גיליון 3

תקציר: בעל הסולם כותב לתלמידיו כי מסר להם מספיק חומר לשם התפתחותם הרוחנית, והשאלה היא האם הם יכולים למצוא בו חידושים לעצמם. כמו-כן מבאר בעל הסולם את עניין "זה" ו"זאת", שהם הבורא והנברא. כלומר, לדעת כיצד לייחד בעבודה את הכלי והאור.האדם שפונה בתפילה אינו נענה מיד, אלא לכשיהיו לו הכלים המתאימים לקלוט את השפע, רק אז ישיג מענה לתפילתו. עוד כותב בעל הסולם כי על האדם להשלים את כל התיקונים על עצמו לפני שיכנס להיכל המלך משום שבהיכל המלך כבר אין עבודה.

"ב"ה יו"ד למסב"י תרפ"ז לונדון יע"א

כבוד התלמידים ה' עליהם

אני חושב שאיני צריך כ"כ לכתוב לכם ד"ת [דברי תורה], כי יש לכם די והותר, מתוך הכתב, ומתוך הדפוס. אבל מי יודע אם המה עדיין בעיניכם כחדשות, דהמחדש בטובו בכל יום תמיד מעשה בראשית, ועל כן אין האדם מתפעל לשבח, אלא מחדשות."

ידוע, שכל המדרגות הן דומות זו לזו. כל מדרגה ומדרגה ממאה עשרים וחמש המדרגות, שאותן אפשר להוסיף ולחלק למדרגות נוספות, כולן נבנות לפי תבנית אחת: י' ה' ו' ה'. ואמנם שאפשר היה לסדר בקצרה את המדרגה האב-טיפוסית ברוחניות, אבל כדי לעזור לאדם לתאר את המדרגות, ההרגשות, ההבחנות, בכל פעם מחדש ובאופן חדש, לכן ישנם כתבים, הסברים ותיאורים כה רבים של המדרגות.

ובאמת, היו יכולים להספיק דפים ספורים שמדברים על הרוחניות, ומתוכם האדם לפי מצבו המשתנה, יתאר את הרוחניות בכל פעם בצורה אחרת, ובאופן אחר. אלא שהמקובלים לא חוסכים, ומביאים לנו את אותן המדרגות בתיאורים שונים, כדי לעזור לנו "שיהיו בעיניכם כחדשות". אבל ה"חדשות" הן כבר תלויות באדם, שמאותה צורת התיאור, אדם יכול לראות דברים חדשים בכל פעם, ואז אינו נצרך לספרים חדשים.

"הנה קודם הפסח כתבתי לכם חידושי תורה, כמו שאומרים "יום טוב דיגע תורה" [שמחת יום טוב היא יגיעה בתורה] . (תורה של חג) ועמהם תבינו דברי חז"ל, בענין יראת שמים, ד"כל העולם כולו, לא נברא אלא לצוות לזה", שיש לדייק. "לזאת" מיבעי ליה? [היה צריך להיות כתוב "לזאת", לא "לזה"] " "לזאת" הכוונה, למלכות שמיים.

"כי המלכות שה"ס הלכה [בקביעת הלכה חכמים מנצחים לקב"ה] , וסוד יראת שמים, נקראת "זאת", כנודע, וקוב"ה נקרא "זה", אלא נודע למדקדקים, כשאנו אומרים, מזכר ונקבה יחד, מבטאים הדבור בלשון זכר, והקב"ה נקרא "זה" בסו"ה ודברי חז"ל, "דעתיד הקב"ה, לעשות מחול לצדיקים, וכל אחד ואחד מראה באצבעו ואומר: הנה אלקינו זה וכו' זה ה' קוינו לו" וכו'.

אבל בטרם התיקון של עשיית מחול לצדיקים, שמחול ה"ס מחילה, אז נאמר: "ואל יבוא בכל עת אל הקודש", והיינו מסבת הגלגל על כ"ח עתים, י"ד לטובה, וי"ד להפך, כנודע, אלא "בזאת יבוא אהרן אל הקודש", דהיינו, בי"ד לטובה הנקראת "זאת", וז"ש ז"ל: "כל העולם כולו לא נברא אלא לצוות לזה", דהיינו, ליחוד קוב"ה ושכינתיה [לייחוד הקב"ה ושכינתו] , שנקראים אז "זה"," על שם הזכר.

אדם מכין את הכלי שנקרא "זאת", ומגיע לגילוי ולייחוד, לדבקות עם "זה", שנקרא "הקב"ה". מדובר בכלי ואור, בורא ונברא. שתחילה מכינים כלי שנקרא "שכינה", שהוא בנוי מחלקי הנבראים, היינו מנשמות שקודם היו בהרגשתם כבודדים, כנפרדים, כמנוגדים זה לזה. ועל ידי זה שקונים תכונת ההשפעה, מתאחדים הם יחד, על ידי הכוח שנקרא "יראת שמיים". נמצא, שמתוך היראה מתאחדים, ואחר כך מתוך האהבה, מתחילים לקבל בעל מנת להשפיע. זאת אומרת, להשפיע על מנת להשפיע נקרא "יראה", ולקבל על מנת להשפיע נקרא "אהבה". וכשבונים את הכלי ומגיעים לכלי המוגמר, שנקרא "זאת", "השכינה", אז מגיעים ל"זה", שהוא הבורא המתגלה בתוך הכלי.

"שעד כאן צריכים לעלות ביראת הרוממות, דהיינו במהפך קבלתו להשפעה, והמשפיע, שהוא למעלה מגלגל, ודאי יכול להשפיע לכל עת, אפילו לי"ד דלהפך," חצי מהדרך בנוי מאיחוד הכלי, והחצי השני בנוי מזה, שהכלי שהתייחד, ותיקן את עצמו, מתחיל לקבל על מנת להשפיע.

"שבבחינת השפעה, אין כאן ח"ו שום רע, כמו שנתבאר היטב.

וזס"ה "שמרה זאת לעולם ליצר מחשבות לבב עמיך", דכל זמן שלא זכינו להתאחד בקוב"ה, בבחינת מחשבה אחת אלא שתי מחשבות וכו', ע"כ אנו מבקשים "שמרה זאת", תן לנו כח ועוצמה, לבוא אל הקודש, בשמירת הכתוב בזאת יבא אהרן אל הקודש. "זכור ושמור בדבור אחד נאמר", ובזה נתעלה להתאחד באחדות האמיתי ית'. שמו ויתעלה בבנין עדי עד." זאת אומרת, שגם העביות, גם תכונת הכלי דלקבל, עובדת כהשפעה.

"כתוב "אל דמי לכם, ואל תתנו דמי לו, עד יכונן, ועד ישים את ירושלים תהלה בארץ", וכן אנו מריצים בקשותינו למרומים, דפיקו בתר דפיקו [הכאה אחר הכאה] , בלי עייפות, ובלי הרף, ואין אנו נרפים כלל וכלל, מזה שאינו עונה לנו. באמונתינו ששומע תפלה הנו ית', אלא שממתין לנו, לעת שיהיה לנו הכלים לקבל השפע הנאמן. ואז נשיג מענה על כל תפלה ותפלה, בפעם אחת כי "יד ה' לא תקצר" ח"ו."

ישנה בעיה, שאדם לא יכול לעבוד, אם לא מקבל תשובה על עבודתו. אבל באמת, אין צעד ושעל, תנועה, מחשבה, חשבון או פעולה שאדם מבצע, ולא מיד באותו הרגע בא לו כתוצאה מכך המענה. אלא השאלה היא, האם אדם מרגיש שקיבל אותו? האם הוא יכול לפרש את המענה הזה נכון? האם יכול לפרט אותו, ולקבל אותו כמענה הנכון, שבא כתגובה ותשובה של העליון למה שהוא עשה? וזה תלוי בכמה הכלי מתוקן, שידע לקבל את התגובה, להרגיש אותה, ולהעריך אותה כנכונה.

התגובה נמצאת תמיד. אלא כל ההבדל בין המדרגות הוא רק במידה שאדם מבין מה הוא מבצע, ומרגיש מה הוא מקבל בחזרה. שהרגישות לכך עולה מתוך החזרה על אותן הפעולות לאותו הכיוון, באותם הספרים, ובאותה הקבוצה בפעם אחר פעם, שההשתוקקות הזאת היא המולידה רגישות יתר. ואז אדם רואה, כמו שכתוב: "ואכלתי ישן נושן". שגם קודם הוא עבד וקיבל תגובה, ובעצם אין חדש. אלא הוא מרגיש מחדש, וביתר עוצמה, מה שהוא עושה, ומה שהוא מקבל. ואילו הפעולות מצד התחתון, והפעולה מצד העליון, מה שהאדם מקבל כתגובות מלמעלה, אין בהן שינוי. אלא רק מטעם רגישות הכלי שמתגלית כלפי האדם, הם נראים לו ביותר ויותר עוצמה, גילוי, מהות הרוחנית. אבל ככלל, מה שכותבים, מדברים, קוראים ולומדים בחוכמת הקבלה, הכל מדובר רק כלפי האדם.

"וז"ש הכתוב: "ילדים אשר אין בהם כל מאום וכו' ואשר כח בהם לעמוד בהיכל המלך", ללמדך אפילו אותם שזכו למחילת עוונות, שנעשים כזכויות, שבזה אגלאי מילתא למפרע [שבזה מתגלה העניין מלכתחילה] , שאין בהם כל מום, ועם כל זה, צריכים עוד כוח לעמוד בהיכל המלך, כלומר, לעמוד ולהתפלל ולחכות, בלי עייפות, אלא בדפיקו בתר דפיקו [בהכאה אחר הכאה] , עד שמפיקים רצון השלם מהשי"ת.

ועל כן צריכים ללמוד מלאכה זו בטרם שנכנסים להיכל המלך, דהיינו לאזור כוח ועוז, לעמוד כעמוד של ברזל, עדי [עד אשר] נפיק [נוציא] רצון מהשי"ת, כמ"ש "אל דמי לכם" [אל תשתקו] , אף על גב שהשי"ת נראה ששותק ואינו עונה, אל יעלה על דעתכם משום זה, לידום גם כן ח"ו, "אל דמי לכם", לא לזה כיוון השי"ת בדממה שלו, אלא להמציא לכם כח אחר כך, לעמוד בהיכל המלך, באותו שעה שלא יהיה לכם שום מום, ועל כן "אל תתני דמי לו" וכו', ומובן שכל המלאכות מלמדים בעוד שנמצאים מחוץ להיכל, דאח"כ [דאחר כך] לא זמן ליחוד מלאכות הוא כמובן.

ואני פורש בשלום כל התלמידים, ומפני טרדותי לא אוכל לענות בפרטות יותר, ואקוה אל ה' וטובו.

יהודה ליב"

מהמכתב מתבאר שמכינים "זאת" ומגיעים ל"זה". הכרח להכין את הכלים תחילה, ואז מרגישים מה נמצא בתוך הכלים. ובמידה שמייחדים את הכלים הבודדים לאחד, בזה מתגלה הכלי שלם. ובמידת הכלי שמתגלה, מתגלה המילוי, הבורא בתכונתו האמיתית. וגם כשמדבר בעל הסולם על מדרגות העולמות, הן תלויות במידה שבה האדם נעשה רגיש, שבאותה המידה הוא מוצא את עצמו מגלה בפעם אחר פעם, אותו המצב הקבוע שבו הוא נמצא ללא שינוי. שנמצאים כולנו בעולם אין סוף, וממעלה למטה נעשה על המצב הזה צמצום, ואחר כך נעשתה ירידת המדרגות, שהן צמצומים על אותה מידת הדבקות, אותה מידת המילוי שבה אנחנו נמצאים, עד "העולם הזה" שכולו ניתוק מהרגשת מצב האין סוף שבו נמצאים.

ובחזרה להרגשה הזאת, האדם משתדל להחזיר את עצמו להכרה מתוך תיקון הכלים. כי מתחיל לגלות, ולהבין, שיוכל לחזור בחזרה רק על ידי יגיעתו שלו, המכוונת להשתוות הצורה למילוי, היינו לכוח העליון, לבורא. אבל כל השינויים הם רק ברגישות האדם, ומחוצה לאדם המשיג אין שינויים. אלא רק במאמץ מצד האדם מתרחשים בו השינויים, והוא מזרז את הזמנים, ומגיע לגלות את המצב הקבוע שבו נמצא.

אילו פעולות צריך האדם ללמוד, בטרם שנכנס להיכל המלך?

על האדם לדעת איך לעבוד עם כל תרי"ג האיברים שלו על מנת להשפיע. אנחנו לומדים שהדרך כוללת ארבעה שלבים - הסתר כפול, הסתר רגיל, שכר ועונש, אהבה, שהם בעולמות עשיה, יצירה, בריאה, ואצילות. ובתוך מצב בכל עולם ישנם מדרגות נוספות, מצבים של עליות וירידות, ימין ושמאל ואמצע, בכל מיני אופנים. הן בעבודה הפרטית של אדם, הן בעבודה בקבוצה, הן בעבודה על הכלי שלו, והן בעבודה כלפי הבורא.

וכל זה אנו לומדים כדי להיות מאומנים לעבוד עם הכלי. העבודה עם הכלי נקראת "יראה", והעבודה עם הבורא נקראת "אהבה". ובעצם גם כשעובדים עם הכלי עובדים על אהבה, על ייחוד. אבל פעולת האהבה בעיקר מתגלה כלפי הבורא. שכל העבודות האלו הן כדי לייחד אדם, והאמצעי הנוכחי שישנו, זאת אומרת העבודה עם הכלי, והבורא מי שממלא את הכלי, בייחוד "ישראל, אורייתא וקוב"ה חד הוא". זאת הדרך. ואסור לנו להבדיל בין הדרך לבין סופה, כי גם לאורכה עלינו לראות, ולהרגיש את הסוף, רק שלעת עתה במידות קטנות. וה"סוף" הוא אותם המצבים שרכשנו בדרך, וצירפנו אותם יחד במידה שלמה.

מכאן, שאין עניין שהאדם עובד יום שלם, ולאחר מכן מקבל שכר תמורת העבודה שלו. אלא בכל צעד ושעל שהוא עובד, הוא עובד על בניית הכלי שלו, על תיקון הכלי שלו דעל מנת להשפיע, על האיחוד עם תכונת ההשפעה, להיות בה, ולדבוק בה בלבד. זאת אומרת, הפעולה, וההבחנות, והכלי עצמו, והמילוי שבו, הכל צריך להיות אחד מלכתחילה, ש"ישראל אורייתא וקוב"ה חד הוא", כמו שמסדר בעל הסולם (באגרת מדף ס"ד), ואז ההליכה להיכל המלך תהיה נכונה. ולא שבסוף, אדם אומר "סוף סוף אני מגיע להיכל". אלא חייב אדם לראות את ההיכל, ולראות את עצמו בתוכו, ואת המילוי, הייחוד שלו עם הבורא, כבר מהצעד הראשון. וכן בכל יתר המצבים.

וזו העצה שאומר בעל הסולם, אל תדמה לך שאינך נמצא באין סוף, כי אתה נמצא באין סוף גם עכשיו. אלא התאמץ לגלות את המצב הזה כפי יכולתך. אמנם שאתה נמצא בעולם הזה במצב שנקרא "חוסר הכרה". ואם תתאר את הדרך בצורה כזאת, אז מדרגות הגילוי, כשאתה חוזר להכרה, ומגלה מצבך האמיתי, היכן שאתה באמת נמצא, תראה שהן כולן דומות, בהתאם לאותה התוכנית, ולפי אותה התבנית. אלא כך הן כלפיך המידות החלקיות מאין סוף, שהוא המצב היחיד הקבוע שקיים.

העיקרון הזה הוא מאוד חשוב. כי הוא מונע מהאדם להתבלבל. אם בכל רגע ורגע בחיים, גם בעבודה עם הקבוצה, וגם בעבודה עם עצמו, אדם מתאר נכון מה עליו לעשות, על מה לחשוב, איך לכוון את עצמו, ואינו מתפזר לאין ספור אופני העבודה, אלא רק ליתר גילוי, וליתר התעוררות, ליתר הכרה במצב שבו הוא נמצא. אז הולך הוא בדרך הקצרה לגלות את המצב בשלמותו.

והפעולה הזאת שמחוייבים אנו לעבור עליה בכל פעם, אותה מוסר לנו בעל הסולם בכל מיני התיאורים שלו, כי אין יותר ממנה, אלא רק לגלות היכן אנו נמצאים. באגרת הוא מעביר את המסר הזה, שצריכים לעבוד קודם על "זאת", ואחר כך על "זה". וב"הקדמה לתלמוד עשר הספירות", הוא מסביר את העניין בדרך המדרגות. שתחילה עוברים הסתר כפול והסתר רגיל, שהם עולם עשיה, ועולם יצירה. אחר כך עוברים "שכר ועונש" שזה עולם הבריאה. והלאה דרגות "אהבה", שהן עולם האצילות. זאת העבודה.

וכל תיאורי העולמות, אלה העלמות על אותו מצב אינסופי. והמדרגות הן חלקי אותה ההרגשה, שנמצאים אנו באין סוף. והכל הוא רק כלפי המקבלים, במידת יכולתם למרות האגו של כל אחד, לתאר ולראות את עצמם כמחוברים לכלי אחד, ונמצאים במצב הסופי מלכתחילה, ש"סוף מעשה במחשבה תחילה". ורק במידה שמתאחדים אנו עם מחשבת הבריאה, אז חוזרים כביכול בהכרתנו, בהרגשתנו, לאותו המצב, לאותה המחשבה, להיות דבוקים ונכללים בה.

עד כמה שהתיאור הזה יעמוד לנגד עיני האדם, הוא יחייב את האדם לשמור על עצמו. כי ב"זה" הוא נמצא. וגם יחייב אותו כלפי הכלי, כי ב"זאת", בכלי המלכות הזה, בשכינתא, הוא נמצא. וככל שמתאר נכון שנמצא ב"זה" וב"זאת", המצאותו של הבורא בכלי הזה תחייב אותו ליתר דריכות, ונחיצות. שלא לברוח ולצאת מהעבודה, זאת אומרת, לא לעשות על עצמו חסימה של חוסר הכרה כביכול, אלא להתאמץ להיות כמה שיותר בהכרה. כי המצב הוא המצב הקבוע, והאדם, מה שהוא עושה, הוא רק מתאר את המצב כלפי עצמו. ובכך נקרא שמזכה את כלי ההרגשה הפרטיים שלו כלפי עצמו. ולא יותר.

כמו שלומדים ב"תלמוד עשר הספירות", ובכל מה שכותבים המקובלים, הכל הוא רק כלפי המקבל, רק כלפי האדם המשיג. ובמקום כל התיאורים שהם כותבים, היו יכולים לכתוב תיאור אחד בלבד - י' ה' ו' ה', וכל היתר האדם מוסיף. כי מה שמקובלים מגלים הוא י' ה' ו' ה', הכלי היחיד באין סוף, והשאר תלוי במידת ההתגלות של האדם.

תקציר : בעל הסולם חוזר וכותב לתלמידיו בעניין ספר "עמק המלך" ובענין חוסר הדיוקים בפירוש שיטת האר"י בספר "לימודי אצילות". זוהי הסיבה שבעל הסולם הכין לדורנו פירוש מסודר ונכון להתפתחותנו. בעל הסולם מדגיש בפני תלמידיו את הזהירות מספרים ומחברי ספרים שאינם נכונים במסירת השיטה.

"ב"ה אחד ושלשים למב"י תרפ"ז פה לאנדאן יע"א

כבוד התלמידים ה' עליהם יחי'

...ומה שמשתומם על קנאתי והתמסרותי על עמק המלך," זה אותו הספר שבעל הסולם גילה לעצמו, ומזכיר אותו באגרות לא פעם.

"שאני רוצה לפרסמו, הוא משום שלא הבין אותי, כי לא את עמק המלך אני מקנא, רק הקיצור הימנו, והוא לימודי אצילות, שהמעתיק בזדון יחסו על האר"י ז"ל. ומתוך קצורו שתי רעות עשה. א' שלקח זמן מכל חקרי לב, בחנם ולבהלה, לסבת הרחוקים, המתקרבים בשורותיו ומתמיהים."

על ג' תנאים לגילוי החוכמה כותב בעל הסולם, במאמרו "גילוי טפח וכיסוי טפחיים". שאחד התנאים הוא שלא יהיה "מה בכך". אלא אנשים שכותבים, הכרח שידעו אם הם כותבים דברים נחוצים. ולא כמו שנהוג היום, שכל אחד מפרסם מה שעולה על רוחו, והעיתונות וחנויות הספרים גדושים "מה בכך", היינו ספרים וכתבי יד שאין בהם שום צורך. כמו אותו ספר "לימודי אצילות" שגוזל זמנם של אנשים רציניים, שיקראו בו עד שיבינו ששם רק דברים מבולבלים.

"ב', שאלה דברים של הרב החכם בעל עמק המלך בכהאר"י [בכתבי האר"י] , ומביא בזה ערבוב הדעת, עד אין לשער. ומתוך זמני עצמי, שהלך לאבוד, אני מקנא." בזה הוא רוצה להזהיר את האחרים. וממשיך: "ובנדון הספר הנ"ל, הנה המחבר הוא אדם קדוש מאד נעלה בלי ספק. אבל דבריו בנויים על יסודות מהר"י סרוק ז"ל, שגם לדעתי, לא הבין דברי האר"י ז"ל רבו.

אמנם דברי הר"י סרוק ז"ל, התפשטו לכל הקדושים אשר בארץ המה, והוא משום שהר"י סרוק ז"ל סדר על כל פנים דבריו ששמע מהאר"י ז"ל, ועל כן מובנים המה, לכל בעל מדרגת השגה, כי גדלות מוחו והשגתו של מהר"י סרוק, הוא עד אין חקר." בכל זאת מהר"י סרוק הוא אחד מתלמידי האר"י.

"ועל כן גם בעל עמק המלך, נסמך כולו על יסודותיו, ועמו כל המקובלים שבחו"ל עד היום הזה, וזאת משום הקושיות שבדברי הרח"ו ז"ל, שקצרים המה ובלתי מסודרים. והוא גם אחד מהסבות שנתעוררתי לחקוק דברי עלי ספר, בסדור קבלת האר"י ז"ל, שהגיע לנו מהרח"ו, שהבין אותם כמו שהאר"י ז"ל בעצמו מעיד עליו. וגם מהר"י סרוק הודה לזה."

זו אחת הסיבות לכך שבעל הסולם נדחף לעשות פירושים על האר"י ב"פנים מאירות ומסבירות", ולאחר מכן ב"תלמוד עשר הספירות", כי ראה שבלי הסדר הזה, הדורות הבאים לגמרי לא ידעו מה נכון ומה לא. כי מה נקרא לבלבל את האנשים? האדם שנמצא בלימוד משלב יחד מוחא וליבא, ומתוך ההבנה שלו בא הרצון, ומתוך הרצון באה התפילה, ומתוך התפילה בא האור המחזיר למוטב. ויוצא, שהדברים קשורים זה בזה, למרות ש"לא החכם לומד", ולמרות שכל אחד מתקדם לפי רצונו, עד כמה שמקבל רצון מהסביבה, כפי המידה שמשקיע בסביבה, ומוכן להכניע את עצמו כלפיה.

נמצא שהבנת הלימוד קושרת את האדם אל המערכת, ולכן הכרח שתהיה לכל אחד מידת הבנה מסוימת. לכן בעל הסולם דאג כל כך לסדר את הדברים אפילו לאלו שנמצאים לפני השגה. אמנם שאם האדם מתחיל להשיג, אז ודאי שרואה את הספרים בצורה אחרת, וכל מונח והגדרה מובנים לו באופן שונה לחלוטין מלפנים.

"ולפלא על החיד"א שלא הבין להציל את עמק המלך מקשיות המקור חיים, שח"ו לא שיקר כלל בקבלת האר"י ז"ל, חוץ ממה שנסמך על מהר"י סרוק, והוא מקרה כל המקובלים והמחברים מחו"ל פחות או יותר, אחד מהם לא נמנע."

ישנם ה"מקובלים", היינו לומדי קבלה שאינם בעלי השגה, שנכון להיום אוחזים אפילו בקבלת הרמ"ק, כי הגישה והמשיכה שלהם היא לקבלה מלפני האר"י. ישנם מקובלים שנאחזים בכתבים למיניהם שמדברים בצורה שונה מהאר"י, או כמו האר"י, אבל אינם יודעים להבדיל, ומבלבלים בין היוצרות. ומכאן נגרמת הוצאת ספרים נוספים שיש בהם אי סדר ואי דיוק, שעל זה דואג בעל הסולם.

"ולדעתי גם מהר"י צמח ז"ל, מהר"מ פאפרש, מהר"ן שפירא ומהר"מ די לונזאנו זכר כולם לברכה וכו'. נבנים הרבה מאד מהר"י סרוק ז"ל, ולמה לא כעס עליהם?" אלו המקובלים שלקחו חלק בסידור כתבי האר"י בשלושת הדורות הבאים לאחריו.

"אולם כשאני לעצמי אקוה בעז"ה לטהר דברי האר"י ז"ל בלי ערוב משמות והשגות מזולתו, שנתערבו עד היום הזה בתוך דבריו, באופן שיהיה מוסכם במשך הזמן, מכל הגדולים, ולא יצטרכו להשקות יסודות האר"י ז"ל במעינות זולתו." לכן כשלומדים מספרי בעל הסולם, לפי הסדר שסידר, והפירושים שנתן, בטוח שהולכים בדיוק לפי כתבי האר"י, בצורה, בסדר ובהסבר, מה שהתכוון האר"י. כי בעל הסולם מסתמך על כתבי האר"י נטו, ולא על שום ספר אחר.

"ומענין... שהתפלא מדוע לא הבאתי את הרש"ש [הרב שלום שרעבי] ? למה לא ענה לו שהרש"ש ז"ל מתחיל ספרו מעולם-הנקודים, ואני - באמצע עקודים עומד. ופרט לאיזה דברים מקוטעים בהשמש, שגם המה שייכים לה' פרצופי אצילות, לא נשמע דבר הימנו בענינים אלו." זו שאלה, למה לא העביר את מה שהאר"י כותב?

"ומה שהשיג על פירושי "הכתר" מש' מ"ב בע"ח. תוכל לומר לו משמי, שאינו מבין הפירוש שם. כי שם מדבר מספירת הכתר שכולל ע"ס דאור ישר וע"ס דאור חוזר שה"ס א"ק הפנימי, שהוא אמצעי בין א"ס, ובין עסמ"ב," הכוונה ל"גלגלתא". "אלא שנגלו לחוץ הימנו כנודע, ועד"ז יש בכל פרצוף ופרצוף סוד הכתר, דוגמת א"ק הפנימי," הפרצוף הפנימי דא"ק. "שכולל עשרים ספירות," ישר, וחוזר. "דע"כ נקראים בלשון הזוהר "כ". ועליו אומר הע"ח שאפשר לקראו א"ס, ואפשר לקראו נאצל. ואלו ואלו דברי אלקים חיים." כך אפשר לומר על כתר דכל מדרגה ופרצוף עד סוף עולם העשיה. אבל בא"ק חוסר הכלים, חוסר התפיסה בגלגלתא, הוא כמו שבאין סוף.

"ואני מדבר רק מהכתר מע"ס דאור ישר, שלא יתכן לקראו רק בשם א"ס, ובשם מאציל, ולא יתכן כלל לקראו אמצעי ח"ו, ומכל שכן תחת שם היולי, ושורש לד' יסודות דחו"ב תו"מ. כי טרם הגלות ספירת הבינה דאו"י, אין כלל אפילו בחינת שורש לכלי, כמו שהארכתי בענף א'," כמו שלומדים, בבחינה ב' קרתה לראשונה תגובה ממטה כלפי מעלה, לכן בינה היא שורש לנבראים. "אשר בחינת הכלי הן הכוח, והן הפועל, הכל מצד הנאצל. עש"ה." לכן בינה נקראת ה"א ראשונה, ומלכות שהיא התוצאה ממנה, נקראת ה"א תתאה.

"ובענין אור פנימי דעגולים, עירבב דברי לאחר שחלקתי אותם בב' נקודות, בזה שחלקתי דהארת או"מ, הוא מצד א"ס המקיף. וענין אור פנימי הוא ממה שיכולים העגולים מצד עצמם לקבל, שהם ב' בחינות.

שם בסמוך בבחינה ג' פירשתי האו"פ ז"ל: "ואור זה המגיע להם נקרא אור פנימי, שכ' פי' שמגיע להם מצד עצמם, וזה נקרא אור הרשימו, כלומר, שהרשימו עדיין בכוחה למשוך ולינק מא"ס, אלא בהארה המצומצמת, שמכונה משום זה, רשימו הנשאר אחר אור הגדול שמטרם הצמצום". והארכתי שם. לאפוקי [להוציא] מהמדמים לעצמם שענין הרשימו בכל מקום מורה כמו שנחצב חלק מאור הקדוש. ונשאר דבוק במקום, אחר הסתלקות האור, שהוא טעות מופלג, להיות כל אור דבוק בשורשו, ונמשך משורשו בלי הפסק אפילו רגע," מדובר בגילוי הכלי. בכל מקום היכן שיש כלי המוכן לאור, שם הוא מגלה אותו.

"הן אור גדול, והן אור קטן, הנשאר אחר הסתלקות הנקרא רשימו." רשימו ואור זה היינו הך. רק האחד בפועל, והשני נשאר בכוח. "ובבחינה ד' שם פירשתי, את או"מ בזה"ל: "כי הא"ס מאיר עכשיו בחי' השפעה ממקומו" וכו' ע"ש. כוונתי, שאור זה אינו בא על תכונת מקום הצמצום, שהוא בגבול ומדה כמו או"פ, אלא אדרבה, הוא מאיר בלי גבול. ואינו מבחין בין גדול לקטן, שעשה הנאצל לעצמו."

האורות מתגלים לפי תכונת הכלים. ותכונת הכלים, או שבאה ממעלה למטה, שהעליון קובע תכונת הכלי דתחתון, או שהתחתון מגיע לתיקון תכונתו של הכלי כך, שאין בו כבר גבול.

"וענינים אלו מפורשים במבו"ש ושה"ק במקומות הרבה. ואין כלל חלוק בינו וביני, רק במובן, אבל לא בלשון כלל, כי גם אני אומר, שאור הרשימו הוא או"פ, אלא פירשתי אותו כדי שלא יטעו בזה כנ"ל.

ומה שכתב, שאינו מסודר אל התכלית הנרצה [אל התוצאה הרצויה] , שהיא הכוונה. אמור לו, שלזה כל כוונתי בסדור ההקדמות, שרבים טועים בו, וכל אחד ואחד, בונה במה לעצמו, והוא משום, שהאר"י ז"ל ורח"ו, לא סדרו בעצמם, וע"כ הכרחתי לבאר יסודותי בפרוש ע"ס, שרובם טועים בו מאד. ובפרוש ובסדור פרצופי א"ק שרובם טעו בו הרבה.

ואחרי שאבאר סדר פרצופי האצילות, ועליות המדרגות כהלכתם, אז אבאר את ספר נהר שלום, שנדפס בסתירות גדולות, מסבה שהדפיסו אותו שלא מדעת הרש"ש ז"ל. ונתחברו דברים שאמר בילדותו... וחזר מהם לעת זקנותו." מקובלים רבים, ביניהם המרח"ו, התחילו לכתוב ספרים בשנותיהם המוקדמות, בעודם תחילת דרכם, ובחלוף הזמן קנה כל אחד מהם שם גדול ומפורסם, וסמכות ראויה להתכבד. אלא העניין הוא, שמתייחסים לכל כתביהם, גם לאלו מהשנים הראשונות, וגם לאלו מהשנים האחרונות דחייהם, כאל דבר אחד, וזו הטעות. משום שלקנות חוכמה נדרשות עשרות שנות לימוד, בין שלושים לחמישים שנה עד שמקובל נכנס למדרגות שיכול לפרש את הדברים. ולכן בעל הסולם מסווג את דברי הרש"ש, מה בסדר ומה לא, כי תלוי מתי כתב אותם, והיכן דייק, והיכן עדיין לא היה יכול לדייק.

"ולולא היה מחברם בעצמו, ודאי היה מגיה מה שצריך." אילו היה חוזר הרש"ש על ספריו הראשונים, ודאי שהיה מתקן אותם. "אמנם נודע הדבר, שהוא לא חברו, אלא אחרים גנבו והדפיסו אותו, בשעה שלא היה בביתו, והיה מצטער על זה כנודע." במסירת חוכמת קבלה קורים דברים שקשה להעלות על הדעת. כתבי האר"י נקברו בקבר, "הזוהר" נסתר לכמה מאות שנים, ונמצא דרך מוכר ערבי בשוק, והודפס דרך הרב משה דליאון. מהרש"ש נגנבו כתבים ונדפסו ללא ידיעתו. ואין לנו היכולת להבין איך ההשגחה העליונה מסדרת את הדברים, ולמה הבורא רוצה לבלבל אותם, ולסדר אותם דווקא בדרכים מאוד לא עקביות. שהרי זו חוכמה כל כך מדויקת, שבאה מלמעלה על ידי כוח אחד, על ידי הכוונה אחת, ומלמדת על מקור אחד. וכשמגיעה החוכמה הזו לבני האדם, אז גם הכתבים, וגם הסדרים שבתוכם, מבולבלים בהתאם לאנשים.

"וראיתי פירושים שנדפסו לתרץ דבריו, אך פירושיהם מעידים עליהם שלא ירדו אפילו לתחילת דעתו של הרש"ש ז"ל," משמע שבעל הסולם כביכול מכבד את הרש"ש.

"חוץ מספר אחד, תורת חכם, המשיג למקצתו, אבל לא ירד להיישיר הדברים. ובעז"ה יתפרש כל זה לנכון.

אמנם שיטת הרש"ש ז"ל, הוא כנגד כל המחברים עד היום, ועל כן לא יכולתי לישא וליתן בדבריו האמיתיים, בטרם אני מראה יסודותיו האמיתיים, בלמוד הע"ח, אשר בעז"ה אגלה אותם אי"ה בימים הבאים."

אמנם אנחנו רואים גם ב"בית שער הכוונות", כמה הוא מתח ביקורת על הרש"ש, וכמה יצא כנגדו. אבל ודאי שאין מעורבים בזה עניינים אישיים, אלא הכל סובב על הבנה והסבר של החוכמה בדרגות כה גבוהות עד שאין לנו שום יכולת להבין במה מדובר, ואיזה אי דיוק היה שם. רק עצם היותו מסביר על כך באגרת, מרמז שגם לנו יש משהו להבין מתוך הדברים.

מכל מקום, צריכים להבין, שהרש"ש היה מקובל בעל שיעור קומה, ולכל אחד יש דרכים משלו להשיג רוחניות, וכל אחד משיג באופן שלו, וחלקם משיגים וחלקם לא. ואל לנו לזלזל חלילה במישהו, אלא בעלי השגה הם כולם גדולים. רק ישנם כאלה שמספרים על השגותיהם בצורה יותר נכונה, וקרובה, ומובנת, כי יש להם היכולת לפרש ולהסביר, ולקרב את החומר אל הלומד. ויש כאלה שממבנה נשמתם גבוהים הם, אבל אינם יכולים להיכנס לעמקות, ולהסביר בצורה שתהיה מדויקת במיוחד, ומובנת לנו הקטנים. ואין זה לגנות, אלא לענייננו מדובר אך ורק באופני הבירור שמצד הרש"ש, ומצד הבעל הסולם.

על הרש"ש כתוב, שהיה אדם מאוד צנוע, שעבד כשמש בבית כנסת, ואיש לא ידע על השגותיו בחוכמת הקבלה כשהיה בתחילת דרכו. אלא שבית הכנסת שבו עבד, שימש כבית לימוד של מקובלים. וימים ארוכים היו יושבים אותם חכמים ומעלים קושיות, וכל אחד היה אוחז בדעתו עד שהיו מתקוטטים. עד שבוקר אחד החלו להופיע פתקים עם תירוצים על השאלות בהן היו דנים ביום האתמול ולא יכלו למצוא בעצמם התירוץ הנכון. כעבור תקופה שנמשך הדבר, הסתתר אחד החכמים, וגילה שהרש"ש המנקה בלילה את בית הכנסת, משאיר להם פתקים עם תירוצים שכתב. והיה זה לפלא לכל, כי אף אחד לא העלה על דעתו קודם לכן שהשמש הזה מבין בכלל משהו בחוכמת הקבלה. ובאותו מקרה שהפך סיפור ידוע, התגלה הרש"ש, והם קיבלוהו לחבורתם, ונעשה להם לראש. ובאמת לימים נעשה הרש"ש מקובל גדול מאוד, מסור לחוכמת הקבלה, ובעל השגות גדולות.

לכן אמנם שבעל הסולם מבקר אותו, הוא כותב למבינים. ולא עלינו לשפוט אף אחד מבעלי ההשגה אם לפחות ואם ליותר.

"והנה אחבר גם כן מראה מקומות, על כל דברי שב"פנים מסבירות ופנים מאירות". כי לא הוספתי שום מובן על הכתוב ומפורש בשמונה שערים, ובעץ חיים ובמבוא שערים, וגם מספר חפצי בה להרח"ו ז"ל, קבלתי איזה דברים, ומשאר כתבי האר"י לא קבלתי ליסדותי כלום וכלום, מיראתי על טהרת בעליהם עליהם," הוא ידע מה לבחור, ובאיזו צורה וסדר להעמיד את הדברים, ובחר רק בקטעים שנראו לו כטהורים. ומקבלים אנו, מה שכותב בעל הסולם על עצמו, שהוא הגלגול הבא של נשמת האר"י, שהגיע כדי לסיים את התורה הזאת.

"ואין צריך לומר מקבלת הראשונים והגאונים וכל זולתו, אשר כמעט שלא ראיתי אותם כלל." ישנם עשרות אלפי ספרים בחוכמת הקבלה, והוא כותב שלא התייחס אלא לכתבי האר"י, ול"זוהר". אמנם ודאי שראה ושמע על ספרים נוספים, אבל הגישה המאוד חדה שבה הוא נכנס למקורות מבלי הביט ימינה או שמאלה, עליה להיות הסימן לדרכינו, אם רוצים אנו להצליח. שלהבדיל ממנו, אין לנו יכולת לבחון מה נכון ומה לא, ובאיזו מידה, ואפילו שנכון, אי אפשר לנו למדוד מה יעילותו עבורנו כספר, כקטע, כחומר, ולכן הולכים אנו בצורה עיוורת אחריו, ורק מתוכו לומדים.

"ומה שהבאתי את הרמב"ן ז"ל בפירושו על ספר יצירה, לא הבאתי ליסוד החכמה, אלא ליסוד הטהרה מגשמיות, שגם הרח"ו מביא אותו לענין זה, כי כן הבאתי גם את הרמב"ם לענין זה." הוא לא מסכים לדברים שכתובים שם, ולאופן שכתובים, זאת אומרת, לא מסכים לפילוסופיה, ולסגנון. אלא יש עניין מסוים שהוא מפרש בצורה ברורה, מובלטת, ונכונה להבנתנו, לכן הוא משתמש בה.

"מצאתי לנחוץ להאריך בזה, כדי שתוכלו להשיב למי שצריך. בהשכל ודעת, ודברי חכמים בנחת נשמעים. ובעז"ה אחבר מראה מקומות כדי שתוכלו להראות כל דבור ודבור." לשם כך בעל הסולם מסדר את כתביו כבספר מחקר אקדמי, עם מראי מקום על כל מובאה מדברי האר"י או הפניה לאסמכתא אחרת, ומאוד נצמד לסדר הזה.

"כעת אני טרוד לסדר הקדמת הספר. ולאחר מכן אסדר מראה מקומות ומפתחות הענינים ור"ת ומרוב טרדותי מאריכים לי הזמן, ומה עוד שהמה מלאכות שאני לא רגיל בהם וע"כ נדחים מיום ליום." כי סידור מראי מקום וכיוצא בזה, אלה עניינים טכניים שלרוב מטפלים בהם אנשים אחרים, ולא המחבר עצמו.

"מענין בית הכנסת החדש, אני נהנה מאד, ורציתי לשמוע מה נעשה בבית הכנסת השני שקוו לעשות בעיר העתיקה.

ואדרוש בשלומכם,

יהודה ליב"

הוא כותב מיפו. בירושלים הוא ובני משפחתו חיו בצמצום, וכשהתפנתה יפו, עברו לגור בה, וכמו שמספר, בדיוק נפתח שם בית כנסת.

נכון להיום מכתבים מעין אלה בעיקר באים להקנות לנו ידיעה על העבר, שהיה אז לבעל הסולם הפחד מהבלבול לאלו שרוצים להיכנס לחוכמה, ולהיות בה. המכתב מעביר את הרוח, והגישה של בעל הסולם, ומסייע להבין ולהכיר את הכתבים שלו, ולהכיר מי האישיות הזאת בכלל. וגם כן הוא בא להדגיש את החובה להישמר ללכת רק אחריו.

תקציר : בעל הסולם כותב לתלמידיו על "נקיות הבגדים", היינו ה"אור החוזר" המיוחס לנברא.הכל הוא עניין של "לבושים" מתאימים מצד הנברא, היינו מידת התיקונים שהאדם רוכש לעצמו, ההתאמה בין הכלי-מלכות, לבין האור-כתר.

"ב"ה מוצש"ק פרשת ויקהל תרפ"ז לונדון

כבוד ידי"נ מוה"ר ... נ"י

...ומ"ש בענין הנקיות בגדים, אני מסכים עמך. ומ"ש "ע"ס דאור חוזר", במה מושג האור? ומה מושג הכלי?" כי עשר ספירות דאור חוזר הוא ענין של לבוש, שנקרא "ענין הבגד".

"זה מבואר בהמשך הספר לכל מבקש, אשר בחי' ד' שהיא בעלת המסך, היא הכלי, אבל אינה כלי קבלה, זולת כלי השפעה, ובזה חוזרת להיות כתר. ומושג האור הוא מושג כללות כל החכמה הזאת, כי כל המדובר בחכמה הוא רק בערכי האו"ח, אבל באור ישר כולם שוים זה לזה, ע"פ ד' הבחינות הנודעים, כמבואר שם, וענין התחלקות ט"ס התחתונות דאור חוזר, כבר כתוב שם, שהמה מתחברים בכלים דאור ישר."

אנחנו לומדים ערך הפוך בין אורות לכלים, או ערך הפוך בין אור ישר לאור חוזר. שמלכות, שהיא ספירה אחרונה, הופכת על ידי האור חוזר לכתר. אחרי צמצום א' לא מופיע אור בכלי, אלא רק במידה שעושים אור חוזר, היינו, לבוש עליו. שרק במידת הכוונה המתאימה לקבלת האור שהתחתון עושה, שנמצא בהשתוות הצורה למאציל, במידה הזאת מאיר האור בכלים שלו. וכל עיקר הקשר בין מאציל נאצל הוא בלבוש שנקרא אור חוזר, שהמלכות היא המקור לו.

לכן האור מושג כמו שהוא אומר, "במה מושג האור? במה מושג הכלי?" שהכלי נקרא "לבוש", אור חוזר. והאור שנקרא אור ישר, מושג רק בהתאמה בין הכלי להאור. זאת אומרת, הכלי לא משיג את האור עצמו, אלא הוא משיג את מידת התיקון של עצמו. ולאותה מידת התיקון שלו, הכוונה שלו על מנת להשפיע, לה הוא קורא "אור". ועד כמה שהוא יכול להשפיע לעליון, לזה הוא קורא "תענוג". ולא מושג לו שום תענוג אחר, אלא בכמה שיוכל להשפיע לעליון. זאת אומרת, המושגים "כלי", "אור", ו"תענוג", הם הפוכים מהמושגים שלנו. הכלי אף פעם לא משיג משהו מחוצה לו, אלא רק את תכונותיו המתוקנות.

"בקונטרס הד'" שהוא חלק מ"פנים מאירות ומסבירות", פירוש בעל הסולם על ספר "עץ חיים" של האר"י . "שאשלח בזו השבוע בע"ה, תראה שם בהקדמת אח"פ בפנים מסבירות באות י"א, בסוד קו האורך המיוחס לאור ישר וקו הרוחב לאור חוזר," כי אור חוזר הוא החסדים, שהם הלבושים לאור חוכמה. שאור חוכמה הוא דק, ומאיר ממעלה למטה, ואור חסדים הוא רחב, ומאיר ברוחב. "ובזה תתבונן שעיקר האור חוזר, נבחן על כמות המשכות אור העצמות בפרצוף" לפי המידה שיש בכלי אור חסדים, יבוא ויתלבש בו אור חוכמה. "שבלעדו האור חוזר אינו נמשך בהנאצל, דע"כ נקרא הארת הקו, קו דק," מפני שההמשכות הללו באות רק במידת הלבוש על האור חוכמה שבא ממעלה למטה. "עש"ה ונקוט כלל זה בידך.

יהודה ליב"

מה נקרא "ענין נקיות הבגדים"?

"בגד" נקרא אור חוזר, לבוש. ו"נקיות הבגדים" נקרא עוצמת האור חוזר. ויש שאלה, באיזו דרגת עביות מדובר? כי בעביות שורש, א', ב', האור חוזר הוא אור חסדים, שלא נקרא אז "בגד", כי אין אור חוכמה בא על עביות שורש, א', ב'. אבל כשמדובר בעבודה באח"פ, בעביות ג', ד', שכנגד הרצונות הגדולים ג' וד' דעביות, יש כבר אור חוכמה, אז יוצא, שהאור חוזר שהכלי צריך להעלות, הופך להיות לבוש לאור ישר. כי לא אור דחסדים שמאיר לכל הכיוונים הופך להיות לאור ישר, אלא האור חוכמה מאיר לכלי ממעלה למטה לפי גודל העביות. ובלבוש שהכלי עושה אז, שם יש בירורים, ותיקונים, והרבה דברים שבאים על פני הרצון לקבל, ומדובר כבר בנקיות שבבגד. כי חייבים לברר על אילו רצונות, ובאיזו מידה על כל רצון ורצון, אפשר לעשות אור חוזר, לבוש, ורק בצורה כזו לקבל.

וה"נקיות" הכוונה היא, בדיקות על פני אילו רצונות אדם עושה אור חוזר, ובהם מקבל התגלות דאור ישר. שהכל בא לרצונות דקבלה, ולכן שייך כאן עניין נקיות. מה שאין כן, בכלים דעביות שורש א' וב' לא שייך ענין הנקיות, כי העביות היא קלושה, ומספקת לאור דחסדים בלבד, ועל אור דחסדים אין צריכים לבוש. לכן אין שם ענין לבוש. אלא הלבוש הוא רק על עביות ג' וד, רק על אורות דחוכמה שבאים ממעלה למטה.

ובגודל הלבוש הזה מתגלה האור, ובמידת הנקיות שבלבוש הזה, מתגלה עוצמת האור. יש כאן עניין של כמות ואיכות. ויש עניין העביות מצד האור, והעביות מצד הכלי. אבל "נקיות" לעניינינו נקרא, המידה שאפשר לאדם לברר מסכים על רצונות ג' וד' דעביות, ועד כמה שיותר מברר, הכלי נקרא יותר גדול, הבגד נקרא יותר "נקי". כל מקום בתורה שנקרא "בגד", "לבוש", הכוונה לכלים של ג' וד' דעביות. ואם מדובר בלבוש והיכל, "היכל" נקרא הכלי לבחינת ד' דעביות.

תקציר : דווקא ככל שמתקדמים במדרגות רוחניות, הפחד גובר. החשש הוא האם יוכל התלמיד להמשיך השפעה כנגד כלי הקבלה המתגברים בהדרגה.ובעניין בחירת סביבה רוחנית טובה יותר, בעל הסולם כותב כי על התלמיד להיזהר ולשמור האם הוא יכול לשמור את עצמו במעשה ובמחשבה בעת שינוי הסביבה.

"ב"ה ה' שמיני תרפ"ז לונדון

כבוד ידי"נ ... נ"י

כל מכתביך קבלתי לנכון. חזק ונתחזק, אל תירא ואל תחת מפניהם. וסימן יהיה בידך, שבהתקרב ההצלחה, יתגדל היראה ופחד מהם."

הפלא במדרגות רוחניות הוא, שככל שהאדם עולה ומתקן את הכלים שלו, ומקבל יותר ביטחון, ונפרד מהרצון לקבל שלו, אז במקום הפחדים לעצמו מתגלים בו פחדים רוחניים, האם יוכל להשפיע? האם יוכל להיות בהשפעה? האם לא ינתקו אותו מהרוחניות? וכך הוא עובר מפחד גשמי לפחד רוחני. היראה שהיתה על קבלת השכר, עולה ליראה על קבלת השכר האחר - שתהיה לו הזדמנות להשפיע. ומכאן שאינו מאבד את מידת היראה, הרעדה הפנימית, הפחד מתוצאות היגיעה שלו, אלא היא עוד גדלה ומשתנה באיכותה.

ומשום כך, עד כמה שהמדרגה היא יותר גדולה, כך גדלים הן החסדים, והן הגבורות, הדינים. זאת אומרת, הכלי, ומתיחת הכלי, והכנת הכלי נעשים יותר מדויקים, ונמדדים ביתר בקפדנות, כלפי האורות היותר גדולים שעתידים להתלבש בו.

"ובדבר שאלתך אם לנסוע לאמריקה, איני יודע כל עת לשער את רוחך בעבודת הוי', אולי ימצאו בזה השונאים מקום חלש, לרפות ידיך מעבודתו ית'."

אומרים "משנה מקום משנה מזל". אם אדם משנה את הסביבה שהיא הקבוצה שלו, אז על ידי הסביבה הלא נכונה גוברים החיצוניים, השונאים שלו, שהם חולשות האדם. האם יש בזה להשפיע לרעתו? אנחנו מכירים שתי צורות של הפרעות, ההפרעה שהאדם בא למקום שהוא אינו ראוי לו עדיין, היינו מקום של קבוצה חזקה, ומקבל אז פולסא דנורא, שקשה לו לסבול את מידת הנוקשות, והדריכות שיש שם לקראת המטרה, ובעבודה, ובדרישות כלפי כל אחד ואחד מהחברים. ואז נופל ממה שהיה לו, שהשיג, כי איננו מסוגל להחזיק את עצמו במתח, ובכוח, וביראה והפחד הדרושים.

או יכול להיות שנחלש על ידי חברה חלשה שמשפיעה עליו, כמו שכותב הרב"ש ("אגרות שמעתי", אגרת ב' של הרב"ש, מתאריך ו' טבת תשט"ז): אם חייט נכנס בין חייטים שאינם בעלי מקצוע, הם אומרים לו שאפשר לעשות עבודה לא כל כך טובה ונקייה, וגם זה יהיה בסדר. לכן משני הצדדים אדם צריך לשמור את עצמו, גם מחברה חזקה וגם מחברה חלשה. אלא שגם מצד החברה עצמה הכרח שתסדר לאדם המידה המתאמת של ההגבלות, הכיסויים, והחיזוקים. כמו שבהתפתחות הילד מסדרים לו בכל פעם לפי גילו, תומכות ומאתגרים אותו בתרגילים ובתוספת קושיות, כדי שילמד, וכך יגדל.

לכן אומר בעל הסולם, אם תיסע מי יודע איך תשפיע עליך הנסיעה, כי תכנס לחברה חדשה, ואז השונאים שלך, שלאו דווקא הם שונאים חיצוניים, אלא פנימיים, יתעוררו וישפיעו עליך לרעה.

"והגם ש"שלוחי מצוה אינן ניזוקין", היינו "בעידנא דעסיק בה","

אנחנו רואים גם בגשמיות וגם ברוחניות, שאם אדם עוסק במשהו מתוך הידיעה שחשוב לו להגיע לאיזו תוצאה נקובה מראש, ורק היא לנגד עיניו, אז יש לו יתר חוזק, ובתוקף הוא עומד להגיע למטרה, וכתוצאה מכך, כל מיני ההפרעות הצדדיות פחות משפיעות עליו. אלא הוא מאבד את הרגשת הזמן, התנועה והמקום, כי נועל את עצמו על אותה המטרה, וכל הזמן מודד את עצמו, כמה הוא קשור אליה, והאם השיג אותה או לא.

זאת אומרת, הדאגה שעומדת כל הזמן מול עיניו לשמור על משהו, היא שומרת אותו נגד ההשפעות הרעות, או בכלל בשעה שעובר ונכנס לסביבה אחרת. כמו שרואים בגשמיות, אימא שמטפלת בילד שלה, כל מה שמתרחש בעולם לא כל כך חשוב לה, היא לא מבינה, ולא מרגישה, ולא עוסקת בזה בכלל, אלא עוברים הרבה דברים, והיא כולה שקועה בילד שלה. הדאגה, החרדה, הקשר החזק למשהו, הטיפול בדבר שבשבילו הוא יקר ערך, זה נקרא שאדם עוסק במצווה, ואז אין הוא ניזוק מכל הליסטים שבדרך.

"פירוש, שאינו מבטל בשבילה יותר זמן ממה שצריך בשביל המצוה, אבל אם מתרפה ומפסיד זמן, יותר ממה שצריך על קיום המצוה, אז יש מקום לאחיזת הקליפות. והבן היטב." כי מלמעלה מודדים את האדם בכל דבר ודבר שיש לפניו, האם בהתאם לדרגתו, הבנתו, וכוחו, ובהתאם להכנות שלו, ולטבע שלו, ולתנאי הסביבה שמסדרים לו מלמעלה, הוא נמצא ביעילות המירבית להתקדמות, בהליכה, בבירור, ובתיקון שלו. אם לאו, אז במידה שמבזבז קצת יותר יגיעה או זמן שמבלה במשהו, כבר מיד יש כניסה לקליפות לאחוז בו. שבאותו מקום החולשה, היכן שנותן הוא לעצמו ריפיון, שם הקליפות עוד מוציאות אותו, ומרחיקות אותו יותר ויותר.

לכן נדרשת הדריכות מצד הקבוצה, שתיצור בכל אחד ואחד מתיחות כזאת, שאדם ירגיש בנקודה שבה הוא מתחיל להתעצל, ולמשוך קצת יותר זמן, או מתיר לעצמו איזו התרופפות בפעולות או מחשבות.

"על כן תעשה נסיון בזה: תתחיל לעבוד בהכנות וצידה לדרך, ותראה ותמוד כחך, אם לא יטרידו אותך מחשבותיך, שלא בעת המעשה, אלא מיד אחר המעשה הנחוץ, תקח עצמך לעבודת הוי', ותוכל לדחות את המלי דעלמא [ענייני העולם הזה] הנוטפים מענינים אלו, אז תדע, כי איש חיל אתה ולך, כי שלחך הוי', ויברך הוי' את דרכך ואת מעשי ידיך."

אדם יכול למדוד את כוחו בשני מישורים. אם במחשבה שלו אינו יכול להחזיק ללא הרף במחשבות העיקריות, "לשם מה, ולשם מי אני עושה?" אבל יחד עם זאת, במישור הרוחני הוא כל הזמן קשור למטרה, ובמה שהולך במישור הגשמי, הולך מבלי לנתק את עצמו מהמטרה הרוחנית, אם הוא מסוגל לכך, אז כביכול אין לו סיבה לפחוד. אבל יש עבודות מסוימות, שהעיסוק בהן דורש את כל המחשבה, ואז האדם כביכול מתנתק במחשבה.

לכן הכרח שיכין לעצמו תומכים ותזכורות שיחזירו אותו מיד ברגע שמסיים את הפעולות הנדרשות בגשמיות. ואם אדם מצליח לערוך מכבר את ההכנות הנחוצות, אז הוא מתחיל לראות איך מהשמים מסדרים לו את כל העיסוקים, וההפרעות, בדיוק במידה שבה יתקדם, ויעשה חשבונות נכונים. וכאן הוא עניין הדו שיח בינו, ובין מה שהוא מקבל מבפנים או מבחוץ מהבורא.

"אבל, אם לא תוכל להסיר את המחשבות העודפות, גם שלא בעת הצורך והעסק, כי יטרדו אותך גם "בעידנא דלא עסיק בה", אז לא בך בחר הוי' לדבר הגדול הזה," אסור לצאת לכל פעולה, אם קצת מתרחקים מהמקום היכן שבטוח נמצאים בהילוך הנכון.

"ועדיין אתה צריך להזדכך ולהזדרז בכל מילי דמיטב [בכל דבר שמיטיב] , כראוי להיות לשלוחי דרחמנא [כראוי שיהיה לשליחי התורה] .

יהודה ליב"

עדיין על התלמיד לעבוד על עצמו, שיהיו לו הכוח, החוזק, האחיזה, הקשר הבטוח, ולא יתנתק פתאום על ידי ההפרעות. שהפרעות לא נותנים לאדם בדיוק לפי מה שיכול לאחוז, אלא קצת יותר, כדי שיתן יגיעה, ועל פני ההפרעות האלה יגרום לחיזוק יתר, מה שנדרש לדרגה הבאה.

זאת אומרת, ודאי שלא עומדים להכשיל אותו, ולא נותנים הפרעות יותר מכפי שיוכל לעמוד בהן. אלא ש"לעמוד בהן" הכוונה, להיות במדגה הבאה. שאם עליו להוסיף לכוח האחיזה בדרך, עשרה אחוזים מהכוח שהיה לו קודם, אז בהתאם לכך נותנים לו הפרעות. ואם גמר את ההכנה למדרגה הבאה, של עשרה אחוזי תוספת אחיזה, אז יכול לצאת לדרך. ואם לאו, אסור לו לעשות שום פעולות, כי יתנתק מהקשר עם המטרה.

תקציר : בעל הסולם אומר לתלמיד שהוא שמח על השגת הסמיכה שרכש ומגדיר אותה כהסרת המכשול הראשון בהתקדמותו. הוא כותב שעל התלמיד להשתדל ביגיעה מוחלטת בעבודה הרוחנית, כשור לעול וכחמור למשא. עוד הוא כותב שההכנה היום כבר לא כוללת את שבע החוכמות כפי שהיה נהוג בעבר, ובזמננו לימוד האר"י והבעש"ט מספיקים לתלמיד. כמו-כן מבטיח בעל הסולם שבבוא העת הוא ימסור לתלמיד את החוכמה במשותף על ידי שניהם. באגרת זו בעל הסולם חוזר ומדגיש את ההכרח להרבות ביגיעה שהיא העיקר העומד עתה בפני התלמיד.

"ב"ה א' אחרי תרפ"ז לאנדאן

כבוד מהר'... נ"י

מכתבך קבלתי, ואברך אותך במז"ט, על הסמיכה שהשגת, והנהו החומה הראשונה שגדרה דרכך מללכת קדימה, ואקוה שמהיום תתחיל להצליח וללכת מחיל אל חיל, עדי תגיע להיכלא דמלכא פנימה [עד אשר תגיע להיכל המלך פנימה] הייתי רוצה שתשיג עוד סמיכה,"

בעל הסולם כותב את הדברים הללו לבנו, ברוך שלום אשלג. היות שרצה שהרב"ש ישיג שתי סמיכות לרבנות, האחת מהרב קוק, שהיה הרב הראשי לישראל והשתייך לכללות האומה, וסמיכה נוספת מהרב זוננפלד, ראש הקהילה החרדית דאז בארץ הקודש, שהיה מקובל על הזרם החרדי בלבד. היות שבאותן שנים היה ניתוק גדול בין החרדים ליתר חלקי העם. החרדים חיו כקהילה בפני עצמה, ושמרו מרחק מענייני המדינה, וכל הנוגע לה. הם סרבו להכנס למשרדי ממשלה, ומכל שכן, לקחת חלק בפעילות פוליטית או חברתית. לכן רצה בעל הסולם שלבנו הבכור יהיו שתי סוגי הסמיכות, מהרב החרדי, ומהרב הלאומי. ובאמת, כך עשה הרב"ש.

"אבל זרז עצמך מהיום לבלות רוב הזמן בהכנת גופך לאזור חיל ואומץ, "כשור לעול וחמור למשא". לבל לאבד אפילו רגע קט, "כי אורחין רחיקיתין וזבדין קלילין" [הדרך רחוקה והצידה מועטת, ואינה מספיקה לזכת חיי העולם הבא] .

ואם תאמר הכנה זו איכה היא? [היכן היא?] אומר לך, כאשר שמעתי מהאדמו"ר מקאלשין זי"ע. שבימים הראשונים היה צורך להקדים להשגת השי"ת כל שבע החכמות החיצוניות, המכונים "שבע נערות המשמשות לבת מלך", ולסגופים נוראים. ועם כל זה לא הרבה היו זוכים למציאת חן בעיני השי"ת: אולם, מעת שזכינו ללימוד האר"י ז"ל, ולעבדות הבעש"ט, הוא באמת דבר השוה לכל אדם, ואינם צריכים עוד הכנות הנ"ל."

אין צורך להתעמק בשבע חוכמות העולם, ובסיגופים, וב"דרכה של תורה" הכתובה במשנה: "פת במלח תאכל, מים במסורה תשתה". אלא "דרכה של תורה" נעשתה אחרת, על ידי תיקון באורות העליונים, באורות המקיפים. ולכן נדרשת גם הכנה אחרת.

"כי תדרוך בב' אלה הנ"ל, שבחמלת ה' אלי מצאתי חן בעיניו, וקבלתי אותם בשתי ידי, ודעתי קרובה אליך כקרבת האב אל בנו. בטח אמסרם לך לעת שתהיה כדאי לקבל פה אל פה."

בעל הסולם מצפה מהרב"ש, שיכין את עצמו ללימוד המשתף בין רב לתלמיד, הנקרא לימוד פה אל פה. בדומה לעולם הזה שנמצאים אנו בקשר עם אנשים, ומבינים איש את רעהו, ויש חיבור הדדי בהבנה בהשגה, בהתקדמות, בהרגשה משותפת. כך ברוחניות לימוד פה אל פה נקרא המסכים המשותפים, ההשגה המשותפת, האורות שבאים בהתכללות הכלים זה בזה.

"והעיקר היא היגיעה, כלומר, לחשוק איך להתיגע בעבודתו ית', כי אין העבדות הרגיל עולה בשם כלל, זולת הגירומין של היותר מהרגילות, הנקראת יגיעה,"

כמו שכותב בעל הסולם (אגרת 56, דף ק"ע), "יגיעה היא למעלה מכוח אנושי". זאת אומרת, כל מה שאדם מסוגל לעשות, אפילו יעשה מגרם כוחותיו האחרונים, אפילו יהרוג את עצמו על איזה דבר, כל עוד הוא מסוגל לעשות, אין זו יגיעה. אלא "יגיעה למעלה מכוח אנושי" משמע, שאדם מגיע לסף, ותמורת המאמצים שלו מגלים לו, שהדבר שהוא מוכרח לבצע עכשיו הוא לגמרי מעל לכוחו, מעל להבנתו, מעל לכל מה שיש בו. ואז הוא מתפרץ בבקשה, שרק היא נקראת "מ"ן". והכוח שהוא מכניס לתפילה בהעלאת המ"ן, הוא שנקרא "יגיעה".

כל היתר אלה רק ההכנות ליגיעה הזאת, למ"ן הזה, לחיסרון האמיתי. שלא על האדם לממש ולבצע דבר, מלבד לערוך בירורים, וללקט חסרונות לביצוע, על ידי החברה, הלימוד, וכל האפשרויות שהוא מגלה. כי הביצוע עצמו יכול לבוא רק מתוך האור העליון, שמביא לאדם תיקון. ולכן נקרא "יגיעה למעלה מכוח אנושי", שהיא כלי שאדם מגלה, שנקרא חיסרון ללא חיסרון.

"בדומה לאדם הצריך לאכול ליטרא לחם לשביעתו, אז כל אכילתו אינו עולה בשם סעודה שיש בה שביעה, זולת הכזית האחרון מן הליטרא," "כזית" נקרא המידה הקטנה ביותר, שפחות ממנה אין. "כזית" לא יכול להיות שלושים או חמישים גרם, היינו מנה שאפשר עוד לחלק. אלא שמגיע למידה האחרונה, שאם ייקח אותה ירגיש שובע, ואם לא ייקח אותה לא ירגיש שובע.

"שכזית זה עם כל קטנו, הוא הגירומין [התוספת] שהכריע את הסעודה לבחינה שיש בה שביעה והבן. וכן מכל עבדות ועבדות, שואב השי"ת רק את הגירומין העודפין על הרגיל לו, והמה יהיו האותיות וכלים לקבלת אור פניו ית'. והבן זה היטב.

יהודה ליב"

סדר המדרגות הוא כך, שכל מדרגה מתקדמת, אין לה רגילות, היינו אותם הדברים כמו שהיו במדרגה הקודמת, אלא באיכותה היא שונה (ולא בכמותה). לכן בכל המאמצים, ובכל מה שאדם היה רגיל בדרגה הקודמת, לא יכול להישאר בהרגל גם במדרגה הבאה. אלא צריך לראות את עצמו שם ביתר כוח, ביתר דריכות, ביתר חיסרון, וביתר עמקות הבנת איכות היגיעה, מה שצריך לתת. ואז נקרא שהוא מתקדם.

זו הציפייה של בעל הסולם מבנו, שלא לחינם אינו מסתפק בסמיכה אחת, אלא מיד דוחף אותו להתקדם לעבודה פה אל פה. כי לזה אדם מגיע על ידי שמירת היגיעה, שכל הזמן רואה עד כמה שעולה מעל הרגילות.

מה השיטת תיקון החדשה שהחליפה את שבע החוכמות החיצוניות?

השיטה הקודמת התבססה על האמצעים שבעולם הזה, שבע החוכמות, ו"פת במלח תאכל, מים במסורה תשתה, על הארץ תישן", שהאדם ליקט מתוך הסביבה, וצירף אותם לעצמו. כי הנשמות היו זכות, ובעביות קטנה, והרוחניות היתה כביכול קרובה. והיות שלא היו הכלים הגדולים בעביות השבורה, יוצא שהיה צריך לשבור לאדם קליפה הרבה פחות קשה מזו של היום.

גם סוגי ההפרעות היו אחרים מהיום. מה שהאנושות רכשה ופיתחה מאותם הזמנים ועד היום, זה הכל מפאת הרצון לקבל שגדל על פני אותו רצון שהיה אז. ואפשר לראות, שההפרעות שהתאספו תוך אלפי השנים האלו כתוצאה מהאגו הגדל, אלה הפרעות השייכות לדרגות עביות יותר גדולות, לאדם שמתעסק בכסף, כבוד ומושכלות. ושבנוי כך, שחייב להתעסק בהם מתוקף הרצון לקבל. הסביבה מחנכת אותו לזה, החברה דורשת ממנו שיתעסק בזה, והקיום בכלל מחייב אותו להשתתף בזה. קיצורו של דבר, כיום אנחנו נמצאים במצבים אחרים לחלוטין.

מה גם, ששבע החוכמות לפי תפיסת המקובלים דאז, נקראות ידיעת הטבע הכללי שבו האדם נמצא, מתוך שהאדם היה קרוב להרגיש את הרוחניות דרך הטבע. ואילו בזמננו, בין האדם, והטבע, והרוחניות, ישנם עוד הרבה מאוד שכבות חברתיות של כל מה שהחברה והאדם המציאו משך אלפי שנים. האדם לא חי עוד בכפר נידח, רועה את הכבשים שלו, ומחכה לעת מסיק הזיתים שלו. אלה אינם אותם תנאים. שהרי אפילו מלפני מאה ומאתיים שנים, העולם השתנה באופן קיצוני.

לכן מקובלים קובעים שבמיוחד מסוף המאה העשרים, אי אפשר יהיה לעשות קשר בין האדם לרוחניות, רק על ידי זה שיתעסק בלהבין איך רוחניות מתלבשת בגשמיות, וידע שבע חוכמות, ויכיר מעט את הטבע, ויסגף את עצמו בזה שמוריד את גשמיותו, שמלכתחילה איננה גדולה. זה לא מספיק. וצריכים גם להבין, שמדובר בשבע החוכמות שכוללות את חוכמת הניגון (מוזיקה), ציור, ריקוד, חוכמת הרפואה, היינו החוכמות שבהן אדם מבטא את עצמו. ולא פיזיקה, מתמטיקה, ביולוגיה, וכיו"ב, שבזמנים דאז לא היו קיימים בכלל.

לכן נכון להיום, רק על ידי האור המחזיר למוטב מסוגלים אנו לתקן את עצמנו, והוא בא כמענה ליגיעה נכונה. שיגיעה היא צעקה של אדם, "ויאנחו בני ישראל מהעבודה", מתוך שהגיע להבנה שהוא עצמו אינו מסוגל לכך, אלא ההתקדמות, התיקון, השליטה על האגו שלו שממית אותו, זה הכל תלוי בלמעלה.

תקציר : מכתב מיוחד ונדיר שמתאר מזוית קצת יותר אישית את חיי בעל הסולם כמקובל. בעל הסולם מצטער שספרו נמסר לידיים שעדיין לא יודעות להעריך דברי אמת למרות שהזהיר על כך מראש. הוא מצר על אנשי הרשע המנסים להכשילו בהפצת החוכמה ומעיד על עצמו שזכה לקשר ולסיוע רוחני מנשמת האר"י, זאת לא למטרת התרברבות, אלא בכדי להסביר את מחויבתו לחוכמת הקבלה בכלל ולשיטת האר"י בפרט. בעל הסולם כותב על הסבל הרב שהיה מנת חלקו בישוב דאז ודורש להתעדכן בכל הפרטים של סיפור המתנגדים על מנת לדעת כיצד להוסיף באהבת הבריות למען אהבת השם.

"ב"ה עש"ק שלח תרפ"ז לאנדאן

לכבוד החסיד המפורסם מוה"ר ... נ"י

אחדשה"ט כיאות

הנני להודיעך, שברגע זה השגתי מכתב המדאיב נפשי עד למאד, בדבר שמסרו קונטרסי הקדוש לידי החיצונים, להתעלל בו כחפצם, ועתה תבין אותי ואת הזהרתי הכפולה והמשולשת, להחזיק סוד, ולמה לא שלחתי הקונטרסים עד היום הזה, כי יגורתי [פחדתי] מזה, וע"כ רציתי לשלוח מקודם את הקונטרסים, לכ"ק מרן שליט"א ולידי הרה"ק שליט"א.

והנה אשר יגורתי בא לי, וידי נערים מדעת [ידי בורים ועמי הארץ] בגדו בי, לעשות אשר לא צויתי, אחר הזהרתי הגדולה, שלא לגלות סודי לשום איש, יהיה מי שיהיה, והנה הבאישו את רוחי בעיני הדור, ואשר הכשילו אותי בדרך עבודתי הנשאה לעשות נ"ר לקוני, מי יוכל למחול להם את זה, ובשמים סהדי [מעידים] , על עמלי בכל כוחי, להמשיך קדושתו ית' להדור ההוא."

מדברי בעל הסולם מתברר, שקמו לו מתנגדים ושונאים רבים. ואמנם עד לימינו עוד נשמע קולם, אבל נכון להיום הדור עוסק כבר בעניינים אחרים לגמרי. אין אותה התורה, ואין אותו הקהל החרדי שהיה אז, ואין אותה הנוקשות כלפי חוכמת הקבלה. גם שכחה המחלוקת בין קבלת הרמ"ק לקבלת האר"י שהתנהלה בין חכמי ירושלים. שעד כמה שאותם חכמים הבינו או לא הבינו את דרכיו של בעל הסולם, התעוררה בקרבם התנגדות גדולה למה שהוא עושה, למה שהוא כותב, ולדרך שבה הוא באר את דברי האר"י. לכן כל זה הוביל אותו לפחד, שמא הם יסתמו את דרכו להפצת הספר, ולהפצת דבריו בכלל.

"אמנם הס"א מוצאת תמיד אנשיה, עושי שליחותה, להפיל לי מכשולים, בכל פנותי שאני פונה בשביל להטיב לאחרים, ועכ"ד "רבים אשר עמנו מאשר עמהם", ואין הקב"ה מקפח שכרי, ולאט לאט אני הולך ומפנה הדרך, פעם פחות, פעם יותר, אבל תמיד (בשכר) עם רווח ב"ה, עד שאזכה להפיל כל שונאי השי"ת בעזרת שמו הגדול והנורא.

ואתה, אל תירא מפחד פתאים, ומוציאי הדבר קטני עבה ממתנם [אצבעי הקטנה עבה ממותנם ]. כן רצה השי"ת, וכן עשה אותי ומי יאמר לו מה תעשה ומה תפעל. כי זכות תורתי גדולה מזכות אבותם, וכן בני דורו של עמוס הנביא הי' מבזים אותו ואמרו שלא היה לו להקב"ה על מי להשרות שכינתו אלא על פסילוס הזה, כמ"ש בפסיקתא."

אנחנו רואים, שהדור אף פעם לא מבין, ולא מכבד את גדולי הדור שגדלים בו, כמו שכתוב "אין נביא בעירו". כי דבר ידוע, שאם אדם גודל באותו המקום, היכן שהוא היה, חושבים עליו שהוא אותו אדם כמו שהיה. וזה היות שהדומם הוא דומם, ואיננו גודל. ואחד שכמו בגיל עשרים, כך הוא גם בגיל שבעים, מלבד שיודע כמה דפי גמרא נוספים, אי אפשר לו להבין שיכול להיות איש רוחני, שגודל מעל גובה הארץ. לכן "אין נביא בעירו", ובהחלט האנשים הרגילים שנמצאים בחזקת דומם דקדושה, ומתעסקים בעשית מצוות יום יום, שזה אצלם כל רוח החיים, אינם מבינים את האפשרויות האחרות לחיות. אלא אורח חייהם אינו מאפשר להם לחשוב אחרת, איך פתאום גודל מישהו שהם מכירים.

והמקובלים, על אחת כמה וכמה אי אפשר להבין אותם, כי הם אנשים פשוטים עוד יותר מאחרים. שאינם מייחסים לעצמם שום חשיבות, כי איך אפשר לאדם לתת לעצמו חשיבות, אם הוא בודק את עצמו כלפי הבורא? שאז תמיד רואה את עצמו נבזה וחלש, ש"מי אני? ומה אני?". כמו שכתוב, ענות השם שהיתה מורגשת למשה, לא היתה מורגשת לאיש בכל דורו. שמשה היה עניו מכל אדם.

לכן בעיני העם, אם רואים איש שלא עושה מעצמו גדול, ולא מופיע לפני הקהל מלא בחשיבות, עם כרס מלאה בש"ס ופוסקים, ומפיץ להם כל מיני דברי סוד, או עושה פלאים לעיני כולם, אז הקהל ודאי ששופט אותו לפי ש"כל הפוסל, במומו פוסל". כך היה עם כל אחד מגדולי המקובלים, יהא זה רבי שמעון בר יוחאי, האר"י, בעל הסולם, הרמח"ל או אחרים. כי על ידי הנידוי הזה הבורא שומר את האנשים האהובים לו, פן יתערבבו אנשיו המיוחדים עם הקהל. אלא בצורה כזאת הם ישמרו על עצמם, ויוכלו להתקדם לבד, ללא שום השפעה מקבוצת החרדים החיצונית.

כי כמו שבעל הסולם מסביר לא פעם, וכמו שהרב"ש כותב, עד כמה שהאנשים כביכול קרובים יותר לפנימיות התורה, בהתאם למידה שבה הם נמצאים בפנים, כך צריך להתרחק מהם יותר. כדי לא לקנות מהם את כל הקלקולים שלהם בהבנת הדרך, ולהשאר נקי מכל השפעה חיצונית.

מכל מקום, אין איש שנשמר מביקורת, ועל בעל הסולם נמתחה ביקורת גדולה מאוד, מה שהביא לו תקופות מאוד קשות.

"אמנם כתוב: "שפת אמת תכון לעד ועד ארגיעה לשון שקר", כי לסוף אנשי האמת, המה המנצחים. עמוס, נשאר חי וקים לנצח נצחים, ומי שמע או ידע מהנעשה עם בעלי ריבו.

כן הדבר הזה, אין בעלי הלשון יכולים להזיק אלא לבני מינם, ונמצא הסער על ראש רשעים יחול, והאמת חי וקים, אינו נחלש מכל מיני השקרים, אלא עוד מתחזקת על ידיהם, כמו שדה זרועה המתחזקת ע"י זבל ואשפות, שזורקים אותם, וברכת השדה פרה ורבה על ידיהם ברצות השי"ת.

עדיין איני מרגיש הנזק שיגיע לי על ידם להפצת תורתי. וע"כ איני יודע, לכלכל לי איזה דרך להשכין אור, ולהצילו מרעתם. אבל ודאי הוא, אם ארגיש איזה נזק, אהיה נוקם ונוטר בהם, כדת של תורה, ואמדוד את כוחי עמהם, וכל מה שימצא ידי בכוחי לעשות אותו אעשה, כי את האלקים אני ירא ואין עוד כוח זולתו ח"ו וד"ל."

אין בכוונתו של בעל הסולם להתחשבן אתם, אלא רק להמשיך בדרכו, יהיה מה שיהיה. אולם לנו אי אפשר להעריך את מאמציו הללו, שבאותה תקופה לאדם שחי בירושלים בתוך גטו המוגבל לכמה רחובות בעיר ותו לא, ואין לו לאן לברוח, העולם הוא מאוד קטן. ובנוסף לפי סגנון החיים, ולפי המשפחה והקרובים, ולפי החינוך שהיה חייב להחזיק בחיצוניות, יצא שאין לו מה לעשות, אלא הוא נמצא באותו המקום עם שונאיו, ומוכרח להמשיך ולהסתדר. שמדובר בחגים, בהליכה יום יומית לבית הכנסת, לפגישות, לחתונות ולכל מה ששייך לחיי החברה. אשר מחובתו היה ליטול בהם חלק, יחד עם זאת שמרגיש עד כמה היחס כלפיו הוא חריג, ועד כמה רואים אותו כשונה מאחרים לשלילה.

במשך השנים ששימשתי כעוזרו האישי של הרב"ש היה עלי להתלוות אליו מספר פעמים בשבוע לחתונות אליהן הוזמן. הנוהג הזה היה לי מאוד קשה ושנוא עלי. היות שראיתי גם כמה סבל נגרם לרב"ש מכך שנדרש בעל כורחו לשבת בשולחן החשובים, ולשוחח עימם על עניינים ברמתם, כדוגמת החדשות המתרחשות בחברה החרדית. דברים שלעומת דרגתו הינם חסרי תוכן ומשמעות. ובנוסף לקושי הזה, היה בכל פעם שב הביתה מאוחר, עייף מאותן הישיבות, ולאחר שלוש שעות שינה היה קם, ומעביר שיעור לתלמידיו.

זאת אומרת, החיים היו קשים, וכל מקובל לפי זמנו נאלץ להשתתף בחיי הציבור מסיבה זו או אחרת - או כדי למשוך את האנשים, או כדי להראות לקהל שהוא קיים, או כדי לעניין מישהו בקהל, ולהזכיר לו שיש דברים כאלו, כמו חוכמת הקבלה.

"ובדרך כלל למענך עצמך תדע, שלא לכבודי ולצרכי, חברתי את הספר, זולת למענו ית' ויתעלה לבד, כי ראיתי בלבול דברים גדול בכתבי האר"י אשר סבתו הוא, מפני שהאר"י ז"ל, לא כתב וסידר אותם בעצם כתב יד קדשו כראוי, לעומק החכמה הנשאה הזאת, והרח"ו ז"ל, בעת ששמע וכתב הדברים, עדיין לא היה במדרגות השלימות, המוכרחות להשיג אותם השמועות בשרשם, כי היה אז צעיר לימים, בן שלושים שנה הי' בעמדו לפני האר"י ז"ל, כמו שכתוב בשער הגלגולים (שער ח' דף מ"ט) וז"ל: "ושעתה בשנת השל"א ליצירה שאני בן כ"ט שנים ללידתי", וכו' ע"ש, שאז בפסח כבר שימש את האר"י ז"ל, ובועש"ק פרשת מטות מסעי יום ר"ח אב שנת של"ב נחלה ר"ל. וביום שלישי שלאחריו ה' באב נפטר לחיי עולם הבא.

והנך מוצא שלעת פטירתו ז"ל הימנו הי' רק בן שלשים שנה, והאר"י ז"ל חי שלושים ושמונה שנים כנודע, וכתב עוד שם (שער ח' דף ע"א).

שבעת פטירתו לא היה שם הרח"ו ז"ל וזה לשונו מלה במלה: "סיפר לי הר' יצחק הכהן ז"ל, כי בעת פטירת מורי ז"ל, כשיצאתי מאצלו נכנס הוא (היינו מהר"י כהן ז"ל), ויבכה לפניו ויאמר וכי זו היא התקוה שהיינו כולנו מתאוים בחייך, לראות טובה ותורה וחכמה גדולה בעולם, וישיבהו אלו מצאתי אפילו אחד בלבד צדיק גמור בכם לא סלקוני מעוה"ז קודם זמני, ועודנו מדבר בזה, שאל עלי, (על הרח"ו ז"ל) ואמר היכן הלך חיים, וכי בשעה כזאת הלך מאצלי, ויצטער מאד, והבין מדבריו כי היה ברצונו למסור לי איזה דבר סתר אז אמר לו (מהר"י כהן ז"ל) מה נעשה מכאן ואילך, ויאמר (האר"י ז"ל) תאמר לחברים משמי, שמהיום והלאה לא יתעסקו כלל בחכמה זו שלמדתי, כי לא הבינו אותה כראוי, ואמנם הרח"ו לבדו יעסוק בה לבדו בלחישה בסתר, ויאמר (מהר"י כהן) וכי ח"ו אין עוד תקוה, ויאמר אם תזכו אני אבוא לכם ואלמדכם, ויאמר לו, איך תבוא ותלמדנו, אחר שאתה נפטר עתה מעוה"ז, ויאמר לו אין לך עסק בנסתרות, איך תהיה ביאתי לכם וכו' ותיכף נפטר לחיי עולם הבא"."

