חוכמות ותורות רבות מציעות לנו את פיתויי העולם הזה וצובעות את חיינו בגוונים מטשטשים. הן מתעתעות בנו וגורמות לנו להאמין שאנו משיגים דבר מה ושקיימת תכלית לכך, ובכך מובילות אותנו לסלוד מהשאלה בדבר משמעות החיים.
חכמת הקבלה מאפשרת לנו להתייחס לחיינו מתוך בגרות נפשית ועלינו להעדיפה על כל יתר החוכמות, שמטרתן להביא לכיסוי שאלת מהות החיים.
יש החוששים שאם יתעמקו בחוכמת הקבלה יאבדו שליטה על עצמם ועל חייהם, ומעדיפים לתאר אותה כמשהו מיסטי ומפחיד שאסור ללמוד וללמד, וכקודמיהם, הם חוששים לאבד את פרנסתם ואת שליטתם באחרים. הם מוציאים שם רע לחוכמת הקבלה וגורמים לאנשים להאמין ששכרם יצא בהפסדם מלימוד חוכמת הקבלה, שאולי ישתגעו בגללה או ייצאו לתרבות רעה, יאבדו את השליטה על עצמם, ויהפכו לחריגים בחברה שבה הם חיים.
לכן בעל הסולם פותח את ה"הקדמה לתלמוד עשר הספירות" בתיאורה של חומת הברזל המפרידה בינינו לבין חוכמת הקבלה. ועוד הוא אומר, שאם לא נפרוץ את החומה הזו, החיים ילכו ויכבידו עלינו עוד ועוד. במאמרו "דור האחרון", הוא כותב, שהאנושות עלולה להגיע למלחמות עולם שלישית ורביעית, ושלא ייוותר ממנה אלא קומץ קטן של אנשים. אותו קומץ אנשים יבין שעליו לפתור את שאלת החיים, ושרק הוא יגיע לפתרון.
עולמנו לא יכול להמשיך להתקיים בלי הידיעה למען מה אנו חיים, ורק עם הידיעה האמיתית, ולא המדומה, שאותה הגדרנו לעצמנו במשך חיינו ואת כלליה קבענו לעצמנו מבלי להתבסס על משהו אמיתי, בדומה לשיטות הדת ולשיטות הפסיכולוגיות, ובדומה לשיטות ההתפתחות של מדעים שונים ותרבויות שונות. מדוע ועל סמך מה מקבלת אותן האנושות כעובדות ומבססת עליהן את כל חייה?
הסיבה לכך היא שהעולם האמיתי, המציאות האמיתית, נסתרת מאיתנו, וכל הקביעות שייכות לעולם הזה. מדוע המציאות האמיתית נסתרת? ההסתרה באה בכוונה, להסתיר מפני אלה שאין להם רצון אמיתי לפתור את שאלת משמעות החיים. הם עדיין לא זקוקים לראיית האמת ומסתפקים בצורתם הבסיסית של החיים. אבל אם לאדם יש רצון אמיתי לפתור את השאלה, עליו להגיע לחוכמת הקבלה.
כדי לוותר על שליטתה של האופנה ושל דעת הקהל עלינו דרושים כמה תנאים. התנאי הראשון הוא שהפצת חוכמת הקבלה תגיע לכל אחד ואחד כדי שאנשים ידעו מהי חוכמת הקבלה ומה אפשר להשיג באמצעותה. זאת הדרך היחידה להפיג את כל הפחדים ולהסיר את כל הדעות הקדומות שאופפות את חוכמת הקבלה.
תנאי שני הוא, שהחיים עצמם יביאו את האדם למצב שבו יחוש ריקנות, ובקצב ההתפתחות הפנימית האישית שלו (ההתפתחות הטבעית), הוא יתחיל לראות באור נכון את מנהיגיו. הוא יגלה את בורותם, סתמיותם וחוסר המוסר שלהם ביחסם האנושי אל הקהל המקיף אותם, אל עצמם וגם אל הבורא עצמו.
השאלה המתבקשת היא באיזו מהירות ניתן להגיע אל האדם, ובשילוב של התגלות הרע מבפנים והפצה מבחוץ להביאו להחליט שהוא יכול לפתור את שאלה משמעות קיומו, ושעליו לתת לפתרון דרגת חשיבות עליונה.
נאמר בספר "הזוהר" על ידי רבי אלעזר, בנו של רבי שמעון בר יוחאי, שעלינו להפיץ את חוכמת הקבלה בכל העולם ולהביא את כל האנושות לקיומה הנצחי הרוחני. אם נזכה להגיע למצב זה בתוך עמנו, ולאחר מכן בשאר חלקי העולם, כל אחד ואחד יזכה לפתרון בחייו בעולם הזה.
כל אותות הזעם והכעס הללו מצביעים על צורך הכרחי בשינוי שיטת החינוך של הדור הצעיר. וכי מה הוא הדור הצעיר? ילד בן עשר ייחשב לבוגר כשיגיע לגיל עשרים. עליו להמתין בסך הכל עשר שנים עד שייחשב לבוגר, ובזמן ההמתנה, החל מגיל עשר, אפשר לחנך אותו ולטפח בו את הנקודה שבלב, כלומר לעודדו לחפש כל הזמן את סיבת קיומו בעולם. יש בידנו שיטה לטיפוח השאלה והדרכה למציאת התשובה, ומפעם לפעם התשובה תתקבל בהדרגה ביתר דיוק ונכונות.
בסופו של דבר, שיטת חוכמת הקבלה מלמדת אותנו את הדרך לקבלת התגלות האלוקות, ומכינה אותנו לקבלת התשובה האמיתית הנוגעת למשמעות החיים. המאמצים חייבים להיות מופנים כלפי הדור הצעיר, ולא כלפי ההורים, שתפקידם רק להבין שאין ברירה אחרת וזאת הדרך היחידה הקיימת להצלת הדור.
במקרה זה אפילו לא יהיה צורך בהמתנה של עשר שנים, כי מאותו רגע שבו נתחיל ללמד, האנושות תיכנס לשלב אחר בהתפתחותה, וכעבור שנים מספר יצמח דור חדש של אנשים העומדים על רגליהם, יודעים באיזה עולם הם נמצאים ולשם מה הם חיים. כמו כן, התנהגותם תהיה בהתאמה לכללי חיים אחרים.
אולם המציאות היא, שמערכת החינוך כפי שהיא מתפקדת כיום עומדת על סף קריסה מוחלטת. אנו עומדים בפני שבירת כללי ההתנהגות והמוסכמות החברתיות והמוסריות. האנושות תעמוד בפני שוקת שבורה, שתוכיח לה שאין לה ברירה ושאין בידה שום פיתרון מלבד שינוי שיטת החינוך. היא תיווכח לדעת שבסופו של דבר היא היחידה שקובעת את הערכים שלנו בחיים ובחברה.
ה"עבירה" הגדולה ביותר שלנו היא, שאיננו פועלים לשנות את מערכת החינוך, המדכאת את שאלת החיים, בדיוק כשם שהחיים הבוגרים שלנו בנויים לדכא את השאלה הזו בכל האמצעים. הרי עינינו מתרוצצות ללא הרף ומחפשות גירויים חיצוניים, אנו שבויים בקסמי הפרסומת והטלוויזיה, ובכך גורמים עוול לילדים צעירים.
המענה הניתן לאדם ששאלת משמעות החיים מעסיקה אותו בתחילת חייו, עשוי להרימו במעט מעל החיים הרגילים, ופוחתים סיכוייו לבלות את שבעים שנותיו במישור קיומי סתמי. יש לספק לילד את התשובות כמידת מסוגלותו לקלוט. כלל זה חל על כולם, מקטן עד גדול. כל אחד ואחד מאיתנו בנוי אחרת, וגם אם יכולת הקליטה של מי מאיתנו מוגבלת כרגע, היא תוסיף להשתכלל משנה לשנה ובמשך הגלגולים הצפויים.
כדי לתת לילד חינוך ראוי, אין צורך לייחס חשיבות למסגרת שבה ילמד, חשוב רק להסיר התנגדות ולתת לגיטימציה לשאלה שמתעוררת בו בתחילת החיים, וכל היתר זניח. שאלה המתעוררת באדם בגיל צעיר היא אמיתית, ויש להתייחס אליה כאל הדבר החשוב ביותר. חובה עלינו לאפשר חינוך רוחני לדור החדש.
ככלל עלינו לזכור, שהסיבה שילדים אוהבים או לא אוהבים ללמוד משהו תלויה במידת הקשר שהם חשים לנושא הנלמד. הם לא מרגישים קשר בין חייהם לבין המתמטיקה, הפיזיקה, הכימיה וכל יתר המקצועות. לעיתים אפילו ספרות אינה מדברת אליהם, וגם לקרוא ולכתוב הם לומדים מתוך סקרנות אישית ולא מפני שדורשים מהם. דורשים מהילדים ללמוד למען חייהם בעתיד, והם מתנגדים, כיוון שעדיין לא פיתחו שום יחס לעתיד. על פי רוב ילדים חיים את ההווה, את הרגע הנוכחי, וצרכיהם בעתיד פשוט אינם קיימים עבורם, ולכן הם שונאים ללמוד.
לעומת זאת, אם יקבלו חינוך לפי נושאי התעניינותם העכשוויים, על פי מצב התפישה והיכולת האישית של כל אחד מהם, כמו למשל הסברים מלומדים על מבנה המכונית או על מורכבות האופניים. כמובן, הילד ישמח ויתלהב לחוות דברים הלקוחים מתוך המציאות שלו, והוא ישמח ללמוד כמידת תפישתו.
ילד לא ממש ישתכנע גם אם אביו ינזוף בו ויזהירו שבעוד עשר שנים יהיה אפס מאופס אם לא ילמד מתמטיקה. הוא יגלה אדישות לכל מה שחורג מרמתו האישית, ובאמת לא אכפת לו מה יהיה בעוד עשר שנים. הוא יוסיף לברוח מהחינוך. לעומת זאת שאלת משמעות החיים היא השאלה האקטואלית שלו היום, ולכן ישמח לשמוע תשובה ברמה שווה לשאלה שהתעוררה בו.
ברגע שמלמדים את הילד למצוא את התשובה, על ידי חיפוש התשובה הוא מגדיל את השאלה, והגדלת השאלה דוחפת אותו לחפש תשובה מלאה ומקיפה יותר, ושוב הוא מגדיל על ידי התשובה את השאלה, וחוזר חלילה. התעוררות השאלה וחיפוש התשובה נקראים מדרגה אחת, ובאותה דרך על הילד לעבור מדרגות רבות עד שיגיע למדרגת גילוי האלוקות, הכוח העליון שיתגלה לו בהדרגה עד שיתגלה במלואו.
זה נקרא מצב של גמר תיקון, כלומר, השאלה התגלתה במלואה והתשובה מילאה אותה. ובכך מסתיימים הגלגולים של האדם והוא גומר את תפקידו בחייו בעולם הזה, ואת כל זה ניתן להשיג בעזרת חינוך מתאים.
