נפגשים עם קבלה

ביוגרפיה: משה איבגי, שחקן טלוויזיה, קולנוע ותיאטרון. נולד ב 1953- במרוקו. בין השנים 1986 ל 2000- , זכה בעשרה תארים על כישוריו כשחקן, ביניהם: השחקן הטוב ביותר, שחקן השנה בקולנוע ופרסי הוקרה אחרים. תפקידיו הבולטים בסרטים: "כוכב השחר", "מתחת לאף", "אדון ליאון", "שורו", גמר גביע", "נקמתו של איציק פינקלשטיין", חולה אהבה בשיכון ג'", "הדיבוק", מדורת השבט", "מטאליק בלוז" ועוד. שיחק בטלוויזיה בדרמות וסדרות, ביניהן: גבי בן יקר", "סיבת המוות רצח", "פלונטר", זהו זה", "אינדיאני בשמש" ו"הבורר". בין המחזות שבהם שיחק על בימת התיאטרון: "ז'קו", "ביער ביער", "עלילות מקס ומוריץ", "אוטוסטראדה", "על עכברים ואנשים", "הדוד ואניה", "הבן הבכור" ועוד.

משה איבגי הפך עם השנים לסמל של הקולנוע הישראלי. יש בו משהו שכובש אותך, משהו שלא משאיר אותך אדיש. אולי זו היכולת שלו לשחק את ה"אנטי גיבור". איבגי זכה מספר פעמים בפרס השחקן הטוב ביותר, הופיע בעשרות סרטים, סדרות טלוויזיה ומחזות תיאטרון, אדם שלכאורה הגיע למיצוי ומימוש עצמי ובכל זאת משהו כנראה חסר לו. בשיחה עם הרב לייטמן הוא מעלה שאלות אמיתיות שבוערות בו, בנוגע לגורל האנושות ולגורלו של האדם מול הכוח העליון.

משה איבגי: שלום לך, הרב לייטמן. אני שמח להיות פה כי יש לי הרבה שאלות לשאול, אבל לפני הכול רציתי לברר איתך איך קרה שבשנים האחרונות תפסה הקבלה תאוצה והפכה לטרנד עולמי? יהודים וגויים, סלבריטיז ואחרים, נכנסו לקבלה לפתע במלוא המרץ. מה זה שכל כך מושך את האנשים? מה הסוד שכולם רוצים לקחת בו חלק?

הרב מיכאל לייטמן: אלפי שנים היתה הקבלה נסתרת וסגורה. עסקו בה רק מעטים, אנשים גדולים ומיוחדים שעשו זאת בהסתר. המקובלים עצמם הסתירו את החכמה ואמרו שהיא מותרת לגברים שמלאו להם ארבעים בלבד, לאותם חכמים שמילאו עצמם בש"ס ופוסקים. פתאום, לקראת סוף המאה העשרים, פרצה החכמה והתפשטה. אמנם כבר כמה שנים לפני כן נמכרו ספרי הקבלה בחנויות הספרים, אבל הרוב פחד לעסוק בה והנה לפתע כולם מתעניינים בחכמה העתיקה הזו. ההתעניינות מגיעה מכל חלקי העולם,זהו מעין דחף פנימי, דחף שמושרש בטבע וגורם להתעוררות כללית. האנושות, שקודם לא רצתה דבר, מגלה לפתע רצון וחשק להבין ולברר מהי חכמת הקבלה. לאדם שלא מכיר את הכתובים זה בהחלט יכול להיראות מעין טרנד עולמי. אבל אנחנו לומדים שבספר "הזוהר" ובספרים רבים אחרים, כתבו מקובלים שבסוף המאה העשרים יתחילו אנשים מכל העולם לתפוס שיש בחכמת הקבלה משהו שהם זקוקים לו. המקובלים מסבירים, שזו תופעה טבעית. כי לאחר שהאנושות התבגרה, לאחר שעברה את כל השינויים והתנסתה במשך אלפי שנים בחיפוש אחר האושר בתוך המערבולת של תענוגים גופניים, כסף, כבוד וידע, כיום היא מגיעה למצב שאין לה עוד ממה ליהנות. אין לאדם במה למלא את עצמו. הוא נכנס למשבר של ייאוש וסמים, הכול מתפרק לנגד עיניו, וחייו הם חיים חסרי תוחלת.

משה איבגי: אז הקבלה היא חכמה לכל אלה שהחיים לא חייכו אליהם? שנכשלו? זה נשמע קצת כמו חבורה לא מוצלחת של אנשים שהייאוש לא הותיר להם ברירה.

רב: הדפרסיה - דיכאון - היא המחלה הנפוצה ביותר בעולם. דווקא האנשים המצליחים ביותר, אלה שיש להם את כל הסיפוקים הגשמיים, הם אלה שחשים את הריקנות הגדולה ביותר. דווקא אלו שהצליחו לכבוש מטרות בחיים מרגישים שמשהו בכל זאת חסר להם. אחרת כל המיליונרים והמפורסמים למיניהם היו אנשים מאושרים, והנה אנו רואים שרבים מהם נופלים לדיכאון, להתאבדות ולסמים. ולא רק אנשים שהצליחו. תסתכל על הנוער של היום - אין לו שום שאיפות ואמביציה, בטח לא כמו שבדור שלי או שלך או אפילו בדור של לפני עשר, חמש עשרה שנה. אנחנו רואים שההתפתחות הטבעית של הטבע האנושי דוחפת אותנו לחפש אחר תשובה לשאלה: מהי תכלית הקיום שלנו? בשביל מה אנו חיים? והתשובה נמצאת בקבלה. הקבלה היא אמצעי לפתח באדם חוש נוסף, חוש שישי, שדרכו הוא יגלה עולם עליון וילמד להכיר את הכוחות שמפעילים את היקום כולו. מטרת חכמת הקבלה היא לפקוח את עיניו של האדם, שיכיר את הכוח העליון השולט במציאות ויעלה לדרגתו של אותו הכוח. לכן דווקא בגלל שהאנושות כבר הגיעה למימוש עצמה בעולם הזה על כל פיתוייו, היא מקבלת דחף להגיע לשאלה "בשביל מה חיים?"

משה איבגי: הקבלה אמורה לתת פיתרון למשמעות חיינו?

רב: בדיוק.

משה איבגי: אז איך זה שרק היום היא נעשית נגישה לכולם?

רב: צריך להבין, שחכמת הקבלה מיועדת לאנשים שהגיעו לדרגת התפתחות האגו הגבוהה ביותר. פעם העולם והאנשים היו תמימים יותר, זכים יותר, ולכן לא היו מוכנים לקבל את השיטה. עד לפני עשרים-שלושים שנה אנשים האמינו שהעולם מתקדם והופך אט אט למקום טוב יותר, שנעים וקל יותר לחיות בו. תסתכל על התפתחות הטכנולוגיה, היא תוצאה ישירה מהדחף של האנושות לשפר את חייה. היום אנחנו במצב אחר. הפסקנו לחשוב על עתיד טוב יותר, במקום זה אנו רק מקווים שלא יהיה יותר גרוע. כל זה נובע מהתפתחות האגו. היום, כשלאנושות אין לאן להתקדם, היא מחפשת מוצא, והמוצא הוא ברוחניות. לכן כל עוד האנושות לא הבשילה לדרגה זו, דאגו להסתיר את החכמה.

משה איבגי: בעבר היה מותר ללמוד קבלה רק מגיל ארבעים, מחשש שאדם שלא מוכן לזה עדיין יגיע להרהורי כפירה. מה יש בה, בקבלה, שיכול לעורר אצל האדם הרהורי כפירה?

רב: אדם לא מוכן, שלא הגיע לדרגת התפתחות מסוימת מצד האגו שלו, עלול לבלבל מושגים ולקשור כוחות רוחניים, שעליהם מדברת חכמת הקבלה, לתופעות גשמיות וחומריות המתגלות לנו בעולם הזה. חשבו שבגלל הקבלה אפשר לצאת מהדעת, ושאי אפשר ללמדה לצעירים כיוון שהם עלולים לצאת לתרבות רעה. חשבו שאי אפשר ללמדה לאדם שלא "מילא כרסו בש"ס ופוסקים", כלומר, שטרם התחזק בקיום תורה ומצוות. זה נובע מאותן ההגבלות שהמקובלים עצמם הנהיגו. צריך להבין, שכשאומרים "אסור" בקבלה, הכוונה היא ל"אי אפשר". אי אפשר מכיוון שהאנושות לא הגיעה אז לדרגת ההתפתחות הרצויה. לכן במשך מאות שנים הקבלה היתה פתוחה רק ליחידי סגולה, והמקובלים אסרו את פתיחתה להמונים. אך במאה השנים האחרונות הם קוראים לפתוח אותה לכולם. הרב קוק החל בזה, ואחריו המשיך בעל הסולם. לדבריהם, כולם אמורים לעסוק בה, אחרת האדם עם האגו המפותח שלו, עם המרירות ותחושת הריק שמצטברות בו, ישמיד את העולם.

משה איבגי: מה יש בקבלה שיכול לפתור את בעיות העולם? מה יש בה שיכול להעביר אותנו לשלב הבא?

רב: החכמה העתיקה הזו פשוט פוקחת את עיני האדם. הקבלה היא האמצעי שבעזרתו ניתן לראות שכבת מציאות אחרת, עליונה יותר: השכבה שבה נמצאים כל הכוחות העומדים מאחורי החומר, מפעילים אותו, ומניעים את הכול. אתה בא מעולם המשחק, זה כמו שילד רואה תיאטרון בובות ובשבילו הבובות חיות, זזות ומדברות, אבל אתה כמבוגר רואה את מפעיל הבובות, את החוטים, את התפאורה המתחלפת, אתה רואה מציאות רחבה יותר.

משה איבגי: אז מה תפקידנו בעולם הזה לפי הקבלה?

רב: לגלות את הכוחות הללו, ולחיות עמם בשלווה, שלמות והרמוניה. כך נרגיש את העולם העליון, ואת העולם שבו אנו קיימים, ונחיה בזרימת חיים נצחית ושלמה. אלא שבלי לדעת איך מופעל הטבע, ואיך אנו מתקיימים באמת, לא נוכל להגיע לזה. נמשיך להיות כמו אותו ילד ששבוי בקסמי ההצגה ונכנס רגשית לתוך הסיפור. הוא באמת מפחד מהנמר או מהאיש הרע. הוא מאמין שאם הוא יצעק, הבובה תשמע אותו ותגיב. ראית פעם הצגות ילדים כאלה?

משה איבגי: כן.

רב: אז בדיוק אותו העניין כאן. אתה כמבוגר יושב ונהנה לראות את התגובות של הילד ואפילו את ההצגה, אבל אתה לא מאמין שזה קורה באמת. באותה מידה עלינו לגלות את הכוחות הרוחניים המשפיעים על החיים שלנו, וללמוד להתעלות ל"דרגת המבוגר" שרואה את התמונה הכללית, שמבין איך היא עובדת, מה הסיבה ומה התוצאה, שיודע להבדיל בין המציאות האמיתית למציאות המדומה.

משה איבגי: כשאני לומד קבלה, אני מבין יותר את תפקידי בחיים גם ברמה האישית?

רב: ודאי, אתה לומד מהיכן באה נשמתך, מהו שורשה, מה מייחד אותה מכל יתר הנשמות. אתה מבין למה ירדת לעולם בזמן הזה, במצבך ובתנאים הללו, מדוע נולדת להוריך, קיבלת חינוך מסוים, והינך נמצא בסביבה מסוימת. תבין מדוע יש לך היום את מה שברשותך.

משה איבגי: אתה בעצם אומר לי שלכל אדם יש תפקיד ייחודי, שהוא צריך לבצע?

רב: בהחלט. למה, זה לא מוצא חן בעיניך? תראה עד כמה הכול קשור מצד אחד, ועד כמה מצד שני יש לך נקודת ייחוד משל עצמך. ברגע שתבין שהכול פועל כמערכת אחת, אתה תבין עד כמה קריטי התפקוד האישי שלך בתוכה, עד כמה היא לא יכולה להיות שלמה בלעדיך. כמו כן תתחיל לראות לאן אתה יכול להגיע, מהי בסופו של דבר מטרת בריאתך. ואם תכיר ותראה את הדרך, ותעשה את הנדרש, תזכה מיד להרגשת חיים תכליתיים, נצחיים ושלמים. תרגיש לשם מה אתה חי, וזה ייתן מענה לכל שאלותיך.

משה איבגי: אתה מפסיק לשאול שאלות, מפסיק להתלבט? פתאום יש לך מטרה ברורה בחיים?

רב: אתה מפסיק לשאול שאלות, מפני שאתה מיד מגלה תשובה לשאלות שלך. זה לא סתם שהקבלה נקראת "חכמה". אדם שנכנס לתוך הלימוד מגלה את העולם בצורה אחרת, רחבה ועמוקה יותר. כשם שפיזיקאים, כימאים וביולוגים מגלים את הטבע דרך זה שחוקרים אותו, אדם שלומד קבלה חוקר את עצמו, ובכך מגלה טבע רחב יותר, שממנו יורדים אל העולם הזה כל ההוראות וכל הכוחות. בכך הוא לומד כיצד לעבוד איתם בצורה נכונה, בהרמוניה. מי שנמצא ברוחניות, העולם נעשה עבורו יחידה סגורה, שלמה, וקשורה בחלקיה אלה לאלה. מתוך כך אתה מתפקד נכון. אתה יודע מה אתה עושה בזה שאתה פועל כך או אחרת, אתה יודע אילו תופעות אתה מזמין. אתה מבין מה קורה לך ומי מגיב על מעשיך. כל זה מביא אותך לחיים נכונים, ולהתנהגות נכונה. ולא מדובר רק בקשר שבין הפרט לסביבה. אלא כאשר רואים את המערכת כולה, איך הכול קשור, ושכל הנשמות הן חלקי נשמה כללית אחת שבה כולן מחוברות יחדיו, זה יכול להציל את העולם. כי אנשים יראו עד כמה כולנו קשורים זה לזה, משפיעים ומעניקים זה לזה בעל כורחנו. תאר לך שהיד שלך היתה שונאת את הראש ומתכחשת לעובדה שהם שניהם שייכים לאותו הגוף. אם ניכָנס לתוך ההרפתקה הזו, נדמיין את היד נותנת לראש כל הזמן מכות, ברור לנו שאם הראש נפגע אז היד לא יכולה לתפקד. המצב שתיארתי נראה אבסורדי, אבל הוא מבטא מה שקורה בין אנשים, ובין עמים ומדינות. ורק אם נבין שכולנו חלק מאותה מערכת נוכל להגיע לאיזו הבנה, ולהתקשרות בינינו.

משה איבגי: האם הקבלה קשורה לבורא עולם בסופו של דבר? כי עד עכשיו דיברת רקעל אנרגיות, נשמות ועולם אחר. אבל לא הזכרת את ה' בשיחה.

רב: בקבלה לא מזכירים את ה', אלא מדברים על כוח עליון, ומכנים אותו "בורא".

משה איבגי: למה?

רב: "בורא" הוא מלשון "בוא וראה". האדם שמתקדם ברוחניות לומד את הכוח העליון, לומד איך הוא מנהיג אותנו ומתייחס אלינו, איך ניתן להתקרב אליו, להבין אותו, ולהגיע להשתוות הצורה עימו. אז הוא נעשה לאדם אמיתי. המילה "אדם" באה מלשון "אדמֶה לבורא".

משה איבגי: אבל כתוב "בצלמו ובדמותו" ברא אותנו.

רב: כן, אבל אדם חייב להגיע להיות "בצלמו ובדמותו". יש משפט שאומר "ממעשיך הכרנוך", הכוונה היא, שאדם לומד את מעשיו של הבורא, איך הוא פועל עלינו, ונוכח לדעת שאלו הם בעצם חוקי הטבע הרוחני, העליון. ככל שהוא לומד הוא מתחיל להבין איך להידמות אליו. כשאדם מִידמה לבורא, הוא מגיע לדרגתו, ומתחיל להתחבר עמו. כמו שכתוב: "שובו בני ישראל עד ה' אלוקיך", אז הוא נעשה מחובר עימו, נעשה כמותו, וזו תכלית הבריאה.

משה איבגי: אז יש תכלית לבריאה?

רב: בהחלט, ומגיעים אליה באמצעות הקבלה. הקבלה רוצה להביא את האדם למצב הטוב ביותר. ולא סתם מזכירים את הבורא, כי הבורא עבורנו הוא חוקי הטבע הרוחניים )"אלה-ים" בגימטרייה = "הטבע" = 86 (, שאליהם אנו רוצים להידמות, ואותם לקיים. וזה נקרא "קיום תורה ומצוות". אדם שמקיים את חוקי הטבע הרוחני, נקרא מקיים מצוות.

משה איבגי: מה הקשר לתורה ומצוות בעולם שלנו?

רב: כשמדברים על התקדמות רוחנית לא מדובר במנהגי העולם שלנו, ובעשיית פעולות שרובנו לא יודעים מה טיבן. אלא מקובל שמגלה את העולם העליון, מרגיש את הכוחות והפעולות העליונים, רואה תופעות רוחניות, ומהם לומד מה עליו לעשות. וכאשר יעשה את הדברים, נקרא שהוא מקיים מצוות.

משה איבגי: היום מכל עבר מנסים למשוך את כל מי שרוצה, לבוא וללמוד קבלה. האם כל אחד ראוי ללמוד קבלה? האם כל אחד יכול להבין את המשמעות הגדולה, שעליה אתה מדבר? או שאנשים נתפסים לקבלה והופכים גם אותה למעין טרנד, דת או כת, ולמעשה לא עומדת שום הבנה מעמיקה מאחורי זה?

רב: צריך להבדיל. הקבלה כשיטת תיקון האדם קיימת ועומדת בפני עצמה. לא משנה מה מנסים לעשות ממנה, או באיזו צורה ושֵם מנסים למכור אותה. הטענה שלך מוצדקת, אנחנו רואים שלאורך הדורות, אבל בעיקר בימינו, החכמה התפשטה החוצה ושרבים רוצים להקים בשם הקבלה עסק משגשג, ולמכור דברים שיש בהם כביכול כוחות על טבעיים, אבל כל זה מעולם לא היה שייך לקבלה.

משה איבגי: הקבלה הפכה לעסק מצליח.

רב: זה ברור. השם עצמו נהיה מושך ומבוקש, אז עושים ממנו עסק מסחרי.

משה איבגי: וזה לא גורם נזק לקבלה?

רב: רבים סבורים שבצורה כזו הם יוכלו להביא תועלת לעצמם. אלא שהקבלה משיבה על השאלה "בשביל מה אני חי?" בכך שהיא מעלה את האדם מעל דרגת העולם הזה. כלומר היא לא משפרת את חייו בעולם הזה.בכל המקומות שעליהם אתה מדבר, נמכרות "סגולות" שבאמצעותן יהיה, כביכול, טוב לאדם בעולם הזה, הוא יצליח בעסק,בזיווג, בבריאות, וכן הלאה. אבל כל אותם קמעות ומים קדושים, זרים ומנוגדים לקבלה. העניין הוא, שאנשים זקוקים לזה, כדי להרגיש ביטחון בחייהם, לכן הם משלמים עבור זה הרבה כסף. אלא שקבלה אמיתית לא מתייחסת לעיסוקי האדם בחיי היום יום, והמסר הזה הוא בולט וברור בכל ספרי הקבלה שחיברו המקובלים. הקבלה פותחת לאדם את העולם העליון, וכך הוא מתחיל לתקן את נשמתו, ולהעלות אותה לדרגה שממנה ירדה, לאותו מקום שאליו אדם מחויב להגיע בימי חייו. רק לשם כך הוא חי בעולם הזה.

משה איבגי: אז איך יודעים שמגיעים לקבלה אמיתית?

רב: שאלה מצוינת. אני כשהגעתי למורה שלי אחרי הרבה חיפושים שאלתי אותו את אותה השאלה. הוא אמר לי ללכת ולחפש במקומות אחרים עד שאדע. יש משפט שאומר "נשמת אדם תלמדנו", כלומר הנשמה מובילה את האדם למקום הנכון לו. אפשר לשאול אחרת: מי מגיע לקבלה אמיתית, ומי מגיע לחוגי "קבלה" למיניהם? אדם מגיע לכל מצב ולכל מקום לפי החיסרון שבו. כך גם בחכמת הקבלה. אם אדם שואל באמת, "מהי מטרת חיינו?", "בשביל מה אני חי?", "למה העולם הזה בנוי?", "מה הוא צריך להביא לי?", "ומה אני לו?", אם שאלותיו שאלות חיים עקרוניות, הוא לא ייעצר בכך שיקנה בקבוק מים קדושים, ילגום ממנו לגימה, ובזה יחוש בטוב. כי הוא ירגיש, שהוא חייב להשיג תשובה ברורה. שהוא רואה, חוקר ומשיג. היות ולא כל אחד מרגיש שהוא חייב את זה, ללמוד קבלה מגיע רק מי שקיימת בו שאלת "מה הטעם בחיי?", "בשביל מה אני חי?" בצורה אמיתית ופנימית. ושום דבר מלבד תשובה לשאלה זו לא יספק אותו.

משה איבגי: אותי מעניין, מתי אדם יכול להתפנות לשאלות העמוקות האלו, אם רוב חייו הוא טרוד בניסיונות לשרוד, והשאלה"מה אני אביא הביתה לאכול?" היא שטורדת את מנוחתו? רוב האנשים נכנסים לחובות, רק כדי לעבור את החודש. ובמצב כזה,האופייני לנו היום, מתי יש לאדם זמן להגיע לרמת מודעות גבוהה כזו, ולהבין דברים נשגבים כאלה?
רב: תלוי איך מסתכלים על החיים. נקודת מבטך כרגע היא, אני עסוק וטרוד מבוקר עד לילה, וגם בלילה איני מספיק לנוח מכל הטרדות, אז היכן יהיה לי זמן לחשוב על דבר נוסף? אבל אדם יכול להסתכל על הדברים אחרת: לראות שכל טרדות החיים מגיעות אליו דווקא כדי שמתוכן יגיע למטרה שלשמה התגלגל לכאן, ולשמה הוא חי. אתה שואל לגבי אדם שמתחיל ללכת בדרך רוחנית, שרוצה לגלות מה המשמעות לחייו אבל טרוד בענייני היום, אם כן, מתי יוכל לעסוק בחכמת הקבלה? אם פעמים אחדות בשבוע תתעניין, תלמד, תקרא ספרים נכונים ממקורותיה של חכמת הקבלה,שיסבירו לך איך לשפר את נשמתך, ולא ספרי רפואות וסגולות למיניהם, די לך בזה. כי את כל הלך המחשבה שלך, את כל שאלות החיים והבירורים הפנימיים, אתה תעבור בזמן אחר. בזמן שאתה עובד, נוסע, יושב בחיק המשפחה בבית, בקיצור, בכל יתר שעות היום. עליך רק לקרוא ספר פעמיים שלוש בשבוע, במשך שעה, וכך תוכל להניע את המערכת הפנימית שלך לעבר המטרה. וזה מה שייתן לך את הדחיפה להתחיל לחשוב בכיווּן הנכון. לא במקרה, העולם הזה בנוי כך, שמקובל חייב לעבוד כמו כולם, הוא חייב להיות בעל משפחה ולדאוג לילדיו, להוריו. עליו למלא את כל מה שנדרש בחיים האלו, ודווקא מתוכם להגיע לעולם העליון, לפתוח ולהרגיש אותו, וכך לחיות בשני העולמות בו זמנית.

משה איבגי: הקבלה משפרת את איכות החיים? משפרת את הפרנסה, את חיי המשפחה של מי שלומד ומעמיק בה?
רב: למה שתשפר?

משה איבגי: למה שלא?
רב: על ידי מה יכולה חכמה המתעסקת בעולם הרוחני ובכוחות רוחניים לשפר את חייו הגשמיים של האדם? רק אם ידע לקשור את הכול למקור אחד ולמערכת אחת. אבל חשוב להבין, שברגע שאדם עושה את זה, מערכת הערכים וההגדרות שלו משתנה בהתאם לגילויים שלו. הוא מבין ושופט את הכול לא מנקודת מבט צרה של הבנת העולם הזה בלבד, אלא מתוך הסתכלות עמוקה, רחבה ונצחית. כתוב: "המאור שבה מחזירו למוטב". הכוח העליון, שהאדם מזמין על עצמו באמצעות לימוד הקבלה, פותח את נשמתו. בכל אחד מאיתנו ישנה נקודה, התחלה, זרע, שנקרא "נשמה". אדם שמתחיל ללמוד, מזמין על עצמו אור עליון, שמפתח אט אט את הנקודה הזו. כאשר התפתחה הנקודה הוא מתחיל להרגיש בתוכה את העולם העליון, ונכנס לקשר עימו. אדם כזה נמצא בדרגה עליונה יותר. הוא מרגיש כמי שמשיג את הדברים החשובים ביותר בחיים, הוא הולך לקראת ידיעת המבנה הנצחי של המציאות. אין כוונה שיבין את האופן שבו בנויים הדברים בעולם הזה, אלא שיכיר את האופן שבו הכול מתקיים בצורה נצחית, ואיך הוא עצמו זורם בנצח, בשלמות הזו שבעולם הרוחני, ולעיתים יורד אל העולם הגשמי בגלגולי נשמתו.

משה איבגי: ובינתיים יש לו חוב של עשרת אלפים שקל, שהוא לא יכול לשלם, אף כי מרגיש גדול בתוך העולמות העליונים.
רב: אז מגיעה אליו ההוצאה לפועל, והוא ממשיך לשלם את החוב. אלא מה?

משה איבגי: זאת אומרת, עליו להתמודד בתחתונים כמו בתחתונים, ובעליונים כמו בעליונים.
רב: ומה חשבת? שפתאום שולחים לו צ'ק מלמעלה והחוב נעלם ואיננו?

משה איבגי: אבל האם הרוחניות משפרת את יכולת ההתמודדות שלו בתחתונים? האם בזכות הבנתו המורחבת, הוא יודע להתמודד טוב יותר עם מה שקורה בחיי היום יום שלו? כי אדם יכול לשקוע בחיי הקבלה ובחיים העליונים, אבל בינתיים חייו למטה משתבשים. מה קורה אז?
רב: מצד אחד, אדם לעולם אינו יכול לשנות כלום בחיי העולם הזה בצורה ישירה. לא דרך עסקנים למיניהם, שמשווקים מים קדושים, ולא דרך קבלה אמיתית. מצד שני, צריך לראות מה תכליתן של כל אותן תלאות. והתשובה היא: כל הצרות, מטרתן רק לדחוף את האדם לברר את התשובה לשאלה "בשביל מה אני חי?", כדי להביא את האדם לפתור את שאלת תכלית חייו.

משה איבגי: בשביל מה אני חי?
רב: כדי לטפל בנשמתך על ידי חכמת הקבלה, ולהביא את נשמתך למקורה. אז, כשתתחיל ללכת בדרך הנכונה לקראת המטרה, יוסר הלחץ מעליך. עדיין ילחצו עליך, אבל בצורה אחרת, כבר לא על ידי המכות שבחיי העולם הזה, אלא רק כדי לכוון אותך טוב יותר בדרך.

משה איבגי: כתוב: "בצלמו ובדמותו ברא את האדם". אם נבראנו בצלמו ובדמותו, מדוע עלינו לעבור את כל מסע התיקון הזה, דרך ייסורים כה רבים, כדי לחזור לאותה נקודת שלמות? מדוע הוא לא ברא אותנו שלמים מראש, אלא בצורה כל כך פגומה, שמביאה את האדם לדרגות שפל נוראות?
רב: אנחנו לומדים שהבורא ברא את האדם בגובה הרוחני, "בצלמו ודמותו", ואחר כך הטה אותו כך שיבצע חטא, ונפל לגובה גשמי, לדרגת העולם הזה, בלי הבנה ובלי השגה. כעת אנחנו שרויים בתוך תלאות, ייסורים ועבודה קשה, "בזיעת אפך תאכל לחם", ועלינו לעלות לאותה דרגה, שבה הוא ברא אותנו. אז איפה הרחמנות, אתה שואל, איפה הצדק?

משה איבגי: איפה הצדק, ובעיקר בשביל מה כל זה?
רב: כשנולדת בדרגה הרוחנית, לא הרגשת היכן אתה נמצא, כי נולדת מהבורא, וקיבלת ממנו את אותה מדרגה רוחנית – אותו מצב מתוקן ומושלם כמו שלו. אך כדי להביא אותך להרגיש ולהבין, היכן אתה נמצא, כך שתיהנה מהמצב, מורידים אותך לדרגת העולם הזה. לאחר שהורידו אותך לכאן, מפתחים בך חיסרון ורצון לשוב אל אותו מצב עליון, ואז אתה צריך בכוחות עצמך לטפס למצב העליון. ומה הרווחת?

משה איבגי: מה?
רב: קודם כל, הרגשת החוסר "במשהו" שאינך יודע מהו, והרצון לשוב אל אותו מצב עליון, הנקראים בקבלה "חיסרון" לרוחניות, הם שלך. ההכרה במצב העליון, המושלם, גם היא שלך. אתה מתחיל ללכת בדרך הזו, לגלות את אותו מצב, ומתוך כך שלמדת כל מדרגה, והבנת כל שלב, כאשר טיפסת מלמטה למעלה, אז גם הבנת מה עשה לך הבורא, בכך שהוריד אותך מלמעלה
למטה.אתה הוא זה שנעשה כצלמו, ולא שהוא ברא אותך כך. ואז הכול עומד לזכותך, ואתה הוא זה שהרוויח.

משה איבגי: אבל ברמה המעשית, רוב האנשים לא מגיעים או לא מתקרבים לתהליך שעליו אתה מדבר.
רב: נכון.

משה איבגי: אם ניקח את הקיצוני שבהם, היטלר, או אנס ברחוב, גם הוא עובר מסע, אבל בדרכו ללמוד משהו, הוא מעניש רבים אחרים. והאם הסבל שנגרם בגללו הוא כדי שיעבור תהליך שאפילו לא בהכרח יסיימו?
הרי הרוב הגדול בכלל לא נמצאים ברמת מודעות כל כך גבוהה, כדי שיוכלו להבין את המהלך היפה שתיארת כרגע, ולהגיע בחזרה לנקודה הזו. ובינתיים העולם מתמלא בסבל רצוף, לאורך אלפי שנים.
רב: ממש כך. אתה מדבר כאילו קראת את כל כתבי בעל הסולם )הרב יהודה אשלג(.

משה איבגי: לא קראתי, אבל זה סוג של התאכזרות, שאני לא מצליח להבין.
רב: ודאי, הבורא מתגלה לאדם כאכזרי ביותר.

משה איבגי: אבל אם אכן אנו יצירי כפיו של האל, ונוצרנו כגרעין אחד, אז למה לקחת אותנו ולהכות אותנו בראש?
רב: ולא מדובר במכה אחת, אלא במכות נמרצות.

משה איבגי: אני יכול להגיד שהדבר דומה לאדם שלוקח ילד קטן, מכה בראשו בפטיש כבד, ולוקח אותו לבית חולים, לטיפול שלא מועיל, ואז אומר: "נו טוב, מפגר". מה הפלא שהוא מפגר? הרי הבורא לקח את בני האדם, טלטל אותם והתאכזר אליהם בצורה שהפכה אותם לאנסים, רוצחים, עבריינים ופושעים. כך שבכל קנה מידה ואופן הם הורסים את העולם. ונוסף לכך הוא מעניק לאנשים כסדאם חוסין והיטלר את השליטה בעולם, ומאפשר להם לרצוח מיליוני אנשים. וכל זה קורה רק כדי ללמד אותי משהו?
רב: נראה שבסופו של דבר, כן.

משה איבגי: אז אני מוותר על הלימוד.
רב: עשה כרצונך, אבל זו המציאות.

משה איבגי: אבל אם הוא רק רוצה את טובתי איך אני יכול לראות את זה אם הכול מסביב הוא רק הרס ופורענות? ומה עם הילדים הקטנים שנהרגים, נאנסים, ועוברים התעללויות קשות?
רב: אתה רק מחזק את העובדה, שאם לא נראה את התמונה הכללית מתחילתה ועד סופה, אם לא נבחין בכל הנשמות ובקשר ביניהן, אם לא נבין היכן נכנסים לתמונת הנשמות היטלר, סטאלין וסאדם חוסין, ואת הקשר שקיים בין כל האנשים כולם, ומדוע כך נעשים הדברים, אז לא תוכל להצדיק את עצמך, ולא תוכל להצדיק את הבורא.
אין זה משנה מה תחשוב עליו, החיים כתוצאה מכך לא ישתנו בין כה וכה. בלי לפקוח עיניים ולראות את המערכת כולה, תוכל להמשיך לשבת במקום הצר שלך, ולחשוב שהעולם רע או טוב, אבל האם זה ייתן לך כלים מעשיים לשנות משהו? לא. ואפילו לא להבין את המציאות. לכן הקבלה אומרת, שהשאלות האלו הן במקום, אבל אין עליהן תשובות. אני אומר רק דבר אחד - חכמת הקבלה יכולה להביא אותך למקום, שבו יפקחו עיניך, ותראה את התמונה השלמה, ואז הכול יתברר לך. להסביר את מה שאתה רואה, במצב שאתה נמצא בו כעת, זה בלתי אפשרי. ממצבך ודאי שלא תוכל להצדיק את הבריאה. היתה לי גישה כמו שלך, וכל טענותיך מוצדקות. כשתבוא למקום שממנו תראה את כל המציאות ואת כל התהליך, תהיינה לך תשובות לכל. כי תראה את הקשר בין הדברים, תראה את התהליך מתחילתו ועד סופו, ותבין מדוע הנשמות עוברות אותו, ומדוע בני אדם סובלים. כרגע אתה נמצא במקום שבו אתה רואה פיסה מזערית מהתהליך השלם.

משה איבגי: אתה בעצם אומר שהיינו שלם אחד, והתפרקנו כדי לשוב ולהיות שלם, אבל בצורה מודעת.
רב: מצוין. יש לך תפיסה מעוררת קנאה. עברו חודשים רבים עד שאני התחלתי להבין את זה.

משה איבגי: זו משמעות המסע, לחזור אל השלם, אבל במודע?
רב: כן. כאשר תחקור מתוך כאבך הפנימי, תתחיל להבין ולחבר יחד את חלקיה של חידת התשבץ הזו, עד שתבנה את עצמך, את העולם ואת המציאות. בתהליך הזה אתה הוא שתבנה את הכול.

משה איבגי: סליחה על השאלה האפיקורסית, מתי כל זה יקרה?
רב: על פי ספר "הזוהר" אנחנו בראשיתה של התקופה, וזה יקרה בעשרות השנים הקרובות.משה

איבגי: אתה מאמין בזה?
רב: לא רק מאמין, אלא בטוח שכך יקרה. אחרת יבואו מכות נמרצות יותר, שיחייבו את כל האנושות לעשות זאת.

משה איבגי: בדבר אחד אני מסכים איתך, האנושות לא יכולה להמשיך בדרכה. שינוי חייב לבוא, בין אם זו תהיה היכחדות כדור הארץ, או שינוי שיופיע כאור גדול. הדרך הנוכחית מיצתה את עצמה.
רב: הסוף כבר נמצא, ואנחנו מתגלגלים ובאים לקראתו, אלא שאנו לא רואים אותו.

משה איבגי: אני דווקא רואה את הסוף.
רב: יש כאן גם עניין של בחירה חופשית. אנו יכולים לחסוך מעצמנו כאב רב, ולמנוע השמדה המונית, ומכות אקולוגיות רחבות מימדים. זו הסיבה שמקובלים יוצאים לעולם ומעוניינים להסביר לכולם מהי הקבלה, ואיך ניתן להשתמש בה, ובאמצעותה לקצר את התהליך. כלומר, איך להגיע למה שעלינו להגיע, בצורה טובה, נוחה ומהירה.

משה איבגי: תשובתך יפה מאוד. ועד כמה שהיא עדיין תיאורטית בעיני, זו פעם ראשונה שאני מקבל תשובה. זו באמת תשובה מרתקת, כי אם האדם נכלל במערכת גדולה, אז יכול להיות שהסבל הקטן נחשב פחות.
רב: נוסף לזה, כאשר נפתח לך העולם העליון, אתה רואה את המטרה, וזה מרפא את מכאובך כבר עכשיו. כל קושי שבדרך אינו קושי עוד, כי אתה רואה בכל אלה קרש קפיצה למצבים טובים יותר. זה משפר את המציאות הנוכחית. לא מתוך כך שתראה שבעוד כך וכך שנים ייטב לך, אלא מעצם זה שאתה רואה את התכלית, מייד נעשה לך טוב.

משה איבגי: אין ספק שהעולם מתחיל להתעורר, אבל הוא חייב להתעורר בצורה נמרצת בהרבה. העולם חייב להבין שהוא צועד לקראת קטסטרופה כללית בכל קנה מידה ובכל המערכות, וצריך לעשות פעולות כדי להציל את עצמו.
רב: כאן תפקידנו וחובתנו, כעם ישראל, לגלות את חכמת הקבלה לכולם.

משה איבגי: אתה חושב שאכן זה תפקידנו?
רב: למה אנו נקראים "העם הנבחר"? מה מיוחד בנו? רק האמצעי הזה שבידנו. צריך להבין שעניין העם הנבחר לא מקנה לנו
עודף זכויות, אלא זו חובתנו להפיץ לעולם את חכמת הקבלה כדי שהידע יהיה גלוי לכולם.

משה איבגי: אנחנו מאוד בעייתיים. זה אחד הדברים שמייחדים אותנו.
רב: זה נכון. אבל ודאי תתפלא לשמוע, שלפי כל המחקרים, שוויץ ואירופה כולה, נמצאות בדרגת אושר פנימי נמוכה בהרבה
מישראל. לפי המחקרים אנו מאושרים מהם פי 2.2 .

משה איבגי: קשה לי להאמין. כשאני רואה מה קורה מסביב, ואת ההתנהגות שלנו בכביש, קשה לי להבין מה הקשר בין כל זה לבין אושר. יש גם סקר אחר, שאומר שהתייר הישראלי הוא התייר המכוער בעולם. וזה בטח מלמד משהו על הישראלי שבתוכנו. לענייננו, אחד הספרים על הצופן התנ"כי מדבר על שואה גרעינית, שעתידה להתחיל בירושלים וביפן. לפי הכתוב, יתכן שהיא תתרחש ב 2025- . מה אתה חושב על זה?
רב: איני רוצה להפחיד איש, אבל גם בכתבי בעל הסולם מדובר על מלחמת עולם שלישית, ואפילו רביעית, כאפשרות. הוא
כותב שאם האנושות לא תלך לכיוון התיקון בצורה הטובה, כלומר מתוך הבנה, הכרה ורצון, עלולות להתרחש מלחמות אטום
ומימן, שאחריהן יישאר מכלל האנושות רק מתי מעט, שהנשמות כולן יתכנסו בהם, והם יהיו אלה שיבצעו את התיקון, ויגיעו
לדרגת "צלם" ו"דמות".

משה איבגי: כלומר, זו לא תהיה השמדה גמורה, אלא יישארו מאיתנו מתי-מעט.
רב: נכון. התיקון בנשמות חייב להתבצע בעודן מצויות בתוך גוף האדם. מכאן שבכל זאת פתוחה בפנינו האפשרות לעבור את
כל התהליך ללא השמדה, ללא מלחמות עולם ושואה גרעינית, אלא על ידי הפעלת חכמת הקבלה כאמצעי.

משה איבגי: גם זו אופציה קיימת?
רב: בכך אנחנו "עם נבחר". יש לנו יכולת להגיע לגמר התיקון הכללי לא בדרך ייסורים, אלא בדרך הקבלה. זה כל תפקידנו
בעולם הזה. הרי במקורנו אנו קבוצת מקובלים. אברהם אבינו היה ממוצא בבלי, אחד מרבים באור כשדים. אלא שהוא נבדל
מהם, כאשר החל לגלות מציאות עליונה, כלומר התגלה לו הבורא.

משה איבגי: התגלה בורא אחד.
רב: בדיוק. התגלה כוח אחד, חוק אחד השולט בכל המציאות, "ואהבת לרעך כמוך". בעקבות הגילוי הוא הקים לעצמו קבוצת
תלמידים, לימד אותם, ומזה נולד עם ישראל.

משה איבגי: וכשנבוא לעולם העליון, איך ייראו החיים על פי השקפתך?
רב: הרב יהודה אשלג, "בעל הסולם", מקובל גדול שחי במאה העשרים, מי שחיבר את פירוש הסולם לספר "הזוהר", כותב על
כך במאמרי "הדור האחרון". מאמריו עוסקים בדור שמגיע לתיקון, ומטפס לפסגת הגובה הרוחני.

משה איבגי: איך נראים חייו של הדור שהגיע לתיקון?
רב: חיים שלמים, נצחיים, בהרגשה של אינסופיות, הרגשה שאי אפשר להעביר אותה במילים לאדם אחר.

משה איבגי: אם חייהם יהיו נצחיים, פירוש הדבר שהאדם לא ימות יותר?
רב: באדם תשלוט דרגת הנשמה שלו, כלומר תיפתח בפניו מציאות עליונה, רוחנית, לא דומה לשום דבר שאנחנו מכירים כיום.
הוא יזדהה אתה, ולא ירגיש שהוא נמצא בגוף.

משה איבגי: אנשים ימשיכו להוליד ילדים?
רב: לא. ילדים הם גלגול נוסף של אותה הנשמה כדי שאפשר יהיה להמשיך בתהליך התיקון. אם נגיע לסיומו לא יהיה בזה צורך.
כאשר יתוקנו כל הנשמות, זו תהיה מציאות אחרת. העולם הזה יעלה לדרגת העולם העליון. יתבצע תהליך של עליית העולמות,
שזה בעצם תהליך הפוך ממה שקרה בשבירה. אדם הראשון היה בדרגה הרוחנית הגבוהה ביותר, השלמה. לאחר החטא הוא ירד מדרגת השלמות, ואז החל תהליך יצירת החומר הגשמי, הפלנטות, הגלקסיות, כדור הארץ, וכל החיים על פני כדור הארץ. כך, על ידי תיקון נשמת האדם, עתיד כל החומר לעלות בחזרה לאותה דרגה רוחנית, שממנה ירד. כל העולם הזה מתקפל בחזרה כביכול. אני מזמין אותך לקחת חלק בחוויה.

משה איבגי: תודה ואולי אני גם אבוא. אגב, יש גלגול נשמות?
רב: ודאי.

משה איבגי: ולאן נשמתנו מתגלגלת?
רב: בחזרה אל העולם הזה.

משה איבגי: בתוך גוף אחר?
רב: כן.

משה איבגי: יש מה שנקרא "בנק של נשמות"?
רב: לא בנק. אלא אותן נשמות שבות ומתגלגלות בכל דור ודור.

משה איבגי: כלומר, נולד תינוק חדש ונכנסת בו נשמה שכבר היתה קיימת?
רב: בהחלט. הנשמה הקודמת ממשיכה לעבור שלבים כדי לבצע את תהליך התיקון.

משה איבגי: אתה ואני וכל אדם חי, יש לנו נשמה שבעצם כבר היתה כאן בעבר?
רב: ודאי, אין כמעט נשמות חדשות. רק לעתים רחוקות מופיעות נשמות חדשות. כדי להבין למה זה קורה מידי פעם עלינו להכיר את כל המכלול.

משה איבגי: באיזה מקרים תהיה נשמה חדשה?
רב: אתה נוגע היום בכל חלקי הקבלה. העניין הזה שייך כבר למשפטי הנשמות. אפשר לקרוא על כך ב"שער הגלגולים" מאת האר"י הקדוש.

משה איבגי: נשמות של חיות מתגלגלות בחיות, ונשמות בני אדם באדם?
רב: כן. יותר מזה, נשמת גבר לעולם תמשיך להתגלגל כגבר ואישה כאישה. זה קשור לסוג התיקון של כל נשמה ונשמה.

משה איבגי: אז בקבלה מאמינים בגלגול נשמות.
רב: אם ייפקחו עיניך, תוכל לראות איך זה קורה בפועל. בקבלה לא מדברים על אמונה כפי שהיא נתפסת היום בקרב הציבור, שמישהו אומר לי משהו ואני הולך אחרי זה בעיניים עצומות מבלי לשאול שאלות. אלא מתוך התפתחותו הרוחנית, מתוך חקירה פנימית, נגלים לאדם דברים, ואז הוא יודע אותם. הוא חווה, מרגיש וחי את המציאות שנגלית לפניו, ובמה שלא נגלה לו באופן ברור, הוא לא מאמין.

משה איבגי: טוב, יש לי עוד הרבה שאלות, ומסתבר שיש גם תשובות, אבל אני מודה שלא את כולן אני מבין. באמת תודה רבה, הרב לייטמן.

ביוגרפיה: עדן הראל נולדה ב 1976- באילת, היתה מנחה ב MTV בלונדון. בתום חמש שנים בתפקיד יצאה למסע בהודו, עברה דרך מנזר בודהיסטי וחזרה לישראל ב 2001- . מאז היא הנחתה ב"זאפ לראשון" ו"פרויקט Y" ושידרה ברדיו תל אביב. הופיעה בסרטו של חיים בוזגלו "רוטשילד 88 ", כותבת במגזין GO ומנחה תוכנית אישית בערוץ ! E "נחשפים עם עדן הראל". עדן מנחה בפאנל בנות בערוץ 3. השתתפה בסדרה "בסימן ונוס".

החיפוש הרוחני של עדן הראל הוא לא עניין פופוליסטי. עדן, בעבר מנחה בערוץ המוזיקה העולמי MTV , יצאה למסע ארוך בהודו, חייתה שנה במנזר בודהיסטי והמשיכה את חיפושיה בארץ. המפגש שלה עם הרב לייטמן מעורר בה הרבה שאלות על אהבה, רוחניות והשוני המהותי שבין הקבלה לבודהיזם. זהו מפגש חם ורגשי שלא מפחד לשים את האמת על השולחן, בעיקר את הדברים שאחרים מתחמקים מלדבר עליהם...

עדן הראל: שלום לך, הרב לייטמן. אני שמחה מאוד להיות פה היום ולשאול על דברים שמטרידים אותי. הרבה אנשים מסתובבים בעולם עם תחושה שמשהו חסר, לכולם יש הרבה שאלות קיומיות אבל למעשה, רובנו מסתובבים כאן בלי שום תשובה ממשית. אולי תוכל להסביר לי מהי הקבלה ומה ביכולתה לתרום לכך?

הרב מיכאל לייטמן: על פי הגדרתו של בעל הסולם, "חכמת הקבלה" היא גילוי האלוקות לאדם שנמצא בעולם הזה. הכוונה, שכל אדם מסוגל ואף מחויב לגלות איך קיים בתוכו
אותו כוח כללי שפועל, מעניק, ומשגיח על כלל המציאות.

עדן הראל: זה נשמע כמו אהבה...
רב: זה נכון. כאשר תופסים ומרגישים מהו הכוח המנהיג אותנו, הדבר מביא את האדם לאהבה לבורא.

עדן הראל: ואי אפשר להגיע לאותו מקום של אהבה בלי ללמוד ולהבין?
רב: כולם מדברים על אהבה אבל לפני שמשתמשים במילה הזו, אהבה, כדאי להבין מהי. הרבה פעמים אנשים נוטים לאהוב רק
את מה או את מי שעושה להם טוב. האם יש הבדל בין האהבה שלי לאדם מסוים שעושה לי להרגיש נעים, בטוח, יפה מוכשר
ועוד הרבה דברים אחרים לבין האהבה שלי למאכל ספציפי?

עדן הראל: ומי שלא לומד קבלה, לא יכול להשיג אהבה אמיתית?
רב: נכון. הוא לא יכול להשיג אהבה לנבראים ולא אהבה לבורא. האהבה נובעת מכך שאנו מרגישים שהדבר הזה קרוב, נותן לי
תענוג, משפיע לי כל טוּב, ואני מרגיש את עצמי טוב כשאני מתקרב אליו. אלא שקודם צריכים לגלות אותו דרך הלימוד.

עדן הראל: אתה אומר שצריך ללמוד בשביל להגיע לאהבה. אבל הרבה פעמים אני מוצאת עצמי מרגישה אהבה או קירבה
לאנשים או לבורא, בלי שפתחתי ספר קבלה.
רב: את האהבה את מרגישה כתוצאה ממשהו. האדם הוא יצור אגואיסטי. וכאשר הוא מרגיש שהבורא מתייחס אליו טוב, והאדם
משיג רווח ממנו, האדם אוהב אותו, אחרת לא. בחיים שלנו אנחנו רואים את זה ברור מאוד. אם אדם מסוים הוא בעדי, אני
אוהב אותו. אם הוא מקשה עלי, אני לא אוהב אותו. יוצא מכך שהגדרת המילה "אהבה" היא אגואיסטית והדבר מנוגד לחלוטין
למהותה של המילה. כי אהבה אמיתית משמעה נתינה מוחלטת, מעל האגו.
לכן קודם צריך לגלות את הבורא. לזה נועדה חכמת הקבלה, שהיא "גילוי אלוקותו לנבראיו בעולם הזה". אם אגלה אותו, יכול
להיות שכתוצאה מכך אני אוהב אותו. אחרת למה שאוהב אותו? סתם כך? או אולי רק מפני שכתובה המצווה "ואהבת את
השם אלוקיך"?

עדן הראל: אני מניחה שאדם שיש לו מעט זיקה לאלוקות, מרגיש את הבורא, לאו דווקא משום שהוא מקיים מצוות.
רב: קיום מצוות לא שייך לעניין. אבל למי שיש רצון, השתוקקות לגלות את מה שמעל לעולם הזה, לגלות את הטבע העליון,
העולם העליון, הכוח העליון שפועל, ולהשיב לשאלות מי אני? ומהיכן באתי? אדם כזה בטח לא מגיע ללימוד הקבלה משום
שרוצה לאהוב, אלא מגיע מתוך לחץ פנימי, מתוך שנמצא בהרגשת חיסרון, ולא משום שמרגיש שהכול סביבו טוב. זה לא
שאדם כזה פתאום מחפש אהבה, אלא הוא מחפש איך לצאת ממצבו הלא טוב. אל האלוקות לא מגיעים מתוך אושר.

עדן הראל: חיפוש רוחני לא נובע מתוך אושר?
רב: אדם מאושר - לשם מה לו לחפש? כל החיפושים של האדם בחיים אינם נובעים מתוך אושר, אלא מתוך כך שרע לו.

עדן הראל: הקבלה היא דת?
רב: הקבלה היא לא דת. את הדת המציא האדם כדי להמתיק מעט את חייו. ואילו חכמת הקבלה היא השגת העולם הרוחני,
השגת המציאות האמיתית סביבנו, שלעת עתה לא מרגישים בה.

עדן הראל: בכל זאת, רוב האנשים שלומדים קבלה, מאמצים את הדת בשלב זה או אחר.
רב: נכון, אבל אין כל קשר בין החיפוש בפנימיות המציאות וגילוי האלוקות, לבין פעולות האדם הדתי בעולם הזה. הקבלה היא
חיפוש פנימי, ועל ידי שיטה שנקראת "חכמת הקבלה" האדם מפתח כלים פנימיים, חוש שישי שנקרא "נשמה".

עדן הראל: קיום תורה ומצוות לא תורם לפיתוח החוש השישי?
רב: אין קשר בין השניים. התורה והמצוות נועדו לשמור את האדם במסגרת ייחודית בעולם הזה. האומה יכולה להתקיים בתוך
מסגרת דתית, אבל בתוכה יש אנשים שכבר עוסקים בחיפוש הפנימי, שאינו שייך לפעולות הגופניות שעושה האדם הדתי.
מדובר בפעולות פנימיות מתוך מאמץ מיוחד שעושה האדם בשיטה מיוחדת שנקראת "חכמת הקבלה".
מקובל שחוקר את העולם העליון, ומגיע להכרת האלוקות, מזדהה עימה, ומתקרב לבורא לפי התכונות הרוחניות שרוכש, וכל
זה לחלוטין לא שייך לקיום תורה ומצוות, כדרכו של המגזר הדתי בעם ישראל.

עדן הראל: אם הקבלה לא עוסקת בדת, אלא רק בהתפתחות הנשמה, זאת אומרת שאדם יכול להיות בודהיסט ומקובל בו זמנית?
רב: בודהיסט הוא אדם שאימץ לעצמו שיטה, בודהיזם, כדי להגיע לרוחניות. לכן אדם שבוחר בשיטה מסוימת שהיא לא שיטת
הקבלה לא יכול להיות מקובל.

עדן הראל: יש איזה נתיב מקביל בין חכמת הקבלה לדתות אחרות?
רב: אין שום קשר בין הקבלה לכל שיטה אחרת. אדם שהולך לפתח את האישיות שלו על פי איזו שיטה, נקרא או בודהיסט או
מקובל, או כל דבר אחר לפי השיטה שבה בחר ללכת. אבל לרקוד על כל החתונות - אי אפשר. אדם בוחר בשיטה מסוימת, כי
הוא מרגיש שהיא קרובה ללבו.

עדן הראל: כל השיטות טובות?
רב: איך אפשר בכלל להשוות בין השיטות? הייתי אומר, שכל השיטות, למעט חכמת הקבלה, מבוססות על דיכוי האדם. כלומר,
דורשות ממנו לאכול פחות, לשתות פחות, לנוע פחות, לחשוב פחות, או לחשוב על דבר מסוים. מצד אחד, הן מגבילות פעולות
גופניות, ומצד שני, דורשות מאמצים גופניים, כלומר להפעיל את חמשת החושים שבעולם הזה. מכאן שהן כולן מכוּונות להוריד
את האדם הפעיל לדרגת החי, ואפילו הצומח.

עדן הראל: אני הייתי נזירה בודהיסטית טיבטית במשך שנה. ולא דיכאו אותי.
רב: ומה עשית במשך כל הזמן הזה?

עדן הראל: רק מדיטציות. ועד כמה שידוע לי, גם בקבלה עושים מדיטציות.
רב: לחלוטין לא. לצערי הרב במשך השנים חלו קלקולים מסוימים, ואנשים לקחו כל מיני אלמנטים מחכמת הקבלה וניסו
להרכיב עליהם אופני שימוש מתורות אחרות.
שמעתי שיש מקומות שבהם עושים מדיטציה לפי אותיות. על פי חכמת הקבלה אין שום אפשרות להתעלות אל העולמות
העליונים כאשר האדם מדמה לעצמו אות מסוימת וחושב עליה בזמן המדיטציה. אולי זה ירגיע אותו קצת אבל לא ייתן לו מענה
על השאלות הקיומיות, ובוודאי לא יתרום להתקדמותו הרוחנית. באופן כללי צריך להבין, ששיטת הקבלה הפוכה מכל השיטות,
ובפרט משיטות המזרח, שבנויות על המעטת הרצון לקבל, על המעטת האגו.

עדן הראל: והקבלה אומרת להעצים את האגו?
רב: ודאי. חכמת הקבלה היא חכמה שמלמדת איך להתמלא, איך ליהנות מהחיים, ואיך לתפוס את המציאות.

עדן הראל: יש באגו משהו חיובי?
רב: כדי להרגיש את המציאות שנסתרת מחמשת החושים, צריכים לגלות את האגו הגדול ביותר, על כל עומקו. כלומר, האדם
צריך להיות אכזרי, ולהרגיש את עצמו כקמצן, פזרן, תאוותן וכולי. הוא לא אמור לדכא את עצמו, אלא לפתח את עצמו,ולהמשיך להתקיים עם כל אלו. משום כך לא ניתן להיות בודהיסט ומקובל בו זמנית.
ולכן גם התורות המבוססות על הקטנת האגו לא יכולות להתקיים לאורך זמן.

עדן הראל: הבודהיזם קיים כבר שלושת אלפים שנים.
רב: אבל לא יוכל להמשיך ולהתקיים.

עדן הראל: מדוע?
רב: מפני שהאנושות מתפתחת. הרצון לקבל, האגו שבנו, מתפתח ללא הרף. ואנחנו רואים שבסין, ביפן ובהודו, חלים שינויים גדולים מאוד בשנים האחרונות. אנשים מתחילים לצאת ממסגרת חייהם שהתקיימה לאורך אלפי שנים, ומתחילים לחפש חיים חדשים. האגו מתפתח ובוער בהם, ומתחיל לתבוע מילויים אחרים. לא די להם בכוס אורז ליום, אלא צריכים יותר ויותר. לכן כל השיטות לדיכוי האגו עתידות לקרוס. האדם לא יוכל להחזיק עצמו מסופק מכך שהוא כמעט לא נושם, כמעט לא אוכל, וחושב על דבר אחד בלבד.

עדן הראל: הבודהיזם זה לא בדיוק כמו שאתה מתאר. זה הרבה יותר פתוח.
רב: אני רוצה לדבר על כיוון השיטה. רצוני לומר שאת כל השיטות האחרות שאינן קבלה האדם המציא מתוך הטבע שלו, כלומר אלו שיטות טבעיות. וחכמת הקבלה היא היחידה שהפוכה לפי גישתה מכל יתר השיטות שמטרתן להגביל את האדם שיסתפק במועט. למעשה היא מובילה את האדם לפרוץ אל מעל הטבע.

עדן הראל: אתה ממליץ שלא להסתפק במועט.
רב: אני אומר שאי אפשר להסתפק במועט, כי החיים חזקים מאיתנו.

עדן הראל: אז מה נשאר? לתת כוח לחומר?
רב: חשוב להבין, כל החומר שנברא, נברא לטובת האדם. ואנו רק צריכים לממש אותו בצורה הנכונה, ואז נשיג את כל המציאות, נשיג את האלוקות, שזוהי תכלית האדם. ולא שהאדם יישאר קטן, ויסתפק במה שיש לו.

עדן הראל: כדי להתקדם ברוחניות אני צריכה להעמיד לעצמי מטרות חומריות גדולות?
רב: לא החומר הוא המטרה.

עדן הראל: אז הנאות גדולות?
רב: לא. עלינו לעסוק בחיפוש הדבר הגדול ביותר בחיים.

עדן הראל: אושר?
רב: להיות מאושר, להיות מלא. ולא להסתפק במשהו באמצע. אלא ללכת עד הסוף בלי לעצור. ואז רואים, שהכיוון האמיתי הוא
גילוי האלוקות, גילויו של אותו כוח עליון כמילוי הגדול ביותר, ככוח עצום, נצחי, שלם, מעל כל החסרונות, הייסורים וחוסר השלמות
שבעולם הזה. ואז האדם לא רודף אחרי כל מיני תאוות שבעולם הזה, אבל גם לא נוטש אותן, הוא לומד כיצד להשתמש בהן.
הוא אינו נכנס למנזר, ולדיאטות למיניהן - הן דיאטות פנימיות, רוחניות, מחשבתיות, והן דיאטות גופניות.
חכמת הקבלה אומרת, שעל האדם להתחיל לגלות רוחניות. והגילוי הזה יתפוס וימלא אותו עד כדי כך, שבין אם ישתמש במה
שיש, ובין שלא, כל יתר הדברים בעולם הזה יסתדרו מעצמם. כפי שבחיים האלה, האדם באופן טבעי תמיד מעדיף דבר אחד
על פני דבר אחר, ואז יתר הדברים הם פחות חשובים לו. לכן אם יתחיל להעדיף לגלות את הכוח העליון, אז באופן טבעי הוא
יבזבז פחות אנרגיה וישקיע פחות מאמצים כדי להשיג את כל יתר הדברים. כלומר, אין צורך לדכא דבר, ולא להתנפל על דבר,
אלא תמיד ללכת ככל האפשר לעוד הנאות, גילויים, שלמות ונצחיות.

עדן הראל: אם אני אלמד קבלה, פתאום דברים יתרחשו בחיים שלי בצורה טובה יותר? בעבודה, באהבה?
רב: לחלוטין לא. הקבלה לא תורמת להצלחה בקריירה, בבורסה, במשפחה או בבריאות. לא לכך היא נועדה.

עדן הראל: ההתפתחות הרוחנית לא משפרת את שאר האלמנטים בחיים?
רב: לגמרי לא. בשום ספר קדוש, היינו ספר קבלה, לא מובטח שבחיים האלו יתפח חשבון הבנק, או יחול שיפור בריאותי. אין כל
קשר בין זה לזה. אמנם כך מפרסמים את הקבלה אלה שרוצים למכור אותה, אך למעשה, חכמת הקבלה היא אך ורק גילוי
האלוקות לאדם.

עדן הראל: האם על ידי גילוי האלוקות, האדם יכול למצוא את עצמו במצבים טובים יותר מבעבר?
רב: כן, אבל לא שלפתע תוכפל פרנסתו, והוא יצליח, ויבריא ממחלותיו. אותו גילוי פנימי של הבורא הוא שמשפר את ההרגשה
של האדם.

עדן הראל: אז משכורת של שלושת אלפים שקל, תיראה לו פתאום כמו משכורת של חמשת אלפים שקל?
רב: תראה לו, כן. אבל ההשלמה לא תהיה השלמה גשמית, אלא השלמה ממקור מילוי עליון, רוחני. כלומר, לא נעשה כאן שיפור
במשתנים של העולם שלנו, למשל שיפור בבדיקה רפואית, מזו שהיתה לפני שהתחיל ללמוד קבלה, לעומת זו אחרי שהתחיל.
חכמת הקבלה לא מיועדת לשיפור החיים הגשמיים בעולם הזה. יותר מזה, אדם שלומד קבלה לא נראה פתאום בעיני הבריות
מוצלח ומשגשג יותר.

עדן הראל: אם מטרת הקבלה לקרב את האדם לבורא, למה צריך להשקיע כל כך הרבה זמן בלימוד? אני לא יכולה לשבת בבית ולדבר אתו?
רב: יש לך קשר אליו? טלפון מיוחד?

עדן הראל: אהבה בסיסית לא מספיקה?
רב: שימוש במילה אהבה הוא דבר מסוכן.

עדן הראל: אז אמונה, זה מונח יותר מדויק?
רב: אני יודע רק מהי ידיעה. מהי אמונה, אני לא יודע. "אני מאמין", פירושו "ייתכן שזה קיים" ובקבלה אין מושג כזה. כי אם
במקום אמונה היתה ניתנת לך ידיעה ברורה שהדבר קיים, היה לך טוב יותר. כלומר, אמונה היא דבר לא שלם, לא בטוח, ולכן
לא טוב. אמונה היא חוסר ידיעה. אם אדם שהולך לגילוי האלוקות, משליך מעליו בכל שלב את ה"אמונה", ובמקומה מקבל
ידיעה.

עדן הראל: ואיך משיגים ידיעה?
רב: את זה מגלים באמצעות השיטה.

עדן הראל: הגילוי הוא במקום פיזי, בגוף?
רב: לא. כי כרגע אנו תופסים את המציאות רק בחמשת החושים, וכאן צריכים לתפוס דבר נוסף, כיצד נתפוס אותו?

עדן הראל: בחוש השישי.עדן הראל: אין לי מושג. איפה באמת החוש השישי נמצא?
רב: יש באדם מעין נקודה התחלתית של החוש השישי, שנקראת גם "נשמה". אלא שהחוש השישי הוא לא ממש הנשמה, זה
החוש שמרגיש את האלוקות, ומלבד זאת לא מרגיש דבר. החוש הזה לא נמצא באדם.

עדן הראל: אז ביקום שמסביב?
רב: לא ביקום. כי גם האדם וגם היקום, הם מקום מוגדר. וברוחניות אין מקום ואין זמן.

עדן הראל: אבל הוא קיים בתוכנו?
רב: הוא נמצא בהרגשת האדם. הקושי הוא רק לפתח אותו מתוך הנקודה הראשונית שקיימת בנו.

עדן הראל: אז איך אני אוכל לתפוס דבר, שאין לי מושג איפה הוא נמצא?
רב: החוש הנוסף נמצא בהרגשת האדם כנקודה, ולפתח אותו ניתן בעזרת האור. האור זו אנרגיה רוחנית גבוהה יותר מכפי
שאנו מרגישים ומסוגלים לתפוס בחמשת חושינו הרגילים. בעולם הזה, כשאדם מזמין על עצמו את ההשפעה הרוחנית הזו,
הוא מתחיל לפַתֵח את החוש, ולהרגיש בו מציאות עליונה. כמו שכתוב, "המאור שבתורה מחזירו למוטב", או "בראתי יצר רע",
הוא אגו האדם, "בראתי לו תורה תבלין".

עדן הראל: האגו הוא יצר הרע?
רב: כן.

עדן הראל: כנראה שבכל זאת צריך לבטל אותו.
רב: לא לבטל. מי אמר שאת הרע צריך לבטל?

עדן הראל: מעצימים את יצר הרע?
רב: הרע הוא "עזר כנגדו". בשימוש הנכון הוא הבסיס שעל פניו האדם מתעלה למציאות העליונה. החוש השישי, הנשמה,
מתחיל ב"נקודה שבלב", נקודה רוחנית שקיימת באדם. אמנם קיימת האפשרות לפתח אותה ולהפוך אותה לכלי שבו האדם
ירגיש את העולם הרוחני, את האלוקות, את מציאות העל, את החיים הנצחיים שמעבר לגוף, ומעבר לכל מה שבעולם הזה.
אלא שבאופן טבעי אין בידנו האמצעים כדי לפתח את הכלי הרוחני. הרי אין לאדם כל קשר עם האור, עם המקור שממנו הוא
בא, ועם האופן שהוא משפיע עליו. לזה יש שיטה פשוטה, אך מיוחדת במינה.את החוש השישי מפתחים על ידי האור העליון, אנרגיה שקיימת מעל העולם הזה. ואיך אדם מזמין על עצמו את השפעת האור
העליון? לצורך זה מקובלים כותבים לנו ספרים. ספריהם נכתבו מאותן המדרגות הרוחניות שהשיגו, שם הם נמצאים בהכרת
הכוחות, בהכרת האורות עליונים. וכאשר האדם לומד מתוך הספרים הוא למעשה לומד על הנשמה שלו, על כלי הקליטה שלו,
אילו היה עומד במקומו של המקובל.
אבל משום שהאדם טרם הגיע למקומו, הוא קורא, אך לא מבין מה באמת נאמר באותם כתבים, אבל די בזה שהוא משתוקק
שישפיע עליו אותו המאור המחזיר למוטב, שמתקן אותו. התהליך הזה משמעו שהאדם לומד "תורה". כלומר מזמין את המאור,
שמשפיע עליו. וכעבור שנות לימוד אחדות, האדם מגיע לפתיחת החוש השישי. הנקודה שבו מתפתחת לכלי, והוא מתחיל
להרגיש ולהתקרב אל אותן ההשגות וההרגשות שהיו למחבר הספר.
אין שיטה אחרת שיכולה להעלות את האדם מעל דרגת העולם הזה, אל התגלות האלוקות. שום שיטה אחרת לא תוכל כמו
שיטה זו להביא את המאור שמגדיל את הכלי, את החוש השישי, שמביא לאדם הרגשה רוחנית, שעימה הוא מוסיף לחיות
בעולם הזה. ומעתה ירגיש האדם את העולם דרך חמשת חושיו, ועוד נתווסף לו חוש שישי.

עדן הראל: איך החוש הנוסף משפיע על חיי היום יום?
רב: בעזרתו האדם יודע איך להסתדר בצורה הנכונה בחיי היום יום, וסדר הערכים שלו משתנה בהתאם.

עדן הראל: יש בזה סכנה מסוימת, כי אם יש לי יכולת להתחבר לדבר טוב ואינסופי, למה שאני ארצה להמשיך ולהתקיים ביומיומיות המשעממת והריקה?
רב: זאת בהחלט שאלה נכונה, כי אם אדם תופס דבר עצום, אינסופי ושלם, אז בשביל מה לו השִפְלוּת הזו, לעומת הנצחיות?

עדן הראל: במצב כזה לא הייתי מעוניינת לחזור ולתפוס את המציאות הגשמית.
רב: זה לא שאת חוזרת או הולכת. את אינך עוזבת את העולם הזה. העניין הוא, שהאדם משיג רוחניות דרך העולם הזה, דרך כל
הסובבים אותו, דרך העבודה, המשפחה והיחס שלו לחיים. גם זה כנראה בניגוד לכל יתר השיטות. הרוחניות שהאדם משיג אינה
נבדלת ואינה מנותקת מהעולם הזה, אלא הוא מרגיש את העולם כולו. עד כדי כך, שאם לא דרך האנשים, אם לא דרך עיסוקו
בעולם הזה, אם לא דרך האהבה לאנושות, אין הוא מסוגל לתפוס את הרוחניות. כי דווקא אז הוא מגלה שהאנושות כולה היא
כלי אחד, נשמה אחת, כלפי הבורא.
הוא מתחיל להרגיש שדרך כל הנשמות הללו, הוא מקבל השפעה מלמעלה, ולכן מתחיל להתייחס אל כולם באהבה, אהבה
קצת שונה מזו שאנו מכירים בחיים האלה, כמו שכתוב: "שכל העולם כולו כדאי הוא לו", ואז אומר "בשבילי נברא העולם". הוא
לא נעשה שונה מיתר האנשים, אלא רק הרגשתו משתנה.

עדן הראל: בכל זאת החיים שלו נעשים קצת אחרים.
רב: נכון, כי גם בעולם הזה, בחמשת החושים שלו, הוא מקבל התרשמות מהחוש השישי, וחייו נעשים מלאים יותר. לא שבכך חייו
הגשמיים נעשים אחרים, מפני שחכמת הקבלה מחייבת את האדם לעבוד, ללמוד, להינשא וכן הלאה. אלא הרוחניות משפיעה
רק על התנהגותו ועל חלוקת סדר היום, כי הוא משתדל להיות קשור אליה בכל רגע ורגע.

עדן הראל: לאחר שנפתח החוש השישי, ראִיית העולמות הרוחניים היא בעיניים הגשמיות?
רב: ואם אין לאדם עיניים, אז כבר אינו יכול לראות רוחניות? ואם אדם נפטר מגופו? הראייה בחוש השישי, כמו כל המסע הרוחני,
היא פנימית בלבד.

עדן הראל: אני רוצה לחזור רגע לעניין גלגול הנשמות. לפי הקבלה יש דבר כזה?
רב: זה קיים. אבל האם האדם מאבד את החוש השישי במותו? הרי דיברנו על כך, שהחוש לא קיים בגוף.

עדן הראל: ההשגה הרוחנית עוברת עם האדם מגלגול לגלגול?
רב: הנשמה עוברת מגלגול לגלגול, וממשיכה אותה התפתחות, עד שהאדם מגיע לגמר התפתחותו.
אם במשך חייו כאן, האדם מגיע לפתיחוּת החוש השישי, ומרגיש בו חיים וחיוּת רוחניים, זה לא נעלם ממנו, האדם לא מאבד את
החוש השישי במותו, אלא הוא מוסיף לחיות באותה ההשגה הרוחנית שהשיג.
לגבי אדם כזה חיים ומוות אינם מעֲבָר כמו אצל האדם הרגיל, אלא הוא מצוי כבר באותה החוויה הרוחנית, שיש לנשמה
ללא הגוף. יוצא, שבמותו הוא עוזב רק חלק מזערי מהתפעלותו, מהתרשמותו בעולם הזה, ונשאר בתשעים ותשעה אחוזים
מהשגתו.
המורה שלי רב"ש נתן לזה דוגמה מאוד יפה. הוא אמר שאדם הנמצא בהשגה רוחנית, בשבילו המוות שקול להחלפת חולצה.
עצם החלפת החולצה לא הופכת אותי למישהו אחר. נשארתי אותו אדם עם חולצה אחרת. כך גם הנשמה שהיא נצחית
"מחליפה" כביכול גוף, וממשיכה עימו בדרך התיקון הרוחני שעליה לעבור.

עדן הראל: אדם מתחיל את הגלגול הבא, מאותה נקודה שבה הפסיק בגלגול הקודם?
רב: כן, מאותה נקודה. זה לא שהוא נולד תינוק מקובל. אלא מה שהאדם השיג בגלגול הקודם כידע, מתגלגל ועובר בגלגול הבא
לתכונותיו. ולכן ילדים נולדים חכמים יותר מהוריהם, כלומר עם תכונות מפותחות יותר, כאשר הם מבינים ובשלים יותר לחיים
המודרניים. למשל, ילדים קטנים תופסים מייד את כל ענייני המחשב, שאני עצמי כמבוגר מתקשה בהם. וזאת משום שלא
נולדתי עם ידע באלקטרוניקה כתכונה, אלא אצלי זה עדיין נמצא ברמת הידע.
כאמור, גלגול הנשמות נועד להעלות את האדם בדרגת התכונות, בכל פעם האדם נולד בתכונות שונות, מתקדמות יותר, עד
שבסופו של דבר הוא מגיע באחד מגלגוליו למצב שדורש התפתחות רוחנית. האנושות מתקדמת בדרכה מרצון לתענוגים
גופניים, מין, משפחה, ילדים, בית, כפי שהיה לפני דורות רבים, ואחרי כן עוברת לרצון לכסף, עושר, כבוד, שליטה והשכלה.
ולבסוף מתקדמת לרוחניות.

עדן הראל: והיום אנו נמצאים בדור הרוחניות?
רב: האנושות מתחילה להתקדם לקראתה.

עדן הראל: אומרים שנשארו לעולם רק עוד חמש מאות שנות קיום, לא?
רב: פחות, חצי מזה.

עדן הראל: איזו בשורה משמחת!
רב: לפי המשבר הכללי בעולם נראה שהאדם כבר לא מוצא איך למלא את עצמו בעולם הזה, וזה סימן לכך שהוא חייב להשיג
סיפוק רוחני. עם ישראל הוא זה שצריך להעביר לאומות העולם את השיטה להגיע לאותו מילוי עליון שחסר לנו.

עדן הראל: הדלאי לאמה הטיבטי אומר שהיהודים צריכים להישאר בדת שלהם.
רב: האם הוא הסביר את מה שאמר?

עדן הראל: הוא אמר שהיהדות, אם ילְמדו אותה כראוי, תביא את האדם לאותה השגה שהבודהיזם מסוגל לה. ומכיוון שהנשמה היהודית היא נשמה חזקה וגבוהה, מוטב לה להישאר במקום שלה, ולא לנסות לאמץ לעצמה דרכים אחרות. האם כשבאים ייסורים לאדם, זה קשור בחוסר התפתחות רוחנית?
רב: מה אומר על זה בודהה?

עדן הראל: בודהה אומר: "צא מנקודת הנחה שהיקום הזה כולו סבֶל".
רב: ומי אשם?

עדן הראל: אני מניחה שבני האדם.
רב: אז מה הוא מציע לעשות?

עדן הראל: קודם צריך להשלים עם העובדה שלחיות פירושו לסבול, " ."Living is suffering
רב: להשלים?

עדן הראל: השאלה היא, האם הייסורים באים לאדם בגלל חוסר התפתחות רוחנית ומטרתם לעורר אותו מבחינה רוחנית?
רב: מוטב להסביר את זה מלמעלה מאשר מלמטה, כי אנחנו שקועים בחיים האלו, ולא מבינים דבר. המקובל שמשיג את
האלוקות מתאר את מה שמורגש בחוש השישי - שישנו כוח אחד, שהוא טוב וקבוע. רצונו של הכוח הזה הוא "להיטיב לנבראיו".
הכוח עצמו הוא שלם ונצחי, וגם בכל העולמות הנמשכים ממנו עד לעולם הזה, מרגישים אך טוב, נצחיות ושלמות.
אם רצונו הוא להיטיב לנבראיו, מדוע אנו, נבראיו היחידים )לאדם מתגלה שאין מלבדנו עוד נבראים(, שאמורים להרגיש ממנו
רק טוב ועונג, מגיעים לכאן ומרגישים את ההיפך? התשובה היא, שמי שנמצא למטה מכל העולמות הרוחניים, היינו בעולם
הזה, נמצא בהופכיות הצורה. הכוונה היא, שכלֵי הקליטה שלו שבהם הוא תופס את אותו הטוב שבא מלמעלה, הם הפוכים, הם
מכוונים לגמרי כלפי עצמו. ולכן מה שבא כטוב, מורגש באותו אדם כרע. ומה שעליו לעשות, זה להפוך את הכלי שלו.
כאן באה שיטת הקבלה, שמדברת על כך שהאדם צריך להפוך את הכלים שלו, כלומר שבמקום להיות מקבל, יהיה המשפיע,
הנותן, ורק על ידי כך יקבל. לכך מסכימות, למעשה, כל השיטות הרוחניות. כלומר הן מסכימות שעליו לצאת מתוך חמשת
החושים שלו, אלא שהן לא יודעות איך לבצע את זה.
כשאדם מפתח את החוש השישי, הוא הופך גם את חמשת חושיו למשפיעים, כולל החוש הנוסף שפיתח. אם נתחיל להכשיר את
עצמנו בדרך זו, נידָמה בזה לבורא, לכוח העליון. ורק זה נקרא להיות "האדם". "אדם" הוא מלשון "אֶדמה לעליון". ובמידה שאני
נעשה דומה לו, באותה מידה אני תופס בצורה ישירה ונכונה את מה שבא ממנו. כפי שהדברים יוצאים ממנו, כך הם מורגשים גם
אצלי. ואני נכנס להרגשת הנצחיות והשלמות. ללא ההיפוך הזה, האדם לא יכול להרגיש שבאמת הוא נמצא בטוב.

עדן הראל: לאחר ההיפוך הזה מתמעטים הייסורים?
רב: לא רק שהייסורים מתמעטים, אלא במקום ייסורים מרגישים תענוגים, שלמות ומילוי. כי הייסורים היו משום שכל מה שבא
מהבורא, האדם קיבל והרגיש הפוך. כאשר כלי הקליטה שלו יהיו מותאמים לקבלת השפע, אז הוא ירגיש מהבורא רק טוב וחסד.

עדן הראל: שמעתי שבאחת הנסיעות שלך לאירלנד, שברת רגל. קיבלת את הייסורים באהבה?
רב: אם אדם נמצא ברוחניות זה לא מונע ממנו לשבור את הרגל. ואפילו יותר מזה, לאורך ההיסטוריה היו מקובלים גדולים
שסבלו רבות. לא משום שהמקובל מתקדם על ידי הייסורים, אלא מפני שתיקון האנושות הכללי, מחייב כל אחד להשפיע
ולהתחבר אל כולם, ולגרום לתיקון הכללי. לא משנה מהי דרגתו הרוחנית של המקובל, עד שכל היתר לא הגיעו לגמר התיקון,
הוא עדיין נושא בחלק מהאחריות, הוא לא הביא את הכלי הכללי השלם לתיקונו. על כן, לא ניתן לעשות חשבון כלפי אדם אחד
בלבד, כי אנו כלי אחד כללי.
המקובל אינו פטור מייסורים. גם המקובל הגדול ביותר עלול לחוש לפתע ייסורים נוראים, הכול לפי תפקידו ולפי המאורעות
המתרחשים. הרוחניות היא אכן הרפתקה יפה ומושכת, והאדם כל הזמן שרוי בה בהתפעלות. עם זאת, הוא חש אחריות כלפי
כל האנושות. הוא לא מנותק מכל הבעיות והצרות.

עדן הראל: כשמשיגים את הבורא זה מתבטא גם בשמיעה? יש איזו שיחה פתוחה? הדרכה?
רב: גם הכלי הרוחני בנוי מחמישה חושים, בהתאם לחמשת החושים שלנו. אלא שהחושים הרוחניים האלה נקראים "ספִירות",
ומרגישים בהן את הנברא וגם את הבורא מחוברים יחדיו בדביקות.

