גיליון 13

מדוע אנו צריכים דווקא עכשיו, להתחיל להכיר את חוכמת הקבלה? אנו רואים כי קיימת דרישה לכך. ההתעוררות מורגשת בעיקר בחודשים האחרונים, לאחר מלחמת לבנון השנייה.

זה לא נמשך חמש שנים, לא עשרים ולא חמישים שנה, אלא כחמש מאות שנה, מתקופת האר"י, שמקובל בקבלה כמשיח בן יוסף. האר"י התחיל את התקופה הזאת של היציאה מהגלות וממנו והלאה, כל המקובלים מתחילים לדבר על התגלות חוכמת הקבלה לעם ישראל, כי ללא החוכמה הזאת, העם לא יוכל לשרוד, לא יוכל לממש את התפקיד שלו. הוא יעמיד את עצמו מול כוחות הטבע.

"הטבע" בגימטרייה הוא אל-הים. כלומר, בחוכמת הקבלה מדובר על הטבע או על הכוח העליון, על אלוקים, שהם היינו הך. והחוק הזה שנקרא אלוקים או הטבע פועל כמו כל חוק אחר. אם נדע איך להסתדר איתו, מה טוב, כי אז נצליח בקיומנו, וגם מעבר לכך.

חוכמת הקבלה פותחת לאדם עוד ועוד אפשרויות להכיר את כל המרחב שבו הוא קיים לפני הלידה ולאחר שהוא עוזב את העולם הזה. להכיר את כל הסיבוב שהוא עושה בכל העולמות ולא רק בעולם הזה. האדם יכול לגלות ולהרגיש זאת ולחיות בכל המציאות הרחבה והגדולה הזאת.

חוכמת הקבלה אומרת, שהחומר שלנו, כלומר, הפנימיות שבנו, זה רצון ליהנות, האגו. והאגו הזה גדל כל הזמן. בניגוד לדומם, לצומח ולחי – בניגוד לכל חלקי הטבע - באדם האגו גדל מיום ליום. אנו מכירים זאת מהצורה שבה גודלים ילדים לעומת החיות. החיה נשארת כל החיים שלה כפי שהיא נולדה. היא לא משתנה, לא מוסיפה חוכמה, לא מתפתחת, אלא משתנה רק בגודל.

מה שאין כן האדם כל הזמן מתפתח וחייב חברה כדי לפתח את עצמו. החברה בונה מערכות גדולות, כדי לספק לאדם את מה שהוא רוצה. בנוסף לכך האדם גם מתפתח מדור לדור, השור או החמור, שהיו לפני מאתיים שנה ואלו הקיימים היום, אין בניהם הבדל. לעומת זאת, אם ניקח אדם שחי לפני מאתיים שנה לעומת אדם היום, ההבדל בהתפתחותם עצום.

ונשאלת השאלה למה? מה הסיבה לכך ולאיזו צורה אנו צריכים להגיע? עם השאלות האלה אני התחלתי את החיפוש שלי כשהייתי צעיר, לפני שלושים וחמש שנה. אז למדתי ביו קיברנטיקה, למדתי על תפקוד הגוף החי, על המערכות הפועלות בו. למה הוא חי, למה הוא מתפתח, איך הוא מתפתח. ומתוך כך הגעתי לשאלה, "בשביל מה הגוף הזה חי".

כשאנו מסתכלים על כל תא, על כל גֵן ועל כל מערכת שבגוף החי, אנו רואים באיזו צורה נפלאה הם בנויים. באיזה פלא אנו בנויים בפנים ומתפקדים. מתוך כך אנו לומדים, שהטבע לא עושה דבר לחינם. אלא הכל מסיבה מיוחדת ולמטרה מיוחדת, בתהליך מאוד קפדני. וכשאתה חוקר מערכות כאלה, לאחר מכן אתה נשאר עם השאלה, "לשם מה הן קיימות".

האדם מתפתח במשך אלפי שנים, גם בחיים שלו וגם מדור לדור. אבל בשביל מה? האם רק כדי להחזיק את עצמו במשך שנות הקיום שלו כאן, בעולם הזה, או שיש משהו מעבר לכך? בתוך החיים האלו, את הסיבה אנו לא מצליחים לגלות. הדתות אומרות, שיש משהו מעבר לחיים האלו. שכאן עלינו לסבול, כדי לקבל איזה פיצוי בעולם הבא, איזשהו גן עדן. אותי כמדען האמירות אלו לא סיפקו. המשכתי לחפש עד שהגעתי לחוכמת הקבלה. במשך שנים רבות נמשך החיפוש. נסעתי פעמים רבות לבבא סאלי ולמקובלים רבים בארץ, עד שמצאתי את מורי, הרב ברוך אשלג, בנו הבכור, ממשיך דרכו של בעל הסולם.

הגעתי אליו בשנת 1979. ואז התחלתי למצוא סוף סוף את התשובות לשאלה "בשביל מה אנו חיים". וההסבר הראשון שקבלתי, משורש הבריאה, היה שהאגו שלנו מתפתח באנושות בתהליך מיוחד, מסוים, וצריך להביא לנו בסופו של דבר את אותה השאלה, "בשביל מה אני חי". וכשאדם שואל, אז הוא מגיע למקור, שממנו ימצא את התשובה לשאלה הזאת.

הפעם הראשונה שהאנושות התחילה לשאול את עצמה, בשביל מה היא חיה, הייתה בבבל העתיקה. התורה מספרת, שאותה ציוויליזציה קטנה שהייתה בבבל העתיקה, התחילה להרגיש פתאום רצון גדול, את האגו שפרץ בהם. וכמו שמסופר בתורה בצורה אלגורית, הם רצו לבנות מגדל שיגיע עד השמיים ולכבוש את כל הטבע.

היה ביניהם אדם אחד, עובד אלילים, שהיה חזק מאוד בעבודת האלילים, אברהם שמו, שיחד עם אביו תרח, עשה פסלים ומכר אותם. הם שימשו כוהנים לאותו עם בבלי והצליחו מאוד במכירת הפסלונים. אברהם, כאיש חכם ומבין בעבודה הזאת, התחיל לחקור את כוחות הטבע. זו עבודה גדולה מאוד, ויש מחקרים רבים שמצבעים על כך שהרבה מאוד אנשים התעסקו בזה באותה התקופה ורצו להכיר את הטבע ואיך האדם יכול להתמודד מולו.

המחקר הזה, עם אותה השאלה "בשביל מה ולמה", הביא את אברהם לגילוי השיטה שנקראת חוכמת הקבלה. הוא התחיל לפרסם את השיטה הזאת לאותו עם בבלי, שהיה כל הציוויליזציה שהייתה אז בעולם, אבל הם לא רצו להכיר בשיטה, כי בסופו של דבר האגו דחף אותם לכבוש את העולם, לבנות יותר ויותר לעצמם.

כמו שאנו רואים במשך כל ההיסטוריה, שאנו נדחפים להקים מערכות שונות סביבנו, בחברה, בתרבות, בחינוך, בהתפתחות החקלאות וכו'. באותה תקופה אנשים הפסיקו להבין זה את זה בגלל האגו. לכן התפתחו השפות. הם בנו מערכות במדינה, מערכות סוציאליות, מערכות חברתיות והתחילו לבנות לעצמם עולם מלאכותי, כדי לספק מילוי לאותו האגו הגובר.

אברהם אמר: "לא, אנו לא צריכים ללכת בדרך הזאת. נהפוך הוא, האגו שגובר בנו עוזר לנו. בואו נתעלה מעל האגו ונהיה שוב משפחה כמו שהיינו קודם, לפני התפרצות הרצון שבנו ודווקא באהבה בינינו, נעלה לדרגה אחרת של קיום. נתחיל להרגיש את הטבע ואת הכוחות הפועלים אחרי הטבע".

אברהם רשם את הדברים האלה בספר הידוע המיוחס לו, ספר "היצירה". הוא קיבץ סביבו כמות קטנה מאוד של תלמידים, אנשים שגם בהם התעוררה אותה השאלה וכיוון שהאגו דחף אותם לא הסתפקו בקיום הרגיל. אברהם הקים מהם קבוצה קטנה של מקובלים ראשונים ואותה קבוצה התחילה להתרחב ולהתפתח, עד שהגיעה למימדים של עם ישראל.

זאת אומרת, לפי הטבע שלנו, לפי המקור שלנו, אנו בעצם אותו עם בבלי. איננו שונים ממנו, זולת בכך שאנו היינו בעלי שיטה מיוחדת, להכרת החוקים הכלליים של המציאות ומה הם נותנים לאדם.

הכרת החוקים הכללים של המציאות נותנת לאדם הרגשה איך המציאות כולה קיימת, חוץ ממסגרת העולם שלנו, שהיא מה שאנו רואים כעת בחמשת החושים. הוא מתחיל להרגיש כוחות שפועלים אחרי החומר. הוא מזדהה עם כוחות אלה, מתחיל להבין ולהרגיש אותם. כאשר הוא מתחיל לראות איך הכוחות האלה פועלים על המציאות שלנו, אז ביחס אליהם, בקשר איתם, הוא יכול להתחיל להנהיג את החיים שלו.

כי אנו, בעולם הזה, מופעלים בצורה טוטאלית. לאיש אין בחירה חופשית. איננו נולדים על פי בחירה שלנו, איננו בוחרים את המשפחה, הזמן, או המקום שבו ניוולד, איננו בוחרים את התכונות שלנו ולא את המין. איננו בוחרים דבר. גם לא את החינוך שאנו מקבלים ולא את החברה שבה אנו מגלים את עצמנו פתאום. בכל הדברים האלו, איננו קובעים דבר.

ואדם שגדל להיות אדם בוגר בגיל 15-20, אין בו דבר ממה שהוא היה בוחר בעצמו, בבחירה חופשית, שיהיה לו. את הכול הוא כבר קיבל, אם מלידה או מכל תהליך החינוך שעבר. בהתאם לכך הוא מתחיל את החיים שלו ובעצם אין לחברה מה לדרוש ממנו, כי בשום דבר שהוא עושה כעת, הוא לא חופשי. גם הטבע וכל מה שנמצא סביבו משפיע עליו ודורש ממנו תגובה. אם היינו יודעים את כל המבנה של האדם, היינו יכולים לדעת מראש את תגובותיו ולהגיד איך הוא יעשה דבר מסוים או אחר, בהתאם למה שקורה ולמה שמשפיע עליו.

זאת אומרת, במסגרת העולם הזה אנו לגמרי לא בעלי בחירה. לכן מתעוררת השאלה, האם זה כל הקיום שלנו? האם בשביל זה אנחנו חכמים, נבונים, גדולים ומתפתחים? את השאלה הזאת אברהם הסביר ואמר שאם אדם יוצא מעל החומר הזה ומתחיל להרגיש את הכוחות הפועלים על הטבע שלנו, על העולם שלנו, אז דרך הכוחות האלה, יש לו כבר בחירה לנהל את החיים שלו ולהיות חופשי, להכיר את גלגולי הנשמות, איך הוא בא מדור לדור, באיזו צורה הוא מתלבש בגוף כלשהו ועובר את החיים ולמה החיים שלו הם דווקא כאלו, וכו'.

השיטה הזאת נשארה אצלנו אלפי שנים, אבל אברהם אמר שצריכים להסתיר אותה ולא לגלותה יותר, כי האנושות שהתחילה להתפתח לפי הרצון האגואיסטי לא רצתה להכיר בכך שצריכים להתעלות מעל הרצון. אלא יבוא הזמן, לאחר שנים רבות, ומקובלים קבעו שזה במיוחד משנת 1995 והלאה, שהאנושות תגיע לסוף ההתפתחות האגואיסטית, שאדם יתחיל להכיר בפועל, שהוא כבר לא יכול להגיע לסיפוק בעולם שלו.

בכל דור ודור חשבנו, שהילדים יהיו מוצלחים יותר, שהחיים שלהם יהיו טובים יותר, שהעולם יהיה טוב יותר, שמחר יהיה טוב יותר מאתמול. והיום אנו מגיעים למצב, שכבר לא חושבים כך. האנושות נכנסת לדפרסיה, לייאוש, שזו המחלה מספר אחת בעולם. מיליונים משתמשים בסמים. בתוך המשפחה לא מסוגלים לסבול את בן או בת הזוג, מתגרשים. זו תופעה שלא הייתה קיימת עד לפני כמה עשרות שנים. בימינו האדם אפילו לא יכול לסבול את עצמו. הוא חייב להרגיע את עצמו כל הזמן.

אכן האגו שלנו, כמו שאמרו מקובלים, הגיע למצב, שהוא מרגיש שבעולם הזה הוא לא יכול למלא את עצמו. ואז מתעוררת אותה השאלה שהייתה לאברהם, "מה הטעם בחיים?"

בספרו העיקרי, "תלמוד עשר הספירות", בעל הסולם מסביר את כל המציאות והאדם בתוכה ואיך אנו יכולים לנהל את החיים שלנו, גם במסגרת הקיימת שאנו מרגישים כעת וגם במרחב גדול יותר, שאנו באים למציאות שנקראת העולם הבא. והוא מסביר, שלקבלה מגיעים דווקא אנשים עם השאלה, מה הטעם בחיי. וכשיש שאלה כזאת ואדם לא יכול לטשטש אותה, על ידי הרגלים למיניהם ועסקים שלו, אז הוא מגיע, ובאין ברירה הוא כבר חייב לפתוח את החוכמה הזאת לעצמו. ולכן אנו המקובלים, רואים שהדור כבר בשל לזה ולפי הציווי של הגדולים, בעל הסולם, הרב קוק ומקובלים שהיו לפניהם מתקופת האר"י, אנו חייבים לפתוח את חוכמת הקבלה ובכך לעזור לעם ישראל ולכל האנושות, למצוא רמה אחרת של קיום.

כי ברמה שבה אנו נמצאים, הקיום הזה ייגמר עוד מעט. האסונות אקולוגיים ופנימיות החברה האנושית ייסגרו אותנו בסופו של דבר במלחציים כאלו, שאנו נהייה מחויבים למצוא אמצעי להינצל. וזה קשור במיוחד לעם ישראל. כי זו אותה קבוצת מקובלים שייסד אברהם, שעברה את כל ההיסטוריה הזאת, והיא חייבת לממש את השיטה הזאת חזרה לעצמה, ולאחר מכן להביא אותה לאנושות, כאור לגויים.

ומתוך זה אנו לומדים, מה מקור האנטישמיות. כל האנושות חושבת שאנו מיוחדים, רוצים אנו או לא, אבל כך הם מקבלים אותנו ולא יכולים להסכים שאנו כמוהם. הם שונאים אותנו, כי יש בהם איזו מין הרגשה פנימית, שאנו מסתירים משהו, שאנו מנהלים את העולם, שאנו מקור הרע שבעולם. ואכן זה נכון. כי אצלנו נמצא המפתח לאושר. וגם אנו בפנים באחוז מסוים, מסכימים שאנו אכן אשמים במשהו, שיש לנו משהו שבו אנו ממש מחויבים כלפיהם.

יוצא שחוכמת הקבלה, שצריכה להתגלות כעת, תיתן פתרון לעם ישראל להיות בגובה של מורים רוחניים לכל העולם, כל העולם יקבל אותנו ונזכה לקיום בארץ ישראל כעם שלם. ולפי החשבון - שהרי בקבלה יש חשבונות רבים, גימטריות, וחישובים - הכל צריך למעשה, להתממש כאן בזמננו, במהלך עשר השנים הקרובות.

בעל הסולם אומר שאין לנו הרבה זמן. או שניכנס שוב לסיבוב מאוד לא טוב, שכוחות הטבע בכוחם האכזרי ידחפו אותנו לזה, או שעל ידי התפשטות והפצת חוכמת הקבלה, נראֶה שיש לנו אמצעי טוב, קל, יפה, לעלות לגובה האדם ולהתחיל לנהל את העולם דרך אותם כוחות, שמקיפים את כל העולם שלנו, כפי שחוכמת הקבלה מסבירה לנו. וכשאנו נמצאים בקשר איתם, אז אנו יכולים לנהל את הגורל שלנו.

לכן נשמח לראות אתכם בהרצאות אצלנו, כדי להסביר מה היא החוכמה הזאת ואיך אנו יכולים על ידה להגיע לאושר, לאחדות, לביטחון, לשגשוג, לכל דבר שאנו רוצים להגיע, אבל רואים שלא הולך לנו. ובהחלט נכון שלא הולך, כי איננו משתמשים באמצעי הנכון. זהו בעצם חלק מהסיבה, שבגללה אנו פותחים את בית "קבלה לעם".

למען האמת מקובלים התחילו בכך כבר מזמן. בשנות הארבעים בעל הסולם הוציא את עיתון "האומה", וכמוהו גם אנו התחלנו להוציא לאור עיתון. בעיתון זה הוא רצה להסביר להמון, לקהל הרחב, מהי חוכמת הקבלה. כך הוא רצה לעצור את הנאצים ולשנות את השואה המתקרבת. בארץ ישראל של אותם הזמנים היה חשש גדול מאוד, שרוֹמֵל וכל צבאו יבואו לכאן ממצרים. יש סיפורים רבים על טרחתו הרבה של בעל הסולם בעניין ועל כמה שהפריעו לו אנשים מקרב ה"יהודים הטובים", שבגללם לא עלה בידו לעצור את כל הבעיות האלה.

יש ארכיון גדול של כתבי בעלם הסולם, שבהם אנו רואים איך בכוחות מיוחדים, באסיפה מיוחדת עם תלמידיו, הוא עצר את הכוחות הגרמנים שהיו כבר בכניסה לפלשתינה דאז, לארץ ישראל. נקווה שאנו, על ידי כך שנעסוק בחוכמת הקבלה, נתאים את עצמנו לכוח הטבע הכולל, שמנהל את העולם הזה. זה לא קל אם יעסוק בזה אחד או קבוצה קטנה, אבל ככל שזה יתרחב בשדרות העם, אז הכוח של העם הוא הפועל.

בקבלה, מי שהוא גדול חשוב כמורה, אבל הכוח, הביצוע, הוא דווקא ברוחב, להמון, למסות. ואני מאוד מקווה שעל ידי כך שאנו מוציאים עיתון, מופיעים ברדיו, בטלוויזיה, בהרצאות ובחוגים שונים, נוכל לעצור את אותו הלחץ שמפעילים עלינו ונוכל להגיע באמת לחיים בביטחון ובאושר.

האם המדע הוא חלק מהתפתחות האגו?

ודאי שהמדע התפתח כתוצאה מהאגו של האדם. כיוון שהאדם רוצה להכיר את העולם ולנצל אותו לטובת עצמו, הוא מפתח את המדע. סך הכל האגו שלנו גדל בחמישה שלבים וכל שלב שפורץ באנושות וגם בעם ישראל, מביא אותנו ואת האנושות למצב מיוחד.

האנושות עוברת חמישה שינויים. זאת אומרת, סדר מיוחד של ציוויליזציה כל פעם. גם עם ישראל, עובר בהתאם לכך שלבים מיוחדים, כמו שהיה בתקופת אברהם, לאחריה בתקופת משה, ולאחר מכן חורבן בית המקדש, בתקופת רבי שמעון. זאת אומרת, יחד עם קפיצת האגו יש מצב מיוחד בעם, ירידה או עלייה, ובהתאם לזה גם קם מקובל גדול, שמקדם את חוכמת הקבלה, פותח אותה, מתאים אותה לאותו דור שבו הוא נמצא. ובצורה כזאת היא מתפתחת, עד שמגיעה לזמננו.

אתם תראו זאת גם בעיתון שלנו. יש סך הכל חמישה מקובלים עיקריים, שהם אברהם, משה, רבי שמעון, האר"י ובעל הסולם. הם היו בתקופות קריטיות בהיסטוריה, שבהן פרץ האגו, הרצון לקבל באדם, ודרש מהאנושות וגם מעם ישראל לשנות את עצמם ולהשתנות בהתאם לכך.

קבלה מגיל ארבעים?

אני הגעתי למורה שלי בגיל שלושים ושלוש. אנשים סבורים שמגיל ארבעים מותר ללמוד קבלה, מפני שמקובלים כותבים, שאדם יכול להשיג את הכוחות הרוחניים, אם הוא נמצא ברמה שנקראת "ארבעים". ארבעים בגימטרייה שווה מ' ומ' היא סימן של כוחות הבינה, כוחות ההשפעה. אם אדם רוכש את כוחות ההשפעה, אז הוא מתחיל לפעול בצורה אקטיבית על המציאות ובצורה כזאת הוא משנה את העולם. זה נקרא לימוד הקבלה.

לכן אין כל שייכות לגיל. האר"י הקדוש נפטר בגיל שלושים ושמונה, הרב נחמן מברסלב שהיה מקובל גדול, נפטר בגיל שלושים ושמונה. הגאון מווילנה, היה גלגול מיוחד, וכבר לפני בר מצווה כתב ספרים בקבלה. אנו מכירים מקובלים רבים, שהתחילו לעסוק בקבלה בגיל צעיר מאוד. כדוגמת בעל הסולם שבגיל עשרים ושש, כבר כתב חיבורים בקבלה.

צריכים להבין שגיל ארבעים, זו רמה שהאדם יכול להיות לא יגיע אליה לעולם בגלגול שלו, בחיים שלו. זו רמה שאדם צריך להגיע אליה, כדי להתחיל להרגיש את הכוחות הפועלים מעל הטבע. יש כתבים רבים של מקובלים, שאומרים זאת. הרב קוק אומר, "מי יכול ללמוד קבלה? מי שרוצה." הקובע הוא הרצון של אדם השואל, "מה הטעם בחיי", וכמו שאומר בעל הסולם, "בשביל מה אני חי". אם הרצון הזה בוער בתוך האדם, והוא לא יכול להרגיע אותו, אז הוא יכול ללמוד קבלה.

בשנת 1975 גרתי ברחובות ולמדתי את חלקי התורה למיניהם: גמרא, חומש וכל מה שרגילים ללמוד אנשים דתיים. הייתי חוזר בתשובה וזה לא סיפק אותי. כל הזמן דרשתי שיפתחו לי עוד ועוד. כי ראיתי שמדברים על משהו בספרים השונים, אבל לא הבנתי על מה בדיוק.

והיה שם אדם חכם, אחד מרבני הקהילה, הרב פישר, שאמר לכל האנשים שטפלו בי, כבחוזר בתשובה, שיש כאלה שחייבים ללמוד קבלה. ואז מצאו לי את הרב יצחק זילברמן שהיה מקובל.

למדתי אצלו שיעורים פרטיים, כשהייתי כבן 30 וגם הוא לא הסתכל על דבר מלבד הרצון. זאת אומרת, עניין גיל ה"ארבעים", הוא רק כדי לדחות את האדם. המקובלים עצמם רצו לדחות אנשים. הם עצמם כתבו את כל ההגבלות האלו, מפני שעד זמננו לא רצו לפתוח את חוכמת הקבלה. חיכו עד שהאגו יגיע לסוף, והאדם יבין, שבהתפתחות הלאה הוא לא ישיג מאום. וזה מה שקורה בימינו.

בימינו יש משבר במדעים. אנו מרגישים את סוף הדרך בפילוסופיה, בכל עסקי האדם, בכל מה שאדם רצה לפתח אי פעם בחיים שלנו, במציאות שלנו. אני נמצא בקשר עם מדענים במקומות רבים בעולם, באסיפות בינלאומיות, בקונגרסים. אני מרצה רבות בישראל ובכל העולם ואנשי מדע מכירים במשבר הזה. גם היום היו לי ועידות עם מדענים גדולים, דרך הטלוויזיה והאינטרנט, ושוב שוחחנו על כך. הם מרגישים זאת. אנו יכולים להמשיך הלאה במדע, לחקור את הגוף לפרטי הפרטים שבו, ואת העולם שלנו, אם בפיסיקה קוונטית, או בכל מיני שטחים, אבל רק נאסוף עוד פרטים ובסך הכל ניתקל בחוסר הידיעה בשביל מה כל זה, מה הצורך ומהי המטרה.

האם יש שוני בלימוד הקבלה בין נשים לבין גברים?

ודאי שיש שוני. כל המציאות מחולקת בצורה חדה מאוד לשני מינים. וחוכמת הקבלה עומדת בצורה ברורה, על אופן הגישה לכל מין. כי כל מין הוא למעשה תוצאה משני קוים שמפעילים את העולם שלנו, ימין ושמאל, חיובי ושלילי. ולכן הלימוד לגבר ולאישה הוא שונה מאוד. גברים חייבים ללמוד כדי להתקדם. הם גם חייבים ללמוד בצורה מיוחדת, בספרים מיוחדים ובקבוצה.

כמו שאברהם אבינו ייסד את הקבוצה הקטנה שלו. כתוב שהוא היה יושב בפתח האוהל ומזמין את כולם להיכנס. הוא היה מכבד אותם ובינתיים מספר על העניין, כדי שכך אולי ימצא אנשים שמתעניינים בזה. כך היה מגייר אנשים, ושרה הייתה מגיירת נשים, כמו שידוע. במדרש רבא כתוב על כך. היו גם קבוצות מקובלים שלמדו בקבוצות, כי היו צריכים לארגן מין מודל של האנושות, מיני חברה, שבה הם מקיימים חוקים רוחניים, חוקי אהבה, "ואהבת לרעך כמוך".

כך גם רבי שמעון שלא היה יכול לכתוב את ה"זוהר", עד שישב במערה שלוש עשרה שנה עם בנו. אבל כשיצא ייסד את הקבוצה שלו - הוא, בנו ועוד שמונה תלמידים ודווקא בגלל שזו הייתה קבוצה וכל נשמה הייתה כנגד ספירה כמו מבנה הנשמה בן עשר הספירות, אז על ידי זה הגיע לגילוי הגדול, שאותו הוא הביע ב"ספר הזוהר". וכך היה גם עם קבוצת האר"י ועם כל קבוצות המקובלים שלמדו.

גם אני כשלמדתי אצל הרב שלי, הייתה שם קבוצה גדולה של תלמידים. זו השיטה לגברים. גבר חייב סביבו חבורה, שאיתה הוא נמצא בתקנון מיוחד של קיום וחיים משותפים. אישה לא חייבת זאת כלל. לאישה סוג שונה לגמרי של אגו מהגבר. גם בפנימיות הנשמה היא שונה. הלימוד והיחס שלה ללימוד ולהתקדמות שונים לגמרי מהגבר.

אבל ודאי שגם היא חייבת לעסוק בחוכמת הקבלה, כי אישה זה כוח מיוחד מאוד במציאות. דווקא על ידי נשים והצטרפותם לגברים בעבודה הדדית, יש התפתחות. כפי שאנו רואים במעמד הר סיני, שהיה מעמד רוחני, לאו דווקא המעמד סביב ההר כמו שמסופר, אלא מעמד רוחני. דווקא שם ראינו את תמיכת הנשים. וגם ביציאת מצרים, שהייתה על ידי תמיכת הכוח הנשי שבנשמות. ובגאולה הזאת הנוכחית, ודאי שכוח האישה יהיה הכוח המכריע.

הקבלה מדברת על כך רבות. ארבע כרכים עבי כרס מתוך שישה עשר הכרכים של "תלמוד עשר הספירות", מלמדים איך נשמות שונות של גבר ואישה, או זעיר אנפין ומלכות מגיעים בעבודה הדדית לתיקון, מגיעים לרמה רוחנית, לשלימות ונצחיות. וחובת הביצוע מוטלת עלינו בעולם הזה. לכן יש לימוד שונה, אבל בכל זאת, גם לנשים וגם לגברים אנו חייבים לספק אמצעי להתעלות רוחנית.

למי יש חופש בחירה

אם יש לנו בחירה חופשית, איך ניתן לומר שהכול ידוע מראש?

בחירה בעולם שלנו, יש רק לאנשים, שנמצאים בקשר עם הכוחות המפעילים את העולם, ולא לאנשים הרגילים. זה משפיע על שאר התנהלות העולם. לכן "צדיק יסוד עולם", הוא מי שיש לו כוח, שבעזרתו הוא משנה את העולם, דרך הכוחות שמפעילים את העולם.

לכן אומות העולם צועקים עלינו, שאנו גורמים רע לעולם ואנו "מסובבים" את העולם. יש להם הרגשה פנימית כזאת. אפילו אלו שלא מכירים אותנו, לא את חוכמת הקבלה ולא כלום. בטבע שלהם הם מרגישים כך. ואכן זה נכון, כי לנו יש אפשרות לנהל את זה.

השתמשת פעמים רבות במילים כמו להכיר, לדעת, ובשביל מה אנו חיים.

כי אנו מדברים על חוכמה. זו לא אמונה, זו לא דת, זו חוכמה.

זה מאוד חשוב לדעת, אבל הידיעה לא נותנת לנו לפעמים לחוות דברים. ובעצם אנו יכולים לדעת ולהתעמק, אבל אף פעם לא נדע את הסוף.

זה לא נכון. מדובר על ידיעה, שהיא הדרגה העמוקה ביותר של השגה. ואנו משיגים אותה בתוך התכונות שלנו, בתוך החושים שלנו. זאת אומרת, זה עניין רגשי. אבל מלבד זאת שאת מרגישה, את יודעת מה שאת מרגישה. אולי אני סובל ממשהו, אבל אני לא יודע מה זה, ומאיפה זה ולמה, ולכן אני לא יודע איך לצאת מזה. בחוכמת הקבלה מדובר על הרגשה והשגת ההרגשה.

מה שחשוב בעצם זה לחוות. הידע יכול לעזור לקפוץ מרמה של אגו לרמה של אהבה, אבל הוא לא יביא אותך לחוויה. האם צריך כל כך הרבה לדעת כדי לחוות את האהבה?

מכל חכמי הקבלה ניתן להבין שאנו חייבים לדעת, אולי זה לצערנו, אבל אנחנו חייבים. אנו צריכים ללמוד מי אנו, מה הטבע שלנו, באיזה עולם אנו קיימים. בעל הסולם כותב בצורה חדה מאוד שהאדם לא יכול להתקיים בעולם הזה, בלי לדעת את חוקיו המינימאליים לגבי הקיום, מה מזיק לו ומה מועיל, באיזו צורה הוא יכול להשיג משהו, באיזו צורה הוא יכול לנצל את הדברים בעולם הזה. בלי מספר הידיעות המסוימות האלו, האדם לא יכול להתקיים בעולם הזה.

אז מדובר על ידע. שעל ידי הידע, אנו יכולים לבנות עולם שמתאים לנו ולהצליח בו. אותו דבר כלפי הנשמה, כי הנשמה היא אותם הרצונות, רק בצורה גבוהה יותר, שעכשיו אנו שואלים, "איך אני אקבל בהם מילוי". גם נשמה לא יכולה להתקיים באדם ולהתפתח בלי לדעת כיצד. היא נמצאת בכל אחד מאיתנו כנקודה שחורה, קטנה, פנימית ורק שואלת - במי שהיא שואלת - "מה יהיה עם החיים שלי". אבל לפתח אותה, ניתן רק על ידי הכוחות שפועלים עליה.

זאת אומרת, גם כלפי הנשמה, האדם צריך ללמוד מהי הסביבה שלה, מהו העולם שלה. והאדם לא יכול להגיע לקיום בעולם הבא, בלי שהוא ידע איך להתקיים בו. כמו שהוא לא יכול להתקיים בעולם הזה, אם הוא לא יודע על החוקים שבו. כלומר, ידיעה היא תנאי הכרחי לחיים, לקיום, לשגשוג או אפילו איך להציל את עצמנו ממוות. וכמו בעולם הזה, כך כלפי הנשמה.

טוב להרגיש, אבל מי שסתם מרגיש לא נקרא "אדם". השֶׂכֶל שלנו מתפתח ליד הרגש, כדי לספק לרגש מה שאנו רוצים. ועד כמה שאדם יותר חכם, הוא יודע טוב יותר למלא את עצמו. אסור לנו למחוק את השֶׂכֶל. המערכת השכלית לא קיימת בפני עצמה, אלא האגו שלנו מפתח את השֶׂכֶל. עד כמה שאדם סובל יותר, אז הוא מחפש יותר איך לצאת מהסבל שלו, ועל ידי כך מתפתח. לכן לא נמחק בינתיים את השֶׂכֶל שלנו.

חוק האהבה

האם יכולה להתארגן קבוצה, שתחיה לפי העיקרון "ואהבת לרעך כמוך"?

"ואהבת לרעך כמוך", נראה אולי כמין תנאי לא מציאותי. יכול להיות שזה נראה כסיפור, או אגדה, משהו שאנו אומרים לילדים, אבל מבינים שזה לא מהעולם הזה. אבל ככל שחוקרים את הטבע אנו רואים שהטבע הוא אהבה. הייתה לי השנה הרצאה מיוחדת בארוסה על נושא זה ובקרוב יצא ספר שבו אני כותב על כך..

כדי לקיים גוף חי, הכוחות שפועלים על הגוף החי חייבים להתייחס אליו באהבה. ואכן אנו רואים זאת. יש אנשים שחיים בטבע כמה עשרות שנים והם מרגישים שהטבע זה אהבה. למרות שנראה לנו, שבלתי אפשרי לשרוד ביער או במקום נידח כלשהו, הם מתחילים להרגיש דרך החיים בטבע את אהבה שבאה מהיקום, מהטבע. וזה החוק הכללי שפועל על הטבע. אותו חוק שאפשר לקרוא לו אלוקים, לא חשוב איך. זה חוק האהבה.

אבל האהבה הזאת פועלת עלינו ומורגשת בנו, רק בתנאי שאנו נמצאים בהתאמה לחוק הזה. כל חוקי הטבע פועלים כך, שעד כמה שאני נמצא בהשוואה אליהם, אני מרוויח מהם, ויכול להתקשר ולנצל אותם לטובתי. אם היינו קיימים ברמות האגו הקטנות, אז לא היינו כל כך מנוגדים לטבע. כשהיינו ברמות אלה חשבנו שנוכל להתפתח ולהצליח בעולם שלנו. אבל בזמנינו כשהאגו שלנו גדַל עד הגובה המקסימאלי שלו, אנו נמצאים בצורה המנוגדת לחלוטין לכל המציאות.

לכן בימינו אנו רואים גם בעיות באקולוגיה. מעולם לא היה דבר כזה, שהטבע, אפילו בדרגת הדומם, מתחיל להתייחס אלינו בצורה אכזרית מאוד וזו רק ההתחלה. כבר לא מדובר על מה שעלול להתפתח בחברה האנושית, לא בדומם, בצומח או בחי, אלא בחברת המדַבר. אלו אסונות שעומדים ממש על הפרק. והכל מפני שאנו מנוגדים לאותו חוק האהבה.

לכן "אהבת לרעך כמוך", זו לא איזו אִמְרַה יפה, שנהיה ילדים טובים, בגן עדן יפה או בגן ילדים ונחייך איש לרעהו. אלא זה יחס הכרחי זה לזה, כדי שנבנה את החברה שלנו בהתאם לטבע. ומה אנו מרוויחים מזה? אדם שמתחיל להתייחס לאחרים שמחוץ לעצמו באהבה, זאת אומרת, מוצא כוחות להוציא את עצמו כלפי האחרים, נעשה כתא בריא בגוף בריא.

אם ניקח למשל את הגוף שלנו ובכלל את רמת הדומם, הצומח או החי, נמצא כי כל תא שאנו לוקחים מהגוף החי הוא אגואיסטי, רוצה לעצמו, רוצה להצליח ולחיות. אבל ברגע שהתא נמצא בגוף, הוא כולו אוהב את הגוף, כולו אלטרואיסטי ופועל רק בתוך הגוף, איך לתת לגוף את מה שהוא צריך. עד כדי כך, שאם טובת הגוף היא שהתא ימית את עצמו, אז הוא ימית את עצמו.

אבל מה התא הזה מרוויח מזה? הרווח שלו הוא שהוא שייך לגוף הכללי וזוכה לחיים ברמת הגוף הכללי. ואם התא שבגוף או איבר כלשהו מתחיל לספוג לתוך עצמו, כמו שאנו רוצים להרוויח מכולם, לנצל ולקבל מכולם, אז תא כזה הופך להיות סרטני. זו הסיבה לסרטן ולכך שהמחלה הזו נפוצה כל כך בימינו. בצורה כזאת האדם יכול גם להבריא את עצמו, אבל לא בכך המדובר.

החברה האנושית בנויה מצד הטבע להיות כיחידה, להיות באותו קשר בין כל בני האדם - באהבת הזולת כמו התאים בגוף החי, בצומח וגם בדומם. וכיוון שאנו, עם הגובה האגואיסטי שלנו היום, מנוגדים לחלוטין לכוח הכללי של הטבע, כי שנאת חינם ממש פורצת מתוכנו בכל האנושות, המקובלים אומרים שהמשטר הבא בכל המדינות, יהיה משטר נאצי. כעת הוא מתחיל להתפתח. אם לא נוכל לשנות את המצב כמו שחוכמת הקבלה מלמדת אותנו, המשטר הבא באירופה, באמריקה ובכל המדינות המתקדמות, יהיה משטר נאצי. כך או כך, הניגוד לטבע יחייב אותנו להשתנות.

מדוע מקובל כמו רבי עקיבא, שהכיר את חוקי המציאות, סיים את חייו בצורה כה מרה?

רבי עקיבא היה מקובל גדול והסוף שלו היה רע. הוא היה בין עשרת הרוגי מלכות, שהרומאים הרגו אותם באכזריות רבה. הוא היה מקובל ענק. רבי שמעון היה בסך הכל תלמיד שלו. רבי עקיבא ידע הרבה יותר מרבי שמעון. כל תורת הסוד היא ממנו, למרות שממנו אין ספרים או חיבורים בקבלה.

הבעיה היא, שהמקובלים הם סך הכל בני אדם שמשיגים את המציאות, אבל לא שהם יכולים להפעיל אותה איך שבא להם, אלא הם תלויים בכל היתר. מה יעזור לגוף, שתאים מסוימים בו חיים, ואילו היתר חולים וצריכים להחיות אותם?

המקובל יכול רק להפיץ את חוכמת הקבלה ואולי להאיץ בצורה כלשהי את המצב הטוב של האנושות, אבל לא יותר מכך. גם בעל הסולם, המקובל האחרון האלוקי, שחי במאה הקודמת ונפטר ב-1955 סבל מאוד בסוף החיים שלו ממחלות ונפטר מסרטן.

המקובל הוא סך הכל, כעין העתקה מאותו דור שבו הוא חי. הוא חייב להתכלל עם כל הדור והוא סובל עבור כל הדור, כי הוא מבין מה קורה עם הדור. לצערו הדור בינתיים לא מגיב, למה שהוא יכול להעניק לו. עד שההמון, הקהל, לא ישתנה, לא יקרה מאום. חובה לטפל בגוף הכללי שיהיה בריא, שאם לא כן לא יקרה דבר.

בדורות הקודמים לא יכלו לפרסם את חוכמת הקבלה. עוד לא הייתה - כפי שבעל הסולם כותב - "עת לעשות". עכשיו כשאנו מגיעים לסוף הדרך בהתפתחות האנושית, מותר וחובה לפרסם את חוכמת הקבלה. במקום מכות, אנו יכולים להביא לאנושות את תמונת העולם האמיתית ואת ההבנה למה אנו יכולים לצפות אם לא נשתנה, ועל ידי מה אנו יכולים לשנות את עצמנו.

עלינו רק להבין, שאם אנשים מתחברים יחד, כגוף אחד, אז הם יוצאים מהרגשת החיים הפרטיים שלהם, הם מתחילים להרגיש את עצמם, בגובה של הגוף הכללי. כמו שאם התא נמצא לבד, אז הוא לא יכול לתפקד, וכשמתחבר לגוף, הוא גם נשאר בחיים, וגם מעלַה את עצמו מדרגת החי לדרגת המדבר, לדרגת האדם. אז ברגע שאנו מתחילים לסדר את היחס שלנו בהתאם לכוח הטבע הכללי, לאלוקים, אנו נעשים כמוהו. לכן נאמר "שובה ישראל עד השם אלוקיך".

וכולנו, לא רק מקובלים בודדים, נתגלגל בחיים האלה ונחזור לעולם הזה שוב ושוב, עד שנגיע למצב, שנרגיש את המציאות בצורה מושלמת, נצחית. לא כמו שהיא קיימת כאן בחיים שלנו, בשבעים שנות חיים של כל אדם ואדם, אלא כמו שהיא נמצאת ברמת הכוחות. לזה חייבים להגיע, אם בטוב או ברע.

יש דרך "תורה" ויש דרך "ייסורים". דרך "תורה" היא דרך האור שמושכים ומשתפרים ובאים להתאמה לטבע, מעלים את עצמנו לדרגה רוחנית. ויש דרך על ידי הייסורים. אלו שתי הדרכים. על ידי הקבלה אפשר לעשות זאת, כמו שבעל הסולם אומר, בתקופה של שלוש עד חמש שנים על ידי ייסורים זה יכול להיות עשרות שנים. כמו ילד שנותנים לו מכות והוא לא רוצה לשמוע, מה לעשות? בסופו של דבר ישמע, אבל על ידי המכות. זה לוקח זמן.

מהי בעצם ה"אהבה" שאתה מדבר עליה, ואיך אנו מיישמים אותה? כי הבנתי, שאהבה זה סוג של צמצום האגואיזם.

לא ניכנס לנושא זה כעת. בעתיד יהיו הרצאות ושיעורים רבים בנושא. נסביר איך אנו קולטים את העולם הזה, למה אנו רואים אותו בצורה כזאת. דבורה, כלב, נחש או כל חיה אחרת מרגישה את העולם הזה בצורה שונה. מה עומד מאחורי העולם הזה? איך אני יכול לפתוח את החושים שלי כך, שאראה דרך ה"קירות" האלה כיצד מפעילים את העולם הזה, את הכוחות של הטבע הכולל?

סך הכל יש לנו חמישה חושים: ראיה, שמיעה, טעם, ריח ומישוש. בחוכמת הקבלה נלמד איך אנו יכולים להרחיב את החושים האלה ולרכוש חושים נוספים. אז נרגיש את העולם בצורה רחבה הרבה יותר. נרגיש גם את מה שנקרא "נשמות", את הכוחות שמפעילים את העולם. נדע איפה אנו נמצאים באמת ולא רק קטע קטן שנקרא החיים האלו, שגם בהם אנו לא יודעים מה קורה לנו. נדע את כל מה שמחוץ לזה.

ההתפתחות בימינו הביאה אותנו למצב, שאנו יכולים להכיר את הכל. בלי זה לא נוכל לשרוד. על כל זה נלמד בהרצאות הבאות. לא נסתיר דבר.

קבלה ומיסטיקה

מה היחס של הקבלה למיסטיקה?

אין שום יחס, כי קבלה היא לא מיסטיקה. קבלה היא מדע, חוכמה, שיטה לפיתוח חושים נוספים שאיתם האדם רואה מעבר למציאות שלנו. הוא רואה מציאות שקיימת לפי חוקים ונוסחאות. לכן ההסברים בחוכמת הקבלה מלווים בהרבה מאוד שרטוטים, שמתבססים על אותם העקרונות כמו המדע.

המדע הוא תוצאה של מה שאנו קולטים בחמישה חושים. אנו בודקים את המציאות, רואים אותה ואת מה שאנו בודקים ורואים, אנו רושמים. זה כל המדע. בחוכמת הקבלה אנו מרחיבים את כְּלֶי הקליטה שלנו ומתחילים לרשום את מה שאנו קולטים בכְּלֶי הקליטה המתרחבים שלנו. זה נקרא חוכמת הקבלה.

זו חוכמה עם שרטוטים רבים, נוסחאות, גימטריות וחשבונות של יחס בין הדברים. היא מטפלת בדברים שלא שייכים למציאות שלנו בלבד, אלא גם בכוחות, בנשמות, ב"פרצופים", בעולמות, ברמות אחרות של קיום. ברגע שאדם יוצא לרמה מינימאלית של קיום רוחני, הוא מתחיל להרגיש את המציאות שמחוץ לעולם הזה. הוא מתחיל להבין, מה זה באמת "נצחי", מה נקרא זרימת החיים הנצחיים. הוא יוצא מהגבלות זמן, תנועה ומקום, שאנו מוגבלים בהם בעולם שלנו, הוא תופס מימד אחר.

המיסטיקה מטפלת ברגשות של האדם לא על ידי בדיקה, לא על ידי מחקר, לא על ידי חזרה על אותן תופעות או רישום מדויק מדור לדור, מאחד לשני. מיסטיקה עוסקת בתופעות פסיכוסומאטיות, שאדם מזמין בתוך עצמו וחווה אותן. אין שום קשר בין מיסטיקה וקבלה. אני לא רוצה לזלזל בזה ולהגיד את מה שאני חושב, אבל אם זה מרגיע את האדם והוא משתמש בזה, זה בסדר.

ובכל זאת הגיע הזמן שאנשים פונים לחוכמת הקבלה. לפני שלושים שנה לא ציפיתי שיבואו ללמוד קבלה. באותם הימים התחילו דווקא ללכת לכל מיני שיטות מיסטיות במקום לקבלה. פתאום התחיל להתפתח שוב העיסוק בקלפי טארוט, רייקי וכל הדברים האלה שהיו כבר לפני מאות שנים. אין זה דבר חדש. אבל שוב התחדשו, התפרצו. והיום אנו רואים שזה הולך להיגמר.

כל עוד השקר מתוק, האדם נמצא בו, אין מה לעשות. הוא סוגר את השֶׂכֶל שלו ונהנה. הוא לא אומר שזה אמת או שקר, אבל זה מתוק. אבל בימינו אנו מגיעים למצב, שגם המתיקות הזאת, כבר לא עוזרת . הדרישות הפנימיות של האדם הן כאלו, שהוא כבר לא יכול, נמאס לו מזה, הוא לא מסוגל. זה מה שקורה במשך ההתפתחות האגואיסטית באדם.

לכן כל המיסטיקות למיניהן, גם בהודו וגם מה שעושים מהקבלה עם כל מה שמוכרים תחתיה, עומדות להיעלם. קיימות אוניברסיטאות שבהן לומדים ריקוד על פי קבלה - היום אנו עדיין נמצאים בזה - אבל זו התפרצות אחרונה לפני האמת. גם המקובלים כתבו, שכך צריך להיות. תמיד לפני התגלות האמת יש מפץ אחרון.

על הפצת חוכמת הקבלה בימינו

לימוד הקבלה אורך בין שלוש לחמש שנים. האוכלוסיה בישראל מונה שישה מליון יהודים. עד שכל האוכלוסיה תתחיל ללמוד כפול 5 שנים, פשוט חבל על מאמצי הפירסום.

אין כאן עניין של נספיק או לא נספיק. אי אפשר לומר כמה אנשים צריכים לבוא ללמוד קבלה, מהי המסה הקריטית, מה המינימום וכמה זמן הם צריכים ללמוד כדי שהכול יהיה בסדר.

האמת שאם אנו עושים חשבונות כאלה, אז לא דרושים הרבה אנשים. ודאי שלא חמישה מליון. קודם כל, יש תנאי טוב מאוד בכל העסק הזה של לימוד חוכמת הקבלה: ברגע שאדם מתחיל לעלות עם האגו מעל הטבע שלו במקום לפנות לאגו שלו, אם הוא רק משנה במעט את הכיוון, הוא כבר מתחיל להיות בכיוון הנכון, במגמה הנכונה והעולם סביבו כבר מתחיל להסתדר. זאת אומרת, כוחות הטבע כבר לא אויבים, לא מופנים כנגדו. וזה מאוד חשוב.

לכן אנו מפרסמים את חוכמת הקבלה גם בעיתונים. למה? אפילו אם תהיה לאדם התעניינות קלושה, בספק, בחצי אוזן, כבר עשינו הרבה. כבר נזכה לביטחון, ביטחון מדיני. ואין זו הלצה. אנו רואים, עד כמה אנו תלויים בכוחות הטבע. אנו כבר מתחילים להבין, שאנו חייבים את זה.

יש עניין של מסה קריטית, שבערך עד עשרים אחוז מכלל האוכלוסייה הבוגרת צריכה להיות בחוכמת הקבלה. אם הכמות הזאת, תדביק את עצמה ולו במעט, בזמנה הפנוי, להקדיש זמן לחוכמת הקבלה, אז נשנה את כל חיינו.

אנו לא מבינים עד כמה כוחות הטבע יכולים להיות בעדנו. חוכמת הקבלה פשוט נופלת לנו מהשמיים כמו מַן. ממש כך. הכול תלוי ברמת האדם, בצורה שבה הוא פועל על המציאות. כמה כבר אנו יכולים לעשות בכלים, בחומר ובמכאניקה? המוח שלנו, הרצון שלנו, הוא הכוח הגדול ביותר. הוא נמצא בגובה של אותם הכוחות הפועלים עלינו.

לכן אני מלא תקווה ושמח מכל מה שמתרחש. אני רואה עד כמה העם השתנה לאחר המלחמה האחרונה. והשינוי הוא ממש לטובה. אנו זוכים לתגובות חיוביות, להבנה, יש נכונות. והכל תלוי בנו.

בעל הסולם מסביר ב"הקדמה לספר הזוהר", שאם אנו, בתוך העם שלנו, מעדיפים במקצת את הקשר עם הרוחניות, אפילו באחוז קטן מסך כל החיים שלנו, אז כל העולם, כל אומות העולם, מתחילים להסתדר באותה הצורה. פתאום אנו מתחילים לראות, שמדינה אחת ומדינה אחרת, ממשלה אחת וממשלה נוספת, מתחילות להיות בעדנו. כמו שכעת זה ההפך. אנחנו גורמים את זה.

כתוב: "אין פורענות באה לעולם אלא בשביל ישראל". אנו גורמים את כל הרע בעולם ואנו יכולים לגרום כל טוּב. לכל העמים אין שום יד ורגל במה שקורה בעולם. אני אומר זאת לפי מה שמתברר מסדר הכוחות.

אומות העולם לא נמצאים ברמת הפעלת הכוחות. ואנו, אותה קבוצת מקובלים של אברהם, שנפלה מהרמה הרוחנית, לא פועלים בהתאם לטבע ובגלל אי ההתאמה לטבע, גורמים לאסונות. אם היינו באים להתאמה לטבע, היינו גורמים לכל העולם להסתדר באותה הצורה ואז כל האנושות הייתה מגיעה לגן עדן עלי אדמות. לזה אנו חייבים להגיע. אז נקווה שבעזרתכם נצליח.

כל אדם שנולד ומתחיל בתהליך הגדילה צריך ללמד אותו להכיר את העולם הזה. בוועידה מיוחדת בהשתתפות מומחים לפיסיקה קוונטית ולמדעים אחרים, שבה השתתפתי, חקרנו את נושא תפיסת המציאות. והמסקנה היא שאדם לא יכול לתפוס את המציאות, אם לא מלמדים אותו מהי. על כך מסופר בסרט "בליפ". סיפור ידוע הוא, שהאינדיאנים לא זיהו את האוניות של קולומבוס שהתקרבו לחופי אמריקה, מפני שלא יכלו לתאר לעצמם, מה זו אוניה. הם ידעו שמשהו קטן יכול לשוט בים, על המים, אבל לא יכלו לתאר לעצמם משהו גדול, כמו בית ענק על הים, לכן לא זיהו אותן.

גם אנו איננו מזהים דברים רבים, בגלל שלמוח שלנו אין אפשרויות לקלוט אותם. אנו קולטים משהו, שדומה לצורות השונות הנמצאות אצלנו בזיכרון. וכשאנו יכולים להוציא את הצורות האלה מהזיכרון, ולהשוות עם מה שנמצא לפנינו, אנו מרכיבים את הדמויות, וכך רואים את הדברים, מזהים אותם, ומרגישים את העולם. אולם אם אין לנו את ההכרה הפנימית, ההכנה הפנימית לכך, אז אנו לא מזהים את הדברים.

לכן חוכמת הקבלה כולה מיועדת לתת לאדם עוד מספר הכנות, הבחנות פנימיות, כדי שהוא יזהה, מלבד העולם הזה, גם את העולם הרוחני סביבו. המציאות רחבה ועשירה הרבה יותר ממה שאנו תופסים בחמשת החושים שלנו, אבל אנו לא מזהים אותה. המציאות הזאת נקראת העולם העליון, עולמות רוחניים, העולם הנסתר. אמנם הוא קיים, אבל נסתר מאיתנו. מפני שהוא כביכול שקוף, אנו לא תופסים אותו.

לכן הלימוד בחוכמת הקבלה הוא כמו שאנו מלמדים את הילדים. גם אנו צריכים להתחנך בצורה כזאת, כדי לזהות את העולם הרוחני שבו אנו קיימים. אנחנו קיימים בו גם עתה, למרות שאיננו מרגישים אותו וקיימים בו בצורה אחרת כשעוזבים את העולם, כשאיננו נמצאים בגוף. אז אנו מזהים אותו, כי החושים כבר מתחלפים.

לכן כדי להתחיל להכיר לכם את העולם הרוחני, לקרב אתכם אליו, בחרתי במאמר "מהותה של חוכמת הקבלה". זהו למעשה הנושא העיקרי, שמתוכו האדם מתחיל לבנות בתוכו הבחנות, שעל ידן הוא יזהה את הכוחות הרוחניים, את העולם הרוחני, את עצמו בתוך העולם הרוחני, ואיך העולם הרוחני פועל עליו. הוא יכיר את עולם הנשמות, את עולם הכוחות של הטבע העליון.

בעל הסולם ממליץ על המאמר "מהותה של חוכמת הקבלה", כאחד המאמרים, שממנו האדם מתחיל להכיר את החוכמה הזאת על העולם הרוחני.

מהותה של חוכמת הקבלה

בטרם אבוא לבאר את תולדות חוכמת הקבלה שכבר דשו בה רבים מצאתי לנחוץ לבאר מקודם היטב, את מהותה של חוכמה זו אשר לדעתי מעטים המה היודעים זאת. בעל הסולם רוצה לבאר את תולדות חוכמת הקבלה, כי מהן אנו מכירים את כל החוכמה.רבות נכתב על תפיסת המציאות, על חוכמת הקבלה, כל מי שבא לו מוכן לכתוב על נושא זה. וכיוון שדשו בו רבים, בעל הסולם חושב שצריכים לעשות בזה סדר.אמנם רבים עסקו בה וכתבו עליה רבות, אבל מועטים מבינים מהי.

וכמובן לא יתכן לדבר מתולדות איזה דבר בטרם שאנו מכירים את הדבר עצמו. והגם שידיעה זו היא רחבה ועמוקה מני ים,כי העולם הרוחני כולל בתוכו את העולם הזה ואת כל היקום שלנו, כמין מקום קטן מאד, צר מאוד, שפל מאוד לעומת העולם הרוחני. הכוחות הרוחניים הם כוחות אדירים, שרק אחוז קטן מאוד מהם מגיע אלינו ופועל עלינו.

בכל זאת, הוא אומר : עם כל זה אתאמץ בכל כחי וידיעותי שרכשתי לי במקצוע זה, לבאר ביאור מקורי ולהאירו מכל הצדדים באופן מספיק לכל נפש – הוא מבטיח לנו, שכולנו נוכל להבין– להוציא מהם מסקנות נכונות, כמות שהן באמת. ובמילים אחרות, אם נחקור את המאמר הזה, אז נדע לפחות מהי חוכמת הקבלה.

מבלי להניח מקום למעיינים להטעות את עצמם, כרגיל מאד בעיון בדברים הללו. כמו שאנו רואים בספרות על חוכמת הקבלה. על חוכמת הקבלה נכתבו ספרים בהיקף עצום. כשעשיתי דוקטורט בחוכמת הקבלה כמדע אירציונאלי, הייתי חייב לכתוב סיכומים מתוך ספרים רבים, שלא נגעתי ולא רציתי לגעת בהם. אולם באקדמיה מחייבים בכך.

מדובר בכמאתים שבעים אלף ספרים רציניים שנקראים באקדמיה, שדנים פחות או יותר בנושא מהי חוכמת הקבלה. ספרים שנכתבו על ידי פילוסופים, חוקרים והוגים מכל הדורות. אם נחקור אותם, נראה עד כמה כמעט כולם טועים ולא מבינים מהי באמת חוכמת הקבלה. מלבד המקובלים מדור לדור, שהם מספר קטן מאוד, שהביאו לנו את הידיעה הזאת.

על מה סובבת החוכמה

במה היא מטפלת, מה היא מסבירה לנו. הפיסיקה מסבירה לנו איך מתנהג הטבע, כוחות הטבע ואנחנו. הכימיה מסבירה לנו את הרכב החומרים. אסטרונומיה מסבירה את הכוכבים, הפלנטות, ואת כל מה שיש בשמים. הביולוגיה עוסקת בגוף החי. במה בדיוק עוסקת חוכמת הקבלה? מה הנושא שלה?

שאלה זו כמובן עולה על כל בר דעת, וכדי לתת תשובה מספקת לשאלה זו אתן הגדרה נאמנה ומשומרת,זו לבטח הגדרה מדעית, שאפשר לסמוך על כך שבאמצעותה אנו קולטים את כל הנושא.

כי חוכמה זו היא לא פחות ולא יותר אלא סדר של שרשים המשתלשלים על דרך קודם ונמשך, מלמעלה למטה, בחוקים קבועים ומוחלטים,היְינו, שלא משתנים. המתחברים, החוקים האלו יחד כולם, "וקולעים למטרה אחת מאד נעלה", ומיוחדת. רק כדי לגלות ולהביא למטרה אחת הנקובה בשם "גילוי אלקותו ית' לנבראיו בעולם הזה".

חוכמת הקבלה לא מסבירה לנו כך סתם איך בנויה כל המציאות, איך בנויים העולמות הרוחניים ואיך בנוי העולם שלנו. היא לא מסבירה לנו כל מיני קשרים ודברים שונים ללא סיבה. אלא המקובלים, המגלים לנו את המציאות העליונה וגם את מה שיש בעולם הזה, מגלים לנו את החוכמה האדירה הזאת, רק על מנת שהידיעות, שהם מספקים לנו יביאו אותנו למטרה הזאת בלבד, שהיא לגלות את הכוח העליון, את ה"אלוהות".

האלוקות נקראת הכוח העליון של הטבע. הטבע בגימטריה הוא אלהים. לדבר על טבע, או לדבר על אלהים זה אותו דבר. כי הם כפי שבעל הסולם כותב: "חוקים קבועים ומוחלטים", כמו שאר המדעים. וכל החוקים, שמסבירים המקובלים, הם כדי שאנו נשתמש בהם, על מנת להגיע לגילוי הטבע הכולל שנקרא "אלהים". רק לשם כך חוכמת הקבלה נמסרת לנו.

וכאן נוהגים כלל ופרט. החוכמההזאתנותנת לאדם להשיג את הכוח העליון שבטבע. "להשיג" הכוונה להכיר אותו, להשתמש בו, לשלוט בו, לנהל על ידו כל מיני פעולות. וההכרה הזאת של הכוח העליון, מתחלקת לכלל ופרט. כלל כלומר, כל האנושות,יהודים, גויים, נשים, גברים, לפני גיל ארבעים ואחרי גיל ארבעים וכל ההגבלות שיש לנו בדרך כלל בראש, בנוגע למי חוכמת הקבלה מיועדת.

בעל הסולם אומר: כלל כלומר, כל האנושות המתחייבת בסופה, בהכרח ובחיוב מוחלט,אם רוצים או לא רוצים, על כך לא שואלים. אלא האנושות מתפתחת לאותו כיוון, לבא עד לידי ההתפתחות המופלגת הזאת, כמ"ש "כי מלאה הארץ דעה את ה'".שכולם יכירו את הכוח העליון ללא שום הגבלה. "כמים לים מכסים" (ישעיה י"א).

ועודכתוב, "ולא ילמדו עוד איש את רעהו ואיש את אחיו לאמר דעו את ה', כי כולם ידעו אותי למקטנם ועד גדולם" (ירמיה ל"א). זו תהיה מציאות ברורה לכולם בצורה החלטית. ועוד כתוב בישעיהו: "ואומר "ולא יכנף עוד מוריך והיו עיניך רואות את מוריך" וגו' (ישעיה ל').

וזה נקרא"כלל".זאת אומרת, חוכמת הקבלה צריכה להתגלות לכולם, ללא שום הבדל, הפרש, מין, גזע, גיל, שום דבר. וזה בחיוב מוחלט. כלומר, האנושות מתפתחת עד שתגלה את החוכמה הזאת. עד שתגלה את כל המציאות, הן את העולם הזה, והן את העולם הרוחני בצורה מלאה.

ויש בזהגם פרט, היינו שאף מקודם שלימות כלל האנושות כולהבכל דור ודור, במהלך ההיסטוריה וההתפתחות, עוד לפני שמגיעים לסוף ההתפתחות הזאת, נוהג דבר זה גם בפרטים יחידי סגולה.היינו, יש אנשים מיוחדים שמשיגים את המטרה הזאת עוד לפני כולם.

כי אלה הם הפרטים הזוכים בכל דור ודור למדרגות מסוימות בענין גילוי אלקותו ית', לא לכל המציאות כולה, כשהיא תתגלה לכולם, אלא בחלקים קטנים, במדרגות מסוימות. והם המה הנביאים ואנשי השם, וכמו שאמרו ז"ל (ב"ר פע"ד) אין לך דור שאין בו כאברהם יצחק ויעקב. אלו המקובלים הראשונים שהיו, המקובלים שייסדו את חוכמת הקבלה, הם הראשונים שגילו את חוכמת הקבלה, לכן הם נקראים "אבות" . הרי לעיניך, אשר גילוי אלקותו ית' נוהג תמיד בכל דור ודור, לפי דחז"ל המוסמכים לדבר זה ונאמנים עלינו.

בעל הסולם אומר שהאנושות מתפתחת לכיוון שהיא תגלה את כל המציאות. ואדם שמגיע למצב, שפתאום מרגיש שחסר לו משהו בעולם הזה, שהעולם הזה צר לו ולא ממלא אותו, מתחיל להיות אצלו יחס, דחף, השתוקקות למשהו מעל העולם הזה. הוא לא יודע מהו הדחף הזה, הוא לא יכול לעלות על זה.

כמו ילד, שרץ מפינה לפינה, שנדחף כל הזמן להכיר את העולם ולא יודע מה בדיוק הוא עושה, כך גם אנחנו, כשמרגישים בפנים אי שקט ולא חושבים שיכולים לקבל מהעולם הזה מילוי כלשהו ותשובה. אנשים כאלו מגיעים לחוכמת הקבלה ועל ידה הם כבר מגיעים לבד לגילוי האלוהות, לפני שכל האנושות מגיעה לכך.

ואנו רואים לפי המציאות של היום, שהמשבר הכולל, שמתגבר ומתפתח כעת בעולם, הרגשת הריקנות, החושך, אי הסיפוק, הוא המצב שממנו אנשים רבים מתרוממים, מתעוררים, ורוצים להגיע לגילוי העולם העליון, לגילוי השורשים העליונים. מפני שבהשגה הזאת, האדם מקבל מילוי שלם לכל שאלה ולכל רצון שמתעורר בו. אנו לא מבינים עד כמה זה מיועד כדי למלא אותנו. אלא לפי גודל ההתפתחות מגיעים לאט לאט.

האם אין הגבלה של גיל?

בעל הסולם אומר, שבסופו של דבר כולם צריכים להכיר את חוכמת הקבלה. אז ודאי שלא תהיה שום בעיה של גיל, מין, גזע, ולאומיות, אלא כל האנושות תכיר אותה.

האם להתחיל ללמד ילדים מגיל צעיר, או לפחות לנסות להראות להם את חוכמת הקבלה?

כששאלו את הרב קוק מי ראוי ללמוד את חוכמת הקבלה, הוא ענה: "מי שרוצה". הכוונה היא שמי שבשל ורוצה מתוך עצמו, אז וודאי שכדאי לו ללמוד את החוכמה. כי אסור לנו לעצור את האדם. ולכן כל מי שבא, אנו מקבלים אותו, ומספקים לו את הידע.

יש לנו גם מערכת אינטרנט ולימוד באמצעים שונים למיניהם בכל העולם. יש לנו כמיליון איש בכל העולם, אולי אף יותר, שלומדים באמת. אנו לא מתחשבים בשום דבר, לא במין, לא בלאומיות ולא בגיל, אלא אם אדם באמת רוצה מתוכו.

ואנו יודעים גם מההיסטוריה, שהיו מקובלים גדולים, כמו הגאון מווילנה, שבערך בגיל עשר כבר כתבו כתבי קבלה אמיתיים. אמנם הוא היה יוצא מן הכלל, כמו שאומר בעל הסולם, מ"יחידי הסגולה", אבל איך שלא יהיה, לפני שהוא היה יחיד סגולה, הוא למד בעצמו ובגיל צעיר.

האר"י נפטר בגיל שלושים ושמונה והיה מקובל כבר מגיל עשרים ושבע. הוא היה חכם מופלג בחוכמת הקבלה. וכמו שסיפר לי המורה שלי, הרב"ש, גם בעל הסולם, היה בקיא ומבין במבנה העולמות מתוך הכרה והרגשה, מתוך קשר אישי פרטי, כבר בגיל מאוד צעיר, בערך בגיל עשרים ושבע. גם הרב נחמן מברסלב היה מקובל גדול מאוד ונפטר בגיל שלושים ושש. וכך גם הרמח"ל.

זאת אומרת, יש דווקא ידיעות אחרות. מי שהצטיינו בחוכמת הקבלה, והשאירו ספרים וכתבים, הם הצטיינו בכך כבר בגיל צעיר. והאיסור של "גיל ארבעים" כלל לא שייך לגיל, אלא בחוכמת הקבלה, "ארבעים" נקראת דרגת הבינה. אדם נכנס להכרת העולם הרוחני לאחר שהוא מגיע לדרגת הבינה. "בינה" זו תכונת ההשפעה שמתוארת באות מ' ו-מ' מספרה ארבעים. לכן המקובלים מסמנים את המדרגה הזאת שאדם מגיע בצורה כזאת. אבל למדרגה הזאת אפשר להגיע גם בגיל עשר.

יש לנו ניסיון בלימוד לילדים ואני ממליץ מאוד על לימוד קבלה לילדים, במיוחד לאור המצב היום, שבו ילדים נמצאים תחת השפעה גרועה מאוד של הסביבה. ואנו רואים, עד כמה לא ניתן לאחר מכן לכוון אותם למשהו טוב. הלימוד הוא לא כדי שהאדם יכיר שיש עוד משהו מלבד העולם הזה, אלא הוא פועל על האדם בצורה כזאת, שהוא משנה אותו. הוא משנה אותו כך, שהוא כבר לא יכול להתדרדר לדברים רעים. הוא לא כבר מסוגל. כאילו חותכים ממנו את היכולת הזאת.

אומר בעל הסולם, בסוף ה"הקדמה לתלמוד עשר הספירות": כל אדם מישראל, מובטח בסופו, שישיג כל ההשגות הנפלאות, שיש בחוכמת הקבלה, אשר חשב השי"ת במחשבת הבריאה להנות לכל נברא. אלא מי שלא זכה בגלגול זה, יזכה בגלגול הבא עד שיזכה להשלים את כל המחשבה, מחשבתו ית' שחשב עליו, כמ"ש בזוהר, כנודע. והנה כל עוד שלא זכה האדם לשלימותו, נבחנים לו אותם האורות, אותו המילוי שצריך להגיע אליו,כאורות המקיפים.

בזמן שאדם לומד, בזמן שהוא קורא טקסטים של מקובלים, הוא מזמין על עצמו אורות, אנרגיה מיוחדת שמנקה אותו, שמכשירה אותו. הוא מעורר את האורות המקיפים האלו. הוא לא מרגיש אותם, אבל מרגיש את התוצאה הזאת בבחינת אורות מקיפים, שמשמעותם היא, שעומדים ומחכיםלאדם, עד שהוא מזכה את הכלים דקבלה שלו. ואז האורות האלה מתלבשים בכלים.

ולפיכך, גם בשעה שחסרו לו הכלים, כאשר חסרים לו הכלים, אדם עוד לא תופס, עוד לא מבין דבר בחוכמת הקבלה, אבל בשעה שהאדם עוסק בחוכמה הזאת,כלומרקורא, לומד, שומע, רואה, מדבר ומזכיר את השמות של האורות והכלים, שיש להם מבחינת נשמתו שייכות אליו,שהאורות האלה חייבים לבוא ולמלא את הנשמה שלנו, הנה הם תיכף בזמן שהוא מזכיר אותם, בזמן שהוא קורא ספרי קבלה, מאירים עליו, בשיעור מסויים, קטן, שאדם לא מרגיש.

אלא שהם מאירים לו בלי התלבשות בפנימיות נשמתו, מטעם שחסרים לו הכלים המוכשרים לקבלתם, כאמור. אמנם ההארה שמקבל פעם אחר פעם, בעת העסק, מושכים עליו חן ממרומים, ומשפיעים בו שפע של קדושה וטהרה, שהמה מקרבים את האדם למטרה מאד, שיגיע לשלימותו.

ילד שקורא בספרים רגילים מתפתח שכלית ויכול להיות שלאחר מכן, הם ישפיעו עליו, או לא ישפיעו, בצורה זו או אחרת. אולם האדם שקורא כתבי מקובלים, אם הוא רוצה או לא, הוא משתפר בפנים. זה לא תלוי בו. אלא זה משפיע עליו בצורה כזאת והוא יוצא אחר.

כאשר הגעתי לרב"ש, הבן שלי היה בגיל שמונה. התחלתי ללמוד את כל המאמרים וההקדמות, וגם לידו בבית חזרתי עליהם והוא למד יחד איתי. לאחר מכן בגיל חמש עשרה בערך, הייתי חייב לשלוח אותו לחו"ל. הייתי רגוע שלא יסתבך בשום דבר. כי הלימוד הזה מחולל באדם שינוי, חותך ממנו את היכולת להסתבך בדברים רעים. לכן אני ממליץ על כך מאוד, בכל הנוגע לילדים.

האם יש ספרי הכנה מיוחדים שמותאמים לילדים?

לצערנו לא. יש לנו אתר קטן לילדים, שכתובתו .www.kabbalahkids.info חסר כרגע כוח אדם לפיתוח הדברים האלה. ולילדים במיוחד, צריכים להיות ציורים וסרטים מיוחדים, וכן הלאה. לי אין דמיון לכך, אני רחוק מאוד מזה, אני מדען "יבש" קצת לפי האופי. אבל זה בהחלט חסר. כתבתי ספרון שנקרא "הקוסם", אבל חוץ מזה ידי לא נוגעת.

האם הייתה תקופה, שהידע הזה היה גלוי?

הייתה תקופה בעם ישראל, שכל העם היה בדרגה רוחנית. בזמן האבות, מתקופת אברהם אבינו, שייסד את הקבוצה הראשונה מתוך הבבלים. אנו צאצאי העם הבבלי הקדום, שחי באזור בבל, באור כשדים, המקום שבו חי אברהם. אברהם היה הראשון שגילה את חוכמת הקבלה, את העולם הרוחני, וארגן סביבו קבוצת מקובלים. ולאחר מכן הקבוצה הזאת התפתחה לגודל של עם.

אותה קבוצה שליד אברהם גדלה ועברה את כל המאורעות במצרים, לאחר מכן את העלייה הרוחנית, שנקראת "מתן תורה", ואת חורבן בית המקדש הראשון והשני. ומשך כל התקופה הזאת מאברהם ועד חורבן הבית השני, הקבוצה הזאת, שנקראה כבר עם ישראל, הייתה בגובה רוחני.

כולם, הן ילדים והן גדולים, היו בהשגת העולם הרוחני. ילד שגדל, חינכו ולימדו אותו כמונו, כמו מי שרוצה ללמוד איך לראות, להרגיש, לזהות את העולם הרוחני. כמו שלימדו אותו איך להכיר את העולם הזה, לימדו אותו גם איך להכיר את העולם הרוחני. וזה היה פשוט וטבעי מאוד.

גם היום אם נסביר לילדים, מה זה נקרא רוחניות, העולם הרוחני, הם יתפסו בצורה טבעית מאוד, שאכן זה קיים, הם מוכנים לכך וכך היה בהיסטוריה שלנו. רק שלאחר מכן, בזמן החורבן, נפלנו מ"אהבת לרעך כמוך" לשנאת חינם, מִהדַרגה הרוחנית לדרגה הגשמית, זה נקרא "חורבן בית המקדש". וכשנפלנו להרגשת העולם הזה בלבד, נפסק גם החינוך לילדים. כי גם ההורים הפסיקו להרגיש את הרוחניות.

סוף הגלות – בימינו

האם הזיכרון מהימים ההם יכול להישאר בנו כתוצאה מגלגולי הנשמות?

וודאי שכן. בתוכנו אנו נשארים עם אותו הזיכרון ואותן המדרגות וההכנות שהיו לנו באותה התקופה. אבל כעת, כשאנו נמצאים בגלות, פועלת עלינו ההסתרה. מה זו "גלות"? גלות זו ההסתרה, כשחצי מהמציאות נסתרת ואנו מרגישים רק חצי אחד, וכשמפסיקים להתקיים כאן נכנסים לחצי השני, שאנו קוראים לו "מוות", שאולי יש בו קיום כלשהו, אבל איננו יודעים.

אולם כשמשיגים את המציאות כולה, אז אין מוות כמו שהוא מוכר לנו, שאדם מרגיש שכאילו משהו נפסק. הכול תלוי בתפיסת המציאות. לכן וודאי שהזיכרון, שנשאר לנו מאותה התקופה של הבית הראשון והשני, עוד יתחדש בנו, בתנאי שאנו נחדש אותו על ידי האורות בזמן הלימוד. כאשר אנו מזמינים עלינו אורות, אז אנו מחדשים את אותם מקורות, את השורשים הרוחניים האלו, ומגיעים לזה מהר מאוד. לכן עם ישראל מוכן להרגשת הרוחניות הרבה יותר מאומות העולם.

מה גרם לנפילה הרוחניות?

כל התפתחות המין האנושי החלה ממינוס ארבעים אלף שנה. לפני חמשת אלפים שבע מאות ששים ושבע שנה, התגלתה בעולם הזה הנשמה הראשונה שהשיגה רוחניות, שנקראת "אדם". אחריו היו אברהם, משה, ולאחר מכן המקובלים הגדולים: רשב"י, האר"י, ובעל הסולם. ואחריהם נמצאים אנחנו.

למה המקובלים האלה הופיעו בעולם הזה? כיוון שהאנושות גדלה באגו שלה ביחס שאיננו ישר. אם ניקח את ציר הזמן ואת ציר האגו שלנו, אז האגו כל הזמן גדל (ראו שרטוט מס' 1). בגדילת האגו יש חמישה שלבים, לפי חמשת חלקי הנשמה: קוצו של י', י' ה' ו' ה'. כך הנשמה גדלה.

דרגת האגו באדם הראשון נקראת שורש. הדרגה הראשונה שהאגו החל לגדול הייתה באברהם, לכן הוא נקרא המקובל הראשון, היהודי הראשון. "יהודי", זה מי שהגיע לייחוד עם העולם הרוחני, אבל בגובה שלו. משה כבר פיתח את השיטה של אברהם. הוא היה נציג של פריצת ההתפתחות באגו מוגדל עוד יותר, לכן הייתה תקופת גלות מצרים. "מצרים" נקרא שנכנסים לאגו, לשבע שנות שובע ואחריהן לשבע שנות רעב. בחוכמת הקבלה אנו לומדים את המצבים האלה מבחינה רוחנית.

לאחר מכן, האגו פרץ עוד יותר בדרגה השלישית, בזמן שנקרא "חורבן בית המקדש" (ראו שרטוט מס' 1). ישראל כבר לא יכלו להתגבר עליו. בזמן אברהם התגברה הקבוצה הקטנה שאברהם ייסד על האגו, הכירה את העולם הרוחני והתחילה להתפתח. הם עברו את גלות מצרים, הגיעו לרמה הרוחנית על פני האגו, שנקראת "קבלת התורה". לאחר מכן האגו גדל עוד יותר, לדרגה ה-ג' שלו, הם לא יכלו להתגבר עליו, ואז היה "חורבן בית המקדש". והם נפלו תחת האגו, מאהבה.

בכל התקופה, מאדם ועד חורבן בית המקדש, היה קשר בעם, "כאיש אחד בלב אחד" קשר שהביא לרוחניות בתוכם. ומחורבן הבית ועד ימינו, אנו נמצאים בשליטת האגו עלינו, ובשנאת חינם. כל אחד רוצה לנצל את האחר ולכן התופעה הזאת נקראת "גלות" (ראו שרטוט מס' 1). כי איבדנו את כל ההרגשה וכל ההשגה הרוחנית שהייתה לנו. והיום אנו נמצאים בנתק.

האנושות עברה את הדרגות שורש, א', ב', ג', והגענו לדרגה ד', שהיא מתקופת האר"י (ראו שרטוט מס' 1), שנקרא משיח בן יוסף, והלאה. אז מתחילה התקופה האחרונה באנושות, "תקופת המשיח" מה שנקרא. ובעל הסולם כותב על כך. לכן בתקופה הזאת חייבים כבר לגלות את חוכמת הקבלה ולהגיע שוב להכרה הרוחנית. כלומר, להחזיר את עצמנו להרגשת הקיום הנצחי, שאין זמן, לעלות למעלה מזמן, למעלה ממקום, למעלה מתנועה. כיוון שאלו הגבלות של העולם שלנו, של התפיסה שלנו.

שרטוט מס. 1

האם אפשר להזיק באמצעות חוכמת הקבלה

אם האדם זוכה להבין את המציאות כולה, הוא יכול לשנות אותה ואולי גם להשתמש בכוח הזה לרעה?

בעל הסולם כתב פירוש לספר "עץ חיים", שנקרא "פנים מאירות ומסבירות". ובהקדמה לפירוש זה, הוא מסביר מה הבעיה בהתפתחות המדעית, שלא קיימת בחוכמת הקבלה.

על ההתפתחות המדעית, אריסטו ואפלטו כבר כתבו, שאסור למסור חוכמה לכל מי שרוצה בה. הם דיברו על החוכמה הרגילה, הטכניקה, המדע הרגיל. למה? אנו רואים, שמשתמשים היום במדע לדברים, שרובם מכוונים נגד האדם. אפילו אלו שנראה לנו, שהם כביכול עוזרים לנו לחיות, הם בעצם דברים שאנו לא צריכים אותם. אנו לא נעשים מאושרים מהם. זה ברור. ולכן הם אומרים, שאסור ללמד חוכמה לאנשים שלאחר מכן ימכרו אותה לכל אחד, שירצה להרוויח ממנה.

מה שאין כן את חוכמת הקבלה אפשר לפרסם, כי לצורך ידיעת חוכמת הקבלה, לפני שאדם יודע אותה, הוא חייב לשפר את עצמו לרמה מסוימת, כדי שהעולם הרוחני יִיפַּתַח לו. אדם חייב להיות כמו הבורא. וכמוהו, האדם לבטח שומר על עצמו מלהזיק. כלומר, הכוחות הרוחניים מתגלים לאדם, במידה שהוא שווה להם, עד כמה שהוא באותה רמה כמוהם, ואז הוא לא יכול להזיק, הוא יכול רק להועיל לעולם. ולכן אין שום בעיה לקבל תלמידים, ללא שום הגבלה. ובעל הסולם כותב על כך, גם ב"עת לעשות", ב"גילוי טפח וכיסוי טפחיים". יש לו מספר מאמרים על נושא זה, שבהם הוא מסביר את כל העניין הזה.

זאת אומרת, הכניסה לחוכמת הקבלה היא כזו, שתחילה על האדם לרכוש את החוש השישי, כדי להרגיש את העולם הרוחני. ולרכוש חוש שישי, זה נקרא שאדם מרים את עצמו לגובה רוחני, ואז הוא לא יכול להזיק. ההפך, הוא יוצא מהאגו לאהבת הזולת, ומה שהוא יכול לעשות, זה רק לפעול בצורה חיובית. לכן ככל שיהיו יותר אנשים בלימוד חוכמת הקבלה, הם ישפיעו יותר לטובת האנושות.

האם אדם יכול לשלוט על הכוחות? וודאי. גם במידה שאנו יודעים את העולם הזה ואת חוקיו, אנו יכולים להשתמש בהם, אולם לרעתנו, כי אנו משתמשים בהם לפי האגו שלנו. כשאדם מתרומם לרמה הרוחנית, הוא רוכש תכונה הפוכה מהאגו, את הכוחות האלטרואיסטיים, את כוחות ההשפעה לטובת האנושות. ואז הוא משתמש בכוחות שמתגלים לו רק לטובה. הוא שולט בטבע, אבל בצורה החיובית. אז הוא רואה שכל הטבע אכן נמצא בהמתנה, וכביכול מחכה עד שהאדם ינהל אותו.

ריבוי הדעות בעולם

בקרב העם היהודי, יש זרמים רבים, הן בקבלה והן בכלל. כל זרם בטוח שהוא צודק, ולכל זרם יש את ה"חוק ובל יעבור" שלו, איך נדע מה נכון ומה לא?

הבריאה היא רצון אחד גדול, שנקרא אדם הראשון. כך נקרא הרצון הזה, זהו רצון לקבל, או רצון ליהנות. הרצון הזה מחולק לחלקים רבים, שהם רצונות פרטיים. כל אחד מהם נקרא "נשמה פרטית". והאדם הראשון נקרא "נשמה כללית". מלבד זאת לא נברא מאום. מבחוץ יש רק האור העליון, שנקרא "בורא", והוא משפיע על הנשמה שברא (ראו שרטוט מס' 2).

במערכת הזאת הנשמות קשורות זו לזו, ללא שום הבדל ביניהן. אבל לכל אחת יש טבע משלה. ובדומה לגוף שלנו, יש נשמות שקשורות למערכת כלשהי, כמו למשל למוח, לכבד או למערכת הנקראת לב. זה לא הלב שלנו, זו מערכת שנקראת כך. ובדומה לגוף שלנו, כל המערכות האלה נמצאות בקשר.

שרטוט מס. 2

לכל מערכת, לכל נשמה פרטית השייכת לאיבר רוחני או לכל אחד מחלקי הנשמה שאפשר להבחין בו, יש תפקיד מיוחד, קשר מיוחד עם האחרים, תלות מיוחדת באחרים. לכן איננו יכולים לדון שום דבר בפני עצמו. כמו שאיננו יכולים לעשות זאת לגבי חלק כלשהו מהגוף. אדם שבא לרופא, ואומר "כואב לי כאן", מרגיש שכואב לו באיבר מסוים, ואולי הסיבה לכאב נמצאת באיבר אחר. אולי הבעיה לא במקום מסוים, אלא בכל האזור השייך לאיבר שכואב.

אותו דבר ברוחניות. אנו מדברים על תפיסת מציאות שונה לאנשים שונים, על התפתחות שונה בזמן ובאופן. והכול תלוי בשורש הנשמה של כל אחד ואחד. הספרים הם אותם ספרים, אבל כל אחד תופס אותם בצורה אחרת. יש סוגי תפיסה שונים, שלכל אחד מהם יש מקום, מפני שהם שייכים לחלקי גוף שונים, של גוף אדם הראשון, של הנשמה הכללית.

כדי שהגוף הזה יחיה, חייבים להיות בו שני כוחות, זה כנגד זה, חיובי ושלילי. שכל אחד משפיע על האחר, כדי לגרום להתפתחות. ויש חלק שלישי, כוח שלישי שמאזן ביניהם. לכן יש ג' קווים, שלושה סוגים. בנוסך לכך יש צורות של כוחות שנקראות קליפות, עולמות, רוחות ועוד כוחות רבים, שהם כוחות משניים כלפי הנשמות. וכל זה נמצא באותה המערכת, ואותה צריכים ללמוד.