חוכמת הקבלה מעניקה לילד את השיטה להגיע למטרה שעבורה הוא חי, ואינה מעמיסה עליו את הפיזיקה והכימיה, וכל מיני נושאים שאין הוא מרגיש צורך אמיתי בהם. גם אנשים בוגרים מאשרים שאלה כלל אינם נחוצים לנו בחיים, בעיקר שכיום אנו מגלים, שבסופו של דבר המדע פועל רק לרעתנו. בימינו אלה אין לנו אפילו סיבה אחת להביע התפעלות בפני הדור החדש על גדולתו של מדען זה או אחר, כיוון שאנו כבר מטילים ספק במידת תרומתו "הטובה" לאנושות.
לכן, מלבד השאלה בדבר משמעות החיים, שמכוונת אותנו לגילוי הבורא, ומלבד התשובה, כלומר הגילוי, הכול פועל על פי התכנות מלמעלה, ולא קיים בעולם דבר התלוי בבחירתו החופשית של אדם. האדם מוצא בחיים הרוחניים נצחיות, מלאות ושלווה, ופוטר עצמו מכל הבעיות, הצרות והייסורים. אין מילים שיסבירו את הפער המתגלה, כתוצאה מחינוך נכון, בין החינוך המושלם לבין המציאות שלנו בעולם.
אדם המגיע ללמוד את חוכמת הקבלה מבין, שאת המילוי הפנימי שלו לא יקבל על ידי ההתפתחות המדע, לא על ידי התפתחות הפסיכולוגיה, גם העושר לא יספק אותו, והוא לא יהיה מסופק אף אם יהפוך לשחקן ידוע. כלומר, האדם אינו מסוגל לקבל מילוי באמצעים הקיימים בעולם הזה, שאינם עונים לו על שאלת משמעות החיים.
ישנם אנשים שעדיין אינם בשלים לחוכמת הקבלה, הם יגיעו אליה בעוד עשר או עשרים שנה, ואולי בגלגול הבא. הכוח העליון דוחף אותנו לפתרונה של השאלה לפי מידת ההתפתחות שלנו. לכן, אם אותם האנשים שאכן נמשכים למציאת פתרון לבעיה יתמודדו בצורה נכונה, יהיה זה די והותר לקיום הרמוני מושלם של כל האנושות. לא יהיו לחצים, לא מלחמות ולא מריבות.
ונניח שיהיו רק עשרה אנשים שהשאלה הזו תעסיק אותם, ובאמצעותה הם יגיעו לבניית עצמם כמי שקיימים מעל המציאות שלנו, לעומת האחרים שעדיין לא הגיעו. אז מה? אין זה חשוב כלל. כל אחד יגיע לפתרון מתוך בחירה חופשית.
חוכמת הקבלה אינה מיסיונרית, עליה להיות זמינה לאנושות. עלינו מוטל לקיים את החוק "אין כפייה ברוחניות", וחיינו יהיו מאוזנים בהתאם למספר האנשים שההתפתחות הכללית מעוררת בהם את שאלת משמעות החיים. כך נגיב אליה כראוי ונאזן את כל המציאות, ובכך נבטיח לעצמנו חיים טובים.
האדם פועל מתוך נקודת לבו. לאורך כל ההיסטוריה האנושית התפתחו רצונות האדם בקצב אטי, מדרגת משיכה לדברים בסיסיים כמו משפחה, אוכל ומין, למשיכה לתענוגות אנושיים כמו רדיפה אחר כסף, כבוד וידע. אדם, החש חוסר ביטחון בעצמו ואין בידו תשובה לשאלת הקיום שלו, פונה לכל מיני שיטות ומוצא פעולות מסוימות שמעניקות לו ביטחון והרגשת שייכות לכוח עליון כלשהו, וכך הוא חש סיפוק פנימי.
לעומתו, אדם המגיע לחוכמת הקבלה אינו מסתפק בהרגשת הסיפוק, אלא מחפש את האמת. שאלת משמעות החיים בוערת בו ואינה מניחה לו. הוא הולך בעקבות דחף פנימי המוביל אותו לידיעה ברורה ולגילוי הכוח הפועל בבריאה.
אדם כזה אינו מסתפק בשמועות על בורא עולם הרוצה שנקיים את רצונו. הרצון לקבל המפותח שלו מחייב אותו לחוות את הכוח העליון על בשרו. הוא מגיע לדרגה שבה לא אכפת לו מהרווחים הגשמיים או הרוחניים, וממש לא משנה לו כרגע אם אחרי המוות יהיה לו העולם הבא או לא. האנוכיות שלו דורשת לדעת מיד לשם מה הוא חי בכל רגע ורגע מחייו. הוא אינו יכול לחיות כעיוור ונבער מדעת כדי לקבל לאחר מכן פרס או שכר כלשהו, אלא הוא רוצה עכשיו לגלות את הסיבה לכדאיות של כל תנועה בחייו.
נותר בידו רק לגלות את הכוח הפועל בכל המציאות, שממנו יורדים כל המחשבות, כל הרצונות, והוא מסובב לו את כל המקרים במציאות ומטביע בו את תכונותיו האישיות.
האדם מגלה שאין בידו כל חופש בחירה, והמבנה שנוצר בו הוא קשיח ובלתי ניתן לשינוי, ובאותה המידה כל הפעולות שהוא עושה מוכתבות לו מראש באופן מוחלט. מכאן ברור, שבכל המקרים המוצבים לאדם בעולם כבר ידוע מראש שהוא ינהג בכל מצב ומצב בהתאם לטבעו הפנימי והחיצוני. ורק בדבר אחד השאיר הטבע טווח פעולה חופשי - בגילוי הכוח העליון.
כל החיים הקודמים לגילוי הכוח העליון הם זמן מבוזבז וגלגולים שאין בהם תועלת, המהווים רק הכנה לאותו רגע הגילוי, הרגע שבו האדם מגלה בעצמו נחיצות לגילוי הכוח הפועל במציאות, לגילוי מהות החיים.
מלבד גילוי אותם חוקים המנהיגים את המציאות, יתר מטרות האדם גשמיות לחלוטין ומיועדות למילוי חסרונות הגוף והנפש הגופנית. נכון שאין דבר בחיים שאין בו תועלת, אבל בהחלט לא לכך מצפה הבורא מהנבראים.
הבורא מצפה שהנבראים יהיו בניו, שידמו לו, שישוו לו, שיגיעו עד דרגתו. שהאדם יהיה שלם ונצחי כמו הכוח העליון שברא אותו, שלא יישאר בדרגת העולם הזה מבלי לפקוח באמת את עיניו ולפתוח את חושיו כדי להכיר את הבורא ולדעת מהי המציאות שעיצב בשבילו.
החיפוש לבירור שאלת משמעות הקיום ולאחר מכן החיפוש אחר פתרון לשאלה זו, זאת עבודה מאומצת, ואדם צריך להשקיע בכך את כל חייו. "בעל הסולם" אמר, שאם האדם אכן מקבל דחף לפתור את שאלת משמעות החיים, על ידי הלימוד הנכון וההדרכה המתאימה, על ידי החינוך הראוי והשימוש נכון בשיטת חוכמת הקבלה, הוא יכול לברר את השאלה הזו במשך תקופה של עד חמש שנים.
אחריה האדם נכנס להתגלות המציאות העליונה של כל העולמות, של כל הקיום האינסופי וחסר הגבולות. הוא יחיה את כל יתר שנותיו בעולם הזה עם תשובה המסבירה את קיומו. כלומר, האדם משיג את כל המציאות, כביכול מתרומם מעליה עד שהוא כולל בתוך האישיות שלו את כל המציאות, בחייו, בגופו הפיזי, במשך שבעים שנותיו בעולם הזה.
פירוש הדבר הוא שכל החיים שלו כבר בנויים ומסודרים ומכוונים כך שהוא מנהל את כל המציאות מתוך הבנתו והכרתו אותה. הוא הופך להיות דומה לכוח הכללי של כל המציאות, לתוכנה הכללית של כל המציאות, ובכך הוא מממש את מטרת קיומו.
בחוכמת הקבלה נקרא המושג הזה הגעה ל"השתוות הצורה עם הבורא", עם הכוח העליון, וכל אחד ואחד חייב להשיג מצב זה במשך חייו בעולם הזה, ללא הגבלת לאום, גיל או מין. במקורות קיימים הרבה פסוקים המתארים מצב זה.
ב"הקדמה לתלמוד עשר הספירות", באות י"ח, "בעל הסולם" אומר, שתקופת חמש השנים מתקיימת בתנאי שהאדם משקיע בכך את כל הכוחות הפנימיים שלו. אנו רואים שלפעמים הזמן מתארך לעשר שנים ולעיתים גם חמש-עשרה שנה עוברות עד שאדם מגיע לפתיחת שאלת משמעות החיים ולכניסה להרגשת המציאות העליונה.
אחרי ההתגלות האדם כבר מקבל את המציאות העליונה, כלומר, הוא משיג את העולמות העליונים. אובייקטיבית, חמש-עשרה שנים אינן נחשבות זמן רב מדי, לעומת תקופת החינוך של ילדינו, שאינה אורכת פחות זמן, בעיקר כשבזכות החינוך אין הם נעשים מוכנים לחיים.
האפשרות היחידה לפתוח את השאלה בכנות קיימת רק על ידי השגת החיים שנמצאים מעל חיי העולם הזה, על ידי האדם עצמו. על ידי רכישת היכולת לראות את כל הגלגולים שלו ואת הנצחיות שמעל העולם הזה.
כדי לראות את השאלה עצמה חייב האדם להגיע בחייו לפתיחת כל המציאות ולגילוי כל העולמות שמעליו. וכשהוא רואה את המציאות כולה, רק אז עולה בו שאלת המשמעות בצורתה האמיתית, כלומר הוא שואל מי הוא והיכן הוא ממוקם בכל המציאות הזאת. לשם מה הוא קיים בה.
ומתוך השאלה תגיע אליו התשובה, בלי צורך להשתכנע על ידי נציג דת או איזה פילוסוף שייתן לו תשובה שקרית, אף על פי שהיא עשויה להועיל לו. על שאלתו הפרטית רק האדם עצמו מקבל תשובה אישית ואינטימית. עליו לגלות בעצמו היכן הוא ממוקם בכל שרשרת הגלגולים, ובכל האינסוף הקיים, מעל הזמן ומעל המקום. כלומר, מעל החיים שלנו כאן, בעולם הזה, מי אנו ומה אנו בצורתנו האמיתית, ולא הזמנית, כשאנו לובשים את הגוף הזה.
לכן, אם שאלה טבעית זו עולה בתחילת החיים, חייבים לפתוח אותה ללא פחד, אחרת החיים חולפים להם, ומי יודע מתי תגיע ההזדמנות הבאה. מדוע לחכות לגיל שבעים ולא לנצל את החיים שלפנינו על מנת לחפש את התשובה?
