גיליון 9

מבוא

בשיעורים קודמים למדנו, שכאשר במשך האבולוציה שלו על פני האדמה מתפתח האדם, ומתפתח נקרא שהרצון לקבל שלו גדל, הוא מגיע למצב שבו האגו שלו, הרצון לקבל שלו, גדל לממדים כאלה, שמתחיל להתעורר בתוכו רצון חדש, רצון לעלות מעל הדרגה הגשמית, הארצית, הגופנית, למשהו למעלה ממנה [1].

ואז הוא מתחיל לבצע את הרצון החדש שלו באין ברירה. כי כל אחד מאיתנו מופעל מתוך הרצונות שלו, מבצע את הרצונות שבו ולא יותר. הרצונות לא שואלים את האדם האם הוא רוצה לבצע אותם או לא, אלא האדם רק מרגיש מה עובר עליו. כולנו נפעלים, כולנו מבצעים את פקודת הרצונות. ואם הרצון החדש של האדם הוא למטרת הבריאה, אם הנקודה שבלב מתעוררת בו, הוא מגיע למצב שבו הוא מתחיל לראות מה פועל עליו, מי עובד בתוכו. הוא מגיע לחוכמת הקבלה.

כשהאדם מתחיל לפתח את הנקודה שבלב, אז מתוך הנקודה שבלב הוא מזהה שלעומת הרצון לגשמיות שהיה לו ועדיין קיים בו, הנקודה שבלב היא רצון לרוחניות. הוא מתחיל לחיות בין שני הרצונות האלה, ומתחיל להכיר איך ההתפתחות שלו פועלת עליו ומביאה לו הבחנות חדשות.

אם אדם עובד על הנקודה שבלב כדי להגדיל אותה, אז מתוך הנקודה שבלב הוא מעורר על עצמו הארה מלמעלה, שנקראת המאור המחזיר למוטב. והמאור הזה המחזיר למוטב נותן לאדם הבחנות וידיעות איפה הוא נמצא. הוא מתחיל להבין, שהוא נמצא במצב של הסתר כפול או הסתר רגיל. הסתר ממה? מהאור, מההשגחה, מההנהגה העליונה. הוא לא נמצא בניתוק כמו מי שלא מבין כלל מה קורה בעולם. אלא הוא מתחיל לראות, שהעולם הזה מונהג על ידי פקודות שיורדות מלמעלה, שהפקודות האלה נקראות האור שמפעיל את הכלים, את כל העולם הזה, את כל החלקים שלו. שגם לו יש כלים הנקראים נקודה שבלב, שבפעולת האור על הכלים האלה, האור מביא להם הבנה והכרה, מה הוא עושה איתם. בצורה הדרגתית הוא מלמד אותם להיות גדולים כמוהו.

בדרך הזאת, שהאדם עובר בהפעלת הנקודה שבלב, בהתפתחותה, יש שני שלבים: שלב ההסתר ושלב הגילוי. בשלב ההסתר האדם עדיין לא כל כך מבין ולא כל כך מרגיש, מה בדיוק קורה לו. אבל דווקא מתוך הבלבול בהרגשה ובהבנה, נותנים לו מקום ריק בתוכו כדי להתחזק, וזה נקרא "מקום הבחירה". הבחירה היחידה שלו היא להתחזק בקבוצה ובהפצה, מפני שבזה הוא גורם לחיבור הנשמות למערכת "אדם הראשון", שממנה הם התנתקו.

בהסתרה הזאת, שבה נותנים לאדם אפשרות לתת יגיעה בבחירה חופשית, יש שני שלבים. השלב הראשון הוא הסתר כפול והשלב השני הוא הסתר רגיל. כך מסביר זאת בעל הסולם. וכך הסביר זאת לראשונה הרח"ו, הרב חיים ויטאל [2].

באותיות הבאות של ה"הקדמה לתלמוד עשר הספירות" בעל הסולם מסביר מהם מצבי ההסתרה, במה בדיוק יש לנו הסתרה, במה בדיוק יש לנו גילוי מלמעלה ובמה בדיוק צריכה להיות העבודה שלנו מלמטה, כלפי ההרגשה, כלפי הכוונה, כלפי קביעת המקום שלנו, כלפי היחס עם הבורא, כלפי היחס עם הקבוצה. איך אדם מרכיב נכון את כל החלקים האלה, שנמצאים לרשותו במצב של בחירה [3].

כעת אנחנו עומדים ללמוד, מהם שני שלבים קרובים, שנקראים השגחת הסתר פנים, שהם הסתר אחד והסתר בתוך הסתר. ואחריהם באים שני השלבים של השגחת גילוי פנים, שהם השגחת שכר ועונש, ואהבה.

אות מ"ו

והנה הכתוב אומר (דברים ל"א י"ז), וחרה אפי בו ביום ההוא ועזבתים "והסתרתי פני" מהם והיה לאכל ומצאהו רעות רבות וצרות, ואמר ביום ההוא, הלא על כי אין אלקי בקרבי, מצאוני הרעות האלה. ואנכי הסתר אסתיר פני ביום ההוא, על כל הרעה אשר עשה, כי פנה אל אלהים אחרים.

זאת אומרת, האדם מרגיש רע, ומרגיש גם שהוא "פונה לאלוקים אחרים", היינו, שבכל מקום יש סיבה לרע שלו, שיש הרבה סיבות לרע. אין בורא שמתנהג איתו בצורה קצרה, ישירה, וכל הרע בא ממנו. הוא לא תולה את המצב שלו בבורא, אלא בסיבות אחרות.

יש לו הרגשה שרע לו, ויש לו אלוקים אחרים שזה כל הסיבות השונות להרגשה הזאת, היינו כל העולם. כך האדם קובע, כך הוא בעצמו חושב (שרטוט 1).

זאת אומרת, לאדם שפונה לאלוקים אחרים יש נקודה נוספת, מחוץ להרגשה ולהבנה מהו המצב. בנקודה הזאת הוא קובע מהו המצב שלו. הוא מרגיש רע ומרגיש שהרע מגיע מכל מיני כיוונים. הרע הוא המצב, וקביעת המצב היא שהרע מגיע מכל מיני כיוונים, כך הוא חושב (שרטוט 1). לכן זה נקרא הסתר כפול, הסתר בהרגשה והסתר במחשבה שיש אלוקים אחרים.

שרטוט 1

וכשתסתכל בדברים תמצא, שמתחילה כתוב וחרה אפי וגו' והסתרתי פני וגו', דהיינו הסתר אחד, ואחר כך כתוב, ומצאוהו רעות רבות וצרות וגו' ואנכי הסתר אסתיר פני וגו', דהיינו הסתר כפול, וצריכים להבין הסתר כפול זה מהו.

האדם הוא בסך הכול רצון. בהתאם למידה שיש לו אור או חסר לו אור, הרצון הזה מתנהג. אם הייסורים קטנים, הרצון נמצא במצב של הסתר אחד. אם הייסורים גדולים יותר, הוא נכנס למצב של הסתר שני (שרטוט 2). אין שום אפשרות מצד האדם לעשות משהו, אלא האור או חוסר אור, קרבת האור או הריחוק שלו מהאדם, קובעים אם אדם יהיה בהסתר אחד או בהסתר שני.

שרטוט 2

יש אדם ומעליו יש אור שמאיר עליו. בחוכמת הקבלה ה"אדם" הוא המהות הפנימית של האדם. כל ההרגשה של האדם קיימת במידה שהאור קרוב יותר לאדם, או רחוק יותר ממנו, ובמידה הזאת הוא גם קובע את מצבו.

השאלה היא איך האדם מוצא בעצמו פיצוי להרגשתו הרעה, להרגשה שהוא מבולבל, להרגשה שהרע בא לא ממקור אחד. כי כל התיקונים של האדם הם לא בגילוי האור, אלא בגילוי תכונת האור להשפיע. כל התיקונים של האדם הם לא במילוי הריקנות שלו, במילוי הכלים דקבלה שלו באורות, אלא שהוא מעלה את עצמו מעל הכלים דקבלה. לא איכפת לו שיהיו ייסורים ובלבולים, גם בהרגשה וגם בהבנה. הוא רוצה תיקון מעל זה, למרות כל זה. למרות שהוא נשאר ריק, הוא רוצה להיות מחובר לעליון. יש לו רגש ושכל (שרטוט 2), והוא רוצה למלא אותם בהשפעה, לא בחוכמה.

אם כן, השאלה היא איך אדם מתעלה מעל הטבע שלו שמגיב לאור בהרגשת חוסר תענוגים, בייסורים, בחוסר הבנה ובחוסר תפיסה.

אות מ"ז

ומתחילה נבין, מה הפירוש של הפנים של השם יתברך, שהכתוב אומר עליו והסתרתי פני. ותבין זה, בדומה לאדם, בשעה שרואה הפנים של חברו מכירו תיכף, מה שאין כן ברואהו דרך אחוריו, כי אז אינו בטוח בהכרתו, ועלול להיות בספק אולי אחר הוא, ואינו חברו. וכן הדבר שלפנינו, כי הכל יודעים ומרגישים את השם יתברך כי טוב הוא, ומדרך הטוב להיטיב, זה מה שמקובלים אומרים, שכך הם משיגים אותו.

ולפיכך בשעה שהשם יתברך הולך ומטיב עם בריותיו אשר ברא כמתנת ידו הרחבה, נבחן זה, שפניו יתברך מגולות לבריותיו, כי אז הכל יודעים ומכירים אותו בהיותו מתנהג כראוי לשמו יתברך, כמו שנתבאר לעיל בדבר ההשגחה הגלויה, עיין שם היטב.

השגחה גלויה, פירושה שאדם מכיר את הבורא כטוב ומיטיב, כמו שהמקובלים מספרים לו עליו. אלא שבמצבו הנוכחי, האדם מרגיש ההפך. הוא לא מתבייש ולא מפחד לומר שבחיים שלו, הוא מרגיש את ההפך. הרצונות שלו אולי נכונים ואולי לא, הוא לא יודע, אבל ההרגשה בתוך הרצונות, ההרגשה בתוכו, היא שלילית.

את ההרגשה הזאת מודדים בתוך הרצון, כמו שמודדים את השמן ברכב עם מד שמן. אם האדם בודק את עצמו לפי הסרגל הזה, אם הוא מודד ורואה את מצבו, ללא שום התחשבות במשהו אחר, אז הוא אומר שהבורא הוא רע. ולכן מי שמרגיש הסתר פנים, נקרא רשע. הוא בטוח רשע, ולא חשוב מה הוא אומר בפה.

אם האדם לא מגיע לגילוי הבורא, לגילוי הרגשת הטוב ומיטיב, הוא רשע. האדם אמנם לא רוצה להיות רשע, אבל זה לא חשוב. בינתיים הוא רשע. אם הוא לא רשע, הרי שהפנים של הבורא מגולים אליו.

לכן יש בעולמנו אנשים רבים שחושבים, שהם צדיקים ואולי אפילו צדיקים גמורים. אבל הם עדיין לא הגיעו להבנה ולידיעה שהם רשעים גמורים, כי השלב הזה עדיין נמצא לפניהם, הוא נסתר מהם. את הדרגות האלה קובעים לפי תיקון הלב ולא לפי מה שנראה לאדם, או לפי מה שהוא רוצה שיהיה לו.

אות מ"ח

אמנם בשעה שמתנהג עם בריותיו להיפך מהאמור, דהיינו בעת שמקבלים יסורים ומכאובים בעולמו יתברך, הרי נבחן זה לאחורים של השם יתברך, כי הפנים שלו, דהיינו מידת טובו השלמה, נסתרה מהם לגמרי, שאין מנהג זה מתאים לשמו יתברך. ודומה, לרואה את רעהו מאחוריו, שהוא עלול להטיל ספק ולחשוב אולי אחר הוא. וזה שאמר הכתוב, וחרה אפי וגו' והסתרתי פני מהם וגו', כי בעת חרון האף, שהבריות מקבלים צרות ומכאובים, נמצא שהקדוש ברוך הוא מסתיר פניו יתברך, שהם מידת טובו השלמה, ורק אחוריו מגולים. ואז, צריכים להתחזקות גדולה באמונתו יתברך כדי להזהר מהרהורי עבירה חס ושלום, משום שקשה להכירו מאחוריו, כמבואר. וזהו הנקרא הסתר אחד.

פתאום האדם מתחיל להרגיש שהחיים שלו נעשים חשוכים יותר, מבולבלים, לא מאירים. זה נקרא הסתר, שהבורא טוב והאדם מתחיל להרגיש בחיים שלו רע. למה זה נקרא הסתר אחד? כי הוא עדיין מסוגל לומר, שהרע בא אליו מהבורא, שיש רק מקור אחד, כוח אחד, שמנהל אותו, ו"אין עוד מלבדו". אלא שהבורא מתנהג איתו בהסתר אחד. זו קביעת המצב הראשונה. ומה הלאה?

הלאה יש לו הזדמנות, יש לו בחירה חופשית להתחזק על ידי שלושה אמצעים – מורה, קבוצה, ספרים. להתחזק בתגובה הנכונה, היינו שהבורא הוא שעושה את הרע. הבורא התרחק, ובגלל זה אני מרגיש יותר רע. הוא עושה זאת בכוונה. כמו שכתוב בתהילים, "הסתרת פניך הייתי נבהל" [4].

הבעל שם טוב הביא לזה דוגמה יפה. ההתרחקות של הבורא, הוא אמר, דומה לדרך שבה מלמדים ילד ללכת. אמא מעמידה את הילד ומתרחקת כדי שהילד יעשה צעד לעומתה, שיתקרב כלפיה. הילד, לעומת זאת, עומד ובוכה. הוא לא מבין מה אמא עושה לו. הוא לא מבין, שדווקא כך הוא יכול להתחיל ללכת [5].

כך מלמדים גם אותנו: הבורא מתרחק וההרגשה שלנו רעה, אנחנו מרגישים עזובים בעולם חשוך שמאיים עלינו, ואנחנו צריכים להגיב נכון, להבין שזה לצורך התקרבות. עלינו להצדיק את הבורא, את התרחקותו מאיתנו, לאהוב אותו מעל ההרגשה המאיימת והלא נעימה הזאת, כי הוא עושה זאת כדי לקדם אותנו אליו. ואז עלינו לעשות צעד קדימה, לבצע את הצעד.

איך עושים צעד קדימה? למרות שמרגישים באיום ובריקנות, צריך למלא את ההרגשה בהשפעה, כך שמעל ההרגשה נבין שהמצב הזה הוא מושלם. מושלם יותר מהמצב הקודם, שאותו הרגשנו כרע, וטוב עוד יותר מהמצב שקדם לו, שבו הרגשנו את עצמנו בטוב, ללא גילוי החיסרון, לפני שהבורא התרחק.

אות מ"ט

אמנם ברבות חס ושלום הצרות והמכאובים במידה מרובה ביותר, הנה גורם זה להסתר כפול, שנקרא בספרים, הסתר תוך הסתר, שפירושו שאפילו אחוריו יתברך אינם נראים חס ושלום, כלומר, שאינם מאמינים שהשם יתברך כועס עליהם ומענישם, אלא תולים חס ושלום זאת במקרה ובטבע ובאים לידי כפירה בהשגחתו יתברך בשכר ועונש. וזה שאמר הכתוב ואנכי הסתר אסתיר פני וגו', כי פנה אל אלהים אחרים, דהיינו שבאים לידי כפירה, ופונים לעבודה זרה חס ושלום.

כתוצאה מהייסורים המתגברים, כתוצאה מריחוק רב יותר של הבורא, אדם מרגיש את עצמו מבולבל. כעת הוא מרגיש לא רק ייסורים, והוא כבר לא שואל למה הבורא התרחק, אלא הוא מתחיל להרגיש שהייסורים אולי לא באים מהבורא. ואחר כך הוא מרגיש שהם בוודאי לא באים מהבורא. השונאים, האויבים, הממשלה, מס הכנסה, האישה, הילדים – כולם "יושבים לו על הראש", ואותם הוא מאשים, לא את הבורא. זה נקרא הסתר כפול.

למה המצב הזה בכל זאת נקרא הסתר? מפני שבמצב הזה האדם עדיין מרגיש שהוא תולה את הבעיות שלו באחרים, בגלל שהבורא נסתר. זאת אומרת, ברקע יש לו מחשבה והרגשה, שהרע בא מהבורא, אבל רוב הייסורים והבלבולים מנתקים אותו מהתפיסה שהם באים ממנו. מתוך הסחרור הזה הוא מתחיל להתייחס לעולם, לכל מיני המקורות של הייסורים, כמי שגורמים לו סבל, בלבול, הרגשה רעה, איום, עצבים וכן הלאה. הוא נמצא בהרגשה שהרע מגיע אליו מהבורא, ובכל זאת הוא לא יכול להתייחס לעולם אחרת. זו מידת הריחוק של הבורא ממנו. במידה הזאת הבורא נמצא ברקע, באופק, רחוק מאוד.

ויש תיקונים אחרים שבהם האדם צריך להתייחס לעולם ולגורמי העולם כשליחים של הבורא. אנשים יכולים לראות אדם שיש עליו הנהגה מסוימת, שלפיה גם אם הוא גדול, נדמה להם שהוא מתייחס לסימנים בעולם הזה, לסימנים עצמם. אבל היחס שלו הוא אחר. הוא מתייחס לסימנים בעולם הזה, כי רואה בהם שליחי ה'. לא נכון לומר שהבורא זה הכול, ואנחנו כלום. זה לימוד גדול, והוא עוד לפנינו. אבל לעת עתה, אנחנו לומדים בחלקים, שלב אחר שלב.

אם כן, בהסתר כפול הייסורים מתגברים על האדם. כתוצאה מריחוק הבורא באים לו יותר ייסורים, יותר הרגשות של ריקנות בכל מיני אופנים שבכלים שלו. והייסורים האלה מורגשים בו כאיומים, כחוסר התמצאות, כחוסר תענוגים. מדוע? כי כשהבורא מתרחק, האדם מרגיש שהוא יותר מנותק מהמערכת, שהיא למעשה מערכת הנשמות. הוא לא מבין שאלה הן הנשמות האחרות ושמהן הוא מנותק, כי האור הסתלק והוא לא מקבל מהן הספקה.

זה כמו איבר בגוף שלא מקבל את מה שמגיע לו ונמצא בחרדה פנימית לקיומו בכל מיני אופנים. זה מה שקורה לאדם כשההארה מתרחקת ממנו. הוא מאבד את הקשר עם נשמות האחרות במערכת הנשמות, וכתוצאה מכך הוא מרגיש את החיים שלו כאיום, כמשהו לא טוב. הוא לא רואה קשר עם הנשמות האחרות, הוא לא רואה את הקשר עם כל המערכת, ולכן הוא רואה את החיים כאיום, ההפך ממה שהוא צריך לראות.

יש מערכת נשמות, שקשורות זו בזו, בכל מיני צורות. אם האור העליון שנקרא אור מקיף פועל עליהן, אז הוא מעורר בהן הרגשה שהן מחוברות. כתוצאה מכך יש ביטחון, הבנה והספקה, העולם כולו טוב, הבורא טוב ומיטיב. אם האור מתרחק, אז כל חלק מתחיל להרגיש מנותק מאחרים, הוא לא יודע. מבפנים הוא ריק. ומבחוץ, במקום אלה שהתייחסו אליו נכון, יש לו שונאים, אויבים וכן הלאה. זאת פחות או יותר התמונה.

שאלה: באחד הספרים כתבת שאדם שלומד קבלה, לא צריך להאמין בקיום של השגחה עליונה, ושאפשר ללמוד קבלה בלי להאמין שיש בורא.

ודאי שלא צריך להאמין שיש בורא. אדם לא צריך להאמין.

שאלה: אבל כל ההסבר מבוסס על קיומו של בורא.

זו לא סיבה להאמין.

כתוב "אין לו לדיין אלא מה שעיניו רואות" [6]. אבל העיניים שלנו לא רואות את הבורא. אלא מה זו אמונה? אם דודה כלשהי סיפרה לאדם שיש שם משהו, אז הוא מאמין לה? למי הוא מאמין? מה זה להאמין שיש בורא? מה נקרא אמונה? אנחנו מאמינים במה שקראנו בספר או בעיתון, במה שראינו בטלוויזיה, במה שהמורה או אמא סיפרו לנו. אבל האם זו האמונה? על סמך מה זה נקרא אמונה?

כל זה לא אמונה, זו ידיעה שהאדם קיבל ממי שסיפר לו אותה. ומי שסיפר, האם הוא יודע? מאיפה הוא לקח את דבריו? אלא כיוון שבקטנות דעתנו נראה לנו שהאנשים שסיפרו לנו יודעים, שהם חשובים, וכיוון שאנחנו מקבלים את מה שהם חושבים כדבר מובן מאליו, כעובדה, אז אנחנו הופכים את השמועה לעובדה. אז במה אנחנו מאמינים? אנחנו מאמנים שסיפרו לנו את האמת. אנחנו מאמינים באנשים בשר ודם, שכך סתם אומרים לנו דברים.

מה נקרא אמונה? מה בכלים שלנו, שהם רצון לקבל, יכול להיות אמונה? רק או שיש בורא או שאין. זו טכניקה: הבורא שהוא "אלו-הים" נקרא בגימטרייה "הטבע". אז או שאנחנו מתעסקים ב"נדמה לי", או שאנחנו באים לחוכמת הקבלה. הרי הקבלה היא לא פסיכולוגיה ולא פילוסופיה.

לכן כתבתי בספריי שאסור להאמין שהבורא נמצא, שהוא קיים. למה אסור? כי אם אנחנו מאמינים, אז כמו כל האנשים שאומרים שהם מאמינים, האמונה שלנו תנתק אותנו מלהשיג את הבורא. האמונה הזאת ממש קוטעת את האדם מלרצות להגיע אל הבורא, מלהשיג אותו, לפתוח אותו, לגלות אותו.

יש האומרים שהבורא נמצא והאדם צריך להתפלל, וקצת ללמוד ולשמור שבת ועוד משהו. אבל לא זאת מטרת הבריאה. מטרת הבריאה היא שאדם יגלה את הטוב ומיטיב בכלים שלו. ואם הוא יתחיל להרגיע את עצמו באמונה פשוטה, אז הוא יישאר כמו שהוא, ימשיך להאמין במה שסיפרו לו. זה נקרא "מצוות אנשים מלומדה" [7]. אנשים סיפרו לו, לימדו אותו מצוות, וזה מה שהוא מקיים. לא את המצוות של הבורא הוא מקיים, אלא מצוות שאנשים לימדו אותו. ואילו אנחנו רוצים לקיים את מצוות הבורא.

מצוות הבורא הן השפעה, פעולות ההשפעה. ומצוות בני אדם, זה מה שבני האדם פיתחו בעולם הזה, כל מיני פעולות ומנהגים. גם הם חשובים, אבל יש להבדיל בין מה שאדם עשה לבין מה שבורא ברא. לכן כתוב: "אין לו לדיין אלא מה שעיניו רואות". לכן אנחנו חייבים לגלות את הבורא, לגלות את ההשגחה, את הטוב ומיטיב. הבורא ברא את האדם כדי שהאדם יגלה אותו, ולא כדי להישאר בדרגת אמונה פשוטה.

שאלה: מה לומר לעצמי אם אני לא מרגיש את הבורא, אם מבחינתי הוא לא קיים?

צריך לומר את האמת: "הוא לא קיים".

שאלה: אבל אם הבורא לא קיים איך אני אתייחס לדברי בעל הסולם, על הסתר כפול ועל הסתר רגיל?

זאת אומרת, אם האדם לא מאמין בבורא, הוא לא יכול לפתוח ספר קבלה. ובכל זאת, איך הוא פותח את הספר, איך הוא קורא בו ומסכים עם מה שכתוב? אמנם הוא אומר לעצמו שהאדם שכתב את הספר מבין, אבל על סמך מה הוא יכול לדעת שמחבר הספר מבין? על סמך השכל הקטן של אדם בעולם הזה, הוא לא יכול לדעת. ובכלל, למה לו להאמין למה שאדם אחר כותב, הרי זה רק הוא שרואה את המקובלים כגדולים. כמו שהילדים בכיתה א' חושבים שהילדים בכיתה ח' ענקיים, כך אנחנו מתייחסים למקובלים שכתבו את הספרים. הכול יחסי.

אבל אנחנו יכולים לטעות. יש הרבה ספרים בעולם. על כל ספר אפשר לומר שהמחבר שלו גדול. אז איך האדם עושה הבחנות נכונות, אמיתיות, כל עוד אין לו אותן? להסתמך על השכל שלו הוא לא יכול, על הרגש ודאי שלא, הוא כבר יודע שהרגש לוקח אותו לכל מיני מקומות. אז על מה נשאר לו להסתמך?

לכן המקובלים אומרים, שאם אין לאדם נקודה שבלב, שמתוכה הוא שואל "מה הטעם בחיי" ומתחיל לפתח את הנקודה בעדינות כדי לשמוע מה שדווקא היא אומרת ולפי זה ללכת, הוא לא יכול להתפתח. לכן חוכמת הקבלה פונה רק לאותם אנשים, שיש להם נקודה שבלב. אנשים שמתוך הנקודה הזאת יש להם איזה "חוש ריח" מפותח, כמו לכלב, והם באים למקום הנכון. כי לפי הרגש והשׂכל הרגיל שלו האדם לא יכול לבוא למקום הזה. רק הנקודה שבלב מובילה אותו מבפנים, מאין ברירה, כמו כל מי שלומד קבלה. וזה לא נקרא אמונה, זה התפתחות של חוש חדש.

אנחנו רואים עד כמה אנשים מאמינים במה שכתוב בספרים, בכל מיני "חוכמות". אחד כותב והשני מאמין, השני מתחיל לכתוב והשלישי מאמין. וכך הכאוס שולט בעולם. אלא רק לפי הנקודה שבלב האדם מתפתח. לכן חשובים לנו מאוד אנשים שיש להם נקודה שבלב.

את האנשים שאין להם את הנקודה שבלב, אפשר לקדם בצורה חיצונית. אפשר להגיש להם את הספרים בנושא הקבלה ואת העיתון "קבלה לעם", כדי לזרז בהם ככל האפשר את התפתחות הנקודה. אבל האמת היא שאם אין נקודה, אין עם מי לדבר. כי חוכמת הקבלה מדברת לחיסרון של הנקודה שבלב בלבד.

שאלה: המעבר בין הסתר כפול להסתר רגיל ובחזרה, האם הוא תלוי באדם? האם יש איזושהי שליטה מצידו, או שזו תוכנית קבועה מראש שהוא חייב לעבור?

התינוק, שאמא שמה אותו באמצע החדר ומתרחקת ממנו, והוא צריך לעשות צעד ראשון, בוכה ומסתכל על האמא. כשעשה צעד אחד, אמא תופסת אותו ומנשקת ומחבקת אותו, ושוב טוב לו. פתאום היא מעמידה אותו פעם נוספת במרכז החדר ומתרחקת עוד יותר. מה יחשוב התינוק? בגלל שהצליח בפעם הראשונה, הוא קיבל מכה גדולה יותר. זו תורה וזה שכרה? כך אנחנו מקבלים את ההשגחה.

לכן כתוב, ש"כשור לעול וחמור למשא" [8] ועל ידי הסביבה, האדם חייב לחזק כל פעם את ההרגשה בצדקות הדרך, למרות מה שנראה לו, עד שיגיע לגילוי.

לכן כל פעם שהאדם ילך בהסתר, אם כפול או רגיל, הוא ייקרא רשע, כי הוא לא יכול להצדיק את ההשגחה, כמו התינוק שלא מסוגל להבין את אימו. ברגע שהיא מחבקת, היא טובה. ברגע שהיא עוזבת אותו באמצע החדר, היא רעה. זה שונה לגמרי מהאמונה בסלוגנים כמו "הקדוש ברוך הוא, אנחנו אוהבים אותך". אלא בחוכמת הקבלה הכול תלוי בכמה האור מאיר, בזה בלבד.

צריך להתקדם במאמצים גדולים ובסבלנות. אין ברירה. כמו שבעל הסולם כותב ש"רק הגיבורים מהם, אשר מדת סבלנותם עמדה להם" [9]הגיעו להיכל המלך. תמיד כשהאור מסתלק, האדם נופל. כמו שכתוב "שבע ייפול צדיק וקם" [10]. רק על ידי הפעולות האלה מגיעים להצדיק את הבורא. וכשהאדם עובר את המחסום יש לו הארה קבועה, הוא נעשה צדיק.

הוא מצדיק מתוך הכלים ולא מתוך אמונה, רק מתוך מה שהוא מרגיש בכלים. רק לפי זה מודדים. כמו שמודדים אם יש או אין שמן במנוע. יש אור, האדם צדיק. אין אור, הוא רשע. זה הכול.

זו נקודה חשובה מאוד, כי דווקא בה חוכמת הקבלה היא מדע, טכניקה מה לעשות עם הנשמה. בחוכמת הקבלה האדם עובד עם הכלים במדידה, בהשפעה, במילוי. הוא עושה פעולות, ולא מאמין באמונה "תמימה ושלימה". איזו אמונה יכולה להיות לו? אמונה במה שהדודה סיפרה לו?

אמונה זו תכונת ההשפעה מעל הכלים שלנו, מעל הטבע שלנו.

שאלה: מצד אחד, לפי הדוגמה של אמא שמתקרבת לתינוק ומתרחקת, הבורא הוא כוח פעיל, הוא מתרחק, מסתיר את פניו, נותן ייסורים, נותן טוב, מצד שני הבורא הוא טוב ומיטיב וכל השינוי הוא באדם, איך מיישבים את הסתירה הזאת?

נניח שאמא היא מערכת. התינוק עושה צעד, מגיעה יד חשמלית, נותנת לו ממתק ומתרחקת; התינוק בוכה, עושה עוד צעד, היד החשמלית מביאה לו משהו טוב יותר מממתק, צעצוע למשל. האם התינוק היה מתייחס למנוע הזה כמשהו חי?

רואים איך אנחנו מתייחסים למחשב למשל. אומרים שהוא טוב או לא טוב, וכשהוא מתקלקל אנחנו אומרים: "תראה מה שהוא עושה לי, אני לא יכול להסתדר איתו". האדם משליך את הרגשות שלו על מערכת הטבע. האם לבורא יש רגשות? אין לו רגשות. את כל הרגשות האלה אנחנו מעבירים אליו.

אז הבורא הוא דומם, טבע? את זה אנחנו לא יודעים, את "עצמותו" אנחנו לא משיגים. מה אנחנו משיגים? מתוך הכוח העליון הזה, אנחנו משיגים את הבורא. בורא מלשון "בוא וראה". מה האדם מגלה בבורא? כשאדם משפר את הרצונות שלו בכוונה להשפיע, אז הוא מתחיל לזהות משהו שמגיב, משהו שנמצא איתו בקשר לפי התכונות שלו.

כשהאדם רואה דמות מסוימת, תמיד הוא רואה אותה מתוך ההבנה, תמיד מתוך ההשגה, תמיד מתוך התכונות שלו, בגלל שכך הוא בנוי. כך למשל אתה רואה עכשיו את האנשים סביבך, בגלל שאתה בנוי לתפוס בצורה שהמוח שלך וחמשת החושים תופסים. האנשים סביבך הם כוח, משהו שמשפיע עליך, אין להם צורה בפני עצמם. אלא אתה תופס אותם כפי שאתה מסודר, לפי החושים שלך, בצורה כזאת.

אותו דבר כלפי הבורא, לכן זה נקרא "בוא וראה" או "ממעשיך הכרנוך" [11]. מעשים פירושם השפעה של משהו על האדם. ההשפעה הזאת בונה ברצונות ובתכונות שלו, דמות כלשהי. וזו הדמות מ"הכרנוך". האדם בסך הכול מכיר את התוצאה ממשהו שפועל עליו. זה לא הדבר עצמו, אלא משהו משותף בין ההשפעה שלו על האדם והרצונות של האדם.

האדם מגלה את הדמות הזאת בו, רק בתוך הכלי. מחוץ לכלי אנחנו לא מגלים דבר. בחוכמת הקבלה אנחנו לומדים על החומר ועל "הצורה המלובשת בחומר". צורה מופשטת זה דמיון בלבד, שאסור לעסוק בו ברצינות, אי אפשר לעסוק בו ברצינות. את המהות איננו משיגים כלל, אנחנו לא יודעים מה זה. אפילו את מהותנו עצמנו, איננו משיגים. אנחנו לא יודעים מי אנחנו.

נמצא שהשאלה האם הבורא מגיב או לא מגיב, חי, משתנה או לא, היא שאלה מופשטת. כתוב, ש"האור העליון נמצא במנוחה מוחלטת" [12], וכל השינויים הם בתוך הכלים. לפעמים מפרשים מנוחה מוחלטת, שהאור כל הזמן פועל באותו כיוון. זו המנוחה שלו, שהוא כל הזמן רוצה להשפיע. ואפשר גם לפרש, שכלפי האדם הוא באמת נמצא בצורה קבועה, כמו עולם אין סוף. כמו שכתוב, "כי מעשה בראשית בצביונם נבראו ובכל קומתם נבראו, כמו שאמרו חז"ל, דהיינו בתכלית שלימותם ותפארתם" [13]. שמלכתחילה הם נבראו ביום א'. ומה שעתיד להתגלות לנו אחר כך, זה מה שכבר נמצא, רק חסרים לנו כלים. אז השלמות האינסופית לא משתנה, אלא רק אנחנו משתנים.

שאלה: האם הבורא הוא כמו מחשב ואין לו תכונות?

אין לו תכונות שלנו, וכלפינו הוא מערכת.

שאלה: אז למי אדם מעלה מַ"ן? האם הוא מעלה מַ"ן למחשב שנקרא טבע? למי האדם רוצה להידמות?

האדם רוצה להידמות למערכת השלמה, שתכונת ההשפעה והאהבה פועלות בה כחוק.

האדם הוא כולו בעל רגש, כי כך הבורא ברא אותו. לכן נראה לו שמה שנמצא מחוץ לרגש שלו זו מערכת, משהו דומם. אם אדם יכול להתייחס למשהו, הוא מתייחס אליו רק בהרגשה. כשהאדם רואה למשל צבע שחור או אדום או צהוב, הוא לא רואה צבע, אלא יש לו שינויים ביחס שלו, בהרגשה שלו. הוא מרגיש שזה יותר נעים וזה פחות, שזה יותר ממלא וזה פחות, ולשינויים האלה בהרגשה הוא קורא צבעים או גדלים או כל תכונה אחרת.

אנחנו מודדים את ההרגשה. השׂכל מודד רק את ההרגשה. לכן נראה לנו שהבורא, שאותו אנחנו לא יכולים לתפוס, הוא נטול הרגשה. או שאנחנו מייחסים לו את ההרגשות שלנו.

עדיין חסרים לנו בסיס ומילים כדי לברר זאת. צריך להמשיך לברר לאט לאט.

אות נ'

משאין כן לפני זה, שהכתוב מדבר רק מבחינת הסתר אחד. עד כה למדנו, שקיימים שני סוגי הסתרות, הסתר אחד והסתר שני. הסתר אחד זה שהאדם רואה את הבורא מאחוריו. זאת אומרת, הייסורים קיימים, האדם מרגיש בתוכו ייסורים. הוא לא מטשטש אותם. הוא יודע שהם באים מהבורא ומצדיק אותם, שהם באים כדי לקרב אותו אל הבורא. אם הוא לא היה מצדיק אותם לגמרי, הוא היה מתנתק מהבורא ומרגיש את הייסורים בלבד, כמו כל בני האדם בעולם הזה.

בהסתר כפול אדם מרגיש את הייסורים וכמעט לא מרגיש שהם באים מהבורא. למעשה הוא בכלל לא מרגיש שהם באים מהבורא, רק בתת ההכרה יש לו מין אחיזה, שהבורא הוא שמסובב את הייסורים. אבל הוא בכל זאת מפחד מכולם, ומתרגז על כולם, ותולה את עצמו בכולם, ולא בבורא. זה הסתר כפול. בהסתר כפול יש הבנה והרגשה במשהו, בנקודה אחת בלבד, שהבורא הוא המסובב. רק עד כדי כך הוא סובב את האדם על ידי הייסורים והבלבול, שהאדם לא מתייחס אל הבורא ישירות בכל מה שקורה לו.

מסיים הכתוב, "ואמר ביום ההוא, הלא על כי אין אלקי בקרבי מצאוני הרעות האלה". כלומר, שמאמינים עוד בהשגחת שכר ועונש, ואומרים שהצרות והיסורים מגיעים להם מחמת שאינם דבוקים בהשם יתברך, ככתוב, על כי אין אלקי בקרבי מצאוני הרעות האלה, שזה נבחן שרואים עוד את השם יתברך, אבל רק דרך אחוריו, זאת אומרת, שיש לאדם צרות והם באות מהבורא, ש"אין אלוקי בקרבי" [14]. ועל כן נקרא הסתר אחד, דהיינו הסתר הפנים בלבד.

בהסתר אחד האדם אומר "אין אלוקי בקרבי", ולכן יש לי צרות. זאת אומרת, הוא תולה את ההרגשה הרעה בכך, שהוא לא נמצא בתכונת ההשפעה. למען האמת, הסתר כפול והסתר רגיל הן דרגות גבוהות מאוד, דרגות של עולמות הקדושה, אלא שאנחנו לא מבחינים בהם.

בדרגות ההסתר האדם נמצא בצרות, אבל הרצון שלו הוא לא שהצרות תיגמרנה. הוא נמצא בניתוק מהבורא, אבל לא רוצה שהבורא יתגלה כדי שיהיה לו טוב, כמו כל אחד ואחד ברחוב. אלא הוא כבר מתחיל לרצות, שלמרות הצרות ולמרות הבלבול הוא ימלא את החיסרון שבכלים שלו, את הריקנות, באור החסדים, בתכונת ההשפעה. הוא מוכן להישאר בהרגשות הרעות, אבל שמעל ההרגשות האלה יוכל להצדיק את הבורא, להתחבר איתו.

ובמצב הזה כבר מתחילים לבדוק, האם זה "לשמה" או "לא לשמה". אם האדם רוצה שההרגשה וההצדקה האלה יהיו רק לטובת הבורא, זה יקרא כבר "לשמה". ואם הוא עדיין חושב, שאם יתמלא בכלים דהשפעה וישפיע לבורא, הכול לבורא, ולא חשוב אם הוא מרגיש טוב או רע, אבל יהיה לו מזה קצת טוב, זה עדיין "לא לשמה".

זאת אומרת, יש כמה דרגות של התייחסות לבורא. בהתחלה רע לאדם, והוא מבולבל במוחא וליבא. אחר כך רע לו והוא מבולבל, אבל הוא רוצה להישאר במצב הזה, ולמעלה ממנו לקבוע קשר עם הבורא. לומר שהמצב הזה בא ממנו והוא טוב, שהוא לטובתו. להצדיק את הבורא על פני כל הרגשות והבלבולים. אחר כך הוא מתחיל לראות למה הוא רוצה להצדיק אותו: האם כדי לגרום לו נחת רוח, או כדי שגם לעצמו יהיה מזה איזה רווח.

בצורה גסה אפשר לומר, שאלה שלושת המצבים, שאנחנו מתעלים בהם לקראת קביעת היחס הנכון לבורא. בהמשך נמשיך ונדרג אותם.

שאלה: הבורא מפעיל את השפעתו דרך הסביבה. איך אפשר לזהות, שאני נמצא בסביבה של אנשים שיש בהם נקודה שבלב?

אפשר לזהות לפי השאלה "מה הטעם בחיי". אם הטעם בחיים הוא "למה לא הרווחתי בבורסה", זה עדיין לא מהנקודה שבלב. כי הנקודה שבלב היא "חלק אלוקי ממעל" [15], שמושכת רק לאלוקי. זאת אומרת, אפשר לזהות זאת מתוך החסרונות של האדם.

ודאי שאנחנו נמצאים בתהליך, שמתחיל רחוק מאוד מהבורא. זכור לי כשהתחלתי לחפש, לא רציתי לשמוע על בורא. רציתי לדעת בשביל מה אני חי, למה אני חי, איך החיים מנוהלים, מה מטרתם, האם בני האדם הם חיות הולכות על שתיים ולא יותר, או שיש ביצורים האלה תכלית כלשהי. הרגשתי, שחייבת להיות תכלית, שמשהו חסר לי. לא יכולתי לגמור את החיים כך סתם, או להיות בתוכם ללא תשובה על השאלות האלה. האדם צריך לדעת בשביל מה הוא קיים, אחרת בכל רגע ורגע אין לו טעם להמשיך.

ואנחנו רואים, לפי ההתאבדויות, הייאוש והשימוש הגובר סמים, שאנשים רבים מחפשים ולא מוצאים את התשובה. הבירור הזה הוא בירור איטי, הוא יכול להימשך עשר ועשרים שנה. ויכול להיות שאדם נמצא בבירור הזה מספר גלגולים.

במי יש נקודה שבלב? את הנקודה שבלב מתחילים לראות באדם שנמצא קרוב למימושה, ליישומה, באדם שכבר מדבר על כך שהוא חייב לגלות את המערכת העליונה. ועוד יותר מזה, שפת הקבלה מתחילה להיות לו קרובה, נעימה. האורות מלמעלה כבר קרובים לכלים שלו. לפי זה מזהים את האדם, כי בסך הכול מדובר על אורות וכלים: קצת יותר אור, קצת פחות, קרוב יותר, רחוק יותר וכן הלאה.

אם האורות רחוקים מהכלים, האדם נמצא אי שם, הכול טוב ויפה, והוא מרגיש רק את הגוף שלו. אם האור מתחיל להתקרב לנקודה שבלב, האדם כבר מתחיל לחפש. כבר לא נראה לו שהחיים האלה ממלאים אותו. כך, לפי הצורה החיצונית, אפשר לאתר את האדם.

ואחר כך, כשהוא בא למקום שבו לומדים את חוכמת הקבלה, הוא מתיישב ומתחיל לראות במה מתעסקים. לפעמים לוקח חודשים עד שהוא מבין איפה הוא נמצא ובמה עוסקים. כמו ילד, הוא פולט מילים ולא יודע על מה הוא מדבר. כמו קוף, אומרים לו מילה והוא חוזר עליה. כך הוא לומד, עד שהוא מתחיל להבין יותר ויותר באיזו מערכת הוא נמצא. וזה לוקח זמן רב.

אפשר לומר, שעד גילוי הבורא, האדם לא יודע איפה הוא נמצא. הוא ממש כמו תינוק. והחשבון היחידי איתו הוא, האם הנקודה שבלב קיימת או לא. הוא יכול לעשות דברים נוראיים, זה לא חשוב. השאלה היחידה היא האם הוא עובד עם הנקודה שבלב או לא. אם הוא לא עובד עם נקודה שבלב, אין לו מקום עם הלומדים. עם הוא עובד עם הנקודה שבלב, חייבים לסבול אותו איכשהו ולהמשיך, לפעמים זה לוקח שנים עד שהוא מתחיל להיכנס להסתר.

הדרך ארוכה, אבל זו דרכנו, אין דרך אחרת. בשביל זה נוצרנו ובשביל זה העולם קיים, שנזרז את הדרך.

אות מ"ח

אמנם בשעה שמתנהג עם בריותיו להיפך מהאמור, דהיינו בעת שמקבלים יסורים ומכאובים בעולמו יתברך, הרי נבחן זה לאחורים של השם יתברך, כי הפנים שלו, דהיינו מידת טובו השלמה, נסתרה מהם לגמרי, שאין מנהג זה מתאים לשמו יתברך. ודומה, לרואה את רעהו מאחוריו, שהוא עלול להטיל ספק ולחשוב אולי אחר הוא. וזה שאומר הכתוב, וחרה אפי וגו' והסתרתי פני מהם וגו', כי בעת חרון האף, שהבריות מקבלים צרות ומכאובים, נמצא שהקדוש ברוך הוא מסתיר פניו יתברך, שהם מידת טובו השלמה, ורק אחוריו מגולים. ואז, צריכים להתחזקות גדולה באמונתו יתברך כדי להזהר מהרהורי עבירה חס ושלום, משום שקשה להכירו מאחוריו, כמבואר. וזהו הנקרא הסתר אחד.

כשבאים הייסורים, האדם מרגיש רע. ובאותה המידה שהוא מרגיש רע, הוא לא יכול לקשור את הרע לבורא, כי הרגשת הייסורים עצמם מנתקת אותו מהמקור, מהבורא. הרגשת הרע הזאת נקראת הסתר אחד, בגלל שההרגשה עצמה מסתירה אותו מהבורא.

שאלה: יש אנשים שמאשימים דווקא את הבורא בכל האסונות שקרו להם, בשואה למשל.

מדובר על ההרגשה. לא על ההרגשה של אדם שנמצא בגשמיות ומקבל מכות ואומר שהבורא מעניש אותו, אלא על אדם שנמצא במגמת עליה לרוחניות, שעל ידי המאור המחזיר למוטב, כשהוא לומד, הוא מושך עליו את המאור ונמצא בשינויים רוחניים. לא מדובר על אדם שסובל בחייו הגשמיים.

כשאדם מגיע לחוכמת הקבלה עם השאלה "מה הטעם בחיי" ומתחיל ללמוד, ולהשתמש בקבוצה ובהפצה ובכל האמצעים, ומזמין את המאור המחזיר למוטב, כתוצאה מהשפעת המאור המחזיר למוטב, כתוצאה מהעלייה שלו, הוא מתחיל להרגיש שהוא סובל. זהו סבל אחר מהסבל שהרגיש לפני שבא לחוכמת הקבלה והתחיל להשתמש במאור המחזיר למוטב. זהו סבל מכוון.

עכשיו הוא כבר נמצא בהסתרה מסוימת, ביחס מסוים עם הבורא, כתוצאה מהתקדמות, מהשינוי בכלים על ידי האורות. מה שאין כן האנשים ברחוב שמאשימים את הבורא בכל וכל, הם לא נמצאים בהסתרה, הם מדברים סתם.

ב"הקדמה לתלמוד עשר הספירות" מדובר על האדם שנמצא בהסתרה. הוא ממש מרגיש שהאור נתן לו את ההבנה וההרגשה שהוא נמצא בהרגשה רעה, וההרגשה הרעה הזאת באה מהבורא. יש לו קשר עם הבורא, אבל קשר שלילי, מה שנקרא "דרך אחוריים". ברור לו שהבורא מסובב לו את ההרגשה הרעה מכל מיני סיבות שנובעות מהקשר הלא טוב ביניהם, כדי לתקן את הקשר, כדי לעשות אותו טוב יותר, לזרז אותו וכן הלאה.

הוא לא מאשים את הבורא. האדם שנמצא בהתקדמות הרוחנית, במצב של הסתר אחד, מודה לבורא בשכל שהוא נמצא בהתקרבות אליו, אבל לא יכול להסכים איתו ברגש, כי בעומק ליבו הוא מרגיש רע. בלב הוא מקלל את הבורא, ובשכל הוא מבין שזה לטובתו. לכן הוא נקרא רשע שאינו גמור, ולכן הוא בהתקדמות. זה שונה לגמרי מהאדם ברחוב שסובל ללא סיבה, למרות שהוא יכול לומר את אותן המילים על הבורא. חשובה המגמה. וכאן המגמה היא מגמת עלייה.

שאלה: בעל הסולם נותן דוגמה על אדם שרואה את חברו מאחור ולא בטוח אם זה הוא. האם גם בהסתר אחד האדם לא בטוח שהבורא שולח לו את הרע?

בהסתר אחד קשה לאדם להצדיק את הבורא ולומר שממנו באים הייסורים, אבל למרות שקשה לו הוא קושר את הייסורים לבורא ובמידת מה מצדיק אותם, שהם לטובתו. בשכל הוא כבר מתחיל להצדיק את הבורא, שבכל זאת זהו קשר עם הבורא. אבל ברגש הוא לא מסוגל להצדיק אותו.

יש לנו שני ערוצים, שכל ורגש. אז "הסתר אחד" נקרא שאת כּלֵי ההרגשה שלו האדם עוד לא תיקן, עדיין אין בהם תכונות דלהשפיע. אבל בשכל הוא כבר מבין שהרע בא לו מהבורא, שכדברי הכתוב "אין עוד מלבדו" [1]. הסתר אחד הוא דרגה מאוד חשובה ולא פשוטה. זה נקרא "לא לשמה". בהסתר אחד האדם נמצא במצב מיוחד ביחס לאלוקות.

שאלה: מה הם "הרהורי עבירה"?

"הרהורי העבירה" נקרא, שאדם לא בטוח שהוא יכול להחזיק במצבו, ולהגיע להיות צדיק. זאת אומרת, שגם ברגש וגם בשכל הוא יצדיק את הבורא. "יצדיק", זאת אומרת, שלפי מידת התיקון שלו הוא ירגיש שהבורא הוא טוב ומיטיב.

"הרהורי עבירה" פירושם שהאדם גם יכול ליפול מהסתר אחד להסתר כפול, שגם בשכל הוא לא יוכל להצדיק את הרע שבא מהבורא. בהסתר כפול האדם גם מרגיש רע, וגם חושב שהבורא רע, שכל ההשגחה שלו וכל הדרך שלו הם חלילה רעים.

אות מ"ט

אמנם ברבות חס ושלום הצרות והמכאובים במידה מרובה ביותר, הנה גורם זה להסתר כפול, שנקרא בספרים, הסתר תוך הסתר, שפירושו שאפילו אחוריו יתברך אינם נראים חס ושלום, כלומר, שאינם מאמינים שהשם יתברך כועס עליהם ומענישם, אלא תולים חס ושלום זאת במקרה ובטבע ובאים לידי כפירה בהשגחתו יתברך בשכר ועונש.

ודאי שבעיני הבורא יותר טוב שאדם יקלל אותו ויהיה איתו בקשר, מאשר שיתנתק ממנו. כי מידת תיקון הכלים של האדם, היא שקובעת אם האדם מקלל את הבורא או לא, ולא מה שהאדם אומר בפה.

כלומר, המצב של הסתר אחד, כשהאדם מאשים את הבורא במשהו ומנסה להצדיק אותו, ולפעמים יכול ולפעמים לא, הוא מצב רצוי יותר, קרוב יותר, מהמצב של הסתר כפול, שבו האדם מתנתק. ויש מצבים גרועים עוד יותר, מצבים שבהם אדם לא מתייחס לבורא כלל.

זאת אומרת, במצבי ההסתר לא מדובר על אדם שמרגיש טוב או לא טוב כלפי הבורא בתוך הלב שלו. אלא במצבי ההסתר השאלה היא האם האדם אוחז בבורא או לא, ולא חשוב באיזו צורה. אם יש לו מגע עם הבורא, אפילו שלילי, זה העיקר, זה רצוי יותר מכל דבר אחר, יותר מניתוק.

וזה שאומר הכתוב ואנכי הסתר אסתיר פני וגו', כי פנה אל אלהים אחרים, דהיינו שבאים לידי כפירה, ופונים לעבודה זרה חס ושלום. אומרים שלא הבורא מסובב את הצרות, אלא כל האנשים, כל העולם, או אדם בעצמו, וכן הלאה. זה נקרא "פנה לאלוקים אחרים", שאין יותר גרוע, שהאדם מתנתק.

שאלה: האם הסדר הנכון הוא שאדם הנמצא בהסתר אחד לא מצליח להתמודד עם הצרות, ואז באות עוד צרות והוא עובר להסתר שני?

נכון. הסתר אחד והסתר שני הם שתי מדרגות (שרטוט 1). בהסתר אחד יש לאדם הרגשה ויש לו שכל, וגם בהסתר שני יש לו הרגשה ושכל. בהסתר אחד ההרגשה היא רעה, אבל בשכל האדם אומר טוב. איכשהו הוא מצדיק את הבורא. בהסתר כפול ההרגשה רעה, והשכל אומר שהבורא רע. עד כדי כך, שהאדם נופל להרגשה ולשכל, שבשניהם הוא אומר: "אין", "אין אלוקי בקרבי" כלל (שרטוט 1). והמצב הזה הוא כבר מחוץ להסתר כפול.

וכל עוד האדם נמצא בשתי התכונות האלה: הסתר אחד והסתר שני, זה נקרא "לא לשמה" (שרטוט 1).

שרטוט 1

שאלה: אדם שמצליח להתגבר על הסתר כפול, אמור לקפוץ פי שניים גבוה יותר?

אם האדם מצליח להתגבר על הסתר כפול, אז הוא עובר להסתר אחד, ומהסתר אחד הוא עובר לדרגת שכר ועונש. גם בשכר ועונש יש הרגשה ושכל (שרטוט 2).

שרטוט 2

בהסתר אחד, הבורא טוב בשכל וההרגשה רעה, לכן האדם נקרא רשע שאינו גמור. בהסתר כפול הבורא רע בשכל וההרגשה רעה, לכן האדם נקרא רשע גמור ( שרטוט 3).

שרטוט 3

שאלה: ככל שמתקרבים למחסום, כך נעשה יותר חשוך. איך זה מסתדר עם המעבר מהסתר כפול להסתר רגיל?

נעשה יותר חשוך, כי האדם הוא שקובע שחשוך. הוא רואה את עצמו רשע יותר מאתמול. מבחוץ נראה שהוא נעשה יותר טוב, אבל הוא מגלה בתוכו דברים שליליים. מבחוץ נראה שהעבריין, הגנב, התאוותן או הקמצן שהיה, השתנה. אבל האדם עצמו לא חושב כך. מדובר בהבחנות פנימיות. לכן מי שמתקרב למחסום מרגיש את עצמו רחוק יותר ממנו. אבל זה דווקא מתוך שהאור מאיר, והוא נכנס להבחנות חדות יותר.

שאלה: האם ככל שהאדם מתקרב יותר למחסום, יש לו יותר תנועה בין הסתר כפול להסתר רגיל?

האדם הזה נקרא שהוא מודד את עצמו כלפי סטנדרטים חדשים, גבוהים יותר. הפרופסור אומר, שדברים רבים עדיין אינם ידועים למדע. לסטודנט, לעומתו, הכול מובן. זאת אומרת, רמת ההיכרות עם הדברים, מקנה לאדם חדוּת הבחנה. הוא מודד את עצמו כלפי מדרגות גבוהות יותר, ונראה לו שהמצב יותר גרוע.

שאלה: האם חדות ההבחנה קשורה ליתר תנועה בין הסתר כפול והסתר רגיל או ליתר יציאות מהם וכניסות אליהם?

ודאי שהתדירות הזאת תלויה בעוצמת הבירור.

שאלה: מה האדם יכול לעשות כנגד ההרגשה הרעה שהוא נמצא בה, ואיך הוא יוצא ממנה?

צריך לדעת למה יש לו הרגשה רעה, אולי הוא רב עם חמותו. אם יש לו בעיה עם הבורא, שילך אל הבורא. אם יש לו בעיה עם אשתו, שילך אל אשתו ויסדר את הבעיה.

אם סתם רע לאדם, זה רע. אם האדם נמשך לחוכמת הקבלה, הוא ככל הנראה מרגיש שבחוכמת הקבלה יכולה להיות התשובה לרע. זה סימן שלא סתם רע לו, אלא שדרך הנקודה שבלב הוא רואה מאיפה נובע הרע.

העצה פשוטה, אין דרך חזרה, הדבר לא תלוי בנו. אולי היינו רוצים להיות כמו כל חי, אבל זה בלתי אפשרי. יש לנו רק כיוון אחד, להזמין עלינו מאור חזק יותר, שיעביר אותנו מהר דרך כל המצבים האלה עד גמר התיקון. גם אם נראה לנו שאנחנו נופלים, שמצבנו גרוע יותר, אנחנו אף פעם לא חוזרים חזרה. בכל רגע ורגע מעלים בקודש ולא מורידים. לכן במידה שהאדם יזרז את עצמו להתפתחות, הוא יעבור אותה מהר יותר ויגיע לשלווה, לשמחה, לרוחניות.

מה לעשות? רק לשקוע יותר ויותר בחומר הלימוד של חוכמת הקבלה, ולהיזהר, ללמוד אותו בהדרגה. מי שיכול, כדאי לו לבוא למקומות שבהם מלמדים את חוכמת הקבלה בקבוצות, שיתקשר יותר, שישתתף יותר. אלה האמצעים, שרק עליהם מדברים בחוכמת הקבלה.

שאלה: איך יכול להיות שהבורא כועס, הרי הוא טוב ומיטיב?

"הבורא כועס", זה בבחינת "דיברה תורה בלשון בני אדם" [2]. "אלו-הים" בגימטרייה נקרא "הטבע". הוא לא כועס. וכל התארים שאנחנו מדביקים לבורא, לאותה ההשפעה הטהורה, הם התכונות, ההבנות, וההגדרות שלנו שאנחנו משליכים עליו. הבורא הוא לא בן אדם שיש בו שינויים, וכל מיני תופעות והופעות כאלה ואחרות כלפינו, פעם כך ופעם אחרת. אלא כל השינויים הם בכלים. אור עליון נמצא במנוחה מוחלטת.

אות נ'

מה שאין כן לפני זה, שהכתוב מדבר רק מבחינת הסתר אחד, מסיים הכתוב, "ואמר ביום ההוא, הלא על כי אין אלקי בקרבי מצאוני הרעות האלה. זאת אומרת, האדם מודה שהוא לא משיג את הבורא, וכתוצאה מכך יש לו את הרעות הרבות האלה. זאת אומרת, הוא לא תולה זאת במקום אחר, ובמקור אחר, והוא גם יודע שזה מכוון ממש לכיוון אחד. שאם יהיה אלוקים בקרבו, אז לא יהיה לו רע. לא יכול להיות ששני הדברים האלה, רע ובורא, מתקיימים יחד.

כלומר, שמאמינים עוד בהשגחת שכר ועונש, ואומרים שהצרות והיסורים מגיעים להם מחמת שאינם דבוקים בהשם יתברך, ככתוב, על כי אין אלקי בקרבי מצאוני הרעות האלה, שזה נבחן שרואים עוד את השם יתברך, אבל רק דרך אחוריו. ועל כן נקרא הסתר אחד, דהיינו הסתר הפנים בלבד.

שאלה: אדם שנמצא מתחת לכל מדרגות ההסתר ומבחינתו אין בורא, למי הוא יכול לפנות כשהוא מרגיש רע?

קודם כל צריך להבין שבהסתר כפול האדם לא מנותק. אלא הוא שקובע שנמצא בהסתר כפול.

וכך אדם שאומר: "בהרגשה שלי אין בורא, בשכל שלי אין בורא, הבורא לא קיים, כך אני מרגיש, כך אני קובע", אם הוא שקובע זאת, אז נקרא שהוא נמצא בעולם הזה. אבל אדם שלא קובע כלום, אלא חי לפי זרם החיים בניתוק מכל הדברים האלה, אז דרגת הקיום שלו נקראת דרגת בהמה (שרטוט 4).

שרטוט 4

זאת אומרת, חוכמת הקבלה תמיד מתחילה לדבר מיחס האדם כלפי האלוקות, כלפי המקור, ש"אין עוד מלבדו". אדם שאומר: "אני מנותק מהבורא, הבורא לא קובע, הוא לא משפיע", הוא בכל זאת קובע יחס לבורא, ולא חשוב איזה. זה נקרא שהוא נמצא בעולם הזה.

אם האדם קובע שהוא לא מרגיש, ולא מבין, ושרק בהרגשה הרעה שלו ורק בהסתרה מהבורא הוא נמצא, ולא מאמין שזה מהבורא אלא מאחרים, זה נקרא הסתר כפול. אבל הוא קובע זאת רק מתוך הכלים שלו.

לכן אין כאן שקר. כדי להיקרא צדיק האדם חייב להיות בדרגת התיקון שנקראת צדיק, רק אז הוא ייקרא צדיק.

שאלה: אם כעת האדם לא מרגיש את הבורא, זאת אומרת שהוא מדמיין לעצמו שיש לו הסתר כפול על הבורא?

ודאי שהוא מדמיין. כעת הוא לא נמצא בהסתר כפול, ומכל שכן בהסתר רגיל.

הסתר זו הרגשה, הרגשה רעה או הרגשה טובה. כשהאדם מרגיש שזה בא ממנו, שהבורא מגולה במשהו, ההרגשה טובה. כשהוא נסתר, ההרגשה רעה (שרטוט 5). האדם הוא שמרגיש זאת. זו הרגשה, והרגשה גדולה מאוד. לא כל אדם נמצא בהסתר כפול. כדי להיות בהסתר כפול צריך להיות בהארה מיוחדת מלמעלה, שפועלת על כל לומדי הקבלה. ההארה הזאת, האור מקיף, היא שמעוררת בהם את הרגשת ההסתר (שרטוט 5).

שרטוט 5

שאלה: למה השינוי מהסתר כפול להסתר רגיל נעשה בשכל ולא ברגש, הרי האדם מרגיש?

התפיסה השכלית שלנו היא בסך הכול תוצאה מההרגשה שלנו. השכל פועל לפי הרגש, לפי ההפרשים בין ההרגשות. לכן השפעת האור מלמעלה מביאה את האדם להרגיש ולחשוב כל פעם בצורה מסוימת.

כשהאור פועל כך, שהאדם מרגיש רע אבל בכל זאת מצדיק את הבורא שסיבב לו את הרע כדי להתקרב אליו, זה נקרא הסתר אחד. הוא מגיב לבורא באהבה, הוא מצדיק אותו, הוא רוצה שזה יקרה. אז הוא נקרא רשע שאינו גמור. רשע, כי הוא לא מרגיש טוב. אבל שאינו גמור, כי הוא רוצה להתקדם. הוא מוכן להתקדם, אפילו שיהיו לו ייסורים, ובלבד שיתקרב.

הוא מבקש מהבורא, שייתן לו את תכונת ההשפעה, תכונת האהבה. זה הסתר אחד.

שאלה: ובהסתר כפול האדם לא רוצה להתקרב לבורא?

במצבי ההסתר אין שחור ולבן, יש הרבה גוונים בכל אחד מהם. בנוסף לכך מצבי ההסתר הם כאלה שהאדם עובר מאחד לשני, מהסתר אחד להסתר כפול, מהסתר כפול להסתר אחד וכן הלאה. אלה לא מדרגות מוגדרות ממש.

בהסתר כפול ברור לאדם שהבורא קיים, אבל הוא כביכול לא קשור אליו. לא ברגש ולא בשכל, לא במה שקורה לו בעולם, לא ביחסים שלו עם אנשים ועם גורמים אחרים. הוא לא רואה ולא מרגיש שזה בא ממנו. הבורא קיים, אבל הוא מנותק ממנו, הוא לא פועל עליו. אבל ההרגשה הזאת היא תוצאה מהארת האור מקיף על האדם שרוצה להתקדם. המגמה היא בכל זאת קדימה. אלה שלבים בדרך.

