכינרת ושותה לבד מן המים, הוא לא היה זוכה בשום כוח רוחני. המים, במקרה הזה, היו רק אמצעי להעברת מידה רוחנית, שמסר לו האר"י, ולא כל-כך משנה מאיפה הם נלקחו. הכוח שהאר"י העביר לתלמידו נקרא "באר מרים", ולא המים עצמם. גם אני קיבלתי מהרב שלי כל מיני כיבודים. מקובל יכול להעביר כוח רוחני גם דרך דבר גשמי.
שאלה: איך הקבלה מתייחסת למושג "נס"?
תשובה: אם התופעה קיימת בבריאה-בעולם הזה או בעולם הרוחני-הקבלה מכירה בה ומתייחסת אליה כאל קיימת. ואם לא, היא לא קיימת. ספרי הקבלה אינם מתארים את כל מה שקיים במציאות. אבל אנחנו לא מוכרחים לדעת כל דבר! מספיק לנו לדעת רק את מה שנחוץ לתיקון ולהתקדמות לעולם הרוחני. בתהליך ההתקדמות למטרה מתגלות כל המדרגות שבדרך.
תוצאה שלא נצפתה בהווה, שאינה ניתנת לחיזוי על-ידי המציאות העכשווית, נקראת נס. זה משהו, שלכאורה לא צריך לקרות לפי החוקים הקיימים, כמו למשל "נס יציאת מצרים": האדם מתאמץ להשיג רוחניות, גם בלי לדעת בוודאות מה הוא עושה, והוא למעשה לא יודע מהי רוחניות משום שהוא עדיין לא השיג אותה. הוא שואף למשהו שהוא לא מכיר, והאמת היא שהוא לא שואף לרוחני, כיוון שרוחני זה הרצון רק לתת, והאדם מטבעו לא יכול באף מעשה לשאוף רק לתת. אבל בתהליך רוחני מיוחד שמתרחש באמצעות לימוד הקבלה, ושנקרא " מלֹא לשמה בא לשמה", משתנה הכוונה הגשמית שלו, מלקבל רק לעצמו לכוונה "לתת לבורא". הייתי אומר שכל עזרה שבאה ממעל, כל עלייה רוחנית, כל רכישה של תכונה רוחנית חדשה, כל-אימת שהאדם משתווה לבורא מחדש זהו נס-כך זה מורגש בכל מדרגה.
שאלה: ראיתי בחנויות הרבה מאוד ספרים בנושא הקבלה. מחברי הספרים נוהגים להבטיח לגלות את כל סודות הקבלה. בדקתי ונוכחתי שהרבה פעמים הם אפילו מסתמכים על החומר שלפיו אתה מלמד.
תשובה: השפעה דרך הקהל הרחב והתגלות מתוך מצוקה נפשית-אלה הן דרכי הבורא בעולמנו. שאלתך מעידה על כך שאנחנו חיים בתקופה של הפצת חוכמת הקבלה בעולם. לא חשוב אם מפיצים דבר אמת או לא, אבל השלב הבא יהיה, שבכל שפע המידע הזה יתגלו מקורות האמת. וכל אחד יבין בבירור את משמעותה של הקבלה האמיתית, המדברת על התגלות הבורא לאדם בעולם שלנו, לפי מידת ההתאמה שלו לתכונות הבורא-ואז, כל אלה שאינם בשלים להבנה הזאת, יסורו הצידה, ויתגלו רבים שאכן רוצים להתקדם בדרך האמת.
שאלה: במהלך העבודה הרוחנית אדם נתקל בלא מעט מכשולים. מה עליו לבקש במצבים כאלה?
תשובה: לבקש את כל מה שאתה יכול לבקש, את כל מה שהמודעות שלך מאפשרת לך להגיע אליו-והבורא ייתן לך את הכול, כלומר-את כל מה שנחוץ להשגתו של המבקש. החשוב ביותר הוא, שתהיה בקשה נכונה. מובן, שלעולם אין לאדם כוחות או ידע איך לפעול בעתיד. אבל אם הוא רוצה לפעול, הבורא עוזר ונותן לו את כל הדרוש. עיין בספר " דרגות הסולם" של הרב ברוך שלום אשלג.
שאלה: איך עלי להודות לבורא?
תשובה: הלב מודה כתגובה לתחושה של סיפוק פנימי של ה"רצון ליהנות"-המהות, התכונה העמוקה ביותר של הבריאה. התגובה הזאת מופיעה בלב באופן טבעי, עוד לפני ההבנה שלה, לפני תגובת השכל, לפני ניתוח מודע של המתרחש. לכן, אין מקום לשאלה "איך להודות לבורא?". הרי אם יש שאלה כזו בלב-היא בעצמה ההודיה. היא נקלטת ומתקבלת על-ידי הבורא היישר מעומק הלב, עוד לפני שהאדם מעכל אותה במודעות שלו.
השאלה שצריכה להישאל היא: "איך להשיג את מצב ההודיה לבורא?". את המצב הזה משיגים בעיקר על-ידי חוויה של מצבים שמעלים תחושות לא טובות, לא שלמות, של חוסר אמון, של חוסר ביטחון, של בלבול, כלפי הבורא, ועל-פניהן מופיעה אחר-כך הרגשת הבורא: שלמות וביטחון במטרת הבריאה. כל התחושות השלמות והחיוביות מתקבלות ומוערכות רק מתוך התחושות ההפוכות שקדמו להן, ולכן התחושות האלו הן מאוד לא נעימות ומאופיינות בירידות גדולות, ההפוכות לגמרי לשלמות. אבל את הדרך יכבוש ההולך!
שאלה: מה תפקידן של הכוונות בבריאה?
תשובה: כוונות הן הדבר היחיד, שהנברא רוכש בנוסף לרצון שלו ליהנות מהבורא. הבורא ברא את הנברא כבעל רצון ליהנות ממנו, מהאור שלו. הנברא מרגיש רק דבר אחד: האם התענוג קיים או איננו קיים. הוא אפילו לא מרגיש את עצמו, אלא רק את התענוג עצמו ואת המידה שלו בכמות ובאיכות. הסיבה לכך היא, שלחוש את עצמך אפשר רק בהשוואה לתחושת ההפוך ממך-מחוצה לך. לכן בתחושה של מילוי תענוג בלבד, הנברא לא מתפתח כלל. תחושה כזו קיימת בדומם, בצומח ובחי-כולל באדם "הבהמי". תחושת הבורא היא המבדילה את האדם משאר צורות הבריאה. נכון יותר לומר-מי שמרגיש את הבורא נקרא " אדם"-ובשפת הקבלה, כלי שמרגיש לא רק תענוג אלא גם את מקור התענוג. התפתחות כזאת של הרצון הכרחית, מפני שהדומם, הצומח והחי שונים זה מזה רק בגודל ה"רצון לקבל" שלהם.
גודל הרצון גורם לשינויים איכותיים. הרצון לקבל-הנוסף מעבר לדומם-מביא חיים. רצון גדול יותר ליהנות יוצר בעל-חיים וגורם לתנועה לצורך חיפוש התענוג, לשם הרגשת "העצמי" כישות פרטית.
תענוג אפשרי רק בגבול שבין שתי תחושות הפוכות: " כיתרון האור מתוך החושך". הרגשת הנברא את עצמו כמנוגד לבורא, מולידה בנברא כוונה. נברא-הוא רצון ליהנות. רק הכוונה מאפשרת שני מצבים: כוונה "לטובת עצמי"-מצב חומרי; כוונה "למען הבורא"- מצב רוחני, מפני שזה עושה אותו דומה לבורא.
כוונה "למען הבורא" היא הדבר היחיד שנחוץ לנו לקנות מהבורא, מהאור. הכוונה מובילה אותנו למטרת הבריאה והופכת אותנו לשווים לבורא. לכן הקבלה היא "חוכמת הכוונה".
שאלה: האם מעשה פיזי בעולם שלנו משנה משהו בעולם הרוחני?
תשובה: המעשה הפיזי כשלעצמו אינו משפיע על העולם העליון מבחינה רוחנית! כפי שנאמר, שמעשה ללא כוונה משול לגוף בלי נשמה, ולכן נחשב למעשה מתש ללא הכוונה הרוחנית: "למען הבורא". אבל הכוונה הזו מגיעה בהדרגה, בהתאם להתקדמות בלימוד הקבלה.
חוכמת הקבלה עוסקת בכוונות, באיך לכוון ולהסב את לב האדם אל העולם העליון. אם האדם התחיל את לימודיו, ועדיין אינו יכול להוסיף כוונה נכונה "למען הבורא", התקופה הזו נקראת תקופת "לא לשמה", לא למען הבורא, כלומר, שבינתיים כל מעשיו הם למען עצמו. אבל אם האדם בכלל לא עושה שום דבר כדי לפתח את כוונותיו, הוא לא נמצא גם ב"לא לשמה", אלא פשוט מבצע מעשה מת. למרות זאת, הוא צריך לבצע את המעשה הזה, מכיוון שמתישהו תתווסף אליו הכוונה " לא לשמה" ואחריה גם " לשמה", בכל מקרה מעשים פיזיים הם מוצדקים, אבל צריך לשאוף לא להישאר מוגבל על-ידיהם.
שאלה: האם המקובלים משתמשים בסידור, ואם כן, באיזה מהם?
תשובה: בעל-הסולם, בנו הבכור (הרב שלי) הרב ברוך אשלג, ועוד רבים מתלמידיו, התפללו כולם בסידור "תפילת כל פה" נוסח ספרד. המקובל מוסיף בעצמו את הכוונות לתפילה שלו, הוא מנסה לעשות את זה במשך כל שעות היממה. תפילה היא פנייה לבורא עם מחשבה אודותיו, ולא רק מה שאומרים בפה לפי מה שכתוב בסידור.
תפילה לפי הקבלה היא "עבודה שבלב", כלומר, כל דבר שאדם עושה כדי שליבו יפנה לבורא, למטרת הבריאה. גם סידורים שכותבים מקובלים, לא מיועדים לקריאה מילולית, כי יש בהם רק סימנים כדי ללמוד לפיהם לְמה צריך האדם להגיע בכוונות שלו.
תפילה בקבלה נקראת " העלאת מ"ן", בקשה לתיקון העולה מהנשמות הנמצאות בעולמות בי"ע (בריאה, יצירה, עשייה) אל המקור-שורש כל הנשמות, אל זעיר- אנפין ונוקבא (זו"ן) של עולם האצילות. תלמד קבלה, ואז תוכל בעצמך להשיג את המעשה הרוחני הנקרא "תפילה".
שאלה: האם כל ברכה שנאמרת, היא כלי שנבנה ועולה מעלה, ומקבל לתוכו מנת אור מסוימת? האם זה קורה גם אחרי תפילה מן הלב?
תשובה: אדם לא מרגיש את ליבו, את מצבו האמיתי, זה סמוי ממנו ומתגלה לו רק לפי מידת כוחו לתקן את הרצונות המקוריים שלו. קל מאוד לפתוח סידור ולקרוא משם, אך קשה עד מאוד להשיג את המצב, שגם הלב יאמר את זה.
בזמן לימוד קבלה אדם מושך עליו הארה של האור העליון, וכתוצאה מכך הוא מתחיל להרגיש רע יותר, ומצב-הרוח שלו יורד. אבל הוא חייב להבין שזהו מצב של תיקון, אחרת לא היו מגלים לו מלמעלה שהוא רע. אתה עדיין לא מרגיש את עצמך כך, ואינך במצב של " הכרת הרע" שנמצא בתוכך. לכן עדיין נראה לך, שאתה באמת מברך את הבורא ב"מאה ברכות" וזה טוב בינתיים, שכן אחרת תפסיק בכלל להתפלל.
אבל אם תתחיל ללמוד קבלה, תגלה את מצבך האמיתי הנקרא: " תפילה-היא עבודה שבלב", כלומר עשייה עם הרצונות שבלב ותיקונם. או-אז אתה תבין את המשמעות האמיתית של המלים שאתה אומר, ותדע מה האדם צריך לעשות. יהיה ברור לך, שתפילה היא עבודה של המסך על הטבע שלך. רק הלב המתוקן, שמרגיש את שני המצבים הקיצוניים שלו: המצב המקורי, שבו היה רחוק מהבורא, ומצבו הנוכחי, בו הבורא ממלא אותו- רק הוא יוכל להרגיש את ברכת הבורא ולברך אותו בעצמו!
שאלה: אם תפילה היא תחושה פנימית, לשם מה נועדו המלים?
תשובה: ההרגשה שלך בזמן הלימודים-בנוגע לעצמך ולבורא-היא התפילה האמיתית ביותר שלך! כך כתב הרבי מקוצק בספר " יושר דברי האמת". לכן אתה לא זקוק ל"תמלילים נכונים". הדבר הנכון ביותר הוא ההרגשה שלך כלפי הבורא. הטקסטים דרושים על-מנת לבדוק עד כמה אנחנו רחוקים מהתיקון המלא. קריאה בספר התפילות-היא לימוד על-אודות הקשר של האדם עם הבורא, נותן התורה. תפילה היא הרגשה שבלב! לפי מידת ההתקדמות שלך אתה תבחין עד כמה רחוקות התפילות מהמלים. במידה שיתפתחו בתוכך תחושות חדשות, ההבנה שלך בפירוש המושגים בקבלה תלך ותעמיק (למשל, ש"פרעה" הוא התכונות הלא-מתוקנות של האדם; ש"גירוש" הוא כשמתרחקים מהעולם הרוחני; "חירות" היא השחרור משליטת הטבע שלך וכדומה). תוכל להבחין, שכל התפילות בסידור ובפרקי תהילים נכתבו על-ידי מי שכבר עבר מצבים כאלה, כלומר, על-ידי מקובלים ברמות רוחניות גבוהות. לכן גם אנחנו, ברמה הרוחנית שלנו, יכולים להשתמש בתפילות האלה כביטוי זמין של המחשבות והרצונות שלנו.
שאלה: מהי תגובת השכל לתפילה?
תשובה: תפילה היא ההרגשה שבלב. אבל השכל לא תמיד מסכין עם ההרגשה הזאת! לדוגמא, אדם צריך לעבור מבחן חשוב, מאוד קשה, והוא מאוד חושש ממנו. כל ישותו זועקת: "לא רוצה את המבחן!". אבל באמצעות השכל הוא מבין עד כמה חשוב לעבור את המבחן, ולכן הוא פונה לבורא בבקשה מודעת וברורה שהמבחן יתקיים ושהוא יוכל לעמוד בו.
שאלה: האם אנו יכולים בעזרת השכל לשנות את ההרגשה הזאת?
תשובה: השכל שלנו יכול לעזור לנו להחליט אם לתת יגיעה אם לאו. אנחנו יכולים להשפיע עליו, לשכנע אותו לשמוע לנו, ובסופו של דבר אנחנו נשקיע יגיעה, ומלמעלה יתנו לנו רצונות ורגשות אחרים. רגשות הם מה שאני חווה ברצון שלי. לצד זאת, השכל משלים, מתקן, מנתח ומעריך את הרגשות, ולכן הוא יכול לשנות את יחסו של האדם אליהם. מכאן, שאנחנו חייבים לדאוג ליחס נכון כלפי השכל ולהערכה נכונה שלו. לכן, כל מה שמשפיע על השכל-חברים, קבוצה, רב-הם אלה שקובעים את העתיד של האדם.
עיין במאמרים של הרב ברוך שלום הלוי אשלג (הרב"ש), על קבוצת חברים בספר " שלבי הסולם". הקבלה מלמדת איך לשנות את יחסנו לרגשות, כך שלא ישלטו בנו המר והמתוק אלא האמת והשקר.
שאלה: איזו עבודה פנימית עושה האדם בעזרת התפילה?
תשובה: תפילה היא בקשת התחתון לתיקון, עלייה של הרצון לתיקון מהתחתון לפרצוף העליון ( עליית מ"ן). אם התחתון יודע מה לבקש, יודע בדיוק מה הוא רוצה, מי ברצונו להיות, כלומר, בתוכו יש כבר רצון מיוסר דיו, ורק הרצון הזה, או-אז העליון נענה לו-והתחתון עולה. בתהליך הזה מעורבים כל מערכת העולמות, הפרצופים והספירות, מהעולם שלנו-המצב בו אתה שרוי עכשיו, ועד עולם אין-סוף-המצב שגם בו אתה שרוי עכשיו, אבל אינך חש אותו, והוא תכלית השלמות, ההשגה והסיפוק.
שאלה: מחד, האדם מבקש להתרחק מהטבע שלו ומהקבלה אלֵי עצמו, ומאידך, הוא מבקש מהבורא לקרב אותו אליו, מהלך שנועד לשרת את הרצון העצום שלו ליהנות. האם זו לא צביעות?
תשובה: המענה לבקשה מהבורא, הוא מענה של האדם לעצמו, אחרים ממילא לא רואים לתוכו. לכן הקבלה נקראת " תורת הנסתר". הבדיקה וההוכחה לכך שהאדם קיבל מענה מהבורא, השתווה אליו ונכנס לעולם הרוחני, הן רק בהרגשה הממשית של הבורא, של האור, של השתוות ואיחוד-ההרגשה הזאת היא תמיד פרטית ואישית, ומי שאינו חש אותה, אי-אפשר להעביר לו אותה. ניתן להעביר לו רק את הידע איך לחוש אותה. לכן נאמר: " טעמו וראו כי טוב ה".
כל עוד האדם לא קיבל את המסך, לא הרגיש את האור הפנימי של הפרצוף, שנקרא " טעמים", נדמה לו שהוא לא מתרחק מהטבע שלו, אלא דווקא מעמיק בו יותר פנימה. כיוון שאור הבורא משפיע עליו בעוצמה גדולה יותר, הוא מעריך את התכונות שלו, שנשארו ללא שינוי, כיותר גרועות. לכן נראה לו, שלא האור גדל, אלא הוא עצמו שמשתנה לרעה. אבל, למרות שבכל צעד מצבו נראה לו גרוע יותר-הרי שאת הדרך יכבוש ההולך.
שאלה: על איזו בקשה בדיוק עונה הבורא, כאשר הוא מביא את האדם אל העולם הרוחני: על בקשה לקבל אור או על בקשה להידמות לו?
תשובה: אתה צריך למיין בתוך עצמך את כל הבקשות האפשריות, ורק לאחר-מכן תבין איזו בקשה היא הבקשה שמגיעה ממך, איזו בקשה נראית לעיני הבורא כבקשה, ואיזו בקשה עשויה להיות משותפת לך ולו. הבנת התפילה-היא דרך החיפוש וניתוח משמעות היקום. הרי כל היקום הוא מחשבה אחת, כוונה אחת, בקשה אחת. אני לא יכול לספר לך על כך יותר. זוהי שפת הרגשות. אתה צריך ללמוד את השפה הזו בכוחות עצמך.
שאלה: אם אני רואה שקיימת בתוכי איזו תכונה רעה, ואני סובל מזה שהיא קיימת בתוכי, האם אני צריך לבקש בכל כוחי מהבורא שיעזור לי להיתקן? או שמוטב להשתדל להתעלם מהתכונה הזאת שקיימת בי, מפני שאדם נמצא במקום שנמצאות מחשבותיו, ואך לחשוב על גדלות הבורא, על כך שהכול בא ממנו, כולל תכונותי, ולנסות לראות בכול את הנהגתו?
תשובה: "הלוא הוא ברא אותי כזה-אז אני צריך לתקן את עצמי?". הבורא ברא את האדם הפוך ממנו, על-מנת שהאדם יתאווה להיות דומה לו, דווקא ממצבו ההֶפכי לבורא. זוהי תכלית כל הבקשות. לכן, האדם צריך לשבח את הבורא, להכיר בלבו שתכונת הבורא היא הנעלה ביותר והמושלמת ביותר. אבל אם האדם רק בוכה על מר גורלו, בלי לגבש בקרבו החלטה ברורה שהוא צריך להיות דומה לפחות במשהו לבורא-או-אז הבקשות שלו הן רק בשביל עצמו, ללא שום קשר עם מטרת הבריאה.
אבל האדם בעצמו אינו מסוגל לקבוע מה תהיינה בקשותיו מהבורא וגם לא את שבחו לבורא, מפני שהם נמשכים ישירות, מבפנים, מתוך הלב-עוד לפני שהאדם יודע את משמעותם-לכן להתפלל, משמעו להתקין את עצמו שיוכל להצדיק כל הרגשה. משום שרק בהתקנה כזו נקבעת התגובה שלאחריה.
היגיעה של האדם נחוצה, כדי שבמודע ובמכוון ייווצר בו היחס הנכון לתכונותיו ולתכונות הבורא, על-מנת שהוא ירצה להידבק בבורא. האדם-אינו בורא. הוא לא יכול לשנות בתוך עצמו מאומה. הוא יכול רק להתקין עצמו לרצות להשתנות. וזוהי התפילה.
שאלה: מהו "הדבר" שיש לאדם בעולמנו, שיכול להשפיע על העולם העליון או לעלות אותו אליו?
תשובה: הכול מתחיל ונולד בעולם העליון, ואחר-כך יורד לעולם שלנו. הפעולות המכאניות שלנו, כמו גם מה שמתרחש בטבע העולם הזה, אינם משפיעים על העולם העליון, מכיוון שעולמנו מהווה רק תוצאה שלו-כלומר, הוא מקיים את פקודות ההנהגה שבאות ממעל. כל דבר שמתרחש כאן, בעולם הזה, הוא תוצאה של כוחות, ציוויים והשפעות, היורדים ממעל.
הדבר היחיד שעולה בחזרה מהעולם שלנו לעולם העליון, הוא רצונות האדם שעולים מעומק לבו. רק הם מזמינים תגובות בעולם העליון, כך הם משפיעים עליו, וכתוצאה מזה גם על מה שחוזר אלינו מלמעלה למטה. הרצונות של האדם מעומק הלב, נקראים " תפילה".
כל הרצונות של האדם, בלי יוצא מן הכלל, מתחלקים לפי הכוונה שלהם, לרצונות "למען עצמי" ולרצונות "למען הבורא". הרצונות של האדם נקבעו על-ידי הבורא, ואין בכוחו של האדם לשנות אותם, משום שהבורא מעוניין, שהאדם יתקן דווקא אותם. כאשר מדברים על תיקון הרצונות, לא מתכוונים לשינוי הרצון עצמו או לדיכויו, אלא לשינוי הכוונה שהיתה בתחילתה הכוונה "למען עצמי", לכוונה הרצויה-הכוונה "למען הבורא".
כל ההנהגה העליונה קיימת רק לצורך זה-כדי לספק לאדם כל הזמן רצונות, כדי שיעכל אותם ואט- אט יגיע להכרה שנחוץ לתקנם. כל המעשים הרוחניים הם בעצם תיקון רצונות האדם. כדי ליהנות מהבורא, מהאור שלו, האדם צריך לשנות את הכוונה מ"למען עצמו" (" על-מנת לקבל") לכוונה "למען הבורא" (" על-מנת להשפיע").
שאלה: קשה מאוד להיות שרוי תמיד במחשבות על הבורא. אפשר לנסות זאת גם מאה שנה...
תשובה: בתחושות שלנו כביכול לא קורה כלום, אתה לכאורה נמצא באותו מצב, אבל אם הזמן עובר-פירוש הדבר שעברת משהו. שהרי תמיד, בכל רגע, משהו משתנה בך.
זה יכול רק להועיל לך-להיות בכל רגע ורגע שרוי במחשבות על הבורא, כשהמטרה היא מאבק בהתגברות על חלק נוסף מהרצון הראשוני שלך ליהנות "למען עצמי", להתגבר ולתקן את השימוש בו.
שאלה: אומרים: "דע לפני מי אתה עומד"-אבל כאשר אתה נזכר, זה מתרחש לא בשליטתך. האם יש דרך מעשית להיזכר "לפני מי אני עומד"?
תשובה: במידת הבירורים הפנימיים, למרות שבינתיים הם לא מצויים בתודעתך, ממעל מזכירים לך אודות הבורא כאשר זה נחוץ לך. אפשר להאיץ את התהליך רק באינטנסיביות מחשבתית, על-ידי קריאת מאמרי הרב ברוך שלום אשלג (הרב"ש), ומכתבי בעל-הסולם. עם זאת, תיאוריך כבר מעידים על התקדמותך.
שאלה: מהי "אינטנסיביות מחשבתית" ואיך להשיג אותה?
תשובה: אינטנסיביות מחשבתית, עוצמה מחשבתית, נקבעות בהתאם למידת הזמן שאתה קשור במחשבותיך עם הדבר שעליו אתה חושב. משיגים את זה על-ידי תרגול, על-ידי ניסיון לשמור את המחשבה ללא שינוי בעת הפרעות. אתה צריך לעבור בעצמך את כל הדרך: " אין חכם כבעל ניסיון". קבלה היא שיטה מעשית שהאדם חייב להתנסות בה בעצמו.
שאלה: האר"י לימד, שכל יהודי חייב לברך לפחות מאה פעמים ביום. כתוב: "... ואז נעשים האורות שלה בסוד מאה ברכות..." ("הזוהר" כרך א', "פירוש הסולם", "הקדמה לספר 'הזוהר", אות ט'). מה הן מאה הברכות האלה? מה הם הענפים שלהן בעולם שלנו?
תשובה: מאה ברכות הן בדרך-כלל עשר כפול עשר, שהן מאה ספירות של פרצוף רוחני המתמלאות באור. הכתוב מדבר על " תוך" של פרצוף זו"ן (זעיר-אנפין ונוקבא), שמקבל את אורותיו מבינה. בינה היא פרצוף רוחני שכולל בתוכו ארבעה חלקים, אך קל יותר לחלקו לשניים: חלק עליון שנקרא "ג"ר (ג' ספירות ראשונות) דבינה" או "או"א" (אבא ואמא) וחלק תחתון שנקרא " ז"ת (ז' ספירות תחתונות) דבינה" או "ישראל סבא ותבונה" (ישסו"ת).
החלק העליון של הבינה הוא הבינה עצמה, שאינה רוצה לקבל דבר לעצמה, ואם בא אליה אור חוכמה, היא יכולה להיטיב לממש את תכונתה ולא לקבל. החלק התחתון של הבינה הוא הרצון לקבל אור חוכמה, על-מנת להעביר אותו למטה, לילדיה-פרצוף זו"ן, שנולד מן הבינה. ז"ת דבינה מקבלת את האור ממעל רק במקרה שיש כלפיה בקשה מזו"ן לקבל אור חוכמה, בקשה הנקראת " העלאת מ"ן". אם זו"ן משיגים את הרצון לתקן את עצמם, הם מבקשים זאת מבינה, ששולחת להם את אור תיקון הבריאה. לאחר שזו"ן מתקנים את כוונתם לבורא, בינה שולחת להם את אור המילוי.
כל התפילות והמצוות שלנו בנויות לפי הצורה הסופית שלהן בגמר התיקון, לאחר שהנשמה תאסוף את כל בקשותיה לתיקון, בכל המדרגות שלה, ותקבל את תשובת הבורא עליהן.
שאלה: איזה רב הוא רב אמיתי?
תשובה: זה שמרחיק את התלמיד ממנו ומכוון אותו רק אל המטרה-הבורא. לא עושה מעצמו "רבא" אלא מדריך, מנהיג, אך גם לא עושה מעצמו קדוש. בקוצק, עיירה בפולין, חייתה קבוצת מקובלים ידועה, שבראשה עמד מקובל ידוע, הרב מנחם מנדל-"האדמו"ר מקוצק". הם הבינו, שהרב שלהם צריך להיות מאוד מיוחד, אדם שיוביל אותם ויעמוד בראשם, למרות ששׂם עצמו שפל, דווקא מפני שהרגיש את הבורא ועזב את הכול למענו.
שאלה: יש כאלה שעושים מהרב שלהם מנהל ארגוני. אבל אצלי הבעיה הפוכה- אני חש את האפסיות שלי בהשוואה לחסדו ולרוממותו של הרב. אלא שאני צריך להרגיש ככה כלפי הבורא ודווקא אותו אני לא מרגיש. מה עלי לעשות?
תשובה: הרב קיים רק כדי להפנות את תשומת-לבך כלפי הבורא. זה טבעי, שאין לך עדיין קשר ברור עם הבורא וכל תשומת-לבך מתמקדת ברב. אך בהדרגה מצב זה יחלוף. מלבד זאת, בקרוב יתחיל להתגלות בתוכך אגואיזם יותר ויותר גדול. ואז אתה תתחיל לבקר את הרב שלך ולמצוא בו יותר ויותר חסרונות. אני עצמי עברתי תהליך דומה ביחסי עם הרב שלי.
תהליך זה נערך ממעל, כדי שתהיה מסוגל לבדוק אם אתה עדיין פועל מתוך רצון למען עצמך, או לשם נתינה בלבד. אבל כאשר תיקלע להרגשה רוחנית, תזדקק עוד יותר לרב. רק אז אתם תפעלו יחד, כמו ילד ומבוגר בעולמנו. כל מה שנותנים לאדם להרגיש במהלך תיקונו, זה חיוני בעבורו, במיוחד בסוף הדרך. כל הרגשה, טובה או רעה, יכולה להתקבל באופן אחר, אבל תמיד חייבים להבין, שכל הרגשה היא מחויבת אם היא תוצאה של דרכנו. חובה עלי להרגיש את התחושה ולזכור אותה, אבל לא להתעכב עליה יותר ממה שאני צריך כדי להבינה, ומיד להמשיך הלאה.
בתחילת כל מעשה וכל מחשבה חייבת להיות כוונה: "קיימת מטרת הבריאה, אני רוצה להשיג אותה, כי היא הקשר עם הבורא וההשתוות אליו, ולמענה אני פועל עכשיו כפי שאני רוצה (אוכל, שותה, עובד, ישן וכיוצא באלה)". או-אז הרב יהפוך בשבילך למורה-דרך ולא יחליף את הבורא.
שאלה: האם אי-הסכמה מהווה ביטוי של חוסר כבוד כלפי הרב?
תשובה: בשום פנים ואופן! תמיד אפשר להביע אי-הסכמה. עם זאת איני סובל התנגדות הנובעת מההיגיון הארצי של התלמיד, שלא קורא את המקורות. קִראו והתנגדו, כַּעסו ומִצאו!
שאלה: באחת מהקלטות שלך שמעתי, שיש תקופות, בהן התלמיד יכול לשנוא את מורו. כיצד ייתכן מצב כזה? הרי כעת אני מרגיש את טוב-לבך ואת רצונך לעזור. למה שזה ישתנה?
תשובה: יחסו של התלמיד כלפי רבו זהה באופן כללי ליחס האדם כלפי הבורא. כאשר התלמיד לא מרגיש באופן מוחשי את הבורא ואת שליטתו, אזי כאשר מנחיתים עליו ממעל מבחנים קשים, תחושות לא נעימות, "הפרעות", התלבטויות לגבי הדרך והאמונה, ואכזבות מתמשכות, נוצרות אצלו טענות כלפי הרב. נדמה לו, שרבו הוא מקור כל ההתנסויות האלה. הוא כועס על הרב עד כדי כך, שנדמה לו, שאם הרב ימות ייעלם מקור התחושות הרעות שלו, ייעלם מקור הריקנות, ייעלמו המחסומים בדרך לבורא וכיוצא באלה. את השאר תשיג בהמשך הדרך בכוחות עצמך.
שאלה: מהי משמעות התלמיד בשביל הרב, ומהי משמעות הרב בשביל התלמיד?
תשובה: אנחנו חושבים, שרב ותלמידו הם פשוט שני אנשים, שאחד מהם מלמד את השני, כלומר מורה ותלמיד. אך רב ותלמיד-אלה הם שתי מדרגות. כלומר, ה" תלמיד" נמצא ברמה מסוימת של השגה רוחנית, וברמה גבוהה יותר ביחס אליו נמצא ה" רב", ולתלמיד יש קשר ויחס מיוחדים לדרגה עליונה זו. הודות לקשר הזה התלמיד יכול בהדרגה להיות דומה לרב ולהפוך בעצמו לרב.
"תלמיד" הוא אדם, שיכול ללמוד ממדרגה גבוהה יותר, שנקראת "רב", ולהיות כמוהו. אם אתה רוצה ללמוד, למשל, את מלאכת הבנייה, אתה הולך ללמוד אצל בנאי. אם הרצון העיקרי של האדם הוא ללמוד להיות כמישהו אחר, ניתן לקרוא לו "תלמיד", והאדם שהוא לומד ממנו ושאליו הוא רוצה להידמות-נקרא "רב". הדברים האלה יכולים להשתנות, כי במהלך ההתבגרות הרוחנית של האדם, במהלך לימודו, מתחוללות ירידות ועליות רוחניות. פעם הוא חושב את עצמו לתלמיד, פעם לחבר, ולפעמים נדמה לו שהוא רב, ואדם אחר צריך ללמוד ממנו.
להיות תלמיד זה קשה יותר מאשר להיות רב, כי התלמיד נמצא בדרגה נמוכה ועליו להבין מיהו הרב ומה עליו ללמוד ממנו. אם הוא כבר יודע את זה, הוא כבר תפש את הדרגה מעליו ואין לו מה ללמוד. אם הוא מבין מה יש לרב, ואצלו עדיין אין את זה-לא נורא. אחרי זמן-מה גם הוא ירכוש זאת. להיות תלמיד-משמעו לראות כלים חיצוניים, הנמצאים ברשותו של הרב, להבין שלך אין אותם ולהגיע למסקנה, שניתן להשיג את התכונות האלה רק באמצעות ההידבקות לדרגה העליונה הזו.
להידבק במלוא מובן המלה: במובן הפיזי-להיות חלק מהגוף, להיות איבר מסייע, ובמובן הרוחני-לנסות ולחשוב, לחוות, לשאוף לחיות, כפי שעושה זאת הרב. לפעול כאילו אין הבדל בין התלמיד לרב. אם התלמיד דבק באופן כזה ברב, אז באמצעות הרצונות והרעיונות, שמשותפים להם (גו"ע), הוא יכול לקבל גם את ההשגה הפנימית של הרב.
שאלה: אם רב ותלמיד הם כינויים למדרגות רוחניות, כיצד קשורות הספירות של התלמיד עם הספירות של רבו?
תשובה: כשכלי ההשפעה הנקראים " גלגלתא ועיניים" (גו"ע) של התלמיד מוכנים, אז הרב מוריד אליו את הכלים שלו הנקראים " אוזן-חוטם-פה" (אח"פ). לנו יש תמיד את האפשרות לנצל את כלי האח"פ של הרב, כי בכלי הקבלה של התלמיד אי-אפשר להשתמש. ואז התלמיד בונה עשר ספירות שלמות מהגו"ע שלו ומהאח"פ של הרב, ומתחיל להשיג את המדרגה העליונה דרך האח"פ של הרב, בתנאי שהגו"ע שלו מתאימים להם בתכונותיהם.
בתהליך הזה, התלמיד מבטל בהתחלה את האח"פ שלו, כאילו הוא אינו קיים. ומה הוא רואה אחרי שהוא מתחיל לראות את האח"פ של הרב, שקשור לגו"ע שלו? הוא רואה את יחס האח"פ העליון לגו"ע שלו, הוא מתחיל ללמוד והופך לתלמיד. כלומר, להיות תלמיד הוא מצב שמשיגים אותו אחרי התכללות מסוימת.
שאלה: ומה הלאה, אחרי שהתלמיד הופך ל"תלמיד"?
תשובה: אחרי שהתלמיד הסתגל לעבודה עם הגו"ע שלו, הוא מתחיל להתרגל לעבוד עם כלי האח"פ שלו. כלומר, האח"פ שלו צריך להיות דומה לזה של הרב. כלומר, הוא צריך לתת לרב, כמו שהרב נותן לו. או-אז, בעזרת האח"פ העליון (של הרב), הוא יעלה למדרגה העליונה, ויבקש ממנו את הכוחות כדי להעלות לשם את האח"פ שלו, ואז יהפוך להיות גדול כמוהו.
ברגע שתלמיד עולה לדרגה של הרב, הוא רואה שהרב נמצא מעליו. ולמה הוא לא ראה את זה קודם? כי הוא לא היה מסוגל להעריך את הרב יותר מהגו"ע שלו. רק אחרי שהוא תיקן את האח"פ שלו לדרגה גבוהה יותר, הוא מסוגל לראות את הרב ולהעריכו, וכך התהליך נמשך, עולה מעלה יותר ויותר.
צריך להאמין, שהרב קיים ושהאח"פ שלו תמיד נמצא בגו"ע שלך. וברגע שיתוקנו הגו"ע שלך אתה תרגיש איך הוא מעביר אליך, ואיך האח"פ שלו פועל כמו מעלית בשביל התלמיד. צריך לטפח רק את הרצון לעלות ולא שום דבר אחר. כל אחד מחובר באופן עצמאי לעליון.
שאלה: כאשר התלמיד עוזר למורו ומשרת אותו, הוא יכול באמצעות פעולות פיזיות לרכוש תכונות רוחניות מהר יותר מאשר באמצעות הלימוד. כיצד זה אפשרי, אם אנו לומדים שלפעולות פיזיות אין תוצאות רוחניות?!
תשובה: משום שגם המורה וגם התלמיד נמצאים בעולם אחד. התלמיד מצוי רק בעולם הזה, רק בתכונות של רצון לקבל לעצמו, והרב מצוי בשני העולמות, ויש לו מגע דרך גופו עם הרצון לקבל של התלמיד. כאשר התלמיד נמצא בקשר עם הרב רק ברמה הפיזית ומעניק לו רק ברמה הזאת, מבלי משים הוא מתחיל לקיים איתו קשר גם ברמה הרוחנית, אם יש לו רצון חזק לקשר כזה. כלומר, בתת-מודע הוא מתחיל פתאום לקבל מהרב רעיונות רוחניים, שכביכול זורמים אליו ממורו.
איך ייתכן דבר כזה? הרי אין לתלמיד כלי, אין לו תחושות של אהבת הזולת, אין לו את הכוונות למען הבורא, שבתוכן הוא יכול לקבל את הרעיונות האלה. לגבי זה ראה " מאמר לסיום 'הזוהר" של הרב יהודה אשלג בספר " קבלה למתחיל". אני ניסיתי את העיקרון הזה על עצמי. הרבה מושגים לגבי רוחניות קיבלתי, כפי שילד מקבל ציור של העולם שלנו, כאשר אינו מבין את מהות המתרחש, את שורש התופעות, וההבנות שלו שטחיות וחיצוניות. המצב הזה אפשרי, וכך האדם משיג את העולם הזה.
