גיליון 12

בעל הסולם פרסם את המאמר "עת לעשות" בשנת 1933. כבר בשנים מוקדמות מאוד הוא הבין, הרגיש והשיג, ששינויים גדולים עומדים להתרחש ולבוא על העולם והגיעה העת לעשות ולגלות את חוכמת הקבלה לקהל הרחב. במאמר זה הוא מסביר את הסיבה לדחף שהתעורר בו לגלות את חוכמת הקבלה ולפרסם את כתביו דווקא בעיתוי זה.

בעל הסולם מציין שבעבר לא יצאו ספרים לאור בתדירות גבוהה כמו שבימינו, לא בחוכמת הקבלה ולא בספרות הרגילה. וזאת, כיוון שמלאכת הדפוס בראשיתה הייתה קשה מאוד. מה גם שרוב הספרים נכתבו בכתב יד, ומי שרצה לכתוב, היה זקוק לזמן רב ולתמיכה כספית נדיבה בכדי להוציא לאור את ספרו. כל שכן לשכפל אותו, דבר שהצריך אנשים נוספים, שישבו ויעתיקו אותו.

בנוסף לקושי הרגיל להוציא ספרים, המקובלים עצמם דאז לא רצו לפרסם ספרים והעבירו את חוכמתם לתלמידיהם מפה אל פה בחדרי חדרים. על כן ספרי קבלה היו מצרך נדיר, ויצאו לאור רק לאחר שהמקובל שקל בכובד ראש, אם להוציא ספר משלו, ועל פי רוב גם התקשה למצוא מקור מימון לצורך כך.

ככל שמלאכת הדפוס הלכה ונעשתה קלה, ירדה עלות הוצאת הספרים, כל אחד יכול היה להוציא לאור ספר ועקב כך החלו להתרבות הקלקולים.

בתקופת הרנסנס (המאות ה - 15 וה – 16) החלו לצאת באומות העולם ספרים רגילים לפי דעתו וטעמו של הקהל. ספרים על אהבה גשמית, על הרפתקאות וכדומה. אבל בכל זאת הזרם הזה לא חדר ליהדות.

מתקופת ההשכלה ואילך (המאות ה - 19 וה – 20), החלו אנשים בלתי אחראים לכתוב ספרי קבלה. ואף בקרב עם ישראל קמו אנשים שראו את עצמם רשאים לכתוב על הקבלה ולהביע את דעתם בציבור ועם הזמן החלו לצאת לאור ספרים על קבלה ופילוסופיה, קבלה והיסטוריה שנכתבו בידי אותם כותבים בלתי אחראיים.

כאשר משנות העשרים של המאה ה - 20 ההוצאה לאור הפכה למערכת של "מומחים", שמוציאים ספרים ובאמצעותם מעצבים את דעת הקהל, מחליטים מה טוב ומה רע, מה לקרוא ומה לא, מה מועדף ומה לא.

עקב כך, נקודת המבט על חוכמת הקבלה התעוותה לחלוטין. ובין כל התפיסות וההערכות לגבי המקורות, נוצרה אוירה כזו של קלות דעת, עד שכל מי שמדפדף בזמנו הפנוי בטקסט קבלי כלשהו, חושב שהוא כבר יכול להסיק מסקנות לגבי החוכמה הזו, העוסקת בחלקהּ הנסתר של הבריאה.

חוסר ההבנה מהי חוכמת הקבלה והיחס אליה כאילו היא אוסף סגולות ועצות בנוגע לשיפור החיים הגשמיים, קלקלו את הדעה ואת היחס לספרים האמיתיים. והאנשים החלו לחשוב, שקבלה אפשר ללמוד בזמן הפנוי, בשעות הערב, ושספר "הזוהר" קונים בתור סגולה לשמור על הבית מפני שריפה או גניבה. או שלימוד של חצי שעה בשבוע מספיק כדי להשתייך ללימודי הקבלה.

ובכדי למנוע מהקלקול להתפשט ולהוריד לשאול את רמתה של החוכמה בקרב העם, בעל הסולם החליט לצאת ולפרסם מאמרים וספרי קבלה אותנטיים המתאימים לדורנו , הדור אשר בעזרתה של חוכמת הקבלה אמור להגיע לפסגת האושר הנצחי והשלם.

עת לעשות

מאמר זה הוא מאמר מיוחד, שבו בעל הסולם פותח את סדרת המאמרים שלו לקהל הרחב. הוא מסביר למה בכלל הוא יוצא להפצת חוכמת הקבלהבשדרות העם, להפצה הרחבהלעם כולו. יש לו החלטה פנימית מתוך השגתו הרוחנית, שחייבים להתחיל בהפצת הקבלה ככל האפשר, בצורה הרחבה, המיידיתומַסיבית. כי בכך תלוי כל העתיד שלנו, ההתפתחות שלנו, הקיום שלנו וההצלחה שלנו.

וכל זאת כדי לבצע את רצון העליון כאן ועכשיו, כפי שהבורא דורש מאיתנו. לכן במאמר זה בעל הסולם מנסה להסביר לנו למה דווקא כאן ועכשיו, הפצת חוכמת הקבלה היא הדבר ההכרחי. היא לא מגיעה רק כדי להוסיף משהו או להשלים משהו, אלא היא היסוד לקיומנו מרגע זה והלאה.

"זה זמן רב אשר מוסר כליותי ירדפני יום יום, לצאת מגדרי ולחבר איזה חיבור יסודי בדבר נשמת היהדות והדת ובידיעת מקוריות חוכמת הקבלה ולהפיצו בקרב העם, באופן שישיגו מתוכו הכרות והבנה בכלל הדברים העומדים ברומו של עולם כראוי, באופים וצביונם האמיתי."

המשפט הזה כולל בעצם את כל המאמר. בעל הסולם היה כרגיל מקובל נסתר, כמו כל המקובלים במשך כל דורות הגלות. לפי השגתו הרוחנית הוא הרגיש, ידע והיה בטוח בכך שהוא חייב להתחיל להפיץ את חוכמת הקבלה לכולם, ללא כל הגבלות. משום שהיא הדבר הפנימי ביותר של היהדות, ואילו אנו כבר חייבים לצאת מהחיצוניות לפנימיות, לצורה אמיתית יותר, כי הזמן דורש זאת, כמו שאומר בעל הסולם - "עת לעשות".

הבורא שמשגיח על תהליך ההתפתחות שלנו ומוביל אותו, הביא אותנו לידי מצב, שהגיע הזמן שעלינו לבצע עכשיו את הפקודה מלמעלה, ולא שבא לי או שעדיין לא הגיע הזמן, או כן הגיע. לכן, בעל הסולם יוצא מגדרו, הוא חייב להתגלות, ולגלות את חוכמת הקבלה.

ולהפיץ אותה בקרב העם, ללא שום הבדל, לכולם. הוא אומר ומבין זאת מתוך השגת המצב, ומי חוץ מהמקובלים מבין יותר טוב את מה שקורה בעולם, כי הם נמצאים בקשר עם אותם הכוחות, שיורדים מלמעלה למטה ומפעילים את כל המציאות שלנו, לכן הוא אומר, חייבים להפיץ את חוכמת הקבלה "בקרב העם, באופן שישיגו מתוכו הכרות והבנה בכלל הדברים". שסוף סוף יפתחו את עיניהם, ויבינו היכן הם נמצאים, לָמה הם קיימים, ולשם איזו מטרה הכול נעשה. שאנו חייבים לממש אותה, כאן ועכשיו, עת לעשות.

"ולפנים בישראל, בטרם שנתגלתה בעולם מלאכת הדפוס, לא היו בקרבנו ספרים מזויפים בענינים הנוגעים לנשמת היהדות וכו', משום שכמעט לא היה בקרבנו מחבר בלתי אחראי על דבריו, וזאת מטעם פשוט, כי הנה אדם בלתי אחראי על פי רוב איננו מהמפורסמים,"

בעבר היו נדרשים מהאדם מאמצים רבים וקשים כדי לפרסם משהו, לכן רק אנשים גדולים, שהיו בטוחים שחיבורם הוא לטובת האומה, ושהם מחויבים לעשות אותו ויהי מה - ולא מתוך החשבון הכספי, חשבון הכיס, אלא מתוך ההצלה, מתוך הכרחיות - היו מוציאים מדי פעם ספרים בחוכמת הקבלה.

וְודאי שלא היו מרוויחים מזה, וְודאי שלא היו עושים בזה שימוש לא נכון. ומפני שהם היו גדולים, אז ספריהם בכל זאת היו מתפשטים באומה. כמו ספר הזוהר בזמנו, ספרי האר"י, וספרי החסידים שקמו, וגם מקרב תלמידי הגר"א (הגאון רבי אליהו) שידוע גם בשם "הגאון מווילנה". ספרים אלו הם ספרים מיוחדים מאוד, וגם קיבלו אותם בציבור הרחב מפני שהמחברים היו ידועים כתלמידי חכמים גדולים, מקובלים גדולים.

"לפיכך אם במקרה יצא אחד והעיז פניו לחבר חיבור כזה, הרי לא היה כדאי לשום מעתיק להעתיק את ספרו, כי לא ישלמו לו שכר טרחתו אשר עלה כרגיל סכום חשוב, ונמצא שהיה משפטו חרוץ מאליו להאבד מתוך הקהל."

כך זה היה עד שהמציאו את מלאכת הדפוס. איך שלא יהיה, יצאה מכונה שיכלה להדפיס בקלות ובזול כל חיבור וחיבור. שגם זה כמובן קרה ברצון העליון, שעל ידי כל הטכנולוגיה הזאת, העולם יראה מהר את הקלקולים שנמצאים בו. למרות שגם קודם היו קלקולים, אבל הם היו טמונים, ועל ידי מלאכת הדפוס, התגלה יותר סוף סוף הרע שבאדם, שמתוך כך כולם יבינו שהם מצויים בבלבול ובחוסר הבנה. שאם כל אחד מדפיס מה שבא לו מתוך השכל הגשמי שלו, נגיע מהר להכרת האמת, שאין ביכולתנו להבין ולהשיג את המצב האמיתי שבו אנו נמצאים. ואז נראה, שהכול נעשה כ"עזר כנגדו".

"ובעת ההיא גם יודעי דבר לא היה להם שום ענין ותביעה לחבר ספרים מהסוג הנ"ל משום שהידיעות הללו אינן נחוצות להמוןהעם, אלא להיפך היה להם ענין להסתיר הדבר בחדרי חדרים, מטעם "כבוד אלקים הסתר דבר", כי נצטוינו להסתיר את נשמת התורה והעבודה מאותם שאינם צריכים לה או אינם כדאים לה, ולא לזלזל בה ולהציגה בחלונות ראוה לעומת תאותם של המסתכלים בארובות או בעלי התפארות, כי כן כבוד אלקים מחייב אותנו".

אנו מחויבים, כל זמן שהאדם לא יכול להשתמש בידיעות הקבלה בצורה הנכונה, להסתיר את הידיעות הללו. כי זה יכול לגרום לו לשימוש לא נכון, כמו לֵגאווה, לשליטה, הוא ישתמש בחוכמה הזאת לרווח הכיס. וְודאי שלא יוכל להשתמש בה עצמה, אלא רק בשם שלה, בכינויים שבה, לבלבל את האנשים האחרים (ויכול להיות שמהבלבולים האלה מהר מאוד דווקא תתגלה האמת, "כי יתרון האור מתוך החושך") אבל משום שהמקובלים עצמם לא נמצאו בכל הקלקולים האלו, ולא רצו להיות קשורים אליהם, הם נזהרו מלעשות אף חיבור, ממש אף גילוי לעולם, בזמן שהאנושות לא הייתה מוכנה עדיין לקליטה הנכונה של ידיעות הקבלה.

כיצד ניתן לדעת שהידיעות שאינן היו נחוצות להמון העם, עכשיו כבר נחוצות?

כנראה שבעל הסולם יסביר זאת. אבל איך שלא יהיה, הוא קובע "עת לעשות". כנראה שהגיע זמן ההתפתחות הפנימית של האדם, מצב חדש בהתפתחותנו הפנימית. כּל אחד ואחד ששייך לכלל, לקֶרֶב העם, בדרגות הנמוכות ביותר והגבוהות ביותר, אינטליגנטים או כאלו שאינם מחונכים ולא תרבותיים, ואפילו כאלו שלא עברו שום חינוך או שכן עברו, לא משנה, כל אחד ואחד שבאומה, ראוי היום לקבל את ידיעות חוכמת הקבלה. כך הוא קובע, ולכן הוא רוצה להפיץ אותה בקרב העם.

זאת אומרת, בעל הסולם מסתכל על הנשמות, וקובע מתוך התפתחות הנשמות שבכל אחד ואחד, שאנו חייבים לתת היום כנגד ההתפתחות הפנימית מצד האדם, ידיעה כללית, והשפעה כלשהי מלמעלה שמגיעה יחד איתה. אחרת כנראה שהתפתחות הנשמות בימינו, תהיה בצורה לא רצויה.

"אולם מעת שמלאכת הדפוס נתפשטה בעולם ואין המחברים צריכים יותר למעתיקים דבריהם ונתמעט המחיר הגבוה של הספר, הנה עם זה הוכן הדרך גם למחברים בלתי אחראים למעשיהם לעשות ספרים ככל אות נפשם לפרנסה ולכבוד וכדומה, ואת עצם מעשה ידיהם אינם מביאים בחשבון ולפועל ידיהם לא יביטו כלל."

מצד אחד יש קלקול על ידי מלאכת הדפוס, ומצד שני, ודאי שכּל הגילויים האלו באים בהתאם להתפתחות הכלים. מתוך גילוי הרע שבאדם, הוא הולך להמציא לעצמו כל מיני אמצעים כדי לספק את המילוי לרע הזה. כל ההתפתחות הטכנולוגית והמדעית הגיעה מתוך הרצון לקבל האגואיסטי שלנו. וְודאי שכל ההתפתחות הזאת היא לרעת האדם, אם היא לא נמצאת בקשר עם ההתפתחות הפנימית הנפשית לכיוון הנכון, כלומר, לשימוש הנכון בכל המכונות ובכל האמצעים שאנו מפתחים, כמו אנרגית האטום וכן הלאה.

יוצא מכך, שזה משמש כ"עזר כנגדו". הכול מתגלה בצורתו רעה, כדי שבשימוש ברע, הטבעי, בכל האמצעים וההמצאות האלו, נגיע להבנה שחייבים לשנות את כיוון השימוש לטובה. איך שלא יהיה, בינתיים זה התגלה לרעה, ובימינו, דווקא מתגלה לטובה. אנו רואים, שמרוב ספרים ומרוב הבלבולים שהאנושות עברה, החל מהוֹליווּד, מהדפסת הספרים, מהאינטרנט, הטלוויזיה, וכל הדברים האלו היא הבינה מהר מאוד, שכּל אמצעי התקשורת, ואמצעי המילוי לרצון האגואיסטי בכל האופנים שהוא דורש, אין לה שום סיכוי להגיע למילוי, ושום סיכוי לסיפוק.

לכן, דווקא כיום כשקיימות לפנינו כל האפשרויות, אנו מגיעים מהר מאוד להבנה ולהכרה, שנישאר ריקנים עוד יותר ממה שהיינו קודם. כי מצד אחד הרצון לקבל גדָל, ומצד שני השקענו המון בשביל למלא אותו, ובכל זאת נשארנו ריקנים. לכן דרך "שבע שנות הרעב" אנו מגיעים להכרה, שאנחנו נמצאים ממש בגלוּת, תחת שליטת האגו שלנו. "בגלות", הכוונה מהחיים הנכונים, המלאים.

מצד אחד כתוב, ש"נצטוינו להסתיר את נשמת התורה והעבודה מאותם שאינם צריכים לה או אינם כדאים לה", ומצד שני "גילוי אלוהותו לנבראיו בעולם הזה"?

בדורות הקודמים היו הרבה אנשים, אפשר להגיד כולם, שאם היינו אומרים להם שיש אפשרות להגיע ל"לשמה", הם דווקא היו מקשיבים ונמשכים לכך. אבל היו נמשכים מפני שהם עדיין היו בהתפתחות. עדיין היה אסור לתת להם לגלות את "לשמה" האמיתי מפני שהיה להם חוסר כלים לכך. הגלות עדיין לא נחרטה בהם, עוד לא יצרה בהם את כל עמקות הכלי.

בכל דבר יש התפתחות מצד הכלים, והארה מצד האורות. וצריך להגיע בכל העוצמה למעמד האמיתי זה כנגד זה. לכן, מצד אחד הדורות הקודמים היו בגלות והשתוקקו למשהו רוחני, אך אסור היה לפתוח להם את הרוחניות, כי עדיין חסרו להם הכלים העבים. ואם היינו נותנים להם במצבים הקודמים אמצעי לתקן את עצמם, הם לא היו מגיעים לגילוי לעביות הנדרשת, לדרגה האחרונה שבעוביות.

מה שאם כן, המקובלים חיכו עד שהמצב התדרדר, עד שהגיע זמנו של משיח בן יוסף - האר"י, נשמת האר"י (הרב יצחק לוריא, מקובל גדול מתקופת המאה ה- 16 בצפת) שממנו הלאה התחילו כבר התיקונים, ממנו והלאה חוכמת הקבלה התחילה להתגלות ברבים. מזמן האר"י והלאה החלה כבר תקופת חדשה, תקופת ההשכלה, ההתפתחות הטכנולוגית, הכול נבע מכך שהגיע הזמן החדש, העידן החדש, לקראת התיקון. רואים זאת גם בהקדמה של חיים ויטאל (תלמידו הקרוב ביותר של האר"י) ההקדמה הידועה, שעל פיה כתב בעל הסולם את ה"הקדמה לתלמוד עשר הספירות" - שאנו נמצאים בעידן החדש, וחייבים בכך להתחיל לגלוֹת את חוכמת הקבלה.

יש שני דברים בדרך ההתפתחות, אחד מהם אלו הם הכלים זכים, שאסור לגלות להם את חוכמת הקבלה למרות שהֵכֶּלים האלה משתוקקים. כי אם ניתן להם את חוכמת הקבלה, הם לא יגלו את עומק הכלי, את כלי הקבלה האמיתיים, הגדולים, לכן המקובלים הסתירו מהם, ונתנו ל"עַמְךָ" רק את חיצוניוּת התורה. משום שהגלות הייתה חייבת להסתיים, הגלות חייבת להיות כ"שבע שנות רעב", מידה שלמה. בעל הסולם כותב על גלות מצרים, שהובטח לאברהם "כי גר יהיה זרעך בארץ לא לכם ויענו ויעבדו אותם ארבע מאות שנה". גלות מצרים הייתה מאתים ועשר שנה, ובכל היתר השנים שבהם לא השלימו את מידת ארבע מאות שנה, שזוהי המידה השלימה, נגרמו כל הגלויות, כמו שכותב שבעל הסולם.

לכן, אנו חייבים לעבור את כל הגלות, כדי לגלות את כל הכלים, כדי לתקן אותם, כי אין האדם מתקן אלא את מה שיש בו. לכן, רק במצב שהתגלו כל הכלים, אחרי מלאכת הדפוס, אחרי התקופה הטכנולוגית, ואחרי תקופת ההשכלה עד מצבינו היום במאה העשרים והלאה, המקובל הגדול (בעל הסולם) שקם אחרי האר"י, קובע שעכשיו כן הגיע הזמן לכולם, וצריך להפיץ את חוכמת הקבלה בקֶרֶב העם, ולא לפני כן.

מהן ההשלכות של האנשים שנוטים לרוחניות, לגבי טקסים ומנהגים חיצוניים?

האדם שמתפתח על ידי חוכמת הקבלה, אין עליו שום הגבלה, הוא יכול ללמוד. האדם שרוצה לעשות תיקון, אז התיקון הוא אך ורק על ידי המאור המחזיר למוטב. ע"י המאור שמאזן את האדם לאט לאט, הוא מבין עד כמה שהוא זקוק לכל המנהגים האלו, שאנו קוראים להם בעולם שלנו "מצוות מעשיות", ועד כמה הוא צריך את המצווה הזו או אחרת, כדי לקבוע לעצמו מסגרת תרבותית, מסגרת חינוך, מסגרת עממית. שמצד אחד, לכל עם ועם יש לו את המסגרת שלו,.

ומצד שני, שיבין שזוהי מסגרת בלבד, כמו שכתוב, "וכי מה אכפת לו להקב"ה למי ששוחט את הבהמה מהצוואר או מן העורף? הרי לא ניתנו המצוות אלא לצרף בהן את הבריות". זאת אומרת, שהמצוות האמיתיות הן בצורה הרוחנית, שהאדם מזכך, עושה "צירוף" ברצונות שלו, בלב שלו. לכן, כלל המצוות זה "ואהבת לרעך כמוך".

אבל, אפילו אדם שהגיע ללמוד קבלה חילוני לגמרי והוא ממש בועט במצוות המעשיות, הוא מתחיל להבין, שזאת הצורה האמיתית והנכונה של מסגרת העם. רק לא בצורה המופרזת שנתנו במשך אלפיים שנה לעם כדי להעסיק אותו, כי לא היה מה לתת, לכן נתנו לעם כמה שיותר החמרוֹת למיניהן. משום כך ישנם הרבה אופנים למיניהם ביהדות, חלקים שונים וכל מיני מנהגים שונים.

המסגרת הפשוטה של הקיום החיצוני של המנהגים, זו המסגרת הנכונה לקיום העם. האדם שלומד את חוכמת הקבלה, הוא לאט לאט מתחיל להרגיש שהמסגרת הזאת כדאית לו, שהיא מעמידה אותו גם בצורה החיצונית בהתאמה לקיום הרוחני. שהוא לא יכול להישאר לגמרי פרוע. שיש בחיים שלו מנהגים כאלו, שבמשהו מסדרים אותו ועוזרים לו, שפועלים לטובת הפנימיות שלו, ומזכירים לו ומסדרים לו את צורת החשיבה גם לקראת הרוחניות.

