גיליון 8

אות א'

האדם שליבו משתוקק להשגת השאלה: בשביל מה הוא חי, מהי מהות החיים, וכמו שבעל הסולם אומר "מה הטעם בחיינו", אותו אדם מגיע ללמוד חוכמת הקבלה. כי רק על ידה הוא יכול להשיג את התשובה, ולדעת מהי מהות החיים שלו.

וכך אומר לנו בעל הסולם ב"הקדמה לתלמוד עשר הספירות": בְּרֵישׁ מִלִּים [בתחילת הדברים] , מצאתי לי צורך גדול לפוצץ מחיצת ברזל, המצויה ומפסקת בינינו לבין חכמת הקבלה[1]. "בריש מילים", כלומר, הדבר הגדול ביותר, שאין חשוב ממנו, הוא לפוצץ את "מחיצת הברזל" בינינו לבין חוכמת הקבלה. ולמה זה חשוב כל כך?

בעל הסולם אומר, שמחיצת הברזל הזאת נמצאת בינינו לבין חכמת הקבלה, מעתחורבן בית ואילך, עד דורנו זה. אנחנו נמצאים ממש בניתוק מהחוכמה הזאת. וחשוב מאוד להתחבר אליה שוב, כי מחיצת הברזל היא שהכבידה עלינו במדה חמורה מאד. כל הצרות, כל הבעיות שלנו ושל כל האנושות, הן בגלל שאיננו מבינים את החוכמה הזאת. איננו יודעים איך כל המציאות מתנהגת, ולכן איננו פועלים נכון. וזה המקור לכל בעיותינו.

מחיצת הברזל הזאת היא גם מעוררת פחד, שלא תשתכח חס ושלום מישראל, כלומר, יכול להיות שנהיה מנותקים לגמרי מחוכמת הקבלה, ואז לעולם לא יבוא הקץ לצרותינו. אם נתנתק ממנה, לא נדע איך העולם מתנהג, למה הטבע לוחץ עלינו ולמה אנחנו נמצאים בצורה כה אומללה. נעשה עוד ועוד שגיאות הולכות ומחמירות, ברצון לקבל שלנו, באגו ההולך והמתגבר, ואז לא יהיה סוף לצרותינו.

לכן בעל הסולם אומר, שאנחנו חייבים כעת, כל עוד לא התנתקנו מחוכמת הקבלה, ולמרות שאנחנו כבר נמצאים מאחורי מחיצת ברזל, להתחבר חזרה לחוכמת הקבלה. ובכך נצליח להחזיר את עצמנו למציאות האמיתית, ולחיים שהם באמת חיים, ולא הקיום האומלל שיש לנו היום.

וממשיך בעל הסולם ואומר, כשאני מתחיל לדבר על לב מי שהוא, אודות העסק בלימוד הזה, הנה היא שאלתו הראשונה, כששואלים אדם, למה הוא לא לומד, הוא אומר: למה לי לדעת כמה מלאכים בשמיםוכיצד נקראים בשמותיהם.

האדם חושב שחוכמת הקבלה מנותקת לגמרי מהחיים, מדברת על דברים מופשטים, שמסתובבים באיזו גלקסיה, באיזה חלל, ואינם קשורים אליו. ואינו מבין שזו חוכמה על האופן שבו הוא מתנהל, איך הטבע מנהל אותו, איך כוחות הטבע באים אליו ומפעילים אותו. ועל האופן שבו הוא בנוי בתוכו, פנימיות הפסיכולוגיה שלו, פנימיות הפיזיולוגיה שלו. המחשבות שלו, הרצונות שלו, מהיכן הם באים ומתעוררים, איך הוא מתמודד איתם, ואיך הוא חושב על כך בהכרה ובתת ההכרה שלו.

זאת אומרת, חוכמת הקבלה היא לימוד על האדם בלבד, אין יותר מזה. אבל מתוך חוסר הבנה ובוּרוּת מוחלטת, אנשים חושבים שהיא מנותקת מהם לגמרי. שהם יכולים לסובב כוחות חיצוניים כלשהם, ובכך לעשות שינויים בחייהם.

לכן באות ב' אומר בעל הסולם, שעלינו לעזוב לגמרי את כל השאלות המופשטות. ורק אם מתעוררת באדם השאלה "מה הטעם בחיי", אם הוא סובל בחיים שלו, ואינו יודע מה לעשות, אינו יודע מה קורה איתו, ולשם מה הוא נולד וחי ומת, אז אין לו פיתרון אחר אלא לפתוח את חוכמת הקבלה. ועל ידה הוא יידע מה קורה איתו, והאם יש באפשרותו לשנות, להבין ולדעת על קיומו, לעשות משהו בעצמו, להתקשר עם שורש החיים, עם מקור החיים.

להתקשר עם "מקור החיים", הכָּוונה שגם בחיים הגשמיים וגם בחיים הרוחניים, ברצונות, במחשבות, ובכל מה שקורה לאדם, הוא יראה את ה"מכונה", את המערכת הנקראת אלוקים, שנמצאת בתוכו ומפעילה אותו. ויראה שכל מה שכעת מתעורר בו, במוח, בלב, בכל האותות החשמליים והנוזלים ובכל דבר שישנו בגוף, כל מה שפועל, שבהבנתו הוא הגוף והסביבה וכן הלאה, הכול בא מבפנים, מהשורש הפנימי.

השורש הפנימי נקרא המקור של הטבע או אלוקים. ולגלות אותו ולחיות בקשר עם השורש הפנימי, נקרא שהאדם בעצמו מגיע לשורש של כל המציאות. וכאשר הוא חי מתוכו, הוא נמצא כמנהל, כמפעיל, את כל המציאות בעצמו.

שאלה: אם השורש של כל המציאות נמצא בתוך האדם, למה נאמר שהוא "מגיע לשורש"?

כי הוא נסתר מהאדם. מה שכעת מגולה לאדם מעצמו, זה רק הגוף שלו. הוא מרגיש את עצמו כבשר. כאשר הוא דוקר את עצמו זה כואב ולא יותר. הוא מרגיש פתאום מחשבות שמתעוררות, אבל הוא לא מרגיש מהיכן הן מתעוררות. הוא חושב על משהו, ופתאום על משהו אחר. הוא רוצה דבר מסוים, ופתאום הוא פוחד ממשהו ובורח ממנו. הכול בא מבפנים, אבל האדם אינו יודע מהיכן.

לכן חוכמת הקבלה נקראת החוכמה הפנימית, פנימיות התורה, פנימיות העולם. כי היא מדברת על השורש הפנימי שבטבע, הטבע המקורי, שהוא האלוקים. אמנם האדם משייך לו כל מיני רצונות, תכונות, אכזבות, שנאות ואהבות, כי האדם פועל כך שמהטבע החיצון שלו הוא משייך לטבע הפנימי כל מיני רגשות ויחסים כאלה. אבל למעשה ככל שנכנסים פנימה, רואים שאין דברים כאלה.

שאלה: כאשר האדם מגלה את כוח הבורא הוא מקבל שלמות. האם כאשר מקובל מתעצבן הוא מתעצבן כדי להראות חשיבות כלפי חוץ, או שהוא באמת מתעצבן?

השאלה הזאת היא לא לפי נושא השיעור. אבל למה מקובל לא יכול להתעצבן? האם לא כואב לו על הקלקולים?

לפי הגישה של ההודים או החסידים, אדם שנמצא בשלמות, בנירוונה, דבר לא מזיז לו. הוא לא דואג לכלום, הוא התנתק מכל הקלקול, ועלה כמה מטרים מעל פני הקרקע, וטוב לו. יושב על השטיח, אי שם באוויר, וזהו. האם כך רואים את המקובל? המקובל, ככל שהוא מתקדם יותר, ונכלל מכֶּלים חיצוניים יותר, ורואה באיזו צורה הם נמצאים, הוא נעשה רגיש יותר.

בשיעור זה למדנו, שחוכמת הקבלה מסבירה את הטבע הפנימי שבתוך האדם. תחילה קולטים מתוכה מהי תפיסת המציאות, למה האדם מרגיש כך את עצמו ואת העולם שסביבו, למה הרצונות והמחשבות מתעוררים כך מתוכו, ולמה הוא בנוי בצורה כזאת. מה התהליך עצמו שהוא עובר. ולאן, לאיזו מטרה, עליו להגיע.

ללא הבנת הדברים האלה, האדם אינו יכול להתערב בכל מה שקורה לו בטבע שלו, בתוכו, ובתהליך שהוא עובר. לכן תחילה לומדים מיהו האדם, מהו , ולאיזו מטרה הטבע דוחף אותו לבוא. ולאחר מכן לומדים איך להיכנס, להתערב בכך, ולשפר את האדם עצמו.

כי כמו שאומר בעל הסולם באות א', אנחנו מנותקים מנצחיות ושלמות. מאותו מצב שבו האדם קיים במצב הנצחי, השלם, ללא שום הגבלות, מעל כל מה שכעת נראה לו. והבעיה היא, שהאדם אינו יכול לנהל את השורש שלו, את החיים שלו, ולהביא את עצמו לדרגה הזאת של קיום. ולכן אומר בעל הסולם, שלימוד הקבלה הוא חובה לכל אדם.

אות ב'

אסור לנו לקבוע שום דבר לפי העיניים שלנו, כי אנחנו אף פעם לא נראה את האמת. ואין לנו ברירה, אלא ללכת ולהתחזק במה שאומרים לנו המקובלים.

באות ב' של ה"הקדמה לתלמוד עשר הספירות" בעל הסולם אומר, שאם אחרי כל הצרות שאין לנו שום תשובה עליהן, נשים לבנו להשיב רק על שאלה אחת מפורסמת מאד, בטוח אנכי שכל השאלות והספיקות הללו יתעלמו. זאת אומרת, בני אדם סובלים, נדחפים קדימה על ידי תענוג או ייסורים, ובאין ברירה חייבים לפתור את השאלה "בשביל מה אנחנו חיים?".

אם השאלה הזאת, כמו שאומר בעל הסולם, "מנקרת את מוחנו", ואנחנו כבר לא מסוגלים לברוח ממנה, אז אנחנו פותרים אותה. איכשהו הבורא מוביל אותנו לפיתרון. ואם אנחנו מסוגלים לברוח ממנה, זאת אומרת, שהרשימות שלנו עדיין לא התבררו סופית, בשרשרת הרשימות. ואז אנחנו מסתובבים ובורחים מהשאלה הזאת, משתדלים איכשהו לטשטש אותה. וכמו שאומר בעל הסולם, חוזרים להסחף בלי דעת בזרמי החיים, כדאתמול.

אבל כשאין ברירה, כבר לא חשוב מיהו האדם. ואנחנו רואים זאת על עצמנו, על כל מי שלומד קבלה בארץ, ובכל קצוות תבל. בשנה אחרונה פגשנו אנשים שלומדים קבלה בצ'ילה, מאימי, מקסיקו, טאלין ועוד. אלה אנשים, שמתעוררת בהם שאלת החיים. לא דת, מנהגים, או פילוסופיה, אלא שאלת הקיום: בשביל מה אני חי, למה החיים נגמרים, ושוב חוזרים, ואני סובל, ואחרים סובלים, מה קורה בתוך הטבע הזה. האדם שואל על משהו למעלה מהחיים האלה. כי הוא לא רוצה להישאר בחזקת "בהמה", להרגיש שחי כך סתם יום יום.

וכשהאדם שואל מה הטעם בחיי, אז אין לו ברירה – הוא רואה, שהוא גם לא יכול לקבל תשובה. אין פיתרון. כמו שבעל הסולם כותב: והן אמת שכבר נלאו חוקרי הדורות להרהר בזה, ואין צריך לומר בדורנו זה, שכל כך סובל, שלא ירצה מי שהוא אפילו להעלותה על הדעת.

זאת אומרת, ודאי שכולם מתעסקים בשאלה: בשביל מה אנחנו חיים, מה הטעם בחיינו, לשם מה הסבל הזה. אמנם יש כאלה, שעדיין חושבים, שטעם החיים שלהם בכסף או בכבוד. מילא, הם עדיין לא בררו את השאלה. אבל מי שבירר את השאלה, לא חשוב מהיכן הוא ומה הוא.

לכן אין לשאול איך אפשר שהאנשים יבינו את הקבלה, איך הם יבואו לקבלה, כשהפערים בין בני האדם הם כל כך גדולים. התשובה היא, שכשהשאלה "מה הטעם בחיי" מתבררת בתוך האדם, אין לו ברירה, הוא חייב למצוא את הפיתרון. הטבע שלו דוחף אותו לכך. דבר לא יכול לעצור אותו. הוא בקושי מחזיק את עצמו שלא יתפרץ כלפי הסביבה שלו, שמתנגדת ללימוד הקבלה. דוגמאות כאלה יש הרבה. דוגמאות של אנשים נמצאים איתנו בקשר חד סטרי, וגם אנחנו נזהרים שלא לחשוף אותם. בשביל מה לנו? וכך בכל העולם.

ואדם שהשאלה הזאת כבר איכשהו מתבררת בו, מוצא את חוכמת קבלה. יכול להיות שהוא יושב בקרחון כלשהו בצפון – זה לא חשוב, הוא בכל זאת ימצא אותה, זה בטוח. פתאום יזדמן לו מחשב נייד, פתאום הוא ילחץ בטעות על כפתור ופתאום יגלה את חוכמת הקבלה. כך קורה לכל אחד מאיתנו, במקרה.

זאת אומרת, לא צריך להסתכל על הפרצופים של בני האדם ולא על המרחקים הגיאוגרפיים, אלא לראות את הנקודות, כנמצאות בשדה רוחני אחד. ממש כמו החוקים בשדה חשמלי או מגנטי, אם נקודה אחת מתקרבת לאותה העוצמה כמו השדה, אז בהתאם לשדה הזה היא כבר מתחילה לנוע ולפעול. ואין שאלה "איפה הם ימצאו, איך הם יתקרבו?" הם מתקרבים בקצב, שהרשימות מתבררות בהם.

לכן בעל הסולם לא פונה ב"הקדמה לתלמוד עשר הספירות" לאנשים ששאלתם הראשונה על חוכמת הקבלה היא כמו שנאמר באות א', "בשביל מה ללמוד, הרי צריך למלא את הכרס בש"ס ופוסקים". הוא לא רוצה לפנות אליהם כלל. הוא שואל אותם על לימוד חוכמת הקבלה, וכך הם עונים. ודאי שכך הם עונים. וכך הם ימשיכו לענות, עד שיקפוץ בהם משהו בפנים. בעל הסולם פונה לאלה, שיש בהם את השאלה "מה טעם בחיים".

לכן ההפצה שלנו צריכה להיות רחבה ככל האפשר, בלי דיכוי ובלי לחץ. אלא אנחנו צריכים לפרסם לכל באי עולם, שקיימת תשובה לשאלה "מה הטעם בחיים". זה הכול. וכפי שמתפתחים הדברים החיוביים והשליליים – חיוביים מצד הפצת חוכמת הקבלה ושליליים מצד המשבר הכולל בעולם, האקולוגיה וכל מה שקורה בחיינו – אז מיום ליום יותר ויותר אנשים ישאלו "מה הטעם בחיי".

האנשים נעשים חכמים יותר, כי כל החוכמות וכל הייסורים וכל ההפצה של חוכמת הקבלה, מצטברים ונכללים זה מזה. זה לא מתקדם בתהליך ליניארי, אלא בעקומה חדה מאוד קדימה. ואז פתאום רואים שמשנה לשנה, כל העניין קופץ פי עשרות מונים.

אני חושב, שבשנה הבאה אנחנו נראה בעזרת ה' את העולם בוער כלפי השאלה הזאת, מכל הכיוונים. ממש כך. כי הרע, שיתגלה עוד ועוד, ידחוף את האדם לתשובה. לא תהיה לו ברירה, אפילו למות הוא לא יוכל. לא יתנו לו למות. הוא יהיה מוכן למות, אבל מהשמים לא יתנו לו. כמו שבעל הסולם כותב באות ג', החיים יהיו "קשים ממוות". כך נרגיש.

כי אם אדם לא יודע בשביל מה הוא חי, אין לו חומר דלק. הוא לא יכול להזיז את היד. אפילו את האצבע הקטנה הוא לא יכול להזיז. כל רגע בחיים הוא לא רוצה לנשום. אנחנו לא יודעים, עד כמה החומר שלנו מופעל מתוך הרצון. ואם לרצון אין שום מילוי קדימה, הוא פשוט חי כמו אדם, אבל בפנים הוא כמו דומם ולא מסוגל לזוז. לכל אחד מאיתנו קורה משהו קטן מזה, לפעמים. אבל זה יכול להגיע למצבים ולמימדים, שהמוות פשוט יהיה הצלה. אנחנו עוד נרגיש את זה.

אות ג'

מה לעשות אם יש בנו את השאלה "מה הטעם בחיי", כותב בעל הסולם באות ג': אכן, לפיתרון חידה סתומה זו, אם האדם רוצה לפתור את הבעיה, יש לו רק תשובה אחת, טעמו וראו כי טוב ה'. כלומר, מי שיש בו את השאלה הזאת חייב לגלות את הכוח העליון, שמנהל אותו, שמסדר לו את הכול, כי הכוח העליון אשם במה שקורה, ובכוונה הוא עושה זאת, כדי שהאדם יגלה אותו. לכך הכוח העליון דוחף את האדם.האדם צריך להגיע ל"טעמו וראו כי טוב ה'", בטעם ובראיה, זאת אומרת, בהשגה ברורה.

כי מקימי התורה והמצות כהלכתן, זאת אומרת, אלה שעל ידי האור המחזיר למוטב שנקרא תורה, עושים תיקונים על הטבע שלהם, על הרצון שלהם, על סך כל תרי"ג הרצונות שלהם שמהם מורכבת נשמתם, המה טועמים טעם החיים, ברצונות המתוקנים. האור, הבורא, שמתגלה בתוכם, כשהם נמצאים באותה דרגה כמוהו, נקרא "טעם החיים".

והמה הרואים, זאת אומרת, משיגים ממש, ומעידים, כי טוב ה', כי המצב הזה הוא מצב נצחי, שלם, הרמוני, הוא משהו, שאין לנו זכר ממנו, כמו שכתבו חז"ל, שברא העולמות כדי להיטיב לנבראיו, כי מדרך הטוב להיטיב.

כלומר, אין לנו ברירה, אלא לגלות את הבורא. פשוט מאוד, זאת התשובה על שאלת החיים שלנו. אבל ודאי מי שעדיין לא טעם את טעם החיים של קיום תורה ומצוות כהלכתן, זאת אומרת, בתיקון עצמו ובהרגשת האור הרוחני, שבו האדם קיים בנצחיות, הוא לא יכול להבין ולהרגיש, כי טוב ה' כדברי חז"ל, אשר כל הכונה של השם יתברך בבראו אותו, היתה רק להיטיב לו, ועל כן אין לו עצה אחרת אלא לילך ולקיים התורה והמצות כהלכתם. כלומר, למשוך את המאור המחזיר למוטב ולתקן את כל הרצונות, כי באופן זה מורכבת נשמתו.

וזה שכתוב בתורה (פרשת נצבים), ראה נתתי לפניך היום את החיים ואת הטוב ואת המות ואת הרע וגו'. כלומר, בטרם נתינת התורה, לא היו לפנינו אלא המות והרע. לפני שהאדם משיג את המצב הרוחני של נתינת התורה, יש לפניו רק מוות, רע, ואין לו ברירה. פירוש, כמו שכתבו חז"ל, שהרשעים בחייהם נקראים מתים. החיים האלה, שאנחנו חיים, נקראים חיים "למטה מסף החיים". משום שטוב מותם מחייהם, להיות היסורים והמכאובים שסובלים בשביל השגת קיום חייהם עולה פי כמה מרובה על קצת התענוג שמרגישים בחיים הללו. מאין ברירה אנחנו חיים. חיים, כי חיים, כי אין מה לעשות.

אמנם עתה, שזכינו לתורה ומצות,כלומרעכשיו, עם השאלה "מה הטעם בחיי" ועם התשובה, שאנחנו שומעים על קיומה, כבר יש לפנינו דרך ואמצעי להגיע לנצחיות, לדרגת הבורא, אשר בקיומה אנחנו זוכים בחיים האמתיים השמחים ומשמחים לבעליהן כמו שכתוב טעמו וראו כי טוב ה'. רק בגילוי הבורא אנחנו יכולים להגיע להרגשת הטעם האמיתי. ועל כן אומר הכתוב, ראה נתתי לפניכם היום את החיים והטוב מה שלא היה לכם במציאות כלל קודם נתינת התורה. וזהו שמסיים הכתוב, ובחרת בחיים.

אבל מה זאת אומרת "בחרת בחיים"? כלומר, אם דוחפים את האדם למקום כלשהו ואומרים לו, רק כאן ימצא את המטרה, את המצב הנכון, אז איפה הבחירה שלו? הייתה לו שאלה, שמיררה את חייו: בשביל מה הוא חי, מה הטעם בחיים, איך אפשר להתקיים ולחיות לא מתוך חיסרון, אלא מתוך שלמות. והתשובה שקיבל היא, שאפשר לעשות זאת על ידי שיתקן את עצמו, והיא ניצבת לפניו כפיתרון יחידי. אז איפה הבחירה שלו?

באות ג' בעל הסולם אומר: שלכאורה הלשון מכופל, ובחרת בחיים למען תחיה, אלא הכונה על החיים בקיום תורה ומצוות, שעלינו לתקן את עצמנו, שאז חיים באמת, משאין כן חיים בלי תורה ומצוות, המה קשים ממות.

ובאות ד' בעל הסולם מסביר מה זה "ובחרת בחיים". הוא כותב, שהבורא שם את ידו של האדם על הדבר הטוב, ואומר לו, שזאת הדרך. אבל בדרך הזאת יש בחירה בין הייסורים לבין התורה. כלומר אפשר למשוך את האור המחזיר למוטב על ידי קבוצה, ספרים ועצות שהמורה נותן, ואפשר לחכות עד שזה ירד אלינו, ועל ידי המכות להתקדם. אבל הדרך היא אחת, רק הבחירה היא כמה להשתמש באמצעים.

לכן אלה שיש להם את השאלה מה הטעם בחיים ודאי יבואו לחוכמת הקבלה, כדי לפתור את השאלה. הם יבואו מכל קצוות העולם, מכל מקום שהוא. ולא חשוב מה צבע עורם, איך הם נראים, בני כמה הם או מה מינם. אלה הרשימות שמתעוררות .

ואלה, שאין בהם את הרשימות, ירצו לעצור את לימוד הקבלה בכל וכל. וגם כאן לא משנה מיהו האדם. דווקא הקליפה יושבת בירושלים, מקום החורבן, שם כל הטומאה. לכן אסור לנו להסתכל על הצורה החיצונית, ממנה לא מתברר דבר.

שאלה: מה יהיה עם אלה שמתנגדים ללימוד חוכמת הקבלה?

בכל אדם נמצאת השאלה "מה טעם בחיי?". אבל יש כאלה שיכולים, כמו שאומר בעל הסולם, "לזרום כדאתמול", לטשטש את השאלה. ויש כאלה, שלא רק מטשטשים את השאלה, אלא לכאורה טוב להם, והם יכולים לומר לעצמם שהם מאושרים. הם מרוויחים יותר מכולם, מכבדים אותם, הם שולטים על אחרים, יש להם ביטחון למחר. לשם מה להם לחשוב מה יהיה מחרתיים. לפי כל הסדרים בחברה הם בטוחים בעצמם, שעד סוף החיים יהיה להם מספיק מהכול.

ראיתי אנשים שדברו כך, ואחרי כמה חודשים חזרו כאילו אין להם כלום. החיסרון שהתגלה בפנים, השאיר אותם ריקים. ולא חשוב אם יש להם כסף רב ושליטה ומשרה מיוחדת. כל זה לא שייך ל"רשימו" הגבוה יותר שהתגלה בהם.

הכול יקרה בהדְרגה, אין מה לדאוג.

שאלה: למה הישראלים נראים לנו אטומים יותר מאחרים?

העם שלנו הוא עם אטום. כל כך הרבה שנים הוא קיים, כל כך הרבה השְפלות ודיכויים ומכות הוא עבר, ובכל זאת הוא נשאר בלי שום מוסר השְׂכל, הוא שוכח. זה נקרא "ואני הכבדתי ליבו של פרעה". פרעה מקבל מכה ואומר "תצאו ממצרים. אני לא רוצה אתכם, אני רק סובל בגללכם". ובני ישראל, רוצים לצאת? לא. "מה פתאום", הם אומרים, "זה היה אתמול, ולא היום".

אז "הכבדת הלב" נקרא, שהאדם שוכח את מה שהיה אתמול. כדאי לו להיות במה שקורה היום. את המכה של אתמול הוא לא זוכר, כי יש "רשימו" חזק יותר. כך מתגלה למי שהוא אטום. אטום הוא מי שלא יכול לעבוד עם ה"רשימו" של היום יחד עם ה"רשימו" של אתמול.

אנחנו רואים עד כמה היהודים חכמים בכל מקום שבעולם, הם מוצלחים יותר מכל אחד אחר בכלכלה, במדע, בכל מיני דברים, אבל כשהם צריכים לעשות משהו עם הפנימיות שלהם – זהו, הכול נגמר. כאן בארץ אם נסתכל על העם – זה שוק. זו בושה לחשוב. הכול כדוגמה ממש הפוכה. זו התגלות הכבדת הלב.

שאלה: והתיקון הוא אמור להתחיל דווקא מהעם הזה?

התיקון חייב להתחיל מהעם הזה בגלל שלעם הזה יש רצונות ורשימות גדולות יותר מאשר לכל יתר העמים. הוא אכזרי, הוא אגואיסטי יותר מכל האחרים, לכן ממנו חייב להיות התיקון. ניתן לומר, שהתיקון בא מהקל לכבד. איך יכול להיות? אולי צריך להתחיל מאסקימוסים או הודים, שטוב להם. קל לתקן אותם מ"טוב" הזה, ל"טוב" אחר. הודי, גם אם נהפוך לו הכול, לא יהיה איכפת לו. אבל יהודי, שמנסים לשנות אותו, הרצון שלו, האגו שלו, נורא.

אנחנו צריכים להבין, שבתיקון מקל לכבד מדובר על הרשימות, ששייכות לרוחניות ולא לגשמיות. להודים יש רצונות קטנים לגשמיות. ליהודים יש רצונות גדולים לגשמיות. אבל יכולים להיות ליהודים רצונות לרוחניות. האם יש להם, זאת שאלה. אבל אם הרצונות האלה מתגלים, אז יהודים צריכים לתקן אותם. כי בהודי עד שיתגלה רצון לרוחניות, ייקח עוד הרבה זמן.

הם מתפתחים מהר מאוד. למה סין, הודו, כל אסיה עכשיו נכנסות להתפתחות גדולה? כי הן השלב השני, שיבואו לתיקון. זה יהיה תיקון גדול מאוד. והן יבואו, ויותר מהר מאירופה. הן יעקפו את אירופה ברצונות הגדולים שלהן ויתקרבו לחוכמת הקבלה מהר יותר. הדת שלהן לא תיתן להן תשובה כמו הנצרות. ולכן שם ההתפתחות. ההתפתחות בסין ובכל אסיה היא רק משום שהן חייבות עכשיו להיכנס למרוץ התיקון. צריך לראות זאת לפי הרשימות, התמונה היא מאוד ברורה.

שאלה: סיפרתי על עיתון "קבלה לעם" לפרופסור ישראלי, שלמד קבלה הרבה שנים באוניברסיטה, אבל מבחינה היסטורית. הוא ציין, שאחת מהבעיות בעם ישראל היא, שהעם מחולק לדתיים אורתודוקסים, לשמאלניים וימניים, לעשירים ועניים. והשילוב הכי נורא זה עניים דתיים ימניים. הם בשום פנים ואופן לא רוצים לשנות דבר, להגיע להסכמות כלשהן, למצוא דרך, שיכולה להועיל לישראל.

לא נכנס לפוליטיקה ולחלוקת האוכלוסייה. האנשים שופטים לפי הכלים שלהם, עשיר, עני, דתי, חילוני, משכיל, לא משכיל וכן הלאה. אם אני מסתכל על האדם, אני משתדל לראות איפה ה"רשימו" שלו, באיזה מצב, באיזה סיבוב הוא נמצא. ולפי זה אני רואה מה קורה איתו.

זה יכול להיות מישהו, שנמצא ועובד בשוק, ופתאום מתגלה בו משהו והוא פורץ משם ומגיע לתיקונים גדולים, או ההפך. האדם אמנם נמצא בסביבה שלו, שמתוכה הוא בכל זאת בא עם ההשכלה, עם ההכנות, אבל זה לא משנה דבר, אלא רק מסייע ל"רשימו" להתממש. ולכן לא משנה כמה האדם מבין ויודע. וגם אנחנו, כמה שנחקור על השפעת העיתונים שלנו ובכלל על כל העבודה שלנו, שום דבר בעצם לא יקבע לעתיד שלנו. כי אנחנו פועלים במישור אחר לגמרי מכל יתר העסקים, שהעולם עוסק בהם.

לכן כל המחקרים, כל האמצעים, שהעולם המציא לעצמו, כדי לדעת איפה, מי, כדי לשקול את עצמו, את ההצלחה שלו, אצלנו הם לא יעבדו. כי מדובר ב"רשימו" הרוחני. אם הוא קופץ, אז כל היתר, כל המכונה הזאת שבעולם הזה: הכלכלה, החינוך, התרבות, כל הפוליטיקה,הימין והשמאל, הכול כבר נמחק. ראו את האנשים בקבוצה שלנו. מהיכן הם באו? כל אחד לגמרי שונה מהאחר.

מבוא

למדנו באות א' ובאות ב', שאדם המגיע לתיקונים, לגילוי הבורא, הוא אדם שיש בו את הצורך לזה, אדם שמרגיש שבוערת לו איזושהי נקודה בליבו, שלא נותנת לו מנוחה. רק אדם כזה מגיע לעניין, ורק עליו המקובלים מדברים. המקובלים לא מדברים על יתר האנושות, שעדיין נמצאת בחזקת "בהמה", ועדיין אין בה משהו שיש בו ניצוץ של "אדם". אדם מלשון "אֶדמה לעליון" [1].

לכן, מכאן ועד לסוף ההקדמה, בעל הסולם מדבר רק על אותם אנשים שיש בהם השתוקקות לגילוי הבורא, ומסביר איך אדם שכואב לו בחיים, שמגלה שכל החיים שלו הם ריקניים, ממשיך בדרכו.

אות ג'

אכן, לפתרון חידה סתומה זו,זאת אומרת "מה הטעם בחיי", איך מגלים מהו תוכן החיים, על זה דיבר הכתוב, טעמו וראו כי טוב ה'. רק מתוך גילוי הבורא, האדם ימצא את התשובה לשאלה על מהות החיים, בשביל מה הוא חי. כי הבורא הוא מקור חייו.

כי מקימי התורה והמצות כהלכתן המה הטועמים טעם החיים.וכאמור בשיעור קודם, "תורה" נקרא האור העליון.

מה שכתוב: "בראתי יצר רע" [2], זה הטבע שלנו, שאיתו אנחנו מתחילים את הקיום שלנו, הוא נברא כטבע רע. זאת מפני שכל תרי"ג הרצונות שיש לנו, הם כולם "על מנת לקבל". יש רצונות, ויש כוונה "על מנת לקבל" על כל תרי"ג הרצונות, ולכן זה נקרא רע. לא הרצונות בעצמם רעים, אלא הכוונה היא הקובעת שהם רע. כאשר נתקן את הכוונה, כך שתהיה לנו כוונה "על מנת להשפיע", אז זה ייקרא טוב או מתוקן (שרטוט 1).

שרטוט 1

ואפשר לעבור על כל תרי"ג הרצונות בתיקון הכוונות אך ורק על ידי המאור המחזיר למוטב. המאור המחזיר למוטב נקרא תורה (שרטוט 2). כדברי הכתוב: "בראתי יצר רע, בראתי תורה תבלין", כי "המאור שבה מחזירו למוטב" [3], ל"על מנת להשפיע". זה המוטב, זה הטוב.

אז אלה שעוברים מהמצב הזה, מהטבע הראשון שלהם, הנקרא הטבע הגשמי, לחלק השני, לטבע הרוחני (שרטוט 2), עליהם אומר בעל הסולם, המה הטועמים טעם החיים, והמה הרואים ומעידים כי טוב ה', כמו שכתבו חז"ל, שברא העולמות כדי להיטיב לנבראיו, כי מדרך הטוב להיטיב. הם אומרים על מצבם, שהוא טוב. והם גם מבינים ומרגישים, שהמעבר שהם עשו, הוא לטובתם. זאת אומרת, שטוב מאוד שהם נבראו בצורה רעה, גשמית, הפוכה מהבורא, ועברו את כל הדרך הזאת. כי בדרך הזאת הם בנו את עצמם, הם השכילו להרגיש, ולגלות דברים. שאם לא היו עוברים בדרך הזאת, הם לא היו מסוגלים להרגיש את מה שנקרא טוב.

שרטוט 2

אבל ודאי מי שעדיין לא טעם את החיים של קיום תורה ומצוות, קיום תורה ומצוות נקרא "על מנת להשפיע" (שרטוט 3), הוא לא יכול להגיע , להבין ולהרגיש, כי טוב ה' כדברי חז"ל. לכן במצב הזה, אם הוא רוצה או לא רוצה, הוא נקרא "רשע". זה לא תלוי ברצון שלו, זה תלוי במידת התיקונים שיש בו. וכאשר הוא רוכש את הטבע הרוחני, במצב הזה הוא נקרא "צדיק", כי הוא מצדיק את כל התהליך שעבר, ורואה שהכול הוכן מראש דווקא בשבילו.

והוא, האדם שעוד לא עבר, הוא לא יכול להבין ולהרגיש, כי טוב ה' כדברי חז"ל, אשר כל הכונה של השם יתברך, של הבורא בבראו אותו, היתה רק להיטיב לו. הוא לא יכול להצדיק את הבורא. הוא שרוי ברע, ומתוך ההרגשה שבליבו, כך הוא אומר. ועל כן אין לו עצה אחרת,ולא יעזור לו לומר בפה מילים יפות, ולעשות את כל מיני התחבולות האחרות, אלא לילך ולקיים התורה והמצות כהלכתם. זאת אומרת, לתקן את עצמו על ידי המאור המחזיר למוטב.

וזה שכתוב בתורה (פרשת נצבים), ראה נתתי לפניך היום את החיים ואת הטוב ואת המות ואת הרע וגו'. כלומר, בטרם נתינת התורה, לא היו לפנינו אלא המות והרע. המצב הלא מתוקן, לפני נתינת התורה, נקרא גם "מוות", והמצב המתוקן, לאחר נתינת התורה, נקרא "חיים" (שרטוט). פירוש, כמו שכתבו חז"ל, שהרשעים בחייהם נקראים מתים.

שרטוט 3

גם רשע, גם מוות, גם רע וגם כוונה "על מנת לקבל", הן אותן ההגדרות למצב הלא מתוקן. ומתוך המצב הלא מתוקן, האדם קובע את מציאותו. כמו שכתבו חז"ל, שהרשעים בחייהם נקראים מתים, משום שטוב מותם מחייהם. עד כדי כך הם מרגישים את עצמם ברע, שטוב להם למות כדי לא להרגיש את הרע.

להיות היסורים והמכאובים שסובלים בשביל השגת קיום חייהם עולה פי כמה מרובה על קצת התענוג שמרגישים בחיים הללו. אם נעשה חשבון בחיים הגשמיים, נמצא כי בְעל כורחנו אנחנו חיים. אנחנו לא יכולים להיפטר מהחיים, כי כוונת הבריאה היא להביא אותנו לטוב, והיא עוצרת אותנו מלהסתלק מהחיים. אבל בעצם, אם עושים חשבון כמה אנחנו משקיעים בחיים לעומת כמה אנחנו מקבלים תמורת ההשקעה, אז ודאי שלא כדאי לחיות. החשבון הוא תמיד שלילי.

אמנם עתה, שזכינו לתורה, זאת אומרת, אם כבר זכינו לחוכמת הקבלה, ליכולת לתקן את עצמנו, אשר בקיומה אנחנו זוכים בחיים האמיתיים השמחים ומשמחים לבעליהן, כמו שכתוב טעמו וראו כי טוב ה', כלומר אם אנחנו עוברים על ידי התיקונים לשלב המתוקן, שנהנים מגילוי הבורא,אז אנחנו מבינים מה שכתוב בתורה. ועל כן אומר הכתוב, ראה נתתי לפניכם היום את החיים והטוב. מתי? כשנבחר בחלק החיים, כשנבחר להגיע אל חלק החיים. מה שלא היה לכם במציאות כלל קודם נתינת התורה. קודם שהשתמשנו בתורה, לא היתה האפשרות הזו. וזהו שמסיים הכתוב, ובחרת בחיים למען תחיה אתה וזרעך.זאת אומרת, שבמעבר מהמצב הלא מתוקן למצב המתוקן, יש בחירה (שרטוט 4). דווקא במעבר זה יש בחירה.

שרטוט 4

שלכאורה הלשון מכופל, ובחרת בחיים למען תחיה. איך זה אפשרי? אלא הכונה על החיים בקיום תורה ומצוות. כלומר תבחר בחיים הרוחניים, כי הם נקראים החיים, ולא בחיים הגשמיים, הנקראים מוות. שאז חיים באמת, משאין כן חיים בלי תורה ומצוות, המה קשים ממות, וזה שכתבו חז"ל רשעים בחייהם נקראים מתים.

בקיום תורה ומצוות האדם דומה לבורא, ולכן הוא נקרא "אדם" (שרטוט 4), מהמילה דומה. וזה שאומר הכתוב למען תחיה אתה וזרעך, כלומר שחיים בלי תורה, בלי תיקונים, בלי להידמות לבורא, לא לבד שאין בהם הנאה של כלום לבעלים, לאדם עצמו, אלא גם אינו יכול להנות לאחרים, כלומר אפילו בבנים שמוליד אין לו נחת. אז האדם מוקף בכל השונאים, ונמצא כל הזמן תחת איומים. גם בעתיד שלו שנקרא "בנים", כלומר גם ברגע הבא, הוא לא יכול לראות שום תועלת, שתהיה בשבילו כחומר דלק להמשיך את הקיום. להיות גם חיי הבנים האלו קשים ממות, ואיזו מתנה הוא מנחיל להם, המצבים הבאים יהיו עוד יותר גרועים מאלה הנוכחים.

אמנם החי בתורה ומצוות לא רק שזכה ליהנות מחייועצמו, מחייו הרוחניים, לא רק לעצמו, אלא הוא קושר לעצמו את כל הגוף ד"אדם הראשון", את כל הנשמות, וזוכה במה שממלא אותן, ובמה שהן מתמלאות. בהן הוא מגלה את הבורא. אז הוא שמח עוד להוליד בנים, שמח להוליד את המצבים הבאים, היותר ויותר מתקדמים, כי כולם הם המילויים הבאים שלו. ולהנחילם מהחיים הטובים הללו.

כאשר הוא מתחבר לכל הגוף ד"אדם הראשון", הוא מרגיש עד כמה היחס שלו לאחרים, נותן לו הרגשת חיים, ככל שהוא, ככל שה"אני" שלו, מתקשר אליהם עמוק וחזק יותר. מה שאין כן בטבע הגשמי, אם האדם נמצא ב"אני" שלו, אז הוא רק רוצה לקבל מהאחרים (שרטוט 5). ובגלל זה יש לו שנאה כלפיהם, ולהם כלפיו. וכל אחד בונה את האושר שלו על חורבן השני. וזה שאומר למען תחיה אתה וזרעך, כי יש לו תענוג נוסף בחיים של בניו, שהוא היה הגורם להם.

במצב המתוקן יש לאדם כלי ד"אדם הראשון", סכום של כל הנשמות. כולם מתחברים אליו, ומהווים לו את הכלי שלו. בכך הוא , זאת אומרת ה"אני" שלו, ממש דומה לבורא (שרטוט 5).

שרטוט 5

שאלה: למה המצב שבו אדם רוצה לקבל מכולם נקרא שנאה, והמצב שבו הוא רוצה לתת לכולם נקרא אהבה?

מפני שאם אדם רוצה לקבל מכולם, אז הוא משתמש ברצונות שלהם, במה שיש להם, כדי לגנוב, כדי לקבל מהם, אפילו אם יהיה להם רע. ועד כמה שיהיה להם רע לעומת שיהיה לו טוב, בפער הזה הוא מרגיש עד כמה הוא מלא יותר.

האדם לא מתמלא, ובודק את המילוי של עצמו כמו כל חיה שאוכלת, ומספיק לה, והיא לא יכולה לאכול יותר. רצונות לאכול הם רצונות גופניים, יש להם שיעור מסוים, ולא יותר. כמה האדם כבר יכול לאכול? אבל דווקא ברצונות האנושיים, שהם רצונות לכסף, לכבוד, לשליטה ולמושכלות, שם האדם נהנה לפי היחס שלו כלפי החלק האנושי, כלפי החברה. וככל שהוא יותר מאחרים, הוא מקבל מילוי. אם כל העולם יהיה עני, ולאדם אחד יהיו בכיס עשרה דולר, ולעומת העולם הוא יהיה עשיר, זה יספיק לו. לשם מה עליו ללכת למקום שיש בו עשירים, וכלפיהם הוא יהיה עני, אם בכפר שלו הוא יכול להיות גביר עם עשרה דולר בכיס.

בתענוגים אנושיים, האדם מודד ובודק את עצמו כלפי האחרים בלבד. כסף או עושר, כבוד ושליטה, האדם מודד רק כלפי האחרים. לכן הוא רוצה לדכא את האחרים, שיחיו, אבל שיחיו בצורה כמה שיותר נבזית לעומתו. בכך המילוי שלו. זה הטבע. ואין מה לעשות. כמה שאדם יסובב את עצמו, ויצבע את עצמו, ויגיד שלא יתכן, ואיך יעלה על הדעת, ושהוא תרבותי, וכן הלאה – אין דבר כזה. מובן לנו שהכול רק צביעות ושקר גמור.

האדם שנמצא בתענוגים האלה, ולא תיקן את עצמו עם המאור המחזיר למוטב, חי מהשפלת האחרים. לכן ודאי שהו א מזמין מהם שנאה, פחד וקנאה כלפיו, את כל הרגשות השליליים שיש. לכן הוא לא יכול להרגיש יותר ממה שהוא מרגיש בתוך הכלי הקטן שלו, שמנותק מהאחרים. וודאי שאף פעם הוא לא מרגיש את עצמו שהוא מלא.

מה שאם כן השני, שמתחבר עם האחרים, ורוצה להשפיע להם בפעולותיו, נעשה דומה בכך לבורא. זאת משום שהוא רוצה לקבל עבורם את כל המילוי מהבורא, ולהשפיע להם. הוא משמש כמעבר בינם לבין הבורא. אז בצורה כזאת, ודאי שהוא מתחבר אליהם. הוא זוכה לאהדה מהם, לאהבה, ליחס יפה וטוב. ומתוך החיבור אליהם הוא מגיע לדרגת הבורא. במצב שהוא מנותק מהאחרים הוא נשאר באפס גדול, ובמצב שהוא מחובר איתם הוא מגיע לבורא ממש, לדרגת הבורא. לכן ההבדל עצום.

שאלה: אם כך, למה בכל זאת איננו רואים שהמקובלים היו אהובים על כל הציבור?

התיקונים נעשים בדרגת הנשמות. וזה שאנשים ברחוב לא מבינים בכלים המקולקלים שלהם, את האדם שנמצא בגובה הרוחני, זה טבעי.

המקובל מתחבר עם הנשמות שלהם, לא עם הגשמיות שלהם. גשמיות שבה הם לא רואים יותר ממה שניתן בחמישה חושים. המקובל גם לא משפיע לאנשים ברחוב לחם ומים, ואת כל מה שהם צריכים לגופם. הוא משפיע להם קשר עם הבורא. ובדרך כלל הקשר הראשון עם הבורא מורגש באדם כְרע, כי האדם מתחיל לגלות את עצמו בהכרת הרע, במצבים שהם "על מנת לקבל". יוצא, שהעבודה של המקובל היא נסתרת, והציבור ודאי לא מכיר בטוב שהמקובל עושה להם. כי כל היחס שלו הוא רק לנשמות.

שאלה: לפני המחסום, הטבע של האדם דוחף אותו לקבלה, ואם הוא לא מקבל הוא סובל. אחרי המחסום, הטבע של האדם שעבר שינוי דוחף אותו להשפעה, ואם הוא לא משפיע הוא סובל. בשני המקרים האדם פועל לפי הטבע שלו, האם ההבדל הוא רק במילוי?

לפני המחסום, האדם נדחף קדימה על ידי הייסורים. הוא חייב להתקדם, הוא חייב למלא את עצמו, ומתוך שהוא ממלא את עצמו, לגלות את הרע שבמעשים אלה, ואיך לשנות אותם. אחרי המחסום, האדם מגיע למצב שהוא נדחף קדימה מתוך שהוא מגלה, שהוא חייב להשפיע לכולם, וגם אז כל הפעולות שלו הן הכרחיות, כי הוא חייב להתקדם. ולא מדובר על כך שאדם בוחר בפעולות כלשהן. מהי בחירה נלמד באות ד'.

הרשימות מתגלות בשרשרת הרשימות ההכרחית, בכל אחד ואחד, ואין לאדם מנוס, הוא חייב להיכנס ממצב למצב, מסצנה לסצנה. אלא שבהכנה שלו וביחס שלו, באופן שבו הוא רואה, מנסח ומפרש את המצבים, כך הוא מרגיש אותם, ומצדיק אותם או מרשיע את מי שמביא לו אותם. אבל את כל המצבים האדם חייב לעבור, אף אחד מהם לא יכול להעלם. הוא לא יכול למחוק אותם ולטשטש אותם. הוא חייב להרגיש כל מצב, עד שקובע בו את ארבע הדרגות: י' ה' ו' ה', ועובר למצב הבא. בכל מצב האדם חייב להרגיש עשר ספירות, לעבור אותן, ולקבוע שהוא נמצא בזה, בכל העומק. ולא בכך הבחירה. המעבר ממצב הלא מתוקן למצב המתוקן, הוא הכרחי לכולם. על ידי ייסורים או על ידי תורה, אין זה משנה איך, האדם חייב לעבור למצב המתוקן.

למעשה האדם יורד מאין סוף, שבו הוא נמצא במצב המושלם, עד לעולם הזה. ויש מאה עשרים וחמש מדרגות של ירידה. וכשהאדם נמצא בעולם הזה, הוא חייב לרצות לעלות על ידי הבחירה שלו, מתוך העולם הזה. לעלות בחזרה בדיוק באותם השלבים כמו שירד. זאת אומרת, יש לו רשימות מהירידה, והעליה היא מימוש הרשימות ולא יותר (שרטוט 6). ומיד נראה, במה הבחירה.

האדם חייב לעלות ממש באותו השביל. ולמרות שבשרטוט למטה הירידה והעליה כביכול מקבילות, זה אותו השביל בדיוק. אם האדם ירד מכתר למלכות, הוא חייב לעלות בדיוק בצורה ההפוכה. על ידי מה הוא יורד? על ידי הקלקול. על ידי מה הוא עולה? על ידי אור חוזר. אין ברירה.

שרטוט 6

שאלה: אם אין אור בלי כלי, האם יוצא שהמציאות הנתפסת אצל הנברא תואמת תמיד לרמת התיקון שלו, זאת אומרת שהתכונות שלו תמיד מגדירות את העולם שהוא חש?

באותה המידה שהכלי של האדם מתוקן, כמה מהכוונות שלו הן "על מנת לקבל", כמה "על מנת להשפיע", כמה כוונות מצומצמות וכן הלאה, במידה הזאת הוא תופס את המציאות.

לאדם תמיד יש תרי"ג רצונות (שרטוט 7), כמו שבעולם הזה תמיד יש לו חוש ראיה, שמיעה, טעם, ריח ומישוש. לאדם בריא יש את כל חמשת החושים. אבל ברוחניות המידה, שבה האדם משתתף בתפיסת העולם דרך חמשת החושים, תלויה בכוונות. לכן לא מדובר על מספר הרצונות, אלא על עוצמת הכוונה "על מנת להשפיע". היא עוזרת לנו לחדור יותר לעולם הרוחני.

כל הירידה והעלייה מעולם לעולם, מעולם אין סוף עד העולם שלנו, היא בכוונות בלבד. במידה שהאדם יכול להשתמש בכוונות, מתגלים בו הרצונות לשימוש. אלה אותם תרי"ג הרצונות. גם באין סוף יש תרי"ג רצונות, וגם בעולם הזה יש תרי"ג רצונות, אבל העוצמה שלהם תלויה בכוונות בלבד. בתחילת סולם המדרגות יש עובּר, בהמשך ילד קטן, ובסוף הסולם אדם גדול (שרטוט 7). מה ההבדל ביניהם? לכולם יש את אותם תרי"ג רצונות, אבל הגודל של הרצון לא תלוי ברצון, אלא בכוונה בלבד. רק בכוונה.

שרטוט 7

לכן בחוכמת הקבלה מדברים רק על תיקון הכוונות. הרשימות הפנימיות גם בעובר, גם בילד קטן וגם באדם גדול הן אותו הדבר. אלא הכוונות שבהן הן שקובעות את המדרגות. עד כמה שאנחנו דומים יותר לבורא, בתפיסה, בכוונה, בכול, הרצונות שלנו פועלים ועוזרים לנו יותר.

אות ד'

ובאמור תבין דברי חז"ל על הכתוב ובחרת בחיים. מה פירוש "ובחרת בחיים"? אם האדם כבר חי, באיזה חיים יש לו לבחור? אם האדם הוא טיפת זרע, ואומרים לו, האם אתה רוצה לחיות או לא רוצה לחיות, זה משהו אחר. אבל אם הוא כבר בן אדם, על מה אפשר לשאול אותו, האם הוא רוצה לחיות, כדברי הכתוב "ובחרת בחיים". אלא בעל הסולם רוצה לומר, שהבחירה בחיים היא מהבחינה הרוחנית. כמו שהמקובלים אומרים: "לבחור בחיים רוחניים".

וזה לשונו, אני מורה לכם, שתבחרו בחלק החיים, כלומר, יש חלק ללא חיים, ויש חלק שהוא החיים. כאדם האומר לבנו בחר לך חלק יפה בנחלתי. זאת אומרת, שיש שני מצבים, ועליו לבחור בחלק הטוב, בחלק היפה. והבורא מעמידו על החלק היפה, מכניס אותו לחלק היפה, דוחף אותו לשם, ואומר לו את זה ברור לך, תבחר בזה, תלך בזה, תתחזק בזה. ועל זה נאמר, ה' מנת חלקי וכוסי אתה תומך גורלי הנחת ידי על הגורל הטוב, לומר את זה קח לך.

למעשה, הבורא עושה הכול לאדם. הבורא הוא שמברר את הגורל של האדם, הוא נותן לו רצון, הוא מוביל אותו לקבוצה, לספרים, להבנה, לכל מה שהאדם צריך כדי ללכת נכון. בזה אין בחירה, וכך זה לכל אחד ואחד. הבורא מגלה באדם נקודה שבלב, ויחד עם זה נותן אמצעי איך לממש אותה.

שלכאורה הדברים תמוהים, אומר בעל הסולם, כי הכתוב אומר ובחרת בחיים, שהמשמעות היא, שהאדם בוחר מעצמו, והם אומרים, היינו החכמים שמפרשים, שמעמידו על החלק היפה, שהבורא נותן לאדם את כל הדרך, ושם אותו בכיוון הנכון.אם כן כבר אין כאן בחירה.

ולא עוד אלא שאומרים, אשר השם יתברך מניח ידו של אדם על גורל הטוב. הבורא נותן את הגורל הטוב לאדם, ואומר: "קח, זה טוב. תחזיק בזה ולא יותר". זאת אומרת, האדם אנוס, אמנם מצד הטוב, אבל זה לא חשוב, כי הוא אנוס. אין לו כאן בחירה. הוא רוצה להיות חופשי. הוא רוצה להיות בעל בחירה. אבל אומרים: "לא, הבורא נותן לך את הכול". אז איפה האדם?

וזה מפליא מאוד, שאם כן היכן הבחירה שבאדם. ובלי בחירה, בלי להיות חופשי, בלי לבחור ולקיים את עצמו בין זה לזה, מהו האדם? מפעילים אותו כמו שמפעילים כל חיה. פעם אחר פעם הרצונות שבו מתחלפים, וכל פעם הוא נדחף על ידי הרצונות לעשות דבר מסוים, לחשוב כך או אחרת.

אדם בלי מודעוּת, חושב שהוא חי. "זה אני", הוא אומר, "ואני עצמאי". הוא לא מרגיש את החוטים שנמשכים ללב ולמוח שלו, שמשחקים בו למטה כמו בבובה, ולמעלה כל הזמן משתנים ולפי זה הוא מתנהג. אבל האם מתוך שהוא לא מרגיש, הוא נעשה חופשי? ודאי שלא. הוא מנותק מהמציאות. אין לו שכר, אין עונש, ואין מה לשאול ממנו. ובכל זאת, נשאלת השאלה, מתי ובאיזה אופן אנחנו יכולים לתאר לעצמנו, מה זו בחירה?

ובמבואר תבין דבריהם כמשמעם, כי אמת הדבר ונכון מאד, שהשם יתברך, כלומר הבורא בעצמו, מניח ידו של אדם על גורל הטוב. ואין בכך שום בחירה חופשית. הבורא מניח את ידו של אדם על הגורל הטוב, וזה לא שייך לבחירה, זה הטבע. ועל ידי מה הוא מניח את ידו על הגורל הטוב? על ידי שנותן לו חיי נחת ועונג, בתוך החיים הגשמיים המלאים יסורים ומכאובים וריקנים מכל תוכן.

זאת אומרת, הבורא נותן לנו חיים מלאים בייסורים, בהרגשת ריקנות, בחוסר אונים, בחוסר ביטחון, בזוועה. הכול הולך ונגמר, ולא כדאי לחיות. ובתוך זה הוא פתאום מראה לנו שאין זה כך, שיש איזו מין דרגה או רמת קיום, שבה יש משהו מעבר לכל: נצחיות, שלמות, ידיעה בכל. דרגת קיום שבה האדם רואה שהוא חי, שהוא באמת בוחר ומתמלא מזה.

ועל החיים מלאי הייסורים הגשמיים האלה, אומר בעל הסולם, שבהכרח נעתק האדם ובורח מהם בזמן שיראה לו אפילו כמציץ מן החרכים איזה מקום שלוה, להמלט שמה מהחיים האלו הקשים ממות, שאין לך הנחת ידו של אדם מצדו יתברך גדולה מזו.

הבורא מכוון את האדם בצורה החלטית. האם יש לאדם ברירה? מכל הצדדים הוא מקבל מכות, ורק למקום צר אחד, הוא יכול לברוח מהן. אז ודאי שהוא בורח, כי החומר שלו הוא רצון ליהנות. הוא כולו רוצה ליהנות, אין לו ברירה. על זה אין שום שאלה. כמו שגוף האדם מתפקד בצורה החלטית עם כל הנוזלים, האותות החשמליים ויתר המרכיבים שבו, כך האדם עצמו. אולי ביכולתו לשקר לעצמו, שזה לא בדיוק כך, אבל זה בטוח כך. אז איפה הבחירה?

ודבר הבחירה של האדם היא רק לענין החיזוק. זה העניין! אחרי שהבורא נותן לאדם כיוון, ודוחף אותו קדימה, הוא רוצה שהאדם ימשיך ויוסיף עוד. כי ודאי עבודה גדולה ויגיעה רבה יש כאן, עד שיזכך גופו.

תיקון הכוונות מ"על מנת לקבל" ל"על מנת להשפיע", מלהרוויח לעצמו להשפעה לאחרים, זה נקרא "זיכוך הגוף". לא מדובר ודאי על הגוף הפיזיולוגי, הביולוגי, וגם לא על הרצונות עצמם, כי הם לא משתנים. אלא מדובר רק על הכוונות, על יחס האדם לטבע שלו, לרצונות שלו. רק כאן הוא צריך לעבור זיכוך.

עד שיזכך גופו ויוכל לקיים התורה ומצוות כהלכתם. "תורה ומצוות" זה תיקון כל הכוונות שלו על ידי האור המחזיר למוטב, מכוונות לעצמו לכוונות לטובת האחרים. זה נקרא כהלכה, כ"הליכה" בדרך עד שגומר את כל ה"הליכה". דהיינו לא להנאת עצמו אלא כדי להשפיע נחת רוח ליוצרו, לבורא.

למה "לא להנאת עצמו" נקרא "לבורא"? כי השפעה לכל הנשמות, במידה הסופית ולכולן, זה נקרא להשפיע נחת רוח לבורא. כי את הבורא אנחנו מרגישים ומגלים רק מתוך הכלי הכללי, ורק בו. הבורא מורגש ומגולה רק בכלי הכללי, שנקרא "לשמה", שרק באופן זה, זוכה האדם לחיי אושר ונועם המלווים עם קיום התורה, עם האורות שמתקנים אותו וממלאים אותו.

ובטרם שמגיע לזכוך הזה, הוא עדיין נמצא בחלק הראשון של חייו (שרטוט 8). יש שלושה חלקים: חלק ראשון לפני הזיכוך, חלק שני בשעה שהאדם עובר את הזיכוך, וחלק שלישי לאחר הזיכוך. ב"הקדמה לספר הזוהר" בעל הסולם קורא לשלושת החלקים האלה, מצב הא', מצב הב' ומצב הג'. ולמעשה הם שניים. וב"הקדמה לתלמוד עשר הספירות" בעל הסולם מתאר את שני הצדדים שבמטבע: את החצי הראשון לפני הזיכוך ואת החצי השני שלאחר הזיכוך.

בטרם שמגיע לזיכוך הזה, נוהג ודאי בחירה להתחזק בדרך הטוב בכל מיני אמצעים ותחבולות, ויעשה כל מה שתמצא ידו לעשות בכחו, עד שיגמור את כל מלאכת הזכוך, ולא יפול חס ושלום תחת משאו באמצע הדרך. התיקון הוא בחיזוק. להתחזק בכל האמצעים, שהם: קבוצה, לימוד והפצה (שרטוט 8).

שרטוט 8

שאלה: מה ההבדל בין תורה ומצוות לבין מה שבעל הסולם קורא לו "אמצעים ותחבולות"?

זאת אומרת השאלה היא, מה נקרא להתחזק, לעבור ממצב למצב? בחצי הראשון האדם כולו בכוונה "על מנת לקבל" לעצמו, ובחצי השני הוא בכוונה "על מנת להשפיע" (שרטוט 9). ובְמה הבחירה?

הבחירה פשוטה, שהאדם יזמין על עצמו כל פעם את המאור המחזיר למוטב. על ידי מה? הבחירה היא, להשתמש באמצעים, שהם: קבוצה, ספרים או לימוד שהם היינו הך, והפצה. על ידי השימוש באמצעים האלה, האדם מעורר על עצמו את המאור המחזיר למוטב (שרטוט 9).

על ידי הקבוצה הוא רוצה להגיע לחלק האינטגראלי שבכלי ד"אדם הראשון". גם על ידי הספרים, הוא רוצה להגיע לאותו המצב המתוקן. ועל ידי הפצה הוא רוצה להשפיע לאחרים, כך שגם הם יתקרבו לחוכמת הקבלה, ויהיו איתו ככלי אחד. כל הפעולות האלה הן למעשה אותה הפעולה, אלא באופנִים שונים שלה בעולם הזה. אין יותר מכל הדברים האלה יחד, והרב, שהוא כיועץ.

שרטוט 9

האדם לא עושה כלום בשימוש באמצעים האלה. זו הבחירה שלו. אבל על ידי זה נמשך האור, שמתקן את הכוונות. והאור מעביר את הכוונות האלה מ"על מנת לעצמו" ל"על מנת להשפיע". זה מה שעושה האור (שרטוט 10).

שרטוט 10

שאלה: וכשהאדם עצמו לא עושה כלום, האם הוא מתחזק או מזדכך?

האדם לא מתקן את עצמו זה מה שנקרא, שהוא לא עושה כלום. האדם לא מתקן את עצמו, האור מתקן אותו. אבל האדם מזמין את האור. האדם מושך את האור, והאור כבר מבצע את העבודה. האדם גם אינו יודע, איזו עבודה האור עושה. על כך כתוב, כל אשר תמצא ידך בכוחך לעשות, עשה [4]. תעשה כל מה שאפשר, בידיים, ברגליים, בראש, "תזרוק" את עצמך, לא חשוב מה. כי אתה לא יודע איך האור עובד. על האדם להזמין את האור על הכוונה שלו, ושהאור ישנה אותה. איך, באיזו צורה, לאיזה מצב, מאיזה מצב, זה לא עניינו. זה נקרא "אמונה למעלה מהדעת". על האדם לעבוד "כשור לעול וכחמור למשא" [5].

כי הדברים שקורים לאדם, קורים מעבר למודעוּת שלו. הוא עדיין לא מבין מה קורה, הוא רק מזמין את המאור המחזיר למוטב. ומפני שהדבר מנותק ממנו בהבנתו, אז כל המצבים האלה נקראים הסתרה (שרטוט 11). אבל דווקא מתוך ההסתרה יש לאדם אפשרות להפעיל את הכוח העליון ממש, את הכוח העליון המחזיר למוטב. כי בזמן ההסתרה יש לו אפשרות להידמות אליו על ידי לימוד, הפצה וקבוצה. בכל הפעולות האלה האדם בסך הכול עושה כלי אינטגראלי, כלי אחד (שרטוט 11). להשתדל לעשות אותו, זה מה שמוטל עליו.

שרטוט 11

שאלה: האם בתוך הכלי של "אדם הראשון" השבור יש כמה חלקים שונים, המורכבים כל אחד מ-613 רצונות?

אין בתוך הכלי חלק אחד שכולו מורכב מתרי"ג רצונות שבורים, ועוד חלק שמורכב מתרי"ג הרצונות השבורים, ועוד חלק כזה, וכן הלאה. בסך הכול יש 613 רצונות שבורים, ולא יותר. כי 613 הרצונות השבורים הם עשר הספירות של האדם. לא יכולים להיות יותר, ולא יכולים להיות פחות.

שאלה: איך אדם יכול לדעת שיש עוד חלקים שבורים של "אדם הראשון"? איך הוא יכול לדעת שהוא לא לבד? האם הוא תופס דרך הכלים שלו את החלקים האחרים של "אדם הראשון"? הלא אין שום דבר מלבד האור סביב הכלי.

השאלה היא אחרת: איפה מתקיימת ההתכללות בין הרצונות של אדם אחד ובין הרצונות של אדם אחר? היא מתקיימת בכוונות, על פני הרצונות.

ל"אני" יש תרי"ג רצונות (שרטוט 12). אבל ה"אני" נכלל גם עם האחרים, הוא כביכול קשור עם כל אחד מהאחרים בתרי"ג רצונות נוספים. האם חוץ מה"אני" יש עוד שבעה מיליארד חלקים (שרטוט 12), שבהם האדם קשור עם אחרים? לא. אין דבר כזה.

שרטוט 12

כי הקשר של האדם עם האחרים הוא מתוך עשר הספירות שלו, מתוך שהוא ממלא את עצמו בכוונה להשפיע להם. עשר הספירות של האדם נשארות ללא שינוי. הן מתחלקות לרמ"ח (248) איברים, ולשס"ה (365) גידין, ובסך הכול לתרי"ג רצונות (שרטוט 13).

שרטוט 13

למי האדם מתקשר? למי הוא משפיע? האדם לא מחבר אליו את הרצונות של החבר כך שהם נעשים כחלק ממנו. אלא הוא מרגיש את הרצונות של החבר בחלק של עצמו, בכוונה שלו, בכוונה דלהשפיע (שרטוט 14). הוא מרגיש את הרצונות האלה כשלו, כמו אמא שמרגישה את התינוק. לאמא לא חשוב, אם התינוק נמצא בתוך הבטן שלה, או אם הוא כבר יצא מהבטן ונמצא לידה. האדם קושר את עצמו, את ה"אני" שלו, למישהו, על ידי הכוונה. רק על ידי אור חוזר (שרטוט 14).

שרטוט 14

השאלה שנשאלה היא שאלה נכונה. נדמה, שהאדם מחבר אליו כביכול את הרצונות של החבר. אבל זה לא קורה כך. אלא הם נמצאים כביכול מחוץ לאדם, אבל מתחברים יחד לכלי אחד (שרטוט 15). האדם נשאר בתרי"ג הרצונות המקוריים שלו. כך כל אחד ואחד. אין כאן התכללות של רצונות, יש רק התכללות של כוונות.

שרטוט 15

חוכמת הקבלה היא חוכמה על הכוונות. כי הרצונות הם החומר שלנו, ואין בו שום שינוי. רק השימוש בחומר משתנה. האדם צריך להיות כלול מכל הרצונות שבעולם, אבל הוא מחבר אותם על ידי הכוונה. ולא שהרצונות האלה נכנסים לתוך עשר הספירות המקוריות שלו. על ידי האור חוזר, האדם קושר לעצמו עוד ועוד אנשים, נשמות אחרות, שהוא משפיע להן בהשפעה שלו. כמו תא בגוף, הקשור לאחרים בהשפעה שלו בלבד.

שאלה: אז מה האדם ממלא, את הכוונות או את הרצונות?

האדם ממלא את רצונות האחרים בכוונה שלו להשפיע להם.