סיפורים הרבה יש על האר"י, עד כמה הוא טרח לגבש מתלמידיו קבוצה. כמו המקרה הידוע של אותו יום שישי בו הזמין אותם לעלות כולם ירושלימה לערב שבת, כי אמר שהזמן מיוחד, ואפשר לעשות קפיצת דרך, ולהביא גמר התיקון. והתלמידים הביאו לו בתגובה תרוצים, שהילדים חולים, האישה לא מרשה, וכולי. שיש בזה ודאי גם מידת העיכובים המיוחדים מהשמיים שהיו להם.

אבל העניין החמור המובא באגרת הזו, שאם אדם טרם קיבל מסר נכון מהמורה, רצוי שמבלי המורה, לא יתעסק בחוכמה בכלל. כי אז ילך עם הטעויות והשגיאות לפי השכל שלו, ורק ימנע מעצמו שבהשגחה עליונה יביאו אותו למקום אחר, בזמן אחר, ויתכן שאפילו בגלגול אחר. ואם לא יעסוק בה, לכל הפחות לא יסדר לעצמו יותר ויותר שגיאות וטעויות בדרך, ולא יכנס לבלבול, ויביא לכך גם את האחרים.

לכן האר"י אוסר בחריפות על תלמידיו: אל תתעסקו בחוכמת הקבלה, אמנם שהיו מוסרים נפשם על הלימוד, אלא שטרם הספיקו להבינו. והוא מצווה שהרב חיים ויטל "לבדו, בלחישה בסתר" רק הוא יתעסק בחוכמת הקבלה. אבל אם הם לא יעסקו בה בכלל, איך הוא אומר ש"אם תזכו, אבוא ואלמד אתכם"? כי האחד אינו שייך למשנהו. ורק לפי השכל שלנו אנחנו לא מבינים, איך אפשר שאדם ילך לפי פקודת מורו, ויעזוב את חוכמת הקבלה, ולא יתעסק בה, ולאחר מכן יזכה? הוא יזכה. צריכים לעשות כמצוות רבם, ואחר כך הדברים יסתדרו. כי לא לחינם אמר "אם תזכו", ש"תזכו" זאת אומרת, תקיימו מצוותי ותו לא. ואם תצליחו בזה, תראו עד כמה אבוא אליכם וברכתיכם.

למרבה הצער, לא כך התגלגלו העניינים, אלא חיים ויטל לבדו, בעזרת בנו, סידר את כיתבי האר"י במשך כמה דורות. ואלה הכתבים שבידינו היום, לאחר שברר אותם בעל הסולם, ולפיהם יכולים אנו להתקדם אל הקודש.

"והארכתי להעתיק דברי ספר שער הגלגולים מהרח"ו ז"ל הנ"ל, כדי שתראה שהאר"י ז"ל אסר להרח"ו ז"ל ללמד תורתו לאחרים, והוא משום, שאז לא הבין השמועות ששמע מהאר"י ז"ל על בוריים, והוא הסבה שלא רצה אפילו לסדר הכתבים ששמע מרבו, וסדרו אותו הבאים אחריו, דור השלישי, המה מהר"י צמח ז"ל, מהר"מ פאפרש ז"ל, ומהר"ש ויטאל ז"ל, אשר כל אחד מאותם המסדרים, לא היה להם כל כתבי האר"י בשלימות, כי שש מאות ניירות מן הכתבים נגנבו בחיי הרח"ו ז"ל, שמהם סידר מהר"י צמח ז"ל את רוב הע"ח, ועוד איזה חבורים, וחלק אחד גזר וציוה הרח"ו ז"ל לקבור אתו בקבר, וכן עשו. וחלק שלישי הניח בירושה ליד בנו מהר"ש ויטאל ז"ל, שנסדר מהם שמונה השערים הנודעים, ואח"כ לזמן מרובה, נתקבצו מהר"י צמח ז"ל, וסיעה גדולה של ת"ח, והוציאו חלק הג' מן הקבר, ונסדר מהם מהדורא קמא [מהדורה ראשונה] , ומהדורא בתרא [ומהדורה שניה] של הע"ח, ועולת תמיד, ועוד חבורים." רק בדור שאחרי שמואל ויטל, שהוא דור שלישי מהאר"י, היו להם כל הכתבים, והם סידרו אותם בצורה הנכונה.

"והנה תראה, שבכל פעם לא הגיע ליד המסדר אלא חלק שליש מכללות הכתבים, שהמה ביחד עצם אחד ובנין אחד, והלואי שיספיק, וכיון שלא היה בידם אלא מיעוט קטן מהכתבים. לא הבינו עומק החכמה אז ובלבלו ביותר את הדברים במה שלא הבינו איך לסדר."

זה הבלבול שדחף את בעל הסולם לקבץ את עיקר כתבי האר"י, ולסדרם בסדר הנכון לפי התפתחות בסיבה ומסובב, ממעלה למטה. ולכתוב עליהם פירוש מדויק ב"תלמוד עשר הספירות", שיהווה לימים מפתח לכל כתבי האר"י, אם נרצה.

"ותדע נאמנה, שעדיין לא היה מזמן האר"י ז"ל עד היום הזה, מי שיבין שיטת האר"י ז"ל על שורשו, כי היה ביותר קל להשיג מח גדול וקדוש פי שנים ממש מהאר"י ז"ל, מאשר להבין את שיטתו, ששלטו בו ידים רבות, מבעל השמועה והכותב הראשון עד המסדרים האחרונים, בו בעת שעוד לא השיגו הדברים על מכנם בשרשם העליון, שכ"א היפך ובלבל בדברים."

העניין הוא, שהיו לאותם מסדרי הכתבים מוחות גדולים, זיכרון פנומנלי עצום. אבל לא היתה להם ההבנה בעומק החוכמה עצמה. אלא הם זכרו בעל פה היכן כתוב מה, וקישרו את דברי האר"י מתוך הבנה שטחית, על פי זיכרון, ולא לפי הקשר הרוחני העמוק הטמון בין הכתבים. לכן יצא שבלבלו אותם, וגרמו לחוכמה נזק גדול. אבל עם כל זאת, הם בזה שמרו את הכתבים כך שלאחר מכן היה יכול לבוא אדם, לא בעל חוכמה, ולא בעל זיכרון גדול, אלא בעל השגה, ולחבר את אותם לפי הרוח שבתוכם.

"והנה ברצון עליון ית', זכיתי לעיבור נשמת האר"י ז"ל, לא מפני מעשי הטובים, אלא ברצון עליון, שנשגב גם ממני עצמי, למה נבחרתי אנכי לנשמה נפלאה זו, שלא זכה בה אדם מעת פטירתו עד היום, ולא אוכל להאריך בענין זה מפני שאין דרכי בזה לדבר בנפלאות, אלא מצאתי חובתי מטעם... להרגיע את רוחך, לעומת שטף מים עזים, מעבדים המתפרצים על אדוניהם, ויגרשו מימיהם רפש וטיט, שיפלו במפעלם אשר פעלה נפשם הבהמי, שעוד לא הבינו בשלימות, איך להפרידו מנפש הרוחני. כי תדע שאסור לירא מפני כוחות כאלו, שאינם נובעים, אלא לשטוף כל קודש ח"ו, והקב"ה מצילנו מידם."

באין ברירה, מודה בעל הסולם בפה מלא, שהוא גלגול האר"י. לא מסתירים את העובדה הזאת ויכול כל אחד לומר מה שירצה. כי כל האומר, מעיד על מידת הבנתו. ובהחלט הסברה השגורה היא, שאברהם, משה, רשב"י, אר"י, ובעל הסולם, הם אותה הנשמה שחוזת לעולם הזה בכל פעם בדרגות חדשות של עביות בהתחדשות הרמה הכללית של האנושות, במגמה לשפר את חוכמת הקבלה, ולהתאים אותה לרמת הדור הנוכחי שקם. וכמו שכותב בעל הסולם, שיטת האר"י היא תחילתה של "שיטת המשיח".

"ואני חושב שתאמין לי, מפני שאין דרכי מעודי, לשקר ולגזם [ולהגזים] , או לרדוף אחר כבוד וקניית שם בין הטפשים וכדומה: שעד היום הזה סבלתי, ולא היה לי רצון אפילו להלחם עמהם."

אין צורך להתפעל מהמקרים שבאים לאדם מצד החברה. כי החברה אינה מבינה כלום, מטעם שאין בה בעלי השגה שתהיה להם יכולת להבין ולהעריך את הדברים. וגם אלו המתעסקים בקבלה, עוסקים בה בצורה שטחית, ואינם נמצאים במדרגות שאפשר למקובל להראות להם היכן הוא עומד בסולם המדרגות לעומתם, ובזה להרגיע את רוח האדם, ולהיכנס בהבנה הדדית, ובחיבור עם אותם אנשים. ובאשר ליתר הקהל, הוא בכלל אוהב למחוק ולבטל כל דבר, מלבד מה שקרוב לו. שכל אחד מחזיק בציציות הרב'ה שלו, ומתייחס לכל השאר כאילו אין להם שייכות לעסקי התורה, ואין להם ערך.

ומכאן צריכים להבין, שקהל החילוניים והדתיים כאחד, אינם נמצאים בהשגה הרוחנית, ומתוקף הטבע הלא מתוקן שבאדם, ודאי כך גם יתייחסו למה שקורה. לכן צריכים לחכות עד "שיגדלו הילדים", ובבעיות וההיזקים שגורמים למקובל ברמת היום יום, לראות שמירה מצד הבורא, שבמכוון כך מעמיד את המקובל מול כולם.

"וליתר עוז שלא תתבלבל מחיילות של הס"א האלו, אודיעך סימן מובהק, שקבלנו מפי האר"י ז"ל לידע מי הוא צדיק אמיתי, ומי שהוא צדיק שאינו אמיתי, אלא ראוי להיות צדיק, שמפני זה צריך ג"כ לנהוג בו כבוד, וכסבור אתה שאנו צריכים להפיל גורלות על זה, לידע מי עובד ה', ומי לא עבדו, כי האותות והמופתים אינם מכריעים בענין זה, כמו שנודע בין החסידים, וא"כ לגורל אנו צריכים, הס מלהזכיר."

איך למדוד האם אדם הוא צדיק אמיתי? אין זה לפי המופתים, הוא אומר, ולא לפי שום הצטיינות אחרת, למשל בידיעת החומר. כי יש כאלו שיכולים להדהים בידיעתם בעל פה את כל הכתובים. כמו שמספר בעל הסולם, שכאשר בא ירושלימה, אמנם התפעל מידיעות האנשים, שכל מילה מכתבי האר"י שגורה בפיהם, אבל לעמקות החומר לא הבינו גם לא פסיק מעבר לשיטחיות.

לכן אין מודדים אדם לפי ידיעת החומר, הגם שיכול לנאום בחסד עליון את כל הטקסטים של המקובלים הלוך ושוב, ובחוכמה אדירה כביכול. ואין מודדים לפי ניסים ונפלאות שיכול לספר לקהל, או אפילו מסוגל לעשות. כל אלה אין בהם להוות הוכחה שאדם הוא בעל השגה, המוסמך להיות מורה דרך, להשגת מטרת הבריאה.

"אלא תדע, ששאלה זו שאל הרח"ו ז"ל את האר"י ז"ל, ומפורש זה בספר שער רוח הקודש, שהוא שער ז' מן השמונה שערים הנודעים מהאר"י ז"ל דף א' וז"ל אות באות: "והסימן שנתן לי מורי ז"ל הוא בראותינו אם הוא מאמת בכל דבריו, או אם כל דבריו לשם שמים, ולא יבטל אפילו אות אחת מדבריו, (סובב על סוד אות אחת שלומד מחברו שצריך וכו' כנודע ליו"ח)"

כתוב, "הלומד אות אחד מחברו, חייב להתייחס אליו כלרבו". שמלמד "אות אחת" הכוונה, מלמד אמונה, תכונת ההשפעה, ואיך להגיע אליה. "אות אחת" נקראת "ברכה", היינו האות ב' שממנה מתחילה התורה. וזה הסימן שאפשר לקרוא לאדם כזה רב. ודאי שישנה גם השאלה כמה הוא מלמד, ואיך הוא מלמד, זאת אומרת, שאינו מתגאה בעצמו, ואינו מושך את התלמידים אליו, אלא מעמיד את התלמידים להכין כלי כלפי הבורא, ובזה מראה להם איך להיכנס לתכונת ההשפעה, לתכונת הבינה, לאמונה, שנקראת "אות אחת".

"וגם ידע לבאר רזי התורה וסודותיה, זה ודאי נוכל להאמין בו," "לבאר רזי תורה וסודותיה" הכוונה, לבאר לתלמידים במידה שיוכלו לעכל, כי השמירה על המידה היא לטובתם. ואין הכוונה לפתוח להם רזים, כי לפתוח אפשר רק לפי המדרגה, שבהדרגה המורה פותח יותר ויותר, באופן שיעזור להם, ויתמוך בכל צעד ושעל בדרכם.

"והרח"ו עצמו מסיים על סימן זה וז"ל אות באות: "וכפי דבריו נוכל לידע ולהכיר גדלו ומעלתו כפי ידיעתו" עכ"ל.

והביאור הוא כמ"ש לפני זה, שבהיות האדם, צדיק וחסיד ועוסק בתורה ומתפלל בכוונה וכו', ממנו נבראים מלאכים ורוחין קדישין, שז"ס "העושה מצוה אחת קנה לו פרקליט אחד" וכו'."

"צדיק, וחסיד, ועוסק בתורה, ומתפלל בכוונה", אלה פעולות רוחניות. "צדיק, באמונתו יחיה", "צדיק יסוד עולם", שמתעלה ממלכות ליסוד, ונמצא בכוונת ההשפעה לכל דבר. "חסיד", שקנה תכונת ההשפעה, גלגלתא ועיניים, שיש לו אור החסדים. "עוסק בתורה" נקרא, שמתקן את הכלים דקבלה שלו. "ומתפלל בכוונה", שיודע כבר לעדכן מסך וכוונה על מנת להשפיע על כל הכלים שלו, שודאי אדם זה הוא קדוש.

"וההבלים דנפקו מפומייהו [ההבלים שיצאו מפיו] נעשים מרכבה אל נשמות הצדיקים הראשונים, לרדת למטה, ללמד תורה לאדם ההוא וכו', ע"ש." על ידו מתבארים כל התורות, וכל ההישגים, וכל הדרגות של גדולי הקבלה שהיו דורי דורות לפניו. והוא נמצא קשור עימם, לוקח מהם ומעביר לתחתונים כל מה שלטובתם, כדי להשיג מטרת הבריאה.

"ואומר שם עוד שבאם המצוות אינם שלימות, נעשה מזה בחי' מלאכים ורוחין שאינם שלימים, והם נקראים מגידים וכו', וע"ז נתן סימן הנ"ל אם התורה והמצוות שלימים, זוכה להשגה שלימה, ויודע לבאר כל רזי התורה. ואם הוא חסר בזה, כלומר, שאינו יודע לבאר אלא מקצתם, ודאי אין מעשיו שלימים עש"ה."

אולם מי שמבין איך הוא מבאר, והאם הוא מבאר בשלמות או לא, זה רק האדם עצמו או האחרים, שהם יותר גדולים ממנו, ויכולים למדוד ולבדוק. אבל אין המדובר בקטנים, שמספרים להם מה שמספרים, והם מקבלים את הדברים כמו שהם. זאת אומרת, אין לקטנים היכולת לבדוק מיהו בעל קומה, ורב מקובל אמיתי, אלא רק לפי מה שהוא מלמד לתלמידיו, ולפי מיטב הבנת התלמידים בכתובים, לראות באיזו צורה הוא מוביל אותם בדרכים, ובמדרגות, משלב לשלב. ואין שום אבחון אחר, היות שאי אפשר להם למדוד את קומתו, כי הם אינם נכנסים עימו לאותו האזור הרוחני, היכן שאולי משיגה קומתו. אלא מודדים רק לפי העברת החומר, ולפי שמירת הדרך הנקובה והקשורה למטרה, לדבקות בבורא.

"והנה כל אותם שיכולים להיות לבעלי ריבי, הוא מפני שאין מבינים אפילו את שיחתי, ואיך אפשר להחזיק אותם לצדיקים גמורים, והנה נתתי בידך סימן מובהק.

וכבר כתבתי לך, שספרי, אין צריך להסכמה, בהיות שלא הוספתי על דברי האר"י ז"ל אפילו מלה אחת, וכן כבר עשיתי מראה מקומות על כל סברא וסברא להראות מקומם בכתבי האר"י ז"ל, וא"כ האר"י ז"ל א"צ הסכמת אנשי דורנו, ועשיתי זה בכונה עמוקה, בראותי דרכי הס"א לעומתי מכל מראש, וכמעט שלא ניכר מלאכתי עצמי, והוספה בכל ב' הפירושים האלו, וא"כ, איך יחזיקו מעמד ומערכה לעומת המחברת הזאת, ואם יהיה להם תלונה, על מה שלמדתי ואני בקי בכתבי האר"י ז"ל יותר מהם, זו אינה טענה, לא היה להם לבלות זמנם בדברי רוח, והיה להם זה הפנאי לעיין בכתבי האר"י ז"ל, וכיון שחבקו ידים יאכלו עתה את בשרם.

ואני פורש שלומך ושלום... ושלום... ואמור לו, שכל דרכיו המה כמעשה זה, אשר כוונתו טובה, והמעשים לא טובים, והכל הולך אחר המעשה, אבל מה אעשה לו, אך עצמי ובשרי הוא, ועכ"פ יודיעני באריכות כל סדר המעשה הזה איך נפל הדבר מתחילת עד סוף וכו', ואשיבו דבר.

ואני מבקש אותך מאד להשיבני דעתך על מכתבי זה, ומהנעשה עוד ביניהם באריכות ובפרטות [ובפרט] גדול, כי אני צריך לדעת כל הפרטים כדי לדעת להחזיק מגן, כי לא דבר קטן הוא, מלאכת ה' הוא.

יהודה"

אמנם בימינו לא מרגישים בכל זה, אבל לפני שבעים שנים הזמנים בירושלים היו קשים, היתה מתיחות רבה, שהקשתה מאוד על בעל הסולם, לכן הוא נסע ללונדון ושם ישב וכתב. וגם הרב"ש בעת שהיה חסר רוגע, לאחר פטירתו של בעל הסולם, נסע ללונדון, ושהה שם שלוש שנים.

אין סימנים מובהקים שלפיהם יכול כל אחד ואחד לבוא למקובל בטענה, "מנין אתה יודע?", אלא כמו שפניתי אני לרב"ש בזמנו, ושאלתי "איך אוכל לדעת שזה המקום ללמוד בו?", אמר לי: "חפש. אם תמצא מקום שמתאים לך יותר, כנראה שמתאים. ואם לא תמצא מקום כזה, כנראה כאן הוא המקום שלך". זו הבדיקה.

נקווה שבדורנו יתרחבו ויגדלו ממדי הבירור הזה, ושהפצת חוכמת הקבלה תגרום לכך שכל הכתבים, גם הכתבים של הגדולים, וגם הכתבים שהיו מבולבלים וחוברו מחוסר ידיעה, כולם יורחקו מהקהל. ורק כתבי בעל הסולם הם הם יהיו כנר לרגלינו, ויאירו דרכינו. מפני ששם מובאים דברי רשב"י, ודברי האר"י, וספר ה"זוהר" בסדר הנכון, ובפרוש הנכון. שגם ספר ה"זוהר" היה פי עשרים בגודלו מכפי שיש בידנו היום, והיה מסודר בבלבול. כמו חוסר הסדר שהיה בכתבי האר"י, כי המרח"ו בשעה שכתב מה אומר האר"י, הבין בקושי חלק מדבריו, ושאלה היא גם, איך הבין.

יוצא, שאלמלא הסדר והבהירות ששופך בעל הסולם על המקורות, "זוהר" וכתבי האר"י, אין לדורנו דרך אחרת בקבלה. ואם גם אלה שאינם מבינים, ואלה שמתנגדים, ואלה שמחזיקים במשהו אחר יבינו זאת, אז יחד נאחוז במקור אחד, בכלי אחד. אמנם שכתוב: "יש הרבה דרכים למקום", מכל מקום, השיטה, התורה, היא אחת, ולדורנו מושתתת היא בדברי בעל הסולם. לפיה נלך, ונצליח.

מה הכוונה "אשר כוונתו טובה, והמעשים לא טובים, והכל הולך אחר המעשה"?

אם מדובר באדם קטן, שאין פיו וליבו שווים, יוצא שהמעשה שלו והכוונה שלו, אינם אותו הדבר. אולי היתה כוונתו טובה בתחילת המעשה, אבל לאחר מכן התגבר האגו, היצר רע, ומה שהתכוון מלכתחילה, הלך אחרת. או שלא הלך אחרת, אלא המעשה שנעשה הוא אותו מעשה שהתכוון, אבל הכוונה התהפכה.

בנוסף, אם מדובר בעולם הזה, אדם איננו יכול למדוד או לדעת מהי בדיוק הכוונה שלו, אלא רק המעשה מעיד על כוונה. וגם הסביבה בודקת אותו לפי המעשה בלבד. גם האדם מבולבל, והכוונה שלו משוחדת, ונסתרת ממנו. וגם הסובבים אינם יודעים או מבינים למה בדיוק התכוון. לכן בעניין הכוונה, זו כבר תורת הנסתר, תורת הכוונות. ועד אז הדין הוא רק לפי המעשה.

האם מלבד פירוש בעל הסולם נעשה פירוש יסודי נוסף על כתבי האר"י?

נעשו פרושים רבים על כתבי האר"י. פרוש טוב יחסית עשה האייזיק חובר בספרו "פתחי שערים". אבל מוטב לא להצביע על ספר מסוים, שלא להתחיל להתעניין בו, כי אומנם שהוא טוב ונכון יחסית, ולא אני שאשפוט, שהרי הפירושים כולם נכתבו בידי מקובלים גדולים מאד (וגם הרב"ש הכיר בהם, ואף ראיתי את ספר "פתחי שערים" בספרייתו של הילל גלבשטיין), מכל מקום, הספרים האלו, כמוהם גם ספרי הרמח"ל והגר"א אינם ספרים שהמתחיל יכול ללמוד לפיהם ולהתקדם.

אלא רק אם יעלה בדרגות יותר גבוהות, אז יהנה למשל מספרו של הרמח"ל "אדיר במרום", שבהחלט כותב דברים נפלאים, אבל הספר כולו עוסק בראש דאריך אנפין, בג"ר דאצילות, כי משם מקור כל ההנהגה וההשגחה. והמתחיל איננו יכול לדון בעניינים האלה, אלא הכרח שיהיה קרוב להשגה באותן הדרגות, אפילו אינו בעל השגה ממשית בהן. כלומר, ללימוד כזה הכרח שיהיו תנאים מיוחדים.

לכן מתחיל שטרם נכנס למדרגות, ובא להשגה ברורה, אין יותר ספרים לביצוע מלבד כתבי בעל הסולם. ולאחר שהתחיל להתקדם במדרגות, הוא יכול לראות בעצמו מה הכתבים הנוספים שכדאי לו לעיין בהם. וימצא שישנם מעטים, כמה כתבי הגר"א, ורמח"ל. ושבעל הסולם לכל אורך הדרך נשאר כמקור נאמן המוביל את האדם בצורה הקצרה והבטוחה ביותר. לכן על ידי הפצת חוכמת הקבלה נוכל לחסוך בלבול, וזמן רב למחפשים, בזה שיגשו מיד לספריו.

מנסיוני אני יכול לומר, שמשך ארבע שנים למדתי מכתביהם של המקובלים הגדולים - ספרי חסידות כדוגמת "טל אורות", ספריו של מנדל מויטבסק "פרי עץ", "פרי הארץ", ספרו של הרמח"ל "קלח פתחי חוכמה, ספרי הרמ"ק שמסביר את הדברים בהרחבה, ספריו של הגר"א, ה"ספרא דצניעותא" מתוך ספר ה"זוהר", ששם ההסבר הוא קשה מאד. אבל לאחר שעברתי על כל אלה, והגעתי למקורות של בעל הסולם, הבנתי עד כמה הם המקור ללימוד.

תקציר : באגרת זו בעל הסולם חוזר ומדגיש בפני תלמידיו כי אינם מבינים את דבריו וכי הם מפרשים אותם בדרך שגויה. בעל הסולם מביע את תמיהתו על אותו תלמיד שכבר זכה במשהו להבין את דבריו אך חזר ושגה בהבנתם. ייחודה של אגרת זו הוא שבעל הסולם מסביר בה את אחד העניינים המרכזיים בחוכמה: השיתוף בין מלכות-נברא לבינה-הבורא. בעל הסולם מדגיש את העיקרון שהכל קורה בכלים, בנברא עצמו, ומחוצה לו זה כבר "עצמותו". האדם הינו הפרט היחיד במציאות שיכול להשתנות.

"ב"ה ד' חוקת פ"ז לאנדאן יע"א

כבוד התלמידים ה' עליהם יחי'

השבוע קבלתי מנה כפולה של מכתבים מפרשת שלח וקרח. בשבוע שעבר לא קבלתי כל מכתב. וחשבתי שלא כתבתם היות שביום ג' פרשת קרח מלאה שנה מיום שעזבתי אתכם.

מה ש... נתפעל מאד מקושי'... בדבר "לא ראיתם כל תמונה", עד שכתב לי שגם חכמת שלמה קצרה מלפרנס קושיה גדולה כזו. - ואני קורא עליו מאמר חז"ל: "אל תדון את חברך עד שתגיע למקומו". ולוא היה לו אפילו חכמת משה רבינו ע"ה, שכתוב עליו: "ותמונת ה' יביט" היה יכול גם להקהות את שיניו כי יש צורה ברוחניות.

מה שכתבתי הוא לפי דעת השוטים, שפירשו מלת צורה ומלת תמונה בענין אחד. אבל תמה אני עליך. - שבו במקום שטחנתי חטה לקמח למאכל אדם, חזרת ועשית מהקמח חטה כדי לכוססה כבהמות יער.

כי פירשתי באריכות גדולה ענין הצורה ושינוי הצורה, שאינו אלא הפרש בין מאציל לנאצל, שהכרחי שנמצא איזה הבחן שבגללו נקרא נאצל, ולא מאציל, ועל ההבחן הזה הנחתי "השם", כדי שיהיה אפשר לעסוק ולדבר הימנו."

כל השאלות ששולחים התלמידים לבעל הסולם, נובעות מכך שאינם מבינים את עקרונות תפיסת המציאות. שהמציאות נתפסת בכלים במידת התאמת הכלים, לפי השתוות צורת תכונות הכלי לאור. ולפי מידת היכולת של הנברא להרגיש את הכלי, ולמדוד את הצורות שלו, כך מרגישים ומודדים את הבורא. מכאן שאין שום צורות חיצוניות שבהן צופים. אלא משה הגיע "לתמונת ה' יביט", נקרא שמידת התיקון בכלים שלו, והבנת צורת הכלי המתוקן, היו כאלה שנקראים "תמונת ה'".

"תמונת ה'" היא העתקה מתכונות האור על גבי הכלי לפי חוק השתוות הצורה. ואם הכלי מרגיש ומבין את התכונות שקנה, זה בשבילו מהווה "תמונת ה'". ולא שישנם אילו דמיונות של רוחניות, שאנשים יכולים לדמיין לעצמם משהו מחוצה להם, מחוצה לכלים שלהם. אלא האור עצמו, אין לו שום צורות. ורק הכלי שמשתדל להתאים את עצמו לאור, מקבל על עצמו צורות של השפעה, ובאותן הצורות הוא דן, ולהן הוא קורא "תמונת ה'".

"וע"כ כיניתי אותו, שינוי צורה והשואת הצורה. ולפעמים אני מכנה - דביקות מעולה ודביקות מועטת. וכן אפשר לכנותו באיזה שם שנרצה, להסברת הענין המדובר. לאחר כל טחינת הדברים מכמה דפים שבספר. חזר ועשה אותם לחטה. והגשים תיבת הצורה, והלבישה בתמונה גשמית, עד שנאסרו ידיו ורגליו בתמונה זו באין עצה. כי בתורה כתוב בפירוש: "כי לא ראיתם כל תמונה". וכאן כתוב אשר יש "צורה ושינוי צורה והשתוות הצורה..." הארכתי בדבריך כדי להעריך על נטייתך לחיצוניות שצריך לפשפש במעשים.

ומה שהר'... נ"י מדקדק בשם א"ס ואור א"ס, הנה הלשון שבס' חפצי בה: "וכל אלו העולמות ומלכות היו כלולים בעולם העליון כאו"א [כל אחד ואחד] , וכן הם ג"כ כלולים בכתר והכללות דא"ס ית"ש שכל העולמות היו בתוכו מובלעים וכו'. והיה הכל אחדות גמורה, והיה הכל א"ס ית"ש". עכ"ל מלה במלה."

בחוכמת הקבלה לומדים, שאין עוד מצב מלבד אין סוף. הבורא ברא את הכלי, ומילא אותו באור. ומה שהכלי המתפתח מרגיש יותר מבחינה א', זו כבר התפתחות בתוך הכלי, וההרגשה הפנימית בתוכו, שמתפתחת לעוד ועוד הבחנות בהן הכלי מרגיש את עצמו - מי ממלא אותו, למה ממלא אותו, לאיזו מטרה ממלא אותו, איך הוא מגיב למילוי הזה ללא הכרה, איך הוא רוצה להגיב בהכרה, עד כמה הוא רוצה להשתתף בהתפתחות הפנימית שלו, עד כמה הוא רוצה להזמין אותה בעצמו. שהכל הוא תהליך פנימי שעובר בהרגשת הכלי. לא במצב היכן שהוא נמצא, אלא בהכרת המצב שבו הוא נמצא.

לכן כל המצבים הפרטיים שהכלי מרגיש נקראים "עולמות". הכלי משיג העלמה שנמצאת בהכרתו את מצב האין סוף, ולה הוא קורא עולמות א"ק ואבי"ע. והדרגות שבהן הוא חוזר מהעלמה לגילוי אותו מצב הקבוע שבו הוא נמצא, להן הוא קורא "התפתחות", "גילוי", "השגה". לכן כל השינויים הם מצד הכלי שמשתפר, ומשיג יותר ויותר מי ממלא אותו. אבל מצב האין סוף עצמו הוא יחיד ובלתי משתנה, אור עליון נמצא במנוחה מוחלטת, באותה הכוונה להשפיע לנברא כטוב ומיטיב, שהנברא מגלה זאת לאט לאט.

"ומה שכתב בשם ספר שלה"ק דף כ', לא ידעתי הראשי תיבות של שם זה, גם לא הסופי תיבות.

ומה שמדמה ללשוני בפתיחה: "דהאור וכל טוב כבר כלול במהותו, ית' עצמו". אין לו ענין לדברי בהתכללות עולמות התחתונים, בא"ס ב"ה. כי שם אני מסביר במיוחד ענין האור פשוט שאינו משתנה בכל מקום שהוא. וכל השינוי שבין מאציל לנאצל הוא דוקא בבחינת החשך, וע"כ כתבתי בדיוק נמרץ "במהותו" ית', שאין לו שם ומלה. ואפילו לאור אין סוף אין אני מתכוון שם ח"ו."

אי אפשר לתאר אור אין סוף, אלא רק מתוך הכלי. כשהכלי יגיע לתיקון המלא, השלם בגמר התיקון, ויכלול את כל ההבחנות וכל הרצונות שיהיו בהתאמה המלאה להמשפיע, אז מתוך תכונת הכלי שאותה יקנה בסוף, אפשר יהיה לו לומר משהו על הממלא אותו כביכול. וגם לא על הממלא עצמו, אלא על תכונת הממלא כלפי הכלי.

כי אם מדובר בתכונת ההשפעה, אין הכוונה שהבורא הוא המשפיע בעצמו. אלא עצמותו מנותק מאיתנו, ורק החלק שמתייחס אלינו נקרא "המשפיע", "בורא". והמילוי שלו בתוך הכלי, היינו ההשגה של הכלי אותו, היא הנקראת "אור". לכן כל המונחים הללו מתייחסים לכלי, להתפעלות בתוך הכלי, לגילוי שאליו מגיע הכלי על ידי השתוות הצורה, ואף פעם אינם מתייחסים למשהו חיצון.

"איני מבין אותך כלל, איך אתה מעיין ולא תטעום מה שאתה מדבר. ומדמי מלתא למלתא כי אוכלא לדנא [ומדמה עניין לעניין כמו אוכל לחבית ]. אין זה אלא מרבוי עסקים - או רצון לריבוי עסקים."

המקובלים מדברים רק מתוך השגתם הפרטית, לפי החוק "כל מה שלא נשיג, לא נגדירהו בשם ומילה". שאם לא משיגים, לא מדברים, היינו אין שמות ומילים. אלא למקובל מותר לדבר, ולכתוב, ולדון, רק בגובה היכן שמשיג בתוך הכלים שלו בצורה ברורה. ומקובל אמיתי מבין את הכלל הזה, ומשתדל לפעול בהתאם לו.

אלא שישנם מקרים יוצאי דופן. כמו שעולה מביקורת בעל הסולם על כתבי הרש"ש, שנעשתה בהם טעות, משום שהרש"ש לא שמר על הגבול הזה בדייקנות, ודיבר על דברים שהיו נניח בשמונים אחוזים בהשגתו, ועשרים אחוזים תיאר, מתוך שהשלים את התמונה על ידי השכל והדמיון. ואמנם שהיה הרש"ש מקובל גדול, היות שסטה מעבר לגבול השגתו, והרחיב את הדיבור גם בחלק שלא השיג, בחלק הזה הוא טעה. ואז כל התמונה שהציג בכתביו, הייתה לא בדיוק נכונה. שבזה הוא קלקל גם את החלק שהשיג, מפני ששינה את הסיבות להשגה. לכן כותב בעל הסולם, "איני מבין אותך כלל, איך אתה מעיין ולא תטעום מה שאתה מדבר". איך אפשר לדבר על דברים שלא טועמים אותם, היינו שלא נכנסים לתוך הכלי כ"טעמים"?

"ומה שמשוטט בשם "מחשבה" לדעת מקומה איה [היכן מקומה] ותפש לשוני "בבינה" ובסדר אבי"ע איתא [יש] באצילות, וכן בתי"ז חכמה עילאה אתקרי מחשבה [חוכמה עליונה נקראת מחשבה] ." רק מתוך השגת התפשטות אורות חוכמה בכלים דקבלה, הנמצאים בהשתוות הצורה בעל מנת להשפיע, שהנברא חוזר על אותן הפעולות כמו המאציל, הוא יכול לדבר בבטחה על מה שמשיג, ורק על זה מותר לדבר.

"הנה זה מסודות הנפלאים והמכוסים. אבל עי' בשער מאמרי רשב"י, וזה לשונו במדרש הנעלם של רות, משה היינו דעת בסוד ת"ת, ור"ע [ורבי עקיבא] בסוד בינה, הנקרא - "יש", וכו', שאילו נתנה התורה מצד הבינה, לא היו לקליפות התלבשות בתורה, והקב"ה רצה לתת חלק ואחיזה להם, כדרך שעלו הניצוצות הראשונות בחכמה ש"ך [שלוש מאות עשרים] ניצוצין, וזהו, כך עלה במחשבה וכו'."

בנברא יש חלק מהשפעה, שהוא ניצוץ מבינה בלבד, כדי שיגלה את הטבע שלו. ותכלית הבריאה היא שמתוך הניצוץ הזה הנברא יתחיל להכיר באילו כלים הוא נמצא, אילו תיקונים רצוי שיעשה, ושידרוש מלמעלה רק כוחות לבצע את התיקונים. ובזה שהוא מבקש מהבורא כוחות, הוא משיג דבקות בבורא. וכך מתוך ניצוצות הבינה הוא מגיע לכלי דבינה, ומשליט אותה על הכלי שלו דרצון לקבל, דמלכות.

יוצא, שהקשר בין בינה ומלכות בתפארת, ששתיהן נמצאות בכוחות שווים כביכול, זה המצב הרצוי לנברא כדי להיות בבחירה חופשית. שמתוך המצב הזה הוא יכול להיות השולט בבחירה שלו, במה לבחור, ואיך לתקן את הכלים האלו. והנברא ש"לוקח לידיים" את בינה ומלכות ומתקן אותן, לא אותן הוא מתקן. אין מה לתקן בספירות ובעולמות. אלא הוא מתקן את התפיסה שלו, את היחס שלו למציאות, שלומד מהמשפיע איך להתייחס לכל המציאות כמשפיע, חוזר על היחס הזה, וזה נקרא "תלמיד חכם", שלומד מהחכם, וכך קונה כל מיני צורות דהשפעה.

ואם מלכתחילה היה רבי עקיבא כמקבל תורה, אזי לא היינו יכולים להגיע לבחירה חופשית, ולעליה, ולדבקות. מפני שמלכתחילה היינו נמצאים בתכונת ההשפעה, ולא היתה לנו האפשרות להתייגע, ולקנות את העצמיות שלנו בלהידמות לבורא. לכן התורה ניתנת למשה מתוך שבירה, ולאחריה באות שבירות, ועבירות, וחטאים נוספים, כדי ליצור לנברא חלל פנוי, שבו הוא יקבע את עצמיותו.

"והנך מוצא כאן שר"ע [שרבי עקיבא] בסוד בינה הנקרא "יש" שקשה לכאורה. כי נודע ש"יש" הוא שם חכמה? אלא עיין שם בענף ב' בפמ"ס בדברי (גם בהקדמת אח"פ) גם בפתיחה, בענין עליית המלכות לבינה, שמבואר אשר בחינה ד' עלתה לחכמה ונעשית בחינת נוקבא לחכמה דבחינה ד' אתקנת [נתקנה] בסוד אימא עילאה. דע"כ יצאה הבינה שהיא בחינה ב' לחוץ. כלומר, למטה מבחינה ד', שסיומא נקרא פרסא, שמן בינה זו שיצאה לחוץ הותקנו ב' הפרצופים ישסו"ת למטה מפרסא." כדי לעזור לתחתונים להיתקן בתכונות הבינה, הז"ת דבינה ששייך לטיפול בתחתונים, יוצא למטה, אל התחתונים, ומטפל בכל הנשמות השבורות.

"ובזה תבין שאותו המלכות שעלתה, עלתה באמת לחכמה, וקנתה שם אימא עילאה, והיא נקראת "יש", והיא נקראת מחשבה," עד להיכן עלתה המלכות? עד "נקבי עינים". ש"עיניים" נקרא חוכמה, ו"נקבי עינים" נקרא שיש נקב, חיסרון לחוכמה. כי מלכות איננה יכולה לרצות חסדים, אלא היא רוצה חוכמה. אבל מתוך הרצון שלה לחוכמה, היא חייבת להתחיל לתקן את עצמה קודם בחסדים, ולפי מידת קניית החסדים, היא יכולה להשתמש בחוכמה.

"ושמה סוד המתקת הדין ברחמים. וע"כ שמה עלו הש"ך [שלוש מאות עשרים] ניצוצין. להיותם מבחינה ד'. אבל לא עלו לחכמה ממש, אלא לאימא עילאה, שהיא חכמה. וז"ס: "הכל במחשבה אתברירו" [הכל במחשבה התבררו] . כי שם שורשם כנ"ל. ולפעמים נקראת בשם בינה להיות נוקבא דחכמה. וע"כ אמרתי דמלכות עלתה לבינה, כלומר, דקבלה צורת בינה עילאה. שנקראת מחשבה, ו"יש" מאין. כנ"ל. והוא העמוק שבעמקים, ע"כ קיצרו בזה המחברים."

מלכות היא כלים דקבלה. אין לה שכל, אין לה חוכמה, אין לה מחשבה, אין לה השגה, יש לה כלי דקבלה בלבד. ומטעם שאינה מסוגלת לקבל, להתמלאות, היא חייבת להעלות את עצמה לחוכמה, כדי לקבל חוכמה. אלא שקודם לכן היא מחויבת לקנות את הבינה. ויוצא, שרק בהשגת המאציל, בהבנת המאציל, בהבנת תכונת ההשפעה, היא מקבלת לאחר מכן חוכמה. זאת אומרת, המחשבה, החוכמה (לא אור חוכמה) איך להידמות למאציל, להבין אותו, לחקור אותו בפעולות של השפעה, היא המאפשרת למלכות להתמלאות בהשגת אור החוכמה. יוצא, שהחוכמה האמיתית איננה לקבל אור חוכמה. כי אז קבלת האור חוכמה תהיה רק במידת אור הנפש. אלא השגת תכונת ההשפעה, תכונת המאציל שבאור עושה מהאור החוכמה כך, שמלכות מרגישה נרנח"י מלא. המחשבה היא המוסיפה לרצון, כי מתוך שמלכות משיגה לעמקות מי הוא המאציל, מה הוא משפיע, איך הוא משפיע, מה טבעו, מזה התענוג שלה מאור הנפש מורגש בה כנרנח"י. וזה נקרא "כוח המחשבה".

בלי כח המחשבה הזה, הנברא היה בצורת דומם. כי להבדיל, דומה הדבר לסיבה שלחתול אין יכולת להבין במוסיקה, בהנחה שהוא שומע אותם הצלילים כמו הצלילים ששומע האדם. זאת אומרת, אלמלא האדם היה קונה תכונות מיוחדות כדי להאזין לצלילים, להבין אותם, לחבר אותם להרגשה שלו, ולכל מה שעבר בחייו, אז הוא לא היה משיג את עמקות הצלילים, אלא היה שומע צלילים בלבד, כמו חתול. אמנם היות שהאדם מחבר להרגשה ולהבנה את הצליל שנכנס לאוזן, מתוך כך הצליל הפשוט הופך עבורו חוויה עמוקה.

כך המלכות, אלמלא היתה עולה לחוכמה, והייתה מחויבת לקנות קודם את הבינה, את תכונות ההשפעה, תכונות המאציל, היינו להבין אותו, להבין מה הוא נותן לה, ולמה הוא נותן לה את החוכמה, אזי לא היתה מתעשרת המלכות בעמקות הכלי, ולא היתה יכולה להבחין בתוך האור שבא אליה יותר מאור הנפש. ואילו כך האור הקטן שממלא אותה מלכתחילה מורחב על ידי השגת המאציל, עד שמשיגה נרנח"י.

"ומ"ש דבפמ"ס דף ו' ד"ה אמנם, כתוב ט"ס, תוך וראש, כבר אין זה בנמצא בקונטרסים, אלא נדפס תוך וסוף [הטעות תוקנה, ולשואל היתה גירסה ישנה של כתב היד].

ומ"ש הר'...שאפציר בעדו וכו'. הרי זה דומה למכונת קיטור ההולכת ועובדת. וכל מכונת מלאכה אשר תמשיך אליה רצועה ותדביקה למכונת הקיטור. נמצאת כוחה כמותה, אלא לדביקות אנו צריכים וד"ל.

יהודה ליב"

כולנו מכונות מתוקנות, ומוכנות לעבודה. אלא חסר לנו החיבור למקור הכוח, הקיטור, החשמל. שעל ידי השגת הכח הזה, אדם מתחיל להבין את עצמו, איך הוא בנוי, ולאיזה מצב של מציאות הוא ראוי.

איך הנברא יודע אילו תכונות לייחס לבורא ואילו לנברא?

על ידי הכלי נבנות תכונות למעלה מהכלי, כצורת ההשפעה, כאור חוזר. אותה הצורה, ומה שמתקבל בתוכה, זאת צורת ההשפעה של הנברא כלפי הבורא. שממנה הנברא לומד מה היחס של הבורא אליו.

מתוך כך שהנברא קונה תכונת ההשפעה, שהיא כוח של גלגלתא ועיניים, מתבהר לו רק מהי תכונת ההשפעה. אבל כשמתחיל להשתמש באח"פ עם אותם גלגלתא עיניים, אז מתחיל לממש בעצמו את תכונת ההשפעה, ולומד מה נקרא להיות המשפיע. זאת אומרת, הוא מבצע את פעולת ההשפעה, ומתוך הביצוע, בלקבל אור חוכמה על מנת להשפיע, הוא מתחיל להרגיש מהי פעולת ההשפעה עצמה, ובזה הוא מעלה את עצמו לדרגת הבורא.

במילים אחרות, הנברא שרוכש תכונת המשפיע, הנקראת גלגלתא עיניים, נעשה דומה לבורא באופן תיאורטי. אבל אין לו עדיין הבנה מה נקרא להיות כמוהו. וכשמתחיל להשפיע בפועל, בלקבל על מנת להשפיע, אז הוא משיג מה נקרא להיות בדרגתו, ואז נכנס לגדלות. כמו מלכות כלפי זעיר אנפין, שנעשים הם שני פרצופים שווים זה לזה, בקומה שווה, בזיווג, בדבקות.

ורק מתוך זה לומדים. בגלגלתא עיניים אין מה ללמוד, כי אלה רק ציורים בעלמא, שאי אפשר להשתמש בהם, ומתוכם להבין. לכן הוא נקרא "קטן". אלא רק מתוך האור חוכמה שממלא אותו, הוא מתחיל להבין מה נקרא בורא. ולא בזה שעושה צמצום על כלים שלו, וקונה תכונת ההשפעה, שאז אינו מכיר מהי השפעה, כי נמצא בה רק להלכה. והצורה הזאת מורגשת בנברא כבלתי מספקת בעליל.

תקציר : אגרת זו עוסקת במערכת היחסים שבין המורה לתלמיד בדרך הרוחנית. בעל הסולם מזכיר לתלמידו שהם עברו יחדיו כברת דרך משותפת והתלמיד "התקרר", כביכול שכח כיצד להגביר דבקות לדרך הרוחנית כמו אל רבו. בעל הסולם מנסה להסביר לתלמיד במה תלויה חולשת הדבר, בעיקר דרך משל על אדם שנכנס לגנו של המלך ומתפעל מיופי הגן בשעה שהוא מחפש את המלך ההולך מאחריו. כשנגלה לו המלך, הוא מתחיל ללכת כשהמלך לפניו עד שיוצא מחוץ לגן ואינו יכול להכנס אליו שוב.

"ב"ה ה' פנחס תרפ"ז לאנדון יע"א

כבוד מ' ... נ"י

הנני בדברי אלה לגלות לך לבי: שאני מתפלא מאד שאין החבריא מתגעגעים כראוי, לשובי הקרוב הביתה. ואני חושב עליך, שעל כל פנים אתה המובחר מכולם, להיות שאינך יכול לכתוב אלי ולפרש שיחתך, ועל כן לקבלת פנים אתה צריך יותר מכולם. ומכיון שכן, אחשוב שאתה מתגעגע יותר מהם, וע"כ אשיחה וירוח לי."

דבר ידוע בחוכמת הקבלה, שבדרכו של האדם המתקן את עצמו, עולות בו בכל פעם קושיות, והוא חווה אכזבות, וישנם מצבים שאינו יכול להיות בהצדקה ובשלום עם הסביבה, עם רבו, עם הבורא, וגם לא עם עצמו. ומאחר שכלפי התלמידים, הרב הוא המורה שמעביר את החומר, ואת שיטת התיקון, יוצא שכל תוצאות ההתקדמות או חוסר ההתקדמות, שתמיד הן מורגשות תחילה ברצון לקבל כבלתי נעימות, חוזרות אליו מהתלמיד בצורה טבעית.

ואמנם שכמעט לא מוזכר העניין הזה במקורות, התחתון בהתאם לנטייה הטבעית שלו, קודם מתנגד, ובועט, ומסרב לעליון, כי הוא מלא דינים, מלא רוגז, קינאה ושנאה. ורק כשמתחיל לעבוד על השתוות הצורה עם העליון, אז מתחילים הם להיות מתאחדים, ומתחברים, ואהובים זה לזה. אבל עד שהתלמיד רוכש מסך, תכונת ההשפעה, מידת התאמה מסוימת למורה, נמצאים הוא והמורה משני צידי המחסום, בשני עולמות. ולפי טבע שני העולמות לא תיתכן הבנה, והסכמה, ואהבה ביניהם. לכן אומר בעל הסולם, שבאמת אין החבריא מצפה לשובו, ואינה מביעה געגועים במכתביה. שזהו יחס טבעי, המצביע על מצבם הרוחני.

"...אולם לאידך גיסא [מצד שני] , נספור נא את הרוחים אשר רכשת, בכל ימי שבתך עמי. והגם, שעדיין אינו ברור במי תלויה האשמה, אבל בין כך ובין כך, התקוה מתחלשת ולחזוק צריך.

מצדי אני איני יכול להושיע לך בזה, רק לברר לך על בטח, שאין האשמה בי כלל ועיקר, רק בעצמך לבדך."

העליון לא יכול לסייע לתחתון יותר מידי, כי בכך הוא ימנע ממנו התקדמות. אמנם ודאי שביכולתו לסובב את התחתון כרצונו, כי יש בידו גם כלים וגם אורות, והתחתון נמצא כולו תחתיו. אלא שהעליון מעביר כלפי התחתון תהליך לביצוע, שבו יבנה בתוך עצמו חופש בחירה. שלפי מידת ההכנה שלו, התחתון יברר בעצמו במה הוא נמצא, ומתוך זה יקח החלטות, וינקוט במעשים, לטוב או לרע. ומתוך "אם אין אני לי מי לי" ילמד על מעשיו עצמו. לכן מצד העליון אין אפשרות לזרז את ההתפתחות הזו, או לפתוח יותר לתחתון, אלא רק להמתין עד בוא זמן העיבור, יניקה ומוחין, או אפילו הדרגות שלפני העיבור, יניקה, מוחין האמיתיים.

"והוא, מפני מיעוט דעתך, או מחולשתך באמונה, וכדומה. ועל כן לא הועילו לך כל תפלותי בעדך, כי לא הבנת עוד, איך להוציא הדבר לפועל, ולפיכך אתן לך הקדמה שלמה, ושמרת אותה, ויונעם לך.

כי בשעה שהאדם מוצא חן בעיני השי"ת, והשי"ת קורא אותו להדבק בו ית', מובן שהוא מוכן ומזומן לזה, בכל לבבו ומאודו, דאי לאו הכי [שאם לא כך], לא היה מזמינו לסעודתו. ואם האמונה בלבבו כיתד שלא תמוט, אז מבין בקריאה הנאמנה, ומכיר את מקומו לנצח, וכן עושה ואוכל ומקבל פני המלך, ואינו מתפעל להתמעט ח"ו מחמת זה, להיותו בדעתו ואמונתו בשלמות."

ההזמנה מהמלך אינה מכבה לאדם את התשוקה וההערכה, אלא בשמירה על האמונה הוא נכנס למגע עם המלך, ועושה הכל בהתאמה, בהשתוות הצורה עימו, בהשפעה. בנוסף, אם התחתון מקבל הזמנה מהעליון, זה סימן שהוא מוכן לקבלת ההזמנה, שאז פועלים עליו מלמעלה כבר כתוצאה מההכנה שביצע קודם לכן.

"ואמרו ז"ל: "את ה' אלקיך תירא, לרבות ת"ח [תלמידי חכמים] "; והוא לרבות המתאחד באחדות אמיתי, ואשרי לעומדים בזה."

אדם שמקבל הזמנה, זאת אומרת, שהבורא מתגלה בהכנות שלו, ומיד ברגע שמתגלה האור חוכמה בכלים דהשפעה יש מגע עם הבורא, ואז עליו לערוך חשבונות בכלים ההפוכים, ברצון לקבל. לזה הכרח שתהיה מידת היראה, שתסייע לו לשמור על עצמו, ולהיות בריבוי החסדים, כדי שלא יכשל בכלים דקבלה. כדבר הכתוב: "את ה' אלוקיך תירא, לרבות תלמידי חכמים".

"תלמיד חכם" הוא מי שנמצא בדרגות שדומה בפעולתו ל"חכם", שכך נקרא הבורא, היינו מי שנמצא בלקבל על מנת להשפיע. כי להשפיע על מנת להשפיע אין זו השפעה, כי אם תיקון הכלים בלבד. ועבודת ההשפעה, פעולת ההשפעה מצד האדם היא רק לקבל על מנת להשפיע. לזה נדרשת יראה, שהיא כוח נוסף שמחזיק את האדם בלהשתמש בכלים דקבלה רק לצורך השפעה.

"ותוכל לראות אמיתיות הדברים, בך בעצמך, כי בהגיע השעה והיית כדאי להתחבר עמך, לא קלקלתי הזמן, לחכות עד שתבוא אלי הביתה, כי תיכף הייתי אצלך, והגם שלא ראית גשמיותי, אבל הרגשת אהבתי, ורוממות הקדושה, בעמקי לבך. ומה נשאר לך אז לעשות יותר, כי אם, למהר ולבוא לקבל פני באהבה. והחושק, עושה וגומר את שלו, וכן עשית, ורגשות אהבה, ורוממות ושמחה, היית שולח לאזני בכל הדרך, מביתך עד הגבעה, בתשוקה נאמנה."

היתה הכנה נכונה מצד האדם, שאפשרה לקרב אותו, ולכן העליון קירב אותו. והתחתון בהתאם לכוחות, האורות, והתעוררויות שקיבל מהעליון, התעורר אליו בחזרה, והתחיל רוצה יותר ויותר להתקדם לקרבת לעליון. זאת אומרת, ההכנה תלויה בתחתון, וכשישנה ההכנה, העליון מיד משתמש בה, ומעורר, ומקרב, ומעלה את התחתון אליו. אבל לאחר שעשה את הפעולה הזאת, שוב התחתון מצדו צריך להוסיף התעוררות והכנה משלו.

"אך אחר עליתך אל הגבעה, וקבלת פני, התחילה השמחה והאהבה להתמעט. והוא, משום חוסר אמונתך בי, ובאהבתי הישרה אליך, כמו אתה אלי, כמים פנים אל פנים, והוא הפגם הראשון, ביני ובינך, אשר בהרהור הזה, מיד יצאת והתרחקת הימני, בזה השיעור, וכן טבע כל רוחני, שנארגים הענינים במהירות נפלאה, והריון ולידה קרובים, ועל כן אחר שהרה בטנך בחשש הזה, "מיד ילדת קש". כלומר, שהרהרת אחר עצמך, ומחשבותיך הנעימים, והנשגבים, והרוממים עלי, כי המה היו נערכים יותר משיעור, ואולי אינו כן, ואחר כך ודאי אינו כן ח"ו. ונמצאתי בהכרח נפרד ממך, וכל עבודתי וטרחתי, קבצתי לפקדון, לזמן יותר מוכשר."

כל עוד היתה התעוררות רוחנית בלבד, שלא קשורה לגשמיות, הכל היה כהלכה. בהקדם ההכנה מצד התלמיד הוא קיבל התעוררות מהעליון, ולפי ההתעוררות שנתן לו העליון, הוא התקרב, והתלהב, ורצה בקשר עם העליון, עם המורה. ובשעה שהגיעה הפגישה המוחשית, אז התמונה הגשמית החלישה במידת מה את התשוקה הרוחנית הפנימית. כי התחתון מושפע מאוד מכל מה שלפי הבנתו במוחא ובליבא מתרחש בגשמיות. ואז התמונה הרוחנית כביכול נסוגה, והתמונה הגשמית עוד הוסיפה וכיבתה אותה, עד שהגיע מצב שהעליון, המורה, הבין שמוטב לשמור אותה התעוררות של התלמיד לזמן אחר שהמקרה יהיה שונה. כי בינתיים התלמיד עדיין אינו מוכן לקבל את ההפרעה הגשמית, דווקא כדי להעלות עוד יותר את החיבור ביניהם.

"ובזמן המוכשר, חזרתי עמך כמקודם, וגם אתה חזרת על מעשיך הראשונים, פחות או יותר. ולפעמים היית רוצה לשמוע ממני דבורים בענין הזה בפרוש, כאשר ידבר איש אל רעהו, לא פחות כלל, ובדבר הזה אני חלש, כמו"ש: "כבד פה וכבד לשון אנכי"."

זה החוק, שאי אפשר לבטא את העניינים הרוחניים, ולהביע אותם במילים. משה רבינו (וכן מקובלים אחרים) לא היה בעל מום בדיבור כמו שנהוג לחשוב, משה היה אדם בריא ורגיל, נטול פגמים, ומצויד בכל הכלים הגשמיים. אלא מטבע הרוחני, שאינו יכול להתלבש בכלים הגשמיים, ולהקלט באוזניים או במוחא וליבא של אלו שאינם נמצאים בדרגה הרוחנית, וזה נקרא "כבד פה וכבד לשון". שאי אפשר להוריד את הרוחניות עד הגשמיות ממש, כך שתהיה מובנת לאדם שאין לו הכנה. לכן המורה, שבמקרה זה הוא בעל הסולם, צריך להמתין עד שתהיה שוב התעוררות מלמעלה, והתלמיד יתעורר קצת מעל מצבו הרגיל, ואולי יתאפשר לחדש את הקשר ללא ההפרעה הגשמית החיצונית, שרואה את המורה.

"וגם אין לך לקוות לזה להבא אלא אם תזכה לקדש כל כך את גופך הגשמי, בעל הלשון והאזנים, שיהיה שוה כמעלת הרוחני ממש."

ישנם הרבה סיפורים, בתלמוד ובגמרא, ובדברי חז"ל, עד כמה שלפעמים הצורה הגשמית של מקובלים גדולים היתה לא יפה, נוראית, דוחה. ועד כמה מעשיהם גם כן נראו לא נכונים, ופעולותיהם לא טובות. שלא יכלו לדבר בגלל שהיה "פה הרוס ומסריח" [דף עח, א פרק טו הלכה ג גמרא: על ידי שהפה זה מסריח התירו לו לעסוק בהן בדברי תורה]. מכל מקום, אין מדובר בצורת הפרצוף הגשמי, אלא אם אדם יורד מהראיה הרוחנית הפנימית של אורות, כלים, דבקות, תכונות, כוחות רוחניים, אל העולם הגשמי שלמטה מהמחסום, ומתחיל לראות את התמונה השייכת לגופים, אז ודאי שרואה בכול את הסתירות בין שני העולמות.

"ואינך יכול להבין זאת, מפני שאין לך עסק בנסתרות, אבל אנכי, כל מה שאני רשאי, איני מונע ח"ו כלל, "ויותר מה שהעגל" וכו'."

הכל תלוי בהכנת התחתון, וברגע שהתחתון מוכן, מיד העליון נותן לו התעוררות. שאז התחתון מתעורר, ומתקשר לדבקות בהליכה יחד. כי אי אפשר לעשות אף צעד ושעל ממטה למעלה, אם לא על ידי העזרה של העליון. כמו שכותב בעל הסולם, אלה הרוצים ללכת בדרך, נשלחת אליהם נשמה יותר גבוהה, וכמחַמר היא עוזרת להם לעבור ממקום למקום, מדרגה לדרגה, ממדרגה למדרגה.

כי החמור של האדם, החומר שלו, סוחב על גבו עוד משא גדול שחייב לעבור בין המדרגות, ובלתי אפשרי לעשות זאת ללא הכוח הנוסף מלמעלה, שמתלווה אל הנשמה, ועוזר לה לעבור את הדברים. אלא שנדרשת הכנה מצד האדם, שירצה ויסכים לקבל את העזרה. שיווכח שהחמור שלו אינו יכול לזוז ממקומו, ויעבוד על התעוררות, ויראה שאיננו מסוגל, ורק אז יהיה ראוי לעזרה.

"ואצייר לך עניניך הנזכרים עמי, בדרך משל: אדם ההולך באם הדרך, ורואה גן נחמד למראה, ושומע קול קורא מכוון אליו מהמלך אשר מתהלך בתוך הגן. מרוב התפעלות עבר בקפיצה אחת את הגדר והנה הוא בתוך הגן. ומתוך התרגשותו וזריזותו לא הרגיש שהוא הולך לפני המלך, והמלך נמצא בסמוך אליו ומטייל מאחוריו.

וכך הוא הולך ומודה ומשבח את המלך בכל כוחו בכוונה להכין את עצמו לקבל פני המלך. והוא אינו מרגיש כלל שהמלך מצוי לידו. ולפתע הוא מחזיר פניו ורואה את המלך נמצא לידו. כמובן שלשעתו, גדלה השמחה מאד. והתחיל לטייל אחרי המלך, בהלול ושבח כפי כוחו, כי המלך מלפניו והוא אחרי המלך."

האדם מקבל התעוררות, וחושב שההתעוררות באה ממנו, לכן הוא אינו רואה את המלך. כי לא מזהה ולא מחבר שכל מה שקורה לו בא מלמעלה. אלא בשעה שנמצא בהתעוררות הזאת, כביכול הכל על חשבונו, והוא זה שמחכה למלך, כאילו למלך צריכים לחכות. המלך נמצא תמיד בתוך התעוררות והתרוממות האדם, רק האדם לא מזהה אותו.

וכשהאדם מטייל בגן, ורואה, ומעט מבין ומתרגל למה שקורה, אז הוא מזהה שהמלך כנראה נתן לו את ההתעוררות. וגם המחשבה הזאת ודאי שבאה מלמעלה, אלא איך האדם מגיב לזה? מתוך שנתנו לו הבנה, הוא מיד מבין שהמלך היה הראשון בהתעוררות, ושהוא הולך אחרי המלך. וכך הולך ומשבח את המלך שמשך אותו, ונתן לו התרוממות, וכל ההכנות והתנאים הנחוצים.

"וכה הולכים ומטיילים, עד מקום הפתח. ונמצא האדם יוצא מהפתח, ושב אל מקומו כבתחילה, והמלך נשאר בגן ונועל הפתח. וכשמסתכל האדם שכבר נפרד הוא. ואין המלך עמו, הוא מתחיל לבקש פתח הגן לעומת שיצא, באופן שהמלך יהיה מלפניו." מה פתאום המלך צריך להיות לפני האדם? המלך הוא בין כך ובין כך לפני האדם, אלא לאדם התגלה שהמלך לפניו על מנת שיתקשר עימו, שיהיה בקרבתו, בדבקות עימו. ולא מפני שהמלך צריך שילכו אחריו, ויכבדו אותו, וישירו לו תשבחות.

"אבל אין פתח כזה כלל. אלא לעומת שבא בפעם הראשונה באופן שהוא מקדים את המלך. והמלך היה מאחוריו מבלי שירגיש בזה." בכניסה נראה לאדם שהוא הראשון, ביציאה הוא אחרי המלך. ומה הטעם בכניסות והיציאות? אלו היחסים. לפי סדר המדרגות מתחילים כך שבכניסה אדם חושב שהוא נמצא הראשון. אלא כאשר בטיול בגן גילה נכון, שהמלך הוא בכל דבר הראשון, אז רק לשבח אותו, אין זו התכלית. אלא התכלית היא בהתחברות האחד עם השני. וכשאינו מעמיד את הדבקות במקום הראוי, אז נקרא שמוצא פתח ודרכו יוצא, מבלי שירגיש שיוצא. לכן להיות אחרי המלך, כמו להיות לפניו, אלה רק התנאים ליציאה ולכניסה.

"כן צריך להיות גם עתה. אבל צריך שיהיה אומן גדול לזה. והבן והשכל. במשל הזה, כי הוא מקרה נאמן בינינו. כי בהיותך אצלי והרגשתי את הקרירות שנולדה אצלך בערך הקודם, היה עליך על כל פנים, להסתיר פניך מהביט בי כאילו אני לא יודע כלום, מכל מה שעבר עליך ובלבך בכל הדרך, עד הגיעך אלי.

וזה ענין "ויאמינו בה' ובמשה עבדו", כי בשכר ויסתר משה פניו זכה לתמונת ה' יביט. כלומר, אם היית מאמין בתפילתי עליך, ובהיותי עמך ושמיעתי כל השבח וההלול שחשבת עלי, ודאי שהיית בוש מאד מפני הקרירות במקום חמימות. ואם היית מתבייש ומצטער כראוי היית זוכה לרחמי השי"ת עליך. ואז פחות או יותר ההתלהבות היתה שבה אליך. והיית זוכה להתאחד עמי כראוי לא ימוט לנצח.

יהודה ליב"

מאוד קשה לאדם הקטן להיות בשמירה ששום דבר גשמי לא יסתיר לו את הדרך הרוחנית. והבורא מסדר תנאים, שהתלמיד בעיניים הגשמיות שלו רואה מה שרואה, ואי אפשר לעשות כלום בנדון, אף לא להאשים אותו במשהו. אלא אם הקרירות בכל זאת מתגברת, אז אין שום אפשרות להיעזר בגדול, ומכאן כל הכישלון שבדרך כלל קורה לתלמידים. כי אינם מבינים במידה המספקת שכל התמונות והמקרים על כל הרכבם, מסדרים אותם כך כדי שכולם יתקדמו.

ולהתקדם כלפי הבורא אפשר רק "בשכר ויסתר משה פניו", זאת אומרת, כוח האמונה, התפיסה בעליון, חובה שתהיה למרות כמה שהעליון הוא שנוא ובלתי רצוי בכל המקרים המתגלים. ולזה צריכה הקבוצה לעבוד, ולספק לכל אחד ואחד כוחות להתגבר. שההתגברות הזו מאוד קשה, ומהווה אבן נגף לכולם. אם תזכו, ותצליחו.

תקציר : עד שלא זוכים לאמונה שלמה בצורת ידיעה ברורה ולא כעדות שמיעה וכיו"ב, נמצאים בתהליך התפתחות הדרגתי. בדרכו אל הרוחניות, צריך האדם לדעת להתמודד עם בחירת סביבה טובה, מורה טוב, ולברר מושגים כמו תורה, תפילה, הסתר וגילוי וכ"ו.בכדי להזכיר במשהו לתלמידים על אופי העבודה הרוחנית, משתמש בעל הסולם במשל יפה על הצבי שבזמן ריצתו משיב את פניו לאחוריו.

"ב"ה ה' פנחס תרפ"ז לונדון יע"א

כבוד הר' ... נ"י

...וכבר אמרו ז"ל: "מורא רבך כמורא שמים", אם כן אפוא יהיה שעור הרוממות שאיש כזה משיג בקדושתו יתברך, אשר בשום פנים לא יעלה רוממותו יתברך, למעלה מרוממות רבו.

וזה שהתפאר הריז'נער ז"ל, כי זכה למדרגה גדולה מכל חכמי דורו, בעבור שקנה אמונת חכמים ביותר מכל בני דורו.

וצריכים להבין שהאמונה אינה על צד השאלה, כי אמונה כזו יכולים לקנות גם הפעוטים בני ו' שנה, אלא על צד הרגש הרוממות והתפעלות נפשו מחכמת חכמים, אשר חלק מחכמתו יתברך ליראיו."

"יראת רבו" או "אמונת רבו" הן תוצאה מהשגה ברורה בדרגה שעליה מדבר בעל הסולם. הן לא מטעם שאדם מפחד, או שלפי הטבע שלו מאמין בקלות. אלא אם בתיקון הטבע הפנימי אדם מגיע למצב שרוכש כלי דאמונה, אז נמצא ב"אמונה". ואם בתיקון הכלים שלו מגיע לדרגת השגה מיהו רבו או מיהו בורא, אז יש לו השגה בזה. ולא שסתם מתפעל ואומר "אני מאמין" "אני חושב" או "אני מרגיש", מבלי שיהיה לו תיקון הכלים באמונה או בהשגה. אלא הכל מתוך הכלים בלבד, לפי הכלל "אין לדיין אלא מה שעיניו רואות".

"וכבר אמרתי והרחבתי דברים, שהוא המסך היותר גדול מכל, בעבודה בבני ארץ ישראל, כי שליטת קליפת כנען במקום הזה, וכל אחד ואחד שפל עד לעפר, וחבריו עוד למטה מעפר, ורבו כמותו."

ככל שאדם מתקדם, מתבארים ונפתחים לו הכלים הגדולים לגלות בהם רוחניות, שבהם הוא עומד לזכות לרוחניות. ובאותם הכלים העבים שעולים לו, הוא מרגיש עד כמה הוא נמצא כנגד השגת גדלות הבורא והנבראים, שביניהם רבו וחבריו. כי הרצון לקבל שגודל, גודל ב"אני" שלו. והקליפה שגודלת בתוך הרצון לקבל, שבתיקונו מגיעים להשגה רוחנית, נקראת "קליפת כנען". זה שמו של הרצון לקבל בטרם מתקנים אותו, והופכים אותו ל"ארץ ישראל".

"בדרך צחות אפשר לומר מקרא ודרוש חז"ל, על הכתוב "אותי עזבו ותורתי שמרו", "הלואי אותי עזבו", כלומר, שהיו מתגאים ברוממות, ואף על גב "שאין אני והוא יכולין לדור במקום אחד". אבל על כל פנים "תורתי שמרו", שיהיו דבוקים בצדיק האמיתי, באמונת חכמים כראוי, שאז יש תקוה שהצדיק יחזיר אותם למוטב, ויכריע אותם לכף זכות כראוי למחיצתו של הקב"ה, ומה יוכל להיות מהעניוות ושפלות שלהם, כדי שלא לעזוב את הקב"ה להעתיק דירתם מהם, אם אין להם צדיק אמיתי שידריך אותם בתורתו ותפלתו ויגיעם [ויביאם] למקום תורה וחכמה."

מ"מאמר לסיום הזוהר" מתבאר, שהמתחיל בדרכו אל הבורא צריך תמיכה, כמו תינוק שגודל בעולם הזה איננו יכול בעצמו. ויש תמיכות ואמצעי עזר רבים לאדם שגודל - יש תומכים ששולחים לו מלמעלה כוחות, והפרעות, ועזרות. יש תומכים לא מהעולם הזה, כמו שהיו לאברהם ולדורות רבים של מקובלים, שקמו מבלי ללמוד ממישהו, אלא האדם מעצמו גילה הכל. או קיבל מעט ידיעות מרבו, ואחר כך השיג לבדו, היינו, על ידי עזרה ישירה מלמעלה. יש כאלה שהבורא מזמין להם הזדמנות קצרה כעזרה ממישהו בעולם הזה, ויש כאלה שצריכים למדריך, רב שנמצא לידם כל הזמן.

ובעל הסולם מסביר במאמר הנ"ל, שעניין התומכות הכרחי, כי אדם לא יכול לעבוד כלפי הבורא, אם לא תיקן את עצמו ב"אמונה שלימה", זאת אומרת, שיש לו כלפי הבורא כלי שאינו משתנה, ובו הוא נמצא עם הבורא במגע, אמנם בהשפעה הקטנה ביותר, אבל קבועה. כי הבורא הוא נצחי ובלתי משתנה, ולכן חובה שתהיה כלפיו גם באדם מידה נצחית קטנה בלתי משתנית. ודרך נקודת המגע הקבועה הזו מתקיימת דבקות, בקשר קבוע בינו לבין הבורא.

וכל עוד הקשר הזה עלול להתרופף מחוסר קביעותו, אז הוא לא נמצא כקשר, ואז במקום קשר עם הבורא, מוכרח אדם שיהיה לו לכל הפחות מישהו בעולם הזה, שיתן לו קשר גופני. שבגוף כולם מכירים אחד את השני, כי רואים בחמשת החושים דומם שאינו משתנה, מה שמאפשר לאדם להקשר, ודרך זה לעבוד, ולחדש את היחס שלו. היינו להיות במגע והערכה כלפי המורה שלו, וליפול מהם, ותמיד לחזור ולפתח את היחס הנקרא "אמונת רבו". ומתוך אמונת רבו להגיע ל"אמונת בורא".

אלה שתי מדרגות שונות. הבורא הוא נסתר, ולפתח כלפיו אמונה ניתן רק למעלה מהכלים שלנו. והמורה הוא חצי נסתר, שנסתר קצת יותר מכל אחד אחר, וגם כלפיו צריכים לפתח כלים, כנגד הדעת, מעל הדעת. אבל העבודה מול המורה היא יותר קלה, כי האדם נמצא עמו בכל מיני קשרים שמובנים לו, כי הם כלים דעולם הזה. ומתוכם הוא יכול לקפוץ לכלים יותר עליונים.

"וכבר נודע שאסור להשיא בתו לעם הארץ. ובזה נמצאים לאט לאט מתיבשים כעצמות יבשות ח"ו, ומה אפשר לעשות בשבילם, אם לא להכפיל דברים כאלו מזמן לזמן, עד שהחי ישים אל לבו.

...וכתיב, "ומשה יקח את האהל" וכו', ולמה נטה אהלו חוץ למחנה. וסוברים הטפשים שעשה זאת כדי להשבית שטף מעיין החכמה, מסבת החטא. ח"ו לא יעלה על הדעת, כי אחר החטא, הם צריכים באמת למעיינות התורה והחכמה אלף אלפי אלפים פעמים יותר מבתחילה. וכמו"ש ז"ל: "אלמלא חטאו ישראל, לא ניתן להם, אלא חמשה חומשי תורה וספר יהושע בלבד"."

המשחק שעושה הגדול כלפי הקטנים, הוא לא מה שנראה לקטנים, הסיבות להתנהגות ולהופעה מלמעלה, מצד הבורא, ובמישור העולם הזה כביכול, בין רבו לאדם. אלא הכל הוא כלפי מה שהאדם צריך. כמו המבוגרים כלפי הילדים, שאין להם איזה חשבון עם עצמם, איך הם ירגישו וייראו, אלא רק איך הילד יוכל לתפוס, ואיזו צורה תהיה המועילה ביותר לסובב סביבו כל האמצעים, שעל ידי הכלים הללו יוכל לפתור את הבעיות ולהתקדם, ובמידה המירבית ללמוד מתוך המשחקים את החיים.

"אלא אדרבה היא הסגולה הנאמנה לפתחון פה מעיינות החכמה למקור נאמן, להיות שאחר שנטה משה אהלו מחוץ למחנה, נתרבה אליו ההשתוקקות בתוך המחנה, כי "אינו דומה מי שיש לו פת בסלו" וכו'. ועמה גם הדביקות אליו, וממילא זכו להתפשטות נשמת משה ביניהם, שע"כ נקראו דור דעה."

המושג "פת בסלו" בא לתאר אדם שאינו מאמין, ושומר לעצמו משהו שמעלה את דרגת הביטחון שלו לעתיד. זאת אומרת, שלא יכול ללכת לגמרי למעלה מהכלים שלו, בכלי דאמונה נקי. וכאן מובאת הדוגמה, מה עשה משה שרצה להגדיל את ההשתוקקות בקרב העם "שנטה משה אהלו מחוץ למחנה". אמנם ישנם מקרים שבהם עשה משה ההפך, והכניע עצמו כלפי הקהל עד שהתחילו לומר עליו, "מי ומה הוא?". וצריכים להבין, שכל המשחק נעשה ב"אין עוד מלבדו", וכל הדברים נעשים מלמעלה. בהתאם לאיך שהבורא מגלה למשה ולקהל מדרגות שאותן עליהם לעלות ולתקן, משה או הרב משתתף עם הבורא, עד כמה שמבינים או לא מבינים. ולפיכך מסתדרים הדברים בין הקהל, והרב, והבורא.

"וכבר אמרתי, גם הזכרתי לכם התורה שאמרתי בחג השבועות בטרם נסיעתי מכם, על הפסוק, "ברח דודי ודמה לך לצבי" "מה צבי זה כשהוא נס מחזיר פניו לאחוריו" וכו'. אשר באין תחבולה להמציא הפנים, מטכסים המצאה זו, אשר מביאים הפנים באחוריים, וז"ש: "כך הקב"ה בשעה וכו', מחזיר פניו לאחוריו", כי על ידי הרגשת הפירוד והאחוריים ואי היכולת לקבל פני הקדושה, נמצאים מתרבים ועולים נצוצי ההשתוקקות במדה יתרה, עד שהאחוריים הם הפנים, כי הלוחות מזה ומזה הם כתובים. וכבר הגיע הזמן לשים לב לדברים האלו.

יהודה"

ההשתוקקות היא הכלי שמרגישים בו ריקנות, ומתוך כך הופך להיות כלי הגילוי. והכל תלוי באיך האדם מסובב את החוסר שלו, היינו עד כמה נכון מפרט את ההשתוקקות שלו בדיוק לדבר הגילוי שעליו לגלות. שעם השאלה "מה הטעם בחיי?", "בשביל מה ולמה אני חי?" באים לחוכמת הקבלה, זאת אומרת, נותנים לאדם מלמעלה נקודה שבלב ומתוכה הוא משתוקק. וצריכה אותה הנקודה להתרחב בהשתוקקותה, ולקבל צורה, עד שתגיע להשוואת הצורה לאור במידה הקטנה ביותר. שאז בהתאם למידת האור שאליו היא מתאימה, יהיה בה גילוי. זאת העבודה של האדם.

ו"דומה דודי לצבי" נקרא, שהבורא מזמין בנו השתוקקות, שבתחילה נראית הפוכה ממנו כביכול. ואם אדם משלים אותה, שיהיו אלה לא האחוריים, אלא הפנים של הבורא, זאת אומרת, שהשתוקקות שלו תהיה בדיוק כמו השתוקקות הבורא אליו. אז לפי חוק השתוות הצורה, הוא ירגיש בתוך ההשתוקקות הזאת גילוי הבורא, הפנים שלו. כי אין הבדל בין אחוריים לפנים, אלא כך ניתן לנו להרגשה בלבד, כדי שנשלים את השתוקקות שלנו מאחוריים לפנים.

מה נקרא להשלים מאחוריים לפנים? שההשתוקקות למען עצמי, תהיה השתוקקות אליו, להשפיע לו. אבל זו בהחלט אותה השתוקקות שבאה ממנו, אלא בשעה שהיא באה ברצון לקבל, אז היא מקבלת צורה אגואיסטית. וכשמתקנים את הכוונה, אז ההשתוקקות שמקבלים מהבורא, הופכת לצורת ההשתוקקות הנכונה. וכל זה נעשה על ידי ההסתרות. שהבורא מתרחק מהאדם, ומראה את האחוריים שלו, ה"לא רוצה", המרחק, הקושי, שאדם מרגיש בתוכו. אלא צריכים להבין, שכל ההרגשות שאדם מרגיש, הן כרוזים מהבורא שמשחק עימו, ועל ידי הצורה השלילית כביכול, מחזר אחריו. כמו שרואים בין בעלי החיים, גם בקרב הבהמות קיים ריקוד לפני הזיווג, ומכאן שעניין החיזור מושרש בטבע כדי להגדיל את החיסרון, להגדיל את ההשתוקקות לייחוד, עד למידה הנקראת "קישוי" (כמוסבר באגרות קודש דף ע').

תקציר : בעניינים של חוכמה יש להבין דבר מתוך דבר ולא לצפות לתשובות ישירות בכל חסרון. טבע העליון לא תמיד ברור לתחתון ודרכו של הרב היא תמיד כלפי המערכת הכללית, וזה לא תמיד ברור לתלמיד. בעל הסולם מזכיר לתלמידים שמעלת האורות העליונים וכל השפע שאדם יכול להשיג בחייו נמצאים רק בחוכמת הקבלה.

הדגש באגרת זו הוא שכל ההצלחה המיוחלת לאדם בדרכו הרוחנית נמצאת בחוכמת הקבלה, ואל לו לאדם לומר די טרם שהשיג כל ההשגות הנפלאות שנמצאות בחוכמת הקבלה.

"ב"ה מטות פ"ז לאנדאן יע"א

כבוד התלמידים ה' עליהם יחי'

...ומשבח אני את הר' ... שאני מרגיש אותו קרוב אלי יותר מכל התלמידים, ובכוונה גדולה אני משבח אותו בפניו, כדי שיתן אל לבו, שבח והודיה להשי"ת על זאת, שאחר נטייתי הימנו על זמן קצר, זכה להתקשר עמי בשיעור גדול, אין זה כי את מתנת הוי'.

ומה שאיני משיבו על שאלותיו בפרטיות, הוא כי כן דרכי בדברים נכבדים, לשנות את הכתובות מאיש לרעהו, בכדי שלא ליתן אחיזה לסט"א. וע"כ מחוייב כל אחד ואחד לאמץ את עצמו, להבין בכל המכתבים, בלי להשגיח על הכתובת כלל ועיקר."

"שינוי כתובות" הוא סוג מיוחד של הסתרה שישנה בלימוד חוכמת הקבלה, והיא בלטה גם אצל הרב"ש, שהיה פתאום מגלה דרישה, צועק על מישהו, או מעיר הערה לבן אדם, שבכלל לא יודע למה זה מגיע לו, ומאיפה זה בא. ואפשר שבכלל ראוי הוא ליחס טוב ויפה, ולפתע מקבל איזו תגובה גסה כביכול. או שלהפך. ואמנם אדם לעולם לא יבין את העילה האמיתית למעשי המורה. אותן כתובות שמשנים נובעות משתי סיבות: ראשית, כדי לבלבל את האדם, לתת לו הסתרה, ויכולת להתקדם. שנית, שינוי הכתובות מסודר לפי צורה מסוימת ולא בארעיות, מפני שיש למקובל ראיית כל המערכת. והוא רואה, לא איך האדם עצמו, אלא איך הוא כלפי כל המערכת, עד כמה היא זקוקה לו, וכמה הוא שייך אליה. לכן היחס של הבורא אל האנושות, או היחס של הרב אל הקבוצה יכול להראות לעיני התלמידים מאוד מוזר ומשונה, כי החשבונות הם כלליים, בלבנות הסתרות, והתעוררויות שליליות, או התעוררויות כאלו שאותן האדם צריך להשלים לצורך הכלי הכללי.

"ואל יחשדוני, שדבריו אינם נחקקים בלבבי כדבעי [כראוי] , חס מלהזכיר, אלא שאני נושא בעול עמו, בכל יגיעותיו וטרחותיו ומכאוביו.