כל אחד מאיתנו יגלה את היקום למען עצמו, יחוש אותו ואת כל העולמות, יתבונן בעצמו בכל אופני הקיום הקיימים, לפני שנולד להורים אלה ואלה, לפני שנקרא אדם שבעולם הזה, ולאחר מכן, כשימות וכל עצמותיו יירקבו באדמה, אותו משהו בלתי נתפש, אותו חלק נשמה שלו, יגיע לקיום אחר, גבוה ונעלם ממנו.
את כל הדברים הללו עלינו לגלות עתה, ואז נוכל להתקיים כאן, בעולם הזה, במלוא מידת האדם, ונדע מה עלינו לעשות כדי לסגור את מעגל הגלגולים, בכל הקיום שלנו, בכל יתר המצבים והעולמות.
אדם החי בהכרת כל המציאות, בהכרת הכוח העליון, בהכרת עצמו, בהכרת כל העולמות וכל הכוחות שבטבע, מרגיש את עצמו כיצור נצחי, ואינו מרגיש שחייו קצובים ושעליו להספיק להשיג דבר מה. חייו מתנהלים בלי תחושת זמן, מעל הזמן. במצבו זה הוא משתנה פסיכולוגית והיחס שלו לקיומו משתפר. הוא מנהל את חייו אחרת, מתוך ידיעה שאין דבר שנגמר, ושמאום לא מתבטל ונעלם. היחס שלו לעצמו לאחרים ולעולם שונה לחלוטין, ובא לידי ביטוי בהתחשבות בעצמו ובכל הסובבים אותו, ובמציאות בכלל.
על פי חוכמת הקבלה וספר "הזוהר", שינוי גורלי יחול בשנים הקרובות. קצב ההתפתחות שאנו מגלים היום בכל העולם מואץ מאוד, ובפרט בארץ ישראל, שבה גוברות הצרות, תופעות הסמים והסחר במין מתפשטות והולכות, החיים בה חסרי יציבות ומעליה מרחפת סכנת ההשמדה. לוחצים עלינו עכשיו כה חזק עד שאנו מפסיקים להאמין בדבר ומוכנים לאמץ ולנסות כל פתרון, ויהיה דמיוני ככל שיהיה, מכיוון שאיבדנו את הכיוון ואת האידיאלים ואנו מתקיימים בחוסר התמצאות מוחלט.
אני מקווה שמתוך הרצונות הגדולים הללו שאנושות מגלה עכשיו בתוכה, תתעורר שאלת משמעות החיים בעוצמה חזקה כל כך, עד שתהיה חייבת לחפש לעצמה תשובה. ואז יאפשרו לגישת חוכמת הקבלה לתרום את חלקה בחינוך הדור הצעיר.
ספר "הזוהר" מתאר את התקופה המתממשת כבר בימינו. בחיי כל האנושות, ובכל איש ואישה מתחילה להתגבש מבפנים השאלה, אף אם אינה מורגשת עדיין במודע, שתכוון כלפי חוכמת הקבלה. כיום אנו עדים לניצנים, להתחלה. אמנם מבין כל הדורות אנו הדור הראשון שעליו להגיע לפתרונה הנכון של השאלה בדבר טעם החיים. תהליך ההתקדמות מתרחש במלוא היקפו ובכל עוצמתו.
נקווה שכבר בימינו יגיעו מיליונים וגם מיליארדים לשיא ההתפתחות הפנימית, שלא תאפשר להם לכבות את שאלת משמעות הקיום, והכול יפנו לחוכמת הקבלה. חיינו בהחלט ישתנו אז, ויקבלו תוכן פנימי וחיצוני שונה לחלוטין מכפי שהוא היום.
האנושות תגיע לחיים של שלווה וביטחון, ותקבל זווית ראייה בוגרת לקיומה ולקשר עם כל המציאות שתתגלה לה. אז נדע מתוך התמצאות היכן אנו חיים באמת, באילו עולמות ומה הם החוקים שעל פיהם עלינו להתנהל. נדע כיצד למצות מכל רגע ורגע בחיינו את הרגשת השלמות, הנצחיות, הביטחון, ההתפתחות והשגשוג, וכל אחד ואחד מאיתנו יתמלא בתענוגות, לא על חשבון צערו של האחר, כפי שקורה כיום.
כלומר, באמצעות גישה נכונה כלפי השאלה שצצה בנו בתחילת החיים, אנו יכולים להשיג בשבעים שנות חיינו חיים שונים לחלוטין. אם נניח לילדינו להתפתח נכון, הם לא יהיו זקוקים לחיפושים נואשים אחר טעם לחייהם, הם לא ירגישו מנודים, לחוצים ומאוימים על ידי העולם, ולא יחפשו את עצמם בטיפול פסיכולוגי או על ספת הפסיכיאטר, הם לא יברחו לסמים ואלכוהול על מנת לכבות את צערם, וגם לא להודו, מן הסתם.
כדור הארץ שלנו מוכן להכיל עוד עשרה מיליארד אנשים, אילו היו בני אדם עובדים ביום לפרנסתם לא יותר מאשר שעה או שעתיים. אותם אלה הקשורים לכוח העליון אינם זקוקים ליותר, כיוון שהם יודעים כיצד להתפרנס ולהביא תועלת לעצמם ולכלל האנושות.
בתקופתנו אנו עדים לכך שאדם אינו עובד פחות ככל שהוא מתקדם, אלא להיפך, הוא מגביר את מאמציו והופך להיות עבד לעיסוקיו הרבים. בעבר, אם אדם היה חקלאי, הוא היה עובד מבוקר עד ערב ואולי גם במשך הלילה, ואחר כך היה מרשה לעצמו תקופה של מנוחה ואיזון השעות שהשקיע בעבודה. כיום הקצב השתנה, עשר שעות עבודה נחשבות מעט, ובאופן רגיל דורשים מאדם לעבוד שתיים-עשרה שעות ביום.
למען האמת, תשעים אחוזים מדרי העולם פועלים כדי להשמיד זה את זה, כדי לשלוט זה על זה. תשעים וחמישה אחוזים מכל העיסוקים שלנו נועדו להזיק לאחרים, ואם האדם יחדל מכך, במה ימלא את זמנו?
התשובה לאנושות היא פשוטה, את חיינו הקצרים עלינו למלא בפתרון של שאלת משמעות הקיום. לא לחינם זאת השאלה הראשונה שעולה בנו, ואת כל חיינו עלינו להקדיש למציאת התשובה לעצמנו.
השאלה בדבר משמעות החיים ומטרתם מתעוררת באדם לראשונה בצורתה הטבעית בשנות ילדותו המוקדמות, ואין אדם בוגר אחד שיכחיש את קיומה בתוכו בעבר. סביר להניח כי כל אחד ואחד מאיתנו יכול להיזכר בשאלה זו כפי שעלתה בו פעם, אם כי באופן שונה מכפי שהיא עולה בו בבגרותו - מלווה בפחות ייסורים וביותר סקרנות וחדוות החיפוש והגילוי האופיינית לגילאים צעירים.
אמנם בשעת מבחן אנו נאלצים לעצור את מירוץ החיים ולשאול את עצמנו לשם מה אנו סובלים בכלל, לשם מה קיים העולם ומהי מטרת הקיום. וכך האדם מוצא את עצמו ביום בהיר אחד ניצב בפני השאלה העמוקה והגורלית ביותר הנוגעת לתכלית קיומו, "מהו הטעם בחייו".
לאדם בוגר כבר ברור שאין בידו תשובה. טרדות היום-יום והצורך להמשיך לזרום הלאה בקצב החיים משכיחים ממנו את השאלה ודוחקים את הרצון לחפש תשובה אמיתית. רובנו זוכרים את עצמנו שואלים את השאלה המתעוררת בתוכנו, כאילו טבענו הפנימי דורש הצדקה לקיומנו.
בניגוד לעולם המבוגרים, עולם הילדים הוא עולם של דמיון ומשחקים. התייחסותם האותנטית של הילדים לחיים, הנובעת מתמימות, מושכת אליהם חזרה יחס טוב והוגן של הטבע. התפתחות השאלה בילדות בדבר טעם החיים היא מצב שהטבע רוצה בו, מצב המונע בידי הכוח העליון.
אולם החינוך שניתן על ידי ההורים והחברה מדכא שאלה טבעית זו, וכעבור שנים מספר מתפתח מצב שבו הפרעות חיצוניות כגון הפרעות הורמונליות, השפעת החברה, לימודים, התחייבויות כלפי בית הספר, כלפי ההורים, השירות הצבאי, המחויבות האזרחית והצורך להקים משפחה, כל ההפרעות הללו מכבות את השאלה הזו, שבעצם נועדה לעזור לנו למקם את עצמנו נכון במסלול החיים, ונראה שלא לחינם היא מטרידה אותנו בתחילת החיים.
כל האנושות, גברים ונשים כאחד, מוצאים את עצמם בגיל מתקדם מסתייגים לחלוטין משאלה זו, כאילו היא נושאת עמה תשובות כוזבות המסתירות את חשיבותה. כמובן, אין כאן יותר מבריחה מהאמת. אנחנו רואים אנשים בני ארבעים, חמישים ושישים שאינם יודעים מהי המשמעות של חייהם. הם פשוט רגילים להסתיר מעצמם שאלה זו על מנת למנוע מעצמם כאב. לא קיים מצב יותר קשה ומתסכל בחיי אדם מאשר העמידה מול שאלה זו, הניצבת מנגד במלוא חריפותה. האדם פשוט נכנס לדיכאון ומבקש את נפשו למות. ואכן שאלה זאת מביאה אותו לתשובה שלחייו אין כל משמעות ואף גרוע מזה, הם נטולי מטרה. ידיעה כזאת אינה מתאימה למי שרוצה לראות את עצמו כמרכז העולם, מעל כל המציאות.
הדחקת השאלה בדבר משמעות החיים מובילה לכך, שאדם מעביר את שארית חייו מתחת לסף ההכרה שלו, כלומר מתקיים ברמת ערות נמוכה ביותר. מפני ששאלה זו נסתרת מהחושים והאדם אינו יודע בדיוק כיצד לבררה, הוא מכבה את היכולות שלו, מוריד את כל המערכות שלו לרמת קיום אוטומטית גופנית פשוטה, וכך מיליארדי אנשים פשוט מתקיימים, ותו לא.
אדם רגיל אינו מעז להוציא את ראשו מעל פני המים, לא מוכן להיות חריג בחברה או במשפחה בדמות ה"כבשה השחורה" והוא מתקיים סתם כך. למעשה, התרבות האנושית כולה, כפי שהתפתחה במהלך כל הדורות, בכל המדינות ובכל הזמנים, מכוונת לכיבוי שאלה זו. היא משתמשת בשפע האינסופי שמעניקה לנו הבריאה בדרך ערמומית ומתוחכמת מאוד, שמשתכללת והולכת מיום ליום.
אם נתבונן היטב בכל יצירות האמנות שלנו, בכל העיסוקים שלנו, נראה כי הם מבטאים את כל מסלול התרחקותנו משאלת משמעות החיים, ושהמאמצים לכבותה, לכאורה בשם הקדמה, גרמו לנו לסטות מכיוון ההתפתחות הנכון.