מערכת "אדם הראשון" כולה מחוברת וכולה קיימת. היתה לנו מערכת כזאת, שבה כולם היו מחוברים זה עם זה בכל מיני חיבורים (שרטוט 16). ופתאום אותם החיבורים הפסיקו לתפקד. ולכן אנחנו צריכים להקים בחזרה את הצינורות האלה, כדי שהם יעבירו מאחד לשני את מה שנמצא בהם. זה הכול.

שרטוט 16

בכל חלק קיימות עשר הספירות של כל אחד (שרטוט 17), זה לא משתנה. אלא שבין חלק אחד לשני נוצר נתק, ואנחנו צריכים לחבר אותו. כך בעל הסולם מתאר זאת גם ב"מאמר לסיום הזוהר", כאילו תופרים את היד חזרה לגוף.

אנחנו לא עושים דבר. מתוך שמתקנים את הקשר בינינו, האור מתחיל להאיר בכל המערכת, כולם מתחילים להיות מקושרים, ולכל אחד יש מה שיש לאחרים. יש חיים משותפים, כלליים. אחרת האדם חי בצורה כזאת, כאילו חתכו אותו מהגוף, ושמו אותו בינתיים במקום כלשהו בהקפאה, כדי שלא ימות. במצב הזה יש "אני", יש "אתה", יש "הוא",כל אחד בנפרד (שרטוט 17). וכעת יש אפשרות לחזור למצב הקודם.

שרטוט 17

אנחנו לא עושים שום דבר חדש. אנחנו חוזרים לקשר בינינו, אבל אנחנו עושים זאת על ידי הבחירה ועל ידי היגיעה שלנו. אותם הרצונות ואותן הנשמות כבר קיימים. רק הקשר ביניהם שנשבר בשבירת הכלים, חייב להיתקן עכשיו.

הקשר שנשבר הוא, שכולם היו בכוונה "על מנת להשפיע" וכל אחד נעשה "על מנת לקבל". וכל מה שצריך הוא להפוך את הקשר, מ"על מנת לקבל" ל"על מנת להשפיע" לאחרים.

מלכתחילה "אדם הראשון" נברא כלול מהרבה מאוד חלקים. החלקים האלה, הנשמות האלה, לא נוצרו על ידי השבירה. נשמת "אדם הראשון" היא נשמה אחת, וכל אותן הנשמות הפרטיות בתוך "אדם הראשון" היו קיימות גם לפני השבירה (שרטוט 18). רק הקשר ביניהן נעלם. ואת הקשר הזה עלינו לשחזר, לתקן אותו.

שרטוט 18

שאלה: האדם יכול להרגיש את הרצונות, אבל את הכוונות הוא אף פעם לא מרגיש. איך אפשר לעשות קשר עם הכוונות?

צריך לברר מה נקרא "על מנת להשפיע במקום על מנת לקבל". אנחנו לא מתקנים את הרצונות, הרצונות שלנו זה חומר. ה"אני" זה הרצונות, וה"אני" כלפי האחרים, זה הכוונות. הרצונות זה חומר (שרטוט 18). ובדומה לדומם, צומח וחי, בחומר הזה אין טוב ואין רע.

יש בחינות דומם, צומח, חי ומדַבר. הדומם, הצומח והחי, חיים ברצונות בלבד. מה שאין כן המדַבר, האדם, חי בכוונה (שרטוט 18). ההבדל בין מדַבר לחי, בין דרגת אדם לדרגת בהמה, הוא רק בכוונה. לפי הגוף שלהם, לפי השכל שלהם, אנשים הם "כבהמות נדמו" [6]. אמנם אנחנו מפותחים יותר, אבל ההבדל בינינו לבין כל החיות אינו עקרוני. האדם נעשה אדם, במקום שבו הוא מתחיל להיות רמאי או שקרן, היכן שחוץ מהרצון הוא משתמש ברצון בצורה שונה, לטובת עצמו, לרעת הזולת.

את ההבדל הזה אנחנו רואים על הילדים שלנו. למה ילדים קטנים נראים לנו מתוקים ויפים כל כך? כי בדומה לחיות אין להם כלום, הם פתוחים, שקופים. כשהאדם מתחיל להיות רמאי, כשמתפתחות בו כוונות "על מנת לקבל", והוא רוצה לסדר משהו לעצמו, זה נקרא שפיו וליבו אינם שווים. ואז הוא מתחיל להיות אדם. אדם רע אמנם, אבל הוא כבר בדרגת אדם, ולא בדרגת בהמה. זה ההבדל. אחרת אין הבדל בין הדרגות.

עמים פרימיטיביים למשל חיים בחמולות: בית אחד, חצר אחת, הכול אחד, לכולם יחד. האדם לא מרגיש שום הבדל בינו לבין חברו, אחיו או כל היתר. דרגת הקיום הזאת היא עדיין כמו בלהקה, פחות או יותר כמו אצל החיות. מתי האדם מתחיל להיות אדם? כשהוא רוצה לנצל את הזולת. וזה רק בכוונה, כאשר יש לו מחשבות לניצול הזולת.

לכן אנחנו לומדים שבשבירת הכלים לא נעשה שום שינוי בחומר הבריאה. אלא רק הכוונה, שהיא אור חוזר שהיה שם, נעלמה, ובמקומה באה הכוונה "על מנת לקבל", בכל חלק וחלק פרטי. ומקודם, בכל חלק היתה רק הכוונה להשפיע לחלקים האחרים.

כך אנחנו לומדים מאמרות כמו, "מה אכפת ליה להקדוש ברוך הוא למי ששוחט מהצואר או מי ששוחט מן העורף? הוי לא ניתנו המצוות אלא לצרף בהן את הבריות" [7]. "לצרף את הבריות" נקרא, שהכוונות של הבריות יתוקנו מ"על מנת לקבל" ל"על מנת להשפיע". לשחוט, האדם יכול איך שהוא רוצה. המקום, שבו שוחטים, הוא סימן לכוונה ולא למעשה. את העניין הזה צריך לברר עוד. אבל כך זה בכל פעולה ופעולה.

הרב"ש נותן דוגמה: אחד תוקע סכין בשני והורג בן אדם, אחד תוקע סכין בשני, וכרופא מנתח, מציל בן אדם. הוא פותח לו את הבטן כדי להוציא גידול ממאיר או חלקים רעים. תלוי באיזו כוונה האדם מתייחס לשני [8]. למשל, ילד שמסתכל איך חייט חותך חתיכת בד יפה, ואומר לאביו: "אבא תראה, החייט מקלקל לנו את החתיכה היפה". האב אומר לו: "זה לא קלקול, זה תיקון". הכוונה של החייט היא לתפור בגדים יפים, אבל הילד לא מבין.

הכול נמשך אחרי הכוונה. מה ההבדל בין מי שחותך ללא סיבה חתיכת בד יפה של מישהו לכמה חתיכות, לבין החייט? האחד חותך בכוונה לעשות משהו מהבד למען האדם, והשני חותך בכוונה להזיק לאדם. כל ההבדל הוא רק בכוונות.

אם אנחנו נחליט פעם אחת ולתמיד, שמדברים רק על הכוונות, ולא איכפת לנו מהרצונות. אז נראה את העולם בצורה אחרת. נתחיל לשפוט אחרת את החברים, את האנשים ואת הכול. נתחיל לראות את המציאות דרך מטריצה של הכוונות, והמציאות כבר תראה לנו שונה. נתחיל לקרוא אותה נכון.

כי למה לנו להתייחס לחומר האדם? האדם צריך לאכול, לישון, להתפנות, לעבוד, לגדל משפחה, לדאוג לילדים. האם אפשר לשפוט אותו על כך? הרי זה הכרחי לו, כך הוא בנוי. אלא צריך להתייחס למקום שבו האדם יכול לשנות, שבו הוא נמצא חופשי, בבחירה החופשית שלו.

הבחירה החופשית של האדם היא רק לשנות את הכוונה. וגם אותה הוא לא משנה בעצמו, אלא רק על ידי האור המחזיר למוטב. על ידי קבוצה, ספרים והפצה, האדם מזמין מאור שישנה לו את הכוונות. ועל הרצונות לא מדובר כלל.

לדוגמה, אדם אחד בא לחברו ומתנהג בגסות ובחוצפה. הוא מתנפל על כל מה שחברו חסך, אוכל כל מה שאפשר, הולך הביתה, ואפילו תודה לא אומר. אדם אחר בא לחברו, עושה את אותם המעשים, וחברו נהנה. הכול תלוי בכוונה, ביחס ביניהם. המעשים הם אותם המעשים.

הוא לוקח מחברו את הכול, כביכול ללא שום חשבון, כי הוא בטוח שיש לו כוחות, ושהיחס בינו לבין חברו הוא כזה, שדווקא בכך הוא גורם לחברו תענוג גדול מאוד. ככל שהוא עושה זאת ביתר חופשיות, זה סימן לכך שהכוונות שלו חזקות יותר, ושהיחס בינו לבין חברו חזק עד כדי כך, שרק תענוג יוצא להם מזה. אבל מי שיסתכל מהצד יאמר: "איזה אדם הכנסת הביתה?". הוא לא יבין מה קורה.

שאלה: אדם שיש לו רצון לחבר את כל הקבוצה בכלי אחד, יכול לבדוק את הכוונה שלו, כלומר האם הוא רוצה את זה לעצמו, או כביכול לכיוון אחר. האם גם כאשר יש לאדם רצון לחולצה יפה, עליו לדאוג על הכוונה, או שזה לא חשוב?

אנחנו לא מחלקים את הכוונות של האדם. נניח למשל, שאני רוצה חולצה יפה, כי אני חייב להופיע לפני אנשים ולספר להם על חוכמת הקבלה. האם הכוונה שלי, שתהיה לי חולצה יפה? לא. הכוונה שלי, שאוכל להסביר לאנשים על חוכמת הקבלה, ולמשוך אותם לתיקון. אם הכוונה שלי היא למשוך את האנשים לתיקון, אז מוצדק שאקנה חולצה אפילו באלף דולר. ואם אני חושב על חולצה יפה, אז אפילו אם אקנה אותה בעשרה שקלים, זה נקרא, שאני עושה מעשה לקבל. וייתכן שאקנה באלף שקל ואעשה מעשה להשפיע.

מדובר על נְקיות הכוונה. כלומר, האם האדם משקר לעצמו או לא. באיזה מקום הוא נמצא. לכן אנחנו לא מסתכלים על המעשה ולא יכולים לבדוק את המעשה.

הכוונה היא שקובעת את המעשים. אחרת, לא הייתי קונה את החולצה. הכוונה גם קובעת את גובה המעשה.

שאלה: ומה עם הרצונות שמתעוררים בי?

הרצונות מתעוררים אחרי הכוונה.

שאלה: האם בכל רצון צריכה להיות כוונה?

רצונות ללא כוונה הם רצונות שרק במודעות האדם הם ללא כוונה. נניח שאתה רוצה ללכת לישון. יש לך רצון לישון. האם יש ברצון הזה כוונה? יש, אבל לא עליה מדובר, כי ברור לך שאתה רוצה ללכת לישון, ואתה אכן הולך לישון.

זאת אומרת, כוונות יש בכל דבר. הכוונות שהן ללא חשבון עם האחרים, והרצונות שקשורים אליהן, נקראים גופניים. איתם אין חשבון באמת, כי האדם מממש את הרצונות האלה מטעם הטבע שלו. לא בזה היתה השבירה. השבירה היתה ביחס בין הנשמות.

שאלה: האם הכוונה "על מנת להשפיע" היא לחבר או למערכת כולה? כי למשל התאים בגוף, אינם דואגים אחד לשני, הם דואגים לגוף כולו, ולא לתא הסמוך להם.

אין הבדל אם הנתינה היא לחבר, לרחוק, לכל מערכת הנשמות של "אדם הראשון" או לבורא. בעל הסולם אומר, שזה תלוי רק בהתפתחות האדם. מי שהתפתח כקטן, וההתפתחות שלו קטנה, דואג רק לקרובים שלו. מי שהתפתח יותר, דואג לעמו. ומי שהתפתח עוד יותר, כבר דואג לעולם כולו [9]. ולא שיש הבדל בין הרמות האלה, אלא ההבדל הוא רק כלפי האדם, שעדיין מתוקן חלקית.

נמצא שהאדם דואג לכולם בצורה שווה לגמרי. הוא מתחיל להתייחס לכולם לא כמו שהוא רגיל, שהאחד נראה לו קרוב יותר והשני רחוק יותר, אלא כולם שווים. זה ממש פלא שכך מתגלה לו. אבל הוא עושה חשבון לפי סדר התיקונים שצריך לעבור. מה במערכת הזאת צריך להיתקן קודם ומה אחר כך, כי כך היא בנויה. מכֶלים זכים לכלים יותר עבים.

קודם חייב להיות ישראל, שהם יקבלו את חוכמת הקבלה ויתקנו את עצמם. כי זה החלק, שבו, לפי הנשמות, חוכמת הקבלה חייבת להתגלות. ומתוך החלק הזה צריכה חוכמת הקבלה להתגלות ליֵתר העמים. וגם ביתר העמים, אלה, שיש להם רצון לאותה הדרך, מצטרפים מיד. כי מדובר על הניצוצות מ"אדם הראשון" שבשבירה.

אבל סדר ההתעוררות הוא פרטי. לדוגמה, יש הרבה אנשים באמריקה הלטינית, אלפים ממש, שיש להם רצון טוב באמת, והם מתעוררים. אז לפי החשק שלהם הם נקראים "ישראל", ישר לאל, והם מצטרפים. ויש כאלה מישראל, שלא רוצים להצטרף. אבל אפילו שאינם רוצים, זו חובתם. כי יש להם בפנים את הניצוץ הזה מהעבר.

כשיש לאדם יחס שווה לכל המערכת, הוא מתייחס לכל חלק לפי סדר התיקון. כי אם המערכת שלֵמה, אז אין בה חלק שהוא פחות וחלק שהוא יותר. כמו מכונאי במוסך שצריך לפרק חלקים מסוימים מהרכב, לתקן אותם ולחבר את כולם יחד, כדי שהרכב יהיה תקין. כך המקובל מתייחס רק למבנה של הנשמות. אולי מבחוץ זה נראה כמין זלזול במישהו או במשהו. אבל ודאי שזה לא כך. אלא זה המבנה של הנשמות. ובכל המבנה של הנשמות מי שכביכול קודם, חייב יותר, ומי שמתעורר אחר כך, דווקא חייב פחות.

זאת אומרת, יש פה חשבון של זה ביחס לזה. כמו בחשמל: זרם כפול מתח שווה הספק, כך גם במערכת הנשמות. מי שבדבר אחד הוא פחות, בדבר אחר הוא יותר. ומי שבדבר אחד הוא יותר, בשני הוא פחות. יוצא שבסופו של דבר כולם שווים.

זמן הקלקול וזמן התיקון שונה זה מזה. כי זו מערכת רב גונית, המורכבת מחלקים רבים. אבל ההתייחסות היא רק לפי המבנה.

אם היינו צריכים לתקן כעת איזה חלק אחר באנושות, היינו מתרכזים בו. הלוואי שיקומו פתאום באמריקה הלטינית או בסין או במקום אחר, מיליוני אנשים שרוצים קבלה. ודאי שנשפיע להם ומיד נצא לשם. זאת אומרת, המערכת שמתגלה, מתגלה כאינטגראלית ממש.

שאלה: אם הרצונות אינם קשורים לכוונות, למה מקובלים קבעו סימנים לכוונות לפי רצונות, כמו למשל לשחוט בהמה?

בתוך האדם יש מעין מחיצה בין חומר הבריאה לחיים שלו. ואם בכל הפעולות שהוא עושה בעולם הזה, הוא היה מודע למה שהוא עושה מצד חומר הבריאה כלפי החיים שלו, אז הוא היה מבין ומרגיש ומספיק לחשוב לשם מה הוא עושה כל פעולה. אפילו פעולה פשוטה כמו להזיז במקצת את האצבע הקטנה. וכך בכל פרט, אפילו ברמה שבה האלקטרונים מסתובבים בתוך האטומים שבגופו, הוא היה מודע עם איזו כוונה הוא רוצה להצטרף אליהם, שהם יסתובבו. הוא היה נמצא בתוך חומר הבריאה עמוק כל כך, שהיה מתייחס לכל החומר הזה מצד האור, מצד הכוונה. ואז היה מרגיש איך כל החלקים האלה, זזים נעים ומתקשרים רק בכוונה אחת, להשפיע.

לאדם כזה אין שום בעיה להספיק לעקוב אחרי כל האטומים והאלקטרונים, אחרי כל התנועות וכל בני האדם, איך הם עושים ומה הוא עושה, ואיך הוא מתייחס לכל דבר ודבר. הוא לא פועל במסגרת הזמן. זה נמצא בתוך הכלי שלו, בהרגשה שלו, ואין לזה זמן כמו בעולם הזה. אלא זה נמצא בתוך הכלי, והאדם חש זאת ביחד עם כל פעולות החומר. והוא עוד מקדים לכל הפעולות של החומר, לתנועות של החלקיקים האלמנטריים, המסתובבים לפי הזמן שבעולם שלנו. הוא נמצא לפני זה. אין בכך שום בעיה. זה לא עניין של זמן, תנועה ומקום. הכלי שלו כבר קיים לפני כן.

לכן לא צריך לדאוג שלא נספיק לעשות כוונות, על כל מה שמתגלה לנו. נוכל לעשות את כל הכוונות על כל מה שמתגלה, ונרגיש בנוח עד כדי כך, שדווקא אז הכול יהיה שלו, רגוע וחסר תנועה. יהיה לנו ברור שהכול נמצא בחוסר תנועה. פתאום נרגיש שהכול כאילו מוקפא, נעצר, שאין תנועות. כי תנועות אנחנו מרגישים רק היכן שהכוונות שלנו עדיין לא בשלמות.

פתאום נרגיש שכל החומר הזה נעצר, ששום דבר לא מסתובב, ששום דבר לא זז. אם הכוונה מתוקנת, גמורה, אז אין תנועה. כי איזו תנועה צריכים לעשות אם הכוונה גמורה. מה זה תנועה? כל תנועה היא תוצאה מחֶסֶר. כמו בעולם שלנו, ההפוך.

אות ה'

ועל פי המתבאר, תבין דברי חז"ל במסכת אבות, "כך היא דרכה של תורה, פת במלח תאכל, ומים במשורה תשתה, ועל הארץ תישן, וחיי צער תחיה". על האדם להכניס את עצמו לסיגופים גופניים עד הסוף, כמה שהוא יכול, ממש "לקרוע את עצמו". וחוץ מזה "ובתורה אתה עמל" כלומר צריך גם ללמוד, ולהיות שקוע בתורה יום ולילה. אם אתה עושה כן, אשריך וטוב לך, אשריך בעולם הזה, וטוב לך בעולם הבא.

כך כתוב. וכרגיל צריך לפתוח את הכתוב, ולראות למה בדיוק מתכוונים המקובלים. כי כל הלשון שבתורה ובספרי הקבלה בפרט, היא לשון של ענפים, שפת הענפים. ואנחנו צריכים להבין לפי הענפים את השורשים.

מפני שהקשר בינינו לבין השורשים עדיין לא ברור לנו, אנחנו לא יכולים לפרש במישור הגשמי, את מה שמדברים במישור הרוחני. אנחנו לא מכירים את שני העולמות ואת הקשר ביניהם. לכן עלינו לראות מה בעל הסולם מסביר, כי הוא מסביר על הקשר. כך למשל בכל פעם שהמקובלים משתמשים במילה "פירוש", הם מסברים את הקשר בין שני העולמות.

ויש לשאול על דבריהם אלו, מה נשתנתה חכמת התורה, משאר חכמות העולם, מפיזיקה, מכימיה או ממדע אחר, לא חשוב מהו, שאינן צריכות לסיגופים הללו ולחיי צער. האם ראיתם אי פעם פיזיקאי שנכנס לדיאטה, לצומות, שמכניס את עצמו להגבלות מיוחדות? אלא העמל לבד, מספיק לגמרי בחכמות הללו לזכות בהן. צריך ללמוד, צריך לעבוד חזק, נדרש מאמץ נפשי ושכלי, אבל מאמץ אנושי.

וחכמת התורה אף על פי שאנו עמלים בה במדה רבה, עדיין אינו מספיק לזכות בה, זולת על ידי הסיגופים של פת במלח וכו' וחיי צער וכו'. ואנחנו רואים גם היום, שיש אנשים שלומדים תורה, וברוך ה' מרגישים את עצמם טוב. מקבלים משכורת, חיים בדירות נאות, הכול יפה. אבל האם זה לפי מה שהתורה דורשת? התורה דורשת סיגופים, היא דורשת שאדם יכניס את עצמו לחיים לא כל כך נעימים.

אם כך מה קורה כאן? אדם חובש כיפה, לובש חולצה יפה, מרגיש את עצמו חופשי, לומד קצת, וכל החיים לפניו. העולם הזה, והעולם הבא. אבל הדרישות הן כביכול אחרות לגמרי. למה המקובלים כתבו לנו, ואנחנו לא מקיימים? זה עניין אחד שאנחנו מקשים לגביו, היינו לגבי חלק של לומדי התורה, למה הם לא מכניסים את עצמם לחיי צער, כפי שהמִשנה דורשת.

ובכלל, שאלה קודמת היא למה התורה כחוכמה דורשת חיי צער? אדם, שרוצה להבין את התורה, אדם שרוצה להיות מומחה בה, להיכנס לתוך התורה, לתוך המדע הזה, התורה דורשת ממנו להיות בצער ובסיגופים, בייסורים. ובלי חיי צער זה בלתי אפשרי.

לא מסתירים את זה מהאדם, אלא אומרים לו שבלי חיי צער הוא לא יוכל להיכנס לחוכמת הקבלה. ביֵתר החוכמות אין בעיה לזכות: האדם יכול ללכת לאוניברסיטה, אחר כך למכון מדעי, וכך הלאה עד פרס נובל. אבל בחוכמת הקבלה כלום לא יעזור. רק אם האדם "יקרע" את עצמו עד הסוף, הוא יגיע לכך שישיג את מה שנקרא תורה.

וסיומם של הדברים מפליא עוד יותר, שאמרו "אם אתה עושה כן", כלומר, אם אתה מגיע לסיגופים טובים וחזקים ממש, "אשריך בעולם הזה וטוב לך לעולם הבא". איך יכול להיות "אשריך וטוב", אם האדם נמצא בכאלה מצבים, בעינויים ממש.

כי בשלמא [כי מובן ש] בעולם הבא אפשר שיהיה טוב לי. אם האדם מכניס את עצמו לייסורים, לעינויים, לחיים קשים, אם הוא חי מפרוסת לחם יבש ושותה מים עבשים, אז יכול להיות שכשיגיע לעולם הבא יהיה לו גן עדן. זה כנגד זה, מידה כנגד מידה, יהיה לו ארמון, מאכלים טובים, וכל העולם יהיה שלו. אז לפי הסיגופים האלה, יכול להיות שבעולם הבא יהיה לו טוב.

אבל בעולם הזה בעת שאני מסגף עצמי באכילה ושתיה ושינה ואני חי בצער רב, יאמרו על חיים כאלו, אשריך בעולם הזה. איך זה יכול להיות? הכאלו, חיים מאושרים יקראו, במובן שבעולם הזה. איך יכול להיות שחיים כאלה מאושרים יקראו, במובן שבעולם הזה? כנראה שהחיים המאושרים שהחכמים מתכוונים אליהם, הם לא בדיוק מה שאנחנו מתכוונים לו במילים "חיים מאושרים", בעולם הזה. יש פירוש אחר. יש מהות אחרת במילים האלה.

אז לעת עתה יש רק שאלות. ובאמת המשנה במסכת אבות, מאוד סתומה. "פת במלח תאכל, ומים במשורה תשתה, ועל הארץ תישן, וחיי צער תחיה ובתורה אתה עמל", ו"אשריך". זה מאוד לא ברור.

אות ו'

אמנם לפי המבואר לעיל, אשר עסק התורה וקיום המצוות כהלכתן, "כהלכתן", היינו "על מנת להשפיע" בלבד ,בתנאם החמור, שהוא, בכדי להשפיע נחת רוח ליוצרו ולא לצורך הנאתו עצמו, שזה נקרא כהלכה, אי אפשר לבא לזה, להלכה הזאת, לאותה כוונה, להשפיע בכל הפעולות שלנו נחת רוח לבורא ולא לעצמנו, אלא, בדרך העבודה הגדולה וביגיעה רבה בזכוך הגוף, היינו, בזיכוך הרצונות, בניקוי הרצונות מכוונה עצמית.

בתוך הרצונות שלנו יש לכלוך, כוונה לעצמו בכל רצון ורצון. האדם צריך להגיע לכך שהוא מנקה את הרצונות, שכוונתם תהיה רק להשפיע. כמו שבעל הסולם אומר, להשפיע נחת רוח ליוצרו ולא לצורך הנאת עצמו.

ומה על האדם לעשות תחילה?בעל הסולם אומר: והתחבולה הראשונה היא, להרגיל עצמו שלא לקבל כלום להנאתו, אפילו בדברים המותרים והמוכרחים, ההכרחיים, שבצרכי קיום גופו.בכל דבר, אפילו במעט מים שהוא שותה, חלילה לאדם לחשוב שזה להנאתו. איך זה אפשרי? מה המקובלים דורשים? הרי זה בלתי אפשרי. והם אכן אומרים שזה בלתי אפשרי, אבל הם נותנים לאדם את האפשרות לעשות את הבלתי אפשרי, על ידי המאור המחזיר למוטב [10].

אולם מלכתחילה הדרישה היא, לעשות צמצום על כל הרצונות עם כוונות לעצמו, ורק אם יש לו כוונות "על מנת להשפיע", ובמידה שיש, להפעיל את אותם הרצונות. אז ודאי שאת זה, אין בכוחו של האדם לעשות. אלא רק על ידי אותן הסגולות שיש בקבוצה, הפצה ולימוד, מושכים הלומדים את האור, ואור משנה אותם.

וכמו שאנחנו רואים, אנחנו לומדים ולומדים, עושים פעולה, ועוד פעולה, ופתאום מקבלים איזה שינוי במצב. בדרך כלל לרעה, ואחר כך לטובה, ושוב לרעה. איך זה קורה, אף אחד לא יודע, אבל זה קורה. פתאום יש בלבולים, פתאום יש איזו מין אופוריה, ואחר כך נפילה. עליה, וירידה, מין תנודות כאלה. מהיכן זה בא, אנחנו לא יודעים. זו פעולת האור.

ואומר בעל הסולם, שהתנאי הוא חמוּר ביותר. והוא חמור הרבה יותר ממה שכותב בעל הסולם. כי אנחנו צריכים להיכנס לתוך הרצונות שלנו, לכל עומקם, ולבדוק מהן הכוונות שלנו, ומשם להתחיל לנקות אותן. כמו שלא מנקים את הרצפה באמצע החדר, אלא קודם צריך לעבור על כל הפינות, מתחת למיטה, להזיז את השולחנות, את הכיסאות, ואז להוציא את כל הליכלוך מהפינות הרחוקות.

כך האדם צריך להרגיל עצמו שלא לקבל כלום, אומר בעל הסולם, להנאתו, אפילו בדברים המותרים. מה זה "מותרים"? המוכרחים שבצרכי קיום גופו. דברים שאותם הגוף שלו חייב, שבלעדיהם הוא מת. חושבים שאלף קלוריות ביום, או אלף חמש מאות, זה מותר, ורק מעל זה האדם מתחיל בכוונה "על מנת להשפיע". לפחות שיתנו לו לחיות. אבל גם זה אסור. אפילו נשימה אחת קטנה שבה האדם מושך אוויר, אסורה. אם הוא לא התכוון "על מנת להשפיע", הוא ייחנק.

בעל הסולם אומר, שאסורים הדברים שהם אכילה ושתיה ושינה, וכדומה, מהכרחיים לגוף. האם האדם אשם שהוא נמצא בגוף, שדורש שישכיבו אותו לישון, שירחצו אותו, שימלאו אותו במשהו? הלוא מדובר על לחם, על דברים הכרחיים ולא על דברים מיותרים. באופן שיסלק את עצמו לגמרי מכל הנאה המלווה לו אפילו בהכרח, בדרך ההספקה של קיום חייו. כלומר, אם האדם שותה ונהנה, אסור לו לשתות. ואם הוא שותה בלי הנאה, הגם שלא ברור איך ידע זאת, מותר לו לשתות. איך אפשר לעשות בירורים כאלה, אם הגוף הוא שרוצה. עד שחיי צער יחיה פשוטו כמשמעו, עד הסוף, עד שהוא מת.

מה הוא יכול לעשות? כוונות "על מנת להשפיע", הוא לא מסוגל לעשות. ועם כוונות "על מנת לקבל" אסור לו להשתמש. אז הוא הולך למות. וגם כשהולך למות, זה כדי להיפטר מייסורים, גם זה להנאת עצמו. לכאורה סגרו את האדם מכל הצדדים.

ואז, אחר שכבר התרגל בזה, כלומר אומרים לנו שאפשר להתרגל, כבר אין בגופו שום רצון לקבל הנאה כל שהיא לעצמו.אין בגוף שום רצון. אולי הוא מפחד, שאם יגע במשהו חלילה, אז הוא יקבל מכה. הרגל כזה דומה להרגל של חיה מאולפת, שמפחדת להיכנס למקום כלשהו או לגעת במשהו. האם עד כדי כך האדם צריך להיות?

ואם האדם כבר רגיל לא ליהנות, אמנם שלא ברור איך אפשר להתרגל לא ליהנות, אפשר לו מעתה לעסוק בתורה ולקיים המצוות גם כן בדרך הזה, דהיינו בכדי להשפיע נחת רוח ליוצרו ולא להנאת עצמו במשהו.

במילים פשוטות, אחרי כל ההסברים, בעל הסולם אומר שכל עוד האדם לא עושה צמצום על עצמו, הוא לא יכול לעבור ל"על מנת להשפיע". הוא חייב לגלות את כל הרצונות שלו ד"על מנת לקבל" לעצמו, ולעשות על כולם צמצום, כך שלא ישתמש בהם כלל. ורק אחר כך להתחיל להשתמש בהם ב"על מנת להשפיע" בהדְרגה.

ודאי שאנחנו לא מסוגלים לעשות זאת, ובאמת לא דורשים מאיתנו לעשות. אלא כדברי הכתוב "בראתי יצר הרע, בראתי תורה תבלין" [11], האור העליון, הוא שעושה את הפעולה הזאת גם בצמצום, וגם בהכשרת הכוונה "על מנת להשפיע". אבל אנחנו חייבים להזמין את האור העליון הזה.

אז למה בכל זאת המקובלים אמרו את הדברים בצורה כזאת של "פת במלח תאכל מים במשורה תשתה"? התשובה היא שהם רצו להראות לנו עד איזו דרגה אנחנו חייבים לרדת בקביעה, אם המצב הוא "על מנת לקבל" או "על מנת להשפיע". צריך לרדת עד הסוף, אפילו עד הבהמיות שלנו. לא רק בקשר עם הבורא, אלא גם בחיים ההכרחיים, האדם מתקן את הכוונה שלו ל"על מנת להשפיע".

וכשזוכה בזה אז זוכה לטעום את החיים המאושרים המלאים מכל טוב ועונג. כי הוא מגלה את החיים שבכוונה ב"על מנת להשפיע", שזה כבר האזור השני של המציאות, האזור הרוחני.חיים בלי פגם של צער כל שהוא המתגלים בעסק התורה והמצוה לשמה. זאת אומרת, שהאדם עושה את כל הפעולות שלו כדי להשפיע לבורא. כמו שרבי מאיר אומר במסכתאבות "כל העוסק בתורה לשמה זוכה לדברים הרבה, ולא עוד אלאשכל העולם כולו כדאי לו וכו', ומתגלין לו רזי תורה ונעשה כמעין המתגבר וכו'". זאת אומרת, האדם לא רק מגלה בפסיביות את העולם הרוחני, אלא הוא בעצמו נעשה "כמעין המתגבר". הוא בעצמו מתחיל להיות כמקור השפע כלפי האחרים, ונעשה דומה ממש לבורא.

ועליו הכתוב אומר, טעמו וראו כי טוב ה'. מתוך ההשתוות שלו עם הבורא, האדם רואה מה נקרא "טוב ה'". שהטועם טעם העוסק בתורה ומצות לשמה, "על מנת להשפיע" ולא להנאת עצמו כלום, הוא הזוכה ורואה בעצמו את כונת הבריאה, שהיא רק להיטיב לנבראיו. כי בכוונה שלו הוא הגיע להיטיב לבורא, וגם להיטיב לנבראיו, ליֵתר הנשמות. שבשבילו זה אותו דבר. כי מדרך הטוב להיטיב, גם מצד הבורא וגם מצידו. כך הוא עושה עכשיו. והוא השש ושמח במספר שנות החיים שהעניק לו השם יתברך, וכל העולם כולו כדאי לו.

למדנו, שיש שני צדדים במטבע. יש חלק שבו האדם נמצא ברע, וצריך לתקן את עצמו, את הכוונה "על מנת לקבל". יש חלק טוב, שבו האדם כבר מתוקן ושלם. ויש את המעבר בין החלק אחד לחלק השני, שהוא החלק של הבחירה והתיקונים [12].

שאלה: האם הדבר היחידי שאנחנו צריכים לעשות זה למשוך את האור?

כתוב: "בראתי יצר רע בראתי תורה תבלין", כי "המאור שבה מחזירו למוטב". אם יש לאדם יצר הרע, הוא צריך את המאור, שיתקן לו את יצר הרע, ויהפוך אותו ליצר הטוב. ההבדל בין יצר הטוב ויצר הרע, הוא בכוונה. מ"על למנת לקבל" ל"על מנת להשפיע".

שאלה: איך מושכים את האור?

בעל הסולם ממשיך ומסביר איך לעשות זאת. הוא מסביר זאת בצורה יותר מעשית בסוף ההקדמה באות קנ"ה: "ולפי זה יש לשאול, אם כן, למה זה חייבו המקובלים לכל איש ללמוד חוכמת הקבלה". והתשובה היא "כי יש סגולה נפלאה לאין ערוך", שעל ידי הלימוד מושכים הלומדים אור מקיף אל נשמתם. וכך, לאט לאט, האור מתקן אותם ומביא אותם ל"לשמה". זאת אומרת, בעל הסולם מסיים את ההקדמה באותו עיקרון שהוא מסביר עכשיו.

שאלה: האם מספיק להיות בשיעור כדי למשוך את המאור המחזיר למוטב?

היכן כתוב שמספיק לשבת וללמוד? אם היה כתוב כך, היה הרבה יותר קל. אבל לא כתוב.

שאלה: אז איך מושכים בפועל אור מקיף כאשר יושבים בשיעור או כשמפיצים את חוכמת הקבלה? איך אדם מושך את האור מקיף, בזמן שהוא לא רואה אותו ולא מרגיש אותו?

טענה חוזרת ונשנית של תלמיד קבלה היא, שהוא לא רואה מה הוא עושה. ואומר: "אני יוצא לרחובות להפיץ ולהשפיע עם החברים. רק תגידו לי מה לעשות, ואני אעשה. אבל תנו לי לראות שאני עושה משהו".

העניין הוא שאם יתנו לאדם לראות, הוא כבר יהיה מסופק. הוא ירגיש שהוא מקבל, שטוב לו, הוא ימלא את עצמו, ירגיש שהוא מתקדם, ולא ירצה שום דבר חוץ מזה. זאת אומרת, כל ההתקדמות שלו תהיה גם כן "על מנת לקבל". לכן נותנים לאדם להתקדם בצורה הפוכה. אמנם לפעמים נותנים לו הרגשה שהוא מתקדם, אבל ככל שהוא מתקדם, ההרגשה שהוא מתקדם, ניתנת לו אך ורק כדי לזרוק אותו למטה לאחר מכן, כדי שירגיש עד כמה שהוא נמצא במינוס, באפס, בנפילה, בכלום, ברצון האגואיסטי, שאינו שווה דבר.

כי אם הוא יתקדם מחיוב, לטוב, למילוי יפה, ויראה בדרך איך הוא מושך אורות, איך הוא מתקן את עצמו, הוא לא יגיע ל"על מנת להשפיע". הוא כל הזמן יהיה בריצה אחרי הרכוש הזה, אחרי ה"לקבל". חייבים להביא אותו לייאוש הגדול ביותר מכוחותיו.

כאשר האדם מתקדם בדרך, מפיץ, לומד, ועושה כל מיני פעולות בקבוצה, בכל פעם שהוא עושה איזו יגיעה, כשגומר את היגיעה, נותנים לו בסוף היגיעה לראות רווח קטן, ומיד מורידים אותו למטה, באופן שירגיש: אני רע (שרטוט 19).

אם האדם היה יודע איך בדיוק הוא ירגיש בזמן הירידה, אז זה לא היה נורא, הוא היה מתרגל. אבל בכל פעם שהוא נותן יגיעה, פתאום, בסוף היגיעה, נותנים לו להרגיש את עצמו עוד יותר רע, רע כפול. ואחרי הרע הכפול נותנים לו להרגיש מתוך הרע הכפול הזה, הרגשה כלשהי שהוא מבין (שרטוט 19).

שרטוט 19

אבל בסופו של דבר, בסוף כל היגיעות, האדם יורד לעומק כזה, שאין לו כלום, לאפס גמור. שאין לו שום תקווה, שום אפשרות, והוא לא יכול להגיע לשום דבר. אז הוא מתחיל לצעוק, והצעקה הזאת מעלה אותו למצב שלעומת כל המצבים הקודמים, הוא מצב קבוע (שרטוט 20). ועל המצב הזה כותב בעל הסולם, שאין מצב מאושר יותר לאדם. הוא כותב באגרת נ"ז: "אין מצב יותר מאושר בעולמו של האדם, אלא בשעה שמוצא עצמו כמיואש מכחותיו עצמו, כלומר, כי כבר יגע ועשה כל מה שמצוייר בכוחו לעשות ותרופה אין. כי אז ראוי לתפלה שלמה לעזרתו יתברך" [13].

זה הייאוש הסופי, המוחלט. בכך האדם גומר את החצי הראשון של הדרך בהסתר, הנקרא "דרכה של תורה בהסתרה". ומשם והלאה מתחיל החצי השני, הנקרא כבר דרך האור, "גילוי תורה" (שרטוט 20).

שרטוט 20

האדם שמתקדם, לא מבין באיזו צורה הוא מתקדם, אלא "כשור לעול וכחמור למשא" [14]. אין לו שום אפשרות לדעת. לכן מי שהנקודה שבלב עוד לא התבררה בו, עוזב באמצע. הוא בורח בחזרה לכל מיני עסקים אחרים: הוא הולך להיות דתי, להיות חילוני, או לעשות משהו אחר. לפעמים הוא פותח קבוצת קבלה אחרת, ששם כביכול קל יותר, והוא רואה את הדרך. לכן נאמר, "אלף נכנסים לחדר, ואחד יוצא להוראה" [15]. אין ברירה. בעל הסולם אומר באות ה', שחייבים לעבור את השלב הזה, שנקרא "דרכה של תורה". וכל עוד שלא עוברים אותו, אין מה לעשות.

שאלה: אם כך, הקבוצה מהווה מכשול בתהליך. כי אם האדם רוצה להגיע לייאוש, ובכל פעם הקבוצה דוחפת אותו קדימה, כדי שייתן עוד יגיעה ועוד יגיעה, אז למעשה הקבוצה מרחיקה את נקודת הייאוש ממנו.

גם אל הייאוש, וגם אל המצבים השליליים והחיוביים, האדם מגיע על ידי האור, רק על ידי המאור המחזיר למוטב. ואם הוא לא יהיה בקבוצה, האור לא ישפיע עליו. מהיכן ייקח את המאור? יגיעה בלבד לא עושה לאדם דבר.

אלא על ידי יגיעה בקבוצה ובלימוד, האדם מושך את המאור (שרטוט 21). וללא יגיעה בקבוצה ובלימוד , איך ימשוך את המאור. הוא חייב להיות יחד עם כולם, כחלק אינטגראלי בתוך הכלי. כך שהאור שנמצא בפנים, בתוך הכלי, כאור פנימי, ישפיע עליו בזמן ההסתר מרחוק, כאור מקיף (שרטוט 21).

שרטוט 21

אז מצד אחד האדם הולך לקבוצה וכביכול מתחזק. ויש עוד אחרים כמוהו, הוא לא לבד. והוא כאילו מחליש את הרע שבו. יש לו יותר כוח, הוא בטוח יותר, והחברים בקבוצה מרגישים שברוך ה', כביכול יש להם משהו והם חזקים. ומתוך שהם מתחזקים יחד ומתחברים יחד, הם מזמינים על עצמם אור, כי אור זה שלמות, והם כאילו נמצאים באיזו מידת שלמות. וככל שהם קרובים יותר לאור, האור נותן להם מכה עוד יותר חזקה. וזה טוב. לכן עד כמה שמשתדלים יותר להיות יחד ויותר קרובים ויותר טובים, מקבלים יותר ירידה. ולכן לא כל אחד יכול לסבול את התהליך הזה, עד שמגיע למצב הייאוש הסופי.

שאלה: אדם שיש לו רצון חזק, ובודק ורואה שהכוונה שלו לא כל כך נקייה, האם עליו למלא את הרצון או לא. הוא יודע שאם ימלא את הרצון, המצב יעבור. מה עליו לעשות?

השאלה היא מה צריך לעשות למעשה. למעשה אנחנו נמצאים במצבים של "לא לשמה". אנחנו רוצים להגיע למצב שבו אנחנו משפיעים, מצב שבו אנחנו נמצאים בהשפעה לבורא, לחברים ולכולם. מצב שבו אנחנו נמצאים בכלי אחד אינטגראלי, מוחקים את ה"אני" של כל אחד, ורוצים להיות כולם במצב שבו כל אחד כאילו מאבד את עצמו, ונמצא מחוץ לעצמו. ואז, מחוץ לעצמו, הוא מרגיש חיים רוחניים. גם את החיים הרוחניים אנחנו מתארים תמיד כנצחיים ושלמים, כי איננו יכולים לתאר אותם אחרת. אנחנו בכל זאת צריכים לתאר לעצמנו משהו טוב.

אז השאלה היא, האם אדם שיודע שהוא נמצא ברצון אגואיסטי, יכול להשתמש ברצון הזה או לא? אין לו ברירה, הוא משתמש ברצון האגואיסטי. אלא השאלה היא, עד כמה הוא מודע לזה, ועד כמה הוא רוצה שהכוונות שלו יתוקנו. אז בינתיים הוא משתמש. אבל השימוש בהם, ברצונות האלה, הוא כבר שימוש מחושב. הוא אוכל, ישן ושותה, הוא עושה כל מיני פעולות, לא חשוב מה. אבל הוא מחשב אותן, לשם מה לו לעשות אותן. איך הוא גורם להתקדמות שלו, מתוך שהוא משתמש בפעולות שלו. לכן האדם יכול לעשות מעשים ופעולות, שנראים מוזרים לאחרים, ואולי לא יפים. כי מדובר על הכוונות.

האדם מחליט שהוא צריך דבר מסוים. ואפילו שהוא מחליט בכוונות שהן עדיין לא להשפיע, בכל זאת, הוא מתחיל להתחשב בכל המעשים שלו מתוך מחשבה של התקדמות. אם הוא חייב דבר מסוים, הדבר יבוא. זאת משום שהוא צריך אותו להתקדמות. וזה לא נקרא לבלבל או לשקר לעצמו. בהתחלה אולי במשהו כן, ואחר כך לא. זאת אומרת, האדם בטוח יודע שהוא נמצא ברצונות אגואיסטיים, אבל בינתיים הוא חייב להשתמש בהם בצורה מסוימת. וגם בזה יש חשבונות. מה שאין כן את החשבונות שאחרי מחסום, אנחנו לא מבינים.

שאלה: נניח שיש לאדם רצון לטייל, והרצון הזה תופס אותו עשרים וארבע שעות ביממה, במשך חודשים רבים. הוא יודע שאם יממש את הרצון, אז הרצון יעבור תוך כמה שעות או ימים. השאלה היא האם עליו לעשות את המעשה או לא, למרות שהוא יודע שהכוונה שלו לא נקייה?

בדרך הרוחנית, האדם צריך ללמוד. עליו לעשות חשבון, לעשות את המעשה, ואחר כך שוב לעשות עליו חשבון, ולרשום. כדאי לרשום. אמנם לאחר מכן הוא יתבייש מהדברים שכתב, וישמיד את הנייר, אבל זה טוב לרשום. כי כשהאדם רושם, כשהוא צריך לכתוב או להקליד במקלדת, הוא רואה עד כמה הוא נמצא עם מה שהוא רושם, או לא, עד כמה שהדבר אמיתי או לא.

וזה עוזר לו. כתוב, "כותבם על לוח לבך" [16]. בצורה כזאת, ודאי שהאדם מברר את הדברים הרבה יותר ברור. הוא לא בורח מהבירור. כדאי לעשות את זה. וזה לא פשוט. אם האדם עושה מעשים שרואה שהם "על מנת לקבל", ומבצע אותם, ואחר כך עושה עליהם ביקורת ובירור, ורושם אותם, נשאר מזה לקח טוב. וכדאי לאדם לנסות זאת.

שאלה: אם חבר מביא לחברו חתיכת עוגה, כי הוא בטוח שחברו אוהב את העוגה. האם החבר שמקבל את העוגה נחשב כמקבל או שזו קבלה ב"על מנת להשפיע"?

אם אדם יודע שחברו רוצה עוגה, והוא עושה לו טובה ומביא לו את העוגה האהובה עליו, ונותן לו אותה, אז קודם כל השאלה היא, האם הוא יכול לתת לחברו את העוגה? האם הוא לא מכשיל את חברו בחתיכת העוגה? אמנם האדם מראה לחברו שהוא אוהב אותו, וזה חשוב מאוד לגלות אהבה בין החברים, אבל עכשיו החשבון שלו הוא, האם חברו צריך לעשות חשבון על קבלת העוגה או לא. האם החבר שלו מקבל את העוגה בגלל שהוא רוצה לעשות לו נחת רוח, או שהוא מקבל אותה בגלל שסוף סוף יש לו חתיכת עוגה.

והחשבון הזה לא חשוב. אם האדם עושה משהו מעצמו, הוא לא צריך לעשות חשבון עם החבר. עליו לעשות חשבון רק עם מה שנראה לו לטובת חברו. איך שהחבר מקבל, זה כבר עניינו. יקבל על מנת לקבל, יקבל על מנת להשפיע, זה לא חשוב. אפילו שיקבל על מנת לקבל, ויחטוף את העוגה, ולא יהיה איכפת לו ממי שהביא לו אותה. זה לא חשוב בגלל שגם אם הוא תופס את העוגה, הוא תופס בתוך העוגה את הרצון של האדם להתקשר אליו, ולהביא לו אותה כדי ליהנות לו, מפני שהאדם הזה רוצה להיות מחובר עם חברו, כדי להתחבר עם הבורא. זה ישפיע עליו, וגם הוא יחשוב כך.

לכן לא לעשות חשבונות כפולים, אלא רק על מה שאדם עצמו צריך לעשות.

שאלה: מה בדיוק על האדם לעשות כאשר מתעורר בו רצון? מה הבירור שהאדם עושה?

כל אחד מוצא את זה בעצמו. טעות לחשוב שמשהו בלימוד הקבלה תלוי בהסבר של הרב. אם שומעים הסבר מהרב או לא, זה לא עוזר או משפיע על ההתקדמות. אלא אדם שנמצא בכללות בקבוצה ובלימוד, ומתחבר בכללות עם הכלי הכללי העולמי, מתקדם ומוצא לעצמו את כל העצות האלה מבפנים. הן צפות בו לתוך המודעוּת שלו ברגע שצריך.

פתאום הוא חושב, אולי אעשה כך, אולי ארשום. הוא בעצמו חושב כך. ומי שלא נמצא בזה, בטוח שישכח. הוא ייצא מהשיעור, ותוך חצי דקה לא יהיה לו כלום. מי שיש לו ניסיון בלימוד חוכמת הקבלה, כבר יודע זאת. זה לגמרי לא תלוי בזיכרון או בקבוצה שבה האדם לומד. אלא לאט לאט מתגלות הרשימות, ומתוך זה האדם מקבל מבפנים את ההבחנות.

אות ז'

עתה תבין את שני הצדדים, שבמטבע של העסק בתורה ומצות."שני הצדדים שבמטבע", הם שני השלבים שהאדם עובר בהתפתחות הרוחנית שלו. שלב אחד לפני מחסום ושלב שני אחרי המחסום.

כי צד הא' הוא דרכה של תורה, כלומר, ההכנה הרבה, שהאדם צריך להכין את טהרת גופו בטרם שיזכה לעצם קיום התורה והמצות.לפני שהאדם מגיע למחסום ומתחיל לעבוד עם הרצונות שלו בתיקון הכוונה עליהם, הוא נפטר מהכוונה "על מנת לקבל", בשני שלבים של הסתר. זה השלב הראשון, הצד האחד שבמטבע. הצד השני של המטבע, או השלב הרוחני, הוא שהאדם מקבל מלמעלה כוח ומתחיל לתקן את הרצונות שלו. קודם הוא מתקן את הכוונה "להשפיע על מנת להשפיע" על כל הרצונות, ואחר כך "לקבל על מנת להשפיע" על כל הרצונות.

ולפני המחסום בהכרח שעוסק בתורה ומצות שלא לשמה אלא בתערובות של להנאתו עצמו."לא לשמה", זאת אומרת, שהוא חושב שיש לו רווח מהעסק בתורה ובמצוות, ועדיין לא יכול להפטר מהמחשבה הזאת. שהרי עדיין לא הספיק לזכך ולטהר את גופו, מהרצון לקבל הנאות מהבלי העולם הזה. "העולם הזה" פירושו לקבל לעצמו. ובעת הזאת, מוטל עליו לחיות חיי צער ולעמול בתורה, כנ"ל במשנה.

אכן אחר שגמר והשלים את דרכה של תורה,זאת אומרת, אחרי שעבר את כל השלבים שהיה צריך לעבור בהסתרה, בהסתר כפול ובהסתר רגיל, וכבר זכך גופו, ומוכשר לקיים התורה והמצות לשמה בכדי להשפיע נחת רוח ליוצרו,להשפיע נחת רוח לבורא, זה נקרא "לשמה". הרי הוא בא לצד השני של המטבע, שהוא חיי עונג ושלוה רבה, שעליה היתה כונת הבריאה "להיטיב לנבראיו", דהיינו החיים המאושרים ביותר שבעולם הזה ועולם הבא.

"חיים מאושרים בעולם הזה ובעולם הבא", זאת אומרת, שבכל תפיסת המציאות שלו האדם מרגיש את עצמו מאושר. הוא רואה את הכוח שפועל עליו, הוא מזדהה איתו. ולכן כל מה שקורה לו זה רק אושר. ההזדהות שלו עם הבורא, הדביקות, הייחוד שלו עם הכוח שפועל, מביאות אותו לכך שכל מצב שיהיה, הוא מקבל כמצב הטוב ביותר. כי הוא מזדהה עם הכוח שפועל.

יותר מזה, הוא אפילו מקדים את הכוח שפועל עליו, הוא רוצה שיפעל עליו עוד יותר. זאת אומרת, הוא גם מרגיש את המצב הנוכחי כטוב, כי הוא מאוחד עם הכוח שמזמין לו את המצב, והוא גם רוצה להזדהות עוד יותר עם הכוח הפועל. בכל מצב שיקרה, הוא כבר מתאר לעצמו שהוא עוד יותר מקושר.

הוא כביכול בונה את העתיד שלו בעצמו. וזה נותן לו הרגשת אין סוף, אין גבול. העתיד כבר לא מגביל אותו. להפך, הוא מתרחב להרגשת אין סוף פנימית, כי את המַדֵרגה הבאה, איזו שתהיה, האדם כבר מקבל במלואה כדבר נעלֵה עוד יותר מההווה.

אות ח'

והנה נתבאר היטב, ההפרש הגדול בין חכמת התורה לשאר חכמות העולם, כי שאר חכמות העולם, אין השגתן מטיבה כלל את החיים שבעולם הזה, כי אפילו הספקה בעלמא לא יתנו לו, בעד המכאובים והיסורים שהולך וסובל במשך ימי חייו.

בכל ההתפתחות האנושית, הטכנולוגית, הכלכלית, החינוכית, שהאדם בונה, אם היא במסגרת הרצון ליהנות לעצמו, האדם תמיד הולך לקראת מדרגות יותר ויותר גרועות. מתגלה לו יותר ויותר רע. הוא לא מודה בזה, הוא חושב שבעתיד עוד יכול להיות משהו טוב באותה המסילה. אבל אנחנו נמצאים במצב שבו כל האנושות כבר מבינה, שיותר טוב לא יהיה. כולם חושבים איך להמשיך להסתדר כמו שהיום. כבר לא כל כך חושבים שמחר יכול להיות יותר טוב.

בעל הסולם אומר שכל מה שהאדם עושה, אפילו הספקה בעלמא לא יתנו לו, בעד המכאובים והיסורים שהולך וסובל במשך ימי חייו. יכול להיות שהמדע או שהטכנולוגיה עוזרים לנו לעשות הכול, אבל האדם נעשה מזה פחות ופחות מאושר. מתגלה לו ההפך, עד כמה שזה לא עוזר לא לאושר הפנימי, ולא למילוי הפנימי. קודם לא האמינו לכך, והיום זה כבר מתגלה.

על כן אינו מוכרח לתקן גופו, ודי לו בעמל שנותן בעדם, בעד חוכמות העולם, כמו כל קניני העולם הזה הנקנים על ידי יגיעה ועמל עליהם ההבדל בין חוכמת הקבלה לבין כל חוכמות העולם הוא, שחוכמת הקבלה דווקא משנה את פנימיות האדם. היא מביאה אותו לתפיסה אחרת, להרגשה אחרת של המציאות. מה שאין כן כל יתר החוכמות, כביכול נותנות לנו אפשרות לשלוט יותר ויותר, אבל הן משאירות אותנו עוד יותר אומללים וריקניים.

ההבדל בין כל החוכמות לחוכמת הקבלה הוא, שבכל החוכמות אנחנו לומדים איך לשלוט על הטבע החיצון, ובחוכמת הקבלה אנחנו לומדים איך לשנות את הטבע שלנו. אמנם זו חוכמה, ואלה חוכמות, אבל ההבדל ביניהן הוא הבדל עקרוני.

בחוכמת הקבלה האדם חייב לעבוד בצורה פנימית, ועל עצמו. לכן יש כאן תנאים של קבוצה, לימוד מיוחד, ופעולות מיוחדות. מה שאין כן בחוכמות האחרות, הוא יכול להיות אגואיסט, הוא יכול להישאר כמו שהוא, ודווקא עד כמה שיש לו אגו גדול יותר, הוא יותר מתקדם מהאחרים. גונב דעה, גונב כסף, ועוד כל מיני דברים, ועל ידי זה מתקדם. מה שאין בחוכמת הקבלה, בתיקון הפנימי. ההבדל בין חוכמות העולם הזה לבין חוכמת הקבלה גדול מאוד.

מה שאין כן עסק התורה והמצות, שכל ענינם הוא להכשיר את האדם, שיהיה ראוי לקבל כל אותו הטוב שבכונת הבריאה "להיטיב לנבראיו", על כן ודאי שצריך לזכך גופו, שיהיה ראוי וכדאי לאותו הטוב האלקי.

לכן אנחנו אומרים שחוכמת הקבלה היא חוכמה, אבל היא חוכמה שמתגלָה לאדם בהתאם לכמה שהוא משתנה בתוך עצמו. וזה לא כל כך מובן לאנשי מדע וגם לא לאנשים בכלל: "אנחנו צריכים לדעת כמה דברים יש לנו בשמיים, רוצים לדעת על העולם הרוחני, רוצים לפתוח את הכוחות האלה, רוצים שהם יעזרו לנו לעשות את החיים שלנו יותר טובים. אנחנו מסכימים שיש כזאת חוכמה, שבה אנחנו יכולים לגלות את הכוחות שפועלים על המציאות, אז בואו נגלה". ובחוכמת הקבלה אומרים "בואו נגלה, אבל איך? תשתנו". זה מאוד שונה מכל החוכמות האחרות.

ולכן ששואלים, מה לעשות? התשובה היא ללמוד. על ידי הלימוד בא המאור המחזיר למוטב. לא צריך ללמוד כמו שלומדים בקבוצת מקובלים, אבל בכל זאת האדם צריך למשוך אל עצמו ידיעה חדשה על העולם הרוחני, כדי שזה ישפיע עליו. וזה משפיע, אפילו אם האדם לא חושב שזה ישפיע עליו. הלימוד בעצמו, אם הוא לומד נכון, מתחיל לשנות אותו. כמו ילד שגודל ולא יודע לָמה הוא גודל, יש שלבים בלימוד חוכמת הקבלה שבהם האדם מתקדם, למרות שהוא לא יודע מה זו התקדמות ומה נותן לו הלימוד. אומרים לו להשתתף בקבוצה, והוא משתתף.

ודאי שהעולם כולו לא ישתתף בקבוצות, אלא רק ישמע על החיבור בין הנשמות. אבל הלימוד הזה, הידיעה הזאת, המידע הזה, שיתפשטו בכל העולם, הם ישנו את בני האדם. ומתוך השינוי, אך ורק מתוך השינוי הפנימי, הם יגלו את הכוחות העליונים. במידה שיגלו אותם, כלומר יזדהו איתם, במידה הזאת יתחילו להרגיש שהם מפעילים אותם ועושים את החיים, את העתיד שלהם בעצמם.

לכן לא צריך לפנות לאנשים ולומר, שהם חייבים ללמוד את חוכמת הקבלה, או כשהם ישתנו, הכול ישתנה. כי הם לא יבינו את זה. כמו שלא מבין זאת מי שכבר הגיע ללימוד הקבלה. גם אם מספרים לו על כך, הוא עדיין לא שומע. הוא בא לפתוח ספר כדי לדעת מה לעשות וכדי להרוויח מזה. הגישה שלו היא כמו ביתר המדעים. אבל לאט לאט היא משתנה, והאדם מתחיל להבין, שרק שינוי פנימי, פותח לו מציאות חדשה. השפעת האור העליון על האדם מביאה לו, לאט לאט, את היחס הזה, החדש.

שאלה: אור זה מידע?

אור זה לא מידע. אור זה משהו שפועל על האדם, מפני שהוא לומד על מצבים רוחניים.

אפילו שהוא לא מבין את המצבים הרוחניים, ואומר מילים סתם, וחושב עליהם בצורות משלו, ומתאר אותם בצורה לא נכונה. אבל אם הצורות עצמן שמגישים לו הן צורות נכונות, אם הספר נכון, אם הוא נכתב על ידי בעל ההשגה, אז החומר עובד.

שאלה: אפשר להגדיר את האור במילה אחרת?

האור זה הכוח הפנימי שבטבע, שמשנֵה את הרצון. הוא נמצא ומחזיק את הרצון, משנה את הרצון במידה שהאדם קורא עליו.

שאלה: אפשר לקרוא לאור מידע מהטבע?

אפשר שיקרא "מידע נכון על פעילות הטבע",שזה כמו לומר: "האור שמתפשט מהבורא לנבראיו".

שאלה: האם במקום לומר, שבזמן הלימוד בא אור שמחזיר את האדם למוטב, אפשר לומר שבזמן הלימוד בא מידע מהטבע, שמדבֵר על מצבים העתידיים של האדם?

מתוך שהאדם לומד על מציאות רחבה יותר, הנסתרת מחמשת חושיו, נפתח לו החוש השישי. גם במילים כאלה אפשר לתאר זאת, אבל זה לא חשוב.

מה שחשוב באמת הוא, שהאדם ישמע, שיקרא, שיתקשר במשהו למצב מתקדם יותר ממצבו, באמצעות ספר, סרט או כל אמצעי אחר. רצוי שהמצב הזה בכל זאת ידבר על רוחניות, על השפעה, על מידות ההשפעה, על תמונות ההשפעה.

שאלה: מהי יגיעה?

"יגיעה" נקרא, שהאדם משתדל לתאר את עצמו שנמצא במצב הרוחני. שהוא עובד עם כוחות וכוונות רוחניים, המנותקים מהאגו שלו. זו יגיעה ממש. הוא משתדל כביכול לצאת מעצמו, להיות מנותק, להיות מעבר לטבע שלו. המאמץ הזה נקרא "יגיעה". לכן היגיעה היא מעל כוחות האדם. זאת אומרת, מעל כל מה שהוא מסוגל לעשות. יגיעה היא שהאדם רוצה להיות מֵעֵבר לְמה שהוא יודע, שזה הוא.

שאלה: איך לערב את הקבוצה ביגיעה בצורה נכונה?

איך אפשר לערב את הקבוצה או כל אדם, בצורה נכונה? על ידי שקוראים ומפרשים על מה מדובר בצורה כמה שיותר אמיתית. זה מה שאנחנו משתדלים לעשות בעיתון "קבלה לעם". אנחנו מספרים לכולם בצורה הקלה ביותר על המצבים הרוחניים.

שאלה: אדם שמתייגע לתאר את תמונת המצב המתוקן שלו, איך הוא יכול לתאר נכון מהי קבוצה בתוך התמונה הזאת?

את הקבוצה במצבה האמיתי מתארים כאוסף של נשמות המחוברות יחד. להרגיש את החיבור שלנו, שאנחנו קשורים יחד, זו התמונה האמיתית.

אנחנו נמצאים בחמישה חושים, שמסתירים את התמונה האמיתית הזאת. ואם ניפטר מה"גוף" שלנו, נראה שנמצאות כאן נשמות, ושאנחנו קשורים זה לזה. אז בואו נתחיל להתייחס אחד לשני ולכל העולם, מתוך התמונה הזאת של חיבור הנשמות כמערכת אחת.

אם האדם משתדל לראות את עצמו, את הקבוצה ואת החיים בצורה כזאת, אז היחס שלו לחיים הפרטיים שלו, לחיים החברתיים שלו ולכל העולם, זה המאמץ שהוא עושה. זה ולא יותר.

המצב האמיתי כבר קיים, אלא אנחנו צריכים רק לעבור אליו ולגלות אותו.

שאלה: האם יש מצב של יגיעה שבו האדם רואה את עצמו במצב מתוקן, בלי לצרף ליגיעה את הקבוצה? בזמן הלימוד למשל, או במשך השגרה היומיומית.

לא. אפילו מקובל שלמד בדורות הקודמים, היה חייב לתאר את עצמו כלפי כל האנושות. כמו שאמר הרב קוק, "הלוואי שהיה אפשר להרכיב את כל האנושות בגוף אחד, שאוכל לחבק את כולם" [1]. הוא חייב לעשות את זה, כי זה מה שמתגלה לו. מתגלה לו הכלי הכללי שבו, במידה שהוא מזדהה איתו, ומתחבר אליו, במידה הזאת הוא מגלה את הבורא. המצב המתוקן קבוע, עלינו רק לגלות אותו ולהתכלל בו. אנחנו מתקנים את הקליטה שלנו בלבד, שום דבר לא משתנה. זה נקרא גילוי, לגלות את הבורא, לגלות את הרוחניות. לגלות מתוך הקיים.

אות ט'

גם נתבאר היטב מה שאומרת המשנה, אם אתה עושה כן אשריך בעולם הזה, כי בכונה גמורה דייקו זאת, להורות, כי חיי העולם הזה המאושרים, אינם מוכנים אלא רק למי שהשלים את דרכה של תורה, באופן, שענין הסיגופים של אכילה שתיה שינה וחיי צער, האמורים כאן, המה נוהגים רק בעת היותו בדרכה של תורה, כי על כן דייקו ואמרו "כך היא דרכה של תורה וכו'".

"דרכה של תורה" זה זמן ההכנה שבהסתר כפול והסתר רגיל, בצדו האחד של המטבע. כלומר שני השלבים הראשונים לפני שעוברים לצד השני, שהוא דרגת שכר ועונש ודרגת האהבה. ב"דרכה של תורה", כשאנחנו עדיין נמצאים בה, יש עניין של סיגופים, ייסורים וכל מיני פעולות ומצבים לא נעימים.

ואחר שגמר דרך זו של שלא לשמה בחיי צער וסיגופים."גמר" נקרא שהשקיע הכול, כמה שיותר, כמה שהיה צריך להשקיע לפי המבנה שלו, במאמץ לצאת ממנו למצב מתקדם, שבו הוא קשור עם כולם, מחובר עם כולם, משפיע לכולם. מסיימת המשנה, אשריך בעולם הזה. למה כתוב, אשריך בעולם הזה? למה לא בעולם הבא, למה זה קשור לעולם הזה? כי תזכה לאותו האושר והטוב שבכונת הבריאה, וכל העולם כולו יהיה כדאי לך, דהיינו אפילו העולם הזה, ומכל שכן לעולם הבא.

זאת אומרת, שבאותו המצב שבו האדם נמצא, הוא מגלה אושר ואור אין סופי, לפי המדרגה שלו. גם המצבים הבאים כבר לא נראים לו כמו "דרכה של תורה", אלא כולם הם "מחיל לחיל", מִהדרגה הקטנה לדרגה גדולה יותר ויותר. זאת אומרת, ה"עולם הזה" הוא הדרגה הנוכחית, וה"עולם הבא" הוא הדרגה הבאה. וכך האדם מתקדם.

שאלה: באות ח' בעל הסולם כותב, שצריך לזכך את הגוף. מה זה לזכך את הגוף?