לכן, "אין כפייה ברוחניות". אסור לדכא את האדם, לא ללחוץ, לא לדרוש, אלא להניח לו שהמאור יחזירו למוטב. ואז בהרמוניה, ללא דיכוי, הוא ימצא את הפנימיות והחיצוניות שלו בצורה שהן יהיו משותפות זו עם זו, והולכות ממש יחד בכפיפה אחת. וגם כל פעם שתשתנה לו הפנימיות, תשתנה לו החיצוניות, קצת לכאן, וקצת לכאן, עד שיהיה לנו אדם שלם.

"ומהעת ההיא התחילו להתרבות הספרים גם מן הסוג האמור לעיל, אשר בלי שום לימוד וקבלה פה אל פה מרב מוסמך לכך ואפילו בחסרון ידיעה בכל אותם הספרים הקדמונים שיש להם שייכות לסוג הזה, הולכים מחבריהם ומוציאיםסברותמדמםובשרםעצמםומכלבוקיסריקי, ותולין הדברים ברומו של עולם לצייר בזה נשמת האומה וכל אוצרה הכביר. וככסילים לא ידעו להזהר גם אין להם דרך לידע זאת, אשר מביאים לדורות דעות משובשות, ובתמורת תאוותיהם הקטנטנות חוטאים ומחטיאים את הרבים לדורות."

כי הם מציגים להם כל מיני ספרים, שלא נכתבו מההשגה רוחנית, "ברוח הקודש", ברוח, באור, בהשגת האורות, ובכל זאת הם אומרים שהספרים האלו הם ספרי הקבלה. למרות שמסופר שם רק על מה שמתרחש בדמיונם או בעולמם הגשמי, או בדמיונם כלפי עולמם הגשמי, ומציגים זאת כאילו זו הרוחניות, שכזה הוא העולם הרוחני.

הספרים האלו לא מביאים לאדם את המאור המחזיר למוטב, כי הם לא קושרים אותו לשורש הרוחני. הרעיונות, זאת אומרת, הקשר בין הגשמיות לבין הרוחניות לא קיים בספרים האלה, כי אין שם רוחניות, כי הם לא נכתבו ע"י מקובלים, ע"י בעלי השגה, אלא נכתבו ע"י אנשים שרק שנדמה להם, שהם נמצאים בכל מיני דמיונות. ויוצא מכך, שהקלקול מזה הוא גדול מאוד לאנשים שבאים ומקבלים את ספריהם כמין גילוי מן השמיים.

ודאי שבסופו של דבר כל השקרים האלו יתגלו, אבל הזמן עובר. אנו רואים, שעכשיו לאט לאט כל העניין הזה כבר מתחיל להירגע, אבל בהחלט, מתחילת שנות ה-80 ועד תחילת שנות ה- 2000, תחילת המאה העשרים ואחת, הייתה פריחה של כל הספרים והשקרים האלו למיניהם. הם היו גם בדורות הקודמים, גם במאה התשע עשרה, ובמאה העשרים. כולם כתבו, גם בימי ביניים כתבו על הקבלה.

אבל לעת עתה העניין הזה מתחיל כבר להירגע. מתחילים להבין, ולהרגיש את הריקנות שבספרים האלו, בכל השיטות למיניהן שקשורות להעלאת המודעות העצמית, לתרגילים למיניהם, למדיטציות, לטבעונות שקשרו עם רוחניות, לתרגילים, לתנועות הגוף שקשרו עם רוחניות, לדיאטות, ולֵמה לא. מתחילים להבין, שלכל הדברים האלה אין שום קשר לרוחניות. מתוך האגו שגדל, אנו מתחילים להבין שהדברים האלו לא מספקים אותנו, ואם הם לא מספקים אותנו - אז הם לא הגבוהים ביותר, הם המצאת האדם, בלבד.

וכך בדרך ייסורים מתגלה לנו האמת, ואין דרך אחרת. אלא המקובלים תמיד רוצים שהאמת תתגלה בדרך האור, כי מתוך האור אנו יכולים לראות את החושך. בדרך "אחישנה" (דרך לימוד הקבלה) האדם מעורר על עצמו את האור העליון, ורואה את הרע שעוד לא נולד בו בצורה כואבת, באופן שיזיק לו, כי הוא כבר רואה קודם, מתוך האור, שהרע הזה עלול לגדול ולעשות לו נזק, ולכן הוא עוקר את הרע משורשו.

מכל שכן, אם הוא לא מצליח בזה על ידי המאור המחזיר למוטב, אז זה מתגלה לו על ידי הייסורים שמקבל מהשימוש ברע הזה. לכן בעל הסולם אומר, שודאי שיש קלקול גדול בינתיים, אבל גם הקלקול הזה בדרך ה"בעִתו", בדרך הייסורים, שבכל זאת מביא אותנו לאותה החלטה, שכּל זה שקר, ואנו צריכים לחכות שזה ייגמר. כבר דיברנו על כך גם לפני עשרים שנה, חמש עשרה, עשר וחמש שנים, וגם היום. אבל היום אנו כבר רואים מה שדיברנו לפני עשרים שנה, שעוד מעט ייגמר כל הפולחן הזה עם כל השיטות הרוחניוֹת למיניהן. וכן, רואים היום שכל ההתלהבות הזאת מתחילה להיכבות, ואנשים מתחילים לחשוב בצורה רצינית יותר, מה זה נקרא "רוחניות", ומהי הקבלה האמיתית.

כיצד כל מי ש"עת לעשות" זה חוד החנית שלנו, צריך להתייחס לסביבה בהפצה שלו?

אנו יכולים רק להפיץ את חוכמת הקבלה האמיתית מבלי לשכנע אף אחד, אנו לא יכולים לבוא בכפייה לאדם. שכנוע זה כפייה, לכן אסור לנו לעשות זאת. אנו רק מציגים לאדם מהי חוכמת הקבלה האמיתית, בכל מיני אפשרויות. להגיע לכולם, לתת להם ידיעה ברורה וקצרה מהי חוכמת הקבלה האמיתית, זו חובתנו. כמו לתת לו עיתון ביד, זה ביטוי נכון מאוד לֵמה שאנו עושים - "קח". הוא רוצה, הוא לוקח, הוא אינו רוצה, לא לוקח. הכול תלוי כבר ברצון שלו. זאת אנו צריכים לעשות, ושום דבר חוץ מזה.

לכן, איננו הולכים לשום ויכוחים בטלוויזיה וברדיו ובכל מיני ערוצי תקשורת, מי צודק ומי לא צודק, אין לנו מה להתווכח. אין עם מי להתווכח, זה משהו אחר, כך אנו מבינים, והם אולי מבינים אחרת. אנו צריכים רק להציג את המידע הנכון, את האמת, כי בכל היתר, אדם באשר הוא חייב לעשות החלטה חופשית.

ואם מישהו אחר דוחף לו, מוכר לו, לוחץ עליו לקבל דעות אחרות, אז מצידנו אסור לעשות זאת, כי זה בלתי אפשרי למכור את האמת. אתה יכול רק להציג אותה לפני האדם, שתהיה בהישג ידו, בלבד, אבל הוא חייב להושיט את היד ולקבל. משום כך אנו חייבים לעשות את ההפצה שלנו לפי כללים וחוקים רוחניים – ש"אין כפייה ברוחניות".

האם יש מקובלים נסתרים שלא עוסקים בהפצה, ואם כן מה תפקידם?

האור העליון, שמשתלשל דרך כל המדרגות מעולם אין סוף, דרך חמשת העולמות עד העולם הזה, משתלשל דרך הכלים של העולמות. אבל בין כל העולמות דקדושה, מאין סוף עד סוף עולם העשיה, יש להם קשר חופשי ביניהם, "פתוח" מה שנקרא. מה שאם כן בין עולם העשיה לבין העולם הזה, קיים נתק, "מחסום". וכדי שהאור העליון יפעל בעולם הזה, שהוא יגלה את עצמו לאנשים שנמצאים בניתוק ממנו, מהבורא, הוא זקוק להגיע דרך בני אדם - דרך ספרים, דרך קולות רדיו, טלוויזיה, כל מיני אמצעי קשר - להתגלות כלפי המקובלים לקהל הרחב.

לכן, ישנם מקובלים שעוסקים בחוכמת הקבלה ואף אחד לא יודע עליהם, תפקידם ליצור את הקשר בין הגשמיות לבין הרוחניות. והם נמצאים יחד עם הקהל, ובצורה הסמויה הזאת הם מעבירים את מה שהם משיגים לקהל, והקהל אפילו אינו יודע. ישנם מקובלים שהם נסתרים גם היום, ומי שאינו נמצא בהשגה לא מכיר אותם. התפקיד שלהם הוא, להתקיים בגוף יחד עם הנשמה המתוקנת ולהמשיך את האורות האלה בעודם נמצאים בגוף.

המקובלים הגלויים שאנו מכירים, בעל הסולם כבר כתב עליהם לתלמידו, "איפה ראית מקובלים שבדורנו". "בדורנו" הכָּוונה בדור שלו, מכל שכּן בדור שלנו. לכן אם אתה מדבר על המקובלים האמיתיים הגלויים, שנמצאים בקשר עם העם בצורה הגלויה, אז כאלה לא רואים. כך הוא כותב עוד בזמנו.

"ולאחרונה העלו צחנם מעלה מעלה, כי גם תקעו את צפורניהם בחוכמת הקבלה, מבלי לשים לב אשר חוכמה זאת נמצאת סגורה ומסוגרת באלף עזקאות עד היום הזה, עד אשר אין יוצא ובא בתוכה להבין אף מלה אחת במשמעותה הראויה ואין צריך לומר איזה קשר בין מלה אחת לחברתה, כיבכלהספריםהאמיתייםשנתחברועדהיוםאיןבהםזולת רמזים דקים, אשר בדוחק גדול המה מספיקים רק בשבילתלמידמבין מדעתו לקבל פירושם מפי חכם מקובל ומוסמך לכך. והנה גם "שמה קננה קפוז ותמלט ובקעה ודגרה בצלה"ונתרבו בימינו אלה חוברי חבר אשר עושים שם מטעמים כאלה שהמה לגועל נפש לכל המסתכלים בהם."

כלומר, שהחיבורים שנעשים בחוכמת הקבלה, הם כולם חיבורי שקר, כי הם לא נכתבים כתוצאה מההשגה הרוחנית.

אם נכנס מחר לחנות ספרים בבני ברק או בתל אביב, נראה שורה של שמונים ספרי קבלה, אפילו יותר.

לא שמונים אולי שמונת אלפים. אם ניכנס לקטלוגים טובים בספרי הקבלה שבכל הספריות למיניהן, נראה אלפי ספרים. מתוכם מה שנכון בשביל דורנו הם - ספר הזוהר, ספרי האר"י, וספרי בעל הסולם, וזהו. כי כל יתר הספרים, אפילו שהם יכולים להיות ממקובלים אמיתיים כמו הגר"א, רמח"ל וכו', הם ספרים שלא נכתבו לדורנו. לדורנו, המקובל היחיד שכתב והביע את חוכמת הקבלה בצורה האמיתית, שטובה לקהל הרחב, הוא בעל הסולם.

לכן אנו לומדים את ספר הזוהר עם פירוש "הסולם". ספרי האר"י, כתבי האר"י, עם פירוש של בעל הסולם, פירוש שנקרא "תלמוד עשר הספירות", וכן הלאה. זאת אומרת, בעל הסולם בעצם מי שפתח את חוכמת הקבלה לדורנו, ודרכו- דרך מה שהוא גילה לנו - זה באמת המפתח להגיע לפנימיות החוכמה.

ואנו רואים, גם עד כמה האנשים שמגיעים כיום ללמוד לא מסוגלים לפתוח ספרים. הם לא מסוגלים לקרוא, הם לא מסוגלים להבין מה שכתוב. אלא במשך חודשים על גבי חודשים, נצרכת עבודה עם התלמידים עד שהם מתחילים להבין את מה שכתוב. עד שמתחילים להיכנס לתוך הטקסט, לראות אותו מחולק לאורות וכלים, לעצמי ולבורא, ואיפה נמצאת החברה, האנושות או הנשמות, כלִי דאדם הראשון, השכינה, השוכן, וכן הלאה. זה עולם ומלואו, וכל אחד שמגיע אין לו שום הבחנות פנימיות, אם אין לו כנגד הבחנות פנימיות, הוא לא יכול לזהות את מה שהוא קורא. לעולם שלנו יש לו הבחנות, כי הוא חי בעולם שלנו, הוא יכול לדמיין כל דבר, לדמות, שזה דומה לזה, וזה לזה.

אבל מה שמסָפרים לו בחוכמת הקבלה על הנשמה הפשוטה שלו, על הרגשות שלו – טוב, רע, למעלה, למטה - הוא לא מזהה. כי הוא לא עבד עם זה, הוא עוד לא פירק את עצמו לחלקים פנימיים, הוא עדיין אינו עובד איתם, לכן הוא לא יודע לקרוא. עד כדי כך, שאנו רואים אפילו אנשים שקיבלו חינוך כאן בישראל, שהעברית בשבילם היא שפת האם, הם אינם יודעים לחבר משפט או שהם קוראים את המשפט, אך לא מבינים למה המילים מתחברות בסדר כזה, משום שבפנים עדיין אין להם חיבור בהתאם למילים, בין הרגשות לבין ההבנות.

לכן צריכים ללמד את החדשים במשך חודשים, עד שהם מתחילים לקרוא, עד שהם רוכשים להם בפנים תגובה על מה שהם קוראים. הם כבר מעתיקים את הטקסט בפנים על פני ההבנות וההרגשות שיש בהם, ומתחילים לתת תגובות כלשהן על כל מילה ומילה. לכן זה לא פשוט, וצריכים בזה עבודה רבה. אז כל אחד שקורא ושומע אותנו, צריך להבין, שהוא עדיין לא יודע לקרוא, שהוא עדיין לא מבין מה שכתוב בספרי המקובלים. אלא שבמשך החודשים, הוא ילמד זאת. "נשמת אדם תלמדנו", אנו רק מראים לו מה לעשות. אבל מבפנים, מתוך התגלות הכלים הפנימיים שלו, הוא ילמד את הדרך. וזו הצורה האמיתית של הלימוד.

"ויש מהם שיפליגו עוד לעלות על ראש הפסגה ולוקחים להם מקום הראוי לראשי הדורות, שעושים עצמם כיודעים לברר בין ספרי הקדמונים והראשונים ז"ל להורות לצבור איזה ספר ראוי להגות בו ואיזה ספר שאינו כדאי לטפל בו".

מדובר על כל ה"גדולים" כביכול, וקטנים, לא חשוב, כל מי שלא נמצא בהשגה האמיתית, וקובע לעם ולדור מה צריך לעשות.

"משום שמלא דברי הזיה ח"ו, וכדי בזיון וקצף. כי עד עתה היתה מלאכת הבירור הזאת מיוחסת ומוגבלת רק לאחד מעשרה ראשי דורות, ועתה נבערים יתעללו בה."

ויוצא מכך, שכּל אלו שמתנגדים לחוכמת הקבלה או מבלבלים אנשים במה היא חוכמת הקבלה, הם אלו שעוצרים אותנו, וגורמים לנו להישאר בגלות. אלו הם "חיל פָּרעה", שממש גורם לנו לכל האסונות.

"ולפיכך נשתבשה מאד דעת הצבור בתפיסת הענינים האלה, ועוד נוסף כי נוצרה אוירה של קלות דעת וכל אחד חושב לעצמו אשר די לו בסקירה אחת בשעת הפנאי להתבונן ולבקר בדברים נשגבים אלו, ועוברים ביעף על כל עולם החוכמה הגבוה ומקוריות נשמת היהדות בטיסה אחת כמו המלאך הנודע, ומוציאים מסקנות כל אחד לפי הלך רוחו."

אדם שבשעות הפנאי הולך לאיזה חוג, ואחרי כמה שיחות כבר יודע מהי חוכמת הקבלה או "אתם לומדים חוכמת הקבלה כך, ואנחנו לומדים חוכמת הקבלה כך", כאילו שאפשר ללמוד אותה באלף אופנים, זה פשוט בוּרוּת, וזו התמונה שמצטיירת. כנגד זה אנו צריכים, פשוט לפעול רק בהפצה רחבה, לא יותר. בלי ללחוץ, בלי לדכא, בלי להיכנס לויכוחים, אלא להראות לאדם את הצורה האמיתית. מי שלפי הנכונות והמוכנוּת הפנימית שלו ייקח אותה - ייקח. מי שלא - עוד לא הגיע זמנו. אין מה לעשות.

"ואלה הן הסיבות שהוציאו אותי מחוץ לגדרי, והחלטתי כי עת לעשות לה' ולהציל מה שאפשר עוד להציל. וקבלתי על עצמי לגלות שיעור מסויים מהמקוריות הנוגעת לסוג האמור ולהפיצו בקרב העם."

מה שטוב לעם, מה שהוא צריך להבין קודם כל, זה התיקון פנימי, עצמי, לקראת אהבת הזולת, לחיבור עם ישראל כעם, לבניית המדינה כמדינה. לתת לכל אחד ואחד לדעת מה שורש קיומנו כעם, כמדינה, כאדם בעולם הזה. מה תפקידנו כלפי עצמנו, כלפי אומות העולם, כלפי הבורא. גם בצורה אישית, וגם בכל גֶדֶר האומה.

השאלה על תכלית החיים דוחקת באדם לחפש פתרונות. האדם רוצה לדעת מי הוא ומהי המציאות שבה הוא חי, ובעיקר להיטיב את מצבו. בנקודה זו עולה השאלה מהי השיטה הנכונה לשיפור חיי האדם ? שאלה זו מפנה אותנו אל מאמרו של הרב יהודה אשלג "מהות הדת ומטרתה".

בכותבו על "מהות הדת ומטרתה", מתכוון בעל הסולם לתאר את האמצעי לתיקון האדם. בעל הסולם אומר כי אין דבר דומה בין הדת האמיתית לבין כל הדתות המוכרות לנו. הדת האמיתית אינה קשורה למנהגים או למורשת רוחנית העוברת מאב לבן, וגם לא לסדרה של פעולות שהאדם מצווה לקיים אותן מתוך הרגל.

הדת, הבניין הדתי והשיטה הדתית אינם קשורים כלל לכל הידוע לנו. הדת היא נושא מורכב מאין כמוהו שלא מוסבר כראוי - לא לקטנים, ובוודאי שלא לגדולים. האדם אינו מקבל הדרכה נכונה איך להתייחס לסוגיה זו. בעל הסולם מעיד על הקלקול ההדרגתי של הציבור הדתי כתוצאה מחינוך לקוי, ועל החילוניים שאינם מקבלים הסבר נכון.

"דת" במובנה הקבלי היא האמצעי להביא את האדם לכדי שלמות, האמצעי להתעלות מעל החיים הגשמיים. הדת, כותב בעל הסולם, היא חוכמת הקבלה.

תורת המוסר וחוכמת הקבלה רחוקות זו מזו כרחוק מזרח ומערב. החינוך בעולם שלנו אינו דורש מהאדם להתעלות מעל לטבעו, אלא מסתפק בתביעה להתנהגות נאותה. החברה האנושית אינה מעלה על דעתה כי קיימת אפשרות לשנות את טבע האדם. אפילו העוסקים בדת ובתורה על דרך המוסר, אינם מתכוונים לשנות את טבעם. כל כוונתם היא להשתנות מבחינה חיצונית, די להם בקיום מצוות ובהפגנת יחס טוב לזולת. אף אחד מהם אינו מדבר על תיקון ליבו של האדם, על שינוי מהותי.

מקובל הוא אדם שפרץ למציאות העליונה והשיג את הסדר של הכוחות, האורות, הכלים והנשמות. המקובל פותח לעצמו את המציאות של העולם הזה ושל העולם העליון. הוא משיג את הקשר ביניהם, ומתוך השגותיו כותב על כך. כל שנכתב על הרוחניות בספרים הקדושים, כל הידוע לאדם על רוחניות, נכתב מתוך השגה. מקובל שמשיג את הבורא ומרגיש את היחס של הבורא כלפיו, מכנה את הבורא "הטוב המוחלט".

מתוך הדברים עולה השאלה : אם הכוח העליון טוב כל כך, למה הוא רע כל כך כלפינו? הכוח העליון הוא טוב ומשפיע. האדם, המקבל, נמצא מנוגד בתכונותיו מן הבורא ולכן מרגיש את השפעתו במהופך. יוצא מכך שהאגו הוא המקור לכל הרע, האגו הוא שהופך את ההשפעה הטובה של הבורא לרעה. ההשפעה הטובה של הבורא נראית לאגו כחושך. אם נהפוך את האגו לנתינה, נרגיש את השפעת הבורא כטובה, כאור.

כל שנדרש הוא לשנות את קביעת המצב, להחליט כי האגו הוא רע וההשפעה טובה. אם נשנה את היחס, אם נחליף את סרגל הערכים, השינוי יהיה מידי - נחייה כמו הבורא, בתכונת ההשפעה. להידמות לבורא פירושו לחיות חיים נצחיים ושלמים, חיים ללא הגבלה. כל עוד איננו רוצים בכך, האגו ממשיך להתפתח והרגשת ההפכיות ביחסנו לחיים, לבורא, הולכת ומתחדכת. במהלך אלפי שנות ההתפתחות האנושית הלך הרע והתגבר, עד למשבר הכללי הפוקד את העולם בימינו. לאט לאט מגיעה האנושות למסקנה כי טבע האדם הוא הסיבה להרס החיים על פני כדור הארץ, הן מהבחינה האקולוגית והן מהבחינה החברתית. ההכרה כי האגו מונע מהאדם חיים טובים אמורה להביא אותנו לידי החלטה להסתלק מהאגו. אבל האדם שחוקר את עצמו ואת סביבתו, אינו יודע כיצד לרסן את האגו. בנקודה זו ממש מופיעה חוכמת הקבלה. זאת הסיבה לעניין ההולך וגובר בחוכמה זו בכל העולם, במודע ושלא במודע. תכלית גילויה של חוכמת הקבלה היא להקנות לאדם ידיעה על השיטה לתיקון האגו לתכונה ההפוכה ממנו. שרק אז ניתן יהיה להרגיש את האור כטוב.