וכך מדור לדור אנו מתרחקים עוד ועוד ממטרת קיומנו, והולך ופוחת הסיכוי למצוא את התשובה הנוגעת לתכלית חיינו בעולם. מכאן מתבקשת המסקנה, שככל שהאנושות לכאורה מתקדמת יותר, גוברת השתדלותה לכבות את השאלה בדבר משמעות החיים, החוזרת אליה כבומרנג. ולמרות ניסיונות ההדחקה, השאלה מתעצמת והולכת מדור לדור ומתעוררת מחדש ביתר תוקף.
שאלת משמעות החיים אינה מפסיקה להתפתח באדם. אלה השואלים אותה כיום אינם אלה ששאלו אותה לפני מאתיים שנה או אלפיים שנה. אמנם אלה אותן נשמות, אך מפותחות הרבה יותר. כיום השאלה נשאלת מתוך תסכול ומתוך ניסיון שהצטבר באותן נשמות.
בני-אדם מגלים סקרנות רבה לגבי ההיסטוריה האנושית, ומבקשים לדעת מה אירע לפני מיליון שנה, לפני מיליארד שנה. החקירה האמיתית למקור שממנו באו אינה חלה על הגוף הביולוגי ועל תהליך התפתחותו כתוצאה מהאבולוציה או בדרך אחרת, אלא כוללת שאלות על הכוח שיצר אותנו, על מטרת קיומנו ועל המקום שאליו מועדות פנינו בעתיד.
במשך אלפי שנות דור פיתחה האנושות אמיתות רבות, ביניהן מדעים שונים או שיטות המנסות לענות לשאלת משמעות החיים. כל השיטות שפותחו על ידי האדם, כדי להרגיעו במידה מסוימת, מספרות לנו שעלינו לעבור תהליך שבו חלים עלינו כללי התנהגות מסוימים, כלומר תהליך שבו עלינו לקבל על עצמנו חוקים מסוימים, בדרך כלל הגבלות.
האמיתות עזרו לאדם בצורה פסיכולוגית מתוחכמת ביותר וענו לו על השאלה בדבר הטעם לחייו, והאדם נטה להאמין לתשובה וחי איתה בביטחון ובנינוחות. הוא חי בשכנוע פנימי עמוק שיש טעם לחייו בעבר, בהווה ובעתיד, ושיש המשכיות לחייו, כלומר חיים אחרי המוות.
המכנה המשותף לכל השיטות הוא, שכולן בסך הכול מפתחים מערכות ברמות שונות, שתפקידן לכסות ולכבות את השאלה בדבר משמעות החיים כדי שלא תתעורר לה פתאום. כמו כן, במסגרת החברה שלנו נקבע מעין סולם ערכים, הקובע שכל מי שיודע לכסות היטב את השאלה ומגיע להישגים אנושיים מדומים, נחשב מצליח ונעלה יותר. הוא נעשה מדען גדול יותר או שחקן מפורסם או עשיר מופלג וכולי.
כלומר, דווקא אותם אלה שהתרחקו ביותר מהשאלה הקיומית ולכאורה הצליחו בהתפתחותם הגשמית, נטולת התכלית, תופסים בעולמנו את מרכז הבמה, נחשבים לאליטה חברתית ולבעלי ההשפעה רבה.
אלה אנשים המצליחים יותר מכל להשתיק את הבעיה ולהדחיק את שאלת הקיום. מנהיגי העולם מספרים לנו על פוליטיקה, תולים בה את הסיבה לחיים טובים ומוצלחים, והמפלגה הופכת להיות מדריכה לחיים. דווקא הם מכולם נחשבים לאנשים גדולים, בעוד ההיפך הוא הנכון.
באותה מידה הדת מפחיתה מהאדם חרדה ודאגה ומרגיעה אותו, אבל למעשה היא לא נותנת לו תשובה ומחביאה אף היא את השאלה בדבר משמעות החיים.
שאלת משמעות החיים מתעוררת אצל היהודי באופן קיצוני ובולט יותר. יתרונם השכלי של היהודים בא לידי ביטוי בהדחקת השאלה בדרך חכמה וערמומית יותר מאשר אצל יתר העמים, בעוד רק להם בלבד ניתן הפתרון על ידי אבותינו, אברהם, יצחק ויעקב.
הפתרון היה בידינו ונמלטנו ממנו. כל שנות הגלות שלנו היו בעצם שנים של כיסוי, שבהן כיסינו את השאלה האמיתית ולא רצינו לדעת עליה מאומה. לחלופין יכולנו לפתוח את השאלה בדרך נכונה, באמצעות התורה, באמצעות האור העליון והכוח העליון. אולם בדיוק ההיפך התרחש, "ההתפתחות" שלנו התבטאה בכך שעודדנו והערכנו את מי שכיסו שאלה זו יותר מכולם.
כלומר, אנו נמצאים במצב גרוע הרבה יותר מכלל האנושות, ובגיננו כל האנושות סובלת מפני שאנחנו עם שתפקידו להביא אליה את שיטת חוכמת הקבלה, החוכמה לגילוי האור העליון.
לכן אותה השאלה בדבר משמעות החיים, הנשאלת על ידי האנושות, חוזרת אלינו בגילויי אנטישמיות וביחס בלתי ראוי כלפינו. בשל מצבנו המושך אליו יחס שלילי, מתעורר החוק הטבעי ומפעיל עלינו לחץ תת הכרתי. כפי שמעיד ספר "הזוהר", מצב זה יימשך ודבר לא יועיל כל עוד לא ניגע בבעיה ונפתור את שאלת הקיום באמצעות חוכמת הקבלה, ונגיש את הפתרון בצורה ראויה לכלל האנושות. כל זה מתרחש ממש לנגד עינינו, בזמננו.
כאמור, שאלות קיומיות אלה מתעוררות באדם כבר מגיל צעיר, ומעידות על נכונות טבעית להיפתח ולקבל את הפתרון. על הסביבה ועל ההורים לספק את המילוי כמידת הנכונות הקיימת בילד ובכך למנוע ממנו קיום בסיסי וחיי רובוט.
כלומר, על ההורים והחברה למנוע מהילד להתגלגל באופן אוטומטי מגן הילדים לאוניברסיטה, למצוא עבודה כלשהי, להקים משפחה, להתמסר לכדורגל או ללמוד תורה, במקרה הטוב לשרת את המדע, ובכך לסיים את חייו בלי כל הישג של ממש פרט להעברת השנים בניסיונות להתאים את חייו ואת עצמו לדרישות הדור ולרוח התקופה.
גדול המקובלים בן דורנו, הרב יהודה אשלג (1954-1884), הידוע בכינויו "בעל הסולם" (על שם פירוש ה"סולם" שחיבר לספר "הזוהר"), ראה את מקור הבעיה בשיטות החינוך החוסמות בפני האדם את האפשרות להתפתח, והאשים את החינוך הנהוג בתכנות האדם למשך כל חייו בעולם הזה להתעלם ולדכא שאלה זו, להתייחס אליה כאילו אינה קיימת, בעוד שעליו להחיותה, לטפחה ולהעמיקה.
כתוצאה מכך פנימיות האדם אינה משתנה והוא עוסק כל חייו בענייני העולם הזה מבלי להתרומם מעליהם. וכך הוא מוסיף לחיות את חייו באותו מישור ואינו עוסק בפתרון השאלה בדבר משמעות החיים.
השאלה בדבר משמעות החיים טמונה מאז ומתמיד עמוק בתוך האדם, ולמעשה ממנה נגזרים כל האירועים וההתרחשויות בחיים. לפיכך נובעות כל השאלות שהאדם שואל בחייו מאותו מקור פנימי וסמוי, המפעיל אותו בצורה שלילית. ולכן השאלה אינה נשאלת בצורתה הטבעית, אלא להיפך, היא מיועדת לכיסוי ולטשטוש האמת.
לאדם נדמה שפתר איזו בעיה, בעוד למעשה הוא תועה בדרך ונקלע לנתיב צדדי המרחיק אותו עוד יותר מהפתרון האמיתי. הנתיב הצדדי מורגש בו כייסורים. הייסורים הללו נועדו להפעיל עליו לחץ לחזור לשאלה המקורית ולשאול אותה מחדש ביתר קפידה. ושוב בהשפעת החברה, התרבות, האופנה וכל מיני השפעות חיצוניות האדם מכסה את השאלה, ושוב הוא סוטה מהפתרון האמיתי, ושוב הייסורים מחזירים אותו לאותה נקודת מוצא. וכך חוזר על עצמו אותו מצב אינספור פעמים, עד שהאדם מגיע למצב שבו הוא נלחץ לפינה ואין לו עוד לאן לברוח.
אחרי אלפי שנות התפתחות, כלומר של דיכוי שאלת משמעות החיים, הגענו כיום למצב שכבר לא ניתן לכבות אותה, ואנו מתחילים לחוש שלמרות הכול הטבע מחייב אותנו לשאלה. כיום התהליך הטבעי מצוי בשלבים סופיים לקראת התפרצותה האיומה של השאלה.
בלי בושה ידרשו הכול תשובה לשאלה שהתעוררה בהם פתאום, באמצע החיים. בני אדם יקומו וישאלו מה הטעם לחייהם, מהי מטרת חייהם, איך להתחיל את חייהם ואיך לסיימם, לשם מה הוקצבו להם כשבעים שנות חיים ואיך הם אמורים להעביר אותן. אנשים יתהו אם אין הם רואים בדיוק את ההיפך ממה שהיו אמורים לראות.
מצב זה כהווייתו מתואר כבר בספר "הזוהר", שבו נכתב בדיוק רב על צורת ההתפתחות הצפויה לאנושות עד למאה העשרים, שתהווה נקודת מפנה. עוד בימינו תגיע האנושות למצב מסוים, שבו התרבות וגם החינוך וכל ההתפתחויות השונות יאבדו את הכושר לכסות את השאלה, ועל האדם יהיה, למרות הכול, לפתור אותה במלואה, בעצמו.
אלמלא כן, האנושות תמצא את עצמה ניצבת במלוא הזעם מול השאלה הזאת, וזעמה הנורא עלול להביאנו עד להשמדה, לתסכולים קשים, לצרות ולייסורים ללא גבול. עד שלא תעמוד בפנינו כל ברירה אחרת אלא להתייצב מול השאלה הזאת. או אז נפנה את גבנו לכל הפסיכולוגים, לכוהני הדתות ולכל החכמים למיניהם המכסים את השאלה מפנינו, ונחזור להיות כילדים קטנים, עירומים מתחכום.
נעמוד בתמימות מול היקום ונשאל את עצמנו לשם מה אנו חיים. ואז, מתוך השאלה שנשאלת בנאיביות, בישירות ובתמימות, נקבל את התשובה. בנוסף לכך כל אחד ואחד מאיתנו יגלה בתוכו נטייה לחוכמת הקבלה, וירגיש שבה מצויה התשובה.