"לזכך את הגוף", נקרא להחליף את הכוונות שעל הרצונות. גוף נקרא רצונות. גוף טמא, נקרא רצונות עם כוונות "על מנת לקבל". גוף מזוכך או טהור, נקרא רצונות עם כוונה "על מנת להשפיע". הגוף בעצמו ניתן לאדם עם עשר הספירות שלו, שמתגלות יותר או פחות בעוצמת הרצונות. אבל רק בהתאם לכוונה שהאדם יכול לגלות על פני הרצונות.

אם יש לאדם כוונה קטנה, בהתאם לכך מתגלים לו רצונות קטנים. אז הוא נקרא קטן. אם הכוונה "על מנת להשפיע" גדולה יותר, מתגלים רצונות גדולים יותר. וכך הוא גדל.

בנו תלויה הכוונה. הרצונות יתגלו, בהתאם למידת הכוונה. הרצונות צריכים לגדול עד למידה שלמה. מהי מידה שלמה, האדם לא יודע. האדם עובד על הכוונה, והרצונות תמיד מתגלים בהתאם לכוונה. אמנם בעבודה בג' קוים, כבר יש שלבים, כניסה ויציאה לימין ולשמאל, לרצונות ולכוונות. אבל האדם צריך לדאוג רק לכוונות.

נאמר, שלא איכפת להקדוש ברוך הוא איך האדם שוחט את הבהמה, אלא הכוונה, איך הוא שוחט, היא שחשובה [2]. וכך בכל מעשה ומעשה של האדם. אין בעולם שום דבר מיותר, אלא כל דבר נמדד כטוב או רע בהתאם לכוונה, אם היא "על מנת לקבל", מה שנקרא "לא לשמה" או פחות מ"לא לשמה", או אם הכוונה היא "על מנת להשפיע", מה שנקרא "לשמה". זה הכול.

הרצונות הם חומר הבריאה. הבורא ברא אותם על ידי האור. הרצונות והאור עומדים זה מול זה, והאדם בונה כוונות. הכוונות בלבד, הן שנקראות "אדם".

שאלה: מה קורה עם עביות הרצון בזמן שהאדם עובד על הכוונה שלו?

העביות בעצמה גודלת בהתאם לגודל הכוונה. למשל, אם יש לאדם כוונות בעשר גרם, אז מתגלָה לו עביות בעשר גרם, והוא עובד עם הכוונות ועם העביות יחד, שזה נקרא הכלי שלו. הכלי נמדד, לפי גודל המסך, לפי גודל הכוונה בלבד. רק המסך, הוא המדידה.

שאלה: אנחנו לומדים, שהמילוי הוא בכוונה עצמה, באור חוזר, בהשפעה.

גם המילוי הוא בכוונה. במידת ההשתוות של האדם, עם האור.

שאלה: אז מה הרצון מקבל?

הרצון שלנו עובד רק כדי להשתתף בכוונה.

שאלה: מה עושה הרצון?

בלי רצון אין לאדם כוונות. כוונות הן על הרצון, אבל הרצון שמתגלה ליד הכוונה, מתחבר לכוונה, ובצורה כזאת האדם עובד.

שאלה: האם זה רצון גשמי?

לא חשוב איזה רצון זה, גשמי או אולי רוחני.

אנחנו עדיין לא יודעים מה זה תרי"ג רצונות. אם מדובר על הרצונות לפני המחסום, אז אלה רצונות גשמיים. אם מדובר על רצונות למעלה מהמחסום, אז אלה רצונות כלפי הבורא, שהם כבר רצונות אחרים.

שאלה: מה זה רצון לא גשמי?

אני לא יודע איך לתאר לכם רצון לא גשמי. רצון ליהנות מהאור – זה נקרא רצון.

ועכשיו יש לי רצון ליהנות מכוס מים.

שאלה: האם רצון לא גשמי הוא רצון ליהנות מהשפעה?

רצון ליהנות מהשפעה זו טומאה.

שאלה: אבל גם בגשמיות אנחנו מבינים מה זה ליהנות מנתינה.

נכון, אבל השאלה הייתה על הרצון, לא על ההנאה מנתינה או מקבלה, אלא על הרצון עצמו. ובמצבנו העכשווי, אין לנו רצונות רוחניים, אפילו לא כוונות.

רצונות זה תרי"ג רצונות שמתגלים כנגד תרי"ג אורות, שמהם האדם רוצה ליהנות. כך למשל עכשיו, כשאנחנו רוצים ליהנות מכל מני תענוגים – ממים, מאוכל, מחום, מאויר צח – מתגלים רצונות.

שאלה: מה לעשות עם הספקות שמתגלים במהלך הלימוד?

הספקות שמתגלים, זה עבודה. ספקות תמיד יהיו. תמיד יהיה דבר לא מובן, שלא נמצא בהכרה של האדם, שלא נמצא באחיזה שלו. ולא רק ספקות, אלא לפעמים האדם רואה תמונות הפוכות מרוחניות. הוא לא יכול להצדיק את הרוחניות, הוא לא יכול להצדיק את העליון, את החבר, את המורה. זה יותר מספקות, זו התנגדות.

איך להתמודד עם כל זה? יש רק אפשרות אחת, ללכת ב"אמונה למעלה מהדעת". אנחנו לא רואים שום הצדקה והוכחה לֵמה שהמקובלים מספרים לנו בספרים, אבל אנחנו חייבים ללכת לפי הכתוב, ולבדוק. זה נקרא אמונת חכמים, בלעדיה אי אפשר להתמודד.

אנחנו יכולים לא להאמין לכל מה שמספרים לנו המקובלים. יכולים לומר שהכול שטויות, שהומצאו כדי לבלבל אותנו ולשקר לנו. אפשר להמציא אלף ואחד תירוצים. אנחנו רוצים שיראו לנו, שיתנו לנו הוכחות. אבל אין לנו בחמשת החושים שלנו, את מה שמסופר עליו בספרי הקבלה. לכן יש לנו ספק לגבי הצורות, שלא מתגלות בחמשת החושים. איך נוכל לקבל את מה שאומרים לנו המקובלים כדבר מהותי, כאמת, כדבר מוחשי? אם אין לנו חוש לזה, מדוע שנאמין להם?

זה נקרא בחירה. על האדם להיכנס לסביבה, והסביבה תשטוף לו את השכל. הסביבה היא שתחייב אותו ותיתן לו כוחות להאמין. "להאמין" פירושו איננו לומר "אני מאמין", אלא ללכת למעלה ממה שמרגישים בחמישה חושים, ולקבל מה שכתוב בספרים, כדבר עוד יותר בטוח, עוד יותר מוחשי, כאילו שהוא מגולה בחוש. זו אמונה. לכן בעל הסולם אומר באות י"ז: "לפיכך מתחייב הלומד בטרם הלימוד להתחזק באמונה". זאת אומרת, להגיע לכוח ההשפעה.

יש כאן דיוק שאותו אנחנו לא כל כך יכולים לתפוס. מה זה להגיע לכוח ההשפעה? האם אז האדם יראה את העולם הרוחני? אם כמו שהוא עובד עכשיו לפי הציווי "אין לדיין מה שעיניו רואות" [3], כך הוא יעבוד גם כשיגיע לכוח ההשפעה, אז מה ההבדל בין הכלים האגואיסטיים של האדם לפני שהגיע לכוח ההשפעה, לבין הכלים שירכוש אחר כך? אם הוא יראה את העולם הרוחני, לא יהיה לו ודאי שום ספק, אז הוא יעבוד ויעשה הכול. מי יברח מרווח כל כך גדול?

אלא שאת הנקודה הזאת בדיוק אנחנו לא תופסים. אנחנו מקבלים תכונה שנקראת אמונה או השפעה, שהיא לא לפי הכלים דקבלה שלנו. זו תכונה שהאדם הולך בה ללא שום יחס לעצמו.

אות י'

וזה שכתוב בזוהר (בראשית דף ל"א ע"ב. הערה: בזוהר עם פירוש הסולם בראשית א' אות שמ"ח. בחילופי גרסאות) על הכתוב ויאמר אלקים יהי אור ויהי אור "יהי אור לעולם הזה ויהי אור לעולם הבא.

בשני העולמות האדם עובד כדי להביא את האור, ולמלא את כל המציאות. אבל האור העליון נמצא במנוחה מוחלטת. והמצב, שנברא מיד על ידי מחשבת הבריאה, הוא המצב השלם, הנצחי, שלא משתנה. כמו שבעל הסולם אומר, פירוש, כי מעשה בראשית בצביונם נבראו ובכל קומתם נבראו, הכול נברא מיד בצורה המושלמת, דהיינו בתכלית שלימותם ותפארתם. ולפי זה, האור שנברא ביום א' יצא בכל שלימותו, במצב הראשון, הכולל גם חיי העולם הזה בתכלית העידון והנועם, כפי השיעור המתבטא בהמלות יהי אור.

מלכתחילה, על ידי פעולה אחת, להיטיב לנבראיו, שהבורא עשה במחשבה שלו, נברא נברא והוא מקבל את ההטבה השלמה. אלא כדי להכין מקום בחירה ועבודה, כדי להבליט את האדם, כדי שיהיה אדם, שירגיש, שימצא את עצמו, שישיג את כל המציאות, רק כלפי האדם עמד וגנזו לצדיקים לעתיד לבא כדברי חז"ל. זאת אומרת, רק כלפי האדם, האור נעלם מכל הבריאה. ורק במידה שהאדם נעשה צדיק, שמצדיק את הבריאה לפי השתוות הצורה, שמגיע ל"על מנת להשפיע", כמו הבורא, רק במידה הזאת מתגלה לו האור. אותו המצב שקיים מלכתחילה.

על כן אמרו בלשונם הצח "יהי אור לעולם הזה" אמנם לא נשאר כן אלא "ויהי אור לעולם הבא", כלומר, שהעוסקים בתורה ומצות לשמה, זוכים בו רק לעתיד לבאשפירושו, בזמן העתיד לבא, כלומר, אחר גמר הזדככות גופם בדרכה של תורה, שכדאים אז לאור הגדול ההוא גם בעולם הזה, כמו שכתבו חז"ל "עולמך תראה בחייך".

האור נגנז, והאדם נמצא בחושך. יש מאה עשרים וחמש מדרגות להתקרב לבורא לפי השתוות הצורה. במידה שהאדם מגיע לדרגת הצדיק, במידה שהוא נמצא בהשתוות הצורה, הוא מצדיק.

במידה שנמצא בהפכיות הצורה, לא יכול להיות שהוא מצדיק, אלא הוא מרשיע, ונקרא רשע. במידה שהאדם רשע, הוא נמצא בחושך: אם הוא מרגיש את החושך, אז הוא נקרא רשע שאינו גמור, ואם אפילו את החושך הוא לא מרגיש, אז הוא נקרא רשע גמור. ובמצב פחות מרשע גמור, הוא בדרגת בהמה, שלא מודע כלל איפה הוא נמצא. לכן כתוב: "כבהמות נדמו" [1].

ואדם, שנמצא מעֵבֵר למחסום, שם מתחילה היגיעה שלו, שם מתחילות המדרגות של ההצדקה, של השתוות הצורה, אז במדרגת שכר ועונש הוא נקרא צדיק שאינו גמור, ובמדרגות האהבה הוא נקרא צדיק גמור. ורק לפי המסך שהוא רוכש, לפי הכוונות "על מנת להשפיע", מודדים אותו. ולפי זה נפתח לו אותו האור ואותו המצב שקיים מלכתחילה.

האיזון שלנו עם האור העליון בכל דרגה ודרגה, הוא שקובע את גובה הדרגה. הוא קובע את התמונה, את המציאות, שהאדם נמצא בה ומרגיש אותה, וזה העולם שלו. לכן אומרים "עולמך תראה בחייך" [2], לפי רכישת המסך, לפי דרגת ההצדקה, לפי השתוות הצורה.

שאלה: למה בעל הסולם אומר, שיהיה טוב גם בעולם הזה?

לעולם הזה ולעולם הבא יש פירושים רבים. העולם הזה הוא המצב הקיים, והעולם הבא הוא אחרי שהאדם מזכך את הגוף שלו, זאת אומרת, רוכש עליו כוונה "על מנת להשפיע". את העולם הזה ואת העולם הבא מפרשים גם כך: המצב שבו אנחנו נמצאים במצבים הגופניים שלנו, בחמשת החושים שלא משתנים נקרא העולם הזה; והמצב שבו נמצאת הנשמה, שכּל פעם מחליפה את המצבים ומתקדמת, נקרא העולם הבא. העולם הזה והעולם הבא הם גם שתי מדרגות סמוכות: הנוכחית – העולם הזה; היותר גבוהה – העולם הבא. לכן תלוי איך מפרשים.

"יהי אור ויהי אור בעולם הזה ובעולם הבא", הכוונה שכּל פעם שהאדם מתקדם, הוא פותח יותר ויותר את העולמות. וכמו כן הוא מקרין מהדרגות שמשיג על העולם הזה, אפילו על הבהמיות, על הגשמיות שלו. אדם כזה כבר לא נמצא בבהמיות, אבל על הגשמיות שלו, בחמישה חושים שבהם הוא נשאר, הוא מקרין לזה קשר בין ענף ושורש, ורואה דרך הגשמיות שלו את הרוחניות.

זה נקרא "עולמך תראה בחייך", שגם שני העולמות האלה מתחברים כאחד.

שאלה: כשלאדם לא מאיר אור והוא רשע, האם זו סיבה ותוצאה? כלומר לא מאיר לו אור, ולכן הוא רשע, או בגלל שהוא רשע מחוסר השתוות הצורה, לא מאיר לו אור?

גם זה וגם זה נכון. זאת אומרת, אם האדם נמצא לפני דרגת שכר ועונש, בבחירה, ואם הוא מימש את הבחירה, אז לאחר מכן הוא מקבל איזו תוצאה. השאלה היא איך הוא מפרש לעצמו את התוצאה: או שהוא מפרש אותה לפי ההרגשה שלו, ואז יכול להיות שההרגשה רעה, או שהוא מצדיק את ההרגשה, שהיא באה מכוח אחד, בתהליך שדווקא כך הוא חייב לעבור. בכך הוא מצדיק את פעולות הבורא, שנותן לו מקום להתקדמות, שנותן לו מכשול, דווקא כדי שיעלה מעל האגו שלו, מעל הדעת שלו, לדרגה גבוהה יותר, שלא יקבע לפי מה שנראה לו יפה או טוב, אלא יקבע מה יותר רחוק מהרצון ליהנות. דוגמה לכך היא הפצת חוכמת הקבלה: משפיעים, נותנים, ומתגלה חושך ושחור.

מה אפשר לעשות? צריך להרחיק את כל עניין הרגש, ואת הרצון להיות בהרגשה טובה ושלמה יותר, ולשקול ביחס למערכת, ביחס למטרת הבריאה, האם לא עושים לנו טובה גדולה דווקא בכך שרוצים לנתק אותנו מהרגש, כדי שנתחיל לעשות חשבון לפי המטרה. חשבון מטרתי שיביא אותנו דווקא לשמחה מתוך שאנחנו יכולים להתעלות כנגד הרגש, ולהמשיך.

במצב כזה האדם מצדיק את הבורא, שעושה לו הכבדת הלב, ומבין שמה שהוא רואה, זה אולי לא מה שצריך להיות, לא מה שקורה באמת. אלא כך נראה לו בקביעה האגואיסטית שלו. אז הוא ממשיך בדרגה העליונה יותר, המנותקת מהרגש.

אות י"א

אמנם אנו מוצאים ורואים בדברי חכמי התלמוד, שהקלו לנו את דרכה של תורה יותר מחכמי המשנה.

חכמי המשנה חיו לפני החורבן. אלה היו אנשים שחיו בהשגה, בהרגשה, של המציאות הרוחנית כמו שהיא. ולכן כדי להתעלות, הם נכנסו לכל מיני פעולות שנקראות "פת במלח תאכל, ומים במשורה תשתה, ועל הארץ תישן, וחיי צער תחיה ובתורה אתה עמל" ואז "אשריך" [3]. מה שאין כן חכמי התלמוד, חיו בזמן הגלות, לאחר הנפילה מהמדרגה הרוחנית. אז, בגלות, כתבו את התלמוד. זו גם הסיבה שהוא נכתב בצורה מסוימת, ויש בו הרבה מהחושך.

הרח"ו, הרב חיים ויטאל, כותב על כך במאמרו "הקדמת מוהרח"ו על שער ההקדמות" לספר "עץ חיים" של האר"י [4]. ההקדמה הזאת דומה ל"הקדמה לתלמוד עשר הספירות". על פי הקדמת הרח"ו נכתבו הקדמות רבות, וגם בעל הסולם השתמש בה כתשתית ל"הקדמה לתלמוד עשר הספירות". הרח"ו מדבר בחריפות רבה על התלמוד. למרות שאלה כתבי קודש, וכתבו אותם אנשים גדולים שהיו בעלי השגה, אבל בכל זאת התלמוד נכתב מהמצב של הגלות הכללית.

חכמי התלמוד עשו תיקונים מיוחדים. כי מצד אחד המקובלים האלה היו עדיין בהשגה העליונה, ומצד שני, כל המון העם וכל האנושות יחד איתם התחילו להידרדר יותר ויותר. ונוצרו אז דתות למיניהן – יהדות, נצרות, ואחר כך איסלאם. האנושות התחילה לשקוע בתוך כל מיני מערכות רחוקות ומנוגדות לגמרי מרוחניות.

בזמן הגלות עשו חכמי התלמוד תיקונים במערכת העליונה, במערכת הנשמות, ולפיהם על האדם ללמוד, וללמוד בלבד. כי ממצב שבו האדם נמצא בנפילה, בלתי אפשרי בעבורו לקחת על עצמו הכבדות כמו "פת במלח, ומים במשורה", את כל העינויים הגופניים והנפשיים שבאים יחד עם זה.

וכדי להשלים לנו את כל העינויים האלה, שמתקופת התלמוד והלאה האדם כבר לא צריך לעבור אותם ולא לקבל אותם בשמחה, כי הוא לא מסוגל לכך מאז הנפילה שקרתה לכולם, לכן עשו חכמי התלמוד תיקונים מיוחדים במערכת האורות העליונים. התיקונים האלה מאפשרים לאדם ללמוד בלבד, ומתוך הלימוד לקבל את כל המאור המחזיר למוטב בלי הקדם של ייסורים והגבלות חמורות שהיו צריכים להיות בתחילה.

בעל הסולם אומר, שחכמי התלמוד "הקלו לנו את דרכה של תורה", את ההכנה שלנו לרוחניות. הם הקלו לנו יותר מחכמי המשנה. כי אמרו "לעולם יעסוק אדם בתורה ובמצות אפילו שלא לשמה ומתוך שלא לשמה בא לשמה" והיינו, משום שהמאור שבה מחזירו למוטב. זאת אומרת , שהמציאו לנו ענין חדש במקום הסיגופים המובאים במשנה אבות הנ"ל, שהוא "המאור שבתורה", שיש בו די כח להחזירו למוטב ולהביאהו לעסק התורה והמצות לשמה, ל"על מנת להשפיע", כדי שאנחנו נגיע כבר למצבים כאלה.

אבל לא כמו שפעם, בזמן שישראל היו ברוחניות, שניתן היה לעשות זאת על ידי סיגופים, כעת לא נגיע למצבים האלה על ידי שום אמצעי אחר, אלא רק על ידי המאור שמחזיר למוטב. ולא לעשות שטויות, ולחשוב שהסיגופים יכולים לעזור כמו שעזרו פעם. אנחנו נמצאים במצב אחר. טעות לחשוב שאם נוסיף סיגופים, יהיה טוב יותר, שהמאור יוכל לפעול כמו שבא לנו, או כמו שנראה לנו. אלא עלינו לקחת את ספרי המקור, שיש בהם כוח המאור המחזיר למוטב, ולהשתמש בהם כבאמצעי היחיד שמביא לנו את הכוח הרוחני. אין יותר מזה.

שהרי לא הזכירו כאן סיגופים, אלא רק שהעסק בתורה ומצות בלבד, מספיק לו, לאדם אותו המאור המחזירו למוטב, שיוכל לעסוק בתורה ומצות, בתיקון הרצונות שלו, על ידי המאור המחזיר למוטב, בכדי להשפיע נחת רוח ליוצרו, ולא כלל להנאת עצמו, שהוא הנקרא "לשמה".

זאת אומרת, צריך לעסוק בלימוד תורה. תורה נקרא: "בראתי יצר רע" – היינו, בראתי רצונות, כוונה להנאה עצמית – "בראתי לו תורה תבלין", זאת אומרת, שיש משהו שנקרא אור. "תורה תבלין" זה המאור המחזיר למוטב. שכנגד הכוונות "על מנת לקבל", האדם יכול למשוך מאור, שיתקן את הכוונות שלו, שיהיו "על מנת להשפיע".

הוא האמצעי היחיד.

שאלה: מה זאת אומרת שחכמי התלמוד עשו תיקונים?

דבר ראשון, כך הסביר הרב"ש, כך הוא אמר. והתשובה הזאת פותרת אותנו מלהסביר הלאה. דבר שני, צריך להבין שאנחנו נמצאים במערכת אחידה, שבה כולם קשורים יחד.

מתחילה, מימי אברהם אבינו בבבל, כשאנשים עסקו בקבלה, ועד חורבן הבית, היו כל הנשמות ששייכות לישראל בהרגשה כזו או אחרת של רוחניות. אפילו במצרים, בחושך מצרים, היו נשמות ישראל בהשגה רוחנית. הם הרגישו את הרוחניות. הם לא היו מנותקים מההשגה.

גלות מצרים של היום, שנראה לנו שאנחנו לא נמצאים בה, היא גלות, שאנחנו נמצאים בה בניתוק מוחלט מהרוחניות. אנחנו לא מאמינים שהדבר הזה קיים, ולא מבינים כלל מה זה רוחניות.

וקבוצת המקובלים שאברהם ייסד, עברה איתו, ואחר כך עם יצחק, ואחר כך עם יעקב, ואז יעקב ירד למצרים – כל התהליך הזה הוא שרשרת, שברור מאוד מה קורה בה. יעקב אמר לבנים שלו לרדת למצרים, ואחר כך הם לקחו אותו לשם. כל האנשים האלה הם מקובלים גדולים, שהיו בהשגה בהבנה, ובהרגשה.

את מה שקרה אז, את מה שאנחנו רואים כסיפור על גלות מצרים, אנחנו צריכים להעביר מסיפור גשמי על פני האדמה, לֵמה שקרה במקביל בנשמות. את מה שקרה בגלות מצרים בני ישראל עברו בהרגשה ובהשגה. גם אנחנו, אם נזכה לרוחניות, נראה את הרוחניות והגשמיות משתלבות יחד כתמונה אחת. אין שני עולמות, זוהי פשוט מערכת אחת. כך הם ראו, וכך הם חיו.

לכן התיקונים שעשו הם התיקונים שהיו צריכים לעשות לעצמם, הגם שלבני ישראל היו התקשרויות עם עמי הסביבה, עם המצרִים ועמים אחרים. אבל לא זה הנושא, אלא ישראל שרצה לעלות מדָרְגה לדרגה כשהיתה לו הזדמנות. וההזדמנות הזאת היתה בשלמות: מהדַרגה הגשמית עד הדרגה הרוחנית, כי הכול היה עולם אחד בשבילו.

לכן הם מתבטאים במילים כמו, "פת במלח תאכל, מים במשורה תשתה, על הארץ תישן, בתורה אתה עמל, ואשריך" [5]. כי בשביל חכמי ישראל שלפני החורבן, אותן שתי הדרגות היו כאחת, עולם אחד. אחרי חורבן הבית השני בני ישראל התנתקו מרוחניות, ושני העולמות נעשו נפרדים לגמרי. מי שרוצה להתקדם לאחר החורבן, בשבילו הגשמיות והרוחניות, שנמצאת אי שם שהוא לא יודע מה היא, מנותקות זו מזו לגמרי. הוא לא יכול לחבר אותן יחד.

לכן האדם זקוק לפעולה שמביאה לו מאור. רק פעולה רוחנית יכולה להשפיע עליו, כי בגשמיות שלו הוא נמצא בגשמיות. הוא נמצא ב"על מנת לקבל", בהרגשה אגואיסטית של העולם הזה. הוא לא יודע כלום חוץ מזה, כי אין לו קשר עם רוחניות. אם פעם היה קשר, דרך כל מיני סיגופים ומאמצים, גם גופניים, כי האדם היה קשור בכל האצבעות שלו לרוחניות וראה שהכול רוחני, שהכול כוח, הרי שכעת הוא רואה שאין זה כך. הוא רואה שזה מנותק ממנו לגמרי. הוא לא יודע מה זה רוחניות. אנחנו לא יודעים מהי, האם היא למעלה, למטה, איפה היא נמצאת.

לכן חכמי התלמוד סידרו לנו, כלומר המציאו לנו, וגם עשו בעצמם תיקונים בעולם הרוחני, כמעברים בקשר בין הנשמות. ואנחנו, שנמצאים בגשמיות מנותקים לגמרי מרוחניות, מושכים מאור על ידי קריאה בספרים שלהם.

ספר זו צורה חיצונית של קשר. אבל אם האדם רוצה להגיע למשהו מתוך הנקודה שבלב, הוא קורא על מצבו הרוחני, שאותו הוא לא יכול לתאר, ואפילו בקריאה, אפילו ברצון הקטן שלו להיות בזה, הוא מקדם את עצמו אל מצבו הרוחני, לפי מה שהוא מסוגל לתאר לעצמו. המצב הרוחני מאיר לו, וזה נקרא המאור המחזיר למוטב.

וזה מספיק. לא צריך לעשות דיאטות, ולא צריך לחיות בחבית בחצר. כי אין קשר בין הגוף שלנו לבין הרוחניות. חמשת החושים שלנו מנותקים מרוחניות. כשאדם נכנס לרוחניות, כל המערכת שלו נכללת ברוחניות, הוא מרגיש את כל העולם שקוף. ועד אז, רק המאור מחזיר למוטב.

שאלה: האם הרצון להרגיש את המצב הבא יכול להגיע לאדם לא בזמן לימוד, לא כשהוא נמצא מול ספר?

יכול להיות שבזמן הלימוד האדם דווקא נמצא במצב גרוע מאוד לפי הרגשתו. ואחר כך, בזמן שהוא נוסע באוטובוס וקורא דברי חולין, פתאום באים לו כל מיני גילויים.

שאלה: האם צריך להיות קשר הדדי עם משהו חיצוני, או שמספיק רצון פנימי?

בנקודה הזאת אנחנו לא יכולים לעשות שום חשבון. לא ניתן לומר באיזו צורה ובאיזה מצב הכוח העליון מביא את האדם דרך כל המצבים, כדי לגלות לו את מה שהוא רוצה. בדרך כלל הוא מכניס את האדם למצבים של פחד, חרדה, ייאוש או חוסר ביטחון. כי על ידי מה עוד אפשר לנענע רצון אגואיסטי. ומתוך שהאדם מתחיל להיות חד יותר, חרד יותר, רגיש יותר, הוא עצמו מתחיל כביכול לגלות כל מיני הבחנות במצבו. אבל ודאי שהכול נעשה בהכנה מכל הצדדים, והאדם לא יודע איך זה קורה.

בינתיים אנחנו לא יודעים את המערכת הזאת ולא רואים אותה. סתם לנחש, לא כדאי, כי זה תמיד קורה בצורה שהאדם לא יכול לתאר מראש. אפילו שהאדם רוכש מה שנקרא "דרך תורה" ו"דרך מצווה", כדברי הכתוב: "תורה מגינה ומצילה בעידנא דעסיק בה [מגנה ומצילה בעת שעוסק בה]" [6], אפילו שהוא רוכש ניסיון כלשהו, זה לא אומר באיזה מצבים הוא מגלה רוחניות, ובאיזה מצבים הוא לא מגלה אותה.

שאלה: אז מהם הספר, העיתון או המוזיקה, שאיתם האדם נמצא בקשר, ומעורר בתוכו את הרצון לגלות את מצבו הבא?

הספר או המוזיקה הם הצורה החיצונית של הקשר בין האדם לבין האור. אבל אין בכך תשובה לשאלה, באיזה מצבים נגלה לאדם האור ובאיזה לא. כל פעם זה קורה בצורה אחרת. הספר או המוזיקה הם צורת הקשר. אולי אפשר ללמוד משהו על זה, אבל זה לא מומלץ, זה מבלבל ללמוד על מה שנסתר. הטוב ביותר עבור האדם הוא להשקיע את כולו במה שמגלה את המאור, ולא משנה באיזה צורות זה מתגלה, ואיזה מצבים הוא עובר. העיקר הוא לעבור את המצבים בקצב, כי "ישראל" מזרזים את הזמנים. הם לא משנים שום דבר חוץ מזה.

מי שמשתוקק ישר-ל-אל, מאיץ את התקדמותו ומקצר את הזמן. הוא גם מרגיש אחרת, כי הוא רוצה שהמצבים ישתנו. הוא חש אותם, אבל אסור לו לשים לב אליהם ולקבוע טוב או רע לפיהם. הוא חייב להמשיך, למרות שמה שקורה לו לא נעים לו. זה נקרא "צער גידול בנים". "בנים" הם המצבים הבאים, והם תמיד גדלים בצער, גם בחיים הגשמיים שלנו. בגשמיות זה עוד לא נורא, ברוחניות גדלים רק דרך הצרות. זאת משום שהאדם צריך להיפטר מהאגו שלו.

שאלה: אומרים שמה שעובר על הגוף שלנו, כביכול לא קשור לרוחניות. אבל כשהגרון כואב, האדם לא יכול לחשוב על רוחניות. הוא לא יכול לחשוב על שום דבר, אלא על מחלתו. אז יש קשר בין רוחניות לגשמיות או לא?

אם האדם חולה, הוא צריך להבין שמצד אחד מנתקים אותו במשהו מרוחניות באמצעות המחלה, ומצד שני מקרבים אותו לרוחניות באופנים אחרים, באמצעות המחלה. אני למשל עברתי תאונה והייתי מנותק מספר חודשים. זכור לי שאחד התלמידים בא אליי לירושלים, חודשיים או שלושה חודשים אחרי התאונה, ורק אז פתחתי בפעם הראשונה את הספר "תלמוד עשר הספירות". לפני כן לא יכולתי לפתוח ספר וללמוד. אבל צורת ניתוק כזו היא הכרחית, כך צריך להיות. האדם לא יכול להסביר זאת לעצמו, אבל הוא צריך לקבל שיש אופַנים שונים בהתקדמות.

ממצבים כאלה אי אפשר להוציא מסקנה, כי אנחנו לא יודעים מה הקשר בין הנשמות. אם חייב להתגלות איזה פגם בכלל הנשמות בעולם, או להפך, אם צריכה להיות עליה, אז משום שהאדם קשור לכל הנשמות בצורה מסוימת, הוא חייב לעבור מצבים שונים. והוא עובר אותם, כי הוא חלק מהמערכת. כך למשל, כשהרגל נשברת הראש כואב, וכל הגוף סובל. וזה מוזר, למה האיבר שנשבר לא יצטער בעצמו? אבל לא, זה לא כך.

לכן כל עוד שלא רואים את המערכת הכללית, אי אפשר לקבוע תמונה אמיתית על שום מקרה שקורה לכל אחד מאיתנו. כי כל אחד מאיתנו קשור לכולם. כשנעשָה שינוי כלשהו בנשמות, ודאי שנעשה שינוי גם בכל אחד מאיתנו. אנחנו לא יודעים איזה שינוי נעשה בנו, אבל כך הגוף פועל. בגוף הכול חייב לפעול כמערכת אחת. לכן לא עלינו לעשות את החשבונות האלה.

שאלה: אם חלילה אחד מאיברי הגוף נשבר, האדם מתנתק לזמן מה מהמחשבה על רוחניות. אם כך, השאלה היא האם יש קשר בין גוף האדם לרוחניות?

אין. אבל הסבל של הגוף משפיע. זה נקרא "הכבדתי את ליבו", כלומר מעלים לאדם את הרצון האגואיסטי והוא מרגיש שהוא סובל. אז, מעל ההרגשה, מעל הסבל, או יחד עם הסבל, הוא צריך להשתדל לעלות בכוונות, להצדיק את הבורא.

חשוב שהאדם לא יחלק את עצמו לשני חלקים. מה ההבדל אם רוצים לעשות לאדם רע, בכך שנותנים מכה לגוף, או מכה נפשית? כל ההבדל הוא שאנחנו מרגישים שזה כביכול מחולק, אבל כלפינו זו בסך הכול הפרעה.

שאלה: מה זה יחס נכון למצב?

האדם לא מתייחס לשום מצב, אלא אחרי שהוא "אוכל" אותו ומרגיש אותו טוב. ואין ברירה, כי המצב שבא שוטף את האדם כמו גל, עובר מעליו, ואין לאדם מה לעשות. רק אחרי שהמצב עובר, הוא מאפשר לאדם לקבוע את היחס שלו אליו. כי בלי שהאדם יהיה שקוע במצב, לא יכול להיות שהוא יתחיל לקבוע משהו כלפיו. האדם קודם כל חייב להיכנס למצב ולהתנתק מרוחניות, כמו "שמעון מן השוק" [7].

אחרי זה הוא קובע את היחס הנכון שלו למצב. ואין להצטער שהמצב שהיה, ניתק אותו מרוחניות. כי כך חובה היה שיקרה. האדם חייב להיות תחת הר סיני, כדי לעלות מעל הר סיני. הר סיני חייב לקבור את האדם, ואחר כך, מתחתיו, האדם מתחיל לעשות בירורים, ולעלות.

וכאן כל הבעיה. אנשים שנקברים תחת איזה מצב, צרה, או בלבול כלשהו – בורחים. במקום להיות קשורים לספרים, למדריך, לקבוצה ולכל התהליך, הם בורחים. הם לא מבינים שהמצבים האלה מגיעים אליהם כדי להתקדם ולעלות. לכן מלכתחילה האדם צריך כל הזמן לקשור את עצמו יותר ויותר לקבוצה, ללימוד, למערכת. לקחת על עצמו כּמה שיותר מטלות, כל מיני עבודות בחברה, כדי שירגיש חייב.

שאלה: איך אפשר לשלב את המצב, שהאדם עובר, עם המערכת הכללית?

האדם עובר את המצב כחלק מהמערכת, כי לעולם אין חשבון עם אדם אחד. לכל אחד ואחד מאיתנו מתייחסים רק לפי ההשתתפות שלנו בכל המערכת. עד כמה שאדם ילחץ על עצמו להיות פעיל במערכת הכללית, כך יתנו לו להתקדם. מפני שהוא מקדם את המערכת הכללית. ואם הוא רוצה להתקדם בלי להעביר את ההתקדמות למערכת הכללית, לא יתנו לו להתקדם, כי זה יגרום לחוסר איזון.

האדם הוא כמו תא בגוף. איך יתנו לו להיות יותר מכל יתר התאים? בעל כורחו הוא ישפיע להם את מה שלא טוב להם, כי הוא קשור אליהם. חייב להיות איזון בכל דרגה ודרגה. עד כמה שאדם מקדם את האחרים בהתאם להתקדמותו, ומשתדל שכל העולם יגדל כפירמידה, בצורה שווה, ביחס נכון, כך הוא בעצמו גדל. ואם הוא חושב רק על עצמו, זה לא יקרה.

לכן קבוצות שלא מפיצות את חוכמת הקבלה, לא יכולות ללמוד נכון, לא נותנים להן מלמעלה. אין בשביל מה. אין טעם ללמוד את זה כמו חוכמה בעלמא. לכן הם גם לא מתחברים ביניהם, כי הם לא מרגישים את הצורך. ועקב כך אין אור שיכול להשפיע עליהם לפי השתוות הצורה.

אלא חייבים לדאוג להבראת כל המערכת. רק במידה הזאת כל אחד ואחד יקבל קידום. רק בצורה כזאת, כי הכול מתקדם באיזון.

אם נבחן איך גדלו המקובלים בעבר, נמצא שקודם כל הם גדלו עם הכלים שהם צרפו לעצמם מכל העולם. כמו שאמר הרב קוק: "הלוואי שהיה אפשר להרכיב את כל האנושות בגוף אחד, שאוכל לחבק את כולם" [8]. והם באמת היו שקועים בצער הציבור. לא יכול להיות אחרת. הרוחניות לא מתגלה אלא בקשר בין הנשמות. אין מערכת אחרת, זאת המערכת היחידה שבה הכול קורה.

שאלה: איזה קשר יש בין הנשמות?

בין הנשמות יש רשת, שבלתי אפשרי לתאר אותה. היא יכולה להיות מורגשת בנו רק בתוך הרצון שלנו. היא מתגלה בתוך הרצון, בתוך הכּוונה שקושרת אותנו לכל המערכת. אי אפשר להסביר, להבין ולתאר זאת בשֶׂכל בלבד. אלא דווקא הרגש הוא שמגלה לנו את הקשרים בין כל הנשמות.

בתוך כל אחד מאיתנו יש העתקה מהמערכת הכללית החיצונה, מפני שכל אחד מאיתנו נכלל בה. מתוך ההעתקה הזאת שיש בתוכו כמודל של כל המערכת, האדם רוצה להשפיע לכל הנשמות, לתת להן, לשרת אותן. אז, במידה שהוא רוצה להיות מעורב איתן ולתרום להן, הוא מבין מהֶם הקשרים בין הנשמות.

הגילוי הזה נעשה קודם כל בהרגשה, ולא בשֶׂכל. רק לאחר מכן האדם עושה חשבון עם השכל, אבל לא עם השכל בלבד. הוא לא חושב "מעניין איך זה בנוי, בוא אראה ואלמד", אלא השֶׂכל פועל ליד הרגש. הוא חושב כמה הוא מסוגל לתת, לתרום, לחבר ולחזק את המערכת הזאת מצידו. ואז, כשהאדם מרגיש בצורה כזאת וחושב בצורה כזאת כלפי האחרים, הקשר בין הנשמות מתגלה לו.

בלתי אפשרי לענות בצורה שכלית על השאלה איזה סוגי קשר יש בין הנשמות, לאדם שלא נמצא בזה. אפילו איך המערכות בגוף הגשמי שלנו קשורות יחד, אנחנו לא יכולים לתאר. אנחנו לא מבינים אפילו אחוז אחד ממה שקורה לנו בגוף, ובלתי אפשרי להעלות זאת על הנייר. צריך להבין, שהשֶׂכל בסך הכול מסוגל לקלוט את מה שכבר נמצא ברגש. הכלי שלנו הוא כלי הרגשה. עד כמה שאנחנו מחשיבים את השכל, שהוא משהו מיוחד, שהוא כל כך גבוה, ויכול להיות אובייקטיבי – זה הכול הבלים.

שאלה: מצד אחד אומרים שהכול מלמעלה. מצד שני, אנחנו נמצאים הרבה פעמים במצב של ייאוש, וחרדה ויש אנשים שעוזבים את הלימוד. איפה הגבול של חופש הבחירה?

חופש הבחירה של האדם הוא בחיזוק עצמו. האדם צריך לחזק את עצמו לפני שמגיעים המצבים הגרועים. כמו שאומר בעל הסולם, "הבוחר כל פעם בסביבה יותר טובה" [9]. לקדם את הסביבה שלו, להכניע את עצמו כלפי חברה, לראות את החברה כיותר גדולה, לראות כל אחד כגדול הדור, כך האדם צריך להכין את עצמו כל הזמן. כך יש לו תקווה שלא ייזרק. אחרת הוא יהיה אחד מתשע מאות תשעים ותשע שיוצאים מהמסלול, שבו רק אחד נשאר.

בכל רגע ורגע ניתנת לאדם הבחירה לחזק את עצמו בחברה, ולא לברוח ממנה. העבודה הזאת צריכה להיעשות לפני שמגיע המצב הרע. כשהצרה באה, זה כבר מאוחר. אם לא קשר האדם את הקשר שלו עם החברים, שבאים ועוזרים לו, אם הוא לא קשר את עצמו בהרגל, שהוא חייב לבוא לשיעור, להשתתף בפעילות הקבוצה ובפעילויות ההפצה; אם אין לו את הקשרים האלה, אפילו בצורה הגשמית הפשוטה, הוא יעזוב. ואף אחד לא ישים לב. "לא נורא שעזב", הם יאמרו, "גם כך הוא לא כל כך היה איתנו".

הקבוצה לא צריכה לרוץ אחרי אדם שעוזב. אולי להתקשר אליו פעם או פעמיים, וזהו. הוא יכול ללכת. לא כתוב בשום מקום שאנחנו צריכים לרוץ אחרי מי שעוזב. אמנם כל אחד שבא לקבוצה הוא מאוד חשוב, אבל לא מפריעים לאדם בבחירה שלו. בחר ללכת? שילך.

שאלה: גם הבחירה לבוא לקבוצה היא בחירה חופשית?

לבוא לקבוצה זו לא בחירה חופשית, מביאים את האדם. להישאר זו בחירה חופשית. רק להישאר ולהתקדם זו הבחירה החופשית.

אות י"ב

למדנו, שיש אמצעי שהשתמשו בו פעם, והוא סיגופים. עכשיו יש תורה כאמצעי, המאור שבה מחזירו למוטב. אם לומדים תורה, מהספר שנקרא תורה, או מכל ספרי הקודש שנקראים תורה, אז מה קורה? האם באמת קורה משהו עם האדם?

בעל הסולם אומר, אבל יש להרהר לכאורה אחר דבריהם אלו, הלא מצאנו כמה לומדים, שלא הועיל להם העסק בתורה, שיזכו על ידי המאור שבה לבא לשמה.

אנחנו רואים שכל העולם קורא תהִילים. כל העולם קורא את התורה עצמה, הם קוראים לה "הברית הישנה". אפילו בוותיקן לומדים תלמוד. ובישראל, ביהדות הדתית לכל זרמיה עוסקים בתורה ובמצוות.

לעת עתה נניח לכל בני העולם ונדבר רק על היהודים. כמה מהם לומדי תורה? בכל העולם אולי מיליון. כמה מהם זכו ל"לשמה", שהמאור שבה צריך להחזירם למוטב? אף אחד. מה קורה כאן? האם חכמי התלמוד טעו? אמנם הם עשו מערכת מתוקנת, מסודרת, שפועלת, אבל אנשים לומדים, ולא זוכים לכלום.

אמנם, ענין העסק בתורה ומצות שלא לשמה– "לא לשמה" זאת אומרת, שכהכנה האדם לוקח ספר, ועל ידו הוא צריך לבוא לרוחניות. הובטח לו שהוא יבא לרוחניות. אבל הוא לא לוקח ספר וסתם קורא אותו, אלא יש תנאי בזמן שהאדם מכין את עצמו לרוחניות ונקרא שהוא במצב "לא לשמה" – הפירוש, שהוא מאמין בהשם יתברך, בבורא, ובתורה ובשכר ועונש, והוא עוסק בתורה מחמת שהשם יתברך, שהבורא, צוה לעסוק, אבל מאין ברירה, בעל כורחו, משתף הנאת עצמו עם עשיית הנחת רוח ליוצרו.

זאת אומרת, יש תנאי חמור מאוד, שאנחנו לא מקיימים אותו, לא נמצאים בו. אנחנו לא מאמינים בבורא, או בתורה, או בשכר ועונש, שצריך להאמין. האדם לא יודע מה זה "להאמין", האם בשביל שהבורא ישלם לו? והוא לא עוסק בתורה רק בגלל שהבורא ציווה לעסוק.

התנאי של "עסק בתורה", שחכמי התלמוד נתנו לנו, הוא תנאי מורכב וקשה. הבורא אומר לאדם: "תעסוק", ואם אדם עוסק לא בגלל שהעסק ייתן לו משהו, אלא בגלל שהבורא אמר, זו כבר איזה דרגה. אלא שיחד איתה, הוא "משתף הנאת עצמו". זאת אומרת, הוא חושב שיהיה לו משהו טוב מהעסק שלו בתורה, יחד עם עשיית נחת רוח לבורא.

ואם אחר כל טרחתו בעסק התורה והמצות, שהאדם עוסק בזה ומשקיע בזה, יוודע לו שלא הגיעה לו על ידי העסק והטורח הגדול הזה שום הנאהותועלת פרטית, לתועלת עצמו. אם אדם רואה שלא ירוויח מזה, אז הוא מתחרט על כל יגיעתו שיגע, מטעם שעינה את עצמו מתחילתו, קיבל על עצמו ייסורים, שכסבור שגם הוא יהנה מטרחתו, כגון זה, שלא לשמה נקרא (כמו שכתוב בפרוש התוספות במסכת ראש השנה ד ע"א, דיבור המתחיל "בשביל)."

ב"לא לשמה" יש גם התנאי, שמלבד התנאים החמורים, שצריכים ללמוד ולהאמין בבורא ובתורה ובשכר ועונש, האדם חייב להיות מודע לכך שקיים אינטרס פרטי שלו. זאת אומרת, צריכה להיות ברורה לו ההגדרה של "לא לשמה", ממה היא מורכבת. עליו לדעת שהוא אגואיסט, ושהוא עושה הכול גם מפני שיש לו מזה תועלת פרטית. אבל הוא משתדל לעשות כך, שבכל זאת העסק שלו בתורה ובמצוות יהיה באמת להשפעה. אבל בכל השפעה הוא אומר לעצמו, "אני עושה, אני זוכה על ידי זה", וכן הלאה.

ולמרות שהוא נמצא באגו, ואם לא היה מרוויח מהלימוד משהו לעצמו הוא לא היה עושה את מה שעשה, היה מתחרט, שנכנס ללימוד ושרף כמה שנים מהחיים שלו בשעה שהיה יכול ליהנות מכדורגל ובירה, ולבלות, זאת אומרת, למרות שהוא ממש יודע שהוא נמצא בכוונה להרוויח משהו, אף על פי כן התירו חז"ל את תחילת העסק בתורה ומצות גם שלא לשמה. גם לאדם האגואיסט ביותר מותר. לא חשוב, שהוא לא יודע שום דבר על החיים שלו, ועל עצמו. אם הוא בא, זה לא חשוב, הוא יכול להתחיל. מטעם, שמתוך שלא לשמה בא לשמה, כמבואר לעיל.

אמנם בלי ספק, אם העוסק הזה לא זכה עדיין לאמונת השם יתברך ותורתו, אלא מתגורר בספקות חס ושלום, לא עליו אמרו חז"ל שמתוך שלא לשמה בא לשמה. קודם הוא חייב להגיע למצב שנקרא "אמונה בבורא".זה התנאי הראשון.

ולא עליו אמרו (במדרש רבה בַּפְּתִיחְתָּא [בהקדמה] דְּאֵיכָה ובירושלמי חגיגה פרק א' הלכה ז', דיבור המתחיל שמתוך שלא לשמה בא לשמה, אֵיכָה רַבָּה פתיחה ב'), שמתוך שמתעסקים בה המאור שבה מחזירם למוטב, כי המאור שבתורה אינו מאיר אלא לבעל אמונה, ולא עוד אלא שמדת גודל המאור הזה, היא כמדת תוקף אמונתו, אבל למחוסרי אמונה חס ושלום, היא להיפך, כמו שכתוב למשמאילים בה סַמָּא דְּמוֹתָא[סם המוות] (שבת פ"ח), כי מקבלים חושך מהתורה ונחשכות עיניהם.

זאת אומרת, קודם כל, בשלב הראשון, הלומד צריך להגיע למה שנקרא אמונה. אחרי שהגיע לאמונה מגיע השלב הבא, שאז במידה שרכש אמונה, באותה מידה המאור מאיר עליו ומחזירו למוטב. כמו שבאור חסדים מתלבש אור חוכמה.

עד כמה שיש לאדם אור חסדים, כך יכול להתלבש בו יותר אור חוכמה. לכן האדם לא צריך לדאוג לאור חוכמה, למאור המחזיר למוטב. הוא צריך לדאוג לאור החסדים, שיהיה לו אור האמונה. כי לפי תוקף אור החסדים, לפי תוקף האמונה, הכוח מלמעלה ישפיע אליו. ואם לא תהיה לאדם אמונה, לא ישפיע אליו האור העליון כדי לתקן אותו.

שאלה: אם כך חכמי התלמוד פספסו. הם נתנו לנו אמצעי שאי אפשר לעשות איתו כלום.

אנחנו נמצאים בתחילת ה"הקדמה לתלמוד עשר הספירות". ההקדמה הזאת לוקחת אותנו דרך כל התהליך, וזה לא פשוט. נראה זאת באותיות הבאות.

חכמי התלמוד לא פספסו. מקובל לא יכול לפספס, כי הוא רואה את כל המערכת. אלא אם כן הוא לא עולה. ודברים כאלה קורים.

אנחנו לא יודעים באיזו כוונה מסדרים לפעמים לאדם בלבולים מלמעלה, והוא מתחיל לדבר למעלה מההשגה שלו. זה קרה מספר פעמים בהיסטוריה, וזה בכוונה. כך למשל התגלה "ספר הזוהר" על ידי רבי משה דה ליאון. אנחנו עוד צריכים להבין את התפקוד של המערכת, להבין מתי זה נקרא קלקול.

בכל מקרה, חכמי התלמוד לא פספסו דבר. המאור באמת מחזיר למוטב. אבל המאור פועל לפי האמונה. מהיכן ייקח אדם את האמונה? גם את האמונה הוא ייקח על ידי המאור שמחזירו למוטב. שום דבר לא קורה, אלא על ידי האור העליון. אבל רכישת האמונה והארת המאור המחזיר למוטב הם שני שלבים. כמו שבעל הסולם כותב באות י"ז, שמלכתחילה האדם צריך לכָוֶון את עצמו לאמונה.

השאלה היא אחרת. בספרי הקבלה יש דברים עמוקים מאוד ומבלבלים. אנחנו לא מבינים אותם. אחרי כמה דקות או חצי שעה של לימוד, האדם כבר מבולבל ולא יודע מה הוא שמע בתחילת השיעור. הוא לא מרגיש שום קשר עם החוכמות האלה. השאלה היא האם החוכמות האלה צריכות להיות מסודרות בראשו של הלומד? האם כדאי לו לרשום על היד, על פתק, על מדבקה, האם זה יעזור לו? ובכן, התשובה היא לא.

לכן, אחרי כל החוכמות האלה, שהן באמת נכונות, שבהן בעל הסולם מסביר איך הכול פועל בשורשים, בפנים, בתוך החומר, הדבר הפשוט ביותר בשבילנו לעת עתה הוא: חיבור בקבוצה כדי להגיע להשפעה, לתיקון. זה הכול. כמו שכותב הרב"ש. אדם לא יכול לעבוד עם ההבחנות שלא נקלטו בו.

אנחנו לא יודעים מה זה אמונה, מה זה האור המחזיר למוטב, מה זה "לשמה", "לא לשמה", להאמין בתורה ובמצוות, להאמין בבורא, בשכר ועונש. כשזה יבוא, נדע מה זה, בלי שנקרא על זה בספר, נדע מבפנים. לכן אחרי כל המילים הגבוהות, שלמעשה הן לא כל כך רחוקות וגבוהות, כי אנחנו נמצאים בזה, אבל עדיין לא יודעים את ההגדרות הברורות – אחרי כל המילים הגבוהות, יש רק דבר אחד: קבוצה שגדלה בהפצה, לקראת הרוחניות. ושום דבר חוץ מזה.

מבוא

באות י"ב למדנו, שאור התורה מאיר רק לבעלי אמונה. במובן שלנו, אור התורה זה אור חוכמה שמתלבש באור דחסדים. האדם צריך לגלות את הבורא, את כל השמות הקדושים, למלא את הכלי דנשמה שלו, והוא עושה זאת רק על ידי תיקון הרצונות בכוונה "על מנת להשפיע". שאז, על פני הרצונות, יש לו אור חסדים. ובתוקף אור החסדים שנקרא אמונה, מתלבש בו אור חוכמה, שנקרא אור התורה.

לכן בעל הסולם אומר באות י"ב: "הלא מצאנו כמה לומדים, שלא הועיל להם העסק בתורה ומצוות, שיזכו על ידי מאור התורה לחזור למוטב".מפני שיש בזה תנאי, שמי שרוצה להמשיך את המאור שמחזירו למוטב, הנקרא בחוכמת הקבלה "אור ע"ב ס"ג", האור שמתקן את הכלים, צריך להיות בכוונה לאמונה, בכוונה להגיע להשפעה. לכן אדם שמתחיל ללמוד, חייב קודם כל לדאוג האם יש לו את הכוונות האלה.

ואת הכוונות האלה משיגים מתוך הקבוצה. כי לאדם, מתוך עצמו, אין כוונות להשפיע, אלא רק הקבוצה יכולה לספק לו אותן. במידה שהוא מסדר את היחס שלו לקבוצה, באופן שהיא גדולה ממנו, אז הוא יכול לקבל ממנה את ההשפעה. ועם הכוונה הזאת הוא יכול לבוא ללימוד, והלימוד שלו יהיה מטרתי. והוא יזכה קודם כל לאור האמונה, ובתוכו כבר יתלבש אור התורה.

לכן יש בלימוד התורה שתי אפשרויות: או שהאדם מגיע בצורה הנכונה, בכל אותו תהליך שתואר קודם, למטרה הנכונה, לקבלת אור האמונה, ואחר כך מגיע לקבלת המילוי, האור של תורה, בכלי דנשמה המתוקן שלו; או שהוא לא מתכוון להגיע לאמונה, ולאחר מכן ל"קבלה על מנת להשפיע" של אור התורה. אז, מתוך הלימוד הלא נכון, הוא נכנס למצב הפוך ומתרחק מהאמת. על כך מדבר בעל הסולם באות י"ג.

אות י"ג

וכבר משלו חכמים משל נאה על ענין זה, על הפסוק (עמוס, ה): "הוי המתאוים את יום ה', למה זה לכם יום ה', הוא חושך ולא אור?". משל לתרנגול ועטלף, שהיו מצפים לאור. אמר לו, תרנגול לעטלף: "אני מצפה לאורה, שאורה שלי הוא. ואתה, למה לך אורה?" (סנהדרין דף צ"ח ע"ב). ודו"ק מאד [והתבונן היטב היטב] .

משני היצורים האלה, אחד חי בתקווה לאור, ושר עוד לפני עמוד השחר. אור בשבילו זה שמחה. והשני דווקא מסתתר מהאור וחי בתוך המערות. ככל שחשוך יותר, יש לו אפשרות לחיות. דווקא בחושך הוא יוצא מהמסתור. הלילה זה היום שלו.

ומובן היטב, שאותם הלומדים, שלא זכו, מתוך שלא לשמה לבא לשמה, מפני שלא השתמשו נכון במאור המחזיר למוטב, היינו משום, שהם מחוסרי אמונה חס ושלום, ועל כן לא קבלו, שום מאור מהתורה, ועל כן בחשכה יתהלכון, וימותו ולא בחָכְמָה. הם לא הגיעו לאור האמונה, ולכן ודאי שלא התלבש שם אור החוכמה.

אבל אותם, שזכו לאמונה שלמה, מובטחים בדברי חז"ל, שמתוך שמתעסקים בתורה, אפילו שלא לשמה, המאור שבה מחזירם למוטב, ויזכו, גם בלי הקדם של יסורים וחיי צער, לתורה לשמה, המביאה לחיי אושר וטוב, בעולם הזה ובעולם הבא, כנזכר למעלה. ועליהם הכתוב אומר: "אז, תתענג על ה', והרכבתיך על במתי ארץ".

יש כאן שתי אפשרויות, והן מוגדרות בצורה חדה מאוד: או שרוכשים כלים דהשפעה, ואז מגלים את אור החוכמה, את הבורא, מתוך כלים דהשפעה, או שהולכים הפוך. ואם הכוונות והמטרות של האדם הפוכות, אולי יותר טוב לו שלא ילמד את התורה. כי מן הסתם, מי שלא שייך לבריאה, הוא הופך לעטלף, ומתרחק ונכנס לטומאה, במקום אולי להתעורר פעם ולבוא לקדושה. והמבין יבין.

אות י"ד

ומעין ענין הנזכר למעלה פירשתי פעם את מליצת חז"ל, "מי שתורתו אומנותו" אשר בעסק תורתו ניכר שיעור אמונתו: כי אומנתו אותיות אמונתו. בדומה לאדם, שמאמין לחבירו ומלוה לו כסף, אפשר שיאמין לו על לירה אחת, ואם ידרוש ממנו שתי לירות, יסרב להלוות לו. ואפשר שיאמין לו עד מאה לירות, אבל לא יותר מזה. ואפשר שיאמין לו אפילו להלוות לו את חצי רכושו, אבל לא את כל רכושו. ואפשר גם כן שיאמין לו על כל רכושו בלי שום צל של פחד. ואמונה זו האחרונה, נחשבת לאמונה שלימה, אבל באפנים הקודמים נבחנת לאמונה בלתי שלמה, אלא שהיא אמונה חלקית, אם פחות אם יותר.

"להאמין" נקרא לקבל את האחר כעצמי, כך שאם המילוי נמצא בו או בי, זה לגמרי לא מורגש בי כהבדל. פשוט מאוד, אני מוסר לו את כל רכושי ולא מרגיש שמסרתי לו. כאילו שהרכוש נשאר אצלי. אם לא כן, יש ספק. ואם יש ספק, זה לא נקרא להאמין.

כך, אדם אחד מקצה לו מתוך שיעור אמונתו בה', רק שעה אחת מיומו לעסוק בתורה ובעבודה. והשני מקצה לו שתי שעות, לפי מדת אמונתו בה', השלישי אינו מזניח אפילו רגע אחד משעת הפנאי שלו מבלי לעסוק בתורה ובעבודה. הוי אומר, שרק האחרון אמונתו שלמה היא, שהרי מאמין להשם יתברך על כל רכושו, משאין כן הקודמים, עדיין אין אמונתם שלמה לגמרי, כמובן, ואין להאריך בכגון זה.

כמו שבצורה טבעית האדם חושב כל שנייה ושבריר שנייה רק על עצמו, מה לטובתו – בתת ההכרה ובהכרה, בכל הלב, הנפש והשכל – כך, אם הוא מרגיש שהתורה שייכת לגופו, שבעסק התורה הוא מתקן את עצמו, משנה את עצמו, שהתורה נמצאת ממש בתוכו, כמערכת פנימית, אז ודאי שהוא עוסק בה כמו שעוסק בגופו, בצורה שלא מרגיש כל הבדל בינו לבין התורה.

כמו שאנחנו לומדים מהציווי "ואהבת לרעך כמוך" [1]. "כמוך" זאת אומרת, שבדיוק באותה הצורה שהאדם דואג אינסטינקטיבית, טבעית, לעצמו, עליו להגיע למצב של אהבה, של דאגה לזולת, ללא שום הבדל בינו לבין הזולת, כך שלא ירגיש שום שוני. יותר מזה, אם יש לאדם כרית אחת, עליו למסור אותה לזולת. זאת אומרת, שהזולת צריך להיות מורגש בו יותר קרוב מעצמו. זה נקרא מסירה, מסירות הנפש, נתינה, או כפי שמסביר כאן בעל הסולם, מידת ההשפעה או אמונה.

שאלה: מה ההבדל בין אמונה לא שלמה לבין המצב שנקרא "לא לשמה"?

"לא לשמה" נקרא, שהאדם מתחבר לבורא ורוצה להשפיע לו בכל לב ונפש, במה שמתגלה לו. לב ונפש הם הרצונות, ומה שהאדם מבין בתוך הרצונות, כלומר מה לעשות עם הרצונות. כל הכלי שלו הוא לב ונפש, או לב ושכל, רצון וכוונה-מחשבה. והוא רוצה שהכול יהיה לבורא, חוץ מאלפית האחוז. "לא לשמה" נקרא, שהאדם מגלה שהוא נמצא באלפית האחוז הזאת. ואם הוא לא מגלה את זה, אין על מה לדבר.

חוכמת הקבלה מדברת רק מתוך השגת האדם. מי שאלפית האחוז הזאת חשובה לו, והוא יודע שבלעדיה, הוא לא יוכל לעשות כלום, זאת אומרת, יש לו קביעת מצב נכונה. הוא לא משלה את עצמו. הוא קובע שהוא נמצא ב"שלא לשמה". אף אחד לא בא ואומר לו, או מודד לו את ה"לא לשמה" בסרגל או במשקל. הוא לא הולך לעשות בדיקות כמו בקופת חולים. אלא הוא נמצא בהבחנות כאלה. זה לא פשוט. הלוואי עלינו.

זה נקרא "לא לשמה". זה נקרא שאמונתו עדיין לא שלמה. יש בו אמונה בבורא, אבל היא לא שלמה, כי יש בו משהו שרוצה שיהיה לעצמו. והוא לא יכול להיפטר מזה. אבל זה בכל זאת דבר גדול. זה לא שאתה עובד בחברה גדולה, ומביא לה רווח של מיליון דולר, ומקבל דולר אחד – יש כאלה, שמקבלים משכורת סמלית דולר בשנה, כי בעבודה במפעל האדם פועל באין ברירה. בעבודה ב"לא לשמה" הוא פועל מתוך כל הרצון שלו. הוא רוצה הכול, אבל דולר אחד הוא חייב לעצמו. בלי זה לא יהיה לו בסיס לעשות כלום.

שאלה: ואם האמונה לא שלמה, אין לאדם סיכוי להגיע לתיקון?

כל עוד יש לאדם "דולר אחד", עשירית האחוז או אפילו אלפית האחוז לעצמו, אור חוכמה לא יכול להתלבש בתוך האמונה שלו, בתוך אור דחסדים. עדיין יש לו חור, שדרכו ייצא אור החוכמה לחיצונים. אם יבוא אור חוכמה, הוא יתחיל לקבל אותו "על מנת לקבל". הכלי שלו יתפוצץ. אם יש באדם את הפגם הקטן ביותר לקבל לעצמו, הוא יירצה לקבל את האור כולו.

אלא האדם חייב להיות סגור לגמרי, במאה אחוז, ב"על מנת להשפיע", ולא לקבל לעצמו שום דבר. ההכרחיות אמנם לא שייכת לזה, אבל גם את ההכרחיות הוא מקבל בכוונה לחיות כדי להשפיע. רק אז יכול לבוא אור דחוכמה. אחרת האדם יהיה תיכף ומיד בשבירה.

שאלה: אם יש "לא לשמה", איך האור יכול לבוא ולתקן?

האור שיבוא ויתקן, הוא לא אור חוכמה. אור חוכמה זה האור שימלא. אור חוכמה זה גילוי הבורא. ודאי שכל השינויים נעשים בנו על ידי המאור המחזיר למוטב. זה לא אותו האור שאסור לקבל. זה אור שבא לתיקון הכלים ולא למילוי הכלים.

שאלה: על איזה רכוש מדובר ב"שיאמין לו על כל רכושו"?

על מה שיש לאדם בבית. לא חשוב על מה, על מה שאדם מרגיש כשלו.

והוא מפסיק להרגיש שיש לו משהו. אפילו שכל מה שהיה לו נמצא אצל האחר, הוא לא מרגיש שזה עבר מיד ליד. יותר מזה, הוא שמח שזה נמצא אצל האחר ולא אצלו. כמו שכתוב במאמר "מתן תורה", אם יש לאדון כרית, אז לפי הכלל "ואהבת לרעך כמוך", הוא חייב למסור אותה לעבדו ולא להשאיר אותה אצלו, או לחלק חצי חצי [2].

שאלה: איך מקובל שנמצא בהשגה של "אין עוד מלבדו", יכול לומר על משהו שהוא רכושו. ואולי בעל הסולם מתכוון להבנה או למדרגה שהאדם רכש ולאו דווקא לברזלים, או אבנים?

זה לא חשוב. רכוש הוא כל דבר שאדם חושב שהוא רכושו. ולא חשוב אם הרכוש הוא אינטלקטואלי או ברזלים. היום יש רכוש אינטלקטואלי, ששווה הרבה יותר מברזלים. ועליו כל המאבק, ולפיו מוערכת המדינה ועוצמת החברה.

רכושו של האדם זה מה ששלו.

אות ט"ו

והנה נתבאר היטב, שאין לו לאדם לצפות שהעסק בתורה ומצות שלא לשמה יביאהו לשמה. רק בזמן שידע בנפשו שזכה באמונת השם יתברך ותורתו כראוי, כי אז המאור שבה מחזירו למוטב, ויזכה ליום ה' שכולו אור. כי קדושת האמונה מזככת את העינים של האדם שתהנינה מאורו יתברך, עד שהמאור שבתורה מחזירו למוטב.

ההשתוקקות, הכוונה, להגיע להשפעה עד כמה שהאדם מסוגל, זה התנאי, שלפיו בא המאור ומחזירו למוטב. ודאי שיש כאן תהליך ומדרגות. לכן אם אדם לא משתתף בקבוצה כדי להתחבר עם אחרים, ולהיות בהם ככל שניתן, כגוף אחד ב"אהבת לרעך כמוך"; אם הוא לא משתדל לקחת כוחות מתוך העבודה בקבוצה ולהביא אותם ללימוד, ובזמן הלימוד הוא לא רוצה שיבוא האור, וייתן לו אפשרות להתחבר עם אחרים, להיות כגוף אחד, בלב אחד – אז לא בא אליו האור המחזיר למוטב.

כי להחזיר למוטב, פירושו שהאדם מתייחד עם האחרים ומאמין להם על כל רכושו, ואז מגיע גם להאמין לבורא. זאת אומרת, התפילה בזמן הלימוד להגיע ל"לשמה" או להשפעה, והתפילה להתחבר כולנו לגוף אחד, כאיש אחד בלב אחד, הן היינו הך. ואם אין זה כך, סימן שהאדם מרמה את עצמו במשהו. לכן חשוב כל כך עניין ההפצה, שבו אנחנו עושים את אותו הדבר עם כל האנושות.