עדן הראל: אנשים מתייחסים אליך כמו אל גורו?
רב: לא, להיפך. המקובל חייב להיראות פשוט וחלש עוד יותר מכולם. וזאת, כדי שלא יעניקו לו שום מעמד מלבד מדריך.
המקובל רוצה לראות את כל החלקים של הנשמה הכללית הזו מתוקנים. אם הוא נמצא בהשגה שרואה ומרגיש את כל הבריאה
כחלק בלתי נפרד ממנו, אז כמו אדם אחד שדואג לכל אבריו כך המקובל רוצה להביא את כל החלקים למצב השלם. הטריק
הוא שכל חלק כזה, כלומר כל אדם חייב לבצע את התיקון בעצמו ולכן אין למקובל אינטרס להפוך לגורו. תפקידו הוא לעמוד
מן הצד ולכוון את תלמידיו אל הבורא, ולא אל עצמו, כדי שכל אחד ואחד יוכל להרגיש את אותה תחושה נפלאה של אהבה, של
נתינה, של השפעה, כמילוי הגדול ביותר שקיים.

ביוגרפיה: רוני סומק, משורר. נולד ב 1951- בבגדד. פרסם עד היום שמונה ספרי שירה וספר ילדים. זכה בפרסים מכובדים כגון: פרס ראש הממשלה לסופרים עבריים, פרס עמיחי לשירה עברית ופרס אקו"ם.

רוני סומק הוא אדם גבוה ומרשים. כשהוא נכנס לחדר אתה לא יכול לפספס אותו. יש לו עיניים גדולות וסקרניות, ומאחורי האיש הגדול הזה מסתתרים רוך ותמימות של נער מתבגר. הרגישות שלו למילה, לשפה ולסימנים היא עצומה. הוא משורר שבודק ובוחן את המילים, מפרק ומרכיב אותן מחדש, כמו משחק קוביות. את הרב לייטמן הוא שואל על ההבדל בין טוב לרע, על מלאכים, על הקשר בין קבלה ומדע ועל איזון. שיחה על הטבע, על נגלה ונסתר.

רוני סומק: הרב מיכאל לייטמן, אתה אומר שהקבלה היא מדע?

הרב מיכאל לייטמן: מדע לכל דבר.

רוני סומק: ואתה מדען.

רב: ואני מדען. חכמת הקבלה היא לא פילוסופיה ולא אמונה. זה מדע.

רוני סומק: את זה אני מבקש שתסביר לי. אתה לוקח את המילה קבלה, ומעמיד לידה את המילה "מדע", ועכשיו אתה מתאר לנו פה טנגו מאוד מעניין. תן לי דוגמה למה שאתה אומר.

רב: כל דבר בעולם שאנחנו חוקרים, אנחנו חוקרים בעזרת חמשת החושים שלנו, ובעזרת מכשירים שאותם אנחנו בונים באמצעות אותם החושים. אם יבוא יצור אחר, בעל חושים אחרים, שרואה, נניח, בקרני רנטגן, ושומע בגלי אולטרא, אינפרא, הוא כבר יבנה מכשירים אחרים ויגיד שהעולם נראה אחרת. כלומר הבעיה המרכזית היא שגם המכשירים שבנינו, שאמורים להיות כביכול אובייקטיביים, הם סובייקטיביים לחלוטין, כי נבראו מתוך תפיסת המציאות המוגבלת שלנו לחמישה חושים. זאת אומרת, המדע שלנו הוא מדע מוגבל. הוא מתלבש על האדם, הוא מתאים לו, הוא אמנם בונה קשר בין האדם למציאות סביבו, אבל זה לא מדע אובייקטיבי ושלם.

רוני סומק: אבל העולם משתנה כל הזמן. הדברים משתנים. בשנת 600 לפני הספירה אמר הֵרקלִיטוּס "הכול זורם". אתה לא יכול להיכנס לאותו נהר פעמיים, כיוון שהנהר משתנה.

רב: לכן מה שאתמול היה בבחינת ודאות, היום מוטל בספק, ומחר זה יכול להיות בכלל הדבר ההפוך.

רוני סומק: אז אתה יכול להגיד את המילים "מדע" ו"ספק" באותו משפט?

רב: ודאי. כך אני אומר על המדעים שלנו בעולם הזה. אין לך דבר שעומד שריר וקיים לאורך כל הזמן. מניוטון לאינשטיין, ולמדענים של ימינו, שאצלם זה כבר יותר בולט, אנחנו רואים, שאפילו היסודות משתנים. כלומר, המדע זה דבר שיש לנו היום, ומחר זה יכול להיות כבר אחרת. חכמת הקבלה מחלקת את המציאות לשני חלקים: חלק שאנחנו יכולים לחקור, שנקרא "נגלה". וחלק שאנחנו עדיין לא יודעים, ונדע מחר. זה נקרא "נסתר". מה שנסתר, אתה מוזמן לבוא ולחקור, ואז תדע. לכן אין כאן סודות. סוד הוא כל דבר שנמצא מאחורי הפינה, שאני לא רואה אותו.

רוני סומק: וזה הנסתר?

רב: זה הנסתר, לא יותר. היום זה נסתר, ומחר זה יהיה נגלה. בצורה כזאת חכמת הקבלה מתייחסת לכל דבר במציאות.

רוני סומק: יש מדרש מאוד יפה, שדן בשאלה למה בראו את האדם ביום השישי. אז אומרים - אם אתה רוצה להיות נחמד לאדם, תגיד לו "אחרי שאלו-הים ברא את השמיים ואת הארץ, ואת הכול, הוא ברא אותך כתפארת הבריאה". אם האדם הזה מעצבן אותך, תגיד לו - "תראה, אפילו את הג'וקים ואת העכברים בראו לפניך". איך הקבלה רואה מדרש כזה? איפה הקבלה ממקמת את האדם במגרש הבריאה?

רב: האדם הוא מרכז הבריאה. חכמת הקבלה אומרת שאין יותר מציאות חיים, מלבד החיים על פני כדור הארץ. זה הכדור המיוחד בכל היקום. יכולות להיות צורות למיניהן ביקום, אבל לא צורות שיש להן תכלית הבריאה, שהן צריכות להגיע בסופו של דבר בצורה מטרתית, בסדר סיבה ומסובב, לאיזו מטרה נקובה מראש. והאדם בהתפתחותו, חייב להגיע למצב, שהוא משיג את הבריאה כולה. ומגיע ברמת התפתחותו לכוח העליון של הבריאה. להיות כמו הטבע.

רוני סומק: מה יותר גבוה - האדם או המלאכים?

רב: ודאי שהאדם. כולם מאוד אוהבים את המילה הזו, "מלאכים", ומייחסים לה תכונות רומנטיות ומיסטיות. אבל חשוב להבין שמלאכים הם פשוט כוחות.

רוני סומק: זאת אומרת, האדם יכול לעבור את המלאכים בדרך אל הקדוש ברוך הוא?

רב: "מלאך" זה כוח, כמו כוח המשיכה בכדור הארץ. הכוח הזה, כמו כל כוחות הטבע, נקרא "מלאך". כלומר, אלה כוחות דוממים. ובנוסף יש גם כוחות שהם צומח, ויש כוחות שהם חי. אבל האדם הוא מעל זה, "אדם" הוא מהמילה "להידמות", "דומה" לעליון. בסוף התפתחותו הוא חייב להידמות לדרגה הגבוהה ביותר של הטבע.

רוני סומק: אנשי הקבלה רואים באדם "תפארת הבריאה". מה קורה להם כשהם פותחים את העיתון, או פותחים את החלון, או פותחים את העיניים, ורואים את "תפארת הבריאה" במעשים מאוד לא "תפארתיים"? מה עושים כשיש פתאום איזה "קצר" בתפארת הבריאה?

רב: האנושות התחילה להתפתח מאפס, וההתפתחות שלנו היא הדרגתית. כל הצורות שרואים באמצע ההתפתחות, הן תמיד לא יפות ולא טובות. כמו הפרי, שעד שהוא מבשיל ומגיע לצורתו הסופית, הוא חמוץ וירוק, וכביכול לא מוכן לכלום. ובאדם זה עוד יותר קיצוני, כי הוא צריך להתפתח לגובה המקסימאלי שקיים. אנחנו צריכים ללמוד שלא נברא שום דבר רע, אלא הוא נעשה רע רק באופן השימוש שלנו בו. זהו רק סממן שבא להראות לנו שמשהו לא עובד כשורה ובנקודה הזאת צריכה להיות התפתחות האדם, הכרת הרע ותיקון. חכמת הקבלה עוסקת בתיקון.

רוני סומק: יש דבר שיוצא לי להיתקל בו הרבה, ואני מוצא שגם בשירה הרבה משוררים מתייחסים לזה - הספירות. יש גם את עמוד האהבה, ועמוד היראה. ותמיד התחושה היא, "למה צריך את החלוקה הזאת?" הייתי מאוד שמח אם היית מאיר את עיניי בנושא "משרדי התיווך" האלה שנמצאים בין השמים לבין הארץ.

רב: אנחנו רואים בכל השטחים, שהטבע פועל על ידי שני כוחות - חיובי ושלילי, משיכה ודחייה, חוסר ועודף, חום וקור. יש שני קטבים, שנמצאים תמיד או באיזון או במאבק או באיזה קשר ביניהם. הם כוח האהבה וכוח השנאה, או כוח הקבלה וכוח הנתינה. והאדם כלול משני הכוחות הללו. כשמדברים בקבלה על שלמות, מדברים על מצב שבו נדע איך להשתמש בכל הטבע, מצדו האחד ומצדו השני, אהבה ושנאה, נתינה וקבלה. האדם צריך לרכז בתוכו את הכוחות האלה, לגלות את אותו חוק עליון שממנו כלולים כל הניגודים וליישב ביניהם. אז הוא מגיע להשגת מחשבת הבריאה. כדי להסביר לנו איך אדם יכול להתכלל בתוך הכוחות האלו, להשתמש בהם, ולממש את כל מה שעומד לרשותו, המקובלים מעביריםלנו את זה דרך מפת הספירות.

רוני סומק: אני מאוד אוהב את הדרך שאתה מתאר את הטנגו הזה בין הטוב לבין הרע. נקרא לזה "טנגו", כי זה על אותה רחבת ריקודים.

רב: אין "טוב" ואין "רע". אלה שתי צורות הטבע. אם זאב אוכל כבש, הוא רע?

רוני סומק: לא.

רב: אלא איפה הרע?

רוני סומק: סליחה שאני קוטע אותך, אבל הכבָשים יחשבו שהוא רע.

רב: לא.

רוני סומק: למה לא? הכבָשים יחשבו שהוא רע.

רב: לא. אנחנו צריכים להתחיל להבין לעומק שטוב ורע זה כמו קור וחום, שתי צורות הטבע, ואי אפשר לומר על האחת שהיא מטיבה ועל השנייה שהיא מזיקה, אלא הכול תלוי בשימוש, איך משתמשים בכוחות האלו.

רוני סומק: אבל אם הייתי כבש, הייתי חושב שהזאב הוא רע. כי הייתי חולם עליו בלילה, הוא היה מפחיד אותי... אני יודע שהוא טרף פעם את הבן דוד שלי. איך היית מסביר לי בתור כבש, שהזאב הוא חלק מהאיזון שיש בטבע?

רב: בטבע אתה רואה שהזאב מצידו מוכרח לטרוף את הכבש. כך הוא בנוי מצד הטבע. הכוח שדוחף אותו לחיות, גדול מהכוח שלו להתחשב אם הכבש יחיה או ימות. כך זה מסודר בטבע, שהגדול והחזק טורף את הקטן והחלש. אז אתה לא מצפה שהכבש יגיד לזאב: "אתה לא בסדר! אתה צריך להיות יותר גבוה מכל החשבונות האלה, אתה חייב עכשיו למות מרעב אפילו, אבל לא לאכול אותי!" לאיזה מן משחק אנחנו נכנסים? אנחנו צריכים להבין את הטבע מנקודת המבט שלו. אנחנו יכולים לגלות את החוקים הללו, ולהבין למה זה קורה. מה קורה לכבש ומה קורה לזאב, ולמה יש תכלית כזאת, ומהו אדם באמת "רע" לפי הקבלה. אם נקצר את הדרך, לפי הקבלה אדם נקרא "רע" רק במידה שהוא רוצה להזיק לזולת. הזאב שהולך לטרוף את הכבש לא רוצה להזיק, הוא פשוט מבצע פקודות של הטבע. זה ההבדל.

רוני סומק: אז תורת הקבלה היא תורת האיזון?

רב: יופי. בדיוק כך. אין לנו יותר מאשר להגיע לאיזון. אבל במה? בזה שאנחנו מסתכלים על העולם בצורה מדעית, ולומדים את חוקי הטבע.

רוני סומק: אם אדם רוצה להתגבר על יצר הרע שלו - הוא צריך לפתוח את החלון ולהסתכל על הטבע, ולהגיד "אני אלמד מהטבע איך להגיע לאיזון בין יצר הטוב ליצר הרע"?

רב: ודאי. אם הוא לא ילמד מהטבע, הוא אפילו לא ידע מה זה "יצר רע". חכמת הקבלה עוסקת רק בדברים שאדם יכול להשיג מתוך המציאות. לכן אין כאן "סבתא אמרה לי", "הרב אמר", "משה רבנו אמר". אלא המקובלים הם אנשים שחוקרים את המציאות, מביאים לנו את חוקי המציאות, ואומרים לאדם: "כך וכך אתה צריך לפעול". המקובלים נותנים לנו עצות איך להשיג את אותה הרמוניה אבל כל אדם צריך למצוא אותה מתוך מחקר פנימי אישי על עצמו, ונקווה שכולנו נזכה להגיע לכך.

ביוגרפיה: אריאלה רינגל הופמן, עיתונאית. זה עשרים שנה כותבת ב"ידיעות אחרונות" במוסף לשבת - המוסף הפוליטי. חברה בצוות כותבי מאמר המערכת. עוסקת בעיקר בנושאים פוליטיים וביטחוניים. מופיעה בעמוד הדעות של העיתון. למרות היותה תחקירנית, היא מעידה על עצמה שהיא בעלת נטייה חזקה למיסטיקה.

אריאלה רינגל הופמן היא עיתונאית שלא מוותרת בקלות. היא מסוג אותם העיתונאים שהצורך לברר את האמת בוער בהם. היא שואלת שאלות ישירות מאוד, מדודות ומדויקות כדי לרדת לעומקם של כל הנושאים העולים בשיחה. במפגש שלה עם הרב לייטמן היא מנסה לברר מהו סוד הקסם של חכמת הקבלה, מה יש לה להציע לאדם המודרני ומדוע דווקא לאחרונה היא מושכת אליה כל כך הרבה אנשים. שיחה קולחת ועניינית שמנסה לברר מונחים כמו מהות ותכלית ביחס לחכמת הקבלה.

אריאלה ר. הופמן: הרב לייטמן, אתה אומר ש"חוטים אדומים" זו לא הקבלה המעשית אז אני יכולה להיות שקטה, שאין לי חוט אדום על היד. האם באמת לא מפריעים לך הקמעות, החוטים האדומים, המים הקדושים, הברכות וכולי? אינך מודאג מהטיית הקבלה לכיוון הפופוליסטי?
הרב מיכאל לייטמן: באמת שלא. יש אנשים שנמצאים במקום כזה בהתפתחות הרוחנית שלהם, שכל מה שהזכרת עדיין טוב עבורם. אדם שחושב שיש דבר כזה "מים קדושים" ואם ישתה אותם יבריא, יכול בהחלט לשתות ולהבריא מזה. היום אפילו רופאים אומרים שיותר ממחצית המחלות מרפאים באמצעות כוח השכנוע. אפקט הפלצבו )תרופת דמה( זה דבר גדול. הביטחון של האדם בתרופה מעורר מערכות פיזיולוגיות שמובילות להבראה. גם נפשית, בכל נטילת תרופה האדם מרגיש תקווה ורוגע. לכן איני צוחק, חלילה, מאדם שמוכר חוטים אדומים, וגם לא מאלה שקונים אותם. האחד נותן כסף, והשני נותן לו מעין ביטחון בתמורה. אני עוסק בקבלה כבר שלושים שנה, ואני רואה עד כמה האנושות מתחילה לפתח לאט לאט דרישה לדברים רציניים יותר. מובן שהתהליך נמשך זמן רב, אבל האנשים כבר מתחילים לחוש שהקבלה היא דבר רציני יותר מטרנד חולף או מקמעות ולחשים. כשמגיעים לקבלה זה סוף החיפושים. אם מדובר בחכמת הקבלה האמיתית, אחרי שאדם מגיע אליה לא נותר דבר שעליו עוד להשיג, ולא נותרות עוד שאלות שעליהן אין תשובה.

אריאלה ר. הופמן: שמעתי ממך שהקבלה מבטיחה משהו, לא?
רב: הקבלה מיועדת לאלה שהתעורר בהם צימאון לדעת מהו סוד החיים. לאלה ששואלים, "לשם מה אני חי?".

אריאלה ר. הופמן: מי שלא שואל בשביל מה הוא חי, יכול להיות מאושר בעצם בלי לשאול שאלות, ובלי להתעסק בכלל במהות.
רב: ודאי, הוא לא שואל. אדם כזה נהנה מחיי היום יום ובזה מתמצים חייו.

אריאלה ר. הופמן: זה נשמע לי נהדר, לא?
רב: הקבלה לא מחייבת את האדם לעסוק בה. אנחנו אומרים שעל כל אדם להגיע בסופו של דבר לתכלית שבשבילה נברא, משום שבסופו של דבר כולם צריכים להגיע לדרגה העליונה, הנצחית והשלמה של הקיום. אבל יש כאלה שיצטרכו לעסוק בלימוד החכמה באופן יותר מרוכז, מתוך שורש נשמתם, מתוך השאלה הפנימית הבוערת בהם, ויש כאלה שיסתפקו בהסברים כלליים. חכמת הקבלה פונה קודם לאלה שכבר נפתח בהם הרצון לגילוי האלוקות, לגילוי הכוח העליון, אם לפחות הם היו עוסקים בה, היינו משנים את ההיסטוריה. אריאלה ר. הופמן: האם לקבלה יש תכלית נרחבת יותר מדאגה לאושרו של הפרט?
רב: התכלית מיועדת לכלל האנושות, אבל זהו תהליך של התפתחות והבשלה, שלב אחרי שלב, שבו כל אדם מתוך עצמו פתאום מתחיל לשאול על הסיבתיות, על הכוחות שמנהלים את חייו, ומעוניין לדעת מדוע רע לו.

אריאלה ר. הופמן: תכליתה של הקבלה היא רק לתת מענה לשאלות קיומיות?
רב: כך ולא יותר. אדם מגיע לחכמת הקבלה ובפיו השאלה "מהו הטעם בחיינו?". הוא שואל על מהות החיים, שכן את כל היתר הוא יכול למצוא כאן בעולם הזה. על כך כותב המקובל הרב יהודה אשלג, "בעל הסולם", ב"הקדמה לתלמוד עשר הספירות" )אות ב'(: "אם נשים לבנו להשיב רק על שאלה אחת מפורסמת מאד, בטוח אנכי שכל השאלות והספיקות הללו יתעלמו מן האופק ותביט אל מקומם ואינם. והיינו השאלה הזעומה הנשאלת מכל בני ירֶד )בני העולם(, שהיא: מהו הטעם בחיינו?"

אריאלה ר. הופמן: זאת תכלית האדם שמגיע אל הקבלה. ומהי תכלית הקבלה?
רב: לתת לו את התשובה המַספקת, כלומר לפתוח לו את המציאות.

אריאלה ר. הופמן: לשם הצלת האלוקות, תיקון כל הנשמות?
רב: את האלוקות לא צריך להציל.

אריאלה ר. הופמן: אין משהו נשגב בהרבה מהאושר הפרטי שלי? האם אני לא חלק ממערכת שיש לה מטרת על?
רב: האדם פועל מתוך חסרונותיו, אבל אנו לא פועלים על סמך חיסרון מלאכותי, ש"אין לי ממה ליהנות, אז אנסה ליהנות מחכמת הקבלה". אלא האנושות בהתפתחותה מגיעה אט אט לשאלות רציניות יותר, וכשמגיעים לשאלה על מהות החיים, זו שאלה על החלק שמנהיג את העולם, על הכוחות שמנהלים את המציאות שלנו, שנמצאים כאן איתנו באותו מרחב, ובאותו מקום, אבל אנו לא מודעים להם. אילו האדם היה חש אותם ויודע איך להסתדר עימם, הוא היה מנהל את חייו באמצעותם. הבעיה שחלק גדול מהמציאות נסתר מעינינו. אדם פועל באופן מסוים בעולם, ולפתע מתברר לו שיתכן שבפעולתו הוא גורם לאסון אקולוגי. מנין יכול היה לדעת? האדם לא מכיר את כל חוקי הטבע, הוא לא יודע שהדברים חוזרים אליו כבומרנג. ואילו ראה את כל התמונה, ודאי היה מאושר יותר, כי היה יודע לקראת מה צועדת האנושות.

אריאלה ר. הופמן: תסביר לי בכמה משפטים, איך מגיעים לגילוי הזה?
רב: זה קורה אם יש לאדם חיסרון אמיתי, לא כמו ששואל ההמון ברחוב, אלא אם הוא מרגיש חיסרון בלב, רצון להכיר לשם מה הוא חי, מדוע הוא סובל, מה תכליתו, ומה קורה לאחר המוות, ורק אם ללא מענה לשאלות הללו, הוא מרגיש שלא יוכל להתקיים.

אריאלה ר. הופמן: הקבלה בעצם נותנת לאדם כלי להבין את הסדר העולמי?
רב: כלי להרגיש את הסדר שבמציאות, לחיות במרחב חווייתי פנימי יותר.

אריאלה ר. הופמן: מה יש בקבלה שייתן לי מושג על הסדר שבמציאות?
רב: "הזוהר" וכל ספרי הקבלה מסבירים את המערכת שנמצאת מעל העולם שלנו, ואיך יורדים ממנה כוחות ומנהלים את העולם. לא מדובר בהבנה שכלית, או בהסכמה לזה. אלא אדם שלומד, מתאים את עצמו אט אט לאותה המערכת, ואפילו באופן בלתי הכרתי, נעשה חלק ממנה. בזמן שהוא לומד עליה, המערכת משפיעה עליו. והוא מתחיל להתקרב אליה לפי התכונות, לפי המחשבות, ולפי הרצונות. ואז מתחיל להרגיש אותה.

אריאלה ר. הופמן: האם זה לא מספיק שההתנהלות היומיומית שלי היא התנהלות מוסרית, הומאנית, ערכית, האם לא תרמתי בזה לרוחניות?
רב: את מדברת כפילוסופית, והפילוסופיה היא פרי הדמיון של האדם. הקבלה מדברת על כך שאדם נכנס להכרת הכוחות שבטבע מתוך מעשה, וחוקר אותם. מדובר על מה שהוא מרגיש, מבין, מקבל ומגלה, וזה מה שהוא כותב. את מתנהגת בצורה מוסרית, יפה מאוד, אבל מה יוצא מזה? שום דבר. את עושה טוב לבריות. כל עוד אדם לא החל לפתח את נשמתו, כל פעולותיו הכרחיות, ואין לו בחירה חופשית בכלום. כלומר, הוא מופעל מתוך הטבע הפנימי שלו, הורמונים, גנים וכן הלאה, וכן על ידי הסביבה שחינכה אותו, וחינוכה עדיין משפיע עליו כעת. כלומר את לא יכולה לפעול אחרת. את לא יכולה לעשות רע לאנשים כי זה יגרום לך להרגיש לא טוב עם עצמך. ההתנהגות כלפי הזולת היא רק תוצאה של מה שאת מרגישה. זה לא שאת בן אדם נפלא מבחירה אלא זה עדיין תוצאות של מה שטבוע בך. אדם אחר קיבל נתונים שונים של גנטיקה וחינוך ואצלו זה אחרת. גם המדענים מגלים כיום, שאדם נעשה שתיין, גנב וכן הלאה משום שיש בו גן מסוים לזה. לכל תכונה ועניין יש גן. אז האם ניתן לבוא ולומר לאדם "מדוע אתה רשע?". ייתכן שאנו מענישים בני אדם בדברים שהם כלל אינם אשמים בהם. אני לא מתייחס לרשע כאל אדם טוב, אלא אני אומר שכל עוד האדם פועל בתחום העולם הזה ולא מתרומם ממנו, הוא לא נכנס לרוחניות ואין לו כל בחירה. חופש יש רק למי שמתחיל לשאול על שורש הנשמה, ואז יוצא אל מעל הנתונים הפנימיים, הגנים הגופניים והסביבה שלו, ומתחיל להתקשר אל הכוח העליון.

אריאלה ר. הופמן: הקבלה היא ספר רצפטים? אני אדם ממוצע, שמאוד רוצה להיות מאושר. אבל אני רוצה להיות מאושרת מחר. אין לי שלושים שנה ללמוד, וייתכן מאוד שגם האינטלקט שלי הוא מוגבל. כמה זמן יידרש לי להיות מאושרת באמצעות הקבלה? איך אני יכולה להיות מאושרת בדקה אחת?
רב: את יכולה להיות מאושרת בעוד דקה אחת על ידי סמים, אבל לא אני הוא זה שימכור לך אותם. לאדם לוקח לפחות שלוש
עד חמש שנים כדי להתחיל להיכנס לעולם הרוחני. תוך כדי הלימוד הוא נכנס לדו שיח עם המערכת העליונה ובהתאמה אליה
הוא מתחיל לתפקד. הוא נעשה מותאם ל"מכונה" הזאת, עובד יחד אתה, והופך להיות חלק בלתי נפרד ממנה, כלומר, בלתי
נפרד מהטבע.רק במידה שתתאימי את עצמך למערכת העליונה, כלומר תשפרי את עצמך בהתאם לחוקיות הקיימת שם, תוכלי לראות את המציאות, להבין אותה ולהשפיע עליה, לפי מידת התיקון שלך.

ביוגרפיה: גדעון רייכר, עיתונאי, שדרן ומרצה ותיק ומוכ . ר בין תוכניותיו: "ציפורי לילה", "יש עם מי לדבר" בגלי צה"ל, ו"רייכר למבוגרים בלבד".

גדעון רייכר מדבר עם 300 אנשים מידי שבוע בתוכניות תקשורת שהוא מנחה, וזכה בכינוי "מר צרכנות" של ישראל. הוא לא אחד כזה שיצא "פראייר" ויקבל כל מה שאומרים לו כמובן מאליו. אולם מתחת למעטה החומרני והמעשי, מסתתר אדם סקרן ופתוח. בשיחה יוצאת דופן עם הרב לייטמן הוא מבקש לברר מהי מהות החכמה וכיצד היא יכולה לשנות לך את החיים.

גדעון רייכר: שנים רבות אני במקצוע, אבל היום אני נרגש לשבת בחברתך, הרב מיכאל לייטמן. אני נרגש משום שאני עומד לדבר על נושא, שאין לי שום מושג בו, עם אדם,שאני כלל לא מכיר. לספר "הזוהר" שאני אוחז בידי, מייחסים סגולות נדירות ביותר, אבל איני מבין מאום מהכתוב בו. לעיתים קרובות אני מעיד על עצמי שהשפה העברית קרובה אלי ואני מתהדר גם ביכולת התפיסה שלי בשפה והנה כאן אני עומד חסר אונים. הרב לייטמן, איך יכול אדם מן השורה, בור כמוני, להתוודע לרזי ספר "הזוהר", כאשר הוא כתוב בארמית עתיקה ולא ברורה לחלוטין. מדוע הספר הזה לא כתוב בשפה, שיוכלו להבין גם בני תמותה כמותי?
הרב מיכאל לייטמן: התחושה שאתה מתאר קרובה אלי מאוד. זכור לי, שבפעם הראשונה שפתחתי ספר קבלה, אפילו לא ידעתי אם הוא כתוב בעברית או ארמית. אני הגעתי ארצה מרוסיה, הייתי בן 28 וקשה לומר שהעברית שלי היתה טובה במיוחד, בטח לא כפי שאתה היית מעיד על העברית שלך. אני אפילו זוכר שכשפתחתי את "הזוהר" והיה לי כל כך קשה, חשבתי שאולי זה רק בגלל העבר שלי שהוא לא ישראלי. וכך היה עד שבאמת הרגשתי שאני חייב להכניס את עצמי לתוך החומר, שאני בכל זאת רוצה לברר ולהבין מה כתוב שם.

גדעון רייכר: מה היה בו? מה הקסם שמשך אותך ללימוד הקבלה? הרי השפה הארמית שבה הוא כתוב לא מובנת, וגם הנושאים לא ברורים במיוחד.
רב: כמדען, הרגשתי שבחכמת הקבלה נמצא סוד החיים.

גדעון רייכר: בטח בגלל יחסי הציבור שעשו לספר "הזוהר".
רב: דווקא לא. אני הגעתי לקבלה בתקופת מלחמת יום כיפור, אי אפשר לומר שספר "הזוהר" היה פופולארי באותה תקופה. באותם זמנים הכול היה רחוק מרוחניות, כך שאפשר לומר שהייתי צריך ממש לחפש עד שזכיתי "למצוא" את הקבלה.

גדעון רייכר: חיפשת למצוא בקבלה תשובות לשאלות החיים?
רב: תשובות לשאלות החיים שעלו דווקא מתוך העיסוק שלי בביו-קיברנטיקה.

גדעון רייכר: אבל מדען נאחז בדברים פיזיים שאפשר למשש, ולא באותיות פורחות בתוך מילים בשפה זרה.
רב: המדע לא משיב לאדם על השאלות: מהם החיים? מה המטרה שלהם? אלא אנחנו למדים מהמדע כמה חוקים, שלפיהם
נוהג התא או הגוף החי. אבל את השאלה לשם מה הגוף חי, המדע אפילו לא מסוגל לשאול, לא כל שכן לענות.
גדעון רייכר: אבל אני יודע שכדי לקבל תשובה על מהות החיים, פונים לפילוסופים - לקנט, לשופנהואר ואחרים.
רב: פניתי אל כל הפילוסופים הללו, ואף הוצאתי תואר דוקטור בפילוסופיה, אבל גם שם אין כל תשובה. ובאמת בימינו זה ניכר
שהפילוסופיה והמדע שרויים במשבר.

גדעון רייכר: מה יש בתורת הקבלה, שיכול למשוך אדם כמוני, חילוני למהדרין, שמאמין רק במה שהוא חש, מרגיש, וממשש? נסה, מה שנקרא, להחזיר אותי בתשובה.
רב: הקבלה לא עוסקת בחזרה בתשובה.

גדעון רייכר: לא חזרה בתשובה במובן הדתי, אלא במובן הקבלי.
רב: האמת, שספר "הזוהר" כתוב בצורה שלא יכולה למשוך אנשים. הוא מלא משלים, שכלל לא תואמים את נושא הספר, שהוא העולם הרוחני.

גדעון רייכר: מי חיבר אותו?
רב: רבי שמעון בר יוחאי.

גדעון רייכר: מתי?
רב: באמצע המאה השנייה לספירה.

גדעון רייכר: מילים בנות אלפיים שנים.
רב: כאשר רבי שמעון חיבר את הספר, לאחר חורבן הבית השני, עם ישראל כבר היה בגלות, והוא כתב, שעל ספר "הזוהר"
להיות מוסתר, עד שישוב עם ישראל לארץ, לאחר אלפיים שנות גלותו.

גדעון רייכר: והנה, שבנו לארצנו מולדתנו, ועכשיו אנחנו כאן.
רב: ובזמן האחרון אנחנו עדים להתעוררות נרחבת ללימודי הקבלה. את ספר "הזוהר" מתרגמים לשפות רבות, וכולם מעוניינים
לפענח את סודותיו, אך ללא הצלחה מרובה. ובהחלט הבעיה היא ראשית כל בשפה הארמית, על אף שיש בה קסם מיוחד,
אבל לא רק בזה העניין. ספר "הזוהר" מלא במשלים, ואדם שלומד ללא הדרכה יכול לטעות ולחשוב שהספר הזה מלא אגדות יפות הקשורות להתנהגות האדם בעולם שלנו, או לסיפור היסטורי על האוטוביוגרפיה של רבי שמעון ותלמידיו. אבל אם חודרים לתוך השפה ולתוך המשלים, רואים שהספר לא מדבר על העולם שלנו, אלא על הכוחות המפעילים אותו. רק אז האדם נכנס בעצם לסוג של קשר עם הכוח הכללי, שנקרא "כוח עליון".

גדעון רייכר: ואותו כוח עליון הוא בעצם...?

רב: אותו כוח עליון פועל על המציאות כולה ועל האדם בתוכה. אותו כוח נקרא גם "הטבע", ובגימטרייה הוא "אלה-ים". כלומר, ספר "הזוהר" מדבר על חוקיות העולם שלנו, בהתאם לאופן הנהגתו על ידי הכוח העליון. כשאדם לומד את "הזוהר" הוא בעצם לומד כיצד "לסדר את יחסיו" עם אותו כוח.

גדעון רייכר: חכמת הקבלה קיימת כבר אלפיים שנה, מדוע ההתעוררות אליה מתרחשת דווקא עכשיו? למה אנשים לפתע
נמשכים מחדש לתורה הזו?
רב: במשך אלפיים השנים האחרונות ניסתה האנושות להתפתח בכל מיני אופנים, כי ביקשה למצוא בכוחות עצמה את התשובה לשאלה "בשביל מה חיים?", ולגלות איך האדם מנהיג את חייו וגורלו. היום כבר ברור שלא המדע ולא הטכנולוגיה יספקו את המענה לשאלה הקיומית של המין האנושי, וכולם משתדלים לחיות בתקווה שהמחר לא יביא איתו עוד אסונות.

גדעון רייכר: אין תשובות לשאלות שלנו...
רב: אין תשובות לשאלות, והאנושות נכנסת למשבר שרק הולך ומעמיק. היא שרויה בחוסר הבנה, בייאוש, במשבר המשפחה
ובצריכת סמים מוגברת. מכאן שכל ההתפתחות לא מביאה את האדם למקום יותר טוב. אפילו ניתן לומר שמעבר לכך אנחנו
כנראה לא מתפתחים בכיוון הנכון, כי למרות הקדמה אנחנו עדיין לא מכירים את הכוחות הפועלים עלינו מבחוץ, ולכן לא
מסתדרים אתם.

גדעון רייכר: הייאוש, הדכדוך, האכזבה, מביאים את האנושות לתורת הקבלה?
רב: בדיוק כך. אדם שמתחיל לחפש את משמעות חייו מתוך שלא מצא תשובות ופתרונות בכל דבר אחר שניסה בחיים, מגיע
לשאלה "מה הטעם בחיי". אדם כזה מתחיל במסע לגילוי התכלית של קיומו. חכמת הקבלה מאפשרת לו להכיר את החוקים
הפועלים בעולם הזה ואת מטרת הבריאה. כאשר הוא מתחיל להכיר את המערכת, לפתע מתבהרת לו תמונת המציאות
השלמה ונעשית מובנת.

גדעון רייכר: אז עניינים הרי-גורל, כמו חיים, מוות, אמונה, אהבה, נעשים מובנים לפתע? תוכל להכניס אותי לטיול קצר בפרד"ס )פשט, רמז, דרש, סוד(?
רב: העולם הרוחני, העולם הבא, אלה דברים גבוהים מאוד וקשה לערוך שם טיול קצר. הסוד, שאותו כולם מחפשים ללמוד,
הוא חוק טבע פשוט להבנה שכלית, אבל יישומו לחיי היום יום הוא למעשה כל הדרך הרוחנית: החוק העיקרי בחיים הוא חוק
השתוות הצורה. הכוונה היא שהטבע מחייב איזון מוחלט עימו. למשל, במציאות המוכרת לנו, אדם מוכרח לאזן את חום גופו עם טמפרטורת הסביבה, או לאזן לחצים פנימיים עם לחצים חיצוניים. ברמה הזו, הפיזיולוגית, ברור לנו שחוסר איזון פירושו קשיים, כאבים ואפילו מוות. אולם הטבע דורש איזון לא רק ברמההפיזיולוגית, אלא גם ברמת המחשבה, בכוונות. את החלק הזה קשה לנו להרגיש, כי אין לנו את אותו החוש שגורם לנו להכיר את המציאות הרוחנית. החוש הנוסף הזה נקרא בחכמת הקבלה "נשמה". ברגע שאדם מפתח את החוש הזה הוא יכול להרגיש את העולם הרוחני, וכמו שברור לו האיזון הפיזיולוגי מתבהרת לו התמונה הרצויה לאיזון הרוחני. בכל דרגות הטבע - דומם, צומח, חי, מדבר, חייב לשרור האיזון הזה. נברא בכל דרגה שהיא שמצוי באיזון, מרגיש את עצמו טוב, ואילו חוסר איזון גורם לו שירגיש רע, עד כדי כך שמפסיק להתקיים.

גדעון רייכר: אז איך יכול אדם לאזן את עצמו כלפי הסובב אותו?
רב: נראה כי הבעיה המרכזית היא שאנו לא מכירים מספיק את חוקי המערכת הכלליים של הסביבה בה אנו חיים, וזה כמובן גורם לנו לעבוד בצורה לא נכונה ולהמשיך לקבל מכות. כשאני מדבר על איזון עם הטבע אין הכוונה במובן התרמי, לא די בהמצאת מזגן או תנור חימום, אלא אנחנו זקוקים לדבר נוסף. עלינו להכיר את מערכת המציאות לא מנקודת המבט הצרה שלנו, אלא מתוך הכרת כללות הכוחות הפועלים בה. יש דוגמה יפה שנותן בעל הסולם, הרב המקובל יהודה אשלג, שעוזרת להבהיר את הנושא. ילד רואה את אבא שלו גוזר חתיכת בד יקרה ויפה. הוא צועק: "אבא, מה אתה עושה, אתה הורס את הבד"."תירגע", עונה לו אביו, "אני מכין לך זוג מכנסיים חדשים ויפים". הילד רואה רק תוצאה, הוא אינו רואה את המערכת הרחבה יותר, הוא אינו מבין שיש מחשבה שקדמה למעשה, שיש תכנון. כך גם אנחנו בעולמנו עדים לתופעות ומנסים להבין את הסיבות מתוך התוצאה הנגלית לעין ולא מתוך הסיבה האמיתית שקדמה לה. יש חוקים בסביבה שלנו, שכלפיהם אנו לא יודעים איך לאזן את עצמנו כי אנחנו לא מכירים אותם, אבל אין זה אומר שהם לא קיימים ופועלים. עלינו לחפש את חוק האיזון, ואז נהיה כולנו מאושרים.

גדעון רייכר: האדם צריך לכוון את עצמו כלפי הסובב אותו, ולהתאים עצמו לסביבה?
רב: כן. חכמת הקבלה מתארת במדויק את הנוסחה של איזון הכוחות, שעל ידה האדם נעשה מאוזן עם הסביבה, והיא מציגה לו את המידע שחסר לו לשם כך. האדם צריך לברר את התשובות שלו לגבי החיים שלו, כי אף אחד מאיתנו לא מתעניין במיוחד מה יקרה אחרי המוות, אלא כולנו רוצים חיים טובים יותר בעודנו בחיים.התפלאתי לגלות שההתייחסות לנושא ב"זוהר" ובקבלה בכלל היא מדעית לחלוטין. הכוח הכללי, שנקרא "אלוקים" או "טבע", הוא כשלעצמו לא משתנה. כלומר, הוא לא רע ולא טוב, אלא "נמצא במנוחה מוחלטת". הוא קבוע ביחסו אליך. השינוי הוא רק בך. מה שדורש ממך הכוח העליון הוא לא קיום התורה והמצוות של יום יום, אלא לגלות על ידי שינוי פנימי בתוכך, כיצד תוכל להימצא באיזון עימו. ואז לעולם לא תרגיש רע, אף לא לרגע קט. וככל שתשתדל להשתנות בתוך עצמך, כדי למצוא את אותו האיזון, את אותה השתוות הצורה, כך תגיע לטוב. הכוח העליון לא משתנה, אבל האדם חייב להשתנות.

גדעון רייכר: אני מוכן להשתנות.
רב: זה השלב הראשון בדרך. אני זוכר כמה שמחתי לגלות שהגישה של הקבלה היא בריאה, פשוטה ומדעית.

גדעון רייכר: אבל זה דורש ממך להשתנות, וזה לא דבר קל.
רב: בזה שתשתנה תגיע לאיזון ולטוב. לא מדובר בפסיכולוגיה, לא במיסטיקה ולא בדת, שמבטיחים לאדם שאם יעשה כל מיני מעשים יהיה לו טוב בחיים. אלא מסבירים לאדם את הדרך לרוחניות בצורה מדעית, לפי נוסחאות ושרטוטים, שהקבלה גדושה בהם.

גדעון רייכר: אני רוצה לצאת מהשיחה המרתקת איתך עם משהו ביד. מעכשיו, אני רוצה לשנות משהו בעצמי או בהתנהגותי, כדי להקל על חיי. תן לי שיעור ראשון, איך אוכל להתחיל להבין את הסביבה ולהשתנות.
רב: אתה אומר בעצם, יש משהו שמפריע לי, ואני מקווה שאוכל לעשות לעצמי טוב. זאת גישה בריאה וטובה, שממנה מתחילה חכמת הקבלה.

גדעון רייכר: אני אדם קצר רוח, רוצה כל דבר מיד ומהר. איך יכולה חכמת הקבלה לסייע לאיש כמוני, להתחיל לגלות יותר אורך רוח? יש לך עצות מעשיות?
רב: למען האמת, גם אני אדם קצר רוח.

גדעון רייכר: דווקא פה אתה מגלה אורך רוח. תראה, אני אדם מאוד פשטני, אני מנסה להגיע לצד המעשי של הדברים. אבל כדי שאתאהב בקבלה, עלי לדעת מה בכוחה לתרום לי.
רב: חכמת הקבלה מיועדת לאדם שמוכן לקבל הסבר, ולהעמיק ולחשוב עליו בשכלו. ייתכן שילמד דברים שינעמו לו לאוזן,
וכאלה שלא ינעמו, ייתכן שיהיו קשים לקליטה, ואולי קלים. לכן להיות קצר רוח בלימוד הקבלה, זאת לא בדיוק הדרך הנכונה.
אדם שמתחיל להכיר את חוקי העולם מתחיל לראות לפניו מערכת, שעמה הוא ניכנס לקשר, ויכול עכשיו לפעול בה.

גדעון רייכר: עד כה אנחנו מרחפים בגובה רב, במקום שהחמצן בו דליל. כשאשוב הביתה, ישאלו אותי "איך היתה השיחה עם המקובל?", אני אשיב "מרתקת", "על מה דיברתם?" אני אשיב "לא יודע, הוא אמר המון דברים נפלאים, אבל לא הבנתי דבר". אני רוצה להתחיל לרשום ביומן הפנימי שלי שורות מעשיות. אתה יכול לעזור לי בעניין?
רב: לא, ואני אסביר לך מדוע. בעולם הזה אדם שמגיע לעשיית מעשה, עובר תחילה עשרים שנות חינוך, שבהן הוא גדל ומבשיל. כך גם בחכמת הקבלה, לפני שאנחנו מתחילים לעשות משהו, עלינו לרכוש דרגה מסוימת של הבנה ברגש ושכל.

גדעון רייכר: אז מבחינתי זה כבר מאוחר מידי?
רב: לחלוטין לא. אני מדבר על החיים הגשמיים - מלידתו של האדם ועד שהוא מתחיל לפעול בעולם עוברות בממוצע עשרים
השנים הראשונות של חייו. בחכמת הקבלה זה אותו הדבר. אדם מתחיל ללמוד איך בנויה המציאות סביבו, שכן עיקר הבעיה
היא שאנחנו רואים רק חלק קטן ממנה. אנו לא מכירים לא את עצמנו ולא את העולם הסובב אותנו. בקבלה כמובן קצב
ההתפתחות שונה, כי הוא לא נמדד בשנות חיים אלא בהשתוקקות, ברצון להכיר את המערכת.
גדעון רייכר: כדי ללמוד, צריך לקרוא קודם את ספר "הזוהר"?
רב: ספר "הזוהר" הוא דווקא הספר האחרון שצריכים לקרוא, כי הוא מיועד לבעלי השגה בלבד, היינו למי שכבר נכנס להרגשת המציאות הרוחנית שסביבו. אדם שמתחיל ללמוד, לומד להכיר חוקים נוספים שמתקיימים בינו לבין העולם החיצון. הוא מוסיף ידיעה הן על עצמו והן על התנהגות העולם החיצון, ולומד מהי ההשפעה הדדית שבין השניים. הידיעה מביאה להרגשה. לכן אדם שנכנס לתמונה הזו, מתחיל לפעול בהתאם לכך, ולהשפיע דרך כוחותיו הפנימיים על הכוחות החיצוניים, שמחוצה לו.

גדעון רייכר: אני עומד, כבור ועם הארץ, ומבקש שיעור ראשון בקבלה, שיכניס אותי לעולם המופלא הזה. הבנתי עד כה שאדם צריך לכוון עצמו אל כוחות הטבע, הכוחות החיצוניים, שעליו ללמוד ולהבין אותם. תן לי משהו מוחשי יותר.
רב: הטבע כולו, האדם וכל מה שקיים בו מלבד הכוחות העליונים, כלול בחומר אחד שנקרא "רצון ליהנות". הרצון ליהנות הוא
חומר שמרגיש בתוכו חיסרון כלשהו, ועושה תנועה לקראת המילוי שיביא לו תענוג - הנאה. בעולם שלנו מתחלק הרצון לקבל הנאה לארבעה סוגי טבע בדרגות דומם, צומח, חי, מדבר. לדומם יש רצון לקבל בדרגה הכי נמוכה בטבע. היא כל כך נמוכה, עד שאינו מזיז את עצמו, אלא רק שומר על צורתו, "שומר על עצמו", לא רוצה להשתנות. אם פועלים עליו כוחות חיצוניים ומשנים אותו נגד רצונו, הם לרוב שוברים אותו.
הרצון לקבל של הצומח, לא רק גדול יותר משל הדומם, אלא גם דוחף אותו להתפתח. אבל גם הרצון לקבל של הצמח הוא קטן יחסית. הצמח גדל באותו מקום, הוא תלוי בשמש, בירח, בעונת השנה. הוא לא גדל לבדו, אלא ליד צמחים שדומים לו, בני מינו. לכולם יש טבע אחד, שכולל סוגי צמחים רבים, שאת חלקם טרם גילה האדם. הצומח מתפתח וזז בהתאם לשינויים סביבו אבל תנועתו מוגבלת, משום שהרצון שלו לא מפותח דיו שיוכל לגרום לו לזוז ממקומו. לחי יש רצון לקבל גדול יותר, עד שניתן להבדיל אפילו בתכונות אופי שונות אצל בעלי חיים: עצבני, רגוע, וכן הלאה.

גדעון רייכר: "חי" זה גם אדם?
רב: גם גוף האדם עצמו הוא בגדר חי, וגם בהמה, אמבה, חרק, חיידק ועוד. אצל החי ניתן להבדיל באופי שונה ובתנועה פרטית. דגים למשל מתרבים בעונה מסוימת, אריות מתקיימים כלהקות בטבע, אך יש בריות, כמו האדם, שחייהן עצמאיים יותר.האדם, שהוא האחרון בהתפתחות החי - ייחודו בזה שהוא זוכר את העבר, ויכול לשער את העתיד, הוא מרגיש קנאה ושנאה,ועוד התפתחויות מיוחדות שקורות ברצון לקבל, שאין ליתר החיות. במין האדם ישנם סוגי אנשים שונים באופיים, בגזע ובמין,וההבדלים נובעים מתוך הרצון לקבל שבטבע. התפתחותו של האדם לעומת צורות החי האחרות היא באמת נרחבת, אבל עדייןלא הופכת אותו למה שנקרא בקבלה "מדבר", שזוהי דרגת ההתפתחות הגבוהה ביותר. אלא הוא נותר בגדר "חי".
אדם שלומד את חכמת הקבלה מתחיל להכיר את טבע הרצון לקבל, ואיך להתעלות מעליו. רק אדם שמממש את מטרת
בריאתו, כלומר מגיע להשתוות הצורה עם הכוח העליון, הוא זה שמתעלה מעל דרגת החי לדרגה חדשה הנקראת "מדבר".

גדעון רייכר: כולנו רוצים ליהנות. אז אם אני רוצה לשתות, לאכול, להתענג על כל הנאות העולם, האם בזה אני ממלא את יעודי כאדם?
רב: אדם גם רוצה כסף, כבוד, שליטה, ידע, ומושכלות. שהרי אם הינך אדם גדול, אתה רוצה לבלוע את העולם כולו, ושכולם יהיו כאין וכאפס לעומתך.

גדעון רייכר: ואחרי שאני יודע את זה, אני רוצה להתקדם, ולהגיע לדרגת שלמות...
רב: הבעיה היא שכשרוצים להגיע לזה, רואים שזה בלתי אפשרי.

גדעון רייכר: לא בהכרח, כי לאחדים מאיתנו להשיג ממון, תהילה, כבוד, ומה לא? כנראה שזה בגדר האפשר. עובדה, יש רבים שהגיעו לזה, לא?
רב: הגיעו, אבל האם הם מרוצים?

גדעון רייכר: לעולם לא. איש איננו שבע באמת.
רב: מצוין. כאן אנחנו מגיעים לחוק הראשון: הרצון ליהנות, האגו, הרצון לקבל, לא יכול להתמלא.

גדעון רייכר: הוא אינו יודע שובע.
רב: הרצון מתפתח עד אין סוף, ללא גבול, וברגע שהתחלת למלא אותו, רק השגת משהו, מיד אתה שוב נעשה ריק.

גדעון רייכר: עד כאן כל מילה בסלע.
רב: כאן נשאלת השאלה, האם יתכן שבשיטה הזו אגיע אי פעם לשלווה?

גדעון רייכר: לא יכול להיות מצב שבו השגתי את מה שרציתי ויותר אינני רוצה דבר?
רב: לא. זה לא תלוי בך. הטבע שלך לא מאפשר לך להתנהג כך. אלא אתה מיד רוצה דבר חדש, אתה מיד מרגיש "השגתי, אבל זה לא זה. חשבתי שזה מה שיגרום לי סיפוק אבל זה לא, אני רוצה עוד, אני רוצה את הדבר הבא..."

גדעון רייכר: לתורת הקבלה יש איכויות ויכולת לגרום לי להיות מרוצה ממה שהשגתי?
רב: זו הסיבה שהיא נקראת "חכמת הקבלה". היא מלמדת את האדם איך לקבל באמת, וליהנות ממה שהשיג.

גדעון רייכר: ליהנות ממה שהשגתי ולא לבקש יותר?
רב: אם לא תבקש, תרד מדרגת אדם ותהפוך לדומם, כי רק דומם לא מבקש. ברגע שאדם מפסיק להתפתח הוא הופך לא לחי ולא לצומח, אלא לדומם. תראה איזה יופי הכול מסודר. החיסרון הבלתי פוסק שלנו הוא זה שדוחף אותנו להתפתחות. זה בגלל שהשגתי משהו וגיליתי שאין לי בזה סיפוק אני רוצה את הדבר הבא. בצורה הזו אתה ממשיך להתפתח עד שאתה נדרש להכיר את המערכת ולגלות את השיטה כיצד להתמלא בתענוג אינסופי. צורת ההתפתחות הזו היא היחידה שיכולה להביא את האדם לממש את היעוד שלו, לעלות מדרגת החי לרמת קיום אחרת, רחבה ועמוקה יותר - דרגת המדבר.

גדעון רייכר: אתה רוצה שאני גם אבקש וגם אהיה מלא סיפוק בזה שהשגתי?
רב: זה המצב הרצוי ביותר - רציתי משהו, קיבלתי, אני נהנה מזה ויש לי חיסרון נוסף להשיג עוד יותר וליהנות, בעודי נהנה גם
ממה שהשגתי קודם. זה לא נעלם, אלא אני נהנה יותר ויותר, כאשר בכל פעם זה הולך וגובר.

גדעון רייכר: אני עדיין ממשיך לרצות, אבל ההבדל הוא שאני גם מרוצה ממה שהשגתי?
רב: בדיוק. דבר לא נעלם, אלא רק מתווסף לו עוד ועוד. יש לך את הכלים והיכולת להרגיש הנאה ולקבל הרבה יותר מקודם.

גדעון רייכר: חכמת הקבלה בעצם מלמדת אותי איך להיות מאושר יותר, על פי כל אותם חוקים שלפיהם אני חי?
רב: לא. נכון לעכשיו אתה לא חי על פיהם, כי אינך יודע את החוקים האלה.

גדעון רייכר: לא הסתגלתי אליהם עדיין.
רב: נכון.

גדעון רייכר: עד היום הייתי בטוח שהאמביציה היא המנוע החיובי שמניע את העולם, לפעול עוד ועוד.
רב: אתה רואה לאן האמביציה מביאה את האדם, הוא נעשה יותר ויותר אומלל. אמביציה היא דבר חיובי אם היא מתועלת
לכיוון הנכון. לאדם יכולים להיות אמביציה וכוחות אבל אם הם לא לכיוון המטרה זה כמו לעבוד "פול גז בניוטרל". האמביציה
מביאה למעין התפתחות, שבה אנחנו רוצים, רוצים, רצים, רצים, ואחר כך מתחילים לדעוך כי פתאום נגמר לנו חומר
הדלק.

גדעון רייכר: בשיעור הזה לימדת אותי שעלי להמשיך לרצות, ולשאוף, אבל אם אתעמק בקבלה אלמד ליהנות ממה שהשגתי, הרבה יותר מכפי שאני נהנה כיום. כלומר, הרגשת החוסר תימשך, אבל היא תתמלא מעת לעת באיזו השלמה.
רב: כן. כלומר, אתה מתמלא ולא מתרוקן. כל פעם אתה מגלה שיש לך חסר נוסף, ואז אתה מתמלא עוד יותר מקודם. כמו ילד, שכל הזמן מוסיף התלהבות לזו שהיתה לו קודם. כך האדם יכול לחיות את חייו, ועוד מעבר להם. למעשה חיי האדם נגמרים, רק משום שהוא מתעייף, ונותן לעצמו את האפשרות למות.

גדעון רייכר: הטבע אומר לי, "מיצית את יכולתך, מילאת את כל רצונותיך".
רב: אנחנו נעשים עייפים מהריצה אחר המילוי. האמביציה, שלא מקבלת תמורה יחסית להשקעה, היא זו שמעייפת אותנו. יוצא שהאדם ממית את עצמו במו ידיו.

גדעון רייכר: אבל איברי הגוף הם שנחלשים ומביאים למותו של האדם.
רב: זו תופעה ביולוגית שנובעת מהפנימיות, מהרצון של האדם.

גדעון רייכר: לפי חכמת הקבלה אני יכול להמשיך לחיות לנצח?
רב: לנצח, בלי שום בעיה. וזאת המטרה שאליה חייב כל אחד להגיע.

גדעון רייכר: אני יכול לחיות מאתיים או שלוש מאות שנה?
רב: למה מאתיים? אין סוף.

גדעון רייכר: יש מי שהגיע לזה?
רב: ודאי. אתה יכול להגיע עכשיו, בחייך בעולם הזה, להרגשת החיים הנצחיים.

גדעון רייכר: עד שבחתף יבוא אלי המוות...
רב: לא.

גדעון רייכר: הוא חייב לבוא.
רב: לא אם אתה מזדהה עם זרימת החיים הנצחיים שעוברים דרכך ואינך מזדהה עם מה שקורה לגוף. אלא אתה רוצה
ומתמלא ללא הרף.

גדעון רייכר: אבל המוות יגיע.
רב: המוות עובר על הגוף, הוא לא עובר עליך, על הרגשתך הפנימית.

גדעון רייכר: אז אתה אומר בעצם שאני אמשיך לחיות אחרי מותי, גם אחרי שיקברו את גופי?
רב: אתה ממשיך ללא כל קושי. עכשיו כשתחזור הביתה, תוריד את החולצה ותזרוק אותה לכביסה?

גדעון רייכר: היום לא, זאת חדשה. אני משתמש בחולצה יותר מפעם אחת.
רב: אז מחר?

גדעון רייכר: כן.
רב: בצורה כזו אתה זורק את הקליפה, את גופך, "לכביסה", וממשיך הלאה.

גדעון רייכר: אתה מאמין בהישארות הנפש?
רב: אני לא מאמין, אלא הקבלה נותנת לך את האפשרות להזדהות עם החלק הנצחי שבך. עליך רק לפתוח אותו, דווקא מתוך
זה שתרגיש שאתה מתמלא ועולה עוד ועוד, ללא הפסק.

גדעון רייכר: ומה עם הגוף?
רב: הגוף לא יהיה מורגש בך.

גדעון רייכר: יש לי בדיקת דם עוד יומיים, לא ללכת?
רב: תלך. אתה חייב לשמור על הגוף, כי עליך להגיע לחיים הנצחיים, רק בזמן שאתה נמצא בו.

גדעון רייכר: אני מבין את הצד הפילוסופי בדבריך, אבל איפה הצד המעשי?
רב: יש כאן נקודה ממשית שצריכים להתעמק בה. זו לא נקודה דמיונית, אלא צריך להרגיש אותה ולחיות בה, ואז תראה שאתה מגלה את החיים. תתחיל להרגיש את דרגת המדבר, שהיא מעל דרגת החי שאתה מרגיש כרגע לפי הגוף.

גדעון רייכר: זה מאוד מעניין מה שאמרת קודם, שדרגת המדבר היא הדרגה העליונה, כפי שההודים קוראים לזה, הגלגול
הנעלה ביותר?
רב: אני לא אומר שאין שם משהו מתורת הקבלה.

גדעון רייכר: רוב התורות הגדולות שאבו את אבן היסוד מהיהדות, לא?
רב: כן. כתוב במדרש שהיו לאברהם אבינו תלמידים שהוא שלח לארץ קדם, ובאמת הם הנחילו שם מעט יסודות מחכמת הקבלה.

גדעון רייכר: אני צריך להגיע לדרגה שדיברת עליה, איך אעשה זאת? תן לי עצה לחיי היום יום. אם אני עומד למשל בפקק תנועה, וכאמור אני טיפוס קצר רוח ועצבני, איך אוכל לומר לעצמי "אז מה? לא קרה שום דבר".

רב: אם כבר דיברנו על תורות המזרח, אתה יכול לשבת שם בפקק ולהמעיט את עצמך ואת הרצונות שלך עד כדי דרגת הדומם, וכביכול לא לתת לכל זה לגעת בך, אבל זה לא יועיל לך.האדם צריך לממש את הפוטנציאל שבו והוא לעלות במדרגות ההתפתחות ולא לרדת. עד שלא תרגיש שאתה נמצא בזרימת אנרגיה, ידיעה, וחיים מסוג אחר, מעל לחיים האלו, עד שלא יהיו לך שתי צורות חיים, זו מעל זו, כך שהחיים העליונים יהיו מועדפים על חייך בגוף הפיזי, לא תוכל להתנהג אחרת, ולא תוכל להתייחס לעולם הזה באופן שונה.

גדעון רייכר: ואם אהיה תלמיד חרוץ, כמה זמן יידרש לי להשיג את החיים הנצחיים?
רב: כמה שנים.

גדעון רייכר: כמה שנים?? אין קיצורי דרך? כמו שאמר אותו תלמיד לרבי עקיבא: "למדני את התורה כולה על רגל אחת"?
רב: לפי הכתוב בתלמוד, הקיצור "על רגל אחת", הוא משלוש עד חמש שנים לכל הפחות.

גדעון רייכר: בוא נניח שאני אהיה תלמיד חרוץ ואתה תפגוש אותי בעוד חמש שנים, איזה שינוי יחול בי?
רב: אתה לא תבדיל בין העולם הזה לעולם הרוחני. העולם הזה יהיה שקוף לך, ודרכו תראה את החוק הפועל על העולם שלנו.

גדעון רייכר: אני אהיה מאושר יותר?
רב: אתה תיכנס לדו שיח עם החוק, תדע איך הוא פועל עליך, ואיך אתה פועל עליו. ועל כן תרגיש את עצמך בשלמות, בנצחיות. אתה תהיה חופשי. תחוש תחושה נפלאה שהכול פתוח בפניך ללא הגבלה בהבנתך ובידיעתך את המתרחש סביב.

גדעון רייכר: אדם יכול להיות חילוני וללמוד קבלה?
רב: אין פה עניין של חילוני או דתי, מדובר פשוט בידיעת המציאות.

גדעון רייכר: למה צריך את כל הטקסים והמנהגים האלה?
רב: טוב, פה אנחנו נכנסים למשהו שבכלל לא שייך לחכמת הקבלה. הקבלה לחלוטין לא שייכת לגוף שלנו, לכן כל מה שאדם
יכול לבצע בידיו ורגליו בוודאי אינו קשור בחכמה. פעולה באברי הגוף אינה משפיעה על הרוחניות. הרוחניות היא מה שאתה
פועל ועושה בתוך נשמתך, בתוך הרצון שלך.

גדעון רייכר: כמה שנים אתה עוסק בקבלה?
רב: קרוב לשלושים שנה.

גדעון רייכר: תן לי דוגמה, איך הקלה החכמה הזו על חייך, ואיך הפכה אותך לאדם אחר. תן לי דוגמה של קודם ועכשיו כדי שארצה לחקות אותך.
רב: קשה לומר, לכן היא נקראת תורת הנסתר.

גדעון רייכר: חלו בך שינויים? אתה רואה את העולם אחרת?
רב: אני רואה, אך זו הראייה שלי ולא שלך. איך תוכל לראות את מה שאני רואה? איך אדם יכול להעביר לאדם אחר הרגשה
מדויקת, התרשמות אישית שלו. הלא אם נתבונן שנינו בשני אנשים, לא נוכל לקבוע אפילו מי שמח ומי עצוב.

גדעון רייכר: אבל מישהו העביר לך את החכמה הזו, וברור שאנשים משתנים בעקבות חכמה כה עמוקה. איך היא שינתה אותך? נסה להעביר לי את הקסם שלה, בכמה מילים.
רב: כעת חסרה לך הרגשת המציאות הרחבה, ולכן קורים לך דברים שונים, ואינך יודע מדוע. אתה פועל באופן מסוים, ולפתע
מקבל תגובה שכלל לא כיוונת אליה. אדם שנכנס לרוחניות מתחיל להרגיש איפה הוא נמצא, הוא מתוודע למציאות, ומכיר את
האופן שבו הוא משפיע עליה.

גדעון רייכר: אתה משפיע על המציאות לפעמים?
רב: על המציאות של עצמי, ודאי שכן.

גדעון רייכר: אני צריך דוגמה.
רב: אדם שמכיר את חוקי הפיזיקה, למשל, לוקח חומרים, ולפי החוקים הידועים לו הוא יכול לבנות מכונה כזו שתעבוד ותשמש אותו לטובתו. פעולה דומה אני עושה על עצמי כשהחומר הוא הטבע שלי, הרצון שלי, ואת חוקי הטבע שלי מלמדת אותי חכמת הקבלה.

גדעון רייכר: הפכת להיות אדם נוח, מאושר וחביב יותר?
רב: אתה שואל אם זה שינה בי תכונות אופי מסוימות, ואני אומר לך שזה הרבה יותר רחב מזה. תכונות ההתנהגות הללו
שלעיתים מרגישים ולעיתים לא הן לא המדד לשינוי. אני קיבלתי מילוי לעצמי, ולכן ודאי שאני מרגיש את עצמי מאושר, מלא
חיים. אני כבר לא מוטרד מהעתיד. היום או בעוד רגע, לא קיים מבחינתי.

גדעון רייכר: הגיל הביולוגי לא מעניין אותך?
רב: לא רק הגיל הביולוגי, כל זרימת הזמן לא מטרידה אותי.

גדעון רייכר: אבל יש לך סדר יום וחובות.
רב: כן, אבל זה משום שאני שואף לבצע עוד ועוד דברים בעולם. לא מדובר בדאגה פרטית שלי, לגבי מה שיקרה לי בעוד רגע. אדם מתעלה לרמה כזאת שהחיים נעשים נוחים עבורו.

גדעון רייכר: מדוע רוב האנשים שעוסקים בקבלה הם גם דתיים. האם חייב להיות קשר כזה?
רב: לא. בעל הסולם כותב בכתבי "הדור האחרון" שכל אחד יכול להישאר בדתו . )"אחרון" משום שמדובר באלה שמתחילים להשיג בהמוניהם את העולם הרוחני(.

גדעון רייכר: דתות המזרח גם הן מדברות על הנצח.
רב: בדתות המזרח, מילוי הרצון הוא באמצעות דיכוי הרצון, ואילו בקבלה מילוי הרצון הוא באמצעות התפתחות הרצון, אלה שני כיוונים שונים לגמרי. במזרח, אדם בזמן חייו נכנס לתוך "מוות", הוא נושם פחות, אוכל פחות, נכנס לפנימיות מחשבה אחת, וגופו נעשה כמת.

גדעון רייכר: הדת גם רואה את העולם הזה כמעבר זמני, ולכן מדכאים לא מעט יצרים ורצונות של אנשים. הקבלה לא?
רב: לחלוטין לא. הקבלה אומרת שאת זמן חייו האדם חייב לנצל כדי להשיג רוחניות. ואז, משרכש חיים נצחיים, הוא יוצא ממסגרת החיים הביולוגיים.

גדעון רייכר: ולא יטילו עליי מגבלות ואיסורים, אל תעשה כך ואל תעשה אחרת?
רב: אין שום מגבלות ואיסורים. אתה תתחיל ללמוד את חוקי העולם, והלימוד הוא שיביא אותך למציאות הנכונה.

גדעון רייכר: מה החוק הראשון שהיית מלמד אותי?
רב: החוק הראשון הוא "דע את הטבע שלך", שהוא רצון ליהנות, שאי אפשר למלא אותו בצורה ישירה, ולמד מהי הדרך למלא אותו. הרי בסופו של דבר כולם רוצים שיהיה להם טוב, אז מה הסוד באי יכולתה של האנושות למצוא פיתרון למילוי עצמי בכוחותיה? ומדוע היא תרה אחר מיני שיטות ואמצעים שמובילים אותה למבוי סתום?

גדעון רייכר: ורואים שהחיפוש האנושי נמשך...
רב: ובאחרונה מביא החיפוש האנושי לייאוש, לסמים, לטרור ולדיכאון כללי. סימנים אלה מעידים על כך, שהאדם בתת הכרתו
לא מאמין שיהיה לו טוב בעתיד. הוא למעשה מודה, שאינו מסוגל למצוא פיתרון להשגת מילוי. חכמת הקבלה מציעה פיתרון פשוט. ניקח לדוגמה אם ובנה. מדוע אם נהנית מהילד שלה? משום שהיא נותנת לו, היא מעבירה דרכה את המילוי עבורו, הוא נהנה, והיא נהנית מכך שהוא נהנה.

גדעון רייכר: זה נהנה וזה אינו חסר.
רב: בדיוק. אם הילד יגדל וייהנה רק כדי ליהנות לאימו בחזרה, שניהם ייהנו, ולעולם לא יהיה חסר ביניהם. הוא מצידו נהנה לראות את אימו נהנית ולכן יכול להמשיך לקחת כי מוצא את החיסרון למילוי מצידה. יוצא כך שככל שהאחד ייהנה, ייהנה גם השני, והנאתו של איש לא תבוא על חשבון רעהו. אלא תהיה ביניהם זרימת כוח, מילוי, מידע ושפע, שתביא לשניהם התקדמות אינסופית. כלומר, את הנשמה שלנו ניתן למלא רק בתנאי שעוברים דרכה הכוחות והמילויים לנשמות האחרות. ולכן, כלל גדול בתורה הוא "ואהבת לרעך כמוך". הבעיה שהאדם לא רוצה בזה, ולא מבין איך ניתן לעשות זאת.

גדעון רייכר: אנחנו לא מגשימים את זה.
רב: האגו שלנו שונא את זה.

גדעון רייכר: אבל איך נתגבר על היצרים והתאוות הירודות שלנו?
רב: לא באמצעות הטפות מוסר. כולנו עדים לזה, שמוסר ובתי כלא לא עוזרים לאדם כלום, לכן חכמת הקבלה אומרת: "פקח
את עיניך ותראה את העולם העליון". השינוי יבוא רק על ידי ראייה, כלומר, אם תראה את החוקים שפועלים על עולמנו, הם שיחייבו אותך לקיימם, מחוסר ברירה.

גדעון רייכר: מי שמכיר את סודות הקבלה הוא אדם מוסרי יותר?
רב: בעל כורחו, כי הוא רואה שאחרת הוא מזיק לעצמו.

גדעון רייכר: אז מדוע לא תעשו יותר יחסי ציבור לחכמת הקבלה?
רב: זה מה שאנחנו עושים. באלפיים השנים האחרונות, היתה חובה להסתיר את הקבלה, עד שכל האנושות תגיע לשאלות כמו אלו שהיא מגיעה אליהן כיום. לצערי רק ברגעי משבר, דווקא כשפושט ייאוש כללי בעולם, אפשר לתת לאנושות את האמצעי לצאת ממנו, כי באדם השאלה כבר קיימת. קודם עוד חשבו שעל ידי טכנולוגיה, תרבות ומהפכות למיניהן האנושות תגיע לשליטה ולמילוי.

גדעון רייכר: למה להערכתך אנשים מתעניינים, מתעמקים ומתקרבים לקבלה כיום?
רב: אני חושב שבכל אחד ואחד טמון ייאוש, והבלבול הוא רב.

גדעון רייכר: העם לוקח "פרוזאק" כדי להירגע.
רב: זה לא צחוק מה שאתה אומר. כולם מנסים לטשטש את הבעיה. אבל קשה לא להיות מודאג מריבוי השימוש בסמים בקרב בני הנוער, מהאלימות הפיזית שהולכת ומתגברת, ומהזלזול המוחלט בכל ערכי החברה.

גדעון רייכר: אז מדוע לא תציע לראשי המדינות, השטופים במ"ט שערי חולין, להתקרב קצת יותר לעולם הרוחני?
רב: כי הם לא מסוגלים לשמוע. ההתעוררות הרוחנית צריכה לבוא מתוך רצון, לכן נקווה שדרך העם נוכל להגיע ולהשפיע על
הממשל.

גדעון רייכר: ללשכת ראש הממשלה לא תוכל להיכנס, יש שם משמרות כבדים. אבל הרוח - איש לא יעמוד בפניה...
רב: אי אפשר למכור רוחניות כפיתרון. אלה דברים שצריכים לבוא רק מתוך האדם ואחר כך מתוך העם. עם ישראל מוכן לשמוע יותר מכפי שהיה כאשר התחלתי את דרכי לפני כשלושים שנה, בימים שאיש לא חשב על חכמת הקבלה.
בעל הסולם אמר בפירוש שמסוף המאה העשרים, מ 1995- , תתחיל תופעה: אנשים ירצו קבלה, וידברו וישמעו עליה בכל מקום. אני עצמי לא האמנתי שכך יהיה, אבל פתאום זה קרה. גם בספר "הזוהר" כתוב על כך. הגאון מווילנה והרב קוק גם הם כתבו על כך, אז אני מקווה שבשנים הקרובות נגיע לתפוצה רחבה של הקבלה, כי רק בזה נפתור את בעיות המדינה והאנושות. זו גם הסיבה לתופעת האנטישמיות בעולם. העולם מרגיש, גם אם באופן בלתי מודע, שעם ישראל מחזיק בסוד מסוים.

גדעון רייכר: אולי בגלל זה שונאים אותנו?
רב: בדיוק בגלל זה שונאים אותנו. הלחץ על ישראל הוא לא מקרי, ולא בכדי רדפו את העם הזה משך כל שנות קיומו. גם אנחנו עצמנו מרגישים מבפנים שיש בנו משהו, שאנחנו הסיבה לכל מיני דברים שקורים.

גדעון רייכר: נכון, ואנחנו גם מאשימים את עצמנו.
רב: חכמת הקבלה היא האמצעי שאנחנו מסתירים בתוכנו באופן לא מודע.

גדעון רייכר: איך קוראים לתנועה שלכם?
רב: "בני ברוך" על שם ברוך אשלג )בנו בכורו של בעל סולם(, שהיה המורה שלי.

גדעון רייכר: באמת? הוא פעל בארץ?
רב: כן. הוא חי בארץ. איש צנוע מאוד, מקובל ענק שלא רבים ידעו עליו. אני למדתי אצלו בשלוש עשרה שנותיו האחרונות. הייתי העוזר האישי והמזכיר שלו.

גדעון רייכר: יש לך תלמידים רבים?
רב: במרכז עצמו לומדים כמאתיים תלמידים מדי יום. והמון קבוצות ברחבי העולם לומדות דרך הטלוויזיה והאינטרנט.

גדעון רייכר: ומה עם העבודה?
רב: הקבלה מחייבת את כולם לעבוד. העבודה היא חובה.

גדעון רייכר: זה היה הפרק הראשון ב"תורת רייכר", האיש החומרני, המעשי, הענייני, שלפתע מצטרף לעולם קסום ומופלא, אף שטעם ממנו אך טעימה ראשונית. רק שלא אהיה כמו אלישע בן אבויה, שנכנס לפרדס, ולא ידע איך להיחלץ ממנו, המסכן.
רב: שמחתי מאוד לשוחח איתך. אני יכול להרגיע אותך ולספר לך שעם ההדרכה הנכונה אדם לא יכול ללכת לאיבוד. מהותה
של חכמה זו היא תיקון הלב, היא לרומם את האדם מחיים ברמה אחת לחיים ברמות של שמחה, תענוג ותודעה שלא מוכרים
לו. בעל הסולם כותב שאדם היה מסכים לקצץ ידיו ורגליו שבע פעמים ביום רק כדי להרגיש לרגע אחד את אותה תחושה
נפלאה של העולם הרוחני, אותו תענוג אינסופי. הייתי רוצה לקוות שבאמת נזכה להגיע לאותו איזון עם הכוח העליון ונממש את
הפוטנציאל הייחודי שיש למין האנושי להתעלות מעל הטבע ולהגיע לזרימת החיים הנצחית.

ביוגרפיה: אורן סמדג'ה, אלוף הג'ודו, נולד ב 1970- באופקים. ייצג את ישראל באולימפיאדת ברצלונה ) 1992 ( וזכה במדליית ארד. הוא נבחר לייצג את ישראל באולימפיאדת אטלנטה בתרגיל מיוחד שהמציא. הישגיו כוללים שתי מדליות מאליפויות אירופה ושתי מדליות מאליפויות עולם.

אורן סמדג'ה, הספורטאי שהביא לישראל מדליה אולימפית בג'ודו, הוא בעל נוכחות חמה וחיוך כובש. הוא מזכיר במבטו ילד שובב, שרוצה לבלוע את העולם. במהלך השיחה הוא משתף את הרב לייטמן במחשבותיו הפרטיות והאישיות הקשורות לקרב שבו זכה במדליה אולימפית. הוא מספר על תחושת הביטחון שליוותה אותו לאורך הקרב, על הריקנות שאחרי ועל הגורל. שיחה עם לוחם אמיתי.

הרב מיכאל לייטמן: היית אלוף בג'ודו והבאת מדליה אולימפית למדינה. זו חוויה מאוד
גדולה לאדם...

אורן סמדג'ה: זו אחת הפסגות הגבוהות שספורטאי יכול לכבוש.

רב: ולא שהשתתפת בתחרות קבוצתית אלא אצלך זה ספורט מאוד אישי. בכל הקרבות, הכישלונות והזכיות היית צריך להתמודד בעצמך... איך הרגשת אז?

אורן סמדג'ה: הזכייה שלי היתה בשנת 92 '. לפני האולימפיאדה הזו אף גבר ישראלי לא הצליח להביא מדליה. כשזכיתי הרגשתי שהצלחתי להגשים חלום של ספורטאים רבים. היתה שמחה, היתה גאווה, הייתי צעיר בן 22 , ולפתע נעשיתי מפורסם מאוד. אתה עומד על דוכן המנצחים, והלב שלך מתמלא שמחה וסיפוק. אני זוכר שכשהגעתי לארץ אז ממש הרגשתי את הגאווה.

רב: וזה נמשך עד היום?

אורן סמדג'ה: היום זה פחות. היום זה כבר כמעט חמש עשרה שנה אחרי המדליה, אמנם ברחוב מזהים אותי, מדברים איתי, אבל אתה יודע, אנשים בעיקר זוכרים את הפעם הראשונה...

רב: מה החלום שאליו עוד היית רוצה להגיע?

אורן סמדג'ה: היום אני נשוי לאישה מקסימה, ויש לי ילדים. אבל הייתי רוצה חיים שלווים יותר. אני מרגיש את עצמי במרדף מתמיד.

רב: מדוע? מה חסר?

אורן סמדג'ה: זה באמת איזו תחושה שמשהו חסר. מין געגוע למשהו שהיה ולא ישוב עוד. היום אני מאמן ספורטאים כדי להביא אותם לרמות ודרגות כמו שאני הגעתי, ואני די מצליח. אבל התסכול שלי בעצם נובע מכך שהעזרה שאני יכול לתת היא מינימאלית. כשאני התחריתי אז, אני קבעתי לעצמי את הגורל, ואני קבעתי לעצמי מה יהיה בקרב. היום אני רק עומד מאחורי הקווים, ויש פה איזשהו תסכול.

רב: אני מסתכל על אדם שקיבל את הדבר הגדול ביותר שספורטאי יכול לאחל לעצמו. עשית זאת במו ידיך ולעיני כולם. זה דבר נדיר. אתה הלכת דרך מאוד ארוכה, ייתכן שבעבר יצרת בתוכך חיסרון רב, צורך להוכיח את עצמך וקיבלת מילוי גדול מהזכייה. הגעת לסוג מסוים של שיא ואולי זו הסיבה שהיום אתה חש ריקנות?

אורן סמדג'ה: לא אגיד שלא. יש ריקנות. אחרי שפרשתי אשתי אמרה לי: "אתה כמו אריה בכלוב". תמיד היה לי חלום, היתה פסגה לכבוש, היתה מסגרת אימונים מאוד קשה, רוב הזמן בחו"ל. וכיום אני עוסק בדבר שאני אוהב וגורם לי הנאה, אבל זה לא מגיע לאותה רמת ריגוש.

רב: אתה מתאר מצב שנראה לי שיש הרבה אנשים שהיו יכולים להזדהות איתו, איזה רגע של שיא בעבר שלא יחזור. האם אתה חושב לגמור כך את העניין, או שיש עוד במה למלא את החיים? אתה מאמין בגורל?
אורן סמדג'ה: אני רוצה לספר לך משהו. בשנת 96 ' הייתי ממש קרוב למדליה אולימפית שנייה. שמונה חודשים לפני כן, זכיתי במקום שני בעולם ובעצם, הייתי אמור להגיע לאולימפיאדה ולזכות במדליה נוספת, יתכן שאפילו זהב. כמה ימים לפני האולימפיאדה, נפצעתי פציעה קשה. היו כאלה שאמרו לי שכנראה זה הגורל. אבל אני לא יודע אם אני מאמין בגורל, אני חושב שהאדם הוא שמחליט איך לקום מחר, ומה הוא יעשה בעתיד.רב: כלומר, כשאתה יוצא לקרב, ברור לך שרק אתה קובע ולא שום דבר אחר?

אורן סמדג'ה: כן.

רב: אין כוח עליון?