אות נ"א

והנה נתבארו ב' הבחינות של תפיסת ההשגחה הנסתרת המורגשות לבריות, דהיינו הסתר א', והסתר תוך הסתר. ההסתר הא' פירושו, הסתר פנים בלבד, והאחוריים מגולים להם, כלומר שמאמינים, שהשם יתברך סיבב להם היסורים מחמת עונש, ואף על פי שקשה להם להכיר את השם יתברך תמיד דרך אחוריו, כמבואר לעיל, שבאים מחמת זה לידי עבירה עם כל זה, אפילו אז, נקראים בבחינת רשע שאינו גמור, כלומר, שהעבירות הללו דומות לשגגות, כי הגיעו להם מחמת ריבוי היסורים, שהרי בכללות המה מאמינים בשכר ועונש כאמור.

שאלה: מה זאת אומרת "מאמינים, שהשם יתברך סיבב להם היסורים מחמת עונש"? על מה העונש?

"מחמת עונש" נקרא שהאדם עדיין לא מתוקן. בחוכמת הקבלה עונש אינו עונש כמו בעולם הזה, ועבירה אינה עבירה כמו בעולם הזה. הרי אם הבורא ברא אותנו רעים מלכתחילה, מדוע מגיע לנו עונש על הרע שהבורא ברא? על איזו עבירה אנחנו עוברים במעשים שאנחנו עושים לפי התכונות שהבורא השתיל בנו?

עונש ועבירה הם מצבים של אדם שנמצא בתוך הרצון לקבל. כך הבורא ברא אותו. מדוע המצבים האלה בכל זאת נקראים עונש ועבירה, ולא בשמות ניטרליים יותר? כי חוכמת הקבלה מדברת מתוך האדם. האדם הוא שמגלה וקובע שהרצונות שלו, שהוא נמצא בהם, הם רצונות מקולקלים, ולהיות בהם זה עונש. זה לא עונש מהבורא או ממישהו אחר. אלא עכשיו, כשהאדם מכיר את הרצונות שלו כרעים, לפני שהוא מתקן אותם, הוא קובע אותם כעונש. את הרצונות עצמם הוא קובע כעונש, לא את השימוש בהם, אלא את הרצונות עצמם.

שאלה: מה התועלת מהלימוד של כל המצבים האלה?

אדם שמגיע לחוכמת הקבלה עם השאלה "מה הטעם בחיי" ולפי הרצון שמושרש בו, לפי הנקודה שבלב, רוצה להגיע לשורש הנשמה, הוא נדחף קדימה ורוצה לדעת מה המצבים שעומדים לפניו. מהם המצבים שהוא צריך לעבור עד שיגיע לשלמותו. ולא רק הוא, כל האנשים רוצים לדעת מהם המצבים שעומדים לפניהם.

לפני מאה שנים המצב היה שונה. היום בכל עיתון מחפשים קודם כל את ההורוסקופ, הולכים למגלות עתידות, או לרבנים גדולים לקבל ברכות. בימינו כל אדם רוצה לדעת מה מצפה לו בעתיד ואם הוא יכול לסייע לעצמו בדרכו. זהו רצון טבעי.

בחוכמת הקבלה, לעומת זאת, לא איכפת לאדם באיזה מצבים הוא יתקדם, אלא כמה מהר הוא יעבור אותם עד שיגיע לשלמות. "תנו לי רק את הדרך המועילה ביותר", הוא אומר. לכן אנחנו לומדים את חוכמת הקבלה.

אות נ"ב

והסתר תוך הסתר, שפירושו שאפילו אחוריו של הקדוש ברוך הוא נסתרו מהם, כי אינם מאמינים בשכר ועונש כנזכר לעיל, הנה העבירות שבידיהם נבחנות לזדונות, ונקראים רשעים גמורים, משום שהם פוקרים [מתפקרים] ואומרים שהשם יתברך אינו משגיח כלל על בריותיו, ופונים לעבודה זרה, כמו שכתוב, כי פנה אל אלהים אחרים, חס ושלום.

שאלה: האם חשוב שהאדם יקבע באיזו דרגה הוא נמצא, בהסתר רגיל או בהסתר כפול?

אין כאן עניין של חשוב או לא חשוב, האדם קובע את מצבו, מפני שכך מתגלה לו. מתוך שהאור מקיף פועל עליו, האדם קובע את מצבו. או שהאור קובע לו איך להרגיש ומה לחשוב על מצבו.

לא יכול להיות שאדם יתקדם לעבר המחסום, בלי שיקבע לעצמו ויידע בבירור את כל מצבי ההסתר, שעליהם אנחנו לומדים. למטה מהמחסום, בהסתר אחד, הוא רק מאמין בשכר ועונש, ולמעלה מהמחסום הוא עולה בפועל לדרגת שכר ועונש. בהסתר כפול הוא לא מאמין כלל בשכר ועונש (שרטוט 6). הוא לא מאמין שהמעשים שלו יפעלו במשהו, שיש לו קשר עם הבורא.

שרטוט 6

שאלה: האם הסתר כפול של אחד שונה מהסתר כפול של אחר?

כולנו אוכלים את אותם המאכלים וכל אחד מאיתנו מרגיש טעמים אחרים, ואם אנחנו מרגישים את אותם טעמים, הרי שאנחנו לא יכולים להשוות אותם. זאת משום שכל אחד מאיתנו נמצא בהתמזגות רצונות שונים. בכל אחד ואחד יש את אותם תר"ך הרצונות, אבל בכל אחד הם שונים. כמו שפרצופיהם שונים, כך הנפשות שונות. לכן הטעמים, היינו ההתפעלות הפנימית של כל אחד, היא אישית, ואי אפשר להשוות ולמדוד אותה עם ההתפעלויות האחרות.

לכל אחד יש קיום בפני עצמו, אבל המדרגות שבהן מתפעלות הנשמות, הן אותן מאה עשרים וחמש המדרגות. כל אחד שנמצא במדרגה מסוימת, אמנם מרגיש את אותה התופעה כמו כל מי שנמצא באותה המדרגה, אבל מרגיש אותה בתוכו, לפי הכלים שלו. בדומה לכך, בעולם הזה, אנחנו יכולים להיות בסרט אחד, או בעיר אחת, במקום אחד, לשמוע את אותו הדבר, ולהתפעל בצורה שונה. יש השפעה חיצונית על האדם, ויש התפעלות פנימית של האדם.

כאן מדובר על אנשים שנמצאים באותה דרגה. מכל שכּן אם הם נמצאים בדרגות שונות, אז מפרידים ביניהם עולמות.

שאלה: איך לומדי הקבלה שנמצאים תחת ההשפעה של האור המקיף, ונמצאים במצבים של הסתר רגיל והסתר כפול, יכולים להשפיע על אלה שאין להם אותה ההרגשה ואותו השכל?

הגדולים יכולים לכלול בתוכם את הקטנים. יש להם הרבה אפשרויות, אלא שעליהם לעשות זאת בלי לקלקל לתחתון את הבחירה החופשית שלו, את הפעולות שלו. אבל לסייע ודאי שהם יכולים.

שאלה: מה זה להצדיק את הבורא מבחינה כמותית?

אין הצדקה מבחינה כמותית או איכותית. יש הצדקה לפי רגש ולפי שכל. בכמות ובאיכות אנחנו בודקים את היגיעה.

אחרי שהאדם מגיע להבחנה כלשהי ומרגיש את המצב, המצב מורגש בכלֵי ההרגשה ובכלֵי הקליטה שלו. אפשר לומר שהוא מורגש כמותית ואיכותית, אבל צריך להגדיר במה כמותית ובמה איכותית, לפי הרשימות דהתלבשות והרשימות דעביות. בכל מצב יש הכול, אפשר לומר עליו מה שרוצים, כי כל מצב הוא כמו עולם.

אות נ"ג

וצריכים לדעת, שכל ענין העבודה, הנוהגת בקיום התורה והמצוות בדרך הבחירה, נוהגת בעיקר בב' הבחינות של ההשגחה המוסתרת האמורות. ועל הזמן ההוא, אומר בֶּן הֵא הֵא, לְפוּם צַעֲרָא אַגְרָא [לפי הצער – השכר] (אבות ספ"ה).

שהיות שהשגחתו יתברך אינה גלויה, ואי אפשר לראותו יתברך אלא בהסתר פנים, דהיינו רק דרך אחוריו, בדומה לאדם הרואה רעהו מאחוריו שעלול להטיל ספק ולחשוב אולי אחר הוא. הנה בדרך זאת, נמצאת תמיד הבחירה בידי האדם, אם לקיים רצונו יתברך או חס ושלום לעבור על רצונו, כי הצרות והמכאובים שמקבל, מביאים לו את הספק במציאות השגחתו יתברך על בריותיו, כנזכר למעלה, אם כבחינה א', שהמה שגגות, אם חס ושלום כבחינה ב' שהמה זדונות, עיין שם היטב.

ובין כך ובין כך, הוא נמצא בצער רב ויגיעה מרובה, ועל הזמן ההוא אומר הכתוב, כל אשר תמצא ידך לעשות בכחך עשה וגו' (קהלת ט'), כי לא יזכה לגילוי הפנים, שפירושו המידה השלימה של טובו יתברך בטרם שישתדל ויעשה, כל מה, שאך בידו ובכחו לעשות, ולְפוּם צַעֲרָא אַגְרָא.

העבודה והבחירה הם במיוחד עד המחסום, בזמן הסתר כפול והסתר רגיל. דווקא ההסתר עוזר לאדם לתת יגיעה ולהיות בעבודה. ועד שלא נגלה את כל הכמות והאיכות של היגיעה, לא נוכל לפרוץ דרך המחסום (שרטוט 7).

שרטוט 7

שאלה: האם לאדם שנמצא במצב מסוים, נניח בהסתר אחד, יש איזו השפעה על המצב הבא שלו, או שכל העבודה של האדם היא בבירור?

כל עבודת האדם, כמו שאומר בעל הסולם באות ד' של ה"הקדמה לתלמוד עשר הספירות", היא סך הכול בעניין החיזוק, חיזוק במה שהבורא מכוון אותו. הבורא מביא את האדם לקבוצה, לספרים, לכל מה שדרוש, ואחר כך אומר לו: "תתחזק".

במאמרים "מתן תורה", "ערבות" ו"השלום", אנחנו לומדים שהחיזוק והבחירה הם אך ורק בחברה [3]. מהחברה האדם מקבל תוספת כוחות להתקדם מעבר לכוחות הטבעיים שלו, שאיתם הוא לא יתקדם. כי הכוחות שלו זה דבר טבעי, והוא צריך לקבל כוחות מעבר להם. את הכוחות האלה הוא יכול לקבל רק מהחברה, במידה שהוא נכלל בחברה. כמו שכתוב "קנה לך חבר" [4], שהחבר הוא קניין. האדם משקיע כדי לקנות חבר.

מה זה לקנות חבר? שהחברים שלו יהיו קרובים לו כך, שיתפעל ממה שהם חושבים, ממה שהם רוצים, ממה שהם מעריכים. ואז, עם ההתפעלות הזאת, הרצון שלו יגדל לאותן מטרות רוחניות. ומפני שהרצון שלו לאותן המטרות היה קטן, והוא העביר אותו דרך מערכת ההשפעה, דרך אהבת החברים, וביציאה ממערכת ההשפעה הזאת, מהחברים, הוא קיבל את הרצון שלו מוגדל, אז עכשיו עם הרצון הזה שמסודר נכון, הוא יכול לפנות ולבקש. כתוצאה מזה בטוח שהוא יקבל התקדמות, כי הרצון שלו מסודר נכון, מפני שהעביר אותו דרך החברה.

שאלה: אדם שסידר את הרצון נכון, והעביר אותו דרך החברה, האם ההתקדמות שלו היא לעלות למצב מתקדם יותר של גילוי, או פשוט לברר את המצב הנוכחי, ולעבור למצב הבא, שיכול להיות גם מתחת למצבו הקודם?

לא. תיאור הדברים האלה איננו מציאותי. אם הרצון של האדם חזק יותר, רצון להתקדמות, אז הוא בטוח מתקדם. ההתקדמות היא בסולם המדרגות, גם בשכל וגם ברגש. אין מצבים שאותם האדם היה רוצה כך או היה רוצה אחרת. כל המצבים שלו, מוגדרים מראש. על ידי היגיעה שלו, על ידי המאמץ שלו, הוא רק קובע כמה מהר הוא עובר אותם. בין מצב למצב יכול להיות הבדל של כמה ימים, או של כמה עשרות שנים, ממש כך. והכול תלוי בבחירת האדם. רק זירוז הזמן נמצא בידינו. אנחנו לא קובעים מה המצבים שיבואו.

אם אדם רוצה להתקדם לקראת הבורא, הוא לא יכול להתקדם במסלול אחר, אלא רק לפי מה שנקבע בירידת הנשמה שלו, מלמעלה עד העולם הזה. באותו המסלול, היא צריכה לעלות מלמטה למעלה. האדם רק יכול להכניס את הנשמה למסלול הזה, ולקדם אותה, לדחוף אותה. רק זה מוטל עליו. הבורא יכול לעורר אותו קצת יותר לזה, על ידי ייסורים. אבל היגיעה להעלות את הנשמה, היא על האדם. כל המצבים של האדם מוגדרים מעכשיו ועד אין סוף, והוא לא יכול לרצות שיקרה כך או אחרת. לכן כתוב, "כשור לעול וחמור למשא" [5]. תן יגיעה, ההגה לא בידיים שלך. סגור עיניים, ו"תלחץ על הגז".

שאלה: מהו סדר המדרגות, האם קודם בא הסתר רגיל ואחרי זה הסתר כפול?

קודם הסתר כפול, ואחר כך הסתר רגיל.

שאלה: בעל הסולם אומר משהו אחר.

בעל הסולם כותב על המצבים האלה מלמעלה למטה.

שאלה: בהסתר אחד כשאדם מרגיש רע, הוא גם מאמין בשכר ועונש. מה בשבילו שכר, ומה בשבילו עונש?

בהסתר אחד האדם מאמין בשכר ועונש, שאם הוא ייתן יגיעה, הוא יתקדם למצב שיוכל להגיע לתכונת ההשפעה, לאהבה. בעצם זה מה שהוא מבקש. זה מה שהוא רוצה להשיג על ידי היגיעה.

הסתר אחד הוא מצב מאוד מתקדם. זה מצב שנקרא "חולת אהבה אני" [6]. במצב הזה האדם אוהב אבל עדיין אין לו מימוש, הוא עדיין נמצא בהסתרה, כמו שמתואר ב"שיר השירים".

שאלה: האם בהסתר אחד ההרגשה הרעה היא לא בגלל הכלים הריקניים של האדם, אלא בגלל שהבורא עדיין לא מגולה? רק זאת ההרגשה הרעה?

ההרגשה הרעה היא לא בגלל שרע לאדם בתוך הכלים שלו. למרות שגם בזה יש לו קצת "לא לשמה". אלא בהסתר אחד ההרגשה הרעה היא בגלל שהבורא מסתתר, והאדם נמצא במצב שהוא לא יכול לאהוב אותו. לפני מעבר המחסום האדם מבקש לאהוב את הבורא. זה מה שחסר לו. במילים אחרות, הוא רוצה להיות בתוך תכונת ההשפעה.

שאלה: האם אפשר לומר שגילוי הבורא וחיבור בין אנשים זה היינו הך?

גם זו דרך לתאר את ההסתר. יש בו עוד הרבה מרכיבים. ולפי זה אני לא יכול לברר יותר.

שאלה: האם המעבר מהשאלה "מה הטעם בחיי" לשאלה "למי אני מְהַנֶּה", הוא סימן למעבר מהסתר כפול להסתר רגיל?

כן. בכללות אפשר לומר כך.

צריך להבין שכל מצב מכיל המון פרטים, וכשמבלבלים כמה פרטים יחד, קשה לתת תשובה. כמו שאי אפשר לענות למישהו זר ששואל אותך על מצבים מורכבים במשפחה, או בעבודה.

אות נ"ד

אמנם אחר שרואה השם יתברך, שהאדם השלים מידת יגיעתו, וגמר כל מה שהיה עליו לעשות בכח בחירתו והתחזקותו באמונת השם יתברך, אז עוזר לו השם יתברך, וזוכה להשגת ההשגחה הגלויה, דהיינו לגילוי פנים, ואז זוכה לתשובה שלימה, שפירושה ש"שב" ומתדבק בהשם יתברך בכל לב, נפש ומאד, כמו שנמשך מאליו מצד ההשגה של ההשגחה הגלויה.

אנחנו, כמו שבעל הסולם אומר באות י"ח, צריכים לתת יגיעה, יגיעה בכמות ובאיכות. ומי שנותן יגיעה, אז היגיעה הזאת מעבירה אותו דרך המחסום. וכשהוא עובר דרך המחסום, אז הוא "שב ומתדבק בהשם יתברך בכל לב, נפש ומאד, כמו שנמשך מאליו מצד ההשגה של ההשגחה הגלויה". זאת אומרת, שהאור שמאיר ומחזיר למוטב אחרי המחסום, שונה לגמרי מהאור שלפני המחסום. והאדם שעובר את המחסום נעשה צדיק (שרטוט 8).

שרטוט 8

הכול תוצאה מהשפעת האור, ולא משום דבר אחר. זה לא שהאדם עצמו עושה משהו, ומשנה את מצבו. האדם נותן את כמות ואיכות היגיעה, וכתוצאה מכך האור משפיע ומשנה אותו. וכך כל פעם ופעם. האדם אינו בעל המעשה על מה שמחוץ לו, או על החלפת המצבים שבו. הוא בסך הכול צריך לתת כמות זיעה. אבל כדברי הכתוב, "יגעתי ומצאתי" [7], כל פעם זו מציאה. לא האדם מוצא, לא הוא בעצמו מבצע את השינוי, אלא הוא מתייגע בלבד. ואחרי כמות היגיעה, זה קורה כל פעם. עוד כמות יגיעה, ושוב זה קורה. וכשזה קורה, זה קורה מלמעלה, כנֵס. אבל לפני הנס הזה, יש הרבה זיעה והרבה הכנה.

שאלה: מהי יגיעה מעבר לכוח האנושי? מה זה הכוח האנושי?

יגיעה מעבר לכוח האנושי היא, שהאדם יודע שהוא בעצמו לא מסוגל, ובכל זאת משתדל ועושה. יגיעה מעבר לכוח האנושי היא שאדם נותן יגיעה, שהיא בכוח האנושי, בכוחו, אבל מה שקורה אחר כך, זה לא בכוח האנושי. לא בגלל ש"כוחי ועוצם ידי עשה לי את החיל הזה" [8], אלא הבורא שחשב על הכול מראש. לכן זה נקרא מעל הכוח האנושי. לא בעצמו האדם משנה את המצבים, ולא הוא מעלה את עצמו ממדרגה למדרגה, אלא האור העליון.

שאלה: בהסתר כפול ויחיד האור המקיף הוא שפועל. האם לאחר מעבר המחסום האור פנימי הוא שפועל?

כשהאדם כבר נמצא בהרגשת הגילוי, אז ודאי שהתוצאה מהרגשת הגילוי, היא שהאור נמצא בו.

את כל המצבים האלה האדם קובע מתוך המצב של הכלים שלו, שמלאים בצורה כזו או אחרת, כלפי איזשהו קנה מידה, שנותנים לו לראות ולקבוע. גם זה לא פשוט. כלפי מה האדם קובע? הרי כל אחד יכול לומר מה שמתחשק לו, שכך הוא קרא וכך הוא חושב.

אלא אם האדם נמצא בדרגת שכר ועונש, זה מפני שהאור העליון פועל בו, ונותן לו כזאת הרגשה. כך הוא מרגיש. זה נקבע בו, הוא יודע, הוא מבין שזה כך. בכל ההבחנות האלה: בהסתר כפול, בהסתר רגיל, בשכר ועונש, באהבה נצחית, האדם יודע שכך זה נקרא. הוא חייב לדעת. הוא קובע. אף אחד לא אומר לו מה הוא עבר. האדם בעצמו יודע, הוא בעצמו אומר: "כי אין אלוקים בקרבי". כתוצאה מהמצב, הוא מכנה את המצב בשם.

אות נ"ה

והנה השגה זאת ותשובה זו האמורות, באות לו לאדם בב' מדרגות, שהראשונה היא, השגת השגחת שכר ועונש בהחלט, ומלבד שמשיג בהשגה ברורה את שכרה של כל מצוה לעולם הבא, זוכה גם כן להשיג התענוג הנפלא שבעת קיום המצוה, תיכף בעולם הזה. וכן מלבד שמשיג העונש המר, הנמשך מכל עבירה לאחר מיתתו, זוכה גם כן להרגיש את טעמה המר של כל עבירה, גם כן בעוד בחיים חיתו. ומובן מאליו, שהזוכה להשגחה הגלויה הזאת, בטוח בעצמו שלא יחטא עוד, כמו שאדם בטוח שלא יחתוך באבריו ויגרום לעצמו יסורים נוראים. וכן בטוח בעצמו, שלא יעזוב המצוה מלקיימה תיכף כשבאה לידו, כמו שהאדם בטוח, שלא יעזוב שום תענוג העולם הזה או ריוח גדול הבא לידו.

מהסיפור הזה לומדים, שבסופו של דבר כל מה שהאדם עובר כאן זה גילוי יחס הבורא אליו, גילוי ההשגחה. בהתחלה האדם נמצא במצב שהוא מזיע במאמץ להגיע לגילוי ההשגחה, לעשות את כל מה שרק אפשר לעשות כדי להגיע לגילוי ההשגחה, אבל הוא עדיין לא מגיע לגילוי. השלבים האלה נקראים הסתרה.

מה ניסתר? ההשגחה, איך הבורא פועל עלינו. במצב ההסתרה אנחנו רוצים לדעת איך הבורא פועל עלינו, וכל הפעולות שאנחנו עושים הן כדי לגלות איך הוא פועל עלינו. כל מה שמסופר במאמרים ובאגרות של בעל הסולם בפרט ובחוכמת הקבלה בכלל, הוא איך האדם יכול לגלות את יחס הבורא אליו בזמן ההסתרה.

מקובלים מספרים שאם אדם רוצה לגלות את יחס הבורא אליו, אז הוא צריך להשתדל לעלות מעל מה שהוא מרגיש בתוך הרצון לקבל, כאילו הוא שולט על הרצון לקבל ומה שקורה לרצון לא שייך אליו כלל, ומעל הרצון לקבל לבנות יחס לבורא כ"טוב ומיטיב לרעים ולטובים". עליו להשתדל לעשות זאת כאילו הוא נמצא בצורה המתוקנת ביותר.

אדם שנמצא בהסתר רוצה לגלות את הבורא, והמקובלים מספרים לו מי הוא. ולמרות שלא נראה לו מה שהמקובלים מספרים לו והוא לא מאמין להם, אם הוא רוצה לגלות את הבורא, הוא חייב לתאר אותו כמו שמקובלים מספרים לו. לכן אם לומדים את ספרי הקבלה, אם שומעים מה שאומרים המקובלים, אז כשקוראים על זה, ולומדים על זה, ומשתדלים להיות בזה, אנחנו נמצאים בחיפוש הנכון, בַּמקום הנכון.

באות נ"ד בעל הסולם כותב שאחרי שנותנים יגיעה מגלים את ההשגחה:"אמנם אחר שרואה השם יתברך, שהאדם השלים מידת יגיעתו, וגמר כל מה שהיה עליו לעשות בכח בחירתו והתחזקותו באמונת השם יתברך," בהסתר כפול ובהסתר רגיל, "אז עוזר לו השם יתברך", כלומר נותן לו מכת אור המחזיר למוטב, שאדם יוכל לעבור את המחסום, ואז "זוכה להשגת ההשגחה הגלויה, דהיינו לגילוי פנים". "גילוי פנים" זה האור שכבר מאיר לאדם בכלים המתוקנים שלו. איפה אפשר לקבל את הגילוי? בתוך הכלים המתוקנים. מה נקרא "פנים"? האור המתגלה בתוך הכלים. "ואז זוכה לתשובה שלימה, שפירושה ש"שב" ומתדבק בהשם יתברך בכל לב, נפש ומאד, כמו שנמשך מאליו מצד ההשגה של ההשגחה הגלויה".

אם נותנים מלמעלה כוח לתקן את הכלים ואור למלא את הכלים, אז יש השגחה גלויה והכול מסתדר. השאלה היא למה הכול מסתדר? האם בגלל שהאדם מרגיש שהוא הגיע להשגחה גלויה וחושב "ברוך ה' הכול טוב ומיטיב לרעים ולטובים", והוא כבר בטוח שהבורא לא יכול לעשות לו שום רע, כי הוא לא רוצה לעשות רע, כי זה לא הטבע שלו? האם בגלל שבמצב הזה הוא יכול לעשות ככל העולה על רצונו? לא.

אלא האדם מקבל בכלים שלו, ואם הוא מתאים בכלים שלו להשגחת הבורא, אז הוא מרגיש טוב. אם האדם לא מתאים בכלים שלו להשגחת הבורא, שהיא טוב ומיטיב, אז הוא מרגיש רע. זאת אומרת, בזמן שאדם בא לגילוי הטוב ומיטיב, הראיה שהבורא הוא טוב ומיטיב, לא מחלישה אותו. הוא לא יכול לבעוט בכול בגלל שמעתה והלאה הוא יודע שהכול לטובה. זה לא כמו שנראה לנו.

אלא קודם כל הוא נתן יגיעה, ולכן הוא זכה לכך שהוא מקבל מלמעלה את האור המחזיר למוטב, וזכה שמעלים אותו לדרגת השפעה. הוא נכנס לגילוי הראשון, שנקרא גילוי כלים דהשפעה, גלגלתא ועיניים (שרטוט 1). זאת אומרת, שכעת הוא מוגן על ידי האור העליון שמשפיע עליו, לא להשתמש בכלים דקבלה שלו.

חוץ מזה, כדי להבין מה קורה לנגד עיניים שלנו, צריך להבין שהמצב הזה מברר לאדם עניין עקרוני והוא, שההרגשה שלו תלויה בפער בין טוב ומיטיב לבין התכונות שלו. כשהאדם לא מתוקן בכלים שלו בהתאם לטוב ומיטיב, לא עוזר לו שהבורא טוב ומיטיב. הוא בכל זאת מרגיש ייסורים. זאת אומרת, גם בשעה שהאדם מרגיש ייסורים, הבורא הוא טוב ומיטיב, אלא שהאדם לא קולט זאת, בגלל שהכלים שלו הפוכים.

לכן כשמתגלה לאדם שהבורא "טוב ומיטיב לרעים ולטובים" ומעולם הוא לא עשה לו רע, זה מאפשר לו לתקן את הכלים שלו יותר ויותר, ללכת הלאה ולתקן. הגילוי משמש לאדם כדוגמה לֵמה הוא צריך להידמות, וכך הוא ממשיך לתקן.

גילוי ההשגחה יכול להיות רק כתוצאה מהכלים המתוקנים. ואז האדם ממשיך לתקן אותם. איך הוא מתקן? קודם כל הוא מגיע בכלים שלו למצב, שהבורא הוא טוב ומיטיב. הרצון לקבל שלו ממשיך לבעור ולגדול כל הזמן, ועל ידי היגיעה שלו, מתוך שהוא נמצא בחברה, בסביבה, בלימוד ובכל, הוא מגיע למצב שהוא מתקן את הכלים שלו מעל הרצון לקבל כך, שבכל הזמנים, מה שלא יהיה, הוא בטוח שהבורא יתייחס אליו טוב. הרגשה זו היא כתוצאה מיגיעה, נגד הרצון לקבל.

זאת אומרת, הרצון לקבל כל הזמן בוער, וכל הזמן גדל. אותם הרצונות שגדלו במצב הסתר כפול, ואחר כך במצב הסתר רגיל, גודלים לאחר מכן במצב שכר ועונש, ועל פניהם האדם כל פעם גדל. אם יש רצון קטן – האדם גודל מעליו. אם יש רצון גדול יותר – האדם גודל מעליו (שרטוט 1). כך עד שכל הרצונות שלו יתגלו בו, והוא יהיה מעליהם בהווה, בעבר ובעתיד. אז הוא רוכש את האמונה.

שרטוט 1

זאת אומרת, פעם אחר פעם האדם מתגבר על הרצונות. אלא שהפעם הם מתגלים לו בצורה אכזרית יותר לעומת הצורה, שבה התגלו הרצונות בהסתר כפול ובהסתר אחד, עד שמתגלים כולם (שרטוט 2).

שרטוט 2

שאלה: האם בשלב הגילוי כבר לא צריך את הכוח של ה"אמונה למעלה מהדעת"?

בכל המצבים צריכים ללכת בוודאי ב"אמונה למעלה מהדעת". אבל הדעת במצב הגילוי היא דעת שמתגלה לאדם כ"טוב ומיטיב לטובים ולרעים", בכלים דקבלה שלו. כל העולם שייך לו, הכול נתון לו, הוא יכול לא לעשות כלום, ומהמצב הזה עליו להתחיל לעסוק בהשפעה.

לפני הגילוי האדם מנסה לגלות את השגחת טוב ומיטיב ולהידבק בה מתוך הרע. רע לו והוא מתעלה מעל הרע. הוא רוצה לגלות את הרע כטוב. מתוך הרע, מתוך הכלים שלו הריקניים הוא מחפש "ישראל אורייתא קודשא בריך הוא חד הוא" [1], הוא מחפש "אין עוד מלבדו". אבל לְמה הוא צריך עוד מתוך הכלי שמקבל כל טוב?

כשהכלי מקבל כל טוב, האדם צריך לעורר בעצמו חיסרון, לגלות מעצמו טוב ומיטיב, ולהיות באמונה. וזה הרבה יותר קשה מ"לא לשמה". כי כשחסר לכלי מילוי ואדם מכוון אותו ב"לא לשמה", במה הוא מכוון אותו? תחילה הוא אומר לרצונות שלו "נתקדם ויהיה לנו טוב". אחר כך הוא אומר להם "נתקדם, נשפיע לכולם, וגם לנו יהיה טוב". לאחר מכן כשהוא מגיע לקצה האחרון של הסתר אחד וכבר אומר שכולו רוצה לתת את הכול, בכל זאת בתת ההכרה הוא עדיין אומר "כדי שיהיה לי טוב". אמנם באלפית האחוז, אבל זה עדיין נמצא. ואז הבורא עושה לו את הטובה, מעביר אותו דרך המחסום.

אז כל ההליכה למטה ממחסום היא בכל זאת "כדי שיהיה לי טוב". למטה מהמחסום האדם הולך עם הריקנות, עם הרצונות, עם החסרונות שרוצים מילוי, ואומר: "אם יהיה לנו מילוי, אז לבורא יהיה מילוי. אם יהיה לבורא מילוי, גם לנו יהיה מילוי. אם יהיה מילוי לבורא, אנחנו נהנה שניתן לו. הבורא גדול, ובמידה שהוא גדול יש לנו מילוי. ויהיה עוד מילוי אחר". מתחת למחסום האדם הולך למלא את עצמו ב"לא לשמה". הוא לא יכול להתעלות מעל זה.

מה שאין כן, כשאדם עובר ל"לשמה", נותנים לו הכול. רצית מילוי? קח את כולו. לא שמיד נותנים לו את כל המילוי. לא מכשילים אותו. בהתחלה נותנים לו מילוי קטן, שישַחֵק. אבל מה הוא יעשה אם הכול בסדר, אם דבר לא חסר, אם הבורא "טוב ומיטיב לרעים ולטובים"? הוא לא יכול לזוז. הוא יכול להישאר כך לנצח. לא איכפת לו כלום, ובלי חיסרון אי אפשר להתקדם. עכשיו עליו לנסות להמציא לעצמו חיסרון.

אנחנו חושבים שלאחר שנעבור את המחסום, נהיה חופשיים. חופשיים נהיה אמנם, אבל לא כמו שאנחנו חושבים. העבודה הרוחנית הולכת ונעשית יותר ויותר מיוחדת, יותר ויותר איכותית.

והייסורים שאנחנו נמצאים בהם עכשיו, עוזרים לנו מאוד. הם "עזר כנגדו". כמו שכתוב, שפרעה קירב את בני ישראל לאבינו שבשמיים [2]. על ידי הייסורים אנחנו זזים. רוצים או לא רוצים, אנחנו זזים. ואחרי המחסום, האדם צריך להמציא לעצמו מטרות, לחפש חומר דלק. אין לו לאן לזוז, כי "מלא כל הארץ כבודו" [3]. לכן הוא בונה לעצמו חיסרון.

אחרי המחסום אין לאדם חיסרון מצד הבורא. איך יוצאים מזה? איך ממשיכים קדימה, אם בדרגת אהבה מתגלה שהבורא טוב ומיטיב לכולם, בכל הזמנים, ובכל הכלים, ולאדם אין כבר מה להוסיף ואיפה להוסיף החל מדרגת שכר ועונש ?

תמיד אנחנו עובדים נגד הרצון. אם הרצון ריק, עובדים מעליו. אם הרצון מלא, עובדים מעליו. אלא שמעל המחסום יש התהפכות גדולה: יש לאדם הכול, והוא צריך לעלות מעל כל מה שיש לו. זה נקרא "אמונה למעלה הדעת", כי יש לו דעת, יש לו הכול. הוא רואה מ"סוף העולם ועד סופו", הוא מרגיש ומבין את כל הפרטים. יש לו דעת, והוא צריך לעלות ל"אמונה למעלה מהדעת". רק אז יש לו "אמונה למעלה מהדעת". לפני כן אין לו אמונה למעלה מהדעת, ואין לו דעת. שום דבר הוא לא רואה, שום דבר לא מבין, הכול מבולבל, הכול חשוך.

אלא שבמצבנו, מתחת למחסום, "למעלה מהדעת" נקרא להיות למעלה מהחסרונות, מעל הרגשת הייאוש והריקנות. זה לא למעלה מהדעת, זה למעלה מהריק.

שאלה: ההסתר הוא הכרחי, אחרת אנחנו בטלים "כנר בפני אבוקה" ורצים מיד לרצון לקבל. ומכאן הבלבול, נדמה שכאשר ההסתר מתבטל האדם נמצא ברצון לקבל.

תמיד יש לנו עבודה מעל הרצונות. ולא חשוב אם הם מלאים או ריקים.

יכול להשתמע מכך, שאם הבורא היה מתגלה, אז כל העולם היו צדיקים גמורים. אבל אם הבורא היה מתגלה היו כולם לא צדיקים, אלא כולם "כבהמות נדמו" [4] היו עושים פקודות ללא שום חשבון.

נחזור ונקרא את אות נ"ה:

והנה השגה זאת ותשובה זו האמורות, באות לו לאדם בב' מדרגות, שהראשונה היא, השגת השגחת שכר ועונש בהחלט, ומלבד שמשיג בהשגה ברורה את שכרה של כל מצוה לעולם הבא, זוכה גם כן להשיג התענוג הנפלא שבעת קיום המצוה, תיכף בעולם הזה. וכן מלבד שמשיג העונש המר, הנמשך מכל עבירה לאחר מיתתו, זוכה גם כן להרגיש את טעמה המר של כל עבירה, גם כן בעוד בחיים חיתו. ומובן מאליו, שהזוכה להשגחה הגלויה הזאת, בטוח בעצמו שלא יחטא עוד, כמו שאדם בטוח שלא יחתוך באבריו ויגרום לעצמו יסורים נוראים. וכן בטוח בעצמו, שלא יעזוב המצוה מלקיימה תיכף כשבאה לידו, כמו שהאדם בטוח, שלא יעזוב שום תענוג העולם הזה או ריוח גדול הבא לידו.

לפי המילים האלה משתמע כביכול, שבהשגחה גלויה האדם הופך להיות כמו כל חי. הוא לא חושב על כלום, אלא הגוף שלו פועל אוטומטית, בוחר תמיד בטוב ובורח מרע. יש לו בפנים תוכנה איך להחזיק את עצמו במצב הטוב ביותר, מכל האפשרויות והתנאים הפנימיים והחיצוניים.

כך היה עושה כל אחד, והיה מלאך במקום אדם. לא הייתה לו בחירה חופשית, לא היה לו חושך, לא היה לו שום חיפוש היכן להביע את עצמו. אלא הכול היה פקודה ותוצאה, פעולה ותגובה שאפשר לחשב אותה מראש. ודאי שלא על כך מדובר בגילוי ההשגחה. אלא כשהבורא שמתגלה, האדם רואה את שכר המצווה של העולם הבא – הוא לא מקבל אותו, הוא רואה אותו. צריך עוד להבין מה היא ה"ראייה" של מה שהוא עומד לקבל. ותלוי באמונה שלו אם השכר המצווה הזה שהוא רואה משמש לו כאילו שקיבל אותו.

דומה הדבר לאדם שקנה כרטיס לוטו להגרלת מיליון דולר, אבל חוץ ממנו עוד אלף אנשים קנו כרטיסים. כל אחד חושק באותו שָׂק עם כסף. והוא צריך שיהיה לו הכוח לצרף את מיליון הדולר לעצמו כביכול, להיות בטוח שהכסף שלו, כאילו כבר קיבל אותו והוא אצלו בכיס, בין שהכסף נמצא שם ובין שלא.

זאת אומרת, על ידי האמונה האדם צריך לראות את שכר המצווה לעתיד לבוא בצורה כזאת, שהוא כבר נמצא בו. מה שנקרא "כגָבוּי דַמי" [5]. בעצמו הוא צריך לייצר כלים כאלה. כלומר, הוא נמצא כבר באמונה, וצריך להתעלות מעל הרצונות שלו בדרגה נוספת של השפעה. מתגלה לפניו תענוג גדול, ועל ידי האמונה, הוא כביכול מרגיש את התענוג בפנים.

האמונה חייבת למלא את כל הרצונות של הידיעה, של ההרגשה, כאילו האדם מקבל את התענוג ממש, והוא לא מרגיש שום הבדל בין מה שהוא מקבל ובין מה שהוא לא מקבל. זה נקרא שהאדם עולה בדרגות שכר ועונש. בדומה לבינה. בינה לא צריכה לקבל שום דבר. אמנם יש לה חוכמה בתוכה, אבל היא לא צריכה אותה. בינה צריכה את החוכמה רק כדי להראות שהיא לא צריכה אותה.

ללא חוכמה האדם לא יוכל להוכיח אם הוא צריך אותה או לא. אלא רק אם החוכמה נמצאת בתוכו וממלאת לו את כל הרצונות שלו, הוא יכול לעשות תיקון והיא לא תהיה בנמצא. אנחנו עובדים עם הרצון שלנו בשני אופנים שונים, הפוכים לגמרי אחד מהשני. לכן כתוב: "בינה היא עצם חוכמה" [6].

בחוכמה דאור ישר יש את כל האור בתוך כל הכלים. בבינה דאור ישר יש את כל אותו האור בכל אותו הכלי, כי בחינה א' נמצאת בתוך בחינה ב', כחצי הראשון שלה. אלא שבחלקיה האחרים הבינה לא מתייחסת לזה כלל. בינה בונה את עצמה באמונה למעלה מהמילוי.

ומכאן אנחנו רואים מהי אותה הפעולה שעושים כ"כל העומד לגבות כגבוי דמי". הוא כבר כביכול קיבל את מיליון הדולר שנמצאים רחוק. הם נמצאים רחוק, כדי שיקרב אותם על ידי אמונה. וכשהם נמצאים בו על ידי אמונה, אין שום הבדל אם הם נמצאים רחוק, או קרוב. אם הם נמצאים בו, או לא, זה אותו דבר. אם אדם מגיע לזה, נקרא שהוא רכש כלים דהשפעה.

הנקודה החשובה היא ששוב עובדים מעל הרצון. בעבודה הזאת אנחנו בעצם חוזרים ב-ד' בחינות לייחוד שלנו עם בחינת שורש.

אות נ"ו

ובזה תבין מה שאמרו ז"ל, היכי דמי תשובה, [כיצד היא תשובה] עד שיעיד עליו יודע תעלומות שלא ישוב לכסלו עוד. שלכאורה הדברים מתמיהים, שאם כן, מי יעלה השמימה לשמוע עדותו של השם יתרך, גם לפני מי צריך השם יתברך להעיד עדותו זאת, וכי לא מספיק שהשם יתברך בעצמו יודע, שהאדם שב בכל לבו ולא יחטא עוד.

ומהמתבאר הדבר פשוט לגמרי, כי באמת אין האדם בטוח לחלוטין שלא יחטא עוד, בטרם שיזכה להשגת ההשגחה של שכר ועונש המבוארת, דהיינו גילוי פנים כנזכר למעלה. וגילוי פנים זה שמצד ישועת השם יתברך, מכונה בשם עדות, שהרי ישועתו יתברך בעצמו, להשגה הזאת של שכר ועונש, היא המבטיחה לו שלא יחטא עוד, כמבואר לעיל. ונבחן על כן, שהשם יתברך מעיד עליו. וזה שאמרו, היכי דמי תשובה, כלומר, מתי יהיה אדם בטוח שזכה לתשובה שלמה. ועל כן נתנו לו אות ברור, דהיינו, עד שיעיד עליו יודע תעלומות שלא ישוב לכסלו עוד.

מה זאת אומרת שהבורא מעיד עליו "שלא ישוב לכסלו עוד"? האם משמע מכך שהאדם עבד, הרוויח, ועכשיו הוא נמצא במקום בטוח: האור המקיף מקיף אותו, אור פנימי ממלא אותו, הוא מוגן מהקליפות, לא איכפת לו כלום, הבורא מעיד עליו, כביכול שומר עליי מכל הצדדים, עומד בפתח ואף אחד לא יכול להתקרב ולהזיק לו, האם זו כוונת הדברים?

מה זאת אומרת שבגילויו הבורא מעיד על האדם שלא יחטא עוד? האם האדם כבר רשאי להתפרע כמו ילד בחדרו, שבטוח שלא יקרה לו רע, כי יש אבא ואמא שיסדרו הכול? שהבורא מעיד על האדם שלא יחטא עוד, זאת אומרת שהאדם קיבל תיקון שבו מתגלה הבורא, תכונת הבורא, השפעה, שהתכונה הזאת, שאדם רוכש, נמצאת בו בצורה שהוא כבר לא יכול לחטוא.

"הבורא מעיד" הכוונה היא לצורת ההשפעה המוחלטת שאדם הגיע אליה, כשהאדם רכש גלגלתא עיניים על כל הכלים שלו. זה נקרא שהוא כבר לא יכול לרדת מהדַרגה הזאת לעולם. זאת אומרת, כל עוד האדם לא גמר את דרגת גלגלתא עיניים, יש בו רצונות נוספים שעדיין לא תיקן לגמרי בהשתוות לבינה, ועדיין אין לו הבטחה שלא ישוב לכסלו עוד. רק אחרי שגמר את כל דרגת שכר ועונש, את תיקון גלגלתא עיניים, כלים דהשפעה, דרגת הבינה, אמונה שלמה, אז הוא בטוח שלא יחטא עוד.

מדוע? כי יש לו את כל הכלים דקבלה, עם כל המילויים שבהם, והוא משתמש בהם רק לצורך יחס לבורא. זה נקרא ש"הבורא מעיד עליו שלא יחטא עוד". כי הוא עלה מעל כל הרצונות שלו, כדי להידבק בבורא. אז כל הרצונות נמצאים למטה. זאת העדות עצמה, שלא יחטא עוד. לא שהאדם לא מתוקן והבורא מגן עליו, אלא הוא קנה את צורת הבורא. וזו העדות שלא יחטא, היינו אם העביר אליו מתוך הבורא את כל הכוחות דהשפעה, או עשה על עצמו את כל התיקונים של ההשפעה. כלומר שיזכה לגילוי פנים, שאז ישועתו יתברך עצמו מעידה עליו שלא ישוב לכסלו עוד, כמבואר.

אות נ"ז

והנה תשובה זו האמורה נקראת בשם תשובה מיראה, כי הגם ששב אל השם יתברך בכל לב ונפש, עד שמעיד עליו יודע תעלומות שלא ישוב לכסלה עוד, כמבואר, עם כל זה הרי כל הבטחון הזה, שלא יחטא עוד, הוא מטעם השגתו והרגשתו, את העונש והיסורים הרעים הנמשכים מהעבירות, אשר על כן בטוח בעצמו שלא יחטא כנזכר למעלה, על דרך שבטוח שלא יסבב לעצמו יסורים נוראים. כי בשביל מי שנמצא בגובה האמונה, בגובה ההשפעה, לעשות מעשה קבלה זה כמו לחתוך את עצמו. כמו שבמצבנו הנוכחי בלתי אפשרי לעשות את ההפך מפעולת הקבלה. במצבנו הנוכחי אנחנו לא מסוגלים לעשות מעשה של השפעה אמיתית, ללא שום קשר לעצמנו, בלי שנרוויח מזה משהו. זה לא נמצא בנו בטבע. אנחנו לא יכולים לזוז, לעשות משהו, לחשוב על משהו, אם מיד יחד עם המחשבה להשפיע, לא יזרום לתוכו חומר דלק, לא יזרום רווח עצמי.

בדומה לכך, אחרי שאדם רוכש את תכונת ההשפעה, הוא לא יכול שלא לתת ולא מסוגל לחשוב על הרווח עצמו, כי ברכישת תכונת ההשפעה הוא כבר קנה לבוש, קנה תכונה הפוכה. הוא לא מסוגל. זאת העדות, כלומר שמתלבש בו הטבע להשפיע. אנחנו לא מבינים זאת, אבל הטבע של ההשפעה הוא טבע כללי של כל הטבע, של כל העולמות, כולל העולם שלנו. חוץ מפנימיות האדם, כולם בהשפעה.

וגם בדרגת האדם אנחנו נגלה שכולנו משפיעים, שכולנו נמצאים בהשפעה, שזה רק בלבול וחלום ושקר, שחושבים שאנחנו נמצאים בקבלה, באגו ובקליפות. הבלבול הזה נעשה במיוחד בשבילנו. הוא ממש כחלום. כמו אדם שנמצא בחלום, ונראה לו שהוא פועל ועושה משהו.

אנחנו נמצאים בחלום, כי כל העולם, כל המציאות, כל העולמות כולם הם השפעה מלאה בלבד, רק אין סוף. נכנסנו מאין סוף למין חלום, לתרדמה כזאת, שנראה לנו שאנחנו במצב ההפוך, בקבלה, בתכונות הנוכחיות.

אמנם אנחנו חוזרים להשפעה, אבל צריך להבין שההשפעה היא כוח וטבע ששולט באכזריות רבה יותר מהקבלה. כי ההשפעה היא טבע הבורא ממש. גם בהשתלשלות העולמות אנחנו לומדים שכוחות הקבלה נמצאים רק בבי"ע דטומאה [עולמות בריאה יצירה עשיה הטמאים] כנגד בי"ע דקדושה [עולמות בריאה יצירה עשיה הקדושים], ולא יותר.

אמנם סוף סוף, נמצאים התשובה והבטחון הזה, שהוא רק מחמת יראת העונשים הנמשכים מהעבירות, ונמצא שתשובתו היא רק מיראת העונש, ונקראת משום זה תשובה מיראה.

העונש הוא לא שיהיה לאדם רע, אחרת זה לא נקרא שהוא נמצא ברוחניות, למעלה ממחסום. העונש הוא שלא ידמֵה לבורא. העונש הוא לא שייפול מדַרגה גדולה כל כך, לחיים אומללים. העונש לא נרשם על חשבון האדם עצמו, אלא העונש ביראת העונש הוא להתנתק מהשפעה.

צריך לתאר במקצת מה הם הערכים שעליהם בעל הסולם מספר,בהתאם למקום במאמר שאותו לומדים.

שאלה: איך מי שנמצא במדרגה "שמעיד עליו יודע תעלומות שלא ישוב לכסלו עוד" יכול להיות בטוח שלא יבוא רצון גדול יותר, שעליו הוא לא יוכל להתגבר?

מידת ההתאמה של האדם לבורא מובנת לאדם. בינה נקראת הבנה. הלב מבין. אנחנו משתמשים ברצונות לקבל שלנו, וחושבים שאנחנו מקבלים בהם אור חוכמה. אבל אור חוכמה מתגלה בהשפעה, בתוכה, בהבנה עד כמה שהאדם דומה לבורא, עד כמה שהוא נותן לבורא.

בשכר ועונש האדם לומד את פעולת הבורא, אבל עדיין לא מממש אותה. ובכל זאת את התכונות של הבורא, הוא מקבל. הוא לומד את הצורה שלו. כמו שמלמדים ילד, הוא קונה את הצורות של הבורא, בכל פעם קצת יותר. אחר כך, כשיהיה גדול, הוא ישתמש בהן בצורה עצמאית. ובינתיים הוא רק לומד מהגדולים ועושה פעולות דמי.

כך כשאנחנו לומדים את פעולות ההשפעה בשכר ועונש, אלה עדיין לא פעולות אמיתיות של השפעה. בשכר ועונש האדם עדיין לא משפיע. אבל הוא מעתיק על עצמו את התכונות של הבורא, כמו שמעתיקים תוכנה חדשה ממחשב למחשב. אם הוא העתיק את התוכנה, הוא כבר יכול לעבוד איתה. והעבודה היא במדרגת אהבה.

אבל כשהוא מקבל את התכונות האלה מהבורא, הוא יודע שהוא מקבל את הצורות של הבורא. וכשמסיים לקבל אותן נקרא ש"מעיד עליו יודע תעלומות שלא ישוב לכסלו עוד". הוא כבר רואה שאין לו יותר תכונות לקבל. הוא למד מהבורא הכול, וכעת עליו ליישם. ויש בזה הרבה שׂכל. זו לא אמונה סתמית. אנחנו חושבים שאמונה היא דבר שאין בו שום שכל ודעת, שהאדם פשוט עוצם עיניים ועושה משהו. זה לא נכון.

את מה שהאדם עושה באמונה, הוא עושה מעל רצונות לקבל גדולים מאוד, והפוך מהמילוי. במה הוא מתמלא כדי להיות למעלה ממנו באמונה? בדעת. זו "אמונה למעלה מהדעת". הוא מבין מה שהוא עושה. הוא לומד מהבורא את צורות ההשפעה, ובזה הוא משיג את השכל שלו, את הרצון שלו, את התוכנית שלו, את הכול. ואחר כך הוא רק מדמה את עצמו לבורא, כלפי נשמות אחרות, באהבה.

זאת אומרת, אין לחשוב שגלגלתא עיניים, דרגת היראה, היא דרגה חשובה פחות שרק צריך לעבור אותה ולהגיע למימוש. זו דרגה שבה ממש משיגים את התוכנית, את הבריאה, את הכול. ואחר כך רק מבצעים. וכשמבצעים את פעולות הבורא, וזוכים להיות כמוהו, ומרגישים מה זה להיות הבורא, צריך מעל זה להיות בהשפעה. צריך עוד קפיצה בתכונת ההשפעה.

אות נ"ח

ועם זה מובנים דברי חז"ל, שהעושה תשובה מיראה, זוכה שהזדונות נעשין לו כשגגות, ויש להבין, איך נעשה זה ועם הנ"ל תבין היטב, כי נתבאר לעיל (אות נ"ב דיבור המתחיל "והסתר"), שהזדונות שהאדם עושה המה נמשכים לו, מבחינת קבלת ההשגחה של ההסתר הכפול, שהוא הסתר בתוך הסתר, שפירושו, שאינו מאמין בהשגחת שכר ועונש חס ושלום. אמנם מבחינת הסתר אחד, שפירושו שמאמין בהשגחת שכר ועונש, אלא שמתוך ריבוי היסורים בא לפעמים לידי הרהורי עבירה, כי אף על פי שמאמין שהיסורים הגיעו לו מחמת עונש, עם כל זה דומה לרואה את רעהו מאחוריו, שעלול להטיל ספק ולחשוב אולי אחר הוא, כנזכר למעלה עיין שם היטב, שהחטאים האלה המה רק שגגות, שמתוך שמאמין בכלל בהשגחת שכר ועונש, עיין שם.

אות נ"ט

ולפיכך, אחר שזכה לתשובה מיראה (שרטוט 3) הנזכרת למעלה, שפירושה בהשגה ברורה של השגחת שכר ועונש, עד שבטוח שלא יחטא, הנה נתקנת לו לגמרי, בחינת ההסתר בתוך הסתר, שהרי עתה רואה הוא בעליל, שיש השגחת שכר ועונש, וברור לו שכל ריבוי היסורים שהרגיש מעודו, היו לו לעונש מהשגחתו יתברך על החטאים שעשה, וְאִגְלָאֵי מִלְּתָא לְמַפְרֵעַ [התגלה העניין מראש] , שהיתה לו אז טעות מרה. ולפיכך עוקר הזדונות (שרטוט 3) האלה משורשם, אמנם לא לגמרי, אלא שנעשים לו לשגגות (שרטוט 3) , כלומר בדומה לעבירות שעשה מבחינת הסתר אחד, שנכשל, מחמת בלבול הדעת שהגיע לו מתוך ריבוי היסורים, שמעבירים את האדם מדעתו, שהמה נחשבים רק לשגגות כנזכר למעלה.

שרטוט 3

האדם נמצא כבר בשכר ועונש (שרטוט 4), ועל ידי העבודה בשכר בעונש מתקן זדונות לשגגות. זאת אומרת, אם בהסתר כפול כל הרצונות הם זדונות, ובהסתר אחד הם שגגות, אז בדרגת שכר ועונש האדם מתקן את הזדונות, ובדרגת אהבה הוא מתקן את השגגות (שרטוט 4). כלומר, בכל פעם האדם עובד עם אותו הרצון, רק במדרגות יותר ויותר גבוהות.

שרטוט 4

שאלה: האם ה' יתברך והבורא הם אחד, ואם כן למה משתמשים בכינויים שונים?

לבורא יש שמות רבים. יש האומרים ע"ב שמות, או עשרה השמות הלא נמחקים, "אדני", "הוי"ה", שילובים שונים, "אהיה" למיניהם עם מילויים שונים. את חלק מהשמות, כמו "אדני", "אהיה", "הוי"ה", "אלוקים" לומדים ב"תלמוד עשר הספירות".

יש הרבה מאמרים שמסבירים את השמות של הבורא. למשל ה"מאמר מי ברא אלה" במאמר "הקדמה לספר הזוהר" מסביר את שֵם האלוקים, ומוסברים בו גם השמות "אדני", ו"הוי"ה" [7].

כל השמות השונים הם מקרים פרטיים של השם "הוי"ה". כמו שלומדים מ-ד' בחינות דאור ישר. אין מבנה חוץ מ-ד' בחינות דאור ישר. ד' בחינות דאור ישר הוא המבנה המרכזי, שאחר כך, כלפי הנברא, מתחלק לכל מיני צורות, שהם העולמות, הפרצופים, הספירות וצירופיהם. לכן יש הרבה שמות. כדברי כתוב: "כל התורה כולה היא שמותיו של הקדוש ברוך הוא" [8].

מה זה שמות הבורא? הבורא זה "בוא וראה". את הבורא אנחנו צריכים לגלות מתוך הכלים שלנו. אנחנו אלה שמגלים אותו. בלעדינו אי אפשר לומר שמשהו קיים או לא קיים. הכול הוא רק מתוך האדם, כמו שבעל הסולם מסביר ב"מבוא לספר הזוהר". לכן כל השמות של הבורא הם לפי הכלים. כשכלי משתנה, זה נקרא שהשם של הבורא משתנה.

הבורא הוא מה שמתגלה באדם בכל רגע ורגע. זאת בתנאי שהאדם מייחס את מה שמתגלה בו לכוח עליון, לאיזושהי סיבה. אין בורא מחוץ לאדם. אלא רק כמו שהאדם מתאר את הבורא לעצמו. לכן הכוונה ב"שמות הבורא" היא שהאדם המשיג נותן לבורא שמות לפי השגתו.

אומרים שההשגה הגבוהה והשלמה ביותר היא השם "טוב ומיטיב". את השם הזה מצאו המקובלים כהגדרה הגבוהה ביותר למה שהם הגיעו. למעלה מטוב ומיטיב אין שורש לאדם. טוב ומיטיב זה השורש שממנו באים אלינו החיוּת, החיים. טוב ומיטיב זה הכול. אין מילים אחרות לתאר אותו. אפילו לא אהבה, ולא יראה, ולא מילויים אחרים למיניהם. רק "טוב ומיטיב", מילים פשוטות מאוד. זה הכינוי הגבוה ביותר שהמקובלים יכלו לכנות בו את המקור שלנו. אבל הכינוי הזה הוא מתוך ההשגה. אם אדם סתם צועק "טוב ומיטיב, רחמן, תעזור לי", הבורא לא עושה ולא עוזר. למה? כי הוא יודע לפי ההתאמה שלו לאותו אדם, שהוא קורא לו בשקר.

אדם הקורא לבורא רחמן, לא חושב שהוא רחמן. אם היה חושב שהבורא רחמן, הוא כבר לא היה מבקש ממנו דבר. אם הבורא רחמן, לאדם אין מה לבקש ממנו, כי מתוך הרחמנות שלו הוא כבר קיבל את הכול. אלא אם יש לו עוד בורא. ואולי הוא בורח לבורא הרחמן, כי מהצד השני יש בורא אחר, שמסובב לו דברים רעים?

כלומר, כל שֶם ושם מצביע על השגה ברורה בפעולות הבורא עלינו.

שאלה: מה זה ל"ב האבן, האם זה שייך לזדונות או לשגגות?

בדרגות הסתר כפול והסתר רגיל אין עדיין ל"ב האבן. בשלבי ההסתר האדם עובר בחייו על כל מיני תאוות קטנות, ובהרגשת המילוי או חוסר המילוי שבהן הוא לא יכול להיות בדבקות עם הבורא, להצדיק אותו, לייחד אותו, וכן הלאה. לכן עדיין אין ל"ב האבן.

ל"ב האבן הוא בירור שהאדם עושה אחר כך, בשכר ועונש ובאהבה נצחית. בדרגות האלה יש פעולות מוגדרות מאוד, איך האדם עובד עם הרצונות שלו, במה ניתן ובמה לא ניתן לקבוע את עצמיותו. לפני כן עדיין אין פעולות כאלה.

שאלה: מה לעשות אם אדם מרגיש שהוא רחוק מלעבור את המחסום, ולכן הוא לא מסוגל להבין את הנושאים האלה?

חומר הלימוד שלנו הוא לא פשוט. גם השיעורים המשודרים על גבי מסכי הטלוויזיה, לא פשוטים. אבל הם מועילים מאוד להכשיר את האדם להתקדם.

אם האדם לא מבין, זה לא חשוב. ההבנה תבוא מבפנים, דווקא מתוך זה שהוא יושפע על ידי הלימוד. הלימוד הזה ב"הקדמה לתלמוד עשר הספירות" ובחומרים אחרים שבהם מדובר על דרגות ברורות שעל האדם לעבור, הוא הכי מועיל להתקדמות. ועד כמה שהאדם לא מבין מה הוא צריך לעשות עם הלימוד, ועד כמה שבעל הסולם מבלבל אותו בתוך הטקסט ומשחק איתו כך שלא יוכל להבין אותו עד שלא ישווה את עצמו אליו – כל הדברים האלה פועלים לטובתו, והלימוד יבוא מהסתר לגילוי.

שאלה: איך אדם מתקן את הזדונות ואת השגגות? האם הוא נזכר במצבי ההסתרה שעבר, ואחר כך מצרפם לבורא?

האדם אף פעם לא צריך לחשוב איזה רצונות הוא לוקח ואיזה רצונות הוא מתקן, מה יש לו "בתא המטען" ומהיכן הוא מוציא את הרצון. אין לו את האפשרויות האלה והוא לא זקוק להן. אלא כל פעם מתגלה בו רשימו, ועל פני הרשימו שמתגלה בו מרגע לרגע, הוא צריך ללכת. כך הוא פוסע במדרגות. הוא לא צריך לדעת. הוא אף פעם לא יודע.

עד גמר התיקון, עד של"ב האבן מתגלה כולו, האדם לא יודע את המבנה האמיתי שלו. אין זו בעיה ואין לו סיבה לדאגה, כי הוא עובד עם מה שמתגלה לו. כמו שלא חסרה לו אצבע שישית, כך הוא לא יכול לחשוב על חסרונות נוספים. לכן "אין לו לדיין אלא מה שעיניו רואות" [9]. צריך להתרכז במה שיש בנו, ולהתייחס רק לזה בצורה המועילה ביותר להתקדמות הרוחנית.

אחר כך כשמגיעים לגמר התיקון, כל אחד רואה את המערכת שלו ביחס למערכות אחרות של הנשמות, כל הנשמות מתחברות במערכת אחת של השכינה, ואז מתגלה האור של גמר התיקון. נקווה שכךיקרה במהרה בימינו.

אות ס'

אמנם את הסתר הפנים הא', שהיה לו לפני זה, לא תיקן כלל בתשובתו זאת. רק מכאן ולהבא, אחר שזכה לגילוי פנים, כנזכר למעלה. אבל לשעבר, בטרם שזכה לתשובה, הרי נשארו לו הסתר הפנים וכל השגגות כמו שהיו, מבלי שום תיקון ושינוי כלל, שהרי גם אז האמין, שהצרות והיסורים באו לו מחמת עונש, כמו שאומר הכתוב, ואמר ביום ההוא על כי אין אלקי בקרבי מצאוני הרעות האלה, כנזכר למעלה עיין שם היטב.

יש דברים שאדם מגלה כרע, בהסתר כפול ובהסתר רגיל, וכנגדם יש תיקונים שהוא מתקן בגילוי אחד ובגילוי כפול. כשהאדם מגלה את עצמו במצב של הסתר כפול הוא קובע שהוא בזדונות. בהסתר אחד הוא קובע שהוא בשגגות, בגילוי אחד – שהוא בשכר ועונש, ובגילוי כפול – באהבה (שרטוט 1).

שרטוט 1

כשהאדם מתקן את עצמו בשכר ועונש, הוא מתקן את הזדונות לרמת שגגות. זאת אומרת, כשאדם נמצא בשכר ועונש, אור מאיר ממדרגתו, והזדונות מִתקנות לרמת שגגות (שרטוט 2).

שרטוט 2

וכשהאדם עוסק באהבה, הזדונות והשגגות באים ומתחברים למצוות. זאת אומרת, שכך משפיעה עליהם המדרגה הזאת (שרטוט 3).

שרטוט 3

אמנם את הסתר הפנים הא', שהיו לו שגגות, לא תיקן כלל בתשובתו זאת מיראה (שרטוט 4). רק מכאן ולהבא, אחר שזכה לגילוי פנים, כנזכר למעלה. אבל לשעבר, בטרם שזכה לתשובה, הרי נשארו לו הסתר הפנים וכל השגגות כמו שהיו, מבלי שום תיקון ושינוי כלל, שהרי גם אז האמין, שהצרות והיסורים באו לו מחמת עונש, כמו שאומר הכתוב, ואמר ביום ההוא על כי אין אלקי בקרבי.

