גיליון 14

בית "קבלה לעם"

אין עוד מלבדו

שיחה על בעל הסולם, ספר "שמעתי", מאמר א'

שיחה מתאריך 26.06.07

ייחודו של המאמר

המאמר הזה מיוחד מאוד, כי הוא נותן לאדם קו ישיר, איך להתייחס לעצמו, לסביבה, למציאות, כדי לחדור לתמונת המציאות האמיתית. כי אנחנו נמצאים במציאות שחלק ממנה אנחנו לא תופסים ולא מרגישים. ואפילו מה שמרגישים ותופסים בחושים, לא כל כך מבינים מתוכו היכן נמצאים. והעובדה היא, שכל הזמן טועים כמו ילדים קטנים, ולכן חוטפים מכות כמו חיות מסכנות. אבל כדי להינצל מהמכות ולהגיע לחיים שלווים, בריאים ומובנים, כדי להבין בשביל מה קיימים ומה קורה לפני שעוזבים את המציאות הזאת ואחריה, צריך לחדור לתוך כל המציאות כולה ולראות אותה כמערכת אחת כמו שהיא באמת, ולא כפי שנראה לנו.

וכדי לכוון את האדם להתפתחות הזאת, לאותה חדירה פנימה, לפתיחת העולם סביבו, צריך קודם כל לעזור לו להבין את המאמר העיקרי הזה, מפני שהוא מכוון את האדם לגילוי ממשי של העולם. לכן בעל הסולם אמר אותו ביחידות לבנו ברוך אשלג (רב"ש), שרשם אותו מבלי לגלות דבר לאף אחד. גם לא לתלמידיו שלמדו עשרות שנים אצלו. אף אחד מהם לא ידע על קיומם של מאמרי "שמעתי" למעט אחד נבחר. כי המאמרים לא היו מיועדים לכל אדם, אלא רק למי שהיה לו מבנה נשמה מיוחד, ודחף מיוחד לגלות את העולם הרוחני. ומפני שעוד לא הגיע זמנם לקבל אותה, הכְוונה איך לפתוח את העיניים ולראות את המציאות, הם לא קיבלו לקרוא את המאמר.

מאמרי "שמעתי" הם מאמרים מיוחדים מאוד. יש להם ייחודיות וכוח שאין בחומר אחר שהשאירו המקובלים. הם כתובים בחדות רבה שמחדדת מאוד את הכיוון, ונותנים לאדם הכוונה ברורה ומפורטת לאן לכוון את עצמו ואת נקודת המבט שלו, ואיך לרכז את תשומת לבו כלפי המציאות כך, שיוכל לחדור לפנימיותו.

לאנשים שמוכנים למעבר הזה, כי צריך להיות בהכנה לקראתו, המאמר הזה יכול לעזור אם קוראים אותו פעמים רבות ויודעים אותו בעל פה. וגם עוזר מאוד לשנן ממנו את הדברים הנאמרים, וכל הזמן ללכת ולהיות בתוכו, כי מה שלא מבינים בקריאה ראשונה מבינים בקריאה שנייה.

המאמר הזה מכוון את האדם לפתיחת העולם סביבו. כי העולם שלנו הוא כוח אחד ומערכת אחת, מערכת הטבע, שהיא נקראת "אלוהים". ואם מתייחסים כך לכל מה שקורה, לכל המקרים שנראים לנו בלתי קשורים זה לזה, לכל מה שנראה לעינינו מחולק ומדורג - לכל חלקי הטבע השונים, לכל הדרגות למיניהן, לדומם, לצומח, לחי, למדבר, לכל הזמנים, לעבר, להווה ולעתיד - ומייחדים את כל קיום המציאות והמציאות עצמה לשורש אחד, לשורש של הטבע, לבורא, אז מתחילים לראות את כל עבודת המערכת עלינו. איך האדם נכלל בה, היכן הטעויות שלנו, איך לזהות את עצמנו כלפיה. ואחר כך אפילו איך לזהות את אותה המערכת של הטבע והעולם בלעדינו. זאת אומרת, עד כמה שאפשר להפריע פחות לתמונה הזאת, ואז לגלות אותה כפי שהיא.

אין עוד מלבדו

הנה כתוב, במקורות, אין עוד מלבדו, שפירושו, שאין שום כוח אחר בעולם, שתהיה לו יכולת לעשות משהו נגדו יתברך.זאת אומרת, יש רק כוח אחד שנמצא מולנו. והאדם מתוך מה שהוא מרגיש, הוא צריך להגיד כמו שאומרים חז"ל, ש"אין עוד מלבדו", שיש רק כוח אחד שפועל עליו. ומה שהאדם רואה, שיש דברים בעולם, שהם מכחישים פמליה של מעלה,כאילו אין רק שליטה אחת ששולטת עלינו, הסיבה היא, שכך הוא רצונו יתברך.אותו כוח אחד שפועל עלינו, הוא מסדר כך שנתבלבל ונחשוב שישנם הרבה כוחות והרבה סיבות. אבל האמת היא שיש רק כוח אחד.

ולמה הוא עושה כך? וזהו בחינת תיקון.זאת אומרת, בכוונה הבורא גורם לנו את הבלבול הזה, כאילו יש בחיי האדם דברים רבים: משפחה, בית, עבודה, משטרה, בעלי בית, שונאים, אוהבים, עמים, ארצות, מזג אוויר, בריאות - אלף ואחת סיבות וכוחות שפועלים עליו והוא נמצא בתוכם. אבל אחריהם יש רק מחשבה אחת, כוח אחד, מטרה אחת. ומה שנראה לו כאילו שהוא נמצא מכל הצדדים בלחצים והשפעות, כל זה רק נדמה לו. כי הבלבול הזה הוא תיקון הנקרא "שמאל דוחה וימין מקרבת".

זאת אומרת, אותו כוח אחד שמשפיע על האדם דרך השפעות שונות, מנוגדות וזרות, שהאדם לא יכול לקבל אותן כטוב אחד, אלא כטוב ורע מכל מיני כיוונים בכל מיני רמות של הרגשה והבנה, שלא מסוגל לייחד אותן, ולא להבין למה ובשביל מה הן, הכול נועד רק כדי לפתח אותו. כי אם מלכתחילה האדם היה מרגיש הכול ככוח אחד, הוא לא היה מתפתח וגדל. לכן נאמר שהתיקון מורכב מ"שמאל" שדוחה ו"ימין" שמקרבת.כי תמיד יש שני דברים מנוגדים בכל מיני אפשרויות ורמות ואופנים, שהם הולכים כך כמנוגדים אחד מול השני.

כלומר, מה שהשמאל דוחה זה נכנס בגדר של תיקון.והתיקון הוא, שאפילו אם האדם רוצה לחדור לפנימיות שלו ולחקור את המציאות, ולהתקרב לאותו כוח אחד, ולהיות טוב, ולהיות רגוע ונוח לבריות, ולהיות חיובי, לא חשוב באיזו צורה, נותנים לו סתירה, והוא הופך להיות משהו אחר, ונתקע בכל מיני דברים. זאת אומרת שישנם דברים בעולם, שבאו מלכתחילה,במיוחד, על הכוונה להטות את האדם מדרך הישר,ואפילו שהוא כבר רוצה לגלות, ורוצה להסתדר ולהיות בסדר גמור, הם לא נותנים לו, אלא דוחים אותו מדרך הישר, ועל ידיהם הוא נדחה מקדושה.

מדובר על מי שכבר רוצה להתקרב ולהבין ולגלות את המטרה, ולא על מי שחי חיים רגילים. אלא על אלה שנכנסים לדרך ורוצים להגיע לרוחניות, להבין בשביל מה הם חיים ולמה, איך הם בנויים, מה קורה להם, מה יש לפניהם, שמתעוררת בהם כבר השאלה על מהות החיים. אם האדם רוצה להגיע למטרת החיים, הוא מקבל בדרך הרבה סטירות ומכות בחיים והרבה סתירות במוח. ואז הוא מבולבל ומיואש ולא יודע מה קורה איתו ולמה. אבל כל הסתירות והמכות האלה הם תיקון, אומר המאמר.

ולמה הדחיות האלה? והתועלת מהדחיות היא, שעל ידן האדם מקבל צורך ורצון שלם,דווקא על ידי כל הבעיות האלה שיש לאדם בדרך, הוא כל כך רוצה וכל כך מבין שהוא חייב רצון שלם, שהבורא, שהקב"ה יעזור לו.כי בהתחלה הוא לא יכול היה לחשוב על זה, לא היה כל כך איכפת לו שהכוח העליון הוא אחד. אבל ככל שהוא מתקדם, ורואה את הסתירות והבעיות, ורואה שלא מסוגל, ונעשה יותר מיואש, אם הוא בכל זאת רוצה לפרוץ קדימה ולא לעזוב ולרדת מהדרך, אז הוא מגיע למצב של אין ברירה שהכוח האחד, שהוא מתחיל לגלות אותו כאחד, יעזור לו.

כי אחרת רואה שהוא אבוד:ולמה הוא אבוד? לא די שלא מתקדם בעבודה,בהתפתחותו האישית,בכניסה שלו לרוחניות, בעבודה על עצמו, אלא הוא רואה אפילו שהולך אחורה, כי הוא מבולבל ומיואש, ומבין פחות מקודם, ונכנס לייאוש ולמחשבות ולהפרעות כאלה, שזורקים אותו פתאום למצבים שלא חשב אי פעם, שעוד ייכנס אליהם, ויתבלבל בכל התאוות האלה, ובכל הדברים השטותיים האלה שיש בעולם. אבל הכול מסודר לאדם בדרך, כדי שיטעה עד הסוף.

היינו אפילו שלא לשמה,למרות האפשרויות להתקדמות כלשהי, אין לו כוח לקיים את התורה ומצוות,למשוך את המאור המחזיר למוטב, לתקן את עצמו ולהתקדם קדימה, שרק על ידי התגברות אמיתית על כל המכשולים למעלה מהדעת,שיוכל להמשיך מה שלא יהיה, אם תהיה לו עזרה כזאת שיוכל לעשות כך, אז הוא יכול לקיים את התורה ומצוות.זאת אומרת, לתקן את עצמו כדי להגיע לאור. כי "תורה ומצוות" נקרא תיקון האדם כדי להגיע לרוחניות. אם תרי"ג הרצונות שהאדם כלול מהם, מתוקנים בהתאם לכוח העליון, אז הוא ניכנס לעולם הרוחני.

אם האדם אחרי כל המכשולים והבעיות של החיים הרגילים, עוד רוצה להתקדם וללכת לכיוון המטרה הרוחנית, מחכות לו הרבה הכנות והבטחות והפתעות נעימות ולא נעימות, אבל כולן כאחד מיועדות כדי להביא את האדם לייאוש הסופי מכוחותיו, ולהבנה ולהרגשה שרק הכוח העליון שנסתר מאחוריהם יכול לעזור לו. אבל לא תמיד יש לו כוח ההתגברות למעלה מהדעת,להמשיך בכל זאת אחרי כל פעם ופעם שהוא נופל, ואחרת הוא מוכרח לנטות, חס ושלום, מדרך ה',מהדרך הישרה לבורא, אפילו משלא לשמה.אפילו כמו שכל אחד מרגיש בחיים שלו, איך שהוא מתקדם.

והוא, שתמיד אצלו הפרוץ מרובה מהעומד,כי בדרך יש זמנים טובים וזמנים רעים, ולו נראה היינו שהירידות הן הרבה יותר מהעליות.שהוא נעשהיותר ויותר שפל, מבולבל, ולא יכול להסביר למה זה קורה. ולא רואה בזה שיהיה סוף המצבים האלה, והוא ישאר תמיד מחוץ לקדושה,כי הדרך הזאת לא תיפתח לו משהו.השיטה הזאת כנראה לא עובדת עליו, אם היא בכלל עובדת. כי הוא רואה שאפילו במקצת, כקוצו של יוד קשה לו לקיים,מה ששייך לרוחניות. הוא פשוט לא מסוגל לעשות את כל הדברים האלה, להשפיע, לדרוש מעצמו אהבת הבריות, להיות דומה לבורא.

הוא מוכן להגיע לרוחניות מתוך סקרנות, או מתוך שהוא עצמו לוחץ ורוצה לפרוץ. אבל לא מתוך הדרישה הזאת שפתאום הוא רואה לפניו. אותה בלתי אפשרי לו לבצע. ולמה קורה כך? כי הבורא סידר לנו להגיע לרוחניות מטבע הפוך לחלוטין.לכן לא פורצים לעולם הרוחני, כי לא רואים אותו. הוא נמצא, אבל רואים אותו בגל אחר. הוא נמצא במימד אחר מאותו מקום היכן שהאדם נמצא.

אלא רק בהתגברות למעלה מהדעת,שיוצא מתוך הטבע שלו מעל הטבע, אז האדם נכנס למימד הרוחני. אבל לא תמיד הוא מסוגל להתגבר. ומה יהיה הסוף? כי אלה שבאים ללמוד חוכמת הקבלה, יש לפניהם טווח התקדמות מאוד לא פשוט. מסננים את כולם, את כל מי שבא, כמו שכתוב: "אלף נכנסים לחדר ואחד יוצא להוראה". מתקדמים רק אלה שכבר מוכנים מקודם, או אלה שיכולים לחזק את עצמם על ידי התיקונים והתרגילים האלה שהם נכללים בהם, כל הסתירות והבעיות וההסתרות והייאוש. ואילו האחרים נופלים.

כמו בדוגמא שבעל הסולם נותן על הריצה להר המלך. הוא אומר שהעלייה לרוחניות דומה לטיפוס על ההר להגיע להיכל המלך ("הקדמה לתלמוד עשר הספירות", אות קל"ג): "גם יש לדעת, שמה שאמרנו, שאין עניין הבחירה נוהג אלא בזמן הסתר הפנים, כנ"ל (ד"ה וצריכים) אין הכוונה, שאחר שזכה להשגחה של גילוי פנים, אין לו עוד שום טורח ויגיעה, בעסק התורה והמצוות, אלא אדרבה, עיקר העבודה בתורה ומצוות כראוי, מתחילה אחר שזכה האדם לתשובה מאהבה, כי רק אז אפשר לו, לעסוק בתורה ומצוות באהבה ויראה כמצווה עלינו. ולא איברי עלמא, אלא לצדיקי גמירי (ברכות ס"א) ".

"אלא הדבר דומה, למלך, שחשק לבחור לעצמו, כל אוהביו הנאמנים לו ביותר שבמדינה, ולהכניסם לעבודתו בהיכלו פנימה". זאת אומרת, מי שיכול לתקן את עצמו בהתאם לתכונות הרוחניות, הוא נכנס. ומי שלא יכול, הוא לא נכנס. "מה עשה," איך המלך סינן אותם? "נתן צו גלוי במדינה, שכל הרוצה כקטן כגדול", לא חשוב מי, כל אחד יודע שאפשר לבוא אליו, "יבא אליו לעסוק בעבודות הפנימיות שבהיכלו". זאת אומרת, להיכנס לעולם הרוחני. "אבל" לא כל אחד בצורה ישירה, כמו שבא לו כך מן הסתם, אלא המלך "העמיד מעבדיו שומרים רבים, על פתחו של ההיכל", כל מיני כוחות, שעומדים על פתחו, "ובכל הדרכים המובילים להיכלו", כדי להפריע לאדם לבוא להיכל המלך.

אבל בדחייה הזאת שהם דוחים את האדם, הם מלמדים אותו איך להתקדם. כמו שפותרים תרגילים שנותנים בבית הספר או באוניברסיטה, או משחקים שנותנים לילד קטן, שהוא חייב להזיע כדי לפתור אותם, אבל מהם הוא לומד להיות גדול. הדחיות הללו אינן סתם דחייה, אלא תהליך לימודי. שהאדם מקבל "עזר כנגדו" וממנו לומד מהי רוחניות. כי אין מקום מסוים שאליו צריך לרוץ ולהגיע. אלא האדם צריך לתקן את עצמו, לפתח את החוש השישי, ודרכו להרגיש את העולם הרוחני. לפתוח את הכלי של הנשמה, שאז הוא ירגיש ויראה את עצמו חי בעולם הנצחי. לאדם יש רק נקודה, וצריך לפתח ולפתוח אותה. וכל השומרים והשוטרים יחד עם היגיעה שלו לעקוף אותם, הם עוזרים לו לפתח את החוש שבו הוא יחיה, הנקרא "נשמה".

"וציווה אותם להטעות בערמה את כל המתקרבים להיכלו, ולהדיחם מהדרך המוביל להיכל. וכמובן, שכל בני המדינה התחילו לרוץ להיכל המלך", מטעם הרצון לקבל, האדם נדחף לדברים שנראים לו טובים. החיים שלו הם קשים, אין בהם כלום, פתאום נפתח איזה רצון שמושך אותו למקום כלשהו, ואז האדם רץ . "אמנם, נידחו" אלה האנשים "בערמת השומרים החרוצים, ורבים מהם התגברו" בכל זאת על השומרים, "עד שהצליחו להתקרב אל פתח ההיכל, אלא ששומרי הפתח היו חרוצים ביותר, ומי שהוא שהתקרב אל הפתח הסיתו אותו" השומרים "והדיחו אותו במזימה רבה, עד ששב כלעומת שבא", התייאש, הדרך כבר לא שווה בעיניו כי אין לו כלום ממנה, הוא לא מרוויח ולא מצליח.

"וכן חזרו ובאו ושבו, ושוב התחזקו וחזרו ובאו ושבו", האנשים שבכל זאת רצו לפרוץ לרוחניות, "וכן חזרו חלילה כמה ימים ושנים, עד שנלאו מלנסות יותר. ורק הגבורים מהם", לא הגיבורים בכוח, לא החכמים, לא הזריזים, לא המצליחים והמבריקים, כי שום דבר מאלה לא עוזר. אלא "גיבורים" נקראים אלה "אשר מידת סבלנותם עמדה להם", הם "ניצחו את השומרים ההם, ופתחו הפתח", הם נכנסו לעולם הרוחני, "וזכו תיכף לקבל פני המלך, שמינה כל אחד על משמרתו המתאימה לו. וכמובן, שמאז ואילך, לא היו להם עוד עסקים עם השומרים הללו, שהסיתו והדיחו אותם ומררו את חייהם כמה ימים ושנים, בהלוך ושוב על הפתח, כי זכו לעבוד ולשמש מול הדר אור פני המלך בהיכלו פנימה".

"כן הוא הדבר בעבודת הצדיקים הגמורים, שהבחירה הנוהגת בעת הסתר פנים, ודאי אינה נוהגת עוד מעת שפתחו הפתח להשגת ההשגחה הגלויה, אמנם, מתחילים בעיקר עבודתו יתברך, שמבחינת גילוי פנים, שאז מתחילים לפסוע על המדרגות הרבות, שבסולם המוצב ארצה וראשו מגיע השמימה, בסוד הכתוב וצדיקים ילכו מחיל אל חיל, וכדברי רבנו ז"ל, שכל צדיק וצדיק נכוה מחופתו של חברו, אשר העבודות הללו מכשירות אותם לחפץ ה', שתתקיים בהם מחשבתו יתברך שבבריאה, שהיא "כדי להנות לנבראיו", כידו יתברך הטובה והרחבה".

אם האדם בוחר ללכת בדרך, אז כל הדחיות שהוא מקבל, הן רק כדי לתקן אותו. כי האדם לא מקבל דחיות סתם, אלא לפי הנשמה שלו. כל אחד בנוי מכל מיני כוחות, וחייב כל כוח וכל אופן שיש בו בפנים, לסובב כך שבו הוא יתפוס את העולם הרוחני. ואם הוא יסובב בנשמה את כל החיישנים האלה של תרי"ג הרצונות, כל אחד לכיוון הנכון שלו, שכל הרצונות יחד יהפכו לגלאי שתופס את העולם הרוחני, אז הוא יתפוס את הרוחניות. אבל אם חסר לו אפילו אחד מהם, לא יעזור לו כלום. כי החוק הוא ש"אין מקצת ברוחניות".

זאת אומרת, רק בעולם שלנו יכולים לתפוס את העולם עם עין אחת, עם ראייה פחות טובה, עם שמיעה לא טובה. אבל ברוחניות חייב להיות כלי מוכן לתפיסה שלימה. ולכן כל תרי"ג הרצונות שנמצאים בתוך הנשמה ומהם הנשמה נכללת, חייבים להיות מסודרים כאחד לקליטת המציאות הזאת של המימד הרוחני. וחייבים לעבור עוד ועוד כל מיני תרגילים, כי כל תרגיל מתקן משהו אחר בתוך האדם.

אם היינו יודעים מה הוא מתקן, אם היינו מרגישים ורואים את התיקונים האלה, אז היינו רואים כל פעם שמשהו משתפר והולך. אבל ברוחניות לא רואים שמתקדמים, כי רוצים לקדם את האדם לתכונה מעל האגו שלו. ואם היה רואה איך כל פעם הוא משתפר, הוא היה נעשה יותר אגואיסט והיה מתרחק מהרוחניות ולא מתקדם אליה. לכן ככל שמתקדמים מרגישים דווקא פחות ביטחון שמתקדמים.

והאדם שהולך בדרך ורוצה לשפר את עצמו, הוא מגלה שאין לו כוח להתגבר מעל הדעת, מעל כל המכשולים שבאים, ללכת קדימה למרות מה שקורה לו, ולרצות בכל זאת להגיע לגילוי המטרה, לגילוי אותו הכוח האחד שפועל בכל המציאות - פועל בו מבפנים ופועל עליו מבחוץ, ומסובב לו את כל הדברים עד שהוא מבולבל ולא יודע היכן הוא. במחקר הזה הוא רואה ש"האני" שלו לא נמצא. כי כל הכוחות, כל המחשבות מה שיש בו, אפילו על עצמו, ואפילו על הבורא, על אותו כוח שמפעיל את הכול, גם הם רצונות וכוחות ומחשבות שבאים מהבורא. אז היכן "האני" שלו עצמו? אין אני. כי גם אותה הרגשה, שהאדם חוקר את עצמו ואת הבורא, באה מהבורא. וכך האדם מרגיש שאותה הרגשה כאילו הוא נמצא באיזו מציאות, היא נעלמת. והנקודה הזאת בדיוק היא החשובה, כי ממנה והלאה הוא יכול להיכנס לרוחניות. מרגישים אותה במקצת גם בתחילת הדרך כדי לקבל אחיזה מסוימת.

אבל לא תמיד יש לו כוח ההתגברות למעלה מהדעת,ואחרת הוא מוכרח לנטות, חס ושלום, מדרך ה',אפילו משלא לשמה. והוא, שתמיד אצלו הפרוץ מרובה מהעומד, היינו שהירידות הן הרבה יותר מהעליות.כי רואה שנזרק אחורנית ולא מתקדם. הוא בודק את עצמו בכלים האגואיסטיים שלו, ובכלים האלה רואה שהוא כל הזמן מפסיד יותר ויותר ומתרחק. כי אין לנו עם מה למדוד התקרבות לרוחניות, אין לנו כלי מדידה מתאימים, סרגל מדידה. כי כל הסרגלים שלנו, כל המדידות שלנו בגובה, ברוחב ובמשקל, הם כולם בכלים האגואיסטיים. ולכן אם מודדים בכלים האלה, רואים שמפסידים. ובאמת מפסידים, כי מתרחקים מהאגו. אבל רק נראה לנו שזה הפסד. כי אם היינו מודדים את עצמנו בכלים אחרים, רוחניים, אז היינו רואים שבאים ומוסיפים, זאת אומרת, שיש לנו רווח.

בכלים האמיתיים שלנו, האגואיסטיים, הטבעיים, כל הזמן רואים שמפסידים, אבל זה לא אומר שמתקרבים לרוחניות, אלא נאבד אפילו מה שהיה. וזה שובר את האדם. ולא רואה בזה שיהיה סוף המצבים האלה, והוא ישאר תמיד מחוץ לקדושה,לרוחניות, וגם מחוץ לגשמיות, כי הוא רואה שאפילו כקוצו של יוד קשה לו לקיים,אפילו אותם תנאים שהוא קורא על רוחניות. אלא הוא יכול רק בהתגברות למעלה מהדעת, אבל לא תמיד הוא מסוגל להתגבר. ומה יהיה הסוף?

אז הוא בא לידי החלטה, שאין מי שיכול לעזור אלא אותו כוח שנקרא הקב"ה בכבודו ובעצמו.אותו כוח נעלם שמארגן ומסובב אותו מבפנים, ומסובב לו את כל המציאות מבחוץ. וזה גורם שיקבע בלבו תביעה אמיתית,צעקה פנימית, דרישה תקיפה וחזקה, שה' יפתח את עיניו ולבו, ויקרבו באמת לדביקות ה' בנצחיות. נמצא לפי זה, שכל הדחיות שהיו לו, היו כולן מאת ה'.רק אז הוא מתחיל לגלות שהכול הוא כוח אחד, שאותה סיבה אחת פועלת עליו, ואותו כוח אחד כל הזמן משחק איתו ומסובב ומבלבל אותו, כדי להביא אותו לפתרון הנכון של כל הסתירות והבעיות.

היינו שלא מטעם שהוא לא היה בסדר, שלא היתה לו היכולת להתגבר,על כל הבעיות, היו לו הדחיות,שהרגיש אכזבה וחוסר כוחות ולא רצה ללכת קדימה. זה לא היה בכלל תלוי בו. אלא לאלו אנשים שרוצים באמת להתקרב לה',לרוחניות, ובכדי שלא יהיה מסתפק במועט, כלומר שלא ישאר בבחינת ילד קטן בלי דעת, ומשום זה ניתנת לו מלמעלה עזרה,איזו עזרה? שלא תהיה לו היכולת לומר, שברוך ה' שיש לו תורה ומצוות ומעשים טובים,שהוא מתקדםכביכול, ומה חסר לו עוד.והוא בא ונכנס לרוחניות.

זאת אומרת, מי שהולך לקראת רוחניות, תמיד נראה לו שהוא הולך לקראת הפסד, שאין לו שום דבר, שיותר ויותר לא ברור לו, שהוא יותר ויותר לא מרגיש. והדרך היא תמיד הפוכה, כי מתרחקים מהמדידות האגואיסטיות עד שבאים לידי משבר. ורק אחרי המחסום, אחרי המשבר הזה, מתחילים לגלות את העולם הרוחני.

וזה דווקא אם באמת יש לאדם הזה רצון אמיתי, אז האדם הזה מקבל עזרה מלמעלה,איזו עזרה מלמעלה האדם מקבל, אם יש לו רצון אמיתי והוא דוחף את עצמו? מראים לו תמיד איך שהוא לא בסדר במצב הנוכחי, דהיינו ששולחים לו מחשבות ודעות, שהם נגד העבודה. נגד העבודה הרוחנית, נגד ההתקרבות לבורא. כמו אותם השומרים שכל הזמן דוחפים את האדם חזרה. איך? פתאום יש לו בעיות בעבודה או עם המשפחה, פתאום נראה שהבריאות לא משהו, פתאום הרוחניות כבר לא מושכת, אלא הוא נעשה מבולבל, וחושב על האנשים האחרים שנמצאים בדרך שהם מבולבלים, שהם לא מבינים כלום, ומי הם בכלל, הם לגמרי לא חשובים.

מכל הצדדים מסובבים לו אלף ואחת סיבות. וזהו בכדי שיראה, שאין הוא בשלמות עם ה'.שהוא לא יכול להשלים את עצמו באותו כוח אחד. כך מנענעים את האדם עד שמרגיש מנותק לחלוטין וחסר כל תקווה. ועד כמה שהוא מתגבר, הוא רואה תמיד, איך הוא נמצא במצב שהוא רחוק מקדושה,מרוחניות, משאר עובדים,האחרים, שהם מרגישים שהם בשלמות עם ה'.שהם מבריקים ומבינים ויודעים מה קורה, והוא ממש ההפך מהם.

מה שאין כן הוא, בתמיד יש לו טענות ותביעות,על הבורא, ועל העולם, ועל עצמו, ולא יכול לתרץ את ההתנהגות שלהבורא,של הכוח העליון כלפיו. הוא כל כך משתוקק אליו ולא מרגיש ממנו שום תגובה חזרה. ממש לא בסדר איך שהוא מתנהג עמו.הבורא הזה. וזה גורם לו כאב, מדוע הוא לא שלם עם הקב"ה.זאת אומרת, יחד עם זה שרואה את עצמו מלא טענות ותרעומות על הבורא, כואב לו שכך קורה איתו.

עד שבא לידי הרגשה, שממש אין לו שום חלק בקדושה.שממש אין לו שום סיכוי, שאי פעם יכנס לרוחניות. והגם שמקבל לפעמים איזו התעוררות מלמעלה,שמרגיש פתאום איזה משב אוויר שבא והכול נפתח, והכול מתברר, ונושם, וחי. והעולם הזה נעשה לו שקוף, ודרכו הוא מרגיש שיש עוד כוחות. שמכל הצדדים נעשה פתאום מלא ואפילו סמיך. ובעצמו מרגיש שמקבל תפיסה והרגשה. אבל אפילו שמרגיש התעוררות "מלמעלה", זאת אומרת, שבאה פתאום בלי שהוא עצמו יקבע מתי ובאיזו שעה לקבל אותה, שמחיה אותו לפי שעה, אבל תיכף הוא נופל למקום השפלות. זאת אומרת, הכול נעלם. כמו שבא כך הולך, והוא לא בעל הבית להזמין או להחזיק את ההתעוררות הזאת במאומה.

אולם זוהי הסבה שגורמת לו שיבוא לידי הכרה, שרק ה' יכול לעזור, שיקרב אותו באמת.כי הכוח הזה שמנענע אותו גם לטוב וגם לרע, ועושה לו את כל שינויי המצבים, גורם לאדם לאבד את עצמיותו, ולהבין שהוא נמצא בשליטתו, ואז להיכנע. אבל לא האדם עצמו נכנע, אלא האגו שלו, הטבע שלו, מפסיק לשלוט בו מבפנים. ומאותו רגע ואילך האדם מתחיל להיכנס להרגשת הכוח הזה שפועל עליו מבפנים ועל כל העולם מבחוץ. וכך מתחיל יותר ויותר להכיר את אותה מערכת אחידה הנקראת "כוח עליון".

האדם צריך להשתדל ללכת תמיד בדרך שהוא דבוק בו יתברך,באותו כוח עליון. לראות שרק הכוח הזה קיים, וחוץ ממנו לא קיים כלום. כל אחד ואחד שרוצה לפענח את סוד החיים, כל אדם שמתחיל את הדרך, הוא צריך להשתדל כל רגע ורגע לזהות, שכוח אחד בלבד עושה בו הכול. מפעיל אותו מבפנים על ידי כל המחשבות והרצונות והדחפים, כמו יד שמתלבשת בתוך כפפה. ועושה לו מבחוץ את כל התנאים סביבו, מהקטנים ועד הגדולים, בכל הרמות, דומם, צומח, חי, מדבר, לא חשוב מי ומה, קרובים, רחוקים, עולם, טבע, מזג אוויר. כל מה שהאדם יכול לתאר לעצמו מבפנים ומבחוץ, בא לו מהכוח האחד.

אם האדם שומר על עצמו כל רגע ורגע לא לצאת מהתפיסה הזאת, כלומר שכל מחשבותיו יהיו בו יתברך,אז הוא רואה עד כמה משחקים איתו, וכל הזמן רוצים להוציא אותו מהתפיסה הזאת, כדי שיתגבר וישמור עליה. ובדרך הזו בדיוק האדם בא ועולה אל ההר הנקרא "היכל המלך".

היינו, אם אפילו שהוא נמצא במצב הכי גרוע, שאי אפשר להיות ירידה יותר גדולה מזו,זאת אומרת, אפילו שהוא נזרק לגמרי לתוך רגשות ובלבולים, אם בכל זאת בפנים בתוך הראש נשאר לו איזה זיכרון קטן, שהמצב בא לו מאותו כוח אחד, אם למרות הירידה והבלבולים הנוראים ביותר, נשארת לו עדיין איזו נקודת קשר, אל יצא מרשותו יתברך,זאת אומרת, חייב לחזק כמה שאפשר את נקודת הקשר הזאת. כי "אדם" נקרא נקודת הקשר עם הבורא. ואם נקודת הקשר הזאת מתנתקת, הוא נמצא במצב הנקרא "בהמה". כי יש לו רק את שתי צורות הקיום האלה.

כלומר ואל יצאמרשות הבורא, לחשוב שיש רשות אחרת, עוד מישהו שמפריע ועושה משהו,איזה שליטה שהיא לא נותנת לו להכנס לקדושה, שבידה להטיב או להרע לאדם .

פירוש,שאל יחשוב שיש ענין כח של סיטרא אחרא,כל מיני כוחות טומאה ועין הרע למיניהם. שיש קדושה, ויש קליפה, טומאה, שהיא לא נותנת לאדם לעשות מעשים טובים וללכת בדרכי ה',ולהתקרב. אלא יחשוב שהכל נעשה ממקור אחד, מצד ה'.

וזהו כמו שאמר הבעל שם טוב, שמי שאומר שיש כח אחר בעולם חוץ מאותו כוח אחד של הבורא, אותו טבע אחד שכולל את הכול, מי שחושב שיש עוד כוח, היינו קליפות, הוא נמצא בשליטת הקליפה. כי המחשבה הזאת שיש כוח חוץ מהבורא, חוץ מאותה שליטה אחת, היא נקראת "קליפה" או "טומאה".

האדם הזה נמצא בבחינת "ועבדתם אלוהים אחרים",שהוא עושה פסלים, שלאו דווקא במחשבה של כפירה הוא עובר עבירה. אלא אם הוא חושב שיש עוד רשות וכח חוץ מה',חוץ מכוח אחד, הוא עובר עבירה. זאת אומרת, הוא נקרא "עובד עבודה זרה". ולא כל האנשים האלה שעושים פסלים ומשתחווים אליהם, עובדים אלוהים אחרים. אלא "להשתחוות" נקרא לחשוב שיש כוח אחר חוץ מהכוח האחד, שמנהל מבפנים כל אחד מאיתנו ומבחוץ את כל המציאות.

ולא עוד, אלא מי שאומר שיש לאדם רשות בפני עצמו,זאת אומרת, שהוא בעצמו קובע משהו, היינו אומר שאתמול הוא בעצמו לא היה רוצה ללכת בדרכי ה',אלא היה עושה כך או כך, כי חושב שהאדם קיים בפני עצמו, גם זה נקרא "עובר עבירה של כפירה". כלומר שאינו מאמין שרק הבורא הוא מנהיג העולם.אבל רק אם מתקדמים בצורה כזאת שמבטלים הכול חוץ מאותו כוח אחד, אז יוצאים מהעולם הזה ונכנסים לעולם הרוחני, ומגיעים לקיום אחר.

אולם בזמן שעבר איזה עבירה,זאת אומרת, נמצא באיזו מחשבה, שמישהו או משהו עושה לו טוב או רע, או שאותם מחשבה ורצון שפתאום עולים בו, הם באים ממנו עצמו. אם הוא לרגע אחד חושב כך, ומשייך את המחשבה הזאת, או הרצון, או הפעולה, או השליטה, או הכוח, למשהו אחר חוץ מלחבר אותו לבורא דרך כל הלבושים והאופנים, אז נקרא שהוא "עובר עבירה". ואין עבירות אחרות לאדם, אלא רק הבלבול הזה. ואין לו מצוות אחרות, אלא רק למרות כל הבלבולים האלה לחבר את עצמו לכוח האחד.

אבל אם הוא עובר אותה עבירהומתבלבל פתאום לחשוב שאשתו כועסת עליו, ולא רואה שהכול בא מהבורא, אז בטח שהוא צריך להתחרט ולהצטער על מה שעשה את העבירה,לַמה יצא מאותה מחשבה שהמצב הזה שייך לבורא, והתחיל לחשוב שהוא שייך למישהו אחר. אלא גם כאן צריכים לסדר את סדרי הצער והכאב: על איזו נקודה הוא תולה סבת גורם העבירה, שעל נקודה זו צריך להצטער.כי לחזור בתשובה לא נקרא להתחרט על המחשבה שפועלים כוחות אחרים חוץ מהבורא. הצער הזה לא מספיק כדי שיצמיד את עצמו לאותו עיקרון של "אין עוד מלבדו".

אלא האדם צריך להצטער אז ויאמר: "זה שעשיתי את העבירה, הוא מסבת שהקב"ה זרק אותי מהקדושה, הוא סידר את הבלבול הזה , להיזרק למקום טינופת לבית הכיסא, ששם מקום הפסולת". כך חז"ל קוראים ליציאה מהקשר עם הבורא. כלומר, שה' נתן לו רצון וחשק להשתעשע ולנשום אויר במקום סרחון. (ואפשר לומר המובא בספרים, שלפעמים האדם בא בגלגול חזיר, שהאדם מקבל רצון וחשק לקבל חיות מדברים, שכבר אמר עליהם שהם פסולת, ועכשיו הוא שוב רצה לקבל מהם מזונות).

וכמו כן בזמן שהאדם מרגיש, שעכשיו הוא נמצא בבחינת עליה,שמקדמים אותו ולאו דווקא זורקים אותו, ומרגיש קצת טעם בעבודה,שהכול נעשה ברור ומורגש כטוב ויפה, ומסתדר למערכת אחת פשוטה שהכול בא מהבורא, אל יאמר: "עכשיו אני נמצא במצב, שאני מבין שכדאי להיות עובד ה'". אלא הוא צריך לדעת, שעכשיו הוא מצא חן בעיני ה',סתם, ללא סיבה שהוא יודע,מסיבה מערכתית כלשהי שקשורה למערכת הכללית, שכך מגיע לו כדי שיתקיים בה משהו. לכן הקב"ה מקרבו, ומשום זה הוא מרגיש עכשיו טעם בעבודה. ויזהר שאף פעם לא לצאת מרשות הקדושה,מהו "לצאת מרשות הקדושה"? לומר שיש עוד מי שפועל חוץ מהקב"ה. (אולם מכאן משמע, שענין מציאת חן בעיני ה' או להיפך אינו תלוי באדם עצמו, אלא הכול תלוי בה'. ומדוע עכשיו מצא חן בעיני ה' ואחר כך אינו כן - אין זה בידי האדם להבין עם השכל החיצוני שלו).

וכמו כן בזמן שמצטער על מה שאין הקב"ה מקרבו, צריך גם כן להזהר שהצער לא יהיה על חשבון עצמו.זאת אומרת, הוא עובר לדרגה אחרת. כי אדם שמבין ומרגיש שהכול בא מהכוח האחד, או שמבולבל ולא מבין שהכול בא מהכוח האחד, כל הזמן צריך להיצמד לעיקרון שהכול מהבורא.

המצבים שלו מלווים ברגשות, הרגשה טובה או הרגשה רעה. והשאלה היא מה הוא צריך לעשות עם ההרגשה הטובה או הרעה. למי ולמה צריך לשייך את ההרגשה? מה היא ההרגשה? בשביל מה היא באה? מה צריך לעשות עם ההרגשה? האם ליהנות ממנה, או לא? האם לשנוא אותה, או לא? אם ההרגשות גם באות מאותו בורא, אז מהי הנאה מהן או שנאה אליהן, הרי צריך לקבל אותן כאחד? אלא גם את ההרגשה, וגם את כל יתר התוצאות מהמשחק הזה, שהבורא עושה איתו, האדם צריך לשייך לבורא.

זאת אומרת, הבורא מנהל את האדם, וכתוצאה מזה האדם מרגיש כל מיני תופעות, רגשות חיוביות או שליליות. אבל גם אותה התפעלות שהאדם מקבל, הבורא רצה שיתפעל כך, לכן גם אותה צריך לשייך לבורא. כלומר, ישנה הפעולה עצמה שהבורא מזמין באדם, ותגובה שהוא מזמין מהאדם, לצרף את עצמו לבורא בכל מה שיש לו במוחא ובליבא. וחוץ מזה, פעולותיו שעוברות על האדם, מעוררות באדם רגשות למיניהן טובות או רעות. אבל גם את אותן רֵגשות, למרות שהן רק תוצאות נלוות, הבורא מזמין בו.

ואיך האדם צריך לסדר את אותן הרגשות? להיזהר שהצער לא יהיה על חשבון עצמו, היינו מזה שהוא מרוחק מה'. כי בזה הוא נעשה למקבל לתועלת עצמו. והמקבל הוא נמצא בפרוד, בפרוד מהקב"ה.האדם שדוחף את עצמו לגלות את הכוח האחד, אבל מצטער שרע לו ולא טוב לו, אין לו מה להצטער על היחס שלו עצמו, כי הבורא הוא שמזמין בו הרגשה כזאת בזמן התרגיל. אלא שיצטער על גלות השכינה, כלומר שהוא גורם צער השכינה.שמצער את הבורא, בכך שמרגיש רע. ואז מחזיר גם את ההרגשה לבורא. כי גם את הרגשות הנלווים לכל התרגילים ולכל הפעולות הוא צריך לכוון אל הבורא.

והוא עצמו איננו העניין. זאת אומרת, את עצמו הוא צריך לנטרל מהרגש שמלווה את כל הפעולות האלה, ורק לחשוב שהבורא נתן לו את ההרגשה הזאת כדי להפנות אותה חזרה אליו, ולהצטער למה הזמין בו הרגשה רעה, כי בכך הוא גורם לבורא להרגיש רע. זאת אומרת, גם ההרגשה הרעה או הטובה צריכה להיות מנותקת מהאדם עצמו. וכל זה נקרא ניתוק מהמציאות הגשמית ועלייה למציאות הרוחנית.

והאדם צריך לצייר לעצמו, כדוגמת, שיש לאדם כאב באיזה איבר קטן שהוא, מכל מקום הכאב מורגש בעיקר במוח ולב, שהלב והמוח הם כללות האדם. ובטח שאין ערך דמיון הרגשת איבר פרטי בערך כללות קומת האדם, ששם מורגש בעיקר הכאב. אם מרדימים רגל פצועה או חותכים בה את העצב המוביל מאזור הפצע למוח, האדם לא מרגיש יותר כאבים ברגל. כי כל ההרגשות שלנו נמצאות במוח. אם מנתקים את המוח מלהרגיש מה קורה בגוף, אפשר לפגוע בגוף אפילו בצורה חמורה בלי שהמוח יתריע שקורה משהו. על העיקרון הזה מבוססת ההרדמה שעושים בצורה מבוקרת לפני ניתוח.

כמו כן הכאב שהאדם מרגיש מזה שהוא מרוחק מה', היות והאדם הוא רק איבר פרטי מהשכינה הקדושה,מכלל הנשמות שהבורא מלובש בהן. כי כולנו נמצאים במערכת אחת שנקראת "אדם הראשון". וכל אחד מאיתנו הוא רק נקודה, תא בודד, במערכת הזאת. המערכת בכללה היא כלי כללי שנקרא "שכינה", והאור הכללי, האור העליון שממלא אותה, הוא נקרא "שוכן" או "בורא". והיכן האדם נמצא? הוא הפרט הקטן בכל המערכת, האיבר הפרטי מהגוף הכללי (ראו שרטוט 1-א).

שרטוט 1 - א'

האם לאדם יש מציאות משלו, או שהוא בעצמו כלום ורק מרגיש עבור כל הכלי, כל השכינה, איך הבורא ממלא את הכלי הכללי? ההרגשה הפרטית שהאדם מרגיש את עצמו בלבד, נקרא להרגיש את ה"עולם הזה" (ראו שרטוט 1-ב). מרגע שהוא מתחיל להרגיש משהו מחוצה לו, הוא מרגיש את השכינה והשוכן, וזה נקרא שמרגיש את ה"עולם הרוחני", כנגד העולם הזה. כי השכינה הקדושה היא כללות נשמת ישראל,כל אלה שמחוברים עם הבורא, הם נקראים "ישראל", "ישר-אל", לכן אינו דומה הרגשת הכאב הפרטי בערך הרגשת הכאב הכללי. זאת אומרת, שיש צער השכינה בזה שהאיברים מורחקים ממנה, ואינה יכולה לפרנס את האיברים שלה.ככל שהאדם מצטער ומרגיש את עצמו, את הכאב הפרטי שלו, הוא נעשה מנותק מהבורא, כי מצטער על חשבונו הפרטי האגואיסטי למה אין לו. אבל אותו כאב שהוא מנותק מהבורא, שחסרה לו אותה הרגשה כללית של כל המציאות, היא מורגשת בכלי הכללי, כמו במוח ובלב של כלל הגוף.

שרטוט 1 - ב'

ואפשר שזהו פירוש הכתוב: ("בזמן שאדם מצטער, שכינה מה אומרת: "קלני מראשי"). ובזה שאדם חושב הצער של התרחקותו לא על עצמו, הוא ניצול מלפול לרשת הרצון לקבל לעצמו, שהוא בחינת פרוד מהקדושה.

אותו דבר בזמן שאדם מרגיש שיש לו קצת התקרבות לקדושה, שיש לו שמחה, מזה שזכה למציאת חן בעיני הקב"ה.אם הכול בא ממנו, אז אם בא לאדם גילוי, סימן שאותו כוח מתייחס אליו בצורה טובה כדי לקרב אותו. למרות שגם בצורה הרעה מתקרבים לגילוי הבורא, כי תמיד כמו שכתוב: "מעלים בקודש ולא מורידיםבקודש". אבל גם אז מוטל עליו לומר, שעיקר השמחה שלו תהיה, בזה שיש עכשיו שמחה למעלה אצל השכינה הקדושה,שהוא משמח את הכלי הכללי, מזה שהיה לה מקום לקרב את האיבר הפרטי שלה אליה, ולא צריכה לשלוח את האיבר הפרטי שלה החוצה.מדוע? כי הוא נותן בכך משענת ותמיכה לכלי הכללי שיתגלה בו הבורא, האור העליון.

ומזה שאדם זכה לשמח את השכינה,הנקרא כלל ישראל, כלל הנשמות, כלל האנושות הנקרא "ישר-אל", שרק בכלל הזה כולו מתגלה הבורא, מזה יש לו שמחה. וזהו גם כן צריך להיות על אותו החשבון. כי מה שיש שמחה לפרט, זהו רק חלק מזה שיש שמחה להכלל כולו.לכלי כללי ועל ידי החשבונות האלו שהאדם יודע שהשמחה הקטנה שלו יכולה להביא שמחה גדולה בכלי הכללי, הוא מאבד את פרטיותו עצמו ולא נלכד ברשת הסיטרא אחרא,זאת אומרת, לחשוב על עצמו ומה קורה איתו, שהיא הרצון לקבל לתועלת עצמו.

הגם שהרצון לקבל הוא דבר הכרחי, מהסבה כי זהו כל האדם, כל הטבע שלנו, כי מה שיש באדם חוץ מהרצון לקבל, אינו שייך לנברא אלא אנו מיחסים לבורא. אבל הרצון לקבל הנאה צריך להיות מתוקן בעל מנת להשפיע.זאת אומרת, שהאדם יסובב את הרצון לקבל שלו, את כל ההרגשות והתפיסות וההבנות שלו, לכיוון של שייכות ודבקות באותו כוח עליון. לאבד את עצמו כדי להידבק בבורא ולקבל ממנו באמת את הכול. כי מה היה לו תמיד? רק הרגשה פרטית שהוא קיים ומקבל מהבורא. שחוץ מהבורא קיים גם "אני" - מי שמרגיש, מי שמבין, עם מי שמשחק הכוח הזה.

אם האדם מגיע למצב שהוא מאבד את ההרגשה של "אני מקבל", של הבורא "משחק איתי", אז נקרא שהוא נכנס לרשות הבורא, ומקבל כל מה שיש בבורא. זה נקרא שהאדם "נכלל בשכינה" וכל הכלי הכללי הופך להיות שלו. כי בכך שהוא מאבד את פרטיותו הקודמת, הוא זוכה לקבל עולם ומלואו.

כלומר שהתענוג והשמחה שהרצון לקבל לוקח, צריכים להיות על הכונה משום שיש נחת רוח למעלה, מזה שיש להנבראים תענוגים, כי זו היתה מטרת הבריאה להיטיב לנבראיו.שנגיע למצב, שנהיה מבוטלים לחלוטין מאותו האגו, שמבדיל אותנו מהבורא, ונהיה נכללים בבורא. ואז נגיע לעולם הרוחני, לרוחניות, להתחבר עם האלוהות, ונרגיש נצחיות ושלמות. וזה נקרא שמחת השכינה למעלה.

ומשום זה מחויב האדם לחשוב עצות: איך הוא יכול לעשות נחת רוח למעלה. לבורא. כל זמן שהוא מרגיש עדיין קיים בזכות עצמו, זוהי בינתיים העצה בשבילו. ובטח שעל ידי זה שיהיה לו תענוג, יהיה נחת רוח למעלה. לכן הוא משתוקק להיות תמיד בהיכל המלך,כדי לגרום שם תענוג, ותהיה לו היכולת להשתעשע בגנזי המלך. ומזה בוודאי תהיה נחת רוח למעלה. נמצא, שכל ההשתוקקות צריכה להיות רק לשם שמים.כי בכך הוא מאבד את האגו האחרון שלו, ונכלל בכוח האחד הזה שנקרא "טבע" או "אלוהים".

כיצד לעבוד עם המאמר

המאמר הוא עמוק מאוד. ומה שנאמר עד כה הוא רק בגדר רפרוף מעליו. אבל כל אחד צריך לקרוא אותו לבד, בצורה אישית ואינטימית, בכל המצבים שלו הרעים והטובים כאחד. על ידי זה האדם יבין שאין רע ואין טוב, אלא הכול רק כלפיו, כלפי האגו שלו, ואיך הוא כל פעם יכול להעריך את מצבו. כי דווקא מתוך זה שהאדם קורא לבד ובכל מצב ומצב, הוא מסוגל להתחיל לעבוד על אותו תרגיל תמידי שצריך לעשות - לייחד את כל מה שקורה לו, לאותו כוח שמזמין בו את אותם המצבים.

לעניין הזה התורה מתכוונת בפסוק "לא תעשה לך פסל ודמות". או חוכמת הקבלה בהוראה לא להיות בקליפה וטומאה, אלא לייחד הכול "ישראל אורייתא וקוב"ה חד הוא", שצריך להתייחד עם הבורא בסוד הכתוב "שמע ישראל ה' אלוקינו ה' אחד". כל מה שרק יכולים לתאר, הכול נכלל בעיקרון הזה של "אין עוד מלבדו", של הכוח האחד שפועל בטבע. וכך גם מגלים היום בכל החקירות האחרונות שנערכות בתחומי המדע, שכולנו חיים בגלובליזציה, בעולם סגור, שכל אחד משפיע על השני, וכל אחד תלוי בשני.

אמנם המדענים עוד לא גילו שפועל רק כוח אחד. אבל הם כבר מתחילים לדבר על סְפֵירַה מיוחדת שנמצאת מעלינו ופועלת עלינו. וכל העניין הוא פשוט מחקר שהאדם עושה עם הכלים הפנימיים שלו, שהם כלים עדינים ובטוחים ביותר המוכנים לצורך הזה. אלא הוא צריך לכייל את הכלים שלו ולחדד אותם, ואז הוא פורץ דרך המציאות הזאת שנראית לו עכשיו, ונכנס לרוחניות, לעולם הרוחני, למציאות הרוחנית.

האם שיעורי הבית של האדם מהקריאה במאמר הם להיזהר ולהצטער?

כל המאמרים של חוכמת הקבלה נועדו כדי לעשות איתם תרגילים. קבלה איננה בשביל סתם לשמוע, או להתפלפל, או להפליג לאי שם על כנפי הדמיון. חוכמת הקבלה היא הוראה, איך להפעיל את האדם כדי לעשות ממנו מישהו שנמצא בחיים נצחיים, שמגיע לדרגת אותו הכוח העליון, כבורא לכל דבר, עם או בלי להיפטר מהגוף. והאדם חייב משך החיים האלה להגיע למצב, שהוא לא תלוי בגוף הבשרי שלו, אלא מזדהה עם הנשמה.

"נשמה" נקראת אותה נקודת הדבקות של האדם בבורא. אותה נקודה שהוא מבטל את העצמיות שלו, ומתחיל להרגיש שכולו נכלל ונמצא בכוח העליון. שאין הוא והבורא, אלא הם אחד. כי המטרה היא "ה' אלוהינו ה' אחד", להגיע לייחוד הנקרא "ישראל אורייתא וקוב"ה חד הוא". לכן אנחנו נקראים "יהודים", כי עלינו להגיע ל"ייחוד". ואז האדם נעשה כמוהו, וקיים בתוך אותו הכוח העליון כאחד החלקים שלו, שהם כבר לא חלקים, אלא הכול בייחוד. האדם נמצא ממש בשורש הנשמה שלו.

לכך הוא צריך להגיע. והמציאות הזאת שבה כל אחד ואחד מאיתנו מרגיש את עצמו כנמצא לבד, היא הרגשה מוטעית. המציאות לא קיימת כמו שנמצאים בחלום, כמו שנמצאים בחוסר הכרה מנותקים מהמציאות. המציאות איננה קיימת כלל, אלא בתוך חמשת החושים הגשמיים שלנו. כי כך הרצון לקבל נראה לנו בדרגה הנמוכה ביותר, בתפיסה המקולקלת ביותר שלו.

אבל בביטול המציאות הזאת ובהתחברות לכוח אחד, שם האדם מוצא את עצמו. ואיך לגשת לזה מוסבר במאמר "אין עוד מלבדו". את כל הדרך הזאת האדם חייב לעשות משך החיים שלו בעולם הזה. וכל אחד ואחד שמרגיש דחף להגיע לשורשו, סימן שהוא כבר מסוגל לבצע את התהליך הזה.

אם קיים רק "אין עוד מלבדו", אז למה האדם צריך להיזהר וצריך להצטער?

האדם צריך להצטער וצריך להיזהר שהצער והשמחה לא יהיו על חשבונו, כי בינתיים ההרגשה הזאת קיימת בו. ובכל מה שהוא עדיין מרגיש את עצמו, ולא את כללות השכינה, הוא צריך להצטער על מה שהיא מצטערת, ולשמוח על מה שגורם לה שם שמחה. אבל בינתיים שיש לו את ההרגשה כלפי עצמו, הוא עובד עם כל מה שיש בו, עם הבלבולים ועם הייאוש ועם השמחות. כי אין לו עם מה עוד לעבוד. הוא עובד עם המצב שבו הוא עדיין מנותק מהכלי הכללי הנקרא "אדם הראשון", מאותו סכום הנשמות הנקרא "כנסת ישראל" או "שכינה". אבל הוא עובד עם זה שהוא מנותק כדי להתחבר. לכן צריך לא לברוח מאותה הרגשה שהאדם מרגיש מנותק, אלא לבדוק אותה ואיתה לעבוד. כדי שיהיה לו הבדל, בין כמה שהוא יכול לתאר לעצמו שהוא מחובר, וכמה שהוא מנותק.

ידיעה ואמונה

האם "להאמין באמונה שלימה" נקרא לדעת שהוא קיים?

"להאמין" ו"לדעת" הן שתי מילים השונות בתכלית. "אמונה" נקרא להאמין שאחרי הקיר נמצא משהו. ו"לדעת" נקרא לדעת בוודאות שנמצא שם אותו משהו. והבורא רוצה שאנחנו נשיג אותו ונדע אותו, כמו שכתוב: "וכולם ידעו אותי מקטנם ועד גודלם", שכולנו נכיר אותו ונגלה אותו, כמו שכתוב: "שובו בני ישראל עד ה' אלוהינו". כי המטרה הסופית והאמיתית לקיומנו, היא להגיע להכרת הבורא עד לדבקות בבורא. "דבקות" נקראת ההכרה המלאה ביותר.

הדבקות מושגת על ידי השתוות הצורה. "השתוות" נקרא להיות כמוהו בכל דבר, שאין שום דבר שמבדיל במחשבות, ברצונות, במי ראשון ומי אחרון, זאת אומרת, שאין ראשון ושני, ומי מקבל ממי. "דבקות" נקרא שהם אחד וזהו, אבל בכל זאת נשמר "אני והוא". ואז יוצא "תרתי דסתרי", שזה סותר את זה. כלומר מצד אחד האדם צריך להישאר אדם, ומצד שני הוא צריך להיות דבוק בבורא עד כדי כך, שמאבד את עצמו ואת עצמיותו.

ואיך משיגים זאת? בדרך מתקנים את כל תרי"ג הרצונות שמהם כלולה אותה נקודה. בנשמה ישנם תרי"ג רצונות שצריך לתקן אותם, כדי בדיוק להיות שווים לכוח העליון. לתקן אותם אפשר רק על ידי אור העליון הנקרא "תורה". כמו שכתוב: "בראתי יצר רע", תרי"ג רצונות אגואיסטיים הפוכים מהבורא, "בראתי תורה תבלין", "כי המאור שבה מחזירו למוטב". האור, המאור, שנמצא בתורה, מתקן את תרי"ג הרצונות משימוש אגואיסטי לשימוש הנתינה כמו של הבורא.

אם תרי"ג הרצונות שנמצאים באדם פועלים באותה שיטה של נתינה כמו שבבורא, אז האדם נעשה דבוק עימו. במידה שהאדם עוד לא תיקן את כל תרי"ג הרצונות שלו במלואם, הוא באותה מידה נמצא בהעלמה. זאת אומרת, אם הוא מתקן את תרי"ג הרצונות שלו למשל בעשרים אחוז, הוא נמצא בעולם העשייה. אם מתקן אותם בארבעים אחוז, נמצא בעולם היצירה. אם מתקן בשישים אחוז נמצא בעולם הבריאה. אם מתקן אותם בשמונים אחוז, נמצא בעולם האצילות. ואם מתקן את הרצונות שלו במאה אחוזים, אז נמצא בעולם אין סוף, בעולם אדם קדמון.

זאת אומרת, העלמות האלה, אותם העולמות, הם המדרגות, שבהן האדם מתקן את עצמו, תוך כדי שהוא מתגבר כנגד כל הבלבולים והייאוש והבעיות, וכל המצבים האלה של "כל הגדול מחברו יצרו גדול ממנו". כי השומרים שנמצאים בהיכל המלך עצמו, בעולם אין סוף, הם דוחפים את האדם חזרה וזורקים אותו לבעיות וסתירות וייאושים כאלה שממש לא יאמנו, שהם מיועדים רק לאותן נשמות גדולות שמסוגלות לכך.

כי "אין אדם עומד על דבר מצווה אלא אם כן נכשל בה". וכל פעם באים כישלונות וכל פעם עליות וירידות. לא יכולים להתקדם צעד אחד קדימה, אם אין לפני כן נפילה. כי האדם חייב להיכנס לתוך הבלבולים, ומתוכם, מתוך פיזור הנפש שלא רואה את הבורא ולא מרגיש אותו, הוא שוב צריך לרכז את המחשבה, ולכוון את עצמו ואת תשומת לבו, כדי להשתדל ולארגן שוב את כל המערכת כפי שהיא באמת. וככל שהאדם בונה לעצמו כל רגע ורגע מערכת כמה שיותר אמיתית, כמה שהוא מסוגל לכך, זה נקרא שהוא מתקרב. כי כל היוצרות שלו משתתפים בתהליך, ואז הוא מגיע אליו.

והדרך קשה, מפני שאנחנו כלולים מתרי"ג רצונות ונמצאים מרוחקים מהמטרה במאה עשרים וחמש מדרגות. וכדי להגיע לתפיסה השלימה בבורא, צריכים לתקן את כל תרי"ג הרצונות בכל מדרגה ממאה עשרים וחמש המדרגות. ובלי זה אי אפשר לתפוס אותו כולו. לכן אנחנו צריכים להיות בנויים בצורה כזאת ונכללים בו.

קבלה לעם... ולכל העולם

אם רק אנשים מיוחדים מצליחים להתקרב להר המלך, למה נאמר שהתורה מיועדת לכולם?

כתוב "וכולם ידעו אותי מקטנם ועד גודלם". נשמת "אדם הראשון" בכללותה, היא כוללת את כל הנשמות גם של ישראל וגם של אומות העולם, וכולם חייבים להגיע. כמו שמסופר במדרש, שהקב"ה רצה לתת את התורה לאומות העולם. אבל הם לא רצו לקבל אותה, כי שיטת התיקון לא הייתה נחוצה להם. אלא אחר כך דרך ישראל שצריכים להגיע ולהיות "אור לגויים", התורה תגיע גם אליהם. אבל שיטה התיקון מיועדת לכולם.

אלא התהליך הוא הדרגתי ונמשך לאט לאט כבר אלפי שנים. והיום בתקופתנו, פעם ראשונה שהשיטה הזאת צריכה להגיע להמונים. כך קבעו כל המקובלים האחרונים. בהקדמה ל"עץ חיים", ל"שער ההקדמות", של הרח"ו שכתב את כל כתבי האר"י, כותב הרב חיים ויטאל שחור על גבי לבן במאה השש עשרה, עדיין בתקופת האר"י, שמזמן האר"י מתחילה הגאולה, וחייבים להפיץ את חוכמת הקבלה לכולם, בכל העולם.וכך כותב גם בעל הסולם בהקדמה לספר "תלמוד עשר הספירות".

ולמרות שהאנושות נמצאת בפיגור יחסי, אבל העולם כבר נכנס למשבר כללי שמלמעלה דוחף את האנשים להכיר את הכוח העליון. כי בלי הכרת הכוח העליון, כבר בדור הבא לא נדע איך להתקיים. ללא גילויים גדולים של הכוח העליון לא נדע איך להסתדר ואיך להינצל בעולם הזה משום דבר, כולל בעיות אקולוגיות ובעיות של מרוץ החימוש. כי לא נדע איך לרסן את עצמנו ואיך לצאת ממעגל הסמים, הייאוש, הגירושין, והבעיות של הכלכלה העולמית.

האדם לא יוכל יותר להתגבר על האגו שלו, אלא יהיה חייב לגלות כנגדו את הכוח העליון. ומרגע לרגע נראה איך מאין ברירה מיליוני אנשים ילכו ויתקרבו לקבלה. כל אלה שנמצאים היום בייאוש, בדפרסיה, שהיא המחלה מספר אחת היום בעולם. כדי להוציא את האדם מהייאוש האנושות מזרימה הרבה יותר כספים מאשר לפיתוח נשק. כי רוב הבעיות של החברה נובעות מהייאוש והסמים.

אמנם עדיין לא נראה שהקבלה מתאימה לכולם, אבל גם בשנת 1979 נראה מגוחך ולא מציאותי, שהקבלה תפרוץ בשנת 1995 בכל העולם. כי כבר בשנות הארבעים בעל הסולם רצה לעורר את האנשים דרך העיתון שלו, ולא יצא מזה כלום. ועובדה שבשנת 1995 אנשים החלו להתעניין ברצינות בחוכמת הקבלה. התארגנו קבוצות לימוד והוקמה קבוצת "בני ברוך". לעומת בעל הסולם שהיו לו שישה תלמידים, או רב"ש שלימד שבעה תלמידים, עד שבאו ללמוד אצלו ארבעים בחורים צעירים מתל אביב, שכתב להם אחר כך את מאמרי "שלבי הסולם".

לפני כן אנשים בכלל לא רצו לשמוע על קבלה ולהתקדם. אבל תוך כמה עשרות שנים הכול השתנה. לעומת מאות שנים שעברו מזמן האר"י והבעל שם טוב. למרות שכל המקובלים האלה כותבים עד כמה הם משתוקקים לתת את החוכמה, לפזר אותה לכולם, לפרסם ולהפיץ את הקבלה בעולם כולו. כי חוכמת הקבלה נמצאת ברומו של עולם, ובהפצת הקבלה תלויים התכלית שלנו, הגורל שלנו, והכוח העליון שמפעיל אותנו.

היום ישנם כמיליון תלמידים שמתקשרים ונמצאים עם הקבלה בכל מיני צורות קשר, לא רק "ישראל" שמתעורר ללימוד הקבלה. אלא ב"אומות העולם" מתעוררים ולומדים ברצינות, קבוצות אנשים בדרום אמריקה, מצ'ילה ועד מקסיקו, ובארצות אחרות. הקבלה נעשית קרובה לליבו של כל אחד. אלא צריך להבין שיש לאנושות מבנה של פירמידה. ובקודקוד שלה נמצאים רק יחידים או עשרות, והיתר מתפלגים לאורך הדרגות כמו במבנה גוף האדם (ראו שרטוט מס' 2).