הן אמת שזה איזה חדשים שהזכיר את עצמו לפני, בדבר המכאוב הגדול שאחז לו בחצי ראשו, ורציתי מאד, למהר לכתוב לו סגולה נאמנה והיא - להתאמץ בלמוד התורה. אבל כן דרכי מאז ומקדם, שבטרם שאני מודיע את הסגולה שלי, אבקש מהשי"ת, שישיג בעצמו. ואחר שהוא משיג מעצמו, אז גם אני אבוא ואמלא הדברים, "כי יהודה ועוד לקרא" [כלומר התורה היא הדרך, ואני, מה יש לי להיות לתוספת] , ואומר לו אותה הסגולה.

ועל כן מה מאד ששו בני מעי, כשהשגתי זה איזה שבועות הימנו, ד"ת על הפסוק "והאיש משה עניו מאד", שגילה זה בשכל אמיתי, שכל ענין הישועה, הוא בהשגת החכמה, ורזי התורה וכו'. ונתתי שבח והודיה להשי"ת ע"ז.

אבל לאחר מכן קבלתי ממנו מכתב שהבנתי מתוכו, שעבר על "בל יחל דברו", ושוב מבין דרכים וישועות, בטרם השגת סודות התורה, היות שכתב לי ששוב אחזו הכאב בכל ראשו."

אדם צריך להאמין, להבין, לחרות במוחו, שבטרם הוא נעשה בעל השגה אמיתי, שום רגש ומחשבה שלו אינם נכונים. ויכול לעשות סיבובים, לתרץ סיבות, ולערוך חשבונות, הם כולם פסולים. ועם אף אחד מהם הוא לא יגיע למטרה הרוחנית, גם לא למדרגה הסמוכה הקטנה ביותר. כי כל הדרגה הרוחנית היא למעלה מהדעת, ש"דעת" הכוונה, הרגש והשכל הנוכחיים שלו. אלא למעלה מהמחסום פירושו, שאדם עובר חתך של ממש, כלידה מעולם לעולם, כמו נולד מתוך הרחם לאויר העולם הנאור. והוא אינו לוקח איתו שום דבר מהעולם ההוא, אלא כל היוצרות, הכל לגמרי חדש.

ועד שלא יבין זאת, ויבין שחייב להתפטר מהמוחא וליבא הגשמיים שלו, שאין נכנסים עימם לרוחניות, אז נמצא הוא רחוק מרוחניות. ואם חושב שעם משהו מהמוחא וליבא הרגילים שלו יוכל לעזור לעצמו להיכנס לשם, זאת טעות. אמנם בעזרת השכל והרגש האנושי אנחנו מתקדמים מלא לשמה ללשמה, שהולכים יותר ויותר נכון לקראת המטרה, אבל לעבור להשגה הרוחנית, פירושו לקבל כלים חדשים, ארץ חדשה, שמיים חדשים.

לכן כל המחשבות, וההשגות, וההרגשות, מה שיקבל אז, יהיו לגמרי אחרים מכל מה שתיאר רגע לפני שנכנס לרוחניות. ועל כן אומר בעל הסולם, על אותו האיש שפעם הבין כי נמצא בשקר, אמנם שמתקדם לקראת האמת. ואחר כך כביכול שכח על זה, או התבלבל לחשוב שבשכל וברגש שלו, הוא יכול לקבוע משהו על רוחניות, כי נעשה בו שוב איזה טמטום, הסתרה על מוחא וליבא. משום כך הגישה הנכונה היא להבין ולא לשכוח, שנמצאים אנו בשקר מוחלט, ובבלבול מוחלט, שאי אפשר לנו לתאר שום דבר נכון על העולם הרוחני.

"לפיכך באתי עתה להזכירו, אשר כבר מוסכם אצלו, שלא יצוייר ישועה שלמה לנצחיות, בטרם שמשיג טעמי תורה, וטעמי מצוה, ועל כן, אסור לו להצטער, זולת להשגות התורה."

אסור לאדם להרגיע את עצמו, שהוא מבין כבר מספיק, ובאמת לעומת כל בני העולם הוא מסתובב בהבנת מה שקורה כאן, ואיזו מערכת נמצאת במציאות, ומכיר את הטבע - אלא עד שישיג פנימיות התורה. והעמידה הנכונה הזאת, שלא מודד את עצמו כלפי העולם, שהוא חכם מהם, וכביכול יכול לסובב אותם בחוכמתו, אלא בודק את עצמו כלפי הדרגה הרוחנית הקטנה ביותר שעוד לפניו, הגם שההרגשה הזאת יתכן שכואבת לו, כי במקום להתגאות, רואה את עצמו כחסר, מכל מקום, החיסרון הזה הוא המקום הנכון להתקדמות.

"כי נודע, שאין הקב"ה משיא את בתו לעם הארץ, כמו שאמרו ז"ל: "כל המשיא בתו לעם הארץ, כאלו כופתה ומניחה לפני הארי, וכו'." לא חוכמה, לא התפעלות, ולא התרגשות, אלא רק הכלי האמיתי, הוא הכלי לגילוי השכינה, לגילוי הבורא. ולא בשכל האדם או ברגש האנושי, אפשר להגיע לגילוי. אלא צריכים לכלי חדש, ואותו מקבלים מלמעלה, רק מתוך השתוקקות, ולא מתוך גאווה שאני יותר מכולם, שבזה האדם רק מרגיע את עצמו.

"...ונודע שהאשה נקראת תמיד על שם האיש. דאיהו מלך, ואיהי מלכה. איהו חכם ואיהי חכמה. איהו נבון, ואיהי בינה. כמו שכתוב בתקוני זוהר." עד כמה שהכלי יהיה דומה להאור, האור יתגלה בו לפי השתוות הצורה.

"ונמצא על כן, דאשת עם הארץ, כסילות שמה, להיותו כסיל, שאינו יודע להזהר בכבוד מלכים. כי דירת קבע של היצה"ר, בלב פנוי מתורה, אלא שהתורה וחכמה, דוחה את היצר הרע מן הלב, לאט לאט, וכיון דאיהו כסיל, נמצא מוכנת לו אשת כסילות, שהיא קליפת נוגה דאפתי לחוה [שפתתה לחוה] ." ועל ידי שנים של עבודה, מגרשים לאט לאט את אותה הקליפה הנקראת "כסילות", ובכלי הנכון נכנסת התגלות האור, ואיש הופך להיות גיבור.

"וזה שאומר הכתוב: "וכעס בלב כסילים ינוח". והנך מוצא טעם מובהק, למה לא יתן המלך, בתו לעם הארץ. אלא אם באמת חשקה נפשך בבת יעקב, אינך צריך להרבות מוהר ומתן, כדעת החיצון, של חמור אבי שכם החיוי, אלא להשתדל אחר השגות טעמי תורה, וטעמי מצוה, אחד מהם לא נעדר, כי אז חשקו וחשקה יפגשו ויתיחדו זה בזה, והאהבה גומרת את שלה מאליה, בלי שום סיוע מהצד, כלומר מכוח אנושי.

יהודה"

מגיע כלי חדש ששם נעשה המפגש: גילוי הבורא בתוך הנברא. וזה קורה לאט לאט כתוצאה מהעבודה, כמו שהוא אומר, עד שהלב יתפנה מהשטויות, מהכסילות, מיצר הרע.

תקציר : אגרת זו עוסקת בעבודה הרוחנית בכלל ובפרט, וכן בעבודה בין תלמיד לרבו. בעל הסולם כותב על עניינים הנוגעים לאמונה, על רצונות שאסור להשתמש בהם, כיצד לשמש את הכוח העליון, על פירוש ל"עץ חיים" של האר"י, על סדר תיקונים, על גדרות וגבולים, על אופני התקשרות נכונים בין סוגי הרצונות ועל חוסר הרגשת הקשר עם המורה. באגרת זו עשרות עצות לתלמידים, מהן הזכרנו רק חלק קטן. בעל הסולם מדגיש כי תלמיד מורה ובורא זוהי למעשה מערכת אחת.

"ב"ה ב' מסעי פ"ז לאנדאן יע"א

כבוד התלמידים ה' עליהם יחיו

הנה אני מכין עצמי לשוב לביתי, ומה חשקה נפשי, למצוא אתכם מוכנים ומזומנים, לשמוע דבר ה' כיאות.

לעת עתה בוש אני מ... ומ... שהיו חשובים, המובחרים מהחבריא, וכעת מי יודע? ויכול להיות שגם ... נ"י, מתקרב אלי יותר מהם, ואם יזכה לבטחון השלם, ויקם ויחי. כמ"ש "הן אמת חפצת בטוחות [בכליות] ובסתם חכמה תודיעני", שבהשגת הבטחון, צרור ומתגלה, כל חכמת העולמות, עליונים ותחתונים," מפני שהביטחון הוא הכלי להשגת החוכמה.

כמתבאר ממאמר ה"ערבות", אם אדם בטוח שלא יחסר לו כלום, זאת אומרת, יש לו כוח פנימי כנגד הרצון לקבל הטבעי שלו, שלא יפריע לו להיות בהשפעה, בנטייה הנכונה כלפי הבורא, אז יש לו הכלי הנקרא "אמונה" ו"ביטחון" שבו יכול להתגלות הבורא. אלו התיקונים ברצון לקבל, המאפשרים לאדם להיות מעל הרצון.

"שכלום צריך להשגה זו, אלא לב טהור, שכבר מאוס בעיניו האהבה העצמית, ומוקטר ומוגש כליל לשמו ית', על כן יפה עשה שאינו מתפעל כלל ממה ש... נ"י ו... נ"י מבטלים אותו, מפני שחסר לו ערממיות, אלא ויגבה לבו בדרכי ה', וקטן וגדול שם הוא."

אם אדם מקבל מלמעלה כוח שעוזר לו לשלוט ברצון שלו, ולהיות מכוון לעבר הבורא למרות המצבים הבלתי נעימים שעוברים עליו. שעל מנת לחזק את הקשר שלו עם הבורא, הבורא שולח לו מצבים שמגלה בו יותר ויותר רצון לקבל, בכל מיני אופנים שונים או זהים. אז האדם רוכש מזה "ביטחון", ובתוך הכלי של ביטחון הוא רוכש חוכמה.

"ומה אוכל לעשות עוד ל... נ"י, שהכל רוצה ללמוד ממני, זולת מענין השפלות," "שפלות" הכוונה, שלא משתמש ברצון לקבל שלו, כי בודק, רואה ומאבחן אותו כבלתי כשיר לשימוש. ולכן אדם שקובע "אני שפל" משמע, שיש לו תכונות כאלו, שבמצבן הנוכחי אי אפשר להשתמש בהן.

"כי עסק זה לא ניחא ליה כל עיקר [לא נוח לו כל עיקר] , ואינו מסופק [ואינו משוכנע] שיפה ומשובח הוא, יותר מהאנשים הסומים והיבשים, ואין צריך לומר מאחיו, שפניו כפני ווינקלער [שמו של חנווני עמיד] , עד שבטוח שגם אנכי מודה לו בזה, היות שלא התבייש לכתוב לי, והיה נראה לי בעדו [לטובתו] , שיאציל חלק חשוב מהזמן לעסק זה."

באותם ימים חי בירושלים מישהו בעל שם משפחה "ווינקלער", שהיה אדם מכוער ביותר, עד כדי כך שנוצרה סביב זה עגה כזאת, "אתה מכוער כמו ווינקלער". וכאן משתמש בלשון הזה בעל הסולם, שאם אדם כך מרגיש כלפי עצמו, זה סימן טוב, ויש להודות אם דבר כזה מתגלה ברוחניות. אבל אסור שהגילוי הזה יפיל את האדם לחשכות, וחוסר אונים, וחולשה, אלא שדווקא יתן לו שמחה. כי אם אדם רוצה להזדהות עם הבורא, אז עד כמה שרואה את הטבע שלו הרע, ההפוך מהבורא, כך יותר טוב, יש לו בכך יותר תמיכה להתחבר עם הבורא, ולברוח מהתכונות הטבעיות שכביכול שייכות לו.

"אבל אין כוונתי כמו השפלי שפלים, כלומר, כמו השפלים שמחפשים שפלות, כי ההוא עוד גרוע מהגאות בעצמו." יש כאלה שעושים מעצמם כאילו הם שפלים. אלא שאינם עובדים בכיוון שיכולים לגלות את שפלות עצמם, ולכן הבורא אינו מסדר להם הרגשות הבושה בעיני עצמם, בעיני החברים, ובעיני הקהל, כי לא מגיע להם. ובזה שהם משחקים את עצמם כאילו "אני כלום", הם רק מגדילים את גאוותם, ומרחיקים את עצמם מהמטרה.

יש בזה הבחנות מאוד מאוד עדינות, שבאות זו על גבי זו, ועד כמה שאדם משתדל, קשה לו לאבחן נכון מה מצבו האמיתי. שאין לכך בדיקה, מלבד "לעצום עיניים", ולא להשתמש בשום הבחנות במוחא וליבא, אלא רק במעשה, שמא תהיה "חוכמתו מרובה ממעשיו". אלא ביטול אמיתי כלפי הקבוצה בלבד מביא את האדם לשפלות האמיתית. שאז יראה באור ה' את שפלות עצמו, ולא שיעשה מעצמו כביכול כזה. שאין כוח גדול יותר לסטרא אחרא, מאשר שאדם עושה ביטול עצמו מלאכותי.

ואמנם שאין זו רוחניות, בימים בעברו היו בכל מיני דתות עבודות זרות, שאנשים היו זורקים על עצמם צואה, ועושים מעצמם דבר בזוי, ובזה היו מתגאים. ומי שהיה מבזה את עצמו בצורה הטובה ביותר, הוא היה הגדול ביותר, שכולם אמרו "תיראו איך הוא עושה מעצמו אפס". וכוח הגאווה פועל בהתבזות הזאת, ועוזר לאדם שהולך ומתגאה עוד יותר ויותר. זאת אומרת, הנטייה לסבול, הנטייה לעשות מעצמו הנבזה בעיני כולם, הרצון לקבל עושה ממנה "פסל", ומאוד מתגאה בזה.

מכאן, שאין בצורה החיצונית לומר שום דבר. אדם יכול להיות עשיר כקורח, ולעשות מעצמו מבחוץ מלך, ואף אחד לא יודע מה בפנים. יתכן שכל ההתנהגות שלו נובעת מתוך שפלות אמיתית, ולהפך. החשבון ידוע רק לאדם עצמו, שבמידה בה הוא דבוק לבורא, "באורך, נראה אור".

מה אדם עושה בנוגע לחולשה שלו, נוכח הגילוי שהוא מכוער כמו ווינקלער?

אדם שמגלה את עצמו בצורה הנכונה, שהיא רק כלפי הבורא, ההבחנה מהבורא מגיעה אליו דרך הקבוצה, ואז אינו מגלה שהוא חלש. אלא מגיעים לו שני דברים יחד - גדלות הבורא, ושפלות עצמו. אלא שאז גדלות הבורא קרובה אליו ורצויה לו, בבורא האדם רואה את כל המשקעים שיש בתוך הרצון לקבל שלו. ויחד עם זאת שהוא מגלה מהו הרע שבכלי, הוא מיד מרגיש "אני שייך לאור".

כי האור ישר שבא, בא מלובש באור חוזר. העליון שמראה את עצמו לאדם, מראה את עצמו כדוגמה: "תראה איך אני", "תראה איך אני עושה את זה", "תראה איך אני יכול", או אפילו "תראה איך אתה יכול להיות כמוני". האור מגיע עם גילוי המחלה, והתרופה יחד. ולא שמגלה לאדם רק את המחלה, כמו שמראה לכל העולם, מפני שאין הם מתקדמים ברצונם, אלא על ידי המכות בדרך ייסורים. האדם שמתקדם בדרך תורה מקבל בכל גילוי שלו גם את ההבחנה שכנגד: "אז מה אני צריך לעשות?" "אז איפה אני צריך להיות?" "אז למי אני שייך? "מי זה שמגלה לי את דבר מחלתי?" ולכן יחד עם הגילוי הזה הוא מרגיש שמחה גדולה.

בדומה לאדם שעבר תאונה, ושוכב בבית חולים בלי יכולת לנשום, עד שבאים הרופאים, ואומרים "אנחנו נעשה לך ניתוח". רק המחשבה על הניתוח, מביאה לו שמחה, עד שהוא מוכן ממש לטפס על שולחן הניתוחים, העיקר שירדימו אותו מהר, ויעשו מה שצריך לשפר את מצבו. זאת אומרת, אפילו בדרגה הגופנית, אפשר לראות עד כמה הגוף רוצה בזה.

"כי מי הוא שישבע על אבן שהוא אבן? אלא ודאי שיש הוה אמינא [אפשרות שאומר] שהוא זהב. אלא שידע ויאמין, שכל הברואים, הם "כחומר ביד היוצר, ברצותו מרחיב וברצותו מקצר"." זו הבחנה נכונה מאוד, שאם אדם נמצא בה, הוא מבין שבלהיות במסירות לבורא, הוא פותר לעצמו את כל יתר הבעיות. ואין צריך לשכל, ולא לשום דבר, אלא רק למסור את עצמו לידי "המנתח" שיעשה בו הכל.

"גם לא יכעוס כלל על הרשעים, אלא יחמול עליהם לא פחות משהוא חומל על נפשו עצמו, וכל זמן שלא זכה לרחמים העליונים, איך ידע מה להבחין, ולכעוס, אדרבה עליהם מתגבר הרחמים ביותר, להיותם עשוקים באין מנחם ר"ל [ה' ישמור] ."

אי אפשר לאדם לקבוע את היחס הנכון לאף תכונה שלו, לפני שהוא מרגיש איך משני הכיוונים, מתוכו ומבחוץ, הבורא מנהל את כל הכוחות, ומשחק בהם, והאדם הוא ההבחנה באמצע, בין הרצון לקבל שיושב בתוכו הבורא ומשחק, לבין האור שהבורא מגלה כלפי הרצון לקבל. והאדם רק מאבחן את ההבחנות בין הרצון לקבל להאור, ומתוך אותן ההבחנות, הוא מוצא את עצמו.

זאת אומרת, האדם חי בפועל היוצא מהפגישה בין אורות לכלים, מה שנקרא אותיות העבודה, טנת"א. שאחרי כל הטנת"א באות האותיות המהוות כלים, שבהם אדם מרגיש את עצמו, וזהו בלבד "האדם". לא הרצון לקבל, ולא האור, אלא התולדה מהפעולות שנעשות ביניהם, הוא הכלי.

"כמו האב שב' בניו חולים ר"ל [ה' ישמור] , האחד יש לו מעות לעסוק ברפואות, ולשני אין לו מעות, מובן, שלבו של האב מרחם יותר לאותו הבן שאין לו מעות לעסוק ברפואות, כי מי שיש לו מעות, ממ"נ [כך או כך] , אם יחזור [אם יחפש] אחר רפואות יתרפא, ואם לא יחזור, איהו ח"ו דאפסיד אנפשיה [הוא חס ושלום הורג את עצמו] ," במו ידיו.

"אבל על הבן השני, הרחמנות של אביו וכל רואיו, חותך הלב," כי הוא עני. "ואם כן מה אתה מבטל כל כך לאחיך שיש לו פני ווינקלער, ואתה כועס על העולם, שהמה מכבדים אותו יותר ממך? לדעתי ראוי הוא יותר לכבוד ממך, כאמור לעיל, והוא פשוט, וכן טבע העולם, "אע"ג דאיהו לא חזי מזליה חזי" [אפילו שהוא לא ראוי, מזלו ראוי] , וקל להבין.

מ... נודע לי בשבוע שעבר, שגמר בדעתו, להתפטר מעסקי, שהעמסתי עליו יותר מדי, ולבוא אלי לונדונה, בלי שאלת פי, כי איך ישאלני, ואני נוגע בדבר? ועוד, שגם תינוק הבורח מבית הספר יודע זאת, שלשבת סמוך לשולחן רבו, בהרחבה גדולה, ולהשתעשע בסודות התורה וברזין עליונים, מקובל ביותר, מלעסוק בדרכי רבו בדברים שפלים ומבוזים, שאין לשאוב מתוכם, אלא טרדות עצומות, באין יכולת להתפלל אפילו כאיש פשוט בפירוש המילות.

ואני משיב ללא שאלות, שמי שנוהג עמי ככה בעת הזאת, כשהוא צמא ומתגעגע, גדולה טובתי עמו, ומה עוד, יהיו מעשיו עמי, בעת שאזכה לקרבו תחת כנפי השכינה, כי יכול אז, לחשוב בלבו, הרק אך במשה דבר ה', גם עמי דבר ה'. וגם לי שולחן לערוך, ולפרנס כל העולמות העליונים, ואיך אוכל כהיום להתבטל, לעסקי גופו של רבי ובקושיות אשר לקח?"

באופן מצער, כל אחד בונה לעצמו תורה שלימה ו"שולחן ערוך" משלו, שכביכול יודע איך להתקדם, ועל ידי אילו פעולות. ואמנם שהוא קורא בעין אחת, ושומע באוזן אחת, מה ממליצים המקובלים, ומה אומר לו רבו, לא זה בסופו של דבר קובע מה שיעשה הוא. אלא אחרי הכל, הוא מחבר לעצמו דרך משלו לפי הגישה הגשמית שלו, ולפי השכל וההבנה שלו. וחושב שהוא יודע איך להתקדם, וחייב להתערב במה ששומע, ולפרש את הדברים לעצמו על פי הבנתו, שבזה הוא מקלקל את כל דרכו.

ומכאן שהיכולת לשמוע להמלצות המקובלים והרב, המדריך, מבלי שום התערבות אישית, היא התנאי הכרחי לביצוע פעולה הנכונה להתקדמות. וכאן אדם צריך להיות מאוד נזהר, עד כמה הוא מפרש את ההמלצות, והעצות, כדוגמת אלו שמביא הרב"ש במאמריו על החברה, על ההתנהגות, על סדר יום, על ישיבת חברים, איך שהאדם צריך לסדר את עצמו כלפי החברה, וכלפי הלימודים. ועליו לשמור לבל יתערב בכל העצות הללו הטבע הרצון לקבל שלו, ויערוך בהן "תיקונים" למיניהם, שאז לא תהיה זו כבר תורה מן השמים.

"כי כל עיקר כבוד ומורא בהשואה להשי"ת, נאמר ביחוד על העת הזאת, שכבר זכה להתלבשות השכינה הקדושה בתוך לבו לנצחיות, כי צריך אתה להאמין שעסקי הגוף של רבך, המה עסקי הנשמה ממש, דע"כ אמרו ז"ל: "למד לא נאמר, אלא יצק מלמד שגדולה שמושה יותר מלמודה"." כמו שכתוב, "מה שפסולת בעליון, זה קודש לתחתון". ויוצא שאם האדם קשור לרבו ולקבוצה בחיצוניות בלבד, אז יחסו כלפיהם קובע את המעמד שלו, ועד כמה שמשפיל את עצמו, כך יכול לקבל מהם.

"כי תלמיד אצל הרב צריך להיות בהתבטלות אמיתי, במלוא מובן המלה, כי אז מתאחד עמו, ויכול לפעול ישועות בעדו." להיות ה"מתאחד עמו" אפשר, רק אם מבטל את הטבע שלו, היינו את השכל וההבנה שלו, את הביטחון שלו שהוא מבין, שהוא מסוגל בעצמו, שהביקורת שלו היא נכונה. זאת אומרת, ההתבטלות האמיתית היא מעל הטבע.

"ואי אפשר לתלמיד להיות דבוק בנשמת רבו, להיותה למעלה מהשגתו, וכמ"ש אלי ... נ"י, אשר מאמין שגוף של צדיק הוא גדול כמו נשמה של אחר. והגם שלא שמע מה שדיבר בעצמו, כי סיים על... ומכל מקום הוא מסכים לנסיעתי לאמריקא וכו', ואם היה שומע מה שאמר לא היה מסכים כל כך בפשיטות." כי התלמיד יכול לאחוז רק ב"גופו" של רבו, היינו רק בחיצוניות, בקשר החיצון שלו עימו. לכן ודאי ש"אם היה שומע מה שאמר" לא היה מסכים שרבו מתרחק. לרבו לא משנה היכן להיות, הוא בין כך ובין כך קשור עימם, רק על התלמידים פועל המרחק.

"אמנם כן הוא האמת, אשר גוף של צדיק אמיתי, הוא גדול ממש כמו הנשמה, אשר הצדיקים קדושי עליון, זוכים אליה. ולפיכך הלואי שתזכו להידבק בבחינת גופי, ואז תהיה בטוח לראות עולמך בחייך, וע"כ שבחו חז"ל השימוש, להיותו קרוב לדביקות התלמיד ברב כאמור." אין הוא מתבייש לומר "שתזכו להדבק בבחינת גופי", כי אם זהו אמצעי לתלמידים שיעלו, ויתעלו, חייב הוא לגלות להם אותו.

"את הר'... נ"י, קשה לי לגמרי מלהשיגו, כי איך יתכן שאחר כל טרחתי הגדולה, שטרחתי בשבילו עד הנה, כי חברתי חבור נאה ויפה, הוא ספרי "אור הפנים", עם כל מיני הידורים בשבילו, בניר היפה, ואותיות בולטות, הקדמה שלמה, ופתיחה כוללת. מפתחות הענינים, וראשי תיבות. והיו לב' המאורות הגדולים, מאירות ומסבירות כהלכה.

גם, כמעט מדי שבוע בשבוע, אערוך לו מעשי אצבעותי למלחמה, מכתב ארוך ורחב, ולפעמים שני מכתבים בשבוע אחד. ולא אוכל לחושדו, שאינו ח"ו אורח טוב, שלא יאמר ח"ו, כל מה שטרח בעל הבית לא טרח אלא בשבילי. אלא אני מוצא אותו יושב מוקף חומה הק', כי לולא ישב מחוץ לחומה, ודאי לא היה משוה עצמו עם יצרו, לנהוג מנהג היבש הזה. וחוששני עוד עליו, אשר יחד עם מנהגו זה, אומר עוד בלבבו, שדבוק ומקושר בי יותר מכל בני החבריא, כי אחר כוונת הלב הן הן הדברים, ורחמנא ליבא בעי [והקב"ה דורש לב] , וכיון שנקודת לבו דבוקה בי, אינו צריך ליותר, לחזור [לחפש] אחר מעשים, שהמה נחוצים ונאותים, רק לקטני הדעת, שאין להם דרך אחר, מה שאין כן ליהודי מקושט כמותו (שיינער יוד בלע"ז) לב טוב עולה על כולנה [על הכל] , באופן שאינו צריך עוד לגלות כלי מעשה, בהכשר ויתרון."

יש באגרת המון רמזים עמוקים, אבל לעת עתה מספיק לנו לקיים מה שביארנו עד כאן.

"הן אמת, שעדיין לא שמעתי מכל החבריא, שום התפעלות, מתוך ספרי "אור הפנים", זולת ... נ"י בלבד, שעל כל בויגן ובויגן ששלחתי לכם, כתב לי תלי תילים של שירות ותשבחות, מעומק לבו, ומובטחני עליו ע"כ, שיועיל לו בעזהי"ת. ... ויש לו פחות או יותר עין טובה להרגיש בערך איש ומפעלו, ועל כן לבו לב אנושי, על כל פנים להתפעלות מחוייב ע"ד שכתבתי מכבר, בפירוש הכתוב "הבן יקיר לי אפרים", "יקיר" כמו "יכיר", ו"יכיר" כמו "יקיר", כלומר שתלוים זה בזה, ובאים כאחד ממש, ודכירנא [וזכרתי ], מה שכתב אלי ... נ"י, והודה ולא בוש, אשר כל המכתב הלז [כל המכתב הזה] הבין בטוב, חוץ מענין יכיר ויקיר, שמוכרח להכניס פילא בקופא דמחטא [להכניס פיל בחור המחט] , ותלה זה שיכול להיות שחסר לו עוד הקדמות, וידיעות הצדיק. ולפיכך היא שניתנה לו בין אצבעותיו, לכתוב אלי במכתב האחרון, שיש מסגר סודי על ספרי [שיש מנעול סודי על ספרי] , ולא ידע ולא יבין אותו. ומה יכולתי לענות לו? ע"כ אמרתי בלבבי, מה שלא יעשה השכל יעשה הזמן, ויתבאר לו שהכרה הוא לפי הרגש היקר [לפי תחושת החשיבות] , כלומר, ההתפעלות וההתבטלות מהטובה האמיתית. שזה מעלה ומחזיק הרוממות והיקר, ואז הולך ונוסף בו ההכרה, ואחריה מתרומם היקר, וכן הולכים ומתעלים במעלות הקדושה, עד שזוכים למלאות החסרון ולתקן המעוות, עד ליחוד השלם האמיתי."

ההתרוממות היא בנושא ההשפעה, בנושא הנתינה. ומהיכן תבוא התרוממות כזאת? אם אדם עושה פעולה לקראתה, ומצפה לה, היינו, מגלה בתוך עצמו כלי לצורך זה, אז מלמעלה הוא מקבל בחזרה השפעה, שמביאה לו התרוממות לקראת ההשפעה, לקראת הרוחניות. ומזה מובן לו, שהולך ומפתח את עצמו נכון, ומתפתח לעבר המטרה הנכונה. הכל תלוי בדחף הראשון מהאדם, שמנסה ומשתדל לעשות איזו פעולת השפעה כלפי החברה שבה הוא נמצא. שמלבדה אין בו עוד כלפי מי לעשות, היות שהבורא במצב הזה לא נמצא, אלא רק החברים השייכים לחברה.

לכן אומר בעל הסולם, שרוצה לקבל תגובה מהחבריא. כי אז לפי גודל יקרו של הדבר, האדם יכיר אותו, ויתחבר עמו. כי ברוחניות ההכרה והחשיבות הולכות יד ביד. שהחשיבות היא הכלי שהאדם מכין, וההכרות נקרא, שבתוך הכלי הזה מתלבש האור לפי השתוות הצורה.

"במכתב הנ"ל כתבתי שענין יכיר כמו יקיר על הש"י. אבל נודע שעולים בקנה אחד, כמ"ש "ויאמינו בה' ובמשה עבדו". וכמ"ש ז"ל: "המהרהר אחר רבו כאלו מהרהר אחר שכינה", כי הרצון העליון השוה בדברים שיהיו נמדדים ובאים במידה אחת ממש."

ומכאן יש ללמוד, שהיחס כלפי הקבוצה, כלפי המורה, וכלפי הבורא, הם היינו הך. והם עוד יותר מועילים וחשובים לאדם המתחיל בתחילת דרכו, לעשות פעולות נכונות. ולא ישלה את עצמו אדם, שכלפי הבורא הוא מסודר, אם כלפי החברה או כלפי רבו אינו מסודר בפעולותיו, מאחר שכלפיהם אינו שונה מכלפי הבורא.

אלא מפני שהבורא נסתר, אז כלפי הבורא הוא יכול לשקר לעצמו, ונוח לו עם השקר. וכלפי החברה אינו יכול לשקר את עצמו, ולכן כאן יבדוק את עצמו, ויציב את עצמו בצורה הנכונה, שלעולם לא יתכן מצב שהאדם יתקדם לבורא, אם אינו מתקדם כלפי רבו, וכלפי הקבוצה. כי מצוות בין אדם לחברו קודמות למצוות בין אדם למקום, וזה אומר, שרק דרכן הוא יכול לכוון את עצמו למקום.

"ומה אשוחח אתכם ילידי הארץ, כסבורים אתם שאני בחו"ל ח"ו ואתם בארץ ישראל!"

ישנה הבעיה, שאדם לא מבין שהחברה, הספינה שיכולה לקחת אותו עד לגמר התיקון, נמצאת תמיד בגמר התיקון, ורק עד כמה שהוא נכנס בתוכה, ורוצה להצטרף להיות בה, כך הוא הולך ומתקדם במעלה המדרגות הרוחניות. וגם כן, עד כמה ששופט את המורה שלו, ומודד אותו, שאינו מבין שכלפי המורה נמצא הוא בגמר התיקון, ברוחניות מלאה, צריך התלמיד לקחת למעלה מהדעת את מה שרואה, ולרצות להצטרף לתהליך, כי אלמלא כן, אין לו הכלים למה להצטרף, והאמצעים במה להשתייך.

לכן צריך להבין דברי הכתוב: "הלוואי אותי יעזבו ותורתי שמרו, כי המאור שבה מחזירו למוטב". שהבורא נסתר למאמץ שאדם חייב לעשות, משום שאם היה נגלה לפני שהאדם עשה, והכין מאמץ, אז האדם היה עושה את המאמץ מטעם הרצון לקבל שבו, כקליפה שרוצה להדבק. ולעולם לא היתה לאדם יכולת לעשות שום מאמץ שאפילו דומה להשפעה. ובזה שבמקום הבורא נמצאים המורה והקבוצה, ניתנת לאדם הזדמנות לעשות פעולה, שהרצון לקבל לא נמשך אליה, אלא נדחה ממנה. ומראה את המורה והקבוצה בצורות בלתי נעימות, מטעם שאינו רוצה להדבק בהם, כי מרגיש שכמקבל לא יהיה לו מכך שום רווח.

אלא הבורא שם בין האדם לעצמו את המורה והקבוצה, במיוחד כדי לתת לאדם שרוצה לעלות, הזדמנות לעלות בלא השתתפות האגו, הרצון לקבל שלו. ומי שאיננו משתמש בזה, אין לו אם כך, אמצעים לעלות, היינו להתפטר מהאגו, ולהדבק יותר ויותר להשפעה.

"אעידה עלי התורה הקדושה, במה שמשה רבנו עומד ומצוה עלינו בפרשת מסעי: "צו את בני ישראל וכו' כי אתם באים אל הארץ", בפסוקים אלו הוא מציין ומסמן לנו גבולות הארץ באר היטב, באופן, שכל הבא לארץ ישראל אין לו עוד כל ספק בהם.

הוא גוזר ואומר: "והיה לכם פאת נגב". "נגב" הוא מלשון נגיבה, כי "ישועת ה' כגן רטוב". ולפיכך יכונה ההסתלקות מאורו ית' בלשון "נגב". "והיה" הוא לשון שמחה, המורה על ישועת השי"ת שכולל את האות: "והיה לכם פאת נגב", כלומר, שידעו כי פאת נגב היא בבחינת פאה וגבול דמנכרא [שניכרת] . בסו"ה: "ואבדתם מהרה". והיינו, "ממדבר צין על יד אדום", "צין" הוא מלשון "צינים ופחים" שאמרו ז"ל, שאינם בידי שמים, אלא על ידי "אדום". כי תכף כשיד אדום באמצע, אומר הקב"ה: "אין אני והוא יכולים לדור בעולם"." ה"גבול" נקרא, שאדם צריך להרגיש עד כמה הוא מתרחק, ואמנם נמצא במצב שמרגיש שיש לו עדיין קשר, אבל בהחלט נמצא כבר מחוץ לקשר. אלא שלא נעלם ממנו לגמרי המצב הרוחני, וצריך אז להילחם על ה"צינים ופחים".

"לפיכך אומר "והיה לכם גבול נגב". "גבול" הוא הסוף, אשר סוף הנגיבה הנ"ל מסתיים, "מקצה ים המלח קדמה". פירוש, כאשר רק תתחילו לנגוע בקצהו של מלכות שמים. "קדמה" כמקדם, מיד יסתיים לכם הניגוב ותתחיל השפע מטרות עוזו להופיע עליכם.

ומוסיף ואומר: "ונסב לכם הגבול מנגב". פירוש, כיון שתחילת הזריחה היתה אחר "הנגיבה", "ובגבולה", לפיכך הולך ויצא המיצר לחוץ, ועוקם לצד צפונו של עולם באלכסון כמו שפרש"י ז"ל עש"ה. דהיינו, "למעלה עקרבים". פירוש, שבסיבה הנ"ל צומחים ועולים עקרבים לנגדכם."

הגבול שנקרא "באלכסון", נבנה בהשתתפות בינה ומלכות. ולא שהאדם נמצא כל הזמן בהתקרבות אל "ארץ ישראל" או אל מחוצה לה, אלא בכל רגע ורגע הגבולות של ארץ ישראל משתנים כלפי האדם. אם נדמה לו שנמצא מרחק מטר אחד מארץ ישראל ותיכף הוא בפנים, ופתאום נותנים לו משקפת טלסקופית הפוכה כביכול, שמרחקת, אז אותו המרחק שקודם מדד לפי מטרים, הוא מתחיל למדוד כעת לפי מילימטרים, ונראה לו שאינו רואה את הסוף.

נמצא שהגבולות אין להם שום מימד מחוץ לאדם, אלא בחושים של האדם, הגבול בכל פעם נראה אחרת. וצריכים להבין, שרק האדם בכלים שלו קובע את המדידה שלו, האם הוא נמצא קרוב או רחוק, ובאיזה מרחק הוא כלפי הקדושה.

""ועבר צינה", צינה נוראה עוברת ברוב העצמות המתפרצת ובאה ממדבר צין הקדים [המזרחי] , דאיהו צין ואיהו צינה; וכתרגומו: "מדרומא למסקנא" [מדרום למעלה] דעקרבים.

"ויעבר לצין", ע"ד שאמרו ז"ל: "ואפילו נחש כרוך על עקבו לא יפסיק", אבל עקרב פוסק לדברי הכל; ועל כן: "ויהון מפקנוהי מדרומא לרקם גיאה". כי הקנאה כאש אוכלת לעומת העקרבים, עד שמוכרח לבוא "לקדש ברנע", שהיא "רקם גיאה"," "גיאה" הוא אחד השמות דעולם הזה.

"פירוש, שמחשבותיו רוקמים לבוש גאות להפליא. עד "ויצא חצר אדר", כי הגם שהת'אדר' באדרת שער ולא יחטיא וכו' כמו היושבים ראשונה במלכות, מכל מקום הוא מרגיש שהוא עומד בחצר, ומחוץ יעמוד. וע"כ נקרא מקום זה "חצר אדר", כלומר, תרתי דסתרי אהדדי [שני פסוקים הסותרים זה את זה] , כנ"ל." עד כמה שרואה את עצמו בחוץ, באמת נמצא הוא בפנים, ועד כמה שרואה את עצמו בפנים, האמת הוא שנמצא בחוץ. וזו בעיה, מאחר שמודד או לפי הרצון לקבל שלו, או לפי הרצון להשפיע שלו.

""ועבר עצמונה", עצמ' ונ' ה' איהו עצם ואיהו עצמון ואיהו עצמונה, כי המקום גרם, ונעשה כמו עצם קשה שאי אפשר לשברו. וכמו הפיל שאין לו צירים בעצמותיו, ואינו יכול להטות ראשו לאחריו. וכשרוצה להביט לאחריו, מחויב לטלטל ולהפך כל אורך קומתו מראשו עד זנבו כנודע לבקיאים בטבע החיות.

וכמו שמסיק ואומר: "ונסב לכם הגבול מעצמון נחלה מצרים", פירוש, העצמונה שב להיות עצמון, ועל כן שב ל"נחל מצרים", אשר אמר ה': "לא תשוב בדרך הזה עוד". אבל אינו גלות מצרים ממש, אלא, על קצהו של הגלות הזה.

"והיו תוצאתיו הימה". כלומר, אחר שנלקח ונחלה ב"נחלה מצרים" - זוכה משם לתוצאות חכמה לשוטט בים החכמה. וכמו שפרש"י ז"ל: "אותה רצועה שבלטה לצד צפון היתה מקדש ברנע עד עצמון ומשם והלאה נתקצר המצר וכו' לנחל מצרים". עש"ה."

מי שנכנס למצרים הוא האדם, שבהתאם לרצון לקבל הקטן שבינתיים מתגלה בו, הוא עובד עליו, ומוכן להיות עם הסביבה שלו כמשפחה אחת של "שבעים נפש", כמשפחת יעקב ושניים עשר בניו, ש"שבעים נפש ירדו מצרימה". כי מה שחסר להם זו רק תוספת עביות. הם עצמם נמצאים פחות או יותר בצורת הקיום הנכון, מלבד כלפי יוסף, שהוא ה"יסוד" שמתגלה בעבודה במצרים. כי יוסף אינו שייך למקום שממנו באו, הנקרא "ארץ ישראל". אלא בעת שהחל הרעב בארץ יוסף התגלה כמי שאומר: "אתם תעבדו לפי מצוותי, אתם כולכם תשתחוו לי". כי תפיסת המציאות, תפיסת תיקון העולם באה ביסוד, ולא במלכות.

מדוע התנגדו לזה האחים? כי לפי הטבע אלה כולם כוחות של הט' ראשונות, ואינם יכולים להסכים עם היסוד. אלא הם עובדים לפי צמצום א', והיסוד עובד לפי צמצום ב', ולכן צורת העבודה שמכתיב להם יוסף אינה מקובלת עליהם. שזו עבודה שונה בתכלית, לא עבודה במלכות עצמה, אלא בט' ראשונות בהצטרפות המלכות אליהם. לא ברצון לקבל, אלא בתכונות דהשפעה. לכן התנגדו ובצדק. אולם יוסף בא כבר מהעביות המתקדמת, שעומדת להתגלות, ולכן הוא צודק בשלו. אבל בכל מקרה, הם כולם אחים בני משפחה אחת, רק בעניין שיטת העבודה נמצאים במחלוקת שלא מובן איך להמשיך.

לכן לרדת מצרימה לקבל עביות נוספת, אדם יכול רק בתנאי שהולך בעביות המתגלה לו, מתוך רצונו להיות כמשפחה אחת עם כל העולם שלו. שעושה מעצמו ארץ ישראל ממש, וכל חיתו היא בתוך המושג "ארץ ישראל". ואז הוא זקוק לתוספת עביות, ומתחילים להוריד אותו למצרים.

"פירוש דבריו ז"ל: ע"ד שכתוב בשם האר"י ז"ל בזוהר הרקיע, וכמדומה שכן כתוב גם בשה"ק, שמתחילה נברא העולם ב"ב". - ונודע שנקודה באמצעותא ד"ב", שה"ס חכמה, וצד צפון פרוץ. (עיין ברש"י בראשית) שאחר כך נתפשט האי נקודה [נקודה זו] דחכמה שבתוך ה"ב" כמו "ו" ושבה לצד צפונה [לצד שמאלה] של ה"ב" כזה: "ם" ונעשית מ"ם סתומה."

הכיוון הוא תמיד מזרחה, ויוצא ש"ב" פתוחה לצפון. מ"הקדמת ספר הזוהר" למדים, שהאות "ב" היא מהמילה "ברכה" ("הוראת מדרגתה היא הברכה"), שנמצאת ה"ב" למעלה מהשכל, למעלה מהדעת, למעלה מכוח האנושי. ולכן אדם שדורש כוח מלמעלה, ולא ב"כוחי ועצם ידי, עשה לי את החיל הזה.", מקבל מלמעלה כוח שבתוכו הכוח הנקרא "ברכה", מפני שהכל בא מצד העליון. ובזה האדם יכול להתקדם. כל התיקון הוא ב"ב". לכן "בראתי יצר רע בראתי תורה תבלין", שתקבלו את הכוח הזה מלמעלה. ותורה מתחילה מ"ב".

"וזה פירוש מאמר חז"ל: "הלא במאמר אחד יכול להבראות", שזה ה"ם" ה"ס מאמר אחד.

אבל החכמה לא היתה יכולה להתפשט מחמת ש"ם" זו היא אות סתומה מכל ד' הרוחות, ועל כן חזרה החכמה והצטמצמה, בסוד: נקודה באמצעות ה"ב" - בסוד "ו", ואז נתפשטה החכמה למתן שכר לצדיקים." לפי עבודת היושר שלהם.

"וז"ס דע"כ "נברא העולם בעשרה מאמרות, כדי להפרע מהרשעים שמאבדין העולם שנברא בעשרה מאמרות" כנ"ל." זאת אומרת, מבדילים את המלכות, שהיא אותו החלק שאי אפשר לתקן.

"כי מתוך שמעצמון נסב לו הגבול לנחלה מצרים, כמ"ש: "ראיתי רשעים קבורים ובאו", וכמ"ש: "שלו הייתי ויפרפרני ואחז בערפי ויפצפצני ויקימני לו למטרה". שכל זה מסיבת הרצועה הבולטת הנ"ל. שה"י" נתפשטה ל"ו" לצד צפונו של ה"ב", שעל כרחך נתקצר הגבול לנחלת מצרים כנ"ל. ועל כן נאבדו שם כל שונאי ישראל, ובני ישראל באים 'הימה' לשאוב מעיינות החכמה לחידוש העולם כבראשונה; והיינו, כדי "ליתן שכר טוב לצדיקים שמקימין את העולם שנברא בעשרה מאמרות"."

כל העבודה שצריך אדם לעשות בלתקן את הכלים השבורים, שבתוכם כוחות השפעה וקבלה יחד, וגם ההשפעה נמצאת תחת שליטת הקבלה, זו העבודה בלהבדיל בין כוחות הקבלה להשפעה, ולתת לכל אחד ואחד את הצביון הנכון. ואז מנקודת "י" הוא עושה "ו". וב"ו" הזה סוגר את ה"ב", מקבל כוח מלמעלה, ומגיע ל"ם" סתומה.

"ומסיים הכתוב: "וגבול ים והיה לכם הים הגדול", הוא עיקר המקווה לזכות לחכמה רבתי, שנקרא "ים הגדול", שמשם מתחילים לשאוף אוירא דארץ ישראל אשר נשבע ה' לתת לנו וכו'." עד כמה שמסדר את עשר הספירות, באור ישר ואור חוזר, מתוך כך יש לו כלי קיבול הנקרא "מקום", ובתוכו "ים של חוכמה".

"ולזרז אותנו לדבר הזה, מכפיל הכתוב ואומר: "וגבול זה יהיה לכם גבול ים" כלומר, כל תוצאות ים החכמה אינם אלא לגבול זה! דהיינו, ים הגדול, ימה של ארץ ישראל, מוחין דגדלות! שאי אפשר לזכות בהם אלא אחר עברו על כל עשרת הגבולים. שה"ס "ותחלף את משכורתי עשרת מונים", שאחר זה זוכים להתיישב בארץ ישראל, ארץ זבת חלב ודבש. ארץ חמדה טובה ורחבה."

כשרוכשים כלים מתוקנים, אז יכולים כבר לשלוט בהם, ולגלות בהם את מידת ההשפעה לבורא, ומגיעים לדבקות הנקראת "ארץ ישראל". ארץ שהרצון לקבל נמצא בהשתוות הצורה עם הבורא, היינו באותן התכונות, במילוי ובדבקות עם הבורא, שהיא "ארץ חמדה טובה ורחבה".

"הנה נתתי לכם סוסים אם תוכלו לתת עליהם רוכבים, תגיעו עדי להתיישב בארץ חמדה טובה ורחבה לנצח נצחים, ועד אז, אל תאמרו ח"ו שאני נסעתי מארץ ישראל, אלא אתם מתרשלים בזה, ואינכם מתגעגעים כראוי לשבת בה עמי יחד."

"כיון שקראתי לפניכם הפרשה, - אפטיר לכם בנביא: "שמעו דבר ה' בית יעקב וכל משפחות בית ישראל וכו' אומרים לעץ אבי אתה ולאבן את ילדתנו, כי פנו אלי ערף וכו' ואיה אלקיך אשר עשית לך יקומו אם יושיעוך בעת רעתך" וכו'.

וכי יעלה על הדעת שאבותינו הק' שבזמן הבית והנבואה - כסילים היו, לומר לעץ ואבן אבא ואמא? רק טפשים ההולכים ומטפשים יוכלו להרהר כזאת על אבותינו ז"ל."

נהוג לחשוב שזמן הבית היה תקופה ברברית. וכפי שחיו והתקיימו ופעלו האנשים בעולם דאז, אותה התפתחות הייתה כביכול גם לעם ישראל. אלא ש"תקופת בית המקדש" משמע, שהעם היה בגובה של הכלי הקדוש. "בית" זה הכלי, מלכות, ו"מקדש", קודש, זהו תכונת הבינה. היינו, כל הכלי של האומה היה מקודש בעל מנת להשפיע. והיות שמבנה האומה הוא ככל מבנה פירמידאלי, דרגת הנבואה שהייתה בעם, מצביעה על גובה ראש הפירמידה שהתקיימה בישראל, שדרגה זו נקראת "זמן בית המקדש", "בית המקדש", "בית ישראל", "בית יעקב".

"אלא הענין הוא, כי עץ, זה "עץ החיים", אבן זה "עץ הדעת", פירוש, שהנגלה כלפי האדם בדוק ומנוסה שהוא "עצת" ה', להיות שעל ידי עץ ועצה הללו, הולך וממשיך אור החיים העליונים, נקרא "עץ החיים". והנסתר ממערכי אנוש ותחבולותיו והיותו עדיין מסופק אם עץ טוב או רע הוא בעיני אדוניו למצוא חן בעיניו ית', נקרא "עץ הדעת טוב ורע" או: "אבן, מלשון: "אבין", כלומר, אתבונן ואראה אם טובה היא, או עצה רעה היא."

האדם צריך לראות "עץ טוב ורע". וזה בהתבוננות, ומחקר, שמשווה בין הכלים שלו לבין מה שנדרש, ועורך מתוך ההשוואה חשבונות וסיכומים על הלימוד, על "עץ הדעת טוב ורע". שעץ הדעת טוב נקרא, שגם כלים דקבלה שבתוך הדעת שלו הופכים להיות כטוב מתוך הרע. רק בדרך הזו שנקראת עבודת האדם ב"עץ", האדם בונה כלים חדשים שלא היו לו קודם.

במכתב הרב"ש לכבוד ט"ו בשבט, הוא מסביר על אופן הטיפול בעצים, עד כמה אופני היגיעה שבזה הם רבים. ולא העבודה עצמה היא המטרה, אלא מתוך היגיעה הזאת האדם יכול לצוד הבחנות חדשות, מה שלא היו לו קודם. ואותן ההבחנות שאוסף ומחבר, הופכות לכלים שלו, ל"עץ הדעת טוב ורע", שהופך להיות ל"עץ", לכלי של האדם. על שמן נקרא "האדם עץ השדה" [דברים פרק כ, פס' יט].

"היושב ומצטער זמן רב, נקרא גם "מדוכה", כמו שרמזו ז"ל: "על מדוכה זו ישב חגי הנביא" וכו'. והיא נקראת מדוכה. להיותה מוכנה לאוילים לכתוש ולדכות עצמותיהם שם. כמו שכתוב: "אם תכתוש את האויל במכתש וכו' לא תסור מעליו אולתו".

ויש להקשות: איך מונח האויל תחת העלי במכתש בדביקות נמרצת, ובשום אופן אינו פורש מאולתו? ועוד, אף שרואה בעיניו, אשר לאויל יהרוג כעש, ואל יעבור על זוהמתו?

אלא שהאויל מוצא לעצמו טעם גם בעת שבתו בתוך המדוכה, וכעין קורת רוח לו בזה.

ואין להתפלא על זה, כי על כיוצא בו אמרו: "ואל תדין את חברך עד שתגיע למקומו". - ולפיכך נקרא אליל זה "אלהי אבן". או "אבן משכית". כי שום גמול אינו משיב לעובדיו, שעובדים אותו במסירות נפש כנ"ל. ואין מושיע אותם בעת צרתם." זו נקראת עבודה ב"אבן".

"לעומת אליל האבן, נמצאים העובדים "לעץ", פירוש, שמסתפקים בהארתם המועטה בכמה שיכולים להציל להם. וכמו שקצרה יד ה' להושיע להם בעת צרתם. ואינם זזים מעץ הנגלה להם, כי נדמה להם שאף בעל הבית אינו יכול להציל משם את כליו, מאחר שעץ הזה כבר בדוק ומנוסה להם לאבי החיים. ושוכחים, או עושים עצמם שוכחים, אשר מעלין בקודש ולא מורידין."

האדם בעבודה הולך כביכול על שתי רגליים, שפעם העבודה מתגלה לו כ"אבן", ופעם מתגלה לו כ"עץ". ובהתאם לכך עליו להבין שמשמאל באים לימין, ומימין באים לשמאל, מעץ באים לאבן, ומאבן באים לעץ. זאת אומרת, תמיד באים לבחינה שכנגד, מהבחינה שכנגדה. ולכן העבודה הזאת מורגשת בו, שכביכול אין הוא יכול לקיימה ולעשותה, ושאין בה שום טעם, כי תמיד אדם עובד על בחינה שלא נמצאת בו עדיין, אלא נמצאת במדרגה מלפניו.

בכל דבר שיש לנו בחיים, אנחנו טועמים באיזו צורה את הדבר בטרם מגיעים אליו. או מאנשים אחרים, או שנותנים לנו לטעום בפועל, או שאנחנו יכולים להעריך לפי הכלים שלנו מה יהיה. ואילו ברוחניות העבודה היא תמיד בזה, שאדם נמצא במצב מסוים, ולמצב הבא לחלוטין אין לו שום יוצרות בתוכו, ולכן הכרח שתהיה בהתגברות ובסבלנות, שבזה הוא הקושי. כי האדם שוכח ש"מעלים בקודש, ואין מורידים", ועד כמה שנראה לו המצב ירוד ו"אבן", עליו להתעורר ממנו לעבודה ב"עץ".

"ודבר זה סימן לקדוש וקדושה. כמ"ש: "אל תאמר שהימים הראשונים היו טובים מאלה, כי לא מחכמה שאלת זאת","

ההבדל בין המדרגות הוא גדול בהרבה מכפי שאדם חושב. למתחיל נראה שכל יום ויום מביא לו כל כך הרבה התפעלויות וחידושים. ויש כאלו שממלאים דפים בכל שיעור, ובכל יום הופכים עולמות, כי כך הם מרגישים, שאצלם הכל מתהפך מרגע לרגע. אבל לאחר מכן נעשה כביכול הרגל, והעבודה נראית סיזיפית, בהבחנות קטנות, עד שבכלל שבועות וחודשים לא זז כלום. אבל זה לא נכון.

אלא עד כמה שאדם מתקדם, זאת אומרת שומר על הכיוון, והולך עם הקבוצה, ושקוע במקורות הנכונים, כך הקצב גדל. רק שהקצב הגדל אינו מורגש כבתחילה, משום שהוא בהבחנות יותר גבוהות, ולאדם אין כבר את הרגישות להבחנות האלו. אלא השלבים הראשונים הם בדומה למטוס שממריא, וכלפי הקרקע אפשר למדוד איך הוא נע ומתקדם, עולה לאויר, ובמהירות נוסק לגובה. הכל מורגש מאוד בברור, מבחינת הגובה, והמהירות, והשינויים. אבל לאחר מכן, כשנמצא במרומים, מי יודע אם תלוי הוא באויר, או טס במהירות גדולה? אין כלפי מה למדוד.

כך האדם בדרך, הוא שנמצא בהתקדמות, אין לו יכולת להבחין בהבחנות הקטנות שהוא עובר. קודם היו לו הבחנות קטנות, אבל היות שהיה קרוב לקרקע, היתה לו היכולת להשוות עם משהו. וכעת כשנמצא רחוק מהעולם הנתפס בחושים שלו, הוא אינו יכול למדוד. אלא עד שמגיע לעוד איזו תפיסה חדשה, לאיבחון או הרגשה חדשים, לא נראים לו השינויים האלה גדולים. אבל הם באים על פני הבחנות גדולות מאוד, ובמהירות גדולה מאוד, אמנם שאינם מורגשים כך באדם.

לכן נדרשת סבלנות, מפני שההבחנות הרוחניות סמוכות מאוד זו לזו, ורק לאחר שאדם עובר מדרגה, אז הוא מתחיל להבין איזו מדרגה רכש, וכמה סיבות, ומרכיבים היו בתוך המדרגה הזאת, שהרכיבו לו את המצב, שממנו הוא מרגיש עכשיו עלייה, ומצב החדש.

"כי העובדים לאל אחר דאסתריס ולא עביד פירי [כי העובדים לאל אחר, שהסתרס ולא עושה פירות ]," שאינו מביא לתיקון הכלים בעל מנת להשפיע. "הולכים ומתמעטים כפרי החג. "וימותו ולא בחכמה" ח"ו. - ונמצאים כל ימיהם בהרגש, שהימים הראשונים היו טובים מאלה."

זה הייאוש שבא לאדם כסימן שבודק את עצמו, ואת התקדמותו בצורה שגויה. אלא אחת ולתמיד חייב אדם לשים לו כקנה מידה את ההשפעה, וכלפי סרגל ההשפעה למדוד את עצמו, ואז לא יטעה. או שיראה את עצמו יותר גרוע ממידת ההשפעה שמסוגל לצייר לעצמו, ואז ישמח בהתגלות הרשעים. או שיראה את עצמו מבין, ואם לא מתקדם בפועל במידת ההשפעה, אבל לכל הפחות מכיר בחשיבותה, ומזה ישמח. או שיראה שבאמת מתקדם מעט, ויש לו פתאום דחף פנימי להשתתף, ולהיות בתוך הנטייה הזאת, ומזה ישמח.

לכן אם אדם מודד את עצמו כלפי מידת ההשפעה, הוא תמיד יכול למצוא לעצמו יסוד נכון, ותומכים, ושמחה. מה שאין כן, אם בודק את עצמו כלפי "מה יש לי מזה?" ואז לא מוצא שום תועלת. כי מכל הלימוד יוצא שיודע כמה דפים נוספים, אבל מי מעריך את הדפים שהוא יודע? המטרה אינה להיות תלמיד חכם, ולמדן. ולכן חוכמת הקבלה לא נותנת סיפוק לאדם שמטרתו אינה תכונת ההשפעה. ובמקרה כזה נמצא הולך בחושך, במצב של "עטלף", ו"מתייבש" עד שעוזב. או שעובר משבר גדול, שמחייב אותו להחליף את קני המידה, שכלפיהם הוא מודד ומשווה את עצמו, ואז מתחיל להתקדם נכון. לכן לכל אחד ואחד קורה מידי פעם זעזוע, שכך הבורא מנענע את האדם, על מנת שיבדוק היטב איך הוא מודד את עצמו.

והשמחה שבלב האדם, אין היא סימן לקלות ראש, אלא היא סימן "בחי' מראה ממעשים טובים", כמו שכותב רב"ש [מאמר שמעתי נ"ח]. היא תוצאה ממעשים טובים, מפני שהאדם, איך שבודק את עצמו, תמיד רואה את עצמו הנמצא בעולמו של הבורא, ושמח מכך. כי לא יכולה להיות אז שום סיבה לעצבות.

איך מודדים את כוונת ההשפעה?

אי אפשר לנו למדוד את כוונת ההשפעה, אלא אפשר לאדם למדוד רק את עצמו כלפי ההשפעה או כלפי מה שבינתיים הוא חושב שזו השפעה: האם אני שם אותה בראש סדר העדיפויות? האם אותה התכונה רק היא בשבילי המטרה, ולא משהו אחר? האם כלפיה אני מכוון את עצמי? אם זה כך, אף פעם אין לאדם סיבה להצטער, או להיות בעצבות, ובחוסר כוח, וחוסר סיפוק.

"וזה שמתמרמר עליהם הנביא, כי אחר שארכו להם הימים בעבודות זרות הנ"ל, כבושת גנב כי ימצא וכו', "אומרים לעץ אבי אתה". כלומר, כמו שמצילים מפני הדליקה, כן הם שמחים בחלקם, להיות העץ הזה להם כמו אבי החיים כנ"ל. "ולאבן את ילידתיני" [ילידתנו] כנ"ל.

ואחר שקבלו את שלהם, המשילם הנביא כאנשים המונחים בין העלי למכתש, ממשיך הנביא ושואל "ואיה אלהיך אשר עשית לך יקומו אם יושיעוך בעת רעתך". פירוש, חשבו [תחשבו] כמה נתנו לכם אלהות האלו, וכמה הצילו אתכם מרעותיכם.

ומתמיה עליהם עוד, ואומר: "כי מספר עריך היו אלהיך יהודה". פירוש, שבכל התעוררות והתעוררות, מעירין האלו היה בעקשנות ובבטחה, לעומת הצדדין הנ"ל. לעץ או לאבן כנ"ל. עד שכל מלכי מזרח ומערב, לא היה ביכולתם להפריע את העבודות מעמכם. וכל עיר ועיר נעשה לך אלהית, כמו דבר אלקים וד"ל וכו'." שאדם השתמש בכל הכוחות, וההפרעות, והאמצעים, מה שהיה יכול לגלות, או מה שהבורא סיבב לו, ועל ידי זאת הגיע לבניית הכלי.

"ואתם כתבו לי באר היטב, כמה שאתם מבינים במכתב הארוך הזה, וכמה שאינכם מבינים. וביחוד תאריכו לבאר לי, בפרטות ובאריכות כל עשרת הגבולים, שציירתי לכם. ותפרשו לי יותר ממה שכתבתי בה. כי אני כתבתי בקצרה.

בעיקר אל תתבישו לגלות לי, כל מה שאינכם מבינים, וכל הפירושים שלכם, ואז אענה לכם את הדגן את התירוש ואת היצהר. ודבר אחד מדבריכם אחור לא ישוב ריקם.

יהודה"

אם מקבלים את תכונת ההשפעה מלמעלה, אז מהי עבודת האדם?

תכונת ההשפעה אדם מקבל מלמעלה, כי היא תוצאה מהשפעת האור העליון על רצון האדם. האדם בדומה לילד מנסה, ומתייגע, ומשתדל במשהו, ו"יגעתי ומצאתי", שכתוצאה מכל מאמציו מתחיל לקבל הערכה חדשה כלפי תכונת ההשפעה, כלפי הכוונה על מנת להשפיע, ואיך לצאת מעצמו, ולא להיות תלוי בטבע שלו. הוא מתחיל לראות את הטבע שלו כמשהו זר שנמצא בו, שמוכרח הוא להתעלות מעליו.

אבל הוא אינו יכול להרוג את הטבע שלו, וגם לא להפטר ממנו בשום דרך, ואסור לו לצמצם אותו בצורה שכביכול מוחק את תכונת הקבלה שבו. אלא צריך להתייחס לדבר הזה כמו אל אמצעי, כלי עזר שנמצא בו דווקא כדי שירכוש את תכונת ההשפעה. שאלמלא הייתה לו תכונת הקבלה, הרצון לקבל, לא היה יכול לרכוש מתוך הרצון להנות הזה את ההשפעה, תכונת הבורא, ולהיות כאלוקים. שבסופו של דבר, חייבים אנו להגיע להיות "כאלוקים יודעי טוב ורע" [בראשית פרק ג, פס' ה].

לכן נותנים יגיעה, וכתוצאה ממנה מגיע מלמעלה האור העליון, האור המקיף, הכוח שעושה באדם תיקונים. ולא שהאדם בעצמו ביצע פעולות נכונות, אלא הוא אינו יודע אילו פעולות הוא עושה, ולא עליו לדעת. כי אדם שגודל, כמו קטן שגודל בעולם הזה, אין לו ידיעה מה הוא עושה, ובאמת גם לגדולים אין ידיעה. הם רק יודעים שהוא משקיע מאמצים, ומתוכם רוכש ניסיון, ונעשה יותר חכם ומבין.

לכאורה נדמה לנו זה כדבר פשוט והגיוני, שקורה דרך הטבע, אבל אין זה הגיוני בכלל. לגמרי לא מובן איך פתאום חלה התקדמות בדומם, בצומח, בחי או במדבר, ומתוך דרגה א' מגיעה דרגה ב'. כי הדרגה שמגיעה היא חדשה לחלוטין, וכמעט ואינה נמצאת בדרגה הקודמת.

הסבר לזה מביא בעל הסולם ב"מאמר החרות", איך הזרע שנטמן באדמה מתרקב, וממנו צומח דבר חדש. לכן על האדם רק "לדלג" קצת למעלה ממצבו הנוכחי, עד כמה שמבין לאן זה למעלה, ומה נקרא "לקפוץ" "להתעלות". וכל היתר הוא כבר מעל היגיעה, שזה הכל בא מלמעלה, ומזה נבנה הכלי החדש של האדם.

וכמה שהאדם בודק את עצמו כלפי תכונת ההשפעה, אם נמצא בה יותר או פחות, אם נכנס לקבוצה יותר או פחות, אם פועל מעל האגו שלו או לא, עליו רק להשתדל, כי הוא לעולם אינו נמצא במצב האמיתי, ואינו רואה סימנים ברורים. אלא ההליכה היא מדרגה א' לדרגה ב', שהיא יותר גבוהה, ואינה נמצא עדיין בהכרות ובהרגשת האדם. ועד לדרגה האחרונה של גמר התיקון, לא יהיה לאדם מצב בדרך שידע באופן ברור בתוך הדעת, איך ללכת. אלא ההתקדמות היא תמיד למעלה מהדעת, היינו למעלה מהרגשה ומחשבון.

ומי שאינו דורש לעצמו סימנים ברורים, אלא "כשור לעול וחמור למסע" עושה מה שמזדמן לו, בלי להתחכם, הוא מרוויח. כי בזה שמתחכם, ומעמיד תנאים לבורא, הוא רק מעיד שרוצה להישאר בדרגתו. שהרי אם מדובר בדרגה יותר גבוהה, אילו תנאים הוא יכול להציב? מנין לו לדעת מהם התנאים בדרגה הבאה? אדם לעולם לא יודע. לכן העבודה היא כביכול עבודה בטיפשות, אבל זו בעצם חוכמה גדולה, ללכת מעל החוכמה הנוכחית שבכל פעם ישנה לאדם, ומה שברגע הבא יתפתח ויתגלה - יתגלה.

עד כמה שגישה זו נראית לא בריאה, לא הגיונית, חסרת מדידה וחשבון נכון לעתיד, שאינה כדרך העולם, ודאי שלא כדרך העולם היא, אבל זאת גישה מנצחת. כי בדרך הזאת אדם עושה הכל כדי לגדול, ואז כמו ילד הוא גדל. מה שאין כן, מי שמשתדל להגדיר לעצמו כל דבר בשכל, ודורש קודם לראות, ולדעת, ולערוך חשבונות, ואחר כך יעשה משהו לפי החשבונות שלו, הוא יישאר מקובע בדרגתו. כי אינו רוצה לצאת מעל החוכמה שלו, אז איך יתקדם?

אלא ההתקדמות היא כקוף כלפי אדם. אם אדם עושה עצמו כקוף בדרגה הנוכחית, הוא גודל לדרגה הבאה, ששם נקרא "האדם". וכך תמיד חוזר ועושה עצמו כקוף. כי יש "סביבה" ויש "אני" שמוגדרים מלפני האדם, זאת אומרת, מלמעלה מגדירים לו את כל התנאים - השכל, מצב הרוח, הבהירות, דרגת החולי או הבריאות, הסביבה, ונותר לו רק לתת יגיעה בכל התנאים הנוכחיים, היינו לעבוד על הסביבה שתשפיע עליו להתקדמות.

לכן מי שמרכין ראשו מצליח, ומי שהולך בגאווה, נשאר באותה דרגה, מבלי יכולת להתקדם. אולם נדרש גם שאדם ישמע את הדברים הללו, כי אם אינו שומע, מה אפשר לעשות? החברה בכל זאת צריכה להתפלל עליו, לעשות מאמצים כדי שישמע, לנענע אותו מידי פעם. על כל פנים צריכים ללכת למעלה מהשכל. כמו שהוא אומר, יש זמן של "עץ דעת טוב ורע", ויש זמנים של "אבן".

תקציר : בעל הסולם כותב לתלמידיו אודות ההסכמות הנחוצות לספרו מרבני הישוב דאז, כפי שהיה מקובל בהוצאת ספרי תורה. אך בספרי הקבלה מי שלא נמצא במדרגת המחבר, כיצד יוכל לערוב לאמיתות הכותב? איזה כלים אם בכלל יש לנותן ההסכמה לדעת מיהו המקובל. ובכל זאת בסבלנות רבה ואורך רוח שיכול ללמד במשהו על מעלותיו, בעל הסולם מנסה לענות לכל טענותיו של אותו רב.

"ב"ה מוצש"ק דשופטים פ"ז לאנדאן יע"א

כבוד גברא רבא חסידא ופרישא אוצר י"ש חכמה ודעת

כדש"ת מה"ר ... שליט"א

מכתבכם קבלתי ושמחתי לראות כתב ידו שהי' לסימן לי על מיטב בריאותו בע"ה, ומ"ש שאינו מחזיק את הרב לבעל מקובל כמו שאני חושב, איני יודע מי הגיד ומי חשד את הרב הנ"ל לבעל מקובל, וע"כ אחשוב שכת"ה חושב שאני מתגעגע אחר הסכמתו בשביל חיזוק דברי תורתי, וכבר כתבתי שרצוני בזה רק בשביל השגת כסף להדפיס את הספרים בהיות שאין לי הסכמה ממפורסם שיהי' חשוב במקום הזה כמו שכתבתי שם."

בעל הסולם כותב לא פעם שלספריו אין דרושות הסכמות. אולם יש כאן סוגיה, כי כל ספר שמדוברים בו ענייני תורה, ויוצא לאור, הכרח שינתנו לו הסכמות מגדולי הדור. אמנם המנהג כשלעצמו הוא חיוני, כי אלמלא כן, כל אחד היה יכול לכתוב ספרים, ולהפיץ אותם לקהל הרחב, ומי יודע מה היו יונקים משם האנשים. אלא בעניין ההסכמות על כתבי הקבלה נוצרת בעיה, כי אין מי שיבדוק, ויהיה בר סמכא להחליט.

בכל מה ששייך לענייני דיומא של אורח החיים היהודיים, לדת ולתרבות היהודית, ישנם בכל דור ודור הגדולים שפוסקים לטובת הדור או שלא לטובתו, שפני הדור כפני גדוליו, ובכוחם לתת הסכמות, ולהכתיב מי הוא ה"צאן" שאותו הם מובילים באותו הדור. מה שאין כן, ספרי קבלה אמיתיים, מי באותו הדור יכול לבדוק, להעיר עליהם משהו, ולתת הסכמה? לכן כותב בעל הסולם, שרק מתוך הצורך החיצון עליו להראות את ספריו, היינו כדי לקבל כסף להדפסתם, וכדי שיופצו ברבים. לכן הוא הולך ומשיג את ההסכמות, אמנם שהאדם שנותן לו הסכמות, לא מגיע לקצה הבנתו של בעל הסולם בחוכמת הקבלה.

"ע"כ אני חושב שכת"ה רוצה לתהות על קנקני ולכנס עמי בדברים בענין הזה וגם בזה הנני מוכן ולמשמעתו ואענה על הדברים כפי כוחי. ומכ"ש אחר שסילק את עצמו מענין ההשתדלות הנזכר שם, א"כ איני עתה שום נוגע בדבר והנני כמו ת"ח שבא קודם מעשה ששומעין לו ואענה על ראשון ראשון.

א'. מ"ש שאינו רואה בזמן הזה מי שהוא מקובל, אתמהא, איך אפשר לישב בסביבה מוגבלת ולראות בכל העולם, ומכ"ש ראיה כזו מי שהוא בעל מקובל, והן אמת שגם אנכי לא ראיתי מקובל אמיתי בזמני זה, אבל אני מבין שלא אלמן ישראל ואין לך דור שאין בו כאברהם יצחק ויעקב - ובכלל לא ראינו אינו ראיה [זה שלא ראינו אינו הוכחה שאין] .

ב'. מה שהודיעני בענין מקובל עד"ש "ויהי נא פי שנים ברוחך אלי", שהקשה מה שאל ומה השיב, ותי' ששאל שיהי' מקבל ומקובל ביחד "וזה שהשיב לו אם תראה שאני מקבל ממך בעת, כעת שאתה מקבל הימני והבן עכ"ל", הנה אני מודה שאיני מבין קוצר אמריו [אמירותיו] , והרי זה דומה אלי כמו שאחד מבקש מחבירו שיתן לו מתנה, והשיבו אם תראה שאני אתן לך מתנה אז יהי' לך המתנה, שאין זה תשובה כלל, ומכ"ש שא"צ על זה תנאי כפול כמ"ש שם.

ג'. מ"ש אנכי ראיתי ברבותי מפ'... ומק'... זצלל"ה שהיה להם מדרגה זו עכ"ל. הנה לדעתי בלי ספק כלל שא"א לראות שום מדרגה ברבותיו, מה שעדיין לא זכה בה בעצמו; ועל כיוצא בזה אמרו ז"ל, ש"אין אדם עומד על דעת רבו עד ארבעים שנה", ואפי' בחבירו א"א לראות מה שאינו ברשותו עצמו. ורציתי לשמוע דעת כת"ה בזה."

כדאי לזכור, שברוחניות יש שני תנאים לראות באיזו דרגה נמצא מקובל אחר: ראשית, חייב אדם להגיע לדרגתו של המקובל. שנית, חייב המקובל לפתוח לו את עצמו, ולאפשר לו לראות שנמצאים שניהם יחד.

"ועתה אשתעשע מעט בדבריו, במ"ש בענין מקבל ומקובל כאחד, אשר הוראת הדברים האלו אפשר להבינם אך במדרגה לשון כמו שקוראים, דהיינו, שכל מקבל השפע מהשי"ת נמצא מתפאר בעטרות השי"ת, ומי שזכה להרגיש בשעת המעשה, איך שהשי"ת גם מתפאר עמו על שמצאו מוכן לקבל השפעתו, הוא נקרא מקובל, והיא ודאי מדרגה גדולה עד"ש: "מצאתי דוד עבדי בשמן קדשי משחתיו" וכו' וד"ל.

ובסו"ה פי שנים הנני לבאר ע"ד "תן לחכם" וכו' והוא בסו"ה: "לא יוכל לבכר את בן האהובה וכו' אותו יכיר לתת לו פי שנים" וכו'. וסוד הבכורה ידוע בשם הרבי ר' בער זצלל"ה ממעזרעטש [ממזריץ'] , בסוד איק בכר גלש [זה קידוד של חילופי אותיות] , אמנם פי שנים הוא הפה דאתגנז בי' האי רוחא דאתרחצנו בי' אבהתנא [פי שניים הוא הפה שנגנז בו אותו הרוח שבטחו בו האבות] עי' באדרא. ואפרשהו לתתא וממנו ילמד לעילא [אפרש אותו למטה וממנו ילמד למעלה] ." ומפרש:

"נודע שיש ב' צדיקים, צדיק דעאל בה וצדיק דנפיק מינה [צדיק שנכנס בה, וצדיק שיצא ממנה ] בסוד "בצאת נפשה" וכו', וע"כ זווגיהו פסיק [זיווגם נפסק] כנודע בזווגין דזו"נ אשר לע"ל יהי' זווגיהו שלים ואז נקראת פי שנים, וזה שאמר לו אליהו ז"ל: "הקשית לשאול", שרמז לו עד היכן מגיע, דהיינו, "אם תראה אותי לקח מאתך", "לקח" הוא בקבוץ, שהוראתו נתלקח מאתך, פי' בהפך ממש ממה שחשבת עד היום, שאני אדוניך ואתה מתלקח הימני. אלא שאני מתלקח מאתך ואז "יהי' לך כן" כי אז תזכה ל"פי שנים". ולפיכך לא היה לו כח באלישע לבקש אותו עוד על זה. (בדומה בערך כמ"ש באיש חסיד והחזיק בו כמו רבו).

אבל בסופו של דבר זכה לזה כמ"ש: "ואלישע רואה והוא מצעק אבי אבי רכב ישראל ופרשיו", פי', שראה איך כל כללות אורות ישראל שנכללין באליהו אדונו, כולם נמשכין ומתלקחין הימנו בעצמו, ולפיכך, הי' מתקשה מאד, כמו שאמר לו "הקשית" וכו'. שלא היה יכול לסבול זה עד שצעק: "אבי אבי", שה"ס "פי שנים". שגם זו"ן תתאין כאו"א עלאין וכו'.

וע"כ "ולא ראהו עוד" להיות שראה אך את עצמו. וד"ל כנ"ל. והי' בלחץ גדול משום זה, וע"כ "ויחזק בבגדיו ויקרעם לשנים קרעים", פירוש, דכללות האורות בסוד "רכב ישראל ופרשיו" נרמזים בכתוב בסוד "בגדיו" וד"ל כנ"ל. ... עד שזכה בסו"ה "וירם את אדרת אליהו אשר נפלה מעליו" שה"ס אדרת... שעד עתה חשבה לבח' ירודה וחיצוניות ועתה הבין להרים אותה למקומה ואז זכה באמת לפי שנים."

עניין "אלישע" לעומת "אליהו" שייך לגלגתלא עיניים דתחתון שמחוברים לאח"פ דעליון. שהתחתון מחזיק באח"פ דעליון, למרות שהאח"פ דעליון נראים לו כדבר חיצון חסר חשיבות מיוחדת. וכשמחזיק, ונעשים הם כאחד, מבין שהחיצוניות היא רק כלפיו, כדי שישלים את הפרצוף. ואז בעצמו הוא עושה מהחיצוניות הזאת פרצוף שלם, שנקרא זה, "מרוויח פי שניים", וכך עולה במדרגה.

"ומכאן ואילך הי' לו בחי' הנפילה דאדרת אליהו לדוגמת העלאת מ"ן. וז"ש: "ויקח וכו' אשר נפלה מעליו וכו' ויאמר איה ה' אלקי אליהו אף-הוא" וכו'. "אף", ה"ס כלי הנפש, כמ"ש: "ויפח באפיו נשמת חיים ויהי האדם לנפש חיה". וזה הנפילה דביני וביני [שבין כך ובין כך] , כנ"ל בסוד קריעת הבגדים נעשה לו בסוד "אף הוא וכו' ויעבור אלישע", וכו'. "ויאמרו נחה רוח אליהו על אלישע" וכו'. דהיינו, שכל מדרגות אליהו רבו נקשרו ודאי באלישע כנ"ל." "נחה עליו רוח" הכוונה, שנכלל עם כל המדרגות של רבו.

"ובזה מובן מ"ש בליקוטי תורה מהאר"י ז"ל שאלישע גלגול קין שכתוב בו "ואל מנחתו לא שעה [לא נענה] " אמנם הותתקן באלישע שאותיותיו אלי שעה [לי נענה] והיינו כאמור בסוד "פי שנים".

(חסר ההמשך)

יהודה ליב"

עניין "פי שניים" אפשר לשייך לגדלות דמין הא', גדלות דמין הב'. "פי שניים" נקרא, שהוא זוכה לאח"פ דעליון, ואז משתמש בו כחלק משלו, ש"אוחז בבגדיו", ו"קרעם לשניים".

איך אפשר לדעת אם יש או אין מקובלים בדורנו?

הרי אומרים שבכל דור ישנם ל"ו צדיקים נסתרים שנמצאים בדרגה רוחנית, ודרכם מתפשט השפע לעולם, שהאנשים האלה הם מחזיקי העולם. זאת אומרת, שהבורא בונה בתוך המערכת שלו את הנשמות הנמצאות כמקשרות בין המדרגה הרוחנית ובין המדרגה הגשמית. והקשר בין המדרגות הוא בבחינת מחוייב המציאות. כפי שברוחניות תמיד קיים קשר של התלבשות הפרצופים זה בזה, קשר האח"פ דעליון שנמצאים בתוך גלגלתא עיניים דתחתון. וקשר בבחינה שכנגדו, כל הכתרים, חוכמות, בינות, זעיר אנפינים, מלכויות, מקושרים זה לזה. כך קיים גם קשר בין העולמות, שנמשך גם דרך ההסתרה. והקשר הזה אינו פוגם בהסתרה, וההסתרה אינה מפריעה לו. אלא ההסתרה היא רק כלפי חושי האדם. והכוח העליון ממלא כל המקום, אפילו הרצונות בעל מנת לקבל בכל דרגה שבה הם נמצאים.

ובאמצעות מה פועל הכוח העליון? באיזו צורה פועלת מחשבת הבריאה, ומגיעה לכלים התחתונים? על ידי הפרצופים, שהם הנשמות הנמצאות בהשגה, ויכולות להימצא בשני העולמות. האדם שבגופו חי בעולם הזה, ובנשמתו חי בעולם הרוחני, נקרא מקובל, ובזה שנמצא בשני העולמות, הוא מקשר ביניהם. מקובל לא נסתר פועל דרך האורות המקיפים. הוא נמצא בגוף, ודרך הלימוד לאחרים מעלה את האורות המקיפים. הוא מקשר את הכלים האחרים תחתיו, בדרגת העולם הזה, בזה שמשרתים למטרה , בהתחברות יחד, ודרך החיבור הזה הוא מוריד מלמעלה מילוי לתוך הכלים הללו, במידת יכולתם להיות בקשר עימו. והמקובל הנסתר, פועל בצורה נסתרת, בעיקר למשיכת האורות המקיפים בצורה כללית, שהאורות האלה שומרים על כל העולם הזה.

ולכלים אלה מחויבים כולנו, שבזכותם חיים. מפני שאלמלא הצדיקים הללו, לא היו צינורות השפע מגיעים אלינו מלמעלה, מהעולם הרוחני. כי לא קיים קשר אחר בין העולמות, אלא רק דרך הנשמה המלובשת בגוף הצדיק. לכן "ואין לך דור שאין בו כאברהם יצחק ויעקב" הכוונה, שאותם השורשים, שהם שלושת הקווים, נמצאים במחוייב בכל דור ודור. ואיך אפשר לראותם? אי אפשר לראות. אפילו המקובלים הגדולים, ויהא זה המקובל האלוקי הגדול ביותר, אם לא נותנים לו לראות את הנשמות המיוחדות האלה, הוא אינו רואה. וצריך להבין, שיש בזה הגדרות מדוקדקות, ושמורות מאוד מלמעלה.

דוגמה לכך הוא מקרה בו התלוויתי אל הרב"ש בביקור אצל פלוני. כלפי חוץ נראה אותו אדם רגיל מאוד, שאינו חרדי, ואינו חילוני, אלא מה שנקרא "פרווה". הרב"ש ישב אצלו שעה ארוכה, ושוחח עימו. כשיצאנו שאלתי אותו, מי הוא האיש? מה השגתו? מה אתה חושב עליו? והשיב: "אין לי מה לומר, לא הבחנתי מי הוא בפנימיותו". התפלאתי איך ייתכן כדבר הזה, שהרב"ש לא יראה את פנימיותו. ואמר שהאיש סגר את עצמו כך, שאי אפשר להבין. אמנם ניכר מהשאלות והתשובות שלו שהוא מבין משהו, ותופס בפנימיות הדברים, אבל עד לאיזה גובה אי אפשר לדעת, כי לא פתח את עצמו.