שרטוט 4

אות ס"א

ולכן עדיין לא נקרא צדיק גמור, כי הזוכה לגילוי פנים, שפירושו מידת טובו השלימה כראוי לשמו יתברך, (כנזכר למעלה, אות נ"ה דיבור המתחיל "והנה") הוא הנקרא בשם צדיק, להיותו מצדיק את השגחתו יתברך כמות שהיא באמת, דהיינו שנוהג עם בריותיו בתכלית הטוב ובתכלית השלימות, באופן, שמיטיב לרעים ולטובים. ועל כן, כיון שזכה לגילוי פנים מכאן ואילך, ראוי להקרא בשם "צדיק", אמנם מתוך שלא תיקן לגמרי אלא את בחינת הסתר בתוך הסתר, אבל בחינת הסתר א' עדיין לא תיקן, אלא רק מכאן ואילך כנזכר למעלה, ונמצא שהזמן ההוא, דהיינו בטרם שזכה לתשובה, אינו ראוי עדיין להקרא בשם צדיק, שהרי אז נשאר לו הסתר הפנים כמו שהיה, ועל כן נקרא צדיק שאינו גמור, כלומר שעדיין יש לתקן את העבר שלו.

שאלה: כתוב "ועל כן נקרא צדיק שאינו גמור, כלומר שעדיין יש לתקן את העבר שלו". איך הצדיק מתקן את העבר שלו, אם כל מצב שמתגלה לו הוא מצב חדש?

בכלים שלנו אין עבר, הווה ועתיד כמו שאנחנו מתארים בעולם שלנו, שהיום זה היום, שאתמול היה אתמול, ושמחר יהיה מחר, אלא יש אורות שמשפיעים עלינו.

האורות המקיפים נותנים לנו את הרגשת המחר, העתיד. האורות שיצאו מהפרצוף אבל עדיין שייכים לו, מסתובבים סביב הפרצוף, ונותנים לנו את הרגשת האתמול, העבר. האורות שמאירים כעת בתוך הפרצוף, נותנים לנו את הרגשת ההווה. אין אתמול, היום ומחר. בעולם הרוחני מדובר על פרצופים, ולא על מה שנדמה לנו כגופים, או על "עולם שנה נפש" [1] גשמיים, כל אלה הם עולם מדומה. בעולם הרוחני מדובר על כוחות.

אמנם מהכוחות האלה מצטיירת לנו תמונה כלשהי כמו על מסך טלוויזיה, אבל אין בה ממש, כי כך מזהים את תמונת המציאות אלה שנמצאים בחושים המקולקלים. את התמונה המדומה הזאת, מציירים וקטורים חשמליים, למי שצריך אותה.

הכול בעצם נמצא בכוחות. ובחוכמת הקבלה מדובר על כוחות, ולא על התמונה כתוצאה הקיימת כלפי החושים המקולקלים שלנו. בכוחות אין עבר, הווה ועתיד. בכוחות יש הארה מהמצב הקודם, מהמצב הנוכחי ומהמצב העתידי.

מאיפה מופיעים המצבים השונים האלה ברוחניות? מהרשימות שמתגלות מקל לכבד, כדי שאנחנו נתקן אותן.

שאלה: איך אדם מתקן את הזדונות לשגגות אם אין עבר, הווה ועתיד?[2]

כשמדובר על המצבים הרוחניים, לכל פרצוף יש פרצוף עליון שמוליד אותו. הפרצוף העליון עושה זיווג דהכאה על רשימות כלשהן, למשל על רשימות "ב/ג", ומוליד עליהן פרצוף חדש. המסך שעליו נעשה הזיווג, בא מהפרצוף הקודם, שנקרא "אבא ואמא" או "אבות". והפרצוף שנולד נקרא "בן", כלפי הפרצוף הקודם (שרטוט 5).

שרטוט 5

הפרצוף החדש, ה"בן", עושה זיווג דהכאה, מתפשט דרך הפֶה מלמעלה למטה עד הטבור, נעשה בו "ביטוש פנים ומקיף", והוא מתחיל להזדכך. כשהוא מתחיל להזדכך, הוא מגיע למצב חדש: הוא היה ברשימות "ג/ב", עכשיו הוא ברשימות "ב/א". הוא עושה זיווג דהכאה על רשימות "ב/א", מתלבש על הפרצוף הקודם, ומתחיל לבדוק את עצמו (שרטוט 6).

שרטוט 6

מהפרצוף הקודם, מהמצב הקודם, מגיע לו אור שמילא את הפרצוף. זה העבר. מהזיווג דהכאה יש לו אור, שהוא האור הפנימי. זה ההווה. והאור המקיף שנשאר זה עתיד, מה שמסביב הפרצוף (שרטוט 7). זאת אומרת, בכל מצב ומצב רוחני יש את שלושת האורות שנותנים לנו את הרגשת המצב הקודם, הנוכחי, והעתידי.

שרטוט 7

בנוסף לכך, בכל מצב רוחני יש בפרצוף הגבלות, שלפיהם אי אפשר להשתמש בכל הפרצוף, אלא בכלים שלא שייכים לבחינה ד' ולזָ"ת דבחינה ג'. כי כנגד הכלים האלה יש אורות חיה ויחידה, שלא מתגלים. זה נקרא שעושים "ברית מילה", חותכים מהשימוש, מוציאים מכלל שימוש, את בחינה ד' וחלק מבחינה ג'. האורות חיה ויחידה כנגד הכלים האלה נמצאים מחוץ לפרצוף, גם הם אור מקיף מיוחד (שרטוט 8).

שרטוט 8

מתוך הכלים בבחינה שורש, א', ב', ג' וד' שיש בפרצוף, הוא לא משתמש בבחינה ד' ובחלק מבחינה ג' (שרטוט 9). בחלק הנותר מבחינה ג' ובבחינה ב', א' ושורש הוא משתמש בגלגלתא עיניים שלהם, בגלגלתא עיניים שגדלו לא על פני הכלים של בחינה ג' וד' שבהם הפרצוף לא משתמש, אלא על פני הכלים האחרים. גם הם גלגלתא עיניים חלקיים. שהרי אין אמונה שלמה עד גמר התיקון. בנוסף לכך הוא משתמש גם באח"פ דעליה (שרטוט 9).

זאת אומרת, גם הכלים גלגלתא עיניים שבהם השתמש, מוגבלים כולם. אפילו בעביות דשורש הוא לא משתמש בכל הכלים, אלא רק בחלק מהם. לכן בעל הסולם כותב, שבסתרי תורה אסור לעסוק אפילו במלכות דעשיה, ובטעמי תורה מותר לעסוק, אפילו בראש דגלגלתא [3]. כי בכל מקום ומקום יש את ההגבלות האלה, בחלק מהפרצוף מותר להשתמש, ובחלק אחר אסור להשתמש.

שרטוט 9

כשאדם מגביל את עצמו בצורה כזאת, ולא משתמש בכלים בבחינה ג' ו-ד', אז כנגד הכלים האלה יש לו אור מקיף שני (שרטוט 10) וכנגד הכלים מבחינה שורש, א', ב' וכנגד חלק מבחינה ג', שבהם הוא משתמש, יש לו אור פנימי ואור מקיף שלישי (שרטוט 10). האור המקיף השני נותן לאדם את הרגשת האורות שייכנסו לפרצוף. הוא נותן לו הרגשות חיצוניות, כמו עתיד, אבל שעוד לא שייך לו. למעשה הוא כבר שייך לו, אבל הוא רחוק יותר. כלומר אם האור הפנימי נותן לאדם הרגשת מילוי ב"גוף", הרי שהכלי שכנגד האור המקיף השלישי נקרא "לבוש", והכלי שכנגד האור המקיף השני נקרא "היכל" (שרטוט 10).

שרטוט 10

כך אפשר לחלק גם את האדם. גם בתוך האדם יש "לבוש" ו"היכל". "היכל", הכוונה לכל עולם, או כמו שהוא נקרא בחוכמת הקבלה "בית", "חצר", "מדבַּר". "היכל" הוא כל מה שמחוץ לאדם ולא חשוב איך נחלק אותו. כל אלה הם אורות.

ולא חשוב איך קוראים להם, מדובר רק באורות. האדם מרגיש את עצמו, את ה"גוף" שלו, את ה"לבוש" שלו (הרוחני ולא הגשמי), את ה"בית" שבנה, את ה"חצר" מחוץ לבית, את "עיבורה של עיר" וכן הלאה. אחר כך הוא מרגיש את העולם, את ה"מדבַּר" שהוא לא יודע מי ומה קיים שם, ואם אפשר להתקיים שם, וכן הלאה. כל אלה הם כלים פנימיים של האדם, שטרם תוקנו בשלמותם, וטרם התמלאו באורות הפנימיים המגיעים להם.

כל הכלים והאורות האלה הם האדם, אין מחוץ לאדם כלום. לכן אומרים המקובלים, שזו אשליה שאנחנו קיימים בעולם שמורכב מכל כך הרבה חלקים. אלא מחוסר התיקון נראה לנו שכך הוא מורכב. ברגע שמגלים את התיקונים הרוחניים, הכול מצטמצם לנושא אחד שעליו המקובלים מדברים – לכלי ואור.

שאלה: איך הזדונות ייתַקנו לשגגות?

גם זדונות וגם שגגות, גם כלים שהאדם עוד לא תיקן וגם כלים שתיקן, כולם נמצאים בתוכו. תלוי מה מידת התיקון של האדם, מהו גובה ההשקפה שלו. הלוא מהם זדונות שתוקנו לשגגות? אלה שקודם האדם קבע לעצמו שהם זדונות. אלה שקודם הוא קובע לעצמו שהם שגגות, ואחר כך קובע לעצמו שהן זכויות, מצוות. האדם הוא שקובע. מתוך התיקונים שלו הוא קובע. הזדונות לא הופכים לשגגות כלפי הבורא וכלפי האור, כי יש רק פועל אחד במציאות – האדם, שמשנה את עצמו בהתאם לאור.

גם כשאנחנו מדברים על המאור המחזיר למוטב ואומרים "אין עוד מלבדו", משמעות הדברים היא שדבר לא קורה אלא מתוך האדם. אבל איך יתכן, האדם הרי לא עושה כלום, יש לו רק רשימות, והוא נפעל מהאורות שמשפיעים על הרשימות? אלא שמחוסר התיקון שלנו, אנחנו לא יכולים להשוות בין זה לזה.

כלפי הבורא אין זדונות ושגגות. אדם שלוקח עכשיו את המצבים הקודמים שלו, ומשתמש בהם כדי לגלות עוד יותר את האורות, נקרא שהוא מצדיק את המצבים הקודמים. זאת אומרת, האדם פונה וחוזר לעַבר שלו, כדי לחבר אותו להווה. ואת אותם הכלים שקודם הוא לא יכול היה למלא, עכשיו הוא ממלא. הוא שמח בשגגות ובזדונות, כמו אותו יהודי שקיבל אלף זהובים כנגד חמש מכות, והוא בוכה שלא קיבל עשר [4]. אלה הם החללים שבהם האדם מגלה את האורות, לפי הכלל, "העדר קודם להוויה" [5].

בדומה לפרצוף רוחני. יש בו אורות מקיפים ואורות פנימיים, כך הוא מחלק אותם. ולמעשה אין לא פנימי ולא מקיף, כי הכול פנימי. אלא שאת ההתפעלות בכלים המתוקנים יותר או המתוקנים פחות הפרצוף מחלק לפנימי ולמקיף. הוא משתמש בכל זה כדי למשוך את המצבים הקודמים והעתידיים, את האורות ואת הכלים, כדי להשלים אותם יחד.

ולכן את הזדונות האדם לא מתקן. אין מה לתקן. הוא כבר עלה ורואה שאין מה לתקן. בעבר הם נראו לו כזדונות או כשגגות, ועכשיו הוא כבר משלים איתם. אם הוא נמצא בשכר ועונש, הוא כבר רואה שהוא נמצא בשלמות עם הבורא. הוא נמצא באותה הרגשת ההשפעה כמו הבורא. אלא שעכשיו הוא יכול להמשיך בכלים האלה את האורות, ולהכניס את האורות האלה ממקיפים לפנימיים. לכן הוא משתמש בכלים האלה ומצרף אותם להווה.

קל יותר להבין זאת מתוך ההסבר על התפתחות הפרצופים, כמו שלומדים במאמר "פתיחה לחוכמת הקבלה": את האור הפרצוף "מקבל על מנת להשפיע" עד הטבור שלו; בא אור מקיף, הפרצוף מזדכך חזרה לפה, יורד לחזה, ומוליד פרצוף שני. וכך מפרצוף שני נולד פרצוף שלישי, משלישי רביעי, וכן הלאה (שרטוט 11) [6].

שרטוט 11

האורות שמסתלקים מהפרצוף הם אור חוזר הכללי. בהסתלקות האורות מהפרצוף יש מדרגות, ובעליה בכל מדרגה הפרצוף עושה זיווג דהכאה ואור מאיר מהמצב המתקדם למצב הקודם (שרטוט 12).

שרטוט 12

האור שנשאר מהמצב הקודם, שזה אור הרשימו, יוצא החוצה כתגין. והאור שבא ממדרגה גבוהה יותר נכנס פנימה (שרטוט 13), ובמדרגה הבאה יוצא, וכן הלאה.

שרטוט 13

זה משחק האורות שבאים מלמעלה למטה, ובונים לנו כלים. מלמעלה למטה אנחנו בונים את הכלים, וכשעוברים באותן הרשימות בחזרה מלמטה למעלה, אנחנו משיגים אורות (שרטוט 14). בעליה מלמטה למעלה אנחנו בעצם עושים את אותה הפעולה שנעשית מלמעלה למטה. מה שאנחנו קוראים לו "אותיות" (שרטוט 14), שהם הכלים, הוא למעשה הפער בין המצבים, בין הרשימות מאור חוזר (שרטוט 14) שהיה בתוך הכלי ושיצא ממנו, הפער בין האורות שהופיעו בתוך הרצון.

שרטוט 14

יש להבין מהו הפער בין האורות שהופיעו בתוך הרצון. אור לא יכול להופיע באותו רצון בכמה אופנִים, כי הרצון מגדיר את האור. אבל באותו רצון יש אור פנימי ואור מקיף, והפער בין שני האורות האלה הוא שנותן באדם את הרגשה של "אני קיים". אם היה רק הווה, לא היינו מרגישים את עצמנו כקיימים. אלא מפני שיש פער בין האורות הפנימיים לבין האורות המקיפים באותו רצון, אנחנו מרגישים את עצמנו קיימים.

ואז, כשאנחנו עולים בחזרה, אנחנו עולים באותן הרשימות שנוצרו מההשתלשלות מלמעלה למטה. ולכן הזדונות שהופכים לשגגות ומשגגות לזכויות, זה אותו הפער בין האורות שהיו בפנים ובחוץ. אלא שכלפי האדם המרגיש והקובע כביכול העניין מוסבר בצורה של זדונות, שגגות וזכויות. לעומת זאת, בלשון הקבלה מדובר רק ברשימות ואורות.

שאלה: בהסתר כפול הבורא נסתר מהאדם כפועל וכטוב ומיטיב. מה קורה ברגע שאדם נכנס לגילוי שכר ועונש?

אדם שנכנס לגילוי שכר ועונש עדיין לא יכול להשתמש בכל הרצונות שלו במלואם, כי הוא עדיין לא הגיע לדרגת האהבה, שבה הוא מקבל ברצונות שלו בכוונה "על מנת להשפיע". בשכר ועונש האדם נמצא רק מעל הרצונות שבהם טעה וחשב שהבורא הוא רע ולא משגיח עליו. שזה נקרא זדון. אבל עכשיו, שהבורא כבר לא נסתר, הוא רואה את ההבדל. מה זה נקרא שזדון נתְקַן? שעל פני הרשימו הקודם האדם מגלה את הפער בין הרשימו הקודם לבין מה שמתגלה לו עכשיו. הפער הזה הוא שחשוב.

כשהפער הזה משתלשל מלמעלה למטה הוא נקרא הכלים השבורים. וכשהאדם בודק ומודד את אותו הפער מלמטה למעלה הוא נקרא אותיות העבודה, הכלים האמיתיים. הוא קיבל אותם כשבורים, ועכשיו כשהוא מעלה את הזדונות לשגגות, ואחר כך את השגגות לזכויות, הוא מתקן את האותיות השבורות, והן נעשות אותיות העבודה.

על ידי אותיות העבודה הוא כבר לומד, רואה ומרגיש, מי הוא הבורא, האלוקות. בלי אותיות העבודה הוא לא היה יכול לגלות זאת, הוא לא היה יכול להבין. הוא היה נכנס למצב שאין שם במה לאחוז. הבורא נמצא, הוא בכל מקום, אבל איך הוא היה מגלה אותו.

אדם צריך את אותיות העבודה. והן באות דווקא מתוך שהאדם חוזר על אותם השלבים, כמו שלומדים בירידת הפרצוף. כמה שיש בירידת הפרצוף טעמים, תגין, נקודות, אותיות, כך האדם עובר אותם בצורה ההפוכה. ולכן כתוצאה מכך, יש לו כלים חדשים שמתמלאים.

שאלה: מהו התיקון של הזדונות?

האדם לא מתקן את הזדונות עצמם. בשכר ועונש הוא קובע שהם זדונות. לפני כן הוא לא ידע שהם זדונות. אילו ידע וקבע שהם זדונות, הוא היה נמצא במצב טוב.

בזמן שאדם נמצא במצבי הסתר כפול הוא לא אומר שזה זדון. הוא אומר: "הבורא רע. עלי הוא לא משפיע". יש לו חברים ואישה, יש משטרה ומס הכנסה, והם המשפיעים. העולם רע והבורא לא נמצא, לא משגיח. אם הוא היה משגיח, הכול היה אחרת. הוא לא מאמין שכך קורה מהבורא.

בזמן הלימוד האדם יכול שלא לומר כך לעצמו. אבל רואים במיוחד על התלמידים החדשים שכבר התחילו ללמוד את חוכמת הקבלה, שהם לא מסוגלים שלא להיות מושפעים מהעולם. כל פעם הם חושבים שדבר אחר פועל ומשפיע עליהם. זאת אומרת, גם מי שלומד את חוכמת הקבלה מדבר כך, אבל מאחורי ההסתר הוא מנסה לראות, שהבורא הוא שקובע, ושכך הוא מתייחס אליו.

הכול תלוי במידת ההסתרה. אם אדם קובע שמישהו פועל חוץ מהבורא, הוא כבר נמצא בטעות. אם הוא קובע בהרגשה שלו, שהוא מקבל רע, הוא גם נמצא בטעות. אמנם בשכל הוא יכול להבין שהוא טועה, שלא המשטרה עושה לו את מה שהיא עושה, אלא הבורא, שכולם הם מערכת אחת שדרכה עובר הכול, ושום דבר לא תלוי בהם, שהבורא הוא שעושה. אבל כשהאדם מרגיש שרע לו, האם ניתן לשכנע אותו שלא רע לו, אלא טוב?

אנחנו רצון לקבל. השכל נולד אחרי הרצון, על פני הרצון לקבל. לכן לשכל שלו האדם יכול לפנות עם המילים כמו "עכשיו אני לא מבין, מחר אבין". אבל לרצון שלו, שהוא כל ה"אני" של האדם, האדם בעצמו לא יכול לתאר תמונה אחרת. אם חלילה נחתכה לו היד, הוא לא יחשוב לעצמו "איזה תענוג". הוא לא מזוכיסט. מדובר בכלי של האדם ממש, שאנחנו לא יכולים לתאר אותו. לכן כל הפוסל, במומו פוסל באותו הרגע, הוא פוסל בצורה מוחשית והכרתית ממש.

אלא כשאדם עולה ממצב ההסתר למצב מתוקן יותר, הוא נתקל בהבדל בין המצבים. זה דומה לפרצוף שמזדכך, אבל האדם שעולה לא מזדכך, הוא בא מהכיוון ההפוך, מאיבוד המסך לקניית המסך. הוא בודק את הפער בין המצבים, ומההבחנות האלה באות לו האותיות. הוא מבין עד כמה הוא היה בטעות, בטעות מרה כמו שאומר בעל הסולם, עד כמה הוא היה בהרגשה לא נכונה. הוא מגלה שהכול תלוי במידת האור שמשפיע עליו. ומהפער בין המצבים יש לו תפיסה והרגשה חדשה, שהם הכלים החדשים. כלים שלא הבורא ברא, אלא שהוא השיג.

יש כאן עניין של כלי חדש, רצון חדש שמרגישים בו. האם זהו כלי שאינו "יש מאין"? הכלי החדש הזה היה מושרש אמנם במקומו, אבל האדם הוא שגילה ובנה אותו. הוא הוציא אותו מבין המצבים ממש.

לכן הזדונות מבוקרים מִדרגת שכר ועונש, ומשם נקבעים כזדונות, והשגגות נקבעות כשגגות מדרגת האהבה, מִדרגת הגילוי הכפול, ושם מיתקנות, הכול בגלל הסתרת האורות, והכול כדי לעזור לנו לגלות את הכלים ואת האורות שלא היו באין סוף ב"מצב ה-א'". כך האדם מגיע ל"מצב ה-ג'", וכל מה שיש לו חדש. זה לא אותם כלים שהיו לו קודם, ולא אותם אורות. אלה כלים עמוקים, כי אדם נמצא בהם, ואורות דנרנח"י [ה' אורות, נפש רוח נשמה חיה יחידה] [7].

אז העלייה במדרגות ההסתר והגילוי כוללת גם את ירידת האדם חזרה למצבים הקודמים שלו, ואת קביעת הפער בין המצב שבו הוא נמצא עכשיו לבין המצב שבו הוא היה. ורק מתוך הפער הזה באות האותיות, אותיות העבודה (שרטוט 15).

שרטוט 15

שאלה: מה התפקיד של האור חוזר בכל התהליך הזה?

האור חוזר הוא כמנוף שמעלה את האדם למצב מתוקן יותר. הוא נמדד לעומת האור חוזר שהיה לו במצבו הקודם. ולפיו האדם בודק את הדלתא, את הפער, בין הפרצופים.

שאלה: האם המצבים שחוזרים עליהם ביצירת אותיות עבודה כוללים גם מצבים מגלגולים קודמים?

כן, אבל לא בשלבים הראשונים. ודאי שנפתח לאדם כל התהליך שהוא עבר. בעל הסולם אומר זאת במאמר "אחור וקדם צרתני" [8], או ליתר דיוק דוד המלך בתהילים.

האדם רואה אפילו את המצב שבו הוא היה בתחילת הבריאה, את המצב שבו נוצר מאותה המחשבה ומאותה הנקודה "יש מאין". כבר משם השתלשלו אליו כל הרצון והמחשבה, וכוונת הבורא, ואיכשהו הביאו אותו מאותם המצבים הרחוקים, שכביכול עוד לא היה בהם שום זֶכר אל מצבו בתחילת הבריאה. זה מה שהאדם מגלה.

שאלה: האם הבחירה היא בזמן הסתר כפול והסתר רגיל, או שהבחירה היא דווקא בגילוי אחד ובגילוי כפול?

הבחירה היא במיוחד בהסתר כפול והסתר רגיל.

שאלה: מהי הבחירה של האדם בשלבי ההסתר?

כשאדם נמצא בהסתר, הבחירה היא בחיזוק האמונה, בהשלמת החסר. מה חסר לאדם? הוא לא רואה שהבורא מנהיג את העולם. אם היה רואה את מערכת הכוחות שפועלת אחרי כל אחד, כל אטום וכל דבר, המערכת שמזיזה את הכול, הוא היה רואה שכל מה שזז בעצם לא זז. הוא לא היה רואה אותו זז, כי הדבר עצמו לא היה נחשב מבחינתו לבעל פעולה. הוא היה מסתכל על הכוחות שזזים, ורואה שכל מערכת הכוחות, זה הבורא.

בזמן ההסתרה האדם לא רואה זאת. הוא רואה כל מיני דברים זזים, לא חשוב מה, העיקר שהם זזים. את התמונה הזאת הוא צריך להשלים. ולשייך את הכול לכוח ולרצון ולמטרה אחת, זו יגיעה. על האדם מוטל להתחזק ביגיעה. על ידי מה? זו הבחירה שלו.

האדם מתחזק על ידי הקבוצה. כי הוא צריך לקחת כוחות נוספים, שלא מתוכו. הוא צריך לקחת כוחות יתר כדי להתחזק, וכוחות להתחזק הוא לא ימצא בתוכו. את הכוחות האלה הוא צריך לקחת מהסביבה, להביא אותם ללימוד, ולמשוך את המאור.

הכוחות החיצוניים שהוא רכש, הם חיצוניים באמת. הוא רצה להתחבר איתם כדי להידמות לבורא, וכיוון שכך הרצונות שלו הם גם כן לקבל כוח להתחבר עם האחרים, כדי להידמות לבורא. אז הכוח להתחבר עם האחרים מתאים לרצון שלו, ולכן הוא יופיע. ואז האדם ייתַקן. זאת הבחירה והיא קיימת רק בזמן ההסתרה.

איזו עבודה יש בזמן הגילוי? בזמן הגילוי יש הסתרה אחרת. בזמן הגילוי האדם צריך להסתיר את הבורא ממנו, ולא שהבורא נסתר ממנו.

במצב ההסתר הבורא נסתר מהאדם. הוא משפיע אליו, אבל מסתיר זאת ממנו, הוא לא מביא לאדם את האור שלו. ואדם צריך כביכול לדלג מעל ההסתר ולומר: "זה הבורא". אז את המסך המסתיר שבין הבורא לבין האדם (שרטוט 16), הבורא עושה.

שרטוט 16

במדרגת האהבה הבורא פותח לאדם את הכול, את כל הטוב והעונג שהוא עושה. האהבה היא "אהבה חלוטה" [9]. כל מה שהאדם יעשה, מותר לו. אלא שבמדרגת האהבה האדם הוא שעושה על עצמו את המסך המסתיר (שרטוט 17). הוא חייב להיות מעל התענוגים, מעל הגילויים, כאילו הם אינם. הוא לא רוצה לראות אותם. זה ההבדל בין עבודה לפני המחסום לבין העבודה אחרי המחסום.

שרטוט 17

אחרי המחסום האדם הוא שבונה את המסך. בא האור, נתקל במסך והאדם בודק אותו. במידה שאפשר לקבל את האור כדי להשפיע, הוא יקבל ובמידה שלא, לא. אם הוא לא יכול "לקבל על מנת להשפיע" כמו שבדרגה הראשונה אחרי המחסום, בשכר ועונש, אז הוא לא מקבל כלום (שרטוט 18).

שרטוט 18

אם בשכר ועונש האדם רוצה רק להשפיע , איזו פעולה יש במדרגה הזאת? בפעולה במדרגת שכר ועונש מתגלות בחינות שורש, א', ב', ג', ו-ד', עד שמתגלה כל העביות והאדם בונה את ההשפעה על פני כל הרצונות שלו, את מה שנקרא גלגלתא עיניים (שרטוט 19).

וכשהאדם גומר את העבודה הזאת, הוא גומר לתקן את הזדונות לשגגות. הוא מתחיל להבין את השגחת הבורא שהייתה קודם. בהפרש שבין גלגלתא עיניים שרכש לבין הזדונות, הוא בונה את אותיות העבודה (שרטוט 19). ותארו לעצמכם מהם זדונות לעומת גלגלתא עיניים.

האדם עדיין לא יכול לתקן את הרצונות ב"לקבל על מנת להשפיע". הוא לא נמצא ב"לקבל על מנת להשפיע". הוא לא יכול לתקן את הופעת הבורא בתוך הכלים. רק את הופעת הבורא למעלה מהכלים. לכן זדונות הופכים רק לשגגות.

שרטוט 19

ואחר כך, בדרגת האהבה, כשלאדם כבר יש מסך על גלגלתא ועיניים, הוא מתחיל לרכוש מסך על שורש, א', ב', ג', ד', ב"לקבל על מנת להשפיע" (שרטוט 20). הוא עובר מ"להשפיע על מנת להשפיע" ל"לקבל על מנת להשפיע", ומתחיל להיות דומה לבורא גם בזדונות. אותם הזדונות שבינתיים הפכו לשגגות וקִבלו תיקון של חפץ חסד כלפי הכלים שלו. גם בכלים המתוקנים האלה הוא הולך להידמות לבורא. ואז הוא כולו נִתקַן.

שרטוט 20

גם בדרגת שכר ועונש יש מסך, אבל זה מסך רק כדי להיות מעל הרצון. בדרגת האהבה לעומת זאת המסך הוא בתוך הרצון, להיות מעל הרצון. בדרגת האהבה האדם משתמש בכל הרצונות שלו, כדי להיות מעליהם. כך או אחרת, בין האדם לבין הבורא תמיד יש מסך. או שהבורא עושה אותו, או שאדם עושה אותו.

אם האדם לא נמצא בהסתרה, אלא בגילוי, הבחירה שלו היא לעשות הסתרה. לכן חוכמת הקבלה נקראת חוכמת הנסתר. איך לגלות את הבורא בשתי דרגות ההסתר, ואיך אחר כך להסתיר אותו מאיתנו, בשתי הדרגות העליונות. כל חוכמת הקבלה היא חוכמה על ההסתרה. איך לשמור על הפסק בין האדם לבין הבורא, ואף להשתמש בו בצורת הנתינה.

שאלה: אם האדם מסתיר את עצמו מהבורא במצבי הגילוי, איך הוא יודע שהבורא נהנה, שההנאה מגיעה עד אליו?

חוכמת הקבלה תמיד מדברת מצד האדם, מתוך מה שהאדם מרגיש בתוך הכלים שלו. גם הבורא הוא תופעה בתוך הכלים, וגם האדם הוא תופעה בתוך הכלים. כל האורות וכל הכלים הם בתוך הכלים. מחוץ לאדם יש "עצמותו", והוא לא מורגש, עליו לא מדברים.

השאלה היא אם אדם עובד עם הכלי שלו, ומסתיר את עצמו מהבורא, איך הוא יודע מי הוא הבורא? התשובה היא שבתוך הכלים שלו האדם בונה את דמותו של הבורא. מתוך שהוא "מקבל על מנת להשפיע", ועושה השפעה טהורה כמו הבורא, הוא מכיר מי זה הבורא, וזה נקרא הבורא שבו. כדברי הכתוב: "ממעשיך הכרנוך" [10].

האדם לא מרגיש שום דבר מחוץ לו. הוא מרגיש את אותה התכונה או התופעה שהיא ההשפעה החלוטה על כל הכלים שלו, בכל עמקותם, בכמה שהם מסוגלים להיות בהשפעה, ב"להשפיע על מנת להשפיע", וב"לקבל על מנת להשפיע". כל הכלי שלו המתוקן סופית, בכל ההשפעה, נקרא אצלו "בורא". אין לו אפשרות אחרת להכיר אותו.

ואם האדם עוד לא הגיע למצב המתוקן במאה אחוז, מהו הבורא בעבורו? כל שלב שהוא מתוקן יותר מהאדם, נקרא אצל האדם "בורא". בורא מלשון "בוא וראה", התקדם וראה. על האדם להתקדם בתוך הכלים שלו, ולראות בתוך הכלים שלו, מה זה נקרא בוא וראה, מה זה נקרא תכונת ההשפעה.

אין בורא מחוץ לאדם. כל העולמות נמצאים בתוך האדם. כל המציאות נמצאת בתוך האדם בלבד. כך אנחנו לומדים על תפיסת המציאות לפי חוכמת הקבלה.

שאלה: אם העבר שלי הוא שגגות, מהו ההווה?

האדם קובע בזמן ההווה שהעבר שלו הוא שגגות. בזמן שהאדם נמצא בשגגות הוא יכול לומר: "אשמתי, פשעתי, חטאתי", כמו שמתפללים בסליחות, אבל אין לזה משמעות. מתי אדם יכול לומר שהוא היה בזדונות ובשגגות? לא בזמן שהוא נמצא בהם, אלא רק בזמן שעלה מעליהם למצב המתוקן. אז הוא קובע שהם היו זדונות ושגגות, ויחד עם זה הוא קובע שלא הוא עשה את הזדונות, אלא שסביבו לו לעשות אותם. עכשיו הוא ישתמש בקביעה הזאת האמיתית לגילוי הפער בין המדרגות, כדי לגלות בזה את אותיות העבודה. האדם אף פעם לא מרגיש שגגה וזדון בעצמם. הוא מרגיש אותם כשהוא כבר מתקן אותם, זאת אומרת, כשהוא מוציא מהם תועלת.

האדם לא יכול לקבוע שהוא רע בלי לעשות שום דבר לפני כן. כי "כל הפוסל, במומו פוסל". ואדם שפוסל מהמום שלו את הדבר שהוא רואה, לא נקרא שהוא פוסל אותו. זאת אומרת, האדם לא יכול לגלות דברים רעים, אלא מהמצב שבו הוא נעשה טוב יותר. ואז, כשהוא מגלה את הרע, הוא מגלה אותו כדי לתקן אותו מיד. הוא רואה שהרע כשלעצמו, לא היה קיים כשהוא סבל. הוא סבל מהרע, אף אחד לא שולל זאת. אבל עכשיו, מהמצב הנוכחי, כשהוא מגלה את הרע, הוא קורא לו זדונות ושגגות, ולא אחרת.

שאלה: האם כשעוברים את המחסום ומגיעים לגילוי, הסרט של החיים מתחיל להתגלגל אחורה, ומה שעתיד לקרות כבר לא מעניין?

השאלה היא כך: האדם חושב שאחרי המחסום מחכה לו "בית הבראה", משהו טוב, והנה, במקום בית הבראה, מתחילים לסובב את הסרט של החיים שלו מחדש, האמנם? התשובה היא לא.

זו שוב אותה שאלה. האדם רואה את המצבים שעבר, רק מהמבט הנוכחי שלו, מהמצב שלו, מהדרגה הנוכחית שלו. ובמה שהוא קובע ורואה במצבו הנוכחי, הוא משתמש מיד להרגשה החדשה ולהבנה החדשה, כדי לייצר מהם את אותיות העבודה.

האדם לא נזכר במצבים הקודמים וגם לא במצבו הנוכחי, כדי "לאכול" את עצמו סתם. הוא עבר את המצבים ההם, כי הוא היה צריך לעבור אותם, כדי לקבוע גם בתוכם את היחס שלו לבורא, בהסתרה ובגילוי. וגם אם נראה לו שהוא לא עשה במצבים האלה כלום, הוא בכל זאת עשה ופעל. יש מדרגות שאנחנו עוברים אותן במודעוּת, ויש מדרגות שאנחנו עוברים אותן לא במודע. אבל בכל מקרה אנחנו פועלים. כמו ילדים, שגדלים על ידי משחקים, למרות שהם לא מודעים למה שקורה איתם.

לכל מצב ומצב יש צורך ונחיצות שאדם מרגיש בהם במצבו הנוכחי. ולכל מצב ומצב יש צורך ונחיצות בכל יֵתר המדרגות, שבהן אדם כביכול צופה באותם המצבים, ומתקן אותם מהעבר להווה. הוא לא רואה את אותם המצבים, כי הוא רואה אותם ממבט חדש, ממומים חדשים, מתיקונים חדשים. הוא לא יכול לראות אותם כמו שהם היו. הוא רואה אותם בצורה בולטת יותר כלפי ההנהגה, כלפי הסתר או גילוי של ההשגחה.

שאלה: אם יש רק שתי פעולות: האדם מתייגע, והבורא משלים מלמעלה, למה בעל הסולם לא נותן את הדגש רק על שתי הפעולות האלה?

ב"ספר הזוהר" כתוב על רבי שמעון שאומר, אוי לי אם אגלה את החוכמה, ואוי לי אם לא אגלה אותה. אוי לי אם הרשעים ייקחו אותה, ויתבלבלו בה. ואוי לי אם היא לא תגיע לצדיקים שיתוקנו על ידה [11].

המקובל נמצא במצב מיוחד מאוד. כי בעולם שלנו ובמציאות שלנו, יש לאדם הזדמנות נפלאה לבנות בריאה חדשה. הוא לא צריך לגלות מה שיש, אלא מתוך הפער בינו לבין מה שיש, לבין הבורא, בחיכוך בין הדברים, הוא מוצא כלים חדשים, הבחנות חדשות, מילויים חדשים.

לכן גילוי החוכמה הוא עניין עדין. אפשר לגלות, אבל בתנאי שבגילוי יתנו לאדם את מקום ההסתר, כדי שייתן את היגיעה שלו. זאת אומרת, אפשר לגלות, כדי לתת לאדם הבחנה נכונה, שלא ילך ימינה ושמאלה, אלא ישירות להיכל המלך. לכן כל מקובל נמצא תחת גבולות נוקשים מאוד, ומשתדל לעבוד מתוכם. בנוסף לכך, למקובלים יש גם הרבה שונאים בעולם הזה, הרבה אנשים שרוצים להכשיל אותם.

מתוך כל ההגבלות האלה, בעל הסולם כתב, והשמיט הרבה ממה שרצה לומר. ובכל זאת אם האדם מתקדם בצורה נכונה, הוא מגלה את מה שכתוב בכתבי בעל הסולם. יש בהם "ים" של חוכמה, שעוד נגלה אותה.

אות ס"ב

ונקרא גם כן בינוני, משום שאחר שזכה על כל פנים לתשובה מיראה, נעשה מוכשר על ידי העסק השלם בתורה ומעשים טובים, לזכות לתשובה מאהבה גם כן, אשר אז, יזכה לבחינת צדיק גמור, ולפיכך נמצא עתה, שהוא הבינוני בין היראה לאהבה, שעל שם זה נקרא בינוני, משאין כן בטרם זה, לא היה מוכשר לגמרי אפילו להכין את עצמו לתשובה מאהבה.

באות ס"ב מדובר על מצבים מֵעֵבר למחסום, כשאדם מתחיל לתקן את גלגלתא עיניים שלו ונמצא בתשובה מיראה. אז הוא נקרא צדיק שאינו גמור, או בינוני (שרטוט 1). "בינוני" נקרא שנמצא בין העבירה בהסתר אחד לבין התשובה השלמה, שאז יהיה צדיק גמור. לכן הוא נקרא בינוני, שעוד לא הגיע לתשובה שלמה, אבל הוא כבר רוכש את הכלים שלו, את תכונות ההשפעה, שיעזרו לו הלאה לרכוש גם את התשובה מאהבה (שרטוט 1), שנקראת "מצווה אחת".

שרטוט 1

זהו שלב מאוד חשוב, שבו האדם עולה מעל האגו שלו (שרטוט 1), לא מתקן אותו, אלא מנטרל אותו ועולה מעליו. זאת אומרת, בשלב הזה האדם כל הזמן בונה את גלגלתא עיניים שלו על פני הרצון לקבל, בלי להשתמש ברצון לקבל למעשה. הוא עוד לא נותן, אלא רק רוכש כוחות נתינה, כוונות של נתינה, מה שנקרא גלגלתא עיניים או תכונת הבינה. ודאי שיש לו בפנים גם כלים דקבלה וגם אור דחוכמה, אבל זה רק כדי לדחות ולבנות על פניהם את הכלים דהשפעה שלו. זה השלב הראשון של הקדושה, שנמצא בעולם הבריאה.

שאלה: אדם שסיים את מדרגת צדיק שאינו גמור, נכנס מיד לדרגת אהבה. אם כך, למה הוא נקרא בינוני?

טרם שהוא נכנס לדרגת אהבה הוא נקרא בינוני. הוא נמצא בין האהבה לבין העבירה, לכן הוא נקרא "בינוני". הוא עדיין לא הגיע לתשובה השלמה.

שאלה: האם כל מדרגת היראה נקראת "בינוני"?

אדם נקרא בינוני מכמה סיבות, שהן בעצם סיבה אחת. הבינוני צריך לראות את עצמו באמצע הדרך, שהוא כבר לא עושה עבירות. אבל הוא לא עושה עבירות בגלל שעשה תשובה מיראה, מתוך שהתגלה לו שכר ועונש. כמו אדם שלא יכול להכניס יד לאש, או לברוח מהרווח שנמצא לפניו, רק הגלוי של שכר ועונש מחזיק אותו, כך הבינוני לא עושה עבירות. זאת אומרת, הוא עדיין לא נקרא צדיק גמור. הוא עוד לא יכול להיות צדיק גמור, כי הוא עוד לא בדק את כל העסקים של הבורא עם האחרים. וכשיתגלו לו דברים כביכול לא כשרים יכול להיות שהאהבה שלו תפוג ותתבטל. לכן הוא עדיין נקרא בינוני.

וגם "מצווה אחת" שנשארה לו, מצוות האהבה, שקולה כנגד כל יתר המצוות. כי כל המצוות הקודמות למצוות האהבה הן כדי להגיע לאהבה. כי מצוות האהבה היא למעשה המטרה, וכל יתר השלבים שהוא עובר לפני מצוות האהבה הם כשלבי ההכנה אליה.

לכן מצוות האהבה נקראת "מצווה אחת". זאת כדי להדגיש שמצד אחד אי אפשר לחייב לקיים אותה, כי היא תלויה בהרגשת הלב, ומצד שני, יש חיוב לקיימה, כי אם האדם מגיע ליראה, אז יש לפניו את הכלים להגיע לאהבה. זאת אומרת, להתחבר עם הנשמות האחרות.

צריך להבין, שכל הבעיה שלנו בתפיסת הרוחניות, בתפיסת השגחת הבורא שאותה איננו מבינים, היא שאנחנו רוצים ליחֵס את הדרך שלנו למקור אחד, לנקודה אחת. אלא ש"יגעתי ומצאתי" הם שני דברים שונים. האדם מתייגע בדבר אחד, ומוצא דבר אחר. לכן איננו מבינים האם את הרוחניות שמגיעה אלינו אנחנו רוכשים, או לא? אנחנו לא רוכשים את הרוחניות, זה לא נקרא קניין, זה נקרא מציאה. אותו דבר בנוגע למצוות האהבה.

אנחנו חייבים להגיע לאהבה, ולכאורה לא ברור איך נוכל לחייב את עצמנו להגיע לאהבה. אבל יש חוקיות ותיקונים, שעוזרים לנו להגיע לתיקון הכלים, שבהם אנחנו קונים בינתיים תיקון פרטי. בתיקון הפרטי אנחנו בודקים את כל היחס של הבורא אלינו במשך כל הגלגולים, מתחילת הבריאה ועד סוף הבריאה.

ואחר כך יש לנו אפשרויות לבדוק את אותם היחסים של הבורא עם כל יתר הנשמות. הבדיקה הזאת היא כבר בדרגה אחרונה של אהבה, בדרגה ד', בדרגת התשובה מאהבה. שם אדם בודק את כל יחס של הבורא לכל הבריאה, לכל הנשמות, ובזה הוא מוצא תשובה מאהבה. זאת אומרת, הבדיקה הזאת מביאה אותו לאהבה. אי אפשר לחייב באהבה, בתכונה. אבל אפשר לחייב בתיקון שבזכותו תתגלה באדם אהבה. גם מצוות האהבה היא לפי "יגעתי ומצאתי".

לכן נראה לנו שברוחניות דורשים מאיתנו דברים, שאנחנו לא מסוגלים לעשותם, כמו למשל "אמונה למעלה מהדעת". האדם לא יודע איך להגיע ל"אמונה למעלה מהדעת", הוא לא מבין מה זה. אומרים לו: "תעשה פעולות כאלה ואחרות, יבוא האור המחזיר למוטב וייתן לך את תכונת האמונה. אז תדע מה זה אמונה למעלה מהדעת". גם כאן העבודה היא ב"יגעתי ומצאתי".

התנאי הזה חל על כל קניין רוחני. כי תמיד אנחנו הולכים ממדרגה קטנה למדרגה גדולה יותר, שטרם שאנחנו זוכים בה, יש רק יגיעה במה שניתן בדרגה הקודמת, ואז תמיד יש מציאה.

אות ס"ג

והנה נתבארה היטב המדרגה הראשונה של השגת גילוי הפנים, דהיינו, ההשגה והרגשת השגחת שכר ועונש, באופן שיעיד עליו יודע תעלומות שלא ישוב לכסלו עוד כנזכר למעלה, שזה נקרא תשובה מיראה, שהזדונות נעשו לו כשגגות, ונקרא צדיק שאינו גמור, וגם נקרא בינוני (שרטוט 2) , כמבואר.

שרטוט 2

שאלה: מה ההבדל בין החיבור עם הנשמות בדרגת יראה, לבין החיבור עם הנשמות בדרגת האהבה?

אדם שנמצא בדרגת תשובה מיראה, נמצא בוודאי ברוחניות, בהשפעה, אבל לא בהשפעה אקטיבית. זה כמו אישה שמוכנה להיות אמא, אבל עדיין לא מוכנה להיות בהריון. כמו בינה שלא התעברה, שעדיין לא נמצאת במעשה ההשפעה.

אדם שנמצא בתשובה מיראה רוכש את תוכנת ההשפעה, וצריך לתקן את הכלים שלו על פני כל הרצונות. הכלים האלה מתגלים בעביות שורש, א', ב', ג' ו-ד', ועל פניהם הוא כל הזמן רוכש גלגלתא עיניים יותר ויותר גדולים. עולמות בי"ע [בריאה יצירה עשיה] מסודרים מלמטה למעלה לפי העביות, מעליהם נמצא עולם האצילות, והאדם מעלה את עצמו לאצילות על פני בי"ע (שרטוט 3).

שרטוט 3

האדם עולה דרך בי"ע לאצילות לרכוש גלגלתא עיניים. ואחר כך כשהוא נמצא באצילות, כביכול בזו"ן דאצילות, הוא מתחיל להתייחס לנשמות כזו"ן דאצילות. הוא עובד על אח"פ דעליה ומתחיל להוציא את הנשמות מבריאה, ואחר כך מיצירה, ואחר כך מעשיה. בעבודה על אח"פ דעליה, האדם הוא שעובד. הוא עובד כלפי יתר הנשמות, ומתקן אותן.

שרטוט 4

הוא מתקן אותן מתוך שהוא משתמש באח"פ שלו בפועל, כמו בינה שמשתמשת באח"פ שלה, כדי להשפיע לאחרים. זאת אומרת, הפעולות שלו כלפי נשמות אחרות הן כמו של בורא, כמו של זו"ן דאצילות. הוא מעורר את השכינתא, את מלכות דאצילות, כדי לחבר אליה את כל יתר הנשמות. הוא בודק אותן, מה קורה איתן במשך כל התהליך שלהן עד גמר התיקון, ובקשר שלו אליהן הוא מתקן את הכול. לכן כשהאדם גומר את הפעולות בדרגת האהבה, הוא מגיע לגמר התיקון הפרטי שלו (שרטוט 4), השלם.

אות ס"ד

ועתה נבאר את המדרגה השניה של השגת גילוי הפנים, שהיא השגת ההשגחה השלימה האמיתית הנצחית, שפירושה, שהשם יתברך משגיח על בריותיו בבחינת הטוב והמיטיב לרעים ולטובים, אשר עתה הוא נקרא צדיק גמור, ותשובה מאהבה, אשר זוכה שהזדונות נהפכו לו לזכויות (שרטוט 5) . והנה נתבארו כל ד' הבחינות של הבנת ההשגחה, הנוהגים בבריות. אשר שלש הבחינות הראשונות, שהם: הסתר כפול, והסתר אחד, והשגת השגחת שכר ועונש, אינם אלא הכנות, שעל ידיהם יזכה האדם לבחינה הד', שהיא השגת ההשגחה האמיתית הנצחית, שענינה יתבאר לפנינו בעזרת השם.

שרטוט 5

שאלה: מהי העבודה של האדם המתקן את הרצונות שלו?

כל הזמן הוא מתקן את הכוונות שלו, את הכוונות בלבד. ברצונות אין מה לתקן. כוונות הן מסַכים. כל הזמן הוא בונה מסכים כנגד הקלקול שלו, שהיה לו מלכתחילה.

שאלה: אם האדם מתקן את הכוונות שלו בלבד, מה ההבדל בין תיקון הכוונות בגלגלתא ועיניים, לבין תיקון הכוונות בתשובה מאהבה?

העבודה עם מסך בעביות שורש ו-א' נקראת תיקון גלגלתא עיניים. כי את הרצונות האלה האדם עדיין לא מעורר בפועל, ולא מרגיש בהם תענוגים, לא מרגיש שהוא מקבל. כנגד התענוגים, אין לו מסַכים. הוא לא מרשה לעצמו להרגיש תענוגים, כי הוא יודע שלא יתגבר עליהם, ולכן הוא עושה עליהם צמצום. בכלים האלה הוא יכול לעשות רק את תיקון הבריאה, היינו לרכוש כוונות ב"על מנת להשפיע". בתיקון גלגלתא עיניים האדם רוכש כוונה "על מנת להשפיע" על כל תרי"ג הרצונות שלו, בלי להשתמש ברצונות שלו.

אמנם התיקון הזה נקרא עבודה בגלגלתא ועיניים, אבל האדם לא יכול לעבוד בגלגלתא עיניים. הוא יכול לעבוד בכל הכלי שלו. האדם לא יודע איזה רצונות מתעוררים בו, וגם לא חשוב לו. הוא יודע רק שכלפי ה"אני" שלו חייב להיות אצלו העיקרון של השפעה. ולפי העיקרון הזה הוא עובד. לפי העיקרון הזה האדם מתקן את עצמו, זאת אומרת רוכש מסך "להשפיע על מנת להשפיע". ואחרי שהוא מסיים את רכישת המסך ב"על מנת להשפיע", כבר יש לו את היכולת "לקבל על מנת להשפיע".

לאדם תמיד יש כלי אחד, ובו תרי"ג חלקים, עשר ספירות. בכלי הזה מתגלות לאט לאט כל דרגות העביות. שורש, א', ב', ג', ו-ד' הם החלקים שבכלי (שרטוט 6).

שרטוט 6

אלא שאנחנו מתבלבלים בין השמות האלה, שמצביעים על חלקי הכלי, לבין שמות שמצביעים על עביות הרצונות. הרב ברוך אשלג (הרב"ש) נותן לכך דוגמה: כשאדם אומר לחברו, "אתה גבוה ממני בראש", הוא לא מתכוון שאין לו ראש, אלא שהראש שלו נמוך יותר מהראש של חברו. זאת אומרת, אנחנו מודדים את ההפרש באמצעות חלקי הגוף (שרטוט 7).

שרטוט 7

אותו הדבר ברוחניות. כך למשל אנחנו אומרים שבפרצוף יש בסך הכול גלגלתא ועיניים. והאח"פ שלו נסתרים, הוא לא עובד איתם (שרטוט 8). אבל מה זאת אומרת לא עובד? האם הפרצוף יכול לא לעבוד עם הכלים שלו? "לא עובד" נקרא שהוא לא משתמש בכלים האלה בצורה אקטיבית. אבל הוא מפעיל אותם, את כולם, גם את הכלים גלגלתא ועיניים וגם את הכלים אח"פ. אין כלים שבהם הפרצוף לא מקבל. אין דבר כזה כלים דהשפעה או גלגלתא ועיניים, היינו כלים שבהם האדם נותן. הבורא לא ברא כלי לתת, כלי שנותן. הבורא ברא רצון לקבל.

שרטוט 8

אלא שסגנון העבודה בגלגלתא עיניים הוא הרגשת העביות, הרגשת הרצון, הרגשת התענוג, ולא שהאדם מקבל ועל ידי זה מרגיש שהוא יכול לתת. לכן גלגלתא עיניים נקראים כלים דהשפעה. אם האדם לוקח את כל עשר הספירות שלו, את כל מה שיש לו – והוא לא יכול לקחת פחות מעשר ספירות או יותר – ומחליט שהוא לא מקבל, שיש לו צמצום א' (שרטוט 9); אם הוא רוצה לעבוד רק על דבר אחד, היינו לחשוב על הבורא, על זה שהוא רוצה לתת לו הכול, אבל כמו בחינה ב' ב-ד' בחינות דאור ישר אין לו מה לתת, אז כל הכלי שלו, כל הרצונות שלו, נקראים גלגלתא ועיניים (שרטוט 9).

שרטוט 9

ומה נקרא אח"פ? אח"פ נקרא שהאדם לוקח את כל הכלי שלו, ובכולו הוא מקבל ונהנה, כדי להרגיש את התענוג שהוא מביא לבורא. הוא גם נמצא למעלה מהתענוג של ליהנות לבורא. הוא כביכול יכול ליהנות מזה שהוא נותן תענוג לבורא, אבל הוא גם למעלה מזה. זה נקרא שבנוסף לגלגלתא עיניים הוא בנה את האח"פ.

טעות גמורה לחשוב שגלגלתא עיניים זה חלק מהכלי, ואח"פ זה חלק מהכלי. גלגלתא עיניים זה כל התרי"ג, ואח"פ זה כל התרי"ג, והם נמצאים אחד על השני (שרטוט 10), כשתי מדרגות: תשובה מיראה ותשובה מאהבה. גם בתשובה מיראה האדם מתקן את כל הזדונות והשגגות, וגם בתשובה מאהבה הוא מתקן את כולם. האדם לא יכול לעבוד לא עם פחות ולא עם יותר מכל חלקי הכלים שיש לו. כדברי הכתוב, עשר ולא תשע, עשר ולא אחד עשר [1].

שרטוט 10

שאלה: מהי נשמה?

נשמה זה גם כלי וגם אור. כלי נקרא גוף של נשמה. יש כלי, יש אור וחוץ מהם אין כלום.

אור שנכנס לתוך הנשמה, שמורגש בתוך הנשמה, נקרא אור פנימי, או אור של נשמה. וכלי זה סך כל הרצונות, מה שנקרא גוף של הנשמה (שרטוט 11).

שרטוט 11

שאלה: ממה האדם מקבל חיוּת בזמן שהוא עובד עם גלגלתא עיניים?

בזמן שהאדם נמצא באמונה, בגלגלתא ועיניים, הוא דומה לבורא. הוא לא עושה את אותן פעולות הנתינה של הבורא, אבל הוא דומה לו בתכונות. ולכן הוא מתמלא באור דחסדים שממלא אותו. וכשאור החסדים ממלא אותו, הוא נותן לו חיוּת רוחנית.

השאלה ממה האדם חי בזמן העבודה בשכר ועונש, נכונה לא פחות גם כשהוא נמצא בהסתר כפול, או הסתר רגיל. אדם שנמצא בגלגלתא עיניים, בשכר ועונש, רואה שכר ורואה עונש לעתיד לבוא, כדברי הכתוב: "עולמך תראה בחייך" [2]. הוא רואה את גמר התיקון שלו. אמנם הוא עדיין לא משיג אותו, אבל הוא רואה שגם גמר התיקון נמצא לפניו, הוא רואה את השכר שלו לעולם הבא. האם לאדם כזה אין ממה לִחיות?

השאלה היא אחרת: אם "לחיות" פירושו למלא את הכלים דקבלה, והכלים של האדם מלאים באור דחסדים, האם אפשר להיות בסיפוק מלמלא את הכלים דקבלה באור דחסדים? כן, אפשר, כי זו מידת התיקון העכשווית של האדם והוא לא מרשה לעצמו לעסוק ביותר מכך. גם מלמעלה לא נותנים לו לעסוק יותר, כי בסך הכול המסך שלו מוגבל.

אנחנו לומדים זאת מדברי בעל הסולם. הוא כותב על בחינה ב', שאמנם בבחינה א' האור גדול וממלא את הכלי, אבל התפתחות הרצון לקבל מביאה את הרצון לקבל למצב, שהוא מוכן לעזוב את המילוי שבבחינה א', ולהרגיש את עצמו ללא מילוי דחוכמה, ואז בבחינה ב' הוא הולך לאור דחסדים. הרצון לקבל רוצה להיות בתכונת ההשפעה. מה שחשוב בשבילו זה לא להיות במילוי מסוים, אלא להיות בתכונה מסוימת. עכשיו הוא רוצה להידמות לבורא, לבעל הבית. ולא חשוב לו אם הוא מקבל מזה משהו, או לא. בזה בחינה ב' שונה מבחינה א'.

בבחינה א', הרצון לקבל חושב "מה יש לי בפְנים". בבחינה ב', הוא חושב "למי אני דומה". לכן כתוב שלרצון הזה שבבחינה ב' נמשך אור החסדים השפל בהרבה מאור דחכמה שבבחינה א' [3]. אבל לא חשוב לו שאור החסדים שפל בהרבה, חשוב לו שהוא נמשך אליו מבעל הבית, ולא מהמאכלים. זו התפתחות הרצון. זו עליית מדרגה מההסתכלות על מה שיש בתוך הכלי להסתכלות האם יש קשר עם בעל הבית. במקום להסתכל בכלי, הכּלי הופך לאמצעי, לא איכפת לאדם מה יש בו, איכפת לו שהוא יכול להגיע על ידו לדרגת אדם. וזו כבר דרגת אדם, כי הוא רוכש את תכונות ההשפעה.

השאלה על החיוּת היא שאלה נכונה. החיוּת של מי שנמצא בגלגלתא עיניים היא ממקור אחר, לא מהמילוי, אלא ממקור המילוי. כמו שכתוב, שכר מצוה לדעת המצוּוֵה [4], להתקשר לבורא, כי כל היתר זה אמצעים.

אות ס"ה

ויש להבין אמנם, למה לא די לו לאדם בחינה ג', שהיא השגת ההשגחה של שכר ועונש, שאמרנו, אשר כבר זכה שהיודע תעלומות מעיד עליו שלא יחטא עוד, ולמה נקרא עדיין בינוני או צדיק שאינו גמור, ששמו מוכיח עליו שעדיין אין עבודתו רצויה בעיני השם יתברך, ועדיין נמצא חסרון ופגם בבחינת התורה והעבודה שלו.

אין כאן הסבר, אלא שאלה, היינו למה המדרגה של שכר ועונש נקראת בינוני. בינוני הוא מה שעדיין לא שלם, ובמה הוא לא שלם? הרי האדם בדרגת בינוני רכש את אותה התכונה כמו הבורא, הוא דומה לבורא, יש לו גלגלתא עיניים, יש לו את תכונת ההשפעה, הוא לא משתמש בכלים שלו, הוא נמצא מעל האגו שלו, אין בו שום זכר לכל אלה, הוא כמו מלאך. ומה רע בזה?

ואכן, אחרי המדרגה של שכר וענש קשה להתחיל בעבודה על אהבה, כי בדרגת האהבה האדם מתחיל ב"תחיית המתים" בתיקון הרצונות. ושוב הגוף, ושוב כל היתר.

זו כבר לא קניית תכונת ההשפעה על הגוף המצומצם. אלא זו עבודה עם הכלים האגואיסטים ממש, ועם כל הטומאה שבהם. והאדם חייב להחיות אותם במומם ולתקן אותם, להשתמש בהם, לממש אותם, כל אחד ואחד מהם במלואו, בהשפעה, בפעולת השפעה בפועל. בכך הוא נעשה כמקור האור כלפי יתר הנשמות. זו עבודה הפוכה מהעבודה בתשובה מהיראה.

שאלה: האם יש הבדל בין הפעולות של המקובלים השונים בדרגת גלגלתא ועיניים, בדרגת שכר ועונש?

כל נשמה ונשמה עוברת את אותם השלבים, ונמצאת באותן הפעולות. חוכמת הקבלה היא שיטה. לא יתכן הבדל. המבנה של כל הנשמות הוא אותו מבנה.

אבל בהרגשה הפרטית יכול להיות שוני, ואנחנו לא יכולים להשוות בין הרגשה אחת לאחרת. כמו שפרצופים לא שווים, גם הרגשותיהם לא שוות. זה ברור. אבל לכל אחד ואחד יש את אותם השלבים.

שאלה: כשמשתמשים באח"פ מובן שההרגשות שונות, ואופן הפעולה שונה, אבל כשנמצאים בגלגלתא ועיניים נדמה כי הפעולה היא אותה הפעולה?

לכל אחד יש ביטוי אחר של הכלים דהשפעה שלו, והוא מרגיש אחרת.

צריך להבין שגלגלתא עיניים זו רק ההכנה. לכן מי שרכש גלגלתא עיניים נקרא בינוני, ובעל הסולם מדגיש זאת היטב. גלגלתא עיניים הם רק הכנה לתיקון הכלים בהשפעה בפועל, כי גלגלתא עיניים זה רק תיקון הבריאה ולא מטרת הבריאה. את מטרת הבריאה משיגים בדרגת האהבה.

לכאורה עד שהאדם לא משפיע בפועל אי אפשר לראות שהוא שונה, אבל גם בין אנשים שלא עושים כלום, אנחנו מוצאים הבדל. לכל אחד יש פרצוף אחר, לכל אחד יש הכנה אחרת, בכל אחד יש התכללות של אותם הרצונות, אבל בצורה אחרת. התמזגות הרצונות בכל אחד מאיתנו היא שונה. לכן גלגלתא עיניים שבכל אחד הם כלים שונים.

אם מסתכלים לפי הבעה חיצונית לא ברור איך אפשר לראות שאחד שונה מהשני, כל עוד הוא לא פועל בהשפעה. אבל האחד שונה מהשני מעל פני כל הרצונות שלו. בכל זאת, הכלים של גלגלתא עיניים שונים מאוד. את ההבדל בין הרצונות של גלגלתא עיניים אפשר להמשיל לאלף קופסאות צבע בצבעים שונים. עוד לא צבעת דבר, אבל אלף הקופסאות מוכנות לעבודה. כל קופסה עם הצבע שלה.

אות ס"ו

ונקדים לברר מה שהקשו המפרשים על המצוה של אהבת ה', כי איך חייבה אותנו התורה הקדושה במצוה שאין בידינו לקיימה כלל, שהרי על הכל אפשר לו לאדם, שיכוף את עצמו וישעבד את עצמו לקיימו, אבל על אהבה, אינם מועילים שום שעבוד וכפיה שבעולם. ותירצו, שמתוך שהאדם מקיים את כל תרי"ב המצוות כהלכתן, נמשכת לו אהבת השם מאליה, ולפיכך נחשבת לו כמו בידו לקיימה, שהרי יכול לשעבד ולכוף את עצמו בתרי"ב המצוות שיקיימן כהלכתן, שאז זוכה גם באהבת ה'.

השאלה פשוטה: איך אפשר לחייב באהבה? המקובלים אומרים שאם האדם עושה תרי"ב תיקונים, תרי"ב מצוות, אז הוא מגיע מאליו למספר תרי"ג, לאהבה. אבל אם האדם מגיע מאליו למספר תרי"ג, למה צריך לחייב אותו במספר הזה, האחרון? אפשר לחייב אותו במצוות הקודמות, בתרי"ב מצוות. ואם לתרי"ג הוא מגיע מאליו, אז הוא בטוח יגיע. כלומר השאלה היא למה מודגש שאדם חייב להגיע לאהבה? זאת שאלה אחת שעלינו לברר.