אמנם מחוסרי אמונה, דומים לעטלפים, אשר לא יוכלו להסתכל באור היום, כי נהפך להם אור היום לחושך נורא יותר מחשכת ליל, כי אינם ניזונים אלא בחושך הלילה. כן מחוסרי אמונה, עיניהם מתעוורות כלפי אור ה'.

מחוסרי האמונה מחליפים את המטרה. הם לא רואים, שהם הולכים לכיוון אחר לגמרי. הם לא מרגישים, שהמטרה שלהם התחלפה. הם שוקעים בלימוד יתר. איכפת להם מה כתוב בספר בדיוק. כמו שבעל הסולם אומר על מקובלי ירושלים, שיודעים בעל פה את "הזוהר" ואת כתבי האר"י, בכל מקום ובכל דף [3]. כמו שאומרים על לומדי הגמרא, שתוקעים סיכה בדף ויודעים מה בדיוק כתוב באותו המקום, או בודקים את עצמם לפי ידיעת הטקסטים בעל פה. לזה הם קוראים, "מילא כְּרֵסוֹ [בטנו] בש"ס ופוסקים" [4]. אומרים להם מילה, והם ממשיכים עד הסוף בעל פה. כמו מחשב, אבל לעשות זאת המחשב ידע יותר טוב מהם.

אנשים, שמטרתם היא לא להגיע להשפעה, היינו לאמונה, בכל זאת צריכה להיות להם מטרה בלימוד. לכן המטרה שלהם הופכת להיות ידיעת החומר. הם באמת מתחילים להיות חכמים בצורה שטחית, במה שכתוב, אבל מתרחקים מההבנה הפנימית של החומר. כי החומר נפתח רק לבעלי אמונה. רק אז נפתחת חוכמת התורה. לכן מחוסרי האמונה הולכים ומתרחקים מהאמת.

הנקודה הזאת, כלומר עם איזו כוונה אדם מגיע ללימוד התורה, היא נקודה גורלית. והיא בעצם נקודת המפנה לאור או לחושך.

על כן נהפך להם האור לחושך, וְסַמָּא דְּחַיֵּי נהפך להם לְסַמָּא דְּמוֹתָא[וסם החיים נהפך להם לסם המוות] , ועליהם אמר הכתוב הוי המתאוים את יום ה', למה זה לכם יום ה', הוא חושך ולא אור. אלא שצריכים מקודם להשתלם באמונה שלמה, כמבואר.

לא צריך לחשוב על שום דבר, אפילו לא על גילוי האור שיגיע בהמשך, אלא רק על האמונה. זה מה שחשוב. אין שום דבר שהאדם צריך לחכות לו מעבר לאמונה. כי אחרי שהוא משתלם באמונה, אז נפתח לו. הוא אפילו לא יודע איך, ולא יודע על השלב הבא. וכשהוא מגיע לשלב הבא, הוא רואה שלא כך הוא חשב שזה יקרה.

אז נפתחת לו אפשרות "לקבל על מנת להשפיע". שזה להשתמש בכלים שלו, בזדונות, בכל מה שהיה לו לפני שהשתלם באמונה, כשעשה את המעשים כביכול ב"על מנת לקבל". עכשיו הוא חוזר אליהם, ומגלה את הרצונות לעומקם, ב"על מנת להשפיע", שזו צורה הפוכה לגמרי.

לכן לא צריכה להיות לנו שום מטרה, חוץ מהדאגה לתכונת האמונה.

שאלה: כל אחד מאלה שהגיעו ללימוד קבלה, גם מקובלי ירושלים וגם מקובלים אחרים, הגיעו מלכתחילה עם כוונה לא נכונה. למה המאור מאותם הספרים משפיע על חלק מהתלמידים בצורה אחת ומתקן אותם, ולחלק אחר הוא רק גורם לשקוע עמוק יותר בתוך החשיכה?

תארו לעצמכם אדם שנמצא פתאום בהתרוממות. הוא רוצה משהו חוץ מהחיים הגשמיים. הנקודה שבלב מביאה אותו לאיזו חברה. השאלה היא, לאיזו חברה היא מביאה אותו. יכול להיות שלפי מידת ההתפתחות שלו והקשר הפנימי שלו עם יתר הנשמות בתוך הנקודות שבלב, הוא עדיין חייב לגלות את המחלה שבו כדי לתקן את עצמו. לכן הוא צריך להסתבך עוד בכל מני שיטות, כדי להגיע להכרת הרע.

וכך הוא עושה. הוא נכנס ללימוד יוגה, הילינג ולשיטות נוספות. הוא בודק. יש כאלה שבודקים את זה מהר מאוד, ועוברים ומגיעים לחוכמת הקבלה. יש כאלה שנמצאים בזה שנים וגלגולים שלמים. וזה תלוי באדם, וגם ביתר הנשמות . כי מהשמיים לא מתחשבים באדם אחד. בסך הכול אנחנו המופעלים, וחייבים לעבור את כל ההתפתחות ההכרחית, עד שמגיעים לבחירה.

לפני שהאדם נכנס לקבוצה שעוסקת בלהגיע להשפעה, אין לו בחירה. הוא לא שומע על מטרות שמדברות על דרך הפוכה מהמטרות שבעולם הזה. הוא בוחן כל מיני כיוונים במישור העולם הזה, בודק, רואה, עד שהוא מגיע למצב שבו הוא אומר, "די! עכשיו צריך להתחיל לגדול למעלה". ולגדול למעלה, זו כבר בחירה. כלומר, אם להמשיך בכל מיני הסדרים בעולם הזה, או להתחיל לגדול.

אז מביאים אותו לקבוצה, שבה בעצם הוא נמצא בבחירה. הוא בוחר האם הוא רוצה להיקלט בקבוצה, להיות תחת כולם, לקבל מכולם השפעה. לא סתם לשמוע דברים יפים על "ואהבת לרעך כמוך", את זה כל אחד יכול לעשות. אלא ממש להיכנס לקבוצה כדי "לטבוע" בזה. שתשפוך עליו את הידיעה הזאת כל הזמן, את החובה הזאת, שהוא צריך להגיע לזה. שלבסוף הוא ירצה, אפילו שהוא מבין שבליבו הוא לא רוצה, שיקבל ממנה רצון. כי הסביבה יכולה להשפיע עליו כך, שהרצון שלו יתחלף. אז הוא ירצה שהרצון שלו יתחלף.

וזו הבחירה. זאת אומרת, האדם נכנס יותר ויותר לחברה, מתוך מחשבה שבכל זאת החברה אולי תשנה אותו, למרות שהוא כל הזמן לא רוצה שישנו אותו. ומי שנכנס לחברה ועובד בצורה כזאת, זה לוקח לו הרבה זמן. יש כאן עניין של מידת הסבלנות, של מזל, של שורש הנשמה, תפקידה, והקשר שלה עם יתר הנשמות. עניין של מה אדם באמת צריך לפי תפקידו.

נניח שלפי התפקיד הוא חייב לגדול, ולהיות במצב מסוים כלפי עשרות, מאות, או אלפי נשמות. אז כנגד זה הוא מקבל גם את כמות הייסורים, ומתקדם בכל זאת. לא נותנים לו לעזוב. יש כאן מערכת, והוא רק חלק ממנה. וכך הוא מממש את עצמו.

ויש בזה עוד דברים שיתגלו לאט לאט.

שאלה: האם האדם בוחר את החברה שאליה מביאים אותו?

לא.

שאלה: זאת אומרת, שהאדם אפילו לא בוחר האם הלימוד יביא אותו לחושך או לאמונה. יכולים להביא אותו לסביבה לא נכונה, והוא ייכנס לחושך.

נכון. יש הרבה קבוצות שכאילו לומדות את חוכמת הקבלה, אבל זו לא חוכמת הקבלה, זו סתם חוכמה. הם לומדים מה שכתוב בספר בקפדנות. יש כאלה קבוצות שלומדות את חוכמת הקבלה, ומשלבות את הלימוד עם כל מיני פעולות גופניות, רוחניות כביכול. יש להם איזושהי הבנה, שמה שהם עושים בגוף יכול לעזור להם לנשמה. יש כאלה, שמקשרים את מה שהם לומדים על הנשמה לגופם. כאילו שהנשמה מתלבשת בגוף. לא בגוף הפרצוף הרוחני, אלא בגוף הפיזיולוגי, הבשרי. זו ממש עבודה זרה. יש להם אמונה תפלה שיש קדושה בבשר. ויש עוד קבוצות מסוגים שונים.

במאמר "גוף ונפש" בעל הסולם מסביר איזה סוגי אמונות קיימים בעולם. וכל הסוגים האלה נמצאים בין אותם "לומדי הקבלה" [5]. עד שהאדם מגיע למצב שבו כל סוגי האמונות מנותקים ממנו לגמרי. יש לו רק רצון אחד שנקרא נקודה שבלב, וברצון הזה הוא רוצה להגיע למידת ההשפעה השלמה.

אז אין לו כלום חוץ מהנקודה הזאת, ועל ידי החברה, על ידי הקבוצה, על ידי הלימוד, על ידי כל האמצעים שברשותו, עליו לכוון אותה להגיע להשפעה. אם הוא עוסק בזה בלבד, זה נקרא שהוא עוסק בחוכמת הקבלה (לאו דווקא בקבלה, אלא בחוכמת התורה, כי עוד לא בררנו, למה נחוצה לזה חוכמת הקבלה דווקא, ולא משהו אחר. יכול להיות שצריך חלק אחר מחוכמת התורה, שנקרא "פשט", או "תורת הנגלה"). זאת הבחירה שלו.

בבחירה הזאת יש גם חשבונות מלמעלה. הבחירה שניתנת לאדם, מגיעה אחרי שמלמעלה קובעים לפי שורש הנשמה שלו, את הרמה שלו, את התפקיד שלו ואת מידת ההתפתחות שלו, שניתנת לו עכשיו לבחירה. אז מהי בחירה? בחירה היא כשאומרים לאדם, שהוא יהיה למשל מהנדס או רופא, ובאיזה גובה הוא יהיה מהנדס או רופא. מלמעלה קובעים לו. למה? כי לפי שורש הנשמה שלו, הוא צריך להיות בתפקיד כזה או אחר ובגובה כזה או אחר. הוא לא יכול לקפוץ מעל השורש שלו ולהיות משהו אחר. יש הגבלות. הבחירה לא נעשית בואקום, באין סוף. הבחירה שלו היא לממש את עצמו. וגם במימוש עצמו, האדם קשור למערכת. בה תלוי באיזו מידה אנחנו יכולים להתקדם, כי יתר חלקי המערכת נמצאים במידות התפתחות מסוימות – למשהו אנחנו שייכים יותר, ולמשהו שאנחנו שייכים פחות.

אות ט"ז

ובאמור מתורצת קושית התוספות (תענית דף ז' דיבור המתחיל "וכל") דאמרינן שם [שאומרים שם] , כל העוסק בתורה לשמה תורתו נעשית לו סם חיים וכו', וכל העוסק בתורה שלא לשמה נעשית לו סם המות, והקשו, והלא אמרינן [הרי אומרים] לעולם יעסוק אדם בתורה אף על גב שאינה לשמה, שמתוך שלא לשמה בא לשמה, עיין שם. ולפי המבואר, יש לחלק בפשטות, כי כאן, בעוסק בתורה לשם מצות לימוד התורה על כל פנים, להיותו מאמין בשכר ועונש, להגיע למידת ההשפעה. אלא שמשתף הנאתו ותועלתו עצמו, עם הכונה דלעשות נחת רוח ליוצרו, על כן המאור שבה מחזירו למוטב, ובא לשמה. וכאן, בעוסק בתורה שלא לשם מצות לימוד התורה,זאת אומרת,שהוא לא מתכוון שיבוא אור או כוח כלשהו, וישנה אותו מקבלה להשפעה, כי אינו מאמין בשכר ועונש בשיעור הזה, עד שבשבילה יתיגע כל כך, אלא רק לשם הנאתו עצמו מתיגע, ועל כן נעשית לו סם המות, כי האור שבה נהפך לו לחושך, כמבואר. "מצוות לימוד התורה", פירושה להשתמש בתורה כמו שהיא ניתנה, כדברי הכתוב: "בראתי יצר רע, בראתי תורה תבלין" [6]. זה נקרא לימוד תורה כנגד כולה. כי באמת אין איך להשתמש בתורה, אלא לצורך זה.

לכן מתחייב הלומד לפני הלימוד, לפני שהוא פותח את הספר, לבדוק את עצמו לשם מה הוא פותח ספר. יכול להיות שלא כדאי לו. קודם הלימוד הוא חייב להשתמש בקבוצה ובהפצה, למען שינוי הכוונה שלו. שלא ירצה במאה אחוז רק לתועלת עצמו, אלא שיחשוב אפילו במעט על להגיע להשפעה, כי אמרו לו שזה טוב. לאט לאט להתכלל במשהו עם הסביבה, שתשפיע לו יותר ויותר, כי רק סביבה יכולה להשפיע – שתשפיע לו את המחשבה על הנתינה כערך עליון. למה ערך עליון? כי הנתינה היא תכונת הבורא. וזה פשוט.

אם האדם לא מגיע ללימוד התורה מתוך בירור, מה הוא רוצה מהלימוד, הוא יכול להגיע חלילה ל"סם המוות". לכן אומר בעל הסולם באות י"ז: "ולפיכך מתחייב הלומד בטרם הלימוד, להתחזק באמונת השם יתברך ובהשגחתו בשכר ועונש".

למה מתחייב ולמה מתחילה? כי כבר אז הלומד קובע בדיוק ובפועל, האם הוא מקבל אור מלמעלה, או שמקבל חושך מלמעלה. שגם זה וגם זה משפיעים עליו, ומביאים אותו לצורה המוגדרת.

לכן, בנוסף לכתוב, שכל האסונות וחורבן בית המקדש היו משום שנהרס "ואהבת לרעך כמוך" וישראל הגיעו לשנאת חינם, כתוב גם שבית המקדש נחרב, משום "שלא ברכו בתורה תחילה" [7]. כלומר שלא הגיעו עם הכוונה הנכונה ללימוד תורה, לפני שהתחילו ללמוד אותה.

בכוונה הנכונה ללימוד תורה, הלומד קובע איך הלימוד ישפיע עליו: האם הוא יקדם אותו כלפי הבורא, או האם ישפיע עליו בדרך הפוכה, בדרך הארוכה, הרחוקה – בייסורים. בכל זאת הוא יעשה סיבוב, ויגיע בוודאי בחזרה, כי "לא יידח ממנו נידח" [8]. כמו אדם שטועה בדרך וחייב לעשות סיבוב של כמה מאות או אלפי קילומטרים, ולחזור לאותו מקום. הכוונה הנכונה ללימוד חשובה מאוד.

לכן קודם מכניסים את האדם לחברה, ובחברה הוא צריך לבחור. וכל עוד שהוא נמצא בחברה ובוחר, ומתבשל בחברה – זה יכול להיות גם חצי שנה, שנה או שנתיים – עדיין נקרא שהוא מברר את היחס שלו בחברה. ואפילו שלומד יחד עם זה תורה, זה רק כדי לברר את היחס שלו בחברה.

לא שאסור לו ללמוד. מותר לו ללמוד. הוא מגיע ומתיישב ופותח את הספרים, אבל הוא עדיין בוחר. וזה יכול להיות אחרי הרבה שנים. הוא יכול להיות בספקות, ולא לדעת איך. וגם אחרי שבחר כבר ללכת בהשפעה או לא, עדיין יש בזה הרבה עניינים המכוונים מלמעלה, כלפי תפקידו או כלפי יתר האנשים.

כמו שבעל הסולם כותב, שהוא זכה לא בגלל עצמו, אלא בגלל רצון העליון, בגלל שהדור ראוי. הנשמה שלו מחוברת לדור, היא צריכה לנהל את הדור, ובגלל זה הוא זכה [9]. לא מדברים על הזכייה כבחירה, או למה מגיע לאחד יותר ולשני פחות. בהמשך הדרך ניראה שאין זה כך. אבל כן מדברים על בחירה כשמראים לאדם את המקום שלו ונותנים לו יכולת להתקדם להשפעה, לפי מה שהוא בעצמו, לפי מה שהוא חייב לפעול באותו מצב, באותו דור ובאותו זמן.

שאלה: מהו ההבדל בין אנשים שלא התחייבו להתחזק באמונת השם מטרם הלימוד, לבין אלה שהתרשלו באיכות הכוונה וכמות הכוונה?

אדם שנמצא בתחילת הדרך, מברר. זה יכול להיות כמה שנים. מדובר על תהליך שבמסגרת העולם הזה נמשך עשרות אלפי שנים. מכל שכן ברוחניות.

האדם לא יודע בדיוק עם איזה כוונות הוא נמצא או לא נמצא, הוא פשוט נמצא בחברה. הוא לא רוצה להתכלל עם החברים, אבל הולך לאכול איתם ולבלות איתם. הם עושים ביחד פיקניק, נוסעים לקונגרס. מתוך שלא נעים לו, הוא מתחיל לסחוב דברים. איך יישאר לבד, אם כולם נוסעים לקונגרס. יזרקו אותו אם לא יעמוד בהתחייבויותיו. יש דברים שהוא עושה בהכרח, מכוונות שונות משלו. אולי אין לו מקום אחר ללכת אליו, ובחברה הזאת הוא מרגיש בסדר. הוא לא יודע למה, אבל מרגיש שכדאי לו.

בינתיים הוא משתתף עם החברים בחברה. ובמידה שמשתתף איתם, הוא מתחיל לקבל מהם השפעה. פתאום מוצא חן בעיניו להשתתף בפעילויות ההפצה. על לימוד הוא לא מסוגל לשמוע, אבל זו התכללות. וכך זה נמשך. יוצא שהאדם לא חייב להיות בידיעה ברורה ממש כדי להתחיל בלימוד הקבלה. ומי מתחיל מידיעה ברורה? אף אחד.

אני זוכר את עצמי, כמה שנים עברו מאז שהתחלתי לחפש ועד שהגעתי לרב"ש. ואצל הרב"ש, עד שתופסים את כל התהליך הזה, אתה לא שומע שום דבר, זה עובר ליד האוזן. אתה כמו עיוור, מסתכל על כל הדברים האלה, אבל בעיניים שלך.

לפעמים אפשר לדבר עם אדם שנמצא בחברה, והוא כאילו לא נמצא בחברה. זו ההתפתחות.

ואין מה לעשות, אלא לחכות.

שאלה: בעל הסולם אומר, שאם האדם סוטה מהמטרה אפילו כחוט השערה, הוא לא מגיע למטרה. השאלה היא, איך האדם מכוון את עצמו?

בעל הסולם לא מדבר על אדם שנמצא בתחילת דרכו. בתחילת דרכו אין לאדם תנאי כזה, כמו שכתוב, ש"ישראל אורייתא וקודשא בריך הוא חד הוא" [10]. שאז האדם חייב להיות בבדיקה מדויקת בכל צעד ושעל, אחרת הוא סוטה מיד. ואחרי שסטה, אפילו אם הוא ממשיך ישר, הוא כבר נמצא בסטייה מתגברת. בתנאי הזה לא מדובר על האדם שנמצא בתחילת הדרך, אלא על קו אמצעי. כלומר איך אדם קובע את הקו האמצעי שלו, ב"ישראל אורייתא וקודשא בריך הוא חד הוא". השלישייה הזאת חייבת להיות אצלו כאחד, מחוברת בנקודה אחת. אז הוא מתקדם.

בתחילת דרכו הרוחנית התנאי של האדם הוא, רק לבחור בכל יום בחברה טובה יותר. גם אם הוא נמצא באותה החברה, זה לא חשוב. כל פעם, בכל יום, אותה החברה נראית לו חזקה יותר וטובה יותר. וזה תלוי בקביעת המצב שלו, שהוא קובע בעצמו.

אות י"ז

ולפיכך מתחייב הלומד בטרם הלימוד, להתחזק באמונת השם יתברך ובהשגחתו בשכר ועונש, כמו שכתבו חז"ל, נאמן בעל מלאכתך שישלם לך שכר פעולתך, ויכוון את היגיעה שלו, שיהיה לשם מצות התורה, ובדרך הזה יזכה ליהנות מהמאור שבה, שגם אמונתו תתחזק ותתגדל בסגולת המאור הזה, כמו שכתוב, רפאות תהי לשרך ושקוי לעצמותיך (משלי ג', ח'). ואז יהיה נכון לבו בטוח, כי מתוך שלא לשמה יבא לשמה. באופן, אפילו מי שיודע בעצמו שעדיין לא זכה חס ושלום לאמונה, יש לו תקוה גם כן על ידי עסק התורה, כי אם ישים לבו ודעתו לזכות על ידה לאמונת השם יתברך, כבר אין לך מצוה גדולה מזו, כמו שכתבו חז"ל, בא חבקוק והעמידן על אחת צדיק באמונתו יחיה (מכות כ"ד).

זאת אומרת, אפילו שהאדם לא נמצא באמונה שלמה, יש לו מעט רצון להגיע לאמונה. ובכל היתר, הוא חושב שהוא עוסק רק כדי שיהיה לו לעצמו. והוא לא יודע לעשות חשבון בדיוק. והוא משקר את עצמו, הוא לא מכיר את עצמו. הוא לא יודע מה הרצון הפנימי שלו, אלא כך הדברים מתגלים לו, באים לידיעתו.

אבל איך שלא יהיה, אפילו אם יש לו קצת כוונה לרכוש את האמונה, אפילו אם לטובת עצמו, ולא חשוב איך שיפרש זאת, אלא בכל זאת הוא מסכים בעלמא במשהו, עם "ואהבת לרעך כמוך", או שהוא לא מסכים, אבל עושה מעשים כלשהם, להתכלל עם אחרים; אם הוא נמצא איתם בהכרח, ובכל זאת לא מוציא את עצמו מהקבוצה, יש בו איכשהו, את תחילת הדרך הנכונה. ומתוך כך הוא מגיע ללימוד, ומתקדם. זה נקרא שמתחילה מתחייב הלומד להגיע לאמונה בבורא, בחברים, בקבוצה, בלימוד, בכוח שיש בלימוד הקבלה המחזיר למוטב. וכך הוא מתקדם.

ובכל הדרך, שהוא נמצא באמונה המתגברת, יש לו בינתיים איזשהו חור בתוך הכלי שלו. הוא חושב שיוצא לו רווח לעצמו, ולא לאחרים מחוץ לו. זה נקרא שהוא עדיין נמצא ב"לא לשמה", שיש לו אינטרס לעצמו. אבל אחרי שמימש את כל מה שמוטל עליו בדרכה של תורה ותיקן את האמונה שלו, אז הוא כבר נכנס ל"קבלה על מנת להשפיע", לגילוי אורות התורה.

זאת אומרת, האמונה, ההשפעה, אור החסדים, תכונת הבינה, זה כל הבסיס שיש ללומדי הקבלה בהתקדמותם. כמו שאנחנו לומדים זאת, גם ממבנה הכלים השבורים: קודם כל מלכות חייבת להצטרף לבינה, ולהתחיל לגדול שם בגלגלתא ועיניים מעל עצמה. מה שנקרא "אמונה למעלה מהדעת", השפעה מעל המלכות, מעל הכלים דקבלה.

הכלים דקבלה גדלים, כל הזמן הם גדלים, אבל האדם לא משתמש בהם, אלא רק כדי להגדיל את האמונה. הוא רוצה יותר לעצמו, ועל פני הרצון הזה הוא עושה מאמץ ויגיעה, כתוצאה מכך בא מאור התורה, וכמה שהוא רצה יותר לעצמו, עכשיו הוא רוצה את כל זה, על פני כל זה, יותר לאחרים.

בא רצון לקבל, והאדם בונה מעליו רצון להשפיע. בא רצון לקבל גדול יותר, וכתוצאה מכך האדם בונה מעליו רצון להשפיע גדול יותר, זה נקרא "אמונה חלקית" (שרטוט 1). עד שמגיע הרצון לקבל הגדול ביותר, שהוא כל הרצון לקבל שיש בו, וממנו האדם בונה את הרצון להשפיע הגדול ביותר. הכול מתוך עצמו לאחרים. וכשגמר את התהליך הזה, זה נקרא "גלגלתא ועיניים שלמים". זהו כלי שכולו מתוקן ב"על מנת להשפיע" (שרטוט 1). ואז מגיע לשלב השני, ש"מקבל על מנת להשפיע". וזו האמונה השלמה, כי אמונה שלמה זה אור חסדים בהארת חוכמה.

שרטוט 1

כשהאדם בונה את הכלי הזה של האמונה, הוא בונה אותו על גבי הרצונות, על גבי תרי"ג הרצונות שמתגלים בו (שרטוט 1). לא לחשוב שהאדם מנותק מהרצונות, כי דווקא על פני הרצונות, הוא בונה את האמונה שלו. ככתוב: "ואהבת לרעך כמוך", האדם חייב שיהיה לו "כמוך". הוא יודע עד כמה הוא רוצה לטובתו, ומתוך זה הוא בונה את הנתינה.

ולא עוד אלא, שאין לו עצה אחרת מזו, כמו שאיתא [כמו שלמדנו] (במסכת בבא בתרא דף ט"ז ע"א) אמר רבא, ביקש איוב לפטור את כל העולם כולו מן הדין, אמר לפניו, רבונו של עולם, וכו' בראת צדיקים בראת רשעים מי מעכב על ידך, ופירש רש"י שם, בראת צדיקים על ידי יצר טוב, בראת רשעים על ידי יצר הרע לפיכך אין ניצול מידך, כי מי יעכב, אנוסין הן החוטאין. וּמַאי אַהַדְרוּ לֵיהּ חַבְרֵיהּ דְּאִיּוֹב, [ומה ענו לו חבריו של איוב] (איוב ט"ו) אף אתה תפר יראה ותגרע שיחה לפני אל, ברא הקדוש ברוך הוא יצר הרע, ברא לו תורה תבלין. ופירש רש"י שם, ברא לו תורה שהם תבלין, שהיא מבטלת את "הרהורי עבירה", כִּדְאָמַר בְּעָלְמָא, [כמו שנאמר בעולם] (בקידושין דף ל') אם פגע בך מנוול זה משכהו לבית המדרש, אם אבן הוא נימוח וכו', הִלְכָּךְ לָאו אֲנוּסִין נִינְהוּ, [לא אנוסים הם] שהרי יכולין להציל עצמן, עיין שם והתבוננן היטב.

למרות שהאדם נברא ברצון אגואיסטי, אכזרי, ששולט בו באופן מוחלט, מתגלה בו הנקודה שבלב, שהיא תחילת הכלי הרוחני. ועל ידי ההכוונה מלמעלה, יש לו אפשרות להגיע למקום, שבו בהתכללות עם הקבוצה הקיימת באותו מקום, עם הסביבה, הוא מגיע להתפתחות הנקודה שבלב.

ועל ידי הכוונה שלו, הנקודה שבלב הולכת ומתפתחת, ומתגבשת, ומתחזקת, ומתגדלת להגיע לאמונה, להשפעה, לנתינה. וככל שהוא מתחזק יותר ויותר בקבוצה, בהפצה, בלימוד, במה שמייעצים לו, אז כבר יש לו יכולת להציל את עצמו מהחיים הגשמיים האלה, ולהתחיל לעבור לחלק הנצחי של המציאות. שהוא נצחי מפני שהוא נמצא כולו בשליטת ההשפעה.

שאלה: איך אדם יכול להשתמש בצורה הנכונה להתקדמותו בתכונות אופי שליליות המתגלות בו?

האדם לא נמצא כל הזמן בהילוך האמיתי, הנכון, לקראת תכונת ההשפעה. לא כל יום הוא בא לקבוצה, מקבל כוח, ומוסיף והולך, אלא ודאי שהוא נמצא בהכבדת הלב. מתעוררים בו רוגז וחשד וחשבונות למיניהם. הרצון לקבל גדל בו, ומראה את עצמו באופנים שונים: פתאום הוא רגזן, פתאום חשדן, פתאום קמצן או גאוותן, וכן הלאה. עכשיו זה כך, בעוד רגע אחרת. איך להשתמש באופנים האלה בצורה נכונה?

באותו רגע שהאדם נמצא תחת שליטת הרצון, הוא לא יכול לעשות כלום. הוא כמו מנותק מכל דבר אחר. עכשיו הרצון שולט בו. נניח שהוא ברוגז על כולם, ממש לא מסוגל לסבול אותם, שונא אותם. בא לו מצב כזה. אבל אם הוא בדרך כלל נמצא בהתכללות בקבוצה, בהפצה, בלימוד, בכל מה שניתן, אז האור בכל זאת פועל עליו לאט לאט.

לא לוקחים ממנו חזרה את מידת האגו שפרצה בו. בכוונה הכניסו בו אותה. אלא לאט לאט, על ידי השתתפותו בכל התהליך, אם הוא מחובר לתהליך, התהליך משפיע עליו. לכן הוא מתחיל לראות את עצמו בהדרגה, מהצד. והוא יכול לקבוע איזה מצבים "נפלו" עליו, איך הוא היה. והוא מתחיל לעבוד עם זה. אבל כל זאת בתנאי, שכנגד המצבים האלה יש לו כבר מצב שבו הוא נכלל עם האור.

ותמיד אדם צריך לראות את עצמו במאבק. כתוב: "לעולם ירגיז אדם יצר טוב על יצר הרע" [11]. זאת אומרת, תמיד טוב להיות דווקא במאבקים האלה, כי מתוכם יוצאות ההבחנות הנכונות להתקדמות. וירגיש את עצמו כך, שהוא אפילו לא מסוגל להתגבר על כל הרצונות האגואיסטיים שמתגלים בו. ירגיש את עצמו שהוא חלש נגדם, שכל הרצונות האלה הם כוחות הנשמה השבורים שלו. כמו שכתוב: "היזהרו בבני העניים שמהם תצא תורה" [12]. כלומר, דווקא מי שמרגיש את עצמו עני, חלש ולא מסוגל, דווקא הוא בסופו של דבר צועק, "מה יהיה איתי". ומזה יוצאת תורה.

אז העיקר לאדם הוא להיות מחובר עם עוד כמה אנשים, שמוכנים להיות איתו יחד, ולהתקדם איתו יחד, ולהראות לו דוגמה. וגם הוא, בזמן שהוא נמצא במצבים הטובים, עוזר להם. בקיצור, עד כמה שהם יתחברו יחד בדאגה אחת, בכך הם ינצלו.

עד כדי כך, שאם אנשים נמצאים במצב אגואיסטי, אבל רוצים להתחבר יחד ולהיות כאחד, הם יביאו את עצמם לדרך נכונה. כמו שנאמר, שלא ניתן להחריב עיר נידחת. יש עיר, שכולם בה כנופיה של רשעים, אבל הם אדוקים כל כך ורוצים להיות כאחד, ואוהבים זה את זה, שלא ניתן לעשות איתם כלום. מפני שהם נמצאים באחדות, יש עליהם שמירה מיוחדת מלמעלה. הם נמצאים בהתאמה כלשהי לכוח העליון, ולמרות שהם עדיין אגואיסטיים, וגזלנים, ורוצחים, לאט לאט מקדמים אותם מלמעלה.

אם יש קבוצה שלא יודעת כלום, אפילו אם הקבוצה היא כמה פרחחים שהתחברו ולא מבינים שום דבר מהתורה, אלא רק שכתוב שהם חייבים להיות יחד – אם הם יהיו יחד, יחד עם הלימוד בודאי, הם יתקדמו, אפילו בלי מורה. אם יש להם את הספרים האמיתיים, ואם הם יבינו את העיקרון של החיבור, אז כדברי הכתוב "צדיק באמונתו יחיה" [13], הם יבואו לדרגת הצדיק.

אין פה שום דבר מורכב. אלה דברים פשוטים ביותר. הבעיה היא שאנחנו לא מסוגלים לראות אותם בגלל האגו שלנו, שכל הזמן מסובב לנו את התמונה. אם נביט במערכת הזאת מהצד, מה בסך הכול יש כאן? אגואיסטים, שיתחברו, שיקחו את הכוח הזה, שישפיע עליהם להתחבר יותר ויותר. וברגע שיתחברו ביניהם, יתגלה בתוכם עולם אין סוף. זה הכול.

נקווה שזה שיקרה.

מבוא

בשיעורים הקודמים למדנו, שמטרת האדם בעולם הזה, המנוהל על ידי כוחות הטבע, על ידי הכוח העליון, היא להגיע להשתוות הצורה עם אותו כוח עליון. כל ההיסטוריה של האנושות וכל החיים שלנו, הם גילוי עד כמה אנחנו שונים מהכוח העליון, ועד כמה עלינו לחזור אליו, בהשתוות אליו. וככל שאנחנו לא משתווים אליו לפי מידת ההתפתחות שלנו, אנחנו סובלים. והסבל הזה בעצמו, משמש ככוחות ההתקדמות, ככוחות שמפעילים ודוחפים אותנו לאותה המטרה של השתוות הצורה.

בדרכו להשתוות עם הכוח העליון, האדם מגלה שהוא שונה ממנו. הכוח העליון הוא כולו משפיע. ואילו האדם נמצא כולו בתכונת המקבל, באגו. ואיך האדם יכול להגיע להשתוות איתו?

על ידי ייסורים הוא יכול רק לרצות להיפטר מהם, אבל בכך הוא עוד לא מגיע להיות כמו הכוח העליון. אז איך ובאיזה אמצעי האדם כן יכול לשנות את עצמו? באין ברירה הוא נכלל בכאלה מצבים, שהוא כבר מסכים להשתנות. אף אחד לא מתפתח לקראת הרוחניות כי הוא רוצה, אלא כולם מתפתחים מתוך שרע להם. ואז אדם מגיע לאמצעי, שנקרא מתנה מלמעלה – תורה.

לאדם יש טבע ההפוך מהכוח העליון, וביכולתו להפוך את הטבע שלו, ולהידמות לכוח העליון. הכלי שהופך את טבע האדם לטבע כמו של הכוח העליון, מאגו לנתינה, מקבלה להשפעה, הכוח הזה נקרא כוח התורה, האור העליון, האור המחזיר למוטב. כדברי הכתוב: "בראתי יצר רע, בראתי תורה תבלין" [1], כי "המאור שבה מחזירו למוטב" [2].

לכן יש לנו הבטחה. אם נגלה את האור העליון הזה, מובטח לנו, בנוי ומסודר בנו מלכתחילה, שהאור יתקן את האגו שלנו ויהפוך אותנו לדומים לעליון. אז נרגיש טוב.אבל לפני כן אנחנו עדיין מרגישים רע.

וכאמור, הכוח העליון הזה שמשנה את האדם, נקרא תורה, המאור שבה. מה עושה הכוח הזה באדם? הוא מייצר בו את תכונת ההשפעה. ותכונת ההשפעה הזאת נקראת אמונה. ודאי שזו לגמרי לא אותה הגדרת האמונה כפי שמגדירים את האמונה בעולם הזה. בעולם הזה "אמונה" נקרא, שאומרים לאדם משהו, והוא מקבל את זה כעובדה, כי הוא מאמין למי שאומר לו. ומפני שהאדם לא מגלה את העולם העליון, את הכוח העליון, ואינו מגלה דבר, אז הוא תמיד יכול להאמין לאנשים אחרים, למה שהם אומרים, ואפילו שהוא לא רואה את הדברים, אבל הוא מקבל אותם כעובדה.

לכן כשאומרים לאדם שיש תורה, ספר תורה, וכתובים בו כל מיני דברים, הוא מאמין. למי הוא מאמין? לאדם שאומר לו שזו אמת. הוא לא מאמין לבורא, הוא לא פגש את הבורא. הוא מאמין לאדם שמספר לו עליו. אלה הגדרות האמונה שבעולם הזה. האמונה בעולם הזה היא לא אמונה בכוח העליון, אלא באנשים שמספרים עליו. לכן זה נקרא "מצוות אנשים מלומדה" [3], לפי מה שלימדו אותו אנשים.

מה שאין כן המקובלים אומרים, שאדם צריך להגיע למצב, שהוא מקבל פקודות, ידיעות, עובדות, מהכוח העליון בעצמו. אם כך, היכן יש כאן מקום לאמונה? על כך עונים המקובלים, שאמונה זה לא להאמין למשהו שלא יודעים ולא מבינים. אלא אמונה צריכה להיות "למעלה מהדעת". שיש לאדם דעת, והוא הולך למעלה יותר ממנה.

איך האדם עושה זאת? אומרים המקובלים, שכוח האמונה זה כוח ההשפעה. כנגד האגו של האדם, שרוצה כל הזמן לקבל מכולם, ולנצל את כולם, ומרגיש את עצמו טוב אם הוא יותר גבוה וגדול מכולם, כוח ההשפעה פועל להפך. עם כוח ההשפעה האדם משרת את כולם, יוצא מתוך עצמו כלפי האחרים. ואם אדם רוצה להיות בהרגשת הכוח העליון, הוא חייב לפי חוק השתוות הצורה לרכוש את אותה תכונה שנקראת תכונת ההשפעה, או תכונת האמונה.

וגם באות י"ז למדנו, שאת התכונה הזאת, רוכשים על ידי האור המחזיר למוטב. השינוי הרוחני שבתוך האדם לא יכול להתרחש, אלא אך ורק על ידי האור העליון. אם אנחנו רוצים שמשהו יתרחש כלפי מטרת הבריאה, האור העליון בלבד יכול לעשות את הפעולה הזאת, ולא אף אחד מאיתנו. לא האדם בעצמו, לא ברכות ולא קמעות, לא סימנים או פעולות כשלהן. שום דבר. כתוב, "בראתי יצר רע", ויש רק דבר אחד שיכול לתקן אותו – "בראתי תורה תבלין", כי "המאור שבה מחזירו למוטב". והאור הזה מגיע אך ורק על ידי לימוד חוכמת הקבלה. בעל הסולם מסביר זאת בהמשך ההקדמה.

בהמשך נלמד, שכל עוד האדם לא צריך לתקן את עצמו, מייעצים לו מקובלים "למלאות כריסו בש"ס ובפוסקים", אבל ברגע שמגיעים לדור המשיח, וברגע שהנקודה שבלב מתעוררת באדם, הוא חייב לעבור לחוכמת הקבלה. וכל חייו תלויים באופן שבו הוא ממשיך את האור המחזיר למוטב.

אות י"ח

וזה ברור שאינם יכולים לפטור את עצמם מן הדין, אם יאמרו שקבלו התבלין, הזה, ועדיין יש להם הרהורי עבירה. כלומר, שמתגוררים עוד בספיקות חס ושלום, ועדיין היצר הרע לא נמוח, כי הבורא ברוך הוא שברא אותו ונתן לו ליצר הרע את תוקפו, ברור שידע גם כן לברוא את התרופה והתבלין הנאמנים להתיש כחו של היצר הרע, ולמחותו כליל.

יש כאן הרבה מושגים, שאיננו יודעים מהם. צריכים עדיין לברר מהו המושג שנקרא תורה. כי לכל אחד יש מחשבה משלו מהי תורה. יש מי שחושב שתורה היא הספרים שמתעמקים בהם. כשרואים אדם שלומד, אומרים עליו שהוא לומד תורה. ילד בן שלוש או חמש, לומד תורה. זקן בן שבעים לומד תורה. כשאנשים מדברים ביניהם, אומרים שהם מדברים דברי תורה.

אבל מה נקרא תורה? כל אחד לומד תורה, יש תורה פנימית ויש חיצונית, יש תורה שבכתב ויש תורה שבעל פה. יש אלפי ספרים על התורה, ותלוי מה האדם מחפש בהם. למשל, היסטוריון באוניברסיטה שמחפש משהו בתורה, גם כן לומד תורה? הרי הוא רק קורא ספר, שכתוב עליו "תורה".

המושג "תורה" בעולם שלנו, הוא מאוד רחב. אפשר להדביק אותו לספרים שונים, ולאנשים שמתעסקים בכל הספרים האלה בצורה שונה. כי מי יודע היכן לב האדם, ומה הוא רוצה להוציא מתוך הספר הזה. לכן צריכים עוד לברר. במושג הזה טמונה הבעיה. כי אם היינו יכולים להשתמש נכון במכשיר הזה שנקרא תורה, אז היינו מעוררים עלינו מלמעלה, אור עליון חזק מאוד, שהיה משנה אותנו כפי שצריך.

לכן צריכים לגלות מהי התורה, שאליה מתכוונים המקובלים כשהם אומרים "בראתי יצר רע, בראתי תורה תבלין". מה פירוש "בראתי תורה"? אם התורה היא בריאה בפני עצמה, היא לא ספר מודפס, שכתוב עליו "תורה". התורה היא כוח מהותי בתוך הבריאה, שעומד כנגד יצר הרע, כנגד חומר הבריאה. מדובר על שני דברים מנוגדים כביכול. המאור שבתורה יכול להשפיע על היצר הרע כך, שיהפוך אותו ליצר טוב. זה נקרא "להחזירו למוטב".

לכן תחילה צריכים להבין, שתורה היא דבר רוחני, שב"בראתי תורה תבלין" אין הכוונה לדבר גשמי שנמצא אצלנו. אבל מה נקרא "ללמוד תורה"? כלומר אם התורה היא כוח רוחני, איך לומדים אותו?

האדם יכול איכשהו לתאר מהו "המאור שבה מחזירו למוטב", שמשהו מהאור שמשפיע עליו , מחזיר אותו למוטב, במשהו משנה אותו. אבל השינוי הזה לא תלוי באדם. באדם תלוי איך הוא מוצא את התורה ואיך הוא משתמש בה נכון. בכך ורק בכך, תלוי כל העתיד שלו. כי כל עוד האדם לא ימצא את הפיתרון, איך להשתמש בתורה כדי לתקן את עצמו, הוא יחיה ויסבול את הגשמיות הזו. ואפילו אם יסבול עוד אלף גלגולים, הוא יצטרך להגיע לפיתרון הנכון.

ואם מי שהוא עסק בתורה ולא הצליח להעביר היצר הרע ממנו, אז הוא יסבול וימשיך לסבול, עד שיגיע לפיתרון. ואומר בעל הסולם, אין זה, אלא או שהתרשל לתת את היגיעה והעמל המחויב ליתן בעסק התורה, כמו שכתוב לא יגעתי ומצאתי אל תאמין, או שיכול להיות שמילאו את "כמות" היגיעה הנדרשת, אלא שהתרשלו ב"איכות".

זאת אומרת, אחרי שהאדם יודע מהי תורה, מה הוא צריך לעשות, ואיך לעסוק בה, יש בעסק התורה חלק שהוא כבר מצד האדם. אחרי שהאדם כבר יודע מה נכון, יש חשיבות לכמות הזמן שהוא נותן לעסק התורה, ולכמות הכוח שהוא נותן. אבל הוא כבר יודע מה לעשות.

כלומר, שלא נתנו דעתם ולבם במשך זמן העסק בתורה, לזכות להמשיך את המאור שבתורה, המביא האמונה בלב האדם, אלא שעסקו בהסח הדעת מאותו העיקר הנדרש מהתורה, שהוא המאור המביא לידי האמונה, כאמור, ואף על פי שכיוונו לו מתחילה, הסיחו דעתם ממנו בעת הלימוד.

אנחנו עדיין לא יודעים מה זה "לימוד תורה", אולי זה רק לקרוא ספר שכתוב עליו "תורה". אבל הם לא ניגשו ללימוד תורה, במטרה אחת נקייה, בלבד, לעורר המאור שיחזירם, את הקוראים, למוטב.

ובין כך ובין כך, אין ליפטור את עצמו מן הדין בטענת אונס.האדם לאיכוללפטוראת עצמו, בטענה שהרצון לקבל, האגו, אונס אותו, והוא לא יכול לעשות שום דבר. אחר שמחייבים חז"ל בטענה "בראתי יצר הרע בראתי לו תורה תבלין".כי ניתנו לו כל האמצעים כולם, כדי לעשות את השינוי בתוכו. כי אם היה בזה איזה יוצא מהכלל, הרי הקושיא של איוב במקומה עומדת חס ושלום, ודו"ק [והתבונן היטב] ."

זאת אומרת, אין שום קושיה. אלא הבעיה היא מה זה "תורה", איך למצוא אותה, ואיך להשתמש בה. איך לכוון את עצמנו ביגיעה איכותית וכמותית כך, שהאור המחזיר למוטב ישפיע עלינו ויעלה אותנו לתיקון.

שאלה: מה זאת אומרת "התרשלו באיכות"? מהי איכות היגיעה?

כמות היגיעה נמדדת לפי השעות, ולפי צורות ההשתתפות בקבוצה, בהפצה ובלימוד. בכל מה שעוזר לתקן את הכלי העליון, את הכלי הכללי שנקרא נשמת "אדם הראשון". חוץ מזה, יש יגיעה איכותית. יגיעה איכותית היא עד כמה האדם דרוך ולחוץ בזמן הלימוד, שישפיע עליו אותו האור המחזיר למוטב.

לדוגמה, אם יש לאדם כאב גרון קל, אז בזמנו הפנוי יכול להיות שהוא יחפש פיתרון לכאב. אבל אם חלילה, הוא חולה אנוש, ואמרו לו שבספר כלשהו יש רפואה למחלתו, כבר אין לו זמן פנוי, הוא כל כולו בספר. הוא עוזב את הכול, ומשקיע את עצמו רק בזה. עם כל הרצון, עם כל הלחץ, עם כל מה שיש לו. הוא משקיע את עצמו בזה כאילו חייו יחתכו בעוד רגע, אם הוא לא ימצא את התרופה.

זה נקרא "איכות היגיעה". עד כמה האדם דורש את המאור המחזיר למוטב. עד כמה הוא הכיר את יצר הרע, כרע, שזו גם יגיעה איכותית. כלפי מה הוא רע? כלפי מי הוא רע? כלפי האדם? כלפי קרוביו? כלפי הרצונות האגואיסטיים של עצמו שאינו יכול למלא? כלפי העולם? או כלפי הבורא? אלה כבר מדרגות, שלבים.

שאלה: מה ההבדל בין אדם דתי שרוצה שכר, שעושה הכול כפי שהרב אומר לו, מחפש ולומד ושוקד ויש לו אמונה גשמית, לבין אדם שבא ללמוד אצל מקובל, ונמצא מתחת למחסום ואין לו השגה, והוא מקשיב לכל עצות המקובלים, ועובד, ומתייגע, ומתכלל בקבוצה, ועוסק בהפצה אבל אין לו השגה? מה ההבדל בין שניהם?

האדם הדתי שמקיים מה שהרב אומר לו, ומאמין למורים שחינכו אותו כך, ולרבנים שאומרים לו כך, נמצא במסגרת. והמסגרת הזאת היא מסגרת ההכנה, זו עדיין לא מסגרת התיקון. את המסגרת הזאת קבעו מקובלים, גדולי האומה ממש. לעת הגלות, למשך הגלות, זו הצורה הנכונה והטובה ביותר שבה העם מתקיים. ובאמת רואים שבזכות אותה מסגרת העם התקיים למרות כל מה שעבר. לא רק בזכות זה, יש ברוך ה' מי ששומר על ישראל. אבל גם המסגרת עזרה. זו מסגרת לעם. במסגרת הזאת, בעזרת כל המנהגים, הטיפול והעזרה ההדדית, העם יכול היה להתקיים.

ולכן המסגרת הזאת, היא המסגרת העממית הנכונה, הטובה. אלא אנחנו רואים, שבשלב האחרון של התפתחות האגו, היא כבר מפסיקה לתפקד. למעשה זה התחיל מזמן האר"י, אלא שלא היינו מודעים לכך. המרח"ו כבר כותב על כך, שצריכים להתחיל ללמוד קבלה [4]. וגם בעל הסולם אומר, שהעובדה שלא לומדים קבלה זו הסיבה שהדור השני כבר נשמט כולו תחת ידינו [5]. כי המסגרת הקודמת, שהחזיקה את האדם בהתפתחותו בדרגות האגו הקודמות, כבר אינה מתפקדת היום. ואנחנו נמצאים במשבר גם ביהדות, ואין להסתיר את הבעיה, אלא לחפש תרופה.

אבל אותו אדם שנמצא במסגרת הזאת, ולא מרגיש שהמסגרת הזאת כבר קטנה עליו ולוחצת עליו, שאין לו עדיין התפרצות של הנקודה שבלב לפתח את הנשמה, אז הוא חייב להמשיך במסגרת הזאת, ולהיות בה. וזה נקרא "דעת בעלי בתים", תורת בעלי בתים, תורת הרוב, הכלל.

מה שאין כן, כבר מזמן האר"י, דרך תלמידי הבעל שם טוב ותלמידי הגר"א, ואחר כך דרך חסידי קוצק, ודרך כל אותם המקובלים שהיו עד סוף המאה התשע עשרה, התחילו להתפתח מקומות לימוד שהיו בהם אנשים שכבר לא קשורים לקהל, ליהדות העממית, אלא אנשים עם נקודה שבלב שצריכים התפתחות מיוחדת. והם התחילו לחפש מורה אחר, רב אחר, מורה דרך [6].

הבעל שם טוב הוא שיסד את המקומות האלה, כפי שכותב רב"ש [7]. ולמה הוא עשה זאת? כי כל העם כולו היה ביהדות העממית, אלא שפתאום התחילו להתגלות אנשים כאלה, שיש בהם נקודה שבלב, והיה צריך לתת לכך טיפול. כי אם לא נותנים טיפול לאנשים כאלה, אז לא הולכים לקראת השתוות הצורה עם הכוח העליון, שכבר מעורר באנשים רצונות לרוחניות, לגמר התיקון, לתקן את הנשמה. ולכן הבעל שם טוב פתח להם "חדר", זאת אומרת מקומות ששם הם היו יכולים ללמוד. ואז החלה אותה הפריחה הגדולה של המקובלים במזרח אירופה, שנמשכה מהמאה השבע עשרה עד המאה התשע עשרה.

כך צריך לעשות גם היום, אבל רק לאותם אנשים שיש בהם נקודה שבלב. לכן אנחנו לא מושכים אנשים דתיים כלל, ולא פונים אליהם. וגם לחילונים, אנחנו פונים בצורה לא כפייתית. סגנון הפניה שלנו הוא סגנון ללא הפחדה כמו "אוי ואבוי, תיזהר" וכן הלאה. אלא הוא באהבה. למי שיש נקודה שיבוא, למי שאין שלא יבוא. ומי שבא ובודק, ואין לו את הנקודה הזאת להתפתחות הרוחנית, אז הוא חופשי ויוצא.

באמת אפשר לומר, שנכנסים אלף לחדר ואחד נשאר איתנו. וזה בסדר גמור, כמו שכותבים המקובלים [8]. אין להתבייש בכך אלא ההפך. זה נקרא שירות טוב לאנשים שרוצים לברר את דרכם. אנחנו מתגאים בכך, שביכולתנו לומר שעברו דרכנו עשרת אלפים איש, ונשארו שלוש מאות. זה יפה. ולמעשה היו צריכים להישאר שלושה מאלף או עשרה מעשרת אלפים.

אבל אלה שנשארים, הם צריכים לברר לעצמם כבר לא מה שאומר הרב, כמו שביהדות העממית, אלא הם כבר נכנסים לעבודה אישית. מה זה "תורה", מה זה "מצוות", מי זה "אני", מי זה "בורא", וכל מה שהקבלה מלמדת את האדם, כי כך אותה הנקודה שבלב דורשת.

אות י"ט

ובכל המתבאר עד הנה, הסרתי תלונה גדולה ממה שתמהים על דברי הרח"ו [הרב חיים ויטאל] ז"ל, בהקדמתו על שער הקדמות מהאריז"ל, וכן נדפס בתואר הקדמה על ספר העץ חיים (הנדפס בירושלים שנת תר"ע) וזה לשונו: ואמנם אל יאמר אדם אלכה לי ואעסוק בחכמת הקבלה מקודם שיעסוק בתורה ובמשנה ובתלמוד, כי כבר אמרו רבותינו ז"ל, אל יכנס אדם לפרדס אלא אם כן מלא כריסו בבשר ויין, והרי זה דומה לנשמה בלי גוף, שאין לה שכר ומעשה וחשבון, עד היותה מתקשרת בתוך הגוף בהיותו שלם מתוקן במצות התורה בתרי"ג מצות.

כאן יש דוגמה למה שלמדנו באות ה' על שפת הענפים. אומר הרח"ו, שהנשמה מתקשרת בתוך הגוף המתוקן בתרי"ג מצוות. האדם הפשוט מבין, שיש תרי"ג מצוות, ואם אדם מקיים אותן הנשמה מתקשרת לגוף. ואילו אנחנו לומדים, שלנשמה אין שום קשר עם הגוף הגשמי שלנו. אלא לנשמה יש תרי"ג רצונות שצריכים לתקן אותם, וזה נקרא שהגוף של הנשמה יהיה מתוקן, והגוף הזה יתמלא באור של נשמה.

אפשר להסביר זאת כפי שמסבירים בעולם הזה, ביהדות העממית. ואפשר להסביר זאת כפי שמסבירים המקובלים. מה ההבדל? המקובלים מסבירים לאדם איך הדבר קורה בנשמה ממש. האחרים מסבירים לאדם באופן שצריכים להסביר זאת לאיש מהרחוב, שאין לו ידיעה, לא בנשמה, ולא בהתפתחותה, ולא בקשר שלה עם הבורא. ובשבילו אין דבר כזה גוף ונשמה. הוא לא מבדיל בין שניהם. הוא יודע מה הן ידיים, מה הן רגליים. שיגידו לו מה לעשות וזהו. לכן חוכמת הקבלה אינה מיועדת בשבילו, ואת האור המחזיר למוטב הוא לא צריך. ואם כך, הדברים אינם נאמרים בשבילו.

ובעל הסולם אומר לאדם: ואמנםאל יאמר אדם אלכה לי ואעסוק בחכמת הקבלה מקודם שיעסוק בתורה ובמשנה ובתלמוד, כי כבר אמרו רבותינו ז"ל, אל יכנס אדם לפרדס אלא אם כן מלא כריסו בבשר ויין. מה זאת אומרת? איך יכול להיות שהוא יעשה זאת? והרי זה דומה לנשמה בלי גוף, לאור בלי כלי, שאין לה שכר ומעשה וחשבון. אנחנו לא יכולים לתפוס את האור בלי כלי. שאז אין לו, לא שכר, ולא מעשה, ולא חשבון. עד היותה שלהנשמה מתקשרת בתוך הגוף.כי האור נכנס לתוך הכלי לפי החשבונות, בהיותו שלם מתוקן במצות התורה בתרי"ג מצות. זאת אומרת, יש לנו תרי"ג רצונות, שאם יתוקנו על ידי התורה, על ידי האור המחזיר למוטב, ויהיו תרי"ג הרצונות מתוקנים, אז כל האור יכנס וימלא את כל הכלים, את כל הכלי של הנשמה.

אז תלוי איך מפרשים זאת. מי שצריך לפרש את הדברים לאדם מאמין, ליהודי דתי, יפרש לו אותם במה שנקרא "פשט". ואכן כך צריך לומר ולא יותר, כי אנחנו לומדים, ש"לפני עיוור לא תיתן מכשול" [9], וכן "המכה נפש בהמה ישלמנה" [10]. אם נותנים מכה לאדם, אז מעוררים בו רצונות שהוא עדיין לא מוכן אליהם. וזה נקרא שמכים "נפש בהמה". אין לו עדיין נפש אלוקית, נקודה שבלב, ולכן צריך להשלים לו. כלומר, צריך לדאוג שזה לא יקלקל אותו.

לכן ההפצה שלנו, הלימוד שלנו, מועברים בצורה פשוטה מאוד, הדרגתית, חופשית, ובלי לחץ כלשהו.

וכן בהפך, בהיותו עוסק בחכמת המשנה ותלמוד בבלי, ולא יתן חלק גם אל סודות התורה וסתריה, הרי זה דומה לגוף היושב בחושך בלי נשמת אדם, נר ה', המאיר בתוכו, באופן שהגוף יבש בלתי שואף ממקור חיים וכו'. הרצונות שלו לא מתמלאים מאור החיים.

וממשיך הרח"ו, באופן שהתלמיד חכם העוסק בתורה לשמה, כלומר מי שהוא תלמיד חכם, הלומד תורה "לשמה", שכבר נמצא מעל המחסום, ב"לשמה", ב"על מנת להשפיע" כולו, צריך שיעסוק מתחילה בחכמת המקרא והמשנה והתלמוד, כפי מה שיוכל שכלו לסבול.אין כאן שיעור "למלא כרסו בש"ס ופוסקים". אלא הרח"ו אומר, כמה שמסוגל לסבול. ואחר כך יעסוק לדעת את קונו בחכמת האמת. וכמו שצוה דוד המלך עליו השלום את שלמה בנו, דע אתאלקי אביך ועבדהו.

ואם האיש הזה שלומד "לשמה", שעוסק בתורה "לשמה", יהיה כבד וקשה בענין העיון בתלמוד מוטב לו שיניח את ידו ממנו, אחר שבחן מזלו בחָכְמָה זאת, ויעסוק בחכמת האמת. יש אנשים שלא מסוגלים ללמוד את התלמוד, את הפלפולים האלה, והדברים האלה, בצורה פשוטה. ויש כאלה שלא מסוגלים גם בצורה הלא פשוטה. בצורה פשוטה הכוונה לכך, שהאדם לומד "לשמה". הרח"ו מדבר על האדם שנמצא ב"לשמה", שדרך התמונה של התלמוד הוא רואה את הכוחות העליונים. בעלי התלמוד עשו לו ספר פלא. הם עשו מפה רוחנית, וכנגדה מפה גשמית, וסיפרו על הרוחניות בצורה גשמית רחבה ככל שאפשר. היתה להם אפשרות כזאת.

אבל מי שלומד גמרא בצורה שהוא לומד רק את הענפים, הוא לא מבין על מה המקובלים דיברו, כי הוא נמצא ב"נזיקין", או בכל מיני המסכתות שיש בגמרא, ולא רואה דרך הטקסט את העולם הרוחני. זה לא נקרא "תורה לשמה".

לכן הרח"ו אומר, שתלמיד חכם הלומד "תורה לשמה", זאת אומרת, שכבר מבין את השורשים העליונים, אז כשהוא לומד את השורשים האלה דרך התלמוד, אם קשה לו לראות דרך התלמוד את השורשים הרוחניים, עליו לעזוב. אמנם שזה תענוג גדול מאוד, לראות דרך הסיפורים הגשמיים בתמונה שקופה, איך הכוחות העליונים פועלים. כי השפה של התלמוד, של האגדות המרובות שיש בתלמוד, היא שפה מאוד עשירה. היא מאפשרת למקובלים לספר לאדם על יחסים, פעולות, חלקי פעולות, וחשבונות כאלה בין חלקי הבריאה, שבשפה אחרת בלתי אפשרי לספר. אמנם השפה הזאת לא מדויקת כמו שפת הקבלה, אבל היא מאוד עשירה ומאוד רגשית.

אבל יש אנשים שמטבע בריאתם קשה להם דרך התמונה החיצונית לראות את התמונה הרוחנית. למרות שהם נמצאים ב"לשמה", אבל לחבר את שני הדברים האלה קשה להם. ולכן הוא אומר מוטב לו שיניח את ידו ממנו, מהתלמוד, אחר שבחן מזלו בחָכְמָה זאת, ויעסוק בחכמת האמת, בלבד. זאת אומרת, ילמד את "תמונת השמיים" מה שנקרא, רק בספרים שמדברים על השמיים, שמדברים בשפת הקבלה, ולא בשפת הענפים. כי הוא לא יכול לראות את התמונה הרוחנית דרך שפת הענפים. הנשמה שלו לא בנויה לזה. יש כאלה שכן, ויש כאלה שלא. ונוכחתי לראות שזה באמת כך.

אבל מלכתחילה מרח"ו מדבר על "תלמיד חכם העוסק בתורה לשמה". הוא לא אומר שהאדם יתחיל ללמוד מהתלמוד, ויתחיל ללמוד משניות. לא כך הוא חושב. הוא חושב מלכתחילה על לימוד קבלה. שרק אחרי שהאדם כבר הגיע ל"לשמה", ונמצא בזה, הוא יתחיל לעבוד עם הגמרא.

וזה שאמרו, מכאן לתלמיד שלא ראה סימן יפה במשנתו חמש שנים שוב אינו רואה (חולין דף כ"ד). ואמנם כל איש שהוא קל לעיון, שיכול ללמוד רוחניות דרך הגמרא, מחויב לתת חלק שעה או ב' שעות ביום בעיון ההלכה, באותו הקשר שבין שני העולמות. ולכוין ולתרץ הקושיות הנופלות בפשטי ההלכה וכו', איך מגשמיות ניתן ללמוד את הרוחניות.

שאלה: איש דתי שלומד את הטקסט הזה, מאמין למי שאומר לו שמאוחר יותר הוא יקבל שכר כלשהו על הלימוד. האם מי שלומד אצל מקובל צריך להאמין, שאותו הטקסט ייתן לו אור מקיף ויביא אותו לתכונת ההשפעה?

לא. שני האנשים שלומדים את אותו טקסט, דורשים שכר. אדם לא יכול ללמוד ללא שכר – לא לעבוד, לא ללמוד, ולא להשקיע במשהו. הוא צריך חומר דלק. חומר הדלק שלו זה השכר. אלא עניין השכר זה כל ההבדל בין בני אדם. רב"ש כותב על כך הרבה מאמרים יפים. מה האדם דורש? האם הוא דורש כסף, כבוד, או שליטה. ואולי הוא לומד על מנת לקנטר, שזה עוד יותר גרוע. או שהוא לומד כדי למצוא בספר את המאור המחזיר למוטב.

אבל הלימוד כדי למשוך את המאור המחזיר למוטב, הוא במידה שהאדם מכיר את עצמו, את היצר שלו, את הרצונות שלו כרָעים. ואם הוא מזהה את הטבע שלו כרע, הוא ככל הנראה מזהה אותו לעומת האור שמאיר לו מלמעלה. כבר יש כאן תהליך.

אבל כולם מתחילים בוודאי בשכר אגואיסטי. בשביל מה אדם יושב ולומד קבלה? הוא גם רוצה משהו, אחרת לא היה יושב ולומד. ולאט לאט השכר שלו אמור להשתנות.

השאלה היא האם השכר שלו משתנה מהותית. עליו לבדוק את עצמו ולראות. וזה כל ההבדל בין בני אדם. ולא חשוב אם האדם דתי או חילוני, לא חשוב מיהו בכלל. השכר משתנה. היום האדם רוצה כך, ומחר הוא פתאום רוצה אחרת. וכך אצל כל אחד ואחד.

צריך רק להבדיל בין אלה שאין להם עדיין נקודה שבלב בגלוי, ואז ודאי שמתוקף הטבע שלהם הם דורשים רק מילויים גשמיים, תוצאות גשמיות. אם אין לאדם נקודה שבלב אז יש לו רצונות גופניים ואנושיים, ואת זה הוא דורש. ומי שכבר יש לו נקודה שבלב, אז דורש גם תוצאה כזו וגם תוצאה כזו. ועד כמה שמצליח לפתח נקודה שבלב, הוא דורש יותר תוצאה רוחנית, שכר רוחני.

שאלה: בעניין השכר והאמונה, תלמיד של מקובל שקורא את הטקסט הזה או טקסט קבלי אחר, במה שונה האמונה שלו מאמונה של כל אדם אחר? האם יש לו יותר אפשרויות לבירור, שהטקסט קשור אליו והוא יקבל מהלימוד שכר רוחני, או שהוא עוצם עיניים ומאמין שהוא יקבל מכך שכר רוחני? הרי אם הוא היה יודע שהוא יקבל מהלימוד את השכר הרוחני, הוא היה רץ ולומד כל היום, כדי לקבל את השכר.

אדם פועל תמיד מתוך הרצון. את הרצון הוא לא יכול לשנות מיד, באמצע הלימוד. הוא מגיע לספר, הוא פותח אותו, ולפי הרצון שיש בו הוא לומד. כאשר משתנה הרצון, משתנה הגישה שלו ללימוד, מה הוא רוצה מהלימוד. האדם צריך להאמין, שעל ידי הלימוד הזה יהיה לו משהו. וזה נקרא "אמונת חכמים". למרות שהוא עדיין לא מרגיש שהלימוד הזה משפיע עליו.

מאין ברירה אדם בא אל חוכמת הקבלה. אם הוא רוצה, אומרים לו בוא ללמוד. הוא בא ומתחיל ללמוד. ואז הוא שומע, מה צריך לדרוש מהלימוד, איך צריך להתייחס ללימוד, מהו האמצעי שיתקן אותו, וכן הלאה. הוא שומע, ולאט לאט מתחיל להבין. רק אחרי הרבה חודשים הוא מתחיל להבין מול איזה ספר הוא יושב, שזה ספר שיכול ממש לשנות אותו. אם היה יודע, הוא היה מפחד כביכול לגעת בספר הזה. זאת אומרת, בנייר עצמו כמובן אין שום כוח, אלא אנחנו לא יודעים איזו עוצמה ישנה במה שהמקובלים מציגים לנו על ידי צירופי האותיות בספרים שלהם.

לאט לאט האדם מגיע לכך. אבל בכל זאת הוא צריך להאמין. בהתחלה האדם בא אלי ומתרשם מהחיצוניות שלי, רואה איזה זַקַן יש לי. אז הוא מסכים לבוא וקצת לשמוע. אולי הוא יבוא עוד פעם אחת, עוד פעמיים, וכן הלאה. זאת אומרת, הוא בכל זאת צריך איזו אמונה, איזו הבטחה, שיהיה לו מהלימוד משהו, שהוא יקבל משהו. ואחר כך זה כבר בא מהלימוד, מהטקסט, מהמילים, מהכול. אבל חייבת להיות אמונה, שתהליך הלימוד ישנה אותו.