גם במאמריו כותב הרב"ש, שבראיה אדם תופס רק בהתאם למה שמתגלה בכלים שלו, למה שהוא זקוק, ולמה שהוא בנוי וחייב לראות כדי להתקדם ולהביא תיקונים. והיתר מתגלה לו רק כפי מידת הצורך המיוחסת לנטל שהוטל עליו, ולפי דרישות תפקידו המיוחד. שכל זה נקבע כבר מחוצה לו.

מהיכן החשיבות של המקובלים בעיני העם, אם העם ברובו מעולם לא הגיע למדרגתם?

מעלתם של מקובלים אינה שייכת לכבוד העם, שמחזיק במקובלים, אלא להשגחה כללית. הבורא מסדר שהמקובלים יחשבו בעיני העם למכובדים, ומיוחדים, מאחר שלעם עצמו אין היכולת להכיר בהם ולכבד אותם. אלא כדי להחזיק את העם ברמת הכרה מסוימת, וערכים נכונים, מושפעת לו מעין הארה, שממנה הוא מעריך את סגולתם.

האם מקובלים מודעים לכללות היקף תפקידם, או שגם מעיניהם נסתר חלק מהמערכת?

מנהיגים בעולם הזה, שכביכול מובילים את העולם, ומשפיעים על העולם, האם הם מבינים מה הם באמת עושים? ודאי שלא. אלא באים למנהיג רצונות, ובנוסף הוא מושפע מכלי התקשורת, והמפלגות, ושערוריות למיניהן, זאת אומרת, מופעל עליו לחץ מכל הכיוונים, ונראה לו שהוא פועל על פי חשבונות שעורך בעצמו. אבל מי זה שמסובב לו את החשבונות?

על פני השטח נראה שיש צדק במעשיהם, כי האדם הולך בצורה הגיונית, ורואה שאין לו דרך אחרת לפעול. אם ברשותו תקציב מסוים, וכוח אדם מסוים, שמחולק סטטיסטית לפי גילאים, מצב השכלה, מצב בריאותי וכן הלאה. אז בהתאם לנתונים המוצגים לו, עליו לפעול. ועל פניו החשבון הוא ברור, ואין צורך ברוחניות, אלא פועלים רק לפי הגשמיות. אבל מי מסובב את כל המספרים, וכל הנסיבות הללו, שדווקא אופי כזה יהיה לעם, שפתאום יצוץ סקנדל, יקרה ארוע חריג, או יגיח הוריקן?

השורשים לכל הדברים הללו נסתרים, לכן המנהיגים אינם מביאים אותם בחשבון, אלא לעיניהם הם פועלים בצורה חופשית. ש"חופשית" פירושו, שמתוך הנתונים הקיימים עליהם לבחור בדבר הנכון. ויוצא, שלא חשוב מי מוביל את העם, המנהיגים כולם בוחרים בערך באותו הדבר. אמנם קיימות בפוליטיקה דעות מעט שונות זו מזו, אבל בסופו של דבר אנו עדים לכך, שמפלגות מתחלפות, ונשארים אותם החשבונות, ואותה הדרך. אלא רק העם בכל פעם רוצה להאמין למשחק הזה, כאילו עכשיו יבוא השינוי לטובה. לכן מכל האמור יוצא, שכלפי המנהיגים בעולם הזה תוכנית הבריאה היא הפועלת מאחורי הקלעים.

מה שאין כן אדם שנמצא ברוחניות (לא האדם הרגיל, שגם הוא אמנם מופעל, אבל רק בדברים קטנים בדרך, ולא כמו ראשי ממשלות), שקיבל הכרה ברוחניות, היינו הבנה, כוחות, וכלים, לו יש יכולת לפעול. כי מה נקרא "רוחניות"? אם יש לאדם מסך, והוא יכול לתרום מתוך עצמו את ההשפעה שלו לכלי הכללי, במידה שבה מתגלה לו הכלי. ודרך הכלי הכללי האדם פועל כלפי הבורא, כמו שכתוב "ישראל, אוריתא, קודשא בריך הוא".

האם אז יש לאדם הבנה מעמיקה על כל מעשיו? ודאי שלא. בדרגות עיבור, יניקה, מוחין, הוא כמו תינוק, שאינו יודע באיזה עולם הוא נמצא. או כמו קטן הוא פועל על משהו, אבל אינו יודע על מה בדיוק. אלא הוא צועק להורים, והם מתפעלים ממנו מאוד מתוך אהבתם הגדולה, וכך אמנם שאצלו הכלי קטן, הוא מפעיל אותם, ויכול גם להפעיל עולמות, מבלי שתהיה לו ידיעה גדולה, מה הוא עושה.

המקובל הוא רק חלק קטן מהמציאות הרוחנית, שפועל תחת תנאים והגבלות, בהתאם לתפקידו ולשורש נשמתו. ולא מיד נפתח לו מקצה העולם ועד קצהו. אלא כל העולם הוא רק מידת התיקון שבנשמתו. שם הוא תופס את העולם. וככל שמתקדם, תופס יותר. זאת אומרת, עד כמה שמקושר עם יותר נשמות, ומשפיע להן, ונמצא איתן באהבה, ומצדיק את השגחת הבורא עליהן, כך נקרא שמתרחב הכלי שלו, עד שמגיע למצב שאין שום הגבלה על הכלים שלו, ובאמת רואה מסוף העולם עד סופו. זה היות שהמציאות כולה היא בתוך ה"קונכיה" שלו, בתוך הכלי שלו בלבד.

אלא שישנו גם העניין כמה פותחים למקובל, שזה נקבע בהתאם לתפקידו. ויכול להיות מקובל קטן, אבל נותנים לו ביד רחבה, כי זו "עת לעשות" כמו שמסביר בעל הסולם, או כי מה שהיה "אינו נחוץ", נעשה כעת "נחוץ". שאין לתנאים, ולעיתים האלה נגיעה לגובה השגתו. ומכאן, שהן בגשמיות והן ברוחניות, יש זמן, תנועה, ומקום, וכוח הקיום שבהם. רק ברוחניות אלה אחרים, שנקראים עולם, שנה, נפש.

לסיכומו של דבר, אדם לא נכנס לרוחניות, ותיכף נעשה כל יכול. אלא הוא לומד ממדרגות. לפי הדרגות שרוכש כעובר או כקטן, כפי כוח עמידתו במסך, בהתגברות, בכוח ההשפעה, בהתאם לכך יכולתו להתכלל ברוחניות. כזה הכלל, למעט סיבת תפקיד. כי מפאת תפקיד לפעמים פותחים לאדם, שהוא עדיין רק תלמיד. אבל לזה אין שייכות לעבודת האדם, זה אי אפשר ללמוד, ובזה אדם לא קובע דבר. אלא ישנה העבודה ממטה למעלה שאותה לומדים, ובה צריכים ללכת. ולא באדם תלוי, אם קורה מלמעלה שעושים פתאום מאדם פשוט או אפילו מילד, מקובל בקומתם של בעל הסולם, הגר"א או הבעל שם טוב.

תקציר : ביחסים שבין תלמיד לרבו, הרב אמור למסור לתלמידיו שיטה - כלים חדשים שבעזרתם הם יתפתחו בעצמם. "וכל יתר הדרך והאושר המובטח לכם מצוי בינכם, באהבת החברים". אגרת זו נדירה מאין כמותה בכתבי המקובלים שאינם מרבים לדבר על העבודה הפרטית של התלמיד, זה נכון במיוחד לכתבי בעל הסולם הכתובים יותר אל הכלל ופחות סובבים סביב הכוונה פרטית של תלמיד זה או אחר.

"ב"ה יום ד' לחודש ... תרפ"ז

כבוד היקר לי כנפשי מה"ר ... לנצח נצחים.

הן היום הגיעני דבריך, ואחת אני רואה בהם, שיראתך עצומה עלי שלא אתרחק חס ושלום ממך כמלוא שערה.

אמנם כן, מוטבע בבאי עולם, וכן נותן רשות... להמשיך שפע אמיתי לצד אחר, ובמקום ששפע היראה צריך לפעול על עצמך, לראות בלבבך בכל עת ותמיד לבלתי הרחק לבך ממני כשערה, תהפוך יראה זו עלי שלא יורחק לבבי ממך, ונמצאת עומל ומתקן במקום השלם, שלא נתקלקל מעולם. ומקום השבור נשאר בקלקולו, מבלי משים לב עליו. ידעתי שגם דברים הללו יהיו לפניך בלתי צלולים, ולא תבין מאין מוצאם, ובשעת חדוה תוכל לחשוב ח"ו עוד."

העצה שעולה מן הכתוב, אפשר לדמות אותה למצב סימולטיבי במכאניקה. שבמקום להמתין עד שחלק באיזו מכונה גדולה יתקלקל, ואז לבדוק מה גרם לכך שנשבר, ויצא מכלל פעולה, ולתקן אותו. אפשר לערוך פעולות מוקדמות, ולבדוק על ידי דמה, מה עלול להיות הקלקול במערכת, היכן הוא מועד להתגלות. שהבדיקה הזו נובעת מהפחד, שמא זה יקרה. ויוצא, שאותו הפחד שהאדם מוסיף, הוא תוספת חיסרון שהאדם ממציא בעצמו, כי פוחד שמא לא יהיה בשלמות, ורוצה לשמור על השלמות. שנמצא הפחד הזה כנגד הרע שמתגלה, ויכול לגלות לאדם מקומות הצריכים לתיקון. וכשהאדם משלים שם, מתוך זה עולה.

לכן יש מצווה ראשונה הנקראת "יראה", ומצווה שנייה הנקראת "אהבה". שמצוות יראה היא הכלי, ומצוות אהבה היא המעשה שגודל על הכלי הזה, ומשלים אותו. ואי אפשר שתהיה האהבה בלי היראה. אלא כמו שמבאר הרב"ש במשל על הזקן שהולך בדרך, ש"זקן" נקרא מי שקנה חוכמה, מי שיודע חוכמה, ומבין איך ללכת בדרך. ודווקא הוא זה שהולך כפוף, כאילו איבד משהו. כי מראש הוא משער לעצמו היכן יכול להיות מקום הקלקול, ושומר עצמו לבל זה יקרה. זאת אומרת, על ידי היראה הזקן מוסיף מעצמו חסרונות ממטה, שלא התגלו מלמעלה, ומתוך כך מתקדם ללא ירידה מלמעלה. וכך התקדמותו היא בלתי פוסקת.

הוא מכתיב את קצב ההתקדמות, ולא מחכה עד שתבוא מכה, ובעקבותיה יתגלו חסרונות על המצע, שאותם אחר כך יכיר, יעבד, ויתחיל לעבוד עמם בצורה הנכונה. שאז יצטרך לעבור שלבים ארוכים מאוד של העברת עצמו מהמכה, ועד שיהיה נמצא בדבקות עם הבורא. מה שאין כן, אם הוא ממציא את המכות האלה מעצמו, אז נקרא שמכין את הכלים, ומתקדם ללא תלות בזמן, זאת אומרת, לא באתערותא דלעילא, אלא הכל נעשה באתערותא דלתתא.

"מאד הומה לבי עליך יקירי, לזרוק לבית בליעתך טפה של אמת, אשר אין לה אף חובה אחת, בכל תרי"ג אברים של גוף בנין האנושי, וכמה פעמים הבנת זאת מפי, ועם כל זה, בכל עת שאקרב לפניך דבר אמת, תלחם עמי בכל כחך. אמנם כן טבע הרוחניות, אשר הדבוק בה', ודואג ומהסס על זה, ועושה כל שימצא ידו בכוחו לזכות לדביקות."

כי זה הוא חוק האהבה, שהדאגה הזאת אינה נובעת מחיסרון, אלא משלמות. "הדבוק לשלם שלם", לכן האדם מרגיש שלמות בזה שהוא דבוק לבורא. ולא מבחינת הכלים שלו הוא מרגיש שנמצא בחסרונות, אלא מפני שהיחס שלו אל הזולת בין שמדובר ישירות בבורא, או ביחס שלו אל הנשמות, הוא אהבה. ולכן האהבה מחייבת אותו להוסיף ולהרבות ללא הרף, ובזה הוא נמצא בחוסר שלמות. אבל חוסר השלמות הזה, מוסיף לו בכל פעם תאבון, טעמים, כלים, שעל ידם מורגשת האהבה והדבקות ביתר שאת. זאת אומרת, המילים "מרגיש את עצמו בבחינת אינו דבוק," וכבלתי שלם, אין לשייך אותן לתיקון הכלים. אלא המצב הזה נובע מתוך האהבה, מתוך מה שנקרא החיסרון באור, ולא מתוך החסרון בכלי, היינו לא מחוסר התיקון של האדם.

לכן בפעולת ההשפעה, תמיד קיימת האפשרות להמשיך ולהתקדם עוד ועוד, גם כשמגיעים לאין סוף, כדברי הכתוב, "אין לצדיקים מנוחה לא בעולם הזה, לא בעולם הבא". ודווקא ההתקדמות במציאת החסרונות לאהוב עוד יותר, היא הנותנת לכלי הרגשת השלמות, והרגשת הנצחיות. כי נצחיות אינה נובעת מכך שהכל נעלם או נעצר, ואין יותר מה להוסיף. אלא הנצחיות היא תנועה אינסופית, ומהירות אינסופית. ש"מהירות" פירושו, שתמיד מוזמן כלי חדש, חיסרון חדש. כי מתוך שהאהבה מורגשת במקצת יותר, היא מיד מזמינה במקצת יותר חיסרון. ואותה התנועה הבלתי פוסקת מקנה לאדם הרגשת הנצחיות, קיום אינסופי ובלתי מוגבל. כי יוצא שכלי ואור עובדים יחד על השלמות, ועל החיסרון, הן בחיסרון והן בשלמות.

"כי חכם מרגיש הפוך, ממי שאינו דבוק בה', שירגיש עצמו מסתפק ושבע, ולא ידאג כראוי, אלא לקיים מצות דאגה וגעגועים, כי "שוטה אינו מרגיש". וכמו שאי אפשר להשכיל לעוור מתולדה מהות העדר הראיה, זולת בהנתן לו אור העינים, כן הדבר הזה. ודו"ק."

קודם הכרח שתהיה מידת האהבה, ורק לאחר מכן אפשר לדבר על העדר האהבה בהרגשה, כמו שחוכמת הקבלה מלמדת "התפשטות האור והסתלקותו" בונה את הכלי, "עושה את הכלי ראוי לתפקידו". ומכאן שאי אפשר להשתוקק לדבר שטרם היה בהשגת והרגשת הכלי. ובמידת ההשגה וההרגשה מפתחים את החיסרון למה שהיה, לפי עומק ההשגה במילוי. בזה בונים כלים. לכן עד כמה שמתקדמים לגמר התיקון באין סוף, כך נמצאים ביתר חסרונות, כלפי מידת האהבה. שהרוכשים מידת האהבה, עוד ביותר נמצאים בחיסרון אליה.

"כבר כתבתי שאתם טועים בי לאמור, שנסעתי מכם, במקום שאתם צריכים להבין שאתם נסעתם ממני. האמינו לי, שעיני ולבי אתכם תמיד, בלי הרגש ריחוק מקום וזמן כלל, ולולא צריכים לדעת השומע, אזי הייתם עדי ראיה בדבר זה. ואדרבה התרחקות גשמית מכם מסוגלת לפעול בכם ביתר מהירות, והאמת תדעו שכן קוותי, וכן אני מקוה, באם תבינו יותר."

כל אחד מרגיש את המציאות, את הזולת, הזר, החבר, המורה, הבורא, במידת הדבקות ביניהם. לכן אי אפשר להשוות בין הרגשת התלמידים, ובין איך שמדבר אליהם בעל הסולם, שלא הוא נסע מעימהם. כי כל הבחינות שלהם כלולות בו, שנמצא בחיבור עמם, ומטפל בהם ביחס של אהבה, שאז המרחק הפיזי אינו פועל בזה. מה שאין כן אצלם, שטרם הגיעו לחיבור בין הנשמות ביחס המתוקן, יוצא שריחוק פיזי של מקום פועל על ריחוק נפשי פנימי, כי אין להם עדיין יותר מקשר אנושי.

ומכל זה המסר שלו אליהם: נכון שנסעתי מעמכם (או כמו שהאר"י אומר לתלמידיו שכעת הוא עומד להסתלק מהעולם הזה), אבל לא משנה באיזו צורה ובאיזה מרחק ההתרחקות, דעו שהיא רק כלפיכם, ולא כלפיי. ואם תדעו זאת, תוכלו לתאר שאנחנו נמצאים בקשר. עליכם רק לדלג על המרחק שנראה לכם, ואז תרגישו שנמצאים אנו יחד. זאת העבודה. כי בזה התלמידים רוצים למחוק התרשמות גופנית דעולם הזה, ואמנם שאין חיבור משתדלים להתחבר בצורה נפשית.

"הן אמת שגם אני ממשמש בכף זכות בעדכם, בהיותי משער את אוירא דירושלים ת"ו, בעודני מצוי לעיניכם. ומכל שכן בעת הסתרה מכם, וזו הסבה שסדרתי לכם סדרים, שעל ידם מסוגלים על כל פנים להחזיק מעמד ומצב, מבלי נטות אחורנית ח"ו, ואשר אחד המיוחד בהם הוא, דיבוק חברים."

נסיעותיו של בעל הסולם מירושלים נבעו מכל מיני סיבות, חלקן אנו מבינים, וחלקן ודאי שאינן מובנות לנו. מצד אחד, הוא שמח על שבא ירושלימה. ומצד שני, אמר שזה מקום החורבן, ומקום הקליפות. כי היכן ששרתה הקדושה הגדולה, שם לאחר חורבן בית המקדש הרוחני, נאחזת הקליפה הגדולה ביותר. ולכן לכל מקום בעולם, היה יכול עם ישראל להגיע, אבל לירושלים לא. וכשהגיע לשם בעל הסולם, מצא חורבן בחוכמת האמת, מה שבהחלט השפיע על התקבלותו והתערותו באותה הקהילה, והקשה מאוד את חייו בירושלים.

כי כמו שכותב הרב"ש במכתבו מלאחר פטירתו של בעל הסולם, ככל שאדם נכנס יותר לפנימיות הדברים, שמתקרב בהפצת החוכמה לעם ישראל, וללומדי תורה, ועוד יותר לעוסקים בחוכמת קבלה, כך הוא נתקל בהתנגדות הולכת וגוברת. ופלא הוא, שאם יוצאים בהפצת חוכמת הקבלה לאומות העולם, לא נתקלים בהתנגדות. מלבד הקושי הרגיל, הדחייה האנטישמית מצד שאינם רוצים בחוכמה, כי מה היא תתן להם, כאמור במדרש, פנה הקדוש ברוך הוא לכל אומה ואומה, והציג להם את התנאי, אם רוצים הם תורה, ואמרו "לא צריכים, ולא רוצים, כי התורה לא נותנת דבר לרצון לקבל". לכן מזהיר הרב"ש, להישמר מאדם שקרוב למרכז העניין, ללימודי תורה, ובמיוחד אם שייך ללימודי הקבלה, ובפרט אם היה זה תלמידו של בעל הסולם, שאז עלולים להיות בו קלקולים עוד יותר גדולים.

גם בהפצת חוכמת הקבלה בימינו אנחנו רואים שמתעוררת התנגדות יותר גדולה ממקום שבו נמצאת בחינת ישראל, ואילו ממקום שאין בו בחינת ישראל, ההתנגדות היא פחותה. ומה שמנגד יכול לעזור להחזיק במקומות הללו, זו כוח דבקות החברים. כי לא האדם חזק, אלא האדם חזק בזה שהוא נדבק לגוף הכללי, השלם, הבריא. ועד כמה שישנו ליכוד וחיבור בין אנשי הקבוצה, אותה דבקות החברים מהווה כוח עזר אל מול הכוחות הזרים, לא משנה מהיכן ובאיזו צורה הם מגיעים. היות שהם כולם מגיעים בהזמנה מלמעלה, כדי ללמד משהו את הרוצים להתקדם.

"והבטחתי נאמנה, שמסוגלת היא, האהבה הזאת. ואזכיר לכם כל דבר טוב שאתם צריכים, ואם הייתם מתחזקים, על כל פנים בדבר הזה, ודאי הלכתם מחיל אל חיל בעליות הקודש כמו שהבטחתי מקודם." כי אין אמצעי אחר, אלא רק צעד ביתר חיבור בין חלקי הכלי דאדם הראשון, נקרא צעד לפנים. אמנם שהאדם מאוד מתבלבל מהעיקרון הזה, כי נראה לו ש"קדימה" נקרא כלפי הבורא, כלפי האור. ואינו מבין שהאור נמצא במנוחה מוחלטת ממלא את כל המקומות, ואין מחסור באור, אלא יש מחסור בכלים, ועל האדם לבנות את הכלי. שלאחר שבירת הכלים הכלי נבנה מהדבקת כל החלקים השבורים יחד. ובמידה שמדביקים אותם, באותה המידה מתגלה האור. ואז כל ההפרעות, והייסורים, והצרות, שהם רק תוצאה מהשבר שבכלי, כולם נעלמים.

"ואיך אסלח לכם לדבר הזה, והסולם המוצב ארצה פנוי הוא, באין עולה ומטפס עליו." אין סולם אחר, מלבד המדרגות של דבקות התאים, הכלים, הנשמות הפרטיות, בכלי אחד שלם.

"ובמקום היום, תאמרו מחר." כי דווקא למעשה של דבקות החברים מתנגד הרצון לקבל. לכן כל פעולה אחרת - להתפלל, לצעוק, לעשות ייחודים, ללמוד מספרים, הכל נותנים לאדם לעשות ללא שום הפרעות, נמצא שכל ההפרעות הן במעשה זה בלבד.

"אמרו נא לי אתם, מה תרויחו מסליחתי, ואדעה ואענה לכם." כי בדבקות החברים אסור למורה לעזור לתלמידים. אלא רק לשוב ולהזכיר להם במה עליהם להתרכז.

"לא גוזר גזרות ומחוקק חוקים אנכי, וזה תדעו גם אתם למדי, ולולא יגורתי [ואם לא פחדתי] מנטיה אחורנית, לא הייתי יוצא מגדרי, כי היה קשה עלי מאד מאד." אבל היות שנסע, חושש שמא ההשראה שלו, מה שהם מרגישים, נעשתה פחותה מקודם, בשעה שהיה בקרבתם. ולכן במידת מה התחלשו בחיבור ביניהם.

"אך כחס אנכי על אריכות הזמן... אבל סבלה נפשי מזה במדה לא נשערה מראש, גם במצב השוה, ומכל שכן ח"ו בנדנוד לאחוריכם, זה ראיתי מקדם, ואמרתי לתקן קודם מעשה. אשר על כן זכור אזכיר לכם." מזכיר להם ומחזיק אותם "עוד תוקף הדבר של אהבת חברים-על כל פנים בעת הזאת," דווקא בזמן שנמצא בריחוק מהם. ""אשר בזה תלוי זכות הקיום שלנו, ובו נמדד אמת המדה של הצלחתנו הקרובה לנו"." המילים הללו צריכות להיות חרותות על הדגל של קבוצת מקובלים.

"לכן פנו לכם מכל העסקים המדומים, ותנו לב לחשוב מחשבות ולהמציא המצאות נכונות לקשר לבכם בלב אחד ממש, ויקויים בכם הכתוב, "ואהבת לרעך כמוך" בפשיטות." "בפשיטות" הכוונה שאין בין חלק לחלק שום חשבונות.

יש ארבע דרגות חיבור בין הכלים השבורים - סוד, דרוש, רמז, ופשט שהן עשיה, יצירה, בריאה, אצילות. וכשמגיעים לפשט, אז הכל נמצא בכלי אחד המחובר מחלקים בלתי נפרדים, שאי אפשר כבר לקרוא להם "חלקים". אלא כל אחד נמצא באני שלו, אבל האני שלו מוקדש כולו למען האחרים. כך שהישות של כל פרט נשמרת, ש"אין כפייה ברוחניות", כמו שאומר בעל הסולם, ואסור ללחוץ על איש, או להביא תרבות זרה לאדם שנמצא בתרבות משלו. אבל חייב כל אחד לעשות עבודה משלו בחיבור עם האחרים. וכשעושה עבודה מתוך שורש נשמתו, לפי הטבע שלו, אז נכלל עם האחרים בגוף אחד שלם ללא שום הבדל, וזה נקרא "פשט". מכאן שדרגות הפרד"ס הן בסדר הפוך - פשט, דרוש, רמז, סוד, הן ההליכה בסולם המדרגות, ביתר ויתר חיבור בינינו, בין החלקים השבורים של הכלי דאדם הראשו.

"כי "אין מקרא יוצא מידי פשוטו", והייתם נקיים ממחשבת האהבה שתהיה מכסה על כל פשעים, ובחנוני נא בזאת, ותתחילו להתקשר באהבה בשיעור אמיתי, ואז תראו "וחיך יטעם" וכל הבריות לא יפסיקו ביני ובינך וד"ל." שאז תתחילו להרגיש איך כל האור שפועל בחיבור בין הכלים, זורם ביניהם. ולעומת זאת, בכלי אחד פרטי אי אפשר שיאיר יותר מ"נר דקיק", שהוא מידת החיות המזערית ביותר, שנועדת לתת לכלי מידת הקיום, כדי שיתחיל לעשות משהו לקראת החיים רוחניים.

"ובדבר התרשלותך, לבוא לתפלה, אני יודע ומרגיש גורלך וצערך. ולולא שאיני רואה אשר שיעור ההפסד לא נתמעט מצדקות הסבה, אז לא אמרתי דבר.

יהודה ליב"

מה נקרא "עסקים מדומים"?

כותב הרב"ש, "עסק הוא אחת הבארות שחפר. וקרא לשמו עשק (עסק)". ש"עסק" נקרא "כוונה", כי אין לאדם עסק (צורך לעסוק) ברצונות, אלא הרצונות מתגלים ללא שום חשבון שלו, ומבלי שידע מדוע, פתאום הוא רוצה את זה, רץ אחרי זה, נמשך לזה, נדחה מזה. שמתגלים בו רצונות בחיבור או בריחוק מכל מיני תענוגים. ו"עסקים מדומים" נקרא, שאדם ניגש לרצונות בכוונה על מנת לקבל, לפי הטבע הראשוני שלו המתגלה בו לאחר השבירת הכלים.

כי אנחנו תוצאה משבירת הכלים, ולפני שבירת הכלים, כביכול לא היינו קיימים, אלא הייתה רק מערכת עולמות. אחר כך נברא האדם הראשון, ונשבר האדם הראשון, והתוצאות ממנו הם אנחנו. יוצא שהטבע שלנו, הוא אותם הרצונות של אדם הראשון, רק שאצלנו הם בעל מנת לקבל. אבל מה זה "בעל מנת לקבל", לא ידוע לנו. כי לא יכולים להבחין, אלא כל דבר רואים רק מתוך הדבר שכנגדו. לכן האדם שפועל בעולם הזה אומר "אני צדיק. אני משפיע, אני נותן, אני לא חושב על עצמי בכלל, אז במה אני רע?". וזה מפני שכנגד הכוונה דלקבל, אין לו כוונה אחרת, כוונה דלהשפיע, שכלפיה יכול למדוד את עצמו. אבל רק בכוונה, ולא ברצונות צריך אדם לעבוד.

והיות שרק בזה שייכת העבודה, כל יתר עיסוקים של אדם, נקראים העסקים המדומים. נדמה לו שהוא פועל ועושה משהו, אבל הוא איננו משנה מאומה. אלא עד כמה שמתעסק בעסקים המדומים, דרכם משתנה מתוך השלילה, שלאט לאט מגלה ש"זה לא פועל", "זה לא נכון", "זה לא מועיל". ובהחלט נכון להיום ישנם כאלו המשכילים להבין, שהטכנולוגיה לא תועיל לאנושות, הרפואה לא תבריא אותה, ואין דבר שבאמת יועיל לאדם להיות מאושר.

אבל הגילוי דרך העסקים המדומים הוא גילוי בדרך הארוכה, בדרך הרעה. מה שאין כן, הכיון של לומדי חוכמת הקבלה. הוא אינו על ידי העסקים המדומים, אלא בגילוי הרע באור העליון, "באורך נראה אור". שאם מזמינים אור מקיף, אז מיד אפשר לבדוק האם הכוונה שלנו אמיתית או לא. לכן חשוב להבין, שהיחס של האדם למה שמתגלה, זה מה שעליו לתקן. כי מה שמגולה, מתגלה, ויתגלה, הכל בא מלמעלה, ואין לאדם רשות לומר על כך מילה, אלא "הכל לטובה". ומכאן עליו רק להתחיל לתקן את היחס שלו, שאם משתמש במה שמתגלה לעל מנת להשפיע, אז נקרא זה "עסק". וכל היתר אלה עסקים מדומים.

האם כל הבעיות האישיות שמתגלות לאדם, כמו בעיות בריאות הן כנגד החיבור בין החברים?

כל הבעיות מתגלות, כדי שנתקן אותן על ידי חיבור בינינו. כמו שכותב בעל הסולם: "שדי בסגולה זו להשלים כל מחסורכם" [פרי חכם אגרות קודש, אגרת דף נ"ה], היינו די בה לרפאות, ולכסות על כל החסרונות. מפני שגילוי הבעיות זו ההכרה בשבירת הכלים, וכל פעולת התיקון היא להדביק. אין פעולה אחרת. לכן חייב אדם לפעול רק מתוך הכוונה לעשות תיקון, מכמה נשמות לנשמה אחת שלימה, לפי הכלל "ואהבת לרעך כמוך כלל גדול בתורה".

כי מה נקרא "כלל"? שאם אין האדם מתכוון להגיע לאותו המצב השלם, למן הפעולה הראשונה והקטנה ביותר, אז אינו נמצא בדרך. אלא "כולל את כל המצוות" נקרא, שכל פעולות האדם, מחוייב שיהיו לקראת המצב "ואהבת לרעך כמוך". ואם על ידי איזו פעולה אינו מתכוון להתקרב ולהגיע למצב הזה, אז אינו פועל מהכיוון הנכון, ואינו נמצא בכלל התורה, בכלל התיקון, אלא נמצא בעסקים מדומים. ו"על כל פשעים תכסה האהבה". זאת אומרת, שאין לאדם לתקן שום דבר, אלא רק על ידי החיבור מהדרגה הקטנה ביותר. ומכאן, שכל דרגות עיבור, יניקה, מוחין, ועולמות עשיה, יצירה, בריאה, אצילות, אלה רק דרגות התחברות בין הנשמות, מאפס והלאה. שבהתאם לדרגת החיבור, מוסיף להתגלות האור הנמצא בתוך אותן נקודות התחברות.

מה נקרא כוונה על מנת להשפיע?

אם אדם משתמש במה שנמצא ברשותו, שהכל מגיע לו מלמעלה כ"אין עוד מלבדו" המסובב לו כל התנאים מבפנים ומבחוץ, שנוטע בו את כל התכונות הפנימיות, ונוטע אותו כפריט בסביבה החיצונית, ומתוך כל הנתונים האלה האדם צריך לפעול. אז במידה שהפעולה של האדם היא להגיע לחיבור עם הנשמות האחרות, כדי להגיע בזה להשתוות הצורה ולחיבור עם הבורא, עם הכוח העליון שנמצא בתוכו, זו נקראת כוונה על מנת להשפיע. לכן חובה שבכל נטייה שלו יהיו יחד שלושת המרכיבים "ישראל, אורייתא, קודשא בריך הוא".

מה הכוונה "לחשוב מחשבות ולהמציא המצאות נכונות"?

כל דבר שמתגלה לאדם מתגלה כ"מגילת אסתר", שמתגלה בהסתרה. כי יש גילוי המצב, אבל מה לעשות איתו לא ברור לאדם, הוא איננו יודע. אלא בדומה לילד שמביאים לו צעצוע חדש, ואינו יודע מה לעשות בו. הוא הוא צריך שהגדול יתיישב על הארץ, ויראה לו מה לעשות עם "המפלצת" הזאת. כך בגילוי במדרגות הולכים יד ביד עם העליון. שתחילה האדם צריך לקבל את המצב בדבקות בעליון, ולהבין שמה שנתון לו, נתון מהבורא. זאת אומרת, במקום הדחייה הוא חייב להתחבר עם המצב, אמנם שהמצב לא נעים. כי מה שמתגלה, מתגלה לו ביתר השפעה, ביתר חושך, בהסתרה.

ובזה ה"המצאות". שמגדיר לעצמו, "בטוח אני הולך לקראת הקשר, לקראת החיבור, לקראת האהבה, לקראת ההשפעה, אבל איך זה במצבי? לא יודע". אלא כמו הקטן שרוצה לשחק בצעצוע, ולא יודע איך, יש לו דחף כללי, אבל הבנת המערכת עדיין חסרה, וזה צריך להמציא. ומה בעצם אדם עושה בהמצאה שלו? הוא מעלה מ"ן. שהרי אין לו מהיכן לקבל ידיעה על הדרגה העליונה יותר, איך לשחק בה, אלא הוא מוכרח שיתגלה לו העליון, ויעזור לו. ובאמת בדרגה העליונה, בגילויים מעבר למחסום, העליון מתגלה באח"פ שלו, באור המקיף שלו, בנה"י שלו. שמוריד חלק מעצמו, ומראה לתחתון דוגמאות, איך ומה לעשות. ואומר לתחתון: "כך תעשה", ו"זו תקדש".

אבל במקרה שמדובר בתקופת החושך, צריכים רק להשתדל ללכת, כי הצורה הזו נועדה לעזור לאדם דווקא כך לחפש את הקשר עם העליון. ובכך התקופה הזאת היא מאוד חיננית. שבדומה לחיי האדם נראה, שמה טעם ומה ערך יש בלהיות תינוק? הרי הוא בקושי מבין אחוז אחד מהיכן הוא נמצא. ואיזה חיים, ואיזו הכרה בעולם יש לו? איזו מודעות לדברים שסביבו? קשה לנו לתפוס איזו תועלת יש בכל הצעדים הקשים הללו, מלבד התועלת שהוא גודל. שאם כן, מדוע שלא מיד יהיה בגיל עשרים, וראוי לחיים הבוגרים? אלא שהתועלת מכל עשרים שנות ההתבגרות באה לביטוי בהמשך החיים. ואמנם שבחיים שלנו לא מרגישים בה, אבל ברוחניות, לאחר שאדם עובר את שלב החושך, אז הוא כביכול חוזר לאותן השנים, ומשתמש בהן בפועל, במדרגות המתקדמות יותר.

תקציר : באגרת קצרה זו כותב בעל הסולם לתלמידיו כי הוא כבר משתוקק לשוב ארצה בתקווה שלא יהיו בדרכו עוד מניעות כאלה ואחרות. בהמשך האגרת בעל הסולם נותן דעתו בקצרה על דברים פרטיים שקרו בקבוצת תלמידיו. לגבי מכתביו, הוא כותב שכדאי להראותם לכל התלמידים. והדגש העיקרי באגרת זו הוא קבוצת התלמידים.

"ב"ה יום ג' תצ"א פ"ז לונדון יצ"ו

לכבוד התלמידים ה' עליכם

כל מכתביכם קבלתי לנכון, ומ"ש לי הר'... אודות הבזיונות והחבורים עליו, יאמין לי שאני נוטל בכל היסורים ועג"נ שלו, חלק כחלק עמו ולידיעתו אני מרגיש כאבו יותר הימנו עצמו.

אבל יזכהו השם ויהי משכורתו כפול בעז"ה, ואם היה יכול להתחזק לנהוג מנהג עובד השי"ת לאמור בפיו ולבו שוין "שרי לי' רחמנא לכל מאן דמצער לי" [התיר לו הבורא לכל מי שמצער אותי] , הייתי מיעץ לו להתחזק בזה מאד ויועיל לו לכל דרכיו בעז"ה."

בעבודה צריך להבין, ש"אין עוד מלבדו", ושכל הביזיונות, והבושות, כמו כל הדברים הטובים, כולם כאחד באים בצורה מכונת מההשגחה העליונה. שהבורא מסובב אותם דרך הסביבה והחברה, האוהבים או השונאים שבקרבת האדם. כי האדם הוא הוא שצריך לכל המקרים האלה, ובדיוק כפי שהם, על מנת להתיישר, ולדייק יותר בדרכו למטרת הבריאה. ולא מפאת שיש לו באמת שונאים או אנשים שצריכים או רוצים בטובתו, אלא הכל מסובב בצורה נסתרת מהבורא. ודווקא על ידי התעוררות האדם בטוב וברע, עליו למצוא את נקודת המגע עם "אין עוד מלבדו", הכוח הכללי האחד המנהל ומביא את כל המציאות לתכליתה, בכל רגע שבחייו.

"ובדבר שאלותיו אם יכול להראות את המכתב והד"ת של הפ"ח והיית אך שמח וכו', ודאי יכול להראות לכל החבריה.

ובמכתב הר'... נ"י אני שמח בראותי בו שכבר התחיל לעשות רצוני עמו בזה.

ומש"כ הרב... נ"י שאינו רואה עצה אחרת כי אם לבוא בעצמי לביתי, הנני מסכים עמו בזה וכבר כל מחשבותי בהכנת צידה לדרך ולמהר ביאתי לביתי בכל האפשרות. ועבודה גדולה יש לי בזה לעמוד כנגד כל המניעות העומדים עלי לעכבני עוד פה."

אמנם שלכאורה הכל נעשה באופן חופשי מצד בעל הסולם, שנוסע ללונדון וחוזר, מבלי שיהיה חייב לאיש דין וחשבון. העניין הוא, שהפעולות אותן עושה המקובל הן תמיד מכונות ומחושבות לפי המצבים בינו לבין החברה, או בינו לבין קבוצת תלמידיו, או לפי כל מיני חשבונות הרוחניים שבעולמו. לכן נראה לנו שנסע לאנגליה, שהה שם כמה שנים, וכביכול היה יכול לשוב לארץ בכל עת, אולם יתכן שהחישובים והחשבונות שלו אילצו אותו לשבת במקום אחד תקופה ארוכה, ואף שהתגעגע לחזור לארץ ישראל לתלמידיו, לא היה מסוגל. מפני שהתיקון בהם, ובקשר ביניהם, ובקשר בינו לבינם טרם תוקן.

"וישאל לבני... למה לא הודיעני עוד מהפיוס השלם שנודע לי.

ותודה ל... נ"י בעד הידיעה ממסיבת החבריא בה' סוכות [ביום החמישי של סוכות] , ומענין השלם בין החברים כבר כתבתי שאין לעשות בזה עבודות גדולות כי בעז"ה באופן שה' יגמור בעדינו שהתחלנו למען כבוד שמו ית' וית'...

יהודה ליב"

אצל קבוצת לומדים של חוכמת הקבלה, כמו בכל חברה או קבוצה אחרת, ישנם זרמים, ודעות, ומצבים שבהם מרגישים יותר מלוכדים, או פחות קשורים זה לזה. והמצבים האלה לאו דווקא משקפים דרגה נמוכה שבה נמצאת הקבוצה, אלא ידוע שבמיוחד בדרגות הגבוהות, שם כדברי הכתוב: "הקדוש ברוך הוא מדקדק עם הצדיקים כחוט השערה", שרק אז מתחיל להיות עניין של בירורים ובדיקה באיזה קשר נמצאים האנשים, עד כמה הם קרובים לערבות ההדדית זה לזה, שנמצאים ככלי אחד.

ועד כמה שהקבוצה נעשית יותר שקועה במצבים הפנימיים שלה, אז כמו האדם שמתקדם ויש לו יותר הבחנות וחשבונות במצבו, כך גם היא מתחילה לגלות יותר מחשבות, וחשבונות, ובעיות, ועניינים שאינם מסודרים עדיין בקרב חברי הקבוצה. כי חסרים עוד הרבה מאוד פרטים כדי להגיע לכלי השלם, לחיסרון אחד כלפי הבורא. והחיסרון הזה נבנה על ידי הרגשת הערבות. כי עד כמה שקיימת ערבות הדדית בין החברים, האנשים פחות שקועים בבעיותיהם הפרטיות, ויותר מוסר כל אחד את הרצון הפרטי שלו למטרת הבריאה. שאם כל אחד ואחד מקבל ערבות מיתר חברי הקבוצה, אז כל הרצונות שלו הם רק כדי להגיע למטרת הבריאה. ודרך ההשפעה הדדית מאחד לכולם, מתחברים יחד כל הרצונות הפרטיים למטרת הבריאה, וכך נוצר הכלי כללי, שבתוכו מתגלה הבורא.

לכן כדי לברר את כל המצבים הסופיים שלפני בניית הכלי, לפני לידת הכלי, לפני התכללות החסרונות לחיסרון כללי אחד, נעשים הרבה חשבונות ובירורים. ויוצא שעד כמה שמתקדמים, כך מתעוררות יותר בעיות, ספיקות, ושאלות, והקבוצה יותר ויותר שרויה בתנועה הפנימית שלה. מה שאין כן, בשלבי התקדמותה הראשונים, אין הבחנות במצבים, וביחס ביניהם, לכן נראה כאילו הכל שקט ורוגע לעומת המצבים המתקדמים. וכך גם נראה לעין ההבדל בין האדם שמתקדם לאט, לבין האדם שצועד כבר קדימה, ולו יש הרבה יותר בעיות, חשבונות, ובירורים, ונמצא בחיים פנימיים הרבה יותר תוססים מאלו של המתחיל.

תקציר : בעל הסולם אינו מטיל ספק במסירות הנפש של התלמידים לדבריו. אך בכל זאת "מצווה" עליהם לעסוק באהבת החברים. אגרת זו מיוחדת מאד ונדירה למקובל בכלל ולבעל הסולם בפרט. בעל הסולם התמקד בפירוש חוכמת הקבלה ומהותה, ואילו עניין העבודה הרוחנית שבין התלמידים מופיע מעט בכתביו. באגרת זו בעל הסולם כותב על מעלת אהבת החברים בצורה ברורה שאינה מותירה ספק.

"ב"ה יום ג' תצ"א פ"ז לונדון יצ"ו

לכבוד התלמידים ה' עליכם

יחד ע"ז שאתן אימון בהתחיבותכם לקיים כל הגה שאוציא מפי תומ"י במס"נ באמת וכו', הנני מצווה, שתתחילו בכל מאמצי כחכם לאהוב איש את חברו - כמו את עצמו, ולהצטער בצרת חברו, ולשמוח בשמחת חברו עד כמה שאפשר. ואקוה שתקיימו בזה דברי ותשאו הענין בשלימותו."

המשפט הזה מאוד מאוד קשה לביצוע. אמנם כדי ליצור כלי להתגלות האלוקות, כדי להגיע להשתוות הצורה לאלוקות, הכרח להיות בתכונת ההשפעה. הבורא נסתר, ולאדם ניתן לעשות. היינו, לבנות את תכונת ההשפעה מאדם כלפי הזולת, כלפי הקבוצה, כלפי כל האנושות, ולהיות "כאיש אחד בלב אחד". שדווקא האגו מראה לאדם, איך נכון להתייחס לזולת.

אבל איך לבצע זאת? האדם יכול להתחיל לשמוח בחיצוניות בשמחת חברו, ולהצטער בצער חברו, כפי שהיה עושה אם שמח לו, או אם צר לו. אבל באיזו דרך מגיעים לעשות זאת באמת בלב, ולא בחיצוניות? ואולי אם עושים כך בחיצוניות, מתוך החיצוניות הרגל נעשה טבע שני, וההרגל יפעל בפנימיות ויהפוך להיות כך?

חוכמת הקבלה מלמדת, שעד כמה שאנשים ישתדלו להשתתף בשמחה או בצער כלפי הזולת לפי מידת שמחתו או צערו, אין בכך לשנות את צורתם הפנימית. הרב"ש מביא לזה משל, על החתולים שאולפו להיות מגישי אוכל בנשף יוקרתי, ובאמת עמדו יפה במשימה, ויצאו לאירוח לבושים סינורים לבנים, ובידיהם מגשים, עד שפתאום הגיע לנשף עכבר. אז תיכף השליכו החתולים את המגשים, ומנות האוכל, ויחד איתם את גינוני המלצרות, ורצו לצוד את העכבר.

זאת אומרת, בחיצוניות אפשר לאדם להעמיד פנים יפות, ש"אני שונא דברים רעים, ואוהב דברים טובים, ומשתתף בשמחתו או בצערו של הציבור, וגם של כל אחד ואחד". אבל בפנימיות מה? האם בפנימיות נשארים באותו הטבע? או שעל ידי התנהגות כזאת משתנה טבע האדם? הטבע איננו משתנה. לשנות את הטבע יכול רק האור העליון. ולכן כאשר מצווה בעל הסולם, "בכל מאמצי כוחכם לאהוב איש את חברו", אין הכוונה שמהיום והלאה ננהג כך בחברה, ונרגיע את עצמנו, שנמצאים כבר באהבת הזולת. אלא זהו מנהג של דומם דקדושה, שכך עושה בחיצונית, וחושב שמספיק ודי לו בזה, ואינו צריך לתיקונים.

אלא בדרכה של חוכמת הקבלה, האדם מגיע דווקא למצבים של ביקורת, והכרת הרע, והרגשה שאין בו את המצבים הללו, ושאין פיו וליבו שווים. אלא יכול לומר מילים יפות בפיו, אבל בלבו הן אינן מתקיימות. והניגוד הזה שבין חיצוניותו לפנימיותו, ועד כמה שרוצה להסתיר את פנימיותו, ולהראות יפה בחיצוניות כלפי כולם, בו בעת שבפנימיותו הוא הפוך, הפער הזה שמתגלה לאדם, נקרא התגלות הרשעים שלו. שהם הרגשות המועילים, שדוחפים אותו לתיקונים האמיתיים שיעשו בתוך הלב. ומכל מקום, להצטער בצער חברו, כמו שכותב בעל הסולם, ולשמוח בשמחת חברו עד כמה שאפשר, זו המטרה.

"המכתבים ומלואם קבלתי, ואין עתה בכוחי לענות בפרטיות, ומלבד מה שכבר עניתי לכל אחד ואחד במכתבים הקודמים הנני מבטיח לדבר עוד בהרחבה אי"ה.

והציווי הנ"ל כוונתי בדיוק בין החברים כי "רעך" כתוב וד"ל. ועל אנשים מבחוץ צריכים לימוד גדול כי ההפסד קרוב יותר משכר, מסבת דביקותם בגשמיות ובעצמיות, ואכמ"ל. ובין החברים ח"ו להתקבל, הזהר והזהר, המצפה לישועה כי קרובה היא...

יהודה"

מצד אחד, חלילה וחס מללכת בצורה החיצונית היפה, להיות יפי נפש ב"חברה טובה", שמחייכים איש לרעהו בצביעות. שמא החיצוניות הזאת תוטבע בחברה, ותמחק צורתה הפנימית. ומצד שני, אין צורך להיות "אמיתיים" כביכול, ולהראות מה בלבו של כל אדם, שכלפי חוץ הוא אמיתי, כמו שמבפנים הוא אגואיסט ורע. אלא כל העבודה הכרח שתהיה עניינית. זאת אומרת, עד כמה שעניין אהבת חברים מוערך בין החברים, ומגולה בהם בחיסרון, כך עליו להתגלות.

לכן להשמר מצד הצביעות, וכן להזהר מצד האמיתיות, ש"אנחנו חברה אמיתית, וגילוי הרע הוא דבר טבעי, וטוב שקורה, כי רק לגדולים הוא קורה, ונגלה אותו בכוח". אלא כל המצבים הללו מתגלים מעצמם, מתוך שאדם משתדל להיות במטרה, שהיא הדבקות בין נשמות החברים. ויוצא, שנדרשת מכל אחד, ומכולם יחד מחשבה אחת, כוונה אחת, מעשה אחד, שאם מלכדים הכל יחד מתוך כך מתגלים מצבים יותר ויותר פנימיים, מכל כל אחד, ומכל הקבוצה יחד. ואז רואים באיזה מצב נמצאים, והכרת הרע מתחילה לפעול בחברה. שמתוך ההכרה הזאת מתחילים להתקדם לטוב.

אבל בזה נדרשים הרבה בירורים ועבודה. כי לכל הפחות כמו שמתגלים הצעדים באיש אחד, כך עליהם להתגלות בחברה הכללית, אלא בעוד יותר ויותר הבחנות. כמו שאומרים, "האדם הוא עולם קטן", שיש בו כל ההבחנות, מה שישנן בעולם. וכמו שלומדים בספרות הקודש בכלל, ובספרי חוכמת הקבלה בפרט, מדובר תמיד באדם אחד בלבד. בתוכו נמצאים העולמות, והנשמות, והספירות. וכן כל האמור בתורה: אברהם, יצחק, יעקב, מצרים, מדבר סיני, הכל נמצא בתוך האדם כהבחנות פנימיות שלו. וכך האדם לומד, ולאט לאט מתחיל לגלות בתוכו את כל עולמו. שאין דבר נמצא מחוצה לאדם, אלא הכל כלול בו. אותו הדבר גם בקבוצה. כי הקבוצה היא נשמה אחת שמלכתחילה כוללת מספר נשמות, אבל כשנכללת מהן היא כנשמה אחת, ולא ככמה נשמות יחד, כי אז לא תקרא "קבוצה". ובתוך אותה נשמה אחת, מתגלים ביתר עוז אותם השלבים כמו באדם אחד - מצרים, מדבר, הר סיני של הקבוצה, מההבחנות הראשונות הקטנות ביותר ועד הגדלות ביותר.

בעניין מה שאומר בעל הסולם, "ובין החברים ח"ו להתקבל, הזהר והזהר, המצפה לישועה כי קרובה היא..." אם כותב לקבוצה לבצע פעולות כאלה, אז ודאי הישועה קרובה, כי משתמע שהקבוצה נמצאת במצבים המתקדמים. "ישועה" נקראת, שנבנה סוף כל סוף הכלי לגילוי האלוקות בו לפי השתוות הצורה, לפי הדבקות.

איך להזהר מצביעות, ויחד עם זאת לתת לחבר התפעלות מגדלות המטרה?

אם אדם רע מבפנים, ומסתיר את זה, כי לא רוצה שיגלו את הרע שבו, ולכן כלפי חוץ עושה עצמו כמתוקן, ויפה, וטוב, וממש נוח לבריות, זו צביעות. אבל אם הוא מבצע כביכול אותה פעולה, מתוך שיודע "אני רע מבפנים, אבל חייב להתחיל לנהוג עם החברים באהבה, שזאת אני עושה כדי להגיע למטרת הבריאה", שכל אחד מבין מדוע עושה כך השני, ולומד מהשני, ומחזיק את השני, אז אין זו צביעות.

כי כל אחד אינו צובע את עצמו, מחשש שמא יגלו את הרע שבו. אלא כולם מכירים ומבינים שמבפנים הם רעים, ומתגלים הרשעים לכל אחד ואחד. אלא כדי להגיע למטרה חייבת הקבוצה לדמות את עצמה בצורה מלאכותית לאותו הכלי המתוקן. ואין כאן צביעות, מפני שאדם פועל על פי ההנחיות מלמעלה, ולא לפי שמתחשק לו להיראות יפה לכולם, מפני האגו שלו, מפני הגאווה שלו, מפני הבושה ש"רק לא יפגעו בי, ולא יחשדו בי, ולא יחשבו עלי רע". החשבונות השקריים האלה לא נמצאים, אלא יש עצות ברורות שחובה לקיים. והגם שמבפנים רעים, כלפי חוץ חייבים להיות טובים, כדי להמצא בהשתוות צורה חיצונית עם הכלי המתוקן, שאז ממנו מגיעים האורות המקיפים.

מה הכוונה "ועל אנשים מבחוץ צריכים לימוד גדול כי ההפסד קרוב יותר משכר"?

"והציווי הנ"ל כוונתי בדיוק בין החברים כי "רעך" כתוב ודי למבין" הכוונה, שהדברים אמורים רק לקרובים, שכותב בעל הסולם את המכתב רק לקבוצה שבה נבנים היחסים המתוקנים, בהתאם ללימודם. זאת אומרת, בעל הסולם שכותב מאיש לרעהו עשו כך וכך, ואינו אומר בזה שיתחילו לפעול באותה הדרך גם כלפי החברה החיצונית, אלא רק בתוך הקבוצה, "ועל אנשים מבחוץ צריכים לימוד גדול" איך להתייחס אליהם בצורה נכונה.

לכן מוטב לאדם שיסתיר את עצמו מהם, שכביכול מבחינתם הוא אינו בקבוצה, אינו עוסק בלימוד חוכמת הקבלה, שלא ידעו שיש לו חיים פנימיים ומטרה בחיים. אלא כלפי אנשים מבחוץ האדם חייב להיראות כמו כולם. אסור שפתאום יתחיל להתנהג כצדיק או שופט, וישפוט את כולם, ויזלזל בחברה כי "אני נמצא בדרך האמת, ברוחניות, ומי ומה אתם?" אלא בכל חברה חובה להתנהג, בדיוק כמנהג אותה החברה. שאיש לא יראה מי ומה הוא, ושאינו פונה לזלזול יתר בעצמו או בחברה, ולשום כיוון חריג.

אמנם ישנם קשרים אחרים שבהם אפשר לנהוג בחברה, כדי לגרום לה לתיקון, אבל לזה "צריכים כבר לימוד גדול כי הפסד קרוב יותר משכר", כי אין אלו פעולות למתחילים. אלא עד כמה שאדם עובר שלבי תיקונים מתקדמים יותר, אז הוא שנמצא בחברה, מבין איך מאחורי הקלעים לגרום לה להתעוררות, ולהשפיע לה בצורה כזאת, שפתאום האנשים ירגישו מעין צורך בהתפתחות הרוחנית. אבל מעשה כזה הוא כבר לאנשים גדולים, שמבינים איפה, ומתי, ואיך לבצע. ועד אז על האדם להיות לגמרי כמו כולם.

מובן שלא מדובר ביציאה למעשי ההפצה, אלא מדובר באותם החוגים שבהם אדם נמצא יומיום: המשפחה, שאם אינה מתעניינת, אסור ללחוץ עליה. ובעיקר העבודה, שאדם יכול להיות מקובל גדול, אבל אף אחד בעבודה אין צורך שידע מי הוא ומה הוא בחייו הפרטיים. אלא במקום העבודה מתנהגים כמו כל אדם רגיל, שמתייחס יפה לאחרים, ולא רודף אחרי אף אחד, אלא הולך באורחות החברה, ואז כמו שכתוב, "לצנועים חוכמה". ורק בפעולות המיוחדות, שאדם לוקח על עצמו במחושב, ויוצא בהן, אז הוא פועל בגדר שקבע לעצמו. וכמו שהגדול מתייחס לקטן, הוא פותח לציבור מה שניתן, שיהיה נבחן לטובת הציבור, שיהיה מסוגל לשאת בזה, ולקבל את הדברים ברוח טובה, ושהפעולה הזו תקדם אותו כראוי.

האם מקובל אמור להוות דוגמה לשאר הציבור?

מקובלים אינם מנהיגי הציבור הרחב, ולכן בשום מקום בכתובים לא מוזכר שהמקובל הוא אדם יפה הליכות, המהווה דוגמה לקהל. אלא מנהיגי העם הם כביכול אלה שצריכים לתת דוגמה, לכן הם דואגים להראות טוב, בהופעה אלגנטית ונאה, ולעטות על עצמם חשיבות, כדי שהציבור יתן להם יחס, וכבוד, ויראה בהם אנשי טעם וחוכמה.

אבל מהביוגרפיות על חיי מקובלים עולה, שרובם לא נודעו בסביבתם כמקובלים, למרות שנראו בציבור. או שידעו עליהם, אבל למראית עין הם נראו כאנשים רגילים. או שאפילו עשו מעצמם צחוק, כמו שמתוארים חסידי קוצק, כדי להשיג מהסביבה יחס הפוך. שקצת יזלזלו בהם, וכך יתרחקו מעין הרע, כמו שכותב בעל הסולם, עד כמה שהבורא מביא בוז לאדם על ידי החברה, ולמרות שקשה, זה לטובתו.

תקציר : בעל הסולם מזכיר לתלמידיו לכתוב לו את חידושי התורה והשאלות העומדות בפניהם, ומכווין אותם כיצד לנהוג נכון לבל יטעו. בעל הסולם כותב שהתלמידים הם שצריכים להתקרב לרב ולא להיפך, וזאת בכדי שיפיקו תועלת מכך. בעל הסולם מצטער על הגאוה והאהבה העצמית שהתגנבה אל לב תלמידיו, על שנאת חינם ותולה את הסיבה לכך במגע עם חברים שלא מחברתם, שהם יותר חומרניים וכן בעניין "לדון את החבר לכף זכות". בנוסף לכך בעל הסולם מזכיר לתלמידים כיצד להיזהר בדברי תורה בין החברים כך שלא לפגוע האחד בשני, אפילו אם זה לא נעשה בזדון. הוא כותב שאין דרכו לבוא בהדרכות פרטיות, ומדברים אלו ניתן ללמוד עליו בפרט ועל שיטתו בכלל.

"ב"ה א' תבוא פ"ז לאנדאן יצ"ו

כבוד התלמידים ה' עליכם יחי'

מכתבכם מפרשת שופטים קבלתי בצרוף חדושי התורה של כל אחד ואחד, פרט מ.... נ"י ואקוה מאד לקבל מכתבו היום.

רצוי מאד שתכתבו לי את החידושים שלכם בעבדות ה', וגם השאלות שיש לכם בענין זה. ואין כל נ"מ [ואין כל הבדל] אם אענה לכם תרוצים, או שהעיר לכם, או אם איני כותב ואיני מעיר, כי עצם שאלתכם חצי תשובה היא. ואידך [והשאר] אני מביא לפני השי"ת שיענה לכם דבר בעתו, ואני מתפלא שעדיין אינכם מבינים את זה כל צרכו."

אם האדם היה שואל שאלה באמת מבוררת לעצמו, אז היה מקבל תשובה. כי ידוע, שלא חסרים אורות, אלא חסרים לנו הכלים, והאור נמצא במנוחה ומוחלטת. ושאלה נקראת חיסרון, מ"ן, שלא חשוב מאיזה סוג השאלה, אם היא מגיעה לבירור מצד הנברא, אז מיד בתוך השאלה, בתוך הכלי הזה יש התלבשות האור, התלבשות הבורא, היינו תשובה. או שהשאלה נעשית בין אדם למקום באופן ישיר, או שנעשית בין אדם למקום דרך הרב, או דרך הקבוצה. או שהשאלה נעשית כ"תפילת הציבור", היינו כחיסרון שבא מהרבים שמתחברים יחד כדי לשאול, כדי לדרוש תשובה עליה, וכך ודאי שזוכים למענה מיידי. כי אם יש באמת שאלה, ויש חיבור אמיתי לצורך העלאת מ"ן, אז מיד ישנה התשובה.

"הערה אחת אעיר לכם והיא: בשעה שאתם כותבים אלי חדושי תורה, אינכם מבינים כלל, אם הדרכים שאתם מדברים בהם, נמצאים כבר ברשותכם, או עכ"פ במדרגתכם, כלומר, שבידכם לעשותם, או אם הם למעלה ממדרגתכם, אלא תצפו להשי"ת שיחונן אתכם דעת לעשותם, וכגון דא [וכמו זה] , צריכים אתם להזהר לפרש תמיד בלשון תפלה לה', שתזכו לחידוש שהשגתם, או לרמז, בדרך התנצלות, אשר עוד לא זכה לזה וכדומה."

"שאלה" היא על דבר שאדם מצטער עליו, ובלעדיו איננו יכול להתקדם, כי רק לזה יכולה לעלות שאלה. כי שאלה תמיד צריכה להיות מטרתית. אלא היא מתחילה רחוק ממקום המצאו של האדם, עד שהוא מקרב אותה, ומלבן ומבין אותה, ומביא אותה לתוך הכלים שלו ממש, שהופכת להיות חיסרון שלו עצמו, ומ"ן. לא דבר תיאורטי רחוק ממנו, אלא דבר מעשי, שלעת עתה אדם חייב בו, כדי לעשות צעד קדימה. רק אז היא נקראת "שאלה", והיא מקבלת את המענה.

"הנה הראש של העתיד הנעים המקוה לנו בעזרתו ית' מתקרב אלינו. ועל כן אני חושק ומתגעגע מאד שתמצאו בסמוך לי בגוף ונפש. (דהיינו, שתתקרבו אתם אלי, ולא אני אליכם, שזהו מן הנמנע וגם ללא תועלת וד"ל)." ובדרך כלל הדרישה היא אחרת. דורשים מהעליון שהוא ירד, ויסביר את עצמו, ויתנהג כמנהג התחתונים, כמו שהם חושבים שצריך.

"והנני להתנצל עתה, אשר בתשרי העבר, היה עת רצון גדול מאד, אך לא הייתם בסמוך אלי באותו הזמן. ואת... נ"י בקשתי מאד בכל החודש הנזכר ולא מצאתי בגבולי כלל."

כוונתו איננה למקום גשמי, אלא למקום רוחני. "ולא מצאתי בגבולי" שהיו רחוקים, ולא רצו להתעלות, ולהתחבר אליו, אלא דרשו ממנו הפוך, שאולי ירד אליהם, וילמד אותם, וישרת להם.

"ולא ראיתי רק אחד או שנים מכם. ומובן מעצמו הצער שהיה לי במשך כל השנה שעברה בגלל זה.

וסבת הדבר היא, הגאות והישות שהתגנב בכם, וכמדתה שנאת החנם ביניכם (מאגבה) [מתרבה] בדבקות בחברים חומרניים אשר לא מחברתנו המה... וברור הוא כי אם אתם שונאים לאחד מבני החבורה, סימן מובהק הוא שגם אתי אינכם באהבה גמורה."

צריך שתהיה האחדות בין החברים, והיא שקובעת באיזה מצב רוחני נמצא כל אחד ואחד. ואם האחדות נמצאת בפעולה, אז מתוכה מגיע החיסרון הנכון להעלאת התפילה, ולקבלת התשובה. ורק מתוך האחדות בין החברים, אפשר אחר כך להתחבר כמו שבעל הסולם אומר: "להיות בקרבת העליון".

"והגם שהיצה"ר מראה לכם מטתו של אותו חבר, כלומר, שמעשיו רעים וחטאים להשי"ת, היה עליכם להתפלל ולבטוח למענו להשי"ת שודאי יעזור לו, כיון שתלמיד שלי הוא." לפיכך לא להפעיל חשבונות אגואיסטיים קטנים, שבדרך כלל נוטים לפרוץ בין האנשים, אלא ללכת לפי החשבון הגבוה. אחרת לא מצליחים.

"ואם אתם כבר מבינים באותו חבר - שיד ה' קצרה בשבילו, וגם תפלותי אינם כדאים לעמוד לו בעת צרה, חס מלהזכיר, א"כ חוזר הדין ח"ו על השונא עצמו וד"ל. ובאו וראו ותנו על לבכם מהיום, שאל תיפלו יותר ברשת הזה." העיקרון הוא פשוט, באותה המידה שאדם מתייחס לחבר, כך הבורא מתייחס לאדם.

"... גם אין לכם להסתכל כלל וכלל אם אני מרחק בפה ממש לאיזה חבר... ותדונו אותו לכף זכות, באמת." כי על פי רוב אי אפשר להבין את העליון, איך שהוא מתייחס לתחתון. אנחנו רואים איך מתייחס אלינו הבורא, שלפי הבנתנו מתייחס לא טוב, ולא נכון, ולא מגיע לנו יחס כזה. ולכן התפילות שלנו כולן הן שהבורא ישנה את עצמו כלפינו, "תביא, תעשה, תשתנה", ולא התפילות המטרתיות שצריכות להיות, "שנה אותנו בהתאם אליך". כי האדם תמיד שופט לפי הכלים האגואיסטיים שלו, וגם כשרואה מרחוק, מבחוץ, את היחס של הבורא כלפי האחרים, גם אותו הוא שופט לפי הכלים שלו. ומכל זה נראה לו שהבורא מתייחס לא כראוי אליו, ואל החברים, ואל כל האנושות. שמתייחס לא נכון לאנשים בכלל.

ולהפוך את היחס שלו מחובה לזכות, להצדקה, זו העבודה הגדולה לאדם. שמאותו הדבר צריך ללמוד על היחסים בין התלמידים לרב. שאם רב צועק, או מתייחס רע כביכול לאיזה תלמיד, זה לא סימן שגם בפנימיותו הוא כך, מזלזל בו, או רוצה ברעתו. ואין בזה אישור לכל יתר החברים להתייחס באותו האופן לאותו התלמיד. אלא להפך, צריכים ללכת למעלה מאותו החשבון, מה שנראה לעין, ולהבין שכל הדברים האלה, הם נמדדים בצורה אחרת מבפנים.

"והאמת אומר לכם, כי בהתרחקות שלי נמצאת אחדות גדולה יותר מבהתקרבות שלי, בדומה לכל אומן הטרוד באומנותו להשלים מלאכתו, באופן היותר נאות, אשר אין לאיש זר להסתכל עליו באמצע מלאכתו, כי לא יבין מנהגו במלאכתו, זולת אומן הגדול כמותו. ודי לכל הרוצה להבין."

בדומה למה שאומר בעל הסולם בדוגמה שלו "דומה דודי לצבי", אם הבורא מתרחק מאדם, בזה הוא מזמין אותו, מושך את האדם אחריו. שגם אצלנו בחיים, לפעמים אנחנו פועלים כך במשחק היחסים בינינו, בין הילדים, או בין בני האדם המבוגרים. שהאחד מראה לשני קצת התקררות והתרחקות, כדי להזמין מהשני איזו נטייה לקראתו, איזו תנועה לעומתו. וכן קורה גם בין רב לתלמיד, ובין בורא לנבראים.

"הארכתי בענין זה כדי שתדעו כי בנפשכם הוא.

אף שאין דרכי לבוא בהדרכות פרטיות, מ"מ אני מוכרח להעיר לכם, על מה שהזהרתי אתכם זה כמה: שלא יאמר איש לחברו את "החדושי תורה" שלו שהשיג. "ולא להוכיח" כלל וכלל, ואפילו הרצון בזה, הוא פגם נורא מאד."

אסור לדבר על מצבים אישיים, פרטיים, נפשיים, רוחניים, שאדם מגלה בעבודתו בדרכו הרוחנית. אבל על "תלמוד עשר הספירות", ועל כל החוכמות שאינן שייכות ללב, אלא שייכות למוח, לשכל, לתפיסה, אפשר לדבר כמה שרוצים. כי מה ששייך לשכל האדם, אין בו שום דבר רוחני ממש. ורק ההתפעלויות או ההפך מהן, אם ישנן, שאדם מרגיש מתוך ההרגשה, וההכרה הרוחנית, זה אסור לו להוציא מפיו.

והאדם שבאמת נמצא בדרך, לא ידבר עליהן עם איש, מפני שהן נעשות לו כדבר היקר ביותר, והדבר היקר האדם שומר לעצמו, ומפחד שאחרים יידעו, ומפחד לגלותו לאיש. אלא אם אדם פתאום נדחף לדבר על מה שמרגיש בלב, סימן שהדברים האלה אינם חשובים לו עדיין, אלא הם חיצוניים אצלו. ובשעה ששופך אותם החוצה, אז פוגע באחרים, שמכתיב להם כביכול מעין תבנית הרגשה והבנה של קליטת המציאות, וגם פוגע בעצמו, כי דבר שיוצא לחוץ, הופך להיות בו פסולת, והמעשה הזה עוצר אותו מהתקדמות למשך הרבה מאוד זמן.

"זולת מה שהתרתי בשעה שאני מחוץ לביתי, לאמור חדושי תורה זל"ז, ממה שכבר הוצאתי מפי, בדיוק שאפשר להסבירם, אבל בדיוק נמרץ, בלי כל הוספה מדעתו."

מה שקוראים במאמרי בעל הסולם ורב"ש כדוגמת ספר "שמעתי", על דרגות רוחניות, אף שאין זה שייך לשכל, מותר לחזור על הדברים, אבל באותה הצורה, ובאותן מילות המקור. ולא שאדם מעביר אותן דרכו, ואז שופך אותן החוצה, אלא הוא כמו רשמקול, חוזר על עליהן באוזני האחרים. אבל מבלי לגלות בזה מצפוני ליבו, אלא רק מה שכתוב בספר.

"כמו"כ דברי התורה שאמרתי, ושאותו החבר עדיין לא שמע אותם מפי, אין לדבר אודותם, ויש להבליעו בהשכל ובדעת." הדברים שלומדים, קוראים, שומעים יחד, אותם אפשר לשנן כמו שהם, אבל דברים חדשים לחלוטין, שתלמיד מעביר אותם דרכו, ומעביר לתלמיד אחר שמקבל אותם ממנו, זה אסור.

"מצאתי לנחוץ לחזור ולהזהיר על הנ"ל מפני שאני מרגיש שכבר הרחבתם את הגבול שהגבלתם לכם. ותדעו נאמנה שבשמירה זו תזכו לאמור חדושי תורה לפני השי"ת ולהוכיח עצמיכם. והמפזר מדותיו באלה לא יכון בעיני השי"ת ו"דין פרוטה כדין מאה" בענין זה. והשי"ת יעזור לכם וידריך אתכם אל אדני האמת.

יהודה ליב"

המכתב אומר הרבה על סדר הלימוד. שבלי המדריך הנמצא בדרגה יותר גבוהה, ניתן לתלמידים ללמוד דברי חוכמה, או מקורות, או לחזור על מה שלמדו יחד עם המורה, אבל מבלי שיסביר כל אחד ואחד את ההשגה הרוחנית ברגש. שזו חוכמה, אבל לא תורה. והאיסור חמור עד כדי כך, שרצוי לקרוא טקסט בלבד, ולא לומר מילה מעצמו.

האם האיסור הזה תקף גם על שיחה עם פסיכולוג?

מדובר ברוחניות, בדרכים רוחניות שאדם צריך לעבור, שהן לא לשיחה עם פסיכולוג, כי אם מדברים עם פסיכולוג על קבלה, אז הוא עצמו יצטרך פסיכולוג. ובכלל מי שלומד חוכמת הקבלה אינו צריך פסיכולוג. אלא מדובר בחבר מהקבוצה שנמצא בבית ומדבר עם אשתו, נמצא בעבודה, מלמד בקבוצה, או משתתף עם החברים בשיעור עם הרב, או בלי הרב. איך עליו להתנהג בכל מקום בצורה המועילה ביותר להתקדמות, מבלי לקלקל לעצמו או לאחרים?

בבית עם אשתו, אדם יכול לדבר כמו עם עצמו, כי אשתו "אדם כגופו". אלה מילים של הרב"ש. אישה שעימה הוא חי יחד, והם כמשק בית אחד, הם ככלי אחד, ויכול לדבר עימה על הכל, אבל עד כמה שהיא מוכנה לשמוע. ומבלי לשפוך לפניה את הלב בצורה רוחנית בהכרח, הוא יכול להסביר במילים שלו, איך שעובר דרך ההרגשה שלו כל מה ששמע, וקרא, וספג עקב הלימוד. ניתן להעביר זאת לאישה בלבד.

חלק מסוים מותר גם לספר לילדים, בהתאם לגילם ודרגתם. היות שגם הילדים שייכים לאדם, כרכוש פנימי שלו כביכול. מה שאין כן מחוץ לגדר המשפחה, לא להוציא מילה זה הטוב ביותר. אלא אדם שנמצא בחברת אנשים זרים, שאינם שייכים לקבוצה, ואינם מבני הגרעין המשפחתי שלו, איתם מוטב לא לדבר על כלום, מלבד שיחות חולין על מה נשמע בחוץ, ועל מזג האויר. לא להתרחק, לא לזלזל, אלא להתנהג כמו כולם.

ועם החברים, מסביר בעל הסולם, הכי טוב לדבר על דברי חוכמה, ללמוד "תלמוד עשר הספירות", "פתיחה לחוכמת הקבלה", ומבנה המציאות. ואם רוצים להזכיר עניינים ששייכים להליכה הפנימית על דרך המדרגות, אז הכדאי ביותר הוא לצטט מהמקור עצמו, או לומר דברים קרובים לכתוב, אבל מבלי להעביר אותם דרך הרגש, ואז להוציא, ולהכניס אותם לחבר. כי זה קלקול גדול, גם למי שמדבר, וגם למי ששומע.

ואם מלמדים תלמידים, מומלץ לקרוא יחד מאמר, ולהסביר עד כמה שאפשר בצורה שכלתנית יותר מרגשית. ובמידה שהחומר מתאים לרמתם, מוטב לשים שיעור מוקלט שנלמד עם הרב, כי אחרת אדם עלול לגרום לעצמו נזקים רוחניים, שיעצרו את התפתחותו להרבה שנים. כי מי שהולך ללמד מפעיל את הגאווה, והשליטה, ויצרים גדולים, ולא מרגיש איך כל זה פועל בו. לכן עלולה להיוצר בעיה. אלא אם כן יקבל עזרה מן השמים, שבכל פעם הבורא יעשה לו שיפול, ויקבל בושה. כי על ידה הבורא כל הזמן מתקן את האדם שמתקדם, שמראה לו עד כמה הוא נבזה. ובמקרה הטוב, גם הקהל יתחיל לזלזל בו. אבל למלמד מאוד מאוד קשה להתפטר מהגאווה, ומהשליטה. לכן הוא חייב קורבן כנגד זה, שיהיה לו כשמירה.

מה מומלץ ללמוד אם הרב נוסע, והקבוצה נשארת ללמוד בעצמה?

הטוב ביותר הוא לצפות בשיעורים מוקלטים, שאז לא נגרם נזק לאף אחד. ההמלצה הזו נתנת בלב שלם, כי היא מבטיחה שלא יהיה קלקול. אבל לגבי "תלמוד עשר הספירות" כל אחד יכול ללמוד באופן חופשי, אפילו לעצור מישהו ברחוב, ואם הוא מוכן לשמוע, לשבת איתו וללמוד.

מה לגבי שיעורי שבת כשהרב לא נמצא?

מותר לקרוא יחד כל חומר. אבל להתחיל להסביר מה שכתוב במאמרים ובאגרות, על העבודה הפנימית של אדם, זה אסור בתכלית האיסור.

האם דיון קבוצתי בנושא "הערבות" יתרום להתקדמות?

ב"ערבות" מבררים את היחסים שבין אדם לקבוצה, ולא בין האדם למקום. ואז אומרים להפך, שהאדם חייב להראות לשני את אהבתו, כי בכך הוא מרבה את האהבה, ובדוגמה שנותן, מזמין את השני להתייחס באהבה בחזרה. והגם שכלפי הקבוצה נמצא פועל מבפנים היחס בין האדם למקום, זה דבר אחר. אלא כל מה ששייך לאהבת חברים, הוא עניין שלעצמו. למרות שגם בו יש ויש. ישנה השיטה שהייתה מקובלת בקרב קבוצת המקובלים בקוצק, שכביכול מבחוץ היו מזלזלים, אבל רק מפני שהיו במדרגות גבוהות. והיכן שמופיעה האהבה באמת, אז מתחילים להסתיר אותה.

אבל ההסתרה הזאת קורית מעצמה, והאדם לא צריך לאנוס את עצמו, או לשחק. אלא בדרגות שהוא רוכש בפועל את תכונת האהבה, הוא מסתיר אותה, מטעם שהיא נעשית לו יקרת ערך, ונמצאת באמת שולטת בו. בדומה לעולם שלנו, אם אדם אוהב מישהו. למרות שהיום כל דבר מכריזים ומחצינים, כי הכל מלאכותי. אבל אהבה אמיתית, לא רוצים לפתוח שיידעו כולם.

מכל מקום, בדרגתנו, שטרם הגענו לרכוש את אהבת החברים, אז מותר לדבר עליה כאילו נמצאים בה.

מה בנוגע לישיבות חברים, שבהן חברים פותחים את הלב?

אם פותחים את הלב באהבת חברים, זה אפשר. אבל כלפי הבורא אסור. לכן רצוי להיות קצת יותר מאופקים.

באיזו מידה אפשר לקשור בין המאמרים והאגרות?

לא חשוב איך לקשור. אפשר לטייל כל כמה שרוצים בין מאמרי "שמעתי", ו"פרי חכם אגרות", ו"תלמוד עשר הספירות", כי הכל הוא מאמר אחד על איך אדם מוצא את המקום, את הבורא, ויותר מזה אין. אלא כל חוכמת הקבלה היא סיפור אחד קצר, שנפרש ממקום המצאו של האדם, עד היכן שמגיע לעליון שלו, לחיבוק ולדבקות עימו בגמר התיקון.

וההסבר, או שהוא בדרך השכל, איך בנויה הדרך עצמה, המדרגות, העולמות. או בדרך הרגש, איך אדם עובר אותה בתוך הרגש. ואיך לחבר שכל ורגש יחד, ולעבור כל מצב, בלהבין ולהרגיש אותו, או בלהרגיש, ולהבין אותו. ושום דבר אחר, ששייך מחוץ לנתיב הזה של האדם, אין בכל חוכמת הקבלה.

תקציר : באגרת זו, ערב חג הסוכות, כותב בעל הסולם לתלמידיו על הדרך הרוחנית הכוללת ב' דברים הפוכים יחדיו: גוף ונשמה. הוא כותב שעל האדם להיות בשמחה למרות שני הדברים המנוגדים. זהו גם עניין המשמעות הרוחנית של שתי הדירות, קבע וארעי, במהלך חייו של האדם המורכב מב' התכונות המנוגדות. באגרת זו מודגש עניין השילוב הנכון של ב' הפכים בנושא אחד.

"ב"ה יום ג' בין כסה לעשור דשנת תפר"ח פה לונדון יצ"ו

כבוד ידי"נ הנאמנים ... ה' עליהם יחי'

באשר שזמן שמחתנו ממשמש ובא, הנני לרמז עליו בע"ה.

כתוב "והיית אך שמח", הדקדוק מורגש שהי"ל והיית שמח. אבל הוא הדבר אשר דרשתי בה כמה פעמים, שכל הקושי בעבודתו ית', להיותה אצל העובד תמיד בבחינת "שני הפכים בנושא אחד", שאחדותו ית', פשוט, וצריכה להתלבש בגוף האדם, המורכב מגוף ונשמה, שהם שני הפכים.

על כן, בכל ענין רוחני המושג לאדם, מיד נעשה בו ב' צורות הפוכות, צורה אחת מצד הגוף. וצורה אחת מצד הנשמה. והאדם אינו מסוגל מצד בריאתו לברר את הגוף והנשמה, כמו שני נושאים, אלא הוא מורכב בכוח השי"ת לאחד. כלומר, לנושא אחד, ולפיכך קשה עליו ההשגה הרוחנית, ממש כמו שני הפכים, שאי אפשר להתלבש בנושא אחד. ודומה לעקדת יצחק, שהשי"ת אמר לאברהם "כי ביצחק יקרא לך זרע", והשי"ת אמר לו "והעלהו שם לעולה", אשר ודאי כלפי השי"ת הוא כמ"ש "אני הוי' לא שניתי", אלא במושג המקבל, נעשה ההפכים, ועל כן כתוב "והיית אך שמח", ד"אכין ורקין מיעוטין" [המילים "אך" ו"רק" באות להגביל] , ושמחת הרגל ודאי לשלמות צריך. אמנם, שניהם כהויתן ממש צריכים לבוא במושג המקבל לשמחת הרגל."

מלכתחילה אנחנו בנויים משני כוחות, הבורא והנברא. ואם באדם בעולם הזה מתבהר רק כוח אחד, ה"גוף" שלו, אז אין לו בעיה, אלא הוא חי מבלי להרגיש שום פיצול פנימי. ונמצא פועל כפי יכולתו להשגת התענוגים. הן המילויים לרצונות הגופניים שצרכי הגוף דורשים אפילו אדם חי מבודד מחברה - אוכל, מין, ומשפחה. והן להשגת המילויים לרצונות שהסביבה מעוררת באדם - כסף, כבוד, מושכלות. שכל אלה נקראים בחוכמת הקבלה, רצונות מצד ה"גוף" של האדם.

אבל באדם שהתעוררה הנקודה שבלב, מתחילה להיווצר הרגשת פיצול פנימי, שאינו יודע באיזה עולם הוא נמצא, הוא נמשך לאיזה מקום, אך אינו יודע לאן. ובעולם הזה, היינו ברצונות הגופניים, לא מרגיש שיכול להיות לו מילוי וסיפוק. וככל שהולכים ונעשים בתוכו שני הקצוות הללו יותר ויותר מנוגדים כך גדל בו הבלבול והקושי. וכשמתקדם בהכנה שלו, ומתחיל להיכנס לרוחניות, אז רואה את עצמו מבולבל לחלוטין.

כי פעם הוא רואה את עצמו דרך הגוף, ופעם רואה את עצמו דרך הנקודה שבלב, ואינו יודע איך להשוות את הדברים האלה, שאינם באים כיחד עד שישלים את הקו האמצעי. ורק באותה המידה שיהיה לו קו האמצעי, הוא ירגיש שמשתווים שני החלקים, ותומכים זה בזה, ופותחים לו את העולם הרוחני, ששם בורא ונברא דבוקים אחד בשני. וכשמתאחדים שני החלקים המנוגדים הללו, אז האדם מרגיש חיות חדשה שהיא עולם הרוחני.

אבל לפני כן, וגם במידה שאינו משיג את הדבקות במדרגות הרוחניות, אלא רק בחלק מהרצונות שמתעוררים בו - באותם הרצונות שאינו משיג את הדבקות, שם עדיין נמצא בהרגשות מנוגדות, מפני חוסר ההשתוות.