שאלה נוספת היא מה זאת אומרת, שהאדם מגיע להרגשת האהבה? ההרגשה הזאת היא הדבר שאין באדם. באדם יש אהבה לקנות, לקבל, לגנוב, לרכוש, או בקצרה אהבה למלא את עצמו, שהיא אהבה עצמית. זו לא האהבה שעליה מדובר כאן. כאן מדובר על האהבה, שהיא תכונת הבורא, על דבר שלא היה בנו, ואין לו שום זֵכר בנו.

ואפילו שבתיקונים של המסַכים מלמעלה למטה כבר היינו ב"לקבל על מנת להשפיע" וב"להשפיע על מנת להשפיע", זה היה מלמעלה למטה, בהשתלשלות מאין סוף, לפני שבירת הכלים. ולפני "אדם הראשון", שרצה להמשיך את התיקונים האלה בנשמתו, בשורשנו. הוא לא הגיע לאהבה. זאת אומרת, כל הדרך שאנחנו הולכים בה, היא כולה תיקונים שהיינו בהם. ורק הדרגה האחרונה, דרגת האהבה, היא משהו חדש לגמרי, שדבר ממנו לא נמצא בנו כשורש, ולא כהכנה בתוך הרצון לקבל, ולא באור שהיה, ולא בתוך הניצוץ. זה דבר חדש לגמרי. לכן השאלה היא מהיכן הדבר הזה נוצר בנו? איך הוא מורגש ומופיע פתאום?

ויש כאן עוד כמה עניינים עדינים שעלינו לברר. כמו למשל, איך אדם שדומה לבורא בכך שבהתחברות שלו לאחרים הוא מתייחס אליהם כ"מצטער בצער הציבור, וזוכה בנחמת הציבור" [5], אדם שבדרגת בינוני עובר שלבים מ"נשתה ונאכל כי מחר נמות" עד ששמח "כי מחר נמות" [6], איך מתוך הפעולה שלו שרק דומה חיצונית לבורא האדם הזה מגיע לרכוּש גדול כל כך, היינו לרכוש את תכונתו של הבורא. והאהבה היא התכונה של הבורא.

כאן אולי נמצאת אחת מהתשובות לשאלה למה התורה מחייבת אותנו להגיע לאהבה. כי מצד אחד, התכונה הזאת באה מאליה, מתוך שהאדם מתחבר לנשמות אחרות. ומצד שני, היא גם הקניין שמתגלה ב"יגעתי ומצאתי", שבו היגיעה היא בדבר אחד, והמציאה היא בדבר אחר. כלומר לא מספיק לעבוד בדבר אחד, ואחר כך יקפוץ הדבר השני. אלא האדם חייב להאמין ולכוון את עצמו מלכתחילה לדבר השני.

שאלה: אם אין כפיה ברוחניות, לְמה בעל הסולם מתכוון באמרו שהאדם "יכול לשעבד ולכוף את עצמו בתרי"ב המצוות שיקיימן כהלכתן, שאז זוכה גם באהבת ה'"?

בעל הסולם אומר שהאדם יכול לעשות בכפיה כל דבר, חוץ מאהבה. כפיה היא כשהאדם רואה שדבר מסויים טוב בשבילו ודבר אחר רע, והוא עושה מה שטוב. זאת אומרת, הוא הולך למקום מסוים, שומע רדיו, רואה טלוויזיה, מושפע מהחברים וכן הלאה, וכך הוא מחליף את סדר העדיפויות שלו, את סולם הערכים. מה שהיה טוב בשבילו נעשה רע, ומה שהיה רע בשבילו נעשה טוב. כך הוא משנה את עצמו. והוא מסוגל לעשות זאת על ידי אמצעי שנקרא חברה, סביבה או ספרים, סופרים, או פרסומת.

מה שאין כן בכל מה שקשור לאהבה, לא יעזור כלום. לכן נאמר שבאהבה האדם לא יכול לאנוס את עצמו. כי ה"אונס" הוא ללכת לחברה לשלם לה כסף ולחייב אותה כמו שמסופר על הרב מנדל. אשתו צועקת עליו למה נתן לכליזמרים את הפרוטות האחרונות, והרב מנדל עונה לה, שהם משמחים לו את הלב, שהוא חייב את הניגון שלהם. הוא נמצא בירידה והם יכולים לעורר אותו מעט, אין לו על ידי מה לעורר את עצמו. ניסה את הכול, ונתן להם את הכסף האחרון כי הוא חייב לצאת מהירידה. הוא משתמש בכליזמרים כאמצעי להתעלות. הוא יכול לעשות זאת, כי הוא אונס את עצמו על ידי מקור זר.

מה שאין כן באהבה, אונס לא יעזור, כי האהבה היא תכונה ששייכת לבורא בלבד. אין לנו שום הכנה לאהבה. אנחנו עושים הכנה כדי לזכות בה, אבל מלכתחילה אין לנו שום גרעין שממנו אנחנו יכולים לגדל את ה"חיה" הזאת שנקראת אהבה.

לכן האהבה היא "יגעתי ומצאתי" של ממש, ולכן, כנגד כל יתר המצוות, היא הנקראת "מצווה אחת". כי כל יתר המצוות הן רק ההכנה להידמות לבורא. ולהידמות לבורא ממש, זה נקרא לרכוש את תכונת האהבה. לכן כתוב: "שמע ישראל ה' אלוקינו ה' אחד. ואהבת את ה' אלוקיך בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאדך" [7].

שאלה: האם יש איזושהי נקודה של אהבה ב"אדם הראשון"?

הרצון לקבל נברא "יש מאין" ומתפתח מתוך שהאור מאיר בו. הרצון לקבל אף פעם לא גילה מעצמו את אהבת הבורא אליו בצורה שגם הוא יהיה באותה אהבה כלפי הבורא.

התפתחות הרצון לקבל היא השתלשלות מלמעלה למטה, משלם לבלתי שלם. ומלמעלה למטה לא היה גילוי האהבה. "גילוי" פירושו שהעדר קודם להוי"ה, ודבר כזה לא היה מלמעלה למטה. לכן בכל ההשתלשלות מלמעלה למטה, כולל השבירה, אין משהו כמו אהבה, ואין בנו הכנה לאהוב.

גם מאהבה עצמית אנחנו לא יכולים לרכוש את האהבה. בדרך כלל כשאנחנו מתקנים תכונה כלשהי, אנחנו רוכשים השגה כנגדה. אבל התכונה שאנחנו מתקנים היא מהתכונות שהיו לפני שבירת הכלים והתקלקלו. מתוך שאנחנו מתקנים את התכונות האלה אנחנו רוכשים גם את עומק ההשגה שבהן, את כל הסיבתיות שבהן. אבל האהבה לא הייתה בשורשנו. לכן היא נקראת "מצווה אחת", שאותה אנחנו משיגים עכשיו כתכונה שהיא הבורא.

כל ההשתלשלות מלמעלה למטה, וכל העליה שלנו חזרה מהעולם הזה עד עולם האצילות, שבו אנחנו מתחילים לרכוש את תכונת האהבה, הן רק לצורך השגת האהבה.

שאלה: אם כך, אין רשימו לאהבה?

נכון, אין רשימו לאהבה.

אות ס"ז

אמנם דבריהם אלו צריכים עוד לביאור רחב, כי סוף סוף לא היתה אהבת ה' צריכה להגיע לנו בבחינת מצוה, מאחר שאין לנו בה שום מעשה ושעבוד כלל מידינו אלא שבאה מאליה אחר שנשלמים בתרי"ב המצוות. ואם כן די לנו ומספיק לגמרי הציווי של תרי"ב המצוות, ולמה נכתבה מצות האהבה.

יש כאן כמה שאלות. שאלה ראשונה היא, למה יש מצווה כזאת, שנקראת אהבה, שאליה צריכים להגיע, כדברי הכתוב: "ואהבת את ה' אלוקיך" [1]. כלומר, השאלה היא איך אפשר לצוות על אהבה, על דבר שתלוי בלב. אם הלב אוהב, אז הוא אוהב, ואם לא, אז לא. שום דבר חיצון לא יכול להשפיע על האהבה.

אלא שהאהבה שעליה מדובר כאן היא רגש שבא כתוצאה מקניית תכונות ההשפעה, ולא כתוצאה מקבלה. זאת אומרת, לא מדובר כאן על דבר כלשהו שבא לחומר והחומר אוהב אותו מלכתחילה. כמו הרצונות שברא בנו הבורא על ידי האור. הרצונות האלה הם כל החומר שלנו, וכשהאור שברא את הרצונות, ממלא את הרצונות, אז הרצון מרגיש תענוג והיחס שלו למילוי נקרא שהוא "אוהב" את המילוי. לא מדובר על יחס כזה בדרגת האהבה.

בדרגת האהבה היחס מצד החומר צריך להיות לנותן המילוי ולא למילוי, משום שהיחס בדרגת האהבה בכלל לא שייך למה שנמצא בתוך חומר הרצון לקבל מלכתחילה.

ולכן נשאלת השאלה הראשונה: איך יכול להיות שלפתע פתאום תיוולד האהבה בתוך החומר, שהיא לא נמצאת בו מלכתחילה, מעת הבריאה? והשאלה השנייה היא, איך בכל זאת יש ציווי על משהו שאין באדם, שלא מושרש בו? איך ייוולד באדם משהו חדש שלא היה בו מעולם, מתוך כל הפעולות שהוא עושה, גם בקבלה, וגם בהשפעה? ומצווים אותו על כך. להגיע לאהבה, זו פקודה.

אם האהבה באה כתוצאה ממה שאדם מגלה כתיקון הכלים שלו, לאחר שהוא מגיע לנצחיות ולייחודיות של תכונות ההשפעה, ומכיר את המקור של תכונת ההשפעה, ורואה שהבורא נמצא בהשפעה מוחלטת כלפיו וכלפי כולם בכל הזמנים, מעבר לכל, אז למה צריכים לצוות על אהבה? אולי מספיק הציווי לבצע את כל הפעולות הקודמות, והמצווה האחרונה, שנקראת "מצווה אחת", המצווה שמספרה תרי"ג, תגיע מאליו. אלא שמצוות האהבה בכל זאת מגיעה כציווי נפרד. וזו בעצם השאלה.

על מצוות האהבה אפשר לדבר רבות, כי כל מה שקודם לה, כל הפעולות וכל התהליך, הם כהכנה לרכישתה. למעשה, תכונת האהבה היא היא תכונת הבורא, וברכישתה, האדם הופך להיות דומה לבורא. הוא מתרומם מעל התיקונים לדרגה שנקראת מציאות האלוקות, מציאות הבורא, ובזה הוא דומה, בזה הוא "אדם".

שאלה: מה האדם יכול לעשות אם הוא מרגיש התרחקות במקום התקדמות בדרך הרוחנית? האם הבורא בכוונה מכשיל כך את האדם?

השאלה היא לא לפי הנושא, אלא בעניין הדרך הרוחנית בכלל.

בדרך לרוחניות אנחנו כל הזמן מייצרים כלים. מהנקודה שבלב, מהפעם הראשונה שהיא מתחילה להתעורר בנו, אנחנו מתקדמים דרך הסתר כפול והסתר רגיל, ועוברים את המחסום. ורק באזור הגבול של המחסום, אנחנו מתחילים להבין, מהו עניין ההשפעה, עד כמה הוא דבר מיוחד, ושכל החיים הם מעבר למחסום (שרטוט 1).

שרטוט 1

העולם שלנו והמציאות שלנו בתוך האגו שלנו, נראים לנו כמציאות גדולה. היקום, העולם הזה, חיינו ומותנו, נראים לנו כמשהו גדול מאוד, אבל כלפי המציאות הרוחנית, כל אלה אינם אלא גרגיר חול. יחד עם זאת, בגלל שאנחנו שקועים בעולם שלנו, ולא בשום דבר אחר, נראה לנו שהוא עולם ומלואו.

בדרך לכניסה לרוחניות צריך לייצר כלים גדולים, שאין לנו אותם. ואת הכלים האלה אנחנו מגלים בתוכנו בשלבים שעוברים בהסתר כפול ובהסתר רגיל (שרטוט 2). אמנם אנחנו לא כל כך מודעים ומבינים את מה שאנחנו עושים, אבל אנחנו עוברים בכל מיני מצבים. את המצבים האלה עוברים בדרך כלל ביציאה מהרוחניות שמשיגים, זאת אומרת, משיגים הרגשה טובה ברוחניות, ונופלים ממנה, ומשיגים הרגשה גבוהה יותר, ונופלים גם ממנה, וכן הלאה (שרטוט 2).

שרטוט 2

פעם אחר פעם האדם יוצא מתוך ההרגשה הטובה, נופל לייאוש, לחולשה, ושוב קם. זו הדרך. כדברי הכתוב, "מציון", מהיציאות, "תצא תורה" [2]. כי אם אדם יוצא ממצבו, שכביכול היה גבוה וטוב, אז הנפילה הזאת היא קניית הכלי החדש (שרטוט 3). כל פעם היציאות הן המצבים המועילים להתקדמות. אם אדם לא נופל, הוא לא קם, אין לו מעל מה להתעלות.

שרטוט 3

אות ס"ח

וכדי להבין זאת, צריכים מקודם להבנה אמיתית במהותה של אהבת ה' עצמה. ויש לדעת, שכל הנטיות והמדות הטבועות באדם לשמש עמהן כלפי חבריו, הנה כל אלו הנטיות והמדות הטבעיות כולן נחוצות לעבודת השם יתברך, ומתחילה לא נבראו והוטבעו באדם, אלא רק משום תפקידן הסופי האמור, שהוא תכלית וסוף כל האדם, בסוד הכתוב ולא ידח ממנו נדח, אשר אז צריך להם לכולם, כדי להשתלם עמהם בדרכי קבלת השפע, ולהשלים חפץ ה'.

וזה שכתוב כל הנקרא בשמי ולכבודי בראתיו וגו' (ישעיה מ"ג ז'), וכן כל פעל ה' למענהו וגו' (משלי ט"ז ד'), אלא שבינתים הוכן לו לאדם עולם מלא, כדי שכל אלו הנטיות והמדות הטבעיות שבו, יתפתחו וישתלמו על ידי שיתעסק בהן עם הבריות, באופן, שיהיו ראויים לתכליתם וזהו שכתבו חז"ל, חייב אדם לומר בשבילי נברא העולם, משום שכל בריות העולם נחוצים ליחיד, שהמה המפתחים ומכשירים את נטיותיו ומדותיו, של כל אדם יחיד, עד שיוכשרו ויעשו לכלי שרת לעבודתו יתברך.

זוהי פילוסופיית חיים שלמה, היינו שכל דבר שנברא, נברא בכוונה ומתוך הנקודה של תחילת הבריאה, כדי שיגיע לסופה של הבריאה, למטרה שבשבילה הוא נברא, נולד וקיים. אין שום דבר מיותר, לכל פרט בבריאה יש תפקיד ותכלית. ואסור לאדם להתייחס לעצמו, לטבע, ולכל מה שהוא יכול לחשוב כקיים, כאילו יש בו, או בחלק ממנו, דבר-מה מיותר.

אלא כל הדברים שנראים לנו כמיותרים, כדברים שצריכים תיקון, שצריכים השלמה כי יש בהם פגמים, נראים לנו ככאלה מפני שאנחנו נמצאים במומים, ו"כל הפוסל, במומו פוסל". לכן האדם צריך רק לתקן את עצמו, לתקן את הראיה, את התפיסה שלו. ואז הוא יראה, עד כמה הכול מושלם, וכל דבר נמצא במקומו לפי התכלית, התפקיד, והמטרה הסופית.

הגישה הזאת צריכה לקבוע את הסתכלות האדם על עצמו ועל העולם. כך אומר בעל הסולם באות ס"ח, כי מתוך ההסבר הזה הוא ממשך ומבאר באותיות הבאות איך רוכשים את תכונת האהבה, במה היא משלימה אותנו.

שאלה: מה זאת אומרת "חייב אדם לומר בשבילי נברא העולם"?

כתוב, שכל העולם נברא לשמשני, ואני לשמש את קוני [3]. כלומר, כל דבר שנברא, אין בו דבר מיותר. כמו שכתוב, "מכל מלאכתך דבר אחד לא שכחת לא העדפת ולא החסרת" [4]. אלא הכול נעשה בדיוק, בהרמוניה, בקשר כזה, שאם נוציא לבנה קטנה, אז כל הבניין ייפול. זו שלמות הן מהבחינה שאין דברים מיותרים והן מהבחינה שלכל דבר יש צורך כלפי האחרים.

כך בנויה כל מערכת הטבע, אלא שאנחנו לא מבינים זאת, ולכן נראה לנו שאפשר לתקן את הטבע. ואז נכנסים לתוך המערכת הזאת, וכביכול גורמים לה נזק. ודאי שגם נזק איננו יכולים לגרום, אלא כל הנזקים הם כלפינו. אבל די בכך, כדי שיתגלה לנו ושנבין, שאנחנו צריכים להשתנות, ולא לשנות משהו מחוץ לנו.

"בשבילי נברא העולם", הכוונה היא שהעולם הוא נצחי ושלם. כמו שאמר הבעל שם טוב, שעולם הוא המראה של האדם. זאת אומרת, צורת האדם היא, מה שהוא רואה בעולם. בעל הסולם מסביר זאת במאמר "הסתר וגילוי פנים של ה' יתברך". בעל הסולם כותב שבמידה שהאדם משתנה, כך הוא רואה את הסביבה שלו משתנה [5]. והיחס הזה, התפיסה הזאת של "אין עוד מלבדו" ו"אם אין אני לי, מי לי", היא שמביאה את האדם לאמת.

אות ס"ט

וכיון שכן, הרי יש לנו להבין את מהותה של אהבת ה', מתוך מדות האהבה, שהאדם נוהג בהן כלפי חברו, אשר בהכרח גם אהבת ה' מושפעת במדות אלו, כי מתחילה לא הוטבעו באדם אלא לשמו יתברך, כמבואר לעיל. וכשנתבונן במדות האהבה שבין איש לרעהו, נמצא בהן ד' מדות של אהבה, זו למעלה מזו, כלומר, שתים שהן ארבע.

אות ע'

הא' היא אהבה התלויה בדבר, שפירושה, אשר מרוב טובה ותענוג ותועלת שקיבל מחברו, דבקה בו נפשו בו באהבה נפלאה. ובזה ב' מדות: מידה א', שבטרם שהכירו ונתאהבו זה בזה, גרמו רעות אחד לחברו, אלא שאינם רוצים לזכור אותן, משום שעל כל פשעים תכסה אהבה. ומידה ב' היא, שמעודם עשו טובות ותועלת זה לזה, ושום זכר של נזק ורעה כלשהם איננו ביניהם מעולם.

יש אהבה התלויה בדבר ויש אהבה שאינה תלויה בדבר. באהבה התלויה בדבר, יש שתי מידות, האחת – שגרמו רע זה לזה, והשנייה – שלא גרמו רע, אלא טוב (שרטוט 4). האהבה התלויה בדבר, היא תלויה בעבר, בסיבה.

ועל האהבה שאינה תלויה בדבר כותב בעל הסולם באות ע"ב.

שרטוט 4

אות ע"ב

הב' היא, אהבה שאינה תלויה בדבר, שפירושה, שהכיר מעלת חברו, שהיא מצוינת ועולה בהפלגה גדולה על כל המשוער והמדומה, שמתוך כך דבקה נפשו בו באהבה רבה לאין קץ. וגם כאן, יש ב' מידות: מידה א' היא, בטרם שמכיר כל הליכותיו ועסקיו של חברו עם אחרים שאז נבחנת אהבה זו, לאהבה בלתי מוחלטת (שרטוט 5) , משום שנמצא לחברו אילו עסקים עם אחרים, שבשטחיות נדמה כמי שגורם להם רעות ונזק מתוך התרשלות, באופן, שאם היה האוהב רואה אותם היתה נפגמת כל מעלתו של חברו, והיתה האהבה מתקלקלת ביניהם. אלא שעדיין לא ראה עסקיו אלה, ולכן, עדיין אהבתם שלימה וגדולה בהפלאה יתירה.

שרטוט 5

איך אדם מגיע מאהבה התלויה בדבר לאהבה שאינה תלויה בדבר? זו כבר קפיצת מדרגה. זאת אומרת, האדם עצמו, כבר עובר מדרגת אהבה התלויה בדבר לאהבה שאינה תלויה בדבר. הוא רוכש את תכונת ההשפעה במידה כזאת, שמתחיל להבין שהכוח שמחוץ לו, האלוקות, נמצא למעלה מכל חשבון. ואז הוא מגיע למצב, שבו הוא שופט את הכוח העליון ללא תלות במה שנראה לו קודם.

המצב עצמו לא משתנה, תפיסת האדם היא שמשתנה. אם לפני האהבה שאינה תלויה בדבר החשבון של האדם היה, האם הבורא עשה או לא עשה לי טוב, או האם הוא עשה או לא עשה לאחרים טוב, הרי שכעת כבר אין לו חשבון כזה, מפני שהוא נמצא בתיקונים שמעל הכלים דקבלה. והתיקונים האלה, שממלאים אותו, מביאים אותו למצב, שהוא מתחיל להבין, שהמציאות נמצאת למעלה מהכלים דקבלה. ולא שהוא אינו שם לב למה שיש בכלים דקבלה.

אות ע"ג

מידה ב' באהבה שאינה תלויה בדבר, היא המידה הד' של האהבה בכללה, היא באה גם כן מהכרת מעלה שבחברו כנזכר למעלה, אלא נוסף על זאת עתה מכיר הוא כל עסקיו והליכותיו עם כל אדם, אף אחד מהם לא יחסר, ובדק ומצא שלא לבד שאין בהם שמץ דופי, אלא, טובתו מרובה עליהם לאין קץ, ועולה על כל המשוער והמדומה, ועתה היא "אהבה נצחית ומוחלטת" (שרטוט 6) . וזו הדרגה האחרונה.

את ד' המידות שבאהבה, אפשר לחלק גם לשנים, האהבה התלויה בדבר היא המידה הא', והאהבה שאינה תלויה היא המידה הב'. תלוי לאיזה צורך מחלקים אותן. זאת אומרת ד' המידות שבאהבה, הן שתיים, שמתחלקות כל אחת לשתיים (שרטוט 6).

שרטוט 6

שאלה: איך השימוש בכלים דקבלה "על מנת להשפיע", כמה שהאדם יכול, מביא אותו למצב שהוא רואה, שהבורא לא גרם אף פעם רעות? האם הוא בעצמו עושה חיקוי של הפעולה הזאת, או שהוא רק מצדיק אותה?

נראה לנו, שאנחנו מצדיקים את הבורא כשמצדיקים אותו כמו את אבא שמכה את הילד, שבלי המכות הילד יגדל להיות רע ומצבו יהיה גרוע עוד יותר, ושכדי לשמור על הילד מבעיות גדולות יותר, מבעיות של ממש, כדאי להכותו. אמנם לנו זה נראה כתיקונים, אבל זה נראה לנו כך, מנקודת המבט שלנו. אנחנו רואים רק מצד אחד של המציאות, מהצד האגואיסטי, המדומה, הלא קיים. המצב הזה שבנו, הוא המצב של הכנה לכניסה למציאות. אנחנו כביכול נמצאים מחוץ לטבע, מחוץ למציאות שכולה להשפיע.

צריך להבין שהתיקון אינו ההבנה שהרע שראינו קודם אינו רע אלא טוב, אלא שהרע שראינו קודם היה בנו ולא מחוץ לנו. ולאחר שתיקנו את הראיה שלנו, אנחנו יכולים לומר רק על עצמנו, שקודם היינו מקולקלים ועכשיו אנחנו מתוקנים. ואילו מה שמחוץ לנו, תמיד נמצא בנצחיות ובשלמות.

שאלה: מה הקשר בין השימוש בכלים דקבלה של הזולת בדרגת האהבה לבין היכולת להצדיק את הבורא בכל מעשיו בדרגת האהבה?

מתוך שהאדם עושה בפועל את אותן הפעולות כמו הבורא כלפי האחרים, מתוך שהוא "מצטער בצער הציבור", זאת אומרת קונה את הכלים שלהם, את החסרונות שלהם, וכתוצאה מכך "זוכה לנחמת הציבור", ומשפיע דרכו אליהם את כל השפע והתיקונים, בכמה שהוא מסוגל, לפי התפקיד שלו במערכת "אדם הראשון", הוא מגיע למצב שהוא משווה את עצמו לבורא באותו התפקיד. אז הוא מבין את יחס הבורא אליהם, שיחס הבורא אליהם הוא יחס של אהבה.

זאת אומרת, הוא בודק איך הבורא מתייחס אליו, ומתוך המעשים שלו הוא בודק איך הבורא מתייחס לאחרים. כתוצאה מכך הוא רואה עד כמה שפעולות הבורא הן פעולות נצחיות, שלמות ובלתי משתנות כלל, ושהתפיסה שלו היא שמשתנה. אז הוא מגיע לדרגת האהבה.

דרגת האהבה אינה מושגת מתוך שהאדם מכיר שהבורא מתייחס טוב לכולם, ולכן הוא אוהב אותו. אלא מתוך שהאדם מתייחס לאחרים כמו הבורא. בזה הוא קונה תכונה חדשה שנקראת אהבה. זאת אומרת, תכונת האהבה היא לא יחס יפה וטוב לאחרים כדי למלא אותם. תכונה האהבה היא מעבר למילוי הכלים, כי הבורא לא ברא את הכלים כדי למלאותם. הבורא ברא את הכלים כדי להביאם להשתוות עימו, לדרגת האהבה.

לכן אדם שחוזר על פעולות הבורא במילוי הכלים, הוא חוזר עליהן כדי לרכוש את תכונת האהבה. בדומה לאמא שממלאת את החסרונות של הילד, ואנחנו אומרים שיש לה אהבה. אבל האהבה היא עניין נפרד, היא תכונה. והדאגה שלה למלא את הילד ולתת לו הכול באה מתוך התכונה הזאת, מתוך האהבה. האהבה והמילוי הם לא אותו דבר. הפעולות והיחס של אמא לילד נובעים מתכונת האהבה שיש בה.

לכן האהבה היא דרגה בפני עצמה. אהבה נקראת "מצווה אחת", מפני שהיא הקניין מעל החומר, הקניין שהאדם צריך לקנות. דווקא בזה הוא משתווה לבורא. כל תרי"ב הפעולות, המצוות, התיקונים, שיש בנברא, הם רק כהכנה לקניית האהבה.

שאלה: מה זה לעשות פעולה כמו הבורא?

בדרגת האהבה האדם עושה את אותן הפעולות כמו הבורא כלפי האחרים במערכת הנשמות. כתוצאה מכך הוא מגיע למצב, שהוא רוכש את תכונת האהבה. זו תוצאה, כמו "יגעתי ומצאתי". מתוך שהוא מבצע כאלה פעולות, הוא מגיע לכזאת מציאה.

שאלה: כשאדם רוכש את תכונת האהבה, אחרים מרגישים ממנו אהבה?

לא ניתן לומר, מה האחרים מרגישים ממי שרכש את תכונת האהבה. זה תלוי במה שהם מסוגלים להרגיש, ולא בו. כמו שהם מרגישים מהבורא, כך הם ירגישו ממנו. גם ממנו הם ירגישו את ההפך מהאהבה.

תכונת האהבה היא קניין. ולא יחס יפה לאחרים כדי למלא את הכלים שלהם, שקיים מצד הטבע גם בחיות וגם בבהמות. כל אמא רוצה למלא את התינוק שלה, גם הפרה, הזאבה, או כל חיה שהיא. זה לא מעיד על אהבה.

פעולת המילוי שאדם חוזר עליה מתוך התיקונים שלו, מתוך שרכש את תכונת ההשפעה, היא עדיין תכונת ההשפעה. אמנם זו לא קבלה, אלא מעל הקבלה, אבל הפעולה הזאת עדיין מתבססת על הכלים שלו, על קבלה והשפעה. אלא שמתוך תכונת ההשפעה ופעולות ההשפעה כלפי האחרים האדם רוכש טבע גבוה עוד יותר, שנקרא אהבה. זה אותו היחס הראשון, שיש לבורא לפני הבריאה, שאיתו הוא הגיע לבריאה, היחס שאיתו הוא ברא את הרצון "יש מאין". לא כדי למלא אותו, אלא כדי להביא אותו לאותה הדרגה.

אות ע"ד

והנה כל אלו ד' המידות של האהבה, הנוהגות בין איש לרעהו, המה נוהגות גם כן בין האדם למקום. ולא עוד, אלא שהמה נעשו כאן באהבת ה', בבחינת מדרגות, על דרך סיבה ומסובב, ואי אפשר לזכות בשום אחת מהן, בטרם שיזכה למידה הא' של האהבה התלויה בדבר, ואחר שזכה בה על שלימותה, המידה הא' הזאת מסבבת לו לזכות במידה הב', ואחר שזכה בה במידה הב' והגיע לסופה, הרי היא מסבבת לו לזכות במידה הג', וכן המידה הג' למידה הד', לאהבה הנצחית.

כל אחד ואחד חייב לעבור דרך אהבה התלויה בדבר א' ו-ב', ודרך האהבה שאינה תלויה בדבר א' ו-ב' (שרטוט 6).

שאלה: האם בכל מדרגה ומדרגה האדם מתקן שוב את כל 613 הרצונות?

אדם עובד עם כל הפרצוף שלו, עם מכלול הרצונות שמתעוררים בו. הוא לא עושה חשבון נפרד עם הרצון ה-248, או ה-313. אין דבר כזה. יש לו יחס כללי שהמדרגה מעוררת בו מתוך השפעת האור על הרצונות שלו. אלא כשסופרים את המדרגות ואת הרצונות, אומרים שהם מתחלקים לתרי"ג, ולא שצריך לעשות חשבון על כל תרי"ג הרצונות. ממש כמו שאנחנו, במצבינו, לא עושים חשבון על תרי"ג הרצונות.

כשסופרים את העוצמה של כל מדרגה ומדרגה, מדברים על מאה עשרים וחמש מדרגות. כשסופרים את אופי המדרגה, מדברים על תרי"ג רצונות, וכשמדברים על השלבים שעוברים בכל מדרגה, השלבים האלה נקראים "עיבור", "יניקה", "מוחין". בכל אחד מהמצבים האלה, לא צריך לחשב במדויק מה עושים ובאיזה חיבור יש לנו רצונות כאלה ואחרים. אלא ביחס הכללי למה שמתגלה לנו, אנחנו חייבים לעבוד ב-ג' קווים.

שאלה: למה המדרגה האחרונה נקראת "מצווה אחת"?

"מצווה אחת" כי המקובלים רוצים להדגיש בזאת שבסך הכול יש שתי מדרגות עיקריות ברוחניות, שהן מצות יראה ואהבה, שרק שתיהן קיימות. מצוות יראה היא בדרגת חסדים, ומצוות האהבה בדרגת חוכמה. על ידי המספרים 612 ו-613 אנחנו רק מסמנים זאת (שרטוט 7).

שרטוט 7

התורה עצמה נקראת תרי"א (שרטוט 8). התורה היא האמצעי, וכשהיא משפיעה על האדם, אז היא מעלה אותו לדרגת תרי"ב, ולדרגת תרי"ג. המספרים האלה הם רק סמל, ולא יותר. סמל לכך שהתורה עושה לנו את התיקונים ומעלה אותנו מעל המחסום ליראה, שהיא תיקון כלים דהשפעה, ולאהבה, שהיא תיקון כלים דקבלה (שרטוט 8).

שרטוט 8

שאלה: האם לאחר שמגיעים לאהבה יש עוד עבודה, או שהאהבה היא השלב הסופי?

על השאלה הזאת אי אפשר לענות לתלמיד המתחיל. ובכל זאת חייבים לענות כדי שהתלמיד לא ידמיין דמיונות. (יש בעיה עם כל תלמיד מתחיל בחוכמת הקבלה: חייבים לענות לו, גם אם הוא לא מסוגל להבין את הדברים נכון. כי אחרת הוא ידמיין דברים גרועים עוד יותר).

מצד אחד העבודה מתחילה רק מעל המחסום, ועיקר העבודה היא בדרגת האהבה, מה שנקרא "עבודת ה'" (שרטוט 9). מצד שני, ברוחניות אין שום עניין של עבודה, כמו שאנחנו חושבים עליה, כלומר אין עבודה שהיא טורח, זיעה, כישלונות, בעיות, התגברויות נגד הרצון ובלבולים, אלא להפך. מושג העבודה ברוחניות שונה מהעבודה בעולם הגשמי.

שרטוט 9

אצלנו העבודה נובעת מתוך ההסתרות, ואילו ברוחניות היא דווקא הקלוּת. כמו הדוגמה בפסוק "לא אותי קראת יעקב, כי יגעת בי ישראל" [6], כלומר, מי שעובד לשם ה', יש לו תמיד התרוממות רוח והוא מלא כוחות וכל הזמן מרגיש את עצמו פורח. מה שאין כן המסכן שעובד נגד הרצון, נמצא כל הזמן בהתגברויות.

אם כן, העבודה ברוחניות נקראת אמנם עבודה, אבל לא לפי המושגים שלנו.

שאלה: האם ארבע הדרגות של אהבה נמצאות כולן מעל דרגת שכר ועונש?

בעל הסולם מסביר כעת על דרגת האהבה.

שאלה: איך יכול להיות שעל דרגה כה גבוהה, שהיא מעל המחסום, ומעל שכר ועונש, בעל הסולם כותב באות ע', ש"אהבה התלויה בדבר, פירושה שמרוב טובה ותענוג שקיבל מחברו", היינו שהסיבה לאהבה היא קבלה?

בדרגה הזאת האדם עדיין לא תיקן את הכלי.

שאלה: אבל דרגת האהבה היא אחרי שכר ועונש, אחרי שהאדם רכש את תכונת ההשפעה.

בדרגת האהבה מדובר על תיקון הכלים דקבלה. בדרגה זו האדם מתחיל לעורר את הכלים דקבלה ולבדוק אותם. לעומת זאת, בדרגת שכר ועונש הכלים דקבלה מצומצמים, כאילו אינם קיימים, ומעליהם האדם רוכש את תכונות ההשפעה. הוא עובד עם גלגלתא ועיניים שלו בלבד (שרטוט 10), והאח"פ אינו מורגש ככלים דקבלה. הוא לא מרגיש שהוא צריך לקבל בכלים דקבלה. הם מצומצמים, ומקבלים השלמה מאור דחסדים. על פני כמה שהכלים האלה קיבלו השלמה, מהם נבנים גלגלתא ועיניים. זאת אומרת, האדם לא מקבל משהו מלמעלה, אלא מאותם הכלים דקבלה הוא בונה כלים דהשפעה – כלים שהם רק לתת, רק נתינה.

שרטוט 10

ואחרי שהאדם סיים לבנות גלגלתא עיניים מהכלים דקבלה, הוא מתחיל לבנות מאותם כלים דקבלה יחס נוסף, אחר, שנקרא אח"פ. הוא מתחיל לפתוח שוב את הכלים דקבלה במה שנקרא "תחיית המתים", ולראות מה הוא מרגיש בהם. כלומר, האם עדיין יש לכלים האלה תיקונים, שהוא יכול להימצא מעליהם ולא חשוב לו מה המילוי. הוא חייב לחזור ולעורר את הכלים דקבלה, ולבדוק האם היה לו בהם גַּרְמָא [היזק] כלשהו, היינו, יחסים לא נכונים עם הבורא.

יוצא שאחרי גלגלתא ועיניים יש "תחיית המתים" של הכלים המקולקלים, שבהם האדם בודק מה היה בעבר, האם הבורא עשה לו רע, האם הוא יכול לשכוח את הרע הזה או לא, או שהבורא לא עשה לו רע כלל. ואז הוא מבין, שהבורא אוהב אותו בצורה מוחלטת, שהאהבה כלפיו כבר אינה תלויה בדבר. אבל האם גם כלפי האחרים? והשאלה הזאת היא כבר לא על עצמו, אלא על הבורא.

כלפיו הבורא מוחלט. עכשיו כבר יש לו שאלה לא כלפי עצמו, הוא כבר נמצא מעל הדרגה שהוא מתעניין בעצמו. הוא תיקן את עצמו, את הכלים שלו, ועכשיו הוא חושב על הבורא. אבל איך אדם יכול לחשוב על הבורא, אם הבורא נקי או לא? לשם כך הוא חייב לבדוק את הבורא כלפי האחרים.

יוצא שכדי להתקשר לבורא, להתייחס אליו ולהצדיק אותו, האדם זקוק לכל העולם, לכל הנשמות. וכל עוד שהאדם לא מתקן את היחס שלו כלפי כל יתר הנשמות, הוא לא מגיע לדרגת צדיק גמור. לכן כל העולם נחוץ לו, והוא חייב להיות המשפיע כלפי כל הנשמות.

אלא שעל המצבים האלה אנחנו עדיין לא יכולים לדבר. כל הזמן אנחנו בודקים ומודדים אותם באגו שלנו, וכיוון שכך עולות אין ספור שאלות על איך ולמה זה קורה. אנחנו נמצאים כל כך רחוק מדרגת האהבה, שאיננו מתארים אפילו במקצת מה קורה שם. בינתיים מספיק לנו להבין את הסדר בצורה מכאנית, ואין לנו שום צורך לדון במצוות האהבה עצמה. גם בעל הסולם לא פותח את הנושא של מצוות האהבה. להסביר לנו מהי מצוות האהבה זה הרבה יותר קשה מלהסביר לחתול מה זו אהבה.

אות ע"ה

ולפי זה מתעוררת השאלה, איך יצוייר לו לאדם לזכות למדרגה ראשונה של אהבת ה', שהיא מידה א' של האהבה התלויה בדבר, שפירושה, אהבה הבאה מחמת רוב טובה שהשיג מהנאהב, בעת שקיימא לן, שכר מצוה בהאי עלמא ליכא [בעת שאין שכר מצווה בעולם הזה].

יש לנו בעיה להבין דרגה כזאת גבוהה, כמו דרגת האהבה, שהיא השלב האחרון לפני דבקות בבורא. דרגת האהבה, שבאה אחרי דרגות הסתר כפול, הסתר רגיל, שכר ועונש, צריכה להיות מעל כל הדרגות האחרות. היינו אחרי שהאדם מתגבר על הסתר כפול והסתר רגיל, למרות שהוא עובר מצבים שונים, שלא לפי הרגש ולא לפי השכל נראה לו שהם מסודרים נכון.

לפי הרגש הוא רואה שהוא סובל, ולפי השכל הוא רואה ששום דבר לא בא מבורא אחד, ולא בא מטוב ומיטיב, ולא בא מההשגחה כמו שהיא מסודרת ופועלת לפי השכל שלו, הבריא כביכול.

אחרי כל המצבים האלה, על ידי הלימוד ועל ידי הקבוצה, על ידי שיטת הקבלה, האדם בכל זאת רואה, שהוא ככל הנראה משך על עצמו את המאור המחזיר למוטב, כי מתרחשים בו שינויים שמביאים אותו להסתכלות, לגישה וליחס אחר למה שקורה בו ומסביבו. הוא מתחיל לראות סיבתיות ומטרתיות במה שמתרחש. הוא גם מתחיל להיות כחכם שרוכש ניסיון, והולך במה שנקרא "דרך תורה". הניסיון, שהוא רכש ממה שעבר, עוזר לו להתגבר ולהמשיך, למרות ההסתרות והכישלונות והבעיות השונות שמתגברות עליו. זאת כדי שהוא יתעלה מעליהן.

ואם האדם קובע שהוא בכל זאת רוצה להיות מעל כל זה, כלומר לקבוע לפי ההרגשה שהבורא הוא טוב ומיטיב, ולקבוע שההשגחה היא של "אחד יחיד ומיוחד" ו"אין עוד מלבדו", אז הוא מגיע למצב שסכום היגיעה שלו בכמות ובאיכות פועל מספיק, והוא מושך את המאור המחזיר למוטב, ועובר מחסום, זאת אומרת עובר שדרוג בטבע שלו.

ממצב שהוא קובע את הכול בתוך עצמו, כמו שלומדים על תפיסת המציאות, מלבדוק ולמדוד ולהבין את הכול כלפי הטבע שלו, של רצון לקבל, הוא מתחיל לראות, להרגיש ולמדוד את הכול כלפי הטבע המשפיע אשר מתחיל לגדול בו. ממה הוא גדל? מאותו המאור המחזיר למוטב שמחזיק את הרצון לקבל שלו ברמה אחרת של תיקון, של התפתחות. כמו מגנט שמחזיק חתיכת ברזל באוויר.

האור הזה, שמחזיק אותו, בא אליו בעצם כגילוי תכונת ההשפעה, וגילוי תכונת ההשפעה הוא גילוי הבורא שהאדם מרגיש. כך, בהתאם לגילוי הזה, האדם כבר מתחיל לפעול בצורה אחרת לגמרי. ולא שהוא כבר חופשי לעשות מה שהוא רוצה, אלא בתכונות דלהשפיע החדשות האלה, הוא חופשי מהרצון לקבל הקודם שלו, הרצון לקבל לעצמו, ששלט בו.

כך, על פני הרצון לקבל המתגבר, האדם הולך וקונה את תכונות ההשפעה. כל פעם הוא כביכול מטפס על הר גבוה יותר, עד שהוא מתקן את דרגת שכר ועונש שלו ורוכש גלגלתא ועיניים, כלים דהשפעה. התקופה הזאת נקראת תשובה מיראה, וכל מה שקורה בה נעשה על ידי המאור המחזיר למוטב, שמביא לאדם את כוח ההשפעה.

העבודה של האדם עם הרצון לקבל היא, שהאדם מתגבר ומתעלה מעל כל הרצונות ומה שמתרחש בהם, במגמת ההשפעה. ובזה הוא מתקן את הנשמה שלו כך, שכולה רוצה להשפיע. ואחרי שהאדם גמר את התיקון הזה, היינו אחרי שעבר בשכר ועונש את דרגת היראה, הוא בא למדרגה האחרונה שנקראת דרגת האהבה.

בדרגת האהבה האדם מתחיל להפעיל את הכלים דקבלה שלו ושל האחרים, לתקן אותם ולצרף גם אותם להשפעה. וכאן, היינו בדרגת האהבה, כבר יש בעיה, כי בדרגת האהבה האדם משתמש בטבע של לקבל כדי להשפיע, ואי אפשר להבין בדיוק איך זה קורה לאדם, איך אפשר לעשות כך שהאדם פועל בשני כיוונים מנוגדים. מצד אחד הוא נהנה בעצמו, וחייב ליהנות, וחייב להרגיש את התענוג ממש עד סופו. מצד שני, כשהוא מרגיש את התענוג עד סופו, באותה המידה הוא משתמש בו כדי להשפיע לבורא.

ויש בעיה נוספת להבין את הפעולה הזאת של "לקבל כדי להשפיע". במדרגת שכר ועונש אדם שבדק את הפעולות של הבורא, ראה שהן כולן להשפיע. וגם הוא רצה להיות המשפיע, ובדק וראה שהבורא עשה עמו כל פעם פעולות דהשפעה, זאת אומרת פעולות טובות, למרות שהן אולי נראו לו ההפך. מה שאין כן בדרגת האהבה, כדי לדעת להתייחס לבורא כטוב ומיטיב, האדם חייב מצד אחד להרגיש את מה שמתרחש בתוך הכלים בגמר התיקון, ומצד שני להתייחס למצב הזה שלו בהשפעה. אבל איך האדם יכול גם להרגיש את התענוג בגמר התיקון, ומיד על פני התענוג הזה ללמוד כיצד להיות המשפיע, עוד לפני שהוא תיקן את עצמו? ואיך האדם יכול לתקן את עצמו לפני שהוא מרגיש את גמר התיקון? זה כביכול לא יכול להיות בלי זה.

כשנמשיך לקרוא בדברי בעל הסולם יתכן שנוכל להבין את הבעיה הזאת, או לכל הפחות להבין שבדרגת האהבה ההכרח הוא להרגיש את המציאות האין סופית עוד לפני שנמצאים בה. לכן העניין כאן הוא שהאדם "רואה", כדברי הכתוב: "עולמך תראה בחייך" [1].

ומהי ראיה לעומת קבלה? באיזו מידה הכלי מתמלא בצורה שהוא רואה את העתיד, לעומת מה שהוא מקבל, שזה בהווה? הרי כל מה שהמקובלים מדברים עליו הוא מה שאנחנו תופסים בכלים שלנו, אז ההבדל בין ראיה לקבלה הוא באורות מקיפים לעומת האורות פנימיים, או בדרגה הבאה לעומת הדרגה הזאת.

צריך להבין איך מתרחשת ראית העתיד בתוך הכלי. הרי ברוחניות אין עבר הווה ועתיד, אלא דרגות ופרצופים, שהם מצבים של הכלי. בדרגת האהבה האדם צריך לראות את העתיד שלו, למרות שהוא לא מקבל אותו בפועל, כי יחס כזה לעתיד, מאפשר לו לתקן את עצמו על פני הראיה הזאת של העתיד. כך יש לו על פני מה לתקן את עצמו. היחס הזה לעתיד מאפשר לו להיות עדיין מנותק מהנגיעה, ובלי להיכשל לתקן את עצמו, לקבוע את היחס הנכון למצב.

בהמשך הדברים נברר למה זה נקרא "עולמך תראה בחייך" ומהו ההכרח לראות ולא לקבל, מהו ההכרח לראות את העתיד.

שאלה: האם האור המחזיר למוטב משנה את החוויות שמגיעות לאדם, או רק את היחס שלו לחוויות הללו?

במאמר "הסתר וגילוי פנים של ה' יתברך", מאמר אשר כתב ידו המקורי נמצא בארכיון "בני ברוך", בעל הסולם מסביר על הנושא שנקרא תפיסת המציאות, כלומר איך הכלי תופס את המציאות, באיזו צורה הוא מרגיש שהדברים מתרחשים בו.

מהיכן באה הרגשת המציאות של הכלי? מה בדיוק קורה בו? האם תפיסת המציאות דומה לאדם שהרדימו אותו, ומכניסים בו כל מיני אלקטרודות והוא מתאר לעצמו כל מיני תמונות, או שהיא כמו חלום, או שעכשיו אנחנו נמצאים בחלום? איך אפשר לבדוק את המציאות, ולעומת מה? מהי המציאות עצמה?

לפי חוכמת הקבלה הכול מתרחש בתוך הכלי. לכן דרגת התיקון שהכלי עובר היא שינוי המציאות שבו. העולם הזה, העולם הבא, החיים הגשמיים האלה או המוות בחיים הגשמיים, המעבר ממצב למצב, מעולם לעולם, הכול מתרחש כשינויי מצבים בתוך הכלי. נראה לאדם שהוא נפטר ממצב אחד, והוא עדיין לא מרגיש שהוא עובר למצב אחר. אבל אלה רק שינויים במציאות, שינויים בתפיסה ולא יותר.

אנחנו נמצאים בזרימה בלתי פוסקת של המצבים, שלא תלויה ולא קשורה בזמן ובמקום. לכן אדם שמקבל עזרה מהאור שמחזירו למוטב, וכתוצאה מכך מתחיל להרגיש את עצמו בתכונה ההפוכה מתכונתו הנוכחית, זאת אומרת שבמקום קבלה הוא מתחיל להרגיש את עצמו בתכונת ההשפעה, כל היוצרות משתנות בו לגמרי.

הוא רואה את המערכת, ואת זרימת החומר ואת המציאות בצורה אחרת. זאת אומרת, חיי הגוף הבשרי הזה אינם משתנים, אבל מתאספים באדם כלים, וודאי שהוא חש מציאות אחרת לגמרי.

טעמו ואז תראו [2], כך כתוב ואין דרך אחרת.

ונחזור לענייננו.

יש שלב שבו אנחנו מתחילים לעבוד עם הכלים דקבלה. בשלב הזה אנחנו צריכים להרגיש את מה שיתרחש בכלים דקבלה, אבל אנחנו עדיין לפני תיקון הכלים דקבלה ועוד לא יכולים להרגיש את מה שיתרחש בהם בפועל, כי ההרגשה הזאת תפריע לנו לקבוע את ההתפתחות שלנו לקראת תכונת ההשפעה בכלים דקבלה.

לכן כתוב "עולמך תראה בחייך". זאת אומרת, שהאדם כביכול רואה את העתיד שלו, וזה עוזר לו מצד אחד לקבוע את הטוב ומיטיב, ומצד שני לא להיות תלוי בקבלת התענוגים האלה, וחלילה לקבוע אותם כקליפה.

ומכל שכן לפי המתבאר, שכל אדם מוכרח לעבור, דרך ב' הבחינות הראשונות של ההשגחה בדרך הסתר פנים, שפירושה, שהפנים שלו יתברך, דהיינו, מידת טובו יתברך, שמדרך הטוב להיטיב, הן נסתרות באותו זמן, כנזכר למעלה (אות מ"ז דיבור המתחיל "ומתחילה") עיין שם היטב, ולפיכך, מקבלים אז צער ויסורים עיין שם. בעל הסולם מדבר על שני המצבים או המדרגות, שאנחנו עוברים בהסתר כפול והסתר רגיל לפני המחסום, לפני שעוברים להרגשת המציאות הרוחנית.

אמנם נתבאר, שכל העסק בתורה ובעבודה דרך בחירה, נוהגים בעיקר בזמן ההוא של הסתר פנים, עיין שם. ואם כן איך יצוייר, שיזכה למידה ב' של האהבה התלויה בדבר, שפירושה, שמעודו עד היום הזה עשה לו הנאהב רק טובות מרובות ונפלאות, ולא גרם לו שום שמץ של רע כל שהוא, ואין צריך לומר, שיזכה למדרגה ג' או ד'.

הסתר אחד הוא הסתר מטיבה של ההשגחה, היינו שהיא טובה ולא מורגשת כרעה. הסתר שני הוא ההסתר שהכול בא מכוח אחד, מבורא אחד, ולא מאנשים שונים, לא מהממשלה או מרשויות אחרות, לא מכוחות עליונים, ולא משנה באיזה שם נקרא להם. השאלה היא, אם שתי ההסתרות האלה פועלות על האדם, איך הוא יכול לקבוע את היחס הנכון לכוח האחד ,למרות ההסתרות?

אות ע"ו

אמנם כן צללנו לתוך מים אדירים ולכל הפחות יש לנו להעלות מכאן מרגלית יקרה. במילים אחרות, אנחנו לא ממש נבין, כי הבעיה הזאת מובנת רק מתוך שעוברים את ההתרחשות שעליה בעל הסולם מדבר במדרגה הזאת. ובכל זאת בעל הסולם משתדל ונותן כמה כללים בהמשך, שבעזרתם אפשר להבדיל את המצב המיוחד הזה.

ונבאר על כן מאמר חז"ל (ברכות י"ז), כִּי הֲוּו מִפְטְרֵי רַבָּנָן מִבֵּי רַבִּי אָמִי [כשהיו החכמים יוצאים מבית רבי אמי], וְאָמְרֵי לָהּ מִבֵּי רַבִּי חֲנִינָא [ויש אומרים, מבית רבי חנינא] , אָמְרִי לֵיהּ הֲכִי [אמרו לו כך] עולמך תראה בחייך, ואחריתך לחיי העולם הבא וכו', ופעמיך ירוצו לשמוע דברי עתיק יומין, עד כאן לשונו. ויש כאן להבין, למה לא אמרו עולמך תקבל בחייך, אלא, רק "תראה", ואם באו לברך, היה להם לברך בשלימות, דהיינו, שישיג ויקבל עולמו בחייו. ועוד יש להבין בכלל, למה לו לאדם לראות העולם הבא שלו בחייו, המצער [מספיק] הוא אשר אחריתו לחיי העולם הבא. ועוד, למה העמידו ברכה זו בראשונה.

זאת אומרת, יש בעיה להסביר איך כבר בשעה שהאדם מתקדם בכלים דקבלה שלו, הוא צריך לראות בהם מילוי כלשהו, ולקבוע את היחס שלו למילוי. הרי אם הוא יראה מילוי ולא יהיה מוגן מפניו, הוא ייכשל.

אנחנו נמצאים בין תכונת הקבלה ותכונת ההשפעה, ובזמן ההסתרה נותנים לנו אפשרויות שונות, צדדיות, להתחזק בבחירה ולרצות להתקדם. כך האור העליון פועל עלינו ומקדם אותנו. אבל, איך יכול להיות שהאדם מתקדם בזמן גילוי ההשגחה בתוך הכלים? הרי גילוי ההשגחה סותר את הבחירה, את היכולת להתקדם.

למה אנחנו נמצאים במצב של העולם הזה, שהוא המצב הפחות מושלם, ומחוסר שלמות צריכים להתעלות לשלמות? למה אנחנו תמיד נמצאים בפער שלילי בין המצב הנוכחי לבין המצב הבא, ותמיד אנחנו מתקדמים מבלתי שלם לשלם? כדי שבהתקדמות מבלתי שלם לשלם, נחפש בעצמנו איך להשלים את עצמנו.

המַדרגה שבה האדם נמצא, תמיד תהיה שלילית ביחס למדרגה הבאה שאליה הוא צריך לטפס. יש בה חסרונות, והחסרונות האלה שמתגלים ברגש ובשכל של האדם, דורשים ממנו יגיעה. אם הוא ישלים את החסרונות האלה כאילו שאין חסרונות, אז יתגלה לו המצב הבא. וכך, במצב הבא, כשתתגלה לו נוכחות הבורא וההשפעה שלו, הוא לא יקבל אותו כסיבה להירגע, משום שסוף סוף התגלה לו שהבורא עושה את הכול, והוא טוב ומיטיב. אלא הוא יגלה את הבורא על פני הרצון לקבל שלו, ב"אמונה למעלה מהדעת", וישתמש בכוח הזה של הגילוי להשפעה, ולא להרגעה עצמית ולא למילוי הכלים שלו.

יוצא שתמיד אנחנו צריכים להתקדם מהסתר לגילוי. את הגילוי הבא עושים ללא המילוי של הכלים בגילוי אלא מגלים את תכונת ההשפעה ולא את המילוי בתוך הכלים דקבלה. מכאן הבעיה להסביר את התיקונים של הכלים דקבלה בדרגות, שבהם הם צריכים להתמלא.

על זה אמרו החכמים "עולמך תראה בחייך", היינו שיש איזושהי ראיה מרחוק, שעוזרת לנו להתקדם ולתקן אפילו את הכלים דקבלה שלנו, שיקבלו וייהנו בתוכם, וגם הקבלה הזו תהיה כהשפעה.

כי בשלב הראשון, בתשובה מיראה, האדם מתקדם בהשפעה על פני הקבלה. הוא לא ממלא את הכלים דקבלה שלו, אלא מעל הכלים, על פני כל החסרונות וכל הריקנות, הוא רוכש את תכונת ההשפעה. הריקנות הזאת לא מפריעה לו, היא כביכול לא נמצאת בו. זה נקרא תכונת הבינה, גלגלתא ועיניים, שכר ועונש או תשובה מיראה.

אבל בתשובה מאהבה חייבים להתחיל ליהנות בתוך הכלים, פשוט לפתוח אותם לתענוג. והדבר הזה עומד בניגוד לכל הדרך הקודמת בדרגות הסתר כפול, הסתר רגיל, ושכר ועונש. לכן בעל הסולם אומר, "אכן צללנו לתוך מים אדירים". אנחנו לא מסוגלים להבין את ה"סחרור" שבזה, כי "ליהנות מ" וליהנות ל" הם שני דברים מנוגדים לגמרי. לכן בעל הסולם מנסה להסביר זאת שוב ושוב באמצעות הכלל "עולמך תראה בחייך".

אות ע"ז

והנה קודם כל צריכים להבין, ראיה זו של העולם הבא שלו בחייו, איך היא. כי ודאי, שבעינים הגשמיות אין רואים שום דבר רוחני, גם אין מדרכו של השי"ת לשנות סדרי בראשית, כי כל סדרי בראשית מתחילתם, לא סדרם השם יתברך בסדרים הללו, אלא משום, שהמה המוצלחים ביותר לתכלית הנרצית מהם, דהיינו, שיזכה האדם על ידיהם להתדבק בו יתברך כנזכר למעלה, כמו שכתוב, כל פעל ה' למענהו. ואם כן, יש להבין, איך יצוייר לאדם, ראיית עולמו בחייו.

זאת אומרת, השאלה היא, איך אפשר לראות את הדברים שעדיין לא נמצאים בתוך הכלים? מהי הייחודיות הזאת?

אות ע"ח

ואומר לך שראיה זו מגיעה לו לאדם על ידי "פקיחת עינים" בתורה הקדושה, על דרך הכתוב "גל עיני" ואביטה נפלאות מתורתך. ועל דבר זה משביעים לה לנשמה, בטרם ביאתה לגוף (נדה דף ל' ע"ב), אשר אפילו כל העולם יאמרו לך שצדיק אתה, תהיה "בעיניך" כרשע. דהיינו בעיניך דוקא, פירוש כל עוד שלא זכית לפקיחת "עינים" בתורה, תחזיק את עצמך כרשע, ובל תשטה את עצמך מכח הפרסום שיש לך בכל העולם לצדיק, ובזה תבין גם כן, למה העמידו הברכה של עולמך תראה בחייך בראש הברכות, כי לפני זה, אינו זוכה אפילו לבחינת "צדיק שאינו גמור".

יש עניין של "עולמך תראה בחייך", היינו לראות את העולם הבא, ויש תנאי שלפיו אפילו כל העולם אומר לך שצדיק אתה, תהיה בעיניך כרשע. כלומר יש פער בין מה שרואים האחרים, ובין מיהו האדם באמת. האחרים רואים שהוא צדיק, ואילו הוא חייב לבדוק את עצמו, וכנראה שיש לו כלים לזה. וכשהוא בודק, הוא לא סתם קובע שהוא רשע.

צריך להבין לפי מה האחרים קובעים, ולפי מה האדם קובע. מה זאת אומרת, ש"כל העולם אומר"? היכן נראה דבר כזה? ואם כן, אז איך האדם בעצמו, כנגד כל העולם, יכול לקבוע שהוא רשע? ומה יש לו בזה? האם יש בזה הסתרה, שהבורא מסדר לו את ההפרעות כך, שכולם מתחילים לראות בו צדיק, שהוא מרגיש שכולם רואים שהוא צדיק?

בחוכמת הקבלה לומדים, שדעת הסביבה משפיעה על האדם בהכרח. לכן אם כולם אומרים וחושבים שהאדם צדיק, אז בין שהוא רוצה בכך ובין שאינו רוצה, הוא כבר נמצא תחת השפעתם. אמנם שהוא לא היה חושב כך, אבל זה קורה בהכרח. הטבע משפיע עליו, הוא שומע את דעתם מכל הצדדים, וחייב לקבל אותה, כי האדם בסך הכול פועל בתוך החברה.

אם כך, למה יש חיוב ללכת נגד החברה? ומהיכן יש לאדם כוחות להחזיק את עצמו כרשע? הוא חייב להיות מוגן היטב מהדעה של הסביבה, כדי שיוכל לבדוק את עצמו ולקבוע שהוא דווקא רשע. איך זה יתכן? הם חושבים שהוא צדיק, והוא חושב שהוא רשע. לפי מה הם בודקים, ולפי מה האדם בודק? ולמה האדם והחברה קובעים צורות כל כך הפוכות על אותו הכלי, על אותו אדם?

אלא שבעל הסולם אומר, שהמצב הזה הכרחי, והאדם חייב להגיע אליו. והוא מוסיף ואומר: " בזה תבין גם כן, למה העמידו הברכה של עולמך תראה בחייך בראש הברכות". היינו שהאדם חייב לראות את עולמו בחייו, לראות את התיקונים העתידיים שלו, כאילו הוא מקבל אותם עכשיו. אבל מה זאת אומרת כאילו שמקבל אותם? איזו מן אמונה הוא צריך, כדי להיות בטוח שזה כמו קבלה?

"לראות" זה לא קבלה שמתרחשת בתוך הכלי, אחרת הוא היה "מקבל בחייו". יש הבדל בין ראיה, לקניין ממש בתוך הכלים. ומה הפער הזה נותן לאדם? ואולי ראיה היא עניין אחד, ועניין אחר הוא שהאדם חייב לקרב לעצמו את הדבר על ידי אמונה, או על ידי כוחות אחרים, כך שהדבר יורגש בו כמתרחש עכשיו. שזה יעזור לו להתעלות באמונה, בהשפעה ולא יתרחש בתוך הכלים שלו.

ועוד בעל הסולם אומר, כי לפני שהאדם מגיע למצב שנקרא "עולמך תראה בחייך", הוא אפילו לא זוכה להגיע לדרגת צדיק שאינו גמור, שהיא דרגת שכר ועונש או מצווה מיראה. אפילו למצווה הזאת האדם לא יכול להגיע במלואה מטרם שהגיע ל"עולמך תראה בחייך". וגם זה תמוה מאוד, כי מצווה מיראה היא בסך הכול על פני הכלים דקבלה, מעליהם.

אלא צריך להבין שהבינה כוללת שני מצבים. יש בה גָ"ר דבינה וזָ"ת דבינה. בעל הסולם כותב על כך בספר "תלמוד עשר הספירות" ובמאמר "פתיחה לחוכמת הקבלה". וכשהאדם רוכש את גלגלתא ועינים שלו, למשל על עביות שורש א' וב', ועובד בלי להרגיש את התענוגים בכלים שלו, ועל פניהם רוכש את תכונת ההשפעה, זה נקרא גָ"ר דבינה. כלומר, אפילו אם יש בכלים שלו תענוגים רבים, הוא לא רוצה להרגיש אותם יותר, אלא רק כדי להיות מעליהם בתכונת ההשפעה.

זה נקרא אמונה שלמה, זאת אומרת שיש הרבה חוכמה בפנים, גָ"ר דחוכמה, ועל פני הגָ"ר דחוכמה באה בינה. זה נקרא "לשַבח חסדים". לכן בעל הסולם אומר, שאפילו לצדיק שאינו גמור, היינו לתכונת הבינה, אי אפשר להגיע אם לא מגיעים קודם ל"עולמך תראה בחייך", שעל פני זה רוכשים כלים דהשפעה.

שאלה: מה זאת אומרת ש"כל העולם אומר לך, צדיק אתה"?

מה זה כל העולם? היכן רואים דבר כזה, בעיתונות, ברדיו? מי צריך לקבוע "צדיק אתה"? הרי כל העולם זה לא כמה חברים, ואיזו קביעה יכולה להיות לכל העולם? לכן השאלה היא, מהי ההרגשה הזאת בתוך האדם, שנקראת ש"כל העולם" אומר לו שהוא צדיק.