זה כמו בעולם שלנו, שגם בו רבים הפרטים, למרות שהוא קטן מאוד לעומת הרוחניות. לכל הגוונים האלו יש מקום. הכול נובע מתוך השורש. לא שלאחד מתחשק להיות כזה, או לאחר מתחשק להיות כזה, וכל אחד איכשהו כך סתם לפתע, מגלה את החוכמות האחרות, אלא הכול נובע מתוך שורש הנשמה. לכן אם היינו רואים את הנשמות, ולא את בני האדם, היינו רואים למה האדם מתנהג דווקא בצורה כזאת. שאולי זה כלל לא הוא, אלא מפני שהוא שייך למערכת כלשהי, המערכת מחייבת אותו להתנהג כך.

אדם שמתחיל, לראות את הכוחות העומדים אחרי הגופים במקום הגופים שבעולם הזה, אדם שמתחיל לראות כי אנו כולנו כמו בובות המופעלות על ידי כוחות רוחניים, מצד אחד מתחיל להיות לו ברור למה העולם מתנהג כך, ומצד שני כבר אין לו טענה לאיש. אנחנו עוד נגיע לזה ואז תראו.

במהלך כל ההיסטוריה, קיים מאבק בין כוחות האור לכוחות החושך. גם הרומאים וגם היוונים בעבר לא הצליחו להשמיד אותנו. האם אנו מחזיקים מעמד בזכות כוחות האור שעומדים לצידנו? האם קיימת גם כיום תשובה לכל איום שמתעורר כלפינו?

ההסבר שאתן הוא הסבר פשוט וקצר היות ואין זה הזמן להסביר את המערכת כולה. כל האנושות חייבת להגיע להתגלות האלוהות, בצורה מלאה ומושלמת. האדם נברא כדי להגיע לדרגת האלהים, להיות שווה לבורא. ככתוב: "כי כולם ידעו אותי למקטנם ועד גדולם". כל אחד חייב להגיע עד הגובה הנצחי והשלם. וכמו שכותב בעל הסולם: שזה "גילוי אלוהותו ית' לנבראיו בעולם הזה". כלומר, עכשיו, כמו שאדם נראה בחיים האלו, כך הוא חייב גם להרגיש את עצמו נצחי, שלם, בדרגה הרוחנית המלאה ביותר. שאין יותר מזה. ממש ללא שום דופי.

יש שתי דרכים להביא את האנושות לכך, דרך טובה ודרך רעה. דרך רעה היא לא דרך רעה, אלא כוחות, שבאים מאותו הכוח הטוב העליון. שנותן לנו הזדמנות להתקדם, ללמוד, להכיר את העולם ולהשתכלל בו. והכוח הרע כביכול, מהו? אם אנו לא מזרזים את ההתפתחות שלנו, לפי הזמן שהיינו צריכים כבר לגדול, אז אנו מרגישים את הפיגור שלנו כרע, כייסורים.

יוצא שאנו נמצאים במערכת הזאת, ופועל עלינו הכוח העליון, שנקרא אלהים, בורא. בחוכמת הקבלה, המילה בורא מכובדת מאוד, ברורה יותר. זה השורש שלנו. האור הזה או הבורא, כל הזמן פועל עלינו ומפתח אותנו. ואנו צריכים להתפתח בהתאם אליו.

הבורא פותח אותנו, מפתח אותנו, בחמשת דרגות העביות: שורש, א', ב', ג', ד'. ובהתאם לכך, אנו צריכים להגיב אליו ולהיות דומים לו. כל פעם להדביק את אותה העביות שגוברת בנו, אותו האגו שגובר בנו, ובהתאם להידבק אליו. אם לא עושים זאת, אז אותו הטבע, שמתגבר בנו, מורגש בנו כרע. למעשה אנו סובלים מהטבע שלנו. והיום אנו מכירים בכך שהאדם הוא רע. מה עלינו לעשות? יש שיטה כיצד להחזיר את העולם לטוב.

בסוף ה"הקדמה לספר הזוהר", מתאר בעל הסולם תמונה מאוד לא יפה עבורנו. הוא אומר ששיטת הקבלה נמצאת אצל עם ישראל ועם ישראל נמצא בפיגור בהתאם למצב שאליו הוא צריך להתקדם משום שהוא לא מוסר את החוכמה לעולם החיצון. עם ישראל עצמו לא מממש את שיטת הקבלה וגם מונע מכל העולם לממש את השיטה, לכן הוא סובל כפליים. עלינו להקדים את הסבל הזה בצורה כלשהי, להבין מאיפה הוא בא, ומה צריכים לעשות. נקווה שאנו נעשה זאת.

ב"דור האחרון", כותב בעל הסולם, שהאנושות יכולה להתגלגל לייסורים עוד יותר גדולים, אם היא לא תתחיל להדביק את הפער בין השפעת הכוח העליון עלינו, לבין התגובה שלנו, אז אנו עלולים להגיע למלחמת עולם שלישית אטומית. אינני חושב שהאפשרות הזאת מציאותית, כי מאפשרים לנו לפרסם את חוכמת הקבלה בהיקף עולמי. ונראה לי, שיש כבר שינוי לטובה יותר מאשר לרעה.

אנו לא כל כך מזהים את הכוחות האלה, כי השינויים מצד החומר גלויים לנו והשינוי מצד הרוח עוד לא גלוי. אבל יש כבר שינוי טוב ואני מאוד אופטימי. אישית, אני בטוח שרע לא יהיה. למרות שלכאורה יכול להיות. אבל נראה לי, שכבר עברנו את הנקודה הקריטית, ואנו מתקדמים דווקא לתיקון.

האם יש בכוחם של אותם מליון אנשים, שמודעים לקבלה או הגיעו לרמה די גבוהה, לעצור את התהליך הזה?

לא. אותם מליון אנשים, מן הסתם אלו התלמידים שלנו, אינם מספיקים כדי לעצור זאת. עד כמה שמובן לנו מחוכמת הקבלה, מדובר על מסה קריטית שחייבת להיות, בסביבות שש מאות, שבע מאות אלף איש מעם ישראל.

אם נגיע לכמות כזאת של אנשים, שעוסקים בחוכמת הקבלה, בזמנם הפנוי, מתי שאפשר, אבל מתוך ההכרה, שבכך הם מטיבים לעצמם, לעם ולעולם, אז נוכל ממש לשנות את העולם. לא כמו שהגויים אומרים ובצדק, שאנו הרע שבעולם, אלא אנו נהיה הטוב שבעולם. המפתח אצלנו.

קיימת כאן סתירה שלא מסתדרת עם ההיגיון הפשוט. כולנו מופעלים על ידי הבורא, זאת אומרת, אנו בעצם משחקים פה בהצגה?

לא משחקים. אנו מופעלים. שחקן, יודע מי הוא ומה הוא עושה מבחוץ. ואילו אנו לא מכירים, אנו מופעלים.

אם אנו מופעלים על ידי כוחות, אז אין לנו חופש בחירה?

אין לאדם חופש בחירה, לא אני אומר זאת, אלא מדענים אומרים. אם נשאל מדענים, הם יגידו גנים, חינוך, כל מה שאדם קיבל בילדותו. הכול קובע, מי הוא, מה הוא היום, איך הוא מתנהג.

קצב ההתקדמות שלנו, הפיגור של עם ישראל שכביכול לא הגיע לנקודה הזאת, גם הוא תוצר של אותו כוח. כלומר, אם מישהו קבע את התוכנית הזאת, הוא קבע גם את תוכנית ההתקדמות שלנו. יש פה סתירה, זה לא מתיישב עם ההגיון.

זה ייתישב יפה. הבעיה היא, שחסרים לנו כלים להסביר זאת. כדי להביא אותנו להכרה, לבחירה ולתפיסת המציאות, שנהיה כעצמאיים, שמרגישים ותופסים את המציאות, אנו צריכים לעבור תהליך. התהליך הזה הוא למעשה תהליך של התכללות בורא ונברא.

הבורא הוא הכוח המשפיע, הנברא הוא הכוח המקבל. כדי שהנברא יגיע לאותה דרגה כמו הבורא, להיות שווה לו, הנברא חייב לקבל לתוכו את כוח הבורא וללמוד להשתמש בו. התכללות כוח הבורא וכוח הנברא יחד, נקראת "שבירה", שהם נשברים כביכול יחד או שנשברת המחיצה שביניהם. ואז הם נכללים כאחד, זה בזה, במה שנקרא האדם שבעולם הזה (ראו שרטוט מס' 3).

והאדם שבעולם הזה מתפתח במשך ההיסטוריה. ובהתפתחותו בעולם הזה הוא גם עובר תהליך כמו עם ישראל ויתר העמים. ישראל התפתח עד בבל ומבבל והלאה מתחילים להתפתח אומות העולם (ראו שרטוט מס' 3).

ישראל שיש בו את כוח הבורא צריך לשבור את עצמו או להישבר, לעבור שבירה, להתאחד, להתבלבל ולהתכלל עם אומות העולם. וזה נעשה על ידי חורבן בית המקדש. לאחר החורבן, הם מתחברים כביכול יחד ועוברים את תקופת גלות. ישראל עוברים גלות, ואילו כל העולם עובר תקופת התפתחות. דווקא ישראל תורמים לעולם הרבה מאוד מהכוח הרוחני שהיה להם. הם משתמשים בכוח הרוחני שהיה להם לצורך גשמי, למדעים ולדברים נוספים שהם תרמו לעולם.

בימינו אנו מגיעים למצב, שגמרנו את ההתכללות זה בזה, את התכללות הכוח האחד בכוח השני וצריכים להתחיל לעלות. בעליה הזאת יש מספר צעדים. קודם כל, ישראל חייב לברר את עצמו ולהקים את עצמו כך, שתהיה לו את אותה הרמה הרוחנית כפי שהייתה לו קודם. ואז, כשהוא מברר את עצמו, הוא מברר גם מתוך אומות העולם, את אלה שרוצים להצטרף. כי מתוך ההתכללות יש כבר באומות העולם גם חלק מישראל. והחלק הזה עולה יחד עם ישראל.

כשישראל נמצאים כבר בהרגשת העולם הרוחני ומשתמשים בחוכמת הקבלה, הם מתחילים להשפיע על יתר אומות העולם. אמנם, גם קודם לכן הם משפיעים עליהם, אבל לא על התכללות ישראל שבהם. זאת אומרת, כיוון שיש כוח ישראל וכוח אומות העולם, שנכללים יחד, אז יש בישראל אומות העולם, ויש באומות העולם ישראל. ויש תיקון הדדי.

בעל הסולם כותב על כך, בסוף ה"הקדמה לספר הזוהר". שם הוא מסביר את התהליך. שאנו צריכים עכשיו לתקן את עצמנו ואז לגרום לתיקון של כל האנושות. כמו שהוא כותב במאמר זה שלכל האנושות צריכה להתגלות שיטת התיקון.

עד התקופה שלנו אין בחירה (ראו שרטוט מס' 3). מתוך התכללות ישראל ואומות העולם, אנו מתחילים כעת לתקן את עצמנו, אולם במשך כל התקופה הקודמת, לא הייתה בחירה כלל. ההיסטוריה נמשכה כמו גלגל נע ונד ללא בחירה. הבחירה מתחילה להיות, כאשר יש בחירה להתעלוּת הרוחנית. ובחירה זו קיימת כעת, מסוף המאה התשע עשרה, מתחילת השיבה לארץ ישראל. למעשה זהו סוף הגלות.

שרטוט מס. 3

כל מה שקרה לפני התקופה הזאת, כל אותם האסונות שנחתו על עם ישראל, אלו מכות שקיבלנו מהבורא?

אלו מכות שקבלנו מתוך התכללות של כלים דהשפעה וכלים דקבלה.

האם אנוסך הכול איזה כלי שחמט, במשחק שהרבה יותר גדול מאיתנו?

אדם יכול לקבל הסבר, אך ורק כאשר יראה את התמונה הכללית. כך, למשל, אם נסתכל איך ילד גדל, נראה כמה הוא סובל, כמה הוא חולה. למה זה כך? לפני שהאדם מכיר את התמונה כולה, כל מה שיש לו לומר על כל דבר שבטבע ובמציאות זה שהכול רע. ומי הוא העושה את הרע הזה? הכוח העליון, "אין עוד מלבדו". על כך יש הסכמה.

ו "כל הפוסל, במומו פוסל". אדם שנמצא כעת בראייה צרה יחסית של תפיסת המציאות, כך נראה לו והוא צודק. עליו להרחיב את שדה הראייה ואז יראה אחרת. לא רק שיראה אחרת, אלא כל תפיסתו תשתנה. אולם כעת בלתי אפשרי להסביר.

ולגבי השאלה על הבחירה, אכן אין בחירה, לפני שמתחילים לקבל מלמעלה כוח עליון, כדי לברר את עצמנו ולהעלות את עצמנו. אין בחירה. בעל הסולם מסביר זאת היטב במאמרים "בחירה חופשית" ו"החרות". ובחיים הפרטיים של כל אחד ואחד, אנו וודאי לא חופשיים.

כאשר ילד נולד, איש לא יודע עם אילו תכונות הוא ייוולד, עם אילו גנים, עם איזו תורשה. הוא נולד והביולוגים והרופאים אומרים שכל התנהגותו תלויה בגנים שלו. יש גן לגנוב, גן למוסיקה, גן לכל דבר. אז האם אדם אשם בהיותו גנב? האם הוא בחר משהו? הוא לא בחר, כך נולד.

האדם לא בוחר שום דבר. הוא לא בוחר אצל אילו הורים להיוולד, לאיזו משפחה, לאיזה לאום, באיזה זמן. הוא לא בוחר לאן מוסרים אותו לחינוך. הוא לא בוחר איך הוא גדל נניח עד גיל עשרים. בגיל עשרים הוא מתחיל להיות גדול, ומה יש לו מעצמו, שהוא בחר בו? שום דבר. האם הוא ממשיך לחיות כפי שהוא? לא. הוא ממשיך לחיות כפי שעשו אותו. אין לו בחירה.

הבחירה היחידה היא כאשר מתחילה לדבר הנקודה שבלב, התשוקה לרוחניות, שלא שייכת לכל החינוך, לגוף ולתכונות שאיתן האדם נולד. זו נקודה רוחנית, שפורצת כעת מבפנים, מה שנקרא "חלק אלוקה ממעל", שאותה הוא יכול להגדיל, לפתח על ידי האור העליון, על ידי הלימוד. אם אדם משקיע בזה כוחות, אז הוא בעל הבית, הוא מֶפַתח. בזה יש לו בחירה, ובחיים הגשמיים אין שום בחירה.

האם יש איזו מסה קריטית של אנשים מסך כל האנושות, ומסך כל עם ישראל, שצריכים לעסוק בזה, כדי שהתהליך הזה באמת יצליח?

האנושות, כפי שאנו יודעים, בנויה כולה בצורת פירמידה. ניתן לחשב כמה אנשים נמצאים בראש הפירמידה, שהם הקובעים את כל הדברים. כמה אנשים מפעילים את העולם הזה? לכל היותר כאלף איש, חלק נוסף הם מבצעים, והיתר כלל לא יודעים מה קורה.

אז החשבון הוא, שאם בעולם יתחילו לעסוק בחוכמת הקבלה בצורה אקטיבית ומועילה, כחצי מליון גברים מעם ישראל, אנחנו נצליח. וכל היתר שיתחברו בצורה חופשית, הם כבר ישנו כל כך את התמונה. כל המסה הקריטית היא אנחנו, בעלי השיטה. דרכנו עובר לעולם המסר הרוחני, הכוח הרוחני, האנרגיה הזאת.

ואכן אומות העולם צודקים, שאנו גורמים רע לעולם. בזה שבינתיים אנו סותמים את הצינורות האלו. ועוד נראה ממש בחוש, כיצד אנו עושים זאת.

מדוע גברים ולא נשים?

נשים חייבות כמו גברים. בעל הסולם כותב לכל האנושות. לפחות חצי אם לא יותר מהאנושות, הן נשים. העניין הוא, שהגבר נמצא בפעולה האקטיבית, והאישה בפעולה הפאסיבית. אבל בלעדיה בלתי אפשרי למשוך את האורות. אבל בצורה הטבעית יוצא, שאם גבר מצטרף ללימוד ולפעולה הרוחנית, אז תמיד לידו יש לפחות אישה אחת שתומכת ועוזרת. זה מושרש בטבע הבריאה.

כאשר נִלמד את מערכת עולם האצילות, נראה שזכר ונקבה לא גְדלים האחד ללא השני, אבל הגבר מתחיל. זה דומה למערכת שבעולם שלנו.

אבל וודאי שללא האישה בלתי אפשרי, ויכולים להתקדם רק בזוג. לאו דווקא זוג שהם בעל ואישה כמו שבעולם שלנו, אבל תמיד כך מצטברים, החלק הגברי והחלק הנשי, שגם תומכים ונמצאים בקשר כלשהו זה עם זה. דרך האישה באה למעשה הלידה וההתפתחות. אבל הגבר הוא הקובע והמושך. בדומה למה שקורה בעולם הזה.

מי יכול ללמוד קבלה

המציאות שלנו משעממת, ריקנית, ומתעוררים מתוכה סימני שאלה רבים. יש אנשים שמגיעים לשאלות האלו משום שהם הגיעו להגשמה חומרית כלשהי, וגם אז הם לא מצאו את עצמם. לעומת זאת יש מי שלאורך כל השנים הייתה לו עשייה, היו לו שאלות, ולאט, לאט, הוא נכנס לזה. איך אפשר להשוות בין שני אנשים כאלה ולהגיד, שהם הגיעו לשלב, שהדרגה שלהם מאפשרת כניסה לעולם הזה?

הנשמות שונות מאוד, וכל אחת יכולה להגיע מרמה, או ממקום אחר שבמערכת הכללית של אדם הראשון. באדם הראשון הנשמות האלה מתחלקות לעשר רמות, לעשר ספירות, לג' קווים, למערכות שונות.

יכול להיות שיגיע אדם, שהוא זך מאוד ולא עבר בחיים האלו דברים, אלא היה עסוק ברוחניות ומשתוקק לה כל הזמן. הוא היה בעולם פנימי משלו ומגיע ללימוד חוכמת הקבלה. יכול להיות שיגיע ללימוד פושע ורוצח, ויכול להיות שיגיע סתם אדם, למשל עובד היי-טק.

אני מלמד את חוכמת הקבלה משנת שמונים ושתיים. אז הגעתי למכון לחוכמת הקבלה של ברג, והמלצתי על עצמי כמרצה. התחלתי להרצות שם. וכשעזבתי, הלכו איתי ארבעים איש מהמרצים שלו.

לפי התלמידים שעברו דרכי, מאז ועד היום, ואינני יודע מה מספרם, ניתן לראות שהם מסוגים שונים. באוגוסט הייתי בקונגרס בסנטיאגו שבצ'ילה. יצא שם ספר שלי, שזכה לפרסום רב. (הלוואי שנגיע לכך בישראל). האנשים בצ'ילה לומדים, מבינים, מרגישים ומתפעלים מחוכמת הקבלה. הם אנשים מאוד פשוטים, לעומתם באירופה ובאמריקה יש סוגים שונים מאוד של אנשים. אני כבר הפסקתי להתפעל מזה.

יש לי תלמידים, בקבוצה העיקרית שלנו, שהם נציגים של כל העמים. כאשר אנו מקיימים קונגרסים בישראל, מגיעים אנשים ממאה ארבעים מדינות ויותר. גם ממדינות ערב מגיעים. ולא סתם סוגים שונים, זו מנטאליות שונה, חינוך שונה, זה לא חשוב.

אדם שמרגיש, שחסר לו להכיר את השורש, מאיפה אני, בשביל מה אני, מה אני, זה לא שייך בדיוק לעדינות שלו. ודווקא העדינים במיוחד, הם לא מתאימים לקבלה. הם נמצאים בטריפ שלהם. דווקא האנשים שיודעים לעשות חשבון, מהשכבה האמצעית, שהם ממש הממוצע, הם שמגיעים.

פירושים שונים לחוכמת הקבלה

האם יש פירושים שונים לתורה הזו, לחוכמת קבלה?

יש פשט, רמז, דרש וסוד. המקובלים אומרים, שהדרגות האלה מתחילות מהעולם הזה. קודם לומדים סוד, כאשר לא יודעים כלום. דווקא מזה מתחילים. לאחר מכן לומדים דרש, אחריו רמז, ולבסוף פשט. דווקא בסוף מגיעים לפשט.

האם הפירושים שאנו לומדים, הם אותו פירוש? כל הספרים נקראים קדושים, כיוון שהם מדברים על העולם הרוחני. "קדוש" פירושו נבדל, מיוחד. מקובלים כותבים את מה שהם מרגישים בעולם הרוחני בשפת האגדה או בשפת התנ"ך או בשפת התלמוד או בשפת הקבלה. בארבע שפות שהן ארבעה ביטויים לאותו דבר שהם רואים.

נניח שאדם רואה משהו, מתפעל. כיצד יתאר את ההרגשה שלו? יש אדם שמצייר, יש מי שמנגן, יש מי ששר ויש שכותב, אבל מדבר על אותה התפעלות, כל אחד בסוג האופייני לו, כל אחד מתבטא בצורה אחרת. לכן יש ארבעה ביטויים לאותו עולם רוחני. משה רבנו והנביאים אחריו כתבו בשפת התנ"ך. לאחר מכן הייתה ירידת הדורות, בגלות בבל, כתבו את התלמוד הבבלי, בשפת ההלכה, בשפת התלמוד. לאחר מכן, בין אלו לאלו כתבו בשפת האגדה, אגדות חז"ל מה שנקרא. והמקובלים מאברהם אבינו, מ"ספר היצירה" ועד לימינו, כותבים בשפת הקבלה.

אבל כולם כותבים על הרוחניות, לא על העולם הזה. על העולם הזה אין מה לכתוב. מה יש לכתוב? על העולם הזה אין מה לכתוב, אפילו מתוך כך שאין בו בחירה, בשביל מה לכתוב לאדם, אם זה לא מועיל לו, הוא לא יכול לעשות כלום. בעולם הזה האדם מתגלגל וזהו.

האם הפירושים שייתנו מקובלים שונים, יישמעו אותו דבר?

אם הם מקובלים אמיתיים, שמדברים על רוחניות, אז גם אם הם ידברו בצורה שונה, כל אחד כפי שהוא יכול לבטא זאת, נרגיש שהם מדברים אותו דבר. זאת בתנאי שנדע על מה הם מדברים,

מקובל מדבר על מה שהוא מרגיש. מתוך מה עוד הוא יכול לדבר? על ידי חוכמת הקבלה הוא מגלה מציאות רוחנית עליונה, ועליה הוא מספר. כפי שכותב בעל הסולם, שחוכמת הקבלה היא "סדר של שרשים המשתלשלים על דרך קודם ונמשך בחוקים קבועים ומוחלטים המתחברים וקולעים כולם למטרה אחת מאד נעלה, הנקובה בשםגילוי אלקותו ית' לנבראיו בעולם הזה". כל המקובלים מגלים אותו דבר, אותה תמונה, ברורה יותר ויותר. יש בזה מאה עשרים וחמש מדרגות. אבל מגלים את אותה תמונה, רק ברזולוציה שונה זה מזה. ועל כך הם כותבים.

האם חוכמת הקבלה היא מדע?

וודאי, חוכמת הקבלה היא מדע כמו פיסיקה. וכותב בעל הסולם, שכמו שאדם לא יכול להתקיים בעולם הזה, מבלי לדעת את המדעים שבו, בלי לדעת איך להתנהג עם הטבע ולנהל לעצמו את העולם, כך גם הנשמה שלנו לא יכולה להתקיים בעולם הרוחני, אם היא לא תדע איך העולם הרוחני מתקיים.

והידיעה הזו היא מה שאנו צריכים ללמוד כעת, בעולם הזה. וזו נקראת חוכמת הקבלה. לכן הוא אומר, "לנבראיו בעולם הזה" היא מתגלה. כדי להכיר כבר כאן את העולם הרוחני, כמו שמכירים בגוף, בחמישה חושים את העולם הזה, כך מכירים בנשמה את העולם הרוחני, ואיתה מתחילים כבר להתקיים, ללא שום הבדל בין חיים למוות.

בשיעור הבא נלמד את הפרק "ריבוי הפרצופים הספירות והעולמות". נלמד על הפרצופים, על הספירות והעולמות. נלמד ממה בנוי העולם הרוחני, מאילו חלקים, איך אנו מזהים אותם, איך הם פועלים עלינו, ואיך אנו יכולים להתחיל לתפוס אותם.

הנושא שנלמד בשיעור זה הוא "מהותה של חוכמת הקבלה", כי למעשה יש לנו חוכמה אדירה, גדולה, עתיקה, שהייתה אלפי שנים בהסתר, ולכן אנחנו לא יודעים מה היא בדיוק. דיברנו על כך, שחוכמה זו מגיעה אלינו מבבל העתיקה, שם תחילת כל הציוויליזציה שלנו, שם פרץ בפעם הראשונה האגו האנושי, ולכן האנושות גילתה שיטה איך לעבוד עם האגו ואיך לעבוד מעל האגו. לאנושות יש סך הכול שתי שיטות. את השיטה איך לעבוד עם האגו, אנו רואים בהתפשטות הציוויליזציה שלנו נכון להיום. ועל השיטה איך לעבוד מעל האגו, מדברת חוכמת הקבלה.

האגו זה הטבע שלנו, רצון לקבל, רצון ליהנות. שזה כל חומר הבריאה. מהחלקיק הקטן שבחומר הגשמי, בדומם צומח חי ובאדם, ברצונות, במחשבות, בכוחות – בכולם הכוח הפנימי זה האגו. כל חומר הבריאה הוא הרצון לקבל, הרצון ליהנות, וכולו חומר המושך. לכדור הארץ יש כוח משיכה; פלוס מושך מינוס; יש שדות מגנטיים וכל מיני כוחות משיכה. גם המחשבה, אמנם שאנו לא מודעים לכך, היא כוח המושך. האדם כולו הוא חומר מושך, הוא תמיד רוצה למלא את עצמו ותמיד בתת ההכרה הוא עושה חשבונות מה לטובתו, איך להתרחק מהמזיק ואיך לקרב את המועיל.

אז מה אפשר לעשות עם החומר הזה שבמהותו הוא רצון ליהנות ובנוסף הוא כל הזמן מתפתח. אומרים מדעני הטבע, שהיה פיצוץ המכונה "המפץ הגדול" וממנו התפתח כל היקום. ומהאנרגיה הגדולה מאוד שהשתחררה נוצר כל החומר, שמאז, משך ארבע עשרה מיליארד שנה, הוא מתפתח ומתרחב. אני זוכר שבהיותי ילד למדנו, שהיקום הוא נצחי. לא ידעו איך לענות על שאלה זו, ולא ידעו עדיין שיש התחלה וסוף. לכן חשבו שהוא נצחי. כיום כבר יודעים שיש התחלה ליקום ואפילו יודעים לחשב שהוא מלפני ארבע עשרה מיליארד שנה וגם יודעים את הסוף שלו. כבר מחשבים את זה.

אולם מה אנו יכולים לעשות עם החומר הזה, שאנו כלולים ממנו ובו אנו תלויים. זאת אומרת, אנו בסך הכול נמצאים בבועה שהיא כולה רצון ליהנות והרצון ליהנות מתפתח בנו ומסביבנו, בכל היקום הזה. לכן אם אנו זורמים עם החומר, איך שהוא מתפתח מסביבנו ובתוכנו, אז אנו נמצאים בהתפתחות הרגילה, שאין כל כך מה לקבוע בה, אלא אנו מקבלים דחפים פנימיים כלשהם, ואז אנו משתדלים למלא את עצמנו, להגיע תמיד למקום שבו מרגישים הכי טוב. ואדם תמיד עושה חשבון. זאת אומרת, אם הוא עושה איזו תנועה, אז בטוח שהגוף שלו, בתת הכרה או בהכרה, עשה חשבון שהוא מרוויח על ידי התנועה הזאת.

אז השאלה שלי, ובכלל של כל חכמי הטבע, היא מה אנו עושים עם זה? איך אנו מסתדרים בחיים? זה שאנו תמיד רצים אחרי הדברים הטובים ובורחים מהדברים הרעים, האם זה מביא אותנו לטוב? אנו רואים שהאנושות משך ההתפתחות שלה כל הזמן רוצה יותר ויותר, רוצה יותר טוב, ולעולם לא מגיעה אליו.

לכן אנו רואים שבימינו הריצה הזו היא לקראת סופה. לפי כל המחקרים ולפי כל הסקרים, אנו נמצאים במצב שכולם מצביעים בוודאות על משבר כולל בהתפתחות האנושות, במדע, בטכנולוגיה ובמיוחד בחיי החברה, בחיים הפנימיים של האדם, בחיי המשפחה, באקולוגיה, ובכלל בטבע הסובב. זאת אומרת, גם מבפנים וגם מבחוץ אנו רואים שההתפתחות הזו, אם היא מתפתחת בעצמה, באופן שאדם מקבל דחפים אשר אותם הוא מממש כל חייו, אינה מביאה אותו להיות מלא ומאושר לעולם.

ובהחלט חכמי הקבלה, שהתפתחו אחרי שאברהם גילה את השיטה שלו, אומרים מאז, שאין זו השיטה הנכונה, ללכת בעקבות הטבע שלנו. ושהאגו שלנו אינו מתפתח בנו כדי שכל הזמן נצטרך למלא אותו, כי זה בלתי אפשרי, לעולם לא נוכל למלא אותו. ואכן אנו רואים שסופסוף כעת מגיעים למצב שרואים שזה לא עזר, ולכן האנושות נכנסת לייאוש כולל, לדפרסיה, והאדם מתחיל לשאול, אז מה הלאה.

ואז באה חוכמת הקבלה ואומרת, שיש שיטה אחרת. לפיה האגו מתפתח נכון, והסיבה שהוא מתפתח בנו היא כדי שכל הזמן נתעלה מעל האגו. אם בהתאם לאגו שגדל תחתינו, נוכל לעלות מעליו, ובכל פעם שהוא גדל נעלה, אז נגיע לחיים אחרים לגמרי. ולא שנרוץ דווקא למלא אותו, אלא על ידי שמשתמשים בו כדי לרכוב עליו, אז עולים לרמות חיים אחרות לגמרי.

ולכן השיטה הזאת נקראת "חוכמת הקבלה", כי דווקא ההפך, בכך שמשתמשים בצורה כזאת באגו כדי להיות למעלה ממנו, לא לדכא אותו, לא למחוק אותו, אלא להתעלות עליו ומעליו, אז דווקא מקבלים בו מילוי, ומילוי שלם. יש פה עניין פסיכולוגי, מפני שהאדם צריך לא ללכת עם הטבע שלו, וכל הזמן רק לשמוע מה הוא רוצה ולמלא את עצמו, אלא להשתמש בו בצורה חוכמה. לכן הקבלה נקראת "חוכמה".

אבל מה האדם מרוויח משיטת הקבלה? על כך חוכמת הקבלה מספרת. זאת אומרת, היא מספרת איך להשתמש נכון בטבע שלנו. למה בשימוש הנכון אנו מגיעים לאושר. היא מספרת שאנחנו מגיעים לאושר כאן, בעולם הזה, בצורה שאין הבדל בין העולם הזה והעולם הרוחני. אין הבדל אם אנו חיים בגוף שלנו או שאנו עוזבים את הגוף. וכבר בזמן שאנו חיים בעולם הזה, אנו יכולים להרגיש את כל סוגי המציאות, ולחיות בצורה כזאת שהגוף לא מגביל אותנו. אם אנו נמצאים מעל הגוף, מעל האגו שלנו, מעל הרצונות הרגילים שלנו, אז אנו חיים גם אותם וגם את מה שמעליהם. לכן בחוכמת הקבלה האדם יוצא למה שנקרא "העולם הרוחני", העולם העליון, וחווה אותו באותה צורה כמו את העולם הזה.

חוכמת הקבלה מדברת על נשמות, על מציאות שהיא מעל המציאות הרגילה שלנו. היא מסבירה לנו שאם אנו באים כדי למלא את האגו, אנו תופסים את המציאות בחמשת החושים הגופניים שלנו, ואז אנו מרגישים רק את העולם הזה. אולם אם אנו מתעלים מעל האגו שלנו, מתחילים להשתמש בו ובמה שיש מעליו, אז אנו תופסים את מה שמחוץ לו.

ומחוץ לו נמצא מה שנקרא "העולם הרוחני", העולם השלם, הנאור, האינסופי, הנצחי. מפני שאז איננו מוגבלים ברצונות שלנו, שכל הזמן מתחלפים, ויש להם סוף כי הם קשורים לגוף הביולוגי שלנו, שחי ומת כמו כל גוף חי. אלא כאשר מתעלים מעל האגו, אנו מקבלים רצונות נוספים, שהם רצונות שלא נמצאים בגוף שלנו מהלידה. אנו קונים בנוסף חלל גדול מאוד של רצונות, ששם דווקא, כשמרגישים אותם וחווים את אותו חלל, אז מרגישים חיים נצחיים. אם כך, חוכמת הקבלה עוזרת לנו לא רק להגיע לאושר בעולם הזה, אלא גם להרגיש את החיים הנצחיים.

נשאלת השאלה מדוע חוכמת הקבלה הייתה תמיד נסתרת, ולכן עלינו להסביר בכל פעם במה היא מיוחדת? התשובה היא שמזמן אברהם, מזמן בבל והלאה עד ימינו, האנושות לא קיבלה את השיטה הזאת, כשיטה שנועדה לעבוד עם האגו הגדל. לכן החוכמה הזאת הוסתרה. וכל המקובלים מאברהם והלאה גילו אותה רק לאותה קבוצה שאברהם ייסד וחיכו עד שהאנושות תתייאש לגמרי מההתפתחות האגואיסטית ותתחיל להבין שהיא חייבת לחפש איזו שיטת קיום אחרת. כי היא תראה את עצמה הולכת לאיבוד ונמצאת בחוסר אונים. וזה מה שקורה בימינו.

לפני כחודש וחצי השתתפתי באירוע מיוחד מאוד שנקרא “Dropping knowledge”שהתקיים בברלין. לקראת אירוע זה נעשה מחקר על כל השאלות שמדאיגות את האנושות. משך שלוש שנים אספה קבוצת מדענים שאלות מאנשים מכל רחבי העולם, הנוגעות לשאלה מה הכי מדאיג אותם. ולאחר שאספו את אלפי השאלות, חיברו מהן מאה שאלות. והזמינו מאה ושניים עשר אנשים, גברים, נשים, מכל הסוגים ומכל סוגי האוכלוסיות שבעולם, אנשים ידועים, שהם לרוב קצת למעלה מהרמה הממוצעת, וחיברו מהם קבוצת מחקר. קבוצה שתענה על אותן מאה שאלות, ומכך יהיה אפשר לראות מה באמת מדאיג את האנושות, ואיך האנושות חושבת לצאת מהמצב שכולנו כבר נמצאים בו.

השתתפתי באירוע כנציג מישראל. ובאמת השתתפו בו אנשים מאוד מכובדים, ידועים פחות, וידועים יותר. דווקא יצרו קבוצה די רב גונית. וכעת מעבדים את התשובות, ומכך נראה מה חושבת האנושות, כמו במדגם. ונראה האם יש איזו שיטה או איזה כיוון איך אפשר לצאת מהמצב. זה מחקר שנעשה בהשתתפות של אונסקו והאו"ם, וארגונים רבים נוספים בעולם. ובהחלט ככל שדיברתי ויצרתי קשר עם כל אותם אנשים, שנבחרו לענות על מאה השאלות האלו, גיליתי שלצערנו, אם כי זה טבעי, אין לאיש תשובות ברורות איך אפשר להימלט מהמשבר שבאופן תמידי גובר ומתרחב. וודאי שהצגתי את חוכמת הקבלה ואיך היא עונה על כל השאלות הללו. נקווה שבקרוב נראה את תוצאות המדגם הזה, ונקווה שישמעו לכל ההמלצות, וביניהן גם להמלצות שלנו.

חוכמת הקבלה מנוגדת לכל השיטות האחרות, שאינן שיטות למעשה, כי כולן צומחות מתוך הרצון לקבל, שכבר הראה לנו את כל חוסר התכלית. ובעניין זה, נפגשתי היום עם "צ'יטה" מפקד חיל האוויר לשעבר, וניהלתי איתו שיחה מעניינת מאוד. הוא עובד בעד קידום החוקה בכנסת, ויש להם וועידות שונות בהקשר לכך. שאלתי אותו, לפי איזו שיטה הם רוצים לחפש תשובה כלשהי, כי באמת אנו נמצאים במצב לא כל כך נעים. אולם הגישה היא בהחלט גישה לא מדעית, ולכן לא נראה לי שאפשר בצורה כזו להתקדם איתם.

חוכמת הקבלה אומרת שאנו נמצאים במעגל פנימי שנקרא "טבע" (ראו שרטוט מס' 1). ולטבע יש חוק משלו, הנקרא "אלהים" או "הטבע", כי אלהים בגימטריה זה הטבע. וזה חוק. אם נדע את החוק הזה, שאנו כלולים בתוכו, ונפעל בדיוק לפי החוק הזה כמו שאנו פועלים כלפי החוקים שידועים לנו, חוקי העולם הזה, אז ניכנס למצב הטוב ונמלא את עצמנו ונהיה בהרמוניה עם הטבע הכולל. זאת אומרת, הבעיה שלנו היא לדעת מהו חוק הטבע הכללי. ולמעשה על זה הקבלה מספרת. היא לא מדברת על חוקי העולם הזה, אותם אנו בודקים, רואים, לומדים וחוקרים על ידי חמשת החושים שלנו. אלא על ידי החוש השישי.

ולכן רכישת חוכמת הקבלה מתחלקת לשני חלקים. בשלב הראשון, האדם צריך לרכוש את החוש השישי. זאת אומרת, לרכוש את אותו חוש שייתן לו לראות ולהרגיש את החוק הכללי הסובב אותנו, שנקרא "טבע עליון", שאיננו מרגישים אותו בצורה הרגילה. ולאחר שהאדם מגיע לתפיסה, להרגשה, לכך שכמו שהוא מרגיש כעת את העולם שלנו, כך הוא מתחיל להרגיש את הטבע העליון יותר, אז בהתאם לכך הוא מתחיל להתנהג. ולא צריכים לאחר מכן ללמד אותו משהו, אלא הוא בעצמו מתחיל, לפי מה שהוא מגלה, להתקדם בצורה הנכונה, זאת אומרת לפעול נכון, ולעשות את המעשים הנכונים. וזה כבר נקרא "נשמת אדם תלמדנו".

השלב הראשון שאנו עושים על ידי חוכמת הקבלה, הוא לפתח את מה שנקרא "כלי של הנשמה" או "החוש השישי". במילים אחרות, השלב הראשון, הוא התפתחות הנשמה. השלב השני, הוא להרגיש את ה"טבע העליון" או את ה"בורא" או את ה"אלהים" על ידי הנשמה (ראו שרטוט מס' 1). לכן כך אנו מחלקים את הלימוד שלנו, וכך נפעל בהדרגה גם במפגשים אלו.

שרטוט מס. 1

שני שלבים בהתפתחות הרוחנית של האדם

מהי ההגדרה של חוכמת הקבלה? חוכמת הקבלה היא "סדר של שרשים המשתלשלים על דרך קודם ונמשך בחוקים קבועים ומוחלטים" שכולם מגיעים לאדם מגילוי האלוקות, זאת אומרת מהטבע העליון, לאדם שנמצא "בעולם הזה".

זאת אומרת, יש לנו מקור שנקרא "עולם אין סוף" או "שורש". כמו שהיקום שלנו נוצר מהמפץ הגדול והתפשט, כך לפני היקום שלנו יש מקור שנקרא "עולם אין סוף" וממנו משתלשלים הכוחות (כי עדיין אין חומר) דרך חמישה עולמות: עולם אדם קדמון, אצילות, בריאה, יצירה, ועשיה. זו עדיין ירידת הכוחות בהדרגה, מעולם אין סוף, למטה. למעשה עדיין אין מעלה ומטה, זה סתם שדה הכוח. אלא מפני שהכוח הזה כל הזמן נחלש, לכן אנו אומרים שהוא יורד למטה.

וכאשר הוא יורד עד הדרגה האחרונה של עולם העשיה, אז נעשה אותו הפיצוץ, "המפץ הגדול", ונוצר העולם הזה. וגם בעולם הזה, החומר החל להתפתח, עד למצב שנוצר כדור הארץ ועליו החיים. ומשך מיליוני שנים אנו מגיעים עד התפתחות האגו בפעם הראשונה, בתקופת אברהם. ולאחר תקופה של חמשת אלפים שנה בערך, אנו מגיעים להתפתחות האגואיסטית שלנו בזמנינו (ראו שרטוט מס' 2).

כעת כשהגענו למצב שאנו רואים שכל ההתפתחות הזאת מלמעלה למטה מביאה אותנו למשבר, נשאלת השאלה מה לעשות? אומרים לנו המקובלים בהגדרה של חוכמת הקבלה, שכל הכוחות האלו יורדים אלינו מלמעלה למטה בחוקים קבועים ומוחלטים כדי שאנו נגיע בחזרה למצב שנגלה את האלוקות. ובאותה הצורה כמו שהם ירדו, באותן המדרגות, כך אנו צריכים בחזרה לעלות. לעלות במודעות שלנו, בהכרה שלנו, בתפיסה שלנו. זאת אומרת, לפתוח את הטבע ולהתחיל לגלות את העולמות, לטפס בדרגות העולמות.

יש דרגות שהן בזמן ההכנה, שאז אנו מפתחים כלי דנשמה. זו התקופה שבה אנו נמצאים בעולם הזה, ועד שנגיע לעולם העליון (ראו שרטוט מס' 2). ולאחר שפיתחנו את הכלי הזה או את החוש השישי, ואנו מתחילים להרגיש מה פועל אחרי החומר, מה הם הכוחות שמנהלים את החומר, שיוצאים מהצד השני של החומר, אז אנו מתחילים להרגיש את מה שנקרא "העולם העליון". וכל העולמות מעל העולם הזה, זה נקרא "העולם העליון" (ראו שרטוט מס' 2). ובו מתחילים כבר לחיות ולהתפתח בצורה הכרתית, ואלו כבר דרגות ההשגה של הטבע העליון או האלוקות.

שרטוט מס. 2

לכן המקובלים מחלקים את הספרים שלהם לשני חלקים. החלק הראשון מדבר על זמן ההכנה, ובו יש מאמרים המדברים על ההתפתחות הפנימית שלנו שעדיין דומה להתפתחות הפסיכולוגית, כי אנו רק מחפשים בתוכנו היכן החושים, היכן השכל והיכן התכונות שבנו הנסתרות לעת עתה, שכאשר נגלה אותן נתחיל להרגיש מבפנים את ההגדרות הנכונות, את האבחנות הנכונות לדברים העדינים האלו הנמצאים מעבר לחומר.

האדם שלומד מתחיל "להזדכך" ולקבל בתוכו אבחנות שקודם לא חשב שהן בכלל קיימות בו ובעולם סביבו. הוא כבר מתחיל לראות שקוף דרך החומר, את מה שקורה אחרי החומר. תקופה זו נמשכת זמן רב, לפחות שנה או שנתיים, תלוי עד כמה האדם משקיע, עד שמתחיל לקבל חוש רוחני הנקרא "נשמה".

ולאחר מכן כבר יש מאה עשרים וחמש מדרגות, שהן חמישה עולמות, חמישה פרצופים בכל עולם, וחמש ספירות שבכל פרצוף. סך הכול מאה עשרים וחמש מדרגות שבהן האדם עולה. ויוצא שבאותן המדרגות שבהן אותו הכוח ירד ממעלה למטה, בדיוק באותן המדרגות, האדם מטפס מלמטה למעלה.

לכן מקובלים מספרים לנו על טבע המדרגות הללו בספרים שלהם. ואדם שפותח את הספרים האלה, כבר לא פותח ספרי מאמרים שדיברו על התפתחות החוש, אלא הוא כבר פותח ספרים השייכים לחלק השני של ספרי הקבלה כמו ספרי האר"י, ספר "תלמוד עשר הספירות", "ספר הזוהר", שכבר מדברים על איך לעלות ממדרגה למדרגה, מתפיסה קטנה, לתפיסה יותר גדולה ויותר עמוקה. והמדרגות האלה נקראות "השגות רוחניות". וכך האדם מתפתח.

כלל ופרט

בנוסף דיברנו על כך שבהתפתחות הכללית של האדם יש התפתחות של הכלל והתפתחות של הפרט. אומר בעל הסולם שכלל פירושו, שכל האנושות מחויבת. מדוע היא מחויבת? כי הרצון שלנו יחייב את כולנו, מאין ברירה, להגיע לשורש שלנו ובסופו של דבר כולנו נעשה את הדרך חזרה לשורש. כי אנו בעלי הרגשה, תמיד אנו נמשכים לתענוג ואיננו יכולים להיות בסבל. אין אנו יכולים להתמודד עם הטבע שלנו ולפעול בדרך אחרת. לכן כוחות הטבע מחייבים אותנו ומקדמים אותנו לתהליך הזה, לעליה הרוחנית. וכפי שאומר בעל הסולם, כל האנושות, ללא יוצא מן הכלל, תצטרך לעשות את הדרך הזאת. זה ה"כלל".

ועל ה"פרט" בעל הסולם אומר, שמקודם שכולם מגיעים לאותו מצב,היינו "מקודם שלימות כלל האנושות כולה", יש יחידי סגולה בכל דור ודור, מספר קטן של אנשים ולפעמים מספר גדול יותר, שהם כבר מרגישים מתוכם דחף להיכנס לתוך מסלול ההתפתחות הרוחנית והם מגיעים בצורה כלשהי למקורות הקבלה ולמקומות שלומדים אותה ומתחילים להתפתח.

אבל המענין הוא, שבכל ההיסטוריה מאברהם ועד ימינו, זאת אומרת משך חמשת אלפים שנה כמעט, או לפחות מחורבן בית המקדש, משך אלפיים שנה כמעט, חוכמת הקבלה הייתה נסתרת, כי האנושות התפתחה רק לפי האגו. ולכן תמיד נצטרך להסביר מהי חוכמת הקבלה האמיתית. שזה לא מיסטיקה ולא איזה קמעות, או כל מיני דברים שאפשר לסובב את העולם על ידם, או שטויות למיניהן שאנשים חושבים שעל ידי קבלה אפשר לעשות אותם, כמו פולסא דנורא. זה הכול משחקים, שמתוך שלא ידעו מה זה בדיוק חוכמת הקבלה, אז הדביקו אליה כל מיני כאלו תוויות.

איך הקבלה מתייחסת לשלב הראשון שבלימוד חוכמת הקבלה, שבו האדם במקום להתמודד עם עולם החומר ולעבור לעולם הרוח, הוא בורח לעולם הרוח?

איך האדם מתמודד בשלב הראשון, הדומה לשלב ההתפתחות הפסיכולוגית, שלב שבו הוא כביכול מתרחק מהעולם הזה, ומתחיל להתפתח רק בעולם הרוח? זה שייך במקצת להבנה מה קורה בחוכמת הקבלה. אני עוסק בהוראת חוכמת הקבלה כבר משנת שמונים ושתים. לפני כן רק למדתי, ומשנת שמונים ושתים לפי הוראת הרב שלי התחלתי להרצות.

כאשר מגיע אדם ומתעניין בחוכמת הקבלה מסבירים לו בצורה מדויקת, נכונה, מהי חוכמת הקבלה ולא מתחילים לסובב אותו ולחלק לו הבטחות, שעוד מעט הוא יעוף כמו במדיטציה טרנסנדנטלית או יעשה קסמים למיניהם בעולם הזה, יתחיל להחיות מתים, או להפך יטיל קללות כמו פולסא דנורא. מסבירים לו שזה עניין של התפתחות פנימית באדם, כדי לפתוח עולם שלם ולא את העולם שלנו, אלא את אותו חלק שבו אנו נמצאים בקיום אחר, בנשמות ולא בגופים שלנו. כי הרי ברור שאנו נולדים, חיים ומתים ושיש איזה קיום מחוץ למה שאנו מרגישים. יש על זה אפילו מחקרים מדעיים.

אם מסבירים לאדם בצורה אמיתית, שזה לא יבוא באותו רגע, אלא זה תלוי בעבודה הפנימית שלו. אז הוא מתחיל לשקול, האם כבר באמת הגיע לבשלות הפנימית, למה שנקרא "נקודה שבלב".

הלב שלנו, זה בסך הכול רצונות גשמיים למה שיש בעולם הזה (ראו שרטוט מס' 3). בדרך כלל הרצונות האלה, הם רצונות גופניים, רצונות לכסף, לכבוד, לשליטה ולמדע, כלומר למושכלות. סך הכול אלו הם הרצונות שנקראים רצונות גשמיים. הרצונות הגופניים אלו הרצונות הטבעיים ביותר, שאדם מרגיש אותם אפילו אם הוא נמצא ללא חברה. אלו הרצונות לאוכל, למין, למשפחה ולבית, דברים שאדם נמשך אליהם אפילו אם יחיה ביער. לעומת זאת, הרצונות לכסף, לכבוד ולמושכלות, הם רצונות שהאדם מקבל מהחברה, מתרשם מהחברה. החברה מחייבת אותו להתפתח, היא מביאה לו את החסרונות האלו, שאינם חסרונות טבעיים של האדם, כגוף הבהמי, הגשמי בלבד. וכל הרצונות האלו יחד נקראים "לב".

האדם מממש את הרצונות האלו מגלגול לגלגול, כי כל דור אלו אותן הנשמות המתלבשות בגופים חדשים. ואם אדם כבר מימש את הרצונות האלה משך הגלגולים שלו, זאת אומרת אם הוא ניסה למלא אותם ולא הצליח והרגיש בסופו של דבר שהוא נשאר ריק, ובכל דור, זאת אומרת בכל גלגול, ניסה לעשות זאת והתייאש, ניסה והתייאש, ניסה והתייאש, אז מגלגול לגלגול נמסר המידע הזה, שהוא לא יכול היה למלא את החסרונות שהתעוררו בו בגלגול הקודם.

והמידע שיש לו מהגלגול הקודם, הופך להיות בגלגול הבא כתכונה שלו. כלומר, מה שידענו בגלגול הקודם, מה שרכשנו כידע, הופך להיות כטבע הפנימי שלנו בגלגול הבא. לכן ילדים נולדים יותר חכמים מההורים, הם כבר יודעים, כי זה טבעי להם. כך, למשל, השימוש במחשב ובפלאפון, טבעי להם. מדוע טבעי? כי הם כבר חיו את זה בדור הקודם, וכעת כאשר הם נולדים, זה נמצא אצלם כמידע טבעי פנימי. מה שאין כן אנחנו, שעדיין לא עברנו את הגלגול, אצלנו זה עדיין קניין שכלי.

אדם שלאחר גלגולים רבים מגיע למצב שכבר נרשם לו, נחרט בו ממש, שהוא מימש את הרצונות שלו ולא הצליח, מגיע לייאוש. לכן בדור שלנו, המחלה הנפוצה ביותר היא הייאוש, הראשונה בגודלה היום. ומדוע זה כך? הרי לדור הצעיר יש הכול. לפני מאה שנה זה לא היה כך. היום יש לדור הצעיר הכול ויחד עם זה הם מרגישים ריקניים יותר מכולם. מדוע? כי הם מימשו את הרצונות בניסיון למלא אותם, ולא הצליחו. לכן הדור הצעיר כבר לא רוצה כלום. ואנחנו רואים שיש התאבדויות, גירושים וייאוש, דווקא בדור הצעיר.

ואז, אחרי הייאוש הכללי מכל הרצונות האלו שלא יכולים למלא, מתחילה לגדול באדם, כאילו להראות את עצמה, "הנקודה שבלב". הנקודה שבלב היא תחילת הנשמה. זו הרגשה שיש משהו מחוץ לרצונות הגשמיים, ואי אפשר למצוא מילוי לרצון הזה. זה רצון עליון(ראו שרטוט מס' 3). הרגשה שיש משהו למעלה, מחוץ לעולם הזה, שלשם האדם נמשך.

שרטוט מס. 3

ואז האדם כבר לא מסוגל להרגיע את עצמו עם כל מה ששייך לעולם הזה. אם הוא באמת הגיע למימוש הנכון, הסופי בכל הרצונות הגשמיים, ואם הנקודה שנקראת "הנקודה שבלב" מתחילה באמת לדבר בו, אז הוא לא מסוגל להירגע. ואז, על ידי הנקודה הזאת, הוא בא לחוכמת הקבלה.

אחרי הכול אנו נמצאים בשדה של אינפורמציה ואין חשיבות לכך שיש כדור הארץ, שמש, ירח וגופים גדולים נוספים, פלנטות למיניהן וכוכבים. אנחנו נמצאים בשדה גדול של כוח וכמו פוטנציאל חשמלי האדם נע בתוך השדה הזה ומרגיש היכן הוא יכול למצוא מילוי לנקודה הזאת שבלבו. כך זה מתגלה לו. אז הוא מגיע, לסֶפר, למקום או לאדם כלשהו – לא חשוב באיזו צורה, באיזה לבוש חיצוני, גשמי, חומרי זה יהיה – אלא הוא מגיע לאותו מקום שיכול למלא לו בפעם ראשונה, לעת עתה, את הנקודה שבלב.

אם אדם נתקל במקום כזה או בספר כזה ועדיין לא מימש את עצמו בעולם הזה, לא התייאש לגמרי, אז לא הנקודה שבלבו מדברת, אלא הסקרנות או שהוא חושב שעל ידי חוכמת הקבלה הוא יכול להרוויח בבורסה ולסובב עוד כל מיני דברים, לרפא אנשים, לעשות כל מיני טריקים. במקרה כזה הוא מגיע ועוזב, כי לרצון שלו אין כאן מילוי. אבל אם אדם הגיע למצב שהרצון שלו כבר נמצא אחרי כל הרצונות הגופניים והרצונות לכסף כבוד ומושכלות, שהוא באמת רצון להתפתחות מעבר לכך, להתפתחות רוחנית, אז הוא נשאר, כי אין לו מה לעשות, אין לו ברירה. אותם אנשים נמשכים, לומדים ונשארים אצלנו.

לכן כתוב "אלף נכנסים לחדר ואחד יוצא להוראה", לאור. כי באמת יש כאן סינון גדול מאוד לאנשים, שבאים, מנסים, האם זה בשבילם או לא בשבילם, עד שהם מבררים האם זה מה שהם רוצים או לא. שזו למעשה שאלה פנימית, "האם זה בשבילי או לא בשבילי?". ורובם עוזבים. לימדתי כמה אלפים טובים, עד שהתגבשה הקבוצה שיש לנו היום של כשלוש מאות איש, שאיתה אנו ממשיכים כבר שנים בלימוד שלנו. ואני לא מצפה לפלאים, שכל העולם ירוץ. זה פשוט לפי הנקודה שבלב שמתעוררת.

מה הבורא רוצה מאיתנו?

הבורא רוצה שנברר בדיוק את חוסר האונים, חוסר התקווה, חוסר התכלית בהתפתחות האגואיסטית. ומאין ברירה (שזה המצב הנכון) נתחיל לעבוד עם האגו שלנו בצורה נכונה. כי חוכמת הקבלה לא מזלזלת בטבע, היא רק אומרת, שצריך להתחיל לרכוש טבע עליון יותר, מעל הטבע. אבל בשביל זה צריך לעמוד על כל הטבע התחתון, שמשך אלפי שנה האדם חי בו ורכש את הנתון שבטבע הגשמי אין מילוי. וכאשר הוא הולך למעלה מהטבע, ורוכש טבע עליון, הוא ממלא גם את הטבע הגשמי.

האם רוב האנשים חייבים לקבל את המכה הזאת?

רוב האנשים וודאי יקבלו מכות, מכות פנימיות, פסיכולוגיות, ויעברו ללימוד חוכמת הקבלה. לפעמים קורה שאדם מגיע, והוא עדיין אינו בשל לחוכמת הקבלה, עדיין לא נמצא בייאוש טוטאלי מהעולם הזה, אבל על ידי הלימוד הוא מזרז את ההתפתחות שלו. את אותם כמה שנים או כמה עשרות שנים שנותרו להתפתחותו. על ידי לימוד חוכמת הקבלה הוא חוסך את הזמן, הוא עובר מהר מאוד את ההתפתחות ברצונות דעולם הזה ומגיע לנקודה שבלב. זאת אומרת, לימוד חוכמת הקבלה גם עוזר לגמור עם בירור הרצונות של העולם הזה יותר מהר. ואז אדם מקצר את הגלגול שלו.

האם ההתעסקות בחוקי העולם העליון, זה להתעלות מעל האגו?

מדוע העולם העליון נקרא "עליון"? כי הוא עליון מהטבע שלנו. הטבע שלנו הוא לדאוג לגוף, למה שקשור לגוף שלנו. בגוף שלנו יש רצונות "גופניים", לאוכל, למין, למשפחה ולבית ורצונות "אנושיים", הנקראים כסף, כבוד, ומושכלות, רצונות שהאנושות, הסביבה, פשוט חייבה אותנו לרצות אותם. אם לא הסביבה, האדם לא היה צריך כסף ולא היה צריך כבוד, שליטה ומדע. הוא לא היה צריך שום דבר מאלה.

העיסוק בעולם העליון נקרא, שאדם מתרשם מרצונות גבוהים עוד יותר. לא מרצונות גופניים וגם לא מרצונות לכסף, לכבוד, לשליטה או למדע ולמושכלות, אלא מרצונות גבוהים מהם. זה נקרא לעסוק בעולם יותר עליון.

איך חוכמת הקבלה מתייחסת לגופו של המשיח, שאמור להיות המתווך בין העולם התחתון לעולם העליון?

"משיח" זה הכוח העליון, שמושך את האדם מהטבע האגואיסטי שלו, מהטבע הקטן שלו, לרצון העליון, לעולם העליון. זה נקרא ה"משיח". אנו לא מדברים על משיח כאדם, אנו מדברים על המשיח ככוח. מה יועיל לנו שהמשיח יבוא כאדם? אפילו אם הכוח הזה יהיה מלובש בתוך אדם, שיספר לנו על משהו, בכל זאת כאשר הוא יספר לנו, הוא יהיה כנציג של כוח התיקון. לכן אנו מדברים על הכוח העליון שמושך. לכן הוא נקרא "משיח", כי הוא מושך אותנו מהרמה האגואיסטית, מרמת העולם הזה, לרמה עליונה יותר.

עד כמה העליה במדרגות הרוחניות הולכת בד בבד עם ההתקרבות לדת. עד כמה ההזדככות של הנשמה דורשת התקרבות לדת?

אין שום קשר בין דת לקבלה. הדת היא קיום פעולות על ידי הגוף וקבלה מדברת על תיקון הנשמה. לכן אין שום קשר בין זה לזה. זו אחת מההפתעות הנעימות או הלא נעימות בלימוד חוכמת הקבלה – תלוי למי. כך או כך, אין שום קשר בין קבלה לדתות ולדת ובכלל לכל הפעולות הפיזיות שאדם עושה.

בקבלה אנו מדברים על תיקון הרצונות. כמו שכעת יש לנו רצונות גשמיים, גופניים, ורצונות לכסף לכבוד ולמושכלות, כך יש רצון מעל זה, רצון לכוחות עליונים, למילוי העליון, להשגה עליונה. הדת בסך הכול אומרת לאדם איזה פעולות פיזיות הוא צריך לעשות בעולם הזה. אנו לומדים על כך ב"הקדמה לתלמוד עשר הספירות".

לא מובן מדוע שוב ושוב שואלים על זה, הלוא ידוע שמרבית האנשים הדתיים אינם לומדים ואינם עוסקים בקבלה, דת לחוד וקבלה לחוד. לכן לא כדאי לקשור ביניהם. בהמשך נראה שיש מקום לדת ויש מקום לקבלה והם לא מבטלים זה את זה. אלא הקבלה מדברת על התפתחות הנשמה ואילו הדת מדברת על המסגרת שאדם מקים בתוך החיים שבעולם הזה, כדי להתקיים בו בצורה מיוחדת, שנקראת צורה דתית. זה הכול. ואותה צורה דתית שהוא מקיים, אינה מדברת כלל על תיקון הנשמה.

אין לחשוב שיש כאן זלזול כלשהו בדת, אלא אנו אומרים שאין קשר בין דת וקבלה, כי יש תיקון לנשמה, שנעשה על ידי המאור המחזיר למוטב ובהמשך נראה מה זה בדיוק. בדיוק על כך מדובר ב"הקדמה לתלמוד עשר הספירות". ויש פעולות שמקיימים אנשים הנקראים "דתיים" והן עוזרות להם להיות במסגרת מיוחדת הנקראת "דת".

לעת עתה קשה להבין את דְברי. נחכה ונברר. צריך רק סבלנות, ולא לשלול את הדברים מיד. לאחר מספר שיעורים, תבינו שאין כאן לא זלזול ולא ביטול של שום דבר, אלא ההפך, על ידי ההַשְלַמָה אנו מגיעים לתמונה הַשְלֵימָה, לשלמות ממש. משך אלפי שנים חיינו בלי קבלה והיא התגלתה רק ליחידי סגולה. מכאן מובן שאין קשר בין דת לקבלה. נברר היכן המקום של כל דבר.

הנשמה זה החוש השישי, הנקודה שבלב. מה זה נפש ורוח?

נלמד זאת בהמשך. לעת עתה כמה שאדם שומע זה טוב, כי הוא מתרגל למושגים האלה. ולכן כדאי לשמוע אפילו שלא נשאר הרבה בזיכרון.

למדנו כי על ידי האור העליון נברא הרצון. כדי להתפתח הרצון הזה עובר חמישה שלבים, עד שמגיע להיות הרצון השלם. חמישה שלבים אלו נקראים קוצו של י', י', ה', ו', ה' – הוי"ה. התפתחות הרצון נקראת "בחינות ההתפתחות" או "דרגות ההתפתחות".

האור שממלא את הרצון בכל פעם שהרצון מתקדם וגדל, מתפתח מדרגת נפש לדרגות רוח, נשמה, חיה ויחידה. חמישה רצונות שכולם נקראים "אור של הנשמה" (ראו שרטוט מס' 4). אין מדובר על אותה נשמה שהוזכרה קודם כאור, אלא כאן מדובר על הנשמה כרצון, ככלי.

אם כן, נפש רוח נשמה חיה ויחידה, שנקראים נרנח"י, הם חמשת האורות שממלאים אותנו. זה כמו שבעולם שלנו יש לנו חמישה חושים: ראייה, שמיעה, ריח, טעם ומישוש, הבאים כתוצאה מקוצו של י', י', ה', ו', ה', עם המילוי נפש, רוח, נשמה, חיה, יחידה. זאת אומרת, יש לנו חמישה חושים גופניים עם האורות שבהם, שהם כנגד נפש, רוח, נשמה, חיה, יחידה והם נקראים אור הראייה, אור השמיעה וכן הלאה.

שרטוט מס. 4

האם הקבלה היא מדע?

דיברנו על כך שהקבלה זה מדע. את העולם שלנו אנו חוקרים ולומדים על ידי חמשת החושים שלנו ועל ידי אמצעים ומכשירים למיניהם שאנו בונים, כמו מיקרוסקופים וטלסקופים, שמטרתם להרחיב כמה שיותר את החושים שלנו כלפי פנים וכלפי חוץ ברגישות ובטווח הקליטה. כך יש לנו את מדעי הטבע.

מעבר לעולם שלנו יש טבע יותר עליון, שלא מורגש, שאותו אנו חוקרים על ידי החוש השישי, שצריכים לפתח אותו. אין כלים מלאכותיים שאפשר להוסיף ולבנות איתם את החוש השישי, כמו מיקרוסקופים וטלסקופים, אלא האדם צריך לפתח אותו מבפנים. הכלי הזה נקרא כלי של הנשמה. והמדע שעוסק במחקר העולם העליון דרך החוש הנוסף, השישי, נקרא "חוכמת הקבלה".

האם ניתן להוכיח באיזו צורה שקיים עולם עליון?

אי אפשר להוכיח שיש עולם עליון. בדומה לכך אם יבוא אלינו אדם שאינו יודע שאין לו חוש ראייה, אדם שמסתדר בעולם הזה בכל מיני צורות, כפי שאנו רואים שאפשר להסתדר בעולם הזה גם ללא אחד החושים, אי אפשר יהיה להסביר לו שאין לו חוש ראייה. מה אפשר להגיד לו, באיזו צורה אפשר להסביר לו?! הרי הוא לא יודע שיש חוש כזה. יש לו עולם משלו, שהוא תופס אותו בארבעה חושים, במקום בחמישה. הוא לא שמע על כך מאיש ואין לו ממה לדמיין זאת.

בהשגת העולם העליון מדובר לא רק על חוש נוסף שחסר לנו. האם חסרה לאדם אצבע שישית? לא. יכול להיות שהיה לאדם יותר טוב לוּ הייתה לו אצבע שישית, אולם מה שאינו ברצון שלנו, אנו לא מרגישים שהוא חסר. לכן עד שאין באדם חוש שישי הוא לא יכול לתאר לעצמו שיש עולם רוחני.

בנוסף לכך החוש השישי זה לא חוש נוסף לחמשת החושים, אלא זה חוש שעובד בצורה אחרת לגמרי מחמשת החושים. בחמישה חושים האדם פשוט קולט יותר ממה שיש סביבו, באותה צורה אגואיסטית בלבד. הוא מקבל עוד ועוד מידע דרך חמישה פתחים שיש לו בגוף: ראייה שמיעה וכן הלאה. אולם החוש השישי עובד בצורה אחרת. הוא עובד לא כדי לקלוט מהחוץ פנימה, אלא כדי להרגיש את מה שנשמע, שנראה ושנמצא מחוץ לו כמו שהוא, בלי שיכנס לתוכו. אז הוא תופס את העולם מחוצה לו ללא ההפרעות שלו, ללא הקלקול והעיוות שלו. לכן החוש הזה אינו דומה לחמשת החושים שבאדם, ואי אפשר להסביר עליו כלום. לכן כתוב "טעמו וראו".

איך אפשר להוכיח שזה לא דמיוני?

אנו לא יכולים להוכיח כלום ואני לא מסתיר זאת. גם איננו הולכים לפרסם איזה דברים מעניינים, שאדם יעוף בין הרוחות ועוד דברים כגון אלו. אלא מלכתחילה אנו אומרים כי אלו שלבי התפתחות שאדם מרגיש שהוא חייב לעבור, כי בלי זה צר לו בחיים שלו בעולם הזה.

יש ספר שנקרא "תלמוד עשר הספירות", אלו שישה כרכים, לא פשוטים, מאוד קשים, עם מדע מורכב מאוד בפנים. לספרים אלו יש הקדמה, המסבירה למה נועדו אותם הספרים, ובתחילת ההקדמה הזו אומר בעל הסולם: "בריש מלים, מצאתי לי צורך גדול לפוצץ מחיצת ברזל, המצויה ומפסקת בינינו לבין חוכמת הקבלה". זאת אומרת, בעל הסולם אומר שיש מחיצת ברזל בין חוכמת הקבלה ובינינו, שאנו לא יודעים עליה כלום.

שאלתם האם יש קשר בין חוכמת הקבלה ובין הדת. בעל הסולם אומר שיש מחיצת ברזל, "מעת חורבן הבית ואילך, עד דורנו זה".

למי מיועדת חוכמת הקבלה

האם בעל הסולם פונה בדבריו למקובלים?

בעל הסולם לא פונה למקובלים, הוא פונה דווקא לאנשים אחרים. כי המקובלים נמצאים בהשגה ואנשים אחרים אינם יודעים מה זה חוכמת הקבלה.אומר בעל הסולם, שמחיצת הברזל הזאת מכבידה "עלינו במדה חמורה מאד" מחורבן הבית, מזמן שעם ישראל יצא לגלות, ועד היום הזה. זאת אומרת, שרע לנו מכך שאיננו נמצאים בקשר עם חוכמת הקבלה. ועלינו עוד לגלות מדוע, כי איש לא מרגיש שבגלל זה רע לו.

"והנה כשאני מתחיל לדבר על לב מי שהוא, אודות העסק בלימוד הזה " אז השאלה הראשונה היא, "למה לי לדעת כמה מלאכים בשמים", כי כולם חושבים שחוכמת הקבלה עוסקת בזה. "וכיצד נקראים בשמותיהם, האם לא אוכל לקיים כל התורה כולה בפרטיה ודקדוקיה בלי ידיעות הללו".

והשאלה השניה, "כבר קבעו חכמים, שצריכים מתחילה למלאות כריסו בש"ס ובפוסקים". התירוץ הידוע. ולאחר מכן ה "פחד שלא יחמיץ",זאת אומרת שלא יעזוב את הדת, ובכלל ישתגע, כי כבר קרו כביכול דברים כאלו בעבר.ו "אפילו החובבים את הלימוד הזה", גם הם לא "מתירים אותה" לכולם, אלא רק למיוחדים.

אחרי שבעל הסולם שואל את כל השאלות האלה, הוא לא עונה עליהן. הוא שואל את כל השאלות שאנו יכולים לשאול והתשובה שלו היא "אכן, אם נשים לבנו להשיב רק על שאלה אחת מפורסמת מאד, בטוח אנכי שכל השאלות והספיקות הללו",זאת אומרת ללמוד או לא ללמוד חוכמת הקבלה, "יתעלמו מן האופק ותביט אל מקומם ואינם. והיינו השאלה הזעומה הנשאלת מכל בני ירד, שהיא: מהו הטעם בחיינו".

זאת אומרת, אם אדם שואל, האם לא צריך קודם למלאות כריסו בש"ס ופסוקים, ללמוד או לא ללמוד, האם נמצאים מלאכים בשמים או לא נמצאים, הוא לא מיועד לחוכמת בקבלה. אם הוא לא שואל את השאלה "מה הטעם בחיי?", בשביל מה הוא חי, אז חוכמת הקבלה היא לא בשבילו. פשוט מאד, בלי חכמות. זאת אומרת, החוכמה הזאת באה לענות על השאלה הזאת, "מה הם חיי אדם?". זה הכול. אדם יכול להיות חילוני או דתי, זה לא חשוב, אלא הוא צריך לשאול כמו ששאל בעל הסולם, שהיה רב גדול, דיין בוורשה וחכם גדול מאוד גם בנגלה ועם השאלה הזאת הגיע לחוכמת הקבלה.

נגיד שכולם עוברים את כל מאה עשרים וחמש המדרגות, וכולם צדיקים גמורים מה קורה אז?

שאלה נכונה. אמנם שאלה אגואיסטית עדיין, אבל היא לעניין. אדם רוצה לדעת לפני שהוא נכנס לעסק, מה יקרה אם יצליח בסופו של דבר.

יש דרגה שממנה נוצרנו, שנקראת "יצירת יש מאין". האור העליון שנקרא "בורא", הוא יצר את החומר שנקרא "יש מאין", "רצון". רצון ליהנות ממנו, מהאור הזה. והרצון הזה מתחיל להתפתח. הוא חייב להתפתח למצב שמתחיל להכיר מי פיתח אותו, מי הוליד אותו. הרצון הזה חייב להגיע למצב של אותו הכוח העליון. זאת אומרת, הוא צריך בסופו של דבר לעלות מעל נקודת הלידה שלו. במילים אחרות, אנו חייבים להגיע ל"דבקות" בבורא. להשוואת הצורה לבורא, כפי שנאמר, "שובה ישראל עד ה' אלוקיך", "וכולם ידעו אותי מקטנם ועד גדלם", וכן הלאה.

זאת אומרת, הבורא, מפני שהוא נמצא במצב המושלם, רוצה שאנו נגיע בדיוק לאותו מצב. לא שנקבל ממנו, אלא שנהיה בדיוק כמוהו ושנלמד שאי אפשר לעשות זאת בצורה אחרת, אלא לעבור את כל תהליך ההתפתחות הסיבובי הזה שאינו נעים בחלקו הגשמי בעולם הזה, היכן שאנו נמצאים.

עד שאנו באים לעולם הזה, אנו נמצאים ככוח שעדיין מתפתח. בעולם הזה, מתחיל להיות חומר שמתפתח. ומהעולם הזה והלאה, מהנקודה שבלב שמתחילה להתעורר בנו, מהרצון לחזור לשורש, כשהאדם שואל "בשביל מה אני חי? מה התועלת מהחיים שלי? בשביל מה חיים?" , מתחילים לעלות (ראו שרטוט מס' 5).

תחילה האדם רוכש את החופש, את חופש הבחירה. הוא כבר לא חומר או כוח שמנהלים אותו מלמעלה, כמו כל אדם בעולם הזה, אלא כאשר הוא מפתח את הנקודה שבלב ומפתח את הנשמה שלו, אז הוא מפתח בתוכו מין אזור פנימי, בועה פנימית, ששם הבורא לא שולט. רק האדם שולט שם בפנים. ובתוך הבועה הזאת הוא בונה את דמות הבורא שבו, הוא בורא את עצמו, הוא מייצב בתוך עצמו את דמות הבורא. לכן הוא נקרא "אדם", מהמילה דומה, אָדָמֵה לעליון, אדמה לבורא.

זאת אומרת, במידה שיש לאדם עשר ספירות או י' ה' ו' ה' או כלי של נשמה, במידה שהוא בונה בתוכו, בבחירה חופשית בלתי מחויבת מצד הבורא, את הדמות הדומה לבורא, במידה הזאת הוא נקרא "אדם" (ראו שרטוט מס' 5). ועל קיום פחות מהרמה הזאת כתוב "כולם כבהמות נדמו".

שרטוט מס. 5

"בהמות" או "דרגת חי" אינם כינויי גנאי, אלא זה מצב שבו האדם מופעל כולו על ידי כוחות הטבע, על ידי גֶנים והורמונים. היום אנו מגלים על ידי המדע שאין באדם שום דבר חופשי. האדם לא יודע מה הוא ירצה בעוד רגע, וכשהרצון הזה מתגלה הוא מתעסק בו בהכרח. בעוד שני רגעים ישפיעו עליו מבחוץ כל מיני רצונות אחרים באמצעות פרסומות וכו' והוא ייקח אותם בחשבון ויתנהג על פיהם. בנוסף לכך האדם לא בוחר איך להיוולד, בתור מי ואיפה, איך להתפתח ואיזה חינוך לקבל.

לכן עד שהאדם מתחיל לפתח את האדם שבו, את הנשמה שבו, הוא לא חופשי. גם דתי וגם חילוני. ההבדל ביניהם שהאחד מאמין שיש בורא והשני מאמין שאין בורא. אולם שניהם מאמינים.

בחוכמת הקבלה אנו לא מדברים על אמונה בדבר כזה או אחר, אלא על השגה, שהאדם משיג את הבורא ובונה בדיוק את עצמו כדוגמתו. זה הנושא של חוכמת הקבלה.

השאלה שלי נוגעת לעובדה שלמעשה ספרי הקבלה המקוריים הועברו אלינו בצורה מוצפנת, בצורה נסתרת, לא בצורה ברורה. אם רצון הבורא הוא באמת שנלמד מאותה חוכמה את הדרך הנכונה לעלות באותן מאה עשרים וחמש דרגות, מדוע הוא הצפין אותם? מדוע הוא לא העביר הוראות ברורות שלא משתמעות לשתי פנים?

ההסתר הוא הכרחי כדי לבנות את הכלים. מפני שאנו באים כחומר, מבלתי שלם לשלם, אנו חייבים קודם לעבור תקופת הסתר. כי בתקופת ההסתר הזו אנו למעשה צוברים ובונים את החיסרון. כמו שאדם המגיע לאוכל, יכול להפיק ממנו תועלת ולהוציא ממנו טעמים, רק לפי מידת הרעבון שיש בו. לכן אם אנו הפוכים מהאור, חובה עלינו לרכוש קודם רצון ליהנות ממנו. ולאחר מכן, חוץ מהרצון ליהנות ממנו, עלינו לרכוש גם רצון להשתוות לו, להיות דומים לו. שזה לגמרי חיסרון נוסף, מעל הרצון האגואיסטי ליהנות.

כל התהליך שאנו עוברים הוא בניית החיסרון הנכון. כאשר יש חיסרון נכון, אז מגיעים למילוי, לתענוג. לכן הכרח שתהליך זה יתפתח על ידי ההסתרה. וההסתרה היא דבר הכרחי בכל חיסרון וחיסרון.

בהצפנה יש בעיה, הבעיה היא שההצפנה עצמה היא קוד מסוים שמישהו צריך לפצח אותו. ייתכן שמי שפיצח אותו טעה בדברים מסוימים?

השאלה נובעת מתוך התייחסות לחוכמת הקבלה כאל ניסיון למכור לאדם שקרים. העניין פשוט, המקובלים לא מוכרים לנו כלום. הם רק אומרים לאדם, תנסה את זה ותראה איך אתה מתקדם, כמו שאומרים לילד קטן, בשלבים. והאדם בודק והולך עם זה ומתפתח.

אולם כיצד האדם יידע שדברי המקובלים אמיתיים? אפילו בצורה אידיאלית, איך האדם יכול לבדוק עם השכל שלו, עם החושים שלו ועם ההתפתחות שלו, את מה שאומרים המקובלים, אם הם מדברים על עולם שמעולם לא הרגיש אותו? כלומר, אם האדם לא מרגיש את העולם העליון, איך יידע מי שקרן ומי אמיתי? התשובה היא שגם את זה הוא לא יודע ולא יידע.

אני מסכים איתך, אבל לא יתכן אחרת, כי קודם האדם חייב לרכוש חיסרון ולפני שהוא מגיע למדרגת התפתחות כלשהי, הוא אינו יודע עליה דבר. האם ילד בגיל שנתיים יודע מה הוא צריך להיות בגיל שלוש? האם הוא יודע על ידי מה הוא מתפתח? האם הוא יודע באיזה משחקים הוא חייב לשחק ואיזה ידיעות עליו לרכוש כדי להיות מפותח בגיל שלוש? הוא לא יודע. האדם אף פעם לא יודע מה עליו לעשות בשביל הרגע הבא, בשביל המדרגה היותר עליונה.

כל בן אדם נורמאלי שיפתח את ספר הזוהר, אינו יבין כלום.

בן אדם נורמאלי לא פותח את ספר הזוהר. שלא יפתח את ספר הזוהר, מי אמר לו שמתחילים מספר הזוהר? זה לא נכון כי הוא זה שפתח, ולא המורה פתח לו. הוא לא למד מהמורה. אם אדם הולך ללמוד במקום הנכון, לא יכול להיות שיפתחו לו את ספר הזוהר.

כיצד יודעים מהו המקום הנכון?

השאלה היא אחרת, ואנחנו עוד נדון עליה. השאלה היא על ההשגחה, על האופן שבו בכלל מתנהגים בעולם הזה. יש "אם אין אני לי מי לי", שהכול נמצא בידי האדם. ויש השגחה שנקראת "אין עוד מלבדו", שעל הכול שולט הבורא. זה ידוע. השאלה היא, היכן אנו נמצאים בין זה לזה, ואיך אדם יכול לדעת היכן הוא נמצא. האדם מתפתח, אפילו שאינו יודע, על ידי כוחות ודחפים שנמצאים בו בפנים. ומי מפעיל את הכוחות והדחפים האלה באדם? הכוח העליון.

אם מגיע לאדם להגיע למקום הנכון, הוא יגיע למקום הנכון. אם מגיע לו לטעות, הוא יטעה ויגיע למקום הלא נכון ויתבלבל כמה שנים ולאחר מכן יגיע למקום הנכון. מדוע זה כך? אפשר להסביר זאת לאדם, ייתכן והוא לא יאמין לי, זה תלוי בשורש הנשמה שלו, זה תלוי בתיקונים וגלגולים קודמים וביחס לכל הגוף דאדם הראשון.

הבורא ברא בסך הכול רצון אחד, שנקרא "אדם הראשון". כל אחד מאיתנו הוא חלק מאדם הראשון וחלקים כמונו יש שבעה מיליארד. אז האדם יכול לשאול על עצמו, אבל הוא נמצא במערכת שקשורה כולה כמו תאים בגוף זה לזה (ראו שרטוט מס' 5) – הוא שואל, ורק על עצמו הוא רוצה לדעת, אבל הוא נכלל במיליארדים של קשרים, ואם יש לידו או בחלק שקשור אליו, באיזושהי נשמה, איזשהו שינוי או משהו קורה איתה, אז כיוון שהוא נכלל ממנה, משהו קורה לו. הגורל שלו תלוי בכל השבעה מיליארד.

לכן אי אפשר לשאול על אדם אחד, אלא לאחר שלומדים את כל המערכת הזאת מבינים שיש כאן השגחה כללית והשגחה פרטית על כל אחד לחוד ועל כל המערכת בכלל. רק אז אפשר יהיה לפתור את השאלות האלה, לא קודם. כאשר פותרים את עבודת המערכת הכללית, כל התהליך שקורה עם האדם הראשון נעשה מובן מתחילתו ועד סופו. כי למעשה זהו הנברא וכל היתר הם כוחות שפועלים עליו.

כל העולמות, כל הפרצופים, כל הספירות, נמצאים בתוך הנברא שהוא אדם הראשון. ואנו לומדים בדיוק עליהם, על המבנה הזה. זאת אומרת בחוכמת הקבלה אנו לומדים איך אנחנו קשורים יחד כנשמות ובאיזו צורה עלינו להיות קשורים נכון, כדי לגלות את האור העליון, עולם אין סוף, בקשר בינינו.

שרטוט מס. 6

למדנו שעולם אין סוף הוא השורש, למדנו על ההשתלשלות מלמעלה למטה שנעשית בחמישה עולמות עד העולם הזה, שגם בו האדם מתפתח עד שהנקודה שבלב מתחילה לדבר בו. ואם הנקודה שבלב מתפתחת, הוא מתחיל להרגיש רצון לרוחניות.

עם הרצון הזה האדם מגיע במוקדם או במאוחר למקום שבו לומדים את חוכמת הקבלה, כי הנקודה הזאת מכוונת אותו בדיוק לאמצעי שעל ידו הוא יכול למלא אותה. ואז, על ידי האמצעי שנקרא "חוכמת הקבלה", האדם מפתח את הנקודה למימד של נשמה ומתחיל לקבל בתוך הבועה הזאת, בתוך הנשמה הזאת, הרגשה כמו בחוש השישי. והרגשה זו נקראת "העולם הרוחני", "העולם העליון".

בתוך ההרגשה הזאת הוא מגלה שהוא קשור ליתר הנשמות מעבר לגופים, כי בגופים אנו לא רואים נשמות. הוא מתחיל להרגיש את הקשר מעל זמן, תנועה ומקום, מעל המוגבלות של העולם הזה. אז נקרא שהוא כבר נכלל בעולם הרוחני. זה התהליך.

מדוע זה כל כך קשה, אם התכלית העליונה של האדם היא להגיע לאותו מקום גבוה? מדוע למשל נולדנו עם חמישה חושים ולא ישר עם החוש השישי? מדוע צריך כל כך הרבה שנים ואת כל מאה עשרים וחמש המדרגות, מדוע אין מעלית?

אני מסכים איתך. עד העולם שלנו, עד החלק החומרי שאנו נמצאים בו, פועל כוח. מהעולם שלנו והלאה גם כן פועל כוח. הכוח שפעל מלמעלה למטה זה כוח הבורא. הכוח שפועל ממטה למעלה, זה כוח הנברא (ראו שרטוט מס' 7). והעולם שלנו הוא מין אזור, כמו איזו נקודת תשתית, שאינה שייכת לרוחניות. וכאשר האדם עומד עליו, היינו, כשהוא קיים בגוף הזה, כמו בהמה, ללא רוחניות, ללא התפתחות רוחנית, זה נותן לו אפשרות להתקיים ולהתחיל את ההתפתחות הרוחנית בצורה בלתי תלותית בבורא. וכל ההתפתחות הזאת חייבת להיות בבחירה חופשית, אחרת לא יגיע להיות שווה לבורא.