במדרש מסופר על אברהם אבינו, שהיה פונה ושואל "מיהו בעל הבירה הזאת?" כלומר מיהו בעל היקום? הוא חשב אם הכול מסתובב, חייב להיות מישהו שמסובב הכול, ותהה למה כל זה קיים. והבורא התגלה אליו מתוך שאלותיו.
כלומר, אברהם היה אדם שהגיע להתפתחות שאלת החיים בצורתה המוחלטת. הוא לא נתן לעצמו מנוח משאלה זאת, והדחף הפנימי שלו הביאו להתגלות של הכוח העליון בפניו.
בתהליך ההתפתחות שלנו ושל ילדינו גם עלינו מוטל לתת לעצמנו ולהם הזדמנות שהשאלה בדבר טעם החיים תתפתח בנו כמו באברהם. אז נגלה למען מה אנו חיים ונדע את הכוח העליון, שיגלה לנו את המציאות כולה.
אין הבדל בין אברהם לבין יתר המקובלים, מלבד אולי בגובה ההשגה, בגובה השיטה שאברהם רכש, ואולי במידת המרירות שבה נשאלה שאלתו. לכל אחד ואחד מהמקובלים יש גובה השגה משלו, מפני שכל אחד מהם נגזר משורש נשמה אחר. אבל בסיכומו של דבר כולם הולכים באותה הדרך עצמה, בדרכו של אברהם אבינו, דרך השאלה - היכן? בשביל מה? למה זה קיים? והתגלות העולם האמיתי שבו אנחנו חיים.
שאלה: אני סטודנט באוניברסיטה ומתכונן לבחינות, אבל כל זה נראה לי כל כך משעמם. אני יושב בהרצאה הקשורה ללימודים, אך מחשבותיי נסבות על הקבלה. איך לשלב את הלימודים באוניברסיטה עם הקבלה?
תשובה: סיים את הלימודים בכל מחיר, אפילו במחיר של הפסקה זמנית או צמצום לימוד הקבלה. רק לאחר מכן תחליט איך ובאיזו צורה ללמוד קבלה. אחרת גם בלימוד הקבלה לא תראה הצלחה.
שאלה: האם אדם שהגיע לרוחניות יכול לקחת חלק בפעולות צבאיות? האם זה לא יפריע להתקדמותו הרוחנית?
תשובה: דוד המלך נלחם כל חייו, הרג, והשיג את הבורא עד הדרגה הגבוהה ביותר. ניתן לראות זאת לפי ספר תהילים שכתב, ובו הוא מתאר את כל מצביו של האדם עד לגמר התיקון.
חוקי התנהגותו של האדם מוכתבים, לא על ידי הבנתנו את העולם, אלא על ידי חוקיו של העולם עצמו, הטבע, אותם מגישים בפנינו המקובלים בצורתם השלמה והבלתי מעורערת, החל ממשה. וגם אם דברי המקובלים ייראו בלתי הגיוניים בעיניי, עליי לשמור אותם אם אני רוצה לקיים את חוקי העולם.
אם איני מקיים את חוקי הטבע בעולם שלנו, אני מקבל מיד עונש מוחשי, נראה לעין. לעומת זאת, חוקי העולם הרוחני אינם גלויים לי, אבל העונש מגיע, אלא שאיני מבין את הקשר בין מעשיי לבין התוצאות הרעות הללו, ותוהה למה רע לי בחיים.
שאלה: האם במהלך ההתקדמות הרוחנית נפטרים מהרגלים רעים או מהשפעות של חינוך ותורשה?
תשובה: כמידת ההתפתחותו הפנימית של האדם, מתרחשת בו באופן חלקי גם התארגנות פנימית מחודשת, אף על פי שהיא מאוד לא משמעותית, משום שכל מה שקשור לגוף: אופי, הרגלים, חינוך, השכלה, נתוני תורשה, כל אלה בלתי ניתנים לשינוי, למעשה.
כשאדם לומד קבלה ומתקרב בתכונותיו לעולם העליון, הוא מקבל תכונות חדשות ב"נקודה שבלב", בנשמה שלו, ולא בגוף. הגוף שייך לעולם הזה, לדומם מבחינה רוחנית, ולכן הוא, על תכונותיו, בלתי ניתן לשינוי כמעט, וזה לא מפריע לו לצאת אל העולם העליון. המקובל, כשאר בני האדם, אינו מושלם מכל הבחינות, הוא יישאר עם פחות או יותר אותו האופי ואותם ההרגלים, וימות איתם, אבל יתווסף ויישאר בו לנצח חלק אלוקה ממעל.
שאלה: איזה מקצוע הוא המתאים ביותר לאורח חייו של המקובל?
תשובה: כל מקצוע הוא טוב, אם הוא מאפשר לחשוב על מטרת הבריאה. העבודה הטובה ביותר היא זו שמעסיקה רק את הידיים, מפרנסת, ומותירה את הראש נקי לעסוק בהתקדמות הרוחנית שלך. מכאן כבר תבין באיזה מקצוע רצוי לבחור. מורי, המקובל הרב ברוך אשלג (הרב"ש), יעץ לבחור רק בעבודה שלא דורשת את כל כולך.
שאלה: האם עליי להתחמק ממגע עם עמיתים לעבודה על מנת להימנע מהשפעתם?
תשובה: בשום אופן לא צריך להתרחק מהסובבים, אלא אם כן יש להם דעה משלהם על הרוחניות, והם כופים אותה עליך. ככל שתתפתח, תמצא את עצמך רחוק מהם רוחנית ותתקשר איתם, מטבע הדברים, רק בכל הקשור לעינייני העבודה, אם כי לא במופגן.
שאלה: איך לחלק בצורה נכונה את הזמן בין לימודי הקבלה, העבודה, הלימודים וכולי?
תשובה: מומלץ לחלק את היממה לשני חלקים ברורים: 1-3 שעות ביממה אני לומד קבלה, אבל בזמן הנותר אני עוסק בחיי הפרטיים (בפתרון הבעיות שלי), עובד, לומד ולא מערבב את כל אלה עם קבלה. רצוי לא לשנות זאת, והכול יבוא בהדרגה.
שאלה: המצווה "פרו ורבו ומלאו את הארץ", וגם הצורך בתיקונן של נשמות על ידי העולם שלנו, מובנים לי. כשאנו מולידים ילדים, הרי אנו מייעדים אותם מלכתחילה גם לייסורים. האם הולדת ילדים אינה אפוא אלא אגואיזם?
תשובה: בתורה לא כתוב על מעשים בעולם שלנו, כלומר אין היא מתכוונת על פעולות גשמיות כלל וכלל. כולם מולידים ילדים גם בלי מצוות התורה, רק מכוח הדחף הטבעי. אלא התורה מורה על נחיצות רביית הכלים של נשמתך, בדומה לפרצופי זו"ן, המולידים כל הזמן נשמות חדשות על הרשימות, כשהם מעלים אותן מעולמות בי"ע. זהו תיקון העולם, השגת מטרת הבריאה, המצווה היחידה, בעצם. כל היתר הם מרכיביה.
שאלה: נאמר שאסור לערב לימוד קבלה בחיי היום-יום. אבל איך ינהג מי שלומד מרחוק, אם יש אינטרנט רק בעבודה, ואז הצפייה בפורום וגם האזנה לשיעורים נעשות בהפסקות שבין ענייני העבודה?
תשובה: אם אין ברירה אחרת, יש לנצל כל הזדמנות. כל אחד במסגרתו מוצא את השיטה המתאימה לו לספיגת המידע ולמגע עם הבורא ועם שאר הלומדים, אבל עליך להשתדל שלימודי הקבלה שלך בעבודה לא יגרמו נזק למעביד. איך לשלב? הבורא נתן לך תנאים כאלה, האמן שבינתיים הם הטובים ביותר להתפתחות שלך.
שאלה: ישנו עיקרון האומר, מקובל או השואף להיות מקובל צריך לעבוד כ-8 שעות ביום, אף על פי שיש לו אמצעים למחיה. מה לעשות אם המקצוע שלי הוא כזה, שדורש רק שעתיים עבודה ביום?
תשובה: יש עיקרון שלפיו האדם צריך לחיות בזמנו, בתקופתו. כך גם הנשמה שלו תואמת את התנאים החיצוניים שבהם נולד גופו. לכן נהג כפי שמקובל במקצוע שלך. אבל העיקרון הוא שתרגיש את עצמך עובד ומשתכר, תלוי באופי העבודה. צריך לעבוד אפילו אם קיבלת ירושה או נולדת למשפחה עשירה.
נשאלת השאלה: איך יכול אדם כזה להרגיש תלוי בשכר שלו? לא חשוב כמה כסף יש לאדם בבנק, הוא יכול להרגיש עני, ואפילו יהיה עשיר כקורח. אגב, הדברים אמורים גם ביחס למשפחה, האדם חייב לדאוג למשפחתו, להרגיש את העול שלה.
שאלה: לאחר תקופה של לימוד וקריאה מספרי קבלה, איני יודע איפה אני נמצא, ברוחניות או בעולם הזה. אני מרגיש, שכל מה שמתרחש בחיי ובסביבתי הקרובה קשור בדרך זו או אחרת ללימוד, והדבר גורם לי לעיתים בלבול. איך עליי להתנהג? מה לעשות או לא לעשות?
תשובה: ההרגשה הזאת תתייצב. עכשיו מתהווים בך הכלים להרגשת העולם העליון, ולכן אתה מרגיש מבולבל. זה יעבור בהדרגה. לכן חובה לעבוד, ללמוד, לחיות במשפחה עם אישה וילדים. רק עם סדר יום נורמאלי ורגיל לזמננו תוכל להיבנות נכון בפנימיותך. אין צורך לקרוא הרבה, מספיק שעתיים ביום. ביתר הזמן חיה כמו כולם, והשתדל בכל כוחך לחיות בו זמנית בשני ה"ממדים", גם ברוחני וגם בגשמי.
שאלה: היכן מסתתרת הסיבה לכישלונות כלכליים בלתי פוסקים? האם ישנה דרך לתקן את המצב? האם עליי להבין ממצבי הכלכלי המידרדר, שהבורא מצפה ממני למשהו שאני לא תופש?
תשובה: בסוף תגיע לשאלות אחרות ולחיפוש פתרון לבעיות אחרות, רוחניות יותר ואז הבעיות ה"כלכליות" הללו תיפתרנה מאליהן, כשכבר לא יהיה צורך שתלחצנה עליך. ואם יהיה צורך, תבין את הסיבה ללחץ שלהן עליך ותגיב בהתאם, באופן מאוזן.
שאלה: למרות ניסיוני להבין את הסיבה להחמרת מצבי הכלכלי, לא הצלחתי בכך, ואני על סף ייאוש. בקבלה איני מוצא תשובות לבעיותיי הגשמיות, ואף על פי שאני מקשר הכול לבורא, איני מצליח למצוא בתוכי אהבה והצדקה כלפיו. מה לעשות?