"וכן כתוב: "מי עור כי אם עבדי וחרש כמלאכי אשלח", וכן כתוב "החרשים שמעו והעורים הביטו לראות" וכדומה יש הרבה, והיינו שאמרו ז"ל: "אף אתה עשה אזניך כאפרכסת", כלומר, כמו שלא היה כלל בבית דין של שמיעה, משפט הבחירה, לברר מי הוא חייב, ומי הוא זכאי וכדומה, כי אלו ואלו דברי אלקים חיים. כלומר, בסוד הכתוב, "אני הוי' לא שניתי", שמצדו ית' אין כאן, אלא צורה אחת.

וזה ענין המצוה "תשבו", כמו תדורו, פירוש, ע"ד שדוד המלך ביקש "שבתי בבית הוי' כל ימי חיי לחזות בנועם ה'". כי "בית ה'", זו השכינה הקדושה כנודע, בסוד "צדיקים יושבים ועטרותיהם בראשיהם". וכשזוכים ביותר, אז הוית [נהיית השכינה] לו כמו בית, בקביעות לנצחיות." כי השכינה היא הכלי המתוקן של האדם.

אין מושג "שכינה", שקיים מחוצה לאדם, ואין שום כלים ואין בכלל מציאות מחוצה לו. אלא במצב שהכלים המתוקנים, שהרצונות והנקודה שבלב שלו משרתים כאחד לדבקות, לייחוד עם הבורא, אז הם נקראים "שכינה". שבכלי הזה מתלבש הבורא, הנקרא אז "שוכן".

הבורא שברא את הנבראים, ברא אותם במצב האין סוף, בדבקות ושלמות, ומצידו אין סתירות וניגודים, אלא הכל כאחד. אבל המקובלים שמצדם קיבלו הסתרה, צמצומים על הרגשות שלהם, להם נראה שאינם נמצאים במצב האין סוף, אלא נמצאים במצב הנקרא "עולם הזה". שבחוסר הכרת האין סוף, השלמות, הדבקות, נראים להם שני המרכיבים שבהם, כוח הנברא וכוח הבורא, כמנוגדים. אבל כשחוזרים להכרה בכלי הנכון, אז רואים, שבאמת היינו שם גם קודם לכן, פשוט היינו בחוסר הכרה.

"והיה ברצון השי"ת לומר לעבדיו, "צא מדירת קבע ושב בדירת ארעי", דהיינו, רק בצלו ית' לבד, שה"ס מצוה קלה, מצות סוכה, שהאדם יושב בצל פסולת גורן ויקב, שהוא ממש צל השי"ת,"

"צל פסולת גורן ויקב", אלו הדברים הלא חשובים, שהאדם מחשיב אותם כפסולת. אלא האדם רוצה את התבואה, היינו גרעיני החיטה, שמהם הוא מכין לחם, והוא רוצה את הענבים, להכין מהם יין. שרוחניותם של המושגים מרמזת לזה ש"לחם" הוא כנגד אור חסדים, ו"יין" הוא כנגד אור חוכמה. והאדם משתוקק לאורות עצמם, ולא לפסולת מהם.

אבל ההתקדמות היא דווקא על ידי זה שמתחיל להחשיב את הפסולת. כי הרי מהי הפסולת? הכלים. בדומה לכל היתר שמחוץ למעטפת הגרעין, שהיא הכלי המחזיק בגרעיני החיטה. והענבים, שהם הכלי המחזיק את היין העתידי. לכן אם האדם משתוקק לכלים, לתיקון הכלים ולא לאורות, בזה הוא שם את עצמו תחת "צל" של "גורן ויקב". זאת אומרת, מסכים להיות מחובר לעבודת הכלים. ואז בהחלט באים לו האורות המקיפים של "סוכות", ומכוונים אותו, ומכינים אותו ל"שמחת תורה".

"ואע"ג שהם תרתי דסתרי [שניים שסותרים זה את זה] , שהרי בעינים הגשמיים ובידים הגשמיים, אנו רואים וממשמשים שהצל מכח פסולת בא. ובאמת הוא השי"ת בכבודו ובעצמו, אלא מצד המקבל בהכרח שיתרשמו בו ב' הצורות ההפכיות הללו כנ"ל."

כי "צל" נקרא חסדים, שהם מצלים על אור חוכמה, מסתירים את החוכמה. ובבורא תכונת החסדים, תכונת הבינה שנקראת "אלוקים", היא העיקרית. ואדם שבצורה טבעית מתוך הכלים שלו משתוקק לחוכמה, אין הוא יכול להשתוקק גם לחסדים. כי אלה שני רצונות אחרים, ומילוים מנוגדים. לכן יכול להשתוקק או לזה או לזה, ולא לדבר שבו יהיו שניהם כאחד.

אלא רק מתוך שמתקן את הכלים, נעלמת אותה הניגודיות בין חוכמה וחסדים, כלים דהשפעה וכלים דקבלה. ועל ידי המסך, על ידי כוונת הלהשפיע, מתחברים שני הכלים המנוגדים האלו לכלי אחד. ואז כל הקושיות, והסתירות, "כי ביצחק יקרא לך זרע", שאדם כביכול חייב להרוג משהו, כדי להתקיים, זאת אומרת, כל אותם כוחות מנוגדים, מתחילים להתחבר, ונבנה הכלי דקו אמצעי.

"והענין, כי טרם שנברא האדם המורכב, אין כאן שום פסולת, אלא כיון שנברא האדם, ונרגש הפסולת והדין, נעשה באבריו המריבה. ע"ד שאמרו ז"ל: "התבן והקש והמוץ מדיינים זה עם זה, זה אומר בשבילי נזרעה השדה, וזה אומר בשבילי נזרעה השדה וכו'. כיון שהגיע זמן הגורן כולם יודעים בשביל מי נזרעה השדה"."

כוח השבירה שהתגלה עקב חטאו של אדם הראשון, פועל בדבר אחד: הוא ריחק בין חוכמה וחסדים ביסודם, שבשבירה הסתלקו האורות למעלה, והכלים נפלו למטה. ויוצא שהאדם, היינו הכלי שהתרסק לחלקים רבים ונמצא למטה שבור, בו עצמו ההתרסקות הזאת נראית או כעבודה בכלים דקבלה, או כעבודה בכלים דהשפעה, ואינו יכול להשוות את שני אלה יחד. זהו כוח השבירה.

ובשביל מי "נזרעה השדה"? מתגלה שבשביל "האדם החדש". שאם אנחנו בונים את עצמנו, אז נקרא שמולידים את "האדם" שבנו, ממילת "אדמה" לעליון, לבורא. שבזה משווים את שני הכוחות, חוכמה וחסדים, קבלה והשפעה כאחד, ואז יודעים בשביל מי נזרע השדה. כי יש "שדה אשר ברכו ה'", שאין זה שדה עשיו, סתם לציד חיות, אלא השדה שבו אדם משקיע את עצמו, וקוצר ממנו תבואה, שהיא למאכל אדם. בעיקר ה"לחם", שהוא כנגד אור דחסדים.

"וכל המריבה והדינים הללו נמשכו בימים נוראים, כי שלשה ספרים נפתחו מחמתם [בגללם] : צדיקים, רשעים, בינונים.

והנה אחר שנתבררו ונתלבנו הזכאים בדין, בסוד החטה, בסגולת יום הכפורים, והרשעים לאלתר למיתה "כמוץ אשר תדפנו רוח", כי הכל יודעים בשביל מי נזרעה השדה, אז הגיענו המצוה, "צא מדירת קבע ושב בדירת ארעי". כלומר, כי תדע, כי רק דירת ארעי הוא, וח"ו לא ידח ממנו נדח. וד"ל."

הכלים האלו הם כלים זמניים, המשתנים ללא הרף. שאדם חייב לשנות אותם, ולדעת שהם בבחינת ארעי, ובהם עליו להשיג את כל שבעת התיקונים, הנקראים "שבעת ימי סוכות". שאז מגיעים אליו כל המקיפים, זאת אומרת, האורות שמאירים בכלים לא אמיתיים, אלא מאירים דרך הסכך בעקיפין. והם הם האורות המכינים את הכלי להיותו גמור בגמר התיקון, מה שנקרא ב"שמחת תורה".

נמצא, שכל התיקונים באים רק מתוך שאדם יודע, שהוא חייב להתקדם בדרכי התיקון, ואף פעם אינו נעצר במקום. שאז המצבים כביכול הופכים לקבע, ובזה הוא מאבד את הארת המקיפים. אלא ההשתוקקות התמידית היא זו שמתקנת את הכלים.

"עד"ש ז"ל: "אפילו כל העולם כולו אומרים לך צדיק אתה, היה בעינך כרשע"," גלה בתוכך תמיד חסרונות להתקדמות. כי עצירה ברוחניות משמעה העלמת הכלים, וירידה. אין עצירה שאפשר לעמוד רגע נוסף באיזה מקום, מבלי לממש פעולה.

"וז"ס הכתוב "והיית אך שמח", כנ"ל." היינו, יש לאדם הגבלות הן מצד החסדים והן מצד החוכמה, והוא חייב להרגיש את ההגבלות האלה. לכן "והיית אך שמח", בא אלינו כציווי.

"ועל כן נקרא חג האסיף זמן שמחתנו, ללמדך שהאדם צריך לשבת בצל סוכה בשמחה גדולה, בשוה ממש כמו בבית המלך," גם בישיבה בסוכה יש כביכול שני ניגודים. כי יושבים בסוכה, שאין בה שום דבר מיוחד, ונחשבת ארעי, פסולת. אבל חייבים להרגיש כאילו יושבים בבית המלך. כי באמת יושבים בתוך הכלי, שבו נעשה המפגש עם מלך.

"ויושבים ראשונה במלכות, "תשבו" כעין "תדורו", בלי שום נפקותא [הבדל] כלל וכלל." כי רק בזה שאדם מסיים את עבודתו בבחינת ארעי, ומכין את ה"צל" שלו, היינו, את המסכים שלו כראוי, אז באותו המקום, באותו הכלי, מתחיל להרגיש שנמצא בהיכל המלך.

"ועם כל זה ידע שיושב בצל סוכה, דהיינו, פסולת גורן ויקב," כלפי האדם הישיבה בסוכה נראית כ"פסולת גורן ויקב", מפני שהכלים שלו עדיין לא מתוקנים. "אלא ש"בצלו חמדתי וישבתי"," כי בשעה שיושב בארעי יודע שזה האמצעי להשגת הדבקות עם הבורא, ואז אינו זקוק לשום דבר יותר, ושמח כאילו יושב בבית המלך. שאמנם אלו הם שני הפכים, אבל חייב להשתוקק להשוות אותם. וכשמשווה זה גמר התיקון.

"להיותו שומע דברו "צא מדירת קבע ושב בדירת ארעי"." אף פעם אל תישאר בקבע. "ואלו ואלו דברי אלקים חיים." אמנם שמנוגדים במוחנו ובהרגשתנו. " ואז יציאתו הנאה לו כביאתו, שזהו דוקא בדיוק הנ"ל, "החרשים שמעו והעורים הביטו לראות", דאי לאו הכי [שאם לא כך] , לא הוי אפילו צל סוכה, ופשוט הוא. כי לא אלינו אותם המגששים כעורים קיר, יושבים בצל מצל, דהיינו חשך כפול, שעליהם ר"ל נאמר: "יירש הצלצל" [יחסל הארבה] , ב"מ, להיות הסכך שלהם ראוי עוד לקבל טומאה, כמו המסכך ביתדות, שה"ס חסרי ראש, או בשברי כלים, שיש בהם עוד מבחינת הסיגים, כי עוד נמצאים בבחינת התוהו ושבירת הכלים ר"ל."

בטרם שאדם מרגיש את הניגודיות, וחושך, וקושי, ופסולת, אין טעם לדבר איתו, כי הוא נמצא בניתוק, בהסתר כפול. אבל ברגע שמתחיל לראות את ההתרוצצות וההתנגשות בעבודה שלו, כמו קודם לידת יעקב ועשיו, שכתוב "ויתרוצצו הבנים בקרבה". ורואה שאינו יכול להשוות בין הכוחות האלו, ושהיחס לבורא דרך מוחא ודרך ליבא, דרך רצונות ודרך הרגשה, לא יכול להיות שווה אצלו, שיוכל לחבר אותם יחד. אז יש לו עבודה הנקראת "עבודת ארעי". וחייב כל הזמן להשתוקק להיות בה, אמנם שהתקופה היא לא נעימה. עד שעבודת הארעי מגלה לו את היכל המלך, הכלי שבו יש לו קשר, דבקות, חיבור עם הבורא.

על כל פנים, הוא חייב להחשיב את כל המצבים האלו כאילו נמצא בהם בדבקות עם הבורא. האמצעי נמצא באותה הדרגה כמו המטרה, ועליו לאהוב את האמצעים שלו, כדברי הכתוב "והיית אך שמח", ולכבד אותם.

"ובזה תבינו שאין אדם יכול לקיים מצות סוכה, בטרם שזכה למדרגת היחוד, הוי' אדני, שה"ס "חמה בנרתיקה" כנודע, וכן אמרו ז"ל להדיא [במפורש] כלפי אומות העולם: לעתיד, שמוציא הקב"ה חמה מנרתיקה וכל אחד בועט בסוכתו והולך לו, ופריך [ומקשה] , ישראל נמי [גם עוזבים את הסוכה כשחם מידי] וכו', ותירצו "בעוטי לא מבעטי" [עוזבים, אבל לא בועטים במצוה] עש"ה,"

מי שזורק את האמצעי ורוצה רק את המטרה, ומי שבאהבה ובהערכה לאמצעי, בא עימו אל המטרה, זה ההבדל בין "אומות העולם" ו"ישראל". כי החסדים, הפסולת גורן ויקב, הם הם שהופכים לכלי הקדוש. ולא אם רוצים אור חוכמה בלבד, ובמידה שמתאפשר להם בועטים בחסדים, במסכים, בכוונות על מנת להשפיע.

"הרי מפורש שבאם ח"ו אין האדם זוכה לסוד חמה בנרתיקה, אי אפשר לו כלל לקיים מצוות סוכה וד"ל," למרות שיש כביכול אפשרות לקבל אור חוכמה, חייב להשתוקק ל"נרתיק", זאת אומרת, לחסדים, לכלי שבו מתקבל אור חוכמה בעל מנת להשפיע.

"וז"ס שהוי' אדני בגי' צ"א [בגימטריה 91] , לרמז על "צא מדירת קבע" כנ"ל." והכנס ל"צל". חיבור הוי"ה אלוקים, "הוי' אדני", הוא רמז לכלי השלם.

"וז"ס "עכבו עמי עוד יום אחד". בסוד סעודה קטנה דעצרת, דהיינו, בזכות השמחה השלמה דחג, עד"ה אך שמח, שיקבל שני ההפכים בנושא אחד, ולא יבטל ח"ו אחת מפני חברתה, זוכה בסוד יום השמיני, שה"ס עכבו עמי עוד יום אחד, לאותו יום שכתוב עליו: "יום יודע לה', לא יום ולא לילה והיה לעת ערב יהיה אור וכו'"." "לא יום ולא לילה" הכוונה שאין דברים מנוגדים. כלי ואור נמצאים כאחד. החסדים מקבלים מילוי של חוכמה, והחוכמה מתלבשת בחסדים, ופועלים יחד. שכל החיבור הזה נעשה על ידי יגיעת האדם.

"פירוש, דיום ה"ס מעשיהם של צדיקים, ולילה ה"ס מעשיהם של רשעים," שנמצאים באדם אחד, בשני מצבים זה לאחר זה. ואחר כך כל העבודות הן של הרשעים והן של הצדיקים, היינו ה"לילה" וה"יום", מתחברים יחד. "כמ"ש במדרש רבה בראשית בסו"ה "ויאמר אלקים יהי אור" וכו', עדיין איני יודע במאי [במה] בחר השי"ת, אם במעשיהם של צדיקים, אם במעשיהם של רשעים, כשהוא אומר "ויקרא אלקים לאור יום" וכו', ללמדך שבחר במעשיהם של צדיקים, עש"ה.

ועל כן בגמר התיקון, בסוד "לבלתי ידח ממנו נדח", כתוב: "יום יודע לה', לא יום ולא לילה", דהיינו [כלומר] , הבחירה הנ"ל, אלא לעת ערב, שהוא ענין "הפסולת גורן ויקב" כנ"ל," "ערב" הוא מצב שמעורבבים אור וחושך, ולא מבדילים כל כך, אלא שניהם כביכול בשווה. ""יהיה אור", וכל זה בזכות העכבה דיום השמיני. וד"ל." כשאדם הולך לקראת חיבור שני ההפכים האלו יחד, הם אינם מתבררים בשבעת הימים, אלא רק ביום השמיני, היום לה' שבו מתחברים ההפכים.

"ועל כן נקרא חג העצרת, כלומר, כמו שעוצרין השמן מן הזית, דהיינו, אויסקוועשינג [סחיטת שמן] בלע"ז, שהוא הוא העיקר... מכל העבדות "דאך" יום, ונכתש במכתשת למען כבוד שמו ית', "ואמת מארץ תצמח", "והיה ה' למלך על כל הארץ" וכו' כי יהיה כולו לה'," כל הכוחות שמתגלים לאדם, גם החסדים וגם החוכמה, יתחברו יחד על ידי כוונת ההשפעה. "כי "אך" חלק, חציו מותר וחציו אסור, "חציו לכם, חציו לה'". אולם בסוד יום השמיני והעצרת נעשה כולו לה'.

יהודה ליב"

תחילה יש פעולה שאדם עושה אדם מצד עצמו, עד כמה שמסוגל לתקן מעשיו. ואחר כך בא אורו של משיח, "רב פעלים מקבציאל", שמתקן גם את הכלים הנקראים "ל"ב האבן", שאותם אין האדם מסוגל לייחד, ולכן נקרא ש"חציו לכם (לאדם) וחציו לה'". ואז מתברר הכל ומתאחד בכלי אחד.

האם אדם יכול לזמן את השמחה?

אי אפשר לייצר שמחה מלאכותית, כי זה יהיה שקר. השמחה באה לבד. או כתוצאה משמחת הרשעים, "נאכל ונשתה, כי מחר נמות", או כתוצאה משמחת מצווה, שאדם שמח מפני שהגיע למצב של השפעה לבורא. שקודם עבד על חשיבות פעולת הלהשפיע, וכשהגיע אליה, אז מתוך ההכנה שלו, שהפעולה הזו היא חשובה ורצויה, מתגלה בו השמחה. שאם הכלי מוכן, והאור מתלבש בתוך הכלי, התוצאה הזו מורגשת כשמחה.

והמצבים האלה אי אפשר להזמין בצורה מלאכותית, אלא הם תלויים במידת החשיבות שאדם משיג. אם הוא משיג דבר שהיה חשוב לו מראש, למרות שלא הייתה ברורה לו החשיבות הזאת מלכתחילה, אלא עבד עליה למעלה מהדעת. אז כשמשיג את הדבר, הוא רואה עד כמה זה גדול וחשוב במו עיניו, בכל הכלים שלו. שקודם לא ידע, אלא רק עבד למעלה מהדעת, ובניגוד לשכל ולרגש שלו החשיב את מצב הדבקות, אמנם ש"הרוג את בנך ואז תעלה לעם גדול", היה לו בסתירה גדולה, ובקושי גדול. זאת אומרת, אם אדם מפתח את חשיבותה של המדרגה הבאה, למרות שאינו מוצא בה שום חשיבות, ועוד להפך, מוצא בה רק סתירות גדולות, אז כשמגלה אותה, ומגיע אליה, מגיעה לו ההרגשה הנקראת "שמחה".

כדברי הכתוב, "אין שמחה כהתרת הספיקות". שצריכים אלה להיות ספיקות גדולים, ומכל מקום אינם עוצרים אותו. אלא למרות הספיקות, הוא מחשיב את המטרה בלמעלה מהדעת. וכשהוא בא למטרה הזאת, אז נפתרים הספיקות, והם דווקא מתחברים יחד, ויוצרים כלי גדול, שבכלי הזה מורגשת השמחה. השמחה היא דבר שבונים. לכן "והיית אך שמח" הוא כל נושא האגרת.

בזמן העלאת החשיבות קודם שמתגלה הכלי, ממה השמחה?

אם כוח הקבוצה, והאור המקיף בזמן הלימוד, מאפשרים לאדם להתקדם, אז השמחה היא בזה שהוא נמצא במאבק הכוחות המנוגדים המתעוררים בו. שאם כן, הרי הוא מסוגל לעבוד איתם, וגם זו שמחה. שמחה מהעתיד, ושמחה מהקרב. אבל השמחה הזאת אי אפשר שתהיה אם האדם הוא לבד, אלא רק במידה שנשען על הקבוצה. אחרת לא מגיעה לו השמחה. "גיבור לבד" יש רק בסרטים, כי בגשמיות, באגו, זה אפשרי. אבל כשהכלי הוא השפעה, אז הולך כל אחד נגד הרצון לקבל שלו. והנשק הזה, הכלי הזה של השפעה, אותו אדם מקבל מהחברה, במידה שרוצה להשפיע ומביע את נכונותו.

תקציר : האדם מורכב מגוף ונשמה. לכן ישנן ב' השפעות בחייו: תענוגים ומקור התענוגים. בעניינים רוחניים, האדם צריך להיזהר ולפנות אל המקור רק בנוגע לצרכי הנשמה. כמו-כן מזכיר בעל הסולם את סדר התפילה הנכון.

"ב"ה ערב סוכות תפר"ח פ"ה לונדון

כבוד מהר'... נ"י

מכתבך והפתקאות השגתי לנכון: והנה ר'... נ"י פירש לי את הכתוב "דרשו ה' בהמצאו קראוהו בהיותו קרוב" וכו'. לכאורה קשה אם השי"ת כבר במציאות אצלו, וכבר הוא קרוב, א"כ מה הצורך עוד לדרוש ולקרוא לו ית'? ותירץ, שהכתוב מדבר לאותם שכבר זכו לקרבת ה' תמיד, מזהיר אותם הנביא שאע"פ שכבר נדמה אצלם שאין עוד מה לבקש ולהשיג, ח"ו לחשוב כזה, דהוי [שנמצא] כמקצץ בנטיעות, אלא ידרוש עוד ויקרא אל ה' להשגות יותר גדולות וכו' וכו' והדברים כנים."

העניין הוא, שרוחניות היא שלמות, ומי שהשיג את המדרגה הרוחנית הקטנה ביותר מתוך החסרונות דעולם הזה שהרגיש משך כל חייו, הוא מפסיק להרגיש בהם כבר. וכן החיסרון וההשתוקקות לרוחניות עכשיו מתמלאים ונעלמים. כי מי שקיבל רוחניות, אין הדבר כמו הגשמיות, שמי שרוכש מאה רוצה מאתיים, ומי שקיבל מאתיים רוצה ארבע מאות, כי האור, התענוג שבא מכבה את הכלי. ועקב כך מתגלים הן התענוג והן החיסרון, ככלי כפול.

אלא הרוחניות היא שלמות. המילוי לא מכבה את הכלי, אלא נמצא בתוך הכלי. ואז אדם כביכול מרגיש סיפוק, שלמות, ונצחיות. ואין לו שום מניע שידחוף בו לתנועה הלאה. לכן אומרים, "דרשו בה' בהמצאו", דרשו אותו בזמן היותו קרוב. היינו דווקא בשעה שהאדם קרוב, עליו להמציא לעצמו חסרונות ואמצעים, לצאת ממצב הרוגע והסיפוק, ולהתקדם הלאה לקראת מטרת הבריאה, אמנם שעכשיו אינו מרגיש חיסרון אליה כלל.

ומשהו מאין זה מרגישים, עוד בטרם נכנסים למדרגות רוחניות. שהאדם נרגע, כי לכאורה הוא "מסודר", ונמצא בלימוד, ובקבוצה, ובהפצה. שאינו כמו כל העולם הזה, כי בכל זאת לו יש מטרה, שלקראתה הוא מתקדם. אבל האדם חייב לדאוג, שאם אין לו האש הפנימית, הבוערת בו תמידית, אז אינו נמצא הולך לקראת המטרה. כי ברוחניות, תמיד הכרח שתהיה תוספת בהתקדמות, היינו תאוצה. ולא מהירות קבועה, שגם על פי תאוריית אינשטיין, היא כאפס. אלא ההפרש במהירות (הדיפרנציאל) ברגע הבא, לעומת הרגע הקודם, תמיד חייב שיהיה בעלייה. ואלמלא כן, אז האדם לא נמצא ברוחניות, ורק משלה את עצמו. כי ברוחניות אין עמידה.

לכן יש כביכול ציווי: "בהמצאו", שהינך נמצא קרוב לבורא, ומרגיש כביכול מסופק מזה, אז "דרשו" - דרוש אותו, אמנם שהכלים שלך אינם דורשים.

"אבל אמלא אחריו לפרש זה ע"פ דרכנו, דפשוט הוא שכל מי שזכה למציאות חן בעיני קונו ית', נמצא שהשי"ת ממלא לו כל משאלותיו, כמנהג האוהבים והידידים שמשלימים חפצם זה לזה, כל אחד לפי יכלתו, וכיון שהאדם הזה זכה להעשות ידיד ה', בהכרח שמורכב מגוף ונפש א"כ אינו... להם מקום לגלותם לפני השי"ת, אבל "על כל פשעים תכסה אהבה", ומכ"ש לפני ית' ודאי לא שייך דבר מגונה או פשעים, כמ"ש: "כל טנופת לא תטנפך אש אוכלה אש לא תשרפך" (עי' בשיר היחוד). ע"כ מכוח האהבה האמיתית בינו לבין השי"ת, לא ימלט שלא יגלה האדם גם רצונות גופניות לעיניו ית'.

ומובן מעצמו שיד השי"ת לא תקצר למלאות כל חפץ אוהבו, הן מה שהוא לפי הנימוס, והן מה שאינו לפי הנימוס," זאת אומרת, על כל הכלים המתגלים באדם יש כבר תיקון, שכולם נכנסים ליצירת הדבקות בינו לבין הבורא. ואין בהם לא רצונות מגונים, ולא רצונות נעלים, אלא כל התכונות, וכל הרצונות, וכל הנטיות של האדם, בין אם נראו לו יותר טובים או פחות, עכשיו הם כולם כאחד. ומגלה שהם משרתים לו לדבקות בבורא.

"כי יכולת ה' בחפצו קשורה: אבל לאחר שכבר מלא השי"ת את חפצו, נמצא האדם בעצמו כמו וכדמיון מתחרט על משאלותיו היתרים [המיותרים] , שהביא לפני השי"ת: ו"גמירי דמיהב יהבי (מהשמים) מישקל לא שקילי" [למדנו, משמים נותנים, לקחת אין לוקחים] כי כבר קדשו השם." זאת אומרת, שנמצא בשלמות.

"ע"כ נמצא, שהאדם מוכרח לחזור ולתקן המעוות הנזכר, בשנים א': מה שזלזל בכבוד השי"ת" מקודם, "להביא משאלות גופניות לפני המלך. ב': שלא נזהר לחבב מתנת מלך מה"מ הקב"ה אם קטן אם גדול."

בדומה למה שמסביר בעל הסולם ב"תלמוד עשר הספירות", ישנם ארבעה שלבי התקרבות שבהם אדם פוסע לעבר הדבקות: הסתר כפול, והסתר רגיל, שבהם אדם מגלה את עוונותיו, הנקראים זדונות, ושגגות. ולאחר מכן בשכר ועונש הוא מתקן את הזדונות, ובאהבה, הוא מתקן את השגגות. כך ששני שלבים הם גילוי הרע, ושני שלבים הם על פני הרע שהתגלה, תיקון הרע, ולכן זכיה לטוב.

לפיכך, בדרגות מעל המחסום, העלייה היא על פני עוונותיו מזמן ההסתר, שאדם בכל פעם מגלה אותם, ומתקן אותם, ועל ידי זאת עולה. לכן כתוב, "על כל פשעים תכסה אהבה", שאהבה נבנית על פני הפשעים דווקא. והפשעים מקורם מלכתחילה מכוח השבירה הנמצא באדם על כל רצון, ועל כל חלק שבו.

מה נקרא "מתחרט על משאלותיו היתרים"?

האדם שמגלה את היחס שלו מתוך הכלים הלא מתוקנים, עובר מצבים שהם כגילוי, כחרטה, וכתיקון, שקשורים זה לזה. אלה שלבי תיקון הכלי, ומילוי הכלי בהשפעה ואהבה.

"כי ב' ערכים יש בכל מתנה, ערך א', היא המתנה, אם גדולה היא, או קטנה היא, ערך הב', הוא הנותן, אם חשוב הוא, או פחות הוא: כמובן שאדם חשוב אפי' נותן דבר קטן, יש למתנה ערך חשוב מאד נעלה, לפי מעלתו של הנותן ע"ד שאמרו ז"ל: ... להמצא בהיכל המלך, ומוכרח לצאת החוצה להתתקן: וכיון שיוצא החוצה, נמצא אובד כל השגותיו שכבר זכה להשיגם, היות שמתנותיו של השי"ת מיוחדים "בעולם שנה נפש"."

אם אדם מקבל מתנה, ומזלזל בהנותן, אז נמצא מזלזל בעיקר. שהעיקר הוא להביא את מקבל המתנה להשגת ולהרגשת הנותן, לדבקות בו. ואילו המתנה כשלעצמה אין לה ערך לעומת נותן המתנה. וכך צריך אדם לסדר את יחסו, אחרת הוא שוב "יוצא החוצה", נופל מהמצב שהזדמן לו, וחייב להתחיל בעבודה מחדש.

כי המתנה שמגיעה לאדם היא מילוי הכלי שלו במלואו, מילוי אינסופי בכל החסרונות שהוא מרגיש, בכל מה שהוא רוצה למלאות. והרי האדם בנוי מתוך הטבע ככלי אינסופי, ולפניו יש כיבוד אינסופי, שלצד הכיבוד הזה, מתגלה נותן המתנה. אז איך יכול אדם להפנות את תשומת לבו, מהתענוג המוגש לשולחן לעומת חסרונותיו, לעבר נותן המתנה?

או שהנותן מתגלה לו כמשרת קטן, שקיים רק כדי להביא לו את הכיבוד, ואינו מרגיש כלפיו שום יחס מיוחד של כבוד והערכה. או שהאדם צריך דווקא למעלה מהדעת, למעלה מהטעמים שלו, והחסרונות שלו לכיבוד, לפתח לאט לאט יחס לנותן המתנה, שהנותן הוא אינסופי, והכיבוד בשביל האדם הוא כאין וכאפס. אלא זהו רק האמצעי, כדי להגדיל את הנותן בעיניו, ולהדבק בו בכלים אחרים. בכלים של אהדה, בכלים של כבוד, בכלים של הערכה, בכלים שלמעלה מהכרס שלו.

ויש בזה עבודה גדולה מאוד. כי מצד אחד, הכלים הטבעיים, עם התענוגים האינסופיים כנגדם, ומצד שני, נותן המתנה, הלא חשוב, הנסתר. ורק במידה שאדם מתחיל לרצות לגלות אותו כדי לכבד אותו, להעלות אותו מעל הכיבוד, אז הוא מתחיל לגלות אותו. ולא שהוא מתגלה או נסתר, אלא האדם בכוחותיו מגלה אותו, במידה שהוא בונה את דמות הנותן למעלה מהכלים שלו. שאותם הכלים שלו לכיבוד הוא מצמצם, ומעליהם הוא בונה יחס אל הנותן.

זאת אומרת, האדם בונה את דמות הבורא, על ידי הכלים הטבעיים שלו לכיבוד. עד כמה שמתעלה מעל הכלים האלה, אבל הופך אותם, היינו הופך אותם הזדונות והשגגות, ומעליהם עובד עליו, באותה המידה הוא בונה דמות הנותן, במקום הכלים הרגילים שלו. יוצא, שהאדם חייב לגלות לאט לאט את כל הרצונות שלו, עם כל התענוגים שעומדים אל מולם, בהתאם למידה שבה הוא מסוגל לבנות מעל כל רצון ותענוג, את דמות הבורא, ולהימשך אליו במקום לתענוגים הטבעיים.

"שצריך להיות "נפש" נבחר, וב"זמן" נבחר ו"במקום" נבחר, וכיון ששינה מקומו, נמצא נשתנים עליו גם "השנה נפש", כנ"ל: ואז נמצא האדם במבוכה גדולה." "מקום" נקרא, מה האדם מכבד, כלפי מה הוא משתוקק.

"וע"ז מזהיר הנביא: "דרשו ה' בהמצאו", פי' לחזור [לחפש] ולהמשיך [ולמשוך] ולהשיג כל עניני הרוחניות שהשיג, כי בענינים הנפשיים מצוי השי"ת לכל, וע"ז כתוב: בהמצאו "קראהו בהיותו קרוב" הם ענינים הגופניים. שכבר השיג לסבת היותו "קרוב" כנ"ל. ומזהיר הנביא שכאן אסור לדרוש ח"ו מפני שזילותא דמלכא [זלזול במלך] הוא ח"ו לבוא לפניו במשאלות גופניים," לא יתכן מצב נוסף מלבד שניים - או שאדם מכבד את הבורא, או שמכבד את הכיבוד. היינו, או שהולך לפי הכלים הגופניים שלו, או שהולך לפי הכלים הרוחניים שלו, שלמעלה מהגוף.

"אלא מחויב "לקרוא" לו "בשם הזה" לבד, פי' בשעה שמציע תפילותיו לפני השי"ת, מחויב להזכיר רוב טובותיו שעשה עמו מלפנים בטוב ומטיב למלאות לו דברים גופניים, א"כ אצ"ל, שימלא לו עכשיו ענינים הנפשיים.

וז"ס דברי חז"ל, באומרת [אישה לבעלה] : "השמים ביני לבינך [כלומר שאינו מוליד, שזה גלוי רק לשמים] יעשו דרך בקשה [שייתן לה גט] ". והדברים עמוקים. ובדברים האלו מתפרשים לנכון כל המשך ההפטרה ש"בן הנכר" סובב על ענינים גופניים ו"הסריס" סובב על ענינים נפשיים, והמשכילים יבינו.

והנה הפי' הנ"ל עמוק עמוק מי ימצאנו: וע"כ אפרש ע"ד ע' פנים לתורה, כי הנה כשהאדם מישב א"ע ומרגיש מצבו הדל, ונתעורר לשוב אל ה', ושופך תפילותיו בגעגועים גדולים להדבק בה', הריהו חושב כל התפילות האלה, וכל ההתעוררות הזו, לכוח עצמו, ונמצא יושב ומצפה לישועת ה' קטנה או גדולה, ובהאריך הענן ואינו רואה שום הסברת פנים ביותר מן השי"ת. נמצא ח"ו נופל ליאוש, כי לא יחפוץ בו ה', היות שאחר מספר גדול של הגעגועים האלו, לא פנה אליו ולא כלום ח"ו."

המצב הזה נובע מתוך שהאדם משייך לעצמו את הגעגועים וההשתוקקות, והרצון שהתעוררו בו. אילו היה משייך אותם לבורא, אז היה מבין שכעת תורו לעשות פעולה. אבל הוא חושב, "זה שלי, אני זה שמתגעגע, ואני פיתחתי את הרצון מתוך היגיעה שלי", ולכן "מגיע לי" שתבוא עכשיו איזו תגובה, תשובה, מצד הבורא. אלא שבאמת זה ההיפך. "אין עוד מלבדו", וכל מה שמתעורר באדם, מהבורא בא, רק האדם איננו מרגיש בכך. ולכן על הרצונות המתגלים בו עליו להגיב, ולערוך בהם דין וחשבון, ולעשות להם המשך. לא לחשוב על כל רצון ורצון שהוא גמור, ועכשיו זקוק לתשובה בלבד. אלא בהרגשת הרצון להבין, שעל פניו הוא צריך לעבוד.

בהחלט אין זו התפיסה השגורה בחיינו, לכן אנחנו שוכחים מהכלל ש"אין עוד מלבדו". שנמצאים אנו ביד ה', ובכל פעם הרצונות שלנו מתגלים על ידי האור העליון, המאיר על הרשימות שנמצאות בנו, והן מעלות לנו את הרצון מחוסר הכרה להכרה. לכן עם הרצון החדש שבכל פעם מתגלה, צריך לעבוד, ולא לחכות, שעכשיו יש רצון, ומה עם המענה עליו מלמעלה?

"וע"כ אומר הכתוב: "דרשו ה' בהמצאו", כלומר, בשעה שהשי"ת ממציא את עצמו אליכם לדרישה, אז בהכרח שתדרשו אותו ג"כ, שדרך האיש להקדים, כלומר, שהשי"ת מקדים א"ע ליתן לכם לב לדרוש אותו."

הכוונה היא, שצריכים לחיסרון שאיננו חיסרון. האדם נזקק למשהו נוסף לחסרונות או לחוסר החיסרון שמרגיש. שגם אם גילה איזה מצב רוחני, ואז אין לו כבר חיסרון, על פני המצב הזה עליו להמציא לעצמו תוספת, חיסרון חדש. כלומר, בין שהוא במצב שיש בו חיסרון, ובין שאין לו חיסרון ונמצא ברוגע, הכדור תמיד בידי האדם, והוא חייב להתחיל בפעולה. נשאלת השאלה, מתי אדם מחכה לפעולה מצד הבורא? אף פעם. גם ממצב שהכלי מלא, וגם ממצב שהכלי ריק, תמיד אדם חייב לעשות תנועה מצדו. ואין מצב שכעת תורו של הבורא לענות לאדם.

זה נקרא "אור (עליון) אין סוף נמצא במנוחה מוחלטת". שתמיד התנועות כולן הן מצד הכלי בלבד. פעם ממצב השלם, שהחסרונות אינם, ופעם מהמצב שישנם חסרונות. והשינויים האלה שהאדם ממציא לעצמו בתנועה לקראת התכונות רוחניות, אם על פני זה שאין לו רצונות, ואם על פני זה שיש לו רצונות, אבל צריך לפתח חיסרון נוסף לרוחניות, ההשתדלות הזו, שנותן יגיעה לפתח רצון נוסף, נקראת הכלי שבא מצד האדם. הכלי הוא תמיד במאמץ, לא מתוך הכרחיות, ולא מתוך הרצון.

"וכשתדע את זה בטח תתחזק מצדך כמה שתוכל לדרוש ביתר שאת וביתר תעצומות. כי המלך קורא אותך."

לא חשוב איך האדם מרגיש את המצבים, מלאים או ריקניים, חיוביים או שליליים, בכל רגע ורגע הבורא מזמין בו מצבים שמתוכם הוא יכול להתעורר אליו. וכמו שחוכמת הקבלה מלמדת, כל מצב ומצב בא רק על ידי האור העליון, שמאיר על הרשימות. לכן מצד הבורא תמיד יוצא כרוז, הזמנה, והאדם צריך להבין, שאין לו רגע להירגע בו, או רגע שמתוכו אינו יכול להתקדם.

"וכה"א: "קראהו בהיותו קרוב", כלומר, בשעה שתקראו אל ה' שיקרב אתכם אליו ית', תדעו, שכבר קרוב הוא אליכם, דאי לאו הכי [שאם לא כך] , ודאי שלא הייתם קוראים לו, וזה ג"כ שיעור הכתוב "טרם יקראו ואני אענה", דהיינו כנ"ל, כי אם אתם קוראים אליו ית', הלא כבר פנה אליכם, ליתן לכם ההתעוררות לקרוא אותו.

"עוד הם מדברים ואני אשמע", כלומר, ששיעור השמיעה של הקב"ה, תלוי ממש בשיעור הגעגועים המתגלים בדיבורי התפילה; ובהרגיש האדם געגועים יתרים, ידע בשעת מעשה, שהשי"ת שומע אליו ביותר. ומובן מעצמו, שביודע את זה, נמצא מתחזק ביותר בשפיכת לבו, כי אין לך זכות גדולה מזו." בשעה שהמצבים נראים רגועים או שליליים, האדם חושב הן על עצמו והן על הבורא, שאינו זקוק, שאינו פונה, שאינו מחכה, אלא נמצא באיזו הפסקה, המתנה.

"אשר מלכו של עולם מטה אוזן קשבת אליו; ודומה בערך, למה שאמרו חז"ל: "הקב"ה מתאוה לתפלתן של צדיקים"," כל התפילות הן מעל הדעת, היינו מעל החסרונות המתגלים באדם, או מעל המילויים שנמצאים בו. "כי בתאותו של השי"ת להאדם שיתקרב אצלו, נתעורר כח וגעגועים גדולים בהאדם לתאוב להשי"ת, כי "כמים הפנים לפנים כן לב האדם לאדם". ונמצא ממש שדיבורי התפילה ושמיעת התפילה, עולים ובאים בקנה אחד, עד שיתקבצו לשיעור השלם וקונה הכל וכו' וז"ע "רוח אמשיך ואייתי רוח" [רוח מושך ובא רוח] וכו'. ושים לבך בדברים האלו שהם יסודות הראשונים בדרכי השי"ת."

אם האדם מבין שהוא עובד מתוך הכלי שהבורא מייצב לו בכל רגע ורגע, ואין בכך להפריע לו או לעצור אותו מלהתקדם, ולדרוש מעל הכלי הזה. אז דווקא בתוך הכלי הזה מתחברים הם יחד. הבורא שמזמין חסרונות באדם, והאדם שמבין כי החסרונות באים מלמעלה, מהבורא, אבל מתוך אותם החסרונות שמקבל, הוא בונה את החיסרון שלו, מעל החיסרון שמתגלה לו. ואז מתבהר לו, שכל החיים שלו, כל הכלים שלו, כל המצבים שהוא עובר, הם מלאכותיים. היינו, מוזמנים מהבורא במיוחד, שעל פניהם יבנה את עצמו. ולא שיכנס לתוך תכונותיו המגונות, ומעשיו הרעים שעוברים עליו. אלא הבורא מגלה לו אותם, או מגלה לו הפוך, אהבה ושלמות, והוא חייב על פניהם לבנות את עצמו.

"הנה כתבת ודרשת שאקבל אותך בתור תלמיד, גם חשדתני, בספק שמא איני מרוצה בך. להיות שיש לי כבר די תלמידים. והנה האמת אומר לך, שכבד אתה עלי יותר מאחרים, והוא, כיון שאתה מיוחס יותר מאחרים. ובטח שמעת שהר"ר אלימלך זי"ע לא רצה בשום אופן לקבל תלמידים מיוחסים, והרבה הפצרות ובכיות שפך הרב מרופשיץ זי"ע לפני הר"ר אלימלך, ולא הועיל לו עד שהופג ממנו כל ריח היחוס [עד שיצא ממנו כל ריח הייחוס] , ואמר לפניו כלשון הזה: "וואס בין איך שילדיג אז דער טאטע מיינער איז אגרוסיער יחסן" [מה אני אשם שאבא שלי עם כזה יחוס גדול] . ולאחר שהכיר באמיתיות דבריו אז קבלו."

אם האדם מתחיל את התקדמותו בדרך בהרגשה שמגיע לו, שהוא משהו מיוחד, וחייב לזכות ליחס מועדף מהמורה דרך, מהבורא, מהקהל, זה בהחלט קשה. כי היחסנות הזו כמעט ואי אפשר לאדם לעקור מקרבו. ולא סתם מאן רבי אלימלך לקבל אנשים מיוחסים, היות שלא בקלות נפטרים מעניין הייחוס, והוא מעכב מאוד.

מכאן שהנוהג בזמננו, לשבח ולברך אנשים לפי זכות אבות, שנולדו לאבא מסוים, הוא ההפך הגמור ממה שהנהיגו הגדולים והמקובלים בדורי דורות. שמי שזוכה לייחוס רק מטעם שנולד לאדם מיוחד בעל ייחוס, אין זו ברכה, כי אם קללה ממש. כך האנשים קיבלו את זה. ועבדו קשה מאוד ובמשך זמן רב, לפני שמחקו מלבבם את הרגשת הייחוס הזו. כי היא נכרתת בתוך הלב, ואי אפשר להתפטר ממנה.

כדוגמה סיפר הרב"ש, עד כמה היה לו קשה להיות תלמיד אצל אביו, בעל הסולם, וללמוד ממנו, ולקבל מרותו, ולמחוק לגמרי את היחס האישי שלו לאביו. לכן גם התקרבות של רב לתלמיד חייבת להיות התקרבות עניינית בלבד. ועוד להפך, בכמה מאמרים מדובר, שעד כמה שהתלמיד יותר מתקדם, ונעשה יותר קרוב לרבו, צריך הרב לשמור ואף לדחות אותו. וכל זה כדי שלא יכנסו אי אילו הסכמות חברתיות, והכרה חברתית במשהו מיוחד בתלמיד, שלא הגיע לו על ידי היגיעה בלבד בדרכו הרוחנית.

"ואל יהיה לך זה לפלא, כי ע"פ דעת בעלי הבתים נראה, אשר היחסן קרוב לה' מאיש פשוט, להיותו רואה ומסתכל במעשים הטובים של אביו מנעוריו, וגרסא דינקתא [הלומד צעיר] נקבע יותר בלב."

כך נהוג בחברה שלנו, שבכל מקום מתייחסים לאדם גם כן בשם אביו. אלא שבתורה הייחוס שאומרים "פלוני בן פלוני", הכוונה היא על הלימוד בלבד. ש"בן" הוא תוצאה, הפרצוף שיוצא מהפרצוף העליון. שהעלה מ"ן לעליון, ועל פני המ"ן, ורק מתוך המ"ן, העליון מוליד אותו כפרצוף רוחני תחתיו, ועל שום זאת נקרא "בן". כל היתר, כמו לדוגמה, מי היו בניו של משה רבינו, לא ידוע לנו. כי כל מושג ה"בן" בתורה, נקרא התוצאה הרוחנית ממדרגה עליונה, למדרגה התחתונה ממנה.

"אבל הענין, כי בכל תנועה ותנועה בעבודתו ית' נמצאים ב' הפכים בנושא אחד, כמו שהארכתי במכתבים הקודמים, שהוא מסבת המקבל, להיותו מורכב מגוף ונשמה, שהם הפכים זל"ז, ע"כ עושה בכל השגה קטנה או גדולה ב' מיני צורות הפכים מהדדי [אחד מן השני] ."

עניין ב' ההפכים נובע עוד ממעמד בורא ונברא. שהנברא הוא יש מאין, ועומד מול הבורא. שאמנם הוא כביכול נולד על ידי האור, על ידי מחשבת הבריאה, אבל בצורה ההפוכה. ומכאן היחס הישיר וההפוך יחד, הנמצאים בתוך הנברא מלכתחילה, מעת לידתו. לכן בלתי אפשרי להתפטר משני ההפכים שבכל מצב ומצב. אלא ביסודו של הנברא הם הקובעים את המעמד שלו בכל מצב ומצב.

"והנה ב' כוללים יש בעבודות ה', א: הוא "תפילה ובקשה". ב: הוא "שבח והודאה". ומובן מאליו ששנים אלו מחויבים להיות על תכלית גובהם. והנה להשלמת ענין "התפילה" מחוייב האדם להרגיש קרבת ה' אליו כדבר מחוייב. כמו אבר המדולדל מהקומה כביכול. כי אז יכול להתמרמר ולשפוך לפניו כל לבו.

אבל כנגד זה, לענין "שבח והודאה" על שלמותם, מחויב האדם להרגיש קרבת ה' אליו, לדבר נוסף ולהעדפה, כמו דבר שאינו שייך לו כלל, כי "מה אדם ותדעהו, בן אנוש ותחשבהו", כי אז ודאי יכול ליתן שבח והודיה לשמו הגדול בשלמות, אשר בחרו בין כל העומדים עליו לשרת את ה'."

בעל הסולם מדבר על ב' ההפכים בחתך המסוים של תפילה והודיה. אבל שני ההפכים, שצד אחד מקשרים עם הבורא, וצד שני נובע מתוך הטבע ההפוך של הנברא, הם בכל מקום, ובכל מצב, נראים אחרת, ויכולים להתברר בצורה אחרת. ובאמת עד גמר התיקון, הם נראים בנברא כשניים שסותרים זה את זה, ואינו יכול להמצא בשניהם בבת אחת. אלא רק בגמר התיקון משתווים ההפכים, והופכים לעוצמת הכלי האחד.

אבל עד גמר התיקון קיימת הניגודיות ביניהם, שתמיד מולידה בנברא חלל בינו לבין הבורא. ומתוך החלל הזה יוצאת העבודה בג' קווים, הבחירה החופשית, חופש הבחירה, ההסתרות למיניהן בהנהגה, בהשגחה, במצב, ביחס לבורא. ומתוך כך הנברא צריך לדלג על הפער בין ההשפעה והקשר שבאים מהבורא באופן ישיר, ובין מה שבא מהבורא מהשפעה בלתי ישירה, היינו שהנברא נברא בצורה הפוכה כיש מאין. ולהמצא בין שני הקטבים הללו עד גמר התיקון, זו דווקא הברכה. שבין שני ההפכים האלה, האדם מוצא את הביטוי של עצמו, ומוצא שם איך לבנות את עצמיותו.

"וזו עבודה גדולה לאדם המורכב, להשתלם בשני הפכים האלו שיהיו נקבעים בלבו לנצחיות בבת אחת. והנה בחי' הב' הנ"ל [הבחינה השנייה] , להרגיש את עצמו שפל ורחוק וטובת ה' לבחי' העדפה. הוא מושג יותר כבד מאד לאין ערוך מן המושג הא' [הראשון] הנ"ל. וע"פ רוב כל הנדחים ח"ו נכשלים רק במושג הב' ודו"ק היטב. ובזה תדע, אשר היחסן הוא רחוק יותר ממושג הב', מהאיש הפשוט, בהיותו מרגיש טובת ה' עליו במחוייב, ודו"ק כי אמת הוא." התלמיד חייב להקדים שבירת היחסנות, הייחודיות שכביכול נמצא בה, כדי להתחיל את העבודה כמו איש פשוט, ככל אחד ואחד.

"ועכ"ז החשד הזה אין בי ח"ו, כי כבר שעבדתי א"ע להשי"ת לעבוד לפניו בכל אשר אמצא, אין עבודה כבדה בעולם שיבצר ממני למען כבוד שמו ית', ואדרבה אני אוהב תמיד, ומהדר [ומחפש] אני אחר יגיעות גדולות לנ"ר לו ית', והראיה שבחרתי מקום עבודתי בא"י ששם שליטת הס"ם ביותר כנודע, ולא עוד אלא בירושלים, אשר אפי' האר"י הקדוש זי"ע פחד מלפתוח בירושלים את בית מדרשו כנודע... וכן אספתי ג"כ המיוחסים מירושלים לבית מדרשי. ... ומכ"ז תוכל לדעת שאין אני בורח מעבודה, אלא הכל תלוי בך לבדך! וזכור זה תמיד."

אנחנו לא מבינים, עד כמה מקשה הרגשת הייחוס שבאה לאדם. אפילו בעל הסולם, שכותב שהוא גלגול נשמת האר"י, ואין זו מליצה, רק הגילוי של דבר כזה, מעלה את האדם לגובה גאווה כזה, שכמעט לא ניתן להתמודד עימה, ולהמשיך את העבודה כאיש פשוט. היינו, שמגיע לו רק לפי יגיעתו, ולא לפי משהו מקודם. כי הרגשת הגאווה ממיני ייחוסים, היא ממלאה את האדם, וכמעט בלתי אפשרי להתפטר ממנה. והאדם אז כביכול ממתין לשכר שמגיע לו מאליו. ומרגיש את עצמו למלא, לשלם, לקדוש.

לכן לא קל לאדם שהבורא מגלה לו, שהועד לו תפקיד מיוחד, שהוא בעל ייחוס מיוחד עוד מאבותיו הרוחניים, כי הגילוי הזה בהחלט נותן לו תוספת רצינית של עבודה, תוספת אגו, רצון לקבל גדול, שמכביד עליו במידה מרובה. כי במושג הייחוס יש תוספת עביות שהיא מעל הרגיל, והיא מתווספת לטבע האדם בדרגה מסוימת, בדרגה שבין אדם לעצמו, בין אדם לקהל (לציבור), ובין אדם כלפי הבורא. זאת אומרת, יש לה צורות שונות, ואופי שונה.

ואומר בעל הסולם: למרות היותי מתגאה, שיכול אני להתמודד עם זה שקבעתי את בית מדרשי בירושלים, במקום החורבן, במקום הקליפות. מתוך יגיעתי אני מתגאה, ולא מתוך שהבורא סידר לי את העבודה הזאת, ונתן לי את יחס מיוחד.

"הנה הזמן קצר מאד שמחת יו"ט ממשמש ובא, לא אוכל להאריך לך בזה. ואם תאמין לי תזכה ג"כ לעמוד על סוף דעתי...

יהודה ליב"

על יגיעה מותר להתגאות?

ודאי שמותר. כי כתוצאה מיגיעה שהאדם נותן, הוא על ידה מתקשר לבורא, ואז בתוך יגיעתו הוא מגלה את כל התגובה על היגיעה. שזה הבורא סידר לו את הרצון לקבל, שזה הבורא סיבב לו את הפנייה, והמ"ן. כמו שלומדים, על ידי ב' תתאין דנצח והוד דעתיק, מתעוררות הנשמות השבורות להיתקן, ואז הן עולות למלכות דאצילות, ומתקנות שם. שזה הכל בא מלמעלה, ובשום מקרה אין האדם מתעורר מעצמו.

לכן כל הגאווה שלו איננה על חשבון עצמו, אלא על מה שהבורא שלח לו, ואיך שהוא בכל זאת הלך למעלה מהדעת, למרות שראשית, קיבל שהמצב בא כביכול מהבורא. שנית, היה בהסתרה. שלישית, למרות שני הניגודים בכל מצב, כמו שהוא מסביר מלכתחילה, הוא עשה יגיעה, בזה שהלך למעלה מהדעת, ועבד על הרצונות כאילו אלה רצונות שלו, ומצד אחד כך גם הרגיש, אמנם שמצד שני ידע שהם אינם שלו. ועל פני כל זה הוא בנה את העבודה שלו, והגיע לבניית הכלי.

ובבניית הכלי הוא מתייחד עם הבורא, בזה שבאים יחד שני ההפכים, שהבורא עשה את הכל על האדם, והאדם עשה מעצמו כלי נכון בידו. וכששני אלה מתאחדים יחד, זה הופך לדבקות. שאז אי אפשר לומר אם זה הבורא עשה את העבודה על האדם, והאדם נתן יגיעה, או שהאדם לא נתן יגיעה במכוון, ואפשר לבורא לעבוד. אלא במילים של שפתינו אין את המושגים לבטא את ההבחן הזה, כי הוא נובע כתוצאה מהשגת איחוד בין שני ההפכים יחד, מהדבקות שקיימת כבר מלכתחילה, וכעת רק התגלתה. ובעצם זו עבודת ה', ולא עבודת האדם. מכאן, שהגאווה איננה גאווה על עצמו, אלא על כך שהבורא התגלה לו. שהוא מתגאה בבורא.

מה צריך להיות יחס האדם ל"הודיה" בזמן ההכנה?

בעל הסולם כותב באגרת, שהאדם בדרך כלל דבוק לצד אחד של יחס, לשלילי או לחיובי. ישנו היחס, שהבורא בכל עובד על האדם, והוא נמצא תחת השפעתו והשגחתו, ואז על כל מה שיש אומר "ברוך ה' יום יום". כפי שציבור המאמינים הרחב מקבל את הדברים, ובזה מוציא את עצמו מלהיות בהתפתחות הקשר. אלא מה שיש יש, ובזה נמצאים כבחסדים הקטנים ביותר, מבלי להתקדם. שזה נקרא יחס עממי. מה שאין כן, חייב אדם לעורר גם את הצד השני, את נקודת היש מאין שבו, והחסרונות. ששני היחסים האלו, הפער הזה בין הבורא לנברא, הוא עדיין בחזקת פער שאין בו לא התאמה, ולא דבקות.

והאדם בדרך כלל לפי הטבע שלו, ולפי התקופות שלו, או הולך בהודיה, או בא בתביעה כלפי הבורא. ואם אין זו תביעה, אז נמצא ביאוש, שכמו נכנס לתוך הכלי הריק שלו, ו"אוכל את בשרו". מבלי שיוכל לסדר את שני היחסים האלה יחד, ודווקא על ידי האחד לעורר את משנהו, שהאחד יתמוך את השני, וכך יוסיפו ויגדלו. כי איך באים לדבקות עם הבורא? בעל הסולם מסכם זאת במילה אחת: קישוי. שיש לאדם אהבה, הערכה ואהדה כלפי הבורא, יחד עם רצון חזק, חיסרון גדול, וצער גדול. ומסביר, שאם הצער הזה איננו משתלם ומגיע להשלמה, אזי הוא צער עצום.

ועד כמה שמתקדמים, חייבים לשמור על שני הקווים האלו, שיתפתחו יחד. אבל איך אדם יסבול אותם? מצד השלמות הוא עלול להתכלל ב"ברוך ה'", "אין עוד מלבדו". ומצד החסרונות הוא עלול להכנס ל"אם אין אני לי מי לי", או "אין לי כלום", ו"מה יהיה איתי?". לכן על פני שני הצדדים הכרח שתהיה כביכול "אהבה". "אהבה" היא המושג הקל, כי יש לה דוגמאות שמרגישים בעולמנו, כמו למשל, איך הילד למרות שעושה צרות, אוהבים אותו. אבל בדרך הרוחנית, אדם חייב מתוך הניסיון להגיע למצב שלא בכל פעם הוא נזרק לאופן מסוים, פעם לימין ופעם לשמאל, אלא ששני ההפכים הללו חיים בתוכו בו זמנית יחד. כי רק בזה האדם כביכול בונה פרצוף, כתר ומלכות והפער ביניהם, שמשני ההפכים הללו נולד אחר כך הכלי. על זה צריך לחשוב ולשמור.

לכן גם התפילות כוללות את שני המצבים, הודיה ובקשה. לא תבוא בקשה, אם האדם אינו מעריך את מי שהוא פונה אליו. כי אחרת למי הוא פונה? אם הוא לא חזק וגדול ושלם, ומוכן לשמוע, ומקשיב, ורחמן, אז היכן הבקשה והשאלה? אבל אם אדם בטוח שהוא כזה, אז איך הוא פונה אליו בכל הצעקה, והרי מראש הוא יודע שהוא "טוב ומיטיב"? יוצא, שהאדם חייב מלכתחילה להסכים לכך, שהוא נשאר בפיצול פנימי. ולהבין שהמצבים הללו מבורכים.

כך עד שנכנסים לקו אמצעי בדרגות הרוחניות. אבל גם הקו האמצעי הוא כביכול שלמות וחוסר שלמות. כי אם אדם השלים משהו, ועשה דבקות במדרגה מסוימת, הדבקות הזו מרגיעה אותו, ומוציאה ממנו את אותם החסרונות וההשתוקקות, שהלך ורצה להשלים. זאת אומרת, גם הקו האמצעי, יש כנגדו קליפה. שאדם נכנס לחסדים, ומסתפק במה שהשיג. כי דברים מאוד מתוקים הם, השלמת הספיקות, השלמת הדברים מנוגדים, כמו שנאמר "אין שמחה יותר גדולה מהתרת הספיקות". ולכן נדרש מהאדם להתמודד, ולהלחם נגד קו האמצעי. וזו התוספת העיקרית בעבודת האדם ברוחניות, שעל פניה הוא גודל. כמתבאר מהדוגמה "ביצחק יקרא לך זרע", שצריכים להרוג דבר, שממנו הכל יצמח.

מתוך שיוצא קו שמאל מקו ימין, שהם האחד כנגד השני, מתחיל להתהוות הפער ביניהם, והוא המקום שממנו גודל האדם. היינו מושג "האדם" שלא בא מהבורא, אלא שנולד מתוך התנגשות שני ההפכים, יש מיש, ויש מאין.

מה עניין "תפילה ובקשה", "שבח והודאה"?

זו החלוקה לפיה האדם מתאר את היחס בין הבורא והנברא: מה שייך כביכול לשלמות, לבורא, לקשר עם הבורא, לפנייה אליו, וליחס שבא בחזרה ממנו. ומה שייך לצד שמאל, לאדם, לטבע שלו, לחסרונות, לחולשות. שתמיד אפשר לחלק את היחס, אבל לשניים בלבד, כי ביסודו אלה רק שני מקורות, כלי או אור.

מה ההבדל בין תפילה לבקשה?

אפשר לומר שבין תפילה ובקשה אין הבדל. בסופו של דבר שניהם העלאת מ"ן, אבל תלוי מתוך אילו מצבים.

האם גם ביחס לקבוצה יש סכנה שאדם יפול לייחוס?

"ייחוס" נקרא, מה שנראה לאדם שמגיע לו מעבר למה שמגיע לו כנברא, שיצא תחת ידו של הבורא, כתוצאה משבירת אדם הראשון, ויש לו כלי שבור עם הניצוץ שבו, החלק אלוקה ממעל. אלא אם אדם מתאר לעצמו שיש לו משהו נוסף לאותם מרכיבים שהם יסודות עבודה בלבד, ליגיעה, להתעלות, לפנייה, היינו מקום העבודה, שמעבר לזה לא מגיע לו דבר, אז זה נקרא ייחוס.

בימינו רובנו לא יודעים מה נקרא ייחוס מאבות, כי איש לא נולד לאב בדרגת מקובל גדול קדוש. אבל אם הבורא רוצה להוסיף מקום עבודה לאדם, אז גם מבלי שיהיו לו הורים קדושים, הוא מקבל תוספת עביות, מחשבה, ביטחון שמגיע משהו לו מעבר לאחרים, ונמצא בייחוס כזה, שלא יכול להתפטר ממנו. וזה אמנם מגיע בכל מדרגה, בכל מצב, ולכל אחד, אבל תלוי באדם שבו מדובר.

יש ייחוסים שמגיעים בצורה ישירה, ויש בצורה הפוכה. יתכן שמגיע לאדם להיוולד להורים מיוחדים, אבל לאחר מכן הבורא מכשיל אותו, ומעביר אותו דרך פשעים למיניהם לעיני הציבור. ויוצא שהוא נפגע כפול, לא כאדם רגיל, אלא לעיני הכלל. ואז חייב לצאת מהמצב. שבמקרה כזה הייחוס פועל בצורה הפוכה. ויתכן שההפך, שהאדם לא נולד להורים יחסנים, אלא הבורא קודם מעורר בו ייחוס, ואחר כך מוריד אותו, שכנגד זה, האדם לא מבין כביכול למה זה מגיע לו. חשב כבר שמשהו מגיע לו, וכעת נוכח כפליים שלא מגיע לו כלום.

הייחוס הוא תוספת אגו בצורה מיוחדת, ובמה הוא מיוחד? שאם כל הדברים האחרים נראים לאדם חולפים, הייחוס הוא דבר קיים שיש לו, וזהו. ובהרגשה הזאת חייבים להלחם בתמידיות.

תקציר : בעל הסולם כותב לתלמידיו על מידת הצער הרב שנגרמה לו מהשנאה שהתגלתה בינהם, וכי כל חבר הוא כמו אבר שלו עצמו.ודווקא נסיעתו לחו"ל שנעשתה בכוונה להתרחק מהתלמידים, הביאה לו ולתלמידים ישועה גדולה. אך השנאה שהתגלתה עושה הפרעות בדרכם מלקבל אותה. באגרת זו מדגיש בעל הסולם את חשיבות החיבור בין תלמידיו.

"ב"ה א' נח תפר"ח לונדון יצ"ו

כבוד ידי"נ מוהר"ר ... נ"י לעד ולנצח.

...אמנם כן, הסיבותם לי עבודה רבה בענין הפירוד והשנאה אשר נזרע וגדל ביניכם, בשיעור אשר לא שערתי מראש, כי כל אחד מהתלמידים שיחי' נצח, הוא כמו אבר שלי עצמי, והנה אין שלום בעצמי מפני חטאתי, וע"כ, אני מוכרח להתחיל ולזכך את עצמי, כמו תינוק שנולד, עד שאזכה לעשות שלום בין התלמידים שיחי' נצח."

כל הנשמות כלולות בנשמה אחת דאדם הראשון, ובהתאם לתפקיד שבכל נשמה ונשמה, היא נכללת באותה העוצמה עם כל יתר הנשמות. יוצא, שאם יש ראש לקבוצה, אז כמו שאומר בעל הסולם, הוא נכלל מכל הבעיות והצרות, והכלים הלא מתוקנים של כל החברים. שתחילה עוברים המצבים האלו עליו, והוא צריך להתחיל בזיכוך.

כמו שלומדים מחוכמת הקבלה, המ"ן עולה ממטה. כל הכלים הלא מתוקנים, הבקשות, החסרונות עולים לאבא ואמא. ומזה שמעלים את המ"ן אל אמא, היא מזככת את הכלים שלה, את האח"פ שלה, והופכת את האח"פ שלה לרחם, לכלי שבתוכו היא יכולה לתקן את התחתונים. שבלעדיה אינם יכולים להתקן. והיא אז נכללת מהם, וצריכה לתקן אותם, בהרבה פעולות פנימיות שהיא עושה עליהם, עד שהופכת אותם לפעולת ההשפעה. כמו שאומר בעל הסולם, תחילה עליו לזכך את עצמו, ואז הזיכוך מגיע לתחתונים. ובהתאם לכך מקבלים התחתונים טיפול, ומתחילים לגדול, ולתקן את עצמם במידה שמסוגלים. לכן כל אחד ואחד באותה המערכת תלוי באחרים, ובהתאם לגובה ולעוצמת תפקידו מקבל חומר לעבודה.

אם כוונתם של התלמידים היא לעבר מטרת הבריאה, אז השנאה, וכללות היחסים המתגלים ביניהם, ומה שמתגלה בדרך, הם הם אותם הרשעים, אותן התכונות הלא מתוקנות שלהם. שאמנם גם קודם לכן היו טמונים בהם, אלא שלא היו מורגשים, וכשמתגלים כעת, נראה שכביכול נולדים מחדש רשעים שלא היו קודם. אבל ודאי שהיו גם מלפנים, ועוד נמצאים רבים מהם שאינם מגולים.

ומה שמגולה, זה סימן שהאדם יכול כבר להתגבר עליו, ואסור לו להסכים שכך הוא ישאר, כמו שעכשיו מרגיש את עצמו. אלא שמיד יעלה על זה מ"ן לעליון, לא חשוב מי הוא מתאר לעצמו שהוא העליון שלו, העליון הוא תמיד בורא. וכשיעלה את המ"ן, יקבל כוח ושכל איך לבצע את פעולת התיקון, מה ששייכת לו. בנוסף, העליון עושה גם פעולות בהתאם לעצמו, כמו שכתוב "תבוא אמו ותקנח הצואה". שהעליון מרגיש את צערם וחסרונותיהם של התחתונים הרבה יותר מכפי שהם מרגישים, ומכפי שיכולים לשער לעצמם, אילו הם באמת הכלים שעליהם לתקן.

"והאמת אכתוב לכם כי קויתי בטרם נסיעתי מביתי, אשר כל הגדיים שהנחתי אזכה בשובי לביתי לראות אותם תיישים, אשר ע"כ לקחתי על עצמי, כולי האי טלטולא דגברא [כל כך טלטול של גבר] , וטרדות עצומות, אשר מעודי לא טעמתי אותם, גם אפס קציהם. ובגלל הדבר הזה זכיתי באמת לישועה גדולה ונפלאה בעד כולכם, ונפתחו שערי שמים עלינו בעז"ה."

על ידי ההתגברות של בעל הסולם יחד עם התלמידים, שהם מגלים את החיסרון, והוא מעבד את החיסרון שלהם, ומוריד להם בחזרה מ"ד, דווקא באותה עבודה הדדית "נפתחו שערי שמים" ו"יחיו לנצח".

"יחיו לנצח" זו צורת הפנייה שלו אליהם בכל האגרות, ומובן שאין כוונתו לחיים הגשמיים, כמו שיכול כל אחד לכתוב במכתב לחברו. אלא "יחיו לנצח" הכוונה לחיים הנצחיים פשוטם כמשמעם, היינו, החיים הרוחניים. להתעלות מחיי העולם לחיי הנשמה, להזדהות עם המצב, והתפקיד, והחיות שבנשמה, זה נקרא לחיות לנצח.

"אולם הפירוד והשנאה, שאין להם שום שורש, זולת בקליפות ושמרי הקליפות המה הי' בעכרנו ועשו הפרעות על דרכינו כי דרך שם מצאו הקליפות מקום להתגנב בגופות, ולעקם את הצינורות הקדושים."

אבל אין להסיק מדבריו, שאפשר לעשות איזו פעולה, או לעבור קטע בדרך, מכל שכן את הדרך כולה, מבלי שיתגלו הקליפות, מבלי שיתגנבו באיזו צורה, ויפריעו בכל התהליך שהאדם מבצע. אלא להפך, כשהן מתגלות, זה סימן שצריך להביא אותן בחשבון, ולקבוע יחס אליהן. ואלו הן הפרעות מועילות. לא כמו ההפרעות הבלתי מועילות, שאותן האדם עושה מעצמו, מתוך שמתעצל או מזלזל. אלא ההפרעות שבאות כביכול מצד הקליפות, האדם מרגיש כהפרעות מצד התכונות הלא מתוקנות בתוכו. ולא שהקליפות נמצאות מחוצה לו, ואינן שייכות לו, והיחס שלו כלפיהן הוא כמו למשהו זר ממנו.

האדם בדרכו צריך להרגיש את עצמו תמיד כשייך לעולם כולו, למציאות כולה, שהיא מתגלה בתוכו, בתוך רצונותיו. מה שמתגלה על פני כל הרצונות והתכונות שלו, נקרא "העולם שלו", ושם יש בורא, ואדם, וקליפות, ורצונות למיניהם, וערכים שהוא משייך לכל מיני פעולות ותכונות. והכל מתגלה על פני הרצונות והתכונות שבתוך האדם. לכן אסור לו לדמיין שמשהו נמצא מבחוץ, ושכביכול הוא תופס איזו רשות זרה שנמצאת מחוצה לו.

אלא כל מה שבא, בא דרך הכלים שלו, והאדם איננו יודע מה נמצא מבחוץ. מבחוץ נמצא רק בורא, אבל כשהוא בא דרך הכלים שלו, בין שמתגלית לאדם תמונה שהוא חי בתוך המציאות, בתוך העולם, עם הרבה אנשים. ובין שמדמיין את עצמו יחד עם הנשמות. על כל פנים, זה הדימוי שלו לעולם שבו הוא נמצא, שהכל שייך לו, לכלים ולתכונות שלו. ואם ישתנו הכלים והתכונות, תשתנה הקליטה, ישתנה העולם.

לכן כל הקליפות, והקדושה, וההבחנות, חייב אדם לשייך אותן לעצמו. הוא כך רואה אותן, כשייכות לו, אלא שקורא לקליפות "רשות זרה", "כוח זר", "שונאים שלי", בגלל שמשייך את עצמו, ומזדהה עם ההליכה ל"ישראל, אורייתא, קוב"ה", היינו לקראת מטרת הבריאה. ואז למה שמפריע בתוכו, הוא קורא רשות זרה, השונאים שלו שמתנפלים עליו, ורוצים להרוג אותו. אותו המזדהה עם הנקודה שבלב, ועם דרך הקדושה.

"למותר לפרש לכם גודל הגעגועים והצער, אשר הסבותם לי בדבר הזה. אודה ולא אבוש, שעד עתה לא הבנתי את נ"ע ענין האר"י ז"ל, אשר הצטער כל כך מסיבת המחלוקת שנעשה בין החבריא שלו עד נכ"י ח"י [עכשיו הבנתי על בשרי על מה כתב האר"י] . עתה ראיתי "כי אין חכם כבעל הנסיון" וד"ל. אמנם אקוה לתקן הכל בעזה"י בשובי לביתי עצהיו"ט [על צד היותר טוב] ."

יש מחלוקת "לשם שמים", ומחלוקת "לא לשם שמים". דוגמה לכך היא מחלוקת בין שמאי ולהלל, שהיא מחלוקת לשם שמים, והיתר הן מחלוקות לא לשם שמים. מחלוקת לשם שמים זו מחלוקת הנובעת ממעמד בורא ונברא, יש מיש ויש מאין. שבבירור הפער, הניגודיות הקוטבית שביניהם, מתגלה מקום הנברא לעומת הבורא. ומתגלה בצורה מועילה שדוחפת את הנברא להתקרב, להשוות את עצמו ולהדבק בבורא. רק זו נקראת מחלוקת לשם שמים, לשם תיקון הנברא, שיגיע ל"שמים", לתכונות הבינה, לתכונות ההשפעה.

כל מחלוקת אחרת, שלא מתגלה בה אותה המטרה, זו בעיה גדולה. ולמה שתתגלה? ולמה בכלל בדרך שאדם פוסע, ישנם לפעמים מכשולים שמחייבים אותו להסתובב, ולהפנות עצמו מלהמשיך להתקדם, אלא מורידים אותו מהדרך? הרי הבורא כביכול מסובב לו הכל. אז איך זה שפתאום רואים אנשים עוזבים, נכשלים, נכנסים למחלוקות שמביאות אותם להמשך השבירה, להרס, לפירוק החברה והקשר?

כל עוד אין לאדם הבנה והכרה בכל המערכת, קשה לדון בכך. אלא לכאורה נראה העניין פשוט, שהכלים נשברו, וכעת עליהם לתקן את עצמם, חלקם יותר מהר, חלקם פחות מהר, ובקשר זה או אחר ביניהם, וכך מתגלה התהליך. אבל כשבונים את המערכת ומחיים אותה, משתתפים בזה כוחות חיוביים ושליליים בכל גובהם, ובכל ההרכב הדרוש. בדומה לגוף, שקיימים בו אין ספור קשרים והשפעות של מרכיביו זה על זה. ולכן קורים מקרים כאלו כמו שגרמו לאר"י להצטער על החברה שלו, ובעל הסולם שראה שלא כל כך מסתדרים החברים בקבוצה.

הרב"ש שהיה כבר בן שמונים וארבע, לא רצה לומר כך לפני כולם, ולכן היה מספר לי ביחידות בין השורות, כשהיינו נוסעים רק שנינו לטבריה, שמצבים מעין אלו הוא הרגיש על בשרו. השיעורים שלימד בעל הסולם לא היו בזמנים קבועים, אלא הוא היה קובע באופן ספונטני מתי יערך שיעור, והיות שבאותה תקופה לא היו טלפונים, היה מעביר מסר לאחד התלמידים, וכך היו מעבירים את ההודעה לכולם, ולרב"ש אף אחד לא הודיע. עד כדי כך היו היחסים לא מתוקנים לפעמים.

גם לאחר פטירתו של בעל הסולם, אמנם שהאנשים היו כל אחד לפי דרגתו בתפיסת המציאות הרוחנית, עדיין בלי הכוח של בעל הסולם, לא עלה בכוחם להתגבר על הפירוד ביניהם, וכל אחד הפריד את עצמו, והתיישב לחוד, ואף בניכור וריחוק זה מזה. אבל המקרים האלה אינם להבנתנו, ולפיהם אי אפשר לנו לערוך חשבון, שיהיה בגובה של אותם התלמידים. ומכל שכן, אין לכך שייכות לזמננו, כי עבורנו אין זו דוגמה כלל, אלא רק דוגמה הפוכה. שבכל מערכת, ותהיה המתוקנת ביותר, כשהיא גודלת ומתקנת את עצמה, עדיין עלולים להתגלות תהליכים כמו בשבירה. וכשבאים התהליכים האלה, אנו רואים, שגם האר"י ובעל הסולם, התקשו לעמוד מולם.

"הנביא שואל ומשיב "ומה ה' דורש ממך כי אם עשות משפט ואהבת חסד והצנע לכת עם אלוקיך", והדברים עמוקים מאד מי ימצאם.

והענין שאיתא [שיש] בזוהר: "ג' עלמין לו לקב"ה וכו' וז"ס קדוש קדוש קדוש," כמו שנהוג לומר בתפילה. "דסובב על ג' עלמין הנ"ל אשר בכל אחד ואחד מלא כל הארץ כבודו", פי' עד"ה: "צדק ומשפט מכון כסאך" וכתוב "פתחו לי שערי צדק", ונודע שצדק הוא נעשה לך אלהות, כמו דבר אלקות וד"ל וכו'.

יהודה ליב"

המצבים האלו נובעים מדרגה יותר עליונה מזו שנמצאים בה הקבוצות, האנשים, הנשמות, החיבורים. ובנוסף, ישנם גם התהליכים שעדיין צריכים להתגלות בדרך כחלק מהשבירה. לכן הקבוצות המיוחדות שהיו לאר"י, לבעל הסולם, לרבי מנדל מקוצק, ועוד לאורך ההיסטוריה, שידוע עד כמה הן קיימו את עבודת הקודש במסירות, בדבקות במטרה, ובהצטיינות, בכל זאת, שלא מאשמתם נכנסו לתהליכים דומים לשבירה.

אנו למדים זאת גם מהפעולות ברוחניות, שהן תמיד הולכות יחד כביכול. לדוגמה, פעולת הזדככות המסך, שבדרך ההזדככות יש התפשטות [המסך] מטה, ושוב מזדכך המסך, ושוב מתפשט מטה. זאת אומרת, בשבירה כמו בכל יתר התהליכים, ישנם תהליכים מקבילים, בהלוך והפוך. לכן מתוך מה שאנחנו רואים, שומעים, ותופסים בהבנתנו, אסור לערוך סיכומים ולשער השערות, מה קרה שם, ולמה לא כך קורה בקבוצת הלימוד של ימינו או להפך. אלא כל המקרים הללו הם לידיעה בלבד, שאולי בעתיד נבין מהותם של הדברים המתרחשים בקבוצות מעין אלו, ומהם התיקונים מכל אותם המצבים שנראים, או שמדברים עליהם כ"קלקולים". אבל באמת אלה התיקונים הגדולים, ששייכים למערכת הכללית, ולאו דווקא לאותן קבוצות מסוימות.

כפי הנראה, בקבוצה של ימינו לא אמורות להתגלות ההפרעות בצורה כזאת. אלא צריך להשתדל להעביר את כל ההפרעות של הקבוצה להפרעות חיצוניות. זאת אומרת, לראות בעולם את ההפרעות האלו, כדי לטפל בהן. ואם נכללים עם כל העולם, במקום, ובמעשה, בעבודת ההפצה והחיבור של הקבוצה, תחילה עם עם ישראל ולאחר מכן עם אומות העולם, אז בזה מונעים את התגלות ההפרעות בקרב הקבוצה עצמה. מפני שיש במי ובמה לטפל, כי הקבוצה נכללת מעוד ועוד חסרונות נוספים לעבודה. וכשנכללת מהם, ומקבלת אותם לעצמה, ומתקנת את עצמה יחד עם החסרונות שמהם היא נכללת, זה מונע ממנה להמצא בכלי סגור, שבו מתחילות להתגלות ההפרעות אחד כלפי השני.

לכן המצב הנוכחי הוא אחר, ומאפשר לנו ביתר קלות, וביתר הצלחה, להתקדם אל מטרת הבריאה. לעומת אותן הקבוצות שבהן הייתה העבודה מאוד מאוד קשה. ואמנם שכל אחד מהחברים השתדל במלוא כוחו, בכל זאת היו מתגברים הרשעים. כי הכלים הלא מתוקנים שהתגלו, היו מאוד קשים לתיקון. אלא החיצוניות שנכנסת לתיקון יחד עם הפנימיות, מאוד עוזרת לפנימיות. בדומה לאדם, שכל עוד אין לו ילדים, ולא נדרש ממנו לטפל במשהו מחוצה לו, שבזה קושר את עצמו לחוץ, אז הוא עצמו איננו גדל. כי קשה לגדול לבד, ורק כשיש לו משפחה, וילדים, ובעיות, ולחצים, מתוך האהבה ותשומת הלב אליהם הוא חייב להגדיל את עצמו, ואז כל זה מתקבל בו כמנוף לתיקון ולצמיחה, וכך הוא מתקן את עצמו. מה שאין כן לבד, אם היו מתגלים לו אותם החסרונות בצורה שהם אישיים שלו, לא היה מסוגל לתקנם.

ממה נובעים הפירוד והשנאה?

הפירוד והשנאה נובעים מהתגלות הרצונות שבמערכת הכללית דאדם הראשון, לאחר השבירה, שהרי מה עוד יש בה מלבד הפירוד והשנאה? הכלי שהיה בדרגת "ואהבת לרעך כמוך" שהיא חסדים, ובדרגת "ואהבת את ה' אלקיך" שהיא לקבל על מנת להשפיע בדרגת "חיה", נפל ממדרגתו. והתוצאה מכך היא שנאה. כל אחד שונא את האחרים. זאת אומרת, הוא בכלל לא רואה את האחרים שנמצאים בסביבתו, אלא אם כן, אז במה הוא יכול להשתמש בהם, ללא שום חשבון אחר. זה כוח השבירה שנמצא בנו.

אלא שכעת כוח השבירה שהוא האגו, נסתר, וכנגדו הבורא נסתר. והאדם נמצא באמצע, בין שתי ההסתרות הללו. ובמידה שבה הוא מתחיל להשתוקק לבורא מתוך הנקודה שבלב, באותה המידה מתחיל להתגלות לו האגו. כי אחרת איך יממש את מדרגתו הנוכחית? עליו להפוך את האגו לעליה כלפי הבורא. ואז הוא משתוקק עוד, ומתגלה לו אגו עוד יותר גדול. ומדוע הוא יותר גדול? ראשית, מפני שהוא דן אותו מדרגה מספר 1 שהיא דרגתו הנוכחית. ושנית, כששוב נופל, אז אינו נופל מדרגה 1- לדרגה 2-. אלא נופל מדרגה 1 לדרגה 2-. ובכל הקומה הזו, נראה לאדם שהוא נעשה יותר גרוע. ואז הוא שוב מתגבר, והופך את האגו לעלייה לדרגה שתיים, וכך מגיע לדרגה הבאה.