שרטוט מס. 7

כאשר אדם כבר נכנס להתפתחות עם הנשמה, כאשר הוא מתחיל למלא אותה ולעלות באותן מאה עשרים וחמש מדרגות, זו כבר חוויה שבה הוא מרגיש את עצמו מעל העולם הזה. הוא כבר שייך למערכת הרוחנית. ולכן לא חשוב לו אם הגיע לסוף או לא הגיע לסוף, הוא כבר בהתפתחות, הוא כבר בדרך.

לכן הבעיה היא באמת הגילוי הראשון, הנקרא "מעבר המחסום". והאדם צריך את זמן ההכנה כדי לעבור אותו ולפרוץ דרכו להרגשה הראשונה של הרוחניות. כל המדרגות לאחר מכן, כל הרגשה הקטנה ביותר, הן כבר מעל הבועה הזאת של העולם הזה.

אבל חייבת להיות התפתחות הדרגתית, בכך שהאדם חייב לקבוע בעצמו שהוא רוצה לרצות להידמות לבורא ושהוא רוצה לקבל כוחות להידמות לו ובאיזו צורה בדיוק הוא קובע איך להיות גדול, דומה יותר ויותר לבורא, כמוהו. זאת אומרת, בכל שלב, גם באורות גם בכלים וגם בהשגות, האדם קובע, האם כדאי או לא כדאי, רוצה או לא רוצה. ולכן יש הרבה מאוד פעולות קטנות, אבל בכולן האדם כבר מרגיש את עצמו מעבר למוגבלות העולם הזה, כנצחי ושלם. אפילו הדרגה הרוחנית הקטנה ביותר, נותנת לאדם הרגשת השלמות.

כיצד הקבלה מתייחסת לסבל העמוק שיש בימינו, ולדברים שקשה לקבל אותם? ואיך האדם שיושב פה יכול להביא איזו תועלת?

אלו שתי שאלות גדולות מאוד. דיברנו על כך שהאנושות בכללות, מתחילה לגלות בהדרגה שההתפתחות שלה היא לא נכונה, לקויה, ללא מילוי, ללא השגת התכלית אפילו במשהו. התפתחו כלים גדולים, רצונות גדולים ואנו ריקניים עוד יותר מכל הדורות הקודמים. עד כדי כך, שכבר איננו רוצים יותר. מדוע לא רוצים להביא ילדים? מדוע מתגרשים? מדוע נכנסים לייאוש, לסמים? האדם לא רוצה להרגיש את המצב שלו, הוא לא מאמין שמשהו יכול להיות יותר טוב. ולגבי השאלה איך לצאת מהמצב הזה, דיברנו קודם.

איך אנו יכולים להיטיב לכך? אם אנו, כל אחד מאיתנו, יתחיל בתיקון הפרטי שלו. אם אדם מתחיל לתקן את עצמו, אז הכוחות העליונים מגיעים דרכו לכל מערכת הנשמות. זה נקרא שכל צדיק מחייה את העולם. אז הוא נעשה כתא או איבר בריא בגוף דאדם הראשון ומחייה את הגוף, ואז כל העולם נעשה טוב יותר. פחות ייאוש, פחות מכות, פחות כאבים. כי כל אלו מורגשים מחוסר מילוי, ודרך הנשמה המתוקנת בא המילוי. לכן רק בצורה כזאת אנו יכולים להיטיב גם לחיי העולם הזה בנוסף להשגת החיים הרוחניים.

לכן בימינו בכל העולם יש התעניינות בחוכמת הקבלה, בצורה שאנשים שאפילו לא ידעו ולא שמעו עליה, פתאום מתחילים לגלות בה עניין. הייאוש מביא אותם למצב שהם חייבים מילוי ולא ברור להם מהיכן להשיג אותו. הנקודה שבלב מתחילה כבר לגלות בהם חיסרון חדש, ולכן, מאין ברירה, הם מתחילים לעבוד עליו.

מכאן מובן כי השאלות כמו האם אדם מאמין בי או לא מאמין בי, האם השיטה נכונה או לא, ממי ללמוד או ממי לא, הן לא חשובות, אלו שאלות חיצוניות. אם מבפנים יש לאדם רצון אמיתי, שכבר בשל, הוא יבוא וילמד. אין לו ברירה, הוא לא יכול להימנע. אין חשיבות לשאלות שלנו, כי החסרונות הפנימיים הם מכוונים אותנו, ולא נוכל לברוח.

האם בחוכמת הקבלה מדובר רק על השגת ידע או שיש גם התנהגות מחייבת, פעילויות שצריך לעשות?

הלימוד הוא בעצמו רק לימוד. אדם צריך ללמוד, לא יותר. מה פירוש ללמוד? יש אדם יותר חכם ויש פחות חכם, יש אדם שלפי הטבע הוא מבריק יותר או מבריק פחות, יש אנשים עם נטייה ללמוד ויש כאלו עם נטיות לכל מיני מקצועות כמו למוסיקה, לריקוד ולא לשבת ולהיות תולעת ספרים. העסק בחוכמת הקבלה לא שייך לכמות הלימוד, אלא לרצון האדם, עד כמה שהוא משקיע לפי הרצון שלו. ולכל אחד ואחד יש שיטה ואופן משלו.

כתוב ש"אין אדם לומד אלא במקום שליבו חפץ", ו"חנוך לנער על פי דרכו". הלימוד חייב להיות חופשי, נוח, מתאים לאדם. הלימוד חייב להיות באופן שאדם רוצה את זה, הוא מרגיש שבכך הוא מתמלא. ואז כתוצאה מכך וודאי שהוא מרגיש ריקנות, כי עוד לא הגיע להשגות, ל"פקיחת עיניים" מה שנקרא, לכך שנפתחים לו השמים. כי מה זה "שמים"? שהחומר שבעולם הזה נעשה שקוף ודרכו האדם מתחיל להרגיש כוחות שפועלים אחריו. זה עוד לא קורה לאדם, הוא צריך לרכוש הרבה פוטנציאל פנימי כדי שזה יקרה. אבל זה לא שייך לאיי. קיו של האדם, לא החכם לומד. אלא זה שייך רק לרצון, להתפתחות הרצון.

לכן לא מדובר על כך שצריך לחרוש הרבה ספרים, ולדעת בעל פה ולדון בכל הקושיות והתירוצים כמו בספרים אחרים למיניהם ולעבור בחינות. אלא האדם צריך רק ללמוד מתוך הנקודה שבלב. לכן השאלה היא האם כשהאדם בא, הוא בא כמו סקרן, כי הוא רוצה לדעת או שהוא בא ובאמת יש לו את אותה השאלה ששואל בעל הסולם "מה הטעם בחיינו?".

אם האדם שואל מתוך אותה הנקודה, המרה, הכואבת, אם כנגדה הוא קורא את החומר, בדיוק כנגד הנקודה הזאת, כנגד הרצון, אז תוך זמן קצר הוא מגיע לתוצאה, שבנקודה הזאת הוא מתחיל להרגיש התפתחות. זו תחילת הנשמה. השאלה הזאת שנשאלת באדם על מקור החיים, "בשביל מה אני חי?", היא שאלה מתוך הנשמה, כלפי הבורא, כלפי האור. ואז אדם צריך רק לפתח את הקשר הזה. זה לא תלוי בכמות הידע השכלית, בכמה שמילא את ה"מחשב" שלו, אלא זה תלוי בהתפתחות הרצון המכוון כבר להשגת השורש. ללא ספק זו התפתחות רגשית, והשכל עוזר להתפתחות הרגש.

אנשים רבים מחפשים אחר האמת האבסולוטית והמוחלטת שאי אפשר לערער עליה. נראה שבקבלה יש את התשובות המוחלטות ואת האמת המוחלטת, על השאלה האוניברסאלית למה אנו פה ומה קורה לאחר מכן. אולם גם פילוסופים כמו אריסטו וסוקראטס דיברו באותה שפה, למשל על תיקון המידות.

הקבלה לא מדברת על תיקון המידות. קבלה זה לא מוסר, ואין לבלבל קבלה עם משהו חוץ מקבלה. אני קצת מכיר את הפילוסופיה כיוון שעשיתי דוקטורט בפילוסופיה, והעניין הזה לא זר לי.

באדם יש רצונות שהם גופניים ויש רצונות אנושיים. רצונות גופניים האדם מקבל מתוך הגוף שלו, ורצונות אנושיים הוא מקבל מהסביבה שלו. בהתנהגות האדם עם עצמו ועם הסביבה, מטפלת האתיקה. ומצד הדת, מטפלת בכך חוכמת המוסר, תורת המוסר. היא מטפלת באופן שבו האדם צריך להתנהג יפה כלפי האחרים, במה להגביל את עצמו ואיך להיות טוב לאחר. כמו שאנו מלמדים את הקטנים, את הילדים, לוותר ולהיות טובים ויפים יותר. אולם אלו חוכמות אנושיות בלבד העוסקות באופן שבו עלינו לארגן את החברה האנושית שלנו, כדי שלא נהרוג אחד את השני, כדי שלא "נאכל" אחד את השני ונוכל להתקיים.

אבל כל זה בכלל לא שייך לחוכמת הקבלה. אם בחוכמת המוסר אומרים לאדם מה כדאי ומה לא כדאי לו לעשות ואיך יותר טוב וכן הלאה, הרי שחוכמת הקבלה אינה מדברת במשפטים כאלו, כפי שדיברו הפילוסופים בכלל. חוכמת הקבלה אינה אומרת דבר על האגו של האדם בעולם הזה, אלא היא אומרת להתעלות מעל האגו שבעולם הזה ולהתחיל לגדול ברוחניות. את העולם הזה האדם צריך לעזוב. כי כאשר יתחיל לגלות מה נקרא בורא, הכוח העליון ואיך להידמות אליו, אז כל ההתנהגות שלו בעולם הזה גם כן תשתנה.

אם הולכים לפי כל יתר השיטות כולל שיטת המוסר, השייכת לחלק הדתי שבעם ישראל, אז מגבילים את האדם ומפחידים אותו. אולי הוא נעשה טוב יותר בחברה האנושית, אולם זה מתקיים רק עד מצב מסוים, שהאגו פורץ עד כדי כך שלא איכפת לאדם כל המוסר הזה ושום דבר, כפי שאנו רואים שקורה לפעמים.

לכן חוכמת הקבלה לא מטפלת בהתנהגות האדם עם הבריות בעולם הזה, בצורה שהאדם יהיה טוב יותר. זו פסיכולוגיה, צורות שונות של התנהגויות שבהן החברה האנושית מטפלת בעצמה. אלא המקובלים אומרים לאדם שיעלה מעל העולם הזה ברצונות שלו ובאינטרסים שלו, ויתחיל לחקור את העולם הרוחני, את הנשמה ודרך הנשמה את הבורא.

כי מהי "חוכמת הקבלה"? "גילוי אלקותו ית' לנבראיו בעולם הזה".כך מוגדרת חוכמת הקבלה במאמר של בעל הסולם "מהותה של חוכמת הקבלה". וההגדרה עצמה מודגשת בספר כי היא חשובה מאוד. חוכמת הקבלה היא, גילוי האלוקות לאדם שנמצא בעולם הזה, כי מתוך זה שהאדם יגלה את האלוקות, שזה יהיה מורגש בו, בתוך החושים שלו, אז וודאי שההתנהגות שלו תשתנה, הכול ישתנה.

אם האדם לא יגלה את האלוקות, שום חוכמות ומוסר ואתיקה, לא יעזרו. אנו רואים מה קורה עם העולם. הרצון לקבל האגואיסטי הולך ומתגבר בבני אדם, כי הוא גדל באופן תמידי משך כל הדורות ובזמננו הוא פרץ עד דרגתו האחרונה ושום דבר לא יעזור. בימינו, אם אדם גונב הוא אפילו לא מתבייש בכך. אין מעצורים. לכן כולם כבר נמצאים במצב, שיגלו שרק השיטה הזאת יכולה לעזור לנו איכשהו להתקיים בחברה האנושית, אחרת נאכל אחד את השני.

לכן יש הבדל גדול ועצום בין כל השיטות, הפילוסופיות והשיטות הדתיות למיניהן, כולל היהדות העממית, שמטפלת בחברה הדתית של יהודים שרוצים להתקיים בצורה נכונה וטובה ובין חוכמת הקבלה. והעובדה היא שהם לא משתמשים בחוכמת הקבלה, לא לומדים אותה ולא מממשים אותה, כי היא דבר אחר לגמרי.

ובהקשר לפילוסופים, אז מה שיש לפילוסופים אכן דומה קצת לחוכמת הקבלה, כי הם לקחו זאת מהקבלה עוד בזמן הנביאים. בספר שהוצאנו "קבלה מדע ומשמעות החיים" מופיעים דברי הפילוסוף הגרמני יוהנס רויכלין, אבי הפילוסופיה שחי במאה השש עשרה. וכך הוא אומר: "מורי, פיתגורס, אבי הפילוסופיה, כנראה קיבל את תורתו מהיהודים ולא מהיוונים, והוא הראשון שתרגם את המילה "קבלה", שלא הייתה ידועה לבני ימיו, למילה היוונית "פילוסופיה"." זאת אומרת, המילה פילוסופיה, היא התרגום של פיתגורס לחוכמת הקבלה. ועל כך כותב רויכלין בספרו "על האמנות הקבלית" (“De arte cabbalistica”).

בספר "קבלה מדע ומשמעות החיים" מובאות דוגמאות נוספות של פילוסופים המבינים שחוכמת הקבלה היא מקור כל החוכמות בעולם. הם לא יודעים מה בדיוק נמצא בחוכמת הקבלה, כי הם לא מקובלים, הם לא משיגים את העולם העליון. אבל הם מודים שלקחו את דבריהם מהקבלה. אני מבין את הגישה הפילוסופית, והיו לי הרבה מלחמות עם הפילוסופים עד שסיימתי את הדוקטורט.

האם הסבל הוא תנאי הכרחי להתפתחות הנשמה?

לא. ברגע שאדם מגלה את הנקודה שבלב ומתוכה הוא מתחיל להתפתח, למשל אם הוא הגיע לכאן, אז מרגע זה והלאה לא יתכן שהוא סובל. אמנם, כשהאדם מתפתח עד שהוא מגיע למטרה, וודאי שהוא סובל, אבל זה לא אותו הסבל ממה שחסר לו ומהמכות שהוא מרגיש מאחורה, אלא זה סבל על כך שעוד לא קיבל את כל מה שהוא רואה מקדימה. אלו לא ייסורים של מכות, אלא ייסורי אהבה. שהאדם משתוקק למה שהוא אוהב ושיש לפניו ועוד מעט יקבל זאת. זה אחרת לגמרי. וודאי שאלו ייסורים, כי זה כמו שאדם משתוקק וממש עוד רגע הוא יקבל, אבל עדיין אין לו, אבל אלו ייסורים עם המתקה.

נכון שעדיין האדם לא קיבל ולכן הוא ריק, ואם הוא ריק ולא קיבל, איך יתכן שהוא מאושר? אלא ההארה מהעתיד, שהוא יקבל, שיהיה טוב, שהוא כבר מזהה שהדבר לפניו, ממתיקה את הייסורים. תופעה מוכרת לפילוסופים ולפסיכולוגים היא שזקנים אוהבים לספר על המכות שהם קיבלו, על הייסורים שהם קיבלו. מה כל כך טוב בהם? מדוע הם ממש נהנים מלספר? הם נהנים משום שהעבר והעתיד מקבלים המתקה בהווה. לכן מרגע שיש לאדם נקודה שבלב והוא הגיע למצב, למקום, שהוא יכול למלא אותה, אז אין לו ייסורים במובן של ייסורים של האנשים המסכנים בחוץ, שממש סובלים.

איך דרגות הסבל מתחלקות בין בני אדם? מדוע יש חוסר שוויון בדרגת הסבל?

איך בכלל יכולים להשוות כמה אדם סובל וכמה הוא נהנה לעומת נקודת זמן אחרת ולעומת אדם אחר? אם איננו יודעים את מערכת הנשמה ומודדים אותה לפי הספירות, לפי הבחינות, לפי העביות, לפי המסך ולפי אור הנרנח"י שנכנס בה, אנו לא יכולים להשוות. לא ניתן להשוות בין מידת הסבל של אדם אחד ובין מידת הסבל של אדם אחר. זה נסתר מאיתנו.

לכן הפסיכולוגיה והפסיכיאטריה הן לא מדע. כי אפילו בצורה גשמית איננו יודעים בדיוק מה קורה עם האדם. כל מה ששייך לרגש, נסתר מאיתנו. אנו יודעים רק להרגיע, אם על ידי וויסקי או על ידי כדור הרגעה או סמים וחוץ מזה אין לנו כלום.

חוכמת הקבלה לעומת זאת עוזרת לנו גם בעולם הזה. זאת אומרת, היא עוזרת להבין גם בחושים הגופניים איך כל אחד ואחד יכול להתפתח, כמה כל אחד סובל ולהתחיל להשוות זה עם זה. נניח שאדם אחד עובד שמונה שעות ואדם שני עובד שמונה שעות. אבל הראשון נולד זריז ולא איכפת לו לעבוד שמונה שעות, בשבילו זה כיף ובשביל השני לעשות תנועה קטנה זה סבל גדול. מדוע שיקבלו במקרה הטוב אותה משכורת? הרי הראשון לא משקיע בעבודה הרבה כוחות לעומת השני שממש משקיע את כל הנשמה, כי הוא בנוי בצורה אחרת ממנו. אבל אף אחד לא מתחשב בכך.

אלא על ידי חוכמת הקבלה אנו יכולים לבנות את החברה האנושית בעתיד לבוא, כך שפשוט נראה לפי האדם, שכל אחד ישקיע בשווה לאחרים לפי הטבע שלו. אז תהיה חברה מאושרת באמת ולאיש לא תהיה טענה לשני. עוד נראה, עד כמה אפשר לבנות את האנושות בצורה שפשוט יהיה גן עדן על ידי ידיעת פנימיות האדם.

האם מוסיקאים, אומנים או ציירים הקרובים לנפש או לנשמה, יכולים להבין את הקבלה טוב יותר? האם הם מגיעים לרמה יותר גבוהה?

לא פילוסופים, לא מוסיקאים, לא ציירים, אף אחד מהם אינו פועל מחוץ לחמשת החושים שלו ומחוץ לרצונות הגשמיים שלו, שהם בעיקר רצונות לכבוד ולשליטה. אם מדובר על אנשי חינוך, ובמיוחד אנשי תרבות כמו ציירים ומוסיקאים, אז כל אחד מהם מופעל רק על ידי כבוד ושליטה. הם יכולים להיות אנשים מאוד עדינים ויתכן שאפילו לא מרגישים בהם את הרצונות הללו, אבל זה נובע מתוך הרצונות האלו. ולכן אין מה לדבר כאן על השגה הרוחנית.

אלא מקובל שמגיע להשגה רוחנית, כן יכול לכתוב ולבטא את ההרגשה שלו בתווים ובצלילים כמו שהוא מבטא את עצמו במילים. יש לנו יצירות מוזיקליות כאלו מבעל הסולם. שהן ממש כנגד העולם הרוחני. כאשר נלמד את שפת הענפים, נראה איך יכולים לבטא את מה שמרגישים ברוחניות בצורה גשמית, על ידי איזה פעולות, ריקוד, קפיצות, מילים, אותיות, צלילים, וכן הלאה. נראה איך אפשר להעביר משהו מרוחניות לגשמיות.

התורה ציותה לנו את עשרת הדיברות. אם ניקח את עשרת הדיברות, ואת הפתגם "ואהבת לרעך כמוך", וכל הציבור פשוט יממש את הדברים האלה, ויחיה אותם ביומיום. האם לא יהיה יותר טוב?

אי אפשר. אם היה אפשר, אדרבא.

אבל זה דבר קטן, לא מדובר על תרי"ג מצוות, זה עשר הדיברות?

אין דבר כזה. אם אדם יכול לקיים "ואהבת לרעך כמוך זה כלל גדול בתורה", הוא לא צריך יותר כלום. שום דבר חוץ מזה הוא לא צריך. כי פשוט מאוד, "זה כלל גדול בתורה". זאת אומרת אחרי הכול, אין יותר גדול מהמצווה הזאת, כי האדם מנטרל את האגו שלו.

זו התעלות מעל האגו?

הבעיה היא שכדי לעלות מעל האגו, צריך את חוכמת הקבלה. אין כוח אחר שיכול להעלות את האדם מעל האגו. על ידי מה האדם יעלה מעל האגו?

כך אמר גם אברהם אבינו ולכן כאשר האגו שלנו פרץ, פנה אברהם לחבריו הבבלים, לכל משפחתו, בטענה שאם ימשיכו ללכת עם האגו שפרץ הם יגיעו ממש לתהום. אולם הם לא הבינו על מה הוא מדבר, נראה היה להם שכל העולם בהתפתחות, מתפתח בשפות, ברכישת אדמות, בחקלאות ובמשטר. ואכן באותה תקופה התפתח כל היסוד של האנושות. אברהם טען שצריכים ללכת דווקא מעל האגו ולא לפתח את השנאה לזולת, כך שכל אחד ירצה לנצל את האחרים עם הרצון שלו. אלא ההפך, יש להתגבר עליו ולהגיע ל"ואהבת לרעך כמוך", לאהבת הזולת. והאגו ניתן כדי שאנו נרכב עליו. אולם הם לא הסכימו ללכת עם זה. כי לא רצו לקבל את השיטה שלו.

כל שיטת הקבלה מדברת רק על כך. האדם לא יכול להתגבר על האגו. אין לו כלי, אפשרות או אמצעי שהוא יכול להתגבר בעזרתם על האגו ולעלות מעליו, אם לא על ידי הכוח העליון שהוא מזמין על ידי חוכמת הקבלה. אין לו, והוא לא יכול, כי כל העולם שלנו זה רצון ליהנות ואיך אפשר להתעלות מעל אותו רצון ליהנות? בעולם שלנו אין כוח לכך, לא באדם ולא בסביבה ולא באף אחד.

אומר בעל הסולם, ב"הקדמה לתלמוד עשר הספירות", "למה זה חייבו המקובלים לכל איש" והדגש הואלכל איש, "ללמוד חוכמת הקבלה".והוא משיב: "אמנם יש בזה דבר גדול וראוי לפרסמו, כי יש סגולה נפלאה לאין ערוך, לעוסקים בחוכמת הקבלה, ואע"פ שאינם מבינים מה שלומדים, אלא מתוך החשק והרצון החזק, להבין מה שלומדים, מעוררים עליהם את האורות המקיפים את נשמתם". מה זאת אומרת? "פירוש, כי כל אדם מישראל, מובטח בסופו, שישיג כל ההשגות הנפלאות, אשר חשב השי"ת במחשבת הבריאה להנות לכל נברא. אלא מי שלא זכה בגלגול זה, יזכה בגלגול ב' וכו' עד שיזכה להשלים" כל מחשבת הבריאה לפניו.

"והנה כל עוד לא זכה האדם לשלימותו", אבל לומד חוכמת הקבלה, אז "נבחנים לו אותם האורות העתידים להגיע אליו", למלא את הנשמה, "בבחינת אורות מקיפים", שהם מקיפים את הנשמה, מבחוץ. הם רוצים להיכנס לתוך הנשמה, אבל עדיין לא מסוגלים. "שמשמעותם היא, שעומדים מוכנים בעדו, אלא שהמה מחכים לאדם, שיזכה את כלי הקבלה שלו, ואז יתלבשו האורות האלו בכלים המוכשרים".

זאת אומרת, אין לאדם אפשרות להגיע לתיקון האגו, לעלות מעליו ובכלל להתקיים בלי חוכמת הקבלה. הבעיה העולמית בזמננו היא, איך להתקיים בעולם הזה כך שלא נאכל אחד את השני, שלא תפרוץ מלחמת העולם ויהיה תוהו ובוהו. לכן אין לנו אפשרות אחרת, אלא לפרסם את חוכמת הקבלה. כי אין בעולם שלנו כוח להתגבר על האגו ולהתעלות מעליו.

"ואהבת לרעך כמוך" זה עיקרון יפה, אבל השאלה היא איך אפשר לממש אותו. יוצא שכל התורה שבנויה על העיקרון "ואהבת לרעך כמוך זה כלל גדול בתורה", אינה יכולה להתקיים בצורתה האמיתית, אם לא ניפתח את חוכמת הקבלה. לכן כל הגלות, היא גלות שהתקיימנו בה בלי חוכמת הקבלה וגם כל המצב שלנו הוא מחוץ לתורה ומחוץ לקדושה.

נושא השיעור, המאמר "מהות הדת ומטרתה", חשוב מאוד. בעל הסולם אומר כך: "כאן", במאמר הזה, "אני רוצה להשיב על שלש שאלות: "האחת, מהותה של הדת מהי", זאת אומרת, מי לא יודע מה זה "מהות הדת", לכאורה כולם יודעים זאת. "השניה, אם מטרתה מושגת בעוה"ז או לעוה"ב דוקא. השלישית, אם מטרתה עומדת לטובת הבורא או לטובת הבריות. ובהשקפה ראשונה יתפלא כל מעיין בדברי ולא יבין את שלש השאלות הללו".

בעל הסולם אומר שהשאלות האלה פשוטות. כולם יודעים מה זה דת, כולם מבינים בשביל מה היא ומהי. הדת ניתנה בוודאי לבני האדם מהבורא, מהכוח העליון, ומטרתה להטיב לאדם בעולם הזה ובעיקר בעולם הבא. המטרה היא בעיקר בעולם הבא. את זה כולם יודעים בוודאי.

ואומר בעל הסולם, שבאמת אין מה להוסיף על התשובות האלה. אלא שהתשובות האלה הן לגמרי לא נכונות, כי למעשה איש לא יודע מהי ה"דת האמיתית".

פעם בני ישראל התקיימו בצורה אחרת, כמדינה רוחנית. לפני חורבן בית המקדש היינו עם רוחני וכל הקיום שלנו היה בהכרת העולם הרוחני. כמו שכתוב, שכולם ידעו והכירו בכוח העליון ובכל הטבע שלנו, מהקטנים עד הגדולים. זה היה פשוט. כמו שאנו היום מרגישים את העולם שלנו, וכל מה שאנו רואים הוא מובן וברור, כך היה לבני ישראל חוש נוסף, חוש רוחני, והם הרגישו וחשו את הכוח שפועל ומפעיל את הרוחניות והגשמיות יחד.

בצורה כזאת התקיימנו עד שנמצאנו במצב של "ואהבת לרעך כמוך", "אהבת אחים", במצב הנתינה, האלטרואיסטי, כמו הבורא. אבל אז התפרץ בנו כוח אגואיסטי נוסף. כפי שלמדנו, כל ההיסטוריה שלנו ושל האנושות היא, שהאגו שלנו, שהוא החומר העיקרי שלנו, כל הזמן גדל. ומתוך שהוא גדל, אנחנו נעשים יותר ויותר גרועים.

לפני החורבן האגו פרץ בעם ישראל וגרם לחורבן. הוא פרץ בזמן בית המקדש הראשון ואחר כך עוד הוסיף לפרוץ בבית המקדש השני, וזה גרם לחורבן בית המקדש. זאת אומרת, שאותה הקדושה, אותה הנתינה, אותה אהבת הזולת שהייתה בעם, פשוט נעלמה. במקום זה כולם נעשו לשונאי חינם זה לזה, כתוצאה מכך יצאנו לגלות. "הגלות הרוחנית" זה נקרא שנפלנו מאהבת איש את רעהו לשנאה. ו"הגלות הגשמית" היא כתוצאה מזה שהיינו חייבים לצאת מארץ ישראל, ולהפסיק להיות כעם ישראל.

לפני החורבן הייתה לנו דת אמיתית. לזה בעצם מתכוונים המקובלים כשהם אומרים "דת" ולא לדת הגלותית, שאנו מקיימים בגלות. כלומר, בִּמקום המצוות שבהן האדם מתייחס לשני לפי "ואהבת לרעך כמוך זה כלל גדול בתורה", שזה סכום כל המצוות, אנו מתייחסים למצוות כפעולות גשמיות, שאותן אנו רגילים לראות, כפי שמקיימים אותן אנשים דתיים או כל מי שמקיים.

לכן בעל הסולם אומר, שאנו חייבים ללמד את העם שלנו, שחזר עכשיו לארץ ישראל הגשמית, מה זה נקרא "לחזור לארץ ישראל הרוחנית" ומה זה נקרא "להתאחד באומה השלימה". כי אנו יכולים להיות כאומה, רק בתנאי שנתאחד בינינו. הוא מסביר לנו את זה בצורה מאוד יפה בעיתון "האומה", שלכבודו התחלנו להוציא את העיתון "קבלה לעם".

בעל הסולם אומר שלכל עם ועם יש איזה עיקרון גזעי שמחזיק אותו יחד. קודם, אנשים היו מתחברים יחד כמשפחה, לפי מוצאם מאבא אחד ומאמא. אחר כך כשגדלו, הייתה החמולה, הגזע. אצלנו היה רק הכוח הרוחני שהחזיק אותנו. כאשר הכוח הרוחני הזה נעלם, אז הפסקנו להיות עם. עכשיו אנו מרגישים את זה. כשאנו חוזרים ורוצים להתאחד ורוצים לבנות משהו במדינת ישראל, אנו לא מסוגלים. רואים שזה לא יוצא. פשוט אי אפשר. כל אחד נכנס לנישה שלו, כל אחד שומר על התרבות שלו. הדתיים שומרים על הלבוש של המאה השמונה עשרה שהיה באירופה, וכל אחד מחזיק בשלו, ואין לנו משהו שמאחד אותנו.

זה בניגוד לכל אומה אחרת, ששם יש כוח מאחד. אלא אותנו מה שמאחד זה ההפך, לא הכוח החיובי שצריך לקשור באהבה בינינו, אלא הכוח השלילי. מבפנים אנו דוחים איש את רעהו, אבל מפני שמבחוץ, קמים השונאים שלנו ורוצים לפגוע בנו, אז מאין ברירה אנו מתאחדים. לכן החיבור בינינו הוא שלילי. ברגע שנִפסק הגורם הזר, אז אנו שוב מתפזרים ומתאחדים רק בעת צרה. לכן בעל הסולם אומר, שכדי להיות עם אנו צריכים שוב לרומם את אותו חיבור שהיה בינינו. אם לא כן לעולם לא נהייה כעם אחד, ולעולם לא תהיה לנו מדינה רגילה. אלא באנו באקראי למקום אחד, וכל אחד עושה כאן עסקים משלו.

זה מה שרואים לפי ההתפרקות שיש לנו, במיוחד היום, וזה עוד יגדל ונראה עד כמה אנו לא עם. מה שאיחד אותנו תמיד, היה הדת. לא דת כפי שאנו מכירים היום, שאולי פועלת בצורה שלילית, כדי להוסיף לפירוק המדינה עוד יותר, אלא הדת האמיתית. וזה מה שבעל הסולם רוצה להסביר. הוא אומר, באמת אין לי מה להוסיף על מה שיודעים על הדת, אבל מקור כל הבעיות שלנו הוא שאנו לא יודעים על הדת האמיתית. לכן אנו צריכים להבין, איך להתגבר על זה.

בעל הסולם ממשיך להסביר, ומתחיל מהבורא. הוא אומר, שהבורא הוא הטוב המוחלט, מפני שיש לו רצון להטיב. הכוח האחד שפועל בכל המציאות ומקיף את כל המציאות, הוא כוח הטוב, כוח נתינה, כוח שלם ונצחי, שמתוך הטבע שלו לא יכול לגרום רע לאיש. אבל הוא אומר, שכאשר אנו מסתכלים על כל הבריאה, שהיא רצון ליהֵנות, אנו רואים שכל הבריאה דווקא מרגישה רע. כל אחד אוכל את השני, גם בדומם וגם בצומח. כל החוקים האלו פועלים בצורה אכזרית. במין החי עוד יותר, ובמין המדבר, באדם, זה עוד יותר גרוע. במין המדבר, כל אחד אוכל את השני, בצורה יותר גרועה מהחיות.

למה זה כך? בעל הסולם מסביר, שאם נשים לב נראה איך כל חי בבריאה לא נמצא ברע שלו, אלא נמצא בהתפתחות שלו. אז נגלה שההתפתחות היא מטרתית ומביאה תמיד לטוב. לדוגמא, אם אנו לוקחים פרי מהעץ, למשל תפוח, אז מהשלב שהוא ניצן קטן ועד למצב שהוא תפוח גדול, התפוח כולו מר, חמוץ, ירוק ומאוד לא יפה. רק בסוף הגדילה שלו נעשה מראהו נעים וטעמו טעים.

אותה התפתחות, ואפילו בהבדלים גדולים עוד יותר, קיימת בחי. החי גדל בבטן אמו ואנו לא רואים אותו כלל עד שהוא נולד. אמנם אחרי הלידה הוא ממשיך להתפתח, אבל בכל זאת, כשנולד, הוא כמעט מוכן לחיים. הוא יודע איזה עשב לאכול, מה טוב לו ומה לא, ויודע לשמור על עצמו.

מה שאם כן האדם לא רק מתפתח כמו החי בבטן אימו, בהתפתחות שהיא נסתרת ונמוכה מצידו, שהוא לא משתתף בה, אלא כאשר הוא נולד רואים עד כמה הוא קטן, עד כמה הוא חלש, עד כמה הוא חסר כוחות. חסרים לו כוחות השכל וכוחות פיזיים. הוא לא מסוגל לשום דבר. כך זה נמשך במשך זמן רב, עד שהוא גומר את ההתפתחות שלו. רק בסוף ההתפתחות, אחרי חמש עשרה, עשרים שנה, אנו רואים אדם גדול, שסוף סוף מבין מה לעשות, איך להתקיים בחיים, ואז הוא עולה על כל הבריאה.

אם כך אנו רואים שאי אפשר לקחת משהו מהחיים שלנו, למדוד אותו ולהגיד שהוא "רע" או "טוב". אלא כמו בתפוח כך באדם, צריך לראות את כל התהליך ורק בסופו נוכל להגיד האם המטרה טובה או לא. כי מצבי ההתפתחות הם מצבים שיכולים להיות אפילו הפוכים מהצורה הסופית. אלא דווקא מי שמסתכל על הצורות שקודמות לצורה הסופית, רואה שהן צורות מקולקלות ממש, שהאדם הזה חלש, טיפש, שהוא לא מבין, לא מסתדר, זקוק לתמיכה. לעומתו "עגל בן יומו שור קרי", כפי שכתוב במקורות. אמנם העגל קטן, אבל אחרי כמה ימים הוא כבר יכול להסתדר בחיים.

לכן בעל הסולם אומר שהשגחת הבורא על הבריות, בולטת מאוד כהשגחה מטרתית. רק מי שרואה את כל ההתפתחות ורואה את הסוף, יכול להירגע ולראות את הדברים שבדרך, את שלבי ההתפתחות, ולהבין שבאופן אחר אי אפשר להתקדם. הוא רואה שבכל הצורות האלה יש סיבה ולמה אנו מתפתחים דווקא כך. כך זה בטבע של העולם הזה, בדומם, בצומח, בחי ובמדבר ומכל שכן כאשר מדובר על התפתחות רוחנית, שהיא התפתחות עוד יותר מיוחדת.

מין האדם מתפתח משך עשרות אלפי שנים על פני כדור הארץ. אנו יודעים, שגם לפני שלושים או ארבעים אלף שנה, היו בני אדם על פני כדור הארץ. ההתפתחות הרוחנית התחילה מאדם שחי לפני 5766 שנה. בו התחילה להתגלות בפעם הראשונה הנקודה שבלב, המשיכה לרוחניות, ואנו עוד לא רואים את סוף ההתפתחות. ההפך, כל פעם זה נעשה גרוע יותר ויותר ולא ברור איפה הסוף.

המקובלים אומרים לנו שבקרוב זה צריך להיגמר. אנו נמצאים כבר בתקופת המשיח. "משיח בן יוסף", זה האר"י, שחי לפני חמש מאות שנה. עכשיו אנו נמצאים בתקופה מיוחדת. לכן ספר "הזוהר" וכל חוכמת הקבלה מתגלים, כך אומרים המקובלים. אבל אנו עוד לא רואים את סוף ההתפתחות. לכן המצבים שאנו עוברים, נראים לנו מאוד מאוד מקולקלים.

אם כך אומר בעל סולם, איך נוכל לזרז את התפתחות שלנו. אמנם אנו רואים בדומם, בצומח ובחי התפתחות חוקית, הדרגתית, ללא התערבות מצד הנברא עצמו בתוך ההתפתחות שלו. אבל לאדם יש אפשרות להתפתח בעצמו, כי כל ההתפתחות שהוא עובר, היא כדי להביא אותו להתפתחות הרוחנית.

ההתפתחות הרוחנית בנו, נעשית רק על ידי בחירה חופשית מצידנו. זאת אומרת, השאלה היא האם אנו רוצים להתפתח או לא. אם אנו לא רוצים, אז מתגבר עלינו כוח הרע, שמפתח אותנו כמו הדומם, הצומח והחי, ואם אנו רוצים להתפתח, אז אנו יכולים לזרז את ההתפתחות שלנו, על ידי כוח המשיכה קדימה. לא שידחפו אותנו הייסורים מאחורה, אלא אם נראה את המטרה, אז נתפתח אליה קדימה.

השאלה היא, כיצד אנו יכולים לראות את המטרה? אם מדברים על התפוח, אז התפוח הקטן גדל יותר ויותר וגם אם לא למדנו בוטניקה, בכל זאת אנו רואים את התפוח בצורתו הסופית ומבינים שזאת צורת ההתפתחות שלו. אם אנו רואים אדם קטן, ואחר כך רואים איך הוא חי, גדל, עד שהולך לעולמו, אז גם כאן אנו רואים את כל הצורות שהוא עובר. אבל איך נוכל לראות מלכתחילה את ההתפתחות שלנו, כאשר לא ברורה ולא מובנת לנו מהי המטרה ומהי הצורה הסופית?

בעל הסולם אומר שהמקובלים, שכבר הגיעו לסוף התפתחותם הרוחנית, מראים לנו באיזו צורה אנו צריכים להיות. לכן הם מביאים לנו את אותה הצורה, ומסבירים לנו עליה. למה? כי על ידי התמונה הזאת שהם מציגים לנו, אנו יכולים לזרז את ההתפתחות שלנו. ואז לא לעבור את כל המצבים הרעים שלפנינו, אלא בצורה יפה, טובה וקלה. לכן בעל הסולם מסביר לנו במאמר זה, על "ב' דרכים" שיש בהתפתחות שלנו.

דרך קשה, דרך קלה

יש את דרך הייסורים, שבה התפתחנו עד היום. בכל פעם שהרגשנו שאנו רוצים משהו, אז על ידי כך שנדחפנו מהכוח השלילי, רצנו למטרה. רצנו למטרה אחת, אחר כך לשנייה, אחר כך לשלישית. האדם רץ כל הזמן אחרי כל מיני מטרות בחיים שלו, וזה לא נגמר עד שהוא מתעייף. אנו רואים שבסופו של דבר, הוא גומר את החיים בלי להשיג משהו ממשי.

בעל הסולם אומר, שכל זה מפני שהכוח שדוחף אותנו, דוחף בלבד. הוא לא מברר, הוא לא בורר לנו את המטרה האמיתית, אלא רק מביא לנו ייסורים, שנחפש. הוא מעורר בנו דחפים לכל מיני מטרות ומבלבל אותנו בעולם. זה נקרא "דרך ייסורים".

אלא שכדי להביא את עצמנו למטרה, אנו נצטרך לברר מהי המטרה ואיך להגיע אליה. וזה מגיע לנו רק על ידי התעוררות הנקודה שבלב. בחוכמת הקבלה ה"לב" זה כל הרצונות שלנו. סך הכול יש לנו תרי"ג רצונות ובתוך הלב יש את הנקודה שבלב, שנקראת "חלק אלוקה ממעל". זה מה שיש בתוך האדם, שכביכול ירד מהעולם הרוחני.

אחרי שהאדם מתפתח בתוך הלב שלו משך אלפי שנים, הוא מגיע לאגו הגדול ביותר. לפני כן מתפתחים בו רצונות לתענוגים גופניים ואחר כך רצון לכסף, לכבוד, שליטה ולמדע. רק אחרי כל ההתפתחות הזאת הוא מגיע לנקודה שבלב (ראו שרטוט מס' 1) וכאשר הנקודה הזאת מתחילה להתפתח, היא כבר מביאה את האדם למקום שבו הוא יכול לשמוע על המטרה. כל הייסורים, כל הרצונות הקודמים, היו רק כדי להביא אותו לאותה הנקודה.

כאשר האדם מתחיל להשתוקק למשהו מתוך הנקודה הזאת, הוא לא יודע לְמה הוא משתוקק. הוא רק מגיע לאיזה מקום, לאיזה ספר או לאמצעי אחר, שמשם הוא יכול לקבל ידיעה על המטרה הסופית שלו. למה? כי הוא נמצא במצב שדומה למי שמסתכל על הפרי שעל העץ ורואה שמצבו לא טוב וכנראה שלא ייצא ממנו כלום. אבל מפני שהוא כבר ראה את הצורה הסופית, הוא יודע שצריך לחכות עוד קצת, ואז הפרי הזה יגדל עוד ועוד על ידי הטבע ויקבל את צורתו היפה, הסופית.

כאשר מדובר על פרי, המצב הסופי מובן, אבל איך אנו יודעים מה עלינו לעשות? לכן בעל הסולם אומר שאל האדם מגיעים ספר או קבוצה או מורה ומסבירים לו על המטרה הסופית (ראו שרטוט מס' 1). כי בלי ידיעת המטרה, הוא לא יידע איך הוא צריך להיות במטרה, באיזו צורה הפרי שלו נקרא "גמור". גמור נקרא "גמר התיקון" שלו, שהוא בשל. ואת זה האדם צריך לדעת. בלי זה הוא לא יוכל לכוון את עצמו להגיע למצב המתוקן שלו.

אנו לא מתקדמים ממצב של נקודה שבלב ועד גמר ההבשלה שלנו על ידי הטבע, אלא רק על ידי הבחירה. כל ההתפתחות הרוחנית נעשית על ידי הבחירה (ראו שרטוט מס' 1). לכן חייבים לגלות לאדם מהי המטרה הסופית, מהי צורתו הסופית, איך הוא צריך להיראות בסוף, כדי שידע כבר עכשיו איך לעבור את כל שלבי ההתפתחות.

אם האדם לא יבחר בשלבי ההתפתחות הללו, אז הייסורים מהחיים האלו, ידחפו אותו עוד ועוד (ראו שרטוט מס' 1), עד שהוא יבין שכל הכוחות הרעים האלו, באים כדי לדחוף אותו קדימה לאיזו מטרה, שהוא חייב לבחור בה, להציב אותה לפניו ולהבין בשביל מה.

בדרך כלל, התהליך הזה מתעורר באדם בשאלה "בשביל מה אני חי?", "למה אני חי?", "מה הטעם בחיינו?". זו למעשה השאלה, שנשאלת על הצורה הסופית של האדם. כלומר, השאלה "בשביל מה", נשאלת על הצורה הסופית שצריכה להיות מוצבת כמטרה לפני האדם.

בעל הסולם אומר, שכל ההתפתחות צריכה להיות על ידי בחירה. לכן הוא מסביר במאמר זה על "התפתחות שלא מדעת", ו"התפתחות מהדעת". התפתחות שלא מדעת, היא על ידי הייסורים, שאנו ממשיכים בחיים הרגילים שלנו. בעל הסולם אומר במאמרו "הדור האחרון", שהייסורים יכולים להגיע למימדים גדולים הרבה יותר מצונאמי. אני אפילו לא רוצה להזכיר אותם.

על ידי מה אנו מונעים אותם? אם בִּמְקום הכוח הדוחה, שדוחף אותנו לאותה מטרה, נפעיל את הכוח בעצמנו, שיהיה רצוי לנו לבוא לאותה המטרה, אז נזרז את ההתפתחות. אם הכוח שדוחף אותנו שוקל לדוגמה עשר קילו ואנו מפתחים את הרצון שלנו באחד עשרה קילו, אז אנו כבר מתפתחים מרצון, בהרגשה יפה, טובה, בהרפתקה (ראו שרטוט מס' 1). לעולם לא נרגיש בחיינו שמשהו לוחץ עלינו, שמשהו רע לנו.

שרטוט מס. 1

כל דבר בחיינו אנו יכולים לעשות בשמחה, בטוב, או לעשות מתוך לחץ, מתוך אין ברירה. לכן אומר בעל הסולם, שהכול תלוי במודעות: עד כמה שאנו מכיריםאת הצורה הסופית שלנו, עד כמה אנו עושים אותה רצויה לנו. איך נעשה שהיא תהיה רצויה לנו? בעל הסולם אומר שבשביל זה אנו צריכים קבוצה. כל הבחירה של האדם, זה בחירה בחברה.

כי יש "אני" ויש סביבי משהו, סביבה, ומה שהסביבה תרצה, היא יכולה לחייב אותי. איש מאיתנו לא מתלבש כמו שהוא רוצה ולא חושב על מה שהוא רוצה ולא קונה את מה שהוא רוצה ולא חי עם מי שהוא רוצה. אלא כולנו חיים לפי קני המידה והערכים שהסביבה שלנו מחדירה בנו כל פעם. זה חודר בנו ואין מה לעשות. בסופו של דבר האדם חייב להתנהג לפי איך שהחברה מתנהגת.

לכן אם אנו נִמצא את הסביבה, שתעריך את הצורה הסופית, שאנו בשלים, בצורה היפה ונרצה את הצורה הסופית הזאת מפני שהסביבה תשפיע אלינו ותגיד לנו שזה טעם החיים ולא קוקה קולה או משהו אחר, אז אנו נרצה זאת. רוצים או לא רוצים, אנו נרצה זאת (ראו שרטוט מס' 2).

אז וודאי שאנו נתקדם, לא באחד עשרה קילו משיכה למטרה, אלא ב 111 קילו. זאת אומרת, הכול תלוי בחברה שמשפיעה עלינו. וכן גם ספרי הקבלה. לָמה דווקא ספרי הקבלה? כי הם מדברים על המטרה הסופית, על הצורה הסופית שלנו. אם האדם לומד, קורא ומברר מהי הצורה הסופית שאליה הוא צריך להגיע ויכול להגיע בבחירה ובמהירות ובצורה נעימה, אז בעזרת הספרים, הקבוצה והמורה שמביא לו את כל הידיעות הללו, וודאי שהוא מתקדם.

לכן אחרי שבעל הסולם כותב על " התפתחות מדעת ושלא מדעת" הוא כותב ש "מהות הדת היא לפתח בנו את חוש הכרת הרע".

תכלית הדת

לשם מה אנו צריכים את כל הספרים, את הלימוד ואת הסביבה? כדי להכיר את הרע. כי בעולם שלנו, בחיים שלנו, האדם נתקל בכל רגע בהרבה מאוד גורמים, לטובה ולרעה, ואינו יודע איך לברר אותם. אם הוא יברר אותם כלפי המטרה, אז יהיה לו בירור נכון. בכל רגע ורגע בחיים הוא ידע איך לכוון את עצמו נכון לאותה המטרה (ראו שרטוט מס' 2). למרות שהיא רחוקה, והוא לא מבין אותה. בזה הוא בורח מהייסורים. אנו יכולים לעשות זאת גם כיחידים וגם כאומה.

שרטוט מס. 2

לכן בעל הסולם אומר, שלמעשה זה התפקיד של הדת האמיתית, שהיא חוכמת הקבלה. הדת האמיתית חייבת לפתח בנו את החוש של הכרת הרע. "מהות הדת היא לפתח בנו את החוש הכרת הרע", כדי שנוכל לברוח מהרע ולהגיע למטרה האמיתית. אם נתפתח בצורה כזאת, אז באמת נגמור את התפתחות אותו החלק שאנו צריכים לגמור.

חלק מהתפתחות עברנו בכל הגלגולים מלפני חמישים אלף שנה ובכל אלפי השנים האחרונות עד היום. עברנו אותם ללא דעת. מעכשיו והלאה, נותנים לנו את הנקודה שבלב ומכריחים אותנו להתקדם בבחירה, בידיעה ובדעת. אם עכשיו נפתח חוש הכרת הרע, אז נתקדם למטרה בצורה מהירה, קצרה ונעימה.

זאת המטרה של דת - לפתח בנו חוש הכרת הרע, לתת לנו ידיעה ברורה מהי המטרה שלנו ואיך להתקדם אליה. עליה להחזיק כל אחד ואחד ולחבר אותנו יחד כאומה, שנוכל כסביבה אחת להשפיע. שהסביבה כולה תשפיע על כל אחד ואחד, כדי לקדם אותנו לגמר התיקון.

אז נגיע למצב שהוא כפרי בשל על העץ. ושם בהשגת המטרה הזאת, נקבל את הצורה הנצחית המושלמת שלנו. זו הדת האמיתית. אז נשיג חיים שלמים, שלווים, באהבת הזולת ובחיבור האמיתי בינינו. נחזור למצב הרוחני שבו היינו כאומה וכמדינה לפני הגלות.

לכן בעל הסולם אומר שלפני שנדע מהי מהות הדת האמיתית שלנו, זאת אומרת, לְמה להשתוקק, לְמה אנו צריכים להגיע, לא נוכל לקבוע לעצמנו את הצורה אמיתית כעם ישראל וכמדינת ישראל. הדת חייבת לספק לנו כל זאת. לכן כל ההתקדמות שלנו עד כה היא לא התקדמות, אלא בריחה ממקום למקום, מייסורים, מכל מיני כוחות הרע שמחזיקים אותנו ביחד באין ברירה. אם הכוחות האלה לא היו מופעלים עלינו על ידי ההשגחה העליונה, היינו בורחים מכאן ולא היינו מתחברים איש לרעהו.

מכאן אנו רואים עד כמה שונים דבריו של בעל הסולם על הדת האמיתית, מהדת הגלותית שעדיין שׁוֹרָה בינינו. לכן הוא אומר, מהותה של הדת היא להביא את האדם למצב הבשל, הטוב, הנצחי, האמיתי.

השאלה השנייה הייתה "אם מטרתהמושגת בעוה"ז או לעוה"ב דוקא"? וודאי שהמטרה היא גם בעולם הזה וגם בעולם הבא, זאת אומרת, ששני העולמות מתחברים יחד, ואנו חיים ומרגישים את הכול כמציאות אחת. והשאלה השלישית "אם מטרתה עומדת לטובת הבורא או לטובת הבריות"? וודאי שהמטרה עומדת לא לטובת הבורא, ולא לטובת הבריות, אלא לטובת האדם שבכוחותיו ובבחירתו משיג את המטרה הסופית. כאשר הוא משיג אותה, הוא עומד עליה ונעשה ככוח העליון, כבורא, שווה לו.

אבל לא רק בהשגת המטרה הסופית הוא מגיע למצב הטוב, אלא גם בזה שבורח מהייסורים הללו שדוחפים אותו מאחור ובעצמו נוטה למטרה, הוא מקדם את עצמו, נעשה מוצלח, ומתקדם ללא הרגשת הרע בחייו. זה בקצרה מה שבעל הסולם רוצה להגיד, במאמר הזה "מהות הדת ומטרתה".

מקובל ורע לו

סטטיסטית, אפשר לראות שהייסורים לא פוסחים על אנשים שלומדים קבלה, וגם על אנשים שנמצאים ברוחניות, למרות שהם כבר שאלו את השאלה "מה הטעם בחיי"?

שאלה יפה. הרי אמרתי שמקובלים מתקדמים על ידי כוח הטוב קדימה, יותר מאשר הכוחות הרעים שדוחפים מאחורה. אז למה אנו רואים שהמקובלים סובלים?

ראשית, אנו אלו שרואים שהם סובלים. ובכל זאת אנו רואים אותם מתייסרים. המקובל מרגיש ייסורים בהתפתחות שלו מפני שהוא כלול, כמו כולנו, מכל הנשמות האחרות. הרי כולנו כבריאה אחת. יש את האור העליון שנמצא בנתינה כלפינו, שהוא הבורא. ואנו כולנו הבריאה שנקראת "אדם", או "אדם הראשון", שכולל בתוכו חלקים רבים מאוד, נשמות פרטיות (ראו שרטוט מס' 3).

למשל אחת מהנשמות היא של צדיק ורע לו. למה רע לו? כי למעשה הוא קשור כמו התאים בגוף, לכל יתר הנשמות ולא יכול להיות שהוא יהיה מתוקן סופית, עד שהן לא תתקנה את עצמן. לא יכול להיות שירגיש בעצמו טוב, אם עדיין לא הגיע המילוי והמצב השלם, לכל יתר הנשמות.

אנו לומדים על כך ב"הקדמה לתלמוד עשר הספירות", היכן שבעל הסולם מסביר כיצד אנו מתקנים את עצמנו. יש ארבעה שלבי התקדמות שהם, "הסתר כפול" ו"הסתר רגיל", ואחר כך "שכר ועונש", ו"אהבה נצחית". רק בשלב האחרון, שאנו רוכשים אהבה, אז אנו רוכשים קשר בין אחד לכולם (ראו שרטוט מס' 3). רק במצב הזה האדם מתחיל להרגיש את כולם כגופו. בשלבים הקודמים, הסתר כפול, הסתר רגיל, שכר ועונש, האדם רק מכין את עצמו ליכולת להרגיש את הזולת, לא כדי לנצל אותו כמו שעכשיו אנו מרגישים, אלא להרגיש את הזולת כדי להשפיע לו. כמו שהבורא משפיע לכולם, גם הוא מתחיל להיות כמו בורא כלפי כולם, רק בדרגה הזאת של אהבה, בשלב ההתפתחות האחרון.

יוצא, שוודאי שהמקובל סובל. זה נקרא שהוא "נכלל בצער הציבור", וזוכה על ידי זה אחר כך "לנחמת הציבור". לכן אנשים שמתקדמים ברוחניות, אפילו על ידי הבחירה ומכל הכוחות הרוחניים שכבר נמצאים לצידם, בכל זאת מרגישים צער. אבל צער עבור הנשמות שעדיין טרם תיקנו את עצמן. אבל בכל זאת אלה לא הצרות שלנו, אלו כבר ייסורים מטרתיים, זה נקרא "ייסורי אהבה". זה סוג הייסורים שנקרא "צדיק ורע לו". זה סוג אחר לגמרי שאנו עכשיו לא מבינים את זה.

שרטוט מס. 3

למה אני צריך את הדת בשביל להכיר את הרע? אני יכול ללכת לסדנת מודעות עצמית ולדבר על עצמי, על הבעיות שלי ולהגיע לתיקון הרבה יותר גדול ?

רצוי שלא נדבר על "דת", אלא על קבלה, כדי לא לטעות. כי עדיין אנו חושבים ש"דת" זה מה שמקובל ברחוב. אם נקרא את המאמר של בעל הסולם על מהות הדת, אז ברור שהוא מדבר על קבלה, ולא על הדת העממית. כמו שכתוב "דעת תורה הפוכה מדעת בעלי בתים".

האדם יכול ללכת לסדנא, ויכול ללכת לכל מקום אחר, לכל מיני שיטות. השאלה היא כזאת, מהי הצורה הסופית שהוא צריך אליה להגיע, כפי שהם מציגים לפניו? עליו לבדוק האם הם מציגים, צורה סופית נכונה, כפי שהוא חושב שהיא נכונה. יכול להיות שייקח כמה שנים, או חיים, או כמה גלגולים, כדי לבדוק, זאת אני לא יודע.

העניין הוא כך, כל השיטות למיניהן שאתה מדבר עליהם כמו למשל סדנת מודעות, הן מה שהשיגו בני אדם בעולם הזה מכל מאורעות החיים שעברו. לכן היום זה נראה להם כך ומחר אחרת. כידוע העולם שלנו משתנה מהר ואנו יכולים לטעות יחד עם כל המחנכים שנמצאים בכל הקבוצות הללו. חבל על הזמן.

אלא שאפשר לטעון, איך אפשר להאמין למקובלים ולדעת האם הם כן טועים או לא? על זה אין תשובה, כי למעשה הטענה היא, "אם יראו לי את המצב הסופי ואני אבין שזה המצב הנכון, אז אני אלך על זה". על זה אין תשובה, כי אין לו כלים לראות. הבעיה היא שהעולם הרוחני, מצבו הסופי של האדם, עולם אין סוף, לא נסתם או נסגר מהאדם, אלא שהוא לא מסוגל לתפוס אותו.

גם עכשיו אנו נמצאים במערכת הזאת. כל הנשמות נמצאות יחד, כולן מחוברות יחד, אור אין סוף, הבורא, ממלא את כולן. המצב הזה נקרא "עולם אין סוף". כולנו נמצאים כאחד, אבל אנו לא מרגישים זאת.

אנו מרגישים את מצב האין סוף הזה אחרי הסתרות וכיסויים רבים מאוד שנקראים "עולמות", מלשון הַעַלַמוֹת. אנו נמצאים במצב זה, אבל מרגישים את אותו המצב בהחלשה, בהקטנה, בהמעטה, אחרי מאה עשרים וחמש מדרגות. זאת אומרת, נסתר מאיתנו אותו המצב שבו אנו נמצאים עכשיו. המצב האמיתי נסתר מאיתנו במאה עשרים וחמש דרגות השגה, הרגשה. כל המטרה שלנו היא לנקות את עצמנו, לחדד את החושים שלנו, כדי להרגיש היכן אנו נמצאים. זה כל מה שאנו עושים.

באמצעות חוכמת הקבלה אנו משיגים את זָכּוּת הכלים, מנקים את עצמנו ואז כל ההסתרה עוברת והאדם עולה בסולם המדרגות. מה זאת אומרת? הוא מוריד יותר ויותר את המסכים המכסים, את הווילונות שמפריעים לו ומגלה יותר ויותר את האין סוף. כאשר האדם מגלה את האין סוף במידה כלשהי, זה נקרא שהוא עולה לאיזה עולם, לדרגה מסוימת של התקרבות אליו.

לפני שיש לאדם כלים להרגיש את האין סוף, הוא לא ירגיש אותו. זה לא נקרא אמונה. אלא הוא צריך לראות לפי הספרים עד כמה זה מסתדר לפי השכל שלו, ולהרגיש לפי הלב, עד כמה מורגש "קליק" בתוך הלב. אין בדיקה אחרת.

שאלתי את מורי הרב"ש מדוע אני נמצא איתו, האם להאמין לו? מאיפה אדע שהוא דובר אמת או לא? לפניו הייתי בהרבה מאוד מקומות, אצל הרבה מאוד "מקובלים" למיניהם, ועזבתי אותם. חיפשתי במשך שנים, התחלתי בשנת 1975 והגעתי אליו בשנת 1979 לקראת 1980, חיפשתי במשך כארבע חמש שנים. שאלתי אותו, האם זה המקום הבטוח. אולי אחרי עוד כמה שנים אגלה שלא. ביקשתי אותו שיעזור לי, שלא יסחב אותי ככה סתם. הוא ענה בכנות, ואמר "אני לא יודע. לך תבדוק".

זאת הבחירה של האדם. הוא חייב לברר בעצמו, ולא להאמין לאיש. אלא לשמוע ממש ללב ולמוח, האם מה שקורה, זה מה שמתאים. אין בדיקה אחרת. אבל לא להאמין לאיש, זה מה שהרב"ש בעצם רצה להגיד.

האם להגיע להשתוות הצורה פירושו ללמוד תורה ולקיים מצוות?

תורה נקרא "אור". אותו האור העליון שברא אותנו, ממלא אותנו, מוביל אותנו, מקדם ומפתח אותנו, נקרא "אור התורה". יש בנו תרי"ג רצונות, 613 רצונות. את תרי"ג הרצונות הללו, קבלנו עם הכוונה האגואיסטית, לנצל את כל העולם, את כולם, כדי למלא אותם. זאת אומרת, האדם נמצא ככלי שרוצה רק לקבל מילוי. ויש בתוכו תרי"ג רצונות שכולם אגואיסטיים, מזה הוא מתחיל את החיים.

על ידי אור התורה שנקרא "המאור המחזיר למוטב", האדם מתקן את הכוונה שלו מאגואיסטית לנתינה. הרצונות נשארים אותם הרצונות, האדם רק מתקן את השימוש שלהם, מטובת עצמו לטובת הזולת. לכן נאמר "ואהבת לרעך כמוך זה כלל גדול בתורה". אם האדם מתקן את כל הרצונות שלו, אז הכלל שלהם, הסכום שלהם, הוא אהבת הזולת.

יוצא שבצורה כזאת, כשהאדם תיקן את עצמו על ידי המאור המחזיר למוטב, הוא הגיע למצב המתוקן, הנתינה, לתכונת הבורא. ואז אותו האור ממלא אותו, הבורא מתגלה בו. לכן כתוב, שבתורה יש שתי דרגות. הדרגה הראשונה היא ההכנה, זה נקרא "תרי"ג עיטין", תרי"ג עצות איך לתקן את עצמו. והדרגה השנייה נקראת "תרי"ג פקודין", היינו קבלת האור העליון בתוך הכלים המתוקנים, קבלת הגילוי. וזה נקרא "תורה".

בזמן הגלות נפלנו מכל ההרגשה וההכרה הרוחנית לעולם הזה, לחושך. אנו לא מרגישים את הכוחות ולא מרגישים את האורות ולא מרגישים כנגד הרצונות שלנו את הבורא, אלא אנו מרגישים את הדרגה התחתונה ביותר מכל המציאות. אנו מרגישים את עצמנו אחרי מאה עשרים וחמישה כיסויים. לכן במציאות שלנו אנו קוראים לדברים הגשמיים באותם השמות כמו לכוחות ולפעולות הרוחניות.

בשבילנו ה"תורה" היא פיסת קלף שכתוב עליה משהו ו"מצווה" היא שלוקחים משהו ומבצעים בידיים או אומרים איזו ברכה. לא מדובר על רצונות מתוקנים, אלא על פעולות פיזיות, חיצוניות. זה נקרא "תורה של גלות", ולא התורה האמיתית. לכן, כפי שידוע לכול, חוכמת הקבלה נקראת גם "תורת האמת".

הגענו למצב שאנו חייבים לחזור מהגלות ולהגיע לגאולה. לכן אנו צריכים לעלות מקיום התורה והמצוות הגלותיות, החיצוניות, בידיים וברגליים, לא ברצון ולא בלב, לקיום ברצונות. לתקן ממש את הרצונות שלנו.

האם אתה עושה הבחנה בין קבלה ודת?

אני לא עושה הבחנות בין קבלה ודת. אני אומר שהאדם, העולם שלו, הקבלה, הדת, המצוות, התורה, קיימים בדרגה רוחנית ובדרגת החושך שלנו, הגשמית. אלו שני דברים שונים. אלה שתי רמות.

בכל זאת, אני תוהה למה ב"בני ברוך" יש שאיפה לשמור שבת, הרב מסתובב עם כיפה, ויש פה אווירה של דת?

האמת, שאין שום קשר בין קיום התורה ומצוות בגשמיות, לקיום הרוחני. אני לא מפחד להגיד את זה בקול רם. העובדה היא, שבסופו של דבר כל העולם חייב להגיע לדרגה הרוחנית, "וכולם ידעו אותי למקטנם ועד גדולם", "כי ביתי בית תפילה יקרא לכל העמים".

עַם ישראל קיבל את שיטת הקבלה, שיטת התיקון, רק כדי למסור אותה לכל העולם. כמו שכתוב, שהבורא רצה לתת תורה לכל העמים, אבל הם לא היו מסוגלים לקבל אותה מפני שהיה חסר להם הקשר בין הלב לנקודה שבלב. עם ישראל משמש למעשה כמעבר. אנו צריכים לבוא לעולם ולשרת אותו. אנו ה"עַם הנבחר" בזה שאנו משרתים את האחרים, ולא שאנו יותר גדולים וגאים במשהו מהאחרים. אין כאן לאומיות.

כל העולם חייב להגיע בסופו של דבר לאותה הדרגה הרוחנית, ולא מדובר על כך שהם יהיו בקיום החיצון של תורה ומצוות, כמו שעכשיו אנו רואים אצל אנשים דתיים. יותר מזה אפילו, בעל הסולם כותב דברים מאוד מוזרים: הוא אומר שאנשים יכולים להישאר בדתם ולהיות בגמר התיקון. זאת אומרת, נוצרי, מוסלמי, יהודי, יכולים להישאר בכל ה"משחקים" שלהם. הם יכולים לעלות לרוחניות יחד עם כל הדתות האלה, הגשמיות, האנושיות, זה לא מפריע. אם הם מטהרים את הלב שלהם, באהבת הזולת, אז הם עולים לדרגה רוחנית. אין בזה שום בעיה. למה? כי כל הדתות הגשמיות המוכרות, הן כמו מועדון, זו מסגרת גשמית, שמלמדת את האדם איך להתקיים, שלא יברח כבהמה לכל מיני כיוונים. יש איזו צורה, שבצורה הזאת הוא פחות או יותר מחזיק את עצמו בזמן הגלות.

אם מדברים על הדת שלנו, אז המקובלים בעצמם הציבו אותה לזמן הגלות, אחרי חורבן בית המקדש. כדי שבצורה כזאת האנשים שנפלו מהדרגה הרוחנית, שהפסיקו להרגיש את העולם הרוחני, יתקיימו בחושך, על ידי שיקיימו כל מיני פעולות, שיתעסקו בכל מיני דברים. כלומר המקובלים נתנו להם כמו לילדים את העיסוק הזה. זו הצורה הגלותית של קיום תורה ומצוות.

אבל מפני שעכשיו אנו צריכים לחזור בחזרה מהגלות לגאולה, למצב האמיתי, אז אנו שוב צריכים לחדש את אותה הצורה האמיתית, כמו שהייתה בנו. בנוסף לכך עלינו גם להיות "אור לגויים". וזה עכשיו עומד לפנינו.

האם קיום חוקי הדת עוזרים ב"בני ברוך" לשמור על מסגרת כלשהי?

אנו שומרים את המסגרת הדתית בבני ברוך, כי על ידי המסגרת, אנו מייצבים את המצב הגשמי שלנו, בלבד. זה לא שייך לפעולות רוחניות. לכן מי שבא אלינו, לא חייב בכלום. אנו לעולם לא בודקים, ולא עושים תנאים לאיש. מי שרוצה לבוא וללמוד יכול להיכנס. יש אצלנו אנשים מכל המדינות. יש לי כ- 1,300,000 תלמידים ברחבי העולם, בארצות כמו ניגריה, אוסטרליה, צ'ילה, יפן. הייתי בכל המקומות האלו, והאמת היא שאני לא מרגיש הבדל בן כולם. אנו לומדים כל בוקר ואנשים מתחברים דרך האינטרנט ושואלים שאלות, ומרגישים אותו דבר, מכל הקצוות, מכל גזע ולאום ואין הבדל. קיום המצוות החיצוני לא שייך לרוחניות.

אם יש לאדם נקודה שבלב, שמושכת אותו לבורא, לכוח העליון, אז הוא נקרא "ישראל", "ישר" "אל" - ישראל. לכן כל קיום חיצון, הוא רק למסגרת. אני לא פוסל אותו. אני אומר שזה כדאי, כי זה מחזיק את האדם. כל עוד הוא נמצא עדיין בעולם הגשמי, כדאי לו להיות בזה. אני לא מחייב זאת, אבל כדאי לו להיות בזה כי זה יותר מחזיק אותו ומחזיר אותו לרוחניות.

יחד עם זאת, אם הוא מחזיק רק במסגרת הדתית החיצונה, אז יש לו בעיה מאוד גדולה לצאת ממנה ויחד עם זה להתחיל להתפתח ברוחניות. מה שאם כן אדם לא דתי, חילוני, הרבה יותר קל לו.

יש הבדל כלשהו בין הקיום של המצוות הגשמיות לפני השגה רוחנית, ואחרי השגה רוחנית?

לא, מה פתאום, אין שום קשר. אנו רואים את זה גם לפי האנשים שמתעסקים בתורה ומצוות גשמיות. הם לא יודעים קבלה וזה לא מפריע להם. בקבלה מדובר על תיקון הלב, על תיקון תרי"ג הרצונות. כאן מדובר על תיקון הפעולות הגשמיות כמו שהן. אני קורא להן מנהגים, כך קרא להם גם המורה שלי הרב"ש. כך יותר נכון לקרוא לזה, כדי לא לטעות.

אבל אני אומר שוב ושוב, שלא זאת השאלה העיקרית. כן תורה ומצוות, לא תורה ומצוות. למה זה כל הזמן מעניין את האנשים? לי זה לא היה חשוב. לא נראה לי שזה צריך לבלבל את האדם. הוא צריך לדעת שחוכמת הקבלה מדברת על תיקון הלב שלו.

כמו שאנו מרגישים את העולם שלנו, בתפיסת המציאות שלנו. אנו מרגישים את תפיסת המציאות בתוכנו, בתוך הרצונות שלנו. כל הרצונות שלנו הם כמו קופסה. יש לנו תרי"ג רצונות והאדם מרגיש את מה שיש בתרי"ג הרצונות הללו. אחרי תרי"ג הרצונות יש גם שכל ואחריו יש מעין מסך באחורי הראש, ששם האדם מרגיש את תמונת המציאות (ראו שרטוט מס' 4). אם כל אחד ואחד מתרי"ג הרצונות שלנו הוא על מנת לקבל, אגואיסטי, אז האדם מרגיש את "העולם זה". אם הוא מתחיל לתקן אותם קצת, אז הוא מרגיש עולם רוחני.

תחילה הוא מרגיש את עולם ה"עשיה", אחר כך את עולם ה"יצירה", את עולם ה"בריאה", את עולם ה"אצילות", עד עולם "אין סוף". הכול תלוי בתרי"ג הרצונות שלו, עד כמה הם מתוקנים. זה מאוד דומה לצורה בה אנו קולטים גלי רדיו. יש מקלט רדיו, אנו מסובבים את הכפתור וקולטים גל מבחוץ. למה? כי כשאנו מסובבים את הכפתור, אנו מציירים את אותו הגל בפנים. ואז לפי השוואת הגלים, מרגישים את האחד מהשני.

כדי לקלוט תכונה מסוימת חייבים שהתכונה תהיה בפנים. ואז, לפי התכונה הזאת, מרגישים משהו מבחוץ. למה אנחנו אומרים, "אתה לא מבין אותי"? או שפתאום אנו מרגישים שהבנו מישהו, כי בתוכנו התייצב דבר חדש, השגה חדשה, הבנה חדשה, הרגשה חדשה. לכן אנו מבינים. זה נקרא "חוק השתוות הצורה" (ראו שרטוט מס' 4).

עד כמה שהאדם משווה את תרי"ג הרצונות שלו בכוונה לתת כמו שיש נתינה בכוח העליון, הוא מרגיש את הכוח העליון יותר ויותר. הכול תלוי רק בתיקון הכוונות על תרי"ג הרצונות. אדם יכול להיות בלי ידיים, בלי ברגליים, בלי פה ובלי לשון – זה לא חשוב, הוא יכול להיות מתוקן ולהרגיש. הנשמה שלנו היא רק תרי"ג הרצונות הללו, ללא הבשר. אנו משאירים את הבשר כאן להירקב, ואנו עם הנשמה, עם הרצונות הללו נשארים, ללא שייכות כלל לקיום המצוות הגופניות הללו.

אז בוא נתרכז במה ששייך לנו, בדבר הנצחי שבנו, שאם מתקנים אותו הוא נשאר איתנו לנצח, וזה כדאי יותר.

שרטוט מס. 4

כתוב במקורות שאסור ללמד גוי, מישהו שאין לו ברית מילה או מישהו שצוחק על תורה. איך אתה מסביר זאת, לפי בעל הסולם?

אני הולך לפי בעל הסולם ואני הולך לפי ספר הזוהר. "אסור", פירושו אי אפשר. מה זה "אסור ללמד גוי תורה"? "גוי" נקרא מי שיש לו רצון עם כוונה על מנת לקבל, אז הוא ממילא מחוסר השתוות הצורה, לא יכול ללמוד תורה. כי הוא לא יכול להרגיש את האור העליון, מתוך זה שנמצא בצורה, בתכונה ההפוכה ממנו. לכן הוא לא יכול ללמוד.

האם אדם שלא עשה ברית מילה יכול ללמוד קבלה?

גם לגבי ברית זה אותו דבר. מה נקרא "ברית"? יש לנו רצונות שהם בדרגות עביות שורש, א', ב', ג', ד'. מי שמתקן את הרצון שלו בדרגת ג' דעביות (ראו שרטוט מס' 5), עושה "ברית מילה" לעצמו. הוא יודע איזה רצונות יכולים להיכנס להתאמה לאור, ואיזה רצונות לא יכולים להיות בהתאמה לאור עד גמר התיקון. ואם הוא מפריד אלו מאלו, נקרא שהוא עושה ברית מילה. צריך ללמוד את הדברים הללו.

שרטוט מס. 5

כלומר, אם אדם עשה תיקון ברוחניות, אז הוא לא צריך לעשות ברית מילה בגשמיות?

אם אדם עושה ברית מילה, או לא עושה ברית מילה, בזה הוא לא מתקן את הרצונות שלו. מלבד זאת לא האדם עושה את הברית, אלא ההורים שלו עושים. האם בזה הם עושים משהו על הנשמה? בעל הסולם מסביר את זה, וגם מסבירים את זה עוד לפניו בגמרא, שלא איכפת לקדוש ברוך הוא, האם שוחטים את הבהמה מהצוואר או מהעורף. אלא המצוות ניתנו כדי לצרף בהן את הבריות. כפי שכתוב "וכי מה אכפת ליה להקב"ה למי ששוחט מהצואר או מי ששוחט מן העורף? הוי לא ניתנו המצוות אלא לצרף בהן את הבריות". ש"מצוות" נקרא צירוף הרצון, ניקוי, כפי שצורף מצרף, כלומר מנקה את הזהב מהפסולת.

לכן נתנו מצוות, זאת אומרת, פעולות התיקון על ידי האור. כאשר האדם עושה מצווה, תיקון הכוונות מעל מנת לקבל לעל מנת להשפיע, זה נקרא "עשיית מצווה". ואז באמת לא חשוב איך הוא עושה. הגמרא אומרת, שלא איכפת לקדוש ברוך הוא, למי ששוחט בהמה מהצוואר או מהעורף, אלא נתנו מצוות, כדי לצרף בהן, לתקן בהן את הבריות. זאת אומרת, לא איכפת לו איך האדם ישחט את הבהמה, איכפת לו שהוא ישים לב למושג הפנימי שיש בזה. שאם האדם יגיע לקיום הפנימי, בזה הוא יעשה ניקוי לרצונות שלו.

זה מוסבר בעשרות דפים בספרים השונים, כמו בספרי חיים ויטאל, והאר"י וכמו שכותב בעל הסולם במאמר זה. לכן התחלתי עם המאמר הזה. בעל הסולם אומר, "בשביל מה הדת, מהי מטרתה בעולם הזה, בשביל מי היא, מהי בדיוק?". אנו רואים שעדיין קשה לנו מאוד להתנתק מאותה הצורה הגלותית של הדת, כפי שאנו רגילים לראות ולקבל אותה בחיים שלנו. ואיך שזה קורה בעולם שלנו, בעם שלנו.

מאין באים הייסורים?

הייסורים לא באים משום מקום. אם אנו אומרים על הבורא שהוא "טוב ומיטיב", ומישהו מרגיש רע, אז ממי הרע הזה בא, מהבורא?!

ולא מהאדם עצמו?

אכן כך, מהאדם עצמו. אז מה זאת אומרת, שהייסורים באים? אותם הכוחות, אותם הרצונות שהאדם עדיין לא תיקן בעצמו, הם המורגשים בו כשליליים, כייסורים. למשל אם אדם צריך לפי דרגת ההתפתחות שלו להיות מתוקן בעשרים אחוזים, והספיק לתקן את עצמו, בחמשה עשר אחוזים. אז הוא נמצא בפיגור של חמישה אחוזים. אז את אותם חמישה אחוזים שלא תיקן, הוא מרגיש כייסורים, ככוחות שהתגלו בו בצורה שלילית.

איש לא שולח ייסורים לאדם. הבורא לא שולח לו ייסורים, הוא נשאר "טוב ומיטיב לרעים ולטובים". אלא את אותם הקלקולים שלו, שהוא לא תיקן והיה חייב לתקן, לפי כל ההזדמנויות והאמצעים שקיבל, האדם מרגיש כייסורים. לכן ככל שעכשיו אנו מתעצלים ולא מתקדמים ולא קולטים מה אנו צריכים לעשות, אז וודאי שמיום ליום מתגברים עלינו הייסורים יותר ויותר. עד שנבין.

יש סוג של אנשים שיש להם ייסורים והם עדיין אינם מבינים?

אין דבר כזה. האדם, רוצה ליהנות, זה החומר שלנו. לכן אנו מאוד חלשים. צביטה קצת יותר חזקה ואנו כבר מוכנים להכול. זה ברור, מי אנו סך הכול? כולנו סמרטוטים, אין כאן גיבורים. אם כולנו עשויים מהחומר של הרצון ליהנות, מה אפשר לעשות?!

הייסורים שמתגברים אצלנו מבפנים, רק מראים לנו עד כמה אנו לא מתוקנים. אם אנו מסתכלים על הייסורים האלו, ורוצים לברוח מהם, אז אנו בורחים לייסורים יותר גדולים. אם אנו מתחילים להסתכל עליהם בצורה מטרתית, למה הם באו אלינו ומה הם צריכים להראות לנו, אז אנו מסתכלים עליהם בצורה מטרתית וכבר מתחילים לתקן את עצמנו. כך אנו הופכים את הייסורים לכוחות התפעלות והרגשה טובה.

קיימת דווקא בעיה עם האנשים הדתיים, מהדת הרגילה. הם אומרים, זה קורה לנו כי ככה אלהים רצה שזה יקרה.

במאמר עצמו כתוב בדיוק על מה שהיום למדנו, על דתיים ועל חילונים. רק שאנו לא קראנו את כל המאמר. יש טעות גדולה מה זה דת, ובשביל מה היא.

האם אפשר לשמוע על המטרה, על גמר התיקון?

החוק היחיד שקיים בכל העולם, הוא חוק השתוות הצורה. המטרה הסופית שלנו היא, שנגיע על ידי תרי"ג המצוות להשתוות הצורה לאור העליון. כל הקיום של תרי"ג המצוות זה כדי להביא אותנו לאהבה, או לנתינה, לא חשוב איך לקרוא לזה. ואז בדיוק נגיע לאותה תכונה כמו הבורא, ונימצא איתו בהתאמה מלאה.

ההתאמה הזאת ברוחניות גורמת לקירוב, לחיבור, לזיווג ולדבקות. המטרה הסופית היא דבקות. הנברא לא מתבטל, אלא הוא נשאר קיים בכל הקומה שלו, כי הוא תיקן את הרצונות שלו ורצונותיו נשארים. אבל הוא נעשה בדיוק כמו הבורא, דומה לו. לכן מצד אחד האדם קיים כמו הבורא, אחד מול השני, ומצד שני הוא דבוק איתו. זה דומה לתיקון שאנו עושים בתוך אדם הראשון.

התיקון הוא פשוט מאוד. בשביל מה אנו צריכים להיות אגואיסטיים? האדם חייב לשמור על הנשמה שלו ובזה האגו שלו נשאר. האדם חייב לקבל את המינימום שהוא צריך לקיומו. זה קודם לכל כי אם אין קמח אין תורה. הוא חייב לדאוג לקיום שלו בצורה המינימאלית. בכל יתר הדברים יש לאדם בחירה חופשית, הוא חייב להחליט שהוא עוסק בנתינה. לכן במה ששייך לקיומו הוא חייב להיות בצורה אגואיסטית. במה ששייך ליחס שלו לאחרים, הוא צריך להיות בצורה האלטרואיסטית.

אם אדם מחזיק את עצמו נכון, גם באגו שלו, בקבלה, וגם בנתינה, כמו תא בגוף, שמקבל לקיומו את מה שהוא צריך ואת היתר נותן לגוף לפי מה שהגוף דורש. בצורה כזאת גם האדם עצמו נשאר, וגם ביחס כלפי כל יתר הנשמות הוא דומה לבורא, ואז יש ביניהם דבקות.

אתה אומר "מהי המטרה?" גם אני לא יכול להגיד לך ולהסביר, אני עוד לא הגעתי אליה. מה שאנו רק יכולים, זה לתאר את הכוח העליון. בעל הסולם כותב על זה ב"מאמר לסיום הזוהר", מהם התכונות, מהם הרגשות, מה קורה עם האדם שמגיע להשתוות הצורה, לדבקות בבורא.

כל המחשבות שלו הופכות להיות כמחשבות של בורא. כל הרצונות, כל המעמד שלו הוא נצחי, שלם, וכן הלאה. שם הוא מסביר זאת במילים שלו, אתה תבין יותר מאשר ממני. אני מקווה כך.

אמרת שהבורא הוא טוב ומיטיב, והוא לא נותן את הייסורים. אם כך, אותו מקובל, מהיכן הוא מקבל את הייסורים, מעצמו או מהסביבה?

אם אדם מחבר לעצמו את כל יתר הנשמות או חלק מהן, או את כולן באחוז מסוים, הן הופכות להיות כּכֶּלים שלו, כרצונות שלו. אם הן לא מתוקנות, הוא מרגיש אותן כרצונות הלא מתוקנים שלו. בהם הוא מרגיש את אותו הפער, שהיו צריכים להיות מתוקנים ועוד לא תוקנו. ואז הייסורים הללו מורגשים בו כייסורים שלו.

אם כך המקובל למעשה סובל מעצם ההזדהות שלו עם שאר האנשים?

לא רק המקובל, כל אדם ברגע שהוא מתחיל לתקן את עצמו ומתחיל להתקשר לכל יתר הנשמות, הוא חייב להתקשר אליהן כאדם הראשון. הוא חייב כדי להידמות לבורא, להיות כמשפיע כלפי כל יתר הנשמות, אם לא כן איך יהיה דומה, באיזה מעשה?

כל אחד חייב לקנות את כל הכלי שהבורא ברא, שיהיה שלו, ואז ירגיש את מה שקורה בכל הכלים. זאת אומרת, על האדם לתאר לעצמו את כל האנושות, את מה שיש בכל בני האדם שבעולם הזה, שכל הכוונות הלא מתוקנות שלהם, כולן שלו. ולהרגיש את עצמו אחראי עליהם.

אתה יכול לתאר לי את הייסורים שבחוסר הידיעה?

לא כדאי. היכן שהמחשבות של אדם - שם הוא. האמת, שיש לנו התקדמות יפה מאוד. אני בטוח שנצליח ונעלה לחיים אחרים וטובים, יפים ורוחניים. זה בטוח. בשביל מה לנו לתאר את הייסורים? אני חושב שאנו עברנו את פסגת הייסורים. אנו מתחילים לאט לאט לתפוס את השכל המטרתי.

האדם צריך לשמור על אגו מסוים לקיום הבסיסי שלו ובכל השאר להיות בנתינה. השאלה היא האם האגו הזה, שיהיה הכי קטן, לא יכול לגרום לניגוד אינטרסים בין אנשים. שכל אחד ימשוך לכיוון שלו?

לא, הוא לא ההפך מהנתינה. כי את החלק הזה האדם חייב לקבל כדי להתקיים. כך למשל, אדם חייב לקבל אלף קלוריות ליום כדי לחיות, אבל כל היתר הוא עושה כדי להשפיע לזולת. לכן אלף הקלוריות האלה לא נחשבות לקבלה, למרות שהאדם מקבל אותן לעצמו. הרי כל הקיום שלו הוא כדי להשפיע לאחרים. האדם לא אחראי לכך שהוא צריך אלף קלוריות ביום. הוא לא אשם שהוא קיים בגוף וחייב את הקיום המינימאלי. הוא לא בורא.

תפילה מהלב, נחשבת כעבודה רוחנית?