כל המערכת הגופנית של האדם מופעלת על ידי אחוז אחד של המוח. האחוז הזה מפעיל את כל המערכות, וכל היתר רדום. כדי לנהל את כל המערכת צריך כמה אנשים בודדים, וכל היתר מתפלגים לפי שורש הנשמה בדרגות הנמוכות יותר של הפירמידה. והם גם מרגישים פחות חיסרון, פחות צורך, פחות יכולת, פחות משיכה, להצטרף לעבודה הרוחנית. אלא מצטרפים לעבודה כמו שהרגל מצטרפת לעבודת הגוף רק מתי שצריך והיכן שצריך, לפי פקודות הפעלה שהיא מקבלת מהמוח שנמצא בראש.

אותו דבר קורה בין כל הנשמות. וזה לא מוריד מערך אותה נשמה ולא נחשב לה לגריעותא, אלא זו מידת ההתקשרות שלה בגוף "אדם הראשון". זאת אומרת, מתוך שבעה מיליארד איש, חוץ ממאה אלף איש, כל היתר רק יצטרכו לדעת בעלמא, שיש כוח עליון וצריך להשתייך אליו. אבל מהיכן הם יקבלו כוחות להיכנס לרוחניות? מאותם מאה אלף איש שיעבדו בצורה פעילה יותר, שמתוכם אולי רק אלף איש יעבדו על עצמם בעוצמה חזקה, ואולי רק עשרה אנשים מתוכם ינהלו את המערכת, כי הם יהיו בהכרה ובהבנה של כל המערכת.

שרטוט 2

אם בצורה כזאת כולם יתקשרו יחד, אז הכול יתנהל כמו במבנה גוף האדם, שיש איברים חשובים שבלעדיהם אין גוף חי, ויש איברים אחרים שהם רק מצטרפים לפעולות הגוף ומשלימים אותן. לכן אסור למדוד את ההצלחה של הפצת הקבלה בתיקון העולם בצורה כמותית. אלא רק בצורה מערכתית כוללת, ושם רואים שהעולם מתקדם מאוד לתיקון. ואז אין שום אכזבה אם מיליון וחצי סינים עדיין לא לומדים קבלה. כי מהם אולי נדרשת השתתפות מינימאלית בלבד.

ולכל אחד מומלץ לקחת את ספר "שמעתי" ולא לעזוב את המאמר הזה בכל מקרה ומקרה בחיים. ואז יראה עד כמה שהמאמר הזה מסובב אותו כל פעם לאותו כיוון אחד.

בית "קבלה לעם"

נשמות ועולמות

שיחה מתאריך 07.11.06

התפתחות הנשמה מאין סוף עד העולם הזה

נושא השיעור היום יהיה "עולמות ונשמות". אדבר מעט, כדי לא להעמיס עליכם. ומה שלא נספיק היום, נמשיך בפעם הבאה. כך מפעם לפעם נשלים את התמונה.

בכל הבריאה, בכל העולם הרוחני שמקובלים מגלים, הם מגלים בסך הכול שני דברים: ה"בורא" וה"נברא". אין יותר מבורא ונברא. את הבורא, הם משיגים ככוח הטוב ומטיב, שרוצה להטיב. ומלכתחילה, כיוון שהוא רוצה להטיב, מתוך הרצון להטיב, הוא ברא רצון לקבל, חיסרון, רצון שרוצה לקבל את ההטבה שלו. וכדי שהרצון הזה ישתכלל וירצה בעצמו לקבל את מה שהבורא רוצה לתת, הוא צריך לעבור שלבי התפתחות כלשהם.

בדומה לכך, אם אנחנו לא נרגיש רעב, אם לא יהיה לנו חסרון, אז לא יהיה לנו תענוגים במה שנטעם. אלא צריכים מקודם להרגיש חיסרון למה שרוצים לתת לנו, למה שאנחנו עומדים לקבל ואז כשמקבלים באמת נהנים מזה. החיסרון חייב לבוא מעצמנו, מתוכנו ולא שמישהו יגיד לי, אלא אני חייב להרגיש שהוא נולד והתפתח בי וש"אני" הוא הרוצה.

לכן לבורא יש בעיה - אם יש לו רצון לתת, איך הוא יבנה בנו רצון לקבל בדיוק את מה שהוא רוצה לתת לנו? הבורא ברא רצון לקבל, אבל הרצון הזה עוד חייב להשתכלל. ולרצון המשוכלל הזה אנחנו קוראים "נשמה".

נתאר זאת בשרטוט (מקובלים אוהבים לשרטט וכדאי להתרגל לזה). מהבורא יוצא אור או תענוג והתענוג הזה בורא רצון דומה בדיוק לֵמה שהוא רוצה לתת. החיסרון הזה, הרצון הזה, נקרא "כלי" או "רצון" (ראו שרטוט מס' 1). אזבסך הכל יש אור ורצון או בורא וכלי, בורא ונברא. אין יותר. יש רק בעיה שהרצון בנברא חייב לבוא מתוך עצמו.זאת אומרת, שירצה בדיוק מה שהבורא רוצה לתת, אבל שלא יבוא מתוך האור, אלא מתוך הנברא עצמו.

כדי להגיע לזה הבורא שובר את הנברא להרבה מאוד חלקים שנחתכים זה מזה ומוריד את הנברא למרחק גדול מאוד ממנו. הכלי או הרצון נקראים "נשמה" והחלקים שהתחלקו מהכלי הגדול הזה, מהרצון הגדול הזה, נקראים "נשמות פרטיות" (ראו שרטוט 1). הם מרגישים את עצמם, כל אחד בפני עצמו. הם התחלקו מאותו הכלי ונמצאים בפירוד.

שרטוט 1

החלקים שהתחלקו מהכלי הגדול של הנשמה הם רצונות. חוץ מהם משתלשלת מלמעלה מערכת עולמות: אדם קדמון, אצילות, בריאה, יצירה ועשיה ואחרי כל העולמות נברא העולם הזה (ראו שרטוט 2). מהי "מערכת העולמות"? אלו אותן המדרגות, שעליהן הנשמות מקבלות את תוספת האגו שלהן. במצב שהבורא ברא את הנשמות, הן היו כולן מאוחדות יחד, בצורה האחידה. לכן המצב הזה נקרא "אין סוף" (ראו שרטוט 2), כשהן מתחילות להתרחק מהבורא, אז הן מתחילות לקבל תוספת האגו, להיפרד זו מזו. כמה שאותה הנשמה הכללית יורדת יותר למטה בדרגות של העולמות, אז היא נעשית יותר ויותר אגואיסטית. עד כדי כך, שהנשמות באות למצב שהן עומדות גם בגבול עם העולם הזה.

אני נותן תמונה כללית, שאחר כך נדבר עליה עוד ועוד ואתם תתחילו להרגיש אותה ולהיכנס בה והיא תהיה לכם מוכרת. כך לומדים. אין ברירה.

שרטוט 2

איך נבנה העולם שלנו? העולמות הרוחניים הגיעו בהתפשטותם עד המצב, שבמקום רצון דלהשפיע, רצון הבורא, התפרץ האור בדרגה האחרונה שלו, הגרועה ביותר לעולם הזה, כאנרגיה קטנה שהגיעה מאין סוף לעולם הזה. לזה המדענים קוראים "המפץ הגדול". ומתוך האנרגיה הקטנה הזאת, התהווה החומר שלנו. והאנרגיה הזאת, הניצוץ הקטן שפרץ לתוך העולם הזה, היה מספיק כדי שממנו החומר יתחיל להתרחב ולהיבנות (ראו שרטוט 3).

החומר שלנו בדרגות דומם, צומח, חי ומדבר הוא בסך הכול לבוש על הרצון. לא צריכים הרבה אנרגיה רוחנית כדי לברוא אותו. ניצוץ קטן אחד שפרץ מהגבול הרוחני לגשמי היה מספיק כדי לברוא ולמלא את כל החלל שלנו, את כל היקום שלנו. ואז, כותב בעל הסולם וכמוהו אומרים גם המדענים, אחרי מיליארדי שנים של התפשטות החומר, התפתחו מערכת השמש וכדור הארץ.

בעל הסולם מסביר זאת כמדען ממש. אבל הוא מביא את זה ממקורות קבליים. הוא כותב שלפני שנעשה כדור הארץ ולפני שנעשו עליו חיים, תנאים לחיים, התקרר כדור הארץ והתחמם במשך תקופה ארוכה עד שנעשה קרום על פני כדור הארץ והתחילו להיווצר תנאים לחיים שלנו. הדומם, הצומח והחי התפתחו, והחי שהתפתח הגיע לצורה האנושית.

הצורה האנושית התחילה להתפתח על פני כדור הארץ, עד שבאחד מבני אנוש התחילה ההרגשה של הרצון הזה, של הנשמה הפרטית (ראו שרטוט 3), שנקרא "חלק אלוה ממעל". זאת אומרת, חוץ מהרצונות שלו לכל מיני תענוגים שבעולם הזה, רצונות לתענוגים גופניים, הוא התחיל להרגיש התעוררות, התרוממות רוחנית. זאת אומרת, חוץ מהרצונות לחומר, שהגוף שלו הרגיש, פתאום הוא התחיל להרגיש גם רצונות לרוח. נעשה בו רצון חדש.

שרטוט 3

הראשון שהרגיש זאת מקרב בני האדם היה "אדם" שחי לפני חמשת אלפים שבע מאות שישים ושבע שנה. בעל הסולם כותב, שהוא הראשון שהרגיש את העולם הרוחני. לפני כן, כמו כל מי שחי לידו, הוא הרגיש רק רצון גשמי לאוכל, למין ולמשפחה, לכל מה שהיה צריך להרגיש. באחד מהימים הוא התחיל להרגיש את הרצון לרוחניות, בדיוק כמונו, ולכן הוא נקרא "אדם". ממנו מתחילה חוכמת הקבלה.

הוא כתב את הספר שנקרא "רזיאל המלאך", הוא יסֵד את הלשון הקבלית, את שפת הענפים והתחיל לקרוא בשמות למה שהוא הרגיש בעולמות רוחניים. הוא ראה איזה כוח יש בעולם הרוחני וראה איך הכוח הזה מתלבש בעולם הגשמי. לכוח שבעולם הרוחני הוא קרא "שורש" ולתוצאה ממנו "ענף". לכל הענפים בעולם שלנו, לכל החפצים, לכל התופעות שבעולם שלנו, יש שמות. בעולם שלנו אין בעיה לתת שמות, אבל בעולם הרוחני אין שמות.

"אדם" הוא הראשון שהתחיל לבנות מילון לעולם הרוחני. הוא התחיל לקחת שמות מהעולם הזה, ולקרוא לשורשים באותם השמות. הוא כתב ספר, שאם אנחנו קוראים אותו אנחנו חושבים שמדובר על העולם הזה: על האנשים, על בהמות, חיות, מלחמות, על כל מיני תופעות - בדיוק כמו שאנו חושבים כשאנו קוראים בספר התורה, שכתב משה. למעשה כתוב שם על השורשים שבעולם העליון. המקובל רואה מה שקורה למעלה ולכוחות שמנהלים את העולם הזה מלמעלה למטה הוא קורא בשמות של העולם הזה. אבל אנחנו, שלא משיגים את העולם הרוחני, נראה לנו שהספר מדבר על העולם שלנו.

מבנה הנשמה

עתה נלמד מהי ה"נשמה", מהו מבנה הנשמה הכללית.

הרצון לקבל שברא הבורא כולל שני חלקים: חלק אחד זך וחלק שני אגואיסטי מאוד. החלק הזך קרוב מאוד לתכונות האור והחלק האגואיסטי כבד ורחוק ממנו. בחלק הזך יש 248 רצונות קטנים שנקראים "רמ"ח איברים" ובחלק האגואיסטי, העבה, יש 365 רצונות שנקראים "שס"ה גידים". שני החלקים האלו נפרדים זה מזה בגבול ביניהם, שנקרא "חזה". הגבול הזה הוא מאוד חד ועקרוני. אי אפשר לערבב בין הרצונות האלה (ראו שרטוט 4).

החצי שנמצא למעלה, הרצונות הזכים, נקרא "עץ החיים" או "גן עדן". ברצונות האלה מותר להשתמש ומי שמשתמש בהם, מי שיכול להשתמש בהם, מרגיש את עצמו במציאות הרוחנית, שהוא מתמלא באור. ההרגשה הזאת נקראת "גן עדן" (ראו שרטוט 4).

החצי השני של הנשמה הם רצונות עבים, ולכן אסור להשתמש בהם. החלק הזה נקרא "עץ הדעת", "עץ הדעת טוב ורע" (ראו שרטוט מס' 4). זה מבנה הנשמה. יש בה עוד חלקים רבים. בסך הכול יש בנשמה חמישה חלקים: "כתר" ו"חוכמה" הם שני החלקים העליונים ולמטה יש שלושה חלקים שנקראים: "בינה", "זעיר אנפין", ו"מלכות" (ראו שרטוט 4).

שרטוט 4

בכל אחד ואחד מאיתנו זה קיים, אנחנו רק צריכים לגלות את זה. כל חוכמת הקבלה מטפלת בנסתר שבאדם, בנסתר שבמציאות, והנשמה זה החלק הנסתר. על ידי הלימוד, על ידי העבודה של כל אחד על עצמו, אנחנו נתחיל לגלות את החלק הנסתר הזה, את הנשמה. נתחיל להרגיש אותה ולברר את החלקים שבהם נתחיל לעבוד איתם. עד כדי כך, שנתחיל להרגיש דרכה את האור העליון, את העולם הרוחני, את המציאות העליונה.

בשני החלקים העליונים, הזכים שבנשמה, כתר וחוכמה, מותר לנו להשתמש. בשלושת החלקים התחתונים, בינה, זעיר אנפין ומלכות, אסור לנו להשתמש, כי הם עבים, גסים.

את הנשמה, את הרצון הזה שהבורא ברא, צריך להביא למצב שהאדם ירצה מעצמו את מה שהבורא הכין לו. הבורא הוא טוב ומיטיב. הוא רוצה להביא תענוג לנברא, כי מטבע הטוב להיטיב, לתת, להשפיע, אבל אין נברא, אין מי שיקבל ממנו. אם הוא יברא את הרצון, זה לא יהיה נברא, כי הרצון הזה יברא על ידי האור, על ידי אותו התענוג שבא מהבורא ולא יהיה לו רצון מעצמו. איך הנברא מגיע למצב שהוא ירצה מעצמו?

כדי שלנברא יהיה רצון מעצמו, הבורא מביא את הנברא למצב השבירה (ראו שרטוט 5). הנברא מתחלק להרבה מאוד חלקים, נניח לשבעה מיליארד חלקים, ואם הוא ידע לבנות את עצמו בחזרה לאותו רצון אחד כמו שהבורא ברא, אז בזה הוא יגיע לרצות בעצמו, להיות מוכן לקבל את אותו תענוג שהגיע מהבורא. וזה כל תהליך שאנחנו עוברים עכשיו כתוצאה מהתחלקות הנשמה הכללית שנקראת "אדם הראשון" לחלקים רבים.

שרטוט 5

לכן מצד אחד בחיים שלנו, בעולם שלנו, ייווצרו הרבה מאוד גופים. על ידי ירידת העולמות, יש שבעה מיליארד גופים. ומצד שני, בכל הגופים מתלבשים שבעה מיליארד נשמות ונפגשים במישור העולם הזה. ואנחנו ממישור העולם הזה, חייבים לעלות חזרה. לא בגופים שלנו – הגוף שלנו נשאר כחומר בעולם הזה וקורה איתו מה שאנחנו יודעים, כלומר הוא חי ומת – אלא אנחנו צריכים לפתח את חלק הנשמה שבנו במשך החיים שלנו, כך שנחזיר אותה לשורש.

זאת אומרת, כל אחד ואחד מקבל חלק כלשהו שלו, נשמה פרטית. והוא צריך להעלות את הנשמה שירדה ממקום כלשהו, להחזיר אותה לאותו מקום. מתוך שהוא מחזיר אותה, הוא בעצמו מתחיל לרצות, להבין, להכיר ולהיות בשל לקבל את אותה ההטבה שהבורא רוצה לַהַנות לו. ואז הוא מגיע למילוי שנקרא "גן עדן", "העולם הבא", "רוחניות", "נצחיות", "שלמות". בקיצור, לקיום במימד הרוחני.

כיצד נשמות מתחלקות?

הנשמות נשברות. מה זאת אומרת נשברות? כל 365 הרצונות הגסים נקראים גם "נחש" וסוף כל הרצונות הזכים, ממש הרצון האחרון שבהם, נקרא "חווה". יש קשר בין הרצון שנמצא מעל הגבול שב"חזה" שנקרא "חווה" ובין הרצון שנמצא למטה מהגבול שנקרא "נחש" (ראו שרטוט 6).

שרטוט 6

הקשר ביניהם נעשה כמו בדוגמה שהבאתי על האור העליון שפרץ מרוחניות לגשמיות – באותו אופן האור העליון פרץ דרך "חווה" ל"נחש". לכן נאמר שהנחש פיתה את חווה. כאן המקום לציין כי בחוכמת הקבלה מדובר על רצונות בלבד, על חיבור בין הרצונות, כי ברוחניות אין חפצים, אין גופים, רק רצונות, כוחות.

אם כן, האור העליון פרץ דרך רמ"ח הרצונות ודרך הרצון האחרון שנקרא "חווה", לרצונות הגסים שנקראים "נחש". זה נקרא ש"אדם אכל מעץ הדעת", שהוא השתמש באותם הרצונות. "דעת" זה אור חוכמה שמתפשט בתוך הרצונות, בתוך מודעות האדם. וכתוצאה מהשימוש ברצונות של עץ הדעת נשבר הגבול בין הרצונות העליונים-הזכים ובין הרצונות התחתונים-העבים והם התערבבו יחד. זה נקרא "שבירה" או "שבירת הכלים".

הרצונות שלמעלה הם רצונות זכים, הנמשכים לאור. לפי ההשתוקקות שלהם הם נקראים "ישראל", "ישר- אל". הם בדיוק אותם הרצונות שאברהם פיתח. לעומת זאת הרצונות שנמשכים לחומר (לא שהם אשמים בזה, אלא מפני שלפי הטבע שלהם הם גסים) נקראים "אומות העולם". המצב שמתערבבים רצונות זכים עם רצונות גסים נקרא "גלות". שבירת הגבול ביניהם נקראת "חורבן".

מכאן אנחנו יכולים להבין מהו הפירוש הפנימי, הרוחני, מה קורה ברצונות, בנשמות ואחר כך בגופים ובחומר שבעולם הזה. קודם זה קורה בשורשים רוחניים: התפוצצות, שבירת המחיצה, התערבבות הרצונות, התערבבות הכוחות הרוחניים העליונים עם הכוחות התחתונים. כתוצאה מזה קורה בעולם שלנו חורבן בית המקדש, יציאת ישראל לגלות והתערבבותם עם אומות העולם.

זה מה שקורה כשיורדות הנשמות כולן לעולם הזה. ומהעולם הזה, אנחנו צריכם להחזיר אותן חזרה. מי צריך קודם להחזיר אותן? קודם ישראל, שהם הרצונות הזכים ביותר, חייבים לעשות את התיקון, כי הם קרובים יותר לאור לפי טבעם. ואחר כך מתוקנים אומות העולם, היינו הרצונות שהתכללו עם ישראל ויכולים להצטרף לישראל, שנקראים "חסידי אומות העולם". רק אחר כך מתוקנים כל היתר, כל הרצונות הנותרים משס"ה הרצונות. זה תהליך התיקון.

אנחנו מדברים על כך היום, מפני שאחרי שבירת הכלים ואחרי הגלות ואחרי ההתערבבות,מתגלים בימינו, בעולם שלנו, שבעה מיליארד הרצונות בתוך שבעה מיליארד הגופים, כמו אדם הראשון שבפעם הראשונה הרגיש השתוקקות לרוחניותו. לאט לאט האדם מתחיל להרגיש ריקנות לעולם הזה, הגשמי מצד אחד, ומצד שני, לפי התעוררות הנשמות הפרטיות בכל אחד ואחד, הוא מרגיש השתוקקות למצב הרוחני. זאת אומרת, הנשמה תובעת מהאדם להתחיל למלא אותה, לחזור הביתה, לחזור לחיים הרוחניים.

זה מה שאפשר בינתיים להסביר על הנשמות והעולמות. לא משנה כמה אני אספר ואשתדל או לא אשתדל, תמיד יהיה בלגן ובלבול ולא יובן דבר כששומעים את הדברים האלה בפעם הראשונה. זה דבר רגיל. הדברים האלה מופשטים מאוד, אין לנו דוגמאות להם בעולם הזה, לאט לאט הם מתחילים להתיישב בלב ובראש. איפה הנשמה נמצאת בגוף שלי? איפה העולם הרוחני הזה? איפה אדם הראשון? לוקח זמן עד שאנחנו מתחילים לסדר את הדברים האלה בתוכנו, כי אנחנו מדברים על מציאות שהיא בלתי נתפסת בינתיים. אבל מתוך שנתעמק בה יותר ויותר, אתם תתחילו להרגיש שהיא קיימת, עד כדי כך, שהעולם הזה ייראה לכם כדמיוני והעולם הרוחני ייראה לכם מציאותי ממשי ונצחי. הכול תלוי בעד כמה אנחנו נֵזַכֶּה את כלי קליטה השלנו.

תרי"ג רצונות

מדוע כבר מלכתחילה יש בנשמה מצב של טוב ורע? מצד אחד שלוש מאות שישים וחמישה, ומצד שני מאתיים ארבעים ושמונה רצונות?

בכל נשמה פרטית, כמו בנשמה הכללית, גם יש את אותה החלוקה. בכל אדם ואדם, אם מתגלה בו החלק שנקרא "נשמה", אז גם היא מחולקת לרמ"ח איברים, ושס"ה גידין. זאת אומרת, 248 רצונות זכים ו365 רצונות עבים יותר. קודם מתקנים את הרצונות הזכים, ואחר כך את הרצונות העבים. ונשאלת השאלה איפה אני מוצא בעצמי את תרי"ג הרצונות האלו? איפה הם?

248 + 356 הם תרי"ג (613) רצונות שבנשמה. כשהם בנפילה, נפילה למטה, הם מקבלים כולם ציור אגואיסטי ואנחנו צריכים לתקן אותם, להחזיר כל נשמה ונשמה למקומה. אז כל נשמה תהיה חלק אינטגראלי מכל יתר הנשמות. זאת אומרת, כל נשמה תתחבר עם כל יתר הנשמות, לנשמה אחת כללית. כשכל נשמה מבטלת את עצמה כדי להתחבר עם כולם, כמו תאים בגוף חי, שכל תא מוותר על עצמו כדי להתחבר עם כל יתר התאים, אז יש לגוף תנאים לחיות.

בתיקון האגו לנתינה כמו שהבורא הוא טוב ומטיב ונותן, כל נשמה ונשמה מקבלת את הטבע לתת בכל תרי"ג הרצונות שלה. תיקון כל רצון מתרי"ג הרצונות האגואיסטיים, מטובת עצמי לטובת הזולת, נקרא "עשיית מצווה". את התיקון הזה אפשר לעשות רק על ידי אור מיוחד, שבא בזמן לימוד הקבלה. אתם תרגישו את הכוח המיוחד הזה, שאתם מקבלים בזמן הלימוד. הכוח הזה נקרא "המאור המחזיר למוטב" והוא שמתקן כל רצון אגואיסטי שבנשמה, לצורה האלטרואיסטית, לנתינה.

תרי"ג הרצונות האלו, הם לא הרצונות שאנחנו רגילים אליהם בחיים שלנו. בחיים שלנו הרצונות שבנו הם רצונות גופניים. יש לנו גוף, שנולד כחומר בעולם הזה, כבהמה גמורה, ויש לנו נשמה. לנשמה לא ניתן לעשות דבר, חוץ מלתקן אותה. את הגוף אפשר לחתוך, לנתח, להחליף איברים. אפשר להחליף דם, לקחת אותו ממישהו, ממשהו, לא חשוב אפילו ממי. עם גוף אפשר לעשות הכול, הוא לא שייך לרוחניות, הוא לא שייך לתיקון הרוחני, הוא לא שייך לנשמה.

אז כל הרצונות הקיומיים של הגוף, אוכל, מין, משפחה, כסף, כבוד, שליטה, מושכלות, כל מה שיש לנו בעולם הזה, שאני רוצה או שהסביבה מחייבת אותי לרצות, כל הדברים האלה לא שייכים לנשמה כלל. זאת אומרת, את כל בני האדם שחיים בעולם הזה ואת מה שהם רוצים, הרצונות שלהם, אנחנו לא צריכים לתקן אותם. יכולים להיות אנשים יפים יותר, טובים יותר, סבלניים יותר, ויכול להיות שלא. זה לא שייך לתיקון הנשמה כלל.

נשמה זה מה שמתגלה בתוך האדם כ"חלק אלוה ממעל", כחלק מאותה הנשמה העליונה, הכללית. האדם צריך לתקן את תרי"ג הרצונות שבה, ולא רצונות גופניים. מכאן תבינו, שכל האתיקה, המוסר והחינוך היפה לא שייכים לנשמה. יכול להיות אדם כל כך טוב בעולם הזה ולתיקון הנשמה הוא עוד לא הגיע בכלל. אמנם אנחנו אומרים ש"האדם הזה הוא נשמה טובה", אבל הוא בסך הכול "בהמה טובה". אז יש להבדיל ולא להתבלבל. מי מתחיל לתקן את הנשמה? מי שמתחיל להרגיש ריקנות לעולם הזה, מי שאין לו בעולם הזה כלום במה למלא את עצמו. הוא כבר מפסיק להשתמש בכל מיני רצונות, שמופנים כלפי העולם הזה. הוא משתמש בהם בהכרח כדי להתקיים בלבד ונמשך למשהו שנמצא למעלה מהעולם הזה. עדיין אין לו תרי"ג רצונות לזה, אבל יש לו משיכה כלשהי, נטייה, וזו תחילת התפתחות הנשמה.

אחר כך הוא מתחיל לגלות אותה. היא עוברת "עיבור", "יניקה", "מוחין", היא עוברת שלבי התפתחות. כמו אדם שנוצר, מטיפת זרע, איך שהוא מתפתח, עד שנולד ועד שגדל. הנשמה מגיעה להתפתחותה בשלבים ואז האדם מתחיל לזהות רצונות למעלה מחזה ורצונות למטה מחזה, את רמ"ח האיברים ושס"ה הגידין הרוחניים ומתחיל לתקן אותם. לפי זה הוא נכלל בנשמה הכללית, חוזר לגן עדן, לעולם הרוחני.

סיכומו של דבר, כל הרצונות עוד יתגלו לפנינו.

600,000 נשמות

אם הבורא הוא נתינה בלבד, אז יש בו גם מגבלה, יש בו חוסר משום שאין בו קבלה. האם הבורא לא מושלם? ושאלה נוספת, אם ההתחלקות של הנשמה הראשונית הייתה לשש מאות אלף נשמות, איך הגענו לשבעה מיליארד?

זה שהבורא טוב ומיטיב ויש לו רק כוח נתינה ולא קבלה, זה אצלנו יכול להיקרא אולי במשהו כחסרון, אבל זה ההיפך, זו השלמות. מפני שאנחנו בנויים מרצון ומילוי, משני הדברים, אז ככל שיש לנו יותר רצון אז יש לנו יותר מילוי, ככל שיש יותר רצון אז יש יותר כוח ויש לנו אפשרות למלא את עצמנו. אבל אם הבורא הוא האור עצמו, אז אין בזה חיסרון שחסר לו עוד חיסרון. חוסר חיסרון יכול להיות איפה שיש אפשרות במשהו להשלים. אלו דברים מעט פילוסופיים ולא זה המקום לדון בהם.

ההתחלקות לשש מאות אלף רצונות, נובעת מעולם האצילות. בעולם האצילות יש רמה שנקראת "אריך אנפין", פרצוף מיוחד באצילות, ששם נעשתה החלוקה הזאת. הכוח הסגולי של התחלקות הנשמה בפעם הראשונה נקרא "ששים ריבוא". ששים כפול עשר אלף, שנקרא "ריבוא". כי כל דרגה של אריך אנפין, היא כמו עשר אלף לעומת כל הדרגות האחרות. עד שהדרגות הקודמות לו מגיעות לקומתו, הוא חזק יותר מהדרגה הראשונה פי עשרת אלפים.

למה יש שבעה מיליארד נשמות? אם תהיה חלילה מלחמה וחצי מהעולם ייעלם יהיו פחות גופים, נניח שלושה מיליארד גופים, מה יהיה עם הנשמות? בהתאם לגופים יהיו נשמות. הנשמות מתחלקות ובאות מתוך הנשמה הכללית, לפי המשקל הסגולי שיש באגו האדם. אם אגו האדם מאפשר לתקן נשמה גדולה יותר, אז היא לא צריכה להתחלק. אם האגו הוא גדול, חייבים לחלק את בני האדם לכמות גדולה יותר ולחלק את הנשמות. אדם אחד לא יכול לסחוב משקל של טון, אבל עשרים איש יחד יכולים לסחוב את המשקל הזה. כך קורה עם התיקון של הנשמות.

לכן שש מאות אלף זו ההתחלקות הראשונה, שהייתה ברמה הרוחנית עד שהנשמות ירדו לעולם הזה. וגם בעולם הזה אין שבעה מיליארד נשמות. איפה נמצאות שבעה מיליארד הנשמות? בתוך שבעה מיליארד בני אדם? הרי "נשמה" זה שהאדם מתחיל להרגיש השתוקקות להתעוררות הרוחנית, להתעלות הרוחנית.

זאת אומרת, הנשמות באות ומתעוררות באדם כרשימות, כגֶנים רוחניים, כגֶן רוחני בכל אחד ואחד. בתהליך כלשהו בחיים שלנו, באחד מהגלגולים, האדם מקבל מספיק אכזבה מהעולם הזה, מהתקווה למלא את עצמו ואז מתחיל להתעורר בו רצון לרוחניות. זה נקרא שמתחיל בו "עיבור הנשמה", ולא לפני כן.

לפני כן לא נקרא שיש לו נשמה, אלא הוא כבהמה. זאת אומרת, רק ברצונות שהוא חי, שם הוא נמצא. אם הרצונות שלו הם רק לעולם הזה, זה נקרא גשמי או "בהמי", אפשר לקרוא לזה "אנושי", כאילו יפה יותר. אבל נשמה, זו כבר השתוקקות רק לחזור לשורש, מאיפה שהיא ירדה.

על התבוננות

אדם הראשון הגיע למסקנות שהוא הגיע לבד, תוך ההתבוננות בבריאה, או שכוח עליון ליווה אותו, כביכול הכניס לו את המחשבה?

כוח עליון פועל בכל הבריאה, מקיף את כל הבריאה.

האם תוך התבוננות הוא הגיע למסקנות שלו?

מה ההבדל? עכשיו שאתה מתבונן – האם זה אתה שמתבונן, או כוח עליון כאילו מעביר אותך דרך זה?

אין לי מושג.

אין לך מושג. זאת אומרת, זה הבדל במודעות. האם אדם מודע לזה שמישהו מנהל אותו, כמו ששָׂם לו את היד לתוך כפפה ומנהל אותו, שהוא מרגיש כוח המכוון אותו, או שהוא לא מרגיש זאת? זה עניין של הסתרה וגילוי, פשוט מאוד.

כשמתגלה לנו התמונה האמיתית, אנחנו רואים שהאור העליון, כוחות הטבע, גם הגשמי וגם הרוחני פועלים בנו ומובילים אותנו לתכלית. אחרי שאנחנו מגלים שאכן אנחנו מופעלים מלמעלה על ידי כל מיני כוחות הטבע ואין לנו דבר מהבחירה חופשית, אז מההכרה הזאת נפתח לנו מקום לבחירה חופשית. רק אז ולא עכשיו. עכשיו אנחנו ודאי שמופעלים במאה אחוז על ידי כוחות הטבע, או כוח עליון, זה אותו דבר.

היו אנשים נוספים שהתבוננו, אם זה זרטוסטרה או אחרים, גם הם ניסו להתבונן ולהבין. מדוע הם לא הגיעו לאותן מסקנות?

הם לא הגיעו בגלל שהשורש שלהם היה ממקום אחר, ההתבוננות שלהם לא הגיעה מאותה הנקודה כמו של אדם הראשון. אלה היו אנשים גדולים מאוד, אבל גדולים מתוך המחקר, לא מתוך הנשמה. הנשמה שלהם לא הייתה מספיק זכּה כדי שתוכל להעלות אותם, כי הם פעלו בתקופות קודמות. או שהיה להם תפקיד מיוחד.

יש נשמות, שיורדות לעולם הזה, כמו אנשים מיוחדים שמובילים את העולם כאילו שהם פועלים ויש להם בעולם הזה תפקיד חשוב והם משפיעים עליו מאוד. בעצמם הם כלום, כמו בובות. כל הגדולים בעולם מלבד המקובלים, היום או במשך כל הדורות הקודמים, הם כולם מופעלים. כתוב: "לב שרים ומלכים ביד ה'". אבל דרך האנשים האלו הטבע פועל בצורה שמקדם את האנושות.

לכן אנחנו לא יכולים לדבר על האנשים שנמצאים ביסודה של האנושות, בהתפתחות הגשמית בכל מיני תרבויות, כבעלי בחירה. חוץ מהמקובלים שפועלים מתוך התגלות הנשמה, כל היתר הם בעצם בובות.

איך להגדיל את הנשמה

האם על ידי ההתפתחות שלי בחוכמת הקבלה, כשאני מזמין על עצמי את האור המחזיר למוטב, אני יכול להזמין גם תוספת נשמה או שהנשמה שלי היא ייחודית ויחידה?

נשמה זה סך הכול כמות הרצון הרוחני, שיש בכל אחד ואחד. יש מבנה רוחני כלשהו, ונניח שיש בך חלק קטן ממנו, שהשתלשל מהדרגה הרוחנית עד הדרגה הגשמית. הוא ירד (ראו חץ מס' 1 בשרטוט מס' 7) ועכשיו הוא נמצא בך. החלק הזה הוא חלק מקולקל ואתה צריך להתחיל לתקן אותו ולהחזיר למקומו.

אתה מחזיר אותו למקומו על ידי היגיעה, על ידי ההבנה, על ידי החקירה ובכל הדרך הזאת שירדה הנשמה, אתה מעלה אותו חזרה (ראו חץ מס' 2 בשרטוט 7). אתה מתחיל להבין את הבריאה, אתה מתחיל להבין את הטבע הרוחני, אתה חוזר חזרה מתוך גילוי של העולם הרוחני.

אתה נמצא במודעות מלאה על כל הנשמה. כי סך הכול, אתה מתקשר ומתייחד עם כל יתר החלקים, עם כל יתר הנשמות הפרטיות. אתה נמצא במקום "האדם הראשון", במקום המבנה הזה, במקום הנשמה הכללית, במקום "הנברא", הכלי, שברא הבורא.

בעצם אתה מהווה את אותו הכלי שהבורא ברא ואין אחר. כל אחד כשמגיע כך למקומו, הוא בעצם ככלי אחד, כנברא היחיד כלפי הבורא. אז תאר לעצמך, פי כמה אתה מגדיל את הנשמה שלך. מנקודה, לכלי שלם.

שרטוט 7

האם יש תפילה לתיקון הרצונות?

תפילה לתיקון הרצונות זה רצון שבלב לתקן את הרצונות. איזו תפילה? סתם לקרוא מילים?

בסידור יש מילים.

לא. בסידור מישהו כתב את המילים. אתה צריך לכתוב את המילים בעצמך.

האם ההתבודדות היא גם תפילה של כוונה?

לא. כל הרצונות, כל הכוונות, כל התפילות - הכול צריך להיות מתוך הכרת הרע שלך בעצמך. כל היתר זה מלאכותי.

קבלה ומוסר

המוסר לא שייך לחוכמת הקבלה. יש לנו שלושה מקורות חינוך. שני מקורות הם מקורות ארציים - אתיקה ומוסר ושניהם לקוחים ממה שאדם לומד מהמאורעות בעולם הזה. המוסר והאתיקה אומרים "לא כדאי להיות ככה, כדאי להיות ככה, תהיה קצת כך, תהיה יותר טוב" אני לא רוצה לחלק ביניהם, זו פילוסופיה שלימה.

המוסר שעליו את מדברת, מתבסס כולו על מה שאדם לומד מהחיים שלו. לעומת זאת הקבלה לוקחת את השיטה שלה מיכולתם של המקובלים לראות את הכוחות העליונים. משם, מהשורשים שלנו, הם לוקחים את כל החוקים שלפיהם אנחנו צריכים אחר כך להתנהג.

אז יש אנשים חכמים, חכמי המוסר ואני לא מפחית מחשיבותם. הם פעלו טוב בקרב העם. בזמן הגלות זו הייתה חובה, כי המקובלים היו נסתרים – הגלות חייבת להיות בנסתר. ומי מתגלה? מתגלים חכמי המוסר. והם פעלו. ואז הם אמרו "אסור לך את זה לעשות", "אוי ואבוי", "מה יהיה לך" וכו'.

וכל השיטה הזאת מנוגדת לגמרי לחוכמת הקבלה, לחינוך הרוחני, כי היא סותמת את האדם ולא נותנת לו להתפתח, להיות חופשי. חוכמת הקבלה אומרת "אין כפייה ברוחניות". למה כולם מתנפלים עלי? כי אני מלמד את כולם – גוי, יהודי, דתי, חילוני, אישה, גבר, זקן, לא חשוב מי. אלא שכל אחד צריך לקבל את השיטה לפי הנשמה שלו. יש הבדל בין גברים לנשים, יש הבדלים בלימוד, אבל זה לא תלוי בי, זה תלוי באדם, מיהו ומהו, לפי שורש נשמתו.

יש הבדל קיצוני בין מה שחוכמת הקבלה אומרת על החינוך, היינו מה להגיד לאדם ומה לא ובין תורת המוסר. חוכמת הקבלה בעצם לא אומרת לאדם כלום. כמו שאמרתם אתם: סידור - אין סידור; תפילה - העבודה שבלב היא תפילה. בחוכמת הקבלה את כל הדברים האדם צריך להוציא מהלב כתוצאה מהשפעה אליו של האור המחזיר למוטב.

ואז אנחנו בבעיה, מה לעשות עם כל המוסר וכל ה"גרסא דינקותא" שיש לנו, החינוך הקודם, הסטיגמות וההרגְלים שנעשו כטבע שני, איך להיפטר מהם. זאת בעיה.

מה הן למשל שלוש עשרה מידות הידבקות בבורא, להידבק בבורא?

שלוש עשרה מידות אלו חוקים רוחניים, שאם אדם מגיע לעולם האצילות, אז הוא מקיים אותם. "אֶל רחום וחנון, ארך אפיים ורב חסד" - זה הכול בעולם הרוחני, בעולם האצילות. אם תגיעי לשם תביני מה זה.

מה ההבדל בין הנשמות? רק בהתקדמות, בהתפתחות, או גם בגודל כמו בפיזיקה הקוונטית? האם קיים בכלל הבדל?

מבנה הנשמה הוא מבנה שמתחלק לפי העובי ולפי האורך. כל נשמה ונשמה יש לה מה שנקרא כוח הנתינה, "חסדים" ברוחב, ויש לה בגובה כוח שנקרא "חוכמה". כוח החוכמה הוא "כלים דקבלה" - לקבל וכוח הנתינה הוא "כלים דהשפעה" - לתת (ראו שרטוט 8). לתת זה ברוחב - לב רחב, יד רחבה. לקבל זה בגובה - חכם, גבוה, חזק.

כל אחד ואחד מורכב מתרי"ג רצונות שמסודרים בשני הכיוונים, ברוחב ובגובה. ולכל אחד יש ספקטרום שונה של רצונות. כך, למשל, אוסף הרצונות לקבל ולתת, לאיזה כיוון פועל כל רצון ולאיזה גובה הוא מגיע, מיוחד לכל אחד. כמו שאצלנו בעולם הזה, לך יש אותם החושים שיש לי וגם אם קיבלנו אותו חינוך וכו', בכל זאת יש בינינו שוני. אותו דבר בנשמות. החבילה הזאת של הרצונות, היא שונה בכל אחד.

שרטוט 8

קיים איזון בין הרצונות שבאדם.

כן, יש איזון ביניהם. לכן אסור להעביר מאחד לשני שום דברי מוסר, אלא רק לתת לאדם את האמצעי הנכון ולחכות עד שהוא יגדל. שום לחץ, שום עינוי, כלום. אחרת אתה עוקר ממנו את היכולת לתקן את אחד מרצונותיו הקטנים. ברוחניות החינוך הוא לגמרי הפוך מהארצי, לכן הוא רק למי שכבר הגיע לייאוש מכל הדברים האחרים, מכל השיטות האחרות ומהחיים האלו, ומבין שרק בהעלאת המודעות, בהרחבת המודעות שלו, הוא יכול להתכלל בעולם העליון.

האם יש לנו בחירה חופשית

בהמשך למה שאתה אומר על המושגים "טוב" ו"רע", אני תוהה האם אנחנו מופעלים כשאנחנו עושים משהו או שאנחנו פועלים?

בחוכמת הקבלה אנחנו לא בודקים את המושגים "טוב" ו"רע" או כל מושג שהוא, כלפי העולם הזה בכלל. בעולם הזה אנחנו אגואיסטים. בעולם הזה מה שטוב לאגו נקרא "טוב" ומה שרע לאגו נקרא "רע", הרע במיעוטו וכו'. זאת אומרת, כל טבלת המושגים שלנו, כל סולם הערכים שלנו בעולם הזה - זה דבר מעוות ביותר.

רק מתוך התגלות הבורא, רק מתוך התגלות האור העליון, אנחנו יכולים להגיע למצב שיש לנו דוגמה, קני מידה נכונים, ערכים נכונים, נצחיים, אמיתיים, שלעומתם אני בודק את עצמי ואז אני אומר, זה טוב וזה רע.

אם כך לפני שהגענו להשגה רוחנית כלשהי, אין אפשרות לעשות משהו טוב?

לא רק שאין אפשרות לעשות משהו טוב, לא יודעים האם זה טוב.

אז איפה הבחירה שלנו בעולם הזה?

אין בחירה בעולם הזה.

שום בחירה?

שום בחירה. לפני שהבורא מתגלה, והעולם הרוחני מתגלה, ואדם נכנס בו, אין לאדם שום בחירה חופשית.

אפילו בבחירה שלי להגיע לכאן היום?

ודאי שלא.

אז במה אני כן יכולה לשלוט בעולם הזה?

עכשיו, בשום דבר.

שום דבר. אפילו לא להרים את היד ולשאול שאלה?

לא. אבל זה נסתר ממך. זה מה שנסתר. אם מגלים את זה, במידה שמגלים, מקבלים חופש באמת להיות חופשיים. במידה שאת מגלה את הטבע, שכולך נמצאת בשליטת הבורא, במידה שאת מגלה זאת, במידה הזאת את מגלה בפנים שאת יכולה להיות חופשית ממנו. אבל שוב, אם זה נסתר מאיתנו, במה זה מפריע לנו?

אנחנו כמו תינוק שמסתובב בחדר. הוא מרגיש את עצמו חופשי, כל העולם כולו שלו. אמנם, אמא מפקחת עליו, אבל האם זה מפריע לו? הוא לא יודע את זה, אלו החיים שלו.

יש לי שליטה לפחות במה לחנך את התינוק, מה לתת לו?

מאיפה יהיה לך כל הידע איך לחנך? מהטבע שלך או מאיך שחינכו אותך?! הכול כבר כתוב, הכול רשום בך, אין שום דבר שבא ממך. וכך בכל אחד ואחד. זה דבר מוחשי מאוד. אומרים לנו שהכול תלוי בהורמונים, בגנים ובכל מיני נתונים שאדם נולד איתם. מיום ליום אנחנו מגלים עד כמה שאנחנו פועלים רק לפי זה.

בנוסף לכך כשאנחנו קטנים מכניסים אותנו לחינוך, לבית ספר, ולכל מיני מסגרות שלא אנחנו בוחרים בהם, שמהם אנחנו מקבלים את כל ההתרשמות שלנו לכל החיים, אנחנו לא יכולים להיפטר מזה. אז איפה הפעולות החופשיות שלנו?!

זה לא חופש. בעולם שלנו לא צריך להיות חופשי, כי בעולם שלנו, כמו שבבהמה יש את הכול מהטבע, כך באדם יש חלק מהטבע שאיתו הוא נולד וחלק שהוא מקבל מהסביבה. זה הכול. אבל זה לא שייך לרוחניות, וזה לא פוגע בנו שאנחנו לא חופשיים בזה.

באחת ההרצאות שלך אמרת נשמה "יפה". מהי נשמה יפה, אם אין לנו שום בחירה?

בנשמה יש לנו בחירה. כאשר אנחנו מרגישים את ההתעוררות למעלה, כל הדרך לחזור למעלה, זו דרך שאנחנו בעצמנו בוחרים ואנחנו מבצעים, וכאן אנחנו חופשיים. את לא יכולה להתקדם מדרגה לדרגה, אלא רק על ידי בחירה חופשית.

זה סותר את מה שאמרת, לא?

לא. העלייה הרוחנית, ההתפתחות הרוחנית יכולה להיות רק על ידי בחירה חופשית. ולמטה בעולם הזה, אין שום בחירה.

אז כן יש לי בחירה אם ללמוד קבלה.

לא. אין לך בחירה ללמוד קבלה, כי מסדרים אותך כך בעולם הזה, שאין לך לאן לברוח. את באה לכאן מאין ברירה, ומתחילה ללמוד מאין ברירה, אבל כשמתחילים ללמוד- אז פותחים לך אפשרויות.

ההבדל בין סתם רצון ובין האגו

מה ההבדל בין "רצון לקבל" ל"יצר רע". כי אמרת שרצון לקבל נברא על ידי האור, ויצר רע שקיים בנו לא נברא על ידי האור. אז כאילו שזה משהו שאינו קשור לכוח עליון?

רצון לקבל זה פשוט רצון ליהנות. זה מה שיש נניח בתינוק, בבהמה או באדם שסתם רוצה למלא את עצמו, שרוצה לחיות. זה רצון לקבל, זה החומר שלנו. למשל, עכשיו אני יושב והגוף שלי אוטומטית תופס איזה מקום, איזו תנוחה, לפי כל מיני חשבונות: שלא אתבייש, שאראה יפה, שיהיה לי נוח, אולי אני מרגיש קצת לא בסדר. עם כל התנאים האלה, הגוף בוחר לעצמו את המצב. זה נקרא רצון ליהנות, פשוט.

רצון "אגואיסטי" הוא לא שאני רוצה סתם ליהנות. אם למשל אני רוצה ללכת לסרט, לאכול, לשתות, לנוח - זה בסדר גמור, אבל אם אני רוצה לנצל את הזולת, אם אני רוצה לא רק להשתמש בזולת שיהיה לו טוב ולי טוב, כשותפות, אלא אם אני רוצה להרוויח דווקא על חשבונו, שיהיה לי טוב מזה שיהיה לו רע, מהפער בינינו, זה נקרא "לנצל". זה אגו שבעולם שלנו, אבל זה לא נקרא "קליפה", זה לא נקרא "טומאה".

קליפה, טומאה, וכל תרי"ג הרצונות האלו שיכולים להיות ממש אגואיסטיים, זה רק כלפי הבורא, כלפי האור. שמולי נמצא האור ואני נמצא מולו ואני מרגיש שכל הרצונות שלי הם כולם אגואיסטים, הם כולם לטובתי, ואני רוצה לנצל את הבורא שישרת אותי עד הסוף. זה נקרא ה"אגו" באמת. ועם האגו הזה אנחנו צריכים להתמודד, ואותו לתקן להפך.

זאת אומרת, כל הרצונות הרוחניים שלנו, הם כולם מכוונים כלפי הבורא. לא כלפי חברה ולא כלפַי ולא כלפי כל מיני דברים אחרים. מה שאנחנו קוראים מצוות גשמיות - זה במישור העולם הזה, זה לא שייך לרוחניות. הרוחניות זה תיקון הרצונות, והם כולם כלפי הבורא.

על ידי מי זה נברא, אם לא על ידי האור?

הרצונות האלה האגואיסטיים יצאו כתוצאה מפגישת האור עם הרצון, שנעשה בשבירת הכלים. זאת אומרת, כשיש כלי, רצון ויש אור לפניו – אז עדיין יש הבדל ביניהם, יש שניים, יש אור ויש רצון.

על ידי השבירה נשבר הגבול בין האור והרצון והאור נכנס לתוך הכלי. אז נעשה בכלי רצון לא ליהנות מהאור, אלא לנצל אותו לטובת עצמו. כמו שאנחנו מדברים כלפי בני אדם. זה מה שהפָּרְעה אומר: "מי ה' אשר אשמע בקולו", זאת אומרת, לנצל אותו, להוריד אותו, "אני אשלוט".

האגו האמיתי זה "אני אשלוט". וזה נעשה על ידי השבירה. הרצון שלפני שבירה, זה סתם רצון, הוא לא טוב ולא רע. מה שאין כן אחרי השבירה זה כבר נקרא ה"אגו", "טומאה", "קליפה", "ג' קליפות טמאות". יש הרבה חלקים בתוך הרצונות האלו.

מה התועלת בעולם הזה

למעשה השאלה היא, מהי הסיבה לעולם הגשמי, החומרי? הבורא הוא רצון לתת. יש מאין הוא ברא רצון לקבל. את הרצון לקבל הזה "יש מאין", הוא ברא מאפס, ממה שלא היה. אנחנו לא מבינים איך זה יכול להיות, אבל נניח שזה כך. לעת עתה זה לא חשוב לנו.

כשהרצון הזה משתלשל דרך כל העולמות ומגיע למצב שלנו, אנחנו נמצאים באותו מצב כמו הבורא. הבורא הוא רצון לתת שבורא רצון לקבל, מפקח עליו ומוריד אותו עד המקום של העולם הזה, ובעולם הזה נמצא אותו רצון לקבל, אבל מקולקל (ראו שרטוט 9), שהוא האדם הגשמי, הבהמי, הגופני והעולם מסביבו, המשפחה, החברים, עבודה וכן הלאה.

מה התועלת מהעולם הזה? בעולם הזה אנחנו נמצאים כלפי הרצון לקבל המקולקל כמו שהבורא נמצא כלפי הרצון לקבל הראשוני שהוא ברא. זאת אומרת, בעולם הזה אנו נמצאים כלפי הרצון לקבל בצורה בלתי תלותית. אם מתעוררת בי נקודה שבלב, אני יכול לפתח אותה ולטפח אותה ויכול שלא. אני יכול לעבוד איתה, לעלות על ידה, להשיג משהו, ויכול שלא. אני חופשי, כמו שהבורא חופשי כלפי הרצון לקבל, כך גם אני כלפי אותו רצון לקבל. אלא שהבורא חופשי מתוך שהוא שלם ורצונו לתת, ואילו אני חופשי מתוך שאני לא שלם ורוצה לקבל. ובכל זאת זו הבחירה החופשית שלי וההתפתחות החופשית שלי.לכן מה שנמצא למטה ממחסום, בעולם הזה, זה כל כך חשוב. ההשתלשלות למצב שאנחנו נמצאים לגמרי מנותקים מהרוחניות, לא מבינים ולא יודעים מה זה, היא רק כדי לבנות בנו את היכולת להיות חופשיים.

בעל הסולם כותב שאם הרוחניות, הבורא, האורות, היו מגולים, כולם היו כנועים.

שרטוט 9

זה היה גן עדן?

לא גן עדן. כולם היו כמו בובות, כמו רובוטים. אם יש תענוג גדול לפני אדם, הוא לא יכול להיפטר ממנו. אם יש ייסורים גדולים, הוא בורח מהם. בחירה חופשית היא בתנאי שאני לא נמצא במגע ישיר עם התענוג או עם חוסר התענוג, עם הייסורים. ההסתרה מאפשרת לי להיות חופשי.

לכן אם בתוך ההסתרה אני יכול להכין את עצמי לקבלת האור העליון, אז ההסתרה נעלמת ואני נעשה מוגן נגד האור העליון. הוא לא שולט עלי, אלא אני יודע איך אני אעבוד איתו.

הבעיה היא עם צירוף המילים "רצון לתת". כי "רצון" זה בא ממקום של צורך.

אנחנו מדברים בלשון בני אדם, אין מה לעשות. אז לא "רצון לתת", אלא יש לו דחף, יש לו טבע לתת, נתינה, השפעה. לא חשוב איך נגיד.

ואהבת לרעך כמוך

אמרת שמה שאנחנו עושים פה הוא לא חשוב, ושאנחנו צריכים לתת לנשמה. לפי זה אפשר להבין שאני לא צריכה להתאמץ ביחס שלי לאנשים, כלפי הסביבה, שזה לא כל כך חשוב. אני תמיד חשבתי שהעיקרון "ואהבת לרעך כמוך" מאוד חשוב, אז אני מנסה להיות טובה לאחרים כמה שאני יכולה. אבל אם זה לא נותן לי דבר, לא מפתח אותי לשום מקום מבחינת נשמה, אז לְמהלי להתאמץ?

אם את מתאמצת כלפי אחרים להיות ב"ואהבת לרעך כמוך", אז את לא נמצאת ב"ואהבת לרעך כמוך". קודם כל צריכים לתקן, שהתכונה הזאת תהיה לך. אלא עכשיו שאת מתייחסת לאחרים טוב, זה כדי להרוויח משהו. זה לא "ואהבת לרעך כמוך", אלא כדי להרוויח על ידם, שיהיה לך טוב.

אז אל תגידי שזה "ואהבת לרעך כמוך". חוכמת הקבלה אומרת שאנחנו לא מחייבים איש בשום דבר. אנחנו נותנים לכל אחד יכולת למשוך את המאור המחזיר למוטב. על ידי זה שאדם לומד את חוכמת הקבלה, הוא לומד על התפקוד שלו בעולם הרוחני. על מה מספרת חוכמת הקבלה? היא אומרת שאני, "הג'וק" הזה, הגוף שלי, נמצא בעולם הזה. הנשמה שלי ירדה מעולם האצילות, שם זו מחצבת הנשמות. ואני לומד על המצב שלי בעולם האצילות, בעוד שאני נמצא בעולם הזה.

אבל בזמן הלימוד, כשאני מדבר ולומד על נשמתי בעולם האצילות, אני מקבל משם הארה וההארה הזאת מושכת אותי לעולם האצילות, להשגות, להרגשות, למודעות, לכל מה שנמצא שם. אם בצורה כזאת אני מתחיל לתקן את עצמי, הגעתי לתיקונים, אז ודאי שאני משנה את היחס שלי לעולם, ואני עושה זאת בצורה טבעית, כי עכשיו זה אצלי טבע. אני מתייחס לאחרים אחרת.

מה שאין כן אם לפני התיקון את מתחילה להתייחס לסביבה טוב, זה לא פסול, אבל זה כדי לנצל את החברה.

אני לא חושבת שדווקא לנצל.

לא ניכנס לחשבונות פסיכולוגיים. כל פסיכולוג לבטח יסביר לך טוב יותר ממני, שאת אגואיסטית וכל החשבונות שלך הם בכל זאת אגואיסטיים. אנחנו מדברים על תיקון אמיתי, שמאפשר לאדם לחיות, להתקיים, להיות מעל הטבע שלו כך, שהוא מרגיש את זרימת הנשמות, את זרימת האור, מעל החיים ומוות. הגוף מת, האדם ממשיך לחיות, הוא לא מרגיש שהוא נפטר ממשהו. כי דומם, צומח, חי שבעולם שלנו לעומת הנשמה, לא מורגש כאובדן. ואנחנו צריכים להגיע למצב כזה בחיים האלו. ולכל אחד שנמצא כאן, יש אותו סיכוי.

למה הבורא ברא אותנו

הבנתי את התהליך שתיארת, מאדם הראשון עד לאן שאנחנו צריכים להגיע. אבל בשביל מה כל התהליך הזה?

כל התהליך, מאדם הראשון, מלמעלה למטה ומלמטה למעלה, הוא כדי שאנחנו נרצה בעצמנו את אותו הטוב שהבורא מכין לנו. למשל יש לי מאכלים טובים, את באה אלי במקרה הביתה, ואני הכנתי מאכלים, אבל לפי טעמי. ונניח שאני מרוקאי, ואת עיראקית, אז את לא תיהני מהמטבח שלי, מה אני צריך לעשות?

הבורא מכין משהו טוב, כי זה הטבע שלו, הוא בעצם נותן את עצמו. הרגשת הבורא זה התענוג האמיתי, להיות בדרגה שלו, זה התענוג האמיתי, כי הוא שלם, יחיד ומיוחד. הוא בעצם הכין לנו את האפשרות להיות כמוהו.

ליהנות אפשר אם יש הרגשת רצון מהנברא בעצמו, שאני רוצה את התענוגים. כלומר, אם הכנת לי משהו וזה בדיוק לפי התענוגים שלי ובדיוק לפי הרצון שהיה לי קודם. אבל מה קורה אם הרצונות האלה הם מהבורא ולא ממני. לפגישה הזאת, לארוחה הזאת, לסעודה הזאת, אני צריך לבוא עם הרצונות שלי.

הנברא חייב להרגיש שהוא רוצה להגיע לדרגת הבורא וליהנות מאותו מצב ומעמד כמו הבורא. ואין לנברא את הרצון הזה מלכתחילה, כי הבורא לא יכול לתת לו, לספק לו את זה. כי אם בורא נותן רצון, זה לא רצון של הנברא, זה רצון של הבורא שקיים בתוך הנברא.

אנחנו חייבים לעבור את כל הסיבוב הזה, כדי להגיע ממש לאותו מקום, אבל אנחנו רוכשים רצון משלנו ולכן יכולים ליהנות מאותו מצב. יש מאמר יפה מאוד של בעל הסולם, "הקדמה לספר הזוהר". שם הוא מסביר, שיש "מצב הא'", שממנו אנחנו מתחילים. אנחנו עושים סיבוב, שזה נקרא "מצב הב'", וחוזרים לאותו מצב הא', אבל הוא כבר נקרא "מצב הג'". למה? כי ההבדל בין מצב הא' לבין מצב הג' הוא, שבמצב הג' אני רוצה, ואילו במצב הא' לא רציתי. במצב הא' הבורא ברא בי את הרצון.

הרצון שהוא ברא בי קטן מאוד, אני לא מרגיש אותו. אני מרגיש אותו כחובה, כ"אני רוצה לחיות". כמו שאני שואף ונושף או כל מיני רצונות כאלה שהגוף מבצע מעצמו. זה "אני רוצה"? לא. אז כשאני עושה את הסיבוב בעולמות - בירידה, בשבירה, בתיקון מלמטה למעלה, שאני מושך את עצמי וחוזר חזרה - יש לי רצון משלי לאותו המעמד שנולדתי. אבל אני כאילו בראתי את הרצון שלי. אני ולא הבורא.

אז אני מקבל תענוג, הכרה והבנה מיהו הבורא ומהו המעמד הזה. קודם הרגשתי את עצמי כזרע בלבד, עכשיו אני מרגיש את עצמי כאדם גדול, מבין ומשיג. זה הכול.

אני מבינה למה יש צורך בתהליך הזה, אך למה מלכתחילה הוא טרח לברוא אותנו. מה הצורך שלו?

אין מה לשאול. ברגע שתתחילי לרכוש את תכונות ההשפעה, תתחילי להבין את הטבע שלו, ואז אפשר יהיה לדבר. בינתיים אי אפשר לדבר על זה. אי אפשר להסביר. מה שאדבר עכשיו, יירָאֶה כפילוסופיה. על הבורא אנחנו לא מסוגלים לדבר, אלא רק מתוך השתוות הצורה, מתוך אותן התכונות.

איך מגלים את תרי"ג הרצונות

מה ההבדל בין "מותר להשתמש" ו"אסור להשתמש", ברצונות ההתחלתיים שדברת על הנשמה הכללית?

באילו רצונות מותר, ובאילו רצונות אסור להשתמש? כל הרצונות האלו שייכים לקשר עם הבורא. זה לא הרצונות שבנו עכשיו.

למה זה מותר ומה זה אסור?

בגלל שעל הרצונות הקטנים, הזכים, יש לך כוח להתמודד ולהשתמש בהם נכון, על מנת להשפיע, כדי להשפיע. הרצונות האלו הם 248 רצונות של "כתר" ו"חוכמה". והרצונות של "בינה", "זעיר אנפין" ו"מלכות", הם יותר עבים, יותר גסים, ובהם אי אפשר להשתמש כדי להשפיע.

כיצד אני אכיר אותם?

אתה תכיר אותם, אל תדאג. אתה תכיר את כל הרצונות וגם תבין מה הקשר ומה ההבדל ביניהם. כתר, חוכמה, בינה, זעיר אנפין, מלכות - זה המבנה של הנשמה. אתה תכיר את המבנה הזה ולמה היא מתחלקת וממה היא קיימת שם בפנים. אתה תכיר כל רצון ורצון, איך לתקן אותו, איך להתייחס אליו ולהכיר על ידו את הרוחניות. כי ברצונות אנחנו חיים.

אם תנתק לי את כל הרצונות, אז אני לא ארגיש את העולם. יש לי רצון להריח, לראות ולשמוע. ואם אני לא רוצה, אז אני לא מרגיש דבר. לפעמים יש מצב רוח כזה.

אתה תתחיל לגלות את הרצונות, עד כמה שהם גדולים ועד כמה אתה תופס איתם מציאות, שעכשיו, בגלל חוסר הרצונות האלה, אתה לא תופס אותה. העולם הרוחני הוא כאן. הוא לא נמצא אי שם אחרי הפינה, באיזשהו מקום, לא. הוא נמצא כאן, לא צריך ללכת לאף מקום. לך חסרים רק תרי"ג הרצונות, צריך רק לפתוח את הכלי הנוסף, שנקרא "נשמה".

יכולים להיות אנשים שאין להם נשמה?

חוץ ממקובלים, אין נשמות באף אחד אחר. נשמה נקראת "חלק אלוה ממעל", זאת אומרת תכונת הבורא בתוך הנברא. מי שעובד על זה, על ידי המאור המחזיר למוטב, בונה בתוכו את התיקונים האלו, אז ודאי שאצלו קיימת נשמה. תרי"ג הרצונות מתעוררים בו בצורה מתוקנת.

מי שמתחיל להרגיש זיקה, נטייה, רצון לרוחניות, אנחנו אומרים שבו מתחילה "הנקודה שבלב", נקודה שחורה. עדיין זו לא נשמה, עדיין זה לא תרי"ג רצונות, זו רק נקודה. כמו זרע, כמו גרעין, שעוד לא התפתח ממנו כלום. יכול להיות שיתפתח, יכול להיות שלא, זה תלוי באדם. גם אם הוא יתחיל קצת להתפתח, כבר אנחנו מדברים על התפתחות הנשמה.

אבל על ידי מה הנשמה יכולה להתפתח מתוך הגרעין? על ידי האור העליון, שברא את הרצונות ואת הנשמה ואת כל המציאות בכלל. את אותו אור אתה צריך למשוך. עליך למשוך אותו על אותו הגרעין, על הנקודה שבלב שבך, אחרת לא היית יושב כאן. בכל אחד ואחד מכם יש את הנקודה הזאת שבלב.

מה זה "למשוך"? אתה לא יודע מה שאתה מושך. אתה קורא בספרים. אתה קורא על אותה נקודה, איך היא מתפתחת, איך היא נמצאת בכל מיני מצבים מתקדמים ומהמצבים האלה היא מקבלת הקרנה, את האור המחזיר למוטב ועל ידי זה היא מתחילה להתפתח, כאילו להתנפח כמו איזו בועה. עד שהיא מתפתחת לחמישה חלקים – כתר, חוכמה, בינה, זעיר אנפין, מלכות.