יכול להיות שמתוך ההתקשרות שלו עם כל יתר הנשמות, הוא מרגיש את עצמו כצדיק כלפיהן. שהוא רוכש את תכונת ההשפעה כלפיהן ומתוך התקשרותו אליהן, מרגיש יחס מסוים כלפיהן, שהן כביכול אומרות לו "אתה צדיק, אתה רוצה להשפיע לנו". יכול להיות שזה מצב מסוים בין נשמתו לבין כל יתר הנשמות.

ולמרות זאת הוא צריך לבדוק את היחס שלו אליהן, על פני הכלים דקבלה שלו, ולקבוע שעדיין הוא במצב הלא מתוקן, היינו רשע. כל הדרגות האלה: רשע גמור, רשע שאינו גמור, צדיק אינו גמור, צדיק גמור הן דרגות שכל אחד ואחד חייב לעבור. כמו שכתוב "אין צדיק בארץ, אשר יעשה טוב ולא יחטא" [3]. לא יכול להיות שהאדם מגיע להיות צדיק, ולא היה לפני כן רשע גמור.

כולם חייבים לעבור את כל השלבים. כולם חייבים לגלות את ההסתרה על ידי דרגת רשע גמור, שהאדם רשע ממש, בכל הבחינות שלו, בכל מה שרק אפשר. כמו שכתוב ב"סליחות" ביום הכיפורים, שהאדם אומר על עצמו דברים חמורים, אבל שהם מתגלים באמת בחוש, בגילוי הכלים לפני תיקונם. בלי זה האדם לא יכול להתחיל לעבוד עם הכלים שלו ב"עולמך תראה בחייך".

אות ע"ט

אמנם יש להבין, אם באמת יודע בעצמו, שכבר קיים כל התורה כולה, וכן כל העולם כולו הסכימו לו בזה, למה כל זה לא יספיק לו כלל, אלא שמושבע ועומד להחזיק את עצמו לרשע. ומשום, שחסרה לו המדרגה הנפלאה הזאת של פקיחת העינים בתורה, לראות עולמו בחייו, אתה מדמה אותו לרשע, דבר זה מתמיה ביותר.

אות פ'

אמנם כבר נתבארו ד' הדרכים של השגתם של בני האדם את השגחתו יתברך עליהם, שהן: שתים מבחינת הסתר הפנים, ושתים מבחינת גילוי הפנים. ונתבאר הטעם של "הסתרת הפנים" מהבריות, שהיא בכונה גדולה, כדי ליתן מקום לבני אדם להתיגע, ולעסוק בעבודתו יתברך בתורה ומצוות מבחינת "בחירה", כי אז עולה נחת הרוח לפני המקום מעבודתם בתורתו ומצוותיו, ביותר מהנחת רוח שלו מהמלאכים של מעלה, "שאין להם בחירה", אלא שמוכרחים בשליחותם, כנודע. גם יש עוד טעמים מובהקים ביותר, שאין כאן המקום להאריך בהם.

כל הרצונות של האדם צריכים להתגלות במלואם, והאדם צריך לקבוע מה הגודל של כל רצון ורצון, מה העומק שלו, ועד כמה הוא מנוגד לתכונות ההשפעה. אחר כך הוא צריך לעבור כל התיקונים ביגיעה שלו, כדי לראות איך הוא בונה מכל רצון את תכונת ההשפעה.

ואז, מכוח הבחירה שלו, תמיד בהסתרה, תמיד נגד מה שהרצון בעצמו דורש, הוא רוכש כל פעם את תכונת ההשפעה שהולכת וגדלה. עד שהוא מתקן את כל הרצון לקבל, שיהיה כתומך לדמות שהוא בונה מעל רצון לקבל, שנקראת אדם. וכל זה נעשה בכוח הבחירה, כי הבחירה יכולה להיות רק בהסתרה.

ההסתרה היא שאנחנו לא מרגישים השגחה טובה ולא מרגישים שהיא באה ממקור אחד, מה שנקרא הסתר כפול, או שאנחנו לא מרגישים השגחה טובה אבל כבר מרגישים במשהו שהיא באה ממקור אחד, מה שנקרא הסתר אחד. ויש מצב שבו אנחנו כבר מתחילים להרגיש את הבורא כטוב, כלומר שהוא עוזר לנו להתעלות מעל הרצון שלנו, ולכן הוא פועל לטובתנו.

בעל הסולם אומר שבמצב הזה האדם כבר חייב לראות עולמו בחייו. וכל זה מתגלה מעל הרצון שמרגיש בתוכו חוסר טוב או חוסר בגילוי המשגיח.

אות פ"א

ועם כל השבח האמור על בחינת הסתר פנים,שעוזרת לנו להתקדם. על ידה קל כל כך להתקדם, כמו שאנחנו מתקדמים עכשיו מאין ברירה. אחר כך, כשמתחילים להתגלות התענוגים, מתגלה דבר גדול עוד יותר, האדם אז חייב להסתיר את עצמו כלפי התענוגים, ועל פניהם לבנות בעצמו את ההסתר. זה נקרא שהאדם בונה מסך, ועל פני המסך הוא בונה את היחס דלהשפיע. לעומת זאת, העבודה בזמן ההסתרה היא כביכול חצי עבודה. איננה נחשבת לשלימות, אלא לבחינת "מעבר" בלבד. כי היא המקום, שמשם זוכים לכל השלימות המקווה, דהיינו, שכל שכר מצוה המוכן לאדם, אינו זוכה בה, אלא מתוך יגיעתו בתורה ומעשים טובים בזמן של הסתר הפנים, כלומר, מזמן שעוסק מכח "בחירה", כי אז יש לו צער מתוך התחזקותו באמונתו יתברך בקיום רצונו, וכל השכר של האדם אינו נמדד, אלא לפי הצער שסובל מקיום התורה והמצוה, כדברי בן הא הא, לפום צערא אגרא [לפי הצער – השכר] .

מה זאת אומרת "קיום התורה והמצוה"? מה אנחנו צריכים לקיים? בכל תרי"ג הרצונות של האדם – כלומר בסך כל הרצונות שלו, כי את התרי"ג האדם לא יכול לספור – מתגלה לו הרגשה לא טובה, ומתגלה לו שההרגשה הזאת מגיעה לו מעצמו, או מכל העולם מסביבו. ומה נקרא אז "תורה ומצווה"? "תורה" נקרא שעל ידי המאור המחזיר למוטב, בהתאמצות בכל האמצעים שנקראים קבוצה ולימוד, האדם משתדל למשוך אל עצמו את כוח המאור. שהכוח הזה יתקן אותו כך, שלמרות הריקנות שהוא ממשיך להרגיש בתוך הכלים שלו, למרות אותו הרע שכביכול מגיע מכל מיני כיוונים, הוא יתעלה מעל ההרגשה שלו, כאילו מגיע אליו טוב, וממקור אחד עליון.

אין גילוי בתוך הכלים. הגילוי הוא תמיד באור חוזר. זה לא שהאדם עושה מאמץ ואחרי זה אומר "עכשיו אני מרגיש טוב, עכשיו אני רואה שזה מהבורא" ונרגע ולא צריך יותר כלום. אמנם זה מה שהרצון לקבל שלנו רוצה, אבל האדם רוצה תיקון. למרות שבתוך הרצון לקבל שלו ההרגשה היא רעה, ולמרות שבהבנה ובתפיסה שלו ההרגשה הזו באה מכל מיני מקרים ולא מהבורא, הוא רוצה להתעלות מעל זה בכוח מיוחד שנקרא אמונה, שההרגשה באה כביכול ממקום אחד, מטוב ומיטיב.

למה "כביכול"? כי בכלים שלו האדם לא ירגיש את הטוב ומיטיב. אחרת זאת תהיה עובדה "בתוך הדעת", ואילו כאן מדובר על "למעלה מהדעת". לכן הוא זקוק לכוח מיוחד שיבנה בו את ההרגשה הזאת, את היחס למה שמתרחש, ולכן זה נקרא למעלה מהאדם.

את היחס הנכון, החיובי, האדם בונה למרות הרגש והשכל השלילים, ומעליהם. בכלים שלו שום דבר לא מתגלה. אם יתגלה, זה כבר יהיה "בתוך הדעת", ואז האדם לא ייצא מהעולם הזה. האדם חייב להתעלות מעל הכלים שלו. הוא לא מקבל את המילוי מיד ועכשיו ומתמלא סיפוק שסוף סוף הגיע וקיבל. צמצום א' לא מתבטל לעולם. אלא האדם מתעלה מעליו באור חוזר, ורק אחר כך, בתוך האור חוזר, יש גילויים.

והגילויים האלה שבאור חוזר, דורשים מהאדם עוד יותר אור חוזר, שיהיה עוד יותר חזק, עוד יותר מעל הכלים שלו. לכן העולם הרוחני הוא כולו למעלה מהרצון לקבל. ברצון לקבל אין מילוי אף פעם. גם כשאומרים שלאחר מכן הכלים מתחילים להתמלא, הכוונה היא שהמילוי הוא באור חוזר, ולא בכלים עצמם. הפעולות האלה הן כבר אחרי "תחיית המתים".

שאלה: מה זה מעשים טובים?

יש מעשים רעים ומעשים טובים. כלפי מה הם רעים וטובים? כלפי שתי ההסתרות שיש במוחא ובליבא. הסתרה אחת היא כשהאדם מרגיש רע בחיים שלו וברור לו שהרע מגיע מהבורא, אלא שהוא לא רואה את הבורא ורק מרגיש שרע לו. ההסתרה השנייה היא כשהאדם לא רואה את הבורא כסיבה לרע שלו, אלא רואה אלף ואחת סיבות אחרות.

כנגד שתי ההסתרות האלה האדם צריך לקבוע את היחס הנכון, שהמקור הוא טוב ומיטיב ולא רע כמו שהוא מרגיש, ושהמקור הוא אחד ולא אלף ואחד.

מעשים טובים הם ככתוב, כל מה שבידך ובכוחך לעשות, עשה כדי להגיע לטוב ומיטיב ול"אין עוד מלבדו". כל המאמצים להגיע לזה נקראים שהאדם משתדל להגיע למצווה. על ידי מה הוא יכול לעשות זאת? רק על ידי המאור המחזיר למוטב. אין בתוך האדם שום אמצעים שעל ידם הוא יכול לעשות בכוחות עצמו את השינויים האלה נגד ההרגשה ונגד השכל.

בהתעלות מעל ההסתרה, ההסתרה אינה נעלמת. האדם ממשיך להרגיש ריקנות בכלים שלו, אבל דווקא מתוך שהכלים ריקניים, הוא בונה למעלה מהם מערכת אחרת לגמרי של חיוּת, של קיום, שנקראת מערכת השפעה. אם הוא מרגיש בתוך הכלים שלו, זה נקרא שהוא מרגיש את העולם הזה. אם הוא מרגיש מחוץ לו, מעל הכלים שלו, זה נקרא שהוא מרגיש את העולם הרוחני. אלה שתי הצורות של תפיסת המציאות.

שאלה: את העבודה הזאת עושה כל אדם דתי, הוא מאמין באלוקים למרות שלא רואה אותו, ומאמין שהוא טוב. מה מיוחד בעבודה בחוכמת הקבלה?

יש הסוברים שהבורא מתגלה בכלים האגואיסטיים של האדם, ומתחיל למלא אותם בכל מיני "ממתקים". האם זה העולם הרוחני, האם זה העולם הבא? האדם צריך לברר מה הוא עומד למלא. האם הוא ימלא את הרצונות הגופניים והאנושיים שיש לו עכשיו, או שהוא צריך לבנות מערכת אחרת לגמרי של רצונות רוחניים, אינסופיים, היוצאים ממנו, רצונות שלא מוגבלים בתוך הכלי שלו, כמו אותה תפיסת המציאות המוגבלת שיש לו, והחיים שהוא מרגיש.

חוכמת הקבלה מדברת על הטבע, לא על דתיים ולא על חילוניים. תפיסת המציאות בתוך הכלים של האדם היא מתוך החושים ראיה, שמיעה, טעם, ריח, מישוש, שיש לו. בתפיסה הזאת הוא תופס בתוך הכלים שלו, ומה שהוא תופס בכלים שלו נקרא העולם הזה. ויש תפיסת מציאות שבה יכולים לתפוס מחוץ לכלים של האדם, מעליהם, לא למלא אותם בפנים אלא להפך, לצאת מהם ולהרגיש מה שיש מחוץ להם. זו תפיסת המציאות הרוחנית. והיא תפיסה מוחשית.

בלי קשר למה שחושבים על אמונה, על דתיים או על חילוניים, חוכמת הקבלה מדברת על תפיסת המצב שבו אנחנו נמצאים, ועל אפשרות לעבור לתפיסה אחרת, לתפיסה רוחנית. בחוכמת הקבלה אנחנו לומדים באיזה אמצעים אפשר לעבור לתפיסה אחרת. זה הכול.

זה לא שייך למה שאנשים חושבים על דתיים ועל חילוניים, או לכל דבר אחר שמתרחש בסביבה של האדם או בחברה שלו. מדובר על הטבע ועל חוקי הטבע. ולא משנה אם האדם מסכים לכך או לא. כי זו מציאות. בחוכמת הקבלה אנחנו גם לומדים איך לשנות בנו את היכולות שלנו, איך להרחיב אותן ולתפוס מציאות בצורה שלא נמצאת בנו עכשיו.

שאלה: אם האדם באמת דורש את המאור המחזיר למוטב, האם הוא יכול להיות בטוח, שהוא עולה מעל הרע ולא מבטל אותו?

אדם שדורש את המאור המחזיר למוטב, רוצה להתעלות מעל המצב שבו הוא נמצא עכשיו, להיות בתפיסת המציאות כגורם הטוב והיחיד מעל הרגש ומעל השכל שלו. זה הכול. הוא משתדל להרגיש את המציאות כדבר אחד, למרות שהיא נראית לו כאלף ואחד דברים מחולקים ומפורדים. הוא דורש להרגיש את הבורא כמו שהוא, כטוב.

המקובלים בסך הכול נותנים לאדם כיוון, לְמה להימשך. מי שחושב שחוכמת הקבלה אומרת את מה שאומרת הדת, לא מבין שאם המקובלים לא יתנו לנו כיוון ויסבירו לקראת מה אנחנו הולכים ומה עלינו לזהות, לא נדע לאן ללכת. זה כמו שמביאים משחק לילד, ולפי המשחק הוא מתקדם. הוא לא יכול להתקדם ללא המשחק.

האדם לא יכול להתקדם לדרגה הבאה אם לא יהיה לו כיוון. ומשום שלאנושות אין כיוון, היא מגיעה לאין ספור דתות, אמונות ותורות פילוסופיות למיניהן, ולא יודעת כלום. כיוון, חייב להיות. כי אם האדם נמצא בדרגה נמוכה וצריך לעלות לדרגה יותר עליונה, חייב להיות משהו שמכוון אותו.

אלא גם לאחר שהמקובלים מכוונים את האדם, הוא בכל זאת נמצא בהסתרה וביגיעה. גם הגילוי בחוכמת הקבלה הוא גילוי "מעל הדעת", זאת אומרת שהאדם יוצא מחוץ לעצמו ומתחיל לראות את העולם הרוחני. ולא מדובר על כך שהאדם ממלא את הכלים שלו בצורה אגואיסטית, כמו שהוא משתוקק לכך עכשיו. אלא על פני הכלים הריקניים, נפתחת לו מציאות חיצונית, נפתח לו העולם הרוחני.

זה גילוי, אבל לא בכלים הנוכחיים של האדם. לכן המקובלים אומרים שהכלים העכשוויים שלנו אף פעם לא יתמלאו. הרצון לקבל לא נברא כדי למלא אותו, הוא נברא כדי לעמוד עליו, ולבנות מעליו את דמות הבורא שנקראת אדם.

אות פ"ב

ולפיכך, מוכרח כל אדם לעבור ה"מעבר" הזה, של הזמן מהסתר הפנים, וכשמשלים זה, אז זוכה להשגת ההשגחה הגלויה, דהיינו, לגילוי הפנים כנ"ל. ובטרם שזכה לגילוי הפנים, ואף על פי שרואה את האחוריים, אי אפשר לו שלא יבא פעם לידי עבירה, כנזכר למעלה (דיבור המתחיל "וצריכים" עיין שם היטב.

לימוד חוכמת הקבלה הוא לא בפרספקטיבה של תקופת החיים שלנו בעולם הזה, אלא הוא לימוד על כל המציאות. כמו שכותב האר"י בתחילת הספר "עץ חיים": "דע כי טרם שנאצלו הנאצלים ונבראו הנבראים, היה אור עליון פשוט ממלא כל המציאות" [1]. זאת אומרת, לפני הכול, לפני כל היקום שלנו, לפני התפתחות הדומם, הצומח, החי והמדַבר שבעולם הזה, ועוד לפני התפתחות העולמות הרוחניים – משם אנחנו מתחילים את לימוד חוכמת הקבלה.

לכן חוכמת הקבלה מתייחסת לחיי האדם בעולם הזה כחלק אחד מסך כל המציאות, למרות שהם החלק הכי חשוב מכל המציאות. כי בעולם הזה האדם מבצע את המשימה שלו להגיע לדרגת הבורא בעודו נמצא בעולם הזה, בחיים האלה. ובשבילו ובשביל המשימה שלו, נבראה כל המציאות.

אבל גם המשימה הזאת מתחלקת לגלגולים ולמצבים רבים. ולכן אנחנו צריכים לעבור את ה"מעבר" שעליו כותב בעל הסולם באות פ"ב, את ההתפתחות הזאת, כדי שהיא תקבע בנו כלים חדשים, הבחנות חדשות, ויכולת חדשה להרגיש, להבין ולהיות ככוח העליון.

וכדי להגיע לדביקות בכוח העליון, בבורא, צריך לרכוש את אותן התכונות שנמצאות בבורא. והתכונות האלה, כמו שכבר למדנו, נמצאות בנו מזמן ההכנה, מההכנה שלנו מלמעלה למטה, מאותה פעולה ראשונה של האור העליון בנקודת "יש מאין". מאותה פעולה שבה נבראה הנקודה, הרצון הגולמי, וממנה השתלשלה כל המציאות עד העולם הזה, על ידי השבירה, והשתלשלות החומר.

גם בעולם הזה קיימת התהוות החומר בארבע דרגות: דומם, צומח, חי ומדַבר. והיא ממשיכה בתוך המדַבר העובר את כל שלבי ההתפתחות שלו, עד שעל ידי הגלגולים שלו הוא מגיע למצב שמתחילה להתעורר בו הנקודה שבלב. גם הנקודה שבלב לא מתעוררת באדם בגלגול אחד. לכן כתוב: "אלף נכנסים לחדר, ואחד יוצא להוראה" [2]. זאת אומרת, שבמשך גלגולים רבים האדם נכנס ויוצא, נכנס ויוצא, עד שבאחד מהגלגולים, הוא כבר מממש את המשימה שלו. ומהעולם הזה, הוא משיג את העולם הרוחני.

ובו חוכמת הקבלה מטפלת, כלומר איך לפתח אדם שכבר יש בו נקודה שבלב, נקודה ברורה שאינה נעלמת ושוב מתעוררת, אלא נקודה שמאירה בו ונכבית קצת, רק כדי להניע אותו להתפתחות. האדם הזה הוא לא מאלה שיוצאים מהחדר, אלא הוא יוצא לאור, להוראה. אז הוא עובר את תקופת ה"מעבר" של הסתר כפול והסתר רגיל, שעליה כותב בעל הסולם באות פ"ב. עד שהוא מגיע למחסום ולשכר ועונש, להשגחה הגלויה.

כל אחד ואחד חייב לעבוראתה"מעבר"של זמןהסתרהפנים. ולא רק לעבור אותו, אלא לקבוע מתוך הסתר פנים והסתר פנים המתגבר, שהבורא הוא טוב ומיטיב, וש"אין עוד מלבדו". זאת אומרת, שבזמן הסתר הפנים, כל הזמן מתגברים הבלבול, הניתוק והערפול בהרגשה ובהבנה, והאדם בעצמו בכל זאת מחזיק בעקרונות הטוב ומיטיב ו"אין עוד מלבדו", למרות שהוא מרגיש ההפך בכל מיני אופנִים. הוא משתדל להחזיק בעקרונות האלה על ידי הספרים, ומשתדל במיוחד להיות שקוע בחומר הלימוד, ולהאמין מתוך הנקודה שבלב, שהחומר הזה בעצם פותח אותו ומביא אותו לתכלית.

אות פ"ב

ובטרם שזכה לגילוי הפנים, ואף על פי שרואה את האחוריים, היינו שרואה בצורה לא כל כך ברורה, אלא בערפול, בבלבול, את ההפך מטוב ומיטיב, ומ"אין עוד מלבדו", אז אי אפשר לו שלא יבא פעם לידי עבירה. זאת אומרת, אי אפשר שבהרגשה בתוך ליבו, ובהבנה בתוך שכלו, האדם לא יחשוב ההפך מהאמת. אלא הוא עובר הרבה מצבים כאלה שככתוב, אלף פעם ייפול צדיק וקם [3]. ומזה מגיע לדרגת צדיק, שהיא כבר מעבר למחסום.

ולא בלבד שאין בידו לקיים כל תרי"ג המצוות, משום, שאין האהבה באה בדרך הכפיה והאונס, בעל הסולם מדבר על קיום תרי"ג מצוות מתוך הנשמה שכוללת תרי"ג רצונות, ומתוך שכל הרצונות האלה חייבים להיות דומים לבורא בפעולת ההשפעה שלהם, בהשפעה החלטית. לכן מדובר על קיום תרי"ג מצוות, היינו, קיום תרי"ג תיקונים על כל רצון ורצון. ובעל הסולם מסביר, שאי אפשר לתקן את הרצונות האלה בבת אחת, אלא מתקנים אותם בכמה שלבים.

לפני שמתקנים כל רצון חייבים לסגור אותו, לצמצם אותו, להפסיק להשתמש בו, ולרצות לא להשתמש בו. זאת אומרת בתיקון הרצון לא פועלים בצורה מכאנית כמו בעולם הזה, כמו אדם שהחליט למשל שהוא לא שותה תה. השאלה היא, האם הוא בכלל רוצה לשתות תה, ואם הוא רוצה, מה הוא עושה כדי לא לרצות. מה הוא עושה כדי לא לרצות להשתמש ברצון בצורה כזאת.

לפני תיקון הרצון האדם בא למצבים כאלה, שהוא בודק את עצמו, את הטבע שלו, ורואה שהוא מדבר עוד לפני הטבע. הוא נולד עם תכונות, עם רצונות, עם דחפים, עם נטיות, ועכשיו הוא בודק איך הוא קובע לעצמו שינויים מלמעלה, על ידי מה. כאן האדם מגיע לאט לאט להכרת הרע. הוא מכיר שהרע הוא לא סתם רע, אלא שהוא נמצא בו מהטבע שלו. כמו שכתוב "עייר פרא אדם יולד" [4]. ורואה שהוא לא מסוגל לתקן את עצמו בעצמו, שאין לו שום כוחות בתוך עצמו.

אנחנו יכולים להגביל את עצמנו בצורה מכאנית חיצונית, זה לא אומר עדיין שמתקנים את הרצון. אלא את הרצון אפשר לתקן, כמו שלמדנו בתחילת ההקדמה, רק על ידי האור המחזיר למוטב [5]. ולכן כנגד תרי"ג רצונות יש "תרי"ג אורחין דאורייתא". כמו שבעל הסולם כותב בסוף המאמר "הקדמה לספר הזוהר", במקום שבו הוא מסביר על תרי"ג עיטין ותרי"ג פקודין, שכנגד תרי"ג הרצונות יש תרי"ג אורות שבסך הכול נקראים תורה. וכל אור ואור פרטי מתרי"ג האורות האלה מתקן רצון מתרי"ג הרצונות של הנשמה [6].

קודם מצמצמים את תרי"ג הרצונות משימוש "על מנת לקבל", אחר כך קונים כוונה "על מנת להשפיע", ולאחר מכן קונים גם כוחות "לקבל על מנת להשפיע", וזו בעצם ההתקדמות שלנו. מהסתר כפול עוברים להסתר רגיל, ואחר כך לשכר ועונש כשמתקנים גלגלתא עיניים, ואחר כך לאהבה כשמתקנים את האח"פ. בשכר ועונש קונים כלים דהשפעה, "להשפיע על מנת להשפיע", ובינתיים מצמצמים את הכלים דקבלה. ובאהבה, כשמתקנים את האח"פ, נמצאים ב"לקבל על מנת להשפיע", ומשתמשים גם בכלים דקבלה (שרטוט 1).

שרטוט 1

אם כן, בעל הסולם אומר שההסתר הוא זמן הכנה, ה"מעבר" (שרטוט 2). אחר כך, בשכר ועונש ובאהבה, נעשית העבודה עצמה. בשכר ועונש זה תיקון. באהבה זה תיקון של האח"פ, שלמעשה הוא כבר הפעולה עצמה שבאה מתוך האדם. ובסוף, אחרי שכר ועונש ואהבה, משיגים דביקות (שרטוט 2).

שרטוט 2

כל אחד חייב להגיע לדבקות בגלגול שמאפשר לו להגיע לדבקות. זאת אומרת, אם יש לו נקודה שבלב והוא לא רק נוגע בה על ידי חוכמת הקבלה, כלומר נכנס קצת ללימוד ונזרק בחזרה, מה שנקרא "אלף נכנסים לחדר, ואחד יוצא להוראה", אלא הוא נכנס, וממשיך עוד ועוד, עד שמגיע לדבקות (שרטוט 3).

שרטוט 3

ייתכן שגם השלב הזה ימשך כמה גלגולים, אמנם שבזמנינו זה לא קורה. מי שנמצא באופן החלטי בתהליך ההתעלות הרוחנית, הוא כבר מגיע. ובכל זאת יש כאלה שיוצאים, כאלה שבהם הנקודה שבלב עדיין לא התעוררה כל צורכה, ועל ידי כניסות ויציאות נוספות, אפילו לתקופת ההכנה, הם צריכים לקבל עביות נוספת לנקודה שבלב, ורק אחר כך להיכנס לתהליך.

"ולא בלבד שאין בידו לקיים כל תרי"ג המצוות, משום, שאין האהבה באה בדרך הכפיה והאונס", הכוונה היא לדרגת האהבה. ואהבה זו המצווה האחרונה, מספר תרי"ג (שרטוט 4), אלא אפילו בתרי"ב מצוות,במספר תרי"ב (שרטוט 4), גם כן אינו שלם, היינו, לא יכול לקיים. זאת אומרת, אינו יכול לתקן את עצמו אפילו בגלגלתא עיניים. כי אפילו, היראה שלו אינה קבועה כהלכתה, כנזכר למעלה. וזה סוד, אשרתורה היא בגימטריא תרי"א. כלומר, שהתורה קודמת לשתי המצוות, תרי"ב ותרי"ג . (שכל גימטריא הוא סוד אחוריים) היינוההכנה, שאפילו תרי"ב אינו יכול לקיים כהלכתן, וזה סוד לא לנצח ירי"ב, גם ירי"ב זו גימטריה , אלא סופו לזכות לגילוי הפנים, כאמור. שחייב להמשיך בתיקונים עד שקונה כלים דהשפעה, ועד שבעזרתם משתמש בכלים דקבלה ב"לקבל על מנת להשפיע".

שרטוט 4

שאלה: איך יכול להיות שבזמן ההסתר האדם צריך לקבוע ש"אין עוד מלבדו" ושהבורא טוב ומיטיב ?

לשם כך ניתנה לנו תקופת ההסתר. האם בתקופת ההסתר אנחנו מסוגלים לקבוע ש"אין עוד מלבדו" ושהוא טוב ומיטיב? לא. אבל חייבים להשתדל. להשתדל, ולראות שלא מסוגלים. ובכך אנחנו רוכשים את העביות, את הכרת הרע של הטבע שלנו.

בהסתר כפול ההסתרה הראשונה היא על הטוב ומיטיב, ההסתרה השנייה היא על "אין עוד מלבדו", על האחד (שרטוט 5). בהסתר אחד ההסתרה היא אחת, על הטוב ומיטיב בכלים, ואילו ב"אין עוד מלבדו" האדם כבר נמצא, בשבילו ה"אחד" כבר מוכן כביכול (שרטוט 5). מה זאת אומרת "מוכן"? יש לאדם הארה והוא איכשהו מזהה את הבורא, שהבורא נמצא מאחורי כל המקרים, גם אלה שבאים מתוכו וגם אלה שבאים מחוץ לו. הוא מזהה ש"אין עוד מלבדו", שזהו היסוד של כל הגישה שלנו למציאות, כפי שאנחנו לומדים.

שרטוט 5

את הטוב ומיטיב הוא עדיין לא יכול לקבוע בליבו, כי הכלים שלו עדיין לא מתוקנים. אדם לא יכול לשקר לליבו, אם הוא מרגיש סבל כלשהו, כלפי הבורא. ולא מדובר על סבל מזה,שידקרו אותו, כי ככל מקובל הוא ירגיש מזה כאב. אלא מדובר על סבל מתוך ההשגחה, שהאדם מייחס להשגחה את היחס הרע שיש כלפיו.

ודאי שעד המחסום האדם לא יכול להיות בטוח לגמרי בקביעת ה"אין עוד מלבדו", והטוב ומיטיב. ובדומה למגנט שפועל על חתיכת ברזל, זה תלוי בהארה מלמעלה שמחזיקה את האדם. וככל שהאור פועל, יותר או פחות, האדם מזהה את הבורא מ"אחוריים" ל"פנים", ומרגיש שהשגחת הבורא אליו טובה יותר או פחות.

הוא מרגיש את אותם הכאבים ואת אותו הרע, אבל אם האור מאיר יותר, הוא רואה את התהליך, הוא רואה את התכלית. אור החסדים, ממלא את כל השקעים, את כל החללים שברצון, ובצורה כזאת הרצון מצדיק את הקיום, למרות שהוא לא מלא. האור שבא, מחזיק את הרצון בצורה כזאת, בהשלמה, בהצדקה. עד כדי כך, שהאדם נמצא מעל הרצונות ומעל קביעת ה"אחוריים" שיש עוד כוחות בעולם, ובזה הוא מגיע למחסום. כך הוא משתדל לקבוע את היחס שלו.

לכן יש את מאמרי ספר "שמעתי". הם מיועדים לאלה שהם בעלי עבודה, ובמיוחד כשהם נמצאים בזמן ההסתרה. בשבילם אלה המאמרים שכל הזמן צריכים להתוות את הדרך, את הגישה הנכונה למציאות שהם מרגישים. בהדרכה הזאת ייחודה של חוכמת הקבלה. לפני הכול דווקא בזה היא שונה מכל יֵתר חלקי התורה. כי בחוכמת הקבלה מתחילים להסביר לאדם באיזו מציאות הוא נמצא, שהוא במציאות נסתרת. מסבירים לו מה נסתר, איך משחקים איתו עכשיו, איך הבורא עוקב אחריו, ומי עומד "מאחורי כותלנו" [7]. מסבירים לו איך הבורא משחק איתו, כלפי ההרגשה שלו וכלפי ההבנה שלו, כלפי מוחא וליבא. איך מתוך שמנענעים אותו, כמו ילד שרוצים שילך ומעמידים אותו ומתרחקים ממנו, הבורא לוקח אותו ומלמד אותו ללכת.

מה פירוש ללכת? "ללכת" פירושו, שהאדם יעשה צעד קדימה כשהבורא נסגר וימלא את החלל שנפתח לו. כשהבורא נסגר, האדם מרגיש יותר גרוע ופחות בטוח, הוא מבולבל. הוא לא יודע האם הדרך נכונה, האם הוא עושה משהו נכון בחיים. יש לו כל מיני הרגשות והסתרות, שקודם לכן לא היו לו. פתאום הוא נופל אליהן, יורד אליהן. ואת כל החלל הזה של חוסר הביטחון וחוסר ההבנה, את כל אותן ההרגשות הלא נעימות, הוא צריך להשלים.

אם אדם לא עושה צעד קדימה, לקראת ה"אמא" שכך היא מלמדת את ה"תינוק" ללכת, אז הוא לא מתקדם דרך ה"מעבר" בזמן ההסתר. כי להתקדם דרך ה"מעבר" נקרא, שבכל פעם האדם משתדל להשלים את הנפילה עם היגיעה שלו. מהיכן האדם לוקח את ההשלמה? כאן בא עניין הספרים וסופרים, כלומר קבוצה, לימוד, חשיבות ההפצה, חשיבות התיקון הכללי, כל מה שאדם יכול "לשתות" מספרי הקבלה. כי אין לו עוד ממה "לשתות".

ולא לחשוב שהירידה מגיעה כדי שנחכה עד שתעבור. דווקא הירידה היא זמן העבודה. אם אדם לא משתמש בצורה אפקטיבית, מועילה, בכל הזמנים שבאים עליו, אז במקום שתקופת ה"מעבר" תימשך משלוש שנים עד חמש שנים כמו שהיא באמת צריכה להימשך, היא תמשך עשרים שנה.

מה שנקרא, האדם לא מברך על הרע כשם שהוא מברך על הטוב [8]. כי מעבר למחסום כבר אין רע. רק לפני המחסום מדובר על הרגשת הרע ועל ההבנה שלו. והבעיה הגדולה שנמצאים בה לפני המחסום היא, איך להחזיק את עצמנו, רק על ידי הכוח הכללי, איך להחזיק את כולם יחד, כפי שכותבים המקובלים, כך שהמטרה תהיה כל הזמן ברורה ומבוררת, ויהיו לנו הבנה ויחס נכון להשגחה. כי הכול מתחיל מזה.

כי אם יש לאדם ירידה, אז סימן שהוא מתקדם. סימן שמוסיפים לו עוד רצון לקבל. כי מה שהוא צריך, זה רק לעלות על פני כל האגו שלו, ואז הוא נוגע במחסום ועובר אותו (שרטוט 6). הרצון שלו מתגלה, ושמים לפניו הרבה סתירות, בלבולים והרגשות לא נעימות.

שרטוט 6

הכול קורה מתוך הרצונות הריקניים של האדם, שמתגלים. כמו שבעל הסולם כותב במאמר "הסתר וגילוי פנים של ה' יתברך", כשהאדם נכנס להסתר, נראה לו שכל העולם נאור, ודווקא כל אלה שלומדים או מלמדים קבלה לא יודעים מה הם עושים, שהם פועלים ללא שכל. וכשהוא מקבל עליה, אז נראה לו ההפך, שכל העולם לא שווה כלום, שכולם כ"בהמות נדמו" [9], ורק לומדי הקבלה חשובים לו [10]. כך האדם נזרק, כי עליו להבין ולהיות מאוזן בין כל חלקי המציאות.

שאלה: האם בזמן הנפילה, כשבאים מחשבות ובלבולים, העבודה של האדם היא להידבק בקבוצה או להידבק בבורא?

העבודה היא להידבק בבורא. אבל אין אמצעי אחר חוץ מקבוצה. כי במה הוא ידבק? להידבק בבורא נקרא להידבק ל"תכונת ההשפעה". ואם בזמן הירידה האדם רוצה איכשהו להמחיש אותה במשהו, אין לו ברירה אחרת, אלא רק לראות דרך הקבוצה, ההפצה, דרך מה שמחוץ לו, האם הוא נמצא בתכונת ההשפעה, או לא.

להתבטל כלפי הקבוצה, זה להתבטל כלפי העיקרון של ההתקדמות.

שאלה: איך מקבלים כוחות להמשיך ולא לצאת מהדרך, אם החושך בא יחד עם אי הצדקת הבורא?

העבודה הזאת היא העיקר. למדנו כבר מה שבעל הסולם כותב באות ד': "ובמבואר תבין דבריהם כמשמעם, כי אמת הדבר ונכון מאד, שהשם יתברך בעצמו מניח ידו של אדם על גורל הטוב, דהיינו על ידי שנותן לו חיי נחת ועונג, בתוך החיים הגשמיים המלאים יסורים ומכאובים וריקנים מכל תוכן, שבהכרח נעתק האדם ובורח מהם [11]. מה עושים לאדם? מכוונים אותו. נותנים לו חיים לא כל כך טובים, ריקניים, ונותנים לו להרגיש שבאיזשהו מקום, יש לו תשובה, ששם יש לו אור, ניצוץ. ועל ידי זה מכוונים אותו.

ובמה מכוונים אותו? "ודבר הבחירה של האדם היא רק לענין החיזוק, כי ודאי עבודה גדולה ויגיעה רבה יש כאן, עד שיזכך גופו ויוכל לקיים התורה ומצוות כהלכתם, דהיינו לא להנאת עצמו אלא כדי להשפיע נחת רוח ליוצרו". כאן עניין הבחירה. ולכן, כמו שלמדנו, כל הבחירה נוהגת דווקא בזמן ההסתרה, בהסתר כפול ובהסתר רגיל.

כשקצת מאיר לאדם, כשהוא מרגיש את עצמו טוב, כשהוא מרגיש שהוא באמת מתקדם למשהו, אל האור, אז הוא לא צריך שום חיזוק, ובזה אין לו שום בחירה. אם מאיר לאדם משהו מקדימה, אז לוקחים ממנו את הבחירה. כמו כל חיה הוא עובד לפי הרצון שלו. הוא רץ מהדברים הרעים אל הדברים הטובים, ובריצה הזאת אין שום פעולה ושום התקדמות. אמנם נראה לו שהוא מתקדם ופורח, והוא בהתלהבות, אבל זה לא כך.

אלא דווקא בזמן שלוקחים מהאדם את ההרגשה הטובה, והוא נמצא בהרגשה לא נעימה, ומבלבלים אותו, והוא לא יודע האם הוא נמצא בדרך או לא, דווקא אז, בזמן שיש לו ריקנות פנימית, יש לו בחירה להתקדם או לא. להתקדם על ידי בחירה וחיזוק, כמו שאומר בעל הסולם. רק אז יש עניין של חיזוק, כי הוא חלש, כי הוא לא רוצה את דרך, כי הוא לא רוצה שום דבר.

מי שכבר נפל יודע שהוא בעצמו לא יכול לעשות שום דבר. כמו שכתוב, אין אסיר מתיר את עצמו מבית האסורים [12]. האדם לא מסוגל לזה, ולא דורשים ממנו את זה. כי הכלי שנשבר, "אדם הראשון" שנשבר, נשבר לחלקים שכתוצאה מהחיבור ביניהם, הם מתחברים יחד לכלי המתוקן. כל התיקון הוא רק בחיבור, רק ב"ואהבת לרעך כמוך" [13].

ויש לפנינו הזדמנות כזאת. יש לנו קבוצה שעוסקת בזה. היא מחזיקה את עצמה כקבוצה, רק כדי שהתיקון שיש בין חבריה ימלא אותם החללים בזמן הירידה. בפועל, בזמן שהאדם נופל, הוא צריך לבטל את עצמו כלפי הקבוצה עוד יותר, ולקבל מהחברים גדלות וחשיבות המטרה, את ההבנה ואת ההרגשה שהבורא הוא טוב ומיטיב. ואם הוא מבטל את עצמו כלפי הקבוצה, זה כמו שהוא מתבטל כלפי מערכת "אדם הראשון", ואז הוא מקבל מהקבוצה, מקבל ממש.

וזה נקרא שהאדם בעצמו, ביגיעה שלו, מתוך שביטל עצמו כלפי הקבוצה, קיבל ממנה הכרת הטוב ומיטיב, ו"אין עוד מלבדו", ובזה מילא את החלל של הירידה, שהבורא בכוונה הכין לו. אז נקרא שהוא עלה ממקום אחד למקום אחר, ממצב עשרים וחמש למשל למצב עשרים ושש (שרטוט 7). במצב עשרים וחמש הוא קיבל תוספת אגו, ועם תוספת האגו הזאת, הוא עלה על ידי כוח הקבוצה, וכך פעם אחר פעם. "מציון תצא תורה", זאת הדרך.

שרטוט 7

שאלה: כל עוד האדם נמצא בהסתרה, האם ההתרשמות שלו מהחברים ומהקבוצה היא תמיד שקרית?

ודאי שההסתרה פועלת בו גם כלפי הקבוצה, כלפי המורה, וגם כלפי הספרים וכלפי המחבר. כלפי כל דבר ששייך להתקדמות, פועלת ההסתרה. ולכן עולה השאלה, איך האדם יכול לדעת אם הוא נמצא במקום הנכון? אם הוא קורא בספרים הנכונים? אולי הכול נמצא תחת הסתרה ואין לו ברירה אלא להמשיך ללמוד במקום שאליו היגיע? לא, הוא לא חייב. גם בעל הסולם אומר, שהוא חייב לנסות במקום אחר.

אלא שאת המטרה של המקום שבו הוא לומד, האדם צריך לבדוק בהתאם למה שאומרים המקובלים. כלומר, האם המטרה מתממשת במקום, האם הוא לומד מספרים שמדברים במפורש על התקדמות, ועל המטרה שהיא דבקות, ומדברים על האופן המעשי. האם הוא נמצא בקבוצה שמממשת את הכתוב בצורה חיצונית ובצורה פנימית. ואם כן, אז עליו להתחזק. זה נקרא שהוא נכלל בתומכים החיצוניים, בספרים ובסופרים.

אות פ"ג

והנה, מדרגה ראשונה של גילוי הפנים, שהיא השגת השגחת שכר ועונש בבירור המוחלט, אין זו באה לו לאדם, אלא על ידי ישועתו יתברך, שזוכה בפקיחת עינים בתורה הקדושה, בהשגה נפלאה, ונעשה כמעיין המתגבר כרבי מאיר (אבות פ"ו).

מזמן ההכנה בהסתר כפול והסתר רגיל האדם עובר לגילוי אחד בשכר ועונש, ולגילוי כפול בדרגת האהבה (שרטוט 8). הוא נקרא כפול, כי הוא פועל גם על הכלים דקבלה. וכדי לעבור מהסתר לגילוי, כמו גם בהתקדמות בתוך ההסתר לקראת המחסום, לעבר המחסום, האדם חייב את כוח האור, כוח רוחני, שכל הזמן ישפיע עליו. ולכן הוא כל הזמן משתדל להיקלט בקבוצה ולהתחבר לספרים ולסופר, כי על ידי זה הוא ממשיך על עצמו את האור המחזיר למוטב.

שרטוט 8

אבל הפעם הראשונה שבה האדם מרגיש בפועל ובגלוי שהאור פועל עליו, ולא כמו שהוא מרגיש זאת לפעמים בזמן ההסתרה, היא כשהוא נכנס לגילוי הראשון. וכשהוא נכנס לגילוי הראשון, אל לנו לחשוב שהוא כבר יכול "להתפרע" ולעשות מה שהוא רוצה. אלא כל פעם הוא מטפס על שלב נוסף ברצונות שלו.

כמו שמלמעלה למטה יש ברצונות שלנו, י' ה' ו' ה', או דרגות א' ב' ג' ו-ד' דעביות, כך גם בדרך חזרה אנחנו מתקינים את המסכים על הרצון לקבל שלנו בדרגות א' ב' ג' ו-ד' דעביות. אבל התיקון הוא תיקון באור שמחזירו למוטב, והוא מתחיל לעבוד עם האורות ועם הכלים, בצורה יותר ברורה. ודאי שיש עוד עליות וירידות, וכל פעם מתגלה רצון לקבל יותר גדול, אבל הוא כבר מכוון בברור כלפי הבורא.

אם בזמן ההסתרה האגו של האדם פעל עליו מצד שמאל כדי לבלבל אותו ולהסתיר ממנו את הטוב ומיטיב ואת "אין עוד מלבדו", ולא היה ברור לו כל כך שהטבע שלו מנוגד לבורא, אז עכשיו, בזמן שהוא כבר נמצא בשכר ועונש, מתחיל להיות ברור לו מה זה ימין ומה זה שמאל, ושהוא נמצא בין שני הכוחות האלה. ברור לו ששמאל זה הכוח שלו, אבל הוא כבר לא רוצה להזדהות איתו.

הוא רואה את הכוחות האלה כטבע החיצון, שפועל עליו מבפנים, ושעובד מול הבורא. וכך האדם כבר מתחיל לסדר את עצמו בפנים, בין שני הכוחות, הקדושה והטומאה. ורואה את עצמו כאחראי על שני כוחות הטבע ועל היחס הנכון ביניהם, ומתחיל לזהות שהם המרכיבים של הנשמה שלו. מהם הוא כבר מתחיל להרכיב את גלגלתא עיניים של הנשמה.

שאלה: אחרי שאדם מגיע לגילוי כפול, איך מתבטאת הפעולה שלו כלפי הקבוצה?

באף שלב לא נוכל לדעת באיזה מצב האדם נמצא, לא בגילוי, לא בהסתר כפול ולא בהסתר שאינו כפול. זאת משום שתמיד אנחנו פוסלים או מצדיקים לפי התכונות שלנו, ולא לפי אמיתיות המצב שבו האדם נמצא. מחוץ לנו, אנחנו לא יכולים לזהות או להרגיש שום דבר. אנחנו רק יכולים לומר בצורה כללית, אם האדם שייך להתקדמות הרוחנית, או לא.

פשוט רואים לפי היחס שלו, האם הוא נגד הלימוד והשימוש בחוכמת הקבלה, האם הוא מבין מהי מטרת בריאת האדם, או שאינו נמצא בזה כלל והוא עדיין בחזקת "בהמה" שקיימת בעולם הזה. כי "אדם" נקרא מלשון "אֶדמה לעליון" [14], מי שמשתוקק לדביקות. הנקודה שבלב היא שנקראת אדם. כדברי הכתוב: "אתם קרויים אדם ואין אומות העולם קרויים אדם" [15].

על האדם אפשר לומר רק האם הוא שייך לשיטת התיקון, לפי היחס שלו לשיטת ההתקדמות הרוחנית, לחוכמת הקבלה. אמנם בתלמיד המתחיל אפשר גם לזהות ולראות איך הוא פועל, אבל אדם שכבר נמצא ברוחניות, אי אפשר לזהות באיזה מצבים הוא נמצא, לא בגרועים יותר ולא בטובים יותר. אין במה לזהות אותם. אם הוא נמצא תחת המסך, אז השינויים שבו הם רק כלפי חוץ, כלפי העולם. כמו אמא שמשתנה כלפי התינוק: היא יכולה להתרגז עליו, היא יכולה ללטף אותו, אבל זה לא פועל על האהבה שלה כלפיו.

לכן אם אדם שעבר את המחסום נמצא בירידה, או להפך בעליה, אדם אחר לא יוכל לזהות זאת מחוץ לו. העליות והירידות ברוחניות הן לא באכזבה או בבלבול בדרך. דברים כאלה אין אצל המקובל. המקובל נמצא בקשר עם כוחות אלוקיים. הוא יודע מה הוא עושה ואיפה הוא נמצא. הבעיה היחידה שלו היא איך להשתמש בהשגות שלו כלפי התחתונים. איך להביא להם את המנה הנכונה בכפית קטנה. זה מה שהמקובלים מחפשים כל הזמן, איך לרדת, ולהלביש את עצמם בצורה ברורה יותר, שיבינו אותם.

לכן אף חיצון לא יכול להבין את המקובל. הרוחניות היא מציאות אחרת לגמרי. המקובלים מקבלים את המציאות שאנחנו חווים, כקטע קטן מסך כל התהליך האינסופי, ובהתאם לכך היחס שלהם. המקובלים מתייחסים למציאות שלנו כמו לתינוק, כמו לדבר הקטן ביותר, אבל החשוב ביותר. וחוץ ממנו יש עולם ומלואו.

צריך להבין שאלה שני הפכים במקום אחד.

ובכל מצוה שבתורה הקדושה, שכבר קיים אותה מתוך היגיעה מבחירתו, זוכה ורואה בה את שכר המצוה המיועד לו לעולם הבא. וכן ההפסד הגדול שבעבירה. על כך נלמד בהמשך.

אבל כשאנחנו עוברים באותו ה"מעבר" של הסתר כפול והסתר רגיל, בכל תרי"ג הרצונות שלנו (שרטוט 9), אנחנו לא מזהים אותם. כי אנחנו נמצאים בהסתר כפול והסתר רגיל. אנחנו לא יכולים להבחין מה עושים בכל רצון ורצון, ובאיזה מצב נמצאים ומה מרגישים בכל רצון. אבל אנחנו עוברים בתרי"ג הרצונות גם בלא מודע. כמו תינוק שגדל ולא יודע איך הוא גדל ולמה צריך לגדול.

שרטוט 9

תארו לעצמכם מה היה קורה אילו אנחנו היינו צריכים לקבוע בכל יום, בכל שנייה, איזו מערכת בגוף הגשמי שלנו צריכה לעבוד ובאיזה קשר עם יתר המערכות. מה היה קורה אילו אנחנו היינו קובעים את חילוף החומרים ואת ההתקשרות בין כל חלקי הגוף. ולא היה בידינו מחשב, ולא נייר, ולא מכשור אחר שיכול לעבור על כל הפעולות שקורות בגוף בשנייה אחת. וזה בסך הכול הגוף הקטן שלנו. אנחנו עדיין לא מבינים כלום מתוך כל אין סוף הפעולות שנעשות בגוף בצורה כימית, חשמלית, ביולוגית, אטומית ומולקולארית. אפילו לא בצורה פיזיולוגית פשוטה, כמו שהן קורות בבחינת חי בעולם הזה.

לכן גם במצב ההסתר צריך להבין, שאנחנו עובדים עם אותה מערכת, ואלפי פעולות קורות בה כל שנייה. ועלינו לעבוד רק עם מה שמזוהה לנו. אבל באמת, אנחנו עוברים על כל תרי"ג הרצונות, ועד שלא מסיימים לעבוד איתם, ולקבוע כלפיהם את מידת היגיעה מסוימת שעלינו לתת, אנחנו לא עוברים מחסום. כמו שאומר בעל הסולם באות נ"ד, שאחרי שה' יתברך רואה שהאדם נתן את היגיעה שלו, אז הוא זוכה לגילוי פנים.

וכאן בעל הסולם אומר, בכל מצוה שבתורה, שכבר קיים אותה מתוך היגיעה מבחירתו, היינו בכל מה שהאדם רוצה ומנסה לקיים מתוך ההסתר של טוב ומיטיב ושל בורא אחד. זאת אומרת, שבכל רגע בחיים שלו הוא משתדל לקבוע, שזה בא מהטוב ומיטיב, ומכוח אחד. אם הוא מחזיק את עצמו בצורה כזאת כשהוא נמצא בקבוצה, בלימוד, בהפצה, בבית ובעבודה, אז הוא מתחיל לראות, איך המערכת האחידה הזאת מטפלת בו, כמו אמא בתינוק.

ואז הוא נכנס למצב שכבר מתחיל לקיים את הפעולות, את התיקונים על הרצונות שלו. כי אין פעולות רוחניות נוספות או פעולות בכלל, אלא רק על תרי"ג הרצונות שבנו.

האדם מתחיל לתקן את הרצונות שלו בצורה של גילוי הראשון,"אחר שרואה השם יתברך, שהאדם השלים מידת יגיעתו", כפי שכותב בעל הסולם באות נ"ד, "וגמר כל מה שהיה עליו לעשות בכח בחירתו והתחזקותו באמונת השם יתברך, אז עוזר לו," הבורא, "וזוכה להשגת ההשגחה הגלויה". זאת אומרת, עד שאנחנו לא עוברים על כל תרי"ג הרצונות שלנו, בכל מה שצריך שנגיב אליו, אנחנו לא עוברים את המחסום. כאן הבחירה של האדם. לנקודה זו ממש מכוונים דברי החכמים, באמרם שהכול תלוי באדם. וזירוז הזמן הוא רק על ידי הכוחות שהאדם יכול לקבץ מהסביבה. העיקר זה הסביבה, כמו שלומדים על בחירה חופשית.

שאלה: איך אדם יודע אם הוא בהסתר? איך הוא יכול למדוד את ההתקדמות שלו, ועד כמה הוא רחוק מהמחסום?

אדם באמת לא יודע שהוא נמצא בהסתר. גם כעת אנחנו נמצאים בהסתר מרוחניות, אבל כיצד נדע זאת? אם אנחנו לא ראינו רוחניות אף פעם, אז שום דבר מהרוחניות לא נסתר מאיתנו. אם נצא לרחוב ונשאל בני אדם, האם הם נמצאים בהסתרה, ישלחו אותנו לאשפוז.

אדם מרגיש הסתר רק ממה שהוא כבר זיהה, ועכשיו הוא מרגיש שזה נסתר ממנו. וחוץ מהרוחניות יש עוד הרבה דברים אחרים שנסתרים. אז על איזה הסתר מדובר? מדובר על הסתר של הנהגת הבורא כלפי הנבראים, שברא את הנבראים כי מטֶבע הטוב להיטיב. הסתר מטוב ומיטיב ומכוח אחד, "אחד יחיד ומיוחד".

שני הדברים האלה, הטוב ומיטיב והכוח האחד, קיימים באין סוף, לפני הבריאה, כשורש, כ"עצמותו". על "עצמותו" אנחנו לא מדברים, אבל כש"עצמותו" מציג את עצמו כלפי הנבראים העתידיים, הוא מציג את עצמו כטוב ומיטיב, כי מִטֶבע הטוב להיטיב, וככוח אחד. זאת אומרת, שהוא פועל רק בכוונה להיטיב. וכשאדם במשך החיים שלו אחרי תהליך הירידה שלו למטה, מתחיל לחפש, אם הוא נמצא בהעדר של אותה ההרגשה של טוב ומיטיב ושל כוח אחד, זה נקרא הסתרה.

את ההסתרה הזאת, אנחנו עוד לא מבינים. היא מתחילה מסתם ייאוש וריקנות, כשהאדם לא יודע מה חסר לו בחיים. הוא נכנס לכל מיני עסקים, ולכל מיני "שיגעונות", ואינו יודע מה לעשות עם עצמו. עד שמתחיל לגלות בצורה ברורה יותר, שחסר לו לדעת את משמעות החיים. אז הוא מגיע לשאלה: "מה הטעם בחיינו?", כפי שבעל הסולם כותב ב"הקדמה לתלמוד עשר הספירות" באות ב', ומתחיל להתקדם.

הכול נעשה בבירור של ההסתרה. ואחרי שמברר את ההסתרה, את הרצונות הריקניים, בהסתר כפול והסתר אחד, הוא מתחיל לתקן את הרצונות האלה ולמלא אותם. וכשהוא מתקן את הרצונות האלה, את אותם תרי"ג הרצונות שגילה בהסתר, שלא ירצו לעצמם, זה נקרא שהוא רוכש גלגלתא ועיניים, או שכר ועונש.

על ידי מה הוא רוכש גלגלתא עיניים? באות ע"ו בעל הסולם אומר: "עולמך תראה בחייך, ואחריתך לחיי העולם הבא". אבל הוא עוד לא הסביר מהו שכר לעולם הבא. בהמשך נלמד למה ואיך קורה, שאדם צריך לאורות המקיפים שמאירים לו, לראות את העתיד שלו.

אבל הכול מתרחש באותם תרי"ג הרצונות, אותם תרי"ג הרצונות שבעת ההסתר האדם מגלה את העמקות שבהם, את הריקנות שבהם, ומשתדל לעבוד עם הריקנות הזאת כאילו שהם לא ריקניים. אין לו כלום, אבל הוא כביכול לא זקוק ליותר. הוא לא זקוק לכלום. ואינו רוצה שימלאו לו את הרצונות הריקניים.

וכשאדם מגיע למצב של "חולת אהבה אני" [16], נגמרת תקופת ההסתרה. הוא כבר רוצה להשפיע, הוא רוצה להיות בהשפעה, על פני כל הריקנות שתתגלה. אז הוא עובר את המחסום, ומתחילה תקופת שכר ועונש, כשהוא קונה כלים דהשפעה.

זאת אומרת, בהסתרה האדם רק מתעלה עם הנקודה שלו, מעל תרי"ג הרצונות הריקניים. ואילו בשכר ועונש הוא כבר קונה את הכלי דהשפעה (שרטוט 10). הוא כאילו הופך את תרי"ג הרצונות להשפעה. ובדרגת האהבה, הוא כבר ממלא אותם כדי להשפיע.

שרטוט 10

החלק שבו נעסוק הוא חלק מיוחד מאוד של ה"הקדמה לתלמוד עשר הספירות". וגם אם עדיין לא יכולים להרגיש כל כך על מה בעל הסולם מדבר בחלק זה, אפשר להבין במקצת את הבעיה שבו.

הרצון שלנו הוא לקבל ולא להשפיע, זה הטבע שלנו. השאלה היא איך על ידי הטבע הזה, שהוא רצון לקבל, אנחנו יכולים להתקדם לקראת ההשפעה. כלומר, אם אנחנו עושים משהו והתוצאות שאנחנו מקבלים שליליות לרצון לקבל, איך נוכל להתעלות מעליהן ולהמשיך כאילו הן שכר? ואם התוצאות חיוביות, איך נוכל לא לקבל אותן לעצמנו? הרי הן כבר כמו שכר בתוך הרצון לקבל.

בסופו של דבר האדם מתקרב לאלוקות, ואמנם שהאלוקות זו השפעה, עליה להיות מורגשת בכלים של האדם כתענוג, כהתפתחות. זאת אומרת, מצד אחד האדם צריך ללכת לקראת דברים שליליים לטבעו הנוכחי, ומצד שני הוא צריך לראות את הדברים האלה כשכר וככוח מקדם. זאת הבעיה.

ובעל הסולם מסביר, עד כמה שאפשר להסביר, שהעניין הוא "עולמך תראה בחייך". כלומר, לראות את השכר, את המילוי, את המטרה ובכל זאת לא לגעת בו, כך שנוכל להשתמש בשכר רק להתקדמות.

אות פ"ד

ואף על פי, שעדיין לא הגיע השכר לידו, כי שכר מצוה בהאי עלמא ליכא [כי אין שכר מצוה בעולם הזה] , עם כל זה מספיקה לו ההשגה הברורה הזאת מכאן ואילך, להרגיש התענוג הגדול בעת עשיית כל מצוה, כי כל העומד לגבות כגבוי דמי.

האדם לא מקבל את השכר בפועל, ממש עכשיו. אבל הראיה עצמה, כלומר, אותו הכוח שעוזר לו להיות המשפיע, מצייר לו גם את התענוג העתידי. תענוג שיקבל מתוך שיעלה לתכונת ההשפעה ההחלטית, ויתכלל בכל כוחות ההשפעה הפרטיים בגמר התיקון. וראיה זו משמשת לו כהווה.

למשל, כסוחר שעשה עסק והרויח בו סכום גדול, אף על פי שעתיד הריוח להגיע לידו לאחר זמן רב, מכל מקום אם הוא בטוח בלי שום צל של ספק קל, שהריוח יגיע לידו בזמן, הרי אצלו השמחה שוה, כמו שהגיע לידו תיכף.

זו רק דוגמה, בעל הסולם מביא אותה רק כדי שנבין על מה מדובר. אם אדם בטוח בעתיד כמו בהווה, אז הוא שמח, וקשור לעתיד ומרגיש אותו ודבוק בו כמו בהווה. בדומה לכך, גם לאלה שעולים לקראת הדבקות בבורא, לא חסר דבר. כי אם הם בטוחים שהם יכולים להגיע לדבקות – זאת אומרת לתקן את כל הרצון האגואיסטי שעוד נשאר בהם, בכל מיני צורות שהם אפילו עוד לא מכירים – אם הם בטוחים שזה אכן יקרה מתוך שהם יעלו מעל לכל הצורות שמתעוררות, אז ודאי שהם בטוחים שיגיעו לתכלית.

כך האדם יכול להשתמש בכוח הזה, הכללי, העתידי, שמתגלה אליו, כמו בהווה. והכוח הזה עוזר לו לשלוט על מה שמתעורר בו עכשיו, לצורך התיקון.

אות פ"ה

ומובן מאליו, שהשגחה גלויה כזאת מעידה עליו שמכאן ואילך יתדבק בתורה ומצות בכל לב ונפש ומאד. כי הוא מרגיש את התכלית שתהיה לו. שהוא יהיה כל כולו בהשפעה, בדבקות בבורא, שבכל לב ונפש הוא יהיה בתכונת ההשפעה הנמצאת בתוך הכלים שלו משורשם. והכוח הזה, הביטחון הזה, הוא אותו הכוח, שמבטיח לו שלא יכשל עוד.

וכן שיפרוש ויברח מהעבירות כמו שבורח מפני אש, ואף על פי שאינו עוד צדיק גמור כנזכר למעלה, משום שלא זכה עדיין לתשובה מאהבה, מכל מקום, הדביקות הגדולה שלו בתורה ומעשים טובים עוזרת לו לאט לאט, לזכות גם כן, בתשובה מאהבה, דהיינו המדרגה הב' של גילוי פנים. זאת אומרת האדם הגיע למצב שהאור העליון, המצב שהתגלה, פועל עליו כך, שהוא מוכן בתיקון הכלים ללכת להתגבר אפילו על הכלים דקבלה, שיהיו "על מנת להשפיע". על ידי האור העליון, על ידי הגילוי שיש לו, הוא עלה במה שאפשר לכנותו "מדרגת השכנוע" למדרגה כזאת, שהוא כבר נמצא במצב שיכול לתקן את כל מה שיבוא.

שאלה: הגילוי הזה נשמע דווקא כמו הפרעה, כאילו אומרים לאדם "מובטח לך. אתה תרוויח".

אבל הוא ירוויח השפעה. הוא בטוח יגיע למצב, שכל כולו יהיה להשפיע, כולו מתוקן. זה השכר שלו. זה נקרא דבקות בבורא.

ההבטחה הזאת לא מתגלה כך סתם. כל התהליך של "עולמך תראה בחייך" מתגלה מתוך ההשתלשלות משלם לבלתי שלם, שהייתה לפני כן מלמעלה למטה, ושעכשיו מתגלה בצורה הפוכה, מבלתי שלם לשלם. מדוע היא מתגלה לאדם כך, שהוא רואה "עולמך תראה בחייך"? כי בלי התנאי הזה הוא לא יכול לגשת לכלים דקבלה שלו ולהתחיל לתקנם. הוא לא יכול להתקשר לנשמות האחרות. אל הנשמות האחרות הוא צריך לגשת מתוך הכוח הכללי, ורק עכשיו הוא מתחיל להשיג שהתיקון הוא דווקא בזה.

התיקון שתיקן את עצמו עד כה בהשפעה, הוא רק הכנה. הוא גמר את התיקון בתשובה מיראה ונעשה צדיק שאינו גמור. הגלגלתא עיניים שלו מתוקנים וכולו בתכונת ההשפעה. אבל זו לא התכלית. התכלית היא שיתחבר עם הנשמות האחרות במערכת אחת, כמו שהיה לפני השבירה. הרי אף אחד בעצמו לא התקלקל, כל אחד התקלקל בקשר שלו עם האחרים. הקלקול לא נעשה בתוך הנשמה, אלא בקשר שלה עם הנשמות האחרות. ואת הקשר הזה האדם ניגש לתקן עכשיו.