אם ה"לב" נקרא כל הרצונות של האדם, אז התפילה היא העבודה שבלב. זאת אומרת, אנו צריכים לברר את הרצונות שלנו, עד כמה הם מתוקנים או לא מתוקנים בכוונה על מנת להשפיע, לתת ולא לקבל. אחרי שהאדם מברר את הרצונות שלו, זאת אומרת, אחרי שעשה את העבודה הזאת, אז הוא מתפלל.

זאת אומרת, הוא דן את עצמו. להתפלל פירושו מהשורש פ.ל.ל, היינו לשפוט, לדון. הוא דן את עצמו עד כמה הוא לא מתוקן וההרגשה שנוצרת אצלו בלב מכך שהוא לא מתוקן, מזמינה אליו את האור המחזיר למוטב. ההרגשה הזאת נקראת "מ"ן". מ"ן זה ההבדל בין הרצון שלו ובין הרצון להשפיע, בין מלכות לבינה. כפי שכתוב "מי נוקבין".

כשהאדם מרגיש את הפער הזה, זה נקרא "תפילה". לא חשוב אם הוא ממלמל משהו בפה, או לא. כל שכן אם הוא קורא בספרים את מה שכתבו אנשים. הם כתבו, אבל מה יש לו לזה? לכן נאמר שהתפילה זו עבודה שבלב. המקובלים כתבו לנו את הסידור. עשו זאת אנשי הכנסת הגדולה, שהיו מקובלים גדולים מאוד. אבל הם כתבו לנו סידור כדוגמה לְמה אנו צריכים להגיע.

האם אתה יכול להסביר קצת לגבי האגו וההתפתחות שלו? איך אני יודע שאני מוכן, שהאגו שלי מספיק מפותח?

אדם לא צריך לדאוג לאגו שלו, עד כמה שהוא יתפתח או לא. כי הוא לא מכיר את הגלגולים הקודמים שלו. הוא לא יודע באיזו צורה הוא צריך להיות לפי שורש הנשמה שלו. יכול להיות שהוא נולד בחיים האלו כבחור טוב, יפה ושקט. יכול להיות שזאת הצורה המתאימה, הבשלה, האגואיסטית, לפי שורש הנשמה שלו. לא צריך להיות אגואיסט, להרוג את כולם, לגנוב, לקרוע את כל העולם.

אלא מתי נקרא שהוא כבר הגיע לסוף ההתפתחות האגואיסטית, ויכול להתחיל את התפתחותו הרוחנית? לפי השאלה "בשביל מה אני חי?", אבל זו צריכה להיות שאלה אמיתית. כלומר לא "הפסדתי בטוטו, בשביל מה אני חי?" או בחורה עזבה אותי וכל מיני כאלה אכזבות בחיים, שאדם אומר, "בשביל מה לחיות?".

אלא שכביכול יש לו הכול, אבל אין לו כלום. זה נקרא שהגיע לתחילת ההתפתחות הרוחנית. עכשיו מתחילה הבחירה. מעכשיו והלאה הוא לא יוכל לעשות צעד אחד קטן קדימה בלי בחירה.

מאמר החרות

מאמר "החרות" הוא נושא מאוד חשוב כיום, בכל ההיסטוריה האנושית הוא לא היה חשוב עד כדי כך. בעבר האנשים שחיו בתקופת העבדות, היו רגילים לכך, לכן לא ראינו בהיסטוריה הרבה מהפכות, התקפות ומלחמות כתוצאה מזה. כי כולם חשבו שזה בסדר שאחד יהיה עבד של השני. בתקופה מאוחרת יותר התפתח הרצון האגואיסטי, ומשום כך כבר לא היה כדאי להחזיק עבדים, ולכן שיחררו אותם.

בתקופה מתקדמת יותר אנשים היו משועבדים למקום עבודתם, עבדו חמש עשרה שעות ביום, ולא ידעו כלום מלבד זה, כי חשבו שאחר כך יגיעו לשלב טוב יותר, לחרות יחסית. ואנחנו רואים שגם כיום זה לא השתנה בהרבה, אנחנו די קשורים לכל המסגרת החברתית.

אבל היום השאלה כבר אחרת: האם יש לנו בכלל אפשרות לשנות את החיים שלנו, את המצב שלנו? כך שואל אדם בכל מקום בעולם, ובמיוחד כאן בישראל. האם אנחנו יכולים לשנות את המציאות או לא? שגם זה כמובן שייך לחרות. האם אני מסוגל לשנות, או שאני ממש כבול בתוך הטבע, בכך שאני מקבל פקודות ודחפים מבפנים שמניעים אותי, כפי שרואים אצל בעלי החיים, ואין לי שום אפשרות לצאת מזה.

אנחנו לא יכולים לשנות דבר. אנחנו רואים כל פעם את החלפות הפוליטיקאים בשלטון, ובכל זאת דבר לא משתנה, אלא איכשהו המצב מתגלגל ללא שום קשר למי שנמצא בשלטון. אנשים מבוגרים כבר מבינים, שזה האופי ואין מה לעשות, איך שהאדם היה כך ימשיך. כאשר אנו מסתכלים על הילדים ורואים איזו צורה יש להם, איזה אופי או התפרצויות למיניהם, מתוך כך אנו מבינים כיצד להתנהג איתם, כמה אפשר לדרוש וכמה לא. וגם הדרישה והלחץ שאנו מפעילים עליהם, הוא בסופו של דבר כדי להכניס אותם למסגרת כלשהי, ולא לשנות אותם. האם האדם יכול להשתנות? או חוץ מזה שישתנה או לא, האם הוא יכול לשנות את הסביבה, את החברה, את הגורל שלו?

זאת אומרת, החרות היא דבר מהותי מאוד, החשוב ביותר. האדם יכול לנתק את עצמו, ולחשוב "מה שצריך לקרות יקרה ואין לי מה לעשות" או שהוא צריך לברר, איפה בכל זאת יש לו חופש, ששם הוא לא מנוהל על ידי הטבע, ויכול לעשות משהו. זהו דבר מאוד חשוב. שהתחלתי לחקור עוד כשהייתי צעיר, אז עוד עסקתי בביוקיברנטיקה, וראיתי עד כמה שכל הדברים האלה בהחלט לא קובעים כלום. שבכל מערכת ומערכת ביולוגית יש מערכת פנימית, בכל גוף חי יש מערכת פנימית, שמחזיקה אותו, שקושרת אותו לסביבה, והוא מתנהג בצורה החלטית וידועה. וכך גם אומר בעל הסולם במאמר החרות.

"חרות על הלוחות" אל תקרי "חרות",

אלא "חירות" מלמד, שנעשו חירות

ממלאך המות". [שמות רבא מ"א]

"מאמר זה צריך באור, כי מה ענין קבלת התורה לשחרורו של האדם ממיתה? ועוד, לאחר שהשיגו על ידי קבלת התורה גוף נצחי, שאין המות חל עליו, א"כ איך חזרו ואבדו אותו, האם יוכל הנצחי לההפך לבחינה של העדר?"

אנחנו צריכים לברר "מה עניין קבלת התורהלשחרורו של האדם ממיתה?".אנחנו אומרים שאנחנו נמצאים בעולם הזה בחיים הגשמיים שלנו בצורה בהמית. אנחנו מתנהגים בצורה ברורה, על ידי הדחפים שלנו ועל ידי הגנים שבנו מבפנים, וגם הסביבה פועלת עלינו ומזמינה בנו כל מיני תגובות ידועות מראש מבחוץ. אם היינו יודעים את המערכת הפנימית של כל אחד ואחד, ואיך פועלת עליו המערכת החיצונית, היינו יודעים מראש את תגובת האדם ואת ההתנהגות שלו. לא היה לנו שום חידוש בזה, ולא היינו מתייחסים לאדם, אלא למערכת החיצונית - החברה, ולמערכת הפנימית - האדם עצמו.

נתנו לנו משהו שנקרא "כוח חיצון", "תורה", האור העליון מהעולם שנמצא מחוצה לעולם הזה ולסביבה, מחוץ לאדם שעל ידו הוא יכול לשנות את עצמו, להעלות את עצמו מעל הקיום הרגיל. "ועוד", הוא אומר, "לאחר שהשיגו על ידי קבלת התורה גוף נצחי", "גוף נצחי" הוא רצון לקבל נצחי, קיום נצחי. שהאדם יכול להתרומם, להתעלות מעל העולם הזה. זה נקרא "קבלת התורה", שהאור העליון מגיע, ומעורר את האדם ומעלה אותו לדרגת קיום שאינה שייכת לעולם הזה ואינה שייכת לגוף שלו.

"שאין המות חל עליו", על הקיום הנצחי שלו, אם הוא ימשוך אור עליון ואם הוא יעלה על ידו, כאן בעולם הזה, עכשיו בחיים האלו, שזה נקרא "לקבל תורה". וכאן מתעוררת שאלה: "א"כ איך חזרו ואבדו אותו, האם יוכל הנצחי לההפך לבחינה של העדר?"

הייתה לנו פעם תקופה בחיים, שחיינו בעולם הנצחי. בהרגשת החיים הנצחיים. היינו מזדהים עם הגוף הנצחי שלנו, עם הנשמה, שאז היינו מעל החומר. אחר כך בתקופת חורבן בית המקדש, הרצון האגואיסטי התגבר ואיבדנו את הרגשת הקיום שלנו בתוך הנשמה, וירדנו אל מה שנקרא "גוף".

ובעל הסולם שואל: האם אנחנו יכולים לעלות חזרה לאותה רמה? ולא רק אנחנו, למדנו במאמרים אחרים, שגם כל האנושות חייבת לעלות לרמה גבוהה יותר של קיום, לאותה הרגשת נצחיות ושלמות. ולשם כך נתנו לנו הזדמנות להתקשר לכוח העליון הזה, ועל ידו לברור אצלנו מכל הרצונות ובכל היכולות שלנו, מה אנחנו צריכים לשנות כדי להתעלות.

חרות הרצון

"אולם כדי להבין את המושג הנעלה "חירות ממלאך המות", צריכים מתחילה להבין מושג החרות במובנו הרגיל כפי הבנת האנושות.

הנה בהשקפה כללית יש לחשב את החרות לחוק טבעי, הפרוס על כל החיים, כפי שאנו רואים, שבעלי החיים הנמצאים תחת ידינו, מתים כשאנו עושקים מהם את החופש. וזאת עדות נאמנה, שההשגחה אינה מסכימה לשעבודה של שום בריה. - ולא לחנם לחמה האנושות במאות השנים האחרונות עד שהשיגו חרות היחיד בשיעורים מסוימים.

אבל בכל זאת המושג הזה" "חרות" פירושו, היכולת לעלות למעלה, "המתבטא במלה "חרות" מטושטש אצלינו מאד, ואם נתעמק בפנימיותה של המלה הזאת, כמעט ולא ישאר ממנה כלום". מהחרות. "כי בטרם שאתה מבקש חרותו של היחיד, עליך להניח שכל יחיד כשהוא לעצמו יש בו אותה התכונה הנקראת חרות, ז"א, שיכול לפעול על פי בחירתו לרצונו החפשי".

"חרות" נקרא, שנותנים לאדם אפשרות לעשות משהו, שהוא יודע מה הוא עושה. אצלנו החרות מתבטאת בחוסר הבנה. אף אחד אינו יודע מה יקרה בעוד רגע, לכן נראה לנו שאנו חופשיים. אבל אם יתנו לנו אפשרות ויגידו, "תעשו מה שאתם חושבים כדי שהרגע הבא יהיה הטוב ביותר", אז אנו לא נדע מה לעשות. כי מה שנדמה לנו עכשיו כטוב, אחרי רגע נתחרט ונבחר במשהו אחר. זאת אומרת, חרות יכולה להיות במצב שאנו יודעים בדיוק מה לעשות, איך לממש את עצמנו.

התענוג והמכאוב

"אולם כשנתבונן במעשיו של היחיד", של כל אחד מאיתנו, "נמצא אותם כהכרחיים. ובעל כרחו יעשה אותם, ואין לו כל אפשרות של בחירה. והוא דומה בזה, לתבשיל השפות על כירה..." על ידי התכונות הפנימיות שקיבלנו משורש הנשמה שלנו, מגלגולים קודמים, מההורים שלנו, ועל ידי ההרגלים שקיבלנו מהילדות ומהחינוך ועל ידי החברה שכל הזמן לוחצת עלינו ומארגנת סביבנו סדרי ערכים חדשים, אנחנו נמצאים במצב שאין לנו מה לחשוב.

אנחנו רק לא מבינים, עד כמה שאנחנו כבר מרגישים מבפנים מה צריך לעשות. אם עולה באדם חיסרון כלשהו, החלטה כלשהי, והוא מבצע אותה, למרות שברגע הקודם הוא לא ידע, ואחר כך כן, נראה לו שהוא עשה זאת, נראה לו שהוא בעל המעשה ובעל המחשבה. אם נדבר עם ביולוגים, עם פיזיולוגים, עם אנשים שמבינים את טבע האדם, אז גם הם אומרים היום, שכל הגנים שלנו וכל מה שקיים בתוך האדם, קובעים את כל הדברים שקורים לו.

ורואים זאת, בדוגמאות של תאומים שנפרדו, שאחד חי בקצה העולם, מנותק לגמרי מהשני, וניתן לראות עד כמה שהם דומים בחיים שלהם, אולי אפילו גם קוראים לנשים ולילדים שלהם באותם השמות, וכל צורת הקיום שלהם ממש אותו דבר. זה אומר שאנחנו נולדים עם כל התהליך שאנחנו צריכים לעבור.

אז היכן בכל זאת אותה אפשרות לשנות משהו שנמצא אצל האדם? אם היינו חיים טוב, אז לא היינו שואלים על כך, אבל אם אנחנו נמצאים במצב שהטבע מוביל אותנו לתהום, אז כדאי לנו לברר היכן אנחנו יכולים להתמודד ובכל זאת לשנות משהו.

"ולא עוד, אלא אפילו קביעת האופי של התענוג והתועלת", התענוגים והייסורים, "אינה לגמרי מתוך בחירתו ורצונו החפשי של היחיד..." לאאנחנו בעצמנו קובעים, אלא הכול תלוי רק בסביבה שבה אנחנו נמצאים. ואז יוצא שאין לנו שום בחירה חופשית, אלא מצויים במסגרת מאוד נוקשה. ובמסגרת הזאת קיימים ארבעה גורמים.

ארבעה גורמים

"דע שבכל התהוות הנפעלת בבריות העולם, צריך להבין אותה, שאינה נמשכת בבחינת יש מאין", שסתם לא קורה איזה מקרה או פעולה, "אלא יש מיש. דהיינו על ידי מהות ממשית, שפשטה צורתה הקודמת, ולבשה הצורה המתהוית עתה". הצורה הנוכחית.

ואז בכל רגע ורגע, פועלים בכל חלק הבריאה ארבעה גורמים. "לפיכך יש לנו להבין, אשר בכל התהוות שבעולם, משותפים ארבעה גורמים, שמארבעתם יחד יצאה ונקבעה אותה ההתהוות, ונקראים בשם: א. המצע". השורש של כל אחד. לא חשוב אם זה אדם, דומם, צומח או חי. אבל בכל זאת אנחנו מדברים על האדם.

"ב. דרכי הגורם ונמשך, המיוחס לתכונת המצע, מצד עצמו, שאינם משתנים". אם האדם כבר נמצא כחי מתוך הזרע, מתוך שורש הנשמה, מהיסודות שלו, ליסודות האלו יש תהליך שהם צריכים להתפתח בצורה האופיינית להם, וזה נקרא דרכי גורם ונמשך שמגיעים אל האדם מהמצע.

"ג. דרכי הגורם ונמשך הפנימים שלו, המשתנים מסבת מגע עם כחות זרים". שהוא נמצא גם בקשר עם הסביבה, והסביבה משפיעה עליו.

"ד. דרכי הגורם ונמשך של דברים זרים" הכוחות הזרים, "הפועלים עליו מחוץ. ואבארם אחת אחת". לסביבה של האדם הפועלת עליו, יש גם כל מיני חוקי התפתחות והתנהגות, ובהתאם לכך היא משפיעה עליו.

יוצא מכך שלכל אדם יש בפנים את התכונות שלו שכבר נקבעו מראש, ואין לו מה לשנות, כמו זיכרון הצרוב בתוך מחשב, שאי אפשר לשנות אותו. אי אפשר להוציא זאת מהאדם. יש סביבה, שיש לה חוקים מסוימים, וגם היא מתפתחת לפי האופי שלה ואין מה לעשות. ויש עוד רק דבר אחד, שהסביבה הזאת משפיעה על האדם, ומשנה אותו בהתאם לאופן שהיא משתנה.

ובעל הסולם אומר שאדם לא יכול לשנות שום גורם, חוץ מגורם אחד, השפעת הסביבה עליו. איך? להחליף את הסביבה. במקום סביבה אחת, לבחור שניה, שלישית או רביעית. לא חשוב איזו, אדם תמיד נמצא תחת השפעה זרה. ואז, אם הוא יודע איזו סביבה, איזו השפעה זרה הוא רוצה לבחור, ברגע שמזדמן לו הוא בוחר אותה, תופס את עצמו, נועל את עצמו על ההשפעה הזרה הזאת, ורק על ידי כך יכול לשנות את הגורל שלו.

בחירה חופשית

"אולם כשאנו מסתכלים בארבעה הגורמים הללו", מצע ודרכי התפתחות המצע - שזהו האדם, סביבה ודרכי התפתחות הסביבה - שזה דבר חיצון. וההשפעה של האחד על השני - זאת אומרת של הסביבה על האדם. "אנו מוצאים אשר למרות שכחותינו חלשים מלעמוד כנגד גורם הראשון, שהוא ה"מצע"", אנחנו לא מסוגלים לשנות אותו, כך האדם כבר בנוי, "עם כל זה, יש לנו היכולת והבחירה החפשית, להגן על עצמנו" נגד הטבע שמפתח את האדם בצורה עיוורת, שלוחצת על האדם ומפתחת אותו ללא שום רחמנות, "משאר שלשת הגורמים, שעל פיהם משתנה המצע בפרטיות, ולפעמים גם בחלקו הכללי, דהיינו על ידי הרגל, שקונה טבע שני כמו שנתבאר לעיל".

בעל הסולם אומר ש"הסביבה כגורם" היא העיקר. מדברים היום הרבה על קריסת מערכת החינוך, על התרבות, על אובדן הדרך, על החברה שלנו עצמה שמתפוררת ולא יודעת לאן לסובב את עצמה, לאיזה כיוון ללכת. כל אחד מיואש, מהממשלה ועד האדם הפרטי, אף אחד לא יודע איך ועל ידי מה לשנות את המחר. וכאן מסביר בעל הסולם, ממה אנחנו יכולים להתחיל, ולמעשה לא להתחיל, מהו הדבר היחיד שאפשר לשנות, ועל ידו ישתנה כל התהליך, כל הגורל, כל החיים.

הסביבה כגורם

"...אולם יש חירות לרצון לבחור מלכתחילה בסביבה כזו, בספרים ומדריכים כאלו שמשפיעים לו שכליות טובות". וככל שהאדם בוחר כל פעם בסביבה טובה, הוא מגיע או לשכר או לעונש. אם בחר בסביבה טובה יותר הוא מתקדם לאותו דבר שהוא צריך להתקדם על ידי הדרך הטובה. ואם לא בחר, אז הוא יתקדם לאותה המטרה, אבל על ידי הייסורים. ואז יוצא שכל פעם שהאדם בוחר השפעה מטרתית מהסביבה אליו, כך שההשפעה הזאת תביא אותו למטרה, בכך הוא חוסך לעצמו צרות ומכות.

וזה לא רק חשבון פרטי של כל אחד ואחד, אלא גם חשבון כללי עם האומה. והכול תלוי רק בארגון הסביבה. ובעל הסולם אומר שעלינו לארגן את הסביבה שלנו, על ידי ספרים ומדריכים שמשפיעים "שכליות טובות", הקשורות למטרה שאליה כל הטבע דוחף אותנו ללא רחמנות. כי אנחנו חייבים להגיע לאותו כיוון, אבל אם האדם בעצמו בוחר סביבה טובה, שתוביל אותו לאותה המטרה, שתעזור לו לנוע לאותו כיוון, אז הוא כבר לא צריך מכות וכל מיני לחצים מצד הטבע, שיחייבו אותו להתקדם.

ולכן הוא אומר "ואם לא יעשה זאת, אלא מוכן לבוא בכל סביבה המזדמנת לפניו, ולקרוא בכל ספר שמזדמן לפניו. שמשום זה ודאי יפול בסביבה רעה, או יבלה זמנו בספרים שאין בהם תועלת, שהם מרובים ויותר נוחים לפניו. שמתוך זה נעשה כפוי" מוכרח "להשכלות גרועות ורעות, המביאים אותו לחטא ולהרשיע, ודאי ענש יענש, לא מטעם המחשבות והמעשים הרעים, שאין לו בחירה עליהם –" בזמן שאדם כבר נמצא תחת השפעה כלשהי, אין לו ברירה. העונש לא מגיע עבור זה שעשה משהו לא טוב. ולכן אנחנו גם לא עושים חשבון נכון כלפי החברים, ובכלל כלפי כל אדם ואדם. "אלא" העונש מגיע "מטעם שלא בחר להיות בסביבה הטובה, כי בזה וודאי יש בחירה כמבואר.

לכן, המתאמץ בימי חייו", כל יום ויום, כל רגע ורגע, לחשוב רק על דבר אחד, "ובוחר בכל פעם בסביבה טובה יותר –"מה משפיע עליו, מה יכול לשנות אותו עכשיו, לאיזה כיוון הוא מקבל השפעה. כי רגע אחרי שקיבל את ההשפעה מהסביבה הוא אבוד, הוא לא יכול לשנות דבר, הוא כבר לא יכול שלא להיות כפוף להשפעת הסביבה. אלא רק לבחור, אם להיות מושפע או לא. אם להיכנס תחת השפעה אחת או אחרת, רק את זה האדם בוחר.

"הרי הוא ראוי לשבח ולשכר. וגם כאן, לא מטעם מחשבותיו ומעשיו הטובים, הבאים לו בהכרח בלי בחירתו", מעשים ומחשבות, אין בהם בחירה, הם תוצאה מהשפעת הסביבה. "אלא מטעם התאמצותו לרכוש לו סביבה טובה המביאתו לידי המחשבות והמעשים האלו". עונש ושכר זה אם האדם הצליח או לא הצליח לבחור את הסביבה הנכונה, הטובה. "וזה שאמר רבי יהושע בן פרחיא "עשה לך רב וקנה לך חבר".

החיוב בבחירת סביבה טובה

"באמור תבין דברי רבי יוסי בן קסמא (אבות פ"ו) שהשיב לאדם שביקש ממנו שידור במקומו, ויתן לו עבור זה אלף אלפי אלפים דינרי זהב". מקרה זה קרה לרבי יוסי בן קסמא שהיה מקובל גדול, בימי התלמוד. הוא היה רב, חכם מאוד גדול, והיה מאוד עני. בא אליו מישהו מעיר אחרת ואמר שאין להם רב, אין מישהו שילמד אותם. שהם רוצים להתקדם בחיים, ואין להם מדריך. הם ביקשו ממנו לבוא אליהם, הבטיחו לבנות לו בית מדרש, ולהביא תלמידים רבים, ולדאוג שיקבל הכול, ולא יחסר לו כלום בחיים, כמו שכתוב: "אלף אלפי אלפים דינרי זהב". ורבי יוסי, למרות שהיה עני מאוד, לא הסכים לזאת. ככתוב: "ענה לו רבי יוסי בן קסמא: "אם אתה נותן לי כל כסף וזהב ואבנים טובות ומרגליות שבעולם, איני דר אלא במקום תורה"". כלומר, רק במקום שבו הוא יכול למשוך את המאור, ואם הוא לא יכול למשוך את המאור, אז בשביל מה לו לחיות? כי אין לו מה לעשות במקום שהוא נופל מרוחניות, אבוד ומתקיים שם כמו חיה.

"לכאורה הדברים נשגבים מדעתנו הפשוטה, אשר, איך ויתר על אלף אלפי אלפים דינרי זהב, בשביל דבר קטן כזה, שלא רצה לדור בעיר שאין שם בני תורה,בה בשעה שבעצמו היה מוסמך וחכם גדול", מקובל גדול מאוד, ידוע, "ואינו צריך ללמוד ממי שהוא? – פלא גדול". למה לא הסכים. הרי הוא לא צריך ללמוד מאף אחד, כי הוא לפני הכול ומעל הכול, ויש לו הזדמנות ללכת וללמד עוד אנשים, אז שילך וילמד. זה לא עניין של כסף, אלא עניין של הזדמנות ללכת ולהפיץ עוד. "אולם במבואר, הרי הדבר הזה פשוט מאד, וראוי שיקויים בכל אחד ואחד מאתנו". שאנחנו גם נדע כיצד להתנהג.

"כי הגם שיש לכל אחד בחינת "מצע משלו", מכל מקום אין הכוחות מתגלים בפועל" אפילו שהוא חכם, אפילו שלפי שורש הנשמה היה חייב להיות מקובל גדול ועצום ולהגיע לדרגת משיח. הוא לא יכול לפתח את הכוחות האלה, "זולת על ידי הסביבה שהוא נמצא בה, בדומה לחטה הנזרעת באדמה, שאין כוחות החטה מתגלים בפועל, זולת על ידי הסביבה שלה - שהיא האדמה, הגשם, ואור השמש. לפיכך, יפה שיער רבי יוסי בן קסמא, אשר אם יעזוב את הסביבה הטובה שלו", אפילו שהם קטנים.

אמנם הוא מלמד את התלמידים שלו שהם קטנים מאוד, והוא בעל השגה עצום, שנמצא בעולמות עליונים, והם המתחילים, התלמידים שלידו, עשרות דרגות פחות ממנו. אבל אפילו אדם גדול כזה, לא יכול לאבד את הסביבה הזאת, כי השפעת הסביבה היא על כל אחד ואחד. הסביבה משפיעה על האדם עד גמר התיקון. ומה יש בין הסביבה אליו? כי הוא הרי כל כך גדול, וכאילו לא מתחשב איתם. אבל זה לא יכול להיות, כי מערכת הטבע מסודרת כך, שעל כל אחד ואחד הסביבה בהכרח משפיעה, ואין לו אפשרות להתנגד לזה. אם הוא נמצא באיזה מקום, גמרנו.

לכן אמר בעל הסולם, שאם רבי קסמא היה עוזב את הסביבה הטובהשלו "ויבוא לסביבה רעה ומזיקה, דהיינו, בעיר שאין בה תורה", שלא עוסקים שם בלמשוך את המאור המחזיר למוטב, מה שנקרא "תורה". "לא זו בלבד אשר דעותיו הקודמות ישתבשו, אלא גם כל יתר הכוחות הטמונים במצע שלו", שצריך עוד לגדול ולהתגלות, ולהיות גדול, "שטרם הספיק לגלותם בפועל, ישארו בהעלמם. כי לא תהיה להם עוד הסביבה המתאימה, שתוכל להפעיל אותם מהכוח אל הפועל".

גם אם רשום בגורלו של האדם שהוא צריך להיות גדול מאוד, אם אין סביבה מתאימה, זה כמו שזורקים גרעין לתוך האדמה היבשה, לא ייצא ממנו כלום, אפילו שהוא בעצמו מאוד טוב. אלא הסביבה היא בעצם אותו הכוח שמפתח את האדם. ולכן כל אחד חייב לבחור לעצמו סביבה מתאימה, שרק על ידי הסביבה כל הפוטנציאל שבו, כל הכוחות שטמונים בו, יצאו לפועל.

"וכמבואר לעיל, אשר רק בענין בחירת הסביבה, משוער כל ענין ממשלתו של האדם על עצמו", על גורלו. גם כאדם וגם כעם, זה אותו דבר, כי כלל ופרט שווים. אותו החוק כלפי פרט קטן, או כלפי כל המציאות או חלק ממנה. "אשר בשבילה" בשביל הבחירה הזאת בסביבה, "הוא ראוי לשכר או לעונש".

אנחנו רואים מיום ליום עד כמה מתגלים קלקולים בחברה הכללית בישראל שאנחנו נמצאים בה ובעל כורחנו מושפעים ממנה, ועד כמה הדבר הוא גורלי, הוא ממש נורא. כי אם אנחנו רוצים או לא, עתידנו תלוי רק בהשפעת הסביבה הרעה הזאת עלינו. נוכל לשנות את הסביבה הזאת ולהחליף אותה לסביבה מטרתית יותר, רק שאותם הגנים הרוחניים שיש בכל אחד מאיתנו שאנחנו חייבים לפתח, יתפתחו על ידי מדריכים טובים, ועל ידי הספרים הנכונים, על ידי זה שנדע מה לעשות עם עצמנו, רק בזה תלוי העתיד שלנו.

לכן אין לנו ברירה או עצה אחרת, אלא לשנות את החברה שלנו. לא לשנות כל אחד ואחד, כי אין מה לדרוש מהאדם, אלא צריך לדרוש את הערכים של הסביבה, של החברה הכללית. אם לא נעשה זאת, נתפתח הלאה על ידי הייסורים ולא על ידי האור.

בזמן האחרון אנו שומעים גילויים על שחיטות ועל כל מה שקורה בישראל. בצורה שכולם כבר מיואשים, ולא מסוגלים להמשיך הלאה, אפילו לא רוצים להגיב על זה. מסכימים עם האמירה "מה שיש יש". אבל אסור לנו להסכים עם הדברים האלו, מפני שהעתיד שלנו תלוי אך ורק בהשפעת החברה על כל אחד ואחד.

גם הרב"ש במאמריו כתב על בחירת הסביבה ואיך האדם תלוי בסביבה. החברה כגורם להשגה רוחנית היא הדבר החשוב ביותר, כי אין יותר מהשפעת הסביבה. בעל הסולם כותב על כך גם באות ד' ב"הקדמה לתלמוד עשר הספירות".

אות ד'

"ובאמור תבין דברי חז"ל על הכתוב ובחרת בחיים הנ"ל (עי' שם בפירוש רש"י ז"ל) ", במה האדם בוחר? מי לא רוצה לבחור בחיים ובדברים הטובים? אבל מה זו "בחירה", איך אנחנו מגיעים לזה, איך אנחנו מבינים היכן ההזדמנות הזאת?

"וז"ל, אני מורה לכם, שתבחרו בחלק החיים כאדם האומר לבנו בחר לך חלק יפה בנחלתי, ומעמידו על החלק היפה, ואומר לו את זה ברור לך. ועל זה נאמר, ה' מנת חלקי וכוסי אתה תומך גורלי, הנחת ידי על הגורל הטוב, לומר את זה קח לך", בעצם הבורא אומר עוד יותר מזה. הוא אומר לכל אחד ואחד שהוא מזמין לו סביבה טובה, רק שלא יפספס אותה. אם כל יום, כל רגע, אדם מודע לכך שהסביבה משפיעה עליו, הוא חייב למצוא כל פעם השפעה יותר ויותר טובה עליו, כי רק בה תלוי הרגע הבא שלו. לא בו ולא בסביבה, אלא בהשפעה של הסביבה עליו. כל הרגע הבא תלוי רק בזה. אם אני רוצה לשנות את הרגע הבא, רוצה במשהו להשתנות, שהחיים ישתנו, רוצה להשיג משהו בחיים, רק בזה אני תלוי. מכל ארבעת הגורמים, יש רק גורם אחד שאותו אני יכול לשנות.

"שלכאורה הדברים תמוהים, כי הכתוב אומר ובחרת בחיים, שהמשמעות היא, שהאדם בוחר מעצמו, והם אומרים", החכמים, המקובלים, לפי הכרת מערכת הטבע - שהכוח העליון המטרתי הזה, שכל אחד מאיתנו צריך להגיע לאיזו מטרה, "שמעמידו על החלק היפה", זו לא הבחירה של האדם, אלא הבורא מעמיד אותו על החלק היפה, קושר אותו למטרה. "א"כ כבר אין כאן בחירה". אז למה כתוב "ובחרת בחיים"?

"ולא עוד אלא שאומרים, אשר השי"ת" הכוח הכללי של הטבע. ידוע ש"אלהים" בגימטריה הוא הטבע. "מניח ידו של אדם על גורל הטוב", הטבע מסודר מערכתית בצורה כזאת, שפועלת על האדם ומזמינה לו את הסביבה הטובה כל רגע ורגע כדי שיתפתח נכון. למה חוכמת הקבלה נקראת "חוכמת הנסתר"? כי כשהיא מתגלה, אז ניתן לראות שאנחנו פועלים בשדה של כוחות. זאת מערכת כוחות שפועלת על האדם, והוא רק צריך כל פעם ופעם ליצור איתם קשר נכון, שיפעלו עליו, שיקדמו אותו למטרה.

הכוח הכללי של מערכת הטבע מניח ידו של אדם על גורל הטוב, "וזה מפליא מאד, דא"כ היכן הבחירה שבאדם. ובמבואר תבין דבריהם כמשמעם", מה אומרים מקובלים, איך הם מסבירים שזה עובד? "כי אמת הדבר ונכון מאד, שהשי"ת בעצמו מניח ידו של אדם על גורל הטוב", מזמין לכל אחד ואחד סביבה טובה, נכונה בדיוק לאותה נשמה שהבורא רוצה לקדם. לכל אחד ואחד מותאמת בדיוק הסביבה, כך עובד כוח המערכת הכללית.

"דהיינו על ידי שנותן לו חיי נחת ועונג, בתוך החיים הגשמיים המלאים יסורים ומכאובים וריקנים מכל תוכן, שבהכרח נעתק האדם ובורח מהם, בזמן שיראה לו אפילו כמציץ מן החרכים איזה מקום שלוה, להמלט שמה מהחיים האלו הקשים ממות", יכול להיות שהחיים טובים גשמית, אלא האדם קובע אם הם קשים או לא, לפי החיסרון שבו, אם הוא מתמלא או לא. "שאין לך הנחת ידו של אדם מצדו ית' גדולה מזו". אם הבורא מסדר לנו חיים רעים, ורק באיזשהו כיוון מראה לנו ששם אולי נמצא שלווה, זה נקרא ש"מניח ידו של האדם על גורל הטוב". נותן לאדם כיוון ואומר לו: "שם תפתח את עצמך ותגיע למטרת הבריאה".

"ודבר הבחירה של האדם היא רק לענין החיזוק, כי ודאי עבודה גדולה ויגיעה רבה יש כאן, עד שיזכך גופו ויוכל לקיים התורה ומצוות כהלכתם", מה זאת אומרת "תורה ומצוות"? שאדם יתקן את עצמו על ידי האור העליון. לתקן את עצמו נקרא לעשות "מצוות", על ידי האור העליון שנקרא "תורה". כמו שכתוב: "בראתי יצר רע" קלקול באדם, "בראתי תורה תבלין - כי המאור שבה מחזירו למוטב". "דהיינו לא להנאת עצמו אלא כדי להשפיע נחת רוח ליוצרו", לצאת מהרמה הגשמית לרמה הרוחנית.

"שנקרא "לשמה", שרק באופן זה, זוכה לחיי אושר ונועם המלווים עם קיום התורה, ובטרם שמגיע לזכוך הזה, נוהג ודאי בחירה להתחזק בדרך הטוב בכל מיני אמצעים ותחבולות, ויעשה כל מה שתמצא ידו לעשות בכחו, עד שיגמור את מלאכת הזכוך, ולא יפול ח"ו תחת משאו באמצע הדרך".

אין לנו יותר מה לעשות, אלא להיות ביכולת לאתר את ההשפעה, האדם או הסביבה הנכונים, בכל רגע בחיים. ואם האדם דואג לזה, זאת אומרת, הוא מתחיל לראות שבהחלט כל יתר הנתונים שיש באופי שלו, בזיכרון, בהרגלים, שקיבל בחינוך, מאבא ואמא ומהסביבה הקודמת שלו, מכל מה שיש ברדיו, בטלוויזיה ובאמצעי התקשורת השונים, הוא רואה שכל הדברים האלה לא משתנים, הם כמו דפוסים. כמו שבעל הסולם מדבר על ארבעה גורמים, שאין מה לשנות בהם, חוץ מגורם אחד. זאת אומרת בצורה ביקורתית, בצורה מבוררת מאוד, לבחור השפעה על עצמו. כי ההשפעה שהוא בוחר, זה הוא מחר. ולא רק מחר אלא בעוד רגע. וכך בכל רגע ורגע. זאת אומרת כדי להתקדם למשהו, האדם בוחר לאן גורם זה או אחר מקדם אותו.

לכן אם אנחנו רוצים לשנות משהו בעצמנו, בתוכנו, במדינה, בגורל שלנו, אין ברירה אלא כל פעם לחשוב על סביבה מטרתית יותר, טובה יותר. לכן כשמקובלים מדברים על תיקון האדם, הם קודם כל מדברים על ארגון הסביבה שלו. ארגון קבוצה, חיבור בין בני אדם. ההשפעה שלהם על כל אחד ואחד שתהיה אופטימאלית ומטרתית. כי בלי זה בלתי אפשרי לחשוב על התקדמות כלשהי. כי אנחנו לא יכולים לקבוע התקדמות לאף כיוון, אלא אנחנו קובעים את הסביבה שמשפיעה עלינו ומקדמת אותנו. זאת אומרת, אין שכר ועונש על המעשים של האדם ועל המחשבות שלו, על כלום. אלא, אם האדם בחר בהשפעה טובה מטרתית, הוא הרוויח. ואם לא, הפסיד.

כשמקובלים אומרים "סביבה", הכוונה גם לסביבה פיזית, גיאוגרפית, או רק לסביבה של חברים, של קבוצה?

"סביבה" זה נקרא מה שמשפיע על האדם, ההשפעה החיצונית. כי יש את "האני" עם המצע שלי ועם שורש הנשמה שלי, שחייב להגיע לאיזו מטרה.

כולנו היינו חלק מתוך המערכת שנקראת "אדם הראשון". נניח שיש כיום שבעה מיליארד בני אדם, אם יהיו יותר אז יהיה יותר קל לתקן כל אחד, כי הרע הסגולי יהיה פחות. מאותה מערכת נפלנו לעולם הזה, לציביליזציה שלנו, כאן נמצאים כל בני האדם, גברים, נשים, ילדים. כל אחד מאיתנו חייב להגיע למטרה, להגיע לשורש הנשמה שלו, לתפקוד הנכון במערכת אדם הראשון. אין מה לעשות, כל אחד חייב להגיע. המערכת שנמצאת בעולם העליון, ונקראת "אדם הראשון", מאורגנת כולה כמו תאים בגוף אחד, שפועלים בקשר אידיאלי ביניהם. אבל בעולם הזה אנחנו פועלים ההיפך לגמרי. כל אחד לא מתחשב באחר במאומה, אלא רק חושב כיצד לנצל את האחרים כדי להרוויח. נראה לנו, שמזה כל אחד מרוויח.

הדרך שהאדם חייב לעבור כבר נקבעה מראש. המטרה שאדם חייב להגיע אליה היא שורש הנשמה שלו. והענף הוא המצב הנוכחי שלו. אז אין לאדם מה לעשות. אלא רק לגרום סביבו לסביבה כזאת שתהיה קרובה כמה שיותר לסביבה שיש במערכת אדם הראשון.

האם הכוונה לסביבה אנושית?

סביבה אנושית שתשפיע על האדם כאילו שהוא כבר נמצא במערכת אדם הראשון. אם היא תילחץ עליו בצורה כזאת, כאילו תחייב אותו להיות בשורש, הוא יתקדם לזה. הלחץ שלה למטה, יגרום לאדם לעלות למעלה ולהתכלל באותה המערכת המתוקנת. לכן כל הבחירה שלנו היא בסביבה.

בזה שאדם בוחר סביבה, הוא בעצם לומד את מערכת אדם הראשון ואת עצמו, איך הוא צריך להתקדם, ואיך הוא צריך לתפקד, ואיך הם צריכים לתפקד כלפיו. הוא לומד את כל עולם אין סוף. זה נקרא "עולם אין סוף", מפני שהאור העליון ממלא את כל הנשמות בצורה בלתי גבולית, בלי סוף.

יוצא מכך שהוא לא סתם בוחר בסביבה, אלא הוא מארגן סביבו אותה מיני מערכת של אדם הראשון, ולומד איך לארגן אותה, איך לבנות אותה ואיך לשחזר אותה.

אם מישהו חי בערבה, שכולם שם חקלאים וחוכמת הקבלה לא מעניינת אותם כלל, אבל הוא לומד דרך האינטרנט, הוא יצר לעצמו סביבה?

יש לנו תלמידים שנמצאים בכל מיני מקומות. "סביבה" זה נקרא, מה שהאדם בוחר בצורה סלקטיבית, מבוררת, שישפיע עליו ומה לא, איזו דעה הוא רוצה לקבל. אז לא חשוב אם הוא נמצא רחוק או קרוב פיזית, אלא סביבה נקראת מה הוא שומע, מה הוא קורא ועם מה הוא מתקשר.

איך אנחנו יכולים לעזור לאדם שכבר מתעניין ומתלהב, אבל יש לו קשיים גשמיים, כמו עבודה, משפחה, וכל מיני דברים שמושכים אותו לכיוון אחר, והוא לא ממש יכול להגיע?

אנחנו לא יכולים להשפיע על האדם, לעורר אותו לבחור בסביבה מסוימת, שנדמה לנו שהיא טובה בשבילו, כי הוא עדיין לא הגיע בכלל לחיסרון לזה. הוא אולי סובל וכולם סובלים. החיים שלנו הם תמיד מתוך סבל, בורחים מייסורים ואולי מגיעים לתענוג מקרי. אבל האדם עדיין לא בשל להבין שההתפתחות שלו תלויה בסביבה, הוא עדיין לא יכול לעכל את הרעיון הזה. כתוב, "הבורא מניח את ידו של האדם על הגורל הטוב, ואומר קח לך ", לא לכל אחד ואחד הבורא עושה זאת.

אלא רק לאלו שבחיים הגשמיים, הנשמה שלהם כבר התפתחה במשך הגלגולים והגיעה למצב שהאדם כבר מתחיל להרגיש רע, ושיש משהו טוב יותר, מחוצה לעולם הזה, ממצב כלשהו שהוא לא יכול לתאר לעצמו, כי עדיין הוא לא השיג, ולא מרגיש אותו. אבל משהו שלא נמצא כאן. גם אם ניתן לו הכול הוא ייקח, אבל זה לא ימלא אותו. אם הרשימות שלו הן כבר להגיע למטרה עליונה יותר, אז הוא צריך סביבה דומה למערכת אדם הראשון, למערכת הרוחנית. אחרת, אם אין לו רצון כזה, הוא לא ירגיש שיש לו צורך לסביבה המסוימת הזאת.

מי זה הבורא? המערכת הכללית כולה נקראת "בורא", החוק הכללי. "אלהים" בגימטריה שווה "הטבע". זה אומר, שאם אנחנו מדברים על בורא או על הטבע, זה אותו דבר.

אז החוק הכללי שיש במערכת של אדם הראשון פועל כך, שאם הרצון באדם הגיע למצב שהוא רוצה את הרוחניות, את שורש הנשמה, שהוא כבר משתוקק מעבר לעולם הזה, להשגה הרוחנית, לחיות מחוץ לחיי הטבע הגשמיים האלו, מחוץ לגשמיות, לבהמיות, אז הוא מרגיש גם את הסביבה. זה נקרא שהבורא "מביא" אותו. המערכת הכללית מביאה אותו להבנה הזאת, להרגשה כזאת שיש משהו שיכול לקדם אותו, סביבה מיוחדת, ספרים והרצאות, ואז הוא מתחיל לבחור.

וזה בהחלט לא תלוי במרחק. יש תלמידים מצוינים שנמצאים רחוק מאוד מכאן, אנחנו רואים אותם פעם בשנה, וללא שום קשר למרחק הפיזי, הם מתקדמים יפה. כי בוחרים לעצמם סביבה טובה. הם נמצאים רחוק, הם פוחדים עוד יותר, בגלל שלא נמצאים בהשפעה, בקשר איתנו, אז כל הזמן הם בודקים מה קורה אצלנו, וכל הזמן שומרים על קשר. הם יודעים על כל מה שקורה כאן, יותר טוב ממני. והם כל כך מתעניינים, כל כך רוצים להיות מושפעים מזה. ואז מתקדמים. זה פלא. ויש מי שנמצא כאן, ולא מבין שהשפעת החברה אליו, תלויה בדיוק בכמה שהוא רוצה להיות קשור אליה. ויכול להיות שנמצא כאן פיזית, אבל לא נותן לחיסרון להתקשר, שישפיעו עליו, ואז מתקדם לאט. זאת אומרת, קירבה פיזית אינה קובעת כלום.

איך אדם יכול למשוך את עצמו ולהתבונן ברשימות שלו וגם לראות אותן, להיות מודע להן?

שורש הנשמה של אדם הוא מימוש הרשימות שלו. יש לו בפנים רשימות, הן נמצאות בשרשרת כזאת, שהוא צריך לממש אותן אחת אחת. והרשימות האלו מתעוררות. אם על כל רשימו האדם מעמיד סביבה נכונה, הרשימו מתממש נכון ומהר. אם הסביבה לא נכונה, בהתאם להשפעת הסביבה כמה שהיא לא נכונה, הרשימו לא מתממש כל כך מהר ולא כל כך טוב.

כפי שטומנים גרעין, אבל באדמה לא כל כך טובה, לא בלחות, לא בחום, לא בזבל, ולא נותנים את כל מה שצריך לתת להתפתחות הגרעין, ואז לא יוצא ממנו בדיוק מה שיכול לצאת. וכך אנחנו, בכל רגע ורגע בחיים אם האדם נותן לרשימו שמתעורר בו סביבה אופטימאלית, כמו שאומרים מקובלים, תוך מספר שנים הוא כבר יכול להגיע לרוחניות ולחיי נצח, להתכלל בהם ולהרגיש. ואם לא מצליח לבחור חברה בהתאם לרשימו המתעורר בו כל רגע ורגע, בהתאם לזה הוא מפסיד ומאריך את זמן ההתפתחות.

האם ניתן לדעת מהו שורש הנשמה?

את שורש הנשמה אנחנו לא יכולים לשנות. אנחנו יכולים לדעת את שורש הנשמה רק אם אנחנו מגיעים למימוש השורש עצמו. לפני שאדם מגיע לשורש הוא לא מכיר את עצמו. אמנם הוא מכיר את עצמו בהדרגה, אבל כדי להכיר את השורש, הוא צריך להגיע לשורש. "שורש" נקרא אותו הרשימו הבסיסי שבו אדם נמצא במערכת של אדם הראשון, כשהוא נכלל עם כל יתר הנשמות ומממש את עצמו כלפי כולם. רק אז. ולכן כתוב שכל אחד ואחד חייב להגיע לשורש נשמתו. להגיע לשורש, זה בדיוק ידיעת השורש.

האדם חייב להגיע. כלום לא יעזור, אנחנו חייבים. בטבע אין רוצה או לא רוצה, אולי כן ואולי לא, אין דבר כזה. אולי זה שייך רק לאופן ההתפתחות. טוב יותר או רע יותר, מהיר יותר או איטי יותר. כתוב: "וכולם ידעו אותו מקטנם ועד גודלם". חייבים, בזה הטבע לא שואל אותנו כלל. בעל כורחו אדם נולד, בעל כורחו חי ובעל כורחו מת.

אז מהי הכוונה שהבחירה החופשית היחידה היא בסביבה בלבד? כי על כל היתר אין לנו בכלל שליטה. אישה, גבר, חכם, טיפש, זריז, עצלן, לא חשוב מי, אין בכלל שליטה על שום נתון. חוץ מנתון אחד- סביבה שתפתח את האדם בצורה האופטימאלית כמו שהוא צריך להיות מפותח. איך, הוא לא יודע. את המצב הבא שלו הוא לא יודע. אם הוא עובד על עניין הבחירה, הוא רואה עד כמה שזה חד מאוד, כאילו לא נתנו לו כלום מכל מערכת הטבע. אכן נתנו לו רק את זה. האם על ידי זה הוא צריך להיטמטם, לצמצם את עצמו ולא לראות שום דבר? לא.

על ידי זה שאנחנו בוחרים את היחס שלנו לחברה ואת היחס של החברה אלינו, דרך זה אנחנו לומדים את כל המערכת. כי במימוש הזה אדם לומד את עצמו, עם האלוהות, עם הכוח העליון, עם הבורא, עם הסביבה. כי הוא מלובש שם, במערכת הכללית. והאדם שבוחר את ההשפעה שלו אליו, הוא כל הזמן בוחר. הוא כל הזמן בוחר את האלהים, את הכוח העליון, את העליון שישפיע אליו. הוא צריך לבחור מה נקרא עליון ממנו. בבחירה שלו הוא בונה את הבורא.

זה דבר גדול מאוד. נראה כאילו, שמה יש לאדם סך הכול? הוא לא קובע כלום על עצמו ולא על הסביבה. בהתפתחות שלו הכול נקבע, הדרך שלו, וגם איך שהחברה מתפתחת, מסביבה ארצית לסביבת אדם הראשון הרוחנית. כאילו אין מה לעשות. אבל אין זה נכון.

בזה שהאדם לא הולך לחקור את הנתונים שלו, את הרשימות שלו, בזה הוא דווקא ההפך. הוא לא מתעסק בחומר הבריאה, ברצון לקבל, הוא מתעסק באלוהות. הוא בונה לעצמו כל פעם את הדמות האלוהית שתשפיע עליו. כי אין בורא, אלא איך שהאדם מתאר אותו אליו, המדרגה העליונה יותר. ולכן דווקא העיסוק הזה בבחירה, פותח לאדם יכולת לבנות אלהים. כשמתחילים לעסוק בזה, רואים כמה יש בזה עיסוק מאוד מיוחד של האדם בחיים שלו.

אני כבר מבין שאני לא יכול לתקן את העולם עצמו, אין לנו יכולת כזו. אבל אני יוצר לעצמי את הסביבה, שבה לכאורה אני עם הקבוצה, אבל יש סביבי אנשים גשמיים שהם לא מפרגנים לדרך הרוחנית שלי. האם אני מושפע מהם?

אנחנו יודעים עד כמה אנחנו מושפעים מנשותינו, למרות שכל אחד רוצה להגיד שהוא לא מושפע. אבל האישה היא "עזר כנגדו", וצריכים להבין שזאת מערכת אחת. בעל ואשתו הם מערכת אחת, וצריך לקבל את הדואליות, ההתנגדות וההתנגשות, ואת כל מה שיש, כולל הילדים. זה נקרא "בית". בית הוא יחידה אחת. ואדם צריך לפעול מתוך היחידה הזאת, ולהתחשב בהשפעת הסביבה כלפיו, כשהוא נמצא בתוך מה שנקרא ה"בית". וזה לא מפריע להתקדמות הרוחנית. כמעט לאף מקובל לא הייתה אישה שתמכה בו. "עזר כנגדו" ממש. ובזה העזר.

אנחנו לא מבינים למה זה ומה באמת קורה, וכשאדם מתקדם הוא לאו דווקא מקבל מכל בני ביתו אהדה, תמיכה, וכן הלאה. אין לשים לב לזה, אלא להיות שם כרגיל, עם אהבה וסבלנות, להבין אותם כחלק מהמערכת הכללית.

ובכל זאת אדם מושפע מהסביבה שהוא בוחר. ומשפיעה עליו גם הסביבה שהוא לא בוחר, אלא שנמצא בה בצורה הגשמית, כשהוא נמצא בבית, בעבודה, מושפע מהעיתון, מהטלוויזיה. אם הוא רוצה או לא, זה משפיע עליו. גם אם הוא לא רוצה לקרוא, זה מגיע אליו מכל מיני צדדים. אבל אם הוא לא בוחר, זה לא משפיע על הנקודה שבלב, על ההתפתחות הפנימית הרוחנית. אמנם זה מבלבל, אבל זה גם נכנס לתיקון.

זאת אומרת, הבחירה היא בחירה אמיתית. אדם לא יכול להגיד שנולד בסביבה כזאת, ולא יכול לברוח, ולא יכול לעשות משהו, כי הגיע לקבלה בגיל שלושים או ארבעים כשהוא כבר נמצא בסביבה של ילדים ונכדים, ושלא מסוגל לברוח משם. אין דבר כזה. האדם בוחר את ההשפעה הרוחנית עליו, וזה לא מהם, אלא כמו שכתוב, מסביבה, מספרים וממורים.

אם כל העולמות הם העתקות זה מזה, ואנחנו בעולם התוצאות, בעולם הגשמי, אז אנחנו מופעלים מקומה עליונה יותר, מעולם גבוה יותר. זאת אומרת, אם חל בי שינוי בהיבט הרוחני, לא אני הבאתי אותו בעולם הגשמי, אלא הוא נוצר בעולם היותר גבוה ממני?

זאת מערכת אחת. אם חל בך שינוי, אתה מיד מרגיש אותו בקשר למערכת העליונה, כשאתה מתקרב אליה, היא מתבררת יותר. אתה לא ראית, לא הבנת מה קורה, ופתאום נעשה לך ברור יותר, עמוק יותר, צלול יותר. אין דבר כזה שהאדם משתנה, ובמערכת העליונה עדיין לא השתנה משהו.

אם במערכת העליונה השתנה, זה אמור לשנות אותי פה?

לא שזה אמור לשנות, אלא הכול יחד. האמת שזה לא משתנה, אלא אפשר להגיד שאתה מגלה את עצמך ואת המערכת העליונה, בקשר הדוק יותר, בקשר פתוח וברור יותר. אתה מגלה שאתה כבר נמצא במערכת העליונה. כי כולנו כבר נמצאים בעולם אין סוף הזה, אנחנו רק מגלים אותו.

אנחנו כל הזמן מנסים לראות תוצאות רוחניות.

התוצאות הרוחניות יגיעו כתוצאה מכמות החומר שחייבים לספוג, וככל שהאדם יעבוד איתו בפנים, הוא ירצה להזדהות איתו ולקנות, לקלוט על עצמו את אותן הידיעות שהוא שומע. ואז זה נכנס אל האדם ומתחיל לשנות אותו בהתאם לרוחניות. זה נותן לאדם פוקוס רוחני. ואז הוא מתחיל לראות את הכוחות שפועלים, את הקשר שבין בני אדם, בין חלקי הטבע, את הכוחות שפועלים, הוא רואה אחרי החומר.

ואז גם המושחתים נעלמים?

המושחתים נעלמים כי האדם רואה בהם את כוחות הטבע. אבל אנחנו מדברים על המצב שלנו, שבעצם מהי הבחירה? הבחירה היא פשוטה. בחיים האלו, במצב הזה, כמו שאתם עכשיו, לא תרגישו טוב אף פעם. הרצון לקבל ילך ויגדל, האגו יתגבר. השחיתות, כל הדברים האלה יתגלו בצורה פראית עוד יותר, אחד יאכל את השני עוד יותר עם כל הטעמים, לא יהיה לזה סוף. אם אדם רוצה להרגיש את עצמו טוב יותר, עליו לעלות על ידי הסביבה. זאת אומרת, לגרום לכך שהסביבה שלו תהיה רוחנית יותר ולהתכלל באותה סביבה. ואז הוא יראה שהעולם משתנה, כי כל העולם זאת מידת ההעלמה שהוא מרגיש, שאין לו ממשיות, אלא הכול האדם קובע בהרגשה שלו. לא צריך להקים שום דבר, רק לפתוח את כלי הקליטה.

כולם אומרים "צריך לשנות", ואף אחד לא עושה כלום.

אנשים שמחפשים חברה שיכולה לשנות אותם, מגיעים ללמוד את חוכמת הקבלה. מלבד זה אין לאדם מה לעשות. אין לאדם יותר מה לשנות, אלא לזהות את החברה המתאימה להתפתחותו. הוא לא צריך לבנות חברה, אין לו מה לבנות, הוא לא בונה כלום. מזמינים לו כל מיני צורות חיצוניות, והוא צריך לזהות מביניהן מה יותר טוב להתפתחות. זה הדבר היחיד שהוא יכול לעשות. חוץ מזה, אנחנו כמו כל דומם שלא ניתן לשנות אותו. כך אנו בנויים. בעצמו איננו יכולים לרצות יותר כלום.

אפשר לשנות אלף חוקים, כבר ניסינו, וזה לא עזר. בעל הסולם מביא רק דבר אחד שניתן לאדם לשנות, וכתוצאה מזה באמת יחול שינוי. הבחירה שכל רגע ורגע האדם צריך לבחור, וכל רגע הוא צריך לחדד את העניין.

בכל דרגה, בכל רגע, בכל רשימו חדש, אדם צריך לחזור ולהגיד לעצמו: "אין בכוחי לעשות דבר, רק לזהות חברה המתאימה למצב הבא שלי, למצב הרוחני שלי. איפה הסביבה הזאת? מה אני אעשה, אצפה בסדרות טלוויזיה או אלך לראות כדורגל?". שום דבר לא פסול. אלא אדם בוחר מה כדאי יותר בשבילו, כדי להתקדם למטרת הבריאה. הוא לבד, כל אחד לעצמו. הוא לבד עם הספרים. הוא לא ישנה את העולם, אף אחד לא צריך לשנות את העולם.

יש לחדד יותר ויותר את הבחירה החופשית היחידה, כי בלעדיה האדם כבהמה. אנחנו נמצאים בטבע הכולל, שבו דומם, צומח, חי ומדבר. הדומם, הצומח והחי, מופעלים על ידי הטבע. אף אחד לא שואל מה לעשות ואף אחד לא יודע להתנהג אחרת, ואין שאלות כאלה בדומם, בצומח ובחי, הם מקיימים את חוקי הטבע בלבד.

אבל האדם שונה מהחי, אם הוא משתמש בבחירה החופשית שלו. אם הוא לא משתמש בבחירה החופשית, אז הטבע דוחף אותו כל פעם, ואין לו ברירה, הוא בורח מייסורים ובוחר לעצמו כל פעם מה שנראה לו בכל רגע משתלם יותר, כמו בהמה, אין הבדל. לכן כתוב ש"אין מותר האדם על הבהמה". אין שום הבדל, אם הוא לא מגיע לבחירה חופשית. לכן מקובלים מסבירים איך עלינו לבנות מעצמנו אדם. לבנות את "מערכת אדם הראשון", הבסיסי. שאם נגיע לזה, אז נהפוך ל"אדם".

ובעולם הזה, "כולם כבהמות נדמו". אנשים כל פעם מנסים להמציא שיטות על מנת ליצור אחדות, וכך האנושות סובלת כבר חמשת אלפים שנה.

בחוכמת הקבלה השיטה פשוטה. המקובלים אומרים, שיש מערכת עליונה, שבה כולם קשורים יחד, ואם נבנה לידנו חברה כזאת שתהיה דומה לחברה הרוחנית, האדם יעלה כל פעם על ידי הסביבה הזאת, כמו במעלית, לשורש הנשמה שלו. זה מה שהאדם צריך לעשות. לא מדברים על עם שלם, על מדינות, על האנושות כולה. מדברים על כל אחד ואחד.

אנחנו לא יכולים להיות אחראים לאף אחד, ולא לחייב אף אחד, אסור לנו לקבוע משהו לאף אחד, לא ללחוץ או להטיף מוסר. כל אחד בפני עצמו. כי זאת בחירה חופשית. חופשית ולא שאחד יגיד לאחר מה לעשות.

גם המקובלים לא מחייבים, הם רק פותחים לנו את המערכת ואומרים: "יש לכם בכל רגע הזדמנות.". אם אדם יממש זאת, יהיה לו טוב. אז הוא כמו במעלית, עולה מחברה גשמית, שהוא מסדר לעצמו. מה זאת חברה? ספרים, מורה, קבוצה. ובלי זה אין לאדם מה לעשות. אם כל אחד ואחד יעשה זאת, יהיה לו טוב ואם לא אז לא. באף מקום בחוכמת הקבלה לא נמצא עונש קולקטיבי או מחויבות כלשהי. לא אחד עבור השני, ולא לכף זכות או לכף חובה. צריכים להבין שהבחירה היא רק לכל אחד ואחד. אף אחד לא אשם עבור השני, לא אבות על בנים, ובנים על אבות. ולכן אין לחשוב על חוקה, על מדינה או על עם.

אנחנו רואים שהאנושות מתקדמת היום לצורה אישית יותר. כל אדם בודד, לא יכול אפילו לחיות בתוך המשפחה. ילדים יוצאים מהמשפחה, ההורים מתגרשים. האדם מרגיש את עצמו בודד. וזה מביא אותנו יותר ויותר ליכולת לממש את הבחירה החופשית. וזאת עוד בעיה גדולה, להבין באיזו צורה אנחנו יכולים לעשות בעצמנו חיים רוחניים, ולהפוך לאנשים רוחניים.

אבל במישור העולם הזה, אף פעם לא נעשה שלום, שלימות, הרמוניה, אושר. אף פעם. אפשר לשכוח מזה. צריך להעלות את האנושות לדרגת הקיום הרוחני. לא להיפטר מגופים, לא שיישרף העולם, ויעלם. אלא פשוט לגלות חיים נצחיים בתוך החיים האלו. ואז הכול מסתדר. אם לא נעשה זאת, לא יעזור לנו שלום עם השכנים, לא שלום בית, לא חוקה ולא שום דבר. כי האדם פועל בזה בלי ידיעת חוקי העולם, וטועה כל פעם ופעם. זה מה שקורה, זאת הצרה שלנו.

האם השינוי יכול גם להביא לפחד או לרתיעה?

אדם שמתפתח ומגלה בעצמו יכולת להתפתחות רוחנית, מגלה לפעמים מצבים מוזרים כביכול, שהוא לא רגיל אליהם. פתאום חלה בו התפתחות פנימית ומהפכה פנימית. הוא מבולבל, הוא לפעמים לא יודע לאן לקשור את כל הרגשות וההבחנות שהוא חש. ובעצם גם אותן הוא צריך לעכל, ולממש על ידי הסביבה.

מי שמגיע ומתחיל ללמוד, עוברים עליו מצבים פנימיים משמעותיים מאוד, שינויים פנימיים גדולים מאוד, והוא חש ממש מהפכה פנימית, ולא פעם אחת, אלא בהרבה מצבים. אחר כך הוא מתרגל, אחר כך מבין, אחר כך כבר מתחיל לקשור את הדברים. הוא מגלה עולם חדש, הוא מגלה עוד מערכת, בנוסף למה שאנחנו רגילים. פתאום לעומק. הוא מגלה מוח נוסף, הוא מפעיל תשעים ושמונה אחוז מהמוח שלו, שאצל האדם הרגיל לא מופעל. הוא מגלה עוד רצון.

כל הרצונות שלנו הם רצון לאוכל, למין, למשפחה, ולכסף, כבוד ומושכלות. אלה רצונות במישור הגשמי, הבהמי, הקטן, הצר. פתאום האדם מתחיל לגלות רצונות שלא שייכים למישור הזה. גם במוח, וגם בלב, גם במחשבות וגם ברצונות, הוא פותח את עצמו ומתחיל לקבל. בתשעים ושמונה אחוז מהמוח שנפתח, וברצונות הגדולים שנפתחו, בכלי האין סופי, הוא מתחיל להרגיש תופעות. והגילוי הזה ממש משגע אותו, מזיז אותו ומעורר אותו. עד שהוא נכנס ושולט בזה. ולכן הוא צריך סביבה טובה, הוא צריך ספרים, הוא צריך מורה.

לכל אחד ואחד זאת ממש מהפכה פנימית. וכל אחד יצטרך לעבור זאת. אין פה משחקים, בלהגיד דברים יפים. אנחנו חייבים לעזוב את שְנֵי האחוז האלו של המוח שאנחנו רק חיים לידו, וגם את הרשימו הקטן של העולם הזה, החיסרון הקטן, ולעלות לכלים גדולים מאוד, כי שם הקיום הנצחי, שם האורות, הראייה, הרגשת החיים הנצחיים. אז וודאי שהשינוי גדול מאוד, האדם נעשה רוחני. אי אפשר אפילו להסביר זאת, אלא רק מי שעובר זאת מרגיש. לכן החוכמה הזאת נקראת "חוכמת הנסתר". ומשיגים את כולה, רק על ידי בחירה חופשית.

אנחנו לא חוזרים כל פעם על אותם הדברים, אנחנו לא מזכירים כל פעם את חובתנו להיות בבירורים האלו, אבל כל אחד חייב לרשום לעצמו שאין לו יותר מה לעשות בחיים, אלא כל רגע לבחור מה משפיע עליו, איזה ספר, איזו שמועה, איזה שיר, איזו מוסיקה, איזה שיעור. זאת הבחירה.

כיצד מרגישים באור האין סופי, בחוק של הטבע שהמקובלים מדברים עליו, מה יש שם? הרי הגוף הגשמי לא קיים שם, אז מה קיים, רוחות, הילות? מה מפתה להגיע לשם?

"שם" זה לא למעלה או למטה, אלא "הרגשה" אחרת, מדובר על שוני בהרגשה. אנחנו מרגישים מילוי בשני סוגי הכלים שלנו. לאדם חסרים רגש והבנה, אבל הוא רוצה להרגיש ולהבין. מצד הטבע יש לו שני סוגי כלים, מוח ולב, מה שנקרא "מוחא" ו"ליבא". אז "רוחניות" נקרא, שנפתח הלב ונפתח המוח בחללים גדולים מאוד, שהאדם שלא נמצא ברוחניות לא מרגיש אותם. זה לא שאנחנו מפעילים רק שני אחוז של המוח, אלא אנחנו לא רוצים להפעיל יותר מזה. כולם מכירים את המשפטים, "עזוב אותי מהכול, אני לא רוצה כלום, שיהיה לי קצת טוב בהרגשה וזהו", כל אחד רוצה לסגור את עצמו.

לימוד הקבלה גורם לההיפך, לכך שאדם נפתח. שאז נוצר לו חלל גדול מאוד ברצונותיו, וכנגד זה מגיעה הרגשה של מילוי אין סופי. הרגשה ויחד איתה, לידה וההבנה מהיכן מגיע המילוי האין סופי הזה, על ידי מה, באילו רצונות ואילו כלים הוא ממלא, הבנה של מהי הסיבתיות, מהי המטרתיות. מהו ה"אני" בקשר לאחרים, ומה כולם כלפי. ולא מדובר במישור העולם הזה, אלא בדרגה שהאדם מרגיש את עצמו מנותק מהזמן.

קשה לנו לתאר מה זה, כי אצלנו יש עכשיו ויש הבא. אבל ברוחניות אין הבא. מצד אחד בלתי אפשרי לתאר את הדברים האלה, אבל מצד שני, קיימת זרימה של חיים נצחיים. כלומר, בלתי נגמרים, החיים נמשכים ולא נגמרים.

יש מחקרים מעניינים בביולוגיה, שמגיעים למסקנה שהגנים שלנו הם לא חלקים חומריים. הם לא חומר, אלא משהו שמגיע כאילו ממישור אחר, מעולם אחר. יש ביניהם התקשרות, שלא תלויה בזמן, במקום ובמרחק. כמו שבפיזיקה קוונטית חלקיקים במרחק של מיליארדי קילומטרים זה מזה, מתקשרים ביניהם בקשר ללא זמן. ואותו דבר גם בגנים. זאת אומרת, המדע כבר מתחיל לגלות שחלק מאיתנו נמצא במישור שהוא במימד אחר. ולשם הקבלה לוקחת אותנו.

לא קורה שום דבר עם העולם הזה, עם ההרגשה הזאת, עם הגוף שלנו. אבל נפתח עוד חלל עצום, שהוא מימד רוחני, שבו האדם חי וקיים. ובמימד הזה, במוח ובלב, אדם לא מרגיש את עצמו מוגבל בתנועה, בזמן או במקום, לא בשום דבר ששייך לשינויים של חיים ומוות. כי הוא יוצא מהכלי שלו. הוא לא סופג את האינפורמציה והרגש בתוך הכלי שלו, כי אז הוא נעשה מוגבל – כי כמה כבר הוא יכול לקלוט וכמה הוא יכול להרגיש בתוך עצמו, הוא יתפוצץ, בפנים הכלי שלנו קטן מאוד. אבל אם הוא יוצא מעצמו, עובר מחסום ומתחיל להרגיש את מה שקורה מחוצה לו, הוא נעשה בלתי מוגבל. הוא לא מרגיש את השורש שלו, וה"אני" בתוכו, אלא מרגיש את כל מה שנמצא מחוצה לו.

על ידי כך שאדם בוחר את הסביבה ורוצה להיות מושפע ממנה, רוצה להיות בתוכה, אז הוא קונה את כל הכלי של "אדם הראשון". הוא נעשה כאדם הראשון, ומקבל בתוכו את כל המילוי שנקרא "בורא". לכן המקובלים אומרים שאנחנו בונים את הבורא, "בורא" זה מהמילים "בוא וראה". האדם הוא שעושה את הדברים האלה, מחוצה לו לא קיים כל העניין הזה. לכן יוצא שאנו מגיעים למצב שנפתחת לנו כל המציאות, ואנו מרגישים את עצמנו באמת. מציאות זה ה"אני". ומשיגים אותה רק על ידי בחירה חופשית.

על אהבה

בחוכמת הקבלה אנחנו לומדים שיש מאציל, שעליו אנחנו יודעים רק דבר אחד, שהמקובלים משיגים ומספרים לנו שהוא טוב. זה הטבע של השלם. השלם הוא טוב. ו "מטבע הטוב להיטיב".

מִפני שהוא שלם לא חסר לו כלום, רק למסור ולהיטיב. כך משיגים מקובלים, שמגיעים עד הגובה הזה. ומפני שהוא רוצה להיטיב, יש לו חיסרון. זה לא החיסרון שיש לנו, שחסר לנו, אלא חיסרון לתת. לתת למי? למישהו. אלא שהמישהו הזה עוד לא קיים, ולכן, "יש מאין", המאציל בורא את הנברא (ראו שרטוט מס' 1). מָה חסר שיהיה בנברא? חיסרון לקבל. לקבל מה? את אותה ההטבה שהמאציל רוצה לתת. זאת אומרת, יש חיסרון לתת ויש חיסרון לקבל. ושני החסרונות האלה - החיסרון לקבל והחיסרון לתת - צריכים להיות שווים. כי בחיסרון לתת הוא בדיוק ברא את הרצון לקבל, או את החיסרון לקבל.

שרטוט מס. 1

לחיסרון המקובלים קוראים גם "כלי" או "רצון". יש אור או שפע או טוב, והם שווים. אבל אם השפע, היינו הטוב, נכנס לחיסרון, אז במידה שהוא ממלא את החיסרון, החיסרון פוחת. נניח, שאני צמא ורוצה לשתות מים, אני לוקח ליטר מים, ממלא את עצמי ומרגיש תענוג לפי החיסרון שהיה לי. אבל ככל שאני שותה יותר, אני פחות ופחות רוצה. החיסרון הולך ופוחת והתענוג הולך ופוחת. אז אני נשאר עם המילוי, אבל ללא תענוג (ראו שרטוט מס' 2). זאת אומרת, יש מילוי ויש תענוג, ואלה שני דברים שונים. אני יכול להישאר עם בטן מלאה ורע לי, אם למשל אכלתי יותר מדי, כי הייתי כל כך רעב, שלא הרגשתי שאני לוקח יותר מדי. אני מלא, אך תענוג אין. למה התענוג התבטל, הסתלק? מפני שהשפע מבטל את התענוג, מבטל את החיסרון. קיבלתי מה שרציתי, אז הרצון נעלם. ואני נשאר, בסופו של דבר, עם מילוי ללא תענוג. יש לי הרגשה שאני ריק (ראו שרטוט מס' 2).

שרטוט מס. 2

וכך זה בכל מקום ובכל מצב שלנו בחיים. שוב ושוב אנחנו צריכים להמציא לעצמנו תענוג, שפע. נניח שאני רואה פרסומת, שממליצה לי לקנות משהו, שיש לי ממנו הרבה תענוג. מתוך הפרסומת הזאת, יש לי רצון. שוב אני מקבל שפע, שוב אני ממלא את עצמי שוב אני נשאר עם המילוי ושוב אני נשאר ריק. וכך פעם אחר פעם, עד שאני מגיע לייאוש. שאני כבר לא רוצה לרוץ אחרי החסרונות, ולא רוצה את השפע, כי אני רואה, שבסופו של דבר, אני אשאר ריק. ואז אני מגיע לייאוש, לדפרסיה, לכל מיני מצבים שאני כבר לא רוצה כלום.

זה החוק הפשוט של תענוג וחיסרון שמבטלים זה את זה מפני שהם מנוגדים. ומה רצה המאציל, שרצה לתת לנו, לנבראים, את השפע, שנקבל אותו בנצחיות, בשלמות? הוא ידע את החוק הזה, הוא ברא אותנו בחוק הזה. ועשה לנו תרגיל מיוחד מאוד, היינו שבלתי אפשרי להיות מקבל ושלם, מקבל ונהנה. אנחנו רואים זאת מהדוגמה על הליטר מים. אלא שלם ונהנה, יכול להיות רק מי שנותן. אבל איך אנחנו יכולים להגיע למצב הזה? אנחנו הרי לא יודעים מה זה לתת. אנחנו יכולים ללמוד זאת מדוגמאות שבעולם שלנו.

למשל אמא שמקבלת משהו לא בגלל שהיא רוצה לקבל, אלא בגלל שיש תינוק שרוצה. החיסרון של התינוק נכלל באמא והיא מקבלת לא בגלל שהיא רוצה, אלא בגלל שהיא צריכה לתת לתינוק. יש לה חיסרון, אבל לא שלה. היא מקבלת שפע ומעבירה את השפע לתינוק. בתינוק יש תענוג מקבָּלת השפע ואימו מרגישה את התענוג הזה – יש בה תענוג. התענוג שיש באמא, עד כמה שהיא מקבלת, לא נעלם. כי הוא לא התענוג שלה, הוא תענוג מהתינוק. אז יש מעין חליפין בין האמא לתינוק, שככל שיש יותר רצון בתינוק, או ככל שיש לאמא יותר תינוקות, היא יכולה להיות עם כל אחד באותו קשר חליפין וליהנות ללא שום הגבלה.

החיסרון להשפיע

מה הכוונה ש"יש למאציל חיסרון"?

למאציל יש חיסרון לא מתוך חיסרון, כמו שאנחנו מדברים, אלא זה חיסרון שלא פוגע בשלמות שלו, חיסרון שנובע דווקא משלמות. הוא רוצה להתחלק בשלמותו לא מתוך שחסר לו, אלא מתוך זה שמטבע הטוב להיטיב. זה בדיוק כמו אמא, שאין בה חיסרון לעצמה, אלא יש לה רצון לעשות את בנה שלם, נהנה, מלא, שמח, מאושר.

זה לא חיסרון מהסוג שאנחנו קוראים לו חיסרון בקבלה, זה חיסרון בנתינה. מאין ברירה כך אנו קוראים לו במילים שלנו, אין לנו מילים אחרות. אבל על החיסרון הזה אנחנו מדברים בהרבה מקרים כ"צער השכינה", שהבורא מחכה עד שהנבראים יוכלו לקבל ממנו, שיוכלו להתקרב אליו, וכן הלאה. על החיסרון שבעליון אנחנו מדברים בכל מיני אופנים. כך או אחרת, החיסרון הזה הוא חיסרון של נתינה.

יש לנו דוגמה יפה מאוד מהחיים שלנו, שאם החיסרון לא בא ממני אלא ממישהו אחר, ואני נמצא בקשרי אהבה אליו, אני רוצה לתת לו, אז כמה שאני מקבל בשבילו והוא נהנה, אני מרגיש בחזרה שאני נהנה. ואז זרימת התענוג בי יכולה להיות בלתי פוסקת, אינסופית. גם בכמות וגם באיכות.

איך נגיע לזה, או איך המערכת העליונה, מערכת המציאות, מסודרת כך שאנחנו נגיע לזה? היחס עם הבורא יכול להיות כזה שאנחנו מקבלים בתוך הרצון. "רצון" זה כל החומר שלנו, כל מה שאנחנו מרגישים – דומם, צומח, חי, מדבר, כל המציאות זה רק רצון, שכך מתראה לנו בכל מיני אופנים.

אם הבורא נותן ואנחנו מקבלים, אז החיסרון מיד מתמלא ונשאר מילוי ללא תענוג. אם הנברא היה יכול להגיע חזרה לבורא, באותם קשרי האהבה שיש לנברא, אם הנברא היה בכָּוונה לעשות תענוג לבורא מתוך שהוא מקבל, אז הבורא היה נותן תענוג, הנברא היה מרגיש אותו, אבל כדי לגרום נחת לבורא.

לבורא יש חיסרון, חיסרון לתת. אם אני מרגיש את החיסרון הזה של הבורא, כמו חיסרון של אמא לתת לתינוק, ואני מקבל את התענוג רק כדי לגרום לו תענוג לתוך החיסרון, יוצא, שאני מקבל רק בשבילו והוא נותן רק בשבילי (ראו שרטוט מס' 3). ואנחנו נמצאים גם באותו מעגל בלתי פוסק , אינסופי, שנותן הרגשה של זרימת תענוג אינסופית.

שרטוט מס. 3

לרכוש אהבה

אז מה חסר? יש בורא, שרוצה לתת. יש נברא, שהבורא ברא אותו, שרוצה לקבל. אם הנברא מקבל ישר מהבורא, אז הוא יוצא מזה ריק. אז הנברא חייב קודם כל לקנות אהבה לבורא. מהבורא לנברא יש אהבה. אם הנברא יקנה אהבה לבורא - אם הוא ירגיש את החיסרון שלו - אז הוא יוכל לקבל רק כדי ליהַנות לו, והבורא יתן רק כדי ליהַנות לנברא (ראו שרטוט מס' 4).

שרטוט מס. 4

אבל מלכתחילה, אנחנו בנויים ברצון ליהנות לעצמי. יש לנו רצון ליהנות ויש שפע (ראו מצב מס' 1 בשרטוט מס' 5) . איך אנו יכולים לעבור מהמצב שאנו רוצה לקבל, למצב שאנו מקבלים כדי לתת? באמצע, בינינו לבין השפע, יש פעולה שנקראת "צמצום". שאם הנברא יכול לבצע כזאת פעולה כשמגיע השפע , אז יש לו כוח לא לקבל לעצמו. הוא דוחה חזרה ולא רוצה לקבל, מסרב לקבל (ראו מצב מס' 2). למה? לא מטעם שהוא לא רוצה, הרצון נשאר. אלא מטעם שהוא רוצה לרכוש את יחס הנתינה, את האהבה לבורא. לכן הוא רוכש לעצמו כוח שנקרא "צמצום". הוא מפסיק לקבל ונעשה נפרד מהבורא. הוא לא נמצא תחת שליטת הבורא. השפע שבא כבר לא שולט בו. וכשהוא נעשה נפרד, יש לו מסך ששומר את עצמו מלא להיות מושפע מתענוג. ויכול להיות שהוא יכול לפתח עכשיו יחס אחר לבורא, מעל הרצון שלו (ראו מצב מס' 3).

שרטוט מס. 5

איך הוא עושה זאת? כאן אנחנו מגיעים למצב מאוד מיוחד. התענוג שמגיע לנו מהבורא, מגיע בשני שלבים: כתענוג וכאהבה. תלוי מה אנחנו רוצים להרגיש. אם אני מרגיש תענוג, אני נשאר ריק (ראו שרטוט מס' 6). מתי אני יכול להרגיש אהבה? אהבה אני יכול להרגיש רק בתנאי שאני יכול להשפיע חזרה, שאני מוכן לאהוב חזרה, לתת חזרה.

שרטוט מס. 6

אם הנברא מסוגל להגיע לזה, קורה דבר מיוחד, דבר שקרה בצמצום ובשבירת הכלים בעולם הרוחני. לאחר שהבורא ברא את הכלי ונתן לכלי רק מילוי, נעשה צמצום והכלי רצה גם לקבל אהבה. אלא שלקבל אהבה הוא לא היה יכול ולכן הוא נשבר לחלקים – השפע, האור, התענוג שבא מהאהבה, היה יותר מהתענוג שהכלי היה יכול לסבול. אמנם התענוג הוא שברא את הרצון, אבל הרגשת האהבה הייתה הרבה יותר ממה שהרצון היה מסוגל לקלוט. הכלי לא היה מסוגל להכיל, להחזיק, את כל השפע, ונשבר לחלקים. זאת אומרת, הוא הרגיש בתוך עצמו יותר תענוג ממה שהוא מסוגל לעכל.

מכלי אחד שלם, נעשו חלקים בודדים. מנשמה אחת כללית, נעשו הרבה נשמות פרטיות (ראו שרטוט מס' 7). אותו רצון גדול שנברא רק על ידי המילוי, נשבר לרסיסים על ידי האהבה, שרצה להרגיש, שחשב שהוא יכול להחזיר. ומפני שהרגיש יותר מדי שפע, שלא רצה לקבל לעצמו אלא להרגיש אותו כדי להיות באהבה לנותן, התחיל לקבל את התענוג הזה להנאת עצמו.

שרטוט מס. 7

דוגמה ידועה של בעל הסולם על הצמצום והמסך היא הדוגמה על בעל הבית והאורח. האורח בא לבעל הבית, בעל הבית נותן לו כיבוד. ובעל הבית יודע בדיוק מה רוצה האורח. האורח מסרב לקבל, עושה צמצום על עצמו, "צמצום א'". הוא לא רוצה, בגלל שהוא מרגיש בושה.

מה עושה בעל הבית? לוחץ עליו. "אני עשיתי בשבילך, אני עשיתי בדיוק מה שרצית, אני מאוד נהנה ממה שאתה רוצה, ממה שאתה תקבל ומאיך שאתה תיהנה. אז תעשה לי טובה ותקבל". כך הוא לוחץ על האורח. האורח, בסופו של דבר, מוכן ומקבל. כמה הוא מקבל? הוא מקבל מידה מאוד מסוימת, מדויקת, לפי הכמות שנראה לו, שהוא אכן עושה חזרה טובה לבעל הבית (ראו שרטוט מס' 8). אחרת ה"אני" שלו מתבטל. וכך הוא מרגיש.

אם בעל הבית יַרְאֶה לו, בִּמְקום אהבה, יחס אחר לגמרי – זלזול, קור, ניתוק - אין בעיה, לא תהיה בושה. זאת אומרת, בושה מגיעה מפני שיש הרגשה שיש נותן, אוהב (ראו חץ מס' 1 בשרטוט מס' 8), ולא בגלל שנותנים. הרי גם הממשלה נותנת, יש הרבה אנשים שנותנים ויש הרבה אנשים שמקבלים ואין להם רגשות בושה. הבעיה היא כשמעורבת האהבה ביחסים.

שרטוט מס. 8

ברגע שמתעוררת האהבה, ברגע שהמקבל מרגיש אהבה שלא ציפה לה, שכן הוא רק רצה לקבל, הוא מתחיל לשנוא במקום לאהוב. את היחס הזה אנחנו מרגישים גם בחיים שלנו. הורים שכּל הזמן נותנים לילדים ללא שום גבול, מזמינים בתוך הילדים שנאה ולא אהבה. זה מגיע אלינו מהשורש, כי כלפי אהבה חייב להיות יחס מיוחד. מִי שמרגיש אהבה יכול להחזיר לך, בצורה כלשהי להיות איתך בקשר חוזר. יש מקרים כאלה. אין מה לעשות, זה הטבע.

לכן ברגע שהנברא מרגיש, שהוא מקבל מהבורא ומרגיש שמקבל באהבה, השמירה שלו - שלא רצה לקבל, שרצה לשמור את עצמו כאורח אצל בעל הבית - נהרסת והרצונות שלו מתחילים להתפרק. הוא מתחיל להיות בשנאה כלפי הבורא וכלפי כל חלק אחר. המצב הזה נקרא "שבירת הכלים".