אמונה צריכה להיות גם לכל איש פשוט, שלא מתכוון שהלימוד ישנה אותו. צריכה להיות אצלו אמונה, שהלימוד ישנה את הכיס שלו, את המעמד שלו בחברה, את הבריאות שלו, ואת הביטחון. כמו שאומרים "תהילים נגד טילים". אמונה צריכה להיות. אבל זה לא נקרא ה"אמונה" של המקובל.

אצל המקובל אמונה נקרא אור חסדים, השפעה. ואצל האדם הפשוט האמונה היא באמצעי, שהספר הזה יכול לשנות משהו, להביא לו מזל. הוא מאמין שאם הוא קורא בבוקר "תפילת הדרך", אז הכול יהיה בסדר. כך זה משפיע על האדם. עלינו רק להבין, שההבדל הוא, מתוך מה אדם פונה לספר הזה: אם מתוך הלב הבשרי שלו, הגשמי, או מהנקודה שבלב, משורש הנשמה הרוחנית שלו.

זה ההבדל, וזה לא תלוי באדם. הבורא מביא את האדם למקום הבחירה. ואחר כך, עם הנקודה שבלב, האדם ממש אותה.

שאלה: אדם שמתייגע ומזרז את התיקון לכולם, האם הוא לא גורם בעקיפין לכך ש"מכה נפש בהמה" של מי שעוד לא הגיע ממש להתפתחות?

לא. אמנם אם אנחנו מזרזים את התיקונים על ידי העבודה שלנו, על ידי ההפצה, על ידי כל מיני פעולות, אנשים מתחילים להרגיש את עצמם יותר רע, כדברי הכתוב: "יוסיף דעת יוסיף מכאוב" [11]. אין ספק בקשר לכך, אבל זו ידיעה, שמדברת על המחלה טרם התפרצותה בגוף.

כמו שבצילום רנטגן, האדם מגלה חלילה, שיש אצלו מחלה בגוף שעוד מעט עתידה להתפרץ. אז לפני שהחולי מתפרץ, מספיק לו לקבל כמה כדורים. אבל אם היה מחכה ומגלה את המחלה בעת התפרצותה, אז הוא היה צריך לעבור ניתוח. כשאדם שומע מהרופא שיש לו מחלה, זה ודאי לא נעים לו, אבל הוא מודה לרופא מפני שיש תרופה וזמן לטפל במחלה.

יש דברים לכאן ולכאן. ודאי ש"מוסיף דעת מוסיף מכאוב", אבל מוסיף מכאוב, פירושו שהוא מגלה את מה שעוד לא נולד. ולכן הוא יכול להיות מוכן, ובצורה כזאת לגלות את כל שלבי ההתפתחות בדרך טובה. לכן ככל שההפצה תהיה רחבה יותר וככל שהאנשים יקבלו אותה יותר, היא תעביר מאיתנו את כל הגזרות הקשות. וזאת קודם כל המטרה: להקל על חיי האדם הפשוט.

מה שחיים ויטאל מסביר לנו בהקדמתו לספר "עץ חיים" הוא וזה שאמרו, מכאן לתלמיד שלא ראה סימן יפה במשנתו חמש שנים שוב אינו רואה (חולין דף כ"ד). ואמנם כל איש שהוא קל לעיון, מחויב לתת חלק שעה או ב' שעות ביום בעיון ההלכה, ולכוין ולתרץ הקושיות הנופלות בפשט ההלכה וכו'. כעת בעל הסולם מתחיל לפרש את דבריו. בסופו של דבר יתברר לנו, שמדובר רק בדברים רוחניים.

כל הדברים המוזכרים כאן, ההלכה, פשט ההלכה המוטל על האדם ביום יום, לימוד גמרא, תלמוד, תוספות ומשניות, כולם מדברים על לימוד הרוחניות, על השורשים הרוחניים כנגד הענפים הגשמיים. הכול כתוב כלפי הנשמה. בהמשך נראה איך בעל הסולם מפרש זאת. אלה דברים שהמקובלים לא כל כך רצו לגלות, אבל בהמשך הם מתבררים.

אות כ'

והנה לכאורה דבריו אלו מתמיהים מאד, כי אומר שבטרם הצליח בלימוד הנגלה ילך ויעסוק בחכמת האמת, שהוא בסתירה לדברי עצמו הקודמים, שחכמת הקבלה בלי תורת הנגלה היא כנשמה בלי גוף, שאין לו מעשה וחשבון ושכר. והראיה שהביא, מתלמיד שלא ראה סימן יפה וכו', היא עוד יותר תמוהה, וכי אמרו חז"ל שיניח משום זה את לימוד התורה חס ושלום, אלא ודאי להזהיר אותו להסתכל על דרכיו, ולנסות אצל רב אחר, או במסכת אחרת, אבל ודאי, לא בשום פנים לעזוב התורה חס ושלום, ואפילו תורת הנגלה.

בעל הסולם מַקשה על הרח"ו, למה במקום אחד הוא אומר, שצריכים ללמוד קודם את חוכמת הקבלה ואחר כך את כל יתר חוכמות התורה, ובמקום אחר הוא אומר, שצריכים קודם ללמוד פשט ואחר כך את חוכמת הקבלה. למה הוא מתכוון בדיוק? ובאיזו צורה על האדם להתחיל את החיים שלו, את הלימוד שלו?

אות כ"א

ועוד קשה הן בדברי הרח"ו ז"ל והן בדברי הגמרא, דמשמע מדבריהם, שצריך האדם לאיזו הכנה והצטיינות מיוחדת כדי לזכות בחכמת התורה.כמו שכתוב, שיש מי שהוא קל בעיון ויש מי שקשה בעיון, יש מי שמוצלח בשכלו ויש מי שאינו מוצלח בשכלו. אבל האם על זה מדובר?

אם מדברים על לימוד פשט כמו שנהוג ללמוד, אז באמת מי שחריף יותר בשכלו, מצליח בלימוד הזה ונקרא "תלמיד חכם". אבל מה יש בו ב"תלמיד החכם" הזה, חוץ מהעובדה שהוא נולד עם שכל מפותח. הרי השכל אינו שייך לרוחניות. אמנם הוא נעשה ידען וחכם בכל הגמרא, וכולם מכבדים אותו, על כמות דפי הגמרא שהוא יודע בעל פה, ועל יכולתו להתפלפל עם כל מאגר הידע הזה. אבל מה זה שייך לפנימיות האדם?

והלא אמרו חז"ל (במדרש רבה פ' "וזאת הברכה") אמר הקדוש ברוך הוא לישראל, חייכם, כל החָכְמָה וכל התורה דבר קל הוא, כל מי שמתיירא אותי ועושה דברי תורה, כל החָכְמָה וכל התורה בלבו, עד כאן לשונו. הרי שאין צריכים כאן לשום הצטיינות מוקדמת, אלא רק בסגולת יראת השם וקיום המצוות בלבד זוכים לכל חכמת התורה.

לא צריכים שכל, לא צריכים ללמוד כדי לדעת, להתפלפל, ולעבור מבחנים על כמויות של דפי גמרא. אלא אומר בעל הסולם, שצריכים יראה וקיום מצוות. ואז על ידי שניהם, ובתנאי שיהיו שניהם, זוכים לחוכמת התורה.

זאת אומרת, חוכמת התורה היא משהו שמתיישב בלב מתוקן. חוכמת התורה היא אור החוכמה שמתלבש בתוך הכלי, תרי"ג הרצונות שמתוקנים ב"על מנת להשפיע". בהמשך מסביר בעל הסולם, ש"יראה" נקרא "על מנת להשפיע", ו"קיום המצוות" נקרא תיקון הרצונות, תיקון כל תרי"ג הרצונות שישנם בנשמה. בהם מתלבש אותו אור הנרנח"י [נפש, רוח, נשמה, חיה, יחידה] שנקרא אור התורה. כל הנרנח"י כולו, נקרא תורה, חמישה חלקי תורה.

שאלה: ממה אדם צריך לפחד יותר כשהוא לומד קבלה, ממצבים שבהם הוא מרגיש שלמות, שהכול מתיישב טוב בליבו, כשהוא מפיץ את חוכמת הקבלה ומרגיש שמח, או ממצבים שהוא מרגיש מאה ושמונים מעלות הפוך לזה, והכול רע ושחור?

האם האדם יכול להגדיר לעצמו ממה לפחד?

שאלה: אני מפחד משני המצבים.

הרב"ש היה אומר, "אני לא מפחד מאף אחד חוץ מאשתי". ובינתיים זו התשובה לשאלה זו.

אות כ"ב

אכן, אם נשים לב לדבריו ז"ל, המה מתבהרים לפנינו כעצם השמים לטוהר, כי מה שכתב, "מוטב לו שיניח את ידו הימנו אחר שבחן מזלו בחכמת הנגלה", אין הכוונה על מזל של חריפות ובקיאות,כי על זה לא מדברים כלל.

את התורה קיבלנו לשימוש שלנו אך ורק כדי שהמאור שלה יחזירנו למוטב. וכל שימוש אחר בתורה מביא אותנו ל"סם המוות". מה שנקרא "חוכמה בגויים תאמין, תורה בגויים אל תאמין" [1]. כי מי שלומד כדי לקבל מהתורה משהו לעצמו, כדי להיות גדול, מפורסם או עשיר, כדי שיהיה לו משהו בעולם הזה או בעולם הבא, כדי לקבל לעצמו תענוגים רוחניים או גשמיים, מי שכוונתו בכל זאת לכיוון עצמו, אז התורה הופכת להיות בשבילו "סם המוות".

החכמים התירו לנו ללמוד את התורה למרות שאנחנו נמצאים ברצון האגואיסטי, אך ורק כדי שעל ידי לימוד התורה נוכל להגיע לתיקון עצמנו. מסיבה אחרת, לא היו מתירים לנו ללמוד את התורה. כי האור, אור התורה המחזיר למוטב, מיועד להחזירנו למוטב. אולם אם משתמשים בו בצורה לא נכונה, הוא גורם היזק לאדם. לכן בעל הסולם אומר, שלא מדובר על הצלחת האדם בחריפות ובבקיאות, כי זה לא הנושא בכלל.

בשונה מכל החוכמות האחרות, שבהן צריך לבחון כמה התלמיד יודע, כמו שנעשה למשל באוניברסיטאות, בלימוד התורה האדם צריך לבדוק את עצמו, כמה הוא התקדם בתכונותיו לקראת הבורא. ובזה לא יעזרו לו שכל, ולא כמות הידיעות. כדברי הכתוב "אמר הקדוש ברוך הוא לישראל, חייכם! כל מי שמתיירא אותי ושומע דבר תורתי, כל התורה בליבו" [2]. זאת אומרת, מספיק תיקון המידות, כדי שכל אור התורה יימצא באדם. והחוכמה שהאדם רוכש בלימוד, לגמרי לא שייכת לתורה. כמו שאומרים "חוכמה בגויים תאמין".

אלא כמו שביארנו לעיל, בפירוש בראתי יצר הרע בראתי תורה תבלין, כלומר, שעמל ויגע בתורת הנגלה ועדיין היצר הרע בתוקפו עומד ולא נמוח כלל, כי עדיין לא ניצל מהרהורי עבירה. הוא לא משך את האור שיתקן אותו. לכן, גם אם הוא חריף ובקי בכל מה שהוא קורא ולומד, את המידות שלו הוא לא תיקן.

כמו שכתב רש"י לעיל בביאור בראתי לו תורה תבלין, עיין שם היטב. ולפיכך, מיעץ לו, שיניח את ידו הימנו ויעסוק בחכמת האמת, משום שקל יותר להמשיך המאור שבתורה בעסק ויגיעה בחכמת האמת, מביגיעה בתורת הנגלה. והטעם הוא פשוט מאוד, כי חכמת תורת הנגלה לבושה בלבושים חיצונים גשמיים, דהיינו גניבה גזילה ונזיקין וכדומה". אבל חוכמת תורת הנגלה היא תורה. היא מדברת על רוחניות. אלא שהיא מבטאת אותה במילים, בצורות ובהברות גשמיות. אשר משום זה קשה וכבד מאוד לכל אדם, לכוין דעתו ולבו להשם יתברך בעת העסק, כדי להמשיך המאור שבתורה. כי הוא לא יכול לפרש נכון את המילים שהוא לומד.

למשל, מסכת "נזיקין" , מסכת "מידות" או מסכת "שבת" מדברות, כמו כל יתר המסכתות, במילים של העולם הזה בלבד. לכן הלומד לא יכול לכוון את דעתו שמדובר עליו, על הנשמה שלו. לא על הגוף שלו, אלא על הנשמה שנמצאת בעולמות העליונים. הוא לא יכול להבין שמדובר על מידות התיקון של הנשמה בכל המדרגות, על ידי כוחות ימין ושמאל, ועל ידי אורות מיוחדים.

כל כתבי הקודש שמדברים במילים של העולם הזה, מדברים על העולם הרוחני ועל תפקוד הנשמה בעולם הרוחני. אבל אדם שלא יכול להבחין בכך, יכול לגַשֶם את הדברים, היינו, להוריד את כל התוכן הפנימי של התלמוד או של המשנה עד לרמת העולם הזה. אז הוא נכנס ללימוד אחר לגמרי, לא לְמה שהתורה התכוונה. והוא לא מביא לעצמו את מאור התורה המחזירו למוטב. לכן בעל הסולם אומר, "הלא מצאנו כמה לומדים, שלא הועיל להם העסק בתורה" [3]. כי לימוד כזה לא מביא לתוצאה הרצויה, שבא המאור ומחזירו למוטב.

לכן דווקא אותה הגמרא מייעצת לאדם, לעזוב מיד את כל העיסוק בפשט ולעבור לחוכמת הקבלה. כי לא כל אחד יכול להגיע לתוצאה הרצויה דרך לימוד הפשט. יחידים מסוגלים, אבל בדרך כלל, בימינו, זה לא ניתן. בדורות הקודמים זה היה אפשרי, לאנשים שעדיין היו זַכים. דרך כל התמונה שבגמרא, הם ראו סיפור על העולם הרוחני, על כוחות, על פעולות הבורא. בימים ההם, היה אפשר לחדור לפנימיות, גם דרך טקסטים כאלה, שנכתבו בשפת הענפים. אנחנו, בדורנו, לא מסוגלים לכך. ולא רק בדורנו, זה נמשך כבר כמה מאות שנים. לכן מייעצים לאדם מיד להניח את ידו מלימוד הפשט ולעסוק בחוכמת האמת.

ומכל שכן לאיש כזה, שהוא כבד וקשה בעיון התלמוד עצמו, ואיך יוכל לזכור עוד בשעת הלימוד בהשם יתברך, כי להיות העיון הוא בנושאים גשמיים הם חס ושלום אינם יכולים לבא אצלו עם הכוונה להשם יתברך בבת אחת.אין לו כוונה לבורא. הוא לא רואה את פעולות הבורא במה שהוא לומד. הוא לא מתעורר על ידי הלימוד להמשיך את האור מכל פעולה ופעולה שעליה מדובר בתלמוד. למשל, כשהכתוב מדבר על פרה, הוא לא רואה שה"פרה" היא כוח בתוכו, וה"שור" זה כוח בתוכו. הוא לא מבין שכך, בכל הדינים ובכל הכוחות שמתנגשים בו, הבורא מפעיל את הבריאה. הוא לא יכול לתאר מאחורי התמונה הזאת את הנשמה שלו, את הפנימיות שלו, איך הכוחות הטבעיים שלו פועלים עם אור הבורא. ואם הוא לא יכול ללמוד באופן הזה, הלימוד שלו לא נקרא תורה.

אז נקרא שהוא לומד חוכמה. ועוד יותר גרוע מזה, הוא מתחיל להתרחק יותר ויותר. התורה נעשית לו כ"סם המוות". לכן הוא חייב לעבור לספרי קבלה. למעשה אלה אותם הספרים הקדושים, אבל ספרי הקבלה מדברים בשפה ברורה יותר, מכוונת יותר למה שהוא צריך באמת ללמוד, לנשמה שלו.

שאלה: כדי שיהיה אפשר לומר, שקשה לשמור על כוונה בזמן לימוד תלמוד או גמרא, צריכה להיות ללומד ידיעה כלשהי על כוונה. אבל המצב בקרב לומדי התורה בימינו, הוא אפילו לא כזה. בימינו אין שום ידיעה על הכוונה.

זאת התוצאה מהגלות. כבר לפני שמונים שנה בעל הסולם כתב על כך, ש"הדור השני כמעט נשמט כולו תחת ידינו" [4]. אנשים לא רואים בתורה יותר מאשר לימוד חיצון, שעוסק בענייני העולם הזה, ב"נזיקין" או בכל הדברים שחייבים לעשות כאן בגופנו ולקבל תמורתם שכר בעולם הזה ובעולם הבא. הם לא מדברים על המאור המחזיר למוטב. הם מפרשים את ה"לשמה" במישור העולם הזה, ולא כהשתוות הצורה לבורא, כדבקות בו. מי שקורא מה שכתוב בספר, נקרא שהוא דבוק בבורא, דבוק בשכל של הבורא. מה שהוא קורא בספר, זה בעבורם השכל של הבורא.

הפירושים שלהם, ארציים לגמרי. ואין חלילה את מי להאשים. זאת תוצאה של הגלות הנמשכת והחשיכה המתגברת. כל עוד היו בינינו מקובלים גדולים, כמו הבעל שם טוב והגר"א, שהיו יכולים לקבוע את הדרך, התלמידים שלהם היו יכולים ללכת בצורה הנכונה. וסך הכול צריך לקבוע רק דבר אחד: התורה היא אמצעי למשוך את המאור המחזיר למוטב. רק בצורה כזאת אנחנו חייבים לגשת לספר שנקרא תורה, לספרים הקדושים, רק כך.

בתחילת הדרך האדם לא מבין זאת, ואם ישמע על כך הוא לא יבוא ללימוד. אבל אם לא מסבירים לו על המאור המחזיר למוטב בהמשך, אם אין לו את ההכנה הזאת, אם לא מסבירים לו שזאת המטרה, אז פשוט "קוברים" אותו. זה מה שבעל הסולם רוצה לומר באות כ"ב. כלומר, השאלה היא האם לומדים כדי להביא את המאור המחזיר למוטב, או לא? אם לא, זה לא נקרא תורה.

ולכן מיעצו לעסוק בחכמת הקבלה, אשר חָכְמָה זו לבושה כולה בשמותיו של הקדוש ברוך הוא, ואז כמובן יוכל לכוין דעתו ולבו להשם יתברך בשעת לימוד בלי טורח, ואפילו הוא קשה העיון ביותר, כי העיון בנושאים של החָכְמָה והשם יתברך, הם אחד, וזה פשוט מאד.

כל מה שאנחנו לומדים ב"תלמוד עשר הספירות", באיגרות, במאמרים, בכל חומר הלימוד, עוסק רק בפעילות הבורא על הנבראים. לכן, מתוך שאדם קורא על זה, ודאי שהוא נמצא בזה בלב ונפש. הוא לא חושב על העסקים בעולם הזה, לא על דיני "נזיקין" ולא איך לצאת מסבך כלשהו, כפי שמדברים בגמרא. בלימוד חוכמת הקבלה, האדם כל הזמן קשור לנושא שעליו הוא קורא, ובדרישה להיות באותן הדרגות, באותן הפעולות, שעליהן הוא קורא. הנושא של הספר, ומה שאדם מצפה מהספר, הם היינו הך.

לכן לאנשים כמונו, שנמצאים בסוף הגלות ומנותקים מקדושה לגמרי, ללא שום מורה דרך גדול, כמו הגדולים שהיו, אין ברירה אלא ללכת רק עם ספרי הקבלה שנמצאים לידינו.

יש כאן חיוב מצד תכלית הבריאה. אין שום חובה אחרת על האדם, אלא להגיע למטרת הבריאה שהבורא ציווה. לכן האדם צריך לברר מה עליו לעשות עכשיו, כדי להגיע לתכלית. כדברי הכתוב "סוף מעשה במחשבה תחילה" [5]. מה שעוזר לו בדרך הוא מקבל ומה שלא עוזר הוא חותך בלי שום חשבון. ואין כאן עניין של נעים או לא נעים. אין מקום לחשבונות עם הרגלים קודמים, עם המשפחה, או עם כל דבר אחר. אלא אדם חייב להבין, שבהשגת התכלית, עליו להיות במאה אחוז החלטי.

שאלה: מה הכוונה, "כי העיון בנושאים של החָכְמָה והשם יתברך, הם אחד"?

בספרי הקבלה מדובר על פעולות הבורא, והעיון בפעולות הבורא והבורא, הם אחד. זאת משום שבחוכמת הקבלה אנחנו לא לומדים על הבורא שמחוץ לפעולות.

כתוב "ממעשיך הכרנוך" [6]. מהפעולות של הבורא עלינו, אנחנו לומדים אותו. אנחנו לא לומדים את "עצמותו", אלא את מי שפועל בנו. מתוך הפעולות שלו, נוצרת בנו דמותו.

שאלה: אנחנו לומדים שהמאור שבה מחזירו למוטב. איך יכול להיות שהאור גם מרחיק מהתורה?

האור הוא "סם החיים" ו"סם המוות". אם האדם מושך את אור התורה על ידי הלימוד כדי שיחזירו למוטב, אז האור פועל עליו. כי בדרישה שלו, האדם משתווה עם מה שאור התורה מיעד לו. ואם האדם לא דורש מהאור שישפיע אליו ויקרב אותו לבורא – מה שנקרא "לחזור למוטב", לחזור לטוב, כי הבורא הוא טוב ומיטיב – גם אז האור פועל עליו, אבל להפך. הוא מרחיק אותו מהבורא, ורק אחרי הרבה ימים או גלגולים הוא יגלה, שהוא נמצא בריחוק מהבורא.

האור שמכניס את האדם ל"סם המוות", מרחיק אותו מהבורא. אמנם גם זה עזר כנגדו שהאור עושה, אבל בסיבוב גדול מאוד. יכולים לעבור כמה גלגולים בעולם הזה, עד שהאדם יצא מזה. יש אנשים שבאים ומתגלגלים גלגול אחר גלגול, ונמצאים באותו הלימוד, שלא מקרב אותם למטרת הבריאה, אלא הם נמצאים בירידת הדורות. ועל זה המקובלים אומרים, שצריכים סוף סוף לעשות חשבון נפש ולהפסיק.

שאלה: מי שלומד קבלה ונופל שוב ושוב לרצון לקבל, איך הוא יכול להתמודד עם הירידות בדרך?

התשובה היא אחת: לאדם כזה חסרה חברה. את העליות והירידות הוא מפרש לפי ההרגשה שלו. יכול להיות שזו דווקא התקרבות. צריך לבדוק. כי "מעלים בקודש ואין מורידים" [7]. אם האדם לא יכול להתרומם מיד, סימן שחסר לו קשר עם החברה. הוא חייב לקחת על עצמו משימות. כי חוכמת הקבלה דורשת מהאדם להיות גם כגורם לתיקון העולם, לתיקון העַם. אם הוא לא יעשה זאת, הוא "יאכל" את עצמו מבפנים, ולא יצא מזה כלום.

כתוב, כל שבידך בכוחך לעשות, עשה [8]. יש לנו עבודה רבה. בכוונה תחילה אנחנו נמצאים בגופים, כי על ידי הקשר בינינו, במישור העולם הזה, אנחנו יכולים לגרום לתיקון. אנחנו מעבירים את הידיעה על הנשמות דרך הגופים, מגוף לגוף, ובכך אנחנו יכולים לגרום לתיקון. המורה מספר לתלמיד, מהפה שלו לאוזן של התלמיד, על הנשמה של התלמיד. ובין הנשמות אין קשר? ודאי שיש, אבל אנחנו לא יודעים עליו, לא מגלים אותו. לעומת זאת, בין הגופים דווקא נתנו לנו קשר. אני ואתם קשורים בנשמות, אבל ניתקו אותנו מההרגשה הזאת ונתנו לנו קשר בין הגופים, שדרך הקשר הזה בין הגופים, נשחזר את הקשר בין הנשמות.

השאלה היא האם האדם משתמש בקשר הזה? האם הוא רוצה להשיג את זה? האם הוא מגיע לאנשים ועוזר להם להתרומם, דרך הקשר בין הגופים, בהפצה רגילה, בלימוד? אם אדם יושב במקומו, ולא רוצה להיות פעיל וקשור למערכת ההפצה בקירוב הנשמות, לעורר את הנשמות לחדש את אותו חיבור שנמצא בהן, לגלות את המצב שבו אנחנו כבר נמצאים, אבל אינו מגולה כלפינו, אם האדם לא עושה זאת, אז אין טעם שילמד קבלה. קבלה זה לא לימוד תיאורטי.

הוא חייב להשתתף בחיבור עם האחרים, כמו שכתוב, כל שבידך ובכוחך לעשות, עשה. כי לו עצמו, לא יתנו מלמעלה תיקון. התיקון הוא לא בו, התיקון הוא בקשר בינו לבין האחרים, שם הייתה השבירה. לכן בינתיים אין תועלת במה שהוא לומד.

אם הוא לא משתתף בחיבור עם האחרים, הוא גם לא יוכל לצאת מהנפילות, מהירידות. בשביל מה שיצא מהן, שירגיש את עצמו טוב יותר? אם הוא יתחבר עם החסרונות האחרים, אז הבורא יצטרך לדאוג לו, מפני שדרכו מגיע לאחרים אותו הקשר, אותו התיקון. אבל אם דרכו לא מגיע לאחרים כלום, מדוע שידאגו לו. כמו שבעל הסולם אומר בתחילת ה"הקדמה לתלמוד עשר הספירות", אם אדם כבר מתחיל לשאול: "מה הטעם בחיינו?", "למי אני מהנה?", הוא נמצא בתחילת הדרך. ומי שלא שואל, עדיין לא נמצא בתחילתה.

אות כ"ג

ולפיכך מביא ראיה יפה מדברי הגמרא "מכאן לתלמיד שלא ראה סימן יפה במשנתו חמש שנים, שוב אינו רואה" כי למה לא ראה סימן יפה במשנתו, ודאי אין זה אלא משום חסרון כוונת הלב בלבד, ולא משום חסרון כשרון אליה, כי חכמת התורה אינה צריכה לשום כשרון, אלא כמו שכתוב במדרש הנזכר למעלה, "אמר הקדוש ברוך הוא לישראל, חייכם, כל החָכְמָה וכל התורה דבר קל הוא, כל מי שמתיירא אותי ועושה דברי תורה, כל החָכְמָה וכל התורה בלבו".

לא צריכים שום הצלחה והבחנות ואיזו חריפות. לא צריך להיות מבריק, לא צריך תכונות מולדות מיוחדות. הן לגמרי לא שייכות לרוחניות. השֶכל לא שייך לרוחניות כלל. גם הרגש לא שייך. יש אדם רגשי מדי, ויש אדם אטום – זה לא חשוב. אלא הכול תלוי רק בתשומת הלב של האדם לפי התכונות שנתנו לו, האם הוא מכוון את עצמו להשגת המאור, ודרכו להשגת התיקון. זה הכול.

אמנם ודאי שצריך זמן, להרגיל את עצמו במאור שבתורה ומצוות, ואיני יודע כמה. ויכול אדם לצפות כן בכל שבעים שנותיו, לפיכך מזהירה אותנו הברייתא (חולין כ"ד) שאין לצפות יותר מחמש שנים, ור' יוסי אומר רק ג' שנים (עיין שם בחולין דף כ"ד), אשר די ומספיק לגמרי לזכות בחכמת התורה, ואם לא ראה סימן יפה בשיעור זמן כזה, לא ישטה עוד את עצמו בתקות שוא ומפוחי כזב, אלא ידע, שלא יראה עוד סימן יפה לעולם.

האדם יכול לנסות את מזלו בספרים שמדברים בצורה חיצונית על הפעולות הרוחניות. הפעולות שבספרים האלה הן בכל זאת רוחניות, והספרים נקראים ספרים קדושים. כמו שאם היה קורא ספרי פיזיקה או כימיה, וזה לא היה עוזר לו. הוא צריך לקרוא על העולם הרוחני, על פעולות רוחניות שהוא רוצה להזדהות איתן, שרוצה להיות בהן. ואז המשיכה הזאת, הרצון הזה, ההשתוקקות הזאת בזמן הלימוד, היא מעוררת עליו אור מקיף והאור כבר מקדם אותו, מושך אותו לאותן המדרגות שעליהן הוא קורא.

אבל אם האדם קורא כבר בספרים האמיתיים, שכתבו מקובלים מתוך השגת כל הפעולות הרוחניות בעולמות עליונים, ולא יכול לזהות בהם את פעולות הבורא: או שהספרים כתובים בשפה שאי אפשר לזהות בה את פעולות הבורא, כמו למשל "ספר הזוהר" שכתוב בשפת המדרש והאגדה, או התנ"ך שכתוב בשפת המקרא או התלמוד והגמרא שכתובים בשפת ההלכה; או שהאדם לא יכול לזהות שבספרים האלה מדובר אך ורק על רוחניות, הוא לא יכול להשתוקק להתרומם ולהיות בפעולות הבורא, כך שיבוא המאור וימשוך אותו לשם, אז במשך שלוש שנים הוא יכול לנסות את מזלו בהם. אבל מיד לאחר מכן, אין לו ברירה, המקובלים קובעים כחוק, שאחרי שלוש שנים הוא חייב לעבור ללימוד מספרי הקבלה.

הסיבה היחידה לכך היא שבספרי הקבלה מדובר בצורה הברורה ביותר על הפעולות הרוחניות. הרי גם בגמרא או בספרי הקודש האחרים, מדובר על פעולות רוחניות, אבל לא רואים זאת. לכן האדם עובר לטקסטים שכתובים בשפת הקבלה, וכשהוא לומד בהם, הוא בטוח לומד על הנשמה שלו, איך לתקן אותה ולהחזירה למוטב.

שאלה: איך זה מתיישב יחד שמצד אחד כתוב: "אין לצפות יותר מחמש שנים ור' יוסי אומר רק שלוש שנים", ומצד שני אנחנו לומדים שאין זמן ברוחניות?

לא מדובר כאן על רוחניות, מדובר על הגשמיות של האדם, על מי שנמצא בעולם הזה ובא ללמוד. השאלה היא, איזה ספר לתת לו? נותנים לו ללמוד מספרים, שמדברים רק על רוחניות. לכן הם נקראים קדושים. ספרי קודש הם ספרים שמדברים על רוחניות, על פעולות הבורא בעולם הרוחני. אלא שכמה מספרי הקודש נכתבו בשפה אחרת, בשפת ההלכה, או בשפת המקרא, או בשפת האגדה. גם הספרים האלה מדברים על הפעולות הרוחניות של הבורא, רק בהן הם עוסקים, אבל הם עושים זאת בצורה סמויה, דרך לבוש כלשהו.

השאלה היא האם התלמיד מוכן לקרוא את הספרים האלה. ואפילו אם הוא מוכן לקרוא אותם, האם הוא מסוגל לראות דרך הטקסט, דרך מה שנראה לו כסיפורי התורה או ההלכות שבגמרא, את פעולות הבורא כלפי הנשמות. בגמרא למשל מדברים על דיני "נזיקין", על אדם ששתל עץ בחצר שלו, והעץ מסתיר את השמש בחצר של שכנו. הגמרא כותבת איך השכן צריך לתבוע אותו. השאלה היא האם דרך הלכות כאלה שכתובות בגמרא, התלמיד יכול לראות את פעולות הבורא כלפי הנשמות.

את הגוף, האדם הולך לתקן אצל הרופא. אנחנו צריכים לתקן את הנשמות. אם אחרי הסיפור של דיני "נזיקין" האדם יכול להמשיך עוד צעד קדימה ולבקש לראות בשורשים, בעולמות רוחניים, לתקן את עצמו, לדרוש את האור שיבוא ויחזיר אותו למוטב, אז הוא יכול ללמוד גמרא. יכול להיות שהוא זַך, ויכול לחדור פנימה דרך סיפורי הגמרא. אדרבא, זה טוב מאוד. כי הגמרא מדברת על פעולות הבורא בדקויות כאלה, שאין שפה אחרת שיכולה להתקרב לכך.

בשפת ההלכה יש הרבה מאוד מילים, כמו בעולם הזה. בשפת הקבלה לעומת זאת, אין הרבה מילים. אבל הבעיה היא, שהאדם לא יכול לזהות את פעולות הבורא דרך שפת ההלכה. לכן, המקובלים אומרים שאין ברירה, ונותנים לו ספר קבלה.

בספרי הקבלה הוא קורא על דברים שהוא לא מבין בכלל, על דברים שאין לו שום הזדהות איתם. הוא קורא על ספירות שעולות יורדות, על רשימות קופצות, על אורות שבאים והולכים, על ג' קוים, על מסכים, עביות, ועל "אבא" ו"אמא". הוא לא מבין איפה זה "אבא" ואיפה זה "אמא". שום דבר לא ברור לו. הוא מתבלבל, אבל לפחות הוא לא מבלבל בין מה שהוא קורא לבין העולם הזה. לפחות הוא חושב שהוא קורא על משהו שמסתובב באיזשהו מקום מחוץ לעולם הזה.

אחר כך הוא מבין יותר ויותר שהרוחניות לא נמצאת באיזה מקום גשמי, אלא במקום וירטואלי. אחר כך הוא שואל איפה המקום הוירטואלי הזה, האם הוא ברגשות שלו, ברצונות שלו. האם יש לו מקום או אין. כך הוא מתקרב למצב שבו הוא מבין שלרוחניות אין מקום, שספרי הקבלה מדברים על כוחות שלא פועלים במרחב, שהמרחב הוא רוחני, שהמרחב הרוחני נקרא הרצון שהבורא ברא, וכל הרצון הזה נמצא בתוכו.

הוא מתחיל לקשור בינו לבין הפעולות שמתוארות בספרי הקבלה. וכשהוא קורא עליהן, הוא קורא על עצמו, על הנשמה. התורה לא התכוונה לעשות שלום בינינו בעולם הזה, במקרים שבהם השור שלי למשל נגח את הפרה שלך. התורה מדברת על תיקון הנשמות. לכן בעזרת ספרי הקבלה האדם יכול להתקרב לתיקונו.

בעל הסולם מסביר במקומות אחרים, שמפני שאנחנו נמצאים בדור כל כך אפל, בסוף הגלות, אנחנו לא יכולים לחדור לתיקון שלנו, ללא ספרי הקבלה. לכן אנחנו חייבים לכתוב ספרים קלים ככל האפשר, ולפזר אותם בכל האומה. אחרת לא נצא לגאולה.

שאלה: הספרים הקדושים מדברים רק על פעולות הבורא, באות כ"ג בעל הסולם מצטט מתוך התורה שגם היא אחד מספרי הקודש. האם גם שלוש עד חמש שנים זו הבחנה רוחנית, או שהתורה מדברת על שלוש עד חמש שנים בעולם הזה?

נניח שאדם בא ללמוד, נותנים לו תלמוד, והוא מתחיל ללמוד מסכת "בבא מציעא" בסדר "נזיקין". לומד שלוש ואפילו חמש שנים, ומשתדל להגיע למטרת הבריאה, לתיקון, לדבקות בבורא, זאת המטרה שלו. רואים שהוא לא מצליח. מה עושים? המקובלים אומרים, שאחרי שלוש שנים, או לפי התנא קמא חמש שנים, חייבים להחליף את הספר. כי הספר שהאדם קורא, מביא לו את פעולות הבורא, בצורה נסתרת מדי, שהוא לא יכול דרך ההסתרה הזאת להתקשר לבורא. לא מדובר על שלוש או חמש שנים רוחניות.

שאלה: אם זה ציטוט מתוך ספרי הקודש, אז מדובר על שנים בעולם הזה או לא?

לא מדובר בשנים. המקובלים אומרים לנו באיזו צורה אנחנו צריכים ללמוד. תלמיד שאינו רואה סימן יפה – סימן יפה זה לצאת לאור, להוראה, לדבקות בבורא – תלמיד שלא הגיע לתוצאה כזאת, חייב לעבור לספרים שנכתבו בשפת הקבלה. נקודה.

אין טעם לפרש מונחים שאיננו יודעים על מה מדובר בהם. במקרה הזה המקובלים נותנים הוראה לתלמיד. הם לא כותבים על הפעולות הרוחניות בעולם הרוחני. הם כותבים לאדם שמגיע ללמוד. זה לא סוד, זה פשט. כמו שהדברים כתובים, כך צריך להבין אותם. אל תפרשו את התנאי של שלוש עד חמש שנים כרוחניות. אין בתנאי הזה שום רוחניות. בדברים האלה המקובלים פונים לאדם שמתחיל ללמוד.

שאלה: למי היו מיועדים אז התלמוד והתנ"ך?

כל הספרים שכתובים על ידי בעלי ההשגה, מדברים אך ורק מתוך מה שבעלי ההשגה השיגו. הם לא כתבו רומנים, ולא היסטוריה חלילה. בעל הסולם כותב במקומות רבים, שהמקובלים כתבו ספרים שמדברים על ההשגה שלהם, כדי להביא את הידיעה הזאת לבעלי השגה כמוהם ולהתחלק איתם, או בשבילנו, כדי לעזור לנו להתקדם, לצאת מההסתר.

במאמר "תורת הקבלה ומהותה", בעל הסולם מסביר שיש ארבע שפות לבטא את העולם הרוחני ואת פעולות הבורא: שפת התנ"ך, שפת האגדה, שפת ההלכה, ושפת הקבלה. שפת התנ"ך, ההלכה והאגדה הן שפות שמדברות על הרוחניות בצורה נסתרת, דרך סיפור חיצון. שפת ההלכה מדברת על הרוחניות דרך מה שמתרחש בעולם הזה, בעסקים בין בני אדם. גם שפת התנ"ך מדברת על הרוחניות דרך סיפורים על פעולות בין בני אדם, אבל הסיפורים בתנ"ך היסטוריים יותר. שפת האגדה מדברת על הפעולות הרוחניות, בצורת סיפור מופשט. דוגמה לכך הן האגדות של רבי נחמן מברסלב. מה שהוא כותב זה פלא, אבל האם מישהו יכול לחדור דרך הסיפור. בדרך כלל מסופר באגדות האלה על מלך ובת מלך, אבל כשאנחנו נכנסים לתוך הסיפור, אנחנו לא מסוגלים להבחין על מה מדובר בהן.

מה שאין כן שפת הקבלה, כמו שבעל הסולם מסביר בהמשך, היא השפה שעל ידה כמעט ואי אפשר לטעות. אמנם גם בשפת הקבלה יש בעיה, גם בה האדם יכול לגַשֶם את הדברים, לחשוב שספירת "חסד" למשל, נמצאת ביד ימין שלו וספירת "גבורה" ביד שמאל, ואז להתבלבל כמו שרבים בזמנינו עדיין מתבלבלים. אבל זהו בלבול, שממנו יוצאים. ובכל זאת גם בשפת הקבלה הבלבול הזה נמצא.

להגיע לקריאה הנכונה באמת, ולדרוש מהלימוד את המאור המחזיר למוטב, זו כל המטרה שלנו. אם יש לאדם רצון אמיתי וחזק למאור הזה, כל היתר זה פעולה מלמעלה. האדם מפעיל אותה והיא פועלת. רק לזה הבורא מצפה. ככתוב על אדם שמת ומגיע לבית משפט עליון, שואלים אותו שתי שאלות בלבד: "עסקת בתורה?" ו"ציפית לישועה?" [9]. שאלה אחת על המעשה ושאלה אחת על הכוונה.

שאלה: מה לומר לאדם דתי, שלומד יותר משלוש שנים או יותר מחמש שנים?

לא אומרים שום דבר לאף אחד, מכל שכן לאדם דתי. אני פונה רק למי שמגיע ללמוד את חוכמת הקבלה. עלינו ללמוד ממעשי המקובלים. המקובלים לא פנו לאיש מעולם. הם כתבו את הספרים, ופנו לקהל הרחב ביותר, פשוט כך. הם לא באו לקבוצה כלשהי, לאוכלוסייה או למגזר מסוים. אלא פנו לכולם בצורה הרחבה ביותר.

למה? כי כמו שכתוב בתחילת ההקדמה, שלחוכמת הקבלה מגיעים אלה ששואלים "מה הטעם בחיי". לכן אנחנו לא פונים לאנשים. מי שיש לו את השאלה: מה הטעם בחיי, בשביל מה אני חי, מהי מטרת החיים, בשביל מה האדם נברא, האם בסוף יש לחיים האלה איזו תכלית, מי שלא נרגע מהשאלה הזאת, מגיע לחוכמת הקבלה. לאנשים כאלה אנחנו פונים, ולכל היתר לא.

ולכן אין מקום לשאלה: מה לומר לאיש דתי? בהפצת חוכמת הקבלה אנחנו לא פונים לאנשים דתיים.

שאלה: מה לעשות אם התלמיד משתדל, לומד מספרים ועובד בקבוצה, אבל עדיין הוא לא מגיע לגילוי תוך שלוש עד חמש שנים?

זה מקרה אחר. את התנאי "משלוש עד חמש שנים", בעל הסולם מציב לאנשים שלומדים פשט, זאת אומרת לאלה שלומדים בספרים שכתובים בשפת המקרא, התלמוד והאגדה, ולא בשפת הקבלה. ואומרים, שאם האדם לומד בספרים שכתובים לא בשפת הקבלה, ותוך שלוש או חמש שנים הוא לא רואה סימן יפה, עליו לעבור לשפת הקבלה.

כמה זמן צריך ללמוד בשפת הקבלה, לא כתוב. אולי עוד חמש עשרה שנה. אלא הבדיקה של שלוש עד חמש שנים היא אך ורק כלפי הספרים שנכתבו בשפות אחרות. כך עלינו לעשות לפי הפשט, שכתוב בגמרא. התנאי הזה והפקודה הזאת ניתנו לאדם מאת רבי יוסי ומאת תנא קמא. כך מדבר התלמוד.

שאלה: מה לומר לאדם שהתעוררה אצלו הנקודה שבלב?

לא אומרים לו דבר. אדם שמתעוררת בו הנקודה שבלב, מחפש בעצמו, מתוך הנקודה הזאת. הנקודה הזאת היא רצון. רצון גדול מאוד להשיג תשובה לשאלה: בשביל מה אני חי. הרצון הזה נקרא הנקודה שבלב. הרצון לדעת בשביל מה הוא חי, יביא את האדם למקום המתאים לו.

יש אנשים שמגיעים למקום שבו לומדים קבלה, ואחר כך הולכים למקומות אחרים. יש אנשים שמחפשים עד שהם מוצאים את התשובה הנכונה לנקודה שבלב. גם הנקודה שבלב היא רצון שמתברר לאט לאט. לפעמים האדם חושב שהתשובה נמצאת בטבעונות, בחזרה בתשובה הרגילה או במדיטציות. הוא לא יודע, הוא נזרק ממקום למקום.

אין כפייה ברוחניות. צריכים להניח לאדם, לתת לו לעשות מה שיעשה, שיברר. זה בכל זאת בירור. אחרי הבירורים האלה הוא חייב להגיע למקום שבו הוא מרגיש את עצמו מאוזן. למקום שבו הוא באמת מקבל תשובה. ואם הוא עדיין לא מקבל תשובה, זה תלוי בו, בעבודה שלו.

לכן עלינו להפיץ את חוכמת הקבלה בצורה שלא מחייבת אף אחד. להפיץ רק את הידיעה. שהאדם יידע מהי חוכמת הקבלה, בשביל מה, ולא יותר.

ולכן יראה תיכף, למצוא לעצמו איזו תחבולה יפה, שיצליח על ידה לבא לשמה ולזכות בחכמת התורה.זאת אומרת, אם התלמיד לא רואה סימן יפה בלימוד הגמרא, לאחר שלוש שנים הוא חייב לעבור למשהו אחר. לחפש משהו אחר. כי החכמים אומרים שלאחר שלוש שנים הוא לעולם לא יראה סימן יפה, גם אם ימשיך עוד אלף שנה. אם האדם לא הגיע תוך שלוש שנים ל"לשמה", הלימוד לא יעזור לו. המאור לא פועל עליו, להחזירו למוטב. הוא לא דורש את המאור המחזיר למוטב בזמן הלימוד, כי הסיפור שהוא קורא בגמרא, לא מזכיר לו את תיקון הנשמה. הוא שוקע בפלפולים, בכל מיני סוגיות של בקיאות וחריפות. וזה מנתק אותו מהמטרה. אסור לו להמשיך בזה. אם כך, מה עליו לעשות?

והברייתא לא פירשה את התחבולה, אלא שמזהירה, שלא ישב באותו המצב ויחכה עוד. וזהו שאומר הרב, חיים ויטאל, שהתחבולה המוצלחת יותר ובטוחה לו, הוא העסק בחכמת הקבלה, ויניח ידו מעסק חכמת תורת הנגלה לגמרי, שהרי כבר בחן מזלו בה ולא הצליח, ויתן כל זמנו לחכמת הקבלה הבטוחה להצלחתו, מטעם המבואר לעיל, עיין שם היטב.

אין אפשרויות לעשות מה שהאדם רוצה. כתוב "בראתי יצר רע, בראתי תורה תבלין" [10]. על האדם לבדוק את עצמו בספרים שכתובים בשלוש השפות האחרות, ואם אחרי שלוש שנים לכל היותר הוא לא יכול להגיע ל"לשמה", הוא חייב לעבור לשפת הקבלה. אחרי הכול המטרה שלשמה ניתנה תורה, ברורה, ואדם חייב לממש אותה.

שאלה: בשביל מה האדם צריך לבדוק את עצמו בתורת הנגלה, אם מלכתחילה הוא יכול לגשת לחוכמת הקבלה?

השאלה לא רלוונטית לדורנו, כי בזמנינו כבר ברור שאנחנו נמצאים במצב שבו בלתי אפשרי כלל להגיע למאור המחזיר למוטב דרך הלימוד בתלמוד. ולא בגלל התלמוד, אלא מפני מי שאנחנו. בעל הסולם כותב על כך בהמשך ההקדמה.

התלמוד ויתר ספרי הקודש נכתבו על ידי מקובלים ענקיים, שאיננו מבינים כלל את הגובה ההשגה שלהם, ואת עומק החדירה שלהם לתוך חומר הבריאה. אבל אנחנו נמצאים במצב שבו איננו מסוגלים להוציא מספריהם את הקשר בינינו לבין הנשמות, ודרישה לתיקון.

המקובלים מקיפים ושולטים בראיה ובהרגשה שלהם על כל העולמות. מבחינתם זה היינו הך לדבר על שור שנגח פרה או להתכוון לפעולות רוחניות. כי הכול שקוף, הכול אחד. המילים מעולם אחד, והמילים שמתארות הבחנות מעולם אחר, הן תמונה אחת בעבורם. בשביל המקובלים, כל העולמות, הם כמו בחינות דומם, צומח, חי ומדבר. כמו שאנחנו חיים בעולם שיש בו דומם, צומח, חי, מדבר, ורואים שהכול מכלול אחד, כך גם אצל המקובלים, כל העולמות הם אחד על השני, כמו עולם אחד.

הבעיה היא רק ביחס אלינו. אנחנו נמצאים בסוף הגלות, בהסתרה גדולה עד כדי כך, שאיננו מסוגלים בשום פנים ואופן להגיע לתכלית על ידי השפות האחרות. והתכלית היא לעורר את המאור המחזיר למוטב.

שאלה: למה המקובלים לא סווגו את הספרים שלהם לספרים למתחילים, למתקדמים, למקובלים, וכן הלאה?

לפי ההיסטוריה של ירידת הדורות, או הירידה הרוחנית שבדורות, אחרי חורבן הבית הכול נכנס להסתר. המקובלים הסתירו את עצמם ולא גילו את התורה שלהם לפני הקהל.

בעל הסולם מסביר, ש"ספר הזוהר" התגלה ממש בצורה מקרית במאה האחת עשרה, בספרד [11]. עד אז לא ידעו שדבר כזה קיים. גם מזמן גילוי "ספר הזוהר" ועד לתקופת האר"י המקובלים הסתירו את עצמם. המקובלים פעלו בחשאי בכל דור ודור. זו הייתה הגלות. רק מזמן האר"י, שהוא "משיח בן יוסף", מתחילה ההתעוררות. הוא הפעיל את כל המערכת.

אות כ"ד

וזה פשוט מאד, שאין כאן שום מדובר מלימוד התורה הנגלית בכל מה שמוכרח לידע הלכה למעשה, כי לא עם הארץ חסיד, ושגגת תלמוד עולה זדון, וחוטא אחד יאביד טובה הרבה, על כן מחויב בהכרח לחזור עליהם, עד כמה שיספיק לו שלא יכשל למעשה. זאת אומרת, שתמיד יהיה לו הקשר הנכון בין העולם הגשמי לעולם הרוחני, כשהוא לומד בשפת ההלכה. נניח כשלומד בספרי ההלכה על ענפים שבעולם הזה, ודרכם הוא רואה את השורשים שבעולם העליון. אז הוא לומד את הקשר בין הדברים (שרטוט 1).

שרטוט 1

אלא כל המדובר כאן הוא רק, בעיון בחוכמת התורה הנגלית לכוין ולתרץ הקושיות הנופלות בפשטי ההלכות, כמו שמסיק שם הרח"ו בעצמו, דהיינו חלק הלימוד שבתורה שאינה באה לכלל מעשה, ולא כלל בהלכות למעשה, אכן אפשר להקל בזה ללמוד מהקיצורים ולא מהמקורות, וגם זה צריך עיון גדול, כי אינו דומה יודע ההלכה מהמקור, ליודע אותה מסקירה אחת ובאיזה קיצור. וכדי שלא לטעות בזה, הביא הרח"ו ז"ל תיכף בתחילת דבריו, הוא דואג שמיד נבין ונקבע את היחס הנכון להלכה. שאין הנשמה מתקשרת בגוף אלא בהיותו שלם מתוקן במצות התורה בתרי"ג מצות.

ודאי שמדובר בגוף של הפרצוף. הנשמה לא מִתקשרת לבָּשר שלנו. הנשמה היא האור העליון, שנכנס לתוך הכלי של הנשמה. הכלי של הנשמה נקרא גוף, והגוף הזה כולל תרי"ג רצונות. זה לא הגוף הגשמי שלנו. את תרי"ג הרצונות האלה צריך לתקן על ידי האור העליון המחזיר למוטב. ותיקון כל רצון ורצון נקרא עשיית מצווה.

זאת אומרת, על ידי האור המחזיר למוטב שאנחנו מושכים בזמן הלימוד, אנחנו מתקנים תרי"ג רצונות. תיקון הרצונות נקרא שאנחנו מבצעים תרי"ג מצוות. בגוף המתוקן בתרי"ג מצוות, נכנס האור שנקרא אור התורה. לכן, כדי לא להתבלבל, ולא לחשוב על הגוף הגשמי שלנו, ועל הפעולות שאנחנו עושים עם הגוף הזה, במצוות עם הגוף הזה הגשמי, הבשרי, אומר מרח"ו מלכתחילה, שמדובר אך ורק באותו גוף של נשמה. שם נכנס האור, אם הוא מתוקן בתרי"ג מצוות.

קודם כל חשוב להבין, שבאות כ"ד מדובר אך ורק בפעולות רוחניות וכך גם באות כ"ג. ומי שלא הבין זאת מומלץ שיקרא שוב ויראה שמדובר כאן רק בפעולות רוחניות.

ורק על כך מדבר הרח"ו תיכף בתחילת דבריו,דווקא ש אכן אפשר להקל בזה ללמוד מהקיצורים ולא מהמקורות, וגם זה צריך עיון גדול, כי אינודומה יודע ההלכה מהמקור, ליודע אותהסקירה אחת ובאיזה קיצור. על איזה הלכות הרח"ו מדבר? כאשר אנחנו קוראים בספרי האר"י, בספר "שער הכוונות" למשל, או בספר "שער המצוות", ברור לנו באיזה מצוות מדובר. מדובר באבא ואמא דאצילות, שמהם מושכים את האורות על ידי העלאת מ"ן מזו"ן [1].

אז בעל הסולם אומר, וכדי שלא לטעות בזה, הביא הרח"ו ז"ל תיכף בתחילת דבריו, שאין הנשמה מתקשרת בגוף אלא בהיותו שלם, מתוקן במצות התורה בתרי"ג מצות. ברור שלא מדובר בידיים וברגליים, בגוף הבשרי, אלא בגוף הפרצוף, בגוף של הנשמה. זאת אומרת, בלימוד חוכמת הקבלה, אנחנו חייבים לנתק את עצמנו לגמרי מהיותנו נמצאים כביכול במציאות הזאת, עם הגוף ועם העולם הסובב. בחוכמת הקבלה אף פעם לא מדובר על הפעולות שאנחנו יכולים לבצע על ידי הגוף. לא על זה חוכמת הקבלה מדברת. זה לא אומר שלדברים האלה אין מקום חס ושלום, אבל לא עליהם מדובר בחוכמת הקבלה.

שאלה: אפשר לפרש שוב את אות כ"ד?

גם כאשר לומדים תלמוד, מִשנה או "שולחן ערוך", לומדים על התיקונים שנקראים "מצוות", על הרצונות שלנו. גם בספרים האלה כתוב על אותן הפעולות הרוחניות, אלא בשפה שנקראת שפת הענפים או שפת ההלכה.

יש שפת ההלכה, שפת המקרא, שפת המדרש, שפת האגדה ושפת הקבלה. ודווקא השפה המפורשת ביותר היא שפת ההלכה או שפת התלמוד. בשפת ההלכה היה אפשר לברר כל תיקון וכל פרט, כי היא לוקחת מילים ממישור העולם הזה. רק בכל פרטי הפרטים, שבכל מיני החפצים והפעולות הנמצאים מולנו בעולם הזה, אפשר היה לפרש לפרטי פרטים את כל התיקונים שברצונות.

למטה, בעולם הגשמי ישנו הגוף שלנו ועולם סביבו. ולמעלה, בעולם הרוחני, יש רצונות, נשמה, שהיא הגוף והאור שְבָּה, ועולם סביבה (שרטוט 2). שפת ההלכה מספרת על היחס בין האדם לבין העולם סביבו, האנשים האחרים, החפצים, המעשים שלו, היא אפילו מתארת מה הוא מרגיש במוח ובלב, אבל היא מתכוונת ליחס בין הנשמה לבין העולם שלה, שבו היא נמצאת. כי אחרי הכול הגוף הגשמי נרקב, ואין מה לעשות איתו. האדם לא עושה בו תיקונים, הוא חייב לעלות לתיקון הנשמה. אבל את השפה לוקחים מהעולם הזה, והיא נקראת שפת הענפים.

שרטוט 2

שפת הענפים היא עשירה מאוד. החכמים מדברים בה על כל פרט ופרט שבכל מעשה ומעשה. כי במילים מהעולם הזה, אפשר לספר על כך. מה שאין כן בשפת הקבלה, למשל בספרו של האר"י "שער המצוות", השפה די מוגבלת. היא מובנת רק לאלה שנמצאים ממש בשורשים. אבל לאלה שנמצאים גם בענפים וגם בשורשים, או באיזשהו אופן רוצים להגיע לשורשים, שפת ההלכה היא הרבה יותר קלה להבנה. אמנם היא מבלבלת את האדם, אבל מפרשת את הדברים לפרטי פרטים.

לא פלא שהרח"ו אומר בתחילת דבריו שהנשמה נכנסת לגוף מתוקן בכל תרי"ג המצוות. כך מובן לנו לאיזה מקום שנקרא "גוף" הנשמה נכנסת. כי לגוף שלנו הנשמה לא שייכת, זה ברור. כך כותב בעל הסולם במאמר "גוף ונפש" [2], ובמקומות אחרים.

ודאי שהגוף שלנו לא שייך לרוחניות. אפשר להשתיל בגוף שלנו איברים של כל אדם אחר, להחליף את הדם ועוד. כמו שבעל הסולם אומר בחלק ג' של "תלמוד עשר הספירות", שהדם הוא רביעית של הנפש. זה לא שייך לגוף שלנו כלל, אלא רק להבחנות רוחניות שנקראות בשמות של חלקי הגוף או פרטי הגוף.

שאלה: למה הגוף זה תרי"ג (613) רצונות ולא מספר אחר?

הגוף שבדרגת אדם נקרא הנשמה. הגוף הגשמי הוא בדרגת בהמה. הגוף של אדם נקרא גם פרצוף, או גוף הפרצוף והוא מתחלק לרמ"ח (248) חלקים עד החזה, שהם חלקי גלגלתא ועיניים, ולשס"ה (365) חלקים, שהם חלקי אח"פ [אף חותם פה] (שרטוט 3). המספרים רמ"ח ושס"ה מחושבים לפי גימטרייה. באתר האינטרנט של תנועת "בני ברוך" אפשר לראות איך מחשבים.

שרטוט 3

האם האדם יודע לאן שייך כל רצון, לרמ"ח, לשס"ה, ל"אח"פ דעליה" מתוך השס"ה, ל"לב האבן", או לשבעה רצונות דרבנן? לומדים על כך בחוכמת הקבלה. וחוכמת הקבלה מדברת על הפרצוף בלבד, ולא על הגוף הבשרי שלנו.

אמנם הגוף שלנו נברא בדיוק כנגד הגוף של הנשמה, הרי הנשמה היא השורש והגוף שלנו הוא ענף וגם הגוף שלנו מתחלק לתרי"ג חלקים ויש בו ודאי קשר של סיבה ותוצאה מהגוף של נשמה. אבל הקשר הזה הוא מלמעלה למטה בלבד. האדם בעולם הזה רק נפעל על ידי הקשר הזה. הקשר בחזרה נעשה רק מתוך הנקודה שבלב, שהיא לא שייכת לגוף הבשרי שלנו, היא שייכת ל"חלק אלוקי ממעל" [3].

לאדם בעולם הזה יש רצונות גשמיים ואנושיים, רצונות שונים ששייכים לעולם הזה. אם לא הייתה ליד הרצונות האלה הנקודה שבלב (שרטוט 4), נקודה שהיא "חלק אלוקי ממעל", שאיתה האדם משתוקק למעלה, האדם היה נשאר בדרגת חי. אף פעם הוא לא היה יכול להתקשר לרוחניות. כמו שהחיה לא מבינה שיש דבר כזה, גם האדם לא היה מבין. הוא היה מסתבך בכל תורות הפיזיקה והפילוסופיה שלו. מילא זה, הוא אף פעם לא היה משתוקק לרוחניות ממש.

שרטוט 4

לכן הנקודה שבלב נקראת "חלק אלוקי ממעל". על החלק הזה חוכמת הקבלה מדברת, על איך לפתח אותו, כי הוא כמו טיפת זרע, שצריכה להתפתח לגוף. גם עכשיו יש בחלק הזה תרי"ג רצונות, אבל הם נמצאים בתוך הנקודה, ללא שום נפח. ורק על זה אנחנו מדברים.

לכן מרח"ו אומר שהנשמה, האור העליון, לא מִתקשרת בגוף, כל עוד הגוף לא נמצא. האדם צריך להעלות את הגוף הזה, לגדל אותו להיות הגוף של הפרצוף שיקבל את האור. בגוף הזה יש תרי"ג רצונות מתוקנים (שרטוט 5). כל תרי"ג הרצונות האלה, הם כלל לא הרצונות ששיכים לעולם הזה. הרצונות ששייכים לעולם הזה, שייכים לגוף הגשמי. ואילו כל תרי"ג הרצונות של גוף הפרצוף, הם רצונות לבורא.

שרטוט 5

כשהאדם עולה לעולם הרוחני, מימינו יש בורא שהוא הקדושה, ומשמאלו יש קליפה, והוא, היינו הכלי שלו, נמצא באמצע (שרטוט 6). מקו שמאל הוא מקבל רצונות אגואיסטיים כלפי הבורא. הוא רוצה ליהנות מהבורא. מהבורא הוא מקבל כוח להתמודד עם הרצונות האלה, ולהמשיך בקו אמצעי, ללכת למעלה מהדעת, ב"אמונה למעלה מהדעת". הרצונות האלה מְאֶפס ועד האחרון, הם כולם רצונות כלפי הבורא, ליהנות ממנו, מהאור שלו. לא מקולנוע, מכדורגל או מבירה.

שרטוט 6

שאלה: האם הנקודה שבלב עוברת מאדם לאדם, מאבא לילד שלו, לחבר, או על ידי חינוך?

רופא כירורג יכול להשתיל בבטחה לכל אדם לב של חזיר, ובלבד שהאדם יהיה בריא. גם עם לב של חזיר, האדם יגיע לעבודת ה' ויהיה יהודי כָּשֶר. אין שום קשר בין הדברים, ולכן זה מותר על פי ההלכה. זה מותר, כי הגוף שלנו מנותק מהרוחניות. ללב הבשרי שלנו אין שום קשר לרוחניות. הלב שלנו, הוא בסך הכול משאבה. אם נתקין במקומה משאבה מלאכותית, או נשתיל לב של חיה, דבר לא ישתנה. הנשמה לא שייכת לגוף הבשרי כלל. אין לה שום קשר עם הגוף הבשרי.

צריך להבין שהעולם הרוחני והעולם הגשמי, הם שני עולמות שההבדל ביניהם הוא אינסופי. יש חתך ביניהם. אין הרוחניות מתלבשת בגשמיות. לפי חוק השתוות הצורה, לא יכול להיות שום קשר ביניהם. רק לפי השוואת התכונות יכול להיות קשר בין הדברים. ואם התכונות הפוכות, אז העולמות רחוקים כרחוק מזרח ממערב. לכן אי אפשר לדבר על שום אור עליון שיתלבש בבשר שלנו. הבשר הזה יירקב באדמה.

אלא כשחוכמת הקבלה מדברת על הגוף, היא מדברת רק על הגוף של הנשמה. כך גם לגבי "גופים מתים" או "תחיית המתים". בחוכמת הקבלה מדברים רק על הרצונות. בתחילה האדם מצמצם אותם, כאילו שהם לא קיימים. הוא לא מפעיל אותם, וזה נקרא שהם "מתים". אחר כך, כמו שבעל הסולם מסביר ב"הקדמה לספר הזוהר", הוא מחדש אותם, מחייה אותם. ואז מתחילה העבודה מחדש עם כל הרצונות, במה שנקרא "תחיית המתים", תחיית הרצונות כלפי הבורא. מדובר על הרצונות שבקליפה, הרצונות כלפי הבורא.

יש רצונות שהאדם חייב לעשות עליהם צמצום א' (שרטוט 7). לרצונות האלה הוא לא מתייחס. הוא לא יכול להתמודד איתם, הוא לא יכול לעבוד איתם ב"על מנת להשפיע". הוא רוכש מעליהם גלגלתא ועיניים, ולאחר שרכש גלגלתא עיניים, הוא מתחיל לעבוד עם האח"פ. הוא מחדש את הרצונות האלה לפעולה, במה שנקרא "תחיית המתים". כמו שכתוב במאמר "הקדמה לספר הזוהר" [4].

שרטוט 7

שאלה: האם הספר "שולחן ערוך" שמדבר בשפת הענפים, מתכוון אך ורק לתיקונים רוחניים, או גם לתיקונים מעשיים, בגוף שלנו?

כל הספרים שכתובים בשפת הקודש, כתובים לכל אדם באשר הוא שם. כל אחד קורא לפי הדרגה שלו, ומבין בדרגה שהוא מבין. יש אדם שקורא "שולחן ערוך", וקורא על מה שקורה בעולם הגשמי. מישהו אחר שקורא "שולחן ערוך", ומתייחס אליו כמו לספר קדוש. (קדוש פירושו נִבְדל, כמו ש"הרי את מקודשת לי" מלשון "הרי את נבדלת לי"). הוא מתייחס אליו כספר שמדבר על העולם הרוחני, והוא רואה בו רוחניות.

גם אלה שכתבו את הגמרא, היו כולם בעלי השגה גדולים. די לקרוא בגמרא כדי להבין במי מדובר. מה הם כתבו? מה לעשות בעולם הזה, או איך לגלות את הבורא, איך להגיע לפעולות רוחניות. כתוב "וכי מה איכפת ליה להקדוש ברוך הוא למי ששוחט מן הצואר, או מי ששוחט מן העורף, הוי לאנתנו המצות אלא לצרף בהם את הבריות" [5]. על האדם לתקן את הרצון שלו.

אבל זה לא סותר את זה. לקיחת המצוות לחיים הגשמיים שלנו בעולם הזה, כמסגרת לקיום, ודאי מוצדקת. החכמים בעצמם תקנו זאת. אבל צריכים להבדיל, שיש גם חלק רוחני, והוא העיקרי. אם לא כן, בשביל מה אנחנו נמצאים בעולם?

באות ב' במאמר ה"פתיחה לחכמת הקבלה", כותב בעל הסולם "והרצון לקבל נבחן לבחינת גופו של אדם, והשפע שמקבל נבחן למדת תוכנו של החיים שבגוף ההוא" [6]. גוף זה רצונות. איזה רצונות? רצונות לתענוגים, אין רצונות אחרים. זה ברור. השאלה היא רצונות לאיזה תענוגים. יש תענוגים שמתלבשים בכל מיני דברים בעולם הזה, ויש תענוגים שהם כבר כלפי הבורא. אם אנחנו מדברים על הגוף של הנשמה, אנחנו מדברים על תענוגים שמְכוּוָנים לבורא, על רצונות שמְכוּוָנים לבורא.