ככלל, ניתן להבין את העולם הרוחני רק במידת השגתו, במידת רכישת הידע עליו, ולפי מידת המסך. אך זוהי השגה רוחנית רגילה. במידה שניתנת לאדם אפשרות להתקרב לרבו, באמצעות הגשת שירות וסיוע, הוא משיג גם חלק מהתפישה הרוחנית של הרב. דרך אגב, אני לא נותן אפשרות כזאת לתלמידיי, כי הקבוצה גדולה ואסור להבליט אף אחד. אני רוצה לגדל לא תלמיד אחד אלא רבים, ויש גם דרכים ואמצעים אחרים, שבהם השתמש רבות רבי שמעון בר-יוחאי: ארוחות משותפות, ופעולות אחרות כמו: פעילות ספורט, טיולים, חתונות, בריתות וכדומה.
שאלה: האם כאשר הרב-המקובל יגיע לתיקון ויעלה מעל לעולם האצילות- ייגזר על תלמידו להישאר עדיין על פני כדור-הארץ, כדי לחיות ולהיתקן?
תשובה: אם התלמיד קשור למורו, כבר לא משנה באיזה מצב שניהם נמצאים. לא חשוב, אם אחד מהם הוא עדיין בלבושי העולם הזה, או שכבר פשט אותם, כי את הקשר הפנימי, הרוחני, הם כבר יצרו. לכן, אל תתייאש, כי במרחב הרוחני אין מרחקים, הכול קרוב, אם אתה אכן "קרוב" לרוחניות. המרחק נקבע לפי מידת ההתאמה בין התכונות, הרצונות, השאיפות- לפי מידת ההתאמה של המסך. זה מה שעליך לרכוש, לפניך עוד העלייה לפסגה, ואין מקום לדיכאון!
שאלה: אחרי המחסום אדם מקבל את הנשמה שמובילה אותו. האם זה אומר שהאדם כבר לא צריך את רבו?
תשובה: אדרבה, דווקא אחרי הכניסה לעולם הרוחני מתחיל התלמיד להבין, מיהו באמת רבו, ומתחיל להפיק ממנו את המירב. דווקא אז הוא מרגיש, כמה הוא זקוק לרב. הם משתפים פעולה בעבודה הרוחנית ונוצר ביניהם קשר ברמה של " מפֶּה אל פֶּה". אך על כך נדבר אחרי המחסום.
שאלה: אתה כותב: "מלבד זאת, בקרוב יתחיל להתגלות בתוכך אגואיזם יותר ויותר גדול. אתה תתחיל לבקר את הרב שלך ולראות בו יותר ויותר חסרונות..." אם זה כך, כיצד התלמיד צריך לעבוד על האגואיזם שלו, כדי לעבור את השלב הזה מהר ככל האפשר?
תשובה: הכול קבוע אצלנו מראש. יש בתוכנו את כל הרשימות, ההוראות, כיצד לעלות בהדרגה מלמטה, מעולמנו-למעלה, לקראת תכלית הבריאה. הרשימות האלה נמצאות בתוכנו בצורה של ספירלה מכווצת, והן נפתחות בהדרגה. בכל רגע אנחנו חשים רצון מסוים, וזהו הביטוי ל"רשימו" שיוצא עכשיו.
כאשר אנחנו נכנסים לקבוצה נכונה, לסביבה נכונה, ולספרים נכונים, אנחנו מגבירים את ההשפעה של האור העליון עלינו. האור הזה מאיר על ספירלת הרשימות ובכך הוא מאיץ את ההתגלות שלהן בתוכנו. תמיד מתגלה בתוכנו הרשימה החלשה ביותר, מבין אלה שאנחנו מסוגלים לממש. חופש הבחירה שיש לנו נמצא רק בבחירת הסביבה שלנו. בידינו רק להאיץ את קצב ההתקדמות שלנו, וזה אפשרי רק בהשפעתה של סביבה מתאימה.
חופש הבחירה שלנו-הוא להאיץ את המסע או לא. אם תקשיבו למתנגדי הקבלה ותיסחפו לעניין אחר-בכל מקרה תגיעו למטרה, אבל רק מאוחר יותר. בעל-הסולם, הרב יהודה אשלג, כותב במאמרו " החירות", שרק בבחירת הסביבה (ספרים, חברים, מורים) בא לידי ביטוי החופש שלנו לבחור בדרך. ככל שבחירת הגורם הסביבתי תהיה נכונה יותר, כך קצב ההתקדמות והתאוצה יהיה מהיר יותר. ובאמת, ניתן לקצר את המסע ממאות שנים לשנים ספורות, כלומר פי 1000 ויותר! וזאת לא הגזמה.
לגבי ההתבטלות בפני הרב: כאשר אמרו לבעל-הסולם, שבניגוד לאדמו"רים אחרים, תלמידיו בכלל לא מפחדים ממנו, ענה להם: "עדיף שיפחדו מהבורא ולא ממני". וכאשר אמרו לו, שיש לו רק חמישה, שישה תלמידים בעשרות שנים של עבודה, הוא ענה: "לבורא יש פחות תלמידים ממני".
אתה לא יכול לכוון לבד, על-פי רצונך, את המחשבות והרגשות שלך-זה נגזר ממצבך הפנימי, המוכתב על-ידי הרשימות שכרגע מתגלות בך, אשר מותירות בך, בהסתלקותן, תחושה וניסיון ממצבך הנוכחי.
התבונן על עצמך מהצד-זה מועיל לבחון את עצמך עכשיו, ולזכור איך בחנת את עצמך חודש או חמש שנים קודם, ולהתחיל לנהל דו-שיח בין הדמויות שלך עכשיו ושל אז. זה עוזר להבין בצורה טובה יותר את השינויים שמתרחשים בך. זה עוזר להתייחס אל עצמך כגורם שתחושותיו משתנות, ולא כאל פרט שחושב ומרגיש באופן חופשי ועצמאי. אתה צריך להתבונן על עצמך מהצד ולראות מה הבורא עושה אתך. עקוב אחרי עבודתו-זה בדיוק מה שנקרא " עבודת השם", העבודה שלו עליך.
שאלה: מהו הקשר בין הרב לקבוצת התלמידים שלו?
תשובה: "קבוצה" היא מושג רוחני-והיא תמיד דבוקה לרב. כל אחד מאתנו החליט שהוא רוצה, במידה זו או אחרת, לדבוק בבורא. הרצון הקטן של כל אחד ואחד הפך למשותף, וזה נקרא קבוצה. לא חשוב אם כעת אני חדור ברעיון הזה אם לאו, כי אני משתנה בתוככי עצמי כל הזמן. אם ההחלטה הזאת התקבלה פעם אחת, אז היא קיימת, משום שבעולם הרוחני שום דבר לא נעלם. רק אני, יחסית להחלטה שלי, או עולה או יורד, אבל היא עצמה נשארת במקומה.
קבוצה כמוה כעסק משותף. אתה יכול ליפול ולא יישאר אצלך שום דבר מהמצב הרוחני הקודם שלך, אבל הקבוצה תמשיך להתקיים וגם חלקך בה ימשיך להתקיים, ללא קשר למצב הנתון שלך. אם אחד מוותר לשני, אז הקבוצה מתקיימת במרחב הרוחני. השקעת בקבוצה את שאיפותיך, כוחותיך, מטרותיך, אבל איך תוכל לקבל ממנה עזרה, ברגע שתהיה זקוק לה? זאת רק בתנאי, שאתה מסוגל לבטל את ה"אני" שלך ולהתמסר לדעת הקבוצה בכול: במטרה, ברעיון, בשיטה להשגת המטרה, בכל הערכים ובפירמידת החשיבות שלהם. רק אז תטביע הקבוצה את החותם שלה עליך, ואתה תהפוך להיות כמוה, כלומר כפי שאתה יצרת אותה. מומלץ לקרוא מה שכותב על זה הרב יהודה אשלג בסוף " מאמר לסיום 'הזוהר":
"...ובאמת השגת רוממותו ית' בשיעור שההשפעה תיהפך לקבלה כמו שאמרו באדם חשוב, אינו דבר קשה כלל. והכול יודעים גדלות הבורא ית', שברא הכול ומבלה הכול בלי ראשית ובלי אחרית, שלרוממותו אין קץ ותכלית. אלא הקושי שבדבר הוא, כי ערך הרוממות אינו תלוי ביחיד אלא בסביבה. למשל, אפילו אם האדם מלא מעלות טובות, אם לא יחשבוהו הסביבה ולא יכבדוהו אדם כזה, יימצא תמיד נכה-רוח ולא יוכל להתגאות במעלותיו, אף-על-פי שאינו מסופק באמיתותם. ולהפך מזה, אדם שאין לו מעלה כלל, אלא הסביבה יכבדוהו כמו שיש לו מעלות מרובות, האדם הזה יהיה מלא גאוות רוח, כי ערך החשיבות והרוממות ניתן לגמרי לרשות הסביבה.
ובשעה שאדם רואה, איך הסביבה שלו מקילה ראש בעבודתו ית' ואינה מעריכה רוממותו כראוי, אין האחד יכול להתגבר על הסביבה, וגם הוא אינו יכול להשיג רוממותו ית', אלא שמקל ראשו בעת עבודתו כמוהם. וכיוון שאין לו הבסיס של השגת רוממותו ית', מובן מאליו שלא יוכל לעבוד להשפיע נחת-רוח ליוצרו ולא לתועלת עצמו. כי אין לו חומר דלק ליגיעה ו'לא יגעת ומצאת אל תאמין'. ואין לו שום עצה, אלא או לעבוד לתועלת עצמו או שלא לעבוד כלום, כי השפעת נחת-רוח ליוצרו לא תשמש לו כמו קבלה ממש.
ובזה תבין הכתוב 'ברוב עם הדרת מלך'. כי ערך הרוממות בא מן הסביבה בב' תנאים:
א.במידת ההערכה של הסביבה.
ב.במידת גודלה של הסביבה, ועל-כן 'ברוב עם הדרת מלך'.
ובשביל גודל הקושי שבדבר יעצו לנו חז"ל: 'עשה לך רב וקנה לך חבר'. דהיינו שהאדם יבחר לעצמו אדם חשוב ומפורסם, שיהיה לו לרב, שממנו יוכל לבוא לעסק תורה ומצוות על-מנת להשפיע נחת-רוח ליוצרו, כי ב' הקלות יש לרבו: א. שמתוך שהוא אדם חשוב, הרי התלמיד יכול להשפיע לו נחת-רוח על בסיס רוממותו של רבו. כי ההשפעה נהפכה לו לקבלה, שהיא חומר דלק טבעי, שיוכל להרבות מעשי ההשפעה בכל פעם. ואחר שהתרגל בעסק ההשפעה אצל רבו, הוא יכול להעבירו גם לעסק תורה ומצוות לשמה כלפי הקב"ה, כי הרגל נעשה טבע. הקלה ב' היא, כי השוואת הצורה להקב"ה אינה מועילה אם אינה לנצח, דהיינו 'עד שיעיד עליו יודע תעלומות שלא ישוב לכסלו עוד'. מה שאם כן השוואת הצורה לרבו, מתוך שרבו הוא בעולם הזה בתוך הזמן, מועילה השוואת הצורה אליו אפילו היא רק זמנית, שאחר-כך ישוב בו לסורו. ונמצא בכל פעם שמשווה צורתו לרבו, הוא מתדבק בו לשעתו, ומתוך כך הוא משיג ידיעותיו ומחשבותיו של רבו, לפי מידת דבקותו, כמו שביארנו במשל האיבר הנחתך מהגוף וחזר ונתדבק בו. ועל-כן התלמיד יכול להשתמש מהשגת רוממות השי"ת של רבו, המהפכת ההשפעה לקבלה ולחומר דלק מספיק למסירת נפשו ומאודו. ואז יוכל גם התלמיד לעסוק בתורה ומצוות לשמה בכל לבבו ונפשו ומאודו, שהיא הסגולה המביאה לדבקות נצחית בהקב"ה.
ובזה תבין מה שאמרו חז"ל (ברכות ז): 'גדול שימושה של תורה יותר מלימודה שנאמר פה אלישע בן שפט אשר יצק מים על ידי אליהו. למד לא נאמר, אלא יצק', שלכאורה תמוה, איך מעשים פשוטים יהיו גדולים מלימוד החוכמה והדעת. ובאמור מובן היטב, כי השימוש ששימש לרבו בגופו ומאודו על-מנת לעשות נחת-רוח לרבו מביאהו לדבקות ברבו, דהיינו להשוואת הצורה, ומקבל על-ידי זה ידיעותיו ומחשבותיו של רבו, בסוד 'פה אל פה', שהיא דבקות רוחא ברוחא, שעל-ידי זה זוכה להשיג רוממותו ית' בשיעור שתהפוך ההשפעה לקבלה, להיות לו חומר דלק מספיק למסירות נפשו ומאודו, עד שיזכה לדבקות בהקב"ה כנ"ל. מה שאם כן לימוד התורה אצל רבו, כי היא מוכרחת להיות לתועלת עצמו, ואינה מביאה לידי דבקות, והיא נבחנת 'מפה לאוזן', באופן שהשימוש מביאו לתלמיד מחשבותיו של רבו, והלימוד רק הדיבורים של רבו. ומעלת השימוש גדלה על מעלת הלימוד, כשיעור חשיבות מחשבת רבו על הדיבורים של רבו, וכחשיבות 'פה אל פה' על 'מפה לאוזן'. אמנם כל זה אמור, אם השימוש הוא על-מנת להשפיע אליו נחת-רוח. אבל אם השימוש הוא לתועלת עצמו, ששימוש מעין זה אינו מסוגל להביאהו לדבקות ברבו, ודאי שהלימוד אצל רבו חשוב יותר משימושו.
אמנם כמו שאמרנו אצל השגת רוממותו ית', שהסביבה שאינה מחשיבה אותו יתברך כראוי, מחלשת את היחיד ומונעת אותו מהשגת רוממותו ית', הנה ודאי דבר זה נוהג גם ברבו אשר הסביבה, שאינה מחשיבה כראוי את רבו, מונעת את התלמיד שיוכל להשיג רוממות רבו כראוי. ולפיכך אמרו חז"ל: 'עשה לך רב וקנה לך חבר', דהיינו שהאדם יוכל לעשות לו סביבה חדשה, שהסביבה תעזור לו להשיג רוממות רבו, על-ידי אהבת חברים המחשיבים את רבו, שעל-ידי שיחת החברים ברוממות רבו, מקבל כל אחד הרגשת רוממותו, באופן שההשפעה לרבו תהפוך לקבלה ולחומר דלק, בשיעור שיביאהו לעסוק בתורה ומצוות לשמה, שעל זה אמרו: 'במ"ח מעלות שהתורה נקנית בהם, בשימוש חכמים ובדקדוק חברים'. כי מלבד שמשמש לרבו, צריך גם כן לדקדוק חברים, כלומר להשפעת החברים, שיפעלו עליו להשגת רוממותו של רבו. כי השגת הרוממות תלויה לגמרי בסביבה, ואדם יחיד אי-אפשר שיפעל בזה במשהו כמבואר.
אמנם ב' תנאים פועלים בהשגת הרוממות: א. לשמוע תמיד ולקבל את הערכת הסביבה בשיעור הפלגתם. ב. שהסביבה תהיה גדולה, כמו שכתוב: 'ברוב עם הדרת מלך'. ולקבל תנאי א' מחויב כל תלמיד להרגיש עצמו שהוא הקטן שבכל החברים. ואז יוכל לקבל הערכת הרוממות מכולם, כי אין גדול יכול לקבל מקטן ממנו, ומכל שכן שיתפעל מדבריו, ורק הקטן מתפעל מהערכת הגדול. וכנגד תנאי ב' מחויב כל תלמיד להרים מעלת כל חבר ולחבבו, כאילו היה גדול הדור, ואז תפעל עליו הסביבה כמו שהיתה סביבה גדולה כראוי, כי 'ברוב בניין חשוב יותר מרוב מניין'".
שאלה: האם קיימות שאלות גרועות, או מיותרות, של תלמיד?
תשובה: לא. אם יש שאלה אזי סימן שיש רצון שמחפש להתמלא. במה שנוגע לתשובה, כאן יש קושי מסוים. לא תמיד יש למורה אפשרות לתת תשובה נגישה, מפני שקיימת אי-התאמה בין התחושות של השואל לבין תחושות הרב-המקובל שעונה. ובכלל, תשובה איננה קיימת-כל אחד צריך לענות לשאלתו בעצמו.
שאלה: אם התשובה איננה קיימת, האם שאלה היא ביטוי של רצון אגואיסטי?
תשובה: תשובה בקבלה היא אור, הממלא את הרצון. הוא יוצר בתוך הכלי תחושה, התואמת את הרצון ונקראת "תשובה". לכן תשובה יכולה להיות מלובשת רק בתחושה שבתוך הרצון. לפיכך, תשובה יכולה להיות, רק אם בהתאמה קדמה לה שאלה-רצון. לכן כל אחד מרגיש את השאלה שעולה בתוכו ככלי, ואת תשובתו- כאור. אין אפשרות להעביר את זה למישהו אחר, אלא רק לסייע לו לעבור את כל המדרגות של יצירת "החיסרון" שבתוכו, השאלה, וקבלת התשובה בתוכו. לכן הקבלה נקראת חוכמת הנסתר-רק מי שמוכן להרגיש-מרגיש במה מדובר. מי שעדיין לא מוכן-הכול נשאר בעבורו בגדר חוכמת הנסתר.
תוכן העניינים:
שאלה: אשתי ואני לומדים יחד קבלה מפני שאנחנו מרגישים צורך בזה. האם לימוד משותף עוזר לזוגיות שלנו ויחד עם זה מקדם אותנו ברוחניות?
תשובה: שמעתי מהרב שלי הרבה דברים טובים על האפשרות ללימודים משותפים של בעל ואשה. אין דבר היכול לקשר יותר בין בעל ואשה מאשר קריאה או לימוד משותף של הקבלה. התוצאה של לימוד כזה מותירה רישומה לכל החיים. כמו-כן, כבעל ואשה אתם לא צריכים להסתיר זה מזה את התחושות שנוגעות לרוחניות. טוב וחשוב להסביר על הקבלה גם לאם וגם לבת, אם הן רוצות בזה, אך בייחוד לאשה.
אני מאוד ממליץ על זה כאמצעי לחיזוק הקשר במשפחה, מכיוון שהלימוד הזה עוסק במישרין במקור של הקשר העליון, בקשר בין החלק הגברי והנשי של הבריאה. אני רוצה להדגיש שמקובל חייב להיות נשוי-זה נובע מהקשר בין השורש לענף בעולמנו. ניתן להבין זאת רק לאחר שמבינים את השורש הרוחני.
קבלה היא המדע המעשי ביותר. היא שיטה של שינוי עצמי, שלא כמו כל שאר המדעים, שמטרתם לחקור ולשנות את העולם החיצוני, מטרת הקבלה היא לשנות את האדם בפנימיותו. קל יותר וטוב יותר להשתנות יחדיו.
בלימודים ובהתקדמות הרוחנית, החיים יראו לכם את האמת. נסו הכול, הבינו שכל המצבים משתנים-ולעולם אל תסיקו מסקנות חפוזות וסופיות... במצב האידיאלי של הקשר שלכם, אתם יכולים להידמות לקשר בין שני הפרצופים הרוחניים "זעיר- אנפין ונוקבא", ובכך להצליח מאוד בעלייה הרוחנית-הרבה יותר מאשר כל אחד בנפרד. אבל השאיפה לכך צריכה להיות רק במידה שאתם באמת מסוגלים לעשות זאת.
שאלה: מהיכן נובעת חובת הנישואין?
תשובה: ממניעים רוחניים, כדי לבצע התאמה בין העולם הגשמי לעולם הרוחני. הרב שלי-הרב"ש, עשה כל מה שביכולתו כדי לחתן את תלמידיו-ובעצמו התחתן בגיל 18 ומיהר להתחתן מיד לאחר שהתאלמן בגיל 85. לפי זה אפשר להבין, שהעולמות הגשמיים והרוחניים קשורים ומותאמים זה לזה. אבל בכל-זאת קיום המצוות בעולמנו אינו זהה לשני המינים. השאלה היא מדוע, מהו הקשר שיש בין מין האדם לבין עשיית רצון הבורא, האם לנשמה יש מין, והאם הוא מותאם למין של הגוף הגשמי שבעולמנו, או שבכל נשמה יש את שני החלקים האלה?
יש הבדל בין קליפות ממין זכר לקליפות ממין נקבה-קליפות נקבה גרועות יותר (עיין ב" תלמוד עשר הספירות" חלק ט"ז). אך מהתנ"ך אנו יודעים שהיו גם נביאות! הרב שלי דיבר תמיד על זה שהבעל יכול ללמד את אשתו, וכך הם יכולים להתקדם יחדיו. אם האשה משתוקקת ללמוד, בוודאי שגם לה פתוחה הדרך לעולם העליון. שאפו קדימה, ומה שתקבלו מהבורא הוא שלכם. דבר אחד בטוח: הכול תלוי באדם! כולנו ילדיו-כל אחד יכול לבקש ממנו, ואם הבקשה רצויה לבורא הוא יתרצה.
שאלה: האם גבר שלומד קבלה ועולה רוחנית, מעלה בדרך זו גם את דרגתה הרוחנית של אשתו? האם אשה שלומדת קבלה ללא בעלה, יכולה לעלות למדרגה הגבוהה ביותר, או שזה אפשרי רק על-ידי גברים?
תשובה: גבר, שלומד קבלה ועולה רוחנית, אינו גורם בזה לעלייה רוחנית של אשתו. אך מאחר שהיא קשורה אליו בחיי היום-יום, עלייתו הרוחנית ניכרת עליה, למרות שהיא אינה מרגישה בשינויים רוחניים-מפני שאין לה מסך בחיים הגשמיים, כלומר, שעוד לא יצאה לעולם הרוחני, כפי שעשה בעלה.
אם האשה היא זו שלומדת קבלה, קורה אותו תהליך בהתאמה. האשה, כמו הגבר, יכולה להגיע לדרגה רוחנית, עד לאותו רצון שניתן לה ממעל. כיצד נוודא אם זהו רצון לרוחניות אם לאו-אם יש לה ילדים, משפחה, בית, וכל-טוב-אבל רע לה, בגלל שנעדרת הרגשת הבורא, הרי שהיא, בדומה לגבר, יכולה לעסוק בקבלה, ובמקרה כזה אני מציע שתפנה אלי. בהיסטוריה היו לנו נביאות, אך על בעליהן, כמקובלים, לא נכתב דבר.
שאלה: עברתי הרבה מצבים בחיים והבנתי שדבריך נכונים-שלא הכול מותר לנשים. חונכנו לחשוב, שגבר ואשה שונים זה מזה רק בהבדלים חיצוניים, לא משמעותיים. איפה אפשר למצוא חומר על הפרדת הנשמה לחלק גברי ונשי ומה מיוחד בכל חלק? אני בטוחה, שנשים רבות תשאפנה ללמוד דברים אלה.
תשובה: שורש ההבדלים בין המינים נובע מקיומן של שתי ישויות בטבע: בורא ונברא, נותן ומקבל. כמו כן, גם בתוך הנברא קיימת הפרדה בין נשמות מסוג זכר לנשמות מסוג נקבה. תיקונן שונה לחלוטין, ולכן גם הדרכים, הלימוד ואופן ההטמעה שונים. המצב האידיאלי הוא, שהגבר לומד קבלה ואחר-כך מלמד את אשתו-זו הדרך בה האשה מקבלת דרך הגבר. הרב ברוך אשלג עצמו לימד את בנותיו, עודד את הלימוד הזה אצל תלמידיו ובירך עליו.
אי-אפשר ללמד קבלה אשה זרה. אשה מקבלת רק דרך בעלה. השורש הרוחני לזה הוא מערכת היחסים בין זעיר-אנפין לבין מלכות עולם האצילות. מלכות מקבלת את הכול מזעיר-אנפין, וגם מה שמיועד לה ממדרגות שגבוהות ממנו, היא מקבלת דרכו.
שאלה: מדוע האשה והגבר חייבים בנישואין?
תשובה: אנחנו שרויים בעולם חומרי, ולכן כל השינויים שאנחנו עוברים, נושאים את אופיו ואופניו. גם איש גדול, כמו המקובל הרב ברוך אשלג, היה מחויב להתחתן בשנית לאחר מות אשתו, כדי להתאים את עצמו לעולמות הרוחניים. חובת האדם להתאים את עצמו לעולמות רוחניים חלה גם על האשה-אם היא רוצה ללמוד קבלה. זה אפשרי רק לאחר שהיא מתחתנת ומביאה ילדים לעולם, מכיוון שרק דרכם-גם אם הם כלל לא קשורים לקבלה-היא יכולה לעשות פעולות רוחניות.
שאלה: אתה אומר שמקובל עובד כמו כל אדם אחר. אבל איזה יחס אמור להיות לו לעבודה? האם זה חשוב שישקיע כוחות רבים על-מנת לפרנס את משפחתו, או לא?
תשובה: מקובל חייב ליטול חלק מלא בחיים של העולם הזה, אלא אם כן הבורא מצווה לו אישית אחרת. הוא חייב לעבוד, לגדל ילדים ולהחזיק משק-בית כמו כל שאר האנשים. בו-בזמן הוא חייב להתייחס לסביבתו ממדרגתו הרוחנית, על-מנת לתקן את עצמו ואת העולם.
לגבי המקצוע הרצוי-אם ניתן, כדאי לעסוק בדברים שאינם תובעים מהאדם להשקיע את נשמתו בעבודה, שתהיה זו עבודה, שתאפשר לו להיות שרוי במחשבה עם הבורא ומטרת הבריאה.
השינויים הפנימיים שמתחוללים באדם יוצרים בתוכו יחס חדש כלפי החברים בעבודה וכלפי העבודה עצמה. מובן שהאדם הופך לסגור יותר, אך גם אחראי יותר ודקדקן. רואים שמחשבותיו ונשמתו שרויות במקום אחר, שהוא נמצא בתוככי עצמו והעולם הסובב לא מעניין אותו... או ליתר דיוק, שהוא נהנה בצורה מלאה ושלמה יותר, אך באופן שונה.
יש הרבה מאמרים, העוסקים ביחס של המקובל לעולם, אבל כל מה שכתוב הוא בגדר של כתוב בלבד, והופך למובן רק אחרי שמשיגים אותו. אם כן, למה לכתוב על זה? על-מנת שהאדם יקרא ויידע, ואחרי שישיג, יראה את מצבו האמיתי בעמקות רבה יותר. ומה תועיל לנו הקריאה אודות הדברים העתידיים אם הם עדיין לא בהשגתנו? הקריאה תזרז את בואם.
שאלה: אילו תכונות צריכות להיות לאשתו של מקובל עתידי, כדי שתוכל לעזור לו ולעצמה?
תשובה: באופן אידיאלי עליה להשתוקק יחד עם בעלה לאותו דבר, ללמוד קבלה עם בעלה, ללמוד בקבוצת נשים הדומות לה, לעזור יחד עם הנשים האחרות לקבוצת הגברים, להשתתף בהפצת ספרי הקבלה, בהוצאת ספרים חדשים, בקבלת תלמידים חדשים, להשתתף בארגון חיי היום-יום של קבוצת המקובלים ובהפצת חוכמת הקבלה.
שאלה: האם לימודי הקבלה מועילים בפתרון בעיות החיים, כגון החלמה ממחלות, בעיות גשמיות וגמילה מהרגלים רעים?
תשובה: הקבלה אינה תרופה למחלות ולא פותרת בעיות גשמיות, אלא עוזרת להתגבר על הבעיות ולהיגמל מהרגלים רעים. הקבלה ניתנה כדי שנוכל להבין את משמעות המתרחש סביבנו ולשנות את השפעת הבורא עלינו. הקבלה מאפשרת התייחסות נכונה למציאות, מקצרת את הדרך למטרת הבריאה ומצמצמת את מספר הגלגולים שעלינו לעבור.
שאלה: אני מצוי במצב מיוחד. אשתי לא מניחה לי לדקה, היא מכריחה אותי ללמוד קבלה כל היום ולא לעסוק בשום דבר אחר. היא לא רואה בעין יפה שום פעילות אחרת שלי וטוענת שבגללי גם היא לא יכולה להתקדם.
תשובה: זוהי בעיה גדולה, המאפיינת את הנשמות בנות-זמננו. עד לזמננו לא היו נשמות ברמות כל-כך שונות זו מזו יורדות לעולמנו. אתה לא יכול לכפות משהו על עצמך, אבל מספיק שתגלה עניין מסוים. אשתך מגזימה בלחציה עליך. דבר זה אסור במפורש לפי הקבלה, כפייה ברוחניות-אסורה. בכל זאת חכה בסבלנות, זה יעבור.
שאלה: מה היית מציע לעשות כדי לשנות את יחסה השלילי של אשתי לקבלה? היא לא רוצה לשמוע ולא רוצה לדבר על זה.
תשובה: בכל מקרה, אם תמשיך ללמוד היא תקבל מהאור המקיף אותך איזושהי הארה, ותתחיל להבין בהדרגה עד כמה החיים ריקים מתוכן ואינם שווים מאומה אם הם כלים סתם כך בקבר.
שאלה: אבי הוא אדם טוב מאוד, ואני אוהב אותו. ברצוני לדעת איך לקרב אותו לרצון להשיג את הבורא.
תשובה: התשובה פשוטה מאוד, יש לעזוב אותו במנוחה. לא לכפות בכוח את הדברים היקרים ללבך, הנראים לך דברים מושלמים, נצחיים ומוחלטים, לעומת דברים זמניים, משתנים, גשמיים וזולים. הוא לא יהיה מסוגל להבין, מפני שנשמתו עוד לא בשלה לרמת הכרה כזאת שיוכל להפנים את ההבדל בין העולם הזה לעולם הרוחני.
מדרך הטבע, ילדים חכמים יותר מאבותיהם, למרות שגם הם עושים טעויות, אך מאחר שהם שייכים לדור בו הנשמות מפותחות יותר, הטעויות שלהם הן בדרגה גבוהה יותר. האדם מסוגל להיות רק כפי שהוא-כלומר, תלוי איזו נשמה יש לו, ומה רמת ההתפתחות הרוחנית שלה. לכן אסור לדרוש מאדם מעשים שמעבר לרמת ההתפתחות הרוחנית, הבשלות הנפשית ועומק הפנימיות שלו. הוא יכול להיות אדם ישר, יסודי, מסודר, חכם ואידיאלי בכל תכונות האופי של העולם הזה, אך לא לחוש שום רוחניות.
התכונות הגשמיות והתכונות הרוחניות אינן קשורות כלל אלו באלו. אחל לאביך כל טוב על-פי דרכו.
שאלה: מה לעשות אם אדם קרוב אלי סובל מהתנכלויות? לשתוק, לא להתערב, לאהוב את המתנכל, לעזור בעצה, לעזור במעשה, להתפלל לעזרה ממעל?
תשובה: הכול תלוי בתשובה לשאלה עד כמה האדם הזה קרוב לך. תאר לך שמישהו פגע באביך, באמך או בילדך, גם אז היית מתלבט איך להגיב? כמובן שכל המעשים שלנו הם בהתאם לתועלת האישית, אבל התגובה שלנו תלויה בשיעור הפגיעה באגו.
תמיד יש אפשרות להצדיק את הפחדים שלנו, את הפחד לפגוע במערכת יחסים עם מישהו. תמיד יש אפשרות להצטדק ולא להגיב על הרע או הרוע, כמו שגנב, בריון, פחדן או נוכל מצדיקים את עצמם. כל זה לא מתייחס במישרין לעולם הרוחני, אלא זה נמצא במישור של הטבע שלנו. אבל השאלות שלך הן שאלות אופייניות לתלמידים מתחילים, שמנסים למצוא בתחושות הרצון לקבל שלהם איזושהי אמת, כוונה כנה, רצון לתת, מעשים שאינם רק לתועלתם. לימודי חוכמת הקבלה מטביעים בנפש האדם תחושת צדק ואמת פנימית כל-כך חזקה, שהוא לא מסוגל להתפשר בשום דבר.
שאלה: איך לעניין את הקרובים שלי בקבלה?
תשובה: נאמר, כי התורה לא עוברת בירושה-כלומר, מי שלא עושה בכוחות עצמו עבודה פנימית במטרה להיתקן-לא משתנה. לכן אתה לא יכול לעשות את העבודה הזו במקום הקרובים שלך. כל אחד צריך להגיע לזה לבד, בתוך נשמתו. אבל, באופן כללי, אתה יכול להראות להם את הכיוון, וגם אם לא בחיים האלה, אז בחיים אחרים, בגלגולי הנשמות הבאים, הם יגיעו לכך מהר יותר, מאחר שזוהי מטרת הקיום האמיתית, אתה עושה להם טובה בזה שאתה מקצר את דרכם אל ההבנה הזאת-וזה למעשה הדבר היחיד שאנחנו יכולים לעשות. המשימה שלנו היא להיתקן ולהגיע להשתוות רוחנית (השתוות הצורה) עד לדרגת הבורא. אנחנו עושים זאת מרצוננו החופשי, או בעל-כורחנו, כלומר, בהבנה והנאה, או רק ככורח, בייסורים. כל אחד עובר את הדרך שנקבעה לו מראש, ומקובל יכול רק להחיש את זמנה. זהו למעשה הבדל עצום!
שאלה: לפי ההלכה, יהודי הוא מי שנולד לאשה יהודייה, או גוי שעבר גיור. האם הקבלה מסכימה עם ההגדרה הזאת? והאם אברהם אבינו נולד יהודי?
תשובה: כל שאלה שמתעוררת בך, שאל את הבורא! אך לפני-כן, עליך להבדיל בין המובן הגשמי של השאלה לבין מובנה הרוחני.
לפי עולמנו הבהמי, אדם הוא יהודי לפי בשרו, ואילו לפי העולם הרוחני, אדם נקרא "יהודי" לפי נשמתו. לפי ההגדרה בספר "הזוהר", המלה " יהודי" נגזרה מהמלה ייחוד, שמשמעותה ברית, השתוות לבורא לפי תכונותיו; והמלה " עברי" מקורה מהמלה עבר-אדם שעבר את המחסום, מהעולם הזה לעולם הרוחני. העברי הראשון היה אברהם, כך קראו לו אלה שישבו בארץ-ישראל (בעולם הרוחני), בגלל שבא מהעולם הזה, מעבר למחסום, ועלה לרוחניות. בהקשר זה אני ממליץ לקרוא את המאמרים של בעל-הסולם: " מתן תורה" ו" הקדמה לספר 'הזוהר" (מהאות ס"ו ועד הסוף).
מכל הנאמר ניתן להבין, שהקבלה מתייחסת לאדם, לכל אדם, כאל בריאה. היא מחלקת את כל הנבראים ללא-מתוקנים הנקראים "גוי" או "עם", ולמתוקנים הנקראים "גוי קדוש"- עם קדוש.
אני לא עושה שום הבחנות בין אדם לאדם, אלא רק לפי המרחק הרוחני שלו מהבורא, כלומר, עד כמה הוא תיקן את עצמו בהשתוות ובדבקות לבורא. רק בזה נבדלים האנשים זה מזה.
ייסוד המדינה שלנו מיוחס לדוד המלך, נכדה של רות המואבייה; כל התורה שבעל-פה ("הזוהר", המשנה והתלמוד) היא מרבי עקיבא-ושניהם יצאו מקרב הגויים!
באחרית הימים כולם יגיעו לבית-המקדש, והגויים ישאו את בני ישראל על כתפיהם: "ולקחום עמים והביאום אל מקומם, והתנחלום בית ישראל על אדמת ה'"; "...ובנותיך על כתף תינשאנה". כלומר, הם יכריחו כל אחד ואחד להתייצב לפני הבורא. ניתן להתייחס לזה לפי המובן הפנימי, או לפי המובן החיצוני-הגשמי. אך יש לדעת, שהיהודים חייבים לתקן את עצמם ראשונים, ורק אחריהם הגויים. לכן נתנו ליהודים אגואיזם גדול יותר, שנותן להם רצון גדול יותר לרכוש ולהשיג, שיביא בסופו של דבר לאכזבה גדולה יותר ולחיפוש אחר משהו עליון יותר. ואם ישנם בין הגויים נשמות כאלה, כמו של רות המואבייה ורבי עקיבא-או-אז גם הם, לפי שאיפתם, מקבלים אפשרות להידבק בבורא.
שאלה: מהו המובן הקבלי של "תורה"?
תשובה: התורה היא אור-מה שהאדם מרגיש בתוכו, ובמה שנשמתו מתמלאת. התגלות מלאה של הבורא לאדם מורגשת כאור ונקראת " תורה". על-פי הגדרת הקבלה, זהו אור פנימי המתגלה בנוכחות מסך, על הרצון של האדם ליהנות.
נאמר: " כנר מצווה ותורה אור". סכום כל האורות מכל המצוות, מעשיו הרוחניים של האדם, נקרא " תורה". יש עוד הרבה הגדרות, אבל כולן מבטאות מהות של אותה תופעה, כי חוץ מהנברא-נשמה-כלי, והבורא-אור, אין יותר שום דבר!
שאלה: "תורה- חוכמת עולם האצילות", האם ייתכן שכל המלים שבתורה הן רוחניות בלבד? כיצד ייתכן שהתורה "בשמים היא ולא בארץ"? האם זה אומר שכל העולם הגשמי, וגם אנחנו, נמצאים מחוץ לתורה?
תשובה: למעשה, אנחנו חייבים להבין שהתורה מספרת על העולמות העליונים, כי רק בגישה כזו אנחנו נבין ונראה נכון את העולם שלנו ואת עצמנו בו. כמובן שהתורה כוללת בתוכה הכול, אבל כדי לבנות את זווית-הראייה הנכונה צריך לכוון את עצמנו רק כלפי מעלה. לפיכך, אני ממליץ להשתחרר לחלוטין מהתייחסות מילולית לטקסטים של התורה, שאם לא כן, תהפוך בעל-כורחך שבוי בסיפור ההיסטורי.
לעומת זאת, כשאתה לומד קבלה תוך השתוקקות לעולמות עליונים, אף פעם לא תתבלבל בין העולמות, מפני ששפת הקבלה נוקטת מושגים מיוחדים, שמות והגדרות. בקבלה הכול בנוי ומכוון כדי להדריך את התלמיד בכיוון הנכון לכניסתו לעולמות עליונים- ולא לעולם שלנו. רק בשלב מאוחר יותר, כשתרכוש חושים נכונים, פנימיים, רוחניים, ותהיה קשור אל השורש, תוכל להתחיל לקשור, לתועלתך, ובלי לגרום לעצמך נזק, את השורשים העליונים עם תוצאותיהם בעולם שלנו, וכך לחזור מחדש לתורה.