לפני שמתחילים ללמוד את המאמרים של בעל הסולם, מכל שכן מאמר כמו "מהות הדת ומטרתה", צריך להבין ולזכור שהמילון של הקבלה או המילון של "פירוש הסולם על ספר הזוהר", או אפילו מילון הארמית של ה"זוהר", הוא שונה לחלוטין מכל מילון אחר שאנחנו רגילים אליו, גם בלימוד הרגיל וגם בכלל בתוכן הרגיל של התורה. מפני ששפת השורשים ושפת הענפים, משתמשות באותן המילים כפי שכולם משתמשים בהן בשפה המדוברת, אבל המושגים הם שונים.

ובמיוחד זה בולט היכן שבעל הסולם נוגע במושגים כגון - "דת", "מטרה", "תורה", "מצוות", "גוף", "נשמה", שהם שונים לחלוטין ממה שבני אדם רגילים חושבים שהם. "תורה" נקראת, האור המחזיר למוטב, הכוח המתקן, ואסור לנו לחשוב על משהו אחר. "מצווה" נקראת, על אותו השינוי שמתרחש בתוך האדם מתכונת הקבלה (אגואיזם) לתכונת ההשפעה (אלטרואיזם). "דת" נקראת, השיטה שמיועדת לתקן את האדם. "גוף" נקרא, הרצון לקבל של האדם, ולא הגוף הבשרי. חוכמת הקבלה אינה מדברת כלל על הגופים ועל כל החפצים שנמצאים בעולם הזה, כי ברוחניות הם לא קיימים.

יוצא מכך, שקוראים את המאמרים הללו, חייבים למרות המילים המוּכַּרות, להתאמץ היטב כדי לשים כל מילה במקומה, ביחס הנכון, כלפי המצב המיועד לה בצורה אמיתית. ולא להתבלבל ולהוריד הכול לדרגת העולם הזה. כך מפרשים כל אלה שאינם נמצאים ברוחניות, אבל המקובל הוא אדם שכותב על היחס האמיתי, שקיים בתוך הטבע. ולא כפי שבני האדם מדמיינים להם מהי הדת, מהי התורה ומהן המצוות. לכן יש להשתדל לפרש את המאמר בצורתו הרוחנית והאמיתית, ולא בשטחיות כפי שנדמה לנו.

מהות הדת ומטרתה

"כאן אני רוצה להשיב על שלש שאלות: האחת, מהותה של הדת מהי. השניה, אם מטרתה מושגת בעולם הזה או לעולם הבא דוקא. השלישית, אם מטרתה עומדת לטובת הבורא או לטובת הבריות.

ובהשקפה ראשונה יתפלא כל מעיין בדברי ולא יבין את שלש השאלות הללו שהצבתי לי לנושא למאמר הזה, שהרי זיל קרי בי רב הוא, ומי הוא שאינו יודע מהי דת, ומכ"ש השכר והעונש שלה המקווה וצפוי בעיקר לעולם הבא. ואין צריך לומר השאלה הג', שהכל יודעים שהיא לטובת הבריות להנחותם לטובה ולאושר",

בצורה שטחית נראה לנו ש"דת" פירושה יחסים בין הבורא לנבראים. שאם הנבראים יקיימו את רצון הבורא, הוא ישלם להם טוב. משום שהוא ברא אותם בשביל לתת להם מקום עבודה, שלא יהיה להם "לחם ביזיון", כדי שלא יתביישו, "היום לעשותם ומחר לקבל שכרם", כלומר, בעולם הזה עובדים, ובעולם הבא מקבלים.

הרעיונות האלה מקובלים על ליבם של כל בני האדם, מפני שכך מתנהל העולם הזה – נותנים למישהו עבודה, הוא מבצע אותה, ומקבל תמורתה שכר. לכולם מובן שהכול מסודר יפה ובצורה ישירה לפי "צערא אגרא", לפי היגיעה בא התשלום. הבורא נתן לנו תורה ומצוות, שאם נעסוק בהם וניתן יגיעה, לפי היגיעה נקבל שכר. כי יש משהו טוב גם בעולם הזה וגם בעולם הבא, והעיקר כמובן בעולם הבא.

וכך יוצא שהתורה והמצוות מיועדות כביכול "לטובת הבריות", זאת אומרת, מי שעובד יותר מקבל יותר שכר. באופן זה הכול מסודר לפי השכל הגשמי מבלי לעורר אצלנו שום בעיה, כך שהאדם עצמו יבין, שכדאי לו לעבוד עכשיו ולקבל שכר אחר כך או לחילופין, לעזוב את העבודה עבור העולם הבא, ולעבור למשהו שנותן לו שכר ותענוג עכשיו. וזה בדיוק ההבדל בין חילונים לדתיים, חילונים רוצים לעבוד ולקבל שכר עכשיו, ואילו הדתיים עושים חשבון שנראה יותר משתלם.

הם עושים חשבון מתוך "גרסא דינקותא", מתוך רצון אגואיסטי שהם אינם רוצים לוותר על תענוגי העולם הזה, כלומר, הם גם עובדים עבור כסף וכבוד וכל מה שקיים בעולם הזה, וגם מפנים את עיקר עבודתם כלפי דברים שמבטיחים להם את העולם הבא. אחרת אין לדעתם עם מה לסיים את החיים שלהם, מבלי להבטיח שיישאר להם משהו לאחר כך.וגם אם הם יסתדרו עם הבורא בעולם הזה, ויבצעו כל מה שהוא דורש מהם, אז הוא גם ישמור עליהם ועל ילדיהם. כל מערכת היחסים הזאת בין האדם לבורא נקראת בפיהם "דת". ואילו חוכמת הקבלה איננה מתכוונת למובן הזה של הדת.

מה מביא את האדם להאמין בעולם הבא?

בתוך כל אחד מאיתנו נמצאחלל הנקרא "לא יוֹדֵע" ו"לא יָדוּע", ונגד החלל הזה אי אפשר לעשות מאומה. משום שבבן האדם בעולמינו קיימת ההרגשה של ה"זולת" ושל העבר ההווה והעתיד וגם של זמן ומקום, יש לו בעיה, כי הוא אינו יודע כיצד למלא את אותם הכלים כלפי העבר ההווה והעתיד, שבהם הוא מרגיש חלל. הבעיה שלו היא, איך להתמצא בחלל הזה, ולקשור את עצמו לאותן הבחנות שנקראות "אתמול", "היום" ו"מחר".

האדם חייב לתת לעצמו תשובה לגביהן או למחוק את המחר כאילו שהוא לא קיים, הוא צריך לעשות עבודה גדולה מאוד ולא פשוטה כלל עד שימחק אותו או לעשות משהו כדי להבטיח לעצמו את המחר. הדאגה על המחר נקראת למלא את החיסרון. כי האדם מוכרח לעשות משהו עם החיסרון הזה שנקרא "מחר" או "אחרי מותי", שקיים בו מלידה ואוכל אותו מבפנים. הוא לא יודע איך להשלים ולמלא את החלל הזה, אם לנטרל אותו או להוציא אותו מתוך עצמו, אבל הוא חייב לעשות איתו משהו.

לכן, לשם כך באה הדת ומרגיעה את האדם, בכך שאם הוא יעבוד מובטח לו שהחלל הזה יתמלא לעולמים. שלאחר מותו הנשמה שלו תעלה למרומים, ששם הוא ירגיש את עצמו כממלא את החלל הזה. או לחילופין שבאים אנשים אחרים, שמוכיחים לעצמם על ידי הציבור ועל ידי הסביבה, שהחלל הזה הוא בכלל פסיכולוגי, ואין יותר מהחיים האלה מאומה.

וכך, אלה מרגיעים את עצמם, ואלה מרגיעים את עצמם. בעולמנו התפתחו כשלושת אלפים שמונה מאות אמונות שונות שאינן מוגדרות כדתות. דת היא מערכת שמפותחת על ידי האדם, בינו לבין הבורא, שמרופדת בספרים ואגדות למיניהם, במערכות תמיכה ותרבויות שלימות סביבן, כמו מועדון חברתי. ישנן שמועות רבות ודמיונות מכל הסוגים והמינים שאנשים המציאו לעצמם בהקשר לעולם הבא. שלמעשה ה"עולם הבא" הוא אותו חלל שבתוך הרצונות שלנו שנותן לנו את הרגשת העתיד, שאותו אנו חייבים למלא.

בקבלה לומדים על תפיסת המציאות של האדם, שיש בנו הרגשה שנקראת "עבר", "הווה" או "מחר". וכמו שהאדם רוצה לאכול, כך הוא רוצה למלא את החלל הזה שנקרא אצלו "מחר" או "עתיד", והעתיד הזה יכול להיות גם המחר שלו, ויכול להיות גם לאחר מותו. וכך יש לאדם חללים בתפיסת המציאות, שבלי למלא אותם הוא פשוט מרגיש ברע, ממש כמו בלי לאכול. הדת משתמשת בהרגשת החיסרון הזה, ועוזרת לאדם למלא את החללים האלה בהבטחה על כוח עליון, שאם הוא יעבוד אותו בצורה כזאת או אחרת, מובטח לו מילוי בעולם הזה ובעיקר מילוי בעולם הבא.

וכל דת ודת אומרת לאדם באיזו צורה עליו לעבוד כדי לקבל את המילוי, וגם איזה מילוי ושכר. ואם נתאמץ ונחשוב טוב טוב נוכל גם עכשיו בלי שום בעיה להביא עוד דת לעולם. היום בעיקר אנו רואים שישנן שלוש דתות, מפני שיש בתפיסת המציאות ג' קווים. וכל היתר אינן דתות ממש, אלא אמונות או פילוסופיות למיניהן כמו שניתן לראות היום בסין, ביפן, בהודו, אמונות ששייכות יותר לתפיסות שונות של המציאות.

האם הקבלה מצטרפת כדת חדשה?

האנושות עיצבה לעצמה דתות, כדי לספק לעצמה תשובה מרגיעה על שאלת הקיום שבוערת בה. על אותן השאלות שמתעוררות בכל אדם, בשביל מה הוא קיים, מה יהיה לו מחר, מי מנהל אותו ומה יהיה איתו לאחר מותו. אם השאלות הללו לא היו מתעוררות בנו, היינו בדומה לאותם דגים שחיים באקווריום שאין להם שום שאלה לגבי החיים, אלא שחושבים רק כיצד לבלוע עוד אוכל. כי הרצון לקבל שלהם אינו מסוגל להתקדם מעבר לקיום שכזה. ואילו האדם ששואל שאלות, השאלות האלו בונות לו את המציאות של העולם שלו.

למרות שקיימת בנו הרגשת העתיד, היא כולה דמיון, למעשה אין עתיד, אלא זוהי הרגשה בלבד, חיסרון שמכריח אותנו כל הזמן לדאוג, מה יהיה איתנו הלאה. ומתוך החיסרון הזה שמתעורר בבני האדם, האנושות עיצבה לעצמה דתות – החל מדת מרקסיסטית עם אמונה ב"אין", שאומרת לאדם שאין כלום מחרתיים, אלא שיעבוד היום ויקבל היום, עוד דת אחרת שאומרת לו לעבוד היום, אלא בצורה אחרת, כדי שיהיה לו שכר מחרתיים. ואילו חוכמת הקבלה מסבירה לנו, שאין ברוחניות עניין של זמן, הכול שייך להווה בלבד. ומה שנדמה לנו כעבר וכעתיד, גם זו הרגשה שקיימת בהווה בלבד.

ולכן רק מה שמקבלים ורוכשים בהווה, כאן ועכשיו, בחיי חיותו של האדם בעולם הזה, זה מה שיישאר לו גם לאחר מותו. היינו, אם הוא לא ישיג בחייו מאומה מהעולם הרוחני, הוא יישאר כזרע, כשורש, בדיוק כמו שירד לעולם הזה. אבל אם משיג ורוכש בחייו משהו מהנשמה שלו, הוא ממשיך עימה גם בעולם הבא לאחר מותו. כלומר, כל הרווח שנשאר לאדם לאחר מותו, הוא מקבל כבר בעולם הזה. ומפני שמדובר על רווח רוחני, שנשאר גם לאחר מותו של הגוף הבשרי, הוא נקרא "שכר לעולם הבא".

מה ההבדל בין גישת הקבלה לבין הגישה הדתית?

החינוך שמקבל האיש הדתי מהסביבה שלו בבית, בבית הכנסת, ברחוב, מאבא ואמא שלו, מהמֵלַמֵד ב"חדר" או מהמורה בישיבה, זה שכל העניין הוא לעשות פעולות מיוחדות, שבאמצעותן הוא יקבל שכר. והעיקרון הזה נחרט בו בפנים עד כדי כך, שהוא אפילו אינו חושב על השכר, אלא הפעולות שהוא עושה כבר נחשבות אצלו כשכר. מדוע? כי הוא מתרגל לעשות יום יום את אותן הפעולות, עד כדי כך שאם הוא לא יעשה אותן, הוא ירגיש לא טוב, הוא ירגיש שחסר לו משהו, משום שהגוף שלו כבר התרגל לפעולות האלו. לכן, הוא פשוט חייב לעשות אותן מטעם הנקרא "מצוות אנשים מלומדה", כי כך לימדו אותו, בלי שום קשר אישי משלו לדת ולאלוקים.

הוא עושה את הפעולות האלה שנקראות "מצוות" בדיוק כמו שלימדו אותו, כי הרגילו אותו שאחרת יהיה לו רע, שאם הוא לא יבצע אותן הוא ירגיש כמו אדם שלא אכל, שלא יכול להתקיים, כי יש בו פחד והרגשה לא טובה. וכך הוא מצליח להרגיע את עצמו ומייצב את עצמו בחיים. והשיטה הזאת נקראת "גירסא דינקותא", כי היא נובעת מהרגל. אצל חוזרים בתשובה, קיום הפעולות הללו איננו נובע מהרגל, אלא הם מחפשים לעשות משהו כדי להרוויח איזושהי תשובה לשאלה, בשביל מה הם חיים.

אלא שקיום הפעולות האלה צריך להיות גם תלוי באמונה כלשהי, סיבה לָמָה עושים אותן. לכן, מספרים להם ומתרצים להם, והם מחוסר ברירה סוגרים את העיניים ומאמינים. הם אינם בודקים האם הדבר נכון או לא נכון, כי איך אפשר לבדוק ולראות את ה"עולם הבא". אלא מחוסר ברירה הם סומכים על האנשים שנמצאים סביבם, שכדאי להם לקבל את דעתם כעובדה כדי שיוכלו להרגיע את עצמם. כי העיקר בזה- להרגיע את החיסרון שנוצר, והשאר כבר לא חשוב.

וכדי להרגיע את עצמם הם חוזרים בתשובה. אפילו אנשים גדולים ומפותחים מבחינה שכלית ורגשית כמו מדענים, אנשי רוח והגות, אנשי תרבות וחינוך. ואין שום פגם ביחס כזה לחיסרון, כי כך הוא מבנה האדם. אבל לעומת זאת, אם מתעוררת באדם הנקודה שבלב, החיסרון שלו שונה לחלוטין, כי הוא מגיע משורש נשמתו ותובע ממנו לגלות את השורש. ואז האדם מחויב "לפתוח את השמיים" כדי לראות את מהלך הדברים, כי בלעדי זה הוא לא מסוגל לענות לעצמו.

הוא כבר בנוי עם חיסרון לדרגה יותר גבוהה, שחייב לַדַעת בעצמו. וכל מה שאנשים אחרים מספרים לו כבר לא קיים בשבילו, גם אם הם קוראים לסיפור שלהם "אמונה". אין לו כוחות לעשות לפי מצוותם, למרות שהוא משתדל לעשות כמותם, אבל רואה שהוא מרמה את עצמו, הוא פשוט לא מסוגל להשתתף במשחק שלהם.

הוא מגלה על עצמו שהוא יותר דרשן, יש לו חיסרון שהוא אינו מסוגל להרגיע, הוא לא כמו כל האחרים שמרגיעים את עצמם, ומסתפקים בקיום המצוות שבעולם הזה כדי להרוויח את העולם הבא. לכן, הברירה היחידה שנותרה לו היא למצוא את השיטה לגילוי המציאות האמיתית. אותו גילוי נקרא "גילוי הבורא". וכך על ידי הרצון הזה הוא מגיע ל"חוכמת הקבלה", לשיטה להתגלות הבורא לנברא שבעולם הזה. בעל הסולם מסביר במאמר הזה, מהו ההבדל למהות החיים בין שלושת הגישות: להאמין שיש אלוקים ולעבוד אותו. להאמין שאין אלוקים, אלא רק טבע, ולעבוד אותו או להשיג את האלוקות.

איך אדם ששואל על משמעות החיים מגיע בכל זאת לדת הרגילה ולא לקבלה?

האדם החילוני ששואל בימינו על מהות החיים, ברוב המקרים השאלה שלו היא אמיתית ונובעת מחיפוש קשר עם השורש. אבל לא פעם הוא מצליח להרגיע את עצמו על ידי כך שפוגש דתות בדרך. כי הוא רואה שבדת תומכים מיליארדים של מאמינים, הוא לא חושב שמיליונים של אנשים יכולים לטעות, בפרט אם סבא שלו, וסבא של סבא שלו, היו אנשים דתיים. לדת יש תומכים רבים בכל מקום. כל עניין הדת שייך ללאומיות, לגאווה לאומית ולהיסטוריה של שנאה בין עמים. לכן, גם אם האדם מתחיל לחפש מתוך רצון נכון ואמיתי, הוא יכול בדרך להישאר בדת, כי שם הוא מרגיע ומשתיק את הרצון שלו.

כאשר האנשים נכנסים לדת ונמצאים בתוכה, כבר יש להם כל מיני חשבונות. כל אחד מתמקם בסביבה שאולי הוא מצליח להתפרנס ממנה, אולי גם משפחה וקרובים, לכן הוא חייב לחפש לעצמו כל מיני צידוקים. ומתוך כך, שממציא לעצמו כל מיני תירוצים, הוא יכול להפוך לאויב הגדול ביותר של הקבלה, בגלל החלל הזה שאוכל אותו מבפנים שעדיין הוא לא מילא, רק כדי להוכיח לעצמו שהוא צודק. באנשים האלו אפשר להבחין במכנה משותף אחד, הם מחפשים דברים שליליים באנשי הקבלה עצמם, כי הם לא מסוגלים לפרוץ לגישה ולשיטה שלה.

זאת אומרת, מצד אחד הם רואים שחוכמת הקבלה היא אמת, ואין להם פתחון פה להגיד משהו נגד השיטה עצמה. אבל מצד שני פוסלים את מי שמייצג אותה, הם מחפשים לו בציציות אם הוא מקיים או לא מקיים משהו בחיצוניות, שכלל לא שייך לשיטה עצמה, בעיקר מתוך תסכולם הפנימי. בדומה לאדם שמרגיש פחד אבל עושה מעצמו חסון וחזק כמו "מר ישראל", כדי להרגיע את הרגשת הפחד והחרדה. כך הם עושים כדי להרגיע את הרצון שלהם. כי האדם פועל תמיד מתוך הרצון. אם נבדוק מדוע הוא עושה כך, נראה היטב מהיכן נובע אותו מעשה.

לאן הולכים כל האנשים שאינם מקבלים תשובות בדת, אבל גם לא רוצים קבלה?

בזמננו ההתפתחות של האדם היא מעבר לדת. אבל זאת התפתחות הדרגתית שבמהלכה האדם מגלה את החלל שיש בתוכו, את הרצונות הגדולים: "אני", "בעולם הזה", "בשביל מה" ו"למה", וכנגד זה העולם סביבו שמגלה אותות משבר, ומראה לו את אפסיותו, איך שבכל השטחים אין מאומה, שאז האדם בכל זאת חייב לחטט כדי למצוא לעצמו את המענה.

אלא שבינתיים יותר קל לו להרגיע את עצמו על ידי כל מיני תחבולות, הוא מסתפק באביזרים למיניהם, בחוטים אדומים, בקמעות, רק כדי להרגיע את עצמו שיהיה בסדר, שיש כוחות עליונים שמנהלים את העולם, והוא קשור אליהם ויהיה קשור איתם גם לאחר מותו. הכול מסתדר לו והוא מרחף אי שם בחלל, כאילו אין הבדל בין חיים למוות.

כל השיטות "הרוחניות" האלה כולל מדיטציות, מיועדות להשלות את האדם שהוא נמצא כבר עכשיו במעין עולם הבא, כאילו להעלות אותו מִדרגת החומר לדרגה אחרת של מודעות, של הרגשה ושל תפיסה. כאילו שהוא יוצא מהגוף ונמצא כביכול בעולם של הנשמות. אבל לא ניתן להיפטר מהגוף, ולחיות בלעדיו, ולכן הם מסתפקים במין דמיון, כדי לכסות על החיסרון, והתחליף הזה בסדר גמור מבחינתם.

החיסרון הגדול ביותר שמתעורר ומתגלה בתוכנו, הוא החיסרון לידיעה, להשגה. אלא שבינתיים, כל עוד החסרונות הללו אינם מגולים כל צרכם, אנו יכולים להסתפק באיזושהי דת, באמונות למיניהן ובמדיטציות. אנחנו הולכים לקראת התפתחות שבסופה יתגלה החיסרון לַדַעַת, "דע את ה' אלקיך", בצורה מוחשית "כי תשיג ידך". אז לא תהיה לאנשים ברירה, אלא בעל כורחם הם יגיעו לחוכמת הקבלה.

"וכי מה יש להוסיף על זה. ובאמת אין לי מה להוסיף כלום, אולם מתוך שיודעים את ג' הידיעות הללו, ושגורה כל כך בפיהם מגירסא דינקותא על בוריים עד שאין להם שום הוספה ובירור דברים במשך כל חייהם, הרי זה מורה על אי הידיעה בדברים הנשגבים האלה, ובהכרח שהמה כל עיקרי היסוד אשר כל המשא של הבנין הדתי בנוי ונשען עליו".

"הבניין הדתי" נוגע בכל שטחי החיים, מלבד בשאלות היסוד על מה הוא נבנה ונשען. ועל מה "הבניין הדתי בנוי ונשען"? על מה ש"סיפרו לי" עכשיו או על מה ש"סיפרו לי" לפני אלף שנה. הוא אינו בנוי על השגה, אלא על שמועה בלבד. אבל הבעיה של הדת היא, שאם הרצון לקבל של האדם עולה מעל היכולת שלו להאמין לשמועה, הוא כבר לא יכול להישאר דתי. הוא חייב להגיע להיות "מקובל", זאת אומרת, המשיג.