לכן יש שני שלבים שאנחנו עוברים בהסתרה, ובהם אנחנו משתמשים ברצונות בלי לדעת באיזה רצון אנחנו משתמשים. אחרי ההסתרה, במדרגת שכר ועונש, כשהרצונות כבר מתחילים להתגלות, אנחנו עובדים עם הרצונות המגולים כלפי האורות.

אות כ"ה

עתה תראה, איך כל הקושיות שהבאנו בתחילת ההקדמה המה הבלי הבלים אלא המה הם המכמורים שפורש היצר הרע, לצוד נפשות תמימות, כדי לטורדן מהעולם בלי חמדה.

באות א' של ההקדמה בעל הסולם כותב, שכאשר הוא מתחיל לדבר עם מישהו "אודות העסק" בחוכמת הקבלה, הוא שואל בשביל מה לו ללמוד את חוכמת הקבלה, האם אי אפשר לקיים כל התורה כולה, בלי ידיעת חוכמת הקבלה. ובכלל, בשביל מה לו "לדעת כמה מלאכים בשמיים". הוא גם מפחד "שלא יחמיץ", שיעזוב את הכול, ושקודם כל הוא צריך " למלא כריסו [בטנו] בש"ס ובפוסקים". וללמוד רק אחרי גיל ארבעים, וכן הלאה הגבלות.

וכאן בעל הסולם אומר, שלאחר שהתבאר שצריכים לתקן את הנשמה, וברור שמי שלא עושה את התיקון הזה, הוא כמי שנכנס לעולם, ויוצא מהעולם, ללא שום תועלת, נולד וחי ומת, עתה תראה, איך כל הקושיות שהבאנו בתחילת ההקדמה המה הבלי הבלים אלא המה הם המכמורים [מלכודות] שפורש היצר הרע, לצוד נפשות תמימות, כדי לטורדן מהעולם בלי חמדה.

זאת אומרת, שהאדם מתגלגל גלגול אחר גלגול, ובסך הכול לא עושה שום דבר. אלא רק "ירידת הדורות" יש כאן. הוא לא מתקן את עצמו. להיפך, כיוון שהוא לא מממש את הגלגול לתיקון, הוא גורם ל"ירידת הדורות".

ונראה את הקושיא הא', שמדמים את עצמם שיכולים לקיים כל התורה כולה גם בלי ידיעת חוכמת הקבלה, הנה אני אומר להם, אדרבא, אם תוכלו לקיים לימוד התורה וקיום המצוות כהלכתן לשמה, דהיינו כדי לעשות נחת רוח ליוצר ברוך הוא בלבד, אז אינכם צריכים באמת ללימוד הקבלה, כי אז נאמר עליכם נשמת אדם תלמדנו, כי אז מתגלים לכם כל רזי תורה כמעיין המתגבר, כדברי רבי מאיר (במשנה אבות הנ"ל), בלי שתצטרכו סיוע מהספרים.

חוכמת הקבלה מתחלקת לשני חלקים. החלק הראשון מכניס את האדם להרגשת העולם הרוחני, להרגשת הבורא. כמו שכעת אנחנו לומדים. תלמידים מתחילים שבאים ללמוד ולא מבינים, הם קוראים מה שהמקובלים מספרים להם, על מה שנמצא אחרי ההרגשה של האדם שיושב ולומד, ומתוך שהם קוראים, הם מתחילים להשתוקק. הם לומדים, הם מעוררים על עצמם את האורות המקיפים שמחזירים אותם למוטב, עד שדרך הסתר כפול והסתר רגיל, הם פורצים את המחסום ומגיעים לגילוי, להשגחה הגלויה.

אחרי שהאדם פורץ את המחסום ומגיע להשגחה הגלויה, המצב שבו הוא נמצא נקרא "לשמה". הוא כבר רוכש כוונה על מנת להשפיע על הפעולות שלו. יש לו כוח לעמוד מעל הרצונות שלו ולהשתמש בהם רק להשפעה. במצב הזה, שנקרא "לשמה", האדם יכול להיות עם האורות, עם גילוי הבורא בכוונה על מנת להשפיע. זה נקרא שהבורא "מעיד עליו שלא ישוב לכסלו עוד" [7]. הבורא מגלה את עצמו, והאדם בטוח שבזה הוא מחזיק את עצמו ברוחניות.

על המצב הזה נאמר "נשמת אדם תלמדנו" [8]. שהאדם מרגיש את האלוקות, את הבורא, את פעולות הבורא. יחד עם זה יש לו קושיות מִשלו. יש לו עבודה גדולה מאוד מעל הרצון לקבל. לא נעשָה שם קל יותר. בכל הדרך של מאה עשרים וחמש המדרגות עד עולם אין סוף, האדם עובד כל הזמן נגד הרצון ב"אמונה למעלה מהדעת". ובכל זאת, הוא כבר נמצא ב"לשמה", בהכרת האלוקות. לכן כתוב, "נשמת אדם תלמדנו". הוא יכול ללמוד לבד. הוא כבר מצוי בעולם הרוחני.

לכן בעל הסולם אומר, שאם האדם כבר נמצא במצב "לשמה", אם הוא כבר נמצא בעולם הרוחני, אז "נשמת אדם תלמדנו". אדם כזה הוא כמו אדם בוגר בעולם שלנו. בעולם שלנו, בגיל עשרים, האדם כבר יכול להסתדר בלי ללכת לאיבוד. אדם שכבר רכש ניסיון בהליכה דרך הסתר כפול והסתר רגיל והגיע לרוחניות, הולך משם והלאה. הוא כבר רואה ומבין, ומלמדים אותו, בלי ספרים אפילו. החיים שלו כבר גלויים לו כמו על פני השטח. לכן בעל הסולם אומר, שאדם כזה לא צריך ספרי קבלה. הוא יכול להתקדם לבד.

לאדם שעובר מְעֶבר למחסום ונכנס לעולם הרוחני, הקריאה בספרי מקובלים היא מפת דרכים – הוראה, ועוד יותר. כבר אין לו שאלה האם לקרוא או לא לקרוא בספרי המקובלים. הוא מבין מה כתוב שם. הרי לפי מה שכתוב שם הוא נכנס לעבודה הרוחנית, להרפתקה. ובכל זאת, בעל הסולם אומר שבעולם הרוחני לא צריכים את עזרת הספרים. זאת אומרת, את ספרי הקבלה אנחנו צריכים, בעיקר כדי לעורר את האורות המקיפים, את האור המחזיר למוטב.

אלא אם עדיין אתם עומדים בבחינת העסק שלא לשמה, אלא שתקותכם לזכות על ידיה לשמה, אם כן יש לי לשאול אתכם, כמה שנים אתם עוסקים כן. אם עדיין אתם נמצאים בתוך חמש השנים לדברי תַּנָּא קַמָּא [לדברי התנא הראשון] ,או תוך שלוש השנים לדברי רבי יוסי, אז יש לכם עוד לחכות ולקוות.

בסופו של דבר, השאלה פשוטה: אדם ששואל בשביל מה אני חי ומתחיל לברר את תהליך ההתפתחות שלו, מול איזה אפשרויות הוא עומד? יש לו אפשרויות, ללמוד לפי חלק תורת הנגלה, ואז יש לו שלוש שנים או חמש שנים. לפי תַּנָּא קַמָּאחמש שנים, לפי רבי יוסי שלוש שנים. אבל בתום התקופה הזאת, אסור לו להמשיך יותר, כי מטרת הבריאה היא, שהוא יגיע לדבקות (שרטוט 8).

שרטוט 8

אם הוא לא מתחיל להגיע לדבקות, כלומר אם הוא לא עובר את המחסום ומגיע ל"לשמה" תוך שלוש או חמש שנים על ידי הספרים של תורת הנגלה, הוא חייב לעבור לספרי קבלה ולהמשיך בדרך (שרטוט 9). כך כתוב בגמרא. כבר חכמי התלמוד הכינו לנו תיקונים כאלה, שעל ידי המאור המחזיר למוטב אנחנו יכולים לעלות לרוחניות, ללא הֵקדם הייסורים של "פת במלח תאכל ומים במשורה תשתה" [9].

שרטוט 9

שאלה: איך מפרשים "לשמה", הרי גם אדם שלומד תורת הנגלה יכול לומר שהוא לומד "לשמה"?

כל אחד ודאי יכול לומר מה שהוא רוצה, וכל אחד נותן הגדרה לפי ראות עיניו. ואנחנו מדברים על האמת. על אדם שרוצה לברר את האמת, ולא על מי שלא רוצה לברר את האמת ואומר שהוא כבר בסדר גמור.

אני זוכר שהרב"ש סיפר לי, שהוא שאל את אחד מראשי הישיבות, האם יש תלמידים בישיבה שלו שמגיעים ל"לשמה". ראש הישיבה אמר, "מה הבעיה? בחורים נכנסים אלַי בגיל שלוש עשרה - ארבע עשרה ואחרי שנה וחצי עד שנתיים הם מגיעים ללימוד "לשמה"". ודאי שאותו האדם, למרות שהיה ראש ישיבה, לא ידע מהי ההגדרה האמיתית של "לשמה".

כששאלתי את הרבנים, שאצלם למדתי לפני שהגעתי לחוכמת הקבלה, מה זה "לשמה", הם אמרו לי, "כל דבר שאינך מזיק בו לאחרים, בזמן שאתה לומד תורה. כלומר, "לשמה" זה שעל ידי לימוד תורה אתה לא מתכוון לגרום רע לאחרים". באותו הזמן כבר התחלתי לקרוא ספרים כמו "טל אורות", את ספרי הרמ"ק ואת ספרי האר"י [10], והיה לי קשה עם התשובה שלהם. "ואם אני רוצה להיות רב גדול", שאלתי. "זה ודאי נקרא 'לשמה'", ענו לי, "כי זה לטובת האחרים".

בעניין הזה, אין מה לעשות. כל אחד מְפָרש את ה"לשמה" לפי הדרגה שלו, ואסור לקלקל את ההגדרות האלה. כי האדם מגדיר את העולם שהוא מרגיש, מתוך המקום שבו הוא חי. לכן חוכמת הקבלה מדברת רק על אלה שיש להם נקודה שבלב. אם מתוך הנקודה שבלב האדם כל הזמן שואל את עצמו, "מה איתי?", אז אחרי חמש שנים לכל היותר, הוא חייב ללכת לפי פקודת הגמרא ולעבור לספרי הקבלה. הגמרא אומרת שאחרי חמש שנים האדם לא יראה יותר סימן יפה, החיים שלו יעברו לחינם. ומי שרוצה לתת לעצמו תירוצים, אין מה לעשות איתו.

שאלה: האם אפשר להפנות לכיוון הבורא את אותם הרצונות שאדם חש לפני המחסום?

אנחנו לא עוסקים כעת בעבודה הפנימית. אלא רק לפי מה שכתוב.

אבל אם עבר עליכם העסק בתורה שלא לשמה יותר מג' שנים לדברי רבי יוסי וה' שנים לַתַּנָּא קַמָּא, הרי הברייתא מזהירה אתכם, שלא תראו סימן יפה עוד בדרך הזה שאתם דורכים, ולמה לכם להשלות נפשכם בתקות שוא, בשעה שיש לכם תחבולה כל כך קרובה ובטוחה, כמו הלימוד של חכמת הקבלה, כמו שהוכחתי הטעם לעיל, להיות העיון בנושאי החָכְמָה דבר אחד עם השם יתברך עצמו, עיין היטב לעיל.

מי שרוצה להגיע למטרה, זאת אומרת, מי שנדחף לגלות את הנשמה שלו, ולגלות בה את כל העולם הרוחני, אין לו ברירה אחרת אלא ללמוד את ספרי הקבלה. כי כשהוא לומד בספרי הקבלה, הוא לא שוכח על המטרה. בגלל שכּל הזמן הוא נמשך על ידי הלימוד ונושא הלימוד, להיות במקום רוחני גבוה יותר, הוא מעורר את האורות המקיפים.

מה שאין כן, כפי שבעל הסולם מסביר, אם האדם לומד גמרא, הלכות, או כל לימוד אחר שאינו מספרי הקבלה, הוא לא יכול לעורר על ידו את האורות המקיפים. אף על פי שגם לימוד גמרא והלכות הוא הכרחי. למעשה המרח"ו הוא שמסביר זאת. ה"הקדמה לתלמוד עשר הספירות" נכתבה על פי הקדמת המרח"ו לספר "עץ חיים" [11]. בעל הסולם רק חידש וסידר את הקדמת המרח"ו.

ולפי דבריהם, אם אדם רוצה להגיע לרוחניות, אין לו ברירה אלא לעשות זאת על ידי חוכמת הקבלה.

אות כ"ו

וכן נמשש את הקושיא השניה במה שאמרו, שצריכים תחילה למלאות כריסם בש"ס ופוסקים. הנה בודאי הוא, שכן הוא לדברי הכל, אמנם ודאי שכל זה אמור, אם כבר זכיתם ללימוד לשמה, או אפילו שלא לשמה אם אתם עומדים בתוך ג' השנים או ה' שנים, משאין כן אחר הזמן ההוא, הרי הברייתא מזהירה אתכם, שלא תראו עוד סימן יפה לעולם, וכמו שנתבאר לעיל, ואם כן מוכרחים אתם לנסות הצלחתכם בלימוד הקבלה.

זאת אומרת, מותר לאדם ללמוד במשך חמש או שלוש שנים גמרא, ולקוות שהלימוד יעזור לו להגיע ל"לשמה", שזאת המטרה וחובתו של כל אדם. ואם הוא כבר ב"לשמה", למעלה מהמחסום, אז הוא יכול ללמוד כל דבר, כי "נשמת אדם תלמדנו". דרך כל הספרים, במקרא, במשנה, בגמרא, בהלכות ובאגדות, הוא יראה את העולם הרוחני. כל דבר יכול להיות לו כעזר להתקדמות.

שאלה: האם בזמנינו אדם יכול ללמוד תורה נגלית ולהגיע לגילוי, גם בלי ללמוד את חוכמת הקבלה?

ודאי שלא. בימינו אנחנו לא יכולים ללמוד את תורת הנגלה, ולהגיע ל"לשמה". לכל מי שחי בדורנו, אין שום סיכוי לעשות זאת. כך כותב בעל הסולם. למעשה זאת הבעיה שבגללה מתווכחים מה ללמוד, איזה ספרים לפתוח. אם אדם פותח גמרא או גמרא עם רש"י, כולם אומרים לו שזה טוב מאוד. אם אדם פותח את "ספר הזוהר" או את "תלמוד עשר הספירות", כולם אומרים לו שזה רע מאוד. לכן האנשים אומרים, למה לא נפתח גמרא עם רש"י, אחרי הכול מה רע בגמרא.

אבל השאלה היא אחרת, האם על ידי לימוד הגמרא, האדם מקבל את המאור המחזיר למוטב? האם בזמן הלימוד בגמרא, הוא דורש תיקון, שיבוא אליו מלמעלה?

אנחנו לא יכולים ללמוד גמרא, ובה בעת לדרוש תיקונים. השֵׂכֶל שלנו, הרצונות שלנו, המבנה הפנימי שלנו היום, הוא לא כמו המבנה שהיה לבני אדם לפני מאה שנה, ומכל שכּן לפני אלף או אלפיים שנה. וצריך להבין שהמקובלים כתבו את התנאי של שלוש עד חמש שנים, לבני דורם. הם כתבו זאת, בזמן שכתבו את הגמרא, לפני אלפיים שנה. וכך מובן לנו באיזה אנשים מדובר. זה לא הדור של היום, עם הטלוויזיה וכל יתר הקלקולים.

לפני אלפיים שנה, כל האנשים חיו חיים יהודיים מתוך השגה, בידיעה ובהבנה. ולאנשים האלה כתבו חכמי המשנה כבר לפני אלפיים שנה, שאם האדם לא רואה סימן יפה תוך שלוש שנים מהגמרא, צריך לעזוב אותה. מפני שהאדם לא מסוגל להתעסק בהלכות האלה, ב"נזיקין" ובכל מה שמספרת הגמרא, ולהרגיש שהוא מדבר על הנשמה שלו. לכן הוא גם לא דורש את האור המחזיר למוטב, ולכן האור המחזיר למוטב לא מאיר לו, ולא מתקן אותו, והאדם לא מגיע ל"לשמה".

לכן בזמנינו, אומרים המקובלים, אך ורק על ידי גילוי חוכמת הקבלה, רק על ידי לימוד חוכמת הקבלה, מגיעים לישועה [12]. מדוע? כי בִּמקום ללמוד על שור שנגח פרה, האדם לומד על הספירות, על השבירה, על התיקונים, על המסכים, על אור חוזר וכן הלאה. בעצם הוא לומד על עבודת ה', על מה שהבורא עושה. ומזה הוא נכלל, ולזה הוא מיד משתוקק. כך כל הלימוד הופך להיות תפילה, העלאת מַ"ן. ואז מאיר עליו בזמן הלימוד, האור המחזיר למוטב. רוצה או לא רוצה, האור פועל עליו.

בא בחור ללמוד ומשתנה. מה קרה לו? קיבל "פולסא דנורא" – מכת אור. זה האור המחזיר למוטב, פועל על התלמיד. אין לו כוונות, הוא לא יודע שום דבר על כוונות, הוא לא יודע כלום. אבל הלימוד עצמו, כשהאדם נכנס בו, מסובב אותו כמכונה ומערבב אותו, כמו מים ששוחקים את האבנים. התורה נמשלת למים, והלב הוא לב האבן. כך זה פועל, ולא כשהאדם לומד דברים שהם לגמרי מנותקים מהנושא עצמו, ממנו ומהבורא ומהתיקון שלו עם האור העליון במערכת העולמות והמדרגות.

ואפילו שהאדם לא יודע על מה הוא קורא, והוא אכן לא יודע, אלא קורא סתם, הלימוד בכל זאת פועל עליו. כמו שבעל הסולם כותב באות קנ"ה. אם האדם רוצה להיות בְּזֵה במשהו, זה מספיק. אמנם זה לוקח זמן, חמש שנים ואולי עשר. אבל בשביל מה האדם חי? הוא חי כדי להגיע ל"לשמה". רק אז הגלגול שלו מוצלח.

שאלה: האם אדם יכול לדעת האם הוא נמצא ב"לשמה"?

מי שנמצא ב"לשמה" יודע. כי אז מתגלֶה אליו הבורא, בגילוי השגחת טוב ומיטיב. וזה נקרא "פקיחת עיניים בתורה". נלמד על כך בהמשך. בעל הסולם מסביר לנו שלב אחרי שלב.

שאלה: חוץ מ"ספר הזוהר", ספרי האר"י, בעל הסולם, הרב"ש, התהילים, יש עוד מקורות שמעוררים אור מקיף?

כל הספרים, שכתובים על ידי מקובלים אמיתיים, שהתכוונו במיוחד לאנשים כמונו שצריכים להתחיל מְאֶפס ולעלות לרוחניות. ספרים, שהשפה שלהם ברורה לנו יותר, כי על ידי השפה אנחנו נוכל להתקשר לאותיות, למילים. ספרים, שלא נקרא בהם כמו מי שקורא מילים בשפה זרה, אבל לא מבין את פירושן.

לכן יוצא, שמכל הספרים שנכתבו בחוכמת הקבלה, אין לנו היום חוץ מספרי בעל הסולם מקורות קרובים, אמיתיים, המיועדים לנו, מקורות טובים לנו, מתאימים לנו. לכן אנחנו עוזבים את כל הספרים האחרים ולומדים מספרו של בעל הסולם "ספר הזוהר עם פירוש הסולם", מכתבי האר"י עם פירוש בעל הסולם, וממאמרים ומאיגרות של בעל הסולם.

אבל אחרי שהאדם קורא ומבין את בעל הסולם, ופותח את הספרים האחרים, את ספרי הרמח"ל והרמ"ק [13], ספרי מקובלים לפני האר"י ואחרי האר"י, ספרי החסידות הראשונים – ספרים טובים מאוד, גדולים מאוד – אז הוא רואה מה שהם כתבו. אז הוא מבין. הוא יכול לצרף גם את הספרים האלה לספרים שמביאים לו מאור. כי דרך הטקסט שלהם, הוא נמצא בקשר עם האור העליון ומעורר אותו עליו.

שאלה: האם אפשר לומר שהתיקונים או המצוות באים כל פעם מהתגברות על "לא לשמה" יותר גדול, שהאדם כל פעם מגיע מ"לא לשמה" ל"לשמה" ובעוצמה יותר גדולה?

כל פעם שאנחנו ממשיכים עלינו אורות מקיפים יותר גדולים, אנחנו מרגישים שנמצאים ב"לא לשמה" יותר גדול. אבל "לא לשמה" יותר גדול, זה יפה מאוד. כל הדרך שלנו בהסתר כפול והסתר רגיל, נקראת "לא לשמה" (שרטוט 10). "לא לשמה" נקרא שהאדם יודע שהוא נמצא בכלים אגואיסטיים, והוא משתדל מעליהם להצדיק את הבורא, ולהיות דבוק בהשגחה שלו, שְמָה שהוא עושה זה לטובה. למרות שהאדם מרגיש רע, לפי הרצונות האגואיסטיים שלו. לכן זה דבר גדול מאוד.

שרטוט 10

יותר מזה, "לא לשמה" זה המקום היחידי, לבחירה. כי ב"לא לשמה" האדם נמצא במצב, שההרגשה שלו, ומה שהוא רוצה לקבוע למעלה מההרגשה, מנוגדים זה לזה. הוא מרגיש שהעולם רע, שהוא עצמו רע, שכולם רעים, ושאת זה הבורא עושה. זה נכון. זו האמת. מי יגיד שלא. איך האדם שנמצא ב"לא לשמה" קובע את היחס שלו לכל הרע הזה? הוא קובע שכל זה נעשה במיוחד, כדי שהוא יתגבר על הרע, שהמצב הזה בא מהשורש, מה"אחד, יחיד, ומיוחד" [14], באהבה, בהשפעה גמורה.

ברגע שהאדם מתחיל לייחד את ההנהגה, את ההשגחה לאחָד, הוא פתאום מתחיל לראות שכל הכוחות מאותו השורש העליון שפועלים במציאות, נראים לו רעים בכוונה, כדי שעל פניהם הוא יגלה את השורש העליון. ואז כשהוא עובד בהתנגדות כזאת, כנגד מה שנראה לו ומה שמורגש בו, הוא בעצם מממש את הבחירה שלו, עד שמגיע ל"לשמה". לכן המצבים ב"לא לשמה", מאוד חשובים.

שאלה: האם ב"לא לשמה" אנחנו משפיעים על מנת לקבל?

לא. האחד לא שייך לשני.

הסתר כפול והסתר רגיל, נקראים "לא לשמה". אלה שני שלבים. אחריהם יש מחסום (שרטוט 11). אחרי המחסום יש תיקון שנקרא "להשפיע על מנת להשפיע", שבו מתקנים את גלגלתא ועיניים, וזה נקרא צדיק שאינו גמור. ואחרי שמתקנים את גלגלתא עיניים יש תיקון שנקרא "לקבל על מנת להשפיע", שבו מתקנים את האח"פ, וזה נקרא צדיק גמור.

הדרגות למעלה מהמחסום הן דרגות "לשמה". הדרגות למטה מהמחסום הן דרגות "לא לשמה". פעולות "להשפיע על מנת להשפיע" עושים מעל המחסום, זה כבר "לשמה".

שרטוט 11

שאלה: האם כבר לפני המחסום אנחנו משפיעים, ואחרי המחסום אנחנו משפיעים אבל רק משנים את הכוונה?

נכון, זה הכול. אין יותר. הדבר פשוט.

מבוא

באותיות קודמות למדנו, שתפקידו של העולם הוא להגיע ל"לשמה", זאת אומרת להשתוות הצורה עם הבורא. הבורא ברא את הרצון לקבל, שהוא כל הטבע שלנו. הבורא משפיע על הרצון לקבל ובהשפעה שלו הוא מקדם אותו, עד שהרצון לקבל בא להשתוות הצורה עם האור שהוליד אותו, עם הבורא.

הרצון לקבל מחויב להשתתף בתהליך. כך הוא בונה לעצמו את מה שנקרא "ראש" או מחשבה. ברצון לקבל מורגשים רק תענוג או ייסורים, אבל הוא גם יכול להבין מה קורה לו, מי מנהל אותו, באיזו צורה הוא יכול להגיב, ומה ייצא מתוך הפעולות שלו. כל ההבחנות האלה נקראות "ראש הפרצוף", כוונה או מחשבה.

בכוונה ובמחשבה הזאת, הנברא חייב להגיע להשתוות הצורה עם הבורא, עד שהנברא והבורא יהיו בראש אחד. אם הם בראש אחד, כלומר אם שניהם ב"על מנת להשפיע", אם הנברא מגיע לאותה דרגת השפעה כמו הבורא, זה נקרא שהנברא הגיע ל"לשמה".

המקובלים אומרים שרק על ידי המאור המחזיר למוטב, אפשר להגיע ל"לשמה". כמו שכתוב: "בראתי יצר רע, בראתי תורה תבלין", כי "המאור שבה מחזירו למוטב" [1]. אי אפשר למצוא באדם, בסביבה, או בכל עולם הזה, אמצעים אחרים לתיקון טבע האדם, אלא רק התקשרות הנברא עם הבורא מביאה לנברא את כוח התיקון.

עוד הם מסבירים, שכוח התיקון לא נמצא במידה מרובה בספרים שכתבו אותם המקובלים הגדולים בשפת ההלכה, האגדה והמקרא, אלא דווקא בספרים שנכתבו בשפת הקבלה. מדוע? כי מזמן התלמוד והלאה, חכמי התלמוד הכינו לנו במיוחד את המאור המחזיר למוטב. הם הכשירו לנו את המערכת כך, שרק המאור המחזיר למוטב מספיק לנו כדי להגיע ל"לשמה". ואין צורך בהקדם הייסורים, שנדרשו בזמנים קודמים כדי לדכא את הרצון לקבל, להתעלות מעליו, ולהרגיל אותו לייסורים.

יש הבדל בין משיכת המאור המחזיר למוטב, בספרי חוכמת הקבלה לבין יתר ספרי הקודש. אמנם יתר ספרי הקודש כותבים גם הם על העולם הרוחני, אבל אנחנו לא מבחינים בכך. כי הם כתובים בשפה שנקראת שפת הענפים, שפה שכתובה במילים של העולם הזה.

כשאנחנו קוראים את הספרים האלה, לא עולה על דעתנו כלל, שמדובר בהם על רוחניות, אלא אנחנו חושבים שמדובר בהם על העולם הזה. ו כך כולם מפרשים את ספרי הקודש שכתובים בשפת המקרא, ההלכה, או האגדה. רק אלה שקוראים את הספרים שכתובים בשפת הקבלה, מבינים שמדובר בהם על משהו אחר שאינו שייך לעולם שלנו, על מימד אחר, רוחני, עליון.

ודאי שגם בקריאה בספרי הקבלה יכולים הקוראים לדמיין לעצמם דמיונות, ולבלבל את עצמם עד כדי כך ש"לא ימצאו את הידיים והרגליים". ובכל זאת, לכל מי שפותח ספר קבלה, ברור שכתוב בו על מה שקורה אי שם בשמיים, ולא בארץ.

מה שאין כן, מי שפותח את הספרים, שכתובים בשפות האחרות, ספרים קדושים לא פחות מספרי הקבלה, שגם הם כתובים על ידי אותם המקובלים, נתקל בבעיה. כי אנחנו, הקטנים והמבולבלים, משייכים את הכתוב לְמה שהטקסט אומר, מייד כשאנחנו מתחילים לקרוא.

לכן המקובלים אומרים, שאם האדם לא מסוגל לחדור דרך המילים והתיאורים שבספרי הפשט, ולראות את פעולות הבורא כשהוא קורא בגמרא למשל, בסדר "נזיקין", או במסכת "שבת", או בכל מקום אחר, אז מוטב לו לעזוב את הגמרא ולעבור לשפת הקבלה. כי בספרי הקבלה מדובר על אותו דבר, על פעולות הבורא. אבל בזמן שהוא קורא בספרי הקבלה, ברור שהוא כבר לא טועה. הוא מבין שבספרי הקבלה כתוב על תיקון הנשמה שלו, שלשם זה ניתנה התורה, כפי שכתוב "בראתי יצר רע בראתי תורה תבלין", ולא כדי לדעת איך לעשות שלום בין אנשים.

ולאחר שמכל התיאוריות שיש לו נשארת לאדם השאלה העקרונית, איך למשוך את המאור המחזיר למוטב, שהוא הכוח המיועד לתקן אותנו, ולהביא אותנו לדרגת הבורא, העניין הוא פשוט מאוד. יש כוח אחד שנקרא אור התורה, ואמצעים שעל ידם האדם מקבל את הכוח הזה, איך הוא מתקן את עצמו בעזרתם. סביב זה, הכול צריך להיות מסודר: הספרים שבהם קוראים, הלימוד, שעות הלימוד, מקום הלימוד והקבוצה.

המאור המחזיר למוטב, זה כל מה שהאדם צריך.

שאלה: לא ברור היכן מתרחש כל מה שהאדם קורא עליו בספרי הקבלה, בשמיים או בתוך האדם?

היכן הם השמיים, אם לא בתוך האדם. ה"שמיים" ו"בתוך האדם" זה אותו הדבר. זו דווקא דוגמה טובה למה שנאמר קודם. שמיים היא מילה גשמית, שכמעט ואינה מופיעה בספרי הקבלה. וכשאנחנו שומעים את המילה שמיים, אנחנו מיד מתארים לעצמנו עננים, ומשהו שמתרחש מעל העננים.

אם נסתכל דרך משקפת מבעד לעננים, לא נראה שם ספירות רוחניות. אנחנו לא מפרשים נכון את המילה שמיים. "שמיים" נקרא בינה, "ארץ" נקרא מלכות. בינה היא תכונת ההשפעה. אם אדם נמצא בשמיים, בתכונת ההשפעה, אז הוא נמצא בלימוד הקבלה, בלימוד הנכון.

אות כ"ז

עוד צריכים לדעת, שישנם ב' חלקים בחכמת האמת: חלק א', הוא הנקרא סתרי תורה, שאסור לגלותם זולת ברמיזה, מפי חכם מקובל, למקבל מבין מדעתו. ומעשה מרכבה ומעשה בראשית שייכים גם כן לחלק הזה. וחכמי הזוהר מכנים החלק הזה, בשם ג' ספירות ראשונות: כתר, חָכְמָה, בינה, ומכונה גם כן בשם ראש הפרצוף.

החלק הזה, ראש הפרצוף, הוא חלק נסתר מאוד. אם המקובלים מדברים עליו, הם עושים זאת ביניהם ובצורה מיוחדת. בכל ספרי הקבלה, אין למילים האלה שום זכר. וכל אלה שאומרים שהם מבינים משהו מסתרי תורה, כלומר מה זה מעשה מרכבה ומעשה בראשית, למה מותר ולמה אסור, וכל מה שכתוב ב"אין דורשין" בגמרא [2], פשוט לא מבינים על מה מדובר. וכך הם תמיד רוצים לקבל איזו אסמכתא כדי לדחות את הקבלה.

אף אחד לא נוגע בסתרי תורה, לא יכול לגעת בסתרי תורה ולא יודע מה זה סתרי תורה, חוץ מאלה שנמצאים בדרגה של סתרי תורה. אם שניים נמצאים בדרגה כזאת, והם יכולים להיות בה בעודם חיים בגופים כמו שלנו, או ללא גופים, או אחד בגוף והשני ללא גוף, אז הם נמצאים בקשר כזה, שהם יכולים למסור אחד לשני את הדברים ששייכים לסתרי תורה. אלה דברים כל כך גבוהים ונסתרים מאיתנו, שאין לנו שום קשר איתם.

חלק שני, הוא הנקרא טעמי תורה, שמותר לגלותם, וגם מצוה גדולה לגלותם. ונקרא בזוהר, בשם ז' ספירות תחתוניות של הפרצוף, ומכונה גם כן בשם גוף של הפרצוף.

כל הפרצוף, כל מה שהוא בסופו של דבר ההשגה, נחלק לראש ולגוף. לראש לא מגיעים, זה גָ"ר [ג' ראשונות] דאצילות. לשם נכנסות נשמות מיוחדות מאוד, לאחר שעשו תיקונים. אז הן מקבלות את הידיעה, ההרגשה, ההבנה והמעמד, שאי אפשר למסור לדרגה פחותה מזו.

אי אפשר ללמד ילד פילוסופיה. צריך לגדל אותו, צריך "לפתוח" לו את הראש בכל מיני ידיעות. מפותח נקרא מי שנפתח. צריכות להיות לו הרבה מאוד הבחנות, עליו לדעת איך להסתדר איתן, איך לקשור אותן. רק אז מתחילים למלא את הכלים שלו.

לפני שעולים לגָ"ר דאצילות, אין לנו כלים להבנת סתרי תורה, ולכן אין פחד שניגע במשהו מזה. סתרי תורה נמצאים הרבה מאוד שלבים הרחק מאיתנו בסדר המדרגות, בסדר הסולם הרוחני.

אלא מה אנחנו כן יכולים לגלות? את הטעמים. אנחנו יכולים לגלות ולהרגיש אותם. אבל העניין הוא שהחלוקה לראש וגוף, נעשית בכל מדרגה ומדרגה. יוצא, שאפילו הראש של הפרצוף הקטן ביותר בעולם העשיה, שייך לסתרי תורה, והגוף של המדרגה הגדולה ביותר שייך לטעמי תורה. כי בכל פרצוף יש ראש וגוף.

השאלה היא, עד כמה משיגים את הראש. גם לקטן וגם לעובר יש ראש. השאלה מה הם משיגים, ממה שיש להם בראש? אפילו עד כמה הם נפעלים מלמעלה, הם לא יכולים להשיג. מכל שכן, לחשוב בעצמם ולהשתוות לבורא. "ראש הפרצוף" נקרא, מידת השתוות הכוונות והמחשבות של הנברא עם הכוונות והמחשבות של הבורא. ובפועל הכוונות של הנברא מתחילות להשתוות עם הכוונות של הבורא החל מדרגת ראש דאצילות, שם מתחילה להיות החוכמה, שמתגלַה בראש הפרצוף.

שאלה: במצבנו הנוכחי גם טעמי תורה וגם סתרי תורה נסתרים מאיתנו. אם כך, מה זאת אומרת שאסור לגלות סתרי תורה או מותר לגלות טעמי תורה?

מה זאת אומרת, שאסור לגלות סתרי תורה? אנחנו, ודאי שאיננו מסוגלים אפילו לגעת בסתרי תורה, ואין דבר כזה "אסור". אלא מדובר על אנשים שנמצאים בדרגות עליונות, באצילות, בגָ"ר דאצילות, ומתגלים להם סתרי תורה, אז המדרגה שבה האנשים האלה נמצאים כלפי התחתונים, נקראת "אסור לגלות סתרי תורה". לא מדובר על שניים שפועלים זה כלפי זה באותה הרמה, אלא האיסור הוא כלפי התחתונים.

והאיסור הוא פשוט. כי אם יש אור חוכמה במדרגה עליונה, והמדרגה העליונה תעביר את אור החוכמה שבה לדרגה תחתונה יותר, תהיה שבירה. ואת זה מבטאים המקובלים בצורה של האיסור. אבל ודאי שאף אחד לא עושה זאת. ולאמיתו של דבר אי אפשר לעשות זאת, כי בעליה מלמטה למעלה כבר מסודרות לנו כל המערכות שלא מאפשרות יותר שבירה, כדברי הכתוב: "מעלים בקודש ואין מורידים" [3]. אבל ההגבלה הזאת, באה לידי ביטוי במילים, "אסור לגלות סתרי תורה".

ביטויים כאלה, יש הרבה. כך למשל כתוב ש"אסור לעבור על צמצום א'", ו"אסור למשוך אור חוכמה ללא לבוש דחסדים". זו אותה הגבלה, אין דבר אחר. אפשר לתאר זאת בהרבה מילים, אבל בסופו של דבר הכול מסתכם בעיקרון אחד: רק במידה שיש לאדם כוונה "על מנת להשפיע", אור דחסדים, רק במידה הזאת ולא יותר, מותר לו למשוך אור חוכמה. במדרגות מסוימות ההגבלה הזאת מתבטאת במילים "אסור לגלות סתרי תורה". זה אותו האיסור, אין שום דבר חוץ מזה.

ולמקובלים שנמצאים במדרגות עליונות, אין איסור. מפני שבמדרגתם יש אור דחסדים שמלביש את הסודות האלה. "סודות" נקראים אור חוכמה, גָ"ר דחוכמה.

שאלה: מהו המאור המחזיר למוטב?

המאור המחזיר למוטב הוא אחד מאופני השפעת האור העליון על האדם. כך הוא מופיע, לפי בקשת האדם.

יש אור עליון מופשט שנקרא "בורא", הוא מתגלה כלפי הכלים בכל מיני אופנים. כל מה שיש בכלים הוא השפעת האור העליון המופשט. הכלי עושה מהאור המופשט משהו מיוחד, על ידי שהוא רוצה אותו בצורה מיוחדת.

זאת אומרת, כשהאדם מבקש מהאור שיתקן אותו, האור מתקן. כשהאדם רוצה שהאור ימלא אותו, האור ממלא. כשהאדם רוצה שהאור יעשה אותו חכם יותר, האור עושה. העיקר הוא, שכל פעם שהאדם מבקש מהאור לעשות משהו, עליו לדעת מה לטובתו, לפי דרגות התפתחותו. כמו שאמר הרב"ש, שילד לא יכול לבקש סיכה לגרד בה את העין, ולדקור אותה [4]. הוא צריך לבקש את מה שמתאים עכשיו לטובת התפתחותו.

כך למשל, ילד מבקש מאמא שלו גלידה, והיא אומרת לו שהוא צריך לאכול דייסה. האדם יכול לצעוק כמה שהוא רוצה, אבל אם לטובת ההתפתחות הרוחנית שלו הוא צריך לאכול "דייסה", לא יתנו לו "גלידה". זה נקרא "עשה רצונך כרצונו, כדי שיעשה רצונו כרצונך" [5]. האדם צריך לבקש מהבורא, בדיוק לפי מה שהוא צריך להיות כעת, רק אז הבורא יבצע בו את הפעולה. לא יכול להיות אחרת. ואם האדם לא מבקש מהבורא לבצע את הפעולה המתאימה לו כעת, הבורא יסובב אותו וייתן לו כל מיני ייסורים ומכות, עד שהאדם יתחכם ויבקש את מה שצריך.

כל הלימוד שלנו הוא כדי לא לעבור דרך הייסורים והמכות, אלא להרגיש ולהבין מיד מה אנחנו צריכים לבקש עכשיו, מה לטובתנו עכשיו בדרך המדרגה. לשם כך עלינו להתעלות מעל הרצון שלנו, ולאו דווקא להרגיש "אני רוצה גלידה". עלינו להרגיש מה יפעל לטובתנו כעת, כדי שנהייה קצת יותר משפיעים. וכשלומדים את הדברים האלה, מהספרים, מהקבוצה ומיתר האמצעים, אז מתחזקים ומבקשים את מה שלטובתנו באמת, את המאור המחזיר למוטב. זו כל התוספת, שנותנת לנו חוכמת הקבלה, האפשרות לדלג על דרך הייסורים.

וכל האנושות דומה לאותו ילד קטן שמנדנד לאמא שלו: "אני רוצה גלידה", ולא מקבל. היא מקבלת רק מכות וייסורים, הולכת ונעשית רעבה יותר ומסכנה יותר, עד שבסופו של דבר תתחכם. ואין ברירה, כי הבורא זה חוק, כדברי הכתוב "חוק נתן ולא יעבור" [6]. אין רחמנות. כל עוד האנושות לא תבין מה היא באמת צריכה לבקש, היא תקבל ייסורים ומכות.

ועל ידי הפצת חוכמת הקבלה משתדלים שהאנשות תבין מהר יותר את המצב הנוכחי, את התהליך שצריך לעבור, ושהיא תבקש מה שצריך לבקש. שרצון המבקש יהיה יחד עם רצון הנותן.

שאלה: איך האדם יודע מה עליו לבקש מהנותן, אם הוא אינו מכיר את המדרגה הבאה שלו? איך הוא יודע מה טוב בשבילו, כשהוא נמצא מתחת למחסום?

שאלה מוצדקת. כי היא אומרת, שאם האדם היה יודע מה יש באור, במדרגה עליונה יותר, אז ודאי שהוא היה מבקש משהו.

אבל, אם האדם היה רואה ויודע, הוא לא היה מבקש, אלא הוא היה בורח. כי כל מצב מתקדם יותר הוא מצב של יותר השפעה, רחוק יותר מהאגו.

איך האדם יכול לדעת מה המצב הבא שלו? את המצב הבא שלו האדם בונה בעצמו. במידה שהבורא נותן לאדם את המצב הנוכחי, ובתנאי שהאדם מתעלה מעל המצב בהתקשרות עם הבורא – "בורא" נקרא מדרגה עליונה יותר – האדם בונה את המדרגה הבאה שלו ומבקש להזדהות עם הבורא.

דווקא מהמצב של הריקנות, מהמצב הרע, המבולבל, הנגדי, האדם בונה בפועל את המדרגה הבאה. המדרגה הבאה היא שהאדם מתעלה מעל ההרגשה שלו, לבורא, למקור היחידי שהביא לו את ההרגשה, כדי לקדם אותו לטוב. כך האדם עולה ב"אמונה למעלה מהדעת". לכן המדרגה הבאה תמיד נבנית מהמדרגה הנוכחית, שהאדם מעלה למעלה, בהשפעה.

ולפני כן למדנו באות כ"ז שיש פרצופים, שהם מדרגות שבהן אנחנו פוסעים ועולים מלמטה למעלה. בעל הסולם אומר, שבכל מדרגה ומדרגה יש ראש וגוף, "ראש" נקרא סתרי תורה, "גוף" נקרא טעמי תורה. חלק מכל מדרגה, שנקרא ראש, אסור לגלות. חלק מכל מדרגה, שנקרא גוף, או טעמי תורה, מצווה גדולה לגלות.

המקובלים כותבים על כל מה שיש למעלה, על כל המדרגות. האם הם כותבים גם על סתרי תורה, על כל הראשים שיש לפרצופים? על כך עונה בעל הסולם:

כי בכל פרצוף ופרצוף דקדושה, יש בו עשר ספירות, הנקראות: כתר, חָכְמָה, בינה, חסד, גבורה, תפארת, נצח, הוד, יסוד, מלכות. שג' ספירות הראשונות מהם, מכונות ראש הפרצוף. וז' ספירות התחתוניות מכונות בשם גוף הפרצוף.

ואפילו בנשמה של האדם התחתון, ישנן ג"כ בחינות עשר הספירות בשמותיהן הנזכרים למעלה, וכן בכל בחינה ובחינה, הן בעליונים, והן בתחתונים. כמו שיתבארו הדברים בטעמיהם, בפנים הספר בעזרת ה'.

והטעם, שז' ספירות התחתוניות שהן גוף הפרצוף, נקראות בשם טעמי תורה, הוא סוד הכתוב, חיך אוכל יטעם. כי האורות המתגלים מתחת לג' הראשונות, שהם סוד ראש, מכונים "טעמים", והמלכות דראש מכונה "חיך". ומשום זה נקראים בשם "טעמי" תורה, כלומר המתגלים מחיך הראש, שהוא בחינת מקור כל הטעמים, שהוא מלכות דראש, אשר משם ולמטה אין שום איסור לגלותם, ואדרבא, שכר המגלה אותם גדול לאין קץ ולאין שיעור.

אכן ג' הספירות הראשונות הללו וז' הספירות התחתוניות הללו, האמורות כאן, מתפרשות: או בכלל כולו, או בפרטי פרטיות שאך אפשר לחלק, באופן, שאפילו ג' הספירות הראשונות, מהמלכות שבסוף עולם העשיה, שייכות לחלק סתרי תורה שאסור לגלותן, וז' הספירות התחתוניות שבכתר דראש האצילות, שייכות לחלק טעמי התורה אשר מותר לגלותן. והדברים האלה מפורסמים בספרי הקבלה.

איך הם עושים זאת? הם פשוט לא מגלים מה שקורה בראש הפרצוף. אי אפשר לגלות מה קורה בראש הפרצוף. בחוכמת הקבלה "אסור" נקרא אי אפשר, וזאת אנחנו שוכחים. האדם הרי לא יכול לתפוס או להבין את מה שנמצא בסתרי תורה, אם השכל שלו עדיין לא מגיע לזה. אלא "אסור" פירושו שמהדַרגה העליונה אי אפשר למסור את הדברים האלה לדרגה התחתונה. הדרגה התחתונה לא תבין אותם.

גם כעת אנחנו נמצאים ב"ים" של אור חוכמה, בעולם אין סוף. אבל מה זה עוזר לנו. במידה שהאדם מתקן את עצמו, עד כמה שהשכל שלו תופס, עד כמה שהמסך שלו מגיע, הוא נמצא ב"ים" הזה. ובמידה שלא מתקן, הוא לא יכול להיות בו.

בעליה מלמטה למעלה לא יכול להיות שום פגם, שבירה או קלקול. את מה שנראה לנו כקלקולים, המשיל הרב"ש לאדם שמסתכל על חייט שגוזר חתיכת בד, ומכיוון שהוא לא מכיר את עבודת החייט הוא לא מבין מה החייט עושה, למה הוא מקלקל. הבד היה יפה כל כך, והחייט גזר אותו לעשר חתיכות, עכשיו אפשר רק לזרוק את החתיכות לפח. הוא חושב כך, כי הוא לא מבין שיש פה תיקון ולא קלקול.

הקלקול היחידי הוא בתוך כל אחד ואחד, בצורה הפרטית שלו, שאינו מזרז את ההתפתחות שלו. אין קלקולים אחרים. אלא חוכמת הקבלה מתארת את הקלקול הזה במילים שלה כ"חטא אדם הראשון". לא פעם שמעתי אנשים אומרים שאדם הראשון מסכן, כי הוא חטא. אם לא היה חוטא, היה לנו טוב. הם אינם מבינים על מה הם מדברים, ומהו התהליך שאנחנו נמצאים בו.

לא במקרה מזכיר בעל הסולם בהקדמה את מעשה המרכבה ומעשה בראשית, ואומר שגם הם שייכים לגָ"ר דמדרגה. יש עוד הרבה מערכות ששייכות לגָ"ר דמדרגה, אבל בגלל הגמרא המדברת על המערכות האלה, הוא מזכיר דווקא אותן. הרבה אנשים אומרים, שאסור ללמוד את חוכמת הקבלה, שמא חס וחלילה ניכנס למעשה מרכבה. על איזה מעשה מרכה הם מדברים? באיזה ספרים כתוב לאן נכנסים? הם אינם מבינים שבמעשה המרכבה, מדובר על תנאים, על איך האדם צריך להתנהג בכל מיני מצבים, וכיצד לעזור לעצמו.

גם כשהמקובלים אומרים "קלקולים", צריך להבין שזה לא קלקולים. אדם שמגיע לדרגה האחרונה, לאהבה, לגָ"ר דאצילות, רואה ומגלה שהבורא לא עשה לאף אחד שום רע, מבריאת העולם ועד כה, וגם לעתיד, עד גמר התיקון והלאה. זה מה שמתגלה לאדם, וכתוצאה מכך, הוא מגיע לאהבה שלמה.

למילים הכתובות בספרי הקבלה צריך לתת את היחס הנכון, ולא כמו של העולם שלנו.

אות כ"ח

ומקור הדברים הללו תמצא במסכת פסחים (דף קי"ט), דאמרינן שם, כתיב [כמו שכתוב] (ישעיהו כ"ג) והיה סחרה ואתננה קודש לה', לא יאצר ולא יחסן, כי אם ליושבים לפני ה' יהיה סחרה, לאכול לשבעה, ולמכסה עתיק וכו'; מאי למכסה עתיק [מה זה למכסה עתיק] , זה המכסהדברים שכיסה עתיק יומין, ומאי נינהו [ומה הם] , סתרי תורה. ואיכא דאמרי [ויש האומרים] , זה המגלה דברים שכיסה עתיק יומין, מאי נינהו, טעמי תורה.

ופירש רשב"ם ז"ל, וזה לשונו "עתיק יומין": זה הקדוש ברוך הוא, דכתיב [כמו שכתוב] ועתיק יומין יתיב [ועתיק יומין יושב] , "סתרי תורה": הוא [זה] מעשה מרכבה, ומעשה בראשית, ופירושו של שם, כדכתיב [כמו שכתוב] זה שמי לעלם, "והמכסה": היינו שאינו מוסר אותם לכל אדם, אלא למי שלבו דואג, כמו שכתוב ב"אין דורשין". "לבו דואג", הכוונה שתיקן את כל הלב שלו. כל הרצונות כבר מתוקנים. "זה המגלה דברים שכיסה עתיק יומין" – והכי משמע [וכך משמע] , למכסה סתרי תורה, שהיו מכוסין מתחילה, ועתיק יומין גילה אותן, ונתן רשות לגלותם, ומי שמגלה אותם זוכה למה שאמר בפסוק זה, עד כאן לשונו.

שאלה: במאמר "מהותה של חוכמת הקבלה" בעל הסולם כותב: "ועל כן בהכרח שאין מוסרין מעשי מרכבה שהיא חכמת הקבלה, אלא אם כן הוא חכם ומבין מדעתו". למה כוונתו?

מעשה מרכבה היא המערכת העליונה, שממנה יוצאת ההנהלה, ההשגחה הגלויה, ולאחר מכן הנסתרת כלפי התחתונים, ההשגחה על כל מערך התיקון. המקובלים אומרים שהמערכת הזאת היא חוכמת הקבלה. אבל לא רק המערכת העליונה היא חוכמת הקבלה, אלא יש מערכת מרכבה, וממנה נמשכת השתלשלות למטה, כלפי התחתונים, כמו שהיא מתגלה לתחתונים. המרכבה נקראת ראש וההשתלשלות למטה נקראת גוף, או טעמים (שרטוט 1). הטעמים האלה מתגלים בכל העולמות, כולל העולם שלנו, שממנו אנחנו מתחילים להתעורר עם הנקודות שבלב.

שרטוט 1

בעל הסולם מסביר, שחוכמת הקבלה היא גילוי הבורא לנבראיו בעולם הזה [7]. מה הוא הגילוי? ההשתלשלות היוצאת למטה ממערכת המרכבה, ומתגלה בטעמים, בזָ"ת של כל פרצוף ופרצוף (שרטוט 2). ולכן אנחנו, המשתוקקים לגלות את הבורא, צריכים להתקשר לזָ"ת של כל פרצוף ופרצוף. וכשנתקן זאת, נעלה לדרגת ראש ונתחיל להבין את המערכת המנהלת אותנו.

שרטוט 2

בכל שלב, עד שעולים לראש, למרכבה, יש גם גָ"ר וזָ"ת (שרטוט 3). אבל את הגָ"ר המקובלים לא מפרשים בכלל. בדומה לכך, שגם לילד לא מפרשים את המחשבות של הגדול, כיצד הגדול משחק איתו וכיצד הוא מגדל אותו. אלא רק כשהילד גדל ומגיע נניח לגיל עשרים, הוא מתחיל להבין ולהשיג מה זה להיות גדול (שרטוט 3). עד גיל עשרים, הוא לא מבין דבר. כולם כביכול משחקים איתו, נותנים לו ומטפלים בו. אותו הדבר קורה לנו בזָ"ת של כל פרצוף ופרצוף, בטעמים.

שרטוט 3

אז גם הטעמים נקראים חוכמת הקבלה. הטעמים הם גילוי הבורא לנבראיו שבעולם הזה. אבל חוכמת הקבלה האמיתית, הדרך שבה הבורא מנהל את העולם באמת, גילוי הבורא במצב כמו שהוא, הם בגָ"ר דאצילות, במערכת המרכבה. ולשם אנחנו חייבים להגיע בסופו של דבר. אלא שכל העבודה להגיע לשם היא למעלה מהדעת, ולכן המקובלים אומרים שמטפלים רק בטעמים.

ובכל זאת, בשום מקום ובשום צעד אין לאדם אפשרות לומר מה אסור, ומה מותר. אפשר לומר זאת כלפי מעשים בעולם הזה, כלפי שמירת הכשרות, הדינים וההלכות שב"שולחן ערוך". אבל על הרוחניות, לא ניתן לומר זאת. ברוחניות נותנים לאדם אפשרות להתגבר על משהו. כשהוא מתגבר עליו ובונה את הכלי, כשהוא עולה מעל הרצון לקבל שלו, יש לו מידת השפעה מיוחדת.

אפשר לתאר זאת בשרטוט: כשהאדם נמצא בהסתר מתגלה לו רע. והוא, מתוך הרע הזה, יכול להתגבר ולהיות בהשפעה כלפי הבורא. למרות כל הרע שהאדם מרגיש, הוא מייחד בכוונה שלו את כל הדברים שקורים לו עם הבורא, הוא מצדיק את הבורא ונמצא איתו בדבקות, עד כמה שהוא מסוגל לעת עתה. במידה שהוא בנה את הכלי שלו, הוא מקבל גילוי (שרטוט 4). זו כל עבודת האדם.

שרטוט 4

זאת אומרת, האדם תמיד מתקדם מבניית הכלי להרגשת המילוי בתוך הכלי. לכן לא יכול להיות שהאדם יגלה משהו שהוא מעבר ליכולתו, מעבר לנפח של הכלי שלו. כי את הכלי שלו הוא בונה תחילה, ורק לפי החיסרון שלו, הוא הולך לקבל. חוץ מזה, הוא לא יודע שום דבר.

גם עכשיו אנחנו נמצאים באור אין סוף וכל העולמות גלויים, אבל אנחנו מגלים אותם רק לפי הכלים שלנו. לכן אין לנו שום פחד, כי ברוחניות "אסור" נקרא אי אפשר. הדבר נזכר פעמים רבות בספרי הקבלה [8].

שאלה: האם הגילוי במדרגות הרוחניות נקרא ראש הפרצוף, או מעשה מרכבה?

לא. הגילוי שבו הבורא מתגלה לאדם, זה לא מעשה מרכבה. גילוי זה מה שהאדם תופס בכוונה שלו ב"על מנת להשפיע", אז הוא משווה את הפעולה שלו עם הבורא. כמו ילד שרוצה להידמות לגדול, אבל לא מבין ולא מסוגל להבין את המחשבות של הגדול. הוא מתחכם רק עד הדרגה שבה הוא מסוגל לעשות את אותה הפעולה כמו הגדול. הוא לוקח פטיש קטן מפלסטיק, מסתכל על אביו ודופק בפטיש כמוהו. לזה יש לו שכל. את זה אביו מלמד אותו, לעשות פעולה דומה לשלו. הוא לא מבין למה אביו עושה לו את זה כתרגיל, ומה יצא לו מהתרגיל. אלה כבר מחשבות הבורא.

כשהילד יגדל ויגיע לגיל עשרים, הוא יתחיל להשיג. הוא בעצמו יהיה בדרגת "אבא", ואז הוא ישיג. עד אז, הראש של הפרצוף שלו, הוא איך להתחכם בפעולה שאביו מראה לו, ולא יותר. את המחשבות שלו הוא לא משיג. מערכת המרכבה היא מערכת של מחשבת הבריאה, המחשבות של הבורא עצמו, ולא שלנו.

המחשבות שלנו הן איך להתחכם, איך להיות דומים לו. גם זה דבר גדול, להשתדל להיות דומה לבורא. במצבנו הנוכחי אנחנו לא חושבים על המחשבות של הבורא, "מה הוא חושב עלינו, ולמה הוא סיבב לנו כך או אחרת", אלה המחשבות של המערכת הגדולה של כל הנשמות.

מערכת המרכבה זה כל "אדם הראשון" (שרטוט 5). מתוך המערכת הכללית של "אדם הראשון", אנחנו מתחילים להבין למה הבורא התייחס אלינו כך או אחרת. להבנה הזאת האדם יכול להגיע רק עם הכלי שלו, שמזדהה עם כל "אדם הראשון".

שרטוט 5

האדם צריך להגיע לדרגת האהבה, להתכלל מכל יתר הנשמות. רק אז הוא מתחיל לכלול בו את מערכת המרכבה. זה נקרא לגלות את מערכת המרכבה. אבל אם האדם לא יכול להזדהות עם כל יתר הנשמות, להתחבר אליהן באהבה ללא גבול, כמערכת אחת, אז הוא לא נכלל ממערכת המרכבה. מרכבה זה הקשר בין כל הנשמות. צריך להבין באיזו דרגה מדובר.

אז יש האומרים ש"אסור" לנו לגלות את מערכת המרכבה. ודאי שאסור, "אסור" פירושו אי אפשר. אי אפשר לגלות את המערכת של כל הנשמות לפני שהאדם תיקן את כל טעמי התורה שלו, את כל הגופים הקטנים שלו בכל הפרצופים, את כל הכלים ב"על מנת להשפיע". כשאדם מתקן אותם ב"על מנת להשפיע", מתגלה לו כל המערכת לפניו, והוא נכלל בה.

הדברים האלה פשוטים. רק יש בלבול, ורואים עד כמה הוא גדול אפילו אצל אנשים שבאים ללמוד איתנו. זאת מפני שהם שמעו שאסור להיכנס ללימוד חוכמת הקבלה. "כאן זה הגיהינום", מפחידים אותם, "שם גן עדן, זו מערכת המרכבה, כאן בראשית, שם אחרית". אבל האמת היא שחוץ ממערכת "אדם הראשון" אין שום דבר. ואותה אנחנו מתקנים בחלקים. ככתוב: "מעלים בקודש ולא מורידים", כלומר, אם האדם הולך לפי חוכמת הקבלה, הוא לעולם לא יכול לטעות. בסופו של דבר, זה מה שבעל הסולם רוצה להסביר, כנגד הבורות ששולטת באנשים.

בחוכמת הקבלה לא נותנים לאדם להיכנס לאיזה מצב לפני שהוא בעצמו בונה את הכלים שלו לאותו המצב. לכן אי אפשר לטעות בה ואין בה שום דבר מסוכן. אם כך, למה המקובלים אמרו ש"אסור"? מפני שהאנושות עוד לא הייתה מוכנה לעבודה הזאת, היא הייתה צריכה לסבול מספר מסוים של מצבים, עד שהנקודה שבלב תתעורר. זה הכול. ולא בגלל מה שכתוב בגמרא ב"אין דורשין".

אות כ"ט

הרי לך במפורש, ההפרש הגדול בין סתרי תורה, אשר המשיגם",זאת אומרת, מי שמשיג סתרי תורה, נוטל כל השכר הגדול הזה (המפורש שם בגמרא בפירוש הכתוב) בשביל שמכסה אותם, ואינו מגלה אותם. והיפוכם טעמי התורה, אשר המשיגם נוטל כל השכר הגדול הזה, בשביל שמגלה אותם לאחרים. וְהָאִיכָּא דְּאָמְרֵי לא פְּלִיגֵי אַלִּישְׁנָא קַמָּא[לא חולקים על הדעה הראשונה] , אלא רק משמעות "דורשין" אִיכָּא בֵּינַיְהוּ [אלא רק משמעות המילה "דורשים" יש ביניהם] , אשר הַלִּישְׁנָא קַמָּא דּוֹרְשִׁין סֵיפָא דִּקְרָא "וְלִמְכַסֶּה עָתִיק"[אשר הלשון הראשונה דורשים סוף הפסוק "ולמכסה עתיק"] ועל כן מפרשין השג השכר הגדול על מכסה את סתרי התורה, וְהָאִיכָּא דְּאָמְרֵי דּוֹרְשִׁין רֵישָׁא דִּקְרָא[והיש אומרים דורשים תחילת הפסוק] "ולאכול לשבעה" שמשמעותו "טעמי תורה", בסוד הכתוב וחיך אוכל יטעם, כי אורות הטעמים מכונים אכילה, ועל כן מפרשים השג השכר הגדול הנאמר בכתוב, על המגלה את טעמי התורה [אין פילוג ביניהם אלא אחד מדבר על סתרי תורה והשני מדבר על טעמי תורה] . אבל אידי ואידי [אלה ואלה] סוברים, שאת סתרי התורה חייבים לכסות ואת טעמי התורה חייבים לגלות.

אות ל'

הרי לך תשובה ברורה על הקושיות: הרביעית, והחמישית, שבתחילת ההקדמה. שמה שתמצא בדברי חז"ל וגם בספרים הקדושים שאין מוסרים אותה אלא למי שלבו דואג בקרבו וכו', היינו את אותו החלק שנקרא סתרי תורה, שהוא בחינת ג' ספירות ראשונות ובחינת ראש, שאין מוסרין אותה אלא לצנועים, ובתנאים ידועים, שבכל ספרי הקבלה שבכתב ושבדפוס, לא תמצא אפילו זכר מהם, כי הם הדברים שכיסה עתיק יומין, כנ"ל בגמרא.

אין מה לפחד לפתוח כל ספר בחוכמת הקבלה, בתנאי שהוא מהספרים האמתיים. את הספרים שאינם אמיתיים, לא כדאי לפתוח מלכתחילה. אין בהם סתרי תורה, וגם לא טעמי תורה. אין בהם כלום. אלא מה שמובא בספרים האמיתיים, הוא רק מה שמותר למקובלים לגלות, ומה שמותר לעסוק בו, ללא שום פחד שאפשר לקלקל בזה משהו.

ואדרבא אמור אתה, אם אפשר להרהר ואפילו להעלות על הדעת, שכל אלו הקדושים והצדיקים המפורסמים, שהם גדולי האומה משופרי דשופרי [מהטובים שבטובים], כגון ספר יצירה, וספר הזוהר, וברייתא דר' ישמעאל, ורב האי גאון, ור' חמאי גאון, והרב אלעזר מגרמיזא, ויתר הראשונים עד לרמב"ן, ובעל הטורים, ובעל השולחן ערוך, עד לגאון מוילנא, והגאון מלאדי, ויתר הצדיקים, זכר כולם לברכה, שמהם יצאה לנו כל התורה הנגלית ומפיהם אנו חיים, לידע המעשה אשר נעשה למצוא חן בעיני השם יתברך, והרי, כל אלו כתבו והדפיסו ספרים בחכמת הקבלה, כי אין לך גילוי גדול מכתיבת ספר, אשר הכותב אותו, אינו יודע מי הם המעיינים בספרו, שיכול להיות שחס ושלום רשעים גמורים יסתכלו בו,

ואם כן אין לך גילוי רזי תורה יותר מזה,אם היו רזי תורה בספרים האלה. וחס ושלום להרהר אחר מיטתם של קדושים וטהורים הללו, שיעברו אפילו כקוצו של יוד על מה שכתוב ומפורש במשניות ובגמרא, שאסור לגלות אותם, כמו שכתוב באין דורשין (במסכת חגיגה).

אלא בהכרח, שכל הספרים הנכתבים והנדפסים, המה בבחינת טעמי תורה, שעתיק יומין כיסה אותם מתחילה, ואחר כך גילה אותם בסוד חיך אוכל יטעם,במידת השתוות הצורה שהאדם נכנס לטעמי התורה. שסודות אלו, לא רק שאין איסור לגלותם, אלא אדרבא, מצוה גדולה לגלותם (כנ"ל בפסחים קי"ט), ומי שיודע לגלות ומגלה אותם, שכרו הרבה מאד, כי בגילוי האורות הללו לרבים, ולרבים דוקא, תלוי דבר ביאת גואל צדק במהרה בימינו, אמן.

שאלה: האם סתרי תורה הם הסיבה לפעולות הבורא?

לא. צריך להבין שאין לנו כל קשר לסתרי תורה. סתרי תורה זו המערכת של מחשבת הבריאה להיטיב לנבראים. נוכל להבין אותה, רק אם גם אנחנו, כמו הבורא, נתחיל להיטיב לנבראים. להיטיב לנבראים האדם יכול, בתנאי שהוא מתקן את האגו שלו, מתעלה מעליו. זאת אומרת, בתנאי שהוא עובר הסתר כפול והסתר רגיל, ורוכש כלים גלגלתא ועיניים בדרגת שכר ועונש.

כאשר האדם תיקן את עצמו לגמרי בשכר ועונש, הוא רואה את פעולות הבורא מההתחלה ועד הסוף. זה נקרא "מעיד עליו יודע תעלומות שלא ישוב לכסלו עוד" [9]. ואז, לאחר שכר ועונש, עליו לגלות איך הבורא מתייחס לאחרים. וכשהוא מגלה זאת, אצלו זה כעדות, והוא מתחיל לאהוב את הבורא באהבה בלתי מוגבלת. הוא כבר בטוח שהבורא לא יעשה ולא עשה לאף אחד שום דבר רע. וזה סימן שהוא לגמרי טוב. ככתוב, הכול "ממעשיך הכרנוך" [10].

כשהאדם מגיע לאהבה בלתי מוגבלת לבורא, הוא מתחיל לעשות פעולות כמוהו, באהבה, בנתינה, בהטבה כלפי כל יתר הנשמות. אז מתגלה לו המערכת שנקראת מערכת המרכבה, והוא נכלל בה. הוא מתחיל להבין את המחשבות האמיתיות של הבורא כלפַיו וכלפֵי כולם, כי הוא נעשה כמוהו, כמו הבורא. ואז, מתוך המעשים שהוא עושה כמו הבורא, מתוך שהוא משפיע לכולם, הוא מתחיל להבין את המחשבה הראשונה של הבורא: למה הוא ברא כך, למה עשה כך, מה התועלת של הבורא מכל זה, ומה התועלת של האדם עצמו מזה, שהוא כמו הבורא.