שאלה: האם יש קשר בין התורה לבין ההיסטוריה האנושית?
תשובה: כל העולמות דומים זה לזה. ישנם חמישה עולמות עליונים-רוחניים, וישנו העולם הגשמי שלנו, שהוא הנמוך ביותר. העולם שלנו שונה מכל העולמות העליונים בחומר שלו. לכן מושגים כמו "עולם", "זמן", "מקום", "מרחק", "נשמה", שונים אצלנו מאלה שבעולם העליון. כאשר האדם מבין נכון את שילוב המושגים של העולם שלנו ושל העולם הרוחני- הוא מבין נכון את הקשר בין העולמות. אולם לשם כך עליו להימצא בשני העולמות: בעולם שלנו, ובאחד מהעולמות העליונים.
בעולם שלנו חייבים להתרחש כל האירועים, המתוכננים בעולם העליון. הכול משתלשל מן העולם העליון אל העולם שלנו, וכל מה שקורה בעולם העליון מתואר בתורה. התורה מספרת על מה שקורה "שם", אך המתואר בה מתרחש עם כל נשמה ונשמה. כלומר, התורה פונה לכל אחד מאתנו, כאילו הוא לבדו קיים בבריאה, כאילו רק אותו ברא הבורא, כמו שכתוב: "תורה מדברת באדם אחד".
יוצא מזה, שכל מה שהתורה מתארת נמצא בנשמה של כל אחד מאתנו. בדיוק כך מרגיש כל מי שנכנס לעולם העליון. כלומר, כל נשמה חייבת לעבור בעולם הרוחניות את כל מה שמסופר בתורה, ולהשיג את כל המדרגות.
לעומת זאת, העולם שלנו נברא כך, שבגופים שאנחנו מקבלים קיימת תמונת מציאות דוממת, שלא ניתן לשנות אותה: האדם אינו משתנה בין אם הוא גוי, יהודי, לוי, כוהן או ישראל.
בעולם שלנו אדם לא יכול להיות, בו-זמנית, מלך ועבד, גבר ואשה, או בעל גורלות שונים, עם אופי שונה, תפקידים שונים וכיוצא בזה. בגופים שבעולם שלנו מהווה כל אחד מאתנו אחת מהתכונות החומריות של העולם העליון. מכאן, שבגופו של כל אחד מאתנו מתגשמת תכונה מיוחדת אחת, אך בנשמה של כל אחד קיימות כל התכונות. משום כך, חיצוניות התורה נועדה לגוף, ופנימיות התורה-לנשמה. הם שונים ואפילו מנוגדים לגמרי זה לזה, כמו שנאמר: " דעת תורה (לתת) הפוכה מדעת בעלי-בתים (הרוצים לקבל)".
בעולם שלנו, מתישהו, חייבים להתרחש פעם אחת, כל אחד מהמאורעות הכתובים בתורה. לכן היתה יציאה ממצרים פעם אחת בלבד, קבלת תורה פעם אחת, ודי בכך. ברוחניות, לעומת זאת, על כל אחד לעבור את כל השלבים.
מכאן מובן איך לקיים את המצוות (החוקים העליונים) בעולם הרוחני: בעולם העליון על האדם להידמות לבורא, ועל כן הוא חייב לקיים את כל המצוות בצורה הרוחנית שלהן- כלומר, לרכוש מסך על כל הרצונות, ועל-ידי זה להשיג את המדרגה העליונה ואת השתוות הצורה לבורא.
שאלה: אתה כותב, שמי שרואה בתורה רק סיפור היסטורי, עושה את זה בניגוד לנאמר: "כל התורה כולה-שמותיו של הקב"ה", "תורה זה לימוד של עולם האצילות". אתה מתכוון לומר, שבתורה לא מדובר על העולם שלנו ולא על האדם שבו. האם התורה היא בכל-זאת גם ספר היסטוריה?
תשובה: מתוך חוסר ידיעתו של האדם את פנימיות התורה (הקבלה), מבט על אמירות חז"ל מביאו להסיק מסקנות שגויות. אנחנו חייבים להתייחס לתורה כמדברת על העולם העליון, כי רק באמצעות גישה כזאת לתורה, אנחנו נבין נכון את העולם שלנו ואת עצמנו בתוכו. כמובן, שתורה כוללת בתוכה את כל העולמות, את כל הבריאה-מכיוון שתורה הינה אור הבורא והרגשת הנברא את הבורא. הכוח שבאור הזה, הרגשת הבורא, מתקן את האדם- " המאור שבה מחזירו למוטב". כל המלים של התורה קדושות, מפני שכל המלים שלה הן פעולות רוחניות עליונות, כוחות וצורות של העולם העליון.
כדי לחולל באדם את הגישה הנכונה, מוכרחים לוותר זמנית על פרשנות התורה, מכיוון שאם האדם נמצא עדיין עם כל מחשבותיו בעולם שלנו, ועדיין לא מסוגל לתאר לעצמו את העולם העליון, הוא באופן טבעי, מתוך ההגבלה שלו, יתאר לעצמו ויראה את התורה כהיסטוריה של עם עתיק.
ברור שגם מה שקרה בעולם שלנו הוא תוצאה של מעשי הבורא בעולם העליון, אבל מההיסטוריה אנחנו לא מקבלים את העיקר-את מטרת הבריאה, את עצמנו, את החיים שלנו. בשל כך מומלץ קודם ללמוד קבלה, ורק לאחר שבתוך עצמנו מתרגלים לתרגם את המלים שבתורה למעשים רוחניים, אפשר להתחיל לקרוא בתורה. אחרת מפרשים אותה "על הארץ" והתורה נשארת "בשמיים", כאשר באמת היא ניתנה בעולם הזה לצורך תיקון ועלייה רוחנית.
לפי הגדרת הקבלה, תורה היא אור שמתגלה בנוכחות ה"מסך", על הרצון של האדם ליהנות למען עצמו. כלומר, אם האדם רכש "מסך" על הרצונות שלו ליהנות ("מסך" הוא הכוונה "למען הבורא", הנקראת גם "הכוונה 'לשמה'") אז ברצון הזה הוא מרגיש את הבורא, את אור התורה, שהם היינו-הך, מפני שהוא השתווה בתכונותיו לבורא. לכן נאמר: " ישראל, אורייתא וקוב"ה חד הוא" ("ישראל"-רצון לקבל שמתוקן על-ידי המסך, הכוונה "למען הבורא"; הבורא והתורה-חד הם). ההשתוות לבורא היא מטרת הבריאה.
לכן נאמר: " כנר-מצווה ותורה-אור". תורה-זה אור פנימי, שהפרצוף הרוחני מתמלא בו, בזמן התפשטות האור, מהפה עד הטבור, כתוצאה מזיווג דהכאה. סך כל האורות הפנימיים של המעשים הרוחניים של האדם נקראים "תורה".
התגלות מלאה של הבורא לאדם מורגשת כאור, ונקראת תורה. יש עוד הגדרות רבות, אך כולן מבטאות מהות של אותה תופעה: מה שהאדם מרגיש בתוכו, ומה שהנשמה מתמלאת בו.
שאלה: האם משה כתב את התורה בעצמו, או קיבל אותה מוכנה מהשמיים?
תשובה: תורה היא אוסף חוקים לניהול העולם, לתיאור חוקי העולמות, לתיאור הבריאה. אלה הם חוקים רוחניים המהווים חוקי יסוד כלליים. החוקים הם מעין רשת- רשת כוחות- שעליה מונחים כל העולמות והיא זו שמנהלת אותם. בהתחלה נבראה רק הרשת הזאת, ולאחר-מכן נוצרו בתוכה "גושים" של חומר גס יותר. החומר הזך ביותר מכונה עולמות רוחניים, ואילו החומר הגס ביותר נקרא "העולם שלנו". כשהתגשמה המדרגה האחרונה נברא העולם שלנו ובתוכו האדם. בין האנשים הופיעו כאלה, שנמשכו לגלות את הסיבה לכול. בתת-מודע הם חיפשו את הבורא, ובהדרגה הם החלו להשיג את בריאת העולם ממצבם הגשמי, מהחומר שלהם, מהחומר הגס ביותר, ועד לזך ביותר ואף למעלה ממנו. אנשים שמשיגים את העולמות העליונים נקראים " מקובלים", מלה הגזורה מהמלה קבלה- לקבל ידע עליון. את ההשגות הרוחניות שלהם הם רשמו בכתב.
כך נכתבו ספר " רזיאל המלאך", על-ידי אדם הראשון, ו" ספר היצירה" על-ידי אברהם אבינו. הספר הבא, המספר באופן מלא יותר על-אודות חוקי הבריאה, " ספר התורה", נכתב על-ידי המקובל משה רבנו. הספר מספר על חוקי הבריאה באמצעות לשון גשמית, לשון "בני-אדם". ספרים רבים נכתבו על-ידי מקובלים, וכולם נקראים "קדושים", כי כולם, ללא יוצא מן הכלל, מתארים עולמות רוחניים, עליונים, עולמות קדושים. (המלה " קדוש" פירושה "נבדל", "מובלט", "מיוחד". למשל, אומרים לכלה: "את מקודשת לי"-משמע, מיוחדת לי, מיוחסת רק לי).
רק במאה שלנו התחילו להפיץ ספרים של מחברים, שאינם נמצאים במדרגה הרוחנית, שעליה הם כותבים בספריהם. לגבי המשנה, התלמוד וכל שאר הספרים שנכתבו עד המאהשה-20 - הם כולם עוסקים באיך צריך להיתקן רוחנית, לרכוש מסך ולחבר בתוכך את העולם הזה והעולם הרוחני. בכל הספרים, המקובלים מגלים את חוקי הבורא.
הבורא מגלה לאדם את חוקי הבריאה, והאדם מתאר אותם. יש המתארים לעצמם את הבורא בדמותו של זקן חכם שכותב ספר. לתאר את הרוחני כדמות חומרית-זוהי עבודת אלילים. החטא הנורא ביותר נקרא עשיית תמונה (פסל, עגל הזהב וכדומה), והוא הנורא ביותר, מפני שאם האדם מתאר לעצמו כך את העולם הרוחני, הוא לא יוכל בשום אופן לתאר אותו נכון. לזה קוראים "עבודה זרה"-עשיית פסל.
שאלה: כיצד יש להתייחס נכון לתורה?
תשובה: תורה הינה אוסף חוקים רוחניים עליונים, המסבירים את כל מערכת הנהגת העולמות והנשמות. היא ניתנה כדי שהאדם יתמצא בהנהגה בעצמו ויהפוך למפעיל שלה ולמנהיג הטוב, ממש כמו הבורא. התורה מדברת על כך בלשון עקיפה, ולכן נדמה לנו שמסופר בה סיפור היסטורי. אולם זוהי ראייה שטחית, ולא כדאי להתייחס לספר הזה באופן כזה, משום שבדרך הזאת מורידים את ערך התורה עד לדרגה גשמית, והיא מאבדת את משמעותה כהוראה לצאת אל העולם העליון, ובהתאם לזה מורידים את הבורא עד לערכו של כותב אנושי. אם תחפור עמוק יותר-יתגלו לך מרחבי הבריאה העליונים, ואתה תרגיש את כל הבריאה מחוץ לזמן, ותבין בדיוק על מה מדבר כותב התורה- הבורא.
שאלה: את מי רצח משה במצרים?
תשובה: "משה" ב"מצרים"-שהיה שבוי בידי ה"רצון לקבל" שלו, הרג את ה"מצרי"- את הרצון עם הכוונה "למען עצמי" שהיה בתוכו. "משה", הכוח שמושך את האדם מהעולם שלנו לעולם הרוחני, פחד שכל ה" רצון לקבל" שלו, הנקרא " פרעה", שהוא כלל הטבע האנושי שנמצא בו, ינסה למרוד בו-ויכבוש אותו, כלומר ימית בו את תכונת " משה". ואנחנו, בדומה למשה, היות שאנחנו מורכבים מכל תכונות העולם, עלינו לתקנן דווקא בתוך עצמנו, ולא באנשים הסובבים אותנו.
שאלה: מדוע יש אומרים שהקבלה והתורה אינן עולות בקנה אחד?
תשובה: אין שום דבר בקבלה שסותר את פשט התורה: אם אתה מקבל מכל היוצא מאור הבורא רק את ה"פשט", הפשוט, ההבנה האנושית של התורה, כמו היסטוריה (למרות שגם זה נכון), או-אז קליטת המציאות שלך תהיה מוגבלת מאוד.
באופן הזה נצטמצם רק במתרחש בעבר ובעולם שלנו, בעוד שהתורה מדברת על כל הזמנים שבעולם שלנו ועל כל העולמות, כלומר, לא רק על גופים, אלא גם על נשמות ועל קיומן הנצחי, שלא במסגרת העולם שלנו, כי אם מעבר לזמן, כמו שנאמר: "אין מוקדם ומאוחר בתורה". לפיכך, הפירוש הפשוט של התורה אינו מהווה את כל התורה. אבל אם אנחנו משתוקקים להבין נכון את כל המציאות, אין דרך זולת הקבלה. היא מגלה לנו את מה שכתוב בתורה, ודרכה רואים שאין שם היסטוריה, אלא הנהגה עליונה ויחס הבורא לנשמות.
שאלה: אתה נוהג להפנות את הקוראים למקורות קבליים. מדוע אינך מפנה אותם לתורה, לתלמוד וכיוצא בזה, הרי שם מצוי הכול?
תשובה: כבר כמה מאות שנה האנושות קוראת בתורה-אך לא מחכימה, כיוון שאינה מבינה את השפה, את הדרגה עליה מדברת התורה. סתם קריאה מרובה לא מניבה כלום. נחוץ מפתח לפענוח הטקסט. את ההבנה הנכונה של התורה נותנת רק הקבלה, ובלעדיה האדם מפרש את התורה, שמדברת רק על העולם הרוחני, כאילו היא מדברת על התרחשויות בעולם הזה. לכן התורה נקראת "סם החיים" או "סם המוות", בהתאם למה שהיא מביאה את האדם-לקשר עם הבורא, או לרצון גדול יותר ליהנות.
שאלה: האם גם התלמוד מדבר על קבלה?
תשובה: אחת מארבע השפות לתיאור העולם העליון היא שפת התלמוד. אנחנו לא מרגישים את העולם העליון, אך המקובלים משיגים אותו, ומרגישים אותו כמו שאנחנו מרגישים את העולם הזה. הם מתארים את הרגשותיהם באמצעות כל ארבע השפות. עיינו בנושא זה במאמרים " תורת הקבלה ומהותה" (הספר " פרי חכם-מאמרים"), ו" הסתכלות פנימית" בספר " קבלה למתחיל". שפת הקבלה היא המדויקת ביותר לתיאור הפעולות הרוחניות, והשפות האחרות- משלימות אותה.
שאלה: מאין נלקחים שמות של ערים ומה השורש שלהם?
תשובה: רק השמות שמוזכרים בתורה, כלומר, אלו שנכתבו על-ידי המקובלים- שנמצאים בשני העולמות ורואים את השורשים הרוחניים של העצמים בעולם שלנו, ולכן מסוגלים גם להצביע על השורש של כל דבר, כולל של עצמים גיאוגרפיים-רק השמות האלה נכונים ומשמעותם האמיתית גלויה.
בקשר לפענוח השם והסיבה בשלהּ ניתן השם הזה ולא אחר-את זה יקשה להסביר, כי זה נוגע לתכונות פנימיות מיוחדות, שאנחנו, הנמצאים למטה, בעולם שלנו, לא יכולים לראותן, או שהן עוד לא התגלו עד כה.
אי-אפשר אפילו לנסות להסביר תכונות עליונות למי שלא נמצא בעולם העליון ולא רואה במבט-על את כל השורשים של העולם העליון, מלמעלה עד למטה. זה נדון לטעויות ולכישלון מראש. לצערנו, אדם שלומד קבלה, סוטה, לעתים קרובות, לכל מיני 'חקירות', כגון חיפוש גימטריות, פרשנויות לתופעות היסטוריות, הֶקשרים בין תופעות, נבואות וכיוצא בזה. וכל זאת במקום לעסוק בתיקון עצמי ובכניסה מהירה לעולם העליון, שם הוא יכול לקבל את כל התשובות לכל השאלות האלה. מאחורי זה עומד הטבע שלו, ה"רצון לקבל", אשר בתת-ההכרה של האדם, מחליף את המטרה האמיתית בשקרית, שכן המטרה האמיתית תובעת מהאדם יגיעה וּויתורים.
מהי האמת? האמת היא במטרת הבריאה-אם האדם לא קושר את מחשבותיו, רצונותיו ומעשיו בבורא-הם יוצאים לריק.
שאלה: איך מגדירה הקבלה את המושג מצווה?
תשובה: הדבר היחיד שנברא על-ידי הבורא נקרא נשמה. היא מורכבת מתרי"ג (613) חלקים המכונים איברים, שהם גם חלקי הגוף או הפרצוף של הנשמה. תיקון כל איבר בנשמה, המכונה גם רצון, נקרא מצווה. מלכתחילה הרצונות של הנשמה הם ליהנות "למען עצמי". מצווה היא פעולת תיקון על הרצון ליהנות: פעולה עם מסך שנרכש קודם-לכן, כלומר מעשה עם כוונה. האדם חייב להגיע למצב של עשייה עם כוונה "למען הבורא", עם כל התרי"ג חלקים, עם הרצונות. בתוך רמ"ח (248) רצונות אפשר לקבל תענוג עם הכוונה "למען הבורא" (" מצוות תעשה"), ובתוך שס"ה (365) (248-613) רצונות אפשר רק לא לקבל (" מצוות לא תעשה"). מַדרגת התיקון הראשונה של הרצון היא הסירוב להשתמש ברצון. אחרי זה, בכל פעם נעשה זיווג רוחני עם מסך, ומתקבל אור שנקרא " תורה". אחרי תרי"ג (613) זיווגים, האור כולל את כל תרי"ג המצוות והוא נקרא "בורא". עיין בספרו של הרב יהודה אשלג: " פרי חכם-מאמרים" (דף ס"ד).
שאלה: מדוע הכלל של "ואהבת לרעך כמוך" הוא כל-כך חשוב, שבכל מקום מציינים אותו?
תשובה: עיין במאמר " מתן תורה" (בספר " קבלה למתחיל"). שם נאמר ש" ואהבת לרעך כמוך" היא מצווה כללית לכל היקום, הכוללת בתוכה את כל המצוות האחרות, כמרכיבים, מכיוון שבצורתה הסופית היא מבטאת את שיעור ההתרחקות מה"אני". ניתן לקיים את הכלל הזה, רק לאחר שמקיימים את כל תרי"ג מצוות התורה (כל מצווה ומצווה בדרך ההתקרבות לבורא)-חוקי היקום הפרטיים. החוקים האלו משקפים באדם את כל הרצונות שלו לתענוג, שאותם עליו לתקן מהכוונה הטבעית, הראשונית שלו "למען עצמי", לכוונה "למען הבורא" הייעודית המתוקנת. תיקון הרצונות (לעתים נוקטים תרי"ג [613], ולעיתים נוקטים תר"ך [620] אבל זה היינו-הך), מהווה בעצם את המדרגות, שבהן האדם עולה בהתפתחותו הרוחנית.
שאלה: מהו טקס הברית במובן הרוחני?
תשובה: "ברית-מילה" היא תיקון שעושה האדם על ה" רצון לקבל" שלו, כלומר, על הכוונות שלו למען עצמו. לא סתם נאמר: "חתוך את קצה לבך". ברית בשפת הקבלה היא קיום התנאי של "צמצום ב" (צ"ב). כל התיקונים שעושה האדם אפשריים רק תוך שמירה על התנאי הזה. לכן ברית-המילה היא היסוד לכל המצוות. מי שמסוגל להכניע את טבעו, ומסוגל לשמור על הצמצום הראשון והשני (צ"א וצ"ב), הוא זה שמתייחד עם הבורא, כורת עימו ברית, חיבור, ייחוד, ולכן נקרא " יהודי"-מהמלה ייחוד.
אם האדם מקיים את שני הצמצומים, או-אז הוא יכול לקבל את אור הבורא. קבלת האור מכונה " מצווה". כל פעולות האדם אחרי שהוא מקיים את צמצום א' וצמצום ב' נקראות מצוות. ביצוע פעולות רוחניות-מצוות, גורם לאור העליון לחדור לתוך נשמת האדם. האור הזה נקרא כללית "תורה", כמו שנאמר: "מצווה נר ותורה אור".
אם האדם מתקן את עצמו לפי שיטת הקבלה, הוא נעשה למקובל: אדם המקבל ידע עליון; הוא רואה ומרגיש את כל הבריאה, את כל כוחות הבורא, ולכן אצלו לא קיימת מקריות, כי כל הפעולות, סיבותיהן ותוצאותיהן גלויות לו, והן לא נדמות לו כמקריות, אלא להפך, הן בהירות ויש ביניהן קשר ברור. הדבר נכון לא רק לגבי מה שקרה בעבר, ומה שקורה בהווה, אלא גם לגבי מה שיקרה בעתיד.
לעומת האדם המשיג, מדענים כמו איינשטיין, ומלומדים אחרים, לא רואים את כל חוקי בריאת העולם. הם רואים רק את אותו חלק קטן מחוקי הבריאה, שמתגלה לאדם הכבול בתכונות העולם שלנו ואינו מתקן את עצמו.
שאלה: אני מנסה לבקש מהבורא שיכרות איתי ברית רוחנית, אבל בינתיים זה לא קורה. אולי אני לא מבקש נכון?
תשובה: הבקשה מהבורא לעשות לנשמה "ברית-מילה", ברית וקשר נצחי עם הבורא, צריכה להיות מורגשת ב"רצון לקבל" שלך (המכונה בקבלה "גוף")-ככאב וכהיפרדות, ובנשמה-כאושר ושמחה. ושני הרצונות האלה (הגוף והנשמה) צריכים להיות הפוכים ומנוגדים זה לזה באורח מְרַבּי. התיקון הזה, משמעותו לדחות את החשבונות "למען עצמי" במלואם: חיתוך המלכות, חיתוך העורלה, והימנעות מלהשתמש בחלק התחתון של ה"יסוד" (התואם ל"אור החיה"), שמתאים לעור מגולגל, שנשאר לאחר החיתוך בעור.
ברור מכאן, למה זה קורה באיבר המין של הגבר-שכן, המקום הזה מתאים לזיווג, ומביא ללידת גוף חדש. האשה, לפי התיקון, טובלת במקווה, במים שמקורם בשמיים או בארץ (לא מתוך הברז אלא מתוך מעיין נובע). תיקון נוסף שצריך להיות לפני הזיווג, לפני ההתמזגות של החלק הזכרי עם החלק הנקבי של הבריאה, הוא השגת מצב גדלות בשניהם, ההתחברות לזוג, החופה. כל זה תואם לאותם שלבים, שצריכה לעבור נשמת האדם עד לזיווג עם הבורא, ההתמזגות.
שאלה: אילו מצוות צריכה לקיים אשה ואילו מצוות צריך לקיים הגבר?
תשובה: חלוקת המצוות, ל"מצוות של גברים" ול"מצוות של נשים", נובעת מהשוני בין מבנה הנשמה של הגבר לבין זו של האשה. מכאן גם השוני, המתבטא בגופים שלנו שבעולם הזה. כל אלה, שחושבים שגברים ונשים צריכים לקיים מצוות בשווה, כמו היהדות המתקדמת, לא מבינים מהיכן באות המצוות: כולן נובעות ממקור אחד, מהבורא.
אין דבר יותר בולט מזה, שלאחר שהבורא הוליד את הנברא, המציאות התחלקה לשניים: לבורא ונברא, או לתכונות הבורא ולתכונות הנברא, המכונים גם ימין ושמאל, בהתאמה. השתוות הנברא לבורא-בקו אמצעי, בדבקות, מוגדרת כשלמות. אבל זה קורה לא בכך שמבטלים את השוני בין החלקים או המינים, אלא על-ידי תיקונם המלא, כל אחד לפי טבעו. הטבע של כל צד, או מין, אינו נמחק, אלא להפך, מתבלט ועובר תיקון-הוא נשאר כמו שהוא, ועם השוואתו לבורא הוא נעשה שלם.
שאלה: ממה נובע ההבדל בין חתונה אזרחית לבין חתונה יהודית, הרי שתיהן מתבססות על הקשר בין גבר לאשה?
תשובה: חתונה אזרחית-אינה אלא הסכם משפטי רגיל, הנוגע לחיים משותפים, לניהול משק הבית, גידול הילדים וכדומה, אבל בשום פנים ואופן היא לא מעשה רוחני ואף לא דומה לכזה. בעולם שלנו על הכול להיות דומה לעולם העליון. גם במעשים המכאניים שלנו אנו צריכים לשאוף לכך. לכן הקשר בין גבר לאשה צריך להתבצע בדומה לברית רוחנית בין פרצופי זעיר-אנפין ומלכות של עולם האצילות, המשקפים את הגבר והאשה בעולם שלנו.
טקס החופה בעולמנו תואם לפעולת איחוד רוחנית-התמזגות הנברא עם הבורא. אפשר לערוך אותו בכל קצוות העולם.
שאלה: מהי המשמעות של טקס הטהרה, הנקרא "מקווה"?
תשובה: משמעותו-תיקון של הרצון, שכוונתו לקבל לעצמו. רצונו של האדם לקבל תענוג להנאת עצמו הופך לרצון לוותר על קבלת התענוג כדי להידמות לבורא, לטובת ההתאמה וההתקרבות לבורא ולדבקות בו. מצב בו הנשמה לא רוצה לקבל למען עצמה נקרא " בינה". תענוג שמקורו בדבקות בבורא נקרא "אור חסדים" או "מים". אור חסדים שיוצא לכסות את הרצון "לקבל רק לעצמי" מתקן אותו. מעשה הטהרה הזה, תיקון הנשמה, נקרא "מקווה".
שאלה: מדוע דווקא האשה מחויבת בטקס הזה?
תשובה: טקס הטהרה בעולם שלנו מסמל בעולם הרוחני את טיהור הנוקבא, הנקרא "טיהור מדם", שמשמעותו תיקון הכוונה "למען עצמי", כדי שהנוקבא (הנשמה) תוכל לקבל מהעליון, מהבורא (הנקרא " בעל"), את האור (הזרע) בהידבקות הנשמה עם הבורא (זיווג בני-זוג). המושגים הגשמיים האלה נתפסים בהתחלה כמושגים גסים, אבל אחר-כך הם מקבלים משמעות אחרת לגמרי- משמעות רוחנית, משמעות עליונה, טהורה, נעלה.
בעולם שלנו, בהתאמה לכוחות הרוחניים, האשה מסמלת את הרצון לקבל והגבר-את הרצון לתת. ומשום שבעולם שלנו ההתאמה קיימת רק בגופים ולא ברצונות האמיתיים, לכן אנחנו מקיימים את המצווה הזו רק במעשה-רק בצורה גופנית.
שאלה: בהתחשב בכך, שכל מזמור בתהילים אוצר בתוכו כוחות מסוימים, האם יש משמעות לשפה בה מבטאים אותו? אם עליו להיות מבוטא בעברית, האם יש משמעות לכך שהאדם יודע את השפה, או לא? האם יש משמעות לאיזה מזמור קוראים כאשר מתפללים למשהו מוגדר? האם קריאת אותו מזמור יכולה להועיל במצב אחד ולהזיק במצב אחר?
תשובה: פעם אחת, כאשר חלה בעל-הסולם, הביאו אליו רופא. הרופא רשם תרופות ויעץ לו לנוח. הוא גם המליץ לו במקום לעסוק בלימוד, לקרוא מזמורי תהילים. כאשר הרופא הלך אמר בעל-הסולם: "לו הרופא היה יודע עד כמה זה קשה לקרוא את המזמורים האלה, יותר מאשר כל טקסט אחר".
דוד המלך, בעל המזמורים, מסמל את המלכות כולה, את הבריאה, ולכן הוא נקרא מלך ישראל. נאמר עליו: "דוד מלך ישראל חי וקיים", כי שורשיו הרוחניים מתאימים לרמת "דוד" בפרצוף ז"א (זעיר- אנפין) בעולם האצילות. זהו השורש הרוחני שלו, והוא השיג אותו. הכיבושים שלו בעולם הזה (דוד לחם כל חייו), מתאימים לגבולות הרוחניים של "ישראל השלמה", שכוללת את השטחים שנקראים "כיבושי דוד"-מסיני ועד הפרת והחידקל. כאשר האר"י חוקר את העולמות הרוחניים, הוא משרטט לנו את המפה הזאת (ראה לדוגמא, חלק ט"ז בספר " תלמוד עשר הספירות" של בעל-הסולם). הרי בסופו של דבר, גבולות ישראל ושאר העולם יהיו לפי הגבולות שבעולם הרוחני. אני אומר את כל זה כדי שיהיה ברור שדרגת "דוד"-היא מצב מלא ומושלם של היקום. לכן, יחסיו כלפי הבורא, שתוארו במזמורים, זכו לתפוצה רבה כל-כך בעולם כולו. יש במזמורי דוד מקום לכל סוגי הנשמות, בכל המצבים שלהן, ולכן כל העולם קורא אותם.
באופן כללי, למידע רוחני, ובפרט לטקסט רוחני, אפשר להתייחס בשני אופנים:
1.במקורות קדמונים (המקור העתיק ביותר הוא 1,700 שנים לפני הספירה והאחרון הוא מהמאה ה-18) נאמר: "אפילו לאופן ביטוי שמות עשר הספירות יש משמעות של קסם-ביכולתן לעזור, לסייע לאחרים. ולכן מומלץ, ואפילו חובה, להתייחס לכל הטקסטים של קבלה". זה נכון אך ורק לגבי כל האנשים שלא מתקדמים באופן אישי. לכן נכון בשבילם פשוט לבטא את הטקסטים מבלי להבין את משמעותם, שכן לזה אנו עדים היום. לפעמים במשך היום קוראים את כל ספר תהילים, שבו יותר מ-150 מזמורים.
2.לאלה שמשתמשים במידע רוחני כדי למצוא קשר אישי עם הבורא, חובה לחוות בתוככי עצמם את הטקסט. לכן אדם כזה צריך לקרוא רק לפי מידת ההסתגלות הרגשית שלו, וזה אפשרי רק בשפת האם שלו, או בשפה שיכולה לבטא את הרגשות שלו בצורה הטובה ביותר.
עצתי היא לקרוא מעט, אפילו שורה אחת, אבל לשאוף לחוות את הטעם שלה במלואו, עד כמה שזה ניתן. עם הזמן, כמה מלים ישמשו מזון בשבילך למשך הרבה דקות, ולאחר-מכן תבין את משמעות האותיות ואת צירוף התכונות של המרכיבים שלהן. אז ממשפט אחד יהפכו התחושות שלך לבעלות קיבולת אינסופית ויתמלאו באור עליון אמיתי.
שאלה: מה זה תפילין בקבלה?
תשובה: מהבורא יורד אל האדם אור עליון. האור הזה עובר דרך עולמות-דרך מנגנונים שמחלישים את האור-וזאת כדי שהאדם יוכל לקבל את האור במידת התיקון הרוחני שלו. אור בא מלמעלה, מהבורא, ועובר דרך חמישה עולמות: אדם קדמון, אצילות, בריאה, יצירה, עשייה. אם האדם מתקן את עצמו, הוא כביכול עולה בעולמות מלמטה למעלה, מעולם העשייה עד העולם העליון-עולם אדם קדמון.
בכל עולם יש חמישה פרצופים. למשל, אם האדם, בתיקון הרוחני שלו, השיג השתוות הצורה לעולם האצילות, הוא מקבל אור מכל חמשת חלקיו, הנקראים " פרצופים". בעולם האצילות הם נקראים (לפי סדר יציאתם מלמעלה למטה): עתיק, אריך-אנפין, אבא ואמא, זעיר-אנפין, נוקבא.
לא כל האור העובר מזעיר-אנפין נספג על-ידי נוקבא: חלק מהאור יוצא מלפנים דרך החלק העליון של זעיר-אנפין, וחלק מאחוריו, דרך החלק התחתון של זעיר-אנפין. בהתאמה לזה, התפילין של ראש הם מלפנים, והקשר שלהם הוא מאחור; והתפילין של יד הם תיקון קו השמאל, היינו, תיקון כל הרצונות שלהם הכַּוונה "למען עצמי" על-ידי האור, כדי להפוך אותם לראויים לעשות רק מעשי השפעה. באופן זה, תפילין הם יציאת האור מהמדרגה הרוחנית העליונה לאחוריה-אל המדרגה התחתונה ממנה, כדי לתת לה כוח לעשות מעשי השפעה.
שאלה: האם הטלית והציצית הן בסך-הכול לבושים של אדם דתי, או שהן סמלים למה שקיים ברוחניות?
תשובה: בעולמנו שולט עולם האצילות, או, ליתר דיוק, שני הפרצופים האחרונים שלו: זעיר-אנפין (ז''א) ונוקבא-מלכות-שכינה. זעיר-אנפין-מקור האור, נקרא גם "קדוש-הברוך-הוא". במצבו תלוי מה תקבל מלכות ודרכה-יתר הנשמות, שהן בעצם חלקיה. במצבו הגבוה זעיר-אנפין מקרין אור נוסף שנקרא "ציצית". בהתאם לכך ישנה בעולמנו מצווה, שעל האדם (לא אשה, מכיוון שמדובר בנותן האור זעיר-אנפין, החלק הגברי בבריאה) ללבוש בגד עם ארבעה קצוות-בהתאם לרצון המלא שבשם ה-ו-י-ה או לארבע מדרגות הרצון בכלי המלא, המורכב מארבעה חלקים. האדם מחויב להוסיף לקצוות בגד הציצית את החוטים, הקשורים בצורה מסוימת ב-613 קשרים-בדומה לאור הרוחני. בתפילה מניחים על הכתפיים צעיף מיוחד, טלית, המתאים במידותיו ליחסי הכוחות הרוחניים, כביטוי לכך שבזמן התפילה האדם נמצא, בדומה לזעיר-אנפין, במצב רוחני גבוה, כי הגיע למדרגה שנקראת " תפילה", בה הוא דומה ברמתו הרוחנית לזעיר-אנפין.
שאלה: כאשר נפטר אדם קרוב, נוהגים לקרוא תפילת קדיש, אבל בתפילה עצמה אין אזכור לנפטר. מה אומרת על זה הקבלה?
תשובה: נכון, קדיש היא התפילה שקורא האדם הקרוב ביותר לנפטר. תפילת הקדיש היא תפילת ברכה לבורא, שמדגישה כי כל מעשי הבורא טובים, ומשבחת את שמו בין כולם. דברי השבח האלה לבורא, על-ידי האבל, שדווקא הבורא, ולא אחר, הוא שנטל ממנו את האיש היקר לו מכול, נאמרים מכיוון שמוות הוא תיקון ועלייה למעגל חדש של קיום.
נכון יותר לומר, שמצבו הקודם של כל אדם שמשתנה רוחנית מוגדר כ"מת", והמצב הנוכחי-החדש מוגדר כ"חי". כאשר האדם משיג מצב רוחני חדש, הוא מברך את הבורא על העלייה, על קבלת המילוי הרוחני החדש, על רכישת נשמה חדשה. כל מצב רוחני חדש וגבוה יותר, הוא למעשה מות המצב הקודם ולידתו של מצב חדש.
שאלה: מהו פירושה של תפילת "שמע ישראל"?
תשובה: תשובה על כך ניתנה בספרו של האר"י " שער הכוונות", שבו מוסבר מהי משמעותה של תפילה. תפילה היא כוונה נדרשת, שצריך לבנות כדי להשיג כל דרגה רוחנית. המקובל לומד זאת, על-מנת לדעת לְמה עליו להשתוקק. אי-אפשר להתפלל- כלומר, ליצור כוונה אחרת, שלא לפי הדרגה הרוחנית שהאדם רכש. במלים אחרות-אתה לא יכול להיות שונה ממה שאתה באמת. כוונה לא יוצרים. כוונה מתגלה לפי דרגת התיקון. על-פי זה, טקסט של תפילה הוא בעצם הסבר למצבו הרוחני של האדם, בכל דרגה רוחנית, כאשר מוטל עליו לעבור מהמצב הנמוך ביותר עד למצב הגבוה ביותר. ברור שאדם לא יכול לעבור את כל המצבים האלה בתוכו, בזמן קריאת הסידור. אך במאמצים שהוא משקיע במשך שנים, הוא אט- אט משנה את עצמו, וברצונות המתוקנים, שהתפתחו אצלו, לבו "נושא תפילה". על-מנת להגיד את מלות התפילה, מספיקות דקות ספורות, אבל כדי שהאדם ישיג את הדרגה הרוחנית של כל מלה ומלה בתפילה, דרושה עבודה של שנים.
תפילה נקראת כוונת הלב. היא לא תלויה בך. על כוונת הלב צריך להשפיע, לתקן אותה בעקיפין. " שמע ישראל"-זו הדרגה הגבוהה ביותר לאיחוד הנשמה עם הבורא. זו דרגה בה האדם כבר השיג אהבה לבורא, בשני יצריו (ברצונותיו) לתת ולקבל, בשני הלבבות-כשעשה כבר תיקון, גם על הרצונות שלו לקבל רק לעצמו, וגם על הרצונות שלו לתת לבורא. כך הוא יצר בתוכו כלי רוחני שנקרא: "לתת למען הבורא" וכלי רוחני נוסף שנקרא: "לקבל למען הבורא". לכן כתוב: "ואהבת את ה' אלוקיך בשני לבבך ובשני יצריך". זוהי דרגת התיקון האחרונה. עד אליה צריכות להגיע כל הבריות, ולכן מצווה זו היא מטרת תפילת "שמע ישראל".
שאלה: בתפילה שאומרים לפני השינה, נמצאות המלים: "מימיני-מיכאל, משמאלי- גבריאל, מלפני-אוריאל, מאחורי-רפאל ועל ראשי שכינת אל". אילו כוחות רוחניים מסמלים השמות הללו?
תשובה: הכול מחולק לארבע: חוכמה, בינה, זעיר-אנפין ומלכות; ארבע אותיות שם הבורא: ה-ו-י-ה, ארבע רוחות השמיים, ארבע דרגות עביות (מידת הרצון לקבל) של הכלי וכדומה.
כנגדם יש ארבעה כוחות פעילים, המניעים ומפתחים את כוחות האדם:
הכוחות החיוביים-אלה ארבעה מלאכים נטולי רגש, המתפקדים כרובוטים, ככוחות הבורא, ומבצעים תפקידים מסוימים אצל הנברא.