אורן סמדג'ה: כמובן יש אמונה. וכשאדם נמצא בצרה הדבר הראשון שהוא אומר: "ה', עזור לי". אבל כשאתה נמצא בצרה ברגע הקרב, אין לך שנייה להוציא את עצמך מהקרב ולהגיד: "תן לי קצת יותר כוח". אתה עובד על פי ההרגלים. עדיין, כשאני עולה לקרב זה באמונה שלמה שיש מישהו שמפקח, ורוצה שאני אצליח. זאת הרגשה שמלווה אותי כל הזמן.

רב: אתה מתאר בעצם כיצד אתה מחזק את עצמך פסיכולוגית לפני כל קרב.

אורן סמדג'ה: אולי תוכל לתת לי תשובה, כי אם מישהו יענה לי חד משמעית על כך, אוכל לישון יותר בשקט. אם לא הייתי נפצע כמה ימים לפני האולימפיאדה ב 96- ' באיזו תוצאה הייתי זוכה שם?

רב: זה לא היה יכול לקרות אחרת.

אורן סמדג'ה: אז אתה אומר שזה הגורל שלי?

רב: כן. זה ברור. אחרי שעסקת במאבקים וכוח, התחרית באחרים ועמדת בהתמודדויות גם מול עצמך, הרווחת כביכול מה
שהרווחת והגעת להישגים, האם אתה יכול לומר שאתה זה שעשה את המעשה, או שבתת ההכרה שלך ישנה הרגשה שכך
סידרו לך? שיש איזה כוח עליון שמעורב בכל הנעשה?

אורן סמדג'ה: לגבי כוח עליון, אספר לך סיפור אמיתי. התחרות באולימפיאדה ב 92- ' ארכה ארבע שעות, ובארבע השעות האלו ליווה אותי כוח עליון.

רב: מה הכוונה?הרגשת את זה פועל עליך?

אורן סמדג'ה: היתה מעלי הילה, והרגשתי שמישהו מכוון אותי בכל קרב וקרב. ואני יכול לומר בביטחון שבצעידה מחדר ההלבשה עד למזרון, היה איתי מישהו ששמר עלי ועזר לי באותו יום.

רב: ומה אחר כך? פתאום הוא עזב אותך וגרם לך להיפצע?

אורן סמדג'ה: לזה אתה תיתן לי תשובה...

רב: נראה שהוא גרם לזכייה שלך וגם לפציעה. האם אתה מרגיש שבחיים יש לך איזו בחירה חופשית? אתה בוחר, אתה עושה, או שרק בעת המעשה עצמו, בזמן הקרב נניח, נדמה לך שאתה הוא הפועל, אבל אחר כך, כשאתה מביט לאחור, אתה רואה שכנראה זה לא אתה, אלא כך היה מכוון, וכך היה צריך לקרות?

אורן סמדג'ה: אני לא יושב בבית ומתעסק עם העבר. זה חלק מהיותי ספורטאי.

רב: לא היית רוצה להיות קשור כל הזמן, באופן ודאי וברור, אל אותו כוח, ולדעת שהוא מלווה אותך תמיד? לא היית שמח לחשוב על אופציה שתוכל להיכנס עימו לדו שיח, ולהמשיך עימו הלאה כשותף, לעשות איתו דברים גדולים? לא שהוא ילווה אותך וינהג בך כתינוק, פעם ככה ופעם אחרת בלי שתבין איך ומדוע, אלא שתלכו יחד ותפתחו את העולם.

אורן סמדג'ה: אם בתמורה לכך שאתן מה שצריך לתת לכוח הזה, הוא ילווה אותי גם ברגעים קשים, אז כן.

רב: לצורך העניין נקרא לכוח הזה "מלאך", שמלווה אותך לא רק ברגעים קשים או טובים, אלא כל הזמן. גם ברגעים שבהם לא קורה משהו דרמטי. מובן שאם תלמד כיצד להיות איתו בקשר לא יהיו לך רגעים קשים. למעשה גם עכשיו הוא מלווה אותך, אלא שאינך מרגיש בו, נדמה לך שאתה חופשי.

אורן סמדג'ה: אני חושב שהתברכתי בדברים שרבים היו רוצים. אני מרגיש שבכל מה שאני עושה יש איזה כוח שמכוון אותי. יש לי שלווה, שאני לא יודע מנין היא באה. הרבה הישגים, שאני יכול לברך עליהם. למה אני עדיין בתחושה הזו של משהו חסר?
רב: כנראה שאתה מחפש את אותה תחושה חזקה שהיתה לך אז, כשאותו מלווה או שותף, היה מגוּלה. אני מציין את זה, כי
הרגשת, מה שבדרך כלל האדם ברחוב איננו מרגיש ואתה בעצם מחפש להרגיש שוב את אותו הקשר.

אורן סמדג'ה: הרגשתי את זה רק למשך שלוש שעות בחיי, אבל בצורה כל כך ממשית ומוחשית.
רב: זה למעשה הכוח שעל ידו הגעת להישג גדול ביותר בקריירה שלך?

אורן סמדג'ה: אני מאמין שכן.
רב: מכאן שאילו היית ממשיך להיות בקשר עימו, ודאי היית עושה חיל. כמה טוב היה לו כל אדם היה יכול לגלות את הכוח הזה, להיות איתו, לחיות איתו, להבין אותו, לדעת מה הוא רוצה, למה הוא מלווה אותנו ומורגש בצורה כל כך ממשית במקרים מסוימים ואחר כך עוזב, ועושה חלילה את ההיפך - כפי שסיפרת על התאונה שקרתה לך.

אורן סמדג'ה: אני עומד מוכן לשמוע ולקבל. איך אפשר לגלות את הכוח?
רב: חכמת הקבלה מאפשרת לאדם להרגיש את הכוח שמפעיל אותו. אתה יכול לקרוא לו בכל מיני שמות: המלאך שמכוון את האדם, הגורל שלו, האלוקים שלו. אם אדם מגלה את הכוח שמפעיל אותו, הוא מתקשר אליו, אז הם כבר יכולים
ללכת יחד. ואז אתה מגלה ששום דבר כבר לא קשה. אתה יכול לנצל את הכול בצורה נכונה, לנצח ולהשיג מה שתרצה. זה לא שפתאום תוכל לדעת את תוצאות הלוטו ויהיה לך המון כסף - תחושת ההנאה שלך כבר תהיה אחרת, עדינה יותר, איכותית יותר. תדע תמיד לקראת מה אתה הולך, ולקראת מה אין טעם ללכת, כי יש הרבה דברים שאדם עט עליהם, והם בכלל לא מתאימים לו. כבר ראית כמה נפלא לגלות את הכוח הזה, ואיך הוא עמד בתוכניתו להוביל אותך בכל החיים. לזה בעצם מיועדת חכמת הקבלה, היא פותחת לאדם את חייו, ומראה לו איך יוכל להשיג, ולהפליג בחיים בצורה הטובה ביותר, בלי להיכשל.

אורן סמדג'ה: הקבלה תכוון אותי רק לדברים טובים?
רב: רק לדברים טובים. ואת הדברים הרעים שבדרך אתה תכיר ותדע להימנע מהם.

אורן סמדג'ה: לא הייתי רוצה שהכול יהיה ורוד בחיים. הייתי רוצה להתגבר על מכשולים, לדעת שאני מסוגל להתמודד עם קושי. וקשיים בחיים יש לכולם, בחיי נישואין, בחינוך ילדים, בפרנסה, בעבודה, בבחירות שאנחנו עושים. השאלה היא מה הם "דברים טובים ודברים רעים" בחיים ?
רב: "טוב" על פי חכמת הקבלה הוא כל מה שמעלה את האדם עוד ועוד, ומביא אותו
בסופו של דבר להשגת המטרה. ודאי שבדרך יש תסכול, ורצונות שצריכים לממש, יש
ריקנות, חיפוש, וכל מיני מצבים פנימיים קשים, אבל הם כולם במטרה ליצור מצב, שבו תיהנה מפירות עמלך. כמו השנים הקשות
של אימונים שעברת עד שהגעת להישגיך, כך גם כאן.
העניין הוא, שברוחניות אתה תמיד הולך ומעלה את עצמך מדרגה אחת לדרגה גבוהה יותר. לא מדובר במדליה אחת בלבד,
אלא בעוד ועוד. מכאן שבחכמת הקבלה לומדים איך להיות מוצלחים. אדם שנמצא ברוחניות יודע איך להשיג את הדברים
הטובים לפי שורש נשמתו, הדברים שמגיעים לו, וכדאיים לו, והמלאך שלידו הולך איתו ועוזר לו.

אורן סמדג'ה: למה אנחנו לא יודעים להשיג רק מה שטוב לנו כבר עכשיו?
רב: לפי האופן שבו נברא העולם הזה מלכתחילה, העולם חייב להיות כולו טוב, נצחי ושלם, כמו הכוח העליון. כי העולם הוא
מערכת אחת שעובדת בהתאמה גמורה לכוח העליון. בתוך כל המערכת הזו, היחידי שאינו עובד לפי הטבע הוא האדם. הבעיה
היא, שהאדם לא מבין את הכוח העליון, ולא את התכלית, אלא נמצא בהסתר, במצב שהכול מוסתר ממנו.
אבל כשאדם מגלה את מה שהוסתר ממנו, הוא אינו צריך עוד דבר. הוא כבר יודע איך ולקראת מה ללכת, הוא יודע מה יקרה לו.
הייתי אומר כך, דרך חכמת הקבלה האדם לומד להסיר את אותו וילון שמסתיר ממנו את ראיית העולם הרוחני, שבו הכול מסביב
קשור במערכת אחת. כשהוא חי מציאות כזו הוא יודע איך ולקראת מה ללכת, הוא יודע מה יקרה לו. הוא יודע איך לחיות, איך
עלינו להתייחס זה לזה, איך לא לקחת על עצמו מה שלא מתאים לו, ובכלל, איך להרגיש את החיים כזרימה נצחית.

אורן סמדג'ה: הקבלה בעצם תלמד אותי אילו החלטות לקבל?
רב: כן. חכמת הקבלה לא משנה דבר, היא רק מכוונת לפתוח את עיניך ולהרחיב לך את הראייה, כך שתראה יותר מכפי שאתה
רואה היום, תרגיש את הכוח שמלווה אותך, כפי שהרגשת אותו כבר פעם, תדע לאן הוא רוצה ללוות אותך, ומה עליך להיות,
וכך לא תטעה יותר.
בתהליך הזה אולי יהיו לך טעויות, אבל זה יהיה כמו ילד קטן שאתה רוצה ללמד אותו משהו, והוא בתוך העשייה שלו טועה.
לעיתים אתה בכוונה מוביל אותו אל אותן טעויות ממש רק כדי שירגיש וילמד על פיהן איך לפעול נכון. על ידי משחק כזה הוא
רוכש אומנות נוספת בהתפתחותו, ועל כן יוכל להצליח יותר בעתיד.
כתוב שהקב"ה משחק עם לוויתן. לוויתן הוא כל הבריאה. והבורא משחק איתך כדי לעזור לך לגדול, ולהביא אותך בסופו של
התהליך למימוש הפוטנציאל הגלום בך.

אורן סמדג'ה: אני אדם הישגי, אוהב מאוד להצליח, אני לא אוהב כישלון. אני מוכן לגלות את הקבלה, אם היא תוכל להביא אותי להישגים.
רב: אני חושב שכולנו כאלה.

אורן סמדג'ה: אבל יש אנשים שמשלימים עם כישלון. ואומרים "בסדר נכשלתי", ואילו לי עצמי הכישלון מכאיב מאוד. לכן הפחד שלי מכישלון ממריץ אותי לעבוד קשה יותר על כל מה שאני עושה. אם זה בחינוך ילדיי, במשפחה או בעבודה, אני חייב להצליח. אני אף פעם לא יודע אם אני פועל נכון עד שאני לא רואה את התוצאה הסופית.
רב: אם הפחד שלך להיכשל כל כך גדול, איך אתה מרגיש ויודע שאתה פועל נכון? מה זה נקרא בשבילך ללמוד מטעויות?
להגיע לכישלונות, ואחר כך לא לחזור עליהם שוב ושוב? או שאם אתה רואה שיש כאן איזה דבר לא ברור, אז אתה לא נכנס?
הרי מי שמהסס להיכנס לאיזה סיכון גם לא מרוויח.

אורן סמדג'ה: אשתי אומרת שיש לי אופי של "שחור או לבן". אפור אין אצלי. אני קיצוני לשני הכיוונים.
רב: כן. מצד אחד, קיצוני כי אם משהו ברור לך אתה הולך איתו עד הסוף, מצד שני, מה שלא מובן לך אתה פשוט מתעלם ממנו.
אתה לא מרגיש שזה מונע ממך התקדמות?

אורן סמדג'ה: זה בולם אותי.
רב: כי אם זה לא נראה לבן, אתה כבר לא נוגע?

אורן סמדג'ה: כן, הלוואי שהיה לי מעט אפור. אני מוכן לקבל את האפור. יכול להיות שאני באמת לא רואה את התמונה המלאה, אלא תמונה צרה מדי. אם אני אוכל לראות את התמונה הרחבה יותר, אני מאמין שזה גם יוכל לעזור לי.
רב: אז זהו, זה מה שאני רוצה להגיד, שדווקא ספורטאי, שמוכן להשקיע הרבה כוחות, ולהגיע לפעמים לידי אכזבות, הוא גם
זה שמרגיש את התענוג מההישג הגדול. אבל אחר כך בחיים הוא חי בהרגשה הזו רק באופן חלקי ורק לפעמים. הוא הופך
להיות קצת אחר, מהוסס, מתלבט, לא באותה תחושת ביטחון. בחיים חסר לנו להרגיש את אותו הכוח שמלווה אותנו. אילו היינו
מרגישים אותו, היינו באמת מצליחים. על ידי חכמת הקבלה תוכל להרגיש כל הזמן את הכוח שמלווה אותך בכל צעד.

אורן סמדג'ה: על פי הקבלה יש לי איזה יעוד בעולם?
רב: אתה מרגיש מבפנים שיש לך יעוד?

אורן סמדג'ה: אני שואל אותך.
רב: האם יתכן שנוצרת סתם? האם יש דבר "סתמי" בעולם?

אורן סמדג'ה: יש עוד מיליארדים כמוני.
רב: אז נשאלת השאלה, האם יש בטבע דבר ללא מטרה, או שלכל דבר בבריאה יש מטרה, רק אנחנו אלה שלא מגלים
אותה?

אורן סמדג'ה: אולי אנחנו אלה שלא מגלים.
רב: זה בדיוק מה שקורה. עלינו לגלות שלכל פרט בטבע יש מטרה, לכל בעל חיים יש תפקיד, לכל עשב יש מי שיאכל ממנו,
ואם לא אוכלים את העשב הוא עוזר ליצירת החמצן בעולם וכו'. בעבר חשבו שאין צורך בזאבים, ורצוי להרוג אותם. היה מקום
שבו חיסול הזאבים הביא לקריסה כמעט מוחלטת של כל המערכת האקולוגית באותה סביבה. גילו שהרג הזאבים פוגע באיזון
הכללי של המערכת, בעלי חיים נוספים נפגעים וכן הצמחייה. מכאן שהטבע הוא דבר שלם, וחוסר השלמות נמצאת רק בראייה
של האדם.
האדם לא רואה לשם מה קיים כל דבר, לשם מה הוא עצמו קיים, ומה עליו לבצע. בהמה יודעת בדיוק מה עליה לעשות לפי
טבעה, ולפי ההרגלים המוטבעים בה. מהרגע שהיא יוצאת לעולם היא יודעת מה מותר לאכול ומה לא, איך להתרבות ואיך
לגמור את החיים לפי הטבע שפועל בה. האדם לא יודע.

אורן סמדג'ה: אין לנו דרך, אין לנו כיוון.
רב: האדם הוא היצור האומלל ביותר בטבע. הוא לא יודע איך לתפקד. עד גיל שתים עשרה - חמש עשרה אדם גדל, ואחר כך
אינו יודע לשם מה גדל. הכול לפניו, אך אינו יודע מה עליו לעשות.

אורן סמדג'ה: איך זה, שהיום בגיל 35 , אני לפתע יושב ומשוחח איתך על דברים שלא לימדו אותי כשהייתי קטן?
רב: מסתבר שיש לך שאלות גדולות בהרבה מכפי שהצגת בתחילת השיחה.

אורן סמדג'ה: יש לי המון שאלות, אני פשוט לא חושב שלכל דבר יש תשובה.
רב: למה שלא תהיה תשובה? ודאי שיש תשובה. עלינו רק לגלות אותה. אם אדם לא יודע את התשובות האלה, איך הוא יחיה?
יש לו אישה יפה, ילדים טובים, ומה הלאה? במה יסיים את חייו?

אורן סמדג'ה: מי האדם החכם מכל שיכול לומר לי מדוע דווקא אני זכיתי בשנת 92 ' במדליה אולימפית, ואף ספורטאי, גבר,ישראלי, לפני לא עשה זאת?
רב: גם על זה יש תשובה. תעלה למעלה, היכן שכתוב גורלך, אל אותו כוח שליווה אותך אז ותשאל אותו: "לשמונים ספורטאים
אולימפיים אחרים שבאו לפני ואחרי לא עשית טוב ורק לי עשית, ואחרי כן עזבת גם אותי, מה קרה?"

אורן סמדג'ה: אני באמת שואל.
רב: אז, בקרב, הרגשת שהוא יחד איתך. חפש אותו היום ודרוש, אני מבטיח לך שישנה תשובה. לא רק תשובה, אלא תמצא את
המגע איתו ותדע הכול, הוא ישיב לך על כל המשך חייך.

אורן סמדג'ה: דווקא כשלא היה לי שום כיוון, ולא היתה לי מטרה זכיתי במדליה ב 1992- .
רב: אתה רואה כמה שזה שייך לגורל.

אורן סמדג'ה: ב 31- ליולי, אם אני לא טועה, שנת 1992 , אני הצלחתי. זה היה יום אחד ספציפי ומיוחד שבו הצלחתי לעשות מה שמיליוני ספורטאים בעולם מנסים. אחר כך באה תקופה שהמשכתי בהצלחות שלי ואז ימים אחדים לפני האולימפיאדה ב 1996- ,נפצעתי. שוב, ביום אחד ספציפי ה' שנתן, הוא גם ה' שלקח לי את מה שבעצם היה שלי.
רב: אולי משום שבפעם הראשונה חשבת שלא מגיע לך, ובפעם השנייה היית בטוח שמגיע לך?

אורן סמדג'ה: בפעם השנייה הייתי בטוח שמגיע לי, בפעם הראשונה באתי תמים.
רב: אולי מצפים ממך ליחס קצת אחר, שתתייחס, שתחפש מגע.

אורן סמדג'ה: ומה נדרש ממני כדי למצוא את המגע?
רב: עליך למצוא את הכוח שמלווה אותך. זה המלאך שלך. זה הכוח שמעביר אותך דרך כל הגלגולים, ואולי ממדליה למדליה.
אבל אדם חייב להשיג את אותו הכוח, ועליו ללכת אתו הלאה. כשם שקטן זקוק לליווי של מבוגר.

אורן סמדג'ה: אז באמת יש דבר כזה מלאכים?
רב: מלאך זה הכוח שמעביר אותך דרך כל המצבים שאתה עובר, כדי להבין את הדרך שבה אתה צריך ללכת. הוא יכול
להתגלות בהמון אופנים, חלקם, כפי שציינת, כהרגשה פנימית ברורה ועמוקה, וחלקם אפילו באנשים סביבך. הכוח העליון הוא
שמנהל את מציאות חייך ושולט בה, והוא מתגלה אליך אפילו דרך אשתך וילדיך.מה הוא בעצם רוצה ממך? רק שתגלה אותו, שתרצה להתחבר אליו. הוא זה
שמעביר אותך דרך כל הגלגולים והסיבובים שאתה עובר בחיים. אפשר לומר, בשפה שלך, שהוא זה שמלמד ומקדם אותך מחגורה כחולה לחגורה חומה, שדוחף אותך להתפתח. אבל אדם חייב להשיג את הכוח הזה בעצמו, עליו ללכת אתו הלאה, יד ביד, כדי להתקדם.

אורן סמדג'ה: לכל אדם יש מלאך משלו?
רב: לכל אדם יש מלאך משלו, ואם אדם מגלה אותו, הוא באמת יודע איך להתפתח, לא לשגות, ולא לגרום רע לאחרים, ואז חייו הם חיים טובים. תוכל ללכת ממדליה למדליה. אולי אינך יודע, אבל יש מדליות גדולות מאלו שזכית בהן...

אורן סמדג'ה: מדליית הזהב שלי היא הנישואים והמשפחה שלי.
רב: האישה, המשפחה, הילדים והשמחה מהעיסוק המקצועי שלך בהחלט יכולים לתת לך סיפוק, אבל האם בסוף היום לא נשארת בך עדיין איזו שאלה אם זה הכול? האם לא מתעוררת בך ההרגשה שהכול הוא רגעי, והחלק הפנימי, האני שלך, בכל
זאת נשאר ריק?

אורן סמדג'ה: אז מדליה, נישואים, ילדים, מתגלגלים, מתים וזהו?
רב: התכוונתי לשאול אם אתה שדרשת תמורה כה גדולה ואמיתית על מאמץ של כמה שנים בספורט, לא תדרוש תמורה הולמת על המאמץ לחיות שבעים שנה? החיים הם מאבק חזק. האם מדובר בהשקעה של פחות כוחות מאשר באימוני ספורט? בספורט
היית בטוח שמגיע לך. מדוע אינך דורש את שמגיע לך כאן, בחיים?

אורן סמדג'ה: מה אני יכול לדרוש?
רב: אולי אותו מלאך שמביא אותך להישגים, יענה לך. בסופו של דבר, זו שאלה גדולה יותר מאשר השאלה איך לזכות במדליה. נכון שהזכייה במדליה מורגשת יותר, "הרווחתי, ואני הגדול". אבל אם יתכן שאפשר להרוויח משהו מתוך מאמצי החיים, אולי יש דרך שבה אדם לא צריך למות?
בתוך האדם יש איזה חיסרון, כמיהה למשהו נצחי, ואולי בכך שהוא מסתיר מעצמו אתהשאלה הגדולה "מהו הטעם האמיתי בחיי?" הוא נמצא מפסיד עוד יותר. אולי המדליות מסתירות ממך שאלה יותר גדולה מכל מה ששאלת עד כה, כי אתה מסתפק במה שעשית ורוצה להישאר בזה.

אורן סמדג'ה: השאלה היא איך להגיע להרגשה הזאת שאתה מדבר עליה? לא נראה לי שמישהו היה מתנגד להרגיש חיים
נצחיים...
רב: תחושת החיים הנצחיים היא תוצאה של הזדהות עם החלק הנצחי שקיים בכל אדם - הנשמה. אדם שמחפש את הקשר
שלו עם הכוח העליון מגלה אותו בתוך הנשמה, אותו חלק שיכול להרגיש את העולם הרוחני. כל אחד ואחד מאיתנו יכול, ואפילו
צריך, להגיע לרמות האלה של הבנה והכרה. זהו מימוש הפוטנציאל האדיר הטמון בנו.
חכמת הקבלה מכוונת רק לזה. כיצד להתעלות מעל החיים שלנו הגשמיים להכרת הכוחות הרוחניים הפועלים עלינו. זוהי כל
הגדילה של האדם, להבין את תמונת המערכת הכללית כדי שיוכל ליהנות ממנה, כדי שיוכל לחיות חיים מלאים ועשירים יותר.
אם תפתח את ספרי הקבלה תוכל לגלות שם את המפתח לאותו קשר עם הכוח העליון, תוכל לראות כיצד המקובלים לאורך
כל הדורות מפרטים את תכנית האימונים הרוחנית שעל פיה כל אחד יכול להגיע ולעמוד על דוכן המנצחים.

אורן סמדג'ה: ידוע שהיום מפורסמים ברחבי העולם מגלים את הקבלה, ומספרים שהיא גורמת להם שינוי פנימי.
רב: היום חכמת הקבלה מתפשטת בעולם. אנשים רבים מגלים אותה כי היא נותנת מענה לתחושת המשבר הכללי שקיימת
באנושות. בין כל אלו גם אנשי שם מגלים את החכמה הזו. דווקא אנשים שהגיעו לפסגה בתחום עיסוקם, אולי כמוך, שחוו
הצלחה כל כך גדולה, לא מוצאים דרך לשחזר את הרגשת המילוי.
כעת מתגלה הריקנות בכל עסקי העולם, ואנחנו מרגישים שאין עוד דבר שבו נוכל למלא את עצמנו, אלא רק התחברות למה
שמעבר לעולם הזה היא שמביאה לתחושת המילוי הנצחי.

אורן סמדג'ה: אני רוצה, כמו שאמרת, חיים יותר פתוחים, עם ראייה רחבה יותר.
רב: פתח את ספרי הקבלה של המקובלים, ותראה שם אם אתה מוצא את המלאך שלך. אתה יכול לגלות את זה.

ביוגרפיה: ארקדי דוכין, מוזיקאי, כותב, זמר ושף. נולד ב 1963- בבלארוס. בשנת 1989 יצא אלבום הבכורה של "החברים של נטאשה", ובאותה שנה הוציא דוכין את אלבומו הראשון כסולן, "רוצה ויהיה". בהמשך יצאו האלבומים "שינויים בהרגלי הצריחה", "אחלהזאורים" ו"רדיו בלה בלה", האלבום המצליח ביותר של הלהקה. אך כעבור שנתיים, ב 1996- , הלהקה התפרקה. דוכין החל לכתוב, להלחין ולעבד שירים ואלבומים לזמרים אחרים, בהם: נורית גלרון, פבלו רוזנברג, שם טוב לוי, תמר גלעדי, יוסי בנאי ואחרים. במקביל הוא הוציא אלבומי סולו שכבשו את הקהל: "כוכב האהבה", "להרגיש", "יותר ממני", "חלומות למבוגרים" ו"נקודת מבט".

הרומן של ארקדי דוכין עם חכמת הקבלה דומה כמעט לשיר אהבה קלאסי. מצד אחד, יש בו הרבה התרגשות ותשוקה, ומצד שני, לא מעט חששות ופחד. ארקדי דוכין הוא יוצר רגיש, שלא עומד במקום. כאחד האמנים המובילים בתחום המוזיקה הישראלית הוא נמצא בחיפוש מתמיד אחר "הדבר הבא", ואינו נרתע משינויים. בשיחה אישית עם הרב לייטמן הוא פותח את הלב, בודק האם קבלה היא חכמה שניתן ללמוד רק בשכל, וכיצד ניתן להפוך אותה נגישה לכולם על ידי מוזיקה

ארקדי דוכין: שלום, קוראים לי ארקדי דוכין, אני זמר וגם טבח. בזמן הפנוי אני אוהב לבשל. ואני נמצא פה אתך, הרב לייטמן, אחד האנשים שהכי משפיעים עלי בארבע השנים האחרונות.

הרב מיכאל לייטמן: שלום ארקדי.

ארקדי דוכין: הסיפור הוא כזה: אני קשור אישית ורגשית למקום הזה שאנחנו נמצאים בו. לפני ארבע שנים קרה לי משהו מאוד קשה, אבא שלי גסס מסרטן. יום אחד, כשעבדתי במסעדה שלי, מנסה להתנתק קצת מהקושי והסבל, צלצל אלי אדם מאוד מיוחד ואמר: "יש איזשהו מקום ששווה לבקר בו". זה נשמע מאוד מסתורי, אפילו קצת מבהיל, כי הוא אמר "פשוט תבוא בלילה". אמרתי לעצמי שאולי רוצים לחטוף אותי או משהו כזה, אבל בסוף הגעתי. באתי, ומאז אני מרגיש שאני לא יכול לעזוב, אפילו כשאני כביכול עוזב. יצא לי להתנתק לכמעט שנה מהמרכז עצמו, ולא להיות בקשר עם אף אחד, אבל לא התנתקתי ממה שאתם משדרים בטלוויזיה, ולא הפסקתי לקרוא. הפעם אני מרגיש שחזרתי, אולי בצורה אחרת. אני עוזר בכל פעם שיש לי הזדמנות להצטרף למאמץ להפיץ את חכמת הקבלה. זה לא בגלל שאני מבין לָמה, אלא בגלל שאני מרגיש שנתפסתי לזה לא בצורה לוגית. הדברים הלוגיים מפחידים אותי. אני הייתי על הפנים במתמטיקה, לא למדתי בכלל, ופעם אפילו הבאתי למורה למתמטיקה עוגה, בשביל שיעביר אותי שלב. והנה פה, יש איזה משהו רגשי, לא מובן, לא ברור, שאני כן קולט. לזה אני מאוד מתחבר וזה התדר שלי. אני בא עם דברים אישיים שדי בוערים לי, שעולים בי מתוך הלימוד והספרים שקראתי. וקודם אני רוצה לשאול אותך, מה הכוונה "אדם בוחר סביבה"? מה זה "סביבה"?

רב: זו באמת שאלה, איך אנחנו בוחרים משהו בחיים. למעשה, אנחנו לא בוחרים בכלל. אם לדבר כאדם פשוט, אני כבר עברתי את גיל שישים, ואתה יכול לשאול כל אחד בגילי, שמסתכל אחורנית על החיים שלו, והוא בדרך כלל יגיד לך שהוא לא באמת עשה משהו בחיים שלו. אלא יש תחושה ש"החיים עברו. כאילו זה חלום, לפעמים זה נראה שזה לא אני שחייתי את החיים האלה". אז נשאלת השאלה, האם בחרנו משהו בחיים האלה או לא? הרבה פעמים במבט לאחור אנו מגלים קשר ישיר בין אירועים שנראו לנו מקריים, רואים איך דבר הוליד דבר ולנו כביכול לא היתה שום אפשרות להתערב בתהליך. יש תחושה שבעצם זה לא היה יכול לקרות אחרת... כשאדם מתחיל לחקור דרך חכמת הקבלה את המציאות, את עצמו, את העולם, את הסביבה, את היחס שלו לדברים, למה שמסתובב בחייו, או איפה הוא נמצא, יש הרגשה שכאן נפתח לו בפעם הראשונה בחייו, איזה פתח לקבוע משהו. לרוב אדם מקבל את ההזדמנות הזו כדבר מאוד לא רצוי, זה קורה נגד הרצון. מביאים אותו לאיזה מקום, כמו שאתה אומר, "משכו אותי באיזו צורה, היה צירוף מקרים, אבא היה חולה, והייתי רגיש, ולא יודע, ומבולבל. והגעתי". כך מגיעים כולם, כביכול "במקרה". המקרה הזה הוא ההזדמנות שיש לאדם לבחור אם הוא מממש אותה או מוותר. במידה והחלטת לממש את ההזדמנות, כלומר להיכנס פנימה לעבודה רוחנית, אתה חייב להתגבר על המון מכשולים וקשיים שבדרך, אתה חייב ללכת נגד האגו שלך, ולעבוד מאוד חזק כדי להתקשר למקום, לקבוצה. כדי שדווקא הקבוצה, שבה אתה לומד עם האחרים, תהיה האמצעי, הכלי הכללי, שדרכו תרגיש רוחניות. אנחנו רואים איך מקובלים לאורך ההיסטוריה, מרבי שמעון דרך כל הבאים אחריו - לכולם היו קבוצות. כי דווקא בשילוב בין בני האדם, בהתקשרות בין בני האדם, שם מתגלה הרוחניות, מתגלה הכוח העליון. לכן הבחירה היחידה של האדם היא בסביבה שתוביל אותו להתקדמות רוחנית, כלומר להידוק ולחיזוק הקשר שלו עם האחרים.

ארקדי דוכין: תשובה מאוד פשוטה שעונה לי לשאלה. רציתי לדעת עד כמה התמחות כמעט מתמטית בכל מיני מושגים קבליים, חשובה יותר מתחושה בלב, ברגש?

רב: התמחות במושגים של חכמת הקבלה היא בכלל לא חשובה. אדם לא נכנס לרוחניות דרך השֶכל. השֶכל רק צריך לעזור לו במקצת לקצר את הייסורים. זאת אומרת, האדם צריך לראות את העבר, ולבדוק עם עצמו בכל פעם האם הלכתי נכון או לא? ומתוך כך עליו לבדוק אילו מסקנות להסיק כעת. זוהי צורת ההתקדמות.

ארקדי דוכין: אני אסביר לך לָמה אני שואל. לפני שבוע נפגשתי עם חבר, אמן מאוד מצליח ברוסיה. הוא אמר, שבכל פעם שהוא פוגש במוסקבה אנשים שמתעסקים בקבלה, זה מרתיע אותו בגלל המספרים והמושגים הכמעט טכניים שיש בלימוד החכמה הזו. והוא אומר, "אם אני לא אשב ואלמד, אני בעצם לא אבין את חכמת הקבלה אף פעם, לכן זה מפחיד אותי".

רב: זה לא נכון. אני לא יודע עם מי הוא נפגש וממי הוא מתרשם. אמנם נכון שחייבים לשבת וללמוד, אבל רק מעטים מצליחים להבין את אופן הלימוד הנכון של חכמת הקבלה. על אף שהיא נקראת "חכמה", החכמה הזו לא קשורה בידע תיאורטי, אלא זו חכמת הלב. למה הכוונה? אם נפגשים, נניח, חמישה אנשים כדי ללמוד יחד, והם יושבים ופותחים את אותו הספר ולומדים את אותו הדף, זה לא כדי להיות חכמים יותר, אלא כי יש להם רצון להיות מחוברים זה לזה, להידמות לאותו מצב שבו נמצאות הנשמות שלהם בעולם הרוחני. כבר אמרתי קודם שהכוח העליון, אותו כוח של השפעה ואהבה השולט בכל המציאות, יכול להתגלות רק בהתקשרות בין בני האדם. מכאן שהלימוד הוא רגשי, מיוחד, יש בו כוונה שהיא רק רצון להתחבר כדי להידמות לאותו כוח עליון. למה עלי רצות להידמות לו?

ארקדי דוכין: למה...?

רב: כי בזה נלמד לרכוש את אותה תכונת נתינה, אותה אהבה אינסופית, ונזכה גם אנחנו לחיות במציאות כזו.

ארקדי דוכין: איך זה קורה?

רב: בזמן השיעור אנחנו נמצאים סביב השולחן בגופים שלנו, ואם בשעה שאנחנו לומדים על הנשמות שלנו, איך שהן מחוברות למעלה, אנחנו רוצים שכך יקרה לנו כאן למטה בזמן הלימוד, אז אנחנו מגלים את החיבור הזה שבינינו, ובתוכו מגלים רוחניות. לכן אין כאן שכל. הלימוד שלומדים הוא לימוד על המצב העליון, אבל לא עוסקים בהבנה שלו. כי בשכל הגשמי שלנו לא נוכל להבין את העולם הרוחני, אלא עד שנגיע אליו ברגש. לכן לא בשכל מגיעים לעולם העליון, אלא במאמץ, שרוצים להיות יחד, ובזה ליצור כלי אחד. ובהתחברות הנשמות, שם מתגלה העולם הרוחני. ואחרי שאתה מרגיש אותו, אתה מתחיל ללמוד אותו, ולהבין אותו מתוך ההרגשה. כמו את העולם שלנו. קודם אנחנו מרגישים משהו, ואחר כך אנחנו לומדים - מה זה? למה זה? אבל רק מתוך מה שמתגלה לאדם ברגש.

ארקדי דוכין: אני מסתכל עליך מהצד, עוד שנתיים לפני שהגעתי ללמוד כאן, כי בהיותי בן אדם לא הכי מאושר, כל הזמן חיטטתי וחיפשתי. בהתחלה קראתי על בודהיזם ועל כל מיני דברים. עד שיום אחד ראיתי אותך באינטרנט, והדבר הראשון שאני זוכר, זה באמת כמעט מתמטיקה. ואחר כך לראות את עצמי, וכמעט להרגיש שאני מבין משהו, זה באמת היה משהו. השאלה אם באמת קיימת דרך להעביר את החכמה הזאת בצורה עוד יותר רחבה, שתתאים לכל אחד, בלי לקלקל את המסר?

רב: הלוואי שהיינו יכולים. בכל הספרים שלי, אני לא מגיש לאדם מתמטיקה, אמנם שמבפנים אני עצמי מדען. אתה יודע שהמקצוע הראשון שלי הוא ביו-קיברנטיקה, חקר התאים החיים, ואחר כך פילוסופיה, אונטולוגיה ותורת ההוויה. אני מרגיש בטוח וטוב כשאני שולט בחומר עם מספרים וגרפים, עם אמצעים שאני יכול להגדיר, לזהות. זאת הנטייה הפנימית שלי. יחד עם זאת, אני רוצה להגיש את חכמת הקבלה לעולם בצורה הטובה והנוחה ביותר. זה מאוד קשה. כי צריך דרך הסבר תיאורטי למשוך את האדם לדברים, שהוא לא מרגיש. מצד אחד, הוא צריך להבין שיש לו קשר עם הדברים האלה, קשר פנימי מאוד וישיר מאוד. שהנשמה שלו, שהחיים שלו תלויים בזה. מצד שני, הוא לגמרי מנותק בהרגשה שלו מהכוחות שפועלים עליו. הנתק הזה מקשה עליו להזדהות עם אותם כוחות רוחניים, ולכן בתחילת הדרך ההסבר הוא כביכול ברמה התיאורטית. אנחנו משתדלים להביא את חכמת הקבלה בצורה כזו שתהיה נגישה לכולם, למרות שלא תמיד יודעים איך לעשות זאת. עד עכשיו ניסינו לפשט את המקורות של חכמת הקבלה, להסביר אותם בצורה יותר ויותר פשוטה. ועכשיו אני חושב, שאולי נצליח לעשות ההפך - לקחת סיפורים מהחיים, דברים מהחיים, ומתוכם להסביר איך פועלת הקבלה, איך פועלים הכוחות, לאן הם מביאים את האדם, איך לראות את הנסתר בתוך החיים שלנו.

ארקדי דוכין: מאחורי הסרט "מטריקס" עמד רעיון קבלי, למרות שאני לא בטוח שהמסר היה מדויק.

רב: מסר לגמרי לא מדויק. כרגיל נעשה שימוש בשם הקבלה, כדי להצליח למכור.

ארקדי דוכין: אם לא נשפוט את המסר, השאלה היא, האם אתה יכול להצדיק סוג כזה של אמנות, כל עוד המסר מאחוריו הוא נכון, אבל משתמשיםבמדיום הקולנועי ובאפקטים כדי להביא אותו בצורה נעימה יותר לאנשים?

רב: אני מצדיק את הכול, אפילו שהמסר לא נכון. העיקר להביא את האדם לחכמת הקבלה.

ארקדי דוכין: אתה מתכוון, להביא אותו לחיפוש?

רב: לחיפוש ודאי, ולחכמת הקבלה, כי שם הוא ימצא את התשובות. זה כמו שרופאים משתמשים בפלצבו, תרופת דמה, שאין בה שום אלמנט רפואי, אלא פסיכולוגי, כדי לחזק את האדם, כדי לתת לו איזו אפשרות להתגבר על הקושי הפנימי. לכן אני בעד. הייתי שמח למצוא עוד אנשים כמוך, שיחברו שירים, סיפורים, אגדות, שיביאו את האדם לקצת יותר חיפוש, שיעוררו אותו. גם "האלכימאי" וגם "מטריקס" בהחלט עוזרים בזה, למרות שהם אינם שייכים לקבלה בצורה ישירה, זאת אומרת, אין שם משהו שמקשר אליה ממש. אבל זה טוב שעושים שימוש באמנות כדי להביא את האדם לשאול שאלות.

ארקדי דוכין: ואין כאן חשש מסוים שהאנשים האלה יתקעו בדרך, כלומר לא יגיעו בסופו של דבר לגלות את החכמה ויסתפקו במה שקראו בספר או ראו בסרט?

רב: לא, אני לא חושש מזה. ראשית, אני לא יודע איזה תשובות בדיוק הם יכולים לקבל מספר כזה או מהסרט. שנית, אדם שבאמת מתעורר מתוך הזעקה הפנימית שבלב שלו כדי למצוא את משמעות החיים, כדי לקבל תשובה אמיתית לשאלה "למה אני חי?", לא יסתפק בזה, ובוודאי לא יירגע עד שיגיע אל הדבר האמיתי.

ארקדי דוכין: אני רוצה לברר איתך כמה מושגים שקשורים לחיים הפרטיים שלי, אבל אני בטוח שקשורים לעוד הרבה אנשים. מה זה זוגיות? מה זה אישה עבור גבר? מה זה ילדים?

רב: אישה, גבר וילדים, זה הכול קשרים בין בני אדם במישור העולם שלנו. ולא כדאי להעביר את הדברים האלה לרוחניות, כמו שאנשים חושבים, שאם נפגשתי עם מישהי או מישהו, זה בגלל שיש לנו נשמות קרובות, או שאנחנו זיווג רוחני.

ארקדי דוכין: אנשים שלומדים אצלך בקבוצת "בני ברוך", הם אנשים שלומדים כל בוקר, אנשים שאפשר לומר, מקדישים את כל הזמן הפנוי שלהם ללימוד חכמת הקבלה. האם הם חיים חיי משפחה כמו כל בן אדם אחר, או שהם מכניסים לזה ידע נוסף אחר?

רב: אנחנו חיים כמו כל משפחה רגילה אחרת, אבל אצלנו גם האישה מתעסקת בחכמת הקבלה, ומבינה, ומרגישה, ובאופן טבעי גם חינוך הילדים מושפע מזה. כששני בני הזוג מתעסקים בחכמה הזו, אז בהחלט נוספים כמה ערכים עמוקים שעליהם מושתתת מערכת היחסים.

ארקדי דוכין: מה קורה אם צד אחד מתעסק וצד שני לא?

רב: לעולם לא מחייבים את הצד השני. דוגמה לכך הוא המורה שלי, הרב"ש. הוא חי עם אשתו שישים וחמש שנה, והיא אמנם ידעה במה הוא מתעסק, אבל היא לחלוטין לא היתה מזוהה עם זה.

ארקדי דוכין: מה זה ילדים?

רב: כשמדברים על ילדים הכוונה היא, שאדם מביא לעולם הזה גופים נוספים עם נשמות בתוכם, שיש להן הזדמנות להתפתחות רוחנית. יחד עם זאת חשוב להבין שאין שום קשר רוחני בין הורים לילדיהם. התורה לא עוברת בירושה, והצורך בחיפוש מטרת החיים הוא לא גנטי. להוריי אין שום קשר רוחני אלי, ואין שום קשר רוחני ממני לילדיי. שלא יחשבו שלילדים שלי יש איזו רוחניות רק בגלל שלי יש או להפך. אנחנו לא שומעים על בניו של משה רבנו. אמנם יש מקרים ששומעים, כמו בעל הסולם שהיה מקובל גדול, וגם בנו בכורו הרב"ש, היה מקובל בעל שיעור קומה. אבל זה לא מקרה נפוץ כל כך, וברוב המקרים לא שומעים על אב ובנו. בעולם מקובל לחשוב שהבן כביכול רוכש משהו מאביו, אבל זה לא שייך לרוחניות.

ארקדי דוכין: באילו כלים אני צריך להצטייד בבוקר, כשאני קם לתוך יום של המון אגו. כי המקצוע שלי דורש ממני לעמוד בחודש ממוצע מול עשרים, שלושים אלף איש. וזה גם מקצוע מאוד תחרותי, שמשכיח לי מהר מאוד את כל מה שאני לומד פה.

רב: אם תשתדל לשלב בעולם שלך את הרגש שנובע גם מהלימוד, מהרצון להתעלות, מהרצון להתחבר עם אותו כוח עליון, זה בהחלט ייתן לך מוטיבציה עוד יותר חזקה מהאגו הרגיל, שיש לאנשי הבוהמה. העניין הוא לנסות למזג את שגרת החיים שלך, את היצירה והעשייה האמנותית, עם הרגש הנוסף הזה, עם אותה השתוקקות להתאחד עם כוח האהבה, אותו כוח יחיד שמנהל את המציאות של כולנו.

ארקדי דוכין: אני אדייק בניסוח השאלה: למה אני עוסק באמנות להמונים? מה הסיבה שאדם עושה דבר כזה?

רב: אמנות היא רק אגו, ואגו גדול מאוד. אנחנו רואים שסך כל הנטיות שלנו, הכוחות שדוחפים אותנו להתפתחות הם כסף, כבוד, שליטה והרצון לידע - מושכלות. באמנות הכוח המניע הוא כבוד.

ארקדי דוכין: זאת הסיבה שמהר מאוד אנשים מפסיקים להיות מסופקים? שהם מאבדים עניין בפרויקט שסיימו, ותיכף מחפשים פרויקט אחר?

רב: הם לא יכולים אחרת. כל הזמן רצים קדימה, רצים קדימה, בתחרות נוראית. מה שקורה בעולם האמנים, מי כמוך יודע.

ארקדי דוכין: אותו חבר שפגשתי ברוסיה, הוא איש בוהמה, אמן, והוא כמו המקביל שלי שם. הוא מצליח בענק. יש לו חמש תוכניות טלוויזיה שהוא משתתף בהן, והרבה מאוד אנשים עובדים בשבילו. ועדיין הוא אומר לי, שהוא לא מרוצה, שהוא לא מבסוט, שהוא קם בבוקר ולא מצליח ליהנות מהחיים.

רב: האנושות נכנסת עכשיו לתקופת מיוחדת מאוד. אצל הרבה אנשים בתחומים שונים מתחילות להתעורר בפנים שאלות גדולות בקשר למהות החיים: "מה הטעם בחיי?", "בשביל מה אני חי?", ובלי פיתרון נעשה קשה מאוד להמשיך בחיים. אנחנו רואים את התוצאות בסמים, במשבר המשפחה, במשבר החינוך. ואני שומע את זה במיוחד מאנשי בוהמה, מאמנים, מאנשי תרבות. אין מה לעשות, אדם חייב למצוא את הפיתרון לשאלה הזאת. הוא יכול לסתום את החיסרון הזה במשהו. הוא יכול כמובן לנסות לטשטש את ההרגשה של אותו כאב פנימי, אותה צעקה שעולה בו מעומק ליבו, אבל אלה חיים ללא פיתרון. אולי להרבה אנשים זה לא נראה כך מבחוץ, אבל הוא כנראה נמצא באובדן דרך, החבר שלך שם...

ארקדי דוכין: לצערי, לא יותר ממני... אני מאוד מזדהה איתו. גם אני לא מצאתי עדיין את הפתרון.

רב: אתה כבר נמצא בהתפתחות, וזה ההבדל. אתה גילית שישנה שיטה, שבעזרתה אתה מתפתח, אתה לומד איך להתעלות מעל הטבע, להתעלות מעל אותו רצון אגואיסטי שהוא זה שמושך אותך, בסופו של דבר, למטה, ולא מאפשר לך להגיע להרגשת שלמות. אמנם כרגע אתה לא כל כך משקיע מכל מיני סיבות, שתלויות בך וכאלה שלא, ואולי גם הקבוצה שאליה אתה "שייך ולא שייך", מפחדת למשוך אותך, כי אתה אדם לא רגיל, אדם עדין, שעסוק בכל מיני דברים מיוחדים. זה במקרה הספציפי שלך, אבל תמיד יש איזו עדינות ביחסים בין האדם לבין הקבוצה. אמנם שניכם כביכול סובלים מאותה מחלה, אבל אתה כאילו מצאת תרופה, ויודע ש"עוד מעט אני אהיה בריא". זה נותן לאדם תקווה.

ארקדי דוכין: אני גר עכשיו בים המלח. קראתי שאפשר לראות במפת ארץ ישראל הגשמית העתקה של מפה רוחנית. מה זה "ים המלח" ביחס למקומות אחרים, מבחינת המפה הרוחנית?

רב: מצד אחד, זה המקום הכי מת בעולם. מים, שהם מקור החיים מתגלים שם כמים שהם מקור המוות. אבל מצד שני, זה כוח גדול מאוד, עצום ממש. זה הכוח הכי קרוב ל"מלכות" האמיתית, הדרגה האחרונה והנמוכה ביותר של החיוּת, של החיים. מפת ארץ ישראל עוברת מהחרמון, מה"כתר", דרך רמת הגולן והכנרת שזו "בינה", ירושלים זה "זעיר אנפין", וים המלח זו "מלכות". לִחְיות במקום הזה, משמע שאדם מרגיש את עצמו, ואת הכוחות הפועלים שם, בצורה לא פשוטה.

ארקדי דוכין: קשה ליצור שם קבוצה. אני מרגיש שהנטייה של האנשים שם היא להתרחק אחד מהשני.

רב: כן, לא מסוגלים. מצד אחד, הניתוק הזה מהסביבה גורם לאדם להיות בקשר עם עצמו כי יש לו פחות גירויים חיצוניים, ומצד שני, אין לו סביבה וכלים כדי להתקדם בדרך רוחנית. מי שגר שם, חי חיי מדבר. זה הטבע של המקום עצמו.

ארקדי דוכין: כן, האנשים שם הם מאוד שאנטי, הכול אפשר לעשות מחר, מחרתיים, לא נורא.

רב: המקום הוא כך, והמקום קובע. אומרים, "משנה מקום משנה מזל" - אתה עברת לשם.

ארקדי דוכין: אני על הקו, לא נראה לי שאני אחזיק שם מעמד.

רב: לא תוכל.

ארקדי דוכין: בגלל האגו שלי, האגו לא נותן לי. אני צריך אנשים, אני צריך תחרות, אני צריך משהו להתעורר. הם מרדימים אותי טיפה.

רב: הסביבה חייבת להיות מעוררת, שם היא לא כזו.

ארקדי דוכין: מה אם אדם חווה חוסר אונים עקב החשיפה לאמת של הקבלה, ומרגיש ניתוק מהעשייה רוחנית? מה צריכים לעשות אנשים שחיים בים המלח, ומרגישים ניתוק, אבל רוצים להתחבר?

רב: קודם כל אדם שנכנס לחכמת הקבלה, ואני מדבר על מי שפוגש את חכמת הקבלה האמיתית, ולא על מה שמוכרים בדרך כלל תמורת השֵם הזה, כי השם עצמו הוא די מבוקש, פופולארי, ונמכר. אז מי שפוגש את חכמת הקבלה, בהתחלה נכנס ונדלק, וכמה חודשים הוא נמצא באופוריה. קודם כל מפני שהוא מגלה אמת מוצקה, וגם מגלה חכמה. החכמה הזאת אומרת לאדם שיש תשובה על כל שאלה, שזאת שיטת התפתחות בדוקה וידועה. בכל דבר יש לאדם ספק, וכאן לא. והאדם מגלה פתאום שהוא אפילו קצת מפחד ממנה, אבל בכל זאת, היא מחייבת, כי היא עוסקת בחוקי הטבע האמיתיים, שמהם אי אפשר לברוח. אז בהתחלה אדם כל כך שמח על הגילוי המופלא הזה, אבל אחרי כמה חודשים הוא מרגיש, כמו שאתה אומר, חוסר אונים, אין לו כוחות. וזאת הרגשה אמיתית, שאין כוחות. כי מה פתאום שיהיו לאדם כוחות לעלות מהעולם הזה לעולם הרוחני, לפתוח את השמים, אם מטבע בריאתו הוא לא שייך לזה? זאת אומרת, הוא מגלה אמת, שנמצא בחוסר אונים, והופך להיות כמו מת.

ארקדי דוכין: ומה הוא צריך לעשות, אם הוא רוצה להתחבר, אבל קשה לו?

רב: רק להתכלל עם אלו שהולכים בדרך. וכאן הקושי, כי אנשים שהאגו שלהם מפותח, שיש להם תחושה חזקה של עצמם, ועד היום ניסו לבלוע את העולם, וחשבו שיש להם כוחות להגיע לכל דבר לבד, מגלים שהכוח מצוי בסביבה, ולעולם לא באדם עצמו. אף מקובל, ואני אפילו לא מדבר על עצמי, אלא על הרב"ש, בעל סולם, האר"י, רשב"י, משה, שהיו כולם מקובלים גדולים, ובכל זאת לא יכלו להתקדם ללא חברה. לכן כתוב "או חברותא או מיתותא", זה באמת כך. אנחנו חלק מאותה נשמה אחת, שנקראת "אדם הראשון", שהתפרקה לשבעה מיליארד נשמות. ורק בהתחברות יחד נגיע לרוחניות, לאותו כוח, ולאותו מילוי, אור אינסופי שימלא אותנו. בלי חיבור זה לא יקרה. אז אם אנחנו עושים מיני מודל של החיבור הגדול הזה באיזה מקום בעולם, שם אנחנו כבר חווים את הרוחניות. אבל בלי התחברות, לבד, אדם לא מסוגל. לכן הפיתרון הוא פשוט.

ארקדי דוכין: התקהלות.

רב: לכן כתוב: "ואהבת לרעך כמוך זה כלל גדול בתורה". להגיע לאור אפשר רק בהתחברות. וההפך זה "חורבן". שנאת חינם מביאה לפירוד בין הנשמות, מביאה לחורבן, להסתלקות האור מהנשמות.

ארקדי דוכין: באחד הספרים שלך אמרת, ש"ההתעסקות עם העבר היא מיותרת לגמרי". אני הולך הרבה שנים לטיפול, ואני מספר לפסיכולוגית על זה שאני לומד, ועל ההתקדמות שלי, על ההתפתחות רוחנית. והיא מאוד בעד, היא מוצאת הרבה מן המשותף בין התחומים האלה. אבל בכל זאת, הפסיכולוגיה מתחילה מהעבר, מההורים, "ההורים שלי עשו לי ככה וככה, ולכן עכשיו אני כזה", לְמה התכוונת כשדיברת על העבר?

רב: בעל הסולם כותב שאמנם הפסיכולוגיה והפסיכולוגיה המטריאליסטית הם לא מדע מדויק, מפני שברמה האנושית אנחנו לא יכולים באמת לשלוט במצב הפסיכו- סומאטי של האדם, אלא רק לנתח אותו לפי התרחשויות, לפי ניסיון שרכשנו. אבל בכל זאת הפסיכולוגיה הרגילה בהחלט ראויה לשבח. בנוגע לאמירה "לא להסתכל על העבר" התכוונתי, שמי שמתעסק בחכמת הקבלה לעולם אינו שוקע בעבר שלו, ומחטט בו. הוא בודק את המצב הקודם, רק אם הוא צריך אותו כרגע לשם התעלות הרוחנית. לא יותר. אבל לשבת ולאכול את עצמו, לזה אסור לרדת. על זה נאמר, "כסיל יושב בחיבוק ידיים ואוכל את בשרו". זאת אומרת, אין טעם סתם להסתכל בעבר, ולחשוב שזה היה תלוי בך, שכך עברת וכך לא עברת, כי שום דבר לא היה תלוי בך. הדברים הזוועתיים ביותר שעשית, והדברים הטובים ביותר, היית חייב לעבור אותם וזהו. זה היה חתום מראש, ולא היית יכול שלא לעבור אותם, או אפילו לעבור אותם אחרת. אם אדם מבין שכל חייו מכוונים לתכלית אחת - להתעלות ולחזור לשורשו, הוא מבין שאין טעם סתם להתעסק עם העבר. בשביל מה להסתכל על תהליך שפשוט התגלה דרכך? אתה עצמך לא היית נוכח שם, אלא כך עשו אותך, כך שיחקו איתך, וזה בסדר, גמרנו. העניין הוא שמעכשיו והלאה, את המצב הנוכחי שמתגלה, אתה דווקא כן קובע. לכן חכמת הקבלה אומרת, עזוב את העבר, תתרכז רק במה שקורה עכשיו, בהווה.

ארקדי דוכין: עכשיו אני קובע גם מה יהיה בעתיד?

רב: דיברנו בתחילת השיחה שהסביבה שאתה בוחר בה משפיעה עליך, אז אפשר בצורה כזו להגיד שהבחירה שלך בסביבה בהווה תשפיע על איך תראה בעתיד.

ארקדי דוכין: איפה משתלבת בקבלה האמרה "מה שמניע את העולם, זה אנרגיה מינית"? הרבה פעמים אני אומר, האגו הוא שעשה את כל המלחמות, אבל אולי בעצם האנרגיה המינית עשתה את כל המלחמות? הרי זה בעצם גם סוג של אגו, הרבה אנשים מונעים מתוך התסכולים המיניים שלהם, וכל מה שקשור למין.

רב: האגו נמצא בכל נטיות האדם, בכל הדחפים שלו.

ארקדי דוכין: ומין זה אחד הדחפים היותר חזקים.

רב: אבל גם במין יש הרבה מהאגו: "אני הגבר. אני החזק. זאת הנקבה שלי. זה שייך לי", זה אגו. המין עצמו הוא נטייה פנימית של האדם, ללא התקשרות, וללא תחרות, וללא סביבה. אבל אצלנו הוא מחובר לכל מיני דברים אחרים, הוא מחובר לשליטה, ל"אני יודע" לתחושת קניין. כתוב שהמין הוא יסוד לכל התאוות שלנו. הסיבה לכך היא ש"מלכות", שהיא הספירה האחרונה, הרצון העבה ביותר באדם, היא עצמה מנוטרלת מכל פעולה. ולכן עד גמר התיקון אנחנו פועלים דרך ספירת היסוד, שהיא ספירה קצת יותר עליונה ממלכות. וזיווג ביסודות, הוא זיווג באברי המין - יש זיווג בנשיקין, ויש זיווג ביסודות - ולכן בהתאם לכך אנחנו מרגישים גם בגופים שלנו, שהיצר הזה הוא היצר החזק ביותר.

ארקדי דוכין: מה זאת אומרת שהיצר מורגש יותר במקובלים?

רב: מי שמתחיל להתעסק ברוחניות מגדיל אצלו את הכלים הרוחניים ואז בהתאמה יש לו יצרים גדולים וחזקים יותר. כתוב "כל הגדול מחברו יצרו גדול ממנו". אם אדם מגדיל את הכלי של ספירת יסוד הרוחנית אז יש הקרנה גם על היצרים האלו בגשמיות. בנוסף לכך, מין הוא היצר הבסיסי ביותר, כי אם לא הוא, לא היו נמשכים הדורות. תאר לעצמך, שלהביא ילדים היה מגיע אלינו רק כמצווה, "פרו ורבו". אז בגלל שכתוב בתורה "פרו ורבו", אדם היה עושה משהו? אלא בגלל שזה מגיע דרך יצר כל כך חזק, אנחנו ממשיכים את החיים. אחרת החיים היו נפסקים. כלומר, אתה יכול לראות איך כל דבר נועד כדי להביא את האדם להתפתחות. אם מדברים על מין רוחני כנגד המין הגשמי צריך להבין שזיווגים רוחניים הם בעוצמה, בתשוקה, גדולה לאין ערוך לעומת הגשמיות. ברוחניות זו התפתחות בין הכלי והאור, ששני הדברים המנוגדים הללו מתקשרים יחד, ויוצרים מזה את דרגת האדם, דרגת החיים, שם התאוות הן הרבה יותר גבוהות. נו, כל זה עוד לפניך.

ארקדי דוכין: אני רוצה לשאול אחרת. אם נכנסים לתוך הלימוד רואים את כל עניין המין הגשמי , היחסים בין גבר לאישה, בצורה מורכבת יותר?

רב: ישנה תקופה בהתפתחות האדם, שהוא רואה את עצמו מתפתח, כביכול בצורה הרוחנית פנימית שלו, שהיא עדיין לא רוחנית, אלא זאת מעין התפתחות בתרבות, בחינוך, וגם במין. אבל אחר כך זה עובר. והמקובל שמתפתח, בהחלט מנותק לגמרי מלקשור את ההתפתחות הרוחנית שלו עם יחסים דרך הגוף.

ארקדי דוכין: אני רוצה שבזמן העשייה תהיה לי השאלה "למה אני עושה את זה?" כי אף פעם לא שאלתי למה אני עושה דברים. והייתי רוצה לעשות את האלבום הבא שלי, אלבום עם שורש קבלי. למצואאיזו נוסחה מורכבת, שלא תאיים על הקהל, אלא תכניס את הקהל הזה פנימה, בלי להרחיק אותו.

רב: זה יהיה מצוין אם יהיה אפשר להסביר לאדם על העולם המסתורי הזה דרך מוזיקה, דרך שירה, דרך סרטים. אני מקווה שיבואו אנשים, ואתה בין הראשונים, שיעשו את זה.

ארקדי דוכין: אני צריך לבוא לכאן ולנסות לקבל השראה מיידית. אני עכשיו משתדל להתעסק עם זה. אבל אני חווה את זה בתור אמת מעצבנת לפעמים, הקושי הזה בלהעביר את ההרגשה...

רב: "קבלה" זה הרגשה. אדם בסך הכול מתחיל להרגיש איך האור העליון ממלא את הנשמה. מה שאנחנו מרגישים בעולם הזה, אלה דברים מאוד תפלים, עכורים, הם כבר בהסתרה. כל הרגשות שלנו הם כמו להרגיש דרך כפפות, שלא מורגש לך במה בדיוק אתה אוחז. התחושות הן עמומות, לא חדות, לא ברורות. אבל הנשמה, הכלי שלה הוא כלי ערום, גלוי, כמו בשר חשוף, ללא עור, ואדם מרגיש אז עד כמה כל נגיעה היא כואבת. אדם מרגיש כל חוויה וכל תנודה הכי קטנה בעוצמות אדירות. אני אומר לך את זה מתוך הרגשה וניסיון. אני רק רוצה לקוות ולאחל שכולם יגיעו לממש את החוויה האדירה הזו של החיים, את מימוש הפוטנציאל הרגשי והיצירתי שמחכה שם לכולנו.

ביוגרפיה: רואי לוי, אב לשלושה בנים, הוא משורר, מוזיקאי ואמן במה. זוכה פרס מלחין השנה של אקו"ם לשנת 2005 . שיריו פורסמו באלבומי להקת "שוטי הנבואה" וכמו כן באלבום "אהבת הארץ", פרויקט משותף עם אשתו אסנת לוי.

רואי לוי הוא ממקימי להקת "שוטי הנבואה". ביצירתו הוא מושפע מן המקורות ויוצר סגנון מקורי ורענן שהטביע את חותמו בנוף המוזיקה הישראלית. רואי לוי, אינו נח לרגע. בין חזרה לחזרה הוא עוצר כדי לדבר עם הרב לייטמן על בחירה חופשית, על הרצון לרוחניות ועל הכוחות האדירים שמסובבים את העולם. השיחה שלו עם הרב לייטמן נוגעת בעברו של עם ישראל, באברהם אבינו ובשפה העברית.

רואי לוי: שלום הרב לייטמן. לאחרונה אני מתעסק הרבה בנושא של בחירה חופשית. זה לדעתי נושא שמעניין הרבה אנשים. במה הבחירה של אדם שרוצה לפנות לאיזה מקום רוחני, נבדלת מבחירה אחרת? האם הבחירה הזאת היא מחוץ לאותו דבר אינסופי שנקרא אלו-הים או שגם הבחירה הזאת, גם ההגעה שלו אל אותו נתיב רוחני, היא בתוך המכלול של הבריאה? של הבורא?

הרב מיכאל לייטמן: יפה אמרת. ובעצם נגעת בנקודה נוספת - מהיכן מתחילה הבחירה? נניח שיש לאדם רצון לעולם הגשמי, ופתאום עולה בו גם רצון לעולם הרוחני, והוא נמצא בין שני העולמות, בין שמים וארץ. איך הוא ממשיך ובוחר הלאה? מה הוא עושה מאותה נקודה ואילך? נכון שמלמעלה נתנו לו את הנקודה הזאת שבה הוא נמצא באמצע בין השניים, אבל היכן הבחירה? מנין יידע איך לבחור? מביאים את האדם למקום אחד, ולשני, ולשלישי, ועדיין אין לו בחירה. הוא מסתובב במזרח או במערב, מתערה בכל מיני חוגים חברתיים, עד שבסופו של דבר מביאים אותו למקום, שבו מסבירים לו בַמֶה מתבטאת הבחירה החופשית שלו, ומסבירים לו את הטכניקה להגיע אליה. כי בסופו של דבר, לשם מה צריך את חכמת הקבלה? והתשובה היא, כי החכמה הזו היא אמצעי, מנוף, למטרה אחת בלבד - להתרומם מהעולם הזה אל העולם העליון. מתי אדם צריך אותה? בשעה שבנוסף לרצון שלו ליהנות מהעולם הזה, מתגלה בו רצון ליהנות מהעולם הרוחני. שהוא רוצה משהו, אבל לא יודע מה בדיוק. בשלב הזה האדם מחפש איזה אמצעי שבעזרתו הוא יוכל להשיג את מה שחיפש, על אף שהוא עוד לא יודע מה הוא מחפש בדיוק. האדם לא יכול בעצמו להחליט אם יגיע למקום כזה או אחר, ועד כמה המקום יהיה אמיתי, הוא לא מחליט איזה מדריך רוחני זה יהיה, אילו ספרים יקרא ומי יהיו האנשים שאיתם ילך- כל זה מסודר לו כבר מלמעלה. אלא ברגע שכבר הגיע למקום מסוים עליו לבדוק את עצמו בתוך המקום, האם זה מקום שבאמת מביא אותו למטרה. בזה מתבטאת הבחירה החופשית. כלומר, אל תחשוב שאי פעם בעבר היתה לך בחירה חופשית.

רואי לוי: על זה בדיוק רציתי לשאול אותך. הרבה פעמים כשמסתכלים על חוסר בחירה חופשית, הנטייה היא להיכנס מזה לדיכאון, "אין לי בחירה חופשית, אז מה אני אעשה? אשכב כל היום ואבהה בתקרה?"

רב: ברגע שמתעוררת באדם השאלה הזאת, בדיוק שם הבחירה.

רואי לוי: אז מהשיחה שלנו אפשר להאיר באור יותר חיובי את הנושא הזה של חוסר בחירה חופשית. כי אדם שבוחר, או לפחות נמצא באשליה של בחירה, הוא חלק מהאלוהות, והוא נמצא בעצם בתוך הבריאה. ויש גם מה שאמרת - לא להסתכל אחורה, ולחשוב שהיתה לך בחירה חופשית. כי הרבה פעמים אנחנו מסתכלים אל העבר, ומבזבזים את כוחות הנפש שלנו על חרטה.

רב: על פי הקבלה להסתכל אחורה אסור בתכלית האיסור. התורה מספרת לנו על אשת לוט, כדי לומר שאם אדם רוצה להפוך לנציב מלח, אזי שיסתכל אחורנית ויתחרט, או שיחשוב שהיתה לו בכלל איזו בחירה, או אפשרות לשנות משהו. לכן צריך לדעת, שאין דבר גרוע יותר מזה. גישה כזו היא שגויה ופסולה לחלוטין.

רואי לוי: אם אני מבין אותך נכון, אנחנו צריכים לראות את החיים שלנו, את חוסר ההצלחה שלנו, חוויות לא טובות שעברנו, כדבר שהבורא הועיד לנו, כדי שנפיק את הלקח מהניסיון שלנו, ונביא את הלקח הזה לאותה נקודה שבה אנחנו נמצאים עכשיו?

רב: נכון. וזה לא חוסר הצלחה, אלא להיפך: אותם "כישלונות" הם אמצעי שבא לעזור לך להחליט נכון יותר וטוב יותר מה יהיה הצעד הבא שתעשה. שום דבר שהיה עד היום, לא קרה סתם. כל דבר נועד לשמש את הנקודה הנוכחית שבה האדם נמצא.

רואי לוי: ואני רוצה לשאול אותך, הרב לייטמן. אנחנו אומרים שהמנגנון המניע הוא הבורא. והרי מאז שברא את העולם הוא לא יושב וקורא עיתון, והעולם ממשיך להתנהל לבדו, אלא כל דבר שקורה הוא ברצונו של הבורא. אם העיקרון הזה נכון לגבי חייו של אדם אחד, הוא בוודאי נכון גם לגבי כל ההיסטוריה האנושית?

רב: חכמת הקבלה מלמדת אותנו לקרוא את המציאות באופן אחר. הבורא ברא את העולם, כלומר, הוא ברא את הרצון שלנו, ומילא אותנו בעצמו. הבורא התלבש בתוך האדם, והאדם לאט לאט מגלה את זה. מחוצה לנו אין שום שינוי. מחוצה לנו נמצא אור עליון פשוט הממלא את כל המציאות. וכל השינויים קורים בתוכנו, כי בכל פעם אנחנו מתחדשים ברצונות ובמחשבות, ולכן נראה לנו שהעולם משתנה. העולם שאנחנו רואים הוא רק העתקה מהשינויים הפנימיים שלנו.

רואי לוי: יש נקודה שבה אני לא מצליח להבין אותך. איך העניין הזה תופס לגבי רצף אירועים כרונולוגי כמו ההיסטוריה, שחלק מאירועי ההיסטוריה מתרחשים לנגד עינינו, ועל חלקם מספרים שקרו עוד לפני שנולדנו?

רב: אם ההיסטוריה כביכול עוברת לנגד עינינו, ואנחנו רואים איך הדברים משתנים, אז היכן כאן האשליה והיכן האמת?

רואי לוי: האשליה לא מעניינת אותי. איפה האמת?

רב: האמת היא, שמחוצה לנו שום דבר לא משתנה. כל השינויים הם מתוכנו, מתוך הרצון שלנו, מפני שאנחנו משתנים.

רואי לוי: נושא ההיסטוריה של העם שלנו מאוד קרוב לליבי. לדעתי זו היסטוריה מופלאה.

רב: עם ישראל איננו אומה באותו מובן שמוגדרים כל העמים. אברהם אבינו היה תושב אור כשדים, אזרח ככל אזרחי האומה העתיקה שחיה שם. אלא במה היה נבדל מהם? בכך שגילה את האלוקות. אברהם אבינו היה המקובל הראשון שהחל לחקור את המציאות ולגלות מה קורה מעבר לעולם הזה, בספֵירה חיצונית יותר. ואחר כך הוא היה יושב בפתח האוהל, כמו שמספר המדרש, ומזמין אנשים שעברו באזור, לבוא לשמוע על מה שקורה במציאות באמת. כך הוא קיבץ את קבוצת התלמידים הראשונה שלו. לימים הגיעה קבוצת המקובלים הזאת לממדי אומה במצרים. מתוך כך נעשה אברהם אב האומה. לכן אנחנו נקראים אומה על פי האידיאה הרוחנית, ולא ככל יתר העמים, שנקראים אומה על פי שורשים ביולוגיים.

רואי לוי: אני מוזיקאי ואבל גם משורר. כאחד שכותב שירים אני מתעסק הרבה עם השפה המיוחדת שלנו. שמעתי פעם שהעברית היא מעבירה, מלשון "מַעֲבָר" ורציתי לדעת, מה כל כך מיוחד בשפה הזאת?

רב: נכון. עברית היא מלשון עֵבֶר, "מֵעֶבר לשם". וכעת אנו נמצאים במצב מאוד מיוחד, שאותו חזו מראש ספר "הזוהר" והמקובלים כולם, כמצב שחייב להתקיים. חזרנו לארץ ישראל הגשמית, ועלינו לחזור גם לארץ ישראל הרוחנית, לאותה דרגה שהיתה לעם ישראל לפני חורבן בית המקדש, להכרת העולם הרוחני. עלינו לשוב לחיות בשני העולמות. העם שחי בימי בית שני בהשגה רוחנית מלאה דיבר עברית אבל לצערנו בגלל שנאת חינם, כלומר בגלל התגברות האגו והתפתחות הרצון לקבל, האנשים איבדו את ההרגשה הרוחנית, והתחילו להרגיש רק את העולם הזה. המצב הזה נקרא "חורבן". והם הפסיקו לדבר בשפה הקדושה, עברית, מפני שהעברית מתאימה בדיוק לקשר בין שני העולמות. רק במידה ונתעלה שוב לאותו מצב של השגה רוחנית, של הכרת הכוח העליון הפועל על המציאות, נרגיש את השורשים שבשפה העברית, ונראה איך כל אות מבטאת תכונה מיוחדת ברוחניות. מה שנקרא סוד האותיותשבתורה הוא לא מיסטיקה, אלא תיאור מצבים רוחניים שעובר האדם. מהאות הראשונה בתורה והלאה, האדם מטפס בכל סולם המדרגות, עד לגמר התיקון. רק אז שפת הדיבור שלנו תהיה באמת עברית, וזה מה שנקרא "לדעת עברית". שמחתי להכיר את הלהקה שלכם. אגב, מה הכוונה בשם "שוטי הנבואה"?

רואי לוי: אומרים שמאז חרב בית המקדש ניתנה הנבואה לשוטים ולילדים. אולי מכאן לקחנו את השם.

רב: זה דבר גדול שאתם משתמשים בשם כזה. כי כדי לעלות לעולם הרוחני, אדם חייב להפסיק להיות בתוך השכל הגופני הגשמי, עליו להתעלות ולקבל דעת אלוקית, רוחנית. לשם כך קיים מעין מנוף, כלי מיוחד, הנקרא "אמונה למעלה מהדעת", שאז אדם מתעלה בעזרת הרצון, המחשבה, והמודעות שלו לדרגה אחרת לחלוטין. וכמו שאני שומע ממך עכשיו, השם "שוטי הנבואה" משקף בדיוק את מה שאנחנו מקווים שיקרה עם כל אחד ואחד מאיתנו.

ביוגרפיה: באלדי אולייר, מלחין ואחד הוירטואוזים הגדולים בנגינת גיטרה אקוסטית בארץ ובעולם, במיוחד במוזיקה לטינית על סגנונותיה. כאשר למד גיטרה נחשף למוזיקת הפלמנקו, ובעקבות ההתלהבות שזו עוררה בו, נסע לספרד ושם ניגן עם צוענים ופיתח סגנון נגינה ייחודי. אולייר הקליט מספר תקליטים והופיע בפסטיבלים רבים ברחבי העולם.

באלדי אולייר נראה כאילו הוא באמת מגיע מכל מקום אפשרי. החזות שלו, הדרך שבה הוא אוחז בגיטרה ומנגן, הדרך שבה הוא מדבר ואפילו זז נותנים תחושה שהאדם הזה הוא חסר לאום. ואכן במפגש עם הרב לייטמן הוא מביע צורך להבין ולעזור לתקן את בעיות העולם, מהם חיי נצח והאם יש עוד תקווה לסוגי מוזיקה נוספים להשתרש בעולם הזה.

באלדי אולייר: הכוח העליון, שאחראי על העולם שלנו, הוא שמתכנן מלמעלה את כל הרשע שבעולם, את כל הטרור העולמי? מאז אסון התאומים, העובדה שלא מצליחים לשים יד על האחראים לטרור, מביאה אותי לשאול מדוע לא מגיעה עזרה מלמעלה, כדי לשפר את המצב?

הרב מיכאל לייטמן: מלמעלה לא מגיעה עזרה לשיפור המצב, משום שמלכתחילה מה שמתרחש כאן, הוסדר גם הוא מלמעלה. אנחנו נמצאים בתוך עולם קטן, שעליו פועלים כוחות רבים מבחוץ, וסך כל הכוחות נקרא "הכוח העליון", ומטרתו להביא את עולמנו, את כל היקום וכל מה שיש בו, לשלמות ונצחיות. אתה יכול לומר שיש כאן פרדוקס מסוים. מצד אחד, אותו כוח עליון פועל פעולה אחת שכל כולה אהבה והשפעה, ומצד שני, אנחנו מרגישים את זה כלחץ. אבל האמת היא שאין כאן כל סתירה. הורה שאוהב את ילדיו ורוצה בהצלחתם וחינוכם מתעקש על דרך שילכו בה גם אם זה בניגוד לרצונם. הוא פועל רק מתוך אהבה לילדים והילד עצמו שעדיין לא מפותח, ולא נמצא באותה דרגת הבנה כמו של ההורה, בוכה וצועק וחושב שלא רוצים בטובתו. כמה פעמים חשבת כילד שאתה לא תעשה כך וכך לילדים שלך וכשגדלת להיות הורה עשית את אותו הדבר? זה בגלל שעלית לדרגת ההורה וגילית כמה חשוב והכרחי לפעול בצורה כזו כדי לתת לילד כלים נכונים - גם אם באותו הרגע הילד לא מבין. לכן הכול תלוי בהתאמה בינינו לבין הכוח העליון. כאשר אנו לומדים מה רוצה מאיתנו הכוח העליון, ובאיזה אופן הוא פועל, הכול מתבהר לנו כמערכת ברורה ומחושבת, ואנו יכולים להיכנס לתוכה, ולפעול לשינוי גורלנו. במחשבתו האדם יכול לשנות הכול. האנושות טרם הכירה את כוחה של המחשבה, כי זה כוח נעלם. אבל אילו הכירה אותו, היא בלי ספק היתה נזהרת מאוד ומקפידה להשתמש במחשבה נכון. ואז הטרור, האיום הגרעיני ואפילו האסונות האקולוגיים כלל לא היו מתרחשים.

באלדי אולייר: כשאני רואה אסון טבע, גל צונאמי, אני יכול לומר כי לבן-לאדן יש עוד הרבה מה ללמוד בעניין פיגועי ראווה. אם יש כאן איזו תוכנית קיימת שמתוכננת מלמעלה, אז לפי מה בוחרים את מי להוציא מהעולם?

רב: אתה כבר רוצה לדעת את התוכנית עצמה. כאשר כוחות הרשע שמתגלים באנושות עקב צורת ההתנהגות שלה, עוברים רף כלשהו, אז הכוח שמשפיע מלמעלה מתגלה ביתר לחץ, ובהתאם לזה הוא מחולל תופעות כלליות בטבע, כמו מזג אוויר, גלי צונאמי, סופות הוריקן. למה זה קורה? רק עכשיו מגלים שכדור הארץ הוא מערכת אחת, שבה הכול קשור זה בזה, ולכן פעולה במקום אחד גורמת לתוצאות במקום אחר. ואנו עצמנו טרם גילינו עד כמה המחשבות והפעולות שלנו משנות את הטבע, וגורמות לכל האסונות.

באלדי אולייר: לאן מועדות פנינו? מה יעלה בגורלו של כדור הארץ?

רב: מובן שהאנושות לא תיעלם כליל. המקובלים אומרים שבכל זאת נצטרך להגיע למצב הטוב והשלם, רק תלוי מה יהיה המחיר שנשלם. מכל מקום, לא נוכל לצאת מהקשיים כל עוד לא נשתתף בתהליך באופן הכרתי, שנרצה בו בעצמנו, ונראה אותו כטוב, ואת מטרתו כרצויה.

באלדי אולייר: לכדור הארץ יש גיל מסוים ומשך חיים מסוים. אני ואתה כנראה שלא צריכים לדאוג לזה, אבל בעתיד, האם לא תתחולל השמדה עצמית הרבה לפני תום משך החיים?

רב: לפי חכמת הקבלה לא תהיה השמדה עצמית של כדור הארץ.

באלדי אולייר: לא תהיה? אני שמח לשמוע. ומה יהיה כשכדור הארץ יסיים את חייו?

רב: הוא לא יסיים את חייו. כל חוקי הטבע ומערכותיו שנחקרים כיום, פועלים כרגע ללא השתתפות האדם. אם נתחיל לפעול ולהשתמש בכל הכוחות וביקום בצורה נכונה, מתוך שנפעל ברצון מתוקן, וביחס טוב, אז בהתאם לכך ישתנו גם חוקי הטבע לטובה. ונראה שהעולם אינו מסתיים, אלא לכל השתלשלות הדברים במציאות יש זרימה והתפתחות אינסופית וטובה.

באלדי אולייר: אם נדע איך לפעול, נמנע מהשמש להתרוקן מכל האנרגיה שלה?