להיות דתי נועד למי שמספיקה לו "גירסא דינקותא", חינוך בלבד, ולחוזר בתשובה מספיקה שמועה בלבד. יש לבדוק האם שלושת העקרונות שלפיהם הם מסתכלים מהי דת, פועלים בהם נכון.

"וא"כ הגידו לי, איך אפשרי הדבר שנער קטן כבן י"ב או י"ד שנים, כבר מוכן במוחו לכלכל היטב ולהבין ג' הידיעות דקי העיון הללו, ומכ"ש באופן מספיק כזה שלא יצטרך להוסיף עליו עוד דעה והשכל במשך כל ימי חייו", בדת האדם אינו בודק את הבסיס והיסוד עליו הוא נשען.אלא שמספקים לו את ההרגל מה לעשות ולבצע, ומעבר לזה נדרש ממנו רק לקיים אותם מבלי לשאול.

בחינוך הדתי האדם צריך לדעת מה לקיים ואיך לקיים ולא יותר, אין שאלות כמו "למה?". ואם מתעוררות כביכול שאלות, שהם עצמם מעוררים רק כדי לתת עליהן תשובות, אז כולן עוסקות בשמועה ובחיזוק הסביבה שכך אומרת. כי העיקרון של הדת הוא "שמענו", לדוגמה: "שמענו על מה שהיה במעמד הר סיני". והעיקרון של חוכמת הקבלה הוא "ראיתי" ו"השגתי". כמו שכתוב: "אין לדיין אלא מה שעיניו רואות". הוא לא שומע כלום ממה שאומרים לו, רק בשביל לקבל את השיטה איך לגלות, שהוא עצמו הולך לגלות. הקבלה היא לגמרי גישה אחרת לחיים.

הדת היא שמועה כמו "סיפרו לי" על בעל בית, שמשלם כל סוף חודש למי שעובד אצלו. ואז האדם עובד אצלו כל החודש, כי הוא מסתמך על מה שסיפרו לו, שבסוף החודש הוא יקבל שכר. יותר מזה הולכת ומתרחבת עליו שמועה עוד יותר גדולה ומוצקה, שאם עובדים בשבילו כל החיים, אז הוא משלם ממש טוב. ואז בלית ברירה כמה שאפשר הוא עובד גם בשביל החיים האלה, וגם בשביל חיי העולם הבא. כי הוא מסתמך על מה שאמרו לו, שבעל הבית משלם.

לעומת זאת, בחוכמת הקבלה העיקרון הוא "לגלות", "לגלות בעצמי", והגילוי חייב להיות כאן ועכשיו, בעולם הזה בלבד. הגישה של הקבלה היא אחרת לגמרי בכל דבר – בשכר, בעבודה עצמה, ביחס לחיים, במחקר ובצורת החקירה. בחוכמת הקבלה המעשים שעושים אנשים דתיים וקוראים להם "מצוות", הם בכלל אינם חשובים. כי "מצוות" אמיתיות נקראות, אותן פעולות שעל ידן האדם מגלה את הבורא.

בדת אין קשר בין הפעולה לתוצאה, בדת עושים כאן ועכשיו פעולות בעולם הזה על פני האדמה, ומקבלים ממנו שַם ואחר כך תשלום ושכר. האיש הדתי לא יודע מה הקשר בין המעשה שלו לשכר שהוא מקבל, וגם לא איכפת לו. ואילו המקובל עושה את הפעולות שלו ברצונות. הפעולה שנקראת אצלו "מצווה", היא לתקן את הרצון, שברצון המתוקן הוא מגלה את הבורא. כלומר, המצווה, התורה, המקובל והבורא, הם כולם נמצאים יחד בתוך הרצון המתוקן שלו.

מה ההבדל בין החושך לפני גילוי הבורא, לבין החושך של קיום המצוות הגשמיות?

האדם שהולך להשיג את הבורא, לפני שהוא משיג את הגילוי הוא נמצא בחושך כמו החושך שנמצאים בו עושי המצוות. אבל בניגוד להם, הוא הולך באמונה למעלה מהדעת ומתבטל כלפי העליון, ומבטל את עצמו כלפי החברה וכלפי הדרך, למעלה מהשכל והרגש שלו, כמו אפס אפסים גמור, כדי לתקן את הכלי שלו, ולרכוש תיקון של דרגה יותר עליונה.

הוא נכנס למצבי החושך, כדי "לקפוץ" מעל הראש שלו. אבל אותם דברים שהוא עושה למעלה מהשכל, נעשים בתוך השכל, בהכרה מלאה, מתוך הבנה שאין לו ברירה אחרת, שרק כך הוא ירכוש את הכלי הרוחני ויגיע לכלי של ידיעה. בדרך ההתפתחות הרוחנית צריך לאבד את השכל של המדרגה התחתונה, כדי לקנות את השכל של המדרגה העליונה, בהתפתחות רוחנית האדם משתנה בדרך, ולא יודע לקראת מה הוא הולך, ממש כמו תינוק שלא יודע איך הוא יתפתח מחר לעומת היום. הוא לא חכם כדי לדעת היום, מה יקרא אצלו "מחר", מהי המדרגה העליונה, אבל הוא מתפתח לקראת זה. וכל ההתפתחות שלו היא בכלים שבהם הוא הולך לגלות.

ולכן תמיד מִדַרגה לדרגה, ממצב למצב, הוא אינו יכול לדעת מהי הדרגה הבאה שלו. כל דרגה שהוא עולה, הוא נעשה חכם יותר, רגיש יותר, ומודע יותר במה הוא נמצא. ובמה שעדיין הוא לא נמצא, הוא לא יודע כלום. מה שאם כן, אנשים שמקיימים "מצוות אנשים מלומדה", שבעים שנה מקיימים מצוות בדיוק כמו ביום הראשון שהחלו לקיים אותן. אין בהם משהו שמתפתח, שבו הם יכולים להשיג. אין אצלם "שכר מִצווה לדעת המֵצוּוֵה", להתקשר למֵצוּוֵה, כי "מצוות" נקראות אצלם פעולות גשמיות שמבצעים בידיים וברגליים. ואצל לומדי הקבלה "מצוות" נקראות, תיקונים שעושים על הרצון שבו יתגלה הבורא, נותן התורה.

האם התנגדות הדתיים לקבלה נובעת משורש רוחני?

אין לזלזל במשהו שקיים בחברה האנושית. לא בדתיים ולא בחילונים, וגם לא בכל הפלגים, הכיתות והחלקים. לכל אחד יש מקום, ואין דבר שנברא סתם. אם יש לו מקום, כך חייב להיות, ובאותה דרך חייבים לפסוע לשלמות, ואין לשלול משהו ממישהו. אלא שצריך לדעת שהרצון לקבל (אגואיזם) הוא כל חומר הבריאה, והרצון לקבל שפועל בבני האדם, מתפתח בדרגות ההתפתחות שלו לצורות של "חילוני", ואחר כך "דתי", ולאחר מכן לצורה כזאת או אחרת. עד שהוא מגיע לדרישה הגדולה ביותר, שהיא נקראת "השגה".

האדם חייב להשיג. אבל לפני כן הוא נמצא בכל מיני מצבים, שאסור למחוק מהם משהו. חייבים להבין אותם, ולהתייחס בשמירה וביופי לכל תוצאה שמתגלה לנו בחברה האנושית, כי אין בה משהו מיותר. ואם ישנה התנגדות, אז היא תוצאה משבירת הכלים. כי מי שנמצא בכלי שבור, ולא מודע לכך שהוא נמצא בכלי שבור, הוא עובד בתוך הרצון שלו, בלי להשוות אותו לרצון העליון. ואז נראה לו שהוא קיים בֵּעולם, ש"היום לעשותם ומחר לקבל שכרם", במה שמובן לו. מפני שלא מתגלה בו הנקודה שבלב.

מהי אותה דת? מהיכן צצו כל הדתות למיניהן? מתוך המשבר שקרה לעם ישראל בחורבן בית המקדש השני, בנפילה מההשגה הרוחנית בחזרה לגשמיות. מאותו שבר נולדו כל האמונות. אבל ברגע שבאדם מישראל מתעוררת בחזרה הנקודה שבלב, זאת אומרת, אותה נקודה שהייתה חַיוּתוֹ לפני חורבן בית המקדש, הוא מתחיל לשאול על אותם חיים שהיו לו בהשגה, בהרגשת האלוקות. ואז השאלה שלו עולה מעל הדת, הוא כבר לא יכול להיות דתי. הוא חייב להוסיף לדרך שלו השגה. השגה במה? במידת ההשפעה. כי "בורא" הוא תכונת ההשפעה. הוא חייב להגיע לתיקונים אמיתיים של השפעה, לפי מה שמעוררת בו אותה נקודה.

לכן ישנה התנגשות בין האיש דתי לבין המקובל (שנקרא כך לפי מטרתו) וישנה התנגדות ביניהם. כי קיים ביניהם שוני גדול. אפילו שוני בהגדרות, מהי דת, מהי מצווה, מהי תורה וכו'. וחייבים לברר את אותו השוני כי הגיע שוב העת להתעוררותן של אותן הנקודות שהיו לפני חורבן בית המקדש. האנשים כבר רוצים ודורשים לדעת, הם משתוקקים להשגה ואין ברירה אחרת. לכן הזמנים שלנו נקראים "ימות המשיח", כי אם לא היו כך, לא היה את הצורך לברר את השוני הזה. היינו נמצאים עדיין ברצון לקבל השבור בלבד.

ומדוע הזמנים האלה נקראים "תקופת ימות המשיח"? משום התעוררות הנקודות, הניצוצות האלה, שהן תוצאה מהכלי שנשבר בחורבן בית המקדש. ועיקר ההתנגדות כלפי הקבלה מגיעה מקרב אלה שעדיין אינם מרגישים את הניצוצות הללו, שצריכות לחזור אל הבורא מתוך ההכרה, כמו שמתאר הכתוב: "דע את אלקי אביך ועבדהו", "שובו אלי", "כי כולם ידעו אותי למקטנם ועד גודלם". הם טוענים שעדיין לא הגיעה העת. זאת אומרת, הם מסכימים בעלמא, שכולם יצטרכו לדעת את הבורא, ויגיעו לחוכמת הקבלה – אבל לא עכשיו, כי להם עצמם עדיין אין רצון לדעת את הבורא, עדיין אין להם נקודה שבלב.

לכן הם באים בטענות: "מה פתאום מתחילה הפצת הקבלה". אבל האנשים שיש להם נקודה שבלב ורוצים לדעת מיד ועכשיו, הם לא מבינים למה לא עכשיו, אם כבר התגלה בהם הרצון לַדעת ולהשיג. וכך לפי השוני ברצון, הם נמצאים רחוקים כשני עולמות זה מזה, כהבדל בין בורא לנברא. לכן, חוכמת הקבלה נתקלת בדחייה מצד אותם מתנגדים, בדרישה להפסיק את הפצת הקבלה. כי הם לא מבינים אותה, וחושבים שצריך להמשיך ולקיים תורה ומצוות, במובן שהם התרגלו לקיים כמו שכתוב. הם לא מבינים שקבלה נועדה לרצון חדש, לרצון עם נקודה שבלב.

ואף אחד לא יכול לעצור את ההתפתחות הזאת, לא אנשי הקבלה וגם לא כלל האנושות. המקובלים מדברים על כך בגלוי ובפה מלא, אבל הדתיים עדיין לא. אבל משנה לשנה הדברים האלה ילכו וישתנו מהר מאוד, וגם בקרב העולם הדתי יתעוררו לקבלה, למרות "גירסא דינקותא". כי מצד אחד יתרחש שם משבר כדי לשבור את הגירסא דינקותא, ומצד שני, כדי לקרב אותם לחוכמת הקבלה, יתגלה באנשים רצון עם נקודה שבלב. ואין מה לעשות, התהליך הזה איננו תלוי בהם או בנו, אלא העולם משתנה.

אבל צריך לקבל את ההתנגדות שלהם בהבנה, שהם לא מסוגלים אחרת. כי כך מתנהג כל אדם שאין בו נקודה שבלב. כמו אותה אמא בת שמונים, שכבר שלושים שנה שואלת את הילד שלה, מה יש לו מזה שהוא משקיע את כל זמנו ומרצו בלימוד והפצת חוכמת הקבלה. כמה כבר משלמים לו, הרי אין לו לא יום ולא לילה. והוא הולך ומרגיע את אמא שלו, שהוא מרוויח טוב ושהוא מרוצה. ומספר לה שיש לו כבוד ובריאות וכו'. כל מה שהיא רוצה שיהיה לו, מה שיכול להיות מקובל עליה כשכר. כי האדם לא מסוגל להבין יותר מהמישור הזה. לכן צריך להתייחס לכולם באהבה. כי עדיין אין מה לעשות עם ילדים שהזקינו.

אדם המקיים מצוות גשמיות יכול להגיע לרוחניות?

הפעולות שעל ידן מגיעים לרוחניות הן קודם כל, שהאדם מגלה בפנים את השאלה "מה הטעם בחיי?", כמו שבעל הסולם מציין ב"הקדמה לתלמוד עשר הספירות". אם יש באדם שאלה כזאת, היא מבטלת את כל ה"גרסא דינוקתא" לא חשוב של מי ומה, של החינוך הדתי או של החינוך הלא דתי. כי השאלה בשביל מה הוא חי ומה התועלת מהחיים שלו מציקה לו. הוא לא מוצא את עצמו ולא יודע מה לעשות כל יום וכל רגע עם החיים שלו. רק מחפש תשובה בשביל מה הוא מתקיים.

אם האדם מגיע לקבלה מתוך השאלה הזאת, הוא מגיע להשגה ולקשר עם השורש, כי הבורא הוא מי שמעורר בו את השאלה הזאת. אבל אם הוא לא מגיע מתוך הרצון הזה, אז לא חשוב מה הוא עושה ואיך הוא קורא למה שעושה, "דת" או "לא דת". כי אין לו חיסרון להשיג את הבורא, והפעולות שלו לא מביאות אותו להשגה. הוא רק ממשיך להתבלבל בכל מיני מסגרות של העולם הזה, ואז לא חשוב בכלל אם הוא קצת יותר דתי או קצת יותר חילוני. כי כלפי השאלה הזאת מה שייך דתי או חילוני.

מה שהאדם עושה בעולם הזה, לא שייך לשאלה "מה הטעם בחיי?", כי היא השאלה האמיתית, היא נובעת מהשורש ונשאלת על השורש, וניתן לקבל עליה תשובה רק על ידי עליה לבורא. ובכל היתר האדם עוסק רק במישור העולם הזה. הוא יכול להתעסק במה שהוא רוצה, להיות דתי או להיות חילוני, הכול אותו דבר. האדם כמו שנולד כך הוא מת, וחייב לשוב ולהתגלגל עד שתתעורר בו השאלה האמיתית, שבה הוא ישיג את המילוי שלו.

צריך לחתוך את הדברים האלה בצורה עקרונית. אבל לתת לכל אחד מהם את המקום שלו. כי המקובלים עצמם הם שהכינו תורה ומצוות גשמיות, לזמן הגלות וההסתר, לאותם הרצונות שמנותקים מהרוחניות, שהתעוררו בבני האדם. הם חייבו לעסוק בתורה ומצוות כדי לשמור אותנו בינתיים כדומם דקדושה, במעין מועדון חברתי, סביבה, שבה יישמר הקיים. אבל רק עד שיגיע הזמן ויתחילו להתעורר בבני האדם שאלות יותר עמוקות ועקרוניות, שאלות על הבורא עצמו, ולא על הקיום בעולם הזה. שמתוך השאלות האלה נתחיל לחזור למוטב – לשורש.

המקובלים עצמם הם שייסדו את הדת, וציוו להישאר בה עד שיתעורר בנו הרצון. גם במשך הגלות הם עצמם טיפלו באותם אנשים שהתעורר בהם הרצון הנכון, כמו שרואים בשיטה של הבעל שם טוב, ומיד נתנו לאדם אמצעי לפתח את הרצון, ועזרו לו להגיע לשורשו מבלי לדכא אותו. רק בימינו קמים כל מיני למדנים שאומרים לאדם מה לעשות, ואוסרים עליו לשאול, כאילו הם מבינים משהו במה שהם מטיפים. אבל הגישה שלהם רק מדכאת את הרצון של האדם ומצביעה על הבורות שלהם בכל התהליך.

קלות הדעת מחוסר ההבנה

"אכן כאן הדבר קבור! כי ההנחה הנמהרה הזאת, הביאה לכל קלות הדעת והמסקנות הפראיות שמלאו את אויר עולמנו בדורנו זה, והביא אותנו לידי מצב אשר הדור השני כמעט שנשמט כולו מתחת ידינו".

בעל הסולם אומר, שהיחס הלא נכון מצד הדתיים, כלפי אלה שמתעוררת בהם השאלה "מה הטעם בחיי?" שרוצים לדעת ולהשיג, נובע מחוסר ההבנה שלהם בשביל מה קיימת האנושות מתקופת מגדל בבל ואילך, וחוסר הבנה שלהם שהדת האמיתית איננה הדת הזמנית של דת הגלות, אלא הקשר עם הבורא, זה מה שגורם לאנשים להתרחק ולשנוא את הדת.

והיום נעשה קרע עמוק בין מי שצריך להתפתח (חילוני או דתי), לבין אלה שלא מבינים ומחזיקים בצורת החיים הדתית, כאיזה עניין שאסור לסטות ממנו אף צעד ימינה או שמאלה, ואפילו לא להוסיף מה שמחייבים המקובלים - כוונה על המעשים. כתוב במשנה: "וכי מה אכפת לקב"ה למי ששוחט בהמה מהצואר או מי ששוחט מן העורף?" זאת אומרת, מה איכפת לבורא קיום מצוות מעשיות בעולם הזה, אם לא קושרים אותן להתפתחות האדם.

ובדורנו האדם חייב לגלות את היחס שלו לבורא בצורה שלימה. ומתוך כך הוא גם יבין את הדרכים בהן עליו ללכת ולהתפתח. אבל התפתחות העולם איננה תלויה במי שרוצה אותה, או במי שדוחה אותה, היא בכל זאת תגיע. על ידי תורה או על ידי ייסורים.

מה עושים אם החברה הקרובה מתנגדת ללימוד הקבלה?

אם החֵברה הקרובה מתנגדת ללימוד הקבלה, צריכים לצאת ממנה ולהחליף את החברה. אם החברה מתנגדת, מוצאים חברה אחרת, שתומכת כולה בחיפוש האישי. כך בעל הסולם מגדיר בהקדמה לתע"ס, מה זה נקרא "בחירה". הבחירה היא דווקא בסביבה. האדם שנמצא בסביבה עוינת להתפתחותו הרוחנית, חייב לעזוב אותה. כי אין יותר חשוב בחיים, אלא התפתחות רוחנית. רק בשבילה אנו קיימים, אחרת, חבל על הגלגול הזה.

הטוב המוחלט

וכדי שלא להלאות המעיינים בדברים ארוכים, נתמכתי על כל הכתוב ומבואר במאמרים הקודמים ובעיקר על המבואר במאמר "מתן תורה" שהמה כולם כמו הקדמה לנושא הנשגב שלפנינו, וכאן אדבר בקצרות ובתכלית הפשטות, כדי שיהיה מובן לכל נפש.

ובראשונה צריכים להבין את הבורא יתברך אשר הוא "הטוב המוחלט", כלומר שאי אפשר בשום פנים שבעולם שיגרום למי שהוא צער כלשהו, שזהו מובן לנו כמו מושכל ראשון, באשר השכל הבריא מראנו בעליל את הבסיס לכל עושי רעות שהוא מוגדר אך ורק "ברצון לקבל", פירוש, שמתוך שלהוט אחרי קבלת טובה להשלמתו עצמו, הנה משום זה יוצא להרע לזולתו, מתוך "הרצון לקבל" את השלמתו עצמו. באופן שאם הבריה לא היתה מוצאת שום קורת רוח בעד עצמה, לא היתה שום בריה בעולם שתרע לזולתה, ואם לפעמים אנו מוצאים איזו בריה המזקת לזולתה בלי שום "רצון לקבל" הנאה לעצמה, אינה עושה זאת רק מתוך הרגל קדום שהגיע לה מתחילה מתוך הרצון לקבל, אשר ההרגל פוטר אותה עתה מכל סבה חדשה, כנודע.

ומתוך שהבורא יתברך מובן לנו שהוא שלם מעצמו, ואינו נצרך למי שהוא שיעזור לו להשלמתו להיותו קדמון לכל דבר, א"כ ברור הוא שאין לו שום "רצון לקבל", וכיון שאין לו שום בחינת של "רצון לקבל" ממילא אין לו שום בסיס להרע למי שהוא, וזהו פשוט בתכלית הפשטות.

ולא עוד, אלא שמקובל ומתיישב על לבנו בתכלית הפשטות במושכל ראשון שיש לו "רצון להשפיע" טוב אל זולתו, דהיינו לנבראיו, שזה מוכח לנו מכל הבריאה הגדולה שברא וערך לעינינו. כי בהכרח, שיש כאן בעולמנו בריות שמרגישות: או הרגשה טובה או הרגשה רעה. ואיזו הרגשה שהן מרגישות, בהכרח הוא, שנגרמת להם מהבורא יתברך, שהוא משפיע לכולם רק טוב. אבל הבריה מרגישה את עצמה רע, מפני שהבורא רוצה לפתח אותה להרגשת טובה ואמיתית יותר ממה שהייתה יכולה לקבל עכשיו ולהירגע. זאת אומרת, כל ההרגשה הרעה היא רק כדי לחייב את אותה בריה להתפתחות אמיתית.

במערכת הנוספת שפועלת כדי להביא את הבריות להתפתחות, מרגישים רע היכן שיש חוסר תיקונים, כדי שהבריות ימלאו את עצמם בהשגה המלאה. ואחר שידוע בבירור גמור שאין בחוק הבורא יתברך להרע, כמו שנתבאר, א"כ בהכרח שכל הבריות מקבלים הימנו יתברך טובות בלבד, הרי שברא את הבריות רק כדי להטיב להם.