וכך, מהנברא שהבורא ברא, שרצה רק ליהנות, נעשה נברא שיש לו שתי תכונות מיוחדות מאוד: האחת היא שנאה והשניה החיסרון למלא את עצמו. מצד אחד, יש לו עכשיו משהו הפוך מאהבה, כי השנאה הזאת היא בדיוק כמו אהבת הבורא שנכנסה בתוכו. כך הוא רכש את התכונה הזאת. מצד שני, הוא נמצא בין רבים כמוהו, שלכולם יש אותו יחס של שנאה. הרבים האלה הן הנשמות, שנמצאות כבר בדרגת העולם הזה ונמצאות במצב שבו הן שונאות זו את זו.

חוץ מזה, בגלל שהנברא נעשה הפוך בתכונתו מהבורא, הוא מפסיק להרגיש אותו, מפסיק להבין אותו, מפסיק בכלל להאמין שדבר כזה קיים. אלא רואה את עצמו כאדם פשוט, כלפי כל יתר בני האדם, שבעה מיליארד בני אדם (ראו שרטוט מס' 9). ונשאלת השאלה, איך הוא יכול מהמצב הזה לחזור למצב המתוקן, למלא את עצמו, ולמה המצב הזה הוא מצב טוב?

שרטוט מס. 9

המצב הזה הוא מצב טוב, קודם כל כי בכל המצבים הקודמים, הנברא נמצא כל הזמן תחת הלחץ של האור. ליד בעל הבית, בקשר לבעל הבית. בעל הבית לוחץ בתענוגים, בעל הבית לוחץ באהבה. האורח המסכן חייב להחזיק את עצמו. הוא מת לאכול, אבל לא מסוגל לקבל את השפע. כי אם הוא לא מרגיש אהבה, אז השפע מנוטרל בגלל שהתענוג מבטל את הרצון. אם הוא מרגיש אהבה, אז לא יכול לקבל בגלל שמרגיש מיד כזאת בושה, שלא מסוגל לעמוד.

אז על ידי כך שהנברא התחיל להרגיש שנאה וניתוק, והרצון שלו, שהיה קודם יחיד, התחלק להרבה מאוד חלקים, והבורא נעלם מהמפה - הנברא מרגיש, שאין בורא. הוא סגור בתוך העולם שלו, בתוך בועה משלו. כי הוא נמצא בשנאה, אז החושים של הנברא לא תופסים את הבורא.

אנחנו נמצאים במצב מיוחד. ובגלל שאנחנו רבים, אנחנו יכולים בינינו, ללא שום קשר, ללא שום לחץ, לעשות תרגיל. למרות שיש לנו דחייה זה מזה, אנחנו יכולים לחזור ולפַתֶח בינינו את אותו היחס, שצריך להיות בין הנברא לבין הבורא, ללא שום קשר לבעל הבית כביכול, ללא שום יחס לבעל הבית, אז נוכל לרכוש את תכונת האהבה.

כל אחד מאיתנו יכול לקבל כוח נגד הרצון האגואיסטי שלו, מלמעלה, מהבורא. לתקן את עצמו ולהגיע לאהבה פרטית כלפי אחרים, במקום השנאה. ואז, כשרוכשים את סכום היחס הנכון כלפי כולם, יוצא שאותו נברא רכש את כוח האהבה, שהיה חסר לו ולא היה לו מאיפה לקבל. כי אם היה רוכש אותו ישר מהבורא, אז היה כל הזמן בשנאה אליו. ואחרי שהוא רוכש את כוח האהבה הזה, הוא מגיע חזרה לאותו קשר עם הבורא, כמו שהיה קודם. ואז כל אחד נותן לאחר, וכל אחד מקבל מהאחר.

ואז נמצאים בצורה שווה זה עם זה. הנברא נמצא באותו מצב כמו הבורא, שנותן. הנברא נמצא באותו מצב כמו הבורא, והוא מקבל. הנברא מכיר מה זה לתת ומה זה לקבל. הוא מכיר את החיסרון של הבורא, כי הוא מקבל ממנו כדי ליהַנות לו. כך הוא לומד מיהו הבורא. הוא מתחיל להכיר בדיוק מה זה להיות באותו מצב, באותו מעמד.

יוצא, שעל ידי זה שאנחנו מגיעים משנאת הזולת ל"ואהבת לרעך כמוך", אנחנו רוכשים את טבע הבורא. ואז מגיעים למצב שלם, השפע עובר דרכנו, בלתי פוסק, לא נגמר ולא מוגבל.

זו בעצם התמונה איך אהבת הבורא הפכה להיות אצלנו לאגו, בדיוק באותה המידה ובדיוק באותו הכיוון, זאת אומרת, זה כלפי זה, רק במקום אהבה, שנאה. והניתוק שיש מהבורא עוזר לנו להיות בצורה עצמאית, להגיע להיות כמוהו. כמו שהאורח אומר לבעל הבית "אני לא מסוגל לקבל ממך, עד שאהיה כמוך, שאנחנו נשב ונקבל זה מזה".

חוכמת הקבלה אומרת שעכשיו אנחנו נמצאים במצב, שהשנאה שלנו נמצאת בנו מ"שבירת הכלים", בדיוק באותו מצב שאם נהפוך אותה לאהבה, נרכוש את טבע הבורא.

אבל בינתיים אנחנו פה לבד, הבורא איננו כרגע.

בינתיים אנחנו לבד, הבורא איננו. כך אנחנו מרגישים.

אז איך אפשר לקבל?

העובדה שהבורא נעלם זה דבר מצוין. כי אם היינו נמצאים בהרגשתו, היינו כל הזמן שבויים. היינו כל הזמן נמצאים תחת לחץ, תחת חיוב. בחירה יכולה להיות רק בתנאי, שאנחנו לא מרגישים אותו. אבל אם אנחנו לא מרגישים אותו, איך נרכוש את התכונה שלו, אם לא ממנו? לכן נמסרה לנשמות, לרצונות שלנו, תוספת.

יש לנו רצון כללי, שהבורא ברא. והרצון שנמצא בנו מלכתחילה הוא רצון לתענוג. לתענוג שהוא נותן, כמו כיבוד על השולחן. אבל מהכיבוד הזה, אני לא יכול לפתח יחס אליו. כי כדי לפתח אליו יחס מיוחד, אני צריך לדעת את היחס שלו אלי. הוא מתייחס אלי, אבל אני לא יכול להרגיש את היחס שלו כלפי. אם ארגיש אותו ישירות, אדחה אותו, אני לא מסוגל לקלוט.

אז יש פעולה, שנקראת "שבירת הכלים". שהנברא חושב שהוא יכול לעשות לבעל הבית, או לבורא משהו טוב חזרה. הוא מסְכּים לקבל ממנו גם כיבוד וגם יחס, וכתוצאה מכך מרגיש בושה נוראית, סבל נוראי. אנחנו מוכנים לקבל את הכיבוד, אך ברגע שאנחנו מרגישים את היחס של בעל הבית, אנחנו לא רוצים אותו. מגיעה לנו בושה. אם אנחנו בכל זאת מרגישים כיבוד יחד עם האהבה, אנחנו מתחילים להרגיש שׂנאה. השנאה הזאת שאנחנו מרגישים, היא אותה אהבת בעל הבית שנכנסה בנו בתור תענוג, שאנחנו לא שולטים עליו.

אם כן, עכשיו נמצאת בי התכונה של האהבה, בצורה של שנאה. ובגלל שאני נמצא בשנאה לבעל הבית, אני לא מרגיש את בעל הבית, אין לי בעל בית. הוא נמצא למעלה ואני נמצא למטה. אנחנו לגמרי לא מרגישים זה את זה, כי אנחנו נמצאים בתכונות מנוגדות. בנוסף לכך מספר הרצונות שבתוך הכלי התחלקו לחלקים רבים מאוד, שנקראים "נשמות פרטיות" ולכל חלק וחלק, במידה הקטנה שיש רצון באותו חלק, ניתנה האפשרות להגיע לאהבה כלפי האחרים.

מה ההבדל אם האהבה היא כלפי האחרים, או כלפי בעל הבית? אין הבדל. קיים "אני" וכל אחד אחר הוא ה"זולת". יוצא, שאם אני רוכש אהבה, יחס של נתינה - יחס של נתינה ממני כלפי כל יתר הנשמות, זה נקרא "אהבה". אז אני מגיע לאותה אהבה לבעל הבית. השנאה שלי מתהפכת לאהבה.

לכן מה שאנחנו לומדים בחוכמת הקבלה הם השלבים הבאים. אנחנו לאט לאט צריכים להתקרב למבנה המציאות הרוחנית, ואחר כך הגשמית. לכן כל המציאות מלמעלה, מסודרת לנו בצורה כזאת: יש בורא, האור או השפע, שברא את הכלי. הכלי עושה צמצום, לא רוצה לקבל דבר. אחר כך חושב שיכול לקבל לטובת בעל הבית, בגלל שבעל הבית נותן. אז הוא מקבל, והקבלה שלו נקראת "נתינה". הרצון רוכש מה שנקרא "כוונה", או "מסך". בא השפע, והכלי דוחַה את השפע, ואחר כך מקבל. ומשתדל לקבל כמה שמסוגל, כמה שיכול. החשבון הזה טוב ויפה אם הוא נעשה נגד התענוג, אבל לא נגד האהבה של בעל הבית. כי הבורא רוצה להביא אותנו לתכונה שלו, לתכונת הנותן. ברגע שֵהכְּלי, הנברא, רוצה לקבל מהבורא, ברגע שהוא חושב שהוא יכול לקבל מהבורא חוץ מהשפע גם אהבה, את היחס של בעל הבית אליו - הוא נשבר.

אז אחרי הפעולה של צמצום א' יש "שבירה". ובשבירה הנברא נשבר להרבה מאוד חלקים, שנקראים "נשמות" (ראו שרטוט מס' 10). ועכשיו מגיע תיקון. שאם אנחנו אוספים את החלקים האלה, שכּל אחד ואחד מתחבר לאחרים, אז מזה אנחנו מגיעים לאהבה, ונמצאים באותה דרגה כמו הבורא (ראו שרטוט מס' 10). זה כל התהליך שעובר הנברא.

שרטוט מס. 10

ללמוד את התהליך על עצמך

איך ניתן להגיע לאהבה, אם איננו יודעים מה זה? אנחנו עכשיו נמצאים בעולם של שנאה, כולנו מנותקים, ואנחנו אמורים להרגיש משהו שאיננו יודעים מהו?

אני מדבר בקצרה, וודאי צריך לדבֶּר על זה בפירוט. אצלנו, במצבנו, אנחנו כולנו אגואיסטיים, נמצאים בשנאה זה לזה. ולא מבינים בכלל את התכלית, ולא יודעים בשביל מה אנחנו בכלל מתייחסים בצורה כזאת זה לזה, או איך אנחנו צריכים לתקן את זה. אנחנו לומדים את כל התהליך על עצמנו. כך שכּל אחד מאיתנו יגיע בסופו של דבר לאט לאט להכרת הרע.

בכל אחד מאיתנו יש רצון ליהנות. את הרצון ליהנות הזה, ניסינו אלפי פעמים למלא בתענוגים, ובסופו של דבר הגענו להחלטה, שאנחנו נשארים ריקניים, מתייאשים מלמלא את עצמנו. בסוף הייאוש, אנחנו מגיעים לשאלה "מה הטעם בחיים?" זאת אומרת, התייאשנו מלהגיע למילוי. ובשאלה הזאת עומדים היום הרבה אנשים.

אז מייאוש אני מגיע לשאלה, איך אני יכול למלא את עצמי. השאלה הזאת, בסופו של דבר מביאה אותנו לשיטה איך למלא את עצמנו, לקבלה. איך זה קורה? מה פתאום בזה שאני נשאר ריק בחיים, אני מגיע לאיזה ספר, או לאיזה אדם שמסביר לי על חוכמת הקבלה. איזה קשר יש בין זה לזה? מה פתאום זה קורה?

העניין הוא פשוט. הרצון שלנו נמצא בשדה מיוחד של כוח, של כוח נתינה, של הבורא. אנחנו לא מרגישים אותו, אבל כך הוא נמצא. והרצון הזה מביא אותנו למקום, שממנו אנחנו יכולים לקבל מילוי. אז אנחנו פתאום שומעים, פתאום רואים, פתאום שמים לב. קודם לא ראינו, לא שמענו, לא נתקלנו, לא נקשרנו למקור כלשהו, למילוי הרוחני, למילוי מהסוג הזה.

וכשמגיעים, אנחנו מגיעים גם לאמצעי שנוכל להתחיל לתקן את הרצון. כי סך הכול אנחנו מגיעים למשהו, או למישהו, שיכול לעזור לנו להביא את האור מלמעלה, את הכוח שיתקן אותנו משנאה לאהבה. בתת ההכרה, זה מה שאנחנו מחפשים. בתת ההכרה. כך עובד החיסרון שבנו.

ואז אני מגיע ללימוד, ואני לא יודע בשביל מה אני לומד, אני עוד לא יודע לאן הגעתי, ובכלל מה אני שומע, ומה אומרים לי - שום דבר. החיסרון מבפנים עובד בצורה כזאת, שהוא משתוקק בכל זאת למילוי. בשלב הראשון התייאש מלמלא את עצמו במה שנראה במישור העולם הזה. כי אנחנו נמצאים בעולם הזה ובמה ששייך לעולם הזה, בתענוגים הגופניים למיניהם ובתענוגים לכסף, לכבוד ולמושכלות, כבר עברנו הכול ופחות או יותר אנחנו רואים שמזה לא נהיה שׂבֵעים.

ואז מתוך הריקנות הזאת, בינתיים בתת ההכרה, אנחנו מגיעים להבחנות שיש מילוי, אבל מילוי בצורה אחרת, מילוי בנתינה. באף אחד זה עדיין לא ברור, אבל לפי הכלים, כמו שאנחנו לומדים אותם מלמעלה, כך מתרחש בנו מלמטה. אנחנו מחפשים שיטה איך למלא את עצמנו, כי בלי מילוי אנחנו מתים. ואנחנו מסכימים לשמוע על כל מיני שיטות, רק כדי למלא את עצמנו.

אם האדם מגיע באמת לבירור הנכון, אז הוא מגיע לשיטה הזאת שנקראת "חוכמת הקבלה" - חוכמה איך לקבל, איך למלא את עצמו. ואז, מה הוא עושה? הוא לא צריך לעשות כלום. הוא רק צריך להזמין על עצמו כוח מלמעלה, שיהפוך לו את השנאה לאהבה (ראו שרטוט מס' 11). אנחנו לא מסוגלים לעשות זאת, אלא על ידי מה שנקרא "האור המחזיר למוטב". אותו כוח כשאנחנו נמצאים למעלה ככלי אחד, פועל עלינו ומתקן לנו את התכונה שלנו. אין שום פעולה מלאכותית שאנחנו עושים, אלא יש דברים שאנחנו עושים ללא הכרה. אבל בהחלט הרצון לקבל שלנו כל הזמן מחפש ומחטט, איפה נמצא המילוי. ובצורה כזאת מגיעים אליו.

שרטוט מס. 11

האם הבורא יכול לפתח גם רגשות של שנאה, או שמעליו יש עוד איזה כוח שיש לו עוד כמה רצונות חוץ מלתת?

ניסיתי להסביר, אך לא כל כך הצלחתי, שהשנאה שיש בנו היא בעצם ההפך מאהבת הבורא אלינו, וההֵפֵך מהאהבה שאנחנו צריכים לפתח אליו. נמצאת בנו אותה האהבה, אותו הקשר לבורא, אותה היכולת להיות בנצחיות, בשלימות, במילוי, רק בצורה ההפוכה. ובתיקון של התכונה ההפוכה הזאת בדיוק, אנחנו מגיעים לרוחניות, לעולם אין סוף.

אם אנחנו חלק ממנו, אז יכול להיות שגם בו נמצא חלק של שנאה?

לא. השנאה, שנמצאת בנו, באה כתוצאה מכך שמלכתחילה אנחנו בנויים רק ברצון לקבל את השפע, ולא ברצון, ביכולת לקבל את האהבה. וזה מפני שבאהבה אי אפשר לחייב. אתה חייב להגיע לתכונה הזאת לבד. אהבה או נתינה הן אותו דבר. אתה חייב להגיע לזה לבד וללא לחץ, ללא חיוב, דיכוי, או כפייה מאיש, אלא מתוך הכרה עצמית. אז בעולם הזה, אנחנו עוברים כל מיני צורות של שנאה, ההפך מאהבה, עד שאנחנו באים למצב שנקרא "הכרת הרע". שהתכונה הזאת שבנו, היא רעה.

אנחנו עוד לא הגענו לזה, עכשיו אנחנו נמצאים רק בהתחלה. על ידי הלימוד, על ידי האור שמחזיר למוטב, שיאיר עלינו האור העליון, אנחנו נתחיל להרגיש עד כמה שאנחנו הפוכים מהבורא. ונתחיל לפי זה להרגיש אותו. ואז נתחיל לקבוע כי אנחנו נמצאים בשנאה, בפירוד, ברע. אז יתגלה בנו האגו, הטבע שלנו. ובמידה שיתגלה האגו והטבע שלנו, אנחנו נרצה לתקן את עצמנו, וגם נרצה להבין איך עושים זאת. זאת אומרת, האדם בונה את עצמו מהצורה ההפוכה, בהידמות לבורא לבד, ללא לחץ. לכן בבחירה חופשית הוא ממש קם, כמו הבורא בסופו של התהליך.

אותן התכונות ההפוכות, הגרועות ביותר שיש בנו, בכל אחד ואחד, אסור להשמיד ולכופף אותן, אלא רק לתקן לההפך. כל דבר שאדם נולד איתו, לא חשוב עם אילו תכונות, עם איזה אופי, בכלל מה שיש בו, כל דבר נמצא בו רק בצורה ההפוכה, אבל הנכונה לפי הגודל, לפי היחס לתכונות האחרות. אין דבר שנברא סתם, מיותר, לחינם. וזה יחס מיוחד שהקבלה מסבירה איך אדם צריך להתייחס לעצמו, לתכונות שלו ולחיים. זאת אומרת, לא לבטל דבר, לא להגביל את עצמו ולהתחיל לעשות צומות והגבלות. אלא רק להזמין את האור, שיכול לתקן כל דבר רע, לטוב.

אם אני מבקש מהבורא לאהוב כמו שהוא יודע לאהוב, למה זה לא מגיע באותו רגע שאני מבקש, כשאני מכיר בצורך הזה? למה צריך להגיע למאמץ עילאי, כדי שבשלב כלשהו יגיע נס, כדי שאני אגיע למצב הזה?

אנחנו נמצאים ברצונות האגואיסטיים. בשבירה, בשנאה, בניתוק, לגמרי בהפכיות מתכונות הנתינה, מתכונות הבורא. אנחנו נמצאים בהרגשה גופנית. כל החיים שלנו זה הרגשה גופנית ולא הרגשה רוחנית. אני מרגיש את עצמי דרך הגוף החי. בגוף החי יש חמישה חושים – ראייה, שמיעה, טעם, ריח, מישוש. כמה שהחושים האלה תופסים, זה מה שאני מרגיש. אני כלל לא מרגיש את עצמי, את הנשמה. אני מרגיש רק את הגוף, שהנשמה מלובשת בו.

על אילו רצונות ותכונות אתה מבקש שינויים? רק על הגופניים. ועל הרצונות הגופניים אנחנו לא מדברים. אנחנו אפילו לא מדברים על היחס של אדם אחד לאחר, שאנחנו צריכים לתקן אותו במישור הגשמי.

מה זה לימוד הקבלה? שאתה לומד את עצמך במצב הרוחני, איפה שאתה נמצא במחשבת הבריאה כנותן, המתוקן. האור שממלא אותך, השפע והתכונות שממלאים אותך, הם צריכים להאיר לך למצב הנוכחי, הארצי, שבו אתה נמצא. ואז אתה תרגיש זה לעומת זה, את ההפרש בין מה שאתה עכשיו, לֵבין מה שאתה צריך להיות.

ואז, בהבדל בין שתי הרמות האלו, אתה תרגיש מה אתה צריך לשנות. ולא מה שנראה לך עכשיו. כל דבר שתרגיש עכשיו פרט לגילוי הרוחני, שעליך לתקן כדי להיות ברמה הרוחנית, אתה תבקש רק כדי להיות טוב עם האחרים, על מנת להרוויח מהטוב הזה. האגו שלך יחייב אותך, למשל, לאהוב את הזולת. ואין בזה שום דבר טוב. כי באהבה כזאת, אתה מגיע רק לעוד שבירה.

עלינו להבין, שהתכונות שבהן אנחנו נמצאים, לא ניתנו לנו כדי לעשות שלום בינינו. אלא כדי להגיע לרמה הרוחנית, שנקראת "מאהבת הזולת לאהבת ה'", לאהבת הבורא. ואם האנשים רוצים לעשות רק את קשרי האהבה ביניהם, אז הם מגיעים להיות כרוסיה והקיבוצים. זו הדוגמה שנותן בעל הסולם. לעולם הם לא יצליחו, כי הם מתבססים על אגו האדם. לכן אנחנו צריכים רק להזמין את הגילוי, שאנחנו נראה כלפי מה באמת אנחנו לא בסדר, ובמה בדיוק אנחנו לא בסדר. ואז בהתאם לזה, להשתנות.

כלומר הגילוי של מה לא בסדר, לוקח זמן.

על ידי הלימוד אתה מגיע לגילוי, ל"הכרת הרע" מה שנקרא, במה אני רע. וזה לגמרי לא שייך ליחס, שאתה מגלה בינך לבין האנשים האחרים. מה שנראה לך עכשיו רע, שאולי, אתה או האחרים רעים, זה לגמרי לא מה שיתגלה לך באור העליון. אלו תכונות אחרות לגמרי. זה תדר אחר לגמרי. וזה מה שנקרא ה"אגו". לא האגו שאתה רוצה עכשיו לנצל קצת את הזולת, במישור העולם הזה. לכן בלתי אפשרי להגיע לבקשה לתיקון הנשמה, לפני שמתגלה הפער בינך לבין המצב הרוחני, שאליו אתה רוצה להגיע. תלוי על מה אתה מבקש.

נניח שיש פער קטן שאני מבין אותו, שאני רע ברמה מסוימת שהיא נמוכה.

אתה קובע את הרע שלך לפי האגו שלך היום, עד כמה שאתה מבין שאתה נמצא בתכונות שהן רעות לאגו שלך. אני הייתי רוצה לנצל את כולם, אבל חסרים לי כמה דברים כדי לעשות זאת. ולזה שחסר אני קורא "רע". זה מה שיש.

אם בחינה ד' דאור ישר היא גם מקבלת וגם נותנת, למה היא לא נשברת?

בגלל שהיא לא מגלה את האהבה. יש ארבע בחינות דאור ישר, בחינות א' ב' ג' ד'. שבחינה ד' נקראת "נברא" או "מלכות". אחר כך היא עושה צמצום. אתה שואל למה אחרי הצמצום היא לא נשברת?בגלל שזו ההרגשה הראשונה. מפני שהפעם הראשונה שהיא מקבלת, זה רק גילוי המצב שלה. מתי הכלי נשבר? כשהוא קובע לעצמו. "שבירה" נקרא שאני לוקח על עצמי חוק כלשהו, שהשפע לא יכנס בי, ואחר כך מסיבה כלשהי, הוא נכנס ופורץ פנימה. זה נקרא "שבירה". לפני השבירה עדיין לא היה תנאי מצד הכלי, שהכְּלי לא יכול לקבל. ההפך, הוא קיבל את השפע שבא ישירות מהבורא, וקיבל גם את היחס של הבורא (ראו שרטוט מס' 12) – מחוכמה ומבינה הוא קיבל את שניהם.

הרצון האגואיסטי להיות בדרגת המאציל התגלה פעם ראשונה בבחינה ד' (ראו שרטוט מס' 12). ומתוך זה היא רק מתחילה להתפתח. לכן בחינה ד' היא גמר הכלי מצד הבורא. הוא נתן לה את כל מה שהיה צריך לתת. ולכן הפעולה המיידית שלה היא צמצום א'.

שרטוט מס. 12

מה צמצום א' אומר? אני לא אקבל לעצמי דבר. יש שפע ובתוך השפע, יש גם אהבה שלו. "מהשפע אני מרגישה תענוג, ומהאהבה שלו אני מרגישה בושה. ולזה אני לא מסכימה". כך אומרת המלכות. מלכות עושה חשבונות ומקבלת רק כדי להחזיר לבורא. אם במקרה מסוים היא תעשה חשבון ותקבל ללא יכולת להחזיר לבורא, ללא האהבה כמו שהוא אוהב אותה, ללא הנתינה שהוא נותן לה, שהם לא יהיו שווים, כשהיא כאילו תעבור על התנאי של צמצום א', זה ייקרא "שבירה". אבל לפני שלקחתי על עצמי איזה נדר, ואני מחזיק אותו, זה לא נקרא שאני נשבר. "נשבר" זו גדר כלשהי ששמתי, שקבעתי לעצמי, והיא קיימת.

איך אפשר להסביר לאדם בצורה שכלית, שהוא נמצא במצב של אהבה?

אהבה זה נקרא מצב שבו אני מרגיש את החיסרון של הזולת ושאני, כל כולי, בכל האמצעים, בכל מה שיש לי, עומד למלא את החיסרון הזה. זו המטרה שלי, רק את זה אני רוצה. באותו רגע שאני רוצה לעשות רק את זה, זה נקרא שאני אוהב אותו. זאת אומרת, אהבה היא לא הרגשה שאני מרחף באוויר. אפשר למדוד אותה. במצב של אהבה יש לי חיסרון, גודל מסוים של חיסרון. עד כמה שאני מרגיש את הגודל הזה, עד כמה שאני מוכן לעמוד בכל האמצעים שלי, כדי למלא אותו, זה נקרא "אהבה". זה לגמרי לא מה שאנחנו חושבים. בחוכמת הקבלה מדובר על נתינה וקבלה, ונתינה נקראת "אהבה".

איך אפשר לתת או מה אני יכולה לתת לבורא?

יש לך ילדים ואולי גם נכדים. והם יכולים לתת לך משהו. את רוצה מהם יחס, זאת אומרת, חסר לך שהם יבואו, ויתנו לך יחס טוב. חסר לך היחס הזה בלבד.

אז אותו הדבר, אומרים מקובלים, חסר לבורא. החיסרון הזה לא נקרא חיסרון של מקבל, אלא זה חיסרון של הנותן. הוא נובע מתוך השלימות. יש הכול, חוץ מדבר אחד - הזדמנות לתת. מה ייתן?

באופן מעשי, הבורא יכול לתת רק דבר אחד, אותה דרגה, אותו מעמד שבו הוא נמצא. כי פחות מזה, זה כבר לַקוי. פחות מזה, זו כבר לא שלימות. ושלֶם לא יכול לתת למישהו פחות משלמות, כמוהו. לכן הבורא חייב לברוא נברא- זה "תרתי דסתרי", שני דברים הסותרים זה את זה - הוא חייב לברוא מישהו מחוצה לו, שיהיה בדיוק כמוהו. איך אפשר לעשות זאת?

יש רצון לתת, שלם, שפע - הכול. צריך להיות מישהו לידו, שיהיה כמוהו. כי "מטבע הטוב להיטיב". כדי לברוא מישהו מחוצה לו, הוא חייב לברוא מישהו שיש לו רצון לקבל את מה שיש לו. לכן כנגד השפע הוא ברא את הנברא, שירצה לקבל.

אלא שבצורה כזאת הנברא עדיין אומלל, הוא רק מקבל. הוא נמצא בהופכיות לגמרי מהבורא. מה חסר לו? רצון לקבל חייב להיות בו, אחרת הוא לא יהיה שונה מהבורא. אם הבורא הוא רצון לתת, הנברא חייב להיות רצון לקבל. אם כן, מה חסר בנברא? חסר בנברא רק דבר אחד, שהרצון לקבל לא יבדיל אותו מהבורא ושיהיה נותן כמוהו. אז יהיה באותה המדרגה, באותו המעמד.

איך עושים זאת? עם הרצון לקבל על מנת להשפיע. כלומר אם הנברא מקבל מהבורא כדי לגרום לבורא נחת, אז יוצא שלמעלה יש הנותן, ולמטה יש מקבל ונהנה, שמרגיש תענוג מפני שרוצה להחזיר את התענוג הזה, שהבורא יהנה ממנו (ראו שרטוט מס' 13).

שרטוט מס. 13

יוצא שכל אחד מקבל מהשני, וכל הזמן נותן לשני. והרצון של הנברא, שנברא ברצון לקבל, הוא כלל לא פונקציה, הוא כלל לא בא בחשבון. כי זה לא חשוב. אם אני מקבל לפי הטבע שלי בגלל שאני כך נבראתי, אבל זו בשבילי הזדמנות, אמצעי כדי לגרום חזרה תענוג, אז זה לא נקרא שאני מקבל. ההפך, אני מתגאה, שאני על ידי זה גורם תענוג לאותו בעל הבית.

אם אני מגיע לבעל הבית, ומלכתחילה מאוד רוצה לאכול, והוא מלכתחילה מאוד רוצה לתת לי, והכין לי את הכול. ואני בטוח, שאני לא מקבל ממנו דבר, אלא רק כדי לגרום לו תענוג, ואני בדקתי את עצמי, והוא יודע זאת בבירור, בינינו, שאני משתמש ברצון, ברעב שלי, רק כדי לגרום לו נחת. אז אני לא מרגיש את עצמי פחוֹת ממנו. ההפך, אני מרגיש את עצמי בעל הבית, כי על ידי החיסרון שלי אני יכול לגרום לו תענוג. והוא, בלי התענוג הזה, דווקא מרגיש את עצמו כחסֵר.

אז יוצא שהרצון, שהוא ברא בנו, הוא רק אמצעי כדי להבדיל בינינו, מלכתחילה, אבל אחר כך אנחנו מכסים את הרצון הזה לגמרי. אנחנו מדלגים עליו, אנחנו מקצרים את הקצוות ומתחברים יחד. והרצון הזה לא מפריע, כי אני משתמש בו דווקא לנתינה. ניתן לראות איך שזה עובד בדוגמה על הילדים והנכדים. כל מה שלמדנו היום אלו דוגמאות מהחיים, גם ה"צמצום". תמיד אני עושה צמצום, אפילו אם אני אגואיסט, אני שומר על עצמי, שה"אני" שלי, האגו שלי, לא ייפגע. אני נכנס למישהו, אני לא מתנפל על מה שאני רואה, אני מחזיק את עצמי, אני עושה חשבון. אבל אם אני עושה חשבון, לא כלפי האגו שלי, אלא כלפי בעל הבית, זה חשבון הפוך לגמרי. אז אני צריך להרגיש את החיסרון שלו.

לכן בלי גילוי של בעל הבית אינני יכול להתחיל לתקן את עצמי. אני צריך להכיר איזה חיסרון יש בבעל הבית, הוא באמת רוצה משהו ממני או לא? הוא רוצה לתת? הוא רוצה לאהוב? אני יכול במשהו למלא את החיסרון שלו? אני יכול להחזיר לו? קשר החילופין ביני לבינו חייב להיות מלכתחילה. לכן לפני הגילוי אין מה לדבר על תיקון האדם. לכן מי שלא מגיע ללימוד הקבלה ומגיע על ידה לגילוי היחסים שלו עם הבורא – לא עם בני האדם האחרים, שיכול להיות איתם טוב או רע, אלא עם הבורא – אז הוא פשוט לא מִתקן. לכן למדנו, שעד שאדם לא לומד את חוכמת הקבלה ולא מימש אותה, הוא מתגלגל שוב ושוב. (גיליון 11 של העיתון "קבלה לעם" מוקדש לנושא גלגולים).

אם נקודת הפתיחה ונקודת הסיום של כל התהליך הזה הם כה פשוטים והרמוניים, מדוע כל הדרך לשָם, כל כך קשה ומסובכת?

כי להתחיל לסדר את הקשר עם הבורא או עם הזולת, כדי למלא את החיסרון של הזולת, זה לא בא ברגל. אני חייב להרגיש חוץ מהחסרונות שלי את החסרונות שלו. להרגיש אותם עוד יותר מחסרונות שלי, כדי שהחסרונות שלי יהיו רק כאמצעים למלא אותו. האם זה מה שחסר לך?!

להיות מקובל

במה מתבטא הקשר של המקובל עם הבורא. האם הוא מרגיש ויודע כל פעם את רצונו של הבורא?

המקובל שונה מהאדם הרגיל, בזה שהוא מגלה קשר בינו לבין הבורא. הוא מגלה זאת בחושים, שנקראים "עשר ספירות של הנשמה". למעשה לא חשוב איך נקראים החושים האלה, מה שחשוב הוא שהמקובל מגלה את הקשר עם הבורא בחוש, כי אחרת הוא לא מקבל. "מקובל" זה נקרא שהוא יודע איך לקבל שפע מהבורא, כדי לגרום חזרה נחת רוח. ובלתי אפשרי לעשות זאת בלי גילוי החיסרון, בלי גילוי הבורא, וזה מגיע רק על ידי לימוד הקבלה. אדם רגיל נמצא במצב שלא מרגיש את הכוח הנותן, הכוח העליון, שעדיין לא גילה אותו, או שכלל לא מבין או לא מרגיש, שהוא קיים או יכול להיות קיים.

איש לא אומר לך ללכת בעיניים עצומות. ואיש לא דורש ממך פעולות, שאתה לא מבין בהן כלום. ההפך, הדבר הראשון הוא ללמוד. ללמוד על הטבע שלך, על הטבע בכלל, על העולם, על טבע הבורא. דרך הלימוד אתה מזמין הארה כלשהי מלמעלה, מהמצב המתוקן, שבו אנחנו נמצאים לפני שירדנו לכאן, לפני שנפלנו. מאותו מצב מתוקן, מאיר עלינו כוח שנקרא "האור המחזיר למוטב", והכוח הזה לאט לאט מתחיל לעורר בנו את אותם הרצונות השבורים, את אותן התכונות.

ואז על ידי זה, בכוח אותו האור, באותו כוח רוחני, אנחנו מתחילים לראות עד כמה אנחנו שונים מהרוחניות, עד כמה אנחנו לא משתווים איתה. וההבדל בין ההרגשה הקטנה שהוא נותן לנו מה זה רוחניות ובין המצב שלנו, ההבדל הזה מעורר את האדם כבר להתחיל לרצות תיקון. להשתוות עם אותו כוח עליון. אבל הכול בצורה ברורה, מוחשית. אלו לא מין פעולות שאומרים לך ואתה עושה. אלא רק כתוצאה מהלימוד, מהכרה, מהבנה.

האם הכוונה ב"גילוי הבורא" היא לגלות שהבורא הוא זה שנותן?

כתוב: "דע את ה'אלוהיך ועבדהו". לדעת ולהתאים את עצמנו אליו. בעולם שלנו אנחנו סתם אומרים "תודה רבה לאלהים" – לפעמים אנחנו שוכחים ולפעמים אומרים. חוכמת הקבלה מדברת על מה שהאדם מרגיש. עכשיו אני מרגיש שיש לי ביד עט, שחציו כחול וחציו שחור. כך, באותה מידת הוודאות אני צריך להרגיש מִמי אני מקבל, מה אני מקבל, האם יש בכלל מישהו שנותן לי. ואילו אנחנו מדברים, סתם על דמיון. כתוב "מה שלא נשיג לא נדעהו בשם". זהו כלל בחוכמת הקבלה, שלפיו מדברים רק על ה"השגה". "השגה" זה נקרא הבנה מוחלטת. ולא סתם להגיד ש"כל העולם מקבל".

אנחנו צריכים להבין, מדובר על "אורות" ו"כלים". הכלים שמתגלים מרגישים בתוכם התפעלות, מילוי כלשהו. מאיפה בא המילוי, איזה גודל, כמה קילוגרם, לאיזה חיסרון, ממי בדיוק בא, לאיזו מטרה? כל זה צריכים לדעת. זה נקרא "חוכמת הקבלה".

מה זאת אומרת ש"אני נמצא כאן"? זאת אומרת שיש לי חמישה חושים, שאני מרגיש את החיים שלי, את העולם, את עצמי, מרגיש טוב ורע, כל מיני מילויים, כל מיני דברים. מאיפה אני מרגיש את זה? האם מישהו גורם לי להרגשה הזאת של "אני" ו"העולם" או לא? האם מישהו סידר את הדברים האלו ונתן לי כזה דמיון שאני קיים והעולם, או לא? אני צריך ללמוד את כל המציאות הזאת, ורק על מה שבו אני בטוח, עליו מדובר בחוכמה הזאת. רק על הגילוי. לכן זה נקרא "חוכמת הנסתר", כי היא אומרת, "הכול נסתר ממך, אבל האם אתה רוצה לגלות? בבקשה". היא עוסקת רק בגילוי. כמו ההגדרה של בעל הסולם "חוכמת הקבלה היא, גילוי הבורא לנבראיו בעולם הזה". שאנחנו נמצאים עכשיו בגופים, בחושים שלנו, אנחנו מגלים את הבורא. רק כך.

האור המחזיר למוטב

קיימים זרמים רבים בקבלה, אפילו בקבלה שמגיעה מהרב אשלג, שלשיטתם הם מושכים אורות או כל מיני דברים מטאפיזיים בעולם הזה, האם הם מדברים על לחשים מסוימים או על קמעות?

אין דבר כזה. כי כבר אין תלמידים שלמדו אצל בעל הסולם, כולם כבר נמצאים בעולם האמת. אני למדתי מהבן הבכור שלו, מהרב"ש. ואני מכיר את מי שלמדו יחד איתי, ואני לא חושב שהם ידברו אחרת. אלו אנשים שלמדו שנים רבות אצל רב"ש, והם לא יספרו על מטאפיזיקה.

אולם יש אנשים שאומרים שהם מלמדים אשל"ג. אני לא יודע מי הם, מאיפה הם באים, אבל לא מאלה שלמדו אצל הבן שלו ולומדים נכון.

אנחנו מדברים הרבה על מדע, על דברים רציונאליים, אבל הדבר היחיד שבעצם אפשר להגיד שהוא קצת מטאפיזי, זה האור המחזיר למוטב. זה משהו שאי אפשר להסביר, לפחות אני עדיין לא מבין.

בעל הסולם מדבר הרבה על מדע. בכל המאמרים שלו, בספר "קבלה למתחיל" יש המון מדע, זו הגישה שלו, כי הוא כותב לזמננו, למצבנו.

על האור המחזיר למוטב, הוא כותב בסוף ה"הקדמה לתלמוד עשר הספירות". הוא קורא לו "סגולה". זו באמת "סגולה", אבל זה לא מטאפיזי. אם אני נמצא בעולם הזה ולמעלה ממני, יש מצב מתוקן, "העולם העליון", איך אני יכול מהעולם הזה להגיע לדרגה עליונה יותר? איך בכלל האדם מטפס מדרגה תחתונה לדרגה עליונה? אפילו בעולם שלנו, איך הילדים לומדים? הילד מחקה את אבא, כמו קוף, זה הלימוד. הלימוד שלנו הוא כך. כי אני לא יודע מה זו דרגה עליונה יותר, לפני שאני כבר נמצא בה, אבל אחרי שאני נמצא, אני כבר לא צריך ללמוד, אני כבר נמצא. איך אני מגיע אליה? אני מסתכל על הגדול, על מה שהוא עושה. אין לי שֶכל עדיין, כי אני נמצא בדרגה תחתונה, אבל אני רואה מה שהוא עושה בדרגה עליונה ובמה שאני יכול להידמות לו, אני מדמה את עצמי אליו. כתוצאה מכך לאט לאט בא לי שֶכל.

"נעשה ונשמע" זה לא סתם מילים שכתובות בתורה על "הר סיני", זה התהליך, שבצורה כזאת אדם גדל. יותר מזה, גם בצמחים, בחיות, בגוף שלנו, אם משהו מתפתח ממצב למצב, זה רק לפי "נעשה ונשמע". זה חוק הטבע. לעולם אני לא יכול להגיע למצב הבא, לפני שאני לוקח אותו כדוגמה. עד כמה שאני מסוגל בצורה חיצונית, אני מבצֵע, ומתוך הביצוע אני רוכש שֶכל ואז אני מגיע למצב הזה.

לכן האור שמחזיר למוטב הוא לא מטאפיזי. זהו אותו הכוח שמקרב אותי לדרגה עליונה יותר מהִדרגה שלי. וזה לא חשוב, זה יכול להיות על ידי לימוד הקבלה, אם אני מדבר על הדרגות ביני לבין העולם העליון, או יכול להיות בדרגות העולם הזה, ביני היום לביני מחר. גם שם אותו האור המחזיר למוטב, אבל הוא פועל כבר בצורה שאני לומד מהעולם הזה.

אני לא צריך בשביל זה לקרוא על הדרגה העליונה. אני לוקח ספרים כלשהם או לומד מאדם מסוים, שמסביר לי על חוכמה כלשהי שבעולם הזה, ובאותה צורה אני מתקדם. גם בזה יש האור המחזיר למוטב, אור השכל, אור שאני מקבל ממנו. רק בעליה לעולם הרוחני, האור המחזיר למוטב הוא גדול יותר, פועֵל יותר, בכל מיני תנאים שאני צריך. כי ההבדל בין המדרגות הוא, "העולם הזה" ו"העולם הבא", ולא, היום אני ומחר קצת יותר. אבל זה אותו העיקרון, זו לא מטאפיזיקה.

הנושא להיום הוא חנוכה. אנחנו לפני החג, וכדאי לדבר על החג הזה, כי הוא באמת חג מיוחד. כל החגים שלנו, המועדים והמנהגים הנהוגים בעם ישראל, מקורם בעצות שתיקנו לנו חכמים, מקובלים, כך שכל המנהגים והחגים נמצאים כאן, בעולם הזה, מתוך השורשים העליונים.

יש את העולם העליון, שמשם יורדים הכוחות לעולמנו, ומה שיש בעולם שלנו זו רק התוצאה ממה שקורה בעולם העליון. שם זה קורה קודם. כמו שכתוב "אין לך עשב ועשב מלמטה שאין עליו מלאך מלמעלה, שמכה אותו ואומר לו גדל". זאת אומרת, אין שום דבר למטה, שלא בא על ידי כוח שמחייב לכל פעולה ופעולה מלמעלה. כתוב גם ש"אין אדם נוקף אצבעו מלמטה, אם אין מכריזים עליו מלמעלה". כלומר, גם האדם בעולם הזה, הוא כולו מופעל מלמעלה. בעתיד עוד נדבר על איפה הבחירה החופשית שלו, איך להגיע לבחירה חופשית, והאם יש לנו בכלל בחירה. אבל קודם כל נדבר על חנוכה.

בין כל החגים יש לנו חג מיוחד, חג החנוכה. מהו באמת חנוכה? אנחנו לומדים, שהתהליך מתחיל מלמעלה, שרצון הכוח העליון הוא לברוא את הנברא, כדי שהנברא יגיע להתאמה אליו. זאת אומרת, רצון הבורא שהנבראים יגיעו להשגה שלו. הבורא רוצה להתגלות כלפי הנבראים, שהנבראים ישיגו אותו, ולכן ברא רצון לקבל שמתפתח עד שרוצה להשיג את הבורא. ואת השגת הבורא הוא מרגיש כתענוג.

לכן מיהו הנברא? הנברא זה רצון ליהנות. אבל הרצון ליהנות הזה כל הזמן מתפתח. הוא התפתח, כמו שמספרים לנו המקובלים, מהנקודה ההתחלתית, שהיא בעולם אין סוף, הגבוה מעולמנו, ואחר כך,דרך חמישה עולמות, אדם קדמון, אצילות, בריאה, יצירה ועשיה, יורד הרצון לקבל הזה לעולמנו (ראו שרטוט מס' 1). וכשיורד לעולמנו, מתחיל לפתח את היקום שלנו.

אנחנו יודעים שהיקום התפתח משך, נניח, ארבעה עשר מיליארד שנה, עד שהגיע להתפתחות על פני כדור הארץ, כדור הארץ התקרר, ועברו מיליוני שנות התקררות עד שהתחילו להתפתח חיים מדרגת דומם לצומח, לְחַי, ולמדַבר (ראו שרטוט מס' 1).

והמדבר, לפי ההיסטוריה שלנו, ולפי המחקר, ואנחנו מאמינים למחקרים שלנו, למדע, כבר קיים על פני כדור הארץ עשרות אלפי שנים. אבל את החשבון שלנו באמת, אנחנו מתחילים ממישהו שנקרא "אדם", שבו, בפעם הראשונה בהתפתחות האנושית התגלתה "הנקודה שבלב". זאת אומרת, שהוא התחיל לשאול על העולם הרוחני, על השורש שלו, על מקור החיים שלו. וזה בעצם נקרא "תחילת ההתפתחות", כי אנחנו מדברים על "האדם", ולא על הגוף שלנו, על הבהמה שבנו, אלא על מה שנקרא "האדם" (ראו שרטוט מס' 1).

שרטוט מס. 1

אדם נקרא "דומה" לבורא, "דומה" לעליון, והוא הראשון שבו התחיל להתפתח הרצון להידמות לבורא שנקרא "הנקודה שבלב". אחרי אדם הראשון היו עשרה דורות, מאדם עד נוח, ועוד עשרה מֶנוח עד אברהם, ואם באדם הראשון הייתה הנקודה שבלב, ומתוך זה הוא גם הראשון שהשיג רוחניות, אז אברהם כבר היה מעבר לזה, הוא השיג גם את השיטה, את חוכמת הקבלה. הוא הראשון שהגיע על ידי התפתחות השיטה שלו, להיכרות ודבקות בבורא. לכן הוא נקרא "היהודי הראשון", שהגיע לייחוד עם הבורא. מאברהם אנחנו סופרים בעצם את ההתפתחות שלנו, ואחרי אברהם, הגדול ממנו, הוא משה. מה ההבדל בין כל האנשים הגדולים האלו, לתהליך שאנחנו עוברים? ההבדל הוא שהרצון שברא הבורא באין סוף, מנקודה קטנה, שהשתלשל עד העולם שלנו ובעולם שלנו התחיל להתפתח, וכל הזמן מתפתח. כשהרצון הזה לרוחניות היה קטן, בדרגת אדם, בהתאם לכך היו הגילויים שלו. באברהם הרצון היה קצת יותר גדול, אבל הוא היה זך, כמו שכתוב על האבות ש"השיגו את התורה מתוך זַכּוּתם". אבל בכל זאת, זה היה כבר רצון גדול יותר מהרצון של אדם הראשון, כדי שאברהם יוכל לפתח את שיטת הקבלה.

אברהם אסף קבוצת מקובלים, מהמשפחה שלו שגדלה, וגם מהתלמידים שלו שאסף כשישב בפתח אוהל והזמין אנשים, וסיפר להם על שיטת הקבלה. מה הוא אמר להם? באותה התקופה הרצון לקבל גדל פתאום בבבל והבבלים התחילו לרצות להגיע השמַיְמָה. אז אברהם אמר להם שברצון לקבל אסור להשתמש כמו שהוא, שזו שיטה לא נכונה, ושאנחנו צריכים בִּמְקום זה להתעלות מעל הרצון לקבל.

עד אותה תקופה כל האנושות התפתחה כמין יחידה אחת. הם היו חיים יחד, בצורה של משפחות גדולות ובצורה אינסטינקטיבית היו קרובים זה לזה. ואז, בזמני אברהם, התחיל הרצון לקבל האגואיסטי שבאדם לגדול. אנשים התחילו להרגיש שנאה זה לזה, התחילו להרגיש זרים זה לזה, ואז נפתחה דרך אחרת להתפתחות. או ללכת בדרך האגואיסטית, או ללכת בדרך האלטרואיסטית.

אברהם, שראה את ההתפתחות בצורתה הנכונה, אמר להם שהאגו שגדל, זה כדי שנעלה מעל האגו שלנו, ונמשיך להיות מאוחדים, ואם נתאחד כולנו יחד, נגיע להשגה רוחנית, לחיים רוחניים. שדווקא האגו יעזור לנו לעלות דרגה, ולשם כך הוא עולה בנו. והוא יעלה אחר כך עוד ועוד, וכך אנחנו נגיע מהעולם הזה, ועד לשורש שלנו, עד השורש עליון. שנהיה באמת דומים לבורא, דומים לעליון, נהיה "בני אדם".

אבל כמו שאנחנו יודעים כבר מהיסטוריה, הם לא שמעו לו, חוץ ממספר קטן של אנשים, ומתוכם הוא ארגן קבוצה. הקבוצה הזאת התקדמה עד שהיא הרגישה שהיא חייבת להיכנס למצרַים, בגלל הרעב. "רעב" פירושו שהם לא יָכלו להתקדם עוד בחיפוש הרוחני. בחוכמת הקבלה אנחנו מדברים על מה שמתרחש בתוך האדם, על הרוחניות שלו. התורה מדברת על הדברים האלו ולא על הגשמיות. על גשמיות אין לנו מה לדבר, כי אנחנו כבר יודעים שהכל יורד מלמעלה, על ידי הכוחות המיוחדים שנקראים "מלאכים". והבחירה החופשית של האדם, הפעולות החופשיות שלו והאפשרות בכלל לדבר על ביטוי שלו, הם רק ברוחניות.

אז כתוב ש"שבעים נפש יורדים למצרַים", הכוונה היא שהם לא יָכלו יותר להתקיים בצורה כזאת כמו שהתקיימו בארץ ישראל. מפני שהיה רעב, כלומר, הם לא ידעו איך להתקדם עוד ואז היתה תחילת הירידה למצרים. לקראת פסח, נלמד מה נקרא "מכירת יוסף", "כניסה למצרים" וכל "גלות מצרים".

בגלות מצרים הם קיבלו תוספת רצון לקבל גדול יותר, כמו שבבבל, ומשה לימד אותם שצריכים להתעלות מעל הרצון לקבל הזה, שכל הרצון הזה נקרא "פּרְעה" או "מצרַים" (ראו שרטוט מס' 2), ואם נתעלה מעל הרצון הזה, אז נזכה לדרגה רוחנית עוד יותר גדולה. ובעצם זו סיבת הגלות. בגלות אנחנו מוסיפים לעצמנו אגו, ועל פניו, אם אנחנו מצליחים להתייחד, מגיעים לעוד פִסְגה כלשהי, הבאה, של ההתפתחות הרוחנית.

שרטוט מס. 2

וכך הביא אותם משה, ל"הר סיני", כלומר, שכּל האגו הזה שגדל, היה נראה להם ממש כהר של שנאה הדדית. וכשהצליחו להתאחד יחד "כאיש אחד בלב אחד", אז זכו להתגלוּת האלוקות, שנקרא "קבלת התורה". ובהתגלות הזאת זכו לדרגה רוחנית, אחרי עבודה נוספת על האגו. העבודה על האגו היא "ארבעים שנה", שזה ההבדל בין מלכות לבינה. בִּינה נקראת "מ", ארבעים.

אז אחרי ארבעים שנות מדְבר, נכנסו לארץ ישראל, והתחילו להתיישב בארץ ישראל. מה זה "ארץ ישראל"? מלכות נקראת "רצון" או "ארץ" מהמילה רצון. "ישראל" זה "ישר-אל", תכונות הבינה. לכן כשהגיעו לתכונת ההשפעה, לתכונת הבינה, נקרא שזכו לרצון של השפעה, "ארץ ישראל", והתחילו לבנות את "בית המקדש".

"בית המקדש" פירושו שכל הלב של האדם, היינו סכום כל הרצונות שנקרא "לב האדם", שזה הבית של האדם, כולו קודש. "קודש" זה בינה ו"בית המקדש" זה שהלב של האדם הוא כולו להשפיע. בצורה כזאת הם זכו לאור העליון, שנקרא "מוחין דחיה". זה היה בבית המקדש הראשון.

אחר כך שוב היתה התעלות של רצון גדול מאוד, אגואיסטי. ישראל נפלו לגלות, חזרו מהגלות ובנו את בית המקדש השני. בית המקדש השני היה כבר ב"מוחין דנשמה", נמוך יותר מבית המקדש הראשון. ואז, כמו שמספרים לנו המקורות שלנו, קרה עניין החנוכה.

חנוכה

בתקופה זו היוונים התחילו לשלוט על היהודים. "יוון" זה לא עניין של שליטה בכוח על הגופים דווקא, אלא שליטה על הנשמות, שליטה רוחנית.

כּל הפילוסופיה היוונית הידועה וכל התרבות היוונית פועלות בעולם עד היום. הכל בא לעולם המודרני מהתרבות היוונית: ההתפתחות, היחס. אנחנו משתמשים באלפי מילים יווניות. יוון נתנה לעולם תרבות, יחס לחינוך, יחס למדיניות, ספורט, וכו'. אי אפשר בכלל לנתק את העולם בכל שנות ההתפתחות שלו, ובמיוחד את העולם המודרני, מהיסוד הזה של היוונים.

וזה מה שהם רצו בעצם להשליט על עם ישראל. עבודה בתוך הרצון לקבל, בתוך האגו, שעַם ישראל יהיה רק בתוך העולם הזה, ללא התעלות רוחנית. זאת אומרת, לאדם שנמצא בתוך העולם הזה, ללא התעלות רוחנית, נתנו להמשיך בכך ולא רצו ולא דרשו דבר מעבר לכך. הבעיה היא לא היוונים, אלא המִתְיָוְונים, זאת אומרת היהודים שקיבלו את התרבות הזאת. כי הרצון לקבל גדל כמו בבבל. הבבלים היו כמשפחה אחת ופתאום הרצון לקבל גדל. הם הפסיקו להבין אחד את השני. פתאום הם רצו להתעלות מעל כל הטבע, לבנות מגדל עד השמים. כך מסופר לנו בצורה אלגורית שהבבלים רצו לעבוד בתוך האגו.

וכך דרשו גם היוונים, כמו הבָּבְלים לעומת אברהם, "בואו נלך לפי האגו שלנו, נפתֵחַ אותו למדע, ולכל מיני דברים. אנחנו לא צריכים לעלות מעליו, ולהגיע לרוחניות. מספיק לנו להיות בחיים האלו, בעולם הזה". למרות שבעולם הזה אם אדם מתקדם, הוא מתקדם בחיים כמו שמובילים אותו מלמעלה, הוא לא עושה כלום, ואין לו התפתחות מרצונו, אין לו בחירה חופשית. אבל זה נסתר מהאדם, והוא מסכים לזה.

ומה שקרה בימי החשמונאים הוא, שכְּמו אברהם וכמו משה, התגלה הכהן הגדול שהיה אז במודיעין, מתתיהו. "כהן" זו מידת חסד. ועם חמישה בנים, בסך הכל, יחד הם מהווים קבוצה שלמה של תכונת ההשפעה. "חמישה אנשים", זאת אומרת כוח ההשפעה השלם, שהתגלה. כמו למשל, רבי שמעון ו"חברה קדישא" שלו, שהיו חבורה של עשרה אנשים סך הכל, כמו אברהם שהספיק לו להיות לבדו, או כמו הבנים של יעקב שהיו שניים עשר. תמיד צריכה להיות חבורה מסוימת, שקשורה יחד. ואז כשהיא מתְקשרת יחד, היא מהווה את הכוח הרוחני, את ההשפעה, את האהבה, את הערבות, שעל ידה אפשר להצליח.

ומתתיהו ובניו קמו והצליחו. הצליחו במה? בקביעת אותה העובדה, שצריכים ללכת למעלה מהאגו. והאגו גודל באדם, דווקא משום שאם רוכבים מעליו, מגיעים ליותר התאמה לבורא, מתגלה הכוח העליון, ועל ידו מתחילים לפתוח את העולם העליון. וכך אנחנו צריכים להתקדם הלאה. האמת, שמה שקרה לנו בחנוכה, ובכל התהליך הזה עד חורבן בית המקדש השני, זה כל מה שקרה בשורשים. כי התהליך ממשיך הלאה, ובעצם רק מתחיל.

חוכמת הקבלה אומרת כך: בכל מה שהיה מתחילת הבריאה, בית המקדש הראשון, בית המקדש השני, החורבן ותחילת הגלות, הגלות היא בעצם החשובה לנו. מפני שבגלות "ישראל" נופלים לדרגת "אומות העולם", ובמשך הגלות מתערבבים עם אומות העולם, נכללים עם אומות העולם (ראו שרטוט מס' 3). כשנגמרת התכללות זו, אז זה גמר הגלות, סוף הגלות, וזו בעצם התקופה שלנו, כמו שמספר לנו ה"זוהר", והמקובלים האחרונים. כבר מהגאון מוילנא והלאה, כולם מצביעים על סוף מאה העשרים כסוף הגלות, ואנחנו עכשיו רק מתחילים בעצם, איתכם, את התהליך שנקרא "חנוכה" האמיתי.

שרטוט מס. 3

חג חנוכה האמיתי

כי הנשמות שלנו, בנויות משני חלקים. הבורא ברא רצון, שנקרא "פרצוף", "נברא", "נשמה" או "אדם הראשון". הרצון הזה כולל בתוכו שני חלקים: חלק ראשון, עליון, שנקרא "ישראל", "גלגלתא ועיניים" או "כתר וחוכמה", וחלק שני, תחתון, שנקרא "העמים", "אח"פ" או "בינה, זעיר אנפין, ומלכות" (ראו שרטוט מס' 4).

החלק הראשון כולל בתוכו רמ"ח איברים, רמ"ח רצונות. והחלק השני, שס"ה רצונות (ראו שרטוט מס' 4). סך הכל תרי"ג רצונות. לא מצוות, אלא רצונות.

שרטוט מס. 4

בהתחלה מִתָקנים הרצונות ה"על מנת להשפיע", הרצונות להשפעה שנקראים "ישראל" ואחר כך "אומות העולם". כדי לתקן את הרצונות של אומות העולם, שאי אפשר לגשת אליהם, כי כל הרצונות האלו אגואיסטים, כתוב שהקדוש ברוך הוא נותן תורה לישראל והתפקיד של ישראל להיות "אור לגויים" ולהביא את שיטת התיקון, את ה"תורה" לאומות העולם.

לכן כדי שתהיה באומות העולם הכנה לתיקון, יכולת לקלוט את השיטה, ישראל יוצאים לגלות, מתערבבים עם אומות העולם יחד, כך שכל ה"פרצוף" נכנס לגלות, לשבירה. ואחרי אלפיים שנות הגלות, ישראל מתקנים את עצמם שוב לכלים המתוקנים גלגלתא ועיניים ואחר כך משפיעים לאומות העולם, ומתקנים את האח"פ.

התהליך הזה צריך להתבצע עכשיו. כי זמן הגלות הגיע לסופו, עכשיו אנחנו עולים לאותו המעמד שהיה בחנוכה. שיש הר גבוה של אגו וכולנו מתיוונים, כולנו נמצאים בתרבות של יוון. בין אם רוצים אנחנו או לא, עד שאנחנו, האגואיסטים, לא משיגים רוחניות, כך כולנו נקראים. כמו שכתוב , "כל דור שלא נבנה בית המקדש בימיו כאילו נחרב בימיו". יוצא שאנחנו בחורבן. כלומר, כל הרצונות שלנו, כל התכונות שלנו בחורבן. ועכשיו העבודה שלנו היא, לעלות מעל ההר של השנאה, ושל הדחייה שיש בינינו – קודם כל בתוך מה שנקרא "עם ישראל" של היום.

אחרי שנתקן את עצמנו, וההיסטוריה והחיים שלנו היום מחייבים אותנו כך לעשות, אז אנחנו צריכים לגשת לתיקון העולם כולו. כי כשאנחנו מתקנים את עצמנו, רק את הכלים של ישראל, זה נקרא שאנחנו מגיעים לרמה של "חנוכה" (ראו שרטוט מס' 5). כי "ישראל" נקרא כלים דהשפעה, כלים של בינה.

שרטוט מס. 5

על מושגים שקשורים בחג החנוכה

אם אנחנו נפְתַח את חמשת הספירות, כתר, חוכמה, בינה, זעיר אנפין, ומלכות. נראה שהזעיר אנפין כלול גם כן משש תכונות מיוחדות - חסד, גבורה, תפארת, נצח, הוד, יסוד. וכשמלכות, שזה ה"אני" של כל אחד ואחד, מתקנת את עצמה לרמת הבינה, אז מגיעים ל"חנוכה" (ראו שרטוט מס' 6). כי בינה זה נקרא "קודש", בחינת השפעה. לכן מי שמגיע לזה, נקרא "בני בינה". וכל התהליך הזה שעובר, הוא שמונה ספירות, ונקרא "ימי שמונה", כמו בשיר "בני בינה ימי שמונה".

שרטוט מס. 6

למה התיקון הזה נקרא "חנוכה"? משום ש"חַנוּ". חנוכה נקראת "חניה" מפני שאחרי חנוכה יש לנו עוד עבודה עם אומות העולם, יש לנו עוד עבודה לתקן חלק מהכלים. אנחנו תיקנו רק חצי ראשון מנשמת אדם הראשון, מהרצון לקבל הכללי. ואחר כך צריכים לתקן את החצי השני, שייקרא "פורים". לכן חנוכה נקרא "חנו-כה". כ"ה זה מפני שבכ"ה בכסלו מתחילים את החג הזה. ולמה "חנוכת הבית"? כי מלכות נקראת "בית", וכשעולָה לבינה, ל"קודש", אז היא נקראת "בית המקדש" – עמידת המלכות בבינה.

למה "נס"? דוגמאות כאלה לנס, ראינו גם ביציאת מצרים וגם עכשיו בסיפור החנוכה. מהו נס? נס הוא כל פעם שאנחנו רוצים לעלות מדָרְגה רוחנית אחת לדרגה שנייה. אנחנו לא מסוגלים לעשות זאת בעצמנו, נותנים יגיעה כלשהי, משתדלים, ואחר כך מגיעה אלינו פעולת האור מקיף, הנקרא "האור המחזיר למוטב", והוא מעלה אותנו למעלה.

אז האדם צריך לתת יגיעה, והיגיעה הזאת שהאדם נותן, היא יגיעה נגד המחשבות של יוונים. המחשבות של היוונים הן פסולות, וכשהאדם עושה הרבה מחשבות יוונים פסולות, אז נקרא שהוא "בונה פתילה". וכשהוא בונה פתילה, עם הרצון להגיע בכל זאת להתעלוּת מעל המחשבות והרצונות של היוונים, זה נקרא, ההתעוררות, "שמן". וכשמכין את עצמו בצורה כזאת, אז בא מלמעלה אור ומדליק לו את "הנר". זה העניין של נס. על פי הקבלה, יש הרבה מה לספר על זה, כי באמת, זה השלב הראשון שאנחנו עושים.

חנוכה ופורים: שני שלבים בתיקון

עכשיו אשרטט את זה בצורה אחרת. אנחנו דיברנו על כך שהאדם, לפני שהוא מתחיל את החיים הרוחניים שלו, מופעל מלמעלה, כדברי הכתוב "כולם כבהמות נדמו" ו"אין לך עשב ועשב מלמטה שאין עליו מלאך מלמעלה, שמכה אותו ואומר לו גדל". הכל מתקדם על ידי הכוחות.

ועכשיו מגלים גם כן על ידי המדע, שיש לנו גֶנים, ושכל הרשימות הפנימיות שיש לנו, מתפתחות בלי שנעשה כלום. לאדם יש בפנים את הגֶנים, בחוץ יש לו סביבה, ועל ידי שני הכוחות האלו שפועלים זה על זה, אנחנו מרגישים שאנחנו משתנים, מתפתחים. ובאמת, על כל צעד ושעל שלנו, אנחנו מופעלים על ידי שני הכוחות האלו. ואין מה לעשות.

זאת, עד שמגיע לנו, כמו שדיברנו, רצון, ששייך לרוחניות. הרצון ששייך לרוחניות, נקרא "חלק אלוה ממעל", שנמצא בנו, בתוך הלב של האדם, בתוך כל הרצונות שלו. איזה רצונות נמצאים בלב? רצונות גופניים, רצונות לכסף, רצונות לכבוד, ורצונות למושכלות. אלו סך כל הרצונות שיש באדם, והם כולם נקראים "לִבו של אדם", רצונות לעולם הזה.

ואחרי שאדם מתפתח מספיק, ומגיע לייאוש, מכך שלא משיג מילוי על ידי כל הרצונות האלו, שמרגיש את עצמו ריק כמו שבימינו זה מתגלה, אז מתחילה להתפתח בו חוץ מהרצונות לעולם הזה, נקודה שבלב. מה זה "נקודה שבלב"? ריקנות נוספת: הוא לא נמשך לעולם הזה, ומרגיש בצורה אינסטינקטיבית, פנימית, שאין לו מה לחפש כאן, שהוא לא ימצא לנקודה זו מילוי בעולם הזה.

על הנקודה הזאת לא פועל מלאך מלמעלה, לא גֶנים ולא סביבה. על הנקודה הזאת האדם יכול להשפיע בעצמו. ולנקודה הזאת דווקא, שייכים ספרי קבלה או קבוצה, והאור המחזיר למוטב, שנקרא "אור מקיף". דווקא לנקודה הזאת, ולא לשום דבר אחר. ואם האדם מפַתח אותה, אז הוא נכנס, קודם כל, למה שנקרא "גלות". כי הכל מתחיל מחושך, כדברי הכתוב "ויהי ערב ויהי בוקר".

אז הוא נכנס ל"הסתר כפול", ואחר כך ל"הסתר רגיל". תקופת מצרַים, גלות (ראו שרטוט מס' 7), הכל זה הסתרות. ואחר כך, אחרי הגלות, הוא עובר מה שנקרא "מחסום" (ראו שרטוט מס' 7). נפתחים לו השמים, ואז הוא נכנס לדרגה שנקראת "שכר ועונש", ובה הוא זוכה, לכלים דבינה (ראו שרטוט מס' 7). בינה נקראת "קודש". בדרגת בינה הוא מתחיל לתקן את הגלגלתא עיניים שלו או את "בחינת ישראל" שבו. כלומר, הוא עלה עם הנקודה שבלב על פני כל הרצונות האגואיסטיים, על ההר הגדול הזה(ראו שרטוט מס' 7), על ה"שנאה", "שנאת חינם".

ואז זה נקרא "חנוכה". וזו רק חצי הדרך, כי אחרי כן יש עוד שְלב שנקרא "אהבה", שזה כבר "פורים", או "גמר התיקון" (ראו שרטוט מס' 7). שאדם מתקן חוץ מהגלגלתא עיניים שתיקן, גם את האח"פ, החצי השני של הנשמה הכללית, וכבר עובד על אומות העולם. נכלל בכללות כל האנושות, בכל הנשמות, מצרף אותם לעצמו, ומתקן את עצמו, איתם, יחד. ואז מגיע לתיקון הכללי של כל הכלי הזה, שנקרא "אדם הראשון". וכשמתקן אותו, את הכלי הכללי, כלומר, עולה למעלה, מעל כל התיקונים, אז מגיע לְמה שנקרא "עולם אין סוף" (ראו שרטוט מס' 7). ואז הוא נעשה דומה, שווה, לבורא, לְמה שהיתה מלכתחילה "מחשבת הבריאה להַנות לנבראים", שהם יגיעו לאותו מעמד כמו הבורא. לכן חג החנוכה מסמל לנו חצי מהתיקון של הנשמה, שאנחנו עומדים לעשות על עצמנו.

שרטוט מס. 7

ושוב אני אומר, שהיום העולם כולו נמצא לפני התיקון הזה. כי כתוב "לא יצאו ישראל לגלות אלא על מנת שיצטרפו אליהם גרים". זאת אומרת, כדי להתערבב. אנחנו לומדים, שעניין שבירת הכלים, התכללות ישראל באומות העולם ואומות העולם בישראל, כּל ההתכללות הזאת, כל ההתחברות הזאת, היא בעצם לצורך התיקון.

אז אנחנו גמרנו את ההתחברות הזאת, ועכשיו בימים האלו, אנחנו צריכים להתחיל את התיקון עלינו, מה שנקרא "מלחמת המכבים על היוונים" שבנו. החינוך שלנו והתרבות שלנו, הם כולם אגואיסטיים, ארציים. ואנחנו צריכים להתחיל להתעלות מעל לזה, כדי להגיע לגילוי הכוח העליון. ואז אנחנו נראה, שבהחלט קורה כאן נס. זה קורה כשאנשים רוצים שזה יקרה, וזה כבר קרה כך. שאנחנו מזמינים כוח מיוחד מלמעלה, שמעלֶה אותנו מעל "היוונים" שבנו, מעל כל האגו שבנו.

עיתון "קבלה לעם" הקדיש גיליון שלם לנושא. אם אנחנו רוצים לבנות עַם ומדינה, אנחנו צריכים להתייחד יחד. על זה הייתה בעצם המלחמה של המכבים, מלחמה כדי להתייחד. זה עומד לפנינו, ואת כל זה אפשר לעשות רק על ידי הכוח העליון, וכשהוא פועל אז רואים, שבאמת "מוסר גיבורים ביד חלשים". זה קורה מפני שבמישור העולם הזה אנחנו לא יודעים איך להזמין את הכוח העליון, את הכוח הרוחני שעומד לצידנו. וחוכמת הקבלה מסבירה לנו איך לעשות זאת ואיך להגיע לשימוש בכוח הרוחני, שאז ודאי שאין כוח בעולם הזה, שיכול לעשות משהו נגדו.

ואז מתבררת לנו השגחה הכללית, ואנחנו נראה, שהסיבה שהעולם מתנפל עלינו, שונא אותנו ומאיים עלינו, היא כדי לחייב אותנו לעשות את התיקון הפנימי שבנו. כי סדר הכוחות, כשהם יורדים מלמעלה הוא, שהסביבה מחייבת כבר את ישראל לצאת מתוך היוונים, להגיע לתיקון ואחר כך לתקן את אומות העולם. בעצם זו טענת אומות העולם כלפינו, שאנחנו לא מביאים להם את מה שאנחנו צריכים להעביר, היינו "אור לגויים".

ישראל ואומות העולם (א')

אומות העולם אינן יכולות להגיע לתיקון לבד?

הם אינם יכולים לבד, כי כך טבע הכלים, טבע הנשמות. ישראל יכולים להזמין את האור, כי אנחנו מתוך הטבע שלנו שייכים לגלגלתא עיניים, לכלים זכים. ולכן אנחנו לא נמנים בין האומות. ביסוד הבריאה יש שבעים אומות עולם ואנחנו לא נחשבים כאומה. אברהם שייסד את קבוצת המקובלים שלו, יצא מבבל, יצא מכל הציוויליזציה של אז, על ידי עיקרון הרוחני. הוא פָּתַח את פֶּתַח האוהל שלו, כדי לצרף אנשים שיכולים ללכת איתו יחד בעיקרון הרוחני, להתעלות מעל האגו. הוא בעצמו "מידת החסד" וזה מה שהוא לימד. רק על ידי זה יצאה החבורה הקטנה הזאת מהבבלים. ה"בבלים" זה כל הציוויליזציה של היום חוץ מ"ישראל". ישראל נבדלו מכל העמים, רק על פי העיקרון הרוחני.

ולכן היום אנחנו צריכים לחדש את העיקרון הרוחני הזה, ושוב לחזור כביכול לאותם הזמנים של אברהם בבבל. העולם נמצא במשבר וכבר רואה שכל ההתפתחות שלו משך חמשת אלפים שנה היתה ללא תועלת. הגענו לסוף הדרך של ההתפתחות על ידי פילוסופיות יוון וכל האגו שפרח. היום, אנחנו עוד לא רואים את זה, אבל העולם מסוגל לשמוע. אם יש שיטה, שיכולה להציל אותנו, אז הוא מוכן לקבל אותה.

לפי איך שהעולם עומד ומוכן לקבל מאיתנו את השיטה הזאת, הוא לוחץ עלינו. אלו כוחות שמסתדרים בצורה כזאת, כוחות הטבע. "אלוקים" בגימטרייה שווה "הטבע", אין פה מה לעשות – הכל עובד בצורה אינטגראלית, סגורה. וגם אנחנו, מבפנים מוכנים. אנחנו עוד לא רואים את זה, אבל אנחנו מוכנים לממש את השיטה הזאת, ולהיות כמכבים, "מי כמוך", זאת אומרת, לעלות מעל האגו לדרגת הבינה, ולהציג את זה לפני כל העולם.

ואז באמת יקוים מה שכתוב בנביאים, "והביאו בניך בחוצן ובנותיך על כתף תינשאנה", כמו שכתוב על בניית בית המקדש השלישי.

אם בעולם הזה אין הבחנה בין אגואיזם לאלטרואיזם, איך אנו אמורים להתעלות מעל האגואיזם?

בעולם שלנו אנחנו לא רואים כלום. הנקודה הזאת שמתעוררת בנו, זו נקודה שהיא תחילת ה"שמן" בנר. זאת אומרת, אנחנו רק עומדים לפתח אותה. כל הרצונות, הם כולם אגו, אבל אגו של העולם הזה: כסף, כבוד, מושכלות. תאוות גשמיות. אם יש לי נקודה שבלב, אז לפתח אותה, לעשות ממנה גלגלתא עיניים בעתיד, זאת אומרת, כלים של ישראל, כלים של בינה, אני יכול רק על ידי האור המקיף, על ידי המאור המחזיר למוטב.

לכן רק על ידי לימוד חוכמת הקבלה אנחנו יכולים לעשות את זה, ולכן חוכמת הקבלה עד ימינו הייתה בנסתר ורק עכשיו היא מתגלה. היא הייתה בנסתר לפי פקודת המקובלים, כי העולם היה צריך להתפתח, ולגמור את ההתערבבות הזאת, בית המקדש הראשון, השני, וגלות. וכשהעולם גומר את הגלות - אז לפי מה שכתוב ב"ספר הזוהר", בסוף הימים, חוכמת הדעת תתגלה לכולם, וכן הלאה.

מה צריך לתקן

אמרת שהמהות של מלכות זה הרצון לקבל. אז בעצם אנו אמורים לתקן את המהות שלנו?

אדם קודם צריך לגלות אותה. כמו שכתוב על גלות מצרים. יורדים למצרים, לא יודעים מה זה, חושבים שהכל יהיה טוב. נמצאים במצרים, יש "שבע שנות שובע", היהודים בשלטון, והכל טוב ויפה, עד שמתחיל להתגלות שהאגו שאנחנו רוכשים, הוא רע. כלומר, כשאנחנו מתחילים ללמוד את חוכמת הקבלה ומתחילים להתפתח, אנחנו רק נכנסים למצרים.

אנחנו לוקחים את הנקודה שבלב, שנקראת "תחילת ישראל", כמו שבעים נפש שנכנסו למצרים, רק עם התחלה. וכשלומדים קבלה, אנחנו מושכים עלינו אורות, אור מקיף, כמו שלמדנו, ורק אז נכנסים לגלוּת. אדם, בעולם שלנו, לא מרגיש שהוא נמצא בגלות, בגלות מרוחניות. הוא לא מרגיש את זה. "מה חסר לי?" כשחסר משהו לאדם, אז חסר לו בעולם הזה, הוא לא מרגיש את החוסר בקיום אחר, במימד השני. את זה צריכים לגלות.

אלו עדיין לא אותם הרצונות, שנקראים "מצרַים", שנקראים "פרעה", שנקראים "קליפות". הרצונות שלנו הם לא קליפות. הרצונות שלנו, בקיומנו בעולם זה, הם רצונות בבחינת "כולם כבהמות נדמו". רצונות מאוד קטנים. הם גם לא נקראים "אגו". האגו שיש לאדם בעולם הזה, הוא לא אותו האגו שאנחנו צריכים לתקן כלפי הבורא. האגו שכלפי הבורא נקרא "פרעה", "מי ה' אשר אשמע בקולו?" זאת אומרת, הוא פרעה עומד נגד הבורא, כך שנרגיש בתוכנו, כזה אגו, שאנחנו רוצים לנצל את הכוח העליון. עכשיו אין לנו שום שייכות אליו.

אז כשמתגלים רצונות כאלו, שיש הכרה כלשהי בכוחות רוחניים, במימד הרוחני, ואני רוצה אותו לעצמי, זה כבר נקרא "קליפה". וכשאדם רוכש אותה, אז יש לו מה לתקן, על פני זה. אם לא נכנסים למצרַים, לא יוצאים לקבלת התורה. אי אפשר להגיע להתגלות האלוקות. כי אין על מה שיתגלה.

ישראל ואומות העולם (ב')

אם רבי עקיבא ידע ברוח הקודש שאנו צריכים עוד לעבור תהליך, מדוע בכל זאת הוא הכריז על יהודה המכבי כמשיח, האם הוא ניסה לזרז את הזמנים?

היו הרבה תקופות בהתפתחות שלנו, בהיסטוריה שלנו, שחשבו שהמשיח מגיע ושאת גמר התיקון יכולים לממש עכשיו, למשל בתקופה שאחרי חורבן בית המקדש. כמעט מיד. אחר כך היו תקופות נוספות שחשבו כך, במאה האחד עשרה, במאה הארבע עשרה, וגם בזמן שיותר קרוב אלינו. אנחנו נדבר על זה ונבין מה התהליך, מדוע זה קורה, מהי ההטעיה ולמה כל זה צריך היה לקרות.

הכל זה תוצאות מהשבירה. כמו שלמדנו, יש כלים דהשפעה שנקראים "ישראל", ויש כלים דקבלה שנקראים "אומות העולם". "השפעה", ו"קבלה" (ראו שרטוט מס' 8). והכלים האלו בתוך האדם, בתוך הנשמה הכללית שהבורא ברא, שאין מחוץ לה כלום, הם מבודדים. אומות העולם הולכים, כמו בבבל, לכיוון אחד וישראל, כמו אברהם, לכיוון שני.

דוגמה נוספת היא אברהם ולוט, ויש הרבה סיפורים כאלה. אנחנו נלמד בפרשיות השבוע מה קורה שם, מדוע הם לא יכולים להתערבב יחד. אבל התיקון, צריך לבוא דווקא על הכלים דקבלה. הם בעצם מטרת הבריאה, ישראל זו לא מטרת הבריאה. ישראל זה תיקון הבריאה, או אמצעי לתהליך.

כדי לתקן את הכלים דקבלה האלו, חייבים להגיע לשבירה, שישראל יתערבבו עם אומות העולם. אנחנו לומדים ש"שבירה" זה על בית המקדש הראשון, ובית המקדש השני. אבל בתוך הנשמות שבירה נקרא, שאותם כלים דהשפעה נשברים. איך הם יכולים להישבר? הרי הם לא רוצים כלום לעצמם. אבל פתאום נדמה לכלים דהשפעה האלו, לישראל, שהם יכולים לתקן כלים דקבלה של אומות העולם. שהם יכולים למשוך את האור העליון, להעביר אותו דרכם, ולהיות "אור לגויים", כלומר, להעביר את האור הזה לאומות העולם, שהעולם כבר מוכן לזה, ואז מתגלה הטעות (ראו שרטוט מס' 8).

שרטוט מס. 8

כשהתגלתה הטעות, ישראל יורדים ומתערבבים עם אומות העולם. וזה כל העניין של "חורבן", או "חטא עץ הדעת", או "שבירת הכלים" בעולם הנקודים, שעליו אנחנו לומדים. לכל החורבנות, יש צורך אחד בלבד: לערבב את הכלים דהשפעה עם הכלים דקבלה.כדי שיהיו בגויים, באומות העולם, ניצוצי השפעה כלשהם, קטנים, כדי שיוכלו אחר כך לקבל את האור המחזיר למוטב גם הם ולהיתקן, שנהיה כולנו כחבורה אחת. כלומר, בגמר התיקון, כל העולם מגיע ל"וכולם ידעו אותי מקטנם ועד גדולם", ול"ביתי בית תפילה ייקרא לכל העמים". כולם מגיעים יחד לדרגה רוחנית.

בזה גם ישראל מממשים את תפקידם וגם הם זוכים על ידי זה לעליה, כי כלים דהשפעה לא צריכים כלום, ועל ידי זה שמתקנים את אומות העולם, הם מעלים את עצמם לדרגה יותר גבוהה. המימוש של תפקידם, מעלה גם את ישראל. העבודה כאן הדדית.

אבל אנחנו חייבים לעבור הרבה שבירות, הרבה מכות, הרבה חורבנות, כדי להתערבב בינינו, אנחנו ואומות העולם. גם בתוך הנשמות וגם בתוך התרבויות, ולהגיע למצב שאליו הגענו היום. שהיום כבר גמרנו את כל הערבוביה הזאת בכל העולם, ונשאר לנו רק לעשות את התיקון שדברנו עליו. כלומר, לצאת מ"מצרַים" הכללית, מהאגו הכללי של כל האנושות. להגיע, קודם כל, כישראל, לתיקון שנקרא "חנוכה" ולהיות אור. לכן אסור ליהנות מהנרות, אלא "רק לראותם בלבד", כי זה רק ההשפעה, ושום דבר חוץ מזה. ואחרי חנוכה צריך להגיע ל"פורים", שזה כבר לאכול ולשתות "עד דלא ידע", שזה סימן שכל הכלים, כל הרצונות, כבר מתוקנים ובטוח יכולים להשתמש נכון בכולם נכון. זה בעצם התהליך.

במשך הלימוד תמיד נחזור על התהליך הזה, מפני שאם אנחנו לומדים את העקרונות ממנו, אז אנחנו יכולים ללמוד את כל החגים ואת כל פרשיות השבוע, ולראות איך התורה מספרת על תיקון האדם ועל עצמנו, על מה שקורה לנו. עוד מעט אם תהיה לנו מספיק הבנה וקצת הרגשה בדברים האלו, אנחנו נזהה אותם, את הכוחות שפועלים, אפילו לפי החדשות היומיומיות. אלו באמת דברים די מוחשיים, שקרובים לנו.

למה כל שנה יש חנוכה? אם לא הגענו בשנה שעברה, לא לפני שנתיים, ולא לפני כן למה שנגיע השנה?

אני אומַר בפשטות, אלו ודאי לא תשובות מלאות. זה בדומה לגלגולים בחיים שלנו. עד שלא גמרנו את כל התיקונים, אז במשהו אנחנו חוזרים וחוזרים. כמו שאנחנו חיים היום, וודאי שכבר עברנו עשרות גלגולים בדורות הקודמים. עד שהגענו היום למצב, שמרגישים נקודה שבלב, ומעכשיו והלאה מתחילים כבר לתקן אותה.

אבל היינו צריכים לעבור את ההתפתחות האגואיסטית, בכל רצונות הלב, לגופניות, כסף, כבוד, ומושכלות. היינו חייבים לעבור את כל הגלגולים. עוד נלמד מה זה "מעגל השנה", ולמה זה חוזר על עצמו. ובכלל, חלוקה לחודשים, לשעות, לדקות, ולמה יש לנו תפיסת זמן כזאת?

התגלות הרע

האם התרבות הכללית של אומות העולם היא התגלמות הרע?

כל מה שמתבסס על האגו של האדם, מתגלה לנו בסופו של דבר כרע. מלכתחילה יש תכלית ויש תכנית. ואם אנחנו יצאנו על ידי תכנית מסוימת, וצריכים לממש אותה, אז על כל תזוזה, בצורה כשלהי, מהקו הישר, נגרמות לנו צרות. למה צרות? זה כמו במחלה, וכמו בכל דבר, אם אנחנו יוצאים מנקודת האיזון, אז מיד יש כוחות שמצריכים אותנו לחזור.

למה אני מרגיש רע? כי אני סטיתי מהדרך הנכונה. הייתי צריך ללכת מנקודה מסוימת ישר, וקבלתי, משום מה, סטייה. חבר רע, סביבה לא נכונה, חינוך לא נכון, לא ידעתי איך להתקדם, ועוד הרבה סיבות. ברגע שאני יוצא מהדרך, הטבע מחזיר אותי. "אלוקים" בגימטרייה שווה "הטבע", זו מערכת סגורה. אנחנו צריכים לחשוב על הכוח הפועל הקבוע, כמו חוק המשיכה. ואנחנו נמצאים בתוך החוק הזה שנקרא "אלוקים".