חמישה החלקים האלו, כבר נותנים לך את הרגשת המציאות הרוחנית. אתה יושב כמו עכשיו, אותו דבר, שום דבר לא משתנה, אלא הנשמה שלך פתחה את עצמה בפעם הראשונה ואתה מתחיל להרגיש מציאות נוספת חוץ מהעולם הזה. זה נקרא "העולם הרוחני".

האם יש משהו שמאפיין נשמות קרובות? האם זה קשור לרצונות זהים, האם יש רצונות זהים יותר או פחות לנשמות שהן שכנות?

אם אנחנו אומרים שכל הרצונות בחלק העליון של הנשמה, נקראות "נשמות ישראל", "ישר-אל", אז יש בהן ודאי קירבה זו לזו. במה? בכך שכל אחת דומה בטבע שלה לאחרת, בזה שמשתמשת ברמ"ח רצונות ובשס"ה רצונות לא משתמשת ולא רוצה להשתמש. ודאי שיש להן איכות מיוחדת וגם יש להן חובה לתקן את הנשמות הנמוכות שלמטה מהחזה.

זה נקרא שישראל חייבים להיות "אור לגויים". הרצונות למטה נקראים "אומות העולם", ומתוך זה מצטיירת תמונה ברורה של כל מה שקורה בעולם. הכול קורה בתוך הנשמות, לא בתוך הגופים.

לנשמה יש רצונות מסוימים. האם לנשמה שכנה שלה, יש רצונות דומים?

כל הרצונות יחד, כל הנשמות יחד סך הכול, נקראים "שכינה". והאור העליון שממלא את כל הרצונות האלו יחד, נקרא "שוכן". זה הכול. אין לך נברא, אין לך דבר חוץ מהנשמה הזאת. חוץ מהבורא, חוץ מהאור, רק זה קיים בלבד. אז כל המושגים, כל מה שאתה קורא, כל מה שאתה חושב, יודע, הכל נמצא שם בפנים. אין מציאות אחרת.

נניח שיש לי רצון, אני רוצה לאכול גלידה.האם לנשמות קרובות, יש רצונות דומים, וזה אחד מהמאפיינים של קירבה?

לא. אין שום קשר. בגלל שהרצונות שאתה מדבר עליהם, רצונות לגלידה או לכל דבר אחר שאתה יכול לתאר לעצמך, כל הרצונות האלה לא שייכים לנשמה, אלא שייכים לגוף שלך. ולפי הגופים, אנחנו כולם דומים.

יש נשמות שנמצאות בקרבה זו לזו, כמו שבגוף יש תאים ששייכים לתאי מוח או לתאי כבד או לכל מיני איברים אחרים. יש ביניהם קרבה מיוחדת. יש נשמות שונות ויש מאותו מין.

אמרת שיש הבדל בין נשמה של אישה לזו של גבר. האם בדור שלנו יש מקום לנשים מקובלות, או נשים נביאות כמו מרים?

עד שנחרב בית המקדש, היו גם גברים וגם נשים בדרגות רוחניות ויש על כך עדויות רבות מההיסטוריה. עכשיו אנחנו חוזרים לאותו מצב כמו לפני חורבן בית המקדש, ובעזרת ה', במהרה בימינו, נעלה שוב לדרגה הרוחנית, שנקראת "בית המקדש". לא האבנים האלה שיכולים לבנות בניין יפה. אלא המושג עצמו, שזה קודש, קודש שזה נקרא "השפעה". אז ודאי שכולם חייבים לבוא לדרגה הזאת, גם גברים וגם נשים.

כיצד לעבוד עם הרצונות

כשאני אומר לעצמי "אני בהמה, אני נולדתי בהמה, ואני אמות בהמה", דווקא אז כשאני משלים עם הרצון הזה ולא זורק אותו, אני מתעלה.

יש הרבה טכניקות לעבוד עם הרצונות וכשמתחילים ללמוד קבלה, כולם נעלמים, אין להם שום יסוד. כי האור שבא מלמעלה, הוא מברר את הכלים. אחרי שלמדנו היום על החלק שקיים בנו עכשיו כנקודה, הוא צריך להתפתח ואנחנו צריכים לגלות לו תרי"ג רצונות.

כמה רצונות יש לך היום? סך הכול יש לך עשרה עד עשרים רצונות בעולם הזה. בדרך כלל זה רצון אחד או שניים. שלושה זה גם כבר יותר מדי, כי אחד מנתק את השני, מנטרל את השני. לעומת זאת ברוחניות אתה צריך לפתוח על ידי הלימוד את הנקודה שבלב, והיא הופכת להיות מעין בועה שבה תרי"ג רצונות, שאף לא אחד מבטל את השני. הם קיימים יחד.

תִראה איזה ראש אתה מקבל, איזו התפתחות. בבת אחת לתרי"ג ועוד שבע, ל- 620 כיוונים. ברוחניות לכולם עובדים הרצונות ולכולם עובד השכל ליד הרצונות וחושב איך להשיג מה שכל רצון רוצה. אתה מבין לאיזה מצב אתה מגיע, לאיזו עוצמה?! ברוחניות כבר לא עובדות כל השיטות האחרות, שאני כך אומר ואני כך עושה.

רק האור מסדר את הכלי. ואם יש לנו נקודה – ויש לנו נקודה, אחרת לא היינו יושבים כאן – אז וודאי שאנחנו נפתח אותה ונצליח.

האם כדי להגיע לבורא צריך לקיים את כל ה-613 מצוות?

613 רצונות או 613 מצוות זה רצונות המכוונים בצורה נכונה לקליטת השפע, לקליטת התענוג. מה נקרא "מצווה"? שכל רצון ורצון שלי, אני מכייל אותו, מכוון אותו, שיתפוס את השפע, את התענוג בצורה האופטימאלית, המירבית, הטובה ביותר.

אז אם אני רוצה להיות במצב המושלם, אני חייב לעשות תרי"ג מצוות - תרי"ג תיקונים על תרי"ג הרצונות. ואז אני ממלא אותם באור העליון, שנקרא "תורה".

איפה נלמד על הרצונות האלו?

על הרצונות האלו לא לומדים, אלא לומדים איך לפתוח את הנשמה ולגלות את הרצונות.

בית "קבלה לעם"

השתלשלות העולמות

שיחה מתאריך 14.11.06

המקור

הספר "קבלה למתחיל" כולל את כל כתבי בעל הסולם ורב"ש, ההכרחיים למי שרוצה להכיר מעט את חוכמת הקבלה. יש בו אוסף של כתבי מקורות, מכתבים, מאמרים, הקדמות, שכתבו מקובלים. אספנו אותם ולקחנו את הדברים החשובים ביותר, וגם אנו עצמנו לומדים מתוך ספר זה. מלבד זאת, אנו מוסיפים ולומדים ב"תלמוד עשר הספירות", ובכתבי רב"ש. אבל ספר זה הוא היסוד.

נתחיל ללמוד על "השתלשלות הנשמה". לא נפתח מייד את כל התמונה מהי נשמה, ואיך היא משתלשלת מלמעלה עד העולם הזה. איך היא מתלבשת, נקשרת לגוף הגשמי, איך היא מלווה אותנו, איפה אנו מוצאים אותה, איפה היא מתלבשת, באיזה חלק בגוף, האם היא נמצאת או לא, האם אפשר לעקור, להוציא, להחליף, או לעשות איתה משהו. נדבר על נושא זה בסדרת שיעורים, אבל כדי להתחיל את עניין הנשמה, אנו נתחיל מהמקור.

המקור הוא גם המקור שממנו היא באה, והמקור שעליו מספר המקור - האר"י, בספר "עץ חיים" שהוא היסוד של הקבלה. ואומר האר"י:

דע, כי טרם שנאצלו הנאצלים ונבראו הנבראים,

היה אור עליון פשוט ממלא את כל המציאות.

ולא היה שום מקום פנוי בבחינת אויר ריקני וחלל,

אלא הכל היה מלא אור האין סוף הפשוט ההוא.

ולא היה לו לא בחינת ראש ולא בחינת סוף,

אלא הכל היה אור אחד פשוט שוה בהשואה אחת,

והוא הנקרא "אור אין סוף".

מזה מתחילה הבריאה. כלומר, בתחילה היה אור אחד פשוט ממלא את כל המציאות.

וכאשר עלה ברצונו הפשוט לברוא את העולמות

ולהאציל את הנאצלים,

להוציא לאור שלמות פעולותיו, שמותיו וכינוייו, שהיתה זאת סבת בריאת העולמות. כאן לומדים מהי סיבת הבריאה, בריאת העולמות – "להוציא לאור שלימות פעולות הבורא".

הנה אז צמצם את עצמו אין סוף בנקודה האמצעית,

אשר בו באמצע ממש,

וצמצם את האור ההוא,

והתרחק אל סביבות צדדי הנקודה האמצעית.

ואז נשאר מקום פנוי, אויר וחלל ריקני

מהנקודה האמצעית ממש.

במקום אותו האור, שהיה ממלא את כל המציאות. נצייר את המציאות כמין עיגול, שהיה מלא באור אין סוף (ראו שרטוט 1). ואומר האר"י ש"נעשה צמצום, ונעשה חלל ריקני". והפעולה הזאת נקראת "צמצום".

שרטוט 1

והנה הצמצום הזה היה בהשואה אחת

בסביבות הנקודה האמצעית הריקנית ההיא.

באופן שמקום החלל ההוא

היה עגול מכל סביבותיו בהשואה גמורה.

והנה אחר הצמצום,

אשר אז נשאר מקום החלל והאויר פנוי וריקני

באמצע אור האין סוף ממש,

הנה כבר היה מקום,

שיוכלו שם להיות הנאצלים,

והנבראים, והיצורים, והנעשים.

במָקום ההוא יכולים להיות "הנאצלים, הנבראים, היצורים, והנעשים". דומם, צומח, חי ומדבר, שלאחר מכן נמצא אותם אצלנו בעולם הזה.

ואז המשיך מן אור אין סוף קו אחד שלו,

מלמעלה למטה,

המשתלשל ויורד תוך החלל ההוא.

המצב השלישי הוא, שנעשה קו באמצע מלמעלה למטה, לתוך החלל. ודרך הקו ההואהאציל וברא, ויצר, ועשה

כל העולות כולם.

הקו הזה של האור, שיורד מלמעלה למטה, הוא שהאציל, ברא, יצר ועשה, את כל העולמות כולם. את ארבעת העולמות: "אצילות", "בריאה", "יצירה", "עשיה" (ראו שרטוט 2). לכן הם נקראים כך.

שרטוט 2

קודם ארבעה העולמות הללו

היה אין סוף אחד ושמו אחד באחדות נפלא ונעלם,

שאין כח אפילו במלאכים הקרובים אליו

ואין להם השגה באין סוף,

כי אין שום שׂכל נברא שיוכל להשיגו,

היות כי אין לו מקום, ולא גבול, ולא שם.

אלה דברי האר"י, בספר "עץ חיים", חלק א', שער א'. זו התחלת חוכמת הקבלה. מזה אנו מתחילים. נלמד את היסודות מהם התחילה הבריאה, כי אם נבין איך היא התחילה, את התבנית הראשונה שלה, אז נבין לאחר מכן את ההשלכות הרבות שיש מזה עד העולם הזה, מה שנמצא בנו, מה שסביבנו. כי הכל למעשה כמו שאומר האר"י, משתלשל ובא משם דרך אצילות, בריאה, יצירה, עשיה, דרך ארבעת העולמות האלו. לכן נלמד את "תבנית הבריאה".

תבנית הבריאה

את כתבי מקובלים קשה להבין כיוון שאלו דברים שהם אין סוף. לכן נלמד בהדרגה איך זה נעשַה. המקום שממנו אנו מתחילים לדבר, נקרא "התפתחות הנברא הראשון", איך הוא נעשַה על ידי האור? האור ברא את הרצון ליהנות ממנו, שהוא ה"נברא העתידי". והרצון הזה נקרא "רצון לקבל". הרצון הזה שווה בדיוק לאור – האור הנקרא גם "תענוג" והרצון לקבל, הרצון ליהנות, שווים הם (ראו שרטוט 3). זה שווה לזה - האור או הבורא, שווה לרצון, שהוא הנברא העתידי. הוא עדיין לא נקרא "נברא", כי נברא זה משהו, שצריך לעבור עוד שלבי התפתחות רבים.

שרטוט 3

כשהרצון לקבל מתמלא עם האור, עם התענוג, הוא מרגיש את עצמו מלא, וטוב לו. ובזה הבריאה הייתה יכולה להיגמר. אלא שבתוך הרצון, בתוך האור, בתוך התענוג שהנברא מגלה בתוכו, הוא מתחיל להרגיש את נותן התענוג – את הבורא. לא את התענוג, אלא את מי שנותן אותו. ואז הוא מתחיל להרגיש בסופו שני דברים, שיש מישהו שנותן לו ושהוא נותן לו תענוג. וזה מביא אותו לתגובה. הוא רוצה להיות גם דומה לנותן התענוג, כי נותן התענוג נמצא ברמה, במצב, יותר שלם ממנו.

יוצא, שאותו רצון לקבל, פתאום רוצה להיות רצון לתת, כמו הבורא שנותן את התענוג. יש לו רק רצון לתת (ראו שרטוט 4). תגובה כזאת קיימת גם אצלנו. שאני מרגיש שמישהו נותן לי, ואני מקבל - שהוא נותן לי תענוג, יש לי תגובה ברצון שלי, בושה, יחס כלשהו בחזרה, שאני רוצה להחזיר לו. וזה מה שקורה בהתפתחות הנברא. כלומר, ההתפתחות הבאה של הנברא היא "רצון לתת". אבל מה הוא יכול לתת? אין לו מה לתת. הוא מבין, שאם הוא רוצה לתת עליו לתכנן זאת: "מה אני אתן? אין לי מה. אני רוצה לתת תענוג. איזה תענוג יש לבורא?"

ברגע שהנברא רוצה לתת, הוא מתחיל להרגיש שאין לו מה לתת. מה יעשה? אם הוא יקבל מהבורא, אז בזה הוא ייתן לו תענוג. זה דומה לילד, שאם הוא מקבל מאמא מפני שהיא אוהבת אותו, הוא יודע שעל ידי זה הוא יכול לגרום לה תענוג, אז הוא בזה נותן לה תענוג. אנו רואים כיצד אותו רצון מתפתח על ידי הרגשת הבורא. אז יש רצון לתת, וכדי לתת, הוא אומר "אני משתמש ברצון לקבל". יש פה שני רצונות, משתמש ברצון לקבל, כדי לתת.

במצב הזה הוא מתחיל להרגיש, שהוא כמו הבורא. הוא נותן חזרה את התענוג, הוא גורם תענוג בחזרה (ראו שרטוט 4). לכן הוא מרגיש את עצמו במצב של הבורא. וכשהוא מרגיש מצב של הבורא, הוא רוצה להיות באותו מקום. הוא רוצה להיות במקומו. הוא רוצה ליהנות מהמעמד שלו. לא להיות סתם דומה לו, ש"אני אקבל ובזה אני אגרום לך תענוג", אלא אותו הרצון שנברא מתפתח עד הדרגה הגדולה ביותר שבה הוא רוצה להיות במקום הבורא. וכשמגיע למצב כזה, אז מתפתח בו עוד מצב. הוא רוצה ליהנות גם מזה שהוא מקבל תענוג מהבורא, וגם מזה שהוא רוצה להיות במקומו, משני הנתונים, שהוא סופג מהמעמד שלו. הרצון הזה הוא רצון גמור, רצון שהנברא מרגיש בו את עצמו, את עצמיותו. לכן הרצון הזה הוא הסופי (ראו שרטוט 4).

להשתלשלות הזאת אנו קוראים: "הוי"ה", "י' ה' ו' ה'" . האות י', אחר כך ה', ו', ו-ה', זה נקרא "שם השם". למה? כי הנברא שמתחיל לקבל מהבורא את כל מה שהבורא רוצה לתת לו, הוא מבין מיהו הבורא. לכן לפי ההבנה שלו, הוא קורא לבורא בשם "השם". זאת אומרת, שם הבורא נקרא מה שאני "מרגיש" ממנו. עכשיו אני לא מרגיש אותו, ברגע שאני מתחיל להרגיש אותו, אז כל אותן ההתפעלויות ממנו, נקראים "שמות הבורא". למצב הראשון אנו קוראים "קוצו של י'", למצב השני "י'", לאחר מכן "ה'", "ו'", ו-"ה'" (ראו שרטוט 4). בצורה כזאת באה ההשתלשלות. בתבנית הזאת, נברא הנברא הראשון. והמצב שהנברא ממלא את עצמו עם כל מה שהוא רק יכול למלא, נקרא "עולם אין סוף", שעליו כתב האר"י בספרו "עץ חיים".

שרטוט 4

כל מה שקורה לאחר מכן נעשה רק לפי אותה התבנית של ההשתלשלות מהבורא לנברא. לפי התבנית הזאת יש אחר כך עולם אדם קדמון, אצילות, בריאה, יצירה, עשיה – חמישה עולמות. והדרגה האחרונה של עולם העשיה נקראת "העולם הזה", שלנו. אלו העולמות ובתוך כל עולם ועולם, יש גם חלוקה לספירות, שנקראות: "כתר", "חוכמה", "בינה", "זעיר אנפין", ו"מלכות" (ראו שרטוט 5). והם האלמנטים, הריבועים הקטנים, כמו התאים בגופנו, שמהם מורכבת, נכללת, כל המציאות.

שרטוט 5

בושה וצמצום

האר"י כותב: "דע, כי טרם שנאצלו הנאצלים ונבראו הנבראים, היה אור עליון פשוט ממלא את כל המציאות." הוא מספר לנו על המצב של האין סוף.

הוא אומר, שהמצב האחרון בהתפתחות הנברא הראשון הוא מצב אין סוף. במצב זה אור ממלא את המציאות, הנברא מרגיש את עצמו שהוא מקבל הכל מהבורא, ומתמלא ממנו (ראו שרטוט מס' 6). הוא רוצה למלא את עצמו עד הסוף. הפעולה הבאה של הרצון על התענוג שמגיע אליו הוא ה"צמצום". כדברי האר"י, "הנה אז צמצם את עצמו אין סוף בנקודה האמצעית, אשר בו באמצע ממש". הנברא שמקבל הכל מהבורא, מתחיל להרגיש את עצמו במצב שמקבל, שהוא מקבל ממישהו, ומישהו נותן. ואז הוא מרגיש בושה. כתוצאה מכך שהרצון לקבל מתמלא תענוגים ומרגיש שמקבל אותם ממישהו, הוא מרגיש את עצמו בדרגה פחותה ממי שנותן. הבורא הוא הנותן, וה"אני" המקבל. וההבדל בינינו (נסמן את ההבדל באמצעות הסימן המתמטי דלתא – Δ) מוליד אצלי את הרגשת הפחיתות. אני לא מסוגל לסבול אותה. אנו קוראים לזה "בושה" (ראו שרטוט 6). שמישהו יותר ממני, ולא סתם יותר ממני, אלא הוא מדכא אותי בזה שנעשה נותן לי, שאני תלוי בו, שאני פחוּת ממנו. הרגשה כזאת, הנברא לא מסוגל לסבול.

שרטוט 6

איננו מדברים על עצמנו, אנו מוצאים לעצמנו כל מיני תירוצים: "לא נורא, כולם גנבים, כולם מקבלים, מגיע לי", וכן הלאה. כאן מדובר על הרצון הגולמי, שעומד מול התענוג ומול נותן התענוג. הוא מרגיש את עצמו בצורה חד משמעית שאינו מסוגל לסבול את התענוג, שבא ממישהו שכתוצאה מכך נעשה יותר ממנו. מה לעשות? נשאר לו רק דבר אחד לעשות, כמו שכותב האר"י, להיפטר מהתענוג. זאת אומרת, התענוג בא מהבורא והנברא כאילו מחזיר אותו חזרה (ראו שרטוט 7). הוא מסרב לקבל. האם בזה הוא מגיע למשהו? כן. כי הוא מבטל את הבושה, הוא לא מקבל ומוצא את עצמו חופשי, מנותק מהבורא. הצמצום הזה שהנברא עשה, שעליו כותב האר"י, "ואז צמצם את עצמו בנקודה אמצעית ממש", הצמצום הזה מביא את הנברא לעצמאות.

שרטוט 7

למדנו שרצון הנברא מותאם בדיוק לתענוגים שבאים מהבורא. כי על ידי התענוגים האלה נברא הרצון. ההתאמה היא מלאה. כך גם אצלנו, אם אני בא למשל למישהו בתור אורח, אז בעל הבית עומד לפני ומראה לי את השולחן שהוא הכין בשבילי ובו כל מיני תענוגים. התענוגים נמצאים לפנַיי. אני מאוד רוצה אותם. הוא רוצה לכבד אותי, ואני מרגיש בושה. בשביל מה הבורא עשה את הבושה הזאת בנו? כדי שנדחה את התענוגים ונהייה עצמאיים. בדחייה של התענוגים אנחנו מתחילים להיות עצמאים.

אמנם אני דוחה את מה שהוא מביא לי, כאילו זורק חזרה מבעל הבית שהכין הכול בשבילי, אבל בזה אני מבדיל את עצמי מבעל הבית, כי אני כבר לא תלוי בו. אנו שתי רשויות נפרדות. הוא לחוד ואני לחוד. אני לא נכנע. הפעולה הזו של הצמצום, היא פעולה חשובה ביותר במציאות שלנו, כי היא מבדילה בין הבורא לנברא, ואחריה הנברא נקרא "נברא". הוא עומד מחוץ לבורא. זה כמו שאני אומר לבעל הבית: "לא, לא. אני לא רעב" למרות שאני מאוד רוצה לאכול. אני מאוד רוצה את התענוגים האלה. הם בדיוק מה שאני רוצה. אבל הבושה מחזיקה אותי, ועוזרת לי לדחות את הכול, ולהחזיק את עצמי מחוץ לשליטתו.

בהתפתחות מהעולם שלנו כאשר אנו יוצאים לרוחניות, הדבר הראשון שאנו רוכשים הוא כוח הצמצום, כוח הדחייה, כוח המסך. אחר כך זה נקרא אצלנו "מסך". אותה היכולת, להחזיק את האור העליון. כי בעולמות רוחניים בא אלינו אור. זה לא כמו התענוגים בעולם שלנו. ואנו כדי להתמודד כנגד האור, צריכים גם את אותו כוח הצמצום. להיות נפרדים, כדי שנקבע את ההתפתחות שלנו, את העצמאות שלנו, את הקיום שלנו בעולם הרוחני. לאחר שבעל הבית לוחץ שאקבל את הכיבוד, אני מסרב לו. הוא מנסה לשכנע אותי: "אני הכנתי הכול בשבילך, עשיתי הכול, ביררתי מה אתה רוצה, ממה אתה נהנה, בקושי השגתי את הכיבוד". אם הוא מדבר על עצמו, איך הוא טרח בשבילי, עלי זה לא משפיע. אבל אם הוא אומר: "תעשה לי טובה, קח את זה, תהנה מזה. אתה עושה לי בזה תענוג גדול", אז כבר מתחיל להיות אצלי יחס אחר אליו ולתענוגים. בעל הבית מגלה שהוא לא הנותן, שהוא המקבל.

אנו לומדים את חוכמת הקבלה, ומקבלה הכול מתחיל. בעל הבית אומר: "אני רוצה לקבל ממך". מה לקבל? "תענוג". "אם אתה תקבל ממני, אתה תגרום לי בזה תענוג, שבלעדיו אני מרגיש ממש אומלל. תעשה לי טובה". כתוצאה מכך אני מרגיש את עצמי הנותן, ואותו המקבל.

אנחנו ממש החלפנו מקומות. אני הייתי למטה והוא למעלה. פתאום אני למעלה והוא למטה. וכל זה רק על ידי דבר אחד: שיש לי כוח לצמצם את עצמי ולקבוע שאני לא מקבל ממנו דבר – "חכה רגע, אני לא רוצה, אני מסרב". הכוח הזה מאפשר לי להיות כמו בעל הבית, כמו הנותן.

לכן יש בנו שני יסודות גדולים, בושה וצמצום, שמאפשרים לנו להגיע להיות כמו הבורא. אם נרגיש את הבורא ונראה אותו כנותן ואת עצמנו כמקבלים ממנו, אז נתבייש, נעצור את עצמנו מלקבל ממנו ונחייב אותו להתחנן שנקבל ממנו. אז ניתן לו תענוג על ידי זה שנהנה ונקבל. אז נרוויח בשניים. זה מה שכתוב, שהצדיקים "בארצם ירשו מִשְנֶה", ירשו כפול.

במצב הזה אנו מקבלים את כל התענוגים שבאים ממנו, בלי זה איננו יכולים לעשות לו תענוג. וחוץ מזה מרגישים את עצמנו בשלמות, שאנו מחזירים ונותנים הכול. אני לא מקבל, אלא מתוך שאני מקבל, אני הנותן. למה? כי אני משתמש ברצונות שלי לקבל, אבל הכוונה שלי היא לעשות את זה רק לטובת בעל הבית. אם אני עובד איתו בצורה כזאת, אז כמה שאני מקבל, זה כמה שאני נותן. אני עושה טובה.

אז מה שחסר לי זה על ידי הבושה להגיע לצמצום ומהבושה והצמצום לבנות כוונה (ראו שרטוט 8). ליהנות אני מסוגל, רוצה ויכול ללא כל הגבלה, כמה שאפשר, רק בתנאי שאני יודע שאני נהנה כדי לגרום תענוג לבורא. אז מותר לי הכול. במידה שיש לי אותה הכוונה, מותר לי הכול.

הקבלה עוסקת בכוונות, ולזה בדיוק חוכמת הקבלה מתכוונת במילה "כוונה".

שרטוט 8

הצמצום הכוונה ואנחנו

האם התהליך של הצמצום והכוונה הוא תהליך מודע?

כעת אנו לומדים על ההתפשטות מלמעלה למטה, ולא על איך שזה קורה אצלנו. אצלנו זה קורה בסדר הפוך. בחוכמת הקבלה אנו לומדים איך נבראה כל הבריאה דרך כל העולמות, על ירידת העולמות והנשמות עד העולם הזה, על איך זה מתקיים אצלנו ואיך לאחר מכן אנו, על ידי השימוש בזה, מתחילים לעלות למעלה.

האם הצמצום והכוונה קורים אצלנו? מקובלים חייבו ללמוד את חוכמת הקבלה, כיוון שעל ידי זה שאנו לומדים אנו מתחילים בסופו של דבר לפתח כוונה. נניח, שאני קורא בספר, אני קורא על המצב המתקדם שלי, על מצב שנקרא "העולם הרוחני", שבו אני נמצא. אני נמצא גם בעולם הזה. ורוצה להרגיש איך אני נמצא בעולם הרוחני. על ידי כך שאני קורא בספר על מה שקורה איתי בדרגות עליונות יותר, בעולם הרוחני, אני מזמין משם כוח מיוחד שנקרא "אור מקיף" והוא לאט לאט מתחיל להראות לי, שאחרי החומר שלי, אחרי העולם הזה, יש כוחות. יש "הנותן" וכנגד הנותן הזה, אני מתחיל לפתח כוונה (ראו שרטוט 9). כאשר אני מרגיש את הנותן, אז אני מתחיל להרגיש כנגד זה שאני מקבל. אני מתחיל להרגיש בושה, אני מתחיל להרגיש יכולת לעשות צמצום, וגם נתינה חזרה. כל זה מגיע לנו על ידי הלימוד.

שרטוט 9

אני מגיע לנתינה, אני מתחיל להיות הנותן, כמו בדוגמה של האורח ובעל הבית. מה האורח נותן? הוא רק מבין שבזה שהוא מקבל מבעל בית, הוא מחזיר לבעל בית. כלומר, כאשר בעל הבית נמצא מולו, ונותן לו תענוג, הוא מרגיש את בעל הבית ומקבל מתוך הרגשת בעל הבית. זאת אומרת, בלתי אפשרי לבצע את הפעולות האלה ללא גילוי הבורא. הבורא, הנותן, חייב להתגלות.

ואז כשהוא מתגלה, יש אותה מערכת יחסים, כפי שהוסבר קודם. מערכת היחסים הזו נחלקת לכל מיני רמות יחסים, כמו שיש בין בני אדם. יש אנשים שהם קרובים יותר זה לזה, ויש שרחוקים יותר זה מזה. כאשר אני מתחיל להתקרב לבעל הבית, אז ההתקרבות שלי עוברת בחמישה שלבים, שנקראים "עולמות" או "הַעַלמות", הסתרות. השלב הראשון של התקרבות הוא עולם העשיה, ולאחריו יצירה, בריאה, אצילות ואדם קדמון. ואז אני מגיע למצב אין סוף, שאני והנותן שוב נפגשים ונמצאים יחד. זהו למעשה כל התהליך שאנו עוברים.

כעת אנו לומדים איך נעשה התהליך מלמעלה, בפעם הראשונה. זו תבנית. ולאחר מכן נלמד איך זה מתקיים אצלנו כאן בעולם הזה, ואיך אנו מתחילים לגלות את הבורא מהעולם הזה ומעלה.

הדברים האלה לא פשוטים. לוקח זמן רב עד שאדם מעכל את זה ורואה איך שזה פועל סביבו ובתוכו. הדוגמאות הן דוגמאות מהעולם הזה, אבל איכשהו לוקח זמן, להתחיל להרגיש שזה קורה בכל המציאות. ועל ידי הלימוד, מתוך שהאור פועל עלינו, אנו מתחילים להרגיש את הנותן, את הבורא, את בעל הבית, ואז נכנסים איתו לאותה מערכת יחסים.

חטא עץ הדעת

"אדם הראשון" טעם מ"פרי עץ הדעת טוב ורע", והרגיש בושה, האם גם הוא נענש על כך שרצה להיות כמו הבורא?

לא. ברוחניות אין עונש כמו אצלנו בעולם הזה. אנו לא נענשים לעולם, גם לא היום. אין עונשים. אלא כל מה שמתגלה, מתגלה כעוד ועוד מקרים שעוזרים לנו להבין איפה אנו נמצאים.

"אדם הראשון" זו הנשמה שנבראה מול הבורא הנותן. בהתחלה "אדם הראשון" לא רצה לקבל. אולם הבורא, כאילו במִירְמָה, במה שנקרא "הנחש", הכוח הנוסף שהתפתח באדם, סובב כך שהאדם התחיל לקבל. וכשאדם התחיל לקבל, הוא התחיל להרגיש בושה על כך שהוא מקבל.

כאשר אדם מסרב לקבל, הוא לא מרגיש בושה. הוא נמצא ליד בעל הבית, עומד מולו ולא רוצה לקבל. איך ניתן לעשות, שלמרות שהוא לא רוצה לקבל, בכל זאת יקבל וירגיש עד הסוף את הבושה שלו, עד כמה שהוא הפוך מבעל הבית לפי הטבע שלו, כך שיוּכָל לאחר מכן לתקן אותו – את הטבע שלו.

לשם כך נעשה תרגיל מיוחד, מעשה מיוחד, שנקרא "חטא". מצד האדם לא היה שום חטא. אלא לפי החשבון שהוא עשה, הוא היה יכול לקבל, כך שהקבלה הזאת תהיה כמו נתינה. החשבון הזה נקרא שאדם הראשון אכל מעץ הדעת. הוא עשה חשבון וכוונות שבקבלה שלו הוא עושה נחת רוח לבורא וכמו בעל הבית והאורח, הם נמצאים באיזון - "אתה לי ואני לך". ובכל זאת, מה שקיבל, היה פי כמה וכמה יותר ממה שהתכוון לעשות לטובת בעל הבית.

נניח, שאני נמצא אצלך בבית, ואתה מגיש לי כל מיני מאכלים. אני לוקח מעט. ואומר, "לא, אני לא כל כך רעב". אבל אתה לוחץ עליי, "תיקח, אתה צריך לקחת, אני הכנתי בשבילך", אני מסכים. אך לוקח את הדבר הקטן ביותר והלא כל כך טעים, לא מהמטְעַמים הגדולים. למשל אם הכנת ברווז, וליד זה הנחת צלחת עם מלפפון חמוץ. אז אני אקח מהמלפפון החמוץ, ולא מהברווז. כי הבושה לא מאפשרת לי לקחת וליהנות בכל הכוח, אלא במקצת.

מה שקרה עם אדם הראשון זה שהוא עשה חשבון שהוא מסוגל לקבל מהבורא את אותו הברווז למשל, אבל עשה על זה כוונה כמו על המלפפון. זאת אומרת, לקחתי משהו מהמנה שיש לפנַי, וחשבתי שזה לא כל כך נורא. ופתאום אני מגלה תענוג נפלא שלא ידעתי עליו קודם. והתענוג הזה הוא כל כך גדול, שלאחר שטעמתי את הטעימה הראשונה, מהמנה הזאת, אני כבר לא מסתכל עליך, לא מסתכל על הבושה, ולא מסתכל על כלום, אני לוקח את כל הצלחת וגומר אותה. כך זה בחיים.

זה מה שקרה עם האדם הראשון. כי פעם ראשונה שטועמים, זה לא נורא. אבל אחרי שהוא טועם, הוא כבר לא יכול להחזיק את עצמו. כי התענוג שקיבל היה מעל המשוער. ואז הוא כבר מכור לתענוג, ומקבל ללא שום חשבון מהבורא.

למה רצוי שזה יקרה? כיוון שכתוצאה מכך שהוא מקבל את כל התענוגים, רק לפי החשבון של הרצון שלו איך ליהנות, הוא מתחיל להרגיש אותם כמו שהם, בעצמם. לא איכפת לו בעל בית, לא איכפת לו כלום. סוף סוף הוא ממלא את הכלי שלו, את כל הרצון שלו, עם התענוג שבא מהבורא, ולא איכפת לו מהבורא. הבורא כאילו לא נמצא והאדם מרגיש את התענוג. וכשהרצון שלו התמלא בתענוג, יש לו ידיעה אילו כוחות הוא צריך, אילו כוונות הוא צריך, כדי לגרום לבורא חזרה, את אותם התענוגים. ולפני זה לא יכול לדעת זאת.

לכן "חטא עץ הדעת", קורה עם הנשמה שלנו. זה לא אדם הראשון שנמצא אי-שם, זו הנשמה שלנו, הכללית – היא נקראת "אדם הראשון", היא עברה שבירה, היא קיבלה מהבורא את כל האור והרגישה את כל התענוג שיכול לבוא אליה לתוך הנשמה. עכשיו אנחנו רק צריכים לתקן את עצמנו, לקבל את אותו תענוג, אבל בכוונה שבכך אנחנו גורמים תענוג גם לבורא.

מה זה עוזר לי, מה זה נותן לי? על ידי זה שאני מקבל כדי להשפיע לבעל הבית, אני נעשה כמו בעל הבית. הוא נותן לי, ואני נותן לו. על ידי זה, אותו אדם הראשון, אותו הנברא, נעשה שווה לבורא. זה לא שהוא המקבל והנהנה,הוא נעשה הנותן, נצחי ושלם. הוא נעשה כמו הבורא בכל דבר. וכוונת הבורא היא, להביא את הנברא למצב הזה.

לכן אדם הראשון היה חייב "לבלוע" את כל "אור אין סוף", להרגיש מהם התענוגים האלו. והבורא עשה לו זאת במרמה, כדי שירגיש זאת. בעל בית כאילו מכניס לאורח את כל התענוגים, שהוא כל כך רוצה, בפנים. הוא כאילו מסיר את הבושה וממלא אותו. עכשיו האורח מבין עד כמה בעל הבית אוהב אותו, עד כמה הוא הכין הכול בשבילו, עד כמה הוא יָדע על הטעמים שהוא רוצה, ועד כמה, במאה אחוז מילא עד סוף את כל הרצונות. עכשיו יש ידיעה כמה הוא אוהב, כמה נתן, כמה טרח. עכשיו יודעים הכול עליו, על התענוגים וגם על רצונות האדם, שמתחיל להשתמש בהם בכל הכוח. חוץ מכוונה, יש לאדם כעת את כל הנתונים (ראו שרטוט מס' 10). איך לעשות את הכוונה הזאת, שיהיה כמו הבורא, כמו האורח שמחזיר הכול לבעל הבית?

ביצוע הכוונה הזאת הוא מאוד קשה. צריכות להיות מספר פעולות. פעולה ראשונה, חייבת להיות הסתלקות האור, צמצום (ראו שרטוט 10). האור מסתלק, התענוג מסתלק. אלא שהרצון שנשאר ריק צריך לעשות כוונות על התענוגים האינסופיים. איך אפשר לעשות זאת? לשם כך הרצון הזה, שנקרא "אדם הראשון", מתחלק לשבעה מיליארד אנשים, לשבעה מיליארד חלקים (ראו שרטוט 10). כל חלק וחלק עושה את העבודה שלו, את הכוונה שלו. ולאחר מכך מתחברים שוב יחד, לאותה המערכת של "אדם הראשון".

כך למשל, אם יש לנו מטען גדול מאוד להעביר ממקום למקום ואנחנו לא מסוגלים לעשות זאת, אז מחלקים אותו לחתיכות, כל אחד לוקח חתיכה קטנה ומעביר, עד שגומרים את כל התהליך (ראו שרטוט מס' 10). זה בעצם מה שקורה איתנו.

שרטוט 10

לכן עבודת הנשמות, עבודת בני אדם בעולם הזה, היא לגלות את הבורא ולהתחיל לבנות את היחסים איתו, כאורח ובעל הבית. על ידי לימוד הקבלה אנו מתחילים להרגיש שהבורא מתגלה, שהוא הנותן, ושהוא מחכה לתגובה מאיתנו. ואז בושה, צמצום, תענוגים, רצון – כל מערכת היחסים הזאת בינינו, מתגלָה, ואנו בונים את הכוונה. זאת אומרת, מתחילים לקבל ממנו, כדי לתת לו.

אז אנו מקבלים ונהנים מזה שמקבלים תענוגים. אנחנו עושים זאת בכוונה לגרום לו תענוג, וכתוצאה מכך נעשים שווים לו, הוא מקבל מאיתנו. יוצא שהנברא מגיע לדרגת הבורא, ל"עולם אין סוף". זו כל חוכמת הקבלה.

בעולמינו לא חסר דבר מלבד גילוי הבורא

קשה להבין איך ליישם את הדוגמה של האורח ובעל הבית מול הבורא בחיי היום יום? האם הכוונה למצוות או שאין קשר אליהן?

אם יש לך חבר או בעל בית, אז אתה מבין. זו צורה אנושית רגילה. אולם הבעיה עם הבורא היא שאתה לא מרגיש אותו. אם היית מרגיש אותו, והיית מגלה את אותה מערכת יחסים כמו שיש לך עם מכר שלך, אז לא הייתה בעיה. אלא הבעיה היא, שהבורא נסתר.

קיבלתם את כל ההסבר, רק שאינכם יכולים עדיין לקשור זאת יחד. אדם שלומד בספרי הקבלה, לומד על העולם הרוחני, על אותה מערכת יחסים שיש בינו לבין הבורא. והבורא, הנותן, מתחיל להתגלות לאדם, רק על ידי הלימוד. כי הלימוד מסביר לאדם איפה הבורא נסתר, איך הוא יכול לזהות אותו, איך הוא יכול להתחיל להרגיש את הבורא, שהבורא נותן והוא מקבל, האם הוא רוצה לתת, או לא. הלימוד מבאר ומברר את הקשרים האלו שעכשיו הם נסתרים. ואז אתה נכנס לאותו דו-שיח עם הבורא, כמו עם בעל הבית. איש לא אומר לך לעשות פעולות כלשהן שהן דמיוניות, או לעשות פעולות בידיים וברגליים, שאין להן שום קשר עם הבורא. כל הקשר עם הבורא, הוא כמו שאתה נמצא אצל מישהו כאורח.

ב"פתיחה לחוכמת הקבלה" (אות ט"ו) מסביר בעל הסולם אילו יחסים יש בינינו ובין הבורא. כדאי לנו לקרוא זאת שוב, כי בכל זאת מדובר במילים של מי שנמצא בהשגה מלאה, ובאותם יחסים גלויים. "ואסביר לך במשל מהויות בחיי העולם דהאי עלמא, כי מטבע האדם לחבב ולהוקיר מדת ההשפעה, ומאוס ושפל בעיניו מדת הקבלה מחברו." זה בטבע שלנו. למה? כי אנחנו אגואיסטים, אנחנו מתביישים, אנחנו לא רוצים להרגיש את עצמנו פחותים מבעל הבית.

"ולפיכך הבא לבית חברו והוא מבקשו שיאכל אצלו, הרי אפילו בעת שהוא רעב ביותר יסרב לאכול, כי נבזה ושפל בעיניו להיות מקבל מתנה מחברו, אכן בעת שחברו מרבה להפציר בו בשיעור מספיק, מה זה שיעור מספיק? , "עד שיהיה גלוי לו לעינים, שיעשה לחברו טובה גדולה עם אכילתו זו, הנה אז מתרצה ואוכל אצלו, כי כבר אינו מרגיש את עצמו למקבל מתנה, ואת חברו להמשפיע, אלא להיפך, כי הוא המשפיע ועושה טובה לחברו ע"י קבלתו ממנו את הטובה הזאת." אז מה חסר לנו? לא חסר לנו דבר בעולמנו.

בספר "שמעתי", בו מדובר על הנשמה, יש מאמר בעניין "סיבת הכבדות" בהתקשרות עם הבורא. (מאמר ד, "מהו סיבת הכבידות, שהאדם מרגיש בבטול לה', בעבודה"). במאמר זה כתוב: "צריכים לדעת, כי סיבת הכבידות, שמרגישים בזמן שהאדם רוצה לעבוד בביטול עצמותו לה', ולא לדאוג לתועלת עצמו," היא שהאדם לא מרגיש, לא רואה עם מי הוא נקשר, ולא מרגיש את מציאות הבורא. "זאת אומרת, שהוא לא רואה אל מי הוא מתבטל, היינו שאינו מרגיש את מציאות ה'. זה גורם לו הכבידות."

"מה שאם כן, בזמן שהוא מתחיל להרגיש את מציאות ה', תיכף נפשו כוסף להבטל ולהתחבר להשורש, ולהכלל בו", ואז מתחיל להיות כל הקשר הזה ביניהם.

אז לא חסר דבר בעולמנו, מלבד גילוי הבורא. תארו לעצמכם, אם הייתם יודעים מי משפיע, מי מסובב הכל, מי משגיח, מי מנהיג, עד כמה הכל היה אז פשוט וברור. לזה אנחנו רוצים להגיע, על ידי הלימוד שלנו.

כשאני מוזמן לארוחת ערב, אני לא מתווכח עם בעל הבית, וכדי לצאת לידי חובה, בסוף הארוחה אני אומר לו "תודה". איך אתה מתאר מבחינה קבלית את התהליך של התודה שבסוף, על כך שאכלתי?

בחוכמת הקבלה לא מדובר על תופעות פסיכולוגיות בין אנשים בעולמנו. בעולם שלנו אנחנו מרגישים את עצמנו שווים. לא אחד נותן לאחר, אלא האחר מחזיר, וזה עובר דרך כל מיני ערוצים אחרים, של קירבה וידידות.

אבל ברגע שאתה מתחיל להרגיש, שמישהו ללא שום קשר אליך נותן לך, אז ללא ספק אתה מתחיל להרגיש בושה, כי אתה אגואיסט. זה כל החומר שלנו. ואדם, אם הוא אדם, חייב להרגיש את עצמו מושפל. בהמות, חיות ויצורים אחרים, לא מרגישים זאת, כיוון שחסרה בהם הבחינה האחרונה של ההתפתחות. יש להם התפתחות, לא בארבע אותיות י', ה', ו', ה', אלא בשלוש אותיות, ללא האות האחרונה.

הדומם, הוא כנגד האות י'. הצומח כנגד האות ה' הראשונה, כנגד עולם הבריאה. והחי כנגד האות ו', כנגד עולם היצירה. ורק האדם הוא כנגד העולם האחרון, עולם העשיה. לכן הרצון לקבל אצלנו הוא כל כך מפותח וכל כך אגואיסטי, לעומת יתר היצורים. לכן רק אנחנו מתביישים ומסמיקים, אצלנו זה נהוג, ולא אצל אחרים. לכן אם היית מרגיש שהוא ממש הנותן, ואתה ממש המקבל, לא היית יכול לסבול זאת. זה הטבע.

איך אנחנו יכולים להשתוות לבורא, אם אנחנו תלויים בנתינה שלו בשביל לתת?

זוהי שאלה שלא כדאי לתת עליה תשובה בשלב זה של הלימוד, כיוון שהתשובה רק תבלבל אתכם. השיעורים האלה נמצאים באינטרנט. כדאי לעבור עליהם שוב, אלה דברים חשובים מאוד. תוך עשרה עד עשרים שיעורים, אתם תדעו סך הכל מה קורה לכם בעולם הזה, ולמה זה קורה.

כי אנחנו נתקלים בכל מיני מצבים, אנחנו לא יודעים מה קורה, מה הסיבה, לאיזו מטרה. ובשיעורים אלה מוסברים היסודות, אתם תתחילו לזהות, למה זה מסתובב כך? מה הטבע שלנו? למה אנחנו כל כך קשורים לאנשים האלו, ונדחים מהם, ומה קורה בכלל בכל העולם. כדאי מאוד להקדיש קצת תשומת לב לחומר ההתחלתי הזה.

לפי חוכמת הקבלה הבורא או "בעל הבית" מציע לי כל טוּב. אבל יש לפעמים צרות בחיים, ש"בעל הבית" מציע משהו שאני לא רוצה. האם עליי להעמיד פנים, ולקבל את מה שאני לא רוצה, כדי לעשות לו טוב?

אתה אומר, לפעמים יש צרות בחיים. למעשה כל החיים הם צרה אחת גדולה, ואין בעל הבית שרוצה להָנות לי ולהביא לי כיבוד יפה. זה צריך להיות ברור לנו, אל לנו להשלות את עצמנו. הקבלה מדברת על האמת ולא צובעת את הכול במילים יפות כמו שהדת רגילה לעשות.

אנחנו מדברים על האמת. אנחנו נמצאים בעולם שכולו רע. אנחנו צריכים לבדוק למה רע לנו. האם יש מישהו שמסובב לנו את הרע, ובאיזו צורה זה מגיע אלינו, למה זה כך מגיע, ומאיזו סיבה, לֵמַה זה צריך להוביל אותי? אם אבין את כל השאלות האלו, וגם אמצא עליהן תשובות, כבר אמצא איזו דרך בחיים שלי לכוון את החיים נכון.

כאשר חוכמת הקבלה מספרת על התענוגים שמגיעים אליי מבעל הבית, היא לא מספרת עלי, היא לא מספרת עלינו בעולם הזה, על כך שאנחנו נמצאים מול התענוגים וצריכים בצורה כלשהי להימנע מהם. אילו תענוגים יש לפנַי?! על "תענוגים" כאלה אנו אומרים, "בלי טובות". עדיף שלא יהיו מכות, לתענוגים אני כבר לא מצפה.

אנחנו נמצאים כל הזמן בלחץ של כוחות שליליים, כל הייסורים שאנחנו מרגישים מחייבים אותנו לגלות תחילה את בעל הבית. לא את התענוגים ממנו, אלא לגלות אותו. כיוון שאם לא נגַלה אותו, אנחנו כל הזמן נחיה יותר ויותר רע, נרגיש יותר ויותר גרוע.

כמו אדם הראשון, אחרי הקלעים, כאילו דרך הנחש, אותו בעל הבית משפיע אלינו בצורה ישירה תענוגים, ומשפיע עלינו בצורה עקיפה ייסורים (ראו שרטוט 11). ואין לנו מה לעשות, בזה הוא מחייב אותנו לאט לאט להתחיל לשאול "למה הייסורים האלה?", "למה אני סובל?" (ראו שרטוט 11).

אז אם אני רוצה או לא, אני מתחיל לחפש את מקור הייסורים. ומקור הייסורים מביא אותי לחיפוש הבורא, כי ממנו זה מגיע. בינתיים לא מדובר על התענוגים. כשאני מתחיל להבין שהייסורים האלה הם ייסורים מטרתיים, שהם דוחפים אותי להכיר את בעל הבית, אז אני כבר מתחיל לחפש אותו במודע, כך למשל, אני מגיע לכתבי הקבלה (ראו שרטוט 11).

שרטוט 11

למה מגיעים היום לחוכמת הקבלה? כי כל הייסורים האלו, שדוחפים אותנו מאחור, וכל התענוגים שאנחנו לא מרגישים, אבל עומדים לפנינו מקדימה ומושכים אותנו, אנחנו לא יודעים לאן, אבל סך הכול אנחנו נמצאים בין שניהם, והם מכָוְונים אותנו למצב שאנחנו פתאום אומרים, "יש כאן שיטה, שנקראת חוכמת הקבלה". ומגלים אותה בחוש.

קשה להאמין אילו תלמידים לומדים איתנו, בקצה העולם, רחוקים כל כך מהכול. גם כאלו שאינם יהודים. איך הגיעו? "לפי הריח", אם אפשר לומר כך. כי ברוחניות אין מרחק, יש פוטנציאל רוחני, בין בעל הבית לייסורים, בין התענוגים לייסורים. זהו הפוטנציאל הרוחני שמכוון את האדם. הוא לא יודע איך ופתאום הוא מוצא.

כך מוצאים את השיטה, שעל ידה אפשר לגלות את בעל הבית. כאשר אדם מתחיל לגלות את בעל הבית,במידה שהוא מתחיל לגלות אותו, הוא נכנס כבר לאזור של תענוגים שהוא מקבל ממנו. אבל זה מגיע בשלבים. כאשר אנחנו מתחילים להכיר את בעל הבית אנחנו עוברים ארבעה שלבים, שנקראים "זדונות", "שגגות", "שכר ועונש" ו"אהבה". (ראו שרטוט 12)

עד שמכירים, עד שמבינים, עד שלומדים את כל המערכת יחסים איתו, ורק בשלב האחרון אנחנו מגיעים למצב ש"אני הוא, והוא לי".

שרטוט 12

האם להתייחס לייסורים כאילו אני עובר "סדרת חינוך" ?

כן, אבל "סידרת החינוך" הזאת היא כמו שאנחנו נוהגים עם ילד רע, שמענישים אותו עד שהוא מסכים לעשות מה שצריך. אבל ברגע שיש לאדם הזדמנות, אפשרות, והוא מגיע למצב שיש לו שיטה, חוכמת הקבלה – מרגע זה והלאה הוא יכול להתפתח רק בטוב. מרגע זה והלאה הוא יכול לעשות את החיים שלו טובים.

יהיו לו ייסורים, אבל לא ייסורים שדוחפים אותו מאחור, אלא ייסורים שהוא נמשך קדימה. הם נקראים "ייסורי אהבה", כמו אדם שאוהב מישהי ונמשך אליה. בינתיים הוא סובל, הוא עוד לא הגיע להתחבק ולהתקשר עימה, אבל אלו כבר ייסורים מתוקים. ניתן להחליף את הייסורים האלו שיש לנו בחיים, הייסורים מכל מיני מערכות החיים, לייסורי אהבה.

אבל זה רק אחרי שמתחיל להתגלות לאדם לאט לאט הכוח העליון הזה באמצעות חוכמת הקבלה.

למה לא נבראה מציאות אחרת

אם הבורא הוא כל יכול, למה אי אפשר היה ליצור משחק אחר, הרבה יותר פשוט?

תביא משחקים כאלו, אנחנו נמכור אותם. אתה אומר, למה הבורא לא היה יכול לברוא משחק אחר, משחק ללא ייסורים. ליהנות בלי הקדם הייסורים. אם תביא כזה משחק, לבטח נמכור אותו.

לא ניתן לעשות זאת כיוון שהייסורים שאתה מרגיש זה אותו עומק הרצון לקבל, מידת הרעב שלך לפני קבלת התענוג. איך אתה יכול ליהנות, אם לא תהיה רעב קודם? אם אתה לא מתבייש, איך אתה יכול להגיע למצב, שתבנה כלפי הנותן את הרגשת הנתינה, כוונת הנתינה? אתה חייב להרגיש את הדברים כנגדם, ומהם לבנות את היחס.

מדוע הבורא לא יצר מציאות אחרת לגמרי. הוא היה יכול ליצור עולם אחר לגמרי. לֵמַה הוא צריך את כל זה?

זו שאלה ששואלים כל הפילוסופים, אפשר לדבר על זה שעות. אסביר את הפיתרון הפשוט ביותר, למרות שיש בזה המון עמקות.

יש בורא ויש נברא. הנברא צריך להיות שונה מהבורא, מחוץ לבורא - בֵמַה הוא יהיה מחוץ לו, בֵמַה הוא יהיה שונה? הבורא הוא השלם, הנותן, יש לו הכול. אם אתה רוצה להיות מחוץ לו, אז אתה חייב להיות במשהו ההפך ממה שיש לו. וזה מה שקורה. אתה חייב להיות המקבל, הבלתי שלם, בצורה ההפוכה מהבורא.

אז הבורא לוקח את עצמו ובהעתקה, בהטבעה בחומר של רצון לקבל, עושה את ההטבעה שלו. וזה נקרא שהבורא בנה נברא. הבורא הוא הנותן, השלם, המבין, כל מה שרק אפשר לומר. ברצון לקבל הוא בנה את ההפך. עכשיו הנברא הוא כאורח רעב שאין לו כלום, והבורא הוא כבעל הבית שיש לו הכל. הבורא יכול סתם למלא את האורח, אבל האורח יישאר אורח. הוא רוצה שהאורח יהיה כמוהו. בספר "הקוסם" כתוב, שהבורא רוצה שיהיה לו מישהו שיבין, שיכיר, שיהיה כמוהו. למה? מאותו העיקרון, ששַלם ונותן לא יכול לבנות משהו פחות מעצמו. כי זה פגם, הוא לא מסוגל. מטבע השלימות, שלא יכול להוליד משהו בלתי שלם.

לכן הנברא חייב להיות בדרגה של הבורא. לכן הבורא עושה בדיוק הטבעה כנגדו, ומביא את הנברא לצורה כמוהו, על ידי השפעה הדדית. הנברא אז מקבל בכוונה להשפיע לבורא תענוג, ובזה הוא נעשה בדיוק כמו הבורא. לכן כל השיטה הזאת נקראת "חוכמת הקבלה".

להרגיש את הבורא כמו חבר

איך נכיר את הבורא כדי להידמות לו, איך נדע מהו?

יושבים עם הספר שנקרא "קבלה למתחיל" וקוראים, לומדים יחד. אחרי זמן מה האדם מתחיל להרגיש שיש מולו בעל בית. ואז הכול מתבהר, "גילוי הבורא לנבראיו" מה שנקרא. בלי זה אי אפשר להתחיל לסדר יחסים. אף אחד לא אומר לחיות בעולם הדמיון, או "להאמין". זו "חוכמת הקבלה", ומה שאנחנו רוצים לעשות זה "להשיג", "להשיג" את הבורא. זה נקרא "דע את ה' אלוהיך ועבדהו".

זאת אומרת, תראה מה שהוא, מי שהוא, תרגיש אותו בדיוק, כמו קרוב, כותב בעל הסולם, כמו חבר, בצורת השגה כלשהי. זה חייב להיות כמו שאנחנו מרגישים, כמו שאדם נמצא אצל מישהו בתור אורח. בצורה כזאת אדם מרגיש אותו, ואפילו עוד יותר קרוב אליו. ואז היחסים האלו שעליהם אנחנו מדברים, מתפתחים מאליהם, מתוך המעמד עצמו.

המאור שבה מחזירו למוטב

(הקדמה לתע"ס אות קנ"ה)

הקבלה מיועדת לכל אדם, בלי שום קשר לרמת המשכל שלו? אמרת שמספיק שאדם יקרא וילמד בספר, כדי שיהיה לו קשר עם הבורא. אני נוהג מספר פעמים בלילה לצפות בתוכנית שלך. אני לא מבין דבר מ"תלמוד עשר הספירות" או מ"שמעתי". אני לא מבין מה שאתה מסביר. אז יכול להיות לי קשר, גם אם אקרא ולא אבין דבר?

ב"הקדמה לתלמוד עשר הספירות", באות קנ"ה, שואל בעל הסולם: "ולפי"ז, יש לשאול, א"כ, למה זה חייבו המקובלים לכל איש",לכל איש ואישה. "ללמוד חוכמת הקבלה, אמנם יש בזה דבר גדול, וראוי לפרסמו, כי יש סגולה נפלאה לאין ערוך, לעוסקים בחוכמת הקבלה, ואע"פ שאינם מבינים מה שלומדים, אלא מתוך החשק והרצון החזק," רצון חייב להיות, צריכה להתעורר נקודה שבלב, "להבין מה שלומדים," רק זה מספיק כדילעורר "מעוררים עליהם את האורות המקיפים את נשמתם."

זה נשמע משהו גדול "אורות", "המקיפים", "נשמות". אז הוא מסביר: "פירוש, כי כל אדם מישראל, מובטח בסופו, שישיג כל ההשגות הנפלאות, אשר חשב השי"ת במחשבת הבריאה להנות לכל נברא. אלא מי שלא זכה בגלגול זה, יזכה בגלגול הבא."אבל אנחנו נזכה, בגלגול הזה בטוח. "עד שיזכה להשלים מחשבתו ית' שחשב עליו, כמ"ש בזוהר, כנודע." זאת אומרת להגיע לאותו מצב שבו "אני לך ואתה לי" ושנינו שווים, ממש באותה רמה נצחית, שלימה.

"והנה כל עוד שלא זכה האדם לשלימותו," להגיע למצב הזה, "נבחנים לו אותם האורות",שהבורא נותן לו תענוגים, "עתידים להגיע אליו, בבחינת אורות מקיפים," מה זאת אומרת? "שמשמעותם היא, שעומדים מוכנים בעדו," מוכנים בעד האדם "אלא שהמה מחכים לאדם, שיזכה את כלי הקבלה שלו," עד שאדם יזכך את הכלים דקבלה שלו,עד שיתחיל כמו האורח להגיע חזרה לבעל הבית, שיהיה מוכן לקבל ממנו כדי להָנות לו בחזרה.

"ואז יתלבשו האורות האלו בכלים המוכשרים. ולפיכך, גם בשעה שחסרו לו הכלים," שחסרות לאדם הכוונות האלו, "הנה, בשעה שהאדם עוסק בחוכמה הזאת" בחוכמת הקבלה "ומזכיר את השמות של האורות והכלים," שלא מבין בזה כלום, כמו שאתם לא מבינים, אלא "שיש להם מבחינת נשמתו שייכות אליו" כי מדובר בכל זאת על נשמת האדם. זה שאדם לא יודע ולא מבין את המבנה שלו המורכב מספירות ומכלים, זה מילא, אבל על זה מדובר.והאורות האלו שנמצאים סביב האדם, "הנה הם תיכף מאירים עליו, בשיעור מסויים," מאירים מרחוק, בלי התלבשות בתוך הנשמה, "אלא שהם מאירים לו בלי התלבשות בפנימיות נשמתו, מטעם שחסרים" עדיין כוונות , היינו "הכלים המוכשרים לקבלתם, כאמור."

"אמנם ההארה שמקבל פעם אחר פעם," מטפטפת, מאירה מרחוק. כל הארה קטנה שהוא מקבל, נקראת "המאור המחזיר למוטב" וסך הכול המאור, האור המקיף סביב הנשמה, נקרא "תורה". "המאור המחזיר למוטב", שמתקן את האדם, מתקן את הרצונות שלו, שיהיו בכוונה להשפיע חזרה לבורא, שזה נקרא ש"עושה מצווה". ואז נעשה האדם מוכשר גם כן להשפיע ולהגיע לשלמותו.

" אמנם ההארה שמקבל פעם אחר פעם בעת העסק, מושכים עליו חן ממרומים, ומשפיעים בו שפע של קדושה וטהרה, שהמה מקרבים את האדם מאד, שיגיע לשלימותו." זה הכול.

אז לא חשוב כמה שלומדים. מי כן מבין? בסוף כשמגיעים, אז מתחילים להבין, אבל כל הדרך היא דרך שבה רוכשים עוד קצת הבנה, עוד קצת הבנה, עוד קצת הבנה. אבל באמת, כל הזמן קיימים האורות המקיפים האלו שמגיעים מלמעלה, ועל ידם אנחנו מתקנים את עצמנו.

אז אם מזדמן לשמוע, כדאי לשמוע. היום דרך המערכת שלנו, יש יותר ממיליון אנשים שלומדים. מי פחות מי יותר. אין צורך לקום בשלוש בלילה על מנת ללמוד. אפשר לקחת לאחר מכן את שיעור הבוקר, שלמדנו. כל מערך השיעורים שלנו נמצא בארכיון, בווידיאו ובאודיו.

אז יש לכולם אפשרות. למי שיש בעיה ללמוד, להתקשר לחומר, אנחנו מוכנים לעזור בזה ממש מכל הלב, זו המטרה שלנו.

בית "קבלה לעם"

פתיחה לחוכמת הקבלה

שיחה מתאריך 05.12.06

על הספר "מגדל בבל הקומה האחרונה"

הספר "מגדל בבל, הקומה האחרונה" נולד כתוצאה מהשתתפותי במשך מספר שנים בועידות של "מועצת החוכמה העולמית", WWC World Wisdom Council"". הועידות התקיימו בארוסה שבשוויץ, בדיסלדורף שבגרמניה, בטוקיו, בטורונטו, בבודפשט, וגם בארץ.

כתוצאה מזה, ובשיתוף עם הראש הארגון, ארווין לאסלו, פרופסור ופילוסוף ידוע, פעיל בינלאומי וחבר מאוד טוב שלנו שהיה מועמד לפרס נובל, נכתב הספר. למעשה ארווין לאסלו, כסמכות בנושא זה, כתב כשליש מהספר על המשבר העולמי הנוכחי. מפני שהוא משתתף גם בועדות באו"ם, וְועדות בינלאומיות, יש לו נתונים, וידיעה בזה, אפילו שלא מפרסמים את הנתונים לקהל.

החלק השני של הספר זו התשובה שלי למשבר ולמעשה לא שלי אלא זה מה שחוכמת הקבלה אומרת על כל התהליך שאנחנו צריכים לעבור. שכל התהליך אכן נגמר במשבר, כמו זה המתרחש בעולם עכשיו. זהו משבר מטרתי, שכך אנחנו צריכים להגיע אליו, כדי לראות שהעולם שלנו לא יכול להתקיים עם האגו המתגבר, ואנחנו צריכים למצוא לזה פתרון. והפתרון הטבעי הוא, שכל התהליך הזה צריך להביא אותנו להחלטה, שיש עוד מימד אחר לקיום מעל המימד שלנו, ולשם אנחנו צריכים להגיע.

החלק השלישי של הספר הוא, תפקידה של ישראל בכל התהליך הזה. שאנחנו צריכים להוביל בתהליך הזה, שהוא כבר מראש כך מסודר. ואנחנו כעם הנבחר חייבים לבצע זאת, קודם כל בעצמנו, ואחר כך להיות כ"אור לגויים".

הספר הוא די אינפורמטיבי, ואני ממליץ לקרוא אותו. הוא קל מאוד, כמעט ואין בו קבלה, זאת אומרת, אין זו לשון קבלית, אלא לשון מודרנית מאוד, קלה, ומאוד מומלץ לכולם.

על ארבע ההקדמות לספר הזוהר

היום נדבר על ירידת הנשמות. אנחנו לומדים תמיד חלקים קטנים, וכל הזמן אני מוגבל בהסבר שלי, כי כל פעם באים אנשים חדשים וכדי שגם להם יהיה מעניין והם יוכלו להבין את השיעור, אני צריך לסיים את השיעור במשהו ולהתחיל את השיעור החדש בצורה שיהיה מובן גם למתחילים.

היום נלמד על המאמר "פתיחה לחוכמת הקבלה", שכשמו כן הוא פתיחה לחוכמת הקבלה.