נמצינו למדים, שיש לו יתברך "רצון להשפיע" טוב בלבד, ובשום אופן שבעולם לא יצוייר בחוקו גרם של היזק וצער שיהיה נמשך הימנו יתברך, ועל כן גדרנו אותו יתברך בשם "הטוב המוחלט". ואחרי שידענו את זה, נרד ונסתכל במציאות הממשית המתנהלת ומושגחת על ידו יתברך, איך הוא יתברך משפיע להם רק טוב בלבד.

בעל הסולם נותן לנו הסבר מלמעלה למטה, שהבורא הוא טוב ומיטיב ורוצה להשפיע לכולם רק טוב ומשפיע לכל אחד טוב, מהגובה שהוא עצמו צופה ורואה את הדברים הללו. אבל אנחנו לא מרגישים זאת, ולכן איננו יודעים שהבורא הוא טוב ומיטיב, שהוא ברא אותנו כדי להיטיב לנו ושאין בבורא רע בכלל. למרות שבכל זאת הוא המקור לכל מה שנעשה, ואם אנו מרגישים טוב או מרגישים רע, אז אנו מרגישים זאת ממנו.

למה הבורא שולח לאדם רע? אומרים לנו שהבורא לא שולח רע, אלא מתוך שאנו מנוגדים לבורא, אנו מרגישים את הטוב שלו כרע. ובמידה שאנו "בראש אחד" עימו, אז נרגיש את הטוב של הבורא כטוב, ונראה שהבורא כולו טוב. מתוך כך מובן שהאדם צריך להביא את עצמו להשתוות עם הבורא, להיות "בראש אחד" איתו, שאז מה שטוב לבורא יהיה טוב גם לו, ששניהם יהיו כאחד.

מדוע היה לו צורך לברוא את האדם בצורה הפוכה ממנו? למה האדם צריך לסבול עד שהוא מבין עד כמה שהוא בהפכיות מהבורא? כמה ייסורים ועבודה וזיעה האדם צריך להשקיע, עד שהוא מגיע להבנות האלה ולאותם תיקונים שמתחיל לחשוב כמוהו ולהרגיש מה טוב לבורא כדי שיהיה טוב לו, ואחר כך לעבור תיקונים נוספים כדי שלא רק מה שטוב לבורא יהיה טוב לו, אלא שהוא עצמו יהפוך להיות כמוהו. כלומר לא רק שיבין את מה שיש אצל הבורא, אלא שהטבע שלו ישתנה להשפעה כמוהו. לפעולת השפעה בפועל ולא רק להבנה, להסכמה בכוח למה שקורה.

כל ההרהורים האלה מבלבלים מאוד את האדם ומסתירים ממנו את הבורא, אבל החכמים, המקובלים, מגיעים לדרגות הגבוהות האלה ומספרים לנו עליהן. מגובה השגתם הם מרגיעים את האדם שהבורא הוא טוב ומיטיב ובנה מערכת שצריך ללכת ולגלות אותה לפי העיקרון הזה. אבל האדם לא יודע האם הגישה הזאת נכונה או לא, אם הוא עובד לפי השכל שלו או לא, כי משאירים אותו לגדול במין צורה נבזית כזאת ללא הבנה וללא הכרה, שרק אחר כך הוא מגיע להשגה שלה.

ולפני כן קשה לאדם להבין, למה הוא בכל זאת נברא עם שכל ועם רגש, ועם כל מה שיש בו, כאילו הוא אדם עצמאי שמבין ומשיג ויכול לעשות ולשנות בעצמו. למה הוא נברא עם כל היוצרות והאמצעים הללו, אבל בלי יכולת להכניס יד או רגל כדי לעשות משהו ברוחניות. למה לא נותנים לו כוח ושכל ורצון ויכולת להשתתף בעשייה הזאת. אלא נוצרה מין מערכת כזאת שהאדם רוצה להשתתף בה ולא נותנים לו. הוא מעוניין בה ולא מבין במה.

אלא צריך להבין מהיכן נובע כל הבלבול הזה, כל המצב האנוש והירוד והמנותק מהאמת, שאנו חיים במערכת של "נדמה לי", ובונים בה תת מערכות למיניהן, ומייצרים מידי יום ביומו פילוסופיות חיים שלימות, כלפי מטרות שאין להן שום יסוד. למה כל המעשים שאנו עושים וטועים בהם טעות אחר טעות בלי הפסק נמצאים בקשר עם ההשגחה העליונה. למה אנחנו צריכים ללכת בלי הכרה ולהתבלבל. ומסביר בעל הסולם, שהשגחת הבורא היא השגחה מטרתית.

לבורא יש איזה קו שהאדם לא רואה אותו. קו ארוך מאוד למעלה מהשכל והרגש של האדם, שאי אפשר לתפוס אותו לא במוח ולא בלב. אבל כל מה שנראה לנו כבלבולים, כמשהו שנעשה בידי הבורא ומחוץ לבורא, שהאדם עצמו כאילו עושה ומחוץ לו עושים, הכול נכנס למערכת אחת שנקראת "השגחת הבורא". ואותה האדם לא יכול להבין, אלא רק בסוף. ויש סיבה למה זה כך, ואי אפשר אחרת.

למה מתכוון הכתוב: "בריה המזקת לזולתה בלי שום "רצון לקבל" הנאה לעצמה"?

אותה ברייה לא מרגישה תענוג ומילוי כתוצאה מהפעולה. אלא יש לה תענוג מעצם הפעולה עצמה ולא מילוי. כי הפעולה עצמה נחרטה בה מהרגל קודם שנעשה טבע שני. ואם היא לא עושה אותה פעולה, נשאר לה חיסרון.

יש חיסרון מצד האור, ויש חיסרון מצד הכלים. גם באור ישנה עביות. אבל העביות באור, איננה באור עצמו, אלא בהופעתו כלפי האדם. אור שמגיע ומוסיף לו רצון, או אור שמזכך את הכלים, שגם הפעולה הזאת היא הוספת רצון. וכך יוצא, שפעולת הכלי היא בשבילו כמו האור. וגם תגובת הכלי על האור היא כלי ואור.

בחיים שלנו מרגילים את האדם שרוב רובם של החיים שלו, יהיו מורכבים מדברים שאם הוא לא מבצע אותם, חסר לו. אם מלמדים אותו לאכול עם סכין ומזלג, הוא כבר לא מסוגל אחרת, למרות שיש תרבויות שלימות שעד היום לא אוכלים עם סכין ומזלג, ולא חסר לאדם כלום. יש אלף ואחד הרגלים כאלה בחיי האדם, שלא נדבר על אותם הרגלים, ששייכים לקשר בין בני האדם, שאותו עוד צריך לתקן ולהפוך.

ולכן צריך לשנות את הכלים מקצה לקצה. כי יוצא שאם האדם עשה פעם משהו למישהו, וקיבל תענוג מאותה פעולה שגרמה למישהו טוב או רע, אז לאחר כמה פעמים שקיבל ממנה תענוג, יש לו התרשמות מהפעולה עצמה שהיא מביאה תענוג. ולמרות שאיננו מקבל ממנה מילוי, הפעולה עצמה נחרטת בו כחיסרון והוא חייב לבצע אותה. ואם לא מבצע אותה, הוא מרגיש ייסורים.

כך משך כל ההתפתחות שלנו מדרגת אפס ועד הסוף, האדם חייב לעשות פעולות רבות שאין להן שום ממשות, מפני שמלמעלה למטה הן נחרטו בו כמביאות תענוג, ובדרכו חזרה חייב לבצע אותן. ומה התועלת מכך? שהאדם מתעלה מעל הפעולות הללו כדי לחפש את המטרה שלהן, את השורש מהיכן נובעות הפעולות האלה. לכן צריך להבין ש"הרגל נעשה טבע שני", הוא רק כדי שממנו נצטרך להתעלות.

האדם יכול להתרומם רק מעל כל מה שנקרא "הרגל". כל מה שיש בו מצד הברייָה, מצד הטבע הגשמי, וכל הפעולות של חינוך ההורים, וגן הילדים, ובית הספר. ואיך הוא מתרומם? רק על גבי הרצונות שהוא מקבל מהחברה, שהוא רוצה בצורה מכוונת ללקט רצונות. אמנם הרצונות שהוא מקבל מהחברים, גם הם הרגלים שהוטבעו כטבע שני. אבל אם הוא רוצה להשפיע להם, הוא מקבל את החסרונות שלהם כרוחניות שלו. לכן אומרים בקבלה: "הגשמיות של החבר, היא הרוחניות שלי" (ונפלא לראות עד כמה התורה הזאת, היא דבר מושלם).

השגחתו יתברך היא השגחה מטרתית

זה מובן לנו מכל מערכות הטבע המוצגים לעינינו, אשר כל בריה קטנה איזו שהיא מד' הסוגים: דומם, צומח, חי, ומדבר, הן בכללם והן בפרטם, אנו מוצאים בהם השגחה מטרתית, כלומר, גידול אטי והדרגתי בדרך התפתחות של "קודם ונמשך", כמו הפרי על האילן, אשר מושגח במטרה טובה לסופו שיהיה פרי נאה ומתוק לחיך.

וצא נא ושאל לבוטניקאי, כמה מצבים עוברים על הפרי הזה מעת שנראה לעינים עד ביאתו לתכליתו, שהוא גמר בישולו. אשר כל המצבים הקודמים לתכליתו לא די שאינם מראים לנו שום דוגמא מותאמת לתכליתו המתוק והיפה, אלא עוד כמו להכעיס, מראים לנו את ההפכי לצורה התכליתית, דהיינו ככל שהפרי יותר מתוק בסופו, הוא נמצא יותר מר ויותר מגונה במצבים הקודמים של סדר התפתחותו. ולמה זה כך?כי ככל שהניגודיות יותר קוטבית וקיצונית, מֵקוֹרָה דווקא בשוני בין שני המצבים, בתחילה ובסוף של מה שמתפתח, והיא מעידה על הגובה שמתפתח, מהמצב השלילי, מהאגו שלו, עד מצבו המתוקן. לכן "כל הגדול מחברו יצרו גדול ממנו". וכך בנוגע לכל ברייה וברייה.

לכן אם רוצים להתייחס נכון לחבר, צריך להיות רגילים לסבול את כל שלבי ההתפתחות שלו כולל את הצורות הזוועתיות ביותר. אבל רק אם הן מטרתיות, מכוונות למטרה. ועם מה שבאמצע כלל לא להתחשב. רק אם זה מכוון למטרה בכל אחד ואחד, אז כל הסביבה יכולה ומיועדת ומוכנה לסבול ולתמוך בכל דבר מטרתי.

"וכן במין החי והמדבר, כי הבהמה אשר דעתה מועטת בסוף גידולה איננה לקויה כל כך בדרך התפתחותה, בניגוד לאדם שדעתו מרובה בגמר גידולו, ולקוי ביותר בדרך התפתחותו, כי עגל בן יומו קרי שור[נקרא שור ], כלומר שיש לו כח לעמוד על רגליו וללכת ושכל להשמר מפגע רע הנמצא על דרכו, משא"כ אדם בן יומו שהוא מוטל כמו נטול חושים. ואם יצוייר לנו מי שאינו מורגל בהויות עולם הזה, שהיה מסתכל בשתי ולדות אלו, ודאי היה אומר על ילוד האדם שגם בתכליתו לא יצלח למאומה, ועל ילוד הבהמה היה אומר שכאן נולד גבור גדול, דהיינו אם היה דן ע"פ שיעור חוכמתו של העגל לעומת יליד האדם הטפש והנטול מכל החושים".

האם היחס הנכון להתפתחות החברה, הוא להיות מוכן לסבול את כל שלבי התפתחותה?

רק אם הכול מכוון לקראת המטרה והשגתה המהירה. אז לא איכפת לאיש. ככל שאוחזים במטרה, זאת אומרת, מרוממים את המטרה, את חשיבות הבורא, את גדלות הבורא, שהוא הגדול ואותו רוצים, אז כל מצבי הביניים להשגתו נראים כטובים. כי העיקר שהם מביאים למטרה של רוממות הבורא ולפי זה גם האמצעי נעשה מקודש. ואז מתקבלים בשמחה כל המצבים שכל אחד עובר, כמו שכתוב: "תבוא האם ותקנח את בנה".

ומה שקורה באמצע לא חשוב. כל הפעולות למיניהן, אם הן מטרתיות, הן כולן מאה אחוז בסדר. אבל הכול תלוי בגובה החברה, עד כמה היא יכולה לרומם את המטרה. בהתאם לכך נותנים לחברה כולה ולכל חבר בה, את קצב ההתקדמות. כי מה שהאדם צריך לרכוש, הוא רק נכונות לסבול את המצבים של תהליך התיקון, כי מתגלים רק המצבים המנוגדים בין חוסר תיקון לתיקון.

והאדם לא רוצה לראות בתוכו לא את הפגמים וחוסר התיקון ולא את התיקון, כלומר עד כמה שהוא חייב לבטל את עצמו לעומת האחרים. ומשני הכיוונים האלה האדם חייב ללמוד לסבול. זאת אומרת, להיות למעלה מהמסך, באמונה למעלה מהדעת, בהשפעה למעלה מכל מה שמתרחש בכלים דקבלה. ואם החברה מרוממת את המטרה, את הבורא, השגתו ודבקות בו, אז מתגלים במהרה מצבי הביניים, שמזרזים את ההתפתחות ב"אחישנה" בצורה האופטימאלית ביותר.

*הרי בולט לעיניך, שהשגחתו יתברך על המציאות שברא אינה אלא בדמות של "השגחה מטרתית", מבלי לקחת כלל בחשבון את סדר השלבים של ההתפתחות, כי אדרבה דרכם לרמות אותנו ולהעתיק עינינו מלהבין את תכליתם בהיותם תמיד במצב הפכי אל גמר מלאכתם. מהו "במצב הופכי"? ככל שיותר מתקדמים, המצבים שנראים בניגוד בין אורות וכלים, הם יותר קוטביים וקיצוניים. פעם רואים מצב של אור מחוץ לכלי ופעם של כלי מחוץ לאור. אבל האור שמחוץ לכלי, גם הוא לא "מחוץ", אלא כך נראה לנו. וגם כלי "מחוץ" לאור, הוא הרגשת הכלי לפני התיקון. שני המצבים האלה נראים לאדם שמתקדם, יותר ויותר מנוגדים.

ולכן, בניגוד לגשמיות שאפשר לזהות מיד שעוד מעט המכונה נגמרת או שהפרי מבשיל, ברוחניות ככל שמתקרבים לסוף נמצאים במצב לגמרי הפוך. ברוחניות כל פעם המצב נראה הפוך, כי כל מדרגה באה מתוך ההפכיות שלה. קודם מתגלה המצב המקולקל, ואחר כך המצב המתוקן. ובמצב המקולקל של המדרגה, ככל שהמדרגה יותר גבוהה, נראה עוד פחות שיתכן בה תיקון. כמו "שמעון מן השוק". אי אפשר להאמין שניתן לתקן איש בור ועם הארץ, שחי יומם וליל בדוכן אבטיחים בשוק, לגובה של גמר התיקון. הוא לא רוצה שום דבר, אין לו שכל ולא רגש, ורק בסטה של אבטיחים היא כל ביתו ורכושו. אבל אז פתאום מתגלה המצב ההפוך.

ברוחניות אי אפשר להשלים שום מדרגה לבד. כי כל מדרגה באה מקליפה לקדושה, מקליפה לקדושה. ובעולם שלנו אין זה כך, כי רואים את ההתפתחות וצוברים עליה ניסיון. אבל ברוחניות לא עוזר להיות בעל ניסיון. כי האדם שנמצא בהרגשה של מדרגה מסוימת, היא העולם שלו, והוא לא יכול להסכים עם מצב אחר. האור הפנימי שממלא את האדם, הוא שקובע. לכן מה שיכול לעזור לנו במציאות הנוכחית בתוך הכלים, היא רק סביבה. אותה מערכת פשוטה שישנם עוד כלים חוץ מהאדם עצמו, שאם הוא קשור איתם, אז בזמן שאין לו אור פנימי, הם לעומתו כאור מקיף שמחזיק אותו. ואם אין לו אותה סביבה, אז הוא אבוד.

מדוע אין צורך לדאוג לגשמיות של החבר, אם "הגשמיות של החבר היא הרוחניות שלי"?

הגשמיות הרגילה של החבר איננה הגשמיות שהופכת לרוחניות. אלא היא כמו הגשמיות של כל העולם, שהיא חברה יותר גדולה מהחברה הקטנה שלנו, שרק הורסת את העולם ולא מביאה לטוב. הגשמיות הזאת שמתגלה בעולם הזה כחוסר בכל מיני דברים כמו אוכל, לינה וכו', איננה הגשמיות של החבר. אלא ה"גשמיות של החבר" נקרא הרצון של החבר.

המילה "גשמיות" באה מלשון גוף, ו"גוף" נקרא רצון. "גשמיות" נקרא לדאוג תמיד שהרצון של החבר יהיה ניתמך על ידִי. צריך כל הזמן להשתמש במונחים הרוחניים של הקבלה. כי היכן שבעל הסולם אומר "גוף", הכוונה היא ל"רצון", לגוף של הנשמה. ורק על הגוף הזה מדברים בחוכמת הקבלה. לדאוג ל"גופניות" של החבר נקרא לרצונות שלו, שיהיה להם תמיכה מכוח הערבות הכללית של הסביבה. לרצונות של כל אחד ואחד.

וזה נקרא שלא יהיה לו "היזק בגשמיות", "בגופניות", שיהיה בטוח בהשגת המטרה, שמקבל מהסביבה חסרונות לקראת המטרה. שזה "יאכל" [לא ברור למה הכוונה אולי ל"יַאכיל"] אותו רק כלפי המטרה, ויהיה בטוח שמקבל מהם את כל התמיכה, זה נקרא "גשמיות של החבר". "רוחניות שלי" לא נקרא לדאוג לחבר למילוי. אלא לרצונות שלו, שהם הגשמיות שלו.

ואז נקרא שכל חבר וחבר "לא יחסר לו כלום". כי אם הוא חבר שלנו, אז לֵמה הוא משתוקק? מה הוא רוצה? שלא יחסר לו תמיכה בהשגת המטרה, שהחברים יספקו לו את הכול. ואם הם מספקים לו אותה, אז הם מספקים לו חסרונות מערכתיים שלהם מתוך מערכת דאדם הראשון, שאם הם מספקים לו אותם, אז לבטח המ"ן שלו הוא השתתפות עם החברים ב"ואהבת לרעך כמוך".

ועל דברים כאלה אנו אומרים אין חכם כבעל הניסיון, כי רק בעל הניסיון שיש לו הזדמנות לראות את הבריה בכל מצבי התפתחותה עד ביאתה לשלמותה הוא יכול להרגיע את הרוחות, שלא לפחד כלל מכל אותן התמונות המקולקלות שהבריה אוחזת בהן במצבי ההתפתחות, רק להאמין בגמר בישולה היפה והברה, (וטעם הסדר ההדרגתי הזה המתחייב לכל בריה, מבואר היטב בחוכמת הקבלה ואכמ"ל (אין כאן המקום להאריך)).".

ואיך יכולים לעשות זאת, אם לא רואים את הסוף? אם האדם נתמך מהחברה, הוא לא צריך לראות את הסוף. אלא החברה חייבת לספק לו הרגשה כאילו הוא נמצא ואוחז בסוף המטרה. אם כל החברים בטוחים בהשגת המטרה, ברוממותו ובגדלותו של הבורא, ורוצים לספק אותה לכל אחד ואחד, הם כבר נמצאים בה. ואז יש כוח לאדם להתקדם. והכוח הזה תלוי רק בחברה.

והנה נתבארו היטב דרכי השגחתו יתברך בעולמנו שהיא בחינת השגחה מטרתית בלבד, שאין מדת הטוב ניכרת בה כלל מקודם ביאתה של הבריה לנקודה הסופית שבה, לגמר צורתה ובישולה, כי אי אפשר לראותה עד שמשיגים את סוף המטרה. וכמה שיותר מתקדמים, יש מצד אחד יותר נכונות לסבול, ומצד שני נראה שאפשר פחות ופחות להשיג. ואדרבה דרכה להתעטף תמיד במעטפה של קלקולים כלפי המסתכלים, יותר ויותר מדרגה לדרגה, הרי לעיניך שהשם יתברך משפיע לבריותיו תמיד רק טוב בלבד אלא שהטוב הזה מושגח הימנו יתברך בדרך השגחה מטרתית.

ואותה השגחה מטרתית מבלבלת את האדם יותר ויותר ממצב למצב. המצבים נעשים עוד יותר קוטביים זה מזה, והחושך נעשה יותר גדול לעומת האור. אבל כך מתקדמים. ואף פעם האדם לא יכול להירגע. למרות שאומרים בקבלה, שיש דרך תורה ודרך מצווה. ותורה מגינה ומצילה "בין בעידנא דעסיק בה, ובין בעידנא דלא עסיק בה". אבל התמיכה שלה מצד אחד נמצאת, ומצד שני, אותה ראייה ממצב של הסתלקות האורות למצב של קבלת האורות, נעשית קיצונית יותר, ככל שהמדרגות גבוהות יותר, ולאדם נראה שבלתי אפשרי להשלים ביניהם.

מהי "נכונות לסבול"?

"נכונות לסבול" נקרא להיות מעל הכלים דקבלה, באמונה למעלה מהדעת. בכוח הרצון להיות בהשפעה, בלהידמות לבורא, בלהשתוות אליו. ואותו כוח מקבלים מלמעלה על ידי המאור המחזיר למוטב. ולמרות שמרגישים בכלים דקבלה, בדעת, כל מיני דברים גם במוחא וגם בליבא, האדם רואה שבלב הוא מרגיש רע, ולא מסופק. ובמוח הוא בודק ורואה שאין לו סיכוי להגיע למשהו טוב. אלא הוא מבולבל, ולא מבין מה קורה לו.

בכל מה שנקרא "דעת" - בהבנה, בהרגשה, בשכל, האדם מבולבל ולא יודע מה איתו. אבל למעלה מזה ישנו מקור שנקרא "אמונה למעלה מהדעת". היינו, מידת הקשר שלו עם הבורא, עם תכונת ההשפעה (שרק היא בורא), שאותה הוא מעריך למעלה מהכול. למרות שנראה לו בלתי מציאותי להעריך את ההשפעה מעל הכול, כי אף פעם לא ראה מהי השפעה, אין לו אותה לא בהרגשה ולא בשכל, אלא הוא מרגיש לגביה תמיד כאוחז באיזה דמיון.