שרטוט 1

אבל כל האגו נפרש על פני 125- מדרגות, שחייבות כולן להתגלות, כדי שהאדם יגיע ל 125+ מדרגות תיקון. ויוצא, שהדרך היא קודם בירידה ואחר כך בעליה, ושוב ירידה ועליה, כמו שכתוב "אין אדם עומד על דבר מצווה, אלא אם כן נכשל בה". שרק מתוך הרצון של האדם לעלות, הוא מתחיל לרדת, ורק לאחר מכן עולה על פני אותם הרשעים שמתגלים. כזה התהליך מכוח השבירה.

שרטוט 2

מינוס מאה עשרים וחמש מדרגות נמצאות באדם, רק שאינן מתגלות, ולכן האדם חושב שהוא צדיק. וכשמתגלה לאדם המינוס, לא מתגלה כמינוס אישי שלו, אלא הוא מתגלה בו ביחס לכל המערכת. שלא האדם הוא רע, אלא נגלה לו איך כלפי כל המערכת דאדם הראשון הוא נמצא במינוס מאה עשרים וחמש מדרגות של חוסר חיבור, חוסר שירות, חוסר אהבה, חוסר השפעה.

שרטוט 3

וכשמתחיל להתגלות חוסר הקשר, או הליקוי שבקשר, אז הוא מתגלה בכל מיני מצבים, ובתלוי לאילו איברים האדם צריך להתקשר כעת, ובאיזה אופן הם תלויים בו. מכאן, שהמערכת הזו היא חיה, ואי אפשר לאדם לדעת מה יקרה בעוד רגע. ואם נניח, נבנה כעת הקשר שלו עם האזור שנקרא "כבד" באדם הראשון, אז מתוך המצבים הקודמים שלו, אין לו שום אפשרות לשער מה יתגלה עכשיו, איזו צורת הרשעים שבו, איזו שבירה. אלא כל יום הוא אדם חדש.

שרטוט 4

אלא מי הולך בדרך? מי שמקבל את כל המצבים שבאים אליו כאמצעי להתקדמות, שזהו העיקר בעבודה. כמו שכותב בעל הסולם ב"הקדמה לתלמוד עשר הספירות", מי שרואה בכל התהליך שומרי המלך, שלכאורה דוחים אותו. אלא שאינם דוחים אותו, כי אם שומרים על המלך, שהאדם יבוא אליו מצויד נכון. ולכן אדם צריך לראות את עצמו רק אם הוא מכון לאותה המטרה, וחוץ מזה לא איכפת לו כלום. שכל דבר אדם צריך לקבל בחשבון, חוץ מ"צא" מהדרך. לכן אסור לאדם לעבוד לפי החשבונות והתמונות, מה שהוא מרגיש או רואה, כי אז לבטח לא ימצא להן הצדקה.

שרטוט 5

וגם העולם יכול לבוא ולהתחיל להתווכח עם חוכמת הקבלה, מה זה שיש בעולם, אי צדק, וסבל, וישועה? כי כל מי שאינו מכיר את המערכת, שעדיין לא פסע בה כמה צעדים, ולא הרגיש שהוא נמצא בקשר עימה ועם הכוח העליון, ולא מבין איך הדברים מסודרים בעולם, ודאי שיהיו לו טענות אפילו מתוך ההרגשה המזערית שלו בעולם השבור. והטענות הן עוד יותר מזה, ש"תסבירו לי גם באיזה עולם אני נמצא". אבל מי שמפיץ את חוכמת הקבלה אסור לו להתווכח עם האנשים, אלא כל הדרך היא למעלה מהדעת. לכן אם יש לאדם נקודה שבלב, שנמצאת למעלה מהדעת, למעלה מהלב, אז אפשר לעבוד עליה כדי לחזק אותה, להוציא את האדם מה"לב", שיזדהה עם הנקודה, ויפתח אותה. אבל אם אין לו נקודה שבלב, ושואל הוא מתוך השכל ומתוך הרגש, אין טעם לדבר איתו. כי איך יוכל להביט במציאות מזוית אחרת?

ואם אצל הלומד מתגבר ה"לב", הרצונות הרעים, כוח השבירה, אז הוא נזרק מהנקודה שבלב בחזרה אל הלב, ומתחיל לומר, כמה הוא מרגיש רע, ולא מוצא שום צדק. ואז נמצא כמו כל העולם, שזה נקרא "נפילה". ועליו לשוב ולהיכנס להילוך הנכון, ללימוד, לקבוצה. וכשמתחבר לאט לאט לנקודה מתוך הרשעים שהתגלו כעת, הוא עושה כבר בירור חדש, ותיקון.

איך הקבוצה יכולה להתכלל עם חסרונות חיצוניים של עם ישראל ואומות העולם?

החברים עובדים באהבת חברים, כדי לקבל מהקבוצה כוח הערבות, ובמידה שמסגולים לכך, במידה שיש בה הכוח הקבוצתי, והם מצוידים בכוח הערבות, באותה המידה הקבוצה יכולה ליצור ולייצב את הפנייה שלה לעולם יותר חיצון, היינו לבחינות ישראל חיצוניים. שאם יש בהם נקודה שבלב, אז נדרש להפיץ להם את החוכמה, שיבואו ויתחברו עם הקבוצה לכלי אחד.

ואם אין להם נקודה שבלב, אז צריך להשפיע להם בדרך אחרת, שיצטרפו באיזו צורה לתהליך, וישייכו את עצמם לפנימיות, לקבוצה. כי בזה יהיה רווח הדדי לקבוצה מהחיצוניים, ולחיצוניים מהקבוצה. בדומה למערכות רבות שקיימות במציאות, שהן צריכות לחלק חיצון, והחיצון משייך את עצמו אליהן. כך יהיה עד גמר התיקון, וגם בגמר התיקון, אומר בעל הסולם, יהיו אנשים שיסכימו להיות בחברה, אפילו ללא הבנת מטרתה. כי להם אין המסוגלות להבנתא דליבא, להבנה שבלב, שהלב מבין.

ובמידת יכולתה של הקבוצה לבנות את עצמה נכון, ולבנות את המסר שלה לעולם, עליה לחפש בעולם את החלקים שהם אמנם אגואיסטיים, אבל יותר קרובים אליה מבחינת האידיאה. לכן כיוון ההפצה הראשון הוא בורא, לאדם שיש לו נקודה שבלב. אם לא בורא, הכיוון השני הוא קהל היעד של ארגונים או אנשים אלטרואיסטיים מלידה שעוסקים בפעולות "השפעה" חיצוניות. וקהל היעד השלישי והאחרון, הוא אלה שאין בהם לא זה ולא זה, שהם מתחלקים להרבה דרגות.

מכל זה יוצא, שאם הקבוצה נכללת מהחיצוניים במידה המבוקרת שהיא מסוגלת לה, זאת אומרת, אם החברים בכל כוחם עובדים בתוך הקבוצה, ורק ענף קטן ממנה מוציאים לשירות החיצון, אז התועלת היא שבמידת אותה העבודה החיצונית, הקבוצה הופכת כלפי החיצוניים לדרגה יותר עליונה. ועל ידי זה היא זוכה לקבלת עזרה אחרת מלמעלה, והתהליך הופך להיות כמו העליון כלפי התחתון.

על כל פנים, כללותם של החיים בזמננו, שנמצאים אנו ב"עת לעשות", מסודרים כך שכולם מרגישים שללא ההפצה והתיקון כללי, אין ולא תוכל להיות שום שייכות לחיות דקדושה.

מה המדד של אדם לבדוק האם הוא ב"צא" או בדרגה 10- בדרך?

קובע רק היחס שלו לקבוצה, כי ממנה בלבד הוא מקבל כוחות. אם אדם יושב בבית, מבלי להשתייך לקבוצה, אז הוא נמצא בהמתנה. ייתכן שמתקדם, אבל מתקדם במישור שלו, ולא עולה למעלה ממנו. כי העליות הן בעליית הקשר עם הקבוצה, עם הנשמות האחרות. היות שלא נשברה כל נשמה ונשמה, אלא נשבר רק הקשר בין הנשמות, ולכן אם מהקשר הזה האדם מקבל תגובה שלילית, שמתגלה לו עד כמה הוא רע כלפיהן, עד כמה אינו תורם להן, כמה נמצא הוא כקודר החור, הגם שכולנו קודרים חור כל הזמן, עד שמגיעים ל"רבי שמעון מן השוק", מכל מקום, אם בזה מתגלה לו השלילה, זה סימן שהוא בדרך. כי רק כשמתגלה לאדם חוסר הקשר שלו עם הנשמות האחרות זה נקרא "קילקול". וכל יתר הקילקולים אינם שייכים לשבירה, אלא כמוהם כמו שהפסידה קבוצת הכדורגל שהוא מעריץ.

במה אדם שירד לדרגה 10- מבטא את הקשר שלו לדרך?

במה שמסוגל. אם מהשמים מסדרים לאדם מצב כזה, שהיום הוא נמצא כל כך ריקני, ומפורק מבפנים, ומרגיש את עצמו שקוע בביצה, אז לסחוב את הגוף שלו, ולהביא אותו לקבוצה, זו נקראת מאה אחוז היגיעה שהוא נותן. כי מה עוד יש לו לעשות? את כל היתר הוא איננו מרגיש. אלא "כל אשר תמצא בידך ובכוחך לעשות, עשה".

בדומה לרבי שמעון מן השוק, שלא מתגלה לו העבודה ב"עתיק", שצריך לעלות לדרגות רדל"א ושם לפעול. אלא מתגלה לו שמעון מן השוק, שצריך לעשות תיקון ממש בין האבטיחים שמוכר. זאת אומרת, צורת הגילוי היא "שמעון מן השוק", שבמקום הזה, ובלבוש כזה מתגלה לו העבודה. לכן אם מתגלה לאדם העבודה בכך שמרגיש שיצא לו האוויר מהגלגלים, והוא שום דבר מלבד גוף פגר, אז שבזה ישתתף, ויעבוד עם מה שנותנים, כי אין לו ברירה אחרת. ומה יעשה בעבודה? יזרוק את עצמו לקבוצה, וזהו.

בעל הסולם מרבה לכתוב "בעזרת ה' יתברך", על מה הוא פונה לעזרתו של ה'?

החכמים לא סתם הנהיגו את התוספת "בעזרת ה'", כי הרי משך כל הדורות, עד אמצע המאה התשע עשרה, היו כל הרבנים מקובלים בעלי השגה כזו או אחרת. ורק מסוף המאה התשע עשרה, והשיבה לארץ ישראל בעלייה הראשונה, פסקה הקדושה מישראל, למעט בבעלי השגה יחידים. לכן החלוקה היא, כמו שאמר גם הרב"ש - עד השל"ה הקדוש (אמצע המאה השבע עשרה) נכתבו כל הספרים ברוח הקודש, כי המחברים כולם היו בעלי השגה שעליה הם התבססו. ומאמצע המאה התשע עשרה היו אמנם עדיין בעלי השגה, אבל מתחילת המאה העשרים החל להעלם העניין בהדרגה, ונותרו רק עשרות בודדות של מקובלים. עד שבימינו הגענו למצב, שלהוציא המקובלים הנסתרים שמתפקדים בהכרח, אין מקובלים גלויים.

הסיבה שקבעו החכמים את התוספת "בעזרת ה' יתברך", היא מטעם שמדובר במטרת הבריאה ובסיבתה. שאם קושרים תחילה וסוף "בעזרת ה' יתברך", מכוונים לכך שהכל בא כעזרה ממנו, והכל חוזר אליו כתוצאה מעבודת האדם בעזרתו של ה'. ובזה האדם כולל את עצמו תחת החוק הכללי של הטבע, שמסובב לו את כל הסיבות, והמקרים, והכוחות. ועל האדם רק לערוך חשבון, שאמנם נראה לו כאילו עורך אותו בבחירה חופשית, בצורה חופשית מכל הכוחות הפועלים בטבע, ובכל זאת, גם על זה הוא אומר "בעזרת ה'". שבדרגה הבאה יגלה, שהכל היה כתוב, וחתום, ומוחלט מראש.

תקציר : ב' כלים של קבלה יש לאדם: א. לב-רצון ב. מוח-שכל, וצריך להפוך אותם להשפעה. בעל הסולם כותב שכאשר אדם מתקן את עצמו בבחי' הלב הוא זוכה לאור הנפש בבחי' שובב, וכאשר מתקן את עצמו בב' הבחינות זוכה לאור התורה, לטעמי ולסודות התורה. בעל הסולם מוכיח את התלמיד על שאינו נזהר לשמור את דבריו, היינו לא להוסיף ולא לגרוע, אלא כלשונם. והמסר העיקרי באגרת הוא שהעיקר בתהליך תיקון הכלים של האדם הוא להגיע לגילוי האלקות.

"ב"ה יום א' שמות תפר"ח

לידי"נ מה"ר ... נ"י

היום קבלתי מכתבך, עם כל הני הרפתקאי דעדו עלוך [עם כל ההרפתקאות האלו שקרו לך] , ומה שכתבת מליל ד' ויחי [ערב יום רביעי, פרשת "ויחי"] : "אשר אם היה האור מקיף לכל גופך אז כבר היית מוצל מכל מלחמותיך". עכ"ל.

הנה לפי זה נראה, שעדיין לא נבלע באבריך, את אשר אמרתי לך בטרם נסיעתך. "כי אין ישועה אחרת זולת השגת התורה, ואשר כל מרכבת הס"א, אינו אלא להשטות [לבלבל] האדם בענינים אחרים, בכדי למנוע הימנו האמת הזה", שה"ע גלות מצרים בחומר ובלבנים וכו', והתפארות מלכם: "לי יאורי ואני עשיתני"."

אחרי שבירת הכלים, האדם נמצא רק בנקודה שבלב שלו. ממנה הוא מפתח את הקשר שלו עם הבורא, וממנה הוא מפתח את הכלי הרוחני שלו. אלא שהתפתחות הנקודה תלויה רק בהפרעות שבאות מהכלים השבורים, מהלב השבור, שכולו מתגלה לאדם על פני הנקודה שבלב. כל הלב הזה נקרא "מצרים", ובו נמצאים כל הרצונות השבורים למיניהם, ואלו הרצונות פועלים כדי להסיט את האדם מהדרך לדבקות בבורא.

אבל אם הוא מתגבר על כל ההפרעות האלה, חי איתן בהבנה ש"אין עוד מלבדו", והולך בזה שדווקא על פניהן הוא מרחיב את הכלים שלו, עד שמגיע לרכוש מתוך הנקודה שבלב את הלב כולו, היינו מתקן את כל הרצונות השבורים שלו, אז הוא מגיע לכלי שלם, שבו נמצאת התורה. ש"תורה" נקראת, הן הכוח הרוחני שעזר לו לתקן את הכלים, והן האור הממלא את הכלי המתוקן.

"וראה מש"כ בפרשה זו: "וזה לך האות כי אנכי שלחתיך בהוציאך את העם ממצרים תעבדון את האלקים על ההר הזה", פי', שהשי"ת ברצונו לאמת לו את המעמד הקדוש שזכה אז, (כמו שמפורש בכתובים) האמית לו "באות הזה", ששוב יזכה בלי ספק "לקבלת התורה באותו המקום" עש"ה. והבן זה היטב, שאפי' למשה שהי' פני השי"ת מתגלה אליו בתכלית הבהירות, עד כי ירא מהביט אל האלקים מ"מ היה צריך להבטחת התורה, דאי לאו הכי [שאם לא כך] , ודאי לא היה השי"ת הבט אותו, והבן זה."

האדם צריך כוחות, שיתקנו את הכלים, ימלאו אותם, ויצרו בהם הכנה לקבלת האורות. וכל ההכנה הזו נעשית על ידי הכוח הנקרא תורה.

"וז"ש "דרשו ה' בהמצאו קראוהו בהיותו קרוב" וכו'. פי', "בקשו את ה' בהמצאו", דהיינו, במקום שנמצא, ולא תכשלו בהס"א, המטה תמיד את האדם לבקשהו ית', במקום שלא נמצא."

אנחנו רואים כבר אלפי שנים, שכולם צועקים ומתפללים לבורא, ומחכים שיבוא לעזרה. ואפילו בן אדם שאין לו שום קשר לדת, ולא קיבל חינוך, לימוד או הכנה לזה, גם כן פונה בצעקה לאלוקים. כמו שכתוב, גם ה"מוּ" שגועה הפרה, זו קריאה של הרצון לקבל, שמשהו רע לו, ופונה למקור שברא אותו, ולפי מחשבת הבריאה אמור למלא אותו. אם כן, מדוע לא מתרצה הבורא לכל אותן געיות של בני האדם? מפני שמבקשים "במקום שלא נמצא".

אלא הבורא נמצא רק בהשתוות הצורה. רק באותם הרצונות, התשוקות, ההשתוקקויות, שבהם אדם מגלה את הדחף שלו להידמות לבורא, להגיע לדרגתו, לתכונת ההשפעה. ועליהם בלבד יש מענה מלמעלה. ובאמת כל יתר הפניות, אינן יותר מגעייה שעולה מעלה, אבל איננה מקבלת שום תשובה. או שמקבלת תשובה, אבל שלילית כביכול, כי על מנת לעורר נכון יותר את הצעקה מהאדם, באים עוד ועוד כוחות מלמעלה, שמכוונים את האדם לאט לאט לבקשה הנכונה.

אבל כמו שלומדים מחוכמת הקבלה, התשובה היא רק במקום שיש כנגדה חיסרון. לכן יוצא שישנה תשובה לכל דבר. כמו שמספר בעל הסולם על הקיבוצניקים בנגב, שאם יתפללו מתוך הרצון שיהיה גשם, אז יבוא הגשם. אבל אם האדם מתפלל מתוך האגו שלו, כנגד כל מיני הבעיות האגואיסטיות שבעולם הזה, שרוצה דברים שיתגלו בכלים דקבלה שלו, בהחלט יתכן שיקבל עליהן מענה, אבל בהתאם לתפילה האגואיסטית גם התשובה תהיה אגואיסטית. אמנם שמלמעלה תמיד מתחשבים תחילה בדרך הרוחנית שאדם צריך לעבור.

אבל תשובה רוחנית על הגאולה לעולם לא תבוא, אלא אם אדם שואל ומבקש אותה מתוך המצב הנקרא "גלות". שמרגיש בגלות, ורוצה לברוח ממנה. ממה? מזה שנמצא תחת שליטת האגו שלו, ו"גאולה" הוא מתאר לעצמו כיציאה למעלה מהאגו, לתכונות ההשפעה.

""בקשו את ה' בהמצאו", דהיינו, במקום שנמצא, ולא תכשלו בהס"א, המטה תמיד את האדם לבקשהו ית', במקום שלא נמצא." לבורא אפשר לפנות, רק מתוך שרוצים את תכונת ההשפעה. אבל אם אתם פונים לא מתוך הרצון לתכונת ההשפעה, אז הפניה איננה פניה אל הבורא, אלא פונים אתם לצד האחר שלו כביכול.

"ונמצא מפזרת יגיעתו של אדם לריק ולבטלה, וע"כ מזהיר הנביא "דרשו ה' בהמצאו". דהיינו, במקום תורה, ולא במקום שאין שם תורה, כי לא נמצא כלל וכלל שמה." "תורה" הכוונה, הכוח המחזיר למוטב, "המאור שבה המחזירו למוטב" המתקן את האדם, ומחזיר אותו לבורא, לאותו השורש שממנו יצא.

"ואומר עוד "קראוהו בהיותו קרוב" פי', בו בשעה שהשי"ת מאיר פניו עליכם, היא העת לקרוא אותו, כלומר, להגות ולעיין ברזי ובטעמי תורה שהיא הקריאה. כנ"ל, אולי יתעשת ה' ויפתח לבו של אדם לזכות בברכת התורה. והבן זה מאד ומאד. כי ז"ס "קב"ה אורייתא וישראל חד הוא", ובזה תוכל להתבונן גם בענין הצורך שהיה לו להשי"ת תיכף במעמד הנבואה הראשונה למשה רבנו ע"ה, להבטיחהו נאמנה באות הזה של קבלת התורה כנ"ל דו"ק ותשכח [התבונן היטב ותמצא] ."

בכל מצב שאדם נמצא, הוא חייב למצוא את עצמו, המשתוקק לגילוי התורה. זאת אומרת, שבכל מצב ומצב יגלה את אותם הכלים, שבהם יקבל התגלות האלוקות. ולא יחיה בהבטחה, ולא ירגיע את עצמו, שיבוא הזמן ו"זה כבר יהיה", ואולי רק נחוצות עוד כמה שנים. השנים הללו לא יבואו בגלל שהתחלף הלוח על הקיר, אלא השנים האלה נקראות, שאדם ייתן את כמות ואיכות היגיעה שבה עליו לייגע. לכן בכל רגע ורגע צריך אדם לשאול, האם הכלי שלי נמצא בבניה? והבדיקה לזה היא, אם בכל רגע ורגע מחכה לגילוי תורה. איך? אם מצפה שיתגלה לו כל הלימוד מנסתר לנגלה.

"וזה שיעור הכתוב: "מי יעלה בהר ה', ומי יקום במקום קודשו. נקי כפים ובר לבב אשר לא נשא לשוא נפשי, ולא נשבע למרמה" וכו'."

מובאות כאן ההתניות, "מי יקום במקום קודשו", היינו מי יגיע לתכונת ההשפעה בינה הנקראת "קודש". "מי יעלה בהר ה'", שכלפי האדם העבודה נקראת "הר", כי צריך לרכוש את תכונת ההשפעה על פני כל רצונותיו, שאז כל הרצונות שלו תומכים בתכונת ההשפעה, בונים אותה, נותנים לה נפח.

ומהם התנאים לבוא לזה? התיקונים "נקי כפים ובר לבב". "נקי כפים" נקרא שרוכש את תכונת ההשפעה, "ובר לבב" על כל הלב, על כל הרצונות האגואיסטיים שלו, שקיבל מתוך שבירת אדם הראשון. "אשר לא נשא לשוא נפשי, ולא נשבע למרמה", שתיקן את כל הכלים שלו במלואם בלקבל על מנת להשפיע, היינו משתמש בהם להשפעה בלבד. זה נקרא לעלות להר ה'.

"איתא [נאמר בגמרא] אשר בטרם יציאת האדם ממעי אמו משביעין אותו: "אפילו כל העולם כולו אומרים לך צדיק אתה, היה בעיניך כרשע" והענין צריך פירוש: כי כבר אמרו ז"ל: "ואל תהי רשע בפני עצמך", ומכל שכן כל העולם עדיו שצדיק הוא, יחזיק את עצמו לרשע, אתמהא [אתפלא] , ועוד צריך להבין הלשון "היה בעיניך כרשע", שמשמע, אבל בלבו יוכל לידע האמת שהוא צדיק." זו קושיה.

צריך להבין, שכל התנאים הנ"ל שמביאים לנו החכמים, מדברים על מצבים שהאדם נכנס בהם בטרם שמגיע למדרגה הבאה, ובסיטואציה שבה הוא נמצא, העולם, הסביבה, מה שאומרים לו, אלה הכל הרצונות הפנימיים שלו, שמתוקנים כך או אחרת. לכן הוא מרגיש לחץ כביכול חיצון, "היה בעיניך כצדיק" או "היה בעיניך כרשע"? מה נקרא "בעיניך"? אלה כולן ההבחנות הפנימיות של האדם, והידיעה או חוסר הידיעה באה בלבו.

זאת אומרת, יש לו מצב פנימי כזה, מתוך ההרגשה וההבנה שלו מרגיש מיוצב כלפי עצמו, כלפי הבורא, כלפי חיצוניות העולם, כרשע, כצדיק או כשופט המבחין בין זה לזה, וחייב להחליט בהתחשב בעצמו, ובבורא, ובסביבה. בצורה כזו מציגים החכמים את המצב לפני ההחלטה, כדי לעזור לנו איך להחליט.

"והענין שיש ב' עבודות: א' בלבא, ב' במוחא. כלומר, להפך הכלי קבלה שבשניהם ע"מ להשפיע כנודע."

התיקון הראשון הוא להשפיע על מנת להשפיע. האדם שעולה מהעולם הזה, ומתחיל דרכו ברוחניות, עובר תחילה הסתר כפול, שנקרא עולם העשיה, ולאחר מכן הסתר רגיל שנקרא עולם היצירה. ואחר כך בחזה דיצירה הוא עובר מחסום, ונכנס לעולם הבריאה, שזה הגילוי הראשון שלו. ומתוכו עובר לעולם האצילות, שזה הגילוי על כל הכלי שלו. מכאן שהסתר כפול והסתר אחד הן דרגות הכרחיות, כי על פני שהאדם מתקן הסתר אחד, הוא נכנס לגילוי ראשון. וכשמעלה כלים מהסתר כפול, אז נכנס לגילוי כפול.

שרטוט 1

בעולם בריאה האדם מתקן את הכלים דקבלה שלו בתיקון הראשון, להשפיע על מנת להשפיע, ובעולם האצילות מתקן אותם לקבל על מנת להשפיע. בדרגה הראשונה ברוחניות, הוא רק רוכש כלים דהשפעה, גלגלתא ועיניים, שמתקן את הכלים שיהיו למעלה מהאגו שלו. אבל בדרגה השנייה, הוא עובד בהם בפועל, כדי שיתהפכו בתוצאה מהעבודה שלהם לקבל על מנת להשפיע. כרגע אין לנו יכולת להבין איך הטבע הזה עובד, כי הוא הפוך לחלוטין מזה שבו אנחנו נמצאים.

שרטוט 2

לכן אומר בעל הסולם, "יש ב' עבודות: א' בלבא, ב' במוחא. כלומר, להפך הכלי קבלה שבשניהם" הן במוחא והן בליבא, שיהיו "ע"מ להשפיע". לא רק להביא בהם תיקון, אלא גם שיעבדו בצורה הפוכה מהטבעית, שאותה אנו מכירים כעת.

"והנה בעת וברגע שאדם מטהר הכלי קבלה דבחי' ליבא, תיכף ראוי לאורו ית', ההולך ושופע תמיד ואינו נפסק. ואור זה נקרא נפש, ע"ש גילוי הנפישה בכל האברים." אור הנפש הוא האור הקטן ביותר, שנותן לאדם מעין אחיזה ברוחניות, ומחזיק אותו ברמה מסוימת של קדושה.

"וז"ש הכתוב: "מי יעלה בהר ה' ומי יקום וכו'", פי' שיהיה לו קומה לנצחיות, ולא יחזור ויפול."

הוא בדומה לעובר ברחם אימו, התחיל כבר את התפתחותו, ונמצא דבוק לעליון. אלא שעדיין אינו עושה שום תנועה מעצמו, ולכן נקרא "דומם". והאור שבא אז הוא הקטן ביותר, שנקרא אור הנפש, נפישה, שאין בה שום שינוי. אבל האור הזה מחזיק את האדם שנכנס לקדושה, "ושופע תמיד ואינו נפסק".

"והיינו דוקא "אשר לא נשא לשוא נפשי", כלומר, אחר שפנה אליו השי"ת, וקרבהו מעט, צריך מאד להתחזק, ולקחת את האור הזה, לעיון התורה, למצוא רזיה ולהרבות הכרתו בהשי"ת, אשר ה"ס הגבהה עיינין דשכינתא קדישא [הגבהת עיניים של השכינה הקדושה], " שהאדם כל הזמן מרומם את בחינת ההשפעה בליבו, ואליה הוא משתוקק, אל גדלות השכינה, "להקים שכינתא מעפרא". שעל פני כל הרצונות האגואיסטיים המתגלים לו, תעלה תכונת ההשפעה מעליהם. וזה נקרא שפסיעה אחר פסיעה עולה הוא על ה"הר". "עד"ש "כלה שעיניה יפות אין כל גופה צריך בדיקה"," אם אוחז במטרה הזו, ונמצא בה באיזו מידה, אז כל הרצונות שלו לאט לאט מתקדשים ומצטרפים.

"ואם האדם אינו שם לבו להגביה העיינין [להגביה העיניים] . נמצא שנושא אור הנפש לשוא בלא תועלת. ועוד גרוע מזה, "נשבע למרמה"." שאז נשאר כעומד, ובלי התקדמות ברוחניות אין קיום.

בעולם שלנו הזמן הוא "זמן מכני" כביכול, שעובר מרגע לרגע, בין שנמצאים בזמן או לא, ואפשר להיות שרוי בחוסר הכרה, או לישון, או לעסוק במשהו אחר מחוץ ל"עסקים המיוחדים", ובכל זאת הזמן עובר. אז ברוחניות אין דבר כזה. אלא גם כשמדובר בשינה, קטנות, גדלות, עיבור, יניקה, מוחין, עדיין "הזמן" פירושו מציאות המתחדשת בלי הפסק. שבכל פעם ופעם האדם משתוקק ומגיב, על פני הרצונות המתחדשים בו תמידית.

האדם נמצא בכל רגע בהתחדשות פנימית. העניין הוא רק האם הוא מרגיש שהרצונות מתחדשים בו, או שהוא יוצא מטווח ההרגשה הזו, והוא כאילו עייף, וכל הזמן מסרב להיות בזה. שאם לא רוצה להיות בזה, אז נופל לחיים הגשמיים. ואם נמצא בזה, אפילו שאיננו יכול להגיב כפי שנראה לו נכון, זה לא חשוב. העיקר הוא, תשומת הלב לשינויים הפנימיים, שבכל פעם קורים.

והכל תלוי רק בתשומת לב האדם, ברגישות שלו לשינויים, שהולך יחד איתם, ועל פניהם, על פני ההר הזה שכל הזמן גודל, חייב להגדיל ללא הרף את תכונת ההשפעה, את הבורא. ואם לא, נמצא קובר את עצמו תחת ההר, שמוסיף לגדול מעליו. כדברי הכתוב, אם תקבלו את התנאי כ"איש אחד בלב אחד" מוטב, "ואם לאו, שם תהא קבורתכם", שהרצון לקבל יגדל מעליכם עד כדי כך, שאתם תקברו תחתיו.

לכן חייב אדם בכל רגע ורגע לבדוק את עצמו במעין רגישות פנימית: "מה קורה לי?" "מה מתעלה בי עכשיו?", שיש בזה שינויים בלתי פוסקים. ואז נקרא שלא "נשא לשווא נפשי" ולא "נשבע למרמה". שלא נמצא באור הנפש של נפישה בלבד, אלא בהתקדמות. כי ברוחניות העצירה שווה מיתה. אלא מתחשבים רק בתוספת, ואם אין תוספת זה נקרא "לא קיים".

"כי בעת הלידה השביעו אותו "ואפילו כל העולם כולו אומרים לו צדיק אתה", פי', אפילו יזכה לאור הנפש אשר כל אברים וגידין דעולם קטן שלו, מרגישין שצדיק גמור הוא, ומוטל בגן עדן, מ"מ לא יתן שום אמון בזה, בטרם שמגביה עיינין דקדושה [בטרם שמגביה עיניו לקדושה] .

וז"ס "מי יעלה" "ומי יקום", היינו דוקא "נקי כפים", כלומר, שזכה לנקות ב' בחינות קבלה שלו, דמוחא, ודליבא "ובר לבב"" "נקי כפיים" הוא מי שרכש תכונת ההשפעה. "ובר לבב "שמשנה את הכלים שלו, בלקבל על מנת להשפיע.

"היינו שזכה להשיג טעמי תורה וכל סודותיה כמ"ש "וידעת היום והשבות אל לבבך, כי ה' הוא האלקים וכו' אין עוד"," וזה בתיקון הכלים באהבה. שבחינת האהבה נקראת לקבל בעל מנת להשפיע. "אשר לא נשא לשוא נפשי". כלומר, שהבין איך לעבוד ולשמש באור הנפש שהאיר לו השי"ת. "ולא נשבע למרמה". אלא הגביה העיינין כנ"ל; ודו"ק היטב בכל האמור פה כי היא העצה הישרה האמיתית שלא להלכד בעצת הס"א ההולכת ומשטת [ומבלבלת] תמיד לדרוש ה' במקום שלא נמצא. כנ"ל. וע"כ צריך בכל יום להזכיר את עצמו בזה. וד"ל."

"בכל יום" הכוונה, שבכל מצב ומצב חייב אדם להזכיר לעצמו מה הוא מוסיף בכל רגע ב"נקי כפיים", היינו בלרכוש כלים דהשפעה במוחא וליבא, ולאחר מכן "ובר לבב", בלהפוך את הכלים דקבלה במוחא ובליבא בעל מנת להשפיע. כי בכל רגע עולה תוספת רצונות מהשבירה, מהכלים השבורים שלו. והאם הוא נמצא בתהליך? לכן כתוב "דרשו את ה' בהמצאו" במקום שהוא נמצא, זאת אומרת, מתוך הרצונות שהוא מעורר בכם עכשיו דרשו, איך להיות על פניהם בתכונת ההשפעה.

מכאן שהכל נתון לאדם ונמצא בו. ואין צורך לחפש אחר שום דבר נוסף, אלא רק לראות לתוך המוחא והליבא, איך להפוך את המחשבות והרצונות שנמצאים בו כעת, ובהתחדשות בלתי פוסקת בכל רגע, כך שיהיו מכונים לגדלות הבורא ולדבקות בו. וזה נקרא "דרשו ה'".

"ומה אעשה לך אם לא תחשיב את דברי כראוי. ועל כן אתה מפזר כוחות בחנם, והלואי תשמע אותי מעכשיו, כי דברי תמיד בלא תוסיף ולא תגרע, וע"כ עדיין עומדים ומחכים אחר לב שומע ומי יתן!"

המדרגה העליונה שבה נמצא המורה, כמו שאומר בעל הסולם לתלמידו, אי אפשר לה לייעץ לתחתון משהו שאינו לטובת התחתון, ושאינו בדרך הקצרה ביותר להגיע לאותה המדרגה העליונה. ונמצא, שהכל תלוי בשמיעת התחתון. כי קודם צריך לשמוע, ואחר כך משמיעה הוא מגיע לראיה, ולהעלאה לאותה הדרגה, שממנה מדברים.

וגם אם בין מורה לתלמיד ישנו פער של עולמות, אין בכך להוות בעיה בקשר ביניהם, כי העליון מלביש את עצמו בכל אותו מספר המדרגות שיש בינו לבין התחתון, ופונה לתחתון, מהמדרגה הסמוכה לו. לכן בעצות שלו הוא מאיר לתחתון במדויק, מה צריך התחתון לבצע, כדי לעלות לצעד הבא.

"והנה דברי אלו נאמרים בעתם כי עבודה המדויקת הנזכרת, מסוגלת ביותר בימים אלו שנקראים בספרים תקון "שובבי"ם ת"ת" [פרשות "שמות", "וירא", "בא", "בשלח", "יתרו", "משפטים", "תרומה", "תצווה" ].

ואגלה לך ענין זה, כי בספרים נמצא אך רמזים בלתי מובנים כלל ועיקר לההמון, אמנם סימנו "שובבי"ם ת"ת", "ת"ת [פרשות "תרומה" "תצווה"] ר"ת תלמוד תורה, ואין תקון אחר זולת "ת"ת". ו"מאן דלא ידע ציוויה דמארי" וכו' ["איך יעבוד ליה"] [ומי שלא ידע מצוות אדונו, אין הבדל בינו לבהמה] .

והענין ע"ד הנ"ל, כי אור העליון המתקרב אל האדם להטותו לתחיה נק' נפש, ע"ש קבלת בחי' נפישה באברים כל חד לשיעורו בעתו [כל אחד לשיעורו בעתו] , אבל אין לו זכות קיום כלל בלי רוח, דהיינו השגת התורה כנ"ל.

וע"כ נקרא אדם זה "שובב"," שטרם הגיע לתורה, "כמו נער קטן הנותן שתי ידיו בשק מלא דינרין, ומפזז ומכרכר, ואינו יודע מה לעשות בדינרין הללו, כי אינו יודע בצורתא דזוזי [בצורת הכסף] ובטוב מקח וממכר. ונמצא מי שנותן מתנה שק דינרין לנער קטן, אינו עושה לו בזה טובה, אלא אדרבה הוא משובב ומשגע אותו ביותר, וזה שיעור הכתוב "נפשי ישובב", וכו'. כלומר, באם השי"ת אינו נותן הרוח, אלא נפש לבד," ו"נפש" היא מדרגה שבהכרח באה לפני "רוח", "נמצא שהוא משובב ומשגע אותו, אבל "מתוך שלא לשמה בא לשמה", כנודע, והיינו, דקמסיים [שמסיים הפסוק] "למען שמו" פיר', שמתוך זה יזכה לשמה. והבן."

אם כך, לשם מה צריכים לעבור מדרגה, שבה אנחנו מבולבלים, ולא יודעים מה לעשות, ונותנים לנו דברים יותר מכפי שנוכל להכיר בחשיבותם, ולהשתמש בהם כאמצעי הנכון? מה התועלת מהזמן, מהמצב הנקרא "נפש", שהוא דרגת ה"שובב"?

"וזה שאמר "שובו בנים שובבים" וכו', היינו, אותם שעוד לא זכו לרוח. שה"ע השגת התורה כנ"ל, וכמו שדברתי אתך טרם נסיעתך, שהוא ענין קליפת פרעה מלך מצרים, שהיתה קליפה קשה כזו, ששום עבד לא היה יכול לברוח ממצרים מפני האורות שהי' ברשותם ליתן לכל אלה שנפלו ברשותם, עד שלא היה יכול לפרוש מהם. בסו"ה. "לי יאורי ואני עשיתני", כמו שפרשתי לך בעודך פה. ... אשר ע"כ בפרשת שמות, מתחיל השעבוד מגלות מצרים ומסתיים לא לפני פרשת יתרו בקבלת התורה. בסו"ה "וזה לך האות כי אנכי שלחתיך בהוציאך את העם ממצרים תעבדון את האלקים על ההר הזה" כמו שפירשתי לעיל." כל המצבים הללו הכרח שיהיו כהכנה לקבלת התורה.

"ולפיכך מסוגל מאד [מתאים מאוד, מלשון סגולה] לכל אדם הרוצה להשלים את החפץ הנדרש הימנו, שבאלו הסדרות [הפרשות] "שובבי"ם תרומה תצוה" יפשפש במעשיו ויתקן דרכיו לקבלת התורה. ... וכל נצוצי אור נפשו שנשבו בקליפת מצרים, יקבץ אותם למקום תורה ובגעגועים ובכסופים גדולים. ובלימוד בשכל החיצוני על דרך "כל אשר תמצא ידך לעשות בכחך עשה", כנודע, עד שנזכה שיפתח לבנו בתורתו ובעמקי סודותיו ונזכה לקבלת התורה כמפורש בפרשת יתרו, והמשך הסדרות [הפרשות] משפטים תרומה תצוה ה"ע שמורה מעשיית העגל ושבירת הלוחות." שלאחר קבלת התורה, מתחילים כבר לפנות עם התורה לכלים, ולקשור תורה עם כלים על ידי השבירה.

"והנה בספרים מרומז תקון שובבי"ם על ענין הוצאת שז"ל [שכבת זרע לבטלה] הנקרא קרי כל, אמנם הוא ענין אחד: ע"ד שפירשתי, שמי שלא טיהר את הכלי קבלה דבחי' לבא, בהכרח שגם כלי קבלה דמוחא מטונפים הם, ואמונתו פגומה, כי לא יכול להאמין מה שאין עיניו רואות וכו'."

חייב אדם לעבור את כל המדרגות האלו, ולהגיע לדרגה כזאת של רצונות, שנקראים "שכבת זרע לבטלה". היינו שרוצה לקבל על מנת לקבל את כל האור חוכמה, התגלות האלוקות. ובהתאם לכך, לאחר כל המצבים שבהם הוא נקרא "שובב" - בשבירת הלוחות, בחטא העגל, בכל אותן ההתחברויות בין תכונות הבורא בתוך תכונות הנברא, הוא מתחיל סוף כל סוף להיות מוכן לתחילת התיקון שלו.

"עד"ז ממש, מי שכלי קבלה דלבא מטונפים, בהכרח שמהרהר איזה פעם ביום, יבוא לידי קרי בלילה." "יום" ו"לילה" הכוונה היא למצבים רוחניים. וה"מהרהר" ו"יבוא לידי קרי" הכוונה עד כמה שמשתוקק, ועושה יגיעה בדרך הנכונה, על כל פנים, אחר כך ב"לילה", בחושך, שלאחר הסתלקות האור, שיורדת החשיבות שלו למטרת הבריאה, מראים לו איך שוב הוא מגיע לייאוש, ולחרטה, ולכל הכלים דקבלה שלו הלא מתוקנים. והמצבים יום ולילה, השתוקקות ואכזבה, עוברים על האדם במחוייב, שהם מעניין שובבי"ם.

"גם יחד עם זה ממש, בהכרח שיבוא לו מחשבה של מינות [כפירה] ח"ו הנק' "חמת קרי" כי כלי קבלה דלבא, וכלי קבלה דמוחא עולים ממש בקנה אחד, שאז "צדקת הצדיק לא תצילנו ביום פשעו"," כי חייב להתנדנד כשובב, מצדיק לרשע ומרשע לצדיק. "ונמצא כל אורות שקבל נופלים ברשת הס"א ודו"ק בזה! כי קצרתי, וכ"ז נמשך ר"ל עד שזוכים להמשיך רוח עם הנפש היינו קבלת התורה."

אבל קודם קבלת התורה, כדברי הכתוב, "חיל בלע ויקיאנו" [איוב כ, פס' ט"ו]. האדם בשלבים הראשונים עובר הסתר כפול והסתר רגיל, לפני שעובר את המחסום ונכנס לשכר ועונש ואהבה נצחית, ובאותן דרגות ההסתר, שהאורות כביכול נכנסים לרצונות על מנת לקבל, הוא מגלה את הזדונות והשגגות שלו, שאין אלה דברים טובים, כי אם רעים, הרשעים שמתגלים לו בתוכו. ולאחר שהתגלו כולם, והשתדל בכל כוחו לצרף אותם להשגחת העליונה, אז מתוך מאמציו, נמצא ראוי לכניסה לרוחניות. ואז אותם הרשעים, הזדונות והשגגות, מתחילים להתקן, ולהביא לו השגה ודבקות.

יוצא, שחייב אדם לעבור את השובבי"ם, הקרי, האכזבות, וכל מה שמתגלה כרע, וחייב להיות רשע, עד שכנגד כל זה הוא מגיע לדרגות הצדקות, "צדיק שאינו גמור" בשכר ועונש, ו"צדיק גמור" באהבה נצחית.

"לא אוכל להמשיך בזה עוד וכבר בא העת שתקח דברי אל לבך אולי יתעשת ה' לנו ויערה עלינו רוח ממרום עד אשר חפץ ה' בידך נצליח...

יהודה ליב"

האדם צריך להודות על המצבים האלה שעוברים עליו, וכמו שאומר בעל הסולם, שלא לחינם משתמש בביטוי כזה: "משגעים" את האדם. וצריך להתרגל אליהם, ולא לפחוד, אלא להזדהות עמם, "כי כל מה שעובר עלי בא בהשגחה מלמעלה, ובכל המצבים הללו עלי לתפוס את הצפון, ובכל מה שעובר עלי להימשך אל אותה המטרה". שאז לא הולך יחד עם הרוח שלו, איך שנזרק, אלא מתוך כל מצב הוא מחזיק באותו הכיוון, ובזה הזמנים מתקצרים, השובבי"ם עוברים, וקם כגיבור על יסוד מוצק.

מה הכוונה, "צדקת הצדיק לא תצילנו ביום פשעו"?

בכל דרגה יש קניית הכלי, "מי אני?", "מה אני?", "מה הטעם בחיי?", "מה יהיה איתי?", שהאדם מתחיל מחסרונות כי אלמלא החסרונות, בשביל מה לו להתחיל? אלא הוא מתחיל מזה שהרצון לקבל שלו לא מרוצה, לא מלא, לא רגוע, שמרגיש את עצמו בחיסרון. ואם החיסרון הזה לא מכון כבר לקבלת כסף, כבוד, מושכלות, בעולם הזה, אלא התפתח מעליהם, אז האדם מתחיל לשאול על "מה יהיה לי?". זאת אומרת, "איך וממה אמלא את עצמי?" ואינו יודע ממה.

אז מזמנים לו "מקום", שמתגלגל איכשהו לקשר עם חוכמת הקבלה. ומתחיל לקבל הזדמנויות, הוא וקבוצה, וכמו שאומר בעל הסולם, בסביבה מתחיל לממש את הבחירה שלו. כל המצבים שעוברים עליו, הוא חייב לקבל שבאים הם מלמעלה, ואינו מסתכל עליהם מתוך שרוצה לשנות אותם. לשנות אותם הוא אינו מסוגל. ואם ירצה לשנות את המצבים שהבורא סיבב לו, אז הבורא יסובב לו מצבים עוד יותר גרועים, שילמדו אותו, שמצבים לא יוכל לשנות, אלא צריך בסופו של דבר, לשנות את עצמו. זאת אומרת, בהכרת המצב הוא יבין, שמוכרח להתחיל מעצמו. ומתוך שיתחיל לשנות את עצמו, יתחיל לקבל מצבים אחרים מהבורא.

יוצא שכל מצב ומצב של האדם, כולל בתוכו את מצב האדם, ואת המצב הסביבה, המסודרים כך שהאדם צריך לתקן את עצמו לעומת הסביבה. ולא להתחיל לכופף את הסביבה, ומה שנקרא "לתקן את העולם", כמו אלו מתקני העולם שמהם צוחק בעל הסולם. אלא זו הטעות של כל האנושות, שחושבת שביכולתה לתקן את הסביבה. ואנחנו רואים איך על ידי "התיקונים" האלה האדם רק מקלקל את הסביבה, וגורם רע לעצמו.

כי כל מה שאדם מרגיש, הן לגבי עצמו והן לגבי הסביבה, אלה הכל התנאים שמתוכם עליו להתחיל לבצע משהו. בכל הרשימות, המחשבות, הרצונות, שעולים בו מבפנים, ובכל מיני ההשפעות מהדומם, הצומח, החי והמדבר, שמקבל מבחוץ כסביבה, עליו לראות נתונים, שעל פניהם צריך לתקן את עצמו. במה? ב"ישראל אורייתא קודשא בריך הוא חד הוא", בלהתקשר עם הבורא, למצוא מגע עימו, למצוא מידת הדבקות האפשרית איתו במצב הנוכחי. זה הכל. ואז שוב יבוא מצב הבא, שבו יצטרך לעשות אותו הדבר, וכך פעם אחר פעם, עד שיגלה את כל המצבים, ויגיע לדבקות הנצחית.

אלא שבתחילה מתגלים אצלו כל המצבים הללו, כמצבים של הסתר פנים כפול או רגיל, ואחר כך יתגלו אותם המצבים כמדרגות שכר ועונש, ואחר כך כאהבה נצחית. כי מה נקרא "מדרגות"? כל מצב ומצב שאדם מקבל, הוא רק תנאי כניסה למדרגה הרוחנית. שאם בתנאי הזה האדם עושה דבקות, אז נכנס למדרגה. ותיכף מגיעים לו תנאים אחרים, שעליו לקבל אותם, מתוך ההבנה שהם יותר מתקדמים, כי תמיד "מעלים בקודש ולא מורידים בקודש". ואז גם בתנאים החדשים הוא פועל אותו הדבר.

לכן המצבים של שובבי"ם, שבהם אדם מבולבל, ואינו יודע איך בדיוק כוון את עצמו נכון, אלה מצבים מבורכים. כי כמו שמסביר שבעל הסולם, כל העבודה מתחלקת לשני חלקים - שתי מדרגות הסתר, שאדם נמצא בהסתר כפול והסתר רגיל, בעולם עשיה ובעולם יצירה, ולא יודע מה קורה בדיוק, ומי משפיע, ולאן הוא שייך. ובהן הוא רשע, שנמצא בזדונות ובשגגות, למרות שמשתדל להצדיק את הבורא, ולהתייחד איתו. ולאחר מכן הוא עובר לשתי מדרגות של גילוי, שנקראות שכר ועונש, ואהבה נצחית, בעולם בריאה, ועולם האצילות. שבהם הוא אינו שובב כבר, אלא אותם הזדונות והשגגות, אותם הרשעים שלו, שהוא ראה את עצמו כרשע, הם הופכים לדרגות הצדקות, שמצדיק את הבורא.

אבל גם במצב של הסתר פנים כפול ורגיל, צריך אדם להשתדל להצדיק את הבורא, למרות שעובד בהסתרה. שאז כל מצב, כל מדרגה שלימה שלו, נכללת משניים: מצב של רשע, ומצב של צדיק. "רשע" נקרא שמגלה את התכונות שלו, עד כמה במצב ההתחלתי שלו הוא מנוגד, ולא רוצה את התפתחות, הבורא, הרוחניות, ההשפעה. ואחר כך מגלה מעט מאור על יד הקבוצה, והלימוד, ומתחזק בזה, ומשתדל להצדיק כמה שניתן, שלפי המצב הזה נקרא "צדיק". אמנם שברגע הבא הכל ישתנה, ושוב ייפול מדרגתו הזאת, ויהיה רשע. למה? כי כל הזמן מעלים לו יותר ויותר רצונות לקבל, כדי שיעבוד על פני הכלים השבורים שלו, שיגמור אותם בלהדביק לבורא. ועד שלא יעלו כל הכלים, ויתוקנו בדרגת הסתר כפול, ואחר כך הסתר רגיל, ואחר כך כר ועונש, איך יתקדם? לכן הוא בכל פעם נמצא או רשע או צדיק.

לכך צריך האדם להתרגל, ובזה לתפוס את קו היסוד שלו. כמו שמסביר בעל הסולם על ידי הרב"ש את דברי חז"ל (סוטה כא): "מצוה בעידנא דעסיק בה מגנא ומצלא (מגינה ומצילה). תורה בין בעידנא דעסיק בה ובין בעידנא דלא עסיק בה, מגנא ומצלא (מגינה ומצילה)", שיש מצווה, ויש תורה. אם יש אור שמחזיק את האדם, ובזה הוא אוחז ברוחניות, אז נקרא נמצא במצווה. אבל אם נעלם האור הזה, אז הוא נופל, וכביכול מאבד את ההכרה הרוחנית, ונמצא כבר בעולם הזה בלבד. מה שאין כן, "תורה" נקרא שהאדם רוכש את הדרך בעצמו, שהוא מנוסה כבר, ויודע מה קורה לו. ואז כל מה שקורה לו, נופל או עולה, נזרק מפה לשם, הוא יודע שהדברים האלה עוברים, וגם המצב הזה יעבור.

ואפילו במצבים הגרועים ביותר, יש לו נסיון, ולפי ההתרשמות השכלית (אמנם לא הרגשית, כי הרגש נעלם) הוא יודע מה עליו לעשות בצורה מכאנית. ולמרות שעובד בלי רגש, ובצורה הקטנה ביותר, מתוכה הוא מקים את עצמו, ומגיע להתפתחות הרגשית, ורוכש את המדרגה. כך אנחנו מתקדמים. ומכאן שמצב השובבי"ם הוא מבורך. והגם שאדם מרגיש מבולבל, מכל מקום עליו לראות בבלבולים האלה מצבים של התקדמות.

וגם אם שואלים את האדם הבוגר בעולם שלנו, איך הוא חי? למה הוא חי? מה התועלת ממה שיש לו בחיים? למה הוא עושה כך או אחרת? ניכר עד כמה הוא "שובב", היינו מבולבל. שהחיים משגעים את האדם, ואינו יודע בשביל מה, אלא הוא זורם בזרמי החיים. הגלים עוברים עליו, וזורקים אותו, והוא רק משתדל בכל רגע ורגע איכשהו להרגיש את עצמו בטוב. אלא שהוא לא שומר על כיוון, כי אין לו כיוון, אין לו מטרה. מה שאין כן, האדם שרוצה להחזיק עצמו בכיוון הנכון.

אנחנו רואים, שבפרק זמן התפתחות האדם עד סביבות גיל עשרים שנעשה בוגר, הטבע מסדר ומפתח אותו, כדי להביא אותו לדרגת אדם חי, בריא, מתוקן במשהו, מבין משהו. שהטבע נותן לו רצונות להבין ולראות את העולם כמו הגדולים, והוא נמצא ללא מנוחה. הוא אינו יכול לשמור את עצמו, אלא במקום זה, מכניסים בו מצד הטבע כוחות להתפתח נכון, ולהיות כמו הגדולים. ואחר כך עוזבים אותו, כי מגיע הזמן לבחירה חופשית, להיות "אדם".

אבל האדם שמתפתח ברוחניות, צריך לקחת על עצמו את כל כוחות הטבע כבחירה, שמלמעלה לא נותנים לו דבר מלבד התעוררות. ובדומה לקטנים שמצד הטבע הם רוצים להתפתח, ונמצאים כל הזמן בחוסר מנוחה "רק להיות כגדולים", כך עליו להוסיף בעצמו את הכוח הזה מתוכו, במקום שיבוא מתוך הטבע. ואז הוא יתפתח. לכן "שובב" הוא יהיה בהכרח, ויעבור את עשרים השנים הראשונות ברוחניות, כמו שעוברים את עשרים השנים הראשונות בגשמיות כשובבים.

אלא שיעבור אותן, רק במידת הוספת כוח ההתפתחות הזה מעצמו, ולא יחכה שהוא יבוא מצד הטבע. כי מבחוץ הוא לא יבוא. אלא בדרגת המדבר אדם חייב להוסיף מתוך עצמו את כוח ההתפתחות, הרצון להתפתחות, הכיוון להתפתחות. אמנם ודאי שכל אלה יבואו גם מלמעלה, אבל הם באים על ידי יגיעת האדם. על ידי החסרונות שהאדם ממציא לעצמו, שמלקט אותם לאט לאט, בעיקר על ידי כניסה לקבוצה, שממנה לוקח תוספת רצונות, וכיוון ההתפתחות הנכון.

תקציר : בעל הסולם מביע אכזבה רבה מכך שהתלמיד לא כתב לו מזה שנתיים, וזאת לא משום שלא כתב, אלא מפאת התרחקות התלמיד. למרות זאת כותב לו בעל הסולם באריכות ובעמקות רבה. הוא כותב כי באופן כללי סדר התיקונים הוא לזכות באור האמונה על ידי היראה והאהבה. העבודה והשכר באים כל אחד בכלים שונים, וקיימת הסתרה בינהם בכדי שהאדם יוכל לפתח את האמונה בזמן הביניים שבין העבודה ושכרה.

האגרת עוסקת אמנם בנושאים רבים, אך עיקרה הוא מרקם היחסים העדין והמיוחד מצד המקובל אל תלמידו.

"ב"ה ב' דר"ח כסלו ד' תולדות תרצ"ב פעיה"ק ירושלים ת"ו בב"א

כבוד היקר לי מכל ... שליט"א

הן היום השגתי מכתבך עם בשורת הבנים, יתן ה' הברכה במז"ט ובשם טוב בקרב ישראל.

בדרך כלל מצאתי במכתב הזה שעה אחת של קורת רוח. הגם שלא מנעת גם מכאן את החיק הגופני מליטול חלק בראש, עם-כל-זה הנקודה אמנם רבה על הכתב, כמו שכתבת בעצמך.

ומה שכתבת שאנכי בכעס, או בדאגה עליך, על שלא כתבת לי כלום, זה שנתים ימים, כי כן אתה מרגיש. הנני להשיבך: כי הגם שהרגשה זו איננה מאכזבת מכללה [באופן עקרוני] , אולם מאוכזבת היא בצורתה, כי גלוי וידוע לפני השי"ת, שלא יקרני ח"ו שום טוב ורע ממשיגי הגוף, וכמאז כן עתה, אני עומד באחת, "ווי להאי שופרא דבלי בהאי עפרא", ומכאן כל ששוני וכל יגוני.

ואחר ההקדמה הזאת, אבוא למלא דרישתך, שכתבת לי בזה הלשון: "אבקשך מאד שתכתוב לי איזה מלין חדתין דאורייתא" [דברי תורה חדשים] ."

שנתיים ימים לא כתב לו התלמיד, ובעל הסולם היה כבר רחוק ממנו כל כך, וכעת עוד פונה אליו בכל מיני תירוצים ודרישות. ומה רוצה אדם לומר בתירוץ? "לא אני אשם שכך קרה". אלא מי? או הבורא, או אתה, היינו בעל הסולם. כי מי עוד יכול להיות? וזה הוא רק מטעם חוסר חשיבות. אבל בכל זאת חלפו שנתיים, ולאחר ההקדמה הקצרה, משיב לו בעל הסולם על השאלה. כי אם אדם מתעורר לאחר שנתיים, אז כאילו לא חלפו ימים, אלא לרגע הוא יצא, ושוב נכנס.

וכך צריכים אנו לראות גם במצבנו, שלא חשוב כמה זמן אדם לא היה בקבוצה. אמנם ודאי שהקבוצה בינתיים התקדמה והוא לא, ורק עבר מצבים שקלט מחוץ לקבוצה, וכלפי הרוחניות לא עשה אף צעד אחד, אלא כביכול התנתק לרגע. כי כל החיים הגשמיים, אם לא עושים בהם שינוי רוחני, הם כדומם. לכן כך מרגיש כלפיו בעל הסולם, וממשיך מכתבו כמו לא קרה דבר. שכלפי התלמיד אלו באמת שנתיים, ואילו כלפי המורה, "אם נפלת, ולאחר עשרים שנה קמת, תמשיך".

"יש לנו להתבונן מאד בדברי חז"ל, שכל דבריהם כגחלי אש. והנה אמרו: "יפה שעה אחת בתשובה ומעשים טובים בעולם הזה מכל חיי העולם הבא, ויפה שעה אחת של קורת רוח בעולם הבא מכל חיי העולם הזה". אשר לכאורה רישא [חלק הראשון של הציטוט] וסיפא [חלק האחרון של הציטוט] סותרים זה את זה, כי לאחר שהחליטו, ששעה אחת של עולם הבא יפה מכל חיי העולם הזה, ואם כן ודאי שהכוונה על החיים הרוחניים שבעולם הזה. דהיינו, "תשובה ומעשים טובים". כי אין ח"ו לחשוד שהמשנה מדברת מחיים של תענוג המדומה, הנוהג אצל רשעים, שוטים וגסי רוח."

ה"זוהר" הקדוש מפרש, שהעולם הזה והעולם הבא אלה שתי מדרגות רוחניות, שני חלקי הנוקבא דאצילות. מחזה דנוקבא דאצילות ומעלה נקרא העולם העליון, עולם הרוחני. ומחזה דנוקבא ומטה נקרא העולם התחתון, עולם הזה. שלדוגמה, י"ב השבטים, כל שורשם הוא בכלים דהשפעה מחזה דנוקבא ומעלה, וכל הכלים שצריכים תיקון, הם מחזה דנוקבא ומטה.

לכן צריך להבין, שעולם הזה ועולם הבא, עולם הזה ועולם הרוחני מדובר רק ברוחניות. אם האדם נמצא בהכרה כלפי הדרך והמטרה, אז לכל הפחות הרצונות שהוא משתוקק לתקן ולהעלות, הם בדרגתו נקראים "העולם הזה". ו"העולם הבא" אלה הכלים דהשפעה שאליהם משתוקק להגיע, או לפעמים שנמצא בהם.

"כי כבר הורו לנו חז"ל: ש"רשעים בחייהן קרויין מתים". כלומר, שאותה הצורה של חיים, אשר הרשע יכול להדמות אליה, הרי הצורה הזו המות בעצמו. דהיינו, ההפכי מהחיים והאושר, באופן שהמיתה המובנת אצל הרשע בההעדר של התענוג המדומה, הרי זה מובן של שקר. כי העדר תענוג גופני, אינו הפכי מהחיים, שיהיה ראוי להגדיר בשם מיתה. אלא אך ורק הישות [ההימצאות] של תענוגים הגופניים, שהרשעים מקבלים וששים ושמחים, הן הם, אשר נארגים אליהם למחיצה של ברזל, ומפרידם מחיי החיים, ונשקעים בעלמא דמותא [בעולם המות] . כמו"ש: "הוא שטן, הוא יצר הרע, הוא מלאך המוות"."

כמו שמפרשים לפי לימוד הקבלה, רשעים וצדיקים נמצאים בכל אחד ואחד. וכל עוד אדם לא מקבל את המצבים האלה של ההכבדה, שמרגיש את עצמו רשע, ובאמת נכנס לאותם הרצונות הגדולים לעצמם, ונפגש עם "מחיצת הברזל" הזו, אז לא יוכל להיפרד ממנה, ולא יעבור אותה לעולם. אלא רק על ידי שיתקל בה, וירגיש מה מפריע לו לעבור את המחיצה הזאת, ולעלות לדרגות דהשפעה, לעולם הבא, הנקרא עולם הרוחני. לכן רק דרך הרשע יש לו גישה לדרגת הצדיק.

"ולפי זה גלוי בבטחה שדברי המשנה: "חיי העולם הזה", מורים על חיים רוחניים שבעולם הזה, כי לשון חכמים מרפא, ולא ידברו כזב ח"ו."

מדובר בשני מצבים שבהם האדם נמצא בדרכו ברוחניות: מצב שהוא רשע, ומצב שהוא צדיק, מצב של העולם הזה, ומצב של העולם הבא. ונאמר ששעה אחת באחד מהם, טובה יותר מכל מציאות העולם השני, בזה לעומת זה. זאת אומרת, להיות בדרגת העולם הזה הרוחני שעה אחת, שווה יותר מכל חיי העולם הבא, מחזה דאצילות ומעלה. ולהפך, שעה אחת בחזה דאצילות ומעלה, בתכונת ההשפעה, שווה יותר מכל המציאות דעולם הזה.

"ועל זה אמרו, ששעה אחת של קורת רוח בעולם הזה יפה ממנו. ואם-כן איך הוסיפו לומר ששעה אחת של תשובה ומעשים טובים בעולם הזה יפה מכל חיי העולם הבא? ואין לדחוק לחלק [לפצל] שענין תשובה ומעשים טובים, הוא דבר של טרחא [הטורח] וסבלנות. אשר על כן עומד נבדל מחיי העולם הזה, ועל-כן אמרו בתחילה, ששעה אחת של קורת רוח של עולם הזה יפה הימנו.

אמנם, הטרחא [הטורח] והיגיעה הריקנית מתענוג, הוא משובח מהתענוג הרוחני שבעולם הזה, שעולה עוד יותר מכל חיי העולם הבא. אולם דברים כאלו אינם מתקבלים רק בין קטני הדעת. ולא יבואו לעולם על שולחנם של חכמים. כי כבר הגדירו לנו חז"ל בזוהר הקדוש: "אשר באתר דאית טרחותא [במקום שיש טרחה] , תמן אית ס"א [שם נמצא סיטרא אחרא] , בגין דס"א איהו בגריעו [משום שהסיטרא אחרא בחיסרון] , וכן כל הכרוכים אחריה, מה שאין כן הקדושה, תמן אית שלימו [שם יש שלמות] , וכל עובדין דקדושה איהו בשלימא, בלי טרחא רק בתענוגים ואושר". עש"ה."

אבל הרי נמצאים עדיין ברצונות, אז למה "בלי טרחא רק בתענוגים ואושר"? אלא הרצונות שכבר עברו את המחסום, וקיבלו תיקון האמונה, תכונת ההשפעה, בשעת היגיעה בהם לא מרגישים את היגיעה כמו שמרגישים ברצונות דלקבל. אלא ברצונות דלהשפיע, לפי השתוות הצורה, במידה שרוצים לייגע בהם, באותה המידה מתלבש בהם אור שממלא אותם. ואז במקום היגיעה מרגישים תענוג, במקום הכבדת, מרגישים קלות, והתעלות.

"בטרם נחדור לעומק דבריהם ז"ל, אגדור לך היטב פירוש המילות האלו: עולם הזה ועולם הבא בדברי חז"ל: והוא כמו שמובא בזוהר בשם ספר הבהיר, דשאלו לר' רחימאי, מאי עולם הבא, ומאי לעתיד לבוא? והשיב להם: "בעלמא דאתי ובא" [עולם הבא] . כלומר, שהשפע עומד לבוא לפנינו. ע"ש.

והנך רואה היטב ההפרש והגדר, בין עולם הזה לעולם הבא. אשר ענין הזה, הוא המושג לנו "בהוה", או שכבר השגנו "בהיה". מה שאין כן ענין עולם הבא, שאותה עדיין לא השגנו כאן עכשיו "בהוה", אלא שראוי לבוא לנו "ביהיה". דהיינו, לאחר זמן. אבל שניהם מדברים במה שאדם משיג ומקבל בעולם הזה, כי המובן של שכר הנשמה המקווה בעתיד, מובא בזוהר הנ"ל - שהיא מוגדרת אך ורק במלה "לעתיד לבוא". כלומר, שבטרם התיקון אין בני אדם שבעולם הזה, מוכשרים כלל לקבלו, אלא הנשמות המופשטות מגוף, או לאחר גמר התיקון, שאז עולם הזה יתעלה במעלה גדולה של עולם האצילות, ואין עתה להאריך בזה."

מדובר בסולם המדרגות, שבו לא משתנה מאומה. אלא איזה מקום שבו זוכה הנשמה, לפי מידת השתוות צורתה עם המדרגות, באותה המדרגה היא נמצאת. ובתוספת הרצון, ותוספת התיקון, זיכוך העביות שקיבלה קודם לכן, היא יכולה לעלות. היינו להשוות צורתה למדרגה יותר גדולה. סולם המדרגות אינו משתנה, רק הנשמות פוסעות על פני המדרגות, ועולות.

ולכן כל מונחי הזמן: עולם הזה, עולם הבא, אתמול, מחר, עתיד, לעתיד לבוא, גמר התיקון, אלה המדרגות, המצבים שהנשמה עוברת. אתמול, היום, מחר, אלה ג' מדרגות סמוכות, שכל עוד אינה עוברת ממדרגה למדרגה, המצב שלה נקרא "היום", אמנם שבשעון הביולוגי יתכן שהאדם עבר עשרים או שלושים שנה. לכן הוא אומר שלפי ההשגה בלבד, אנחנו מודדים את ההליכה, והמיקום שלנו.

ועולם הזה ועולם הבא אלה שני מצבים. "עולם הזה" הוא מה שעכשיו אדם מקבל בכלים שלו בפועל, ו"עולם הבא" הוא מה שיקבל בדרגה הבאה. מהיכן תבוא לו התוספת לכלים הנוכחיים? אם יהיה מוכן לקבל את התוספת לנכון. כי בדרך הרוחנית אין מכשילים, אלא מוסיפים לאדם רצונות רק במידה שהוא יכול להתגבר. ועל ידי הוספת הרצון מלמעלה, והוספת היגיעה מצדו, שעושה את העבודה על הרצון, הוא עולה למדרגה הבאה, ונקרא אז שהגיע לעולם הבא. יוצא שעולם הזה ועולם הבא אלה שני מצבים סמוכים, מצב הנוכחי, והמצב הבא שמעליו, לאחר התיקון.

וגמר התיקון, ולעתיד לבוא, אלה המדרגות שהאדם תיקן לחלוטין את כל הרצונות, אף אלה שיכולים לעלות לו משורש נשמתו, מתוקף המבנה הפרטי שלו, וכן במדרגה שבה הוא תלוי בקשר שלו עם התיקונים של כל הנשמות. אמנם שלכל אורך המדרגות, וגם במדרגה הסופית הנקראת גמר התיקון, נמצאות כל הנשמות בכוח, אבל לא בפועל. זאת אומרת, נמצאות שלא בהכרתן.

קשה להסביר, וקשה להבין, איך הדברים פועלים ברוחניות, כי הם אינם בדומה למה שבעולם שלנו, אבל אסור לפרש אותם אחרת, מתוך חוסר ההרגשה בכלים. אלא בינתיים כך צריכים להבין ולפרש מה הן המדרגות: עולם הזה, עולם הבא, גמר התיקון, לעתיד לבוא.

"איתא [כתוב] : "מתחילה עובדי עבודה זרה היו אבותינו, ועכשיו קרבנו המקום לעבודתו תרח אבי אברהם" וכו'. וצריכים להבין רצונו של בעל ההגדה, ביחס הזה של "תרח אבי אברהם", להזכיר לנו במובחר הזמנים, זמן חרותנו!

אולם אנו מוצאים כזה גם בתורה הקדושה, שכתוב: "וימת תרח בחרן". "ויאמר ה' אל אברם לך לך מארצך וכו'". כי הנה הסמיכות הזו מפליאה ומתמיה, אשר התגלות ה' בראשונה לאב הראשון, שהוא השורש והגרעין של כלל ישראל, וכל התיקון שהוא כולל כל השפע והאושר המקווה שיתגלה לנו, ושפע בעולמות לכל הצדיקים והנביאים מראש ועד סוף."

"אברהם" תלוי במדרגת הרשע, במדרגה הלא מתוקנת שלו, הנקראת "תרח". שהן שתי מדרגות של אותו האדם, אותה הנשמה. "אברהם" הוא המדרגה, המצב, התכונה, שמשתוקק כבר להשפעה, ו"תרח" הוא ההפוך, שעדיין שקוע בעבודה זרה. ועד שלא מתה המדרגה הקודמת, אומנם שקיים כבר "אברהם" יחד איתה, מכל מקום איננו יכול לעלות כולו לארץ ישראל.

"כי כן חוק הקדושה והרוחניות, אשר השורש כולל בעצמו כל הצאצאים, אשר באים ומתגלים בסבתו, כמ"ש ז"ל על אדם הראשון שהיה כולל לכל הנשמות שיבואו בעולם." מכאן שתרח כולל בתוכו את אברהם ואת כל צאצאי אברהם, בני אברהם. "וכן הבכור, כולל לכל הבנים הנולדים אחריו כנודע בספרים. ואם כן היה צריך לכאורה להפסיק בכמה כתובים בין שמו של תרח, להתגלות הראשון של אברהם, שהוא שורש הכל, כאמור.

וצריך אני להסביר כאן ענין עבודה זרה בשורשה. והוא ע"ד שאיתא [שיש] בספרים, על הפסוק: "לא יהיה בך אל זר", אשר המובן הוא, שהשי"ת, לא יהיה אצלך כמו זר. כלומר, כי העבודה לאדם זר הוא של טורח, ועל כן הוא ע"ז. אלא עבדות השי"ת צריכה להיות באהבה ובשמחה, ואז מקומה בקדושה, ולא זולת."

"ולא זולת" הכוונה, למי שהוא "זולת" לאדם, אין האדם יכול לתת לו, אין הוא יכול להמשיך אליו שפע. אלא האדם בנוי מרצון לקבל, ורק במידה שהרצון לקבל של הזר יהיה מחובר אליו, ויורגש בו כלגמרי שלו, ועוד יותר משלו עצמו, היות שעשה מאמצים כדי לחבר אותו אליו, אז הוא יהפוך יקר לו עוד יותר מעצמו. כדברי הכתוב: "אם יש לך כרית אחת, אתה חייב למסור אותה לרעך". שככה זה באהבה - אם מחבר את הכלים של הזולת לעצמו, אז אוהב אותו יותר מעצמו.

לכן יוצא ש"לא יהיה לך אל זר" הכוונה, שכל התכונות, והרצונות, והחסרונות, שהאדם מגלה בבורא, אמנם שמגלה אותם בתוך הכלים שלו, כפי שהוא מפענח וקורא את הבורא, אותם הוא מתחיל להרגיש כשלו, מבלי שום הבדל בין הכלים של עצמו, לכלים של הזולת. שהזולת יכול להיות חבר, אנושות, בורא. כל אחד שמחוצה לאדם, וכולם יחד, נקראים "זולת", שזה הכל בעצם בורא.

ו"לא יהיה לך אל זר" הכוונה שאדם יחבר לעצמו את הכלים, והתכונות, שאותם הוא קורא, ומרגיש בכלים שלו, מה נקרא "בורא". אז יוכל להתייחס אליו, ולהשפיע לו, כפי שהיה עושה לעצמו, ואף יותר. זה כל החוק של היחס לזולת "ואהבת לרעך כמוך". שאדם צריך לחבר לעצמו את הכלים והחסרונות של כל העולם, ולא להרגיש שום הבדל בינם לבין כלים של עצמו. אלא כמו שבתחילה התייחס לעצמו, כך עליו להתייחס לכל הכלים שמחבר לעצמו.

וכשמחבר לעצמו את כל הכלים, אז הוא כביכול נעשה אגואיסט גם כלפיהם. שעכשיו הם הכלים שלו, והוא רוצה לקבל בהם תענוג, ונעשה אגואיסט אחד גדול. כי קודם חיבור הכלים, ולאחר מכן מילוי הכלים. שבמקום כל הנשמות, יש לו כעת נשמה אחת כאדם הראשון, ורוצה למלא אותה. ולכן לאחר שחיבר את כל הכלים האלו, או במידה שמחבר בדרך, אז יש לו עבודה כבר מול הבורא.

כי יש "ישראל, אורייתא, קודשא בריך הוא" - האדם, דרך אהבת הזולת, מגיע לאהבת ה'. מדוע? כי אם דרך אהבת הזולת, הוא מפסיק את התהליך שלו, אז נעשה כביכול אגואיסט בכל הכלים של הזולת. בדומה לאם כלפי ילדיה, היא רוצה להשפיע להם כי הם הכלים שלה, והיא אוהבת אותם יותר מנפשה, ומוכנה לכל בשבילם, אבל אין בזה שום תכונת השפעה, אלא רק האגו הבריא, האגו הגופני. לכן כדי לציין נכון מה נקרא תכונת ההשפעה, אומרים שדרך אהבת הזולת, מקבלים את הכלים של הזולת, ומכוונים אותם להשפעה לבורא.

האם גם את הבורא אפשר לצרף לעצמו, ככלים נוספים, ואז להיות אגואיסט עבור עצמו, ועבור כל הכלים של העולם, ועבור הבורא יחד? אי אפשר. כי החסרונות של הבורא. אלה חסרונות של אהבה, והם מנוגדים לאדם. לכן אם מחברים את הבורא יחד, אז נקרא שמחברים כלים דהשפעה, נה"י דאמא. והנברא הפרטי, או אוסף כל הנשמות, כלפי הבורא, אלה שתי הבחנות מנוגדות.

לכן גם לא יתכן שימוש אלטרואיסטי בכלים של היחיד, או של חיבור הנשמות, אם אינם מכוונים לאהבת ה'. ומכאן לומדים, בגין מה נכשלו הקומוניזם, והקיבוצים. שהיה חסר להם אותו המרכיב, ויתכן שכל אחד התחבר עם רעהו "כאיש אחד בלב אחד", אבל האהבה הזו נותרה אגואיסטית לחלוטין. כי אמנם כל אחד הרגיש את הכלים של הזולת כמו את הכלים של עצמו, אבל מבלי שתהיה בזה שום נטייה אלטרואיסטית, נטייה על מנת להשפיע. אלא בדומה לחיילים ביחידות צבאיות, שאחד מרגיש את השני כמו את עצמו, ומכל מקום זו לא נקרא השפעה.

השפעה אפשר שתהיה, רק במידה שישנו מרכיב אחד נוסף שנקרא "בורא". ורק לעומתו ניתן למדוד, האם נמצאים בהשפעה או לא, כי הוא מנוגד לכלים הטבעיים שלנו.

"וכמו כן איתא [יש] בשם הבעש"ט ז"ל: "לא יהיה לך אלהים אחרים על פני", כי המאמין שיש כוחות אחרים (על פני) זולת כח השי"ת, המכונה "אלקים", הרי זה עובד ע"ז, והדבר עמוק. והוא משום שהעובד ה' אינו צריך לשום שינוי במערכה הגשמית, להיותה מסודרת בעין טובה (ויפה) ונפלאה. כמ"ש בשיר היחוד: "מכל חפצך לא שכחת, ודבר אחד לא חסרת. לא החסרת ולא העדפת ודבר ריק בם לא פעלת".

והמערכה הגשמית מסודרת באופן כזה: שכל בני העולם יתחברו ויוכשרו לעבודתו ית',"

מטרת הבריאה היא לכל הנשמות, לכל מין האדם. וכל יתר הברואים, הדומם, הצומח והחי, שאין בהם רצון לקבל מפותח דיו כדי שירגישו את עצמם כנגד הבורא, ויגיעו לדבקות עימו, הם מצטרפים לדרגת האדם, לאותו הרצון לקבל שבהתפתחותו נמצא בדרגת האדם. וכל חלקי הרצון לקבל בדרגת האדם, היינו כל הנשמות, או בני האדם שבעולם הזה, שהם הלבושים על אותן נשמות, חובה עליהם להגיע לדבקות בבורא.

"כמ"ש: "כל פעל ה' למענהו"."

נדמה לנו שיכולנו לשנות הרבה דברים בתוכנו, ובעולמנו, אבל זה רק מתוך חוסר ההכרה שלנו במציאות, עד כמה הכל מסודר ומזומן ליגיעת האדם. שצריך רק להוסיף כוונה, ואז מסתדר הקשר בין המרכיבים, וכל העולם מתחבר בצורה הנכונה, בהתאם לחוק הכללי של ההשפעה, בהשתוות הצורה לו. ואז מגיעים לקיום ולהרגשת חוק ההשפעה בתוכנו, שזו נקראת דבקות הנבראים בבורא.

"וכן מקרא כתוב: "וירא אלקים את כל אשר עשה והנה טוב מאד". אמנם מסודרת באופן הראוי לעבודה כזו, שמוכשרת לשכר הנפלא, אשר "עין לא ראתה אלקים זולתך"."

כאשר מתקנים כלים דקבלה בעל מנת להשפיע, שיעבדו כנגד המצב ההתחלתי שלהם, זה נקרא "טוב מאוד", "פעמיים כי טוב", כי גם רוכשים כלים דהשפעה, וגם הכלים דקבלה הופכים על מנת להשפיע. ויוצא שדווקא על ידי התיקון הזה הולכים לשכר כפול כביכול, כי עם כל עוצמת הרצון לקבל מגיעים לתכונת ההשפעה.

"והוא ענין העבודה ושכר, המסודר לנו לעינינו בעולם הזה, בגשמיות." ברוחניות גם העבודה הופכת לשכר. ואין שכר שמקבלים בסוף, אלא כל הדרך, כל המצבים שעוברות הנשמות מתחילת יצירתן ועד סופן, הכל מצטרף לאותו המצב הנקרא "שכר". שלא כמו בעולם הזה, שהעבודה בסופו של דבר נעלמת, ונותר רק השכר, ובעצם אפשר שלא תהיה עבודה בכלל, שאז מקבלים לא שכר, כי אם מתנה. אלא ברוחניות להגיע לשכר נקרא להכין את הכלי. שהכלי עצמו הוא מקבל, ובעל מנת להשפיע שרוכשים משך העבודה, הוא הופך להיות לאור. ויוצא שעוצמת העבודה היא עצמה עוצמת השכר.

"וכאן אנו רואים שכל תשלום שכר, הוא לפי צער המושג לעובד בשעת העבודה. אבל המושג של היגיעה ויסורים המתגלים בשעת העבודה, נערכים ונמדדים בשיעור הרחקת התשלומים. משעת היגיעה, כי טבעי הוא, שהתשלומים מכבים ועוקרים היסורים של היגיעה משורשה. כלומר, שאינה מושגת לצער, לא מינה ולא מקצתה.

והגע בעצמך, אם אתה מחליף פרה בחמור, הרי מושג לך הקורת רוח שאתה משיג בחמור, בשוה בכל רחבה והקיפה אל הפרה, ועל כל פנים לא פחות הימנה. כי אלולא כן לא היית מחליף אותה בחמור. וגם הפועל, לולא בעל הבית היה נותן לו תשלומים ותמורה כזאת, אשר מעמידו בקורת רוח, לא פחות על-כל-פנים מבטרם עבודתו. הנה ודאי, שלא החליף עמו עבודתו בשכרו. כי ודאי שכונת הפועל להרויח ולקבל נייחא דרוחא [נחת רוח] בסבת החליפים, ולא להרבות עוד איזה עצב על עצביו, והוא דבר פשוט ומובן לכל."

כאשר מדובר איך הטבע, היינו כוח הדין, אלוקים, מפעיל אותנו בדרגות הדומם, צומח וחי, נמצא שהכל פועל לפי חשבון. והחשבון הזה עובר עלינו, בלי לשאול אותנו, בלי שנכיר ונתעמק בו, ונהיה עדי ראיה, איך זה נעשה בנו. אלא אנחנו זזים, חושבים, עוברים מצבים פנימיים וחיצוניים למיניהם, בעוד שכל מצב ומצב עובר בנו, רק לאחר החשבונות שעורכים הטבע שלנו, הנשמה שלנו, הגוף שלנו, מה יהיה לטובתם.

ועד שהחשבון הזה מגיע לדרגות ההכרה של האדם, הוא עובר בו בדרגות החשבון, שבהן האדם אינו נמצא בהכרתו. וכך האדם זז ממקום למקום, כמו שמסביר בעל הסולם, שהמעביר ידו מהשולחן לכיסא, פעולתו היא תמיד בהקדם החשבון שעשה הגוף. ולפי החשבונות בהתאם לנתונים שבגוף, הוא יודע שיקבל יותר נחת רוח, אם ידו תהיה מונחת על הכיסא, ולא על השולחן. וכך בכל דבר, גם בעניינים הפנימיים.