תשובה: הבורא מעביר את האדם דרך תקופות לא קלות. גם גדולי המקובלים לא חיו בתקופות של שפע כלכלי. הרב"ש וגם בעל הסולם עברו שנים של רעב גדול בישראל בשנים שלפני קום המדינה, והאדם לא מסוגל להצדיק זאת. אבל אחר כך הוא מתעלה, מיתקן ומצדיק הכול עד הגילוי האחרון, הקשה ביותר, שהוא גילוי האהבה הגדול ביותר בכלים המנוגדים בורא. אתה תחזיק מעמד, הרי זה כבר קורה. קרא בספר "שמעתי".
שאלה: אחרי שנתיים של לימוד קבלה, התעורר בי שוב העניין בעולם הגשמי, אם כי במידה פחותה מבעבר. עם זאת, הכמיהה אל הרוחניות לא נחלשה: אני ממשיך להשקיע את אותו המאמץ בלימוד הקבלה כבעבר. מה מתרחש אצלי?
תשובה: עיין ב"הקדמה לספר הזוהר" ותראה, שבמידת ההתקרבות אל המחסום, ובכלל, תוך כדי התנועה כלפי מעלה, כלפי הרוחניות, כל הרצונות של האדם גדלים, ודווקא על רקע הרצונות הגשמיים הגדלים, מתחיל לגדול גם הרצון אל העולם הרוחני: מ"ליהנות לעצמי" ועד "שאינו מניח לי לישון", הרצון ליהנות לבורא. ורק אז, כשמגיעים לאגואיזם המרבי, האדם מקבל את המסך הראשון שלו ונהיה "עֻבָּר" ברוחניות.
לכן, אם על רקע הלימוד וההפצה גדל הרצון לתענוגים גשמיים, שינוי הרצון הזה הינו סימן להתקדמות רוחנית. ממצרים יוצאים רק לאחר שמגיעים לדרגת "פרעה + משה + אהרן + עם ישראל + העם המצרי" - כאשר כל אלה נמצאים באדם.
שאלה: למה בתורה ובקבלה לא כתוב על הספורט? הרי הוא עוזר בלימוד.
תשובה: גם המקובל חייב לחשוב על מצבו הגופני, הרי הלימוד דורש אנרגיה, פיזית ונפשית. מורי, המקובל הרב ברוך אשלג, היה מלמד 7-8 שעות בכל יום, וכותב 2-3 שעות. מדי יום ביומו יצאנו יחד לים או למסע הליכה בפארק, ובכל שבוע נסענו ליומיים לצפון הארץ, לשחות או לצעוד. עד יומו האחרון הוא עסק בכושר גופני.
שאלה: יש לי רצון גדול ללמוד קבלה, אבל איני יכול להתנזר מהחיים שהורגלתי בהם.
תשובה: אין צורך להתנזר. רק ה"האור מחזיר למוטב" ישנה אותך. הלימוד לא דורש קיום של שום תנאי מוקדם. במידת ההתקדמות, השינויים יתחילו להתרחש.
שאלה: מה השורש הרוחני של אופנה, קישוט וכדומה?
תשובה: המאמץ שהאדם משקיע בכיסוי עצמו בלבוש יפה הוא תוצאה של דחף פנימי, ממש כמו כל הפעולות שלנו. מושג ה"לבוש" בקבלה הוא תיקון. כמו אצל אדם הראשון, שלאחר החטא גילה שחסר לו לבוש, כיוון שנגלה לו חסרונו - העירום שלו, דהיינו היעדר התיקון באגואיזם שלו. ולפני כן לא הרגיש בושה, משום שעדיין לא התגלה אצלו האגואיזם, וכמו ילד, לא הרגיש בושה מפני הבורא.
בעולם שלנו, השאיפה להתכסות באה מאגואיזם אחר, משום שהוא נובע לא מהרגשת הבורא, אלא מתוך שאיפתו של האדם לשליטה ולכבוד. כלומר, לבוש וקישוט באים לא מתוך רצון לתיקון, אלא להיפך, כמו ב"קליפות": היות שהן שואפות לחיצוניות ולא לפנימיות, הן הולכות ומוסיפות על עצמן עוד ועוד חיצוניות.
מי שמשתוקק לפנימיות, לעומת זאת, מוכן להסיר מעליו הכול, כלומר, אינו מתחשב בשום סממנים חיצוניים, מדליות, אותות מיוחדים, ומסוגל ללכת בבלויי סחבות. העיקר עבורו הוא הפנימיות, משום שהוא מגלה בתוכו כל הזמן עומק רוחני גדול יותר ויותר, והפנימיות של אתמול נעשית החיצוניות של היום, שממנה נפטרים.
שאלה: מה לעשות אם מצב הרוח, הרצונות והשאיפות משתנים כמעט כל דקה? ובכלל, למה אני חושב יותר ויותר על עצמי?
תשובה: אמור לעצמך שמוטב לחשוב על הבורא. הרי הכול תלוי בו, ולא בך. וחזק את סביבתך מפני שאתה סופג מעט מדי מחשבות טובות מהסביבה.
שאלה: כשמתגלה לאדם הטבע האגואיסטי שלו, הוא מתחיל לשנוא את הטבע של עצמו. איך לאהוב במצב כזה את האחרים, את הבורא, את החיים?
תשובה: רק בעזרת הכוח שמקבלים מהקשר עם החברים בקבוצת הלימוד ניתן להתגבר על הרגשת הריקנות הפנימית הזאת, על העוינות לכול.
שאלה: מה זאת אומרת "ואהבת לרעך כמוך"? האם הכוונה היא לאהוב כל אדם או רק את החברים ההולכים איתך אל מטרה אחת או גם את קרובי המשפחה ואחרים?
תשובה: לאהוב אפשר רק באותה המידה שבה אתה מפנה מקום בתוכך מאהבה עצמית. דווקא שם שוכנת האהבה לאחרים. זה נעשה רק על ידי שינוי הכוונה מ"תועלת עצמי" ל"תועלת הבורא", כלומר, על ידי רכישת המסך. אהבה כלפי אנשים אחרים בלתי אפשרית בצורה ישירה מאדם לאדם, זוהי הרגשה אנושית-גשמית גרידא.
האהבה האמיתית, כלומר, השפעה, אפשרית רק אם היא עוברת מאחד לאחר דרך הבורא, כמו שנאמר: "איש ואישה זכו, שכינה ביניהן". "רעך" נקרא כל אדם (נשמה), אם מורגש איתו קשר בנשמת האדם הראשון.
שאלה: כשהאדם לומד קבלה, העניין בדברים חומריים בעולם שלנו פוחת. מה מתרחש אחרי שעוברים את המחסום? ריחוק גדול עוד יותר? איך מרגישים את הסביבה אחרי המחסום?
תשובה: אחרי המחסום האדם מסוגל לחיות בשני העולמות, הניגודים נעלמים, הכול מורגש כמגיע ממקור אחד.
שאלה: האם מותר לבחור בעבודה שתספק פסיכולוגית ולו במעט? למשל, להתחיל לעסוק בעסקים, כדי שלפחות יהיה לי עם מי לדבר?
תשובה: כשהאדם מתחיל את דרכו הרוחנית, הוא מרגיש צורך "לשפוך" את מחשבותיו בפני מישהו, שהרי הוא מלא ברגשות. אבל לאחר מכן זה עובר והאדם הופך מופנם. לא מומלץ לשלב עסקים ורוחניות, אחרת גם זה וגם זה ייפגעו. ובכלל, לא כדאי ליזום שיחות על קבלה עם שותפים לעסקים. אלו הם תחומים שונים לגמרי וקשה לשלב אותם באופן נכון.
שאלה: נאמר רבות בתלמוד שהאדם לא צריך לצאת מ-ד' אמותיו. האם ד' האמות הן רצון - כוונה - מחשבה - מעשה?
תשובה: ארבע האמות הן דפנות הכלי, בחינות שורש א-ב'-ג' והדרגה הרביעית, בחינת מלכות - כלי הקבלה עצמו. זאת אומרת, ארבע האמות זה כל האדם. ומה שמחוצה לו - נמצא מחוץ לארבע האמות.
שאלה: מדוע הקבלה מחשיבה את הכוונה יותר מאשר את המעשה?
תשובה: זה כל העניין, שכדי לקיים "מצווה", זאת אומרת, פעולה שמתקנת אותך ואת העולם, צריך שתהיה לך כוונה "על מנת להשפיע". הקבלה ניתנה רק לשם כך, וזה מה שהיא מלמדת את האדם. רק הכוונה משנה את הפעולה מאגואיסטית לאלטרואיסטית.
הכוונה "על מנת להשפיע" אפשרית רק במידה שיש מסך, ולרכוש מסך ניתן רק בהשפעת האור המקיף. האור המקיף הוא שפועל על מי שלומד קבלה, ולא שום דבר אחר, כך אומרים המקובלים (עיין בספר "לראות טוב"). ספרי הקבלה נכתבו על ידיהם רק בשביל להביא את האדם למשיכת האורות המקיפים, כמו שכתוב ב"הקדמה לתלמוד עשר הספירות", באות קנ"ה:
ולפי"ז, יש לשאול, א"כ, למה זה חייבו המקובלים לכל איש ללמוד חוכמת הקבלה, אמנם יש בזה דבר גדול, וראוי לפרסמו, כי יש סגולה נפלאה לאין ערוך, לעוסקים בחכמת הקבלה, ואע"פ שאינם מבינים מה שלומדים, אלא מתוך החשק והרצון החזק, להבין מה שלומדים, מעוררים עליהם את האורות המקיפים את נשמתם. פירוש, כי כל אדם מישראל, מובטח בסופו, שישיג כל ההשגות הנפלאות, אשר חשב השי"ת במחשבת הבריאה ליהנות לכל נברא.
אלא מי שלא זכה בגלגול זה, יזכה בגלגול ב' וכו' עד שיזכה להשלים מחשבתו ית' שחשב עליו, כמ"ש בזוהר, כנודע. והנה כל עוד שלא זכה האדם לשלמותו, נבחנים לו אותם האורות העתידים להגיע אליו, בבחינת אורות מקיפים, שמשמעותם היא, שעומדים מוכנים בעדו, אלא שהמה מחכים לאדם, שיזכה את כלי הקבלה שלו, ואז יתלבשו האורות האלו בכלים המוכשרים.
ולפיכך, גם בשעה שחסרו לו הכלים, הנה, בשעה שהאדם עוסק בחכמה הזאת, ומזכיר את השמות של האורות והכלים, שיש להם מבחינת נשמתו שייכות אליו, הנה הם תיכף מאירים עליו, בשיעור מסוים, אלא שהם מאירים לו בלי התלבשות בפנימיות נשמתו, מטעם שחסרים הכלים המוכשרים לקבלתם, כאמור. אמנם ההארה שמקבל פעם אחר פעם, בעת העסק, מושכים עליו חן ממרומים, ומשפיעים בו שפע של קדושה וטהרה, שהמה מקרבים את האדם מאד, שיגיע לשלמותו.