כדי לתקן את הקשר הזה, הוא צריך כוחות גדולים יותר מהכוחות הפרטיים שיש בו, שתיקן עד כה. כדי להתקשר עם הנשמות האחרות, הזרות לו, הוא צריך כוח מחוצה לו. הוא חייב כוח נוסף שאין בו.

לכן זה נקרא "עולמך תראה בחייך", זאת אומרת, שהוא עדיין לא יכול לגלות, עדיין אין לו כלים לגלות את הכוחות, אבל הם לידו – לא בתוכו, אלא לטובתו. אם הוא ירצה לתקן את היחס שלו עם הנשמות האחרות, בצד יש לו כוחות בשביל זה. מהם הכוחות? ראיית העתיד. בלי הכוח הזה האדם לא יכול לתקן את היחס שלו עם הנשמות האחרות, כי זה כבר תיקון השבירה ממש. עד עכשיו הוא רק תיקן את עצמו, זאת אומרת, שהוא רק הכין את עצמו לתיקון.

עכשיו, בקשר שלו עם האחרים, הוא מדמה את עצמו לבורא. כי הקשר שלו עם האחרים הוא שמביא אותו לאהבה, לתכונת הבורא. בבורא אין יראה, בבורא יש רק אהבה. באדם צריכה להיות יראה לפני האהבה, כי האדם בונה את האהבה על פני הרצון לקבל שלו.

להתעלות מעל הרצון לקבל, נקרא לרכוש יראה. ולהתקשר עם האחרים מעל הרצון לקבל, נקרא אהבה. בבורא יש רק אהבה, ובאדם צריכות להיות שתי פעולות על פני הרצון: קודם כל יראה ואחר כך אהבה.

ואז יכול לקיים כל תרי"ג המצוות בשלימות, ונעשה צדיק גמור.

אות פ"ו

ועתה מובן לנו היטב, מה שהקשינו בענין השבועה, שמשביעין את הנשמה טרם ביאתה לעולם הזה, אשר אפילו כל העולם אומרים לך צדיק, אתה תהיה בעיניך כרשע, זאת אומרת, כנגד מה שכל העולם אומר, הוא רואה את העתיד, את מה שלפניו לתקן, ואיך בדיוק הוא צריך לכוון את עצמו לתיקון.

שהקשינו, מאחר שהעולם כולו מסכימים עמו שהוא צדיק, למה מחויב להחזיק עצמו כרשע, וכל העולם כולו לא יהיה נאמן לו. מי זה "העולם כולו"? מי צריך או לא צריך לומר לו שהוא צדיק? מי מבני העולם מבין בכלל במה שקורה לו? מה המשמעות של כל האמרות האלה, האם הן הבחנות בתוך האדם, שמובאות לנו כאמרות?

ויש עוד להוסיף להקשות, על הלשון "ואפילו כל העולם כולו אומרים וכו'", מה ענין העדות של העולם כולו לכאן, והלא האדם יודע בעצמו יותר מכל העולם כולו, והיה לו להשביעו שאפילו אתה יודע בעצמך שצדיק אתה, וכו'.

וביותר קשה, הלא גמרא מפורשת היא (ברכות ס"א), אמר רבא, לֵידַע אִינִישׁ בְּנַפְשֵׁיהּ [שחייב אדם לדעת בנפשו] , אם צדיק גמור הוא אם לאו, עד כאן לשונו. הרי, שיש חיוב ומציאות להיות באמת צדיק גמור, ולא עוד, אלא מחוייב לחקור ולידע בעצמו את האמת הזו, ואם כן, איך משביעים את הנשמה, שתמיד תהיה בעיניה כרשע, ושלא תדע לעולם את האמת בעצמה, אחר שחז"ל חייבו את ההיפך, כמבואר.

יש הרבה שאלות על התנאי הזה, שלפיו אדם חייב לומר לעצמו שהוא רשע. שאלה ראשונה היא, האם האדם אף פעם לא צריך להיות צדיק? ואם הוא לעולם לא צריך להיות צדיק, לא ברור מתי הוא מגיע למצב, שהוא מסכים שהוא צדיק, שכך נראה לו, שכל העולם אומר כך. שאלה נוספת היא, למה הוא מחויב להאמין לההפך ממה שהעולם אומר? האדם הרי נוטה להאמין לכל מי שאומר לו שהוא צדיק, נוח לו להסכים עם זה. ואנחנו מדברים על מי שכבר התעלה מעל הרצון לקבל שלו ורכש את תכונת ההשפעה במלואה. יש לו גלגלתא עיניים, יש לו כלים דהשפעה. איזה קלקול עוד יכול להיות לאדם כזה? הוא הגיע כבר לדרגת בינה. מה עוד אפשר לתקן?

זאת אומרת, נראה שכל המצבים האלה הם תנאים לתיקון הכלים דקבלה בדרגת האהבה. בדרגת האהבה האדם צריך להוציא את הכלים דקבלה מהמסתור, כדי להתקשר לאחרים. את הכלים דקבלה שלו הוא צריך להוציא כדי להתקשר עם האחרים, ולכלים של האחרים הוא צריך, כדי לחבר אותם לעצמו ולמלא אותם. הוא עובד עם האח"פ שלו, ועם הכלים של האחרים, שאותם הוא ממלא על ידי האח"פ שלו.

בדרגת האהבה יש עבודה מיוחדת מאוד על הכלים דקבלה מתוך שני הגורמים, מתוך עצמו ומתוך זרים. לכן יש בה תנאים מיוחדים, נוספים, חיצוניים כביכול, זרים, שנראים מלאכותיים. כי דרגת האהבה היא הפעם הראשונה, שבה האדם לא מתעלה מעל הרצון לקבל, כמו שהיה עליו לעשות בהסתר כפול והסתר רגיל, ובשכר ועונש.

מתחילת העבודה הרוחנית שלו הוא כל הזמן היה צריך להתעלות מעל האגו, מעל הרצון לקבל, מעל מה שנראה היה לו בכל החושים שלו, מעל כל מה שהעולם אומר. הוא היה צריך לעלות וללכת רק לפי הקבוצה שלו ולפי הספרים שלו. כמה שיותר לעלות מעל מה שנמצא בתוך הכלים.

מה שאין כן עכשיו, בפעם הראשונה, אחרי הסתר כפול, הסתר רגיל, מחסום ושכר ועונש, הוא מתחיל לעבוד עם הכלים דקבלה. לכן יש לו כמה תנאים, שנראים מלאכותיים. מפני שבדרגת האהבה העבודה נעשית בכוונה להשפיע ובכלים דקבלה, בשני חומרים, או צורות, או כיוונים שונים. עכשיו הוא צריך ליהנות כדי להשפיע לאחרים. הוא נהנה מתוך שהוא משפיע לאחרים. הוא מתקשר לרצונות של האחרים, מרגיש אותם כשלו, וממלא אותם. הוא משתמש ברצון לקבל שלו, רק כדי למלא את האחרים. בעבודה הזאת תמיד יש שתי צורות הפוכות.

לכן כשהאדם עושה תיקון של "לקבל על מנת להשפיע" על הכלים דקבלה, התנאים אינם ישרים. כל העולם אומר לו דבר אחד, והוא צריך לעשות ההפך, לא להאמין למה שכולם אומרים. זו הפעם הראשונה שהוא נכנס לעבודה כזאת.

אות פז

אמנם, הדברים מדוייקים מאד, כי האדם עצמו, כל עוד שלא זכה לפקיחת עינים בתורה בהשגה נפלאה, עד שיספיק לו להשגה ברורה בהשגת שכר ועונש, הנה ודאי, שלא יוכל לרמות את עצמו בשום אופן, להחזיק את עצמו כצדיק, כי מרגיש בהכרח, שחסרים לו ב' המצוות הכוללות ביותר שבתורה, שהן "אהבה ויראה". שאפילו, לזכות ליראה בשלימות, דהיינו, באופן שיעיד עליו יודע תעלומות שלא ישוב לכסלו עוד, מחמת רוב יראתו, מהעונש וההפסד של העבירה, כנזכר למעלה, הנה, זה לא יצוייר לאדם כלל, בטרם שיזכה להשגה שלימה וברורה ומוחלטת, בהשגחת שכר ועונש, דהיינו, הזכיה של מדרגה א' של גילוי פנים, המגיעה לו לאדם על ידי פקיחת עינים בתורה, כנזכר למעלה. מיד אחרי המחסום האדם נכנס למדרגת שכר ועונש, לתשובה מיראה, ומשיג אותה.

ואין צריך לומר לאהבה, שענינה לגמרי מחוץ לגדר יכלתו, להיותה תלויה באבנתא דליבא [בהבנת הלב] , ושום יגיעה וכפיה אינה מועילה לו כאן. האדם יכול להתייגע, ולתת את כל הכוחות שיש לו. אבל מי יכול להבטיח לו, שכתוצאה מכך הוא יקבל תכונה שלא נמצאת בו?

צריך להבין שאנחנו נמצאים בתוך חוקיות מסוימת, מוגדרת מראש, שבנתה את כל המציאות ואותנו. ולכן להגיע לגילוי האלוקות אנחנו יכולים רק בצורה עקבית לפי אותם החוקים שהשתלשלו מלמעלה למטה, כמו שבעל הסולם מסביר בהגדרתו את חוכמת הקבלה כ"סדר של שורשים, המשתלשלים על דרך קודם ונמשך, בחוקים קבועים ומוחלטים, המתחברים וקולעים למטרה אחת מאד נעלה, הנקובה בשם גילוי אלוהותו יתברך לנבראיו בעולם הזה" [1]. יוצא שאם האדם מקיים בצורה נכונה את כל החוקים הקבועים והמוחלטים האלה, את כל המרכיבים של השורש, אז מפני שכל המרכיבים האלה השתלשלו מהשורש של האהבה, גם הוא מגיע אל השורש של האהבה.

אבל מה עוד חסר כאן? למה אומרים לאדם שלא בטוח שהוא יגיע לאהבה, שהוא יכול לעשות הכול, אבל לא להגיע לאהבה. הרי אם הכול פועל לפי כוח וחוק, לפי אותה הנוסחה שמשתלשלת מהבורא כלפי הנברא, אז מדוע שהנברא לא יטפס חזרה לאותה הדרגה של אהבה, בחזרה לבורא?

בעל הסולם מסביר שאם האדם מקיים תרי"ב מצוות, אז לפי המאמצים הוא מגיע למצווה האחרונה, שהיא אהבה. זאת אומרת, יש כאן משהו נוסף שהנברא רוכש בעליה מלמטה למעלה בסדר המדרגות. משהו שהוא מעבר לשרשרת הרגילה של סיבה ומסובב.

בעליה מלמטה למעלה האדם לא רק משחזר את אותם המצבים שהשתלשלו מלמעלה למטה, אלא רוכש קניין נוסף. ולקניין הזה האדם מגיע מתוך החיפוש והיגיעה שלו. הוא צריך להוסיף מרכיב מיוחד מתוך עצמו, שלא היה בהשתלשלות העולמות, הפרצופים, והמדרגות מלמעלה למטה.

שאלה: האם עבודה עם הכלים של האחרים, ועבודה עם האח"פ זו אותה העבודה?

לא, ודאי שלא. בעבודה עם הכלים דאח"פ שלו האדם מפעיל את האח"פ שלו כדי להתקשר לאחרים. הוא מתקן את האח"פ שלו כדי לתקן את הקשר שלו עם האחרים. יש בעבודה הזאת הרבה פרטים. את האח"פ שלו האדם מתקן במשהו כבר בדרגת שכר ועונש, בתשובה מיראה. ועכשיו, בתשובה מאהבה, הוא מתקן יותר את היחס שלו כלפי האחרים. בתיקון היחס שלו כלפי האחרים יש עבודה גם דרך גלגלתא עיניים שלו, וגם דרך האח"פ שלו.

אבל ודאי שהם לא אותו דבר. לכל מדרגה, לכל נשמה, לכל פרצוף יש חלק גלגלתא עיניים וחלק אח"פ משלהם. כל אחד חייב להיות קודם כל מצויד בכלים דהשפעה, ואחר כך לעבוד גם עם הכלים דקבלה שלו, כדי להשפיע לאחרים. האדם לא יכול להשפיע לאחרים בגלגלתא עיניים שלו. מה יש לו לתת בגלגלתא עיניים? אבל גם הפעולה, שבה האדם מחבר את האח"פ של מישהו אליו, לא ברורה לנו. האם הוא חותך חלק ממנו וחלק מהאחרים?

אז איך אפשר להתחבר? במה? האדם יכול לתת רק מה שיש לו, ולעשות תיקון באדם אחר, רק אם הוא קודם עשה את אותו התיקון בתוכו. לכן התיקונים בקשר בין הנשמות הם תיקונים דרך האח"פ של כל אחד. מכאן עולה השאלה הכללית, מהו האח"פ שיש לנשמות? האם אלה כלים דקבלה של כל אחד ואחד, או כלים שבהם אנחנו מקושרים כולם יחד, ואין אח"פ פרטי של כל אחד?

אות פ"ח

ולפיכך, לשון השבועה היא "ואפילו כל העולם אומרים לך שצדיק אתה וכו'". כי ב' המצוות האלו "אהבה ויראה" הן מסורות רק לאדם עצמו, ואין אחד מבני העולם זולתו, יכול להבחין בהן ולדעת אותן. ולפיכך, כיון שרואים אותו שלם בתרי"א [611] מצוות, מיד אומרים, שמן הסתם יש לו המצוות של אהבה ויראה גם כן.

מה זאת אומרת "העולם רואה"? מי רואה שאדם מתוקן בתרי"א מצוות, מי רואה שהוא תיקן את הכלים דהשפעה שלו? ועוד את כולם, את כל התרי"א כלים. איזו מין שמועה זאת? האם מישהו צריך לומר לאדם שהוא כבר "בסדר גמור", שרואים שהוא מתוקן, שהוא כבר קיבל את התיקונים, אלא שעדיין לא ידוע בדיוק אם זה 611, 612, או 613 תיקונים? מי רואה את הדברים האלה? מאיזו דרגה אפשר לראות אותם? איך אפשר לראות את זה באדם אחר? ממי האדם צריך לשמוע? במה זה יועיל לו?

התנאי הזה, שבתוך האדם, הרושם הזה שיש בו כלפי העולם כולו, עדיין לא מובן לנו. מה זה העולם כולו? האם זה הכלים האחרים?

ומתוך שטבע האדם מחייב להאמין לעולם, הריהו עלול מאד ליפול לטעות מרה, לפיכך, משביעים את הנשמה על זה, עוד טרם ביאתה לעולם הזה, והלואי שיועיל לנו.

זאת אומרת, הלוואי שיועיל לאדם לא להאמין לְמה שנראה לו בכלים שלו שנקראים "העולם כולו", שהוא כבר "בסדר גמור". כי יש הסתרה בכלים, ובטוח שיש כלים שעוד לא מתוקנים, ולאדם קשה מאוד לראות אותם. לכן הוא נוטה להאמין, שתיקן את כל הכלים.

אמנם, האדם כשהוא לעצמו מחוייב ודאי לחקור ולידע בנפשו אם צדיק גמור הוא, כנזכר למעלה. "לעצמו" פירושו, שהאדם בודק מתוך הכלים הפנימיים שלו כלפי הכלים החיצוניים, המקיפים. ההבדל בין העולם ובין האדם, הוא ההבדל בין הכלים הפנימיים והחיצוניים של האדם. הכלים שבטוח מבוררים כל צורכם הם הכלים הפנימיים של האדם. והכלים שמבוררים בצורה חלקית בלבד, שאי אפשר לראות בהם את גמר כל התיקונים, הם הכלים שנקראים העולם.

שאלה: האם הסימן "שיעיד עליו יודע תעלומות שלא ישוב לכסלו עוד", הוא מה שנקרא ל"ג בעומר בגשמיות?

ל"ג בעומר הוא תיקון של כלים דהשפעה בנשמה כולה. עד היום השלושים ושלוש בספירת העומר כל האורות כבר נכנסו לתוך הנשמה והם נמצאים בה בכוח. עתה צריך שהם יגמרו את פעולתם בפועל, כדי שהתיקון יסתיים.

יש זמן של הכנה, וזמן של תיקון. הזמן של התיקון הוא עניין של הזמן בלבד, לכן יש ביטחון שהאדם יסיים אותו. אחרי ל"ג בעומר ועד שבועות, אנחנו שמחים ובטוחים שכבר עשינו את העבודה שלנו. אמנם אנחנו צריכים להמשיך לעבוד, אבל יש לנו כבר הבטחה, שאם נמשיך נכון נגיע לקבלת התורה. ויש לנו לזה כל האמצעים.

אות פ"ט

גם מובן היטב מה שהקשינו לעיל בדבר זכיית האהבה. הקשינו, איך אפשר לזכות אפילו למדרגה ראשונה של אהבה, בה בשעה שקיימא לן שכר מצוה בהאי עלמא ליכא [שאין שכר מצוה בעולם הזה] , עיין שם היטב. ועתה מובן היטב, שהרי, אינו צריך לקבל ממש, את שכר המצוה בחייו, כי על כן דייקו, עולמך "תראה" בחייך, ואחריתך לחיי העולם הבא, דהיינו, להורות ששכר מצוה בהאי עלמא ליכא [בעולם הזה אין] , אלא, בעולם הבא. אמנם, לראות ולידע ולהרגיש שכר המצוה העתיד לבא בעולם הבא, הוא מוכרח באמת לדעת זה בבירור גמור, בעוד בחיים חיתו, דהיינו, על ידי השגתו הנפלאה בתורה כנזכר למעלה, כי אז זוכה על כל פנים, לבחינת האהבה התלויה בדבר, שהיא מדרגה ראשונה של היציאה מהסתר פנים, וביאתו לגילוי פנים, המוכרחת לו לאדם לקיום תורה ומצוות כהלכתן, באופן שיעיד עליו יודע תעלומות שלא ישוב לכסלו עוד, כנזכר למעלה (דיבור המתחיל "ומהמתבאר") עיין שם היטב.

לפני מדרגת האהבה האדם חייב להכין את עצמו בכל התנאים שמספקת לו דרגת היראה. כלומר, לראות את עולמו בחייו, להיות בטוח ש"לא ישוב לכסלו עוד", ו"כל העולם אומרים לך צדיק, אתה תהיה בעיניך כרשע". כל המילים האלה שאומרים לאדם הן קביעת מצב. כלומר, בין מילה למילה, בין מה שהעולם אומר ובין מה שהאדם עושה, יש מדרגות של קניית כוחות ומעמד.

כך האדם מגיע מצויד לתיקון האחרון של קניית אהבה שאינה תלויה בדבר. את האהבה התלויה בדבר הוא כבר עבר בדרגת שכר ועונש.

אות צ'

ומעתה, מתוך שמתאמץ בשמירת התורה והמצוות מבחינת אהבה התלויה בדבר, זאת אומרת, האדם רכש את התשובה מיראה, את כל מדרגת שכר ועונש על כל הכלים שלו, גם על כלים דקבלה וגם על כלים דהשפעה, כדי להגיע על פני כולם להשפעה גמורה. והדרגה הזאת שלו נקראת אהבה התלויה בדבר. כי הוא אינו יכול עדיין להשתמש בכלים דקבלה עצמם, אלא רק להתעלות מעליהם. לכן האהבה שרכש תלויה בדבר. הוא עדיין תלוי ברצון לקבל שלו, הוא חייב לצמצם אותו, להיות מעליו. הוא עוד לא חופשי ממנו ממש, כדי לעשות איתו גם את הפעולות לכיוון ההשפעה.

אבל אחרי שרכש את כל מדרגת שכר ועונש, הוא מגיע לתיקון האחרון.

ומעתה, מתוך שמתאמץ בשמירת התורה והמצוות מבחינת אהבה התלויה בדבר, הבאה לו מידיעת השכר העתיד לו בעולם הבא, מבחינת כל העומד לגבות כגבוי דמי, כנזכר למעלה (דיבור המתחיל "ואף על פי"), אז הולך וזוכה למדרגה הב' של גילוי הפנים, שהיא בחינת השגחתו יתברך על העולם מתוך נצחיותו ואמיתיותו, דהיינו, שהוא טוב ומיטיב לרעים ולטובים, וזוכה לאהבה שאינה תלויה בדבר, שאז הזדונות נעשים לו כזכויות, ומשם ואילך, נקרא צדיק גמור, כי יכול לקיים התורה והמצוות באהבה ויראה, יחד , ונקרא גמור, כי יש לו כל תרי"ג המצוות בשלימות, על כל תרי"ג הרצונות של הנשמה שלו. כלומר, בהתכללות בין כל הרצונות של הנשמה שלו הוא נמצא בתיקון.

זו מדרגה גבוהה מאוד. אנחנו עדיין לא מדברים על התנאים שבה, על התנאים הדרושים כדי לתקנה, איך האדם מתקן אותה ולפי איזה חשבונות. אי אפשר לפרש עדיין את כל התנאים האלה שבתוך האדם, שבעזרתם הוא מברר את הכלים, ושהמקובלים מעבירים לנו אותם בצורת אמרות כגון, "צדיק גמור", "צדיק שאינו גמור", "כל העולם", "עולמך תראה בחייך", "לגבות כגבוי דמי", וכן הלאה.

לא נתעמק בכך. בינתיים נסתפק בידיעה שהאדם מגיע גם לדרגת האהבה. שכל אותו הרצון לקבל שהבורא ברא והחדיר לו את צורת עצמו, והפך אותה כנגדו ממש, מתוקן על ידי האדם בדרגת האהבה מהפוך לישר.

בגילוי ההפכיות הזאת האדם עובר שתי דרגות: הסתר כפול והסתר רגיל, היינו, זדונות ושגגות. הוא מגלה גם את הכוונות ההפוכות שלו וגם את הרצון ההפוך שלו. הוא מגיע לתיקון הרצון ותיקון הכוונה, וכתוצאה מכך מגיע לאהבה.

אות צ"א

ומיושב גם כן מה שהקשינו לעיל, בזוכה בבחינה ג' של ההשגחה, דהיינו, השגחת שכר ועונש, שכבר יודע תעלומות מעיד עליו שלא ישוב לכסלו עוד, ועם כל זה נקרא עדיין רק צדיק שאינו גמור, עיין שם. ועתה מובן היטב, כי סוף סוף עדיין חסרה לו "מצוה אחת", דהיינו מצות האהבה, כמבואר, והוא אינו גמור ודאי, שהרי צריך לגמור בהכרח מספר תרי"ג המצוות, שהן בהכרח הפסיעה הראשונה על מפתן השלימות.

"מצווה אחת" חסרה לאדם בכל רצון ורצון. כי הרצונות של האדם הם כולם רצונות לקבל. אין לו רצון להשפיע. רצון להשפיע זה הבורא. הנברא הוא בסך הכול רצונות לקבל, רק הכוונה היא דלהשפיע. לכן אין לו רצון אחד שנשאר לא מתוקן, אלא כל הרצונות חסרים את התיקון האחרון, שנקרא אהבה, שנקרא הקשר עם הבורא.

לכן אם אין לאדם את המצווה האחת הזאת, אין תועלת בכל יתר המצוות, כי הוא לא מתקשר בחזרה לבורא. האדם יכול להגיע עד השלב האחרון, לעשות את כל עבודת ההכנה בהסתר כפול, הסתר רגיל ובשכר ועונש, אבל אם הוא לא מגיע לכלי האחרון ומתקן את כל הרצונות שלו ב"על מנת להשפיע", בכל עומקו של הרצון לקבל, אז הוא לא מתקשר לבורא. הוא לא משתווה עימו. ויוצא שכל העבודה הקודמת היא כביכול ללא תועלת. כי הוא לא עושה את הפעולה העיקרית.

לכן המעמד הזה שבו חסרה לאדם מצווה אחת, הוא מעמד עדין כל כך. הוא חשוב וקריטי, כי המצווה הזאת, מצוות האהבה, היא בעצם המצווה האחת שאליה אנחנו צריכים לכוון את עצמנו מלכתחילה. אם נכוון כל תיקון ותיקון בשרשרת התיקונים לאותו הצורך, היינו להתקשר באמת באהבה, אז כל התיקונים יהיו מכוונים ומסודרים נכון. אחרת אין שום תועלת מכל התיקונים שקודמים לאהבה.

שאלה: מה זאת אומרת שלאדם אין אח"פ משלו, אלא האחרים הם האח"פ שלו?

תלוי למי מסבירים. כשמסבירים למתחיל מהם גלגלתא עיניים ואח"פ, ההגדרות צריכות להיות ברורות וחותכות. אם מסבירים למי שכבר מתקדם בלימוד, אז למרות שההסבר יבלבל אותו עוד יותר, אומרים לו שאין הגדרה ברורה של אח"פ וגלגלתא עיניים כמו שתי "קופסאות" שמהן מורכבת הנשמה. אלא שאח"פ וגלגלתא עיניים זה משהו שנע ונד בתוך האדם, ובין אדם לאחרים.

הקשר בין האדם לאחרים הוא האח"פ. וגלגלתא עיניים, מה הם? מאיפה יש בנו גלגלתא ועיניים? אומרים שגלגלתא עיניים שבנו הם כוח מלמעלה, אבל כוח מלמעלה הוא כוח, ולא כלים.

גלגלתא עיניים הם כלים דקבלה. הם נקראים כלים דהשפעה בגלל שהרצון לקבל שבהם עדיין לא מרגיש את עצמו כרצון בפני עצמו. הוא לא מספיק אגואיסטי, אין בכלים האלה מספיק עביות כדי שהוא ירגיש עצמאי כמו שנחתך מהמקור.

אפשר להגדיר מהם כלים דקבלה וכלים דהשפעה כמו שבעל הסולם עושה, אבל כלים דקבלה וכלים דהשפעה הם אינם הדברים המוגדרים בתוך הרצון ובין הרצונות, כמו שנראה לנו היום. כלים דקבלה וכלים דהשפעה שייכים יותר לתפיסה של האדם, לעומק ההשגה.

האור מגלה לאדם עביות שונה בתוך הרצון. אם עובי הרצון קטן, אפשר השתמש בו ככלים דהשפעה. אם העובי יותר גדול, והאדם כבר מרגיש ברצון הזה את עצמו, את בעל הבית כנגדו, את התענוג האישי הפנימי שלו, אז הוא מתייחס לרצון הזה ככלים דקבלה. זאת אומרת, התגלות האור כלפי הכלים היא שקובעת מי הם הכלים דהשפעה ומי הכלים דקבלה ואת מספרם.

דוגמה יפה לכך ניתן לראות בילדים שגדלים. בהתחלה לא איכפת להם להתחלק עם האחרים. פתאום הם מתחילים להרגיש "לא, זה שלי". הם לא רוצים את האחרים ולא רוצים לעשות משהו בשבילם. פתאום הם מתחילים להרגיש, שאיכפת להם אם יש לאחר, , ושהם לא רוצים שיהיה לו.

התפתחות הרצון לפי עביותו מביאה אותו לאיכות אחרת. זה מה שצריך לקחת בחשבון. לכן אי אפשר להצביע במדויק באיזה מקום נמצאים כלים דקבלה ובאיזה כלים דהשפעה. המקובלים שכותבים על הכלים האלה מבינים לְמה הם מתכוונים. ואנחנו עדיין לא מבינים.

גם עכשיו מורגש מההסבר הזה, שקשה להעביר את זה במילים.

שאלה: מה זאת אומרת שיש אח"פ משותף לכל הנשמות?

על ידי מה האדם יכול להתקשר לאחרים? במקום שבו הוא מרגיש שהוא מקבל, שם הוא מרגיש מישהו זר. רק דרך כלים דקבלה שלו האדם מרגיש את בעל הבית, שהוא מקבל ממנו. ודרך אותו הכלי חייב לעבור היחס שלו לבעל הבית. בלי להרגיש שהוא מקבל ממישהו, איך הוא יגיב? איך הוא יתקשר לאחרים?

נמצא שהאח"פ של האדם חייב להשתתף בקשר שלו עם האחרים. השאלה היא האם האדם צריך גם להעביר משהו לאחרים דרך האח"פ שלו, או שמספיק לו לחבר את הגלגלתא עיניים שלו לאח"פ של האחרים?

אי אפשר לחבר גלגלתא עיניים דעליון לאח"פ דתחתון. להיפך, כשמדובר על סדר ההתחברות בין הכלים, אנחנו לומדים שאח"פ דעליון מתחבר לגלגלתא עיניים דתחתון. אבל האם מי שרוצה להשפיע לאחרים, צריך להשפיע לגלגלתא עיניים שלהם או לאח"פ שלהם?

כדי להשפיע לאחרים צריך להשפיע לאח"פ שלהם. איך? קודם כל צריך להרגיש מה הם רוצים. זה נקרא "עושה רצונך כרצונו". זאת אומרת, שהאדם בונה את האח"פ שלו כמו אח"פ של מישהו אחר, ודרכו הוא מתחיל להתקשר. קודם כל הוא מבטל את האח"פ שלו, ורק על פני האח"פ שלו הוא מקבל את האח"פ של מישהו אחר.

אות צ"ג

וזהו לשון חז"ל (מגילה דף ו' ע"ב), אמר רבי יצחק, אם יאמר לך אדם יגעתי ולא מצאתי, אל תאמן, לא יגעתי ומצאתי, אל תאמן, יגעתי ומצאתי, תאמן. הֲנֵי מִילֵּי[דברים אלה] בדברי תורה, אבל, במשא ומתן סיעתה דשמיא הוא.

והנה, הקשינו (לעיל אות מ' דיבור המתחיל "ונבין") על מה שכתוב יגעתי ומצאתי תאמן, שהלשון לכאורה סותרת את עצמה. זאת אומרת, הקושיה אינה מתייחסת ל"תאמין", או ל"לא תאמין", כי זה קשור ליחס בין האדם לבין מי שאומר לו "תאמין" או "לא תאמין". אלא הפליאה היא למה משתמשים חז"ל בלשון "יגיעה" ו"מציאה".

כי יגיעה נופלת על קנין, ומציאה נופלת על דבר שמגיע לו בלי טורח כלל ובהסח הדעת, והיה לו לומר, יגעתי וקניתי, עיין שם. אמנם תדע, שלשון מציאה זו שמזכירים כאן, הכונה היא על לשון הכתוב "וּמְשַׁחֲרַי יִמְצָאֻנְנִי", וסובב על מציאות פניו של השם יתברך, על דרך שאיתא [הכתוב] בזוהר שאינם מוצאים אותו יתברך, אלא רק בתורה.

יש ודאי קשר כלשהו בין מה שאדם עושה לבין מה שהוא מגלה, אבל הקשר הזה הוא לא ישיר. לכן כתוב "יגעתי ומצאתי". אמנם המציאה הזאת קשורה בסיבה שלה, ביגיעה, בקשר של סיבה ומסובב, אבל בכל זאת האדם לא יודע, לא מבין, ולא פועל ישירות כדי לקרב את גילוי הבורא. אין לו שום נגיעה בזה, ושום קשר. אלא אך ורק אחרי שהוא מתייגע במקום אחד, נפתח לו משהו במקום אחר.

ולכן יש כאן קשר של סיבה ומסובב: אם האדם ממלא את סאת היגיעה כמו שצריך, אז יש לו, כמו שכתוב באות פ"ג, "פקיחת עיניים". אבל זה לא קורה בצורה ישירה. זאת אומרת, לפני שאדם מקבל את תכונת ההשפעה ומגיע להשתוות הצורה כתוצאה מהיגיעה, עדיין אין לו גילוי פנים של הבורא.

כלומר, שעל ידי יגיעה בתורה, זוכים למצוא גילוי הפנים של השם יתברך, ולפיכך דייקו חז"ל בדבריהם, ואמרו יגעתי ומצאתי תאמן. זובכל זאת שאלה גדולה, אם אנחנו נמצאים בהסתר כפול או בהסתר רגיל ומתוכו רוצים לגלות את הבורא כטוב ומיטיב וש"אין עוד מלבדו", האם יתכן שהרצון שלנו לא מכוון לאותו גילוי, שקורה אחר כך כמציאה? התשובה היא, לא.

בזמן ההסתר האדם רוצה לגלות את הבורא כטוב ומיטיב על פני כל הייסורים שהוא מרגיש, שכל ההסתרה היא לטובתו ושהבורא הוא היחיד שמסובב לו את ההסתרה, כי "אין עוד מלבדו". אלא שמטרת כל היגיעה הזאת היא ליצור באדם כלי חדש שנקרא "מסך ואור חוזר", שבו יתגלה הבורא. לכן האדם לא עובד ישירות על הגילוי, אלא על יצירת הכלי לגילוי.

כי ה"יגיעה" היא בתורה, וה"מציאה" היא בגילוי הפנים של השגחתו יתברך (כנזכר למעלה אות מ"ז דיבור המתחיל "ומתחילה"). בעל הסולם רוצה להדגיש, שגם הכלי שאדם משתדל לבנות בתוכו, ככלי דהשפעה, ב"אמונה למעלה מהדעת", למעלה מההסתרה, גם הוא לא נבנה ישירות על ידי היגיעה של האדם. אלא האדם מתייגע, וכתוצאה מהיגיעה שנותן בכל רגע, לפי מידת היגיעה בכמות ובאיכות, פועל עליו האור המחזיר למוטב, האור המקיף. כמו שמסביר בעל הסולם באות קנ"ה. ואז לאט לאט הוא מתקרב לאותה הנקודה שנקראת מציאה.

ובכונה לא אמרו, יגעתי וזכיתי תאמן או יגעתי וקניתי, כי אז היה מקום לטעות בדברים, שהזכיה או הקנין סובבים על קנין התורה בלבד, ולפיכך דייקו בלשון "מצאתי" להורות, שהכונה היא על דבר נוסף על קנין התורה, דהיינו, מציאות גילוי פניו של השגחתו יתברך, כמבואר.

זאת אומרת, לא רק שאדם מבין מה קורה לו באופן פרטי, אלא הוא מתחיל להבין איך פועלת עליו מחשבת הבריאה באופן כללי. כלומר חוץ מגילוי התורה, יש גם גילוי הבורא, והוא שסידר את המציאות, וסידר את התורה כך שהיא תתקן את המציאות שלנו.

אות צ"ד

ובזה מתיישב גם כן מה שכתוב, לא יגעתי ומצאתי, אל תאמן, כי לכאורה תמוה מי פתי יעלה על דעתו, שאפשר לזכות בתורה בלי שיהיה צריך להתיגע עליה. למרות שיש כאלה שחושבים שהדבר אפשרי. זאת אומרת, שהאדם יכול לשבת ובנחת לעשות איזושהי פעולה וכתוצאה מכך הבורא יתגלה לו. הרי כתוב "לא לנצח ירי"ב" [1], והבורא הוא רחמן. כאילו אפשר להתקדם בצעדים קטנים, בלי להתייגע היכן שהמקובלים אומרים שצריך לתת יגיעה בכמות ובאיכות כנגד הטוב ומיטיב וכנגד הכוח האחד, בעיקר בזמן הלימוד, בדרישה לתכונת ההשפעה.

בחיים שלנו אנחנו רגילים להשאיר מקום ל"מה שלא עושה השכל עושה הזמן". אנחנו חושבים שאיכשהו הדבר יסתדר ויתקרב ובעצמו יתגלה. אלא שברוחניות אין דבר כזה, כי ברוחניות מדובר על יצירת הכלי לגילוי הבורא. והכלי הזה תלוי אך ורק במאמץ של האדם.

הזמן שפועל, שיכול להיות "בעיתו" במקום "אחישנה", הוא "בעיתו" שמביא ל"אחישנה", מכות שמחייבות אותנו להתחיל מאפס [2]. ואין ויתור על טיפה אחת של יגיעה, כי היגיעה עצמה היא יצירת הכלי. אם יחסר גרם אחד של יגיעה, אז הכלי לא יהיה שלם. וברוחניות, כלי שאינו שלם, לא קיים. גם אם רק מעט חסר ליצירת הכלי השלם, האדם עדיין לא קיים ברוחניות, מעבֵר למחסום.

אלא, מתוך שהדברים סובבים על הכתוב ומשחרי ימצאונני (משלי ח' י"ז), שהמשמעות היא כל מי שהוא, כקטן כגדול, המבקש אותו יתברך, תיכף מוצא אותו, זאת אומרת, הבקשה הזאת, ה"קישוי" הזה, ההשתוקקות הזאת, חייבת להיות השתוקקות אמיתית ומלאה, לפי נפש האדם.

כי כן מורה הלשון "ומשחרי", והיה אפשר לחשוב, שאין צריך לזה יגיעה כל כך, ואפילו איש פחות, שאינו מוכן ליתן על זה שום יגיעה, גם הוא ימצא אותו יתברך. רק בתנאי שיגיע לנחיצות המלאה. לזה הזהירונו חז"ל, שאל תאמין לפירוש כזה, אלא, היגיעה היא הכרחית כאן, ולא יגעתי ומצאתי אל תאמן.

שאלה: למה מתכוון בעל הסולם באות צ"ג בדבריו, שהיגיעה היא בתורה, והמציאות היא בגילוי הפנים של השגחתו יתברך?

היגיעה בתורה היא שאדם מתייגע כדי להתחבר עם הקבוצה, ובזה הוא מחפש האם הוא אכן שייך לתכונת ההשפעה. ואם היגיעה היא על תכונת ההשפעה, דרך היגיעה הזאת האדם צריך להעלות את עצמו למעלה מהרגש ומהשכל.

בשכל, העבודה היא ב"אין עוד מלבדו", בהבנה שכל הבלבולים בדרך באים לאדם מייחודיות ההשגחה, ממקור "אחד, יחיד ומיוחד". ברגש, העבודה היא בטוב ומיטיב לרעים ולטובים. כלומר, שמה שהאדם מרגיש כטוב או רע נובע רק מטוב, ולא שהרע מגיע לאדם, כדי שבסופו של דבר יהיה לו טוב. אלא אף פעם לא מגיע אליו רע, כי רק במידת הקלקול שבכלים שלו הוא מפענח את יחס הבורא אליו. כך האדם עובד על התיקונים בהרגשתו ובהבנתו את השגחת הבורא.

הוא עושה מאמץ בכל האמצעים שיש לו. באמצעות הקבוצה הוא מגלה מה זה נקרא "השפעה", ובאמצעות הלימוד הוא משתוקק שיבוא הכוח, האור, ויתקן אותו. כי אם האדם מעביר את עצמו דרך הקבוצה, הוא רואה עד כמה הוא לא מסוגל להיות בהצדקה, באהבה ובחיבור. רק דרך הקבוצה האדם יכול לגלות אם כל סימני ההשפעה נמצאים בו או לא. בכל יתר המצבים הוא משלה את עצמו ומשקר לעצמו. היגיעה דרך הקבוצה, היא מה שהמקובלים אמרו שהאדם צריך לעשות, היינו להשוות את הרצון שלו לְמה שנמצא בקבוצה ולאותו הכיוון, כדי לתקן את התכונות שלו.

מה שאין כן גילוי הבורא, הוא לא רק גילוי של תכונת ההשפעה שנראית באדם כצורתו המתוקנת, ושאם הדבר נתקן בו, האדם מגלה בתוכו יחס נכון יותר למציאות, אלא יש דרגה נוספת שמתגלה בכלים המתוקנים. כאשר האדם מעורר בתוכו רצון על ידי התורה, אז בתוך הרצון החדש, בתוך התכונות האלה שנקראות "מסך ואור חוזר", מתגלה לו המקור.

ולא שהמקור הזה מתייחס אל האדם כטוב ומיטיב, ויחיד ומיוחד. אלא האדם מגלה את מחשבת הבריאה שהולידה אותו, ונכנס בה כעובר ורואה "מסוף העולם ועד סופו" [3]. אמנם הוא לא יכול לפרש את מה שהוא רואה, כי הוא עדיין נמצא במדרגת "קטנים", וכמו קטן שלא מבין באיזה מקום הוא נמצא ומי מנהל ומסובב אותו, הוא רק מרגיש את היחס של ההשגחה אליו, ושמח כתינוק שאוהב את אמא ורואה בה את מקור החיים שלו. ובכל זאת זה כבר גילוי ממחשבת הבריאה. לא מהפעולות של הבורא כלפיו, אלא מהבורא, מהמחשבה שקדמה לנו. וזה גילוי גדול, כי הוא מעלה את האדם לדרגת הבורא. זו כבר נגיעה במטרת הבריאה.

יש תיקון הבריאה שבו אנחנו עוסקים עם הקבוצה, עם הספרים ועם התורה שנקראת המאור המחזיר למוטב. ומעבֶר לזה, אחרי שאדם משתמש בכל מה שיש בכלי ד"אדם הראשון", אחרי שהוא מתוקן על ידי התורה ומרגיש את תכונת השפעה, שהיא בסך הכול תיקון, חסדים, "אמונה למעלה מהדעת", הוא מגלה שם את הבורא. זו המציאה.

אות צ"ה

ובזה תבין, למה נקראת התורה בשם חיים, כמו שכתוב, ראה נתתי לפניך היום את החיים ואת הטוב וגו' (דברים ל' ט"ו), וכן ובחרת בחיים וגו', וכן כי חיים הם למצאיהם (משלי ד' כ"ב), כי דבר זה נמשך לה מהכתוב, כי באור פני מלך חיים (משלי ט"ז). בהיות שהשם יתברך הוא מקור כל החיים וכל הטוב, ועל כן, החיים נמשכים לאותם הענפים הדבקים במקורם, שזה אמור באותם שהתייגעו ומצאו אור פניו יתברך בתורה, דהיינו שזכו לפקיחת עינים בתורה בהשגה הנפלאה, עד שזכו לגילוי הפנים, שפירושו, השגת ההשגחה האמיתית הראויה לשמו יתברך "הטוב", ושמדרך הטוב להיטיב, כנזכר למעלה (דיבור המתחיל "והנה") עיין שם היטב.

אות צ"ו

והזכאים הללו, כבר אינם יכולים לפרוש את עצמם מקיום המצוה כהלכתה, כמו אדם שאינו יכול לפרוש את עצמו מתענוג נפלא שהגיע לידו, וכן בורחים מפני העבירה כבורח מפני הדליקה (כנזכר למעלה דיבור המתחיל "והנה") עיין שם היטב. ועליהם נאמר ואתם הדבקים בה' אלקיכם חיים כלכם היום, להיות אהבתו יתברך מגיעה ומושפעת אליהם באהבה טבעית, בצנורות הטבעיים המוכנים לו לאדם מטבע הבריאה, כי עתה נמצא הענף דבוק בשרשו כראוי, והחיים מושפעים לו בשפע רב ממקורו בלי הפסק, ועל שם זה נקראת התורה בשם חיים.

שאלה: האם מי שלא נמצא בקבוצה, משלה את עצמו וחי בשקר?

מי שלא נמצא בסביבה הנכונה, שיכולה להעמיד אותו בכיוון הנכון כלפי המטרה, ודאי שלא מסוגל להגיע למטרה.

האדם הוא תוצאה משבירת הכלי הרוחני. הוא נמצא בסביבה, וכל המימוש של הבחירה החופשית שלו, הוא בסידור הסביבה הנכונה לעצמו. בזה הוא מוצא תומכים, ורק מתוך זה הוא יכול לסדר את הבקשה נכונה לתיקון הנקראת מַ"ן. אדם לא מסוגל לעשות לבד את התיקון. אם הוא לא בונה את עצמו בתוך חברה המביאה אותו לתיקון, הוא לא מסוגל לעשות את התיקון.

בנושא זה כדאי לקרוא את "מאמר החרות" שעוסק בבחירה חופשית, ואת המאמרים "מתן תורה", ו"ערבות" [4]. שלושת המאמרים האלה מצביעים על דבר אחד בלבד, שהתנאי ההכרחי להגיע לתיקון הוא סביבה שמסודרת נכון סביב האדם. כל עבודת האדם אינה נעשית בתוכו, אלא בסביבה. עלינו ללמוד זאת שוב ושוב, עד שנרגיש נחיצות לכך ונבצע.

בעבר היו יחסים אחרים בין מורה לתלמיד. המקובל היה בוחר מתוך תלמידים רבים תלמיד אחד שכדאי ללמד אותו ולהעלות אותו לדרגה רוחנית, כדי שיהיה ממשיך לדרכו, כבנו הרוחני. בזמננו כבר אין קשר כזה בין מקובל לתלמיד, כי נכנסנו לעידן חדש וצריך תיקון בהמון העם. לכן רק על ידי קבוצה אפשר לעשות זאת. ומי שלא נמצא פיזית או וירטואלית בקבוצה, מי שלא קשור לתהליך, לפעילות, לכל מה שיש בקבוצה, אין לו שום תקווה להגיע למטרה.

בכל הקשור לבחירה חופשית, אין צורך לשכנע אף אחד. להפך, בעניין הזה כל אחד יכול לשכנע רק את עצמו, רק על ידי בדיקות, ייסורים, מכות ואכזבות, כנגד האגו שלו כמובן. אין לו שום ברירה אחרת. אם אדם רוצה להגיע למטרה, אין שיטה אחרת. כך אומרים המקובלים, מי שמסכים מסכים, ומי שלא לא. לאט לאט יסכימו כולם.

שאלה: מהו קיום מצווה כהלכתה?

"קיום מצווה כהלכתה", נקרא "לשמה". קיום מצווה הוא תיקון כל רצון וכל נטייה שבאדם, כך שיהיו בכוונה "על מנת להשפיע", ולא לטובת אדם עצמו. לעומת זאת, אם אדם עושה פעולות כדי שיהיה לו מהן רווח, זה נקרא שהוא עושה אותן "שלא לשמה". אבל גם הפעולות ב"לא לשמה" הן פעולות שמיועדות לתיקון, לגילוי הבורא, ולא סתם פעולות בחיים של האדם, בשעה שהוא מתעסק ברצונות גופניים או אנושיים.

אדם שנמצא ב"לא לשמה" כבר מכוּון כלפי הבורא. הוא רוצה להגיע למטרה, לדבקות, לגילוי הבורא, אבל עדיין לא מסוגל להיות כולו בצד של ההשפעה. הוא עדיין משתף בזה את העניין הפרטי שלו. לכן, אפילו אם הוא משתף את העניין הפרטי שלו רק באחוז אחד, זה עדיין נקרא "לא לשמה", לא "כהלכתה".

מה שאין כן, אם האדם עובד מעל המחסום, כשכבר יש לו כוחות, והוא ניגש לתקן את הנטיות ואת הרצונות שמתגלים בו, שיהיו כולם "על מנת להשפיע", "למעלה מהדעת" ממש, אז נקרא שהוא מבצע תיקון "לשמה". "לשמה" פירושו לשם תורה, שהאדם רוצה לגלות את הבורא בתוך הכלים המתוקנים ולהגיע לחיים עליונים. הוא לא נמצא ברדיפה אגואיסטית אחרי התוצאות האלה, כי הן כולן מחוצה לו, למעלה מהטבע שלו. זה נקרא "כהלכה", כהליכה של האדם לתקן את עצמו דרגה אחרי דרגה רק בלהשפיע.

שאלה: האם מצוות שמקיימים "בידיים וברגליים" הן חלק מהיגיעה, שעוזרת להשגת המטרה והאור המקיף?

המצוות שהאדם מקיים בגופו בעולם הזה, בכל מה שיש לעשות בעולם הזה: מצוות טלית, תפילין, כשרות, מִקווה וכן הלאה, משמשות לו כהכנה, כמסגרת. אם מצוות כאלה מקיפות את האדם, הוא מגדר את עצמו כדי לא לברוח יותר מדי מהמצב שבו הוא מסדר את המוחא ואת הליבא שלו לעבר המטרה הרוחנית.

אבל הפעולות האלה, שמבצעים אותם בגוף בעולם הזה, לא משפיעות ישירות על הרוחניות. כי אין שום קשר בין העולם הגשמי לבין העולם הרוחני. שום פעולה שעושים בגוף לא נוגעת בשורשים הרוחניים. אלא רק בתוך הרצונות יש לאדם את היכולת להשפיע על השורשים הרוחניים שלו, ורק אם הם מכוּונים נכון על ידי הסביבה, על ידי לימוד בספרי הקבלה, על ידי המאור המחזיר למוטב.

המאור מחזיר למוטב את הכיוון שלנו. הוא מחזיר למוטב את הרצונות שלנו, כך שיגיעו לאותו השורש שממנו אנחנו מנוהלים. ולא חשוב מה נעשה בגוף הגשמי שלנו, כי הגוף הגשמי לא משפיע במאומה על השינויים הרוחניים באדם. אדם יכול שלא להיפרד מהטלית ומהתפילין שלו מהבוקר עד הלילה, ואף פעם לא לפסוח על המִקווה, ולאכול כשר בהקפדה החמורה ביותר שאפשר, אבל כל הדברים האלה לא יעזרו לו להגיע אל השורש.

עשיית המצוות בגוף בעולם הזה טובה כמסגרת בלבד. כמו שכתוב "וכי מה אכפת ליה להקדוש ברוך הוא למי ששוחט מהצואר או מי ששוחט מן העורף" [5]. עשיית המצוות בעולם הזה יכולה לשמש כהכנה בלבד. לבורא לא איכפת מהפעולות החיצוניות עצמן, אלא איכפת לו שהאדם יכול "לצרף" את עצמו על ידי התורה, כדברי כתוב: "לא ניתנו המצוות אלא לצרף בהן את הבריות" [6]. מצוות הם הרצונות של האדם, וכל המצוות, כמו שכותב אבן עזרא, הן רק כדי לתקן את הלב [7]. יש על כך אִמרות ופסוקים רבים של מקובלים גדולים מכל הדורות.

יחד עם זאת, צריך להבין שאין לזלזל בפעולות החיצוניות של עשיית המצוות. אנחנו בנויים בצורה כזאת, שהפעולות החיצוניות משפיעות על ההכנה הפנימית שלנו. לכן הן נקבעו כמסגרת חיצונה על ידי המקובלים, בעלי השגה. ובמסגרת הזאת כדאי לנו להחזיק במידת מה, כדי שתכוון אותנו להשגה הרוחנית. שום מסגרת אחרת בעולם שלנו לא יכולה לסייע לנו בכך, מלבד המסגרת שנקראת "אורח חיים דתי". אבל רק אם לוקחים ממנה במידה ובאופן שיסייעו לנו להשגה רוחנית, להשגת מטרת הבריאה.

יש להיזהר שלא "לטבוע" בעשייה חיצונית בלבד ללא שום טיפול בכוונה. כי אז נגיע שוב לאותו משפט בגמרא, שלא איכפת לקדוש ברוך הוא איך שוחטים את הבהמה, אם עוזבים את "צירוף" האדם.

אות צ"ז

ולפיכך הזהירונו חז"ל במקומות הרבה, על תנאי המחוייב בעסק התורה, שיהיה "לשמה" דוקא, דהיינו, באופן שיזכה על ידיה לחיים, כי תורת חיים היא, ולדבר זה היא ניתנה לנו, כמו שכתוב, ובחרת בחיים. ולפיכך, מוכרח כל אדם, בשעת העסק בתורה, להתייגע בה וליתן דעתו ולבו, למצוא בה את אור "פני" מלך חיים, דהיינו, השגת ההשגחה הגלויה, שנקראת אור הפנים (כנזכר למעלה דיבור המתחיל "ומתחילה").

היגיעה היא בבניית הכלי. היגיעה להשיג את תכונת ההשפעה, את המסך ואור חוזר, את התיקון על כל הרצונות, ולצרף את כל הרצונות שלנו בפועל, גם את אלה שהם בכוונה "לקבל על מנת להשפיע", לאותה פעולת השפעה, ולהשפיע בכל מה שיש, כל זה נקרא תיקון הבריאה.

בריאה היא הרצון לקבל. ובמידה שאדם מבצע את התיקון, הוא מגיע למטרת הבריאה: לגלות את פני הבורא. לכן האדם צריך לכוון את עצמו מלכתחילה לגילוי פני הבורא. כי התיקון שלו הוא סך הכול אמצעי להגיע לגילוי הבורא.

לכן היגיעה הנכונה נקראת "לשמה", לשם תורה, לשם גילוי הבורא בתוך הכלי המתוקן.

שאלה: למה בעל הסולם מזהיר את מי שנמצא במדרגת שכר ועונש, שצריך להתאמץ להגיע לגילוי, הלוא כבר ברור לו שזאת המטרה?

בדרגת שכר ועונש קיימת הסכנה שהאדם יאמר לעצמו, או יכיר בעצמו, שהוא צדיק ושאינו צריך לעלות מעבֵר למדרגת שכר ועונש, שהוא לא צריך את דרגת האהבה. זאת משום שדרגת האהבה היא מעבר לכלי הפרטי של האדם, והוא לא מרגיש בה חיסרון וצורך.

וגם אם בתיאוריה זה יכול להיראות אחרת, אבל מי שכבר מתוקן ונמצא ביחס הנכון לבורא, ויש לו גילוי פרטי, הוא צריך להגיע למצב ש"אפילו כל העולם יאמרו לך צדיק אתה, תהיה בעיניך כרשע". זאת אומרת, שיש איזו נקודת משבר פנימית באדם, שבה האדם חייב לגלות כלי נוסף, חיצון לעומתו, שהוא כל הכלי של "אדם הראשון", ולעבוד עליו כמו שעבד על הכלי שלו.

כמו הנקודה שבלב שהיא נקודת האור כנגד הלב שלנו, נקודה מתוקנת כביכול, שמעוררת אותנו לעבודה על הלב שלנו, על כל הרצונות, על כל פילוסופית החיים שלנו, על ההסתכלות, על הערכים, על הכול, נקודה שבלב בתוך הלב, כך ליבו של אדם שתיקן את כל הלב שלו על ידי הנקודה, הוא כנקודה בלב הכללי של "אדם הראשון", של כל הנשמות.

וזו עבודה חדשה, כי הרצונות של "אדם הראשון", לא היו לרשות האדם קודם. ולכן יש כאן מעבַר מאוד עדין, שבו האדם חייב לקבל על עצמו שוב את החסרונות הנוספים. לכן כתוב "אפילו כל העולם יאמרו לך שצדיק אתה, תהיה בעיניך כרשע", כי לפי הכלים ולפי מה שקורה לו, הוא באמת צדיק, אבל הוא עוד לא הגיע לסיום, למימוש המלא.

וכל אדם מוכשר לזה, להגיע ל"לשמה", לגלות פני מלך חיים, להגיע לתורת חיים, לְמה שהוא מתייגע בעבורו, כדברי הכתוב "ובחרת בחיים" [8]. זאת אומרת, מלכתחילה אדם חייב לכוון את עצמו בכמה שהוא מסוגל לפתוח את המושג הזה לעצמו, היינו למצוא את פני המלך בתוך הכלים המתוקנים.

כמו שכתוב "וּמְשַׁחֲרַי" יִמְצָאֻנְנִי, וכמו שכתוב יגעתי ולא מצאתי אל תאמן, וכלום חסר לו לאדם בדבר זה, רק היגיעה בלבדה, וזה שאמר, כל העוסק בתורה "לשמה" תורתו נעשית לו סם חיים (תענית ז' ע"א), דהיינו, רק שיתן דעתו ולבו לזכות לחיים, שזהו פירושו של לשמה, כמבואר.

אין אף אחד על פני האדמה, שנמצא בגוף של אדם והוא שפוי בדעתו, שיש לו איזו מניעה מלמעלה להגיע למטרת הבריאה, שנמצאת לפניו. רק אם ייקח את האמצעים ויסדר אותם נכון, הוא בטוח יגיע. אין שום מניעה, זה מתאים ומותאם לכל אחד.

שאלה: לא ברור איך יכול להיות מצב של "לא יגעתי ומצאתי", ואיך יכול להיות מצב של "יגעתי ולא מצאתי"?

אכן כן, המצבים האלה הם שקר. אם אדם אומר "יגעתי ולא מצאתי" או "לא יגעתי ומצאתי", הוא לא מבין את החוק הנכון. החוק הוא "לפי צערא – אגרא [לפי הצער – השכר]". אם האדם נותן את כל היגיעה, אז הוא זוכה לתוצאה הנכונה, שהיא גילוי הבורא לנברא. זו ההגדרה של חוכמת הקבלה, "גילוי הבורא לנבראיו בעולם הזה" [9]. זו כל חוכמת הקבלה, וזה הייעוד שלה.

לכן אם האדם לא זכה לגילוי הבורא, סימן שלא נתן את כל היגיעה. כי החוק הוא פשוט. זה אותו החוק שלפיו השתלשלו השורשים העליונים דרגה אחרי דרגה עד מצבנו. ואם אנחנו נעלה חזרה, באותן הדרגות, דרגה אחרי דרגה, נגיע לאותו השורש.

בעליה חזרה אל השורש אין הפסק פתאומי באמצע בלי קשר של סיבה ומסובב, אין משהו שיכול להפריע ולהוות כמחסום של ממש. יחד עם זאת, על כל צעד ושעל, יש בודאי דחייה. בעל הסולם מתאר זאת באות קל"ג במשל על אנשים שמטפסים על ההר כדי להגיע להיכל המלך. הטיפוס על ההר קשה מאוד, השומרים והשוטרים דוחים את מי שמטפס, וככל שמתקרבים יותר להיכל, הדחיות נעשות קשות יותר וערמומית יותר. עד כדי כך מבלבלים את האדם שהוא אפילו לא יודע מה קורה לו ולמה. הוא בכלל שוכח שהוא נמצא בהשגחת הבורא, וכלפי מי הוא עובד כל העבודה הזאת.

מה שלא יהיה, חובה לתת יגיעה, וחובה לפתוח ולגלות את כל ה"משחק" הזה. כי מתוך שמפענחים את ה"משחק", מתוך שפותחים אותו ומגלים אותו, קונים שׂכל ורגש עליון. ללא היגיעה הזאת, האדם לא יהיה מסוגל לגלות אותה מטרת הבריאה. כי אם חסרה לו יגיעה, לא יהיו לו כלים לגלות בהם את מטרת הבריאה. לכן לא יתכן לא "יגעתי ולא מצאתי" ולא "לא יגעתי ומצאתי". ואם מישהו אומר כך , הוא שקוע בדמיון.

הרבה אנשים חושבים שהם כבר נמצאים באין סוף, ושמזה כמה עשרות שנים הם "זכו" למשהו. מספיק להסתכל עליהם כדי להבין שהם נמצאים באשליות. הם לא מסוגלים לשמוע אפילו מילה אחת. ולא צריך לומר להם שהם נמצאים בשקר. אבל אם הם רוצים, אפשר להציע להם ספר קבלה, ולעזור להם לגלות בעצמם שהם לא נמצאים באמת. זה הדבר היחידי שאפשר לעשות. אם הם זכאים לגלות, הם יגלו בעצמם.

ויש כאלה שעדיין לא מסוגלים לגלות שהם נמצאים בשקר. הם עדיין צריכים להכין את עצמם בצורות שונות, בחברות זרות. כי הגילוי, גילוי השיטה, גילוי התיקון עצמו, עדיין גדול מדי בעבורם. אנשים כאלה לא מסוגלים לסבול דברים ישרים. דברים ישרים הם כמו מכות בפָּנים. הם מרגישים שהם חייבים להסתיר את עצמם מהגילויים, מהיושר הזה. הם לא מסוגלים, ולכן הם עוזבים את לימוד חוכמת הקבלה.ואחרי זמן מה, אחרי מספר שנים או עשרות שנים, הם בכל זאת חוזרים. אבל הם חוזרים מוכנים יותר. כנראה שהיה חסר להם עוד סבל, להכין את הלב והמוח. ועכשיו הם כבר מוכנים לשמוע.

בדברים הגשמיים, הסבל הגשמי עוזר. כמו מלח שמרכך את הבשר, כך הייסורים מרככים את הלב. אבל זה פועל רק בדרגה גשמית. בדרגה רוחנית רק המאור המחזיר למוטב הוא שפועל. במישור הגשמי, האדם מגיע לנקודה שבלב על ידי ייסורים, על ידי התפתחות הרשימות. וברגע שיש לאדם נקודה שבלב הוא יכול לפתוח אותה, להגדיל אותה על פני כל הלב, רק על ידי אור התורה, ולא על ידי ייסורים.

לכן חלילה לנו להיכנס לכל מיני ייסורים, זו עבודה זרה. אדם שנכנס לייסורים, חושב שיש עוד כוח חוץ מהאור, חוץ מהבורא, ולא ש"ישראל, אורייתא, קודשא בריך הוא חד הוא [ישראל, תורה, הקדוש ברוך הוא אחד הם]" [10]. אם האדם חושב שיש עוד כוח חוץ מהתורה והבורא שיכול לתקן אותו, ולמשוך אותו למעלה, זו ממש עבודה זרה. אולי הוא חושב שהזמן והייסורים יעשו את שלהם והוא איכשהו יתקדם בלי לעשות דבר, אבל זה לא יקרה לעולם.

אמנם במישור הגשמי אדם מקבל מכות ואכזבות, והזמן אכן פועל, אבל בזמן שעובר האדם לא עולה מדרגה. הוא רק מגיע לתוספת נחיצות בגילוי הבורא אליו, בדרגה הגשמית. והוא מוכן לעלות. לפני כן הוא לא היה מוכן לעלות מעל המישור הגשמי, עכשיו הוא מוכן.

אבל הוא היה יכול לעשות זאת גם על ידי האור המחזיר למוטב.

שאלה: מה זאת אומרת, "מה שלא עושה השכל עושה הזמן"?

המקובלים אומרים שהאדם מתקדם במשך גלגולים רבים, עד שמגיע לגלגול המיוחד, שבו מתגלה לו הנקודה שבלב. יש לו רצונות גשמיים, שהם גופניים ואנושיים, ונקודה שמתחילה למשוך אותו למעלה. יכול להיות שהוא מרגיש משהו כלפי הרוחניות, אבל הנקודה שבליבו עוד לא מַספקת, כדי שהוא יגיע לקבוצה, לספרים ולמדריך (שרטוט 1).

שרטוט 1

כל האמצעים האלה נמצאים לפניו. הבורא שם ידו על הגורל הטוב ואומר לו, "קח לך". אבל הוא עוד לא יכול לקחת, עדיין אין לו כוח לעשות את הבחירה. יכול להיות שהוא נמצא בקבוצה, אבל עדיין לא יכול לבחור. או שהוא רדום והשנים עוברות, או שהוא לא מסוגל ועוזב.

הוא מסדר לעצמו עוד קצת ייסורים. אלה ייסורים גשמיים בוודאי, באותו המישור הגשמי. הוא לא עולה למעלה. ולאחר זמן מה הוא מגיע למצב ששוב יש לו את אותה בחירה, אותה הנקודה שבלב, אבל הלב שלו כבר סובל יותר, מבורר יותר. הרע מתגלה לו כרע יותר, כאיכותי יותר. ואז הוא מתחיל (שרטוט 2).