כולנו צריכים להגיע למרכז בעולם אין סוף ואנחנו צריכים להיות במרכז, כי זה המצב הטוב ביותר, השלמות, הנצחיות. אם אני נמצא במקום כלשהו ולא מתקדם במרכז, אלא בכל מיני צורות ותנודות, כלומר, לא מגיע בצורה ישירה, סוטה מהדרך, מיד כל המערכת הזאת פועלת כדי להחזיר אותי ובצורה הקצרה ביותר, בחזרה למרכז.

זה כמו בכל דבר. אם אני לוחץ על משהו, אז הדבר לוחץ עלי בחזרה. זה "חוק השתוות הצורה", חוק שימור האנרגיה, חוק שפועל בצורה אינטגראלית בכל המערכת. אז אם אנחנו לא רוצים צרות, אנחנו צריכים להבין את חוק ההתפתחות. בעל הסולם מסביר את זה במאמרים "מהות הדת ומטרתה", ו"החרות". אם אנחנו רוצים להתפתח נכון, אז אנחנו צריכים להבין את החוק שעל ידו אנחנו מתפתחים ללא שום בעיה.

אני לא מכניס יד לאש, מפני שאני יודע שאני אֶשָרף. אמנם את חוק ההתפתחות אנחנו לא יודעים ולא רואים, אבל זה לא פוטר אותנו מעונש. אנחנו מרגישים את זה על עצמנו כל הזמן. ועכשיו האנושות סבלה מספיק, וכבר מוכנה לשמוע שיש חוק כללי של הטבע, שיש סיבה ויש מטרה. שהוא מפתח אותנו בצורה קצרה, מנקודת הסיבה לנקודת המטרה, משך אלפי שנים ואנחנו קרובים לסוף, אחרי שכבר סבלנו מספיק.

מעכשיו והלאה, מהנקודה שבה אנו נמצאים זו הבעיה, כי ממנה והלאה מתחילה להיות רק בחירה חופשית. לפני כן לא הייתה לנו בחירה. כשאנחנו מתפתחים, עד הנקודה שבלב אנחנו מתפתחים בצורה בלתי מבוקרת לגמרי. אני לא אשם שכך אני נולדתי, שהתפתחתי, שהייתי כעם ישראל בבית המקדש, או שאומות העולם היו קיימות בצורות אחרות, ושאנחנו הגענו עכשיו למאה העשרים ואחת. עד כה לא היתה לנו שום בחירה, התפתחנו על ידי החוק, או "מלאך מלמעלה שמכה ואומר לו גדַל".

ועכשיו כשהגענו לערבוביה של הכלים, שכל הגלגלתא עיניים עם אח"פ, שזה ישראל, ואומות העולם, כולם התערבבו, אז הגענו כבר למצב סופי בהתפתחות הזאת ומתחילה להתגלות הנקודה שבלב. כלפי הנקודה שבלב, כמו שדיברנו, יש לנו בחירה. בכל היתר, לא הייתה לנו בחירה, ההינו בצורת התפתחות של "כולם כבהמות נדמו".

זו רק התחלה וכבר אנחנו מרגישים עד כמה שהעולם מתחיל להיות קצר ומאיים. אם מעכשיו והלאה אנחנו לא נתחיל לשמוע מה שאומרים לנו חוקי הטבע העליון, שזה נקרא "חוכמת הקבלה", אז אנחנו באמת בצרה. אבל בתת ההכרה מרגישים את זה, אפילו בחוש, זה די ברור, שהעולם מתחיל להיות מאד לא מובן ומתגלים כאלה כוחות וכאלה בעיות, שמוטב לנו ללמוד באיזה מקום אנחנו נמצאים. אנחנו כבר לא יכולים להתקיים בלי להתערב במצב בצורה רציונאלית, הגיונית, במודעות שלנו.

בשבוע שעבר אמרת, שאנחנו לא מסוגלים להשתנות באופי שנולדנו איתו, אבל מה האדם עושה אם יש לו אופי רגזן, שחושב מחשבות רעות על אנשים?

זה לא בידי האדם לעצור את עצמו מלחשוב רע. אנחנו יכולים לכתוב בספר ש"אסור לדבר לשון הרע", אז אני אולי לא מוציא את המילה מהפה, אבל על הלב אני לא בעל הבית. את הלב שלי מחזיק הכוח העליון. עד כמה שהאור משפיע על הרצונות שלי, במידה הזאת הוא מחזיק אותם למעלה או למטה. בזה אני לא יכול להתערב. אני לא יכול להשפיע בצורה ישירה על הלב שלי. אלא רק דרך העולם העליון. לכן "המאור המחזיר למוטב" הוא שמתקן את הרצונות שלי, את המחשבות שלי.

על ידי פחד ואמצעים אחרים אני יכול רק לעצור את עצמי, אבל זה יהיה בעינויים. אסור לעשות את זה, כי "אין כפייה ברוחניות". אני לא מתקן את עצמי על ידי זה, כי הרצון בכל זאת יגדל ויפרוץ, ואז ודאי שאני לא אוכל להתגבר עליו. על כל בעיה אני יכול להתגבר רק על ידי זה שאני מעורר על עצמי כוח מלמעלה.

כל דבר בעולם שלנו הוא תוצאה. אנחנו חיים בעולם התוצאות. אם אני יכול להשפיע על משהו, זה רק מהנקודה שבלב, מכך שאני רוצה להתפתח רק כלפי מטרת הבריאה, רק על זה אני יכול להזמין כוח מיוחד, שיקרב אותי ורק לכיוון הזה בלבד. כל יתר הדברים בכלל לא נמצאים ברשותי.

על החזרה לארץ ישראל ורוחניות

דיברת על ההיסטוריה של היהדות ועל ההתעלויות הרוחניות במהלכה. האם בכל המפעל הציוני, בכל התקופה שבה הקימו את המדינה והחזרה לארץ, הייתה התעלות רוחנית כלשהי או שגם היא חלק מההתייוונות?

התקופה שבה התחלנו לחזור פיזית לארץ ישראל, זו תקופה חדשה בהיסטוריה, שמסמלת את תקופת התיקון. בעל הסולם כותב על זה ואתה יכול לקרוא זאת בספרים ובאתר שלנו. ב"מאמר לסיום הזוהר" בעל הסולם כותב שהאפשרות שקיבלנו לחזור לארץ ישראל הגשמית, כמו שאנחנו כאן עכשיו, זה סימן שאנחנו בעצם חייבים לחזור לארץ ישראל הרוחנית.

"ארץ ישראל הרוחנית", נקרא דרגת הבינה, דרגת ההשפעה, אהבה הדדית, חיבור הדדי, "כאיש אחד בלב אחד" – לחזור לאותו המעמד שהיה בהר סיני. אם אתם רוצים להיות עַם, אתם חייבים להתאחד בצורה כזאת. עַם ישראל לא יכולים להתחבר ביניהם, באותה צורה שמתחברים יתר העמים. כתבנו על זה בגיליון השישי של העיתון "קבלה לעם", על הדוגמא של בעל הסולם על שָק האגוזים.

הסברנו שם שלכל עם יש את היסוד האינסטינקטיבי שלו להיות יחד, ושהם מרגישים ומזהים אחד את השני. ואנחנו, בגלל שאנחנו לא עם ונבדלנו מהציביליזציה הבבלית על פי העיקרון הרוחני, אז רק על פי העיקרון הרוחני אנחנו יכולים להיות יחד. ואפשר לראות שכאן, בארץ, אנחנו לא עַם. ובגלל זה אין לנו מדינה. אני לא מבין למה צועקים כל האנשים וכלי התקשורת, על הממשלה. ההתנהגות שלהם טבעית. כי אנחנו לא עם. איך יכול להיות שנבנה מעלינו מדינה וממשלה?! אם אנחנו לא נתאחד יחד "כאיש אחד בלב אחד", לא יצא מאיתנו שום דבר.

אנחנו מסוגלים לעשות זאת. והסימן לזה הוא, שקיבלנו רשות לחזור לכאן בצורה גופנית. ועוד יותר מזה, אנחנו צריכים להבין, ואין לי כוונה להפחיד, שכוחות הטבע פועלים וממשיכים לפעול. ואנחנו לא יכולים לברוח – אף אחד. במקרה שיש מישהו שחושב שיש איזה בחירה חופשית לברוח לאן שהוא, עליו לדעת כי הבחירה החופשית היחידה, היא רק לכיוון המטרה. ולכן לא יעזור לנו שנסתובב, כי בכל זאת הלחצים החיצוניים והפנימיים יחייבו אותנו לבצע את התיקון.

האם יש בקבוצת אנשים, בקיבוצים או בכל מיני קבוצות אחרות, אפשרות ליצור ערבות?

כלומר, האם אפשר להרכיב קבוצה, שתהיה לה ערבות, ושהקבוצה הזאת היא תהייה כגרעין חזק, שהכוח הרוחני שבה, יגן על עם ישראל, כמו שהיה בזמן בית המקדש, למשל. שהיה סנהדרין, והיו כאלה מקובלים, אנשים גדולי רוח, שהיו מתחברים ביניהם והיו ממש כמגן רוחני לעם? נקווה שאנחנו נוכל להגיע לזה.

האם על קבוצה שלא קשורה לקבלה, האור גם פועל?

לא. זה לא יכול להיות, כי השיטה היחידה שיכולה להזמין את האור מלמעלה, זו שיטת אברהם. ויש שיטה הפוכה ממנה, שזו שיטת היוונים, כמו שדיברנו היום. יש בעולם שתי שיטות בלבד: או שיטת העבודה ב"אגו", או שיטת העבודה "מעל האגו". שיטת העבודה באגו, כוללת גם את כל הדתות וכל ה"שיטות הרוחניות" למיניהן. כי הן פועלות על דיכוי האגו, ואילו שיטת הקבלה אומרת שאת האגו לא צריכים לדכא, אלא להגדיל. להיכנס למצרַים, להיטבע, לקחת מהמצרִים את כל הכלים. ורק על פני זה אתה יכול לעלות ולהגיע לרוחניות. לפי חוכמת הקבלה צריך לעבוד עם האגו, אבל בצורה שהוא מעלה אותך מעליו.

האם העליות הרוחניות באותן תקופות בעבר נעשו על יד כוח עליון ולא מבחירה חופשית?

כן. אנחנו לא יכולים לדבר על זה בצורה פשוטה, כי אנחנו לא יכולים לדבר רק במישור העולם הזה. עם ישראל היה חי במישור הרוחני, גם בעולם הזה, בצורה הגופנית, וגם בצורה הנפשית – בדרגה הרוחנית, במישור הרוחני, בהתגלות הבורא לעם. אבל זה היה לפני ההתערבות עִם אומות העולם. לפני הגלות האחרונה.

אנחנו צריכים לעבור ארבע גלויות לפי י' ה' ו' ה'. אז ההתפתחות צריכה להיגמר אחרי ארבע שלבים: "הסתר כפול", "הסתר רגיל", "שכר ועונש" ו"אהבה נצחית", או לפי האותיות י' ה' ו' ה' , ד' בחינות דאור ישר. עכשיו אנחנו נמצאים בסוף הגלות האחרונה, הרביעית. ועד שהיא לא תיגמר, אז הכלי לא מוכן לתיקון. כל יתר התקופות, הן תקופות הכנה.

נקודת הבחירה

אם החיים נכתבים לאדם מראש, מהיום שהוא נולד ועד היום שמת, ונכתבה לאדם גזירה מסוימת, האם על ידי מעשים טובים ונכונים בדרך הנכונה אפשר לבטל גזרות, או שאין פה בכלל בחירה?

"מעשה טוב", יכול להיות רק דבר אחד – שאתה ממשיך על עצמך את האור העליון, שבמקום פקודה מלמעלה, יהיה לפי הרשימות מלמטה. חוכמת הקבלה אומרת שיש "רשימו". רשימו מהמילה "רושם", "אינפורמציה". כמו שבטיפת זרע, יש את כל האינפורמציה על האדם העתידי, כך יש רשימו ואור עליון. האור העליון פועל על הרשימו ומפתח אותו וכתוצאה מכך הוא גדל וגדל ונעשה פרצוף, עשר ספירות יותר ויותר גדולות (ראו שרטוט מס' 9). זה כמו אדם שהולך וגדל ועדיין יש בו את אותם האיברים, אותם גידים ואותם החלקים. גם בגדול וגם בקטן. כל כולו נמצא בזרע.

אז כמו שבזרע יש את כל האינפורמציה על האדם העתידי, יש בו גם רשימו על כל מה שצריך לקרות עם האדם. אחרי תקופה מסוימת שבה האדם גדל ברצונות שלו, מתעוררת בו נקודה שבלב. הנקודה שבלב, נמצאת בתוך הרשימו הכללי.

לצורך העניין נניח שבך היא התגלתה אחרי חמישים גלגולים. התגלגלת והגעת לגלגול הזה, לחיים שלך, נניח שאתה בן ארבעים, ויש לך נקודה שבלב ופתאום היא התעוררה. כלפי הנקודה הזאת בלבד, אתה יכול להפעיל מלאך אחר, כלומר, "כוח" אחר מהכוחות שפעלו עליך קודם, שעל הכוח המיוחד הזה אתה בעל הבית (ראו שרטוט מס' 9). אתה יכול לעורר אותו, אתה יכול להפעיל אותו. זה נקרא "האור המחזיר למוטב". על ידי מה אתה יכול לעורר את האור? אתה יכול לעשות זאת אם אתה נמצא במצב מסוים ואתה רוצה להיות במצב יותר מתקדם, לבד מעצמך.

אבל כיצד אתה תדע איך? כמו ילד, כשהוא מתסכל על הגדול, הוא רוצה להיות כמו הגדול. אז אתה לוקח ספר, שמסביר לך מה זה נקרא להיות "יותר גדול", ב"דרגה יותר גדולה". איזה ספר מדבר על זה? ספר הקבלה (ראו שרטוט מס' 9). כי הוא מסביר איך הנשמה קיימת בדרגה יותר רוחנית. וכשאתה קורא, אז מהדרגה שאותה אתה קורא, יורד עליך המאור המחזיר למוטב. הוא מאיר לך משם, ומקדם אותך לשם.

שרטוט מס. 9

רק הפעולה הזאת, היא פעולת בחירה. אתה רוצה? תבצע. לא רוצה? נתנו לך אפשרות לבחור. ואם אתה לא מבצע, אז אותו האור, מאותה המדרגה שאתה היית צריך לכבוש, מתחיל בכל זאת להאיר עליך, אבל אתה מרגיש אותו כחושך. חושך ואור זה אותו הדבר. אם אתה מכין את עצמך אליו, אתה מרגיש אותו כטוב. אם אתה לא מכין את עצמך, אתה מרגיש אותו כרע.

איך אתה מסביר את זה שצדיק, מקובל, בכל זאת מקבל ייסורים?

זה עבור הכלל. כולנו נמצאים בנשמה אחת, שנקראת "אדם הראשון". זה אוסף של הנשמות, נניח, שבעה מיליארד נשמות (ראו שרטוט מס' 10). ואם מישהו מהן, מתקן את עצמו, אז יש ארבע דרגות, "הסתר כפול", "הסתר רגיל", "שכר ועונש", ו"אהבה", וכשמגיע לשכר ועונש, נקרא "צדיק אינו גמור", "בינוני". ובאהבה, הוא רוכש דרגה שנקראת "צדיק גמור" (ראו שרטוט מס' 10).

מה זה "צדיק גמור"? שהוא מתחבר עם כל יתר הנשמות. זה נקרא ש"נכלל בצער הציבור", ואז מעביר דרכו את האור אליהם, מה שנקרא "זוכה לנחמת הציבור". ובמקרה כזה, בכל דרגה שבה נמצא הציבור, הוא סובל. אז אנחנו רואים "צדיק ורע לו". ועד גמר התיקון הדברים האלה יקרו, ובודאי יקרו יותר לצדיקים, מאשר לאנשים הרגילים והפשוטים. כמו שכתוב שתמיד מתחילים מהצדיקים.

שרטוט מס. 10

לימוד קבלה לנשים

אמרת שצריך את הנקודה שבלב, צריך את הספרים, וצריך קבוצה. העבודה בקבוצה היא גם לגבי נשים?

אנחנו כולנו שייכים לקבוצה, מתוך שאנחנו יושבים ולומדים וחושבים על אותן הבעיות, על איך להתגבר עליהן ועל ידי איזו שיטה וכן הלאה.

אני צפיתי אתמול באינטרנט, וראיתי את ה"כלי העולמי", ב"ישיבת חברים" ולא היו שם נשים.

משום כך זה נקרא "ישיבת חברים", ולא "ישיבת חברות".

האם יש קבוצת נשים?

מלמעלה עד למטה, כל הבריאה מחולקת לשני חלקים ברורים מאוד: "זכר" ו"נקבה". כך בנשמות, כך בגופים, כך בכל דבר. לא צריך לעשות משהו נגד זה, אלא ללמוד, כל אחד, מה תפקידו, ואז למממש אותו ולהגיע לשלימות.

לכן שיטת התיקון של גבר שונה משיטת התיקון של אישה. כמו שכתוב: "אישה פטורה ממצוות עשֶה שהזמן גרמן", כך גם בקבלה. אישה לא מחויבת ללמוד כמו הגבר, ולא מחויבת בצורה כזו למשוך על עצמה את האורות המתקנים את נשמתה.

אז איך זה נעשה?

בשיטה אחרת. היא לא פחותה ואין כאן זלזול, אלא שימוש נכון בכוחות הטבע.

בלימוד חוכמת הקבלה אנחנו כרגיל מתחילים מהשורשים: הבורא ברא את הרצון לקבל, האגו, והאגו הזה פועל בנו, בכל האנושות. הפעם הראשונה שאדם הרגיש שהוא קצת אגואיסט, הייתה בבבל העתיקה, לפני כחמשת אלפים שנה. הבבלים רצו לבנות את מגדל בבל ועל ידו רצו להגיע לשמיים. מגדל בבל הוא כאילו סמל של האגו שפרץ אז בבני אדם. לפני כן, כל האנושות, כל הציביליזציה שלנו הייתה אוכלוסייה קטנה מאוד וכולם היו במסופוטמיה, בעיראק.

ואז, דווקא לאיש אחד מהבבלים ששמו אברהם, התגלתה שיטת הקבלה (ראו שרטוט מס' 1). שהיא לא ללכת עם הרצון האגואיסטי שפתאום פרח באדם ולמלא אותו, אלא על פניו להמשיך בחיבור בין בני אדם. קודם הם היו כמו משפחה אחת גדולה. וכשפרץ האגו, הפסיקו להבין זה את זה ורצו כל אחד להגיע להישגים, לשגשוג, וכן הלאה. ואברהם אמר "לא, זאת לא השיטה".

ומאז העולם התחלק כביכול לשני חלקים. החלק הגדול, זה שהולך עם שיטת האגו, לפי הטבע. והחלק שהלך לפי שיטת אברהם, שזו קבוצת מקובלים שהוא סידר. אחר כך הקבוצה הזאת גדלה לאומה, לעם ישראל. כולנו יצאנו מבבל, כל האנושות וגם אנחנו.

לאחר קפיצת האגו הראשונה בבבל, קפץ האגו בישראל שוב ברמה, שנקראה "מצריים". ושוב בא מקובל, שנקרא "משה", שאמר לישראל: "אנחנו צריכים לעלות מעל האגו, להיות כאיש אחד בלב אחד, ואז נגיע לפסגה רוחנית גדולה עוד יותר". הוא הביא אותם לפסגה גבוהה באמת והתגלו להם אפילו האור והחיים הרוחניים שנקראים "תורה" (ראו שרטוט מס' 1). זו לא התורה כמו שאנחנו מבינים אותה, אלא האור העליון והרגשת העולם העליון. ברמה הזאת הם חיו ואפילו הגיעו לבניית בית המקדש הראשון, כשהתעלו עוד יותר גבוה (ראו שרטוט מס' 1).

לאחר מכן, כשישראל היו בגובה של בית המקדש הראשון, האגו שוב עלה, הם לא יכלו להתגבר עליו ונפלו. לפי חוכמת הקבלה, גלות בבל היא כמו יציאת מצריים. כלומר, בגלות בבל ישראל נפלו לגובה שבו היו ביציאת מצריים (ראו שרטוט מס' 1). הם לא יכלו להחזיק את עצמם בגובה של בית המקדש, איבדו אותו ויצאו לגלות בבל לשבעים שנה. (גלות מצריים הייתה צריכה להיות ארבע מאות שנה, אבל הייתה מאתיים ועשר שנים).

גם בזמן אברהם הם היו בבבל, אבל לא בגלות, כולם פשוט יצאו מבבל. ולאחר שבעים שנות גלות בבל, הגיע הזמן שהם היו צריכים לצאת שוב לעליה רוחנית, ולהגיע לרמה שנקראת "בית המקדש השני". ובתקופה זו קורה מעשה הפורים, שעליו אנחנו מדברים (ראו שרטוט מס' 1). מה שקרה בהיסטוריה לכולנו, קורה גם לכל אדם בחיים הרוחניים שלו. הוא עובר אותו החיפוש ממש. דרך אברהם אבינו, כך גם אנחנו עוברים בתוך החיפוש, עד שמגיעים לגמר התיקון.

אחרי בית המקדש השני, לאחר שעלו לירושלים ובנו אותו, יש גלות נוספת, נפילה לדרגה שהיא הגלות האחרונה, "הגלות שלנו" (ראו שרטוט מס' 1). והיום, אחרי אלפיים שנה כמעט, אנחנו נמצאים במצב שאנחנו צריכים לעלות לגובה, לבית המקדש השלישי, לגמר התיקון. אפשר להוסיף להסבר הזה עוד הרבה פרטים , חוכמת הקבלה מדברת על דרגות, אילו אורות מקבלים, אילו כלים מיתקנים ואילו נשמות נמצאות בעבודה. אבל לעת עתה הסבר זה מספיק לנו.

שרטוט מס. 1

רצון לקבל, רצון להשפיע – אומות העולם, ישראל

מה כל העניין של העליות והירידות האלה ברוחניות? האדם נברא ברצון ליהנות. את הרצון ליהנות אפשר להמשיל לספל או לכלי, כמו שקוראים לו בחוכמת הקבלה. הכלי או הנשמה, או הרצונות של האדם, זה אנחנו. ואנחנו רוצים למלא אותם בתענוג (ראו שרטוט מס' 2).

שרטוט מס. 2

סך כל הפעולות שלנו מתחלקות לשני חלקים: חלק אחד מהרצונות, שבהם אנחנו יכולים להשפיע, לתת וחלק שני ברצונות, שבהם אנחנו יכולים לקבל. החלק הראשון ברצונות, שבהם אנחנו יכולים להשפיע, לתת, נקרא "עץ החיים". החלק השני, שבהם אנחנו מקבלים, נקרא "עץ הדעת" (ראו שרטוט מס' 3). לכן נאמר כי " האדם עץ השדה". כך הנשמה הכללית מתחלקת לשני חלקים.

שרטוט מס. 3

החלקים האלו אמנם נמצאים יחד בתוך האדם, אבל הם נמצאים בניגוד זה לזה. למה? אפילו אצלנו בעולם הזה אנחנו מבינים, שאם אני נותן למישהו משהו, חפץ שאני מוסר לו, אני מתכוון שיהיה לו מזה טוב. רק אז אני נותן. זו פעולת הנתינה. ויש כאלו יחסים בין בני אדם, שאין לי מה לתת לו, אלא אם אקבל ממנו, בזאת אני יכול לגרום לו תענוג, בתנאי שיש בינינו קשר.

אם אין קשר ביני ובין אדם אחר ואני הנותן, אז אני נותן, הוא מקבל ויש פעולת נתינה. אבל אם יש בינינו קשר של אהבה, שהוא אוהב אותי, אז דווקא אם אני מקבל ממנו, בזה אני גורם לו תענוג. זוהי פעולה מוזרה מאוד, אני מקבל ממנו, אבל בגלל שהוא אוהב אותי, דווקא הוא נהנה. וזאת פעולה לא כל כך פשוטה, היא דורשת מאיתנו קודם כל לקשור בינינו קשר חזק, כמו במשפחה, כמו הורים עם ילדים, כמו שני אנשים קרובים שאוהבים זה את זה. אבל זה מה שקורה. וכך אנחנו בעצם חיים, רוצים או לא רוצים, תמיד יש בינינו כאלו עסקי חליפין.

החלק הראשון, שרק נותן ומשפיע מתוך הנשמה, נקרא "מרדכי". החלק השני שהוא מקבל, רק יודע לקבל, נקרא בינתיים "המן"(ראו שרטוט מס' 4). הוא נמצא אצלנו בצורה אכזרית, מלכתחילה הוא רוצה רק לקבל, רק לקבל לעצמו, לנצל את כולם, לא איכפת לו כלום. אז מרדכי הוא "הצדיק", כי הוא רוצה לתת. לתת זה כל הרצון שלו. והמן נקרא "הרשע", שרוצה רק לקבל. אבל למטרת הבריאה שניהם טובים. אלה כוחות שבנשמה שלנו ואנחנו צריכים להשתמש בשניהם, גם באגו שלנו וגם ברצון הטוב שלנו – גם באגואיזם, גם באלטרואיזם. בכל מה שיש בתוכו, האדם חייב להשתמש, כדי לממש את עצמו במלואו ולהגיע לתיקון.

שרטוט מס. 4

אז המצב של פורים מספר לנו על הפעולות שעוברות בתוך האדם, וגם עם פעולות שעברות על עם שלם, וגם על פעולות שכל האנושות תעבור עוד מעט, שבהן מתקנים חלק אחד שנקרא "מרדכי", או "ישראל". וחלק "המן", שנקרא "אומות העולם". כך הם מיתקנים. גם בתוך האדם יש רצון להשפיע ורצון לקבל. גם בתוך עם ישראל יש רצון לקבל ורצון להשפיע בין בני אדם, וגם בין ישראל לבין אומות העולם. "ישראל" נקרא רצון להשפיע של כל העמים, וכל "אומות העולם" נקראים רצון לקבל של האנושות.

לכן כתוב, שהבורא בא לכל העמים כדי לתת להם את התורה, אבל הם לא יכלו לקבל אותה, כי הם רק רצון לקבל, שבתוך הכלי הכללי. הכלי הכללי נקרא "אדם הראשון". שחלקו העליון רצון לתת, וחלקו התחתון רצון לקבל. אור התורה, התענוג, מתגלה ברצון לקבל שנקרא "עץ הדעת". כתוב באגדה, שהבורא בא לרצון לקבל ורוצה לתת לו משהו – הוא שואל את אומות העולם האם הם רוצים להיות המשפיעים. אומות העולם לא יכולים להיות המשפיעים. אלא דווקא דרך ישראל, השיטה הזאת, שיטת הקבלה, איך לקבל נכון, תעבור אחר כך לאומות העולם.

סיפור המגילה

אז ממה מתחילה המגילה? קודם כל היא נקראת "מגילת אסתר", שזה שני דברים הסותרים זה את זה כמו שני חלקי הכלי הנמצאים בסתירה. מגילת-אסתר היא שמגלים את מה שנסתר. ומה מגלים? מגלים שיש מלך, הבורא ויש בו הכלי שנקרא "מרדכי והמן".

מרדכי הוא הצדיק, הוא קשור למלך. מגילת אסתר מספרת ששני הסריסים, שני השמשים, רצו להרוג את המלך. מרדכי גילה זאת וסיפר על כך למלך. וכשהוא סיפר זאת למלך, הוא לא קיבל כלום. במקום שהמלך ייתן לו פרס, שק זהב, או משהו, הוא לא נתן לו דבר. למה? כי מרדכי הוא "חפץ חסד", צדיק. הוא לא רוצה כלום, הוא רוצה רק לתת. אין מה לתת לו, הוא רוצה רק לתת. כל מה שיש לו מספיק לו, הוא מסתפק במה שיש. אלו הכלים הנקראים "כלים דהשפעה".

ומה נעשה אז? כתוב, "גידל המלך את המן". שהוא דווקא השונא והאויב הגמור של מרדכי. המלך במקום לתת משהו למרדכי, מגדל את המן. הוא עושה משתה גדול. המלכה ושתי מתפטרת מתפקידה, היא לא רוצה לבוא, כי היא רואה שכבר בא מצב חדש. מה זאת אומרת מצב חדש? שעכשיו צריכה להיות תקופה חדשה, לא אותה מלכה כמו שהייתה קודם. זו לא אותה מדרגה כמו שהייתה קודם, שבה הם היו, אלא צריך לעלות למדרגה גבוהה יותר. ואז ושתי אומרת: "אני לא באה יותר". כך בצורה הרוחנית כביכול מספרים לנו, שהמצב מתחדש ובא.

אם מדברים על פנימיות האדם, אז כשאדם מגיע לרוחניות הוא עובר ארבע דרגות. הדרגה הראשונה היא הסתר רגיל והדרגה השנייה הסתר כפול, אלה המצבים שבהם אנחנו נמצאים עכשיו, מי שמתחיל ללמוד קבלה (ראו שרטוט מס' 5). אחר כך יש מה שנקרא "מחסום", שעוברים להרגשת העולם הרוחני, להרגשת המציאות הרוחנית. ואז אחרי המחסום אנחנו בונים את מה שנקרא אצלנו כלים של "חפץ חסד", או כלים שנקראים "גלגלתא ועיניים", כלים דהשפעה. שאנחנו מקבלים תכונות להשפיע, לצאת מעצמנו, מתוך הרצון שלנו החוצה, אלה כלים של מרדכי (ראו שרטוט מס' 5). ואחרי שאנחנו גומרים את השלב הזה, אנחנו מטפסים עוד הלאה בתיקון הפנימי שלנו, ומגיעים לכלים דאח"פ, שהם כלים של המן, כלים דקבלה (ראו שרטוט מס' 5). ואם הכלים של מרדכי הם סתם לתת, אז הכלים דקבלה הם שאנחנו קודם כל רוכשים את מידת האהבה, וכשיש לנו יחס של אהבה, אז יכולים גם לקבל כדי לתת, להשפיע.

שרטוט מס. 5

זו הדרך שבה אנחנו מתקדמים. רוצים או לא רוצים, כל האנושות באה לקראת זה, ועל זה דיברנו בכל הסיפור, שאנחנו עוברים בגלויות, איך אנחנו בכל הגלויות, ואיך יוצאים מהגלות.

אז באגדה מרדכי עושה טובה למלך, זאת אומרת, האדם או העם הגיע למצב, שהוא נמצא כבר במדרגת חפץ חסד. ונשאר לו לעלות מהמדרגה של חפץ חסד, מהמדרגה השלישית למדרגה הרביעית. וזה נקרא שהמלך מתחיל לגדל את המן. הוא נותן כוח למדרגה הזאת, שנקראת "המן", לרצון לקבל הגדול. ואז הרצון לקבל קם ורוצה להשמיד את הרצון להשפיע, כי הם נמצאים בהתנגשות זה עם זה. המלך, הבורא, רוצה ששניהם יעבדו יחד. שכל הכלי, כל הנשמה שנקראת "אדם הראשון", הנשמה הכללית, יקבל את כל התענוג שבא ממנו. בשביל זה הוא ברא את הנשמה הזאת.

השאלה היא איך הוא מחבר את שני החלקים האלה שהם הפוכים זה מזה? חלק אחד רק רוצה לתת, להשפיע, לא לעשות דבר חוץ מהשפעה. החלק השני מבין שהוא צריך לקבל, הוא מבין שרק קבלה היא מה שאפשר לעשות. אז כשהאדם או העם נמצאים במצב של חפץ חסד, אין מה לעשות איתם, צריכים לנענע אותם, להוציא אותם מזה. כמו שכתוב, "מרדכי יושב בשער המלך" ולא זז, אין לו מה לעשות. זאת אומרת, הוא מוכן לתת, להשפיע, אבל כלים אין לו, כוח אין לו.

אז המלך מתחיל להגדיל את המן. הוא מעורר אותו, מזמין אותו ושואל אותו מה לעשות הלאה. המן אומר שישנו עם אחד שהוא מפוזר בין העמים ולא רוצה לשמוע למה שאני אומר. והמן הוא השר של כל השרים, השר ראשי. "העם הזה לא שומע בקולי, אנחנו צריכים להשמיד אותו, להרוג אותו". זאת אומרת כל השיטה של הנתינה היא מנוגדת להמן, הרי הבורא ברא רצון לקבל גדול, כדי שהנבראים יקבלו ממנו את כל האור וכל התענוג. כי הבורא הוא טוב ומיטיב. ומתוך זה שהוא טוב ומיטיב ורוצה להיטיב, הוא ברא את הנבראים. וברא בנבראים רצון לקבל גדול, רצון ליהנות, שהם רוצים למשוך כל הזמן. הם כל הזמן רוצים ליהנות.

אבל הבעיה היא שהרצון, שנמצא בנו כרצון ליהנות, לא יכול ליהנות ישירות. כי אם התענוג בא בצורה ישירה לתוך הרצון, אז הוא מנטרל את הרצון. כמו שאני רוצה לשתות מים ואני צמא מאוד, ברגע שאני שותה את המים אני מאוד נהנה, אבל אחר כך התענוג הזה נכבה בהדרגה עד שנעלם. ואני שוב צריך לחפש על ידי מה עוד ליהנות, איזה רצון לקנות ובאיזה תענוג למלא אותו. כי בלי הרגשת התענוג אין לי חיים, אני נכנס לייאוש, לדפרסיה, אני רוצה למות.

אז בצורה ישירה אנחנו לא מסוגלים לקבל תענוג. זאת אומרת המן לא יכול לקבל ישירות מהמלך כמו שהוא חושב. חייבים שקודם יהיה מרדכי, שייתן קשר של אהבה, ואחר כך להפעיל את המן, את הכלים דקבלה. כשיש בינינו רצונות כאלו ויחסים כאלו, היינו "אתה אוהב אותי ואני אוהב אותך", אז מי שנותן הוא הנהנה, כי מי שהוא אוהב נהנה ממנו. בצורה כזאת אנשים יכולים להיות בהתחלפות הרצונות, וכך הנברא שנמצא יחד עם הבורא יכול לקבל מהבורא אין סוף ממש.

זאת אומרת, אנחנו צריכים לתקן את הנשמה שלנו, את הכלי של הנשמה. ורק אם נוכל לקבל מהבורא מפני שאנחנו רוצים לתת לו תענוג, כי הוא רוצה שאנחנו ניהנה, והוא נותן כדי שאנחנו ניהנה, אז כל הזמן נימצא במעגל יחסים, שהוא נהנה מאיתנו ואנחנו ממנו, והכל רק שופע וגדל לא גבול, ולא נכבה לעולם.

מה שאנחנו צריכים זה ליצור מערכת יחסים כזו, ואז החיים שלנו ייראו כ"עולם אין סוף". כלומר, ללא שום הפסק של תענוגים, ונרגיש חיים נצחיים. כי את החיים אנחנו מרגישים רק כשאנחנו מרגישים מילוי בתוך הרצונות שלנו. ברגע שהמילוי נפסק, ברמה האינטלקטואלית, ברמה המחשבתית, אחר כך ברצונות, ואחר כך אפילו בחומר, אנחנו לאט לאט יורדים עד שמתים. אדם מת לא כתוצאה מכך שהוא נעשה זקן, הוא מת מזה שהרצון שלו נכבה. כי הרצון הוא המחזיק אותנו.

אז איך נבנה מערכת יחסים נכונה בינינו לבין הבורא? מספרים לנו במגילה, שהמלך מגדל את המן-האגו שלנו. הוא מגדל אותו כך שלא נוכל לסבול אותו, שלא נישאר אדישים אליו ונאמר "הכל בסדר גמור". ואנחנו רואים, ככל שאנחנו מתפתחים אנחנו נכנסים לאגו גדול יותר ויותר, אוכלים זה את זה ואת עצמנו, ולא מסוגלים לספק לעצמנו דבר. זה בעצם המצב שלנו.

כשהאנושות הגיעה למצב של האגו המתגבר כמו היום, אנחנו רואים מצד אחד עד כמה אנחנו קשורים זה עם זה ומצד שני עד כמה אנחנו שונאים זה את זה. כלומר, אותו מגדל בבל, אותו מצב כמו בבבל, חזר אלינו. מבבל האנשים התפזרו על פני כל כדור הארץ וחשבו שבכך הם נותנים לכל אחד מקום, ויכולים להיות מרוחקים ומקושרים זה עם זה, כדי שלכל אחד יהיה מין שגשוג והתקדמות כמו שכתוב,"לכו תתפרנסו זה מזה". ובסופו של דבר, היום אנחנו מרגישים שאנחנו נמצאים כמו באותה בבל. קשורים יחד, דחוסים יחד, ותלויים זה בזה כמו שהם הרגישו אז.

אבל אז הם חשבו שיש להם לאן לברוח. היום אחרי חמשת אלפים שנה, איננו יכולים לברוח עוד. ועל זה אברהם כתב בספר שחיבר עוד בבבל העתיקה, הוא כתב על זמננו ממש. כמו שכתוב ב"זוהר", בספרי הגר"א ובעל הסולם, בכל ספרי המקובלים, שמסוף המאה העשרים המצב הזה יתגלה שוב ואז יצטרכו את חוכמת הקבלה. מה שלא רצו לקבל בבבל העתיקה, עכשיו יצטרכו לקבל.

וצריכים אנחנו לדעת באמת איך אנחנו מתחילים לסדר את הקשר בינינו בצורה של אהבה, אחרי שאנחנו נמצאים באגו כל כך גדול, שגדל כמו שהמלך גידל את המן. זה מה שחסר. כי אם נקשור את עצמנו זה לזה על ידי אהבה, נוכל לתת ולקבל זה מזה, והתענוג יפרוץ בינינו ולא ייכבה. כל אחד ירגיש אותו פי כמה, כי הוא מחובר לאחרים.

"אלקים" בגימטרייה הוא "הטבע". וכל הטבע הכללי, הבורא, לוחץ עלינו שנהיה אינטגרלים, באהבה ובחילוף בינינו, בהתחשבות, בקשר בינינו כמו בדרגות דומם, צומח וחי, שכל דבר קשור לאחרים. והוא מבצע בדיוק מה שצריך. ומה נעשה כדי לדחוף את האדם למצב הזה? כתוב "המלך גידל את המן". זאת אומרת בכל אחד ואחד מאיתנו, כמו שהמגילה מספרת, גובר הרצון לקבל.

המן חשב שכל מה שקורה בפרס, בשושן הבירה, זה בשבילו. הוא בא למלך, והמלך שואל אותו: "מה לעשות לאיש אשר המלך חפץ ביקרו?" אז הוא אמר: "לתת לו סוס, לתת לו את כל הבגדים של המלך, בקיצור, לתת לו כל מה שיש למלך". המלך אמר: "יפה, אם אתה מבין שזה כך, אז תיתן את זה למרדכי היהודי". למה "היהודי"? כי הוא חושב על ייחוד עם הבורא, עם הכוח העליון, להיות איתו באהבה הדדית ובחליפת מעשים וכוונות – אני לך ואתה לי – במעגל הזה. המלך אמר להן שהוא צריך לתת למרדכי את הכלים. זאת אומרת, יש לנו כלים דקבלה של המן וכלים דהשפעה של מרדכי, ועליהם לעבוד יחד.

לכן בפורים אנחנו אוכלים אוזני המן, שנקראים "כיסי המן", כי אנחנו משתמשים בכיסים שלו, בכלים שלו. אבל משתמשים בו בכוונת מרדכי – להשפיע. כלומר, אם אנחנו מקבלים בתוך הכלי של המן, אבל בכוונה להשפיע שזה נקרא "מרדכי", אז יוצא ששתי הצורות - קבלה ועל מנת להשפיע - עובדות יחד עם הבורא והנברא בצורה בלתי פוסקת, ולעולם החיים האלו והקיום הזה לא נפסקים.

ואם נבנה את הדבר הזה, אז נגיע למצב שנקרא "פורים". פורים נקרא "יום כ-פורים", כי גם ביום הכיפורים מתגלים לנו אותם הכלים של המן. גם ביום הכיפורים יש לנו כלים של מרדכי וכלים של המן (ראו שרטוט מס' 6). אבל ביום הכיפורים, הכלים מתגלים כלא מתוקנים עדיין, וכיוון שיש חמישה כלים, יש ביום הכיפורים חמישה עינויים. ביום הכיפורים אסורים לנו אכילה, שתייה, נעילת סנדל, תשמיש וסיכה. ובפורים כבר מגיע מצב שאנחנו יכולים להשתמש בכלים, שלא יכולנו להשתמש ביום הכיפורים, ואז אנחנו יכולים להשתמש בכל הכלים דקבלה, כמו בכלים דהשפעה.

כלים דהשפעה נקראים "אוכל", מאכל, והכלים דקבלה נקראים "שתייה" (ראו שרטוט מס' 6). לכן כתוב "שתייה כדת אין אונס" בתחילת מגילת אסתר. לכן בפורים מביאים משלוח מנות מאוכל ומשתייה כל איש לרעהו, ולכן אנחנו צריכים לשתות, עד כדי כך שלא נרגיש הבדל בין המן לבין מרדכי, כי שניהם עובדים באותו כיוון ושניהם משתמשים ככלי אחד (ראו שרטוט מס' 6). זה סימן שאפשר להשתמש בכל הכלים דקבלה, הם כולם מתוקנים על מנת להשפיע.

שרטוט מס. 6

פורים עכשיו

כל החגים שלנו התבצעו בעולם שלנו, חוץ מפורים. כעת, בשנת 2007, אנחנו נמצאים בעקומה כזאת של רצון לקבל, שגדל ממש כפרבולה נוראית, אנחנו נמצאים במצב של הגדלת המן. האגו שגדל עכשיו זה "גידל המלך את המן". אנחנו נמצאים במעשה של פורים ממש. לכן מה שעומד לפנינו, זה להכיר בהמן שהוא הרשע – להכיר במצב שאנחנו משתמשים בכלים האגואיסטים שלנו כמו שהם ואנחנו צריכים רק לחבר את האגו עם האהבה, שזה מרדכי (ראו שרטוט מס'7 ). אם נוכל לחבר את שני הדברים האלה יחד, כפי שאמר אברהם אבינו, על ידי חוכמת הקבלה, אז נוכל להגיע לפורים (ראו שרטוט מס'7 ), שהוא לפנינו. וזה כמו שהיה בהיסטוריה, שהיהודים חזרו מגלות בבל, ובנו את בית המקדש. ודריוש, הבן של אסתר ואחשורוש, עזר להם לבנות את בית המקדש.

זה בעצם מעשה פורים בקצרה. יש הרבה מה לספר על כך, גם בנשמות, גם בעולמות, איך זה קורה ואיפה כל הדברים האלה נעשים, אבל בפשטות זה כך. למרות שאין זה כל כך פשוט.

שרטוט מס. 7

לאהוב את המן או לשנוא אותו

לדבריך, אנחנו לא צריכים לשנוא את המן?

לא. אנחנו צריכים לשנוא את המן. יש עניין של רצון שלנו שזה הטבע, שאני רוצה ליהנות. ויש רצון שנקרא אגואיסטי, שאני רוצה ליהנות על חשבונך. כשאני רוצה להשתמש בך, לנצל אותך. ויש רצון שאני מנצל את עצמי, משתמש בי, כדי לתת לך. אז יש כמה אפשרויות להשתמש ברצון האדם. הרצון עצמו הוא לא טוב ולא רע. שימוש בו לרעת האחרים, נקרא "אגו", או "המן". לכן בסופו של דבר הורגים את המן ואת כל עשרת הבנים שלו ושס"ה יועציו.

מה זאת אומרת, שס"ה יועציו? שס"ה זה שלוש מאות שישים וחמש. הנשמה שלנו כוללת תרי"ג רצונות. יש רמ"ח רצונות ששייכים למרדכי, והתיקון שלהם על מנת לתת, על מנת להשפיע, נקרא קיום רמ"ח מצוות "תעשה". ויש עוד שס"ה רצונות שבהם אסור להשתמש, זה נקרא מצוות "לא תעשה", זה המן (ראו שרטוט מס' 8). אם אנחנו לא משתמשים ברצונות המן כמו שהם ניתנו לנו מהטבע, אלא רוכשים על ידי מרדכי אהבה ואחר כך פונים לרצונות המן, זה נקרא שאנחנו הורגים את המן, תולים אותו על העץ. על איזה עץ? עץ הדעת. כי כל רצונות המן נקראים "עץ הדעת". ומרדכי נקרא "עץ החיים" (ראו שרטוט מס' 8).

וזה מה שאנחנו עושים. אנחנו הורסים את הכוונות לנצל את הזולת ורוכשים אהבת הזולת, יחס אחר כלפי הזולת. אז אנחנו מתחילים להשתמש בכלים דקבלה שלנו כדי לקבל, ודווקא בהם, על ידי הקבלה, לגרום השפעה לזולת. זה נקרא "כיסי המן". מהמן אנחנו צריכים רק את הכיסים שלו, את הרצונות האלו, להשתמש בהם בעל מנת להשפיע. זה כל הסיפור של פורים. לכן זה נקרא "מגילת אסתר", גילוי מה שהיה נסתר - שלא היה מובן איך להשתמש באגו.

שרטוט מס. 8

האנושות, מזמן בבל והלאה, משתמשת באגו בצורה שהיא כביכול צריכה להשתמש, כמו שהיא מבינה שצריך להשתמש באגו שלנו בצורה טבעית. אבל יש כאן הסתרה מאיתנו, כי יש סגנון אחר לגמרי בשימוש הרצונות שלנו, שעל ידם אנחנו יכולים להגיע לנצחיות. כי אם אנחנו מקבלים בתוך הרצון, מיד התענוג מנטרל את הרצון ואז אנחנו מגיעים למוות. ואם אני מקבל בצורה כזאת שאני מחזיר חזרה, אז דרכי עוברים כל התענוגים, כל אור האין סוף, לכן זה נקרא "עץ החיים". ואז אני חי ומרגיש את החיים שלי כחיים נצחיים כמי שרואה מסוף העולם עד סופו, כלומר, ללא שום הגבלות. מפני שאז אתה יכול להזרים דרכך את כל המידע, את כל התענוגים, את כל מה שיש.

תאר לעצמך מה אתה בסך הכל מרגיש ממה שהרגשת במשך החיים. תאסוף את כל התענוגים שהרגשת במשך החיים, תנסה לתאר לעצמך: האם תוכל לסבול אותם בבת אחת? הכלי שלנו הוא קטן מאוד. יש בו חור קטן מאוד לכניסת התענוג, רק כדי לתת לנו את הרגשת החיים, הרגשת הקיום. אבל ברגע שאנחנו רוכשים את חוכמת הקבלה, היינו איך לקבל תענוג בחוכמה, אז הכלי שלנו נפתח פתאום למימד אין סופי. וזה נקרא "פורים", כשגומרים לגמרי את כל התיקונים. לכן כבר אין הבדל בין המן לבין מרדכי, משתמשים בכל הכלים.

על אסתר המלכה

מה תפקידה של אסתר המלכה בקבלה, ומהי תענית אסתר שקודמת לפורים?

אכן, תענית אסתר היא לפני פורים. אסתר אמרה למרדכי: "לכו ותעשו צום ותפילה". לא כל כך רציתי להיכנס להסבר על כל המערכת, המערכת היא הרבה יותר מסובכת ממה שאנחנו מדברים. אסתר זה הקשר הנסתר בינינו לבין הבורא, לכן זה נקרא "אסתר המלכה". הבורא הוא כמלך, כוח עליון. ואסתר זה מה שמקשר אותנו לכוח העליון הזה, והוא נסתר מאיתנו, ומתגלה רק בתנאי שמרדכי כבר רכש את הכוח שלו, בגלל שהגיע למצב שהוא עומד מול המן, וגם גילה את אלו שרצו להרוג את המלך, את בגתן ותרש, וחוץ מזה גם נעשה בירור על היהודים שנמצאים בכל מקום.

הכל נמצא בתוך נשמת "אדם הראשון", יש בה אסתר, מרדכי ועם ישראל. עם ישראל מחולק לכמה חלקים: יש כאלה שנמצאים בפרס, יש שנמצאים במדי ויש שנמצאים בשושן הבירה. אלה שנמצאים בפרס, הם כאילו אומרים: "אנחנו פורסים את החיים שלנו לשני חלקים. מספיק לנו לא בדיוק להיות בכל הכלים האלו, אנחנו רוצים להישאר מה שאנחנו. אנחנו לא צריכים את המן, לתקן אותו ולעשות איתו משהו". זה נקרא "פרס", זה סוג היהודים שנמצאים שם. ב"מדי" נמצאים אלו שאומרים: "די, אנחנו גם לא צריכים יותר מדי, אנחנו לא רוצים ללכת ולהילחם נגד הכלים דקבלה ולצרף אותם אלינו ולהיות עם כל האנושות, באותה קופה".

ויש יהודים בשושן. שושן מלשון "שיניים", "הקהה את שיניו", או מלשון "שושנה", "שושנה בין החוחים", שזו מלכות – כלי שבו אפשר להשתמש כדי לקבל את השפע מהבורא, אבל הוא נמצא בין הקוצים, כמו שושנה. אלו היהודים שנמצאים בשושן הבירה, שמבינים ומוכנים להגיע למצב הזה דרך החוחים, נקראים יהודים של שושן הבירה. לכן אסתר אומרת למרדכי: "תגיד ליהודים, הנמצאים בשושן הבירה", לא בכל מאה עשרים ושבע המדינות. כי הם היהודים מהסוג שבחרו לעצמם להגיע למטרת הבריאה. "להם תגיד, שיצומו ויתפללו שלושה ימים. אני נכנסת למלך, ויהיה מה שיהיה".

בחלק ט"ו ב"תלמוד עשר הספירות" מוסבר כל מעשה פורים, בעל הסולם מסביר שם איזה קשר יש בין הספירות. אנחנו נמצאים בעולם הזה, מעלינו חמישה עולמות: עשיה, יצירה, בריאה, אצילות, ואדם קדמון. ומעליהם אין סוף ובורא (ראו שרטוט מס' 9). בתלמוד עשר הספירות מסבירים לנו באילו קשרים עובר הקשר בכל מערכת העולמות אלינו. ומוסבר שם שבעולם האצילות, שם נמצא מקום הפיקוד עלינו ושם נמצאים מרדכי ואסתר, כל הכוחות שפועלים עלינו, גם המן מצד שמאל.

שרטוט מס. 9

מהו חפץ חסד

האם "חפץ חסד" זה כמו דומם דקדושה, זאת אומרת, אם הוא לא רוצה דבר לעצמו, מה יש לו לתת, למה הוא נקרא בחינת השפעה?

תלוי על מי אנחנו מדברים. אם מדברים על בני אדם שנמצאים בעולם הזה, אז יש כאלה שלפי האופי לא רוצים כלום – תן לו משהו והוא יסתפק. זה אדם עם אגו קטן. ואתה לא יכול להגיד שהוא צדיק, חפץ חסד, אלא הוא פועל לפי האגו. בדומה לחתול או לכלב קטן, שאם ניתן לו משהו, הוא יסתפק בזה. אדם שיש לו רצון כזה קטן כמו לחתול, מסתפק במה שנותנים לו. זה לא נקרא חפץ חסד.

"חפץ חסד" נקרא אדם שיש לו רצון גדול מאוד, אכזרי והוא תיקן את עצמו, כך שלא רוצה לעבוד עם הרצון האגואיסטי שלו, אלא רוצה רק להפוך אותו להשפעה, להשפעה לזולת. וכשהגיע להחלטה הזאת, רק הגיע להחלטה – היינו יש לו כוונה, כוונת ההשפעה, אבל רק כוונה – הוא עדיין לא מסוגל להשפיע, כי להשפיע נקרא "לקבל כדי להשפיע". ולזה הוא עדיין לא מסוגל. לעבוד עם הרצונות האגואיסטיים שלו כדי להשפיע, הוא לא מסוגל. הוא מסוגל רק לחשוב טוב על אחרים. באמת לחשוב טוב.

הכוונה הזאת, נקראת "חפץ חסד". לכן מרדכי הצדיק יושב בשער המלך, לא עושה כלום, יושב. המצב עצמו, הישיבה, זה קטנות. הוא לא פועל, לא עושה כלום, פשוט יושב. אבל הוא יושב בשער המלך, הוא יודע שזה שער למלך, רק חסר לו דחף. ואז בא המן ועוזר לו.

כלומר השאלה היא מהי בדיוק הגדרת "חפץ חסד". אם על כל הרצונות שלו הגדולים, שגדלו בו במשך הגלגולים הוא ממש אכזרי ותיקן את עצמו, אז הוא עבר הסתר כפול והסתר אחד, והגיע לחפץ חסד. זה נקרא שתיקן את הכוונה שלו. שתיקן גלגלתא ועיניים, כלים דהשפעה. זו דרגה רוחנית, דרגה שבה הוא נמצא בעולמות בי"ע, בריאה יצירה עשיה (ראו שרטוט מס' 10). הוא כבר מרגיש רוחניות, נצחיות, שלמות, רואה את העולם שלנו מלמעלה. אמנם הוא חי איתנו יחד, אבל רואה את כל העולם שלנו מלמעלה. הוא רואה את כל המערכת. זה נקרא "חפץ חסד" אמיתי.

שרטוט מס. 10

אתה שואל: האם דומם דקדושה זה אותו דבר? דומם דקדושה זה אדם שקיבל לימוד וחינוך דתי מילדות והוא מקיים בגשמיות את מה שלימדו אותו: "תניח תפילין, תתפלל, תהיה ילד טוב, תהיה איש גדול וטוב, תסתפק במועט, תדע שאלה החיים שלך. יש לך משפחה, יש לך עבודה". אולי יש לו רצונות גדולים, אבל הוא מנטרל אותם על ידי החינוך, כי חינוך הוא כמו טבע שני, הרגל שמחזיק אותו ולא נותן לו לפרוץ. אז הוא קיים בתוך המסגרת הזאת, שהוא רגיל אליה, וטוב לו בה וזה נקרא "דומם דקדושה".

למה "דקדושה"? כי אמרו לו שבזה הוא יהיה שייך לבורא. אבל הוא נקרא "דומם", כי הוא לא זז, לא מתפתח. לכן זו לא תכלית. והרצון לקבל בכל זאת גדל, גדל ופורץ ומוציא את האנשים האלה מ"האיזון" שלהם. ואנחנו רואים שהחינוך הדתי נמצא במשבר, כבר כמה עשרות שנים.

פעם היו הרבה אנשים במצב של דומם דקדושה. כי במשך כל אלפי השנים בגלות באמת היינו ברצונות לקבל שלא גדלו כל כך. ואם גדלו היה זה רק כדי לסחור בין אומות העולם, פה ושם יהודים רצו להצליח. אבל בעצם בכל זאת הם חיו במה שקיבלו כ"גירסא דינקותא", כחינוך, והיו בדרגת "חפץ חסד", יחסית כלפי עצמם, או נכון יותר בדרגת "דומם דקדושה". אבל היום זה כבר לא שייך, איפה רואים דברים כאלה? לפני חמישים שנה עוד היו כאלו, היום כבר אין מי שמסתפק ורוצה רק חיים רגועים.

מגילת אסתר במובן של היום

מהי המגילה של אסתר בגשמיות, במובן של היום? האם מה שקורה עם האיום האיראניעלינו, זה גלגל שחוזר על עצמו?

ודאי, אנחנו חוזרים לבבל. אני דווקא לא חושב שאנחנו צריכים לפחד כל כך מהאיראנים ומפצצת האטום שיש להם. אני שומע כל פעם שאלות על כך, שאתם מודאגים מזה. למען האמת זה לא מכוון נגדנו. עליכם להבין שבמקום לחשוב על האיום עצמו, עלינו לחשוב שזהו איום נגדנו כדי לעורר אותנו לדבר מסוים.

כתוב "אין עוד מלבדו". יש כוח אחד שפועל ומפעיל את הכל. ודאי שהייתה שואה והיו כל כך הרבה פוגרומים ומצבים נוראים, וגם היום המצב לא טוב, אבל צריכים להבין שאנחנו לא צריכים לפחד ולהסתכל על האיומים, אלא לחשוב מה רוצה הטבע או מה רוצה הבורא (שניהם זה אותו הדבר), היינו למה הטבע רוצה לקדם אותנו, לאיזה מצב?

האיומים האלו, הפרסי הזה שעולה, הם כמו אותו המן, שעולה עלינו כדי שנדע איך להשתמש בו כדי להגיע למטרת הבריאה. המפתח נמצא אצלנו, לא אצלו. אנחנו עברנו את כל אלפי השנה האלו, אנחנו עכשיו נמצאים במצב שאנחנו צריכים לעשות את הפורים הזה. ועושים אותו לא בכוח הנשק, אלא רק על ידי החוכמה איך להשתמש בכלים שנמצאים בטבע. החוכמה הזאת נמצאת רק אצלנו.

מה אומר המן? "אני לא יכול להיות בשקט כל עוד מרדכי היהודי חי ויושב בשער המלך". והרי בסך הכל יושב שם אדם מסכן. מה הוא עושה לו?! היהודים הם עם שנמצא בגלות, כמו עבדים. המן יכול לעשות עם מרדכי מה שהוא רוצה, אבל הוא אומר: "אני לא יכול להירגע". זה עניין אידיאולוגי, עניין רוחני.

אין מה לפחד מהפצצות האלה. המפתח נמצא אצלנו, המן יודע זאת ואנחנו רק לא יודעים איך אנחנו צריכים לשנות את המצב. המצב הזה הוא לטובתנו. העובדה שקם האגו האנושי, הגלובאלי ממש, היא לטובתנו. זה אומר שסופסוף הגיע סוף הגלות, חזרנו לארץ ישראל הגשמית. אנחנו צריכים עכשיו לחזור לארץ ישראל הרוחנית. משמעות "ארץ ישראל" הרוחנית, היא "ארץ" מהמילה רצון, "ישראל" מהמילים ישר- אל. אנחנו יכולים עכשיו להתאחד עם הכוח העליון בהרגשה, בהשגה, בהבנה. בשביל זה חזרנו לכאן. הרי החזירו אותנו בכוח, מי כל כך רצה לחזור?! ועכשיו אנחנו צריכים לממש את ההזדמנות הזאת.

ברגע שאנחנו לא עושים את מה שצריך, שוב מתגבר אותו המן יותר ויותר, ולוחץ עד שאנחנו מבינים מה שצריכים לעשות. המשחק הוא פשוט: אחרי שמגיע זמנו של מרדכי לעשות משהו והוא לא עושה, המלך מגדל את המן. וזה מה שקורה בימינו. אם תתחילו לראות את המפה, את מפת הכוחות שמאחרי כל החומר הקיים, תראו שזה פשוט נורא: יש שני כוחות בטבע ועל ידי שניהם אנחנו מנוהלים מלמעלה.

אז אני לא מפחד מ"המן", אלא אני צריך לדעת איך להשתמש בו ולהפוך אותו לטוב. הוא בסופו של דבר צריך להוביל את הסוס שלי, שאני ארכב על הסוס. זה מה שאנחנו צריכים לעשות. ועד שלא נעשה זאת, אז הוא באמת יאיים עלינו וייתן לנו מכות, אבל המכות האלה הן רק כדי לזרז אותנו לעשות את התפקיד שלנו. לשם כך כל האיומים וכל שאר הדברים.

אותו דבר היה עם פרעה. אנחנו נלמד זאת בפסח. עם ישראל נמצא בגלות, הכל היה טוב ויפה, קם פרעה והתחיל ללחוץ עליהם וגזר לא לתת להם קש ולבנים, להרוג להם את הילדים, את הבנים וכן הלאה. למה? כתוב פשוט: "פרעה הקריב את בני ישראל לאבינו שבשמיים". בצורה כזאת הוא דחף אותם שירצו לברוח ממנו כלפי הבורא וישתמשו בכל הכלים שלו, של פרעה.

כמו שבפרס אנחנו רואים שמרדכי משתמש בכלים של המן ובזה נעשתה גאולה, כך גם במצריים. בני ישראל יצאו ממצרים, מה הם לקחו איתם? הם לקחו כלים מהמצרים, מכל הבתים. זה כתוב בצורת אגדה, אבל הם לקחו את הכלים. כמו מהמן, הכלי דרצון לקבל, כך גם מהמצרים. זה אותו סיפור, העיקרון הוא אותו עיקרון. יש חלק שנקרא "ישראל", חלק שנקרא "פרעה" ו"מצרים" או "המן" וכל הציביליזציה שהייתה אז בפרס. וגם היום אותו דבר, אנחנו עומדים נגד האנושות ובעיקר נגד האסלאם.

ואכן כתוב ב"זוהר", בפרשת "נשוא", שבסוף הימים בני ישראל יחזרו. זאת אומרת ש"בסוף הימים", לפני התיקון הגדול, אנחנו נפתח את השמיים ונגיע לנצחיות ולשלמות. אבל כדי להגיע לדרגה הזאת, אנחנו צריכים לעשות את התיקון. כתוב שכאשר בני ישראל יחזרו לארץ ישראל, בני ישמעאל, אותו ישמעאל מזמן אברהם, יתחילו לעשות להם צרות ויעשו כל מה שרק ניתן כדי לא לתת להם לחזור לכאן ולחיות בשקט. אז אני רואה את כל האסלאם הזה כעזרה. מה ש"הזוהר" כותב מתקיים היום מילה במילה ממש. אלה כוחות הטבע. ואם אתה מסתכל על מפת כוחות הטבע, אתה רואה שפורים לפניך.

מי ינהיג את העם בימינו

במסגרת הסיפור של פורים, יש לנו בעיה של מנהיגות רצינית. מישהו שצריך להציג לפני העם את האפשרויות העומדות לפנינו.

אכן אין היום אנשים גדולים. כך גם אמרו הנביאים, "פני הדור כפני הכלב". הגענו למצב שאין מנהיגים ואין גדולים, ומקובלים אין. אני למדתי אצל המקובל האחרון, הרב"ש, הרב ברוך אשל"ג, שלמד מאבא שלו, מבעל הסולם, שהיה אישיות מיוחדת, שאנחנו לא יכולים להעריך את הגובה שלו. ועד כמה שאני מבין, הוא באמת היה מקובל מיוחד, הרב שלי, ואין אחריו. פשוט אין.

לא היה בהיסטוריה שלנו דבר כזה, שהיינו בלי מנהיגים רוחניים. ממש רוחניים, שנמצאים בשני העולמות, רוחני וגשמי. שיודעים לדבר מהגובה הרוחני, מדרגת ההשגה שלהם. ששקועים בחוכמת הקבלה ורואים דרך כל חמשת העולמות את כל מה שקורה, את כל מפת הכוחות ולפי זה יכולים גם לחנך את העם ולהוביל אותו ולייחד אותו איכשהו. היום לצערנו אנחנו לא רואים. אני חלילה לא מאשים איש, זה הזמן שכך גורם לנו. וכמו שהעם נמצא בצורה כזאת מושפלת, כך גם המנהיגים שלו. אז לא שאני רוצה להגיד על מישהו רע, אבל כך הוא המצב.

אני לא חושב שיתגלה פתאום מישהו גדול, אלא נראה לי, שכוח המשיח זה הכוח הרוחני שיתלבש בתוך בני ישראל, בתוך ישראל ופשוט מבפנים נתחיל להרגיש רוחניות. נתחיל להרגיש את הכוח שפועל על כולנו, עד כמה שאנחנו קשורים זה לזה כמו תאים בגוף. שאין ברירה אלא כל אחד חייב לספק את המנה שלו לחיוּת הגופנית הכללית ושכל אחד חי רק בזכות האחרים. וזה מה שאנחנו רואים, הריאות לא עובדות בשביל עצמן, הלב לא דופק בשביל עצמו, כל איבר, כל תא שבגוף, רק בשביל הגוף הכללי. אם תתגלה תמונה כזאת, מערכת כזאת, אז ודאי שזו תהיה הצלה. ואני מקווה שזה יקרה. ונראה לי שזה יבוא יותר מבפנים, מתוך האומה, מאשר מאישיות כלשהי.

אני סך הכל מבצע את מה שקיבלתי מרבי, הרב ברוך שלום הלוי אשלג, שהייתי מזכירו, עוזר שלו, תלמיד שלו, והוא נפטר לי בידיים. אני סך הכל ממשיך את מה שלמדתי, לא יותר. אני לא רואה את עצמי יותר מאשר מפיץ חוכמת הקבלה. אולי מלמד. גם לפי הטבע שלי, אני יותר מדען, מאשר עסקן ציבורי. זה בכלל לא אני, אין לי לזה כל משיכה ואני לא חושב שכך צריך להיות.

לי נראה שאנחנו צריכים להפסיק להסתכל על אחרים, על מנהיגים או על מישהו שיעשה במקומנו את מה שמוטל על כולנו. אלא כל אחד ואחד באשר הוא, חייב ללמוד ולמשוך על עצמו את האור המחזיר למוטב ולראות את המציאות האמיתית, ואז בצורה כזאת יבוא התיקון. התיקון צריך לבוא מכל תא ותא שבגוף הכללי. כולנו באנושות קשורים זה לזה, ואנחנו חייבים לגלות זאת, וכל אחד שיתקן את עצמו. אני חושב שזה צריך לקרות. לפי כל המצבים איך שזה מתגלגל ובא, זה ממש צריך לקרות תוך שנים ספורות. כך נראה לי. בכל זאת המקובלים נתנו לזה זמן קצר מאוד.

אם נצליח בעזרת ה' להפיץ את חוכמת הקבלה, כי בזה יש בחירה חופשית מצדנו, וכלפי העם שאנחנו משתדלים לעשות, בעיתון, דרך האינטרנט, דרך כל הערוצים שאפשר. אם נשתדל לעשות כמיטב יכולתנו, אז אני חושב שתהיה התעוררות גדולה ומהירה. בכל זאת רואים שינויים. אין לפחד מהאיראנים, אלא לפחד שלא נספיק לבצע את התיקון המוטל עלינו. איראן זה כמו שאומרים לקטן: "דב בחוץ לא כדאי לצאת", "חושך בחוץ", שיפחד ממשהו. למען האמת הסעודים פוחדים ממנו יותר מאשר אנחנו. ולא בגלל נפט, אלא בגלל שהם שיעים, הם שונאים. הם ממין אחר.

על קיום מצוות (א')

איך קיום המצוות מתחבר עם כל התהליך הרוחני שאתה מתאר?

שום קיום מצוות לא עוזר לאדם להתקדם לקראת גמר התיקון. קיום מצוות, שאנחנו מכירים, כמו אורח החיים הדתיים, זה כדי לתת מסגרת לאומה, שיתקיימו בתוך המסגרת. כמו שאנחנו מכירים, שבת, יום חול, תפילות, כשרות וחופה, כל מה שצריך, זה כדי לתת מסגרת לאומה. זו מין תרבות פנימית של האומה, שמיוסדת על פני שורשים רוחניים. אבל על ידי קיום מצוות בידיים, ברגליים, בפה, אנחנו לא מתקנים את הנשמה שלנו.

הנשמה, הרצון שלנו, יכולה להיתקן רק על ידי המאור המחזיר למוטב. אני יכול להניח תפילין בגלל שהתרגלתי ולימדו אותי. אני לא צריך לזה רצון. אני יכול להתפלל בגלל שיש לי היום משפט עם מישהו או בעיות או דברים חשובים שאני פוחד, וכן הלאה. הדברים האלה שאנחנו עושים כמצוות, לא שייכים לתיקון הפנימי של הנשמה. עושים אותם מטעם ההרגל או מטעם החינוך או מטעם יראה - שיהיה לי טוב וכן הלאה, מכל מיני חשבונות.

מה שאם כן אם אדם רוצה לתקן את הנשמה שלו, אין לו ברירה, הוא חייב להשתמש רק במאור המחזיר למוטב, כי האור שברא את הכלי שלנו, את הנשמה שלנו, ברא אותה עם כל תרי"ג הרצונות שבה. ורק האור הזה עצמו יכול לתקן, לשנות את הרצונות, כך שתהיה להם כוונת שימוש על מנת להשפיע. רק האור המחזיר למוטב. לכן נקרא "בראתי יצר רע, בראתי תורה תבלין", סך הכל תורה היא אמצעי. במה? "כי המאור שבה מחזירו למוטב". אז מי שמשתמש בתורה, בלימוד, כדי להוציא ממנה מאור המחזיר למוטב, הוא לומד תורה. ומי שלא מתכוון כלל להוציא משם כוח שיתקן אותו, אז לא נקרא שלומד תורה, הוא לומד חוכמה. וזה ההבדל.

משה ומרדכי

כתוב "ויסתר משה פניו, כי ירא מהביט", למה?

זה לא שייך לפורים, אבל בעל הסולם נותן זאת כדוגמה. הוא אומר, בזה שמשה הסתיר את פניו, הוא זכה להתקדם ברוחניות. למה? "הסתיר פניו" זה נקרא, שהוא לא רצה להשתמש ברצונות דלקבל שלו. כלומר, יש למשה כלי, רצונות. הבורא, האור מתגלה לפניו. משה שם לפניו מסך (ראו שרטוט מס' 11), זה נקרא ש"הסתיר" את עצמו ולא קיבל את האור. בזה שלא קיבל את האור, שלא רצה לקבל אותו בתוך הרצון, אלא דחה אותו (ראו חץ מס' 1 בשרטוט מס' 11), הוא נעשה חפץ חסד, כמו מרדכי. כך גם משה, כולם הגיעו קודם כל למצב הזה - לא רוצה שום דבר לעצמי.

אחר כך מתחילים לקבל את האור, כדי להעביר אותו לכל יתר הנשמות, נשמות ישראל (ראו חץ מס' 2 בשרטוט מס' 11). בזכות זה זכה ל"תמונת ה' יביט", שכל האור העליון עכשיו עובר דרכו. והאור שעובר דרך האדם נותן לאדם את הרגשת הבורא, הרגשת הכוח העליון במלואו, שפועל בכל המציאות. זה נקרא בזכות שהסתיר פניו, כי פחד להביט, "זכה ל"תמונת ה' יביט"."

שרטוט מס. 11

קיום מצוות (ב')

האם ניתן להגיע לתכלית הבריאה מבלי לקיים את תרי"ג המצוות?

אני לא יודע מי מקיים תרי"ג מצוות, ובכלל בגשמיות בלתי אפשרי אפילו להתקרב לקיום תרי"ג מצוות. כי תרי"ג הן שש מאות ושלוש עשרה מצוות, מתוכן אולי ארבע מאות מצוות שייכות לבית המקדש, לקדושת הארץ ולכל מיני דברים דומים. יש מצוות נוספות, איך לשחוט את הבהמה, איך לעשות כל מיני פעולות בבית דין וכן הלאה, שגם להן האדם הפרטי לא שייך. מתוך שש מאות שלוש עשרה מצוות יש בקושי עשרים, שנשארו בצורה מוגבלת מאוד, אז אולי אנחנו מקיימים אותן בצורה כלשהי וזהו.

זאת אומרת, כשמדובר על תיקון הנשמה, אין מדובר שאנחנו על ידי הפעולות הגשמיות נתקן את הרצון הפנימי. ברור לנו שעל ידי הפעולות הגשמיות שנעשה בידיים וברגליים, אנחנו לא נתקן כלום. וזה לא אני אומר, אלא מספיק לפתוח את ההקדמה ל"תלמוד עשר הספירות", או את ההקדמה ל"עץ חיים" של מרח"ו, הרב חיים ויטאל, וכן הלאה, ולראות מה כתוב. כל המקובלים כתבו על כך. התיקון נעשה אך ורק על ידי המאור המחזיר למוטב. וכותב בעל הסולם בהקדמה ל"תלמוד עשר הספירות", שאך ורק על ידי לימוד חוכמת הקבלה, הוא לא כותב על ידי שום דבר אחר, אלא אך ורק על ידי לימוד חוכמת הקבלה, אנחנו יכולים למשוך את האור המחזיר למוטב.

יותר מכך, אם ניקח את הספר שנקרא "הדור האחרון", מכתבי בעל הסולם על הדור האחרון, אז יש שם שאלה: איך יחזרו בתשובה כולם, כל האנושות? הרי כולם צריכים להיות מתוקנים, כולם צריכים להיות בלהשפיע על מנת להשפיע, בלקבל על מנת להשפיע. מה יהיה נניח עם איטלקי שכלל לא מבין איזו תורה, אילו מצוות, איזה כלום. כמו שבא אותו גר להלל הזקן ומבקש: "תלמדני כל התורה כשאני עומד על רגל אחת". מה אמר לו הלל? "ואהבת לרעך כמוך". וכל ההלכה באה מהלל. אז אנחנו רואים, שהשאלה נובעת מחוסר ידיעת כתבי בעל הסולם.

האם הרב"ש לא קיים את המצוות?

ודאי שהרב"ש קיים את כל המצוות בגשמיות. אנחנו מדברים על ידי מה האדם מתקן את הנשמה, מה האמצעי לתקן את הנשמה?

נניח שאנחנו נמצאים עוד מעט בגמר התיקון, ונעשים אור לגויים, כמו שכתוב "ונהרו אליו כל הגויים". ואומות העולם לוקחים את בני ישראל על כתפיהם ומביאים אותם לירושלים, ונעשה כך שאנחנו אגודה אחת, כל האנושות, כמו שכתוב בספרי הנביאים. וזה באמת חיבור בין מרדכי להמן בצורה הנכונה. זה כבר לא המן, אלא כלים דקבלה המתוקנים. לא מדובר על יהודים, שלא חשוב מה הם יודעים, מה הם מבינים ומה הם מקיימים, אלא מדובר על איך ילמדו כל המיליארדים , האם הם ילמדו איך להניח תפילין או איך להניח תפילין בצורה רוחנית ולהגיע לתיקון שלהם בנשמות.

בעל הסולם כותב, דרך אגב, דבר שמעורר מחשבות. הוא אומר שבגמר התיקון כל אחד יכול אפילו להישאר בדתו. זה בכלל מוזר מאוד. בא המשיח, בורא אחד, כוח עליון אחד, הכל ברור, ובכל זאת כל אחד יכול להישאר בדת שלו. מדוע? מפני שלדת יש תפקיד פשוט מאוד. להיות מועדון - מועדון תרבותי לחברה ולא יותר. לכן באמת שום דבר בזה לא יקרה. אז לאחד יש מועדון כזה, ולאחר מועדון אחר. אם הוא מתקן את הנשמה, בפנים, זה בסדר.

אני לא מבין בזה, אני לא הולך לפרש זאת, אני רק רוצה לומר, שתיקון הנשמה לא תלוי בקיום המצוות בגוף, בפה. אנחנו יודעים, שבפה אפשר לדבר והלב עובד לכיוון אחד לגמרי, לצערנו. אז אם מדברים על תיקון הרצונות, מדברים רק על האור המחזיר למוטב, רק על התורה. אם מדברים על קיום החיים היהודיים, על מסגרת עם ישראל, אני מסכים, היא חייבת להיות עִם קיום המצוות הגשמיות.

אם האור המחזיר למוטב מתקן את הנשמה, אז למה כל הרבנים בעצם מקיימים את המצוות? האם בגלל הרצון שלהם להתחבר לחבורה?

אנחנו צריכים להיות במסגרת של עם ישראל, גם בפנימיות וגם בחיצוניות. יש לזה אותו כוח. אנחנו צריכים להיות במסגרת הזאת, אבל אני מדבר רק על מה שמתקן את הנשמה. יש עניין של תיקון העם, שנמצא במסגרת העממית, ויש עניין של הנשמה, שגדלה כלפי הבורא. זה לא שייך לזה. אולי אני מסביר לכם במילים לא כל כך ברורות. קחו את המאמרים של בעל הסולם, בהם כתוב על פני עשרות דפים. אתם יכולים לקרוא במאמר "מהות הדת ומטרתה", הוא כותב: "הדת איננה לתועלת הבריות אלא לתועלת העובד", כלומר לטובת מי שהולך לתקן את עצמו ועל ידי מה התיקון. אנחנו סך הכל לומדים מהמקורות, ומשתדלים להבין מה שכתוב. אותו דבר נפתח לפני כל אחד, לא פחות מאשר לפני.

כשאני אומר שהמצוות המעשיות, הגשמיות לא מתקנות את הנשמה, כולם קופצים. תנו לי דוגמה, לאדם שמקיים מ- א' עד ת' את כל מה שבא לפניו, ותראו לי מה הוא תיקן. מה אנחנו רואים לפנינו, את צורתו המתוקנת?! כלומר, יש עניין של מסגרת של האומה, ואז ודאי שכדאי שיתקיים קיום מצוות בצורה הגשמית. ויש משהו שאומרים מקובלים, שאנחנו חייבים לעשות כתיקון הנשמה.

שוב, אני רק רוצה להגיד, שלא תהיה טעות. וזה פלא, שכך גם חשבו על בעל הסולם. מילא שעליי חושבים כך, אך גם על כל המקובלים חשבו, שהם כביכול נגד תורה ומצוות עממיות, ופחדו בגלל זה להכניס את חוכמת הקבלה לעם. אף אחד לא מתנגד לכך חס ושלום, אלא רוצים להוסיף קיום פנימי. כי התורה והמצוות האמיתיות הן מה שנקרא "תיקון הרצונות", תרי"ג הרצונות שבאדם, על ידי האור המחזיר למוטב. זה נקרא המצוות האמיתיות. וזאת על ידי התורה, כי תורה זה אור שמחזיר למוטב, שמתקן את הרצונות האלו.

כשאני מתפלל אני לא עושה תיקונים?

צריכים להרגיש את מה שאנחנו עושים, ולא כמו שאומרים "אנחנו מתפללים, אז אנחנו מתקנים". אין דבר כזה " מתפללים אז מתקנים", מה מתקנים? אילו רצונות הרגשת שאתה הולך לתקן, שאתה מזמין את הכוח המיוחד שמתקן אותם? והרצונות האלו הם תרי"ג רצונות, זה לא כך סתם שבא לך. אלא אתה צריך לעלות במדרגות העולמות, מאה עשרים וחמש מדרגות, ואז, כשאתה עולה עליהן אתה מתקן. העלייה הזאת היא, בעצם התיקון.

צריך לדעת, כשאתה מתקן אתה הולך בדרגת הסתר. ואני לא חושב שנמצאים בה אלו שמתפללים כך סתם. כי הם צריכים גם את האור המחזיר למוטב, כדי לראות את עצמם בהסתר כפול ובהסתר רגיל. ואחר כך כשהם מתקנים את רמ"ח הרצונות שלהם, הם עולים בדרגת "שכר ועונש". זה בעולמות עשיה, יצירה, ובריאה. בעולמות רוחניים, שאדם משיג אותם, מרגיש אותם. מעבר לעולם הזה. זה עניין של השגה. ברצונות שלו המתוקנים, שמשפיעים, שבהם הוא דומה לבורא, הוא מרגיש את הבורא. הוא מרגיש, הוא מכיר, הוא מתמלא באור הזה, בבורא. זה נקרא "הבורא מתלבש בנברא". ואחרי שהוא גומר לתקן את רמ"ח הרצונות שלו, הוא עולה לשס"ה רצונות, וגם מתקן אחד אחד, על ידי האור המחזיר למוטב.

אני מבין מה שאתה אומר: "אני פותח ספר ואני מתפלל, ומתפלל בציבור, וזה בסדר". זה נקרא "דומם דקדושה", זה לא תיקון הנשמה. ועל זה מדברים המקובלים. מה שאני אומר ומה שאתה אומר, לא מבטל זה את זה. אבל הצורה שאתה מתאר, אני אומר שזה כמו מועדון, מסגרת, זו לא מילה גסה, זה לא לגנאי. זו מסגרת לקיום החברה הישראלית, שממנה והלאה נתחיל להתרומם. על זה מדברים מקובלים.

חג הפסח הוא נושא מקיף מאוד והכול שייך לנו, לימינו, לתיקון הנשמה, לעלייה לעולם הרוחני. פסח כולל בעצם הכל, הוא כולל את כל התפתחות האדם, כל ההתפתחות הרוחנית של האדם.

ולמה? מפני שהבורא במחשבת הבריאה לברוא את הנברא, רצה שהנברא יהיה כמוהו. איך יכול להיות שיהיה כמוהו, אותו דבר? הוא וזהו? אלא כמוהו נקרא, שבחומר הוא יהיה הפוך ממנו, שיהיה עשוי מרצון לקבל. אם הבורא הוא המשפיע, האוהב, הנותן, אז הנברא חייב להיות ההפך ממנו, המקבל. ומתוך זה שהוא נמצא במצב ההפוך מהבורא, תהיה לו אפשרות, בחירה חופשית להכיר שנתינה טובה יותר מקבלה, שתכונת הבורא טובה יותר מהתכונה שכנגדו, שההשפעה טובה יותר מקבלה. ואז, על ידי בירור חופשי ובחירה חופשית, הוא ירצה להיות כמו הבורא ויעשה מעצמו בורא לכל דבר. את כל התכונות שיש בבורא, הנברא יכול להעתיק על עצמו ולבנות את עצמו בעצמו. ואז הוא מגיע לדרגת שלמות ונצחיות ועצמאות, כמו הבורא.

וזו הנתינה המוחלטת והאהבה המוחלטת, כך הבורא מביע את עצמו כלפי הנברא. כי הוא לא יכול לברוא משהו פחות ממנו, פחות ממנו זה לא נקרא שהוא נותן, כי נתינה פחות מכפי שהוא נותן, זו כבר לא נתינה, היא לא נחשבת נתינה שלמה, והנברא חייב להיות באותה דרגה כמו הבורא.

איך מגיעים לזה? אנחנו יודעים שהבורא ברא את הנברא כיש מאין. שבתוך האור של הבורא מתהווה הרצון הקטן הזה, הרצון לקבל. המצב הזה נקרא בחינת שורש. מבחינת שורש נבראה בחינה א', שהיא כבר רצון לקבל. בחינת שורש היא השפעה ובחינה א' היא קבלה. וכשנבראה בחינה א' היא התמלאה עם הרצון לקבל והתחילה להרגיש שהרצון לקבל בא מהמשפיע. כתוצאה מכך היא בעצמה רצתה להיות כמו המשפיע ונעשתה לבחינה ב'. מיד, מתוך שהנברא מרגיש את האור בתוכו, הוא מתחיל להרגיש שהוא רוצה להיות המשפיע ואז מתהווה בו בחינת ההשפעה (ראו שרטוט מס' 1).

שרטוט מס. 1

לדוגמא אם אנחנו בבחינת הקבלה, ונקבל מלמעלה מילוי של האור, ודאי שנשתנה לההפך מהקבלה, להשפעה. וזה מה שחסר לנו. אבל למה לא קורה לנו כך? כי קודם אנחנו צריכים לרצות זאת. החוקים הרוחניים מסודרים בצורה כזאת, שלא קורה איתנו דבר עד שנרצה. אבל כדי לרצות, יש כל מיני כוחות שמבררים לנו את המצבים שלנו, מה הם באמת, עד כמה הם הפוכים מהשלמות. לכן אדם מקבל מכות חוזרות ונישנות, עד שאומר: "אני מוכן לעזוב את המצב שלי ורוצה להתקדם הלאה, ליתר רוחניות". וכך כל פעם ופעם. יוצא שעד כמה שנכיר מהר יותר את המצב שלנו, כשלילי, כלא רוחני, לא כמו הבורא, אז נתקדם מהר יותר, ובפחות מכות.

אחרי בחינה ב' באה בחינה ג', שכוללת את בחינה א' ובחינה ב'. בחינה ג' היא בעצם ביטוי של הנברא שרוצה להידמות לבורא. בחינה ג' מקבלת כדי להשפיע ובזאת היא דומה לשורש. בחינה ב' דומה לשורש בכוונה ובחינה ג' דומה לשורש בפעולה (ראו שרטוט מס' 2).