הכוחות השליליים-באים כנגד הכוחות החיוביים, ומשימתם "להזיק", אולם הם אך "מנערים" את האדם, כדי שייאלץ לחפש את דרך התיקון, אם הוא עצמו לא שׂשׂ לחפש אותה.
בדרכו הרוחנית, עובר המקובל מצבים שונים בזה אחר זה. אחד מהם הוא מצב רוחני שנקרא " שינה". זהו מצב מעבר, שבו המקובל מאבד את הידע ואת הרגשות הקודמים שלו; הוא רוצה לעלות למדרגה הבאה, ולשם כך עליו להיפטר מהעבר.
במצב של תחושת "ריקנות" ושל התקדמות תוך "חוסר הכרה", האדם באופן טבעי רוצה שיובילו אותו ה"כוחות הטובים". במצב הזה הוא לא מתקדם באופן פעיל, מאחר שהוא איבד את האור הקודם, ואילו את האור החדש הוא עדיין לא קיבל. לכן, הוא רוצה שיובילו אותו ארבעת המלאכים הטובים קדימה.
את הכוונה הזאת הוא מקיים בפעולה רוחנית מיוחדת, שנקראת "תפילה על המיטה". הוא מכין את עצמו להתקרבות אל הבורא, בזמן שהוא לא יכול לעשות זאת באופן פעיל. בספר " תלמוד עשר הספירות" מוסבר, על-פני עשרות דפים וביתר פירוט, על השינה, ה"דורמיטא"-המצב ההכרחי של מעבר בין דרגות רוחניות והתקדמות מלמטה למעלה.
תוכן העניינים:
שאלה: האם הקבלה מבדילה בין יהודים לגויים, כפי שנוהגות שאר הדתות?
תשובה: הקבלה מתייחסת לכל אחד כאל נברא. היא מחלקת את כל האנשים- הנבראים, לקבוצה של "לא-מתוקנים" הנקראים "גויים", ולקבוצה של "מתוקנים" (אלו שתיקנו את עצמם) הנקראים "גוי קדוש". הקבלה משווה בין אנשים רק על-פי המרחק הרוחני שלהם מהבורא, על-פי עד כמה האדם תיקן את עצמו, כדי להתאים את תכונותיו לתכונות הבורא, ורוצה להיות דומה לו ולדבוק בו. רק בזה אנשים נבדלים זה מזה. העם היהודי התחיל את דרכו מאיש אחד, שהיה עובד-אלילים, שקראו לו "אברם"; ואחר-כך מאשה שקראו לה "רות המואביה"-סבתו של דוד המלך, אבי המלכים-ממנה יצאו המלכים שלנו; ואת כל החוכמה שלנו קיבלנו דווקא מגר, שקראו לו: "רבי עקיבא".
אבל באחרית הימים כולם יבואו לבית-המקדש, כדברי הנביא, הגויים ישאו את ישראל על כתפיהם, במלים אחרות: הם יכריחו אותנו להגיע לבורא.
היהודים הם הראשונים שצריכים לתקן את עצמם ורק אחריהם הגויים. לכן, היהודים קיבלו רצון אגואיסטי יותר גדול מאשר הגויים, כדי שתהיה להם שאיפה גדולה יותר להשיג דברים חומריים; והאכזבה מהם תגרום להם לחפש את ה"רוחני". אבל אם בין העמים יש נשמות כמו "רות" או "רבי עקיבא"-גם להן, בהתאם לשאיפותיהן, יש זכות להתקרב לבורא.
אני מציע לך לקרוא את המאמרים הבאים של בעל-הסולם: " מתן תורה", " מהות הדת ומטרתה", " הקדמה לספר 'הזוהר" מהאות ס"ו ועד הסוף.
שאלה: אתה כותב, שהחל מהמאה ה-15, כולם יכולים ללמוד קבלה-יהודים ולא יהודים, גברים ונשים, מבוגרים וילדים. האם זו המגמה המסתמנת גם בימינו?
תשובה: אכן, האר"י כתב בכתביו, שהחל מהדור שלו, כל מי שרוצה ללמוד קבלה יכול ללמוד. בעל-הסולם מסביר ב" הקדמה לספר 'הזוהר" (באות ס', ומהאות ס"ו ואילך), שהריחוק מהבורא הוא הסיבה לסבל בעולם, ולכן רק על-ידי לימוד הקבלה האנושות תגיע לתיקונה, לביאת המשיח, לשלמות. וזו בדיוק הסיבה מדוע האר"י קורא לכולם ללמוד קבלה. השאלה היא רק: מי זה "כולם"?
על כך עונה בעל-הסולם (הרב יהודה אשלג) בהקדמה לפירושו ל" עץ החיים" של האר"י: משך כל הדורות עוברות הנשמות של בני-האדם תיקון הדרגתי- ומתפתחות עד לשלב שהן מרגישות השתוקקות לבורא. ואז, בהדרגה, הן מתחילות לעסוק בקבלה, ובשלב הזה אין טעם לעכב אותן, כפי שנהגו משך אלפי שנים. אז היה איסור ללמוד קבלה משום שהנשמות היו צריכות להתפתח עדיין רק בתוך הטבע שלהן, בתוך החיים הגשמיים: להשתוקק לחיים פשוטים, להשתוקק לעושר, לכבוד, לשליטה, לידע ומושכלוּת; ואם אנשים עסקו בקבלה, זה היה אך ורק כדי להשיג מטרות גשמיות. לכן המקובלים אסרו על לימוד הקבלה לכלל הציבור. אפילו אפלטון ואריסטו הזהירו בכתביהם מפני אנשים כאלה, ואמרו שאסור להרשות להם לעסוק במדע, משום שהם משתמשים בו לרעה כדי להשיג לעצמם עושר, כבוד, שליטה ועוד.
אבל בזמננו, כמו שמסביר הרב יהודה אשלג, על-ידי שיטת הקבלה האמיתית אי-האפשר לעשות שום דבר אחר חוץ מאשר לתקן את עצמך, ולכן אפשר לפתוח אותה לכולם, כי בכל מקרה יבואו רק אלה שבאמת משתוקקים לבורא.
ויתרה מזו, רק מי שעבר את כל התיקונים, יכול להשיג את סודות הקבלה, ורק לו הם יתגלו מלמעלה. ואילו בספרי הקבלה מסופר רק על "טעמי קבלה"-איך לבצע בעצמך תיקון על-ידי האור העליון-ולכן הם מתאימים לכולם, והם נמצאים בכל מקום, וכל אחד יכול להשיג אותם.
אבל למרות שבזמננו כל אחד יכול ללמוד קבלה, רק כמה מאות אנשים מתוך מיליארדים הם בעלי נשמה מפותחת ורצון מכוון לבורא, ולא למשהו אחר. ואתה שקורא שורות אלו-אחד מהם. במלים אחרות, אצל שאר האנשים הרצון הזה עדיין לא התפתח לרצון להשיג את העולם העליון. התהליך הזה של הנשמות נמשך כל הזמן, וכל דור חדש נעשה תובעני יותר מאבותיו כלפי השגת הרוחניות.
שאלה: מדוע תהליך התפתחות הנשמות לדורותיו הוא כה ארוך?
תשובה: הנשמות שונות זו מזו, לכן לא כולן עוברות תיקון בעת ובעונה אחת ולא כל התיקונים זהים, כמו שנאמר: "כמו שפרצופיהם אינם שווים כך גם דעותיהם אינן שוות", ולכן שאיפות האדם אינן שוות.
האדם שואף לחמישה דברים:
לתענוגים גשמיים-בהמיים, כלומר, לתענוגים שיש גם לבעלי-החיים (משפחה, אוכל, מין וכדומה);
לעושר;
להיות מפורסם, בעל כבוד, בעל שליטה;
לידע-השגת העולם;
לרוחניות-השגת הבורא.
האר"י כותב, שהחל מתקופתו יורדות נשמות שכבר עברו בגלגולים קודמים את ארבע צורות הרצון הראשונות, וכעת יורדות נשמות עם צורת הרצון החמישית והאחרונה. האר"י הופיע כדי להקנות שיטה להשגת הרצון החמישי לאלה שמרגישים בתוכם צורך לזה.
ברור שלא כל הנשמות עוברות את חמשת הרצונות בעת ובעונה אחת ובאותו הקצב, מפני שלכל נשמה ונשמה שורש משלה. כל נשמה יורדת משורשה הנמצא בנשמת " אדם הראשון"-הנשמה הכללית.
הקבלה עוסקת בתיקון האדם ומביאה אותו להשתווּת תכונותיו לבורא. בהקדמתו ל" עץ החיים" בעל-הסולם אומר, שהיום חייבים לייסד מרכזי לימוד לקבלה, להפיץ אותה בצורה רחבה ככל האפשר, ואין מה לחשוש שמישהו יעשה בה שימוש לא נכון, כי האמת אף פעם לא גורמת נזק! ומהקבלה האמיתית יש רק רווח אחד: התקרבות לבורא.
ולכן רק מי שמחפש את העולם הרוחני-את התיקון העצמי שמביא להשוואת הצורה לבורא-יבוא ללמוד קבלה. מכאן, שאין מה לפחד יותר שיבואו אלה שאינם ראויים; כי רק מי שהנשמה שלו כבר הבשילה בגלגוליו הקודמים לקשר עם הבורא- להשגת התיקון שלה- רק הוא ייכנס ללימוד הקבלה ויעסוק בעבודה פנימית לתיקון עצמו.
שאלה: על מה מעידה ההתעניינות הרבה בקבלה בקרב כולם, לרבות הגויים?
תשובה: התעניינות זו מעידה על כך, שאנו נמצאים קרוב מאוד לגמר תיקון, ולכן נשמות שואפות להגיע לשלמות ולעלייה רוחנית.
שאלה: בזמן האחרון 'קבלה' היא מלה שימושית. האם זה משקף את הנהייה הכללית למיסטיקה, או שמא טמונים בזה שורשים עמוקים יותר?
תשובה: בספר " הזוהר" נאמר, כי במהלך קיומו של העולם, הנשמות יורדות מדור לדור בסדר מסוים, מהזכות ביותר ועד לגסות ביותר. לכן בזמננו, במקביל להתפתחות הטכנולוגית, אנשים מתחילים ללכת למגידי-עתידות ולחשוב בצורה אחרת על מושגים רוחניים.
עד תחילת המאה שלנו כל הרבנים היו מקובלים. כולם, ללא יוצא מן הכלל. ורק מתחילת המאה הזאת חלה ירידה תלולה בהשגה הרוחנית. דווקא בזמן של התפתחות טכנולוגית מואצת מתגלה החולשה הרוחנית של האנושות, והיא זקוקה לאמצעי חזק מאוד כמו חוכמת הקבלה, שהיא השיטה לתיקון האדם, כדי שזה יחוש את העולם הרוחני כמו שהוא חש את העולם שלנו. כל המקובלים הגדולים, החל ממחבר ספר " הזוהר", רבי שמעון בר-יוחאי, האר"י הקדוש, הרמח"ל, הגאון מווילנה, שהם מורי כל המקובלים של זמננו, כולם קוראים ללמוד קבלה.
שאלה: ומה אם אני עדיין לא בן 40, ולא נשוי ואיני בעל ידע מוקדם ביהדות. האם זה לא מגביל אותי?
תשובה: כל זה נאמר לאלה שעדיין לא נכנסה בהם נשמה שדורשת תיקון. על זמננו, זמן של גמר הסבל ותחילת התיקון והעלייה של כל הנשמות נאמר: "פני הדור כפני הכלב". הרי ההתפתחות הטכנולוגית של האנושות, וכל הסבל הרוחני והפיזי, יביאו את כולנו ללמוד קבלה, כי היא האמצעי היחיד להיגמל מהסבל. השאלה היא רק כמה נצטרך עוד לסבול עד שאנשים יבינו את חוסר התועלת שבמצבם.
שאלה: האם הבנתי נכון-כשהתורה אסרה על הגויים לומר תפילות הלל, היא התכוונה גם ליהודים שלא תיקנו את תכונותיהם האגואיסטיות?
תשובה: הקבלה מפרשת את המושגים האלה אחרת מתורת הפשט. מי שלא מכיר את הקבלה, ומנסה להתאימה ולסגלה לעולם שלנו-שוגה.
"גוי" הוא אדם ששולטות בו תכונות הטבע שלו, ההפוכות מתכונות הבורא. "יהודי" הוא אדם שהשווה את תכונותיו לתכונות הבורא. "השתוות התכונות"-תיקון התכונות המקוריות של האדם והשוואתן לתכונות הבורא, וזאת על-ידי כך שהכיר את פעולות הבורא באמצעות לימוד חוכמת הקבלה, כמו שנאמר: "דע את אלוקי אביך ועבדהו". לדעת אפשר רק מתוך לימוד וחקירת העולם-בזה עוסקת חוכמת הקבלה, לכן היא חוכמה ולא דת!
בזמן שהאדם לומד על תכונות הבורא, הוא מפתח רצון להיות דומה להן, זו סגולת הקבלה. אלה שלומדים אותה נכון, מפתחים רצון להיות כמו הבורא. הדבר נקרא: " המאור שבה מחזירו למוטב", היינו: מחזיר את האדם לבורא. אבל אם אדם לא לומד את הקבלה, שנקראת "חוכמת האמת" ו"תורת האמת", הוא הופך לבעל תכונות עוד יותר גרועות-דבר שלצערנו קורה לפעמים-והוא מתרחק עוד יותר מהבורא, מפני שבכל מה שהוא לומד ועוסק בו, אין אור עליון.
וכל עוד האדם נושא את תכונות הטבע שלו, הוא לא יכול ולא מסוגל להודות לבורא, מפני שתכונותיו מנוגדות לתכונות הבורא, לכן הוא לא אוהב את הבורא אלא "מקלל" אותו. ורק מי שמתקן את תכונותיו לתכונות רוחניות-תכונות הבורא, יכול להודות לבורא. הוא מודה לו מתוך תוכו בלי התנגדות. את הכרת התודה הזאת אנחנו לא מבטאים במלים אלא היא יוצאת ישר מהלב, עוד לפני שנעשים מודעים לה, לכן העבודה שלנו היא בתוככי הלב לשנות את תכונתו של הלב; ואז האדם יכיר ויעלה מקרבּו את תודתו לבורא.
שאלה: האם ייתכן שגוי ירגיש כיהודי-ולהפך, היהודי ירגיש כגוי?
תשובה: בכל המקורות הקבליים מודגש תמיד, ש"יהודי" ו"גוי"-הם חלוקה לחלק מתוקן (יהודי), ולא-מתוקן (גוי), בנשמתו של אדם שמשתוקק לבורא ולהשגה רוחנית. אדם שלא שואף לרוחניות, זה אומר, שאין לו נשמה כלל, כלומר, שאין לו הרצון להשיג את העליון על-ידי תיקון ה"אני" שלו, והשוואת תכונותיו לבורא.
לנשמה (הנברא) יש שני חלקים:
רצון להתמלא בעליון.
המילוי בעצמו.
מיד כשהאדם מתחיל לחוש השתוקקות לעליון, הוא מתחיל לממש את הרצון הזה, הוא מחפש דרך למלא אותו, ועוסק במקורות האמיתיים של הקבלה במסגרת של קבוצה ורב. הוא מתחיל להרגיש שהוא מתאווה לא רק לקשר עם העליון, אלא הוא גם רוצה מילוי לעצמו, במנותק מהבורא וללא קשר אליו. מכאן אפשר להבין את החלוקה הפנימית בין "גוי" ל"יהודי": כל מי שמתחיל לעסוק בקבלה הוא בבחינת "גוי", כלומר, אדם שיש לו רצון לא-מתוקן, הוא רוצה רק למלא את רצונו הבהמי. אבל בהדרגה תוך כדי הלימוד הוא נעשה " יהודי"-הגזור מהמלה ייחוד, במובן של ייחוד עם הבורא, כי הוא רוכש רצון להיות כמו הבורא.
שאלה: מדוע ישנו איסור לגוי (שבע מצוות בני נוח) לברך את הבורא? ומדוע מעשה כזה נחשב חמור כמו "לא תרצח" וכדומה?
תשובה: אתה מפרש את דברי התורה לפי ההבנה שיש לך בעולם הזה, אבל מקורה של התורה הוא מהעולם העליון. לכן, אתה והתורה יוצאים משתי נקודות מוצא שונות, שהן שני עולמות שונים.
בהרבה מקומות בספרי המקובלים, בפרט אצל בעל-הסולם, פירוש המלה "אסור" הוא "אי-אפשר". אם למשל כתוב, שלגוי אסור לברך את הבורא, הכוונה היא לאדם השרוי במצב שנקרא "גוי", שכל כוונתו היא הנאת עצמו ולפיכך אינו מסוגל לברך את הבורא. אלא שבעולם שלנו אפשר להיות גם בלי קשר עם הבורא-במצב ללא הכרה רוחנית-ויחד עם זה לשקר לעצמך שאתה כן מברך את הבורא.
את הברכה אין מבטאים במלים, אלא בהרגשות הלב. אם הלב היה מרגיש את הבורא, הוא היה מגלה עד כמה רצונותיו הפוכים לרצונות הבורא ולתכונותיו! אני לא שופט אותך אלא מבין אותך-למרבה הצער, הידע שלך מתייחס רק לעולם הזה, לכן אי-אפשר אחרת. העובדה שקיימים מקובלים, מראה שלימוד פשטני של התורה לא מספיק, שאין בו את הגילוי המלא של הבורא, גילוי כזה אפשר להשיג רק דרך לימוד הקבלה.
האמת תתגלה לכולם רק בגמר התיקון, ועד אז המצב שדיברתי עליו הוא מצב בלתי-נמנע. לכן נקודת-מבט כמו שלך היא פועל יוצא של נשמה שעדיין לא השלימה את התפתחותה. כמעט כל האנושות נמצאת במצב הזה, פרט לאלפים ספורים שמשתוקקים לרוחניות ומוכנים לשאת בעולהּ. וגם הם לא נוהגים אחרת אלא בהתאם לרמת ההתפתחות של נשמתם, שדורשת כבר קשר גלוי עם הבורא.
שאלה: איני יהודי ובכוונתי ללמוד קבלה. האם כדאי לי יותר ללמוד בקבוצה או לבד?
תשובה: הקבלה מורכבת מ-2 חלקים:
" טעמי קבלה"-כולם יכולים ללמוד.
" סודות הקבלה"-יכולים ללמוד רק אלה שהשיגו תיקון מלא של הטבע שלהם.
נאמר על-ידי הנביאים, שבאחרית-הימים כולם יבואו לבורא. לפיכך, כולם יגיעו לשיטת השגת הבורא, ללימוד הקבלה. כמו שאומר הנביא: "אור לגויים" ו"כולם יידעו אותי". הבורא נותן לכל אחד רצון לדבר-מה בחיים. אם הוא נותן לך רצון לקבלה, רצון להשיג את מטרת הבריאה, או-אז אתה יכול להשיגה. זו הדרגה הרוחנית הגבוהה ביותר. ב" הקדמה לפנים מאירות ומסבירות" כותב הרב יהודה אשלג, שבעתיד הקבלה תהיה גלויה לכולם, ולא יהיה צורך להסתיר ממנה דבר. התקופה הזאת כבר לפנינו.
עוד מעט תסתיים לה 'אופנת הקבלה', שכולם כביכול קשובים ומשתוקקים אליה. התקופה הזאת באה במכוון מלמעלה, לצורך הפצת הקבלה ברבים. אבל בקרוב יתברר מה זה באמת קבלה, יתברר שאין לה כלום עם ניחוש, הגדת עתידות, קסמים וניסים. שיטת הקבלה היא רק למי שרוצה להידמות לבורא. לקבלה האמיתית באים רק אלו שרוצים לרכוש את תכונות הנתינה של הבורא. לכן הלימוד עצמו ממיין את הלומדים, לאלה שבאמת רוצים ללמוד ולאלו שמחפשים שכר גשמי קל. לכן אין צורך בשום הגבלות על הלימוד: כל מי שהבורא נותן לו רצון, יבוא לקבלה. אתר האינטרנט שלנו פתוח לכולם!
שאלה: כולנו בני-אדם, אז מה ההבדל בין אדם שהוא "גוי" לבין אדם שהוא "יהודי"?
תשובה: נשמה לא-מתוקנת נקראת "גוי", וזו המתוקנת נקראת "יהודי" או "ישראל". הקבלה לא מתייחסת אל גופו הפיזי של האדם, אלא אל חלקו הנצחי הבלתי-משתנה בלבד, לחלק שנקרא "אדם". כלומר, הקבלה מדברת רק על הנשמה.
אתה צריך להתאים את עצמך לשפה שבה מדברת חוכמת הקבלה, ואז כל המושגים, תתבהר משמעותם האמיתית, הנצחית והרוחנית, ולא יהיה בלבול בין גוף לנשמה. אני ממליץ לך להרבות בקריאה, ובהדרגה הכול יהיה מובן לך.
שאלה: במה שונים בני-האדם זה מזה ובמה נבדלות האומות זו מזו?
תשובה: ההבדל בין בני-האדם הוא חיצוני בלבד. נשמות הגויים והיהודים כאחד חייבות לעבור אותם תיקונים; ההבדל הוא, שהיהודים עוברים אותם ראשונים והגויים אחריהם. דבר דומה קורה גם בקרב היהודים: ישנן קבוצות שקרובות יותר לעלייה רוחנית וכאלה שיותר רחוקות. אין פרט בבריאה שהוא שווה לפרט אחר, אך בסיכומו של דבר כולם עוברים את אותה הדרך, וכולם משיגים דבקות מלאה בבורא.
שאלה: האם אתה מתכוון לפתוח קורסים של קבלה ברחבי העולם? האם מותר ללמד את הלא יהודים קבלה?
תשובה: את כולם מותר ללמד קבלה! אתה יכול להסתכל ב" הקדמה לתלמוד עשר הספירות", בה אומר הרב יהודה אשלג, שמה שכתוב בכל ספרי הקבלה אינם דברים אסורים וסודיים, אלא מה שכולם חייבים לדעת. אתה יכול לקרוא על זה גם ב" הקדמה לספר 'הזוהר". הסודות הנסתרים הם לא אותם הדברים שנכתבו בספרים הנמכרים בחנויות.
שאלה: האם ניתן להסביר את הקבלה לגויים מבלי להשתמש במונחים "יהודיים" של תורה וקבלה?
תשובה: השאיפה שלנו היא שספרי הקבלה וכל הידע על הקבלה, יהיו נגישים לכולם, בכל העולם (עיין ב" הקדמה לפנים מאירות ומסבירות" של הרב יהודה אשלג, שם הוא כותב, שחובה עלינו לפתוח מרכזי לימוד ולהפיץ את תורת הקבלה בכל האמצעים). כעיקרון, על הגויים לבוא לקבלה בהמוניהם רק אחרי היהודים, אבל אם קיימים כאלה שכבר בשלים לעסוק בקבלה, הם יכולים ללכת באותה הדרך כמו היהודים. הקבלה היא שיטה להתקשרות עם הבורא, שהוא אחד ויחיד לכולנו. גוי שהולך לקראת הבורא, נקרא יהודי- ויהודי שאינו הולך לקראת הבורא, נקרא גוי.
שאלה: אני נפגש עם בחורה לא יהודייה והייתי רוצה להתחתן איתה. היא משתוקקת ללמוד קבלה ולהשיג את מטרת החיים ומוכנה לחיות איתי בדרך הקבלה. מה לעשות?
תשובה: כהתחלה אני מציע לך לקרוא קטע מ" הקדמה לספר 'הזוהר" (האות ס' ואילך), בו מובאת ההגדרה הרוחנית של מיהו גוי ומיהו יהודי. בעולמנו מתחשבים גם בענפים של ההגדרות האלה, כלומר, ביהודים של העולם הזה קיימת "נטייה"- השתוקקות ויכולת גדולה-להשיג את העולם העליון. יש בנו את כל זה, מפני שדווקא אנחנו חייבים להיות הראשונים לסלול את הדרך אל הבורא, למען כל האנושות, ורק אחרינו תלך כל האנושות בדרך זו. ה 'מכשול' היחידי הוא להשתכנע שהרצון של חברתך הוא אמיתי. כך למעשה דורש החוק של המעבר ליהדות-חוק הגיור, שהמתגייר-העובר ליהדות-ישתוקק דווקא לרוחני שביהדות, ולא יתגייר, כלומר יעבור אליה רק בגלל אהבה גשמית.
שאלה: האם מלבד הקבלה לכל עם או דת יש גם עולם רוחני משלהם?
תשובה: לזה יש רק תשובה אחת- טְעם (נסה) וראה (והשתכנע)! זאת משום שאנחנו יצורים שמרגישים, כלומר, שרק ההרגשה היא בשבילנו ההוכחה. אך אי- אפשר להרגיש משהו אם אין לך חושים מתאימים, ודומה שהסף התחושתי שלך לא מאפשר לך להרגיש את מה שבאמת קיים במציאות. אתה מציע לשנות לזמן-מה את תחושותיך, כדי שתוכל להרגיש את העולם המציאותי סביבך. כעיקרון זה אפשרי, אך אסור. מהניסיון שלי אני יכול להגיד לך, שזה בכלל לא משכנע, שכן בחירת הדרך ללכת בה היא בחירה פנימית ואישית של האדם, לפי שורש נשמתו, כלומר זו לא בחירתו שלו, אלא של הנשמה שלו. מי שעדיין לא "גדל", בכל מקרה ילך ו"יגדל"-בכל תורה אחרת כלשהי-או בעסקים, במדע וכדומה, ואין מה לעשות עם זה. על הנשמה להתפתח ולהגיע עד לרצון להיות בקשר עם הבורא, ועד להתפתחות כזאת על האדם לעבור מאות או אפילו אלפי גלגולים של נשמתו. אם יתארו לאדם את מה שקיים במציאות, הדבר ישלול ממנו את האפשרות להתפתחות חופשית של הרצון שלו. אדם צריך לעבור דרך כל רצונותיו-למין, לעושר, לכבוד, לשליטה ולידע-עד שירצה להרגיש את הבורא, את השורש. הקבלה לא מאפשרת למקובלים ליטול מהאנשים את חופש הבחירה שלהם.
שאלה: מהם יחסי-הגומלין בין ישראל לבין הגויים, ומה מתברר בעקבות המתרחש כיום בעולם?
תשובה: העולם שלנו בנוי בהתאמה מלאה לעולם העליון, לעולם הרוחני. בעולם העליון קיימת נשמה כללית אחת, שנקראת " עם ישראל"-"יהודים", ונשמה כללית אחרת, שנקראת " אומות העולם"-"לא יהודים". ל"עם ישראל" מוקצה מקום מיוחד בעולם העליון, שנקרא "ארץ-ישראל", ול"אומות העולם" מוקצה מקום אחר שנקרא "חוץ-לארץ".
נשמת "עם ישראל" יכולה להתקיים בעולם העליון רק במקום שנקרא "ארץ-ישראל". ברגע שהיא יוצאת מהמקום הזה, היא נופלת תחת השפעת הכוחות הרעים, כוחות הטומאה, הנקראים "קליפות". מצב כזה נקרא "גלות מהארץ".
" ארץ-ישראל" הרוחנית נבדלת מ"חוץ-לארץ" בכך שרק בה ניתן להרגיש את הבורא, את התענוג השלם, הנצחי, הרוחני. לכן כל הנשמות שואפות באופן טבעי למקום הרוחני הזה שנקרא "ארץ-ישראל", כי ההימצאות במקום הזה מעניקה שלמות ונצחיות של ידע וכוחות עליונים. תחושת ההתחברות עם הבורא ב"ארץ-ישראל" נקראת "גן-עדן".
הבורא תִכנן הכול כך, שבעולם העליון כל הנשמות, "גויים" כ"יהודים", שואפות להגיע ל"ארץ-ישראל", משום שרק שם הן שרויות במצב העליון, השלם והנצחי, שנקרא "גמר תיקון". אלא שהנשמות לא יכולות להשיג מצב כזה בעולם הרוחני, כל עוד בני-האדם לא משיגים אותו בעולם שלנו. האדם משיג את המצב הזה רק על-ידי כך שהוא מקבל כוח עליון מהעולם הרוחני.
הכוח העליון שמושך את האדם מהעולם הזה לעולם העליון, נקרא "משיח", מהמלה "למשוך". בזכות הכוח הזה האדם יכול להתעלות רוחנית מעל כל הבריאה, ולהגיע לשלמות ולנצחיות, הנקראות "גן-עדן". מכאן ניתן להבין את השאיפה ההיסטורית, הבלתי-מודעת, של העמים, להגיע דווקא למקום ה"לא בולט" הזה על-פני כדור-הארץ, שנקרא ארץ-ישראל.
שאלה: האם הגאולה הרוחנית של כל האנושות תלויה בעם ישראל ובקיומו בארץ-ישראל?
תשובה: כל העמים יוכלו להשיג את המצב הסופי, שנקרא על-ידיהם "גן-עדן", רק אחרי שעם ישראל ישיג אותו בעולם שלנו. בעולם הרוחני קיים חוק שנקרא " חוק השתוות הצורה". מהות החוק היא שניתן לרכוש מדרגה רוחנית רק אם קודם-לכן רכשו את תכונותיה. למשל, אם אדם שחי בעולם הזה רוכש תכונות של העולם הרוחני, בדרגת "עולם הבריאה", הוא מיניה וביה משתייך אליו וחש עצמו בתוכו. פיזית הוא נמצא בעולם הזה, ובה-בעת הוא יכול להיות בקשר מלא עם הנשמות שנמצאות בעולם הבריאה.
לפי החוק הזה, כל אחד צריך לתפוס את מקומו בעולם הזה ובעולם הרוחני בהתאם לשמו, לכן "עם ישראל" הרוחני צריך להתמקם ב"ארץ-ישראל" הרוחנית, וכך גם בעולם שלנו, עם ישראל חייב לחיות בארץ-ישראל הגשמית.
לפיכך, גאולה רוחנית מלאה תיתכן רק אם עם ישראל ישכון בארץ-ישראל הגשמית, ובה-בעת יגיע לייחוד רוחני, להשוואת תכונותיו לארץ-ישראל הרוחנית.
בשעה שזה יקרה, כפועל יוצא של התיקון שלנו, נתחיל להיות מותאמים בתכונותינו לארץ-ישראל הרוחנית, ומיניה וביה ישתנה המצב ונשחרר את כל העולם מכוח הרע. כל האנושות מחכה לזה בתת-מודע שלה, ומניעה אותנו לזה, כי אנחנו הראשונים שחייבים לקבל תיקון רוחני ולהתאים את עצמנו לשורשים הרוחניים שלנו.
גם עמים אחרים, בדומה לישראל, יגיעו בהכרח למצב המושלם הזה, כי הבורא תכנן את המצב הזה בעבור כל האנושות. ובכל רגע אנחנו מתקדמים לעבר מטרת הבריאה, בין אם אנחנו רוצים בזה ובין אם לא. הבורא נתן לאדם, להבדיל מבעלי-חיים אחרים, את האפשרות להאיץ את הדרך הזאת, ולהפוך אותה באחת מדרך ייסורים וסבל, לדרך טובה, בטוחה ונוחה. לעבור מדרך ייסורים וסבל לדרך טובה ובטוחה, שנקראת " דרך הקבלה", ניתן רק בעזרת " חוכמת הקבלה".
שאלה: מהן ההשלכות לסירובנו לשאת באחריות ל"טובת העולם"?
תשובה: מאחר שעמנו, למרות כל הייסורים שהוא עובר, לא נוטה לבחור ב"דרך הקבלה", הבורא דוחף אותנו לבחור בדרך הזאת על-ידי הגברת הייסורים. הוא המיט עלינו את השואה ובכך החזיר אותנו בכוח לארץ הזאת. הוא אמנם העניק לנו את ארץ-ישראל, אבל אנחנו עדיין לא קיבלנו לידינו את המתנה הזאת, לא הבשלנו עדיין להבין הכרתית את ערכה, לא הבשלנו עדיין להבין מה פירושו להיות ב"ארץ-ישראל".
רובנו שואפים עדיין לחיות בארצות אחרות. אנחנו לא אוהבים את מה שיש לנו ומה שיש בתוכנו. משתחווים בפני אמריקה, ואפילו מוכנים ברצון רב לשלם מסים בארץ אחרת, ולא שׂשׂים לשלם מסים למדינתנו. אבל הדבר החשוב ביותר, שלא יסוּלח לנו, הוא שאנחנו מזלזלים במתנה שהעניק לנו הבורא, ולא רוצים לקבל לידינו את ארץ-הישראל.
אנחנו לא מבינים, שאנחנו חיים ומנצחים כאן רק בגלל שאנחנו נמצאים בארצנו, על אדמתנו. כוח צבאי בלבד לא מסוגל להציל מדינה. וכבר ראינו אימפריות וצבאות, שקרסו בשלמותם למרות כוחם. עם ישראל יכול להתקיים רק בארץ-ישראל, כי היא השורש הרוחני שלנו.
אין לזה שום קשר למצב הפוליטי שקיים עתה. אלא זהו מבנה העולמות הרוחניים, ולכן על זה לא יסלחו לנו לעולם. ויתור על ארץ-ישראל הגשמית ימיט עלינו סבל רב, כי אז נצא מהשגחת השורש הרוחני שלנו, שממנו יורדת ההגנה עלינו.
אבל אם לא נקבל את מתנת הבורא, כמתנה יקרת ערך שלא תסולא בפז, אם לא נרומם את ייעודנו הרוחני, את מה שמוטל עלינו מלמעלה, הייסורים לא ייפסקו ולא נוכל להימלט מהם, ולא נוכל "לשחד" את אויבינו. כי הם כולם בידי הבורא, וכל המעשים שלהם תכליתם אחת-להניע אותנו לעבר מטרת הבריאה.
שאלה: הרבה יהודים לא עלו לארץ-ישראל לאחר השואה. מה הדופי בהמשך החיים בגולה?
תשובה: בתורה כתוב-וגם הנביאים טענו-שקיומו של עם ישראל מחוץ לאדמתו, לארצו, למדינתו אינו אפשרי. הסיבה לכך מקורה בקשר הקיים בין השורש הרוחני של עם ישראל, שנמצא בעולם הרוחני, לבין תוצאתו-הענף שנמצא בעולם הזה. זהו חוק טבע. העם שלנו, אם ירצה בכך ואם לאו, קשור בקשר מיוחד עם השורש הרוחני שלו. לכן, למרות הניסיונות שלנו להתבולל בקרב עמים אחרים, שמותירים בנו אי-אלו עקבות, העם לא נעלם ולא יכול להיעלם. מקורם של שאר העמים הוא הוא בשורש רוחני אחר.
שאלה: האם אתה יכול לתאר באיזה אופן מתבצעת החלוקה באדם בין ישראל והגויים?
תשובה: שורשים רוחניים נקראים על שם הענפים שלהם, התוצאות שלהם בעולם הזה. השורש שלנו נקרא "ישראל", ושורש אומות העולם נקרא "אומות העולם", או "גויים". כדי לא להתבלבל בין השורש לבין הענף שלו, מגדירים בקבלה את השורש הרוחני " ישראל"- גלגלתא ועיניים ( גו"ע), ואת השורש הרוחני הנקרא " אומות העולם"-אוזן-חוטם-פה (אח"פ).
אבל גם בתוך כל גו"ע ואח"פ, כמו בקרב עם ישראל והגויים שבעולם הזה, בכל דרגה רוחנית, ובכל אדם, קיימת חלוקה פנימית ל"ישראל" ול"גויים", כי בכל דבר יש חיצוניות ופנימיות: "ישראל" מתייחס לחלק הפנימי שבעולם, ושאר "שבעים אומות העולם"- לחלק החיצוני שלו. כך גם עם ישראל מתחלק לחלק פנימי- אנשים שכמהים בלבם לבורא, ולחלק חיצוני-אנשים שאדישים לרוחניות. גם בתוך אומות העולם יש חלק פנימי-חסידי אומות עולם, וחלק חיצוני-אלה שמזיקים לכל האנושות.
"ישראל" גזורה מהמלים ישר-אל, ואלה שחשים בתוככי עצמם את השאיפה הזאת נקראים "החלק הפנימי שבישראל". בכל אדם מישראל יש חלק פנימי, השייך ל" ישראל" ונקרא " הנקודה שבלב", המאופיינת כמשיכה לרוחניות, וחלק חיצוני שנקרא " אומות העולם"-הדחפים של הטבע המקבל שלו.
סולם החשיבות הרוחנית בנוי בצורת פירמידה שנראית כך:
בתוך יהודי יש:
נקודה שבלב (ישראל בתוך ישראל).
גוף-רצון (אומות העולם בתוך ישראל).
בתוך עם ישראל ישנם:
אלה ששואפים לרוחניות.
אלה שלא שואפים לרוחניות.
בתוך אומות העולם ישנם:
חסידי ע' (70) אומות העולם.
המשמידים, שבתוך ע' אומות העולם.
שאלה: איך כל העניין הזה מתקשר לנשמה של האדם?
תשובה: היצירה היחידה היא נשמה, שמורכבת משני חלקים: חלק של השפעה, של נתינה, שנקרא "ישראל", שמציינים אותו בשם "גלגלתא ועיניים" (גו"ע), וחלק של קבלה, שנקרא "גוי" או "אומות העולם" שמציינים אותו בשם "אח"פ". כלומר, כלי רוחני של אדם, נשמתו, מורכבת משני חלקים: החלק שנותן הוא גו"ע, והחלק שמקבל הוא אח"פ. כל אחד מהחלקים האלה יעבור תיקון בדרך שלו. בעולם שלנו קיימים "ישראל"-גו"ע, ואומות העולם-אח"פ, גם באדם וגם בעמי העולם.
כאשר גו"ע הולכים ב"דרך הקבלה" הם מתפתחים, וכאשר הם הולכים בעקבות רצונות האח"פ, התוצאה היא חורבן. זאת הסיבה לכל החורבנות, כמו "חטא אדם הראשון"-חורבן בית ראשון וחורבן בית שני. אם ישראל הולך בדרך התורה, הוא מתפתח, ואם הוא מחקה עמים אחרים, הוא נחרב.
לאחר חטא אדם הראשון, נותנים לנו לתקן את הגו"ע ואת האח"פ. אך ההבדל ביניהם הוא בזה, שקודם מתקנים רצונות של קבלה בגו"ע, ואחר-כך בעשרה תיקונים של גו"ע מתקנים את הרצונות של האח"פ.