בחוכמת הקבלה יש שני חלקים. חלק אחד שמדבר על מבנה העולמות והנשמות מחוץ לאדם. והחלק השני הוא איך האדם מפַתח את הנשמה שלו. אדם שנמצא בעולם הזה עדיין לא מרגיש שיש לו את החלק השני הזה, הוא מתחיל לקבל התעוררות כלשהי ונמשך למשהו לא ידוע. החלק הבלתי ידוע שבו, שנקרא "נקודה שבלב", מביא אותו לאיזה מקום, לקבוצה, לספרים, למישהו שמתחיל להסביר לו. כך הוא נע בתוך השדה הרוחני הזה, בתוך העולם שלנו, ומגיע למצב, למקום, שבו הוא יכול לפתח את הנקודה שבלב ולהגיע להתפתחותה עד שהיא מקבלת איזה נפח ובתוך הנפח הזה הוא מתחיל להרגיש עולם רוחני בנוסף לעולם הזה. החלק השני הזה נקרא "העבודה הפנימית" של האדם.

כל ספרי הקבלה נכתבו כמובן רק לצורך זה, היינו שהאדם יוכל לפי החיסרון שמתעורר בו להרגיש את העולם הרוחני. ודאי שמדַובר על אדם שיש לו חיסרון. אם אין לו חיסרון אז הספרים האלה ממש לא מושכים אותו והוא נשאר מחוץ ללימוד חוכמת הקבלה. אבל אם הוא נמשך, אז כל ספרי הקבלה הם כדי לפתח בו את החיסרון הזה יותר ויותר. עד שיהיה חיסרון גדול עד כדי כך, שיוכל להרגיש את העולם הרוחני.

כדי להביא לאדם את כל חוכמת הקבלה, כתב בעל הסולם ארבע הקדמות. אחת ההקדמות היא "מבוא לספר הזוהר", שבו מדובר על תפיסת המציאות. לפי תפיסת המציאות על פי חוכמת הקבלה כל המציאות שאנחנו מרגישים, היא מציאות שמצטיירת אצלנו, בתוכנו, ותו לאו. ואם אנחנו רוצים להרגיש מציאות אחרת, אנחנו צריכים לשנות את התכונות שלנו. לזה מיועדים כל ספרי הקבלה. אם נוכל לשנות את התכונות שלנו לתכונות רוחניות, אז נרגיש את העולם הרוחני. אם אנחנו לא נשנה את תכונותינו, נשאר בתוך הטבע שלנו, בעולם הגשמי. ועל זה בעצם כתוב ב"מבוא לספר הזוהר".

מלבד "מבוא לספר הזוהר" יש "הקדמה לספר הזוהר", שבקרוב נלמד לפחות חלק ממנה, במיוחד החלק ששייך למתחילים. הקדמה נוספת היא "פתיחה לפירוש הסולם", ועוד הקדמה היא "פתיחה לחוכמת הקבלה". אלה ארבע ההקדמות ל"ספר הזוהר". לפני שמתחילים את "ספר הזוהר", חייבים לעבור את ההקדמות האלו.

היום נעבור על הסעיפים הראשונים של "פתיחה לחוכמת הקבלה" ונשתדל להבין מהחלק הזה, מה נקרא "רוחניות" ומה נקרא "גשמיות", זה לעומת זה. מה הגֶדֶר והקשר ביניהם, איך אנחנו מבדילים בין זה לזה ועוברים מהחלק הגשמי לחלק הרוחני.

בחלק השני של השיעור, נלמד מאמר קטן, שמדבר על העבודה הפנימית של האדם. זאת אומרת, איך הוא צריך לכוון את עצמו כדי לרכז את תשומת הלב ואת כל החושים שלו, כדי לחדור דרך החומר לעולם הרוחני לכוחות הרוחניים, להרגיש אותם דרך החומר שלנו. כך בעצם אנחנו לומדים בשיעורי הבוקר שלנו, כך למדתי גם אני אצל הרב שלי, הרב"ש. למעשה זהו סדר הלימוד בחוכמת הקבלה: חלק שמדבר על החוכמה וחלק על העבודה הפנימית שלנו.

פתיחה לחוכמת הקבלה

אות א

"רבי חנניא בן עקשיא" חכם גדול, שחי לפני כאלפיים שנה " אומר: רצה הקב"ה לזכות את ישראל לפיכך הרבה להם תורה ומצות שנאמר ה' חפץ למען צדקו יגדיל תורה ויאדיר, (מכות כ"ג ע"ב)."

יש לנו עביות וכדי לזַכּות אותנו, לנקות אותנו, הבורא נתן לנו אמצעי שנקרא "תורה ומצות". לא "תורה ומצוות" שאנחנו מכירים מהחיים שלנו. כל ההגדרות בחוכמת הקבלה שונות לגמרי מאלו שאנחנו מכירים.

יש בנו תרי"ג רצונות אגואיסטיים ואת הכיוון שלהם אנחנו צריכים להפוך משימוש לעצמי לשימוש לטובת הזולת, לנתינה. ברגע שאני יוצא מעצמי, זאת אומרת, במקום לדאוג לעצמי, אני מתחיל לדאוג למה שמחוּצָה לי, אני מתחיל להרגיש מציאות אחרת, עולם רוחני.

יש בנו סך הכול שתי יכולות לקלוט את המציאות. יש מציאות שאנו קולטים מתוך שאנחנו מושכים לעצמנו. זו הצורה הטבעית שלנו, מה שנקרא הקיום שלנו כאן "בעולם הזה". ויש מציאות שאנחנו קולטים מתוך שאנחנו רוצים לצאת מעצמנו, החוצה. כל הצרות, כל הייסורים שאנחנו מרגישים, הם דווקא כדי לדחוף אותנו לקליטת המציאות מחוץ לנו, שנרצה לצאת מעצמנו, כי בתוכנו אנחנו מרגישים בעיות הולכות וגוברות, חוסר אונים וחוסר מילוי.

את המציאות שאני מרגיש בגישה של "ממני החוצה", אני מרגיש כמציאות רוחנית. זה ההבדל. והשינוי מ"לעצמי" אל "מחוּץ לי", נקרא "לעבור מחסום". השינוי הזה נעשה רק על ידי כוח מיוחד, שמגיע אלינו מאותה המציאות החיצונה. למשוך את הכוח הזה שיפעל עלינו ויעשה בנו את השינוי הזה, את ההיפוך הזה בקליטת המציאות, אנחנו יכולים על ידי הכוח העליון שנקרא "המאור המחזיר למוטב" או "תורה" או "אור".

לכן בעל הסולם אומר "רצה" הבורא "הקב"ה לזכות את ישראל", זאת אומרת, לנקות אותנו מהאגו שלנו, שנהפוֹך הוא - שקליטת המציאות תהיה לא במשיכה אלא בנתינה, "לפיכך הרבה להם", היינו נתן להם, "תורה ומצות", "מצווה" נקרא שאני מתקן כל רצון מתרי"ג הרצונות שלי, בכוונה על מנת לתת, להשפיע.

"ונודעשזכות הוא מלשון הזדככות, והוא ע"ד שאמרו ז"ל לא נתנו מצות אלא לצרף בהן את ישראל (מדרש רבה בראשית פרשה מ"ד פסקה א')". "לצרף" זאת אומרת, לנקות. "ויש להביןענין הזכות הזה, שאנו משיגין ע"י תורה ומצות, וכן מהי העביות שבנו שאנו צריכים לזכותה ע"י תורה ומצות."

בעל הסולם אומר שבכל המציאות נברא רק דבר אחד - והוא רצון לקבל. הרצון לקבל נברא ב-ד' שלבים. נחזור שוב על ארבעת שלבי התפתחות הרצון, כי לא ניתן לעבור לשום הסבר אחר, אלא מתוך שנלְמָד את ד' השלבים.

בשלב הראשון יש בורא או אור שנקרא "המשפיע". הבורא רוצה לברוא את הרצון לקבל כדי למלא אותו. לכן נברא רצון לקבל. המשפיע, הבורא, נקרא גם "שורש" או "כתר" והרצון שנברא נקרא "בחינה א'" או "חוכמה" והוא רצון ליהנות, רצון לקבל. בדיוק כמו שהבורא רוצה לתת, בדיוק באותו כוח, באותו רצון, באותה איכות וכמות, הרצון הזה רוצה לקבל (ראו שרטוט 1).

שרטוט 1

כשהרצון לקבל מקבל את מה שהבורא רוצה לתת לו ונהנה מזה, הוא מתחיל להרגיש בתוך הרצון את הנותן כהרגשה נוספת בתוך התענוג. אלא שהרגשת הנותן מקלקלת לו את התענוג ומגלה בו יחס למישהו שנותן לו. הוא מרגיש את הנותן ומתוך זה מתחיל להרגיש, שהוא לא רוצה לקבל. בחצי השני של הרצון שלו כבר מתחיל להיות לו יחס מיוחד לנותן. לכן נבנה רצון אחר, שנקרא "רצון להשפיע", "בחינה ב'" או "בינה" - רצון לתת, להיות כמו הנותן לו (ראו שרטוט 2). זאת אומרת, בחינה ב' דומה לשורש, לבורא (ראו שרטוט 2), כך נעשה בה בהכרח, מפני שהמשפיע משפיע ונותן את ההרגשה שלו, "אני נותן לך".

שרטוט 2

כך אנחנו מרגישים גם בעולם שלנו, בחיים שלנו: אם יש לידנו, מישהו גדול יותר אנחנו נעשים דומים לו במידת מה אם אנחנו רוצים או לא. אנחנו מקבלים ממנו את ההתנהגות שלו, רוצים להידמות לו. זה הטבע. מפני שהבורא הוא הראשון והוא בונה אותנו, אז הוא מעביר לנו גם את הצורה הזאת.

לכן אם הרצון לקבל מרגיש את הנותן, הוא רוצה להיות בהכרח כנותן. לכן בחינה א' הופכת להיות לבחינה ב' ההפוכה מבחינה א'. אם בבחינה א' אני רוצה לקבל, הרי שבבחינה ב' אני בהכרח רוצה לתת, להשפיע. וכל זה, בגלל שבאור שבא אלי, יש גם תענוג וגם הרגשת נותן התענוג, שמישהו נותן.

בעולם שלנו ההרגשה שחוץ מהיותי מקבל יש גם מישהו שנותן, גורמת לבושה. ואת הבושה הזאת אני לא יכול לסבול. לכן אני דוחה את התענוג. אני רוצה להיות כמוהו, רק לא להרגיש את אי הנעימות. אני מתחיל להרגיש עד כמה שהוא שלם ועד כמה הוא נהנה שהוא נותן, וחושב למה שאני לא איהנה מזה שאני אתן?

קשה לנו לעכל את הדברים האלו מיד. אנחנו לא יכולים לדמיין לעצמנו עד כמה הנתינה היא למעלה מכל החסרונות, שאם אני נותן ונהנה אין לי שום הגבלות. זה מה שמרגיש ה"כלי" שמשפיע – הרי אנחנו מדברים על העולם הרוחני.

אבל כשבחינה ב' רוצה להשפיע, גם היא מגלה בחצי השני שלה שאין לה מה להשפיע. הבורא נותן. הבורא הוא האור, התענוג, משפיע התענוג, אבל הנברא שרוצה לקבל ואחר כך להידמות למשפיע - במה הוא יידַמה? הוא כמו ילד קטן שרוצה להידמות לגדול? באילו כוחות יעשה זאת? הוא מתחיל לחשוב "במה אני יכול להיות כמו המשפיע, באמת לתת", לא רק לרצות לתת, אלא לתת בפועל. הוא חושב איך להשפיע? איך אפשר לעשות זאת? (המחשבה הזו נולדה מבּינה, ולכן בינה נקראת "הבנה")

ואז הוא מגיע לפיתרון כלשהו. הוא אומר, "אם אקבל כדי להשפיע לנותן, אז אהיה כמו הנותן, שווה ממש לנותן, כי אקבל כדי לתת". הבחינה הזאת נקראת "בחינה ג'" של התפתחות הרצון (ראו שרטוט 3). הנברא התחיל מרצון לקבל פשוט, הפך לרצון להשפיע, ועכשיו הוא כבר מקבל כדי במשהו להשפיע. בחינה ג' נקראת "זעיר אנפין" או "תפארת". ("זעיר אנפין" זה "פנים קטנות" בארמית).

שרטוט 3

בבחינה ג' הנברא מקבל בכוונה לגרום לנותן תענוג. ומתוך שהוא עושה פעולה שבה הוא ממש דומה לנותן, הוא מתחיל להרגיש את עצמו כמו הנותן, כמה תענוגים יש לנותן שהוא נותן. אין לו שום חסרונות, אין לו שום הגבלות. יש לו נתינה, יש לו השפעה, יש לו תענוג בלתי מוגבל. ואת התענוג הבלתי מוגבל הזה, הנברא רוצה לקבל אותו וליהנות. זה "הרצון לקבל" (ראו שרטוט 4).

במה הרצון לקבל הזה, שנקרא "בחינה ד'" או "מלכות", שונה מהרצון שבבחינה א'? הרי רצון לקבל יש הן בבחינה א' והן בבחינה ד'. ההבדל גדול מאוד: בבחינה א' הרצון לקבל נולד בהכרח מהאור, ואילו בבחינה ד' הרצון לקבל בוחר בזה, הוא מרגיש שהוא בעצמו רוצה.

שרטוט 4

בנוסף לכך בבחינה א' הרצון לקבל הוא רצון רק לתענוג הקטן שמגיע אליו. מה שאין כן בבחינה ד' הרצון לקבל הוא רצון ליהנות מהמעמד של הנותן, מהמעמד של הבורא. הוא רוצה להיות כמו האור, כמו הבורא, כמו הנותן עצמו. זאת אומרת, ליהנות מהמעמד, מהנותן. להיות הנותן, וליהנות מהמעמד הזה.

לכן הרצון הזה הוא רצון גמור, רצון מהנברא עצמו ורצון ליהנות מהבורא. הוא נקרא "מלכות", כי הוא שולט ונקרא "נברא", כי הוא רצון גמור. לא יכול להיות שהאור יתפשט או איזו השפעה אחרת מלמעלה תתפשט ותעצור באמצע, אלא היא חייבת להתפשט דרך כל השלבים הללו. רק בשלב האחרון היא נעצרת ומורגשת בנברא.

לפעמים אנחנו מרגישים שבאה אלינו מחשבה כלשהי או רצון כלשהו. כשאנחנו מרגישים זאת, זה כבר בא אלינו אחרי כל ההתפתחות הקודמת. אנחנו רואים שהאדם מתפתח בהרבה שלבים. אי אפשר להגיד על טיפת זרע או על עובר קטן או אפילו על תינוק שהם אדם, אלא יש התפתחות הדרגתית עד שאנחנו אומרים, זה "אדם", יש בו משהו מעצמו – מגיל בר מצווה בערך.

כל ההתפתחות ההדרגתית מחויבת כדי להגיע לסוף, אבל אנחנו מתחשבים רק בצורה הסופית. לכן בעל הסולם מסביר באות ה' את כל שלבי התפתחות הרצון.

אות ה

"ואחריה באה בחינת ד'," הבחינה האחרונה, בחינה ד', שאותה ציירתי, "והוא כי גם הכלי דבחי"ג בסופו" -הרצון לקבל שנקרא "כלי", "התעורר להמשיך אור חוכמה במילואו כמו שהיה בבחי"א," כמו הרצון לקבל בבחינה א' רק עוד יותר, "ונמצא התעוררות הזו היא בחינת השתוקקות בשיעור הרצון לקבל שבבחי"א".

"ונוסף עליו", שבבחינה א' הוא רוצה רק תענוג ובבחינה ד' הוא רוצה בתוספת התענוג, ליהנות גם מהמעמד של הבורא. "כי עתה כבר נפרד מאור ההוא, כי עתה אין אור החוכמה מלובש בו אלא שמשתוקק אחריו, ע"כ נקבע צורת הרצון לקבל על כל שלימותו כי אחר התפשטות האור והסתלקותו משם, נקבע הכלי, כנ"ל, וכשיחזור אח"כ ויקבל בחזרה את האור, נמצא הכלי מוקדם להאור."

"וע"כ נבחנת בחינה ד' הזאת לגמר כלי. והיא נק' מלכות."

אות ו

"ואלו ד' ההבחנות" הבחינות "הנ"ל ה"ס עשר ספירות הנבחנות בכל נאצל וכל נברא". זאת אומרת, לא יכול להיות רצון, מחשבה או כל דבר אחר, שלא כולל עשר ספירות. למה עשר ולא חמש? בעל הסולם יסביר.

"הן בכלל כולו" של "ד' העולמות", זאת אומרת, כל המציאות נכללת מחמשת החלקים האלו, "והן בפרט קטן ביותר שבמציאות".אם נחלק את כל המציאות לחלקים קטנים, אנחנו יכולים תמיד לזהות בכל אחד - במחשבה, ברצון, בחומר, במה שלא יהיה, התפתחות של חמש הבחינות האלו. "ובחי"א, נקראת חוכמה, או עולם האצילות."

"ובחי"ב נק' בינה או עולם הבריאה. ובחי"ג נק' תפארת, או עולם היצירה. ובחי"ד נק' מלכות, או עולם העשיה." בחינה א' נקראת עולם האצילות, בחינה ב' עולם הבריאה, בחינה ג' נקראת תפארת או עולם היצירה ובחינה ד' נקראת מלכות או עולם העשייה. בחינת כתר נקראת "אדם קדמון" (ראו שרטוט 5).

בעל הסולם אומר שכל המציאות נחלקת לארבעה חלקים גדולים וגם בכל חלק יש ארבעה חלקים, ואם נחלק גם אותו עוד ועוד תמיד יהיו בו ארבעה חלקים. אם נצביע על משהו, על אטום קטן, על מחשבה, על כוח, על רצון, על כל מה שתגידו, חפץ קטן או גדול, בכל מקום שהוא נמצא, אם בעולם הגשמי, או בעולם הרוחני, תמיד בתוכו יהיו ארבעה חלקי התפתחות מהאור, שמגיע אליו.

שרטוט 5

כעת בעל הסולם ידבר על הנשמה, על התפתחות וירידת הנשמה. "ונבאר את הד' בחינות הנוהגות בכל נשמה, כי כשהנשמה נמשכת מא"ס ב"ה ובאה", היינו יורדת, "לעולם האצילות" (את עולם אדם קדמון ואת עולם אין סוף בעל הסולם מחשיב כאחד) "היא בחי"א של הנשמה." כי כל עולם האצילות הוא בחינה א'. "ושם עוד אינה נבחנת בשם הזה, כי השם נשמה יורה שיש בה איזה הפרש מהמאציל ב"ה," מהאור, "שע"י ההפרש הזה יצאה מבחינת א"ס ובאה לאיזה גילוי לרשות בפני עצמה".

הירידה מאין סוף לעולם האצילות, עדיין לא גורמת לנשמה להיות מנותקת מאין סוף, לכן היא עדיין לא נקראת "נשמה", כי היא לא נבדלת, היא עדיין לא ישות בפני עצמה. "וכל עוד שאין בה צורת כלי, אין מה שיפריד אותה מעצמותו ית'," מה זאת אומרת "אין בה צורת כלי"? שעדיין אין בה רצון בפני עצמו.

כל הרצון שיש בבחינה א' בא כתוצאה מהאור. האור ברא את הכלי, את הרצון, ולכן הרצון עדיין לא מורגש כקיים בפני עצמו, אלא כמו עובר. האם יש בו משהו משלו? לא.

"עד שתהיה ראויה להקרא בשם בפני עצמה. וכבר ידעת שבחי"א של הכלי אינה ניכרת כלל לכלי וכולה בטלה להאור, וז"ס הנאמר בעולם אצילות שכולו אלקיות גמור, בסוד איהו וחיוהי וגרמוהי חד בהון. ואפילו נשמות שאר בעלי החיים בהיותם עוברים את עולם אצילות נחשבים כעודם דבוקים בעצמותו ית'. "

לכן בבחינה א' הנשמה עדיין לא נקראת "נשמה", אלא נכללת באור (ראו שרטוט 6).

אות ז

"ובעולם הבריאה כבר שולטת בחינה הב' הנ"ל,דהיינו בחינת הכלי של הרצון להשפיע, וע"כ כשהנשמה משתלשלת ובאה לעולם הבריאה," דרך עולם האצילות היא יורדת לבריאה, "ומשגת בחינתהכלי ההוא אשר שם," זאת אומרת, רצון להשפיע, "אז" בבחינה ב'היא "נבחנת בשם נשמה".

איפה נשמה נקראת "נשמה"? בעולם הבריאה (ראו שרטוט 6). " דהיינו, שכבר יצאה ונתפרדה מבחינת עצמותו ית'" יוצאת ונפרדת מעצמותו,מהאור, "והיאעולה בשם בפני עצמה להקרא נשמה. אמנם כלי זה זך מאוד, להיותו בהשואת הצורה למאציל, וע"כ נחשבת לרוחניות גמורה."זאת אומרת, בבחינה ב' הנשמה עדיין מאוד רוחנית.

אות ח

"ובעולם היצירהכבר שולטת בחינה הג' הנ"ל," שהנשמה יורדת הלאה היא משיגהאת בחינה ג', זאת אומרת, מתעבה יותר, יורדת יותר מהאור, מתרחקת מהאור, "שהיא כלולה מצורת הרצון לקבל, וע"כ כשהנשמה משתלשלת ובאה לעולם היצירה ומשגת הכלי ההוא," שיש בבחינה ג'. כי הכלי הזה רוצה לקבל וגם לתת.

ואז יוצאת "מבחינתהרוחניותשל הנשמה," זאת אומרת, היא כבר לא נשמה, "ונקראת בשם רוח," פחות מנשמה (ראו שרטוט 6). "כיכאן הכלי שלו כבר מעורב בעביות מועטת, דהיינו מעט הרצון לקבל שיש בו. אמנם עדיין נבחנת לרוחני, כי אין שיעור עביות זאת מספקת להבדילו לגמרי מן עצמותו ית' להקרא בשם גוף עומד ברשות עצמו." בקיצור, זה כבר לא כל כך רוחני.

אות ט

"ובעולם עשיה" שבה נמצאת הנשמה, "כבר שולטת בחינה הד'," הרצון לקבל דבחינה ד', העבה מאוד, "שהיא גמרהכלישל הרצון לקבל הגדול, כנ"ל." הרצון הגדולביותר. "וע"כ משגת בחינת גוף נפרד ונבדל לגמרי מעצמותו ית',"

זאת אומרת, בבחינה ד' היא כבר נקראת "נפש", ונקראת גם "גוף" (ראו שרטוט 6), "העומד ברשות עצמו. והאור שבו נקרא נפש,המורה על אור בלי תנועה מעצמו."האור נקרא "נפש", והכלי נקרא "גוף". "ותדע שאין לך פרט קטן בהמציאות, שלא יהיה כלול מכל האבי"ע." אצילות, בריאה, יצירה, עשיה.

שרטוט 6

אות י

"והנך מוצא איך שהנפש הזאת",המצב שלנו, אנחנו (ראו שרטוט מס' 7), "שהוא אור החיים המלובש בהגוף, נמשכת יש מיש מעצמותו ית'", מהאור "ממש, ובעברה דרך ד' עולמות אבי"ע," מלמעלה למטה, "כן היא", הנשמה, "הולכת ומתרחקת מאור פניו ית', עד שבאה בכלי המיוחד לה, הנקראגוף"

בבחינה ד' יש אור וכלי, היינו רצון. ואם מדובר על הנשמות, אז האור שבבחינה ד' נקרא "נפש" והכלי נקרא "גוף". "ואז נבחן הכלי לגמר צורתו הרצוי." אמנם הכלי הזה, ה"גוף", הוא קטן, עכור מאוד ואגואיסטי, אבל בעל הסולם קורא לו "צורתו הרצוי". למה? כי הוא מנותק מהרוחניות, מנותק מהשפעת האור, ולכן הוא עצמאי.

"אמנם גם האור שבה נתמעט מאוד עד שאין ניכר בו עוד שורש מוצאו". הגוף והאור שבו, הנפש, מנותקים מרוחניות ולא מרגישים כלל שיש רוחניות. זה פירוש ש"לא ניכר בו עוד שורש מוצאו",כלומר מאיפה הוא בא.בעל הסולם אומר, שהמצב הזה הוא המצב הרצוי. למה? כי עכשיו הנברא עצמאי.

אנחנו מרגישים את עצמנו מנותקים מרוחניות וזה דווקא טוב, כי מהמצב הזה אנחנו יכולים לעלות בצורה עצמאית חזרה לאותו עולם אין סוף, להתקיים שם ולהיות שווים לגמרי לבורא, לנותן, בצורה נצחית ושלימה, לא כמו הרצון שנולד מהאור ואפילו לא מרגיש שהוא קיים בפני עצמו.

כשאנחנו נעלה חזרה דרך כל העולמות (ראו שרטוט 6), אז נעמוד כמו שאנחנו, בצורה עצמאית. ולכן בעל הסולם אומר: "עכ"ז ע"י העסק בתורה ומצותע"מ להשפיע נחת רוח ליוצרו," היינושהאדם מתקן את הרצון שלו שיעלה לדרגת האין סוף, אז האור שבתוך הרצון יגדל לאט לאט מנפש לרוח, לנשמה, ואחר כך לאור שנקרא "חיה" ול"יחידה" (ראו שרטוט 6).

האדם שעולה מלמטה למעלה בצורה רגשית, הבנתית, במודע, בגילוי, "הולך ומזכך את הכלי שלו הנקרא גוף, עד שנעשה ראוי לקבל את השפע הגדול בכל השיעור הכלול במחשבת הבריאה בעת שבראה" – את האור שנמצא בעולם אין סוף בכל שיעורו . "וזה שאמר ר' חנניא בן עקשיא רצה הקב"ה לזכות את ישראל" לעשות שיהיו זכים מהרצון האגואיסטי, "לפיכך הרבה להם תורה ומצוות." הבורא נתן לישראל אפשרות להיות עצמאיים, מנותקים מאין סוף, שבעצמם יוכלו לעלות חזרה.

זו צורת ההשתלשלות מלמעלה למטה בקיצור. יש כאן פרטים רבים, שעוד נלמד אותם אחר כך, העיקר הוא להבין את התמונה הכללית.

שרטוט 7

אות יא

"ועם זה תבין גדר האמתי להבחין בין רוחניות לגשמיות," על תיאטרון או תרבות אנחנו אומרים שהם רוחניים ועל אדם גס אנחנו אומרים שהוא גשמי, אבל מה הגדר האמתי להבחין בין רוחניות לגשמיות? אומר בעל הסולם, "כי כל שיש בו רצון לקבל מושלם בכל בחינותיו, שהוא בחי"ד, הוא נקרא גשמי והוא נמצא בפרטי כל המציאות הערוך לעינינו בעוה"ז." זאת אומרת, העולם הזה כולו גשמי. "וכל שהוא למעלה משיעור הגדול הזה של הרצון לקבל," למעלה מהעולם הזה, "נבחן בשם רוחניות, שהם העולמות אבי"ע" עולמות אצילות, בריאה, יצירה, עשיה, "הגבוהים מעוה"ז, הם וכל המציאות שבהם. ובזה תבין שכל ענין עליות וירידות" שיש לנשמות, "האמורות בעולמות העליונים אינן בבחינת מקום מדומה ח"ו, רק בענין" של "ד' הבחינות שברצון לקבל,".

זאת אומרת, עד כמה שאנחנו משנים את הרצון שלנו, עד כמה שאנחנו יכולים להפעיל אותו בכיווּן כלשהו, בהתאם לכך אנחנו יכולים לנוע בעולמות, מהעולם הזה עד עולם אין סוף. "כי כל הרחוק ביותר מבחי"ד נבחן למקום יותר גבוה, וכל המתקרב אל בחינה ד' נבחן למקום יותר תחתון."

לכן אנחנו יכולים לחלק את כל המציאות בצורה פשוטה מאוד לשניים:למטה גשמי, למעלה רוחני והגבול ביניהם נקרא "מחסום" (ראו שרטוט 8). מה ההבדל ביניהם? ההבדל פשוט: למטה זה רצון לקבל ולמעלה זה אותו רצון, אלא שהוא עובד בצורה של נתינה. לכן הוא נקרא "רצון לתת". זה אותו כלי, אותם הרצונות. אם אני משתמש בהם כדי למשוך מכל וכל לטובת עצמי, יש לי תפיסת מציאות שבה אני מרגיש את מה שנקרא "העולם הזה" (ראו שרטוט 8).

אם אני עובד עם הכלי שלי, עם הרצונות שלי, בכוונה להשפיע, אם אני רוצה לצאת מעצמי, גם אז אני מרגיש בתוך עצמי, אבל אני מרגיש כבר את העולם החיצון – את עולמות אבי"ע ואת אין סוף (ראו שרטוט 8). בעולם הגשמי אני מרגיש את עצמי, בכלי שלי, שזה גוף, שהוא חי ומת. בעולם הרוחני אני מרגיש את עצמי בכלי רוחני, שנקרא "כלי" שהוא נצחי. זו הרגשה שונה לגמרי, כי תפיסת המציאות שונה לגמרי. אני מרגיש עולם שונה, אחר. והכל תלוי רק באיך אני קולט את המציאות – בתוכי, או מחוץ לי. והשינוי בקליטה נקרא "זיכוך".

שרטוט 8

זה בעצם מה שבעל הסולם מספר לנו בתחילת המבוא הזה, שנקרא "פתיחה לחוכמת הקבלה". זה קשה להבנה, אך לאט לאט תבינו. לא נורא אם לא מבינים, זה טוב מאוד, זה בסדר. יש מי שמבין ומי שלא, יש מי שמבין מעט, זה לא חשוב. למען האמת, בחוכמת הקבלה יש מין סוד גדול מאוד ונעים: כמה שאנחנו מבינים, זה לא עוזר לנו כלום. "לא החכם לומד", ממש כך. כי סך הכל, ההתקדמות לא תלויה בכמה שנבין.

יש אדם שיוצא מהשיעור וזוכר הכל בעל פה. יש כאלה אנשים, שממש מצלמים את כל השיעור. ויש מי שאחרי כמה חודשים לא יודע על מה מדברים, מה מסַפרים. הוא בא, כי הוא מרגיש שמשהו קורה לו, אבל הוא לא יכול להגיד אפילו מה. ובאמת אי אפשר להגיד מי יתפתח, באיזו צורה ובאיזה קצב, כי הכל תלוי בכמה שאנחנו מושכים על עצמנו אורות ממצב יותר גבוה.

סך הכל מדובר על עלייה בעולמות, אנחנו נמצאים בעולם הזה ורוצים עכשיו להיכנס לעולמות עשיה, יצירה, בריאה, אצילות, א"ק ואין סוף. כשאנחנו לומדים, אנחנו נמצאים בעולם הזה, מעליו נמצא המחסום ולמעלה ממנו העולמות הרוחניים (ראו שרטוט 9). מה התועלת מהלימוד? איך נשמה עולה? עכשיו אני קיים בתוך מה שנקרא "גוף", שזה הכלי שלי ובתוכי רוח חיים קטנה, מה שנקרא "נפש". זה כל מה שיש לי. איך אני עולה למצב עליון יותר? בעל הסולם מסביר זאת באות קנ"ה, בסוף ה"הקדמה לתלמוד עשר הספירות".

שרטוט 9

הקדמה לתע"ס, אות קנה

"ולפי"ז, יש לשאול, א"כ, למה זה חייבו המקובלים לכל איש ללמוד חוכמת הקבלה," בשביל מה? הרי אנחנו בכל זאת לא מבינים בה כלום? "אמנם יש בזה דבר גדול, וראוי לפרסמו, כי יש סגולה נפלאה לאין ערוך","סגולה" זאת אומרת, לא לפי השכל , "לעוסקים בחוכמת הקבלה, ואע"פ שאינם מבינים מה שלומדים," זה ברור לנו, שאיננו מבינים, "אלא מתוך החשק והרצון החזק, להבין מה שלומדים," רק רצון צריך, אז "מעוררים עליהם את האורות המקיפים את נשמתם." לפעמים יש חכם, שחושב שהוא מבין וכבר לא רוצה להבין, הוא רגוע; ויש טיפש, שלא יודע כלום ולא מבין מה קורה איתו ודווקא הוא מושך אורות מקיפים. (אני רואה שלאחר הסבר זה הוקל לכם. אני זוכר את עצמי.)

"פירוש, כי כל אדם מישראל, מובטח בסופו, שישיג כל ההשגות הנפלאות, אשר חשב השי"ת במחשבת הבריאה להנות לכל נברא." לכל אחד ואחד יש בסוף כתובת שהוא חייב להגיע אליה. בזה אין ספק, כולנו נגיע. "אלא מי שלא זכה בגלגול זה, יזכה בגלגול ב' וכו'" בגלגול הבא. אבל אף אחד לא רוצה עוד גלגול. החיים בעולם הזה הם כאלה, שעדיף לגמור הפעם. "עד שיזכה להשלים מחשבתו ית' שחשב עליו, כמ"ש בזוהר, כנודע".

"והנה כל עוד שלא זכה האדם לשלימותו," היינו, להגיע לאין סוף, דרך כל העולמות, זאת ממש המטרה. "נבחנים לו" כל "אותם האורות העתידים להגיע אליו, בבחינת אורות מקיפים, שמשמעותם היא, שעומדים מוכנים בעדו".אנחנו צריכים לעשות כלי גדול יותר ויותר עד אין סוף (ראו שרטוט מס' 10). כל פעם האורות צריכים להיות בנו גדולים יותר. ואז, אם אנו לומדים, כל האורות הגדולים מאירים לנו מלמעלה (ראו שרטוט מס' 10). למה? מה פתאום מגיע לנו, שהם יאירו לנו דרך המחסום, דרך הגבול הזה? בעל הסולם אומר שהם מאירים "בבחינת אורות מקיפים, שמשמעותם היא, שעומדים מוכנים בעדו," מחכים לאדם.

"אלא שהמה מחכים לאדם, שיזכה את כלי הקבלה שלו".רבי חנניה בן עקשיא אמר ש"זַכּוּת" משמעותה לנקות, לֶזַכּוֹת את ישראל. אז האורות האלה מחכים עד שהכלי יהיה זך יותר, וכשהוא זך יותר נקרא שהוא "עולה" למעלה. "ואז יתלבשו האורות האלו בכלים המוכשרים." בתוך הכלים.

בכל עולם יש אור שלו. בעולם העשיה זה אור הנפש הגדול, בעולם היצירה זה אור הרוח, בבריאה זה אור הנשמה, באצילות זה אור החיה ובעולם אין סוף זה אור היחידה (ראו שרטוט 10).

שרטוט 10

"ולפיכך, גם בשעה שחסרו לו הכלים," בשעה שחסרו לאדם הכלים הזכים האלו, שהאורות יתלבשו בהם, "הנה, בשעה שהאדם עוסק בחוכמה הזאת," הוא לא מבין כלום, רק שומע. ממש כך.

"ומזכיר את השמות שלהאורות והכלים, שיש להם מבחינת נשמתו שייכות אליו," הוא קורא פשוט את מה שכתוב בספר, או שומעמה שאומרים לו מתוך הספר, אפילו שלא יודע את השַׂפה, או לא יודע לקרוא. עד כדי כך, בקושי. לא חשוב. זה כבר מספיק.

"הנה הם תיכף" האורות האלה "מאירים עליו," מרחוק "בשיעור מסויים," דרך המחסום. "אלא שהם מאירים לו בלי התלבשות בפנימיות נשמתו," כאילו הוא עלה כבר למעלה, "מטעם שחסרים הכלים המוכשרים לקבלתם, כאמור. " הכלים שלו עדיין לא זכים. הוא לא זיכך אותם.

"אמנם ההארה שמקבל" מרחוק, רק מתוך שהוא שומע "פעם אחר פעם, בעת העסק, מושכים עליו חן ממרומים, ומשפיעים בו שפע של קדושה וטהרה," גם שפע, קדושה וטהרה הוא לא יודע מה זה. שום דבר הוא לא יודע ולא מבין. זה לא חשוב. הוא מרגיש את התוצאה, כמו שאומרים "את ההבדל תרגישו בקופה". "שהמה" האורות האלה, " מקרבים את האדם מאד, שיגיע לשלימותו".

לכן אין כאן שום בעיה. אנחנו צריכים ללמוד ולשמוע דווקא דברים שלא מבינים. ואי אפשר להבין אותם, עד שנעלה ונגיע, לכך שהאור יתלבש בכלי שלנו. לפני זה תמיד נהיה כמו תינוקות, ילדים קטנים שעושים משהו ולא יודעים מה שהם עושים. אלא שאת הילדים הטבע דוחף לבצע משהו, ואילו אנחנו בעצמנו, כמו קופים. בצורה כזאת לומדים.

זאת הצורה הנכונה של העלייה במדרגות. וזה לא רק מהמקום שלנו, שאנחנו נמצאים בעולם הזה ועולים למדרגה הרוחנית. אלא גם כשאני נמצא במדרגה רוחנית כלשהי, בעולם היצירה ורוצה לעלות ממנה לעולם הבריאה, זה אותו דבר. גם בעולם היצירה אני עומד עם הכלי שלי ואני כבר מבין מעט, מה זו רוחניות, אבל כלפי המדרגה הבאה, אני בכל זאת נמצא כמו ילד טיפשון.

אני לומד על המדרגה העליונה ולא מבין כלום ממה שאני לומד. מה זה "לא מבין"? אני איכשהו יכול לנחש, אבל זה לגמרי לא עוזר לי. האור המקיף שפועל מהמדרגה העליונה, פועל עלי ומושך אותי למעלה. זה נקרא ה"אור המחזיר למוטב". וזה נכון לאורך כל הדרך, מהעולם שלנו עד אין סוף. לכן לא להתייאש בגלל שלא מבינים. אף אחד לא מבין עד שמשיג בתוך הכלים שלו את התלבשות האור, רק אז הוא יודע מה קורה.

בשרטוט 7 ציירת את הגבול בין עולם העשיה לעולם היצירה, ואמרת שמשם צריכים לעלות, מדוע בשרטוט10 הגבול נמצא בין העולם הזה ועולם העשיה?

העולם הזה נקרא הדרגה אחרונה של עולם העשייה. בעל הסולם כותב על זה.

האדם הוא הישגי, יש לו שאיפה לעלות ולהרגיש את העלייה. האם כשאתה עולה בסולם, אתה מרגיש את זה על עצמך?

"עלייה רוחנית" זה השגה רוחנית, שאתה מתחיל להשיג את הכוחות שפועלים בטבע, עד שאתה מזדהה עם הכוח העליון ביותר, שנקרא בורא או טבע. הטבע בגימטרייה "אלהים", זה סימן שהם אותו דבר. בעל הסולם כותב על כך ב"מהות הדת ומטרתה" וב"מאמר השלום".

אם אנחנו מדברים על הטבע או אנחנו מדברים על הבורא, על אלוהים, זה אותו דבר. אם אנחנו מדברים על כוחות הטבע, או אנחנו מדברים על מצוות הבורא, זה אותו דבר. אלו כוחות וחוקים. כל השינויים שבנו, הם בעצם לקראת השגת המציאות הכללית, הכוללת. שאתה מתעלה מעל הזמן, מעל המקום.

הרמב"ם כותב, שהעולם שלנו נמצא תחת מהירות האור. וכל הפיסיקה שלנו, כל המדעים שלנו נמצאים תחת מהירות האור, כי זה הגבול שלנו, שאנחנו יכולים למדוד, להשיג, לתפוס. רוחניות נמצאת מעל מהירות האור הגשמי ובמימדים של נתינה. שם יש פיסיקה אחרת, שם זה חוכמת הקבלה, אותו מדע שמסביר את כל המציאות הרוחנית.

ואכן את כל המציאות ניתן לחלק לשניים, לשני חלקים. בחלק אחד, אנחנו עכשיו קיימים, בו אנחנו נמצאים ויכולים לחקור אותו על ידי המדעים שלנו, על ידי חמישה חושים שלנו, על ידי כל מה שיש בנו. יש עוד חלק מעלינו, שאותו אנחנו לא מרגישים.

יש לך נשמה, נקודה שבלב, תחילת הנשמה, שאתה יכול לפַתח אותה ולהרגיש בה מציאות נוספת. כמו שבחמישה חושים שלך – ראיה, שמיעה, טעם, ריח, מישוש – כך אתה מרגיש בחמישה חלקים של הנשמה – כתר, חוכמה, בינה, זעיר אנפין, מלכות, או בחינת שורש, א', ב', ג', ד' – מציאות שנייה, נוספת, נתינה. אצלנו המציאות היא קבלה, והמציאות העליונה זו נתינה.

כי יש בורא, ויש נברא, יש מימד הבורא ויש מימד הנברא. לנו יש אפשרות לעבור למימד הבורא, לנצחיות, ללא הגבלה, לשלמות. מה שאין כן בעולם שלנו, אנחנו נמצאים כמו שאנחנו מרגישים. כאן, בעולם שלנו, זה מציאות של קבלה. יש לנו אפשרות לחיות בשני העולמות, בשתי הצורות האלו יחד, ולזה אנחנו צריכים להגיע. הכוחות שפועלים עלינו הם הכוח הכללי שנקרא "אלוהים", שמקיף את שתי הצורות האלה כולן ודוחף ומחייב אותנו, כל אחד מאיתנו, לעשות את העלייה הזאת, אם נרצה או לא נרצה, בעל כורחנו.

במה עוזרת לנו חוכמת הקבלה? הקבלה עוזרת לנו לעשות את כל הדרך בנעימים ובמהירות. ואם לא לומדים קבלה, אז הדרך ארוכה ומלאה ייסורים. בלימוד חוכמת הקבלה אנחנו מזרזים את הדרך, מבינים מהר יותר בשביל מה ולמה כל העניין, ומתוך שמתעניינים בה מושכים את האורות והם מושכים אותנו. אנחנו מושכים את האורות מלמעלה והם מושכים אותנו למעלה. זה העיקרון. פשוט מאוד. מה שאין כן אם לא לומדים את חוכמת הקבלה, אז מתקדמים על ידי ייסורים. מקבלים מכות הולכות וגוברות וחושבים רק איך לברוח מהן ועד שמוצאים דרך לאותה המטרה.

אם כן, האורות מגיעים מאותה המטרה, שאליה אנחנו צריכים להגיע, ולכן הם מושכים אותנו בצורה קצרה ונעימה. לכן המקובלים כותבים ספרים ואומרים שיש בזה סגולה נפלאה וראוי לפרסמה.

האם יש דרכים נוספות למשוך את המאור

זיכוך הכלים מושך אלינו את האורות מלמעלה, ואחת הדרכים לעשות זאת, עפ"י הבנתי, זה ללמוד קבלה. השאלה היא, אם אין דרך נוספת לזכך את הכלים, כדי לזרז זאת?

רק האור יכול לעשות את זה.

האם אפשר למשוך אורות בדרכים אחרות בנוסף ללימוד הקבלה?

אנו נמצאים בגוף שלנו מתחת למחסום והאור נמצא למעלה (ראו שרטוט מס' 11). אם אנו רוצים להגיע לאור, צריך למשוך אורות מקיפים. איך מושכים אורות מקיפים? אומרים המקובלים על ידי ספר קבלה.

וחוץ מהספר, מהיכן אני לומד?

אתה לומד מהלב שלך. בלב יש לך נקודה, זאת אומרת רצון. אתה חייב לרצות לעלות לאותו מצב מתוקן, וזו הבעיה, כי לפי הרצון אתה פונה לספר, לפי הרצון אתה מושך את האור. השאלה היא מנין ניקח רצון? האם כולכם מוכנים למשל לבוא לשיעור מחר בשלוש בבוקר? עדיין לא.

דרך אגב, זה לא עניין של לבוא בשלוש בלילה, לגמרי לא. אלא אפשר ללמוד חצי שעה ביום ולהיות באותו קצב התקדמות. מי שבא בשלוש בלילה רוצה להיות מחנך, מדריך. השיעורים לפנות בוקר הם קורסים למדריכים ולא לאנשים שרוצים להתקדם כמו שהם, כמו כל אחד. כך או כך, אפילו לחצי שעה ביום צריכים רצון. ואיפה מוצאים אותו? רצון אנחנו מוצאים כשאנחנו נמצאים בקבוצה. לכן אנחנו חייבים סביבה (ראו שרטוט 11).

שרטוט 11

בעל הסולם מסביר בפרק "בחירה חופשית" במאמר "החירות", שהסביבה קובעת לנו את כל הערכים. למעשה גם בלי לקרוא במאמר ה"חירות" אנחנו יודעים זאת. אם אנחנו מוצאים סביבה שהערך היחידי שלה הוא להגיע לאור ומקבלים ממנה שטיפת מוח, שרק המטרה הזאת שווה משהו, שחוץ ממנה הכול זבל, הכול אפס, הבל הבלים, אז רוצים או לא רוצים, בעל כורחנו אנחנו מתחילים להשתוקק לזה. כך אנחנו מבינים מתוך החיים שלנו. לכן אנחנו חייבים סביבה.

הסביבה בעצם קובעת לנו את גודל הרצון ולפי גודל הרצון אנו פונים לספרים וחושבים על מה שכתוב בהם פה ושם במשך היום. אנחנו כבר מתחילים להיות כלולים מהכתוב בהם. הסביבה פועלת עלינו, על צורת החשיבה שלנו, ואנחנו כבר מתחילים לחשוב על כך במשך היום. ולא רק לחשוב. כשאנחנו חושבים ונמצאים בעולם הזה, אז דרך העולם הזה אנחנו כבר מתחילים לזהות איך הבורא מתנהג איתנו. איך הכוח העליון משחק איתנו באמצעות כל מיני דברים.

אנחנו מתחילים לראות בכל העולם משחק שהבורא משחק איתנו. ואכן זה כך. זה לא נדמה לנו. אבל להיות בתוך המשחק הזה אפשר רק אם החברה תיתן לי כל פעם איזה דחף. לכן הסביבה חשובה כל כך. לכן אנחנו מארגנים כל מיני אירועים, וכשבאים ללמוד, באים קצת לפני השיעור, ונשארים גם אחרי, מתקשרים זה לזה. ויש עוד כל מיני קורסים וקבוצות. בקיצור, העיקר לקבל התרשמות מאנשים שבשבילם אותה הדרך ואותה המטרה חשובות.

בהמשך לדבריך לגבי הרצון, אני יודעת, שלרצון יש כוח חזק מאוד, ואם יש לאדם רצון חזק והוא ממקד את הרצון שלו, הוא יוכל להגיע למה שהוא רוצה.

אבל מניין יבוא הרצון?

מהסביבה, מהכוחות, מהיקום מהאלוהות.

אז הבעיה היא, שכדי להתקדם בבחירה חופשית, כדי להגיע לאין סוף, ולהיות קיים שם כעצמאי, אני צריך לפַתח את הרצון הזה לבד.

הוא לא יבוא מלמעלה. מלמעלה יבוא ההיפך הגמור. עוד מעט תתחילו להרגיש שפתאום אין רצון. תרגישו שאין כלום בקבלה ושאני מדבר כל הזמן אותו דבר. תתחילו לקבל מה שנקרא "הכבדת הלב". רק אם תקבלו תמיכה כלשהי מהסביבה, אז תוכלו להתקדם.

סביבה כמו מה?

סביבה, לא חשוב מה. זה יכול להיות רדיו, טלוויזיה, ספרים, או אנשים שנותנים לך את גדלות המטרה.

לפי תורת הפשט, מובן שאם אדם לומד תורה ומקיים מצוות הוא מגיע לזיכוך וקדושה גם בלי ללמוד קבלה. גם רב שלומד את הפשט כל החיים מגיע לתיקון שלו ולזיכוך שלו, ככה מובא בספרים לפי הפשט. אז איך אתה מסביר את שני הדברים?

לא חשוב אם זה רב או לא רב. מי שלא לומד קבלה, נשאר באותו מקום שבו הוא נולד ולא עושה שום תיקון על הנשמה שלו, כמו שהוא חי כך הוא מת.

אבל הרבנים מסתדרים בלי ללמוד קבלה.

אני לא רוצה להתווכח. אני אתן לך מקורות אחרי השיעור. תקרא מה שכותבים מקובלים, ולא אני. אדם שלא לומד חוכמה רוחנית, לא יכול לזכך את עצמו. הוא נשאר בדרגה שבה נולד. מה שקיבל ב"גירסא דינקותא" את החינוך שלו, כך נשאר. כך כותבים מקובלים.

אני מבין, שמתוך החינוך שלך, נראה לך אחרת. אני אומר לך, מה שכתוב בספרי מקובלים ולא מתבייש, ולא מפחד. מי שלא מקבל מלמעלה, דווקא על ידי ספרי הקבלה, את האור העליון שמזכך אותו ועושה בו מה שנקרא "מצוות", היינו תיקונים על הרצון האגואיסטי שלו, גומר את החיים עם אותו חשבון כמו שהתחיל. נקודה.

כתוב ב"הקדמה לספר פי חכם": "הנה נודע מפי סופרים ופי ספרים" ויש אם תרצו, מקורותרבים "אשר לימוד חוכמת הקבלה הוא מחויב בהחלט לכל אדם מישראל, ולולמדאדםכלהתורהכולה, ובקיבש"סופוסקיםבע"פ,גםממולאבמידותובמעשיםטוביםיותרמכלבנידורוולאלמדחוכמתהקבלה,הואמחויבלהתגלגלולבאעודפעםבעוה"זכדיללמודרזיתורהוחוכמתהאמת, שזהו מובא בכמה מקומות במדרשי חז"ל." כמו שנולד כך מת. זה הכול. ואנחנו רוצים לגמור את החיים עם חשבון אחר.

אל תתרגזו עלי, על התשובות האלו. כך כותבים מקובלים. ודאי שאני עורך הדין שלהם, אבל בכל זאת, הם אומרים זאת, וזו האמת. מה שאתה אומר, היה נכון בזמן הגלות. אבל לפי כל מה שאמרו המקובלים, עכשיו אנחנו נמצאים בזמן אחר ואנחנו חייבים לעלות מהמצב הזה, מהגלות.

לפי תורת הגלות זה נכון – לומדים ש"ס, פוסקים, לומדים מצוות, את המעשים בעולם הזה, את המנהגים, מקיימים אותם וכך שומרים את עצמנו. המקובלים בעצמם החדירו את זה בתוך העם ובצורה כזאת היינו צריכים להתקיים במשך אלפיים שנה. עכשיו מגיע שלב חדש ואנחנו צריכים לעלות מתורת הגלות לתורת הגאולה שהיא חוכמת הקבלה.

אתה יכול לפתוח את ה"הקדמה לתלמוד עשר הספירות", בעל הסולם מסביר שם למה המקובלים עשו זאת. הרי כל הרבנים הגדולים האלה היו מקובלים. הם עשו זאת לזמן הגלות, כדי לשמור על האומה. אבל מתקופת ההשכלה והלאה, אפשר לומר שעוד מזמן האר"י, התחיל כל העניין של ההתקרבות לזמן הגאולה. והיום אנחנו נמצאים במצב פיגור . לכן רק חוכמת הקבלה חייבת להציל אותנו. אין משהו אחר. צריכים להוסיף רק אותה.

מה הקשר בין הרוחנית לבין הגשמיות בחיי היום יום. לפעמים בא אדם ופוגע בך, האם אתה צריך להתעלות על עצמך או לבטל את האגו שלך ולאהוב את הזולת, לסלוח לו, לא לריב איתו. יש קשר בין הדברים?

אתה שואל שאלה קשה מאוד. יש בעולם שלנו אנשים רבים שפועלים לטובת לזולת, אוהבים את הזולת, יפי נפש, ארגונים ירוקים שדואגים לאקולוגיה, מתנדבים בבתי חולים וכד'. הייתי קשור קצת לארגונים בין לאומיים כאלה, בין היתר גם בקשר לכתיבת הספר "מגדל בבל".

אין שום קשר בין הפעולות האלה ובין תיקון האדם ותיקון העולם. על הדברים האלה כתוב, "ואפילו כל אינון דמשתדלי באורייתא, כל חסד דעבדין לגרמייהו עבדין". זאת אומרת, עושים את מעשיהם מתוך האגו. מעשים כאלה לא מתקנים אותנו. יוצא שהבורא מקלקל והם מתקנים, הרי הבורא עושה את הקלקולים בעולם ולא מישהו אחר, כדברי הכתוב "אין עוד מלבדו".

אם אתה משתמש נכון בכל הקלקולים בעולם כדי לחדור לעולם הרוחני, אתה מתקן את העולם. ואם אתה סתם מתייחס יפה לאנשים, אתה מקלקל את העולם וגורם בסופו של דבר למצב יותר גרוע. עובדה: בכל מקום בעולם שאנחנו רוצים לעשות משהו טוב, נעשה יותר רע, יותר מחלות, יותר רעב, הרבה יותר גרוע. זה מפני שהפעולות האלה לא תואמות את חוק התפתחות הבריאה, הן נעשות מתוך רחמנות.

אני מבין את האנשים האלה. גם אני מסתכל על הרע וכואב לי. אבל אם כואב לי סתם לפי הרגש, אני רק מקלקל. זה כמו אמא פולנייה שחונקת את הילד.

אבל יכול להיות, שאם הפרט ינסה לתקן את עצמו והסביבה הקרובה תושפע מכך, יהיה במקום ההוא תיקון של החברה. זאת אומרת, נוכל לעלות בדרגה אחת יותר למעלה.

למרות כל הפילוסופיות והחכמות אני רואה שהעולם נעשה גרוע יותר, אז כנראה שכל הפעולות האלה לא עוזרות. לפי המשבר הכללי שיש היום אנחנו צריכים בסופו של דבר להבין, שהגענו כבר לסוף כל השיטות היפות האלו. זה לא עוזר. אם אתה לא יודע את החוק הכללי שפועל במציאות ולא פועל לפי זה, אתה מפסיד ובגדול. היום אנחנו כבר לא מסוגלים להתקדם בצורה אחרת.

הטבע מתייחס אלינו בהתאם למידת ההתפתחות שלנו, כמו לילדים. אם הילד קטן, אתה לא דורש ממנו הרבה. ככל שהוא נעשה גדול יותר, מתחילים לדרוש ממנו יותר. אותו דבר איתנו, כלפי הטבע. ככל שאנחנו גדלים מדור לדור במשך ההיסטוריה, כך אנו חוטפים מכות גדולות יותר, כי חוק ההשתוות עם הטבע, שלפיו אנחנו חייבים להגיע להשתוות הצורה עם הבורא, עם האור, עם הטבע, פועל בהתאם לכמה שאנחנו כבר צריכים להיות מפותחים ומתאימים. היום כבר היינו צריכים להיות ברמה רוחנית כלשהי, אנחנו לא נמצאים ברמה הרוחנית ותיראה מה קורה לנו. מחר ודאי שהמצב יהיה גרוע יותר, כי אנחנו לא משלימים את החסר.

האם במעבר המחסום, רואים עדיין את אותה מציאות ורק היחס משתנה או שלחלופין מתגלים דברים שלא היו אף פעם, מין מציאות חדשה?

קודם כל מתגלים כוחות, שפועלים על הטבע שלנו בצורה ברורה לחלוטין. ואתה יודע את הסיבה והתוצאה, את המטרה של כל פעולה, שנקראת ההשגחה וההנהגה של הטבע הכולל, הכללי, שנקרא אלוהים.

בנוסף, את כל מה שנעשה בעולם הזה, אתה מתחיל לראות בצורה אחרת, מפני שאתה שינית את היחס, את הכלים הפנימיים שלך. הגדול, לעומת התינוק, מסתכל אחרת על העולם. הוא מבין מה קורה אחרי ולפני כל הלבושים האלו, אחרי כל מה שנמצא כאן, איך אנשים מתייחסים זה לזה. הגדול מבין את הפירוש הפנימי של הפעולות, את היחס בין בני אדם. מה שאין כן תינוק או ילד קטן לא רואה. אתה מתחיל לראות, איך העולם הזה כולו נמצא בהשפעה.

האם ניתן לעבור את המחסום, למרות שמבחינת ההתנהגות שלי אני מקולקל? נניח שאני כעסן לצורך העניין.

זה שאתה כעסן, אתה נולדת כך, אתה לא צריך לתקן את זה.

אבל ישנם כללי מוסר בסיסים.

כללי מוסר בסיסיים אפשר להשאיר בתוך המגירה ליד המיטה. כי זה באמת לא שייך לתיקון. זה טבע בהמי. אתה נולדת כעסן, היא רגזנית ואני עצלן. את זה לא צריכים לתקן. זה כמו בהמה, שכמו שהיא נולדה, כך היא מתקיימת. עד סוף החיים תהיה כעסן, דבר לא יעזור. לא צריכים לתקן את זה.

כשעולים לעולם הרוחני, כשעוברים את המחסום, נכללים בשני קוים (ראו שרטוט 12). קו אחד הוא האגו, "פרעה", "עמלק", "ג' קליפות הטמאות" – כל מיני הרצונות שעובדים מול הקו השני, שהוא הבורא, המשפיע, הנותן, "קדושה". כתוב: "זה כנגד זה ברא אלוהים" – זה מול זה עד אין סוף ששם שני הקוים מתחברים יחד (ראו שרטוט 12).

כשאנו נכנסים מהעולם הזה לעולם הרוחני, אנחנו קיימים בין קו המינוס לקו הפלוס, (ראו שרטוט 12) ואז מה שצריכים לתקן זה את כוח המינוס. את הקליפה שאני קולט אני צריך לתקן לפלוס. תיקנתי, שוב אני מקבל קליפה עוד יותר גדולה, כדברי הכתוב "כל הגדול מחברו יצרו גדול הימנו". קיבלתי כוח עוד יותר גדול שוב אני צריך לתקן אותו, וכן הלאה. כך אני עולה במדרגות.

שרטוט 12

אז אנחנו לא צריכים לתקן את הבהמיות שלנו בכלל. היא נמצאת בעולם הזה. היא לא נגד הבורא, היא לא נגד ההשפעה. אנחנו מקבלים קליפות – זה עזר כנגדו, כנגד הבורא, ולא העולם שלנו, עם הגשמיות שלנו. לכן כל מערכת המוסר, כל המערכת היפה הזאת, שמלמדת אותנו להיות טובים, יפים בעולם הזה, זה לא תיקון לנשמה בכלל.

אדם רגזן? הוא יכול לנסוע לצרפת ולאנגליה וללמוד איך להיות מנומס. התיקון הוא לגמרי שונה, ממה שאנחנו רגילים. אני מאחל לך עוד מעט, לקבל את הכוחות השליליים האלו כך, שאתה תרגיש שיש מה לתקן.

לכן חוכמת הקבלה אומרת בפשטות, תעזוב את כל הטבע שלך, שיש לך עכשיו, תפסיק לדאוג שאתה רע, עצלן, רגזן, שאתה לא חשוב מה. תעזוב את זה. אתה חייב רק ללמוד. הלימוד ימשוך אותך למעלה מהמחסום, שם תתחיל לקבל כוחות רעים, שאתה צריך לתקן, כדי להיות דומה לבורא. שם, למעלה מהמחסום, ולא כאן למטה.

כאן זה רק בסיס כלשהו, שממנו אתה נכנס לרוחניות. אף אחד לא אומר לך לתקן את הדברים שאיתם נולדת. אתה נולדת איתם, אתה קיבלת אותם, למה אתה צריך לתקן אותם? אתה הרי לא אשם שנולדת איתם. אז למה עליך לתקן אותם? אתה רואה, זה כבר יותר קל.

חמשת החושים והחוש השישי

מתוך חמשת החושים שיש לנו, חוש המישוש הוא החוש החזק ביותר. האם ניתן לדרג את חמשת החושים?

ניתן לדרג, אבל זה לא יהיה כל כך נכון, כי זה תלוי בתקופות ההתפתחות. כתשעים אחוז מהמוח שלנו הם תאים ששייכים לחוש הריח וחוש הריח כל כך לא מפותח. יש לנו המון מקום בראש שמטפל בריח. חוש המישוש הוא אמנם חוש חזק, אבל הוא חזק למגע, הוא חזק בגבולות מסוימים מאוד. אתה לא יכול לבוא לבית משפט ולהגיד, "אני הרגשתי משהו". עד נקבע לפי הראייה, אפילו לא לפי השמיעה. כל או אחרת, החושים שלנו לא שייכים לתיקון הרוחני.

כשאדם מפתח את החוש השישי, האם ניתן לדרג אותו באיזו מידה?

החוש השישי לא שייך לחמשת החושים, האדם נשאר עם חמשת החושים גם לאחר שרכש את החוש השישי. החוש השישי שהוא מפתח נקרא נשמה עם חמשת חלקיה הפנימיים, כתר, חוכמה, בינה, זעיר אנפין ומלכות או ה' הבחינות שעליהן למדנו, בחינת שורש, א', ב', ג' וד'. החוש השישי הזה נותן לאדם לחיות במרחב הרוחני. אז חמשת החושים שלנו, ההרגשה הגופנית שלנו, שאנו חיים, אנו יכולים להיות איתה ובלעדיה. הגוף יכול למות, אבל אנחנו כבר חיים, כבר קיבלנו מציאות, נולדנו בעולם הרוחני.

לכן בעל הסולם כותב, שאם אדם לא למד את חוכמת הקבלה, לא הגיע לתיקון המינימאלי, הוא חייב להתגלגל. כי רק מהעולם הזה, בזמן החיים שלו, הוא חייב להיכנס לעולם הרוחני. והלאה בעולם הרוחני, הוא כבר מתפתח.

מסגרת לתיקון

חסרים לי גבולות בתוך האין סוף הזה. אני יודע שלפי העולם החרדי, יש את עניין ההלכות. יש הגדרות, שמתוות אותך בדרך למעלה. אומרים לך תתפתח, תגיע לקבלה, אבל תגיע בדרך מסוימת. פה יש לי הרגשה, שאם אני בתוך תהליך חיפוש עצמי, באיזשהו מקום מותר לי להמשיך לחלל שבת, או לצורך העניין לא לשמור כשרות, אבל כל עוד אני מתפתח ומגיע לתובנות והבנות, זה בסדר. חסרה לי פה המסגרת ששומרת את הקדושה, ונותנת לקדושה להתפתח. ובאיזשהו מקום, אני מרגיש שפה הולכים קצת לאיבוד.

חוכמת הקבלה אומרת שכל אחד יישאר במה שהוא, במקום שהוא, בדיוק כמו שהוא. היינו, אם אתה חילוני, תישאר חילוני. אם אתה דתי, תישאר דתי. אתה דתי לאומי, חרדי, חסידי, או לא חשוב מה, כל אחד חייב להישאר באותו מצב כמו שהוא. ולשמור על אותו מצב בינתיים. עד שהלימוד עצמו יעלה אותו לדרגה הרוחנית. כי סך הכול, המסגרת, שבה אנחנו מתקיימים בעולם הזה, היא מסגרת טובה. זאת אומרת, היא שומרת על האדם, שהוא יישאר בזה.

חוכמת הקבלה אומרת בפשטות, שחוץ מזה שהיא נותנת לך אמצעי להתקדמות הרוחנית, היא לא כופה עליך שום פעולה. אסור לעשות זאת. כפיה זה לא חינוך. חינוך הוא רק מדוגמה. רק מתוך האור שיכול לבוא ולתקן אותך. וכתוב בצורה ברורה ביותר, "בראתי יצר הרע, בראתי תורה תבלין". למה? כי "המאור שבה מחזירו למוטב". המאור, וחוץ מזה שום דבר.

לכן תראה איך אנחנו עושים הפצה. אתה רוצה תבוא, אתה לא רוצה אל תבוא. אתה רוצה, בלי כיפה. אתה רוצה, עם כיפה. אתה יכול להיות חרדי. אתה יכול להיות חופשי. אף אחד לא שואל אותך שום דבר. כי אין כפייה ברוחניות. אי אפשר לכפות ברוחניות. ברוחניות מדברים על תיקון הרצונות.

אם אני אלחץ עליך, שתקיים משהו בחיצוניות, אתה לא תתקן בזה את עצמך. אפילו תלמד את כל הש"ס ופוסקים, נניח שאני אחייב אותך, אתה לא תתקן את הנשמה. לכן כל אחד ואחד, נשאר במסגרת שהוא, בלי לקלקל ובלי להטיב שום דבר. אנחנו בכלל לא דנים בזה. אנחנו רק מטפלים במאור המחזיר למוטב.