רב: לא רק שנמנע, גם נגלה במציאות חוקים אחרים לגמרי. המדע מגלה כעת חוקים והשפעות שלא ידע עליהם קודם, אלא שברוב המקרים מתברר שהם פועלים לרעתנו, ואילו בעתיד נגלה דווקא צורה אחרת של חוקיות.

באלדי אולייר: קצת קשה לי להבין, איך נצליח לשנות את החוקים הבסיסיים?

רב: החוקים הבסיסיים הם תוצאה מהמחשבה של האדם. בחוקים אלה כלולים גם דרגות הדומם, צומח, חי ומדבר - לפי סדר חשיבותן. ואם דרגת המדבר תשנה את יחסה למציאות, היא תפעיל את כל החוקים האחרים כלפי אותו הכיוון, כי יחס האדם הוא חזק מהמציאות כולה.

באלדי אולייר: אם האדם יכול להשפיע על היקום באמצעות מחשבה, אז אולי הוא חזק מהיקום, ואולי הוא היה פה לפני שנוצר היקום?

רב: נשמת האדם היא מעל היקום, כי היא חלק מהבורא, כמו שכתוב "חלק ה' ממעל" וכיוון שיש בנו החלק הזה, אנחנו מעל היקום כולו.

באלדי אולייר: האם ייתכן שהיינו לפני הבריאה, לפני "המפץ הגדול", ורק התקיימנו בצורה אחרת?

רב: הנשמה שלנו קיימת עוד מלפני בריאת העולם אבל כל יתר החלקים שבנו, כל הדרגות הנמוכות יותר, נולדו אחר כך.

באלדי אולייר: ונמשיך לנצח?

רב: אנו ממשיכים לנצח. אדם שמזדהה עם הרוחניות, עולה אל מעל הזמן, ואז ישיבתו כאן על כדור הארץ כלל לא מפריעה לו.

באלדי אולייר: אם האדם יחשוב נכון, כדור הארץ לא ייגמר לעולם?

רב: אם נחשוב נכון, לא יהיה צורך לדאוג בעניין זה.

באלדי אולייר: אבל אם ייגמר, חשבתי על אפשרות לעבור לפלנטה אחרת, זה מסתדר עם ההיגיון שלך?

רב: חכמת הקבלה לא מדברת על חיים בצורה אחרת, ביקום אחר או בעולם מקביל ליקום שלנו, אלא רק על חיים בעולמות רוחניים, בדרגות רוחניות.

באלדי אולייר: יש חיים בכוכב אחר?

רב: חכמת הקבלה אומרת, שישנן צורות חיים אחרות, אבל לא של אדם, אלא בדרגה נמוכה יותר. כלומר, יש צורות חיים אחרות ללא הבחירה החופשית להתעלות מעל החומר. לכן אין לאדם מה לחפש ביקום, ואין לו לאן לברוח, אלא אנו יכולים להקים כאן גן עדן עלי אדמות.

באלדי אולייר: כן, אין לנו סיבה לעקור מכאן, אם נוכל לשמור כראוי על המקום.

רב: האדם לא מבין שכמו שבמחשבותיו הוא הורס את האקולוגיה, כך הוא יכול לשקם אותה ולשוב לכך שכל אחד ירגיש בחייו במצב הכי רצוי ונוח.

באלדי אולייר: נולדתי ברומניה. הפלמנקו בא מספרד, ויש מכנה משותף: מוזיקה צוענית. עם זאת, המוזיקה הספרדית אינה דומה לזו הרומנית. השפות הרומנית והספרדית הן ממשפחה אחת, אבל אינן דומות. אני נשאל על כך רבות, אבל אין לי הסבר למשיכה שלי לפלמנקו. יש לך הסבר?

רב: אם שאלת על גלגולים, אתה מגלגול ספרד.

באלדי אולייר: יכול להיות.

רב: לא רק יכול להיות, זה כך.

באלדי אולייר: אם מדברים על גלגול נשמות אז אנחנו ממחזרים את עצמנו. כל האנשים שחיים כאן עכשיו, חיו גם לפני מאה ומאתים שנה? אתה יכול לדעת מה הייתי בחיים קודמים?

רב: חכמת הקבלה כמעט ולא עוסקת בזה כי פנינו קדימה, אנו רוצים לתקן את הנשמה, ואחרי תיקון הנשמה, לתקן את הקיום בעולם הזה. לכן בחיים קודמים היית כנראה גרוע מכפי שאתה היום. אנו כל הזמן חוזרים לכאן כדי לממש את הפוטנציאל הרוחני שבנו. אם לא הגענו לדרגה הזו, אנו חוזרים חזרה. אלא שמתוך כל גלגול אנו לומדים משהו שנכנס לנשמה ונחרט בה בדרך לתיקון. בסופו של דבר האדם מתחדש כדי להבין כי "הגיע הזמן שלי להתפתחות הרוחנית, הזמן להשיג נצחיות ושלמות". לכן אם הגעת לכאן, ואתה שואל על הדברים הללו, אתה ודאי נמצא ממש בפתח של הרוחניות.

באלדי אולייר: מה יהיה עתיד המוזיקה? המוזיקה התפתחה בתרבויות שונות, החל באדם הקדמון והמוזיקה הפרימיטיבית, דרך מלחינים קלאסיים מפוארים, קלאסיקה מודרנית, ועד למוזיקה האלקטרונית, שהיא תוספת יפה מאוד. היום, כשהעולם קטן וכולם מושפעים מכולם בתוך פיוּז'ְן עולמי, לאן הולכת המוזיקה?

רב: כמו כל עיסוקיו של האדם על פני כדור הארץ - טכנולוגיה, חינוך, כלכלה, תרבויות, גם המוזיקה היא חלק בהתפתחות. לכן אפילו מוזיקה אלקטרונית היא בהחלט תוספת יפה, כפי שאתה אומר, כל עוד היא מחוברת לנפש. אם היא תצליח לבטא את החדרים הפנימיים שבלב האדם, היא תמשיך להתפתח. אתה יכול לנגן בחליל דק ודרכו לגעת בלב השומע עד כדי כך שיוותר על הסימפוניות הגדולות ביותר. בסופו של דבר הקלאסיקה, טובה ככל שתהיה, כאשר היא לא שייכת לרגש, היא דועכת. ואני חושב שבקרוב יתגלה, שמה שנוגע ללב בצורה הישירה והפשוטה, ולא משנה הטכניקה, פלמנקו, ג'אז, ראפ, לזה ישתוקקו האנשים. הכוונה שתהיה בתוך המוזיקה שאותה אדם מנגן כדי לחמם את לב האנשים, לקרב אותם לטוב, לרכך את הלב שלהם, שירצו להתקרב זה לזה, היא זו שתכריע. כל אדם שכותב מוזיקה ומבצע אותה צריך לנסות לגעת בלב השומעים, לעורר אותם מבפנים. כוונה זו תביא לחיבור של האדם דרך המוזיקה אל אותה נקודה שמשתוקקת לגלות עולם רוחני, את העולם שמעבר .

ביוגרפיה: יוכי ברנדס, סופרת ישראלית פופולארית ומרצה לתנ"ך. נולדה ב 1959- בחיפה, נשואה ואם לארבעה, בעלת תואר שני במקרא וחינוך יהודי מבית המדרש לרבנים של מכון שכטר בירושלים. מרצה למקרא בבית המדרש של התנועה ליהדות מתקדמת, יסדה את סדרת "יהדות כאן ועכשיו" בהוצאת ידיעות אחרונות. כל ספריה היו לרבי מכר: "גמר טוב", "גרעינים לבנים", "הגר", "וידוי", "לכבות את האהבה".

החיוך מלא שמחת החיים של יוכי ברנדס, הכנות והסקרנות הטבעית שלה מסגירים ילדה קטנה שחבויה אצלה בפנים. אותה הילדה שרוצה לחקור ולהבין את העולם, זו שמחפשת את הדרך להגיע לעצמאות. יוכי ברנדס נולדה למשפחה חרדית ובשלב מסוים בחייה החליטה לעזוב את העולם החרדי ולמצוא את דרכה הייחודית. בשיחה של גילוי לב עם הרב לייטמן היא מבררת אם קיים קשר בין דת לרוחניות, ואת שאלת השאלות: האם יש לאדם בחירה בחיים?

יוכי ברנדס: שלום הרב לייטמן. מעניין אותי לדעת למה בזמן האחרון כולם משתגעים על הקבלה? לא רק בארץ, בעולם כולו: כוכבי הוליווד, זמרי רוק בינלאומיים, כל מי שאתה פוגש מתעניין בקבלה. מהו סוד קסמה של הקבלה?

הרב מיכאל לייטמן: הסוד הוא פשוט: בתחילת המאה העשרים ואחת, אנו רואים שיותר ויותר אנשים מגיעים להרגשה שהשאלות "לשם מה חיים?", "מהו סוד החיים?", "מהי מטרתם?" עדיין נותרו ללא מענה. עוד בספר "הזוהר" ובכתבי מקובלים נוספים חזו המחברים, שיתעורר הצורך להשיב על שאלות אלו דווקא בימינו.

יוכי ברנדס: דווקא בימינו, בשיא התפתחות הטכנולוגיה והחומרנות?

רב: כן. כל אופני התפתחות האדם, מבחינה חברתית, טכנולוגית, מדעית, כולל מערכות היחסים בתוך התא המשפחתי, כולם יביאו את בני האדם להתייאש מחיפוש אחר תשובה לשאלה על תכלית החיים. ואז יתעורר באנושות צורך פנימי למצוא מענה בחכמה עליונה, גבוהה יותר מהעולם הזה. ומתוך הרצון לגלות מדוע סובל האדם ולשם מה הוא חי, יגיעו, בסופו של דבר, לחכמת הקבלה. כתוב גם, שעוד לפני כן, תהיה התעניינות בכל יתר החכמות האחרות עד שהאדם יגיע לבירור המוחלט עם עצמו.

יוכי ברנדס: נכון, כי רואים שההתעניינות היא לא רק בקבלה, אלא גם בבודהיזם ובתורות רוחניות שונות.

רב: ההתעניינות בכל אלה תחלוף כשם שבאה. אנשים לאט לאט יגלו מתוך עצמם שאין שם תשובות שמספקות אותם וכפי שציינת בתחילת השיחה יותר ויותר אנשים מגלים את זה בימינו.

יוכי ברנדס: האם אתה סבור, שהתורות הרוחניות של שאר עמי העולם, אינן רציניות דיין, ורק הקבלה רצינית?

רב: כל שאר התורות הן תורות שהאנושות פיתחה. ההבדל הוא שחכמת הקבלה היא חכמה עליונה, שמגיעה לאדם מתוך כך שהוא חודר למימד עליון יותר דרך הטבע. זוהי חכמה שחוקרת את הכוחות הרוחניים שמשפיעים על העולם. אני לא אומר זאת משום שהקבלה שייכת ליהדות ולכן קרובה ללבי, אלא מתוך כך שעסקתי במחקר של מהות החיים.

יוכי ברנדס: התחלת להתעניין בקבלה עוד לפני שהיתה כה פופולארית?

רב: במקצועי עסקתי בביו-קיברנטיקה, שזוהי חכמה נרחבת על ההתנהגות והתפקוד של התאים החיים. וחשבתי שדרכה אוכל להגיע לתשובה לשאלה "מהו סוד החיים?", אך לשווא. בשנת 74 ', אחרי ארבע שנות סירוב עלייה, עליתי ארצה מרוסיה ורציתי להמשיך בחיפושיי כאן. ובאמת חיפשתי רבות, עד שמצאתי שהסוד נמצא בחכמת הקבלה.

יוכי ברנדס: כמה זמן חלף מאז התחלת ללמוד קבלה ועד שגילית את סוד החיים?

רב: אפשר לומר שמייד מרגישים.

יוכי ברנדס: יש סיפור על אותו גרֵ שבא לשמאי וביקש: "למד אותי את התורה על רגל אחת", ושמאי סילק אותו מעליו. אז הלך להלל, והלל השיב: "אל תעשה לחברך מה ששנוא עליך". האם תוכל ללמדני את תורת הקבלה על רגל אחת?

רב: הקבלה אינה "תורה". זו שיטת תיקון האדם. היא מלמדת את האדם איך לפתוח ערוץ נוסף, חוש שישי, ודרכו לקלוט מימד שמעל הטבע.

יוכי ברנדס: וכל אחד מסוגל לקלוט אותו?

רב: כל אחד מסוגל, וגם חייב.

יוכי ברנדס: נניח שאני לומדת קבלה במשך חודש. מה אחוש, שלא חשתי קודם?

רב: איני יודע אם לאחר חודש אפשר יהיה ממש לתאר במילים את התחושות הראשונות, אבל כעבור חצי שנה עד שנה זה כבר נעשה מאוד ברור.

יוכי ברנדס: מה אני ארגיש?

רב: תתחילי להרגיש שאת מבינה יותר מהו העולם, איך הוא נוהג, ואיך האדם צריך להתייחס אליו, האם ישנה בחירה חופשית, והיכן בדיוק היא נמצאת. ואפילו שעדיין לא תוכלי ליישם זאת בפועל, תביני באיזו צורה יכול האדם לחדור דרך תמונת העולם הזה אל מעבר לו, ולהרגיש את הכוחות הפועלים, שמנהלים ומפעילים אותו.

יוכי ברנדס: כלומר אבין דברים שקשורים למשמעות החיים.

רב: הכול.

יוכי ברנדס: השאלה היא, אם זה ייתן לי כלים לחזות את העתיד או לעשות דברים בניגוד לחוקי הטבע?

רב: האדם לעולם לא יוכל לפעול בניגוד לחוקי הטבע.

יוכי ברנדס: אינך מאמין בנסים?

רב: לא. כי גם העולם העליון שהאדם מגלה, הוא טבע. בגימטרייה "אלה-ים" הוא "הטבע". כלומר, הכוח העליון הוא הטבע האמיתי. הבעיה היא, שאנו תופסים רק את הטבע שלנו, היינו את הספֵירה המזערית, שנקראת "העולם הזה", היקום שבו אנחנו חיים. אלא שמעליו יש טבע עליון יותר, שאותו אנחנו לא מביאים בחשבון, ולכן לא יודעים את העתיד, ולא יודעים מדוע חיים, ולשם מה נמצא כל מה שלפנינו. כשאדם לא מבין את המערכת הכללית שהוא פועל בה הוא יכול להתייחס אל תופעות מסוימות כאל נס. מהו נס? נס הוא מה שאנו מכנים "מעל הטבע". תארי לעצמך שהיה בא אדם פחות מפותח, נאמר איש מערות, למציאות שאנחנו חיים בה היום. בשבילו כל רגע היה מתרחש נס. מטוס באוויר זה נס, זה פועל בניגוד למה שהוא מבין כחוק המשיכה, מנורת חשמל שנדלקת זה נס. הוא בהחלט היה טועה לחשוב שכולנו אנשי ה'. כלומר אדם שלא מכיר את חוקי המציאות ורואה תופעות שהן בניגוד לכללים שהוא מכיר - בשבילו זה נס. לעומת זאת אדם שלומד ומכיר את החוקים, את המציאות הכוללת והרחבה, רואה כיצד כל דבר מסתדר בתוך הטבע הכללי ופועל בהתאם לחוקים הפועלים בתוך המערכת. כל העניין הוא ללמוד מהם החוקים שמנהלים את המערכת.

יוכי ברנדס: אני כותבת רומנים, ומשלבת בהם רבדים מיסטיים של יהדות. באחד הרומנים שכתבתי, יוצר הגיבור גולם. אם אלמד קבלה, אוכל גם אני ליצור גולם?

רב: אני חושש, שזה חומר טוב לסיפורים ורומנים, אך לא יותר מזה. צריכים להבין סוף כל סוף, שחכמת הקבלה פותחת את עיני האדם, ומביאה אותו למרחב העצום של כלל המציאות. ואז אדם רואה, שאין דבר מעל הטבע, אלא יש טבע רחב יותר.

יוכי ברנדס: אתה מקובל, אבל מדבריך אני מקבלת תחושה, שאת נס קריעת ים סוף, תעדיף להסביר כמו הרמב"ם, שהיה הרציונליסט הגדול של היהדות, ולא תקבל אותו כפשוטו.

רב: ראשית, הייתי מסביר את נס קריעת ים סוף בצורתו הרוחנית. צריך להבין שהתורה כולה מדברת על מצבים רוחניים שעוברים על האדם, עם השגתו את הכוח העליון. התורה היא תיאור דרכו הרוחנית של האדם וכל השמות והאנשים המופיעים בתורה הם כוחות הקיימים בתוך האדם ומתגלים בו בהתאם להתקדמותו במצבים הרוחניים. התורה לא מדברת על מצבים שעוברים על פני האדמה. שנית, אין ניסים. כפי שאמרתי, דבר שנראה לנו כנס, נובע מאי-ידיעה. בעיני איש המערות חשמל וטלוויזיה ייראו כנס.

יוכי ברנדס: אבל דרך הקבלה אמור אדם להשיג שליטה בחיים שלו?

רב: אחרת תמיד שולטים בו מלמעלה.

יוכי ברנדס: לא כל כך הבנתי. אתה יכול להסביר לי את זה יותר פשוט?

רב: את השליטה על חייו האדם רוכש במידה שלמד באיזה אופן הוא יוכל לקחת את המושכות לידיים. האדם אינו יודע איך הוא חי, ומדוע הוא פועל כפי שפועל. בכל רגע מתעוררות בו "רשימות", היינו רצונות, רגשות ומחשבות, שאינם תלויים בו, אלא הוא רק מביא אותם לידי ביטוי. הוא חייב לממש אותם, כי הם נראים לו כשלו, שבאו ממנו, אך באמת אינם שלו. הרי האדם לא יודע מראש על מה יחשוב, מה ירגיש ומה ירצה בעוד רגע. הוא אינו יודע מה יתעורר בו, הן במוח והן בלב. לא הוא זה שקובע כיצד יתנהלו חייו. כלומר, אם אדם פועל מתוך מה שמתעורר בו הן רגשית והן שכלית ואין לו בחירה לגבי זה, יוצא בצורה פשוטה שהוא אינו חופשי,ואינו אחראי על מה שמתעורר בו. מתי הוא נעשה חופשי? כאשר הוא הקובע איזה רצון ואיזו מחשבה יהיו לו. וזה נעשה ברגע שאדם נכנס לעולם הרוחני, שם נמצאים כל הכוחות שמנהלים את עולמנו והאדם לומד כיצד לפעול איתם בהרמוניה. לכן במידה שהוא מכיר את העולם הרוחני, ויודע איך להשפיע על העולם הזה מלמעלה בצורה נכונה, באותה המידה הוא משפיע ומנהל את עצמו.

יוכי ברנדס: אני חוששת שאני לא כל כך מסכימה איתך. אגיד לך למה. אני לא קשורה לעולם הקבלה, אבל בהחלט מרגישה שיש לי שליטה על עצמי, ויש לי בחירה חופשית. לכן עזבתי את העולם החרדי כי מאוד רציתי בחירה חופשית ובעולם החרדי הרגשתי שלא קיבלתי אותה...

רב: ונדמה לך שבעולם החילוני ישנה בחירה חופשית?

יוכי ברנדס: כן. למרות שאין לי שליטה על העולם הסובב, על מה שקורה למדינה, על הגורל, ומחר, עדיין אני מרגישה שבכל מה שקשור אלי יש לי שליטה. אמנם אני עלולה לחלות, חלילה, אבל על עצמי כבן אדם יש לי שליטה.

רב: זה נובע מחוסר ודאות. כמו הילד הקטן שמשחק ומתרוצץ בחדר מפינה לפינה, ועושה כביכול ככל העולה על רוחו, אבל אמו משגיחה ויודעת מראש מה ירצה, ומה יקרה לו. אלא שכלפי עצמו, נדמה לו שנמצא בבחירה חופשית.

יוכי ברנדס: למה אתה חושב שאין לו בחירה חופשית?

רב: את חושבת שהילד הקטן הזה עושה מה שבא לו? יש לו בחירה חופשית במה שהוא עושה?

יוכי ברנדס: לא מספיק. זה מתפתח עם השנים...

רב: לתינוק יש דחפים שבאים מצד הטבע, וכך גם לאדם בוגר.

יוכי ברנדס: אני מרגישה שיש לי בחירה חופשית.

רב: ועל פי מה את קובעת את זה?

יוכי ברנדס: אני מרגישה, שבכל רגע נתון עומדות בפני כמה אופציות, ואני בוחרת אחת מהן.

רב: ולפי מה את בוחרת?

יוכי ברנדס: לפי ערכי המוסר שלי, לפי שאיפותיי, לפי תכונות האופי שלי.

רב: ומהיכן כל אלה?

יוכי ברנדס: חלקם מוטבעים בי מלידה, ואת חלקם פיתחתי עם השנים.

רב: ראשית, את הדברים שנולדת אתם, לא את בחרת. פשוט נולדת עם תכונות אופי מסוימות ונטיות לב מסוימות בלי שמישהו שאל אותך אם את רוצה את זה או לא. הדברים שאת אומרת שפיתחת, פיתחת אותם בתוך הסביבה שגדלת בה. מישהו שאל אותך איפה את רוצה לגדול כילדה? באיזו משפחה? באיזה גן ילדים? באיזה בית ספר? ולכן את גם לא בחרת את הערכים שקיבלת מהסביבה.

יוכי ברנדס: לא, הרב לייטמן, אני מאוד מצטערת - אתה לא תיקח ממני את הבחירה החופשית. אני הרי גדלתי בתוך העולם החרדי, ויצאתי ממנו, לא בגלל שהסביבה אמרה לי לצאת, אלא על אף כל מה שאמרה. וזה משום שיש לי בחירה חופשית.

רב: לא, לא בגלל זה.

יוכי ברנדס: מה לא בגלל זה. אז למה יצאתי?

רב: את יצאת משליטה אחת לשליטה שנייה.

יוכי ברנדס: ומי השולט השני?

רב: השולט השני הוא החברה החילונית.

יוכי ברנדס: אתה מבטל את הבחירה שלי מפני שאתה רוצה לטעון שרק בקבלה יש בחירה חופשית? כל דבר שהוא לא קבלה, כבר אין בו בחירה?

רב: גם בקבלה אין בחירה חופשית. הקבלה לא נותנת לאדם תווית מיוחדת שמעניקה לו בחירה חופשית. אלא בחירה חופשית יכולה להיות רק לאדם שנמצא מעל עצמו, מעל הטבע שלו.

יוכי ברנדס: מה זאת אומרת מעל הטבע שלו?

רב: כל עוד את נמצאת בתוך הגוף, ובתוך מה שאת, איך תוכלי להשפיע על עצמך ולבחור? אדם שלא יוצא מגבולות עצמו, ולא עולה לדרגה גבוהה יותר, כיצד יוכל להשפיע על מדרגתו הנוכחית?

יוכי ברנדס: אם אני רעבה ולא אוכלת, כי אני רוצה לרזות, אני יוצאת מעצמי בגלל רצון אחר.

רב: אבל גם הרצון לרזות אינו שלך, גם הוא מתוכנת.

יוכי ברנדס: אני יכולה לומר את אותו הדבר עליך: לומר שבכל המעשים שלך אין כל בחירה חופשית, כי תכנתו אותך, והכניסו לך לראש "קבלה, קבלה, קבלה". מדוע אתה אומר שלך יש בחירה חופשית, ואילו לי אין?

רב: ראשית כל, גם לי אין.

יוכי ברנדס: גם לך אין? אז במה אתה עדיף עלי, הרב לייטמן?

רב: היתרון הוא בכך שאדם שמתעלה מעל העולם הזה, ורואה אותו מלמעלה, מכיר את הטבע שקובע את כל הנעשה בעולם הזה. הוא נכנס לטבע שני, טבע עליון. וגם שם אינו חופשי. לא סתם כתוב "אין עוד מלבדו". הכוונה היא שעלינו לגלות שיש רק כוח אחד, שפועל ומפעיל את הכול. ואין לאדם ברירה. בין אם הוא בעולם הזה, ומרגיש את המציאות דרך חמשת חושיו, ובין אם מרגיש את המציאות גם בחוש השישי - הוא מופעל מלמעלה לחלוטין. העניין הוא, שאדם שנמצא גם בחוש השישי, ומרגיש את הכוח העליון, כבר רואה מדוע ואיך מפעילים אותו, ואז הוא בוחר ללכת יחד עם הכוח הזה, כי הוא מרגיש עד כמה זה נכון וטוב. ובזה בחירתו של האדם - שרואה מה שנעשה ומסכים לזה, ומתוך כך הוא הופך להיות כחופשי.

יוכי ברנדס: "כמו" חופשי. זאת רק אשליה של חופש.

רב: זאת לא אשליה. פותחים בפני האדם את כל הקלפים. ומתוך כך שרואה את כל חוקי המציאות, ומבין שזה כדאי וטוב, הוא מסכים עימם, ולא מתנגד להם. הוא מוכן ללכת יחד איתם.

יוכי ברנדס: אני מבינה. אני רוצה בעצם להבין דבר אחד. אתה בעצם טוען שאני נמצאת בתוך קופסה, שאני לא רואה את הכול. אם אני אלמד קבלה יהיה לי רובד נוסף להסתכל על הדברים. מאיפה אני יודעת מתי אני אגיע לרובד העליון ביותר, שממנו אני רואה את המציאות באמת? ומאיפה אני יכולה להיות בטוחה שאין עוד איזה רובד עליון, שמישהו אחר יחשוף לי אותו, אם אני אגיע אליו?

רב: שאלה יפה מאוד. אז אני שואל כך, איך את מתארת בכלל בחירה חופשית לאדם? מה זה חופשית? חופשית ממה?

יוכי ברנדס: חופש הבחירה הוא חלק מרכזי באמונה שלי. ולכן אני כל כך נאבקת עליו. אני מאמינה בטוב ורע, ובשכר ועונש.

רב: "טוב ורע", "שכר ועונש", כל אלה הם נתונים, איפה העיקרון?

יוכי ברנדס: אני מאמינה שלמרות שאדם נולד בתכונות מסוימות ובחברה מסוימת, ועל אף זאת, גם אם הבחירה החופשית שלו אינה מוחלטת, אלא מצומצמת, עדיין יש לו יכולת שאין לכל היצורים האחרים, לבחור בכל רגע נתון בין xל- .y

רב: ועל סמך מה הוא בוחר? על סמך דברים שמצויים בו מראש. לא הוא זה שתיכנת את עצמו, ולא הוא זה שמילא את עצמו. האדם נולד ריק, יש לו כלים טבעיים, שאותם קיבל בתורשה, ואחרי כן הוא גדל, והכלים האלה מתמלאים על ידי החברה, הסביבה שבה הוא נמצא. ככל שהוא גדל, הוא ממשיך ומתייחס למציאות לפי החינוך שקיבל, אלא שבכל פעם הדבר קורה בחברה שמוסיפה לו עוד ידע, עוד נתונים וכולי. אז מה נקרא "חופשי"? חסר נתונים? שכן אם יש נתונים, הם אינם של האדם. כלומר, האדם לא יודע מהיכן קיבל את כל הנתונים, ולכן נדמה לו שהוא חופשי.

יוכי ברנדס: אם נצא מנקודת הנחה שאין בחירה חופשית, אז האם יש בכלל משמעות לשכר ועונש? האם יש טוב ורע?

רב: אין משמעות. העולם שלנו נקרא בקבלה "עולם המדומה". כלומר ,זו לא אשליה שאנו נמצאים כאן, אלא זו אשליה שאנו חיים ופעילים, ושאנו בשליטה ובהבנה. לא סתם נאמר במשלי )כא, א( "לב מלך, ביד ה'". כלומר, אפילו האנשים שלכאורה מנהלים את העולם, לא עושים דבר בעצמם.

יוכי ברנדס: זאת אומרת, גם המנהיגים מונהגים?

רב: ודאי. במושכות מלמעלה.

יוכי ברנדס: אם אין בחירה חופשית, לפי מה אדם נחשב צדיק או "זכאי"?

רב: מדובר בחשבונות עם הנשמות הכלליות, לפי האופן שבו הנשמה צריכה לעלות לשורשה, במשך כל הגלגולים והדורות. כלומר הכול תלוי בשורש הנשמה, במקום שממנו באנו. לכל אחד שורש נשמה משלו, כאשר המקור של כולנו הוא בנשמה הכללית, שנקראת "אדם הראשון".

יוכי ברנדס: האם לנשמה יש בחירה חופשית?

רב: ודאי שיש לנשמה בחירה חופשית, אבל היא יכולה להתממש רק כאשר היא עולה לדרגה שבה היא יכולה לשלוט על עצמה. לפי הבנת הטבע הכללי נקבעת הרמה שבה האדם יודע כיצד לשלוט על עצמו ולהפעיל את עצמו בצורה הנכונה. אנחנו עוברים במהלך חיינו הנוכחיים ובמהלך כל הגלגולים של הנשמה סדרת התרשמויות על פי התכנית הכללית של אותו כוח עליון. ההתרשמויות הללו אט אט מביאות את האנושות למצב שמתהווה בימינו, שבו האדם כיחיד והאנושות בכלל, מתחילים לשאול: "לשם מה אנו חיים?", "מה עשינו עד כה? ולאן הגענו?" הם מתחילים להבין שכל ההתפתחות שעברנו משך אלפי שנים עד היום, כנראה אינה נכונה, ואז מנסים למצוא תשובות. לכן כל כך הרבה אנשים נמשכים דווקא בזמן הזה אל חכמת הקבלה. התהליך הזה עדיין בשלב של בירור אבל אנחנו רואים כיצד הוא מתקדם מרגע לרגע.

יוכי ברנדס: הרב לייטמן, אני מקשיבה לדבריך ומצטיירת בי התמונה שאתה חי מתוך אמונה ממשית, שהקבלה היא הרפואה לכל תחלואי העולם, למניעת אסונות טבע, רעב, מגיפות ומה לא?

רב: חכמת הקבלה היא ללא ספק התרופה לכל ייסורי העולם, כי הכול נמצא תחת שליטת כוח עליון אחד. אם נבין את החוקים הפועלים על העולם הזה נוכל להבין כיצד ללכת איתם. בעולם הזה יש דוגמה ברורה ופשוטה. אם לא תביני את כוח המשיכה ולא תכירי בו את צפויה לייסורים רבים. לא משנה כמה פעמים תקפצי מראש ההר תמיד תפלי למטה. זה חוק טבע. אם את מכירה את החוק הזה ופועלת בהתאם אליו אז את מונעת מעצמך מכות ויכולה גם לפתח כלים שבהתאם לחוק הטבע הברור הזה אפילו יעזרו לך לעוף, כביכול ללכת נגד החוק. רק בידיעה טמונה היכולת לגדול ולהתקדם. כך לגבי מערכת הכוחות המפעילים את העולם הזה, רק אם נכיר אותם נוכל לשים קץ לכל הייסורים ואף יותר מזה, נלמד "לעוף", נגיע למחוזות חדשים בתפיסת המציאות שלנו. ואני סמוך ובטוח שהאנושות כולה תגלה זאת בשנים הקרובות.

יוכי ברנדס: ואז נחזור לגן עדן.

רב: למה לא? הרי זה המקום שלנו, המקור שלנו.

יוכי ברנדס: זה המשיח לפי תפיסתך?

רב: "משיח" הוא אותו אור עליון, כוח העליון, שיעזור לנו להתעלות לרוחניות.

יוכי ברנדס: הטרמינולוגיה של הציונות הדתית הלאומית מדברת גם על ארץ ישראל השלמה שהיא כמו גוף שלם, שאם נמסור חלקים ממנה זה כאילו חתכנו לב או כבד. אני לא יודעת אם אתה מסכים עם זה או לא ורציתי לדעת מה אתה חושב. אבל לפני כן מעניין אותי לדעת, האם אתה מחיל את החוקיות העליונה גם על כל מה שקורה בעולם - על קונפליקטים פוליטיים ועל פתרונם.

רב: כל הקונפליקטים, כולל הסכסוך ארוך השנים באזורנו, שהוא המרכזי בעולם, שורשם בישראל. לא במקרה אומות העולם מרגישים שיסוד הרשע בעולם ומקורו הם בישראל. אם נמדוד את זה לפי ההיגיון זה לא מתקבל על הדעת. יש אזורים בעולם שמספר האנשים והמדינות המאכלסים אותם גדול פי כמה מזה הקיים אצלנו. אנחנו כאן רק כמה מיליונים, ובכל זאת אנו רואים עד כמה אזורנו הוא מקום הריכוז של כל הרע והקונפליקטים.

יוכי ברנדס: המוקד הוא פה?

רב: כן. המוקד כאן. אז מה לעשות? העולם שלנו הוא העתק מעולם עליון יותר, העולם הרוחני, שישנה בו סדרת הכוחות שיורדים לעולם הזה, וכאן בעולם הזה, בונים כל מה שיש כאן מול עינינו. עלינו לדעת, שבעולם הרוחני יש נשמה כללית, ששם אנחנו מחוברים יחד "כאיש אחד בלב אחד", כולנו, כל האנושות.

יוכי ברנדס: כולם מחוברים? גם גויים וגם יהודים?

רב: ברוחניות כולם מתוקנים ונמצאים במצב השלם, המחובר. אין שם הבדל בין יהודים וגויים.

יוכי ברנדס: נשים וגם גברים?

רב: ודאי, כולם בשווה, באחדות. זה כמו שבגוף אין משהו פחות ומשהו יותר.

יוכי ברנדס: אבל דווקא בגוף יש. האצבע הזאת פחות חשובה מהלב.

רב: כן, אם את מסתכלת על כל איבר בנפרד אז זה נכון. אבל כאן אנחנו נכנסים לעניין של התפקיד של כל איבר בגוף הכללי, וזה כבר נושא בפני עצמו. ברוחניות זה קצת שונה מאשר בגוף שלנו. כי ברוחניות הכול שלם. ואם אפילו תא אחד בגוף לא מתפקד, או חסר, כל הגוף סובל.

יוכי ברנדס: אתה מציע תרופת פלא לכל תחלואי העולם, ובכך אתה אומר שישנה דרך אחת בלבד לשיפור פני העולם, ולמעשה מציע אחידות מסוימת, שעלולה להיות מסוכנת. אני, לעומתך, מאמינה בעולם מורכב, וכדי לשפר את פניו, יש לעסוק בפוליטיקה, וברפואה, ובמדע, ובתרבות ואמנות.

רב: איני מוותר על דבר. יותר מזה, על פי חכמת הקבלה אין דבר מיותר שנברא ושקורה בעולם, אלא הכול הוא כדי לעזור לאדם להגיע לתכלית הבריאה. אני פשוט מציע לאדם לפקוח את העיניים שלו. אני מזמין אותך ללמוד ולהכיר בעצמך את חוקי העולם, חוקי החיים. אני לא אומר לאיש ללכת בצורה עיוורת, ואיני אוחז בקופסת פלאים סגורה, שבה נמצאות כביכול התשובות, ומי שירצה יאמין ומי שלא, לא. אני מציע לאדם בנוסף לחייו הנוכחיים לבוא ולפתוח את התמונה, ואז ייווכח בעצמו, שכאלה הם פני הדברים.

יוכי ברנדס: אתה יוצא מתוך הנחה שהעולם לא ישתפר בכלל על ידי כל מה שהזכרתי לעיל.

רב: העולם ישתפר רק אם נעלה לדרגה מעל העולם הזה, שממנה יורדים כל הכוחות המנהלים את המציאות, ונכיר אותם. אז נוכל לתקן את העולם באמת.

יוכי ברנדס: רק בדרך הזו?

רב: אך ורק בדרך הזו. לא במקרה את יושבת מולי ושואלת: האם ניתן לעשות ניסים? האם מקובל יכול לעזור בעניין זה או אחר? כי ביסודו של עניין, גם בך נמצאת הידיעה, שהדברים באים ומתרחשים מלמעלה.

יוכי ברנדס: די קשה לי עם הנקודה הזו שדברים באים ומתרחשים מלמעלה.

רב: אני מכבד את הקושי שלך, כי זה מה שדחף אותך לצאת ולברר האם זה נכון או לא, על אף שלשם כך נאלצת לצאת מהחינוך ומהעולם שחיית בו.

יוכי ברנדס: חשבתי שכאדם דתי, תטיף לי על כך שיצאתי.

רב: לחלוטין לא. אני מכבד את רצון האדם. גם אני עצמי עודני מהפכן.

יוכי ברנדס: אתה עברת שינוי, אבל לכיוון ההפוך.

רב: לא רק שעברתי שינוי לכיוון ההפוך. אלא בסביבת החיים שלי אני חי, למעשה, בשני עולמות, בעולם גשמי ובעולם רוחני. אני מכבד כל רצון, כי כפי שהסברתי, אין דבר שקורה שהוא לא בא לעזור לאדם להתקדם, אם ידע לנצל אותו נכון.

יוכי ברנדס: אז אתה מאמין ברצון?

רב: אני מאמין שהרצון שיש לאדם נגלה לו מלמעלה, ואם אדם מבין זאת, ומחפש את השורש לרצון, את הסיבה שהדברים מתעוררים בו דווקא בצורה שהם מתעוררים, אז הוא יכול להתעלות ולנהל את הרצון שלו בעצמו.

יוכי ברנדס: האם נכון לומר שלרוב באים ללמוד קבלה אנשים שחשים חוסר שליטה, כישלון, שהרגישו שהחיים חומקים בין אצבעותיהם? זאת אומרת, זה נכון שאנשים כמוני, שיחסית מרגישים שיש להם שליטה מסוימת על החיים, ומרגישים סיפוק במה שהם עושים, לא באים ללמוד קבלה?

רב: נכון. אבל הייתי אומר שזה לא לגנותם של האנשים, אלא לשבחם. אדם שרצה לממש בחייו תוכניות רבות והשקיע בזה כוחות רבים, השיג וראה שזה לא ממלא אותו כפי שציפה, ניסה דבר אחר וגילה שאין דבר שממלא אותו, ואפילו שהתקדם בעיסוקיו הרוחניים או הגשמיים הוא נשאר תמיד עם התחושה שמשהו חסר, שגם זה לא נתן לו סיפוק ומנוחה. אדם כזה מגיע ללמוד את חכמת הקבלה כשהוא ריק, וזה סימן שהגיע למצב האמיתי.

יוכי ברנדס: הריקנות היא המצב האמיתי?

רב: ריקנות היא מצב אמיתי, כי באמת אין לאדם במה למלא את עצמו.

יוכי ברנדס: לדעתך הכול אשליות?

רב: זה לא אשליות, אלא האדם מגיע בסופו של דבר למצב, שהוא רוצה למלא את עצמו במה שמעבר לעולם הזה. מה שנראה בעולם הזה כריקנות, אינו ריקנות, אלא הכרה שיש דבר נוסף מעבר לעולם הזה.

יוכי ברנדס: מה תוכל להציע למישהי כמוני, שלא מרגישה ריקנות, חוסר שביעות רצון מחייה, או חוסר שליטה?

רב: את יכולה להישאר במצבך עוד שנים רבות, ואפילו לעבור כמה גלגולים, עד שיתעורר בך הצורך העמוק לחפש. לרוב הצורך הזה נובע מכאב או מאי נוחות. אבל ניתן כמובן לעשות זאת אחרת. אם רוצים לזרז את ההתפתחות, חבל לבזבז את הזמן.

יוכי ברנדס: חסרים לי כמה משברים, חלילה?

רב: לחלוטין לא. הקבלה בשום אופן לא תומכת בייסורים ובמצבים קשים. הכוח היחיד שיכול לזרז את ההתפתחות, הוא האור העליון, הכוח העליון שאדם מעורר על עצמו. כי הוא זה שמפתח אותו. בכל פעם שמאיר על האדם אור עליון מלמעלה, הוא מושך אותו קדימה. האדם מצידו יכול רק לזרז או להגדיל את הארתו עליו, על ידי לימוד חכמת הקבלה. אם תתחילי לקרוא, תרגישי כעבור חודש שינוי במצבך. ואל דאגה, זה לא יגזול ממך את זכות הבחירה.

יוכי ברנדס: אם לא ארגיש דבר, ודאי תגיד שלא למדתי טוב ושעלי להמשיך ללמוד עוד חודש.

רב: את תרגישי, כי מדובר בדברים רציונאליים מאוד, דברים שמתלבשים בשכל וברגש, ולא בהטפות מוסר למיניהן. הקבלה היא נגד כל דיכוי והגבלה, כמו שכתוב "חנוך לנער על פי דרכו". כלומר, את יכולה להמשיך לעשות מה שאת רוצה, ורק מתוך קריאה עם הלב שלך בכתבי מקובלים, פתאום תגלי עד כמה הדברים מתלבשים בך, ומתחילים לפתוח לך את הלב והמוח. וכך על ידי השילוב של "מוחא וליבא", מוח ולב, רגש ושכל, לפתע תתחילי לגלות את העולם, ולהיווכח שהוא הרבה יותר רחב מכפי שחשבת. בדומה לאותן תמונות מנוּקדות, שכשמסתכלים בהן, מגלים שהן תלת ממדיות. כלומר, חכמת הקבלה עוזרת לאדם ליצור ריכוז מיוחד, שבאמצעותו, דרך העולם שלנו, הוא לפתע רואה עמקות שבה נמצאות כל הסיבות לכל מה שנראה לעיניו בתמונת העולם השטחית הזאת.

יוכי ברנדס: יש עוד דבר אחד שמפריע לי בהצעה שאתה מציע לי. אני לומדת תנ"ך, לומדת מִשנה, לומדת תלמוד, ומתוך זה אני יוצרת פרשנות חדשה שלי, וכותבת סביבה, יוצרת סביבה. אני משתמשת בחומרים האלה, כמו באבני לגו, אבל כשאני היא היוצרת. אתה בעצם מציע לי כל הזמן ללמוד דברים שנכתבו בעבר, האם יש יצירה חדשה של הקבלה?

רב: לכנות את ספרי הקבלה "ספרים שנכתבו בעבר", אין זה ראוי בעיני. כי מקובל הוא אדם שחוקר את המציאות. כמו שהמדרש מספר על אברהם אבינו, שמתוך כך שהחל לחקור את המציאות, ושאל מדוע יש כוכבים בשמיים? מדוע הם מסתובבים כדרכם? האם יש כוח עליון, שמניע את הכול? האם כל חלקי הטבע קשורים ביניהם? מתוך חקירתו זו הוא הגיע להכרת הכוח העליון, הכוח הכללי שמסובב את המציאות. את אותה הדרך עובר כל מקובל ומקובל. מקובל לא מגיע לרוחניות כתוצאה מזה שהוא פותח ספר שכתב מקובל אחר לפניו ומוצא שם בין המילים כל מיני דברים. אלא כפי שהפיזיקאי חוקר את העולם הזה, כך המקובל הוא חוקר שלומד את העולם העליון. אברהם אבינו שאל כבר אז שאלות כה חכמות, ומצא שיש קשר בין כל הדברים. ואילו אנחנו רק כיום מתחילים לגלות עד כמה הכול קשור במערכת אחת ואיך דבר אחד משפיע על משנהו, גם אם לכאורה אין בניהם קשר ישיר. היום אנו רואים שאם אדם שורף יער, למשל, נגרמים כתוצאה מכך רעידות אדמה, מלחמות ואסונות אחרים.

יוכי ברנדס: האם ישנם ספרי קבלה שנכתבו בימינו?

רב: אחרון גדולי המקובלים היה המורה שלי, הרב"ש )הרב ברוך שלום אשלג( ולפניו היה אביו, בעל הסולם )הרב יהודה לייב אשלג(. הם חיברו את ספרי הקבלה הקרובים ביותר לעבודתהאדם המודרני.

יוכי ברנדס: ואתה?

רב: אני משתדל להתאים את כתביהם לדור הנוכחי.

יוכי ברנדס: אם אלמד קבלה, האם אני אוכל לכתוב ספרי קבלה בעצמי?

רב: זה תלוי לאיזה דרגות השגה תגיעי, כלומר כמה מתוך השלמות של המערכת יתקיים בתוכך.

יוכי ברנדס: האם הלימוד ישפיע גם על הרומנים שאני כותבת?

רב: בהחלט. ולדעתי תוכלי גם לגלות כוחות יצירתיים חזקים בהרבה מכפי שיש לך כעת. הרומנים שלך יהיו אז מלאי מטען רוחני פנימי. הם יהיו בדרגה גבוהה בהרבה מזו הנוכחית, ולכן ישפיעו על אנשים בעוצמה רבה יותר. גם אדם שפותח את ספר "הזוהר", קורא לכאורה סיפורי אגדה על אנשים, שעשו, דיברו, וכן הלאה. והתנ"ך, לכאורה, מספר סיפור היסטורי ותו לא. אבל מקובלים שמוסיפים לכָּתוּב את הפנימיות, את עומק הדברים, מעלים את התהליך ההיסטורי מעל לפני השטח, לתחום הרוחניות. ואז מספרים לנו מהיכן יורדים הכוחות, מה הם אותם הכוחות, מה נעשה כאן, כתוצאה מהכוחות הרוחניים, ואיך הם מנהלים את העולם הזה, מה עומד מאחורי השמות "עם ישראל", "יהודים", "גויים". כלומר, אם תגיעי לרוחניות, יוארו לך הדברים בצורתם העליונה.

יוכי ברנדס: זה נשמע מאוד מבטיח, כי אתה מציע לי דבר, שלא שולל את היותי אדם בעל בחירה חופשית, ואוכל להיות יוצרת יותר טובה.

רב: הבחירה החופשית היא דווקא לאלו שמתעלים מעל העולם הזה. כי אדם שנמצא בתוך הטבע, הרי נמצא בתוך חוקיות מסוימת, ואיך יוכל לשלוט על עצמו? אם הוא נמצא מעל החוקיות הזאת, אז הוא יכול לשלוט בדרגה התחתונה ממנו. למשל, ילד מבין מיהו? מהו? הוא יכול לשלוט על עצמו? לא. הגדול יותר, דווקא יכול. אז רק אם נתעלה מעל העולם הזה, נוכל להגיע למצב שנשלוט על עצמנו מלמעלה.

יוכי ברנדס: אם אלמד קבלה ואכנס להריון, האם תהיה לי בחירה לגבי נשמת העובר שלי? או שזו תהיה מעין הגרלה?

רב: גם כך וגם כך הבחירה לא בידיך. עם זאת, אני יכול לומר לך שלא מדובר בהגרלה. אם תלמדי ותגלי מאיזה אזור של אדם הראשון את, מה הן התכונות העיקריות שלך, לא תכונות האופי הגשמיות, אלא תגלי מהו הגןֵ הרוחני שלך, תביני מה חייב לצאת ממך לפי חוק ההתפתחות. אלה דברים מוגדרים. במשך כל תהליך הגלגולים, האדם לא משנה דבר בחייו, אלא רק מגלה את הדברים, מבין אותם, ויכול ללכת עימם בהבנה, בהשגה, בהסכמה. כלומר האדם בסך הכול פוקח עיניים, ורואה את כל המציאות. ועקב כך שהמציאות נפתחת כלפיו, הוא נכנס לזרימה נצחית, לשלמות.

יוכי ברנדס: הרב לייטמן, האם שמת לב לכך, שבמשך כל השיחה לא השתמשת אפילו פעם בשמו של הבורא? אתה מדבר על כוחות רוחניים, על זרימה, על שלמות, על אושר, היכן ה'?

רב: אני לא רוצה להשתמש במילים שיש לך סטיגמות כלפיהן.

יוכי ברנדס: לדעתי, כל אדם מרגיש מה זה ה', בין אם הוא מאמין ובין אם לאו.

רב: אדם שמרגיש או יודע מה זה ה', זה כבר פסול בעיני, כי ההגדרות הקודמות שלנו הן לא נכונות. מה זה ה'?

יוכי ברנדס: אני לא יודעת. אתה רוצה לפתוח את המושג "ה'" מחדש?

רב: "אלה-ים" בגימטרייה זה "הטבע", היינו החוק העליון של הטבע. כוח שמהותו אינה משתנה, כמו כוח המשיכה. אם האדם ישתנה כלומר יתאים את עצמו לפעול לפי אותו החוק, מצבו יהיה טוב יותר, אבל החוק עצמו עדיין לא ישתנה. לכן המקובל חוקר את אותו החוק, ודרך גילויו של החוק הזה הוא יודע כיצד עליו לפעול במציאות.

יוכי ברנדס: לפי הקבלה אנחנו נמצאים באיזו כוורת של נשמות עליונות, בעולם רוחני, אנחנו מאוד מאושרים, טוב לנו בעולם הרוחני, יום אחד בא ה', זורק אותנו לתוך רחם אנושי. הוא אומר לנו תחיו ותצרו בתוך העולם הזה כדי שבסופו של דבר תוכלו לעלות חזרה. אז למה הוא זרק אותנו לתוך עולם האשליות הזה שמלא כל כך בסבל?

רב: כדי שבאמת נלמד לחזור בכוחות עצמנו לעולם העליון.

יוכי ברנדס: למה?

רב: כי רק בצורה כזו, שנשוב בכוחות עצמנו, נשיג את ראש העליון, כלומר נוכל להשיג את מחשבתו, את תוכניתו, את הבנתו והשגתו של העליון. רק כך נחדל להתקיים כנשמות שנמצאות בכוורת אחת, ומקבלות מהכוח העליון. אלא נעלה מדרגת הנברא לדרגת הבורא. נחדל להיות נבראים, ונהפוך לחלק אינטגראלי ממנו, חלק מהבורא.

יוכי ברנדס: אתה מייחס ערך לדברים שנעשים בעולם, מחוץ לקבלה? לתרבות, לרפואה, למדע, לפילוסופיה?

רב: ודאי. לכל דבר בעולם הזה יש ערך עליון. אבל בסופו של דבר האדם מגלה שהם כאין וכאפס.

יוכי ברנדס: זה הערך העליון?

רב: לא די בזה?

יוכי ברנדס: זה מצוין. אז הכול חסר ערך, ואנחנו עוד צריכים לגלות את זה בייסורים.

רב: אנחנו כבר מתחילים לגלות את זה.

יוכי ברנדס: אתה יודע, הרב לייטמן, אני חושבת שרק בגלל המשפט הזה אני לא אבוא ללמוד קבלה.

רב: מדוע?

יוכי ברנדס: כי אני לא רוצה לגלות, שכל מה שאני עושה הוא אפס. כי אני לא מאמינה שכל מה שאני עושה הוא אפס. אני מאמינה שיש לעולם ערך על כל רבדיו.

רב: אם את ננעלת בתוך העולם הזה, אם כל ההסתכלות שלך היא רק מתוך מה שקיים ונעשה ברובד העולם הזה, אז ודאי שאין לו ערך. אבל אם את משתמשת בעולם הזה כבסיס שממנו את עולה אל שורש נשמתך, אז את מתחילה לחבר שני עולמות, ואת מגלה שלעולם הזה יש ערך עליון אמיתי. אחרת כל החיים הללו אינם יותר מחיים גופניים. כי כרגע האדם לא מפתח את הנשמה שלו, היינו את החלק הרוחני שבו, אלא הוא נמצא בו כ"נקודה" קטנה ולא מפותחת. וכשתתחילי להתעלות מבחינה רוחנית, פנימית, כשתתחילי לפתח נשמה, תגלי איך מתקיימים בך שני העולמות: ה"גוף", היינו העולם הזה, וה"נשמה", העולם הרוחני, ותחברי בין שניהם. תארי לעצמך איזה חיים עשירים ומלאים יהיו לך אז. כמה הרגשות, הבחנות, וטעמים את פתאום תכירי ותגלי.

יוכי ברנדס: ואז יהיה ערך למעשים שלי?

רב: ערך רב. כי לא ניתן לעלות לעולם העליון בלי להימצא בעולם הזה, ולקחת חלק בתרבות, בחינוך, ובענייני מדינות ועמים, ובשאר התחומים. יותר מזה, את תתחילי להרגיש, שהיקום כולו נעשה ידידותי כלפיך, הולך איתך בכל התחומים לאותו כיוון שאת הולכת, תגלי מה זה לחיות בהרמוניה.

יוכי ברנדס: אתה יכול לתת לי דוגמה ליוצר או מדינאי, שכתוצאה מלימודי הקבלה התחיל לפעול אחרת? כדי שאראה שיש לי לאן לשאוף.

רב: אין, ולא היה.

יוכי ברנדס: אז למה שאני אאמין לך?

רב: אני לא מצפה שתאמיני. אני רק מציע לך כיוון שבו תוכלי לחסוך צרות וייסורים.

יוכי ברנדס: אבל הבטחת לי "סוכרייה"...

רב: הסוכרייה היא רק בסוף הדרך.

יוכי ברנדס: איך אני אאמין לך שהיא קיימת?

רב: אז אנחנו כבר מגיעים לשאלה אחרת, למה זה נסתר? למה חכמת הקבלה והעולם הרוחני וכל הדרך הזאת לא גלויה באופן ברור?

יוכי ברנדס: למה?

רב: בעולם הזה, האמצעים להצליח גלויים לעין: האדם נכנס ללמוד באוניברסיטה, מסיים את התואר, נעשה איש עסקים, ואז יודע איך לנהל את ענייניו, ומתקדם ומשגשג. וכאן עולה השאלה: למה חכמת הקבלה, העולם הרוחני, וכל הדרך הרוחנית נסתרים? מפני שהאדם עובר תהליך של שינוי בטבע שלו, מטבע "קבלה" לטבע "השפעה". האדם חייב לצאת מהאגו שלו, ולהפוך להיות הפוך לו, אלטרואיסט.

יוכי ברנדס: אתה בעצם אומר, שאחרי שאלמד את כל אלה, כבר לא ארצה "סוכרייה"?

רב: "הסוכרייה" שלך תהיה אז בעלת צורה אחרת.

יוכי ברנדס: השאלה היא, האם ארצה לעבור את כל התהליך בשביל סוכרייה, שייתכן שבכלל תהיה חמוצה ומרה.

רב: האמת היא שאני לא חושב שאדם שמרגיש שטוב לו בחיים, יכול לבוא וללמוד את חכמת הקבלה כך סתם.

יוכי ברנדס: אתה אומר דבר כן ביותר.

רב: הוא חייב לעבור ייסורים גדולים.

יוכי ברנדס: אוי ואבוי. אמרת קודם, שאוכל ללמוד ללא ייסורים גדולים.

רב: אלא אם כן יהיה לו השכל מעצמו להצטרף לאלו שכבר עברו משברים כאלה בחייהם.

יוכי ברנדס: אז למעשה אתה אוסף את המאוכזבים, הלוזרים.

רב: להיפך, אלה דווקא המוצלחים ביותר. במדרש יש סיפור על אדם שקראו לו פתחיה, שבא לאיזו עיר, וליקט בה את כל הריקנים והפשוטים, ולקח אותם למדבר. הסיפור הפנימי הוא, ששמו פתחיה, משום שהיתה בידיו השיטה, חכמת הקבלה, לפתוח ולגלות לאנשים הללו את העולם העליון, והוא לקח מהעיר דווקא את מי שהרגישו ריקנים ופשוטים.

יוכי ברנדס: כמו דוד המלך, שבתחילה הלך עם ריקים ופוחזים.

רב: נכון. שהרי כך הם הרגישו את עצמם, וזו חכמה גדולה לעבור על כל תענוגי העולם, ולגלות שבסופו של דבר תמיד נשארים ריקים. גם האנשים המוצלחים ביותר, בעלי השגות רבות בחיים, שמרוויחים מיליארדים, לפתע מרגישים את עצמם ריקים. אדם לא מוצלח, הוא לאו דווקא מה שנראה לפי הבנתך או בצורה הפשוטה ריק וחלול. להיפך: האנשים שבאים ללמוד קבלה הם ברובם אנשים משכילים ומבוססים בעלי מקצועות חופשיים, אנשים שעברו כברת דרך בחייהם.

יוכי ברנדס: ובכל זאת הם חשים ריקנות.

רב: הדבר תלוי בהתפתחות הנשמה של האדם. האדם, לאחר שעבר בגלגוליו את כל התהליך הפרטי שלו, היינו עבר רצונות לחיים פשוטים קרובים לטבע, עם דאגה רק למחסה, משפחה ומזון, ואחרי כן רצונות לכסף, לכבוד, לשליטה, לידע ומושכלות, ולכל מה שיש בכוחו של העולם להציע לו, אדם כזה מגיע בסופו של דבר לתחושת ריקנות. מתוך הגלגולים שעבר הצטברה בתוך הנשמה שלו אסופה של התרשמויות והוא כבר מבין שאין דבר בעולם הזה שיכול להביא אותו לתחושת סיפוק ותענוג בלתי פוסק. בתחילה הקבלה נראית לאדם דבר משונה, מוזר, אפילו מעורר התנגדות, והוא צריך להתרגל לשמוע ולהבין במה מדובר. עליו לשוב ולחזור על ההגדרות הנכונות, ולא להיצמד לסטיגמות מהעבר. ואז הוא מתחיל להבחין שישנו מעין פתח, גשר צר מאוד, אל עולם גדול ונאור, שעולמנו רק נספח לו.

יוכי ברנדס: הייתי אומרת, שאחד הדברים שמפריעים לי בעולם הדתי זו ההפרדה בין גויים ליהודים, האם בקבלה זה קיים?

רב: ודאי שקיים הבדל בין יהודים לגויים, כפי שקיים הבדל בין גבר לאישה. לא שהאחד יותר מהשני, אלא האחד קודם לשני. כלומר, קודם על היהודים לתקן את עצמם, ואחרי כן להיות "אור לגויים", כלומר להביא לגויים את חכמת הקבלה, ולתקנם.

יוכי ברנדס: יש נשמות שונות ליהודים ולגויים?

רב: כן.

יוכי ברנדס: ולא יכול להיות שבגלגול הקודם הייתי מנשמות אומות העולם?

רב: לא.

יוכי ברנדס: אתה יכול לאפיין במה שונה נשמה של יהודי מזו של אומות העולם?

רב: נשמה של יהודי באה משורש מיוחד, לא טוב יותר, אלא אחר. בחכמת הקבלה הוא נקרא "גלגלתא ועיניים", שזה החלק המיוחד של נשמת אדם הראשון הכללית, ששורשו "השפעה". ואילו נשמות אומות העולם באות מחלק, שנקרא "אח"פ", ושורשו הוא "קבלה".

יוכי ברנדס: מה זה נשמה של גר?

רב: "גרים" הן נשמות הגויים, שמתוך שבירת הכלים, מתוך ההתערבבות בין הנשמות, יש בהם חלק מנשמות היהודים, שלפתע משפיע על הנשמה כולה. אדם כזה, ויש רבים כאלו בעולם, רוצה להצטרף ללימוד הקבלה, כי הוא מרגיש קריאה מלמעלה, כביכול, להשגת העולם העליון. אדם כזה, לפי תשוקתו, נקרא "ישראל". כי "ישראל" זה ישר-אל, ועל כן הוא מצטרף אל אותם האנשים שעוברים תיקון, מגיעים להתעלות רוחנית. אבל אין עליו חובה, כי אין על אף אחת מאומות העולם חובה לתקן עצמה ואחרי כן להיות "אור" ליתר. כלומר, להיות מקור שיטת התיקון לאחרים, כפי שמוטל על עם ישראל.

יוכי ברנדס: האם לדעתך כל ההפרדות הללו הן המקור לשנאה ולאנטישמיות?

רב: על עם ישראל לתקן את עצמו, ולהיעשות מורי דרך לכלל העולם, כדי להעלותו לדרגה רוחנית, למצב נצחי, טוב, שאז השפע ימלא את העולם, והכוח העליון יתלבש בכל הנשמות, והאדם ירגיש חי בנצחיות, בזרימה נצחית, שזה לא רק ביכולתנו, זוהי חובתנו, זו סיבת קיומנו בעולם הזה כאומה, וזה ייעודנו, ועל כן אנו נקראים "העם הנבחר". בתת הכרתם אומות העולם שונאים את עם ישראל על שאינו מבצע תפקידו, אף שהם עצמם אינם מבינים מהיכן באה שנאתם. המקור והסיבה לשנאה ולאנטישמיות הוא עצם זה שאנו לא מתקנים את עצמנו.

יוכי ברנדס: אז הפיתרון לאנטישמיות היא לימוד חכמת הקבלה?

רב: הפיתרון הוא שעל ידי לימוד חכמת הקבלה נגיע לתיקון עצמי ונעביר לעולם את שיטת התיקון, שעל ידה מגיעים למצב המושלם, הטוב, הנצחי. ואז החיים האלו והחיים הרוחניים הנצחיים נעשים כאחד. כי האדם נפטר מכל צרותיו, ומתמלא בכל טוב.

יוכי ברנדס: האם יש הבדל בין נשמת גבר לנשמת אישה?

רב: הבדל גדול מאוד. העולם שלנו על כל דרגות ההתפתחות שבו, דומם, צומח, חי ומדבר, מתחלק לכוח חיובי ולכוח שלילי, אור וחושך, זכר ונקבה. אפילו באטומים, שהם חלקיקי הטבע הקטנים ביותר, יש שני כוחות זה כנגד זה, והאחד מחייה ומקיים את האחר. שוב, אין כאן עדיפות למין אחד על משנהו, אבל צריך ואפילו חשוב מאוד להבין ולקבל שיש שוני, שנובע משורש רוחני אחר של גבר ושל אישה.

יוכי ברנדס: לא ייתכן שבגלגול הקודם הייתי גבר?

רב: תמיד היית אישה.

יוכי ברנדס: אני עזבתי את העולם החרדי משום שרציתי חופש, ושם לא ניתן לי חופש באף אחד מתחומי החיים, החל בלבוש, וכלה בבעל שאליו אנשא, או המקצוע שאבחר. החרדיות לא דבקה בי, כי שורש נשמתי שוחר חופש.

רב: זה נכון ששורש הנשמה הוא שקובע. יש אנשים שכבר הגיע זמנם להיות חופשיים, לחיות מעל העולם הזה, בהכרה הרוחנית. ולכן הם מרגישים, שלא מסוגלים לחיות תחת חינוך חברתי מסוג זה או אחר, או להיות נתונים לערכים מקובעים. הם חייבים להשיג משמעות. אבל איני יודע אם הלכת לכיוון הזה או לא.

יוכי ברנדס: מדוע בשעורי הבוקר שאתה מעביר לא משתתפות נשים?

רב: נשים תמיד באות אלי בטענות.

יוכי ברנדס: גברים לא באים בטענה, כי אלפי שנות תרבות קיפחו דווקא את הנשים.

רב: ומדוע זה כך בכל האומות, בכל העמים, ובכל הזמנים?

יוכי ברנדס: אני חושבת, שמשום שנשים הן פחות כוחניות.

רב: וממה זה נובע?

יוכי ברנדס: מתכונות האופי, מהכרומוזומים, מהגנים.

רב: בדיוק כך, מהגנים, מהטבע.

יוכי ברנדס: אז מדוע איני יכולה ללמוד בישיבה שלך בשיעורי בוקר?

רב: כי הלימוד מתאים לנשמת גבר ולא לנשמת אישה.

יוכי ברנדס: אם תאמר לי, שבין שלוש לשש בבוקר אתם מתאבקים זה עם זה, אסכים שזה לא בשבילי.

רב: אנחנו נאבקים כל אחד עם עצמו, ראשית, כדי לקום מוקדם בבוקר; שנית, לשבת ללמוד שלוש שעות ברצף, ולהתרכז בלימוד. כאשר החצי הראשון של השיעור עוסק בשאלה מהו מקום האדם, לעומת הכוח העליון, ואיך הוא יכול להתחבר אל הכוח העליון. כלומר, מה עליו לעקור מעצמו לשם כך, ועל ידי איזה מאבק פנימי מסוגל הוא לצאת אל מעל לעצמו.

יוכי ברנדס: אם אדם מגיע ללמוד פה, האם אתה בודק אם הוא שומר תורה ומצוות ורק אז מרשה לו להיכנס?

רב: אני אשיב לך בצורה הברורה והפשוטה ביותר. התלמידים שלי שלומדים פה מידי בוקר מקיימים מסגרת דתית מתוך הבנת החוק הרוחני של התאמת גשמיות לרוחניות, אבל ודאי שאיני יכול להכריח אף אחד לקיים מצוות גשמיות, וזאת מתוך עיקרון חשוב בחכמת הקבלה, לפיו "אין כפייה ברוחניות".

יוכי ברנדס: אז האם כל אדם שלומד קבלה מגיע בסופו של דבר לשמירת מצוות?

רב: לְמה שאדם מגיע הוא מגיע בעצמו, אני לא כופה דבר. צריך גם להבין שיש שלבים של התקדמות בדרך הרוחנית. אדם שמתקדם יותר ומכיר את הצורך בהשתוות בין הגשמיות לרוחניות יקיים מצוות אבל זה רק מתוך כך שלמד והבין מתוך עצמו, מתוך ההשגות שלו את החשיבות. ושוב: "אין כפיה ברוחניות".

יוכי ברנדס: היהדות החרדית היא מערכת מצוות נוקשה, שיורדת לפרטי פרטים. חכמת הקבלה מדברת על דברים נעלים ורוחניים, על חיפוש אחר משמעות הקיום, המקום שממנו באנו, ואליו אנו שייכים. האם יש מקום גם בתוך העולם הרוחני לזוטות של הלכה ומצוות?

רב: אין. אך עלינו לזכור כי כל מה שקיים ביהדות, מקורו בחכמת הקבלה, שכן בעבר כל אנשי כנסת גדולה היו מקובלים.

יוכי ברנדס: גם כל אנשי התנ"ך, אברהם אבינו, דוד המלך, כולם היו מקובלים?

רב: כן. רק בזה הייחוד שלהם.

יוכי ברנדס: אז מה הן בעצם המצוות? מדוע כפו אותן עלינו?

רב: זה נושא עמוק מאוד. למען האמת, מהותן של המצוות היא ברוחניות ולא בעולם הזה. הכול נובע מהרוחניות. נשמת האדם כוללת תרי"ג רצונות, ואת תרי"ג רצונות הנשמה אנו יכולים להפעיל נכון או לא נכון. הפעלתם הנכונה, כלומר בהתאם לכוח הכללי של הטבע, נקראת "קיום מצווה". הדבר משול לאדם שמחזיק בידו גפרור, אם יצית בו אש בכיריים לשם בישול, ישתמש בו לטובה, ואם ישרוף בו את הבית, ישתמש בו לרעה. להצית בצורה הנכונה נקרא "מקיים מצווה", ולהצית בצורה לא נכונה נקרא "עובר עבירה". כך ברוחניות, על האדם לתקן כל רצון ורצון בנשמתו, שכלולה מתרי"ג רצונות. ולתקן את הרצונות, פירושו שיפעלו נכון, בהתאם לחוק הכללי שמקיף את הנשמות כולן, ושנקרא "אלוקים" או "הטבע". מכאן שלהפעיל את עצמנו נכון, נקרא "לקיים מצווה".

יוכי ברנדס: ומי החליט מה זה נכון ולא נכון?

רב: זה בהתאם לטבע.

יוכי ברנדס: אבל לא בהתאם לטבע שלי.

רב: תרצי או לא, גם את חלק מהטבע, רק שאינך מבינה את זה. תינוק נמצא בעולם הזה, ורוצה לקחת כל דבר, ולעשות כך או אחרת, והגדולים מלמדים אותו את חוקי העולם, היינו איך כדאי לו לפעול ולנהוג. הם מסבירים לו, שלעולם הזה יש חוקים, ושאם יציית להם, יחיה בטוב. אם יפעל נגדם יהיה לו רע. העניין הוא, שאנחנו כמבוגרים חושבים שאנו מכירים כבר את כל החוקים הפועלים על העולם, אבל למעשה אנו מכירים רק מעט מהחוקים, רק את התופעות הגלויות לעין. בכל יום מגלה המדע חוקים נוספים, וכתוצאה מכך האדם נכנס לבלבול גדול. חכמת הקבלה לא פותחת בפני האדם חוקים פרטיים בגנטיקה, ביולוגיה, פיזיולוגיה, רפואה, פיזיקה, כימיה, אלא היא פותחת בפניו את החוק הרוחני, אותו חוק כללי שפועל על כל המציאות ואומרת לו, "אם תחיה בשלום עם החוק הזה, לא תחוש ייסורים". כלומר, אדם שלומד את החוק הכללי, ומתוך תרי"ג רצונותיו מתחיל לבצע את פעולותיו נכונה, הרי הוא מקיים מצוות. מדובר בפעולות רוחניות, וכל מה שכתוב בתורה מדבר על העולם הרוחני בלבד, ולא על זוטות של יום יום או הסיפור ההיסטורי של העם היהודי.

יוכי ברנדס: אז כשאומרים לי "לא תבשל גדי בחלב אימו", מה זה בעולם הרוחני?

רב: מדובר בחוקים רוחניים של תיקון הנשמה. בעולם הרוחני זה נקרא שאדם מקצר שני קווים, "ימין" ו"שמאל", היינו "כוח השפעה" ו"כוח קבלה", שיכולים לבוא בחיבור רק על ידי קו אמצעי.

יוכי ברנדס: זה לא אומר לי כלום. אני רק מבינה מהדברים שלך, שקיום מצוות גשמי הוא כולו אלגוריה, סימנים ותו לא. אז למה הפכו את האלגוריה הזאת לדרך חיים?

רב: מקובלים משתמשים ב"שפת הענפים", משום שאין שפה ברוחניות. אדם שמרגיש עולם רוחני, אין לו שפה לתאר את זה. משום שכוחות רוחניים יצרו את העולם שלנו, ובעולמנו נמצאת ההעתקה שלהם, המקובל נוטל שֵם מהעולם הגשמי, ומחבר אותו לכוח הרוחני.

יוכי ברנדס: ולמה צריכים שפה רוחנית?

רב: איך אני אוכל להסביר לך בלי שפה את מה שקורה בעולם הרוחני? ואיך שני מקובלים ידברו ביניהם בלי שפה? אז היו חכמים, שהגיעו להכרת העולם הרוחני, והשתוקקו להעביר לאחרים את מה שקורה להם שם, את כל התופעות למיניהן שהרגישו, ולכן הם התחילו לדבר בשפת הענפים. הענף שבעולם הזה מדבר על השורש שבעולם הרוחני. זאת אומרת, אם אדבר אתך על "משה", איני מתכוון לאדם מסוים, אלא לכוח הרוחני, שנקרא "משה".

יוכי ברנדס: אז משום שלמקובלים לא היתה שפה להסביר הרגשות מהעולם הרוחני, עם ישראל תקוע עד ימינו עם פלפולי הלכות, שמוציאות אותו מדעתו?

רב: עד לחורבן הבית חי כל עם ישראל מתוך הרגשה רוחנית, וכל מה שנכתב היה על העולם הרוחני בלבד. כולם דיברו אך ורק רוחניות, ולא על העולם הזה. אלא שלאחר חורבן בית ראשון זה החל להיגמר, ובתקופת בית שני נפסק לחלוטין, כי אז נפלו כולם לגשמיות, ואיבדו את ההכרה הרוחנית. על כן נותרו לנו רק אותם סימנים חיצוניים. והיום אנחנו מחויבים לשוב ולעלות בחזרה אל השורשים הרוחניים העליונים.

יוכי ברנדס: בימי בית ראשון ושני שמרו מצוות באופן שונה מכפי שמוכר לנו?

רב: שמרו את המצוות בצורתן הרוחנית. אבל אדם ששומר מצוות ברוחניות, חי באופן אוטומטי על פיהן. זה הטבע שלו, ולכן הוא מקיים אותן גם בצורה גשמית. כפי שבעולם הזה, אדם שנכנס למסגרת חינוכית כלשהי, מקבל כמה ידיעות, ואותן ידיעות משפיעות על התנהגותו, והוא משתנה.

יוכי ברנדס: או שלהיפך, "אחרי הפעולות נמשכים הלבבות"?

רב: זה לא סוג החינוך שמתאים לבני אדם. בקבלה כתוב, שרק מהעליון ניתן ללמוד על התחתון. אי אפשר להכיר את העליון מלמטה.

יוכי ברנדס: וכשאעלה לשורשים, אהיה פטורה מכל אותם הסימנים?

רב: את תקיימי אותם בצורה אחרת, וזה כבר יהיה לפי רצונך. כלומר, תרגישי שזה בא מתוך נפשך ממש. לכן אומרים "אין כפייה ברוחניות".

יוכי ברנדס: אתה כבר נמצא בדרגה הזו?

רב: לא נהוג לדבר על דרגתו הרוחנית של אדם.

יוכי ברנדס: נקווה שכולנו נצליח למצוא את הדרך לעלות מעלה, מעלה.

רב: ואת בכל זאת, תכתבי רומן רוחני?

יוכי ברנדס: אני אנסה...

ביוגרפיה: אייל שכטר, שחקן ומוזיקאי, נולד ב 1964- בחיפה. בשנת 1985 הקים יחד עם אמיר בן-דוד את הלהקה "אבטיפוס". בשנת 2002 הוציא אלבום סולו ושמו "פעם אחרונה שאני ככה". שכטר שיחק בסרטי קולנוע רבים, בהם "לנגד עיניים מערביות" ) 1996 (, "אמצע הסרט" ) 2003 (, "שנת אפס" ) 2004 (. בסדרות הטלוויזיה "משחק החיים" ) 2003 (, "אלביס, רוזנטל והאישה המסתורית" ) 2004 ( ו"כתב פלילי" ) 2005 (.

אייל שכטר, סולן להקת "אבטיפוס" בעבר ושחקן מצליח בהווה, מתיישב באולפן הצילומים ומסתכל בדריכות על הנעשה סביבו, יש בו משהו שרוצה לצאת, להתפרץ החוצה אבל נותר כבוש עמוק בתוך החיוך המעט נבוך שעל פניו. במפגש עם הרב לייטמן הוא רוצה להתחבר למקורות השראה עליונים ושואל על הטעם בחיים. הרב לייטמן מציע לו קוביית סוכר.

אייל שכטר: אהוד מנור המנוח, שהיה אחד מגדולי הפזמונאים שלנו, כתב למעלה מאלף שירים, רובם מוכרים ואהובים. אני מניח שכתב עוד כמה מאות שנשארו במגירה. לי עצמי לוקח זמן רב לכתוב שיר, ואילו אצלו זה זרם כמתוך מעין נובע. כנראה היתה לו השראה. מה זו השראה, והאם ניתן לכוון אותה?

הרב מיכאל לייטמן: יש אנשים שיכולים לבטא את רגשותיהם, מחשבותיהם, חוויותיהם, ביתר קלות, ויש שזה עולה להם במאמץ רב. יש כאלו שהיצירה שלהם מדברת אל הרבה אנשים, וכאלו שמצליחים לגעת בפחות. לרוב מכנים את התופעה "מוזה", "התעוררות", "השראה", אבל למען האמת מדובר בכלים מיוחדים שהאדם קיבל. לרוב הוא אפילו לא מבין איך הוא מצליח לבטא את עצמו בצורה שנוגעת בכולם. כל בני האדם הם חלקי נשמה אחת שנקראת "אדם". יש נשמות שנכללות בכל יתר הנשמות או במספר גדול מאוד של נשמות. אלו נשמות שנמצאות ברמה גבוהה יותר מאשר אחרות, ולכן פועלות ומשפיעות על נשמות רבות אחרות. עם זאת, כאן לא מדובר בעולם הרוחני, אלא באנושות. אהוד מנור היה אחד מהם. היתה לו יכולת להביע את עצמו ביתר קלות ובשפע רב, מפני שבתת-הכרתו הרגיש את כל יתר הנשמות הכלולות בו, וגם את השינויים שחלים בהן, ועוברים גם עליו. לכן ביטא את עצמו באופן שהיה קרוב ומובן לכולם. אנשים מצטיינים בזה במידה שונה, לפי סוג נשמתם.

אייל שכטר: אני לא יכול לכוון לכך שאקבל יותר השראה, ותיפתח בי האפשרות ליצור יותר?

רב: במישור האנושי הייתי אומר שרק מי שנולד עם תכונות מסוימות יוכל להצליח ליצור יותר. עם זאת, על סמך חכמת הקבלה, הייתי אומר שאדם שמתרומם מעל דרגת העולם הזה, יכול להשפיע לכל העולם. כדי להיות כלול מיתר הנשמות, להיות רגיש אליהן, להיות בעל יכולת טבעית להתקשר אליהן דרך כתיבה, ולהעביר אליהן את התפעלותו הטבעית. אז לא נדרש ממנו להיות "מוכן ומתאים מלידה", אלא חכמת הקבלה מאפשרת לו את היכולת הזאת. ואם אדם מתעלה מעט מעל העולם הזה, אז ממילא הוא נכלל בכל הנשמות, ועל כן יכול להעביר להן יותר, להרגיש אותן, ולדעת מה הן צריכות, ואיך לפנות אליהן ולרגש אותן. לזה לא קיימת טכניקה אנושית, אלא רק חכמת הקבלה.

אייל שכטר: גם קבלה היא טכניקה?

רב: זו טכניקה שאינה משפרת את תכונות האדם הטבעיות, אלא מעלה אותו לרמת ידע והרגשה מעל העולם הזה. ואז אדם נכלל באנושות, מרגיש אותה יותר, ויכול לספוג מבני האדם, ובהתאם לכך להשפיע להם, וזה יתקבל בהם כתשובה לשאלותיהם, לרצונותיהם.

אייל שכטר: כשאני כותב מוזיקה, למשל, אני נוגע בעולם הרוחני?

רב: לא. אתה יכול לכתוב ולהביע רק מתוך מה שאתה מרגיש. אם אינך נמצא ברוחניות, לא הגעת להתפעלות רוחנית, ואינך יכול לכתוב עליה. איש מכל באי העולם הזה לא נוגע ברוחניות, מלבד מי שעוסק בשיטת הקבלה ומיישם אותה כראוי, ואין זה דבר פשוט. קשה מאוד לאדם הרגיל להתפעל ממוזיקת מקובלים לדוגמה. לרוב זו תשמע לו כמוזיקה עצובה. אלא שעבורי היא מלאת שמחה, התפעלות, התפרצות פנימית.

אייל שכטר: הקשבתי לדיסק של "ניגוני העולם הבא", מוזיקה קבלית. ואני מניח שמלבד להנעים לי, יש לו מטרה נוספת. מה המוזיקה נועדה לעשות לי? האם עלי להתייחס אליה כאל מוזיקה מדיטטיבית, כמו בתרבויות המזרח?

רב: אין מדיטציה בקבלה, במובן של דתות המזרח. במדיטציה אדם בוחר מנטרה, משפט, סימן, ומתחיל להתקשר אליו, כביכול. הוא מתנתק מהמציאות הנוכחית כדי להיכנס למעין מציאות מדומה. לא כך בקבלה. כאן אתה נשאר בהכרה מלאה, ודרך העולם הזה, הברור והמוכר לך היטב, אתה נכנס לשכבת מציאות נוספת, העומדת מאחורי העולם הזה, מפעילה אותו, מציירת לך אותו, ופועלת מתוכך. "ניגוני העולם הבא" זו מוזיקה שהועברה אלינו מהמקובלים הגדולים. כשם שאתה חש התפעלות והתרגשות מחייך, מהמציאות שאתה רואה, מרגיש אותה וקשור בה, ואת זה אתה כותב, מתוך רצון להביע יחס כלפי עולמך וכלפי עצמך, כך גם המקובל כותב, אלאשהוא חי, לא רק בסְפֵרה של העולם הזה, אלא חש גם ספֵרה רחבה יותר. המיוחד במוזיקה, שזו שפה שמובנת כמעט לכולם, אין צורך ללמוד אותה. אדם יכול להאזין לשיר באיטלקית, בספרדית, בהודית ולהתפעל ממנו בלי לדעת את השפה. המיוחד בניגוני מקובלים, שהמקובל מביע בהם הרגשה, הוא לא אוחז בידי ומושך אותי אחריו. הוא גם לא מסביר לי באופן מילולי באילו מדרגות עלי ללכת, ומה עלי לשנות בעצמי, אלא פשוט מכניס בי את הרגשתו, כביכול לוחץ עלי בפנים, פותח בי אופקים, וכל זאת בכוח הצלילים.