אז היכן מתחילה העבודה של האדם? בהסתרה. שמאפשרים לו להיכנס לחשבונות, אבל חשבונות שנסתר בהם מרכיב אחד, החשוב ביותר: מי שמפעיל, מי שיוצר את כל התנאים, מי שמקבל את התוצר בסוף עבודתו של האדם, היינו מקבל מה שהאדם עשה, ולפי מה שעשה, מקדם אותו למטרה שגם היא נסתרת. ובאותם החשבונות צריך אדם להכניס את תכונת ההשפעה שלו. לא את החשבונות שמתגלים לפי הטבע, ופועלים בגופו בהכרתו או ללא הכרתו. אלא האדם נמצא במצב שמצד אחד מתגלה לו החשבון הטבעי, ומצד שני מתגלה כחוסר הכרה, שזאת ההסתרה. ועליו להפעיל את עצמו לפי חשבונות מיוחדים, שנקראים תכונת ההשפעה.

והחשבונות האלה עליו להפעיל בעוצמה ובכיוון אחד, עד כדי כך שיגיע לאט לאט למצב שכל הטבע שלו, גם בדרגות היותר נמוכות, בדומם, צומח, וחי, כל מה שיבוא בהכרתו יהיה מסודר לפי החשבון הנקרא "חשבון ההשפעה" ולא "חשבון הקבלה". שהחשבון הזה ישלוט גם בפעולות אינסטנקטיביות כביכול, שבהן הגוף עורך את החשבון בעצמו, כמו למשל, אם להעביר את ידו מהשולחן לכיסא או לא. ועל זה כתוב ב"פתיחה לחוכמת הקבלה", שהאדם עולה ויורד, ויחד עימו ולצידו עולים ויורדים כל הדומם, הצומח והחי.

מכאן שבעל הסולם נוגע באגרת בנושא מאוד רחב ועמוק. וכזה הוא גם עניין הרחקת התשלומים. שהרחקת התשלומים זו אותה העוצמה שהאדם מצרף לכלי שלו. זאת אומרת, אם התשלום בא ברגע הביצוע, אז כביכול אין יגיעה, אלא אדם ביצע וקיבל, ביצע וקיבל, ואם כך, אין מהביצוע הזה שום תוצאה רוחנית. ואפילו עשה מאמץ באהבת החברים, או מתוך אהבת הבריות לבוא לאהבת הבורא, איננו מרוויח מהמאמץ הזה כלום. כי זמן ההסתרה שבין הביצוע לבין קבלת התשלום, פועל להגדלת כוח ההשפעה של האדם. שעליו למלא את הזמן הזה באמונה שלו, בהשפעה. ולכן עד כמה שגדול המרחק בין המצב שמבצע פעולה, דווקא משום שיש בו איזה כוח השפעה, אמונה, ומוכן לבצע עבודה, לבין קבלת התשלום. המרחק הזה מורה על עוצמת ההשפעה שבמעשה. והוא שמגדיל ומעלה את המעשה לדרגה יותר גבוהה.

ועד כמה שהאדם מתקדם בדרך, כך נראה לו המרחק הזה יותר ויותר גדול, ונראה לו שנמצא רחוק יותר מהמטרה, שזו הקושיה שישנה בעבודת ה', "דעת תורה הפוכה מדעת בעל בתים". אבל כשמתגבר על הריחוק הזה, אז עוצמת ההתגברות היא היא הכלי שרוכש. ולא הקושיות שעליהן מתגבר הן עצמן הקושיות, אלא המרחק עצמו הופך להיות כקושיה. ואם הבורא היה קצת קרוב, לאיזו נשימה אחת, או היה מתגלה, אז לא הייתה יגיעה בכלל. אבל אם הוא נראה רחוק, יוצא שכדי לבצע פעולה, אדם צריך תמיכה של ערבות, וצריך לכל האמצעים שלצידו, אורות המקיפים, סדר העבודה, סדרי החיים, ולכן כל אלה נכללים בעשיית הכלי.

אבל כשרוכש תכונת ההשפעה, אמונה, ומגיע לביצוע הנכון של המעשה שלפניו, אז על ידי האמונה שרכש על המעשה, נעלמת היגיעה. ולא שכעת מבצע פעולה, ובעוד רגע מקבל תשלום, שכביכול על ידי האמונה, ההשפעה, קיצר את הזמן, כך שאם נראה היה לו שלאחר עבודתו יבוא השכר בעוד מספר מסוים של שנים ומצבים, אז על ידי ההשפעה קירב את שכרו. אלא בשעה שעושה את העבודה, כבר איננו זקוק לתשלום, לשכר. העבודה עצמה הופכת שכר.

ובאותו מקום אין כבר עניין של עבודה, שכעת הוא עושה מעשה, ולאחר מכן מקבל עליו שכר. אלא כשניגש ונוגע למעשה, זה בשבילו המצב, והמקום, והתשלום יחד. המרחק נעלם, והמעשה, העבודה, והשכר הופכים כאחד. כי מתעלה באמונה למעלה מהדעת, מעל הרצון לקבל, ומעל החשבון, אל תכונת האמונה.

"ואמת שיש כאן פרטים יוצאים מהכלל, אבל הכוונה על רוב העולם. כי מחיר היגיעה לאמיתה, הנה מתאמתת רק ברוב בני העולם, ולא בפרטים.

והנה אחר כל האמור לעיל הרי שחוש מכחיש כי סוף סוף, נדמה כי הגוף לא יעשה חשבונות שכליות, והוא מרגיש כחוב פחות או יותר בשעת העבודה, ואין ענין תשלומים מכבה כלל, אש הכאב של היגיעה לשעתו.

אבל באמת החשבון צודק, כי הגוף אינו מתענג ומצטער מן היהיה, אלא מן ההוה. ולפיכך אם בעל הבית היה עומד עליו ומשלם לפועל את תשלומיו, בהוה, כלומר, לרגעיו, בעד כל הרגש הוא (הווי) יתן לו פרוטה, בטוח הדבר שלא היה מרגיש כלל את יגיעתו, מפני שהתשלומים היו מכבים את הכאב, והיו עוקרים אותו משורשו.

אולם בעל הבית לא יעשה כן, אלא משלם לו תשלומיו והחליפין בסוף עבודתו. אחר יום, או שבוע, או חודש." למה אכפת לבעל הבית מתי לשלם לו תשלומיו? מפני שהיגיעה עצמה עושה את הכלי. הכלי לא מגיע מלמעלה, אלא הכלי הוא בדיוק אותה ההתגברות על המרחק שנראה בין עבודה לשכר. ועל המרחק הזה יכולים לכסות רק באמונה.

"ועל-כן הגוף הבהמי שאינו מתענג ומצטער מהעתיד הוא יכאב וידאג, משום שהוא באמת מפסיד כל טרחתו להרגשה הבהמית.

היוצא מדברנו שהגוף המקבל את התשלומים לא עבד כלום, והגוף שעבד לא קיבל כלום תמורתו, דע"כ הוא בפירודא, שאינו נהנה רק מרגע ההוה והרגש העתיד, נרגש לו כגוף זר. והבן זה מאד."

לומדים מחוכמת הקבלה, שמי שמשתדל למלא את הכלים דקבלה שלו, רק מכפיל אותם, ומרוקן אותם עוד כפליים. מי שרוצה מאה, אחר כך ירצה מאתיים, וכשירצה למלאות מאתיים, מכל היגיעה שלו, יקבל הרגשה שחסרים לו ארבע מאות. כי היגיעה מכפילה את הכלי. ומפני שהכלי הוא דקבלה על מנת לקבל, אז נשאר ריק, ויוצא שחבל להתייגע. אולי מוטב להיות כמו המקסיקני היושב תחת עץ, וכל עוד יש לו רצון לקבל קטן, אז יכול להמשיך לשבת, וטוב לו. כי איננו מכפיל את הכלי, אלא רק מרגיע את עצמו כביכול, ולכן איננו נמצא בחיסרון גדול.

אבל אם יצא המקסיקני לעבוד, וירצה לגדול ולהתעשר, אז יתחיל להכפיל את החיסרון שלו עוד ועוד, ולא יוכל עוד לשבת תחת עץ. כי מתוך היגיעה יהיה לו חיסרון עצום. לכן רואים איך כל העשירים, לא חסר דבר להם ולא לצאצאיהם לדורות, ועדיין אין להם מנוחה. אלא כמו שאין לצדיקים מנוחה לא בעולם הזה ולא בעולם הבא ברצון להשפיע, כך לעשירים ברצון לקבל. כי היגיעה עושה את הכלי.

לכן צריך להבין, שמהבורא אנחנו מקבלים במתנה רק את הנקודה שבלב, חלק אלוקה ממעל, וכל היתר שמוסיפים עליה, זו היגיעה. לכן על יגיעה אי אפשר לוותר. במה מוסיפים יגיעה? היגיעה היא בלהתגבר על כל המצבים שבאים כנגד הנקודה שבלב, בזה שהאדם רוצה להצדיק אותם, ולהעביר אותם לעל מנת להשפיע, לתכונת האמונה. ואז הנקודה שבלב גודלת. היא אינה גודלת מהרצון לקבל, אלא מתוך שהולכים על פני הרצון לקבל בהתגברות, וכביכול הופכים את כל המצב להשפעה. שאז מצטרף אותו מצב לנקודה שבלב, והיא מתנפחת עוד ועוד, מתוך היגיעה להיות בהשפעה על פני הרצון לקבל.

למה להצדיק את הבורא קשור להשפעה?

כי אי אפשר להמציא שום משפט אחר לתכונת ההשפעה. השפעה נקראת, שאדם מבצע פעולה לרצונו של מישהו. והמישהו שנמצא מחוצה לאדם הוא הבורא. שאם אדם מסתכל מצדו לפי הסדר הזה, נמצא שישנם אדם ובורא, או נברא ובורא. וכל מה שאדם מקבל, הוא מקבל מצד הבורא, וזה מגיע לרצון לקבל, לכלים השבורים שלו בהרגשה לא נעימה. ולסדר נכון את היחס שלו אל הבורא כמשפיע למשפיע, זה נקרא להתעלות מעל כל המצב שמרגיש עכשיו, ומעל כל ההרגשה שלו, ולהגיד "הלב שלי לא מרגיש נכון", "עיניים להם ולא יראו", ולקבוע שהמצב שבו הוא נמצא, הוא מצב ה"טוב ומיטיב לרעים ולטובים", מ"אין עוד מלבדו".

אבל איך יוכל לקבוע? לא בזה שישקר, כי השקר לא יועיל לו כלפי הבורא, כי הבורא אינו בשר ודם שכלפיו אדם יכול להתלבש בשקר. אלא כמו אי הנעימות שמרגיש בתוך הלב, חייב באותה עמקות להרגיש את ההפך לאחר התיקון שלו. לכן עליו לעשות כל מיני פעולות צדדיות, כדי להזמין את האור המחזיר למוטב, שיביא לו תכונת האמונה, כמו שמסביר בעל הסולם בהקדמה לתע"ס (אות י"ד - י"ט). וכתוצאה מהמאור הזה נכנס האדם לשמחה.

כי השמחה היא תוצאה ממה? ממעשים טובים. זאת אומרת, האדם שמתעלה מעל הרצון לקבל שלו שהרגיש רע בהסתרה, ומכסה את ההסתרה הזאת בתכונת האמונה שרכש מהאור המקיף, השמחה שלו היא מפני שקיבל תכונת האמונה. אבל אין השמחה בזה שטוב לו, ואינו סובל כמו קודם. אלא הוא שמח מטעם שיכול עכשיו ללכת להצדיק את הבורא במצב ההסתרה. ולכן סימן להתקדמות הנכונה, לרכישת תוספת השפעה, תוספת האמונה, הוא השמחה.

"בוא וראה, הסוחר בעל החנות, אשר הוא באמת מקבל שכרו בהוה, דהיינו, בעד כל רגע ורגע, שטורח וסובל בעת שימושו את הקונים, הריהו באמת אינו מרגיש כלל בטרחתו, אלא אדרבה הוא שש ושמח בשעת הפדיון, והיגיעה הכרוכה עם הפדיון, נעקרת אצלו משורשה,"

התענוג, האור העליון, הוא הראשון, ולכן הוא שקובע אילו כלים יבנו, הוא בונה את החסרונות. ובמידה שבה התענוג מופיע בתוך החיסרון, הוא שולט בחיסרון. שאז מהפגישה עם התענוג לא מורגש החיסרון, אלא מורגש תענוג בלבד. לא שניהם מורגשים, אלא מורגש רק העליון. ותיאורטית אפשר לשאול, אם אלה שני דברים המקיימים זה את זה, מדוע לא מרגישים את החיסרון גם כן יחד עם המילוי, ושיתקיימו שניהם בו זמנית? כי אלה שני כוחות מנוגדים, שמתוך הניגוד פועלים במשיכה זה לזה. וכשבאים יחד האחד מנטרל את השני. לכן האדם משתוקק אל התענוג בלבד. ואינו מבין שהחיסרון הוא זה שמשיג, ומרגיש, ומחזיק את התענוג בתוכו.

וברגע שהתענוג בא, ומופיע בכלי, תיכף האדם אינו יכול לחשוב עוד על כל הטרחה והעבודה הקודמת, אלא הוא מתנתק מהעבר, כי התענוג הוא השולט. כך שאם התענוג בא בדיוק לפי מידת הכלים, בהתאם לגודל ואיכות הכלי, אז כל העבודה שהאדם עשה, כביכול אינה נחשבת לו עכשיו כלום. ויותר מזה, אם מקבל תענוג בו ברגע שנותן יגיעה, אז לא מרגיש בכלל שנותן את היגיעה. זאת אומרת, גם לעבר אינו יכול לפנות ולומר שיגע במשהו, אלא הוא כביכול רק מלקט תענוגים. והתענוג הוא מה שנשאר בכלי. אם כן, מדוע כך מושרש בטבע הכלים? ומה היתרון בזה לעבודת האדם?

"ואינו דומה לפועל שמקבל שכרו בערב, שהוא בעצב ובצער בשעת עבודתו. וזה שאמרתי: אשר כל מושג של כאב ויסורים שישנו במציאות, הוא אך ורק בהרחקת התשלומים משעת העבודה. גם אם תעיין יותר, תמצא אשר כריחוק הזמן ביניהם, כן יתרבה הכאב של העבודה, וממש כמו שתי טפות של מים שוים זה לזה."

אבל אנחנו מקבלים את הרחקת התשלומים, כי רק על פניה יכולים לדרוש כוח האמונה. וכשיבוא כוח האמונה, הוא יכסה על כל אותו הפער, שבעטיו אדם מרגיש את עצמו ברע. לכן לא לדרוש שהרשעים ייעלמו, שכל המצב יעלם, שאני ארגיש טוב, שהבורא יפתח ויגלה לי הכל. אלא לדרוש שהאמונה תעשה לי אותו השירות כמו הידיעה, כמו שהייתי מקבל תשלום במקום.

עניין "היום לעשותם ומחר לקבל שכרם" הוא בלבד משפיע עלינו. שהכלי אינו יכול לתפוס את הפער בין היום למחר, בין היגיעה לקבלת השכר, היות שהכלי בנוי בצורה פשוטה - הנאה או חוסר הנאה, אחד או אפס, ולא יתכן אצלו מצב אחר. והכל בכלל אינו שייך לכלי. אלא האדם לאט לאט בונה אותו מתוך ניסיונות החיים שלו, שלאחר היגיעה יבוא השכר, ויתכן שיבוא בעוד חודש, או חודשיים, או בעוד עשרות שנים.

אבל השכל הזה איננו טבעי, אלא הוא קנוי, ולכן מאוד קשה לנו לעמוד בו. ובכל פעם עלינו לבנות את המערכת הזאת מחדש, ובאיזו צורה מלאכותית לקשור את היגיעה שלנו עם קבלת השכר. מפני שהכלי עצמו, הרצון לקבל, הוא בדומה לילד, רוצה כאן ועכשיו, ואם אומרים לו, שיקבל בעוד עשר דקות, הוא איננו מבין מה זה. כי מבחינתו אם אין לו במקום, אז אין. ולכן משך כל העשר דקות האלה הוא צורח, כי נראה לו שהן אף פעם לא יגמרו.

וכך גם הגדולים, אלא שהם בנו מערכת שכלית לצד הרצון, שמרגיעה את הרצון לעת עתה, אבל זו מערכת לגמרי מלאכותית. וברגע שנדרשת תוספת יגיעה, או שיקול קצת שונה, או מסתנן פחד שמא דברים לא יקרו כפי שאדם תכנן בכל, מיד הכל נופל, וכמו שרואים בחיים, האדם בא לידי אכזבה, וזורק הכל. שבעצם כל היאושים, והבעיות, נובעים מכך שהמערכות השכליות הללו מנוגדות לטבע.

כי אנחנו רצון לקבל, ומרגישים תענוג או ייסורים בלבד. ואין לנו יכולת להעריך תענוג או ייסורים בעתיד. כמו לדוגמה, שאומרים לאדם שהעישון עלול להזיק לבריאות, ומה בכך? לכן קשה מאוד לבנות מערכות להערכת המצבים שיהיו בעתיד, ואפילו את המצבים שהיו בעבר, אנחנו שוכחים על ידי המילויים. זאת כל הבעיה שלנו. לכן האנשים בעולם הזה משתמשים במערכות שכליות, ועל פני העניין הזה בלבד בונים את כל החינוך, שכדאי לעשות כך, ולא כדאי אחרת, כי מעשה כזה עלול לחזור אלי בצורה מסוימת בעתיד.

והיות שאין לנו ברירה, אלא היום לתת יגיעה, ורק מחר לקבל שכר, וכך בכל קשרי היחסים בינינו, ובחיים שלנו בכללותם. יוצא, שכל החינוך שאנחנו מלמדים לצעירים, ולומדים בעצמנו, סובב על איך צורות הקשר יהיו כאילו מקבלים במקום. לזהות תענוג או ייסורים בהווה במקום העתיד, זו בעצם כל ההשכלה שלנו.

"ועם האמור מובן הגדר של ב' השמות, "צדיק" ו"רשע", כי האדם אינו הולך בטל בעולם הזה, ובהכרח בכל רגע יש לו איזה הרגשה בסבת מציאותו בעולם, או לברכה, או לקללה ח"ו." האדם פועל מתוך הרגש. ומתוך מילוי הכלי אומרים, מה הכלי או האדם אומר, ומה הוא מרגיש. זאת אומרת, להרגיש ולהגיד, להרגיש ולייחס למקור ההרגשה, זה היינו הך. שאם אדם מרגיש טוב, הוא מתייחס יפה למי שעשה לו טוב. ואם מרגיש רע, מתייחס רע למי שגרם לו רע. ואי אפשר שהכל יקלקל לאדם את היחס הזה.

"כלומר, שענין הברכה שאנו מצווים לברך את הבורא ית', הוא ענין הנעשה מאליו. כמו שהעשיר הנותן מתנה הגונה לעני, הוא יודע בבטחה, שהעני מברך אותו על זה, ואינו צריך להטות אליו אזנו למה שמוציא מפיו. וכן להפך אם אדם מכה ומקלל את חברו, הוא יודע בבטחה שחברו מקלל אותו, ואינו צריך לתת דעתו על זה."

לחלוטין אין מתחשבים עם מה שיוצא בהתנהגות החיצונית של האדם. אלא מודדים רק לפי הלב שמרגיש אם הכלי מלא, אף ללא הכרת האדם. כמו שמודדים בתוך חבית, שאם יש בה מים או יין - אדם מרגיש טוב. אם אין מה שצריך - אדם מרגיש רע. זאת אומרת, המדידה היא כמו בתוך חפץ שאין לו שכל ורגש, ונמצא מחוסר כל שליטה אם יש בו או אין בו. אלא לפי מידת המילוי בלבד, כביכול מבלי להתייחס לאדם ש"סביב" המילוי, אפשר לומר מה ההרגשה שבתוך האדם. מעשים חיצוניים, תפילות ובכיות, לא יועילו. אלא האדם צריך להבין שהוא מקבל מהבורא מתנה, הזדמנות לפתח כלים דהשפעה. וכל מה שהוא מרגיש רע, זה רק כרוז שמזמין אותו: "תתחיל לפתח כלים דהשפעה". ורק בקניית תכונת ההשפעה על פני ההרגשות הבלתי נעימות, אדם יוצא מהמצבים הללו אל המרחב הרוחני.

"ועל דרך זה ממש, אם האדם נהנה ממציאותו בעולמו של השי"ת, הרי באותו הזמן נמצא מברך לבוראו, שברא אותו להנותו, וכמעט שאינו צריך להוציא בפיו, כנ"ל." אלא האדם מרגיש בלב, כמו שכתוב "כל עצמותי תאמרנה". ואם אדם מרגיש רע, אז הלב שלו מרגיש רע, וזה מה שמרגיש הבורא. כי בעמקות לבו של האדם, בבחינה האחרונה שלו, בחינה ד' דד', שעדיין אינו מרגיש בה כלל, כי נמצאת רחוקה ממנו, ועתידה להתגלות לו רק בסוף המדרגות, שם בעמקותו נמצאת נקודת המפגש שלו עם הבורא. כמו שכותב דויד המלך בתהילים "אחור וקדם צרתני".

"ולהפך ח"ו, אם האדם מרגיש איזה כאב, בזמן מציאותו בעולמו של השי"ת, הרי באותו הזמן, עושה להפך ח"ו, כנ"ל." רק בכוחם של מעשים של השפעה לשנות את ההרגשה שבלב. ולא שעם אותה ההרגשה, אפשר על ידי מעשים חיצוניים לשנות את המצב. עם הבורא אין מילים, ואין שום קשר, זולת דרך תכונת ההשפעה.

למה יש שכחה?

אין שכחה. אלא באות הבחנות חדשות, רשימות שצריכים לממש, וכתוצאה מכך המצב הקודם נעלם. הסיבה העיקרית היא, מפני שאדם לא עובד בעד עצמו, אלא העבודה שלו היא עבור כל המערכת. ואלמלא כל המערכת, לא היה יכול לעבוד בעבור עצמו. כי אדם הוא רק תא, נשמה פרטית מאוסף הנשמות, והקיום שלו תלוי בכולם. ואם אין כולם, אין לו זכות קיום. שבדומה לתא יחיד בתוך גוף מת, איך ימשיך לחיות? לכן כשמשתנים סך כל התנאים במערכת, שכולה נע לקראת גמר התיקון, אז אפילו אדם שאינו עושה כלום, ספיראלת הרשימות שבו מתפתחת, והרשימות דורשות מימוש.

כמו שמסביר בעל הסולם (פרי חכם אגרות, אגרת דף כ"ז), שאם בא מלאך אחד, ואדם לא מממש אותו, אז יורד המלאך הזה ממשרתו, ובמקומו בא מלאך חדש, "אות פלוני". [ובהיות שהאות טועה באיזה תוכנית, מיד מתפטר ממשמרתו, וממליך אות אחר תחתיו."] זו צורת הרשימות שעולות בתוכנו, והתחלפות המצבים מופיעה בנו כשכחה, כי המצבים שהיו נעלמים כביכול.

אבל אם אדם מממש את הרשימות נכון, והם נמצאות בו כמקיימות ומעמידות מצבים חדשים, שעל פניהם הוא עושה, אז הוא זוכר אותם. ואפילו בגשמיות, אדם לפעמים זוכר משהו שקרה לפני עשרים שנה, מפני שהוא צריך את ההבחן הזה להיום. ואם אינו צריך, אז הוא שוכח, ואותו מצב כביכול נעלם. זאת אומרת, בכל אותן הנסיבות שהרשימות דרושות לעבודה, או שאדם הצליח לממש אותן לנכון, הן נשארות להתקיים גם במצב הנוכחי. ומובן שבנוסף לכל, יש בשכחה גם את הפן פסיכולוגי.

באיזה תנאי מערכת שׂכלית, היא יותר חזקה מההרגשה?

שׂכל ורגש פועלים תמיד כאחד. הכל לא יכול לפעול בפני עצמו, אלא בתוך המערכת השכלית אנחנו מייצרים מכל הצורות הרגשיות, תמונה רגשית, שעומדת מולנו כתמונה מציאותית, ובה אנחנו משתמשים. כי הגוף אינו מבין דבר מלבד התענוג. והכל רק מסייע לנו לצייר לעצמנו תמונות של תענוג שכביכול קיים ונמצא, אמנם שזה רק האדם משער אותו. לכן במידה הזאת אפשר לומר, שהכל מסוגל לשלוט ברגש הנוכחי, כי יכול לתת לרגש הנוכחי תמונה עתידה הולמת, שיהיה כדאי לו להחליף את התמונה הנוכחית. אבל עדיין זה רגש מול רגש, ואין זה הכל.

לכן חשוב להבין, שאדם לא חי מנוסחאות לעולם, אפילו נראה לו כך. אלא על פני הנוסחאות הוא מצייר לעצמו ציור רגשי. כי אדם ביסודו הוא רצון לקבל בלבד.

האם היגיעה היא להגדיל את החיסרון כל הזמן?

היגיעה שלנו אינה על מנת שנקבל חסרונות יותר גדולים, או יותר מכוונים לכיוון מסוים. חיסרון זה חיסרון, ואינו יכול להוות מטרה בשבילנו. ואפילו נדמה לאדם, שאם היו לו חסרונות גדולים, אז היה עובד, פועל, "מרביץ" את כל היגיעה, ומקצר זמנים. זה רק נדמה לו שהוא יכול להשתוקק למשהו מתוך החיסרון. אלא הוא משתוקק לדבר שמאיר לו בלבד.

לכן כל העבודה שלנו היא על גדלות המטרה, ורק כנגדה מתעורר ומופיע בנו החיסרון. אבל לעולם לא נוכל להיות שמחים ושבעים מחיסרון. אלא אדם יכול לשמוח בחסרונות, רק אם כנגדם מתגלה לו מיד התכלית. לכן להשתוקק לכלים, הכוונה היא, שכנגד הכלים האלה האדם מיד מתאר לעצמו מילוי. ואפילו את ההשפעה האדם מתאר לעצמו, אבל מתאר בצורה רגשית, "איך ארגיש, עד כמה שהזולת נהנה".

"ואף-על-פי, שאינו מוציא דבר מגונה מפיו, מכל-מקום ההרגשה היא השולטת, וזהו השם: "רשע". כי בשעה שמשיג איזה כאב, בהכרח הוא, שמרשיע ח"ו וכו'." זאת אומרת, מקלל. רשע וצדיק לא נקרא שאדם כך חושב, אלא כך הוא מרגיש בתוך מציאותו. יתכן שההרגשה תלויה או לא תלויה בו, מכל מקום, הוא מודד את עצמו לפי "תכולה" - אם יש לי מילוי, אני צדיק. אם אין לי מילוי, אני רשע. שהשם "רשע" או "צדיק" איננו שייך לקביעת האדם, אלא למצב שבתוך הכלי שלו, בתוך הרצון שלו בלבד. ולא יכול להיות לאדם יחס אחר לזה, אלא רק לפי המילוי או החיסרון.

"כי התרעומת מתבטאת בהרגשה עצמה, ואינה צריכה להתגלות ברבים." וגם לא כלפי עצמו.

"והגם שמוציא מפיו איזה ברכה, הרי זה דומה לחנופה ח"ו בדומה לבעל-הבית המכה את עבדו, והעבד אומר לו, אני נהנה מאד מהמכות, אני שש ושמח בכל לבי." יכול להיות שאדם מבין, שהוא נמצא בהסתר, ושהבורא מבלבל אותו, כדי שיתקדם נכון בדרך, ושבזה הוא מכין לו שדה עבודה, שירכוש בו את הכלים שלו. על כל פנים, כל עוד הוא נמצא בעולם העשיה בהסתר כפול, או בעולם היצירה בהסתר רגיל, הוא לא עבר את המחסום, והכלים שלו אינם מלאים, אלא ריקניים, והוא נמצא בחושך, לכן הוא רשע ומקלל. ולא יעזור לו שיחשוב אחרת. כי מודדים רק לפי הקבלה בפועל בתוך הכלים בלבד. וכל החשבון האנושי אין לו ערך, ואין לו שייכות לחוכמת הקבלה.

לכן על העולם הזה בכלל לא מדובר, כי כאן אין לנו יחס לבורא. אלא אומרים, כשאדם נמצא בעולם העשיה נקרא רשע גמור. וכשנמצא בעולם היצירה הוא נקרא רשע שאינו גמור. כי מה נקרא "רשע"? שמרשיע את הבורא, ומקלל אותו. ואין לו ברירה אחרת, כי מתוך הכלים שלו, זה המצב. לפיכך נותנים ציון לכל אחד ואחד בהתאם לדרגה שבה הוא נמצא, ולא לפי מה שמתחשק לו לומר. שאם נמצא במצב של הסתרה, ופתאום נחה עליו הרגשה טובה, אז הוא מצדיק את הבורא. הוא לא יכול להצדיק, כי במצב ההסתר שבו הוא נמצא הכלי שלו איננו מלא. ומה ש"בא" לאדם להרגיש, ומה שנדמה לו, אלה הבלבולים שלו, אבל אין זה המצב האמיתי. לכן מבחוץ אדם יכול להתפעל, להיות במצבים צדקניים למיניהם, לומר "קריאת שמע" מבוקר עד ליל, אבל כשמודדים את הכלי בלי להתייחס לצורה החיצונית שלו, לפי זה קובעים "האדם הזה הוא רשע".

"על-זה נאמר: "דובר שקרים לא יכון".

ועל-פי הדברים האלו, תבין גם הגדר של השם: "צדיק", שהכוונה היא על אדם השרוי בעולמו של הקב"ה," בלבד. שהאדם מלא, כי הבורא ממלא אותו, הבורא מתלבש בו, היינו מה שנמצא בתוך האדם זה הבורא בעצמו, והוא נקרא אז "שרוי בעולמו של הקב"ה".

"ועם כל זה הולך ומקבל תמיד הרגשות טובות ונעימות, והוא שרוי בתענוג בתמידיות. אשר ע"כ נמצא תמיד מברך את השי"ת, שבוראו להמציא לו עולם טוב ומשמח כזה. וגם הוא, ודאי אינו צריך להוציא הדברים במוצאות הלשון דוקא, כי ההרגשות בעצמם המה הברכות שהוא הולך ומברך את השי"ת. כמוסבר במשל הנ"ל. וע"כ נקרא "צדיק". שמצדיק את הבריאה ומרגישה כמות שהיא באמת. כמ"ש: "וירא אלקים את כל אשר עשה והנה טוב מאד". וז"ש: "וצדיק באמונתו יחיה". והוא בא ללמדנו כוחו של הצדיק, כי לכאורה הוא דבר בלתי מובן לאיש פשוט, כי איך אפשר שימצא אדם בעולם הזה, ויהיה נפלט מכאב ויסורים; ועוד יותר פליאה, שיהיה הולך ושורה בתענוג תמידי, שלכאורה הוא נגד החוש!

אבל עם האמור תבין, שכל ענין המושג של יגיעה וכאב שישנו במציאות, הוא מצוי רק בבחינת ההרחקה של התשלומים מן העבודה,"

ההבדל בין צדיק לרשע הוא לא במה שבאמת נמצא בתוך הכלי של האדם. האדם יכול לשלוט במצב הכלי שלו, אם יהיה מלא או ריק, מבלי תלות במילוי שצריך לבוא מלמעלה ולמלא אותו, שהרי אז תלוי בלמעלה אם יהיה הכלי מלא או ריק. אלא אם אדם מקרב לעצמו באיזו צורה את המילוי הנמצא אי שם, וממלא את עצמו בתכונת ההשפעה, באור החסדים, אז הוא כבר אינו רשע, כי הוא מזמין מילוי אחר בשביל עצמו. ואם יזמין אותו רק בעל מנת שלא לקלל את הבורא, אז ייקרא "צדיק".

מכאן שאין אדם מחכה שיבוא היין וימלא לו את החבית, אלא הוא ממלא את החבית כך שלא נדקק לשום מילוי אחר, ואז העיקר בשבילו שמתוך הכלי שלו איננו מקלל, אלא מתייחס לבורא באהבה. זה התיקון הראשון של האדם, שאינו מחכה למילוי שנמצא רחוק באין סוף, אלא עושה תיקון בתוך הרגשתו, כדי לקבוע אהבה בלבו לבורא, במקום הקללה שבטוח נמצאת כעת בלבו.

"אשר על-כן, אף-על-פי, שיש בערכם של התשלומים לכבות את היסורים, ולעקור אותם מעיקרם. מכל-מקום אינם פועלים עליו בשעת העבודה, ויש לו זמן להרגיש אותם כנ"ל בארוכה. וכמשל בעל החנות. - אשר כאב טרחתו נעקר לגמרי, והביט על מקומם ואינם כלל בשעת הפדיון ושימוש הקונים." מתוך הרגשה כלפי הבורא חייבים להגיע למילוי באור החסדים בתוך הרצון, עד לכדי כך שיהיה זה כאילו המילוי האמיתי, וכביכול אין צריכים לשום דבר יותר במקומו. המילוי הזה חייב להיות ללא שקר פנימי, אלא לפי מדידה אמיתית. שאור החסדים ימלא את כל המשקעים, את כל החסרונות שיש בתוך הרצון, כך שאדם לא יזדקק לאור חוכמה, שהוא המילוי הטבעי האמיתי.

"מהסיבה שהשכר והיגיעה באים כאחד, ואין ביניהם רוח של זמן שיתגלה הכאב של הטרחה. והבן היטב." עולה השאלה, מהיכן אדם יודע מהו השכר, שיוכל למדוד את עצמו לעומתו? אם הוא רוצה להשיג את המילוי בחסדים, אז כנגדם מתגלה אור חוכמה, שכלפיו הוא יכול למדוד את החסדים, ועל פני החוכמה הוא עושה את החסדים. וזה בא מצד שמאל, מתוך הכלים הלא מתוקנים שלו, ומצד ימין, שלוקח מהבורא את היחס שנקרא כוח ההשפעה, ואז ממלא את עצמו. זאת אומרת, למרות שמדובר באורות דחסדים, שהם אורות התיקון, מכל מקום הם נותנים לכלי הספקה גמורה.

"ובזה תבין בפשיטות דברי הזוהר: "אשר באתר דאית טרחותא [במקום שיש טרחה] תמן אית סטרא אחרא [שם נמצא הסטרא אחרא] , בגין דאיהו בגריעו [מסביב לסטרא אחרא נמצא החיסרון] , וכל עובדין דילה הוא בגריעו [וכל המעשים שלו בחיסרון] " וכו' ע"ש. והוא כי מי שזכה לאמונה שלמה, הרי היהיה משמש אצלו בהוה ממש, דאי לאו הכי [שאם לא כך] , לא נקראת שלמה. עד"מ: - אם אדם נאמן מבטיח לי דבר מה, הרי אני כאלו קבלתי הדבר בידי, ואם אמנם חסר מהרגשתי איזה שיעור, כלומר, שאני מרגיש שהיה נעים לי יותר אם הייתי מקבל באמת הדבר בידי, אם-כן נחסר לי זה השעור ממש באמונתו בו. והבן זה מאד."

יש אמונה והשגה, או כוח האמונה וכוח ההשגה. ההשגה תלויה בתיקון הכלים, והיא תמיד מוגבלת, כי הכלי של הנברא מוגבל ל"חמש מנות". ויוצא, שמנפש דנפש עד נרנח"י במלכות דאין סוף, בכל מנה הכלי מרגיש את עצמו מלא, אבל המילוי הזה נובע ממוגבלות הכלי. ורק במצב הג' הכלי מרגיש אין סוף, שאין גבול, כי מהות המילוי הוא כבר חיבור עם המאציל. שאז נעשה השימוש בכלים של המאציל, ברצונו להטיב לנבראיו, ולא ברצון של הנברא להכיל את ההטבה הזאת.

אותה היכולת לקנות את הכלים של המשפיע, החסרונות של הבורא, נקראת קניית "כלי האמונה". הכלים האלה אינם חסרונות לקבלה, אלא חסרונות להשפעה, שבהם משתמשים בזולת כחיסרון לפעולה. ובזה הכלי יוצא ממוגבלותו הנקראת "ידיעה", "השגה", אל מצב בלתי מוגבל הנקרא "השפעה", "אמונה". זה התיקון שעלינו לעשות מתוך כלי קטן מאוד שקיבלנו מהבורא, ואפילו אותו מרגישים שאנחנו לא מסוגלים למלאות.

בשימוש הנכון, הכלי הזה משמש לנו כיסוד בלבד. וכשמתרוממים למעלה ממוגבלותו באמונה למעלה מהדעת, בלרכוש כלי האמונה, תכונת האמונה, אז נעשה הכלי בלתי מוגבל. כי האדם משפיע לחיסרון של הבורא, ורוצה למלא אותו. ונמצא אז דומה לתינוק, שעם היכולת המזערית שלו בחיים, עם אחיזת החיים הקטנה שלו, הוא מצער או משמח איש גדול מאוד שכל חייו תלויים עכשיו בהרגשה שבכלי הקטן של התינוק.

ומפני שמשתמשים אז באהבת הבורא אל הנבראים, יוצאים לא רק ממוגבלות המקום, היינו הקיבול, אלא יוצאים גם ממוגבלות הזמן. כי הבורא הוא נצחי, מעל המצבים המשתנים שלנו, טוב ורע, חיים ומוות. ואז הכוח שרוכשים, החיסרון להשפעה, ותכונת ההשפעה בעצמה, מביאים לאדם הרגשה, וחיים, ומציאות, שהם עצמם הנצחיות.

כך מרגישים בתוך כוח ההשפעה, כי מעבירים את עצמם מהכלים דקבלה, ומכניסים את עצמם לחסרונות של הבורא, שהם חסרונות של השפעה. ובהם מרגישים נצחיות מעל זמן, תנועה, מקום. כי האהבה של הבורא כלפי הנברא היא בלתי מוגבלת, ומי שנמצא בתוך האהבה הזאת, בחיסרון להשפיע לו, גם כן מרגיש אותו מצב בקיומו.

"נמצא מובן מאליו, אשר אדם צדיק שזכה לאמונה שלמה, בשעור שאמרו ז"ל: "נאמן הוא בעל מלאכתך שישלם לך שכר פעולתך". בהכרח שמרגיש בכל קורטוב וקורטוב של כאב טרחתו, את תשלומיו שמקבל מהשי"ת, אע"פ שעדיין לא קבלם בהוה, אמנם בשביל זה מאירה לו אמונתו בשלמות, באופן אשר הנתינה בעצמה, אין לה מקום להוסיף אפילו חלק הקטן ביותר, של נייחא דרוחא [נחת רוח] ."

אבל עולה שאלה, אם עלה לדרגת האמונה, ועושה פעולת ההשפעה, אז הוא הרי לגמרי איננו חושב על השכר, ומה הכוונה "אפילו שכר שמאיר לו מרחוק, נראה לו שמאיר קרוב, כאילו קיבל אותו עכשיו"? באיזה שכר מדובר מלכתחילה, אם אדם מגיע לתכונת ההשפעה?

"כי אם היתה הנתינה חשובה במעט מן ההבטחה, - ואפילו שיהיה בתכלית הקטנות - א"כ עדיין לא הגיע לסופה של האמונה, ואם כן לא נקרא צדיק. אלא בהכרח שהגיע לסופה של האמונה, שההבטחה משמשת לו כנתינה, ואין לו כל חילוק בין יהיה להוה, ואם כן הרי הוא דומה לבעל החנות, שלא שייך שיתגלה אצלו מקום כאב הטרחה בשעה שמשמש את הקונים, היות שהטרחא והתשלומים באים כאחד. וז"ש: "וצדיק באמונתו יחיה"."

באותו החיסרון להשפעה שיש לו, ואותו עדיין איננו יכול לממש, הוא נקרא צדיק. וזה השכר שלו. שאם מתקן את כל הכלים הנוכחיים שלו, ומעלה אותם לדרגת האמונה, אז גם לגבי כך שבעתיד יקבל את כל תיקון ההשפעה על כל הכלים דקבלה שלו, אין לו ספק. וזה נקרא "צדיק באמונתו יחיה".

בפועל הוא תיקן רק חלק מהכלים באמונה, ובהם הוא משתמש בהתאם. אבל למטרה שהיא הסוף, שנקרא לקנות את כל תכונת האמונה, ולהשתמש בה במלואה, זה השכר שלו, שאליו טרם הגיע. ובכל זאת, אותו הכוח, אותה ההארה מאירה לו כבר מתוך שרוצה לקנות כלים דהשפעה. ונמצא שהתשוקה הזאת לכלים דהשפעה מביאה לו את התשלום כאילו קיבל אותו כבר עכשיו.

מה שאין כן, אם היה משתוקק לתשלום דקבלה. אז היה מאיר לו התשלום מרחוק, אבל היה לו הספק אם יקבל או לא. אלא אדם שרוכש כלים דהשפעה, ומשתוקק לגמור לרכוש את תכונות ההשפעה שתלויות באותו המקום, באותו המקור שאליו הוא משתוקק, בבורא. יוצא שכבר עכשיו יש לו את כל התשלום בפועל. תשלום שהוא כלים דהשפעה מופיע במלואו בהרגשת האדם, אמנם שטרם הגיע לסוף. הוא לא יכול להשתמש בכלים הללו בפועל, כי הכלים דקבלה אינם מתוקנים בפועל, אבל ההרגשה שלו בנוגע לתיקון הכלים בעתיד, היא הרגשה של ביטחון מלא.

והביטחון הזה בא לאדם שמקבל ערבות מהקבוצה. שהערבות היא אותו כוח האמונה מאותו מקור. לכן במידה שהוא משקיע את עצמו בקבוצה בתקווה לקבל ממנה תמיכה שתעזור לו להתעלות מעל הכלים האגואיסטיים שלו, אז הוא ממלא את הסאה ומסיים את היגיעה, הוא מקבל מהלימוד ומכוח הקבוצה את אותה התמיכה, כוח הערבות שמסייע לו להתעלות באמונה למעלה מהדעת מעל הידיעה שלו.

וכשמתעלה מעל הרצונות דכלים דחוכמה, הרצונות דכלים דקבלה, אז מרגיש את עצמו בלתי מוגבל, ובאותו חוסר מוגבלות הוא מתחיל להרגיש את הכלי הכללי. שחיבור כל הנשמות נקרא "בלתי מוגבל" רק מפני שהוא רוכש אותו ככלי חיצון, שאינו הוא עצמו, אלא חסרונות שמחוצה לו, שמתייחס אליהם, ורוכש אותם בכוח ההשפעה.

אם אדם היה רוכש את הכלי הזה ברצון האגואיסטי, ומצרף את כל הנשמות לנשמה שלו בצורה אגואיסטית, וכך היה בונה כלי, אז אותו הכלי היה מוגבל. כי הוא בסך הכל היה כולל הרבה נקודות, כלים קטנים. אבל מפני שהמגמה היא לרכוש את אותו הכלי, כדי להשפיע מכלי אחד לאחרים, אז הרכישה היא אלטרואיסטית, בהשפעה. והכלי הכללי נשאר כחיצון, ולא כפנימי (לא חיצון מבחינת "זר", אלא חיצון בזה שהאדם משפיע לו). לכן יוצא שהוא כלי בלתי מוגבל.

כי האדם רוכש את החיסרונות של האחרים כדי להשפיע להם. והשפעה כזו אי אפשר שתהיה בחיסרון של עצמו, ש"יש לי חיסרון ואני משפיע לו". מפני שאדם באופן טבעי מזדהה עם החיסרון של עצמו, היות שאין בו כוח שבירה. מה שאין כן בינו לבין חסרונות הזרים קיים כוח השבירה. שבעזרת הכוח הזה הוא יכול להתייחס אליהם כמו אל זרים, ואז להשפיע להם. ובזה אדם קונה את אותם הכלים שהיו פעם מחוברים אליו בגופו, וכעת הוא יכול להתייחס אליהם בצורת ההשפעה.

יוצא שאותו הכלי שברא הבורא, ומלכתחילה היה מוגבל להכיל אור הנפש בלבד, מפני שאדם מתייחס אליו כמו אל זר, עם מגמת ההשפעה, אז אמנם שמשתמש בכלים הצריכים מילוי, המגמה הזו עושה אותו כלי לבלתי מוגבל. ומעלה את הפעולה מעל הכלי, ובזה מתעלים מעל כל מוגבלות זמן, תנועה, מקום שבכלים דקבלה.

"ובזה מובן דברי הזוהר, ד"באתר דאית טרחא [במקום שיש טרחה] תמן ס"א [שם נמצא הסטרא אחרא] וכו', ואין הקדושה שורה אלא בשלימו" וכו'. ע"ש. שהרי סימן מובהק הוא, אם הוא זכה להיות דבוק בקדושה, בהכרח שזכה לאמונה שלמה. ואם כן הרגש הטרחא והיגיעה מניין לו? אלא בהכרח שהס"א שורה עליו, כי אמונתו אינה שלמה. ואם כן בהכרח, שהוא מקבל הרגשים של צער, שאז נקרא "רשע". כמ"ש לעיל בארוכה ע"ש.

וז"ש: ש"רשעים בחייהם קרויים מתים". שהרשע "קצר ימים ושבע רוגז". "וצדיק באמונתו יחיה". והבן." בהתאם לכלים שבהם נמצא האדם, תלויה מהות החיים שלו.

"ובזה תבין קושיית הפילוסופים, על תורתנו הקדושה, במצוה של אהבת השי"ת. כי לפי חוקי הטבע, אין ענין מצוה וכפיה נוהגת באהבה. אלא הוא ענין המגיע מאליו וכו'. כמו שהאריכו בשטותם.

ובהאמור, תבין כאן מקום שאלה. כי לא נתנה תורה אלא לבני-ישראל, שזכו מקודם לאמונה שלמה. כמ"ש: "ויאמינו בה' ובמשה עבדו". וכן הקדימו "נעשה לנשמע" כנודע.

ועל דרך זה השגנו כל התרי"ג מצוות, לעבוד אותם בהקדם האמונה השלמה כנודע, שהוא התרעא לדרתא [משמיע הזעקה בשער] . ואם כן יהיה שעור הכתוב ואהבת את ה' אלקיך, תלוי ממש בידו של האדם,"

למצוות האהבה מגיעים, רק לאחר שמתקנים את הכלי. כידוע, עוברים תחילה הסתר כפול, הסתר רגיל, מחסום, שכר ועונש, ורק אחר כך מגיעים לאהבה. זאת אומרת, קודם רוכשים את כל הכלי של אדם הראשון, שנכללים מהחסרונות שבו, כדי להשפיע לו. "וכל המצער עצמו עם הצבור זוכה ורואה בנחמת צבור", שבכלי הזה מגלים את המצבים המתוקנים.

מהם מצבים מתוקנים? איך שהבורא מתייחס לכלים האלו. ומהיכן יודעים? האדם שצירף לעצמו את הנשמות האחרות על כל החסרונות שבהן, ומתחיל להתייחס בהשפעה לאותם הכלים שרכש, כדי למלא אותם, מתוך השתוות הצורה עם הבורא הוא מגלה שגם הבורא מתייחס אליהם בהשפעה, ותמיד התייחס אליהם כך. יוצא, שהאדם מתייחס לכלים האלו, כמו שהבורא מתייחס אליהם, ואז הם נפגשים שם, באותו היחס. כשני אנשים שאוהבים תינוק אחד, ולכן בתינוק נפגשים הרגשות שלהם.

לפיכך האדם מתחיל לראות שהבורא מתייחס לכל הנבראים באהבה ללא גבול. ומתוך זה נפתחת בו הרגשת האהבה לבורא. לכן נקרא שלאחר תרי"ג מצוות, שמתקן את הכלים שלו בלהשפיע לאחרים, אדם מגיע לאהבה לבורא.

"דהיינו שיתאמץ בכל כוחו, לבוא במדריגה תמידית כזו, שיהיה הולך ומקבל תמיד שפע קודש, ומטרות עוז, וכל נועם בתענוג תמידי, ואז האהבה בטוחה לו מאליו, כפי שהיא ארוכה בחוקי הטבע, באופן ששעור האהבה ומצוותה, הוא ענין הכשרתנו לקבל ממנו תענוג תמידי, נועם על נועם, כדרך הקדושה, שמעלין בקודש.

וזהו ודאי בידינו, דהיינו, תיקון האמונה, כאמור. שאם זה ודאי אור אהבתו ית' בא מאליו, כי הרגש קבלת התענוג, היא עצמה הביטוי של אהבה וברכה לנותן. בדומה לנר ואורה, והוא פשוט.

יהודה ליב"

איך הלימוד מביא לרכישת האמונה?

בהקדמה לתלמוד עשר הספירות (אות י"ז) כתוב, "ולפיכך מתחייב הלומד בטרם הלימוד להתחזק באמונת השם יתברך ובהשגחתו בשכר ועונש, כמ"ש חז"ל "נאמן בעל מלאכתך, שישלם שכר פעולתך"". זאת אומרת, אפילו לא זכה לאמונה, על ידי הלימוד יבוא האור המקיף, אור המחזיר למוטב, ויביא לאדם תכונת האמונה. שאמונה נקראת "השפעה", הכוח המתקן את הכלי עד רמת להשפיע על מנת להשפיע, ואחר כך עד רמת לקבל על מנת להשפיע. כל תיקון הכלים תלוי בכוח האמונה.

ואיך אפשר להצטייד בכוח הזה? במיוחד בשעת הלימוד. אבל הוא ממשיך ואומר (אות ט"ז), ראינו אנשים שלומדים הרבה, ללא הועיל. אלא הלימוד הכרח שיתקיים בתנאים מיוחדים - מקורות אמתיים בשפת הקבלה כי בה טמון המאור הגדול ביותר. וקבוצה שמעוררת באדם את ההכנה לדרוש השפעה. והכנה פרטית שעושה עם עצמו ללא הקבוצה. ויגיעה פרטית בכמות ובאיכות שצריך לתת בזמן השיעור.

יגיעה כמותית נקרא, כמה כניסות ויציאות יש לו בזמן שלומד, שדווקא מהתדירות שמתנתק ומתחבר שוב ושוב, גדלה היגיעה הכמותית. ויגיעה איכותית נקרא, למה בדיוק הוא משתוקק, מה הוא דורש. זאת אומרת, עד כמה הוא זקוק לקבל מהלימוד כוח השפעה, עד כמה מגיע עם הכנת החיסרון לתכונת ההשפעה. שהדרישה שלו לא תהיה סתם מן הפה אל החוץ, אלא תהיה בלבו, מתוך שנגלו לו הכלים הלא מתוקנים שלו, שקבע שהם רשעים, כי איתם לא יכול להגיע למטרה. אם אדם מלקט ומכין כל התנאים הללו ובא אתם לשיעור, אז מובטח לו שיקבל תכונת האמונה.

כי הוא באמת רוצה בה, ומרגיש שבלעדיה אין לו מה לעשות כי "צדיק באמונתו יחיה", היינו הוא יודע שרק בה יהיה החיים שלו, ואחרת הוא מרגיש שזהו המוות. וכשמשתוקק לתכונת האמונה באחוז הקטן ביותר, זה נקרא שהגיע ללא לשמה. שמעורבים בו אינטרס של עצמו, יחד עם רצון להגיע לקשר עם הבורא, להשפיע לבורא, והערבוביה הזאת, כמו שכותב בעל הסולם ("פרי חכם אגרות", אגרת דף ע'), נותנת לאדם יכולת להיכנס פנימה, לקבל כוח השפעה.

וכמו שהוא מסביר ב"הקדמה לתלמוד עשר הספירות", "לא לשמה" נקרא שבינתיים הוא רוצה גם לבורא וגם לעצמו, אבל זו המדרגה שממנה מקבלים כוח ההשפעה, ממנה מגיעים ללשמה, שזו האמונה. ולאחר מכן אדם מגיע לאמונה שלימה, שעל כל הכלים שלו מקבל כוח השפעה, ויכול לעבוד עם כל הרצון לקבל שלו בעל מנת להשפיע. כלומר יש אמונה ויש אמונה שלמה. "אמונה" נקראת חסדים, ו"אמונה שלמה" נקראת חסדים בהארת חוכמה. להשפיע על מנת להשפיע נקרא "כלי דאמונה", ולקבל על מנת להשפיע נקרא "כלי אמונה השלם".

לכן צריך להבין, ש"אמונה" אין פירושה להאמין סתם כי אמרו לאדם משהו, והוא חושב שזה נכון. "אמונה" היא תכונה, כוח שיש באדם, שעוזר לו להיות מנותק מהכלים שלו, להתעלות מעליהם, ולהיות דומה לבורא.

תקציר : הדבר שמכשיל ביותר את האדם בדרכו הרוחנית הוא חוסר היגיעה. ברוחניות יש התעוררות מצד העליון שמבוססת על ההתעוררות מצד התחתון. בעל הסולם אומר שזהו חוק ולא יעבור, שלעולם צריך להקדים התעוררות מצד התחתון כדי לזכות להתעוררות מצד העליון. היגיעה שאדם צריך לתת, היינו מעל לכוחות הטבע, היא הדרך היחידה להתקשר אל הבורא. בעל הסולם כותב גם על עניין הקליפה השומרת על הפרי עד שהאדם משלים את המידה הדרושה, וזה נוהג בפרט ובכלל.

"ב"ה כ"ג כסלו וישב תרצ"ב

לכבוד החסיד וכו' מהר' ... נ"י

מכתבך קבלתי היום והבנתי אותו. - אולם אמצא לנכון, כי תדע גם את דעתי בדברך זה, הגם שלפי השערתי, אין לך עדיין כל קבלה עליהם. ועל כן לא יהיו הדברים משמחים אותך, ולא יהיו חביבים כ"כ בעיניך - ועל-זה האמת יורה דרכו."

בעל הסולם מדבר על חוק השתוות הצורה, שהוא החוק הכללי של המציאות, המופיע בה בכל הרמות והאופנים. שאין במציאות דבר מלבד אותו החוק, הפועל בין שני הכוחות הקוטביים "קבלה" ו"השפעה". ישנן תכונת ההשפעה ותכונת הקבלה, וחוק השתוות הצורה מביא את תכונת הקבלה לצורת ההשפעה. ומכאן שאין הופכים את הרצון לקבל לרצון להשפיע, אלא הרצון לקבל מקבל את צורת המשפיע.

לכן אומר בעל הסולם לתלמיד: "הדברים שאני עומד לומר, אינם נמצאים בך עדיין, לכן לפי הטבע לא תרצה לקבלם, ואולי לא תבין אותם או שבמקצתם תבין. אבל אפילו תבין, ותראה, ותרגיש, הדברים האלו לא יהיו נוחים עליך". כי לפי חוק השתוות הצורה, מרגישים אנו טוב ונוח, רק במה שנמצא כבר בהתאמה אלינו. אבל אם אדם שם את עצמו בגישה ההפוכה, שעליו להתאים את עצמו למשהו, אז מתייחס אחרת להרגשות שלו, שכבר אינו דורש שתהיינה נעימות. אלא אם ההרגשות הלא נעימות באות מהכנה נכונה, אז הוא מבין שהן מראות לו עד כמה הוא הולך לצאת מהמצב הקודם, ולהתקדם למצב יותר מאוזן לקראת המטרה שאליה הוא צועד.

"הנה רבים אומרים "מי יראני טוב", ועם כל זה, מיעוטא דמיעוטא [מעט שבמעטים] מוצאים את זה. וצריך אם כן להבין, איה טמון המכשול הגדול הנמרץ הזה, המכשיל את הרבים בלי חמלה."

"מי יראני טוב" נקרא, שאם לראות, אפשר לראות רק "טוב", רק את הבורא, לפי השתוות הצורה. שאדם מכין את הכלים שלו בתכונת ההשפעה, ואז רואה את הבורא "כי טוב". ולראות "לא טוב" אי אפשר, כי במידה שהכלים אינם נמצאים בהשתוות הצורה עם הבורא, באותה המידה הם נמצאים בהסתרה.

"כבר העירותיך כמה פעמים, על החוק המפורסם בספרים הקדושים: שאין שום דבר ניתן אלא "בזכות"."

הרבה אנשים מתייגעים, ומוכנים להשקיע כוחות, מתוך שרוצים להגיע למשהו בחיים, למה שמתברר להם, למה שמתעורר בהם. ואדם רוצה לפתור את הבעיה שלו, שמפתח רצון למשהו גבוה, אבל איננו יודע איך לכוון את עצמו נכון. אין לו ספר הוראות ברור, שבא בצורה טבעית נפתח בתוכו פנימה, ואז אדם מרגיש שצריך לעשות פעולה כזו וכזו. ונמצא שרבים נכשלים, מתבלבלים, עוזבים את הדרך. אבל יחד עם זאת, יש לאדם רצון להגיע למשהו, לממש את החיים.

והשאלה היא, למה הדרך אל מטרת הבריאה מופיעה לפני האדם בצורה כל כך לא ברורה? למה כל הנהגת הבורא עם האדם מביאה אותו בכל פעם למכשולים, אי הבנות, טעויות, שגיאות ושגגות? על זה משיב בעל הסולם, ש"החוק המפורסם בספרים הקדושים: שאין שום דבר ניתן אלא "בזכות"".

"דהיינו, על ידי יגיעה, המכונה בכל מקום: "אתערותא דלתתא" [התעוררות מלמטה] . שזולתה לא יארע לעולם בשום פנים, כל השפעה מלעילא [מלמעלה] המכונה: "אתערותא דלעילא" [התעוררות מלמעלה] ." רק על ידי התחתון, שנותן את המידה הנדרשת של יגיעה נכונה, מכונת, המסודרת לפי כמות ואיכות, באה אחר כך התעוררות מלמעלה. וההתעוררות פועלת בתחתון כך, שמתוכה הוא יודע איך לסדר את עצמו לקראת העליון, איך ללכת, לקראת מה, שמתחיל לרצות את העליון. זאת אומרת, היגיעה מצד התחתון מחוייב שתקדם לאתערותא דלעילא, ובלעדיה אין כרוז שיבוא מלמעלה, וימשוך את האדם.

ומה שלפעמים מקבלים התעוררות, ולא יודעים מהיכן ומה, זה מטעם שלא יכולים אנו לראות את הקשר בין ההתעוררות לבין היגיעה שנתנו פעם באיזה מקום, ובין הצרות והייסורים שהרגשנו בכל דרכנו. אלא שהם מתקבצים, ומזמינים את האתערותא דלעילא, היחס המיוחד מלמעלה שמעורר אותנו.

אבל לא יתכן שיבוא יחס מלמעלה, לפני שהתחתון נתן את היגיעה הנדרשת. מפני שהיגיעה נותנת לתחתון את היכולת להרגיש את האתערותא דלעילא, שבכל פעם נעשית יותר עדינה, יותר גבוהה, יותר דקה, והאדם אינו מרגיש בה. שאפילו עכשיו היא ישנה, כדברי הכתוב "בכל יום ויום בת קול יוצאת מהר חורב", אבל מי שומע? רק היגיעה בכמות ובאיכות נותנת לאדם יכולת לשמוע את הכרוז.

אי אפשר שתהיה אתערותא דלעילא, אלמלא תקדם לה אתערותא דלתתא. אבל הרי ידוע, שלעולם אין האדם יכול להתעורר מלמטה, אם לא קדמה לכך התעוררות ממרום, שבאה אליו מלמעלה. אז מה קודם ומה נמשך? מה סיבה ומה תוצאה? זה צריך עוד לברר.

מכל מקום, היגיעה שאדם נותן נקראת אתערותא דלתתא. ובין שקדמה לה אתערותא דלעילא כדי לעורר אותו ליגיעה, ובין שלאו, נשאלת השאלה, מה היגיעה שעליו להוסיף על פני ההתעוררות? כי אם עובד לפי ההתעוררויות שמעוררים אותו מלמעלה, אין זו נקראת יגיעה. אם יש לאדם רצון לעשר קילו תענוג, מטבע הדברים הוא מוכן לתת עבודה, כדי לקבל עשר קילו תענוג. שבאופן טבעי הדומם, הצומח, והחי, עושים את המאמץ הזה, כדי להשיג את מבוקשם.

האם זו נקראת יגיעה? אם הטבע במאת האחוזים מחייב את האדם למשהו, לפי התעוררות הרצון שבו, יוצא שבזה נותנים לו כוחות להשיג. ואין בכך יגיעה מצד האדם. זו לא אתערותא דלתתא מצידו. כי היכן הוסיף משהו? אדם שנמצא פוחד או סובל ממשהו, יש לו רצון לברוח מזה, לכן יש לו כוחות לברוח. ואם הוא מממש את הרצון, זו פשוט המכונה שפועלת. ולחילופין, גם אם מראים לו איזה עתיד יפה לפניו, שהוא יכול להשיג, ואז יקבל תענוגים גדולים, נמצא שיש לו כבר כוחות לעשות. וזו לא נקראת יגיעה שנותן התחתון באתערותא דלתתא, בהתעוררות מלמטה.

כי איננו מוסיף כלום, אלא הוא פועל כמכונה המופעלת על ידי ייסורים שדוחפים בו מאחור, או על ידי נתינת הארה מהתענוג העתידי מלפנים. בצורה כזאת כל אחד פועל. כך גם החיה בורחת מסכנה, או רודפת אחר הצייד שמלפניה. ואין הפעולות האלה באות על חשבון הנברא, אלא על חשבון הטבע הכללי, הבורא.

היגיעה היא מה שהתחתון מסוגל לקבץ בתוכו, המאמץ שאינו בא מתוך הייסורים הדוחפים בו מאחור, ולא מתוך התענוגים המאירים לו מקדימה. נשאלת השאלה, מאיפה ייקח אותם כוחות כדי ללכת? מדובר בחומר דלק שלא נמצא בתוך הגוף שלו. ואנחנו יודעים, שהאדם כולו רצון לקבל, שהרצון לקבל לא יכול לזוז, אלא כמו שכותב בעל הסולם, המעביר ידו מהכסא לשולחן, עושה זאת מפני שיודע כי יהיה לו יותר נוח במקום החדש. והחשבון הזה מספק לו חומר דלק, האנרגיה הנחוצה לביצוע התנועה הזאת בדיוק, ותו לא. ובנוסף לחשבונות שהגוף עורך "האם יהיה לי יותר נוח או לא?" הוא עוד מתחשב, "האם יהיה נוח עד כדי כך שכדאי לי לזוז?"

ואילו כאן מדברים, שהיגיעה הכרח שתהיה ללא שום צורך שהגוף מרגיש. לא צורך לברוח מייסורים, ולא רצון להתקרב לתענוג. שרק יגיעה כזו תקרא אתערותא דלתתא שבאה מהתחתון עצמו. האפשרי הדבר?

בדרך הטבע האדם פועל כך, שאם החברה תפרסם לו שכדאי לברוח מדבר מסוים, או ללכת לקראת דבר אחר, אז מצד דעת קהל הוא יעשה זאת. וגם אם מצד הטבע יקבל מבפנים איזו התעוררות למשהו מבלי השפעת החברה, מכל מקום, האדם חייב שיהיה בו מניע, ולא הוא שמוליד בעצמו את המניע הזה. כי מה פתאום שאדם יוכל להוליד משהו?

נראה שאנחנו צריכים למצוא חיסרון ללא חיסרון. בתחילה האדם מקבל התעוררות מהנקודה שבלב, ומתחיל להשתוקק למשהו. אז הוא מגיע ללימוד חוכמת הקבלה, כולו בוער עד שתיכף יהפוך את העולם, אבל כעבור כמה זמן נירגע. מדוע? ברוחניות אין דבר כמו שכחה או עייפות, אלא כך מרגישים בגוף, אבל התחושות הללו לא באות מעצמן. אלו הרשימות שמתעוררות, או לא. פועלות, או לא. כמו מכונה שפעם יש בה יותר חומר דלק, ופעם פחות, ובהתאם לכך היא עובדת. לכן אין דבר כזה שמתעייפים, או להפך, פתאום מתעוררים, אלא זה הכל תלוי ברצון שנגלה, והתענוג או הייסורים הנמצאים לפניו.

וכאן השאלה, איך מוצאים חיסרון שהוא לא חסרון? איך לאחר שאדם קיבל קצת התעוררות, הוא יכול להביא את עצמו למצב שההתעוררות תבוא ממנו, ותקרא אז "אתערותא דלתתא" שהיא חוץ מהנקודה שבלב? איך אדם ישתוקק לדבר שאין לו בו שום צורך? שהאדם מגלה לאחר ההתעוררות הראשונה שקיבל ללימוד קבלה, לגלות משהו, שלאט לאט הכל נרגע, והוא קצת מרפה וחייב חיזוק, או שעדיין בא ומשתתף, אבל לא כמו שהיה ברגעים הראשונים, או אפילו עוזב את את הדרך בכלל. למה? כי כעת עליו להתחיל להשתוקק מעצמו, למשהו לא גלוי. ואיך להמציא לעצמו חיסרון להשפעה, לרוחניות, שהיא ההפך מהרצוי כרגע בגופו?

לזה בהחלט נדרשת יגיעה. לא היגיעה להשתוקק, שהרי אדם לא יכול להמציא לעצמו את החיסרון, ולהשתוקק. הוא לא הבורא שיכול להוליד רצון, ואפילו בתוך עצמו הוא אינו יכול לעורר רצון בצורה ישירה. שאם הכל רגוע, ואינו רוצה דבר מסוים, אז מחליט שעכשיו דווקא ירצה. זה בלתי אפשרי. אלא נחוצות פעולות צדדיות, שבדרך כלל באות על ידי החברה.

אם לפי החלטה שלקח בכל, אדם מארגן לו סביבה, שתתחיל להשפיע לו פרסום של תכונת ההשפעה, אמנם שאינו מעוניין בה, ואין לו שום רצון אליה, אז אפילו שבאמצעות תשלום יחייב חברת פרסום לעורר אותו לכך ש"תכונת ההשפעה היא דבר גדול". על ידי שטיפת המוח הזו ה"מכונה" שלו תכנס לפעולה, ויתחיל להתעורר, ולחשוב שכך זה באמת. כי מהבחינה הזו אדם נמצא ברשות החברה כגוף שאין לו שום שליטה למה יתעורר. לכן בצורה כזאת אדם יכול לעורר את עצמו, ולהתחיל לפתח חיסרון למשהו, שבצורה טבעית אין לו חיסרון אליו.

ואם ניכנס לחברה, ומסדר סביבו חברה שתשפיע עליו בהתעוררות לרוחניות, להשפעה, לדבר שלעולם לא יתכן שירצה, אז בהתאם לכך באה אליו לאחר מכן אתערותא דלעילא. והיא באה בכמה אופנים: או שמאירים לו קצת כנגד היגיעה שעשה עם החברה, ואז מקבל התעוררות, הרגשה יותר נעלה ממה שמקבל בכל ההתעוררויות בחיי העולם הזה. או שלהפך, האתערותא דלעילא תופיע בצורה שירגיש הכבדה, שיבואו הפרעות, מחשבות שיגידו לו, "לא כדאי לך, בשביל מה? מה יש לך מזה? מה אתה מרוויח?" וגם זו אתערותא דלעילא. שעל פניה הוא צריך לפנות שוב לחברה, ולחזק את הקשר כדי לקבל ממנה התעוררות, לכל הפחות לא לרדת אלא להמשיך. ובזה הוא בכל זאת מוסיף רצון שאין לו באופן טבעי מתוך עצמו, לדבר שלעולם לא יכול להיות בגוף שלו רצון כלפיו.

וכך משחקים עם האדם בזה שנותן אתערותא דלתתא, ומקבל כנגדה אתערותא דלעילא, בעוד כמה אופנים, שנראה בהמשך המכתב.

איך ניתן למדוד הוספה ביגיעה?

הוספה ביגיעה אפשר למדוד רק לפי ההפרעות שבאות לאדם. בהתאם למוכנות ולחוזק של אדם מביאים לו הפרעות. כמו שאומר רב"ש, אם הוא חזק במידה שיש בידו מקל, מביאים לו אויב עם מקל. אם בידו רובה, מביאים לו אויב עם רובה. אם יש לו טנק, מביאים לו אויב עם טנק. ההפרעות באות לאדם במוחא וליבא, והן יכולות להתלבש באין ספור אופנים של העולם הזה, במשפחה, בעבודה, הפרעות בתוך האדם, בבעיות בריאות או הפרעות במחשבה. מכל מקום, הפרעה היא תמיד כנגד המטרה.

כי בסך הכל השבירה הייתה בזה שהתנתקנו מחיבור, וכעת צריכים לחדש את החיבור. לכן כל השלילי שיש בטבע בדרגות הדומם, צומח, חי, ובמיוחד במדבר, נובע מחוסר החיבור. ולכן כל מיני הדברים שמתגלים ואנחנו מרגישים בהם רע, הם כולם כנגד התיקון של חוסר החיבור. והאופנים המתגלים לכל אחד ואחד תלויים בשורש נשמתו, באיזה תפקיד יש לו באדם הראשון, ובמה שעבר ותיקן בשורש הנשמה שלו, ובמה שהאחרים עוברים בינתיים. כי כל אחד הוא רק חלק ממערכת גדולה, ולכן אף אחד אינו נשפט בפני עצמו.

אבל לפי ההכבדה שיש לאדם בלכוון את עצמו למטרה הנכונה, הוא יכול למדוד פחות או יותר איך הוא מתקדם. כשנמצאים ברוחניות, מודדים את ההתקדמות בנתונים רבים - ספירות, עביות, אח"פ דעליון, אור חוזר דעליון. אבל במצבו הנוכחי האדם לא מסוגל למדוד בדיוק, אלא רק להעריך לפי ההפרעות שמקבל.

ובשעה שהאדם מקבל הפרעה, היא באה לו בהסתרה, שנעלמת ממנו הידיעה שזו הפרעה, כי אחרת זו לא תקרא הפרעה. הרי אם בא לקראת האדם אויב, והוא מבחין שזה שונא שלו, אז יש לו כוחות נגדו. ומיד מתעורר ומוכן להלחם בו. אבל ההפרעה לא באה כשונא ואויב, היינו נגד המטרה. כי ברגע שבאה לאדם תוספת רצון לקבל, הוא לא מרגיש יחד איתה את המטרה, ומודד רצון לקבל אל מול המטרה, וקובע שנמצאים בהתנגשות זה לזה. שאז לא היה שום מאבק, אלא האדם היה מחסל אותו, מטעם היותו שונא שלו.

העניין הוא, שהאויב הזה מתעורר ואומר לאדם "אתה עייף, אתה צריך לנוח, ויש לך כל מיני בעיות פה, ובעיות שם". הוא בא בצורות של עוזר, ולכן נקרא "נחש", "מלאך המוות", כי בא בלבושים של מלאך מרחם, חבר של האדם ששומר עליו. והעצות שלו הן מאוד קרובות לאדם, עד שהוא רואה אותן ככוח ההגנתי שלו. ונמצא שהכוח הזה, תוספת העביות שלו, כעת שולטת בו, ואין לאדם כוחות לעשות משהו נגדה. לכן הוא צריך לעורר כנגדה כוח זר. אבל איך ילך לעורר כוח זר, אם הוא נמצא תחת שליטת המחשבות ש"באמת קשה לי, ואני צריך לנוח, ואני צריך לעשות כל מיני דברים, ומה לעשות עם הבעיות שלי במשפחה, ובעבודה?".

כדי להתעורר מתוך המחשבות האלה, אומרים מקובלים, יכולה לעזור לאדם רק מסגרת. שאם הוא שומר עליה בעקביות, והולך ומוסיף "כשור לעול וכחמור למשא", שמבצע "כמו שעון", מבלי להכניס רגש או שכל, כי גם הם עכשיו בצד ההפרעה הזאת, חושבים שבאמת עליו להירגע. אז הקביעת ביגיעה, בעבודה, ובעיקר בהשתתפות בקבוצה, מביאה לו כוח זר דרך הקבוצה.

כי האדם כמערכת בתוך הקבוצה, מעורר מערכת שתשפיע אליו, וזה נקרא "כוח זר" לעומתו. שאל מול הכוח הזר שמקבל מהם, הוא רואה את ההפרעה כהפרעה שמכשילה אותו לעומת המטרה, ולא ככוח הגנתי שלו. ש"הרי צריך להתחבר עם כולם, ולהגיע למטרה, והוא אומר לי ההפך".

וזה נקרא "הכרת הרע". שמתוך הפער בין שני הנתונים, שהאחד בא מהחברה, והשני מתעורר מהאדם, האדם מתחיל לראות, שהכוח שהתעורר בו הוא נחש, הוא רע, ש"הכוח הזה לא אני. אלא זה עזר כנגדו שמתעורר בי על ידי אתערותא דלעילא מהבורא, כדי לדחוף אותי למטרה בצורה הזאת". יוצא שבכל פעם אדם חייב לעורר כוח עליון חיצון, כדי לראות מצבו הנוכחי בצורה אמיתית.

איך חברה לא מתוקנת יכולה לעזור לאדם לעבוד נגד הטבע שלו?

החברה אינה מתוקנת, אבל החברים מעוררים בה את החלק שכביכול מתוקן. הם משתוקקים להיות בחברה במצב יותר מתוקן, ומתוך השתוקקותם, מעוררים על עצמם הארה מרחוק, מאותו המצב המתוקן, הנקראת אור מקיף. כולנו נמצאים בעולם הזה, מפוזרים, וחלשים, אבל אם כולם נותנים יגיעה, להגיע למצב היכן שנמצאים כולנו יחד, אז אנחנו מקבלים בחזרה מהמצב הזה כוח כללי. אם נניח הקבוצה מונה חמישה אנשים, אז כל אחד מקבל בחזרה מתוך סכום הכוחות שבמצב המתוקן כוח של חמישה אנשים, ואז הכוחות שמקבל הם חזקים וגדולים הרבה יותר מההפרעה. כי הוא מקבל כוח מאיחוד של חמישה חברים.

שרטוט 1

יוצא, שבאה לאדם מלמעלה הפרעה, מצב רע, שבנתיים אינו רואה שזה רע. וכנגדה מגיעה לו מהמצב המתוקן הארה, הנקראת אור חוזר. ואז הוא מתחיל להבדיל "זה רע" ו"זה טוב". ומתוך הדלתא שנוצרת מההתנגשות שיש בתוכו מכוח הבורא וכוח הנברא, הוא מוצא כוח בתוך עצמו, להתחיל לעלות. אבל כשמתחיל לעלות בעצמו, ולהשתוקק למטרה, זו כבר תוצאה. לכן עיקר ההשקעה היא באיחוד החברים, שאז מהמצב המתוקן יבוא כוח האיחוד. כי כוח האיחוד הוא המצב שלנו במטרה. וזו צורת העבודה, שבה אדם מבטא את האתערותא דלתתא.

שרטוט 2

לאחר מכן הכל נעשה בגוף כמו במכונה. מגיע כוח אחד, הפרעה בלבד, והוא איננו יכול לעשות כלום. ואז מגיע כוח שני, כוח השפעה, והאדם עורך השוואה ביניהם, רואה את הפער, ומתחיל לעבוד. שאז הגוף מתחיל לעבוד כאוטומט.

איך אדם יכול לדעת שהוא נותן יגיעה אמיתית, שלא בהתאם לרצונות שלו?

כתוב "כשור לעול וכחמור למשא", שמן הסתם אדם איננו יכול לדעת שום דבר בדרך, היות שהפסיעה שהוא עושה היא מחוץ לטבע שלו. הוא נמצא בטבע האגואיסטי, ורוצה להתעלות מעליו, ולרכוש בנוסף טבע שני.

תאר לעצמך שישנם שני עולמות, ובשניהם אתה קיים. אתה באמת קיים בשניהם. ואם אתה רוצה להכיר את עצמך בעולם הסמוך, שאינך מכיר את עצמך הזה בכלל, כי אמנם שהעולם השני סמוך, הוא נמצא בחוסר קשר מוחלט איתך, אלא זה עולם בפני עצמו, ששם "מעבר למראה" יש "אתה" נוסף, אז מה תעשה? אין שום קשר רציונאלי, מוחשי, הגיוני, שכלי. לכן כל העבודה היא מתוך שהאדם עושה צעדים לקראת הכניסה לעולם ההוא, מבלי שעוזב את העולם הנוכחי. אלא הולך לכבוש את שניהם, לשלוט בשניהם.

והדרך היא כזאת, שאדם אינו יכול להיכנס לשם עם התכונות שלו, ועם מה שיש לו בעולם הזה. הוא צריך כלי שונה לחלוטין. כי שם כל אברי הגוף והנשמה, הכל שונה, גם שם נמצאת דמותו, אבל היא נקראת "גוף הרוחני", שלא ידוע לנו מה זה. שם נמצא, אתה מספר שתיים, אתה "הרוחני", ההעתק שלך שעשוי חומר שונה, ומרכיבים שונים. ואין שום אמצעים ויסודות להגיע לשם בצורה הגיונית. לכן חוכמת הקבלה מלמדת אותנו, איך לעשות את הפעולה הבלתי אפשרית הזאת למעלה מהטבע שלנו. כי אחרת אין לאדם שום דבר להיאחז בו, ולעבור מעולם לעולם.

"הדברים והחוקים הללו מפורסמים לכל, אולם שעורם לא ידוע, או לא ירצו לדעתם, ובגלל זה, יש בנין גדול של הס"א, העומד ומיקל בדבר - אשר א"צ [אין צריך] יגיעה למעלה מכח אנושי. ובשעת הדחק, יש לו תורה שלמה מפי סופרים וספרים, להראות טובו ורחמנותו של הנהגתו ית', עם האדם שאינו מקפיד כל-כך. ויש לו מן המוכן אלף ראיות על זה ברגע אחד, כמ"ש: "אין הקב"ה בא בטרוניא עם בריותיו", וכדומה."

מה הכוונה חובה שתהיה "יגיעה למעלה מכוח אנושי"? במקום שהאדם מרגיש תענוגים, ומסדר לעצמו נכון את הערכים שמושכים אותו, ונראים כדאיים, ודאי שבהתאם לכך הוא נותן יגיעה. ובלי הרווח המשוער אינו יכול לזוז, כי הוא כולו רצון לקבל. אבל הרוחניות היא נסתרת, ועד כמה שיוכל לתאר אותה בדמיון נכון, יתאר אותה עוד יותר דוחה מנסתרת. שהיא הרצון להשפיע, שצריכים למסור הכל, ושום דבר לעצמו. ואם יקבץ כל ידיעות הללו לדמות אחת, לא רק שלא ילך לקראתה, אלא להפך, בצורה המדויקת ביותר יברח ממנה.

וזה נקרא "יגיעה מעל הכוח אנושי". שלמרות שהאדם מברר מהו המושג הרוחני, ורואה שאין לו כוחות לזה, ואינו מוכן לזה, ואינו רוצה בזה. ובנוסף לכל הן במוחא הן בליבא, אין לו שום הערכה לרוחניות כדבר מיוחד שהוא באמת צריך. עם כל זאת, הוא עובד על חשיבות הרוחניות, לכל הפחות בכך שנותן יגיעה למעלה מכוח האנושי. היינו ללא שום חשבון עם מה שישנו במוחא וליבא שלו, שמתנגדים לתכונת ההשפעה.

והוא מסדר את היגיעה במיוחד בכניסה לקבוצה, ובזמן הלימוד, כך שרואה שאפשר לתת יגיעה מעל הכוח האנושי, אמנם שזה נשמע בלתי מציאותי בעליל. כי הרי אם נותן, זה כבר בכוח האנושי. אלא שסותר זאת בעל הסולם, ואומר: "זאת יגיעה מעל כוח אנושי", כי לפי התיאור הנכון של האדם את מטרת הבריאה, אין תכונותיו הטבעיות מסכימות לה.

"ועל זה וכיוצא בזה, אמרו ז"ל - שהתורה נקראת ס"ם. משום שאם לא זכה נעשה לו התורה עצמה סם המות, משום שלומדים תורה מפי ס"ם הרשע ר"ל, וממנו המה מבינים, ודברי תורה שלו מתקבלים מיד על הלב, גם שמורים בזכרון תמיד, שהוגים בהם יומם ולילה - ר"ל ממנו ומהכרוכים [ההולכים] אחריו."

דווקא הכוח הנקרא תורה יכול להיות בשימוש נכון או בשימוש הפוך. וזה תלוי באדם, איך שהוא נותן יגיעה, אם בתוך הכוח האנושי, במוחא וליבא הטבעיים שלו, או למעלה מכוח אנושי, ובזה הופך את התורה מ"ס"ם החיים" ל"ס"ם המוות". אבל האם צריך לעבור את שני השלבים הללו? והאם זה חובה לכולם? כי בהתאם למה שמלמדת חוכמת הקבלה, כל בחינה והבחנה שאדם עובר, קודם הוא נכשל בה, ואז רואה את החסרונות, מברר את כוח השבירה שבה, ולאחר מכן מוכן להתפטר ממה שגילה כרע, להתעלות מעל זה, ולתקן את עצמו. או אולי מדובר בדרך הפוכה לגמרי, שאם נכנסים בה, משם כבר לא יוצאים? ושלכן האיסור להיכנס בה הוא איסור חמור, בגלל שאין בה עליות בס"ם החיים, וירידות בס"ם המוות, אלא הכיון בה הוא הפוך בתכלית מההתפתחות לקראת תכונת ההשפעה.

"ומה נעשה לאלה ואיך נוכל להושיט להם ידינו, או להזיזם בשעור מה ממקומם, באותה שעה שאינם מוכנים כלל לאתערותא דלתתא? רצוני לומר, אפילו אם נצליח על ידי רחמי שמים, להמשיך עליהם התעוררות הגדולה ביותר של הגוף, לנהום ולחשוק אליו ית'. עם-כל-זה לא ירצו, או לא יוכלו עם כוחם זה, לתת את שעור אתערותא דלתתא המשוער לאתערותא דלעילא. אשר הקב"ה לא ותר על זה מימות עולם עד היום הזה, ותמיד. כי "חוק נתן ולא יעבור"."

ישנם מצבים שנכנסים בהם, ומתוכם אי אפשר לתת התעוררות, לתת יגיעה, כדי להזמין מלמעלה אתערותא דלעילא שמעוררת ומכוונת את האדם, ומובילה אותו בסולם המדרגות. והמצבים הללו, נכנסים בהם כמו לס"ם המוות, ומזינים בהם את הרצון לקבל עד כדי כך, שאדם לא יכול כבר לשמוע שום דבר בנוגע ליגיעה למעלה מהדעת, למעלה מכוח האנושי. ואיך זה קורה לאדם?