מהו ה"מוטב" הזה?

"מוטב" זה להידמות לבורא, להגיע לנתינה, להשפעה. זאת אומרת, שכל תרי"ג הרצונות שבי, יתוקנו בכוונה על מנת להשפיע. זה נקרא "קיום המצוות". זהו.

לאט לאט נפתור את הבעיות האלו. קודם כל, אם אתם שומעים משהו ולא מרוצים, תגידו, אני אראה לכם את המקורות. כי אני לא מדבר דבר, שאין אחריו מקור. אלו לא מילים שלי ולא כלום. אני המוסר, המעביר. אז כל דבר שאתם שואלים, ורוצים לדעת מאיפה זה, "למה אתה אומר כך", תבואו אלי ותדרשו. אני אציג לכם את המקור. ודאי שאלו מקורות של מקובלים. אני סומך עליהם. מי חוץ מהם יודע מה קורה במציאות. בעיני הם הסמכות.

קודם דיברו על גמילות חסדים ועל מעשים טובים, ואמרת שאין צורך לתקן את מה שהאל מכוון לנו. איך אתה רואה את התפקיד של רופא ופסיכולוג?

רופא או פסיכולוג, לא חשוב מי, כל אחד חוץ ממקובל, שמביא לך את שיטת התיקון, כל יתר האנשים, בסופו של דבר מקלקלים. שוב, מה זה "מקלקלים"? הם לא מקלקלים, אם הם נמצאים בזמן ההסתרה, בזמן הגלות. אבל אם אנחנו מגיעים לסוף המאה העשרים, שאנחנו, כמו שכתוב עוד ב"זוהר", חייבים להתחיל תיקון בהמונים, אז כל יתר השיטות הן ממש לרעתנו.

כך קבע כבר האר"י, שמזמנו והלאה אנחנו צריכים להתנער מכל השיטות האחרות חוץ מחוכמת הקבלה, אחרת המציאות תפעל נגדנו. כך הוא קבע כמשיח בן יוסף. כל דבר שמסתיר לאדם במשהו את גודל המחלה שלו ולא עוזר לגלות מהי בדיוק, כל דבר שלא מסייע באבחון הנכון, לחפש ולמצוא את התרופה הנכונה, ודאי שהוא מזיק. מה התועלת מזה שאני אקבל תרופת הרגעה כלשהי, או משככי כאבים ובינתיים נרקבת לי הרגל?!

אז המקובלים מציעים לך לבוא ולקבל טיפול. כל השיטות הפסיכולוגיות למיניהן, בינתיים הן בריחה מהטיפול הנכון. כך אנחנו מגלים באנושות. כמה שאנחנו משתדלים לברוח מהצרות באמצעות כל מיני מערכות, הצרות בכל זאת מתגברות ופתאום חוזרות עלינו בגל גדול עוד יותר.

בית "קבלה לעם"

שיחה מתאריך 28.11.06

תפיסת המציאות

בחרתי היום נושא מיוחד מאוד, שהוא כבר מעין כניסה לחוכמת הקבלה. הנושא הוא תפיסת המציאות. עד כה דיברנו על נושאים שונים סביבו והיום אני רוצה לצרף ללימוד מספר מושגים מתוכו. למה? כי בעצם מזה מתחילים, מהלימוד איך אנחנו מרגישים את עצמנו ואת העולם שבו אנחנו נמצאים.

לפעמים אנחנו נכנסים לשינה, לאיזו תרדמה, מתעוררים ומרגישים את העולם שסביבנו, מרגישים את עצמנו קיימים במצב כלשהו. אבל אנחנו רואים איך ילדים רואים את החיים, וגם אנחנו היינו כך, ראינו את החיים אחרת, עברנו אותם וקיבלנו את העולם כל פעם בצורה אחרת. ונשאלת השאלה, מה זה "אני והעולם"?

אם הייתי מרגיש את עצמי אחרת והייתי תופס את המציאות בצורה אחרת, הכול היה שונה. החיים שלי, התפיסה וכל מה שאני מייצר בעולם הזה, המדעים, התרבות, החינוך וסדרי החיים, הכול היה שונה, הכול היה אחרת. לכן חשוב מאוד להבין למה דווקא כך אנחנו מרגישים את המציאות. אנחנו לא יכולים ללמוד את הדברים האלו בשום מדע, בשום חוכמה.

ככל שדברתי עם מדענים (גם אני מגיע מתחום המדע), והיו מקרים שהשתדלתי רבות כדי לכתוב יחד איתם על הנושא הזה, ראיתי שבלתי אפשרי לעשות זאת. קשה לנו מאוד למצוא מקום שממנו אנחנו יכולים להביט על עצמנו ועל העולם ולקבוע מה הם החיים בכלל, מהי התפיסה שלנו, למה אנחנו מרגישים כך. האם אנחנו יכולים לצאת מהרגשתנו ולראות את עצמנו ואת העולם הזה? נניח שלא היינו נמצאים בגוף, שכבר היינו מרחפים מעל הגוף ומעל החיים האלו בכלל, נניח שהגוף שלנו לא היה נמצא איתנו, איך יכולנו להרגיש את המציאות אם לא דרך חמישה חושים?

במשך התפתחותה ניסתה האנושות לראות את הדברים האלה בצורות שונות. הייתה תקופה שכולם חשבו שהעולם קיים כמו שהוא. זו הייתה התפיסה של ניוטון. לפי תפיסה זו אם האדם נמצא או לא נמצא בעולם, מה שהוא רואה זה מה שיש. אחר כך, בתחילת המאה הקודמת הגיע אינשטיין ואמר: "לא. התפיסה שלנו תלויה בנו, בצורה שאנחנו נעים ביחס לכל המציאות המורגשת כאן". אם אנחנו נעים במהירות גבוהה, הזמן שלנו ממש מצטמק, נמשך לאפס. גם המרחק נמשך לאפס ואנחנו יכולים להיות בכל מקום בבת אחת. אם המהירות היא אינסופית, אז הזמן שווה לאפס וכל המרחב מצטמק. ובכל זאת, גם לפי תפיסתו של אינשטיין מדובר על "אני" ביחס למציאות.

אחרי אינשטיין הייתה עוד התקדמות, תפיסת המציאות על פי יו אוורט. לפי תפיסה זו הפיזיקאים קבעו שהעולם הוא לא בדיוק כמו שאנחנו מרגישים אותו. אלא אם היו לנו חושים אחרים, אז היינו תופסים את העולם אחרת. אולי לפי צבעים שונים, כמו כלב שמרגיש במיוחד קטעי ריח, או נחש שמרגיש קטעי חום וקור. זאת אומרת, לאו דווקא בתפיסה כמו שאנחנו מרגישים בחמשת החושים שלנו.

לפי אוורט תפיסת העולם היא כבר לא תפיסת העולם ממש, שנמצא מחוצה לי באותה צורה כמו שאני מרגיש אותו. אלא התמונה שאני רואה, היא ממוצע של התכונות שלי ושל משהו שכאילו נמצא מחוצה לי. אני מרגיש רק את התמונה הממוצעת, את התוצאה. אם החושים שלי היו משתנים, אז הייתי רואה אולי תמונה אחרת. אם במקום אוזניים, היו לי למשל גלאים בתדרים שונים, אז הייתי רואה כמו שרָדָארים רואים, הייתי שומע גלי רדיו. אם היו לי מכשירים נוספים, הייתי תופס אחרת לגמרי את כל התמונה. היא אפילו לא הייתה נראית לי כמו דרך רֶנְטְגןֶ, אלא שונה לגמרי, בכל מיני חתכים. ובכל זאת גם בתפיסה הזאת מדובר על עולם, שאני רואה אותו בחתכים שונים, או שהייתי מזהה בו רק מוצקים ואת כל יתר הדברים לא הייתי מרגיש, או הפוך.

ואחר כך באה התפיסה של המקובלים, שבימינו גם המדענים מתקרבים אליה, אבל הם לא יודעים לתפוס אותה. התפיסה הזאת אומרת, שהעולם הוא דבר שאנחנו לא יודעים עליו כלום ולעולם לא יכולים להגיד מהו. אלא אנחנו תופסים קטע קטן ממה שנמצא מחוצה לנו, כפי שאנחנו מתפעלים ממנו.

על נושא זה אני רוצה לקרוא איתכם כמה קטעים ממאמרים, מהמקורות. אלו לא מאמרים שלי, אלא של בעל הסולם, רב"ש ומקובלים אחרים. עלינו להבין עד כמה הנושא הזה חשוב. אם נדע, שהמציאות היא תוצאה מהתכונות הפנימיות שלנו, אז נוכל כבר להגיע למצב, שנתחיל לשנות את התכונות הפנימיות שלנו ונרגיש מציאות אחרת. כמו שמרגישים את המציאות האחרת הזאת מלאכים, נשמות ויצורים למיניהם או אפילו בני אדם שכבר יודעים לשנות את החושים שלהם ולראות את המציאות בצורה אמיתית יותר, מוגבלת פחות בגוף שלנו, בחושים שלנו.

וזה כבר פֶּתח הכניסה לראיית העולם כמו שהוא, העולם הרוחני, העולם העליון, מחוץ לגוף שלנו. ואמר על זה כבר הרב שלי, הרב ברוך אשלג, במאמרו "עניין ההשגה הרוחנית" (המאמר מופיע בספר "שמעתי", שיצא גם בגרסת ספר כיס, שצריך להיות איתכם תמיד בכיס של כל אחד).

"ואין לנו לדבר, אלא ממקום שהחושים שלנו" של בני אדם, חושים שנמצאים אצלנו בגוף – ראייה, שמיעה, טעם, ריח, מישוש, "מתפעלים מהאור המתפשט", אליהם "שהוא בחינת רצונו להטיב לנבראיו, ובאה לידי המקבלים בפועל. וזה דומה כמו שאנו מביטים על השלחן. אז לפי חוש המישוש אנו מרגישים שזה דבר קשה". אני מרגיש כך. למה? כי כך בנוי החוש שלי, שאני מרגיש שהשולחן קשה. "וכן מדת אורך ורוחב," שלו, "והכל לפי ערך חושינו". כך אני מרגיש אותו. אם העיניים שלי היו בנויות בצורה אחרת, אז הייתי מרגיש את השולחן בצורה אחרת. אלא כך הן תופסות אותו, באורך וברוחב.

"אבל אין זה מחייב שהשלחן יהיה נראה כן למי שיש לו חושים אחרים, למשל בעיני המלאך, בעת שמסתכל על השלחן אזי רואה אותו לפי חושיו". של מלאך. "לכן אין לנו לקבוע שום צורה בערך המלאך כי אין אנו יודעין את חושיו". אלא על ידי חוכמת הקבלה אנחנו יכולים לשנות את החושים שלנו, ואז לראות את המציאות בצורה אחרת. נתחיל להתרגל שזה אפשרי, אחר כך נראה כיצד ונתחיל להתקרב לזה.

"ומכאן, שכמו שאין לנו השגה בהבורא ית', ממילא אין לנו לומר איזה צורה יש להעולמות", הרוחניים, "בערכו, רק אנו משיגים בהעולמות בערך חושינו והרגשתנו". זאת אומרת, גם העולם הרוחני אם אני מרגיש אותו, תמיד משתנה במידה שאני משנה את התפיסה שלי, את החושים שלי. רק בעזרת חושינו אנחנו מרגישים את העולמות העליונים.

"וכך היה רצונו ית' שאנחנו נשיג אותו". זה רצון הבורא שכך נשיג ונרגיש אותו.כי בסופו של דבר בשביל מה הוא ברא אותנו מוגבלים כל כך, אם לא כדי שאנחנו בעצמנו, נשנה לאט לאט את חושינו. חמשת החושים שלנו, חוּשֶי בני האדם, הם פשוטים מאוד, פרימיטיביים, חושים שתופסים את העולם בדרגה הפחותה ביותר, הקטנה ביותר ובה הם גם נמצאים. לאט לאט עלינו להרחיב את החושים האלה, לפתוח אותם ובהדרגה נשיג את הבורא, במידה הבלתי מוגבלת שבכל המציאות.

"וזה פירוש: אין השתנות באור". סביבנו נמצא אור פשוט ואנחנו רק תופסים ממנו כל מיני צורות לפי מה שהחושים שלנו מציירים לנו. "אלא, כל השינויים הם בכלים", בכלים שלנו, "היינו, בחושינו, שהכל נמדד לפי הדמיון שלנו. ומזה תשכיל, אשר באם יסתכלו אנשים רבים על דבר רוחני אחד, אז כל אחד ישיג לפי הדמיון והחושים שלו. ולכן כל אחד רואה צורה אחרת. וכמו כן באדם עצמו ישתנה הצורה לפי מצבי עליות וירידות שלו, כמ"ש לעיל שהאור הוא אור פשוט, וכל השינויים הם רק במקבלים", בכלים.

זאת אומרת, אנחנו נמצאים בים של האור הפשוט, שממלא את כל המציאות ובהתאם לכמה שאנחנו תופסים ממנו, אנחנו תופסים ומציירים לעצמנו את המציאות. המציאות לא נמצאת מחוץ לנו, היא כולה בתוכנו. ולמה זה חשוב לנו כל כך? שוב אני חוזר לנושא שבו בחרתי, למה הוא חשוב כל כך ולמה הוא שער הכניסה לתפיסה האמיתית, איפה אנחנו, מי אנחנו, כי תפיסת המציאות משנה את כל חיי האדם.

אנחנו רואים, גם במסגרת העולם הזה, אם אדם משנה את תפיסת המציאות, אם הוא לומד משהו, מבין, משיג, משתנה בו משהו, הוא כבר מסתכל על החיים שלו בצורה אחרת. אם נוכל לחדור דרך התפיסה הזאת שמצטיירת בנו ולקבל חושים נוספים, שדרך החקירה בהם נראה מציאות עליונה יותר, במדרגות רוחניות, עליונות יותר ויותר, אז וודאי שנשנה את המצב שלנו, את היחס שלנו לחיים, את החשבונות שאנחנו עושים עם עצמנו, איך שאנחנו נמצאים בחיים שלנו, עם אילו מטרות אנחנו עובדים, לקראת מה אנחנו מכָוְונים את עצמנו.

לכן הלימוד על תפיסת המציאות חשוב לנו מאוד וחשוב מאוד לדעת שהמציאות יכולה להשתנות. מפני שהאדם, על ידי השינויים הפנימיים שלו, כאשר הוא קונה כלים נוספים, יכול להתחיל להרגיש מלבד העולם הזה גם עולמות רוחניים, מה שנקרא "להשיג" אותם. אז הוא נע בין העולמות ומתחיל להתייחס לעצמו בכל מיני צורות החיים. הוא מגלה את עצמו כמו בעולם שלנו גם בעולמות רוחניים. הוא רואה את הקשר בין העולמות, איך הוא יכול לסדר את עצמו בכל הזרימה האינסופית הזאת.

אם האדם רואה את עצמו רק בעולם אחד, אז נראה לו שהכול מתחיל ונגמר בזה ואת מה שלפני זה ואחרי זה הוא לא תופס. אבל ברגע שהוא מרחיב את התפיסה שלו, את הקליטה שלו בקטע של החיים שלו, אז גם מה שהיה קודם וגם מה שיהיה אחר כך, עוזר לו אפילו בשבעים שנותיו בעולם הזה, להשתמש בכל מה שניתן לו בצורה הטובה, הריאלית, הנכונה.

לכן כתוב ב"ספר הזוהר", שכל העולמות נבראו בשביל האדם. ושואל "ספר הזוהר", למה בשביל האדם? אנחנו חיים בעולם שלנו ואפילו אותו אנחנו לא מכירים ולא רוצים להכיר, מה התועלת בזה? מספיק לנו לדעת קצת: עבודה, בית, ומטבח, כי כל החיים האלו רק מביאים לי צרות. כמה שמכירים פחות, יותר בריא. אבל "הזוהר" אומר דווקא להפך.

מתוך שהאדם מתחיל להכיר את העולמות הרוחניים, הוא מתחיל להרגיש שהוא חי במרחב אינסופי, רוחני. שיש זרימת חיים בין העולמות ושהוא נמצא בהם מבלי שהוא יוצא מעולם אחד, ונכנס לעולם שני. אם האדם רואה מבחוץ את כל התהליכים האלו, כבר לא נראה לו שהוא מת, ושום דבר לפני זה ואחרי זה לא נמצא, אלא הוא כבר מתייחס אחרת לכל המציאות.

לכן חשוב מאוד לדעת שגם עכשיו, כאשר אנחנו נמצאים בעולם שלנו, יש לנו כלים מיוחדים ואנחנו צריכים להשתמש בהם כדי להרגיש את כל העולמות, כי כולם נבראים למען האדם. ה"זוהר" מתייחס לאדם שנמצא בעולם הזה, שיכול להרחיב את הכלים שלו ולהתחיל להרגיש על ידם את עצמו בכל המציאות.

יש קטע מעניין נוסף מ"מבוא לספר הזוהר", שאני מקווה שישנֵה לכם את התפיסה. (עליכם לבוא לשיעור עם הספר "קבלה למתחיל". כל שיעור יהיה יותר ויותר לפי המקורות. אני אמנם אסביר, אבל רצוי שיהיה לכם ספר ושתכתבו בו את מה שאנחנו לומדים, שאחר כך תדעו מה למדנו ואפשר יהיה לחזור על החומר בבית. קבלה אי אפשר ללמוד בקלות, אם רוצים לקנות אפשרויות להבין את מהות החיים, לא רק את החיים שלנו, אלא גם העליונים, צריכים בכל זאת להתעמק בה). נקרא אפוא ב"מבוא לספר הזוהר (אות י"ב)".

"ותדע, שאופן הד'", של תפיסת המציאות, "הוא מהות האיש כשהוא לעצמו בלי החומר".

מי אני בלי הגוף שלי? מיהו ה"אני", שנמצא שם איפשהו בפנים? אני לא יודע איפה לפתוח ולהוציא את ה"אני" שלי, איפה למצוא אותו. ובכל זאת בכל אחד יש הרגשת "אני". גם אם נעשה השתלת איברים ונחליף את כל הגוף, ה"אני" של אדם יישאר ה"אני". הוא לא נמצא בידיים, לא ברגליים ואפילו לא במוח. פעם חשבנו שהוא נמצא בלב, היום יודעים שהלב הוא פשוט משאבה. אז אין לנו, בבשר שלנו, שום חשיבות, אלא ה"אני" שלנו זה משהו רוחני. איפה הוא נמצא?

אומר בעל הסולם: אם אנחנו רוצים לחקור מיהו האדם לעצמו, בלי חומר, "אין לנו תפיסא בו כלל. כי ה' החושים, והדמיון שלנו, לא יציעו לנו אלא גילוי פעולות של המהות". אנחנו לא תופסים את ה"אני", אנחנו תופסים מה ה"אני" הזה עושה, איך הוא מביע את עצמו כלפי חוץ. אבל מה הוא ה"אני" הזה בעצמו, אנחנו לא יודעים. המהות נסתרת מאיתנו, אנחנו תופסים רק את הפעולות של המהות. "ולא כלום בעצם המהות".

"כי למשל חוש הראיה", שאנחנו רואים, "מציע לנו רק צללים מן המהות הנראית, בערך התרשמותם מול האור. וחוש השמיעה, הוא רק כח הכאה של איזה מהות באויר. ואויר הנדחה מכחו, מכה על התוף שבאזנינו. ואנו שומעים שיש איזה מהות בקרבתנו".

אנחנו לא יודעים על המהות הזו, אנחנו רק יודעים שמשהו דוקר לנו בעור התוף ועל זה אנחנו מגיבים ואחרי פעולות רבות במוח אנחנו מקבלים את זה כרעש. תראו כמה דברים צריכה לעבור המהות עד שאנו שומעים משהו. כשמישהו נותן למשל מכה על השולחן, הגלים מגיעים לעור התוף שקולט אותם ומעביר אותם דרך חוטים חשמליים, דרך העצבים למוח. בדרך מתרחשות עוד כל מיני תגובות כימיות ולבסוף אני משווה את התגובה עם מה שיש לי בזיכרון ואומר "זה צליל". מה הקשר בין מה שעובר דרכי בכל הפעולות האלה, ובין הדפיקה על השולחן שמישהו דפק? אני בכלל לא יודע מה שקורה בחוץ, אני רק תופס מבפנים את מה שאני מכנה "צליל".

"וחוש הריח, הוא רק אויר יוצא מהמהות ומכה על עצבי הריח" למשל באף "שלנו, ואנו מריחים. וכן הטעם, הוא רק תולדה מנגיעת איזה מהות בעצבי הטעם" נניח בלשון "שלנו. הרי שכל ד' החושים האלו" ראייה, שמיעה, ריח, טעם, "אינם מציעים לנו רק גילוים של הפעולות המסובבות מאיזו מהות, ולא כלום מן מהות עצמה.

ואפילו חוש המישוש", שאני מרגיש משהו, ממָשֶש "שהוא החזק מהחושים, המבדיל בין חם לקר ובין מוצק לרך, הרי כל אלו אינם, אלא גילוי פעולות שבתוך המהות, והמה רק מקרים של המהות, כי החם אפשר לקררו, והקר אפשר לחממו, והמוצק אפשר להפך במלאכת החמיא (הכימיה) לנוזלים, והנוזלים לאוירים, דהיינו רק גאזים, שכבר פקע לגמרי ממנו כל הבחן מה' החושים", כיוון שגזים אנחנו לא מרגישים, "ועכ"ז (ועם כל זאת) עוד המהות קיימת בו", בגזים האלו למשל, "שהרי אתה יכול שוב להפך את האוירים (הגזים) לנוזלים והנוזלים למוצק. הרי בעליל לעיניך, שה' החושים לא יגלו לנו שום מהות, אלא רק מקרים וגילוי פעולות מן המהות".

זאת אומרת, אנחנו רק רואים תוצאות ממשהו, שאולי נמצא. אנחנו לא יודעים האם הוא נמצא מחוצה לנו, אבל כל מה שאנו רואים - קיר, אדם או כל דבר אחר - הוא תוצאה, תוצאה בלבד. יש משהו והוא פועל עלינו כך, שלפי החושים שלנו אנו מרגישים אותו בצורה מסוימת. הכול תלוי בחושים שלנו ואם נשנה את החושים שלנו, אז נראה עולם אחר. ובאמת כך כתוב: "עולם הפוך ראיתי". המקובלים, שמשנים את החושים שלהם, את התפיסה שלהם, מתחילים לראות את עולם הנשמות, עולם המלאכים, עולם "היצורים והנעשים".

לכן יש חמישה עולמות – עשייה, יצירה, בריאה, אצילות ואדם קדמון ומעליהם אין סוף. כשהמקובל מרחיב את כלֵי הקליטה שלו הוא לא משנה דבר מחוצה לו. רק בפנים הוא עובד, בתוכו. הוא מרחיב את התפיסה שלו ופתאום הוא תופס עוד מציאות, רחבה יותר, עליונה יותר. אז הוא מבין עד כמה הכול תלוי בכלֵי הקליטה שלו, בכלֵי התפיסה שלו.

"ונודע, שכל מה שאינו בא אלינו במוחש אינו בא גם בדמיון שלנו, ומה שלא יבא בדמיון לא יבא לעולם במחשבה, ואין לנו דרך איך להשכיל אותו. הרי שאין למחשבה תפיסה כלל במהות. ולא עוד, אלא אפילו מהותנו עצמנו", אומר בעל הסולם, "לא נודע לנו מה היא". מהי המהות שלי אני לא יודע, אני בעצמי לא מכיר את עצמי, אני לא יודע מי אני.

"כי אני מרגיש ויודע, שאני תופס מקום בעולם, ואני מוצק, ואני חם, ואני חושב, וכדומה מגילוי פעולות מהותי, אבל אם תשאלני מה מהותי עצמי, שכל אלו הגילוים נמשכים ממנו, איני יודע מה להשיב לך. הרי שההשגחה מנעה ממנו השגת כל מהות, ואנו משיגים רק גילוים ודימוים של פעולות, המתגלות מהמהותים". זה מה שקורה.

אנחנו בסך הכול מרגישים תופעות, תוצאות ממה שקורה. התופעות האלה נכנסות לחושים שלנו ופועלות על העצבים שלנו בצורה מסוימת. הן פועלות על העצב שנמצא מאחרי עור התוף, על עצבי הראייה, על עצבי הריח, הטעם והמישוש. אנחנו יכולים להרדים אדם ולמרות שהוא יכניס יד לאש הוא לא ירגיש שהוא נשרף.

כל מה שאנחנו מרגישים זה התפעלות החושים, התפעלות העצבים, במידה ובטווח שהם מתפעלים, רק במידת הגובה והגודל שהם תופסים, אנחנו מציירים לעצמנו את העולם. בגבולות ההתפעלות שלנו, אנחנו מציירים את העולם. כך אנחנו מתארים לעצמנו שזה מתחיל וזה נגמר, שזה צהוב וזה אדום, מוצק או נוזלי. הכול רק לפי החושים שלנו. אם החושים שלנו משתנים, משתנה לגמרי התפיסה שלנו. מהו העולם מחוצה לנו? אין מחוצה לנו שום עולם. "עולם" זה מה שאדם מרגיש בתוך עצמו.

באמצעות חוכמת הקבלה אנחנו מרחיבים את החוש השישי שאיתו אנו תופסים עולמות עליונים. האם אנחנו מרחיבים גם את חמשת החושים?

דיברנו על כך שאת כל העולמות הרוחניים אנחנו תופסים בחוש השישי. זאת אומרת, במשהו שנמצא מחוץ לחמשת החושים שלנו. בעולם שלנו אנחנו תופסים הכול בחמישה חושים - ראייה, שמיעה, ריח, טעם, מישוש.

כנגד חמשת החושים שלנו יש לנו עוד חושים, שנקראים "כתר", "חוכמה", "בינה", "זעיר אנפין", "מלכות", חמישה חושים. ובחמשת החושים האלו אנחנו יכולים לתפוס מציאות מחוץ לנו, מחוץ למה שאנחנו מרגישים עכשיו, מחוץ למה שאנחנו מתארים לעצמנו עכשיו. החושים האלו נקראים "חושי הנשמה". אלה לא חושים גופניים, אלא חושים "רוחניים". ההבדל בין תפיסה בגוף לבין תפיסה בנשמה, הוא הבדל עצום, שלא ניתן לתארו. כי בתפיסה של הנשמה, אני מיד תופס מציאות נצחית, זרימה בכל המציאות האינסופית, שלא נגמרת.

בתפיסה בנשמה אני לא מודד את עצמי לפי חיים ומוות, היום ומחר או מתחיל ונגמר, אלא אני רואה אין סוף. כך אני מרגיש מיד בחושים האלו, בחמשת החושים הנוספים האלו, שאין מושג זמן. אלא זמן ברוחניות פירושו חילוף המצבים זה אחר זה בצורה אינסופית. אין לי אפילו שאלה אם זה עומד להיגמר או נגמר. אמנם אנחנו לומדים על תחילת הבריאה ושבצורה כל שהיא היא עומדת להיגמר בעולמות הרוחניים, אבל אין דבר כזה. כך אנחנו מדברים בינתיים בלשון של חמשת החושים שלנו, בשפה שבנויה מתוך חמשת החושים שלנו, הארציים. אבל כשמתחילים להרגיש מציאות רוחנית, שם התפיסה היא אחרת, השפה אחרת, והמציאות אחרת.

כל חמשת החושים האלה – כתר, חוכמה, בינה, זעיר אנפין, מלכות - או חמש ספירות, חמש דרגות המסך, חמש דרגות העביות, לא חשוב איך נקרא להם, הם בעצם חמישה חושים, שכולם יחד נקראים בקיצור "החוש השישי". תנסו להרגיש זאת, כמה שיותר. כי בזה אתם מרחיבים את עצמכם מבפנים, ומתקרבים לראות, לתפוס את הרוחניות, לתפוס משהו שלא נתפס בחושים.

נמשיך לקרוא את דברי בעל הסולם ב"מבוא לספר הזוהר" (אות י"ג). גם אם זה קשה לכם, אתם צריכים להתרגל לקרוא מהמקור.

"ואופן הא'" של תפיסת המציאות "שהוא החומר", שאנחנו מרגישים בידיים שלנו , "דהיינו" כל "אלו הגילוים של פעולות המתגלות מכל מהות. יש לנו בו תפיסא שלמה", זאת אומרת, בעולם שלנו מה שאני תופס בכל חמשת החושים שלי, זה החומר ועליו אין לי שום שאלות, למרות שאלו רק פעולות של משהו.

אני שומע איזה צליל. אין לי בעיה, אני שומע. אני רואה משהו. אין לי בעיה, אני רואה. אני לא שואל מה המהות שעומדת מאחרי החושים שלי ומזמינה בי תמונה כלשהי ודמיון מסוים. ואומר בעל הסולם: "כי הם", הגילויים של הפעולות המתגלות מכל מהות, " מסבירים לנו בהספקה גמורה את המהות השוכנת בחומר, באופן שאין אנו סובלים כלום מחוסר השגה בהמהות כשהיא לעצמה, והיא", המהות, "לא חסרה לנו, כמו שלא תחסר לנו אצבע ששית לידנו. והשגת החומר, דהיינו גילוי פעולות של המהות, דיה ומספקת לנו לכל צרכנו והשכלותנו. הן להשגת ישותינו עצמינו, והן להשגת כל הישות שמחוץ לנו".

וממשיך בעל הסולם (באות ל"ג): "אמנם לפי"ז," יש לשאול "לשם מה היה להם, לבעלי הזהר, לתאר את כל השינויים האלה בעולם האצילות עצמו".

התפיסה הרוחנית מתגלה בעולמות . יש את העולם שלנו שכולנו מכירים ולמעלה ממנו יש תפיסה שאנחנו מרחיבים ומתחילים לראות את המציאות אחרת. תחילה אנו רואים את המציאות בדרגת "עולם העשייה", אחר כך "יצירה", אחר כך "בריאה" ואחר כך "אצילות". בעולם האצילות, אנחנו כבר מתחילים להגיע למקור, שכוח ממנו פועל עלינו ומזמין בנו כל מיני צורות ותמונות. זאת אומרת, אם אני רוצה לדעת מה באמת נמצא לפנַי, אז אני לא צריך להסתכל עליכם, כי זה משהו שאני מדמה שקורה, זה דמיון (לכן העולם שלנו נקרא "העולם המדומה"), אם אני רוצה לדעת את האמת הנמצאת לפנַי, אני צריך לעלות בתפיסה שלי לעולם הרביעי ממני – מעשייה, ליצירה, לבריאה ולאצילות. בעולם האצילות אני אגלה באמת מהו או מיהו, שהזמין בי את הצורות האלו: את הבתים, את הקירות, את האנשים, את בני אדם, את החיות, את השמים ואת הארץ, את הכול. כל התמונה הזאת מקורה בעולם האצילות והיא מגיעה אלי דרך ארבעת העולמות האלו.

אז שואל "הזוהר", "אמנם לפי"ז," יש לשאול, "לשם מה היה להם, לבעלי הזהר, לתאר את כל השינויים האלה בעולם האצילות עצמו. היה להם לומר במפורש רק כלפי המקבלים שבבי"ע, ולא להרבות דברים כל כך באצילות שנצטרך לתרץ עליהם תירוצים".

למה אנחנו צריכים להגיע לעולם האצילות ולתפוס דווקא שם את המקור של כל החיים שלנו, של כל המציאות שלנו? למה אני נמשך לזה?. ובאמת היום, כשאנשים מגלים שרע להם, שלא מספיק להם העולם הזה, הם למעשה מגלים שהם נמשכים לַדעת את מקור החיים, מאיפה הם באים, בשביל מה הם חיים. וזו תחילת עלייתם לעולם האצילות. רק שם הם מקבלים את הסיפוק, את התשובה על השאלה שלהם.

"ואל תתמה על זה, כי כמנהג הזה", שאנחנו לא תופסים את המציאות אלא רק את הפעולות, כשמישהו פועל אנו תופסים את הפעולות שלו ולא אותו עצמו, "תמצא גם כן בהשגתנו הגשמית. כי למשל, חוש הראיה שלנו, שאנו רואים לפנינו עולם גדול ענקי, וכל מלואו הנהדר. הרי באמת אין אנו רואים כל זה אלא רק בפנימיותנו עצמה", בתוכנו, "כלומר, במוח האחורי שלנו, יש שמה כעין מכונה פאטאגרפית המציירת לנו שמה כל הנראה לנו, ולא כלום מחוץ לנו. ועל כל זה עשה ית' (הבורא) לנו שם במוחנו, כעין ראי מלוטש, המהפך לנו כל דבר הנראה שם, שנראה אותו מחוץ למוחנו מול פנינו, ואעפ"כ מה שאנו רואים מחוץ לנו אינו ענין אמיתי".

אבל אנחנו לא חושבים כך. לי למשל נראה שאתם נמצאים עכשיו מולי, אני תופס אתכם כאילו אתם נמצאים מולי. כך זה נתפס בחושים שלי. אבל תראו מה שהמקובל כותב: "ואעפ"כ מה שאנו רואים מחוץ לנו אינו ענין אמיתימ"מ כמה יש לנו להודות להשגחתו ית' וית' (לבורא) ,שעשה במוחנו את הראי המלוטש הזה, לאפשר לנו לראות ולהשיג כל דבר מחוץ אלינו".

אם לא היה לנו יחס מיוחד, משותף, של מה שנמצא אצלנו, בתוך ההתפעלות שלנו ומה שנמצא מחוצה לנו, אם לא היינו מתארים את הדבר הזה שנמצא מחוצה לנו, לא היינו יכולים לזוז לעולם מהמקום ולהתפתח. אנחנו עוד נלמד איך אנחנו בנויים, למה אנחנו בנויים בצורה כזאת, למה יש לנו תפיסה כזאת של מציאות.

לכן הבורא, שברא אותנו, ברא בנו את הדמיון הזה שאנחנו מרגישים בפנים, שמשהו שנמצא מבחוץ. אני מרגיש צליל, כאילו מבחוץ. רואה, כאילו מחוץ לי. מרגיש, כאילו מחוץ לי. הכול כביכול נמצא מחוץ לי. למה אני מרגיש כך, למרות שהכול בפנים, כמו שכותבים לנו מקובלים? מפני שעל ידי כך שאני אדמיין שהכול מחוצה לי, אני יכול להתפתח ולהתקשר עם מה שבאמת נמצא מחוצה לי, שזה האור העליון הממלא את כל המציאות, שאין בו שום הבחנות. מתי אני אגיע אליו? כאשר אני אשתוקק להגיע לְמָה שנמצא מחוצה לי, ואפתח את העולם, כאילו שנמצא לפנַי, ואגלה לאט לאט שכל זה רק כוח אחד - האור העליון הממלא את כל המציאות.

ואני אגלה אותו, מפני שאני בעצמי אהיה חייב להשתנות ולהיות כמוהו, להיות באותה תכונה כמוהו.

זאת אומרת, אותו הדמיון שהבורא ברא בנו, שעולמות כאילו נמצאים מחוץ לנו, זה כדי שאנחנו נוכל על ידי הדמיון הזה לפַתח את עצמנו ולהגיע להרגיש אותו, את האור העליון כמו שהוא. ולזה מיועדת כל חוכמת הקבלה, שנוכל להתקדם על ידה ולהרגיש את כל העולמות.

אם הכול בתוכנו, אז גם הרע הוא בתוכנו?

בוודאי.

האם אני אמורה לתקן כל מיני הפרעות חיצוניות שלמעשה נמצאות בתוכי?

השאלה היא אחרת: אם הכול בתוכי, מה מפריע לי? עכשיו שמענו שיש לנו במוח האחורי מצלמה פוטוגראפית ושכל מה שאנו מרגישים בפנים, "הצילומים" האלו, נראה לנו שהם מחוץ לנו, אבל למען האמת הכול בנו. מי אני בעצמי, אני לא יודע, מה נמצא מחוץ לי, אני לא יודע. הכול דמיון. רגע אחד והוא נעלם.

אז קודם כל צריכים להבין למה אנו בנויים בצורה כזאת, מה זה נותן לנו ומתוך זה נתחיל לפרש מה זה "טוב" ו"רע". אם נפתַח את החושים שלנו ונראה את המציאות מחוץ להגבלות שלנו, אז נגיע למצב הטוב. מה שמפריע לנו לפתוח את החושים שלנו ולהגיע לנצחיות, לשלמות, לראות את הכול כמו שהוא ולא בצורה מוגבלת, מכאיבה, נקרא "רע".

לא צריך לדפדף בספרים וללמוד משהו שכתב חכם כלשהו. כתוב, "נשמת אדם תלמדנו". נשמה זה אותם חמישה חושים נוספים על אלו שיש לנו, שאנחנו צריכים לפתח. צריך לפתח את החושים האלה ועל ידם לראות את המציאות האמיתית, לא כתמונה פוטוגראפית אצלנו בראש. נניח שהראש כבר לא נמצא והגוף נרקב באדמה, איפה אני? מה אני? איך אני רואה את העולם, איך אני תופס את המציאות? כבר עכשיו אני רוצה לגלות את זה.

מה שמפריע לי לגלוֹת, נקרא "רע". מה שעוזר לי לגלות, נקרא "טוב". מקובלים אומרים, שתפיסת המציאות בחמשת החושים שלנו, נקראת "גלות". כשנפתחים לאדם החושים הנוספים האלו, חמש הספירות האלו, נפתחת בו נשמה לקליטת המציאות האמיתית, הנוספת. וזה נקרא "גאולה". המעָבַר מגלוּת לגאולה, נקרא "יציאה מהגלות".

על ידי מה האדם עושה זאת? על ידי כוח מיוחד, שנקרא "המאור המחזיר למוטב". אותו האור שממלא את כל המציאות מחוצה לי, הוא עוזר לי להתקרב אליו, לפתוח את החושים שלי ולהרגיש את המציאות כמו שהיא ולא בהתפעלות כצילום פוטוגראפי מהחושים הגשמיים שלי, שכל הזמן משתנים. למה החיים שלנו נראים כמו שהם? כי החושים שלנו מזדקנים, משתנים, ואנחנו תופסים את עצמנו ואת העולם בכל מיני שינויים. כך החושים שלנו מציירים לנו את הגוף שלנו ואת הגופים הנוספים, דומם, צומח, חי, מדבר, מוצק, נוזלים, גזים וכן הלאה.

אז הכול תלוי בהרחבת החושים שלנו. בזה נרגיש את עצמנו טוב, נצחיים, שלמים. מה שיסייע לנו בזה נקרא טוב ומה שיפריע לנו בזה, נקרא רע. אני לא מעוניין בהגדרות אחרות מכל מיני ספרים, של טוב ורע. רק ההגדרה הזאת היא הבסיס הבריא.

כשמקובל מסתכל על אדם אחר, מה הוא רואה? הוא רואה בדיוק מה שאנחנו רואים?

את רוצה שאני אגלה לך את זה? המקובל שמסתכל על העולם הוא רואה עולם טוב. הוא רואה אנשים טובים.

האינדיאני בסרט "בליפ" לא ראה את האונייה של קולומבוס, האם הוא היה ברמת עולם האצילות?

לא, בסרט "בליפ" מוסבר עניין אחר. למדנו שאדם שרואה את תפיסת המציאות ב"מכונה הפוטוגראפית", רואה התפעלות כלשהי של החושים שלו, שכבר נמצאים בקשר מיוחד עם המוח שלו ועם הזיכרון שלו. הוא יכול לתפוס רק לפי אותן התבניות שיש לו בזיכרון. אם אין לו כאלה תבניות בזיכרון, הוא לא יודע, הוא צריך להתחיל להרגיש אותם ולהשוות אותם, עד שהוא בונה את התפיסה שלו בחפץ חדש.

האינדיאני רואה גלים על הים. ברור לו שמשהו מתרחש, אבל הוא לא יודע מה. הוא לא יכול לתאר לעצמו שיש כזה בית ענק על המים. הוא יודע שעל המים יכולה להיות סירה קטנה, אבל לא בנין כזה גדול. ובכל זאת, מתוך הדמיון ומתוך מה שהוא יודע ומכיר מהחיים שלו, הוא מתחיל לתאר את התמונה האמיתית ולבסוף הוא מגלה אותה. לאחר שהוא מגלה אותה, הוא הולך לאינדיאנים אחרים ואומר, "חבר'ה, אתם לא רואים כלום, אבל תדמיינו שזה לא הסירה הקטנה שלנו, אלא בית ענק שצף על הים". הם לא יכולים לתאר את זה.

אני יכול להגיד לך שגובה הספינה הוא חמש קומות. אבל אם נגיד זאת לאינדיאני, הוא לא יבין אותנו. הוא לא מכיר בתי קומות, הוא מכיר רק אוהל אינדיאני. לכן האינדיאנים שעל החוף לא יכולים לתאר את האונייה. אבל הם מאמינים לחבר שלהם שזה קורה, ולכן משתדלים לראות דרכו, את מה שהוא מתאר להם ורואים את זה מהר. כך אנחנו מלמדים ילדים. אם לא היינו מלמדים אותם, הם היו מזהים את כל הדברים שבעולם שלנו?

אם הוא לא רואה קירות, הוא יכול לעבור דרכם?

לא. זה כבר עניין אחר. השאלה היא האם אדם נתקל בחלק מסוים מהמציאות שהוא לא מזהה? האם הוא נתקל בקיר שנמצא מולו או עובר דרכו?

אנחנו נדבר על זה. מחכות לנו עוד הרבה הפתעות – לא דמיוניות, אלא מוחשיות ממש. העולם שלנו הוא קטע קטן מאוד מהמציאות שבה אנחנו נמצאים ולגלות אותו בצורה הנכונה, זו באמת חוכמת הקבלה. אנחנו עוד נלמד איך כל אחד ואחד יוכל לקבל את כל המציאות ולהרגיש את עצמו כקיים בנצחיות, בשלמות, שאין שום דבר נסתר, שהוא בעל הבית של הכול.

היום התחלנו קצת להתעסק בזה.

על מציאות פרטית ומציאות כללית

אם כך, המציאות הפרטית של כל אחד מאיתנו, היא למעשה שונה. אני תופס את המציאות בחושים האישיים שלי, מוקרן לי סרט שהוא שונה מהסרט שלך. האם הבנתי נכון?

נאמר שזה כך, שהסרט שלי והסרט שלך, שבו אנחנו רואים את המציאות, הם שונים. אתה שואל איך אנחנו יכולים להשוות ביניהם?

יש פה בעיה כי בפועל אנחנו רואים עולמות שונים.

אנחנו בטוח רואים עולמות שונים ואין לנו כל אפשרות להשוות ביניהם, כי ההרגשה הפנימית, האישית, שבי היא בי, וזו שבך היא בך. להשוות ביניהן, לא ניתן. אלא אנחנו מתְקָשְרים בינינו, אנחנו למשל מסכמים בינינו ש"הקיר הזה צהוב", אפילו קבענו את זה כסטנדרט, שזה נקרא "צהוב" וכולם מסתכלים על זה ולומדים שזה צהוב. יכול להיות שאתה תראה את הקיר הזה כירוק ואני כאדום, בגלים שונים, אך כיוון שכבר סיכמנו, אנחנו הולכים לפי הסטנדרטים המוסכמים. אלו דברים שאני לא מוצא מילים להסבירם, קשה לנו להבין זאת.

אם נעבור לשפת הספירות והפרצופים שעליהם מדובר בחוכמת הקבלה, נוכל לעשות את ההשוואות האלה, להשוות בין מה שקורה במדרגות השונות, כי במדרגות שלנו אנחנו שונים זה מזה – העביות שלי, העביות שלך, המסך שלי, המסך שלך.

כל אחד נמצא במציאות שונה כלשהי, כל אחד תופס מידה אחרת מאותו האור העליון, שהוא מופשט ושווה לכולם. אנחנו לעולם לא יכולים להשוות את המידות. אני מתמלא לפי "הכוס" שלי, אתה מתמלא לפי הכוס שלך, לפי הכמות ולפי האיכות. לעולם אנחנו לא יכולים להתמלא באותו האור, זאת אומרת, אני לא יכול להרגיש שאתה כמוני. האור אחד, אבל כל אחד מאיתנו מתפעל ממנו בצורה שונה, כל אחד לפי שורש נשמתו.

אבל כדי שיהיה קשר בינינו, אז כמו בעולם שלנו, כך גם בעולם הרוחני אנחנו מתקשרים בשפה מיוחדת, שנקראת "שפת הקבלה". ואז יש חיבור בינינו, וכך אנחנו מתקדמים ומתְקָשרים.

האם העולם שאליו המקובלים רוצים להגיע, העולם שתופסים אותו באמצעות החוש השישי, האם הוא באמת עולם שכולם רואים אותו באותה מידה, האם קיימים שם הבדלים?

האם כל מי שמגיע לדרגה רוחנית כלשהי, מגיע לאותה מידה? הוא מגיע לאותה מידה בחושים שלו, בתפיסה שלו, אבל אנחנו לעולם לא יכולים להשוות התפעלות פנימית. אנחנו כן יכולים להגיד, שאנחנו מתפעלים מאותה רמת השפעה של האור העליון אלינו. נניח, שאני ואתה נמצאים בדרגת יסוד דאצילות. אז במדָרְגה הזאת, יסוד דאצילות, האור העליון משפיע אלינו בצורה שווה, בעוצמה שווה. אבל כל אחד מאיתנו מקבל בצורה אישית התפעלות שונה.

אם למשל אנחנו הולכים יחד לאותו סרט. יושבים יחד ומסתכלים על אותן התמונות. אתה מתפעל, ואני מתפעל. שונֶה? שונֶה, אבל ההשפעה עלינו היא אותה ההשפעה. לא נוכל להיכנס לעמוק יותר לדברים האלה. מהר מאוד נרגיש את המוגבלות שלנו. אבל מה שרציתי להבהיר ושוב אני חוזר על כך, שתפיסת המציאות, שאדם מעמיד את עצמו נכון כלפי עצמו וכלפי העולם, היא המפתח לשינוי הפנימי, שעל ידו אנחנו ממש פותחים עיניים. הכול נפתח.

מיד כשאנחנו מתחילים לעבוד על זה, אנחנו מתחילים להרגיש שאנחנו לא שייכים לגוף הזה. שיתפרק וימות, "אני" זה משהו אחר. זאת משום שאנחנו נמצאים במציאות, שלא שייכת גם לְמָה שנדמה לי כאן, מציאות עליונה יותר, זרימה נצחית של מידע, שליטה והשגה. וזה לא שלא איכפת לי אז מהמציאות הזאת שמתגלה בחמישה חושים, להפך ,דווקא אז היא מתחילה להיות חשובה לי, כי אני מתחיל להרגיש גם תלות בכל יתר הנשמות שנמצאות עדיין בתפיסת המציאות הזאת, הנמוכה. אבל האדם מבחינת עצמו, בצורה אישית, יוצא לחופש, נעשה חופשי.

אמרת שאנחנו יכולים להרדים את חמשת החושים שלנו. מה יקרה לאדם שהחוש השישי שלו כבר מפותח, האם בזמן ההרדמה בניתוח הוא יישאר בהכרה?

וודאי שעִם התפתחות החוש השישי האדם מתחיל להיות מחובר אליו. על החוש הזה לא שולט הגוף שלנו, חי או מת או רדום וישן. החוש השישי לא שייך לכל מיני מאורעות שהגוף שלנו עובר. האדם נמצא אז במצב רוחני, בהכרה. עם החוש השישי לא צריך להירדם, להיות בריא או חולה, חי או מת. החוש השישי הוא נצחי.

אבל בזמן הניתוח?

לא שייך ניתוח או לא. מה ההבדל בין ניתוח למת? אז מה, עשו לו זריקה בחוש השישי? הרופאים הגיעו בדיוק לאותו ווריד?

השגה פרטית והשגה כללית

מדוע האדם צריך להיות יצור חברתי, אם כל אחד רואה סרט אחר?

שאלה יפה ונכונה. אם מדובר על תפיסת מציאות מאוד מאוד אישית, אינדיבידואלית, חתוכה לכל אחד ואחד בנפרד, וכל אחד מתפעל ומרגיש כך, אז למה אנחנו קשורים זה לזה, למה אנחנו צריכים להיות קשורים זה לזה? למה אנחנו מגלים שאנחנו קשורים זה לזה, מה בכלל העניין של הקשר בינינו?

העניין הוא שבצורה אישית אנחנו יכולים להגיע לתיקון אישי, כל אחד ואחד לשורש נשמתו הפרטי, להתקין את החוש השישי במלואו ולהרגיש את עצמנו קיימים בעולם הרוחני. אמנם הוא נצחי, שלם, הכול נכון ובסדר. אבל אנחנו מרגישים בזה את מציאותנו עצמנו בלבד, ולא את המקור הכללי, את אור אין סוף שבו אנחנו נכללים באותו מצב. אנחנו נכללים בו כנקודה, בטלים כלפיו "כְּנֶר בפני האבוקה", כמו שאומרים מקובלים.

מה שאין כן כשאנחנו מתחילים להתקשר זה לזה, אז בדרגות האלו אנחנו כבר מתחילים לבנות מתוך עצמנו הרגשה אחת משותפת, כמו תאים בגוף אחד. ואז יוצא, כפי שהסברתי למי ששאל "אבל אתה מרגיש מציאות משלך, ואני מרגיש משלי", שאנחנו מתחילים להתקשר מעלינו, במערכת עוד יותר עליונה מעלינו, שאנחנו מגיעים למצב, שבו כל אחד מרגיש את סכום כל הרְגָשות של כל הנשמות. כולנו מרגישים את האור העליון, כמו שהוא.

התפיסה הזאת שאני מתפעל ממשהו שנמצא מחוצה לי נעלמת. אלא מה שנמצא מחוצה לי ומה שנמצא בתוכי, זה אותו הדבר. זה פשוט עובר דרכי בזרימה ללא שום הפרעה משלי. את זה נותן לנו הכלל "ואהבת לרעך כמוך". הוא מביא אותנו לתפיסת מציאות בלתי מוגבלת כזאת, שכל אחד מרגיש עבור כולם. לכן כל אחד ואחד נעשה כאור עצמו, כבורא.

"ואהבת לרעך כמוך" זה לא סתם כלל, שנראה לנו שבעולם שלנו יהיו חיים טובים יותר, שהחיים שלנו הגופניים, הארציים האלה, יהיו טובים יותר. לא מדובר על זה בכלל. מדובר אך ורק על עלייתנו לתפיסת המציאות הבלתי מוגבלת, כי בזה תלויה ההרגשה שלנו איך אנחנו חיים. בתפיסת המציאות דרך חמישה חושים אנחנו לעולם לא יכולים להרגיש חיים טובים, לעולם לא.

האם יש קשר בין חוכמה לרוחניות? ככל שאדם יותר חכם, הוא יכול להגיע להשגות רוחניות גבוהות יותר או שאין לזה קשר?

אין קשר בין חוכמה לרוחניות, שום חוכמה לא תעזור לך ברוחניות. למרות שהקבלה נקראת "חוכמה" והיא אכן חוכמה, אדם לא לומד אותה בשֶׂכֶל שלו, לגמרי לא. כתוב "לא החכם לומד". את חוכמת הקבלה לומדים לא מתוך ספר ולא מתוך שכל, אפילו לא מתוך ההרגשה שבחמשת החושים. לומדים אותה מהתפתחות של החוש השישי, שהוא לגמרי לא שייך למוח שלנו. זה יכול להיות האדם הפשוט ביותר, ועובדה היא שכל האנושות חייבת להגיע לזה. רוב האנושות הרי לא חוכמה, רובה אנשים פשוטים.

אם כך איך מפתחים את החוש השישי?

חשבת שבשכל? החוש השישי נפתח רק על ידי השפעת אותו אור עליון אלינו. אני עכשיו בנוי בצורה כזאת, שהאור מאיר עלי. מחוצה לי נמצא רק האור העליון, פשוט. אני תופס ממנו תפיסה כלשהי, שמצטיירת בי כעולם הזה. איך אני יכול להרחיב את התפיסה שלי? על ידי שאותו אור עליון ישפיע אלי יותר. אז החוש שלי יתרחב ויקבל דרגה אחרת של קליטה, שתקרא "עולם העשייה".

אחר כך האור פועל עוד יותר והחוש שלי מתרחב ונפתח עוד יותר. אז נקרא שאני קולט את האור ומצייר את התמונה בדרגת "עולם היצירה", אחר כך "בריאה", אחר כך "אצילות" וכו'. הכול זה רק פעולת האור עלי וכדי להזמין את פעולת האור עלי, לא צריך להיות חכם. צריך פשוט ללכת בעקביות לפי מָה שמקובלים אומרים.

אין כאן יותר מסדר פעולות שאדם צריך לעשות. תחילה עליו לקרוא בספרי מקובלים, כדי לקרוא על מציאות עליונה יותר מזו שאנחנו נמצאים בה עכשיו. במידה שהאדם משתוקק אליה, האור פועל עליו יותר. והוא לא צריך להבין את מה שהוא קורא. להפך, כמה שילמד יותר ויבין יותר יכול להיות שבזה הוא יקלקל את עצמו, כי הוא יסתפק בכך שהוא יודע. ואם הוא לא מבין, אז הוא ירצה להיות בזה.

לכן חוכמה יכולה דווקא לקלקל את ההתקדמות. אנחנו רואים דוגמאות כאלה בעבר, שמקובלים התפללו, ביקשו וניסו לשכוח את מה שהם למדו, כדי שזה לא יפריע להם. לימוד חוכמת הקבלה לגמרי לא שייך לחוכמה. איך אפשר בשֶׂכל שלנו להרגיש, להבין, את המציאות שאנחנו לא תופסים, ולהתחיל לעשות בה מניפולציות?!

אם אני לא מרגיש, מה יעזור לי שאתפלפל על זה בכל מיני מילים. אלא כל הפלפולים האלו שיש לי על התפיסה העליונה יותר, זה רק כדי להשתוקק אליה, שישפיע עלי האור משם ויתקן אותי, יעלה אותי לתפיסה הזאת, לדרגה הזאת. זה נקרא "המאור המחזיר למוטב".

מיהם המקובלים

אברהם אבינו הוא הראשון שגילה את הנקודה שבלב?

האמת, שלא אברהם אבינו, אלא אדם הראשון. הוא היה הראשון, שבו התגלתה הנקודה שבלב. אבל אברהם אבינו נקרא "אב האומה" מפני שהוא התחיל לקבץ את האנשים סביב העיקרון הזה.

נאמר שרצוי לא להתייחס לספרי התנ"ך כדברים גשמיים, אלא שמדובר על עיניינים רוחניים. אז איך עלי להתייחס לאברהם אבינו – כאדם או כדבר רוחני?

יפה. איך את מתייחס לאדם הראשון?

אתה אמרת שלא להתייחס כבני אדם. אך כשהייתי ילד סיפרו לי שהם אנשים.

אנחנו מדברים על האנשים האלה כעל מקובלים. שכּל אחד מהם, פיתח שיטת קבלה, שיטת גילוי האלוהות, גילוי האור, גילוי מציאות עליונה יותר ממה שאני עכשיו חווה.

האם הם אנשים גשמיים?

הם אנשים גשמיים כמונו. גם אדם, גם אברהם וגם משה ואחרים. אלא יחד עם זאת אנחנו אומרים שהם היו מקובלים. הם היו מיוחדים בזה, שחוץ מזה שחיו בעולם הזה, הם גם היו בתפיסת העולם הרוחני.

וודאי כשאנחנו מדברים על אברהם, אנחנו מתכוונים למה שיש לנו מאותה הנשמה. כל מקובל ומקובל מהמקובלים העיקריים – אדם, אברהם, יצחק, יעקב, משה, אהרן, יוסף, דוד – נשמתו הייתה ממקום מיוחד משורש הנשמה, והוא עשה בנשמה שלו תיקון כזה, שאנחנו, מתוך התיקון שלו כבר מושכים אלינו אורות מתוקנים.

זאת אומרת, יש מערכת נשמות. אברהם אבינו סידר את מערכת הנשמות האלו מתוך התיקון שלו בצורה כזאת, שאחריו קל לנו יותר, לכולנו, לכל האנושות, לעשות תיקונים, להתקרב לתפיסת מציאות עליונה יותר. להרגיש, להיכנס לעולם הרוחני.

כל המקובלים הגדולים כמו יצחק, יעקב ומשה הם נשמות כלליות. כל אחד מהם עשה תיקונים במערכת הכללית, שאחריהם קל לנו יותר. אחרי כל אלפי השנים האלו, ועכשיו בסוף הגלות, אנחנו נמצאים במצב שמקובלים סידרו לנו, בנשמות שלהם, מערכת עליונה כמו גוף חי, שחלקים גדולים שלו כבר מתוקנים. כל מקובל ומקובל הוא כמו איבר חשוב מאוד בגוף הזה, ואנחנו הבשר, הדברים הקטנים שממלאים כך את הגוף, בין המוח, העצמות והגידים. אנחנו שייכים לבשר ועור, שהם חלקים שבהם יכול להיות פחות או יותר. יש עצמות ועליהם גדל בשר, ואנחנו מ"הבשר".

אבל המקובלים סידרו לנו את כל השלד של הגוף הכללי, של הנשמות, ולכן קל לנו יותר להיתקן. אז מצד אחד המקובלים הם אנשים שפעלו בעולם הזה. מצד שני, אנחנו מדברים על הנשמה שלהם, איך הנשמה שלהם פעלה בתוך הנשמה הכללית, שהיא סכום כל הנשמות ואיזה תיקונים עשתה בשבילנו. כך שאחריהם, עכשיו, קל לנו יותר להגיע לעולם הרוחני.

עב"מים, חוויות חוץ גופניות וקריאת מחשבות

מהי תופעת העב"מים?

יש הרבה דמיונות, בריאים וחולניים. על אלו מהסוג השני, אני לא מדבר. אין בכל המציאות שום דבר מלבד האדם. בעבר חשבו שיש יצורים על הירח, אחר כך חשבו שהם נמצאים על מאדים ועל נוגה או על כוכבים אחרים. אין מלבד האדם, שום יצור עם שכל ורגש, שמגיעה לו התעלות רוחנית. אלא יש חלקים פרימיטיביים, כמו כל מיני חיידקים, שיכולים להתקיים מחוץ לכדור הארץ. יותר מזה, לא. אז אפשר להירגע.

את כל הדמיונות האלה, מרבית האנושות כבר עברה. אבל יש עדיין כאלו שמחפשים איזה טעם בחיים.

האם תיאורי האור שמתארים אנשים שחוו מוות קליני קשורים למה שדיברת?

ידוע שרופאים שומעים סיפורים על כל מיני תופעות יפות מאנשים שעברו מוות קליני. גם אני הייתי קצת בהתנסות הזאת. אדם שנפטר מהאגו שלו, בדרגה שמתרומם ממנו במקצת, נמצא במצב שעדיין לא מגיעים לו חמשת החושים הנוספים, שהם הנשמה שלו, אלא רק בהתעלות מעל החושים הגשמיים וההתעלות הזאת כבר מביאה לו הרגשה של חופש, של איזה אור. אבל זה עדיין רחוק מאוד, מאותה הרגשה שמקבל המקובל בזמן שעדיין נמצא בחיים, כי אדם שנפטר מהגוף שלו, לא מקבל נשמה תמורת הגוף.

הנשמה נמצאת גם עכשיו בתוך הגוף, אבל היא נמצאת כנקודה, שיכול להיות שמושכת את האדם להשגה עליונה ויכול להיות שלא מושכת, שהיא עדיין רדומה, נמצאת בהסתרה. אבל אם אדם לא פיתח את הנקודה שבלב במשך החיים האלו כאן, על פני חמשת החושים הגופניים האלו, כך שההרגשה בתוך הנשמה תהיה חזקה יותר מאשר ההרגשה בתוך הגוף, אז הוא נשאר עם הנשמה אחרי הגוף, אחרי שנפטר הגוף, גם כנקודה. ואין לו בזה שום הרגשת חיוּת, הרגשת ה"אני". הוא נמצא בזה כמו טיפת זרע, כחי או לא חי. זו מציאות שבפוטנציאל יגדל ממנו משהו, אבל בינתיים אנחנו לא מתייחסים אליו כמישהו שיש לו "אני", אישיות משלו. אלא הוא רק טיפת זרע. כזאת היא הנשמה, אם היא לא התפתחה בחיים האלו, בעולם הזה.

ואז, לאחר המוות, הנשמה צריכה להתחבר מיד עם חמשת החושים שאנחנו קוראים להם גופניים ושוב האדם נולד ומתאר לעצמו שהוא לאט לאט מתחיל להכיר את עצמו, ובצורה כזאת מקבל שוב יכולת לפתח את הנשמה. כל התהליך שאנחנו מרגישים בעולם הזה, הוא תהליך של התפתחות חמשת החושים שלנו, כדי שמתוכם אנחנו נפַתֶחַ נשמה. את החוש השישי או את חמשת החושים של כתר, חוכמה, בינה, זעיר אנפין, מלכות - חמישה חושים רוחניים.

קריאת מחשבות – האם גם זה סוג של השגה רוחנית כלשהי?

מחשבה היא תוצאה מהרצון. אין במחשבה שום דבר עצמאי. האדם הוא רצון, ומחשבות גדלות אך ורק כדי להשיג את הרצוי. לא יכולות להיות אצלנו מחשבות, שהן לא קשורות, ולא תופעות מהרצון.

אז איך זה שהרבה אנשים קוראים מחשבות של אנשים אחרים?

לקרוא מחשבות של מישהו אחר זו לא בעיה. הרגישות שלנו היא במידה שאנחנו תופסים זה את זה. למעשה השאלה היא: אם יש לנו רק ראייה, שמיעה, ריח, טעם, מישוש, איך אני רק מהסתכלות על מישהו, שאני רק רואה אותו, לא מריח, לא טועם, לא תופס, לא מלקק אותו, לא מרגיש אותו בטעם, איך אני קורא את מחשבותיו? איזה חוש נוסף יש לי, שאני נכנס לראש שלו וקורא מחשבות?

אנחנו קוראים את המחשבות של הזולת מתוך שאנחנו נמצאים איתו בהשתוות הצורה. גם אני אדם כמוהו, לכן מתוך ההשתוות עימו, מתוך שאני קורא את המחשבות שלי, אני מבין אותו. שוב זו אותה תפיסת המציאות הפנימית שלנו בלבד. אנחנו עוד נדבר על כך. יש על כך שאלות רבות. ואתם לא תפתרו את השאלות האלה, עד שתתעלו קצת מעל התפיסה הרגילה שלנו. אז פתאום הכול ייעשה ברור. לפני כן, תישאר פסיכולוג, פסיכיאטר, בלי שום תשובות. זה מאין ברירה.

התגלות הרשימות

מה הקשר בין חמשת החושים, השכל והרגש?

הרגש שלי מפעיל את חמשת החושים. אם אני לא מרגיש, לא רוצה להרגיש, אני לא מפעיל את חמשת החושים, יכול להיות שלא ארגיש בהם דבר. אלא אם כן אני כבר מתחיל להרגיש בהם מעל הגבול של הרגש.

מה זאת אומרת? יש מצב שאני רואה ולא רואה, שאני לא נכנס להרגיש בחוש כלשהו. אם רצון מפעיל את החוש, החושים פועלים. אם הוא לא מפעיל את החוש, החושים לא פועלים. יש ברצון שלי רצונות מיוחדים, שעומדים על המשמר, משמר הגבול של הגוף שלי. הם מייצבים לי את גבולות התפיסה ולא נותנים לי להתנתק, גם השכל פועל ליד הרצונות האלו. ובכל זאת, החושים שלי הם בסך הכול מעין צינורות, "חורים" בתוכי, או נכון יותר לומר חיישנים פנימיים שלי, שהרצון שלי מפעיל אותם.