אייל שכטר: מה ההבדל בין קבלה לבין כל תורה אחרת שמקרבת את האדם אל אותם כוחות?

רב: איני נכנס להשוואה איזו תורה טובה יותר. אני יודע דבר אחד, ויודע אותו מתוך עצמי - אדם שעוסק בחכמת הקבלה בדיוק לפי אותם התנאים שהציבו המקובלים, הוא פותח את העולם הזה, ורואה דרכו את הכוחות העליונים שנקראים ה', בורא. האדם רואה, מכיר ומרגיש אותם, וגם יכול להפעיל אותם, ובזה לשנות את גורלו. הקבלה מעלה את האדם מעל העולם הזה, מעל החיים והמוות. והוא אינו צריך להאמין, אלא הוא פשוט יודע שזה כך. האדם אז יודע ומבין את מה שקורה לו, ואת מה שקורה לאנושות. עם זאת, הוא גם נעשה מחויב ואחראי יותר כלפי האנושות כולה.

אייל שכטר: זו שליחות?

רב: נכון. אתה מרגיש מחויבות אליה. חכמת הקבלה מעלה אותך מעל העולם הזה, זה מה שנקרא "לעלות". ואז אתה לא מאמין, אתה יודע שככה זה.

אייל שכטר: האם עומדת בפני האדם הבחירה להגיע לנקודה הזו, או שהוא נבחר לכך?

רב: האדם הוא משולל בחירה בכל דבר שאליו הוא מגיע בחייו. כל אדם שמגיע לקץ ימיו יאמר לך שכל מה שהוא עבר, כנראה היה צריך לעבור בדיוק כך. לאדם מתגלה בסופו של דבר, שלא הוא הפועל, אלא הוא הנפעל. כך זה לגבי הכול מלבד דבר אחד - להגיע לעולם הרוחני. הבחירה החופשית היחידה שיש באדם היא להתעלות, להתרומם מעל העולם הזה אל העולם הרוחני. לכל אחד ניתנת התעוררות, הזדמנות, והיתר תלוי באדם. איש לא יכול להעלות אותך מעולם אחד אל עולם גבוה יותר, להרגשת מציאות עליונה, כי לא תהיה מסוגל להרגיש אותה, אלא רק אם אתה תפַתח לזה חוש מיוחד, רצון. ורצון אף אחד לא יכול לתת לך מלמעלה.

אייל שכטר: במה מתבטאת הימצאותו של אדם בעולם הרוחני?

רב: הימצאותו תלויה בהרגשה. כשם שאתה עכשיו מרגיש, רואה, נושם, מריח, שומע את המציאות, כך בדיוק מרגיש המקובל את הרוחניות.

אייל שכטר: איך אגיע למצב שבו אחליט מחר בבוקר, "אני הולך ללמוד את תורת הקבלה"?

רב: מתוך כך שתתחיל לשאול: "בשביל מה אני חי?", ותעלה בך השאלה "ומה בסוף?". אם מתעוררת באדם השאלה הזו, סימן שבמהלך כל גלגוליו הגיע כבר למצב, שחש חובה לפתור את סוד החיים, ואז הוא באמת מגיע לחכמת הקבלה.

אייל שכטר: כלומר, חלקנו צריכים להתגלגל עוד כמה פעמים?

רב: כן. יש שמתגלגלים עוד כמה פעמים, יש כאלה שעוד בחיים האלה בעולם הזה, יגיעו להכרת העולם הרוחני. כשם שאנו מכירים את העולם הזה ופועלים בו מתוך ההכרה שלנו, כך אנו צריכים להגיע להכרת העולם הרוחני. ואז אנו פועלים ממש מתוך הידיעה מה זה הטבע.

אייל שכטר: איך אני אמור לדעת למשל שקיבלתי סימן, שהגיע הזמן שלי להתחיל ללמוד?

רב: בזה הרגע אתה שומע על חכמת הקבלה, נכון? קיבלת סימן!

אייל שכטר: אני בעצם קיבלתי סימן, וכל מי שיקרא את הספר הזה גם הוא מקבל סימן?

רב: כל אדם מקבל בעיתוי שלו סימן כזה או אחר, אבל זה לא מחייב אותו במאום. אינך צריך או חייב. אל תקבל ממני את הדברים כדברי תוכחה. זוהי רק דוגמה לכך, שאף אחד לא יכול לומר שהוא לא קיבל סימנים להתעלות. למען האמת הכול תלוי במידה שהסימן דוחק באדם ומחייב אותו, עד כמה שהאדם הבשיל לכך מצד נשמתו כך יוכל להבין את הסימנים ולממש את ההזדמנות.

ביוגרפיה: ישראל סשה דמידוב, שחקן תיאטרון, טלוויזיה וקולנוע, נולד ב 1957- בטשקנט, בריה"מ דאז. שיחק בתיאטרון גשר בהצגות "אידיוט", "אדם בן כלב", "כפר", "העבד". שיחק בסרטים "החברים של יאנה", "קלרה הקדושה", "חתולות הרעם", ובסדרות הטלוויזיה "פלורנטין", "טיפול נמרץ" ועוד. זוכה פרס שחקן השנה בשנת 1996 , זוכה פרס רפאל קלצ'קין לשנת 1995 , זכה בפסטיבל מנצ'סטר לתואר השחקן הטוב ביותר על תפקידו במחזה "אידיוט".

ישראל סשה דמידוב, שחקן מוביל בתיאטרון גשר, שיחק בעשרות הצגות, סרטים ותוכניות טלוויזיה, ואף קטף כמה פרסי תיאטרון, אבל מעל לכל אלו ניחן באישיות של פורץ דרך אמיתי. לאחר שעבד כמהנדס חמש שנים, בגיל 28 הוא מחליט לעזוב הכול וללכת בעקבות ליבו לממש את אהבתו למשחק. הוא זוכה להצלחה עצומה ומיידית, ואז בשיא הצלחתו ברוסיה הוא מחליט לעלות לישראל עם משפחתו. בישראל הוא שוב פורץ דרך חדשה בכך שמכניס לשגרת הטלוויזיה והתיאטרון את המבטא הרוסי, ואף מוסיף לו נופך רומנטי. תוך פרק זמן קצר הוא כובש את הבמות, וכאשר הוא חש שמשהו עדיין חסר לו על אף כל ההצלחה שזכה לה, הוא שוב שובר את כללי המשחק. הוא מוצא את התשובה לריקנות בחיקה של חכמת הקבלה, ששינתה את חייו. מאז תחילתו של התהליך הרוחני לפני חמש עשרה שנה, הוא חי על בימת התיאטרון בערבים, ובלילות הוא פורץ את הדרך לליבו. דרך שבה יוכל לנסוק מעבר לעולם החומר, אל מעמקי העולם הרוחני. שיחה בין הרב לייטמן לאחד מתלמידיו הראשונים.

ישראל דמידוב: אני שחקן. לימוד הקבלה יעזור לי להיות שחקן טוב יותר?

הרב מיכאל לייטמן: אדם שלומד קבלה, בעצם לומד להכיר יותר את חומר הבריאה, הוא מפתח יכולת לראות את הבריאה לעומקה, בכל המימדים. חושיו מתרחבים ומתחדדים, הוא עצמו נעשה מרוכז יותר במה שהוא עושה, כי הוא רואה עכשיו את תמונת המערכת השלימה, המלאה. חכמת הקבלה מלמדת את האדם כיצד לפתח את החוש הנוסף, החוש השישי, שבאמצעותו יוכל להכיר את העולם הרוחני. לכן כל מי שהוא אמן - שחקן, צייר, זמר, וכולי - יכול להרחיב את הכלים שלו, את היכולות שלו, מתוך עיסוקו בחכמת הקבלה, כך שבאמנות שלו הוא ירגיש עמקות יתר. כאשר שחקן משחק את התפקיד, ומגיש אותו לקהל, מתוך הבנת המציאות שלו, הצופה ירגיש פתאום מן עמקות כזו, משהו שלא ידוע מהיכן הוא בא, ירגיש שיש מעין קסם, כוח פנימי שמושך. הקשר המיוחד הזה בין השחקן לקהל יפתח משהו בצורת המשחק וברמת התקשורת הרגשית ביניהם.

ישראל דמידוב: אתה בעד הרעיון להעלות על הבמה נושא בעל שורש רוחני יותר, נושא של קבלה?

רב: בהחלט, מה נותר עוד להראות לאדם מהחיים שלו? אני מקווה שבעתיד יועלו נושאי קבלה רבים בתיאטרון ובעיקר בקולנוע ובטלוויזיה, מפני שעל חכמת הקבלה להתפשט בציבור הרחב, ואני מאוד מקווה שהתיאטרון שמגיע לקהל מצומצם יקבל עליו את המשימה, ושבנוסף, הפצת הנושאים האלה תתרחב אל אמצעי התקשורת שמגיעים אל הקהל הרחב.

ישראל דמידוב: פעם חשבתי שיש מחזות שיישארו לנצח. האם יתכן שעבר זמנם של הנושאים ששייקספיר וצ'כוב רצו להעמיד מול החברה האנושית, האם הם איבדו מהרלוונטיות?

רב: לא מרגישים?

ישראל דמידוב: אני בעניינים האלה לא אוהב לדבר רק בשם עצמי. אני יודע שאנשים רבים כבר מרגישים כך.

רב: אין מה להראות לאדם. הבעיות שלו, הציפיות שלו, הרצונות שלו, וכלל גישתו לחיים, אינן רלוונטיות למה שנכתב לפני כמה מאות שנים, אף כי מדובר בקלאסיקה, בחומרים יפים ואמנותיים מאוד, בעלי אופי משלהם. אך כל אלה לא עונים לאדם המודרני על דבר. האדם המודרני ראה כבר הכול. הוא יודע ועייף ושבע. הדבר היחיד שעוד לא נפתח בפניו הוא העולם הרוחני ואת זה יכולה רק חכמת הקבלה לפתוח בפניו. עלינו רק לפתח את הנושא הזה, העמוק כל כך, להביע אותו, ולהגיש אותו לאדם, בכל צורה שיוכל לקבל. אולי דרך המשחק הוא יבין על מה מדברת הקבלה. היא מדברת על דברים שעומדים ברומו של עולם, למעלה מן הטבע, וקשה לי לומר כיצד ניתן יהיה להביע אותם בתיאטרון, אבל אני חושב שהביטוי שלהם יבוא ממשחק של שחקן, שמרגיש בדיוק מה עובר על אדם בזמן שהוא משיג את העולמות העליונים. בזמן שדרכו עוברים התהליכים של בניית אורות וכלים הוא נותן ביטוי להרגשות הללו בטקסטים, במשחק, ובשירה. לכן ייתכן שהקהל יקלוט את המסר הרוחני, והתיאטרון כמו המוזיקה והשירה, יוכל להוות מדיום חזק לביטוי חכמת הקבלה.

ישראל דמידוב: אתה לא מפחד מזילות הנושא? בכל זאת מדובר בחכמה עתיקת שנים, מאוד מכובדת.

רב: כפי שאתה מציין, אם זה ייעשה בצורה נכונה ומכובדת, אין בזה כל פסול. העולם שלנו מתקדם ולפני המקובלים ניצבת מטרה אחת: להפיץ את הידע הרוחני בצורה הטובה והרחבה ביותר. בעל הסולם כותב בהקדמה לספר "פנים מאירות ומסבירות" את המשפט הבא: "אך ורק בהתפשטות חכמת הקבלה ברוב עם נזכה לגאולה השלמה". הוא מוסיף וכותב במאמרו "שופרו של משיח" שגאולת העולם תבוא בהתפשטות החכמה מישראל לכל העמים. לכן אם אדם יראה סרט בנושא שיעורר אותו להבין את משמעות חייו ומטרתם - הרווחנו. אני לא חושב שבצורה של סרט, תכנית טלוויזיה או מחזה תיאטרון משהו מהחכמה יפגע. החכמה הזו היא עתיקה והיא גבוהה בהרבה מהצורות הגשמיות בעולמנו. עלינו להגיע לאנשים בדרך שלהם, ללא כפייה ומבלי לפגוע באמיתות ובעמקות הדברים. עלינו ללכת בצמוד למקורות.

ישראל דמידוב: האם יש קשר בין מה שנאמר אצל שייקספיר "כל העולם במה, כל איש וכל אישה רק שחקנים הם", לבין מה שאומר "בעל הסולם" בספר "שמעתי" על כך שהבורא יושב ומשחק עם לוויתן - "לוויתן זה יצרת לשחק בו". כלומר, הבורא משחק למעשה עם הבריאה?

רב: כשבעל הסולם מדבר על משחקו של הבורא עם לוויתן, הוא מתכוון לכך ש"לוויתן" היא הבריאה כולה, ו"משחק" משמעו שהבורא מוריד את עצמו לדרגה פחותה יותר, כדי להגיע אל נבראיו בצורה שממנה יוכלו ללמוד כיצד להתפתח, כפי שעושים מבוגרים כלפי ילדים, כדי שיוכלו לשחק עימם, ללמד אותם, ולהביא אותם על ידי משחק לדרגה עליונה יותר. אפשר לראות בזה גם דוגמה לשחקן, שצריך לדעת כיצד לפנות אל הקהל באמצעות משחק חכם, ולהביא את הצופה להתפעלות ולהתרגשות כמו שהוא עצמו חווה. שחקן טוב מצליח לעורר הזדהות בקרב הצופה ואז המסר עובר. כך צריך לראות את כל תהליך הבריאה, ואת כל חיינו, שלכאורה נראים כה גדולים ומסובכים. העניין הוא, שעלינו לראות דרך העולם הזה, דרך המציאות הזו, כיצד מתייחס אלינו הבורא, ולהתחיל לעלות עם חיינו אלה לדרגה עליונה יותר.

ישראל דמידוב: איך אפשר להבין את חוקי המשחק שלו? איך אפשר להרגיש אותם, כי הרי הוא משחק איתנו, ואנחנו לוקחים כל כך ברצינות את מה שקורה בחיינו.

רב: עלינו לראות את כל המציאות שבתוכה אנו נמצאים כשָפָה. ההרגשה שלי את עצמי ואת כל העולם שמסביבי היא הרגשת הבורא, אותו כוח עליון שמדבר איתי. הכוח העליון מדבר איתי בכך שמזיז סביבי אנשים, מזמן לחיי אירועים, מקרים ומעשים, וכמו כן משנה בתוכי תכונות, התרשמויות, רשימות, זיכרונות, כך שאני בכל פעם מרגיש אחרת. עלי להבין שאני זה לא אני, והעולם זה לא "עולם", אלא כל אלה הם שיחתו של הבורא איתי, עם אותה נקודה פנימית שבי, שרק היא עושה את ההבחנה הזאת. לכוח העליון יש מטרה אחת, והיא להביא את האדם למימוש הפוטנציאל הרוחני הטמון בו, ולהשגת כל הטוב שבבריאה.

ישראל דמידוב: מה זאת אומרת אני זה לא אני? אז איפה אני פה בכל השיחה הזו איתו?

רב: "אני" זו רק הנקודה שבה נשמרת כל הזמן המחשבה, שכל המציאות היא הבורא שאומר לי משהו. אדם שמתייחס כך לתכונותיו ולמציאות של העולם, הרי זו תחילתו של הדו שיח עם הבורא, ואז האדם מתחיל לראות דרך כל אלה את הסיבה לדברים, ואת מה שרוצה למסור לו הבורא. אז הוא מגלה מה יחסו של הבורא לבריאה. כלומר, הוא רואה את המשחק עם הלוויתן, שכן "לוויתן" נקרא כל האגו שבעולם, כל "המלכות דאין סוף".

ישראל דמידוב: הקבלה מדברת על כך ש"אין עוד מלבדו", מלבד הכוח העליון, והוא הגורם לכל המקרים בעולם. הרבה אנשים נתקלים בחיי היום יום שלהם במצבים שבן/בת הזוג או הבוס בעבודה אומרים להם לעשות כך וכך וזה בניגוד לרצונם. האם זה קשור לכך ש"אין עוד מלבדו"? האם כל אלה באים לקדם את האדם לרוחניות?

רב: כשבחכמת הקבלה מדברים על "אין עוד מלבדו" הכוונה היא, שאדם המתפתח רוחנית ידע ויזכור לקשור כל מה שקורה לו לכוח האחד, אותו כוח עליון. האדם צריך ללמוד את השפה שעליה דיברנו קודם, להבין באיזה קודים הבורא מדבר איתו. כל מה שקורה לאדם בחייו הגשמים זה אמנם תוצאות ולבושים של אותו כוח עליון, אבל תפקידם אחד - לדחוף את האדם לברר את השאלה "מה הטעם בחיי?". כל המצבים שאדם עובר בעבודה, עם משפחתו, עם חבריו וכדומה, נועדו להביא אותו לגלות את הצורך בהתקדמות רוחנית.

ישראל דמידוב: קורה לפעמים שאני מקבל תפקיד שאני לא רוצה לעבוד עליו, או בנושא שלא מקובל עלי. יכול להיות שהבמאי צודק ואני לא? הוא נותן לי תפקיד, שלדעתו מתאים לי, אבל אני לא חושב כך.

רב: לפי הקבלה כל אדם הוא עולם קטן, שכולל בתוכו את כולם. בכל אחד מאיתנו נמצאות כל הדמויות, כל הצורות - מהבורא ועד לבריאה האחרונה ביותר, מהאנשים הגבוהים ביותר ברוחם ועד לאלו הנבזים והגסים ביותר. אם תסתכל עמוק מספיק בפנים תגלה שאין תפקיד שאתה לא יכול לעשות, גם כשאתה מקבל דמות נבזית. אם נדבר כרגע על תיאטרון שאין בו אלמנט קבלי, הוא לרוב בנוי משחקנים שיכולים לשחק כל תפקיד. ואם איני טועה, בכל שחקן שעשה תפקידים רבים במשך חייו, מתאספות תבניות של שפע דמויות "מוכנות", ודרכן הוא משחק, נכון?

ישראל דמידוב: נכון, אבל בקרב שחקנים יש פחד שידבקו בהם סטיגמות מסוימות, ששחקנים לרוב רוצים לברוח מהן. הם רוצים להיות כל הזמן בהתחדשות.

רב: אני מבין ששחקן אוהב לחדש, אפילו אותו תפקיד הוא רוצה כל פעם לשחק אחרת. לדעתי, שחקן אמיתי, אין תפקיד שאינו יכול לקבל על עצמו. העניין הוא שיש תפקידים קלים יותר וקלים פחות, ואת זה אתה מטיב לדעת. יש כאלו שקרובים לנפשך ולאופייך, ויש תפקידים שאינם נעימים במיוחד, אבל לא יתכן שאינך יכול לשחק אותם, פשוט זה יעלה לך בכוחות רבים.

ישראל דמידוב: אני לומד קבלה, ולכן לעיתים אני חושב, שתפקיד מסוים בתיאטרון לא מתאים לי, מפני שהנושא ירוד מאוד. מה אני יכול לעשות?

רב: זו באמת בעיה. יתכן שיש תפקידים רבים שאינך רוצה לבצע, משום שאתה משתייך למסורת היהודית, לקבלה, לרוחניות ופנימיות, ולכן מעדיף להתרחק מדברים מסוימים, שנהוג לעשות בעולם הזה. אני בהחלט מבין את זה, אבל לדעתי אפשר גם להתנתק רגשית ולבצע את התפקיד בצורה טכנית מכאנית. זוהי בהחלט טכניקה שקיימת בעולם האמנות. על הבמה השחקן מבצע בגופו את הדברים כמכונה כביכול, בעוד הוא עצמו לא נמצא שם. השאלה היא עד כמה הוא אמן בזה.

ישראל דמידוב: באחד השיעורים אמרת שכאשר אתה קורא טקסטים קבליים, בנוסף למילים הרשומות על הדף, אתה רואה מילים נוספות. למה התכוונת?

רב: תחילה יש להסביר כיצד בכלל אדם תופס את המציאות בחוש הראייה. ראיית האדם נובעת מכך שהוא רואה את תכונותיו הוא מבפנים. אין מחוצה לנו דבר מלבד האור העליון, ואדם למעשה רואה את תכונותיו כצורות או כדמויות על רקע האור העליון.אם אני משנה את תכונותיי בהתאם לאור העליון, אני רואה צורות, סימנים, אותות, אותיות, קרובות יותר לאור, ואז הראייה שלי משתנה, ולראייה הרגילה מצטרפת ראייה נוספת. זה דומה לאותן תמונות תלת ממדיות - כאשר מתבוננים בתמונה היא נראית כטפט נקודות, אבל אם מפזרים את המבט, דרך אותה תמונה מקושקשת מתגלה תמונה תלת ממדית. אותו הדבר ברוחניות - מי שמשנה את תכונותיו מקבל מימד ראייה נוסף. אין בזה דבר מיוחד. מי שלומד את חכמת הקבלה ומשתוקק לראות את המציאות בצורה עמוקה יותר, מי שמבקש לגלות מה החוקים הפועלים בעולם, כיצד הוא מתקיים ומתנהג, מתוך הלימוד נפתחת בפניו המציאות ליתר עמקות, ואז הוא רואה דברים נוספים, מילים נוספות, צורות נוספות על מה שרואה אדם רגיל.

ישראל דמידוב: רב, כמקובל אתה טועם באוכל אותו טעם שאנו מוצאים בו, אתה שומע במוזיקה אותם צלילים?

רב: האמת? אני מרגיש יותר, אני נהנה יותר מכל דבר. הייתי אומר כך: אדם שמגיע להבנת התענוגים, שמגיע למקור התענוגים, מחבר את השכל ללב, ולכן התענוגים מורגשים בו כעסיסיים ועמוקים יותר. כתוב "כל הגדול מחברו יצרו גדול ממנו". נהוג לחשוב שלצדיקים, כביכול, אין שום הנאה, ואינם מרגישים דבר. הם לא נהנים מאוכל, לא נהנים ממוזיקה, מטבע ומנופים יפים, אבל זה לא נכון. העולם הזה נברא כדי שניהנה ממנו, והוא מכיל בתוכו תענוגים אין סוף, אלא שהאדם צריך ללמוד כיצד ליהנות מאותו שפע אינסופי, כיצד לפעול ולחיות בכוונה הנכונה. לכן התענוגים גדלים, בהתאם למידה שבה האדם יודע לצרף אותם למטרה. וכשיודע לקשור את כל מה שקורה איתו וסביבו אל השורש, אל המקור שממנו מגיעים כל הדברים, אז הוא יכול להעצים את תחושת התענוג וזה מורגש בו כאושר אינסופי.

ישראל דמידוב: אנחנו יושבים ולומדים קבלה כל בוקר, גם זה משחק?

רב: כל פעולות הבורא כלפי הדרגה התחתונה יותר, נקראות "משחק". משחק זה מצב שנדמה לי שאני מצוי בו. אנחנו לא מרגישים שאנחנו נמצאים כבר עכשיו במצב הנעלה ביותר, הטוב והמתוקן, מצב אין סוף, שנקרא גמר התיקון. זה המצב האמיתי שבו אנו חיים אלא שחסרים לנו הכלים להרגיש שזה אכן כך. כולנו נמצאים באיזו הרפיה כללית, מעין חוסר הכרה שנקרא "העולם הזה". לכן זה נקרא משחק, כי כולנו עומדים כביכול על במת תיאטרון ומשחקים ב"נדמה לי", חושבים שאנחנו נמצאים בעולם אמיתי בעוד שהכול הוא רק הצגה. ברגע שנצא מההסתרה שעוטפת את חושינו, אז נוכל להתעורר מההצגה ולחדור לתוך המציאות האמיתית.

ישראל דמידוב: מידי פעם ההצגה שאני משתתף בה נוסעת לחו"ל, וכעבור יום או יומיים אני סובל מאוד מהעובדה שאני לא נמצא כאן.יש פעמים שאני ממש לא מסוגל לשאת את המצב. מה לעשות?

רב: גם כשאני יוצא לחו"ל אני סובל מאוד. אני מרגיש שם חוסר כוחות, וממש קשה לי לזוז. אני לא מסוגל לצחוק, ובכל פעם אני מרגיש מעין עצבות וכובד, לא משנה כמה אני נוסע. אני זוכר שחזרתי מאחד הקונגרסים הבינלאומיים שלנו שנערכו בארה"ב, פגשתי שם המון אנשים מיוחדים, שהיה מאוד מעניין לדבר איתם, עובדי נאס"א )סוכנות החלל האמריקנית(, מדענים, חתני פרס נובל, מומחים מן השורה הראשונה. ומה שהם חוקרים הוא גם קרוב מאוד לקבלה. מדובר באנשים שעומדים בפסגת מדע הפיזיקה הקוונטית שכביכול כבר מרגישים שמוכרחה להיות ראייה מצדו השני של החומר, שזו כבר נגיעה ברוח של הדברים. היו שיחות מאוד מעניינות. בעיקר כי המדע היום מגלה עובדות שהקבלה נסמכת עליהן כבר אלפי שנים, אלא שהמדע מגלה זאת מצד האדם ואילו המקובלים גילו זאת מתוך הכרת הכוחות והתהליכים הרוחניים. אבל למרות העניין הרב שגילו, ולמרות ההצלחה של הקונגרס עצמו, הרגשתי שם קושי, מפני שבארץ שלנו פועל כוח מיוחד.

ישראל דמידוב: מדוע זה כך?

רב: בעל הסולם כותב, שמי שחי ברוחניות, מרגיש משיכה עזה לארץ ישראל, ומי שמרגיש קירבה לחכמת הקבלה, לא מסוגל להימצא בחו"ל, ורק כאן הוא מרגיש טוב.

ישראל דמידוב: זה נשמע קשור לחומר, והרי אומרים שרוחניות היא מעל מקום וזמן.

רב: הרוחניות פועלת על כל שטח ושטח בעולם הזה. ודאי שהכוח הפועל על ארץ ישראל שונה מהכוח שפועל באמריקה. מכאן יצאו התורה ו"הזוהר", וכאן פעלו מקובלים כאברהם, רבי שמעון, האר"י. לא סתם הם פעלו דווקא מתוך ארץ ישראל, ולא מיערות הגשם בברזיל. בארץ ישנו כוח רוחני מיוחד, לפי הקשר בין ענף ושורש, ולכן מקובלים מאז ומעולם הרגישו משיכה לארץ, לכאן הם השתוקקו לבוא במשך כל הדורות, וכאן רצו לחיות.

ישראל דמידוב: אז איך אפשר להסביר את העובדה שבעל הסולם שהה בזמנו זמן רב מחוץ לישראל, במנצ'סטר ולונדון?

רב: מקובלים יוצאים לחו"ל לשם הכרת הגלות, ומסיבות מיוחדות נוספות. בעל הסולם נסע מהארץ לפולין, שם נולד, לאנגליה ולמקומות נוספים באירופה. הרב"ש, בנו בכורו, שהיה הרב שלי, נסע לאמריקה ולאנגליה וביקר במדינות רבות. כל נסיעה כזו היתה כרוכה במאמץ וקשיים רבים עבורו, אבל היא נעשתה כדי לבצע משימה מיוחדת בחו"ל, כדי לגרום להתעלות ארץ ישראל הרוחנית והגשמית. אני יודע שאתה מרגיש רע בחו"ל, וזאת למרות שאתה מטייל שם ויכול לראות דברים טובים. גם אני, שבילדותי השתוקקתי לצאת ולראות עולם, היום קשה לי להיות בחו"ל. זאת משום שהכוח הרוחני בארץ הוא גבוה, והוא פועל, ואילו היינו מרגישים אותו כולנו קצת יותר, אני סבור שיהודים לא היו יוצאים מכאן. לכן נקווה שהוא יתגלה ביתר עוז, ושהכול יבינו מהו המקום הטוב ביותר.

ישראל דמידוב: האם פה בארץ קיים הבדל גם בין מקומות שונים, למשל ירושלים, צפת, תל אביב?

רב: ודאי. העולם שלנו הוא תוצאה מרוחניות, ואם יש שוני בין מקום למקום בקילומטרים, ואפילו בכמה מילימטרים, זה נובע מכך שכוח רוחני שונה יוצר את המקומות ופועל עליהם, וכמובן יוצר גם את ההבדלים ביניהם בגבהים, בסוגי האדמה וכן הלאה. הכוח הרוחני הגבוה ביותר, פועל על ירושלים ועל הר המוריה. אבל זה כוח שכיום נמצא בשבירה, משום שעם ישראל נמצא למעשה בגלות. לכן יש בירושלים שליטה זרה, זאת אומרת, היא היתה מקום הקדושה, וכעת היא מקום חורבן הבית, מקום הקליפות. הכלים הרוחניים בארץ הם גדולים, יש להם פוטנציאל גדול ובהתאם לזה האורות שפועלים עליהם הם גדולים. לכן ארץ ישראל היא מקום מיוחד, שפועלים בה כוחות רוחניים מאוד חזקים. ברור שיש הבדל גדול בין הכוחות הפועלים בגליל, בירושלים או בנגב. אבל למרות הגלות הרוחנית שאנחנו נמצאים בה, אין בעולם עוד מקום כארץ ישראל.

ישראל דמידוב: מה המיוחד בצפת?

רב: היום אין כבר כוח מיוחד בגליל. כמו שכתוב "וגליל ייחרב", כלומר שלא יהיה בגליל יותר כוח מיוחד, כמו שהיה פעם, בתקופתם של מקובלי צפת, ולפני כן, בזמן המשנה. ודאי שאי אפשר להשוות שום שטח מִשטחי ארץ ישראל, למקום כהר מירון, מערת האידרא רבא, שבה נכתב ספר "הזוהר", ששם ישנם עדיין אורות רבים. אדם שבא לשם עם הכוונה וההכנה הנכונה יכול להתייחד עם הכוח העליון באמצעותם.

ישראל דמידוב: בתנ"ך מוזכר הקשר בין בבל וארץ ישראל. איך הוא עתיד להתפתח?

רב: בבל היא גבול ארץ ישראל השלמה. משם והלאה מתחיל מה שנקרא חו"ל, מקום הקליפות, שבגמר התיקון יתוקנו. ארץ ישראל היא לחלוטין לא לפי הגבולות שלנו הקיימים היום, אלא לפי גבולות כיבוש דוד, שמתואר בכתבי האר"י ובספרו של בעל הסולם "תלמוד עשר הספירות" )חלק ט"ז(. אבל חשוב להבין, שלמרות שגבולות ארץ ישראל המתוארת שם רחבים מגבולותינו הנוכחיים, אין זה סימן שעלינו להשתוקק אליה, אלא עלינו להשתוקק לארץ ישראל הרוחנית. נאמר "ארץ" מלשון "רצון", ו"ישראל" מלשון "ישר-אל". עלינו לפתח את הרצון להגיע ישר אל הבורא, ואם נתעלה בתיקון שלנו, ונגיע לאותה השתוות הצורה לבורא, אז הכוחות שיפעלו על העולם הזה כתוצאה מכך, יהיו כאלה שיסדרו את מה שצריך בעולם, ולא שאנחנו בעוצם ידינו נוכל לעשות משהו כדי לשנות את פני המציאות הגשמית. רק דרך העבודה הפנימית של תיקון הנשמה נוכל להגיע לאותה דרגת שלמות. לכן חכמת הקבלה מעמידה את האדם לפני התיקון הרוחני שעליולבצע בחייו, ורק בזה היא מתעסקת.

ישראל דמידוב: מתוך כל מה שאמרת, מה אפשר להשליך לגבי היחסים שלנו עם כל המדינות השכנות באזור?

רב: כל התגובות והלחצים שמופנים כיום כלפי ישראל מצד מדינות שונות, זה הכול תוצאה מהשפעת הכוחות הרוחניים. אז למה לנו לעשות את החשבון עם הכוחות הגשמיים, אם בכל מקרה אין בכוחנו לפעול עליהם? לפעול על הטבע יכול אדם רק מלמעלה, כלומר עליו להכיר את המקום שממנו יורדים הכוחות האלה לעולם הזה ולהיכלל בו. לצורך זה עליו להיכנס ולהשפיע במקור, ב"מטה הפיקוד" למעלה, בעולם האצילות. אפשר להיכנס לעולמות רוחניים רק בשינוי הכוונה, כלומר בהשתוות הצורה ביני לבין הכוח שפועל עלי. כך נוכל לשנות את העולם לטובתנו, שכן בסופו של דבר, הכול צריכים להגיע לדבקות בבורא, וכמו שכתוב "להיות אור לגויים" זה תפקידנו. עלינו להביא את חכמת הקבלה לכל העמים, כדי שכל אדם בכל העולם יבוא לדרגת אין סוף, אין גבול בקבלת השפע, והבנת הטבע בשלמות ונצחיות. אני בכוונה מדגיש את המחויבות והאחריות כי אם לא נעשה את זה נמשיך לספוג מכות וייסורים. המדינות שמסביבנו בעצם רק דוחפות אותנו באופן לא במודע לבצע את המוטל עלינו בתכנית הכללית.

ישראל דמידוב: ומה מקומם של הערבים?

רב: תפקידם של הערבים כיום הוא לעורר אותנו לכיוון הנכון. ראשית, ברמה הכלל עולמית, הכול מסודר כך שנבין, שלא בכוחנו אנו להגיע למשהו. אנחנו רואים איך כל הניסיונות בכל העולם לעשות "סדר חדש" נכשלו. מלחמה גוררת מלחמה, רפורמה בצד אחד גוררת הסלמה בצד אחר. אנו רואים כיום איך לבד אנחנו לא מצליחים להביא את המערכת לאיזון. שנית, עם ישראל סופג הרבה לחץ מסביב כדי שנשאל "למה זה מגיע לנו?", מדוע משך אלפיים שנה לא הצלחנו למצוא את מקומנו ולבנות את צורת החיים שלנו? הרי לא רק הערבים, אלא העולם כולו רואה בנו כוח זר, כוח מיותר בעולם, עם שאיש לא צריך אותו. הם חושבים כך, משום שאנו לא מבצעים את תפקידנו. משימתנו היא להפיץ את שיטת ההתעלות הרוחנית לעולם, ובמקום זאת אנו מתעסקים בדברים הנמוכים ביותר, ומהווים דוגמה לדבר הגרוע ביותר בעולם. אנחנו מנסים לברוח מעצמנו ולחקות עמים אחרים, במקום להדגיש את הייחוד שלנו. כל זה צריך לבוא לידי ביטוי דרך המשחק, דרך התיאטרון, ונקווה שיקומו במאיםשיידעו לביים זאת נכונה, ושהתיאטרון יהיה מדיום תקשורתי טוב, שדרכו הצופיםיתפעלו ויגיעו לקבלה.

ישראל דמידוב: בהצגה "פולסא דנורא", שהעלינו, איגור מירקובנוב ואני, בנושא הקבלה, שולבו קטעים מספרי קבלה, "הזוהר","ספר היצירה", "עץ החיים", וכן זיכרונות ילדות. האם דבר כזה יכול להשפיע על הצופים? האם זה בכלל מתאים לאנושות ולזמן?

רב: מה שמתאים לאנושות, זה מה שיש בו כדי להשיב על שאלות האדם הנכונות להיום. מובן שכעת אנשים שואלים מה יהיה,הרבה יותר מאשר בכל תקופה אחרת. זאת משום שהאנושות עומדת בפני משבר רציני ביותר. מצד אחד, יש בעולם כביכולהכול, ויחסית אין בעיות קיצוניות של רעב, ביטחון וכן הלאה. הכול מסודר, ולאדם יש "צעצועים" רבים שבהם הוא יכול להעביראת זמנו. ספורט, אינטרנט וטלוויזיה לא עולים כסף רב, כך שכמעט כל אדם יכול לרכוש אותם, כל אחד יכול לברוח למקומותקלים יותר.מצד שני, אנו מתקרבים, ולמעשה כבר הגענו, למשברים רציניים ביותר: משבר אקולוגי, משבר בכלכלה, משבר בתרבות,משברים בתא המשפחתי, משבר בחינוך. אנחנו מודעים לזה, אבל מעלימים עין. אדם לפעמים רוצה לעצום עיניים נוכחהבעיות, ולומר "מה שיהיה יהיה, מה אפשר לעשות?".

ישראל דמידוב: ובאמת, מה אפשר לעשות?

רב: לפחות כהתחלה צריך לעזור לאנשים להבין שאין לאן לברוח ושיש מה לעשות, יש פיתרון. לכן לעניות דעתי תפקידו של התיאטרון הוא קודם כל להציג את הבעיות האמיתיות שבאדם, כלומר את השאלות - "בשביל מה אני חי?", "מה הטעם בחיי?","האם יש פיצוי לסבל שלי?", "אם הטבע הוא חכם, אז מדוע אני סובל?", "מה רוצה ממני הטבע, הבורא, הכוח העליון, בזהשהוא מייסר אותי?" השחקן צריך להביא לידי ביטוי את רחשיו הפנימיים של האדם, אלה שהוא בעצמו אינו מוצא את הכוח לבטא. שחקן יכול לעורר הזדהות כי הוא מסוגל להחצין את הרגש הפנימי, ומתוך הזדהות הצופים יבינו את מצבם, יקבלו כביכול ראי של המציאות. את כל זה ניתן להביע על הבמה בשלל צורות ודרכים, ובהחלט יתכן שתידרש כאן עבודה משותפת עם מקובלים, כדי להראות לאנושות את כל חיינו, בהיקפם הנרחב, מעל גלגולי החיים והמוות, מתחילת הבריאה ועד סופה. התיאטרון צריך לפתוח תמונה רחבה, ויחד עם זאת לעורר את השאלות האמיתיות האלו, להראות שקיימות תשובות, ושלא סתם הטבע מחייב את האדם להתקיים בצורה כה עלובה וריקנית. אני חושב שבהצגה הזאת התחלתם במאמץ יפה לפתוח באדם שאלות שזועקות בתוך כל אחד ואחד. ייתכן שהצופה נמצא עכשיו במצב שאינו מרגיש, או שאינו מעוניין לשאול, כי הוא חושב שאין לשאלותיו תשובה, ולכן הוא מדכא אותן מלכתחילה. אני חושב שניתן לפתוח את הדבר הזה לוויכוח לפני כל העולם, ובהחלט להביא תשובה מובנת.

ישראל דמידוב: גם כאן יש בעיה. הקהל לא אוהב שאומרים לו איך ומה יהיה. איך אפשר בכל זאת להגיע אליו?

רב: לתת תשובה אין הכוונה להגיש אותה בכפית. תשובה אדם מקבל מתוכו. כלומר עליו להגיע בעצמו להרגשה פנימית שאומרת: "הו! מצאתי". אם לא הוא מצא, אלא מישהו אחר מצא ומראה לו, הוא אינו יכול לקבל אותה, הוא ישכח אותה, כי לא הוא זה שבנה אותה. לכן יש כאן מקום ליצירתיות רבה, איך להביא את האדם לתשובות בעצמו. לאחר שהקהל יצפה בסצנות על הבמה, והדברים ייוולדו בתוך כל אחד ואחד, אז זה ייקרא תיאטרון אמיתי.

ישראל דמידוב: היתרון של התיאטרון כמדיום תקשורתי הוא שהקהל מרגיש באופן מיידי ובצורה חיה את מה שמתרחש על הבמה, ואילו בקולנוע מוגש על המסך מה שצולם קודם לכן.

רב: ההשפעה בתיאטרון חזקה בהרבה, כי האנרגיה עוברת מנפש חיה לנפש חיה, זה נכון. אך לעומת זאת חשיפה קולנועית מגיעה למיליונים, ואם המשחק הוא איכותי, הרגש והמחשבה ישפיעו אפילו שזה לא מיידי, אלא עובר כביכול דרך מסכי הטלוויזיה והאינטרנט. גם כשאדם צופה בסרט שצולם במרחק זמן ומקום ממנו, ורואה את השחקן דרך כבלים, ולא באופן בלתי אמצעי עומד מולו, עדיין משום שהשחקן משחק וחש את הדברים בזמן שצילמו אותו, הוא מעורר בצופה את האורות והכלים הללו, אבל ודאי שהצופה מתפעל מזה פחות. לכן התיאטרון עוד צריך לומר את המילה שלו בהפצת חכמת הקבלה.

ישראל דמידוב: רב, איך לשחק את המקובל? למשל, איך שאני עכשיו, אני מאוד רוצה לשחק את האר"י.

רב: האר"י היה כמוך. מה היה מיוחד בו מבחוץ? כלום. מקובלים הם לא אנשים שבולטים בחיצוניותם. גם בהתנהגותם של מקובלים אין דבר שמייחד אותם. זכיתי להכיר את גדולי המקובלים של המאה העשרים, והתנהגותם היתה תמיד רגילה ופשוטה ביותר. הם ממש השתדלו שלא להראות דבר מפנימיותם, ובאמת הם הפליאו לשחק את התפקיד הזה, ואפשר ללמוד מהם הרבה. השחקן תפקידו להביא לידי ביטוי חיצוני את כל מה שעובר על האדם מבפנים. במשחק שלך אתה צריך להביא את הפנימיות שלו, דרך מילים, דרך שפת הגוף, דרך הקונפליקטים, הבעיות שהיו לו, השאלות שהתעוררו בו, למה הוא משתוקק? אל מה הוא רוצה להגיע בניגוד לאדם רגיל? ואז ייראו מיהו מקובל. איני במאי ולכן לא אוכל לומר לך איך עושים זאת. אבל אני חושב שכאשר אני נותן שיעור, או כשאתה מעביר הרצאה בקבלה במקום מסוים, זה נקרא לשחק מקובל. אני מקווה שנגיע ליישום תיאטרלי אמיתי, וכמו שהבורא יורד בדרגתו, ומשחק איתנו, כמו אמא שמשחקת עם בנה, אנו נשחק במשחק ההפוך. נשחק כאילו אנחנו נמצאים כבר בדרגה גבוהה יותר, קרובה יותר לבורא, ומתוך כך ומתוך השתוקקות עזה שזה יקרה, נגיע כולנו לדרגתו.

ביוגרפיה: דידי מינוסי, פזמונאי, עורך, מסען וסטיריקן. נולד ב 1928- בקבוצת גבע. מנערותו כתב שירים. בבגרותו כתב טור סטירי בידיעות אחרונות. בין פזמוניו שהולחנו: מי שחלם, לי ולך, ועוד שירים רבים אחרים ששרו מגדולי הזמר הישראלי: יהורם גאון, אריק אינשטיין ואריק לביא. כתב גם מוזקיה להצגות תיאטרון ולסרטים. עם אשתו צילה מנוסי חיבר ספרי ילדים, ובהם "כובע על הגובה", "מתנה גדולה קטנה". בין ספריו: "בדיחמין גם גם", "בדיחמין לשבת", "בדיחמיש", "בדיחמיזה".

דידי מנוסי, עיתונאי למעלה מ 57- שנים, מייצג נאמנה את דור הפלמ"ח, חמוש בניסיון חייו ומשנתו החברתית הגיע לשיחה עם הרב לייטמן שמתחילה במקום מאוד ספקני ומסתיימת בגילוי לב מפתיע. שיחה בין שני אנשים שהחיים הובילו אותם כברת דרך ארוכה...

דידי מנוסי: שלום הרב לייטמן, אני דידי מנוסי, בן 80 , עיתונאי, סופר, מבקר, סטיריקן. טיילתי בעולם, הייתי באפריקה, בהודו, ביקרתי בכל המרכזים הרוחניים והדתיים. למדתי קצת על "הזוהר", על האר"י הקדוש, על הרמב"ם. החיים שלי מוסברים לי לגמרי, מעולם לא היה לי צורך לשאול את עצמי למה באתי לעולם, ולמה אני יוצא מן העולם. והשאלה שאני שואל היא, בשביל מה אני צריך הסברים לחיי?

הרב מיכאל לייטמן: אתה לא חייב. ישנם אנשים שלא מתעוררת בהם שאלת משמעות החיים והם חיים את חייהם בפשטות. יש אנשים שמרגישים צורך לשאול "בשביל מה אני חי?", "מה הטעם בחיי?" "האם הגעתי לעולם מסיבה מסוימת?" ועוד שאלות הקשורות לתכלית הקיום. אנחנו רואים שבעולם כל הדברים קשורים זה לזה. כל דבר הוא תוצאה של משהו שקדם לו, לכל דבר יש תכלית, והוא חלק מתהליך של סיבה ומסובב. אם גם אני חלק מהטבע, חלק מהעולם, ניתן להניח שיש סיבה לזה שאני קיים, וקיומי כנראה מביא לאיזו תוצאה. מכאן מתפתחות שאלות אצל האדם - האם אני באמת חלק מהעולם הזה? אם כן, מה התוצאה שאני אמור לייצר? בשביל מה כל זה קיים? האם נולדתי כדי להעביר את הזמן, ואז אחרי שאמלא את המכסה, למות? האם יש דרך לשנות את המצב הקיים? כל השאלות הללו נובעות מדחף פנימי.

דידי מנוסי: אני שואל שאלות יותר הומאניות. אותי מעניין לדעת מהו טוב ומהו רע. אבל יחד עם זאת מעניינת אותי שאלה אחרת: מדוע אני חייב להאמין בקשר של סיבה ומסובב ולא להאמין שזו סתם מקריות? מדוע לקרוא את המפה כשרשרת חוליות הקשורות זו לזו ולא כנקודות נקודות אקראיות?

רב: כשהייתי צעיר יותר, סיימתי לימודי ביו-קיברנטיקה באוניברסיטה. זה מקצוע שעוסק בפעילות התאים בגוף החי. לאחר שראיתי שבתא מצויה חכמה אדירה, בקשר שבין כל הדברים, וגיליתי שישנה שרשרת קיום נפלאה בכל הטבע, התעוררה בי השאלה בשביל מה נוצרו התאים החיים. כאשר מדען שואל בשביל מה כל זה, כלומר מה נמצא מעבר לתא, מעבר לחיים, מעבר לאדם, מעבר ליקום, הוא נתקל בתהום עמוקה. כך הגעתי לשאלת תכלית הקיום, ברוסיה, לפני 35 שנים. לא הייתי דתי, ולא ידעתי מה זו קבלה או יהדות, אלא מתוך מחקריי במסגרת האקדמיה למדעים רציתי להבין את מטרת הקיום.

דידי מנוסי: אתה העלית עכשיו את נושא שרשרת הקיום שבטבע, שזה בעצם דרוויניזם בצורה מסוימת. מדוע היהדות לא מכירה בדרוויניזם למשל?

רב: קודם כל, הדרוויניזם זו תיאוריה שאימצו מדענים אך מעולם לא הוכחה. כך שתורת דרווין לא הוכרה כמדע מובהק. איני נכנס לסוגיה האם הדברים נכונים או לא, כי זה נושא בפני עצמו. השאלה "בשביל מה חיים?", עומדת בעינה והיא זו שלא נתנה לי מנוח, ודחפה אותי להמשיך ולחקור. ברוסיה הבנתי שלא יתאפשר לי לחקור בתחומים שמעבר למדע הרגיל, וגם כשהגעתי ארצה, לא מצאתי דרך. בהתחלה פניתי לדת, אבל לא קיבלתי שם תשובה, משום שדרשתי תשובות הגיוניות, המבוססות על מחקר ועל גישה מדעית, תבונית. תשובות אלו מצאתי כשהגעתי ל"חכמת הקבלה".

דידי מנוסי: אתה מוצא בקבלה תשובה הגיונית למשאת נפשך?

רב: לא רק הגיונית, אלא תשובה מדעית בדרגה העליונה ביותר.

דידי מנוסי: זה מעניין. אתה אומר "חיפשתי, ניסיתי פה, ניסיתי שם, ומצאתי שהקבלה היא התשובה". וזו התשובה למה? לשאיפה להיות אדם מאושר יותר? הגון יותר? משפחתי יותר? או סתם להיות שבע רצון מכך שמצאת תשובה?

רב: כל מה שציינת. להיות אדם מאושר, הגון ובעל משפחה, זה הכול בגדר להיות שבע רצון. כל אחד מאיתנו נדחף על ידי הרצון שלו ומבקש למלא אותו. אני חיפשתי לקבל תשובה לשאלה "מה הטעם בחיי?" כך נמשכתי לקבלה, וכשהגעתי לשם מצאתי הרבה יותר. מצאתי חכמה אדירה שמסבירה את כל החיים, הן את החיים הביולוגיים על פני האדמה לאורך ההיסטוריה כולה, את הדרוויניזם, ואת כל היקום, והן את הכוחות שמפעילים את העולם שלנו, מנהיגים אותו ומשגיחים עליו, ואיך בהתאם לזה מתקדם העולם ובא לתכלית.

דידי מנוסי: אתה מקבל את הרעיון שמישהו משגיח עלינו?

רב: ודאי, הטבע. האם הטבע לא פועל עלינו ובכל פעם מסובב אותנו לכיוון אחר?

דידי מנוסי: אילו זה היה תלוי בי, הייתי מסובב את זה אחרת לגמרי.

רב: אז אתה מסכים שיש מישהו שמסובב את הדברים והוא לא אתה, כלומר, יש מישהו שמשגיח. מי הוא?

דידי מנוסי: אתה קורא לזה טבע, אני אקרא לזה "כוחות עליונים", שאינני מכיר.

רב: זה היינו הך.

דידי מנוסי: אני מסתכל על התוצאות והן לא משביעות רצון במיוחד.

רב: לא אנחנו קובעים אותן.

דידי מנוסי: אני עוסק בספרות, בחיי פרסמתי שלושים וחמישה ספרים לפחות, ואני חייב לומר שכתיבת שיר או קטע ספרותי, שאני שבע רצון ממנו, נותנת מילוי נפשי כזה שלא הצלחתי למצוא בשום מקום אחר, בשום טיול, בשום הרפתקה אחרת. יצירה מתוך עצמי היא דבר מופלא, מדוע לא להסתפק בזה?

רב: האדם בנוי כך, שמתוך ההתפתחות שלו הוא רוצה יותר ויותר. אנסה להסביר לך את זה בצורה אחרת. נגיד לצורך העניין שתיאורית האבולוציה נכונה, שהתפתחנו מיצורים אורגניים בסיסיים ופרימיטיביים לחיות מורכבות יותר. אז פעם היינו יצורים זעירים, אחרי כן חיות גדולות, עד שהפכנו לקופים, ומקופים הפכנו לבני אדם. ואחרי כן האדם התפתח, מחיי עבדות, שבהם לא נצרך ליותר מפת לחם, וישן על הארץ וקיים חיים בסיסיים ביותר, לתקופות שנצרך ליותר מזה, כמו בתקופות הרנסאנס והמהפכה הצרפתית, וכך האדם מתפתח מדור לדור עד שכיום האדם רוצה לבלוע את העולם כולו, וגם זה לא די לו.

דידי מנוסי: זו בדיוק השאלה שלי, מדוע שיהיה קשר בין דור לדור? הרי איש לא שאל אם ברצוני להיוולד, ואיש לא ישאל אותי אם ברצוני למות. אומרים "בעל כורחך אתה נולד, בעל כורחך אתה חי, ובעל כורחך אתה מת". בשבילי זה הסבר מספיק.

רב: מה הכוונה "מספיק"? אתה הרי רואה באופן ברור ששולטים בך, ואתה מסכים עם זה.

דידי מנוסי: אין לי ברירה.

רב: אולי דווקא יש ברירה, אולי יש בזה משהו שניתן לשינוי.

דידי מנוסי: אולי. אבל אתה צריך להוכיח לי.

רב: עם השאלה הזו על תכלית החיים הגעתי לקבלה. כמדען ראיתי איך החיים זורמים בתוך תא חי ובתוך הגוף, כך שכל פרט קטן הוא סיבה לפרט שני, שהוא עצמו סיבה לפרט הבא וכן הלאה. כלומר קיימת שרשרת, סיבה ומסובב.

דידי מנוסי: מקובל עלי.

רב: אם זה כך, היכן זה נגמר? האם בכך שאני מת?

דידי מנוסי: זו שאלה מעניינת. לדעתי התשובה היא כן.

רב: בטבע מתגלה פרדוקס גדול. דבר לא נברא סתם, לכל דבר יש תכלית. כאשר נגמרים חיי התא, הוא מוליד תא שני, כלומר מתחלק לשניים, לשלושה, דבר אינו הולך לאיבוד. ואילו אדם שהוא אוסף נפלא של תאים, נזֵרֶ הבריאה, האם יתכן שכשהוא מת הכול נגמר, כל מהותו נעלמת? נראה שיש כאן תהליך שאנחנו לא רואים. כלומר בכוחנו לזהות אותו אצל חי בדרגה קטנה יותר, אבל לא אצלנו.

דידי מנוסי: אהיה קיצוני ואומר שהבעיה האישית שלי היא, שקשה לי להשלים עם העובדה שהעולם ימשיך לחיות לאחר שאמות. אני חושב שכאשר אמות, ימות הכול. כשם שכשנולדתי נולד הכול.

רב: זאת תפיסה ששוללת כל מציאות אובייקטיבית.

דידי מנוסי: ממש כך. לכן אני מתייחס לחיי כאל תופעה שהתחילה, וברור לי שתיגמר. לא אשמח כשהיא תיגמר, אבל גם לא אצטער במיוחד. יש לי ילדים, ונכדים. אני ממש מתקשה להעלות בדעתי שילדי ונכדי הם ממשיכי הגנטיקה שלי. אני חושב שאם רוחי תישאר, היא תישאר בספר או בציור.

רב: הם לא ממשיכי הגנטיקה שלך, לא על זה אני מדבר. אני מדבר על הצורך להבין מיהו אותו "אדם" שממנו ממשיך משהו הלאה. לא ייתכן שיש איבוד אנרגיה, איבוד אינפורמציה בטבע. במשך חייך יצרת משהו בעולם, משהו שלא היה כאן לפניך. מעין בועת אנרגיה, המידע שלך, שתלוי באוויר, וזה "אתה". האם זה נעלם? אין בטבע דבר שנעלם.

דידי מנוסי: אני מסכים. השאלה היא למה זה צריך לעניין אותי?

רב: כי מדובר בך. זה אתה.

דידי מנוסי: אני כבר אינני.

רב: מנין לך שאינך? יש חילוף חומרים בטבע.

דידי מנוסי: מנין לי שאני לא אינני?

רב: זו בדיוק השאלה שחיפשתי לה תשובה והגעתי לקבלה. אבל עד שהגעתי למקובלים הנכונים עברו שנים ארוכות.

דידי מנוסי: מה זה נקרא "מקובלים נכונים"? יש מקובל נכון ומקובל לא נכון? חשבתי שהקבלה היא מוחלטת.

רב: בקבלה יש טובים יותר וטובים פחות, כמו בכל תחום.

דידי מינוסי: מי מחליט?

רב: האדם עצמו, אלא למי עוד אוכל להאמין?

דידי מנוסי: אני נוטה לא להאמין לאיש.

רב: כלומר, אתה פועל מתוך הרגשת הלב. גם אני פעלתי כך.

דידי מנוסי: אתה נוטה לא להאמין לאיש ובכל זאת בחרת בקבלה?

רב: הדחף הפנימי הוא שהביא אותי לכך. כמוך, גם אני מטריאליסט מובהק, מייחס חשיבות רק לדברים שמתגלים לי אישית, ואל הקבלה הגעתי עם השאלה היכן ההוכחה שדבר אינו נגמר? ואם ישנן הוכחות כאלו איך אגיע אליהן? שיערתי שהדברים לא מושגים בבת אחת. כך הגעתי למקובל, שממנו רכשתי את השיטה המדעית, המטריאליסטית שמלמדת כיצד ניתן לראות, בעודי בחיים האלה, מה קורה לאדם לאחר התפוררות גופו.

דידי מנוסי: תרשה לי לצטט לך שיר של אלתרמן שאומר כך: "בחיתוך הברק נתגלו לי הרחק הימים שנותרו בלעדי". וכאן אני רוצה לספר לך דבר אישי. לא מזמן עברתי תאונה, ואני, שהייתי כה פעיל, לפתע שכבתי חסר אונים בבית חולים במשך שישה שבועות. זו פעם ראשונה ששכבתי לבד והתמודדתי עם הרעיון, שיום בהיר אחד כנראה יגיע הסוף. לפתע שאלתי למה לא להפסיק את החיים? מה כבר ארוויח בגילי? לאן כבר אוכל לרוץ? מדוע להמשיך את חיי ללא צורך? אלו בהחלט מחשבות הרסניות שעוברות בראשו של חולה, ששוכב במיטה ומתייסר בכאבים.

רב: נכון. אדם שנמצא במצב כזה שואל את עצמו הרבה שאלות גם על תחילת החיים.

דידי מנוסי: מצאתי את עצמי מתעסק רק עם הסוף. המעניין הוא, שאמרתי לעצמי, שארפא את עצמי פסיכולוגית, אשוחח עם עצמי, וכך עשיתי. תוך כדי שיחה בחודשיים האחרונים, הגעתי למחשבה שבעצם איני יודע לשם מה באתי, ואיני יודע לקראת מה אני הולך. כלומר, חסר לי כאן משהו, אבל לא העזתי ללכת מעבר לחסר, להכיר ולהבין אותו.

רב: פחדת ליפול לתוך תהום.

דידי מנוסי: כנראה שבאמת פחדתי, מפני שלא העזתי להתקדם בטיפול הפסיכולוגי הפנימי שעשיתי לעצמי.

רב: אולי דווקא משהו היה נפתח לפתע, כמו אצל אלתרמן.

דידי מנוסי: לא יודע. זו בהחלט מחשבה שעוברת בראש של אדם כאשר הוא לבד: מה קורה בימים שנותרו אחריו? אני מניח שאתה יודע, אבל אני לא יודע.

רב: כל אחד יכול לדעת, ובאמת נפתחים לאדם אופקים רחבים, הרבה יותר עמוקים ונפלאים מהחיים האלו.

דידי מנוסי: אתה יודע מה אני מעריץ אצלכם למרות שאני לגמרי לא דתי?

רב: "אצלכם" לא נשמע טוב. הקבלה שייכת לכל אדם ולא לזרם דתי כזה או אחר.

דידי מנוסי: הבנתי. אני מעריץ את התפיסה הקבליסטית שבעזרתה אתם מסתדרים עם המוות ביתר נוחות מאשר האדם החילוני.

רב: אין מוות.

דידי מנוסי: זה העניין. כשאני מסתכל על הלוויות של הדתיים שבינינו, אין להם הקרע הנורא של המוות מול החיים. יש להם מעין השלמה.

רב: ההשלמה אצל הדתיים באה מתוך אמונה. אמונה היא מצב שבו אדם מקבל מה שאומרים לו, נאחז במשהו שהוא עצמו טרם הרגיש או חווה בצורה ישירה. אבל מקובל הוא אדם שנמצא בהשגה. כלומר הוא חי בתוך מציאות רוחנית שדרכה הוא רואה ומרגיש את הדברים אחרת. מבחינתו אין שום מעבָר ביציאה מהחיים הגופניים, המוגבלים בתפיסה של זמן ומקום אל הכניסה לחיים רוחניים, נצחיים. כי את החיים הרוחניים הוא כבר מרגיש בעודו חי בעולם הזה בגוף הגשמי. לכן עבורו אין זה נקרא להיפטר ממשהו, ולהיכנס למימד אחר. הוא כבר נמצא במימד האחר לפני שהוא נפטר מהגוף.

דידי מנוסי: אדם שקרוב אליך נפשית והולך לעולמו, גורם לך קרע?

רב: ודאי שזה גורם לי קרע, בהחלט כן.

דידי מנוסי: מדוע?

רב: כי בכל זאת כשהוא מת אני מפסיק להרגיש אותו בכמה מהחושים שלי. אני לא יכול להתקשר איתו בצורה פיזית, כלומר הקשר הגופני נעלם. אין להתעלם מכך שיש קשר גופני, ויש קשר רוחני, והגם שהרוחני הוא עמוק ופנימי יותר, עדיין אי אפשר להתעלם ולבטל את החוויות שאדם חווה בחמשת החושים הגופניים.

דידי מנוסי: אתה אומר אני הפסדתי במותו, ולא המת הוא שהפסיד. אני יכול להגיד שאתה אגואיסט.

רב: כולנו אגואיסטים. שאלת עלי, אז אני משיב על עצמי. לגבי מה שהמת הפסיד או לא הפסיד, זה כבר בהתאם לדרך שעשה במשך חייו, כלומר אם נכנס לחיים רוחניים או לא. כלומר, השאלה היא האם הוא חי רק את חייו הגשמיים או שניסה להרים את הראש ולהתעלות מעליהם, ולגלות את מהות קיומו בעולם. כל חיינו הם הזדמנות להיכנס לעולם עליון יותר, להכיר אותו, לדעת אותו ולחיות בו.

דידי מנוסי: מי שמתעלה לעולם עליון, למציאות עליונה, הופך לאדם מאושר יותר?

רב: אדם מתחיל לראות מהיכן בא הטבע שלו, הוא מתחיל לראות איך פועלים עליו הכוחות, ובעקבות זאת הוא מתחיל לגלות איך יוכל להיכנס לתהליך, ולהיות בדרגת אדם ולא בדרגת חי.

דידי מנוסי: אני שואל, כי הבן שלי מאמין שלכל דבר יש סיבה. הוא מאמין שיש סיבה לזה ששברתי את הרגל.

רב: ודאי.

דידי מנוסי: הסיבה היא שרגלי נתקלו זו בזו, נפלתי, ונשברה לי הרגל.

רב: אתה צודק. אבל מדוע הרגליים שלך נתקלו פתאום זו בזו?

דידי מנוסי: זאת השאלה: האם אנחנו חיים בעולם, וכל אחד מקבל את מה שמגיע לו בלי שום קשר למה שהוא עושה, או האם כל אחד משיג בכוחות עצמו את מה שקורה לו. זאת אומרת, השאלה היא כזו, אם אנחנו מסכימים ש"הכול צפוי והרשות נתונה", האם "הרשות הנתונה" יותר חזקה מ"הכול צפוי"?

רב: תלוי במה. יש חוקיות, ומובן שדבר לא קורה סתם. אין "מקרה" שרגל אחת נתקלה בשנייה, ואני לא מדבר איתך כרגע כמקובל, אלא כאיש מדע. ככל שמעמיקים בחקר הטבע, מתגלה עד כמה המדעים כולם, האקולוגיה, הפסיכולוגיה, מדעי החברה, הפיזיקה ואחרים, קשורים זה בזה. אין דבר שקורה סתם כך.

דידי מנוסי: אז במה תועיל לי החוקיות, אם הכול צפוי, ואין לי שליטה על זה?

רב: כאן באה השאלה, האם אני חיה כה קטנה, שחיה חיים גופניים בלבד? שמופעלת על ידי הורמונים, ועל ידי האינפורמציה הפנימית שבה בלבד, ודבר ממה שאעשה לא יהיה מעצמי, כלומר מתוך דחף פנימי חופשי? הרי נולדתי כשכל המטען הגנטי כבר נמצא בי. ואז אני מתפתח וגדל בתוך חברה שמטמיעה ומחדירה בי חינוך וערכים. האדם הוא כמו עיסת בצק שהאופה לש ומכניס לתנור, והוא יוצא לעולם כמו כיכר לחם אפויה היטב. בכל דבר שינהג ויעשה במהלך חייו הוא נוהג לפי מה שמזדמן לו בדרך. האם יש כאן בחירה חופשית? ואם אין בחירה, אם כל החיים כבר קבועים מראש, האם "הרשות נתונה" או לא? חכמת הקבלה מלמדת שישנה רשות לאדם, אבל רשות לדבר אחד בלבד - להתעלות בידיעה, במחקר, ובהכרה של אותה מציאות-על, שממנה הוא מופעל. אדם שמגלה את המציאות העליונה יודע איך לקבל את המציאות ולהתמודד עימה, ולא להיות מופעל כבובה על חוטים.

דידי מנוסי: אם מצד אחד מהלכיי צפויים כאילו הייתי בובה על חוטים, ומצד שני, אני יכול להפעיל את החוטים בעצמי, יש כאן סתירה.

רב: זה לא סותר. כי בזה שאתה מתחיל לגלות איך מפעילים אותך, אתה מתחיל גם לגלות איך להפעיל את עצמך. ואז כשם שקודם הפעילו אותך, אתה עכשיו מפעיל את עצמך בהסכמה. ומתוך ההסכמה עם הכוח העליון אתה מתחיל לגלות את "מחשבת הבריאה". למה בכלל קיים העולם הזה, למה קיים העולם הרוחני, גלגולי נשמות ועוד. אתה יוצא למימד שבו אתה השולט, יחד עם הכוח העליון.

דידי מנוסי: הרב לייטמן, חבל שלא נפגשנו לפני ששכבתי בבית חולים, אז היה לי זמן לחשוב ולגלות את הסיבות למה שקורה.

רב: גם הפגישה שלנו לא מקרית. יש לך מספיק זמן לגלות את הכול.

דידי מנוסי: חייתי באפריקה בקרבת השבטים, חייתי עם אסקימואים, חייתי בהודו, והתעניינתי בדתות, גיליתי תפיסות שונות לגבי "העולם שאחרי". בבודהיזם למשל, מאמינים שאדם הופך לחיה. אם היה אדם רע, יהיה נחש, ואם היה טוב, יהיה אריה. הדרוזים מאמינים בגלגול נשמות, ולכן אין להם בתי קברות. הם קוברים את המת ליד הבית, כי יודעים שהוא יחזור בעוד גלגול אחד או שניים. לתפיסות האלו אין הוכחות ואילו אתה בא וטוען, מצאתי את הקבלה והיא ההוכחה החותכת לכל מה שקורה לאחר המוות. למה לא להאמין שאהפוך לאריה או נחש, או למה לא להאמין כמו הדרוזים בגלגול נשמות?

רב: אתה מדבר על אמונות של עמים שונים. הקבלה לא משאירה את האדם באמונה. הקבלה היא שיטה לגילוי העולם העליון באמצעות החושים הפנימיים שלנו. גילוי הוא משהו שאתה מוצא בעצמך ורואה, ולכן הוא הוכחה רק למי שמצא. באמצעות הקבלה אדם מפתח כלים, חוש נוסף, להרגיש את העולם העליון, לא פחות מכפי שהוא מרגיש את העולם הזה.

דידי מנוסי: איזו קבלה? זו שאתה בחרת בה?

רב: הקבלה האותנטית, שעברה מרבי שמעון, דרך האר"י וכן הלאה.

דידי מנוסי: אשתף אותך בעניין אישי: בן הזקונים שלי בן השלושים חזר בתשובה, אפשר לומר התחרד. מגיל צעיר הוא התעניין בחיי הרוח של האדם, ובדתות. הוא למד בודהיזם ואסלאם, ועשה תואר בפילוסופיה של המדעים.

רב: אני מבין שהוא חיפש משהו, ולאחר שבדק שיטות רבות, בחר במה שקרוב לו. גם אני במהלך חיפושיי חזרתי בתשובה. אבל לא הסתפקתי בזה, ופניתי לקבלה.

דידי מנוסי: והשאלה שלי, מה אתה עושה בקבלה?

רב: אני חוקר את המציאות, ורואה באופן מוחשי את העולם הרוחני, את הכוח העליון שעומד מאחורי המציאות ומפעיל אותה. אני מזדהה איתו בכל חושיי, במוח ובלב. כשם שאתה חי את העולם הזה, אני חי שיכבה חיצונית נוספת גדולה מאוד, שבה אני רואה את כל הסיבות, התוצאות, והתהליכים. בכך אני מרגיש את עצמי אדם.

דידי מנוסי: בסדר, אז אני מקבל את הקבלה שלך, אבל מדוע אתה חובש כיפה?

רב: השיטה של גילוי וחוויה של מציאות עליונה דורשת מהאדם הרבה כוחות. יש תמונות שנראות כטָפֶט, אבל כאשר מסתכלים בהן, לפתע רואים תלת מימד. באותו אופן מוטל על האדם לשבור את אופן ההסתכלות של עיניו, כדי לחדור דרך העולם הזה ולראות את הרוחניות. כדי לחדור דרך תמונת העולם הזה לעולם העליון, אדם צריך להיות בריכוז פנימי מאוד גבוה, אתה יכול לקרוא לזה מדיטציה פנימית. ולזה נדרשות מערכות עזר רבות. אדם צריך להשתייך לקבוצה שעוזרת לו, שחושבת ומעוניינת לחדור לאותה מציאות עליונה. עליו להיקשר לספרים מיוחדים, בקצרה, לבנות לעצמו תמיכה מרבית. כלומר, שיהיו בעולם סביבו כמה שיותר סיבות שיכוונו אותו לרוחניות. עוד לפני שלושת אלפים שנה יצרה היהדות את המסגרת והגורמים שיסייעו לו להימצא בריכוז פנימי.

דידי מנוסי: ומי קבע שקיום מצוות הוא הדבר הנכון להשגת ריכוז פנימי?

רב: יש עולם רוחני, שסובב את העולם הזה ופועל עליו. יש בו חוקים כמו בעולם הזה, ואותם חוקים מהעולם הרוחני שפועלים על העולם שלנו נקראים "מצוות". אלו חוקים שאינם שייכים לפעולות מעשיות פיזיות של האדם בעולם הזה. לפני שלושת אלפים שנה, בזמן בית ראשון ובית שני, כאשר עם ישראל היה בגובה רוחני, האומה כולה חייתה בהרגשת העולם העליון. כשם שלי ולך יש הרגשה משותפת של העולם הזה, כך הרגשנו את מערכת החוקים הרוחנית, אותם כוחות הטבע העליון שבכללות נקראים "בורא". באותה תקופה הכוונה הפנימית והפעולות החיצוניות היו בהתאמה מושלמת - זה נבע מזה. אחרי כן התחולל חורבן ברוחניות, והעם חדל מהרגשת העולם העליון, והמשיך להרגיש רק בחמשת החושים, דרך הגוף, את העולם הזה. לאחר חורבן בית שני, משאיבד את ההרגשה הרוחנית, מה שנותר לעם הוא רק הבנה חיצונית לגבי אופן ביצוע הפעולות הפיזיות, שנקראות מצוות. היות שלא ניתן עוד לקיים חוקים רוחניים, אז מקיימים אותם בצורה גשמית, גופנית.

דידי מנוסי: אבל מדוע דווקא המצוות הן שמביאות את האדם לזיכוך?

רב: כדי להתרכז במחקר הפנימי של המציאות, ולהגיע מתוך העולם הזה לעולם הרוחני, כדי להיכנס בו ברגש ובשכל, במוח ובלב, אדם חייב לבנות לעצמו מסגרת. המסגרת חייבת להיות בנויה מסדר יום מסוים, ומפעולות ותנאים שמותאמים לעולם העליון, כ"ענף ושורש". מהיכן לקחו את התפילין, את הטלית? הלא בעולם הזה אין להם שום הסבר הגיוני. זה הכול נובע מהכוחות העליונים שבעולם שלנו, הניתנים לביטוי בצורה כזו, ואני מדגיש, ניתנים לביטוי בלבד. לא שישנו איזה כוח עליון בטלית ובתפילין. החפץ הוא רק חפץ, אלו רק סימנים כדי להזכיר לאדם את אותם כוחות עליונים.

דידי מנוסי: מדוע שלא נגיע להסכם בינינו, שאתה תבחר בדרך שלך להגיע לזיכוך רוחני, ואני אבחר בדרך שלי, כפי שעשו בדתות השונות בעולם.

רב: אין כפייה ברוחניות, וכבר נכתב כי אסור לאף אחד לחייב את הזולת. מי שהוא בודהיסט, זה עניינו הפרטי, אני לא מתערב בענייניו של איש. מה שהייתי רוצה זה שהכול יידעו על חכמת הקבלה, כדי שיהיה להם החופש לבחור בה.

דידי מנוסי: יש אנשים, שאיני רוצה לקרוא להם שרלטנים, משום שאיני מבין בזה מספיק. אבל אם ישנה אמת אחת, אז תפסו עליה טרמפ אנשים כה רבים, עם פתקאות מזל, חמסות, וכדומה. אתה ודאי לא רואה אותם כמקובלים. והם ודאי יאמרו עליך, שאתה לא מקובל, אז איך אוכל לבחור?

רב: אין לך ברירה אלא להאמין ללב שלך. בזמנו, לאחר חיפוש בין מקובלים רבים, הגעתי אל המורה שלי, האדמו"ר, הרב ברוך אשלג. שאלתי אותו "איך אוכל לדעת?". אני זוכר שהוא הסתכל עלי ואמר: "אני לא יכול לתת לך את התשובה, אתה חייב לבדוק לפי ליבך". יש משפט שאומר נשמת אדם תלמדנו. היינו, הנשמה, הקול הפנימי, אומרים לאדם אם הוא הגיע למקום הנכון או לא.

דידי מנוסי: אולי שאלה אחרונה. אתה מאמין באמת שהנפש נשארת בחיים גם לאחר המוות הפיזי? אני מאמין במה שאני רואה, בעובדות. אני מאמין שאתה עכשיו יושב מולי.

רב: אתה לא מאמין, אתה יודע. יש לך ידיעה, לכן אל תקרא לזה אמונה. אין בקבלה דבר שנקרא אמונה, אלא בקבלה "אמונה" נקראת תוספת של כוח מיוחד שמרחיב את הראייה של האדם. כרגע אתה רואה את העולם הזה, ואתה יכול להרחיב את הראייה מעבר לכוחות העולם הזה, ולראות שכבת מציאות נוספת, עליונה יותר. האמצעי שעל ידו תעלה למעלה, נקרא אמונה. אלו כוחות, יכולת, תוספת ידע. המונח אמונה ממש סולף ונהפך להשלמה עם אי-ידיעה: מישהו אומר לי משהו, ואני מקבל את דבריו כנכונים, ומשום שעבורי עדיין אין זו עובדה, אני קורא לזה אמונה. אבל האדם שרואה ויודע, כבר לא זקוק לשום אמונה. תאר לעצמך מצב שבו כל אדם היה מכיר ויודע את הכוח העליון שמנהל את המציאות. תאר לך מצב שבו כל אדם היה פועל מתוך השלמה עם החוקים הרוחניים שכולם מכוונים למקום אחד - אהבה והשפעה. איזה עולם אחר היה יכול להתגלות לנו, כמה עומק וכמה חיבור היינו מגלים בקשר שבינינו אם היינו הולכים עם אותו החוק.

ביוגרפיה: ליאת רגב, ילידת כפר ידידיה, מגישה ברשת ב' את תוכנית האקטואליה "עניין אחר", ובערוץ 1 את התוכנית "מבט תרבות". הגישה את תוכנית הבוקר "בוקר טוב ישראל" במשך חמש שנים. בעלת תואר ראשון במשפטים, למדה גם אסטרולוגיה, לימודים יוּנגיאנים, תקשור, וכעת לומדת פילוסופיה יהודית בדגש על קבלה במסגרת לימודיה לתואר השני באוניברסיטת בר אילן.

ליאת רגב, מגישת תוכניות אקטואליה ותרבות, שאינה חוששת לומר את שעל ליבה, ועם זאת יש בה מן הרוך והסבלנות האימהית. לאחרונה החלה להעמיק בחקר היהדות, ולכן היא מגיעה לפגישה עם הרב לייטמן כשבאמתחתה שאלות נוקבות בעניין חינוך, גלגולי נשמות והקשר הרוחני הנסתר בין הורים לילדיהם. שיחת אקטואליה שמצליחה לטפל בנושאים בוערים במיוחד.

ליאת רגב: אני אמא לילד קטן, ומכיוון שבשנים האחרונות אני עוסקת בלימודים רוחניים, אני שואלת, איך אוכל להקנות לילדיי רוחניות עוד מגיל צעיר?

הרב מיכאל לייטמן: בהיסטוריה של העם היהודי יש דוגמה טובה לחינוך רוחני: אברהם אבינו, אבי האומה, דאג להעניק חינוך רוחני לעם ישראל. זה קרה לאחר שהתגלה לו הכוח העליון, וכתוצאה מכך הוא ידע כיצד ניתן לצאת מהעולם הגשמי אל העולם הרוחני. אברהם רצה לחלוק זאת עם האחרים, והוא החל לחפש תלמידים כדי להעביר להם את השיטה. וכמו שמסופר במדרשים, אברהם ישב בפתח האוהל, הזמין את כל מי שנקרה בדרכו והחל ללמד אותו את חכמת הקבלה. גם שׂרה אשתו ישבה בפתח האוהל שלה והזמינה נשים ללימוד. כך גדלה קבוצת המקובלים הראשונה, שלימָים הפכה לעם ישראל. "עַם" כולל מבוגרים, זקנים וילדים. הילדים דאז קיבלו את החינוך הרוחני מתוך כך שחיו בסביבה רוחנית, כמו שילד לומד שפה, וכמו שמתרקמים בו דפוסי התנהגות חברתיים. הילד לומד מכך שמסתכל על הגדולים ומנסה להיות כמוהם. הוא חש את הרוח הכללית בחברה שבה הוא חי. כלומר, כל זה נתפס בכלים הטבעיים שלו, וזה עבורו העולם.

ליאת רגב: אם הילד שלי יצטרך לספוג את כל מה שיש בעולם, אני ממש לא מקנאה בו. כי ברוב המקומות שהוא יגיע אליהם, האווירה היא לא רוחנית במיוחד, אלא להיפך.

רב: נכון. האווירה הכללית שהדור הצעיר סופג היא לא רוחנית. אבל, ילד שמוקף בסביבה שדוגלת בערכים רוחניים ומתקיימת על פיהם, תופס את רוח הדברים. זה דבר שלא ניתן למסור במילים. האידיאל של אותם אנשים, הדבר שאליו הם נמשכים, ולמענו הם חיים - זה מה שנטמע בתודעה של הילד.

ליאת רגב: האינטואיציות של ילדים מפותחות, החושים שלהם חדים, ויש להם יכולות לימוד עצומות. האם גם היכולת שלהם לקלוט רוחניות חזקה אפילו מזו של אדם בוגר?

רב: ללא ספק. ילד לומד רק מתוך דוגמה. הוא מביט בגדול ומנסה לעשות כמוהו. גם אם אינו מבין מה המבוגר עומד לעשות, ומה משמעות המעשים האלה, מטבעו הוא רוצה להידמות למבוגר, ולכן מחקה את פעולותיו. האינסטינקט הזה הוא חזק ביותר, ולכן אם רוצים לחנך את הילד, צריכים לנצל את אותו אינסטינקט טבעי. כלומר, השאלה הגדולה היא אילו מעשים הילד רואה ומה המודל לחיקוי שאליו הוא רוצה להדמות. בדרך כלל, גם כשרוצים ללמד אנשים מבוגרים, עיקר הלימוד הוא על ידי הסביבה. לסביבה יש השפעה עצומה על האדם. היא זו שעיצבה אותו בילדותו, ובכוחה לשנות אצלו דפוסי חשיבה והתנהגות גם כבוגר.

ליאת רגב: אז אני מבינה שהכול תלוי בסביבה? ומה עם החופש לבחור איזה אדם להיות?

רב: אם אנחנו אומרים שהאדם נולד מלכתחילה עם תכונות שהוא לא בחר בהן, וגם התכונות שלו מתפתחות כשרשרת של פעולות שצריכות לעבור עליו באופן מסוים, אז בהחלט עולה השאלה לגבי הבחירה החופשית. היכן חופש הבחירה של האדם? חופש הבחירה הוא רק בבחירת הסביבה. לאחר שבחר סביבה והתערה בה, מובטח לו שיתפתח בדיוק לפי הערכים וחשיבות הדברים שהיא תקרין לו.