בעקבות החלוקה המדויקת לרצונות של "גלגלתא ועיניים" ולרצונות של "אח"פ", אפשר לחלק את המאמצים של האדם לשני חלקים: גו"ע-מאמץ של האדם כלפי הבורא, וזה רק אם הוא מתאווה לרכז את כל מחשבותיו ומאמציו בבורא; ואח"פ- עבודה עם רצונות של קבלה.
כל התיקון שלנו, משך 6000 שנה, הוא בזה שאנחנו משיגים דבקות בבורא, בכלים של גו"ע, בכלים של השפעה, של נתינה, ומתחילים לצרף אליהם את כלי הקבלה שלנו, את האח"פ. לאדם צריך להיות אכפת, איך הוא נראה בעיני הבורא (עבודה עם כלי השפעה), ולא להיות מוטרד איך הוא נראה בעיני אנשים אחרים (עבודה עם כלי קבלה).
שאלה: מהי גלות רוחנית, מה מטרתה?
תשובה: חירות ישראל מבוססת על הפרדה של רצונות השפעה "גלגלתא ועיניים" (גו"ע) מיתר העמים-רצונות של קבלה הנקראים "אוזן-חוטם-פה" (אח"פ). אם מתחיל תהליך בו העמים האחרים נאחזים בישראל, התהליך הזה תמיד מאיים להמיט אסון. אבל תמיד קיימת אחיזה של כוחות הטומאה (הקליפות) בישראל. הבורא עושה זאת בכוונה, כדי שישראל יתחזק במאבק הפנימי שלו. אומות העולם יכולות לקבל אור רק דרך ישראל, אבל ישראל יכולה לצרף לעצמה רק את אותם "גויים", שאפשר לתקן את הרצונות-לקבל שלהם ולהכלילם בגו"ע.
אם גויים מצטרפים לישראל לא למטרות תיקון, אלא כדי לזכות בתועלת רוחנית, זה מיד מוביל לחורבן ולהסתלקות האור-גלות. כל עוד ישראל לא מבין מה צריך להיות היחס שלו לגויים, לעצמו ולאדמתו, לא ישררו שקט ושלווה. על ישראל מוטלת חובת תיקון של עצמו ושל כל שאר העמים, וזה מה שתובעים ממנו.
הגלות היא פועל יוצא מכך שהאור הסתלק מישראל. אבל בכל מקרה, כל מה שנעשה הוא רק למען תיקון והשגת מטרת הבריאה.
לפיכך הגלות נחוצה לנו, כדי שהיהודים יתערבבו בגויים, יוציאו מהם את המתאימים לתיקון ויקבלו מהם אור. אך קודם כול ישראל צריך לעבור תיקון של גו"ע, ולאחר-מכן תיקון של אח"פ, הגויים. אם ישראל לא יעשה זאת, הגויים יכבשו אותו, גם ברמה הרוחנית וגם ברמה הגשמית, הכלל-עולמית. אם ישראל לא עובד עם תכונת ההשפעה שלו, אלא יורד עד לרצונות שכוונתם "למען עצמי"-הנקראים "גויים", הם מיד מתחילים ללחוץ עליו.
שאלה: האם קיימת אפשרות להינצל מחורבן וגלות שצפויים כתוצאה מהסתלקות האור?
תשובה: הדרך היחידה להינצל היא מעשים עם רצונות גו"ע. לא להיכנע לאח"פ, כי זה מה שמביא לחורבנות ואסונות משך כל ההיסטוריה. כדי לתקן את תכונות הנברא צריך לכלול בתוכו בהדרגה את תכונות הבורא.
אדם שנולד רוחנית, מקבל כלים, רצונות של השפעה (גו"ע). ואז הוא מתחיל לטפח אותם מהעולם שלנו ועד עולם האצילות: הוא מקבל יותר ויותר רצונות של השפעה, של נתינה, מתקן גו"ע. אחרי התיקון שלהם הוא מתחיל להעלות רצונות של קבלה, אח"פ. הוא מעלה קודם כול את הטובים ביותר מהם, את אלה הנקראים " חסידי אומות עולם", קרי, נשמות מיוחדות של אומות שונות.
מחד גיסא, גלות היא עונש לישראל. מאידך גיסא, היא הדרך של ישראל להתקרב לבורא-על-ידי הוצאת "גויים" משובחים, רצונות אגואיסטיים, מתוך כלל הגויים שבתוכם ישראל נמצא בגלות. חורבן הוא חדירתם של כלי "קבלה" (אגואיסטיים) לתוך כלים של "לתת" )אלטרואיסטיים, להשפיע(, וכלים של "לתת" לתוך כלים של "לקבל".
גלות היא תוצאה טבעית של חורבן-אדם מגיע להכרה שהוא נמצא בנקודה הנמוכה ביותר בבריאה, במרחק הגדול ביותר מהבורא. והתיקון הוא שכל הרצונות להשפיע חוברים יחד, ואחר-כך מתחברים אליהם הדרגתית רצונות של קבלה.
לכל מצב רוחני בעולם שלנו יש מצב שמתאים לו. אבל ההתאמה הזאת לא מתרחשת בצורה ישירה. לדוגמה, בהיסטוריה כבר התרחשו שעבוד מצרים ויציאת מצרים, אבל אדם שחי בעולם הזה ורוצה להגיע לבורא, לעלות בחושיו לעולמות רוחניים, צריך לעבור את המצבים האלה באופן אישי, להרגיש שהוא שבוי ברצונות האגואיסטיים שלו, להרגיש את השעבוד לטבע שלו, את שליטת ה"פרעה"- שליטת טבעו עליו.
שאלה: מהו השורש הרוחני ממנו נובע תפקידו של ישראל-למשוך את כל העולם אחריו, למימוש מטרת הבריאה?
תשובה: בעל-הסולם מסביר, שהיום אנחנו נמצאים במצב הקרוב לגמר התיקון, לכן חזרנו לארץ-ישראל, שניתנה לנו למרות שעדיין לא זכינו בה. מלמעלה כבר נתנו לנו את ארץ-ישראל, אבל לקבל אותה אנחנו חייבים בכוחות עצמנו. וכל זמן שלא נקבל את הארץ, נהיה מוקפים אויבים ונסבול כל הזמן אבידות. כך הבורא מחייב אותנו להגיע אליו, לקבל כוחות רוחניים, להגיע למטרת הבריאה.
מה שמופלא הוא, שכל העמים נהנים מאיתנו, לכן הם פורחים כל עוד היהודים נמצאים ביניהם ומתערבים בהם. לאחר שהיהודים עוזבים את ארצות הגולה או מגורשים מהן, נעצרת ההתקדמות של אותן ארצות, עד כדי חורבן של אימפריות אדירות. ולנו קורה ההפך- ככל שישראל יותר מתערבים בגויים, הם הולכים ואובדים. ככל שעם ישראל בלט יותר והשתדל לא להתבולל, אפילו במצבים הקשים ביותר, כך שרד והתחזק יותר.
אירועים אלה התרחשו כתוצאה מכך, שהשורש שלנו הוא תכונת הבורא-תכונת ההשפעה, שניתנה לנו כדי שבאמצעותה נוכל לתקן את כל רצונות הקבלה של העולם, ואילו אנחנו משתמשים בתכונה הזאת כדי להשיג תוצאות מרביות בהתפתחות האנושית. כלומר, אנחנו משתמשים בתכונות האלה, שניתנו לנו לצורך עשייה רוחנית, כדי להשיג הנאות חומריות. לכן אנחנו נענשים, יותר נכון, עוברים בכך תיקון. וכל פעם, בגלל תחושת הייסורים, אנחנו מתאחדים ומנסים לפנות למטרה עליונה יותר מאשר לסתם הנאות גשמיות.
השורש הרוחני שלנו הוא עולם האצילות. השורש הרוחני של אומות העולם הוא עולמות בריאה, יצירה, עשייה (בי"ע). כשרצונות ההשפעה של עולם האצילות מתקנים רצונות של קבלה-כלים של עולמות בי"ע, מתקבל אור כללי הרבה יותר גדול מהאור שקיבל עולם האצילות, לפני יצירת הקשר עם עולמות בי"ע. אבל זה קורה רק אם ישראל מתערבב בעמים האחרים כדי לתקנם. התהליך הזה קורה אט- אט בשורשים הרוחניים, אבל הוא לא מתממש עדיין בעולם הזה.
לכן נאמר, שבאחרית-הימים יפנו כל העמים לירושלים-עולמות בי"ע יעלו לעולם האצילות בהתאמה, ולאחר-מכן ידיעת הבורא והתגלותו יתרחשו לפני כולם בכל חבלי הארץ-עולם האצילות יתפשט עם תכונותיו עד העולם שלנו. עד אז התיקון מושג רק על-ידי עליית עולמות בי"ע לעולם האצילות.
עד אחרית-הימים, עד בוא המשיח, שיגאל אותנו מהטבע שלנו, תיקון הגויים מתרחש רק באופן חלקי, על-ידי התערבות מסוימת בישראל, ורק במידה שישראל מגדיר אותה על-ידי רצונות ההשפעה, הנתינה שלו. ישראל יורד ומתערב בגויים רק כדי להעלות כמה נשמות-רצונות מיוחדים, לצורך תיקונם בעולם האצילות. כלומר, רק בהתאם למידת הצורך שלו כדי לממש את ייעודו, ולא כדי להגיע לשלווה.
הקבלה מסבירה שלא נכון לחשוב שישראל יכול למצוא שלווה. כי העליון יורד לתחתון רק על-מנת להוציא אותו מהגלות ולהעביר לו את תכונותיו.
לכן, מעולם לא היה טוב ליהודים בין הגויים. ברגע שהם שכחו והתחילו להתבולל בין הגויים, ללא חשיבה נוספת על ייעודם, הגויים מיד הזכירו להם זאת. כלומר, הבורא התחיל לפעול לא בדרך התורה אלא בדרך הייסורים, כדי להאיץ את תהליך ההתבוללות וגירוש ישראל על-ידי הגויים.
הקבלה מספרת לנו, שבתחילת הבריאה מתרחשת התפתחות של עולמות, והנשמות מאכלסות אותם, לפי תוכנית מיוחדת של הבורא. הוא בורא עולם-מרחב בו יכולה לפעול הנשמה. לאחר שהעולמות והנשמות נבראים ומגיעים למצבם הנמוך ביותר, מתחילה בפועל הגשמת תוכנית הבריאה, התוכנית השנייה.
התוכנית השנייה היא דרך תיקון הנשמות, עלייתן הרוחנית בדרגות רוחניות מלמטה למעלה, באופן מודע ועצמאי, מהדרגה הנמוכה ביותר ועד הדרגה הגבוהה ביותר, שנקראת "בורא". מאתנו דורשים רק לעלות ולשאוף מעלה, לעלות מגשמיות לרוחניות.
שאלה: איך אדם נעשה שייך ל"ישראל" ולא ל"אומות העולם"?
תשובה: אצל אדם שמתחיל את הדרך הרוחנית, מופיעות בהתחלה מחשבות לפיהן צריך להיות יותר אגואיסט-לקבל יותר רצונות, כדי שאחר-כך יוכל לקבל יותר אור מהבורא. אבל זה לא צריך להדאיג אותו כי את כל הנדרש לו הוא יקבל מלמעלה. הרצונות לקבל, כוחות הרע, יתגלו בתוכו אם וכאשר יוכל לעמוד נגדם. כך קורה בעולם הרוחני, וכך גם קורה בעולם הזה. לכן אנחנו צריכים לחשוב רק על הדרך לעלות למעלה. במצרים, ישראל היו חייבים להתייגע כדי לנסות לצאת משם, ואילו הבורא עצמו העצים בהם את הרצון לקבל, ואת הרצון להישאר במצרים.
קיימות הוראות ברורות מאוד לאלה שרוצים להיות שייכים לישראל. אם אדם רוצה להיתקן, בשום אופן אל לו להתערב, בתכונות הטבע שלו, בגויים. חייבים להיות דומים לאור, להבדיל את הטוב מהרע, להבדיל את הרצונות המנוגדים האלה בתוכך.
לעולם, ההתרחשויות בעולם לא צריכות למשוך את האדם אחריהן. הן באות לפניו, כדי שהוא יוכל לתת לעצמו דין וחשבון כיצד להגיב עליהן, ורק לשם כך הן מתקיימות. בכל מכת-גורל אם האדם מרגיש מי שולח לו אותה, או-אז ההכרה לבדה, שכל המכות נשלחות למען השגת המטרה, כבר מרככת את המכות. או-אז המכות נראות אחרת, וכל העבר נתפש כהכרחי כדי להביא אותנו להכרה, כדי לכפות עלינו להיזקק לבורא ולזעוק אליו: "הצילו!".
שאלה: הרי ברור שאף אחד לא מתנגד להיות בצד הטוב, איך בכל-זאת אנחנו, היהודים, מגיעים לצד הרע?
תשובה: לאחר שהבורא הגדיר את מטרת הבריאה ואת תוכניתה, היא מתבצעת בדרך התורה, כלומר בדרך טובה. ואם לא, אז בדרך של ייסורים, שמתקנים ומאלצים אותנו לחזור לדרך התורה. מה שמתקן אותנו זה האור, או היעדרותו-החושך. אם אנחנו בעצמנו רוצים להתקרב לבורא, אנחנו הולכים בדרך טובה, ואם לא, הגויים עושים זאת: הם מאיצים בנו להתקרב לבורא על-ידי ייסורים. באיזה אופן? הם רוצים להתחבר עימנו, וכשאנו מסבירים להם פנים ומתחילים להתחבר עימם, האור מסתלק, מתחילים לשלוט בנו רצונות של קבלה במקום רצונות של השפעה, וזה מסמל מוות לישראל.
כך קורה גם בעולם הגשמי שלנו. ישראל "גווע למוות" בתוך הרצונות לקבל, ואילו הגויים מקבלים ממנו הכול ובזכות זה הם פורחים. אלא שהאחד לא יכול להיות בלי האחר, ולכן גם גוי ללא ישראל מתחיל לגווע. עם זאת, למוֹתר להרגיע את עצמנו ש"אולי כדאי שנתחלק עם אומות העולם", זה לא יכול לקרות: או שהכול עובר לרצונות ההשפעה של הבורא, שנקראים "ישראל", או שהכול נופל לתוך הרצונות לקבל, שנקראים "אומות העולם". אין שיתוף ביניהם ואין התערבבות-זה נובע מהשורשים הרוחניים של הבריאה.
בהתאמה לעולמות רוחניים, העולם שלנו מתחלק בצורה הבאה: ישראל מעל כולם, לאחריה ירדן, סוריה, לבנון, בבל (אירן). ואחר-כך כל שאר המדינות הנחשבות כבר למתות וריקות רוחנית. לכן בכל הדורות, האנושות שאפה להגיע לארץ הקודש. המקום בו נמצא אור הבורא, המקום אליו שואפים גם כוחות הטומאה, כוחות הרע, בתקווה ליטול מעט מהאור הזה. לכן בארצנו יש מרכז, לא רק של כוחות רוחניים טהורים (טובים), אלא גם של כוחות רוחניים טמאים (רעים). ורק במקום הזה מתרחש מאבק בין כוחות גשמיים לבין כוחות רוחניים, למען ההתקדמות לעבר מטרת הבריאה.
מה שיכול להציל אותנו במאבק הזה, זוהי אמונה למעלה מהדעת-ללכת בדרכנו ולהגיד לכל העולם: "לא!". ואם היינו יכולים להגיד את זה לעצמנו, כל העמים היו מניחים לנו במנוחה, כי אנחנו נושאים בתוכנו את מטרת הקיום האנושי, ואף אחד לא יכול להתקיים בלעדינו. רק דרך רצונות ההשפעה של נשמות ישראל, יכולים כל העמים לקבל את אור הבורא.
אבל ברגע שאנחנו מתחילים להיות קשובים לדעות ולרצונות של עמים אחרים, ומוכנים ללכת בעקבותיהם, להתערב ביניהם, בה-בעת אנחנו מאצילים להם כוחות לשלוט בנו והזדמנות להכחיד אותנו. ואז, בסופו של דבר, כולנו סובלים, גם אלה שמתערבים בגויים וגם אלה שמתנגדים להתבוללות הזאת, כי כולנו נשמה אחת עם אחריות אחת.
שאלה: מה צפוי לישראל בדרך לגמר התיקון?
תשובה: מטרת הבריאה כבר נקבעה, אך לא ידוע איך כל אחד ישיג אותה. הדבר תלוי רק באדם. התורה ניתנה לנו כדי לזרז את תהליך התיקון. המלחמה העיקרית בין העולם כולו לבין ישראל תהיה על ארץ-ישראל. ובסופו של דבר, כשכל ניצוצות האור ייצאו מהנשמות, שלהן רצונות לקבל (אח"פ), ויתקבצו יחדיו, יישארו רק ל"ב (32) חלקים של כוחות הטומאה, שיהיו כנגד נשמה מוארת אחת, שיש לה רק תכונות השפעה. זהו מצב של פירוד מרבי ואמיתי בין כוחות הקדושה לכוחות הטומאה. לכן באחרית-הימים יתרחשו מאבקים נוראיים בין כל כוחות הבריאה.
בספר " הזוהר" כתוב שהמאבק האחרון על ארץ-ישראל יתרחש בשטחה, בגבולותיה. הניצחון מובטח על-ידי מטרת הבריאה. אבל הקרב עצמו, כמה זמן הוא יימשך, כמה קורבנות הוא יגבה, תלוי בגודל "האמונה מעל הדעת" שלנו. זה דבר מאוד קשה, אבל זוהי הדרך היחידה להינצל-להגיד: "אנחנו עומדים על זה שאנחנו מהווים חלק מהבורא ומקיימים את חוקיו".
למסור את אדמות ארץ-ישראל למישהו אחר זה מעשה אנטי-רוחני, כי לאדמה הזאת שורש רוחני משלה, ועל-ידי פעולה כזאת אנחנו מוותרים עליו, מוותרים על ההגנה שלו עלינו. כמו שהאדמה הזאת מקיאה אותנו ומגרשת אותנו לגלות, שעה שאנחנו לא מקיימים את חוקיה, כך האדמה הזאת מרחמת ושומרת עלינו היום, אבל רק באותה מידה שאנחנו יודעים את ערכה, ולא מתייחסים אליה כמו לעוד איזה שטח על-פני כדור-הארץ, ששווה לאוגנדה או לקנדה, אלא מעדיפים אותה על-פני כל המקומות בעולם.
שאלה: העולם הרוחני מתבטא בנתינה, ואילו השאיפה להיאחז באדמה היא ביטוי לאגואיזם. האם ויתור על אדמת ישראל נחשב למעשה רוחני?
תשובה: "ישראל" מוגדרת בעולם העליון, כמדרגה רוחנית בה הכמיהה היחידה של האדם היא אל הבורא! אדם שמקבל את הרצון הזה נקרא " ישראל"-הגזור מהמלים " ישר-אל", או " יהודי", הגזור מהמלה-" ייחוד" עם הבורא, או " עברי"- הגזור מהמלה " עבר", כלומר זה שעבר את המחסום, המפריד בין העולם שלנו לבין העולם העליון.
אבל תכונות החומר של העולם שלנו אינן דומות לתכונות הפנימיות, אלא לענפים שלהן. לפיכך, בעולם שלנו, אנחנו צריכים לשמור על התאמה בין השורשים לבין התוצאות שלהם. לכן אם אנחנו רוצים להיות מאוזנים עם הכוחות הרוחניים, כל העמים, כולל עם ישראל, צריכים להימצא במקום שבו פועל עליהם מלמעלה הכוח הרוחני המותאם להם. לכן עם ישראל צריך להיות בארץ-ישראל, וכאשר אנחנו בוחרים, מתוך רצון חופשי, להימצא במקומות אחרים, חוץ מאשר בארץ-ישראל, אנחנו מציבים את עצמנו מרצוננו החופשי בדרך הייסורים.
שאלה: האם החזרה של עם ישראל לארצו מסמלת את סוף הגלות?
תשובה: במאמריו של הרב יהודה אשלג נאמר שהגלות הסתיימה. אבל זה עדיין לא אומר שהמשיח הגיע. החזרה שלנו לארץ-ישראל מסמלת את סוף הגלות, אבל בוא המשיח תלוי רק בקצב שנלמד קבלה (עיין ב"הקדמה לספר 'הזוהר" מהאות ס' ואילך ובספר " קבלה למתחיל").
תוכן העניינים:
שאלה: את מי אפשר להגדיר כמשיח? האם זהו אדם או כוח?
תשובה: אנשים נמצאים בדרגה, שבה אינם מסוגלים לקלוט את המשיח במובן של אור, אלא רק בדמות של אדם מנהיג. אבל המקובלים מתכוונים במלה " משיח" לכוח תיקון רוחני עליון, אור-כוח שנותן לאדם הזדמנות לשפר את תכונותיו. המשיח יהיה הכוח המושך והמשחרר משליטת הרצונות ליהנות לעצמנו. כאשר האור הזה יחדור לתוך האדם, "הטבע המקבל", הוא יתקן אותו מ"מקבל" ל"נותן"-כמו הבורא.
עם זאת, כל הכוחות הרוחניים מתגלים בתוך לבושים גשמיים. לדוגמא: רבי שמעון בר-יוחאי, האר"י והרב יהודה אשלג-שלושתם מייצגים נשמה עליונה אחת, שמקרינה אור תיקון גדול; אבל היא מופיעה בעולם שלנו בדמות אדם, מקובל, מורה ומחבר ספרים.
דבר זה קורה לא רק כאשר מדובר ברב-מקובל, אלא גם במשיח גואל. הוא צריך להיות אדם, מנהיג, שבהדרכת הבורא, באמצעות כוחו של הבורא, הוא יוכל לכוון את כל העולם אל עבר מטרת הבריאה. לכל האנושות לא יהיה מוצא אחר מהרע ומהייסורים שכל אחד מרגיש, אלא רק על-ידי זה שהיא תכיר במשיח כמנהיג, ותלך רק בדרך שיצביע עליה.
שאלה: קבלה היא מדע מוסווה שאתם מפיצים אותו בכל העולם?
תשובה: אכן, ההצלחה היא גם בקרב עמי העולם. ובתורה נאמר כי באחרית-הימים כל העמים ישאפו לרוחניות: "...כי כולם יידעו אותי למקטנם ועד גדולם". ההתעניינות המוגברת ברוחניות דווקא עכשיו, והמסחריות הגואה שלה, מעידות על בואם של ימי המשיח, שקרוב היום שיירד כוח רוחני לעולם הזה ויפתח את עיני האנושות לראות את כל המציאות.
שאלה: לְמה יש לנו לצפות עם בוא המשיח, וכיצד עלינו להבין זאת מנקודת-מבטה של הקבלה?
תשובה: אדם עושה רק את הדברים שהוא חש אותם, מעשים שנובעים מהצרכים הפנימיים שלו. אי-אפשר אחרת. בכל רגע עולות באדם רשימות חדשות, נתונים חדשים, הוראות חדשות-ועליו לממש אותם. בדרך זו הוא מתקדם לעבר מצבו המתוקן, הנצחי והטוב ביותר בשבילו. ההוראות האלה טמונות בכל אחד מאתנו, כמו שבגֶנים טמון המידע של מנגנוני הגוף. כלומר, כל המצבים העתידיים שלנו טמונים בתוכנו והם צריכים להתממש זה אחר זה לפי סדר מסוים קבוע מראש.
כלומר, הדרך שלנו כבר נקבעה מראש. וזה משום שכל אחד מאתנו כבר היה במצב המושלם, שאותו ברא הבורא מלכתחילה. אלא שאחר-כך התרחקנו מהמצב הזה למצב המנוגד לו, למצב של חוסר שלמות מוחלט. המשימה שלנו היא לחזור בעצמנו על אותה הדרך שהתרחקנו בה מלמעלה למטה, מהמצב המושלם ללא מושלם-לעלות בעצמנו למצב ההתחלתי שממנו ירדנו.
האדם עושה חלק מהדרך הזאת באופן לא מודע, כמו שאנחנו עושים כעת. חלק זה מהדרך נקרא " העולם הזה" או " העולם שלנו". והחלק מהדרך שהוא כבר עושה באופן מודע-הוא המצב לאחר מעבר המחסום, שהוא הגבול בין העולם הזה לעולם העליון-חלק זה נקרא " העולם הרוחני".
האדם מסוגל לדמיין רק את מה שחווה כתחושה, ולא יותר מזה. לעולם הוא לא יוכל לחוש את הדרגה הגבוהה יותר, המדרגה שנמצאת מעל המדרגה שבה הוא נמצא כעת. לכן, הוא לא יכול לשאוף מראש למטרה הסופית של הבריאה. אלא בכל מצב שלו, המטרה הסופית מצטיירת בעיניו בהתאם למה שהוא יכול לדמיין לעצמו כטוב ביותר.
הכול יודעים עד כמה עמים שונים ודתות שונות מדמיינים באופן שונה את העולם העתידי. בדומה לכך גם את ה"משיח", כלומר, את הכוח שמוציא את האדם ממצבו הנוכחי ומעבירו למצב הטוב ביותר-כל אדם מסוגל לדמיין את המצב לפי רמת ההשגה שלו. בשביל כל אחד ה"עולם הבא" וה"משיח" הם דברים שונים ממדרגה למדרגה, אבל הם הופכים למובנים לו במלוא ההשגה שלהם, רק במדרגה הסופית של הסולם הרוחני.
שיטת הקבלה מאיצה את קצב ההתגלות של המצבים שטמונים בנו ומקצרת באורח משמעותי את משך הזמן של כל התהליך. הדבר דומה למה שקורה בזמן תגובה כימית, ניתן לצמצם את הזמן במיליון פעמים, כלומר להרוויח בגלגול חיים אחד מיליון גלגולים, כלומר, בפעם אחת להרוויח מיליון פעמים יותר מכל השאר. זה לא רק שיפור כמותי, אלא גם איכותי. למשל, כאבי השיניים שלך אינם נמשכים מיליון רגעים, אלא רגע אחד בלבד. לכן לא כדאי לזלזל בלימודי הקבלה.
שאלה: נאמר בספר "הזוהר", שלפני ביאת המשיח כולם ילמדו קבלה, ומצד אחר נאמר בתלמוד, שיהיה זה דור "כפני הכלב", כזה שיעשה הכול רק לטובת עצמו. כיצד ניתן לאמת את שני הטיעונים האלה? האם זה מן ההכרח שלצורך ביאת המשיח ישיגו כולם את הקבלה?
תשובה: בהקדמה שלו לספר " פנים מאירות ומסבירות" ולספר " עץ החיים" של האר"י, כותב הרב יהודה אשלג (באותיות ד'-ה'), שבקץ הימים יעזבו כולם את הקבלה, כי כבר לא יוכלו לסחור בה כמו בשוק, משום שלא יהיו לה קונים. הקבלה תימאס על כולם, כי יסתבר להם שהיא לא יכולה לתת להם כלום: היא לא יכולה למלא אותם בתענוגים, היא לא יכולה להעניק להם כבוד בעיני אחרים או שליטה על אחרים וכיוצא באלה. לכן לא תהיה כל מגבלה בפני מי שירצה לבוא וללמוד את שיטת הקבלה, ואלה שיבואו ללמוד אותה, דווקא הם במאמציהם יגרמו לביאת המשיח. לפניך ציטוט מדברי בעל-הסולם:
( אות ד) "... ואחר הדברים והאמת הזה, אנו מוצאים, לכאורה, סתירה גדולה מקצה אל הקצה, בדברי חז"ל, דאיתא בזוהר דבעקבתא דמשיחא עתידא חכמתא דא להתגלות, אפילו לצעירי ימים: אשר לפי האמור נמצאנו למדים, שבעקבתא דמשיחא יהיה כל הדור ההוא בתכלית הגובה, עד שאין אנו צריכים לשום שמירה, ויפתחו מעיינות החוכמה, להשקות כל הגוי כולו: אמנם במסכת סוטה מ"ט וסנהדרין צ"ז ע"א, אמרו חז"ל דבעקבתא דמשיחא חוצפה יסגה וכו' חוכמת הסופרים תסרח וכו' ויראי חטא ימאסו וכו'. והנה מפורש שאין עוד הכדור הזה לרוע ואיך מכלכלים לב' המאמרים האלה שוודאי אלו ואלו דברי אלוקים חיים...".
( אות ה) "...וכיוון שכן הרי אנו מחויבים לקבוע מדרשות ולחבר ספרים, כדי למהר תפוצת החוכמה במרחבי האומה, ולא היה כן בזמן הקודם מפני היראה מתערובת תלמידים שאינם מהוגנים, כמו שהארכנו לעיל, וממילא היה זה לעיקר הסיבה של אריכת הגלות בעוונותינו הרבים עד היום הזה, והיינו שאמרו חז"ל אין משיח בן דוד בא אלא בדור שכולו זכאי, היינו שכולם יהיו פרושים מרדיפה אחר התאווה והכבוד, שאז יהיה אפשר לקבוע מדרשות ברבים, להכינם לביאת משיח בן דוד כנ"ל. או בדור שכולו חייב דהיינו בדור כזה, שפני הדור הוא כפני הכלב, ויראי חטא ימאסו, וחוכמת סופרים תסרח בהם וכו', אשר אז לאידך גיסא, יהיה אפשר להסיר השמירה היתירה, וכל הנשאר בבית יעקב ולבו דופק להשגת החוכמה והתכלית, קדוש יאמר לו ויבוא וילמוד כי אין עוד חשד ופחד, פן ואולי לא ישאר עומד על מידותיו ויצא ויסחור אותה בשוק, כי כבר אפס קונה מההמון כולו, וכבר החוכמה מאוסה בעיניהם באופן שאין להשיג תמורתה, לא תאווה ולא כבוד, ולפיכך כל הרוצה לכנוס יבוא ויכנוס. וישוטטו רבים ויתרבה הדעת בכל אותם הכדאים לה, ובזה נזכה בקרוב לביאת משיח צדקינו ופדות נפשינו במהרה בימינו אמן...".
שאלה: בניגוד לכל התחזיות לא קרה דבר בשנת תשמ"ד (1984) ולא בסוף המילניום שעבר. האם צפויים אירועים דומים בעתיד הקרוב?
תשובה: בשנת תשמ"ד (1984)-בדומה לשנת 2000 -שניבאו רבים את סוף העולם. כמובן שאלה רק בחזקת ניחושים ואמונות אנושיות, שאינם מתבססים על שום דבר.
בעולמות רוחניים אין שורש מיוחד, לא בעבור שנת 1984 ולא בעבור שנת 2000, מכיוון שהתאריכים האלה הומצאו על-ידי בני-אדם. אבל אנשים רוצים שינויים, וחלקם גם רואה בהם הזדמנות עסקית לא רעה.
בני-האדם המציאו גם את לוח-הזמנים וגם את התאריכים. מילניום זה רק תאריך, שהוסכם על-ידי האנושות. הוא חלף כמו כל תאריך אחר. בני-האנוש מחכים אמנם לשינויים, כי רע להם, אבל הם רוצים את השינויים האלה מתוך רצונם לְהַנות עצמם.
בהדרגה, האנושות תפקח את עיניה ותבין, שהפתרון לבעיותיה, והדרך להיות מושלם, עשיר, בריא, בטוח וגם נצחי, אינם ברצון שלה ליהנות, אלא מחוצה לו. לפי " הזוהר", אכן תהיינה מלחמות גדולות, אך פנימיות, בתוך כל אדם ואדם. המילניום בכלל לא שייך לכל התהליך הזה, ולכן הוא עבר בשקט בהשוואה לכל הציפיות ממנו. אני מאחל לך להיכנס ללוח-הזמנים האישי שלך ולהבחין בכל התאריכים הקבועים שבו, שהם המדרגות הרוחניות.
שאלה: סוף העולם לא הגיע בשנת 2000, ואתה שולל כל התייחסות ל"זמן האנושי". מהי "תחושת הזמן" בעולמנו וממה היא נובעת?
תשובה: קיים זמן רוחני, שפירושו סדר מצבים (אתה יכול לקרוא על זה בחלק א' של " תלמוד עשר הספירות"-בפרק הנקרא " הסתכלות פנימית"). תחושת הזמן בעולמנו קצת דומה לזה: אנחנו חשים, ש"הזמן עומד מלכת", או שעות עוברות והזמן "טס". אבל גם זה יחסי, כפי שכבר ידוע היום. ובאמת, מקום וזמן-לא קיימים כלל.
עם זאת, קיימת תחושת "זמן" מפני שכך אנחנו מרגישים את האור ברצונות שלנו לְהַנות עצמנו. זו התמונה שהוא יוצר כשהוא עובר דרך שכבות הרצון ליהנות הפנימיות שלנו. כאשר האדם משנה את ה"שיטה" של הרגשת הסביבה מ"רצון לקבל" ל"רצון לתת", הוא מתחיל להעריך את הזמן והחלל אחרת לגמרי, ומתחיל להבין שהם רק תוצאה של השפעת היצר הרע שלו-של הקליפות, של הכוחות המנוגדים לנצחיות. כלומר, הוא מתחיל להבין שהרגשת המקום והזמן היא בסך-הכל תוצאה של המוגבלות שלו.
כאשר האדם מתחיל להבין את המבנה של הכוחות העליונים והרכבם, הוא מפתח מערכת יחסים שונה לגמרי עם העולם החיצוני, וחי בממדי זמן ומקום שונים לחלוטין; שאז התקופות השמחות או הקשות שלו-הן ביטויים למצבים הרוחניים שלו, תולדה מהדרגה הרוחנית שבה הוא שרוי, ולא של דף תלוש מלוח-השנה. בעולם הרוחני המדרגות נקראות בשם "שנים", אך אין שום קשר בינן לבין לוח-השנים שלנו. לכן שום דבר, מלבד החלפת התאריך ביומנים, לא קרה בתאריך זה.
שאלה: במוקדם או במאוחר תחלופנה להן "ששת אלפים שנה", הוויכוחים בינינו יירגעו, יגיעו ימות המשיח וכולנו נתמזג בבורא. ומה נעשה לאחר-מכן? מה ניצור? האם יהיה עלינו להעלות את החיות, את הצמחים או את האבנים לרמה גבוהה יותר?
תשובה: זה מעניין עד כמה אדם רוצה לדעת מה מצפה לו מעבר למדרגה הגבוהה ביותר, בעוד שהוא עדיין לא יודע אפילו מהי המדרגה הנמוכה ביותר! ההבדל בין המדרגות, כמו בין העולמות, הוא עצום. מספר המדרגות הוא 125 כאשר האדם מסיים את עלייתו-בכך הוא מתקן רק את עצמו, את הכלי שלו. לאחר התיקון הוא מוכן לבצע את תפקידו האמיתי באחדותו עם הבורא. אבל מה שעושה הנשמה בפסגה הרוחנית, שבכלל לא נתפשת בדמיון שלנו-זה כבר " סודות התורה". הסודות האלה נקראים " מעשה מרכבה" ו" מעשה בראשית". את הסודות האלה אסור לגלות, כי אנשים שנמצאים בכל דרגה הנמוכה יותר מהפסגה, אפילו בדרגה הקרובה ביותר אליה, אינם מסוגלים להבין מה מתרחש שם... לכן, הבה נעז קודם לטפס בדרגות נמוכות יותר!
תוכן העניינים:
שאלה: כל אחד מייחס משמעות משלו לחיים ומוות, לאור, לנשמה וכדומה. כיצד הקבלה מפרשת אותם?
תשובה: אבאר לך כמה מושגים:
זמן - למעשה הוא לא קיים! הבריאה היא נצחית.
בורא - הרצון להנות, לענג את הנברא.
נברא, נשמה - רצון ליהנות מהבורא, מהרגשת הבורא, מהאור.
חיים - מילוי הנשמה על-ידי האור, על-ידי הרגשת הבורא.
מוות - עזיבת האור, הסתלקות הרגשת הבורא מהנשמה (כתוצאה מעזיבת הכוונה "למען הבורא").
קבלת נשמה - רכישת הרצון (ליהנות "למען הבורא"), שבעזרתו אפשר להרגיש את הבורא.
מסך - רצון ליהנות עם הכוונה "למען הבורא"; כלי קדוש, כלי רוחני, כלי מתוקן; כלי הנשמה, שבכוחו להרגיש את הבורא.
קבלה - לקבל. מדע שמסביר איך לקבל בהדרגה נשמה מלאה, כלומר, דבקות מלאה בבורא.
העולם שלנו - מצב נמוך ממוות רוחני, למטה מהרגשת הבורא. נמצא תחת צד שמאל של עולמות אבי"ע (אצילות, בריאה, יצירה, עשייה) דטומאה.
הולדת הנשמה, רכישת חיים - מַעבר מהרגשת העולם שלנו להרגשת הבורא.
גלגולים, מחזורי חיים ומוות - כניסה ויציאה של אור לכלי הנשמה, המתרחשות בקביעות לאורך כל דרך התיקון בעולמות בי"ע.
שאלה: מדוע בעל-הסולם משתמש במלה "צורה" ולא במלה "תכונה", בהתייחסו לבחינות רוחניות ב"תלמוד עשר הספירות"?
תשובה: כיוון שכך זה מופיע בהרגשת המשיג. צורה ותכונה ברוחניות הן מלים נרדפות, אם כי אין אנו מבינים מהי "צורה" ברוחניות. בעולם הרוחני קיימות רק שתי תכונות: בורא ונברא. מסך הוא תוצאה של הרגשת תכונות הבורא.
שאלה: האם אור הבורא, שעליו מדובר בקבלה, והאור שעליו מדובר ביום הראשון לבריאת העולם-הם אותו האור?
תשובה: אור-הוא רק אחד ואינו משתנה. אבל הוא מתקבל בכל מיני אופנים בגלל מצבו של הכלי (הנברא, הנשמה)-ותלוי ביכולתו של הכלי לקבל. מכאן, שאין לנו מושג על האור שמחוץ לכלי, כי איננו מסוגלים להגדיר את מה שמחוץ להרגשתנו.
האור הוא הרגשת הבורא על-ידי הנברא; מה שיוצא מהבורא; מה שמתקבל אצלנו כטוב, והעדרו-כרע.
האור, שעליו מדובר ביום הראשון לבריאת העולם, הוא האור העליון ביותר, שכולל בתוכו את הכול. שאר האורות הם נגזרותיו, ההופעות הפרטיות שלו.
שאלה: כיצד מבדילים בין "גשמי" ל"רוחני"?