נראה לי שהעיניים שלי חיצוניות ושאני תופס משהו מבחוץ. אך למעשה אין לי עיניים בחוץ, הן כולן בפנים, כך גם האוזניים וכל שאר האיברים. אני מתפעל רק מהרצון. יוצא שבסופו של דבר אני קופסה שחורה ומבחוץ - אם אפשר לומר "מבחוץ" - פועל עלי אור עליון בלבד (ראו שרטוט מס' 1). בפנים יש לי ספיראלה עם רשימות (רשימות הן חלקיקים אינפורמטיביים, חלקי מידע); נניח שמתגלה עכשיו רשימו מיוחד והרשימו הזה מפעיל רצונות. הרצונות מתחילים לעבוד בי ויחד עם השכל והרגש מתחילים להפעיל כל מיני תמונות פנימיות בתוכי, "במכונה הפוטוגראפית באחורית הראש", כמו שקורא לה בעל הסולם. מה אני מרגיש? אני מרגיש את הרשימות שלי שמתעוררות בי ומפעילות בי את השכל והרגש. הרגשת התפיסה, שאני נמצא יחד עם כל הנשמות, יחד איתכם, בעולם גדול כל כך, במציאות גדולה. כל זה קורה בתוכי, מתוך הרשימו שלי. כזה הוא האדם – קופסה סגורה.

הרשימו הבא בתור מתגלה ונראה לי שהעולם משתנה. משהו בעולם השתנה? לא. הרשימו שבי השתנה. האם אני יכול לשנות את הרשימות שבי או לא? לא יכול. הן יוצאות לפי סדר הופעתן בספיראלה עד שאני מגיע לתכלית, כשאני מגיע לאין סוף. אני לא יכול לשנות בהן דבר, בטוח שאני אצטרך לגלות את כל העולמות ולעלות לאין סוף. בפנים, בתוך הרשימות שלי, כבר נמצא עולם העשייה, אחר כך יצירה, אחר כך בריאה, אחר כך אצילות (ראו שרטוט 1), אחר כך אדם קדמון ואין סוף, אני מגיע אליו. אין ברירה, אני אצטרך להגיע.

אלא בשביל מה ניתנה לנו חוכמת הקבלה? לפתח בנו חוש שכדאי לנו לגלות את המצב שלנו כרע, ואת המצב הבא, המתקדם לאין סוף, כטוב. אז אני מתקדם בהכרה עצמית, במודעות. ואז, על ידי רגש ושכל שאני בעצמי מפתח – אני משגשג, אני ממש מתעלה, אני עובר את ההתפתחות הזאת בכיף, בקלות ובמהירות. לזה ניתנה חוכמת הקבלה.

אתה לא צריך ללמוד בשכל. הרשימות שהתעוררו, הביאו אותך עכשיו למצב, שאתה יושב כאן ומקבל מידע כלשהו, איך לגלות מהר את הרשימו הבא ולהתקדם למטרה. אם תפעל כמו שצריך תעבור את הקטע בין רשימו אחד לרשימו הבא, בצורה יפה. אם לא, הכוחות השליליים ידחפו אותך, ובכל זאת תצטרך לזוז. חוכמת הקבלה בסך הכול עוזרת לאדם להתקדם בצורה קצרה, בדרך קצרה ונעימה במקום באריכות ובייסורים. זה הכול.

שרטוט 1

מהן האופציות האחרות?

זו האופציה היחידה, אין יותר.

אני אשמח אם נוכל לשנות את המציאות הקיימת היום.

זה בלתי אפשרי לשנות את המציאות של היום, אם לא נעלה גבוה ממנה במילימטר. בלתי אפשרי. אנחנו לא משנים את המציאות. אין בנו יכולת לשנות דבר, חוץ מלהעביר את עצמנו, ממצב למצב. מתפיסה מצומצמת של המציאות, לתפיסה רחבה יותר. ואז נגלה בעולם שלנו שינוי עצום. אין שונאים, אין הגבלות, אין מחלות, אין צונאמי, וכו'. רק בעליה הדרגתית ורצונית, ממימוש רשימו לרשימו. וזה בידינו לעשות עכשיו ומהר, זה אפשרי.

מקובלים ומגידי עתידות

איך אתה מתייחס לאנשים שנקראים "קבליים". שאתה נותן להם שם משפחה או תאריך לידה, והם אומרים לך את עתידך?

תַרְאי לי ספר קבלה אחד, שבו כתוב על זה. אני לא למדתי דברים כאלה. שמעתי שיש כאלו, אבל אני לא מבין למה הם מקובלים. במסגרת העולם הזה, הם יכולים להגיד לך כל מה שקורה עם הגוף שלך. מה הבעיה? אלו אנשים שיש להם חוש מחודד יותר במסגרת חמשת החושים שלנו. קבלה זה משהו אחר.

הם מסתכלים עלייך, ואומרים מי את, מה את ומאיפה את, אבל זה במסגרת העולם הזה. מקובל לא שייך למסגרת העולם הזה, מקובל שייך לעליית הנשמה, להתפתחות הנשמה במדרגות העולמות הרוחניים. לראיית העתיד את יכולה ללכת לרופא אליל, כמו אלו שחיו לפני חמשת אלפים שנה באפריקה, הוא היה מגלה לך עוד יותר מהרופא האליל המודרני. זה לא שייך לקבלה.

קיימים כאלו אנשים, שיכולים לפתור לך שאלות שבעולם הזה, לגלות לך משהו, זה אמיתי. אבל אין בזה שום דבר שאת יכולה בעזרתו להימנע ממשהו או להצליח במשהו. אל תבלבלי בין הבדואים, למשל, שמגלים כל מיני דברים, לבין הנביאים. נדבר על זה בפעם אחרת, כשתביני מה זה נביא. "נביא" זו מדרגה רוחנית, ששואלים אותו לעצה מיוחדת עבור הנשמה, איך להתגלות, איך לעלות. זה משהו אחר. על שום דבר אחר נביא לא עונה.

מדוע אין רצף בשיעורים?

לא ניתן ליצור רצף בשיעורים, כיוון שהקהל מתחלף ובכל הרצאה באים תלמידים חדשים. לכן צריך לבנות כל שיעור כנושא סגור אחד. לצערנו זה המצב, אחרת היינו באמת מתקדמים. בינתיים יש עוד נושאים רבים שאנחנו יכולים להעביר כנושא בפני עצמו בשיעור אחד. כדי שיהיה מעניין לאלו שבאים בפעם הראשונה ולאלו שנמצאים כבר כל פעם.

בית "קבלה לעם"

הבדל בין צל דקדושה לצל דסיטרא אחרא

שיחה מתאריך 02.01.07

התפתחות הרצון לרוחניות

למדנו על ד' בחינות דאור ישר, על י', ה', ו', ה', איך האור ברא את הכלי. יש ארבעה שלבי התפתחות של הכלי. האור, שהוא התענוג, בונה רצון, רצון לקבל שירצה אותו בדיוק. בבחינה א' הרצון הזה עדיין לא מרגיש שהוא קיים בפני עצמו, שהוא נהנה. הוא כמו טיפת זרע שעדיין לא התפתח ממנה דבר.

בצורה כזאת הרצון הזה לא עצמאי כמובן, אבל בתוכו, כשהוא מתפתח, הוא מתחיל להרגיש שיש מישהו שנותן לו חיות, נותן לו חיים. בתוכו, בחצי השני של הרצון, הוא מגלה את הנותן (ראו שרטוט 1). ואז, בבחינה ב', הוא רוצה להיות כאותו הנותן, כהמשפיע. והרצון לקבל הזה, בגלל שהוא מרגיש את הנותן, את האור, יש לו כבר על פני הרצון שלו, רצון להשפיע.

שרטוט 1

וכשהרצון להשפיע מרגיש שהוא רוצה להשפיע ובודק את עצמו במה הוא יכול להשפיע כמו האור, הוא מרגיש שאין לו מה לתת. מה ייתן? הוא מתחיל לחשוב: "אני יכול לתת למי שנותן לי תענוג. כיצד? אם הוא רוצה שאני אקבל, שאני איהנה, אז אני איהנה, בגלל שהוא רוצה שאני איהנה, ואז הקבלה שלי היא תהיה כהשפעה". וכך, בבחינה ג', הוא מקבל, כדי להשפיע (ראו שרטוט 2).

מתוך שהוא מקבל כדי להשפיע, הוא מתחיל להרגיש מה זה נקרא להיות "הנותן". וכשהוא מרגיש באיזה מצב, באיזו שלמות, נמצא הנותן, אז בבחינה ד' הוא רוצה ליהנות מכל מה שיש לנותן (ראו שרטוט 2). הרצון הזה לקבל שבבחינה ד' התפתח בתוך הנברא. לכן לרצון הזה אנחנו קוראים "מלכות", או "כלי" והוא הרצון שבאמת מורה על עַצְמוּת הנברא.

שרטוט 2

בנקודה זו מתעוררת שאלה נוספת: מה חסר לנברא הזה בבחינה ד' שירגיש את עצמו קיים ושהוא נהנה? חסרה לו התגלות הבורא. הוא חייב להגיע בדיוק לדרגת הבורא. התהליך הזה נקרא "מחשבת הבריאה". מטרת הבריאה היא לברוא את הנברא שיגיע לדרגת הבורא. אבל איך עושים זאת? הרי הנברא בבחינה ד', שמלא בכל התענוגים שהוא מקבל ומרגיש את עצמו שנמצא כמו הבורא, לא משיג יותר ממה שממלא אותו. הוא לא מכיר ולא מבין את כל מערכת הבריאה. הוא לא עצמאי, הוא "חסר עצמאות". איך להביא אותו למצב שיהיה עצמאי וכשיהיה עצמאי ירגיש את כל דרגת הבורא?

לשם כך נבראה המערכת שנקראת "מערכת העולמות". המצב שבו הנברא נמצא בבחינה ד' נקרא "עולם אין סוף". ממנו מתחיל הנברא לרדת, להתרחק מהאין סוף בדרגות העולמות, ההעלמות, עד שמגיע למצב שהוא לגמרי מתנתק ולא יודע כלום על עולם אין סוף, מצב שנקרא "העולם הזה" (ראו שרטוט 3).

מפני שבתוך הנברא, בתוך המלכות הזאת, בתוך הכלי, יש חמישה חלקים. הכלי בנוי מחמישה חלקים: כתר, חוכמה, בינה, זעיר אנפין, ומלכות. לכן כדי להוריד את הנברא הזה, להרחיק אותו מהבורא, להכניס אותו להסתרה, להכניס אותו לעצמאות, אנחנו צריכים לעשות מסך, פרגוד, הסתרה, העלמה, בחמש מדרגות. חמש מדרגות כפול חמישה פרצופים, כפול חמש ספירות, הן סך הכול מאה עשרים וחמש מדרגות, שנקראות ה"עולמות": עולם אדם קדמון, אצילות, בריאה, יצירה, ועשיה (ראו שרטוט 3).

מהם העולמות האלו? הם מעלימים את מצב האין סוף, את המצב הטוב, את המצב המלא, וכל פעם חסר לאותו נברא עוד חלק. בעולם אין סוף היה לו הכול, אחר כך בעולם אדם קדמון חסר לו כבר החלק העליון, אחר כך בעולם האצילות עוד חלק, בעולם הבריאה עוד חלק, ביצירה עוד חלק, וכן בעשיה. ואז הוא נשאר ריק. מה זה נשאר ריק? שמגיע למצב שהוא מרגיש שבתוכו אין שום מילוי. וזה המצב שאנחנו נמצאים בו.

שרטוט 3

ואז אנחנו מתחילים את ההיסטוריה שלנו, את ההיסטוריה על פני כדור הארץ. תחילה נולד היקום, החומר, ואחר כך החומר מתפתח. לאחר שהחומר מתפתח במשך מיליארדי שנים, הוא מגיע לכך שנברא אדם ואחריו אברהם, משה וכו' עד זמננו. אנחנו, על ידי חוכמת הקבלה, מתחילים לעלות. ויש מקובלים שעשו זאת קודם. אנחנו עולים בדיוק באותו סולם המדרגות. כמו שהייתה הירידה כך העליה, דרך ה' העולמות: עשיה, יצירה, בריאה, אצילות, אדם קדמון, עד שמגיעים שוב לעולם אין סוף.

השלב הראשון נקרא "ירידת העולמות והפרצופים והספירות", מעולם אין סוף עד העולם הזה. ואחריו ההיסטוריה הגשמית שלנו, בעולם הזה. מזמננו והלאה, העולם שלנו כבר צריך להתחיל לעלות, עד עולם אין סוף חזרה. זה בעצם התהליך.

שרטוט 4

לא נורא אם ההסבר לא מובן. ככה זה בקבלה, בהתחלה שום דבר לא מובן. האדם שומע ושומע ושומע ... עד שמתחיל להשתנות בו משהו. ואז לפי השינוי הוא מתחיל להרגיש מבפנים. כך קולטים את החומר, כי בחוכמת הקבלה החומר לא מובן ולא מורגש. הוא לא נמצא בהרגשה בעולם הזה. אנחנו שומעים על משהו בלתי מציאותי. אבל כאשר שומעים עליו פעם אחר פעם, אז בפנים משהו משתנה. בפנים מתחילים להסתדר ולהיווצר כלים חדשים, רגשות, תפיסה. האדם מתחיל לקלוט את הדברים שקודם הוא לא הרגיש ואז הוא מתחיל לזהות שכל הדברים האלה קיימים גם בעולם הזה. דרך החומר, כאילו דרך הקירות, דרך כל המקרים שקורים לו, הוא פתאום מתחיל לזהות, שכנראה זה בדיוק מה שכתוב. הוא מתחיל לזהות את הקשר בין האורות והכלים, את הירידה והעליה, וכן הלאה. לכן לא כל כך חשוב אם לא מובן, העיקר הוא לקבל מעין תמונה כללית.

הנשמה שלנו יורדת מעולם אין סוף לעולם הזה וכאן בעולם הזה, למעשה קצת לפני העולם הזה, קורה דבר מיוחד מאוד. אותו הכלי שנברא באין סוף, נחלק להרבה מאוד חלקים. מפני שקשה לנו מאוד לעשות את דרך העלייה עם רצון לקבל כזה גדול, המלכות מתחלקת להרבה מאוד חלקים, לשבעה מיליארד נשמות. והן, כל אחת ואחת מהן מתקדמת במשך הגלגולים כמו שורה של חיילים. הן עוברות הרבה גלגולים, בכל דור אותן הנשמות שהיו בדור הקודם, וכך הן מגיעות לתיקון שלהם.

לכן כל דור הוא חכם יותר, מבין יותר, תופס יותר. יש לו כבר ניסיון מהדור הקודם. בזכות הניסיון שלו בחיים הקודמים הוא תופס דברים שבגלגול הקודם הוא לא יכול היה לתפוס. כך, למשל, מה שלמדתי בחיים הקודמים, כל הידע שלי, הופך לתכונה שלי לאחר שנפטרתי מהגוף וחזרתי שוב לחיות בגלגול הבא. לכן אני מבין מתוך עצמי שכך צריך להיות. זה כבר לא לימוד של חוקים כלשהם בצורה מלאכותית, שכלתנית, אלא זה הופך להיות בי טבע.

וכך מדור לדור אנחנו מתקדמים, עד שמתחילים להיות ראויים להתחיל את העלייה הרוחנית. וכפי שאומרים לנו המקובלים זה מה שצריך לקרות לכולנו מהדור הזה והלאה. לכן אנחנו מרגישים שיש לנו איזה דחף, ולפי הדחף הזה רוצים איכשהו להתקדם. לא ידוע לאן, אבל חוכמת הקבלה פותחת לנו בהדרגה את החומר, ואנחנו מתחילים להרגיש שדרכו אנחנו יכולים להתקדם, עוד לא ידוע לאן.

שני צללים

על ידי אילו פעולות בדיוק אנחנו מתקדמים? על כך נקרא במאמר "הבדל בין צל דקדושה לצל דסיטרא אחרא".

במצב שנקרא "עולם אין סוף", הכלי הכללי שנקרא מלכות או נשמה או נברא (לא חשוב איך נקרא לו), מלא באור ונמצא במצב שנקרא "אין סוף". באין סוף הכול ישנו, אבל בצורה כזאת הנברא הוא כמו זרע בתוך הרחם, או עוּבַּר בתוך הרחם, שיש לו הכול, אבל הוא לא עצמאי. כדי להיות עצמאי, כדי לגדול ולהרגיש את מציאותו, הוא חייב לצאת. לכן הוא נקרא "נברא", בר (מחוץ) למדרגה, בריאה מלשון מחוץ למדרגה.

כל הבריאה נעשית בהדרגתיות. היא מתרחקת מעולם אין סוף בחמש מדרגות, שנקראות "עולמות" או "העלמות". יש חמש דרגות העלמה ואנחנו נמצאים בעולם הזה. שבעה מיליארד אנשים, כולם בהסתרה, כולם בהעלמה, לא רואים כלום חוץ מהעולם שלנו.

איך אנחנו יכולים להתגבר על ההעלמה הזאת ולהתחיל לגלות את מה שנסתר מאיתנו? באמצעות חוכמת הקבלה. לכן חוכמת הקבלה נקראת "חוכמת הנסתר", כי היא מדברת על הדברים הנסתרים, שאנחנו מגלים לאט לאט. איך אנחנו מגלים אותם? איך אנחנו מוחקים את כל המסך, שמסתיר מאיתנו את אור אין סוף, את מצב האין סוף? איך אנחנו מנטרלים אותו או קופצים מעליו? (לא חשוב איך נתאר זאת), איך אנחנו עוברים דרך מסכים ועולים בסולם המדרגות חזרה לאין סוף?

אז אומר בעל הסולם שאנחנו נמצאים בהסתרה שנקראת "צל", ולצל הזה יש שני תפקידים. תפקיד אחד הוא לכוון אותנו כך, שדרך הצל, דרך ההסתרה, נדע איך לחדור פנימה. התפקיד השני הוא להסתיר אותנו, לבלבל אותנו, שלא נחדור פנימה, אלא נלך בכל מיני צורות הפוכות. גם לצל שמכוון אותנו למטרה וגם לצל שדוחה אותנו מהמטרה כדי להגיע למטרת הבריאה – לעולם אין סוף, שאליו אנחנו מתחילים להשתוקק – לכל אחת משתי צורות ההסתרה האלו יש תפקיד מיוחד.

בעל הסולם אומר שיש צל דקדושה, שמקרב אותנו בצורה ישירה לרוחניות ויש צל דסיטרא אחרא, הצד האחר מהקדושה, ההפוך, זה שמבלבל אותנו. שני הצללים האלה הם שתי צורות ההסתרה, כמו שאנחנו מרגישים בחיים שלנו, שלא מובן לנו ולא ידוע ואף אחד לא יודע מה יהיה מחר ומה קורה היום.

יש דברים שכביכול פועלים לטובתנו, שעל ידיהם אנחנו נעשים חכמים יותר, מבינים יותר. כמו שאנחנו נותנים לילד כל מיני תרגילים ולא רק צעצועים ועל ידי התרגילים, כמו להרכיב לגו, שהם הסתרה בשבילו, על ידי הפעולות האלו, הוא מתחכם ומבין יותר את העולם. אם בצורה כזאת פועלת הסתרה, אז אנחנו אומרים שזה "צל דקדושה". שהיא מקרבת אותנו, נותנת לנו בדיוק את ההבנה וההכשרה, כדי להתחיל לראות את העולם הרוחני. להתחיל להרגיש אותו דרך החומר. להתחיל להרגיש את אותם הכוחות שעומדים אחרי החומר, שפועלים, שמנהלים את הכול. ואם המקרים שמגיעים אלינו הם לא כתרגיל בצורה ישירה, כמו לילד, אלא דווקא בכוונה כדי כביכול לבלבל אותנו ולסובב אותנו, אז הם נקראים "צל דסיטרא אחרא".

"הכתוב אומר (שיר השירים, ב'): "עד שיפוח היום ונסו הצללים". ויש להבין: מהו הצללים בעבודה,ומהו ב' הצללים."

"בעבודה", זאת אומרת בעבודת האדם הפנימית, שהוא בונה את עצמו כדי להיכנס לרוחניות. כמו שבעולם שלנו אנחנו פותחים את העולם בפני ילד שגדל לפי החוכמה שלו: " זה כבר מותר לך, זה כבר בסדר גמור", כך גם ברוחניות. בעולם שלנו הילד גדל גם אם הוא לא לומד. בכל זאת הוא נכנס לחיים, ואיכשהו צריך להסתדר. ברוחניות לא. ברוחניות אנחנו מתקדמים לפי התנאים המוקדמים. זאת אומרת, ברוחניות אני חייב להשיג רגש ושכל, שמתאימים להבנה, להשגה ולתפיסה של העולם הרוחני ובאותה מידה הוא נפתח לפני. כל עוד לא תהיה לי הכנה, אני לא אראה אותו.

אני בעצמי מכין את עצמי לפתיחת העולם הרוחני. וכמה שהכנתי, כך אני רואה. הכנתי את עצמי עוד – אני רואה עוד. לכן המקובלים אומרים, שיש מאה עשרים וחמש מדרגות, שבהן אנחנו עולים, שעליהן אנו פוסעים. אמנם, המדרגות האלו הן ההעלמות מלמעלה, אבל ככל שאני מכין את עצמי יותר, אני הופך בתוכי את ההעלמה הזאת, להכנה. אני "בולע" את ההסתרה, מתחיל להבין אותה. היא הופכת להיות הרגשה והבנה בתוכי ואז היא נעלמת. אני הפכתי אותה דווקא לידיעה, להבנה, להרגשה, לתפיסה. ואותה ההסתרה, דווקא היא, הופכת להיות בי לכלי מוחשי, ל"אני".

יוצא שאדם שעולה בדרגת העולמות "סופג" את העולמות בתוכו וההעלמה הופכת להיות בו לכלי הפנימי שלו. זאת אומרת, כשהוא עולה בסולם המדרגות, הוא נעשה יותר ויותר גדולבגובה, בגודל של סולם המדרגות הזה. הן הופכות להיות לחומר שלו.

לכן חשובים לנו מאוד הצללים האלו. עד כמה שנוכל לעבוד איתם ולזהות אותם בחיים שלנו, כך נוכל להתקדם יותר ולהסתדר. ברוחניות אין לנו אבא ואמא שמלמדים אותנו בדיוק איך לשחק ואיך להרכיב את הלגו, איך בדיוק להבין את הדברים. אנחנו נמצאים עם החומר שכתבו המקובלים, אנחנו נמצאים עם העצות שלהם. אמנם, יש מדריך, אבל בכל זאת אנחנו חייבים להשקיע הרבה מאוד יגיעה במה שכתבו המקובלים, כדי לדעת לזהות בעולם שלנו מקרים, כוחות, רמזים, שמובילים אותנו קדימה דרך החומר לרוחניות או שמבלבלים אותו. אנחנו צריכים גם את זה וגם את זה, דווקא בין שני הצללים האלו, בין שני הכוחות האלו, אנחנו צריכים להסתדר. על ידי כוח אחד בלבד, אנחנו לא יכולים להתפתח.

בעל הסולם אומר כך: "והענין הוא, כי בזמן שאין האדם מרגיש את מציאות השגחתו ית'," שלהבורא,שמישהו פועל עלי, "שהבורא מנהיג את העולם בבחינת טוב ומיטיב, זה נבחן כמו צל, המסתיר את השמש."

זאת אומרת, אני, בחיים שלי, לא מרגיש משהו טוב. זה בדיוק המצב שממנו מתחילים לעלות. בעל הסולם כותב בהקדמה ל"תלמוד עשר הספירות", שלחוכמת הקבלה מגיע אדם ששואל "בשביל מה אני חי?", "מה הטעם בחיים שלי?" אם הוא לא שואל זאת, הוא לא מגיע לכאן, הוא מגיע לכל מיני מקומות אחרים. זאת אומרת, צריכים להתייאש ולהגיע באמת למצב שחייבים לפתוח את העולם הרוחני, לפתור את בעיית הקיום, בשביל מה קיימים בכלל בעולם הזה, חייבים להגיע לזה.

ואז, כשהאדם מרגיש לא טוב בעולם הזה, זה כמו צל. ותלוי איך האדם מפענח את המצב. "כלומר, כמו בצל הגשמי שמסתיר את השמש, אין זה עושה שום שינוי על השמש, והשמש מאיר בכל תוקפו, כך האדם שאינו מרגיש את מציאות השגחתו ית', אינו נעשה מזה שום שינוי למעלה," על הבורא, "כמו שכתוב: "אני הוי"ה לא שיניתי"." אלא הבורא נשאר כמו שהוא. "אולם כל השנויים הם אצל המקבלים." אצל האדם, שנמצא עכשיו בצל. אנחנו לא מרגישים כוח שמנהיג את העולם ומסובב אותו ורוצה להביא אותו קדימה, לאיזו מטרה מיוחדת. אולי אנחנו תופסים איזשהו קו, שיש משהו, אבל לא באמת.

ומעניין, אם נפנה לביולוגים, לפיסיולוגים, לפסיכולוגים או למדע בכלל, אז מתוך המחקר שלנו בטבע נמצא שאין משהו בטבע ללא פיקוח, ללא צורך, שקיים בצורה מקרית, למרות שכך אנחנו מרגישים בחיים שלנו, בגלל ההסתרות.

אם לא הייתה הסתרה, הייתי מרגיש כמו בתוך תא או כמו בתוך מה שאנחנו חוקרים בטבע, כלומר שכל דבר קשור לשני בחוק ושיש התפתחות הדרגתית ושום דבר לא נברא סתם. לכל דבר, לכל חלק הקטן ביותר בתוך התא ובתוך הגוף, יש סיבתיות ומטרתיות וקשר עם כל חלקי הבריאה.

אלא בחיים שלנו, אנחנו לא מזהים את הקשר ההדוק הזה בין כל החלקים וכל המקרים. פתאום קורה כאן משהו או שם משהו ואנחנו לא יודעים באיזו צורה אנחנו משפיעים, פתאום משהו משפיע עלינו. את מערכת הכוחות האלו, שפועלת עלינו, אנחנו לא יכולים לאתר ובמאמר הזה מסביר בעל הסולם מהו הפיתרון, כלומר איך אנחנו יכולים להסיר את המסך הזה ולראות את כל מערכת הכוחות שמסובבת לנו את החיים.

והוא אומר : "כמו בצל הגשמי שמסתיר את השמש, אין זה עושה שום שינוי על השמש, והשמש מאיר בכל תוקפו, כך האדם שאינו מרגיש את מציאות השגחתו ית', אינו נעשה מזה שום שינוי למעלה,כמו שכתוב: "אני הוי"ה לא שיניתי". אולם כל השנויים הם אצל המקבלים." זאת אומרת, אצלי. אני נמצא בהסתרה. ואיך אני יכול לפתוח את ההסתרה?

בהקדמה ל"פתיחה" כותב בעל הסולם: "הרי מפורש, שכל העולמות העליונים והתחתונים כלולים כולם בהאדם, וכן כל המציאות הנמצאת בעולמות ההם אינם רק בשביל האדם."

זאת אומרת, הכול נמצא בתוך האדם. כל ההעלמות הרוחניות האלו לא נמצאות מחוץ לי, ביני לבין הבורא, כמו שנראה לי, אלא הן נמצאות בתוכי. ההעלמות האלו הן בעצם הכלים הלא מתוקנים שלי, ההרגשות שלא מכוונות נכון, הכלים שלי שאני צריך לכייל אותם נכון. כמו במקלט רדיו, שאני צריך לסובב את הכפתור ואז אני קולט את מה שקורה בחוץ, כך גם במקרה הזה. את הצל שאני מרגיש, אני עושה מבפנים ולא מבחוץ. מחוצה לי יש עולם אין סוף, וכל העולמות האלו נמצאים בתוכי. לכן בעל הסולם אומר "כל השינויים הם אצל המקבלים."

למה אני מדגיש זאת? כי אם אנחנו מסכימים, אם אנחנו מקבלים את דעת המקובלים, שכל העולמות נמצאים בפנים, אז כל השינויים צריכים להיות בנו. אנחנו כבר חייבים להפנות את כל תשומת הלב לתוכנו, למה אני צריך לשנות בפנים. לא להסתיר משהו מבחוץ, לא הקירות, לא הרוחות ולא השדים מפריעים לי, רק בפנים, אם אשנה את עצמי, העולם ישתנה. פתאום אתחיל להרגיש את עצמי בעולם עשיה, יצירה, בריאה, אצילות, אדם קדמון ואין סוף. המדרגות כולן בתוכי, בי.

לכן חוכמת הקבלה נקראת "החוכמה הפנימית", שהאדם צריך לכוון את עצמו לתוך עצמו ולמצוא בתוכו מה בדיוק הוא צריך לשנות כדי להסיר את ההסתרה הפנימית הזאת שנמצאת על הכלים שלו, על הקליטה שלו. אז הוא ירגיש שמבחוץ יש אור עליון, עולם אין סוף ללא שום הגבלה.

ובצל הזה, היינו בהסתר הזו, יש להבחין ב' בחינות:

א) שעדיין יש לו" לאדם "היכולת להתגבר על החשכות וההסתרות, מה שהוא מרגיש, ולהצדיק את ה'," אתהבורא. "ולהתפלל לה', שה' יאיר את עיניו, שיראה, שכל ההסתרות, מה שהוא מרגיש, הן באות מה'." ולבקש שיעזור לו, שיאיר לו, שההסתרות האלה יעברו ממנו, מה שהוא מרגיש. "היינו שהקב"ה מסבב לו כל זה, בכדי שיגלה את תפילתו",הוא מרגיש שהבורא הוא שמסובב לו את כל הדברים האלה. בשביל מה הבורא משחק איתו בהסתרה? כדי שיגלה את הבקשה שלו, את התפילה שלו. "וישתוקק להתדבק בו ית'." להסיר את ההסתרה, ולהיכנס בקשר עם הבורא.

"וזהו מסיבה שרק על ידי היסורים שאדם מקבל ממנו ית'," מהבורא, "והוא רוצה להיחלץ מצרתו ולברוח מהיסורים, אז כל מה שביכולתו" לעשות "הוא עושה. לכן כשהוא מקבל את ההסתרות והיסורים, אז בטח יעשה את התרופה הידועה, שהיא להרבות בתפילה," מה זה "להרבות בתפילה"? שהבורא, הכוח העליון, האור העליון "יעזור לו ולהוציאוממצב שבו הוא נמצא. ובמצב הזה," נקרא שהוא "עדיין הוא מאמין בהשגחתו ית'. " בהשגחת הבורא.

אלו מילים עם משמעות דתית מאוד, הן מאוד מבלבלות אותנו. אך אין ברירה, כך כותבים המקובלים ואנחנו נפרש אותן.

פועל עלי כוח עליון.אני יכול להרגיש אותו ויכול לא להרגיש אותו. אם אני לא מרגיש אותו, אז אני נמצא בחזקת דומם, צומח, חי. אם אני מרגיש שבכל מה שקורה איתי פועל עלי מישהו מבחוץ ושהמישהו הזה הוא לא השכן או הממשלה או כל דבר אחר, אלא הבורא, אם אני מרגיש זאת, נקרא שאני נמצא ב"הסתר אחד". זאת אומרת, יש לי הרגשה שההסתרה הזאת אמנם קיימת, אבל גם שמהצד השני, אחרי הוילון, מישהו עובד עלי כך. ונשאלת השאלה: איך להגיע למצב שבו אזיז את הוילון לגמרי?

זאת אומרת, מצד אחד אני מרגיש רע, לא טוב לי בחיים, אני מרגיש פחד, איום וייסורים. מצד שני אני מרגיש שהבורא מסובב לי את כל זה. זה נקרא "הסתר אחד". למה? "הסתר אחד" על מה שרע לי, כי באמת מגיע לי טוב, אבל אני מרגיש שהוא רע. והגילוי במצב הזה הוא שההסתר בא מלמעלה, מהבורא שנמצא בצד השני של הפרגוד, של הוילון, של המסך.

אם האדם נמצא במצב כזה, יש לו אפשרות להתחיל לטכס עצות כלשהן, איך לתפוס את המצב, לא לתת לו להיעלם, לא לתת גם להרגשת הכוח העליון להעלם. במקרה כזה עליו לעשות את המצב יותר ויותר ברור בחושים ובהבנה. איך הוא עושה זאת? על ידי שמתאמץ, על ידי חומר הלימוד. חוץ מהספרים אין מה לעשות. זה נקרא "תפילה".

בזמן הלימוד, כשאדם רוצה לחדור למרחב הנסתר הזה, אז הרצון הזה, הדחף שלו, נקרא "תפילה". גם בעל הסולם מסביר וגם רבי שמעון ב"זהר", שתפילה זה בזמן הלימוד, כשאתה קורא איך הבורא, הכוח העליון, עובד עליך ואיך אתה צריך לעבוד כלפיו. גילוי היחסים האלו נקרא "תפילה".

ואז במצב כזה יש לאדם אפשרות לחזק את הקשר, לפתוח ולהסיר בכוח, ממש בכוח, את הוילון הזה. אז הוא יגלה בוודאי שהבורא עשה את כל זה ובנוסף לכך יגלה את הבורא כפועל טוב. ולמה קודם לכן הוא הרגיש שזה רע? כי רק על ידי הרע, הבורא היה יכול לדקור אותו וממש לחייב אותו להסיר את ההסתרה. זה נקרא שהאדם נמצא ב"צל דקדושה", שמביא אותו לכוח העליון, ל"קודש".

ויש מצב קצת יותר גרוע. "ב) כשהוא בא לידי מצב, שכבר אי אפשר לו להתגבר ולומר, שכל היסורים והמכאובים, מה שהוא מרגיש, הםמטעם שהבורא שלח אותם אליו" ייסורים הוא הרגיש גם קודם וגם עכשיו הוא מרגיש ייסורים, אבל אם קודם הוא הרגיש שהם באים מהכוח העליון שסובב אותו, עכשיו הוא כבר לא מרגיש את זה. הוא כבר לא יכול להרגיש שכל הייסורים האלה הם "כדי שעל ידי כך תהיה לו סיבה לעלות בדרגה. אז הוא בא לידי מצב של כפירה". מה זו כפירה? "שאין הוא יכול להאמין בהשגחתוית'."

"להאמין" נקרא להרגיש. המילון של המקובלים הוא מילון אחר לגמרי מהמילון שאנחנו רגילים אליו בחיים שלנו. בחוכמת הקבלה "אמונה" נקראת הרגשה. זה לא כמו שאני מאמין שאמריקה קיימת, כי מישהו סיפר לי ואני מאמין למה שהוא אומר לי. אמונה זו הרגשה.

אז במצב הזה האדם מפסיק להרגיש שיש כוח עליון שמסובב לו את הרע, אלא הוא פשוט מרגיש רע. זה נקרא שהוא כבר לא מאמין שהבורא קיים. לא מאמין בהשגחתו. "וממילא אין הוא יכול אז להתפלל." זאת אומרת, הוא כבר לא יכול להשתוקק. אין לו למי להשתוקק. אין ממי להסיר את הוילון, כדי להיפגש עם מי שמסובב לו את הדברים.

"נמצא שיש ב' מיני צללים. וזה פירוש "ונסו הצללים", היינו שהצללים יעברו מן העולם."

אבל גם על ידי הצל השני, שנקרא "הסתר כפול", שהוא הסתרה על ההרגשה והסתרה על התפיסה, כשאדם נמצא לגמרי בהסתר, גם בהסתר כזה, האדם לא נמצא סתם. אלא אחר כך ההסתר הזה עובר. הבורא משחק איתו ונותן לו שוב אפשרות, זורק אותו ממצב למצב. כך על ידי שינויים כאלו, מתחילים להירקם באדם כל מיני הרגשות ותפיסה. כי אנחנו כל הזמן תופסים דברים רק מתוך הניגודיות: לבן-שחור, שחור-לבן. בין כל המצבים האלו אנחנו מתחילים להיות מלומדים יותר. כל החיכוכים האלה, כל השינויים, בונים בנו את ההרגשות הנכונים וכך אנחנו מתקדמים, זאת אומרת מגיעים להרגשה. כך אנחנו גדלים.

בצורה כזאת אנחנו מתחילים לצאת מהעולם שלנו, לדלג מעליו. למעשה אין כאן דילוג, אלא יש כאן עבודה קשה לעלות מדרגה לדרגה, להסיר עוד ועוד וילונות עד שחוזרים לאין סוף. בכל דרגה יש הסתרה על ההרגשה, שנראית לנו טובה או רעה והסתרה על נותן ההרגשה – או שהוא נעלם ואז אני מרגיש את עצמי רק בחיים שלי, כמו שאנחנו מרגישים את עצמנו עכשיו מבולבלים, לא מבינים איפה ומה, מרגישים רק רע. או שאני מרגיש שרע לי בחיים, אבל מישהו מכוון אותי, מישהו מסובב אותי.

אז איך אנחנו יכולים להגיע לפחות למצב שכל הזמן נהיה בתפיסה ובהרגשה שיש כוח עליון שמסובב לנו את כל מה שקורה לנו, גם לטוב וגם לרע, שיש לו בזה איזו מטרה ואנחנו כל הזמן נמצאים באיתור, בגילוי, בהרגשה ובהבנה שלו – מה הוא רוצה בזה ומה הוא רוצה בזה, איך נוכל לאחוז את עצמנו ברדיפה אחריו?

רק על ידי שנתעמק במה שכותבים המקובלים. כל ספרי הקבלה, במיוחד החומר שמסודר בספר "קבלה למתחיל", כל המאמרים, כל הטקסטים, בנויים בצורה כזאת, כדי להביא את האדם לגלות עוד קצת ועוד קצת את הכוח שמאחורי החיים שלו המסובב לו את כל זה. ולגלות את זה בצורה כזאת, שיתחיל לאתר אותו וידע איך לגרד קצת מההסתרה הזאת, שכבה ועוד שכבה ולהגיע לקשר עם הבורא.

וכשאדם מגיע לזה, אפילו מתקרב לזה, הוא מתחיל להרגיש שהעולם כולו טוב. הוא לא סתם מוריד את כל העולמות האלה, את כל ההעלמות, המסכים, אלא על ידי היגיעה, מתוך שהוא רוצה לחדור דרכם, להבין אותם, הוא "סופג" אותם, ומרע הם הופכים להיות לטוב, מהסתרה לגילוי. אז הוא מתחיל להרגיש כל הזמן טוב, מלא באור העליון ובנוכחות הכוח העליון, שמסדר לו את כל החיים בצורה אינסופית, נצחית, שלמה. וכשהוא מתקרב בהדרגה לאין סוף, אפשר לדמות אותו כמו מי שמגיע חזרה לאותו האור שברא אותו ונמצא איתו באותה דרגה.

זה התהליך שאנחנו צריכים לעבור. בימינו נמצאים בתחילתו כבר המונים. הרבה אנשים כבר מתחילים להרגיש בזה צורך. במשך אלפי השנים לפנינו רק יחידים עשו את הדרך. היום היא כבר פתוחה לכולם.

למה קבלה ולא פסיכולוגיה?

אנשים יוצאים מההרצאה, כל אחד עם הייסורים שלו, עם כל הבעיות מהחיים שלו שאיתן הוא הגיע, והוא אומר לעצמו: "איפה הבורא "משחק" איתי, מה הוא רוצה ממני?" ואני אומר, מצד אחד כל אחד יכול להפיל את הבעיות שלו על הבורא, כי זו התחושה שלו, זה העולם שלו כרגע. מצד שני ניתן גם לפתור את הבעיות האלה בעזרת טיפול פסיכולוגי, שהאדם יהיה מודע לעצמו, מה קורה איתו. אז אפשר להפיל את הבעיות שלנו על כוח עליון, אבל אולי זה לא באמת כך?

נתתי הגדרה למילה אחת, אמונה ואמרתי ש"אמונה" נקראת הרגשה. הרגשת הבורא נקראת "אמונה". צריכים לא לשכוח זאת. חוכמת הקבלה לא מדברת על שום דבר שאי אפשר לאחוז בו. היא מביאה אותך לראייה, להכרה שלמה, מלאה, לחוש, להרגיש, להחיות ולחיות בתוך העולם הרוחני, בתוך המציאות שאתה נמצא בה עכשיו, אבל אתה לא מרגיש אותה. אתה לא מרגיש את הבורא, לא מרגיש את הנברא ולא את עצמך. אז לפתוח לך את החושים כך שתרגיש ותבין, זה נקרא "השגה". "השגה" נקראת הדרגה העמוקה ביותר של הבנה. ולזה חוכמת הקבלה צריכה להביא אותך.

לפני כן אתה יכול להגיד: "אני לא מבין, אני לא מאמין, לא איכפת לי". אתה יכול להגיד הכול, זה ברור. אבל בחוכמת הקבלה לא מדובר על תופעות פסיכולוגיות, כדי לבלבל אותך ולהגיד לך "ככה זה". זאת אומרת, "תקבל שזה כך, תאמין שזה כך". לא!

אנחנו מדברים על תרגילים שכל אחד חייב לבצע. אין ברירה, חובה לבצע. אבל כשאתה מתחיל לבצע אותם בפנים, אתה מתחיל לגלות חושים נוספים, עדינים יותר, שבהם אתה מרגיש עולמות, לא רק עולם אחד. וההרגשה הזאת היא הרגשה אמיתית, מוחשית הרבה יותר ממה שאתה מרגיש עכשיו את המציאות שלך, את מציאותך הנוכחית.

אתה גם תוכל לראות עד כמה המציאות הנוכחית היא שקרית. לכן זה נקרא "העולם המדומה". כך המקובלים קוראים למצב שלנו, "העולם המדומה". כי נדמה לנו שאנחנו קיימים, אנחנו ממש כמו חולמים. כתוב "היינו כחולמים". לעומת התפיסה הרוחנית, התפיסה שאתה מפתח באמצעות חוכמת הקבלה, המציאות הנוכחית מורגשת ממש כמעט כאי קיום.

לכן כאשר נסיים את ההרצאה האנשים יצאו החוצה ושבוע ימים יהיו אולי בניתוק. אני חושב שרובכם נמצאים איתנו בקשר כלשהו, דרך הטלוויזיה או האינטרנט, או בשיעורים. אבל גם אדם שנמצא בניתוק, עליו להשתדל במקצת לאתר את המצב, כמו שכותב לנו המקובל. הלימוד שלנו מבוסס על מקורות אוטנטיים, לא אני כתבתי את הספרים שמהם אנחנו לומדים.

וכשחוזרים על העצות, כפי שהמקובלים מכוונים אותנו, כמו גדול שמכוון את הקטן: "תראה איך שזה קורה, תנסה לראות, תנסה לזהות". זה לא דמיון חלילה. אתה יכול לקרוא מאמרים של בעל הסולם, שבהם הוא מסביר למה חוכמה זו נקראת "חוכמת הקבלה". וזו לא אמונה ולא דת כמו שאנחנו קוראים להם בעולם שלנו. הקבלה לא שייכת לדת ולדתות כלל. אלא מדובר על התפתחות פנימית של האדם, שמפתח חושים נוספים ובהם מרגיש מציאות על, נוספת, שבה הוא מרגיש גם את עצמו כחי בצורה נצחית, בלתי מוגבלת, בניגוד לחושים שלנו. מדובר רק על אבחנות ברורות, בחושים, בהבנה, ובצורה שאתה יכול לבדוק ולזהות שאתה לא טועה. אין לי עכשיו אפשרות להסביר. אבל רק על זה מדובר.

איך אנחנו יכולים לזהות באיזה שלב התפתחותי אנחנו נמצאים? והאם אדם יכול במהלך חיים אחד לעבור את מאה עשרים וחמש המדרגות שעליהן דיברת?

יש מאמר שמסביר בדיוק עד מתי אדם צריך להתגלגל. הוא מסביר, שמשך החיים האלו אנחנו יכולים לעבור את כל הדרך ולהגיע לעולם אין סוף. בסופו של דבר, אם לא בחיים האלו, אז בגלגול הבא, האדם חייב לעבור את הדרך הזאת. לאו דווקא מהתחלה, הוא יכול להמשיך מאותו חלק שהפסיק, אבל בזמן שהוא קיים בעולם הזה, בגוף הגשמי שלו, הוא חייב להגיע למקום, למקור שממנו ירדה הנשמה שלו. עד אז הוא יצטרך להתגלגל.

ואכן לא כולם שווים בעולם שלנו, אלא נמצאים בכל מיני מצבים. כבר יש הרבה אנשים בעולם שלנו שנמצאים בדרגות מתקדמות. לא יחידי סגולה כמו שהיו מקובלים בדורות הקודמים, אלא אפילו אנשים פשוטים שבימים עברו לא היה מגיע להם להיות במדרגה מתקדמת. זאת אומרת, היום הדרך נפתחת לפני כולם. לפי תוכנית הבריאה עכשיו אנחנו חייבים להגיע בהמונים לשורש שלנו, ושם להתחבר חזרה במצב האינסופי.

אתה מדבר בנשימה אחת על תחושות והבנה. האם אחת מהן היא דומיננטית יותר, מה הקשר ביניהן וכיצד זה פועל?

החומר שלנו זה רצון לקבל, רצון ליהנות, וזה מה שנברא. אנחנו בעצם רצון שמרגיש מילוי. כל רצון מרגיש מילוי משלו, בהתאם למדרגות שלו. אם הרצון חסר מילוי, מתפתחים לידו שכל, הבנה והשגה, איך להשיג את הרצוי. זאת אומרת, שׂכל הוא תמיד תוצאה מחסרונות שיש ברצון. אם הרצון מלא, לא מתפתח לידו שכל. במידה שהוא חסר ובצורה שהוא חסר, מתפתח השכל. ככה זה בצורות הפרימיטיביות ביותר בחיים שלנו, בתאים הביולוגיים, וככה זה בבני האדם. הרצון הוא הראשון – הוא הנברא. והשכל בא רק כדי לשרת אותו. זה מצד אחד.

מצד שני, בנו, שנמצאים כבר למטה בסולם ההתפתחות, זה פועל דווקא בצורה אחרת. בנו השכל מוכן הרבה יותר מהרצון והרצון צריך להתפתח, כי הוא עבר שבירה אגואיסטית. עוד לא דיברנו על תופעות רבות שקרו, על היפוך שנעשה בכל המדרגות. יוצא שיש לנו מוח, שבתשעים ושמונה אחוז ממנו, מהיכולת שלנו, אנחנו לא משתמשים. זאת אומרת, אצלנו המצב כביכול הפוך, אנחנו מוכנים מהמצבים הנמוכים שלנו להתקדמות, אלא חסר לנו רגש.

באחת ההרצאות אמרת שהנשמות מתפצלות. זה לגמרי לא ברור לי. אני יכולה להבין שהנשמה שלי יורדת ומתגלגלת לגוף אחד, אבל לא שהיא מתפצלת ומתגלגלת לכמה גופים.

אנחנו עוד לא יכולים לדבר על זה בצורה שנבין בדיוק אחד את שני. בעל הסולם מתאר זאת כמטען גדול, שחייבים להעביר אותו ממקום למקום. יש אור שצריכים להגיע לדרגה שלו, שנקרא "בורא". והנברא, כדי להגיע לדרגה של הבורא, צריך לתקן את עצמו, להשתפר. להגיע להבנה, להשגה ולהרגשה, של אותו המעמד האינסופי. כדי להגיע לזה, כדי להקל את התיקונים האלו על הכלי, הכלי הזה, הרצון, מתחלק לחלקים רבים. כל חלק מתקן את עצמו בלבד ואחר כך הם מתחברים יחד. החלקים האלו יכולים להתחלק ולהתחבר. הם לא כמו שאנחנו רואים את הגוף.

אבל הנשמה שלנו יורדת מלמעלה?

אין מעלה מטה. אנחנו מדברים כך בינתיים כדי להקל על עצמנו. אנחנו אומרים: יש לפנינו גוף ובתוכו כאילו נשמה. כך קל לנו לדבר בינינו בינתיים. אבל אחר כך אנחנו נתחיל לזהות, להבין, להרגיש ולאתר את זה בצורה אחרת ונבין שזה דבר שלא מתחלק בכלל. יש כאן צורת חלוקה אנלוגית ולא דיגיטאלית.

אז מתרבים ומתחברים, ושוב מתחלקים ושוב מתחברים, לפי הצורך. כל רגע ורגע זה קורה. נשמות זה לא דבר קבוע כמו הגופים שלנו, זה נע ונד בכל פעם. והשינויים האלה נקראים "הארת השכינה".

זה עדיין לא ברור.

לא חשוב. אמרתי הרבה פעמים ואחזור שוב: הרבה דברים שתשמעו במשך חודשים הקרובים לא יהיו ברורים, עד שפתאום מבפנים יתגלה משהו, כך פתאום יקפוץ: " הבנתי". ואם מבפנים זה לא יקרה, זה יהיה כשמיעה באוזניים בלבד. אז אנחנו צריכים לעבוד על עצמנו, בקריאת החומר שוב ושוב, כדי להשתדל להזיז את עצמנו פנימית לכיוון הנכון, וזה יתגלה.

אני כאן בפעם הראשונה ואני שומע ומתחבר למה שאתה אומר. אולי זה לא נכון לשאול בצורה אישית, אבל אני יכול לדבר רק על עצמי. אני יודע שכל החיים שלי הובלו להיות כאן בנקודת הזמן הזאת. אני מרגיש שהגעתי מהמקום של אינסוף חומר, לצמצום, לאפס המוחלט הזה, ואני צריך לעשות עכשיו שינוי קטן, לפתוח את זה לשיטה אחרת לגמרי, לצורת תשלום אחרת, להבין ממקום אחר.

כל תשע השנים האחרונות אני מרגיש את הבורא בכל רמ"ח אברי, בכל המעשים שאני חווה. יש לי יכולת לחבר את כל התמונה כמו פאזל אחד גדול שמוביל אותי לנקודה הזאת. ובנקודה הזאת אני יודע שאני בשיא, אבל אני כאילו חסר אונים, אני לא יודע מה אני עושה הלאה.

ולפני כן ידעת?

לפני כן עוד ידעתי, כן.

לפני כן ידעת מפני שהיית אולי בהסתר כפול, ופשוט עשית לפי מה שהיה לך בראש.

הגעתי לנקודה כזאת שאני רוצה לבוא להרצאות האלה ואין לי דלק אפילו להגיע לכאן. כאילו סגרו לי את כל האפשרויות, אפילו לקנות ספר אין לי אפשרות. אין לי אינטרנט, אין לי שום דבר, והכול מכוון אותי רק לפה.

אבל נתנו לך בכל זאת נקודת אחיזה, אז בוא נראה מה יקרה הלאה. אנחנו כולנו עדים לזה. אין מצב יותר טוב בחיי אדם, מזה שהוא מתחיל את הדרך בכך שהוא יודע, אבל מבין באמת, שכל מה שבא לו, בא מהכוח העליון שסובב לו את זה, כדי למשוך אותו למעלה.

לי אין ספק, אני מרגיש את זה.

אם אין ספק, אז אתה כבר לא עני ואתה כבר לא מסכן, יש לך הכל.

דיברת על ההרגשות שמתפתחות כשאני משחק במשחק עם הבורא. כלומר הבורא משחק איתי, ואני מנסה להבין את המשחק?

זה באמת משחק, כך כתוב, שהבורא יושב ומשחק עם ליוויתן. משחק הוא דבר רציני מאוד. מה נקרא "משחק"? שאני נמצא במדרגה כלשהי, כמו ילד או כמו גדול ואני צריך לעלות למדרגה עליונה יותר. אני לא יודע מה זה עליונה יותר. כדי לעלות אליה, אני צריך לשחק כאילו אני נמצא בה, או על ידי תרגילים או על ידי כל מיני מאמצים, אבל אני עוד לא נמצא שם. המאמץ הזה, ה"כאילו" הזה, זה המשחק. אני משחק במשהו שאני עוד לא. אני עוד לא הגדול הזה. אנחנו רואים את המשחק הזה אפילו בצמח שחי וגדל. יש בתהליך הפנימי הזה את אותו תהליך שנקרא "משחק". לכן זה דבר רציני מאוד. כל מי שגדל, בצומח, בחי ובמדבר עובר את התהליך הזה שנקרא "משחק".

ודרך המשחק הזה מתפתחים בהדרגתיות לשלב מסוים של רוחניות? אני גם שומע בהרצאות, שהכניסה לרוחניות היא בבת אחת ולא בשלבים. כלומר קופצים מדרגה, לא עליה בצורה ליניארית. שבעצם הדרך היא לנסות להגיע למצב של השפעה, כשאני רואה שאני לא מצליח ולא שולט ברצונות שלי. ובעצם מתייאש מזה. ורק אז, כשאני מגיע לייאוש, מגיע לתפילה נכונה, הבורא נענה לי, נעתר לי, ונותן לי את היכולת הזאת להשפיע?

תיארת נכון את המעמד הזה. אחרי שאני מרגיש שהוא מסובב לי את זה ואני לא יכול לאתר אותו בדיוק ואני לא יכול לפרוץ דרך הוילון הזה ובכל זאת מיתוספת בי ההרגשה הזאת של החושך וחוסר תפיסה וחוסר הבנה, אני מיואש כבר מלחדור דרך הוילון הזה, אז יש לי רצון כל כך חזק, שנקרא "תפילה". רצון כל כך חזק, שעליו יש ענייה מלמעלה, בזה שמגיע אור ופותח לי את הוילון.

על ד' בחינות דאור ישר

בד' בחינות מדובר על בני האדם או גם על חיות?

לא. בד' בחינות מדובר על התפתחות הרצון. שהרצון מתפתח על ידי האור עד בחינה ד' ובבחינה ד' הוא מרגיש את עצמו שהוא עצמאי. בבחינה ד' הוא מרגיש שהוא רוצה להיות, להשיג, מעמד דבחינת שורש, את האור – בבחינה ד' ולפני זה לא. מדובר על תא אחד, תא אחד שהתפתח, שאנחנו יכולים להגיד עליו הוא קיים.

תא?

כן. תא אחד בלבד. זה עוד לא דומם וצומח וחי ומדבר. בד' בחינות דאור ישר אנחנו עדיין מדברים על אין סוף, על יצירת רצון גולמי.

אבל גם לחַיוֹת יש רצונות.

בד' בחינות דאור ישר מדובר על הרבה לפני העולמות והעולם שלנו ומה שאנחנו רואים כאן. מדובר על כוחות עוד לפני התגשמותם.

למה בחינה ג' מוותרת על ההרגשה של ההשפעה שהיא סוף סוף חווה ועוברת לבחינה ד'? בבחינה ב' היא חוותה מה זה לא להשפיע, פתאום היא חווה מה זה כן להשפיע והיא רואה שזה עולם ומלואו, למה היא מוותרת על זה?

בחינה ג' כוללת בתוכה את בחינה א' וב', שהן תוצאות ישירות מהאור. האור שמשפיע בונה את הרצון בבחינה א'. הוא משפיע על הרצון לקבל שבבחינה א', בונה בתוכו רצון להשפיע של בחינה ב'. שני הרצונות האלו כשמתחברים יחד, הם בונים את בחינה ג'. בחינה ג' זה עדיין שילוב של שני רצונות שהאור ברא. עדיין אין לה שום עצמאות. במה היא מיוחדת? בכך שהיא באמת מבטאת את האור עצמו, מה זה נקרא "להיות אור". ועכשיו כשהרצון לקבל, שנמצא בפנים מרגיש מה זה נקרא להיות אור, הוא רוצה להיות אור. וזו בחינה ד'. הוא בעצמו רוצה. לכן בחינה ד' היא גמר הכלי.

תיקון הנשמה

מדוע קורה שאדם נפטר באופן פתאומי מתאונה בגיל שלושים ושש? למה שלא יחיה עד גיל תשעים ויגמור את התיקון? למה הוא מקצר את חייו?

אנחנו כולנו כלי אחד שהאור ברא. הכלי הזה התחלק להרבה מאוד חלקים, שבעה מיליארד חלקים. כך זה בינתיים, עוד מעט יהיו פחות. בחוכמת הקבלה אנחנו לא מדברים על החלקים, אלא מפני שקל לנו לדבר בצורה כזאת אנחנו אומרים שהכלי התחלק להרבה מאוד חלקים. אני חוסך מילים רבות כשאני כותב שבע כפול עשר בחזקת תשע. אבל זה הכול נשמה אחת ואין לי אפשרות אחרת להגיד איך היא מתחלקת.

נגיד שיש נשמה שלך ונשמה שלי ושל עוד מישהו ועוד מישהו ואנחנו כולנו קשורים יחד. ואת שואלת: "למה קרה למישהו משהו?" הרי אנחנו קשורים יחד באין סוף קשרים זה עם זה. זה כמו שבגוף אחד כל תא קשור לכל הגוף (ראו שרטוט 5). הרבה מאוד תאים יש לנו בגוף וכל תא חייב להיות קשור לכל הגוף ולדעת על כל הגוף. גם הכוכבים בשמיים או כל דבר אחר, כולם נמצאים במצב שקשורים זה לזה בשדה אחד, בכוח אחד. אחרת כל היקום הזה היה ללא חוקים, לא היינו מזהים בו חוקיות כלשהי, כמו שאנחנו לומדים עליה ומכירים אותה ומשתמשים בה. הכול קשור זה עם זה. תנועה אחת במקום אחד מזיזה את כל השאר. רק אנחנו לא מסוגלים לעכל זאת ולא מבינים את כל המערכת. אותו דבר בעולם הרוחני. אם מישהו פתאום נפטר, משהו קורה עם מישהו, אנחנו לא יודעים. ודאי שלא יודעים, זה משפטי הנשמות.

שרטוט 5

יש ד' דרגות של גילויים, עד שאנחנו עולים לאין סוף דרך עולמות עשיה, יצירה, בריאה, עולם האצילות ועולם אדם קדמון (ראו שרטוט 6). כשאנחנו עוברים דרך עשיה יצירה ובריאה לעולם האצילות, אנחנו נמצאים בהסתר על הרגש והסתר על ההבנה וההכרה של הבורא, על הנוכחות שלו, זה נקרא "הסתר כפול". אחר כך יש רק הסתר על הרגש וגילוי על הנוכחות. זה נקרא "הסתר אחד" (ראו שרטוט 6). אז האדם עדיין לא מרגיש את הקשר שלו עם הנשמות.

אחר כך האדם עולה לדרגת "שכר ועונש" (ראו שרטוט 6) ומתחיל לתקן את הכלי שלו. בדרגה הזאת הוא מתחיל לתקן את התא שלו בקשר עם התאים האחרים, אבל את עצמו בלבד.לאחר שתיקן את עצמו הוא עולה לדרגת ה"אהבה" (ראו שרטוט 6) ומתקן את הקשר שלו עם כל המערכת. רק אז הוא מתחיל להרגיש כל אחד ואחד כחלק שלו ויכול להגיד למה ומה קורה עם כל אחד, כי אז כל המערכת נמצאת בו בהבנה ובהשגה מלאה.

ואת שואלת על הקשר בין כל הנשמות כשעוד לא התחלנו את הדרך. אז איך אני יכול להסביר זאת? אבל נלמד על כך בהמשך.

שרטוט 6

על קיום מצוות

מה הקשר בין התורה, קיום מצוות ובין קבלה, האם יש בכלל קשר?

הקשר פשוט. אנחנו קיימים בגופים, זה ברור. לגופים האלו יש כל מיני דחפים משלהם, רצונות והם נמצאים ביניהם בכל מיני מצבים של קשר ביניהם: משפחה, ילדים, ידידים, כפר, עיר, מדינה, עולם, אנושות.

לגופים האלה צריך לתת חוקים, מסגרת, שמתוכה יהיה לנו הכי קל לחדור דרך "הוילון" הזה לעולם הרוחני. כדי לתת לחוקים האלה הגדרות נכונות, פחות או יותר, נקבעה הצורה הטובה ביותר, הנוחה ביותר לחדור לרוחניות, שנקראת חוקים של "מצוות מעשיות", שאנחנו עושים בעולם הזה. אדם שעושה את המצוות האלו, נמצא בטווח שלא נותן לו לברוח רחוק מדי. המצוות האלו לא מתקנות את הנשמה, אתה לא יכול להתחיל לעלות על ידם בסולם המדרגות, אבל זו מסגרת שלא נותנת לך לברוח. מתוכה, אם אתה מסוגל, אם אתה רוצה, אם אתה מה שנקרא "בעל נפש", אתה יכול להתחיל לעלות בדרגה הרוחנית, לחדור דרך העולמות.

בהתאם לזה צריכה להיות מסודרת כל מערכת החיים. כמו שדרגת הבורא גבוהה יותר מהחיים הנוכחיים האלו של הנברא, כך האדם צריך להקדיש זמן, כוח ומאמץ ללימוד חוכמת הקבלה לעומת כל המצוות המעשיות, שלהן הוא זקוק רק במקצת. כדאי שהם יהיו מסודרים זה לעומת זה, כי היחס ביניהם יבנה אותו בדיוק לכיוון הנכון.

הבעיה שלנו שהיינו בגלות, ובגלות היינו מנותקים מכל התהליך הרוחני הזה. כתוצאה מכך עשינו מהתהליך הגשמי, מהמצוות האלה שבעולם הזה, מין קודש, שחושבים שחוץ ממנו לא צריכים כלום, ואילו הן בעצם בעצמן לא נותנות לאדם דבר. אבל זו צורת הקיום הגלותי, ואין מה לעשות. עכשיו, כשעברנו את הגלות, צריכים לחדש את העיסוק בחוכמת הקבלה, ובהתאם לזה צריכים לשים לב, במקצת למסגרת החיצונית שלנו. את היחס הנכון בין זה לזה, אתם עוד תרגישו. אז דווקא החיים האלו, בצורה הפשוטה, העממית, יעזרו לכם גם ברוחניות.

עוד חשוב להוסיף, שבעניין הזה אין כפייה. אין כפייה בגשמיות וברוחניות לא יכולה להיות. אלא הכל נעשה רק לפי הבנה והסכמה, מתוך הרצון, כי בסופו של דבר אנחנו מתקנים את הרצון ואי אפשר לחייב אף אחד לתקן את הרצון. לכן הכול נעשה לפי ההסבר ועד כמה שהלב מתחיל להבין.

לכן כל פעם אני מקבל צעקות מהמגזר החרדי, שאני נגד ה"מצוות" ונגד הדת וכולי. זו פשוט חוסר הבנה עד כמה קיום המצוות חייב להיעשות ביחס האמיתי, במידה שהרוחניות חשובה יותר מהגשמיות. הגשמיות היא דומם והרוחניות היא התפתחות – שם נמצאת הנשמה ולשם אנחנו צריכים לחדור עכשיו. באותו אופן תשומת הלב שלנו צריכה להיות מכוונת לרוחניות. אבל הגשמיות חייבת בכל זאת להיות במסגרת קטנה כלשהי.

האם גם באמצעות קריאת ספר "תהילים", אפשר למשוך את האורות שמתקנים את הנשמה?

בעל הסולם היה פעם חולה והביאו לו רופא. הרופא אמר שאסור לו להתאמץ, שהוא מאוד חולה ומה שמותר לו זה לקרוא ספר "תהילים". כשהרופא הלך בעל הסולם אמר: "הרופא לא מבין, שלקרוא ספר "תהילים" זו העבודה הקשה ביותר שרק יכולה להיות". כי ספר "תהילים" כולל את כל מאה עשרים וחמש המדרגות. דוד המלך זה מלכות ישראל, שהגיעה לדרגה השלמה. לכן בספר "תהילים" יש כל האורות. זה ממש האור שמעבר לפרגוד, מהצד השני, האור שכל פעם משיגים אותו.

אבל במידה שהאדם מרגיש את עצמו בתוך זה ולא מתוך האשליה שזה יעזור לו, אז כדאי לקרוא אותו. במצבים שהוא לא מרגיש זאת, יש לו מאמרים של מקובלים, כמו הספר "שמעתי" או האגרות של בעל הסולם או המאמרים של בעל הסולם שהם מומלצים מאוד.

בעתיד עוד נדע יותר מהכתוב ב"תהילים", כי תהילים זה אור ממש, ללא כלי. אנחנו עדיין לא יכולים לדבר על זה ולחוש את זה.

השאלה שלי נוגעת יותר למאה עשרים וחמש הדרגות. האם הדרך לשם היא דו כיוונית, או חד כיוונית?