ליאת רגב: ואם הסביבה הרסה אותי, אני עדיין יכולה לעבור לסביבה אחרת ולספוג שם חוויות אחרות?

רב: זו באמת שאלה. השאלה היא עד כמה את נתונה להשפעת הסביבה הנוכחית ומה דוחף אותך לצאת ממנה. אם את נמצאת באופן מוחלט תחת שליטת הסביבה, אז ייתכן שגם לא תמצאי את הכוחות לצאת ממנה ולמצוא סביבה חדשה.

ליאת רגב: זה מאוד מעציב מה שאתה אומר.

רב: זה לא מעציב. את חייבת לזכור שיש בחירה חופשית. היא מתבטאת בבחירת הסביבה, אבל אני שוב אומר שהשאלה הגדולה היא קודם מה דוחף אותך להבין שהסביבה הנוכחית שלך הורסת אותך, כמו שאת אומרת, ומה הוא אותו הכוח שדוחף אותך להחליף סביבה, כי זה לא דבר קל ופשוט.

ליאת רגב: איך אתה כמקובל שרוצה להביא אנשים אל הרוחניות, אומר שקשה מאוד להחליף את הסביבה?

רב: היכן תמצאי כוחות לצאת מתוך סביבה?

ליאת רגב: למרכז שלך למשל מגיעים מבוגרים רבים, אז איך בכל זאת הם מצאו את הכוחות ובאו אליך? סימן שאפשר לצאת מסביבה.

רב: דוגמה יפה מאוד. אדם גדל ולפתע מרגיש שחסר משהו בחייו, ומתוך כך הוא מתחיל לחפש היכן יוכל למלא את עצמו. זה בדיוק החיסרון, שמביא אותו למקום שבו ימצא מילוי. האנשים שלומדים קבלה, מצאו בהרגשתם הפנימית והבלתי מודעת, שמקום המילוי הוא כאן. אותו דחף פנימי למצוא מילוי, למצוא תשובות לשאלות הפנימיות שהטרידו אותם, הוא עצמו הכוח שבאמצעותו הם יכולים לצאת מהמקום שהיו בו ולחפש מקום חדש. ולאחר שהם נכנסו למקום שבחרו, הסביבה תהפוך אותם למה שהיא מעריכה כעליון, בהתאם למה שהיא חושבת. האדם מקבל את כל ההתרשמויות והערכים של המקום שבו הוא נמצא, ולפיהם הוא ממשיך. לצאת משם הוא יוכל, רק בתנאי שיש לו עדיין כוחות שלא עברו לשליטת המקום או שיתעורר בו רצון חדש, שידרוש התפתחות. ואז אדם כזה כבר לא יכול לשבת בשקט במקומו. אין לו ברירה. הוא מצד הטבע חייב לזוז, חייב לגדול, הצורך החדש שמתעורר בוער בו מבפנים ומפעיל אותו.

ליאת רגב: האם על פי הקבלה יש סיבה שתינוק מסוים נולד לאם מסוימת?

רב: זה כבר עניין אחר שאינו שייך לחינוך, אלא לגלגולי נשמות. יש סדר של קשר בין הנשמות. כולנו חלק של נשמה אחת שנקראת "אדם הראשון", ובנשמה האחת הכללית הזו, כל אחד מאיתנו הוא נשמה פרטית.

ליאת רגב: יהיה נכון לקרוא לזה "ניצוץ נשמה"?

רב: לא, ניצוץ זה דבר עוד יותר פנימי. יש נשמה גדולה אחת שנקראת "כלי", "נברא". בנשמה הגדולה הזו, הנשמות הפרטיות שלנו קשורות יחד כמו תאים בגוף אחד. כל אחד מאיתנו קשור לאחרים בין אם נרצה בכך ובין אם לא. זה מבנה רוחני קשיח שבנוי באופן כזה שאי אפשר לשנות בו מאום. היות שהכול קשור במערכת אחת, דברים רבים עוברים מהורים לילדיהם בתורשה ובחינוך. כאשר תינוק נולד להורים מסוימים, הדבר מעיד כמובן גם על קשר רוחני שקיים ביניהם, בנוסף לקשר הגשמי הנראה לעין בעולם הזה. ודאי שלאם עם נשמה מיוחדת, תהיה תוצאה, תינוק בעל נשמה מיוחדת.

ליאת רגב: האם בגלגולים קודמים היה קשר אחר בין נשמת הילד שבא לעולם הזה בגלגולו הנוכחי לבין נשמת אמו?

רב: כן. יתכן שהקשר ביניהם היה הפוך, או יתכן שהם כלל לא היו שייכים זה לזו. במערכת הזאת ישנם קשרים רבים, ויכול להיות שבגלגול הנוכחי צריכות הנשמות לברר קשר מסוים, או לעשות עבודה מסוימת. יש הרבה צורות לבירורים והתקשרויות בין נשמה אחת כלפי קבוצת נשמות, או בין קבוצת נשמות אחת לקבוצה אחרת, ולפי כל אלה נקבע הקשר בין הורים וילדים. בגלל העובדה שכולנו קשורים במערכת אחת, אבל כל אדם בה הוא חלק פרטי, יש הרבה צורות ואופנים של מפגשים בין הנשמות כדי להביא את כל החלקים הפרטיים האלה לאיחוד כללי בתוך נשמה אחת גדולה ומתוקנת.

ליאת רגב: אתה יכול לתת לי דוגמה שתמחיש את התפקיד של נשמות שהתחברו בסיטואציה משפחתית בעולם הזה כדי לבדוק משהו?

רב: ישנו ספר יפה, "שער הגלגולים", שחיבר האר"י. חציו הראשון קשה למדי, אבל חציו השני הוא סיפור, שבו מוסר חיים ויטאל את מה שסיפר לו האר"י על גלגולי נשמות. בספר מובאות דוגמאות, למשל על הקשר שבין נשמות משה רבנו, אליהו הנביא והאר"י הקדוש לבין נשמות יהושע בן נון, אלישע והמרח"ו )הרב חיים ויטאל(. בספר יש אמנם המון שכבות פנימיות, ורבדים עמוקים שדורשים הסבר, אבל גם מקריאה פשוטה ניתן לזהות את סוג הקשר החוזר בין הנשמות. הגלגולים של הנשמות הם חלק ממערכת של נשמה כללית אחת, אבל כל גלגול יכול להיות די רחוק במבנה הפנימי שלו, וכן בסביבה שבה הוא מתממש. לגבי קשרים משפחתיים יש לנו דוגמאות ספורות על מנהיגים מקובלים בני אותה משפחה, כמו על רבי שמעון בר יוחאי מחבר ספר "הזוהר", ובנו רבי אלעזר, ובדורנו - בעל הסולם ובנו הרב"ש.

ליאת רגב: יכול להיות שנשמת אדם תתגלגל לחיה או להיפך?

רב: לא. לא יכול להיות.

ליאת רגב: וכעת שאלה קשה: מדוע ישנם ילדים שהולכים לעולמם בגיל צעיר מאוד?

רב: זה עניין של גלגול הנשמה, התיקון שלה.

ליאת רגב: איך אתה מסביר את העובדה שילד מת בגיל שנתיים?

רב: את בעצם רוצה לשאול, לפי התשובה שעניתי, איזה תיקון כבר יכול היה להספיק לעשות ילד שחי שנתיים או אפילו תינוק בן עשרה ימים... הקושי לקבל ולהבין את זה מתחיל מהסיבה שאנחנו מתייחסים אך ורק לגיל הביולוגי של האדם, אנחנו עושים את החשבון של גיל הפטירה לפי גוף האדם ושואלים מדוע אדם נפטר בגיל צעיר מאוד, ואולי בעודו ברחם אמו. אבל בעת שאנחנו עושים את החשבון אנו לא תופסים שגלגול הוא מימוש פוטנציאל שאדם צריך לבצע מנקודה מסוימת עד נקודה אחרת. ואז לאחר המימוש, בין אם זה שבעים שנה או כמה ימים, נשמתו מתגלגלת שוב. הנשמה שיורדת לעולם מבצעת פעולה מסוימת בהתקשרותה לנשמות אחרות, דווקא בזמן שהיא מלובשת בגוף. ברגע שאדם ביצע את הפעולה הזו, וייתכן שתהיה קצרה ביותר, הוא מיד מתחיל גלגול אחר. ויכול להיות אחרת: אדם חי חיים ארוכים שבהם הספיק לעשות הרבה דברים בעולם הזה, אך אלה אינם נחשבים ל"חיים" מבחינת נשמתו. כך שבשבעים שנותיו הוא מבצע פחות שינויים בנשמתו מכפי שמבצע מישהו אחר תוך שלוש או ארבע שנים. לכן מנקודת המבט הרגילה, כל עוד אנחנו לא רואים ומרגישים במודע את תהליך התיקון, את אותו הקשר שבין החלקים, אנו לא יכולים לקבוע מדוע קורה כך או אחרת, מה העוצמה הרוחנית של הפעולות שאדם עושה, ומה מתוך כול העבודה נשאר איתו לגלגול הבא, כלומר לנצח, לחשבון הסופי. בנשמה נשארים דברים שבחיינו לא ניתן לבדוק ולמדוד.

ליאת רגב: האם לכל נשמה שמגיעה לכדור הארץ יש יעוד?

רב: ודאי. האם ניתן לומר שאין יעוד אף לפריט הקטן ביותר?

ליאת רגב: אבל יעוד הוא מושג מופשט כשמדובר ברמה רוחנית. האם יעוד יכול להיות גם עשייה יומיומית פשוטה?

רב: לא. אם מדובר במבנה הנשמות שכולנו נמצאים בו ושנקרא "אדם הראשון", אז מדובר במבנה בעל התחלה וסוף. מבנה זה, מרגע שנולד, צריך לעבור שינוי מיוחד. במישור הגופים והעשייה היומיומית הפשוטה, מדובר בסך הכול בתוצאה של הרגשת האדם, כאשר מתווספת מידת אגואיזם לנשמתו. לא יותר מזה. חכמת הקבלה, שמודדת את התהליך שהאדם עובר בחייו, דנה רק בנשמות. כי הגופים - חיים, מתים ואז מתחלפים. אין בהם דבר שנשאר לנצח. וכל השינויים, שנובעים מהחיים ומהגוף, נעשים רק בתוך נשמה. ואדם צריך להתגלגל כך וכך פעמים עד שמגיע מהמצב ההתחלתי הלא מתוקן, לגמר התיקון.

ליאת רגב: אי אפשר להגיע לגמר תיקון בפרק חיים אחד?

רב: זה תלוי באדם. במידה שהוא מזרז את התפתחותו, הוא מקצר את הגלגולים שלו. כלומר הכול מתייחס רק לנשמה, והחשבון עם הגוף הוא רק לפי כמה יש ביכולתו לסייע לנשמה להתפתח בתוך כל גלגול וגלגול. ככל שהנשמה מצליחה להתפתח יותר, כך היא תצטרך לעבור פחות גלגולים. במילים אחרות, הרבה תלוי בנו.

ליאת רגב: יכול להיות שייעודו של אדם הוא להיות נגר למשל?

רב: ביחס לרוחניות המקצוע אינו חשוב. מתחשבים בקשר בין הנשמות, ולא באופן הקשר בין האדם לבין האנשים האחרים, כלומר בין האדם לבין הסביבה והעולם. אין זה משנה באמצעות איזה מקצוע האדם יבטא את עצמו בקשר שבין הנשמות. סוג הקשר הגשמי שדרכו יתבטא הקשר בין הנשמות, תלוי בתכונות האופי שאיתן נולד האדם, ובמה שקיבל בתורשה מהוריו. ומובן שגם אלה תלויים בנשמתו, ובמהות התיקון שעליו לעבור. כך שניתן לדעת מראש מי יהיה האדם פחות או יותר.

ליאת רגב: מה לגבי מנהיגים, ראשי מדינות?

רב: נאמר: "לב מלך, ביד ה'". דווקא לאנשים שנראים לנו כמנהלי העולם, אין כל בחירה חופשית. מי שעומד בראש מדינה הוא אדם שמבצע פקודות כלליות שחלות על הציבור הרחב. ככל שאדם מסוים בעולם הזה נראה לנו גדול ובעל השפעה, כך מצבו ברוחניות הפוך, שם הוא כמעט לא משתנה.

ליאת רגב: אם מסתכלים לעומק, רבים מהמנהיגים באמת אינם עובדים לפי ההחלטה שלהם. גם מנהל בית ספר לדוגמה, שולט על מסת אנשים גדולה לא לפי החלטתו. האם בגלל זה הוא אינו יכול לבצע תהליך רוחני?

רב: התהליך הרוחני איננו שייך כלל לעבודתו הגשמית עם הגופים. תהליך רוחני הוא תהליך שבו אדם פועל בהתקשרותו ליתר הנשמות. רק במידה שהאדם מתקן את עצמו להיות באהבה כלפי האחרים, למעלה מהאגו, והוא עושה זאת כדי לאפשר התקשרות בין הנשמות, כדי ליצור מצב שכול הנשמות יתלכדו כאגודה אחת, ככלי אחד כלפי הכוח עליון, רק זה נקרא תהליך רוחני.

ליאת רגב: עדיין לא הבנתי מדוע זה שעומד בראש מדינה, שהוא בסך הכול בשר ודם, שונה מכל אדם אחר. במה הוא שונה ממני?

רב: הוא שונה ממך גם לפי שורש נשמתו שהביא אותו למקום שבו הוא נמצא, וגם כי בפועל ניתן לראות שאת חופשייה במעשיך הרבה יותר ממנו. חופש הבחירה של אנשים גדולים הוא מוגבל. זה דבר ידוע.

ליאת רגב: הוא מוגבל מתוקף תפקידו.

רב: אבל התפקיד ניתן לו משום שבגלגולו הנוכחי עליו לעשות פעולות פשוטות למדי בתיקון האישי שלו. ומה שנראה לעין כ"אנשים גדולים שעושים פעולות גדולות", אלו פעולות שאינן מיוזמתם של בכירי הממשל, אלא ביוזמתו של אותו כוח כללי שמוביל את העולם משינוי לשינוי.

ליאת רגב: האם באופן עקרוני לאיש ציבור יש שליחות בתפקידו?

רב: לא. שוב, אני אומר כי לא ניתן להעריך ולשקול אדם לפי התנהגותו, מקומו, משׂרתו או תפקידו בעולם הזה. על פי הנתונים הללו, לא ניתן לקבוע אם מדובר בנשמה גדולה, שמבצעת פעולות רוחניות גדולות. יתכן שדווקא בפינה שקטה יושב מקובל ומבצע תיקונים גדולים מאוד בעולם הזה. והוא זה שבצניעותו פועל יותר מכל האחרים שעושים פעולות רבות עם הרבה רעש, שפעולותיהם אינן מיוזמתם-הם. פעולותיהם נובעות מכורח המציאות, וברוחניות התוצאה מהן אפסית.

ליאת רגב: אינך רואה סוג של הנהגה שקשור לגורלו של עם ישראל?

רב: ההנהגה של עם ישראל וגורלו הם עניין אחר, שונה וקיצוני מכל העמים האחרים. זהו גורל שאין לו קשר עם נבחרי הציבור. רק הנהגה רוחנית משנה את היעוד של העם ואת מצבו. על פי רוב הממשלה לא שייכת לזה. היכן ראית ממשלה רוחנית, שדואגת להתפתחות העם ולחינוך הרוחני שלו?

ליאת רגב: אז אולי ממשלה זה דבר פסול?

רב: אין בה כל דבר פסול, אנו צריכים אותה כדי לנהל את חיינו. צריכים צבא, אספקה למדינה, מערכת משפטית, ועוד.

ליאת רגב: אני רואה פה תהליך שלם. הרצח של יצחק רבין, המוות של יאסר עראפת, קריסת המערכות של שרון שניסה לקדם את תהליך השלום. האם אינך רואה בכל מה שעוברת ישראל ביחסיה עם שכניה והעולם שזו שרשרת גורל שמצביעה על כך שמשהו מלמעלה מוביל את התהליך הזה?

רב: ודאי שהכול בא מלמעלה, מכוח עליון. הכוח הזה דוחף אותנו להבין דבר אחד - עלינו להתעלות מדרגתנו הנוכחית ולהגיע לרמה רוחנית מסוימת. לכן, אנחנו צריכים לראות בכל המנהיגים לא יותר מאנשי ביצוע. העם, או נכון יותר, דרגתו הרוחנית של העם, היא שקובעת מה תהיה הפקודה שתרד מלמעלה. מה שביצעו ראשי המדינה, בא משום שעם ישראל היה ראוי או זקוק לתהליכים האלה, כדי שיעזרו לו להתקדם לעבר מימוש ייעודו הרוחני.

ליאת רגב: הכוח שלנו כעם, האנרגיה שאנחנו צוברים, הם שהביאו להינתקות?

רב: בזה שעוזבים מקום, או כובשים מקום, לא יוצרים בעולם איזון ושלום. ההינתקות מתרחשת לפי מאזן הכוחות בין רוחניות וגשמיות שאנו גורמים. אילו העלינו את רמתנו הרוחנית, הדברים היו נראים אחרת. על עם ישראל להגיע לדרגת "עם ישראל" הרוחני, ולדרגת "ארץ ישראל" הרוחנית, מה שנקרא ארץ ישראל השלמה. אם לא נימצא ברמה הרוחנית הראויה של "ואהבת לרעך כמוך", נחזור ונאבד את הכול, כפי שאיבדנו בזמן חורבן הבית. גם אז היתה לנו ארץ, והיתה לנו ממלכה, והיה לנו עם, ונפלנו לשנאת חינם. למרבה הצער, הדרגה הרוחנית שלנו היא זו שעלולה להביא לכך. מוטב שנעשה את השינוי, ברמה שבה פועלים הכוחות הרוחניים. אם נתעלה לרמה הרוחנית שבה יש קבלת החלטות אמיתית, נבין שהמצב המדיני הוא רק תוצאה מהעולם העליון. כל עוד לא התעלינו לדרגתנו הרוחנית, שום פעולות צבאיות, או מנהיגים כאלה ואחרים, לא יוכלו לעזור. אלא שאם נבין את זה ונפעל בהתאם נוכל הפעם לעלות לרוחניות מתוך הבחירה והמאמץ שלנו, ולא רק עם ישראל יעלה, אלא כל העמים יעלו עמו יחד. זו הסיבה שהמצב העולמי כיום הוא כה קיצוני ומתוח. לעם ישראל תפקיד מיוחד, בכך שדרכו עובר האור העליון ליתר הנשמות.

ליאת רגב: זה מה שנקרא "העם הנבחר"?

רב: עם ישראל הוא עם נבחר מתוקף תפקידו. מחובתו למשוך את האור העליון ולהעבירו לכל העמים, ולהיות "אור לגויים" כמו שכתוב. בפועל, זה בא לידי ביטוי בלימוד חכמת הקבלה והפצתה לעולם. אם עם ישראל אינו מבצע את תפקידו, מתגלה מצד נשמות הגויים אנטישמיות, שנאה, שזו למעשה דרישה, שנובעת מחוסר מילוי בנשמות אומות העולם. הדרישה הזו מתעוררת בהם גם באופן תת הכרתי. איך אפשר להסביר אחרת את יחסן של מדינות שמאז ומעולם לא היה לנו איתן שום מגע, שעוקבות בדריכות ומבקרות את כל הנעשה בישראל? עם ישראל מחויב בסופו של דבר לבצע את תפקידו.

ליאת רגב: אבל עושה רושם שאין לעם ישראל יכולת אמיתית לעמוד במשימה.

רב: עד כה לא היינו מסוגלים לבצע את משימתנו זו, מפני שההיסטוריה הרוחנית של האנושות מתחילה רק עכשיו, מסוף המאה העשרים.

ליאת רגב: למה דווקא עכשיו?

רב: לפני כן זה היה "זמן ההכנה". במשך אלפיים שנים עד לדורנו זה, עם ישראל היה צריך לרדת מגובה דרגתו הרוחנית שחי בה עד לחורבן בית המקדש, ולאבד לחלוטין את הרוחניות. במקביל, אומות העולם היו צריכות לעבור התפתחות מהדרגה הנמוכה ביותר שהיו בה אז, כאשר עם ישראל היה בדרגתו הרוחנית. היה עליהן לעבור דרך רצונותיהם הגשמיים, לתענוגים גופניים, עושר, כבוד, שליטה, מושכלות, עד לדרגתן כיום. בעת הנוכחית האנושות בכללותה עוברת משבר, מתוך כך שמבינה שאין בעולם הזה מילוי לרצון החדש שמתעורר כעת אצל כולם, ולא רק אצל יהודים - הרצון לרוחניות.

ליאת רגב: הוא מתעורר בכולם במידה שווה?

רב: לא. הוא מתעורר באומות העולם אפילו יותר מאשר בישראל. העולם היום מגיע לנקודת שיא שלילית מצד התפתחות האגו וכעת מתגלות מכות חברתיות, שנובעות ממשבר בכל עיסוקי האדם בעולם הזה. האנושות מגלה שאין מה שיכול למלא את הצורך בסיפוקו של האגו שגדל ואז האדם פונה לסמים, נכנס לדפרסיה, חווה משבר משפחתי, וכן הלאה. כעת נפגשים שני הצירים - ציר ההתפתחות השלילית של עם ישראל, וציר ההתפתחות החיובית של אומות העולם. וכולם שואלים "מה הלאה?". השאלה הזו מתחילה להתעורר בכל אחד ואחד. אם אדם לא מצליח למצוא מילוי, סימן שהוא מחפש למצוא מילוי גדול יותר, שלא הצליח לגלות בעולם הזה, ואותו החיסרון הוא שמביא את האדם להתפתחות רוחנית. וכאן חייב עם ישראל לממש את ייחודיותו, את סיבת היותו העם הנבחר, ועליו לפתוח את חכמת הקבלה כאמצעי להשגת המילוי העליון, שימלא את האדם בתענוג אינסופי.

ליאת רגב: אפשר לומר, שעם ישראל עושה את זה?

רב: לפי מה שנראה ברוחניות עם ישראל עושה זאת, אך בינתיים לא בצורה מַספקת. עם ישראל חייב לפתוח את החכמה הזאת לעצמו, ולהעביר אותה דרכו לכל אומות העולם, שיתלכדו כאגודה אחת, בהתחברות לנשמה הכללית, שכל אחד הוא חלק ממנה. אז האנושות תהיה ככלי אחד להשראת אור גדול אחד, וזה יהיה גמר התיקון, ששעתו קרבה.

ליאת רגב: "גמר התיקון" עתיד לבוא, קרוב?

רב: זירוז הזמן תלוי רק בנו.

ליאת רגב: כשבוחנים את ההיסטוריה של עם ישראל, רואים עליות וירידות חוזרות ונשנות. הוא אף פעם לא מצליח לשמור על היותו "עם נבחר" לתקופה ממושכת.

רב: עם ישראל מעולם לא היה עם נבחר.

ליאת רגב: הוא לא היה עם נבחר?

רב: מיציאת מצרים עד חורבן בית המקדש, אפשר לומר שהרוחניות לא היתה פרי השגתנו. הדברים התרחשו אז רק בדרגת השורשים שלנו. אופן השתלשלות העניינים היה כזה שקיבלנו את אותה השגה רוחנית מתוך זכָוּת נשמותינו, ללא העבודה הנדרשת היום. רק כעת יש לנו סיכוי להיות עם נבחר, לאחר שעברנו ארבע גלויות, ופעמיים נחרב בית המקדש, ולאחר שהתערבנו בגלות האחרונה עם אומות העולם, חיינו ביניהם, בתוך תרבותם, ספגנו מהם, ונתַנו להם לספוג מאיתנו.

ליאת רגב: כשמסתכלים סביב על העם היהודי כפי שהוא היום, יש לי איזו תחושה שיש לו תפקיד שגדול עליו בכמה מידות.

רב: אני לא יודע על מה את מסתכלת.

ליאת רגב: על מי שמוגדר יהודי.

רב: אינך מסתכלת נכון. את מסתכלת במבנה החיצוני של העם, באופיו הגשמי החיצוני. ודאי שלפי זה אנחנו גרועים יותר מכולם, מהסיבה הפשוטה שהאגו שלנו הגיע למצב המפותח ביותר. אבל מבחינה רוחנית, יש בנו פוטנציאל שטרם בא לידי ביטוי, פוטנציאל עצום שאיש עוד לא הכיר בו בתוך עצמו.

ליאת רגב: אבל אותו פוטנציאל אף פעם לא מומש יותר מאצל עמים אחרים.

רב: עדיין לא מימשנו אותו. רק עכשיו עלינו להתחיל לממש, כי כעת הגיע סוף הגלות האחרונה, ועלינו לעלות לאותו מצב, לאותה דרגה רוחנית שבה היינו בזמן בית המקדש. עלינו לגלות את אותו יחס בינינו של "ואהבת לרעך כמוך", להגיע למצב של ארץ ישראל ועם ישראל שנמצאים באהבת אחים. מצב שהוא בבחינת "כולנו כאגודה אחת, וכולנו בלב אחד". עכשיו מוטל עלינו לגלות את הכוח, שבאמצעותו ניתן לשנות את האדם. המקובלים אומרים, שרק על ידי לימוד חכמת הקבלה מושכים מלמעלה אורות, כלומר כוחות שיכולים לתקן אותנו. במידה שנדע כיצד למשוך את הכוחות הללו, נהיה מתוקנים. זאת אומרת, נהיה מחוברים כמו בנשמת אדם הראשון. כך נוכל לחיות חיים מלאי הרמוניה ושלמות, ואף אחד לא יבוא אלינו בדרישות.

ליאת רגב: עדיין יש כאן רבים שאינם קרובים לרוחניות ולא עוסקים בה. ויש הרבה סיאוב, שחיתות, פוליטיקה מלאת תככים ואלימות. אתה בכל זאת אופטימי?

רב: אני אופטימי משתי סיבות: ראשית, משום שבכל העולם, ואפילו בקרב עם ישראל, מתחילה התעוררות והתעניינות רצינית בקבלה, ברוחניות. אנשים מתחילים להרגיש שיש בה יותר ממיסטיקה וסגולות למיניהן, יש בה כוח מיוחד שיכול להציל אותנו. כלומר הדברים מתחילים להתגלות בתת ההכרה האנושית. שנית, הצרות, הבעיה האקולוגית, הייאוש הכללי, הסמים, כל אותן מכות שנעשות נפוצות בעולם, מחייבות את האנושות לשאול "אז מה אפשר לעשות?". כשאני נפגש כיום עם מדענים ואנשי מדעי הרוח, אני רואה שכולם מודעים למצב, ומודעים לזה שאין לו תרופה, אין אמצעי לתיקון. וכשאני מסביר להם את ההיסטוריה על פי הקבלה, ומציע את הקבלה כאמצעי לתיקון על ידי הסבר על אותו כוח עליון, אותו כוח כללי של הטבע שפועל בכל המציאות הם מבינים שמדובר בתוכנית כללית ועליונה. אכן האגו של האדם הוא שהורס את כל היחסים בינינו, וגם את כדור הארץ שעליו אנו חיים. באחרונה מתגלה שהרע שבאדם הוא הסיבה לסכנת החיים על כל גווניה, ולכן כשאני מסביר את האמצעי - מהיכן ניתן לקחת את הכוח לתיקון האגו, ובעזרתו לתקן את האדם הפרטי ואת העולם, אנשי המדע מבינים ומקבלים את זה. הפגישות עם מדענים בעלי שם בוועידות ברחבי העולם מעניקות לי בכל זאת מידת אופטימיות. במוקדם או במאוחר, במכות גדולות או קטנות, נבוא למימוש התוכנית. אנחנו מחויבים לתקן את עצמנו, השאלה היא רק אם ביותר או בפחות סבל. הדבר משול לילד, שמענישים אותו עד שיחכים ויבין מה נדרש ממנו, לעומת ילד חכם שיודע להבין לבד מה עליו לעשות ובכך נמנע ממכות. אם לא נהיהכמו הילד החכם, האנטישמיות ודאי תגדל, ואנחנו לא נוכל לסבול את המצב ההולך ומחמיר בארץ.

ליאת רגב: מטריד אותי עניין ה"אגו".

רב: האגו הוא העיקר, הוא הטבע.

ליאת רגב: למרות כל התפיסה הרוחנית שבדבריך, שאני שותפה לה, עדיין בעולם הזה, מי שיש לו אגו, מי שדואג לאינטרסים שלו ואיננו רואה את הדברים מבחינת הכלל, לרוב מצליח הרבה יותר.

רב: אנחנו עדים לכך כל הזמן.

ליאת רגב: ולא תמיד יש "תיקון" בעולם הזה. איך זה שאדם צדיק וטוב עשוי לסבול עד שארית ימיו, ואדם רשע ומושחת עולה ומצליח?

רב: הרי אמרנו שעדיין לא התחלנו את התיקון. העולם הזה הוא כולו אגו, ותמיד כל אחד דואג רק לעצמו.

ליאת רגב: אבל יש גם רבים שהם טובים, שאינם דואגים רק לעצמם.

רב: כל הפעולות של האדם נעשות לצורך הנאה עצמית בלבד. בכל העולם ביולוגים, פילוסופים ופסיכולוגים מסכימים היום עם מה שמסבירה חכמת הקבלה כבר שנים - שאדם לא עושה פעולה ולו הקטנה ביותר אם הוא לא רואה את השכר שלצידה. האנשים ה"טובים" הם אגואיסטים כמו כולם, אלא שהחברה לא מגדירה את פעולותיהם כאגואיסטיות: אם שמטפלת בבנה, אדם שעוזר לחברו, זה הכול משום שיש להם רווח מזה. אנחנו לא מסוגלים לתפקד אחרת. החומר שלנו, האטומים, המולקולות, לא זזים אם לא רואים רווח מתוך פעולתם.

ליאת רגב: אז מה פה ישתנה? הרי גם אחרי התיקון נמשיך להתנהג באופן אגואיסטי, לשם הנאה עצמית.

רב: לא כך. הכוח הרוחני שבא ומתקן את האדם, מעלה אותו לדרגת קיום אחרת. כלומר מחליפים באדם את התוכנה הפנימית שמפעילה אותו, כך שגם מבחינת ההרגשה וגם מבחינת השכל, האדם מתחיל לתפקד לפי קודים אחרים לחלוטין. זה נקרא לעבור מהעולם הגשמי לעולם הרוחני. ואז אדם מתנהג בצורה אחרת, הוא פועל לפי חשבון אחר, ומצפה כמובן לשכר אחר.

ליאת רגב: אבל אם אנחנו מסתכלים על השחיתות, על חוסר המוסר והצביעות שיש בפוליטיקה, נשאלת השאלה, מי ידאג לטובת עם ישראל בעולם החומר, מי ידאג לאוכלוסיות חלשות, מי ידאג לנזקקים?

רב: דיברנו על כך ש"לב מלך, ביד ה'", כלומר הכול מופעל לפי תוכנית עליונה. האדם בחייו אלו, בעולם הזה, אינו מסוגל לעשות מאום. אין לאיש כוח לשנות משהו מלמטה, ואם ברצונך לשנות משהו בעולם הזה, עליך לעלות לרמת קבלת ההחלטות האמיתית, שאינה נמצאת בכנסת, ולא באו''ם, ולא בשום שלטון אחר. לשנות תוכלי רק אם תעלי למעלה מכל זה, ותתחברי אל אותה המערכת, תשתתפי בה באופן פעיל, ותשפיעי כך שירדו מלמעלה פקודות טובות.

ליאת רגב: כלומר, זה כלל לא משנה עבור מי אני מצביעה? אם צריכות להיות עכשיו גזירות כלכליות יהיו גזירות כלכליות, לא משנה מי יהיה שר האוצר?

רב: לא משנה מי יהיה. את בוחרת באדם אחד, ומיד עם בחירתו הוא הופך לאחר. בולט לעין, שכל ראש ממשלה שנבחר, מתהפך לפתע. פתאום העם כבר לא יודע מדוע בחר בו, ואיש לא יכול להצדיק את פעולותיו של אותו נבחר. מדוע? מה קורה לו? הסיבה היא שהתוכנית הרוחנית שיורדת מלמעלה עושה באיש כרצונה.

ליאת רגב: אדם שהולך בייעודו, בהכרח יצליח?

רב: העניין הוא לדעת מהו הייעוד האמיתי שלך מתוך הבנת מקומך ותפקידך במערכת הכללית. אדם יצליח רק בתנאי שיידע את התוכנית האישית שלו בתהליך העולמי הכללי, ויעבוד לפי התוכנית הזו.

ליאת רגב: וכי אפשר לדעת?

רב: ודאי. זו הסיבה היחידה לכך שיש ללמוד קבלה. כי אז נפתחים לך השמיים, ואת רואה בשביל מה ולַמה נולדת, מדוע נולדת בתכונות מסוימות, בסביבה מסוימת, ומהו המצב שאליו עליך להגיע. לכאורה זה שולל ממך את הבחירה החופשית, אבל למעשה לא. מצד אחד את יודעת מה בדיוק יעשו בך, בהסכמתך או שלא בהסכמתך. מצד שני, כשאת מתחילה לראות את הדברים הללו, את תופסת מהו השכל הפועל, כלומר לומדת את ההיגיון שיש בחוקיות ומגלה מהי עוצמתה של כללות המציאות שבה מחוברים אליך הדברים. אז את כבר יכולה להיות פעילה. מי שלומד את כללי המשחק ומכיר את החוקים יכול להתחיל ליהנות מהמשחק. אם את הולכת יד ביד עם התכנית הכללית את מגשימה את מימוש ייעודך בצורה נוחה ויפה, בהבנה, בהשגה, בהרגשה טובה. כל הכוחות שפועלים עליך מחייבים אותך, על אף הכול, להתקרב לתכלית שאליה התוכנית זורמת. הבחירה שלך היא כיצד להתקרב.

ליאת רגב: יש משהו, מעין נווט פנימי שמוליך את האדם לפי גורלו? מעין תחושת בטן שאומרת לי "עלי לפנות לכאן או לשם"? אני יודעת שאתה למדת ביו-קיברנטיקה ומזה הגעת לקבלה. אילו לא למדת ביו-קיברנטיקה לא היית מגיע לקבלה?

רב: הצורך להבין את משמעות החיים לא נולד כתוצאה מעיסוק במקצוע זה או אחר. ישנם פועלים פשוטים שמגיעים ללימוד לצד אנשי חינוך, אמנים, רופאים, אנשי היי טק ועוד מגוון רחב של מקצועות. אני במקצועי עוסק בביולוגיה ובביו-קיברנטיקה, וגיליתי שמדעי הטבע מסייעים לי לדעת מהו החומר, אך לא מגלים לי שום דבר יותר מזה. זאת אומרת, דרך העיסוק במדע לא יכולתי להבין מהם הכוחות שמפעילים את החומר. המדע לא היה יכול לספק לי את התשובה הזו. לכן כיום פיזיקאים רבים מגיעים להתעניין בקבלה, כי הם חוקרים את התופעות שבפיזיקה הקוונטית, ומגיעים לאותה השאלה: מה עומד מאחורי התופעה שאני רואה כעת? הם רואים שיש כוח נעלם, שמזיז את הדברים. והרי מובן שאין לאיש עניין לעסוק בחומר, אם אינו יודע כיצד הוא מופעל, על ידי מה, בתוקף איזו תוכנית. כי אחרת הוא יראה תמונה חיצונית בלבד. הצרה היא, שבימינו האדם נמצא בחברה חומרנית ולוחצת, שמחליטה במקומו על הכול, ולכן קשה לו לחוש את אותה תחושה פנימית. קשה לו להיות כאותם הגששים, שלפי מעוף הציפור, יודעים מה קורה במרחק חמישים קילומטר ממקום הימצאם, מתוך שהם חשים את כוחות האדמה וכוחות הטבע. האדם כיום שוב איננו נמצא בדרגה הזאת.

ליאת רגב: בעבר היתה לנו יכולת כזאת?

רב: ודאי. היא היתה לנו למן ההתחלה. כשאדם חי קרוב יותר לטבע הוא קשוב אליו ומקבל דרכו הרבה אינפורמציה. כמו שמסופר על אברהם אבינו, ועל כל האישים במקרא, שהרגישו דרך הטבע את הכוחות הפועלים. הקבלה מסייעת לאדם להיות רגיש יותר לכוח שמפעיל את החומר. אם לא היינו נכנסים עמוק לתוך האגואיזם הגשמי, היינו מרגישים ומגלים זאת בעצמנו גם היום. אמנם בהחלט יש אנשים שחשים את כוחות הטבע גם בלי לימוד הקבלה, אבל הם מעטים, ולא זו תכלית הבריאה. התכלית היא שכל האנושות תגיע לרמתו של הכוח שמפעיל את החומר, תחיה מתוך הבנה והשגה של הכוחות הפועלים ותוכל לנהל את חייה בעצמה.

ליאת רגב: הייתי רוצה לחזור לשאלה שבה פתחתי את השיחה בעניין בני הפעוט. עצה אחת, איך לגדל אותו?

רב: על ידי הסביבה.

ליאת רגב: להיות רוחנית בעצמי?

רב: ילדים שגדלים אצלנו בקהילה, ממשיכים להימצא לצד הוריהם, ורוצים לעסוק במה שעוסקים הוריהם.

ליאת רגב: מדוע אתה לא מלמד נשים בשיעורים פרונטאליים?

רב: גם לא את כל הגברים אני מלמד בצורה פרונטאלית. יש הרבה אנשים שלומדים גם דרך האינטרנט. בתשובה לשאלה שלך, אם מתייחסים לאדם לא לפי הגוף, אלא לפי הנשמה, לפי חלקו ותפקידו באותה נשמה כללית, אז הכול מתבהר. נשים וגברים לפי נשמתם שונים מאוד אלו מאלה. תכונות הגוף השונות בין גבר ואישה נובעות מהשוני במבנה הנשמה. התופעותהגשמיות הן קלות ביחס לשוני בין סוגי הנשמות של זכר ונקבה. נשמת הגבר לעומת נשמת האישה, צריכה לשם תיקונה כוח מיוחד וגדול. ולכן הגבר חייב בלימוד, הוא צריך קבוצה, ופעילות מיוחדת. כמו כן עליו לבצע פעולות רבות מבחינה פיזית ורוחנית, בתוך הכוונה שלו, כדי להתעורר במקצת לתיקון, ואילו לאישה זה קל בהרבה. לכן פעילות האישה היא מתונה בהרבה, ודי בכך שהיא עוזרת ותומכת בתהליך, ללא לימוד כבד, ולא לפי אותן הפעולות שמוטל על גברים לעשות יומם וליל, כדי לעסוק בתיקון. כי מהו הלימוד? הלימוד הוא בסך הכול האמצעי של האדם למשוך לעצמו את האור שיתקן את הטבע שלו.

ליאת רגב: איך אישה תשיג את הידע?

רב: ראשית, נשים צופות בשיעורים דרך האינטרנט, ולומדות מאותם ספרים. אבל חשוב להבין, שהידע כלל לא תורם בתהליך הרוחני. אדם לא הולך בדרך רוחנית כדי להיות חכם בשכל אלא להיות חכם בלב, לתקן את נשמתו. אין כאן כלל עניין שכלי. אדם אחד יכול לדעת לצטט מתוך הספרים ולהבין את הכתוב בתלמוד עשר הספירות. אך אם הוא לא קושר את זה לצורך התיקון, אלא לומד את זה כתוספת ידע כללי, אין בכך כלום. מדובר בצורת לימוד למען תיקון הנשמה. לאישה אין צורך בלימוד בשעות הלילה כדי לתקן את נשמתה, כי נשמתה מתוקנת בהרבה מנשמת הגבר. כך היא בנויה מיסודה בתוך המערכת הכללית ואת זה לא נוכל לשנות, בין אם נסכים לכך ובין אם לא.

ליאת רגב: זה קשור לעובדה שנשים יותר אינטואיטיביות ויותר מחוברות לרגש?

רב: ודאי. יש הבדל רב בטבע, באינטואיציה, בגישה לחיים, בהלך המחשבה, ובתוכנה הכללית של האישה לעומת הגבר. הטבע הפנימי של האדם, אצל גבר לעומת האישה והאופן שבו הם שונים זה מזו בתיקון הכללי, הם נושא מיוחד, כי גבר ואישה הם שני חלקי האנושות הגדולים, שצריכים להגיע להתחברות זה עם זו, ולבוא לגמר התיקון. זה הכול נובע מהשורש הרוחני השונה של הזכר והנקבה, על כן שיטת התיקון של הגבר שונה מזו של האישה.

ליאת רגב: במילים אחרות, עצתך היא: תשאפי להיות רוחנית, תשאפי לפתוח את ליבך.

רב: כן, ואז הילד שלך יהיה תמיד לידך, כי מבחינתו יהיה בך כוח שלא קיים בכל העולם הזה. ומובן שהוא ירגיש בחוש, שהעולם כולו ריק ללא הרוחניות, ולכן יתפתח כראוי. זוהי המשמעות האמיתית של חינוך, זה הדבר הכי גדול ונצחי שאימא יכולה להעניק לילדים שלה. אני בטוח שנצליח לגלות את הפוטנציאל הרוחני האדיר שנמצא בכל אחד מאיתנו וניצור עולם טוב יותר לדור הבא ולנו.

ביוגרפיה: שאול פוחל, מטפל הוליסטי בשיטות המבוססות על מגע גופני שלמד ברוסיה, הודו ונפאל. בשהייתו בהודו, חי שנה באשראם של סַאתי סַאי בָּבָּה, ושם התחיל בעבודתו הרצינית בטיפולים אלטרנטיביים וביוגה. פוחל מחפש את הבורא. לכן ניסה להיכנס למקומות קדושים, ולפגוש אנשים "בעלי ויברציה גבוהה".

שאול פוחל הוא אדם שמקדיש את חייו לחיפוש אחר האמת ולריפוי בני אדם. הוא עבר דרך ארוכה בארץ ובעולם ובעיניו תמיד אותו ניצוץ שמסתכל על העולם ומחפש בו משמעות. שאול פוחל מביט פנימה אל עצמו ואל אחרים ותוהה על הקשר שבין הגוף והנפש. המפגש שלו עם הרב לייטמן מגדיר מחדש מהי נשמה ומהו גוף רוחני, מה תפקידו של הגוף הפיסי, ומהי ההגדרה הנכונה לטוב ורע. הוא אינו חושש לבחון מחדש את אמיתותיו ושומע מה דעתה של חכמת הקבלה על שיטות המזרח.

שאול פוחל: רבים מגיעים לקבלה, לכל דת או שיטה אחרת, מתוך רצון להשיב לעצמם את הבריאות שאיבדו תוך כדי חיים לא נכונים. איך מתייחסת הקבלה לגוף הפיזי? האם היא מאפשרת לאדם למצוא לא רק רוחניות, אלא גם לשמור על הגוף הפיזי בתור כלי אלוהי שמחבר גוף ונפש?

הרב מיכאל לייטמן: אדם בחייו בעולם הזה מרגיש עד כמה החיים לוחצים עליו. הוא שרוי במתחים ובבעיות, לעיתים בריאותיות ונפשיות, מה שמתאפיין בתסכול וייאוש. בימינו הפכה הדפרסיה למחלה הנפוצה ביותר בעולם המערבי. אנשים לא יודעים איך לצאת מהמצוקה, ולכן הם מחפשים תורות ושיטות, כדי למצוא תשובה לשאלה, "למה זה קורה לי? מדוע חיי רצופי קשיים בקריירה, במשפחה, בפרנסה?" באנושות מתעוררות שאלות על המסגרת כולה שבה מצוי האדם. יוצא, שלבעיות הבריאות, הגופניות והנפשיות כאחד, ולמכלול הבעיות שבהן האדם שרוי, יש מגמה אחת בלבד - להביא אותו למצב שבו הוא יראה את עצמו כלא מתוקן. כלומר, לא שהעולם לא מתוקן, ולכן פועלים עליו כוחות חיצוניים שליליים, אלא האדם עצמו הוא שיוצר את הכוחות השליליים האלה. כל מה שאדם מרגיש כ"לא טוב" בעולמו, כולל בעיות בריאות, הכול נובע מתוך כך שהוא יוצר כוחות, ומפעיל אותם. ובו, בתיקון שלו, תלוי האם הם ייהפכו אי פעם לכוחות טובים ומועילים, שיגרמו לו להרגיש טוב ונוח בעולמו. חכמת הקבלה מלמדת אותו איך להפעיל את עצמו כך שיהפוך את הכוחות השליליים לחיוביים. לכן האדם מוצא בה את הפיתרון לבעיותיו.

שאול פוחל: מה שאמרת קרוב מאוד למה שאני מנסה להסביר למטופלים שלי. המחלות, הכאבים, הם למעשה ברכה. משום שהם מאפשרים לאדם לעצור ולחשוב, לאן אני הולך, מה אני עושה?

רב: כאב הוא איתות שמביא לחשיפת הבעיות, ואם שמים לב לאיתות הזה ומטפלים בו אז דווקא מתוך הבעיות מגיע האדם לתיקון הפגמים. מתוך הקושי דווקא מתגלים לו הדברים הטובים. לכן כתוב: "אשרי העם שככה לו, אשרי העם שה' אלוהיו", כלומר מי שמקבל מכות וייסורים בעצם מקבל ברכה מהבורא.

שאול פוחל: אתה מלמד קבלה. אני מאמין שהתלמידים שלך נעשים יותר בריאים.

רב: עולה כאן שאלה מעניינת. במשך ההיסטוריה היו מקובלים שסבלו מבעיות גופניות קשות, ואף מתו ממחלות קשות. גם אחרון המקובלים, בעל הסולם, שלפי שיטתו אנו לומדים כיום, סבל מאוד בשנותיו האחרונות, ונפטר ממחלה קשה. האדם הפשוט, שאינו משפיע לציבור, ולא נעשה למנהיג או דמות ציבורית, מקבל את כל ההפרעות, ביניהן גם מחלות, לשם תיקון עצמו בלבד. החשבון הוא רק עם אותו אדם משום שהוא נחשב קטן, וכמו כולם, יחיד בתוך החברה. אבל אדם גדול, מקובל )ולא בהכרח גם החברה תראה בו גדול(, איתו מתנהל חשבון אחר, משום שהוא מתעלה לרוחניות מעל לרמת העולם הזה. הוא נעשה חלק מיוחד בעולם, ודרכו עובר השפע לכולם. אדם כזה, שרוצה לעלות לעולם הרוחני, נכלל עם הציבור, כלומר כואב את כאבו של העולם כולו. המקובל מעלה למעלה את כל החסרונות, את כל הכאבים, את כל בעיות העולם, במטרה למשוך אחריו את האנושות כולה. לכן כשהוא נעשה חולה הוא אינו חולה עבור עצמו, אלא עבור העולם כולו. והבעיות שמגיעות אליו, הן בעיות עבור כלל העולם, ואותן הוא מרגיש כצער הציבור. וזו הסיבה שהיו מקובלים גדולים מאוד שסבלו. האנושות כולה נמצאת כמערכת אחת בעולם הרוחני, כלומר, כולנו נכללים יחד, כגוף אחד וב"איש אחד בלב אחד". לכן אם נרצה או לא, הקשר הזה מוסיף להתקיים גם בעולם הזה: אנו מקושרים יחד לא רק ברוחניות, אלא גם ברמתנו הגשמית. כאשר אדם מתחיל לקשור את עצמו לרוחניות, כמו תלמידיי, הוא מעביר את כל חסרונות העולם דרך הצינור שמחבר אותו לעולם העליון, ומעלה אותם כתפילה, כבקשה, ומקבל בתמורה שפע. ייתכן שלאדם שיסתכל בעין גשמית, המקובל כלפי חוץ יראה לו סובל. אבל למען האמת, אנו לא רואים מהי מידת הסבל שלו, ולא את השפע שעובר דרך הצינור, שדרכו הוא מוליד חיים רוחניים לעולם כולו. אם כן, לא בכל המקרים לימוד הקבלה פוטר את האדם באופן מיידי מהסבל. המקובל סובל עבור האחרים, והסבל הזה מקנה לו כלים רוחניים גדולים מאוד, שבאמצעותם הוא רוכש את העולם הרוחני, ועל ידם הוא גם מתקן את העולם, כמו שכתוב: "כל המצטער עם הציבור זוכה ורואה בנחמת הציבור".

שאול פוחל: ישנן שיטות עתיקות, שלמדתי אותן מוודֶות )קבצי דת עתיקים( מהודו. אלה כלים שמאפשרים לנו לנקות את הגוף מכל הרעלים, ולשמור אותו גמיש, ובריא, וחזק. נתקלתי באנשים, שאפילו מעט הרוחניות שאני מנסה להכניס בהם בתחילת הטיפול, אינה נכנסת. אבל אחרי שהם עוברים ניקוי רעלים וריפוי, המידע פתאום חודר לתוכם, ונוצרת בהם הבנה של אותם דברים. ולמעשה דבר לא השתנה, מלבד העובדה שהמחלה, הרעל הסתלקו מהם.

רב: לא רק זה. בכך שאתה מטפל, אתה גם מחדיר בהם מודעות לכך ש"העולם הוא עגול", שהכול קשור זה לזה. בגוף הפיזי עצמו - חלקיו קשורים זה בזה, וכמו כן הגוף הוא מערכת שקשורה לנפש. מחשבות האדם וכוונותיו פועלות על הגוף. שלא כמו בתחום הרפואה הקונבנציונאלית שנחלקת לתחומים של רפואת כליות, רפואת ריאות, רפואת לב ועוד, שבה אין חיבור בין התחומים, ולכן איש לא מבין את חברו, והיא כושלת, דווקא בין השיטות הטבעיות קיים חיבור, וכולן רואות את האדם כגוף אחד. זו הגישה הנכונה. בשנים הקרובות נראה עד כמה הרפואה הקונבנציונאלית כושלת אפילו בטיפול הבסיסי ביותר. אנחנו רואים, שהאדם עתיד לחזור לשיטות הטבעיות, אבל הפעם הוא ייגש אליהן מתוך הבנת המבנה שלו. ומבנה האדם תלוי במבנה הנשמה, כי בשורשנו אנו בנויים כגוף רוחני. ומהגוף הרוחני שנמצא בעולם הרוחני, יורדים לעולם הזה כוחות, שבונים את הגוף הגשמי. בטיפול הרפואי, תוכל לרפא את האדם עד למידה מסוימת ולא יותר, כלומר לרפא את הגוף ברמת האדם בעולם הזה. אבל כדי לרפא אותו בצורה יסודית, יהיה עליך לעלות לרמת הנשמה ושם לרפא אותו. כי בעצם משם באות כל המחלות.

שאול פוחל: אני חושב שזה בא משני הכיוונים. יש זרימת אנרגיה מלמעלה למטה, ויש גם זרימת אנרגיה בכיוון ההפוך, מלמטה למעלה.

רב: ייתכן שהסיבות למחלות באות גם מלמטה, אבל הכוחות שגורמים למצבו של האדם באים מלמעלה. הגוף הוא תוצאה מהנשמה. לכן לפי חכמת הקבלה, אדם שיגיע לנשמתו ויעשה בה סדר, גם גופו יהיה בריא. גם מי שאינם מקובלים, שיטותיהם לעת עתה פועלות כראוי ולפי המותר, ככתוב "ניתן לרופא רשות לרפאות", כלומר מי שנמצא רק בעולם הזה, גם לו מותר לרפא. אבל הטיפול הזה הוא זמני, שלא מחייב לעלות למקור ומשם לרפא. הרפואה שלך תספיק רק לבניית חיינו בעולם הזה, כדי שהגוף והנשמה יחיו במכלול אחד, וישרו ביניהם שלום ושלווה. אלא שכדי שדרך הגוף תאיר לאדם נשמתו, ודרך הגוף אדם ירגיש את נשמתו, צריכים תיקון הדדי. ורק האדם עצמו מסוגל לעשות זאת, אם ילמד שיטה ובעזרתה יעשה תיקונים.

שאול פוחל: קודם חייבים ליצור לאדם סביבה בריאה. כי כל התוכנה הבסיסית שתינוק מקבל, כמו הרגלי מזון, הרגלי עבודה, היא לקויה. קל לי לראות את הליקויים הללו, אבל בכללות איני יכול לעשות דבר.

רב: קשה מאוד לאדם להתנהג לפי הכללים שלך.

שאול פוחל: נכון.

רב: רק אם נתקן את כל החיים, האדם יהיה בריא מאליו.

שאול פוחל: עברתי תקופות התבודדות של שנים, כדי להגיע לחיים נכונים. התרחקתי מאנשים, גרַתי ביערות וצמתי, רק כדי להרגיש מה נכון, בלי השפעות החברה. שהלא אדם שירצה למשל להיות טבעוני, מיד יש מי שיגיד לו "לא כדאי לך".

רב: אבל בסופו של דבר, קשה לאדם המודרני להחזיק בצורת חיים זו לאורך זמן. חייו לא בנויים לכך. אמנם בכוחנו לבנות מערכות לשיטת חיים בריאה, אבל הבעיה היא בגישה למציאות. האדם כיום לא מסוגל לחשוב בצורה נכונה, שכוללת אותו ואת העולם כמערכת אחת. הוא לא רואה את המציאות כמערכת אחת, שבה קשורים כל הדברים יחד, ולכן הוא גם לא חושב שהוא והעולם קשורים זה בזה. אם היה יכול להסתכל על הדברים בצורה כזו הוא לא היה חושב ש"לפתע" כואב לי משהו, "עשו לי רע", "גרמתי למישהו צער" וכן הלאה. אלא היה משתדל למצוא את התמונה היחידה, שממנה נובעים כל הדברים וכל הסיבות לכל דבר ודבר. אילו האדם היה מייחס לשורש אחד את כל הסיבות - מדוע עשיתי רע? מדוע עשו לי רע? מדוע אני חש ברע? מדוע הזקתי לאחר? הוא ודאי היה מצליח לתקן את המערכת, ובכך יוצר לעצמו חיים בריאים. לכן בראש ובראשונה עלינו לפנות לחינוך, ולהביא לאדם את ההבנה שהעולם שבו הוא חי לא רק שהוא מתגלה ככפר אחד, אלא בייסודנו כולנו באמת קשורים יחד. והטבע, המציאות שסביבנו, גם הוא קשור אלינו. אילו ראה האדם את המציאות כולה, היה גם רואה איך הוא לא יכול לעשות דבר רע, ולצפות לקבל ממקום אחר תגובה טובה, אלא מה שעשה בהכרח יחזור אליו.

שאול פוחל: יש אמצעים ראויים במזרח, דוגמת האשרם, שהוא מעין מנזר.

רב: ואתה חושב להכניס את כל האנושות למנזר?

שאול פוחל: לא. אבל זה יכול להועיל לאלה שרוצים ללמוד על עצמם.

רב: לשם מה פונים בני אדם לשם? רק לצורך בריאות? כיום לא רבים האנשים שעבורם הבריאות היא המטרה. אנשים מוכנים להקריב את בריאותם לשם הישגים אחרים. תציע לאדם עושר במקום בריאות, והוא יסכים. תן לו שליטה במקום בריאות, הוא יסכים.

שאול פוחל: דווקא נוכחתי כמה רבים מגיעים להודו מרחבי העולם, ונכנסים לזמן מה למנזר.

רב: נכנסים רק לזמן מה. כלומר, הם מרגישים שייתכן שזה יכול להועיל מעט לפתרון בעיותיהם, בעיקר בעיות עצבים, בעיות נפשיות. אבל רובם לא נשארים בהודו, אלא רק יחידים. זה מעין "גל" שעובר על האנושות. אדם צולל שם לעולם אחר לגמרי, אבל את בעיותיו בעולמו זה לא יפתור. הם חשים טיפה יותר נוח, משום שהתנערו ממחשבותיהם, מבעיותיהם, זה עזר להם מעט. אבל לבסוף הם שבים למערב, אל אותן בעיות. לכן החכמה היא לבנות מערכת שתעזור לאדם להיות בריא בעודו במערב עצמו. ואת זה איש לא מסוגל לעשות.

שאול פוחל: לדעתי זה באמת עניין של חינוך. אלא שלצורך חינוך נחוצה סביבה מיוחדת. כשאדם מתנסה, הוא נוכח שההתנזרות עובדת, ושהיא טובה עבורו. אבל אז הוא חוזר למשפחה ולחברים שלו, ושם זה לא מסתדר. זה יעבוד רק אם נכניס גם את המשפחה והחברים לתוך סביבה כזו.

רב: העניין הוא שלא תוכל לשכנע את האדם על ידי הסבר. "לחנך" אין פירושו להסביר לאדם ולקוות שבכך יחכים. הרי כולם יודעים שהעישון הוא רע, ואכילת שומנים וסוכרים מזיקה, אבל עדיין החנויות גדושות בסיגריות, ובחומרי מזון כאלה, וצרכנים לא חסר. לכן חינוך הוא לא על ידי "אסור ומותר". אלא הוא נועד להביא את האדם להבחין בקשר הישיר שבין מה שהוא עושה או אוכל, לבין הרע המיידי שזה גורם, ולבין מה שיקרה לו בעתיד.

שאול פוחל: אבל את הרע לא מרגישים מיד.

רב: משום שלא רואים את הקשר. ולכן החינוך צריך להביא את האדם לידי ראייה חדשה, שבעזרתה הוא יבחין בקשר. ואז לא נצטרך לשים שומר לאדם, אלא הוא ישמור על עצמו. הוא יקשור יחד סיבה ומסובב. האנושות אמנם מבינה שכדאי להתרחק מדברים מזיקים, אבל עד שלא נראה את תמונת המציאות האמיתית של הרע שהאדם גורם על ידי מחשבותיו, רצונותיו, מעשיו, וכן על ידי המזון שהוא אוכל, הוא לא יבין במה הוא גורם לעצמו רע, ומה הרע הזה מביא לו, ולכן דבר לא יעצור אותו. האדם חייב לראות שאם כעת הוא מזיק למישהו, מחר, מחרתיים, או אפילו בעוד מספר שנים סבלו יהיה גדול פי כמה, ורק אם ירגיש את הסבל כאילו הוא כבר הגיע אליו, זה בלבד יעצור את האדם. אחרת נמשיך לראות איך כל יום יוצאים אסירים מבית סוהר, ומיד חוזרים לסורם. ומדוע אדם חוזר על אותם הדברים שאחר כך יסבול מהם? כי אינו רואה את הקשר בין דבר לדבר. לכן חכמת הקבלה אומרת, שיש לפתוח לאדם ראיית מציאות כוללת, כך שיראה בעצמו מה רע ומה טוב, ויראה שאפילו שעושה רע "קטן", הוא מקבל בתגובה רע "גדול". רק בכך יכול להיות תיקון, ואחרת דבר לא יעצור אותו. ועם זאת, אני שמח שישנן שיטות נוספות, שפותחות לאדם צוהר להבין שהכול קשור ומצוי בתוך מערכת אחת.

שאול פוחל: יש אומרים שגוף האדם הוא למעשה דגם קטן של היקום כולו. למשל, לכל תא בגוף יש יחס לכוכב מסוים, וכן הלאה. מה אומרת על כך חכמת הקבלה?

רב: בחכמת הקבלה, כשאנחנו אומרים ש"האדם הוא עולם קטן", לא מדובר בגוף הפיזי שלנו. אלא מדובר בנשמה, במימד רוחני שאותו האדם אינו מרגיש. חכמת הקבלה מסבירה לאדם איך יוכל לראות את נשמתו, לחיות בה, ודרכה להתקשר לכל היקום ולכל העולמות. הכול שלך, עליך רק לגלות שהכול שלך. לפני שגילית, זו "חכמת הנסתר", ולאחר שגילית היא הופכת ל"חכמת הנגִלה". האדם צריך לגלות את נשמתו, ודרכה הוא יוכל לראות את כל היקום, ואת עצמו. אחרת הוא לא רואה דבר מלבד הגוף הפיזי. וכשמנסים לטפל רק בגוף מגיעים לרפואה רגילה, שבה אין קשר בין החלקים. יש סיבה לכך שאיש אינו בודק בבואנו לתת תרומת דם אם זה דמו של פושע או צדיק. בכל אחד מאיתנו יש אדם רוחני, ואדם גשמי. האדם הגשמי הוא הגוף החי. אדם שחסרה לו יד, חלילה, האם זה סימן לכך שחסר חלק מנשמתו, או שגם בנשמתו חסרה לו יד? ודאי שלא. אין שום קשר.

שאול פוחל: יש לי שאלה. ישנם כוחות בעולם השמימי, שבעצם שולטים בהמון בני אדם, בכל המעשים שלהם. אני קורא להם "פרזיטים אסטראליים", כלומר טפילים שמימיים. ומי שרגיש דיו, יכול לחוש בהם.

רב: תרשה לי לקטוע אותך. אין כוחות רעים.

שאול פוחל: זה לא רע?

רב: זה לא כוח רע. זה כמו מחלה, ומחלה היא לא רעה. מחלה מתריעה על בעיה שדורשת טיפול, אבל היא באה כדי לאותת לנו שכאן נדרשת יתר תשומת לב כדי להחזיר למצב המתוקן, השלם. לכן אין "רע". אין כוחות שליליים. אם הם מתגלים בצורה שלילית, עלינו לבדוק מדוע ולמה הם באים, ומדוע מתגלים דווקא כך. כאשר הם מתגלים כלפי האדם בצורה שלילית, כמחלה, צרות או מכות, זה סימן לכך שהאדם אינו מתוקן באותו מקום. ושם הוא מקבל "עקיצה", נורית אזהרה שנדלקת. הוא יכול לכבות את הנורית, אבל בזה אינו עושה תיקון, אלא להיפך. בכך שהוא לא מרגיש, הדבר נעשה יותר ויותר חמור. האפשרות השנייה היא, שאדם ישים לב למנורה שנדלקת, ובאמצעותה יראה, ויגיע לסיבה, ואז הוא יציל את עצמו. חכמת הקבלה מלמדת את האדם, שהכול הוא אחד. אין טוב ואין רע. אין חיובי ואין שלילי. "סיטרא אחרא" ו"כוחות הטומאה", זו אותה יד, יד ה', שפועלת באופן מסוים. אדם שרואה את עצמו כעומד במרכזם של כל הכוחות הללו, חיובי ושלילי, זה למעשה מצב של איזון פנימי, והוא המצב הבריא ביותר ברוחניות ובגשמיות. חכמת הקבלה פותחת לאדם את כל המציאות, ומביאה אותו להבין ולהרגיש אותה. היא גם מורה לו איך עליו לנווטאת עצמו ולהגיע למרכזה של כל המציאות ולהימצא שם. ושם, במרכז, בריאות נפשית, בריאות רוחנית ובריאות גופנית, כולן דבר אחד, והן מורגשות באדם כנצחיות.

ביוגרפיה: נמרוד רשף, מפיק, שחקן, זמר, אמן קומיקס ומנחה טלוויזיה. נולד ב- 1972 . התחיל את דרכו האמנותית בהצגות ילדים ובסדרות טלוויזיה לילדים ונוער. עם השנים הופיע כמנחה ושחקן בדרמות טלוויזיה וקולנוע: "לווייתן בחוף שרתון", "אבא שחור לבן", "ערוץ הילדים", ועוד. כזמר וכמוזיקאי, רשף היה סולן להקת "שבק ס'", ומפיק אלבומים מוזיקליים של להקת "כלא 6" ו"בויאקה". כתב ואייר שני ספרי ילדים, ואת סדרת הקומיקס למבוגרים "עוזי, אגדה אורבנית".

נמרוד רשף, שהחל את דרכו כמאייר, חוזר לאחרונה לאהבתו העיקרית - קומיקס. בשיחה עם הרב לייטמן הוא מברר היכן נקודת הבחירה של כל אחד ומה הופך אדם לגיבור אמיתי. לאחר שקפץ על הבמות עם שבק ס' והנחה במרץ תוכניות טלוויזיה, מקדיש נמרוד רשף את זמנו לכתיבת ספרי קומיקס שגיבוריהם מחפשים גואל. בשיחה שואל נמרוד את הרב לייטמן מה הוא מציע לגיבור המצוייר שלו ולכל אחד מאיתנו כדי למצוא שלווה.

נמרוד רשף: אתה אומר, שאתה מוריד את ההילה המזויפת מסביב לחכמת הקבלה. ואני חושב שאתה מעלה את השאלות לרמה הפילוסופית: האם הטבע קיים, ובידי האדם זכות הבחירה? גם הגיבור בסיפור הקומיקס שלי נמצא בצומת דרכים, כמו כל אדם. הוא יכול לבחור בדרך זו, או בדרך אחרת. מצד אחד, יש בו רגישות גבוהה. מצד שני, הייתי אומר שהוא גיבור פאסיבי. הוא עומד חסר אונים... מה אתה מציע לגיבור שלי כדי שיוכל למצוא שלווה?

הרב מיכאל לייטמן: מה עושה גיבור ישראלי טיפוסי שנתקע חסר אונים, במבוך של בעיות פנימיות קשות, ועליו לפתור את בעיית החיים, "לשם מה אני חי?" ו"איך עלי להמשיך הלאה בחיים?" הוא לפתע מגלה שהפתרונות הרגילים שלימדו אותו, אינם פועלים. הוא עומד ושואל "מה עושים?" כולם בורחים, אבל בזה לא פותרים את הבעיה, כי הבריחה לעולם לא מביאה את האדם להצלחה. לכן אני מתפלא תמיד, מדוע אנשים לא שואלים את ההיפך. כלומר, לא איך לברוח מהבעיות, שזה אינסטינקט טבעי של האדם, כמו של חיות שבורחות משריפה ביער, אלא לשאול על הסיבה, מדוע יש שריפות? נשאלת השאלה, איך האדם יכוון את שכלו כך, שיתנהל נגד המגמה הכללית הזו, ובמקום לברוח מבעיה, ילך לקראתה, ויראה מה נמצא במקורה, מהיכן היא. ייתכן שדווקא שם יגלה את הפיתרון. בקיצור, לא להתנגד לבעיות, אלא ללכת איתן, אל גילוי שורשן. לשאול מדוע החיים כה קשים, מהי בכלל סיבת החיים, האם הם באמת קשים, ואולי הסיבה לכך היא דווקא סיבה טובה ולא רעה. וזה לא פשוט, מפני שחכמת הקבלה מעמידה את האדם בכיוון ההפוך מהרגיל.

נמרוד רשף: בכיוון הבלתי צפוי?

רב: כן. משום כך חכמת הקבלה סותרת כל מה שקיים בדתות ובאמונות, שיש בהן מעין בריחה או התכחשות למצב הנוכחי. לאדם היה נדמה שהוא יכול לברוח ממקום למקום, אבל המציאות וההיסטוריה שעברה האנושות, הוכיחו לו שאין מקום אחר מלבד כדור-הארץ, והוא בא למסקנה שאין לו לאן לברוח מהגורל. לכן עכשיו מתעניינים בקבלה, ואני חושב שאנשים כבר מסוגלים להבין את העיקרון, שללכת נגד הטבע זה דווקא לגלות את שורש החיים. מבינים שאפשר בהליכה הזאת להיכנס למקום שממנו ניתן לשנות את הגורל. בימינו אין לנו זמן לטעויות. אנו חייבים למצוא את הפיתרון. וגם אצלך, הגיבור שלך אומר שאיננו מסוגל יותר לשרוד בחיים האלה. מנוחתו תבוא ממציאת התוכנה שלפיה הטבע פועל עלינו, ובכך שייצב את עצמו בדיוק על פי התוכנה הזו. אין ניסים, אין סופרמן או באטמן, שאותם המציאו כדי שיבואו ויעשו במקומנו את מלאכת התיקון של עצמנו. לא נמצא "גואלים", אלא עלינו לגלות את הכוחות האלה בפנים, ורק בצורה כזו נמצא מקום שלווה.

נמרוד רשף: אתה מבין שיש לאדם רצון לגואל.

רב: גואל, משיח, קרא לו כרצונך, כל זה בפנים, בתוך האדם. הבעיות כולן נובעות מתוך הטבע שלנו, לכן אם נרצה להתגבר עליהן, נגלה את הכוח בפנים, שיהא ה"משיח".

נמרוד רשף: האדם הוא יצור מוגבל?

רב: האדם לא מוגבל במאום, ואת זה מגלה חכמת הקבלה. האדם הוא הנבחר מכל היצורים, הוא הגדול, החזק, החכם ביותר. הוא קולט ואוגר בתוכו את כל ההיסטוריה שעבר, וגם את כל העתיד. הוא יכול להימצא מעל כוחות הטבע. אנו רואים לנגד עינינו את הדומם, הצומח, והחי. לפתע אנו רואים בהם איום בצורת צונאמי, הוריקן, מגיפה או איום אחר. למעשה אלה כוחות פחותים וחלשים בהרבה מאתנו, שכן אנו דרגת המדבר. אבל הבעיה היא שהאדם טרם מצא בתוכו את מקור כוחותיו. תאר לעצמך, על פי מבנה הפירמידה של הטבע, היכן אנו נמצאים לעומת כל יתר הטבע. והשאלה היא מדוע יש לאדם מצד אחד חכמה, ומצד שני חולשה?

נמרוד רשף: זה פרדוקס קיומי.

רב: זה פרדוקס, מפני שאילו היינו מוכנים ויודעים להשתמש נכון בכל כוחות הטבע, היינו מגלים את הכוחות האלה, וכך משנים את החיים, ומשיגים שלווה, נצחיות, שלמות. נוכל להשיג כל מה שנרצה. עלינו רק לכוון את כוחותינו בצורה הגיונית, נכונה, בגישה חיובית, באהבה, בהבנה, ולרכוש יחס אל כל כוחות הטבע, ואז נגלה אותם באופן שנוכל לנהל את כל המציאות, ולהיות במקום הבורא.

נמרוד רשף: אנחנו יכולים ללמוד הרבה מעולם החי והצומח, למשל מיכולת ההתחדשות וההישרדות של עצים. הם חיים מאות שנים. ואנחנו כאן "כצל עובר".

רב: ודאי, האדם צריך ללמוד מהדומם, הצומח והחי. גם חכמי הקבלה אומרים שלפני שאדם נכנס לחכמת הקבלה, הוא חייב להכיר את שבע חוכמות העולם, ולדעת איך פועל הטבע, כדי שיהיה לו בסיס להיכנס אליה. כלומר מצד אחד, לגשת לחכמת הקבלה כשורש לכל החוכמות, מלמעלה למטה. ומצד שני, מלמטה למעלה, מהעולם הזה אל העולם הרוחני. אלא שבטבע הסובב אותנו אין דוגמה לדרגת המדבֵּר, היינו לכוחו ולמוחו של האדם, לְמה שעליו לגלות כדי לשלוט על עצמו, וכדי לא להרוס את העולם ואת החברה האנושית. את זה לא נוכל ללמוד מהחיות. כי כל דבר שהאדם רוצה להגיע אליו, דורש ממנו עליה לדרגה עליונה עוד יותר. לפי חכמת הקבלה, האדם בעולם הזה נמצא בעצם בדרגת החי, ומופעל על פי אינסטינקטים ותו לא. לכן אם אתה רוצה להיות אדם, להיות בדרגת המדבר, מעל החי, אתה חייב להתעלות. משום שדרגת "אדם" כבר אינה שייכת למישור העולם הזה. מכאן שאפילו כדי להיות בדרגת "אדם" בעולם הזה, אנו חייבים לרכוש ידע וכוח רוחני. האדם כפרט, והאנושות ככלל, מרגישים עצמם קטנים ואומללים אל מול כוחות הטבע והחיים, ואינם מסוגלים להתמודד עם דבר. כמו שראינו איך סופת הוריקן באמריקה הביאה את האנשים לשבת ולחכות בחוסר אונים. וכאן אחזור לשאלה שבה התחלתי: האם אנחנו צריכים לפנות לטבע כדי לגלות האם קיים קשר בין הפעולות שלנו לבין מה שקורה מצד הטבע, כדי לגלות האם פעולות אלו הן הגורם לבעיה האקולוגית, למשבר בתא המשפחתי, ולמשבר הסמים? בסופו של דבר האדם מחפש מקום שלווה, אבל לשם כך עליו לנהל את הטבע. נמרוד רשף: קיים רגע, מצב "אין זמן", שבו שינוי עומד להתרחש, והגיבור פונה אל לבו, והוא נושא באחריות גדולה. קשה לי להמחיש את זה. הרי העולם נוצר בדיבור, ואילו אני איש של ציורים. ואנחנו פועלים כל אחד על פי תפיסתו האישית.

רב: אתה בעצם נוגע באופן שבו כתבו המקובלים וביטאו את ההרגשות והחוויות הפנימיות שלהם, ולמעשה לא ניתן היה לכתוב באופן אחר. הדימויים התנכיים שבהם השתמש משה רבנו בזמן כתיבת התורה, דימויים כמו "רגליים של ברזל" או "רגליים מנחושת", כולם נובעים מתוך אפשרות אחת ויחידה: לעשותשימוש במילים מהעולם הזה, ולתאר בהן שורשים רוחניים בעולם הרוחני. נתקלתי בבעיה דומה כשהיה עלי לתכנן כריכה לאחד הספרים שלי, שנקרא "מסע לעולם עליון". בסוף בחרתי לצייר מטוס, שבתוכו יושב ילד קטן. משום שאדם שרוצה לגלות את העולם הוא כילד. לילד יש כוח ההתחדשות הדרוש, והוא יושב במטוס שממריא לתוך שמים כחולים ויפים, לעבר השמש. גם לפניך עומדות אפשרויות רבות לבחירה, ובכל מקרה רצוי להביע את הרעיונות לא בצורה שתהפוך אותם גשמיים, אלא באופן שאדם יראה בהם תהליך פנימי, וכך יזדהה עם הגיבור בהרגשתו הפנימית לגבי מה שהוא מבצע. הקומיקס מורכב מציורים ומילים. מתי משתמשים בזה ומתי בזה? האם משתמשים במלים בשל חולשת היד להביע את הרעיון באמצעות ציור?

נמרוד רשף: כל תמונה של קומיקס היא למעשה רגע של הקפאת נקודה בזמן. עצרנו תנועה בנקודה מסוימת, והוספנו לה מילים כתובות.

רב: תמונה שנגזרת מתוך זמן שאתה עוצר ברגע השיא, כדי שהקורא יתרכז באותו מצב. מכאן שהתמונות לא מבטאות תנועה, אלא מצב פנימי יותר בגיבור. והקורא צריך להוסיף כביכול את החסר.

נמרוד רשף: הקומיקס מורכב ממשבצות ציור, והסיפור מתרחש בעצם בין המשבצות. בדיוק במקום הריק, כמו במרווחים שבין האותיות.

רב: ישנה תופעה דומה בחכמת הקבלה. אדם שמתחיל לקרוא טקסטים כשהוא שרוי במצבים מיוחדים, רואה מילים נוספות בתוך הטקסט. אני נזכר בפעם הראשונה שזה התגלה לי, והיה פלא גדול עבורי. אתה רואה שורה אחת של מילים, ולפתע צצות בתוכה שתיים שלוש מילים נוספות, והטקסט עצמו מקבל עומק פנימי, שלא תיארת לעצמך קודם לכן. מעניין לראות איך המוח והעין שלנו מכוונים. המילים הנוספות הללו אינן מאריכות את השורה, וכאשר המילים הנוספות הללו מופיעות, האדם ניכנס למימד חדש, אחר, כמו זה שבין הציורים. לאן מגיע הגיבור שלך בסופו של דבר? הוא פותר את הבעיה?

נמרוד רשף: ישנו פיתרון לבעיה, אבל להערכתי הוא זמני. כמו כל דבר בעולם הזה.

רב: נקווה שנמצא פתרון מוצק ונצחי, כי כבר עייפנו מהפתרונות הזמניים. אם בתחילת דרכו הגיבור שלך היה מרגיש ויודע, שכל חמשת הכרכים המתוכננים מביאים אותו לפתרון זמני בלבד, האם היה מתחיל במסע?

נמרוד רשף: הוא פועל מתוך צורך קיומי.

רב: כלומר, מתוך דחפים שמתעוררים בו בצורה טבעית.

נמרוד רשף: אני חושב שהוא גיבור פסיבי, כמו רבים בארץ.

רב: למרבה הצער, רבים כאן הם כאלה, אבל עלינו ללכת נגד הטבע. עצם זה שהגיבור שלך ממשיך לחפש את הפתרונות בכוחות רוחניים, זו כבר פנייה פנימה. נקווה שעם ישראל יקצר את הזמן, ויגלה את הכוח הפנימי המיוחד הטמון בו. אותו כוח גואל.

ביוגרפיה: מיכה שטרית, זמר, יוצר, מלחין ומפיק מוזיקלי. נולד ב 1962- בנהרייה. הקים עם ארקדי דוכין את "החברים של נטשה" שהפכה לאחת הלהקות המצליחות בארץ. הקליט אלבום ילדים בשם "אחלהזאורים", הוציא שלושה אלבומי סולו: "מסמרים ונוצות", "סנטיאגו דה קובה" ו"שלהי קיץ".

מיכה שיטרית הוא אחד הכותבים המוערכים והמוכשרים בישראל. השירים שכתב במהלך השנים ל"חברים של נטאשה", לעצמו ולאחרים הפכו עם השנים להמנונים של הדור החדש. הוא כותב הרבה על בדידות וכישלון, על קשיים אבל בעיקר על אהבה. המילים שלו, הביטויים שלו וגם הדרך שבה הוא שר מעידים על פנימיות רגישה. הוא ער למצב החברתי-כלכלי וחרד להתפתחויות עתידיות. את הרב לייטמן הוא שואל על העולם הבא ועל אגו וניצול, והרב לייטמן מסביר לו על כוחות אחרים שנמצאים בתוכנו ועל עולם שמתגלה צעד אחר צעד.

מיכה שטרית: לפני כמה חודשים הלכתי לקנות לי ספר, ונתקלתי בספר "הדור האחרון". קניתי את הספר, קראתי אותו. ואני רוצה להודות שהספר באמת פגע לי במקומות רגישים, כי הוא נגע להרבה תחומים שאני ער להם בדרך זו או אחרת, כמו: חברה, קהילה, שלטון היחיד ושלטון הכלל, ועל מצבו של האדם באופן כללי. ואני מודה שמאז אני תקוע. זאת אומרת הספר העמיד אותי במבוכה די גדולה. בפעולות שפעם היו מאוד פשוטות עבורי, פתאום התחילו להתעורר אצלי המון שאלות. מה המניעים בכל פעולה שאני עושה? אם אני, נניח, יושב עם חבר, אני חושב על עצמי: "אה, באת למלא את הבור שלך, את החלל שלך, אתה הולך לנצל אותו", וכנ"ל לגבי העבודה, או כל תחום אחר. פתאום אני מסתכל על עצמי כ"מנצל". אז איפה באמת עובר הגבול?