שרטוט 2

זה נקרא "מה שלא עושה השכל עושה הזמן". אבל אם האדם חכם מספיק, וזה מזל של ממש להיות חכם, קשה לומר מי חכם, אז הוא רואה את הנולד. כדברי הכתוב "איזהו חכם הרואה את הנולד" [11]. הוא יכול לעשות השלכה ולראות את הנולד.

במקום להמשיך בדרך הייסורים, הוא מבין שהוא חייב בצורה כלשהי להשתתף בדרך התורה. זה עדיין חסר לו מצד הטבע, כי הוא עדיין לא הגיע לבשלות, למתיחות הנכונה בין הלב לבין הנקודה שבלב. הפער ביניהם (שרטוט 3) עדיין לא מבורר כל צרכו. הוא לא סבל מספיק, ולא מוכן "לחתוך" את עצמו ולשנות את הטבע שלו. אבל הוא מבין שיצטרך להגיע לזה, ולכן הוא נכנע לקבוצה ולמה שדורשים ממנו, ומתקדם. אפשר לקרוא לזה "מזל" (שרטוט 3).

שרטוט 3

אז יש כאלה שיוצאים מהלימוד ואחר כך נכנסים. והזמן שלוקח לאדם לחזור חזרה, שעליו נאמר "מה שלא עושה השכל עושה הזמן", יכול להימשך עשרות שנים. ביחס לרוחניות זה פרק זמן זניח. אבל כשהאדם נכנס ללימוד חוכמת הקבלה הוא לוקח את האמצעים ומתחיל להתקדם. כמו שמסביר בעל הסולם ב"מאמר החרות".

הכנעה כלפי התנאים שהמקובלים מציבים כהכרחיים להתקדמות, היא העיקר. ולא שבהכנעה הזו האדם מבטל את השכל. להפך, יחד עם השכל שלו, הוא צריך להתעלות מעליו. גבר הוא לא מי שהולך כתרנגול בגאווה, אלא מי שמבין שהוא יכול לדרוך על עצמו, ולקבל חוקים רוחניים.

שאלה: האם היגיעה הנדרשת עד מעבר המחסום, היא בחירה חופשית של האדם?

בזמן שהאדם נמצא בדרכו אל המחסום, כל המצב בהסתר כפול והסתר רגיל, הוא אזור היגיעה. דווקא מפני שיש בו הסתרה (שרטוט 4). אין מקום אחר ליגיעה. יש גם יגיעה מעל המחסום, אבל זה כבר סיפור אחר לגמרי, אנחנו לא מבינים מהי.

שרטוט 4

על ידי האור המחזיר למוטב האדם עובר את תקופת ההסתרה בהסתר כפול ובהסתר רגיל. בתקופת שכר ועונש הוא מגיע לגילוי ההשגחה שנקרא גילוי פני ה', ולאחר מכן הוא מגיע לאהבה. את הכול הוא משיג על ידי היגיעה, לפי התנאי "יגעתי ומצאתי, תאמין". כך, לאט לאט, פותח האדם לעצמו מציאות חדשה, בהתאם לטבע החדש שהוא רוכש.

לכן אדם שמלכתחילה אין לו את כל הנתונים כדי להגיע להתקרבות לתכונת ההשפעה, לבורא, הוא רוכש אותם בדרך, לפי היגיעה שלו. היגיעה עצמה אינה מבצעת את הפעולה, אלא מזמינה את הכוח העליון, את האור המחזיר למוטב, ואז נעשים באדם השינויים הנדרשים.

אות צ"ח

עתה תראה, שמה שהקשו המפרשים על מצות האהבה, לומר, שהמצוה הזאת איננה בידינו,זאת אומרת, שאנחנו בעצמנו נשיג אותה, כי מלכתחילה אין לנו תכונות להגיע למצוות האהבה. משום שאין האהבה באה בדרך כפיה ושעבוד, שאין זו קושיא כלל, כי הוא לגמרי בידינו, שהרי, אפשר לכל אדם להתייגע בתורה, עד שימצא השגת השגחתו יתברך הגלויה, כמו שכתבו ז"ל, יגעתי ומצאתי תאמן.

ממה נובעת ההבנה או חוסר ההבנה של האדם ברוחניות? בעולם שלנו יש לאדם תכונות, כוחות והכנות כדי להשיג, להבין ולרכוש כל דבר שנמצא בעולם שלנו. כך למשל הקטן יכול להיות גדול, ומי שלא יודע יכול ללמוד, לדעת, ולהיות חכם. ההתקדמות של האדם בעולם שלנו תלויה בצורה ישירה ביגיעה שלו, ובכוחותיו עצמו הוא משיג. אמנם הוא זקוק לעזרה מכל המערכות שהחברה בנתה, אבל כל המערכות עומדות לרשותו, והוא מבין איך להשיג כל דבר ברגש ובשכל האגואיסטיים, הפשוטים, הטבעיים שלו. מתוך ההתפתחות האגואיסטית בתכונות שלו, הוא הולך ומשיג. שום דבר בצורה שבה הוא נולד וגדל אינו מנוגד לטבע.

מה שאין כן בהתפתחות הרוחנית האדם נמצא במצב הפוך. ברוחניות הוא הולך לרכוש דבר שאין בו, שהוא לא מרגיש, לא מבין ולא יכול להשיג ולבצע אותו ישירות ביגיעה עם התכונות שיש לו. אלא בסך הכול הוא חייב להזמין את פעולת המאור מלמעלה, והכוח הזה, המנוגד לגמרי לטבע שלו, יזמין בו לאט לאט רצונות על טבעיים, מנוגדים לאגו, נגד כל מה שיש בטבע שלו. ובמידה שירצה, האור ישפיע עליו וישנה בו את היוצרות.

יוצא שהוא צריך לעבוד ב"הפוך על הפוך". תחילה הוא צריך לעבוד במה שניתן, בתורה ומצוות, בקבוצה וחברים, ובלימוד. כך הוא פועל דרך המערכת העליונה, שצריכה קודם כל לשנות בו רצון, כי הוא לא יכול לגשת ולרכוש רוחניות בצורה ישירה. ואחר כך, עם הרצון דלהשפיע שהוא מקבל מהשפעת האור העליון, האדם שוב פונה לרוחניות, לאותו המאור, ורוצה שהאור ישנה בו את התכונות. וכך באמת האור פועל, והאדם מתקרב לתכונות ההשפעה, שהן מלכתחילה מנוגדות לתכונות הטבעיות שלו, שאיתן התחיל את הדרך. וזה נקרא ש"מלא לשמה בא לשמה".

לכן בכל צעד ושעל, כאשר נמצאים בפעולות רוחניות, אסור לשקול אותן, לגשת אליהן, ולמדוד אותן עם התכונות וההבנות שלנו. אלא תמיד צריך לראות אותן באור ההשפעה, בתכונת ההשפעה. אולי אז נוכל איכשהו למדוד נכון ולראות האם אנחנו מתקדמים או לא.

לכן בעל הסולם מסביר שהיגיעה היא בתורה, והמציאה היא בגילוי ההשגחה, שאלה שני דברים שונים. היגיעה היא בתורה כדי שיביאו לנו מלמעלה תכונות חדשות, רצונות חדשים, רצונות דלהשפיע. וכשיהיה לנו רצון להשפיע, באמת נגיע לתכונת ההשפעה.

יש כאן שני עניינים שונים. התורה שהיא האמצעי להגיע לרצון דלהשפיע, והשפעת המאור שמביא את תכונת ההשפעה עצמה. זאת אומרת, קודם אנחנו צריכים להיות ברצון לרוחניות, אחר כך לבקש, ואז באה הרוחניות.

וכשזוכה להשגחה הגלויה, כבר האהבה נמשכת לו מאליה בצנורות הטבעיים, כמו שכתוב לעיל. ומי שאינו מאמין, שאפשר לו לזכות לזה על ידי יגיעתו, יהיה זה מטעם שיהיה, נמצא בהכרח שאינו מאמין חס ושלום, בדברי חז"ל, אלא מדמה לעצמו, שהיגיעה אינה מספקת לכל אדם, שהיא בניגוד למה שכתוב יגעתי ולא מצאתי אל תאמן. וכמו כן בניגוד לדברי הכתוב, שאומר וּמְשַׁחֲרַי יִמְצָאֻנְנִי, דהיינו "וּמְשַׁחֲרַי" דייקא [דייק] , יהיה מי שיהיה, כקטן כגדול. אמנם, ליגיעה הוא צריך ודאי.

איננו מסוגלים להגיע בעצמנו לרוחניות, אלא צריך שהאור העליון ישפיע עלינו ויביא לנו רצון לרוחניות. עם הרצון הזה אנחנו פונים שוב לאור העליון שישנה אותנו, ולאחר מכן, לפי הצורה שהאור משנה אותנו, אנחנו מבקשים שימלא אותנו, שיגלה לנו את המציאות הרוחנית, על מנת שנוכל להשתתף בה בצורה מועילה וממשית.

כל הדברים האלה שמבצעים ברוחניות, באים דרך התורה, דרך המאור המחזיר למוטב. אבל אל לנו לחשוב שצריך לפנות לכוח זר שלא נמצא בנו, שישנה אותנו, שיביא לנו הבנה ורגש, שימלא ויגלה. טעות לחשוב שהדבר לא נמצא בידנו. הוא דווקא בידנו, אבל לא בצורה ישירה אגואיסטית, כמו שאנחנו ניגשים לרכוש, להבין, לחקור ולשנות כל דבר בעולם הזה. ברוחניות זה נעשה על ידי המערכת העליונה, על ידי המאור.

דווקא התנאי הזה הוא שמנתק אותנו מהנטייה שלנו להיכנס גם לרוחניות ב"ידיים" אגואיסטיות, ברצונות אגואיסטיים. העובדה שקודם כל אנחנו חייבים לקבל רצון להשפיע מלמעלה, ולפי הויתור על האגו שלנו אנחנו מסוגלים להימשך להשפעה, דווקא היא מאפשרת לנו להתנתק מהאגו ולרכוש רצון חדש, הפוך מתכונת הקבלה שלנו. בצורה כזאת אנחנו מתנתקים מהטבע, מהעולם הזה, ולא בשום צורה אחרת.

שאלה: אם האדם רוכש רצון להשפיע, מה בדיוק הוא מבקש מהבורא? מה הבקשה שלו, מה הוא רוצה?

רק להגיע להרגשה שההשפעה חשובה יותר מהקבלה, זה דבר גדול מאוד. זה בעצם היסוד של כל הדרך הרוחנית, של ההתקדמות ושל הלימוד, של כל המהפכה שהאדם צריך לעבור. ואנחנו אכן עוברים מהפכה, שינוי מעולם לעולם , שאין בעולם שלנו כדוגמתו. אמנם גם בעולם שלנו יש תחומים במדע, שבהם האדם צריך לשנות את התפיסה שלו, אבל הוא נמשך לכך מאותה גישה אגואיסטית, וממשיך הלאה לפי אותה השיטה האגואיסטית. השינוי היחידי הוא בתוכנה.

כך קורה למשל בלימוד פיזיקה קוונטית, או בחלקים מסוימים בפסיכולוגיה, ובפילוסופיה. אמנם יש בתחומים האלה דברים שלשכל הרגיל קשה מאוד לתפוס, כי יש בהם גישה מיוחדת, שלא לפי טבע האדם, ובכל זאת, גם הם נתפסים באותם הכלים האגואיסטיים. האדם לא צריך לשנות את עצמו כדי להמשיך ולחקור את הנושאים האלה, כדי להתקשר לחומר, להבין אותו ולהתלבש במה שהוא לומד, במה שהוא רוצה לרכוש. כי זה אותו החומר, אותו דומם, צומח, חי ומדַבר שנמצא בעולם הזה.

מה שאין כן ברוחניות, לפי תפיסת המציאות שעליה לומדים בחוכמת הקבלה, האדם צריך לשנות בתוך עצמו יוצרות בסיסיות. ואת השינוי הזה הוא לא מסוגל לעשות בעצמו. אין לו שום דבר מלבד נקודה שבלב שדוחפת אותו לשינוי, להתפרצות פנימית, למהפך פנימי, אבל לא ליותר מזה. היא לא מציירת לו איך לעשות זאת, איך לבצע, היא בסך הכול נקודה. כך יוצא שהאדם נדחף ונמשך, אבל לא יודע בעצמו לְמה.

לכן הנקודה הזאת שבלב היא כל כך על טבעית. היא גם לא כל כך מגולה לנו. לכן היא נקראת נקודה. כי אם היינו רואים בה קצת יותר מנקודה, קצת יותר ממשיכה לרוחניות, אז היינו רואים עד כמה הרוחניות הפוכה מאיתנו, ומי שהיה נמשך לרוחניות היה נחשב חולני כמי שהולך נגד הטבע שלו. אם אפשר להשוות זאת במשהו לעולם שלנו, אפשר לומר שזה דומה לפיצול אישיות, או לניגודיות לטבע.

לכן כל התהליך נעשה בהיסח דעת, כשהאדם שקוע בלימוד, בקבוצה ובהפצה, כדברי הכתוב: כל אשר בידך ובכחך לעשות, עשה [1], ונובע מהמשכת המאור המחזיר למוטב, בהתאם ליגיעה שלו.

גם את היגיעה קשה למדוד. אדם יכול לעבוד קשה מאוד ולהזיע, אבל לפי כמות הזיעה אי אפשר למדוד את היגיעה. גם לפי המאמץ במחשבה, אי אפשר למדוד את היגיעה. יש כאלה שמסוגלים לחשוב הרבה, ויש כאלה שלא. יש כאלה שהם עדינים לפי התכונות שלהם, ולקרוא בספרי הקבלה זה כמו לקרוא רומן בשבילם, הם מתרגשים מיד ומוכנים לבכות. ויש כאלה שהם דווקא אבירי לב וקשי עורף, ולא מסוגלים להתרגש מהקריאה בספרים, הם רחוקים מאוד מלהתפעל מקריאת חומר הלימוד. מהתכונות השונות האלה אי אפשר ללמוד שום דבר על התקדמות האדם, וודאי שלא על צורתו הסופית. כי "כל הגדול מחברו יצרו גדול ממנו" [2]. דווקא האגואיסט הגדול ביותר, שלא קולט ולא מבין שום דבר, יהיה גבוה יותר מכל האחרים, כשישנה את עצמו.

לכן אי אפשר למדוד את היגיעה לפי הצורות השונות. כמו שבעל הסולם אומר שבזמן שתינוק ועגל גדלים, נראה שדווקא העגל יגדל להיות נפוליון חדש ואילו התינוק לא יצלח לכלום [3]. כל עוד אנחנו נמצאים באמצע הדרך איננו יכולים לומר על שום צורה שלנו, האם היא טובה או לא. אלא פשוט עלינו לעבוד "כשור לעול וכחמור למשא". כך אנחנו הולכים ומתקדמים. יש כאלה שכביכול מצליחים ופורחים ורצים קדימה, ויש כאלה שכביכול עומדים על מקומם כמה חודשים או שנים, עד שפתאום נעשית בהם פריצת דרך וקפיצה.

את ההתקדמות הרוחנית אי אפשר למדוד בעיניים שלנו, לפי הטבע שלנו. אין לנו כלים שבעזרתם אפשר לעשות זאת. אלא שבתת הכרה או בהכרה הנטייה שלנו היא דווקא כל הזמן למדוד, ולפי המדידה ללכת קדימה. וזו הבעיה.

לכן המדידה הנכונה היחידה שהאדם יכול לעשות ביחס לעצמו, היא במידה שהוא נמצא בהשתתפות כללית עם החברה, עם הקבוצה, בביטול עצמו למען חשיבות המטרה שהוא קיבל מהקבוצה. לא המטרה שהוא צייר לעצמו, אלא המטרה שהוא קיבל מהקבוצה, ולא חשיבות המטרה שקיבל מעצמו, אלא החשיבות שקיבל מהקבוצה, ממה שמחוץ לו, מאיזה שהן מערכות השפעה שבכל זאת נמצאות לידנו בעולם שלנו.

אות צ"ט

ומהמתבאר תבין גם כן, מה שכתבו חז"ל, כל העוסק בתורה שלא לשמה תורתו נעשית לו סם המות (תענית ז' ע"א). גם על מה שאמר על הכתוב, אכן אתה אל מסתתר, שהקדוש ברוך הוא מסתיר את עצמו בתורה, שהקשינו (לעיל דיבור המתחיל "והנה"), שהדעת נותנת שהשם יתברך מוסתר דוקא במלי דעלמא ובהבלי העולם הזה, שהמה מחוץ לתורה, ולא בתורה עצמה, שרק שם מקום הגילוי בלבד. ועוד הקשינו, הסתר זה, שהקדוש ברוך הוא מסתיר עצמו כדי שיחפשוהו וימצאו אותו כמו שכתוב בזוהר, כל זה למה לי.

הבורא מסתתר בתורה ולא בעולם הזה. בעולם הזה לא מגלים את הבורא בכלל. ואם נדמה שהבורא מסתתר בחפצים שונים, במעשי כשפים, בגילוי עתידות, בקמעות, בחוטים אדומים, במים קדושים, או בברכות שמישהו נותן, אם נראה לנו שבכל אלה יש איזשהו כוח עליון, הרי שזה בוודאי שטות ושקר, ואין בכך שום דבר שקרוב לאמת.

הבורא מסתתר על ידי המאור המחזיר למוטב, שנקרא תורה. ואם המאור הזה משפיע על האדם מלמעלה ומשנה את תכונותיו, אז בתכונות החדשות האלה האדם מרגיש את הבורא. לכן כתוב שהבורא מסתיר את עצמו בתורה, כדברי הכתוב: "אכן אתה אל מסתתר" [4]. היכן הוא מסתתר? בתורה, זאת אומרת, אחרי השפעת המאור, שבונה בכלים את היכולת לגלות אותו.

אין הכוונה שהבורא נסתר בספר, או בין המילים, מאחורי אחד מהעמודים, אחרי התפילות או בפעולות האדם בתפילין או בטלית. אלא הבורא שנסתר בתורה, נסתר מאחורי השפעת המאור שמחזיר למוטב. כלומר קודם צריך להיות שלב שבו האור העליון פועל על האדם ומשנה לו את הכלים. ואז בתוך הכלים האלה האדם מתחיל להרגיש שהוא נמצא בהסתרה.

בהתאם לכך האדם מתחיל לחזר אחרי הבורא, כדברי הכתוב: "חולת אהבה אני" [5] ו"משחרי ימצאונני" [6]. הוא צריך להשתוקק לבורא, אבל לפי הגילוי שלו שהבורא נסתר. ההסתר הוא כבר תוצאה מהשפעת המאור, תוצאה ראשונה מההשפעה הראשונה של המאור. וכאשר האדם משתוקק אחרי הבורא, ההשתוקקות הזאת מזמינה אליו את ההשפעה השנייה של המאור, ואז הוא מגלה את הבורא ומגיע לדרגת שכר ועונש.

זאת אומרת, בשלב הראשון המאור שבתורה יוצר באדם רצון והרגשת הסתרה. הסתר נקרא שהאדם רוצה משהו ואין לו, שעדיין אין לו מילוי, אבל הוא יודע שהמילוי נמצא. ובשלב השני, השפעת המאור כבר מתקנת לאדם את הכלי, ומעלה אותו מדַרגת הסתרה לדרגת הגילוי. לכן נאמר שהבורא נסתר בתורה, שהשפעת המאור בפעם הראשונה מביאה את האדם להרגשת ההסתר.

מה שאין כן עכשיו, במצבינו הנוכחי, אין לנו הסתר. אנחנו לא יודעים אם הבורא נמצא או לא נמצא. איננו יודעים איפה הוא, מה הוא, והאם הוא מסתתר "מאחורי כתלנו". אין לנו הרגשה שהבורא מסתתר, אלא רק מחשבה על כך.

אם כן, הבורא מסתיר את עצמו דווקא בתורה, ולא בשום דבר אחר. "בתורה" זאת אומרת בחוכמת הקבלה, אך ורק בה. כי רק חוכמת הקבלה מגלַה את המאור המחזיר למוטב, וכתוצאה מהשפעת המאור נותנת לאדם הרגשה שיש כוח עליון שמסדר אותו ומלווה אותו ונסתר ממנו.

שאלה: מה נקרא "לחזר אחרי המאור"?

אחרי המאור מחזרים לפי הדוגמאות של "חולת אהבה אני", ו"עד שלא מניח לי לישון" [7]. עד שהאדם מגיע למצב שכל הזמן הוא חושב איך להגיע לצורת ההשפעה, איך להיות דבוק לפעולת ההשפעה ולתכונת ההשפעה, ורק בה להרגיש את עצמו כחי וקיים. זה נקרא להשתוקק לבורא.

שאלה: כאשר אדם משתוקק למשהו, הוא מחפש תחבולות איך להשיג את הדבר, איך לרצות אותו. מהן התחבולות בהשתוקקות לבורא?

התחבולה היחידה היא שהאדם יקבל מלמעלה תיקון להגיע להשפעה. להשתוקק לבורא זה להיכנס לתכונת ההשפעה, לטבע ההשפעה. ואדם לא צריך לתאר לעצמו שהוא נפגש עם משהו מחוץ לו. אין "מחוץ לו". כמו שאדם מרגיש ירידות ועליות וכל מיני שינויים שעוברים בו, כך הוא מרגיש בתוכו שינוי, שהוא כולו השפעה. וזה נקרא שהוא התקרב לבורא. הבורא מתלבש באדם. אין הרגשה וגילוי של הבורא בצורה אחרת, אלא בתוך הכלי, בתוך האדם.

אות ק'

ומהמתבאר תבין היטב, שהסתר זה שהקדוש ברוך הוא מסתיר את עצמו כדי שיבקשוהו, פירושו, דבר הסתר הפנים, שנוהג עם בריותיו, בב' הבחינות: הסתר אחד, והסתר בתוך הסתר (כנזכר למעלה דיבור המתחיל "אמנם"). ומשמיענו הזוהר, שאל יעלה על הדעת, שהשם יתברך רוצה להשאר חס ושלום, בבחינת השגחה של הסתר פנים מבריותיו, אלא בדומה לאדם שמסתיר את עצמו בכונה, כדי שחברו יחפש אחריו וימצאהו, כן השם יתברך, בשעה שנוהג עם בריותיו בהסתר פנים, זה רק משום שרוצה, שהבריות יבקשו את גילוי פניו, וימצאו אותו. כלומר, משום שאין שום דרך ומבוא לבריות, שיוכלו לזכות באור פני מלך חיים, אם לא היה נוהג עמהם מתחילה בהסתר פנים, באופן, שכל ההסתר הוא רק הכנה בעלמא אל גילוי הפנים, כמבואר לעיל (דיבור המתחיל "והנה").

כפי שמבינים את ההסתרה בעולם שלנו, אם כבר יש הסתרה, הרי שהיא נכללת משני תנאים. תנאי אחד הוא שהאדם רוצה משהו שנסתר ממנו, והתנאי השני הוא שהאדם יודע מה הוא רוצה, ואיכשהו מתאר לעצמו שצורת התענוג הזאת קיימת. הוא נמשך לתענוג הזה, יש לו רצון שמכוון בדיוק לתענוג הזה והכרה בזה. חסר לו רק דבר אחד. המילוי שנמצא מחוץ לו, מילוי שהוא מתאר אותו בדיוק ויכול להשיג אותו כך שימלא אותו, חסר לו רק לקרב אותו מהחוץ אליו.

מה שאין כן, להסתר וגילוי הבורא אין לאדם קשר ישיר כל כך, כי יש כאן בעיה. ההסתר והגילוי של הבורא הוא ההסתר והגילוי של תכונת ההשפעה, שמנוגדת לאדם ולא נמצאת בו. ולכן לא ברור למי הוא יכול להשתוקק. האם הוא יכול להשתוקק להיות המשפיע? האם הוא יכול לתאר לעצמו שתכונת ההשפעה נמצאת מחוץ לו? איך אפשר שתהיה לו נטייה אליה בלבד, ושיהיו לו ייסורים מזה שהיא איננה עדיין?

האדם זקוק בוודאי למערכת של חברה, סביבה, ספרים, לימוד ויגיעה, ולפרק זמן ממושך שבו הוא נמצא בחוסר הבנה לגבי מה שקורה לו, ולגבי האופן שבו הוא מזמין את המאור הראשוני שיחזירו למוטב. עד שלאט לאט, ממש בהיסח דעת, קורים לו שינויים שמביאים אותו להרגשת ההסתר.

אחרי הרבה עליות וירידות, שינויים וייאוש, הוא מרגיש ש תכונת ההשפעה קיימת ושהיא התכונה החשובה ביותר, ושכדאי לרכוש אותה על פני מה שיש לו. כדברי הכתוב: "טוב לי תורת פיך מאלפי זהב וכסף" [8]. הוא כבר מעוניין להגיע לתכונת ההשפעה.

השינויים האלה קטנים מאוד והדרגתיים, וצריכים לעבור באדם במשך זמן רב. אבל בסופו של דבר האדם מגיע למצב, שבמקום התכונות האגואיסטיות והמטרות שחשב שהן אגואיסטיות, הוא לאט לאט מתרצה בדברים שנמצאים כנגד הטבע הראשון שלו ממש. הוא בעצמו לא מבין איך זה קורה לו. פתאום הוא מתחיל להעדיף ולהעריך את תכונת ההשפעה, הוא רוצה להתרומם מהטבע הקודם, ובהחלט מוכן שיעשו בו ניתוח כזה. הוא מעוניין ושמח שישנו בו את כל היוצרות, שלא ישאר ממנו כלום מהעבר שלו, מהתכונות הקודמות שלו.

רק המאור העליון המחזיר למוטב יכול להביא לאדם החלטה כזאת, ונכונות שזה יקרה. שירצה לעזוב את כל החיוּת, הגישה והתפיסה של החיים האלה. "רז זה", כותב הרמב"ם, "מגלים לו לאט לאט" [9]. לאט לאט מגלים לו את התהליך, והוא מתחיל להבין אותו ולהיות בו בצורה הכרתית.

כמו שכותב הרמב"ם, של"נשים", ל"קטנים", ל"עבדים", לא מגלים. אלא לא בני האדם הם אלה שמגלים או לא מגלים. אף פעם לא. כל הגילוי הוא עבודת המאור. כשהכתוב אומר שמגלים לאט לאט, כוונתו לאור שמשפיע ומגלה. ודאי ששום דבר מחוץ לאדם אינו "מגלה לו רז זה". לא המעשים בידיים או בפה, ולא חשוב באיזה פעולות. אף אחד, כולל המקובל שנמצא ליד התלמיד, אינו מגלה לו שום דבר באיזשהו מעשה. בכל מעשה בעולם הזה אי אפשר לגלות שום דבר חוץ מגשמיות. אלא אם המקובל עוזר, אז הוא עוזר דרך המערכת העליונה. הכול מתגלה על ידי המאור.

ולכן אומר הרמב"ם, של"נשים", ל"קטנים" ול"עבדים" מגלים לאט לאט לפי היגיעה, לפי המידה שאדם משקיע את עצמו בזמן שהוא נמצא כ"עבד", או כ"אישה", או כ"ילד", כ"קטן". אז מגלים לו מלמעלה, אותו האור העליון "מגלה לו רז זה לאט לאט".

מהו "רז זה"? מה נקרא "לשמה"? שההשפעה חשובה יותר מהקבלה. אז האדם מתחיל להבין מה זה השפעה. זה נקרא "סוד". לפני כן הוא לא ידע, לא חשב, לא יכול היה לתאר לעצמו שזאת ההשפעה שהאור העליון מגלה. אלה כל הסודות שבתורה, כולם מתגלים במאור המחזיר למוטב שמתגלה לאדם.

אות ק"א

וזה שכתוב, שהקדוש ברוך הוא מסתיר את עצמו בתורה. כי ענין היסורים והצער, שהאדם משיג בשעת הסתר הפנים, אינו דומה, באדם שיש בידו עבירות ומיעט בתורה ומצוות, לאדם שהרבה בתורה ומעשים טובים,

כי הראשון מוכשר ביותר לדון את קונו לכף זכות, דהיינו, לחשוב שהיסורים הגיעו לו, מחמת העבירות ומיעוט התורה שבידו.

משאין כן השני, קשה לו ביותר לדון את קונו לכף זכות, שהרי לפי דעתו, אינו ראוי לעונשים קשים כל כך, ולא עוד, אלא שרואה שחבריו הגרועים ממנו, אינם סובלים כל כך, על דרך הכתוב רשעים ושלוי עולם השגו חיל, וכן לשוא זכיתי לבבי.

ומכאן תראה, אשר כל עוד שהאדם אינו זוכה להשגחה של גילוי פנים, נמצא, שהתורה והמצוות שהרבה, מכבידים לו הסתר הפנים במידה מרובה. וזה שכתוב, אשר הקדוש ברוך הוא מסתיר עצמו בתורה, ודו"ק [והתבונן היטב] כאן.

ובאמת, כל הכובד הזה שהוא מרגיש ביותר על ידי התורה, אינו אלא, כבחינת כרוזים, אשר התורה הקדושה בעצמה, קוראת אליו על ידי זה, ומעוררתו להזדרז ביותר, ולמהר ליתן את סכום היגיעה הנדרש ממנו, בכדי לזכותו תיכף לגילוי הפנים, כחפץ ה', והבן מאד.

מפני שאנחנו מתקרבים לדבר שמנוגד לטבע, אפשר להימשך אליו מתוך שמגלים את החסרונות שבמצב הנוכחי. והחסרונות האלה אינם דומים לחסרונות הקודמים, שהאדם השתוקק אליהם לפי הצורות האגואיסטיות הקודמות, ורצה לרכוש אותם. אלא בעל הסולם וכל המקראות מתארים את ההשתוקקות לרוחניות כ"חולת אהבה אני". אדם שמשתוקק לרוחניות חייב להיות ממש כמו מי שנמשך אחרי תענוג גדול מאוד. אבל התענוג שהוא נמשך אליו הוא בהשפעה, בתכונת ההשפעה.

"שלא לשמה" האחרון נקרא, שהאדם רוצה להגיע להשפעה באמת, שבתשעים ותשעה אחוזים הוא רוצה רק להשפיע, אבל אחוז אחד נשאר לו בעל כורחו, ולא יכול להיפטר ממנו. ועל האחוז האחד הזה הוא עדיין תלוי בגשמיות ולא יכול לעשות כלום. וזה הצער הגדול שלו, שלא מסוגל להתנתק מהאחוז האחד הזה.

מכאן מובן, שרק המאור המחזיר למוטב יכול להביא את האדם למעמד כזה, שבו זה יקרה. לכן ההסתרה שמקבלים מהתורה, בהרגשה שהבורא מסתתר בתורה, באותם התיקונים שצריכים להתבצע בנו, שרק על ידם ובתוכם הוא מלובש ושם מגלים אותו, דווקא היא מביאה את האדם להסתכלות נכונה. הוא חודר לגילוי הבורא דרך תיקוני הכלים שלו ותולה את האחד בשני, ורואה שהבורא מתלבש בהם בצורה כזאת. ואז מסודר לו גילוי הפנים בצורה הנכונה, דרך ההתפתחות עם המאור שמחזירו למוטב.

אז האדם מפענח נכון את כל הרגשות והמחשבות שעוברות דרכו, כי הוא רואה שהבורא מתלבש בתוכו, ומוסר להבנה ולהרגשה שלו את כל היסודות שהוא צריך, כדי דווקא על פניהם לגשת לגילוי הבורא. כלומר הוא מגלה שהבורא מתלבש בו, אבל בצורת ההסתר, ושהבורא משנה בו את כל היוצרות. הוא מגלה שהתורה והבורא הם כאחד, ככוח אחד שמתקן וממלא ומחזיק אותו, ושאותו הכוח הוא שהעביר אותו דרך כל השלבים שעבר קודם בהסתר כפול והסתר רגיל, ובכל החיים הגשמיים המנותקים מההבנה וההרגשה הרוחנית.

אז הוא מגיע לגילוי הבורא, לייחוד עימו. אפשר לקרוא על כך במאמרו של בעל הסולם, שנקרא "הסתר וגילוי פנים של ה' יתברך" [10].

שאלה: אם בסופו של דבר פעולת האור היא זו שעושה באדם את השינויים והתיקונים, אז מה נקרא "הִרבה בתורה ומצוות"?

פעולת האור נקראת תורה. המאור שמשפיע ומתקן את האדם, שמחזירו למוטב, המושג הזה נקרא "תורה".

שאלה: נראה שהאדם הוא ש"הרבה בתורה ומצוות". האם הכוונה היא שהוא הצליח למשוך יותר אור?

נכון. לגרום לכך שהאור או שהכוח העליון ישפיע עליו ביתר שאת, ביתר עוז, ביתר עוצמה, זה נקרא להרבות בתורה. מכאן מובן שלהרבות בתורה זה לאו דווקא לימוד וכמות הידע ומספר שעות הלימוד, שזו היגיעה הכמותית. אלא צריכה להיות כאן יגיעה איכותית. האדם צריך לברר, על ידי מה בדיוק הוא גורם לכך שהאור ישפיע עליו בעוצמה, שתספיק כדי לשנות אותו. בזה האדם צריך לחקור כי זה העיקר.

עליו להתחיל מהסוף, מהעובדה שהאור משנה אותו. השאלה היא מה הוא צריך לעשות כדי שהאור ישנה אותו. העוצמה שהאור ישפיע על האדם תלויה בו. לכן עליו לברר איזה מעשה, מחשבה, פעולה או הכנה הוא צריך לעשות כדי שהאור ישפיע אליו.

אדם שלא יודע מה עליו לעשות, צריך לברר מהי הפעולה שלו, שדרושה כדי להזמין מהאור את ההשפעה המועילה ביותר. סביב הבירור הזה סובב כל העיקר של ההצלחה, של ההתקדמות. כך מגיעים לבחירה חופשית.

ובעל הסולם מסביר שהבחירה היא דווקא בזמן ההסתרה, בכך שמצליחים ללכד ולחבר סביבנו את כל האמצעים שיכולים לחזק אותנו בכיוון למאור המחזיר למוטב, ולחדד את הדרישה אליו, את הדרישה האיכותית והכמותית. הדרישה הכמותית היא באיזה כוח האדם רוצה את המאור, איך הוא צועק אל האור שישפיע. הדרישה האיכותית היא מה בדיוק האדם צועק לאור, מה הוא מבקש שהאור יעשה לו.

יש מי שצועק בכל כוחו, אבל צועק סתם, בלי לדעת על מה הוא צועק. ויש מי שצועק בפחות כוח, אבל ברור לו מה הוא דורש, יש לו דרישה מבוררת, משפט חד. דווקא מזה באה התוצאה הרצויה, כי הדרישה הזאת אומרת שהכלי מוכן, שהוא מכוּון לכך שישפיעו עליו.

הכול תלוי בהכנת האדם. אדם יכול לצעוק, אבל אם הוא אינו מוכן לפעולת האור, אז הוא צועק סתם. אלא האדם צריך לצעוק כך שהצעקה תהיה ככלי, כחסרון המכוּון בדיוק למה שהאור צריך לעשות לו כעת, לפי סדר המדרגה.

הוא צריך לדרוש כאילו הוא נמצא אצל הרופא וצועק: "תעשה לי זריקה, תפתח את הפצע ותוציא את מוגלה" הוא צריך לומר לרופא בדיוק מה לעשות. הוא חייב להגיע לצעקות כאלה, מבוררות, כי הם הכלים שעליהם האור ישפיע ויפעל. אחרת הרופא ירפא אותו, אבל הוא לא ידע מה הרופא עשה.

בעולם שלנו האדם לא יודע במה בדיוק הוא היה חולה ולמה, הוא רק יודע שהרופא ריפא אותו. מה שאין כן ברוחניות, מתוך שהאדם מגלה את המחלה ובכל צעד מבקש ריפוי, הוא מבין את המחלה. לפי זה הוא מבין גם את השׂכל של הבורא שהביא לו את המחלה, ואיך הוא ריפא אותה, ומתוך כך הוא משיג את הבורא. לפי הפצע שלו, הוא לומד את כל הרפואה. לכן, בכל צעד שאנחנו עושים, לפני שצועקים נכון, אנחנו לא מקבלים ריפוי.

יש הבדל גדול בין מה שאנחנו עוברים בעולם הזה ובין מה שאנחנו עוברים בעולם הרוחני. בעולם הזה אנחנו מתקדמים בכל מקרה. כך למשל ילד משחק, לא יודע למה הוא משחק, ובכל זאת מתקדם. לעומת זאת בעולם הרוחני, בכל פעם שמתקדמים מדרגה לדרגה, צריך יותר ויותר להשתתף בכל מה שקורה בצורה תבונית, הכרתית ורגשית.

שאלה: האם תחילת דרכו הרוחנית של אדם היא בכך שהבורא מראה לו ניצוץ מאורו, מסתיר אותו, ואז מתחילה הרגשת ההסתר?

מהרגשת הניצוץ מתחיל כל העניין. מההרגשה הזאת האדם מגיע לחוכמת הקבלה. אמנם הוא לא יודע מה זה ניצוץ, אבל מתוך שהניצוץ מתגלה בו, הוא מתחיל להשתוקק למצוא את המקור שלו. כך הוא מגיע לספר, לקבוצה, לשמיעה ולאמצעים נוספים. גם קודם הוא היה לידם, אבל לא הרגיש את היחס שלו אליהם. בדומה לבחור שבמשך שנים רבות הכיר איזושהי בחורה ולא הרגיש כלפיה דבר, ופתאום היא מושכת אותו והוא רוצה להתחתן איתה.

על מה שקורה ברוחניות, צריך ללמוד דרך הטבע הגשמי. והמשלים של המקובלים הם דווקא מהסוג הזה כמו המשל הזה על הבחור. ובדומה לו יש מי ששומע על חוכמת הקבלה, שלומדים אותה ומדברים עליה, אבל הוא לא מתעניין בה, עד שפתאום מתחיל להתעורר בו איזה עניין בחוכמת הקבלה. כמו אותו בחור, גם הוא מגלה רצון. על ידי מה? על ידי הניצוץ.

על התגלות הרצון לא שואלים מהאדם, כי אם יש לו רצון, אז יש, ואם אין לו, אז אין. אלא אחרי שיש לו רצון, כשהבורא מביא אותו למקום הנכון, לגורל הטוב, כבר יש לו בחירה.

שאלה: האם יש קשר בין טיב ואיכות היגיעה הקבוצתית, לצורה שבה האור משפיע על הציבור או על הקבוצה?

צריך להבין, שהעיקרון הרוחני הוא "כלל ופרט שווים".

נניח שאדם רוצה להגיע לרוחניות. הוא רוצה זאת באופן אישי, אין שום דבר בינו לבין האחרים, כל החיים לא חשב על אחרים, אלא על עצמו בלבד. כדי להגיע לרוחניות, הוא צריך לפענח את הכיוון שלו.

אם הוא רוצה להגיע לרוחניות, הוא צריך להגיע להשפעה. אלא שהכוח שלו קטן, ולגמרי לא מכוון להשפעה. כדי לכוון את עצמו להשפעה ולעשות מהכוח האחד הקטן שלו כוח גדול, שעדיין יהיה שלו, יש לידו המון בני אדם. מתוך כל בני האדם שלידו כדאי לו להתקשר עם אלה שנמצאים באותו הכיוון כמוהו, באותה המגמה. אם הוא מסדר את הכיוון שלו לאותו המקום יחד איתם, אם הוא מעביר את הרצון שלו דרכם, אם הם מתחברים יחד, אז הרצון שלהם הופך לרצון להשפעה. כי כל אחד מבטל את עצמו כלפי כולם, ובודק את המטרה שלו לפי מטרתם. הוא כבר לא מאמין לחיה שבו, לאגו שלו.

יוצא שבצורה כזאת האדם עושה איזשהו שינוי, מעין תיקון, ומתקרב קצת לעֵבר הרוחניות. בנוסף לכך הוא מחזק את הכוח שלו פי כמה וכמה, בהתאם לכמות בני האדם שאיתם הוא כלול, כי "כלל ופרט שווים". הרב"ש מסביר שאם האדם מתחבר למטרה עם עוד עשרה אנשים, אז הכוח שלו הוא פי עשר, בגלל שעשה מעצמו אפס לעומת חבריו שהם אחד [11].

יוצא שעל ידי החיבור למטרה עם עוד אנשים, האדם מתקן את הנטייה שלו יותר לכיוון ההשפעה. כי קודם הוא לא ידע מהי השפעה. ודרך הקבוצה, דרך האחרים, מתוך שביטל את עצמו, הוא כיוון את עצמו נכון להשפעה, ובנוסף לכך חיזק את הכוח שלו פי עשר. ובזה "האני" שלו נשאר "האני". הוא רק העביר את עצמו דרך מערכת הקבוצה, ותיקן את עצמו בכמות ובאיכות.

לכן האדם צריך לראות את הקבוצה כמכשיר, שבלעדיו לעולם לא יהיה מסוגל לכוון את עצמו נכון לרוחניות. ובלי שהקבוצה תחדד כל הזמן את החיסרון שלו שיהיה יותר נכון, יותר רוחני, לא יקרו לו שינויים. כי האור משפיע רק מתוך חסרונות.

שאלה: מה זה "צעקה לבורא", מה זה "לצעוק"?

"לצעוק לבורא" נקרא, לגלות חיסרון למאור המחזיר למוטב, או בשלב מאוחר יותר למאור שממלא את הכלים "על מנת להשפיע". צעקה לבורא זה חיסרון להשפעה. הבורא מתגלה באדם כתכונת ההשפעה.

שאלה: האם ההבדל בין הגישה של חוכמת הקבלה לבין הגישה בלימוד חוכמות העולם הזה, הוא שבלימוד קבלה האדם מבקש שינוי בתוכו, וכבר מרגע שניגש ללימוד עליו לצעוק לבורא?

כולם צועקים לבורא. אומרים שגם הגנב שנמצא במסתור ורוצה להצליח בגנבה שלו, לבו מתפלל לבורא.כל אחד מתפלל לבורא, אפילו הכינה הקטנה שמחפשת למצוא אוכל, גם הצעקה שלה, החיסרון שלה, הוא לאותו האור שצריך למלא אותה באיזו מידה, וגם זאת תפילה.

זאת אומרת, תפילה היא חיסרון, גילוי החיסרון. אז ודאי שכל אחד נמצא בחיסרון, כל החומר נמצא בחיסרון. בגלל זה הוא מסתובב וזז ונמצא בתנועה בלתי פוסקת, בדומם, בצומח, בחי, במדַבר, הכול נמצא בתנועה, הכול נמשך אחרי המילוי.

החומר היחידי שיכול להימשך לאט לאט, בתחבולות מיוחדות, לא אחרי המילוי שהוא מרגיש בצורה טבעית, אלא אחרי מילוי שונה לגמרי, אחרי אנטי מילוי, החומר הזה הוא דרגת המדַבר. לא דרגת החי, שבה אנחנו נמצאים עכשיו, אלא דרגת המדַבר שיכולה לגדול בנו.

פתאום יכולה להיוולד בנו איזושהי "חיה" שנקראת מדַבר, שזה איזשהו מושג, איזשהו רצון, איזושהי משיכה. כעת עדיין אין בנו את המושג הזה. המדַבר הוא דמות ההשפעה, דמות הבורא שיכולה להיוולד באדם. וכשהמדַבר הזה מתחיל לצעוק, יש לו צעקה אחרת. הוא כבר לא צועק למלא את הבטן שלו בתאווה, בכבוד, בשליטה, אלא לדברים שונים לגמרי.

תארו לעצמכם אדם שבתוכו יש את דמות הבורא. לְמה אדם כזה משתוקק, לְמה הוא נמשך, לְמה מופנות התפילות שלו, לְמה מכוונות הצעקות שלו, מה נמצא לפניו? נמצא לפניו מה שנמצא לפני הבורא. לכן "דעת התורה", שמגיעה מתוך דמות הבורא שבאדם "הפוכה מדעת בעלי בָּתים" [12], מדעת דרגת החי שנמצאת ברצונות האגואיסטיים.

אבל כך או אחרת, כל אחד צועק.

מבוא

עד כה למדנו שהבורא מסתיר את עצמו בתורה, ככתוב: "אכן אתה אל מסתתר" [1]. והשאלה שנשאלה היא, למה הוא מסתתר בתורה. הבורא הרי מסתתר אחרי כל מה שיש בעולם הזה. כל העולם הזה הוא ההסתרה הגדולה ביותר על פעולות, כוחות ותכונות הבורא. חמש דרגות של הסתרה יש מאין סוף עד העולם הזה, חמישה עולמות שהם חמש העלמות, וכל החיים שלנו בעולם הזה הם בתוך ההסתרה.

אלא המקובלים מסבירים שאין זה כך, כי אמנם שאנחנו נמצאים בעלמה, ההעלמה היא תמיד כלפי האדם. זאת אומרת השאלה היא, האם האדם משיג שהוא נמצא בהעלמה. כי כדי שהאדם יבין שהוא נמצא בהעלמה, עליו להרגיש במקצת שיש משהו, ושה"משהו" הזה נסתר. בדומה למדען הוא מחפש, וכבר יש לו כיוון כלשהו, ואיכשהו הוא מנחש שיש איזושהי תופעה, ושהיא נסתרת ממנו, והוא עושה כל מה שביכולתו כדי לגלות אותה.

לכן כתוב שהבורא נסתר, ושהוא נסתר בתורה, ולכן התורה נקראת תורת הנסתר. התורה היא זאת שמרגישים בה שהבורא נסתר, שהוא נמצא ונסתר. דווקא בתורה כזאת, שהיא תורת הנסתר הבורא מסתתר. ועל ידי תורת הנסתר מגלים את הבורא.

זאת אומרת שעל ידי לימוד חוכמת הקבלה האדם מזמין על עצמו הארה קטנה של אור מקיף, של המאור המחזיר למוטב, שנקראת תורה. ועל ידי התורה הוא לאט לאט מתחיל להרגיש מי נסתר בתוך התורה, שהבורא נסתר בה. עד שהוא מגיע לגילוי.

אות ק"ב

וזה שכתוב שכל הלומד שלא לשמה, תורתו נעשית לו סם המות, כי מלבד שאינו יוצא מבחינת הסתר פנים לגילוי פנים, שהרי לא כיוון דעתו להתייגע ולזכות לו, לגילוי פנים. הנה עוד התורה שמרבה, מוסיפה לו הסתר פנים במידה מרובה, עד שנופל חס ושלום להסתר תוך הסתר. שהוא בחינת מות, להיות מנותק לגמרי משורשו, ונמצא שתורתו נעשית לו סם המות.

חוכמת הקבלה מדברת רק על מי שיש לו נקודה שבלב, על מי שרוצה להגיע לפיתרון השאלה "מה הטעם בחיי". מהשאלה הזאת התחיל בעל הסולם את ה"הקדמה לתלמוד עשר הספירות", ולאותם אנשים ששואלים את השאלה הזאת הוא פונה. לאנשים אחרים הוא לא פונה בכלל, ולא מתחשב איתם, כי הם עדיין לא כשירים ללימוד הקבלה, ולגילוי הבורא באמצעותה. השאלה "מה הטעם בחיינו" היא בעצם שאלה על הסיבה לכל מה שקורה לאדם, על השורש, על הבורא. והתשובה היחידה לשאלה הזאת היא לגלות את הבורא.

אם האנשים שמגיעים עם השאלה הזאת רוצים לפתור אותה באמת, אז הם נכנסים ללימוד של תורת הנסתר, ובלימוד הזה הם מתחילים להרגיש שקיים כוח עליון והוא נסתר מהם. וכשהם מרגישים את זה, הם מתחילים להתקדם.

ההתקדמות היא כבר נגד הרצון לקבל, נגד טבע האדם. כי "לגלות את הבורא" נקרא, להתעלות מעל טבע המקבל, ולרכוש את טבע המשפיע, הדומה לבורא. לפיכך יש בתהליך זה עליות וירידות ובלבולים, כי האדם צריך להחליף את הטבע שלו, והוא לא מצליח לעבור את השלבים האלה של גילוי והסתר הבורא בצורה ישירה, לפי איך שהוא מבין, לפי הטבע שלו, שכל פעם הוא הולך ומוסיף. אלא התהליך הוא כביכול הפוך: הוא צריך להוסיף ביגיעה גשמית, ואחרי היגיעה הגשמית, עליו לקבל תוספת רוחנית. התוספת הרוחנית היא "על מנת להשפיע", והיגיעה הגשמית היא "על מנת לקבל".

יוצא שהאדם מתייגע "בלא לשמה" כדי להרוויח יותר ולגלות את הבורא, כדי לרכוש אותו. אמנם תמורת היגיעה הזאת הוא מקבל התקדמות, שכתוצאה ממנה הוא רואה עד כמה הוא נמצא עוד יותר בחושך ובהסתר גדול יותר, אבל הוא לא מסכים עם התוצאה הזאת שבאה כתשובה ליגיעה שלו. הוא לא מבין שזאת התשובה הרצויה שמקדמת אותו. וכך הוא נחלש או יוצא.

אם הרצון לקבל של האדם עדיין לא בשל כל צורכו, אז הוא יוצא מהמסלול של ההתקדמות ונופל להסתרה כזאת, שבה הוא לא מרגיש בכלל את השורש, את הבורא. השאלה "מה הטעם בחיי" שהייתה זועמת בו, כבר לא כל כך מורגשת. הוא עוזב את הדרך והופך להיות אדם שמקיים מנהגים, או שהוא חוזר לחיים הרגילים.

זה נקרא שהתורה יכולה להיות "סם החיים" ו"סם המוות", ש"צדיקים ילכו בם, ופושעים יכשלו בם" [2]. וכל זה נמצא בבחירת האדם.

אות ק"ג

ובזה מתבארים ב' השמות הנוהגים בתורה, שהם: נגלה, ונסתר, שיש להבין ענין תורת הנסתר למה לי, ולמה אין כל התורה מגולה. אמנם יש כאן כונה עמוקה, כי תורת "הנסתר" מרמזת, אשר השם יתברך "מסתתר בתורה", (כמבואר לעיל).

תורת הנסתר בנויה מחמש שכבות של הסתרה ומתוך שהאדם עוסק בה, הוא עובר דרך עולמות עשיה, יצירה, בריאה, אצילות ואדם קדמון את חמש השכבות של ההסתרה, עד שהוא מגיע לעולם אין סוף, עד שהוא מגיע לגילוי. זאת אומרת, כל תורת הנסתר בנויה מכל המציאות, ולכן כתוב "אורייתא, ישראל, קודשא בריך הוא חד הוא [תורה, ישראל, הקדוש ברוך הוא אחד הם]" [3]. כי התורה זה אותו האור שנמצא בתוך הכלים ומשפיע על האדם שרוצה לעבור דרך הכלים האלה, לרכוש אותם, ועל ידי זה לגלות את הבורא. התורה הזאת נקראת תורת הנסתר, כי היא נמצאת בחמש השכבות של ההסתרה ועוזרת לאדם לגלות את הבורא דרך ההסתרה.

מה שאין כן על תורת הנִגלה אפשר לומר או שהבורא כבר מגולה על ידה, או שמדובר בפשט, שבו אין שום דבר שמעורר באדם חיסרון, שמשהו או מישהו מסתתר במה שהוא לומד. ללימוד כזה, אין בוודאי שום המשך רוחני. כי אם לא מגלים חסרונות בזה שהבורא מסתתר בתוך התורה, אז הלימוד בעצמו הופך להיות שטחי, לימוד על מה שכתוב. אלא שתורת הנִגלה היא לא לימוד של מה שכתוב, אלא אמצעי לגלות מי הנסתר.

ועל שם זה נקראת תורת הנסתר. ו"נגלה" נקראת, משום, שהשם יתברך מתגלה על ידי התורה, כנזכר למעלה. בעל הסולם אינו מדבר כאן על הפשט כפי שהוא מוכר לכל אדם. לא לפשט הזה הוא קורא תורת הנִגלה. אלא הוא מדבר על שימוש במערכת ההסתרה, שעל ידה מגלים את הבורא – זה נקרא נִגלה. זאת אומרת, שגם הנסתר וגם הנִגלה שייכים לחוכמת הקבלה. ולפיכך, אמרו המקובלים, וכן איתא [מצאנו] בסידור הגר"א, אשר סדר השגת התורה, מתחילה בסוד ומסיימת בפשט. שכל אלה, פשט, רמז, דרוש וסוד, אינם שייכים כלל למה שאנשים לומדים בתורה בצורה רגילה.

אלא פשט, רמז, דרוש וסוד, הם דרגות של השגת הבורא דרך ההסתר, בגילוי שהולך וגדל, עד שהבורא מגולה כולו. זאת אומרת, גם סוד וגם רמז, גם דרוש וגם פשט, נמצאים כולם בעולמות העליונים כהשגה, הרגשה וגילוי של הבורא. וכולם חלקים של חוכמת הקבלה בלבד, כי היא מגלה את הבורא.

החלקים האלה אינם שייכים ללימוד של מי שפותח את הספר כך סתם, ומתחיל לקרוא. מה שהוא קורא, אינו פשט ואינו סוד. מה שהוא קורא בכלל לא שייך לתורה, זה שייך לחוכמה. כמו שכתוב, "חכמה בגויים, תאמין" [4]. זאת אומרת, מי שלא לומד כדי להביא המאור המחזיר למוטב, הלימוד שלו הוא לא עיסוק בתורה. כי התורה נקראת רק על שם המאור שמחזיר למוטב.

דהיינו כאמור, שעל ידי היגיעה הרצויה שהאדם מתייגע מתחילתו בתורת הנסתר, זוכה על ידיה לתורת הנגלה שהיא הפשט, כמבואר לעיל היטב, הרי שמתחיל בנסתר שנקרא סוד, וכשזוכה מסיים בפשט.

אות ק"ד

ונתבאר היטב מה שהקשינו לעיל (דיבור המתחיל "ולפי זה"), איך אפשר לזכות למדרגה ראשונה של אהבה, שהיא בחינת האהבה התלויה בדבר, כי נודענו, שאף על פי ששכר מצוה בהאי עלמא ליכא [שאין שכר מצוה בחיי העולם הזה] , מכל מקום השגת שכר המצוה, ישנה גם בהאי עלמא [בחיי העולם] , הבאה לו לאדם על ידי פקיחת עינים בתורה וכו',

וכנזכר למעלה, אשר ההשגה הברורה הזאת, דומה לו לגמרי, כמו שמקבל שכר המצוה תיכף על המקום, (כנזכר למעלה אות פ"ד דיבור המתחיל "ואף על פי") עיין שם היטב, שמשום זה, מרגיש הטבתו הנפלאה הכלולה במחשבת הבריאה, שהיא כדי להנות לנבראיו כידו המלאה הטובה והרחבה יתברך, שמתוך רוב הטובה שמשיג, מתגלה בינו לבין המקום יתברך אהבה נפלאה, המושפעת אליו בלי הפסק, באותם הדרכים והצנורות שבהם מתגלה האהבה הטבעית וכו', כנזכר למעלה.

"האהבה הטבעית" כולה אגואיסטית. אם אדם מקבל משהו ממישהו ומרגיש טוב, יש לו יחס למקור הטוב, שנקרא אהבה. אדם שאוהב ילדים, שמש, חום או מוזיקה, אוהב את מקורות התענוג שלו. לא על האהבה הזאת מדובר כאן. האהבה שהאדם מתחיל לאהוב את הבורא מרוב טובו שעשה לו היא בדרגת האהבה, שכל כולה מעל תכונת ההשפעה שהאדם רכש.

תחילה האדם רוכש גלגלתא ועיניים, את תכונות ההשפעה, וכל כולו לא מכוון לעצמו, אלא אל מחוץ לו. לאחר מכן הוא מתחיל לגלות איך הבורא מתייחס אליו ולאחרים, וכבר מתחיל להתייחס לבורא בחזרה באותה הצורה. הוא עושה זאת לא מפני שהבורא עושה לו טוב בצורה גשמית, כמו בדוגמה שנותן כאן בעל הסולם, כמו אצלנו בעולם הזה. אם זה היה כך, היינו ממשיכים להתקדם כל הזמן בצורה אגואיסטית לעבר המטרה הרוחנית. אבל זה לא כך.

אלא בכל פעם שהאדם מתקדם למטרה הרוחנית, הוא מתעלה מעל האגו שלו ולא עושה חשבונות עם עצמו. הוא מתחיל להעריך ולאהוב את מקור הטוב, לא מתוך שטוב לו, אלא כתוצאה מהתיקון שהוא עובר, מתוך שהוא מגיע להשתוות הצורה. קודם הוא מתקן את עצמו בהשפעה ורואה שבבורא נמצאת אותה תכונת ההשפעה, ומתוך ההשתוות עם הבורא, מתוך שהוא מתחיל להעריך ולהבין מה נמצא בבורא, באה לו אהבה.

אל לנו לפענח ולפרש את דברי בעל הסולם כאילו יש כאן איזו רכושניות מצד האדם, שהאדם רוכש את התענוגים מהבורא, ולכן אוהב אותו. אלא האהבה שעליה מדובר כאן קיימת על מישור ההשפעה. וגם כשאדם מתחיל "לקבל על מנת להשפיע" בדרגת האהבה, ה"קבלה על מנת להשפיע" היא קבלת אור חוכמה בתוך אור דחסדים מעֵבר לתיקון של "להשפיע על מנת להשפיע". מדובר על השוואת הצורה והערכת המקור כמשפיע. לכן מתפרצת האהבה, אהבה שאינה תלויה בדבר.

שאלה: מה זאת אומרת, "שאף על פי שאין שכר מצוה בחיי העולם הזה, מכל מקום השגת שכר המצוה ישנה גם בחיי העולם"?

האדם צריך שיעבוד בתנאי המיוחד הזה. תנאי שדומה למה שנמצא בדרגות הקודמות, רק שהוא מתגלה באופן שונה. כל דרגה דומה במשהו לדרגות האחרות, אלא שהכוחות והפעולות שבכל דרגה יכולים להיות מגולים יותר, או בולטים יותר.

זה דומה לחיים שלנו, גם לנו אין ברירה אלא לתת דוגמה. גם בעולם שלנו הילד משתוקק להיות גדול, לדעת. הוא מסתכל על משהו וכבר רוצה להיות יותר, לדעת מה נמצא בתוך המשחק שלו, להרכיב משהו, לרכב על משהו. הוא כל הזמן רוצה להיות גדול יותר ממה שהוא, בידע, בהבנה, בתפיסה, ברכוש, בכל דבר שהוא. הוא מתאר לעצמו מה יהיה אם ירכוש את המדרגה הבאה. הוא מסתכל על הגדולים בהתפעלות, ובשבילו הם שיא השלמות. זה נותן לו כוח, מרץ, וחומר דלק להתפתח. אם לא היו גדולים לידו, אם לא היו מראים לו כל מיני צורות מתקדמות, הוא לא היה גדל.

דוגמה לכך היא אותם המקרים שבהם מוצאים ילד או אדם שגדל בג'ונגל, וכבר אי אפשר לעשות איתו כלום. גם אם הוא גדל בין החיות רק עד גיל עשרים, ואחר כך הביאו אותו לחברה האנושית, בקושי רב אפשר "לאלף" אותו כמו חיה ביתית, ולא יותר. עד כדי כך החברה מונעת מהאדם את התפתחותו, אם היא לא מספקת לו כל הזמן צורות מתקדמות.

השאלה היא, איך לעשות זאת ברוחניות. ברוחניות הבעיה היא, שאיננו יכולים לראות את הפרצופים הבאים ואיננו יכולים לתאר את המדרגות והצורות הבאות שלנו. ברוחניות אין לפנינו "גדול" שעליו מסתכלים, מקנאים בו, ורוצים להיות כמוהו.

למעשה, אין בעיה להראות לאדם את המדרגה הבאה שלו, אבל כיוון שהרוחניות לא נתפסת בחושים שלו, הוא לא יראה אותה. תחילה הוא צריך לתקן את החושים, ורק לאחר מכן תתגלה לו הרוחניות.

כל מה שאנחנו לומדים בחוכמת הקבלה על תפיסת המציאות, מתגלה בתוך האדם. האדם לא יכול לראות משהו שלא משתווה עם טווח החושים שלו. אנחנו תופסים, רואים, שומעים, טועמים, מריחים וממששים, בצורה שבה החושים שלנו מכוונים. אנחנו לא תופסים גלי רדיו וטלוויזיה, ותופעות נוספות אחרות שהחושים שלנו לא תופסים. לכן, לפי חוק השתוות הצורה, כדי להגיע לתפיסת המציאות החיצונה, עלינו לשנות קודם כל את הכלים שלנו, ורק לאחר מכן נראה ונרגיש.

יוצא שהאפשרות לראות את הפרצופים המתקדמים שלו, את הצורות המתקדמות, נשללת מהאדם. ואם אין לו דוגמאות של המצבים המתקדמים, לא ברור איך הוא יכול להתפתח. לכן יש תופעה ברוחניות שנקראת "עולמך תראה בחייך". לא תקבל, אלא תראה. בכל זאת יש לאדם הזדמנות לראות בהווה, מה הוא משיג בעתיד. למרות שהוא עדיין לא מתוקן, הראיה הזאת תשמש לו כדוגמה של מי הוא יהיה, ואיך הוא יהיה, איך הוא ירָאה בצורה המתוקנת. וכך הוא יכול להתקדם.

זה עונה במקצת על השאלה, לשם מה לאדם לראות את העולם הבא שלו בחייו. ובהמשך בעל הסולם מסביר יותר. כלומר, שהאדם חייב לראות צורות מתקדמות. אחרת הוא נמצא רק בהווה, כמו חיה שדבוקה בהווה.

החיות אינן יודעות את העתיד והעבר, הן מנחשות את העתיד רק בדרגת חי, והן מיומנות בכך יותר מבני אדם, כי בני אדם דבוקים בהווה ובעתיד. לכן מי שנמצא בדרגת חי, מרגיש כמו החיות דברים שהאדם לא מרגיש, כמו למשל צונאמי או רעידת אדמה מתקרבת. ואת הצורות מתקדמות מדרגה אחרת הוא לא מרגיש, אלא רק את הצורות באותה הרמה שבה הוא נמצא.

שאלה: אם עד המחסום הכוונות הן רק "לא לשמה", אז איך התורה יכולה להיות "סם החיים"?

כל עוד הכוונות הן "לא לשמה" התורה לא יכולה להיות "סם החיים". אפשר לומר, שעד המחסום עדיין אין תורה, כי התורה האמיתית נקראת "שמותיו של הקדוש ברוך הוא". תורה זה אור שמתגלה בתוך הכלי המתוקן, לפי מידת תיקון הכלי. לכן עד המחסום עדיין אין תורה, אלא רק המאור המחזיר למוטב. ולא אור הממלא.