כולם שואלים: "האם אני לא ארד יותר?", זו שאלה שמטרידה את כולם. כתוב: "מעלים בקודש ולא מורידים בקודש". אין דרך חזרה. כולם נעים רק לכיוון אחד. לכן כל רגע שהרווחת נרשם, אבל יכול להיות שברגע הבא תרגיש את עצמך נמוך יותר ממה שהיית קודם, כי "כל הגדול מחברו יצרו גדול ממנו". עד כמה שאנחנו מתקדמים, כך אנחנו נופלים. מתקדמים עוד יותר, נופלים עוד יותר. שוב מתקדמים יותר ושוב נופלים יותר (ראו שרטוט 7). כך אנחנו מתקדמים.

ב"זוהר" מסופר על רבי שמעון שהגיע לדרגה מאה עשרים וארבע, לפני הדרגה האחרונה, המאה עשרים וחמש, וירד. וכתוב, שהוא הרגיש את עצמו כ"שמעון מן השוק". אז הוא הבין שהדרגה הבאה היא הדרגה האחרונה.

שרטוט7

אבל בכל זאת, ההתקדמות היא תמיד לכיוון אחד. הירידה היא תמיד לצורך עליה, כי את הירידה אנחנו בעצם צריכים כדי להרגיש עד כמה אנחנו רחוקים, כדי להתגבר עליה ולעלות. לכן אל דאגה, כל דבר שאתם סופגים ומקבלים ומרגישים, כל דבר שאתם קוראים ושומעים הם בבחינת "פרוטה ופרוטה מצטברת לחשבון גדול". לא לדאוג, דווקא בצורה כזאת אדם מוסיף עוד ועוד אבחנות, עד שזה פורץ. אם הוא משקיע, במידה שמשתדל, אז משלוש עד חמש שנים הוא חודר לרוחניות. כך כתוב ב"הקדמה לתלמוד עשר הספירות". זה אפשרי.

האם כל עולם תחתון הוא כפרט מהעולם העליון ממנו?

נכון, כל עולם תחתון, הוא כפרט מהעולם העליון ממנו. אנחנו עוד נלמד על זה, זה יותר מורכב, כי לכל עולם יש אופי משלו. אמנם הוא מחולק לאותן המדרגות, אבל יש לו אופי משלו, כי העולם הראשון הוא, למשל, דומם, לעומת השני שהוא צומח והבאים אחריו הם חי ומדבר.

בית "קבלה לעם"

שיחה מתאריך 12.06.07

שופר של משיח

שבוע הספר הוא חג גדול בעבורנו, ולא מן הסתם בעיתון "קבלה לעם" הוא כונה "חג הספר הקבלי". כי בעצם לראשונה בהיסטוריה, אנחנו מפיצים בגלוי את חוכמת הקבלה. למרות שעדיין יש לכך מתנגדים רבים. אנשים בצדק לא מבינים מה אנחנו עושים, כי אף אחד לא חינך אותם, לא הסביר להם לָמה הם צריכים להפיץ את חוכמת הקבלה, ולָמה אלפיים שנה לא עסקו בה. ובהחלט זהו חג הספר הקבלי, מפני שמותר לנו וחובה עלינו להפיץ את החוכמה הזו, זהו הציווי שגדולי הקבלה מצווים אותנו.

ולכן בחרתי במאמרו של בעל הסולם "שופר של משיח", המסביר כי אנחנו מפיצים את חוכמת הקבלה בגלל שהגיע מצב שאי אפשר להסתיר אותה יותר.

כתב היד של המאמר "שופרו של משיח" נמצא בארכיון "בני ברוך", והודפס לראשונה, בספר "קבלה למתחיל", כמו מאמרים רבים נוספים שנכתבו בכתב יד מהארכיון של בעל הסולם, שאנחנו מוציאים לאור בהדרגה לפי מה שאנחנו עובדים עליו. בתוך הטקסט המודפס מופיעות מילים הכתובות כביכול בשגיאות וכמו כן חסרות כמה אותיות בתוך המילים. אנחנו עמדנו על כך שלא לתקן את השגיאות ולהשאירן כמו בכתב היד המקורי.

גאולה רק בכוחהקבלה

בעל הסולם כתב את המאמר הזה לעצמו. זו כביכול טיוטא למאמר שאולי רצה לכתוב בעתיד, אנחנו כבר לא יודעים מה היו בדיוק כוונותיו, אבל זהו כתב היד שלו.

וכותב בעל הסולם: "ותדע שז"ס, שאין בני ישראל נגאלים", יוצאים מכל ההסתרה שיש לנו, שאנחנו לא יודעים בשביל מה חיים, מה הסיבה לקיום שלנו, מה המטרה של החיים שלנו. "אלא אחר שיתגלה חוכמת הנסתר בשיעור גדול". וצריכים להבין שמקובלים, כשהם מסתכלים על החיים שלנו, הם לא מסתכלים כמונו. כי אנחנו שקועים בתוך החומר שלנו, כמו שזרקו אותנו לאיזו בִּיצה, ואנחנו מתבשלים בה. ויש לנו עסקים משלנו, אנחנו חיים, מפתחים את החיים שלנו, מולידים ילדים, מתפתחים בתרבות, בחינוך, בציוויליזציה מדור לדור.

אבל מקובלים שמסתכלים רואים איך הגופים נולדים, קיימים זמן מה, ושוב מתים, ושוב נולדים וכו', כשהם רואים את הגלגולים שלנו, אז וודאי יש להם ערכים אחרים למדוד את החיים, את מהות החיים, והם מסתכלים על החיים האלו כעל חיים שאין להם שום משמעות. היסח הדעת, ההסתרה על הקיום שלנו, גורם לכך שאנחנו כמו ילדים שזורקים אותנו לכלוב קטן ושם אנחנו רצים ומרביצים, וכל החיים שלנו הם בתוך מגרש המשחקים הקטן הזה.

למצב שלנו קוראים המקובלים "גלות", גלות מידיעה, גלות הדעת, גלות ההבנה. שאנחנו לא חיים כך שרואים את כל זרימת החיים מחוץ למצב שנכנסים לתוך החיים שלנו, ויוצאים מהם, ובשביל מה נכנסים לתוך העולם הזה ויוצאים, כדי שדווקא ממנו נעלה לדרגת נצחיות ושלימות. לכן המצב שלנו נקרא "גלות". זו לא גלות שאנחנו נמצאים בחוץ לארץ ובאים לישראל כמו אדם שהגיע מחוץ לארץ ולא מרגיש שגלה ואחר כך נגאל ממשהו ועבר מין מעבר מיוחד שנקרא "גאולה". אלא הגאולה שלנו היא בהבנת האדם, בהרגשת האדם, בהשגת האדם, שהחיים אחרים לגמרי בהשוואה לכל הטבע שהוא נצחי ושלם. ופחות מֵהרָמה הזאת נקרא "גלות", "הסתרה".

"כמ"ש בזוהר: "בהאי חיבורא", בחיבור הזה, ב"זוהר", "נפקין בני ישראל מגלותא",ייצאו בני ישראל מהגלות. "כי היה בזמן הלז", בזמן חורבן בית המקדש, "תקוה לגאולה" גדולה. כי גם אחרי החורבן אפשר היה לצאת מיד מהחורבן ולעלות חזרה לרמה שבה היו לפני החורבן. אנחנו יודעים שחורבן ישראל, חורבן בית המקדש, היה בגלל שנפלו מאהבת ישראל, מ"ואהבת לרעך כמוך", לשנאת חינם. כמו שכתוב על תלמידי רבי עקיבא, שהיו אז הגדולים, ממש הנציגות הרוחנית של העם, שהוא הכין מהם את ראש העם. והם דווקא לא יכלו להתגבר על התפרצות האגו שפרץ בהם.

ואנחנו גם צריכים לזכור את התנאי - מה נקרא להיות "ברמה רוחנית", ומתי נופלים לרמה הגשמית. ברמה הרוחנית היינו בזמן אברהם (ראו שרטוט 1), שחינך והעלה את תלמידיו. על ידי הרוחניות היו כולם כמו משפחה, כמו שכתוב, אפילו לפני הכניסה לגלות מצרים, "שבעים נפש ירדו למצרים". סך הכול קבוצה קטנה, שהיחס ביניהם היה יחס של אהבה טבעית, אינסטינקטיבית.

אחר כך היו בגלות מצרים. וממנה עלו לגובה שנקרא "קבלת התורה" (ראו שרטוט 1). במצרים, כשהגיעו כבר לשלוש מיליון נפשות, היו צריכים ערבות כתנאי לקבלת התורה. זאת אומרת, שיתאחדו יחד כאיש אחד. תנאי לקבלת התורה זה תמיד להיות כאחד, כמו הבורא - לוותר על האגו, ולהתחבר עם האחרים. בעל הסולם כותב זאת במאמרים "הערבות", "השלום", ו"מתן תורה". אז על ידי הערבות, הם הגיעו למצב שנקרא "קבלת התורה" או "גאולה". ואחר כך התגבר בהם האגו עוד פעם, והם נפלו לגלות הנוכחית, לגלות שלנו (ראו שרטוט 1).

אמנם מיד אחרי הגלות, אחרי חורבן בית המקדש, הייתה הזדמנות לצאת מהגלות, שאז הייתה "ואהבת לרעך כמוך", שרבי עקיבא לימד אותם, אבל הם נפלו ל"שנאת חינם" כמו שכתוב, כל עשרים וארבעה אלף תלמידיו ולכן מתו. ועכשיו, את אותו התנאי של הערבות אנחנו צריכים לקיים כדי להגיע לגאולה השלימה. אבל התנאי של הערבות, חייב להתבצע כבר בכל העולם, בכל האנושות.

שרטוט 1

ולכן אומר בעל הסולם, שבזמן כתיבת ה"זוהר"הייתה תקווה לגאולה, "שכתיבת הזוהר, שהתחילה בימי רשב"י, היתה בזמן גילוי בר כוכבא,שר"ע (רבי עקיבא) רבו של רשב"י", רבי שמעון בר יוחאי , "אמר עליו: "דרך כוכב מיעקב". וכן אחר חורבן ביתר היההתקוה גדולה". אבל זה לא התקיים.

והוא מסביר אחר כך למה זה לא התקיים. כי אנחנו צריכים לרדת לגמרי לסוף הגלות. אנחנו צריכים להתערב עם כל אומות העולם, כי כמו שכתוב - ישראל לא קיבלו את התורה, את שיטת התיקון, אלא כדי להביא אותה לאומות העולם, ולתקן את עצמם ואת אומות העולם יחד. ויחד לעלות כבר לגאולה השלימה, כמו שכתוב, ו"נהרו אליו כל הגויים וכולם יידעו אותי מקטן ועד גודלם", שזה צריך לקרות בימינו.

כתיבת הזוהר וגניזתו

"ומשום זה הרשה רשב"י את עצמו וגילה אתחוכמת הנסתר", הייתה תקווה גדולה שחוכמה זו תתגלה, "דהיינו בספריו זוהר ותיקונים". – "תיקוני הזוהר" הוא החלק האחרון של ה"זוהר" שמדבר רק על הגאולה שצריכה לבוא בסוף הדורות. תיקוני ה"זוהר" מדברים רק על כך, והמפורסם במיוחד הוא תיקון ל' הידוע. "אכן בשמירה גדולה", הוא כתב את ספר ה"זוהר", "כי לא הרשה לכתובדבריו, אלא לר' אבא". למה? "שיכול לגלות ברזא".

רבי אבא היה מיוחד מאוד. בעל הסולם מסביר במאמר אחר, שנשמתו הייתה מֵאור מקיף. יש סוג נשמות שבאות אלינו כתוצאה מפעולת האור הפנימי, וחלק מהנשמות באות כפעולת האור המקיף עליהן. רבי שמעון עצמו היה מֵאור פנימי, ורבּי אלעזר עוד יותר. רבי שמעון דיבר על זמן הגלות. רבי אלעזר דיבר על זמן הגאולה, על ימינו. רבי אבא הוא ההפך, הוא היה יכול "לגלות ברזא" - להלביש את כל הדברים של רבי שמעון ורבי אליעזר בהסתרה כזאת, שרק אלו שיש להם כבר הכנה מצד האור המקיף יכלו להבין. על האור המקיף כתוב בסוף ה"הקדמה לתלמוד עשר הספירות", שהאור המקיף הוא האור שיורד על האדם בזמן שהוא לומד את חוכמת הקבלה מהמקורות האמיתיים, ורוצה להגיע לאותו המקום, לאותם המצבים שעליהם הוא לומד.

ובזמן הלימוד ממקורות אמיתיים האדם נמשך לאותם המקומות, ואז, מאותו מקום שהוא נמשך אליו, מאיר עליו אור מקיף - כוח שמחזיר אותו, מושך אותו, לאותו מקום. אז לרבי אבא הייתה כזאת נשמה ממקורה. ואלו שנמצאים כמונו בלימוד חוכמת הקבלה ממקורות אותנטיים - שהם כתבים של שלושת המקובלים, רשב"י, האר"י ובמיוחד בעל הסולם - אז אנחנו יכולים להיות בקשר לנשמות האלו, שכתבו לנו את הספרים, ועל ידן לעלות.

אז בעל הסולם אומר שרשב"י ציווה את רבי אבא, שרבי אבא היה יכול "לגלות ברזא", לגלות בסוד את הדברים. כך "שחכמי בני ישראל לבד יבינו הדברים" האלה, "וחכמיהאומות",אומותהעולם, "לא יבינו". מי הם "חכמי בני ישראל"? "בני ישראל" לפי הפירוש הקבלי הם "ישר- אל". מי שמשתוקק להגיע לשורש, להיות כמו השורש, הוא נקרא "בני ישראל". מי שמשתוקק להגיע לתועלת עצמו, נקרא "אומות העולם". כל כתבי הקבלה כתובים בצורה כזאת, שהם יכולים לפעול לשני הכיוונים. זה נקרא להיות "סם החיים" או להיות "סם המוות", כך כתוב על התורה. שאם אדם מתכוון להגיע למקור הרוחני, זה מושך אותו על ידי האור המקיף, והוא מגיע למקור הרוחני. ואם הוא לא משתוקק לזה על ידי שיפור, תיקון פנימי, אז האור הזה פועל עליו אחרת, הפוך - הוא נעשה גס יותר, גאוותן יותר, חושב ששבילו הכול נברא, וכולם חייבים לו. שהוא הכי צדיק, הכי גדול, וכך הוא מתייחס בזלזול לכולם.

זאת אומרת, או שהאגו שלו דווקא גדל על ידי לימוד לא נכון, או ההפך, שעל ידי לימוד נכון האגו שלו עובר תיקון, ואז הוא מגיע לרוחניות. אז זה ההבדל, "שחכמי בני ישראל לבד יבינו הדברים". "בני ישראל" - "ישר אל". "וחכמיהאומות לא יבינו", את דבריו. כי ההפך, הם יבינו שהכול מגיע להם, ועיניהם יתעוורו. וכך הוא עשה "מפחד שמא ידעו חייביא למפלח למאריהן". שהם גם עוד יספרו לאחרים איך אפשר על ידי הקבלה להגיע לכל מיני הישגים שבעולם הזה.

"ומשום זה תיכף שראו שעדייןהזמן מוקדם לגאולת ישראל, אז הצניעו אותו", את ספר ה"זוהר", "שהיה בזמן רבנן סבוראי". כיצד אנחנו יודעים שהיה כבר בזמן רבנן סבוראי? "כי אנו מוצאיםהרבה מרבנן סבוראי, שכתבו ענינים בתוך הזוהר כנודע". כך נכתב ספר ה"זוהר", בהסתרה, ובתנאי שרק מי שיודע לגלות את הסוד הזה, מפני שרוצה להיות בהתאמה לדרישות ה"זוהר", אז הוא מגלה.

למדתי בחסידות חב"ד, שישנם מצבים שאדם צריך לחשוב שכל העולם נברא בשבילו.

התורה מחייבת את האדם להגיד: "בשבילי נברא העולם", שהכול נברא כדי שאני אתקן את עצמי, ואגרום לתיקון העולם. בתנאי כזה, ולא שכל העולם נברא כדי שאני אבלע אותו להנאתי. אלא ההפך, כדי שאני איטיב לעולם.

יש משפט שאומר "העולם תלוי על בלימה". ואומרים שכאשר האדם רוצה לכעוס ובמקום לכעוס הוא שותק, כל העולם קיים ברגע הזה בזכותו, בזכות שהוא התגבר על הכעס שלו.

אנחנו מדברים על חוכמת הקבלה, ולא על תופעות פסיכולוגיות שמלמדים בחסידוּת. כל החסידות היום, בנויה על הלימוד הפסיכולוגי שבאדם. זאת לא אותה קבלה אמיתית שהייתה לחסידים הראשונים. לבעל שם טוב ותלמידיו, עד אמצע המאה התשע עשרה, שאז חסידות וקבלה היו ממש אותה החוכמה. כי בכל הדורות האחרונים, מאמצע המאה התשע עשרה והלאה, הייתה ירידה גדולה וכבר אין חסידים אמיתיים, אין מקובלים, שהיו עוסקים בחסידות. והיום מתעסקים למעשה בפסיכולוגיה ולא בקבלה. לכן הפירושים האלו הם כבר פירושים מהתקופה האחרונה.

גילוי הקבלה - רצון ה'

"והיה אמנם רצון השם שיתגלה", שתתגלה חוכמת הקבלה, "ע"כ נתגלגלהדבר עד אלמנת ר' משה די ליאון". הוא היה מקובל גדול, שחי במאה השלוש עשרה, בספרד. וספר ה"זוהר" שרבי שמעון הסתירנגלה כמה דורות לפני רבי משה די ליאון. ואת ספר ה"זוהר" - כל מקובל העביר למקובל הבא בדור. כמו שאני קבלתי את הספר "שמעתי" ועוד כמה כתבים מהרב"ש. כשהוא ראה שהגיע זמנו, וכנראה שהוא כבר הולך לעולמו, אז נתן לי אותם ואמר: "תעסוק בזה הלאה". וכך כל מקובל היה מוסר לשֵני.

ואחרי שנגלה ספר ה"זוהר", אז מסרו אותו כמה דורות לפני רבי משה די ליאון, וכך הגיע גם ספר ה"זוהר" לידיו. חוץ ממקובלים אף אחד לא החזיק את ספר ה"זוהר", ואף אחד לא ידע שדבר כזה קיים. ואלמנתו של רבי משה די ליאון, לא ידעה, כמו שכותב בעל הסולם "שירשה הכת"י (כתב יד) מבעלה, וכנראה שלא גילה להכלום מאיסור ההתגלות", ועל כן מכרה אותו, "וע"פ מקרה נתנה אותו למכירה כנודע".

ואז ספר ה"זוהר" נפל לידיהם של המוכרים, שעשו מזה חגיגה גדולה, כי אפשר להתפרנס טוב מגילוי חדש כזה שלא היה. ומאז ספר ה"זוהר" נגְלָה. הוא נגלה, וגרם להתפתחות הפילוסופיה, והתיאולוגיה, וכל מיני דברים שלגמרי לא שייכים לתורה ולא לישראל. נגְלָה ממש לכולם, כי אנשים שרוצים להרוויח כסף, אז יש להם כבר יחס אחר לספרים.

מתי זה התרחש?

במאה השלוש עשרה, בצפון ספרד. רבי משה די ליאון עצמו היה מקובל גדול. ובעצם כל הפילוסופיה, עד הזמן האחרון, ייחסה לו את ספר ה"זוהר".

לפני כחמש שנים הייתי בסאן פרנסיסקו, בפגישה פומבית מיוחדת, עם פילוסוף גדול מארצות הברית, שקיבל מילגה של עשרים ושבעה מיליון דולר כדי לכתוב פירוש אקדמי על ה"זוהר", ובזה הוא עוסק. לפני ההרצאה הוא ניסה לשכנע אותי שרבי משה דה ליאון הוא שכתב את ספר ה"זוהר". אמרתי לו שבספר ה"זוהר" עצמו כתוב שזה רבי שמעון. והוא אמר שמתוך כל ציורי הטבע שיש בספר ה"זוהר", האופייניים לצפון ספרד, שבה גר רבי משה די ליאון, רואים שהוא כנראה נכתב על ידו.

כך חשבו אז, אבל היום כבר לא חושבים כך. הייתה לי מלחמה גדולה בזמן שעשיתי את הדוקטורט בפילוסופיה, והצבעתי על רשב"י ככותב ספר ה"זוהר". זה לא היה מקובל על כולם, ועמדתי על כך שלא ימחקו זאת, והצלחתי. ואכן היום אני שומע שבאוניברסיטאות, כבר מתחילים לקבל את זה שכנראה בכל זאת רשב"י כתב אותו. אפילו אנשים שלא שייכים לפנימיות התורה, ולא מרגישים לאיזו נשמה בכלל הספר שייך. כי מי שנמצא בהרגשת פנימיות הדברים, אז לפי הספר הוא מזהה את הכותב.

אז ברור שלגילוי ספר ה"זוהר", כמו לכל גילוי של דברים נסתרים, יש שני צדדים - חלק לטובה וחלק לרעה. החלק לטובה הוא כמו שכתוב: "ישראל לא יצאו לגלות אלא לצרף להם נשמות הגויים". שכל הגלות היא כדי להיטמע בכל העמים האחרים, באותה בבל העתיקה שממנה יצאה קבוצת אברהם, שקיבלה את התורה, וכעת היא חוזרת שוב לאותם הבבלים - שהם כבר כל האנושות על פני כל כדור הארץ - וחייבת להביא להם את התורה הזאת בצורה כלשהי, שהם יקבלו אותה. בטוב או ברע, אבל יקבלו סוף סוף ויגיעו לתיקון.

אז וודאי שכל הדבר הזה נסתר לתקופה מסוימת. וכשזה נגְלָה, אז התחילו לעשות מזה כל מיני עסקים, והתפתחו הפילוסופיה והתיאולוגיה, ועוד הרבה דברים מסֶפר ה"זוהר". כתבו על ספר ה"זוהר" אלפי ספרים בכל השנים האלה, מרבי משה די ליאון ועד ימינו. אבל בכל זאת, זה גרם להתפתחות מהירה מאוד של כל המדעים על תפיסת העולם, על האדם עצמו. וזה החלק הטוב. והחלק הרע, שאנשים התעסקו במדעים שונים בִּמקום להתעסק בדברים המכוּונים על ידי המקובלים שילכו בצורה ישרה יותר לקראת התיקון. כמו ילדים שמתעסקים בכל מיני דברים צדדיים ולא בעיקר.

ולכן אומר בעל הסולם "צרות ישראל מגילוי הקבלה".

צרות ישראל מגילוי הקבלה

"אכן עד היום הזה גרם הדבר חורבנותמרובים בכרם בית ישראל מטעמים הנ"ל". כי התחזקות אומות העולם, וכל המדעים האלו שלא שייכים לקבלה, חיזקו את כל אלו שלא שייכים לפנימיות התורה, נגד ישראל.

טובה מגילוי הקבלה

"אכן אין לך רעה בלי טובה, וע"כ השליטההזאת, שהאומות השיגו ע"י גניבת סודות התורה, גרמה ג"כ דחיפה גדולה להתפתחות הקדושה,אשר לפי השערתי, הננו בדור עומדים ממש על סף הגאולה, אם אך נדע איך להתפשט חוכמתהנסתר בהמון".

הטובה שנעשתה על ידי הסיבוב הזה שהגיע מגילוי חוכמת הקבלה, היא בזה שכולם התפתחו מהר מאוד. והיום, אם נדע איך להפיץ את חוכמת הקבלה בצורה נכונה ורחבה ככל האפשר כמו שהוא אומר "הננו בדור עומדים ממש על סף הגאולה, אם אך נדע איך להתפשט חוכמתהנסתר בהמון". אם נוכל לעשות זאת בצורה הנכונה, העם כולו והעולם כולו, מספיק מפותח. אמנם נראה לנו שהוא עדיין סתום, ואנשים כולם מתעסקים בשטויות, ורחוקים מהתוכנית וממהות החיים. אבל בכל זאת, בסך הכול יש להם דרגת התפתחות גבוהה, כדי לקבל את הדברים שעליהם מדברים בחוכמת הקבלה. ונכון להיום, הכול תלוי רק בהפצה בזמננו, ודווקא בין ההמון.

למרות שכל אחד עסוק בעצמו?

זה לא חשוב שכל אחד עסוק בעצמו. אני רואה ומבין זאת. אני מסתובב בכל העולם ופוגש המון אנשים - גם מדענים גדולים, גם אנשים מהשורה. אני נמצא עם קהל ממש מעורב, ואני מבין שכל אחד עסוק בעצמו. אבל כל אחד בסך הכול מקיים את אותו הרצון לקבל שנמצא בו. כל אחד נפעל על ידי הרצון לקבל שלו - אם לקרב את עצמו לתענוגים או לברוח מייסורים. כך אנחנו, כמו חיות, כמו כל בעל חיים, מתנהגים בכל רגע ורגע. ובזה אף אחד לא שונה מהשֵני.

אלא מדובר על ההכנה פנימית, שיש לנו בהתפתחות הפנימית. הכנות פנימיות כלשהן, שאנחנו לא מודעים אליהן, שאנחנו יכולים לתפוס דברים רוחניים כשהם יבואו איתנו במגע. ובינתיים, וודאי שכל אחד עוסק בכל דבר שנראה לו שממנו הוא יכול להרוויח או לברוח מהפסד. זה הטבע שלנו. אבל אם נפיץ את חוכמת הקבלה אנשים יהיו מוכנים לשמוע, כי בחוכמת הקבלה מדובר על רווח עצום, מעל כל מה שהם יכולים לשער לעצמם, בכל המשחק שבעולם הזה.

זה כבר נמצא, כתוצאה מהתגלות ספר ה"זוהר" בכל הדורות האלה, אלף שנה מרבי משה די ליאון, ועד ימינו אנו. וזה מה שאנחנו אולי לא רואים, כי מה איכפת לאדם חוץ מאוכל, מין כדורגל ובירה, כי זה מה שהוא עוסק בו יום יום. אבל ברגע שמתחילים לדבר אליו בצורה הנכונה, אז כנגד הרצון הפנימי שלו מתחיל להאיר לו שיש דבר הרבה יותר גדול, שאפשר לצאת מתוך ה"צלחת" שבה הוא נובר באוכל שלו, אז הוא מוכן לשמוע. יש לו הכנה פנימית, שנגרמת בתוך הנשמות שלנו על ידי גלגולים שהן עברו תוך אלף השנים האלו, מהתגלות ה"זוהר" במאה השלוש עשרה, עד ימינו - המאה עשרים ואחת.

וכשאדם נכנס לשמיעה, הוא לא יכול לברוח. יש משפט שנקרא "חיל בלע ויקיאנו". שהאגו שלנו, הרצון לקבל האכזרי שלנו, "בולע" את הדברים, ואחר כך "מקיא" אותם. זאת אומרת, כשבאה לו יכולת להתפתח לכיוון גדול יותר, לכיוון הרוחניות, אז זה יוצא ממנו מתוך כל מיני חוכמות והתפתחויות שעבר מקודם. זאת אומרת, מה שבלענו בכל הדורות הקודמים, וחשבנו שהוא לעסקים גשמיים, ייצא אחר כך לרוחניות.

האם לא מספיק לשמור את חוקי התורה?

צריכים להבין מה נקרא "לשמור את חוקי התורה". "תורה" זה נקרא "האור העליון המחזיר למוטב". כתוב "בראתי יצר רע, בראתי תורה תבלין". זאת אומרת, בנו נברא יצר רע על ידי הבורא. הוא לא ברא בנו שום דבר טוב, הוא ברא רע. כך הוא אומר: "אני בראתי רע בך".

מדובר בפסוקים שאי אפשר להכחיש אותם. ואמנם אף אחד לא קם ומתחיל לשבור את מה שאני אומר. יכולים להגיד שאנחנו מקיימים או לא מקיימים משהו, אבל לא יכולים לדבר כנגד השיטה עצמה. כי השיטה היא שיטת הקבלה, אי אפשר להכחיש אותה, אי אפשר לשבור אותה. אי אפשר להגיד משהו נגדה. יכולים להגיד: "הם הולכים עם כיפה קטנה" או "לא בחומרא דחומרא מקיימים משהו", אבל לא כנגד השיטה עצמה. היא סגורה במאה אחוז. היא שלימה.

אז כתוב "בראתי יצר רע", אומר הבורא, זאת אומרת, "אני בראתי את הרע בך". אבל כנגדה, כנגד הבריאה הזאת, גם "בראתי תורה תבלין". זאת אומרת, נתתי לך הזדמנות להשתמש בכוח שנקרא "תורה", שהמאור שבה יחזירך למוטב. שאם אדם ישתמש בה, אז יחזור למוטב. יתקן את עצמו על ידי הכוח הזה שנקרא "תורה".

אז מי שלוקח את המשפט הזה ומתחיל לעבוד איתו, זו בדיוק שיטת הקבלה, לא יותר ולא פחות. זאת היא עצמה, מה שנקרא "עבודת ה'". שאדם מגלה את הרע שבו, האגו שבו. שהאגו שבו כלול מתרי"ג רצונות אגואיסטיים. וצריך לתקן כל רצון על ידי אור מיוחד כנגד אותו הרצון, שברא את אותו רצון, ויכול לתקן את אותו הרצון, על ידי מה שנקרא "תרי"ג אורחין דאורייתא", תרי"ג אורות שבאור התורה הכללי. אז יוצא, שהוא משתמש ב"תורה", כדי לתקן את עצמו. שכל תיקון שהוא עושה על איזה רצון שלו, נקרא "מצווה". וכך הוא מגיע לתיקון או לקיום, של תרי"ג מצוות. זה נקרא "לתקן את עצמו" או "לבצע תרי"ג מצוות".

אם מדברים על כך שאנחנו לא מתקנים את הלב, את הרצון שלנו, אלא עושים בגוף שלנו כל מיני פעולות - זה וודאי לא מספיק. ועל זה כתוב: "וכי מה אכפת לו להקב"ה למי ששוחט מהצוואר או מי ששוחט מהעורף," לא איכפת לו איך תהיה שחיטת הבהמה. בכלל לא איכפת לו מה נעשה במעשה. אלא "נתנו תורה כדי לצרף בהן את הבריות", לעשות זיכוך - "צירוף". אז תלוי למה מתכוונים ב"תורה ומצוות".

הקבלה מתכוונת לתיקון הפנימי של האדם ולא לפעולות חיצוניות. ולפעולות חיצוניות היא מתייחסת כמו למסגרת. שכדאי לאדם לבנות לעצמו מסגרת כמין אורח חיים, שמתוכו הוא יכול לתקן את עצמו. אבל התיקון עצמו - זאת המטרה. זה העיקר, וזה מה שאיכפת לקדוש ברוך הוא. והיתר, לא איכפת לו.

מה עם שימוש נכון ומדויק בתבלין?

כתוב מהו שימוש נכון ומדויק. אולי לא כתוב ברור, אבל צריכים ללמוד. כמו ילד שנכנס לבית ספר, בכיתה א' לא ברור לו כלום, אבל לאט לאט הוא לומד. התחלתי ללמוד בכיתה א' לפני חמישים וחמש שנה ועד היום אני לומד. וכמה שלמדתי, וכמה תארים שקיבלתי, נראה לי שאני ממש עוד לא יודע כלום. אינשטיין אמר שהוא מדמה את עצמו כמו ילד קטן שמשחק על שפת הים באבנים. כך כמה שאדם גדל, הוא רואה שממש יש ים לפניו. אבל הוא רואה שיש לפניו ים. אז אומר בעל הסולם, שיש שתי טובות שהגיעו לישראל על ידי גילוי חוכמת הקבלה.

טובה א'

"כי מלבד טעם הפשוט של "חיל בלע ויקיאנו", שהסטרא אחרא, הקליפה,קודם לוקחת לעצמה, שאנחנו רוצים לבלוע הכול, "תביא לנו גם "זוהר" ותביא לנו הכול, העיקר שיהיה לנו" - לבריאות, לכסף, לכבוד, לכל הדברים מה שיכול להיות - זה נקרא "חיל בלע", אבל אחר כך, "ויקיאנו".

"כי בזהיתגלה לעין כל מה בין בני לבין חמי וההבדל בין עיקר הגרעין ובין הקליפה העליונה". בסופו של דבר יתגלה, על ידי זה שאנחנו כאלו קטנים ואגואיסטיים ויכולים בכל זאת להתרשם מהקבלה, יתגלה בנו פתאום פיצול פנימי. אם אנחנו רוצים או לא רוצים, מסכימים או לא מסכימים, אנחנו מתחילים לגלות שאנחנו כוללים בפנים את שני העולמות, רוחני וגשמי. שבפנים, בתוכנו, יש תרי"ג רצונות אגואיסטיים, מה שנקרא "ליבו של אדם". ויש "נקודה שבלב", שהיא ניצוץ, "חלק אלוקה ממעל", שהוא לגמרי מהעולם הרוחני. ואז אדם מתחיל לגלות, שפתאום הוא נמשך למשהו שלא שייך לעולם הזה, ומבולבל בין שני החלקים האלו, בין רוחני לגשמי, ולא מוצא את עצמו.

"שקלפו ממנה כל חכמי האומות שבעולם", את הקליפה העליונה, "כי בטח ישובו כל מחנות ישראל, שכפרו בהתורה, ישובו להשי"ת ולעבודתו". אפשר להגיד, על אותה ציוויליזציה בבלית, שהיא תתחיל לחזור חזרה לאברהם שאז אמר "בואו נתחיל להתאזן עם הטבע", כמו המצב שהיה בבבל. ואומות העולם לאט לאט יגיעו לזה, שיכירו שיש אפשרות להינצל מהשמדה ומהחיים האלו, וזה נמצא בחוכמת הקבלה.

ויש טובה שנייה:

טובה ב'

"הנה יש בזה עוד טעם, כי קבלה בידינו, שיש חיוב מוקדםלהגאולה", הכללית, של כל העולם , "אשר כל אומות העולם יודו לתורת ישראל בסו"ה "ומלאה הארץ דעהאת ה',"דוגמת יציאתמצרים, שהיה חיוב מוקדם, שגם פרעה יודה לאלקים אמת ולמצותיו וירשה להםלצאת".

חייבת להיות התפשטות חוכמת הקבלה באומות העולם, כמו שהייתה ידיעה כזאת אצל המצרִים ואצל פָּרְעה בזמן גלות מצרים. גם בתוך האדם הפנימי, שאנחנו כלולים מ"ישראל" ו"אומות העולם". וגם בחיצוניות ישראל, אצל מי שנקרא בצורה העממית "ישראל" ובאומות העולם. חייבת להיות התפשטות חוכמת הקבלה בין כולם. ואז זה התנאי הקודם לגאולה. ש"גאולה ע"י גילוי הקבלה לאוה"ע" דווקא, אומר בעל הסולם.

גאולה ע"י גילוי הקבלה לאוה"ע

"וע"כ כתוב, שכל אחד מהאומותיחזיק באיש יהודי ויוליכהו לארץ הקדושה". שדווקא היהודי בעצמו לא יכול ולא ירצה להגיע לארץ הקדוּשה. כמו שכתבו, "ופרעה הקריב את בני ישראל לאבינו שבשמיים". דווקא על ידי הקליפה, על ידי הטומאה – היהודים, "ישראל", מתקרבים לגאולה. ולכן צריכים לזרז באומות העולם את התפתחות חוכמת הקבלה, כדי שהם יכירו בה את הרווח הגדול, ויחייבו את ישראל לחזור לחוכמה הזאת כדי לספק להם, לאומות העולם, את החיוּת. לכן כתוב "חיל בלע ויקיאנה" - שמכניסים להם את חוכמת הקבלה, ועל ידי כך הם דוחפים אותנו לחזור לרוחניות.

"ואינו מספיק מה שיוכלו לצאת מעצמם. ותביןאמנם, מהיכן יבא לאומות העולם דעת ורצון כזאת. תדע, שהוא ע"י הפצת החוכמה האמיתית,שיראו בעליל אלקיםאמתותורת אמת". זה מה שאנחנו חייבים לגלות להם. אנחנו רואים עד כמה הדברים האלה לא מקובלים עדיין בציבור בישראל. כי לא רואים את התמונה בכללותה, וחושבים ושופטים אותה. כמו שאנחנו נמצאים בגלות, באלפיים השנה האלו, כך רוצים להמשיך, שלא יודעים בצורה רחבה יותר בשביל מה היה בית המקדש, קבלת התורה, הכניסה לגלות, ואיך לצאת ממנה. לא רואים את כל הפרספקטיבה הזאת.

הפצת חוכמת הקבלה בכל העולם

"והפצת החוכמה בהמון מכונהשופר", גם המאמר נקרא "שופר של משיח". "דוגמת השופר שקולו הולך עד למרחק המרובה",למרחקים. הפצת חוכמת הקבלה בהמון מכונה שופר, כי קולו הולך למרחק. ודווקא אנחנו צריכים לפזר את החוכמה עד הסוף, סביב כדור הארץ . "כן יתפשט הד החוכמה", החוכמההזאת, "בכלהעולם, שאפילו האומות ישמעו ויודו, כי ישחוכמת אלקים", חוכמה אלוהית "בקרב ישראל". בשביל מה הם ידעו על זה? כדי שידחפו אותנו לצאת מהגלות. בלי זה לא נצא. אנחנו מכירים את עצמנו, אנחנו לבד לא נזוז, הם יחייבו אותנו. זה בטבע. זה בתוך מערכת הטבע.

עוד יותר ממשיך בעל הסולם, "גילוי" חוכמת הקבלה לכל העמים זהו גילוי אליהו".

גילוי הקבלה לכל העמים זהו גילוי אליהו

"ותפקיד הזה אמרו עלאליהו הנביא, כי גילוי רזין דאורייתא [סודות התורה ]" חוכמת הקבלה "מכונה תמיד בשם "גילוי אליהו".

וע"דשאמרו ז"ל: "יהא מונח עד שיבא אליהו", וכן "תשבי יתרץ קושיות ואבעיות". (כאן כתוב בשגיאות, כבר הסברתי על כך.) "ולפיכךאמרו, שג' ימים (שהוא רמז ידוע) קודם ביאת המשיח, ילך אליהו על ראשי ההרים ויתקעבשופר גדול וכו'." התורה מדברת בצורה פיוטית על "ראשי ההרים".

שלושה ימים הם ג' ימי ההבדלה, שתתגלה חוכמת הקבלה, שצריכה להתגלות בכל העמים. היא צריכה להתגלות וודאי בקרב כל ישראל וגם בכל העולם. ושלושה ימים קודם שתתגלה, זאת אומרת, שזה יהיה ממש בריחוק, אז יתחיל לבוא משם קול השופר הזה בחזרה אלינו, ונגיע לגאולה.

"גאולה" זה נקרא שאנחנו נבין ונרגיש ונראה איך העולם בנוי, מהי כל הסיבה לגלגולים, להיסטוריה שלנו, לישראל, לאומות העולם, לכל המציאות הזאת, מה רוצה מאיתנו הכוח העליון, בשביל מה הוא מביא את כל היקום הזה, ולאיזו מטרה. מה אנחנו בכל התהליך הזה, מי אנחנו, ולאיזו מטרה אנחנו קיימים?

גילוי הקבלה לכל העמים הוא תנאי לגאולה השלימה

"ותבין רמזיםהאלו", מֵרמזים אלו, "שאין ענין השופר הזה, רק גילוי חוכמת הנסתר בהמון גדול, שהוא תנאי מוקדםומחוייב לבא בטרםהגאולה השלימה". שבלי זה לא יכולה לבוא גאולה. כי לפי ה-י' ה' ו' ה' חייבות להיות ארבע גלויות, ארבע יציאות מהגלות, "גאולות". ואנחנו נמצאים בסוף הגלות האחרונה, הרביעית, לפני גאולה אחרונה. לכן היא נקראת "הגאולה השלימה", שזה כנגד מלכות.

"ולזאת יעידו הספרים, שכבר נגלועלידי בחוכמה הזאת, שדברים העומדים ברומו של עולם נפרשו לעיני כל כמו שמלה, שזהו עדותנאמנה שאנו מצויים כבר על סף הגאולה, וכבר נשמע קול השופר הגדול, אם לא במרחקים", עדיין לא פיזרנו את החוכמה הזאת, בשביל מה העולם וכל העמים ועם ישראל קיימים, ומהי שיטת התיקון של כל האנושות, "כי עדיין קול דממה דקה ישמע". עדיין אנחנו צריכים להסביר לכולם מה יש לנו ביד, ואיך אנחנו יכולים להשתמש בזה.

"אכן התחלת כל גדלות הוא מוכרח לקטנות מתחילה, ואיןקול גדול אם לא תקדים אותו דממה דקה, כי כן דרך" ה "שופר שקולו הולך וגדול. ומי עודכמוני עצמי יודע שאיני ראוי כלל אפילו להיות רק שליח וסופר לגילוי סודות כאלו,ואצ"ל [ואין צריך לומר] להבינם על שורשם. ולמה עשה ה' לי ככה? - אין זה אלא מפני שהדור ראוי לכך,שהוא הדור האחרון, העומד על סף הגאולה השלימה". "הדור האחרון" - הכוונה שאנחנו נמצאים בתקופה שרק הגאולה יכולה לקרות. לא יכולים להיות עוד שלבי ביניים כלשהם. לא חשוב כמה יהיה הדור הזה, זה דור שיכול להיות עוד חמישים שנה, ולא דור שחי שלושים או ארבעים שנה ומתחלפים. "ולפיכך הוא כדאי להתחלה של שמיעת קולשופרו של משיח, שה"ס גילוי נסתרות, כמבואר".

ולכן בחרתי במאמר הזה לכבוד "שבוע הספר", כי בהחלט יש לנו הזדמנות "להרביץ" את חוכמת הקבלה, להפיץ את חוכמת הקבלה, לפחות בעם ישראל. שידע מה יש לו, מה חובתו - להביא את שיטת תיקון העולם לכל העולם, ללא שום תנאים. מקובלים לא כותבים שום תנאים על הפצת חוכמת הקבלה. לא צריך להיות גבר או אישה, ולא צריך להיות בקיום תורה ומצוות גשמיות, וכן הלאה. לא תמצאו שום דבר, אלא אך ורק הפצת הקבלה, הפצת החוכמה עצמה - בשביל מה אנחנו קיימים, ומה עלינו לעשות, מה הטבע, הבורא, רוצה מאיתנו. בצורה פשוטה וישרה, כנגד כל אחד ואחד.

אם נצליח לעשות זאת כמה שיותר מהר, נחסוך הרבה ייסורים, קודם כל מאיתנו, כי החשבון הוא קודם כל איתנו. ופיזור החוכמה הזאת בין אומות העולם הוא דבר שרק הוא יכול לדחוף אותנו לגאולה. אז לא רק בישראל, אלא בכל אומות העולם אנחנו מחויבים להפצה, הפצת הקבלה.

למה אנחנו לא יכולים לעשות את התיקון בלי אומות העולם? ואם אנחנו עושים את זה בעזרתם, כיצד זה ייעשה? האם הם יכריחו אותנו להגיע בכיוון השלילי?

הזכרתי הרבה פעמים את הסיפור שמסופר במדרש. שהקדוש ברוך הוא, רצה לתת תורה לאומות העולם, אבל הם לא רצו לקבל אותה, ואחרי שכולם סרבו הוא שאל את ישראל והם אמרו, " אנחנו מקבלים". אז נתן להם, על מנת שדרכם התורה תגיע לאומות העולם. זאת אומרת, ישראל זאת לא אומה. אנחנו, כמו שכתוב, "לא עם ולא נמנה בין העמים". יש שבעים אומות העולם, וישראל היא משהו לגמרי אחר. כי זאת לא אומה לפי השורש. יש שבעים שורשים בזעיר אנפין דאצילות - במבנה הרוחני, וישראל לא נמצא בהם. כל אחד משבעים השורשים האלה הוא אומה אחרת - רצון לקבל מיוחד במינו, שזה שורשי לכל אומה ואומה.

אמנם היום יש שלושת אלפים עמים למיניהם, על פני כדור הארץ, כי כך הם התחלקו, אבל המבנה הפנימי שלהם, סך הכול אלה שבעים יסודות רוחניים. והרצון לקבל, כמו שאנחנו לומדים, הוא לא יכול בצורה ישירה לקבל שיטה שתהפוך אותו לרצון להשפיע. זה מנוגד לו מכל וכל, במאה אחוז. לכן עושים זאת דרך המתָאֶם שנקרא "ישראל". זאת אומרת, שיש קבוצה שמקבלת התעלות רוחנית, שבה כן שולט רצון להשפיע. היא מוכנה לקבל את השיטה הזאת, "תורה", "קבלה", איך להתנהג בהתאם לחוקים הרוחניים, בהתאם לבורא.

ואחרי שהקבוצה הזאת, שבטעות נקראת "עם" כי היא לא עם, מקבלת את התכונה הרוחנית הזאת, היא נופלת מהתכונה הזאת – מה שנקרא "שבירה" או "חורבן", ואז היא נמצאת באותה רמה כמו כל העמים ויכולה להתערב ביניהם. כמו שכתוב: "לא יצאו ישראל לגלות אלא לקרב להם נשמות הגויים". זאת אומרת, להתערבב עם כולם, כמו שלומדים במקרה שבירת הכלים, ב"תלמוד עשר הספירות", וב"עץ חיים".

למה הייתה שבירת הכלים? כדי שיתערבבו כל הכלים, וישראל מתערבת בין כל יתר הנשמות, מעבירה להם התפתחות מהירה מאוד, בטכניקה, בטכנולוגיה, בתרבות, בחינוך, בכל. ידוע לפי ההיסטוריה, שעַם ישראל עבר ממדינה למדינה באירופה, ואיך התפתחו המדינות. ישראל בזה מזרזת את התפתחות העולם. ובזה שמזרזת, מאיצה את התפתחות העולם, היא גם גורמת להתערבבות חוכמת הקבלה בין יתר העמים. למרות שכביכול לא חוכמת הקבלה נכנסת בין יתר העמים אלא חוכמות חיצוניות, אבל בפנים, בתוכם, נמצאים ניצוצות הבינה. כי כל ההתפתחות היא בכלל באה מֵבִּינה, מהתפשטות, ממים, מהשפעה.

ולכן עד היום היהודים הם המובילים בכל ההתפתחויות האלה. רואים לפי אחוז פרסי הנובל שמקבלים יהודים לעומת אוכלוסיית העולם. עשרים ושבעה אחוז מחתני הפרס, לעומת האחוז הקטן שאנחנו מהווים בעולם. וזה למרות האנטישמיות, וכל מה שיש בה. ואם נראה את זה מרוחניות, נראה שזה בהחלט טוטאלי. איפה שרואים התפתחות, שם בטוח יושב יהודי, למרות שהוא כבר לא מכיר שהוא יהודי אולי כמה דורות, אבל זה לא חשוב. ולא יכול להיות אחרת, כי תכונת ההשפעה, תכונת הבינה, התכונה הרוחנית שנמצאת בנשמה, היא דוחפת את האדם להתפתחות ולהמצאות.

אז בזה אנחנו מתערבים עם אומות העולם, ובצורה כזאת הם מתחילים להיות מוכנים, בהכנה, כדי שגם בהם תתגלה חוכמת הקבלה. ובעל הסולם אומר, שעכשיו מגיע המצב שאנחנו חייבים ממש לפזר אותה בכל העולם.

ולקראת זה הכנתי קליפ קטן, מעניין. בקליפ מדבר שיח' מאוד ידוע מסעודיה, אפשר למצוא עליו חומר באינטרנט, והוא מספר עלינו:

"אני לומד קבלה, מרב ששמו מיכאל לייטמן, הוא רב של קבלה. הקבלה היא אמונה אברהמית, שמאמינה בחוש השישי. לאדם 5 שלבים בחיים: הראשון הוא מין ואוכל. השני הוא עושר. השלישי הוא כוח ותהילה, הרביעי הוא רעב לידע. והחמישי הוא רצון לרוחניות, כמו כולכם פה. בזה הקבלה מאמינה. הקבלה מאמינה, שהאדם יכול להתעלות מעל לחמשת החושים, שהבורא נתן לו מבחינה ביולוגית.

הם לא מאמינים בארץ, ומדינה, וכסף, זה עולם מחוסר חומריות. ויש מלחמה גדולה נגד האנשים הללו. האנשים בקבוצת בן ברקה הם מאוד אינטלקטואלים, מאוד איכותיים. לאנשים ממוצעים הקבלה קשה לתפיסה. הם לא רוצים לשלוט בכלכלה העולמית. הם לא רוצים את הבלוף הרוסי, הם לא רוצים מאומה. הם מאמינים שהחוש השישי יכול לתת להם חיים מאושרים. קבלה, כמו בערבית, פירושה "לקבל" את אמרת הבורא. החוש השישי הזה קיים בכל אדם, ועליו לברר אותו. אינני מזמין אתכם לאיזו כת, כי קבלה איננה כת או דת חדשה. היא רק אמונה בחוש השישי. והיא התחילה עם אברהם. בהיסטוריה היו הרבה ניסים של החוש השישי, יותר מהחוש השישי. הניסים האלה הם מתנות שנתנו על ידי הבורא לקדושים המאמינים בבורא, ולא לכל אחד. תקראו לזה התגלות או השראה, מה שתרצו, אבל אני חושב שזו קבלה. אתם מקבלים את אור הבורא בלבכם".

אני נפגש הרבה עם הפילוסופים של האיסלאם. הייתי בפגישות איתם, ביקרתי אצל סוּפים באנגליה, בהולנד, ובכל מיני מקומות שהיינו יכולים להיפגש ולדבר על זה. הם נכנסים גם ל"מועצת חכמי העולם", ואנחנו נמצאים שם. אנשים מוכנים לשמוע את הדברים, ומוכנים לקבל אותם. השייך הזה הוא אדם ידוע, יש לו קהל גדול ששומע אותו והוא מפיץ את החוכמה שלו. הוא עסק גם בפילוסופיה. הוא קורא לעצמו "תלמידו של שפינוזה". ויש רבים כאלה. זו דוגמא אחת, יש לנו תלמידים בכל העולם. ואם אנשים יתחילו להתייחס אלינו, ולֵמה שיש לנו, בצורה כזאת, אז נירַאֶה אחרת. זה גם יחייב אותנו, וגם העולם ישתנה.

וצריכים להבין, שבעצם זה התיקון. אי אפשר אחרת, אנחנו לא נשרוד בצורה אחרת. יש לנו תפקיד, אם נמלא אותו, אז בזה נתקיים. אם לא, אז כמו שכתוב: "אני מעמיד עליכם מלך כהמן, שבעל כורחכם יחזיר אתכם לתשובה". זה ברור. ולכן אנחנו מפיצים.

וצריכים להסביר זאת לעמנו יותר ויותר. כי יש הרבה מתנגדים שלא מבינים עדיין, ו"קמים עלינו לכלותנו". שחושבים שלא הזמן לפרסם את חוכמת הקבלה, וצריכים רק להתעסק בחיצוניות, בפעולות ללא שום תיקון של כוונה. וצריכים יותר ויותר להסביר בסבלנות לכולם. לכן אנחנו מאוד שמחים שהגענו ל"שבוע הספר", ונקווה שנצליח עד שנסיים אותו, עוד השבוע, להביא ידיעה רבה לישראל על הגאולה.

מה זה משיח?

בעל הסולם הגדיר מה זה "משיח". "משיח" נקרא התפשטות חוכמת הקבלה בכל העמים. "גילוי אליהו", זה נקרא התפתחות חוכמת הקבלה והיא מקדימה את המשיח. "שלושה ימים לפני משיח". זאת אומרת, הפצת חוכמת הקבלה לכל העולם, והתגלותה בכל העולם נקרא "גילוי אליהו". וכשהחוכמה הזאת תתחיל לעבוד בתוך כל האנושות כדי לתקן אותם - זה נקרא "גילוי המשיח", כוח המושך את האנושות מגשמיות לרוחניות.

אם העם הגיע להשגה רוחנית, ל"קבלת התורה", אז איך אפשר לרדת מהמצב הזה?

כדי להסביר זאת אני חייב לפנות למושגים ששייכים יותר למבנה הנשמה, או לקבלה. אנחנו לומדים מד' בחינות דאור ישר, שהרצון לקבל שהוא נקודת יש מאין, הגיע מאפס, משום דבר על ידי האור העליון (ראו שרטוט 2). הנקודה הזאת זה קוצו של יוד. הרצון מתחיל להתפתח בתוך האור, ועד שהוא גומר להתפתח, הוא עובר ארבעה שלבי התפתחות, שהם כנגד י' ה' ו' ה' (ראו שרטוט 2). כשגומר להתפתח זו הה' האחרונה, ה"ת בשם השם, בהוי"ה הזאת.

שרטוט 2

וכך זה בכל מצב ומצב, בכל רצון שלנו. לפעמים אדם יודע שהוא חייב לעשות משהו ולא יודע מתי יעשה והוא מרגיש שחייב לעבור איזה תהליך, עד שיהיה נחוץ לו לעשות ולבצע, ואין ברירה. אבל עד שזה יתגבש בפנים, הוא לא מסוגל לחייב את עצמו – כך בפסיכולוגיה וכך בהבנה. הרבה דברים אדם שומע, ורק אחר כך מבין מה שאמרו לו. יש תהליך פנימי. מכניסת הידיעה עד שאדם מעכל אותה וזה נעשה שלו והוא פועל מתוך זה - יש תהליך שנקרא "הוי"ה", מהאור עד שזה מגיע לרצון, לחומר.

ולפי אותן הדרגות יש את התפתחות שלנו, של בני אדם. הרצון לקבל יצא פעם ראשונה בבבל, ואחר כך הייתה ירידה. אחר כך היה בגלות מצרים, בגלות בבל בין שני המקדשים, והגלות שלנו האחרונה. ואז יוצא, שאנחנו מתפתחים כך בצורת י' ה' ו' ה'. והיום אנחנו מסוגלים להבין איפה אנחנו נמצאים (ראו שרטוט 3).

ובעל הסולם מסביר היטב בסוף ה"הקדמה לספר הזוהר", במה הדורות הראשונים היו גדולים. הם היו גדולים באור ואנחנו גדולים בכלי (ראו שרטוט 2). וכשאנחנו מתחברים יחד עם הדורות הקודמים, אז נעשה "כלי שלם באור אחד". הוא מסביר כי הדורות הקודמים היו טובים במעשה ואנחנו דווקא חייבים לגמור את הכוונה. ולכן כתוב עלינו, שאנחנו צריכים את חוכמת הקבלה כדי לתקן את עצמנו.

שרטוט 3

לכן עלינו לסיים את התיקון. אפשר לדבר רבות על כל התהליך הזה, למה הייתה נפילה כל פעם ובאיזו צורה היא הייתה. למה לא הייתה קבלת התורה בזמן אברהם, ואחרי גלות מצרים הייתה. ואיזו תורה אנחנו צריכים לגלות, שזה "אור היחידה" לעומת מה שהם גילו - לכן זה נקרא "תורת המשיח". זו דרגה אחרת לגמרי לעומת מה שהם גילו. שאנחנו מגלים אורות גדולים ביותר, למרות שאנחנו דווקא הדור הגרוע ביותר. מפני שאנחנו כבר מגיעים מהתפתחות המלכות, ההתפתחות הנמוכה, הגרועה ביותר.

מדוע אנחנו צריכים את אומות העולם בשביל התיקון?

אומות העולם הם בתוך כל אחד ואחד, וגם בכללות האומה. כשאנחנו מדברים על הנשמה, אנחנו מדברים על התפתחות. בכל נשמה קיימים רמ"ח איברים שנקראים "ישראל", ושס"ה איברים, שנקראים "אומות העולם" (ראו שרטוט 4). זה בכל נשמה ונשמה, בכל אדם ואדם. וגם בכללות הנשמות יש את אותה החלוקה, ששייכת ל"ישראל" ול"אומות העולם". אומות העולם הם כל הכלים דקבלה. ישראל לא שייכים לכלים דקבלה, ולכן לא נמנים בין האומות ולא שייכים לעולם שלנו. לכן אפילו הגויים אומרים: "מי אתם? אתם לא קיימים, אתם לא עם. אתם לא כמו כולם". וזה נכון.

שרטוט 4

אלא אם אנחנו נקיים את התפקיד שלנו, שנביא את שיטת התיקון לאומות העולם, בזה נגיע למימוש התפקיד שלנו בעיני הכוח העליון, וגם בעיני כל אומות העולם. בזה נרגיש את עצמנו בּמָקום.

כמו שמביא בעל הסולם ב"הקדמה לספר הזוהר" את דברי ישעיהו הנביא: "ויקיימו הכתוב (ישעיה י"ד) ולקחום עמים והביאום אל מקומם, והתנחלום בית ישראל על אדמת ה'". ועוד כתוב בישעיהו: "וכן (ישעיה מ"ט)והביאו בניך בחוצן ובנותיך על כתף תנשאנה. וז"ש בזוהר ( נשא דף קכד ע"ב וז"ל בהאי חיבורא דילך דאיהו", שעל ידי החיבור הזה, שהוא "ספר הזוהר וכו' יפקון ביה מן גלותא ברחמי" ייצאו מהגלות ברחמים. "דהיינו כמבואר. אכי"ר". אבל איך יצאו מהגלות? שאומות העולם "יביאו על כתפיהם" את בני ישראל לארץ ישראל.

זאת אומרת, אנחנו חייבים לפזר את חוכמת הקבלה בכל העולם, ועל ידי הדחיפה מצידם אנחנו נלך ראשונים, כי אנחנו פסגת הפירמידה, וכל האנושות, כל הנשמות הן החלק התחתון. ישראל זה החלק העליון, אבל רק בתנאי שהחלק התחתון קיים ואז ישראל מופעל על ידי החלק התחתון. כי לישראל עצמם אין כוח להתעלוּת, לכלים דהשפעה אין כוח, אין להם דחף, הרצון הגדול לא קיים. הרצון הגדול קיים דווקא באומות העולם.

שיטת התיקון פועלת כאשר קוראים מספרי מקור של בעל הסולם. האם היא פועלת גם כשקוראים ספר שהוא פירוש הכתבים של האר"י. למשל הספר של רבי נחמן מברסלב?

לא, גם לא הספרים שלי, רק ספרי מקור. הספרים שלי הם רק כדי להכיר את הדברים, ואחר כך לבוא ולהבין את מה שכתוב בספרי המקור. מה זאת אומרת "מקור"? של מקובל שנמצא בגמר התיקון. מי שכותב ספר חייב להיות בגמר התיקון, ומֵהדָרגה הזאת הוא כותב את הספר. והאדם שקורא את הספר רוצה להגיע לאותה דרגה, למרות שהוא לא מבין כלום ממה שכתוב בו. אבל זה חייב להיות באותה דרגה.

כל הספרים שכתבו מקובלים אחרים חוץ מ"זוהר", כתבי האר"י וכתבי בעל הסולם, לא נכתבו לתלמידים שאין להם מגע עם הרב ולא שייכים ליחידי סגולה. הם כתבו את הספרים שלהם לאנשים כמוהם. ולכן כשאדם קורא את ספריהם, הוא לא מושך על ידם אור מקיף.

מה הכוונה "לאנשים כמוהם"?

שנמצאים בדרגה הרוחנית כמוהם. למשל אני מדען ואני כותב ברמה הפילוסופית. יש לי מקצוע פילוסופיה ומקצוע ביו-קיברנטיקה. אז אני כותב לאלו שנמצאים ברמה כמוני, כדי שהם יבינו אותי. שם השפה אחרת, אני משתמש בסְלֶנְג אחר, בנתונים שידועים במקצועות אלה, וכן הלאה.

גם ליקוטי מוהר"ן הוא פירוש של כתבי האר"י.

ב"הקדמה לתלמוד עשר הספירות", באות קנ"ד בעל הסולם מסביר, שמקובלים כתבו את רוב הספרים אחד לשני, כי לא היה להם יחס לאנשים כמונו בכלל. אף פעם לא קרה שהיה צריך לתת את חוכמת הקבלה לקהל הרחב כמו היום. אז הם כתבו אחד לשני, ולכן אנחנו לא מבינים בדברים האלה כלום. העיקר בשבילנו, שאנחנו לא יכולים להוציא מהסְפָרים האלה כוח להתעלוֹת. כי הם לא כותבים משורש לענף בצורה כזאת שתשפיע על האדם שלא יודע כלום, ויוכל להתחיל לעלות באותה קרן אור שיורדת אליו. זו צריכה להיות כתיבה מיוחדת.

רק שלושה מקובלים כתבו כך, רבי שמעון, שהתכוון לזמן הגאולה, האר"י, שנקרא "משיח בן יוסף". ובעל הסולם, שלקח משניהם, וכבר עיבד את זה לימינו. ואני כותב רק כדי לקרב את האנשים, כי צריכה להיות עוד מדרגה קטנה מהרחוב עד בעל הסולם. ראינו שזה לא מספיק. אבל בעצם, אני תמיד מצביע רק עליו.

האם אדם שמניח תפילין לא מתחבר לשורש הרוחני שלו על ידי הפעולה הזו?

אדם שעושה פעולות גשמיות ללא כוונות, נקרא "מצווה בלי כוונה כגוף בלי נשמה". זאת אומרת, דבר מת. מה זאת אומרת "מת"? דומם. מה זה "דומם"? שמצד אחד לא גורם לו להתפתחות הרוחנית, אבל מצד שני שומר עליו כדומם. הוא לא משתנה, ובצורה כזאת שומר על עצמו בזמן הגלות.

זאת אומרת, אם מדברים על זמן הגלות, המצווה להניח תפילין וכל המצוות הן חיוניות, וממש חייבים להשתמש בהן, כי הן שומרות על האומה. כמו שאמר הסופר, הפייטן הגרמני היהודי הַיְינֶה שהטְשְוּלֶנְט שמר על ישראל יותר מכל הפילוסופיות.

כי זאת מסגרת החיים. ואם אדם נמצא בגלות, בניתוק מהרוחניות, מסגרת החיים הזאת היא הצלה עבורו. "גלות" זה לא סתם שָנים, או שאנחנו נמצאים בין הגויים באירופה. "גלות" נקראת שהאדם נמצא בניתוק מהרוחניות. הוא לא יודע בשביל מה הוא חי, ומי הוא – חושך, חושך ממש. אז בשבילו לקיים את המסגרת, ולחיות בה, בצורה כזאת מצומצמת, זאת הצלה.

וכך היינו צריכים לעשות בגלות, אבל עכשיו אנחנו חייבים להוסיף לזה אור, מה שנקרא "תורת הגאולה". וההבדל בין גלות לגאולה, כמו שכותב בעל הסולם הוא באות א', באלופו של עולם, בגילוי הבורא. אז אנחנו כבר צריכים לדבר על איך לגלות את הבורא. כדי לגלות את הבורא צריך לפתח חוש לראות, להרגיש אותו, וזה חוש שמתפתח על ידי ספרי הקבלה. לכן אנחנו צריכים לפזר אותם.

אף אחד לא אומר שכבר לא צריכים לקיים מצוות, אבל אין בזה חובה לאדם שלא מקיים. כל אדם יכול להמשיך כמו שהוא, לא מחייבים אותו לקיים מצוות, כי אין כפייה ברוחניות. אם אדם מרגיש שהוא חייב במשהו להיות שייך גם לאיזו מסגרת, אז הוא יקבע בעצמו מה הוא צריך. ועל ידי זה ימצא את המקום שלו. וכך כל אחד ואחד. ואותו מוסלמי שראינו, אף אחד לא אומר שהוא חייב לעבור למשל ברית מילה, ולקיים מצוות וכן הלאה. או כל גוי אחר. אצל המוסלמים יש בכל זאת זכר כלשהו לכמה מצוות, אבל לא חייב.

גם בעל הסולם כותב ב"דור האחרון" שהוא אסופה של כתבי היד שלו, שכל אחד יכול להישאר בדתו. מה זה נקרא "בדתו", להאמין בישו? מה זאת אומרת להישאר בדתו? בסופו של דבר, בני האדם המציאו את הדתות כדי לעשות מסגרת לעצמם, כי לא הבינו איך להתקיים, מה לעשות עם עצמם, עם החיים, בשביל מה חיים. גם היהדות נוצרה אחרי שנפלנו מֵהדָרגה הרוחנית לדרגה הגשמית. לפני זה כולם היו בגילוי האלוהות. ככתוב: "כולם ידעו אותי מקטנם ועד גדלם". זאת הייתה הגאולה אז, ממצרים, כשקיבלו את התורה.