"ועל-זה נאמר: "בסאסאה בשלחה תריבנה", אשר הקב"ה מודד לאדם סאה בסאה. וכן מקרא כתוב: "כי לא שלם עון האמרי עד הנה", שהכונה גם-כן על הנדון שלנו. כי עון האמורי הוא ענין הקליפה השומרת ומסבבת על הפרי, הנקראת "אתערותא דלעילא", או ארץ ישראל. והקליפה הזאת לא תזוז ממקומה כחוט השערה, בטרם שישראל משלימים בדיוק נמרץ את שעור "אתערותא דלתתא", המחוייב שנקרא "זכות". דהיינו, היגיעה ועמל למעלה מכח אנושי."

ההכנה, היגיעה שצריכים לתת למעלה מכוח האנושי, כביכול מקלפת את הקליפה מהפרי הנקרא ארץ ישראל, תכונת הבינה, הרוחניות, ואז אדם מגיע לתכונה הזאת. והקליפה הזו שישנה על האדם, הפגם שבאדם, נקרא "עון האמרי". שבאופן הזה מסביר בעל הסולם, שחייבים לתת אתערותא דלתתא, ואז מגיעים לאתערותא דלעילא, שנכנסים כבר ל"ארץ ישראל".

"כי כל שבכחו לעשות נקרא עבודה סתם, ואינו נקרא עוד יגיעה, וכשבאים ישראל עד לנקדה זו, אז משלימים שעורם, ואז מכונה: "כי שלם עון האמורי". כלומר, שניכר לכל, שאין ארץ ישראל וכבוד ה', שה"ס השכינה הקדושה, שייכת להם."

כל היגיעה היא כדי שיראו, שבעצמם הם אינם מסוגלים להשיג על ידי היגיעה את ארץ ישראל. והעניין מבורר מאוד יפה, ב"עניין המרגלים" (פרשת שלח), שאומרים, "טוב הוא עולם העליון ההוא, כמו שידענו בתורה, אבל מי יכול לזכות בו?" שהארץ ופירותיה, הכל כל כך טוב ויפה, אבל אנחנו לא מסוגלים לרכוש אותה. כי באמת לא מסוגלים לרכוש בצורה ישירה. ה"מרגלים" היו אנשים גדולים מאוד בחוכמתם, אבל חקרו, בדקו ומדדו את הדברים בכלים שלהם.

ואילו כאן מדובר, שעל ידי מתן היגיעה, מקבלים כתוצאה בלתי ישירה ממנה התעוררות מלמעלה. שהרי למה נקרא אתערותא דלתתא, ואתערותא דלעילא? כי ההתעוררויות באות משני מקורות. ממקור התחתון מגיעה היגיעה וההכנה, אבל לא כדי לקבל את הדבר שלמענו עבדו, אלא לפי "יגעתי ומצאתי" מקבלים מלמעלה את ארץ ישראל, שלקבלתה בעצם לא עשו דבר.

מכאן שכל היגיעה היא כדי לגלות שארץ ישראל, תכונת ההשפעה, אינה בכוחנו להשיג. שאנחנו לא מצוידים בכלים כדי להגיע אליה, לרכוש אותה, לשלוט בה, להוציא אותה מידי קליפת האמורי, ולכבוש את ארץ ישראל.

"ואז שוברים אותה הקליפה שנקר' "אמורי", ומקימים שכינה מעפרא [מעפר] , ולא קודם לזה אפילו רגע כמימרא [כמשך הזמן לומר מילה אחת] ." כאמור רק בזה שמקבלים כוח העליון, ולא ש"כוחי ועוצם ידי, עשה לי את החיל הזה". (דברים ח', פס' יז) "שז"ס, המספר המפורש "ד' מאות שנים", המראה לנו בדיוק הגדול, השייך בענין הזה, שאין ענין ויתור נוהג כאן כלל וכלל. וכמו שאמרו ז"ל, שענין דילג את הקץ, שהיה מחויב ומוכרח בשביל כלל ישראל, הנה, הדילוג הזה, גרם לכל הגלויות עד הנה, כנודע."

כמו שיציאת מצרים היא בחיפזון, כך כשמגיעים לסוף היגיעה באתערותא דלתתא, ולא רגע לפני כן, כמו שהוא אומר, אז מגלים את המצב הנכון. הייאוש. ויחד עם הייאוש מגלים את הקשר הנכון עם הכוח העליון, שמוכנים לקבל את הכוח לשבור את קליפת האמורי, ולכבוש את ארץ ישראל.

"ונודע גם-כן, שכלל ופרט שוה, כי גם לכל פרט מישראל, בנוגע לנשמתו, נוהג בו ענין ביאת הארץ, וכל האמור בכלל ישראל. וכי באתערותא דלתתא שלו יש לו גם אותו המספר "ת" [ארבע מאות] שנים, שה"ס "ת" מות, "ת" חיים. שאמרו ז"ל עש"ה - שענין ת' [הארבע מאות] שנים של השעבוד, הוא ענין המקום שנותנים לו לפרוע שעור היגיעה שלו, בדיוק, שבזה אין ויתור אפילו כחוט השערה, כאמור."

במצרים חייבים להיות "ארבע מאות שנים", כמו שאומר בעל הסולם, ואם יוצא שהיו מאתיים ועשר שנים במצרים, חייבים להשלים כך שסכום היגיעה בכמות ואיכות יתקבץ למספר הנכון כדי לרכוש את ארץ ישראל.

"מכאן אמרו ז"ל: "לא יגעתי ומצאתי אל תאמן". וכן: "אין התורה מתקיימת אלא במי שממית עצמו עליה". וכן: "הרוצה לחיות ימית את עצמו". ועוד כהנה רבים." חייבים לתת יגיעה, ורק מאותו הרגע ואילך באה בצורה פתאומית ישועה באתערותא דלעילא.

"וכנגד זה אמרו: "יגעתי ולא מצאתי אל תאמן", כי ידעו ז"ל שאותו ס"ם הרשע שתורתו בידו להראות כי אפשר למצוא את ישועת השי"ת, בלי יגיעה למעלה מכח אנושי, שבו מרפים ידיו מ"מאתערותא דלתתא", ודוחים אותו יום יום לתהום רבה.

הנה אחר-כך, כשחוזר ומכיר בשקרו, ומוצא אמונתו בדברי חז"ל - אשר חסרון היגיעה ואתערותא דלתתא הורידו אותו לטמיון, ועל-כן רוצה להתחזק ולמסור נפשו בעבודת ה', - הנה אז מיד חוזר עליו בכפירה חדשה. אשר גם יגיעה אינה מועלת כלל, כי ח"ו אינו שומע תפלת כל פה. דהיינו, שיש לו ראיות מן המוכן, להראות שישנם מתיגעים ואינם מוצאים כלל ח"ו. ועל-כן הזהירו: "יגעתי ולא מצאתי אל תאמן" ח"ו."

ידוע, שכל המצבים שלנו באים מלמעלה, ואם אדם נותן יגיעה נכונה, אז כנגדה הוא מקבל הכבדת הלב. מגיעות לו מחשבות ש"זה לא נכון", ו"לא כדאי", "זה למעלה מכוח אנושי", "אתה לא מסוגל", ו"אם קצת הצלחת זו רק הפסקה קצרה". הבורא שולח לו בכל פעם רגשות של חולשה ובלבול, שהם המכשולים הקטנים המגיעים לאדם בהדרגה, ועוזרים לו לבנות את כמות וצורת היגיעה הנכונה, עד שתגיע לסיום הרצוי, ותמלא הסאה.

ואלמלא ההפרעות האלו, העזר כנגדו שבא מלמעלה ומתעורר באדם כחולשה ובלבול, האדם לא היה יודע לאן לכוון את עצמו, ואיך לעבור את אותן "ארבע מאות שנים" ביגיעה ב"חומר ולבנים", והיתה נשללת ממנו היכולת להתקדם. לכן כתוב "יגעתי", שיגיעה חייבת להיות על פני כל המכשולים שבאים בהדרגתיות מלמעלה, ורק אם עשה הכל, ולא לפני כן, אז מגיע למציאה.

"הנה הראיתי לך את הרשת שבו נדונים נשמות העשוקות [הנגזלות] שאין להם מנחם. דהיינו, הטעות הזה, בפירוש המלה של יגיעה, אבל אמת הכתוב "ומשחרי ימצאנני"." היינו, מי שרודף ומחפש אחר הזדמנות לייגע .

אם יש קבוצה, אז אין בכלל שאלה, שתמיד יש לאדם הזדמנות. אבל בלי קבוצה, אמנם שיכול עוד קצת ללמוד, וקצת לחשוב, מכל מקום הוא מבולבל, כי נמצא בחלל ריק. אלא כל היגיעה, צריך שתהיה מכוונת רק לחיזוק הקשר בין הנשמות, היכן שהייתה השבירה. ואם אדם מתקדם בזה, אז כנגד חיזוק הקשר דווקא הוא מקבל הפרעות, שבהן הוא מתגבר, ומתקדם הלאה, עד שנותן כמות היגיעה הנדרשת. ואז מקבל כרוז מאתערותא דלעילא, שמיד ברגע האחרון, כשמיואש לגמרי, נפתח לו עולם חדש, עולם ההשפעה.

"עוד רעה רבה אראה בעולם, אשר הנלכדים ברשת הס"א, נמצאים שמתיגעים שלא לצורך, שהוא רק ציור של עונשים. כלומר, שאינו מצטרף כלל בחשבון "ת" [בחשבון ארבע מאות] שנים. ועל-זה לבי דאבה [מצטער] יותר מהכל. ועל כיוצא בזה צריך אדם להתחזק בתפלה: "יהי רצון וכו', שלא ניגע לריק" ח"ו. כי צריכים הצלחה גדולה בדבר הזה."

כי כל העולם נותן יגיעה, חילונים, דתיים, חרדים, אומות העולם. אבל אם האדם היה מסדר את כללות היקף היגיעה שנותן בחיים שלו, הן היגיעה כדי לשרוד, והן היגיעה להשגת דברים של מה בכך, ודאי שהיה מצליח להגיע בקלות לחיים נצחיים ושלימים. אין מדובר רק באלו הלומדים תורה בצורה לא נכונה, או באלה הנמצאים כבר בכיוון הנכון בלימוד הקבלה. אלא מדובר בכל יגיעה שאדם נותן בחיים.

"גם תדע שענין היגיעה והעמל המתגלה בלב האדם בשעת תפלתו, היא היותר נאמנה ויותר מצלחת ומגיעה למטרתה מכל הענינים שבמציאות.

יהודה ליב"

כי התפילה היא רק במידה שהאדם מרכז את היגיעה שלו כלפי הכיוון הנכון, ושם את עצמו בפנים, זאת אומרת, בשעה שמעלה את התפילה, את הצער שמרגיש מתוך שקיבץ את כל הכוחות וההפרעות שלו להגיע למשהו, הוא קושר עם הכוח העליון, עם התגלות הבורא שאינו נגלה, אלא שהוא רוצה לגלות אותו בכוחות עצמו, וזה מביא לתוצאה הנכונה.

במילים אחרות, האדם שנמצא בהסתר כפול והסתר רגיל, ובכל כוחו רוצה להצדיק את הבורא, שקיים, ש"אין עוד מלבדו", וש"טוב ומיטיב", היגיעה שלו המצטרפת בזה לתפילה, פותחת בפניו את התכונה הרוחנית. ואז במידה שבה נפתח הכלי שלו, רואה ומרגיש את הרוחניות, את הכוח העליון.

תקציר : בעל הסולם כותב לתלמיד כי עליו להצטער במקום שחסר ולא במקום שאינו חסר, כלומר שיבקש לזכות רק לריבוי היגיעה. הוא כותב שכל אושרו של האדם הוא רק כיצד להגיע לתפילה-בקשה הנכונה. רק אחר שניסה בעצמו ובכל כוחו ונמצא מיואש מכוחותיו עצמו, רק אז מגיע האדם לבקשה שלמה שעונים עליה מלמעלה. בעל הסולם שם את הדגש באגרת זו על העבודה שמוטלת על האדם באמת, כדברי הכתוב "יגעתי ומצאתי".

"ב"ה ראש לחדשים נשיא לבני יהודה תרצ"א פעיה"ק ירושלים תובב"א

לכבוד האברך המפורסם החסיד בנש"ק מו"ה ... נ"י.

מכתבך קבלתי, ובמקום שאתה מצטער על מה שאינו חסר, מוטב לדאוג, על מה שחסר. וזה הכלל, כל מה שתלוי ביד השי"ת, הוא מצוי בשפע גדול."

כתוב "האור העליון נמצא במנוחה מוחלטת", זאת אומרת, שלא חסר שום דבר. אלא חסרים רק הכלים, שהם מקבלים, קולטים, מתמלאים מהאור. שנמצאים בתוך האור, ולעולם לא מסתלקים ממעמדם הזה. שגם כעת נמצאים אנו בעולם אין סוף, באור אין סוף, רק תלוי מהי מידת הקליטה, מהי היכולת שלנו להרגיש את המצב שבו נמצאים. ורק בכלים תלויה היציאה מחוסר ההכרה, והכניסה להכרה מלאה.

"ורק על כלי קבלה שאי אפשר שיותפעלו זולת על ידי התחתונים. כי ליגיעתם בקדושה וטהרה. הוא יתברך עומד ומצפה." למה הוא יתברך צריך ליגיעת האדם? מפני שעל ידי היגיעה האדם לומד להיות כמוהו. וזו הדרגה, והתענוג, והמילוי, וההישג, הגדול ביותר שיכול להיות, שאליו הוא מצפה שנגיע. כי לפי מחשבת הבריאה שלו "טוב ומיטיב", הוא צריך להטיב לנבראיו. ו"להטיב" פירושו לתת להם אותו הדבר, מה שיש לו.

"ועל זה אנו דואגים, איך לזכות לרבוי יגיעה. והמוסיף על זה ודואג ללא צורך, נמצא גורע. ומלבד שאין לו צורך כלל, נמצא גם כן למזיק. והבן זה היטב."

אין צורך לעודף יגיעה, ולא להחסר היגיעה, אלא צריכים רק לברר, מהי בדיוק היגיעה? שעליה להביא את האדם למטרה שהיא דבקות בבורא, הידמות לבורא, להיות "במקום קודשו". ולאחר שמבררים צריכים לתת יגיעה בהתאם למקום היגיעה שהתברר. ואז רואים שהיגיעה עצמה היא המטרה, והיא הביאה למקום הקודש, והיא הדבקות, והיא קבלת הגמול.

לא כפי שנראה במצבנו הנוכחי, ש"היום לעבודה ומחר לקבל שכרם". אין היום ומחר. אלא הכל בפעולה אחת, במעשה אחד, במעמד אחד, מתבצע. מצד הבורא לא נברא דבר מלבד מצב אחד הנקרא אין סוף, ולא שצריכים אנו לעשות איזו פעולה, כדי להגיע למצב הזה. אלא ברגע שמוצאים את הפעולה הנכונה, רואים שאין זו פעולה, כי אם המעשה והמצב עצמו.

"ובשאלת חבר [ובשאלת תלמיד חכם] שאתה שואל - אין לי ברגע זה במה להתנגד "וכל הערום יעשה בדעת" וכו'. וביתר השאלות שאתה רוצה תשובות ממני. אענה לך תשובתי האחת על כולנה.

אין מצב יותר מאושר בעולמו של האדם, אלא בשעה שמוצא עצמו כמיואש מכחותיו עצמו, כלומר, כי כבר יגע ועשה כל מה שמצוייר בכוחו לעשות ותרופה אין. כי אז ראוי לתפלה שלמה לעזרתו ית'."

כל היגיעה והזיעה, והעבודה, והחיפושים של האנושות משך עשרות גלגולים, ואלפי השנים שבהם אנו נמצאים במצב של חוסר הכרה הנקרא "העולם הזה", הן רק כדי שהאדם יגיע לייאוש מוחלט. שיכיר שאין לו כוחות לבצע שום פעולת התקרבות לבורא, לא היו לו בעבר, שמצטער שאי פעם לא הצליח, ולא יכולים להיות לו בעתיד. מובן שלזה האדם צריך לבדוק את כל הכלים שלו, ועל כל אחד ואחד מהרצונות שלו, ועל כולם יחד, להחליט שאין בו שום כוח לבצע פעולה נכונה.

"שהרי יודע בבטחה שעבודתו עצמו לא תביא לו התועלת,"

הוא מכיר מהי התועלת שאליה צריך להגיע, מה המטרה, המצב האמיתי שאליו חייב להגיע, ובאיזה מצב הוא נמצא כאן. ומכיר שלא מסוגל להוציא עצמו ממצבו הנוכחי, ולהעביר עצמו למצב הנכון. הוא בודק ויודע בביטחה, שהפעולה הזאת אין בכוחו לבצע. וזו ידיעה גדולה וברורה בתיקון שהבורא עומד לבצע עליו כעת. שיודע איזה תיקון יבצע עליו הבורא, ויודע אפילו באיזו צורה יעשה זאת. הוא הכין לזה כלי, חיסרון ברור למה שחסר לו. שלמד את כל המרכיבים החסרים לו במצבו הנוכחי, בשינוי, ובמצב שאליו הוא יבוא, ועכשיו חסר לו רק הכוח.

"וכל עוד שמרגיש איזה כוח עבודה מצדו עצמו, אין תפלתו שלמה."

צריך שתפילה שלימה תהיה, "שמוצא עצמו מיואש מכוחותיו עצמו", כמו שכותב בעל הסולם. אבל מתי אדם יכול להגיד שזה קורה? האדם לא יודע. הוא יודע רק לפי שבאה עזרה מלמעלה. כשהבורא מתחיל לבצע כנגד החיסרון שהאדם פיתח, אז סימן שהגיע החיסרון שלו לשלמות.

"כי היצר הרע מקדים עצמו, ואומר לו, שמחוייב קודם לעשות מה שבכוחו, ואחר כך יהיה רצוי להשי"ת."

תביעת היצר הרע כביכול צודקת, שאדם צריך לבדוק את כל הכוחות וכל הכלים שלו, ורק לאחר שבדק, יכול להיות בטוח שאין לו כוחות. אלא מה עושה היצר הרע שאומר "שמחויב קודם לעשות מה שבכוחו", ורק לאחר מכן לפנות לבורא? האם לפני שאדם עשה כל מה שבכוחו, קורה משהו? העניין הוא, שהאדם אינו יודע מתי הוא גומר את היגיעה שלו. לכן הוא חייב להיות תמיד במצב ש"הנה עכשיו אני גומר את היגיעה שלי, והתפילה שלי היא תפילה שלימה מלב שבור, והבורא עונה לי". כי היצר הרע בא ואומר, "עוד לא בדקת הכל", כדי להביא לאדם בכל מצב שלא יהיה, הרגשה שתפילתו אינה שלימה.

"ועל ז"א: "רם ה' ושפל יראה" וכו'. כי אחר שהאדם מתייגע בכל מיני עבודות ומתאכזב הוא בא לשפלות אמיתית."

יתכן שהאדם לא מגיע לבדוק את כל הכלים שלו. הוא איננו יודע מה זה "כל הכלים" שלו, והאם בהחלט צריכים להגיע לכל הכלים. אלא המטרה היא להגיע לשפלות. והגעה לשפלות איננה נמדדת במספר הכלים, או במספר המצבים שהאדם עובר, אלא בהרגשת השפלות עצמה. שיכול להיות רק מספר פעולות קטן, ואחריהן האדם מגיע כבר להרגשת השפלות הטוטאלית, שבהחלט אין הוא ראוי לבצע שום פעולה רוחנית בעצמו.

"שיודע שהוא השפל שבאנשים, כי אין לו שום דבר המועיל בבנין גופו, ואז תפלתו שלמה, ונענה מידו הרחבה." וזה במידה שלא שומע בעצת היצר רע, שצריכים לעבוד עוד שנה, שנתיים, וכתוב משלוש עד חמש שנים, ובכלל אומרים שזמן ההכנה יכול להמשך גם עשר שנים, ומי יודע מתי הוא יגיע. שצריך בינתיים רק לבוא וללמוד.

אלא אמנם שבהחלט צריך להסכים עם זה שבא ולומד "כשור לעול וחמור למשא", אין הדבר עומד בסתירה לכך שכל צעד, וכל פעולה "כשור לעול וחמור למשא" איננה מוחקת את חוסר הסבלנות, והדריכות, והדרישה. ויחד איתן הרגשת השפלות, וחוסר האונים, והריקנות.

אנחנו צריכים להבין, ואם לא להבין אז לקבל, שכל מצב ומצב ברוחניות כולל שני מצבים מנוגדים שמוחקים זה את זה. שכביכול לא יכולים לחיות יחד בגוף אחד, אבל הם נמצאים בגוף אחד. מפני שיש לב ונקודה שבלב, יש רצונות, וחלק מהמסך השבור, יש בורא ונברא בתוך האדם, ולכן האדם נמצא בפיצול. כדברי הכתוב, "ביצחק יוריש לך את הזרע", אז איך יכול להיות "והעליהו שם לעולה"?

"ועל זה אומר הכתוב: "ויאנחו בני ישראל מן העבודה וכו' ותעל שועתם" וכו'." הכתוב אומר דווקא "על זה" שמצד אחד, צריכים לתת יגיעה, ולהסכים שתימשך עוד ועוד שנים. ומצד שני, בכל רגע ורגע להיות בחוסר סבלנות, בדריכות, בתפילה שלימה מכל עומק הלב, ש"עכשיו אני דורש שהיגיעה הזאת תהיה לעזרה מצד הבורא, כי אני יודע שבעצמי אינני מבצע, ואינני יכול לעשות כלום. אבל למרות זאת, אני ממשיך ומבצע".

"כי כלל ישראל באו בזמן ההוא למצב מיואש ר"ל [השם יצילנו] "מן העבודה". כמו השואב בכלי מנוקב, שהולך ושואב כל היום, ואין לו טפת מים לרוות צמאונו,"

אבל אין זה אומר שזורקים את הכלי הזה, ומפסיקים לנסות לשאוב מים. אלא אמנם שהכלי מחורר, ואמנם שהאדם רואה שהמים נוזלים מהכלי ברגע שרוצה להעביר בו מים ממקום למקום, ולמלאות על ידו משהו. מכל מקום, הוא מוסיף ומבצע ללא הרף את הפעולה הזאת בקפדנות, שברגע הבא יהיה נס, והכלי יהיה מתוקן. אבל הוא גם בטוח שהוא עצמו לא יספיק לשום דבר. אסור שהאחד יבטל את השני.

"כן בני ישראל במצרים, כל כמה שבנו היה נבלע הבנין במקומו בקרקע, כמ"ש חז"ל."

בעל הסולם מסביר את העניין מצד "ויבן ערי מסכנות את פתום ואת רעמסס", שאמנם אלו ערים יפות, אבל הן לפרעה ולא לבני ישראל. היינו, אמנם שבנו אותם ככלים מתוקנים, יצא מהם כלי לא מתוקן. ודווקא מתוך שיצא כלי לא מתוקן, הכירו את עבודתם, שאינה יכולה להיות לחיוב, אלא רק לשלילה. ומתוך כך זכו לגאולה.

זאת אומרת, ההתפתחות היא הפוכה מזו שקורית בעולם הזה, ולכן האדם איננו מבין, שכל כמה שהולך קדימה ומתפתח ברוחניות, כך הוא מכיר יותר את הכלי המקולקל שלו, הכלי השבור שלו. וזה ההישג הגדול שמגיע לו מתוך היגיעה.

"כמו כן מי שלא זכה לאהבתו ית', כל מה שפעל בעבודתו בטהרת הנפש ביום האתמול, נמצא כמו נשרף כליל ביום מחר. וכל יום וכל רגע, צריך להתחיל מחדש, כמו שלא פעל כלום מימיו."

אם בפעולה הקודמת אדם לא הגיע לתפילה האמיתית, היינו לא זכה לעזרה מלמעלה, שמעלה אותו מהגלות לגאולה, אז כל אותן הפעולות שעבר, ולא קיבל עליהן תשובה מלמעלה, נראות לו כפעולות מתות, שבהן לא השיג כלום, אלא נכנס עוד יותר לייאוש ולריקנות. וכשנמצא במצבים הללו, הוא אינו יכול להצדיק אותם, ולהבין שהם בונים לו סוף כל סוף את כל המרכיבים של התפילה האמיתית.

"ואז "ויאנחו בני ישראל מן העבודה". כי ראו בעליל [בבירור] , שאינם מוכשרים לעולם, שיצמח מה מעבודתם עצמם. ועל כן היתה אנחתם ותפלתם בשלמות כראוי, ועל כן "ותעל שועתם" וכו'. כי השי"ת שומע תפלה, ורק לתפלה שלמה הוא מחכה."

מה העניין של תפילה שלמה? האם הבורא כל כך זקוק לצעקה של האדם, שיתחנן, יבקש, ויהיה מסכן ודורש עזרה? מדובר בשני כוחות, השפעה וקבלה. אם האדם יתחיל להעריך את המצב הדבקות לבחינת ההשפעה, שהתכונה הזו היא מעל ומעבר לכל, שאותה בלבד הוא צריך, אבל נמצא בתכונה ההפוכה, ואינו מסוגל להשיג אותה. אז כשמשתוקק רק אליה, זה נקרא שמתפלל לה' שיעזור לו. שבהחלט גדלות תכונת ההשפעה בעיניו היא מעבר לכל מה שיכול להיות. ואדם שיש לו חיסרון כזה, סימן שיש לו כבר כלי לקבל את התיקון, ואז בא האור המחזיר למוטב, ומתקן אותו.

מה שאין כן, כל עוד החיסרון שלו אינו שלם, ועדיין יש בכלי של האדם רצונות שהיו מסתפקים לא בתכונת האמונה, אלא במילוי, אז אור לא יכול לבוא ולתקן את הכלי הזה, וצריכים להמשיך ולהוסיף יגיעה כדי לברר את כל החסרונות. וכאן שוב עולה השאלה, אם צריכים להמשיך עוד ועוד בלבנות את פתום ורעמסס, איזה סוף יש לזה? האם הבנייה הזאת יכולה לארוך גם עשרים ושלושים שנה?

משך העבודה תלוי בהכרת עמקות הייאוש שבכלי. לא בכמה שפלות במצבו האדם מרגיש, אלא הוא יכול להרגיש שפלות במצבו רק כשהוא מעריך את האור. זאת אומרת, האדם לא צריך לעבור אלף פעולות, שבכל פעולה ופעולה הוא בודק כלי שונה שבו, רצון שונה שבו, ורואה שעל ידו אינו מצליח להשיג תכונת ההשפעה. בזה הוא לא יבדוק שום דבר. עליו למשוך את האור, להעריך את האור, להעריך את תכונת ההשפעה, להדבק למאור המחזיר למוטב, ללימוד, לספרים, לדרגה יותר עליונה, ולא להסתכל לתוך הקנקן שלו. ורק מתוך כך יבוא לו כל מה שצריך. יבואו כל מיני ההרגשות, וגם הייאוש.

הבעיה אינה לעבוד עם הכלים של האדם, הבעיה היא לעבוד על גדלות הבורא, גדלות ההשפעה. וכנגד גדלות ההשפעה יבוא לו הייאוש מהר. כמו שמורה חוכמת הקבלה, הייאוש בא לאדם בעיקר מהקבוצה, שעובד יחד עם אנשים נוספים על אותה המטרה, גדלות ההשפעה. שכולם רוצים לבצע או מבצעים באיזו צורה פעולת השפעה ביניהם, ומתוך כך באים היאושים, והכרת גדלות תכונת ההשפעה, ומתגלים להם במהירות גדולה.

והאדם לא צריך לעבור בעצמו על כל רצון ורצון. כי ההשתוקקות למדרגה יותר עליונה, מביאה את המאור המאיר לאדם למדרגתו, וזה מאיר לו מיד עד כמה כל המרכיבים של מצבו אינם טובים, אינם מוכשרים לעשות פעולת עליה אל המצב הבא. זאת אומרת, העבודה של כל אחד ואחד בקבוצה כדי להגיע לתכונת ההשפעה, מביאה לאדם הכרת הרע, ומביאה לו הכרת גדלות תכונת ההשפעה. ושני המרכיבים הללו, גדלות ההשפעה, ונכות עצמו בלהשיג אותה, בונים את התפילה השלימה.

"היוצא מהאמור, שאין שום דבר קטן או גדול, מושג רק בכח התפלה, וכל ענין היגיעה והעבודה שאנו מחוייבים, אינם אלא לגלות את מיעוט כחותינו ושפלותנו, שאין אנו ראויים לכלום מכחנו עצמנו, כי אז אנו מוכשרים לשפוך תפלה שלמה לפני יתברך."

אבל אין לחשוב שנשב ונאכל בשרינו, ונצטער על כך שלא מסוגלים, כי קטנים אנו "ומי ומה אנחנו?", ומזה נצפה יבוא משהו. אלא התפילה מורכבת משני נתונים - גדלות המטרה, השמחה בזה שהיא נמצאת, ביטחון שהיא תבוא מלמעלה, ודריכות לזה במלוא הכוח. וייאוש מכוחות עצמו. אבל לא צער, על שאינו מסוגל. אלא חוסר המסוגלות שלו, צריך שיביא לו שמחה, כי חוסר היכולת בא כנגד זה שהבורא מסוגל, ומוכן לעשות.

כל דבר מתגלה מהבחינה שכנגדו. ולכן המצב הגרוע ביותר שמתגלה לאדם, אם הוא מתגלה על ידי המאור המחזיר למוטב, הוא אינו מרגיש את המצב הזה כגרוע. מכאן ש"ויאנחו בני ישראל מהעבודה" אין הכוונה שהם יושבים ובוכים, כאילו העולם חרב, ואין להם שום תקווה, וכבר עומדים למות ממש. להפך, זו קביעת המצב האמיתי שבנברא, שאינה באה ומתגלה לו פתאום, אלא מתוך העבודה אדם מבין מה צריך להיות, וההבנה הזו מביאה לו שמחה, וכוחות נוספים.

אם ההבחנה באה מתוך עבודה קבוצתית, ויגיעה נכונה כלפי גדלות המטרה, גדלות הבורא, שעליה עובדים ולה מצפים, אז עד כמה שמתגלה הבחינה שכנגד, ורואים כמה הרצון לקבל הוא רע, ואינו כשיר לשום דבר, זה לשמחה ולא לייאוש.

"ואין לטעון על זה, אם כן, אני מחליט מראש בלבי שאינני ראוי לכלום, וכל הטרחא והיגיעה למה לי? אמנם חוק הוא בטבע, שאין חכם כבעל הנסיון, ובטרם שאדם מנסה בפועל לעשות כל מה שבכוחו, אינו מוכשר בשום אופן לבוא לשפלות האמיתי, בשיעור האמיתי כאמור."

אדם חייב לתת סך כל היגיעה בכמות ואיכות, שתיתן לו הרגשת הייאוש. ומסביר בעל סולם ב"הקדמה לתלמוד עשר הספירות", מהי יגיעה בכמות ובאיכות. שבכמות כל אחד ואחד מסוגל איכשהו להתייגע. אבל לאיכות היגיעה, שבכל רגע ורגע בחיים, ובעיקר בשעת הלימוד, אדם יודע בשביל מה הוא עושה זאת. היינו, כדי להזמין אורות המקיפים, כדי שתבוא אליו תכונת ההשפעה, תכונת האמונה, תכונת הבינה, ותתקן אותו. לזה האדם אינו דרוך בכל שנייה, וכאן בדיוק נקודת המכשול שלו.

"ולכן אנו מחויבים להתיגעות בקדושה וטהרה, כמ"ש: "כל אשר תמצא ידך לעשות בכוחך עשה וכו'"." אבל לא שסתם "כל אשר תמצא ידך לעשות", אלא מאיזה רצון שמתעורר בך. אל תשפוט את הרצונות והתנאים שמתעוררים, הנתונים ההתחלתיים הללו לא אתה בוחר, אלא הם עולים מתוך הרשימות לפי שורש נשמתך. ולפיהן אתה נזרק לקבוצה, לספרים, למצב רוח, ולנסיבות נוספות. כל זה לא עניינך. קבל כל מצב שבא לך כנתון מלמעלה, ומתוכו תפעל בצורה ברורה לאותה המטרה, שזה נקרא "כל אשר תמצא ידך לעשות בכוחך עשה".

"והבן זה, כי עמוק ואמת הוא. לא גיליתי לך את האמת הזה, אלא כדי שלא תרפה ידיך ואל תתיאש ח"ו מן הרחמים." איך אפשר "להתייאש מרחמים"? שהרי האחד סותר את השני. אם אדם מרגיש שאלו הם רחמים, אז יש מישהו שאוהב אותו, וכל הזמן רוצה בטובתו, והוא יודע הכל, ועושה את הכל, ושולט על הכל, והאדם מתייאש? אלא אדם נמצא ככלול משני נתונים מנוגדים, וצריך ליישב אותם, מבלי למחוק אף אחד מהם.

"ואע"פ, שאינך רואה כלום, מפני שאפילו בשעה שנגמרה הסאה של יגיעה, הוא הזמן של תפלה." תפילה אמיתית אמנם, אבל עדיין תפילה. ואדם לא יודע שגמר את הסאה, והגיע לייאוש הסופי.

"ועד שם האמן בחז"ל: "לא יגעתי ומצאתי אל תאמין"."

כדי שתהיה תפילה הכרח שיהיו שני מרכיבים, הכלי של אדם מיואש, שיחד עם זאת, הוא בטוח שהבורא יכול לעזור לו, ויעזור לו. היינו, חובה שתהיה בקשה, אבל בקשה ממי שהאדם בטוח שביכולתו וברצונו לעזור, ואז הכלי שלם לתפילה, למצב הבא, לקבלת הדרגה הרוחנית, וזה קורה. ואדם רואה ש"יגעתי ומצאתי". יגיעה הוא נתן, אבל לא בעצמו הוא הוליד את המצב הבא, אלא זה בא לו כבר מלמעלה.

"וכשיגמר הסאה יהיה תפלתך בשלמות, והשי"ת יענה כידו הרחבה, וזה שהורינו ז"ל: "יגעתי ומצאתי תאמין". כי אינו ראוי לתפלה מקודם זה, והשי"ת שומע תפלה.

יהודה ליב"

ברגע שהכלים של מלכות מוכנים להיכלל בבינה, במידת השתוות הצורה הקטנה ביותר הנקראת עבר, אז זה קורה.

תקציר : כיצד הבטיח הבורא שתתקים מחשבת הבריאה שחשב? העמיד לישראל מלך כהמן עד שחזרו בתשובה. בעל הסולם כותב שהתרופה ליצר הרע היא תורה-אור, וש"חטא עץ הדעת" הוא השליח של הבורא, ובעזרתו שומר הבורא שבני האדם יתקדמו בדרך של תורה. "חטא עץ הדעת" הוא אותו המן, שמבטיח כי נשוב לתשובה מאהבה ונזכה לגאולה שלמה.

"ב"ה יום ח' אדר תש"א לפ"ק פעיה"ק ירושלים ת"ו

לכבוד הרה"ק מדברנאה דעמי' נהורא דנהיר עדי עד

ולא פסיק לעלמין גזע קודש הקדשים וכו' ...

...השאלה היתה, מהו הרמז של "המן מן התורה מנין", מתוך הכתוב "המן העץ אשר צויתיך לבלתי אכול ממנו" וכו'. ואמר שהשאלה היתה היכן מצאנו בתורה שהשי"ת יזמין שליח להחזיר לאדם למוטב בעל כרחו, כמו שהיה בהמן, כמ"ש "אני אעמיד עליכם מלך כהמן ובעל כרחכם אתם חוזרים למוטב". וזה שהראו חז"ל על הכתוב "המן העץ אשר צויתיך" וכו'. כי אז נברא היצה"ר שהוא מלאך המות המכריח לאדם לעסוק בתורה, כמ"ש "בראתי יצה"ר בראתי תורה תבלין" כי אם לא יעסוק בתורה הרי היצה"ר ממית אותו. ונמצא שגילוי החטא דעצה"ד הממית המבואר בכתוב "המן העץ" וכו'. הוא השליח המכריח לאדם לחזור למוטב בעל כרחו. בדומה ל"אני אעמיד עליכם מלך כהמן ובעל כרחכם אתם חוזרים למוטב"."

באדם יש רשימות משבירת הכלים, כדי לשמור עליו לבל יעצר בדרך ההתפתחות שלו, וכדי לסלול לו את הדרך הנכונה לגמר התיקון. וכשמתגלה הכלי השבור בכל עושרו, בהארת האור המשפיע עליו, אז לפי הרשימות שנשארו לאחר השבירה, מתחילים אותם כלים שבורים להתקדם, להתברר באור המופיע עליהם. ומתחילים להתרומם, ולהתעורר לקראת האור.

הכלים הללו נמצאים בבני האדם באי העולם הזה. וכך האדם בהתפתחותו מגיע למצב שעל פני כל הרצונות שמרגיש, מתחיל להרגיש גם רצון למצוא משהו שמעבר לקליטת הכלים שלו, מדרגה יותר עליונה. כי מתפתח במישור דעולם הזה, זאת אומרת, ברצונות שאיתם נולד, ומממש אותם בזה שרוצה למלא אותם. מה שאין כן, באחד הרגעים בחייו הוא מרגיש שאינו רוצה להוסיף ולהתפתח במישור, בלמלא את הרצונות, אלא רוצה לקנות רצון חדש, טבע חדש הנמצא מעליו.

וכל המקרים, והאירועים המגיעים לאדם, כל מה שהוא מרגיש, במה שהוא נמצא ונקלט בתוך החיים שלו, הכל נובע משבירת הכלים ועבודת האורות על הכלים השבורים. שבזה הבורא מבטיח שנגיע לגמר התיקון. אלא כשאדם מתחיל להרגיש את כל ההתעוררויות האלו כסיבתית למשהו, אז יש לפניו ההזדמנות להשתתף בהתפתחות עצמו, ובכך לקבוע את היחס שלו להתפתחות.

ומלבד זאת אין לאדם מה לעשות. אלא "וכולם ידעו אותי מקטנם ועד גדלם", וכולם יתעוררו, ויגיעו למצב של תיקון, ומילוי, וקבלת מחשבת הבריאה. אבל עדיין תלוי מה האדם עושה, איך הוא מייחס את עצמו לכל ההתפתחות, ועד כמה היא הופכת רצויה לו. שמכניס את עצמו לתוך ההתפתחות בצורה הכרתית, ואז נקרא צדיק. שמצדיק את הבורא, בדרגות שלא רק מצדיק אותו, אלא גם משתתף עימו כביכול.

הוא מצפה לפעולות מצד העליון, וכביכול מזמין אותן ברצונו, מבקש שהן יקרו. שמזרז את הבורא, עוקף אותו, דורש ממנו, מעלה מ"ן. כמו שכותב דוד המלך, "אני מעורר את השחר ואין השחר מעוררני". ובזה האדם כביכול מעתיק תכונות הבורא על עצמו, בונה מעצמו את הבורא, כי הולך לפני הבורא, ומשבח אותו, ומעצמו מזמין פעולות שעתידות לבוא לפי תוכנית הבורא. בזה הוא לומד את פעולות הבורא, ועושה מעצמו ראש הפרצופים, ומשיג בעצמו את מחשבת הבריאה "להטיב לנבראיו", שהייתה עוד בטרם התחיל להרגיש, ולהשתתף בתהליך הזה כנברא.

וכאמור, כל זה על ידי גילוי הכלים השבורים, גילוי "המן", כי רק מתוך החושך - יתרון האור. והאדם שמבין את זה, ומצדיק את הפעולות האלו, נכנס להשתתפות עם הבורא. לכן "אני אעמיד עליכם מלך כהמן ובעל כרחכם אתם חוזרים למוטב" הכוונה, שאם אתם חוזרים למוטב, אם אתם ממהרים בעצמכם את התפתחותכם, וכביכול רצים בהתפתחות לפני המן, שרוצים בהתפתחות ומזמינים אותה, ומעלים מ"ן להדמות לבורא, היינו לקנות הצורות המתוקנות, מה טוב. ואם ההתפתחות לא תתגלה על ידי המ"ן שלכם, אזי היא תתגלה על ידי "המן" של הכוחות השבורים הנמצאים בפנים, שבהכרח ידרשו בה. כלומר על ידי הכלים השבורים שנמצאים בכם, אתם חוזרים.

או שהאדם מגלה את הלמעלה מהדעת שלו, ובזה מתקדם על ידי המ"ן שלו, שנקרא חיסרון ללא חיסרון, לקנות חיסרונות להשפעה. או שבכל פעם מתגלה בו כלי שבור, שמרגיש ממנו לחץ, ייסורים. כי כל הייסורים שלנו נובעים מתוך מעמד האנטי בורא, הקוטבי לאור, ואז בעל כורחנו אנחנו חוזרים לבקש תיקון.

"ואם לא הי' נלכד ברשת הנחש והמתין על שבת והיה מקדים אכילת עצה"ח לאכילת עצה"ד היה זוכה לתיקון שהיצה"ר יהי' תבלין לתורה,"

"עץ החיים" נקרא תכונות השפעה, תכונת הבינה. ו"עץ הדעת" נקרא, כלים דקבלה. שתחילה קונים כלים דהשפעה, תיקונים בעל מנת להשפיע, ואחר כך משתמשים בהם עם הרצונות לקבל. לכן אם קודם היה מצטייד בעץ החיים, ולאחר מכן בעץ הדעת, אז היה מגיע לגמר התיקון בשלבים הנכונים. אלא שלא כך קרה, ולכן נכנס לעל מנת לקבל, שנקרא "חטא".

"ולא היה צריך לשליח מכריח כהמן." המקובלים אומרים שכביכול אפשר שכך היה קורה, אבל ודאי שזה בלתי אפשרי. כי על ידי השבירה מתגלים הכלים, הרצונות, ההבחנות הניגודיות בין לקבל ולהשפיע, בדרגות העמוקות ביותר שבחומר. ולתוכן הרצון להשפיע אינו מסוגל להיכנס בצורה אחרת, אלא על ידי השבירה בלבד. שאך ורק על ידה מתאפשר קיום התכונות הניגודיות בנושא אחד, שהוא האדם. ומהתשתית הזו בונים לאחר מכן קו ימין ושמאל, שעומדים אחד בניגוד לשני.

ועד כמה שהאדם מתפתח, הניגודיות ביניהם מתגלה כקוטבית יותר, עד שרחוקים זה מזה כמו באין סוף, במידה שלמה. הבורא בכוח ההשפעה שלו כולו, והנברא בכוח הקבלה שלו כולו. אבל יחד עם זאת, מגיעים לשלמות, להתחברות, ולעבודה משותפת, כך שאין שום הבדל ביניהם. אלא להפך, על פני הקוטביות הזאת משיגים דבקות.

כל המצבים האלה יכולים להתגלות רק לאחר השבירה, כי רק מתוך שבירה יכולות להתקיים בכלי אחד, באדם אחד, שתי התכונות הניגודיות הללו. שאחת מהן, המסך ואור חוזר שנשבר ונמצא כניצונין בתוך התכונה השנייה, שהיא הרצון לקבל. ואז אפשר להעלות את הניצונין האלו, היינו לתקן אותם, לרכוש על ידם תכונת ההשפעה. ועל ידי תכונת ההשפעה שרוכשים, אפשר לתקן גם את הכלים דקבלה. אמנם תחילה צריכים לרכוש תכונת ההשפעה, ורק אחר כך להשתמש בכלים דקבלה, זאת אומרת קודם בעץ חיים, ואחר כך בעץ הדעת. אבל אלמלא השבירה השימוש בכלי הקבלה להשפעה היה בלתי אפשרי.

"ע"ד "בראתי יצה"ר בראתי תורה תבלין"," גם היצר הרע נברא על ידי הבורא, והוא דווקא התוצאה מהשבירה. כי לפני השבירה אין יצר רע, אלא יש רצון לקבל שקיים בנפרד מהרצון להשפיע, ואין בניהם שום קשר. כמו שחוכמת הקבלה מלמדת, אדם הראשון היה כולו "יציר כפיו של הקדוש ברוך הוא", שאין בו שום כלים דקבלה, אלא כל כולו כלים דהשפעה - חב"ד חג"ת דכלים, וחג"ת נה"י דאורות. והנה"י שלו, הכלים דקבלה שלו, שהם הנקראים "עץ הדעת", אינם מופעלים. אלא שבלעדיהם אדם הראשון כולו מלאך, ולא נברא.

לכן על ידי השבירה נברא היצר הרע, היינו אותו רצון לקבל שלא נגלה באדם הראשון, כעת התגלה במעמד שלו מול התכונות דהשפעה של הבורא. ומפני שהנה"י דכלים קיבלו ניצונין, בזה אדם הראשון נפל ברצונות שלו לקליפות, היינו קיבל את הרצון על מנת לקבל שבתוכו. ובנוסף, אותו רצון דלקבל על מנת לקבל, התחלק להרבה מאוד רצונות אגואיסטיים קטנים. שעכשיו כל אחד מהרצונות מרגיש את עצמו בלבד, וכבר איננו יכול לעבוד, ולהיות מחובר יחד עם יתר הרצונות בלהדבק למטרה אחת, להמשפיע אחד, ואיננו יכול להשפיע יחד למטרה אחת.

הגילוי של כל ההבחנות הללו נקרא "יצר רע", ורק לאחר שנגלה אותו יצר רע, אפשר להביא לאדם את שיטת התיקון, הנקראת "תורה תבלין". כי רק במידה שהאדם משיג את האופי של עצמו, את הטבע שלו, את היצר הרע שבו, במידה הזאת הוא זקוק לתורה תבלין, ואז דורש אותה, ומקבל אותה מלמעלה.

"אלא להפך שיצה"ר היה נעשה תבלין לתורה, ועכשיו שחטא הוצרך לשליח מכריח וכו'. ודפח"ח." "שיצה"ר היה נעשה תבלין לתורה" זאת אומרת, על ידי היצר רע מתגלה מידת ההשפעה, הכוח, הנצחיות, והשלמות של הבורא. ואם לא היצר הרע, אם לא אותם הכלים הגדולים שנמצאים כעת באדם, האדם לא היה מגלה את הבורא, אלא היה דבוק בו כמו מלאך, כאדם הראשון. שהיה מרגיש מאליו את תכונת ההשפעה, היות שקיבל אותה מהתכללות הכלים, ולא על ידי הצטיינות עצמו, לא על ידי עבודה עצמאית, ולכן לא היה יכול לגלות את הבורא. אלא היצר הרע מקרב את האדם לבורא, לאבינו שבשמים.

"ועל זה הוספתי על פי מקור יותר גבוה שיש בקדושת השבת, כי מה שהיצה"ר נעשה תבלין לתורה, ה"ס סעודת ליל שבת." המכתב הזה נכתב לאחר שבת שבה פגש בעל הסולם בנו של אדמו"ר גדול מירושלים, לכן הוא ממען אותו ל"גזע קודש הקודשים". וכמו שסיפר הרב"ש, בנו של בעל הסולם, שנכח באותו מפגש, מתוך השיחה הקצרה שלהם, לא היה מובן לאותו בן אדמו"ר, איך זה שיצר רע גם הוא מהבורא. איך הוא משמש "עזר כנגדו"? לכן ישב בעל הסולם לאחר השבת, ובירר את העניין במכתב לאותו אדם.

"וז"ס המרומז בזמירות האריז"ל "למיעל גו פתחין דבחקל תפוחין" [להיכנס לתוך הפתחים שבפרדס תפוחים] , בסו"ה "זה השער לה'". וכמבואר בכל ההמשך של הזמירות אלו. וביום השבת בסעודתא דעתיקא קדישא, אז אפשר לקבל ממקום הגבוה ביותר, אשר התורה אינה צריכה שם לשום תבלין, דהיינו, בסוד "אורייתא וקוב"ה חד הוא". והיינו, על ידי עליה לעולם האצילות, ששם נאמר "לא יגורך רע" כנודע. ולפי זה נמצא, שאם היה אדם הראשון ממתין בזווגו על שבת, היה זוכה למדרגה הנפלאה של "אורייתא וקוב"ה חד הוא". כי בזמן אדם הראשון היו העולמות גבוהים מאד, כמ"ש במרשב"י קדושים."

כך חוכמת הקבלה מלמדת, אמנם שהיא מלמדת גם את ההפך, שהתהליך הזה בהחלט בא מלמעלה, ודווקא בגילוי היצר הרע יש מציאות לאדם. שבגילוי מעמד היצר הרע כנגד יצר הטוב, האדם מתחיל להשיג את הבורא כאור, כיתרון מתוך החושך, וכך מגלה את הטבע שלו עצמו, ואת טבע האלוקות. אבל כשמגיע לעולם האצילות, אז מגלה ש"הוא ושמו אחד", "אורייתא, וקודשא בריך הוא חד הוא", שכך משיג מתוך תיקון הכלים שלו. ואלמלא היו הכלים שבורים, ואלמלא היה מתקן אותם, ומדלג על כל הפערים שמגלה בין האורות לכלים, בין חושך לאור, אז לא היה מגלה גם "אורייתא, וקודשא בריך הוא חד הוא". מפני שהאחד הזה מתגלה מתוך שמתקנים את אותה הקוטביות שמגלים.

והכל האדם מרגיש רק מתוך עצמו. זאת אומרת, הוא חייב להיטמע בתוך הרצון לקבל, ביצר רע, ורק בתיקון על פני הרצון לקבל, נעשה הרצון לקבל ל"יצר הטוב". אין יצר טוב מחוצה לרצון לקבל, יש רק אור, "אורייתא" המתקנת כ"תבלין" את הרצון, היצר הרע, ומביאה אותו להיות יצר הטוב. ומהפער בין שני המצבים הללו שאדם עובר כמרגיש אותם, מזה הוא קובע ייחודו של הבורא.

האדם שמגלה את עצמו ביצר הרע, במצב השבור, שכביכול נמצא בחטא, במצבים, ברצונות המנוגדים להשפעה, קיימת סכנה שיקלט למצב שאין ממנו דרך תיקון. אלא יהיה דבוק להשפעה במידת מה, ו"חי לעולם". היינו, ובזה יישאר בעולם הרוחני, אבל העוון הקדמון ייוותר ללא תיקון.

לכן רצה הבורא למנוע מאדם שישאר בקטנות כזאת, בדבקות באור השבת בלבד, באתערותא דלעילא שאינה על חשבון עצמו, אלא על חשבון דבקותו הקטנה בבורא. כי אז אדם ישאר ללא תיקון, ובכלל לא ירגיש שאינו מתוקן, אלא ירגיש רק נקודת הדבקות, כזרע בתוך הרחם, כקטן ביותר כלפי הגדול, וזה יספק אותו. וכדי לא לתת לאדם אותו הסיפוק, היה חייב הבורא לגרש אותו מגן עדן, זאת אומרת מאיזו אחיזה קטנה בבינה, בהשפעה, בבורא. וכשירד האדם לכל עמקות היצרים שלו, מתוך אותה עמקות, על ידי "תורה תבלין" יתחיל לתקן את היצרים האלו, ולהביא יצר רע ליצר טוב.

הסכנה הזאת קיימת כביכול, מפני שישנו ניצוץ הנקרא "הארת השבת מלמעלה", שנוגע לאדם אפילו בזמן השבירה, מפני שהבורא לא עוזב אותו בכל המצבים שנמצא. ובכל מצב ומצב אדם כביכול עלול לקחת כיוון שנידבק בקדושה ללא שום הרגשת היצר רע, ללא שייכות ליצר רע, וכך להישאר. או שיכול להפך, להיכנס ליצר רע, לקבל אותו כנמצא בכל עמקותו הבלתי נעימה, ואז לשפר, ולשנות, ולתקן אותו.

והעבודה מצד הבורא בלהכניס את האדם יותר ויותר לעמקות היצר רע שלו היא תמידית. ולא שבפעם אחת מנתק את האדם, וזורק אותו לעמקי תהום הרצונות השבורים, המקולקלים שלו. אלא בכל פעם ופעם אדם מחפש מתוך הטבע האגואיסטי שלו, איזה מקום שלווה להדבק כקטן, והבורא בכוח מעורר בו יצר רע, ובזה מוריד את האדם, כדי שיתקן אותו.

"תורה" נקראת כל האור, כל העזרה, כל היחס של הבורא לאדם. "אורייתא, וקודשא בריך הוא חד הוא", זאת אומרת כל התכונות, כל ההבחנות, כל היחס של הבורא לנברא שרוצה לגלות כי "טוב ומיטיב", זה הכל נמצא במהות, ובכל האופנים הקיימים באור הגדול הזה שנקרא תורה.

"ובאמת גם אחר החטא היה יכול לעלות לאצילות, בסוד העליה דשבת, ולא לירד משם."

ואם אדם היה נדבק לאותה אתערותא דלעילא הקטנה הנקראת "שבת" שהרגיש, על ידה היה ניצל כביכול מיצר רע. אבל לא היה יכול לגלות את האורייתא, כי אורייתא מגלים רק על ידי יצר רע. ש"בראתי יצר רע בראתי תורה תבלין" לא כדי לתקן את היצר רע, אלא כדי שעל ידי אותם הכלים המנוגדים לאורייתא, ולכן נקראים "יצר רע", יוכלו לגלות את האורייתא, שהיא יחס הבורא אל האדם.

מדובר במצבים שהיו לאדם הראשון בערב שבת. הבורא ברא את האדם לאחר שברא את כל הבריות, בשעה החמישית דיום השישי. כאשר חמשת הימים של ההכנות דלפני שבת שהם חסד, גבורה, תפארת, נצח, הוד, הגיעו לסיומם. ומפני שביום השישי כל חמשת התכונות הללו (חסד, גבורה, תפארת, נצח, הוד) מתכנסים ביסוד, לכן יום השישי הוא בעל צביון מיוחד. אמנם שאין בו שום חידוש, מלבד היותו כלול מכל הכלים הקודמים, מכל ההכנות הקודמות.

ויום השישי הוא כבר ההכנה מצד הבורא כלפי הבריאה שהיא המלכות. שהמגע בין כל תכונות הבורא ומלכות נקרא "שבת". ובערב בשבת, בדיוק באותה השעה שנסתיימו כל ההכנות מצד הבורא, אז נברא אדם הראשון, שהוא הקשר בין כל אותן התכונות למלכות. כי הנקודה השורשית שלו היא מלכות דאין סוף, והתכונות שהבורא צריך למסור לו, הט' ראשונות, הן סוף כל העולמות. שאז סוף העולמות היה במקום חזה דיצירה, ששם היה סיום דעולם העשיה. ואחר כך היתה ביום השישי עליה, ואם המתין אדם לעליה השניה, אז היה נכנס כולו לאצילות. ואילו כך, נשאר לו חלק תנה"י מחוצה לאצילות, בו' ראשונות דעולם הבריאה. ולא הבדיל בהם, ולכן חטא.

אמנם שצריכים ללמוד את השמועות הנוספות למה בדיוק חטא, מכל מקום, מובן שאי אפשר היה לו שלא יחטא. מפני שבגופו היה מחולק לשני חלקים - עד החזה חלק השפעה, גלגלתא עיניים, ולמטה מחזה חלק הקבלה. והיות שבחלק הקבלה שבפרצוף גלגלתא אי אפשר לנגוע, לתקן, לעשות בו משהו, לכן השתמש רק בכלים דהשפעה, גלגלתא ועיניים, ונקרא אז "מלאך".

אלא כדי לאפשר לו לתקן את התנה"י שלו, היה עליו לעבור שבירה. שכתוצאה מהשבירה, מאיבוד המסך, יכולות התכונות דהשפעה, תכונות הבינה, לרדת ולהתערב בתוך תכונות המלכות. וכתוצאה מכך יש לו האפשרות לתקן את המלכות. שתחילה מתקנים את תכונות הבינה שבמלכות, ולאחר מכן עובדים בהצטרפות המלכות לבינה.

"שזה סו"ה "פן ישלח ידו ולקח גם מעץ החיים ואכל וחי לעולם". גם לאחר השבירה ואיבוד המסך, ישנה סכנה שמא לא יעסוק בתיקונים, אלא יסתפק במועט. שידבק לצורת ההשפעה בלבד, ולא יעבוד בתיקון הכלים דקבלה שלו. לכן נדרשות פעולות נוספות, שהחיצוניות תנהג כלפי האדם בהתאם לצורתו הנוכחית. שבהנהגת הבורא כלפיו תהיה התאמה בין פנימיותו לחיצוניותו. ולכן גורש אדם מגן עדן, ומרגיש את המציאות בדיוק כפי מידת התיקון שלו. וכך אנחנו, עד כמה שמתקרבים או מתרחקים כלפי רוחניות, בהתאם לכך אנחנו מרגישים את הרוחניות מתקרבת או מתרחקת מאיתנו.

"כי היה שם בסוד "אורייתא וקוב"ה חד הוא". אלא שהקב"ה גרשו משם, כמ"ש "ויגרש את האדם" וכו'. אכן יש להקשות ומאי איכפת ליה להשי"ת אם היה אוכל מעצה"ח וחי לעולם?"

הרי זה המצב שהבורא רוצה, לשם כך הוא ברא את האדם. ומלכתחילה זה המצב שקיים יחידי בנצח. שאדם חי לעולם, וקשור לעץ החיים, ואוכל את ה"פירות" הללו, היינו מקבל את האורות כולם בכלים שלו, ונמצא מלא בתענוגים, כי "מדרך הטוב להטיב". ומימרת חז"ל "מה אכפת ליה?" באה לשאול, אם המצב הזה הוא סופי, אז מה חסר לו לבורא, שמיד עכשיו יכנס לתוכו אדם?

אמנם גם לאחר החטא אפשר מצד הבריאה שהאדם יהיה קשור לעץ החיים בכל מקום שבו הוא נמצא. אלא מובן שחסרות עוד הבחנות רבות בין טוב ורע, ובין אמת ושקר, שאותן האדם צריך לעבור, ולפתוח את הכלים שלו, ולבדוק את עצמיותו כלפי הבורא, ולבנות את עצמו. ואם היה נדבק לרוחניות כבר עכשיו, אז היה נדבק כנקודה בלבד, שהיה מרגיש בה שנמצא בשלמות ונצחיות, אבל בכלל לא היה מכיר את הכלים שלו, הנמצאים בו בהסתרה. ואז דבקותו הייתה רק באותה הנקודה האחת.

"והתשובה היא, כי כל הקדושה הנפלאה ד"אורייתא וקוב"ה חד הוא", שהיתה מגולה בסוד השבת, היתה רק בסוד הלואה בלבד. כי שבת ה"ס "אתערותא דלעילא" [התעוררות מלמעלה] , בלי שום "אתערותא דלתתא" [התעוררות מלמטה] . אמנם ודאי אין האורייתא נשלמת רק על ידי אתערותא דלתתא, בקיום התורה והמצות,"

"קיום תורה ומצוות" הכוונה, שעל ידי האור המחזיר למוטב האדם מתקן את כל הכלים, כל הרצונות שלו. כדברי הכתוב, "בראתי יצר רע", בראתי רצונות מקולקלים באדם, שהרי כל מה שמתגלה לנו כמקולקל, בא מלמעלה ישירות מהבורא, "בראתי לו תורה תבלין", שאם אדם מגלה רצון לתקן את התכונות שמלכתחילה נמצאות בו מקולקלות, אז האמצעי שלו כנגדן נקרא "תורה". ותיקון כל רצון על ידי האור המחזיר למוטב נקרא "קיום מצווה". עד אשר מסיים לתקן את כל תרי"ג הרצונות המקולקלים, ואז נקרא שמקיים תרי"ג מצוות, והאור הכללי המתלבש בכל מצווה ומצווה נקרא "אור התורה".

"ולפי זה יש לתמוה, איך זכה בשלימות בבחינת קוב"ה, אם האורייתא עוד לא היה לו בשלמות? וזה שתירצו חז"ל בסוד שאמר הקב"ה, "לוו עלי ואני פורע". כלומר, שאני יכול להלוות לכם שלמות התורה עד גמירא [עד תום] , עד שיהיה מספיק לבחינת "אורייתא וקוב"ה חד הוא", והוא משום "אני פורע", כלומר שאיני חושש כלל ל"לוה רשע ולא ישלם". כי בידי הוא להעמיד עליכם מלך כהמן ובעל כרחכם אתם חוזרים למוטב, ותקיימו התורה מאהבה. "וכל העומד לגבות כגבוי דמי" [כל העומד להגבות, דומה כגבוי כבר עכשיו] . ועל כן אני מלוה לכם ביום השבת. בסו"ה "וצדיק חונן ונותן". ולפיכך לא רצה השי"ת "שישלח ידו ולקח מעץ החיים" וכו'. כי אז לא היה אדה"ר פורע ומגלה את אורייתא בבחינת אתערותא דלתתא, והיתה נשארת בבחינת הלואה."

הבורא מביא את האדם מלמעלה למטה למצב שהוא בדיוק ההפכי מהשלמות הסופית. כי אדם צריך לגלות את כל התכונות שלו, ואת כל ההבדלים הקיימים בינו לבין הבורא. ובעצם לא בינו לבין הבורא. אלא העניין הוא, שכל הכלים הנחוצים כדי להרגיש את הטוב ומיטיב שהבורא רוצה לתת לו, הם אינם על חשבון האדם, כמו שכותב בעל הסולם באגרת, "כי בידי הוא" אומר ה'. ולבורא מצדו אין שום בעיה לתת לאדם הכל, והוא איננו זקוק להתעוררות האדם, אלא האדם הוא זה שלא יודע שהוא עצמו זקוק לאתערותא דלתתא, כי בלעדיה לא ירגיש לעולם מה הכין לו הבורא. וההתעוררות עצמה היא הכלי החדש שהאדם צריך לגלות על פני כל הרצונות המקולקלים, והתעוררויות שהבורא נותן.

כדי לבנות באדם את הבסיס לכל התנועה הזאת, חייב הבורא להשריש בו גם את הכלים, וגם את האמצעים, שכל זה בא בהתעוררות דשבת. זאת אומרת, אדם הראשון לא נשבר על ידי מאור קטן, אלא הוא נשבר על ידי אור מהמדרגה הגדולה ביותר שיכולה להיות, מהמדרגה שמביאה אותו לאצילות, הנקרא "האור דשבת". ומתוך האור הזה הוא קיבל ניצוצות. וכעת הניצוצים הללו פועלים בו יחד עם הרצון המקולקל שלו, שעל ידי שתי הבחנות הללו הוא יכול להתעורר. ובהתעוררות דלתתא הנכונה הוא מגיע למצב כמו שהיה לפני החטא.

"ואז היתה מופרכת מעיקרה. כי אורייתא שאינה נשלמת איננה ראויה כלל לבחינת "אורייתא וקוב"ה חד הוא". כמובן."

האדם מצווה להשיג את ההבחנה "אורייתא וקודשא בריך הוא חד הוא". כאמור, הכלים שלנו הם תרי"ג רצונות מקולקלים, שאותם מתקנים באמצעות האור המחזיר למוטב, קודם על ידי אור מקיף, ולאחר מכן על ידי אור ע"ב ס"ג. שמתקנים את הרצונות הללו בזה שרוכשים עליהם כוונה על מנת להשפיע. וכשמתחילים לעבוד עם הכלים האלה בלקבל על מנת להשפיע, אז מקבלים בכל רצון ורצון את האור הנקרא "אור של מצווה".

לאחר מכן, כשמחברים את כל הרצונות האלה יחד, לעבודה משותפת כוללת, כגוף אחד, כנשמה אחת בתוך האדם, יוצא שיש כלי אחד גדול שבנוי מתרי"ג רצונות גדולים מתוקנים, שאז אין מגיעים האורות הפרטיים הקטנים, אלא "כנר מצווה ותורה אור". מגיע "תורה אור", האור הכולל המתלבש בכל הנשמה, בסך כל הכלים המתוקנים כולל "ל"ב האבן" שתוקן, וזה נקרא "אור התורה".

הכלי הפרטי המתוקן שקיבל את תכונת האור ונקרא "ישראל", ו"אורייתא" שהיא כל האור הנמצא בתוכו, הם אחד, מטעם שנמצאים בהשתוות הצורה. והנשמה הפרטית המתוקנת הנמצאת בדבקות בבורא, שלאחר מכן מתחברת עם כל יתר הנשמות המתוקנות המחוברות יחד באור הכולל, נקראת "קודשא בריך הוא חד הוא". היינו, כאשר חוזר כל הכלי של אדם הראשון להיות מתוקן ומחובר לבורא, זהו המושג "ישראל אורייתא קודשא בריך הוא חד הוא".

"אלא שהשי"ת כבר חושב ההלואה, כמו שכבר היתה נפרעת, מתוך שבידו הוא להכריחו. "וכל העומד לגבות כגבוי דמי" כנ"ל. ועל כן הכריחו באמת: "ויגרש את האדם" וכו'. כדי שישלם את ההלואה. ובאמת גם הגירושין הוא נמשך מאכילת עץ הדעת. וז"ס מה שאמרו ז"ל על הכתוב "נורא עלילה לבני אדם". ענין החטא דעץ הדעת בעלילה באת עליו וכו'. ומובן עם הנ"ל דהיינו, כדי להכריחו לשלם את מה שלוה."

בלית ברירה חייבים להיכנס לשבירה מלכתחילה. שהחטא בא "בעלילה", ולא האדם בוחר בו, אלא הבחירה מתחילה הרבה לאחר החטא, לאחר שגורש מגן עדן, וירד מכל גובה גן העדן הנקרא עולם האצילות. ונכנס להסתרה, לערפול חושים, שההסתרה בתוך החושים נמצאת ממלאה את הרצונות. וכל השלבים הללו הם ההכנה למצב שבו מתאפשרת בחירה חופשית, ואתערותא דלתתא.

כי אי אפשר שתהיה התעוררות במצב שמאיר וברור, אלא התעוררות יכולה לבוא רק מתוך הסתרה וחושך, שרק באותו המרחב שלא נקבע מלמעלה, שם האדם יכול להביע משהו מעצמו. ואם יש מצב ברור של כלים, אורות, ומצב הקשר ביניהם, אז אין לאדם מה להוסיף, ונמצא הוא רק כנברא במצב שנקבע כבר מלמעלה.

אבל אם במצבו יש הבחן לא ברור, בזה הוא יכול לפעול, כדי לברר על ידי עצמו את הקשר שלו עם הבורא. וליצור, לתקן, להשיב את הקשר הזה, שבזה הוא קובע שהוא עשה, הוא פעל, הוא קירב את עצמו. ולכן מלכתחילה בא "בעלילה" עניין החטא, והכלים שכולם מקולקלים, וההסתרה, וכל המצבים. שאם האדם מקבל כל אלו כמקום מבורך ליגיעה, לאתערותא דלתתא, לקביעת עצמו כאדם, אז בהחלט מגיע לו להיות אדם.

איך מאזנים בין הרגשת הכרת הרע, ובין זה שמשייכים את הרע לבורא?

במשפט אחד, אם אדם מעביר את הדברים מרצונות האפשריים, לרצונות ההכרחיים.

"ועם דברים אלו מתבאר גם כן דברי קדשו במ"ש שהרמז דהמן מן התורה הוא, כי ענין עץ הדעת הוא בחינת, "אני מעמיד עליכם מלך כהמן" וכו'. כי כמו שהמן רצה להשמיד ולהרוג ולאבד את כל היהודים טף ונשים ביום אחד, כן עץ הדעת, ביום אכלכם ממנו מות תמותון; וכמו שעל ידי פחד המיתה מכח גזירת המן הכריח אותם לתשובה מאהבה, כן גילוי החטא דעץ הדעת המבואר בסו"ה: "המן העץ אשר צויתיך" וכו'. יכריח את האדם לתשובה מאהבה. בסוד "בראתי יצה"ר בראתי תורה תבלין"."

אדם עלול להישאר בהסתרה בחושך ללא התעוררות, אלא צריך שהחושך יהיה רק בדרכו, ולא במצבו. היינו שלא יהיה נמצא בחושך ומסתפק בזה, כי מה אפשר כבר לעשות? הרי אינו יודע, ואינו רואה היכן הוא נמצא, אלא רק מסתדר איכשהו במצבו. שאמנם הכל מעורפל, אבל הוא איננו מרגיש ערפול. ואמנם שום דבר לא יפה וטוב במיוחד, אבל הוא ממילא איננו מרגיש שיכול להיות יותר טוב - מה שנקרא העולם הזה.

לכן כדי לעורר את האדם להתקדמות, שולח לו הבורא עזרה שנקראת "מלך כהמן", ועל ידי חלקים קטנים של ייסורים, מקרבים את האדם עוד ועוד בדרך הנכונה, כדברי הכתוב "פרעה הקריב בני ישראל לאבינו שבשמיים". כי אם אדם מפרש נכון מהם הייסורים שהבורא שולח לו, אם רוצה לשייך את הייסורים באיזו מידה להשורש, אז הוא מבין עד כמה השבירה שמגלה בכלים שלו כייסורים, מכוונת אותו בדיוק משלילה לחיוב, מהיותו ענף להיותו דבוק בשורש.

לכן גם כל הפעולות הגדולות והבלתי נעימות ביותר שבאות מלמעלה, אפשר לראות בתוכן את האהבה והדאגה של הבורא לאדם. והאדם איננו עוקר או מוחק את המן שמתעורר עליו, אלא הוא מתקן את היחס שלו להמן, שהוא בא מצד הבורא כדי לעורר אותו, ולהראות לו בדיוק באילו כלים יוכל לתקן את עצמו, אז הופך מלאך המוות להיות כמלאך הקדוש. כמו שאנו למדים ממגילת אסתר לפי המאורעות ההיסטוריים כביכול, עד כמה שעוברים את כל המצבים, אז מגיעים לבניית בית המקדש. ובנם של אסתר ואחשווראש נותן לבנייה הזו סיוע. כל אלו הבחנות שצריכים לברר.

לכן עד כמה שמסוגלים צריך להתאמץ באתערותא דלתתא, ולייחס למקור הנכון את העזרה שמקבלים על ידי הכוחות השליליים כביכול. כי אז משנים את היחס אליהם, שהם כרוזים שבהם הבורא קורא את האדם, מעורר אותו, שבזה מגיעה האתערותא דלעילא שלו. ובזה מתקדמים אל השורש.

"כי אם לא יעסוק בתורה תיכף ימות בעטיו של נחש. וכו'. והשי"ת יעזור לנו לשלם מה שהלוינו ונזכה לגאולה שלמה.

יהודה ליב"

בכללות, הכל בא כהלוואה, כי לאדם אין שום דבר מעצמו. אלא כשמתחיל לברר, אז הוא מוצא את הנקודה שלו הנמצאת כשליש אמצעי דתפארת בין כלים דהשפעה וכלים דקבלה, ושם הוא קובע את עצמיותו. לכן כל הכוחות, התכונות, גם בכלים דהשפעה, גם בכלים דקבלה, גם בהתעוררות וגם בעירפול של הסתר, אינם באים מצד האדם, אלא הכל בא כהלוואה, כמו שנאמר "פנו אלי ואני פורע". שלא מגיע לאדם להיות במצבים בהם הוא נמצא, כי הכוחות במצבו מגיעים מדרגה יותר עליונה. ואמנם הם נראים לו ההפוכים ממנו, וחושך, אבל למרות שהם דוחים כלפי הרצון לקבל, מכל מקום, הם מעוררים את האדם לעלות כלפי אותה המדרגה, ולהגיע אליה.

וזה הפלא שישנו בהבחנות רוחניות. שמתעורר רצון לקבל כביכול לבלוע הכל, אבל בתוך הרצון לקבל הזה מתעוררת נקודה של השפעה. וכאן ההסתרה (שודאי אינה כלפי הבורא, אלא כלפי המוחא וליבא של האדם), והיא פועלת כך שבמוחא נראה לאדם שהוא עושה חשבונות אגואיסטיים היפים לו לשעתו, ובגלל ההסתרה אינו מבין ואינו יודע שהחשבונות שלו הם כבר כלפי המשפיע, ושנמצא מתקרב אליו.

איך זה שמקובלים מדברים על הבורא גם כחוק, וגם כמרגיש, כ"הנותן"?

הכל מגלה האדם. והיחס שלו לבורא תלוי במידת עומק הגילוי של האדם. אם אדם מגלה את הבורא בצורת הסתרה, שהבורא מסתיר את עצמו, אז בהסתר שני, הגדול ביותר, הוא משתדל לדלג על ההסתרה. ולקבוע שיתכן שהבורא קיים, ומה שבא אלי בא ממקור אחד ש"אין עוד מלבדו". בזה הוא נעשה מרשע גמור, רשע בלבד.

ובהסתר שאחריו הוא מגלה, האם היחס של הבורא אליו הוא "טוב ומיטיב". ולמרות שלא כך נראה בהרגשתו, הוא מחפש הצדקה ליחס הזה, ונקרא שלא רוצה להיות רשע, אלא רוצה להצדיק אותו, ולהיות צדיק. כך האדם עובר בתיקון הכלים שלו, שהכלים הולכים ומתגלים לעומקם, ועל פניהם הוא מתקן את היחס שלו.

אדם עולה בארבעה שלבים, הסתר כפול, הסתר רגיל, שכר ועונש, ואהבה. ובהתאם לכמה שעולה, הרצונות שלו גדלים. העביות שלו גדלה, מעביות 1 בהסתר כפול, עד עביות 4 באהבה. ויחד עם זאת, בתוך העביות שגודלת, הוא יכול לגלות יותר יחס של הבורא, שזה נקרא המסך, כך שבהסתר כפול מתגלה לו הסתר גדול, אבל הוא הסתר גדול לעומת מסך בעביות 4, ובאהבה המסך הוא בעביות 1.

שרטוט 1

בהסתר כפול הוא מצדיק "מקור אחד". אבל הוא אינו יכול לגלות מקור אחד, אלא בזה הוא תמיד נתקע, ורואה את עצמו כמקולקל, שאז מתגלים לו זדונות. ובהסתר אחד הוא מצדיק "טוב ה'", ואז מתגלות לו שגגות. ועדיין הגילויים "מקור אחד" ו"טוב ה'" עומדים בסימן שאלה. ורק בשכר ועונש מתחילות המצוות.

שרטוט 2

בכל התהליך הזה מדובר בהתפתחות הרגש בתוך האדם. בדרגות ההסתר אדם כביכול עובד עם מידע, ולא עם רגש, הוא עדיין לא מרגיש את הבורא, אלא בכל מיני מאמצים עקיפים, ולא בצורה ישירה, הוא משייך הכל למקור אחד, ומשייך הכל ל"טוב ומיטיב" אחד. אבל כשמתחיל לעלות בדרגות גילוי הבורא, אז מתחיל הרגש. אלא שבשכר ועונש הרגש הוא עדיין כלפי הכלים דקבלה של האדם עצמו. שעדיין הוא אינו מגלה את הבורא, אלא רק את היחס של הבורא כלפיו. ועל פני היחס שלו האדם מתקן את הכלי, מתקן את עצמו. ובסוף שכר ועונש הוא מגיע לאהבה מתוך הכלי הפרטי שלו, שבדק שהבורא עשה, עושה, ויעשה לו כל התיקונים, וכל הטובות בלבד. ורק כשמגיע לאצילות, אז הוא מתחיל להבין מהי תכונת ההשפעה כמתייחס לאחרים. שקולט את הכלי הכללי, וכנגדו מצדיק את הבורא באור הכללי, ומגיע לאהבה.

שרטוט 3

עד אז מדובר במידות ההשגה, ללא מידות הרגש. כי הכלי משיג את עצמו, לכל עמקות העביות שלו. וכשמתעמק בתוך העביות שלו, הוא יחד עם זאת גם מתקן אותה בעל מנת להשפיע, בהשוואה לבורא. ועד כמה שהעביות נעשית יותר גדולה, ומקבלת צורת ההשוואה לבורא, אז מתוך אותם הכלים המתוקנים, הוא מבין מי זו האלוקות, מי זה הבורא. ההבחנות שלו עולות כביכול ממוחא לליבא. הרגש מתפתח, מפני שעובד עם כלים יותר עמוקים, ואז מתחיל להתייחס אל הבורא כמו אל חי.

בדומה לד' בחינות דאור ישר, שבבחינה א', ב', ג' אין מדובר בכלי, כי הוא עדיין לא מרגיש את המאציל, ולא יכול לקבוע שום צורה בהשוואה לו. אלא רק בבחינה ד' הוא מרגיש את ההבחנות שרוצה לקבל, לעומת שבבחינה ב' הוא כביכול רצה להשפיע, ובבחינה ג' ערך השוואה בין א' וב', בבחינה ד' הוא מרגיש את עצמו שרוצה להנות בלבד, הן מקבלה והן מהשפעה, והן מבעל הבית, הנותן. וכמרגיש את עצמו בצורה כזאת, מרגיש את עצמו גם בהפכיות הצורה כלפי האור. ורק מהרגשת ההופכיות שלו כלפי הנותן, נקבעת הרגשת הנברא. לשום הרגשה אחרת אי אפשר לקרוא "נברא", שעומד מול מי שברא אותו.

שרטוט 4

לכן רק בהתפתחות הסופית בתוך תוכי עמקות בחינה ד', הוא מתחיל להרגיש את זה, ורק את הבחינה הזאת הוא מצמצם. בכל יתר הבחינות הוא אינו מצמצם, הוא לא מרגיש בהן רע וטוב, ולא שום דבר אחר. הן כביכול הבחנות עובדתיות, ורק בחינה ד' היא הלב. ובין ש"לב האבן" ובין ש"לב בשר" - היא המרגיש, המקום הרגיש. לכן ש"יהיה לך אל חי" ["חי ה' אלהי ישראל אשר עמדתי לפניו"], וכל יתר המונחים שמייחסים לבורא כוחי, נאמרות רק כשאדם הגיע לדרגה שיש לו "לב בשר". שמרגיש מתוך עמקות העביות שלו, יחס כזה לבורא. ובנתיים, מתארים את הבורא כחוק בלבד. כי אין לנו הרגשות, שכנגדן נעביר במילים משהו שאפשר להרגיש ולייחס לו.

נמצא שרק על ידי שבירת הכלים אפשר להגיע להתפתחות הרגשת הנברא, כי על יד השבירה נכנסים ניצוצין לבחינה ד' ממש. שאלמלא השבירה הייתה בחינה ד' נותרת כנקודת הצמצום, שאינה ראויה לכלום, אמנם שהיא עצמה כל הרצון. כל הרצונות הקודמים, הט' ראשונות שמשתתפים עם האור, אינם רצונות שבהם הנברא מרגיש את עצמו, שהוא נברא. יש לו רק קיום אבל אין לו הרגשה. הוא בדומה לעובר בהתפתחות שמייחסים לו אישיות לא בעודו זרע, ולא בימי ההתפתחות הראשונים. אלא רק מהנקודה שבאה מצדו איזו תגובה, מחשיבים אותו כאדם בעל עצמיות. וזו הנקודה שאליה צריכים להגיע, ואז מתוך ההרגשה לקבוע את הבורא כוחי.

האם הייסורים שאדם מקבל ומעוררים אותו, נחשבים לאתערותא דלעילא?

בעצם הכל בא מלמעלה, מלבד אותן ההחלטות שאדם עושה בלשמה. כשמגלה את השליש אמצעי דתפארת, ובעצמו מצרף את התנאים, עד שמתחיל להדבק בתכונת ההשפעה. וכל מה שלפני כן, הכוחות השליליים, הכוחות החיוביים, החשבון ביניהם, אמנם שנראה לאדם שהוא נמצא בכל, ומחליט, ועושה, ונראה לו שהוא מתקדם, זה רק מפאת ההסתרה. וכשמגיעים לגמר התיקון, אז מגלים ש"אין עוד מלבדו", שכל הדרך, וכל רגע, וכל החלטה, היו לא רק מתוכננים מצד הבורא, אלא גם נעשו בפועל מצידו.

אבל במידה שבה אדם מתקן את עצמו בייחוד עם הבורא, הוא אינו מוצא בכך סתירה. רק בשכל הנוכחי שלנו, אנחנו לא יכולים לשלב שמצד אחד לכל אורך הדרך, כל צעד, מחשבה, רצון, פעולה או החלטה של האדם - הכל בא מהבורא, ואין דבר שלא בא ממנו. ומי האדם? עליו הכל נעשה בלבד. ומצד שני, האדם בכל זאת מגלה את עצמיותו, את האני שלו העומד פנים בפנים מול הבורא, בקומה שווה.

השילוב בין שתי הידיעות הסותרות האלה, שיהיו שני פרצופים זה מול זה, זו"ן בגדלות, אין לנו יכולת כרגע לתאר איך הוא קורה. מפני שאין לנו כלי במוח ובלב. וזה אותו הכלי שאנחנו מייצרים לאט לאט, שאז שתי התכונות הניגודיות האלה משתלבות יחד. רק כדי להרגיש את ההשלמה, שלמרות שזה הכל בא מהבורא, האדם קיים בזה כעצמאי. אנחנו עוברים כל הדרך, שבדרך הזאת אנחנו בונים כלי חדש, קו אמצעי. שבקו הזה ולא בשני קוים, האדם קיים. ואז הוא מבין ויכול לשאת ש"אין עוד מלבדו" ו"אם אין אני לי מי לי", שאור וחושך, קיימים יחד ללא סתירה.

אבל לכל אורך הדרך הרגשת האדם, העצמאות שלו, היא בהתאם למדרגתו. והמשחק הוא על ידי ההסתרה. האדם נמצא בהסתרה, ונראה לו שבתוך ההסתרה עליו לפעול. אבל כשפועל בהסתרה הוא בעצם מוליד הבחנות בתוך עצמו, בתוך המרגיש שבו, שהייחודיות של הבורא לא מפריעה לו להיות יחיד ומיוחד כמותו.