באור העליון שנקרא תורה, יש כמה השפעות על האדם. בהשפעה הראשונה הוא מעורר את האדם מאחורי הקלעים והאדם לא מרגיש בכך. כל פעם הוא מעורר בו רשימות שמתממשות בתוכו, וכתוצאה מכך האדם עובר במסלול ההתקדמות וההתפתחות שלו בלי להיות מודע לכך. כך גם פועל המאור המחזיר למוטב בקצב ובאופן שנקרא "בעיתו", בצורה טבעית, על ידי מכות וקצת תענוגים. כך האדם מתקדם.

ואחרי שהאדם רוצה להשתמש במאור המחזיר למוטב בצורה שונה מכפי שהוא משפיע עליו לפי הטבע, כשהוא רוצה לעורר את המאור שישפיע עליו ביתר שאת, אז על ידי לימוד חוכמת הקבלה, על ידי קבוצה ומדריך, על ידי שיטת הקבלה, הוא מתחיל במשיכת המאור יותר מאשר בצורה הרגילה, לפי הטבע.

לפי הטבע, האדם צריך להגיע לתיקונים בעוד מאתיים שנה, אחרי מכות, השפעות, השפלות, ייאוש וכן הלאה. השאלה "מה הטעם בחיי" תתעורר בו עד כדי כך, שבקושי יהיה מסוגל לסבול אותה. לפני כן ניתנת לו ההזדמנות, להשתמש באותו מאור, אבל למשוך אותו. זאת אומרת שלא יגיע אליו לפי הטבע וישפיע עליו בקצב טבעי, אלא יזרז את קצב ההתפתחות שלו.

למשוך מעט יותר את המאור – זה מה שעושים על ידי חוכמת הקבלה, זה כל ההבדל בין מי שמשתמש בחוכמת הקבלה ומי שלא משתמש בה. מי שמשתמש בחוכמת הקבלה, הולך ומתפתח על ידי המאור, על ידי אותו המאור. אלא שהוא מושך את המאור. על ידי מה הוא מושך אותו? מתוך שהוא מעורר בעצמו חיסרון למאור.

את המאור לא ניתן למשוך בידיים, אלא רק על ידי הרצון. והרצון הוא לא מה שמהפֶה ולחוץ, אלא רצון הוא מה שבתוך הלב. לכן, כדי למשוך את המאור האדם צריך לדעת מה נמצא בלב שלו, ואיך הוא יכול לשלוט עליו, איך הוא מוסיף שם חיסרון. אבל איך אפשר לשלוט על הלב? פעמים רבות רצינו לשנות את עצמנו, להיפטר מכמה הרגלים ורצונות או לקנות רצונות אחרים שנצליח בהם יותר, אבל לעולם לא הצלחנו בכך.

אז איך האדם מגיע לחיסרון שאין לו, חיסרון להתקדמות רוחנית? מה זאת אומרת, למשוך את המאור המחזיר למוטב יותר ממה שמגיע? אם האדם צריך לקנות את החיסרון לרוחניות, מאיפה יקנה אותו, מאיפה ייקח?

אומרים לנו מקובלים, שהחיסרון של האדם נקרא נקודה קטנה, ואין לו יותר ממנה. אם הוא רוצה לקבל חיסרון אמיתי כדי למשוך את המאור המחזיר למוטב, זה אפשרי רק על ידי הנשמות האחרות. זאת מפני שהחיסרון שלו הוא חלק ממערכת "אדם הראשון", וכל החסרונות הנוספים הם בנשמות האחרות, שאיתן הוא נמצא בגוף אחד.

עליו לגלות שהוא נמצא איתן בגוף אחד, להתפתח לכיוון הזה, להתרשם מחסרונות האחרים לאותה המטרה, לאותו המאור, מתוך יכולתו להתכלל בהם, באותה המערכת ד"אדם הראשון", להביא את החיסרון שלהם לאותו המאור. והחיסרון הזה בדיוק יהיה ההשתתפות שלו בכלי הכללי. בהתאם לכך יבוא המאור ויחזירו למוטב. לאיזה מוטב? לממש את החיסרון שרכש מהם.

כלומר, האדם נמצא כמו ב"צלחת" שיש בה אוסף רב של נשמות, ולו יש חיסרון לבורא (שרטוט 1). קיימת בו השאלה "מה הטעם בחיי", הוא מרגיש אותה כנקודה שמושכת אותו למקום כלשהו. והמקובלים מסבירים לו שהנקודה הזאת היא החיסרון שלו, והיא באמת מושכת אותו לבורא. הוא מקבל מלמעלה אור המחזיר למוטב, אור מקיף, אבל הוא בא אליו בצורה טבעית. הקצב הוא קצב טבעי (שרטוט 1).

שרטוט 1

מה עליו לעשות כדי למשוך יותר אור? במקום החיסרון הטבעי שלו, החיסרון דנקודה (שרטוט 2), הוא צריך חיסרון אחר, גדול יותר, ואז האור ישפיע עליו. האור והכלי נמצאים תמיד כחוק, זה כנגד זה. האדם לא יכול למשוך את האור כך סתם, על ידי פעולות כלשהן. אנשים חושבים, שאם הם יניחו תפילין או יתנו צדקה או יעשו מעשים טובים, יבוא האור ויחזיר אותם למוטב. אבל השאלה היא, האם הם שינו את החיסרון שלהם בפעולה שעשו. אם הם לא שינו, האור לא יבוא. אם הם לא שינו את החיסרון שלהם כתוצאה מהפעולה שעשו, לא יהיה להם טוב ממנה. אולי תהיה להם איזושהי הרגעה פסיכולוגית, אבל לא יהיה בה שינוי ממשי של הדרגה שלהם, של המצב שלהם ברוחניות.

זאת אומרת, קודם כל האדם חייב להצטייד בחיסרון נוסף. השאלה היא איך הוא יכול לעשות זאת? יש קשר בינו ובין האחרים, אבל זה קשר אגואיסטי. פעם הוא היה מחובר עם כל המערכת של "אדם הראשון" (שרטוט 2), וכל החסרונות האחרים במערכת חוץ מהנקודה שבלב שנתנו לו, הם חסרונות לקשר בינו לבין האחרים. אם הוא ינסה למשוך מהם חסרונות, להתקשר אליהם, הוא בטוח יקבל אור מקיף מוגבר. כי רק לשם כך האדם פועל. רק זו מטרת התיקון.

שרטוט 2

החיסרון שלו כבר לא יהיה חיסרון של נקודה שבלב, הוא כבר יהיה מַ"ן (שרטוט 3). ואין לאדם מ"ן אחר, אלא לתקן את עצמו בהשפעה ולהתקשר לנשמות האחרות ולהשפיע להן. אין חסרונות אחרים שעל ידם האור יכול לבוא ולהשפיע על האדם. למשוך מאור, אפשר רק על ידי החיסרון להתקשר לנשמות האחרות. והחיסרון הזה נמצא בהישג ידיו, עליו להשיג אותו מאחרים.

לכן האדם חייב לארגן לידו קבוצה (שרטוט 3), ויחד עם חברי הקבוצה לרכוש חיסרון להתקדמות רוחנית, שהמאור המחזיר למוטב ישפיע עליהם. אז כל אחד ואחד מחברי הקבוצה כבר לא פועל מתוך החיסרון שלו, אלא ניגש עם החיסרון הקטן שלו לקבוצה ואומר, שצריכים להתאחד, כי זו מטרת הבריאה, כך נגלה את הבורא ונגיע להשפעה, בואו נעשה את זה יחד.

שרטוט 3

כל אחד מחברי הקבוצה משפיע לאחרים התרוממות וחשיבות המטרה, כל אחד מאפשר לשני להרכין את ראשו. כך, מתוך העבודה הזאת, מקבל כל אחד מהחברים חיסרון חיצון, כאילו שיתר חברי הקבוצה הם הבורא כלפיו. ובאמת, כל הכלי החיצון חוץ מהנקודה הקטנה שלו, זה הכלי של הבורא. שם הוא מגלה את הבורא. האדם אף פעם לא מגלה את הבורא מחוץ לכלי.

מחוץ לכלי ד"אדם הראשון" יש רק "עצמותו" (שרטוט 4). הבורא הוא מלשון "בוא וראה": בוא תתקשר לכלים האחרים של מערכת "אדם הראשון", ותראה – שם תגלה. לכן יש לנו את כל הנתונים, הכול נמצא לידנו. זה נקרא שהבורא שם ידו של אדם על גורל הטוב ואומר "קח לך" [5]. הכול נמצא ככתוב, "בראתי יצר רע, בראתי לו תורה תבלין", "המאור שבה מחזירו למוטב": יש קבוצה, יש ספרים, יש הפצה, יש מדריך, יש הכול.

שרטוט 4

רק לחיסרון, שהאדם יכול לקבל מסביבה מתאימה לרוחניות, מגיע האור המקיף המחזיר למוטב. ואם האור מגיע לא לחיסרון הזה, אז האדם נכנס ל"סם המוות", לחושך יותר גדול שהוא לא מכיר. בעל הסולם כותב, שהוא נכנס להסתר כפול, אבל זה לא הסתר כפול שעוברים בדרך להסתר וגילוי. זה הסתר כפול, שבו האדם נופל למצב, שגם בשכל וגם ברגש הוא חושב שהוא מתקדם, ושהוא צדיק, ושמגיע לו, ולא מרגיש שהוא "מת" לגמרי. בעצם הוא נמצא בשקר, ב"קליפה". כך קורה אם האדם אינו הולך לפי החיסרון שמקבל אותו מאחרים וכל הזמן מגדיל אותו.

לכן נאמר, "ואהבת לרעך כמוך זה כלל גדול בתורה" [6]. כי לפי כלל זה, אם האדם מקבל חיסרון מאותו הכלי ד"אדם הראשון", הוא מגיע ל"כלל", לכלי הכללי, שבו מתגלה התורה, האור העליון כולו. כי הופעת האור בתוך הכלי, נותנת לאדם הרגשת הבורא, "בוא וראה".

אות ק"ה

אמנם כל זה מגיע לו מעת השגתו ואילך, אבל כל בחינת היסורים, מחמת השגחת הסתר הפנים שסבל בטרם שזכה לגילוי פנים האמור, אף על פי שאינו רוצה לזכור אותם, כי על כל פשעים תכסה אהבה, אמנם נחשבים ודאי לפגם גדול, אפילו מבחינת אהבה שבין הבריות (כנזכר למעלה דיבור המתחיל "הא'") ואין צריך לומר כלפי אמיתיות השגחתו יתברך, להיותו טוב ומיטיב לרעים ולטובים.

אדם מגיע להרגשת מציאות הבורא. הרגשה שיש בה מספר שלבים. בעל הסולם והמקובלים הקודמים לו מתארים את השלבים האלה. למעשה תיאור השלבים האלה התחיל עוד מזמן התַנָאים.

השלבים בהרגשת מציאות הבורא דומים לשלבים בהכרות בין אדם לחברו. בתחילה האדם לא מכיר את חברו, בהמשך הוא מזהה אותו, ואחרי שמזהה אותו הוא כבר מתחיל לגלות את סוגי היחס השונים, הטובים והרעים, של חברו כלפיו. ולפתע הוא מגיע למצב שבו שניהם נמצאים זה מול זה "פנים בפנים". הוא רואה שהחבר מתייחס אליו טוב, בהתאם לכך הוא מתייחס אליו, ואין שום פחד שאחד יזיק לשני. אבל עליהם עוד לבדוק מה קרה לפני כן.

בשלב הזה בהרגשת מציאות הבורא, האדם חייב לגלות את כל המצבים הקודמים, את יחס הבורא אליו מהשורש. עליו לגלות למה הבורא ברא אותו, איך העביר אותו בכל הגלגולים, איך התייחס אליו בכל צעד ושעל, בכל אותם המצבים שהוא קילל את הבורא, ולא הסכים עימו ושנא אותו, וסבל מייסורים גדולים מפחד, מחרדה ומכאבים גדולים. בכל המצבים האלה שהגיעו בוודאי מהבורא, עליו לגלות איך הבורא עשה זאת מאהבה.

ואם הבורא נתן לאדם מכות מתוך אהבה, האם אלה מכות באמת? דומה הדבר לאדם בוגר, שמסתכל על חייו במבט לאחור ורואה שהוריו צדקו, ומצטער שלא הכו אותו יותר. בעל הסולם מתאר זאת בהמשך ההקדמה, באות ק"ח, באמצעות המשל על היהודי שסובל שלא קיבל יותר מכות, כי אילו קיבל יותר מכות, היה מקבל יותר תשלום. אמנם זו דוגמה מאוד גשמית, אך את הדוגמה הזאת ואת שאר הדוגמאות הגשמיות צריך לפענח תמיד ברמה רוחנית, אחרת לא נלמד את האמת שבתוך המשל.

ויוצא, שהאדם צריך לבדוק את המצבים הקודמים שהיו בינו לבין הבורא, ולראות שהבורא התייחס אליו טוב, כמו הורה טוב. אבל כמו שכתוב "חוסך שבטו שונא בנו" [7]. הורה שלא מעניש את בנו, פשוט שונא אותו. הכוונה היא לעונשים מסיבות מוצדקות ולא על סטיות למיניהן. הוא לא מגדל אותו בצורה נכונה, שיגדל ויצליח בחיים.

ברוחניות לא מדובר בוודאי על דרגות גשמיות כאלה, אלא האדם צריך לעלות לרמה של תיקון כמו הבורא, להבין ולהרגיש שלא הוא קיבל מכות. הרצון לקבל אגואיסטי, שאדם היה איתו בחיבור, הוא שקיבל מכות. הוא קיבל אותם כדי שהאדם יתנתק ממנו ויתרחק ממנו. במידה שהרצון הזה הוכה, האדם הבין שהוא לא רוצה להיות שייך אליו, לשיטה הזאת איך לקבל, לתפוס, לחתוך ולחטוף.

כשהאדם מתעלה לכלים דהשפעה, לגלגלתא עיניים, הוא מתחיל לראות שלא הוא קיבל מכות, אלא הקליפה שהוא היה דבוק אליה, היא קיבלה את המכות. כשהאדם נמצא ברמה הרוחנית, אין בו זכר למכות. הוא מגלה, שלא עליו עברו המכות, אלא על השונא שלו. הוא לא מייחס את המכות האלה לעצמו כמו בעולם הזה, שמודים לאבא שנתן מכות, שבזכותן האדם לא פנה לסמים, לפשע, לאלכוהול וכן הלאה.

כאן מדובר על השגה רוחנית. שהאדם מתחיל לראות את תהליך הבריאה, ומבין שהמכות עברו על הקליפה ולא עליו. הנקודה שבלב שלו היתה מכוסה באגו, והמכות עברו על האגו שלו, כדי שייצא ממנו וירגיש את ה"אני" שלו.

כתוב: "על כל פשעים תכסה אהבה" [8], את כל העבר הרע האדם מגלה כטוב. אמנם אלה מילים של עולם הזה, אבל אין כוונתן שהאדם מקבל מכות ולאחר מכן הוא מקבל פיצוי על המכות. זה לא מנהג הבורא. ברוחניות לא יכול להיות דבר כזה. אם האדם מקבל מכות תחילה ואחר כך תשלום, זה כבר מצביע על פעולות בלתי שלמות. אם בכל זאת היה רע כלשהו בעבר כדי שיהיה טוב, זה לא יכול להתקיים בצורה נצחית.

אלא כשאנחנו מגלים את הטוב, נאמר עליו "לרעים, ולטובים, ולכל הזמנים" [9]. מתגלה לאדם עד כמה שקליפת האגו היתה מחוברת אליו, שהיא קיבלה מכות, שהיא לא שייכת לו, אלא רק הייתה מחוברת אליו. ועכשיו כשהוא מתעלה מעליה, הוא רואה שהמכות לא ניתנו לו. אלא כיוון שהיה יחד עם חבר רע, והחבר קיבל מכה, אז גם הוא התרשם מהמכה.

שאלה: אם בדרגת האהבה מגלים שלא האדם קיבל מכות אלא הרצון לקבל שלו, למה צריך לעבור שלב נוסף שבו הוא רואה שהבורא התייחס טוב גם לאחרים?

הכול נקבע מתוך הכלים של האדם, והכלים של האדם הם מלכתחילה אגואיסטיים. זאת אומרת, בהתחלה האדם מתייחס לכולם בצורה אגואיסטית. הוא רוצה לנצל את כולם, לחבר את כולם אליו, שכולם ישרתו אותו. וברוחניות שבה כבר לא מדובר רק על האדם ועל האחרים, אלא מדובר על האדם, האחרים והבורא, האדם צריך לדעת איך הבורא התייחס אליו ואל האחרים בכל הזמנים. כדי לחבר את האחרים ולגלות את הכלי הכללי המשותף, הוא צריך לדעת איך הבורא מתייחס לכלי הכללי.

האהבה של האדם אל הבורא צריכה להיות מתוך הכלי הכללי. לכן מתוך כל נשמה ונשמה מהנשמות האחרות בכלי הכללי הוא צריך לבדוק האם הבורא תמיד התייחס אליה טוב או לא. הוא כאילו נכנס לנשמה של כל אחד, לכל הנשמות שנמצאות בתוך מערכת "אדם הראשון", לכלל הנשמות, ומתוך כל נשמה יש לו רק עוד שאלה אחת: האם הבורא היה טוב ומיטיב אליה או לא.

והוא בודק. הוא מחבר לעצמו את כל החסרונות של כל הנשמות, וכמו שבדק את הבורא ביחס לעצמו, אם הבורא תמיד התייחס אליו כטוב ומיטיב, כך הוא בודק כלפיהן. את יחס הבורא אליו הוא בדק מתוך שתיקן את עצמו. הוא העלה את עצמו לגובה ההשפעה, התנזר מהאגו, ובדק את עצמו לפי גובה ההשפעה, לפי הגלגלתא עיניים שלו, וראה שהבורא תמיד התייחס אליו טוב. כעת הוא צריך להתחבר עם האחרים, עם הנשמות האחרות, כדי להיות בכלי הכללי, כדי שכל הכלי הגדול הזה יהיה שלו. וכדי שהכלי הכללי יהיה מתוקן, הוא חייב לתקן גם אותו באותו יחס כלפי הבורא.

הוא בודק אם הבורא תמיד עשה טוב לאחרים. זאת אומרת, הוא מעלה את עצמו לרמת גלגלתא עיניים, לרמת ההשפעה של כל נשמה ונשמה – ולא חשוב באיזו צורה הנשמות נמצאות כרגע, יכול להיות שהן בבני אדם שעדיין נמצאים בדרגת רשעים גמורים – הוא נכנס לתוכן ומתקשר אליהן בלי קשר לבני אדם, בלי קשר לגופים, בלי קשר לשום דבר. הוא מתקשר לנשמות.

וכשהוא מתקשר אליהן באהבה, כשהוא רוצה להיות יחד איתן, הוא בודק מתוכן את יחס הבורא אליהן. בזאת הוא יוצר את הכלי הכללי שלו, שכולו נמצא בהשפעה וכולו נבדק באהבת הבורא לכל נשמה ונשמה, לכל פרט ופרט. אז הוא מגיע לאהבה הכללית שלו לבורא. זה נקרא שהוא הגיע לגמר התיקון.

לכן האדם חייב לבדוק את יחס הבורא לכל נשמה ונשמה.

שאלה: האם בדיקת הכלי הכללי באהבת הבורא היא שכלית או רגשית?

ההתקשרות לנשמות האחרות לא יכולה להיות שכלית. יש שני פריטים, נשמה של אחד ונשמה של אחר, מכלול של רצונות, של חסרונות, שנקרא נשמה. והן מתקשרות יחד. הן מתלבשות אחת בשנייה. זה נקרא "עיבור נשמת הצדיק".

שאלה: האם תפקיד האדם הוא לשנות את הנשמה כדי שתשווה צורה לבורא או שמלכתחילה הנשמה היא בצורת הבורא, ולאדם רק נותר לגלות אותה?

זה לא חשוב אם הנשמה נמצאת בדרגת הבורא מלכתחילה, והיא דומה לו ונמצאת איתו בחיבור, בחיבוק ובדביקות, או שהיא מגיעה לכך על ידי יגיעה ועבודה של האדם.

אדם מדבר מתוך עצמו, ומתוך כך הקביעות שלו כלפי עצמו. אפשר לספר לאדם על עולם אין סוף, שבו כולם מחוברים במצב ה-א' או במצב ה-ג', אפשר לספר לו שהמצבים האלה כבר קיימים ורק הוא נמצא במצב ה-ב', במצב ביניים בין המצב הראשון והמצב האחרון [10]. אבל מצב הב' זו המציאות שלו, וכל מה שמחוץ למציאות שלו, הוא דמיון ופנטזיה. כתוב "אין לדיין אלא מה שעיניו רואות" [11]. חוכמת הקבלה מדברת רק על המציאות של האדם.

לכן, ביחס אל הבורא, צריך לומר שהכול קיים ונברא לפי מחשבת הבריאה מלכתחילה במצב המושלם. מה שאין כן האדם לא צריך לדמיין את עצמו בעולם אין סוף, אלא הוא חייב לקבוע במדויק בחמישה חושים שלו, ובחוש הנוסף אם הוא מפתח ומרגיש אותו, מה מצבו האמיתי בתוך הכלים שלו.

אם יש לאדם כלים גשמיים, עליו לבדוק בתוכם: בראיה, בשמיעה, בטעם, בריח ובמישוש, ובשׂכל הבריא שלידם, בשׂכל טכני פשוט. ואם יש לו כלים רוחניים, אם יש לו מסך, אור חוזר, רשימו, עביות, דרגות של אור, נרנח"י [ה' אורות, נפש רוח נשמה חיה יחידה] שנכנס בו, אם הוא יודע באיזה מצב ובאיזו רמה הוא נמצא, אז שיגלה גם את הנר"נ שלו. אבל רק מתוך הכלים הברורים, לא מהדמיונות.

שאלה: אדם שבא ללמוד, אומרים לו שכדי להתקדם בדרך הוא יקבל מכות ושעליו להשתמש בהן בצורה מסוימת. אבל אם הוא בודק את המצב שלו בחמשת החושים שלו ורואה שהמצב לא טוב, למה שלא יברח מהלימוד?

המכות שמקבל מי שנמצא בלימוד חוכמת הקבלה אינן דומות למכות שהוא קיבל קודם, אלה מכות שמכוונות אותו.

מכה יכולה להיות כל דבר. לדוגמה, הגמרא אומרת שאם אדם רוצה להוציא מהכיס חמש אגורות והוא מוציא מהכיס עשר אגורות, גם זאת נקראת מכה [12]. יש מי שמכה בשבילו זה שני קילו שנופלים לו על הראש, וקילו אחד זו לא מכה. אבל מכה היא כל מה שלא מסתדר עם רצון של האדם, אפילו במקצת. תלוי עד כמה שאדם רגיש לזה. יש מכות שלא מרגישים אותן, והן מכות נמרצות, ויש נגיעה קטנה שאדם מרגיש אותה כדבר נורא. זה תלוי ברגישות, בהתפתחות האדם.

מי שמגיע לחוכמת הקבלה לא חושב שהוא יכנס לגן עדן מיד, שהוא רק צריך לקחת כרטיס. החכמים, המקובלים, לא מסתירים שום דבר, הם מסבירים לו שיש תיקון. מצד אחד הם אומרים שהדרך קשה, מצד שני הם אומרים שכולם יצטרכו לעבור אותה. אם יש לאדם רצון פנימי והוא מוכן ללימוד חוכמת הקבלה, אז שיכנס וינסה אותה. ואם אין לו רצון פנימי, אז כדאי לו לצאת ולבדוק במקום אחר. אם לא ייצא עכשיו, מאוחר יותר הוא יצטרך לצאת.

בכל גלגול וגלגול מגיעים יותר ויותר אנשים לחוכמת הקבלה, ומגלים את הדרך. כולם חייבים להגיע לגמר התיקון, כדברי הכתוב: "וכולם ידעו אותי מקטנם ועד גדלם" [13]. אין ברירה, כולם יגלו את הבורא, כולם יגלו את תכונת ההשפעה במלואה, ולא חשוב אם הם קטנים, גדולים, או מי הם בכלל.

לכן אין פחד שאנשים יברחו מלימוד חוכמת הקבלה. לאן יברחו? הם נמצאים בכלי הכללי של "אדם הראשון", ואם הגיע זמנם ללמוד את חוכמת הקבלה, הם יבואו ללימוד. הם לא יכולים לברוח. אם יש לאדם את השאלה האחת שמכסה על כל יתר השאלות והבעיות, אם רק היא חשובה לו, כמו שכתוב "טוב לי מותי מחיי" [14], אז הוא בא. ואם הוא עדיין לא טרוד בשאלה הזאת, כדאי שלא יבוא. בשביל מה לבלבל את האחרים. לכן המקובלים דווקא הסתירו את חוכמת הקבלה, וקיבלו רק את מי שבער בו עניין ההשגה הרוחנית וגילוי הבורא.

בימינו, אומרים המקובלים, לא צריכים להסתיר שום דבר. כי אם פותחים את חוכמת הקבלה ואומרים שמי שרוצה מוזמן אבל עליו לדעת שזו דרך לא פשוטה, אז מאליו באים רק אלה שהשאלה בוערת בהם בכל הכוח, בכל מרירותה. היתר לא באים. ואם אדם בא בטעות, הוא יוצא. לכן לא צריכה להיות שמירה. אם פותחים את הלימוד, העניין בו הוא בעצמו שומר עליו. יבוא רק מי שבאמת חסר לו. ומי שלא חסר לו ימשיך להתגלגל עוד כמה גלגולים, וכשיגיע זמנו הוא יבוא.

שאלה: איך האדם מגיע לאיזון נכון בין הרע שהוא מרגיש בחמשת החושים, ובין החיוב להשתמש בהרגשה הרעה על מנת לרכוש חוש נוסף?

תלמיד מתחיל בחוכמת הקבלה לא מסוגל להחליט עם השכל שלו. הוא לא מסוגל לראות, להשוות ולדעת איזה חשבונות לעשות ומה לעשות. בנוגע למתחיל כתוב בפשטות, כל אשר תמצא ידך בכוחך לעשות, עשה [15]. זאת אומרת, צריך לבצע את העצות שמקובלים כותבים בכל המאמרים והאיגרות. יש לפניו את כל החומר, ואם הוא לא מבין מהספרים, אז מסבירים לו, כדי שיהיה לרשותו חומר הלימוד, שישתמש בו.

הכול נעשה על ידי לימוד והשתתפות בקבוצה. אין יותר משני אלה. כל היתר, זו יגיעה או בחירה. חוץ מזה אין שום דבר.

ולפיכך יש להבין, איך אפשר לו לאדם לזכות לאהבתו יתברך בבחינה כזו, אשר ירגיש וידע, שהשם יתברך עשה לו טובות נפלאות תמיד, מעת הולדו ואילך, ולא עשה לו שום גרם של רע כל שהוא, מעודו ולתמיד, שהיא בחינה ב' של אהבה (כנזכר למעה דיבור המתחיל "הא'").

איך אפשר להגיע ל"אהבה חלוטה", לאהבה מוחלטת, מה שנקרא דרגה שנייה של אהבה, אהבה שאינה תלויה בדבר, אהבה ללא שום חשבון, לפני שהאדם מתקן את הכלי שלו? יש כאן עניין של "ביצה ותרנגולת".

אותה השאלה חוזרת בכל המדרגות הרוחניות. כלומר, איך אדם מעלה את עצמו ליתר השפעה, אם הוא עדיין נמצא באגו? איזה כוחות ואמצעים יש לו לשם כך?

בשיעור הבא נמשיך לדון בשאלה הזא.

מבוא

יש בעיה להבין כמה דברים בהתפתחותו של האדם, כי מדובר בהתפתחות התפיסה של האדם במציאות קיימת, שאינה משתנה. האור העליון, שממלא את כל המציאות שהיא מלכות דאין סוף, המציאות הזאת קבועה וקיימת ללא שינוי. רק מהנקודה הפנימית המרכזית שנקראת מלכות דאין סוף, התפתח מישהו עצמאי, שהתחיל לחקור ולהבין איפה הוא נמצא. היצור הזה, שנקרא "אדם", כל הזמן מבקר את עצמו ואת המצב שבו הוא נמצא. לכן חוכמת הקבלה מדברת על מה שמשתנה בתפיסה של האדם, ולא על כך שמשהו משתנה לעומתו.

רק אם באופן הזה נתייחס לתפיסת האדם, לגילויים שהוא עובר במציאות שלו, נוכל להבין, קרוב ככל שניתן לאמת, את כל הדרגות שהאדם עובר בהסתר כפול, בהסתר רגיל, בשכר ועונש ובאהבה. זאת אומרת, לא שהבורא, האור העליון, המציאות, משתנים כלפי האדם ולעומתו, אלא שהכול תלוי בכלים. כמו שכותב בעל הסולם במאמרו "הסתר וגילוי פנים של ה' יתברך" [1].

האור נמצא במנוחה מוחלטת והכלים הם שמשתנים. לכן הכלים תופסים את עצמם כל פעם במצבים כביכול שונים. אלא שהמצבים הם עניין של תפיסה פנימית, לפי התיקון, לפי ההתפתחות לעומת האור העליון, שנמצא מחוץ לכלי או בתוכו. עד כמה שהכלי משתווה לאור, כך הוא מרגיש שהוא עולה יותר ומבין יותר, כך הוא מרגיש יותר את הכוח העליון.

לכן כשאומרים שהזדונות והשגגות משתנים, שהעבר משתנה, והעתיד נראה אחרת, זה הכול לפי מידת התיקונים שהאדם עובר ברצון לקבל שלו. לפי האיזון שלו, לפי מידת ההשוואה שלו לאור, הוא קובע את מצבו, הן כלפי העבר והן כלפי ההווה והעתיד.

למעשה אין עבר, הווה ועתיד. העבר שהאדם רואה, כבר לא אותו המצב הקודם שהאדם היה בו, כשהכלים בתוכו היו שונים. כשהוא מסתכל על אותו המצב מהעבר, זה כבר מצב אחר. אומרים, שאי אפשר להיכנס פעמיים לאותו נהר, אלא הכול משתנה [2]. עבר, הווה ועתיד הם תופעות בכלים. גם את העבר והעתיד הכלי מרגיש בהווה, כך נראה לו שהדברים היו ויהיו.

בחוכמת הקבלה לומדים שהרגשת העבר, ההווה והעתיד מגיעה לכלי מתוך הרגשת האורות המקיפים. יש אורות מקיפים שיצאו מהכלים, יש אורות מקיפים שעדיין נמצאים בראש הפרצוף. יש אורות מקיפים שמקורם באור חוזר היורד, שגירש את הרשימות כתגין על האותיות, שאחר כך חזרו למקומן. כל התופעות האלה שקורות בהווה, נותנות לאדם את הרגשת העבר והעתיד. לכן מי שלא עובד עם מסך, היינו מי שנמצא בדרגת בהמה, אין לו הרגשת עבר ועתיד. אלא הוא דבוק רק בהווה.

ב"הקדמה לתלמוד עשר הספירות" בעל הסולם אינו מסביר את הרגשת העבר, ההווה והעתיד, אמנם שהיה רצוי לשמוע ממנו קצת יותר בנושא הזה, אלא הוא מסביר איך האדם מגיע לדרגת האהבה. כדי להגיע לדרגת האהבה, האדם חייב שכל הכלים שלו יהיו מתוקנים, גם הכלים מהעבר שעברו בהם תופעות בלתי נעימות.

בעולם שלנו אנחנו אומרים "על כל פשעים תכסה אהבה", אבל האהבה רק מכסה על הפשעים והפשעים נשארים בפנים. בכל רגע אפשר להוריד את הכיסוי, ושוב לגלות את הפשעים. ברוחניות זה קצת אחרת.

אדם שמגיע לתיקון הכלים, רואה שהוא רק חושב שהעבר שלו לא נכון. כשהוא מעלה את עצמו חזרה בסולם המדרגות: מהזדככות הכלים מלמעלה למטה להתעלות הכלים ורכישת המסך מלמטה למעלה, הוא רואה בוודאות שאין רע ושלא עבר עליו שום רע. אמנם לנו, הדבוקים בזמן, קשה להבין איך יתכן שכל הרגשות שהיו לנו בעבר, לא היו, אבל כך זה ברוחניות. מתוך תפיסת המציאות הזאת, כשמשיגים אותה, מבינים שבעולם הרוחני, מעל הזמן, אין עבר.

אות ק"ה

ולפיכך יש להבין, איך אפשר לו לאדם לזכות לאהבתו יתברך בבחינה כזו, אשר ירגיש וידע, שהשם יתברך עשה לו טובות נפלאות תמיד, מעת הולדו ואילך, ולא עשה לו שום גרם של רע כל שהוא, מעודו ולתמיד, שהיא בחינה ב' של אהבה (כנזכר למעלה דיבור המתחיל "הא'").

זאת אומרת, האדם חייב להגיע לתפיסת המציאות האמיתית, שלפיה הבורא הוא טוב ומיטיב לרעים ולטובים בכל הזמנים. אבל איך האדם יכול להגיע לכך, אם הוא חווה בכלים שלו הרגשות שנקראות ייסורים? בהסתר כפול הוא קובע מתוך הייסורים שהבורא הוא רע, ושיש סיבות רבות לרע ולא רק שורש אחד. בהסתר רגיל הוא קובע שההרגשה אמנם רעה, ובכל זאת יכול להיות שהיא מגיעה אליו משורש אחד. זאת אומרת, בהסתר כפול ובהסתר רגיל יש לאדם זדונות ושגגות. הוא משייך אותם או לעצמו או לבורא, ובכל זאת יש לו אי הבנה ותפיסה לא נכונה של הקשר ביניהם.

אם זה המצב, איך אפשר להגיע לאהבה שלמה? אהבה שלמה זה גילוי הבורא כמו שהוא, כטוב ומיטיב לרעים ולטובים. ואיך יכול להיות שהוא אף פעם לא גרם רע? ואם "אין עוד מלבדו", מי עוד יכול לגרום רע? איך יכול להיות שאף פעם לא היה רע בעולם, לא ייסורים, לא כאב ולא כל דבר אחר שאינו "אהבה חלוטה" ועולם אין סוף, שלם ונצחי? איך יכול להיות שהאדם פתאום מגלה, שהוא תמיד נמצא באותו מצב? ומה עבר עליו עד הגילוי, האם הוא היה בערפול, בחלום?

אות ק"ו

וכדי להבין זאת, לדברי חז"ל אנו צריכים, שאמרו שהעושה תשובה מאהבה נעשו לו הזדונות כזכויות. פירוש, שהשם יתברך, לא בלבד, שמוחל לו הזדונות, אלא כל זדון ועבירה שעשה, מהפך השם יתברך למצוה.

בצורה ארצית אי אפשר להבין מה זאת אומרת, שהבורא הופך לטוב את מה שהיה לאדם רע, או שהוא משחק עם האדם ועושה לו רע, וכיוון שהאדם סובל הוא יקבל שׂכר. כמו שבעל הסולם מתאר באות ק"ח, במשל על היהודי והאדון שמכה אותו.

צריך להבין שכל ההבחנות האלה מגיעות לכלים של האדם לפי מידת תיקונו בהשוואת הצורה לבורא. ככל שהאדם מתקדם יותר בהשוואת הצורה לבורא, הוא מבין את הדבר האמיתי שקיים קבוע, ולא משייך את ההרגשה הרעה לבורא, שהבורא מסובב לו פעם רע ופעם טוב. אלא כל פעם הוא משנה את הכלים שלו, ולכן התפיסה שלו משתנה.

אות ק"ז

ולפיכך, אחר שזכה האדם להארת פנים במידה כזו, שכל עבירה שעשה, אפילו אותן שעבר במזיד, היא נהפכת ונעשית לו למצוה.

בהתפשטות הפרצופים, העולמות והספירות מלמעלה למטה, אנחנו לומדים שכל עניין העולמות הוא העַלמה שהאור העליון עושה על עצמו כלפי המלכות, כלפי הכלי, מתוך בחירתה של מלכות. כמו אורח כלפי בעל הבית, מלכות רוצה להסתיר את עצמה מבעל הבית ולהעמיד את עצמה בצורה עצמאית, כדי להגיע לאיזון עם בעל הבית, זאת אומרת להשתוות הצורה ולדבקות כתוצאה מכך.

כל המדרגות השתלשלו מלמעלה למטה רק כדי לתת לנו מידות שונות של השוואת הצורה בין בעל הבית לאורח, בין המלכות לבורא. במידות האלה, במדרגות שהשתלשלו מלמעלה למטה, יש לאדם יותר ויותר הסתרה בכל פעם. ובמידת ההסתרה, יש לו הרגשה של צער, חושך וחוסר קשר עם האור, עם התענוג, או עם בעל הבית. תלוי איך הכלי מפרש זאת.

אם הכלי מפרש את היחס שלו כלפי האור וקובע שהוא נמצא בחושך, במצב לא טוב ובייסורים, אז הוא בוודאי קובע את המצב הזה כרע. אבל אם הוא מתגבר על היחס שלו מתוך הרגש, ואומר שזה קורה לו דווקא מפני שמתוך המצב הזה הוא יכול לקבוע את עצמו כעצמאי, שזה המצב הטוב ביותר להשתוות עם בעל הבית ולקבל ממנו רק בתנאי ובמידה שהוא יכול להשפיע לו בחזרה, אז הוא רואה את המצב הזה כמבורך וטוב, ומברך את בעל הבית. הכול תלוי בצורה שבה הכלי מפרש כל פעם את מצבו, כהסתרה או כהזדמנות לגילוי וחיבור.

בעליה מלמטה למעלה, האדם מגלה שהזדונות והשגגות באים לו מצד שמאל כהסתרה, כחושך, ככאב, כייסורים, וכל פעם הוא מייד למעלה מהם, משתמש בהם בצורה המועילה והופך אותם לגילוי, לזכויות, ולאפשרויות להידבק בבעל הבית. הוא דווקא מברך על כך שכל פעם מגיע לו מצב חדש בצורת הסתר וכאב, ושהוא יכול להתעלות מעל הרגש ולקבוע יחס נכון למציאות. בזאת בעל הבית הכין לו אפשרות לגלות גם מצידו יחס נכון אליו, יחס של אהבה והשפעה.

הנה נמצא מחמת זה, ששש ושמח, על כל רגשי היסורים והמכאובים המרים, והטרדות המרובות, שעברו עליו מעודו, מעת היותו נתון בב' הבחינות של הסתר הפנים הנזכר למעלה, כי המה, הם שגרמו והביאו לו את כל הזדונות הללו, שנהפכו לו עתה למצוות, מסיבת הארת פניו יתברך המפליא פלאות כנזכר למעלה, וכל צער וטרדה, שהעבירו אותו על דעתו, ונכשל בשגגות, כבהסתר הא', או שנכשל בזדונות, כבהסתר הכפול (כנזכר למעלה אות נ"ב דיבור המתחיל "והסתר"), נהפך ונעשה לו עתה, לבחינת גרם והכנה רגילה, לקיום מצוה, ולקבל עליה שכר גדול ונפלא לנצח. ונהפך לו על כן, כל צער לשמחה גדולה, וכל רעה לטובה נפלאה.

אם האדם מתעלה מעל הרגשת הריקנות בכלים ויודע איך לבנות מעליה יחס נכון לכלים, אז הוא רוכש מסך, יחס יפה לבעל הבית, ואחר כך מקבל מבעל הבית. ויוצא שכל מדרגות ההסתרה הופכות להזדמנות להידבק בבורא.

מקובלים מסבירים, שמלמעלה למטה, ממלכות דאין סוף עד העולם הזה, יש תהליך של בניית מדרגות. והאדם שמתחיל לעלות באותן המדרגות חזרה לאין סוף, רואה לפי הצמצום ולפי המסכים שבכל מדרגה ומדרגה, שהבורא הכין לו כאילו מקום ריק (שרטוט 1).

שרטוט 1

בכל מדרגה ומדרגה בירידה מלמעלה למטה עומד לפני הנברא שולחן, ועל השולחן חמש מנות (שרטוט 2). בעל הבית אומר לנברא "בבקשה, תקבל", אבל הנברא לא רוצה לקבל. הוא רוצה להיות דבוק בבעל הבית, ולא באוכל. בצורה כזאת הוא מכסה במסך (שרטוט 2) את התענוגים ומעמיד את עצמו באיזון כלפי בעל הבית.

שרטוט 2

במידה שהוא מסוגל להיות כמו בעל הבית, הוא מקבל את האור הפנימי, ותו לא (שרטוט 3). זה העניין של המדרגות מלמעלה למטה, מאה עשרים וחמש מנות (שרטוט 3) של איזון שהולך ופוחת, עד שהמסך נעלם לגמרי.

שרטוט 3

מלמטה למעלה, בבניית עצמו, האדם מגיע למצב שבו אין מולו שולחן מלא כל טוב, ואין בעל בית. אין לו תענוגים ואין לו בעל בית. אבל המצב הזה של ההסתר (שרטוט 4), בא בדיוק מהמצב שכנגדו, מהמצב שיש בו בעל בית ויש בו תענוגים והאדם צריך לבנות את המסך שלו ב"אמונה למעלה מהדעת", כך שהתענוגים ובעל הבית מתגלים, והוא עומד נגדם. זאת אומרת, הוא חוזר ומשחזר את המדרגה מלמטה למעלה. מה שיש במדרגה מלמטה למעלה, הוא מה שהגיע לאדם מלמעלה למטה.

כך כל מצב מגיע כל פעם בצורה ההפוכה, כנגד המצב שלעומתו בירידה מלמעלה למטה. אלא שבירידה מלמעלה למטה היה הסתר על עבודת האדם, ובעלייה מלמטה למעלה יש הסתר על התענוגים של הבורא, על הופעת הבורא ועל הופעת המילוי.

נמצא שאנחנו פוסעים על אותן המדרגות, אלא בצורה ההפוכה. זה כל ההבדל. במצבי הירידה התגלו הרשימות מִשלם לבלתי שלם, ובעלייה ממטה למעלה הן מתעוררות להיפך מבלתי שלם לשלם (שרטוט 4). שום דבר לא משתנה, חוץ מהמגמה. כל מדרגה ומדרגה שהאדם רוכש היא למעשה אותה המדרגה שהייתה בירידה.

שרטוט 4

שאלה: מה זאת אומרת, שמלמעלה למטה היה הסתר על עבודת האדם ומלמטה למעלה יש הסתר על התענוגים?

מלמעלה למטה לא היתה עבודת האדם. מלכות דאין סוף, הנקודה האמצעית, החליטה על המצב של צמצום א' ועל השתוות הצורה. מרגע זה והלאה, הכול המשיך לאותו הכיוון. זאת אומרת, גם כשמלכות דאין סוף יורדת במדרגות העולמות וגם כשהיא עולה חזרה, מדובר באותו תהליך בלתי פוסק, שמלכות דאין סוף פועלת ומובילה. התהליך הזה יגמר רק בדבקות הסופית, בגמר התיקון, כשמלכות דאין סוף תחזור לאותו המצב (שרטוט 5).

שרטוט 5

לרדת מלמעלה למטה או לעלות מלמטה למעלה זה אותו דבר בשביל מלכות דאין סוף. מלמעלה למטה היא יורדת כדי לגלות את החושך, את הניתוק, את חוסר התלות בבעל הבית. היא חייבת לעשות זאת. כמו במשל על העשיר שלקח את חברו העני מהשוק לארמונו, מלכות מבינה שהיא נמצאת בארמון של בעל הבית. כשהעני נמצא בביתו של בעל הבית, הוא עושה על עצמו ניתוק והסתרה. אין תענוגים ואין הרגשת בעל הבית. הוא חייב להיות עצמאי. הוא מגיע להיות עצמאי, לא כדי להיפטר מהבושה או מהשליטה של בעל הבית, אלא הוא עצמאי כדי להגיע לאותה הגדלות ולאותו המצב מכובד של בעל הבית, שאותו הוא מעריך, שאין כמוהו [3].

ביחס למלכות דאין סוף, המגמה מלמעלה למטה ומלמטה למעלה היא אותה המגמה, המשך של אותו הסדר. וכשאותה נקודת הניתוק נמצאת למטה, היא ממשיכה לממש את עצמה. חצי הדרך מלמעלה למטה זו הכנה. זו לא בדיוק חצי הדרך, כי אחרי ההשתלשלות ממעלה למטה ולפני שהמלכות ממשיכה לממש את עצמה ממטה למעלה, נמצא העולם הזה (שרטוט 6) עם כל ההתפתחות שלו. המימוש מתחיל מהרגע שבו מתעוררת הנקודה שבלב (שרטוט 6) ומעלה, כשהאדם מתחיל להיות עצמאי.

שרטוט 6

וכשהאדם מגלה את ההסתרה בדרך מלמטה למעלה, כשהוא מגלה את הזדונות והשגגות (שרטוט 7), הוא מגלה אפשרויות להעמיד את עצמו מעל התענוגים שעל השולחן ומעל גדלות בעל הבית, שהוא כל יכול, שאין יותר גדול ממנו, ועל השולחן שלו יש חמש מנות, תענוגים (שרטוט 7). גם התענוגים וגם הגדלות, ואפילו מציאות בעל הבית בכללה, חייבים להיות בהסתר. אחרת האדם לא יוכל לקבוע לעצמו מקום, שבו הוא רוצה לא להיות תלוי בתענוגים ובגדלות.

התענוגים וגדלות בעל הבית שאינם מגולים בעליה מלמטה למעלה והייסורים שהאדם מרגיש, הם מפני שהאדם עולה מלמטה למעלה והיחס שלו לגדלות בעל הבית ולתענוגים הוא בלתי שלם. במדרגה שירדה מלמעלה למטה והסתירה מעצמה בכוונה את גדלות בעל הבית והתענוגים, היה כלי עם מסך (שרטוט 7). המסך דחה הכול, גם את התענוגים וגם את בעל הבית. הוא לא רצה להכיר את בעל הבית כגדול, שרק בגללו הוא עושה משהו, ולא רצה להכיר בתענוגים, שרק בשבילם הוא פועל. וכשהאדם בא לאותו המצב בעלייה מלמטה למעלה, אותם התנאים מתגלים לו כהסתרה, אין גדלות בעל הבית ואין תענוגים.

שרטוט 7

אם האדם מסתכל על ההסתרה כעל מצב שבו אין לו כלום, לא בעל בית ולא תענוגים, אז אלה ייסורים (שרטוט 8). הוא לא מסכים ונמצא מחוץ לתהליך. אבל ברגע שהוא מבין שזה התהליך הנכון, ודווקא טוב שהוא מתגלה לו כך, ושהוא חייב להיות בתהליך הזה, אז הייסורים מההסתרה על גדלות בעל הבית ועל התענוגים, הופכים להיות לתנאים טובים, שמתוכם הוא יכול לגדול. הוא מקבל את התנאים האלה כאהבה מצד הבורא, שהכין אותם לאדם כדי לגדל. וכך, ההבנה של אדם את התנאים שהכין בשבילו הבורא, מביאה אותו לאהבה.

הדרגות האלה, אפילו דרגות הירידה, אינן דרגות של ירידה באהבה וביחס של האהבה אלינו, אלא הן דירוג כמה אפשר לתת לתחתון ביחס לכוחות שלו. אם התחתון חלש, נותנים לו קצת חושך. אם הוא גדול, נותנים לו יותר חושך. החושך שמתגלה בדרגה הראשונה הוא קטן, לעומת החושך שבדרגה העשירית, או בדרגה המאה, שאז הוא גדול יותר (שרטוט 8). האדם כל הזמן הולך מחושך קטן לחושך גדול יותר. אלא שהוא מכין את עצמו יותר, יש לו דרך תורה וניסיון. אבל הוא תמיד הולך לקראת חושך גדול יותר, כי המסך הגדול ביותר הוא באין סוף.

באין סוף בעל הבית מגולה והתענוגים מגולים, כי האדם מסתיר אותם מעצמו. קודם הוא רוצה להכיר את גדלות בעל הבית ואת גדלות התענוגים, ולא לקבל אותם לעצמו, אלא רק כאמצעי להידבק.

שרטוט 8

שאלה:מה ההבדל בין הסתרה לפני המחסום לבין הסתרה אחרי המחסום?

הסתרה אחרי המחסום היא הסתרה רצויה. אחרי המחסום אדם עובד עם ההסתרה בצורה תבונית, מועילה. מה שאין כן לפני מחסום הוא לא יכול להסכים עם ההסתרה. לכן הוא נקרא רשע גמור או רשע אינו גמור.

שאלה:תכלית הירידה מלמעלה למטה היא, שהנברא לא יהיה תלוי בבורא. האם בעליה מלמטה למעלה הנברא יוצר תלות בבורא?

לא. המדרגות מלמעלה למטה נעשו על ידי מלכות דאין סוף, שקיבלה מהבורא כוח להיות עצמאית. לעומת זאת, המדרגות מלמטה למעלה נעשות על ידי האדם עצמו, שהפך להיות עצמאי והוא אינו תלוי בבורא.

נברא שאינו תלוי בבורא, זה דבר והיפוכו. כי איך יכול להיות, שאדם לא יהיה תלוי בבורא? המקובלים אומרים, שהכול תלוי בבורא. כדברי הכתוב "הכול בידי שמים, חוץ מיראת שמים" [4]. זאת אומרת, שרק הרצון להיות "אני" שווה לבורא, לא תלוי בבורא. ועל כך נאמר "נצחוני בני" [5].

רק בנקודה הזאת הבחירה החופשית נותנת לאדם יכולת להיות בלתי תלותי. אם לא הנקודה הזאת, הבלתי תלותית, אי אפשר היה לדבר על אדם. האדם היה נשאר בחזקת דומם, צומח, חי.

נקודת האדם גדלה לאט לאט בתוך דומם, צומח, חי, כנקודה פנימית, כנקודה דאין סוף המרכזית. אל הנקודה המרכזית הזאת שעשתה את הצמצום והמסך, ואת כל ההשתלשלות מלמעלה למטה, האדם מוסיף בחירה. הנקודה עשתה חלל פנוי באין סוף, והאדם ממלא את החלל הפנוי הזה בעצמו, בעצמאותו.

שאלה:האם חוסר התלות בבורא שאדם מרגיש הוא מצב אמיתי, או שרק נדמה לו שהוא לא תלוי בבורא?

זה המצב האמיתי, לא נדמה לאדם שהוא בלתי תלוי. הבורא לא משחק איתו.

בכל הבריאה, מתחילתה ועד סופה, אין שום שקר. אמנם כתוב שהבורא משחק עם המלכות דאין סוף, עם לוויתן [6], וכל הבריאה היא כצחוק לפניו, אבל מדובר על היחס בין המדרגות. היחס בין קטן וגדול הוא כצחוק, כמשחק, ואין בזה שום שקר, לא מצד הבורא ולא מצד הנברא.

אלא שאנחנו לא מבינים זאת. כתוצאה מחוסר הכלים המתוקנים שלנו, נסתר מאיתנו שיש מציאות נוספת, מציאות שהבורא בעצמו כביכול לא יכול לברוא. רק על ידי התפתחות האדם שנמצא בהפכיות הצורה לבורא, רק מנקודת המשבר, מנקודת החושך, זה אפשרי. לכן האדם נעשה כשותף בכל דבר לבורא.

העניין הזה קשה להסבר. ככל שנרחיב בהסבר, נתבלבליותר. המציאות הנוספת הזאת מתגלה רק בחוש. השׂכל שלנו לא יכול לעכל זאת, כי הוא עובד לפי זמן, תנועה ומקום. רק אחרי שהחוש ניתקן האדם מרגיש את המציאות החדשה והכול מובן לו, רק אחרי ההרגשה, ולא ההפך.

במצבו הנוכחי, כשהרגש שלו עדיין לא מתוקן, השׂכל של האדם לא יכול להבין את המציאות החדשה. הוא לא מבין שהרוחניות היא עולם נוסף, חלל נוסף שלא נמצא בתפיסה שלו, בהרגשה שלו.

אנחנו לא מבינים שכל המציאות שלנו לא קיימת. אנחנו ממש נמצאים בניתוק מהטבע. רק נדמה לנו שאנחנו חיים וקיימים. כלפי הטבע, כלפי המציאות האמיתית, המצב שבו אנחנו נמצאים לא קיים, הוא קיים כביכול בשלילה.

אות ק"ח

וזה דומה, למעשה שמספר העולם, על יהודי נאמן בית אצל אדון אחד, שהיה האדון אוהבו כנפשו, וקרה פעם, שהאדון נסע לדרכו, והניח עסקיו ביד ממלא מקומו, והאיש הזה היה שונא ישראל, מה עשה, נטל ליהודי והלקה אותו חמש מכות, בפרהסיא לעיני כולם, כדי להשפילו היטב. וכאשר חזר האדון, הלך אליו היהודי, וסיפר לו כל שקרה לו. ויחר אפו מאד, ויקרא לממלא המקום, ויצוהו לתת ליהודי תיכף על יד, אלף אדומים בעד כל מכה שהלקהו. נטלם היהודי ושב לביתו, מצאה אותו אשתו בוכה, אמרה לו בחרדה רבה, מה קרה לך עם האדון. סיפר לה, אמרה לו, אם כן למה אתה בוכה. אמר לה, אני בוכה משום שלא הלקה לי אלא חמש מכות, והלואי היה נותן לי לכל הפחות עשר מכות, כי עתה היו לי עשרת אלפים אדומים.

הבורא הסתיר את עצמו בכוונה, נסע לדרכו, והשאיר במקומו את השונא, את מי שכלפי האדם הוא ההפך מהבורא. הוא עשה זאת כדי שמתוך הסבל שהאדם יסבול, יתגלו האהבה והשׂכר הגדול. דוגמאות כאלה לא מעידות על שלמות האלוקים: לתת מכות ולשלם לאחר מכן, זה לא דבר שנעשה מצד השלמות, מצד האהבה, מצד הכול יכול שעושה את הכול. בדוגמאות כאלה המציאות לא נראית לנו לגמרי הוגנת וישרה.

אלא צריך להבין שהשונא הוא טבע האדם. שרק מתוך הטבע שלו, ההפכי מהבורא, מתוך הניגוד בין הטבע שלו לבין הבורא, יכול האדם לקבוע את הנקודה שבה הוא עומד עצמאי, את נקודת הבחירה. ללא ההבדל בין האדם לבין הבורא, לא היתה בנברא מציאות של אדם, היה בו רק דומם, צומח וחי. כי המדַבר, דרגת המדַבר, חייבת להיות דומה לבורא, ולהיות דומה למישהו אפשר רק מהנקודה שכנגדו. לכן יש ניגוד בטבע.

למעשה, גם הניגוד הזה לא קיים. נקודת ה"יש מאין", שנבראה על ידי הבורא במחשבת הבריאה, היא הנקודה היחידה של הבריאה, נקודת היציאה מִבר לשלמות. הנקודה הזאת, הניצוץ הזה, הקטן, השחור, הנקודה השחורה הזאת בתוך האור, קיימת רק כלפי הנברא, כדי לתת לו את ההכרה, שיש משהו מחוץ לבורא, זה כל הישות של הנברא.

וכל הרע שנדמה לנברא כקיים, נובע מתוך גישה לא נכונה שלו למציאות. כמו אותו היהודי מהמשל, שהוכה. אם הוא היה מתעלה מעל הרגשת המקום והזמן, התענוגים היו מכבים בוודאי את הייסורים בין רגע. הוא היה מבין שהייסורים הם רק כדי להחזיק את התענוגים. כי חושך ואור תלויים זה בזה, ולא יכולים להתגלות זה בלי זה.

לכן מי שמסדר נכון את היחס בין הכלי לאור, על ידי המסך, מגלה את החושך הגדול ביותר ואת המילוי הגדול ביותר וקושר אותם יחד. אין לו שום בעיה עם הניגודיות ביניהם. המסך שמקשר ביניהם, דווקא מברך על החושך כמו על האור, ועל ידי הפער ביניהם מתגלה האהבה וגדלות הבריאה.

לכן ביחס אלינו, הקטנים, הכול תלוי בגישה שלנו לְמה שאנחנו מרגישים. אנחנו מרגישים את החושך, אנחנו מרגישים את האור, אנחנו מרגישים תענוגים גשמיים ואולי אפילו קצת תענוגים רוחניים, איזושהי התעלות מעל הגשמיות. כל ההרגשות האלה צריכות להיות תחת פיקוח, מתוך גישה של "לְמה אנחנו רוצים להגיע", ובהתאם לכך צריך לברר איך אנחנו מקבלים את כל ההכנות האלה, את כל המרכיבים והפריטים שבכל מצב ומצב. אין אפילו רגע אחד שבו האדם לא יכול להרכיב ולחבר את כל הפרטים האלה יחד, כך שבסופו של דבר יתנו לו מצב שלם. ולא חשוב איפה האדם נמצא.

לכן אין ייסורים, אין זדונות ואין שגגות. יש רק יחס לא מתוקן של האדם לאותו התענוג ולאותה גדלות הבורא, שהוא לא יכול לגלות, בגלל שהוא מתייחס אליהם לא נכון. הוא לא מתייחס לבורא ולתענוגים כאמצעי להיות עצמאי, אלא כחפץ. לכן ההסתרה נראית לו כייסורים. צריך להבין שהייסורים עצמם, הם כרוזים, כמו פצע שמתריע לאדם שיש לו בעיה, ועליו לטפל בה. כך, בגישה הנכונה, הנֵגע הופך מייד לעונג.

שאלה: לפי המשל באות ק"ח מצטיירת תמונה, שגם אחרי שהיהודי מקבל את המילוי, הוא עדיין נשאר בהגבלה, בחיסרון. אם גם אז הוא מצטער שלא קיבל יותר מכות, אפשר לחשוב שההתפתחות היא כל הזמן מהמכות. אחרת איך יתפתח?

אם האדם לא ישכח את המכות ממצב למצב, כמו שאנחנו שוכחים, אז את המצב הבא הוא כבר יקבל בהבנה ובשמחה. בהתגלות החושך, במכה, הוא יבחין מייד שהמכה באה כדי שיהפוך אותה לתענוגים, לטוב, לדבקות, כדי שיתעלה מעליה ויבין שהיא האמצעי, שאלה החסרונות שבכלים, שעל פניהם הוא יכול להתגבר.

מכה היא כלי שנותנים לאדם יחד עם המסך, אבל את המסך הוא לא רוצה. הוא רוצה כלי מלא ללא מסך. נותנים לו כלי רוחני מוכן, עם מסך, והוא לא רוצה אותו. הוא מרגיש שהכלי הזה הוא חושך בעבורו.

הייסורים שאדם מרגיש מגיעים ממצב רוחני, שאדם עוד לא מתאים לו. נותנים לו מצב רוחני שנקרא "כלי עם מסך", וכמו לילד קטן אומרים לו מה לעשות ומה לרצות, שאם יעשה כך, יהיה לו טוב, הוא יהיה גדול. אבל הוא לא רוצה. הוא רוצה את המתוק שבפנים, ולא את מה שבחוץ.

האדם צריך להתעלות בתפיסה שלו, בגישה שלו, מעל התענוג שנכנס פנימה, ולקבל את המצב במלואו, למרות שהוא "אחוריים" וחושך ולא נעים לו בוודאי. עליו לקבל את המצב ולקבוע שזה הכלי הנכון, שבו הוא צריך להיות, ואותו הוא צריך להעתיק על עצמו. אז לא יהיו לו ייסורים. להפך, תהיה לו הודיה לבורא, שנותן לו בכל פעם מדרגות חדשות, מצבים חדשים מוכנים. הוא ירגיש בזה אהבה.

הייסורים באים מפני שאדם לא רוצה לקבל את המצב במלואו, וכל פעם הוא צריך להכין את עצמו. אלא שיש לו את כל האמצעים להכין את עצמו, יש לו מורה, יש לו ספר, יש לו קבוצה. המצבים שמתגלים לאדם הם מצבים שלמים, אבל הוא לא רואה אותם כך. המקובלים אומרים שאנחנו כבר נמצאים במצב הרוחני, באין סוף, בשלמות, אלא שאיננו רואים זאת.

שאלה:אומרים שרק האור המקיף יכול לתקן את האדם, אז למה לנו להתעלות מעל ההרגשה, ולהצדיק, ולעבור את כל התהליכים עד שעוברים את המחסום?

אור מקיף יבוא לאדם רק בתנאי שהוא ירצה אותו. "ירצה אותו", זאת אומרת שיכיר, ישיג, ויבין פחות או יותר את כל מה שהוא צריך לעשות, את כל מה שהוא צריך לרצות, את כל היוצרות בשאלה שלו, בבקשה שלו, במַ"ן.

האדם צריך לדעת. כך הוא מכין את הכלי. הוא חייב להצטער על זה, להודות על זה, להשתוקק לזה ולברוח מזה. הוא חייב לבנות את היחס שלו לכל המרכיבים של המַ"ן, כי בסופו של דבר הם בונים לאדם את הרצון למצב המתוקן. רצון שאין לו, ואולי הוא לא רוצה אותו, אבל הוא מבין, שהוא הרצוי, ושהוא לא מסוגל להביא אותו, ושיש כוח עליון שרק הוא יכול לסדר לו אותו. את כל הכוללים האלה של המַ"ן, האדם חייב להרגיש. זה נקרא היגיעה שלו.

ואז, כשכל המרכיבים יהיו מחוברים יחד כחיסרון נכון, האור יתגלה כנגדו, יתגלה החיבור בין האורהמחזיר למוטב ובין החיסרון של האדם. האור המחזיר למוטב מגיע לאדם מהמצב הנכון, העליון יותר. ואם החיסרון של האדם עדיין לא מכוון במדויק כדי להיכנס ולהתחבר עם המצב המתוקן שלו, בהשלמה, זה כנגד זה, כזכר ונוקבא, אם עדיין אין לו חיסרון מלמטה שנקרא מַ"ן, מיין נוקבין, שבו יכנסו מיין דכורין, אז האור המחזיר למוטב לא יכנס ולא יפעל עליו.

לכן כל העבודה שלנו היא להגיע לחיסרון הנכון, ולא לברוח מבירורים. כתוב: "הכול במחשבה יתבררו" [7], במחשבה שעל פני הרצונות, על פני הרגשות.

שאלה: על איזה סבל ועל איזה תענוגים בעל סולם כותב? האם סבל זה חוסר השתוות הצורה עם הבורא?

בעל הסולם כותב על סבל ותענוגים שקשורים רק להתעלות האדם להשתוות לבורא. בחוכמת הקבלה מדובר על אדם שנמצא במגמה הנכונה, ומתוך כך יש לו סבל או שמחה. מי שכך סתם סובל או שמח, ללא כל קשר למגמה הנכונה, אינו נמצא בדרגת אדם, אלא בדרגת בהמה. לא עליו מדובר בחוכמת הקבלה.