ואז באה בחינת מלכות, הרצון לקבל הגדול. אחרי שהנברא נעשה כמו בורא, דומה לבורא. אחרי שהוא דומה לבורא, אז בחינה ד' רוצה לקבל את כל מה שיש במעמד של הבורא. גם את התענוגים, וגם את המעמד עצמו. זאת אומרת לשלוט בכל ולרכוש את הכל. לכן בחינה ד' היא, הרצון לקבל הגדול המושלם, שנקרא "נברא" (ראו שרטוט מס' 2).

ולארבע הבחינות האלו, שורש, אחד, שתיים, שלוש, ארבע, אנחנו קוראים קוצו של י', י', ה', ו', ה', הוי"ה, שם הבורא היסודי. (אנחנו רושמים הוי"ה, מפני שמתוך הכבוד לשם הזה אנחנו לא רוצים לרשום את השם הרגיל). בערוץ הזה, מלמעלה למטה, הבורא מתייחס אלינו.

מתוך שם הוי"ה יוצאים חמישה עולמות: אדם קדמון, אצילות, בריאה, יצירה, עשיה, כנגד הספירות כתר, חוכמה, בינה, זעיר אנפין ומלכות (ראו שרטוט מס' 2). הכל מסתדר לפי חמשת החלקים של ההוי"ה. גם אנחנו, החושים שלנו, התפיסה שלנו, הכל בנוי בעיקר לפי חמישה חלקים. יש יותר ויש פחות מחמישה חלקים, זו כבר תוצאה מתוך המספר חמש. שהיחס מבורא לנברא הוא חמש.

זאת אומרת, אם באיזשהו מקום יש רצון, או בכלל ישות, דבר, כוח, אז ברור שיש ארבעה שלבים מהשורש (ראו שרטוט מס' 2), מהבורא, שהאור שלו עובר, עד שבורא בנו או במציאות שלפנינו כל מיני תופעות. תמיד זה על ידי ארבעה שלבי התפתחות. ברמה המנטאלית, פסיכולוגית, פיסיולוגית, גשמית, דומם, צומח, חי, לא חשוב מה ואיך.

שרטוט מס. 2

מאדם הראשון דרך גלות מצריים עד ימינו

מתוך זה אנחנו מגיעים למצב מיוחד, שבהתפתחות הרצון יש ארבע גלויות וארבע גאולות. אדם הראשון היה הראשון שהרגיש את הגלות, את הריקנות. זו השפעת האור הראשונה. ואז התגבר על ההשפעה הזאת, על השפעת האגו שבו, על הריקנות, עם האור שהאיר לו. והגיע למצב, כמו שכותב בעל הסולם, שהיה הראשון שנגלה לו העולם הרוחני, נגלה לו הבורא. אחרי כן הייתה גלות בבל – אברהם, גלות מצריים – משה, גלות פרס – מרדכי והגלות של ימינו – שאנחנו צריכים לעשות את השלב האחרון בהתפתחות הרוחנית שלנו ולעלות לדרגה הרוחנית הסופית. זו כבר הגלות האחרונה.

נראה אפוא איך זה מתפתח לאט לאט, ומתוך כך נדע באיזה מצב אנחנו נמצאים היום ומה עומד לפנינו. כי בעצם הכל טוב ויפה, אבל אנחנו לא לומדים היסטוריה ולא לומדים סתם חוכמה, אלא אנחנו לומדים איך אנחנו יכולים לשפר במשהו את עצמנו ואת עולמנו.

אז אדם הראשון הוא הראשון שהתפתח בו האגו. זאת אומרת, המלכות התחילה לגדול בפעם הראשונה ואדם הראשון הוא הראשון שהתחיל להרגיש את הריקנות בתוך האגו שלו.

ודאי שלפני אדם הראשון יש את עולם אין סוף ואת ההתפתחות באותה שרשרת ההוי"ה בחמישה שלבים. בחוכמת הקבלה אנחנו מדברים על הבורא שברא את הנברא בארבעה שלבים: י', ה', ו', ה' והכלי שמלא עם האור נקרא "עולם אין סוף". מעולם אין סוף, שהוא בחינת שורש, הדומה לבחינת שורש שיש בבורא, מגיעים אחר עולמות אדם קדמון, אצילות, בריאה, יצירה ועשיה. עד שההתפתחות הרוחנית הזאת מסתיימת במצב שנקרא "העולם הזה" (ראו שרטוט מס' 3).

ואז לפני חמשה עשר מיליארד שנה, מפיצוץ קטן של הכוח הרוחני, האנרגיה עברה מרוחניות לגשמיות והעולם שלנו התחיל להתפתח (ראו שרטוט מס' 3). (אנחנו נלמד פעם איך עובר האור ממצב למצב, מדרגה לדרגה, על ידי פיצוץ, שמלכות דעליון נעשית כתר דתחתון)מכאן והלאה אנחנו מדברים כבר על הזמן הגשמי. במינוס חמישה מיליארד שנה נעשו מערכת השמש וכדור הארץ. עד שכדור הארץ התקרר ונעשו בו חיים של דומם ואחר כך צומח ואחר כך חי ולבסוף מדבר. בערך חמישים אלף שנה אחרי התחלת המדבר, התחילה התפתחות רוחנית שבתוך המדבר. והמדבר הראשון שהתחילה בו ההתפתחות הרוחנית הוא אדם הראשון (ראו שרטוט מס' 3).

שרטוט מס. 3

אדם הראשון היה הראשון שהרגיש שהאגו שלו קפץ. הוא התגבר על האגו הזה וגילה את הבורא. בעל הסולם כותב על כך מילים מעניינות מאוד, הוא אומר שהאדם הוא הראשון שגילה את כל סדרי הבריאה וכל הקשר שיש בין כל הנבראים, הנשמות. "הראשון", פירושו הראשון מכל האנושות שהייתה לפניו. הוא השאיר לנו ספר, שנקרא "רזיאל המלאך", שבו הוא כותב על מה שגילה. כך התפתח המצב אחרי אדם הראשון, עד שהגיע להתפתחות האגו, שנקראת "בחינת שורש".

התפתחות האגו בשלב א', כפי שסופרים לפי ארבע בחינות דאור ישר, נעשתה בימי אברהם. אדם היה עם המשפחה הקטנה שלו ועם עוד כמה משפחות וכל האנושות הייתה כמה אלפי אנשים. בזמן אברהם כבר היו מאות אלפי אנשים, וכולם היו במקום שנקרא בבל. אנחנו מכירים את המקום הזה פיסית ושם הייתה ההתפרצות האגואיסטית השנייה.

וכמו אדם, גם אברהם הבין שחייבים להתגבר על האגו שפרץ ולהתחבר חזרה, להתעלות מעליו, שהאגו פועל דווקא לפי תוכנית הבריאה, שכדי לתת עצמאות לנברא, לאדם, כדי לתת לו אפשרות לגדול בעצמו ולרכוש בעצמו את דרגת הבורא ולהיות כמוהו, הבורא מרחיק את האדם ממנו ונותן לו טבע נגדי. כך האדם יכול להתפתח בצורה עצמאית. וכשהוא מגיע אחר כך לדרגת הבורא, שניהם שווים, ובזה מתבטאת מחשבת הבריאה "להיטיב לנבראיו", שאדם הוא ממש עצמאי ונצחי ושלם כמו הבורא.

אז גם אברהם הבין שהאגו פורץ לטובתנו וניסה להסביר זאת לחבריו הבבלים. הוא בעצמו היה אדם מאוד מפותח. הוא היה כהן בבלי, בנה פסלים ומכר אותם. הוא הבין את כל הפילוסופיה של הבבלים. אבל כשהתחיל לדבר איתם על כך שצריכים לתקן את הרצון לקבל שפורץ בהם, הם לא האמינו לו. לכן הוא ארגן לעצמו קבוצה קטנה, אבל זו כבר הייתה קבוצה, קבוצת מקובלים שבמשך הזמן הפכה להיות לעם ישראל. אברהם כתב גם ספר, שנקרא "ספר היצירה". ספר קשה מאוד להבנה. קטן, אבל סמיך מאוד, מקוצר מאוד.

אברהם כבר הבין שעניין ההתפתחות נעשה רק על ידי גילוי האגו, אבל כל התהליך היה עדיין נסתר ממנו. לכן התורה מספרת שהוא שואל את הבורא: "איך תתקדם הלאה הקבוצה הזאת, הבנים שלי?" או כדברי הכתוב "במה אדע כי ארשנה?". כלומר איך אדע שאני באמת ארכוש תוצאות - אני או הבנים שלי, זה לא חשוב. הרי מי שמרגיש רוחניות מרגיש נצחיות, שהוא קשור עם כל יתר הנשמות והוא נצחי. לכן אברהם חושב: "במה אדע כי ארשנה, שבאמת נוכל להגיע לדרגתך?" זו הייתה השאלה שלו כלפי הבורא, והבורא אמר לו: "אל תדאג, הכל יהיה בסדר", "כי גר יהיה זרעך בארץ לא להם ויענו ויעבדו אותם ארבע מאות שנה". זאת אומרת: "אל תדאג, אני אכניס את הבנים שלך לעבדות, לחיים קשים, ויענו אותם, ובאמת יהיה להם מאוד קשה". ואברהם נרגע: "יופי". איך זה יכול להיות? כי הוא שמע שהאגו, אותו האגו שהוא הרגיש והתגבר עליו ולכן גילה את הבורא, עתיד להתגלות שוב בצורה גדולה עוד יותר. לכן הוא שמח, הוא הבין שהעיקרון הזה עובד הלאה.

ובאמת כך קרה. כי אחרי אברהם הקבוצה הזאת התחילה להתפתח הלאה ולגדול, והיא גם התחילה לתקן את כל האגו הזה שפרץ בגובה בבל, שנקרא בבל העתיקה. כל האנושות הבבלית הלכה בדרך שלה, והיום זו הציביליזציה שלנו, כל האנושות של היום (ראו שרטוט מס' 4). לעומת זאת אברהם הלך בדרך משלו עם הקבוצה שלו, שהתפתחה לכיוון הרוחני.

שרטוט מס. 4

הקבוצה של אברהם סיימה את כל תיקון האגו שהיה בה. גם זה היה תהליך ארוך. גם אברהם ירד למצריים ופרעה לקח את שרה. ויש בזה פרטים רבים. זה תהליך שחוזר על עצמו כל פעם, החזרה למצריים והיציאה ממצריים. הבנים של אברהם, שנים עשר בני יעקב, שנים עשר השבטים, הגיעו לתיקון של ג' קווים. כי התיקון בקבוצה הזאת, מפני שזאת קבוצה, כבר נעשה על ידי ג' קווים. קו ימין, קו שמאל וקו אמצעי. קו ימין הן תכונות אברהם, קו שמאל יצחק וקו אמצעי יעקב (ראו שרטוט מס' 5).

כשהם הגיעו לתיקון של קו אמצעי, תיקון שאברהם לא יכול היה לעשות וגם יצחק לא, אלא רק בשלב של יעקב, הם התחילו להרגיש שהם מתוקנים, ולא ידעו מה לעשות הלאה. הם נמצאו בגובה של תכונת ההשפעה, אבל הלאה לא היה להם מה לעשות, איך להתקדם. הם הרגישו רעב. הם חיו בארץ ישראל ובארץ ישראל יש כביכול הכל, אבל ארץ ישראל זה רצון ישר- אל, להידמות לבורא, ולא היה להם על פני מה להידמות. הם לא יכלו להתקדם, לא היה להם חומר לבנות את עצמם על פניו.

שרטוט מס. 5

אמנם אנחנו יכולים לקרוא שבצורה גשמית היה רעב בארץ, שלא היה מה לאכול, אבל העניין הוא, שהתורה לא מספרת לנו על ההיסטוריה, היא קודם כל מספרת לנו על התהליך הפנימי, שעליו מתלבש גם התהליך ההיסטורי הגשמי. היא מסבירה לנו, שהיה רעב בארץ ואז הגיעו ליוסף, שמכל הבנים של יעקב הוא נקרא בחינת היסוד. כבר דיברנו שיש עשר ספירות: כתר, חוכמה, בינה, חסד, גבורה, תפארת, נצח, הוד, יסוד, מלכות. כל ה-ט' ראשונות מכתר עד יסוד, הן תכונות ההשפעה. והמלכות היא בחינת הקבלה. אז "יוסף", "יוסף הצדיק", "צדיק יסוד עולם", הוא בחינת יסוד (ראו שרטוט מס' 6).

כשההתפתחות והתיקונים הגיעו עד דרגת יוסף, אז הייתה מכירת יוסף, שזה דבר מאוד מעניין. כי יוסף אמר: "אני גדול יותר מכולכם", זאת אומרת "מלכות צריכה לקבל ממני, אני העיקרי מכל אלו. אמנם אתם גדולים ממני, אתם האחים הגדולים, אבל אני העיקר וכולם צריכים להשתחוות אלי". מה זאת אומרת? "כי דרכי אני מוסר למלכות את כל השפע שבה" (ראו שרטוט מס' 6). ו"מכירת יוסף" זה נקרא, שמכרו אותו למצרים, זה תיקון, כל הסיפור של בני יעקב זה תיקון, שהכניסו את תכונת יוסף לתוך המלכות, שבעתיד מלכות יכולה להיתקן.

שרטוט מס. 6

ובאמת יוסף נכנס למצריים. הוא הופך לשליט, ליד ימינו של פרעה. מפני שיש לו את התכונה הפנימית שיכולה להביא אור לרצון לקבל. כמו שאנחנו יודעים שהיהודים בכל העולם, למרות שהם מעטים במספר, הם משנים את ומעוררים את הכל.

התכונה של קשר עם האור קיימת אפילו בדרגה שלנו, למרות שאנחנו לא נמצאים בדרגה כמו יוסף, שהיה נביא. הוא היה בהתחברות עם הבורא, מקובל עצום. הוא היה יכול לעשות מה שהוא רוצה בכל מצריים, זאת אומרת בכל הרע. ("מצריים" זה ריכוז של הרע, מיץ-רע).

אם כן יוסף הכניס לתוך מצריים את תכונת ההשפעה שלו, ועל ידי זה מצריים התחילה להתפתח ולפרוח. לעומת זאת, כיוון שהאחים של יוסף מכרו אותו, נעשה בארץ ישראל רעב גדול עוד יותר ולא הייתה להם ברירה אלא לרדת למצריים. הסיפור על מה שיוסף עשה עם אחיו שירדו למצריים, שהוא דחף לתיקיהם את הגביע ורדפו אחריהם וגילו שהם לקחו כביכול כלים מהמצרים, זה ממש סתרי תורה. גם אחר כך, בזמן יציאת מצריים, היהודים לוקחים כלים מהמצרים. אלה סיפורים שמדברים על החלפת התכונות בין המלכות - תכונות הנברא, לבין תכונות הבורא. איך הם מתקשרים זה לזה הדדית. כך אנחנו מתקנים את הטבע שלנו.

אם כן, בבוא הזמן נעשתה כניסה למצריים. הכניסה למצריים לא הייתה מטעם רע, שהיה קשה. אלא ההפך, אף אחד לא משך אותם. זה לא כמו גלות פרס, שנבוכדנצר תפס את היהודים, גירש אותם והעביר אותם לפרס או כמו הגלות ביַמֵינוּ, הגלות האחרונה, שבאו הרומאים והיינו חייבים לעזוב את הארץ. אלא בני יעקב נכנסו למצריים מתוך הרגשה טובה, שהם הולכים להחיות את נפשם.

גם הרצון לקבל שקופץ במצריים, לא קופץ מיד. בהתחלה דווקא ההפך, הוא פועל לטובת ההתעלות הרוחנית. יעקב עצמו אומר לבנים שלו: "תרדו למצריים, אנחנו חייבים לקנות עוד רצונות אגואיסטיים, כדי שתהיה לנו עוד עלייה לקראת מחשבת הבריאה, לקראת מטרת הבריאה". אז הם יורדים למצריים ואחרי שבע שנות שובע, שהייתה להם שליטה על האגו שגדל בהם לאט לאט, הם מגיעים למצב, שבמקום שהם שולטים על האגו, האגו מתחיל לשלוט בהם. בשבע שנות הרעב, הם לא מסוגלים להתגבר על האגו שגדל.

שבע השנים אינם שבע שנים ממש, אלא כך הן נקראות. יש זעיר אנפין ומלכות. זעיר אנפין נקרא "בורא" או "הקדוש ברוך הוא" ומלכות נקראת "נברא". בזעיר אנפין יש ואו קצוות, שש תכונות, שמלכות מקבלת ממנו, שהוא משפיע למלכות. לכן יש שישה ימי שבוע, ומלכות היא השביעית, יום השבת, וכן הלאה. בחוכמת הקבלה יש חלוקה לשש ולשבע, חוץ מהחלוקה לחמש בד' בחינות דאור ישר. ומלכות עם זעיר אנפין יחד הם חלוקה לשבעה ימים. אז שבע שנות שובע ושבע שנות רעב, פירושם שזעיר אנפין העביר הכל למלכות, זאת אומרת הבורא העביר לנברא הכל במהלך שבע השנים הראשונות שהם יוכלו להתגבר על האגו בשלב הראשון. ואחר כך בתקופה השנייה, בשבע שנות רעב, לא הצליחו להתגבר על הרצון לקבל שלהם והתחילו להיות תחת שליטתו (ראו שרטוט מס' 7). זאת אומרת הגיע מצב של עבדות, עבדות לאגו.

הבורא אמר לאברהם שהתקופה הזאת של מצריים תהיה ארבע מאות שנה, לא שבע שנים ועוד שבע, אבל סך הכל בני ישראל היו במצריים מאתיים ועשר שנים. זאת אומרת, שבע שנות שובע ושבע שנות רעב מציינים את שליטת הרצון. לשלוט על הרצון של מצריים בהתחלה, אלה שבע שנות שובע. ולהיות משועבד לרצון הזה, כי הוא גדל יותר מדי, אלה שבע שנות רעב.

שרטוט מס. 7

ואז מתחיל תהליך מיוחד מאוד. שמונים שנה לפני תום מאתיים ועשר שנות הגלות במצריים. בשנת מאה ושלושים לגלות מצריים נולד במשפחה פשוטה בן לעמרם ויוכבד, ילד שנקרא משה. באותם הימים פרעה הכריז בכל המדינה, שצריכים להמית את כל הבנים של היהודים. מה זאת אומרת? שכל רצון לרוחניות שבתוך האדם, כל רצון שיכול לבוא ולשלוט על האגו של האדם, חייבים להרוס אותו, לא לתת לו אפילו להתפתח.

ומסופר שם סיפור יפה, איך מרים אחותו הגדולה של משה השליכה אותו לנילוס, ואיך בת פרעה בתיה מצאה אותו. משה גדל בבית פרעה כנסיך ממש. הוא קיבל חינוך מצרי והיה מצרי לכל דבר. ההגדה והמדרשים מספרים שהוא ישב על הברכיים של פרעה ושיחק עם הזקן שלו. בקיצור, הוא היה ממש בגובה של נסיך.

כך זה נמשך עד שמלאו למשה ארבעים שנה. ארבעים זה סימן של בינה. יש מלכות, בחינה ד', שהיא רצון לקבל ויש בינה, בחינה ב', שהיא רצון להשפיע. ההבדל בין מלכות לבין בינה, נקרא "ארבעים". יש משפט ידוע שאומר "ארבעים לבינה". משה גדל עד גובה הבינה, ואז הוא התחיל לראות גם בתוכו וגם סביבו, עד כמה הוא בעצמו והעם שלו נמצאים תחת שליטת האגו, או תחת שליטת מצרים. וכמו שמסופר בסיפור על האיש המצרי, הוא הרגיש בתוכו איך שהאגו מֵיַסר אותו והורס אותו. הוא ראה איש מצרי מכה יהודי והרג את המצרי.

היהודים "הטובים" מיד הלשינו לפרעה וכשפרעה שמע על כך משה היה צריך לברוח למקום מיוחד, למדיין. שם הוא התחתן עם ציפורה, בתו של יתרו כהן מדיין וגם שם היה ארבעים שנה. זאת אומרת על פני מצרים, על פני האגו של מצריים, הוא התגבר עד תכונת הבינה במשך ארבעים שנה ובמשך ארבעים שנה נוספות הוא התגבר על האגו, על כל הרצון של מדיין. בגיל שמונים הוא מקבל ציווי, לחזור למצריים ולעמוד מול פרעה. זאת אומרת, אחרי כל ההשתכללות הזאת שקיבל, ההכנה הרוחנית שקיבל, הוא היה יכול לעמוד מול פרעה.

ובאמת יש עוד הרבה לדבר על ההתפתחות הזאת, איך הוא מגיע לזה, ואיך הוא מפחד מזה. איך דוחפים אותו מלמעלה להיות מנהיג העם, ואיך הוא אומר "אני לא יכול, הם לא יאמינו לי, הם לא ישמעו לי. איך אני יכול להגיד לאדם שנמצא כולו בשליטה האגואיסטית, שהוא צריך לצאת מהאגו, שהוא צריך להגיע לרוחניות? הרי הוא לא רוצה, אלה כל החיים שלו, שהוא חושב איך לקבל הכל לעצמו".

והבורא אומר לו: "אני אלך איתך, למרות שאני הכבדתי את ליבו של פרעה, ואני אעשה כך עשר פעמים, לפי עשר הספירות". כמו שיש עשרת בני המן, כמו שבכל פרצוף רוחני, בכל כוח רוחני, שלילי, חיובי, זה לא חשוב, תמיד יש עשר ספירות, עשרה חלקים. אז כנגד כל עשרת החלקים האלו, הכוח הכללי שנקרא "פרעה" מקבל מכות. זאת אומרת בעיניי משה הוא מקבל הרגשה כזאת, שהוא מוכן להיפטר מזה. כמו שבימינו, האדם שמרגיש רע בחיים שלו, שמקבל מכות, מוכן לעזוב את הדברים שכל כך מביאים לו ייסורים. זה העניין של מכות מצריים. שעוברות כאלה מכות על כל האגו שנקרא "פרעה", אז מוכנים לצאת, לעבור משיטת הקבלה, לשיטת ההשפעה, ולא לפני כן.

גם לנו שיטת הקבלה לא עוזרת לעבור את המכות הגדולות, אלא לראות את הרע במיעוטו וכבר לקבוע שאנחנו רוצים להיפטר ממנו. אבל אם אנחנו הולכים לא על ידי חוכמת הקבלה, אלא על ידי ההתפתחות הטבעית, אז אנחנו סופגים מכות גדולות. גם עכשיו זה לפנינו, כי האנושות נכנסת למשבר הולך ומתגבר. לכן חוכמת הקבלה מתגלה. בעל הסולם אומר, כי המכות שבדרך הן מלחמת עולם שלישית ורביעית ומכות אקולוגיות. אנחנו יכולים ללמוד מה הן עשר מכות מצריים: דבר, כינים, צפרדע וכו', מהם הסימנים האלו. הם עומדים עכשיו לפני כל האנושות, אנחנו נמצאים בדיוק באותו מצב.

אז כדי לא לעבור את המכות האלה, צריך לקבוע שזה רע, מבלי לקבל את המכה. איך זה אפשרי? כמו בבדיקות רפואיות, אני יכול לראות במיקרוסקופ, אני יכול לראות על ידי כל מיני בדיקות, שאני נמצא חלילה במחלה כלשהי, ואז לפני שהיא תתפתח למימדים שממש אי אפשר לעמוד בהם ואהיה זקוק לניתוחים ולייסורים, אם אני כבר יכול לאבחן אותה מראש ואני בורח ממנה. זאת אומרת חוכמת הקבלה היא כמו מיקרוסקופ, כי היא עוזרת לנו לראות את החיידקים הקטנים האלה שיכולים להתפתח, ועוד לפני שנגיע לרע ממש, אנחנו יכולים לברוח מהם. כמו שאנחנו אומרים על ילדים: "תעשה טוב, לא תקבל מכות. ולא, תסבול. בשביל מה לך?". אותו דבר אומרים לנו מקובלים, כמו לילדים קטנים. הלוואי שנשמע.

אנחנו נלמד מה הן עשר המכות, מה המהות שלהן. כי עכשיו אנחנו בהחלט מתחילים לראות ולזהות אותן. עוד לא את כולן, אבל כמה מהן, שעומדות לפני האנושות. ונקווה שנצליח לצאת. לא כמו שהיה בשורשים שלנו במצריים. לכן תמיד אנחנו אומרים "זכר ליציאת מצריים". אנחנו תמיד מסתמכים על מצריים, כי זו הדוגמא שעברה על בשרנו ממש. ועכשיו אנחנו לא צריכים לצאת מהגלות הזאת עם אותו התהליך, אלא בצורה הרבה יותר נוחה ומהירה.

כשמשה מגיע לפרעה ואומר: "שלח את עמי", המאבק בעצם הוא לא על משה עצמו, כי הוא חופשי, הוא לא מפחד מפרעה ויש לו כניסה חופשית לארמונו ויציאה חופשית מארמונו, הוא לא נמצא תחת שליטת פרעה, אלא כל המאבק הוא על היהודים, על עם ישראל שנמצא תחת שליטת פרעה ומצריים. עם ישראל הם כל הרצונות שלנו, שיכולים לצאת מתחת לשליטת האגו ולהידמות לבורא, כשאנחנו נבנה את עצמנו, את הנשמה שלנו, בצורה הנצחית והשלמה, כמו הבורא. אם כך, כל המלחמה היא בעצם על הרצונות האלו של הנשמה.

ואחרי המכות יוצאים ממצריים. גם היציאה היא מאוד מיוחדת. התורה מספרת שהיציאה היא דווקא בחושך, שלא רואים כלום. כך גם אנחנו נמצאים בעולם החשוך שלנו. אבל מספיק לנו שיש מנהיגות ויש קצת הסברה מה לעשות, בתנאי שאנחנו מבינים את תכנית הבריאה. היום, שלא כמו בני ישראל במצרים, על ידי חוכמת הקבלה אנחנו יכולים לראות. ואז יוצאים ממצריים.

איך יוצאים? באמצע הלילה, זאת אומרת בחושך גמור, באי הבנה מה ולאן. הרצונות האגואיסטיים שמכנים אותם "מצרים" מקבלים מכות. זה נקרא "פֶּסַח", היינו שעל כל בית ישראל המכה הייתה עוברת, לא נוגעת בו, ובכל בית מצרי הייתה נוגעת. זאת אומרת היה בירור, עם אילו רצונות אני יכול לצאת מתחת לשליטת האגו, ועם אילו רצונות לא. כך זה גם באדם שיוצא ממצריים הפרטי שלו לרוחניות. שמרגיש עם אילו רצונות הוא מוכן לצאת, לברוח מסך הכל העולם הזה, מהשליטה הזאת של האגו שלו, ומאילו רצונות הוא חייב להתרחק, להתבדל מהם. וזה נקרא שהם לקחו כלים מהמצרים, וברחו מהר באמצע הלילה ממצריים. יש לפניהם עוד דרך לברוח, קריעת ים סוף, עוד חמישים יום עד שהם מגיעים להר סיני. זה תהליך שעוד נדבר עליו.

מה עוד אפשר להוסיף? לפחות ממה שלמדנו עד יציאת מצריים עצמה, התהליך הזה תואם לימינו בצורה מדהימה. ביחס לאדם, לאברהם, למשה ולמרדכי - בימינו אנחנו נמצאים בגלות גדולה ורחבה עוד יותר. אחרי היציאה ממצריים עלינו לגובה עוד יותר גדול שנקרא "בית המקדש" ואז נפלנו כמו כל האנושות, כמו כל העמים והתחברנו איתם, בדרך שלהם (ראו שרטוט מס' 8). הם ואנחנו הגענו בעצם למצב שווה, אנחנו וכל האנושות, נמצאים יחד במצב האגואיסטי, בקליפה, ומתחילים עכשיו לעלות. רוצים או לא רוצים, עכשיו הכוח הרוחני מחייב אותנו להתחיל את העלייה. על ידי מה? על ידי מכות.

שרטוט מס. 8

כמו שעברנו שבע שנות שובע, כך חשבנו במשך כל ההיסטוריה שאנחנו יכולים להתגבר על הכל, שאנחנו נבנה את האנושות מצליחה ומאושרת. אלה היו שבע שנות שובע, בתקווה טובה: "אם לא לנו, אז לילדים שלנו בטוח יהיה טוב יותר ". עכשיו אנחנו נמצאים במצב שאפשר כבר לקרוא לו "שבע שנות רעב". אמנם זו רק ההתחלה, אבל הוא יתפתח מהר מאוד. שבע שנות הרעב האלו הן מכות, מכות ההולכות ומתגברות עלינו עד שנבין שאנחנו חייבים להכיר ברע שבמצבנו ולברוח ממנו. כמה שנכיר מהר יותר את המצב, נבין שאין לנו ברירה, לפי זה נקצר את הגלות ונזכה לצאת לגאולה בצורה יפה ונוחה, ולא בדרך ייסורים כפי שמספרים לנו מקובלים, שאנחנו נמצאים לפני בעיות גדולות מאוד. ובפרט, כמו שאנחנו יודעים, עם ישראל.

אמנם אנחנו נמצאים יחד עם כל האנושות, אבל אנחנו עברנו את כל הדרך מאברהם עד ימינו ואילו האנושות יצאה מהדרך הזו בזמן בבל והתחילה להתפתח רק לפי האגו. אנחנו התפתחנו לפי הרצון להשפיע, לפי התכונות שקיבלנו מהבורא. היינו בגובה בית המקדש, בגובה הבינה. לכן עלינו להיות "אור לגויים". כפי שאומר בעל הסולם בסוף ההקדמה ל"ספר הזהר", קודם אנחנו חייבים לקבל על עצמנו את חוכמת הקבלה, לצאת על ידה מהגלות, להגיע לדרגת הבינה ואחר כך לתת את שיטת התיקון גם לאומות העולם ולמשוך אותם לאותה דרגה.

כמו שאברהם רצה לעשות את זה בבבל, בדרגה הראשונה, אנחנו חייבים לעשות את זה עכשיו בדרגה האחרונה. אברהם לא היה יכול להצליח, כי בזמנו הייתה חסרה הכרת הרע באגו של האדם. כשכל הבבלים האלו שמעו את אברהם, הם לא יכלו להבין שהאגו שמתפתח בהם הוא לרעתם. "נבנה מגדל עד השמים, נתחיל עסקים זה עם זה. אז מה אם אנחנו לא מבינים אחד את השני? אנחנו, מתוך הרב גוניות הזאת, נבנה ציביליזציה עוד יותר יפה. בואו נתפתח". הם לא רצו לשמוע בקולו. אבל עכשיו, כשאותה התקופה נגמרה ואנחנו וכל האנושות נמצאים במשבר כמו העם הבבלי, כוח אברהם, הנקודה שבלב, מתעורר ומזמין אותנו לסיים את התהליך הזה בטוב.

ומסבירה לנו חוכמת הקבלה, שרק על ידי שנקנה טבע רוחני, נזכה לחיים נצחיים ושלמים. למה? מה יש לנו בזה שאנחנו קונים את טבע הבורא? הבורא הוא טבע המשפיע, הנקרא "אלקים". "אל-הים" בגימטרייה שווה 86 כמו "הטבע". הבורא פונה ומשפיע אלינו על ידי החוקים שלו, שהם בעצם הטבע. הוא פועל עלינו בצורה ישירה ואנחנו לא יודעים זאת, כי הוא עושה זאת באמצעות כוחות נסתרים. אבל הוא פועל גם דרך כוחות גלויים, שנקראים הטבע. זאת אומרת הוא פועל עלינו מתוך הטבע שלנו בצורה כזאת שאנחנו לא מרגישים שזה הוא, אלא אנחנו חושבים שזה אנחנו, הטבע שלנו (ראו שרטוט מס' 9). וכך אנחנו נמצאים כלפי העולם הסובב. לידינו דומם, צומח, חי, ואנחנו – מדבר.

דומם, צומח וחי הם נפעלים על ידי הטבע בצורה אינסטינקטיבית. אין להם שום בעיה, כמו שהטבע פועל עליהם כך הם מתנהגים. לכן אין להם שום בעיה. הם לא צריכים להשתנות והם באמת לא משתנים. פרה, חמור, כלב, או כל חיה שהיא, לא משתנה במשך החיים, לא גדלה, לא מתפתחת כמו אדם. גם מדור לדור החיות לא מתפתחות. לעומת זאת כמה שונה ילד שנולד מאדם בן חמישים שנה. בחיות אין דבר כזה. זאת אומרת, דרגת המדבר היא דרגה מיוחדת שמצד אחד היא מקבלת מהטבע את כוח ההתפתחות ומצד שני היא מקבלת חופש להתפתח בהתאם לכוחות, בהתאם לתכונות שיש בה, בצורה אישית, חופשית משלה.

יוצא שבדרגת המודעות, בדרגה האנושית, אנחנו בדרגת המדבר ולא בדרגת החי. ושם אנחנו לא נמצאים באיזון עם הטבע. הבורא לא מפעיל אותנו בדרגת המחשבות, בדרגת הרצונות, הוא משאיר לנו זאת. הוא כאילו אומר "תעשה מה שבא לך". וכשאדם מתחיל לקבוע בעצמו מה בא לו, האגו הורס אותו, כי הוא לא יודע לפי מה לפעול.

אז אנחנו צריכים לגלות את האלוקים, לגלות אותו, שהוא הטבע ולהיות כמוהו. בצורה כזאת אנחנו מגיעים לאיזון עם הטבע ונמצאים בצורה מאוזנת, האינסופית, השלמה, הנצחית, גם בדרגה האנושית (ראו שרטוט מס' 9). לזה אנחנו צריכים להגיע, זה נקרא לצאת מהגלות ולהגיע לגאולה. לגאולה שלמה, זאת אומרת שבכל הרצונות שלנו אנחנו מקבלים את תכונות הבורא ונעשים כמוהו בקיומנו. על זה מסבירה לנו ההגדה וחג הפסח.

שרטוט מס. 9

על יציאת מצרים בימינו

ביציאת מצריים התקצרו הזמנים, מארבע מאות שנה למאתיים ועשר. האם גם לנו יש את הסוד הזה היום, איך לקצר את הזמנים ולהגיע לגאולה השלמה?

יש דברים לא כל כך טובים בקיצור גלות מצריים. כי הקיצור שנעשה שם, כותב בעל הסולם באגרות, נעשה הסיבה לכל יתר הגלויות. המספר ארבע מאות מעיד על ארבעה שלבים, ארבעה שלבי התפתחות, לפי י', ה', ו', ה' המקוריים. וכיוון שבני ישראל לא עברו אותם בפעם אחת, הם היו צריכים לעבור אותם בצורה אחרת. ובדרגה אחרת המספר משתנה. ולא שארבע מאות שנות גלות פחות מאתיים ועשר הם מאה תשעים שנות גלות, עובדה: מאז אנחנו כבר אלפיים שנה בגלות ועוד היו שבעים שנות גלות פרס, והגלות עוד לא נגמרה.

זאת אומרת החשבון הוא, שהקיצור הזה היה כדי לברר את הרצון לקבל בדרגות עמוקות יותר. ארבע מאות השנים שהבורא הבטיח לאברהם, הן באמת ארבע מאות. הכוונה היא לארבעה שלבים שחייבים להתגלות בתוך הרצון לקבל שלנו כדי שהרצון לקבל יגיע למימד המקסימאלי שלו. בלי שיהיה לנו כל הרצון לקבל, לא נוכל להגיע לגובה הבורא.

הסיפור הוא פשוט: יש לנו רצון גשמי, גופני, להתקיים. רצון פשוט כמו לבהמה. אם קופץ רצון אגואיסטי, רע, שנאה לזולת, ואנחנו מתגברים עליו, זה נקרא שעלינו להר סיני, הר של שנאה (ראו שרטוט מס' 10). אז אנחנו רוכשים את עשר הספירות האלו וזה ה"פרצוף" שלנו או הכלי של הנשמה (ראו שרטוט מס' 10). בלי הרצון הזה לקבל, שנתקן אותו עם תכונת הבינה, עם הנקודה שבלב שלנו, עם נקודת בינה, עם כוונה על מנת להשפיע, לא יהיה לנו פרצוף ולא נהפוך את הרע לטוב, לא תהיה לנו נשמה. זה אותו הכלי, רק הפוך, שאנחנו מפנים אותו כלפי האחרים. הכלי הזה חייב לכלול את כל הבחינות האלו: בחינת שורש, א', ב', ג', ד'.

לכן הובטח לאברהם: "אל תדאג, הרצון לקבל יתגלה בהם במאה אחוז". כי הוא שאל את הבורא: "איך כל בני האדם, כל האנושות וכל הנשמות יוכלו להגיע לדרגתך?" והבורא עונה: "אל תדאג, ארבעה שלבי הרצון לקבל יתגלו בהם, אין שום בעיה". הגלות שתבוא, תבוא כדי למסור לנברא את כל הרצון האגואיסטי שהכין הבורא. לכן אברהם נרגע.

שרטוט מס. 10

אנחנו יכולים היום לעשות חשבונות, כמה זמן נשאר וכמה מכות, באיזו צורה ומה, אבל אחרי כל החשבונות האלה, כתוב שלא לחשב את הקץ. זאת מפני שהכל תלוי בנו, כי על ידי חוכמת הקבלה אנחנו מושכים אור.

בהקדמה ל"תע"ס" באות קנ"ה אומר בעל הסולם, שבזמן שאדם לומד את חוכמת הקבלה הוא מושך על עצמו את האור המחזיר למוטב, ואז, באותו אור, הוא מתחיל לראות מה טוב ומה רע. האור שמתחיל להאיר מבדיל בין כל הרצונות שלו, עד כמה ובמה הוא יכול להשתמש בהם לטוב או לרע, באיזה הקשר ובאיזה קשר ביניהם. אז הוא מתחיל לקצר את הזמן, כמו חולה, שעל ידי בדיקות מגלה אפילו את תחילת המחלה. שמספיק לו כדור כלשהו או זריקה והוא ניפטר מכל התהליך שיכול להיות מסוכן.

לכן המקובלים הסתירו את חוכמת הקבלה עד שיתגלו כל דרגות הרע. לכן הם קבעו, שעד החזרה לארץ ישראל בגשמיות, אסור לנו להתחיל את העלייה הזאת לארץ ישראל, לרוחניות. כי "ארץ ישראל", היא דרגת הבינה. "ארץ" זה רצון, "ישראל" ישר- אל. אז יוצא שכל עוד לא יתגלה כל הרצון, אין לאדם מה להתחיל את התיקון.

הגלות האחרונה נגמרה, התחלנו להיכנס בגשמיות לארץ ישראל והמקובלים התחילו לפתוח את חוכמת הקבלה ולצעוק שחייבים, מיד, להתחיל בתיקון הרצון. כי אם לא נעשה זאת, אנחנו נעשה כאן בישראל משהו הפוך ממה שצריך להיות איתנו ועם כל העולם, ששוב הולך ומתגבר בעמידתו נגדנו. נקווה שנבין את התפתחות הזאת.

המפתח אצלנו, זאת הבעיה. פרעה הוא לא פרעה חיצוני. השכנים שלנו וכל העולם שונא אותנו, אבל אנחנו לא מזהים אחרי כל הכוחות האלה ש"אין עוד מלבדו", שהבורא מכה ומחייב אותנו להתחיל לחשוב על התכלית. אבל ארבע מאות שנה עברו, ועכשיו הגיע זמן היציאה מהגלות. לכן מצד אחד יש משיכה לחוכמת הקבלה, ואדם לא יודע למה, אלא בצורה אינסטינקטיבית הוא מרגיש ששם יש בשבילו איזו הצלה. ומצד שני אצל המקובלים יש כבר הנכונות לפתוח את החוכמה הזאת לכולם.

חמישה שלבים בדרך הרוחנית

בחנוכה עוברים הסתר אחד והסתר שני ומגיעים לשכר ועונש. בפורים גמר התיקון. האם גם פסח מראה איזשהו שלב בתיקון?

פסח אומר על היציאה מהסתר לגילוי. שלבי גילוי הבורא הם: בהתחלה כשהאדם שנכנס ללימוד חוכמת הקבלה הוא מגלה שהוא נמצא בניתוק מהבורא. זה כבר גילוי, הוא מרגיש שנסתר ממנו משהו. הוא נמשך למשהו. יש לו ריקנות פנימית כלשהי. הוא נמשך למשהו שחסר לו. הוא עוד לא יודע מה, אבל זה נקרא שהוא כבר נמצא בניתוק מהבורא, מהרוחניות, ממשהו.

אחר כך, כשהוא מתפתח שלב נוסף, מתוך הרע שמרגיש בחיים שלו, מתוך האכזבות, הוא מרגיש שהבורא לא קיים או שהבורא לא טוב. זאת אומרת הוא כבר מתייחס לזה שהבורא נסתר. זה נקרא "הסתר כפול". במה הוא כפול? שלא קיים ולא טוב – פעמיים לא. זה כבר קורה כשהוא לומד קבלה, אחרת הוא לא מתקדם, אחרת הוא לא עובר את השלבים האלה כלל.

אחר כך בא "הסתר אחד". שהבורא קיים, אבל לא טוב, שהאדם מרגיש רע. וכך מרגישים דווקא הרבה תלמידים שלנו שעוד לא עברו מחסום. רק מהשלב השלישי לרביעי, עוברים את המחסום. לכן התלמידים שנמצאים במצבים כאלה ממורמרים פנימית, דווקא משום שהם לומדים ומשקיעים הרבה ונמצאים בהתמדה, בשיעורים, ובהפצת חוכמת הקבלה. אבל ככל שהאדם מפיץ יותר את חוכמת הקבלה, הוא מחבר לעצמו יותר רצונות, יותר השתוקקויות למעלה, ואז הוא מזרז את הדרך שלו. מתוך זה מגיעים למצב שבו הבורא קיים, אבל לי רע. וזה נקרא "הסתר אחד". ומתוך הסתר אחד, באים למצב של גילוי.

המעבר משלב שלוש לארבע, זאת יציאת מצריים. אחרי זה מגיעים לגילוי. שזה נקרא לתקן את גלגלתא עיניים. ומה שמסמל את התהליך הזה נקרא "חנוכה". פורים הוא בסוף התהליך, בגמר התיקון. בחמישה שלבים אפשר להכניס את הכל, הם גם כשורש, י', ה', ו', ה'.

המטרה: להתחבר יחד

כשהיה המפץ הגדול, כולנו ירדנו לאותה דרגה?

המפץ הגדול מסמל לנו את תחילת היקום שלנו. לא מדובר עדיין על האנושות, מדובר על המצב הרוחני שבו הרשימות נפלו למה שנקרא "עמקי הקליפות", ומהכוח הרוחני הקטן ביותר שהגיע בסוף סולם כל המדרגות הרוחניות, פורץ ניצוץ אחד ומתחיל לבנות את החומר.

בעל הסולם מסביר זאת וגם האר"י מסביר זאת ב"עץ חיים", שהניצוץ שפורץ הוא, מלכות דעליון שהופכת להיות לכתר דתחתון. זו פריצת האנרגיה מדרגה עליונה לדרגה תחתונה. זה מה שקרה גם במפץ הגדול וממנו התחיל להתהוות כל חומר היקום.

אני מתכוון לשלב שבו אדם הראשון נשבר.

אדם הראשון שנשבר הוא מבנה הרוחני, זה לא אותו אדם שדיברנו עליו. "אדם הראשון" שנשבר הוא הנשמה הכללית שבעולם האצילות. הוא התרסק לחלקים.

בעצם כל אחד מאיתנו הוא רסיס כזה, נכון?

לא, כל אחד מאיתנו הוא חתיכת בשר.

אבל הוא מהווה חלק מאותה מערכת?

לא, בשר לא יכול להיות חלק מכוח רוחני. אלא מה שאפשר להגיד הוא, שבתוך כל אחד מאיתנו, אם אנחנו מפתחים את הרצון שלנו, אז אנחנו בונים אותו חלק מאדם הראשון. הנקודה שבלב שמתעוררת בנו, לא נמצאת בנו ממש, בבשר שלנו. הנקודה שבלב, ההשתוקקות, הרצון להיות כבורא, להתקרב, להכיר אותו, להבין בשביל מה אני קיים, להגיע לשורש שלי, היא חלק מאדם הראשון שבי.

כלומר, אנחנו כבר בעצם חלקיקים של אדם הראשון?

הנשמות שלנו הן חלקים מאדם הראשון.

אם כך, האם כולם צריכים לעבור את אותו תהליך?

כל אחד צריך לעלות לשורש נשמתו. אנחנו מדברים על המצב שהנברא נמצא במצב אין סוף – אם הוא נקרא "אדם הראשון" או לא, זה לא חשוב – וכל החלקים שלו נשברו ונפלו לדרגת העולם הזה. כל אחד ואחד, כל חלק וחלק, חייב להגיע באותו שביל חזרה לשורש שממנו הוא בא. אבל הירידה היא על ידי הבורא. והעלייה על ידי האדם (ראו שרטוט מס' 11).

למה? כי מתוך שאני עולה חזרה לבד אני לומד מה הבורא עשה בירידות, אני לומד ממנו איך הוא עשה זאת ועושה על עצמי אותה העבודה. אני בונה את עצמי, בהתאם למה שהוא עשה. ואז כשאני מגיע חזרה, אני כבר לא אותה הנקודה, אני עצמאי, אני בניתי את עצמי. בתחילה היתה הדמות שלי שהבורא בנה כמין דוגמא, ועכשיו זה אני. זאת אומרת, אני מבין גם מה שקורה כאן, אני מבין מי זה הבורא כי למדתי ממנו, מה הוא עשה. אני נצחי, שלם, קיים, מרגיש את האין סוף.

שרטוט מס. 11

כשאני עובר את תהליך התיקון, אני בעצם עובד עם עצמי, אז נקרא שאני נשאר אגואיסט? כאילו אני מקדם את עצמי?

אתה מקדם את עצמך לאותו מקום שנקרא "הנברא הכללי". ולקדם את עצמי למקום הזה, זה נקרא להתחבר עם כולם יחד. זאת אומרת אם אני מקדם את עצמי מדרגת אפס לדרגה אחת, זה נקרא שקידמתי את עצמי והתחברתי עם כולם אחד חלקי מאה עשרים וחמש (ראו שרטוט מס' 12). כי יש לנו מהעולם הזה עד עולם אין סוף מאה עשרים וחמש מדרגות. חמישה עולמות, בכל עולם חמישה פרצופים, בכל פרצוף חמש ספירות. מאה עשרים וחמש פעמים אני חייב לקשור את עצמי יותר ויותר לכל יתר הנשמות, לשש מאות אלף נשמות שורשיות.

כשאני מתקדם, אני מתקדם בקו ישר עם כולם?

לא חשוב באיזה מצב הם נמצאים. אתה חייב להתקשר עם כולם ולהתקדם עם כולם, אתה מתחבר לכולם. הם לא יודעים באיזה מצב הם נמצאים, ובכלל לא מודעים לאיפה שהם קיימים. אבל אתה מרגיש ומתחבר עם כולם, ולכן מתגלה לך הכלי של אדם הראשון. מתגלה לך כל הכלי, מתגלה לך עולם אין סוף, מתגלה לך גמר התיקון. אתה יכול להגיע לגמר התיקון הזה, שהאחרים עוד לא נמצאים בזה.

האם המטרה היא לא להגיע יחד?

ביחד לא יגיעו. כי הנברא בנוי כפירמידה. הוא בנוי בצורה מיוחדת, שחלק אחד שלו נקרא "גלגלתא עיניים" או "ישראל", חלק שני נקרא "אח"פ" או "אומות העולם" (ראו שרטוט מס' 12). וקודם מתקנים את גלגלתא ועיניים. לכן נתנו לנו את חוכמת הקבלה וכך אנחנו צריכים להתקדם. אחר כך עלינו להיות "אור לגויים", למסור את חוכמת הקבלה לכל העולם. עכשיו כבר הגיע הזמן שאנחנו חייבים לעשות את זה וזה יחד. אנחנו בפיגור. בעל הסולם נסע אפילו לפולין, לחגיגות אחד במאי, כדי לחפש מקום להתערב ולהשפיע שם את השיטה. כבר אז, בשנות השלושים.

שרטוט מס. 12

הוא לא הצליח.

לא הצליח.

גם פה הוא לא הצליח.

גם פה הוא לא הצליח, נכון. זה לא אומר שאנחנו צריכים להרים ידיים, אין ברירה. בנוסף לכך המצב משתנה. לפני חמש עשרה ועשרים שנה לא ציפיתי שיהיו אנשים שירצו לשמוע על חוכמת הקבלה. שאלתי את רב"ש, איך יכול להיות שבעל הסולם אמר, שמשנת 1995 והלאה אלפים ירצו את החוכמה הזאת, ובמאה העשרים ואחת יקראו את ספרי הקבלה כמו שקוראים את עיתון "דבר". לפני חמישים שנה עיתון "דבר" היה קצת יותר נפוץ מהיום. הוא היה העיתון הראשי במדינה. ועל חוכמת הקבלה, אף אחד לא חשב. ואנו רואים שהזמנים משתנים.

אם כך הוא הצליח?

זו תוכנית הבורא, זו תוכנית הטבע, אין פה מה להצליח או לא. פחות דם או יותר דם, פחות סבל או יותר סבל, זה סך הכל העניין. השאלה היא איך נעבור את הקטע האחרון, אם באריכות הזמן ובמכות או בקיצור הזמן, בהתפעלות ובנעימות. אבל הקטע שלפנינו הוא המכות והבעיות שביציאת מצריים. אבל מתוך שאנחנו יודעים איך להסתדר, איך האומה שלנו יכולה להסתדר, אנחנו יכולים להגיע במקום למצב האנוש הזה לפריחה ולשגשוג, ושכולם יתמכו בנו במקום לראות בנו חלק מיותר בעולם. הכל תלוי בהכרת התהליך. וזה העיקר שאנחנו רוצים להראות על ידי חוכמת הקבלה.

להביא את כל אומות העולם אלינו?

לא להביא את כל אומות העולם אלינו. להסביר לעצמנו וגם לאומות העולם, באיזה תהליך אנחנו נמצאים כולנו יחד. לקראת מה אנחנו צריכים ללכת, מה יש לנו להציע להם במקום כל המצב הלא נעים שישראל נמצאת בו.

מה יהיה בסוף

מה המטרה, מה הסוף?

ש "כולם ידעו אותי למקטנם ועד גדולם", זה הסוף, להיות "אור לגויים". "וביתי בית תפילה יקרא לכל העמים". תפתח את "הזהר", תקרא מה שכותב רבי אלעזר בן רבי שמעון, ותראה. ובעל הסולם כותב ומסביר זאת, במאמרים "מתן תורה", וב"ערבות". ואולי שמעתם את הסיפור הזה, שהבורא, הקדוש ברוך הוא, רצה לתת תורה לאומות העולם, אבל הם לא קיבלו, ונתן לישראל. למה? שייקחו אותה ואחר כך יעבירו אותה כאור לגויים, כדברי הכתוב "אתם תהיו לי ממלכת כוהנים וגוי קדוש".

וזה באמת מה שקורה אחרי כל הירידות והעליות, אחרי כל הגלויות וכל התהליך, שאנחנו עכשיו נמצאים בשלב האחרון. כמו שבעל הסולם כותב בסוף ההקדמה ל"ספר הזהר", שאנחנו חייבים בעצמנו לממש עלינו את השיטה הזאת, ואחר כך לכל העולם. בזה תלויים ממש החיים שלנו והגורל שלנו. רק בזה.

ואחרי שכל העמים יחזרו ויהיה אור, מה יהיה אז?

אחרי שכל אומות העולם חוזרים איתנו יחד להכרת הבורא וכולם נעשים כאגודה אחת, כדברי הכתוב "ולא ילמדו עוד איש את רעהו ואיש את אחיו לאמר דעו את ה' כי כולם ידעו אותי למקטנם ועד גדולם", אז כולם נמצאים במצב שנקרא "אין סוף", למעלה ממקום ומזמן, ללא הרגשת חיים ומוות גופניים.

התפיסה משתנה ומתרחבת למימדים רוחניים. האדם מרגיש את עצמו לא תלוי בחומר הזה. הוא מרגיש את החיים שלו כחיים בתוך הנשמה. כי עכשיו אנחנו מרגישים שאנחנו נמצאים בתוך הגוף ואת חמשת החושים שלנו, זו המציאות שלנו. ופתאום אנחנו מתחילים להרגיש שאנחנו נמצאים לא בגוף עם חמישה חושים, שזה ממש זניח לעומת הנשמה. וחיי הגוף לעומת חיי הנשמה, אדם לא מרגיש שהם שווים משהו. כמו למשל אדם שקוצץ ציפורניים או מסתפר ולא מרגיש שזה כואב, כי ציפורניים ושיער הם בדרגת הצומח, והוא בדרגת החי. אם הוא יתחיל לחתוך את הבשר, זה כבר כואב, כי הוא חי, אבל צומח הוא לא מרגיש. אותו דבר כאן, אלה לא דרגות סמוכות. יש אלף דרגות הבדל ביניהן. לכן אנחנו לא מרגישים את הגוף, אנחנו מתרחקים ממנו, מאבדים את הרגשת החיות בו.

אבל מהי המטרה הסופית?

המטרה הסופית היא, לחיות בחיים נצחיים, שלמים, בדרגת הבורא.

בשביל זה הבורא הביא אותנו לכאן?

בשביל זה הוא הביא אותנו לכאן. מפני שרק אם נבנה את עצמנו מתוך הדרגה הבסיסית הקטנה ביותר נהיה כמוהו. כמו ילדים, שגדלים מאפס, ולאט לאט לומדים. למה? על ידי זה הם מתחילים להכיר את העולם. אם נכניס אדם גדול לתוך העולם בלי שיתפתח, הוא ישתגע, הוא לא ידע מה זה. לעומת זאת ילד שגדל, העולם נעשה שלו לאט לאט. כך אנחנו מתחילים להכיר את הבורא.

מה הן דרגות רוחניות? ג' קווים. קו ימין הוא הבורא, קו שמאל הנברא והנברא לוקח דוגמא מהבורא, ועושה מעצמו בורא בדיוק לפי הדוגמא. כמו שילד מסתכל עליך, מה אתה עושה, הוא חוזר אחריך ולומד, מעתיק כמו תוכי.

חוכמת הקבלה עוזרת לנו לפתוח את הבורא במידת מה, במידה קטנה, ולהעתיק אותו אלינו עוד ועוד. ואז, בסופו של דבר האדם נעשה בדיוק כמוהו. וזאת המטרה.

המהות שלנו הופכת להיות כמו המהות של הבורא?

המהות שלנו היא שלנו והמהות של הבורא היא הבורא. בחוכמת הקבלה אנחנו מדברים על כך שאנחנו מעתיקים מהבורא את צורת הקיום שלו. יש חומר וצורה מלובשת בחומר ולא צורה מופשטת ומהות. אבל בכך אנחנו גם שומרים על עצמיותנו, על עצמנו. אני לא נבלע בו, אני עומד כנגדו, אחד מול השני. זה נקרא "דבקות", שאנחנו שווים, ובכל זאת יש לו מציאות בפני עצמה ולי מציאות בפני עצמה. לכן הנברא לא נעלם. אנחנו יצאנו מהנקודה שבאור העליון, מהנקודה השחורה. זה כמו שמטיפת זרע גדל אדם גדול. לאט לאט הוא גדל ומתחיל להרגיש שהוא קיים, שהוא עצמאי ושיש לו שכל ורגש. זה מה שקורה איתנו בדרך ההתפתחות.

בקיצור, פסח הוא דבר מרכזי. לכן אנחנו אומרים על כל דבר שעושים בחיים "זכר ליציאת מצריים", כי אנחנו מסתמכים על התכלית הזאת שאנחנו צריכים לעבור, ולפי זה פועלים. זה שורש לכל הפעולות שלנו עד היום והלאה. לכן כדאי לנו ללמוד יותר ויותר את הדברים האלו. יש הרבה מאמרים על זה, הרבה חומר על פסח. שנזכה להבין.

בכתבה על "משה רבנו" בעיתון "קבלה לעם" כתוב, שהוא עלה מאה עשרים מדרגות, שזה ארבעים, ארבעים, ארבעים. ואתה אומר שיש בסולם הרוחני מאה עשרים וחמש מדרגות.

המספר 120 אינו מציין מדרגות. למספר מאה עשרים יש סדר שלם של התפתחות. אנחנו נמצאים בעולם הזה, מעליו נמצא הסיום של הקדושה, אחר כך העולמות עשיה, יצירה, בריאה, מעליהם הפרסא ומעליהם עולם אצילות, שהוא בעצם המנהל אותנו (ראו שרטוט מס' 1). אחר כך עולם אדם קדמון, ועולם אין סוף. מעולם האצילות יורדת הארה מיוחדת לעולמות בריאה, יצירה, עשיה. בעולמות בריאה, יצירה, עשיה נמצאות הנשמות השבורות. וההארה הזאת שמגיעה, מגיעה בשנים עשר פרצופים, שכל אחד מהם כלול מעשרה, וסך הכול מאה ועשרים. זו הארה שלמה שאדם מקבל עד גמר התיקון, אם הוא הולך ומתקן את הנשמה שלו בכל מאה עשרים וחמש המדרגות. הוא מעלה את עצמו לאצילות, לגובה שנקרא אריך אנפין דאצילות (ראו שרטוט מס' 1), שהוא פרצוף מיוחד.

אז עוצמת האור שהוא מקבל נקראת "מאה עשרים", שנים עשר פרצופים שלמים. והוא עולה במאה עשרים וחמש מדרגות. אין קשר בין הפרצופים לבין המדרגות. זאת אומרת, המספר מאה ועשרים מדבר על עוצמת האור, ומאה עשרים וחמש מדבר על מספר המדרגות שאדם עובר.

לפי המקרא, בחשבון פשוט, משה היה ארבעים שנה בבית פרעה, עד שהרג את המצרי שבו. כשגילה את האגו שלו, והתחיל להילחם עימו ואז היה חייב לברוח למדיין. ארבעים שנה הוא היה במדיין, ואחר כך עוד ארבעים שנה במדבר. כך מסופר בצורה אלגורית על תיקון הנשמה שלו. זאת אומרת, שלוש פעמים הוא עלה לדרגת הבינה. דרגת הבינה זה מ'.

שרטוט מס. 1

תיקון המלכות

מה בכל זאת מסמל חג הפסח, מאיפה הוא נובע, למה הוא כל כך חשוב, ובכלל איך אנחנו ניגשים לזה מצד הקבלה?

אנחנו לומדים, שלפני הכול יש כוח עליון, אחד יחיד ומיוחד, שמטבעו הטוב הוא רוצה להיטיב. מפני שהוא שלם, יש לו רק חיסרון אחד, אם אפשר לומר שזה חיסרון. חיסרון שנובע מאהבה, מטוב, משלמות, שמטבע הטוב להיטיב. כל מטרת הבורא היא, לברוא את הנבראים כדי להעניק להם את ההטבה שלו. וכדי להעניק להם הטבה, נעשה כלי יש מאין מהאור שבא מהבורא. זה הרצון, רצון ליהנות מאותו האור שהבורא מאיר, כי הכלי, הרצון, נולד ויצא על ידי האור והוא מותאם בדיוק לאור כמו חותָם ונחתָם.

ולמדנו שהרצון הזה צריך להשתכלל, שהוא צריך לגדול בארבע מדרגות, שנקראות "בחינות". האור בעצמו נקרא "בחינת כתר" או "בחינת שורש". ממנו יוצא רצון לקבל שזו "בחינת חוכמה" - "בחינה א'", אחר כך "בחינת בינה"- "בחינה ב'", "בחינת זעיר אנפין" - "בחינה ג'", ו"מלכות" - "בחינה ד'" (ראו שרטוט מס' 2).

שרטוט מס. 2

ובחינה ד' היא בעצם שמרגישה, דרך כל ההתפתחות הזאת, שיש מקור ושהוא טוב ומיטיב, שהוא אוהב ונותן ושמלכות עצמה הפוכה ממנו כי היא רוצה לקבל וליהנות. בזאת היא לגמרי לגמרי רחוקה מהבורא. לכן מתגלה לה הבושה, ומתוך הבושה היא מצמצמת את האור שבה במה שנקרא "צמצום א'". עד כדי כך הבושה גדולה, אלה ייסורי גיהינום ממש. ההרגשה הזאת גדולה יותר מהתענוגים, ולכן יש החלטה שלפיה מלכות, הנברא, מגיעה למצב, שלא תקבל דבר, אלא אם כן הקבלה תהיה כהשפעה.

אם כן, ההחלטה היא לא לקבל, ללכת נגד הטבע. הנברא מפסיק לקבל. בא אליו אותו אור תענוג, והוא דוחה אותו לגמרי ולא רוצה לקבל. אחר כך הוא בודק את האור שבא: אם האור בא מהאוהב, מהמשפיע, הוא בודק עד כמה הוא יקבל, אבל לא לעצמו, אלא כדי למלא את עצמו להנאת המשפיע.

בעל הסולם נותן דוגמא על אורח שבא לחברו, והחבר הכין לו כיבוד טוב ומותאם בדיוק לטעמים שהאורח אוהב. בעל הבית רוצה מאוד שהוא ייהנה והחבר דוחה ומסרב עד שהדחיות האלו יוצרות ביניהם כאלה יחסים שהאורח מבין, שאם הוא יקבל בפנים, יקבל את הכיבוד, אז הוא יגרום תענוג לבעל הבית ולא לעצמו. הוא כל כך דחה את התענוג מעצמו, שבטוח שמה שיקרה עכשיו, יהיה הנאה לבעל הבית, הטבה לבעל הבית. ואז במידה הזאת הוא מקבל את האור, והקבלה הזאת היא ממש כהשפעה. ובמידה שיש ביניהם השתוות הצורה, היינו כמו שבעל הבית נותן גם האורח נותן לו חזרה – למרות שאין לו מה לתת אלא תנאי, את הכוונה שלו – במידה שהוא מקבל בצורה כזאת, זה לא נקרא קבלה אלא השפעה.

יוצא שהנברא, למרות שנברא מחומר שהוא רצון לקבל, על ידי שהוא משתמש באהבה של בעל הבית, של הבורא, הוא מקבל כדי ליהנות לאוהב. כי האוהב רוצה שהנברא ייהנה, והנברא יכול לעשות כך שהוא יקבל כדי שהבורא ייהנה. יוצא שההשפעה הזאת מביאה אותם להשוואת הצורה, זאת אומרת שהנברא מגיע בדיוק לאותו מעמד כמו הבורא. הוא לא רק מקבל בפנים את התענוג. לא מדובר על הרצון ולא על התענוג, אלא על היחס שהם בנו ביניהם, היחסים שבנו ביניהם הנברא והבורא, ונעשו עכשיו כאחד וכשווים. במצב הזה הנברא לא סתם מקבל טוב ועונג מהבורא, אלא מגיע לגובה, למעמד כמו הבורא. כתוצאה מכך הוא מגיע לנצחיות ולשלמות כמו הבורא ממש. אין לנו מילים לתאר זאת בעולם הזה.

לכן כתוב, "שובו בני ישראל עד ה' אלוהיכם" ו"דע את אלוהי אביך ועבדהו". זאת אומרת, לדעת, להשיג, להכיר, להתחבר. להיות ממש באותו המעמד, באותה האחדות, באותו המצב, זאת מטרת הבריאה. איך מגיעים לכך? על כך נדבר ונבין את הגודל והייחודיות שיש בחג הפסח. בינתיים כל ההסבר הוא על מחשבת הבריאה.

נמצא שלא חשוב הרצון ולא חשוב התענוג, אלא אנחנו מתעלים מעל הרצון ומעל התענוג ומגיעים ליחסים של השפעה בינינו. העובדה שאני נברא ואני עשוי מחומר שרוצה ליהנות ואני צריך לקבל משהו כדי לחיות, לא נחשבת כלל. זה לא בא בחשבון. כי העיקר הוא, איך אני מגיע להתעלות מעל כל זה, ומתחיל להתייחס לנותן. איך מגיעים למצב שהנברא מגיע לדרגת הבורא, בצורה עצמאית, אמיתית, בלתי תלויה בשום דבר?

למדנו על ארבע בחינות דאור ישר. המלכות, שעושה צמצום א' ולא רוצה לקבל כלום כוללת במבנה שלה חמישה חלקים: שורש, א', ב', ג', ד' (ראו שרטוט מס' 3). רק בחינה ד' מרגישה בושה. אחר כך היא עושה צמצום ואחר כך מקבלת החלטה שהיא צריכה מסך ורוצה להיות עצמאית. אבל בזה הנברא עדיין לא מגיע לעצמאות.

לפני בחינה ד' נמצאים ארבעת חלקיה הקודמים: שורש, א', ב', ג', שנקראים: "כתר", "חוכמה", "בינה", "זעיר אנפין". בחינה ד' עצמה היא מלכות. כתר, חוכמה, בינה וזעיר אנפין, נקראים גם "ט' ספירות ראשונות" (ראו שרטוט מס' 3). למה ט' ראשונות? כי זעיר אנפין כולל בתוכו את שש הספירות חסד, גבורה, תפארת, נצח, הוד, יסוד ויחד עם שלושת הספירות כתר, חוכמה ובינה, הן תשע.

איך מלכות יכולה להידמות להשפעת הבורא אליה, לט' ראשונות? זה כאילו שבעל הבית נותן כיבוד לאורח והאורח רוצה להיות כמו בעל הבית. אם הוא יתעלה מעל הכיבוד, אם יעשה לבעל הבית בחזרה אותו הדבר שבעל הבית עושה לו, היינו אם הנברא יעשה אותה פעולה כמו הבורא, הוא יהיה ממש כבורא. השאלה היא איך לעשות זאת? איך מלכות יכולה להתכלל בט' ראשונות ?

לשם כך נעשית לפני הכול פעולה מיוחדת שבה מלכות מצמצמת את הט' ראשונות (ראו שרטוט מס' 3). מלכות אומרת: "אני לא רוצה לקבל כלום" ומה שלפניה ממצב אין סוף, מצטמצם דרך העולמות אין סוף, אדם קדמון, אצילות, בריאה, יצירה, ועשיה. מלכות עצמה נשארת. זה כאילו שהנברא נמצא והאור, הנתינה, נגמר לפניו. זה כמו מסננת, מערכת של המעטת האור מאין סוף למטה. יש חמישה עולמות: א"ק, אצילות, בריאה, יצירה ועשיה, ובכל אחד האור נחלש בעשרים אחוז וכשהוא מגיע למלכות הוא כבר נגמר (ראו שרטוט מס' 3).

שרטוט מס. 3

הנברא כאילו נמצא עכשיו במצב שבעל הבית לא לוחץ עליו. זה נעשה מצד בעל הבית כדי לתת לאורח, לנברא, להיות עצמאי, לא להיות לחוץ, לא להיות שפוט, לא להיות תחת הלחץ, הטבע והשפעת הבורא. כשהנברא נמצא תחת השפעת הבורא אין לו עצמאות ואי אפשר להגיד שזה נברא. כי על נברא אפשר לדבר, רק כשהוא מחוץ לשליטת הבורא. נחזור לעניינינו, יש אור אין סוף וממנו נמשכת מערכת ההמעטה. לכן כל החלקים האלה, המדרגות האלה, נקראים "עולמות", מהמילה העלמה. ומפני שבכל הבריאה יש בסך הכול חמש דרגות, גם במלכות יש חמש דרגות, שורש, א', ב', ג', ד' (ראו שרטוט מס' 4). לכן צריכים חמישה עולמות ודרכם האור העליון מגיע לאפס ממש, מתחבא לפני המלכות ומלכות נשארת בחמישה חלקים של העביות שלה.

כאמור, השאלה היא איך מלכות מתקנת את עצמה? מלכות נכללה בט' ראשונות, זה נקרא תהליך יצירת העולמות (ראו שרטוט מס' 4). אחרי זה יש תהליך יצירת המלכות עצמה. כלומר, איך מלכות מקבלת מלמעלה, מהעולמות, מט' הראשונות שנכללות בה. זאת אומרת איך נכנסות בה תכונות של ההשפעה, ההשפעה של הבורא.

שרטוט מס. 4

התהליך הזה נקרא "צמצום ב'". בצמצום ב' מלכות מתחברת עם בינה, תכונת הקבלה ותכונת ההשפעה מתחברות יחד וט' ראשונות נכנסות למלכות (ראו שרטוט מס' 5). מלכות מתחילה לרצות כאילו להשפיע, להיות כמו הבורא.

שרטוט מס. 5

אבל בזה עדיין אין נברא. כי זה כמו שעשינו מלמעלה איזשהו חומר שרצה ליהנות מקבלה, עכשיו יש חומר שרוצה ליהנות מהשפעה. הוא עדיין לא עצמאי, אין לו עדיין תכונה מעצמו, שירצה, שיחשוב, שיכוון, שירגיש, שיעשה חשבון. כמו בדרגות דומם, צומח וחי, גם בדרגה הזו עדיין אין עצמאות. זה כמו ילד קטן שלא מרגיש עדיין את עצמו אדם, כמו חיה קטנה הוא לא יודע מי הוא מה הוא ואיפה הוא נמצא.

אז כמו שמלמעלה נבראו העולמות, שהן המעטת האור בחמש מדרגות ואין בהן שום דבר חופשי ולא בחירה חופשית ולא נברא – העולמות הם סך הכול המדרגות, שבהן האור נחלש לאט לאט – כך גם התכונות של העולמות, תכונות ההשפעה, נכנסות למלכות. במילים אחרות, גם מלכות נעשית לרצון להשפיע שדומה לאור, בצורה טבעית שלא תלויה בה. עדיין לא קורה בה שום שינוי מהותי פנימי ואין לה עצמאות.

המבנה שבו מלכות מתחברת עם בינה, המבנה האינטגראלי הזה שכולל את שתי התכונות המנוגדות קבלה והשפעה, נקרא מבנה של אדם הראשון. מלכות עצמה לא נקראת אדם הראשון, אלא רק המלכות שמתחברת עם בינה.

במלכות שמתחברת עם בינה יש חלק שהוא תכונות הבינה, חלק שהוא תכונות המלכות וחתך באמצע שמבדיל ביניהן (ראו שרטוט מס' 6). תכונות הבינה שמלכות קיבלה, נכנסו לתוכה מט' ראשונות, שהן תכונות ההשפעה. תכונות המלכות עצמה הן תכונות הקבלה. תכונות הקבלה וההשפעה האלה עדיין נמצאות בנברא כשני חלקים. המלכות שמסודרת בצורה כזאת, נקראת "אדם הראשון". זו דמות הנברא העתידי, שיהיה עצמאי.

שרטוט מס. 6

באיזו צורה הוא יכול להיות עצמאי? הרי גם תכונת הקבלה שלו באה מהבורא וגם תכונת ההשפעה שבו באה מהבורא, הכל בא מהבורא. אין כאן עדיין שום דבר שאפשר להגיד שהוא שייך לנברא. ובכלל, איך יכול היות משהו ששייך לנברא, אם מלכתחילה יש בורא שבורא על ידי האור שלו רצון ליהנות יש מאין ועושה איתו מה שהוא רוצה על ידי האור? איך יכול להיות שיש משהו מחוץ לבורא, ופתאום הוא נעשה עצמאי?

כאן אנחנו ניגשים לדבר מיוחד מאוד, שנקרא "שבירת הכלים". שעל ידי מכה מיוחדת של האור שמגיע, בינה ומלכות מתחברות יחד. וכשהן מתחברות יחד הן נשברות, וכל האיחוד שיש בכלי הזה נשבר. מה זאת אומרת? לרצון לקבל שרצה להשפיע היה מבנה שכלול מהרבה מאוד חלקים. תכונות הבינה נקראות "רמ"ח איברים" ותכונות המלכות נקראות "שס"ה גידין" – אלה רצונות, אבל כך הם נקראים. הרצונות דלהשפיע הם סך הכל רמ"ח, 248, והרצונות דלקבל, הם 365, שס"ה. בסך הכל תרי"ג, 613 רצונות. יש בנשמה עוד שבעה חלקים, עוד "שבע מצוות" וסך הכול הרצונות הוא תר"כ. אבל המספר תרי"ג ידוע יותר.

לפני השבירה, כל החלקים קשורים ביניהם, כל אחד עם כולם ללא הבדל ושוני ביניהם בשום דבר, כמו איברים בגוף ממש. יש מיליארדי קשרים בין כל אחד לאחרים, כי כל אחד רוצה להשפיע, תכונת ההשפעה שולטת על כל הרצונות. יש רצון פנימי, שהקליפה החיצונית שלו, שעוטפת אותו, זו כוונת ההשפעה. לכן כל אחד מתקשר לאחרים כמו תאים בגוף אחד, שכל תא יודע מה קורה בכל הגוף ומה הוא צריך לעשות למען חיים של כל הגוף הזה. כמו שבדרגת החי אנחנו חיים בצורה כזאת. זה החוק הכללי של החיים, שכל חלק וחלק בגוף החי דואג לאחר ואם חסר משהו אז כולם משתדלים להשלים, כך בדרגת המדבר אנחנו בעצם צריכים להגיע לזה, אבל דווקא בזה נשברנו.

זאת אומרת, לא הרצונות שלנו נשברו. הרצון לא חשוב כלל. הרצון זה חומר הבריאה, אי אפשר לשנות אותו. אנחנו יכולים לדכא רצונות, אבל איתם ממש אנחנו לא יכולים לעשות כלום. אי אפשר לתקן אותם, אנחנו רק יכולים להשתמש בהם לטובת עצמנו או לטובת ההשפעה. הכוונה היא שנשברה, הקשר בין הרצונות, ועל ידי השבירה נעשה אותו הכלי כלול מחלקים בודדים, שלא רק שלא קשורים זה לזה, אלא שמהקשר ביניהם נותרו ניתוק ושנאה. זאת אומרת, שכל אחד רוצה "לאכול" את הזולת, לקבל ממנו. כל אחד מחפש איך הוא יכול לנצל את הזולת. זה עניין השבירה.

מה זה נותן? השבירה היא כביכול עניין חמור מאוד, הפוך מהבורא. ובכל זאת האור העליון, הבורא, פועל כדי להביא את הנברא לשבירה. מה זה נותן? קודם כל המצב השבור הוא ממש הפוך מהבורא. אם הבורא מתגלה כמשפיע, אז בשבירה יש לנו אגו שממש מקבל. זאת אומרת שכוונה שלו היא לקבל על מנת לקבל לעצמו ממש. זה מה שמתגלה בשבירה. פעם ראשונה יש בנברא מצב שבו הוא כביכול יוצא מתחום הבורא, מתרחק ממנו, לא שייך לו, נעשה מנוגד לבורא בכוחות עצמו. בדומה לכך אדם שיש לו דעה אחרת משלך נבדל ממך.

אם כן, הנברא גדל בצורה כזאת, שהוא עומד עצמאי. אמנם בצורה הפוכה ולא נכונה ורחוקה מתכלית, אבל הוא נעשה עצמאי, הוא נעשה הפוך מהבורא. לכן אפשר להגיד שהוא נקרא "נברא", נבדל. כי אם בורא הוא המשפיע, אז הנברא חייב לקבל. אבל לקבל ברצון שלו, שזה יצא מתוך עצמו. וזה מה שנעשה בשבירה.

זאת אומרת, תכונת הבורא, תכונת ההשפעה פועלת בנו בצורה ההפוכה, ובמקום אהבה הנשמות משיגות שנאה. זאת אומרת, זה מה שאדם הראשון והחלקים הנקראים ה"נשמות" משיגים על ידי שבירת הכלים, כל זה קורה לפני שאנחנו בכלל נמצאים. זה בשורש שלנו, בכוחות רוחניים בלבד, עדיין לפני העולם הזה, לפני הכל.

זאת אומרת, עלינו לזכור, שלא נשבר דבר חוץ מהקשר בין חלקי נשמת אדם הראשון. לפני השבירה היה אדם הראשון או הנשמה הכללית ואחרי השבירה נעשו הרבה נשמות. מספרן נקרא "שש מאות אלף", אבל אלה מיליארדי נשמות. שש מאות אלף הוא מספר מהותי, כי מה שנשבר במיוחד זה פרצוף זעיר אנפין, שיש בו חסד, גבורה, תפארת, נצח, הוד, יסוד, שישה חלקים לפני מלכות. שישה החלקים האלה כפול החלקים שבתוכם, הם שש מאות אלף. המספר שש מאות אלף קשור גם לאור ששבר את הכלי, שעוצמתו, שהגיעה מפרצוף אריך אנפין דאצילות, נקראת ריבוא, עשרת אלפים, ומכאן "שישים ריבוא נשמות", שש מאות אלף נשמות. המספר עשרת אלפים הוא סימן לגובה הרוחני, שבו נעשתה השבירה.

אז השבירה היא בקשר בין הנשמות, ולא בתוך כל נשמה ונשמה. זאת אומרת, אנחנו לא צריכים לתקן את עצמנו. כל הדברים שיש בתוך האדם, כמו שהם כך יישארו, שאדם לא ידאג לתקן אותם כאילו יש בו משהו שדורש תיקון, אלא כל השבירה היא בינו לבין האחרים, בין אדם לבין חברו. אם אנחנו מתקנים את היחסים בינינו מקבלה להשפעה, בזה אנו גומרים את כל התיקון. אם מתחילים לעסוק בכל מיני דברים אחרים, כאילו לא עושים כלום. לכן הגלגולים שלנו לא נגמרים. לכן אנחנו נולדים ומתים, נולדים ומתים.

אבל השבירה עוד לא מספיקה, כי הנברא שנמצא עכשיו בצורה ההפוכה מהבורא, בכל זאת נמצא עדיין במצב שהוא מרגיש את ההפכיות שלו מהבורא ונמצא כנגדו. זה לא מאפשר לו עצמאות. כדי לתת לנברא עצמאות, צריכים לבנות בו מציאות כלשהי שבה הוא יהיה מנותק לגמרי מהשפעת הבורא.

כלומר, אם יש עולם אין סוף, ותחתיו חמישה עולמות, אדם קדמון, אצילות, בריאה, יצירה ועשיה, ובתוכם הנשמות שבורות – זה לא מספיק, כי הנשמות שנמצאות לפני הסיום מרגישות את הבורא, ואפילו אם הן מנוגדות לו, הן נמצאות במצב שהן תלויות בו. הן לא יכולות להתחיל את הדרך שלהן בצורה עצמאית. לכן מה שקורה הוא, שהשבירה לא נגמרת בזה שהנשמות מקבלות את התכונה ההפוכה מהבורא, אלא קורה גם עניין ההסתרה, מה שנקרא "גלות". הנשמות יורדות למטה מכל העולמות הרוחניים, ומקבלות את הרגשת החיות שנקראת "העולם הזה". וזה דבר מיוחד מאוד. אחרי שהאור העליון יורד בחמישה העולמות עד הסיום, יש פריצה לדרגה האחרונה של החומר, והוא בורא את היקום שלנו (ראו שרטוט מס' 7). וכך, על ידי הרבה פעולות, נותר גם כדור הארץ וכל החיים עליו, הדומם, הצומח והחי. עד שמגיעים לדרגת המדבר, לאדם. ועד שהמדבר הזה מגיע פעם ראשונה להרגשה שיש בו יחס לרוחניות. המדבר הזה נקרא "אדם הראשון", שהיה בעולם שלנו לפני 5777 שנה (ראו שרטוט מס' 7). זה האדם הראשון שהרגיש בתוך הגוף שלו את החלק השבור שבו, שנקרא "נקודה שבלב", את אותה הנשמה.

שרטוט מס. 7

ה"אדם" הזה שבעולם שלנו, הרגיש שהוא משתוקק לחזור למצב רוחני כלשהו. כמו שאצלנו מתחילה הנקודה הזאת להתבהר, כך מורגשת הנקודה שבלב. הלב זה כל הרצונות של האדם, ו"הנקודה שבלב" זו ההשתוקקות לעלות למעלה מהסיום הרוחני. ומאז אותו אדם הראשון בעולם שלנו התחילה התפתחות. לפי המקורות אנחנו רואים שאחריו עוד ועוד נשמות, בני אדם, התחילו להרגיש דחף להתעלות רוחנית ולתיקון.

והתיקון הוא במה? בזה שלאט לאט, כשהם משתוקקים לרוחניות, מתגלה להם שהם צריכים לסדר את הקשר שלהם עם הנשמות האחרות (ראו שרטוט מס' 8). זה התגלה באדם הראשון ואחר כך התגלה במיוחד באברהם, כי בבבל העתיקה, התגלה עד כמה שהאגו פורץ בתוך בני אדם, ואז התגלה לו שוב אותו רעיון, שחייבים להתקשר מעל האגו אחד עם השני. כל פעם שמתגלה האגו, חייבים להגיע לתיקון על פני האגו.

כמו ששורש הוא קוצו של י' ומהשורש יש התפתחות של בחינות א', ב', ג', ד', שהן י', ה', ו', ה', לפי אותו חשבון, הרצון גדל מהשורש ארבע פעמים, הרצון האגואיסטי מתגלה ארבע פעמים (ראו שרטוט מס' 8), וכל פעם צריכים להתגבר עליו, ולהתעלות ואז מגיעים לתיקון השלם. וכל פעם התיקון הוא רק בזה, שחייבים להתקשר ביתר קשר בין הנשמות.

שרטוט מס. 8

הנשמה הכללית של אדם הראשון מתחלקת בעצמה לפי הגלויות לכמה חלקים. שבכל הגלויות עובר רק חלק הבינה שנכלל במלכות וזה נקרא שהגלויות והגאולות עוברים על "עם ישראל". בחלק האחרון, אחרי שעם ישראל עבר את כל הגלויות, הוא יוצא לגלות אחרונה לאומות העולם ומתערב איתם. כמו שכתוב, "לא יצאו ישראל לגלות אלא כדי לצרף להם נשמות הגויים". ואז הגאולה האחרונה, נקראת "הגאולה השלמה" (ראו שרטוט מס' 9). התיקון השלם שבמערכת בין הנשמות. קודם כל ישראל, חלקי בינה, מתקנים את עצמם, ואחר כך הם מתקנים את חלקי המלכות.

שרטוט מס. 9

כעת נחזור להתפתחות האדם הראשון, איך הוא התפתח בעולם הזה עד אברהם והלאה. באדם הראשון התגלה האגו השורשי, באברהם התגלה האגו בבחינה א', אחר כך יש בגלות מצריים התגלתה בחינה ב', בגלות בבל - בחינה ג', והגלות שלנו היא בחינה ד'. בתקופת אברהם התגלה האגו בפעם ראשונה, התגלתה בחינה א' מבחינת שורש. לכן לא הייתה גלות, אלא פתאום הרגישו שהמצב השתנה. מה שאם כן במצריים, בבבל ובגלות הנוכחית האחרונה, אנחנו באמת נכנסים להרגשה ולגלות הגופנית ויוצאים ממנה.

איך מהנקודה שבלב אנחנו מגיעים לגאולה? זה בעצם מה שקרה עם אברהם, עם משה ועם כולם. קודם כל מתגלה רצון לקבל ואחר כך בתוך הרצון לקבל, שהוא מלכות, מתגלה הנקודה שבלב, שהיא תחילת הבינה. במצב הזה הרצון לקבל כבר מלא, הוא כבר גדול. במשך הגלגולים שלו ובמשך החיים האדם כבר הרגיש מה זה הרצון שלו. אבל כשמתגלה נקודת הבינה, הוא מתחיל להרגיש שהמבנה שלו כולל שני חלקים מנוגדים זה לזה. אף פעם לא היה לו הרגשה כזאת, שאחד מושך כאילו למשהו הלא נודע, ושני מושך לעולם הזה, לכל הדברים שבעולם הזה.