וכך האדם או נמצא בדמיונות או הולך באמונה למעלה מהדעת, שהאור העליון מאיר לו ומחזיק אותו במצב "מעל הדעת", מעל הכלים דמוחא וליבא. כי למעלה מהדעת נקרא, שהאור העליון מרים אותו כמו מגנט והוא נמצא למעלה מ"הדעת" שלו, מעל ההבנה וההרגשה. בתוך ההרגשה ובתוך ההבנה הוא נמצא בחושך ובלבול. ואם הוא לא מקבל מהאור העליון את הכוח הזה, אז אין לו אמונה למעלה מהדעת והוא נותר אבוד בכלים דקבלה.

איך האדם יכול לקבל את הכוח הזה מהאור העליון? רק בתנאי שהוא עצמו רוצה להתרומם. רק אז הכוח הזה יכול לבוא אל האדם. מהיכן האדם יכול לקבל את הרצון להתרומם? מכוח הסביבה. רק מהסביבה יכול להיות לו מ"ן כלפי האור המחזיר למוטב. כי המ"ן הזה תלוי בהתקשרות של האדם למערכת כללית. או במילים אחרות, רק האור שנמצא במערכת הכללית, הוא שפועל כלפי האדם כמחזיר למוטב.

ואף פעם לא מדובר בקבלה על האור העליון הסובב, שנמצא באין סוף. אלא האור כלפינו הוא האור ממערכת הנשמות. והאדם מקבל ממערכת הנשמות את האור, אם הוא נמצא בה כאחת מהנשמות.

כיצד האדם יודע שהוא נמצא בסביבה נכונה?

גם אם מישהו יאמר לאדם, שהוא נמצא בחברה נכונה, הוא לא צריך להאמין לו, כי אולי האיש הזה לא יודע. אלא עליו לבדוק בעצמו מה זה נקרא, שהבורא מביא את האדם אל הגורל הטוב, ואומר לו: "קח לך". כי כל החיזוק הוא בסביבה. והאדם צריך לבדוק האם הסביבה ש"נפל" לתוכה, הולכת בדיוק לפי המטרה שהוא רוצה להשיג.

אבל איך הוא יכול לבדוק? האם הוא צריך לבדוק כל סביבה וסביבה מהסביבות שנמצאות לפניו, או באותה סביבה ש"נפל" לתוכה שם מקומו, ואסור לו לזוז ממנה, כי הבורא לבטח הוביל אותו, והורה לו במה להתחזק? ואם כך, למה היה עליו לזוז מהחברה הקודמת, שהייתה לו אחרי הצבא או האוניברסיטה, ולחזור בתשובה בין הליטאים, או החסידים, או בין חוזרים בתשובה? היכן היא החברה הנכונה?

אלא כל אחד ואחד חייב לגלות מה היא מטרת החברה, לעומת מה שהוא מרגיש כמטרת חייו. ויש לכך שני צדדים. מצד אחד, הבורא מעורר באדם ריקנות שמביאה לשאלה הגדולה "מהו הטעם בחיי?". מצד שני הבורא מביא את האדם לחברה (ראו שרטוט, שלב א'). אלא השאלה היא עד כמה שני הנתונים האלה נמצאים בהתאמה, כי זה החשוב. אחרת בשביל מה הבורא מביא לשאלה הזאת ודווקא אצל האחד זה מתבאר כך ואצל השני אחרת.

שרטוט - שלב א'

לכן האדם צריך לחקור את השאלה, האם הסביבה שבחר עוסקת בהשגת המטרה שלו (ראו שלב ב'). כי אם המטרה שלו היא לחפש ולמצוא תשובה על השאלה, אז הוא צריך להיות בטוח שהמטרה של החברה שלו היא אותה המטרה.

שרטוט - שלב ב'

חקירת מטרת החברה נובעת מגישה אגואיסטית מאוד. האדם בא אל החברה ושואל וחוקר. הוא אפילו מוכן לשלם להם, העיקר שיגלו לו מהר ויחסכו לו זמן, כי הוא רוצה לדעת מה הם עושים בחברה, מה המטרה שלהם, מה הם רוצים להשיג, שיסבירו לו הכול קצר ולעניין. כי אם לא ימצא את מבוקשו, הוא מיד הולך למקום אחר. כי הבורא "שם ידו של אדם על הגורל הטוב", כדי לתת לו מקום בחירה.

ולאחר שהוא בוחר בחברה, מסביר רב"ש, אין לו יותר בחירה. אלא "צולל עם כל הראש פנימה". ואסור לו להיות בתוך החברה, ולהישאר במעמד של בחירה כביכול מחוץ לה (ראו שלב ג'). אלא ההפך, אם הוא בחר בחברה, עליו להיכנס פנימה, לבטל את השכל שלו כלפיהם, ולקבל את המרות שלהם, את המערכתיות של אדם הראשון, שישנה בהם. לפני כן הוא בודק, אבל אחרי כן אסור לו לבדוק. אלא חייב להבין, עד כמה שיהיה נכלל בהם יותר, זה לטובתו.

שרטוט - שלב ג'

הבחירה של האדם היא, מהשאלה המטרתית שמתעוררת בו, לחקור ולברר כלפי מטרת החברה. אבל ברגע שבחר בחברה, אסור לו יותר לברר. בירור כזה יכול לקחת חצי שנה עד שנה. וישנם אנשים שבורחים גם אחרי כמה שנים. אבל החברה צריכה לדאוג ולהשפיע על כל אחד ואחד כך, שהיעילות שלו בחברה תהיה מקסימאלית. כדי שיוכל תוך פרק זמן קצר, לברר עד כמה הוא משתווה עם החברה או לא - ולצאת. כי חבל לא לנצל את הגלגול.

האם כדי להתפתח רוחנית, עלי לבצע שינויים בחיי הגשמיים?

פזיזות איננה באה מצד הטוב. אלא כל דבר צריך לברר. האדם חייב לתקן את עצמו באותה נקודה שבלב שמתעוררת בו. וכמה שהוא מרחיב אותה ומטפח אותה, בהתאם לכך כל החיים שלו משתנים מאליהם. ולא שהוא מתחיל לשנות את הגשמיות שלו בצורה מלאכותית, כי נדמה לו שכך יהיה לו יותר טוב או יותר נוח, או שכך יזרז את התפתחותו.

אלא העיקרון הוא, שהאדם צריך לדאוג רק להשגת המטרה הרוחנית. והשלבים האלה של ההתפתחות הרוחנית, הם אולי יקבעו לו שינויים גם בחיים הגשמיים, ואולי לא. אבל לא שהאדם מתחיל לשנות את המערכות הגשמיות שלו, כי נדמה לו שהשינוי הזה לטובתו.

ההבחנות של המצבים האלה נעלמות מאיתנו וכל חברה יכולה לפרש אותן באלף ואחת צורות משלה, כך גם האדם. אלא עלינו לפעול בהתאם למה שמתברר מהחיים, כי לפעמים החיים שלנו הם כל כך מסובכים או מסובבים, שבכלל לא כדאי להגיד עליהם משהו, אלא איך שהם בעצמם יתבארו, כך יתבארו.

אחרת האדם לוקח כביכול כלל ברזל והולך איתו כמו עם פטיש ואזמל וביד גסה מתחיל לשנות את כל הדברים. כי נדמה לו שיש לו ביד איזה עיקרון. אבל רק הוא הבין כך והעיקרון הזה לא מתאים לכל מקרה. לכן לא כדאי להיכנס לעניינים האלה, אלא "נשמת אדם תלמדנו". ולבטח בעניין הבחירה בחברה.

האדם צריך להיכנס לחברה ולבטל את עצמו כלפי החברה. ואז להתקדם איך שהחברה תספק לו את החסרונות. אבל לפני כן עליו לברר את הרצון, האם החברה נמצאת באותה מטרה כמו החיסרון שלו בלב. ולעולם לא לוותר על זה. אלא לפי מה שהלב דורש, כך ללכת וכך לחפש. אבל לאחר שרואה בחברה, שיכול למצוא אותו מילוי ללב, אז עליו להיכנע לחברה, כי הוא חייב אותם.

ב' דרכים: דרך ייסורים ודרך תורה

והנה נתבאר אשר השם יתברך הוא הטוב המוחלט, מהיכן מתברר כך? ממה שאומרים לנו המקובלים. ולאט לאט אנחנו מגלים במחקר של הטבע, שכוח הטבע, כוח החי, שמפתח את התאים החיים, ומחזיק את הגוף בחיים, הוא חוק ההשפעה. חוק ההשפעה הוא חוק האהבה, חוק הנתינה, חוק הטוב. ומהותו השפעה חיובית.

זאת אומרת, בנבראים ישנם חסרונות, ואותו חוק כללי ששולט בכל, הוא שממלא להם את החסרונות. ועל ידי מילוי אותם חסרונות הוא מחייה אותם. אבל כדי לפתח אותם הוא בונה בהם חסרונות גדולים יותר וממלא אותם, ועוד חסרונות, ועוד מילויים. וכך החיים מתפתחים. ואת כל אותה ההתפתחות הוא מחזיק דווקא על ידי השפעות טובות. זאת מגלים המקובלים, אלה שמגלים לעצמם את התהליך של המערכת העליונה. וגם מצד המדע מתחילים להבין, שהטבע עובד כך.

והוא משגיח עלינו מתוך מדת טובו השלימה בלי שום עירוב של רע, אכן בבחינת השגחה מטרתית, שפירושו שהשגחתו יתברך מכרחת אותנו לקבל סדר של מצבים שונים על דרך עילה ועלול דהיינו קודם ונמשך, עד שנעשה מוכשרים לקבל את הטוב הרצוי. זאת אומרת, לבורא ישנה מטרה, להביא אותנו לצורה מסוימת של קבלת הטוב. אלא האדם לא יודע מהי צורת הטוב הזה. הוא לא יכול לדעת מה זה נקרא "לקבל טוב שהוכן מצידו". זו מציאות אחרת לחלוטין ממה שהוא יכול לתאר לעצמו. כמו שבני האדם נמצאים באותה דרגת התפתחות ולא מבינים אחד את השני, או תינוק קטן שלא מבין את האדם המבוגר.

לכן האדם צריך להיות מוכן לגלות דברים שהם הפתעה גמורה עבורו. כי אם הבורא עיצב לו מצב של "טוב ומיטיב", הוא צריך ממצבו הנוכחי להתפתח כלפי המצב הזה בצורה הדרגתית. לרצות תמיד שיהיה לו כלי, חיסרון, שירצה לקבל את המצב הבא, ואחריו את המצב הבא אחריו, וכך הלאה. זאת אומרת, התפתחות יכולה להיות רק מתוך חיסרון שקודם לאור, כלי שקודם למילוי (ראו שרטוט מס' 1-א), אחרת לא יהיה מורגש שהאדם נהנה. והרי הבורא אומר שצריך ליהנות ממנו. זאת אומרת, האדם צריך להגיע לסוף הדרך עם כלי אינסופי, לכל המילוי שהבורא רוצה לתת, ודווקא לֵמה שהוא רוצה לתת, בצורה בלתי מוגבלת, "כידו הרחבה".

שרטוט 1- א

התהליך הזה נשמע מאוד לא נעים. כאילו האדם צריך לרצות מה שהבורא רוצה לתת. וכל פעם להגיע לחיסרון יותר גדול, עד לחיסרון אינסופי. זאת אומרת, לֵרַע, לֵחַסר, לֵכֵּאב, אינסופיים, לתהום ממש. עם זה הוא כביכול צריך להתקרב לבורא, להגיע אליו, לרצות לקבל ממנו. ואז הבורא נותן לו, והוא נהנה. אבל איך אפשר להתקדם מרע קטן לרע יותר גדול (ראו שרטוט מס' 1-ב), לחיסרון יותר גדול, הרי מרַע לא מתפתחים, אלא רק מחיובי - מהאור, ממשיכה קדימה?

אם חייב להיות בנו חיסרון קודם למילוי, כדי שהאדם ירצה את המילוי וירצה להיות בדרגה הבאה, איך הוא ירצה להיות בה, אם היא יותר כאב וחושך? אלא שההתפתחות הרוחנית איננה התגברות על כאבים וחסרונות, כי האדם לא יכול היה להתפתח, לחייב את עצמו לעבור מכאב קטן לכאב יותר גדול.

שרטוט 1- ב

כלפי איזה חיסרון האדם מרגיש רע?

האדם מרגיש רע רק מחוֹסֶר "ארוחה", אבל אם יהיה לו בעל הבית, יהיו לו עוד חסרונות ובעיות. ובינתיים יש לו רק בעיה של ארוחה - "תביא!". כי בינתיים הוא לא מבדיל בין היחס שלו לעוד משהו, אלא רק למילוי. אם הוא מתחיל להרגיש חוץ מהמילוי עוד את המקור של המילוי, שלעומתו נקבע בו רע או טוב, אז מתחילים להתפתח בו כלים מעל המילוי הרגיל, מעל הארוחה, כלים לבעל הבית (ראו שרטוט מס' 2-א).

וכך נוסף לו עוד כלי. בכלי הראשון חסר מילוי. אבל בכלי הנוסף מורגש חיסרון כלפי בעל הבית. ואז הוא מתחיל למדוד את היחס בין הכלים: אולי להזיז הצידה את בעל הבית ולשכוח ממנו - "נאכל ונשתה כי מחר נמות", מה שיש יש. ואם הוא מסוגל לעשות כך, הוא עושה.

שרטוט 2 - א

אבל אם הוא לא מסוגל לשכוח את בעל הבית, הוא מחויב לגלות אותו. הצורך הזה תלוי ביחס בין הרשימות שבנו. ואז רואים אדם בעולם הזה שלא חסר לו כלום בחיים, יש לו מילוי של כסף, כבוד, שליטה. אבל פתאום הוא מרגיש "טוב לי מותי מחיי", והולך לצרוך סמים ומאבד את השליטה בחיים. ומה קרה לו? התגלה בו חיסרון להרגשת בעל הבית. הוא לא מודע לכך. אבל מתגלה בו הנקודה שבלב (ראו שרטוט מס' 2-ב), ולא יכול למלא את עצמו משום מקור אחר.

שרטוט 2 - ב

בהתפתחותו הרוחנית, האדם צריך להשתמש במילוי כדי על ידו לבנות קשר עם בעל הבית. אבל לא במילוי שמגולה לנו בעולם הזה. אלא מתגלה בו רצון למלא את עצמו על ידי שימוש בבעל הבית, בבורא. הרצון הזה נקרא "קליפה" (ראו שרטוט מס' 2-ג). ואם מתגלה באדם הרצון הזה לנצל את הבורא לטובת עצמו, הוא יכול מהניגוד אל בעל הבית לבנות אהבה לבעל הבית.

הקליפות מפתחות באדם רצונות גדולים, שבעזרתם האדם מגדיל את היחס שלו לבעל הבית. וכך הוא גדל. לא חיסרון כלפי תענוגים, כמו בעולם הזה, אלא חיסרון למקור התענוגים, לבורא. לשמור על הכלי שלו, ועל פניו לגדל יחס לבעל הבית. כי אם נעלם לו הכלי, אין לו עם מה לפנות לבעל הבית. הקשר היחיד הוא לפנות לבורא דרך הרצון, שהוא מהות האדם.

שרטוט 2 - ג

"ואז נבוא אל תכליתנו, כמו הפרי היפה בגמר בישולו". אז נגיע לגמר "בישולנו", לתיקון הכלי האמיתי. "ועם זה מובן, אשר תכלית זו בטוחה לנו לכולנו בהחלט, דאם לא כן אתה מטיל פגם בהשגחתו יתברך, לומר שאינה מספקת למטרתה ח"ו". זאת אומרת, ישנו פרק זמן קצוב של "ששת אלפים שנה", שבו האדם חייב לעבור את המעבר מהטבע הגשמי לטבע הרוחני. ויש כוח התפתחות שמפתח אותנו, ומחייב אותנו לקבל את כל אותן צורות התפתחות.

ואין לנו ברירה, כל אחד חייב להגיע לסוף התהליך. אבל זה נקרא "בעִתו", בזמנו, לפי האורות שפועלים על הכלים בצורה מוגדרת, ומחייבים את הכלים לעבור אותה התפתחות משך "ששת אלפים שנה" (ראו שרטוט 1-ג). אבל יש עוד אפשרות, והיא נקראת "אחישנה", שהאדם עצמו מזרז את התפתחותו על ידי שמשתתף בו בצורה רצונית והכרתית. אבל גם כך וגם כך מגיעים לאותו סיכום.

שרטוט 1 - ג

וזהו שאמרו חז"ל, שכינה בתחתונים צורך גבוה, כלומר, כיון שהשגחתו יתברך היא מטרתית שהיא להביאנו בסופנו לדביקותו יתברך שתשכון בתוכנו, הרי נחשב זה לצורך גבוה, כלומר שאם לא נגיע לזה נמצא ח"ו דופי בהשגחתו. כי מטרת הבריאה היא "שתשכון בתוכנו", שהבורא יתלבש בנברא.

שהדבר דומה למלך גדול שנולד לו בן לעת זקנותו והיה חביב עליו מאד ולכן מיום הולדו חשב טובות בעדו והלך וקיבץ כל הספרים היקרים והחכמים המצוינים שבמדינה והכין בעדו בית מדרש לחוכמה ושלח אחרי הבנאים המפורסמים ובנה לו היכלי עונג וקיבץ כל בעלי הניגון והזמרה והכין לו בתי זמרה וקרא המבשלים והאופים היותר מצוינים שימציאו לו מכל מעדני עולם, זאת אומרת, במשל מסופר על המערכת הרוחנית, על מערכת ההתקשרות שלנו עם הבורא, על הפער בינינו לבינו שלא מאפשר לנו להתקשר אליו, שאנחנו לא מוכנים לקשר הזה. המלך מצידו בנה את הכול, את המדרגה שנקראת "אין סוף", או "היכל המלך", וכולם מוזמנים להיכנס פנימה. רק חסרה לנו הכנה. ומה מרוויחים על ידי אותה הכנה? כלים משלנו שנוכל להבין ולהיות כמו המלך. וכדי להכין אותנו לכך ישנה תקופת ההכנה.

לכן נאמר: והנה גדל הבן ובא בשנים, שהילד גדל ולא מתאים להיות בהיכל המלך, והוא סכל ואין לו חפץ במושכלות, אין לו חסרונות לאותם תענוגים, לאותם מילויים, שיש למלך, אלא למילויים אחרים. ואז כלפי המלך מצבו של האדם נקרא "חולה", כי אין לו חיסרון מתאים. והוא סומא אינו רואה ואינו מרגיש ביופי הבנינים והוא חרש לא ישמע בקול משוררים וכלי זמר והוא חולה ואינו רשאי לאכול אלא פת קיבר בלבד, וכדי בזיון וקצף. לעומת מצבנו התמונה הזאת איננה כל כך גרועה. כי אנחנו נמצאים בהיכל המלך, ולא מזהים דבר מכל אותה מידת תענוגים, שנמצאת לפנינו על כל עושרה ומשקלה ואופניה האינסופיים. אלא אנחנו חסרי חושים לזהות אותה, כמו סומא שאינו רואה ומרגיש, או כמו חֵרש שאינו שומע.

אולם עובדה כזאת יכולה שתארע למלך בשר ודם, מה שלא יתכן לאמר כלפי השם יתברך אשר ענין אונאה אינה נוהגת בו כמובן, אשר על כן הכין לנו ב' דרכים של התפתחות. בכוונה תחילה הוקם אותו היכל מלא כל טוב, "מגדל מלא כל טוב", הנקרא "עולם אין סוף". ואנחנו כנמצאים בחוסר הכרה, שחייבים לבנות בתוכם כלים של הכרה, על ידי שתי דרכים - דרך תורה ודרך ייסורים.

האחד הוא דרך יסורים, שהוא סדר התפתחות של הבריאה מתוך עצמה אשר מוכרחת מטבעה ללכת ולקבל בדרך עילה ועלול במצבים שונים זה אחר זה, אשר אנו מתפתחים על ידיהם לאט לאט עד בואנו לכלל הכרה לבחור בטוב ולמאוס ברע ולהגיע להכשר התכליתי הרצוי לו יתברך, אין לנו ברירה וגם לא בחירה, אלא חייבים לקבל את שלבי ההתפתחות, ולהגיע להשתוות הצורה עם המלך, לאותו מצב שהמלך רוצה שנגיע אליו. ודרך זה הוא אמנם ארוך בזמן ומלא יסורים ומכאובים.

ועל כן הכין לנו כלפי זה דרך נעים וטוב, שהוא דרך התורה והמצוה, המסוגל להכשירנו לתכליתנו בזמן קצר ובלי יסורים. זאת אומרת, לתקן בעצמנו את הטבע שלנו על ידי הכוח העליון. אם נרצה שאותו טבע יתוקן ביתר מהירות וביתר הכרה ודבקות, אז נוכל להזמין על עצמנו את הכוח המתקן, אותו כוח הנקרא "תורה". ואם הכוח הזה בא ומתקן את הטבע שלנו, את הרצונות הטבעיים של האדם, אז התיקונים האלה נקראים "עשיית מצוות". כי או שהמכות מבריחות את האדם מ"עבירות", מאותן פעולות שאינן מתאימות למלך או לנמצאים בהיכלו, והאדם בעל כורחו לומד על ידי הייסורים לעשות פעולות מתאימות. או שהאדם מתקדם ולומד בעצמו, מתוך שרוצה להכיר ולהבין את כל התהליך.

היוצא מזה, אשר המטרה הסופית שלנו היא הכשרתינו לדבקותו יתברך שישכון בתוכנו, והמטרה הזאת היא חיובית מבלי למצוא שום נקודת מוצא לנטות הימנה, כי השגחתו יתברך חזקה עלינו עם ב' אופני השגחתו, שהם דרך יסורים ודרך תורה כמבואר.