למה, אם כן, מחייבים המקובלים כל אדם, ללא הבדלי גיל, מין וכולי, ללמוד קבלה?
משום שיש בלימוד הקבלה כוח עצום, שעליו כדאי לכולם לדעת: מי שמתחיל ללמוד קבלה, אף על פי שאינו מרגיש עדיין את מה שלומד, אבל ברצון הגדול שלו להבין ולהרגיש את מה שהוא לומד, הוא מעורר על עצמו את השפעת האור המקיף את נשמתו. כל מי ששואף להתקרב אל הבורא, ישיג לבסוף את כל העולמות העליונים ואת הבורא, כפי שתוכנן מלכתחילה על ידי הבורא עבור כל נבראיו.
אבל מי שלא השיג זאת בגלגול הנוכחי בעולם שלנו, ישיג זאת בגלגוליו הבאים, הוא ייוולד שוב ושוב בעולם הזה, עד שישיג את כל השפע והטוב שהכין הבורא במיוחד עבורו. הדבר נכון ותקף כלפי כל מי שחי בעולם הזה.
ישנם שני אופני גילוי האור העליון:
א.כשהאדם מקבל השגות ברורות, ידיעות, יודע שהוא משיג את האור - השגה זו נקראת "אור פנימי";
ב.כשהאדם לומד, אבל האור נמצא מחוצה לו, מקיף אותו, כשמרגיש רק "הארה" מהאור, אבל לא השגה מלאה, הבנה וידיעה של הדרגה הרוחנית שלו - השגה זו נקראת "אור מקיף". את האור המקיף אפשר לתאר כהרגשה כללית שאדם מקבל, בצורת "שאיפה לרוחניות".
אבל כל עוד האדם אינו זוכה ליכולת לקבל את האור אל תוך עצמו, אל תוך הרצונות האלטרואיסטיים המתוקנים שלו, האור המיועד המוכן עבורו מקיף אותו ומאיר לו מרחוק, ומוכן להיכנס אל תוך האדם ברגע שבו שישנה את הכוונות שלו, שכולן יהיו על מנת להשפיע.
אבל גם בזמן שבו אין באדם עדיין כוונות מתוקנות על הרצונות שלו, היינו שעדיין אין בו רצונות מוכנים לקבל הנאה רוחנית, אלא יש בו כוונות אגואיסטיות, בכל זאת, בזמן לימוד הקבלה, בשעה שהוא מזכיר את שמות העצמים הרוחניים והמושגים הקבליים שלהם יש קשר לנשמתו, משום שכל מה שנלמד בקבלה נמצא בתוך האדם ובינתיים נסתר ממנו, ולכן אינו מרגיש זאת, אז הוא מטהר את הרצונות שלו מאגואיזם. ובאופן כזה הוא הופך את האורות המתאימים מנסתרים, מקיפים, לא גלויים, לא מורגשים, למורגשים בפנים, בתוך רצונותיו.
כל עוד לא טיהר האדם את הרצונות שלו מהכוונה "ליהנות לעצמי", האור העתידי מקיף אותו ומאיר עליו מבחוץ בשעת אמירת השמות והכינויים של חלקי נשמתו, של ה"אני" הפנימי הרוחני שלו, שקיים בו אבל עדיין נסתר ממנו, משום שהכול נמצא רק באדם.
כשמקבל האדם מדי פעם אור מרחוק, אפילו חלש ולא מורגש, הוא מיטהר בהדרגה מהכוונות האגואיסטיות שלו, וכך מכין האור המקיף את הרצונות הנחוצים לו כדי להיכנס לתוכם.
שאלה: מהי משמעות קיום המצוות?
תשובה: האדם נברא כרצון ליהנות, רצון לקבל. את הרצון הזה עליו לתקן, להשתמש ברצון ליהנות רק למען הבורא ("על-מנת להשפיע"). האדם צריך לגלות בתוך עצמו את כל תרי"ג הרצונות שלו, לערוך אותם בשרשרת מן הקל אל הכבד, ולתקנם בהדרגה. תיקונו של כל רצון, המימוש שלו בכוונה "על מנת להשפיע", נקרא "קיום מצווה". סך הכול קיימים באדם תרי"ג (316) רצונות. לתוך כל רצון מתוקן נכנסת הרגשת הבורא, אור הנקרא "תורה".
אם האדם לא השיג עדיין יכולת לרכוש "מסך", כוונה "לשם שמים", זה נקרא שאינו מקיים מצוות, אלא פעולות מעשיות בעולם שלנו. אין בכך כל תיקון של הנשמה, אלא השתייכות לעם בלבד. על המשמעות הקבלית של המצוות קרא בספרו של האר"י "שער הכוונות", וביתר ספרי המקובלים.
שאלה: האם מותר ללמוד קבלה ביום של תענית? באילו גבולות?
תשובה: ההלכה נובעת מקיום מצווה בכוחותיו הפנימיים של האדם, כלומר מתיקונו של כל רצון מהכוונה "למען עצמי" לכוונה "למען הבורא". המקובל בקיא יותר בקיום הרוחני של המצוות, בדרך לתקן את עצמו רוחנית ובאופן כזה להתקרב אל הבורא. התיקון של כל רצון ורצון של האדם, לשם שימוש בו רק למען הבורא, נשאר במשך מאות שנים נחלתם של יחידי סגולה השואפים אל הבורא.
על פי הקבלה, אין מצב בחיי האדם שבו אסור לעסוק בתיקון. לכן בצום תשעה באב ובצומות אחרים לומדים, בדרך כלל, על שבירת הכלים ("תלמוד עשר הספירות" חלק ז'). ובכל החגים נהוג ללמוד חלק מ"שער הכוונות" של האר"י, המתאים לחג הנוכחי.
ודווקא משום שאין שום קשר בין הקיום הרוחני ובין הקיום הגשמי של המצוות, יש לשאול רב פוסק הלכות הקיום המעשי.
שאלה: למה אני מרגיש כל כך גרוע כשכולם שמחים ועליזים, במיוחד בחגים?
תשובה: זוהי תגובה נכונה לחגים, שכל הכלל שמח בהם, אך ברוחניות "חג" זו עלייה מיוחדת שהאדם משיג בעצמו. לדוגמה, אדם יכול להשיג את המדרגה הרוחנית הנקראת "פורים" בתשעה באב. זה קורה משום שהמצב הפנימי שלך כבר לא תלוי במצבים החיצוניים הכלליים, העממיים, שכן התחלת כבר להתקדם באופן עצמאי, מחוץ להתקדמות הכלל, אל הבורא. למעשה אתה מרגיש את השוני שלך מהם, אל תדאג בקשר לזה. אתה תרגיש את השוני שלך מכולם ובכול, זוהי נחלת האישיות, והרי הבורא נבדל ומיוחד עוד יותר אי שם, בהיכלו.
שאלה: מהי השיטה הנכונה לתיקון המידות?
תשובה: אין לנו יכולת לבצע תיקונים לפני שאנחנו יוצאים אל העולם העליון, כלומר רוכשים מסך. רק החל מהמחסום והלאה אפשר לדבר על תיקון המידות, הספירות, כמו שמפורט בספירת העומר: "שבזכות ספירת העומר שספרתי היום, יתוקן מה שפגמתי בספירה חסד שבחסד".
אבל קודם עליך להשיג את הכרת הפגם, הכרת הרע, זאת אומרת, להשיג את גילוי תכונותיו של "פרעה", ולאחר מכן, כדי לצאת משליטתו עליך, לעבור את המחסום ולתקן את הכלים, את אותן המידות שהוצאת ממצרים בהדרגה. אחרת כל ניסיונותיך אינם יותר משקר לעצמך, אותו השקר שמשקרים לעצמם האנשים הקוראים באופן מכאני וחושבים שהם מתקנים, כביכול, את מה שפגמו קודם לכן בספירות. הם אינם מבינים אפילו את המילים עצמן, קל וחומר את הפעולות הללו.
לכן, במקום להילחם בתכונות האגואיסטיות שלך, שאותן, בנוסף לכל, אינך מעריך כאגואיסטיות או כמזיקות לך, הקבלה מציעה להשקיע בלימוד שלה. זה יעורר את האור המקיף, שיראה לך את התכונות שלך יחסית לאור (הכרת הרע(, וייתן לך כוחות לשאוף אל הבורא. אין דרך אחרת לתקן את עצמך. רק כשלומדים קבלה, נותן האור העליון השפעה כזאת.
שאלה: למה אנחנו מחלקים את תר"כ המצוות לתרי"ג ולז' מדרבנן, ולמה אומרים שתר"כ ותרי"ג הם אותו הדבר? האם תיקון הנשמה על ידי תר"כ המצוות מתחיל לפני קבלת המסך או אחריו? האם אחרי תיקון תר"כ הרצונות אנו מקבלים מסך או מגיעים לגמר התיקון?
תשובה: נשמת האדם, הכלי הרוחני שלו, מורכבת מעשר ספירות המחולקות לשני חלקים: שלוש ספירות, כתר-חכמה-בינה, נקראות "גלגלתא", שלוש ספירות, חסד-גבורה-תפארת, נקראות "עיניים". שתי הקבוצות האלה, כל שש הספירות, נקראות "גלגלתא ועיניים" (ג"ע). הספירות: נצח נקראת "אוזן" (א), הוד נקראת "חוטם" (ח), יסוד ומלכות נקראות "פה" (פ). יחד הן נקראות אח"פ. בסך הכול הנשמה, הגוף הרוחני, מורכבת מעשר ספירות המתחלקות לג"ע ואח"פ.
ג"ע הוא חלקו העליון של הפרצוף המורכב מ-248 רצונות, שיש להם מסך והם יכולים לקבל את האור העליון. הם נקראים "מצוות עשה" רוחניות.
אח"פ הוא חלקו התחתון של הפרצוף המורכב מ-365 רצונות, ועליהם, עד גמר התיקון, לא יכול להיות מסך, ולכן אסור להשתמש ברצונות האלה על מנת להשפיע, צריך רק להימנע מהשימוש בהם. הם נקראים "מצוות לא תעשה".
יש עוד שבע מצוות נוספות הנקראות "מצוות דרבנן" (חג הפורים, חג החנוכה, הדלקת נרות שבת ויום טוב, נטילת ידיים לפני אכילת לחם, ערוב תבשילין, עירוב חצרות, ברכות לפני האוכל, ברכות לפני קיום המצוות.
הן משלימות לתר"כ את תרי"ג הראשונות. רבים מתבלבלים בין שבע המצוות האלה לבין שבע מצוות בני נח (לא לרצוח; לא לגנוב; לא לנאוף; לא להישבע בשם הבורא שבועת שקר; לא להשתחוות לאלילים; לא לאכול אבר מן החי; לקבוע בתי דין לקיום החוקים האלה).
את החוקים הללו חייב לקיים כל אחד בעולם, והיהודים חייבים לקיים גם את החוקים שלהם על פי ה"שולחן ערוך", והמקובלים גם את החוקים הרוחניים.