וכך, במוקדם או במאוחר, האדם נדחף על ידי נקודת הבינה לחוכמת הקבלה (ראו שרטוט מס' 10). על ידה הוא מושך את האור ממערכת אדם הראשון שלפני השבירה, ששם כולנו מחוברים יחד. ( את מערכת אדם הראשון לפני השבירה, את ההרמוניה בין הנשמות, נסמן בסימן האחדות, Σ) (ראו שרטוט מס' 10). על ידי חוכמת הקבלה, שמספרת על המבנה של אדם הראשון המתוקן, האדם מושך על עצמו אור מקיף "המחזיר למוטב" (ראו שרטוט מס' 10), שנקרא "תורה". האור שממלא את כל האדם הראשון, נקרא "תורה". ועל ידי האור הזה שהוא מושך על עצמו, הוא מתחיל להיתקן. לאט לאט הוא מתחיל לצרף את חלקי המלכות לנקודת הבינה.

שרטוט מס. 10

במלכות יש לו תרי"ג רצונות ובצרופם לנקודה שבלב, הוא מתקן את תרי"ג הרצונות. זה נקרא שמבצע "תרי"ג מצוות" על ידי אור התורה (ראו שרטוט מס' 11). וכשהוא מתקן את עצמו, במידה שמתקן את עצמו בתרי"ג מצוות, הוא מתחיל לעלות באותן המדרגות של העולמות, עד המצב שבו הוא נמצא, כלומר עד הנקודה המסוימת שבה נמצא שורש נשמתו. אז הוא מגיע למצב, שבשבילו נקרא "גמר התיקון" (ראו שרטוט מס' 11). שתיקן את הנשמה שלו, שהחזיר את עצמו למצב המתוקן, שמשפיע לכל יתר חלקי האדם הראשון, לכל יתר הנשמות. וההשפעה הזאת מבטאת את ההשפעה שלו כלפי הבורא. כמו שהבורא משפיע לכל הנשמות, לכל החלקים, כך הוא משפיע מעצמו לכל החלקים בנשמת אדם הראשון, ובזה הוא והבורא נעשים שווים. אדם שמגיע לגמר התיקון, שווה לבורא. הוא מתחיל לראות, להבין, להרגיש אותה המציאות שבה נמצא הבורא. ולזה אנחנו צריכים להגיע.

שרטוט מס. 11

יציאת מצריים

אז מה הקשר בין כל מה שנאמר עד כה ובין הפסח, ניקיון הבית והמטבח?

על ידי לימוד הקבלה האדם מתחיל לגלות, חוץ מהאגו שלו, חוץ מהרצון שלו, גם את הנקודה שבו, את נקודת ההשפעה, הבינה. ואין אפשרות אחרת למשוך את המאור המחזיר למוטב, כי רק בחוכמת הקבלה מספרים לנו על מבנה אדם הראשון, איפה אנחנו נמצאים ובאיזה מצב. שמשם, כשאנחנו לומדים על המצב הזה, מופיע אז עלינו בחזרה האור המקיף.

האור הזה עושה כמה פעולות. קודם כל הוא מעורר בנו הכרת הרע. אנחנו מתחילים להבין שהרצון האגואיסטי שלנו הוא רע. אנחנו מתחילים להרגיש שאנחנו נמצאים בשליטתו. אנחנו מתחילים להרגיש אותו כמו פרעה, כמו מצריים. מפני שהנקודה שלנו, שנקראת "משה", משתוקקת להגיע לשורש שלנו והרצון הזה לא נותן לנו לעשות זאת.

הפעולה הראשונה שאנחנו צריכים לעשות היא להגיע לצמצום. צמצום א' קודם לכל דבר. כשאני מצמצם את הרצון שלי, אני נמצא מעליו. איך אני יכול להיות מעליו? צריכים לעבור על הרצון הזה הרבה מכות, שאני ארגיש שזה רע לי, ואז הרגשת השנאה לרע, למקור הרע, מנתקת אותי ממצריים, מפרעה, ואני מתחיל להזדהות עם הנקודה שנקראת "משה". כי נעשה צמצום, אני מצמצם את כל הרצונות שלי, לא רוצה להזדהות איתם, לא רוצה להרגיש אותם ומרגיש את עצמי מזדהה עם אותה הנקודה שמשתוקקת לרוחניות, מתעלה מעל הרצונות שלי, זה נקרא "יציאת מצריים". כשהרצון מצטמצם, כאילו אפס. ונקודת משה היא אחד.

אם נצייר את העולמות מלמעלה למטה: אין סוף, אדם קדמון, אצילות, בריאה, יצירה, עשיה, למטה מהם הסיום או "מחסום", ומתחתיו העולם הזה, אז פעם ראשונה שאדם עובר את הרגשת העולם הזה ומתעלה מעליו, זו הגאולה.

זאת אומרת, יש בנו שני חלקים. חלק אחד, רצונות שבהם אנחנו מרגישים עכשיו את עצמנו שאנחנו חיים בהם. אנחנו מקבלים על ידי חמישה חושים כל מיני התרשמויות, סופגים כל מה שיש מבחוץ. אנחנו רוצים למלא את עצמנו, ובצורה כזאת שמרגישים בתוך הרצונות שלנו מילוי, אנחנו מרגישים שנמצאים במציאות שנקראת "העולם הזה".

אנחנו מתעלים מעל הרצון שלנו, לדרגת הבינה שבנו, שעכשיו מתחילה להתגלות בכל אחד מכם, אחרת לא הייתם יושבים כאן. אם אנחנו מתחילים להגדיל את הנקודה הזאת, לעשות למענה, אם רוצים לצרף אליה את כל הרצונות, להגדיל אותה, זה נקרא שאנחנו מתחילים לגלות הכול בחוש אחר. לא בחוש של קבלה, אלא בחוש של נתינה. ואז אנחנו מתחילים להרגיש מה שנמצא מחוץ לנו. כמו במבנה של אדם הראשון, אני מתחיל להרגיש לא את עצמי ואיך אני יכול ליהנות מכולם ואז אני נמצא בתוך עצמי ומרגיש רק את העולם הקטן שלי, נגמרים החיים, אני מת ואין יותר. אם אני מתקשר לכל הגוף ואני נכלל עם כל הרצונות מחוץ לי, אני מתחיל להרגיש את המציאות כולה, את המציאות השלמה, איך שהיא. עם תכונת ההשפעה נפתח לי חוש שנקרא "נשמה". ואז אני עובר למציאות אחרת לגמרי, שנקראת "רוחנית". והיציאה משליטת הגוף שלי לשליטת הנשמה, זו יציאת מצריים.

זאת אומרת, צריכים להזמין על עצמנו כל כך הרבה אור, שישפיע על כל הרצונות שבי. שאני אראה בכל אחד ואחד מהם, בכולם יחד, רע, לעומת נקודת משה, הנקודה שבלב, נקודה שמושכת אותי למציאות הרוחנית. ואז יוצא, שאני רוצה להתנתק מהרצונות האלו, לברוח ממצריים, ולהתחבר למשה.

כך אנחנו משיגים עצמאות. זו בעיה לברוא נברא שיהיה עצמאי, שיתפקד כמישהו שכאילו לא בא מהבורא, לא שייך לבורא. מאיפה יש לנו את ההבחנה החדשה הזאת, שאין בכל העולמות, שאין בכל המציאות, ופתאום ממקום כלשהו היא באה? איך זה יתכן, אם קיים רק בורא ככוח אחד, שורש אחד? אז דווקא בהתנגשות בין קבלה לבין השפעה, בין שני החלקים האלו, יש לנו בחירה חופשית, עם מה ללכת. עם פרעה, עם משה, עם שניהם או עם כל אחד לחוד, מתי ואיך. על ידי זה האדם בוחר את הכוונה.

בעולם הזה יש רצונות, שזה חומר הבריאה וכוונה על מנת לקבל, זאת אומרת כוונה לעצמו. מעל המחסום יש את אותם הרצונות, רק שתיקָנו אותם, כך שכולם לזולת, עשינו תרי"ג מצוות. וכשהאדם מוצא את ההבדלים בין להיות בקבלה ובין להיות בהשפעה, הוא קובע את העצמאות שלו.

לכן משה נקרא "משה". כי יש מלכות ויש בינה, שני חלקים, ועל ידי ג' קווים אנחנו מגיעים מדרגת מלכות לבינה. מלכות זה ה', ובינה זה מ', והג' קווים הם כמו ש'. ואז אנחנו מגיעים על ידי התהליך הזה, על ידי הכוח הזה, ממלכות לבינה.

ההגדה שאנחנו קוראים בליל סדר, מספרת בעצם על כל התהליך שהכלי צריך לעבור, שאנחנו צריכים לעבור, כשמתחילים לדאוג איך להיפטר מהרע שבנו, מהאגו שבנו. שאנחנו מתחילים להרגיש שזה סרטן שיושב בנו ולא נותן לנו לברוח לחיים הנצחיים. ושוב אנחנו עוד מעט נמות, ונתגלגל שוב ושוב ללא שום אפשרות לברוח מזה. אנחנו עוברים על ההגדה, דרך ארבעה בנים עד שמגיעים למצב ש"אינו יודע לשאול". קודם אנחנו חכמים ואחר כך ציניים, וכן הלאה.

ובדיקת חמץ זה שאני בודק על ידי האור המקיף שמאיר עלי, איפה יש בי עוד רע שאני צריך להיפטר ממנו. מה עוד חסר לי לגלות בי, איזו עוד שנאה לטבע שלי אני צריך, כדי להתעלות ולברוח ממנו הלאה, למעלה, ממצריים לבינה, לארץ ישראל. אז כל חיפוש החמץ, בדיקת החמץ, אור לארבע עשרה בודקים את החמץ, וביעור החמץ- השריפה שלו, שלא קיים בעולם, ושבעת הימים שאנחנו נמצאים בניתוק מהרצונות שלנו, מהרצונות דלקבל שלנו – אלה כולם סמלים בעולם הזה.

שאנחנו עוברים בגשמיות את כל המנהגים האלו, כדי להעתיק אותם לרוחניות ולראות איפה אצלנו, בתוכנו, בתוך הרצונות שלנו, נמצאות ההבחנות הללו, ואיפה אנחנו יכולים לקיים אותן. לכן החמץ הוא בנו, אותו אנחנו חייבים לאתר, ממנו אנחנו חייבים להיפטר. ואז אנחנו מגיעים ל"לחם עוני", מצה. לַמה "עוני"? כי כשאנחנו באים לעולם הרוחני, אנחנו בסך הכל נקודה אחת שבורחת ממצריים, מהאגו. רק בורחים. כמו שכתוב, שעם ישראל יוצא ממצריים, עם כל הכלים של המצרים, עם כל הרצונות.

אבל אחר כך הרצונות האלו מתחילים לאט לאט להיתקן, בארבעים שנות המדבר. אלה ארבעים השנים, שמלכות עולה לבינה. לכן משה, שגומר את התפקיד שלו, נפטר, אין לו מה לעשות יותר. הוא הביא את המלכות לתיקון הבינה, לכן הוא נקרא "משה".

כל המנהגים של פסח נמצאים בביאור של חוכמת הקבלה: איפה האגו שלנו, איך לברוח ממנו, באילו תנאים. אילו מכות נפשיות אנחנו צריכים לקבל. כי הטבע שלנו הוא שעושה בנו את כל הרע. והגילוי הזה צריך להיות מספיק כדי להתעלות ממנו. "שבע שנות שובע", "שבע שנות רעב". יש פה הרבה דברים. "ארבע מאות שנות גלות" שהבורא הבטיח לאברהם, "כי גר יהיה זרעך בארץ לא להם".

אברהם, כשכבר הגיע לרוחניות, שאל את הבורא: "איך אני אדע בכלל, שכל האנושות תגיע לגמר התיקון?" אברהם היה אחד מתושבי אור כשׂדים בבבל העתיקה, ושם פרץ האגו. הוא היה אחד מהאנשים שהבינו גם בכל האמונות התפלות שהיו שם. ומתוך התפרצות האגו, הוא התחיל לחפש לַמה, מה הסיבה לזה. הוא היה משכיל מאוד. הוא התחיל לחקור והגיע להכרת הכוח העליון. כשהגיע להשגה הייתה לו שאלה: "מהי התקווה של כולם?" הוא שאל על הבנים שלו כביכול, אבל מלכתחילה היה לו רצון לתקן את כל הציביליזציה הבבלית, לכן ישב בפתח האוהל ורצה לקרב את כולם לשיטה הזאת, לתיקון הנשמות, לתיקון האגו.

אז הבורא אמר לו: "דע כי גר יהיה זרעך". זאת אומרת "אל תדאג, הרצון לקבל יתגלה". מה שהתגלה בבבל, יתגלה קודם כל בבנים שלך, ואחר כך יתגלה בגאולה האחרונה בכל האנושות. עד כדי כך שלא יוכלו לסבול אותו, שיתחילו להרגיש עד כמה הוא חונק אותם. עד כמה אותו הרצון, אותו הטבע שנמצא באדם, הורס אותו, מביא אותו למשבר כללי, בכל מה שהוא עוסק. ואז מתוך זה יתחילו לגלות שנמצאים בעולם הזה כבמצריים אחת גדולה. עכשיו, בכל העולם, אנחנו רק מתחילים להרגיש שהעתיד לא משמח אותנו כל כך. זה מורגש לפי הייאוש, לפי המכות האחרות, הסמים, הטרור, האקולוגיה וכולי. לכן הבורא אומר לאברהם: "אל תדאג, הם יבינו שהם נמצאים בתוך הרע, ומתוך זה ירצו להגיע לטוב".

לכן כל המקובלים של השנים האחרונות, הכוונה היא למאה וחמישים השנים האחרונות, מדברים על זה, שאנחנו נגיע לגילוי הרע. בעל הסולם כותב,ב"מאמר לסיום הזהר": "היוצא מדברינו, שדורנו זה הוא הדור של ימות המשיח." משיח מהמילה למשוך, כוח המשה. "ולפיכך זכינו לגאולת ארצנו הקדושה מידי הנכרים." וכולי. מקובלים קובעים, שעכשיו אנחנו נמצאים בדור של המשיח, זאת אומרת כוח עליון שמגיע מלמעלה ומושך אותנו מעל הסיום הזה, מעל המחסום הזה לרוחניות. ולכן הם אומרים, אנחנו חייבים לפרסם את חוכמת הקבלה.

אם נגלה את המכות כמכות שאנחנו צריכים לקבל כדי להתנזר מהאגו, מהטבע שלנו, נגלה אותן בצורה הנפשית. שאנחנו מגלים את הרע שבנו באור, כדברי הכתוב "באורך נראה אור". בצורה כזאת אני מגלה שאני רע על ידי האור העליון ולא על ידי כל מיני מכות בטבע ובין בני אדם, מתוך השמדה ומלחמה ומי יודע מה – על ידי צרות גשמיות. אני יכול לעשות זאת בצורה מהירה יותר, על ידי כך שאני מזמין על עצמי את האור, שמאיר עם הטבע שלו דלהשפיע, ואני רואה עד כמה אני נמצא ברצון האגואיסטי, ושהוא עושה לי את כל הצרות.

לכן אם לא נגלה את חוכמת הקבלה, נסבול מכות ממושכות במשך עשרות שנים. וההיפך, אם נגלה את חוכמת הקבלה, אז נגלה את הרע שבנו בצורה מהירה ונוחה ונרצה לברוח ממנו. נעלה לעולם הרוחני בהרפתקה של ממש ונגיע למצב שכולו טוב, כמו שהבורא מלכתחילה קבע זאת כמטרת הבריאה. שאנחנו נגיע למצבו, לדרגתו, לתפקידו – להשפעה.

זה הסבר קצר על מהות חג הפסח, שבעצם מסמל לנו את התחלת העלייה הרוחנית. אחר כך יש לנו עוד ועוד עבודה, אבל היא כבר כולה בעולם הרוחני, לקראת ארץ ישראל שנקרא "דרגת בינה". זה כבר בהכרת האלוקות, בשלמות, שאדם כבר הולך מעל החומר ורואה את כל כוחות הבריאה ומתחיל לעבוד איתם בצורה שהוא כבר מקבל ראייה. העיקר זה "יציאת מצריים". נקוה שנגיע.

תרי"ג רצונות

לא מדובר על תרי"ג רצונות שהם ללכת לנופש, למלון, לבלות בפאב, אלא על רצונות שאנחנו לא מכירים כלל כרגע.מההם תרי"ג הרצונות?

יש העולם הזה, ובו אנחנו קיימים בצורה גשמית, שאנחנו מכירים את עצמנו בתוך הגוף. ובתוך הגוף הזה יש רצונות. הרצונות האלה, רצונות גופניים, שהגוף צריך כבהמה, כחיה: אוכל, מין, משפחה, בית. ורצונות אנושיים שהם: כסף, כבוד, מושכלות. אחרי כל הרצונות האלו כשאנחנו פחות או יותר מממשים אותם או מרגישים שהם כבר לא יביאו לנו מילוי, אז מתפתח בנו עוד רצון, שנקרא "נקודה שבלב", שהוא רצון רוחני. ואז איתו, שאנחנו מעדיפים את הרצון הזה על פני כל הרצונות הגשמיים, הגופניים, אנחנו עוברים את המחסום (ראו שרטוט מס' 12).

כשאנחנו עוברים את המחסום, אנחנו מתחילים להתפתח מנקודה שנקראת "עיבור". כמו עוּבַּר, שמתחיל מטיפת זרע. על ידי מה אפשר להתפתח? על ידי תוספת רצונות. חומר אנחנו צריכים. כמו שבטיפת זרע יש כל האינפורמציה, כל המידע על האדם הגדול שייצא ורק חומר חסר לו. כל הנתונים ישנם, רק צריכים לפתח אותם.

מאיפה אנחנו מקבלים חומר? יש למעלה ממחסום שתי מערכות: עולמות בריאה, יצירה, עשיה, דקדושה ודקליפה. מהבי"ע דקליפה אנחנו מקבלים רצונות על מנת לקבל. זאת אומרת בכוונה שבורה. מהבי"ע דקדושה כנגד זה, אנחנו מקבלים כוח תיקון, אור, תכונת בינה (ראו שרטוט מס' 12). ואז על ידי זה שאני מקבל רצונות מצד אחד, ומושך את הכוחות לתקן אותם מצד שני, אני מעמיד את עצמי בקו אמצעי. הבי"ע דקליפה נקרא "שמאל", והבי"ע דקדושה נקרא "ימין", ואני באמצע בונה את עצמי, מטיפת זרע. זו הש' של משה: מ' ש' ה' . וכך אנחנו מתקדמים.

הרצונות שאני מקבל מקו שמאל, הם כבר רצונות רוחניים, כנגד הבורא. שקליפה רוצה ליהנות ממנו דווקא, לעשוק ממנו, ולא מכסף, כבוד, כל מיני דברים האלה. לא על זה מדובר. בבי"ע דקליפה יש תרי"ג רצונות דקליפה. ועל ידי האור שמגיע לבי"ע דקדושה, שנקרא "תרי"ג אורחין דאורייתא", תרי"ג אורות, אני מתקן את תרי"ג הרצונות. הפעולה נקראת "תרי"ג מצוות" (ראו שרטוט מס' 12). תיקון כל רצון נקרא "מצווה". ואז אני קם, מקים את עצמי בקו האמצעי, כבר כמערכת הכוחות המתוקנים הדומה לבורא, בהבעה שלה החיצונה, בהשפעה.

שרטוט מס. 12

נשאלת השאלה מה האדם צריך לעשות כשמתעורר בו רצון לרוחניות? יש לו רצונות לפאבים, לבתי מלון, לנופש, לחופש, לכדורגל ולכל מיני דברים אחרים טובים יותר או גרועים יותר, לא חשוב, כולם כאחד שייכים לעולם הזה ואנחנו לא מתעסקים בזה. בכלל בחוכמת הקבלה אנחנו לא מתעסקים עם עצמנו, עם ה"בהמה" שעכשיו נמצאת בנו. אין מה לעשות איתה.

אנחנו צריכים רק למשוך עלינו אור על ידי לימוד הקבלה. האור הזה, הוא יראה לך בדיוק איפה אתה נמצא ובאיזו צורה אתה צריך להתחיל לסנן בפנים את כל ההבחנות. ואז אתה תרגיש: "זאת קבלה וזאת השפעה, זו תכונת הבורא הקרובה אליו". אתה תתחיל לגלות בפנים, בך, את כל ההבחנות האלו. בינתיים זה לא שייך ליחס שלך לאחרים כלל.

וכשתתחיל לעלות לדרגה הרוחנית, שם תרגיש גם את הנשמות. אתה תרגיש אחרי בני אדם כוחות שמפעילים אותם ואיתם אתה תהיה קשור. ולא בפעולות, שתתחיל כמו האו"ם או כמו כל מיני ארגונים יפים, לחלק לחם ואוכל. בפעולות האלה הם לא עושים כלום. אם אנחנו רוצים במשהו להשפיע, אנחנו צריכים לעלות לדרגת כוחות ההשפעה שמנהלים את העולם הזה. בעולם הזה אין שום דבר שאפשר במישור שלו, לתקן אותו.

לכן אדם שרוצה להגיע לתיקונים, אין לו מה לעשות בקשר שבינו לבין האחרים. הוא קודם צריך להזמין על עצמו את המאור המחזיר למוטב שמתקן את עצמו. ומתוך שהוא מתוקן משתנה גם היחס שלו לאחרים והוא עוזר לתיקון הנשמות שלהם. איננו צריכים לתקן את היחס שלנו לאחרים במישור העולם הזה, גם איננו צריכים לעשות פעולות יפות לאחרים. איננו צריכים לתקן את הגופים. אנחנו צריכים לתקן את הנשמות, בהן הייתה שבירה.

את הגופים אנחנו צריכים אך ורק כדי להיות מנותקים מהבורא, להיות עצמאים בתיקון הזה. שאני חי וקיים בגוף, ללא שום נשמה, זה נותן לי יסוד לעצמאות. אפילו נניח שאין בורא, אין נברא, אין כלום, אין עולמות. אני קיים? קיים. זהו, זו נקודת האפס שלי. עכשיו מתחילה להתגלות הנשמה, ואני, מהנקודה העצמאית, הנעתקת מהבורא, משליטה שלו, מדיכוי שלו הולך לבד, עצמאי.

לכן העולם שלנו הפוך מהקדושה, מהבורא, מאינסוף מצד אחד, ומצד שני הוא כל כך מיוחד. שדווקא כשאתה עומד כאן על שתי רגליים, אתה מתקן את הנשמה שלך ונעשה עצמאי, דומה לו ממש. עצמאי כמוהו.

איך צריך להתנהג בעולם הזה

האם יכול להיות שאדם בדרך אל השלמות, צריך אפילו לנטרל את עצמו מן המשפחה, כדי להוכיח את אהבתו הגדולה לקב"ה, כמו אברהם אבינו שרצה להקריב את בנו יקירו? האם יכול להיות שהוא צריך לנתק את עצמו אפילו מקרוביו?

ידוע שלאברהם היה סיפור מיוחד מאוד עם יצחק, הוא העלה אותו לעולה. כל התיקונים שאנחנו צריכים לעשות, הם בשום פנים ואופן לא בגשמיות. בגשמיות מקובל צריך להיות כמו כולם. הוא חייב לעבוד וללמוד את חוכמת הקבלה. הוא חייב להיות נשוי, בעל משפחה. הוא חייב לשרת כרגיל את המדינה בצבא. הוא צריך להיות אזרח רגיל מהשורה. אני לא מדבר על מקובלים שהיו בדורות עברו, אני מדבר עכשיו על תיקון העולם.

תיקון העולם הוא בתוך האדם. תיקון הרצונות בתוך האדם ולא בהתנהגות חיצונית. אתה חייב להישאר כמו שאתה, העולם הזה בכל הפרטים שלו בנוי לזה. כל אחד ואחד חייב לומר: "בשבילי נברא העולם", כל מה שיש בי, כי "האדם הוא עולם קטן". וגם מחוץ לי, הכל כדי שאהיה כמו כולם.

ומתוך כל התנאים האלו והמקרים שישנם, אני מתקן את הפנימיות שלי. אף אחד לא צריך אפילו לדעת מה שאתה עושה בפנים. אתה צריך להישאר כמו שאתה מבחוץ, לא להתנתק משום דבר, לא להתנזר. לא להיות נזיר ולא להיות קדוש. מדברים אך ורק על תיקונים בנשמה. אם תתחיל לעשות תיקונים חיצוניים, לעשות מעצמך קדוש ולהיראות כך לכולם, בזאת תגמור עם התיקונים, תתחיל לקבל כבוד ולהתגאות, ובזה קברת את עצמך.

שורש הנשמה

דיברנו קודם על עניין הנתינה. האדם צריך לשאוף להגיע אל השורש ולקבוע שם יתד, כי זה המקום הכי טוב, הכי חזק.

לא, לא בגלל זה. אדם צריך להגיע לשורש מפני שזה השורש שלו, וכל הרצונות שלו הם מהשורש. זאת אומרת, אני אף פעם לא אהיה בהרמוניה, בשקט, במצב נוח וטוב, כל עוד לא אגיע לשורש. תמיד יחסר לי, תמיד ארגיש בפנים שמשהו אוכל אותי, עד שאגיע לשורש נשמתי.

האם אפשר להשפיע רק מהשורש?

לא מהשורש. בדרך לשורש, שאני מתקן את עצמי, במידה שאני מתקן את עצמי, אני משפיע. "שורש" זה נקרא, שהגעתי במאה אחוז לכל התיקונים שבי, לכל הרצונות שבי.

כשאנחנו מעלים את עצמנו מהעולם הזה לרוחניות, יש עולם עשיה, יצירה, בריאה, אצילות, אדם קדמון, ואין סוף (ראו שרטוט מס' 13). מבחינת השורש כולנו נמצאים באין סוף. אני נמצא עכשיו בעולם הזה וכשאני עובר לעולם הרוחני, זה נקרא "יציאת מצריים". בעולם הרוחני, אני צריך לעלות במאה עשרים וחמש מדרגות, אלה מדרגות התיקון. מאה עשרים וחמש מדרגות, כי יש חמישה עולמות, כל אחד מהם כפול חמישה פרצופים, כל אחד מהם כפול חמש ספירות זה מאה עשרים וחמש מדרגות. בכל מדרגה ומדרגה אני מתקן את הרצונות במקצת. אפילו במדרגת העשיה יש תרי"ג רצונות, אבל אני מתקן אותה בחלק אחד חלקי מאה עשרים וחמש. במדרגה השנייה, בשתיים חלקי מאה עשרים וחמש. עד שאני מתקן במדרגת השורש מאה עשרים וחמש חלקי מאה עשרים וחמש, מתקן את עצמי במאה אחוז (ראו שרטוט מס' 13).

אז אפילו שאני נמצא במדרגת ביניים כלשהי, אני כבר במשהו מתוקן. אני כבר במשהו נמצא כפרצוף, כנשמה, בעשר ספירות שלמות שלי. חלק מהם מתוקן, וחלק עדיין לא מתוקן. ובחלק המתוקן אני דומה לבורא, מרגיש אותו, נמצא בקשר עימו.

שרטוט מס. 13

על עשר המכות בימינו

כיצד מתגלות עשר מכות מצריים בעולם שלנו?

לפי ההתפתחות האחרונה, שאנחנו בכל זאת מצליחים בלימוד ובהפצה בעם ישראל, שזוכים להתעוררות ובכל זאת להבנה שהתיקונים צריכים להיות פנימיים בנו, אני מלא תקווה שאנחנו בהחלט נעבור את המחסום שעומד לפנינו. ומי שקורא את מה שאומרים מקובלים, זה ממש עומד לפנינו.

אני חושב שאין לנו עשר מכות כמו שמסופר. זאת אומרת מה שמסופר על משה, מסופר על ידי דרך "בעיתו", על ידי מכות הטבע החזקות. אני לא רוצה אפילו להיכנס לזה, כי מי שמתקשר לזה ומתחיל לברר את זה, כאילו נמצא בזה. אני לא רוצה להיות בתוך זה, כאילו זה קיים ולמשוך משם כוחות.

אלא אני מקווה שאת כל עשר המכות האלו אנחנו נעבור במודעות שלנו. יש להבין שהמצב שלנו הוא מצב באמת לא טוב. ומחכה לנו נצחיות, שלמות, דרגת הבורא. אם זה קורה במסה, זה דבר מאוד קל. אם זה אדם אחד, זה לוקח שנים וזו באמת עבודה קשה. אבל אם זה קורה בכמויות, אז את האיכות משיגים תוך זמן קצר ממש. אפילו על עשר המכות שעוברות על פרעה מסופר שהן קורות בתקופה קצרה מאוד ובחיפזון.

היום נלמד את המאמר "סמכין בתורה". העיקר הוא להבין את העקרונות, שהם בעצם די פשוטים. אנחנו לומדים על הטבע. הטבע הוא, שהאור, כוח ההשפעה, ברא רצון לקבל את מה שהאור רוצה להשפיע לו. למשל, אם האור רוצה להשפיע קילו תענוג, אז הוא ברא רצון שירצה לקבל קילו תענוג, לפי הכמות ולפי האיכות. והאור משחק עם הרצון, כי הרצון ליהנות כמו שהוא נברא, תלוי כולו באור. כמו תינוק קטן שתלוי כולו בגדולים. אם האור מאיר יותר, הרצון מתרומם ורוצה אותו. אם האור נסתר מהרצון, הרצון כמו צמח נובל ולא מרגיש דבר.

יוצא שהרצון תמיד פועל לפי המשחק של האור. האור מאיר יותר או פחות, בצורה כזאת או אחרת ובהתאם לכך הרצון מתעורר, מתרומם או נופל. פתאום אנחנו מרגישים התרוממות, שמחה, הכול פתוח, העיניים נפתחות, העולם יפה. ופתאום הכול אפור ולא יודעים למה; בקושי אנחנו סוחבים את עצמנו, אין לאן, דבר לא מושך אותנו. אנחנו לא מרגישים שמשהו מאיר לנו. זאת בעצם הצורה שהאור משחק איתנו, וזה משחק החיים.

על ידי חוכמת הקבלה אנחנו לומדים, איך להפעיל את האור שיאיר אלינו יותר ושיאיר אלינו בצורה מיוחדת, כדי להגיע למצב שנהיה כמו האור ממש. אז שיטת הפעלת האור נקראת שיטת הקבלה. את האור אנו מפעילים על ידי שאנחנו קוראים את ספרי הקבלה, כמו שאנחנו לומדים בהקדמה ל"תלמוד עשר הספירות". באות קנ"ה כתוב, על כל הלימוד, על הכוח שיש בספרי הקבלה, למה הם מיוחדים כאלה, ועל כך שאין כמוהם שום ספר אחר בעולם.

כי מתוך שאנחנו קוראים על מצבינו המתקדמים, אנחנו נמצאים קרובים לאור, מפעילים את האור, שיאיר עלינו בכל מיני אופנים. וכשאנחנו קוראים זאת בספרים, אז אנחנו מפעילים אותו והוא מתחיל להאיר לנו יותר. ובהארה הזאת הוא מסביר לנו איך אנחנו צריכים להפעיל אותו, איך להתייחס אליו, איך למשוך אותו. וזה בעצם כל הלימוד, להביא את עצמנו למצב שאנחנו נשלוט באור. זו בעצם המטרה. ולשלוט באור אפשר רק על ידי שנהיה בהשתוות הצורה עימו, שנרצה בדיוק מה שהוא רוצה לתת ואז נמשוך ממה שיש בו אלינו.

במשיכת האור אלינו חייבת להיות כוונה אחת, שהוא יעשה מאיתנו מה שהוא בעצמו. אין לו פעולה אחרת. אחרי שהוא ברא אותי כרצון ליהנות, הוא פועל עלי רק בצורה אחת, לפי הרצון שלי להיות כמוהו או לא לעשות דבר. אני יכול להמשיך בחיים הגשמיים שלי, בחיים הבהמיים. "בהמיים" הכוונה לפי הגוף. הגוף שלנו חי, לכן הוא נקרא "בהמה" ואין זה לגנאי, זו פשוט עובדה. אלא שאני יכול לדרוש מהאור: "תעשה ממני אדם". "אדם" מלשון אָדָמֵה לאור, דומה לאור. אם אני מקדים את הרצון שלי לתיקון, שהוא יתקן אותי, אז הוא פועל לקראת זה ומקרב אותי לתכונה הזאת, להיות כמוהו.

בהשפעת האור עלינו יש שתי צורות. צורה אחת היא, שאני יודע איך להזמין אותו ובזמן ההזמנה הוא מאיר עלי ומתקן אותי. במצב הזה אני נמצא עמו בקשר - אני מולו. זה נקרא "זמן מצווה". שאני מתקן רצון מסוים שלי ובאבחנה מסוימת אני רוצה להידמות לו והאור המסוים מאיר עלי ומתקן אותי. זה נקרא "עשיית מצווה". כלומר, תיקון הרצון כך שיידמה לאור במשהו, בכמות, באיכות, זה נקרא "עשיית מצווה". אז מאיר האור ומתקן לי את הרצון. וכשאני לא דורש זאת ממנו, הוא לא מאיר. אז אני נמצא בחושך, במצב מדוכא, ללא חיים, ללא רוח חיים.

ויש מצב אחר שנקרא "תורה". אם האדם מגיע למצב שהוא עובד עם האורות – הוא מושך אותם, מתקן משהו בתוכו ואחר כך שוב נופל מהרגשת המאור ושוב ממשיך את האור ושוב האור עוזב אותו, וכך על ידי כמה וכמה מצבים כאלו הוא מגיע למצב שבכל זאת תיקן משהו כללי בו – אז כנגד הרצונות המתוקנים האור כבר מאיר לו במשהו בצורה קבועה, כי יש התאמה בין הרצונות שהוא תיקן ובין האור. וודאי שיש עוד הרבה רצונות שהוא לא תיקן, ובכל פעם הוא מתרומם לתקן עוד משהו ונופל, עוד משהו ונופל, אבל הוא כבר השיג רמה כלשהי. והמצב הזה נקרא "תורה". זאת אומרת במצב הזה, אפילו שלא עושה כלום, האור בכל זאת מאיר לו במידת מה בגלל הדרך שהלך בה, בגלל ההֶרְגֵל והניסיון. הוא לא מאיר לו בהארה גדולה, אלא הארה ממוצעת, כזאת שהוא ממשיך כאילו בהילוך סרק ומתקדם. הוא לא לוחץ על הגז, אלא מתקדם לפי ההרגל, לפי הניסיון.

אז ביחס שלנו לאור יש כל הזמן יחס של דרישה ואי דרישה. אם אני דורש, זה נקרא "זמן המצווה". אם אינני דורש, אז אני נמצא מחוץ למגע עם האור. אם אני נמצא מחוץ למגע עם האור בתחילת העבודה שלי, בשלבים הראשונים בדרך, אז אני נופל ומרגיש שממש אין לי על מה לסמוך. אולם, אם כבר התקדמתי ורכשתי ניסיון בעבודתי, בכל מיני מצבים שעברתי, כי "אין חכם כבעל ניסיון", אז אני כבר מרגיש שאני נמצא במצב הממוצע. אפילו שאני נופל, אני יודע שהכול בא וחוזר, בא וחוזר - יש הארה כלשהי שמחזיקה אותי. ולא שמתוך הניסיון אני רושם אצלי בזיכרון שאחרי הרע יהיה טוב ואחרי הטוב יהיה רע. זה לא עוזר, מה שמתגלה זה חושך או אור. אלא מתוך שתיקנתי שכבה מסוימת מתוך הרצונות שלי, האור מאיר כנגדם בהארה הקבועה. וזה נקרא שיש לי הארה של "תורה".

"תורה" זה הארה קבועה על האדם, שכבר תיקן משהו מהרצונות שלו. ו"מצווה" זה שהאדם מושך אור חזק מאוד כדי לתקן רצון חדש כלשהו. ועל זה מספר בעל הסולם במאמר "סמכין בתורה".

"סמכין" בתורה

"כשאדם לומד תורה ורוצה להגיע לבחינת, שכל מעשיו יהיו בעל מנת להשפיע", כמו האור, לשם כך הוא לומד, לשם כך הוא פותח ספרי קבלה, "הוא צריך להשתדל, שיהיו לו תמיד "סמכין" בתורה", דברים שעליהם הוא יכול לסמוך, להישען. "ש"סמכין" הן בחינת מזונות, שהן אהבה, ויראה, והתרוממות רוח, ורעננות". שתמיד תהיה לו משיכה להמשיך עוד ועוד קדימה. הוא צריך לדאוג לכך בתמידות, אחרת הוא יכול ליפול לכמה שנים. והיו כאלו שנפלו.

זכורה לי דוגמה, כשהייתי אצל רב"ש, פתאום בשבת אחת בבוקר, בזמן שאנחנו לומדים, בא מישהו והרב"ש אומר לו: "שלום, שב". למדתי כבר כשלוש שנים ולא הכרתי את האדם הזה. אחרי כמה דקות הגיעו עוד אנשים, זו הייתה שבת ששלושה או ארבעה אנשים הגיעו, כל אחד היה חסר חמש שנים, שבע שנים או עשר שנים בלימוד ופתאום הם נכנסו. הייתה להם הרגשה שהם עזבו אתמול והיום חזרו שוב ללמוד. זה קורה ואין מה לשאול על זה. אדם שיוצא חושב שהוא נמצא בפנים. גם אני מרגיש את זה, לפעמים אני פוגש מישהו שלא ראיתי הרבה זמן והוא אומר לי: "אל תדאג, אל תחשוב שאני לא נמצא, אני רואה, אני שומע, אני איתך".

זאת אומרת, צריכים לדאוג שלא ניפול למצב של שינה, של ניתוק. ובזה אנחנו תלויים רק באור. האור הוא כמו מגנט שמחזיק חתיכת ברזל וחתיכת הברזל יכולה לקפוץ. למעשה היא לא קופצת ולא זזה בעצמה. אנחנו זזים רק על ידי האור, לכל הכיוונים ובכל הכוח, האור קובע הכול, לא אנחנו. אנחנו סך הכול רצון שהאור משחק איתו.

לכן כדי להתקדם על בטוח, אנחנו צריכים שיהיה לנו "סמכין", כמו שאומר בעל הסולם. כלומר, סמיכה, כוח, יסוד, בסיס, שאנחנו בטוחים שעל ידו אנחנו מתקדמים ולא נופלים מתחת לרמה כלשהי, שבה אנחנו כבר מנותקים ולא יכולים לעשות עם עצמנו שום דבר ואפילו שוכחים שאנחנו נמצאים בדרך או שיש איזו מטרה. יכולים למחוק מאיתנו את הרושם הזה כמו שהיינו לפני כמה שנים ואנחנו נהפוך להיות כמו אדם רגיל. לכן זה מאוד חשוב.

"וכל זה הוא" היינו האדם "צריך להוציא מהתורה, כלומר שהתורה צריכה לתת לו תולדות כאלה". הוא צריך ללמוד בצורה כזאת, שיקבל מהלימוד את כל הכוחות האלו. כמו שהוא אומר: "אהבה ויראה, התרוממות רוח ורעננות" .

"ואם אדם לומד תורה ואין לו אלו התולדות, אין זה נכנס בגדר של תורה", אדם יכול לקרוא ספרי קבלה, או ספרים אחרים, שכתבו אנשים גדולים, מקובלים, אבל זה לא נקרא שלומד "תורה". "מטעם ש"תורה" הכוונה למאור המלובש בתורה", זאת אומרת, אם אדם מושך אליו בזמן הלימוד את האור, שמשנה אותו והוא בטוח והוא מרגיש, שהוא ממש נמצא בשינויי המצבים הפנימיים, אז נקרא שהוא לומד "תורה". לפי התוצאה הזאת הוא יכול לראות.

"כלומר כמו שנאמר: "בראתי יצר הרע בראתי תורה תבלין"," אם אדם מרגיש את עצמו גרוע יותר כל פעם, שהוא מבין עכשיו שהטבע שלו זה רצון לקבל, סימן שהאור מאיר ובאור הזה האדם רואה עד כמה הוא הפוך מהאור. את האור עצמו אנחנו לא רואים, אנחנו רואים את התוצאות, ההפך ממה שיש לנו מהאור. "שהכוונה למאור שבתורה, כי המאור שבה מחזירו למוטב". עד כמה שהאור מאיר עלי, אני רואה עד כמה שאני הפוך ממנו. בהדרגה מצטברת בי ההרגשה עד כמה שאני נורא, עד כמה שאני ההפך ממנו ועד כמה שאני רוצה להיות כמוהו. הכול תוצאות מהלימוד הנכון. זה לא שאדם פתאום מחליט שהוא רוצה שכך יהיה לו, אלא כתוצאה מהלימוד לאט לאט מצטברות בו ההרגשות האלו. אז הוא מתחיל לקבוע: "אני רע, לא יכול לסבול יותר את עצמי, אני חייב לעזוב את המצב הזה, אני חייב להגיע למצב שאהיה כמו האור".

רק מהאור יכולה להיות תוצאה כזאת באדם, רק אם הלימוד הוא נכון. ולצערנו אנחנו רואים עד כמה שאנשים שקועים בכל מיני צורות לימוד ואין להם תוצאות כאלו. אנחנו מסתכלים על הלומדים ואכן לומדים הרבה, אבל מפני שלא לומדים את הספרים הנכונים, מפני שאין להם את שיטת הלימוד הנכונה שהמאור יחזירם למוטב, אז ההפך, התוצאה מהלימוד יכולה להיות כמו שכתוב סם המוות. התורה יכולה להיות סם החיים ויכולה להיות סם המוות. שתי תוצאות יכולות להיות. כי אם האדם לא מושך את המאור והוא חושב שהשקיע כל כך הרבה זמן בלימוד, אז כביכול מגיע לו שכר, העולם הזה, העולם הבא, כבוד, כסף, וכן הלאה.

זאת אומרת, הכול תלוי בלימוד הנכון, ואת התוצאות ממנו כל אחד צריך להרגיש בתוכו, איך הוא משתנה - משתנה לרעה, הוא מרגיש את עצמו גרוע יותר ויותר. הוא שואל "מי אני?" והתשובה היא ההפך מהאור. לכן יש לו דרישה, שהאור יתקן אותו. כמו שכתוב,"בראתי יצר הרע בראתי תורה תבלין". זאת אומרת שהאור יאיר לו ויקבע בו קודם כל רצון לתיקון. וכשיש לו רצון לתיקון, רצון שלם, אז האור מתקן אותו. ואז ברגע שרצון כלשהו ניתקן באדם בדומה לאור, אז האדם נעשה כמו האור, הוא מתחיל להרגיש כבר את העולם הרוחני.

כיצד מודדים רצון

כיום רואים הרבה מאוד אנשים שעוסקים בתורה, ובאמת אין תוצאות. אבל אילו תוצאות ודברים יש בחוכמת הקבלה שאפשר למדוד? דיברת הרבה פעמים על דברים מדעיים, שאפשר לבדוק בצורה מדעית, אבל אנחנו מדברים פה על ההרגשות, כל אחד וההרגשה שלו. רגשות הם דברים משתנים, אני יכול לחשוב היום כך, ומחר לחשוב אחרת. אז האדם, שלמד תורה בצורה אחרת, יגיד: "בסדר, אתה חושב כך, אני חושב אחרת". כל אחד וההרגשה שלו.

התוצאות, שאנחנו רואים, הן די ברורות. כלל גדול בתורה הוא, שאני יוצא מאהבת עצמי לאהבת הזולת, שאני מתקשר לכל יתר הנשמות, "כאיש אחד בלב אחד". אם לאדם יש את הנטייה הזאת מהלימוד, אז אפשר להגיד שהוא לומד נכון. אם הוא רואה את עצמו גרוע יותר מיום ליום - "מיום ליום" אלו מילים יפות, זו אִמְרָה, אבל נאמר מחודש לחודש, משנה לשנה, תלוי באיזה קצב הוא לומד - סימן שהאור פועל עליו, ומסביר לו מי הוא לעומת האור.

זאת אומרת, הדרך היא שהאדם צריך להרגיש שהוא נמצא בשליטת האגו שלו, ששולט עליו ולא נותן לו לקום ולברוח ולהגיע לחיים אחרים. את התוצאות האלה האור נותן. כי הטבע שלו הוא להשפיע, ודרך הנקודה שבלב האדם הוא מביא לאדם הרגשה יותר חזקה מה זה נקרא להשפיע. ואדם שבודק את עצמו, רואה פתאום את האגו שלו הגדול ולידו הנקודה שגדלה ובה הוא מרגיש את תכונת ההשפעה כנגד תכונת הקבלה, ולפי זה הוא כבר מתחיל לבדוק מה לעשות. זאת צורת הבדיקה הרצויה. אי אפשר לומר: "אני לומד כך והאחר כך, ונראה את עצמנו אחרי עשרים שלושים שנה". אז יהיה כבר מאוחר. חובה לבדוק בכל רגע.

ואם אתה אומר שרגשות זה דבר שאי אפשר למדוד, שבעולם שלנו כל אחד חושב ומרגיש, זה לא נכון. בחוכמת הקבלה, כשאנחנו מדברים על הרצון, הרצון לקבל, אנחנו מודדים אותו בעשר ספירות. אנחנו בודקים אותו לפי דרגות העביות, לפי המסך, לפי צורת האורות שפועלים עליו ואיך שהוא מרגיש. זאת אומרת, אנחנו ממש עוסקים בתוך הרצון, בהגדרה המדויקת שלו, במדידה שלו. כל ההתעסקות שלנו היא ברצון. כי אין דבר חוץ מזה, אין חומר אחר חוץ מהרצון.

בחוכמת הקבלה חומר נקרא "כוח הרצון". הוא עומד אחרי החומר הגשמי שלנו. לא חשוב מה נבדוק - דומם, צומח, חי, מדבר, גזים, נוזלים, פלזמה, חומר מוצק או חומר ביולוגי - הכול זה החומר שלנו שאנחנו מרגישים אותו בצורה מסוימת ואחריו עומד כוח. אז בחוכמת הקבלה אנחנו לומדים על הכוח, כי החומר יכול להשתנות. כל דבר אפשר לחמם והוא יהפוך לגזים או לנוזלים ואחר כך לגזים ואם נקרר אותו שוב, אז מהגזים, שאיננו מרגישים, הוא יחזור להיות שוב נוזל או מוצק. על ידי כל מיני פעולות כימיות אפשר לעשות עם החומר כל דבר. לכן לא איכפת לנו מהצורות השונות של החומר. חשוב לנו מה שמחזיק אותו, המהות הפנימית שלו. והמהות הפנימית שלו זה הרצון.

לכן בחוכמת הקבלה אנחנו בודקים ומודדים את הרצון בדיוק רב, עוד יותר בדיוק מהעבודה עם החומר, עם כל מיני צורות החומר שבעולם שלנו. זאת אומרת, אם נאסוף יחד את כל הכוחות וכל הידיעות שיש לנו ועוד יהיו לנו בכימיה ובפיזיקה ובכל יתר המדעים, אם נרד לדרגת הכוח שמפעיל ומביא ליציאת כל מיני הצורות האלה, הרי שבדרגת הכוח יש לנו מדע.

חוכמת הקבלה הרבה יותר מדויקת מהמדעים הרגילים. במדעים הרגילים אדם מכניס את עצמו לתוך הניסיון שהוא עובר ולתוך כל הניסויים שהוא עושה ובודק. בחוכמת הקבלה לא, בחוכמת הקבלה אתה חייב לצאת מעצמך ולבדוק זאת בצורה אובייקטיבית מבחוץ.

לכן אל דאגה, אנחנו עובדים עם בדיקות מדויקות. המקובלים כותבים הוראות שלפיהן האדם יכול לבדוק כמה הוא מתקדם, האם מושך על עצמו מספיק כוח האור ולפי מה הוא יכול לבדוק האם האור באמת עושה לו את הפעולות האלה או שמשהו לא בסדר. ואם הוא לא בסדר במשהו, אז נותנים לו עצות איך יוכל לשנות את עצמו כך שיפעיל את עצמו בצורה המועילה ביותר, שהאור באמת יפעל עליו בכל הכוח שלו ובמידה שהוא מסוגל לסבול את השינויים האלו.

כי השינויים שהאור נותן הם שינויים נגד הטבע שלו, הוא עושה ממנו משהו הפוך. האדם כולו רצון ליהנות, לקבל בתוכו, והאור עושה ממנו את ההפך, הוא מוציא אותו מעצמו ופורס אותו על כל יתר הנשמות. המעבר הזה לא נעים, הוא נגד הטבע. לכן האדם צריך קודם להצטייד ברצון חזק שזה יקרה לו. זה נקרא "הכנה ליציאת מצרים". הוא צריך קבוצה, הוא צריך תומכים, "סמכין דאוריתא" כמו שאומר בעל הסולם. זאת אומרת הוא צריך שיהיה לו בסיס כלשהו, שבכל מצב ומצב הוא יוכל להמשיך. לא חשוב מה שיקרה, יש לו כבר דרך ומטרה והבנה, והוא הולך.

"ועוד יש לדעת, כי התורה נחלקת לב' בחינות:

א) בחינת תורה,

ב)בחינת מצווה."

בזמן שאדם עוסק בהמשכת האור, אז נקרא שהוא נמצא ב"בחינת מצווה", כי "מצווה" זה תיקון הרצונות. ו"תורה" זה האור הכללי שמחזיק אותו ותומך בו בדרך.

בהמשך המאמר בעל הסולם כותב על אדם שנמצא בלי אור, שיצא ממנו האור והוא נמצא במצב מדוכדך, לא נעים, בדפרסיה, בייאוש. קודם היה בהתרוממות ובהתפתחות ועכשיו שום דבר לא מושך אותו. אז הוא אומר: "לכן כשאדם בלי חיות, הוא בבחינת רשע, מטעם שלא יכול עתה לומר, שהבורא מנהיג את העולם בבחינת טוב ומטיב". כי האור יצא, והוא נמצא במצב הייאוש. "וזה נקרא שהוא נקרא רשע", הוא בעצמו קורא לעצמו כך, "מטעם שהוא מרשיע את קונו", את הבורא, "היות שהוא מרגיש עכשיו, שאין לו שום חיות, ושאין לו במה לשמוח, שיהיה בידו להגיד, שהוא נותן עתה תודה לבורא, בזה שהוא משפיע לו טוב ועונג".

זאת אומרת, אין בעיה לקבוע האם האדם "צדיק" או "רשע". אם האור מאיר, אדם מרגיש את עצמו טוב. הוא אומר: "הבורא טוב, הבורא צודק, הבורא עושה לי דברים טובים". ובגלל שהוא מצדיק את הבורא, הוא נקרא "צדיק". ואם האור לא מאיר עליו ומתוך ההרגשה שלו שהאור לא מאיר אין לו ברירה, אם הוא רוצה או לא הוא מרגיש רע, אז לא חשוב מה שהוא יגיד בפה. אם הכלים שלו לא מלאים באור, רע לו ולפי הרגשת הכלים האלו הוא בטוח אומר שהבורא רע. לכן הוא נקרא "רשע".

זאת אומרת, אם האור משפיע, האדם "צדיק". אם האור לא משפיע, האדם נקרא "רשע". זה לא תלוי ברצון האדם, אלא במציאות. אם אני נותן לך מכות, אתה לא יכול להגיד שאני טוב ואתה לא יכול להגיד שאתה אוהב אותי. כי ההרגשה עצמה שולטת ומעידה על מצב האדם. אז צדיק או רשע, זה לא תלוי באדם, אלא תלוי באור.

אם אדם יודע למשוך את האור עליו, שכל הזמן יאיר לו, אז הוא יהיה "צדיק". אם האור לא מאיר, הוא יהיה "רשע". ואם הוא יעשה כך שהאור כל הזמן יאיר לו, הוא ייקרא "צדיק גמור". כי בחוכמת הקבלה אנחנו מדברים על הרצון ועל מה שהרצון מרגיש. אין חוכמות, זה לא תלוי במה שאני אדבר בפה אם בלב ארגיש אחרת. אני לא יכול לקבל ייסורים ולשמוח. אנחנו מדברים על מדידה בתוך ההרגשה, בתוך הרצון. לכן זה נקרא "חוכמת אמת", כי אנחנו מודדים בתוך הרצון. מה שאתה משחק מבחוץ או בגוף שלך, זה כלל לא חשוב. מודדים בכוח הרצון בפנים, מה קורה לו.

"ואין לומר, שהוא יגיד, שמאמין, שהבורא מנהיג את אחרים בהשגחת טוב ומיטיב, כי דרכי תורה מובנות לנו בבחינת הרגשה באיברים". "דרכי תורה" הן הרגשה באיברים. "ואם האדם לא מרגיש את הטוב והעונג, מה נותנת לו הידיעה, שיש לאדם אחר הרגשת טוב ועונג". כלומר, אנחנו מדברים רק מתוך ההרגשה.

"ואם באמת האדם היה מאמין", היינו מרגיש, "שאצל חברו כן מגולה ההשגחה בבחינת טוב ומטיב", אם היה מרגיש שאצל האחרים ההרגשה טובה, למרות שבו הוא לא מרגיש זאת, ההרגשה הזאת הייתה מכסה לו את הצער שלו והיה נמצא כל הזמן בתענוג. לכן אדם שיוצא מעצמו כלפי האחרים, יכול להרגיש ולאסוף מכולם את ההרגשות הטובות שיש להם מהאור.

"כי עיקר הוא מה שהאדם מרגיש על גופו עצמו: או שטוב לו, או שרע לו" ... "לכן הכול הוא לפי המצב שבו נמצא האדם: אם אין לו חיות ושמחה, כבר הוא נמצא במצב שאין לו אהבה לה', ושיוכל להצדיקאת קונו, ויהיה בשמחה, כמו שמתאים למי שיש לו זכיה לשמש מלך גדול וחשוב".

אם האדם רוצה הוא יכול להתקרב לאור ואם הוא לא רוצה אז להתרחק ממנו. אבל בעצם זה לא תלוי באדם, אלא הכול תלוי באור. הכיצד?

אנחנו נלמד זאת במאמר שנקרא "אם אין אני לי מי לי". אכן יש כאן איזו מין סתירה. מצד אחד כתוב, "אין עוד מלבדו". שהבורא או האור, שהם היינו הך, עושה כל דבר ולא זקוק לשום עזרה ולא צריך מאיתנו דבר. מצד שני, כנגד זה ש"אין עוד מלבדו", שרק הוא הפועל, יש את הפעולה שלנו, שנקראת "אם אין אני לי מי לי". אז לא ברור האם הכול תלוי בבורא והוא עושה את הכול, או שהכול תלוי באדם והאדם עושה את הכול?

אם אדם לא עושה כלום, אז בשביל מה כל העניין? אין שום הצדקה לכל הבריאה. כל הבריאה נבראה רק כדי שיהיה מישהו עם בחירה חופשית. שיוכל על ידי בחירה חופשית לבחור שהכי טוב להיות כמו הבורא ולהגיע לדרגתו. אחרת אין שום טעם לכל המציאות. זאת אומרת, מצד אחד חייבים לברוא את המישהו הזה, את הייצור הזה, שתהיה לו בחירה חופשית והוא יעשה את הכול. והייצור הזה שנברא ועומד כעצמאי בכוח ובהבנה אומר "אם אין אני לי מי לי" והכול תלוי בו. מצד שני אנחנו מדברים שהאור פועל ובלי האור דבר לא זז. כי האנרגיה, הכוח, ההפעלה, החוכמה, הכול נמצא באור - "אין עוד מלבדו".

אנחנו נלמד איך משווים את שני הדברים האלה, את שתי הצורות האלה. ההשגחה מלמעלה וההחלטה והבחירה מלמטה לא סותרות זו את זו, הן מגיעות לעמק השווה, לקוו האמצעי, שבו משתווים יחד רצון העליון ורצון התחתון. כשאדם מגלה את הבורא, הוא מתחיל להבין אותו כל פעם במידה קטנה שנקראת "מדרגה", עוד קצת, ועוד קצת. בהתאם לזה הוא בודק את עצמו ואת הבורא, ועד כמה שמסוגל, מחליט שהוא רוצה להיות כמוהו. ואז הוא מחייב את הבורא שיפעיל את האור עליו וישנה אותו, יתקן אותו ויעשה אותו בדיוק כמוהו. כלומר, עלינו לבצע את כל העבודה, האמת שכל הכוח נמצא באור. אבל מי מפעיל את האור? אנחנו.

האם זה כמו ברז? זאת אומרת, אם מאחורי הברז יש מאה אחוז של מים, ואני נותן עשרה אחוז מהברז אז גם דרכי עוברים עשרה אחוז? כמה שאני נותן, בעצם זה מה שאני מקבל כל הזמן?

אם אתה שואל על הקשר שיש לאדם עם הנשמות האחרות, אז זה הרבה יותר, אם אני נותן לאחרים עשרה אחוז, אז יש לי הרבה יותר, כי אני מתחבר עם יתר הנשמות ואני בסך הכול נקודה קטנה אחת (ראו שרטוט מס' 1). סך הכול הנשמה נקראת "אדם הראשון", הנשמה הכללית. יש בה שבעה מיליארד נשמות, כל אחד כמו תא אחד קטן בגוף. אני לוקח כמה שאני צריך, את המינימום ההכרחי לעצמי, ואת כל היתר אני נותן לכל הגוף. איך אני נותן לכולם? אני צריך קודם כל, לפני שאני נותן לכולם, לקבל מכולם את הרצונות שלהם.

זאת אומרת, אני מתחבר לכל התאים ולכל האיברים שבגוף, כתא אחד. אני מתחבר לשבעה מיליארד נשמות, פחות הנשמה האחת שלי. ובכך שאני מתחבר אליהם, אני קונה מהם, את כל החיסרון שלהם, את החיסרון של כולם (ראו שרטוט מס' 1) ומספק להם כמה שאני מסוגל. כמה אני מסוגל? לפי החיסרון שלקחתי מכולם.

ליקטתי את כל החסרונות שלהם, ואני עכשיו כמו אמא כלפיהם, כמו העליון כלפיהם. אני לא חושב על עצמי. לעצמי קיבלתי מינימום כדי להתקיים ועם החיסרון שלהם אני פונה לבורא. זה נקרא "העלאת מ"ן", "מיין נוקבין", חיסרון, רצון של נוקבא, שהיא רוצה לספק למישהו, כמו לילדים שלה. לבורא אני פונה עם כל החסרונות של אדם הראשון, עם כל החסרונות של כל הנשמות. לא עוברים אצלי עשרה אחוז.

לפני כן, אם לא הייתי פונה אליהם ולוקח מהם חסרונות, הייתי מרגיש בתוך החיסרון שלי לעצמי את החיים הגופניים שלי בלבד, את העולם הזה, כפי שאנחנו מרגישים אותו עכשיו. כשאני מתחיל לעבוד לא עם החיסרון שלי, אלא עם החיסרון של כולם, אני מקבל לא את האור הקטן שיכול למלא רק את הנקודה שלי ולתת לי את הרגשת המציאות הזאת שעכשיו אנחנו מרגישים, אלא אני מתחיל להרגיש כתשובה על המ"ן שלי, אור עצום, גדול, אין סופי. אור אין סוף שעובר דרכי לכל יתר הנשמות. זה לא עשרה אחוז.

האם זה תלוי במה שאתה נותן?

זה תלוי בכמה חסרונות של האחרים אני יכול ללקט לעצמי, לחבר לעצמי. לפי זה אני מקבל מלמעלה את האור, כדי להעביר להם. ואני כמעבר באמצע, דרכי עובר אין סוף. ממש אור אין סוף. אין שום בעיה. וכלפי כל הנשמות האחרות אני כמו בורא (ראו שרטוט מס' 1). וכך כל אחד ואחד, מתוך הנקודה שלו. והוא לא מפריע בזה לאחרים, כי לכל אחד יש נקודה אחרת בכל המערכת של הנשמות. ואחר כך כולם מתחברים יחד. כל אחד שרכש את כל הכלי של אדם הראשון, מתחבר עם כולם יחד. כל אחד הוא כפול האחרים. תאר לעצמך איזו עוצמת אור מתגלה אז.

שרטוט מס. 1

האם כל פעם שאתה מתקדם ומתעלה מעל רצון, זה חייב להיות מלווה בסבל, משום שפועלים פה כוחות מנוגדים?

פעם הייתי מעורב בתאונת דרכים ועקב חבלה בכבד ובריאה בקושי נשמתי. לאחר שעברתי מספר ניתוחים הגיעו כמה רופאים ואמרו: "אנחנו חושבים שצריך לעשות עוד ניתוח". שמחתי מאוד, כי עברו כמה שבועות מכל הניתוחים, ואמנם שיצאתי מכלל סכנה, לא יכולתי ללכת אפילו כמה צעדים ולא היה לי אויר. הריאות היו מלאות בדם. לכן שמחתי.

אולם אז החלה סחבת. רציתי לעשות ניתוח, אבל הם לא יכלו. רופא אחד נסע לחו"ל, פתאום לאחר קראו לבית חולים אחר. הייתי בבית חולים שבועיים, חיכיתי. כל יום אמרו לי: "היום אתה בצום, עושים לך ניתוח", אחר כך בשעה שתיים שלוש בצהרים שינו את דעתם: "כבר לא נספיק, יש לנו עוד משהו לעשות". כך זה נמשך שבועיים. ואני זוכר את ההרגשה, כמה שרציתי שינתחו אותי. גם להם כבר נמאס.

וכשהגיע היום ופתאום בשעה ארבע אחר הצהרים, אמרו לי: "היום ננתח". לא חיכיתי לאלונקה. רצתי בעצמי לחדר הניתוח, כבר הכרתי שם הכול, נשכבתי: "רק תעשו לי מהר". אני זוכר את עצמי, זו הייתה בשבילי הצלה.

לא בקלות אדם הולך לניתוח, לוקח זמן עד שהוא מסכים. ואילו אני רציתי. כי הצער והייסורים בלי הניתוח, היו הרבה יותר גדולים מהניתוח עצמו. אם תגיד לי עכשיו לעשות זריקה אני אתחמק. אף אחד לא אוהב לעשות זריקה. אבל אז לא היה איכפת לי שיעשו לי אלף זריקות, רק שיתנו לי להפטר מהמצב שהייתי בו. חשבתי כבר על המצב העתידי, כשאוכל לנשום.

נכון שבזמן שאנחנו עוזבים את הרצון שלנו, את הטבע שלנו וכל פעם משנים אותו להפוך, זה ניתוח ממש. אבל זה יכול להיות ניתוח של שמחה, אם אתה מצטייד בחשיבות המטרה. וזה תלוי בסביבה שלך. אם יש סביבה טובה שתומכת, אז אתה הולך איתם קדימה ויש לך התרוממות. כמו שאומר בעל הסולם, יש לך "דרך תורה". כי אתה רוכש התרוממות. כתוב: "אהבה, ויראה, והתרוממות רוח, ורעננות". ואתה לא מרגיש כל קושי. ההפך, אתה כל הזמן עולה. ובאמת אתה עובר מצבים קשים, אבל אתה אוהב אותם, כי התשלום, השכר, זאת אומרת, מה שאתה רוכש עכשיו, מכסה פי כמה וכמה על ההשקעה, על הקושי, הוא מבטל לך את ההרגשה הרעה. ממש מבטל.

אנחנו לא מבינים שאנחנו פועלים בתוך הרצון לקבל בלבד. אין פה שניים או שלושה דברים, רק רצון לקבל. לכן אם באותו רצון לקבל אני כבר מרגיש את האור שמאיר לי מרחוק, אני מרגיש שמחה. עוד לא קיבלתי אותו. הרצון לקבל צריך להיתקן בהתאם לאור ורק אז הוא יקבל אותו. לפי חוק השתוות הצורה הוא לא יכול לקבל אם הוא לא יהיה כמו האור. כמו שתופסים גלי רדיו, חובה שבתוך מקלט הרדיו יהיה אותו גל כמו בחוץ, אז המקלט תופס את הגל מבחוץ, ואנחנו שומעים. לפי אותו עיקרון עובדים הרצונות. הרצון שלי חייב להיות כמו האור.

אזאת השלב הזה, את ההיפוך הזה שהרצון ישתנה בהתאם לאור אני עובר בשמחה, כי אני מרגיש שזה יהיה, כי האור מאיר לי מרחוק ומנטרל בי את הרגשת הניתוח. אני שמח מזה. יש הרבה מאמרים על כך.

אדם שמשקיע כסף וצריך לקבל אותו בעוד חמש שנים, נמצא במין בעיה, בהרגשה לא כל כך נעימה, לא ברור לו מה יקרה, אולי הוא כן יקבל את הכסף ואולי לא. אבל אם האדם הוא בעל מכולת, אין לו בעיות. הוא נותן ומקבל, נותן ומקבל. כל פעם הוא מכניס לכיס שליש ממה שהוא מקבל מהלקוח. הוא לא מרגיש שהוא מעייף את עצמו, הוא לא מתעייף. "בבקשה, אתה רוצה את זה, אתה רוצה את זה ". הוא רץ, הוא כל הזמן נותן - כלומר כל הזמן מקבל מהלקוח. האגו שלו, הרצון לקבל שלו מוכן לעבוד כך כל הזמן, כי בו במקום יש לו תשלום. וגם כאן בעבודה עם האור יש תשלום במקום, אם אתה מזמין את ההארה הזאת שמאירה לך מרחוק.

אם אתה יודע שבעוד חודש אתה יוצא לטיול סביב העולם, אז החודש הזה הוא לא כל כך נורא, אתה כבר מחכה, אתה כבר נמצא בהרגשת הטיול. שווה אפילו לחכות את החודש הזה. זה נותן טעם אחר אפילו - לחכות, יותר מהטיול אולי. לפעמים קורה כך בחיים.

אז הכול תלוי בהארה שאנחנו מזמינים ולהארה הזאת קורא בעל הסולם "דרך תורה". זאת אומרת, יש "מצווה", שאתה נמצא בהרגשות גדולות או קטנות או לא מרגיש כלום בכלל. אבל יחד עם זאת, אם מאיר לך משהו קבוע, שום דבר לא קשה. אנחנו צריכים כל הזמן לדאוג ששני האורות האלו יהיו, גם תורה וגם מצווה. לפחות תורה. שלא ארד אף פעם מהרגשת ההתעוררות, ההתרוממות, הרעננות. וזה אפשרי.

אז בסופו של דבר הכול בהרגשה, זה לא ידע?

לא, לא ידע. הידע בא אחרי ההרגשה. כי אנחנו בני הרגשה, אנחנו רצון ליהנות, זה החומר שלנו. והידע, המדע, זה שאנחנו מודדים, באיזה רצון וכמה ובאיזה אופן אנחנו יכולים למלא את עצמנו, זו כל החוכמה. לא רק חוכמת הקבלה, בכלל כל החוכמות. ממתמטיקה עד מוזיקה, בכולם מדובר על מדידה בתוך הרצונות.

גם מוזיקה היא רצון. כי מה עומד אחרי השמיעה? האם האוזן עצמה שומעת משהו? גם עור התוף לא שומע כלום, וגם הכוח החשמלי שעובר בעצבים לא שומע כלום. זה ברור שאנחנו שומעים בתוך המוח שלנו. ואנחנו לא שומעים, אלא מקבלים שינויים כלשהם, שמתפרשים אלינו כמו שמיעה.

זהו תרגום של המוח?

זהו תרגום של המוח, וודאי. והכול בנוי על הרצון לקבל שלנו. כל החושים שלנו כך עובדים, זה לא חשוב איזה חוש.

איך אני יכול להשתוות לבורא, אם אני לא יודע מהי המהות, למה אני אשתווה?

אתה לא משתווה למהות. גם מהותך עצמך אתה לא יודע מהי. את מהותו של כל דבר, כל מה שאפשר להצביע עליו, אנחנו לא משיגים. יש מאמר שנקרא "מבוא לספר הזוהר", ששם מסביר לנו בעל הסולם על ההגבלות שלנו בתפיסה. יש ארבע דרגות בתפיסה, אם אפשר כך לומר, שהן: חומר, צורה מלובשת בחומר, צורה מופשטת, ומהות. חומר זה ברור - זכוכית למשל - למרות שגם פה יש הרבה מה להסביר. צורה מלובשת בחומר - כוס. צורה מופשטת - שאני יכול לתאר לעצמי מה זה נקרא כוס, אחרי שראיתי צורה מלובשת בחומר. ומהות - אני לא יודע מה זה. אין לי בכלל מילה על זה, מה זו המהות של הכוס, או המהות של החומר של הכוס. אני לא מסוגל להגיד.

אז לא רק בורא, זה לא חשוב אם בורא או נברא, אני לא יכול לדבר על המהות של כל דבר, אין לי מילים על כך, אין לי תפיסה. מהות זה משהו שבונה אותי, אבל אני בחזרה לא משיג אותו, כי הוא הראשון. אבל לא חסר לנו לדעת מה זה מהות, אני לא מרגיש לזה חיסרון. אתה לא סובל מזה. כי ברצון לקבל שלנו אני רוצה לדעת מה זה חומר, ומה זו צורה מלובשת בחומר. כך בנוי הרצון. ומעבר לזה אין לי חיסרון.

איך אנחנו מכירים את הבורא? בורא זה לא מהות, אני לא יודע מה זה. בורא הוא האור שברא אותי, את הרצון שלי. ואני מרגיש את הרצון שלי ומתוך הרצון שלי, בתוכו, אני מרגיש התפעלות,שלהתפעלות הזאת אני קורא "אור". אני רואה אור? לא, אני מרגיש תופעה פנימית שבי, שלה אני קורא "אור". האם אני רואה משהו מחוץ לי? לא, אני לא מסוגל לראות משהו מחוץ לי. אלא משהו שמשתנה אצלי בפנים. כך, למשל, אני תופס את קרן האור עד שהיא משפיעה לי על קצה העצבים, עוברת בצורה חשמלית והופכת לצורות כימיות ומתחילה לעשות צורה השוואתית עם המוח, עם מה שאני מכיר או לא מכיר. ורק אחר כך אני מתחיל להבין: " זה האור". האור של השמש, אור של דבר זה או אחר.

אז איזה יחס יש בין מה שאני מרגיש לבין מה שבחוץ? אתה יכול להכניס לי למוח חוט חשמל ולעורר בי אותן התמונות כמו שאני רואה בחוץ. אנחנו לא רואים כלום, אנחנו לא מרגישים כלום מבחוץ. אנחנו מרגישים רק בפנים, את עצמנו בלבד. אלא אנחנו נותנים שמות להרגשות הפנימיות שלנו, למה שכביכול כנעשה מחוץ לנו. אפשר לקרוא על כך במאמר "מבוא לספר הזוהר".

אם נחזור למאמר זה, אז מה שאנחנו צריכים זה להביא על עצמנו אור המחזיר למוטב, שזה אפשר רק על ידי לימוד חוכמת הקבלה. שהאור הזה ישפיע עלי, ואת התוצאה מההשפעה שלו אני ארגיש בי כרצון להשוות את הצורה לאור, היינו למה שאני מרגיש ומגדיר כאור. אני אבקש ממנו והוא ישנה אותי. אז אוכל לצאת מעצמי ולהיות המשפיע כמוהו. אז אתחבר לכל יתר הנשמות ואקנה את כל הרצונות הגדולים שלהם, במקום הרצון הקטן שלי.

ברצון הקטן שלי הרגשתי מציאות קטנה ביותר שנקראת "העולם הזה". זהו משהו מאוד מאוד קטן - הארה קטנה מאוד ברצון קטן מאוד. ובהתחברות עם יתר הרצונות, עם יתר הנשמות - שזה היינו הך – אני קונה חיסרון עצום ומעביר להן אור דרכי. בזה אני קודם כל דומה לבורא, שעושה את הפעולה הזאת וגם מגיע לאור אין סוף. ומפני שהתנתקתי מלהיות רק בתוך ההרגשה שלי, אלא אני חי בתוך הכלי שמחוץ לי, אני כמו הטבע, נצחי ושלם.

את כל זאת מאפשרת לנו חוכמת הקבלה, וכל אחד יכול להשיג את זה בחיי חיותו בעולם הזה, עכשיו. זה מה שרוצה בעל הסולם להגיד. והעיקר הוא להגיע למצב שנקרא "סמכין דאורייתא". כלומר, היסוד הזה, שכל מה שקורה עם האדם, הוא תמיד ירגיש קשר כלשהו עם האור.

אתה שואל על המהות של הבורא שאנחנו לא משיגים. הבורא נקרא "בוא וראה". אנחנו מתארים לעצמנו מה זה נקרא הכוח העליון ולצורה הזאת אנחנו קוראים "בורא". אני לא יודע מי הוא שם, זו מהות. לכן אנו קוראים לו "בורא" - בוא וראה. שאני יכול להתקרב, לתפוס את הצורה הזאת, לפי איך שנעשיתי דומה לו. לכן אני נקרא "אדם", אדם מלשון אָדָמֵה לבורא. ואז, במידה שאני דומה לו, שאני בעצמי נעשה כמוהו, לצורה הפנימית הזאת שלי אני קורא "בורא". אין בורא מחוץ לאדם בורא. הבורא זה משהו שמתלבש בתוך הנשמה, בתוך האדם.

מבנה הנשמה

לפי השרטוט הקודם ראינו שהנשמה מתחברת לכל מיני רצונות, איך אני יודע אם הרצונות האלה מתוקנים או לא?

אתם יכולים לשאול אין-ספור שאלות: איך אני יודע אם הרצון מתוקן או לא? אם אלה רצונות כאלו או אחרים? כמה רצונות יש לנו, תרי"ג רצונות או תר"כ רצונות? האם הם מחולקים? באילו חלקים הם יתוקנו, האם כל אחד בנפרד או כולם יחד, כל תר"כ הרצונות שבנשמה, בשכבות? את כל זה לומדים מתוך ניסיון ולפי חוכמת הקבלה, שבעצם מסבירה זאת.

חוכמת הקבלה מסבירה לנו, שהגוף שלנו, זאת אומרת גוף הנשמה ולא הגוף הגשמי (על הגוף הגשמי לא מדברים בחוכמת הקבלה) בנוי מעשר ספירות: כתר, חוכמה, בינה, חסד, גבורה, תפארת, נצח, הוד, יסוד, מלכות. עד אמצע ספירת התפארת, יש רצונות שנקראים רמ"ח. מאמצע תפארת ולמטה, רצונות שנקראים שס"ה. זהו מספר הרצונות. רמ"ח הם 248, ושס"ה 365. בסיום יש עוד ז' רצונות. סך הכול 620 רצונות.

בכל אחד יש תמיד את הרצונות האלה, לא פחות ולא יותר. הם נקראים "עשר ספירות של הנשמה", או סתם "נשמה". עשר הספירות האלו או הרצונות האלו יכולים להיות כמו שהם היום, במידה של נקודה. ואז כשמתעורר באדם השורש של הנשמה, הנקודה הזאת, הוא מתחיל לחפש. ובסופו של דבר הוא מגיע למקום שבו מפתחים את הנקודה הזאת, ואז הוא מתחיל להתפתח. על ידי מה? על ידי המאור המחזיר למוטב, שנקרא "אור התורה". וזהו המאור שמאיר לו רק על ידי לימוד הקבלה. על ידי המאור הזה הוא מתחיל להתפתח.

ההתפתחות היא כמו מטיפת זרע, הנקודה היא כמו טיפה. יש שלב בהתפתחות, שנקרא "עוּבַּר", ואחר כך יש שלב שנקרא "קטן" זה גלגלתא עיניים, ואחר כך שלבי ה"גדלות", עד שמגיע להיות גדול - אח"פ. וכך הוא גדל. בסך הכול יש מאה עשרים וחמש דרגות. ההפרש בין דרגה שבעים, למשל, ובין דרגה שבעים ואחת הוא לא במספר הרצונות. בכל דרגה מספר הרצונות הוא תר"כ. כמו שבילד קטן ובטיפת זרע ובאדם גדול, יש אותו מספר איברים פנימיים, הכול. ההבדל הוא בנפח, היינו כמה בשר עוד יש בפנים. ההבדל בין המדרגות הוא בעוצמה, כמה כוח יש בהם להידמות לבורא או מה שנקרא "מסך", "כוח המסך".

אתה יכול להסביר עוד על עניין תורה ומצוות?

כן, אינני מתעייף להסביר זאת, כי זה דבר שצריכים להתרגל אליו, משום שאנחנו מורגלים לפרש את המושג הזה אחרת.

האור העליון או הבורא, ברא את הרצון. אנחנו מציירים את הרצון כמשהו שיכול לכלול בתוכו את האור. חוץ מהרצון הזה אין כלום. עולמות, פרצופים, נשמות, העולם הזה עם כל מה שיש בכל היקום - הכול נכלל ברצון הזה. כל העולמות, כל הנשמות, כל הנבראים, כולם הם בסך הכול כל מיני רצונות (ראו שרטוט מס' 2).

כל הרצונות האלה מגיעים אחר כך למצב שהם מתחלקים לרצונות קטנים ומספרם בימינו עד שבעה מיליארד. למעשה לא חשוב כמה רצונות יש, כי בסך הכול הם אותו הכלי, אותו הרצון.

כל רצון מרגיש את עצמו נבדל מאחרים. למה? פשוט מאוד, ככה קל יותר לתקן את הרצון. אי אפשר לתקן בבת אחת רצון כה גדול. בחלקים הקטנים כל אחד יכול לתקן את עצמו. אם נשים לפניך מיליארד דולר אתה תגנוב, אם נשים לפניך עשרה שקלים אולי לא תגנוב. אז במנות הקטנות אפשר לתקן. כל נשמה ונשמה מתקנת את החלק שלה, ואחר כך הם מתחברים יחד, לחזור שוב לאותו הכלי.

אז כל הנשמות מקולקלות, זאת אומרת, יש בהן אגו, כל אחת דואגת לעצמה ובזה הן מנוגדות לאור שכולו משפיע. אם כל אחד מתקן את עצמו להיות המשפיע ולא לקבל, זה נקרא שהוא מחזיר את עצמו למצב המתוקן (ראו שרטוט מס' 2). כלומר, כל אחד צריך להגיע למצב שהוא שוב נכלל באותו הכלי המשותף.

שרטוט מס. 2

במה הוא מתקן את עצמו? הוא לא מתקן את עצמו, הוא מתקן את עצמו להתחבר עם האחרים. זה בעצם התיקון. בכל אחד יש 620 רצונות וכל אחד צריך לתקן אותם במלואם. מה זאת אומרת במלואם? שהרצונות האלו מיתקנים בעוצמה יותר גדולה, רצונות מדרגה אפס, אחד, שתיים, שלוש, ארבע. כך הם מוגדרים, בעוצמה.

כשאני מתחיל לתקן את הרצון בדרגת האפס שלי, זאת אומרת בעוצמה קטנה מאוד, לתקן אותו להיות המשפיע, להיות הנותן, אז אני נקרא "עוּבַּר" (ראו שרטוט מס' 3) אחר כך "קטן" ואחר כך, בדרגה שתיים, שלוש וארבע, "גדול". כשאני מתקן את הרצון שלי בדרגת עוּבַּר, אני מרגיש את עצמי בעולם העשיה, אחר כך ביצירה, בריאה, אצילות ואדם קדמון. עד שאני מתחבר עם כולם, אז נקרא שהגעתי ל"אין סוף" (ראו שרטוט מס' 3).

שרטוט מס. 3

על ידי מה אני מתקן את הרצונות? על ידי האור שברא את הרצונות האלה. רק האור יכול לתקן את הרצונות. את האור אני מזמין על ידי ספרי קבלה. למה? כי הם מספרים לי על המצב המתקדם, על המצב המתוקן שלי. על ידי זה אני מזמין מהמצבים המתוקנים שאני קורא עליהם מאור המחזיר למוטב (ראו שרטוט מס' 4).

תיקון הרצון שלי, תיקון הרצון הפרטי בכל פעם, נקרא "עשיית מצווה". התיקון נעשה על ידי האור שנקרא "תורה". הרצון המתוקן גם הוא מתמלא באור שנקרא "תורה". אבל זה אור התורה שמתקן. כלומר, בכל רצון ורצון יש אור, שמתקן את הרצון ושעושה תיקון כללי ושממלא. ויש עוד הרבה מאוד אורות. בסך הכול כולם זה אור עליון. חוץ מאור וכלי אין כלום.

אלא מה העבודה שלנו? להזמין את הבקשה, מה שנקרא "העלאת מ"ן" (ראו שרטוט מס' 4), שהתיקון הזה יתבצע. אז ה"תורה" זה האור הכללי, ואילו האור הפרטי שמתקן אותנו, נקרא "אור המצווה". הפעולה שהוא מתקן את הרצון, כל רצון ורצון, נקראת "עשיית מצווה". חוכמת הקבלה מדברת רק על כוחות. לא על העבודה שלנו בידיים וברגליים, על זה אנחנו לא מדברים בחוכמת הקבלה.

שרטוט מס. 4

לפי השינויים ברצונות של האדם ניתן לזהות מי לומד תורה. אם אדם לומד ספרים ואין לו את השינויים האלו, לא נקרא שהוא לומד תורה, לא נקרא שהוא מושך אור, כי התורה נקראת "המאור שבה מחזירו למוטב". לכן אם האדם לא משתנה, סימן שהוא לא לומד תורה, אלא לומד סתם חוכמה. לפי זה רואים, לפי התוצאות. אז נקווה שנגיע למצב שהאור יאיר לנו.

ועל ידי הלימוד אנחנו צריכים לחשוב. כפי שכותב בעל הסולם בהקדמה לתלמוד עשר הספירות, באות י"ח:

"ואם מי שהוא עסק בתורה ולא הצליח להעביר היצה"ר ממנו, אין זה, אלא או שהתרשל לתת את היגיעה והעמל המחויב ליתן בעסק התורה, כמ"ש לא יגעתי ומצאתי אל תאמין, או יכול להיות שמילאו את "כמות" היגיעה הנדרשת, אלא שהתרשלו ב"איכות"."

זאת אומרת בעסק הזה, בקריאת ספרי הקבלה, יש מאמץ מיוחד. שאנחנו צריכים לדרוש שהתיקון הזה יקרה איתנו. שהאור הזה, יאיר עלינו, יתקן וישנה אותנו. אני צריך לרצות שמשהו יקרה לי. השאלה: איך אני רוצה? ואם אני לא רוצה, מה אעשה? הרי הרצונות לא תלויים בי, הבורא הוא שברא את הרצונות?

לכן יש לנו בחירה בחברה. האדם לבדו וודאי שלא מסוגל לשנות את הרצונות שלו. אלא אם הוא נכנס לחברה ומתחילים להשפיע עליו, מתחילים "לשטוף לו את השכל", אז הוא מתחיל פתאום להתפעל מהסביבה ולרצות שזה יקרה לו. לבד הוא לא יכול לרצות. בזה הוא מבצע את הבחירה החופשית שלו.

מתוך שהתחבר עם החברה, הוא כבר מתחיל את התרגיל של להתחבר עם הנשמות האחרות. בתוך החברה הוא כבר מתחיל לבצע את כל הפעולה של ההתחברות עם הנשמות, כדי למשוך את האור המחזיר למוטב, כדי למשוך מהם את הרצונות שלהם, כדי למשוך מהבורא את האור, כדי למלא אותם. הכול נמצא בתוך הסביבה.

ובעצם הסביבה שלנו זה כל עם ישראל. כי אנחנו חייבים להגיע למצב שכל עם ישראל יהיו מחוברים בכזאת מערכת. אנחנו אומרים: "צריכים להגיע", אבל את התיקון הזה לא אנחנו עושים, אלא האור שנקרא "המשיח". אבל אנחנו צריכים לרצות, שעל ידי לימוד חוכמת הקבלה, תופיע עלינו עוצמה כזאת, שהאור יתקן אותנו ויחבר אותנו וימלא אותנו באור אין סוף. לכן כל אחד ואחד חייב לדאוג, שלאחר יהיה רצון כזה, ושאנחנו נעשה עבודה האחד על האחר, לרומם את האחרים. כי יש לנו משימה כללית להתחבר, כדי להתמלא באור אין סוף.