תשובה: רוחני זה מה שמעל העולם שלנו. מה שבשום אופן לא למען עצמי אלא רק למען הבורא; כשתוצאת המעשה אינה קשורה כלל לעושה אותו, אפילו באופן עקיף; שעה שהנשמה, ולו במידה הקטנה ביותר, קשורה עם הבורא, מרגישה אותו ומלאה בו. כל מה שמחוץ ומעל הזמן, החלל, המקום והתנועה; כל מה שלא קשור לחלוטין להרגשת הגוף הבהמי, אלא מורגש בנשמה באיזשהו חלל פנימי ריק בחושים של האדם-שמיועד רק לבורא- ומתגלה רק כשהאדם כבר שולט בנושא ה"רוחני".
שאלה: קראתי, שהרוחני הוא "טבע הנותן" שנמצא מעל העולם שלנו. מדוע אי-אפשר להגיד שהרוחני הוא חלק מהעולם שלנו?
תשובה: איך ייתכן שהרוחני הוא מהמרכיבים של העולם שלנו? הרוחני אמנם "בתוכו", אבל לא מתגלה בעצמו אלא דרך לבושים.
העולם שלנו הוא מצב, שבו הרצון ליהנות נהנה רק ממנת אור קטנה מאוד הנקראת " נר דקיק", ואפשר ליהנות ממנה אפילו שכוונת הרצון היא "למען עצמי". זה נעשה על-ידי הבורא בצורה מכוונת: למרות שעוד לא רכשנו כוונה רוחנית "לתת לבורא", למרות שעוד אין מסך, אפשר בכל-זאת להתקיים-לשם הנאת עצמנו.
הרצון ליהנות שבתוכנו הוא הקטן ביותר מבין הרצונות שנבראו. הוא מובדל משאר הרצונות של הנשמה כדי שנוכל להתאמן עליו: פעם "לטובת עצמי" ופעם "לטובת הבורא", ולזכות לכניסה לעולם הרוחני-כמו בדוגמא של בעל-הסולם, לפיה פעם נהגו ללמד ילדים לכתוב בעזרת לוח וגיר כדי שלא יבזבזו נייר יקר, עד שילמדו לכתוב כראוי.
שאלה: האם קיים "רע-רוחני", למשל קליפות או יצר רע?
תשובה: קליפות ויצר רע הם כוחות טומאה, הנמצאים מעל העולם שלנו; הם אינם נמצאים באדם רגיל, ומופיעים רק כשמתחיל להיוולד באדם רצון אמיתי לבורא. בשביל לחזק רצון זה, מתעוררים כוחות שליליים. האדם, בהתנגדותו אליהם, גדל ומחזק את הרצון שלו לבורא. ודווקא בשביל זה הם נבראו-להפריע ולגרום לספקות.
אמנם הקליפות והיצר הרע לא נמצאים בעולם שלנו, ובכל-זאת לא נהוג לכנותם "רוחניים" מפני שברוחני, ככלל, הכוונה היא "למען הבורא"-ואילו הם בעלי כוונה הפוכה, לכן אסור לכנותם "רוחניים". הם קיימים בתוככי האדם ולא מחוצה לו ומשמשים לו כעזר בדרכו לבורא-"עזר כנגדו".
שאלה: מה זה "גימטריה" וכיצד היא משפיעה?
תשובה: כדי לתאר את מצב הנשמה, המכונה לעיתים "כלי", נוהגים להשתמש בשם שמותאם בצורה מדויקת מאוד לרמה הרוחנית שלה, במקום להשתמש בהרבה נתונים טכניים למיניהם. כל הכלים (הנשמות) מורכבים מעשר ספירות, בדומה לבני-אדם, שגופם מורכב ממספר שווה של חלקים: תרי"ג (613). מה שמבדיל בין הנשמות זה האור הממלא אותן. תפקיד השם הוא לבטא את תכונות הנשמה שהתמלאה באור. סכום האורות, או, ליתר דיוק, עשרת האורות שממלאים את עשר הספירות שבנשמה נקראים "גימטריה". לכן גימטריה היא לא פחות ולא יותר אלא רישום המצב הרוחני של הנשמה, המילוי שלה על-ידי האור, על-ידי הבורא. האור הזה תלוי ב" מסך": התכונה של הנשמה "לתת", בניגוד לרצון שלה ליהנות; את המסך אפשר לרכוש רק על-ידי שיטת תיקון הנקראת "קבלה".
שאלה: בספר "דרגות הסולם" כתוב, שעל-ידי "תשובה" אדם קונה רצונות של נתינה-רצונות להשפיע, ואז הוא הופך להיות מוכשר לקבל תענוג מהבורא. אם כך, מהי "תשובה" עבור מקובל?
תשובה: "תשובה" משמעותה לשוב, כלומר, לחזור למצב הקודם, אבל עם ה"אני" שכבר השתנה. כי אחרת-אם המצב ההתחלתי לא היה משתנה ואני לא הייתי משתנה-זה היה אותו המצב. "תשובה" היא חזרת הנשמה לבורא, מהמקום ממנו ירדה לעולם הזה. בהתחלה הבורא ברא רצון לקבל, הרצון נברא בלי כוונה ולכן נקרא " עובּר".
על-ידי התחזקות הדרגתית של הכוונה "למען עצמי", ה"רצון לקבל" הולך ומתרחק מהבורא, עד למצב שבו הוא לגמרי מנוגד לבורא. מצב שבו כל הרצונות- כוונתם היא "למען עצמי", נקרא "העולם שלנו", או "העולם הזה". במצב הזה הרצון לא מרגיש שום דבר, חוץ מאשר את עצמו, וההרגשה הזאת נקראת "גוף" (האדם בעולם הזה).
אם הרצון משנה את כוונתו מ"למען עצמי" ל"למען הבורא", או-אז, לפי מידת השינוי של הכוונה, הרצון חוזר למצבו ההתחלתי הקודם, ונעשה כמו עובּר בבורא. כל מצב במרחב הרוחני נמדד בזיקה לבורא ונקבע יחסית אליו. ככל שתכונות הנברא שוות לתכונות הבורא, כך הנברא קרוב לבורא, ולהפך.
בעזרת הכוונה "למען הבורא", הרצון משתנה באיכותו והופך מ"מקבל" ל"נותן". בזה הוא משתווה לבורא. הנברא מרגיש את עצמו לא כמו קודם-נקודה או עובּר - אלא כמשהו שלם ושווה לבורא.
בהשתוות שלו לבורא, הרצון ליהנות חש כל מה שהבורא חש: תענוגים אינסופיים, נצחיות, שלמות-זו מטרת הבריאה. אני ממליץ לקרוא את המכתב של בעל-הסולם בדף ס"ג בספר " פרי חכם-אגרות קודש".
שאלה: כיצד מוגדרת "אמונה" בספרי הקבלה?
תשובה: אני ממליץ לך לקרוא ב" הקדמה לתלמוד עשר הספירות" מהאות י"ג עד האות י"ח. שם מסבירים, שאמונה היא ביטחונו של האדם בכך:
שהבורא קיים.
שהבורא רוצה לעזור.
שהבורא יעזור רק במידה שהאדם יתייגע.
שהעזרה שתבוא תיתן לאדם כוח לנהוג בניגוד לרצונות שלו: לעשות ולחשוב רק למען הבורא.
שהעזרה תבוא רק דרך לימוד הקבלה (ראה " הקדמה לתלמוד עשר הספירות", אות קנ"ה), כפי שנאמר: "האור שבה מחזירו למוטב".
שאם אין באדם אמונה-עליו ללמוד את הקבלה על-מנת לרכוש את האמונה. לאחר-מכן עליו ללמוד את הקבלה, כדי לתקן את עצמו. התיקון יבוא רק אחרי שהאדם ירכוש אמונה. מידת התיקון תלויה במידת האמונה (ראה " הקדמה לתלמוד עשר הספירות", אות י"ח).
שאלה: האם באמת יש "מוות"?
תשובה: הרגשת ה"מוות" או ה"חיים" מתחילה עם הכניסה לעולם הרוחני, ולא בעת לידה או מוות של הגוף הפיזי, הבהמי. "מוות" פירושו הסתלקות האור-כאשר נעלמת הרגשת הבורא מהכלי, מהנשמה. מצבנו הנוכחי נחשב למצב שהוא גרוע ממוות, מכיוון שאנחנו כלל לא מרגישים שאנחנו נטולי אור, נטולי הרגשת הבורא.
להרגיש את הבורא פירושו לקבל נשמה. קבלה נגזרת מהמלה "לקבל". הקבלה היא מדע שמלמד איך לקבל נשמה ועל- ידיה לרכוש חיים נצחיים.
"מוות" פירושו התרחקות מהבורא-למרחק הקוטבי לו בתכונות. התנאי לקבלת הנשמה הוא קיומו של "כלי", ו" כלי" פירושו "הכוונה למען הבורא".
האדם יכול להשיג את הדרגה הרוחנית הראשונה שלו רק אחרי שהוא השיג את ההבנה, לפיה המוות הוא התרחקות מהבורא והחיים הם התקרבות אליו. השאר הוא כבר בידי מנגנון העולם הרוחני. אבל כדי להשיג הבנה כזאת, הכרחי לקבל עזרה מהבורא-את נס יציאת מצרים! בזה רק הבורא יכול לעזור. וכשהוא עוזר, האדם באמת ניצל!
שאלה: מה פירוש האמור בספר "הזוהר", שרק הנבחרים יזכו לחיים בעולם הבא? ומה לגבי השאר?
תשובה: הבריאה נצחית. זמן ותנועה אינם קיימים. כל מה שאנחנו מדברים עליו הוא ההרגשות הפנימיות של הנברא, מה שהוא מרגיש בתוככי עצמו. שינויי המצבים הפנימיים שלנו הם שגורמים לתחושת הזמן והתנועה.
ספר " הזוהר" מדבר על דרגות רוחניות, על מצבים של הנשמה הנצחית, על מידת ההתמלאות שלה על-ידי אור הבורא. כולם ישיגו את חיי העולם הבא, כלומר, את הדבקות המלאה בבורא. ואילו הרגשת "החיים הבהמיים" יכולה להתלוות לנשמה, אם האדם מקבל אותה, שאם לא כן, נאמר: "ומוֹתר האדם מן הבהמה אין".
שאלה: במה האדם מסתכן, בסופו של דבר?
תשובה: אדם מסכן את הדבר היקר לו ביותר, את מה שהוא מרגיש, את מה שיש לו, את חייו. אין היעדר מוחלט! אבל נעלם מה שיש אצלו. למען האמת אין בשום דבר סיכון, שכן הכול נמצא בשליטת הבורא "הטוב והמטיב". אך מרגישים אותו ככזה, רק אם משיגים אמונה רוחנית: " אור חסדים".
שאלה: האם "תענוג" שמשתמשים בו המקובלים בספרי הלימוד, הוא באמת הנאה ותענוג כמו שאנחנו מבינים את זה, או שיש לו מובן אחר לגמרי-ורק לנוחותם הם מכנים אותו תענוג?
תשובה: מטרת הבריאה היא לְהַנות את הנבראים. הבורא השלם יכול להנות את הנבראים רק עם שלמות. הבורא לא יכול לברוא משהו שאינו שלם. שלם-רק הוא בעצמו ממלא את המציאות, ולכן הוא גם היחיד. כיוון שכך, נוצר רצון להתמלא בו, והרצון הזה מתמלא לגמרי ללא הגבלה. לכן המצב שלו נקרא " אין-סוף", כלומר בלי סוף. אבל המצב הזה נברא על-ידי הבורא, במטרה שהנברא ירגיש את המצב הזה בכוחות עצמו כשלם. לצורך זה הנברא חייב לרכוש מידות של הערכה. הוא יכול לרכוש אותן רק מתוך הרגשת הֶפכיוּת הצורה ומתוך הרגשה של חוסר שלמות. לצורך זה נועדה ההתרחקות שלו מהבורא עד למצב שנקרא "העולם הזה", שבו הנברא מרגיש תענוג גשמי, בהמי- המצב הנוכחי שלנו-במקום להרגיש את הבורא. ככל שהנברא מודע יותר למצבו הבלתי-שלם-וזה אפשרי רק מתוך לימוד קבלה-הוא מתחיל להיות מודע לשלמות, שהיא הבורא; הוא מתחיל להבין שהשלמות היא דבקות בבורא, השתוות לו לפי התכונות, התמלאות בו.
תוך כדי הלימוד מבינים, שלהיות שלם פירושו להיות "קרוב" ככל האפשר לבורא, כמה שיותר דומה לבורא, לתכונותיו, להיות אתו בהשתוות הצורה. והאמת-שזהו המצב של הנברא גם עכשיו, אלא שהוא לא מרגיש אותו כך, ולכן הוא לא מסוגל להחשיב אותו ככזה.
ככל שהאדם מגיע להבנת עצמו והבנת הבורא, הוא מתחיל להרגיש שלמוּת- כאילו שהוא חוזר אליה. הרגשת המילוי במצבים האלה נקראת "תענוגים", והרצון להרגיש את הבורא כשלמות עליונה, נקרא " כלי".
שאלה: כיצד המסך מוליד אובייקטים רוחניים חדשים?
תשובה: אובייקטים רוחניים-הם דברים, שהמקובל מייצר על המסך שלו, מה שנולד מפגיעת האור במסך של המקובל. כתוצאה מזה נולדת בתודעתו תמונת העולם הרוחני. הרוחניות נולדת רק בעקבות זיווג רוחני, שעל-פי עוצמתו מושג העומק של התמונה הרוחנית.
אם האור לא פוגע במסך, לא נולד שום דבר חדש, ומצטיירת באדם רק תמונת העולם הזה. במלים אחרות, להוליד אובייקט רוחני פירושו לבנות מהחומר (מהרצון) שלנו את דמות הבורא על-ידי המסך. בעצם, המסך הוא כלי פיסול בידי המקובל.
האדם מתבונן על עצמו מהצד (מצמצם את רצונותיו, מרכיב מסך של הכוונה "לא לקבל למען עצמי"). רצונות, שהוא לא מסוגל לדמותם לבורא (" לב-האבן"), הוא חותך באמצעות המסך; רצונות, שהוא יכול לדמותם לבורא, הוא מביא להשתוות הצורה עם תכונות הבורא-במידת יכולת המסך שלו. וכך, ככל שהדרגה גבוהה יותר, האדם נעשה יותר ויותר דומה לבורא. הוא לומד את תכונות הבורא מתשע הספירות ומאמץ אותן אליו.
שאלה: כמה עולמות מפרידים בין הנשמה לאור?
תשובה: הדרך עד אלינו ארוכה מאוד, אבל אנחנו כבר יכולים להגיע למסקנות מסוימות בנוגע לטבע הבריאה, לתכונות האור והכלי.
הנה מה שמתרחש מלמעלה למטה:
ארבעת שלבי ה"אור הישר";
הולדת מלכוּת של עולם "אין-סוף";
צמצום א' של המלכוּת;
הולדת עולם "אדם קדמון";
צמצום ב';
שבירת מסך המלכוּת;
בריאת העולמות: אצילות, בריאה, יצירה ועשייה;
בריאת הנשמה-נשמת "אדם הראשון";
שבירת הנשמה לחלקים;
ירידת החלקים עד לעולם שלנו;
התפתחות הנשמות, על-ידי ירידה לעולם שלנו, עד למצב הנוכחי שלנו.
שאלה: מהו "עולם אין-סוף" והיכן הוא נמצא?
תשובה: צריך להימנע מלפרש "אין-סוף" כמושג של זמן או של מקום. ה" אין-סוף" זהו משהו ללא סוף, ללא מגבלה של פעולה מסוימת או של תכונה מסוימת, ולכן זה נקרא "אין-הסוף".
לרוחניות אין מקום ואין זמן, ולכן שתי המגבלות האלה, של העולם שלנו, לא קיימות בעולם הרוחני. מהסיבה הזאת אנחנו לא יכולים לדמיין את הרוחניות באופן נכון. אנחנו לא יכולים לתאר לעצמנו כוס, שלמרות שהיא מלאה עד שפתה, היא בכל-זאת נמצאת במצב של התמלאות מתמדת-אינסופית (ודאי שהכול נמדד יחסית לכוס עצמה, שכן אנו מודדים הכול יחסית למקבל).
מלכות, נשמה, מתקנת את עצמה באמצעות העולמות. העולמות הם מדרגות של העלמה או גילוי של האור. פעם אחר פעם הנשמה מקבלת מן המדרגות רצון, שזה הכלי, וגם את האור, הכוח לתקן את הרצון. באמצעות השימוש ברצון הזה ובאור התיקון, הנשמה, על-ידי תיקון עצמה, עולה כביכול כל פעם לאותה המדרגה שממנה היא קיבלה את הרצון ואת כוח התיקון. בסך הכול ישנם חמישה עולמות, בהם חמישה פרצופים, בהם חמש ספירות-שיחד מהווים 125 מדרגות. אך קיים עוד מספר עצום של מצבי מעבר.
שאלה: אתה כותב, ש"עולם" נקרא גם כל מצב של מלכות, של הנשמות, של הכלי הכללי. האם מלכות היא ספירה או עולם?
תשובה: מלכות-זוהי הספירה העשירית, הספירה האחרונה לאחר תשע הספירות של האור הישר, המתפשטות מן הבורא. המלכות מקבלת את האור מכל תשע הספירות, ומתחלקת לעשרה חלקים. עשרה חלקי המלכות האלה-הם העולמות וכל מה שנמצא בהם.
שאלה: אם הבריאה היא המלכות, מהן כל הספירות העליונות?
תשובה: כל תשע הספירות (ט' ראשונות) עד למלכות הן תכונות האור. על המלכות להידמות לתשע הספירות האלה. מידת ההתאמה בין המלכות לבין תשע הספירות, שהן תכונות הבורא, תלויה בכוח המסך שבמלכות. אך ההתאמה של המלכות לתשע הספירות קיימת, אפילו עם המסך הקטן ביותר שלה.
כלומר, אפילו מסך מינימלי צריך להתאים את המלכות לכל תשע הספירות הראשונות. לפיכך, כל השגה רוחנית מורכבת מתמונה שלמה (הכוללת את כל הספירות). אמנם תמונה בעלת מסך מינימלי יכולה להיות מורכבת מכמות קטנה של גוונים, או פרטים, אך היא מהווה תמונה יחסית של כל תשע הספירות. הדבר דומה לכך שבעולם שלנו אחרי שאנחנו נולדים, אנחנו קולטים באמצעות כל חמשת החושים, ללא הבדל אם אנו ילדים או מבוגרים. אבל עוצמת (העומק) ההשגה תלויה בכוח המסך.
שאלה: העולם כשלעצמו הוא משהו מגביל, מעכב. כיצד, אם כן, מתפתחת מלכות של עולם אין-סוף (הנשמה) דרך העולמות?
תשובה: עולם-פירושו העלמה, הסתרה, הגבלה של התפשטות האור. אבל כל מצב של מלכות, של הנשמה הכללית המשותפת, גם נקרא עולם. עולם אין-סוף-הוא מצב של מילוי בלתי-מוגבל של הנשמה המשותפת, ולא של נברא-נשמה בודדים. כל מה שממלא את הנשמה המשותפת נקרא " אור" או " בורא".
אבל כדי להתמלא בכוונה "למען הבורא" וכך להפוך לשווה לו, המלכות, הנשמה, מתקנת בהדרגה את הכוונה שלה מ"למען עצמי" ל"למען הבורא": היא מרוקנת את עצמה-צמצום א', מסתתרת תחת חמישה כיסויים, עולמות, ובהדרגה, בהתאם לרכישת המסך, הכוונה "למען הבורא", נפתחת, חושפת עצמה לאור, לבורא, כמו כלה בפני חתן.
מדרגות התיקון שלה, התגלותה, התמלאותה באור, הן חמישה עולמות הכוללים חמישה פרצופים בכל עולם, הכולל חמש מדרגות בכל פרצוף, סך הכול 125 מדרגות. ואפשר גם לחלק את התיקון, את המרחק הרוחני, ל-613 מדרגות, (תרי"ג) מצוות. לכן המצווה נקראת הלכה, מהמלה הליכה-התקדמות. ואפשר לחלק את אותו המרחק ל-6,000 מדרגות, שלוש קבוצות, שבכל אחת 2,000 מדרגות. אבל המרחק עצמו -מידת התיקון של המלכות - אינו משתנה. כל העניין הוא, שכל אחד מבטא את המדרגות-את מידות התיקון-בדרך הנוחה לו.
שאלה: איזה אור ממלא את המלכות, האם זה אור אחד או חמישה אורות?
תשובה: לפי כוח הרצון לקבל, מתחלקת המלכות (הנשמה) לחמישה חלקים (מהזך ביותר אל העב ביותר): כתר, חוכמה, בינה, זעיר-אנפין, מלכות-כשדווקא הרצון לקבל החזק ביותר הוא שתופש את החלק האחרון-את המלכות שבמלכות. לרצונות אלה מתאימים חמישה תענוגים-אורות שממלאים אותם בהתאמה: יחידה, חיה, נשמה, רוח, נפש. מלבד זאת מתחלקת המלכות בסדר הפוך (מהעב ביותר אל הזך ביותר): דומם, צומח, חי, מְדבּר, אלוקות. מכאן שהרצון החזק ביותר (המלכות שבמלכות) נקרא דומם-ומסופק על-ידי האור החלש ביותר, אור ברמת הדומם, אור הנפש (נפש דנפש).
בעולם הרוחני פועל חוק הנקרא " ערך הפוך אורות וכלים": ככל שהרצון עב יותר, זה השואף לקבל תענוג גדול יותר, הוא מושך יותר אור. אבל האור נכנס לא אל הרצון העב, אלא דווקא אל הרצון הכי זך, אל הרצון לתת בלי לקבל תמורה. כי האור והרצון הכי זך לתת נמצאים בהשתוות הצורה. כמו כן, נהוג לומר ש"האורות נכנסים בהדרגה אל הפרצוף". אבל כל שינוי באור פירושו שינוי בכלי ומכאן במבנה כל הפרצוף כולו. בכל פעם הכול חדש, כל חמש הספירות וחמשת האורות.
שאלה: מה מתארות ה"ספירות" שבספרי הקבלה?
תשובה: ספירות הן תכונות, אשר ניתנות לנברא, לתחתון, כדי שבעזרתן הוא יחוש את העליון שלו, את הבורא. לכן הספירות מבטאות עליונות-תכונות של הבורא, תכונות שהבורא רוצה שהנבראים ישיגו על-מנת שירגישו אותו.
כמו שאנו תופשים את האדם לפי שכלו, שהוא הדבר העיקרי-והגוף הוא רק לבוש חיצוני, כך גם תופשים את הרוחניות דרך לבוש, שכן העיקר הוא התכונות הפנימיות שעומדות מאחורי הלבוש. והחיצוניות נחוצה לנו רק למטרות היכרות ולא למען עצמה היא. זה מתבטא, למשל, אצל נשים, שדורשות מהגברים עומק רגשי והערכה על-פי תוכנם הפנימי ולא על-פי חיצוניותם, למרות שבדרך-כלל החיצוניות חשובה לאשה.
את הבורא עצמו האדם משיג דרך הספירות, כלומר דרך ההופעות החיצוניות שלו. גם אנחנו מכירים אדם בוודאות רק אחרי שאנחנו מכירים את כל התכונות והתגובות שלו במצבים שונים. וכך לבסוף נכיר את כל המציאות, שהיא כולה "לבוש" של הבורא, כמו שהגוף הוא "לבוש" הנשמה.
הבורא הוא זה שפועל בתוך נשמת האדם, ולכן מי שלומד להשיג את הבורא, מכיר ומשיג אותו על-פי מעשי הבורא בנשמתו-על-פי פעולות האור על נקודת המלכות שלו. הנקודה הזאת אינה ריקה, למרות שהיא מורגשת כך על-ידי האדם, אלא מלאה בטוב-אבל כדי לחוש את זה צריכים לעבור את כל התחושות, ורק אז האדם לומד להרגיש את האור שנכנס לנקודה מסוימת של הנשמה.
שלמות היא תענוג שמורגש רק לאחר רעב לדבר ומחסור בו-במידת אי-השלמות שהורגשה לפני קבלת התענוג.
בעולם הזה לא ניתן לחוש תענוג תמידי, כי מדרך הטבע, הרעב והתענוג לא מופיעים יחד בעת ובעונה אחת. ודווקא התכונה הזאת מועברת לנשמה-כדי לחוש רעב, שאיפה לתענוג, כדי שהאדם ילמד, שלמרות שבכוחו למלא את תחושת הרעב-הוא לעולם לא ישביע אותו.
אלא שהבורא משתוקק לענג אותנו, ולכן הוא שולח מילוי מיוחד. הנשמות מנסות לא לקלקל את המילוי הזה ולא לעבור את הגבול. רק כך הן מגיעות לשלמות. הרעב והשאיפה לא נעלמים, נהפוך הוא, וכתוצאה מזה הנשמות מושכות לעצמן מילוי משלמות שלא נעלמת, משלמות נצחית. ידוע לנו, שאנחנו מרגישים תענוג מאכילה מפני שקדם לו רעב-חֶסר, ובאותה מידה שהחֶסר נעלם-כך גם נעלם התענוג. הבורא העביר לנשמות "פטנט" מצוין, שמונע מהן להגיע לשובע, למרות שהן מקבלות הנאה, וככל שהן מרגישות מלאות יותר, כך הן נשארות רעבות יותר-זוהי שלמות פעולותיו של הבורא.
פנימיות היא כל מה ששייך לגוף, ללא תלות וחשבון עם מה שמתרחש בחוץ. למשל, הרעב הוא תכונה פנימית-שכן, גם אם האדם היה לבדו בעולם הוא עדיין היה חש את הרעב. לעומת זאת, קנאה וכבוד הם תכונות חיצוניות הנובעות מכך שהאדם נמצא בין אחרים שדומים לו.
שאלה: כשאמרת, שהכול נע מלמעלה למטה, מהשורש למלכות, הבנתי שדווקא המלכות נמצאת בתוך כל הבחינות, וכל הזרימה מתרחשת בכיוון מעלה. וממה שקראתי, מסתבר שכל הזרימה צריכה להיות לכיוון האמצע, לתוכך, לבחינת השורש שנמצאת בתוך האדם. האם "למעלה"-משמעו "פנימה"?
תשובה: בעולם הרוחני אין נפח ואין מקומות. הדבר דומה לתיאור התחושות שלנו, כאשר אנו אומרים: "רגש עמוק", "צליל גבוה", "שמחה גדולה" וכדומה. ניתן לתאר את הבריאה, כמתפשטת מהבורא מלמעלה למטה. מהעליון, מהתכונות הנעלות, אל התחתון, לתכונות הנמוכות. אך ניתן גם לראות את התפתחות הבריאה מבפנים, מהבורא החוצה, לנקודה שמתרחקת ממנו, כמו לנוע מהדבר הפנימי-האישי ביותר והנסתר, למשהו חיצוני ולא כל-כך חשוב. ניתן גם לדבר על התפתחות הבריאה כך, כאילו הבורא מקיף את כולה, "עוטף" אותה במטרתו, ושולט בה מכל צדדיה. הבריאה מצידה נמצאת בפנים, כמו ביצה בתוך תרנגולת דוגרת. מצויים עוד תיאורים רבים אחרים, המתארים כולם דבר אחד בלבד: היחסים בין הבריאה לבורא. הכול תלוי על אילו תכונות, מאפיינים, איכויות ויחסים ביניהם, אנחנו מדברים.
שאלה: אם כלי נועד לקבל אור, מהי המשמעות של "כלי נותן" ואיך בכלל יכול ה"רצון לקבל"-לתת?
תשובה: הבורא ברא רצון ליהנות-כלומר, רצון לקבל תענוג. תענוג אמיתי הוא נצחי ושלם כל עוד הרצון אינו נפסק, כלומר: אינו יודע שובע. אבל כשהרצון ליהנות מקבל, הוא חש בושה. לכן תענוג נצחי אי-אפשר להשיג על-ידי קבלה, כי קבלה מצמצמת את התענוג ואפילו מכבה אותו-ובאופן כזה היא מבטלת את עצמה.
לכן הדרך היחידה ליהנות היא ליהנות לא מהתענוג עצמו, אלא מהקשר עם נותן התענוג, מהנתינה לו. אם התענוג של הנותן הוא מזה שאתה מקבל ממנו, התענוג שלך לא נעלם ולא מקטין את הרצון שלך ליהנות. אלא להפך, ככל שאתה מקבל יותר, אתה נותן יותר ונהנה יותר, והתהליך הזה נמשך ללא הפסק.
יחד עם זאת, התענוג שהאדם מקבל מזה שהוא מרגיש את הנותן, גדול לאין שיעור מהתענוג שהוא מקבל רק לסיפוק עצמו, כי סוג זה של הנאה קושר את האדם עם הנותן השלם, הנצחי.
לכן, סתם רצון לקבל או ליהנות עדיין אינו "כלי", כי הוא לא מתאים לקבלה. רק אם הרצון ליהנות מקבל מסך (הכוונה "למען הבורא"-כלומר, הוא מוכן לקבל תענוג רק במידה שהוא גורם הנאה לנותן, לבורא), הרצון נעשה ראוי לקבלה, לתחושת תענוג וראוי להיקרא "כלי". מכאן מובן שכל המשימה שלנו היא לרכוש מסך!
"כלי נותן" הוא כלי, שעדיין לא מסוגל לקבל למען הבורא, אלא מסוגל רק לא לקבל, שכן אם יקבל הוא יקבל לטובת עצמו.
אבל כאשר הרצון ליהנות מקבל ומרגיש את הנותן, הוא מרגיש גם הנאה וגם בושה, כי בהיותו מקבל הוא הֶפכי בפעולתו לנותן. נוכחותו של הנותן גורמת בושה אצל המקבל, והבושה אינה מאפשרת לו לקבל הנאה. המקבל מרגיש שהוא מוכרח לתת לנותן בחזרה, להשתוות עם הנותן כדי לא להרגיש רק מקבל.
הבורא עשה במכוון שקבלה תהיה מלווה בתחושת הבושה. אמנם הוא יכול היה גם לא לעשות כך, אבל תופעת הבושה נבראה דווקא באדם, ובמיוחד בו, כדי שילמד להשיג מהבורא, לקבל תענוג בלי תחושת הבושה. לכן הנברא (הרצון ליהנות), מיד כשנברא והרגיש את עצמו כמקבל מהבורא, החליט ועשה צמצום (הגביל את רצונו) על קבלת האור. מעשה זה של הנברא נקרא "צמצום א" (צ"א).
תחושת הבושה מכונה גם "אש הגיהינום". אין דבר חמור יותר מהרגשת הבושה, מפני שהיא הורסת לחלוטין, באופן ישיר, את הדבר היחיד שיש בנברא-את ה"אני" שלו.
הנברא יכול להתקיים גם בלי לקבל את האור, מפני שהרגשת הבושה מוציאה את כל התענוג מהקבלה, והופכת את הקבלה מתענוג לייסורים.
כאשר הנברא מרגיש את רצון הבורא לגרום לו תענוג, הוא מחליט שלמרות תחושת הבושה הוא יקבל את התענוג, מהסיבה שכך הבורא רוצה וכך הוא מסב תענוג לבורא-למען הבורא, ולא למען עצמו. המעשה נשאר כקודם, הנברא מקבל כקודם, כפי שהיה בזמן הרגשת הבושה, אך כוונת הקבלה השתנתה.
אמנם ההחלטה התקבלה רק מתוך הרצון לתת תענוג לבורא ולמרות הרגשת הבושה, אבל הנברא מגלה שבמעשה למען הבורא הוא לא מרגיש את עצמו כמקבל, אלא כנותן ושווה לו: שניהם נותנים זה לזה, ומראים בזה אהבה אחד כלפי זולתו.
הנברא, מתוך השתוות צורתו לבורא, מרגיש את עצמו כבורא: נמצא בשלמות מלאה, בנצחיות, בתענוג ובאהבה נצחיים.
אבל ההחלטה לצמצם את קבלת האור (צמצום א'), לקבל אור עם הכּוונה "למען הבורא", תבוא רק אם הנברא ירגיש את הבורא, את הנותן, כי רק הרגשת הבורא מסוגלת לעורר החלטה כזאת אצל הנברא.
אבל אם הימצאות הבורא היא שמביאה להרגשה כזו, איך אפשר להגיד שההחלטה היתה באמת "למען הבורא"? הרי צמצום א' נעשה כתוצאה מהבושה, וקבלת האור היתה לכאורה כתוצאה מ"לחץ" הנותן.
לכן, כדי לקבל החלטה עצמאית לקבל "למען הבורא" וכדי להידמות לבורא, שברא את הנברא כדי לתת לו תענוג, הבורא חייב להיות בהֶסתר, על-מנת שנוכחותו לא תהיה כפייתית כחרב על צוואר הנברא. לכן יש ליצור לנברא מצב שבו ירגיש שהוא היחיד שקיים, ואז כל ההחלטות יהיו שייכות רק לו עצמו.
שאלה: קראתי על ה"מסך" והתבלבלתי. תמיד אמרת, שהאור אינו יכול להיכנס לכלי לא-מתוקן, שקודם צריך לבנות "מסך", כלומר לפתח בי רצון לקבל אור "למען הבורא" ולא "למען עצמי" ורק אז אפשר לקבל את האור. ואילו בספר כתוב, שעל-מנת לבנות מסך צריך קודם שהאור ייכנס לכלי, מפני שהכלי לא יכול לבנות את המסך בעצמו.
תשובה: ישנו אור, שממלא את הרצון ליהנות, כלומר את הכלי, וישנו אור שמתקן את הכלי, כלומר את הרצון. זהו האור, שנותן לכלי את הכוונה "למען הבורא" ובונה לרצון את המסך. שני אורות אלה שונים לגמרי בפעולתם על הכלי: האור שמתקן נקרא "אור תיקון הבריאה", והאור שממלא נקרא "אור מטרת הבריאה". אור התיקון יכול להיכנס אל תוך הכלי, עוד לפני שנבנה בו מסך, ודווקא כדי לבנות בו את המסך. הוא נותן לכלי הרגשה שהבורא הוא עליון ואדיר, ומתוך ההרגשה הזאת הכלי מסוגל להכניע את הטבע שלו-כדי להיות קרוב לעליון. וכך הכלי רוכש את המסך. ואז, לפי כוח המסך שלו, לפי הכוונה שלו "למען הבורא", נעשה זיווג דהכאה (זיווג רוחני), והכלי מתמלא באור.
שאלה: למרות כל ההסברים, עדיין לא הבנתי: האם הכלי הוא רצון או כוונה?
תשובה: כלי-הוא רצון שמקבל אור, תשובה מהבורא. הכוונה לפעול "לא למעני" אלא מעבר לאינטרסים האישיים שלי. לכן, אנחנו לא מחשיבים לְכלי את הרצון אלא את המסך, את הכוונה האלטרואיסטית להשפיע, לתת, את האור החוזר.
שאלה: האם קיים דבר שלא נותן לאור להיכנס לכלי אלא רק פותח פתח, ושבלעדיו האור בכלל לא יכול להיכנס?
תשובה: האור הוא הבורא. אנחנו תמיד מדברים מנקודת-מבט של תחושת הכלי-הנברא. כל דיבור אחר שלא מתוך תחושת הכלי הוא חסר בסיס. (עיין ב" מבוא לספר 'הזוהר", שם הכול מתואר כמו שהכלי מרגיש ולא באופן אובייקטיבי). במצב "אין-סוף", אחרי שהכלי קיבל את האור למען עצמו ("על-מנת לקבל"), הוא החליט שלעולם זה לא יחזור-הוא עושה צמצום על קבלת האור לתוך רצונו לקבל למען עצמו, הנקרא צמצום א'. מהמצב הזה ולמטה ממנו עד לעולם הזה, כל סוגי הכלים לא רוצים לקבל אור על-מנת לקבל. במלים אחרות, חוק צמצום א' נשמר בכל הדרגות והמדרגות. הכוח לשמור על הצמצום נקרא "מסך", מכיוון שהוא מגן על הרצון מפני השימוש "למען עצמי".
אבל חוץ מזה, יש גם מסך נוסף: כוונת הרצון "לקבל אור למען הבורא". כלומר, אחרי הצמצום, המסך הוא כוח נוסף-לא רק כדי לקיים את תנאי הצמצום, אלא גם כדי לקבל אור למען הבורא.
שאלה: מהי אהבת הזולת במובן הרוחני?
תשובה: מעשה אמיתי של אהבת הזולת הוא, שאני עושה טוב למישהו שאני אוהב, רק מפני שאני רוצה להיטיב אתו, אפילו שהוא לא יידע שאני הוא זה שגרמתי לו הרגשה טובה. ואפילו אם אני לא אקבל מזה תענוג ישיר, אלא רק האהבה כלפיו תניע ותחייב אותי לפעול. התורה מסבירה לאדם, שמעשה אמיתי של אהבת הזולת הוא זה, שנעשה כאשר צד אחד אינו יודע על הצד האחר, אם הוא נותן לו או לאו, כי אחרת מופק מזה תענוג.
אם הבורא יודע על מעשה הזולת, זה כבר שכר, אבל על פעולת נתינה אמיתית לא צריך להיות שכר בשום אופן. תמיד מדברים מנקודת-מבטו של האדם המרגיש, ולא באופן מופשט. חייבים להגיע לתחושה הזאת של נתינה אמיתית, שלב אחרי שלב, כלומר להגיע לרמה הרוחנית של מעשי הנתינה, ובינתיים אנחנו מקיימים אותם באופן טכני, אבל בה-בעת, אנחנו צריכים להיות ערים ומודעים לכך, שקיום כזה הוא רק טכני לפי דרגת העולם הזה, שבו אנחנו שרויים כרגע.
שאלה: המושג "בינה" נגזר מהמלה הבנה. האם נובע מכך, שבינה היא אחת מהתכונות השכליות?
תשובה: בעולם הרוחני לא קיים מושג שנקרא שכל. השכל הוא החיפוש המתמיד אחר תענוגים "למען עצמי", במסגרת מוסכמות מקובלות. לעומת זאת, המצב בו הנשמה אינה רוצה לקבל למען עצמה נקרא " בינה".
שאלה: מה הן 6,000 שנה המוזכרות בספרי הקבלה?
תשובה: בספרי הקבלה מדובר על 6,000 שנה, שהן בשפת הענפים 6,000 מדרגות, שאותן צריכה כל נשמה לעבור, והן בכלל לא קשורות ללוח-השנה שתולים על הקיר. יש נשמות צדיקים, שהגיעו לגמר התיקון-האלף השביעי, כבר לפני הרבה מאות שנים. את הלידה והמוות בעולם שלנו השווה הרב ברוך אשלג להחלפת לבוש. ההחלפות האלה הינן הדרגתיות מדור לדור, כל פעם בגופים בעלי רצונות ומוחות מפותחים יותר. אין קשר בין הדרגות בעולם הרוחני לבין התחלפות הגופים. יש כאלה, שגם אלף שנות חיים לא מספיקות להם כדי להיכנס לעולם הרוחני, ויש נשמות שמסיימות את תיקונן במהלך אותם חיים.