הרב מיכאל לייטמן: האמת היא שכולנו כאלה, רק שאתה פתאום התחלת לראות איך הדברים עובדים. האגו הוא כוח גדול מאוד שקיים בנו ומניע אותנו. החכמה היא לדעת איך להשתמש בו בצורה נכונה. כאשר האדם משתמש באגו להשגת המטרה הרוחנית, הוא לא מבטל אותו, להיפך, הוא דווקא מפתח אותו ולומד כיצד להשתמש בו מבלי להזיק לעצמו או לאחרים. כאן כבר לא מדובר בניצול אלא אתה משתמש בכוח הזה כדי לעלות. הבעיה קיימת דווקא באדם שלא שואף לרוחניות. באדם כזה האגו קיים בצורה מקולקלת, הוא מנוהל על ידי כוחות הטבע באופן מוחלט. אבל כשאתה לומד כיצד לעבוד עם הרצון לקבל שמפעיל אותך, יש לך סיכוי לעלות מעל הטבע, ולהרגיש את הכוחות שפועלים. לאט לאט אתה לומד להזדהות איתם ולא עם הגוף הגשמי שלך. תפיסת המציאות שלך משתנה, כי אתה כבר פועל לפי חוקים אחרים, אתה מכיר את המערכת הכללית שהיא נצחית ומושלמת. ואם אתה נכלל בה, אתה מרגיש את עצמך בדיוק כמוה - נצחי ומושלם. ואז אתה לא טועה, ולא גורם רע לאף אחד, וגם לא לעצמך. אתה מתחיל להרגיש שהחיים שלך האלו הם רק שכבה אחת קטנה. ואתה כבר רוכב מעליה, ויוצא למימד אחר לגמרי.

מיכה שטרית: משהו שנבע מתוך הספר, ושגם התחלתי יותר לזהות אותו סביבי, זאת ההתפתחות היומיומית של הרצון ליהנות, כמו שמוגדר שם. הכול בעצם יושב על תשתית של רצון לסיפוק מיידי. זאת אומרת, זה מאלץ אותי לאמץ עולם מושגים שונה לגמרי, ועכשיו אני צריך ללמוד עוד שפה. זאת התנגשות שיכולה גם לגרום לאי הבנות ביני לאחרים.

רב: לגמרי לא. כי במקביל אתה לומד איך להתנהג עם העולם. העובדה שאני יודע איך האחרים מתנהגים, ומה מפעיל אותם, לא עושה אותי יותר גבוה מהם. נכון שרכשתי את החכמה הזאת, אבל במידה שאני רוכש אותה, אני נעשה יותר מודאג כלפי האחרים. כי כולנו נמצאים בתוך רשת כוחות אחת. וכשאני מתחיל לראות עד כמה אני תלוי בהם, והם תלויים בי, אני מתחיל להרגיש התחייבות, ואז אני מתחיל להתייחס אליהם, ולהתייחס בכבוד, ולא כמו אל ילדים קטנים, שמזלזל בהם. וזה מביא את האדם לבגרות.

מיכה שטרית: בספר יצא לי להיתקל הרבה במושג "הנקודה שבלב". אתה יכול להרחיב טיפה בנושא הזה?

רב: "לב" נקרא כל הרצונות האגואיסטים של האדם. אנחנו לומדים בחכמת הקבלה שהאדם מונע מהרצון שלו לתענוג, כלומר כל הרצונות שלנו בלב שהם רצונות לקבל הנאה ותענוג לעצמנו הם אלה שמפעילים אותנו בחיי היום יום. ישנם אנשים שמתעוררת בהם "הנקודה". הכוונה, רצון מסוג חדש, רצון לרוחניות. התעוררות הנקודה הזו היא לא משהו רצוני, כלומר "נקודה שבלב" לא מתעוררת ביחס ישיר לרצון מסוים אצל האדם אלא זה מה שנקרא "התעוררות מלמעלה". זו מעין השתלה מבחוץ. אם אותה נקודה "נדלקת" אצל האדם, הוא מתחיל לשאול: "בשביל מה אני חי?", "לַמה לי לחיות?", "מה טוב בחיים שלי?", "מה הסיבה?", "בשביל מה נולדתי?". זאת אומרת, הוא שואל מנקודת מבט שהיא כביכול מחוץ לגוף: "בשביל מה הגוף הזה?", "בשביל מה אני?". הנקודה הזאת אינה שייכת לרמה הגשמיתשבה אנו חיים. היא שייכת לרמה גבוהה יותר של קיום. אדם שמתחיל לחשוב דרכה, לפתח אותה, מפתח למעשה את "האישיות הרוחנית" שלו. במצב כזה הוא כבר רואה את עצמו כלול משני חלקים: הרוחני - ששואל על מהות החיים, ובשביל מה הוא חי. והגשמי - הגוף שלו. כלומר הוא כבר לא מזדהה עם החלק הגשמי הפיזי שלו, אלא עם החלק הרוחני. הוא מתחיל ללמוד כיצד להשתמש בגוף, כדי לפתח את הנשמה, את המודעות הנצחית שלו.

מיכה שטרית: לרוב כשמדברים על בני אדם, אז כמעט הכול הוא סובייקטיבי. אבל אתה אומר, אם הנקודה הזו ישנה באדם, היא המקום שבו אדם יכול להסתכל על עצמו באופן לא סובייקטיבי.

רב: גם על עצמו, וגם על האחר. אתה מתחיל לגלות, שהנקודה הזו היא הפוכה מהאגו שלך. היא אלטרואיסטית לגמרי. זאת אומרת, ללא שום חשבון עם הגוף. היא לא קשורה לכל הרצונות ליהנות, לאגו. וכשאתה מתחיל לעבוד איתה יותר ויותר, לבדוק אותה, ומתוכה לראות את העולם ואת עצמך, אז מתפתחת בך מודעות אחרת לגמרי. אם עד עכשיו כול תפיסת העולם והמציאות שלך היא רק מתוך עצמך וביחס לעצמך, מה שהופך את הכול לסובייקטיבי, אז כעת אתה מתחיל לראות את העולם ואת הסובבים אותך דרך כלים חדשים. אתה מפתח ראייה שהיא נקייה מסובייקטיביות ואתה יכול לראות את הדברים בדיוק כמו שהם. נפתח לך משהו אחר, משהו חדש, תמונה אחרת, שנקראת "עולם הבא", "עולם הרוחני". ובתמונה האחרת, אתה מזהה את החיים שלך, את הקיום שלך, במימד הנצחי, הרוחני. אבל זה הכול דרך אותה הנקודה. לכן חכמת הקבלה אינה מתעסקת בחיים האלו. והיא בכלל לא מיועדת לשפר את החיים שלנו בצורתם הנוכחית, אלא להעלות את האדם לרמה הרוחנית כדי שממנה יוכל לנהל את עצמו כאן.

מיכה שטרית: הרבה פעמים אנחנו משייכים את המושג "עולם הבא" למסע לאיזשהו מקום.

רב: אין צורך לצאת למסעות חיצוניים, הכול בתוך האדם. המסע הוא בעצם מסע פנימי.

מיכה שטרית: זאת אומרת, "העולם הבא" הוא בעצם "העולם הזה" מהזווית ה..

רב: מהזווית החוץ גופית. לא יותר. ועכשיו בחיים האלה אתה משיג אותו.

מיכה שטרית: ולא צריך למות בשביל זה, אתה אומר.

רב: לגמרי לא.

מיכה שטרית: כי תמיד אומרים, אתה מת, ואז אתה עולה...

רב: אחרי שאתה מת אין לך כלום. כי יצאת מהגוף, ואתה כבר לא תלוי בגוף. אם השגת במשך החיים את העולם הבא, אז אתה ממשיך להזדהות עם הנשמה שלך שעכשיו רק החליפה לבוש. אם לא השגת את המודעות החוץ גופית, אז הגוף מת, ולא נשאר ממך כלום. אתה תצטרך לחזור להתגלגל לעוד גוף עד שתממש את אותו פוטנציאל רוחני הטמון בך. לכן כתוב: "עולמך תראה בחייך".

מיכה שטרית: אני אדם מאוד חברותי, לא כזה שמסתגר בדלת אמותיו. אני פוגש אנשים, אני חי בקהילה, אבל הבירורים הפנימיים והלימוד תמיד מתחילים אצלי באיזה רצון למצוא את דרך המחשבה שלי, ואחרי זה יותר קל לי להיות פתוח. לא איכפת לי גם שיערערו, ירסקו עד היסוד, את כל מה שבניתי לי. זה פתוח, אבל אני חייב להיות עם זה קודם כול לבד, עם עצמי. בפעם הראשונה שראיתי הרצאה שלך באינטרנט, אתה שרטטת את כל העליות, הירידות, ובאופן טבעי לקחתי דף, והתחלתי לרשום לעצמי, לצייר. ישבתי, ועברתי עוד הרצאה ועוד הרצאה ועוד הרצאה, כי רציתי ללכת עם זה הלאה. בהתחלה נבהלתי כי אתה מדבר הרבה על עבודה בקבוצה, אבל אז שמעתי אותך אומר: "קודם כל לך בדרך", זה לא מחייב קבוצה גדולה, או אפילו עוד חבר.

רב: בהחלט לא מחייב. העיקר לא בכוח. אם אנחנו מדברים על תיקון העולם, הרי לא יכול כל העולם לשבת בקבוצה. לכן ודאי שהאינפורמציה עוברת גם דרך קווי תקשורת, וכך אנשים רבים יושבים בבית שלהם מול המחשב ובכל זאת הם חלק מהלימוד. באולם הלימוד שלנו יושבים עד שלוש מאות גברים, משלוש לפנות בוקר עד שש בבוקר. אנחנו לא מתכוננים להרחיב את המקום. כל היתר לומדים דרך רשת האינטרנט, דרך העיתון. אז כל אחד יכול להישאר במקומו, ומשם ללמוד.

מיכה שטרית: פשוט חשבתי שאולי אני טועה בדרך הלימוד שלי כרגע.

רב: לגמרי לא. זה טוב מאוד. העיקר הוא לקבל את הלימוד בצורה נוחה. לראות עוד קצת, ועוד קצת, שהעולם הוא רחב הרבה יותר, ומתנהג לפי כוחות שאפשר להכיר אותם, ולהתקרב אליהם, ולהתחיל לעבוד איתם יחד בתוך החיים הפנימיים שלנו, יום יום.

מיכה שטרית: עזר לי מאוד מה שאמרת עכשיו.

רב: כשאני מעביר מכאן שיעור עם הקבוצה, אני מתייחס ומתכוון דווקא לאלו שנמצאים רחוק. לפעמים דווקא בגלל שאדם רחוק הוא יכול להתפעל, ולהרגיש הרבה יותר מאלה שנמצאים קרוב, ובכך להתקדם.

מיכה שטרית: זאת אומרת, הכיתה אין לה קירות.

רב: אין לה גבול.

מיכה שטרית: כשאני קורא את המשפט או הציווי "ואהבת לרעך כמוך" אני מבין, שזה היה יכול להיות מנוסח אחרת: "והסעת את חברך ברכבך". זאת אומרת שקודם אתה צריך ללמוד נהיגה, לקנות אוטו, ואז יש לך אפשרות להסיע את החבר שלך לכל מקום. רציתי לדעת איך אתה מתייחס לזה מתוך חכמת הקבלה?

רב: קודם כל, המשפט הזה נובע מהבנת אותה המערכת שבה אנחנו כולנו כלולים כאחד. אנחנו חייבים להתחבר יחד במודעות שלנו, וברצון המשותף שלנו להיות כמו איברים ותאים בגוף אחד, שכל אחד דואג לשלמות הגוף ולבריאותו. רק במידה שבה אנחנו מחזיקים את המערכת הכללית כל אחד מאיתנו נשאר בחיים, ולא סתם, אלא נהנה מחיים טובים. "ואהבת לרעך כמוך", זאת אומרת, שבאותו הכוח שהייתי דואג לעצמי, אני צריך לדאוג עכשיו לכל המערכת. ואפילו יותר, כי עכשיו המערכת מתגלה בפני, ואני רואה בצורה מוחשית וברורה עד כמה אני תלוי בה. אדם רק צריך לדאוג שהקשר בין הנשמות יתגלה לו. כי ברגע שזה מתגלה, הוא מאליו מתחיל לתפקד נכון. כמו שהוא לא יכניס יד לאש, כך הוא רואה שאינו יכול להזיק לאחרים, כי זה חוזר אליו בצורה ישרה.

מיכה שטרית: אז הטבע הוא בעצם כמו מערכת סגורה?

רב: כן. וכך כשהאדם מגיע בצורה טבעית לגילוי ומימוש המשפט "ואהבת לרעך כמוך", הוא לא צריך לחנוק את עצמו: "אני צריך לאהוב את השני, אני חייב, אפילו שבאמת אני לא אוהב אותו אני יכריח את עצמי". הרי זה מצב מגוחך, כי אתה לא יכול להכריח מישהו להרגיש משהו מסוים. או שזה בא מבפנים או שלא. אלא דרך השגת המערכת, השגת העולם העליון, ש"עולם עליון" נקרא הקשר בינינו, דרך זה מגיעים למשפט "ואהבת לרעך כמוך". אני מאחל לכולנו שנזכה להגיע למימוש הזה בינינו.

ביוגרפיה: גיל קופטש, קומיקאי וסטיריקן. נולד ב 1969- . כיכב במספר תכניות בערוץ 3 ובערוץ הצחוק "ביפ". השתתף בסרטים "הבשורה על פי אלוהים" ו"מלכה לב אדום". הנחה את התכנית "מי רוצה להיות יהודי" ששודרה בערוץ 2.

גיל קופטש הוא מחלוצי תרבות ה"סטנד-אפ" בעברית. לצד חדות הלשון מסתתר בו גם רצון לדעת. קופטש מגיע לפגישה עם הרב לייטמן כשהוא טעון בשאלות פרטיות וחברתיות. הוא מבקש לברר ביסודיות כיצד לחיות בחיי היום יום קבלה מעשית, כיצד כל פעולה שלו משפיעה על חייו ובמה היא יכולה לעזור לו לצאת מהדפרסיה.

גיל קופטש: שלום הרב לייטמן, אני שמח לפגוש אותך. כבר הרבה זמן רציתי. ראיתי קצת חומר שלכם, שמעתי וקראתי כמה ספרים, אבל אני לא בטוח שהבנתי. הדברים נראים לי טכניים מידי - מפות, שרטוטים, ערוצים, ספירות ועולמות - זה נראה כמו איזו תכנית בנייה, ואני לא אדריכל ולא קבלן בניין. רציתי לדעת איך השתלשלות האורות שעליה מדברת הקבלה משפיעה עלי ביום יום? איך זה פותר לי בעיות בחיים, איך זה עוזר לנפש שלי?

הרב מיכאל לייטמן: האור העליון יורד מלמעלה ומשפיע על האדם. האדם יכול להתרשם מהמפגש עם אותו כוח חיצוני לו - האור. ואת ההתפעלויות האלה מגילוי האור בתוך הכלים של האדם, אפשר למדוד, יש להן גודל, רוחב, צבע ונפח. אם נרשום אותן, נוכל לחזור עליהן וגם למסור זה לזה איך משיגים אותן. מקובלים שהשיגו את כל אופני התפשטות האורות בכלים, כתבו לנו מעין מפת דרכים רוחנית, שרטטו לנו שביל של התקדמות. ודווקא בגלל שהכול מדויק ומדוד אנחנו מבטיחים לעצמנו שנגיע אל היעד הסופי. באמצעות השרטוטים יכולים המקובלים לבטא את חוויותיהם, וכך מתאפשר להם להחליף ביניהם מידע על הרגשות והאבחנות שעברו בדרך. מתוך כל זה התפתחה שיטה, מדע שנקרא "חכמת הקבלה". בעולם שלנו אני יכול לתאר לך תחושה, "המים האלה לא כל כך חמים, מלוחים, קצת כאלו, קצת כאלו". אני יכול להסביר לך, כי יש לנו מוסכמות, שפה משותפת שמתוכה שנינו מבינים על מה אנו מדברים. אבל ברוחניות זה שונה, את ההרגשה הרוחנית אי אפשר לתאר במילים. לכן אנחנו צריכים למסור מידע אחד לשני בדרך אחרת.

גיל קופטש: בתחילת דבריך הזכרת את "האור העליון". מהו "האור העליון"?

רב: האור העליון הוא האור שמתקן וממלא את 620 הרצונות שבנשמה.

גיל קופטש: 620 רצונות? נשמע קצת מבלבל, אני עם רצון אחד לא מצליח להסתדר.

רב: אני מבין אותך. בסך הכול יש לנו רצון אחד, הרצון האגואיסטי שלנו, והוא נחלק ל 620- רצונות.

גיל קופטש: מקריאה בספריך הבנתי שחוץ מ 620- הרצונות יש לנו רצון נוסף, מעין רצון עליון.

רב: האדם כלול מ 620- רצונות. הרצונות האלו נחלקים לרצונות חברתיים, כלומר כאלה שמתגלים במיוחד על ידי החברה, ולרצונות פרטיים שקיימים באדם ללא קשר לחברה. כל הרצונות האלה תמיד כלולים באדם. אם האדם מייחד אותם כלפי יתר הנשמות, הם נקראים הרצון שלו כלפי העליון, כלפי הבורא.

גיל קופטש: אבל יש גם "נקודה שבלב", שהיא הרצון הרוחני.

רב: בוא נעשה קצת סדר. בפשטות אפשר לומר שקיים רק רצון בסיסי אחד, רצון ליהנות. והרצון הזה נקרא "הלב" שלנו. הרצון הזה רוצה ליהנות מכמה סוגים של הנאות, גם מדברים השייכים לגוף: אוכל, מין ומשפחה שהם דברים שאפילו אדם שהיה חי לבד על אי בודד, היה מרגיש נטייה אליהם. ובנוסף לכך, רוצה ליהנות גם מדברים שנמצאים בדרגה האנושית, כלומר דברים שרק אם אדם חי בחברה, הוא מרגיש נטייה ורצון אליהם.

גיל קופטש: כמו כסף, כבוד וידע.

רב: בדיוק, וכל הרצונות האלו יחד נקראים "לב". וישנה גם "הנקודה שבלב", שהיא רצון אחר ומיוחד. רק לאחר שאנו עוברים גלגולי חיים רבים ובמהלכם מתייאשים מהניסיון למלא את כל הרצונות האלו שקיימים בנו, כלומר רק כשאנחנו מגיעים להכרה שאי אפשר להגיע כך לסיפוק, אז מתגלה הנקודה שבלב. זהו הרצון הפנימי ביותר שקיים בנו, שמרגיש שהוא ריק לחלוטין, ומעולם לא קיבל שום מילוי.

גיל קופטש: אז מה הוא רוצה...?

רב: התייאשתי מהניסיונות למלא את כל יתר הרצונות. אני כבר יודע שבהם לא אהיה מאושר. כלומר, יכול להיות לי כסף רב, הערכה מהסביבה, משפחה מוצלחת, כל מה שהגוף שלי יכול לרצות ואני כאדם יכול לרצות, אבל אני בכל זאת ארגיש שזה לא מספק אותי. ואז מתעורר בי רצון פנימי יותר, שנקרא הנקודה שבלב, שאומר לי: "אתה יודע מיכאל, יש סוג כזה של סיפוק, של תחושת הנאה שעוד לא טעמת, ואם תקבל את ההנאה הזו היא תמלא אותך במאה אחוז".

גיל קופטש: כל הרצונות, ברגע שאנחנו ממלאים אותם אנחנו רואים שהם בעצם ריקניים, שאי אפשר למלא אותם. המילוי כאילו לא אוחז בהם. ואתה אומר שהרצון הספציפי הזה שאתה קורא לו "הנקודה שבלב", הרצון הזה לרוחניות, פועל אחרת מכל היתר?

רב: כשהוא מתגלה אני לא יודע מה בדיוק הוא רוצה, אבל בהמשך, כשהאדם מברר את העניין עם עצמו, מתגלה לו שזה באמת רצון למימד אחר, לרוחניות.

גיל קופטש: והרצון הזה הוא השתוקקות לבורא?

רב: את זה אני לא יודע בינתיים. זה רצון למשהו שנמצא מעבר לעולם הזה, בעולם הזה אני לא יכול לזהות שום מקור שיכול למלא לי את הצורך החדש שאני מרגיש בפנים.

גיל קופטש: זה רצון ששום דבר בעולם הזה לא יכול לספק אותו.

רב: נכון, ואז אני נעשה ממש מיואש, כי אני לא יודע אפילו במה או איך אפשר למלא את הרצון החדש הזה שקיים בי. במצב רגיל אני יודע לאן לפנות ומה לעשות, כי במסגרת העולם הזה הכול מוכר לי, ואילו לגבי הרצון הזה אין לי מה לעשות. ולכן אנשים רבים שמרגישים היום את התעוררות הרצון המיוחד הזה, נכנסים בהתחלה לייאוש ולדיכאון.

גיל קופטש: יש לנו מה שנקרא "רצוא ושוב", התנועות, האָפְּס אנד דאוּנס המוכרים האלה. ונראה לי שלכל בן אדם היום יש את הדָאוּנים, הדפרסיות האלו. איך בעזרת הידע של הקבלה אני אלמד להסתדר עם זה?

רב: לצאת מכל הדפרסיות, הדָאוּנים, אפשר רק על ידי זה שתעלה לדרגה אחרת של קיום. כי כל מה שעברנו והתקדמנו במשך ההיסטוריה, התקדמנו בעצם בהגדלת האגו שלנו מדור לדור, ולכן התפתחנו. אבל היום האגו, הרצון שלנו, מראה לנו שאנו נמצאים במבוי סתום.

גיל קופטש: והרצוא ושוב הזה ימשיך בתוכנו?

רב: לא. בתוכנו הוא כבר לא ימשיך, כי אנחנו כבר חייבים לעלות לרמה אחרת של התפתחות. זאת אומרת, אין לי ברירה, בעולם הזה כבר אין לי לאן להתפתח. אני אמנם קיים פה, חי פה, אבל ההתפתחות שלי היא רק בלקדם את עצמי לכיוון המילוי של אותו רצון שהתעורר בי להידמות לבורא. אותו הרצון לרוחניות שנקרא גם הנקודה שבלב. מכל יתר הרצונות אני כאילו התייאשתי.

גיל קופטש: אוקי. וכשאדם עולה למדרגה רוחנית, אז במדרגה הבאה כבר לא יהיה לו את ה"רצוא ושוב" הזה?

רב: שם כבר קיימות תנועות אחרות כלפי אותו הרצון הרוחני. שם המצבים הם כבר רוחניים.

גיל קופטש: מה זה בדיוק ה"רצוא ושוב"?

רב: לרצות עוד ולהתייאש, לרצות עוד ולהתייאש, אבל בעולם הרוחני זה לא בדיוק כך. כי אם בעולם שלנו אני רוצה ומתייאש, אז התנועה הרוחנית מכוונת באופן מודע: קדימה - אחורה, קדימה - אחורה. ברוחניות אנחנו מתקדמים כמו ברכבת, שלמעשה בנסיעה הגלגלים שלה נעים קדימה ואחורנית. זה מפני שכשאני חוזר אחורה, אני לוקח עוד קצת מהאגו שלי, וכשאני הולך קדימה, אני מתקדם עם האגו הנוסף שלי, ומתקן אותו, כדי דווקא איתו להתקדם לרוחניות. כך יוצא שבכל פעם אני חייב לרדת יותר למטה, ואז להתקדם יותר למעלה.

גיל קופטש: אז ברגע שבן אדם נמצא בדָאוּן מה שנקרא, בתהום, ב"ושוֹב" הזה, הוא צריך להבין שזה בסך הכול תנועה כזו?

רב: לא, כי רק כשהאדם נמצא בתהליך הרוחני, הוא יכול להשתמש במצבים האלו כמנוף להתקדמות. עבור אדם כזה, ברגע שיש תחושה של נפילה זה לא מעיד על כך שהוא הלך לאחור, אלא זו התקדמות בבניית הכלי שלו. הוא יודע שבשלב הבא יהיה מילוי, ובהמשך שוב הרגשת חסרון ושוב מילוי. כך הוא מפתח את הכלי הפנימי שלו לקראת הרגשת תענוג אינסופי. זה כמו שכשאני רעב ההרגשה לא נעימה, אבל דווקא על ידי הרעב אני מגלה מילוי נעים, טעם באוכל והנאה ממנו. אבל בשונה מהתענוגים שבמישור העולם שלנו, ברוחניות התענוג הוא עצום והוא רק הולך ומתגבר.

גיל קופטש: אז למה אנשים בעצם בדיכאון ועצובים, האם זה מין תהליך כזה שהולך קדימה כל הזמן?

רב: כי הם לא מתקדמים על ידי שיטת הקבלה, ולכן לא יכולים להשתמש בכל הירידות האלה לצורך התקדמות. אם אדם רק "עובד" עבור הרצונות שלו לקבל לעצמו בעולם הזה, הוא מיד נסתם מכל תענוג שהוא מקבל ולכן מרגיש ריקנות. דווקא במציאת המילוי האדם חש ריקנות. נשמע אבסורד, נכון? אבל זה כך, וזו הסיבה למשבר ולייאוש שהאנושות חווה כיום. לכן צריך להבין את ההבדל בין שני המקרים. אנשים שלא נמצאים בתהליך הרוחני, כלומר לא מתקדמים על ידי שיטת הקבלה, לא נמצאים ב"אָפְס אֶנד דָאוּנס" בצורה שמקדמת אותם לקראת מילוי, אלא בכל פעם נופלים לייאוש גדול יותר.

גיל קופטש: לא בטוח שהבנתי אותך.

רב: חסרה להם שיטה שעל ידה אדם מתחיל לנהוג כמו בשתי מושכות עם החיים שלו, עם הפנימיות שלו. שיטה שבעזרתה גם על ידי החסרונות והנפילות, וגם על ידי העליות, הוא מתקדם לקראת הנאה גדולה יותר.

גיל קופטש: אז מה השיטה?

רב: השיטה פשוטה. יש ספק של אור שנקרא "בורא".

גיל קופטש: ומיהו הבורא?

רב: "בורא" זה מלשון בוא וראה, כלומר, בורא הוא מדרגה עליונה יותר שעליי לגלות דרך הכלים שלי. הבורא ברא את הרצון שלי. אני עדיין לא מבין את זה, אבל בתת ההכרה אני רוצה להתמלא ממנו. בתת ההכרה אני מרגיש שהוא המקור לכל תענוג אפשרי, ולתוך הכלי שלי אני רוצה לקבל ממנו מקסימום תענוג.

גיל קופטש: כלומר אני רוצה להידמות אליו?

רב: להידמות אליו זה התנאי לכך שאני אמלא את עצמי. ולכן החכמה היא בסך הכול ללמוד איך להידמות לבורא, איך להיות כמותו. כי ברגע שאני אהיה כמותו אני אקבל את המילוי המושלם, מילוי שמגיע מאותה הדרגה, מאותה הרמה העליונה שבה הוא נמצא.

גיל קופטש: וזה אומר להיות בנתינה אינסופית כל הזמן?

רב: להיות בנתינה כן, אבל לא כל הזמן. כי להיות בנתינה זה הופך להיות הטבע, ולהיות בנתינה זה נקרא לקבל בלי הגבלה. גם כרגע אנחנו נמצאים בעולם אין סוף, שבו השפע והתענוג מקיפים אותנו ללא הגבלה. אבל בהרגשתנו אנו מנותקים זה מזה, נפרדים כנשמות פרטיות, בודדות, נבדלות זו מזו. רק ברגע שאדם מתקן את עצמו בהתאם לכלל "ואהבת לרעך כמוך", כלומר מגיע למצב שהוא מתפקד כתא בריא בגוף ומוסר את עצמו, את השרות שלו, את העבודה והמילוי שלו לכל הגוף, כתוצאה מזה הוא מקבל את כל המילוי שעובר דרכו לכולם, וכך מתמלא באור אין סוף, במילוי אינסופי. ולעומת זאת, אדם שמשתדל למלא רק את עצמו מבלי להעביר את זה הלאה, פוגע במערכת כולה וסובל בעצמו.

גיל קופטש: פתאום נעשית איזו חסימה.

רב: נכון, וחסימה כזו היא ממש מחלה בגוף הכללי של הנשמות. אם דרכי לא עוברת האנרגיה העצומה הזו הלאה, אז כמו שאתה אומר נוצרת חסימה וזו הסיבה לכל המשברים, המחלות, והבעיות שלנו. בנוסף לזה, אם אני רוצה לקבל רק לתוכי אני מיד מנטרל את התענוג. בטח היו לך בחיים הרבה מקרים, שבהם ניסית להשיג משהו שאפילו מאוד רצית והתאמצת להגיע אליו. ומה קרה ברגע שהשגת?

גיל קופטש: איבדתי עניין.

רב: נכון, כי כשהתענוג נכנס הוא מנטרל את הרצון. ברגע שהם כבר נפגשים יחד, זה הסוף.

גיל קופטש: זה ממש כך.

רב: ואז אתה נדחף לחפש "ממה עוד אני יכול ליהנות?", כלומר אתה נמצא במצב שחסר לך גם כלי - חיסרון ממה ליהנות, וגם המילוי שלו - ההנאה. כך הפסדת כפול ממה שכביכול הרווחת. ולכן חכמת הקבלה, חכמת המילוי, היא הפוכה לגמרי מההיגיון הרגיל שלנו. היא מלמדת אותך איך למסור, כך שתתמלא בכל המילוי שאתה מעביר הלאה.

גיל קופטש: דיברנו קצת על בעיית הרצון, ואנחנו דור של מבולבלים. רוב הצעירים היום לא יודעים מה הם מרגישים, לא יודעים מה הם יהיו כשהם יהיו גדולים, לא יודעים מה הם רוצים. אני איש פשוט, לא חי בעולמות של מעלה. יש לי בעיות ביום יום נגיד בקריירה, בזוגיות, ובכל דבר אני צריך לתת לו פוקוס, לכוון את הרצון שלי לנושא מסוים. איך אדם יכול לכוון את הרצון שלו, להיות יותר מודע אליו?

רב: הרצון הבסיסי הכללי של האדם הוא להגיע לאיזון. זהו חוק הטבע. אם תזרוק חפץ כלשהו לתוך המים, אם הוא כבד מידי הוא ישקע ואם הוא קל מידי הוא יצוף. רק במידה שיהיה שוויון ביניהם הוא יהיה מאוזן - לא למעלה ולא למטה. אדם שהתעורר בו הרצון למצוא את האיזון עם הטבע הכללי, כלומר אדם שהתעורר לחיפוש רוחני, הוא כמו נע בשדה חשמלי או בשדה מגנטי, ונושא איתו מטען חשמלי מסוים. הוא חייב למצוא מקום שבו הוא יגיע לאיזון עם השדה שסביבו. ברוחניות זה נקרא שמתעוררת בו הנקודה שבלב, שהיא כמו מטען חשמלי שנמצא בו, ואיתה ודרכה הוא מנסה למצוא את האיזון. אנו מונעים אך ורק על ידי הרצונות שלנו. בהתאם לרצונות שלנו אנחנו משנים את המקום שבו אנחנו נמצאים, את הסביב ואפילו את תנוחת הגוף שבה אנחנו יושבים. כל פעולה קטנה או גדולה שאנו מבצעים היא רק כדי להגיע לתחושת איזון. אנחנו נעים בין כל הכוחות שפועלים כדי למצוא את מקום המנוחה, השלווה, ההנאה.

גיל קופטש: ומתי אגיע למנוחה ולשלווה ?

רב: כשתתקן את כל הרצון שלך כך שיפעל בנתינה כמו הבורא.

גיל קופטש: מה זה אומר לתקן את הרצון שלי?

רב: "לתקן" פירושו להשתמש ברצון שלך כדי לתת לכל המערכת. ברגע שאתה משתמש ברצון שלך לטובת כל יתר הנשמות, אתה נעשה שווה לבורא.

גיל קופטש: כלומר אני בעצם צריך להיות כמו צינור פתוח וזורם כל הזמן.

רב: פתוח ומכוון כלפי האחרים.

גיל קופטש: אז בקצה אחד של הצינור אני מכוון כלפי האחרים.

רב: נכון, ובקצה השני אתה מקבל מהבורא, וכך אתה נעשה שותף שלו.

גיל קופטש: אז בשנייה שאני מקבל אור אני צריך גם לתת אותו?

רב: אתה קודם מתחבר לתת, ורק אז אתה מקבל.

גיל קופטש: קודם מחבר את הצינור לסוף שלו ואז פותח את הברז.

רב: נכון, לכן כתוב "ואהבת לרעך כמוך" בתחילת המשפט, ו"כלל גדול בתורה" בסוף המשפט. שאז כל האור הכללי של התורה נכנס אליך.

גיל קופטש: אני מקשיב לדבריך וחושב לָמה הצעירים שלנו נוסעים להודו בשביל לקבל טעם כלשהו של רוחניות. נדמה לי שהתשובה היא שהם לא רואים את זה פה . פה רואים רק איסורים, פחד וכפייה. הם לא רואים את היופי שבזה.

רב: כפי שציינת, לאנשים חסר היום החלק הפנימי של התורה, החלק שמספק את האור. זוהי שיטת הקבלה שנקראת התורה הפנימית, כי היא ממלאת את פנימיות האדם. לצערי החלק הדתי של העם, שמקיים את החלק החיצוני של התורה ולא את שיטת הקבלה, לא מבין שאם הוא לא היה פועל בכפייה אף אחד לא היה מתנגד לזה, אף אחד לא היה מפחד מזה, וכך היה לפחות שלום בין כל חלקי העם. אבל בגלל שהחלק הדתי רוצה לכפות על החלק החילוני את אורח החיים שלו, והחלק החילוני קם כנגדו כדי להגן על עצמו, כחברה אנו משלמים בתוצאות לא טובות. אבל לכל הדברים האלו אין כל קשר לחכמת הקבלה. הקבלה היא שיטה, מדע שמאפשר לכל אדם שרוצה בכך, להתעלות מדרגת העולם שלנו אל תוך העולם הרוחני הנצחי.

גיל קופטש: זה שאנחנו מעידים על עצמנו שאנחנו עם נבחר זו לא קצת שחצנות? תבוא לגוי שהוא לא בארץ, תגיד לו "אני העם הנבחר" הוא לא יתחיל לחכות ל... שתסביר לו מה זה התפקיד האלוקי, הוא יגיד ישר "הבן אדם הזה, העם הזה, הדת הזאת, הם משתחצנים, הם מנסים לשלוט עלי". וזה מייצר את האנטישמיות.

רב: נכון, כלומר הבעיה היא כפולה. גם אנחנו לא מבינים נכון מה זה "נבחר", וגם כל אומות העולם חושבות שיש בזה שחצנות, ולכן אנחנו צריכים להסביר. כאן באה חכמת הקבלה. עם "נבחר" מתבטא בזה שאני חייב ולא שאני יותר גדול וגבוה. זו לא שחצנות. זה לא לגאווה, זה לא לטוב, זה לרע. הבעיה, שלא מבינים נכון את המסר. אנחנו רואים איך העולם חושב שבכל דבר אשמים היהודים. לצערנו זה כך. אלה לא מילים שלי, אלה מילים מאוד חריפות שכתובות בהקדמה לספר "הזוהר": "אין פורענות באה לעולם אלא על ידי בני ישראל". זה אולי נשמע מלחיץ, אבל זו המציאות. אם רק היינו מבינים את זה, ומבינים שאין מה לדרוש מאומות העולם, אלא המפתח הוא בידינו, והתביעות כלפינו הן צודקות, אז היינו משנים את ההתנהגות שלנו. אנחנו קיבלנו שיטה לתיקון האדם ואין בכל הטבע מישהו מקולקל יותר חוץ מהאדם. אנחנו חייבים להיות "אור לגויים" בזה שעלינו להיות הראשונים לעלות לרמה הזאת הרוחנית, ואחר כך עלינו להראות את הדבר הזה לכולם.

ביוגרפיה: אלוף במיל' איתן בן אליהו, כיהן בין השנים 2000-1996 כמפקד השלושה עשר של חיל האווי . ר נולד ב 1944- בירושלים. בשנת 1964 הוסמך כטייס בחיל האוויר ומאז שירת בחייל משך 38 שנים, בהן השתתף כטייס קרב באופן פעיל בכל המבצעים והמלחמות של מדינת ישראל. כיום איתן הוא נשיא ומנכ"ל STG ישראל, שותף מנהל בחברת COURT RICHMOND הפועלת בטורקיה. אלוף במיל' בן אליהו הוא בעל תואר ראשון בכלכלה ומנהל, ובעל תואר שני באסטרטגיה ויחסים בן לאומיים, אותו סיים בהצטיינות.

בן אליהו, מפקד חיל האוויר לשעבר, כיום איש עסקים, מקרין ביטחון רב יחד עם סקרנות עצומה לגבי החיים. הרקע שלו כילד שלמד בבית ספר דתי ושנותיו הארוכות כטייס קרב מעוררות בו שאלות רבות. המפגש בין הרב לייטמן לאיתן בן אליהו מעלה דאגה עמוקה משותפת לגורלו של עם ישראל ולגורל העולם כולו. שיחה בין מדען חוקר שגילה את סוד החיים, לבין איש צבא חריף שמבקש לקבל תשובות.

איתן בן אליהו: שמי איתן בן אליהו, נולדתי בירושלים, הייתי טייס קרב בחיל האוויר וסיימתי את שירותי כמפקד חיל האוויר. כיום אני איש עסקים. אני שמח על ההזדמנות לפגוש אדם מיוחד כמוך, הרב לייטמן, ולדבר על נושא מיוחד, שקשור, כמו שאני מבין, לנושאים רחבים מאוד.

הרב מיכאל לייטמן: אני שמח להכיר אנשים שעברו הרבה בחיים. אנשים כאלה, שמתוך התנסות אישית למדו על עצמם ועברו כברת דרך בחייהם, יכולים לברר טוב יותר עם עצמם האם הם הובילו את החיים או שמא החיים הובילו אותם. אנשים כאלה יכולים לשאול את עצמם בכנות האם היו נוהגים אחרת, אם היתה להם היכולת לבחור שוב, או שכל מה שקרה להם היה חייב לקרות כדי להביא אותם למקום שבו הם נמצאים.

איתן בן אליהו: גם אתה אדם שעבר הרבה בחיים. הייתי שמח לדעת עליך קצת יותר. מצד אחד, אתה אדם בעל רקע אקדמי בתחום המדע, שזה דבר מכובד ומקובל בחברה החילונית שמעריכה את הישגי המדע והטכנולוגיה, ומשתמשת בהם לתועלתה. מצד שני, אתה אדם שעוסק בעניינים רוחניים, מטאפיזיים. שני התחומים הללו לרוב לא מתיישבים זה עם זה. מה קרה לך, שלפתע עברת מהעולם המדעי, הגשמי, הריאליסטי, לעולם שנתפס אצל רוב האנשים כ"מיסטי" רוחני?

רב: למעשה נשארתי אותו אדם חוקר וסקרן. תתפלא לגלות שבסופו של דבר, מי שמגיע לקבלה האמיתית, אלה אנשים מאוד ריאליים, בעלי גישה בריאה ועניינית. הקבלה היא מדע שמתבסס על המחקר של האדם את עצמו. באשר לסיפור שלי: נולדתי למשפחת רופאים ברוסיה לפני כ 60- שנה. מאז ומעולם העסיקה אותי השאלה, "מהו סוד החיים?". כאשר חשבתי איזה מקצוע ללמוד, נפלה הבחירה על ביו-קיברנטיקה. חשבתי שרק במחקר של הגוף החי אוכל להבין ולדעת מהו סוד החיים. כי אנחנו רואים, שהצומח והחי מתקיימים ומתפתחים, ושלא כמו הדומם - הם משתנים. אלא השאלה היא, למה בכלל הם קיימים? ומה האנרגיה, הדחף, מה התוכנה הפנימית שלפיה אנו חיים?

איתן בן אליהו: וגילית מהי אותה תכלית, שלשמה אנחנו קיימים?

רב: אמנם נכנסתי ללימודי ביו-קיברנטיקה, שבזמנו היה תחום מדעי חדש, אך הרגשתי שאינני מקבל סיפוק מהלימוד. למרות זאת סיימתי את האוניברסיטה, ועבדתי בתחום. אבל מבפנים נשארתי עדיין עם אותן שאלות, שרק הלכו והתחדדו: מהו סוד החיים? בשביל מה לחיות? והאם יש מטרה נעלה יותר לכל זה, מלבד להסתדר משך שבעים שנות חיינו בעולם הזה? באותה תקופה החלטתי לעזוב את רוסיה ולעלות עם משפחתי לישראל. לאחר שהגעתי לארץ המשכתי בחיפושי, עד שכעבור ארבע שנים, בשנת 1979 , הגעתי לקבלה. באופיי איני אדם מיסטי. אני אדם ריאליסטי, בעל ראייה מדעית, ובכל זאת עוד לפני כן היתה לי הרגשה שהתשובות כנראה נמצאות בחכמה הזו. אבל רק כשהגעתי למורה שלי, הרב"ש, התחלתי ללמוד קבלה ממשית, ועם הלימוד באו התשובות. בשלב מאוחר יותר עשיתי דוקטורט בפילוסופיה, עם התמחות בקבלה. אני יכול לומר לך שהקבלה עבורי אינה מיסטיקה אלא מדע לכל דבר.

איתן בן אליהו: התעוררה אצלך שאלת החיים, ותוך כדי חיפוש אחר התשובה, מצאת שאם תתעמק בקבלה, תגיע לגילוי התשובה שמעניינת אותך?

רב: כן.

איתן בן אליהו: יש לי קצת רקע דתי מהבית, ומבית הספר שבו למדתי. ובהזדמנויות השונות, כששמעתי בילדותי ובנערותי על נושא הקבלה, נחרת בזיכרוני שזה היה תמיד מלווה כביכול באזהרה שאומרת, "לא לכל אחד מותר לעסוק בקבלה". כלומר, הקבלה מיועדת רק לקבוצה מצומצמת, שלה יש אישור לעסוק בזה, מהסיבה שמי שאינו בשל ללימוד, ברגע שיצלול לתוכה, עלול להיפגע, הוא יכול להשתגע, או שהוא עלול לתת לה פירושים שאינם נכונים, וחלילה לפגום בערכה של החכמה. והנה אני בא לכאן היום, ורואה שזו ישיבה שלומדים בה 200 איש לפחות. היום כל תל אביבי שרוצה להיות " in ", אומר "אני לומד קבלה". בארצות הברית פתאום לומדים קבלה. ללמוד קבלה נהיה פשוט כמו לקחת קורס בבישול... איך תשכנע אותי שאתה לא עוסק בזה באופן חובבני?"

רב: קודם כל, יש לכך סיבות שהיום הקבלה היא כל כך פופולארית. צריך להבין שלא סתם בא פתאום מן גל כזה ששוטף את האנשים. מדובר בהתפתחות בתוך הרצונות של האדם, ולפי הרצונות הפנימיים שמתגלים בהם, אנשים מתעוררים לשאול: "מה זה קבלה?", "בשביל מה היא קיימת?", "למה כדאי לי ללמוד?". הם נמשכים אל החכמה הזו, כי הם מרגישים שהיא מדברת עליהם, ושיש לה את התשובות לשאלות שמטרידות אותם.

איתן בן אליהו: האם יש הבדל בין הקבלה של המקובלים שלמדו בעבר בקבוצות מצומצמות לבין הקבלה שאתה תלמד כאן הלילה בשעה שלוש לפנות בוקר?

רב: יש הבדל. גם אני למדתי כך, בקבוצה מצומצמת, אצל המקובל האחרון מאותה שרשרת מקובלים שעליה אתה מדבר. אבל כפי שכולנו רואים, הנושא פרץ והתפשט. כפי שנכתב בספר "הזוהר", וכפי שכתב הגאון מווילנה, בסוף המאה העשרים עתידה הקבלה לגלות את עצמה, ולא רק ליהודים ולעם ישראל, אלא לעולם כולו.

איתן בן אליהו: איפה זה כתוב?

רב: הרב קוק, שהיה מקובל, כתב על כך רבות במאמריו, וגם ב"זוהר" מובא שכך יהיה בימות המשיח. בעל הסולם, הרב יהודה אשלג, שחיבר את הפירוש לספר "הזוהר", חזה שכיום, כלומר משנת 1995 ואילך, נהיה עדים לתקופה הזו. כל המקובלים האחרונים של המאה העשרים כתבו שחכמת הקבלה חייבת להתגלות. בספר "קול התור" שנכתב על ידי תלמידי הגאון מווילנה בעקבות דברים ששמעו מפיו, נאמר שבסוף המאה העשרים תתעורר בבני האדם השאלה "מהי קבלה?", והם ירגישו משיכה לזה, וגם אם הם לא ידעו מהי באמת, הם יתחילו לחפש.

איתן בן אליהו: אז הם אמרו, אז מה? אני מחפש הסברים לכמה דברים.

רב: השאלה היא אחרת, האם יש בזה משהו? משהו שאני צריך לחיים, או לא? כך צריך להיות היחס לדברים. בין אם מדובר בתורה קדושה, בחכמת הקבלה,או במדע.

איתן בן אליהו: תן לי דוגמה אחת פשוטה, למה אתה צריך את הקבלה בחיים שלך?

רב: אני רוצה לדעת מה מהות החיים, ובשביל מה האדם חי. אלה לא שאלות פילוסופיות, אלא אני רוצה לדעת את התשובות למען עצמי. בלעדיהן איני יכול לחיות, אין לי טעם לקום בבוקר.

איתן בן אליהו: אבל האדם חי את חייו.

רב: הוא חי רק בגלל שנולד?

איתן בן אליהו: אדם חי, כי הוא צריך ללדת ילדים ולעבוד. מה רע בתשובות של העולם הגשמי?

רב: זו התשובה?

איתן בן אליהו: כן, למה לא?

רב: לי היא לא מספיקה.

איתן בן אליהו: למה לא?

רב: כי היא לא נותנת לי אפילו את הכוח לחיות. אני פשוט רוצה לדעת מהם חיי, האם יש להם מטרה? האדם הוא בסך הכול פרי הטבע, והטבע מתוכנן ומכוון כמו שעון, לפי עקרון "סיבה ומסובב", ולכל דבר יש בו מקום. זו מערכת אדירה שהכול בה קשור יחד. ורק באחרונה מגלים, באקולוגיה ובתחומים אחרים, כיצד הכול קשור יחד. ואילו כאן, אצל האדם, אנו רואים שחיינו הם הפקר, לכאורה. כל אחד עושה ככל העולה על רוחו, ואיש לא יודע לשם מה הוא בא והולך, דור אחר דור, ומדוע אנו נלחמים ללא תועלת.

רב: אגב, גם אני שירתי בחיל האוויר.

איתן בן אליהו: באמת? איפה?

רב: משנת 74 ' עד 78 ' הייתי בתל נוף, עסקתי באלקטרוניקה.

איתן בן אליהו: בשנת 76 ' הייתי מפקד טייסת F15 בתל נוף. אתה רואה, הכול מעגלים של סיבה ומסובב. האם לפי חכמת הקבלה באמת יש לזה סיבה שהיינו אז באותו מקום וכעת אנו נפגשים שוב?

רב: כן, אולי עוד נגלה אותה.

איתן בן אליהו: זה לא יכול להיות מקרי?

רב: לא. אין מקריות.

איתן בן אליהו: יש שבעה מיליארד בני אדם בעולם, וכולם ברגע זה עושים משהו. האם יש קשר בין מעשיהם?

רב: כולנו מתקיימים כקן נמלים אחד גדול. ואם תתרכז נכון, תוכל לראות איך האנושות מופעלת מבפנים על ידי כוחות הטבע.

איתן בן אליהו: ואין מקריות בעולם?

רב: היכן אתה רואה מקריות בטבע, מלבד מה שנדמה לך כמקרי? כל עוד אינך תופס את התמונה כולה ודאי שאינך יכול לראות את הקשר בין הדברים.

איתן בן אליהו: אין מקריות בעובדה שפתאום נערכת פגישה בינינו? האם לא ייתכן שרק במקרה אני בארץ, במקרה היה לי זמן, ורק במקרה קבענו?

רב: ודאי שלא ייתכן. רק נדמה לנו שזה מקרי. וכאן עולה השאלה, אם זה כך - אז מהם חיינו?

איתן בן אליהו: אז אין משמעות לחיים...

רב: יפה. זה בדיוק מה שרציתי לדעת בזמן שרכשתי את מקצוע הביו-קיברנטיקה. אם הכול מתקתק כמו שעון, אם יש סיבה ומסובב והכול מתוכנן, בכל תא חי שבגוף, אז לשם מה קיים ונועד הגוף? לשם מה נוצר שלם מכל החלקים המרכיבים אותו ומה תפקידו של אותו שלם? תשובה לכך לא היתה לי.

איתן בן אליהו: ועכשיו אתה יודע?

רב: עכשיו כן. חכמת הקבלה עוזרת לי להתקשר לאותה מחשבה שמולידה את המציאות, ולהיכנס איתה לדו שיח. ברור שלשם כך עלינו לעלות למדרגה שהיא עליונה מהמדרגה הביולוגית, הגופנית, ולהיכנס למדרגה האנושית. כלומר, עלינו לפתוח ולגלות את המערכת שבה אנו קשורים זה לזה, ולראות את התחלת החיים, את סופם, את גלגולי הנשמה, ואת כל שאר התהליכים האחרים.

איתן בן אליהו: לראות רובד אחד מעבר לרובד הגשמי.

רב: כן, ושם נגלה את החוקיות שקיימת בטבע, ואת החוקיות במה שקורה לפני החיים, ואחריהם.

איתן בן אליהו: אמרת שיש חוקיות בין כל הדברים שמתרחשים. את זה נניח שאני מקבל. אבל מעבר לחוקיות, אמרת "סיבה ומסובב", וזו כבר מדרגה אחת מעבר לחוקיות.

רב: בהחלט, כי אם אנחנו נשארים ברמת החוקיות אז אנחנו בסך הכול לומדים את החוקים. אבל הקבלה פותחת לנו אפשרות להגיע לרמת הסיבות ולגלות "סיבה ומסובב", כלומר להיכנס לקשר הדדי עם החוקים האלו, ואז אני אשתמש בהם יותר נכון, יותר מדויק. אני יכול לדעת, לצפות מראש למה שיקרה, ולקדם את עצמי בצורה תבונית, הכרתית.

איתן בן אליהו: אם יש כלים שלובים, אז לפי החוקיות כאשר אתה מוריד משהו כאן, משהו אחר עולה שם, אתה דוחף עצם מסוים, ושיווי המשקל סביבו משתנה. זו חוקיות. האם מעבר לחוקיות יש בטבע גם התערבות חיצונית של משהו? שמישהו מכניס גורם נוסף לתוך המערכת הזאת. ואם נותנים להכניס גורם חיצוני לתוך המערכת הזאת, ולעורר בה גלים, אז מתחיל שיווי משקל חדש, חוקיות חדשה.

רב: לא. הטבע הוא מערכת סגורה ואין שום דבר חיצוני שמשפיע עליה, מלבד האדם. האדם יכול להתערב באמצעות הבחירה החופשית שלו, ולא שהוא משנה את התהליך הכללי, אלא הוא משנה את אופני התפתחותו של התהליך. כל הטבע הוא, בסופו של דבר, האופן שבו אנחנו מרגישים את עצמנו. כי האופן שבו אדם מרגיש את עצמו ואת עולמו בחמשת החושים, זה לאו דווקא כפי שנראה העולם מחוצה לו, אלא זה האדם שתופס אותו בצורה כזו. אילו היו לו חושים אחרים, הוא היה תופס אותו אחרת.

איתן בן אליהו: חשבתי שאני אתקדם, ואני מרגיש כאילו נסוגותי. חשבתי שתדבר איתי על משמעות חיי במובן העמוק יותר, על התפקיד שיש לנוכחותי בעולם, למטרותיי בחיים, אבל אתה בעצם אומר לי את ההיפך. אני למעשה נכנס לתוך מערכת שבה הכול קבוע מראש. החוקיות שבה היתה ותהיה. וכך זה מרגע הולדתי, שגם הוא מוכתב.

רב: המערכת היא סגורה. האדם נולד עם תכונות מסוימות, לתוך משפחה מסוימת. התכונות האלה, החינוך והסביבה שלו,כל אלה בונים אותו כך שבגיל עשרים כבר אין לו דבר משלו. ולמה שיהיה לו? מהיכן יצמח משהו משלו? מה זה "משלו"? משלו הוא, למעשה, מהחיים ש"הולידו" אותו. האם התוצר שאנו מקבלים באמצע החיים, "האדם מוכן", זה הוא? הרי כל החלטותיו מסתמכות על התכונות שאיתן הוא נולד או על מה שקיבל מהסביבה. לכן זה לא הוא, אלה ההורים, הגננת, בית הספר, וכן הלאה. הסביבה שבמשך השנים מילאה אותו בכל מיני ערכים, ונדמה לו שכעת זה הוא שמודד את כל מה שמזדמן בחייו. האם גם הדברים האלה באים במתוכנן או לא, את זה עוד נברר. אבל אין כאן בחירה חופשית. אין כאן אדם. יש כאן מעין מערכת שמתקדמת בדרך.

איתן בן אליהו: ובכן חשבתי שאני קובע איך אנהל את חיי, איך אנווט את הדברים, איך אחליט, איך אשתפר ואלמד. ועכשיו אתה אומר לי שכל זה לא משנה, אלא זה הכול מערכת מוכתבת וקבועה, שמסתובבת כקרוסלה. אני עולה על הקרוסלה, ומשמעות חיי היא להיות ניצב בה ולהסתובב עליה.

רב: אם נחקור את החיים, לא נמצא בהם דבר חופשי. ובכלל, אמור לי, מה זה "חופשי"? מהו "חופש"? היכן במערכת החוקים יכול להיות חופש? ואם ישנו חופש, איך האדם יתייחס, יפעל ויחשוב באופן חופשי, אם לא מתוך האופן שבנו אותו?

איתן בן אליהו: אם נלך לפי הכתובים, אחד הדברים המעניינים שבהם, היא האפשרות שניתנה לאדם לבחור בין טוב לרע. זו דוגמה למשהו שתלוי בי. אם אתה אומר לי, שלפני שנולדתי, במהלך חיי ואחרי שאמות, יש חוקיות שאני מתועל לתוכה, והכול מתוכנן ומכוון מראש - אתה מייאש אותי. מה נותר לי לעשות? אבוא הביתה, אשב ואחכה שהדברים יקרו מעצמם.

רב: לא.

איתן בן אליהו: למה לא?

רב: עדיין לא סיימנו. זה שאנו רואים שבחיינו אין בחירה חופשית, זה עדיין לא אומר שאין בחירה בכלל. יש לאדם מקום בחירה חופשית, שבו הוא יכול לממש את עצמו, אבל מְקום הבחירה אינו בתוך אותם החוקים, שהם חלק מהמערכת הסגורה שעליה דיברנו קודם. לכן אני אומר, שבמקצועי בביו-קיברנטיקה נוכחתי לדעת שאינני יודע מיהו האדם באמת. כי כל מה שאני רואה בו, הוא מעין מכונה שמופעלת על ידי הורמונים וגנים, ועל ידי כל מה שהִכניסה בו החברה מבחוץ ומבפנים.

איתן בן אליהו: אז במה אני כן חופשי? אולי ברגע של משבר, ברגע של חולשה, הסתכלת סביב וראית שאתה לא מגשים את עצמך באופן שחשבת. אז הלכת לחפש משמעויות, במקום להתמודד עם המציאות. אני במובן הזה אדם הרבה יותר מאושר. אני קם בבוקר ושואל את עצמי איזה פסגה חדשה אני יכול לכבוש? לאיזה הישג חדש אני יכול להגיע? יש לי תסכול בדברים שבהם אני לא יודע מספיק, שאני לא עושה מספיק טוב, שנותרו בי מכל השגיאות שעשיתי, מכל הכישלונות שהיו לי. אבל אני אנסה מחר לתקן אותם. בחיים האישיים שלי, בקריירה שלי, בחיי המשפחה שלי, ביחסים עם ילדיי, הכול בידיים שלי. השגיאות זה אני, וההצלחות זה אני. אבל אתה בא ואומר לי, שהכול נקבע, ושאנחנו חיים בתוך חוקיות מסוימת. אתה אומר שהמשמעות של החיים היא ברמה יותר פילוסופית, וזה אולי נותן לך שקט נפשי...

רב: השאלות שאני שואל, הן לא כדי להרגיע את עצמי. אלא דווקא כדי לקום בבוקר, ולדעת בדיוק מה אני צריך לעשות בחיים.

איתן בן אליהו: אם תאמר לי שהעולם פתוח, וכל אחד מהשבעה מיליארד מכתיב באופן חופשי לגמרי את מה שיקרה בחייו, בהתאם למה שעולה בדעתו, בהתאם למה שלמד ובהתאם לשאיפותיו, והכול בעצם גמיש, זה ייתן לי תקווה, ייתן משמעות לחיי.

רב: האדם חייב לחשוב בכל פעולה שהוא מבצע, שהוא זה שמחליט, בוחר ופועל. אמנם במהלך הלימוד הרוחני הוא מגלה לאט לאט שבחייו הוא כבובה שמופעלת בחוטים, ואין דבר שבו הוא יכול להשפיע על חייו, אך יחד עם זאת, עליו גם לגלות, היכן הוא יכול להשפיע על החיים, על היקום, וייתכן שאף על המציאות כולה. העובדה שבחיים אנחנו לא יכולים להשפיע בצורה ישירה, אינה מעידה על כך שאין כל בחירה חופשית, ושאין מקום שבו האדם משנה את הטבע כולו. כאשר אני מסתכל על חיי כאדם רגיל, שאינו עוסק בקבלה, ולא בביו-קיברנטיקה, ואינו פילוסוף, גם אני שואל מה יוצא מכל המאמצים וההשתדלויות להשפיע על חיינו? או אולי יש בחיים איזו זרימה שאותה אנחנו לא מסוגלים לשנות בצורה ישירה? האם אין לך הרגשה שלחיים יש זרימה משלהם ואנחנו לא באמת יכולים להשפיע עליה?

איתן בן אליהו: אני חושב שכן אפשר להשפיע. הפריע לי, שהבנתי עד כה שאין מה לעשות. אז בוא נרד לכמה דוגמאות מעשיות לחיים שלנו. יש אנשים שטוענים שהם בעלי כוחות על טבעיים ולכן הם יכולים להשיב על שאלות, ולצפות את העתיד לקרות. אם אדם הולך למגיד עתידות והוא אומר לו שמחר בבוקר עלולה לקרות לו תאונת דרכים, ולכן עליו להישאר בבית ולא לנסוע ברכב. האם עליו להקשיב לזה?

רב: אם לא תצא מהבית, איך תוכל לדעת אם זו אמת? אילו נסעת היית רואה, אם יש או אין תאונה.

איתן בן אליהו: אז איך אני צריך להתייחס לזה?

רב: העניין הוא פשוט. ראשית אנו לא משפיעים על העולם בצורה ישירה. שנית, השימוש בגילוי עתידות מונע מהאדם לשלוט נכון בחייו. זה מה שהאנושות המציאה כדי להרגיע את עצמה מעט, ולתת לעצמה תשובה למצוקת החיים. לכן אין סיבה להתייחס לכך ואין בזה דבר. כל העיסוק במיסטיקה ומאגיה אינו שייך לקבלה.

איתן בן אליהו: אז מהי הקבלה לפי המושגים שלך?

רב: הקבלה שאני עוסק בה זו קבלת האר"י. היא אינה שייכת לגילוי עתידות, טארוט, קלפים. האר"י גם אוסר עיסוק בקמעות ופתקאות למיניהן.אם תפתח ספרי קבלה דוגמת ספר "הזוהר", כתבי האר"י, הרמח"ל, הגר"א, הרב קוק, בעל הסולם, שהם המקובלים של חמש מאות השנים האחרונות, ועוד לפני כן - בקבלה של ספרד וקבלת ימי הביניים - אין בכל ספרי הקבלה האמיתיים זכר לגילוי עתידות, אסטרולוגיה. עלינו להבין שחכמת הקבלה כל כולה מכוונת רק לדבר אחד - לפתוח לאדם את מערכת ההנהגה וההשגחה של המציאות, כדי שיכיר ויידע בעצמו את כל הטבע.

איתן בן אליהו: אז הקבלה היא חכמה גלובלית שאינה מתייחסת רק לאדם ספציפי?

רב: קודם עלינו לדעת בצורה ברורה, איך מתנהג העולם על כל כוחותיו, ועל כל תכניתו, למן ההתחלה ועד לסוף. ורק אז נדע היכן אנו יכולים להתערב, ואיך באמת להשפיע על חיינו. אני בחיי, לפני שפניתי אל הקבלה, לא יכולתי לשנות כלום. כמו שעברתי אותם, כנראה שכך הייתי צריך לעבור.

איתן בן אליהו: האם יש לך עדיין הרגשה כזאת, ש"כך היית צריך לעבור" גם אחרי שהתחלת לעסוק בקבלה?

רב: היום אני כל הזמן מתאמץ, לומד ומגלה היכן הנקודה שאני כן יכול להשפיע דרכה על החיים, והיא ישנה! העניין הוא, שאנחנו שייכים למערכת סגורה שנמצאת במצב סטטי. כולנו רכיבים באותה מערכת, כאשר הדבר היחיד שמשפיע, הוא היחס שלנו זה לזה. חכמת הקבלה נועדה בעצם לגלות לאדם את החוק הכללי שבמערכת, "חוק אהבת הזולת". ככל שהפרט יכול להיות פעיל יותר בתוך המערכת הזו, ובצורה יותר נכונה, כך הוא משנה את המערכת, והמערכת מחזירה לו תגובה חיובית. רק בכך אנו משפיעים, כי כולנו קיימים במצב של תאים בגוף אחד. והתא מתקיים רק כדי לספק חיים לכל הגוף. זה החוק שמאפשר לחיות, זה חוק החיים הביולוגיים. ובאמת, אם נתעמק גם בדרגות דומם, צומח וחי שבטבע, נראה שהטבע הוא אלטרואיסטי, דבר לא מתקיים לטובת עצמו, אלא כדי להחיות את סך כל המציאות. כך מתקיים גם כל גוף חי. אם תא חושב על עצמו כביכול, ולא כדי לספק לגוף כל צרכיו, הוא הופך לתא סרטני. וזה חוק. הקבלה מסבירה שכל השבעה מיליארד איש כלולים יחד במערכת הנשמות, ולכן קשורים זה לזה בתלות הדדית. והאדם יכול לעשות רק דבר אחד - עליו לפקוח עיניים ולראות את המערכת ולהרגיש אותה. כדי לראות את המציאות, נחוצה חכמת הקבלה.

איתן בן אליהו: הקשר עם מערכת הנשמות שתיארת הוא מטאפיזי והוא זה שמתקיים בתוך הקולקטיב, בקרב שבעת המיליארדים. ואז כבר לא משנה, אם אתה יושב פה לידי, או שאתה נמצא בעבר השני של האוקיינוס.

רב: נכון. רוצים או לא רוצים הקשר הזה קיים ומתנהל ומקיף את כל המציאות.

איתן בן אליהו: האם באופן תיאורטי ייתכן שאני אצליח לתקשר באופן ישיר עם מישהו שנמצא בצד השני של כדור הארץ, אילו גיליתי את הקשר שבין הנשמות?

רב: ודאי. קיים קשר מלב ללב, וממוח למוח.

איתן בן אליהו: האם הרובד הקולקטיבי של האנושות כולל גם את החיות והצמחים?

רב: את כולם. הבעיה היא, שאנחנו יכולים לגלות את החוקים שבכל רמה, מרמות הדומם, הצומח והחי. אבל את הטבע ברמה האנושית, את הקשר שבינינו, אנו לא מבינים ולא יודעים, ולכן לא רואים איך לבנות את היחס בינינו.

איתן בן אליהו: זאת אומרת, אתה ואני לא מודעים לזה, אנחנו לא מרגישים את זה, ואין לנו כרגע שליטה על הקשר הזה. גם אם אתה מניח שבאופן תיאורטי הוא קיים. אבל בוא לא נדבר על זה באופן תיאורטי. כרגע יש כלים שבעזרתם אנו מתקשרים במישור הפיזי, באמצעות הטלפון, הטלוויזיה וכן הלאה. אבל מעלינו יש מדרגה אחת, שבה המוח שלי קשור לרובד קולקטיבי. האם אוכל להחליט, שאני מתקשר עכשיו עם הרובד הזה, ובאמצעותו מתקשר עם החבר שלי, בלוס אנג'לס, לדוגמה?

רב: זה אפשרי, וזה נקרא חכמת הנסתר. באמצעותה אפשר לגלות את היחס בינינו, בין כל האנושות. איך אנחנו מתייחסים איש לרעהו ואיך עלינו להתייחס, בהתאם למערכת. ואז אם נשתווה עם המערכת בצורה נכונה נהיה בגן עדן. המערכת היא קבועה ואתה נמצא בה, אם תרצה או לא, ובכל רגע ורגע אתה חלק פעיל בתוכה. הבעיה היא רק לדעת איך אתה פועל, ומה אתה מביא לתוך המערכת.

איתן בן אליהו: אז ברגע זה, עלי להאמין שמתקיימת תקשורת ביני לבין כל האנושות.

רב: כל האנושות. גם המדע מגלה שהטבע הוא מערכת אחת, והעיקר בה הוא מחשבות האדם. אינך צריך להאמין, כי אמונה היא חוסר ידיעה. חכמת הקבלה מאפשרת לאדם לראות בעיניו את המערכת.

איתן בן אליהו: הסברת שקיים רובד של תקשורת, שלא במישור הפיזי, בין כל האנושות. והנה, גם בעולם הפיזי קיימות מערכות שאינן מבוססות על חוטים, כמו למשל שליטה-מרחוק בכלי טיס שאני יכול להשתמש בה. זה מקביל למה שתיארת?

רב: פיתוח האמצעים האלה עוזר לאדם להתקרב להבנה, שיכול להיות בינינו קשר כזה, שהוא במישור עמוק ורחב יותר ממה שניתן לתפוס בחמשת החושים.

איתן בן אליהו: הקבלה מציעה לי שאתעמק בה, ויום אחד אגלה איך להתקשר עם ג'ורג' בוש במישור מטאפיזי ?

רב: למה לך את ג'ורג' בוש?

איתן בן אליהו: אני דווקא רוצה. תעביר לי אותו.

רב: אין בעיה... אבל אתה תוכל להפעיל בעצמך את המערכת אם תדע איך היא פועלת, ובזה תתחיל להיות חלק מתוקן ופעיל בה.

איתן בן אליהו: מה זה "מתוקן"?

רב: מתוקן. כלומר לא כמו תא שבולע לתוכו הכול, ומנצל את הגוף לתועלת עצמו. אלא תא שפועל לטובת הגוף.

איתן בן אליהו: אתה רוצה להוציא ממני את כל האגואיזם?

רב: לצערי כן, זה מה שצריך להיות. "ואהבת לרעך כמוך", זה החוק הכללי של המערכת.

איתן בן אליהו: ואז כולנו נשייט ברובד הקולקטיבי בהנאה רבה, כיחידה אחת.

רב: בהחלט.

איתן בן אליהו: ללא הבדל בין יהודים לאחרים?

רב: היהודים חייבים לגלות את השיטה הזו לכל העולם, ומפני שאנחנו לא מבצעים את תפקידנו העולם כולו שונא אותנו.

איתן בן אליהו: למה זה תפקידנו ולא תפקידם של הניגרים, לדוגמה?

רב: הניגרים לא קיבלו את השיטה הזו ולא גילו אותה

איתן בן אליהו: מי נתן לנו אותה?

רב: אברהם אבינו היה נווד שחי באור כשדים. תרח, אביו, לא היה יהודי ולא בן-יהודי. אברהם היה המקובל הראשון, כי גילה את השיטה הזו, גילה את חוק הטבע.

איתן בן אליהו: במקרה?

רב: "במקרה". השאלה היא איך אתה מתייחס למקריות, או שאתה חי במציאות שהיא אוסף של מקרים כי חסרה לך הבנה של התמונה הכללית, או שאתה מבין את סיבת הדברים שקורים ואז בשבילך זו חוקיות. אדם שמכיר את חוקי העולם הזה למשל, יודע מה יקרה אם יכניס ידו לאש, או מה יקרה לפי חוק המשיכה אם יפיל כוס מגובה, משום שהוא רואה את הדברים. הבעיה היא שאנחנו לא רואים את החוקיות שבין אדם לאדם. ורק אם נפעל לפי "ואהבת לרעך כמוך", נזכה לכך שחיינו ישתנו, וכל העולם ישתנה.

איתן בן אליהו: האסון של מעבורת קולומביה, אחרי שקרה, עלי לומר שהיה צריך לקרות?

רב: אחרי שזה קרה, ודאי.

איתן בן אליהו: כלומר, צריך לקבל את זה.

רב: בצורה ישירה אנחנו לא יכולים להשפיע על העולם, לא לטובה ולא לרעה. אם אנחנו רוצים לשנות את העולם, אנחנו יכולים לעשות זאת רק בפעולה שלנו על עצמנו. רק אם כל אחד מאיתנו יפתח יחס לעולם בצורה הנכונה, בדרך של השפעה, של נתינה, של אהבה, נוכל לראות שינוי.

איתן בן אליהו: ואם בן לאדן ישב עם חבריו והחליט ללכת בכוונה רעה ולשנות את העולם?

רב: כל דבר שאתה עושה שלא כדי להרבות אהבה...

איתן בן אליהו: לא משפר את העולם. את זה אולי אתה אומר לי, אבל הוא משפיע על העולם.

רב: כל פעולה של בני אדם על המערכת, שלא בדרך שמכוונת להרבות אהבה תביא עליהם צרה.

איתן בן אליהו: אז אם אני צריך לתרגם את זה לשפה פשוטה, אומר שבין בני אדם צריך לחפש את הפשרה כל הזמן? שכולם צריכים להיות מרוצים?

רב: לגמרי לא.

איתן בן אליהו: אלא?

רב: עלינו לרצות להתעלות מעל הטבע כדי להתאחד עם הכוח העליון, לחזור להיות איתו בהרמוניה. אם אנחנו רוצים לשנות את העולם, עלינו לפקוח עיניים ולראות את מערכת הטבע, ובאיזו צורה עליה להתקיים באמת, וכיצד להשתכלל במערכת בצורה נכונה. אין ברירה אחרת. בימינו האנושות נכנסת למשבר בכל השטחים בהם האדם עוסק בעולם הזה. המשבר לא ייפסק וכמובן היהודים הם שיספגו ראשונים מכות, כי בידם הפיתרון.

איתן בן אליהו: כלומר נקודת המוצא היא שהמפתח בידינו, והאחריות עלינו.

רב: כן. אנחנו עם נבחר, בזה שנבחרנו לגלות לעולם את חכמת הקבלה.

איתן בן אליהו: אז גם בזה אין בחירה, נגזר עלינו.

רב: כן. זה נקרא "העם הנבחר". אנחנו לא בחרנו בזה. אם מסתכלים על ההיסטוריה של העם הזה, אני לא חושב שיש אדם שעל פי השכל היה בוחר להיות יהודי, ודאי שלא בחצי המאה הקודמת... פרעות אכזריות ביותר, רדיפות, שנאה, שואה... אלא שלנו יש הזדמנות לשאול "למה זה בא?" כדי לראות את המציאות השלמה, נחוצה חכמת הקבלה. והסיבה שהיא מתגלה דווקא עכשיו היא משום שהתפתחות האנושות הגיעה למצב כזה, שאם לא תתחיל לגלות את החוק הכללי שבטבע, היא תעמוד בפני סכנת השמדה.

איתן בן אליהו: לפי דבריך, אילו כולנו היינו מתמקדים בקבלה, לומדים קצת "זוהר", או נסמכים על קבוצת מקובלים גדולה, זה היה מועיל לפתרון בעיות יותר מאשר מלחמה.

רב: בדרך של מלחמה לא פותרים שום בעיה. אלא כמו בחוקי הפיזיקה, אם תדע חוק, תדע גם איך לנצל אותו ולהשתמש בו נכון. כך ברוחניות, עלינו להכיר את החוק. אם רק נתעניין בהליכה לקראת תכלית הבריאה, כבר נשפיע לעולם באופן כה חיובי, עד שנראה במו עינינו כיצד הכול משתנה.

איתן בן אליהו: אז אתה רוצה להגיד לי שבמקום לצאת למלחמות, נלִמד קבלה, וזה יתקן את העולם?

רב: לא. זה לא יכול להיות מרגע לרגע. אין כאן עניין "תהילים נגד טילים". המלחמות באות "ליישר" אותנו לכיוון מימוש תכלית הבריאה, כלומר, שנתקן את היחס שלנו כלפי הזולת וכלפי הכוח העליון. לכן אם אתה מתקן את עצמך נכון, אז הטבע כבר לא שולח לך מקרים של מלחמות.

איתן בן אליהו: ובכל זאת, אנחנו רואים שעדיין באות מלחמות. איך אתה אמור להתמודד איתן?תשב בבית ותלמד קבלה?

רב: בהחלט לא. אם נוצר מצב של מלחמה אתה חייב להתמודד איתו. כי אתה הזמנת את המלחמות האלו וכל היחס הזה נובע מהקלקול שלך. אז אין לך ברירה, באותה מידה שהזמנת, אתה צריך להתמודד.

איתן בן אליהו: נניח שכל היהודים בארץ ובעולם מקבלים את גישתך, מתחילים להתמקד בקבלה, ועושים כברת דרך. אז עצם העיסוק, ועצם המחשבה, הם שישנו את המצב?

רב: העיסוק בקבלה היה משנה את מאזן הכוחות בעולם. היינו משפיעים לכל העולם, כך שהדברים יקרו לטובתנו, וזו היתה התערבות נכונה בחוקי הטבע. בכל הטבע שהאדם רואה ומרגיש, הוא משתמש לפי השתוות הצורה. כלומר עליו לאזן את הלחצים הפנימיים שלו, ואת טמפרטורת הגוף שלו עם הסביבה, כדי להרגיש טוב. אותו דבר ברוחניות. יש חוק שנקרא "אהבת הזולת", אך אנחנו מנוגדים לו, ולכן סופגים מכות. ככל שנתקרב לחוק הזה, ונהיה איתו באיזון, נחיה בצורה אחרת.

איתן בן אליהו: אז אתה אומר שהפיתרון בידיים שלנו.

רב: במחשבה ובלב של כל אחד.

ביוגרפיה: ד"ר יואב בן דב, חוקר ומרצה במכון כהן להיסטוריה ופילוסופיה של המדעים והרעיונות, באוניברסיטת תל אביב. בעל תואר ראשון בפיזיקה ואסטרונומיה, ותואר שני בהיסטוריה ופילוסופיה של המדעים והרעיונות. כמו כן, בן דב הוא בעל תעודת לימודים גבוהים ) D.E.A. 1986 ( ודוקטורט ) 1988 ( באפיסטמולוגיה והיסטוריה של המדעים המדויקים ושל המוסדותהמדעיים, מטעם אוניברסיטת פאריס-צפון. בן דב כותב, מרצה, יועץ ומעביר סדנאות בנושאים של פיזיקה, היסטוריה ופילוסופיה של המדע, חינוך והוראת המדעים, קוונטים וכאוס, מדע ומיסטיקה, הודו ופילוסופיה מזרחית, טראנס וסמים, תרבות דיגיטאלית, קלפי טארוט ופסיכו-מאגיה. היה עורך מדעי של כתב העת "גלילאו" למדע פופולארי ועורך מדעי הטבע של אנציקלופדיה "אביב חדש" ) 1995-1998 (.

ד"ר יואב בן דב, מיסטיקן, ועוסק בחקר הפילוסופיה של המדע ותורות המזרח, החל את דרכו בלימודים קונבנציונאליים באוניברסיטה, התמחה בפיזיקה ואסטרונומיה והמשיך ללמוד ולהתעמק במדע. בשלב מסוים הוא הבין שהמדע המדויק יגביל אותו, ולא יאפשר לו לפרוץ את הגבול שממנו והלאה המציאות הופכת מופשטת. בשיחה מרתקת עם הרב ד"ר מיכאל לייטמן, הוא מנסה לברר כיצד האדם תופס את המציאות, ומהי אמת מול דמיון.

יואב בן דב: שלום לך, הרב לייטמן. אני עוסק בפילוסופיה של המדע, באתי מתחום הפיזיקה, שנים רבות אני מסתובב ולומד את תורות המזרח, וכיום גם עוסק בייעוץ קלפי טארוט. אני מבין שגם אתה מדען במקצועך וד"ר לפילוסופיה?

הרב מיכאל לייטמן: כן. אני עצמי מתעסק בקבלה כבר למעלה משלושים שנה, אבל התחלתי את דרכי בלימודי ביו-קיברנטיקה ואונטולוגיה והמשכתי בלימודי פילוסופיה. אלה בהחלט תחומים מרתקים. אני שמח להיפגש עם אדם שנוגע בפילוסופיה, פיזיקה ומיסטיקה. אולי יחד נוכל ללבן ולהבין את הקשר בין הדברים, ואם מקומה של חכמת הקבלה הוא בין כל התחומים הללו, או שהיא עומדת מחוץ להם. האם יצא לך לעסוק בקבלה?

יואב בן דב: מעט מאוד.

רב: ומתוך עיסוקך בפילוסופיה של המדע, אתה כמובן חוקר גם את תפיסת המציאות?

יואב בן דב: לפי נקודת מבטו האובייקטיבית של המדע הקלאסי, המציאות היא חומר בלבד, שאין לו כל משמעות או תכלית. אבל במאה העשרים שינה המדע פניו, הרעיון של מציאות חומרית מוחלטת, אובייקטיבית, שאין לה שום התייחסות להיבט האנושי והרוחני, איבד את אחיזתו במדע של ימינו. לצערי היום חלק מהמדענים אינם מודעים לגמרי לשינוי הזה, ולא מפנימים אותו לתוך תפיסתם "מהו המדע". כיום קמה תורת הקוונטים, שבאה מתוך הפיזיקה, ואף כי אינה ממליצה לפנות למיסטיקה, היא בהחלט אומרת שאי אפשר להמשיך להיות בגישה שהמציאות היא רק חלקיקי חומר, ולא יותר מזה.

רב: כלומר, תורת הקוונטים מגלה שיש במציאות כוחות נוספים שמשפיעים עליה, והאדם כביכול לא יודע עליהם, לא מודע אליהם?

יואב בן דב: תורת הקוונטים לא אומרת מה כן, היא אומרת מה לא. היא פותחת פתח, וממנו אתה יכול לפנות לכיוונים שונים. יש אנשים שיפנו למיסטיקה מזרחית, כמוני, ויש כאלה שיפנו למקומות אחרים. אם האנושות חשבה שהמדע מהמאה השבע עשרה יכול לומר מהי המציאות, ומגדיר שבמציאות אין מקום לשום דבר "שמעבר", אלא יש חלקיקי חומר, אטומים, כוחות, חלל ריק, ומזה הכול עשוי, אז באה תורת הקוונטים, ואומרת שלא משנה איך אדם מתאר את המציאות האובייקטיבית, משהו תמיד יחסר. לחלקיק יש גם אופי של גל, ולגל יש גם אופי של חלקיק. איך מסתדרים כל הדברים יחד? הם לא מסתדרים יחד בשפת האדם ולא בראשו, אלא רק "במציאות שמעבר".

רב: האם לפי תורת הקוונטים המציאות עצמה קיימת מחוצה לנו, באותה צורה שאנו תופסים אותה?

יואב בן דב: לפי תורת הקוונטים, לא. לא ידוע מה קיים מחוץ לנו. אנו יודעים רק איך אנו תופסים את המציאות. מה אומרת חכמת הקבלה?

רב: חכמת הקבלה מדברת אף היא על כך שלא ידוע לאדם מה נמצא מחוצה לו. תפיסת המציאות שלך משתנה כל פעם בהתאם לשינויים שקורים בך. האם לפי תורת הקוונטים נוכל אי פעם להגיע למצב, שנדע מהי המציאות מחוצה לנו?