אבל אז גם קיימו מצוות.

קיימו. היו בשני העולמות יחד, גם בגשמי וגם ברוחני. כשנפלו מהדרגה הרוחנית, נשארו המצוות הגשמיות. ומזה התפתחו עוד דתות. אז המסגרת הזאת יכולה להישאר לכל אחד ואחד. וכותב בעל הסולם, וכך נשמע גם מיתר המקובלים, שכל אחד שרוצה להישאר ונשאר במה שהוא, שיישאר, העיקר בשבילו הוא הקשר עם אלוהים. כי על ידי כך שהאדם מושך את האור העליון ומשתנה, השינוי הפנימי הזה שמעלֶה אותו מגלוּת לגאולה, ממנו האדם מתחיל להתפתח, ולראות איך הוא צריך להתנהג גם בצורה החיצונית.

לכן כתוב: "אין כפייה ברוחניות", "חנוך לנער על פי דרכו". איך שיתפתח, עלינו רק לפתוח לו. כמו שכתוב ב"הגדה" על הבן שאינו יודע לשאול "את פתח לו", פתח לו בלבד. ומזה הוא יתפתח. לכן אנחנו צריכים כמו שאומר בעל הסולם, לפזר את חוכמת הקבלה בכל העולם. לתת אותה לכל אחד ואחד. ולא חשוב מה האדם עושה, במה הוא מאמין, מה הוא מקיים ומה הוא חושב. הוא יכול להיות אפילו אנטישמי, הנאצי האחרון, ויכול להיות בכלל שאיננו יודע לשאול. לא חשוב. עלינו לתת את החוכמה לכולם, "לכל בשרו מרפא".

וזה מה שאנחנו צריכים להסביר גם ליהודים שלא מבינים את העקרונות הפשוטים האלו, שמוסברים היטב בכל ספרי המקור.

בית "קבלה לעם"

שיחה מתאריך 02.02.07

שאלות ותשובות

לימוד חוכמת הקבלה הוא לימוד קשה, לא מובן ונמשך. אם השיעור יהיה משעמם, תעירו לי על כך, כי כתוב, "אין אדם לומד, אלא במקום שליבו חפץ". וזה באמת הכלל, כי אנחנו צריכים להגדיל את הרצון, לשפר אותו.

מה זאת אומרת "אין אדם לומד, אלא במקום שליבו חפץ"? שהוא לא יכול ללמוד, אלא מה שהוא נמשך אליו. אם אדם הולך לאוניברסיטה ולומד כלכלה, מינהל עסקים, פילוסופיה, מתמטיקה, לא חשוב מה, אז אין לו ברירה. אם הוא חפץ או לא חפץ, הוא לומד חוכמה, ממלא את השכל הגשמי שלו, את ה"קופסא", ולומד. אבל אם הוא צריך להגיע לרוחניות, הוא צריך לתקן, לשפר, לשנות את הרצון. לכן בלי רצון הוא לא מסוגל לעשות זאת.

כל פעם אנחנו צריכים למצוא חומר, נושא או סגנון העברה כזה, שיהיה לנו נעים. אולי לא נעים, אבל שנדע שאנחנו צריכים את זה. לכן אם יש קושי בתפיסת החומר הנלמד, אז תגידו ונשנה את הנושא.

באיזו התכוונות עלי להיות, על מנת שהילדים והנכדים שלי ימשיכו לחיות טוב בארץ ישראל?

אני מבין את השאלה ואת הדאגה שלך. אכן אנחנו נמצאים במצב מאוד לא נעים, לחוץ, יכול להיות שמסוכן. הרבה אנשים מרגישים כך. במסגרת תפקידי אני שומע הרבה טענות, תלונות, בעיות, ושאלות כמו "איך הגענו למצב כזה". ואכן הפחד הזה נמצא בעם.

במשך ההיסטוריה לא השתמשנו נכון במה שגילה אברהם אבינו על פני האגו שפרץ פעם ראשונה אז, בזמן שהתחיל את שיטת הקבלה. אברהם רצה לתקן את העולם והזמין את כולם להשתמש בשיטת התיקון הזאת, בתורת התיקון שנקראת חוכמת הקבלה, בחוכמה איך לקבל את המציאות, את הבורא, את הכול, כך שנהיה במצב מושלם. אבל האנושות הלכה בפסים אחרים, לפי הרצון לקבל. לא בהתעלות מעליו.

אברהם אבינו גילה, שהאגו שכל הזמן גדל, גדל מדור לדור. בבבל העתיקה פרץ האגו בפעם הראשונה. אברהם אמר: "צריכים להתעלות מעל האגו הזה", הבבלים אמרו: "לא. אנחנו צריכים דווקא למלא את האגו הזה בתענוגים", אברהם אמר: "לא. אנחנו צריכים להגיע לאהבת הזולת. נשתמש באגו הזה, אבל נשתמש בו בצורה אחרת כך, שנהיה כאחים, כקרובים, כמו שהיינו קודם, לפני התפרצות האגו".

הוא הסביר להם מה שאני מסביר לכם היום, שכולנו שייכים למערכת שנקראת אדם הראשון והמערכת הזאת פועלת כגוף, שכלול מחלקים ומערכות רבים מאוד, כמו הגוף הביולוגי שלנו. כל המערכת וכל תא במערכת, פועלים רק בצורה של נתינה כלפי כל הגוף, כי על ידי זה כל תא יכול להחזיק את כל הגוף בחיים בתפקיד הנכון ובכך לשמור שכל הגוף יחיה ושגם הוא יחיה.

כשפורץ האגו שמבדיל בין הנשמות יש נתק וכל אחד מתחיל להרגיש את ה"אני" שלו. כל אחד מרגיש את עצמו שהוא לבד, וכל האחרים לא שייכים לו, אלא שהוא יכול לנצל אותם לטובת עצמו. יוצא שצריכים לתקן את האגו. והאגו הזה גדל כל פעם. הוא גדל בחמישה שלבים, מפני שהרצון לקבל שלנו בנוי מחמישה שלבים. כתוצאה מזה יש לנו גם חמישה חושים, ובכלל הכול מתחלק לחמש.

כשהאגו קפץ בפעם הראשונה אברהם אבינו אמר: "קָפָץ רצון לקבל קטן. בואו נסגור אותו, נתגבר עליו ונהיה שוב כעם אחד". לפני כן הבָּבלים היו עם אחד, כולם היו אז באותו מקום, אבל הם לא רצו לשמוע את אברהם. וכשלא רצו לשמוע, הוא הלך בדרך שלו והם הלכו בדרך שלהם. מהדרך שלו נעשַה עַם ישראל ולעם ישראל רצו להצטרף עוד כמה, כמו ישמעאל, לוט ואחר כך עשיו.

זאת אומרת, יש רצונות לקבל שרצו להצטרף, אבל לא כדי לתקן את עצמם, אלא כדי לקטוף פירות מהנצחיות, מהשלמות, מהתענוגים שמקבלים כאשר קשורים לרוחניות. ואנחנו קוראים שבמשך ההיסטוריה המקובלים כמו אברהם, יצחק, יעקב ואחר כך משה ביציאת מצרים, גירשו את כל אלו שלא היו מצטרפים אליהם בכוונה הנכונה. ואחד מהם היה ישמעאל.

העניין הוא, שהיהדות האמיתית, לא זו שאנחנו מכירים, היא חוכמת הקבלה והיא נקראת התקדמות בקו האמצעי. יש קו שמאל, שהוא הרצון לקבל, האגו, ויש קו ימין, שהוא תכונת ההשפעה, האור. ולא צריכים לזלזל באגו, ברצון לקבל. רק צריכים להוריד ממנו את הכוונה לעצמו. זאת הפעולה הראשונה (ראו 1 בשרטוט 1). ְהפעולה השנייה היא לקחת מקו ימין כוונה על מנת להשפיע (ראו 2 בשרטוט 1) ועם הכוונה על מנת להשפיע, במידה שאני מקבל מקו ימין, לצרף מקו שמאל רצונות (ראו 3 בשרטוט 1) ולהשתמש בהם בלקבל על מנת להשפיע.

שרטוט 1

זאת אומרת, הרצון הוא טוב והאגו הוא רע. מה ההבדל בין רצון ואגו? יש לי רצון, רצון ליהנות, רצון לקבל, רצון למלא את עצמו, לחיות, להתפתח. זה הרצון שלנו, זה כל החומר שלנו, כל המהות שלנו. אבל חוץ מרצון יש כוונה לעשות טוב לעצמי. עם הכוונה הזאת עדיין אין בעיה. הבעיה היא, אם אני מתייחס לזולת ורוצה לנצל אותו לטובתי. זה נקרא אגו. זאת אומרת, אגו הוא לא סתם רצון לקבל.

אדם יכול לזלול חמש מנות כל יום ולעשות חיים פראיים בעולם שלנו ועדיין הוא לא נקרא אגואיסט. אם הוא לא מתכוון לעשות רע לאיש, אם הוא לא משתמש באחרים, לא מנצל את האחרים לרעתם כדי שיהיה לו טוב, זה לא נקרא אגו. זאב שאוכל את הכבש, לא אגואיסט. הוא לא עושה שום דבר רע. הוא מבצע את פקודות הטבע. גם אנחנו באכילה ובהנאה מבצעים את פקודות הטבע. זה נקרא "דעת תורה הפוכה מדעת בעל הבתים", כי בעולם לא חושבים כך. בעולם חושבים שאם האדם לא אוכל ולא שותה ועושה את עצמו צנוע, אז הוא צדיק. אלא שההגבלות האלה לא אומרות דבר על צִדקוּת. צדקוּת או רשעות, טוב או רע, נקבעים רק כלפי הזולת ולא בהתאם לכמה האדם צריך לפי גופו.

אז הכוונה היא העיקר. ושימוש בכוונה יכול להיות אגואיסטי, גם בקו ימין וגם בקו שמאל. אני יכול לקבל מכולם, לגנוב, ממש לעשות רע למישהו בצורה ישירה, זה נקרא בחינת "עשיו". אני יכול גם לתת, אבל להתכוון לנצל את הזולת, זה נקרא "ישמעאל". לכן אברהם, יצחק ויעקב הם שלוש הפעולות בנשמה, שמתנקות מכל השימושים הלא נכונים, עד שמגיעים לקו אמצעי ממש (ראו שרטוט 2), יעקב - הוא כבר קו אמצעי.

שרטוט 2

לאברהם הייתה עבודה להתנקות מישמעאל, ליצחק מעשיו ויעקב כבר יצא נקי, בקו אמצעי. כל מה שאנחנו לומדים בהיסטוריה, קרה איתנו בשורשים. מה זאת אומרת בשורשים? הכול התגלגל מלמעלה, תחילה פרץ הרצון לקבל בבבל עם אברהם (ראו שרטוט 3), אחר כך שוב הרצון לקבל גדל והצליחו להתגבר עליו, על מצרַים, עם משה. אחר כך הרצון לקבל גדל שוב וזה כבר הביא לחורבן בית המקדש. מי שהתגבר עליו והביא לנו את כל תורת הגלות, הוא רשב"י, רבי שמעון בר יוחאי. אחר כך הגיע זמן האר"י, הגלות האחרונה, שבזמן האר"י החלה להסתיים. לכן האר"י הוא תחילת הגילוי הזה, הוא משיח בן יוסף. עד שהגיע בעל הסולם (ראו שרטוט 3) והאגו התחיל להתפרץ אצלנו. נקווה שלא נמשיך בזה הרבה.

זו ההתפרצות האחרונה של הרצון לקבל, של האגו, אבל הוא לא מתפרץ בצורה פתאומית, כמו שמספרים תוך שבע שנים, כמו שבע שנות שובע ושבע שנות רעב במצרַים (גלות מצריים הייתה צריכה להיות ארבע מאות שנה, אבל היא היתה מאתיים ועשר. יש כאן תקופות, שאפשר לחשב אותן). עכשיו אנחנו נמצאים בסוף כל הגלויות. חמש פעמים גדל הרצון לקבל ואין יותר גלויות. עכשיו אנחנו צריכים להגיע לתיקון. מה שהתרחש בזמן אברהם ובזמן משה עד חורבן בית המקדש, התרחש בשורשים (ראו שרטוט 3). ומתקופת רשב"י נכנסנו לגלות אחרונה, שנקראת מלכות (ראו שרטוט 3). כל יתר הגלויות הן לא במלכות ממש, הן בבחינות הקודמות.

שרטוט 3

את הגלות האחרונה אנחנו צריכים לעבור עם הכלים הגרועים ביותר, קודם כל לעבור את הגלות ואחר כך את היציאה ממנה, את הגאולה. ושוב יש לנו התמודדות כפי שהייתה לאברהם וליצחק, כדי להתנקות מהקליפות מצד ימין ומצד שמאל, ושוב להיות כיעקב. אבל על פני העביות הגדולה, יעקב הופך להיות ישראל. "יעקב" זה בקטנות, בזמן התיקון וכשהוא מגיע להיות גָדול, הוא נעשַה "ישראל". כמו שהבורא אמר ליעקב: "לא יאמר עודשמךיעקב כי אםישראל יהיהשמך". שזה שֵם הכלי המתוקן לגמרי.

אם מתקנים את עשיו ומתקנים את ישמעאל ומצרפים אותם ליעקב, אז יעקב גדל לדרגת ישראל. וזה מה שאנחנו צריכים לעשות בימינו. לכן כשמסופר ב"זוהר" על התיקון שלנו, מסופר ששוב יהיו לנו בעיות עם עשיו ועם ישמעאל, בעיקר עם ישמעאל. עשיו יצטרף אליו אחר כך, נגדנו. והאמת, שהמלחמה הזאת ברוחניות נמצאת כבר מזמן בפעולה. אנחנו כבר נמצאים בגוג ומגוג. זו פעולה רוחנית. אלה לא פצצות וטילים. היא כבר נמשכת ותלוי בנו איך נסיים אותה, באיזו מהירות.

כי הסוף מובטח, גלוי וברור מה ואיך צריך להיות. אלא המערכה עצמה לא ברורה. היא תלויה בנו, היא תלויה בבחירה החופשית שלנו. וכאן בהחלט יכולים להיות כל מיני מצבים, מהמצב הטוב ביותר ועד הגרוע ביותר. אם נצליח להפיץ את חוכמת הקבלה בקרב העם, בעיקר בישראל, שכולם יתחילו לקבל את ההתפתחות הפנימית במקום החיצונית כדבר העיקרי בחיים, כמו שכתבנו בעיתון "קבלה לעם" בגיליון 9, אז ה"פירמידה" (ראו שרטוט 4) תהיה מסודרת נכון.

הכול תלוי בעם ישראל. שיטת התיקון נמצאת אצלנו. יש ישראל ויש אומות העולם. אם ישראל מסדרים את עצמם כך, שהפנימיות והחיצוניות שלהם נמצאות ביחס הנכון – שהפנימיות, היינו הרוחניות, ההתקדמות וההתעלות לקראת הבורא, נמצאת למעלה בחשיבות, וכל החיצוניות נמצאת למטה בחשיבות (ראו שרטוט 4) – הם מחייבים גם את כל האנושות, את כל השבעה מיליארד באומות העולם, להסתדר בצורה כזאת. אז הפנימיות של אומות העולם תהיה למעלה והחיצוניות למטה. זה המצב המתוקן. אז ייעלם מהעולם כל הרע. הכול תלוי בישראל.

לכן אומות העולם צודקים בכך שמאשימים אותנו, שאנחנו גורמים רע לעולם ואנחנו מקור כל הבעיות והצרות. כי נכון להיום החיצוניות שאצלנו היא למעלה מהפנימיות (ראו שרטוט 4). בזה אנחנו מזמינים מאומות העולם יחס של חיצוניות למעלה ופנימיות למטה. ואין פלא שפתאום האיראנים, הסורים וכל השכנים שלנו רוצים להתנפל עלינו.

שרטוט 4

ולא רק השכנים, גם במקומות רחוקים כמו מלזיה, אין שקט כל עוד ישראל קיים. איזה קשר יש בין ישראל למקומות האלה?! אני משתתף בכל מיני ועדות ובכל מיני קונגרסים בין לאומיים, מגיעים לשם אנשים שאין להם קשר לישראל, למשל אבורג'ינים מאוסטרליה, וגם להם יש את השנאה לישראל בדם. מפני שזה בטבע העולם. בתת ההכרה הם מרגישים, שאנחנו גורמים רע לעולם. והם צודקים.

אין מה לעשות, אלא להסביר להם שהצדק איתם, שאנחנו גורמים רע לעולם, אבל אין צדק בכך שהם חושבים שעל ידי השמדה, על ידי שואה, על ידי לחץ של מלחמות נגדנו, הם יכולים לעשות משהו. לכן אני מופיע ומשתדל להשפיע ולהפיץ את השיטה הזאת, כפי שכתוב בספר "מגדל בבל הקומה האחרונה".

איך אנחנו גורמים רע לעולם?

אנחנו גורמים רע לעולם, בכך שאנחנו מעלים את החיצוניות למעלה מהפנימיות, כפי שמצויר בפירמידה (ראו שרטוט מס' 4). כתוצאה מכך הכוחות החיצוניים בעולם עליונים יותר מהכוחות הפנימיים. אנחנו מעדיפים את החיצוניות על הפנימיות, וכתוצאה מכך אנחנו מעלים את כל הרשעים לשלטון, לכל המקומות הטובים, הגדולים, המשפיעים בכל העולם. זה כתוב בסוף ה"הקדמה לספר הזוהר", זו הבעיה. המקובלים כותבים על זה. אני לא אומר מילה מעצמי. תבדקו בכתביהם ותבינו שזו האמת. אין מה לעשות. זה הטבע, כך מסודרות הנשמות ואנחנו לא מסוגלים לברוח מזה לאף מקום.

לכן אם לא נסדר הפנימיות והחיצוניות בצורה הנכונה, אז ודאי שגם עשיו וגם ישמעאל, זאת אומרת, שתי הציביליזציות העיקריות, הגדולות, הנצרות והאיסלם, תהיינה נגדנו. בספרי הקבלה כתובים כל התסריטים שיכולים להיות, מהכול ורוד עד הכול שחור, וגם באמצע. וביחס שלנו אנחנו קובעים איזה תסריט יתממש. זה לא יכול להיות שחור או לבן, רק החיצוניות למעלה והפנימיות למטה, או ההפך, בעזרת ה', שהפנימיות למעלה והחיצוניות למטה. אלא זה מתחלק לאחוזים לפה ולשם.

אנחנו קובעים את כל התהליך שאנחנו צריכים לעבור ממאה אחוז רע עד מאה אחוז טוב. נקווה שנספיק להפיץ את חוכמת הקבלה, בעיקר בישראל. למרות שגם באומות העולם זה חשוב מאוד. כי ישראל, שנמצאת בחיצוניות ולא בפנימיות, מושפעת מאומות העולם.

אמריקה בשבילנו היא קנה המידה. גם מה שיגידו באירופה, חשוב מאוד בשבילנו. יוצא, שעד כמה שאנחנו משפיעים את הידיעות האלו לאומות העולם והם מבינים זאת וחוזרים בצורה נכונה יותר אלינו, אנחנו מרגישים את זה. הייתי לפני שבועיים במקסיקו, לכבוד צאתו לאור של הספר החדש שלי בספרדית. חוץ מהרצאות ב"מרכז פֶרֶס לשלום", במרכז "מקסיקו – ישראל", ב"ג'י.סי.סי." ובכל מיני מרכזים אחרים, היינו גם בהידברות עם החוגים הנוצרים והשתתפנו בהרבה מאוד תוכניות רדיו וטלוויזיה.

אני מקווה שמתוך הפעולות האלה מגיעה אלינו השפעה חיובית, כי אנשים משנים את המצב בעולם אפילו במחשבות, אפילו בכך שהם שומעים. אנחנו פועלים בעולם לא רק על ידי צעקות וכוחות, אלא דווקא המחשבה היא העיקר. מיליוני אנשים, מיליונים ממש שמעו על חוכמת הקבלה, יש לנו במכסיקו קבוצה גדולה. נקווה שבפעולות האלה אנחנו בכל זאת משפרים את המצב. אבל העיקר הוא בישראל. לכן אנחנו עושים כל מה שרק אפשר, כמו למשל תליית שלטי חוצות גדולים בתל אביב, הוצאת עיתון וההרצאות האלה. מה עוד אפשר לעשות? רדיו וטלוויזיה – אם רק היו מאפשרים לנו להופיע. אבל בעצם זאת התוכנית לשינוי מקצה לקצה. אין יותר.

התורה היא אותה תורה, השיטה היא אותה שיטה, כמו שאברהם גילה. אנחנו רק הולכים בעקבות אברהם אבינו. כלום לא השתנה מאז שהתגלה בפעם הראשונה האגו במין האנושי והתגלתה השיטה להתגבר עליו, דווקא על ידו להיכנס להבנת הטבע. כי האדם, שמתחיל במצב אפס הוא כבהמה, הוא רואה את העולם הזה, חי בעולם הזה, מסתדר בעולם הזה איך שיכול. אבל אם הוא מתחיל להתגבר על האגו, הוא מתחיל להיכנס לגילוי הטבע הנסתר והגובה שעלה אליו, הגובה שאליו עלה אברהם למשל, זה הגובה הרוחני שלו, הקומה הרוחנית שלו.

דרך היצרים שלי, דרך יצר הרע, דרך האגו שלי כלפי האחרים, אני מדביק את עצמי ליתר הנשמות. אני מדביק את עצמי למנגנון של האדם הראשון ואז מצרף לעצמי כלים נוספים, נשמות זרות. לעומת זאת, אם אני מתגבר על האגו שמרחיק אותי מהנשמות, אני דווקא מצרף אותן אלי. ואז בצירוף שבין הנשמות מתגלה האור העליון, החיים הרוחניים, העולם הרוחני.

לכן או שנעשה זאת, או שחלילה על ידי ייסורים בכל זאת נגיע לזה.

אני יכול להסיק, שבעצם לימוד הקבלה הוא לא מטרה.

לימוד הקבלה הוא אמצעי.

אם הצלחתי להעלות את הפנימיות על החיצוניות, אז עשיתי את מה שעלי לעשות. ואם כל פרט ופרט יעשה זאת, המטרה תושג. האם זה נכון?

בדיוק כך. כמו שכתוב, "בראתי יצר רע, בראתי תורה תבלין". תורה הכוונה חוכמת הקבלה, שהיא מביאה את האור לאדם ומתקנת אותו. ולא צריכים שום דבר מלבד זה. לכן וודאי שזה אמצעי. אין פה שום דבר קדוש, אלא עלינו להשתמש באמצעי כדי להתעלות מעל הטבע. ואז, במידה הזאת, נכנסים

לטבע השני.

שנשנה את הפנימיות והחיצוניות, מה נקבל, איזה אדם ואיזו חברה?

נקבל אדם שנמצא באהבת הזולת, שרואה את הזולת כמו את עצמו, מפני שמגלה, שהוא נמצא באותו גוף, באותה מערכת. עכשיו הוא לא רואה את זה, ולכן המערכת שלנו, היחסים בינינו והאנושות כולה, הם כמו גוף חולה סרטן. כל אחד אוכל את האחרים.

אנחנו מגלים, שכולנו שייכים לכולם. זה נקרא "ואהבת לרעך כמוך" וזה נעשה כלל גדול בתורה, כלל מלשון כולל, שהסכום של "ואהבת לרעך כמוך" - סכום כל הנשמות - מביא אותך לגילוי התורה, לגילוי האור הנצחי, השלם. אז אתה מרגיש את עצמך כחלק מהמערכת הנצחית, שזורמת ללא הפסקה ואתה מרגיש את עצמך עולה, משתפר ומתפתח. לא מחיסרון אתה מתפתח, אלא משלמות לשלמות גדולה עוד יותר.

בהתאם לזה אנחנו מקבלים חברה, שבה כל אחד נמצא בערבות, במערכת הערבות. זאת אומרת, שלבטח כולם דואגים לכל אחד ואין להם שום מחשבה אחרת, חוץ מלדאוג שיהיה לו טוב. כך כל אחד מרגיש מהסביבה. בצורה כזאת אנשים מרגישים, שהם נמצאים במימד אחר לגמרי של קיום.

זה מה שמרגישים מקובלים. אבל איך אפשר לספר על זה? אי אפשר להעביר זאת מרגש לרגש. זה המצב שאדם מפסיק להרגיש את החיים הגופניים, חיים שבאים מתוך תסכול וייסורים, מתוך שחסר לו והוא משיג קצת ושוב חסר לו משהו ושוב הוא משיג... ברוחניות אין דבר כזה חיסרון ומילוי - חיסרון ומילוי, זה נגמר.

הכל כתוב בספר שנקרא: "הדור האחרון", שמכיל כתבים שנשארו מבעל הסולם ועיבדנו אותם, כתבי מקור שכתב לעצמו. זה כללים שהתורה מספרת עליהם, כמו עשרת הדברות, אבל בצורה הרוחנית שאדם מקיים אותם. הכול כמו עכשיו, רק בכוונה.

האם מדובר על קומוניזים?

לא. זה לא קומוניזם או מפא"י או עבודה או ליכוד. יישאר רק דבר אחד: דאגה לזולת בכל אחד ואחד. כתוצאה מכך כל המערכות שבחברה האנושית, יעבדו רק בדאגה לזולת. זה הכל. אי אפשר לתאר את החברה המתוקנת, כי כל התמונה תהיה בוודאי הפוכה. לא צריך שומרים ואנשים שדואגים לסדר, הכול יעבוד הפוך, תשעים אחוז ממה שיש היום ישתנה.

הסדר החברתי ישתנה?

הסדר החברתי ישתנה לגמרי, כי לא צריך משטרה, ביטוח לאומי או מערכות חינוך. לא צריך את המערכות האלה כמו שהן היום. הכל משתנה מקצה לקצה, מפני שהאדם מתחיל לעבוד לפי המחשבה וההרגשה שהוא שייך לכלל האנושות. זאת אומרת, הוא לא מרגיש את עצמו, אלא הוא מרגיש את חיי כל הגוף ואת עצמו בתוך הגוף ולא רוצה להתנתק מזה כמו תא בודד שמרגיש את עצמו כמנותק מהחיים. מה שאין כן כשהוא מחובר לגוף, הוא חי.

זה יבוא מלמטה, מכוח העם?

הכול יבוא מהכוח העליון, שממלא נשמות שקשורות זו לזו. כל נשמה פרטית יכולה להתמלא בפני עצמה רק מאור שנקרא "נר דקיק", אור קטן מאוד, שממלא אותה רק כדי לתת לה קיום והעמדה. אבל ברגע שמתחברות הנשמות ביניהן, הן מקבלות אור משותף שעובר מאחת לאחרת בצורה הדדית, ואז יש זרימה של הרגשת החיים הנצחיים, שכל אחד נותן ומקבל מהאחר. וחוץ מזה האור שהם מעבירים זה לזה, הוא כפול האגו של כל אחד ואחד. כי הם עושים זאת מעל האגו של כל אחד. יוצא שכל אחד מקבל אור פי תר"ך (620) פעמים. הם מרגישים אור אין סוף.

מדובר על חזון אחרית הימים?

זה לא חזון אחרית הימים. אני מקווה שהחזון הזה הוא לימים הקרובים.

זה יגיע מלמעלה או מלמטה?

הוא יבוא מהכרת המצב הנוראי שלנו. על ידי חוכמת הקבלה אנחנו מושכים את האור המחזיר למוטב. הוא פועל בנו ונותן לנו הרגשה עד כמה אנחנו מפסידים שאין לנו רוחניות. יכול להיות שהחיים שלי טובים מאוד. אני לא צריך להיכנס לדפרסיה חלילה, או למלחמות. יכול להיות שהכל טוב, אבל רע לי, שאין לי משהו, והמשהו הזה הוא כל החיים שלי. מתי אני מרגיש את זה? כאשר מאיר עלי האור מלמעלה. לעומת ההארה הזאת אני מרגיש את עצמי, שרע לי. ההרגשה הזאת שרע לי, שחסרה לי רוחניות, נקראת הרגשת הגלות. לא שחסרלי כסף או משהו דומה. אלא זה נקרא "גלות מהרוחניות".

ברגע שאני מתחיל להרגיש את המצב שלי כל כך גרוע, בי ובעוד כמה וכמה אנשים, אז מצטייר רצון להגיע לרוחניות. הרצון הזה פותח או מושך את האור מלמעלה, והאור מסדר את הכלים. אנחנו בעצמנו לא מסוגלים לעשות כלום, חוץ מהנחיצות שזה יקרה מלמעלה, כי אין לנו אמצעים במישור שלנו לתקן את עצמנו, רק למשוך את המאור שיתלבש בנו.

האם העוני ייעלם?

ייעלם העוני ותעלם הרגשת העוני. העיקר הוא הרגשת האדם שהוא עני, נבזה, פגום, מדוכא, שמישהו דוחה אותו, שמישהו לא מקבל אותו. כל אחד ואחד ירגיש בתוך הכלים שלו מילוי באור העליון. אפשר לעשות את זה. אם לא, בשביל מה אתם יושבים כאן? כל אחד מכם רוצה עכשיו לקבל את זה בצורה פרטית ולא לחכות עד שזה יקרה לכל העם. לזה אנחנו משתוקקים, בשביל זה אנחנו נמצאים כאן. אלא בשביל מה, לשמוע סיפורים יפים?! כל אחד ואחד בעצם בא עם הרצון הפנימי שלו. אולי הוא אפילו לא מודע לרצון הזה, אבל הוא בא כדי להגיע למצב כזה.

מהו בדיוק האור הזה?

האור הרוחני שמתלבש באדם מביא לאדם מילוי לכל הרצונות. מילוי ברגש ומילוי בשכל.

האם האדם המתוקן ירדוף את הצדק, את האמת ואת השלום?

אין טעם לשאול האם האדם המתוקן ירדוף צדק, אמת שלום, מפני שהמילוי של האור בתוך האדם קובע איך האדם יתנהג. היום חוסר האור בתוכנו, מביא אותנו לכל מיני מעשים ולהרגשת החושך. הוא מביא אותנו לכל מיני פעולות רעות, לרעת הזולת. כי אין לנו ברירה, אנחנו חייבים למלא את עצמנו ונראה לנו שעל ידי זה יהיה לנו טוב. אם לא יהיה לנו טוב, אז לפחות לאחר לא יהיה כל כך טוב. "צרת רבים חצי נחמה". איכשהו אני ארגיש את עצמי יותר טוב.

אבל ברגע שהאור בא וממלא את האדם, האדם כבר פועל לא מטעם החיסרון, אלא מטעם השלמות. אז הוא רוצה מעצמו, מאליו, להתחלק עם אחרים. בינתיים אנחנו לא מרגישים את זה ולא יכולים להרגיש את זה בחיים שלנו, אבל מי שמתחיל להרגיש לפעמים קצת התפעלות מהאור העליון, כבר איכשהו חש את זה.

ציירת את התפתחות האגו שלנו מאברהם אבינו, דרך משה והאר"י. בעצם האגו עולה לכל אורך ההיסטוריה, אבל יש מנהיג יהודי שלוקח את העם ומביא אותו למקפצה כלשהי?

לא. אברהם ומשה היו מנהיגים רוחניים, הם הביאו את העם, את קבוצת המקובלים, לפסגה של בית המקדש הראשון והשני ואחר כך העם נפל לגלות. המנהיגים הרוחניים של העם, שהם רשב"י, האר"י ובעל הסולם, כבר לא היו מנהיגים בפועל, הם לא היו בתפקיד המנהיגות הרוחנית של האומה, כי זו גלות ובגלות אין מנהיגות רוחנית. העם נמצא בגלות ולא מכיר את המנהיג, לא מודע בכלל איפה הוא נמצא.

לכל אורך ההיסטוריה העם היהודי מפתח אגו וחוטף סטירות ...

לא. לכל אורך ההיסטוריה העם היהודי גילה, שהאגו מתפתח בו כמו שהתפתח בכל האנושות הבבלית, כי העם היהודי הוא רק חלק מאותה ציביליזאציה בבלית. אלא שהוא הלך עם שיטה אחת וכולם הלכו עם שיטה אחרת. הקבוצה שהלכה עם השיטה לתקן את האגו שגדל, הגיעה לדרגת בית המקדש ואחר כך נפלה לאותו האגו כמו כל האנושות. בינתיים כל האנושות הלכה והתפתחה באגו, פשוט השתמשה בו. זאת אומרת, לא חשוב עד כמה האדם אגואיסט, הוא השתמש באגו בצורה ישירה.

היום אנחנו אלפיים שנה בגלות ובכל אלפיים השנה האלה אנחנו משתמשים באגו שלנו כמו כל העולם. זה נקרא שישראל יצאו לאומות העולם ונמצאים בגלות ביניהם. "גלות", אין הכוונה שאני חי והשכנים שלי גויים. "גלות" פירושה שאני נמצא באותו מצב, באותה רמה, באותו מצב פנימי כמו שהם.

מאז שיצאנו לגלות אין לנו מנהיגים רוחניים. מנהיגים כן, אבל לא שהם מנהיגים רוחניים. רשב"י היה מנהיג רוחני? הוא ברח לו למירון, וזהו. הוא כתב את הזוהר, ובשקט נפטר. אמנם הוא היה אישיות גדולה, תלמידו של רבי עקיבא, וכן הלאה, אבל הוא לא היה מנהיג רוחני. והאר"י, מי ידע עליו?! אפילו כשהיה כבר בצפת. סך הכול הוא היה בצפת שנה וחצי ונפטר. לפני זה לא ידעו עליו כלום, אלא רק אחר כך הוא התפרסם קצת יותר. בסך הכול היו סביבו כמה מקובלים ותלמידים צעירים. חיים ויטאל היה בן עשרים ושמונה והרמ"ק (הרב משה קורדוברו) היה כבר זקן. הוא בעצם נתן לאר"י את הגושפנקא, את התמיכה, לכן נתנו לאר"י לחיות בשקט. אחרת היו מבזים וזורקים גם אותו. לא הכל היה מסודר כל כך יפה. רחוק מאוד מהנהגה רוחנית.

אתה אומר שהיום אנחנו קרובים מתמיד לשינוי, ובכל זאת אין לנו מנהיג.

היום אנחנו קרובים מאוד לשינוי, ובאין ברירה או בהכרה, אנחנו נצטרך לעבור את השינוי. מנהיג אין, ויכול להיות שלא צריך. יכול להיות שבצורה כזאת, חוכמת הקבלה קמה ומתפזרת על ידי האנשים שלומדים אותה, ורוצים להפיץ אותה, והעם בעצמו מתחיל להיות המנהיג של עצמו. הוא רוצה להעלות את המנהיגות הרוחנית שבתוכו, את האבחנות האלו, את הכוחות האלו, וזהו. בשביל מה צריכים דווקא אישיות. מישהו על חמור לבן?

צריך מנהיג כדי ליצור את מה שתיארת קודם, שתשעים אחוז מהסדר העולמי ישתנה?

בעל הסולם כותב איך תשעים אחוז מהסדר העולמי ישתנה. הוא אומר שיהיה בית דין, סמכות עליונה, כמו הסנהדרין בזמן בית המקדש. שם יהיו החכמים, זאת אומרת המקובלים, שמבינים בכל מערכת העולמות, בכוחות הפועלים ומפעילים אותנו, והם ינהלו את הסדר. ודאי שגוף כזה יצטרך להיות, אבל אינני חושב שיהיה דווקא מנהיג אחד, בולט. אני לא רואה כל צורך בזה.

הכי טוב אם יהיה כמו שכתוב "בתוך עמי אנוכי יושבת", כלומר שהדרישה הזאת תצמח מתוך העם. כי כמו שאנחנו לומדים, המשיח הוא הכוח המושך את האדם מלמטה למעלה. אז למה אני זקוק לאיש זקן ויפה, שאומר לי כל מיני דברים?!

יש אנשים שלומדים מקורות אמיתיים ואני איתם יחד בחברה ויש אנשים שיכולים ללמד. ואנחנו דואגים, שיהיו אנשים כאלו והרבה, ככל האפשר. זה יכול לגמרי להחליף את המנהיג האחד.

כל אחד צריך להיות המשיח של עצמו?

נכון. משיח זה הכוח המושך את האדם מגשמיות לרוחניות. לכל אחד יש משיח משלו.

האם אנחנו צריכים לעשות תיקון כלפי הבורא או כלפי אנשים אחרים בחברה?

זה אותו דבר. עד שאדם לא רואה את התמונה השלמה, נראה לו שיש כפילות. חברים, חברה, אנושות, רוחניות, בורא. למי אני פונה? כנגד מי אני עובד?

יש לנו רצון לקבל אחד שהבורא ברא: רצון לקבל תענוגים (ראו שרטוט 5). זה מה שהבורא ברא. חוץ מזה אין כלום. אם אתה מתבלבל אתה חייב להיזכר בכלי שעומד לקבל תענוגים. האור העליון עומד למלא אותו (ראו שרטוט 5). כשהאור בא פנימה, לתוך הרצון, הרצון מרגיש תענוג מהאור. זאת אומרת, התענוג הוא תוצאה מהופעת האור בתוך הרצון.

נניח שהאור נמצא בפנים, ואני מרגיש ממנו תענוג (ראו שרטוט 5). בתוך התענוג הזה אני לא סתם מרגיש תענוג, אני לא סתם פותח את הפה וטוב לי. יש לי רצון לקבל מורכב, ולכן לאחר שאני מתחיל להרגיש תענוג אני מתחיל להרגיש בתוך התענוג שטוב לי מפני שמישהו אוהב אותי, מישהו חושב עלי, מישהו ממלא אותי בכוונה, מישהו מתייחס אלי. אני מתחיל לגלות את מקור התענוג ואני גם מתחיל לחשוב בשׂכל שיש מישהו שנותן לי ואני נהנה מזה, שיש מישהו שברא אותי וברא סיטואציה כזאת שאני נהנה. אני מתחיל לגלות בתוך התענוג את הנותן, והנותן הזה נקרא בורא.

אחרי שאני מגלה את הנותן, אני מתחיל לגלות הלאה למה הוא נותן, מה יש לו, מה חסר לו, בשביל מה הוא נותן, בשביל מה ברא אותי, וכן הלאה. אלה דרגות או שלבי השגת המאציל. עד כמה שאני יותר מגלה, אני יותר ויותר נהנה מעמקות הקשר ואני מזדהה עמו. כי כשאני מגלה אותו, אז אני מתעשר מהגילוי הזה. בזה אני משפר את הכלים שלי והם נעשים דומים לו, אז אני נעשה כמוהו. יוצא שהכלים הם שלי והאור הוא שלי, ואני הבורא. אני מרגיש את עצמי איתו יחד ללא שום הבדל, ממש כך. "ישראל אורייתא וקודשא בריך הוא חד הוא" – ממש כאחד. זה בתנאי שאני מגלה את עצמי, המורכב מכל מיני רצונות, ומכל מיני חלקים ונשמות.

שרטוט 5

איך אני מגיע לכך שאני מגלה את האור? האור הוא הנותן, המשפיע. אני יכול לגלות אותו, לפי חוק השתוות הצורה. יש כזה חוק, שאם אני רוצה להרגיש משהו, אני חייב להיות באותה תכונה כמו המורגש. מרגיש ומורגש חייבים להיות יחד. להיות על אותו גל. אני שומע גלים, נניח גלי שמיעה, למה? כי המנגנון הפנימי אצלי מייצר גלים, הדומים לְמה שאני שומע. בדומה למקלט רדיו. שבפנים יש לו מנגנון, קבל וסליל, והם מייצרים גל כלשהו. מבחוץ גם יש גל, המון גלים, אבל מכל הגלים האלו אני תופס רק את אותו גל שאני מייצר. זהו, זה נקרא חוק השתוות הצורה.

איך אני יכול להיות דומה לאור העליון הזה. אני לא יודע מה זה להיות דומה לו. הרי אני לא מרגיש אותו. הבורא נסתר, איך אני יכול להרגיש אותו? לשם כך עלי להתייחס בהשפעה לאחרים, להשתדל. אבל אני לא יודע מה זה להתייחס בהשפעה לאחרים. להביא סוכרייה, לעשות לו משהו יפה? מה זה נקרא להשפיע לאחרים?

אז באה שיטה שנקראת ספר, קבוצה, מורה והפצה, והם כולם מסבירים לי רק דבר אחד: איך אני צריך להתקשר לנשמה אחרת, כדי שהיחס שלי יהיה השפעה. הם מכיילים אותי כמו כלי נגינה. הם נותנים לי בדיוק את הצורה הנכונה של היחס לאחר. ברגע שאני מגיע ליחס לאחר, זה נקרא מגיע לאהבת הזולת. באותו רגע, אם יצרתי את הגישה הנכונה, אני מיד מגלה באותו יחס לזולת, את הבורא. אני מיד מגלה את היחס של הבורא אלי, בתוך היחס שלי לזולת. זה נקרא מאהבת הזולת לאהבת השם. למה הוא עשה זאת כך, למה עשה הרבה נשמות? הרי יכולתי להיות לבד. בשביל מה אנחנו צריכים את כולם?

מפני שאם הייתי מסדר את עצמי כלפי הבורא, אז כל הזמן הייתי נמצא בקשר עמו. לא הייתי יכול להיות חופשי. לא הייתי יכול להיות בבחירה חופשית. לא הייתי בוחר בעצמי להתקדם, בצורה עצמאית לגדול. אלא הוא היה כל הזמן לוחץ עליי, הכוח העליון. וכך הוא מנותק, ואומר לי, תעשה מה שאני מייעץ לך. כדי שתדע איך לעשות, אני שולח לך ספרים, מורה, סביבה. תייצב את הדבר הנכון, תחפש ותלמד איך עושים זאת. על ידי זה אתה תגדל. אם תמצא אותי, סימן שהצלחת ואם לא תמצא אותי, סימן שלא הצלחת.

העיקרון הזה נקרא, "יגעתי ומצאתי, תאמין". שאני מתייגע בכל מיני פעולות שהמקובלים, המורה, הספר וכו' מייעצים לי, לבנות יחס נכון בחברה שלי, בקבוצה. ואז באותו יחס נכון, אם הוא נכון, אז השקעתי את עצמי, הבנתי וגיליתי את הבורא. לכן אין הבדל, בין לגלות את אהבת הזולת ובין לגלות את אהבת הבורא, בין השפעה לזולת והשפעה לבורא. באותו הרגע מתגלה לי כל הרוחניות, נצחיות ושלימות. בצורה הפנימית שלי אני כבר הופך להיות משהו, שלא מהעולם הזה.

אז צריכים להתחיל מהשפעה לזולת?

אנחנו צריכים להשפיע לזולת, ומזה להגיע להשפעה לבורא. כך כתוב ולא ההפך. כתוב, שמצוות בין אדם לחברו, קודמות למצוות בין אדם למקום, כי הן מביאות לאהבה.

כולם פה שואלים שאלות על החברה, ואילו השאלה שלי היא על עצמי.

את ישרה, איכפת לך מעצמך, וזהו. תשאלי. להם כאילו איכפת מהחברה, מהזולת. אדם צריך לשאול מה שבלב שלו.

התקשרתי למרכז, ורציתי לשאול שאלות על דברים אישיים. ואמרו לי שעדיף לבוא לכאן לשאול.

נכון. הטלפון לא נועד לתת תשובות. הוא מיועד לכוון את האדם למקום, שבו הוא יכול לקבל תשובות. אם באינטרנט, או בהרצאה כאן.

אני מאוד מזדהה עם הרבה דברים שמלמדים. ומה שבוער בי כל הזמן, זה איך אני מתקדמת?

את כבר במקום, את כבר עושה את זה. אין מה לשאול. התקדמות יכולה להיות אך ורק על ידי לימוד מהמקור. מקור זה אברהם, משה, רשב"י, אר"י, בעל הסולם, זהו. כל יתר הספרים יכולים להיות אמיתיים וטובים, אבל לא שימושיים בשבילנו, לדורנו, לנשמותינו. הספרים היחידים שעל ידם אפשר להתקדם היום,הם ספרי בעל הסולם. כל יתר הספרים לא מיועדים לאנשים שבימינו רוצים לצאת לרוחניות. אז ספר זה ברור.

קבוצה זה יותר לגברים מאשר לנשים. כי לפי טבע הגברים, הם צריכים לתקן את היחס שלהם זה לזה בקבוצת החברים. לנשים העבודה הזאת לא שייכת. פשוט אין להן אותו פגם כמו לגבר.

מורה חייב להיות, שיכוון אותך לכיוון הנכון, שאת לא רואה. שתתקדמי בעקביות, שלב אחרי שלב. שיתמוך ויסביר לך כל מיני מצבים בדרך שנופלים, מתייאשים, לא יודעים, ולא רואים, ופתאום נראה שנסוגים, וכו'.

כמו כן חייבים לתת יגיעה כלשהי בהפצת חוכמת הקבלה. אם בתשלום מעשר או בהפצה, זה לא חשוב. שניהם הולכים לאותו עניין. אדם צריך לתת כוחות כדי לגרום לתיקון העולם, כי בזה הוא מביע מה שהוא רוצה. הוא רוצה להשפיע, הוא רוצה להידמות לבורא, אז הוא חייב להזיז את העולם לקראת הבורא.

היכן הקבוצה הזאת?

הקבוצה זה שאת יושבת ולומדת ומביאה לכאן את החיסרון שלך, הוא נכלל עם אחרים. ובמאמצים שלך, אם תרצי לעזור לנו בהפצה, את נכללת עם כולם. את יכולה לראות כאן הרבה נשים וגברים, שעובדים בהפצה. זה מרכז שממנו יוצאים לכל העולם ספרים, סרטים והרצאות. ואנחנו ממלאים את כל המדינות במדיה המתאימה. יש המון עבודה. אולי פתאום מתגלה שאת יודעת איזו שפה מיוחדת, אולי פינית, שאנחנו זקוקים לה. ואז את יכולה לתרום בזה במיוחד. וכך מתקדמים.

קורה שאנחנו נמצאים בסכסוכים, במריבות, מישהו פוגע בנו, אם מילולית, או פיזית. יש משפט האומר שלריב זה אנושי ולסלוח זה אלוהי. אם אני סולח, מתעלם, האם אני עולה ברמה שלי, מבחינת הקבלה?

לא. אפילו אם תרביץ לו, לא יקרה שום דבר, כי התיקון יכול להיות אך ורק על ידי לימוד חוכמת הקבלה, שאתה מושך אור והאור מתקן לך את הרצון. אם מצד אחד אתה חושב: "הייתי קורע אותו", ומצד שני אתה מתאפק וחושב שבזה אתה מתקן את המצב, אז אתה מרגיע את עצמך, לא התפרצת, לא עשית כלום, אבל מבפנים אתה אוכל את עצמך. אז מה תיקנת?! ובנוסף לכך גרמת רע לעצמך שאתה חושב שאתה צדיק. כלומר, הגישה הזו לגמרי לא נכונה. אלא כנגד כל דבר צריך לבוא רק דבר אחד: המושך מאור, מחזיר את עצמו על ידי זה למוטב. איך שהמאור פועל, אני לא יודע, אבל רק על ידי זה האדם מחזיר את עצמו למוטב.

למען האמת, הנכון לפי חוכמת הקבלה הוא, שתעשה מה שבא לך. לנו לא איכפת. מצדי אם אתה גנב, תמשיך לגנוב. מה שאתה עושה תעשה. אבל אתה לא תוכל לתקן אף רצון שלך באמת, אם אתה לא לומד. ועל ידי הלימוד בא המאור ומתקן אותך. כל יתר הדברים, אני לא אומר שלא צריכים לעשות, צריכים להשתדל להיות נורמאלי, רגיל לאחרים, אבל הם לא גורמים לתיקון הרצון, להפך. יש חשד, שתתחיל לחשוב על עצמך שאתה צדיק. לכן במסגרת שלנו אנחנו לא מחייבים איש לשום דבר, ולא עושים ביקורת אחד על השני, אלא רק לימוד. קודם כל לימוד.

וסביב הלימוד יש מסגרת. לבוא בזמן ללימוד, להיות כמו שצריך בזמן הלימוד, לעשות כוונות בזמן הלימוד, לעשות הפצה כי זה גורם לדרוש בזמן הלימוד. הכל כדי להוציא בזמן הלימוד את המאור המחזיר למוטב. לשם כך מיועדות כל יתר הפעולות. פעולה שלא שייכת, זרוק אותה. בעל הסולם כותב באות קנ"ה בסוף ה"הקדמה לתלמוד עשר הספירות", מה אדם חייב להביא עימו ללימוד, לשיעור, שרק על ידי זה הוא מתקדם.

לכן אנחנו לא מדברים על המעשים. אני לא דורש דבר, אלא התמדה בלימוד המקורות שאנחנו לומדים. רק מתוך זה אדם מגיע לתיקון. לא איכפת לקדוש ברוך הוא אם מישהו שוחט בהמה מהצוואר או מהעורף. המצוות ניתנו כדי לזכות בהן, לתקן, לעשות אותנו זכים, וזה העיקר. זאת אומרת, המעשה לא חשוב, חשובה הכוונה. לכן רק לה אנחנו דואגים.

מה פירוש "עתידים המתים לקום לתחייה במומם", האם הכוונה לגלגולים של מי שעוד לא למד את חוכמת הקבלה, ויצטרך לחזור וללמוד?

המתים חייבים לקום במומם, הכוונה שאת אותו הרצון לקבל שהאדם המית משימוש אגואיסטי, הוא לוקח לאחר מכן בחזרה לשימוש אלטרואיסטי.

אשמח אם תוכל להקדיש מעט זמן להסבר על ט"ו בשבט.

"אדם הוא עץ השדה". נשמה נקראת אדם, מהמילה אֶדמה לבורא. שהיא צריכה להידמות לבורא. כל הפעולות, שאנחנו עושים בתיקון הנשמה, בשורשינו, אנחנו יכולים לראות אותן בענפים, בתוצאות. כדוגמא בעולם הזה, כשאנחנו מטפלים בעץ. קודם כל שמים גרעין באדמה. כך אדם מתחיל להתפתח ברוחניות מהרשימו הקטן, מטיפת זרע. לא בגשמיות, כגוף האדם, אלא בנשמה. זה נקרא גם טיפת זרע. וכך הוא מתחיל לגדול. כדי שאדם יגדל וייתן פירות, אז כמו עץ אנחנו קודם כל נותנים לו מים. מים נקרא "אור חסדים"- כוח מיוחד שעל ידי זה הוא גדל.

כמו עץ, גם האדם נמצא באדמה, ברצונות – "ארץ" מהמילה רצון. על ידי המים, על ידי כוח החסדים, הוא לוקח מכל הרצונות כוח ההשפעה. הוא לוקח מהרצונות כמה שיכול להשתמש בהם, בצורה הנכונה כדי לגדול, כי הגדילה שלו היא גדילת כוחות ההשפעה. הוא לוקח רצונות שנקראים קרקע או ארץ, ולפי כמות המים, שהם אור החסדים, כוח ההשפעה, כוח הבינה, הוא מוציא מהקרקע כמה שהוא צריך וגדל. זה הבסיס.

אחרי זה צריכים לחפור בשורשים, כדי לתת להם גם אוויר. אוויר נקרא אור ממדרגה עליונה יותר. האור במדרגה שאדם נמצא בה נקרא "נפש" והאור במדרגה עליונה יותר נקרא "רוח". רוח זה אוויר. אחרי שעשה את הפעולה הזאת, יש פעולות שבהן צריך גם לכסות את השורשים. שאם יש לו כל מיני מחשבות לא כל כך טובות, הוא צריך לכסות אותן, או לשמור על השורשים, על המחשבות הטובות מהשונאים, מכל מיני מחשבות רעות שיכולות להסיט אותו מהדרך.

העץ שגדל, צריכים גם לעשן אותו נגד תולעים. התולעים הן כבר בדרגת חי שנמצא בעץ. אבל דרגת חי שאוכלת אותו, וזה לא טוב. אז אדם על ידי עבודה מסויימת של בירור, מתקן את עצמו לא לעלות לדרגה עליונה של החי מדרגת העץ, אלא לחתוך את המחשבות האלו ולהוציא אותן. עישון זו כבר דרגה גבוהה יותר מהרוח. זה מה שעולה למעלה. הרוח היא באותו מישור, וכאן הוא מעלֵה למעלָה את העשן.

אחר כך יש עבודה עם עלים וענפים. יש ענפים יבשים שאיתם אדם לא יכול להתקדם, אלה המחשבות והרצונות שלו, שהוא לא יכול להתקדם בהם בגלל שפגם בהם או שבגלל שהם לא שייכים להתקדמות. הם סוחבים אותו לכל מיני דברים אחרים, להיות רב גדול, למשל, או לשחק כדורגל. לא חשוב לאן.

העלים מסתירים את השמש מפירות האילן. מצד אחד האדם צריך לגזום את העלים האלו, שלא יהיה צל גדול מדי, מצד שני הוא עושה צל על הפירות, שהוא בעצמו מצניע אותם, שהוא לא כל כך פונה לכיוון הבורא ונותן לפירות התפתחות. גם אם יש עלים לחים, כשיש לחלוחית יתר, זה לא טוב. זאת אומרת, אם האדם מפולפל מדי, חכם מדי בדרכי ההתפתחות שלו, גם זה מפריע לו. אז כמו מהיובש, צריך להישמר גם מהלחות [1].

מה עם הפירות?

אם אתה מגיע כבר לפירות, תעשה ברכה ותאכל. ברכה, זאת אומרת, שאתה מברך את הכוח העליון, שהיה בתוך כל הפעולות שלך ואתה מעלה חזרה את הפעולה שלך להשפעה אליו, כמו שהוא משפיע אליך. זאת אומרת, גדלת בצורה.

כמו הדוגמא על העץ, כך אפשר להביא כדוגמא את התפתחות האדם בעולם שלנו, איך אדם מתפתח מטיפת זרע, בג' ימי קליטה, ארבעים יום יצירת הוולד, שלושה מדורים, כל אחד שלושה חודשים, סך הכול תשעה חודשים, עד שמגיע ללידה. מאיפה באים צירי לידה, איך נפתחות ה"דלתות" של הרחם, איך מפעילים את הצירים, שדווקא זורקים את העוּבר החוצה. איך העוּבר בעצמו מתכווץ כדי לצאת החוצה. כל התהליך הזה שורשו בלידה רוחנית, אלא שאנחנו רואים את זה בגשמיות.

כמו שסיפרנו על התפתחות האדם לעומת העץ, כך אפשר לספר על התפתחות האדם לעומת העוּבר הגשמי, על התפתחות הנשמה לא כנגד האילן, אלא כנגד האדם הגשמי. איך במקביל קורים שני הסיפורים. כי זה לעומת זה, הם בדיוק אותו דבר. כי הגוף שלנו בעולם הזה מתפתח בדיוק על פי אותם הכוחות שפועלים מלמעלה למטה, כמו שמתפתחת הנשמה. רק בגוף יש כוחות שפועלים עליו ותו לא, ואילו בנשמה פועלים כוחות ואנחנו בעצמנו צריכים לרצות להפעיל את השפעת הכוחות על טיפת הזרע, שנקרא רשימו, כי הנשמה לא מתפתחת בלי שאנחנו נותנים אישור על כל שלב ושלב. אבל השלבים הם אותם השלבים. אז גם בצורה כזאת אפשר לספר על התפתחות הנשמה.

האם נכון שאת סדר ט"ו בשבט הנהיגו המקובלים בצפת?

כתוב על כך גם במשנה. אלף חמש מאות שנה לפני מקובלי צפת. אבל אנחנו לא יודעים באיזו צורה זה היה. מקובלי צפת החיו את המנהג הזה. ודאי שיש לו שורש רוחני, כמו שאנחנו מספרים. אז יכול להיות שהוא היה גם כמנהג הגשמי, בימי בית המקדש. באף מקום לא מסופר על זה.

אני מסתובבת עם תחושה, שאין לי מה לעשות פה. אני מוכנה "להחזיר את המפתחות". אני מודעת מצד אחד שהחיים האלה הם מתנה, שאלוהים נתן לי, שאני צריכה לתקן את עצמי. אבל מצד שני אני מרגישה שאני אוכלת כי אין ברירה, אני צריכה לקיים את עצמי. אני הולכת לעבודה כי אני צריכה כסף.

השאלה שלך היא מתי מחזירים את הציוד?

אני מרגישה שאני מוכנה "להחזיר את הציוד" בשביל לדעת את האמת. אבל מה עושים עם זה שאני רוצה לברוח מפה כל הזמן, עם ההרגשה שקשה לי פה?

מה לעשות עם ההרגשה שאני רוצה לברוח מכל החיים האלו. כתוב שבעל כורחו אדם נולד, ובעל כורחו הוא חי, ממש כמו שאת מספרת לנו, שבעל כורחך את חיה ובעל כורחך את מתה. זאת אומרת, ההרגשה קודם כל היא, הרגשה אמיתית וטובה. כי באמת מתוך זה האדם מגיע להתפתחות. בעל הסולם כותב באות ב', ב"הקדמה לתלמוד עשר ספירות", שאדם שמגיע להתפתחות הנשמה, ללימוד הקבלה כדי לפתח את הנשמה, יש לו רק שאלה אחת: מה הטעם בחיי? בשביל מה אני חי? החיים קשים, ארוכים, נגמרים, אני לא משיג דבר.

כשמצטברות כל ההתרשמויות האלו לשאלה אחת, מתעורר בו הרשימו לרוחניות. כי הוא רוצה לברוח, למצוא לפחות הצדקה בשביל מה הוא חי. אחרת הוא לא מסוגל להחזיק את עצמו בחיים האלו. אז הוא בא ללימוד חוכמת הקבלה. את מה שאת מספרת, מרגישים הרבה אנשים כאן. טוב מאוד. סימן שאת בדרך. אין בשביל מה לחיות, מסכימים איתך.

האם נכון יהיה לומר, שאם כל האנשים יעלו את הפנימיות בסדר הנכון, ודרך הקבלה או שלא דרך הקבלה, אז א', אפשר לעשות את זה ללא שום קשר לדת כלשהי. וב', אחרי שהגאולה הגיעה, אז התקופה החדשה שקיבלנו את העליה, יכול להיות שתהיה זו תקופה, ללא שום קשר לדת. ואולי גם ללא שמירה על מנהגי הדת?

אנחנו לא מבינים מה זה נקרא לחיות בהכרת העולם הרוחני, העולם העליון. לחיות לפי חוקים רוחניים, נצחיים, לפי תפיסת המציאות הנצחית ובתוכה, שלא מרגישים את עצמנו מזדהים עם הגוף, אלא עם הנשמה. עכשיו אני מזדהה עם הגוף, והנשמה שלי מנותקת ממני, מההרגשה שלי, מההכרה שלי וגם מה שאני יכול להרגיש בתוך הנשמה, לא מורגש. פתאום אני עובר לכלי אחר לגמרי, לתוך הנשמה, ומרגיש את העולם כמו שהנשמה מרגישה אותו, ומרגיש שזה ה"אני" האמיתי ולא מה שהייתי קודם. קודם הרגשתי את עצמי מתוך הבשר ועכשיו אני מרגיש את עצמי מתוך הרוח, מתוך משהו אחר. אני אפילו מסתכל על הכלי הזה, על הגוף שלי ולא איכפת לי שהוא הולך למות. קוברים אותו באדמה? שיקברו. אין לי שום יחס מיוחד אליו.

אתה שואל איך יהיו החיים לאנשים שיגיעו להרגשה כזאת? קודם כל יש אנשים שחיים כך בעולם הזה, הרבה אנשים. יש הרבה אנשים שנמצאים בהרגשה כזאת, הרבה מקובלים נסתרים, עשרות. וכך הם מרגישים.

תאר לעצמך, כמה שתשפיע על כל הילוך החיים שלנו, גישה כזאת לחיים, ששייכת לגמרי לנשמה ולא לגוף. בגישה הזאת האדם משתמש בגוף כמו בכלי חיצון לגמרי, כדי להשפיע דרכו לאחרים ולהזיז גם אותם לתיקון ולהגיע לגמר תיקון הכללי של כל הנשמות. לזה צריכים גופים. אז כל מהלך החיים והמערכות שיש לנו בחברה, משתנים מקצה לקצה. על איזו דת אפשר לדבר. על איזו מסגרת חברתית, כמו שעכשיו?! הרי הכול משתנה. על איזו אמונה אפשר לדבר אם יש ידיעה וגילוי, על אמונה כמו שאנשים מאמינים במשהו עכשיו?! במה להאמין? אילו מנהגים לקחת אם הכול ברור, מה נותן תועלת ומה לא? וודאי שכל הדברים האלה נעלמים.

הדת בצורה שאנחנו מכירים אותה עכשיו, היא דת גלותית מתוך ניתוק מהרוחניות. בגלגולים עד חורבן בית המקדש היינו כולנו בהכרה הרוחנית, כולנו הכרנו את הרוחניות. גם את הילדים שלנו, גידלנו בצורה כזאת שהם גדלו ונכנסו להכרת הרוחניות, להכרת העולם הרוחני, שרוחניות וגשמיות הן אחת. היום אנחנו לא מסוגלים לתאר זאת. כך היו חיים כולם. פתאום הרצון לקבל קפץ עד כדי כך שניתק אותנו מזה. כמו שפתאום אני יוצא ממחשבה אחת למחשבה שנייה, אבל במרחקים ממש קיצוניים.

הרצון לקבל, האגו שקפץ, ניתק אותנו ונפלנו. בחושך שאנחנו נמצאים, בנינו לעצמנו מה שיכולנו – דת, כדי שעל ידי כל מיני פעולות חיצוניות שנעשה (חיצוניות ולא פנימיות, כי כבר אין לנו פנימיות) נתקרב לאיזו מין רוחניות.

זאת אומרת, אנחנו משחקים בניתוק מהרוחניות, בכאילו. זה נקרא דת. אני לא פוסל את זה. הדברים האלה יכולים להועיל מאוד ולתת מסגרת נכונה להתקדם לדת האמיתית. בעל הסולם במאמרו "מהות הדת ומטרתה" קורא לחוכמת הקבלה דת, ולמה שאנחנו מכירים כדת, הוא קורא מנהגים, שאנשים המציאו לעצמם כדי לבנות לעצמם מסגרת, מסגרת חברתית. זאת אומרת, מין תרבות, מועדון לכול האומה.

מה שאמרת כרגע לא מסתדר עם קבלת התורה בהר סיני, וכל המצוות שמפורטות בתורה.

מה זה קבלת התורה בהר סיני? מה זה קבלת המצוות? על זה נדבר בזמן אחר, נסביר את הכול.

"תורה" זה האור שמגלים ו"מצוות" זה תיקון הרצונות שנמצאים בנו.

ומה הן מצוות במובן הפיזי?

במובן הפיזי זהו משחק גשמי, שיכול לעזור לנו להיות במסגרת כלשהי, מסגרת גשמית, כמו שאמרתי, מועדון. מה זה מועדון? שאני לא חייב את זה. אבל על ידי קיום מצוות גשמיות אני קובע לעצמי בתוך החיים שלי מסגרת. אני עושה מהן עטיפה חיצונה על החיים שלי ולא יותר. כמו שאמרתי, לא איכפת לקדוש ברוך אם מישהו שוחט בהמה מהצוואר או מהעורף. לא איכפת לו. אלא בשביל מה נתנו מצוות? לצרף בהן את הבריות. לצרף על ידי הכוונה. וכוונה זה רוחניות. כוונה זה נקרא "תורת הסוד". מפני שאדם לא מבין, לא רואה, לא יודע מה זה. הכוונה באה וניתקנת רק על ידי האור העליון.

האם יש קשר בין חוכמת הקבלה לבין חזון הנביאים?

חזון הנביאים זה קבלה "נטו". מי זה נביא? נביא הוא, מקובל שהגיע לדרגה מסוימת בגילוי הבורא, הוא מתחיל להיקרא נביא.

[1]עוד על ט"ו בשבט ראו עיתון "קבלה לעם" גליון מס' 10