שאלה: למה בעולם הכול מתחלק ל-7 או ל-10 או ל-12?
תשובה: הבריאה-רצון אחד ליהנות-התחלקה בתוך עצמה לתשע תכונות הבורא שקיבלה ממנו: תשע הספירות הראשונות והיא עצמה-הספירה העשירית, מלכוּת. מכאן שהכול במציאות מתחלק מלכתחילה לעשר, ואחר-כך יש כבר חלוקות אחרות: פרצוף מתחלק לשלוש ספירות של הראש ושבע ספירות של הגוף. אחר-כך חלוקה ל-12, הנובעת ממספר הפרצופים בעולם האצילות וכדומה. בחוכמת הקבלה אתה תמצא את ההסבר לכל חלוקה ויחסי-הגומלין ביניהן.
שאלה: למה בינה ומלכות מוגדרות באותה אות "ה"?
תשובה: מקור האותיות הוא צמצום ב', כאשר מלכות עולה לבינה. כתוצאה מכך, מלכות נמצאת בבינה, ובינה נמצאת במלכות. ואז, מופיעה תכונה חדשה, משותפת לשתיהן, שהיא: חיבור בין תכונת ההשפעה של בינה (ה"טבע לתת") לבין תכונת הקבלה של מלכות (ה"טבע לקבל"). זהו כלי מלכות חדש-עם הכוונה של בינה "למען הבורא", שאפשר לקבל בתוכו תענוג.
כל האותיות יוצאות מנקודה, מקו ומעיגול. שלושת המרכיבים האלה כוללים בתוכם את כל תכונות הבריאה. שילובים שונים של נקודה, קו ועיגול יוצרים את הצורות השונות של האותיות, המבטאות את תכונות הכלי, שכן אות היא כלי. האותיות מתחילות מבינה-9 אותיות, זעיר-אנפין-9 אותיות, מלכות-4 אותיות, סך-הכול: 22 אותיות.
האות "ה" מורכבת מהאות "ד" ומהאות "ו" שבתוכה, כשהיא ללא ראש, כיוון שאין בה (בזעיר-אנפין) אור חוכמה אלא רק הארת חוכמה. לבינה ולמלכות אותן אותיות "ה" כיוון שמלכות היא המשך מן הבינה, היא "תולדה" שלה.
התיקון במלכות נעשה דווקא על-ידי תכונות הבינה, הכלולות בתוכה. הבינה קיבלה על עצמה את תכונותיה והגבלותיה של מלכות, ולכן מבינה אותה ויכולה להגביל את עצמה ולתת למלכות לפי מידת תיקונה. זוהי הסיבה לזה שמלכות ובינה פועלות יחדיו ומשלימות זו את זו.
שאלה: למה זעיר-אנפין מחולק לשישה חלקים במקום החמישה הרגילים? לשם מה קיימת ספירת יסוד?
תשובה: זעיר-אנפין צריך להיות בקשר עם המלכות כדי להעביר לה את האור. לכן הוא צריך לבנות ספירה מיוחדת, אשר תקשר בינו לבין המלכות, כלומר, שתכלול בתוכה תכונות דומות.
לכן ישנם בזעיר-אנפין:
חסד - כתר
גבורה - חוכמה
תפארת - בינה
נצח - זעיר-אנפין דזעיר-אנפין
הוד - מלכות דזעיר-אנפין
יסוד - סכום של כל הספירות הקודמות (כמו 'סלט', שכולל חמישה חלקים מקוריים אך כאשר הם חוברים יחד מתקבלת תכונה חדשה).
אחרי היסוד באה המלכות הכללית-הנברא, הנשמה, מה שצריך להתייחד על-ידי השתוות הצורה לבורא-פרצוף זעיר-אנפין.
מלכות היא הנברא, וזעיר-אנפין הוא הבורא. זעיר-אנפין נקרא גם " קדוש-ברוך-הוא", אליו מפנים את כל התפילות להתעלות, והוא, לפי בקשת המלכות (עליית מ"ן), בונה איתה קשר-מגע וזיווג-על-ידי ספירת היסוד שלו.
שאלה: מהו אותו חלק רוחני שנקרא נשמה?
תשובה: בספר " הזוהר" מדובר על היחסים בין כל חמשת פרצופי עולם האצילות, שהוא העולם שמנהיג את כל המציאות. על-פי הכתוב: "על כן יעזוב איש את אביו ואת אמו"- תהפוך הנשמה לעצמאית, לפרצוף עצמאי מאבא ומאמא, שיגיע לשלמות וזיווג עצמאי עם המלכות, לייחוד עם הבורא, ויוליד פרצופים חדשים- נשמות מתוקנות. נשמה היא פרצוף המלכות של עולם האצילות. זעיר-אנפין, הבורא, הוא בעלה. פרצוף "אבא ואמא"-חוכמה ובינה-נותנים לנשמה את כל מה שהיא זקוקה לו.
שאלה: מהי "אתערותא דלתתא" (התעוררות ה"תחתונים"), האם בכלל קיים עוד מישהו שמסוגל לפעול באופן עצמאי מלבד הבורא?
תשובה: בקבלה מתואר הכול מתוך תחושותיו והשגותיו של המקובל והאופן בו הבורא מתגלה אליו. אפילו כאשר אנחנו מדברים על הבורא, וכביכול רק עליו, מבלי להתייחס לעצמנו, אנחנו בכל-זאת מסתמכים על הבנתנו-על איך שאנחנו מבינים אותו.
הרצון להתעלוּת רוחנית שמופיע בתחושתנו נובע:
1. מלמעלה (מהבורא).
או
2. מלמטה (מתוכנו).
ודאי שרק האור הוא זה ש"מנענע" ומעורר את הכלי. ואז, או שהכלי מרגיש זאת בבהירות, שהבורא הוא זה שמעורר אותו מלמעלה, או שהכלי לא מרגיש את השפעת הבורא, אלא רק את תוצאת הלוואי שלה-את הרצון הפנימי שלו: ש"פתאום" נוצרה בתוכו שאיפה לבורא, שכן הבורא עורר אותו באופן נסתר.
פה כבר מתעוררת שאלת חופש הבחירה, החלוקה ל"אני" ו"הוא". עיין גם בספר ' הזוהר' עם פירוש הסולם" במאמרים " עליית התפילה" ו" עניית התפילה" (פרשת "ויקהל").
שאלה: מהו ביטחון, ומהן הדרכים להשגתו?
תשובה: ביטחון הוא היכולת לסבול, להיות כל הזמן מוזן מהמטרה. השגת הביטחון תלויה רק בהשגת " אור מקיף". האור הזה מוכן לנשמה וימלא אותה כאשר היא תגיע לתיקון המלא שלה. ולכן עכשיו, כשהאור הזה מאיר לנשמה, הוא נותן לה הרגשה מלאה של הגנה וביטחון.
רק הרגשה ישירה ומוחשית של האדם את הבורא, נותנת לו ביטחון ואפשרות לשאת את כל מדרגות התיקון. הדבר נעשה באופן מכוון על-ידי הבורא, כדי שהאדם לא יוכל להתגבר בעצמו אפילו על המכשול הרוחני הקטן ביותר, אלא בכל מצב יצטרך לבורא. בעולם שלנו אנחנו יכולים להתקיים בלי הרגשת הבורא. אבל במרחב הרוחני זה בלתי-אפשרי. מידת הרגשת הבורא, זוהי מידת הביטחון האמיתית של האדם, והייתי אומר: היכולת להתגונן מפני הפרעות.
שאלה: המלה "חבר" משמעותה ידיד קרוב, ובתורה נאמר: "ואהבת לרעך כמוך". האם "רע" ו"חבר" הם שמות נרדפים?
תשובה: המלה " חבר" נגזרה מהשורש "חיבור", התאחדות, והחיבור אפשרי רק אם קיים דמיון בתכונות, במחשבות ובפעולות. כך, לפי מידת השוויון של התכונות, חבר יכול להיות קרוב יותר או רחוק יותר. " רעך" הוא משורש "רע", שמשמעותו "קרוב".
שאלה: מהי "צניעות" מצד הבורא?
תשובה: "צניעות" זו התכונה הכי חשובה. בספר " הזוהר" יש פרק מיוחד, הנקרא " ספרא דצניעותא"-ספר הצנועים, ספר של בעלי המסך. בעזרת המסך הופך הנברא להיות דומה לבורא, דווקא בתכונת הצניעות! מפני שהוא מדכא את הטבע שלו ומעמיד את הבורא מעליו. הצניעות דורשת מהאדם להיות מודע לשפלות טבעו הפנימי, ולשאוף לרכוש את תכונת הבורא-התכונה לתת, להשפיע. צניעות היא היכולת להפעיל את הטבע שלך ליהנות עם הכוונה "לא למען עצמי".
שאלה: הסבר לי בבקשה מיהו צדיק ומיהו רשע.
תשובה: כל מדרגה רוחנית מתחלקת לשניים: רשע וצדיק. אם האדם מצדיק את הבורא הוא נקרא "צדיק"; אם האדם מרשיע את הבורא הוא נקרא "רשע".
אדם שנמצא בעולם העשייה נקרא רשע.
בעולם היצירה הוא נקרא רשע וצדיק.
בעולם הבריאה הוא נקרא צדיק.
לפני שאדם נכנס אל העולמות הרוחניים הוא לא שייך לאף אחת מההגדרות האלה, שכן מההיבט הרוחני-הוא לא קיים. הרבה בקריאה בספרי בעל-הסולם והרב"ש (הרב ברוך אשלג) וקבל מהם את ההגדרות הנכונות, וכך לא תתבלבל עם הידע הקודם שלך.
שאלה: מיהו צדיק ומה הכוונה ש"צדיקים יורשים את הארץ"?
תשובה: צדיק הוא אדם שהשיג דרגה רוחנית שנקראת " צדיק". כלומר, השיג את המסך שעומד ומונע מכל תענוג להיכנס ולמלא את ה"רצון ליהנות", ולכן הוא תמיד יכול להצדיק את הבורא. ולגבי "צדיקים יורשים את הארץ"-בכל מדרגה חדשה, הצדיק יורש, כלומר מקבל רצונות חדשים (רצון מהמלה "ארץ"), ומרכיב עליהם מסך חדש הנקרא: לקבל "למען הבורא".
שאלה: האם זה נכון שהחוקים האנושיים והמובנים הגשמיים של טוב ורע, תואמים, כל אחד מהם, לחוקים הרוחניים? ואם לא-מהו המקור של המעשים הטובים בעולמנו?
תשובה: המובנים הרוחניים והגשמיים של טוב ורע לא תואמים זה לזה כלל. זה לא אומר שהם מנוגדים, כלומר, זה לא אומר שמה ש"רע" בגשמיות זה "טוב" ברוחניות. לא! אבל מה שנכון הוא, שמעשים טובים של אדם בעולם הזה לא מקרבים אותו לרוחניות. בית-המקדש הוא תוצאה של חוקים עליונים, הוא מקור הטוב בעולם הזה. אבל גם זה מותנה. הרי שמעת בוודאי, שבורא נחשב לכולו טוב, שהוא יוצר הכול ויוצר רק טוב. אז איפה הטוב הזה? מה אנחנו רואים מסביבנו? התשובה היא שהקשר בין עולמות רוחניים והעולם הזה אינו ישיר, אחרת כולם היו באים בעצמם לבורא, ולא היינו צריכים תיקון מלמעלה.
שאלה: מהי שיטת ה"שכר ועונש" שנהוגה בקבלה?
תשובה: ברוחניות לא קיימת ענישה, אלא תיקון לנברא שמביאו להשגת השלמות. בדרך-כלל, במצב שלנו, בדרגת ההתפתחות הנוכחית שלנו, אנחנו תמיד מתארים לעצמנו שהשכר הוא-לקבל את מה שרוצים. לכן, השכר תלוי במדרגה בה נמצאת נשמת האדם. נחוץ להשיג מצב, שבו השכר יהיה לעשות משהו למען הבורא: או-אז המאמץ להוסיף כוונה "למען הבורא" לא נחשב לעבודה שדורשת שכר, אלא העבודה עצמה היא השכר. הסיבה-הרצון לקבל שכר, והמסובב שלה-השכר, אחד הם. הזמן והייסורים נעלמים, ובמקומם באה הרגשה של שלמות מלאה.
שאלה: "שפיכת זרע" היא חטא, וגם "השתכרות" היא חטא. האם כל תענוג או מעשה כדי לְהַנות את עצמך הוא חטא?
תשובה: קודם כול, אני רוצה לתקן ולומר, שכל מה שקורה בעולם שלנו אינו קשור ישירות לעולם העליון, שכן האדם לא גורם לשום מעשה רוחני באמצעות הפעולות הפיזיות שלו.
כאשר האדם נכנס לעולם העליון, כלומר רוכש מסך, הוא באמת עושה מעשים רוחניים. כלומר, הוא משתמש בכל תרי"ג הרצונות שלו עם כוונה "למען הבורא", החל מהרצון החלש ביותר, המדרגה הראשונה של העולם הרוחני, ועד לרצון החזק ביותר, המדרגה הכי גבוהה של העולם הרוחני.
קיימים שני סוגי תענוג:
אור החוכמה, שמורגש בתוך הרצון ליהנות.
אור החסדים, שמורגש בתוך הרצון להַנות.
את שני סוגי התענוג ניתן לקבל עם הכוונה "למען עצמי", או עם הכוונה "למען הבורא".
בסך-הכול, אפשר לבצע ארבע פעולות עם הכוונה שמשתנה לפי מידת התיקון:
לקבל תענוג למען עצמי.
לתת תענוג (להשפיע) למען עצמי.
לתת תענוג (להשפיע) למען הבורא.
לקבל תענוג למען הבורא.
שפיכת זרע-במובן הקבלי, היא מעשה בו מקבלים תענוג-אור חוכמה, לתוך המלכות הלא-מתוקנת-ללא מסך-תוך שימוש עם הכוונה "למען עצמי". שימוש נכון של אור החוכמה משיגים רק באמצעות זיווג נכון בין ה"גבר" ל"אשה": הזיווג בין ה"רצון לתת" וה"רצון לקבל", בין זעיר-אנפין (ז"א), ומלכות של עולם האצילות. הנשמות מחייבות אותם להזדווג על-ידי זה שהן מעלות אל ז"א ומלכות את הרצון להיתקן שנקרא "עליית מ"ן".
רק בגמר התיקון, כאשר יהיה מסך על כל הרצונות, ניתן יהיה לקבל ללא מגבלות. לכן בחג הפורים קיימת מצווה להשתכר עד לאיבוד היכולת להבדיל בין טוב לרע, כי זה מסמל את גמר התיקון.
אבל קיים הבדל במידת החומרה בין חטא שפיכת הזרע לבין חטא ההשתכרות, עד לאיבוד היכולת להבדיל בין טוב לרע, עד לאיבוד היכולת לתקן. במקרה של השתכרות, אדם יורד מרמת " אדם" לרמת " בהמה", שבה הוא לא נחשב חוטא, אלא הוא פשוט מנתק את עצמו ממודעות, מהתיקון. ואילו הפעולה של שפיכת זרע ללא מסך - היא חטא. ניתן לומר, שהשכרות עצמה אינה חטא, אלא החטא הוא הסטייה ממטרת הבריאה שנגרמה בשל השכרות. לפי ההתאמה בין הענפים לשורשיהם הרוחניים, לשפוך זרע במקום להזדווג עם הנוקבא המתוקנת (מקווה וכדומה) ולהתרבות-הוא מעשה, שמנוגד ישירות לתיקון, וההשתכרות-מנוגדת באופן עקיף. בנוסף לכך, שפיכת זרע רוחנית-היא חטא גם ביחס לחוק של "צמצום א" וגם ביחס לחוק של "צמצום ב".
שאלה: האם אנחנו שרויים בגיהינום?
תשובה: הגיהינום הוא הרגשת הבושה-ההרגשה היחידה, שהאֶגו שלנו לגמרי לא יכול לסבול אותה, מפני שהיא משפילה אותו ומבטלת אותו לחלוטין. הרגשת הגיהינום מציבה את הנברא בדרגה הנמוכה מ"האחד-והיחיד", מהבורא-שקיים חוץ ממנו, ומגלה לו שהוא הכי נמוך והכי שפל מבין שתי הישויות הקיימות. האגואיזם לא מסוגל לסבול את זה עד כדי כך, שהוא מוכן לוותר על תכונתו. זו הסיבה שאת ה"גיהינום" חשים דווקא אלה שנקראים " רשעים", כלומר, אלה שמרגישים עצמם רשעים, בגלל שהם רוצים להיות " צדיקים"; הרוצים להצדיק את פעולות הבורא עליהם.
תוכן העניינים:
|
|
שאלה: באיזה שלב בבריאה התפתח הקוף והפך לאדם?
תשובה: התופעה עליה אתה מדבר נקראת בקבלה: "מלכות של העליון הופכת לכתר של התחתון"-זהו מעבר מרמה אחת של הבריאה לרמה הסמוכה לה, אך לא מטבע אחד לאחר. כלומר, זו טעות לחשוב, שבצורה כזאת יכולים לעבור לא רק בין הרמות של המסך, אלא גם בין ארבעת חלקי ה"רצון ליהנות" שבבריאה: דומם, צומח, חי, מדבֵּר. מעברים כאלה הם בלתי-אפשריים! הגֶנים הרוחניים הם נצחיים! לכן לא תיתכן התפתחות מאבן לצמח, ומקוף לאדם!
אבל בהחלט אפשרי שהאדם יתפתח רוחנית, כלומר, יעלה רוחנית, מרמה של " דומם" לרמה של " צומח", לרמה של " חי" ולרמה של " מדבֵּר"-הנקרא " אדם". מדובר רק על האופנים והיכולות להשתמש ברצון, על ניצול העביוּת, על מעבר כמותי ולא איכותי. הבורא יצר את הרצון הכללי באופן קשיח, והאדם עושה בו שימוש הדרגתי, לפי מידת הסתגלותו למסך.
שאלה: כיצד נעשה המהפך? אם זה אפשרי, תסביר לי בבקשה לא את הטכניקה של המהפך, אלא את תחושת הלב שהוא יוצר.
תשובה: אף מצב חדש לא יכול להיוולד, לפני שנתחיל לשנוא את המצב הקודם שלנו, ולפני שנרצה בכל כוחותינו משהו חדש במקום הישן. למעשה, מתרחש ניתוק בין המצב העכשווי של האדם למצב הבא החדש שלו. הניתוק הזה נובע ממעשה שהוא "למעלה מהדעת", כלומר נגד השכל. זה כמו שזרע צריך להירקב כולו באדמה לפני שייצא ממנו נבט חדש. כך קורה גם עם הרצון שלנו, הרצון העכשווי צריך "להירקב" כולו. אנחנו צריכים לדחות אותו, לגרום לו "להירקב", ורק לאחר-מכן אפשר בכלל לדבר על האפשרות, שייוולד משהו חדש. טכניקת המעבר מפורטת ב" תלמוד עשר הספירות", בחלקים ג' ו-ה'.
שאלה: האם זה נכון שתגובותיו של האדם ואופיו שייכים לעולם שלנו ולא משתנים כאשר האדם נעשה מקובל?
תשובה: נכון. כתוב ב"זוהר" שאופי הוא קובץ של הרגלים טבעיים והוא מיוחס ל"גוף הבהמי", לרצונות בהמיים שאינם משתנים, דווקא בגלל שהם שייכים לעולם שלנו, וכל דבר שנמצא בעולם הזה נחשב למת, ואינו משתנה בהשוואה לעולם הרוחני. לכן בקבלה, לידת האדם היא קבלת ה"מסך" הראשון, המינימלי, אחרי שאדם עובר את המחסום- מהרגשת העולם הזה בלבד אל הרגשת העולם הרוחני. וזה מה שנקרא מעבר ים-סוף. בכך מסתיים "סוף" השלב הראשון של התפתחות האדם, ולאחריו הוא נכנס לעולם העליון.
שאלה: האם אדם יכול להיות מקובל, אלטרואיסט ברוחניות, ולהישאר אגואיסט בעולם שלנו?
תשובה: אתה סותר את ההגדרה של המושג רוחניות. רוחניות ניתן להשיג רק על-ידי תכונות שמותאמות לרוחניות. תכונות אלה נקראות "למען הבורא", תכונות השפעה ונתינה. כל הכוונות האחרות, כגון "למען הזולת", "למען האנושות", הן בסופו של דבר "למען עצמי". כל הכוונות האלה באות מהרצון לקבל שכר באופן עקיף או שהן באות מהרצון לשלוט, לקבל כבוד וכיוצא באלה. רק אם האדם משיג התנתקות מלאה מטבעו שלו, וזה אפשרי רק אם כוונותיו שלו הן "למען הבורא", הוא הופך לחופשי מרצונותיו. או-אז הוא רואה, שדרך הכוונה "למען הבורא" הוא מתחיל לאהוב את כל האנושות, ולאחל לה טוב באמת. לכל זה מגיעים דווקא בגלל שרוכשים את תכונות הבורא; האדם מתחיל לאהוב את הבריות כמו הבורא, אבל רק מתוך תכונות הבורא, ולא מתוך תכונותיו הוא.
יכול להיות שיש לך הגדרה אחרת לאגואיזם ולרוחניות. אולי רוחניות היא, למשל, משהו דק, אציל, לירי, משרת, נעים ביחס אלינו, מנותק מן העולם, "תרבותי" וכדומה. אבל כל ההגדרות של רוחניות הן לגמרי שונות מההגדרות שלנו, מפני שהן מורגשות ומתגלות בחומר אחר-לא של הטבע שלנו, ולכן הן מורגשות באופן לגמרי אחר ממה שאנחנו מורגלים. דווקא בעניין זה הקבלה היא תורת הסוד.
לצערי, רק מי שמשיג רוחניות יכול להבין מקובלים. אבל זה בדיוק המקור לכל המחלוקות בין מקובלים לבין שאר האנשים, בין הבורא לבין הנבראים הלא-מתוקנים, בין מתנגדי הקבלה לבין אלה שמשיגים אותה. עולמו של המקובל הוא שונה-כל מה שבעולם שלנו אנו מעריכים באופן רגיל כטוב או רע, אולם למקובל נראה הדבר אחרת לגמרי, כי הוא ממעל.
מקובל רואה כל דבר שנמשך לעולם שלנו, גם את מקור הייסורים של כל אחד וגם את הסיבות לכל מה שקורה בעולם. הוא רואה מה מפריע לשלמות ולאושר למלא את העולם. אתה יכול לקרוא בעצמך באיזו חריפות מקובלים דגולים כותבים על מקור כל הייסורים של האנושות, שהוא למעשה חוסר הרצון ללמוד קבלה. רק לימוד הקבלה מושך לעולם שלנו את האור, הגלוי למקובלים והנסתר מאיתנו. אור שמביא כל טוב לעולם שלנו!
אני ממליץ לך לעיין בספרי בעל-הסולם: " הקדמה לספר 'הזוהר" (מהאות ס"א ועד האות פ"ח), וב" הקדמה לפירוש 'עץ חיים", וכמו כן לעיין ב" הקדמה ל'עץ חיים" של חיים ויטאל ובספר " קבלה למתחיל" בפרק שנקרא "מקובלים על חוכמת הקבלה" (בפרק הזה מצוי לקט של ציטוטים מפי מקובלים).
שאלה: כשמקובל הולך לעולמו, מי ממלא את מקומו?
תשובה: לעולם לא תוכל להבין את משמעות הקשר של המקובל עם הנצח, עם הבורא, את ממד הקיום שלו, אבל אני אנסה לענות לך. הבורא הוא שמציב את המקובל בעולם הזה, וכאשר יש צורך הוא מחליפו ומציב אחר במקומו.
הבורא עושה כך לא בגלל שהמקובל הקודם לא עשה דיו, או הזדקן, שהרי הכול בידי הבורא, אלא מפני שכל נשמה ממלאה רק את משימתה שלה, ולא מסוגלת לבצע משימות אחרות. הדבר מנוסח היטב במכתבי בעל-הסולם, הרב יהודה אשלג: הבורא מציב את הכוח, ואחר-כך מחליפו, אך לא משנה אותו, מכיוון שכל אחד יכול לבצע רק משימה מוגדרת, וממנה הוא עובר לעשייה אחרת, עשייה יותר נעלה. אתה לא רואה את זה, אבל מקובל כן רואה. ומה יהיה על קבוצת תלמידיי? בהיעדרי-היא תקבל את ההשפעה הדרושה, ההכרחית לה, על-ידי מדריכים אחרים. ככלל, בעולם הזה צריך לפגוש את המוות בשמחה, ולא בצער, אבל זהו כבר דיון מיוחד מתחום אחר.
שאלה: מפתיע אותי לגלות שמקובלים גדולים יכולים להיות קורבנות לרצח ולרדיפות. תמיד היה נדמה לי שהקבלה מעניקה כוח בלתי-מוגבל ושליטה בעולם. ואילו עכשיו נראה לי שהקבלה כלל לא קשורה לעולם הזה. מדוע מקובל העולה בעולמות הרוחניים, אינו חסין מפני ייסורים בעולם הזה?
תשובה: אתה מתחיל לחשוב נכון! אין קשר בין העולם הגשמי (הבהמי) לבין העולם הרוחני, כפי שאנחנו מתארים לעצמנו. דרך אגב, נדמה לנו שאנחנו נמצאים בעולם אין-סוף רק משום שעולם אין-סוף נמצא גבוה יותר מצמצום א'-מהחוק הרוחני שאוסר לקבל "למען עצמי", לכן בעולם אין-סוף ניתן לקבל אף לתועלת עצמית ללא חשבון. גם בעולם שלנו ניתן לקבל לתועלת עצמית, מכיוון שבניצוץ האור שחודר לעולם הזה, שנקרא " נר דקיק", מותר להשתמש כרצוננו. הוא ניתן לנו, משום שאנחנו נחשבים עדיין לילדים, ומותר לנו לעשות הכול כדי להתפתח ולהתבגר.
גופו של מקובל לא שונה מגופו של כל אדם אחר. אין קשרים בין גוף ונשמה, באופן כזה שהנשמה משפיעה על החומר החלבוני, הגשמי. הבורא לא משנה את חוקי הבריאה במיוחד בשביל המקובלים, וכל החוקים הפיזיים (חוקי הטבע) חלים גם על המקובל ומשפיעים גם עליו. הוא לא יכול לרחף באוויר כמו קוסם, או לעשות מעשים על-טבעיים אחרים, והוא גם יכול לחלות כמו כולם.
כל העולם טועה, מכיוון שהוא לא מרגיש באמת מה זאת נשמה, ולכן הוא מחפש רוחניות בחומר, או מחפש קשר עם החומר. אצל ההודים זה בולט במיוחד, כי אצלם הכול נעשה דרך מעשים חיצוניים. מקובל לא חייב לעשות שום דבר חיצוני, מכיוון שהרוחניות נמצאת בממד אחר. הקשר עם הרוחניות מתרחש במגע פנימי. שום דבר בעולמנו לא קשור ישירות עם העליון. כל סימני ההיכר של העולם הזה הם לא יותר מאשר סמלים-אין בהם רוחניות! האדם מוצא את הרוחניות דרך נשמתו, שהיא חלק מהעולם העליון. אם הוא מרגיש אותה-הוא מוצא חיבור (זיווג רוחני) עם העולם העליון, עם הבורא.
שאלה: מי הוא "האני"? מה נמצא מסביבי? מה עלי לעשות עם כל זה?
תשובה: הדבר היחיד שנברא בידי הבורא נקרא: "אדם הראשון", הנשמה הכללית המאוחדת, הנברא, המלכות. כדי לערבב בין תכונת הנברא "להתענג" לבין תכונת הבורא "לענג", לצורך תיקון הבריאה, נוצר פרצוף ה" אדם הראשון" ולאחריו הפרצוף נשבר. למעשה, התרחש מעין פיצוץ, שבעקבותיו נכנסו תכונות הבורא אל תכונות הנברא. כל חלקי האדם התנפצו לרסיסים ונפרדו זה מזה. לכן בכל אחד מאתנו נמצא ניצוץ מאדם הראשון. בתוך הניצוץ נמצאות הרשימות של כל המצבים העתידיים שלנו, מתחילת הדרך הרוחנית ועד לגמר התיקון. זאת בגלל ש"אדם הראשון" נפל מהמצב הגבוה ביותר. וכך התיעוד של המצב העליון ושל יתר המצבים נמצא בתוכנו בצורה של רשימות (כמו מידע מוקלט, מתוכנת).
השרשרת הזאת של הרשימות מתפתחת כל הזמן, בתוך כל אחד מאתנו, אבל אנחנו מרגישים רק את הרשימה החיצונית, הנמוכה ביותר. אנחנו מרגישים אותה כפקודה להשיג משהו, ופועלים לפיה. בזה אנחנו פשוט כרובוטים. יש אנשים ששואפים לחיים שקטים, ויש כאלה שרוצים להתפתח, לחפש תהילה וכיוצא באלה. כל מה שמאפיין את הפרט מאחרים ומבדילו מהם, נמצא ברשימות, כמו בגֶנים של תורשה, שכוללים בתוכם הכול.
כל מה שקורה לאדם תלוי בסוג הרשימות, שבאות אצלו לידי ביטוי ברגע נתון. לכן אי-האפשר לדרוש מאדם התפתחות רוחנית, אם הרשימות החיצוניות שלו הן כאלה, שהוא מרגיש, למשל, רק את הרצון לשלוט.
המטרה שלנו היא להכין את כל מה שדרוש לצורך מימוש הרצונות הרוחניים של האדם, שאצלו כבר באות לידי ביטוי הרשימות של התפתחות רוחנית. האפשרות היחידה שקיימת בידינו היא רק להאיץ את קצב המעבר מרשימה לרשימה, לאורך כל שרשרת הרשימות עד לסופה. אין ביכולתנו לשנות שום דבר, מלבד את קצב מהירות התיקון. לכן האדם צריך לחשוב רק על הרגע הנוכחי, על מה שעליו לתקן בחייו כעת, כלומר מה עליו לתקן בפנימיותו עכשיו.
שאלה: תמיד הדהימה אותי הרב-גוניות של סוגי הציפורים, הצמחים, הדגים וכיוצא באלה. לבסוף, באחת ההרצאות שלך קיבלתי תשובה לתמיהה זו. כל זה הוא תוצאה של החדירה ההדדית בין הספירות ושל שיתוף-הפעולה ביניהן בעולם הרוחני. שאלתי היא: אם האדם כולל בתוכו הכול, כיצד זה משתקף בי? אולי ברב-גוניות של התחושות שלי?
תשובה: מה שבעולם הרוחני קורה בגוף אחד, בנשמה אחת, מתחלק בעולמנו להרבה גופים. לדוגמא, בתוך האדם קיימים פרעה, משה, ציפורים, דגים-כל דבר מסביבך, שתוכל לדמיין לעצמך. כל זה נמצא בתוכנו. זה קיים בתוכנו בצורה של כוחות רוחניים, של רצונות. כל אחת מהתכונות הפנימיות האלו קיימת מחוצה לנו, כגוף נפרד, כמין שונה, וכתכונה אחרת (למעשה נכון יותר לומר, שאני הוא זה, שבאמצעות התחושות שלי מחלק את הכוח הסובב אותי לגופים, לתכונות ולכוחות שונים). זה מה שנקרא העולם שלנו. אבל בעולם הרוחני הציווי של אהבת הזולת, למשל, הינו מובן מאליו, משום שאני והאחר-הם גוף רוחני אחד. לכן, מובן מאליו היחס הטוב של חלקיק אחד מהגוף המשותף כלפי החלקיק השני. כך גם בכל שאר הדברים שנפרדים בעולמנו. כל הבעיות שלנו נובעות מזה שאנחנו מרגישים את כל חלקי היקום כלא קשורים ולא תלויים זה בזה. אבל מאחר שבפנימיות האדם נמצאים כל הכוחות וכל התכונות של העולם שלנו, נאמר בתורה, שמי שמתקן את עצמו-מתקן את העולם כולו. נכון יותר להגיד, שכאשר אדם מתקן את עצמו, הוא מתחיל להתייחס לכל העולם כאל גופו, ובכך מתקן את העולם שבתוכו ושמחוצה לו.
שאלה: האם מלבד הקבלה קיימת גם "קבליסטיקה"-קבלה אחרת? אם כן, מהי?
תשובה: אין שום קבלה מלבד הקבלה של רשב"י, האר"י ובעל-הסולם. כל השאר זו לא קבלה! אני מתכוון לשיטה, לדרך, שבה הלכו גם גדולי קבלה אחרים, כגון אברהם, משה, רבי עקיבא, רמב"ם, רמב"ן, רמח"ל, הגר"א, הבעל-שם-טוב, הגאון מלאדי, האדמו"רים שחיו במאות ה-17, ה-18 וה-19. מעולם לא היה קיים אדם, שהיה מקובל ולא היה שייך ליהדות!
שאלה: בזמן האחרון התחילו להופיע קבוצות שונות ללימוד קבלה. האם יש טעם לבקר בהן?
תשובה: תמיד יש טעם לבקר לפחות פעם אחת ולראות מי לומד וכיצד הוא לומד קבלה. זה גם יעזור לך להתוודע לעצמך. לכן הייתי מייעץ לך לבקר, ולוּ פעם אחת, ולאחר-מכן לגבש דעה משלך.
לא רצוי להסתיר מעצמך את המסקנות בנוגע למה שתראה. בקבלה אינך מסתיר מעצמך דבר, אחרת תתרגל לשקר לעצמך. זה יגרום לך לסטות מהמאבק הפנימי שלך עם עצמך, אתה תתחיל לייפות את החסרונות, לא לשים לב אליהם, ואף למחוק אותם.
שאלה: כאשר פוגעים בך או בקרובים שלך, האם עליך לנהוג כמו הבורא, בלב רחום, כמי שלא נוקם בבני-ישראל, או שמא צריך לפעול לפי "עין תחת עין"?
תשובה: אלה השואפים להידמות לבורא נקראים "בני-ישראל". התורה קוראת להידמות לאנשים האלה, ורק אליהם. התורה מדברת על אדם, שיש בתוכו את תכונות העולם כולו: ה"גויים"-שרוצים לקבל רק למען עצמם ו"ישראל"-שרוצים "לתת למען הבורא".
הקבלה קוראת לך-לאדם שמרגיש בתוכו את התכונות האלה-לעבור התפתחות בה כל רצונותיך ישאפו לרצון "ישראל". אם תתחיל לשפוט לפי שיקול-דעתך, ולא כפי שמסבירה לך הקבלה, תהפוך להיות כמו כל שאר האנשים בעולם שלנו ותבין לפי רמת ההתפתחות שלך, על-פי אנוכיותך ולא על-פי הידע העליון.
במקרה הזה לא קיים שום מדד: "כל אחד עושה כראות עיניו". מזה אתה יכול להבין, שלהיות שופט פירושו להגיע לדרגה מיוחדת של התפתחות רוחנית. כלומר, תחילה משיגים את האור העליון, את תחושת הבורא, את תכונותיו, ואחר-כך בהתאם לקנה-המידה הזה, שהוא אמיתי ומוצק, אפשר לשפוט ולפסוק, כמו שנאמר: "אין לדיין יותר, אלא מה שעיניו רואות".
שאלה: האם כדאי לשתף אחרים בתחושותי?
תשובה: אסור לחלוק עם מישהו את יחסיך עם הבורא ואת תחושותיך כלפיו, אבל האיסור לא חל על הידע שרכשת בחוכמת הקבלה. כאשר אתה מגלה לאדם לא-מתוקן את תחושותיך (ולא את הידע, שאותו אפשר וצריך להעביר), אתה מאפשר, גם אם בעל-כורחך, לכוונות ולמחשבות הלא-מתוקנות שלו להידבק לנשמתך, למרות שהוא לא מודע לכך ולא מאחל לך שום דבר רע, חוסר התיקון שלו מצטרף לשלך-וגורם נזק גם לך וגם לו.
שאלה: האם הפעילות הגשמית של האדם, במיוחד זו התעשייתית, גורמת לאור הרוחני להיות פחות איכותי?
תשובה: אין קשר ישיר ומוצק בין האור הרוחני לבין כוחות וגופים גשמיים. זה מתבהר לאדם רק מעבר למחסום. הפעילות הגשמית של האדם-מהותה פירוק וניתוח מפורט של יחסו של האדם אל הבורא והקשר שלו אליו. הקשר אפשרי רק דרך לבושים חומריים. אפילו בגמר התיקון דרושים הקשרים והלבושים של העולם שלנו, כדי להרגיש את השלמות במלואה.
שאלה: אני קורא את התורה, את "הזוהר" ואת ספריך. אני מרגיש, שאני מתחיל להבין, שספרים אלה נוטעים בי זרעים. ברצוני לשאת את האור הזה לאחרים. אך לאנשים מודרניים אין קשר לתורה ולקבלה. כיצד אוכל לשכנע אותם שזוהי התורה האמיתית היחידה?
תשובה: קבלה אוסרת לשכנע, אלא מאפשרת רק להראות, להדריך ולהסביר. כל זה לפי מידת רצונו של האדם להקשיב. לא תיתכן שום כפייה, שום אונס, אחרת אתה מבצע את הפעולה הכי אנטי-רוחנית! לכפייה אין מקום בעולם הרוחני. גם בעולם הגשמי מקורו של אונס הוא לא מצד הקדושה, הטהרה, אלא מקורו בקליפות!
תלמידים מתחילים מתמלאים ברגשות מעל ומעֵבר, ואז מופיע אצלם הרצון לחלוק רגשות אלה עם אחרים ולהדליק גם אותם. אך "הבעת הרגשות" חייבת להיות פסיבית בלבד: חלוקת עלונים, ספרים וקלטות. לא בכפייה, אחרת תזיק לעצמך.
שאלה: מהו הדבר החשוב ביותר שהאדם צריך לזכור במהלך כל חייו?
תשובה: שיש רק בורא, שהוא יחיד. קרא את המאמר " אין עוד מלבדו" בספר " שמעתי" ועיין במכתבי בעל-הסולם בספר " פרי חכם-אגרות קודש".
שאלה: מה לעשות, כשכל הסובבים אותי כבר דחקו אותי לפינה... "מה כולכם רוצים ממני?"