יואב בן דב: זאת אינני יודע. אני יודע רק שכל מה שאני רואה, זה מה שנמצא אצלי בראש. אחרת, לא היתה לי היכולת לראות את אותו חפץ שמולי. משהו בחוץ מגרה אותי, ואצלי בפנים יש תפיסה של צורה מסוימת, נאמר של השולחן העגול שסביבו אנחנו עכשיו יושבים וזה מה שאני רואה. השולחן שאני חווה הוא השולחן שאצלי בראש, אבל הוא לא בהכרח הדבר האמיתי שקיים בחוץ.

רב: כמובן. קודם עליי להכין מודלים בראש, תבניות מסוימות, כדי שאוכל לראות אותם "קיימים" מחוצה לי.

יואב בן דב: אתה רואה אותם כביכול מחוץ לך, אתה משליך אותם החוצה, אבל בעצם אתה לא מסוגל לראות אלא את מה שבראש שלך. ואתה לא מסוגל לחשוב, אלא על מה שקיים בך מושג לגביו. ואתה לא מסוגל לומר, אלא את מה שיש לך שפה להביע אותו.

רב: נכון, המציאות שמצטיירת לעינינו היא השתקפות של תבניות ומודלים שאנחנו בונים בתוכנו, אבל מה נמצא מחוצה לנו, את זה אנחנו לא יכולים לומר.

יואב בן דב: אי אפשר לומר בעזרת השכל, ובעזרת ההתנסות, אבל מיסטיקנים טוענים, שניתן להגיע לזה דרך יחס בלתי אמצעי של תודעה אל תודעה. המיסטיקאי ההודי יגיד, "יש בך ניצוץ של מציאות קוסמית.." ותוכל לחוות את המציאות הקוסמית ישירות דרכו, אם רק תתרכז ותתכנס פנימה. את האמת הקוסמית הזו לא ניתן לתאר בשפה, במילים. זו חוויה אקסטאטית, חיבור מיסטי.

רב: איך אדם יידע שאכן הוא התחבר לאותה אמת קוסמית ולא לתחושה שאינה יותר מאשר פרי דמיונו, או לרגשות אנושיים שצפו בו באופן חד פעמי בצורה חדה יותר? האם אפשר לתת לאדם כלים ברורים כדי שיחווה את אותה חוויה שאתה מתאר?

יואב בן דב: כלים ברורים לא, אבל אתה ודאי מסכים עם זה, שקיים משהו מעבר למקום שבו נעצר המדע.

רב: ודאי. השאלה שלי היא אחרת. האם אי אפשר להגיע בזרימה מדעית ישירה, נניח על ידי פיזיקה קוונטית, אל אותה הבנה כוללת של המציאות?

יואב בן דב: ישירות, לא. ואני חושב שזה גם לא נכון, כיוון שתיאוריות מדעיות מתחלפות די מהר. המדע מחליף תיאוריה כל שבעים שנה לערך. ואילו קצב החיים של תורות רוחניות ודתיות הוא מאות ואלפי שנים. לכן לא כדאי לבסס הבנות כאלה על תיאוריות מדעיות. הכנסייה הקתולית הבינה, עוד לאחר משפט גלילאו, שזו טעות גדולה לבסס את הדת על תיאוריה מדעית. יכולה להיות התאמה בין דת למדע, יכולה להיות קירבה, הבנה של היבטים כאלה או אחרים. אבל זה לא נכון לומר שהמדע הוכיח שהדת נכונה, כי פירושו שאתה מבסס את הדת על דבר שמתחלף כל הזמן.

רב: בנקודה הזו אתה פנית לתורות המזרח. איך הן עזרו לך להשלים את תמונתהעולם?

יואב בן דב: מרגע שאתה מבין, שמשהו בתמונת העולם חסר, כי הכול מועבר כרגע בשפה אנושית ובמגבלות אנושיות, מתחילים לחפש דברים אחרים במקום שטרם חיפשנו. אם נפנה לתורות שפותחו משך שנים רבות, בידי אנשים שחקרו את המציאות בגישה שונה לגמרי, דוגמת הקבלה, דוגמת המסורת הפילוסופית של הודו וסין, נגלה שאנשים ישבו אלפי שנים והציגו תמונת עולם שהיא שונה מהמושגים שאליהם אנחנו רגילים.

רב: בנושא הקבלה אני בקיא למדי, אבל מעניין אותי לדעת, כשאתה מדבר על הפילוסופיה של הודו וסין, האם לא מדובר בפילוסופיה מופשטת מהמציאות, המבוססת על דמיון שאדם פיתח בעצמו? האם בבסיסן של אותן תורות יושב מחקר ניסיוני, מדעי לכל דבר?

יואב בן דב: בתורות המזרחיות, בעיקר בבודהיזם, יש בסיס ניסיוני. אתה לא צריך להאמין, אלא אומרים לך שב, עשה מדיטציה, חפש את ה"אני" שלך, תמצא שהוא לא שם, וכך תבין את האמת הבודהיסטית. איש לא אמור לקבל דברים מתוך סמכות, או משום שהבודהא אמר. עליך לחוות בעצמך.

רב: וזה על ידי תרגילים מיוחדים שאתה עושה על עצמך, ונכנס לחוויות פנימיות?

יואב בן דב: בדיוק. אתה חוקר את עצמך. ההבדל הוא, שבמדע החומרי המקובל אתה חוקר את המציאות החיצונית.

רב: אז אולי חסר למדע רק להכיר שכל המציאות היא בתוכנו. אנחנו מייצרים אותה מתוך ההתפעלות שלנו, ומתוך ההסתכלות הפנימית שלנו, כאשר מחוצה לנו אין כלום.

יואב בן דב: אינני יודע אם אין כלום. אבל מחוצה לנו אין דבר שאני יכול לתפוס ישירות. אני לא יודע מה זה שנמצא מחוצה לי, כי זה גדול ממני. אני יודע רק מה אני תופס. ואולי כדאי לעשות את ההבחנה בין "מה טוב בשביל לקיים תנאים שבהם ניתן לעסוק במדע", לבין "כיצד עלינו להסתכל על המדע ברמה הכללית". כי כשפיזיקאי קם בבוקר, וצריך לפתח התקן מסוים או לחקור חלקיק מסוים, לא צריך לעניין אותו אם זו מציאות פנימית או חיצונית. ייתכן שזה עולם של אשליות, אבל זו האשליה שהוא חוקר.

רב: עד גבול מסוים. כי אם הוא מתחיל לגלות שתכונותיו, וההסתכלות שלו, משנים את המציאות שהוא חוקר, אז כיצד ניתן בכלל לדבר על מציאות קבועה שנמצאת במחקר שלו? אותו מדען צריך קודם לטפל בעצמו, בדיוק כמו שהוא מכייל את כלי המחקר, כדי שהמחקר יהיה מהימן.

יואב בן דב: פיזיקאי שנכנס למעבדה, עובד בחוקי משחק ברורים מאוד, ויודע בדיוק מה הוא רוצה לעשות. לכן לדעתי רוב הפיזיקאים יכולים לשמור על רעיון של "מציאות אובייקטיבית", ולעסוק בפיזיקה. אבל אז הפיזיקה הופכת בעצם לאוסף של מרשמים, "עשה כך ותקבל כך", "גלה את המרשם הנכון, ותהיה לך טכנולוגיה שעובדת". אנחנו מתייחסים לפיזיקה כאוסף של נתונים שבתקופה מסוימת הגדירו דרכם תופעות במציאות. אלא שאדם גם שואל את עצמו "מהי המציאות?", אולי הגדרת המציאות על פי הפיזיקה איננה הגדרת המציאות, והפיזיקה היא רק גישה. ואולי את התשובה ל"מהי המציאות" צריך לחפש במקום אחר?

רב: השאלה היא, למה לחפש במקומות אחרים? אם קודם חשבו שהאדם לא משפיע על הניסוי, כעת עלינו רק לאמץ את התנאי, שהאדם בתכונותיו משפיע על הניסוי, ולכן תחילה יש לבדוק אותו - לדעת באילו תנאים פנימיים הוא קובע את המציאות שאותה הוא חוקר. אם נבין את הגורמים לשינוי בתוך האדם, נבין את המציאות ביתר עמקות. הבעיה היא, שאנחנו משום מה ממשיכים לחפש אחר פתרונות חיצוניים כדי להרגיע את עצמנו. אולי השאלה העיקרית שעלינו לשאול היא: מה תיתן לי חקירת המציאות מעבר למדע? האם היא תביא לי חוויות נוספות?

יואב בן דב: אני חושב שהגענו לתחושת ריקנות בתרבות המודרנית. יש עושר חומרי ורמת חיים גבוהה, וכל מה שאדם שואף אליו זו מכונית יותר ארוכה, ובית יותר מפואר, ופתאום הוא מרגיש ריק, משהו חסר לו. יש לו שאלות שלא רק שאין עליהן תשובה, אלא הוא אפילו לא יודע איך לנסח אותן. אז מתחיל חיפוש רוחני, מעבר לאותה מציאות שרואים. אדם מחפש איך לחיות את החיים מתוך שלמות עם עצמו.

רב: כפי שאתה אומר, האנושות היום הגיעה להכרה שמשהו חסר, שלמרות כל השפע יש תחושת ריקנות. לפי חכמת הקבלה זה נובע מכך שהאדם הוא כלי לקבל תענוג. מה שמניע אותו זהו הרצון להרגיש סיפוק והנאה. הבעיה היא, שברגע שהרצון מתמלא בתענוג, כלומר מקבל מה שהוא דרש, הוא נסתם. כך עובר האדם מרצון אחד לרצון אחר, הוא רוצה אוטו, ובית, וחופשת סקי בהרי האלפים, וכל פעם צץ בו רצון חדש וכל פעם תחושת התענוג הופכת פחות ופחות מספקת, הייתי אפילו אומר רגעית.

יואב בן דב: כן, זו הסיבה שאנשים רוצים להרגיש שהם חלק ממציאות רחבה יותר.

רב: אבל האם הם חווים אותה בצורה כזו שיוכלו להפוך את ההרגשה הזו לתחושה קבועה ולא רגעית? האם אני יכול לעבוד לפי הנוסחאות של אותם מיסטיקנים, ולהגיע לאותה תוצאה שעליה הם מדברים?

יואב בן דב: לפעמים כן, ולפעמים לא. בתפיסות מיסטיות דתיות יהיה לך קשה יותר, כי יש גם אלמנט של "חסד", שבו אתה מאמין, כמו הנוצרים, שהאל צריך לבוא ולבחור אותך אישית, שתראה את האור. ואם לא בחר, לא משנה כמה ניסיונות תעשה, תלך לגיהינום.

רב: אם זה לא תלוי בי לאן אני מגיע?

יואב בן דב: לפי מרבית הדתות נולדת מוכתם בחטא הקדמון, והאל יכול להחליט אם לגאול אותך או לא.

רב: כלומר, האל משתנה כלפי כל אחד, לפי רצונו.

יואב בן דב: כן, ולך תבין למה. אני לא אוהב את התפיסה הזו, אבל היא קיימת.

רב: מדוע ישנן תפיסות רבות, האם זה סימן לחוסר ודאות, לחוסר יכולת לבדוק ולמדוד, ולהביא הוכחות?

יואב בן דב: אני חושב שלכל אחד מתאימה תפיסה ודרך אחרת.

רב: אתה אומר שכל סוג נשמה תופס מציאות אחרת, ואי אפשר להשוות אותה עם המציאות של האחר?

יואב בן דב: הייתי שם את הסיבות לכך הרבה יותר על הקרקע - יש שפה, תרבות, חינוך, הורים, ולכן סמלים מסוימים ידברו אליך, ואחרים לא.

רב: אתה מדבר על תופעות פסיכולוגיות.

יואב בן דב: פסיכולוגיות, חברתיות. אנחנו שונים, וגם אם המציאות היא אחת, אולי לכל אחד מתאימה דרך אחרת.

רב: הודי, סיני ואמריקאי משתמשים בחוקי הטבע בצורה שווה, הם מעבירים ביניהם שרטוטים, נוסחאות וכלים, ולכולם ברוראיך להשתמש בהם, לא חשוב מאיזו אומה הם, או מאיזה גזע. אם בסופו של דבר כולנו בני אדם, מדוע לא יכולה להיות גישה אחת למציאות?

יואב בן דב: כי המדע ניטרל את ההיבטים התרבותיים. הוא מנסה למצוא נוסחאות אוניברסאליות. אבל אולי דווקא באוניברסאליות אנו מחמיצים את היכולת ללכת בדרך ייחודית. אני לא חושב שאפשר להשוות חוויות אישיות, כי אלו שאני אעבור ושאתה תעבור באותם תנאים, בגלל הרקע השונה שלנו, לא תהיינה אותן חוויות. המציאות היא רבת פנים, אם כי אולי לא מבחינת מהותה האמיתית.

רב: אני מסכים, שקשה להשוות בין חוויות אישיות. כל אדם מקבל את המציאות באופן שונה מתוך כך שעבר חינוך שונה, מתוך הגנים השונים, אבל גם מתוך שיוכו הכללי למערכת. על פי חכמת הקבלה כל הנשמות כלולות וקשורות בנשמה אחת גדולה וכללית הנקראת "נשמת אדם הראשון". כמו בגוף האדם, כל נשמה היא חלק מתוך הגוף השלם, אבל יש לה תפקוד משלה. זאת אומרת, שגם אם יש מציאות אחת, כל אחד מאיתנו ניגש אליה בדרכים שונות, וחש אותה אחרת. ואני לא מוצא בעובדה של קיום מציאות אחת, איזו כפייה או תחושת החמצה שאדם יאַבד את נקודת הייחוד שלו.

יואב בן דב: איני יכול לומר אם יש מציאות אחת או כמה, כי גם זה חלק מהשפה האנושית. אני כבר כופה פה קטגוריות של חשיבה אנושית, והחשיבה הזו היא מוגבלת.

רב: אז עדיין אין אפשרות לסכם את הדברים?

יואב בן דב: אינני חושב שתפקידנו כבני אדם להגיע לסיכום.

רב: כפילוסוף של המדע, אתה אומר שכל אחד מתפעל, והולך לפי מה שליבו חפץ, ובכל זאת אין לו אפשרות לשנות את הבחירות שלו כי כך בנוי האדם?

יואב בן דב: אפשר לשנות, אבל חופש הבחירה שלנו מוגבל פה. אני יכול להחליט, למשל, לנסוע להודו, ולשבת עשר שנים באשרם. כמה שאני לא אתאמץ להתנתק מזה אני בכל זאת אהיה ישראלי שהתחפש להודי ולא הודי אמיתי, אבל אולי אעבור שם חוויות משמעותיות שיעשו לי משהו. לעומת זאת, אני אולי לא אשתתף בטקסי וודו עם שבטים אינדיאנים כי לזה הנפש שלי מתנגדת, זה פחות מדבר אלי...

רב: כל החוויות האלו באות כתוספת לחיינו או שמטרתן היא יציאה למימד מציאות שונה לגמרי?

יואב בן דב: בעיקרון מדברים על יציאה למימד שונה.

רב: שהוא בעצם ניתוק מהמציאות.

יואב בן דב: בתפיסות הבודהיסטיות וההינדיות זה נקרא "להשתחרר מהסבל", ולהגיע לראייה נכונה של המציאות.

רב: זה נשמע אגואיסטי, לא?

יואב בן דב: יש תורות שבהן אתה אמור לשחרר את עצמך מהסבל, ויש כאלו שאתה אמור לשחרר את האנושות מהסבל.

רב: אז יוצא מכל זה, שהבורא, הכוח העליון, הוא רע, ואנחנו צריכים לתקן את מעשיו הרעים?

יואב בן דב: בבודהיזם אין בורא, ואין כוח עליון, ואין דיבור על איך הגענו לכאן, אלא רק על איך יוצאים מפה.

רב: אסור לדבר, או שלפי תפיסתם אין כוח עליון?

יואב בן דב: שאלו את הבודהה, והוא לא הסכים לענות. הוא אומר, "אם בא אלי אדם שנעוץ בבשרו חץ, אינני שואל, איך ולמה ירו את החץ? אני מלמד איך להוציא את החץ". אתה יכול לבוא ולהגיד, שאם הוא אינו מבין את הסיבות, יתכן שגם אינו מבין את הטיפול הנכון.

רב: זו נראית לי גישה די שימושית, חומרית, כדי לברוח מהסבל. מעין חיפוש אחר תרופה וזהו. מה לגבי השאלה מי ירה את החץ ולמה? נכון שאולי ברמה המעשית המיידית זה לא ייתן לו דבר, אבל אולי אם האדם ידע את המקור, את הסיבה, הוא יעלה לרמת תודעה אחרת, גבוהה יותר.

יואב בן דב: לפי התפיסה הבודהיסטית הקיום כולו סבל. הוא נושא איתו את חותם הסבל והאשליה.

רב: ומטרתנו היא?

יואב בן דב: שחרור.

רב: כלומר המתקה?

יואב בן דב: אפילו לא המתקה, כי אז אתה מגיע לגן עדן, מסתובב שם כמה גלגולים, חוטא ונופל לגיהינום. זה מאוד פסימי, אבל הדרך היחידה להשתחרר היא להפסיק את הקיום.

רב: להפסיק את הקיום?

יואב בן דב: כי הקיום הוא סבל.

רב: עצוב לשמוע, שחיינו נועדו להיות בריחה מהסבל. במצב טבעי האדם, כמו כל היצורים החיים, בורח מהסבל ונמשך אל התענוג. אבל בתוך המטרה שאתה מצייר כאן אין אפשרות לצאת מהמצב הקיים, אלא דרך הפסקתו. אולי הדרך היא למצוא נתיב להתעלות מעל למצב הטבעי, ולא להפסיק את הקיום?

יואב בן דב: אני חושב שבדרך כלל מדברים על המציאות הקיימת כדבר שצריך לתקן, לשחזר מעין מצב טהור, ראשוני, שלפני הקלקול. כל התפיסות המיסטיות טוענות שהקיום הארצי, הלא מודע, החומרי, הוא דבר שצריך לצאת ממנו לעבר דבר אמיתי יותר, שבסופו של דבר גם מביא לאדם סוג של אושר.

רב: אז כל מיסטיקה תחילתה בסבל?

יואב בן דב: תחילתה באיזו תחושת אי נחת. אחרת, מה תחפש שם? תישאר בעולם החומרי, בהנאות הגשמיות, ותהיה מרוצה. חוסר שביעות הרצון המתמיד של האדם, שלעולם אינו מסוגל להסתפק בקיום גשמי, ברור, חד ערכי, דוחף אותו ללא הרף לחפש משהו מעבר. הוא אפילו מוכן לסבול, ולהשקיע מאמצים רבים בשביל להגיע אל "הלא נודע" כי הוא חש ששם היא התכלית האמיתית. ואני חושב שאתה מוצא את זה, בגרסה כזו או אחרת, בכל תורה רוחנית.

רב: אני מסכים, שאם לאדם אין תחושה שמשהו חסר, אין לו סיבה לחפש משהו מעבר לקיים ולמוכר לו. אבל האם כל המיסטיקה היא רק המשך לאותו חיפוש של האגו אחר דרכים לברוח מהסבל? האם אין שום גישה שאומרת שמחוצה לתפיסת חמשת החושים, יש משהו שנוכל ללא כל ספק להתקשר אליו, להבין ולהרגיש אותו?

יואב בן דב: רוב שיטות המיסטיקה אומרות, שאתה יכול להגיע עם הבנתך השכלית עד גבול מסוים, אבל הדבר האמיתי הוא מעבר לתפיסת השכל. כי החוויה הרוחנית היא אקסטאזה של ראיית המהות האלוהית "פנים אל פנים", התחברות אליה, והרגשת הניצוץ האלוקי בתוכך, וזה דבר שמעבר למילים ולשפה.

רב: אני חושב שהדבר שמייחד את חכמת הקבלה לעומת התורות הללו, זה עצם היותה מדעית. שלא תבין אותי לא נכון. כל העניין הוא בוודאי רגשי ובסופו של דבר האדם חווה הכול ברגש, בלב, אלא שבחכמת הקבלה לא מדובר רק בחוויה שאתה חווה, ובהרגשה שאתה מרגיש, אלא האדם מקבל כלים גם למדוד השגות רוחניות, ועל ידי ניסיונות ושרטוטים לצייר תמונה מדויקת. כך המקובלים לאורך הדורות התוו דרך, דרך שהיא ברורה ומדויקת כמו מפה, המסבירה לאדם מה הוא עתיד לעבור בהתפתחותו הרוחנית. אמנם כל אדם חווה את הדרך אחרת, אבל כתבי המקובלים עוזרים לו ושומרים עליו שלא יסטה ובסופו של דבר יגיע למטרה. כך מתקדם האדם בצורה שיטתית ועקבית ולומד לגלות מציאות רחבה ועמוקה יותר.

יואב בן דב: אני בהחלט יכול לומר שהקבלה, לא רק ביחס למסורת היהודית אלא ביחס למסורות כולן, נתפסת כמערכת המסודרת והמאורגנת ביותר של תיאור מציאות רוחנית. לכן כאשר בתקופת הרנסנס מלומדים נוצרים ניסו לתאר מציאות שמעבר לחומר, ולקבל מעין מפת דרכים של מציאויות עליונות, הם לקחו כבסיס את שפת הקבלה, את תרשימיה ומערכיה. אני בהחלט חושב שהקבלה הרחיקה לכת יותר מכל תפיסה אחרת, בבניית מערכים מסודרים שניתן להתייחס אליהם גם באמצעות השכל. עם כל זאת, התחושה היא שהרגע האמיתי של "גילוי השכינה", הוא משהו שמעבר לכל זה.

רב: האם חכמת הקבלה לא נתפסת היום כחלק מהמדע או "המדע שמעבר"?

יואב בן דב: שוב, תלוי איך מגדירים מדע. לחוקי המדע המערבי המודרני, למשל, הקבלה לא ממש מצייתת, למרות שגם כללי המשחק בו די מתערערים בימינו, כי הם חוקים מוגבלים למדי. אך אם כוונתך למדע במשמעות הרחבה של חקירה ניסיונית, רציונאלית של הטבע, הרי כבר במאה השש עשרה והשבע עשרה חלוצי המדע המודרני, ניוטון, קפלר ואחרים, עסקו בקבלה. ניוטון התעניין בה מאוד, והתרשם מהעובדה שהיהודים קוראים לאלו-הים "המקום". כממציא של המרחב והזמן המוחלטים, ניוטון לא הבין מה לעשות עם המרחב הריק הזה, שהוא בסיס הפיזיקה. ולכן אמר ש"המרחב הוא נוכחותו של אלו-הים". כך אלו-הים חש את העולם. דרך "המרחב המוחלט" אלו-הים חווה את העולם. ניוטון למעשה פנה לקבלה והסיק, שאלו-הים הוא "המקום" של העולם, ולא להיפך. אלו-הים הוא לא אובייקט בתוך העולם, אלא הוא המרחב שבתוכו מתקיים העולם.

רב: הכול בתוכו.

יואב בן דב: הקבלה בהחלט השפיעה על המדע המוקדם. אבל השפעותיה נעלמו במאה השמונה עשרה, כאשר המדע הפך לסוג של פילוסופיה חומרית, מכניסטית.

רב: מעניין אותי לדעת, האם לדעתך אפשר למצוא נקודת מפגש, בסיס משותף, בין כל החיפושים של האדם בכל התורות, האמונות והמדעים, לבין הקבלה?

יואב בן דב: ביסודו של המדע המודרני מונחת אמונה שהטבע הבסיסי של המציאות אינו חומר, אלא מבנה מתמטי, שמשקףתבונה וסדר, שהם "הנוסחה" של המציאות. גם לפי הקבלה יש סדר מאוד ברור. זו שיטה שעוסקת רבות בתפקיד המתמטיקה והמספרים, כבסיס למבנה העולם. אולי תוכל להאיר את עינינו בעניין?

רב: תפיסת המציאות לפי חכמת הקבלה היא למעשה פשוטה וברורה. אנחנו נמצאים במקום, בחלל, אם אפשר לתאר אותו כך, שבו פועל חוק אחד בלבד הנקרא "אור". כוח אחד שפועל על חומר הבריאה. חומר הבריאה הוא הרצון ליהנות, רצון לקבל, והכוח שפועל עליו נקרא "הטבע" או "אלו-הים", והואשדוחף את החומר, את הרצון לקבל, להתפתחות. הרצון לקבל מרגיש רק את עצמו, את מה שהוא מקבל לתוכו. והוא מרגיש את הדברים רק בהתאם לרמת יכולתו להימצא בהשוואת הצורה עם אותו החוק, עם האור. כאשר כל החוקים, אף אלה שבעולם הזה, זאת אומרת בטווח ההרגשה המצומצם ביותר, פועלים לפי השתוות הצורה של הנברא עם המציאות. כל דבר שאנחנו מרגישים, בין אם מדובר בראייה, שמיעה או כל תפיסה אחרת, מורגש בנו לפי "השוואה", נניח, לאותו גל. אנחנו יכולים להרגיש תופעה מבחוץ כביכול, רק אם היא קיימת בנו מבפנים. לפי חכמת הקבלה יש תופעה כללית, שהנברא נמצא בתוך האור, בתוך החוק הכללי. ובמידה שהוא משתווה אליו מבפנים, כלומר עד כמה שהוא תופס את החוק הכללי, אז אותו החלק שהוא תופס, מצייר בו את תמונת העולם, וכך הוא מתאר את עצמו ואת סביבתו. אם תמונת המציאות נובעת מתוך הטבע שלנו, אז בעצם עלינו לחקור את עצמנו - ממה אנחנו בנויים, ואיך אנחנו בנויים. ואז נדע מדוע אנו תופסים את המציאות בצורה זו או אחרת. נדע באילו מדרגות ורמות נוכל לשפר את התפיסה שלנו, את הראייה שלנו. נבין לְמה עלינו להשתוקק, מהו זה שדוחף, מעורר, ומחייה אותנו. כלומר החיפוש כולו הופך פנימי, בתוך טבע האדם. כי מחוצה לנו, איש לא יודע מה נמצא, ולכן לא יכול לחקור. אלא די בזה שנחקור את הפנימיות שלנו, וכיצד ניתן להשתפר ולהשוות את עצמנו למשהו מבחוץ.

יואב בן דב: זה מזכיר לי את התפיסה של אינשטיין לגבי המתמטיקה, שלפיה קיימת התאמה בין התפיסה שלנו לבין המציאות הקוסמית, וזה אולי מה שאתה קורא לו "השוואת הצורה". אם אני חוקר את הפיזיקה, אני יכול להגיע לתבנית של נוסחת המציאות הקוסמית, וברגע שהגעתי אליה, נעשה חיבור, נעשית השתוות בין התודעה האישית שלי, לבין המציאות הקוסמית, אני ואלו-הים יודעים את אותה נוסחה.

רב: כן. לפי המידה שאני משווה את עצמי עם אלוקים, עם הכוח העליון.

יואב בן דב: אינשטיין בהחלט סבר שאלו-הים כתב נוסחה, וכאשר האדם מפענח אותה, הידיעה שלהם משתווה. במובן הזה אינשטיין כינה את עצמו אדם דתי, ואת המדע כדבר מיסטי. שפת המדע היא רציונאלית, אבל לשם מה המדע, ועל מה הוא מבוסס, את זה אי אפשר להסביר, זה מעבר לשכל.

רב: כאן באה חכמת הקבלה, שמדברת על השתוות צורה לחוק הכללי, חוק ההשפעה. ומלמדת איך להגיע להשתוות צורה עם החוק הזה, באמצעות שינוי הכוונה של האדם, מ"לקבל לעצמי" ל"להשפיע לזולת".

יואב בן דב: אינשטיין התחבר פחות למסורות רוחניות ספציפיות. הוא חשב כמו מתוך רוחניות כללית. חלוצי המדע, לעומת זאת, נזקקו למערכת מסודרת, ולכן הם התחברו מאוד לקבלה. ניוטון כתב הרבה על היחסים המתמטיים של "מקדש שלמה". הוא ראה בו משמעויות רוחניות רבות, והדבר נחשב בעיניו כחלק מהמבנה הכללי של הפיזיקה. המדענים דאז בהחלט מצאו קירבה בין מציאות רוחנית לבין מציאות פיזיקאלית, והיתה להם שאיפה ליצור מבנה ידע, שיקיף את הכול.

רב: את זה בדיוק פותחת הקבלה. היא נותנת לאדם אמצעי לדעת בכמה הוא משווה את עצמו למציאות חיצונית. היא מאפשרת לראות, לבקר, לבדוק ולמדוד, מהי מידת הקשר, מידת ההתאמה, בין האדם לבין החוק הכללי, האלוקות.

יואב בן דב: האם יש בקבלה גם עניין התפתחותי-ערכי?

רב: ההתפתחות היא ביכולת של האדם להשתוות יותר ויותר לחוק ההשפעה, לאותו כוח כללי שפועל על המציאות.

יואב בן דב: ככל שהאדם משווה את צורתו לחוק הכללי, זה גם הדבר הנכון והטוב מבחינה ערכית?

רב: המקובלים שגילו את הכוח העליון הגדירו אותו כ"טוב ומיטיב", לכן אדם שלומד כיצד לפעול כמוהו, אז ודאי שהוא הופך לאדם טוב יותר גם ברמה הערכית. גם בחוקי הפיזיקה בעולם שלנו ככל שאנו משווים את צורתנו לחוק מסוים, למשל לחוק המשיכה, ויודעים איך לקיים אותו, כך אנחנו נינוחים יותר, חיים בצורה נעימה ושלמה יותר ללא בעיות, וכמו כן אנחנו יודעים כיצד לנצל את אותו חוק לטובתנו.

יואב בן דב: האם אין משהו מעבר לזה? משהו מוסרי וערכי, מעבר לניצול לטובתנו?

רב: אם מדובר בחוק הכללי, שם החוקים כולם הם חוקי מוסר, ונוגעים להתנהגות האדם כ"אדם". להשוות עצמנו עם הכוח העליון, פירושו לשנות את הטבע שלנו.

יואב בן דב: ולהגיע לשלמות ערכית, זה לא בניגוד למדע המודרני שאינו עוסק בערכים?

רב: אני חושב שזה ישתנה בשנים הקרובות. כבר רואים, שהמדע מנסה לכלול בתוכו גם את מה שנקרא "מיסטיקה".

יואב בן דב: המדע של ימינו לא מספק לאדם תשובות. לכן אולי צריך לנסות לשלב אותו בראיית עולם כוללת יותר, שיכולה להיות קבלה, או יכולה לבוא ממקורות אחרים.

רב: אני רואה בעתיד חיבור יפה בין המדע לקבלה. מדובר בשתי רמות שונות. מה שנקלט בחמשת החושים, שעל ידם חוקרים את המציאות, נקרא מדע. ומה שאנחנו משתדלים לחקור ולהבין מעבר לזה, נקרא "חכמת הקבלה". אבל איני רואה כאן את מקומן של הדתות, האמונות והשיטות המיסטיות. כי בכל זאת מדובר בהשתוקקות של האדם לגילוי כל התופעות שנסתרות ממנו, להגיע לפתיחת המציאות, לתפיסה חדשה של החיים, לחיפוש אחר המקור של כל מה שקורה בעולם. ואיך כל האמונות האלה יכולות לעזור לאדם למצוא את התשובות האלו?

יואב בן דב: אני מכיר את המדע, ואת החיבורים בין המדע המודרני לתורות מזרחיות, ולדעתי הם משתלבים ברמות שונות.

רב: אתה רואה שהם משתלבים?

יואב בן דב: במובן הזה שהמדע הגיע לסוג של חכמה. מה היא חכמה? אומר סוקרטס: "לדעת שאינך יודע". משהגעת למקום הזה, אתה יכול ללכת למקומות אחרים. לעומת זאת, כשאתה בטוח שאתה יודע הכול, לא ייצא ממך כלום, כי אין לך לאן לזוז. המדע בימינו הגיע לשלב שבו הוא מדבר על אי ודאות, הסתברויות, אקראיות, כאוס, על תבניות שלעולם לא נגמרות, על כך שהמורכבות היא חלק בסיסי ומהותי בעולם. המדע בעצם הצביע על גבולותיו, וכעת הוא יכול ללכת אל מעבר לגבולות הקיימים.

רב: זה דבר רגיל: יש חיסרון, חלל ריק, ועכשיו אפשר להתחיל להתקדם.

יואב בן דב: מהריק הזה יש דחף כלל אנושי, מורגש צורך במשהו שנמצא בתרבויות ובדתות שונות.

רב: אלא שהאדם לא מגלה בכל אלו חלק מדעי. זה הכול כה אקראי, פנימי, רגשי. הצורך בהחלט קיים ואדם מחפש ללכת בדרך מסוימת, אבל השאלה היא מה קורה אחרי ההתעוררות שלו לחיפוש, מה עוזר לו להמשיך?

יואב בן דב: אני חושב שעד גבול מסוים אפשר לראות בתרבויות ובדתות השונות גם צד מדעי. הבודהיזם, כאמור, הוא התנסותי. להיות בודהיסט זה לעשות מדיטציה ולחקור בתוך עצמך. מאידך, יש אומרים שאם תרקוד לצלילי מוזיקה שמחה, לפתע רוחו של האל תיכנס בך. אלו חוויות מאוד עוצמתיות. אבל באמת אין בהן צד שכלי אלא להיפך, אתה אמור לחסום אותו, ולא לגשת לדברים ברציונאליות.

רב: אבל אדם בכל זאת כלול ממוח ולב, ושאלתי אותך דווקא על מקומות החיבור ביניהם. הרי אם התכלית היתה רק להיכנס לחוויה אקסטאטית, אז למה צריך גם הבנה שכלית?

יואב בן דב: אנו שואפים לשלמות, ויש בנו תחושה שמצב שלם הוא אפשרי. קרא לו "גאולה", "ביאת המשיח", "התאחדות עם האל" או "הארה". זו שאיפה שלא מרפה מאתנו.

רב: אז אם זו השאיפה שלנו, אפשר להסתפק בריקודים אקסטאטיים?

יואב בן דב: אולי ברגע מסוים. אבל כעבור רגע, שוב יחסר משהו.

רב: איני מומחה בתורות האלה, לכן אני שואל. האם אתה כמומחה בפילוסופיה ובתורות של המזרח, לא מוצא בהן חיבור בין רגש ושכל?

יואב בן דב: יש בתורות הללו חיבור שאנשים חווים, אבל הוא לא טוטאלי. אנשים לא מגיעים למצב של חיבור שממנו חוזרים חסרי קונפליקטים. אני בכלל חושד באנשים חסרי קונפליקטים.

רב: בתורת הקבלה יש נוסחאות, שרטוטים, חוקים רוחניים שהאדם מקיים ומבצע. ואז אני ואתה מגיעים לכל אותן המדרגות, שהן דבר מוגדר היטב, באופן שאתה ואני חווים בדיוק אותו הדבר, ומשרטטים בדיוק אותם שרטוטים ונוסחאות שנחווה ונרגיש בשכל וברגש. הכול מאוזן, מסודר, מדעי ומדויק. ואז העולם כולו פרוש לפניך בצורה כזו שאתה חי את המציאות הזו לנצח כי רכשת אותה בעצמך וזה לא רק לרגע.

יואב בן דב: בקבלה הכול גם מובנה שכלית?

רב: בשכל אתה מכוון את הרגש, ולהיפך, את הרגש שאתה חש תוכל למדוד ולנסח.

יואב בן דב: אין ספק שיש בזה עוצמה גדולה מאוד. הקבלה זו חכמה שלא נולדה רק אתמול.

רב: האם לא קיימים עיקרון וגישה כאלה גם בתורות המזרח?

יואב בן דב: השיטות האחרות אינן מוּבנוֹת. הקבלה היא דוגמה ייחודית למערכת מובנית, ברמה שקשה להשוותה למערכות אחרות. בסוף המאה התשע עשרה, מי שהתחילו את "הניו אייג'" של המיסטיקה המודרנית היו "קבליסטים" צרפתים ואנגלים, ואיש מהם לא היה יהודי. הבעיה היא שהם לרוב עשו טעויות, והכניסו דברים לא נכונים לרוחניות, כביכול על פי הקבלה. אבל הם בהחלט חשו שמצאו לפתע מערכת שלמה ומסודרת ביותר, שבעזרתה ניתן לחקור ביתר דיוק, באמצעות "פרצופים", "ספירות". וכך האדם מתחבר לבניית מפת דרכים שאיתה ניתן להתקדם. במקומות אחרים יש אנשים שמעדיפים דווקא את הכיוון האנרכיסטי, הלא מסודר, משהו שמפרק תבניות.

רב: כן. אבל כיום האנושות נמצאת כבר בפירוק כל המערכות הקיימות. כמעט אין מסגרת שלא עברה או עוברת תהליך של התפוררות, נרצה או לא כבר אין ממש סדר בעולם של היום... אולי מתוך כך אנשים מחפשים תשובה כנה כדי להסביר מה קורה מסביב ומה הטעם בחיים.

יואב בן דב: אין ספק שהקבלה הפכה לתופעה המונית, שמדברת כיום אל לבם של רבים מאוד.

רב: רוב האנשים הגיעו למצב שמחפשים משהו שיבנה, שיחבר, שייתן גבולות ובסיס כלשהם. אני חסיד גדול של הקבלה לא משום שאני מתעסק בה, אלא משום שאיני מוצא בסיס מוצק יותר, בעל היסטוריה של אלפי שנים, שעליו ניתן לבנות כיום את השקפת העולם, בתוך המשבר הכללי שבו אנו שרויים.

יואב בן דב: בשלושים או ארבעים השנים האחרונות אנשים באמת מבטאים בדיוק את השאיפה שאתה מדבר עליה. כי את החוויה הרגשית שלנו כבני אדם, המדע הניח בצד, ואת החוויה הרציונאלית שכחו הדתות והכתות המיסטיות. ובעצם איני רוצה לוותר על אף אחת משתי אלו. איני צריך לחתוך את האחת בשביל להיות שלם. את השלמות אשיג מכך שאצליח לשלב אותם יחד. ואולי זה המקום שבו הקבלה נותנת לאדם את הפיתרון שהוא מחפש. אין ספק שזה האידיאל, זו שאיפת האדם, להיות הוויה שלמה.

רב: הקבלה היא האמצעי לזה. כאשר אדם מתחיל לחבר מוח ולב, להרגיש את העולם ולהבין אותו, אז הוא מבין גם את ההתחלה והסוף. אין פה סבל, אלא מייד מורגשת השלמות שבמבנה הזה. חוסר השלמות נובע דווקא מתוך הניגודיות שבין מוחא וליבא, מוח ולב. לכן אין צורך להרחיק לכת. ברגע שאדם נכנס לגישה הזו, ואפילו לא לחוויה עדיין, כבר מרגע שניגש לראות את המציאות דרך הנוסחה שלפיה הכול אחד, ובה מוח ולב מתחברים, הוא מתחיל להרגיש את השלמות. בכל אופן, זה מה שקנה אותי, כשהגעתי לקבלה.

יואב בן דב: ללא ספק יש יתרון בכך שבקבלה אינך נדרש להשאיר את השכל בחוץ.

רב: אני נפגש עם אנשי מדע רבים, ואנחנו מצליחים להבין איש את רעהו, כי מדובר במחקר מדעי של האדם, שהוא על בסיס ניסיוני, ובשימוש בשרטוטים, נוסחאות, וחומר רציונאלי רב. אבל גם אנשי תרבות ואמנים שבאים כביכול מהצד הרגשי מוצאים בחכמה הזו את מה שחיפשו. עכשיו בעניין קצת שונה ובכל זאת קשור: שמתי לב לתופעה שמדענים דווקא פונים לתורה הודית, לטארוט, ולתורות נוספות, מתוך חיפוש אחר תוספת למדע. האם קיימת גם התופעה ההפוכה, שתורות הודיות רוצות לחבר אליהן את המדע בצורה כלשהי? או שהם רואים שהדברים לגמרי לא מתחברים?

יואב בן דב: בהודו מתחילה תנועה בכיוון כזה. השלב הראשון שם היה אימוץ של תכנים, מדע והשקפות מערביות. האוניברסיטאות שקיימות כיום בהודו מאמצות סגנון מערבי. היום מתחילים לשלב את הדברים גם בארצות המזרח הרחוק. יש ניסיונות לשילובים כאלה בעיקר בשיטות ריפוי. התפיסות של בריאות וריפוי במסורות ההודיות והסיניות הן תוצאה של התפתחות בת אלפי שנים, מתוך גישה שאכן משלימה את החסר בגישה המדעית.

רב: אבל אני מדבר על הפילוסופיה עצמה.

יואב בן דב: הפילוסופיה מתבטאת בפועל בתחומים רבים ושונים. כמו שישנן שיטות טיפול אלטרנטיביות שפונות לטיפול הוליסטי יותר כך גם קלפי טארוט הן ריפוי פסיכולוגי אלטרנטיבי. זה תהליך שהולך ומתגבר, ובסופו של דבר הוא מבטא חיבור פילוסופי, חיבור של השקפת עולם.

רב: זה אותו חיבור של מוח ולב.

יואב בן דב: היום עוד לא ניתן לראות את החיבור הזה בברור. אבל לדעתי, ככל שהדברים יתבהרו, נראה בהם הן את הצד השכלי והן את הצד הרגשי. ואז אולי נראה איך הקשר הזה יוצר מציאות חדשה שלא מחייבת אותנו להיות כל כך בקונפליקט.

רב: אני חושב שהרשת הזאת שתיארת בצורה יפה כזו, תתגלה יותר מהר ממה שאתה חושב, כי ההתפתחות האנושית דוחפת לזה. כולנו רוצים להגיע למצב של זרימת החיים בצורה נעימה וטובה. אם חשבנו שהמדע והטכנולוגיה יספקו לנו חיים מאושרים, היום ברור לכולנו שהשינוי חייב לבוא ממקום פנימי יותר, מתוך עצמנו. אני מאחל לכולנו שנדע לקשור את ההבנה הרגשית עם ההבנה השכלית ולהגיע למימוש הפוטנציאל הרוחני הטמון בנו.

ביוגרפיה: אגי משעול, משוררת, נולדה ב 1947- בהונגריה. פרסמה את ספר שיריה הראשון ב 1968- . בעלת תואר שני מטעם האוניברסיטה העברית, מלמדת ב"עלמא", מכללה לתרבות עברית בתל אביב. מנחה סדנאות כתיבה באוניברסיטת תל אביב ובאוניברסיטה העברית. אגי משעול היא כלת פרס ראש הממשלה, פרס דוליצקי, ופרס יהודה עמיחי לשירה. אוסף מקיף משיריה "מבחר וחדשים" ראה אור ב 2003- בהוצאת מוסד ביאליק והוצאת הקיבוץ המאוחד.

אגי משעול, משוררת, ששיריה מתורגמים לשפות רבות, נוגעת בייחודיותה של השפה העברית, ובמשמעותן העמוקה של המילים באופן שאנו מעצבים בעזרתן את חיינו. בשיחה עם הרב לייטמן היא מבררת את כוחן הרוחני של האות והמילה בתוך עולמה העשיר של חכמת הקבלה. שיחה על יצירתיות, אחריות ובעיקר על רגש.

"כשה' אמר: 'יהי אור, ויהי אור', מדוע נזקק למילים כדי לברוא את העולם? מדוע ה' היה צריך לדבֵר?"

אגי משעול: אני משוררת בעיקר. אני אומרת "משוררת" כי הדבר שהכי מעניין אותי לדבר אתך עליו הוא השפה. יש משהו משותף, אני חושבת, בין קבלה לבין שירה, וזו השמיעה לעומק, לרוחב, לעובי, של השפה העברית. ואני חושבת שהקשר הזה בין מקובל למשוררת ביחס למילים הוא-הוא הדבר שהייתי רוצה לפתוח איתו. אין לי שאלה מנוסחת חדה, אבל על הקשר הזה אני רוצה מאוד לדבר.

הרב מיכאל לייטמן: אני שמח על ההזדמנות לברר את הקשר הזה בין הקבלה לשירה מהכיוון של השפה. השפה העברית היא מיוחדת מכל השפות. בתור אדם שחי כל הזמן בתוך השפה, את ודאי מרגישה בזה.

אגי משעול: זה נכון. מכל החיפושים הפרטיים שלי להביא את עצמי לביטוי, היה לי מאוד ברור שהציר שלי באמת, אפיק הביטוי המרכזי שלי, שממנו אני יכולה להתמיר, לעשות טרנספורמציה, הוא דרך השירה והשפה. וכל הדברים האחרים - אני מן סוכן כפול ביניהם, אבל השירה היא הציר. וזה הדבר שמכל החיפושים שלי הכי קשור לקבלה.רב: מה בעצם דוחף אותך לכתוב? מהו הנושא בדרך כלל?

אגי משעול: הנושא הוא תמיד השפה.

רב: אבל שפה היא בסך הכול אמצעי לביטוי פנימי.

אגי משעול: מבחינתי אין בשיר הפרדה חדה בין תוכנו לבין צורתו. הצורה, השפה היא-היא הדבר. אסביר זאת אחרת: כשהכהן הגדול עונד את אבני החושן הן מתחילות להבהב, ואילו כשהן במנותק ממנו, הן סתם אבנים. למשורר קורה אותו הדבר עם המילים. כשהוא מתחיל להיות במצב של "חסד" עם המילים, אז המילים מהבהבות, הן ממש הופכות לישויות פיזיות, אנרגטיות, חזקות מאוד, שהדהודן נשמע בחוזקה רבה, יותר מאשר בדיבור יומיומי. המצבים האלה של המוזה או של החסד מעניינים אותי מאוד. הייתי רוצה לדעת אם יש קשר בין מוזה של משוררים לחוויה מיסטית בשפה, בקבלה.

רב: אז בסופו של דבר אנחנו בכל זאת מדברים על המהות הפנימית שבשפה.

אגי משעול: ועל היכולת להיפתח אליה.

רב: אני מבין. את מרגישה שהיכולת הזו קיימת אצלך?

אגי משעול: לגמרי.

רב: ובכל זאת את מחפשת היכן הקשר המדויק בין הרגשות שלך למילים שלך, או איך בנויה השפה בהתאם לרגשות. את מנסה להבין איך בדיוק מתלבשים הרגשות במילים, במבואות הפה, או בכתב, ואיך זה נמסר מאיש לאיש.

אגי משעול: המסלול כולו מרתק אותי כי אני יודעת שהוא שם, שהוא קיים אבל הדרך להתחבר לזה היא סמויה, פתלתלה ולא תמיד יש בידי גישה אליו. למשל, בימים אלה, אני שרויה בניתוק מוחלט, לאחר תקופה ארוכה מאוד של כתיבה.

רב: אנחנו בעצם לומדים, שכל אדם צריך למצוא את דרגת המדבֵּר שבו. המדבר שבאדם נמצא מעבר לחיי היום יום, מעבר להרגשה הרגילה. רק בדרגה הזו אנו יכולים להתקשר למצוי מעבר גופנו, להתקשר למציאות אחרת, שונה ורחבה יותר מהמציאות הנוכחית שאנו חווים. כשמתעלים, אפשר לגלות כיצד אותן מילים שאנו קוראים או מבטאים בעל-פה הופכות לצינור. כאשר מקובל אומר, מסַפר, או כותב משהו, מבנה האותיות וסדר האותיות במילה, הם למעשה צינור שנותן צורה למהות הפנימית. ספר "הזוהר" דן בכך הרבה. למעשה הוא פותח ב"מאמר האותיות", שבו מוסבר העניין בצורה פנימית ביותר. לכל כ"ב האותיות יש שורש רוחני, הן תוצאות הנובעות ממבנה הנשמה שלנו. בהמשך הדברים שב"זוהר" מוסבר איך האדם מבטא את האותיות, איך הוא קורא את המילים ומבטא אותן מתוך חמשת חלקי הריאה, באופן אחר לחלוטין, מתוך דרגה אחרת. השורש של מנגנון הקריאה, הכולל את חמשת מבואות הפה, חמש קבוצות האותיות, האותיות הגרוניות וכן הלאה, הוא עמוק יותר ויסודו בחמשת החלקים שבנשמה. בעצם ניתן לומר אחרת: מאחר שהנשמה מחולקת לחמישה חלקים, יש חמישה חלקים באותיות, וחמישה חלקים בדיבור. יוצא מזה, שבכתב וגם בעל-פה אנו בעצם מוסרים זה לזה את מילוי הנשמה. אנחנו מחליפים אחד עם השני לא מילים אלא ידיעה רגשית. למעשה, כל המילים, צורתן ואופן הביטוי שלהן הם מעין מעבר, קשר, שקיים רק בין מדבר למדבר.

אגי משעול: אני מבינה שאני נכנסת כאן לאיזה מינוח קבלי. איך היית מתרגם את זה לעולם הפסיכולוגי של האדם, "בין מדבר למדבר"?

רב: האנושות כולה נמצאת בדרגת מדבר, השאלה היא רק עד כמה אנו מבינים ומכירים אותה ויכולים להביא אותה לידי ביטוי. "דרגת המדבר" משמע שקיים קשר בין כולנו כנשמה אחת, אבל נדמה לנו שאנחנו נפרדים ורחוקים זה מזה. הריחוק, הפירוד, מורגשים מתוך זה שאנו מתקיימים בגופים שונים, וכביכול נמצאים במרחק קבוע בין איש לרעהו. הריחוק הזה לא קיים ברוחניות ואותו עלינו למחוק, לדלג מעליו.

אגי משעול: גם חיות כלולות בתהליך הזה? אני מאוד אוהבת חיות, ואם אני רואה כלב דרוס, למשל, אני חשה רתיעה שנובעת מתוך הרגשה עמוקה שמדובר באותו חומר חיים כמו שלי, רק בצורת כלב.

רב: האפשרות לגשר על הריחוק המדומה הזה, היא רק בין בני אדם, והיא נעשית על ידי השפה. למרות שאדם כולל בתוכו את כל המציאוּת, את כל דרגות הדומם, צומח וחי, ההתחברות בכל זאת צריכה להיות בדרגת המדבר, כלומר בדרגתנו הגבוהה כבני אדם. עלינו להתקשר אחד עם השני בצורה כזו שנתקן את מה שנראה כרגע כאוסף של נשמות בודדות ונפרדות, לחיבור כללי בינינו שבו נהיה כ"נשמה אחת".

אגי משעול: וחיות לא צריכות להיות שותפות לתהליך?

רב: היכולת לעשות זאת מסורה לבני האדם, ולא לחיות. החיות נמצאות בדרגה נמוכה יותר. לחיות אין בחירה חופשית, אין חיים אישיים, הן אינן מרגישות עבר, הווה, עתיד. האדם הוא זה שמשליך על החיות את ההרגשות ואת מצבי הרוח הפרטיים שלו, ובזה מתרקמת בו ההרגשה שלחיות יש רגשות ומחשבות אנושיים. אנחנו פוגשים את הנטייה לעשות האנשה לחיות גם בסרטי ההנפשה הפופולאריים של היום, אבל למעשה הכול נובע מתפיסת המציאות הפרטית של האדם.

אגי משעול: לפעמים דיבור עם חיה מבטא יותר רגש מאשר עם אדם.

רב: את מייחסת לחיות דרגה גבוהה יותר מדרגתן האמיתית מתוך חסד פרטי שלך. אבל האמת היא, שבעלי החיים אינם מסוגלים לאותה דרגת תקשורת אתך, כמו אותו הקשר העובר דרך מילים, שפה ודיבור השייכים לדרגת המדבר בלבד.

אגי משעול: כשה' אמר: "יהי אור, ויהי אור" מדוע נזקק למילים כדי לברוא את העולם?

רב: המילים הן המעשה, הן הבריאה. הבריאה היא כאשר מה שבכוח בא לידי ביטוי בפועל. כמו שאמרנו קודם, בתוך דרגת המדבר כלולות כל הדרגות: דומם, צומח, חי, מדבר, והמדבר היא הדרגה היחידה שבכוחה לבנות, לקדם. האותיות והמילים הן הלבנים שמהן נבנית המציאות, שכן בעשרים ושתיים אותיות נבנה העולם.

אגי משעול: אבל מדוע ה' היה צריך לדבֵר?

רב: ה' זה כוח. זה אותו כוח עליון, כוח ההשפעה, שמנהל את המציאות. "ויאמר" אין הכוונה לדיבור בשפה האנושית, אלא ההוצאה מהכוח אל הפועל נקראת "דיבור". וזו למעשה בריאה. אנחנו לא מבינים איזה כוח טמון בדיבור. בזה שאנחנו מדברים בעצם אנחנו בונים את העולם ומשפיעים עליו.

אגי משעול: ב"ויַאמֶר ה'" ישנו גם החיבור לשירה, שכן בדיבור, האדם בזעיר אנפין הוא כמו ה' של עולמו עצמו.

רב: על פי הקבלה לחלוטין לא מדובר ב"זעיר אנפין", אלא בגדלות, בכל קומת האדם. אנחנו צריכים להגיע למדרגה הזו, ובה נראה בבירור עד כמה האדם יכול להשפיע על עולמו. הבעיה היא, שאנחנו לא מייחסים לשפה, למילים, ואפילו לצלילים, את העוצמה האמיתית הטמונה בהם.

אגי משעול: אני מקשיבה למילים בחריפות, ולפעמים מחריד לראות עד כמה אנשים מבזבזים מילים לריק.

רב: נכון. לא סתם כתוב "סייג לחכמה שתיקה".

אגי משעול: השימוש במילים כרוך באחריות גדולה מאוד. לא מזמן נכחתי בהלוויה של מישהו שקבר את אביו, בעודו לובש חולצה עם "סמיילי" שעליה כתוב: " Don't Worry Be Happy ". או בחוף הים בתל-אביב, לדוגמה, ניצב שלט עירייה גדול ועליו כתוב: "אין מציל". אף אחד לא לוקח בחשבון שהשלט הזה, המילים, כל הזמן משדרות מסר.

רב: הבעיה היא, שאנחנו לא מרגישים את העולם הנסתר, שבו באמת קיים "ויאמֵר ה'", שם הכול מילים. במילה אנו ממש בונים ומחריבים, אנחנו ולא הכוח העליון. אילו הרגשנו איזו עוצמה קיימת בַמילים, איזו אנרגיה, ואיך היא מכוונת, אילו יכולנו לראות איך אנו משפיעים על העולם במילים, אז ודאי היינו נזהרים מאוד.

אגי משעול: בעצם, למקובלים כמו למשוררים יש "ברית מילה" עם השפה.

רב: נכון. בני אדם לא רואים את השפעת המילים. אילו ראו, היינו חיים בעולם הרבה יותר טוב. האנושות שרויה במשבר אקולוגי, חברתי, מדיני, משפחתי, ומה לא, והבעיות והצרות העולמיות הולכות ומצטברות. ואיש איננו יודע מדוע העולם כה רע. אלא שבימינו מתגלה שכל הרע הוא בגלל טבע האדם האגואיסטי. הטבע האגואיסטי מקבל ביטוי לאו דווקא במעשים בין אדם לאדם, אלא דרך כוח המחשבות והמילים. היום נעשה יותר ויותר מובן לאנושות שהכוח נמצא במחשבה. אלא שנותר לנו עוד להבין את ההרס שעלולות המחשבות לגרום, וגם את כוח התיקון שבהן.

"למה כשמסתכלים על עם ישראל כמו שהוא כיום, כמעט ולא ניתן להבחין באיכות הזו שעליה אתה מדבר?"

אגי משעול: שאלת הרע היא אכן שאלה גדולה. צפיתי אתמול באיזו תכנית טלוויזיה, אי אפשר שלא היה לראות את האנרגיות השליליות, שפשוט באות הרבה לידי ביטוי במילים. היצרים מִתרגמים למילים, לרגשות, לאלימות. אני תוהה באמת לגבי הקשר בין ה"אֵלֶם", ו"האלימות". נראה כאילו בראשית היה איזה רע, מעין אנרגיה שלילית, שלפתע מוצאת ביטוי באזור מסוים, ומעניין שדווקא בישראל זה כה חזק. לעיתים ניתן לראות את הרע כמעט בנפרד מהאנשים.

רב: הרע לא מורגש בשום מקום כפי שהוא מורגש כאן, משום שעם ישראל הוא בעל עוצמה מיוחדת בעולם הזה. ולא סתם העולם כולו סובב סביבו ומאשים אותו. שכן על פי הקבלה, יש בידנו הכוח לתקן את העולם. אנו מחזיקים בשיטה שהעולם כולו נזקק לה. והדבר בא לידי ביטוי גם באַל"ף בי"ת העברי, שלמיטב ידיעתי, הוא היסוד לכל השפות. אגי משעול: לגבי מה שהזכרת על העם המיוחד, שלנו יש את השיטה ואת היכולת. אני חושבת על זה הרבה. מה הכוונה ב"עם נבחר"?

רב: כשאת יוצאת לחו"ל, אינך מרגישה שעם ישראל זוכה ליחס מיוחד? אינך מרגישה שלך עצמך יש מעין יחס מיוחד לעולם, שאת מיוחדת? שעם ישראל הוא מיוחד? מיוחד הכוונה לטוב או לרע, לא חשוב.

אגי משעול: באמת קשה לי לענות על זה.

רב: וכשאומות העולם מאשימות אותך, אינך מרגישה שבאיזה מקום הן צודקות?

אגי משעול: לא.

רב: אז מדוע זה קורה?

אגי משעול: אני נוטה לפרש את היחס הזה כדעה קדומה.

רב: אבל מדובר כאן בנושא בעל סדר גודל עצום. העולם כולו מדבר עלינו בעוינות. אנשים מתרבויות שונות, מפותחים, מלומדים, ואף כאלה שלא מכירים אותנו כלל, ולא יודעים אפילו היכן נמצאת ישראל מאשימים אותנו בדבר מה. איך ייתכן?

אגי משעול: אז יש יחס מיוחד כלפינו, אז מה?

רב: אז כנראה שזה טמון בטבע. כי אנחנו רואים את זה גם בעמים כל כך רחוקים מאתנו, שאין לנו קשר אתם וגם לא היה: זה ממש מושרש בטבע, אדם נולד עם זה. כאן נכנסת לתמונה חכמת הקבלה, שמסבירה לנו שכמו שיש רע בטבע האדם, כך ישנה שיטה לתקן את הרע, ולבנות עולם טוב.

אגי משעול: אז למה אנחנו לא עושים את זה?

רב: זו השאלה שגם אני שואל ואין לי עליה תשובה.

אגי משעול: למה כשמסתכלים על עם ישראל כמו שהוא כיום, כמעט ולא ניתן להבחין באיכות הזו שעליה אתה מדבר?

רב: האיכות איננה. זה בדיוק מה שעלינו לבנות. אנחנו עוד צריכים לגלות את מהותנו, ללמוד להכיר במה אנו נבחרים.

אגי משעול: אתה יודע?

רב: ודאי. על כך בדיוק מדברת חכמת הקבלה. אילו היינו מגלים את חכמת הקבלה, היינו מבינים שהיא החלק המיוחד השייך לעם ישראל, ועלינו ליישמה ולמסור אותה לכלל האנושות. אלא שבינתיים העם לא מחזיק בה, אפילו לא מודע אליה ולכן הוא תוהה "מה רוצים מאתנו? במה אנו מיוחדים? ומדוע העולם שונא ומאשים אותנו?", וכל זאת מפני שאנו עצמנו לא יודעים מה טמון בנו. כאן נכנס עניין השפה, שכן המקובלים כתבו בארבע שפות שהן ארבעה אופני ביטוי שונים, שנועדו למסור את חכמת הקבלה לכל אדם, לכל אומה ולכל דור בהתאם להתפתחותו, אופיו ורמתו.

אגי משעול: מה פירוש "ארבע שפות"?

רב: חכמת הקבלה מדברת על המבנה של כלל המציאות. כדי לבטא זאת היא עושה שימוש בשפות שונות. התורה, למשל, היא בעצם אותה חכמת הקבלה, שכתובה ב"שפת הענפים". שפת הענפים בנויה ממילים שמקובלים כמשה רבנו שאלו מהעולם הזה כדי לבטא מהות רוחנית. חשוב מאוד לזכור, שארבע השפות הן ביטוי שונה לאותו הדבר - תיאור הדרך הרוחנית שבה האדם צריך ללכת כדי להתקדם ולגלות את ייעודו, כדי לגלות את תמונת המציאות האמיתית שבה הוא חי. קודם דיברנו על כך שאנשים לא מבינים את כוחן של המילים שהם אומרים, זה נובע מתוך שהם אינם רואים את החוקים המפעילים את המציאות שבה הם חיים, והדבר מביא לאדם קשיים ולחצים. תארי לעצמך תמונת רקמה, מה שנקרא גובלן, מלפנים את רואה תמונה מסוימת, אבל אם תהפכי אותה, מאחור תוכלי לראות את כל הקשרים והלולאות המחזיקים את האריג. אדם שלומד את חכמת הקבלה מודע לצד השני של התמונה, ועל ידי זה הוא יכול להתחיל לנהל את חייו על פי החוקים המחזיקים ומקיימים את המציאות. אדם כזה, מובטח לו שלא יטעה ויוכל להביא רק טוב לתמונה הכללית.

"עבורי המולדת היא לא האנשים, ובוודאי לא האדמה, אלא זו העברית. כשחייתי שלוש שנים באנגליה, דיברתי עם אנשים ללא קושי, אבל היה חסר לי משהו. לא יכולתי להתבטא בעברית, על כל דקויותיה ועל כל עומקה. כי ללא אדם נוסף שמדבר עברית, זה בלתי אפשרי עבורי"

אגי משעול: תהליך היצירה הוא מאוד מיוחד ומורכב. בשירה יש גם רגש וגם מחשבה אבל אני לא מרגישה שאני זאת שקובעת איך הם יבואו, זה זורם מעצמו. אני אוהבת לקרוא לזה "חסד", משום שהמילה חסד היא מילה זכרית, מעין כוח שחודר פנימה, בחיבור בין משוררת ליצירה. בעבר משוררים קראו לזה "מוזה", אבל לדעתי יש פה מעין מערכת יחסים כמעט ארוטית. זה משהו שממש מתחיל מבפנים.

רב: זה הלחץ הפנימי וביטויו.

אגי משעול: ממש כך. מתרחש שם "משהו", ולפתע יש תולדה. לרוב אני מתיישבת בכוונה לבטא משהו מסוים ומרגישה איך לאט לאט זה מגיע. אך דווקא כשה"חסד" בא, אי אפשר להתנפל עליו, כי הוא עדין מאוד, ואם אתנפל הוא יברח. זה מעין חיזור כזה, איזו מערכת יחסים מאוד עדינה שצריכה לקרות בקצב שלה. אז צריך ללכת למטבח, לדבר בטלפון, להתנהג כאילו זה לא שם, כמעין ריקוד.

רב: אני מבין. את למעשה ממתינה עד שזה יגדל בתוכך, ויקבל צורה פנימית מאוד ברורה שאותה תוכלי להביע. מתי מגיע הרגע, שאת מרגישה שמתחילה להיווצר צורה, ושאפשר להביע אותה במילים?

אגי משעול: זו חוויה פסיכו-פיזית, בגוף ובנפש. אני מרגישה מעין התרגשות, לרוב באצבעות.

רב: את מרגישה משהו שמתלבש בך, בכל קומת הגוף?

אגי משעול: כן. האמת שאני משתדלת לא לחשוב ולא לחקור במופלא הזה, שמא אקלקל אותו.

רב: את מעדיפה אפילו לא לראות את מה שידך כותבת.

אגי משעול: בשלב הראשון אני אוהבת להיפתח ולהיות כצינור, ואחר כך אני עובדת בצורה אחרת. כאשר למעשה כל דבר מגשש אחר צורתו החד פעמית, והצורה שהשיר מקבל היא בלתי נפרדת מהתוכן. שיר הוא כמו מבנה מאגי, שאם תזיז מילה אחת, יקרוס המגדל כולו.

רב: וזה בא בכמה לבושים: צורה אחת, אחר כך שנייה, שלישית, כך שזה מתחזק עוד ועוד?

אגי משעול: כן. עולמות רבים נחרבים בדרך. הרבה ניירות מתקמטים ונזרקים.

רב: ומה את מרגישה בצורה הסופית?

אגי משעול: יש מעין הרגשה פנימית שאומרת: "וירא ה' כי טוב".

רב: כלומר, הביטוי הסופי הוא כאשר הצלחת עד כמה שאפשר לבטא אותה התפרצות פנימית, בצורה גשמית ובמילים ברורות ומובנות.

אגי משעול: ישנו אותו רגע שהצייר חותם בשמו על היצירה, כי הפנימיות יודעת ש"השידור עבר" והוא כאן.

רב: זה דומה מאוד למה שמרגיש מקובל. גם אצל מקובל ההתפתחות הפנימית הזו מתרחשת, אבל בדרגה אחרת. הוא מרגיש איך מגיע זמנו של העולם הפנימי להתגלות, ועוד מעט יתגלה, ויקבל איזו צורה, וצריך באמת לתת את הזמן עד שאותה תחושה פנימית תתגבש לכדי צורה ברורה ומדויקת ובאמת כפי שתיארת, שקורה לך עם היצירה, גם כאן העיקר הוא לא להפריע. במקרה שהנשמה נמצאת בפעולה מיוחדת, שממנה מתקבלת אחר כך צורה חדשה, ממליצים מקובלים שלא לקרוא דבר, אף לא כתבים מיוחדים של מקובלים גדולים, אלא הם אומרים: "תן לנשמה שלך להיוולד בדרכה".

אגי משעול: מאוד קשה להרפות דווקא כשרוצים להתנפל. זהו שריר מעניין בתהליך היצירה: פתאום ה"חסד" שם, ורוצים להחזיק בו, אבל דווקא צריך להיות ברפיון.

רב: אז לדעתך, מוזה זה זכר. נראה שבאמת אם מדברים על ביטוי הכוח העליון דרך האדם, כלומר בקשר שבין האדם לבין הכוח העליון, השימוש שלך דווקא במילה חסד כזכר ולא מוזה כנקבה הוא מדויק יותר. האדם הוא תמיד כנקבה, והוא הכלי, לעומת הכוח העליון שמתלבש בו והוא זכר.

אגי משעול: אז מדוע אני לא יכולה ללמוד אצלך בשיעורי הבוקר?

רב: את הרי אמרת שיש הבדל בין חסד למוזה. ומדוע? כי בכל זאת יש שני סוגי נשמות: "זכר" ו"נקבה".

אגי משעול: אבל "זכר ונקבה ברא אותם".

רב: נכון, כך זה בנשמה. אין הכוונה לגוף. הגוף הוא תוצאה חיצונית, קליפה חיצונית. ומפני שיש נשמה ממין זכר ונשמה ממין נקבה, אז לכל נשמה יש אמצעי, שיטה, תהליך מיוחד כדי לאפשר לה להתפתח ולבטא את עצמה, ולכן יש שתי כיתות לימוד שונות.

אגי משעול: אין פה דירוג מסוים?

רב: לחלוטין לא מדובר בדירוג, שמנקבה עולים בדרגה להיות זכר או להיפך. אלא יש כאן שתי צורות קיום, שתי צורות חיים, שיכולות להשלים זו את זו, בלי להיות זו במקום זו, או זו שווה לזו. זכר ונקבה שווים דווקא בזה שהאחד מתפתח במקביל לשני. בדיוק כפי שבחיים הגשמיים אישה לא יכולה למלא את מקומו של הגבר, וגבר לא יכול למלא את מקומה של אישה.

אגי משעול: אבל אפשר לקרוא את הפסוק "זכר ונקבה ברא אותם", באופן שבכל אחד יש זכר וגם נקבה.

רב: זה נכון. אלא שכל מין עומד בפני עצמו, והם חייבים להשלים את עצמם, להשלים כל אחד את עצמו וגם את זולתו, ולהיות יחד בדבקות בגמר התיקון, כלומר בסוף הדרך, בסוף ההתפתחות הפנימית, הרוחנית, הנפשית.

אגי משעול: מה המיוחד בנשמה ממין נקבה? במה היא שונה מנשמה ממין זכר? כי בגוף אנחנו רואים הבדל אבל מה בנשמה?

רב: מההבדל בין הגופים אפשר ללמוד גם על ההבדלים בין הנשמות, ומכאן שהלידה, וכל עניין ההמשכיות, וכן האבולוציה הפנימית הרוחנית, באה לנשִמת הנקבה ולא לנשמת הזכר. הזכר הוא המחזיק, המוביל, השומר, ומעניק התנאים. הוא זה שעוטף, מסדר ומכין. והלידה וההתפתחות באות מנשמת הנקבה. בעצם העולם תלוי בה, בנקבה. הלידה וההמשך, ואין כוונתי ללידה והמשכיות בחיים הגשמיים, אלא ללידת המצבים החדשים, התפתחותם, והאופן שהנשמה מתפתחת ממצב למצב עד שבאה לתכלית, לגמר התיקון, כל זה בעצם קורה רק בתוך נשמת הנקבה. ודאי שזה מוּנע על ידי הכוח והסדר שהזכר מכין. יש כאן צורת ריקוד רוחנית, שבה הם כרוכים זה בזה, וכך באים יחד למטרת הבריאה.

אגי משעול: האם נוצרת איזו סתירה כתוצאה מכך שהתפיסה הזו השתנתה במשך הדורות ומכך שצמח הפמיניזם?

רב: אני רואה קלקולים גדולים בדורות האחרונים. סתם לעשות שוויון בלי להבין ולהכיר את המערכת, אלא מתוך הסתכלות צרה ואגואיסטית - אין בזה טוב. אני כבר לא מדבר על כאלה שרוצים לדכא את האישה לעומת הגבר. הם בוודאי לא מביאים לאיזון ולשוויון האמיתי שצריך להתקיים. לכן בשני הקצוות הקיצוניים הללו אין טעם. ואני אומר זאת אף שלאורך אלפי שנות התפתחות, הדיכוי בלט בעיקר באומות העולם ולא בעם ישראל. בעם ישראל היו קיימים ערכים אחרים מאז ומעולם. לא היתה עבדות, ולא היו פערים מעמדיים בין עשירים ועניים, כפי שהיה בכל העמים. ולכן כאשר תתגלה חכמת הקבלה היא תשפוך אור גם על התיקון בעניין המינים. היא תחשוף את מקומם המדויק של אישה וגבר לפי הטבע, לפי שורש הנשמה, כך שכל אחד מהם יהיה מסופק, מרוצה, וישלים את השני, כי אף אחד מהמינים לא יכול להיות שלם ללא השני. יהיו אז זכר ונקבה כנשמה אחת, שכן הבורא ברא את שני החלקים כדי שיתחברו בהרמוניה מלאה. רק מתוך הבנת והכרת המערכת העליונה נוכל להבין מהו שוויון אמיתי. שוויון אמיתי הוא כאשר שני החלקים הכרחיים בצורתם השונה, כדי שיחד יגיעו לשלם, ולא צריך לנסות להפוך את שניהם שיהיו אותו הדבר בדיוק.

אגי משעול: מלבד אבן גבירול יש מקובלים משוררים?

רב: "בעל הסולם", הרב יהודה אשלג, שכתב את פירוש הסולם לספר "הזוהר", מביא במכתביו פסוקים ושירים רבים. כמו כן יש שירים ללא מילים, מה שנקרא ניגוני מקובלים, "ניגוני העולם העליון". כמו שאת מתארת את "החסד" או המוזה ששורה עליך, כך מקבל המקובל התפעלות, התפרצות רגשית, מתוך שמרגיש כוחות עליונים, ומגלה איך הוא נמצא בזרימה איתם. זה מה שדוחף אותו לשפוך את רגשותיו, את התפעלותו זו, בשירה. למרבה הצער, אני עצמי לא שולט בשום שפה, אני "בין השפות". לכן אפילו שאני חש דחף פנימי להביע, אינני חי בתוך השפה עד כדי כך שאוכל לעשות זאת.

אגי משעול: זה מצב מעניין אני חושבת.

רב: לפעמים זה כאילו רוצים ללדת, באים צירי לידה ולא יכולים.

אגי משעול: לאה גולדברג, שנולדה ברוסיה וחייתה פה, כתבה: "רק ציפורים בין שמים וארץ יודעות את כאב שתי המולדות". כי ציפור יכולה גם לעוף ויכולה גם ללכת, מן מצב כזה שהיא באמצע ככה. גם אני לא נולדתי בארץ.

רב: כן, אבל העברית שלך...!

אגי משעול: טוב, אני באתי לארץ מהונגריה בגיל ארבע. אני יכולה לחשוב על מצבים קשים שחוויתי, כאשר השפה לפתע לא מחזיקה את הנפש, ואז הנפש קורסת פנימה. זכור לי שכשאבי נפטר, הרגשתי שאיני מסוגלת לומר דבר בעברית.

רב: מצאת מילים?

אגי משעול: פתאום נכנסתי לשורש קדום יותר, אל ההונגרית, ומצאתי את עצמי מדברת שפה פשוטה, אבל עדיין הונגרית. אני מתארת לעצמי שעמוק מזה יש שקט או בכי או רגש מחוסר מילים. אני חושבת עליך שאתה "בין השפות", וזה מעניין כי עבורי המולדת היא לא האנשים, ובוודאי לא האדמה, אלא זו העברית. אני כנראה לא יכולה לחיות בארץ שלא מדברים בה עברית ולכן אני נידונה לחיות פה. כשחייתי שלוש שנים באנגליה, דיברתי עם אנשים ללא קושי, אבל היה חסר לי משהו. לא יכולתי להתבטא בעברית, על כל דקויותיה ועל כל עומקה. כי ללא אדם נוסף שמדבר עברית, זה בלתי אפשרי עבורי.

רב: כיוון שאת לא מוצאת ביטוי, לא מתרוקנת, קשה לך, ואת נחנקת.

אגי משעול: נכון. נוכחתי שהעברית היא המולדת שלי. מה המולדת שלך?

רב: הייתי אומר שהמולדת שלי היא הרגש. הקבלה מפתחת באדם רגש פנימי, חוש שישי, שבו הוא מרגיש מציאות "שמעבר", שאינה מורגשת באדם הרגיל מעת לידתו. פתאום הוא מגלה עוד משהו שממלא את החלל סביבו, בנוסף למה שמורגש בחמשת החושים.

אגי משעול: מה עוד יש כאן, שאינני מבחינה בו?

רב: לשם כך יש שיטה שמאפשרת לפתח את החוש השישי, להרגיש דרכו, ולחיות בו. ואז אדם מרגיש מהיכן באמת נובעת הנשמה, מהיכן נובעים חייו ועולמו, ואפילו השפה שלו. הוא רואה איך הכול מתגשם. כלומר, האדם מגלה כוחות שעליהם נמצאת ומוחזקת המציאות הגשמית, כמו על רשת. זהו רגש מאוד עדין ללא מילים, ורק אחריו אני מוצא את המילים. המילים באות כאשר צריך לבטא את ההרגשה, ולהעלותה על

הכתב, בטבלאות, בשרטוטים ובנוסחאות. לקבלה יש גם שפה מדעית.

אגי משעול: המילים מקטינות את ההרגשה או מגדילות אותה?

רב: אם הלימוד בעברית, כך אומרים תלמידיי, זה רגשי ובלתי מוגבל. ואם הלימוד הוא ברוסית, שזו שפת האם שלי, אז זה מועבר בצורה מדעית ויבשה יותר. זה לא רק עניין שתלוי במילים אלא גם בשפה. באנגלית, למשל, כמעט אי אפשר לבטא את פנימיות ההרגשה הרוחנית. אנגלית היא שפה מוגבלת, שכלל אינה מיועדת לזה. אבל אפילו בשפת האם שלי, ברוסית, שאני כה שולט בה, איני יכול למצוא את מילות הרגש.

אגי משעול: דווקא ברוסית, שהתרבות שלה היא כה רגשית, ואולי אף יותר מהתרבות הישראלית?

רב: ברוסית המדוברת יש אוצר מילים עשיר ונרחב מאוד ועיקרו רגשי, אבל אינו מיועד לקבלה. ביטוי הרגש והשכל ברוסית מקורם בחלק אחר של הנשמה, כלומר הם לא ממהותה, מפנימיותה.

אגי משעול: נדמה לי שאני מבינה את כוונתך, כי כששירי מתורגמים לשפות אחרות, זה דבר שלא עובר בתרגום. יש בשפה העברית ייחודיות נפלאה, יופי וכוח, וזאת בשל מבנה השורשים, שלא קיים בשפות אחרות.

רב: נכון. זכיתי להיות לצדו של מקובל גדול מאוד, הרב"ש, בשתים עשרה שנות חייו האחרונות. וכשאני קורא את הכתבים שלו, או של מקובל אחר, אני לא קורא שפה רגילה שנכנסת לאוזן או דרך העין, אלא יש בשפה העברית תבניות מיוחדות שאליהן אדם מתקשר. משום שאותיות העברית הן הצורות מהן בנויה הנשמה: עשרים ושתים אותיות, ועוד חמש סופיות, מנצפ"ך. על האותיות האלו לומדים רבות, ומתבססים בקבלה. כאשר אני אומר משהו לתלמיד, או כאשר מקובל אומר לי משהו, אנו בעצם מוסרים זה לזה מהוּיות. ואז אני מתחיל להרגיש בתוכי בדיוק את מה שהוא מרגיש. המקובל ממקד את העדשה על חלק נשמה שלו, וכביכול יוצר ממנו העתק, ומוסר לי אותו. אותו חלק בא ומתלבש בי, ויוצר בי העתק, ואני מרגיש ומקבל בדיוק את מה שיש בו. זאת ניתן לעשות רק בעברית, שכן התבניות האלו הן צורות מוגדרות וקבועות, של מסירת רגש. ועל כן אות היא סימן למהות.

אגי משעול: בגלל המהות של השפה, המבנה שלה?

רב: כן.

אגי משעול: אני מרגישה בשירה בדיוק את מה שאתה מתאר.

רב: היית רוצה למסור כך ללא הרף את התוכן הפנימי שלך?

אגי משעול: ההא, זה היה יכול להיות....

רב: לשם כך צריך להיות בדרגה כמו מקובל, ושגם השומעים יהיו בדרגת מקובלים. נקווה שנזכה לזה. נקווה שנגיע למצב שבו כל אחד יבין את חברו. "להבין", פירושו שאחד מוסר לשני בדיוק מה שיש בנשמתו, אותה הרגשה, ואותו מצב, בצורה המדויקת ביותר. נקווה שכולנו נמסור מנשמה לנשמה.

אגי משעול: אחרת חיינו הם "מגדל בבל".

רב: זוהי אכן התוצאה, מגדל בבל: איש לא מרגיש ולא מבין את רעהו.

אגי משעול: ראיית המציאות שמעבר למה שנגלה לעין היא גם האתגר של האמנות. כשמשורר כותב "רחמים", נמצאת שם גם המילה רחם, ועוד אינספור דברים. כלומר זו לא רק המילה, אלא כל מה שמצוי בה ומהדהד מתוכה.

רב: זה נובע מכך שהאותיות, צורת האותיות, והחיבור ביניהן, הכול מתקשר לפי כוחות רוחניים שמהם אנו בנויים.

אגי משעול: אני מרגישה שאנו נוגעים בקצה של דברים שנמשכים לעומק אינסופי.

רב: חכמת הקבלה מדברת על כך רבות, וכולי תקווה שיבוא הזמן שהאנושות כולה תיהפך למשוררים-מקובלים, ואז נוכל

להעביר זה לזה את ההתפעלות הפנימית, את ההרגשות והמצבים הפנימיים שלנו בצורה ישירה, בלתי אמצעית ונאמנה למקור. אם נוכל לחיות כולנו בדרגת קיום זו ודאי תשרה בין כל האנשים בעולם אותה הבנה שלה אנו מייחלים.