קשה להבין ולתפוס על איזו דרגה גבוהה מדובר. זהו התיקון הכללי, שכולל הכול, כל מה שרק יכול להיות. מי שלא יודע איך לכתוב על זה, לא יכול לכתוב על זה. ואפילו אם היה כתוב משהו על זה, האם היינו יכולים להבין מתוך זה איזו מילה?

בארכיון של "בני ברוך" שמורים כתבי מקור שכתב בעל הסולם לעצמו. לא ניתן להבין מילה ממה שכתוב בהם, כי הם חיבורי אותיות ומילים לא מהעולם שלנו. השורשים של מילים מהעולם שלנו, הם לכל היותר מזָ"ת דבינה דאצילות. למעלה משם אין לנו שורשים. אין בעולם שלנו מילים לדבר בהן על למעלה מזָ"ת דאצילות, היכן שנמצא גָ"ר דאצילות, היכן ששולט האור עצמו ללא כלי. בעל הסולם כותב על כך ברמזים. אפילו מי שנמצא בתהליך התפתחות רוחני, לא יכול להיות שתהיה לו הבנה בכך.

עלינו רק להבין על מי ועל מה מדובר. מדובר על הטבע של המדרגות העליונות, ומי שמגיע למעשה מרכבה, למעשה בראשית, נכנס לאזור כזה של התיקון, שממנו הוא כבר לא יכול להיות בקשר עם בני אדם ולדבר איתם בשפה משותפת. כמו שבעל הסולם כותב בכתב יד שלו "הנבואה", שהוא הגיע לדרגה כזאת שלא היה לו קשר עם בני אדם. הוא הסתכל עליהם, מסכנים ואומללים, חיים מהיד לפה, ולא ידע איך לעזור להם. לכן הוא ביקש לרדת מדרגתו. אז נעשתה שפה משותפת בינו לבין בני האדם, והוא היה יכול לכתוב את "תלמוד עשר הספירות", את פירוש ה"סולם" ל"ספר הזוהר" וכן הלאה [11].

אנחנו רואים כיצד אנשים שנמצאים בדרגה הבהמית מדברים כמבוגרים בינם לבין עצמם, כאבא ואמא למשל, וכיצד הם מדברים עם תינוק או ילד קטן. באיזו מידה הם מקטינים את דרגתם, באיזה מושגים ובאיזה צורה הם מדברים. מדובר רק על דרגה בהמית אחת, גדולה קצת יותר, ובכל זאת כמה גדול ההבדל. ואילו ברוחניות מדברים על מדרגות שההבדל ביניהם הוא עולם שלם.

אז זה מה שבעל הסולם מסביר. מי שרוצה לקבל את דבריו, יקבל אותם. ומי שלא רוצה, תמיד יכול למצוא תירוץ. כנגד דבריו לא צריך לומר דבר, אלא רק לומר "לא רוצה", עד שהחיים יחייבו. נקווה שאנחנו וכל האנושות נהיה חכמים להבין שחוכמת הקבלה היא האמצעי היחיד להגיע לאושר.

אות ל"א

וצריכים מאד להסביר פעם, למה תלויה ביאת גואל צדק בהתפשטות לימוד הקבלה לרבים, המפורסם כל כך בזוהר ובכל ספרי הקבלה. וההמונים תלו בזה בּוּקֵי סְרִיקֵי [דברי סרק] , עד לבלי סבול. וביאור ענין זה, מפורש בתיקוני זוהר (תיקון ל' דיבור המתחיל "נָתִיב תִּנְיָנָא "), וזה לשונו, נתיב תנינא [נתיב שני] , ורוח אלקים מרחפת על פני המים, מַאי ורוח [מה זה "ורוח"?] , אלא בודאי בְּזִימְנָא דִּשְׁכִינְתָּא נְחָתַת בְּגָלוּתָא, הַאי רוּחַ נָשִיב עַל אִנּוּן דְּמִתְעַסְּקֵי בְּאוֹרַיְתָא, בְּגִין שְׁכִינְתָּא דְּאִשְׁתַּכְּחָא בֵּינַיְהוּ וכו'. כל הבשר חציר, כֹּלָא אִנּוּן כִּבְעִירָן דְּאָכְלִין חָצִיר. וְכל חסדו כציץ השדה, כָּל חֶסֶד דְּעָבְדִין לְגַרְמַיְהוּ עָבְדִיןוכו'. ואפילו כל אִנּוּן דְּמִשְׁתַּדְּלִין בְּאוֹרַיְתָא כָּל חֶסֶד דְּעָבְדִין לְגַרְמַיְהוּ עָבְדִין. בְּהַהוּא זִמְנָא, וַיּזְכר כי בשר המה רוח הולךְ ולא ישוב לְעָלְמָא, וְדָא אִיהוּ רוּחָא דְּמָשִׁיחַ.[בזמן שהשכינה הקדושה ירדה בגלות, רוח זה נושב על אלה העוסקים בתורה, מפני ששכינה הקדושה נמצאת ביניהם. כולם כבהמות האוכלות חציר. כל חסד שעושים, עושים לתועלת עצמם. ואפילו כל אלה שכן לומדים תורה, כל חסד שעושים עושים לתועלת עצמם. באותו זמן, רוח עוזב ולא חוזר לעולם, וזהו רוח המשיח].

זאת אומרת, הדבר החמור הוא, שיש רוח של משיח בין בני אדם העוסקים בתורה, ומפני שהם עושים משהו לא נכון, רוח המשיח הולך ולא שב, והם נשארים במצבם כבהמות, ללא שום תקווה לצאת ממנו.

וַי לוֹן מָאן דְּגָרְמִין, דְּיֵזִיל מִן עָלְמָא, וְלָא יְתוּב לְעָלְמָא, דְּאִלֵּין אִנּוּן דְּעָבְדִין לְאוֹרַיְתָא יְבֵשָׁה, וְלָא בָּעָאן לְאִשְׁתַּדְּלָא בְּחָכְמָה דְּקַבָּלָה, דְּגָרְמִין דְּאִסְתַּלַּק נְבִיעוּ דְּחָכְמָה, דְּאִיהִי י' מִינַּהּ [אוי למי שגורם שרוח המשיח יסתלק ולא ישוב לעולם, הם עושים את התורה יבשה, ואינם רוצים להשתדל בחוכמת הקבלה, שגורמים שיסתלק מַעְיַן החוכמה, שהיא י' ממנה] וכו'.

וְהַאי רוּחַ דְּאִסְתַּלַּק אִיהוּ רוח דמשיחַ וְאִיהוּ רוח הקדש, וְאִיהוּ [והוא] רוח חָכְמָה ובינה, רוח עצה וגבורה, רוח דעת ויראת ה'. פִּקּוּדָא תִּנְיָנָא, ויאמר אלקִים יהי אור ויהי אור, דָּא אַהֲבָה, דְּאִיהוּ אהבת חסד, הָדָא הוּא דִּכְתִיב וְאַהֲבַת עוֹלָם אֲהַבְתִּיךְ עַל כֵּן מְשַׁכְתִּיךְ חָסֶד. וַעֲלֵהּ אִתְּמַר, אִם תָּעִירוּ וְאִם תְּעוֹרְרוּ אֶת הָאַהֲבָה עַד שֶׁתֶּחְפָּץ וכו', רְחִימוּ וּדְחִילוּ, עִקָּרָא דִּילֵיה. בֵּין טָב וּבֵין בִּישׁ, וּבְגִין דָּא אִתְקְרִיאַת הַאי יִרְאָה וְאַהֲבָה, עַל מְנָת לְקַבֵּל פְּרָס. וּבְגִין דָּא , אמר קודשא בריך הוא, השבעתי אתכם בנות ירושלם בצבאות או באילות השדה אם תעירו ואם תעוררו את האהבה עד שתחפץ, דְּאִיהוּ רְחִימוּ בלאו פרס, ולא על מנת לקבל פרס, דְּיִרְאָה ואהבה על מנת לקבל פרס, אִיהִי שֶׁל שִׁפְחָה, תחת שלוש רגזה הארץ וגו' תחת עבד כי ימלוך, וְשִׁפְחָה כי תירש גְּבִרְתָּה [ויסתלק רוח המשיח, רוח הקודש, רוח חוכמה ובינה, רוח עצה וגבורה, רוח דעת ויראת ה'. מצווה שנייה, "ויאמר אלוקים יהי אור", זה אור האהבה, אהבת חסד, כמו שכתוב "ואהבת עולם אהבתיך על כן משכתיך חסד". ועל זה נאמר "אם תעירו ואם תעוררו את האהבה עד שתחפץ", אז היא, האהבה שלא על מנת לקבל פרס, שאם יראה ואהבה על מנת לקבל פרס, זהו שפחה, שפחה כי תירש גבירתה].

יש הרבה כוחות שהאדם יכול לקבל. תיקוני הזוהר קוראים להם רוח חוכמה ובינה, רוח עצה וגבורה, רוח דעת ויראה, שבכללות הם האור, במקום חושך. האדם רק צריך לדעת איך להתייחס למצב הנקרא "רוח המשיח המרחפת" על פני לומדי התורה. לומדי התורה יכולים לגרום לכך שרוח המשיח תסתלק, ויכולים לגרום לכך שרוח המשיח תתקן את המצב, ותביא לגילוי המשיח. על כך מדובר ב"ספר הזוהר".

אות ל"ב

ונתחיל לבאר את תיקוני הזוהר מסיפא לרישא [מסוף לראש] , כי אומר, שהיראה והאהבה, שיש לאדם בעסק התורה והמצות על מנת לקבל פרס, דהיינו שמקוה שתצמח לו איזו טובה מחמת התורה והעבודה, הרי זו בחינת שפחה, שעליה כתיב [כתוב] ושפחה כי תירש גברתה, שלכאורה קשה, הרי קיימא לן [כתוב] לעולם יעסוק אדם בתורה ובמצוות אע"פ שלא לשמה, ולמה רגזה הארץ. ועוד יש להבין, דבר היחס של העסק שלא לשמה, לבחינת שפחה דוקא, גם המליצה "שיורשת את גבירתה" איזו ירושה ישנה כאן.

הדבר העיקרי שעלינו להבחין בו הוא, מהי שפחה ומהי גבירתה. אם אדם מרגיש בתוכו מצבים שונים כלפי הבורא, ומפרש אותם להנאת עצמו, האם זה גבירתה או שפחה? זה נקרא שפחה, כי זו עדיין לא הכוונה להשפיע. אבל בשפחה הזאת יכולים להיות שני מצבים: שפחה שהיא יורשת גבירתה, שאז האדם אף פעם לא מגיע לגבירתה, אלא השפחה הזאת הולכת וגדלה למימדים כאלה, שהאדם נמצא בגלות ממש, בשליטתה של השפחה; או שהשפחה הופכת להיות יותר ויותר קטנה, ומפנה את המקום לגבירתה.

כל אדם מתחיל מאותו מצב שממנו מתחילים כולם. אבל השאלה היא, איך הוא מברר ובודק את הכיוון שלו. מהמצב הלא מתוקן שלו שתמיד נקרא "שפחה", איך הוא בודק באיזה מצב הוא נמצא, והאם הוא מתקדם למלכות דקדושה, או למלכות דקליפה? זה העיקר.

ואומר בעל הסולם, שהיראה והאהבה, שיש לאדם בעסק התורה והמצות על מנת לקבל פרס, דהיינו שמקוה שתצמח לו איזו טובה מחמת התורה והעבודה, הרי זו בחינת שפחה, שעליה כתוב ושפחה כי תירש גברתה, כי הוא עוסק בתורה "על מנת לקבל פרס".

ואם יש לאדם כוונה "על מנת לקבל פרס", האם אסור לו לעסוק בתורה? הרי מובן מאליו שהוא ניגש לתורה בגלל שהוא רוצה ליהנות ממנה, שיהיה לו טוב. ולא חשוב אם הוא רוצה שיהיה טוב לו, למשפחתו או לעמו, העיקר שהוא חושב על רווח כלשהו. במה? את ה"טוב" כל אחד מתאר לעצמו.

וממשיך בעל הסולם, שלכאורה קשה, הרי כתוב, לעולם יעסוק אדם בתורה ובמצוות אף על פי שלא לשמה, ולמה רגזה הארץ. כלומר, ודאי שהאדם מתחיל מכוונות לטובת עצמו. ואיך יוציא את עצמו מהכוונות לטובת עצמו, אם הבורא ברא אותו כך. אם כך הוא בנוי. לכן נשאלת השאלה, למה רגזה הארץ. איך האדם יכול לצאת מהמצב שבו הוא בטוח מגיע ללמוד בכוונה לא נכונה, ובאופן טבעי בטוח ממשיך למצב שנקרא "שפחה שתירש גבירתה"? הרי הטבע שלו מוביל אותו רק לכך, ולא ייתן לו להגיע לשום דבר אחר.

ועוד יש להבין, דבר היחס של העסק שלא לשמה, לבחינת שפחה דוקא, גם המליצה "שיורשת את גבירתה" איזו ירושה ישנה כאן. זאת אומרת, אם נתנו לאדם לעסוק בתורה ומצוות והוא נמצא בתחילת הדרך, השאלה היא איך יצא ממצבו המסוכן ויבחר ללכת לשפחה דקדושה ולא לשפחה דטומאה. שפחה דקדושה, היא השפחה שמביאה את האדם למלכות דקדושה, לגבירתה. ועצם ההבחנות הוא במצב המסוכן הזה.

יש דרכים רבות להסביר את ההתקדמות הנכונה לעבר מטרת הבריאה. באגרת י"ז כותב בעל הסולם שהכלל "ישראל אורייתא קודשא בריך הוא חד הוא", הוא שמכוון את האדם להיכל המלך [1]. כאן מסבירים חכמי ה"זוהר" את ההתקדמות הנכונה במשל "שפחה כי תירש גבירתה". רצונות האדם שבינתיים הם בכוונה "על מנת לקבל" נקראים שפחה, ואותם הרצונות שאליהם האדם צריך להגיע בכוונה "על מנת להשפיע" נקראים גבירתה. השאלה היא איך להגיע, איך ללכת לכיוון הנכון, להתקדש.

אות ל"ג

והענין תבין, עם כל המתבאר לעיל בהקדמה זאת, כי לא התירו את העסק של לא לשמה, אלא משום, שמתוך שלא לשמה בא לשמה, בהיות המאור שבה מחזירו למוטב, ולפיכך, יחשב העסק שלא לשמה, לבחינת שפחה המסייעת, ועובדת את העבודות הנמוכות, בעד גבירתה, שהיא השכינה הקדושה, שהרי סופו לבא לבחינת לשמה, ויזכה להשראת השכינה. ואז נחשבת גם השפחה, שהיא בחינת העסק שלא לשמה, לבחינת שפחה דקדושה, שהרי היא המסייעת ומכינה את הקדושה, אך נקראת בבחינת עולם עשיה של הקדושה.

בעל הסולם כותב על אדם שנמצא במצב מסוים שממנו הוא יכול או לרדת למטה, או לעלות רוחנית (שרטוט 1).

שרטוט 1

המצב הנוכחי הזה של האדם נקרא שפחה (שרטוט 2), או שפחה טמאה או שפחה קדושה. האדם עצמו הוא שקובע בהיפוך שלו, לאן הוא רוצה לסחוב את עצמו, אם למטה לקליפה או למעלה לקדושה (שרטוט 2). בכל רגע ורגע האדם קובע באיזה מצב להיות.

שרטוט 2

אין הכוונה שברגע אחד הוא החליט לא נכון, וחייו הסתיימו. אלא כל עוד האדם לא הגיע לקדושה או חלילה מגלה את עצמו שהוא במצב ההפוך ואז משנה את המצב, בכל רגע ורגע הוא מחליט באיזה מצב להיות. כל עוד האדם לא זכה לגילוי ההשגחה, לגילוי פני ה', לגילוי הבורא, הוא נמצא במצב של בחירה. והבחירה היא לאן לזוז בין שני החצאים האלה, לקליפה או לקדושה (שרטוט 3).

שרטוט 3

שאלה: האם השפחה צריכה לחפש את הגבירה, ולראות מה היא רוצה, לאן היא מושכת?

כן. האדם צריך לברר. האדם הוא שמכוון את עצמו, באיזו כוונה הוא ניגש לתורה. השינוי נעשה על ידי התורה, ואת הכיוון קובע האדם. זה מה שכותב מרח"ו. שעל ידי חוכמת הקבלה, או על ידי תורה אחרת, האדם משנה את הכיוון שאליו הוא הולך.

ה"הקדמה לתלמוד עשר הספירות" איננה ההקדמה של בעל הסולם. זו הקדמה של מרח"ו, שמקורה באר"י. וכמשיח בן יוסף, כמי שמסדר לנו את כל תהליך התיקון, את היציאה מהגלות, האר"י רוצה לומר, שבזמננו, כלומר מזמנו והלאה, מי שלא עוסק בחוכמת הקבלה, בטוח שלא יכול לכוון את עצמו לקדושה. זה מה שהוא רוצה לקבוע במילים פשוטות. נִראה זאת בהמשך ההקדמה. אין כאן עניין של "כך אנחנו רוצים או לא רוצים", אלא כך מסודרים צינורות השפע מלמעלה. רק דרך מי שלומד את חוכמת הקבלה מושפע שפע אור המחזיר למוטב.

ומה שהאר"י רוצה לומר הוא, שהבחירה היא בין קליפה לקדושה (שרטוט 3). קודם כל באיזו שפה אדם לומד את התורה. התיקון נעשה על ידי התורה בוודאי, אלא שבתורה יש נגלה ויש נסתר ותלוי באיזו שפה האדם לומד אותה. בהחלטה הזאת האדם למעשה קובע האם הוא נכנס לשפחה דקדושה או לשפחה דקליפה. אין אפשרות אחרת. האר"י קודם כל רוצה לתת לאדם כלים שבהם הוא יכול לקבוע את גורלו.

אמנם, אם אין אמונתו שלימה חס ושלום, ואינו עוסק בתורה ובעבודה אלא רק מטעם שהשם יתברך צוה אותו ללמוד, כבר נתבאר לעיל, שבתורה ועבודה כאלה, לא יתגלה כלל המאור שבה, כי עיניו פגומות, ומהפכות האור לחושך, בדומה לעטלף כנ"ל. ובחינת עסק כזה, כבר יצאה מרשות שפחה דקדושה, כי לא יזכה חס ושלום על ידיה לבוא לשמה, ועל כן באה לרשות השפחה דקליפה, שהיא יורשת את התורה והעבודה האלו, ועושקתן לעצמה. ולפיכך רגזה הארץ, דהיינו השכינה הקדושה שנקראת ארץ, כנודע, כי אותן התורה והעבודה שהיו צריכות לבא אליה, לרכושה של השכינה הקדושה, עושקת אותן השפחה בישא, ומורידה אותן לרכושן של הקליפות. ונמצאת השפחה, יורשת חס ושלום את הגבירה.

אם אדם עוסק בתורה ומצוות כמו שלימדו אותו, כמו שאמרו לו שהעסק צריך להיות, ולא מגלה בעסק הזה חיסרון לעצמו, חיסרון לתקן את עצמו, אלא עושה בגלל שה' ציוה, זאת אומרת, שהוא חושב שיש גורם חיצון להתעסקותו בתורה ומצוות, והוא לא עוסק מבחינת "בראתי יצר רע, בראתי תורה תבלין", לא מתוך היצר שלו, לא מתוך הרצון שלו, לא מתוך הדחף הפנימי שלו, אז לא יוצא מזה שום דבר טוב. אפילו אם הוא איכשהו מתאר לעצמו את הבורא.

האדם חייב לגלות את החיסרון הפנימי שלו, שהחיסרון הזה דוחף אותו לתיקון, לשינוי, לתורה. ואם הוא עוסק בתורה בגלל שה' ציוה, הוא בטוח נכנס לקליפה. כפי שאפשר לקרוא באותיות י"ז וי"ח, מצוות לימוד תורה היא "בראתי יצר רע, בראתי תורה תבלין", כי "מאור שבה מחזירו למוטב". כלומר, מצוות לימוד תורה היא שהאדם מגלה את היצר רע ומגלה את תורה, כי היא באמת התבלין ליצר רע. "תבלין" נקרא שהתורה היא רק תוספת ליצר רע, לעשות ממנו יצר טוב, שיהיה בגודל של כל הנשמה שלו.

שאלה: ניקח לדוגמה ילד שאביו מבקש ממנו לעשות משהו למענו. הילד לא רוצה לעשות, אבל בכל זאת עושה מתוך כוונה לרצות את אביו. האם גם הפעולה שאנחנו עושים בלי רצון, אלא כדי לרצות את מי שצווה אותנו לעשות, היא כוונה?

ילד שכל חייו יישאר במצב שבו הוא עושה לא בגלל שהוא רוצה, אלא כדי לרצות את אביו, יישאר ילד שמבצע את הפעולות שאביו דורש ולעולם לא יפַתֵח את עצמו למשהו גדול יותר. זאת אומרת, שבמגע עם מה שהוא עושה, הילד חייב להבין מי מחייב אותו, למה הוא מחייב אותו, למה זה לטובתו, וכן הלאה. על יסוד זה הוא צריך לבנות את האישיות שלו.

וגם האבא, אם הוא רוצה לחנך את הילד נכון, הוא לא יעשה ממנו רובוט שפועל רק כדי שיאהבו אותו, או כדי לעשות תענוג לאבא. אבא אגואיסט רוצה שהילד יעשה לו תענוג. אבל אם האב מתייחס לילד אחרת, אז הוא יברר יחד איתו את דרכים מתקדמות יותר ליצירת האישיות של הילד.

אנחנו לא באנו לעולם רק כדי לעשות את רצון הבורא, כמו חיות או מלאכים שמבצעים בצורה אינסטינקטיבית, טבעית, את רצון הבורא. במה משה ניצח את המלאכים? בכך שאין להם יצר רע, ולכן הם לא צריכים תורה [2]. זאת אומרת, אם האב מדכא את רצון הילד ואומר לו לעשות בגלל שהוא מבקש, אז הילד פועל כמו רובוט, כמו מלאך. ובזה הוא לא בונה את האישיות שלו. דווקא גילוי יצר הרע ותורה תבלין, זה כנגד זו, הוא שבונה את האדם.

חוכמת הקבלה לא עוסקת בחינוך בדרגה הגשמית, אבל לא טוב לחנך את הילדים לרָצות את רצון אביהם. מטרת החינוך שחוכמת הקבלה רוצה להביא לאדם, היא שבאמת יצמח ממנו אדם, ולא ילד ששומע בקול אביו וכעבור חמש שנים זורק אותו יחד עם כל המוסר שלו. אם רוצים לבנות אדם, חייבים לעורר בילד את כל הבירורים, ולא לדכא אותו עם משפטים כמו "תעשה טובה לאבא", או "כשתהייה אבא, כך ינהגו גם בך". זה לא חינוך. יש בו בעיה.

ואם מדברים על הדוגמה הנכונה, האידיאלית, הרי שהאב צריך לגלות לילדו למה הוא בעצמו לא רוצה לעשות את הפעולה שהוא מבקש מבנו לעשותה: שהאב מבקש ממנו, כדי שעל פני הפעולה הילד ילמד איך להתמודד עם הרצון לקבל שלו, ושהאב הנמצא כבר מעל הרצון לקבל שלו. בשמחה היה מבצע את הפעולה.

לא כאן המקום לעסוק בחינוך. האנושות טועה בחינוך כבר אלפי שנים. לפתוח את הנושא הזה, זה כמו לפתוח תיבת פנדורה. לנו יש חינוך משלנו, עלינו ללמוד את מה שבעל הסולם אומר. אם נלך בעקבותיו נגיע לחינוך הנכון. לא יהיו לנו עימותים עם הילדים, כל הבעיות יבואו על פתרונן.

אות ל"ד

ופירשו תיקוני הזוהר סוד השבועה, דאם תעירו ואם תעוררו את האהבה עד שתחפץ שההקפדה היא, שישראל ימשיכו אור החסד העליון, שנקרא אהבת חסד, כי זהו הנחפץ, שהוא נמשך דוקא, ע"י העסק בתורה ובמצוות שלא על מנת לקבל פרס,

והטעם כי על ידי אור החסד הזה, נמשך לישראל אור החָכְמָה העליונה, המתגלה ומתלבש, באור החסד הזה שהמשיכו ישראל. ואור החָכְמָה הזה, הוא סוד הכתוב, ונחה עליו רוח ה', רוח חָכְמָה ובינה, רוח עצה וגבורה, רוח דעת ויראת ה' (ישעיה י"א), הנאמר על מלך המשיח, כמו שנאמר שם להלן, ונשא נס לגוים, ואסף נדחי ישראל, ונפוצות יהודה יקבץ מארבע כנפות הארץ.

כי אחר שישראל ממשיכין על ידי אור החסד, את אור החָכְמָה, בסוד רוח חָכְמָהוּבִינָה וכו', אז מתגלה המשיח, ומקבץ נדחי ישראל וכו'. הרי, שהכל תלוי בעסק התורה והעבודה לשמה, המסוגל להמשיך אור החסד הגדול, שבו מתלבש ונמשך אור החָכְמָה. שזה סוד השבועה, אם תעירו ואם תעוררו וכו', כי הגאולה השלימה וקיבוץ הגלויות אי אפשר זולתה, היות סדרי צנורות הקדושה מסודרים כן.

אם מתוך הכוונה שלנו לגלות את הטבע שלנו נרצה לעסוק בתורה כמַפְתח, כאמצעי היחיד, לתיקון הרצונות שלנו, כך שמעל הרצונות האלה יהיו כוונות "על מנת להשפיע", אז על ידי הלימוד נמשוך עלינו את המאור המחזיר למוטב. האור הזה, המחזיר למוטב, החסד העליון, הוא שייתן לנו את תכונת החסד, את כוונת ההשפעה.

בתוך כוונת ההשפעה הזאת, כשנצליח לבנות אותה בנו, כשהיא תגיע למימד הנכון ותשמש כתנאי, אז יכנס לתוכה מלמעלה אור חוכמה (שרטוט 4). ואור החוכמה הזה, דווקא הוא, יתחיל לקבץ את כל הנשמות יחד, במה שנקרא "קיבוץ גלויות".

שרטוט 4

"קיבוץ גלויות", זה לא הגופים שהתאספו בארץ ישראל הגשמית, ונמצאים בה, כפי שאומר בעל הסולם, כמו אגוזים בשק שמתרוצצים ונפרדים מכל תנועה קטנה [3]. אלא האור שמגיע מלמעלה, הוא שמבצע את קיבוץ הגלויות. האור הזה נקרא "משיח". האור שמחבר את כל הנשמות יחד.

אור המשיח נותן לכל הנשמות כוח להתחבר עם האחרים, על ידי כך שכל אחד, אחרי שתיקן גלגלתא עיניים שלו, רואה באחרים את האח"פ שלו. אחרי שיש כוונה "על מנת להשפיע" בא אור החוכמה ונותן כוח לחיבור בין הנשמות, לקיבוץ גלויות.

כל זה יכול לקרות, אם נלמד נכון את חוכמת הקבלה. אלא שגם בלימוד חוכמת הקבלה יש בעיה, והיא באיזו צורה לגשת אליה ובאיזו צורה לפתוח וללמוד אותה. אפילו אם האדם רק היגיע לחוכמת הקבלה והוא עדיין לומד תורה ללא שום כוונה, צריך לברר איך הוא ניגש לחוכמת הקבלה ואיך הוא פותח ולומד אותה.

אז השבועה היא "אם תעירו ואם תעוררו את האהבה עד שתחפץ". זה חוק, שרק אם עובדים לקראתו, יוצאים נכון מהמצב הנוכחי לכיוון שפחה דקדושה, ואז מגיעים לגבירתה.

שאלה: לא כל כך ברור מהי הנקודה שבה האדם בוחר סביבה או תורה לגילוי הרע.

בינתיים בעל הסולם לא מסביר מהי נקודת הבחירה, אלא מציג את התנאים לקביעת הכיוון הנכון בהתפתחות הרוחנית שלנו. לא לכיוון הטומאה חלילה, אלא לכיוון הקדושה. רק את זה.

הוא עדיין לא מסביר איך בדיוק לגשת ללימוד, לקבוצה, לסביבה, או לכל דבר אחר. הוא רק אומר מה הם החוקים הרוחניים, שאם אדם הולך יחד איתם, הוא מתפתח נכון. אם האדם הולך לא לפי החוקים שנקבעו לו מראש, הוא לא מתפתח נכון.

את החוק הרוחני בעל הסולם מביא בתור שבועה. זה התנאי, שאותו אי אפשר להפר. והתנאי הוא שהאדם חייב לעורר על עצמו את האור שיביא אותו לאהבה, לאהבת חסד. כדברי הכתוב "אהבת עולם אהבתיך" [4]. זה האור שיחבר את כל נידחי ישראל, את כל הכלים השבורים, באהבת הזולת. את כל זה חובה שאדם יצרף לכוונה, ברגע שהוא פותח את התורה.

אות ל"ה

וזה שפירשו עוד: ורוח אלקים מרחפת על פני המים, מאי [מה זה] ורוח אלקים, אלא בודאי, אֶלָּא בְּוַדַּאי, בְּזִמְנָא דִּשְׁכִינְתָּא נָחְתַת בְּגָלוּתָא, הַאי רוּחַ, נָשִׁיב עַל אִנּוּן דְּמִתְעַסְּקֵי בְּאוֹרַיְתָא, בְּגִין שְׁכִינְתָּא דְּאִשְׁתַּכְּחָא בֵּיְנַיְהוּ. פירוש הדברים, שבזמן גלות, בעת שישראל עדיין עוסקים בתורה ומצוות שלא לשמה, אמנם אם הם בבחינה זו, שמתוך שלא לשמה בא לשמה, הרי השכינה ביניהם, אלא בבחינת גלות, מטעם שעדיין לא בא לשמה, וכנ"ל, בסוד השפחה דקדושה.

יש תקופה מסוימת, שנקראת גלות. תקופה שבה האדם אמנם מתקדם נכון, אבל עדיין נמצא במצב של הסתר, במצב של שפחה דקדושה (שרטוט 5). הוא מתקדם יפה, אבל מרגיש את עצמו בהסתרה. הסתרה ממה? מהכוונות "על מנת להשפיע", שהן נקראות קדושה. נסתרות ממנו הכוונות הנכונות, נסתר ממנו הבורא, תכונת ההשפעה.

שרטוט 5

מה זאת אומרת "נסתר"? איך אדם יכול "לראות" את הבורא? ה"ראיה" שעליה מדובר כאן, היא ראיה בתוך תכונות האדם. אנחנו לא רואים שום דבר מחוץ לנו. אנחנו רואים רק בפנים. זאת אומרת, אפשר לומר שהבורא לא מגולה לפנינו, ולכן אנחנו בגלות. אבל לאמיתו של דבר "גלות" נקרא שהאדם לא מגלה בתוכו את תכונת ההשפעה. זאת הגלות האמיתית.

וזהו שכתוב, בגין שכינתא דאשתכחת בינייהו, כלומר בהסתר, אבל סופם לזכות לגילוי שכינה. ואז הרוח דמלך המשיח מרחפת על העוסקים, ומעוררת אותם לבא לשמה, בסוד המאור שבה מחזירם למוטב, שמסייעת ומכינה להשראת השכינה שהיא גבירתה.

מתי אדם יכול לבוא לבחינת "גבירתה"? כשהוא מצטער שהוא נמצא בגלות, שאין לו כוונה, שאין לו את התכונה "על מנת להשפיע". גודל הצער הזה נקרא "גודל הכרת הגלות". הכול מתגלה מתוך הכלים של האדם.

שאלה: איך אדם יודע שהוא רוצה את תכונת ההשפעה, את בחינת "גבירתה"?

כתוב: "לכל בשׂרו מַרפא" [5].

אדם צריך ללמוד עם הדחף שיש לו, ולבדוק כל פעם מחדש האם הדחף הזה נכון, האם הוא משתווה עם החברה, האם לחברה יש את אותו הכיוון. כי האדם מושפע מהחברה. אם זו חברה נכונה, עליו להגדיל את השפעת החברה עליו. ואם האדם בודק את החברה ביחס למטרה שלו, עד כמה שהוא מסוגל לבדוק אותה, ומוצא שהחברה חלילה לא נכונה, עליו להתרחק ממנה, ולחפש סביבה אחרת. כי הבחירה היא בה.

אבל הבדיקות נתונות לכל אדם ואדם, לפי מה שמגולה לו בספר. בסופו של דבר, אחרי כל המעשים, האדם מגיע לסֶפר. לספרי הקבלה שהמקובלים כתבו. ועד כמה שספרי הקבלה מאירים לו את המצב שבו הוא נמצא, ומה הוא צריך לבדוק ולמדוד, במידה הזאת הוא פועל.

אם מישהו נמצא עכשיו במצב שרע לו ואומר שהוא בגלות, שרע לו. האם זה אומר, שהרע הזה הוא גלות? באפריקה למשל, לאנשים רע הרבה יותר ממנו, והם לא חושבים שהם נמצאים בגלות. למה האדם הזה קובע את מצבו כגלות? יש מי שחושב שהגאולה היא להיות בעלים של בנק, או להיות בריא וחסון, והגלות היא להרגיש רע, כי חסר כסף בבנק. אם זו גלות, אז רוב העולם נמצא במצב גרוע הרבה יותר.

אלא שצריכים לתת הגדרות נכונות, מה זו "גלות" ומה זו "גאולה". צריך לבדוק אותן כלפי תכלית הבריאה, ולראות האם האדם נמצא בכיוון הזה. אם הוא נמצא בכיוון הזה, אז הוא הולך לקראת תכלית הבריאה. ואם המטרה להגיע לתכונת האהבה, להשפעה, לא נמצאת באופק שלו, אז הוא לא בכיוון.

בנקודה זו צריך שהאדם יקבע שהוא לא בכיוון, ש"האני" שלו לא רוצה את תכונת ההשפעה. "האני", הרצון הפנימי שלו, לא רוצה את תכונות ההשפעה, אבל הוא רוצה ללמוד על מנת לשנות את הרצון. אז הוא כבר נמצא בבירור ובהחלטה עמוקים הרבה יותר. ואפילו שהוא לא רוצה, הוא יִלמד כדי שהרצון שלו ישתנה. אז הוא כבר מרגיש את עצמו בהבחנה אחרת של גלות, עמוקה יותר. הוא מרגיש שהוא לא רוצה, אבל הוא חייב לרצות. "גלות" נקרא, שאדם לא נמצא במה שהוא רוצה להיות, שיש פער בין רצוי לבין מצוי, אבל לכיוון מטרת הבריאה.

אמנם, אם חס ושלום אין העסק הזה דשלא לשמה ראוי להביאם לשמה, מטעמים הנ"ל, אז מצטערת השכינה ואומרת, כל הבשר חציר, כלא אינון כבעירין דאכלין חציר. פירוש, שלא נמצא בעוסקים בתורה, אותו רוח האדם העולה למעלה, אלא שמסתפקין ברוח הבהמה היורד למטה.

ומפרשים שם הטעם, משום דכל חסדו כציץ השדה, ואפילו כל אינון דמשתדלין באורייתא, כל חסד דעבדין לגרמייהו הוא דעבדין, כלומר, שכל עסקם בתורה ומצות הוא לתועלתם ולהנאתם עצמם, ואין העסק בתורה מסוגל להביאם לשמה חס ושלום,

וזה שכתוב שם בההוא זמנא, ויזכור כי בשר המה, רוח הולך ולא ישוב לעלמא, ודא איהו רוחא דמשיח. פירוש, שעליהם אין רוחא דמשיח מרחפת, אלא הולכת מהם ולא תשוב, כי השפחה הטמאה עושקת תורתם ויורשת את הגבירה כנ"ל, משום שאינם בדרך לבא מתוך שלא לשמה לבחינת לשמה, כנ"ל.

ועל כן מסיק שם, דאלין אינון דעבדין לאורייתא יבשה, ולא בעאן לאשתדלא בחכמת הקבלה. פירוש הדברים: כי אף על פי שאינם מצליחים על ידי העסק בתורה הנגלית משום שאין בה מאור, והוי יבשה, מסיבת קטנות דעתם (כנ"ל אות ט"ז דיבור המתחיל "והנה").

צריך לשים לב, שלא התורה הנגלית פגומה. חלילה מלחשוב כך. אלא מסיבת קטנות דעתנו, אין בה מאור.

אנחנו נמצאים בסוף התהליך של ירידת הדורות, ובגלל שאנחנו קטנים כל כך, לא משנה כמה נלמד גמרא, משנה ומקרא, לא נצליח להוציא מתוכם את המאור המחזיר למוטב. לכן באין ברירה, אנחנו עוברים לחוכמת הקבלה.

את כל הספרים הקדושים כתבו לנו המקובלים. כל המקובלים כתבו מתוך השגה רוחנית, מתוך רוח הקודש, לכן הם נקראים "ספרי קודש". אבל מתוך כל הספרים שהמקובלים כתבו, היו ספרים שהמקובלים אמרו שמוטב ללמוד אותם בתקופת הבית, ולכן גילו לנו אותם באותה התקופה. והיו ספרים נוספים שהמקובלים אמרו שמוטב ללמוד אותם בתקופת המשנה, או בתקופת הגמרא, או בתקופת הקבלה.

לכל דור יש אותו הנושא הרוחני, היינו איך האדם צריך לתקן את עצמו. ובכל דור אותו המאור צריך לרדת על האדם, כדברי הכתוב: "בראתי יצר רע, בראתי תורה תבלין". אבל לכל דור כתבו המקובלים בשפה אחרת על העקרונות שעל ידם האדם צריך להתעלות.

בדורות זכים יותר, גדולים יותר, קרובים יותר לרוחניות, היו הספרים בהתאם לדור מדברים על הרוחניות דרך הגשמיות. כי בדורות ההם ראו והרגישו שהעולם שקוף, ושאחרי העולם שלנו, עומד העולם הרוחני שפועל ומפעיל אותו. אבל הקשר בין ענף ושורש היה מגולה, או איכשהו מזוהה בתהליך של ירידת הדורות.

כך למשל, במעבר מתקופת בית המקדש הראשון לתקופת בית המקדש השני, שכבר לא היו אורים ותומים, הרבה מהקשר בין רוחניות לגשמיות נעלם, ובכל זאת הרוחניות עדיין הייתה בהשגת האדם, הגם שהיו כאלה שיצאו מהשגת הרוחניות וטעו בקשר בין ענף ושורש. בהתאם לאותה תקופה למדו ספרים אחרים. למדו תורה שבעל פה, שמשה לימד את תלמידיו.

אחר כך, כשנכנסנו לגלות האחרונה, והתחילה ירידת הדורות והניתוק מרוחניות היה מוחלט, אותם המקובלים שכתבו את כל ספרי הקודש בשפת המקרא, האגדה והתלמוד, אמרו שהם עוברים לשפת הקבלה. לא הייתה להם ברירה. כי לקטנֵי דעת ולאנשים גסים כמונו, אי אפשר להוציא את המאור המחזיר למוטב, על ידי תורה שנכתבה בשפה שאינה שפת הקבלה. זאת אומרת, העניין הוא בשפה בלבד.

הנושא הוא אותו נושא. הבעיה היא, שמי שפותח בימינו גמרא, רואה את העולם הזה. ואילו אלה שפתחו את הגמרא בדורות הזכים, ראו בה את פעולות הבורא בעולם הרוחני, ואת דרכי התיקון של הנשמות. אם היינו רואים דרך הגמרא את דרכי התיקון שלנו, ובחיסרון שהיה בהתאם ללימוד היינו מעוררים את האורות העליונים, את האור המחזיר למוטב, אז היינו לומדים גמרא. אבל אנחנו לא מסוגלים לכך. אנחנו גם רואים על לומדי גמרא, עד כמה הם נכנסים לפלפול וללימוד יבש בלבד. הם לא דורשים את תיקוני הנשמה. שעל זה התורה עצמה דורשת "בראתי יצר רע, בראתי תורה תבלין".

זאת אומרת, עניין השפה הוא עניין עקרוני, בגלל קטנות דעתנו. זה מה שבעל הסולם רוצה לומר. ועובדה היא, שאדם הלומד גמרא, לומד אותה כאילו מה שכתוב בה קורה בעולם הזה, ולא את העסקים שלו עם הבורא. בצורה כזאת מי לא רוצה ללמוד?

אני למדתי עם הרב"ש כמה מסכתות לפי פירוש קבלי, אבל הוא כל הזמן עזר לי, לגלות מעט על ידי הלבושים כמו "נזיקין", או "תחומי שבת", במה באמת מדובר. כי לשון הגמרא סוחבת את האדם חזק מאוד לעולם הזה.

אבל הדברים שכתובים בגמרא הם דברים קדושים בגובה רב. הבעיה היא רק בשפה. כשמרח"ו מגנה כביכול את הגמרא ואומר שהיא יבשה, אין זה לגנאי חלילה. הוא מבין מה שכתוב שם, ולפי זה הוא חי. אלא הוא מדבר על השפה בלבד, ובגלל השפה הוא כביכול נמצא ברוגז על הגמרא, כי אנשים לא מבינים שהשפה הזאת מרחיקה אותם מרוחניות. לא הנושא שבִפנים מרחיק את האדם מרוחניות. כמו בקבלה, גם בגמרא הנושא הפנימי הוא גילוי הבורא לנבראיו. ההבדל הוא בשפה חיצונית בלבד.

זה דומה לאדם שמבין עברית אבל לא מבין אנגלית. כשמדברים איתו אנגלית, הוא לא מבין על מה מדובר. הוא שומע צלילים ומתאר לעצמו סיפור אחר לגמרי, מהסיפור שהיה שומע בעברית. בעברית הוא מתפעל מהנושא עצמו.

אז כדאי לשים לב למה שהרח"ו כותב: "שאינם מצליחים על ידי העסק בתורה הנגלית משום שאין בה מאור, והיא יבשה". אבל למה אין בה מאור והיא יבשה? לא על התורה הנגלית מדובר חלילה , אלא" מסיבת קטנות דעתם" של הלומדים. כי אנחנו נמצאים בירידת הדורות. זאת הסיבה היחידה.

אמנם יש מי שלא מבין על מה מדובר כאן, ואין מה לעשות בנידון. אנחנו לא יוצאים חלילה נגד שום דבר שבתורה. אנחנו רק רוצים לקחת את הדברים הנחוצים לנו לתיקון. ולא להיכנס למצב של שפחה, שלא מביאה למטרה.

מכל מקום הרי יכולים להצליח על ידי העסק בלימוד הקבלה, למה? משום שהמאור שבה מלובש בלבושין דהקדוש ברוך הוא, ב"לבושים", הכוונה בשפה שמבררת את פעולות הבורא, דהיינו השמות הקדושים והספירות, אשר בנקל היו יכולים לבא באותה הבחינה של שלא לשמה, של שפחה, המביאתם לשמה, לגבירתה, שאז היתה רוח אלקים מרחפת עליהם, בסוד המאור שבה המחזירם למוטב, אמנם בשום אופן אינם חפצים בלימוד הקבלה, וזה שכתוב וי לון דגרמין עניותא וחרבא וביזה והרג ואבדן בעלמא, והאי רוח דאסתלק, איהו רוח דמשיח, כמא דאתמר דאיהו רוח הקדש, ואיהו רוח חָכְמָה ובינה וכו'. [ולכן הם גורמים עניות, ביזה חרב הרג ואובדן בעולם. משום שמסתלק רוח המשיח, רוח הקודש, רוח חוכמה ובינה].

יש לזה סיבות רבות, ואין את מי להאשים. זו הצרה הכללית, הכוללת של כל האומה. ואין מישהו יכול להטיף מוסר לאחר. עלינו פשוט להשתדל לגרום לכך שנצא מהמצב הזה. בעל הסולם מרחיב את הדיבור על כך בסוף המאמר "הקדמה לספר הזוהר", וכותב שכתוצאה מכך שישראל לא עוסקים בחוכמת הקבלה, הם לא מושכים את המאור המחזיר למוטב, וכתוצאה מכך שהם לא מושכים את המאור המחזיר למוטב הם לא מקרבים את אור הגאולה של עצמם ושל כל העולם. לכן הם גורמים שכל העולם מתקדם למטרת הבריאה בדרך ייסורים במקום בדרך תורה [6].

ובדרך הייסורים, אלה שלומדים חלקים אחרים שבתורה במקום חוכמת הקבלה, גורמים כמו שכתוב לעניות, ביזה, חרב, הרג ואובדן בכל העולם. ואכן, כל העולם, בצורה אינסטינקטיבית ונכונה, מאשים אותנו שאנחנו גורמים לו את כל הייסורים. ההרגשה האינסטינקטיבית, הבהמית הזאת, של בני אדם, היא הרגשה נכונה. אין מה לעשות, זה הטבע, והטבע הוא חוק אלוקי. לכן אין לנו במה להאשים את השונאים שלנו. אלא הפיתרון, כמו שאומרים, בידינו.

שאלה: אדם שכביכול עוסק בתורה "שלא לשמה", ולא מבין מה זה "לא לשמה" ושמתוך "שלא לשמה" צריך להגיע "לשמה", האם הוא יכול, בלי להתנתק מלימוד התורה, לשמוע פתאום שצריך לעסוק בתורה "שלא לשמה" על מנת להגיע ל"לשמה"?

לא ניתן לתת תשובות על שאלות שאין להן בסיס ברור בחיינו. לכל אחד ואחד יש דרך משלו להגיע לחוכמת הקבלה. אנחנו לא יודעים מה זה ניתוק או אי ניתוק מהתורה. אנחנו לא יודעים איך האדם מגיע. במסגרת לימוד חוכמת הקבלה אפשר למצוא כל מיני אנשים, בכל מיני רמות, בכל מיני מידות של קשר.

יש אנשים ששייכים לדת, ויש שלא שייכים לדת. יש אנשים מכל סוגי ההתעסקות בתורה ומצוות, מי כן ומי לא. אנחנו לא משייכים לאף אחד מהם שום תווית. אלא חוכמת הקבלה פתוחה לכל אחד. כמו שמלכתחילה כל התורה הייתה מיועדת לכל העולם. אלא רק מפני שהעולם לא יכול לקבל אותה, אנחנו כמעבַר, צריכים לממש את התורה, ולהביא אותה גם לשימוש לכל העולם.

אנחנו לא עושים חשבון עם אף אחד באשר הוא שם, לא עם הצורה הבהמית שלו, הגשמית שלו, האנושית שלו, בכל מצב שהוא נמצא. הצורות האלה הן צורות חיצוניות של האדם. ובחוכמת הקבלה לא כתוב שאנשים צריכים להיות סטריליים ונקיים מכל התרבויות, הדתות והאמונות שלהם. אלא ישראל חייבים לממש את חוכמת הקבלה עליהם, ואחר כך להיות אור לגויים. ולא לעשות חשבונות. כל אחד נמצא במצב שהוא נמצא. ורק המאור שבתורה יכול להחזירו למוטב.

לא "מנקים" את האדם ולא מנערים אותו מכל מה שהיה לו, ורק לאחר מכן, כשהוא נקי, הוא יכול לבוא ללמוד קבלה. אין דבר כזה. האדם לא יכול להיות נקי לעולם. ועל ידי מה יתנקה, אם לא על ידי אותו המאור המחזיר למוטב. כמו שכתוב: "לכל בשׂרו מַרפא". אין אמצעי אחר חוץ מהאור העליון.

גם כשהאדם הגרוע ביותר והגס ביותר מגיע למצב שהוא בדרכו לתקן את עצמו, אין לו ברירה אחרת, אלא לקחת את חוכמת הקבלה כמו שהיא – לא מסולפת ולא עטופה בשום עטיפה – וללמוד אותה. כי רק על ידי חוכמת הקבלה יש לו מאור שמתקן אותו. ולא חשוב מיהו ומהו. לכן אנחנו מפיצים את חוכמת הקבלה, ומשתדלים להתחשב בכל סוגי בני האדם, כדי שלא ידחו אותה על הסף מלכתחילה, שלא יראו ומיד לא ירצו, אלא שיהיה להם מגע כלשהו עם החוכמה.

בסופו של דבר חוכמת הקבלה עצמה, כמו שהיא מובאת בספרים, חייבת לבוא לפני כל אחד ואחד. רק זה המפתח, רק היא מקור התיקון. ולא חשוב מיהו ומהו האדם. ולא חשוב מה יאמרו השונאים, אלה שלא מבינים ואומרים שאסור לגלות. הבורות הזאת לאט לאט תעבור. צריך להראות לציבור מה כותבים המקובלים, להפנות אותו לדברי מרח"ו או לדברי בעל הסולם. לאחר מכן, אין לנו הרבה עבודת שכנוע.

אין אפשרות אחרת, אלא להפיץ את חוכמת הקבלה. נקווה שההפצה תעזור לנו להבין באיזה מצב אנחנו נמצאים, ולהעביר את הכול לפסי התיקון. אחרת, כנגד התיקון, אנחנו עומדים לפני צרות גדולות. במה הטבע יכול לחייב אותנו לתקן את עצמנו, אם לא בצרות?

שאלה: האם זה לא אגואיסטי מצדנו לחשוב שהכול תלוי בנו, שכל בעיות העולם תלויות בנו?

הרבה יותר אגואיסטי לומר שבנו לא תלוי כלום, ולבקש שיעזבו אותנו במנוחה.

אנחנו אומרים שהכול תלוי בנו. כל אחד צריך לומר "בשבילי נברא העולם" [7]. כלומר, כל אחד צריך לתקן את העולם, ולא מתקני העולם והפילוסופים למיניהם.

אדם המתקן את עצמו הוא עולם קטן, ובתיקון עצמו הוא מתקן את העולם כולו. אם אדם אומר בי תלוי כל העולם, זה ההפך הגמור מאגואיזם. כשאנחנו אומרים "העולם תלוי בי", אין הכוונה שהאדם יתקן את העולם מחוץ לו. אלא האדם פונה לעצמו לתקן את עצמו, ובכך הוא מתקן את כל העולם.

לכל העולם אפשר לכל היותר להביא את שיטת התיקון, ככל שנוכל להפיץ, להדפיס ולדבר על זה. אבל גם את זה נצליח לעשות רק מתוך התיקון הפנימי שלנו. וזה לגמרי לא אגואיסטי.

אות ל"ו

המתבאר מדברי תיקוני הזוהר, מדובר בתיקון ל' שלמדנו באות ל"א, הוא שישנה שבועה, שלא יתעורר אור החסד והאהבה בעולם, עד שמעשיהם של ישראל בתורה ומצוות, יהיו על הכונה שלא לקבל פרס, אלא רק להשפיע נחת רוח ליוצר ברוך הוא, שזה סוד השבועה: השבעתי אתכם בנות ירושלים וכו'.

כל עוד ישראל לא מתקנים את עצמם בכוונה "על מנת להשפיע" לא באה ומתלבשת בהם התגלות הבורא, לא מתלבש בהם האור העליון, אור חסד ואהבה. אור חסד הוא אור דחסדים שבתוכו מתלבש אחר כך אור דחוכמה. המצב שאליו צריכים להגיע הוא, שכל המילוי באור החסדים וכל המילוי באור החוכמה מתגלים בכל הנשמות המחוברות יחד על ידי התיקון. המצב הזה לא יתכן כל עוד ישראל לא יתקנו את עצמם בכוונה "על מנת להשפיע" נחת רוח ליוצר.

באופן, שכל אריכות הגלות והיסורים שאנו סובלים, תלויים ומחכים לנו, עד שנזכה לעסק התורה ומצוות לשמה. כל הייסורים תלויים בנו. ואם לא נעורר את האור שמתקן אותנו, את אור החסד הזה, מחכים לנו עוד ייסורים בעתיד. ואם רק נזכה לזה, היינו, לעורר על עצמנו את האור המחזיר למוטב, תיכף יתעורר אור האהבה והחסד הזה, שסגולתו להמשיך סוד הכתוב ונחה עליו רוח חָכְמָה ובינה וכו', ואז נזכה לגאולה השלימה. זאת אומרת, הכול תלוי בשאלה האם נוכל לעורר את האור הזה, את הכוח שמתקן אותנו.

גם נתבאר, שאי אפשר שכל כלל ישראל יבואו לטהרה הגדולה הזו, זולת על ידי לימוד הקבלה, שהיא הדרך הקלה ביותר, המספיקה גם לקטני הדעת, מה שאין כן בדרך העסק בתורת הנגלה בלבד, אי אפשר לזכות על ידה, זולת ליחידי סגולה, ועל ידי יגיעה רבה, אבל לא למרבית העם, מטעם המבואר לעיל (אות כ"ב דיבור המתחיל "אכן"). ובזה נתבארה היטב האפסיות שבקושיא הרביעית והחמישית שבתחילת ההקדמה.

אין ברירה, מזמן שהתגלתה אפשרות לחזור לגאולה, למצב שבו היינו לפני החורבן, אין שום אפשרות להביא אותנו לתיקון, לגאולה, אלא רק על ידי לימוד חוכמת הקבלה. בדורות הקודמים אפשר היה לעורר את המאור המחזיר למוטב על ידי לימוד בכל חלקי התורה, הנקראים פרד"ס [פשט, רמז, דרוש, סוד]: המקרא, המשְנָה, הגמרא והקבלה. ואילו היום אין ברירה, המקובלים קובעים, כפי שבעל הסולם מביא מדברי המרח"ו בהקדמתו לספר "עץ חיים", שהעביר זאת מהאר"י, שאנחנו יכולים להגיע לתיקונים אך ורק על ידי לימוד חוכמת הקבלה.

זה היה נכון גם בדורות הקודמים, ומכל שכּן לאנשים בני דורנו. בגלל ירידת הדורות, הגענו למצב שאיננו מבינים ואיננו יכולים להתקשר כלל לרוח, לרוחניות, אלא רק על ידי טקסטים שנכתבו בשפת הקבלה.

אות ל"ז

והקושיא השלישית, שהיא הפחד שלא יחמיץ, הנה אין כאן פחד ולא כלום, כי ענין הנטיה מדרך ה' חס ושלום שקרתה פעם, היתה מב' סיבות: או שעברו על דברי חז"ל בדברים האסורים לגלות, או משום שתפסו דברי הקבלה במשמעותם החיצונית, דהיינו בהוראות גשמיות, ועברו על לא תעשה לך פסל וכל תמונה.

ואכן, האזהרות וההגבלות האלה קיימות תמיד. כמו למשל, הזהרות על דברים שאסור לגלות. כמו שלמדנו עד כה, "אסור" בחוכמת הקבלה זה בלתי אפשרי. זאת אומרת, אדם בדרגה עליונה שיש לו השגה כלשהי לא יכול להעביר אותה למישהו שנמצא בדרגה פחותה ממנו. אלא, כמו מורה שעוזר לתלמיד, הוא יכול רק לעזור לו בכל מיני אמצעים, להתעלות לדרגה העליונה הזאת, ורק אז התלמיד יבין ויראה מה קורה שם.

האיסורים האלה הם מפני שהמורה חייב לרדת לדרגת התלמיד, להתחבר איתו, ולעזור לו. כמו שאנחנו מתעסקים עם ילדינו הקטנים, יורדים לדרגה שלהם, ומשחקים איתם, ועל ידי זה הם גדלים. אם ההורים או הגדולים לא היו עוסקים בהתפתחות הקטנים, הקטנים לא היו מתפתחים. ילד שיגדל ביער בין החיות, יגדל כמו חיה. זאת משום שהחינוך וההתפתחות, מגיעים רק מהדרגה העליונה לדרגה התחתונה. לכן חשוב מאוד למי האדם מצמיד את עצמו.

שאלה: מה זה ש"עברו על דברי חז"ל בדברים האסורים לגלות"?

ב"דברים האסורים לגלות" בעל הסולם לא מתכוון למעשה בראשית ומעשה מרכבה, שעליהם הוא כותב באותיות קודמות של ההקדמה. אלא כוונתו היא שיש להתייחס לתלמידים בצורה כזו שמגלים להם בזהירות, בהדרגתיות, פעם אחר פעם, את מה שהם צריכים.

שאלה: היו כאלה שהפרו את האיסור הזה, ולכן החמיצו?

לא חשוב איזה דוגמאות נותנים, מי עשה כך ומי לא עשה, אלא בעל הסולם קבע שזה איסור, שצריכים להמשיך ולמסור בהדרגה, כדברי הכתוב "חנוך לנער על פי דרכו" [1]. כלומר, לא לחנך לפי המצב שהעליון נמצא בו, אלא לפי המצב שהתחתון מסוגל לקלוט. צריכים להתקרב לתחתון ולהידמות לו.

אנחנו לומדים זאת מכל הפעולות בעולם האצילות, שהעליון יורד אל התחתון בהרכנת הראש, בהקטנת הקומה. הוא נכנס לתחתון, עוזר לו, מתחבר אליו ומעלה אותו למעלה. כך הוא מלמד אותו. הוא נותן לתחתון אור חוזר, נותן לו דוגמה איך לבצע. כך, בדומה לכל הפעולות בין הפרצופים, כמו "אבא ואמא" וזו"ן למשל, עלינו לפעול גם בעולם שלנו. אנחנו צריכים ללמוד מזה.

שאלה: אם בימים עברו המורה היה מוסר לתלמיד את החוכמה כמו בכפית, איך קרה שהתלמידים הבינו לא נכון?

בעל הסולם אומר שתקלות כאלה קרו בעבר.

המקובלים לא מסתירים כלום. אנחנו נמצאים בתוך הטבע וצריכים לדעת את כל חוקי הטבע הזה, הגשמי והרוחני כאחד. הבורא הוא "אלו-הים" ובגימטרייה "הטבע". אנחנו צריכים לדעת את כל החוקים. ממש כמו שבפיזיקה לא מסתירים מאיתנו שום חוק. המקובלים לא מסתירים כלום, אין דבר כזה, זה לא פוליטיקה, ולא יחסים בין בני אדם. אנחנו מגלים את האלוקות, ולכן אין אפשרות להסתיר, או "לטייח", או "לצבוע". אלא יש רק רצון אחד: לגלות לאדם את המערכת בהדרגה, בצורה הנכונה, כדי שיוכל להשתמש בה נכון.

והיו מקובלים שגילו זאת בצורה לא נכונה. ודאי שלא מתוך כוונה רעה. אחרי הכול מדובר על מקובלים שנמצאים בקשר עם הבורא, בדרגה הרוחנית, ב"על מנת להשפיע". הם עשו זאת מכל מיני סיבות. אם מאהבה גדולה לאנשים, או מתוך רצון גדול לזרז את התיקונים. יש פה הרבה חשבונות ובלבולים. גם במהלך ההיסטוריה היו בר-כוכבא ו"משיחיסטים" אחרים כמותו. אנחנו לא מבינים את הנחיצות הזאת לגלות את הגאולה, את הבורא, ולקרב את תיקון העולם. אבל דברים כאלה קרו בהיסטוריה. אמנם לא הרבה, אבל קרו. ולכן יש איסור, שלפיו המוֹרֶה חייב להתאים את עצמו לתלמיד במידה, עד דיוטא אחרונה ממש. אחרת התלמיד מתקלקל.

אם המורה מתגלה לתלמיד קצת יותר מהרגיל, הוא כמו שם מכשול לפני העיוור [2]. מדוע? כדי להבין זאת צריך להבין תחילה מה זה "שלא יחמיץ". "שלא יחמיץ" נקרא, שלא יסטה מהדרך, שלא יפסיק להתפתח, שלא יברח. ואם לומדי חוכמת הקבלה היו יודעים על איזה רצונות גדולים ומכשולים עצומים הם צריכים עוד להתגבר, אם היו יודעים מה עוד מחכה להם, הם היו בורחים.

ובכל זאת אפשר לספר להם על כך, כי הם לא ירגישו ולא יבינו על מה מדובר. כמו שהצדיקים בגמר התיקון עומדים ובוכים, "איך יכולנו להתגבר על הר כה גבוה?" [3]. לא נותנים לאדם לראות יותר ממה שהוא מסוגל לסבול. והיו שגילו קצת יותר, וברחו.

בעניין זה, סיפר לי הרב"ש על אחד מהשיעורים שנתן לתלמידי הישיבה של הרב דסלר [4] בגייטְסְהֶד (Gateshead) שבאנגליה. בתקופה שהרב"ש גר בלונדון פעם בשבועיים הוא נסע לגייטסהד לתת שיעור.

הרב דסלר למד קצת מבעל הסולם, וממנו כל התורה שלו. התלמידים, ששמעו את הרב דסלר ואת הרב"ש, אמרו לרב"ש: "אם לא היינו שומעים את הרב דסלר, היינו חושבים שאתה מדבר שטויות". דברים אלה שימחו מאוד את הרב"ש, כי התלמידים של הרב דסלר הבינו דברים חדשים שאינם מתקבלים על הדעת הרגילה. בגלל שהייתה להם הכנה, הם הבינו שרב"ש לימד אותם דברים חשובים וגבוהים. ברור היה להם שהאנשים ברחוב לא יהיו מסוגלים לעכל אותם, אלא יחשבו שהם שטויות. הרב"ש שמח מאוד לשמוע את תלמידי הרב דסלר, למרות שהשתמשו במילים כמו "שטויות". והמקובלים ככלל אוהבים להשתמש במילים פשוטות.

הרב"ש סיפר לתלמידי הרב דסלר קצת יותר ונתן להם קצת יותר הרגשה מה זה "לשמה". והם בסוף השיחה אמרו לו, "כל החיים טעינו. מה עלינו לעשות, אנחנו אבודים. לא נראה שנוכל אי פעם להגיע ללשמה". הרב"ש הרגיש שהוא פתח את החוכמה במידה שהם לא יכולים לסבול, מעט מעבר לדרגתם. ואז אחרי שהוא עשה תיקון מסוים וכעבור שבועיים חזר לגייטסהד, התברר לו שהם כבר שכחו הכול, והמשיכו כרגיל בדרכם.

דוגמה אחרת היא של בעל הסולם ובניו. הרב"ש, שהיה הרב שלי, היה בנו הבכור של בעל הסולם. אחריו נולדו יעקב, שלמה ומשה. מידי פעם היה בעל הסולם לוקח את הבנים לשיחה. רב"ש סיפר, שבעל הסולם הסביר למשה בנו קצת יותר מה זה נקרא "לשמה". מאז משה הבין, לכל החיים, שהדבר הזה לא בהישג יד האדם. משה היה למדן, ולמד את כל חוכמת הקבלה. הוא היה עובר שוב ושוב על "תלמוד עשר הספירות". כרב היה נוסע לחוץ לארץ במסגרת עבודתו כמשגיח כשרות, אבל כל הזמן הוא היה עם הספרים, וכל הזמן למד. אולם במה ששייך לעבודה הפנימית, כאילו נסתמו לו האוזניים, הוא לא שמע דבר. זו דוגמה מהחיים.

לא נתייחס כאן לסיבות שגרמו למקרה, אלא למקרה עצמו. לפעמים מקובל יכול לפתוח לתלמיד קצת יותר, כדי לקרר את התלמיד. הוא פותח לתלמיד דרך, שהתלמיד רואה בה הרים וגבעות ש"לא עלי הן". הקשיים מותאמים לו בוודאי, אבל הוא עוד לא מבין את המערכת. הוא עדיין לא מבין שהוא מבקש מהבורא, והבורא עושה. הוא לא יכול להרגיש את המערכת, להרגיש שהבורא מעליו. לכן הוא סוטה מהדרך, וחוזר לגשמיות.

בעל הסולם אומר שזה נקרא "יחמיצו", שיעזבו את דרך התיקון, את דרך התורה. כמו משה בנו, שנשאר יהודי מאמין בתורה ומצוות, קיים יום יום את כל המנהגים, גר בבני ברק כל חייו, ושם הוא גם נפטר. אולם מעבודת ה' הוא חתך את עצמו ואמר, "זה לא בשבילי".

לכן כתוב: "חכמים, היזהרו בדבריכם" [5]. וכמו שבעל הסולם כותב, "שעברו על דברי חז"ל בדברים האסורים לגלות". כלומר, יש חוק שקובע מה מותר לגלות, ומעל מה אסור. דוגמה לכך היא מה שקרה לבעל הסולם עם בנו. זה לא עניין פשוט. אין כאן, חלילה וחס, ביקורת על האיש הקדוש הזה, אבל זו עובדה. רב"ש סיפר על כך. אני לא מבין בסיפור הזה כלום. אני רק רואה שכך עשה, וזאת התוצאה. זה מה שאני שומע. ועל זה מדבר בעל הסולם.

שאלה: בימינו, כשמקובל לא עובד מול תלמיד אלא מול קבוצה, איך אפשר במצב זה לגלות משהו יותר או לא לגלות?

צריך לשמור על עצמנו.

אני רק יכול לומר שקל יותר לעבוד עם קבוצה. בקבוצה חייבים להתייחס לקטן מכולם, ולא לאלה שמתקדמים. בקבוצה גם יש כלי גדול יותר, כלי שעובד, כלי שמתקן את עצמו ונכלל זה עם זה. בקבוצה הגדול נכלל עם הקטנים. המורה יכול לתת לממוצע, ומעל הממוצע, ואחד משלים את השני.

בקבוצה הכלים מתערבבים אפילו בלי ידיעתם. לכן אפילו אם מישהו שומע ועדיין לא נמצא בזה, ויש לו איזה בלבול, בקבוצה הדבר שוקע ונמצא, וממלא את ליבם ודעתם של החברים. אחרי ההתגברות הכללית, הדבר שנאמר מתקבל במידת מה. גם הקטן מקבל אותו. כמו שאומר בעל הסולם בעניין הבחירה, שדעת הקבוצה משפיעה על האדם הנכלל בה, ואז הוא מקבל מהקבוצה את הכלי ואור יחד, את כל המטען הזה [6].