תשובה: זה מצוין-אתה מרגיש עכשיו את המצב הנוכחי שלך כבלתי-נסבל, עד שאתה מוכן מיד לעזוב אותו. הבורא בעצמו "מכניס" לך את הנסיבות, ש"דחקו אותך לפינה", מפני שהוא רוצה לקרב אותך אליו. צריך רק לצעוק: "מה אתה (הבורא) רוצה ממני!" ולמעֵן את הצעקה אליו, מפני שהרי הוא מקור הכול. אבל כדי לערוך נכון את כיוון הצעקה, שתהיה לכיוון מקור החיים, אל הבורא, ולא לכיוון הגורל הדומם, לזה נחוצה הקבלה, אחרת צעקתך היא כ"קול קורא במדבר". "מדבר", כך האדם מרגיש את העולם, זהו מצב שבו אין עם מה למלא את הרצונות הקטנים שלו ליהנות. הצעקה צריכה להיות מלווה בהשתוקקות לבורא, ולא רק לכך שהכול יסתדר! העולם הזה נברא דווקא לייסורים! אתה רוצה לצאת מהמצב הזה-צא מהעולם הזה. זה מה שמציעה לך הקבלה: קרא הרבה והכול יבוא!
שאלה: איפה ניתן לקרוא על העולמות החשוכים? מי הם "המזיקים" ומהי השפעתם על האדם?
תשובה: לגבי כוחות החושך קראו בספר " עץ חיים" של האר"י. נושא עולמות הטומאה של בי"ע (בריאה, יצירה, עשייה) לא נידון בפירוט, ויש לכך סיבה...
שאלה: בספר "פרי חכם" של הרב יהודה אשלג כתוב על לידה רוחנית מוקדמת. כיצד היא מתרחשת והאם האדם יכול למנוע אותה?
תשובה: גלות מצרים היתה צריכה להימשך 400 שנה, לפי ארבע דרגות של התפתחות כל רצון, אך נמשכה רק 210 שנה. כתוצאה מכך היו מוכרחים לצאת לעוד שלוש גלויות: פרס ומדי, בבל והגלות שלנו-הנוכחית והאחרונה. יציאה מוקדמת מגלות, מעיבור, נקראת "הפלה". אבל היא מתרחשת בהתפתחות הכללית של הנשמות, בהשתלשלותן מלמעלה למטה, כלומר עוד לפני לידתן כנברא, ולכן אנחנו לא משייכים את זה לנברא, אלא להתפתחות של הנברא בתוך הבורא, כשהוא עוד לא התפתח לקיומו העצמאי מחוץ לבורא- היינו, כשהנברא אינו מרגיש את עצמו כ"אני", כשווה, כעצמאי וחופשי במעשיו.
אנו מתחילים את קיומנו כנברא, לאחר שבירת נשמת "אדם הראשון", ורק בתהליך התפתחות מלמטה למעלה. אנחנו צריכים לעבור את דרגות ההתפתחות שלנו לפי השתלשלות הנשמה-כלי, מלכות, אדם. עלינו לעשות זאת בהתאם להתפתחות שהיתה מלמעלה למטה-אבל החזרה היא בנתיב הפוך: מלמטה למעלה-כלומר, לקראת הבורא, לפי הכלל: "מעלים בקודש ואין מורידים בקודש".
שאלה: בספרי הקבלה נטען כי יציאת מצרים התרחשה מוקדם מהצפוי, והיו לכך השלכות היסטוריות מרחיקות לכת. האם השחרור המוקדם משעבוד סיכל אפשרות להעניק תכונות רוחניות בעיתן, ואם כן-הדבר דומה לילד שעתיד היה להיוולד, ולכבוד הלידה נעשו הכנות מרובות אך הכול ירד לטמיון ברגע שהילד מת בלידתו, משום שהקדים את זמנו.
תשובה: באופן תיאורטי המצב הזה קיים במהלך בריאת העולמות "מלמעלה למטה", ובעל-הסולם מדבר על זה בספר " פרי חכם-מאמרים", שם הוא מדמה את יציאת מצרים ליילוד מת, מפני שהשחרור (תהליך הלידה) קרה לא בעיתו (לא כעבור 400 שנים) אלא מוקדם יותר. כלומר, האדם עדיין לא ממש מוכן לקבל על עצמו תכונות רוחניות של השפעה ונתינה. אף-על-פי שניתנו לו כוחות השפעה ממעל, הוא עצמו עדיין אינו במצב שיכול לקבל אותם. "יילוד מת" לא היה יכול לרכוש תכונות רוחניות, למרות שהכול היה מוכן בשבילו. ובגלל זה היה צורך בעוד שלוש גלויות. אבל בעת עליית הנשמות קיימת רק התפתחות לקראת תיקון גדול יותר, מלמטה למעלה, עד לדרגת הבורא.
שאלה: מי הם מלאכי השלום בשיר "בואכם לשלום מלאכי השלום, מלאכי עליון..."
תשובה: קיימים שני מלאכים:
זה שדוחף למטרה מאחור, באמצעות הייסורים, מהם מבקש האדם לברוח.
זה שמושך למטרה מלפנים, באמצעות התענוגים.
שני המלאכים הם שני כוחות הבורא, שמובילים למטרה-להתקרבות לבורא עד למיזוג מלא איתו דרך השתוות בתכונות. אין ביקום כוחות אחרים, מלבד שני אלה! אך אחד המלאכים הוא כביכול רע והאחר-טוב. בכל מצב של האדם, שני הכוחות האלה, אשר מניעים אותנו קדימה, פועלים יחדיו בשיתוף-פעולה. ההשגה מתרחשת רק בעקבות הניגודים, אותם אנו חשים דווקא תחת השפעתם של הכוחות האלה. לאחר-מכן האדם בוחר כל פעם את הממוצע האופטימלי של שני הכוחות. בכל פעם הוא בונה את מצבו באמצע, ב"קו אמצעי" שעובר בין שתי הנקודות הקיצוניות.
השיר לעיל מספר על ייעודם של שני הכוחות האלה, השלילי והחיובי. אדם מתחיל את השיר כשהוא קורא לשני המלאכים, לכוחות שמניעים אותו לקראת הבורא, לבוא לעזור לו: "בואו אלי, הכוחות שמובילים אותי". לאחר-מכן הוא מבקש לתת לו את הכוח: "ברכוני לשלמות...". ובסוף השיר, כאשר אדם משיג את מטרת הבריאה, שנקראת "שבת", גמר תיקון, הוא שר: "צאתכם לשלום מלאכים שלי", כי שניהם ביצעו כבר את ייעודם.
שאלה: איני אדם דתי, למרות זאת מסקרן אותי לדעת: האם המושג מצווה קיים גם בקבלה?
תשובה: נשמתו של האדם כלולה מ-613 רצונות. תיקון כל אחד מהרצונות האלה לכוונה "למען הבורא", נקרא "מצווה", "מצווה רוחנית". כל המצוות הרוחניות, בלי יוצא מן הכלל, הן חוקים הפועלים רק בעולם הרוחני ולא בעולם שלנו. בעולם שלנו פועלים רק חוקים גשמיים, חוקי הטבע "למען עצמי".כל הטעם בקיום הרוחני של המצווה טמון בתיקון של רצון מסוים-להפוך את הרצון להיות עם כוונה "למען הבורא". אבל בעולם שלנו, של רצון לקבל רק למען עצמנו, נעדרת הכוונה "למען הבורא", ובמקומה נעשית פעולה רק על הגוף-ולא בתוככי הרצונות.
שאלה: לפני שמתחילים ללמוד קבלה האדם צריך לענות לעצמו על השאלה: "האם הבורא קיים?" אחרת, איך אפשר לחפש קשר ואיחוד עם מי שלא קיים?
תשובה: האם הבורא קיים? הקבלה נלמדת דווקא בשביל לגלות, כלומר להרגיש, לראות את הבורא. כך גם אתה תגלה אותו, תבחין בו, תראה אותו ותרגיש אותו, כמו כל דבר שאתה מרגיש עכשיו מסביבך ובתוכך, כל מה שאתה בטוח שקיים. ורק אז אתה תוכל להגיד אם הבורא קיים אם לאו. זה מה שהקבלה מציעה. אבל לא בהתחלה, אלא כתכלית הלימוד, שכן גילוי רוחני אפשרי רק לפי מידת השתוות הצורה לבורא. אם מלכתחילה היית מרגיש את הבורא, כבר היום היית מקובל.
שאלה: נביאים שיש להם קשר עם הבורא אומרים שאין לו גוף ולא מידות ולא דמות, ובזה הם הורסים לאדם הפשוט את כל המושגים על הבורא. ובכל-זאת ביטויים כמו: "ידו של הבורא", "תחת רגליו של הבורא", מאוד שגורים. כיצד ניתן להסביר זאת?
תשובה: לא רק לבורא אין גוף-אלא גם לנברא אין גוף. נברא הוא לא גוף גשמי, פיזי, ביולוגי, אלא רק רצונות נקיים. כוח ללא לבושים. הרצון להתמלא באור הבורא קיים בכל אחד מאיתנו, והוא נקרא " נשמה". נשמת האדם מתחלקת לחלקים, שנקראים בשמות של איברי גופנו, אבל אין שום קשר בין אותם חלקי הנשמה לבין איברי הגוף הגשמיים. המקובלים מצאו איך לבטא במלים של העולם הגשמי, מה שאי-אפשר לבטא בעולם הרוחני. הם נוטלים מלים מהעולם הגשמי ומבטאים בהן את הכוחות הרוחניים, שהם השורשים של אותם עצמים.
שאלה: אחרי ששמעתי את שיריו של הרב ברוך שלום אשלג אני מאוד רוצה לשוחח איתו. אתה אמרת, שעם הזמן נוכל לשוחח עם הנשמות של הצדיקים. האם עלי להפנות את בקשותי רק אל הבורא, או שניתן לבקש "פרוטקציה" גם מהצדיק?
תשובה: המנגינות והשירים-גם הם קבלה, רק בשפה אחרת, שמובנת לכול. היא חודרת לתוך האדם, אפילו אם הוא עדיין לא מבין כלום, ומתחילה "לפעול" עליו בתוכו. אני ממליץ לך להאזין למוזיקה בתדירות גבוהה יותר, אפילו במצבים לא מתאימים ואפילו בזמן שאין לך מצב-רוח להאזין למוזיקה.
זה יאיץ בך את תהליך החלפת המצבים ויוביל מהר יותר להתקדמות שלך. אתה יכול להקליט מוזיקה (מהדיסק לקלטת) ולהאזין לה בזמן הנסיעה. אנחנו חפצים בהפצת מידע על הקבלה ומאפשרים להעתיק אותה בכל צורה. רק בבקשה לא לסלף אותה!
שאלה: במקצועי אני ד"ר למדעים. לדבריך, הקבלה היא מדע. האם אפשר אפוא להגיע אל העולם הרוחני בעזרת כלים מדעיים?
תשובה: לכבוד הוא לי לגלות בך את איש המדע, מכיוון שחוכמת הקבלה היא מדע, ויהיה לנו יותר קל להבין איש את רעהו. כל מה שהאדם מגלה בעולם הזה בעזרת שיטות מדעיות-זה לא רוחני, מכיוון שלפי ההגדרה, רוחני-הוא משהו שהאדם יכול לחוש רק בתכונות רוחניות-של נתינה, שנקראות "מסך", כלי להבנת העולם האחר, ואת ההבנה הזו ניתן לקבל רק בעזרת שיטה אחת ויחידה- חוכמת הקבלה.
לגוף שלנו יש יכולות נסתרות, מאוד מרשימות, מתוחכמות, אבל כל זה גשמי! בעזרת אימונים ניתן לפתח את כל אותן יכולות. לבעלי-החיים יש את היכולות האלה; כל זה נמצא במסגרות העולם שלנו, אך האדם למעשה לא מרגיש אותן. רק כאשר רוכשים מסך, מתחילים להרגיש את הרוחניות, אבל את התחושות האלה לא יכולים להעביר לאדם אחר שאין לו מסך!
אני מאוד לא רוצה שתראה בתשובותי תירוצים, מאחר שהן לא עונות לעצם השאלה. לצערי, אי-אפשר להעביר את הרעיון בדו-שיח כזה (ללא ידע כללי של מושגים והגדרות בקבלה), ולא משנה עד כמה משכיל יהיה השותף לשיחה.
שאלה: קשה להאמין שגדולי האמנות הם אנשים רגילים. לדעתי, הם "סומנו" על-ידי הבורא וזכו לטוב אלוקי.
תשובה: יש הרבה אנשים בעולם שלנו, שהם בעלי כישורים מיוחדים-לטוב ולרע. ברור שהם אנשים מיוחדים: החל מרשעים גדולים, מדענים, מוזיקאים ופוליטיקאים, ועד פילוסופים, אנשי דת ומשכילים. אבל העובדה הזאת אינה מעידה על כך, שהם השיגו את העולם העליון. ההוכחה לכך די פשוטה, שהרי למרות גאונותם הם נשארים לא-מתוקנים ברצונות שלהם, ולפעמים בתחום הזה הם אף גרועים יותר מאנשים רגילים.
לאנשים האלה יש משימה משלהם, שלפעמים היא חומרית ולא רוחנית. וזה שאנחנו מרגישים את יצירותיהם ואת הישגיהם כמשהו נעלה, זה מפני שבתכונות הלא-מתוקנות שלנו, אנחנו מסוגלים להעריך רק סוג כזה של הישגים ותנובות אנושיים.
מקובל הוא מי שבכל תחושותיו-לא בחלומותיו אלא בצורה ברורה וגלויה-חי בהיכלי הבורא כמו שאנחנו חיים בעולם שלנו. הוא מסוגל לחקור את כל פעולות הבורא, להתקיים ולנוע בעולמות רוחניים.
אם תרכוש תכונות רוחניות, תחוש את הבורא ותרגיש שינוי בסדר העדיפויות שלך. אבל לפני-כן אל תחשוש שבעת שתתבגר תפסיק להתפעל מיצירות אנושיות. כמו ילד שהתבגר, אתה תשיג ותבין מהי שלמות אמיתית באמצעות תכונות רוחניות חדשות.
שאלה: האם השם של האדם הוא השתקפות תכונותיו?
תשובה: כמובן. הדרגה הרוחנית של הנשמה תלויה בעשייה הרוחנית שהאדם-המקובל- עושה, ולכן נשמה יכולה להיות רק אצל מקובל מתקדם. במובן זה, לכל השאר אין בכלל נשמה. מַדרגות רוחניות מתחילות רק מהכניסה לעולם הרוחני. לפי זה יוצא, ששמות מבטאים דרגה רוחנית, את הרגשת האור, את השגת הבורא-את ההיכרות אתו. כשהאדם משיג את העולם הרוחני, את הבורא, אזי הוא בעצמו, לפי הרגשתו, נותן שם למה שהוא משיג, כמו שכתוב בתורה על האדם הראשון, שהיה נותן שמות לכל הסובב אותו.
שאלה: האם אתה יכול לעזור לי לבחור שם? הרי אדם אינו יכול למצוא שם לעצמו באופן חופשי ועל-פי שיגיונותיו.
תשובה: האדם מקבל את שמו (הרוחני) הראשון עם התיקון הראשון שלו, שנקרא ברית-המילה. בתיקון הזה הוא דוחה את הקליפה, את המחשבות והתשוקות הלא טהורות, כלומר את הכוונות "למען עצמו", שנקראות " לב האבן"-אותו חלק מרצונותיו, שלא ניתן לתקן עד לגמר התיקון הכללי של כל הנשמות.
שמו הראשון ניתן לו ממעל, מהפרצוף העליון, הנקרא " אבא ואמא". את השמות הבאים האדם כבר בוחר בעצמו. הוא קובע אותם בהתאם לקצב עלייתו הרוחנית, כאשר הוא מקבל מסך יותר ויותר גדול על רצונותיו. בכל מצב הוא מתמלא באור, ששונה בכמותו ובאיכותו. צורת ההתמלאות באור של עשר הספירות של גופו הרוחני של האדם, היא זו שקובעת את הגימטריה שלו-את שמו.
בגלל שאתה עדיין לא השגת את השמות האלה (לא את השם הראשון ולא את אלה שאחריו), אתה יכול לבחור לך מכל השמות הקדושים, שנמצאים בתורה, את השמות שהכי קרובים אליך, את אלה שאתה אוהב יותר. שמות קדושים-הכוונה היא לשמות של צדיקים, של כוחות רוחניים קדושים.
שאלה: איך אתה יכול להסביר את תופעת "האישיות הכפולה" באדם?
תשובה: בתוככי האדם, שיש לו טבע אגואיסטי מלידה, מתחיל להשתכן טבע הבורא. זה מביא להיווצרותן של שתי נקודות-מבט, "כפל אישיות", חשבון כפול, הערכה כפולה של עצמך ושל מה שמתרחש סביבך. כפילות כזו, ומאבק בין שני סוגי הטבע, נמשכים לאורך כל תקופת התיקון, 6000 מדרגות, עד גמר התיקון, כל עוד האדם לא תיקן את עצמו (את הטבע האגואיסטי שלו) עד תום, כך שכל מה שבתוכו יהיה מהבורא!
שאלה: מי הם חולי הנפש ומה תפקידם בעולם?
תשובה: זהו אחד מהתיקונים הרבים שצריכות לעבור הנשמות, אך לא כולן עוברות את המצב הזה. מאחר שקיים חיבור הדדי בין נשמות, כמה מהן מבצעות את התיקון הזה בעבור כולן-כמו שבעולם שלנו נדרש האדם לכל המקצועות, למרות שהוא לא נדרש לעבור בעצמו את כל המקצועות כדי ליהנות מפירותיהם. קיימת מערכת קשרים ענפה ויחסי הדדיות בין האנשים, שהם תוצאה של המתרחש ברמה הרוחנית. תופעה זו נקראת " התכללות הנשמות": קשר הדדי בין נשמות וחיבורן.
שאלה: מה גורם לאנשים המאמינים בקיום הבורא, להתייחס לחולי נפש או אוטיסטים כאל 'אנשי ה''. כאילו נמצאים בעולם אחר, כאילו דרכם מדבר הבורא. האם יש בזה ממש?
תשובה: חולי נפש אינם משיגי הבורא אלא בני-אדם אומללים, שאין ביכולתם להשיג אותו ואף לא את העולם הזה. בשלב כלשהו נברר מדוע זקוק להם הבורא ולשם מה. אכן, יש המחשיבים חולי נפש למיניהם לאנשים רוחניים, ליותר גבוהים מהם-ל"אנשי ה". אלה שחושבים כך משתוקקים בעצמם לפעול ל"כיבוי" השכל והביקורת, משתוקקים למעשה לפנאטיות. אבל הדרך לבורא היא לא "מתחת לדעת", כמו ההמונים, שחיים בלי לבדוק את אמיתיוּת דרכם, כלומר, שחיים ללא השגת הבורא.
הדרך אל הבורא בנויה כך שכל מדרגה תחתונה לא מסוגלת לאחוז בדעתה של המדרגה הגבוהה ממנה וגם לא להבינה. לכן הדרך למעלה-לבורא, עוברת ב"למעלה" מהדעת, כלומר-נגד השכל. אבל היכולת לפעול בניגוד לשכל אינה טבעית בעבורנו, שכן אינה טמונה בנו מהטבע. לכך דרושה עזרת הבורא. רק כאשר הבורא מתגלה לאדם והוא מרגיש אותו, הוא יכול לפעול בניגוד לשכלו, ובאופן כזה לעלות.
כאשר האדם שולל את שכלו העכשווי, הוא מקבל את המדרגה הרוחנית הבאה- הגבוהה יותר, שהיא בעלת דעת גדולה יותר. לכן המקובלים הולכים נגד השכל ולמעלה ממנו- ונעשים חכמים יותר, ואילו אלה שהולכים נגד השכל ולמטה ממנו, נעשים טיפשים יותר וקיצוניים יותר. כשהאדם עולה, השכל נעשה גדול יותר, לכן המקובלים מכבדים את החכמים יותר, ואילו ההמונים-את הטיפשים יותר. לכן כל הדתות, בלי יוצא מהכלל, ההולכות למטה מהדעת, לקיום ללא השגת הבורא, מרכינות את ראשן בפני הייסורים. הן אינן מודעות לכך, שהבורא הוא זה ששולח את הייסורים, ודווקא כדי להניע אותנו להתקדמות ולא כדי שנציית להם באופן עיוור ונעמיד אותם כתכלית. כך מדברים כוחות הטומאה באדם, שקוראים לו לסבול ולכבד את המצב הזה. מכאן רואים עד כמה הקבלה, שאותה נתן לנו הבורא, שונה מהדתות שהן מעשי ידי אדם.
שאלה: ליפנים יש מנהג שתיית התה, שנלמד בקפידה בזרמים דתיים שונים ומזכיר מאוד את סיפורו של בעל-הסולם "בעל-הבית והאורח".
תשובה: אני אישית לא מכיר את טקס שתיית התה. הבורא ברא רצון ליהנות. אל הרצון ליהנות הזה נפל ניצוץ אור, שמחיה אותו. הניצוץ מעורר בו השתוקקות להתמלא בכל האור- ולא רק בחלקו הקטן, בניצוץ. לכן, כל התנועות והתנודות שעושה הבריאה בכל הרמות שלה, כלומר ברמת הדומם, הצומח, החי, המדבר- הכול, החל מתנועת האטומים ושילוב מולקולות אורגניות, ועד תנועות הגוף והמחשבה-כל זה אינו יותר מאשר מרדף אחר התענוג.
כאשר לומדים את הקשרים שנוצרים בין האורח לבין בעל-הבית המארח, אנחנו יכולים לגלות שכבות עצומות של " רצון לקבל" במבנה הפנימי שלנו. חוץ ממערכת היחסים הזאת, שמשיג הנברא-המקבל בכל הרמות, את הבורא-הנותן, אין שום מערכת יחסים אחרת ביקום. זה מתגלה ביחס ההדדי שבין הקטבים, בשדות חשמליים ומגנטיים, ומהווה את בסיס הקשר בין כל המרכיבים של העולם הגשמי ושל העולם הרוחני, וכן את היסוד לקיום החומר-גם הגשמי וגם הרוחני.
שאלה: מהו טבע הצחוק?
תשובה: צחוק הוא תוצאה של המצב השלם, כאשר מגלים, שכל המצבים הקודמים נוצרו ובעצם היו קיימים מראש-אבל מחוץ להרגשתנו, כמו שאמרה שרה על הריונה: "צחוק עשה לי אלוקים", או כמו שנאמר במקום נוסף: "הבורא משחק עם לווייתן"-מצב גמר התיקון.
שאלה: מהו יחסך לקזינו ולמשחקי רולטה?
תשובה: אין לי שום יחס! ובמה בכלל שונה בעולם שלנו יחס האדם לתוצאות של משחק, מיחסו לתוצאות החיים הנובעות ממעשיו, ומכל שאר המתרחש? השוני הוא בכך, שבמשחק מושכת אותו הלהיטות ולא התוצאה (למשל, תציע לשחקן ניצחון ללא משחק...).
שאלה: מה לעשות, אם באורח קבע אין לי מזל?
תשובה: אין לך מזל? אני ממליץ לך מיד להתחיל לקרוא את הספר " שמעתי". ראשית, הוא יסביר לך למה זה קורה לך. שנית, הוא ישנה את המצב המדוכא שלך, מכיוון שאתה תמשוך אליך את האור, שמתקן את הכול, ממלא את הכול בטוב, בחיים, בהנאה. דווקא בזמנים קשים כאלה הספר הזה יציל אותך! ברכות ומזל!
שאלה: מה ניתן לעשות עם ההרגלים הרעים?
תשובה: חייבים להיפטר מהרגלים רעים, כיוון שהם מפריעים להתקדמות האדם. בעל-הסולם עישן כשלוש קופסאות סיגריות ביום, אך ברגע שהרופא אסר עליו, הפסיק מיד. המטרה היא זו שקובעת. כאשר משהו מפריע-עצם הוויתור הוא ההתקדמות לקראת המטרה. אם הוויתור נעשה ללא מטרה-אין לזה כל ערך-ואם העישון לא מפריע, אתה יכול להמשיך לעשן. אם אתה יכול לאכול בשר, שיהיה לך לבריאות, אך יש להימנע מהרגלים שגורמים לך נזק! אולם, אם אתה דואג לעצמך יותר מדי, אז זו " עבודה זרה", השתחוות לאלילים, לגוף שלך.
שאלה: מהו טירוף-דעת? על מה נענשים חולי הנפש?
תשובה: טירוף-דעת הוא פגיעה בבריאות, עד כדי כך שנשללת מהאדם מודעות עצמית וחופש הבחירה, והוא הופך למבצע באופן מלא של רצון הטבע-רצון הבורא. מלבד המקובלים, אין לאף אחד חופש בחירה אובייקטיבי ומלא. וזאת אף אם נדמה לנו, כי ישנן הרבה דרגות חופש בבחירתו של כל מעשה שלנו. גם אם נתבונן מהצד על התנהגותם של אנשים בריאים בנפשם, לא יהיה לנו ברור במה הם נורמליים.
התיקון בקיומם של אנשים בעלי מחלות נפש בעולם שלנו, הוא בכך שבנשמה הכללית, המלכות, הנקראת " אדם הראשון", קיים החלק שלה שצריך לעבור תיקון במצבים כאלה שהם ללא הכרה. החלק הזה של מלכות קיים בכל אחד מאתנו. בעולם שלנו, כל תכונה של הנשמה הכללית נמצאת באישיות נפרדת-אולם בנשמה הכללית עצמה-נשמת "אדם הראשון", מתמזגים כל החלקים, ומשלימים זה את זה. לכן חולי נפש מתקנים חלק במקומנו, ואנחנו מתקנים חלק במקומם.
שאלה: איך אתה מתייחס לאנשים בעלי נטיות מיניות שונות?
תשובה: בחיים שלנו אנחנו חייבים להתאים את עצמנו לדברים, כפי שהם מתרחשים בעולם הרוחני. לכן הקשרים והיחסים בין המינים מוכרחים להתאים למה שקורה בין הפרצופים זעיר-אנפין (זכר) ומלכות (נקבה) של עולם האצילות. אלו הם השורשים הרוחניים של החלק הגברי והנשי בבריאה. קיימות נשמות שחייבות לקיים את ההתאמה הזאת בגופן, כמו כולנו, ויש כאלה, שתיקונן הוא דווקא בהתגברות על נטיות לא טבעיות (אך בשבילם זה טבעי). מניסיוני ברפואה ובחברה, לא פעם נתקלתי בבעיות כאלה. רבים פונים אלי, ותשובתי היחידה היא שהתיקון של הנשמות האלה הוא בקיום חוקי הטבע הרוחני, למרות שזהו סבל נורא בעבורם...
שאלה: לאחרונה הפסקתי לאכול מוצרי בשר ודגים, מפני שאני חושב, שיצורים חיים (בעלי מערכת עצבים ותחושת כאב) לא צריכים לסבול כדי לשמש לי למזון. אבל היהדות מתירה לאדם לאכול בשר בעלי-חיים ולא רואה בזה שום דבר שלילי (לפחות לא מחייבת לאסור זאת). האם באכילת בשר ישנה איזו משמעות עמוקה שנסתרת מעיני?
תשובה: כל הטבע, כולל העולמות העליונים והתחתונים, נבראו בעבור האדם ועולים יחד איתו. דווקא משום כך האדם חייב להשתמש בכול לטובת עצמו: להשמיד את המזיקים, לגדל ולשחוט בהמות, לזרוע ולקצור, לטפח את הטוב ולהשמיד את הרע. בזה הטבע נכלל בתוך האדם, ואחר-כך אם האדם עולה בעצמו, הוא מעלה את הטבע יחד עמו.
כל מה שנאמר בתורה הוא תיאור החוקים הרוחניים. אם אתה לא מקיים את חוקי התורה אתה מזיק לעצמך רוחנית. אבל אם אינך מקיים חוקים הקשורים לגופך, אתה מזיק לעצמך גם פיזית: בתלמוד יש כל מיני עצות על טהרה ושמירת הגוף, על רפואה, תזונה וכדומה, כולן בעלות חשיבות גדולה לבריאות האדם, מפני שהן מבוססות על ידע אמיתי אודות טבע האדם.
מטרת הבריאה היא שהאדם ייהנה בצורה נכונה מכל הסובב אותו. הוא אינו יכול כך סתם לפעול לפי רצונו-התבודדות, התכחשות לתענוגים, צומות והגבלות הם בניגוד לדעת תורה. אבל אם יעשה כן, וייקרא "נזיר"-עליו להביא קורבן כפי שהתורה מחייבת. אם תמשיך ללמוד את החומר בצורה נכונה, תבין בעצמך כיצד עליך לפעול למרות שלא נאמר בו דבר על צמחונות. כזו היא תכונת לימוד הקבלה: עצם הלימוד בונה אצל התלמיד השקפת-עולם נכונה.
שאלה: אם אדם עושה מעשים כלשהם, כדי לחזק את גופו במטרה שהגוף יהיה מוכשר לעבודה רוחנית-האם הפעולות האלה הופכות להיות פעולות רוחניות, מפני שלמטרה זו הוא מחזק את עצמו?
תשובה: במשך שתים-עשרה השנים, שבהן הייתי מזכירו ועוזרו האישי של הרב ברוך אשלג, יצאתי איתו כל יום, באופן קבוע, לשחות בים, או לטייל בפארק או לאולם ספורט. ומדובר באדם בגילאים של 75 עד 86! הוא השקיע המון כוחות כדי לשמור על כושרו הפיזי, על-מנת שיוכל ללוות ולהוביל עשרות תלמידים צעירים. יתרה מזו, טיפלנו בפיתוח הקול והדיבור שלו כדי שיהיה מסוגל לדבר במשך שעות רצופות, ללא עייפות וללא צרידות. מה שנחוץ לצורך עבודה רוחנית-נחשב חלק ממנה.
אני מקווה, שתוכל לזהות איזו מוטיבציה יש לך בבחירת פעילותך, כדי לא להציג את הרצוי כמצוי. אפשר לעסוק בפעולות פיזיות שחביבות עליך, אבל בשום פנים ואופן לא להתעסק במדיטציות ומחשבות.
שאלה: מהו אושר?
תשובה: האושר הוא הרגשת ההתגשמות של היכולות הפנימיות של האדם. זה מתבהר במלואו רק כאשר האדם מבין בדיוק איך ומה הוא צריך להגשים, מה מטרתו, עד כמה היא נצחית ואינה תלויה בדבר, והיא הדבר המהותי היחיד בעולם, שמתגשם עכשיו. במלים אחרות, אושר הוא הרגשת ההתקרבות לבורא, כי זוהי מטרת הבריאה-תחושת התקדמות לשלמות נצחית.
שאלה: מה זאת אהבה?
תשובה: אהבה היא תוצאה של השתוות של צורות פנימיות, כלומר תכונות. בקבלה קיים חוק אחד ויחיד-חוק השתוות הצורות, התכונות והרצונות. אם שני אובייקטים רוחניים שווים בתכונותיהם-הם מתאחדים. אין פירוש הדבר, שמשניים הם נעשים אחד, אלא שהם כמו אחד. כל מה שמתרחש עם האחד מעשיר את האחר, מיד מורגש בו. ההרגשה ההדדית הזאת שחשים באופן שווה בחושים שיש ביניהם השתוות מלאה-אבל בין אובייקטים שונים: בין בני-אדם, או בין אדם לבורא-נקראת הרגשת אהבה. אהבה היא הרגשת השתוות תכונות רוחניות. התרחקות הדדית בתכונות וברצונות עושה את האנשים לרחוקים איש מרעהו, עד-כדי שנאה.
התקרבות הדדית של רצונות, מחשבות ותכונות (שזה בעצם אותו הדבר, כי התכונות קובעות את המחשבות והרצונות), עושה אותם קרובים, אוהבים ומבינים איש את רעהו. טועה מי שחושב, שניגודים מקרבים, ויכולים לגרום להבנה הדדית ולאושר.
הקבלה גורסת, שהתענוג הגדול ביותר בעולם הוא הרגשת השתוות הצורה- דבקות בבורא.
שאלה: מה המובן של "פנטזיה" בקבלה?
תשובה: פנטזיה היא צירוף של ידע, הנובע מתוך אור פנימי עכשווי, והשערה מסוימת, הנובעת מתוך האור החיצוני העתידי-האור המקיף. פנטזיה יכולה להיות דווקא אצל מקובל, ולא אצל אף אחד אחר, מפני שרק מן הכלי והאור ניתן להרכיב כל מיני תמונות אפשריות של הבריאה.
שאלה: מדוע במשך ההיסטוריה היו כל-כך מעט נשי-מקובלות?
תשובה: מעטות הן הנשים, שהן מוזיקאיות, מדעניות, טבחיות וכדומה-כל תחום, שבו דרוש "דמיון", הוא בלתי-מושג לאשה. אשה היא המבצעת את הפעולה; היא שייכת לתפקידים מסוימים בעולם, ולא צריך לעוות את הטבע ולכפות עליה תפקידים אחרים; היא מבצעת בצורה מצוינת את מה שהגבר לא מסוגל.
החג הגדול ביותר שלנו הוא " פורים", שעליו נאמר שכל החגים ייעלמו ורק פורים יישאר. ומי ממלא את התפקיד הראשי בפורים? מלכת אסתר! נאמר שכל ספרי התורה ייעלמו ויישאר רק ספר אחד-מגילת אסתר. מגילה-מהמלה גילוי ואסתר- מהמלה הסתרה. מכאן יוצא "גילוי ההסתר"-זהו נושא הקבלה וזה מתרחש לבסוף דווקא בחלק הנשי של הנשמה. כל שאר הכוחות (במגילת אסתר מסופר עליהם: מרדכי, המן, אחשוורוש, זרש, עשרת בני המן, חרבונה וכדומה)-כל אלה הם כוחות הבורא, בעזרתם הוא מגלה את " אסתר"-ההסתר שלו. המלכה אסתר מורה איך לפעול, כדי להביא את כל הבריאה לגמר התיקון. מומלץ לקרוא את מגילת אסתר! (שנלמדת ב" תלמוד עשר הספירות" חלק ט"ו).
כאשר לאשה יש רצון אמיתי ללמוד קבלה, דרוש לבדוק האם זה לא נובע מתוך ריקנות בחייה, מהעדר בעל, או מבדידות. בדיקה אמיתית (כמו אצל גברים): אם לאשה יש משפחה, בעל, ילדים, בית וכדומה, והיא בכל-זאת רוצה למצוא את הבורא, או-אז יש לה את אותה זכות כמו לגבר.
שאלה: ידוע שאלכוהול משפיע על הגוף באופן שלילי, אבל יחד עם זה הוא מדכא את האגואיזם. האם ייתכן, שבגלל העובדה הזאת אנשים נוהגים לשתות?
תשובה: אף אמצעי, מלבד השפעה ישירה של אור הבורא, אינו יכול לתקן את טבע האדם לְהַנות עצמו. אבל ניתן לדכא אותו על-ידי אלכוהול, סמים, פחד, שינה, ניתוק מהכרה, הרגלים כלשהם, היפנוזה, וכדומה. כן ניתן לדכא אותו על-ידי התנתקות מהמצב או חשיבה על משהו אחר. העניין הוא שבדרך זו אתה לא מתקן את האגואיזם אלא סתם מתנתק ממנו, הוא נשאר בתוכך, ו"מנמנם" עד לפעם הבאה, או לחיים הבאים.
ספר "הזוהר" עם "פירוש הסולם" - 10 כרכים - ספרו של רבי שמעון בר-יוחאי מהמאה השלישית, עם פירוש "הסולם" שכתב הרב יהודה אשלג (בעל-הסולם) כדי להתאים אותו לדורנו. זה הספר החשוב ביותר שנכתב בקבלה, ולמרות שנכתב לפני שנים רבות הוא נחשב עד היום לבסיס ויסוד בלימוד הקבלה, ולבעל העוצמה הגדולה ביותר להביא את האדם ואת כל האנושות לעולם הרוחני.
"תלמוד עשר הספירות"- 6 כרכים - הספר העיקרי ללימוד שיטת הקבלה, שכתב בעל-הסולם ומבוסס על כתבי האר"י. זה ספר לימוד מדעי המתאר את מבנה הספירות והעולמות וכיצד לפעול בהם, בדרך מיוחדת שמפתחת את הרגשות של האדם ומביאה אותו להשגה אישית של העולם העליון.
" עץ חיים" עם פירוש " פנים מאירות ומסבירות" - 3 כרכים - ספר "עץ חיים" של האר"י עם פירוש שכתב בעל-הסולם. הספר מסביר בפרוטרוט את תורתו של האר"י שהנחיל לעולם את תורת הקבלה של דורנו.
"שמעתי" - הספר הוא אוסף מאמרים של בעל-הסולם, שרשם מפיו מלה במלה, בנו הרב ברוך אשלג-הרב"ש. המאמרים מתארים את המצבים שאדם עובר בדרך התפתחותו הרוחנית. בספר טמון הכוח שעוזר לאדם לגלות בתוכו את המצבים האלה.
"דרגות הסולם"- כרכים א' וב' - רשימות ומאמרים שכתב לעצמו הרב ברוך אשלג משך שנות חייו ונאספו ב-4 כרכים. עד היום ראו אור שני כרכים ראשונים, הכוללים מאמרים קצרים על המשמעות הרוחנית של החגים, על העבודה הרוחנית של האדם ועוד.
"שלבי הסולם" - 5 כרכים - הספרים הם אוסף מאמריו של הרב ברוך אשלג. המאמרים מתארים בפרוטרוט את המצבים שהאדם עובר בכל שלבי ההכנה שמכשירה אותו להיכנס לעולם הרוחני. הספר מיועד לכל מי שמבקש להתקדם בדרך הרוחנית.
"קבלה למתחיל"- הספר הוא אוסף של כל הכתבים המקוריים החשובים ביותר ללימוד הקבלה, שנכתבו על-ידי גדולי המקובלים. מצויים בו ציטוטים מדברי מקובלים, מאמרים על מטרת לימוד הקבלה ועל הדרך הרוחנית, שרטוטים של כל מבנה העולמות והפרצופים, והקדמות שמסבירות את דרך הלימוד ומכינות ללימוד בספר "הזוהר": "הקדמה לספר הזוהר", "הקדמה לספר עץ החיים", "פתיחה לחוכמת הקבלה" ועוד.
"פרי חכם" - כרך "אגרות" וכרך "מאמרים" - מכתביו של בעל-הסולם לתלמידיו, ומאמרים יקרי ערך שכתב לעצמו ולא התכוון לפרסמם בדורו. היום הם נמצאו ראויים לפרסום ולעיונם של הכלל.