אולם מבחינת המציאות המעשית אנו מוצאים אשר השגחתו יתברך מגיעה אלינו עם ב' דרכי השגחתו בבת אחת והמה נקראים בדברי חז"ל: דרך ארץ, ודרך תורה. כי באמת לא מסוגלים אנו ללכת בדרך שהיא כולה תורה. אלא נופלים וקמים, פעם כך ופעם כך, ומשתדלים ללכת בצורה ממוצעת. כי איך שלא יהיה, אותה התפתחות מוכנה בעדנו, ומבטיחה שנגיע למטרה הסופית.

היכן הבחירה?

במילה "בחירה" נמצא אותו מֵקדם, אותו חלק, שתלוי באדם עצמו. זאת אומרת, שלא פועלים בו רק תענוג וייסורים כנגד הרצון לקבל, אלא יש לו אפשרות להיכנס ולקבוע איך התענוגים והייסורים יפעלו בו.

כלפי תענוג או ייסורים, האדם עובד לפי כמה שנכנס בו, כמו סתם קופסה. אם נכנס בו יותר, הוא עובד יותר. אם נכנס בו פחות, הוא עובד פחות. אלא בכלי שיש לו הוא יכול להגדיל או את הרגישות שלו, או את התפיסה השכלית. אבל הוא יכול לשנות את הרגש ואת השכל, רק אם הוא פונה לסביבה, למערכת של "אדם הראשון". ומקבל ממנה רגש ושכל להכרת האור העליון, כלפי בעל הבית, ולא כלפי המילוי (ראו שרטוט מס' 3-א).

שרטוט 3 - א

ואם האדם לא פונה לחברה, הוא נשאר כמו בהמה, שמופעלת על ידי תענוגים או ייסורים, ותו לא. ואז אין לו בחירה. כי היכן הבחירה של האדם? הבחירה שלו היא לפנות למערכת. הבחירה היא בסביבה. כי מסביבה האדם מקבל יחס לא כלפי המילוי, אלא כלפי בעל הבית (ראו שרטוט 3-ב).

שרטוט 3 - ב

האדם נמצא במערכת אדם הראשון, אבל מרגיש שיש רק "אני". והיחס שלו הוא רק כלפי כמה שיש לו, או כמה שאין לו. אבל אם הוא מתקשר לאחרים ומקבל מהם כל מיני חסרונות, אז עם החסרונות האלה הוא בהכרח פונה לבעל הבית (ראו שרטוט 3-ג). כי אם היחס של האדם נובע מהסביבה, מחיסרון שמקבל מהם, הוא לא יכול לפנות לכלי שלו עצמו. השכל והרגש שהוא מקבל מהסביבה, הם שייכים לבורא, כי הוא שורה ביניהם.

שרטוט 3 - ג

מדובר ברשימו אחר. לא ב"שולחן עם כיבוד", אלא ב"בעל הבית שעומד ליד השולחן". האדם מתקשר לבעל הבית רק על ידי זה, שהוא יוצא מעצמו לתוך סביבה. ולכן סביבה היא בחירתו היחידה כדי לשנות את מצבו. להתקדם לא על ידי מילויים וחסרונות, אלא על ידי יחס לבעל הבית. הבחירה שלו היא בין להיות שרוי במילויים ובחסרונות (ראו מס' 1 בשרטוט מס' 3-ד), לבין להיות בקשר עם בעל הבית (מס' 2). הבחירה היא אם לפנות לרצון ליהנות שלו עצמו או לפנות לסביבה.

וזה כל ההבדל. לכן בעל הסולם מציין במאמר "בחירה חופשית", שכל הבחירה של האדם היא רק בחברה. כי הפנייה לסביבה, מעמידה את האדם כלפי בעל הבית. ואם הוא פונה לעצמו, הוא פונה רק למילוי. וכך יוצא, שכל ההבדל בין דרך תורה לדרך ייסורים, הוא רק בעבודה בסביבה.

שרטוט 3 - ד

האדם עצמו בוחר איך הוא רוצה להתפתח. אם לקראת המילוי או לקראת נותן המילוי. אבל "בוחר" לא נקרא בחירה בדרך, כי האדם לא מבין בדרך הרוחנית ולא יכול לזהות אותה. אלא הוא בוחר להתחזק בה - להחזיק בה ולהתקדם בה. כמו שבעל הסולם אומר (הקדמה לתע"ס): "הבורא שם ידו של אדם על גורל הטוב", זאת אומרת, מביא אותו לסביבה (מורה, ספרים, סביבה), ואומר לו: "קח לך", ועל האדם לקבל אותם. כי יש "מתן תורה", ויש "קבלת תורה".

מהות הדת היא לפתח בנו את חוש הכרת הרע

וזהו דברי חז"ל (ב"ר פמ"ד פסקה א') וכי מה אכפת ליה להקב"ה למי ששוחט מהצואר או מי ששוחט מן העורף? הוי לא ניתנו המצוות אלא לצרף בהן את הבריות עכ"ל.

מה שכתוב כאן, הוא עניין חמור מאוד שמובא בגמרא. כל הפעולות הפיסיות שהאדם עושה בגוף הגשמי שלו, בידיים, ברגליים, בפה, בכל איבר שרק אפשר לתאר, הבורא לא צריך אותן. כמו שכתוב: לא איכפת לקב"ה אם שוחטים את הבהמה מהצוואר או מהעורף, זאת אומרת, אם האדם אוכל "כשר" או "טרף" לפי הגדרות שהמציא בהכרתו הארצית. כי "מצוות" נקראות פעולות כדי לתקן את האדם. כדי "לצרף" את הבריות, לעשות אותם יותר נקיים מהאגו. ופעולות גשמיות אינן מספיקות כדי שנקיים את רצון הבורא, וכלל לא איכפת לו מהן. אלא איכפת לו רק מדבר אחד, שעל ידי אותן פעולות רוחניות שנקראות "מצווה", האדם יתקן את הרצונות שלו.

וענין צירוף זה נתבאר היטב במאמר מתן תורה (אות י"ב) וראה מה שכתבנו שם. אולם כאן אבאר מהותה של ההתפתחות הזאת המושגת על ידי העסק בתורה ומצוות מהי.

ודע שהוא דבר הכרת הרע שבקרבנו, אשר עסק המצוות מסוגל לזכך לעוסק בהם הזדככות הדרגתית ואטית, אשר אמת המדה של המדרגות שבהזדככות הוא שיעור ההכרה את הרע שבקרבנו.

כי כבר מוכן האדם מצד טבעו לדחות ולבער כל דבר רע מקרבו, וזוהי מדה שווה בכל בריה ובריה, אולם כל ההבחן מבריה אחת לחברתה הוא רק בהכרה של הרע, שבריה יותר מפותחת מכרת בעצמה מדה יותר גדולה מהרע וממילא מבדלת ודוחה את הרע מתוכה במדה יותר גדולה, ובלתי מפותחת נמצאת מרגשת בעצמה שיעור קטן של רע, ועל כן לא תדחה הימנה רק שיעור קטן של רע ועל כן משארת בקרבה כל זוהמתה כי לא תכירהו לזוהמא כלל.

וכדי שלא להלאות את המעיין נבאר הרע והטוב בכללותם, כמו שנתבאר במאמר מתן תורה (אות י"ב) אשר כללות כל הרע אינו אלא אהבה עצמית הנקראת אגואיזם להיותו הפכי הצורה מהבורא יתברך שאין לו רצון לקבל לעצמו ולא כלום אלא רק להשפיע, וכמו שנתבאר שם (אות ט' וי"א).

אין יותר רע או פחות רע, אלא רע אחד - האגו של האדם. ורק צריכים לזהות אותו, מהו בדיוק, היכן הוא נמצא, איך הוא פועל, ואיך אפשר להיפטר ממנו. כי אין דבר יותר מנוגד לבורא, יותר רע, יותר בהתנגדות לבורא, מהאגו שלנו. לכן כל התורה מיועדת כולה רק כדי לעזור לאדם, לזהות מה בטבע שלו מנוגד לבורא, לתקן את הניגוד הזה לכדי השתוות הצורה, ולהגיע לבורא על ידי השוואת הצורה. לכך נועד כל העיסוק בתורה ומצוות.

לכן לא חשוב לבורא איך שוחטים את הבהמה, אם הפעולות הגשמיות האלה אינן עוזרות לאדם לתקן את עצמו. ודרך זה אפשר להבין איך פעלו המקובלים. הם בנו מערכת גשמית של קיום תורה ומצוות מעשיות המוכרות לנו מהעולם הזה, כדי להחזיק את העם בזמן הגלות, עד שיגיע זמן הגאולה, והעם יתעורר להבין שלא איכפת לבורא מה עושים בגשמיות, אלא איכפת לו תיקון הרצון שבנו, האגו של האדם. וכל הקיום הגשמי שהיה נהוג בעם, איננו יותר ממנהגים, כדי שמהם הוא יתחיל לעלות לקראת הבורא. והפעולות הגשמיות האלה מוצדקות רק לבניית מסגרת במישור הגשמי, שממנה נתחיל לתקן את האגו שלנו, לעלות ולהתקרב לבורא.

ומעידים בעלי הגמרא על עצמם, שהם בנו את כל מצוות התורה האלה רק לזמן הגלות, אך ורק כתשתית שממנה העם יוכל להתחיל לעלות בתיקון האגו שלו. ולכן לכל המתלבטים, האם צריך לקיים מצוות מעשיות או לא, איזה מצוות צריך לקיים, ובאיזו מידה, ומה באמת חשוב לאדם - מוטב לזכור שהחשוב ביותר לאדם, הוא קודם כל לכוון את עצמו למטרת הבריאה. ובמידה והמערכות הגשמיות האלה עוזרות לו לכוון את עצמו למטרה, אז הן רצויות וטובות. ואם הן לא עוזרות לו לכוון את עצמו, אז כמו שאומרים בעלי הגמרא עצמם, "לא איכפת לקדוש ברוך הוא, איך ומה אנו עושים בעולם הזה, אם לא מצרפים את הפעולות האלה לתיקון היצר הרע".

ולכן בעל הסולם כתב את המאמר הזה "מהות הדת ומטרתה". כי הוא רצה לשים דגש על הנקודה המכרעת הזאת, שכל הפעולות של "קיום תורה ומצוות", גם הפעולות החיצוניות וגם הפעולות הפנימיות כאחד, כולן חייבות להיות מכוונות רק להשגת מטרת הבריאה, להכין את האדם לדבקות עם הבורא.

מהי התכללות נכונה בסביבה?

בכל אדם ישנה נשמה, שהיא חלק ממערכת נשמות גדולה הנקראת "אדם הראשון". ובלי שום קשר אם האדם רוצה להשתייך אליה או לא, הוא נשאר תמיד חי וקיים במערכת הזאת, ודבר לא משתנה. אלא רק לעומתו הוא מרגיש ניתוק מכל יתר הנשמות, כאילו הוא מבודד מהם, או מחובר אליהם כדי לנצל אותם לטובתו. היחס הזה נמצא בכל אחד ואחד מאיתנו, והוא נקרא "האגו שלו" (ראו שרטוט מס' 4-א).

שרטוט 4 - א

אם האדם פונה לכולם מתוך האגו שלו, הוא נמצא בהתפתחות אגואיסטית. והתפתחות אגואיסטית היא כל ההתפתחות האנושית. אבל אם האדם מתחיל לגלות חיסרון לעוד משהו, חוץ מאותה התפתחות אגואיסטית, אז באותה פנייה רגילה שלו לכל הסובבים אותו, לכל האנושות, הוא לא מרגיש שיש לו משהו משותף איתם. אלא נמאס לו לנצל אותם, נמאס לו להיות איתם כל הזמן ב"מקח וממכר", ובכלל נמאס לו מכל העולם הזה, עם כל מה שהוא יכול להביא ולא להביא לו, כי הוא לא מתמלא מכל זה.

החיסרון שמתגלה בו עכשיו איננו לחסרונות ומילויים מאותה המערכת, אלא להתקשר למי ששורה בפנים, לבורא שנמצא בתוך מערכת הנשמות, אבל עדיין לא מזוהה. אליו הוא מגלה חיסרון. כי באותה מערכת של "אדם הראשון", יש נשמות, יש קשר בין הנשמות, ויש בורא שממלא את הקשר הזה. והאדם מתחיל לגלות בתוך הנקודה שבלב חיסרון לאותו מילוי הנקרא "בורא" (ראו שרטוט מס' 4-ב).

אם הוא שומע למה שאומרים המקובלים, אז הוא תופס את עצמו ומבין, שהחיסרון שמתגלה בו עכשיו איננו חיסרון לנצל את הזולת, אלא מיועד לגלות את מה שממלא את הקשר שלו עם הזולת, בזמן שהוא תקין ומחובר בין הנשמות למערכת אחת. ואז הוא הולך לממש אותו חיסרון. אבל איך הוא מממש אותו? הוא חייב להביא אותו להשתוקקות לאותו מילוי שנקרא "הבורא". וכך האדם צריך ללכת ולגלות את החיסרון אליו.

שרטוט 4 - ב

והחיסרון למילוי הזה, הוא חיסרון להשפיע ליתר הנשמות. ואם האדם מתקשר לכל יתר הנשמות כדי להשפיע להן, כדי לגלות בתוך ההשפעה כלפיהן, את הבורא, בכך הוא בדיוק מממש את החיסרון של הנקודה שבלב. והעבודה הזאת יכולה להתבצע רק בקבוצת אנשים שיש להם אותה מטרה. ולכן כל הבחירה של האדם בהתקדמות הרוחנית היא למצוא ולחזק את המבנה הקבוצתי שיגלה לו את המילוי שבו, את הבורא.

זאת אומרת, בשאלה "מהו הטעם בחיינו?" שמתעוררת בנקודה שבלב, פונים מתוך החיסרון אחר לחלוטין מהחיסרון הגשמי, שהתפתח בנו כל החיים. כל החיים האדם התפתח איך לנצל את העולם. ועכשיו מתעורר בו חיסרון לגלות את המילוי בתוך מערכת הנשמות. בגלל זה הוא לא רוצה יותר את העולם הזה, הוא לא מושך אותו.

ולכן נדרשת תורה אחרת לחלוטין. כי שום מדע או פסיכולוגיה לא יעזרו לאדם לגלות את הכלי הזה. אלא הוא חייב שיטה איך להתקשר לאחרים, כדי לגלות את הבורא שממלא את כולם. והשיטה הזאת היא חוכמת הקבלה, השיטה לגילוי הבורא לנברא הנמצא בעולם הזה. זאת אומרת, דת, שמתכוון בעל הסולם, וחוכמת הקבלה, ושיטת התיקון, ותורה, הם היינו הך.

.

בשביל מה קיימים רצונות שלא מתקשרים דרכם לחברה או לבורא?

באדם ישנם רצונות פרטיים כלפי עצמו, ורצונות שדרכם הוא מתקשר לאחרים. הרצונות הפרטיים של האדם לא נחשבים "אגו", אלא רק קיום עצמי, שאין עליו שום חשבון. החשבון עם האדם הוא רק על רצונות כלפי הזולת, רק כלפי ניצול הזולת, כי אם הוא ממלא את הצרכים הפרטיים שלו לפי דרישת הטבע שלו, הוא לא מזיק לזולת. ועל זה נאמר: "ההכרחי לא יגונה ולא ישובח". כי האדם משתמש בו רק לצורך קיומו.

כל החשבון הוא כלפי היחס לזולת בלבד: או "ואהבת לרעך כמוך" או "שנאת חינם", שבניהם נמצא "האדם". אבל אם שוקלים את האדם לפי כמה שהוא אוכל או ישן, אז נכנסים לשיקולים של הטבע, שלא שייכים לעבודה שלו. אלא כל הבחירה החופשית של האדם, כל מה שנקרא בו "האדם", כל מה שתלוי בו, והיכן שהוא יכול להראות את עצמו - הוא רק כלפי החברה. ולא שאחד רוצה לאכול ארוחה עם חמש מנות והשני מסתפק בפת במלח, כי אי אפשר לדעת אם הוא אוכל פת במלח בגאווה גדולה יותר, ממי שאוכל ארוחה עם חמש מנות. הגודל לא מעיד על היחס. רק בעולם הזה שוקלים את בני האדם לפי מראה עיניים.

לכן הבחירה של האדם היא אך ורק בהשתתפות שלו בסביבה למען לגלות את הבורא. ורק לפי הנטייה הזאת צריכים לשקול אותו. ואין חשבון אחר עימו. וככל שהאדם יותר מפותח, הוא לא מסתכל על שום דבר אחר שיש בשני, אלא למגמת ההתפתחות שלו כלפי גילוי הבורא.

מדוע לא כל "יחס טוב לזולת" גורם לגילוי הבורא?

יחס טוב לזולת יכול להיות טוב ויכול להיות רע. יש הרבה אנשים "יפי נפש", שמתייחסים יפה לאחרים. אבל זה לא אומר שהם רוצים לתקן את עצמם, שהם רוצים לגלות את הבורא, ופועלים למען קידום העולם. למרות שאולי נראה להם כך. בפועל רואים, שהעולם לא מתקדם לטוב. באורח פלא אף פעולה שלהם, לא זוכה לתוצאה טובה. כל מה שהם עושים: מספקים אוכל לעניים, מטפלים בחולים ועוד, הם לא רואים, שנעשה טוב מאותן פעולות טובות. כי הפעולות האלה מנוגדות גם להתפתחות הטבע. כל הפעולות לשמירת הטבע ושמירה על האיזון האקולוגי לא יעזרו, אלא הם ישקיעו מיליארדים של דולרים ואחר כך יבינו שהיחס "הטוב" הזה לא מועיל. רק אז אולי הם ישמעו את דברי המקובלים, שלא ביחס כזה לחברה ולטבע תלוי תיקון העולם. אלא אך ורק ביחס של האדם כלפי השני, רק בו התיקון. ולא תעזור לנו אף פעולה, לא שימור הטבע, לא הפגנות נגד מלחמות, או בעד פירוק החימוש, אלא רק תיקון היחס לזולת.

מהי הכרחיות?

ההכרחיות נקראת "טבע". וכמה שהאדם שותה או אוכל, לא קובע אם הוא אדם רוחני או לא, אלא הוא נוהג לפי הטבע שלו. והטבע הזה לא שייך לרצון לקבל. "רצון לקבל" נבחן רק כלפי הזולת, לנצל אותו לטובת עצמו. כי רק שם ישנה אפשרות לתיקון ולשינוי, ולא בכל הצרכים האלה ששייכים לבשר.

רק "האדם" שבנו צריך תיקון, כי הוא החלק שבנו שצריך להיות דומה לבורא. הוא צריך לגלות עד כמה הוא הפוך מהבורא, לגלות את "פרא האדם" שיש בנו, כדי לעשות ממנו "אדם". ובינתיים עד שהאדם מגלה את המטרה הזאת, החיוּת שיש לו היא החיוּת הגופנית, הבהמית, שלא שייכת בכלל לדבקות בבורא.

הגוף הבהמי נשאר אותו גוף, אם האדם דבוק בבורא או נשאר רשע גמור. אפילו אם מחליפים לצדיק איברים מגוף של רשע או בהמה שאינה כשרה, דרגת הצדיק שבו לא נפגעת. כל מה שלא שייך לרצונות של היצר הרע, אלא לרצונות גופניים, לא צריכים לתקן, כי הם לא שייכים לתהליך התיקון.

האדם צריך לשמוע על ההבחנות האלה, עד שהעיקרון הזה נקלט בו, והוא מתחיל להבדיל בין תורת "בעלי בתים", והתורה האמיתית, חוכמת הקבלה, שהיא נקראת "דת" בכתבי בעל הסולם, והיא עבודת ה'. ואז האדם לאט לאט יוצא מהדרך של "בעלי בתים" ומתחיל להתפתח להשגת מטרת חייו.

וכמו שנתבאר שם (אות ט' וי"א) אשר ענין התענוג והעדון כל עיקרו הוא בשיעור השואת הצורה ליוצרה, וענין היסורין ואי הסבלנות כל עיקרו הוא בשיעור שינוי הצורה מיוצרה (ראה שם בעיון מספיק) ולפיכך מאוסה לנו האגואיזם וכואבת אותנו בתכלית להיותה הפוכת הצורה מהיוצר יתברך.

אם היינו מרגישים היכן נמצא כל מקור הייסורים וכל מקור התענוגים שלנו, אז היינו מרגישים שהאור העליון, הבורא, נמצא במנוחה מוחלטת, שרצונו הוא להשפיע לנבראיו רק טוב. והנבראים, ככל שהם משתווים בטבע שלהם עם הבורא, במידה הזאת הם נמצאים בקליטת התענוגים ובמידה שהם בחוסר השתוות עם הבורא, הם נכללים בייסורים. לכן מתוך מצב כזה הנברא היה יודע בדיוק מתי ובמה להתקרב לבורא והיכן עוד חסר לו להתקרב. כמו שמסופר על אדם הראשון בגן עדן, שהספיק לו רק הטעם, רק הרגשה אינסטינקטיבית, כדי להתקרב לבורא ולהתרחק מהרע, מהאגו שלו.

אבל אנחנו נמצאים לאחר המשבר ואחרי הסתרות.ולכן על אלה שמגיעים להרגיש התאמה כלשהי למצבו של אדם הראשון, בעל הסולם כותב: "מאוסה לנו האגואיזם וכואבת אותנו בתכלית להיותה הפוכת הצורה מהיוצר יתברך". כי הם רואים את האגו שלהם כרע ואת ההשפעה כטוב. ואילו אנחנו עוד נצטרך לפתוח את עינינו ואת חושינו, כדי לראות שיש רק מקור אחד, בורא שהוא טוב ומיטיב. כמה שקרובים אליו יותר, מרגישים תענוג. כמה שרחוקים ממנו יותר, מרגישים ייסורים.

אולם מיאוס זה אינו שוה בכל נפש אלא מתחלק בינינו לשיעורים, כי האדם הפראי הבלתי מפותח כלל אינו מכיר את האגואיזם כתכונה רעה, ולפיכך משתמש עמה בגלוי בלי שום בושה ובלי שום גבול גוזל ורוצח לעיני כל בכל אשר תמצא ידו, כי לכך הוא מפותח. אין להאשים אותו, הוא משתמש באגו לפי מידת ההתפתחות שלו, לפי זה הוא מחליט ופועל.