לכן קל יותר למקובל לעבוד מול קבוצה, ואין פחד לגלות דברים בקבוצה, כי הכלי של הקבוצה גדול מאוד. "אין פחד" הכוונה שאין אפשרות לטעות, לגלות יותר. ודאי שלא בכוונה, כמו שקרה בכמה דוגמאות שהבאנו. דברים כאלה קרו בהיסטוריה, ולא רק לבעל הסולם ולרב"ש. שוב, כמו שנראה לי, הרבה יותר קל לעבוד בקבוצה. למרות שלא עבדתי עם אף אחד בצורה אישית. אבל כמו שהרב ברוך אשלג למד איתי, אז ודאי שבכלי הכללי, הרבה יותר קל.

בקבוצה אין בעיה שאדם יקבל יותר, כי הנפח גדול. יש גבולות מאוד ברורים ורחבים. כך למשל, שאנחנו בודקים אורך של שולחן, מספיק למדוד בדיוק של סנטימטרים, ולא מילימטרים. בקבוצה היכולֶת לקלוט ולעבד את הדברים בפנים שונה לגמרי מאשר היכולת של איש אחד, תלמיד בודד. אז אין בעיה של "שלא יחמיץ".

ועל כן באמת היתה חומה בצורה מסביב החָכְמָה הזו עד היום, אשר רבים ניסו והתחילו בלימוד ולא יכלו להמשיך בו מחסרון הבנה, ומחמת הכינויים הגשמיים, אשר על כן טרחתי בביאור פנים מאירות ופנים מסבירות לפרש את הספר הגדול עץ החיים מהאר"י ז"ל ולהפשיט הצורות הגשמיות ולהעמידן בחוקי הרוחניים, למעלה ממקום ומזמן, באופן שיוכל כל מתחיל להבין הדברים בטעמם ונימוקם, בשכל בהיר ובפשטות גדולה, לא פחות כמו שמבינים גמרא על ידי פירוש רש"י ז"ל.

זה מה שבעל הסולם ניסה לעשות בספרו "פנים מאירות ומסבירות", שהוא פירוש לספר "עץ חיים". אבל באות קנ"ו בסוף ה"הקדמה לתלמוד עשר הספירות" בעל הסולם כותב, שלא יצא ידי חובתו לכתוב פירוש קל וברור, כדי שלא יטעו ויתקדמו נכון. ולכן הוסיף פירוש נוסף, שהוא פירוש המילים, וגם את הספר "תלמוד עשר הספירות". כי בכל זאת הוא לא היה בטוח ש"פנים מאירות ומסבירות" יוכל לשמור על התלמיד שילך בדרכו הנכונה לעליה הרוחנית, ולא יגָשֶם את הדברים.

מכאן אנחנו רואים עד כמה חשוב, שהאדם יראה את פעולת הבורא אליו מאחורי כל מילה שהוא קורא בספר. שיפרש כל מילה בצורתה הנכונה, הרוחנית, לא בזמן, תנועה ומקום, לא לפי היחסים המתפרשים לנו מקריאה מילולית. בצורה הרוחנית, תוכן הפעולות שונה בוודאי. בצורה רוחנית תוכן הפעולות הוא השפעה, מעל הדעת, מעל הרצונות, כוונות, וכן הלאה.

זו בעיה, אבל כמו הבעיה הראשונה, גם הבעיה הזאת נפתרה לגמרי. מפני שהיום לומדים איתנו חוג רחב מאוד של תלמידים בכל העולם, אנשים שקשורים זה עם זה, ומפני שעשרות תלמידים נוספים כל יום, ולא חשוב אם הם מזדהים או לא, כבר אין לנו בעיה עם גודל הכלי. בנוסף לכך, היום, אחרי פועלו של בעל הסולם, יש לנו השפה והפירושים והשיטה, שבטוח לא נגשֶם את הדברים הכתובים בשפת הקבלה, ולא נתאר במקומם דברים גשמיים. כי צריך לתאר את הדברים הכתובים כמנותקים מזמן, תנועה ומקום, מכל חפץ שבעולם הזה.

הבעיה העיקרית, כמו שרואים באות ה' של ההקדמה הזאת, היא שבעל הסולם מתחיל מ"גוף" כשהוא כותב: עד שאדם לא מזכך את גופו. ולוקח זמן עד שאדם מסביר לעצמו ומבין ש"לזכך את גופו", אין פירושו שילך לבית מרחץ וירחץ את עצמו, ולא שישמור על דיאטה על מנת לרזות. התלמיד צריך להבין על איזה גוף מדובר, עליו להבין שמדובר על הנשמה, על הרצונות, על גוף הפרצוף. ועד שהוא מבין זאת, עד שהוא קולט, עובר זמן.

אות ל"ח

ונמשיך להרחיב את החיוב של העסק בתורה ומצוות לשמה שהתחלתי לדבר בו. כי זה העיקר.

כולם יודעים שצריך להגיע "לשמה". כך כתוב, ויודעים שכך כתוב, רק לא מבינים מה פירוש "לשמה". כי כדי לברר מה זה "לשמה", צריך לכך אמצעי יחיד ומיוחד שהוא חוכמת הקבלה.

הנה יש להבין את השם הזה של "תורה לשמה", למה מוגדרת העבודה השלימה הרצויה בשם הזה "לשמה", והעבודה שאינה רצויה בשם של "לא לשמה", כי לפי המובן הפשוט, שהעוסק בתורה ומצוות מחוייב לכוון לבו לעשות נחת רוח ליוצרו, ולא לשם טובת עצמו, היה צריך לכנות זה ולהגדירו, בשם "תורה לשמו" ו"תורה שלא לשמו", שפירושו לשם שמים, ולמה מגדירים זה בשם "לשמה" ו"שלא לשמה", שפירושו לשם התורה. אלא ודאי, שיש כאן הבנה יתירה מהאמור, שהרי הלשון מוכיחה, שתורה לשמו, שפירושו לעשות נחת רוח ליוצרו, אינו מספיק עדיין, אלא שצריך עוד שיהיה העסק לשמה, שפירושו לשם התורה, וזה צריך ביאור.

זאת אומרת, שאדם צריך לעסוק בתורה, כדי לעשות נחת רוח לבורא. כשהוא עוסק בתורה כמו ילד, שמשחק, ניגש לאמא, מחייך, מחבק אותה, הוא ודאי עושה לה נחת רוח. אבל האם הוא צריך לעשות עוד משהו, מעבר לנחת רוח שהוא עושה? הוא צריך לגדול.

אז חוץ מנחת רוח לבורא, שאנחנו עושים כקטנים, שזה נקרא "לעשות נחת רוח ליוצרו", עלינו לעשות שימוש נכון בתורה. עלינו לעבוד "לשמה", לשם התורה, להשתמש בה כדי להשתמש במאור שבה שיחזירנו למוטב. ועל ידי המאור, על ידי הכוח הזה, לגדול.

לא מספיק שנשחק כמו תינוקות עם אמא, ואמא תיהנה מאיתנו. המטרה היא לגדול. לכן התורה נקראת "לשמה" ולא "לשמו", כי יש בעסק התורה עניין עוד יותר גדול. יש בעסק התורה עניין לעשות נחת רוח לבורא בצורה הנוכחית בכל רגע ורגע כמו תינוק לאמא, ויש בזה עניין לשמור את עצמנו כדי לגדול על ידי התורה, על ידי המאור המחזיר למוטב.

לכן אומר בעל הסולם: " אלא ודאי, שיש כאן הבנה יתירה" מדוע הלימוד הנכון נקרא "לשמה" ולא "לשמו", לא לשם הבורא אלא לשם תורה. " שהרי הלשון מוכיחה, שתורה לשמו, שפירושו לעשות נחת רוח ליוצרו, אינו מספיק עדיין, אלא שצריך עוד שיהיה העסק לשמה, שפירושו לשם התורה, וזה צריך ביאור".

שאלה: בעל הסולם מבדיל בין "לשם שמים" ו"לשם התורה". איך זה מתיישב עם האִימרה ש"ישראל אורייתא וקודשא בריך הוא חד הוא"?

בעל הסולם אומר ש"לשם התורה" זה דבר גדול יותר מאשר לשם הבורא. "ישראל, אורייתא, קודשא בריך הוא" זו פעולה, שאדם צריך לעשות בתוכו, כדי לכָוֶון את עצמו נכון למטרה. המטרה שצריכה להיות מלפניו, במרחק מסוים ממנו, היא להגיע "לשמה", ולא "לשמו". כי "לשמו" אדם עושה בכל רגע.

אדם שנמצא במצב כלשהו, בדרגה רוחנית מספר שלושים ושש למשל, עושה נחת רוח לבורא. במה? בכך שהוא נמצא בדרגה הזאת, והכוונה שלו היא "על מנת להשפיע" (שרטוט 1). לכאורה נדמה שהוא לא צריך לעשות יותר, כמו תינוק שלא צריך לעשות יותר מאשר לשחק עם אמא. היא לא דורשת מהתינוק יותר. מה שהוא עושה, קדוש בשבילה.

שרטוט 1

אבל אומרים לאדם שאם הוא יישאר בדרגה שלושים ושש, זה לא מספיק. כי האדם צריך לעלות עד גמר התיקון. זאת אומרת, האדם צריך להשתמש כל פעם במאור של התורה שיחזירו למוטב. ו"מוטב" נקרא שאדם מגיע לבורא ממש (שרטוט 2). לא לעשות נחת רוח כשהוא קטן, כמו תינוק לאמא, אלא להיות כמוהו, כמו הבורא. אז למה אומרים "תורה לשמה", למה "לשם התורה"? כי לשם זה ניתנה התורה. כי המאור שבה מחזירו למוטב.

שרטוט 2

כל אחד יכול לפרש זאת לעצמו במילים אחרות. העיקר הוא ש"לשמו" אדם עושה גם במצבו הנוכחי, בדרגה שבה הוא נמצא. ואילו "לשמה" נקרא שהאדם כל הזמן מתקדם עד שמגיע לדבקות, כי הוא כל הזמן עובד לשם התורה (שרטוט 3). כי המאור שבה מחזירו למוטב. הוא משתמש בתורה כל הזמן. הוא עובד לשֶם המטרה שהיא ניתנה.

שרטוט 3

אות ל"ט

והענין הוא, כי נודע, ששם התורה הוא "תורת חיים", כאמור כי "חיים" הם למוצאיהם וגו' (משלי ד' כ"ב). וכן הוא אומר, כי לא דבר ריק הוא מכם, כי הוא חייכם וגו' (דברים ל"ב מ"ז), וכיון שכן, הרי פירושה של תורה לשמה, אשר העסק בתורה ומצוות מביא לו חיים ואריכות ימים, כי אז, התורה היא כשמה.

ומי שאינו מכוון את לבו ודעתו לנאמר, נמצא שהעסק בתורה ומצוות, מביא לו את ההיפך מהחיים ואריכות הימים חס ושלום, דהיינו לגמרי ש"לא לשמה", שהרי שמה הוא "תורת חיים", והבן.

ודברים אלו, באים מפורשים בדברי חז"ל (תענית ז' ע"א), כל העוסק בתורה שלא לשמה, תורתו נעשית לו סם המות. וכל העוסק בתורה לשמה, תורתו נעשית לו סם חיים.

אמנם דבריהם אלו צריכים ביאור, להבין, איך, ובמה, נעשית לו התורה הקדושה לסם המות. המעט הוא, שמתיגע לריק ולבטלה, ואין לו שום תועלת מטרחתו ויגיעתו, חס ושלום, אלא עוד, שהתורה והעבודה עצמה, נהפכת לו לסם המות, שדבר זה מתמיה מאד.

נתאר למשל אדם, שנמצא במצב מסוים, לא חשוב איזה (שרטוט 4). מתוך החיים הוא כבר הבין שהוא נמצא בייסורים ושיש מטרה כלשהי לחיים. בעיקר הוא חושב על היציאה מהייסורים. נניח שהוא התגלגל עוד, ומצא שהיציאה מייסורים היא על ידי התורה. הוא מתחיל לעסוק בתורה, ולמשוך על עצמו כוח מסוים. בתורה יש מאור, אור עליון (שרטוט 4). ואם אדם עוסק בה, הוא מושך על עצמו את ההארה הזאת.

המקובלים אומרים שהאור הזה מגיע אל האדם תמיד. אלא שהוא יכול לקחת את האדם למעלה, או לקחת אותו למטה. אותו האור יכול להיות "סם החיים" או "סם המוות" (שרטוט 4), לפעול לרע או לטוב. אבל איך זה יתכן? איך יכול להיות שמאותו האור העליון שממנו נברא רק רצון לקבל, יצאו מערכות הקליפה והקדושה? איך יכול להיות שכל הביזיונות, כל הייסורים וכל הרע נעשו מהאור העליון, ובה בעת, למרות שעדיין איננו רואים זאת, המקובלים אומרים שמאותו האור נעשו גם כל הדברים הנפלאים, ההשגות, השלווה, והנצחיות?

השאלה הזאת היא רק דוגמה לכך שאותו האור העליון פועל ככוח, לשני הכיוונים. הכול נובע מאור עליון אחד. על האדם לקחת את הכוח הזה ולעבוד איתו. וכפי שיעבוד איתו,האדם הוא שיקבע, האם האור ייקח אותו לדבקות או למוות.

השאלה היא במה תלוי לאן האור ייקח את האדם.

שרטוט 4

שאלה: המאור שבתורה הוא כמו מתנה, נס, משהו שניתן, ומה אדם נותן בתמורה? מה הוא יכול להחזיר?

את הנקודה הזאת בדיוק, עלינו לברר.

כיצד האדם קובע אם הוא מסובב את מאור התורה שיהיה לו "סם המוות" או שיהיה "סם החיים"? על ידי היחס שלו למאור, כלומר במה הוא רוצה לשלם ומה הוא רוצה שיהיה התשלום. האם הוא רוצה שהתשלום יהיה השפעה, להתעלוֹת מעל הטבע האגואיסטי שלו וכולו להשפיע בפועל, או שהוא רוצה שהמטרה שלו תהיה קבלה (שרטוט 5). שיהיו לו כסף, כבוד, מושכלות, שליטה, כל מה שהוא יכול להשיג בעולם הזה ובעולם הבא, שיבוא לשם ויהיה בטוח שיש לו מה שמגיע לו, כי כל החיים טרח.

שרטוט 5

אז תלוי מה אדם דורש מאותו הכוח, מהמאור. או שהוא דורש שיחזירוֹ למוטב, שזה נקרא השפעה, תכונת הטוב ומיטיב, או שהוא דורש אחרת. ועד כדי כך הוא יכול להיות בפנים, בתוך המחשבות על עצמו, שהוא אפילו לא יודע שהשאיפות והבקשות שלו, הן כל כך לעצמו. מי שנמצא ב"סם המוות" לא יודע שהוא נמצא ב"סם המוות", אחרת היה בורח מזה.

אות מ'

ונבין מתחילה את דברי חז"ל (מגילה ו' ע"ב), שאמרו, יגעתי ומצאתי, תאמן, לא יגעתי ומצאתי אל תאמן. שיש להקשות על הלשון יגעתי ומצאתי, שנראים כתרתי דסתרי אהדדי [כסותר את עצמו] , שהרי "יגיעה" היא ענין עבודה וטורח, שנותנים במחיר כל קנין רצוי, שבעד קנין חשוב נותנים יגיעה מרובה, ובעד קנין פחות נותנים יגיעה מועטת. והיפוכה היא "מציאה", אשר דרכה לבא אל האדם בהסח הדעת לגמרי, בלי שום הכנה של טורח ויגיעה ומחיר. ואם כן איך תאמר יגעתי ומצאתי, ואם יגיעה יש כאן היה צריך לומר יגעתי וקניתי או יגעתי וזכיתי, וכדומה, ולא "יגעתי ומצאתי".

על העסק בתורה כתוב "יגעתי ומצאתי". בעל הסולם מציג בפנינו שאלה: למה האדם נותן יגיעה, ולתוצאה ממנה הוא קורא מציאה. לא קניה ולא קבלה במתנה, אלא כמו שחז"ל מגדירים זאת, מציאה, אבל על ידי יגיעה.

האדם נותן יגיעה בכל מה שהוא יכול, כי הוא לא יודע לקראת מה הוא הולך, הוא תמיד הולך מהסתר לגילוי, ובכל זאת נותן יגיעה. אולם אם בסוף היגיעה הוא מגלה משהו שהוא לא ציפה, אז כנראה שהוא טעה. הוא חיפש, התייגע למצוא בחושך, ופתאום הוא גילה משהו, שלא אותו הוא התכוון לגלות, משהו שהוא לא ראה מראש. לא לשם זה הוא יצא לחפש. אלא, ברגע שהתמלאה הסאה של היגיעה, הוא גילה את המציאה – שדווקא אותה הוא היה צריך למצוא.

הבעיה במשפט "יגעתי ומצאתי תאמין", היא משום שאנחנו נמצאים בהסתרה. לא יתכן שבזמן הימצאותו בחושך, האדם יראה את התוצאה, לאן הוא רוצה להגיע, לאן הוא צריך להגיע. מדובר על תכונות ומצבים שלא קיימים באדם, בטבע שלו. האדם צריך להחליף דרגה, לקבל תיקון ושדרוג, כדי לראות, להרגיש, להבין ולתפוס את התכונות והמצבים האלה כמציאות כלשהי. אין בו את התכונות והמצבים האלה. לכן מדובר על יגיעה. כמו תינוק או ילד, שכּל הזמן נמצאים בפעולה. ואחרי היגיעה יש מציאה.

האם יש קשר בין יגיעה לבין מציאה? ודאי שיש. כל פעם, לפי מיטב הבנתו, האדם משתוקק לדבקות בבורא, למצב הרוחני, המשפיע, המנותק מהטבע האגואיסטי. כל פעם מחדש הוא רוצה לפרש מהי דבקות בבורא, לבנות את עצמו על פני הכבדת הלב שלו בשעה שהוא שוכח, כשהוא לא רוצה, כשהוא נמצא בכל מיני חרדות, פחדים, ייאוש ובלבולים. המחשבות שלו לוקחות אותו לכל מיני כיוונים. שוב ושוב הוא צריך לחזור מעל המחשבות שתופסות אותו ורוצות למשוך אותו אחורה, ולהצדיק אותן כמחשבות שנשלחות על ידי הבורא. מעל המחשבות האלה, הוא צריך להתקשר אל הבורא ולהודות ששלח לו אותן, כי בכך הבורא האיר לו את הדרך במקצת. כּל מחשבה זרה או רצון זר זה לא מכשול, אלא "עזר כנגדו". כך האדם הולך ומתקדם, עד שלפתע הוא מוצא.

מה הוא מוצא? מה שהאדם מוצא, זו תמיד הפתעה. הוא אף פעם לא יודע את המצב שיתגלה. מי שכבר מנוסה בלימוד חוכמת הקבלה, יודע שגם לירידה וגם לעליה יש תמיד טעם חדש, שאי אפשר לצְפות מראש. לכן "יגעתי ומצאתי" זו הדרך של לומדי חוכמת הקבלה, ולא משהו חד פעמי. זו התקדמות הדרגתית, תמיד ב"יגעתי ומצאתי".

אבל בעל הסולם רוצה להסביר יותר. הוא רוצה להסביר מה הקשר בין המילים "יגעתי ומצאתי". למה חייבת להיות יגיעה ולמה התוצאה מהיגיעה חייבת להיות דווקא מציאה ולא קניה או כל דבר אחר. למה כתוב "יגעתי ומצאתי תאמין". למה על האדם שלא התייגע ומצא, או שהתייגע ולא מצא, כתוב אל תאמין, ורק על "יגעתי ומצאתי" כתוב תאמין. למה במקרים אחרים שבהם האדם לא מגיע למציאה, זה לא אומר שהוא גם לא התייגע, וכן הלאה. את כל הדברים בעל הסולם מסביר בהמשך דבריו. זו המציאות שלנו, ההליכה שלנו במדרגות הרוחניות.

שאלה: לפי השרטוט [שרטוט 4] נראה שאדם שמרגיש ייסורים נמצא בדרך הלא נכונה, כלומר לומד ש"לא לשמה".

בשרטוט הזה רצוני לומר דבר אחד בלבד, שהוא קשור לטקסט שקראנו בעת שציירתי. יש אדם ויש לו ייסורים. הייסורים האלה הם כמו הבסיס שלו, כמו היסוד שלו, מהם הוא מתחיל לחפש. אחרי כל החיפוש שלו, הוא מוצא תורה ואפילו את חוכמת הקבלה. לא חשוב איך קוראים לה, אבל למצוא אותה זה לא פשוט. ואז הוא מבין שאם הוא ילמד תורה, הכוח הזה יקדם אותו.

בנקודה זאת מזהירים אותנו חז"ל: אם האדם הגיע על ידי ייסורים לשאלה "מה טעם בחיי" ומצא שעל ידי התורה הוא יכול לשפר את עצמו ולהביא את עצמו למשהו גדול – כל אחד מפרש לעצמו מה זה גדול, ובכל רגע התמונה משתנה – עליו לדעת שכעת, כשהוא נמצא עם התורה, זהו רגע מסוכן.

על ידי שימוש נכון בתורה הוא יכול לעלות בסולם המדרגות עד גמר התיקון, עד היכל המלך. הכול לפניו. אלא שבאותה התורה, באותם הספרים, אפילו בספרי קבלה, האדם יכול לעשות שימוש לא נכון. זה נקרא "סם המוות". ולא חשוב מה אדם לומד: מישנה, גמרא, שולחן ערוך, או קבלה. זה תלוי בכוונת האדם, אם היא נכונה או לא, כלומר לֵמה הוא צריך להגיע בדיוק. לכן האדם צריך לבדוק את עצמו.

השאלה היא האם האדם מסוגל לבדוק את עצמו, האם יש לו כלים לכך, על ידי איזה אמצעים הוא מגיע לבדיקה כזאת? הוא צריך לעשות את הבדיקה הזאת לפני שהוא משתמש בתורה, אחרת יהיה מאוחר. יש לו גלולה אחת עם "סם החיים" ואחרת עם "סם המוות". הגלולות זהות, ושתיהן נקראות "תורה". איזה גלולה האדם לוקח? לפני שהוא משתמש בגלולות האלה, הוא צריך לברר .

אות מ"א

והנה איתא בזוהר, על הכתוב וּמְשַׁחֲרַי יִמְצָאֻנְנִי , שאלו על זה היכן מוצאים את השם יתברך".מי שרץ אחרי הבורא, מי שרוצה לגלות אותו, מוצא אותו. צריכים לחזר אחרי הבורא, אבל מי שמתְמיד בזה, מוצא אותו. ואמרו שאין מוצאים אותו יתברך, אלא בתורה. וכן אמרו על הכתוב, אכן אתה אל מסתתר, אשר הקדוש ברוך הוא מסתיר את עצמו בתורה הקדושה, מחפשים אותו בתורה, מוצאים אותו בתורה והוא גם מסתתר בתורה. הכול בתורה, שם כל ה"עסק" שלנו.

ויש להבין דבריהם ז"ל כראוי, כי לכאורה הקדוש ברוך הוא מוסתר רק בדברים ודרכים הגשמיים, ובכל הבלי העולם הזה שהם מחוץ לתורה, ואיך תאמר את ההיפך אשר רק בתורה הוא מסתיר את עצמו.מובן לנו שעל ידי התורה באים לגלוֹת את הבורא, ולא להסתיר אותו. אז ככל שהאדם ילמד יותר, הבורא יתגלה לו יותר או יסתתר ממנו יותר?

גם המובן הכללי, שהקדוש ברוך הוא מסתיר את עצמו באופן שצריכים לבקשו, הסתר זה למה לו. וכן "כל מבקשי אותו ימצאוהו", המובן בכתוב, וּמְשַׁחֲרַי יִמְצָאֻנְנִי, צריך להבין היטב, דבר הביקוש הזה, ודבר המציאה הזו, מה הם, ולמה הם.

עלינו לברר למה הבורא משחק איתנו משחק, שבו ככל שאנחנו מחפשים אותו, הוא מסתתר. מה זאת אומרת, שבתורה הוא מסתתר. באיזו צורה צריך לרוץ ולגלות אותו, כך שקודם כל נגלה שהוא נמצא, אבל מסתתר. צריך לברר באיזה צורות הוא מסתתר ומאחורי מה, ואיך לגלות אותו מתוך גילוי הכיסויים שמאחוריהם הוא מסתתר. זה התהליך שאנחנו צריכים ללמוד, ואז מגיעים למציאה.

זו האומנות של גילוי הבורא לאדם. את האומנות הזאת כל אחד צריך ללמוד. כי זו חובתו של כל אחד, לגלות את הבורא שלו.

נקווה שנצליח.

אות מ"ב

וצריך שתדע אמנם, אשר סיבת כל הריחוק הזה, שאנו רחוקים כל כך מהשם יתברך, ומה שאנו עלולים כל כך לעבור על רצונו יתברך, אין כל זה, אלא משום סיבה אחת, שנעשתה למקור, לכל המכאובים והיסורים שאנו סובלים, ולכל הזדונות והשגגות שאנו נכשלים ובאים בהם חס ושלום. זאת אומרת, יש סיבה אחת לכל הצרות שלנו. ומהי? שיחד עם זה מובן, שבהסרת הסיבה ההיא, נפטרים תיכף, מכל צער ומכל מכאוב, וזוכים תיכף להדבק בו יתברך בכל לב, נפש ומאד.ואומר לך, שהסיבה המקורית ההיא אינה אחרת, אלא "מיעוט ההבנה שלנו בהשגחתו יתברך על בריותיו", שאין אנו מבינים אותו יתברך כראוי.

בעל הסולם אומר שאנחנו לא צריכים לשנות דבר, חוץ מהאופן שבו אנחנו תופסים את המציאות שלנו, את מה שקורה, את ההבנה מי עושה לנו את זה, לאיזו מטרה הוא עושה, ומה הוא עושה איתנו.

את הפעולות, לא צריך לשנות. הרי אנחנו יודעים שהכול נמצא במצב המנוחה. האור עליון נמצא במצב קבוע, וכל השינויים הם בכלים, בתפיסה שלהם, בתפיסת ההשגחה. עד כמה שאדם מבין יותר מה קורה איתו, על ידי מי הוא מופעל ולאיזו מטרה, באותה המידה משתנה העולם שלו.

אמנם לנו נראה שהשינוי בתפיסה הוא עניין של מה בכך, "אז מה שהאדם מבין קצת יותר, מרגיש קצת יותר, מכיר שהבורא, הכוח העליון, מסובב את הכול", אבל למעשה, התפיסה בבורא, במטרה שלו, במעשים שלו, משנה לאדם את הכול.

כל מה שמשתנה, הוא התפיסה של האדם. מעבר לכך, שום דבר לא זז מהמקום. כל מה שקורה, הוא שינוי בתפיסת המציאות. זה עיקרון חשוב מאוד. כי כולם חושבים איך לפעול, שרק יגידו להם מה לעשות. ולמעשה לא צריך לשבור ולבנות דבר, חוץ מפנימיות האדם, שהיא ההכשרה להשגת פעולות הבורא. במידה שאנחנו משיגים את הבורא, אנחנו משתנים מבהמות לדומים לו, לנצחיים ושלמים. וכל זאת, רק על ידי שינוי התפיסה שלנו.

לכן על האדם ללמוד, לפתוח את הערוצים, את הכלים, להבנת הבורא, לגלות את הבורא. זה כל מה שצריך לעשות. כפי שבעל הסולם אומר, שסיבת הריחוק, הכבידות, הייאוש, וכל הייסורים שאנחנו סובלים, היא חוסר הבנה בהשגחה, הסתרת ההשגחה.

שאלה: אדם שמבין על ידי מי הוא מונהג, או לאיזו מטרה, במה זה עוזר לו? במה זה מקדם אותו?

האדם לא יודע במה מקדמת אותו הידיעה הזאת, או איך היא פועלת עליו. אבל מה שבעל הסולם אומר, מה שמובן מדבריו יותר ויותר, הוא שאור העליון נמצא במנוחה מוחלטת, כדברי הכתוב: "אני הוי"ה לא שניתי" [1], ו"אכלתי ישן נושן" [2]. דבר לא ישתנה במציאות, חוץ מ"פקיחת העיניים" של האדם, שהעיניים שלו יוכלו להבין ולתפוס יותר ויותר, היכן הוא נמצא ומה קורה איתו.יתרה מכך, המקובלים אומרים שכאשר האדם מגיע לפתיחה השלמה של כלי התפיסה שלו, הוא רואה שגם קודם הוא היה שם, ושדבר לא השתנה. הוא מצדיק את כל מה שהוא עבר, כי הוא בסך הכול השתפר בתפיסת המציאות שלו. חוץ מזה דבר לא השתנה.

תארו לעצמכם עולם שבו כולם צדיקים, עולם שבו כולם בגמר התיקון, בשלווה, בגן עדן, ורק לאדם אחד בעולם הזה נראה שהעולם הוא זוועה, שכולם רשעים, שהבורא נוהג איתו ועם כל העולם באכזריות. הוא מקלל את החיים בעולם הזה, הוא מקלל את הכול. ופתאום הוא מתחיל להשתנות. הוא מתחיל לראות את עצמו, ובהתאם לכך את כל העולם. פתאום הוא רואה אור ושמחה בכל מקום, כולם אהובים ועליזים ושלמים. מה השתנה?

אנחנו עדים לכך שדבר כזה קורה לפעמים,שמצב הרוח של האדם משתנה, וזה מספיק. במקרים האלה האדם רואה שהכול תלוי בתפיסה שלו. רגע אחד הוא רצה לשרוף את כל העולם, וברגע הבא הוא נהנה, וכל יכול, ואוהב את כולם. יש לו כאלה קפיצות. ודאי שזה דבר שיקרי, כי הוא קורה במסגרת התפיסה הנוכחית שלנו. אנחנו עדיין לא נמצאים במצבים הרוחניים, ואין חכם כבעל ניסיון. אבל המקובלים אומרים שבדיוק אותו הדבר קורה לנו בכל המציאות. כי המציאות היא אחת. האין סוף.

אלא כדי לתת לאדם אפשרות לגלות את האין סוף, צמצמו אותו לגמרי, והאדם נמצא כעת במצב החשוך. מהמצב הזה האדם צריך להתחיל לגלות את מה שנסתר ממנו, נסתר כלפיו בלבד, רק כלפי הרגשות וההבנות שלו. ואז הוא יגלה, שהכול חוץ ממנו, הכול סביבו, זה עולם אין סוף. אלא שלפני כן הוא לא ראה אותו, לא זיהה אותו.

לכן בעל הסולם אומר, שלא חסר בעולמנו דבר, אלא להבין, או יותר נכון לגלות, את הנהגת הבורא. מה נקרא "גילוי" הוא מסביר באותיות הבאות. ומה ההבדל בין לגלות את הנהגת הבורא לבין לגלות את העולם שאנחנו נמצאים בו? אין הבדל, זה היינו הך. כי העולם שסביב האדם הוא בעצם המערכת האלוקית, הוא הבורא. בצורה כזאת הבורא מראה את עצמו אל האדם. ומה שמחוץ למערכת הזאת נקרא "עצמותו", ואותו האדם לא משיג. יוצא שכאשר המערכת סביב האדם מתחילה להתגלות לו, האדם מתחיל לראות בה את הפעולות של אותו הכוח הנעלם, שנקרא "בוא ראה", תבוא ותראה.

אות מ"ג

ונניח למשל, אם היה הקדוש ברוך הוא נוהג עם בריותיו בהשגחה גלויה באופן, אשר למשל, כל האוכל דבר איסור, יחנק תיכף על מקומו, וכל העושה מצוה, ימצא בה התענוג הנפלא בדומה לתענוגות המצוינים ביותר שבעולם הזה, הגשמי, כי אז, מי פתי היה מהרהר אפילו לטעום דבר איסור, בשעה שהיה יודע שתיכף יאבד מחמתו את חייו, כמו שאינו מהרהר לקפוץ לתוך הדליקה. וכן מי פתי היה עוזב איזו מצוה מבלי לקיימה תיכף בכל הזריזות, כמו שאינו יכול לפרוש, או להתמהמה על תענוג גדול גשמי הבא לידו, מבלי לקבלו מיד בכל הזריזות שביכלתו. הרי, שאם היתה לפנינו השגחה גלויה, היו כל באי העולם צדיקים גמורים, כמו מלאכים.

"מלאך" נקרא, שמבצע את כל פקודות הטבע. מלאך זה כוח, כמו כוח המשיכה, כוח אלקטרוסטאטי, כוח מגנטי, או כוחות שפועלים בין החלקיקים באטום ובכל מיני החיבורים הכימיים במולקולות כימיות. הכול פועל לפי חוקים, שאותם אנחנו לומדים. אם משפיעים על חומר כלשהו, אז החומר חייב בוודאי להגיב. כל המדע שלנו הוא תיעוד של תגובות החומר על מה שפועל עליו. אנחנו רושמים את התגובות, ומזה יש לנו מדע.

ואם החומר מגיב פתאום לא כצפוי, אז האדם צריך לברר איזו ידיעה חסרה לו, שבגללה הוא ראה תופעה שלא ראה קודם. הוא מגלה תנאי נוסף שלא נלקח בחשבון, שבגללו הוא לא ידע שהחומר מגיב בצורה משונה. ומתוך הגילוי הזה יש התפתחות. אנחנו בסך הכול לומדים את הטבע, את כוחות הטבע, איך שהם פועלים זה על זה. ובזה מסתכם כל המדע שלנו.

אלא שלאדם צריך להיות ברור איך הטבע פועל עליו ברמה האנושית. בדרגה הפיזית, האדם כבר יודע מה טוב ומה רע. ויש דרגות בהשפעת החומר עליו, שבהן האדם לא רואה מה טוב ומה רע. לדוגמה, יש אנשים שאומרים להם שאסור לעשן, אבל הם לא רואים שהעישון רע. בסופו של דבר העישון מתחיל להזיק לבריאותם, ומפני שבריאותם חשובה להם יותר מהעישון, הם מפסיקים את העישון לזמן מה.

אין ברירה, הכול נקבע לפי חשבון. כל אדם יודע שאם הוא יקפוץ מקומה חמישית, לא יישאר ממנו זכר. לכן הוא לא קופץ. אבל יש אנשים, צנחנים למשל, שקופצים מגובה של עשרה קילומטרים, כי יש להם מצנח שמאפשר להם לרחף באוויר. יש ויש, הכול תלוי בידיעת החוקים, ובידיעה איך להשתמש בהם. אדם שיודע לקפוץ מגובה של עשרה קילומטרים, יודע את החוקים. יש לו מצנח, הוא קופץ, ונהנה. האדם שלא יודע, קופץ מגובה מטר ושובר רגל.

אם ההשגחה הייתה מגולָה, והאדם היה מכיר את כל החוקים שבעולם, הוא היה צדיק, כולם היו צדיקים. איזה עולם נפלא היה אז. היינו בקשר זה עם זה, כמו הנשמות שלנו שנמצאות בקשר במקור, כמו שהמקובלים מספרים לנו. היינו עושים רק טובות זה לזה. מי יכול לעשות למישהו רע בשעה שהוא רואה איך הרע חוזר אליו חזרה כעונש. לכן בעל הסולם אומר, שלא חסר לנו בעולם הזה כלום, אלא רק השגחה גלויה. אז נשאלת השאלה למה ההשגחה איננה גלויה?

בהשגחה גלויה היינו פועלים ככוחות הטבע הדוממים, כבהמות, כמו דומם צומח וחי. בצורה עיוורת היינו מבצעים את כל מה שהטבע רוצה מאיתנו. "אלו-הים" בגימטרייה שווה "הטבע". אם ההשגחה הייתה מגולה בעולם הזה, האדם לא היה חלק מנותק מהטבע כפי שהוא כעת, אלא היה מחובר אל הטבע בחבל הטבור. לא הייתה לו שום בעיה. ודאי שלא היה עושה שום דבר רע, אלא רק דברים טובים.

אבל פעולת כוחות הטבע כלפי האדם, נסתרת מהאדם. והאדם בעצמו צריך להשלים את מערכת הכוחות שפועלת עליו. זאת משום שעליו להסכים עם פעולות הטבע, להיות יחד עם פעולות הטבע, אבל בהסתרה מהרצון שלו. צריך להבין שככל שמתקדמים ברוחניות, ומגלים את הרוחניות, את הכוחות שפועלים עלינו וכעת נסתרים מאיתנו, מגלים אותם בניתוק או בהתעלות מעל החומר שלנו.

אם האדם היה מגלה את הפעולות האלה בחומר שלו, אז הוא היה הופך את עצמו מהאדם שהוא עכשיו לחיה. הוא היה מגיע למצב, שהוא מקיים את כל חוקי הטבע בצורה הכרחית. אם האדם היה צריך לפנות לבורא ולבקש ממנו, שיעביר ממנו את ההסתרה, כי ברצונו להיות "ילד טוב" ולקיים את כל חוקי הטבע, הבורא לא היה עושה דבר כזה. כי במקרה כזה האדם היה נשאר "ילד טוב" ולא יותר, כמו כל חיה שמקיימת פקודות. אם הוא היה רואה דבר רע, הוא לא היה עושה אותו, ואם היה רואה דבר טוב, הוא היה עושה אותו. הוא לא היה יכול לעשות משהו נגד הטבע.

בכך מנטרלים לגמרי את העניין של בחירה חופשית, ודבר כזה לא יקרה. אלא כשבעל הסולם אומר, שאנחנו צריכים לגלות את ההשגחה, ושבגילוי ההשגחה אנחנו זוכים לדברים הטובים, פירושו של דבר שאנחנו צריכים לגלות את ההשגחה, ללא שום קשר לְמה שאנחנו מרגישים ממנה. זאת אומרת, שלא איכפת לאדם להרגיש טוב או רע, הוא רוצה לקיים את כוחות הטבע למרות מה שהוא מרגיש מהם. הוא מרגיש מהם רע, אבל כוחות הטבע חיוביים. הוא רוצה לקיים אותם, למרות שהרגשתו מהם רעה.

לדוגמה, אומרים לאדם שעליו לקיים את החוק "ואהבת לרעך כמוך". רע לו מזה, אבל הוא משתדל להעלות את עצמו לרמה של "ואהבת לרעך כמוך". זה נקרא שהוא מקיים את החוק, לא מפני שטוב לו לקיימו. אם החוק היה מגולה, הוא היה מגלה אותו כטוב בוודאי, והיה מקיים אותו בהכרח. הוא היה רץ לכולם ומוסר את עצמו. אלא הוא הולך ומגלה את הכוח הזה, נגד ההרגשה שלו.

קיום החוק נגד ההרגשה נותן לו את הכרת הפער בין דרגת חי לדרגת אדם. בקיום החוק של "ואהבת לרעך כמוך" הוא נעשה דומה לבורא. בהרגשת הרע ממנו הוא נעשה כמו כל חיה. והפער בין זה לזה נקרא מאה עשרים וחמש מדרגות בהשגת ההשגחה. בעלייתנו במדרגות העולמות אנחנו לא רק פותחים בפנינו את כוחות הטבע, אלא בו ברגע שהאדם פותח את החוק, הוא נכלל בו ומקיים אותו מיד.

העלייה במדרגות העולמות נקראת "למעלה מהדעת". קודם כל האדם מבקש את כוחות המסך, שאיתם לא חשוב לו כלל מה הוא מרגיש בתוכו. הוא מתחבר לעליון, ורוצה לקיים את החוק שלו.

הביאור הזה הוא מעין הקדמה לדברי בעל הסולם שנלמד בהמשך, כדי שלא תהיה לנו אשליה, לפי דבריו כעת, שחסרה לנו ההשגחה הגלויה, שרק אם נפתח אותה, יהיה לנו טוב. ודאי שיהיה לנו טוב, אבל רק אם נפתח אותה נכון. אחרת, נהפוך לחיות. כמו חיות או בהמות, לא נרגיש אפילו שאנחנו חיים. הן אינן שואלות אם הן חיות או לא, הן פשוט חיות ולא יותר. כמוהן, יש גם אנשים רבים שלא שואלים האם הם חיים.

שאלה: איך יכולה להיות השתוות הצורה בין הכלים של הנברא לבין הבורא, בין האדם לבין הטבע?

השתוות האדם עם הטבע, עם האלוקים, יכולה להיות דווקא מתוך שהאדם פועל מעל הרצון שלו. רצון פירושו חיסרון, שחסר לו. לבורא אין רצון כמו שלנו. הבורא הוא טוב ומיטיב, לא מתוך שחסר לו, אלא מתוך עודף, מתוך שהוא רוצה לתת. ואילו לנו יש רצון לקבל.

אם האדם רוצה להיות כמו בורא, הוא צריך להתעלות מעל הרצון שלו, לצאת ממנו, לצאת מהחומר שבו הבורא ברא אותו, לצאת מהרצון לקבל "יש מאַין". וכאשר הוא מתעלה ממנו, ומתחיל להיות כמוהו, כמו הבורא, אז נקרא שהוא מתחבר איתו. בלי לעשות צמצום על הרצון שלו, שמתעורר בו כל פעם, האדם לא יכול להתחיל את פעולת ההשוואה.

שאלה: אבל לאדם אין כלים "יש מאין".

"יש מאין" זה כל הכלי של האדם. כל הרצון שלו הוא "יש מאין". הוא לא היה בבורא, אלא הבורא ברא אותו על ידי אותו השפע שהוא רוצה לתת.

שאלה: האם המאבק בין החיוב להשתוות הצורה לבין קיום החוקים כמו מלאך, הוא המאבק שהיה בעם ישראל עד לזמנו של האר"י, האם על כך הוא צעק?

כן, אבל לא באותם מימדים שאליהם אנחנו צריכים להגיע. בעל הסולם מסביר זאת במאמריו "מאמר לסיום הזוהר", "הקדמה לספר הזוהר", ובעוד מספר מקומות [3]. הוא אומר, שכל התהליך שעם ישראל עובר מבבל עד ימינו, ועד גמר התיקון, הוא תהליך שבנוי באופן תמידי על הגברה, הגדלה, התגברות והכבדת הרצון לקבל שבתוך האדם, בעם ישראל ובאנושות. בימי אברהם, יצחק, יעקב, והלאה עד חורבן הבית, היו אנשים גדולים בוודאי, אבל בעל הסולם אומר, שהכלים שלהם היו זכים. ואילו אנחנו נמצאים כבר בתקופה שהכלים עבים.

ולכן אנחנו נמשכים יותר לידיעה, והם נמשכו יותר למעשה. בסופו של דבר אלה משלימים את אלה, ומתחברים יחד. אבל יש הבדל גדול בין העבודה שלהם ובין העבודה שלנו כעת. הם עבדו עם כלים זכים במעשה. "מעשה" נקרא, לא בידיים וברגליים, אלא שפעלו הרבה במעשה במערכת הנשמות. ואילו אנחנו נמצאים בפעולה הזאת בהסתרה גדולה, ופועלים יותר בהשגת ובהבנת עמקות הכלים. הם עבדו יותר עם האורות, ואנחנו עובדים יותר עם הכלים.

אבל בעבודה עם הכלים היותר עבים מביאים אורות יותר גדולים. והאורות היותר גדולים לא מתגלים בנו, אלא מתגלים בכלים יותר זכים. כאשר עובדים עם כלים של נה"י [נצח הוד יסוד], מתגלים אורות בכלים של חב"ד [חסד בינה דעת]. אז יוצא שגם עכשיו אנחנו נמצאים אולי במצב טוב יחסית ומתקדם, אבל האורות מהפעולות שלנו, מתגלים בכלים של חב"ד, ולא בכלים של נה"י, שהם הכלים שלנו.

פתאום יתגלה לנו, שאנחנו נמצאים במצב של תיקון. אבל לפני כן, ניכנס יותר ויותר לעמקם של כל הכלים השבורים. ואפילו שכבר נעשה בהם איזה תיקונים, ומאמצים, ומעשים, בכל זאת נרגיש רק הארה קטנה מאוד, כי כל האורות מתגלים בכלים העליונים.

יש הרבה השלכות מכך. איך אנחנו יכולים להחזיק במצב כזה, אם אנחנו עבים כל כך ואין לנו תמיכה. בהמשך ההקדמה נדבר על כך.

אות מ"ד

הרי לעיניך, שבעולמנו לא חסר לנו, אלא השגחה גלויה. כי אם היתה לנו השגחה גלויה היו כל באי עולם צדיקים גמורים. וגם היו דבקים בו יתברך בתכלית האהבה. כי ודאי לכבוד גדול היה זה לכל אחד ממנו, להתידד ולהתאהב בו יתברך בכל לב ונפש, ולהדבק בו תמיד, בלי אפילו הפסד רגע. אלא מתוך שאינו כן, אלא שכר מצוה בְּהַאי עָלְמָא לֵיכָּא [שאין שכר מצוה בעולם הזה] , גם אין עוברי רצונו נענשים כלל לעינינו, אלא השם יתברך מאריך אפים להם, ולא עוד אלא שלפעמים נדמה לנו ההיפך חס ושלום, כמו שכתוב (תהלים ע"ג) הנה אלה רשעים ושלוי עולם השגו חיל וגו', ולפיכך לא כל הרוצה ליטול את השם יבא ויטול, אלא שאנו נתקלים בכל פסיעה ופסיעה חס ושלום, עד כמו שכתבו חז"ל (ויקרא רבה פ"ב) על הכתוב אדם אחד מאלף מצאתי, אשר אלף נכנסים לחדר ואחד יוצא להוראה. הרי שהבנת השגחתו יתברך, היא הסיבה לכל טוב, ואי ההבנה, היא הסיבה לכל רע, ונמצא, שהיא הקוטב אשר כל באי עולם מתגלגלים עליו, אם לשבט ואם לחסד.

אנחנו לא משנים את ההשגחה, ולא משנים את עצמנו. המציאות לא משתנה. שום דבר לא משתנה, חוץ מהתפיסה, חוץ מההבנה שלנו בהשגחה. וזה משנה לנו את כל תפיסת המציאות. במקום להרגיש את עצמנו שאנחנו נמצאים בעולם הזה, אנחנו מתחילים להרגיש את עצמנו שאנחנו נמצאים בעולם הרוחני, בכוחות עליונים, בנצחיות, בשלמות. והכול רק מתוך תפיסת ההשגחה בצורה הנכונה.

לא חסר לנו דבר, אלא לתפוס את ההשגחה, כלומר להבין אותה נכון. לא חסר לנו לדאוג לשינוי השפעת ההשגחה עלינו, ולא לשום דבר אחר, אלא לגילוי ההשגחה בלבד. וגילוי ההשגחה, זה לא לגלות אותה כטובה, אלא לגלות אותה עצמה, כמו שהיא באה מהבורא.

שאלה: נראה לכאורה שכל הכוח של ההשגחה, הוא דווקא מתוך ההסתרה שלה, וגילוי שלה יגרום לנטרולה.

ההשגחה לא יכולה להתגלות, אם בגילויה האדם מנטרל את הבחירה החופשית שלו, את ההתעלות מעל הטבע שלו להיות עצמאי. ההשגחה לא יכולה להתגלות כך לעולם.

ההשגחה תמיד נסתרת. יש חוק בחוכמת הקבלה: צמצום א' אף פעם לא מתבטל. תמיד יש הבדל, קיר ברזל, בין הרצון לקבל ובין האור: או שיש מאה עשרים וחמש מדרגות ההסתרה מצד האור כלפי האדם; או שיש מאה עשרים וחמש מדרגות מצד האדם כלפי האור, מדרגות שעל ידן הוא מסתיר את הרצון לקבל שלו מהאור. אבל מסך הכולל מאה עשרים וחמש מדרגות בין הרצון לקבל לאור, חייב להיות.

יש אור שפועל מהבורא, ויש כלי של האדם שיש בו תרי"ג רצונות (שרטוט 1). ולא יכול להיות שאור של תענוג יכנס ישירות לכלי. אלא בין הכלי והבורא יש את כל החמישה עולמות, שהם מאה עשרים וחמש מדרגות.

שרטוט 1

אם האדם רוצה להתחבר להשגחה, אם הוא רוצה להבין אותה, להרגיש אותה, לגלות אותה, הוא צריך לבנות בו את מערכת העולמות. היא חייבת להיות שלו. והמערכת הזאת תיקרא הראש שלו, או ט' ראשונות (שרטוט 2). הוא חייב לקלוט את המערכת הזאת. זו מערכת הקשר בינו לבין הבורא, ואי אפשר אחרת.

שרטוט 2

מלמעלה למטה יש מלכתחילה מאה עשרים וחמש מדרגות של הסתרה, של המעטת האורות (שרטוט 2). והמערכת הזאת שפועלת עלינו כדי להחליש את האורות, נקראת העולמות. אלא כשהאדם מתחיל לקבל על עצמו את מאה עשרים וחמש המדרגות האלה, כשהוא מתחיל לקלוט אותן ולעבד אותן כך שיהיו מאה עשרים וחמש מדרגות שלו, כשהוא רוצה בהסתרה הזאת, אז העולמות נקראים מדרגות, מדרגות השגה, מדרגות גילוי. למעשה אלה אותם שלבי ההסתרה. האדם ממשיך להסתיר את הרצון שלו, אבל על פניו הוא מגלה את ההשגחה.

במצב הזה האדם מסכים עם ההסתרה ואינו רוצה לנטרל אותה כלל. רק דבר אחד הוא רוצה, להכיר את ההשגחה, מעבר להסתרה. וההסתרה שתישאר. כי כל אותן מאה עשרים וחמש המדרגות של ההסתרה, הן שנותנות לו את ההבנה, ההשגה, התפיסה, האחיזה, באלוקות.

שאלה: מה צריך לעשות? מי כאן המציל, האדם את עצמו או האור את האדם? האם האדם מגלה את ההסתרה, או שההסתרה מתגלית כלפיו? מצד אחד, כביכול האדם עושה איזו פעילות שנקראת תפילה, ומצד שני האור נמצא במנוחה מוחלטת?

על זה אנחנו לומדים, כלומר מה בדיוק אנחנו צריכים לעשות. למעשה זו כל חוכמת הקבלה. לעשות קודם כל ובכל פעם צמצום, הנקרא צמצום א', ולאחר מכן מסך (שרטוט 3).

שרטוט 3

שאלה: האם האדם הוא שעושה את המסך?

כל הפעולות של צמצום ומסך נעשות על ידי המאור המחזיר למוטב. והמאור עושה את הפעולות על ידי המַ"ן דצדיקים (שרטוט 4). ומיהו הצדיק? האדם. כאשר אדם רוצה להצדיק את ההשגחה, כנגד ההרגשה השלילית שבתוך הרצונות, אז הוא נקרא צדיק. עד כדי כך הוא מצדיק אותה, שהוא כבר לא מרגיש שהיא שלילית. כאשר הוא מזדהה איתה, ורוצה להיות כמוה, אז כל הפעולות דהשפעה נראות לו פעולות חיוביות.

שרטוט 4

שאלה: למה כל הסימנים בעולם הזה מראים שהמערכת מתפקדת בצורה אולטימטיבית רק כשהחלקים במערכת חסרי מודעוּת לעצמם?

כי זה טבע.

נדמה לאנשים שהמערכת מתפקדת דווקא לא בצורה אולטימטיבית, שיש בה כל מיני משתנים, שהבורא רחמן, שפתאום הוא יכול לעשות לנו טוב. נדמה לנו שאם רק נבקש מהבורא שיעזור לנו, שיעשה לנו משהו, הוא לבטח יעשה, הוא יעזור. האדם משליך את רגשותיו לכוחות הטבע.

למרות ש"אלו-הים" בגימטרייה זה "הטבע", וכך עלינו להתייחס לכוח העליון, אנחנו מתייחסים אליו ברגשות שלנו, של בני אדם. אם בא לקראת האדם דוב, הוא לא יאמר לו "תתבייש לך, למה אתה רוצה לאכול אותי? יש לי אישה וילדים, אני צריך לדאוג להם. ההורים שלי יצטערו כל כך שאכלת אותי. ומה שווה ארוחת הבוקר שלך, אם תגרום צער גדול כל כך, לכל כך הרבה אנשים". גם הדוב המסכן לא יחשוב לעצמו כמה הוא רשע, ולא יודה לאדם על הדברים שאמר לו.

אבל כך אנחנו מתייחסים לבורא. אנחנו פונים אליו ואומרים "למה אתה עושה לנו רע כל הזמן? אולי תעשה לנו משהו טוב. כמה אנחנו סובלים ממך, מספיק לנו רע". ואנחנו עוד חושבים שאנחנו צדיקים בכך שאנחנו מתפללים, שאנחנו רוצים שהבורא יעשה משהו טוב.

ההשגחה מלמעלה באה ככוח הטבע. ורק אם האדם מבקש להשתנות בהתאם לכוח הזה, הוא משתנה. ולא שהכוח עצמו משתנה. על ידי המאור המחזיר למוטב, הכוח הזה עושה באדם את הפעולה שנקראת החְזרה למוטב, האדם מתחיל להיות מתאים לכוח הזה, זאת אומרת מתקרב להשפעה.

ואז ודאי שהאדם מקבל את העולם, את ההשגחה, בצורה אחרת. הוא מסכים איתה, הוא מתחיל להרגיש שהכול טוב. אם כן, מי השתנה כאן? האדם ביקש להשתנות, והוא זה שעבר את השינוי. והבורא? על הבורא נאמר "אני הויה לא שניתי". האור העליון נמצא במנוחה מוחלטת. טוב ומיטיב, כמו שהיה, לרעים ולטובים.

שם הפועל להתפלל, פירושו לדון את עצמו (להתפלל מהשורש פ.ל.ל). לכן התפילה שלנו נקראת "העלאת מ"ן", שאנחנו מעלים חיסרון לתיקון שלנו, ואף פעם לא פונים לבורא שישתנה. זה בלתי אפשרי, הבורא זה הטבע. כמו אותו הדוב, כמו רמזור או הקיר שלפני האדם. לכן אל לאדם להתחיל לייחס לבורא, לכוח העליון, את הרגשות שלו ואת השכל שלו, "איך זה יכול להיות. הבורא ממש לא בן אדם".

הבורא באמת לא בן אדם.

שאלה: מה פירוש "על ידי האור המחזיר למוטב"? האם פתאום משום מקום, מתוך זה שאדם לומד קבלה, מתברר לו מה הוא צריך לעשות? מתברר לו איך לעשות צמצום ומסך?

נכון. מי שיקרא את אות קנ"ה ב"הקדמה לתלמוד עשר הספירות", יהיה לו ברור מיד ועכשיו, שבספרי הקבלה האמיתיים יש מאור שפועל על האדם ומשנה אותו. ובמידה שהוא משנה את האדם, האדם מגלה את ההשגחה הקבועה של הבורא, ומגלה אותה לפי מידת ההשתוות איתה. האדם מזמין על עצמו מאור, שעושה אותו יותר דומה לתכונת הבורא, ובהתאם לכך הוא מתחיל לראות את הפעולות שלו, לגלות אותן.

ההסתרה לא נמצאת מחוץ לנו. ההסתרה נמצאת בתוך הכלים שלנו, בפנים, בתוכנו. כך למשל, אם מישהו יספר לנו את החוכמה העליונה, את כל הסודות, נסתכל עליו כמו כלבלב שבוהה בבעל הבית שלו ולא מבין מה רוצים ממנו. הכלב דווקא חושב שהוא חכם. לכן הוא רץ לפני בעל הבית שלו, כאילו מוביל אותו.

צריך להבין שאנחנו נמצאים בחוסר תפיסה. והתפיסה שלנו היא מה שאנחנו מבקשים שיפתח.

אות מ"ה

וכשנתבונן היטב בהשגת השגחה, הבאה להרגשת בני אדם, אנו מוצאים בהם ד' סוגים, שכל סוג וסוג מקבל השגחת השם יתברך עליו במיוחד, באופן, שיש כאן ד' בחינות של השגת ההשגחה, ובאמת הן רק שתים, דהיינו: הסתר פנים וגילוי פנים. אלא שנחלקים לארבע, כי יש ב' בחינות בהשגחה של הסתר פנים, שהם: הסתר אחד, והסתר בתוך הסתר. וב' בחינות בהשגחה של גילוי פנים, שהן: השגחה של שכר ועונש, והשגחת הנצחיות. כמו שיתבארו לפנינו בעזרת השם.

על ידי חוכמת הקבלה האדם לומד על המצבים המתקדמים, המתוקנים, היכן שההשגחה גלויה. המקובלים מספרים לו על המערכת שמשגיחה עלינו, על המערכת ששולחת לנו אורות ופקודות, על המערכת ששלוחת לנו את הכול. הוא לומד על המערכת, על אריך אנפין, אבא ואמא, דיקנא, זו"ן, שעולים ויורדים ופועלים על הנשמות, ועל איך הנשמות מתפעלות מפעולת המערכת עליהן ומעלות מַ"ן בהכרח, ומתוך זה הוא לומד איך הוא מופעל על ידי הכוח עליון, על ידי מערכת ההשגחה וההנהגה.

על ידי שהאדם לומד ועל יד שהוא רוצה להזדהות עם המערכת הזאת, להתקרב אליה, להיות בה, הוא מושך עליו אורות. הוא מעורר על עצמו את האור שנמצא בתוך המערכת, והאור משפיע אליולפי מידת השתוקקותו, לפי הרצון שלו להיות שם, בתוך המערכת. האור משפיע עליו לפי רצונו לגלות את המערכת. לא בגלל שיהיה לו טוב, כי אז הוא לא משתווה עם המערכת, שהיא כולה מערכת של השפעה, אהבה ונתינה. אלא הוא רוצה שהמערכת תתגלה, כדי להיות כמוה בהשפעה ובנתינה.

במידה שהאדם יכול לרצות להיות המשפיע, אפילו במשהו, במקצת, הוא מתקרב לגילוי ההשגחה. למשל, אם האדם מקבל מהחברה מחשבות ורצונות להיות המשפיע אפילו שהוא לא מודע לכך, והמחשבות והרצונות האלה משתתפים ביחס שלו ללימוד, למאור המחזיר למוטב שבא אליו על ידי הלימוד, באותה המידה הוא מתקרב לגילוי ההשגחה. למרות שלאדם לא יהיה טוב מזה.

הוא לא חושב על הטוב ב"בטן" שלו, הוא רוצה להזדהות עם המערכת. אם האדם רוצה להתקדם כך, בשמירת צמצום א' על עצמו, שרק יהיה לו מסך, זאת אומרת, כוחות ההשפעה, אז המאור פועל עליו. הוא מתחיל לזהות שהוא עובר דרגות הסתרה.

מה בדיוק מסתירים ממנו? נותנים לו ייסורים, ונותנים לו למעלה מהייסורים את ההזדמנות לקבוע את היחס שלו להשגחה למרות הייסורים. לקבוע שההשגחה נכונה, להצדיק את ההשגחה: שהרגשת הייסורים היא דווקא כדי לנתק אותו מהם, לרכב מעליהם ולהזדהות עם ההשגחה; שהוא מסכים לקבל ייסורים ושהגוף הגשמי שלו יסבול, רק כדי להתקשר מעליו עם הבורא, בצורה בלתי תלותית לא בהרגשת הגוף ולא בהרגשה שלילית של בלבולים, חוסר הבנה, חוסר ביטחון, רעידות ופחדים.

אם הוא רוצה שכך יקרה לו, רוצה להיות באמונה, בכוח ההשפעה, "למעלה מהדעת", למעלה מההרגשה שלו, אז הוא כבר מתחיל לעבוד בהסתר, הוא רואה את ההסתרה. במה ההסתרה? הבורא כבר לא נסתר, הבורא כבר מגולה לאדם במשהו, בהבנה שהוא שולח לו את הרגשות השליליים בכוונה שיתעלה מעליהם, כדי להביא אותו לטוב.

ההסתרה היא מספר דברים. הבורא בעצמו נסתר. ומה מתגלה לאדם? מתגלה לו רע בכלים שלו, ושבדעת שלו הוא צריך להגיב בחזרה. זה נקרא שהאדם מתחיל לעבוד בהסתר אחד (שרטוט 5).

שרטוט 5

למה בכל זאת נאמר שהבורא נסתר? כי האדם לא מרגיש שהוא טוב ומיטיב, זה נסתר מההרגשה שלו. בהסתר אחד האדם מרגיש רע, אבל עדיין לא מרגיש את פעולות הבורא בצורה ישירה, כי הבורא בעצמו לא יכול להתגלות לו כפועֵל רַעוֹת. אלא פעולות הבורא כטוב ומטיב עדיין נמצאות בהסתרה. את ההסתר האחד בעל הסולם ממשיל באות מ"ז לאדם שמזהה את רעהו מאחור, ויכול להיות שזה לא הוא.

ולפעמים יש הסתר כפול. בהסתר כפול האדם יודע שאינו יכול להצדיק את הבורא. בהסתר אחד האדם מצדיק את ההשגחה, הוא אומר שטוב מאוד שהוא נמצא בהסתרה, בייסורים, כי על פניהם יש לו הזדמנות להתעלות ולהתקשר לבורא, מעל הגוף הגשמי שלו. בין שה"חמור" נושא אותו ובין שהוא נושא את ה"חמור", הוא שמח. פעם הוא שמח מעל ה"חמור", ופעם הוא שמח שה"חמור" עליו, כי זאת ההסתרה. מי שנמצא בהסתרה חושב שהוא צודק, ולכן הוא שמח.

אז יש הסתר אחד, ויש הסתר כפול, שבו האדם לא מסוגל להצדיק את הבורא. אבל הוא יודע שהוא לא מסוגל להצדיק את הבורא. לכן בהסתר אחד האדם נקרא רשע שאינו גמור, ובהסתר כפול הוא נקרא רשע גמור (שרטוט 6).

שרטוט 6

המצבים האלה נקראים הסתרה ולא ניתוק מרוחניות, כי במצבים האלה האדם יודע שהוא נמצא בהשגחה, אלא שהוא לא מסוגל להצדיק אותה בשום פנים ואופן. הוא רואה שהוא לא מסוגל. הוא היה רוצה להצדיק אותה, אבל לא מסוגל. לכן אומר בעל הסולם, שיש שתי בחינות של הסתרה. ואחר כך מעליהן אדם כבר מתחיל לבנות, שתי בחינות של גילוי. גילוי אחד, וגילוי שני (שרטוט 7).

שרטוט 7

שאלה: האם קודם בא הסתר כפול, ואחריו בא הסתר רגיל, או ששני ההסתרים מתגלים במקביל?

אפשר לומר שהסתר כפול קודם להסתר רגיל ואפשר לומר שהסתר כפול מתגלה אחר כך. תלוי איך מפרשים זאת.

שאלה: האם הסתר אחד והסתר כפול באים האחד על גבי השני, או שהם מקבילים?

הסתר כפול קודם להסתר רגיל. אבל יש עניין של סוג ההסתרה, ויש עניין היחס, איך אדם מתייחס אליה. יש "עשר מכות", "חושך מצרים", ורק אחר כך יוצאים לגאולה. ומה היה לפני כן? לפני כן ההשגחה הייתה כביכול מגולה באיזושהי צורה, אבל זו הייתה השגחה כביכול טובה. לכן אפשר היה להצדיק במשהו את הבורא.

על אופנִי ההסתרה השונים נדבר בהמשך. העניין הזה אינו חד משמעי.

שאלה: אם משתמשים במושג "מערכת", היחס לכאורה נכון יותר, האדם לא מתבלבל. אם משתמשים במושג "בורא", האדם כביכול מייחס לו יחס אנושי וחושב שניתן לשנות אותו. השאלה היא באיזה מהמושגים נכון יותר להשתמש?

בעל הסולם אומר שאלה-ים והטבע זה היינו הך, וכך עלינו להתייחס.

כאשר האדם מתפלל ומבקש, צריך שיהיה ברור לו, שהוא מתפלל ומבקש על התיקון שלו, שהמערכת הזאת מגיבה על הרצונות שלו, שהיא מרגישה אותו, אבל רק אם היא מקבלת ממנו תגובות בהתאם להתקדמות שלו שנקבעה מראש.

זו לא אימא פולנייה, אלא אבא נוקשה, שיודע שהוא חייב לעשות משהו מהאדם. ושום דבר חוץ מהדרך הזאת שהוא קבע, לא משפיע עליו. אם אדם מסכים לעשות משהו ממה שהמערכת קבעה, כתוצאה מכך הוא ירגיש טוב. אם הוא לא מסכים, באותה המידה שהוא לא מסכים, הוא ירגיש רע. המערכת גם קובעת את קצב התיקון של האדם. כך שאם האדם מאחר או מתרשל להזדהות עם המערכת, אז כל פעולת המערכת עליו מורגשת יותר ויותר רע, יותר גרוע. בדומה לילד שמפגר בהתפתחותו, בחודש, חודשיים, שנה או שנתיים, או שהוא גדול, ועדיין לא רוצה לשמוע.

צריך להבין שאנחנו נמצאים במערכת כוחות, ואין מי שירחם עלינו. צריך להפסיק לחלום. מעולם, בכל ההיסטוריה האנושית, לא נוכח האדם שיש מישהו למעלה שהוא רחמן. רחמנות יש לו רק לדבר אחד: ברגע שאדם מבקש תיקון, להיות כמו הכוח העליון, לקבל את הדעה שלו וההנהגה שלו, הוא נענה. אם הוא רוצה להיות אדם, הכוח העליון נענה. אבל את האפשרות להישאר בדרגת הבהמה כוח עליון לא ייתן לו.

ומפני שאנחנו בעלי השיטה, ואנחנו צריכים קודם לתקן את עצמנו, לגלות את ההשגחה, ורק אחר כך יתוקן כל העולם, אז אנחנו סובלים עבור כולם ויותר מכולם.

נקווה שנחכים ונצליח באמת במשימה שלנו.