כשהאדם מקבל מסך, הוא מתחיל לקיים פעולות רוחניות, זאת אומרת, לעבוד עם הרצונות שלו עם הכוונה "למען הבורא". האדם חייב לתקן על ידי המסך, על ידי הכוונה הנכונה שלו את כל תר"כ הרצונות שלו. כשהוא מתקן כל רצון, הוא עולה ברצונות כמו בדרגות סולם השגת העליון, כי לתוך כל רצון מתוקן הוא מקבל את האור העליון, את הרגשת הבורא, ומתמזג יותר ויותר עם הבורא.
שאלה: אני מבין שברמה הרוחנית, השבת היא זמן שבו אנו מקבלים אור גדול יותר, ו"נטענים" מחדש. למה שלא אעשה את השבת הפרטית שלי כשאני מרגיש צורך בכך, למשל ביום חמישי ורק למשך כמה שעות?
תשובה: אין קשר בין הימצאות במצב "שבת" בעולם הרוחני לבין שבת שבלוח השנה. בעולם שלנו אנחנו כלולים מגוף גשמי ומגוף רוחני. על המצב הרוחני שלנו משפיעה רק נוכחות המסך, קיום חוקי העולם הרוחני, חוקי הנתינה, כמו שאנחנו לומדים בקבלה, ואילו על המצב שלנו בעולם הגשמי משפיע רק קיום חוקי העולם הגשמי.
למשל, מי שאינו יהודי, שאינו שואף אל הבורא כדי להשיג עולם עליון בנשמתו, יכול להימצא בשבת רוחנית בלי קשר לקיום השבת בעולמנו. על פי התורה הוא לא מחויב בקיום המצוות ברמה הפיזית.
בעל הסולם כותב במאמרי "הדור אחרון", כי בגמר התיקון כל בני האדם יגיעו בהדרגה להידמות לבורא ולהתמזג איתו, אבל כל אחד יוכל להחזיק עדיין בדת ובמסורת שלו, משום שכל מה שלא יוצר באדם "מסך", נוצר על ידי בני האדם, וקיים לשם השגת נוחות פסיכולוגית, לפני שהחלה להתפתח בו נטייה להשיג את העולם העליון.
שאלה: האם יכול התלמיד לעזור למורה? במה מתבטאת עזרה כזאת?
תשובה: התלמיד מייצר עבור המורה שלו שאלות נוספות, משום שבתוך המורה, כל השגה, אם הושגה רק על ידיו, נמצאת בדרגת "אור הנפש", ואם נשמות אחרות דורשות בירור, אז כשהוא מברר עבורן, מעורר המורה גילוי של אור גבוה יותר, כללי יותר. זה דומה למקרה שבו האדם לא היה פועל בעצמו, והיה מרגיש את רק את אור הנפש, ואם היה פועל בעצמו, היה משיג את כל אורות הנרנח"י. הגדלת האור (גדילה "לגובה") מתרחשת בזכות צירוף נשמות מתוקנות (גדילה "לרוחב").
שאלה: האם קשר עם הרב המתקיים רק דרך האינטרנט, מספיק להתפתחות רוחנית מלאה?
תשובה: קשר עם הרב הוא מושג רוחני, ולא גשמי. אפשר לחיות יחד ולהיות מפורדים לגמרי ומרוחקים איש מרעהו כרחוק מזרח ממערב, ולהחזיק בדעות מנוגדות. קרבה, ובהתאם לכך גם מידת קבלה מדרגה גדולה יותר, מהרב, מהבורא, נקבעת על ידי מידת ההידמות לדרגה העליונה, זאת אומרת, כשאתה יודע את הרצונות והמחשבות של העליון, ויודע באיזו מידה אתה משתדל לקיים אותם או להידמות לו.
שאלה: איך לבחור מורה?
תשובה: כתוב: "אין אדם לומד תורה, אלא ממקום שלבו חפץ". לכן איש לא יכול ליייעץ לך אצל מי ללמוד פרט לך עצמך. עליך לברר מה קרוב לך יותר, מבלי לשמוע לאיש בעולם, אלא דווקא בהתאמה לנתונים שלך. יש לברר זאת ברצינות, בלי לקחת בחשבון שום מוסכמות, מסורות, דברים ששיננת, מה שחונכת אליו מילדותך, גישה, וכולי. והעיקר, עליך להתעלם באופן מוחלט מכל "המומחים". התורה אומרת שהבחירה מתרחשת בלב האדם, ולא בראש.
שאלה: מדוע המקובל מגלה לעיתים חוסר התמצאות בעולם שלנו?
תשובה: בזמנו, כששהיתי לצד הרב שלי, גם אני שאלתי את עצמי בתדהמה, איך ייתכן שאדם גדול כל כך, העומד מעל העולם שלנו, לעתים קרובות לא מכיר אותו? העניין הוא, שהמקובל לומד, משיג ויודע את כל טבע הבריאה של העולם שלנו ושל העולם העליון. הוא מורכב או מהרצון ליהנות (בעולם שלנו) או מהרצון לתת תענוג, להשפיע (בעולם הרוחני).
המקובל יודע כל מה שקורה באופן טבעי עם הנשמה שנבראה על ידי הבורא, שהיא הנברא היחיד. אבל כאשר האדם בעולם שלנו יוצר סביבו יחסים, קשרים לא טבעיים, אלא מלאכותיים, המקובל לא יכול להתמצא בהם בהתבסס על הידע הקבלי, ולכן נראה שבענייני העולם שלנו הוא כמו ילד. הבעיות הללו הן תוצאות של חברה מעוותת, שעיוותנו באופן מלאכותי: את השלם שברנו, את המטרות זנחנו, קיבלנו חוקים מלאכותיים משלנו.
לכן, רק מי שרוצה להתחיל לחיות על פי חוקי העולם האמיתיים וללכת לעבר המטרה האמיתית, זקוק לידע ולניסיון של המקובל. בענייני העולם שנוצר באופן מלאכותי, יש לפנות למשפטן: הוא יודע את כל החוקים שנוצרו באופן מלאכותי, ויודע איך תוכל לסובב אותם כרצונך.
את החוקים הטבעיים של העולם אי אפשר לשנות. דווקא משום שהתרגלנו לכך שחוקים אפשר לשנות, התרגלנו לחיות בסביבה שנוצרה באופן מלאכותי, אנחנו מקווים ומחכים שהחוקים העליונים של הבורא ישתנו, ואז הוא ישנה את היחס שלו אלינו. אבל יחסו וחוקיו הם בלתי משתנים, כמו שכתוב: "אני הוי"ה לא שניתי". המקובל הוא רק מדריך להתעלות רוחנית, מורה הדרך אל הבורא.
שאלה: האם עליי לקבל את דברי הרב גם כשאני חולק על דעתו?
תשובה: אילו יכולתי הייתי הולך אחרי הרב שלי אפילו ב"טעויות" שלו. הרב נמצא תמיד בדרגה גבוהה מזו של התלמיד, ולכן התלמיד לא יכול להבין את הרב, לא יכול להסכים איתו בשכל שלו. הרי תמיד הדרגה התחתונה והדרגה העליונה נמצאות בסתירה זו עם זו, ולכן אפשר להצדיק את הדרגה העליונה, את דעת הרב, רק "למעלה מן הדעת". זה לא תמיד מצליח, אני מבין ויודע זאת מניסיוני. כל מה שתעבור גם אני עברתי, ולכן אני יכול להבינך, להצדיק אותך ולייעץ לך.
שאלה: למה המקובלים לא התגלו קודם לכן להמונים, אלא רק לקומץ תלמידים מצומצם?
תשובה: כי ההמונים עצרו אותם, כמו את בעל הסולם עם העיתון הקבלי שלו "האומה" (החומר שעליו מבוסס הספר "מתן תורה"). בעבר, עוד לא התפתח ברבים הרצון לגלות את משמעות הקיום שלהם, כי הסביבה שבה חיו איימה עליהם, וכך נוהגים גם היום ההמונים.
היום זה מתגלה, כי האגואיזם התפתח, ונסיבות החיים מחייבות לראות את חוסר המטרה של החיים. בני הדור שלנו הם החלוצים במעבר אל העולם העליון מלמטה למעלה, הדור הראשון שבשבילו ניתנה הקבלה מלמעלה.
שאלה: מדוע לא נחכה לסוף האלף השישי, ואז הבורא יתקן כבר הכול וישררו אך שלווה וטוב בכול? לא נשאר הרבה זמן לחכות...
תשובה: ההפצה היא תפקידו של המקובל בדורנו הנוכחי. 6000 השנים לא נמדדות בשעות ודקות, לא מדובר באבן-דרך בזמן, אלא בדרגת התפתחות, והיא תבוא רק כשנעורר אותה בעצמנו, נגיע אליה, נשיג אותה.
כל סיבת ההימצאות שלנו בעולם הזה היא לא כדי שנשהה בו ללא מטרה, אלא שנעשה בעצמנו אי-אלו שינויים באמצעות הבחירה החופשית שלנו. רק כתוצאה מזה תופיע אצלנו היכולת להרגיש את דרגת "גמר התיקון" ונשיג את ההרגשה. לכן לחכות לא יועיל לאיש, זה רק יסבך את פתרון הבעיה.
אם אנחנו יכולים, מוטב שנתרומם עכשיו; ואם לא, נעשה זאת אחרי אסונות נוספים. אבל רק כשנחליט לעלות לדרגת "גמר התיקון", נתחיל את דרכנו, שאותה ממילא עלינו לעשות.
שאלה: מהי משמעות התפילה בקבלה?
תשובה: "תפילה" פירושה אותו רצון שהאדם מרגיש בלבו, הדבר שהוא רוצה.
הקבלה עונה על השאלה מהי משמעות החיים, ולא על שאלות לגבי סדר קיום המצוות והתפילות. היא מלמדת לכוון את הלב לרצונות הנכונים, לתפילה כזאת שתביא להרגשת העולם העליון, הבורא. כל מה שמביא לבקשה הנכונה בלב נקרא "מצווה". זאת אומרת, כל המעשים שיוצרים בתוך האדם את הרצון לבורא, מביאים להתקרבות אל הבורא, נקראים "מצוות".
שאלה: אם התלמיד לא עבר את המחסום בחייו של הרב, האם יש לו אפשרות לעבור את המחסום כשהרב כבר לא יהיה איתו? האם יש טעם לבצע בקבוצה אותן הפעולות כשהרב כבר לא איתה?
תשובה: הרב נמצא בחייו בעולם הזה עם הקבוצה, בקרבתה, בתוכה, עושה את הפעולות שלו על כל אחד ועל הקבוצה בכלל באופן בלתי-נראה, נסתר ולא מובן לקבוצה; וגם בלי נוכחות נראית לעין בתוך הקבוצה, במרחק או בצאתו מהגוף הביולוגי, הוא יכול ועושה את הנדרש, בהתאם לתפקידו. אבל מה שהוא יכול לעשות עם הקבוצה, תלוי בקבוצה.