והמפותח מעט כבר מרגיש איזה שיעור באגואיזם שלו לבחינת רע - רק אם הוא מבצע רצח, למשל, אז הוא מרגיש שרע לו. אבל מהיכן באה לו אותה הרגשה רעה? האור מאיר לרצון, הרצון מרגיש שהוא מנוגד לאור וכתוצאה מכך האדם קובע שאסור לו להרוג. אבל לגנוב אולי מותר לו. מידת האור שמאירה על הרצון, היא שקובעת את אמת המידה של האדם מה טוב ומה רע. היוצא מכך, שהכול תלוי במידת האור המאירה על האדם.

ולכל הפחות מתבייש להשתמש עמו בפרהסיא, לגזול ולרצוח נפשות במקום רואים, ובסתר עדיין מבצע כל זממו.והיותר מפותח הימנו נמצא מרגיש את האגואיזם לדבר מאוס ממש עד שלא יוכל לסובלו בתוך עצמו ודוחה ומפרישהו לגמרי כפי שיעור הכרתו אותו עד שאינו רוצה ואינו יכול להנות מעמל אחרים, ואז מתחילים להתעורר בקרבו ניצוצות של אהבת זולתו המכונה אלטרואיזם, שהיא מדת הטוב הכללית - כי משפיע עליו יותר אור.

רצון לקבל הוא רק חומר הבריאה. האור, שמשפיע עליו יותר, מעורר בו תגובות שונות ביחס לעצמו. האור מוליד ברצון לקבל תכונת האור, תכונת ההשפעה וכתוצאה מכך הרצון שבנברא מרגיש לא טוב עם עצמו, שלא נעים לו, שעשה לא טוב. הוא דוחה את הטבע לקבל שלו, ורוצה להיות מעל הטבע.

ואין לדרוש מהאדם התנהגות מעל מידת האור שמאיר עליו. האדם לא אשם כל עוד שלא קיבל מלמעלה שיטת תיקון, שיכול למשוך את האור המחזיר למוטב. כי רק במידה שיפעל עליו האור, הוא ישתנה. והאדם עצמו לא יכול לשנות את הרצון שלו. אנחנו לא מסוגלים לשנות לא את המחשבות ולא את הרצונות שלנו במאומה ולאף כיוון. אלא כולנו מופעלים לחלוטין על ידי האור. אבל יש לנו מוצא אחד ויחיד. למשוך על עצמנו פעולה יותר אינטנסיבית של האור. וכתוצאה ממנה נהיה כבר מסוגלים לקבוע שתכונת ההשפעה יותר טובה מתכונת הקבלה.

וגם זה מתלקח אצלו בסדר התפתחות הדרגתית, דהיינו מתחלה מתפתח בו חוש האהבה וההשפעה לצרכי קרוביו ומשפחתו ע"ד הכתוב ומבשרך לא תתעלם, וכשמתפתח יותר מתרחבת בו מדת ההשפעה לכל בני סביבתו שהם בני עירו או בני אומתו וכן מוסיף והולך עד שמתפתח בו בחינת אהבת זולתו על כל האנושות כולה. הכול מתוך השפעת האור על האדם. ומתוך האדם עצמו אין שום התפתחות יפה וטובה שיכולה לצמוח לקראת ההשתוות עם האור. אלא אך ורק לפי כמה שהוא מושך את המאור המשפיע ש"מחזירו למוטב", הוא משתנה.

מתי שהאדם עצמו קובע, נפסקת ההתפתחות שלו מתוך סבל. אם הוא שואל "מתי?", סימן שהוא יכול לסיים אותה ולעבור להתפתחות על ידי התורה, על ידי "אחישנה", ולא על ידי מכות, על ידי "בעיתו". רק באדם עצמו תלוי איך ומתי לעבור מהתפתחות דרך ייסורים להתפתחות דרך תורה. כי אדם חייב להתפתח. אלא עליו לבחור בעצמו על ידי מה.

לכן כל השיטה של הקבלה, שעליה סובב כל הלימוד, ועליה כל היגיעה שלנו, היא איך לממש שיטת ההתפתחות על ידי האור המחזיר למוטב, במקום שהייסורים ידחפו להתפתחות. אז, עד מתי האדם סובל? עד שהוא לא מוכן יותר לסבול. עד הרגע שהוא מחליט, שמעכשיו והלאה הוא רוצה להתפתח, על ידי שימשוך את המאור המחזיר למוטב, ועושה זאת.

הכול תלוי באדם עצמו. כל אחד שיושב בשיעור ולומד מתוך הספר מה לעשות, צריך להתחיל לממש על עצמו ולעשות זאת בתוך הקבוצה ועם החברים, ועם כל הלומדים ברחבי תבל. זה נקרא "קבלה מעשית", ולא יותר. להפסיק לקרוא רק בזמן השיעור, אלא להמשיך בפועל מה שהוא לומד, גם לַקשר בין חברי הקבוצה, ולהפצת הקבלה שהם עושים בכל העולם.

ויותר מכל תלוי כמה רגעים ושעות ביום הוא נמצא עם מחשבה, עם רצון, עם חשיבה, מה הוא צריך לתקן, איזה רצונות פועלים בו, מה עכשיו פועל בו, איך הוא מייחד את כל המציאות למקור אחד, ואיך הוא נמצא עם אותו מקור אחד בהתקשרות. זאת אומרת, איך הוא מעביר את כל מה שהוא קורא, דרך המוח והלב שלו, דרך המחשבות והרצונות, ורוצה שכל המודעות וכל הרגש שלו יתפקדו ויפעלו, לפי מה שהוא קורא במאמרים. הוא רוצה שאותה תוכנה שמתוארת בספר, תיכנס ותתלבש בתוך המערכת שלו. אם האדם עסוק בכך, זה נקרא "קבלה מעשית".

התפתחות מדעת והתפתחות שלא מדעת

ודע, אשר ב' כוחות משמשים ודוחפים אותנו לעלות ולטפס על שלבי הסולם האמור, עד שנגיע לראשו שבשמים שהיא הנקודה התכליתית של השואת צורתנו ליוצר יתברך. וההפרש בין ב' הכוחות הללו הוא שהאחד דוחף אותנו "שלא מדעתנו" כלומר בלי בחירתנו וכח הזה הוא דוחף אותנו מאחורנו (שנקרא ויז-א-טרגא) והוא שגדרנו אותו בשם דרך יסורין או דרך ארץ, וממנו הגיעה אלינו הפילוסופיה של תורת המוסר שנק' אתיקה, המיוסדת על הכרה נסיונית, דהיינו מתוך הבקורת של התבונה המעשית, שכל עיקרה של התורה ההיא איננה אלא סיכום של הנזקים שנולדו לעינינו על ידי גרעיני האגואיזם.

בתורת המוסר אין קשר לבורא, אין קשר למאור המחזיר למוטב. אלא כמה שמשתמשים פה ושם באגואיזם ורואים ממנו תוצאות רעות, מפרסמים את התוצאות האלה בין כולם ועושים מהניסיון המר הזה מערכת שלימה של פילוסופיה, של מדע הנקרא "אתיקה". אבל רק מבלבלים את האנשים, כי רוצים ללמד אותם איך לברוח מייסורים, והם לא מסוגלים לברוח. ומלמדים אותם את התוצאות שרואים בחיים, אבל זה לא מלמד אותם דבר. הם גם רואים שאין קשר בין המעשים הרעים שעושים, לבין המכות שמקבלים על המעשים האלה. בעיניהם כלל לא בטוח שאם האדם גונב, אז הוא דוגמא רעה לאחרים. אלא הם רואים דווקא ההפך, שכולם מקנאים במי שהצליח לגנוב ורק מנידים ראש בצער, כשלא השכיל להתחמק מעונש.

זאת אומרת, בתורת האתיקה לא יכולים לחייב את האדם לא להשתמש באגו. אלא רק להזהיר אותו שיש לשימוש באגו, תופעות לוואי לא טובות. ואז הוא גונב בצורה יותר מתוחוכמת. וכך יוצא, שבסופו של דבר הפילוסופיות האלה מביאות לאדם מכות, ולא יכולת להתנזר מפעולות רעות. אלא האדם רוצה רק שהפעולה שעשה, תסתיים ללא עונש. כי השימוש ברע נמצא בתוך הטבע שלנו. וכולנו רוצים שימוש אגואיסטי ורוצים מילוי אגואיסטי, ולא רואים סיבה להפסיק להשתמש באגו. לכן כל תורת המוסר והאתיקה, הן שיטות שמביאות את האנושות למכות, עד שמתחילים להתנזר מהאגו. אבל רק אם מזמינים את האור העליון שמתקן את האגו במקורו, בשורשו, אז לא משתמשים בפעולה של האגו עצמו, כדי למלא את האגו, ולא מגיעים לייסורים.

מה ההבדל בין מקובל ש"מצטער בצער הציבור", לבין אלטרואיסט שדואג לנדכאי העולם?

אלטרואיסט רוצה שיהיה טוב לכל העולם הזה. הוא חושב שאם יהיה לכולם לחם ומים וקורת גג, וכולם יישבו על הדשא, ויגידו אחד לשני "שלום", אז יהיה טוב. אבל המקובל יודע מהו הטוב שמחויב מצד הטבע, מהי מידת האכזריות שהחוק הזה מטפל באדם, כדי לחייב אותו להגיע לטוב שקבע הרצון העליון. ואין ברירה, כולנו חייבים להגיע לטוב הזה. לכן המקובל מתייחס למכות שהאנושות עוברת, כמו לתרופה מרה שמקבלים, או לניתוח שעוברים, כדי להיות בריא. כי זו הדרך לחייב את האנושות ללכת לטוב. זאת אומרת, הוא מתחשב רק עם הסיכום, עם התוצאה הסופית, ולא עם פתרונות זמניים שממציאים בעולם הזה.

ואילו אלטרואיסט גורם רע בעולם הזה, כי הוא לא מונע את המכות, אלא רוצה רק "להחליק" אותן. לאנשים רעבים הוא שולח לחם ולאנשים מנוצלים הוא דואג לפיצוי הולם. כמו שהארצות העשירות עושות עם העולם השלישי. במעשים האלה הוא לא גורם שום טוב, אלא הורס את העולם. כמו שרואים היום על אפריקה, שהיא לא מתפתחת יותר. אבל לפני שבעים שנה שהתייחסו לאפריקאים אחרת, הם התפתחו. בנו להם תעשייה ונתנו להם חופש לייצר לעצמם מוצרים ולעשות מה שהם רוצים. אבל ברגע שסיפקו להם לחם, התרחש הרס כללי. ואותו דבר קרה ביתר המדינות.

זאת אומרת, אם האדם רואה במה שעובר עליו התפתחות מטרתית ומחזיק בה, אז שם הוא מרוויח. אבל אם איננו רואה התפתחות מטרתית, אלא רק מטייח את הבעיות והייסורים, כמו שעושים יפי הנפש למיניהם, אז הוא מביא הרס גדול לעולם. כי הגישה הזאת איננה טובה משורשה. וגם העולם כבר מתחיל לראות, שלא נגרם שום דבר טוב מהפעולות האלה של האלטרואיסטים. אלא שצריך לחפש ולמצוא באמת לפי איזה חוקים ויחס נכון, נביא את העולם לאושר.

והנה הנסיונות האלה הגיעו אלינו במקרה דהיינו שלא "מדעתנו" ובחירתנו. הפילוסופיות האלה, שבהן משתמשת תורת המוסר, האתיקה, שלפיהן אם עושים רע, מרגישים רע, ואם עושים טוב מרגישים טוב, הן מבוססות על מקרים מהחיים. זאת אומרת, בכוחה להשכיל את האדם רק לפי ניסיון העבר, אבל לעולם לא לגבי ההווה והעתיד. ורואים איך הם כל פעם טועים יותר ויותר. אולם המה בטוחים למטרתם כי דמות הרע הולך ומתברר בחושינו, ובשיעור שאנו מכירים את נזקיו באותו שיעור אנו מסתלקים הימנו, ואז מגיעים לשלב יותר עליון שבסולם. אם משתמשים נכון בחוכמת התיקון, בתורת התיקון.

אם סתם לפי הטבע, בורחים מייסורים ונמשכים לתענוגים, אז נכללים רק ביתר בעיות. כי כל פעם מתפתח יותר רצון לקבל. והאדם שאולי ידע מה לעשות בעבר, לא יודע דבר לגבי ההווה והעתיד. דוגמא לכך הוא הדור החדש. אפשר להקנות לו מוסר ואתיקה של ההורים. אבל אף פעם הדור החדש לא ישמע לדור הקודם. מדוע? כי זה רצון אחר. הוא לא רוצה לשמוע מה היה. זה לא נקלט אצלו. מה שאומרים לו, כאילו לא מתאים לו, לא שייך לאותה מכונה. כאילו לא ממלאים במכונה דלק נכון. הדור החדש לא מרגיש שהדלק הזה מתאים בשבילו, ללכת לפי מה שהדור הקודם חושב על החיים.

לכן אף פעם לא יכולים מדור לדור להתפתח באותה פילוסופיה, שאולי הייתה נכונה לפי הסיכום של הדור הקודם. זאת אומרת, הלקחים שהדור הקודם מפיק מחייו, נכונים אולי כדי לתקן במשהו את החיים שלו, אם היה חוזר עליהם עוד פעם. אבל מפני שאנחנו כל הזמן מתפתחים, הניסיון הזה אף פעם לא מתאים לחיים החדשים. ומכל התיאוריות שפיתחו בדור הקודם לא יוצא שום דבר מעשי לדור החדש. אף אחד לא רוצה לקבל אותם. ואפילו אם מישהו היה מממש אותם, הוא היה הורס. וההוכחה לכך היא רוסיה הקומוניסטית, שהשתמשה בתיאוריה, שביסודה, בצורתה הטבעית, הייתה טובה ונכונה לאותה צורת חיים פרימיטיבית שהייתה נהוגה לפני חמשת אלפים שנה.

בתחילת ההתפתחות האנושית, בחברה העתיקה ביותר, שם הייתה חברה קומוניסטית, שם הכול היה משותף. לקחו ממנה דוגמא והעתיקו אותה על החיים המודרניים, הלא מתוקנים. אלא אם כל הקומוניסטים האגואיסטיים האלה היו מגיעים לתיקון החיבור ביניהם, אפילו בצורה טבעית, כמו באותה חברה פרימיטיבית שהייתה מחוברת בצורה אינסטינקטיבית, אז הניסיון הקודם היה מתאים להם. כי הם היו כבר עולים מעל גובה האגו שלהם, ונמצאים באמת בתיקון. אבל בלי לתקן את עצמם, העתיקו עליהם משהו לא מתאים, וקרה להם מה שקרה. ולכן תורת המוסר היא תורה הרסנית.

וכח השני, דוחף אותנו "מדעתנו" דהיינו מכח בחירתנו בעצמנו, וכח הזה מושך אותנו מלפנינו והוא שגדרנו אותו בשם דרך התורה והמצוות, כי על ידי עסק המצוות והעבודה לעשות נ"ר ליוצרנו נמצא מתפתח בנו במהירות נפלאה אותו החוש של הכרת הרע, כמו שנתבאר במאמר מתן תורה (אות י"ג עש"ה).

מהיכן מתרחשת בנו התפתחות כזאת, שפתאום נעשים חכמים? מכך שמזמינים את המאור המחזיר למוטב. האור העליון שמאיר על האדם, משנה את הכלים שלו. הוא מאיר עליו, והאדם מרגיש באיזה הבדל הוא נמצא לעומת האור, שמצבו הוא חושך. וכך מתגלה בו הכרת הרע לעומת האור, ולא לעומת המכות, "שגנב ותפסו אותו", "איך לא הצליח לברוח מהם", " פעם הבאה הוא יהיה יותר זריז ויברח עם אוטו ולא יתפסו אותו". זאת אומרת, תלוי לעומת מה האדם בודק את עצמו ומגיע להכרת הרע. אם הוא בודק את עצמו לעומת האור, אז הוא חושב על תיקון פנימי שורשי. ואם הוא בודק את עצמו לעומת אנשים אחרים, איך הם ברחו והוא לא, אז איננו מתקן את עצמו, אלא מתקן את כלֵי הגניבה שלו.

האם גם לאחר המחסום לימוד הקבלה גורם סבל וכאב?

כתוב, "מוסיף דעת מוסיף מכאוב". האדם מגיע לקבלה, כי נמאס לו מהעולם הזה, ורוצה לחפש משהו מעבר לו, משהו רוחני ונצחי. ואז הוא מגלה עד כמה הרוחני והנצחי האלה הם גבוהים, והוא עצמו מנוגד להם וחייב להשתנות. אבל כדי להשתנות ולתקן את עצמו, הוא לא יכול לחתוך בסכין את הרע שלו או אותה "מרה שחורה" שמקננת בתוכו. אלא הוא צריך להתחיל להזמין על עצמו את האור המקיף המחזיר למוטב. ולהגיע להכרת הרע עד כמה שהוא רע לעומת האור, להרגשה רעה מאוד ש"יאכל" את עצמו ויבקש תיקונים.

וכך האדם נמצא בחוסר שליטה היכן הוא נמצא, מה קורה לו, מתי זה יקרה, ומצפה שאולי אחרי המחסום הכול ישתנה, ויהיה לו טוב. אבל גם אחרי המחסום וגם לפני המחסום, להרגיש טוב תלוי באיזו מידה האדם קשור למטרה. אפילו במצב הגרוע ביותר, אם הוא קשור למטרה, זאת אומרת, יודע שהמצב שלו הוא מטרתי, שמצבו מביא אותו עכשיו למטרה, שמצבו הכרחי ובלעדיו לא ישיג את המטרה - אז הוא מסוגל לתאר כבר עכשיו עד כמה הוא מביא לו עוצמת אור, ונעשה שמח במצב הגרוע ביותר. כי אדם שקושר את עצמו למטרה, הוא כמו חולה שמצא תרופה למחלתו, ומרגיש את עצמו כאילו הבריא.

אולי יצטרך לקחת עוד פעם תרופה, עוד יום, עוד יומיים, אבל הוא בטוח שיהיה בריא. הוא כבר במצב רוח אחר. עדיין כואב לו, אבל הוא כבר מכסה את הכאב עם הקשר למטרה.

ואין לאדם ברירה אחרת, אלא כמו שכתוב במאמרים רבים, הטוב ביותר הוא לקחת את ההתרוממות הזאת מהסביבה כדי להאיץ את הקצב. כי אם האדם קורא עם עצמו לבד, אז אולי הוא מתעלה מעט פה ושם לרגע קט, אבל שוב הוא נופל. ואם הוא מתכלל בסביבה, ויכול לקחת מהחברים התרוממות, אז ההתרוממות הזאת פועלת בו בקביעות.

בעל הסולם מסביר (בתחילת "הקדמה לתלמוד עשר הספירות" אות י' עד אות כ"ה), איך מושכים את המאור המחזיר למוטב. הוא כותב שיש יגיעה בכמות ויש יגיעה באיכות. וצריך להגיע לשיעור מצוידים בחיסרון למשוך את האור העליון, על ידי זה שנמצאים כולם יחד בשיעור, ולרצות שהוא יקבע בינינו אותו קשר, כמו שהיה בגוף אדם הראשון. ואותה רשת של התקשרויות בינינו אפילו שתיווצר במקצת, היא מיד תגרום לכל אחד להרגיש את החיות שישנה באותה רשת, את הרגשת הבורא. רק בכוונה הזאת צריך לרצות לבוא וללמוד. מה יש חוץ מאותו לימוד? כל יתר השעות חוץ משעות הלימוד, הן הכנה ללימוד, הכנה לבוא לצורך הזה.

ואנו מרויחים בשנים: א' שאין אנו צריכים לחכות לנסיונות החיים שידחפו אותנו מאחורנו, שכל שיעור הדחיפה שבהם נמדד רק במידת המכאובים והחורבנות הנגרמים לנו על ידי מציאות הרע בקרבנו. אולם בדרך העבודה להש"ית, מתפתחת בנו אותה ההכרה בלי שום הקדם של יסורין וחורבנות ואדרבה מתוך הנועם והעידון שאנו מרגישים בעת העבדות הטהורה להשם יתברך לעשות נחת רוח אליו, מתפתח בנו יחס רלטיוי להכיר את שפלות הניצוצים הללו של אהבה עצמית בהיותם מפריעים לנו על דרכנו לקבל את טעם העדון הזה של השפעה להשם יתברך, באופן אשר החוש ההדרגתי של הכרת הרע הולך ומתפתח בנו מתוך העתות של עונג ושלוה רבה, דהיינו על ידי קבלת הטוב בעתות העבודה להש"י מתוך הרגשתנו את הנועם והעידון שמגיע לנו אז מפאת השתוות הצורה ליוצרה.

כיצד ניתן להגביל את האגו של העולם הזה בלי תורת המוסר?

האדם חייב על כל מה שקורה לו בעולם הזה, לומר ש"אין עוד מלבדו". וכל התיאוריות והפילוסופיות למיניהן באות לאדם מהתנגשות בין הכלים הלא מתוקנים שלו, לבין ההארה הקטנה שבאה מלמעלה. והתוצאה מאותה התנגשות בין האורות והכלים, הן כל אותן תיאוריות שהאדם בונה בתוך החיים שלו, ומהן נובעים כל אותם גילויים של התנהגות כזאת או כזאת.

זאת אומרת, אם מדברים על הרצונות, איך שהם מסתדרים לפי האורות, אז חוכמת הקבלה היא שיטת התקשרות בין אור וכלי על ידי המסך, על ידי השתוות הצורה. וכל יתר השיטות שהאדם ממציא בחיים שלו, כל הפילוסופיות ותורות המוסר למיניהן, בחיי החברה והפוליטיקה, אינן התקשרות של אורות עם הכלים לפי השתוות הצורה, אלא איך בכל זאת להשלים את הכלי עם האור שמאיר עליו, למרות שהכלי נשאר בצורתו האגואיסטית. זה המקור לכל שיטה, כולל השיטה הפילוסופית למיניהַּ, למעט השיטה המדעית שמבוססת על בדיקה וחקירה.

לכן אי אפשר לעצור את בני האדם מפיתוח כל מיני תיאוריות, עד שהם לא יכירו שבצורת ההתנגדות בין אורות לכלים, זאת אומרת, טבע האדם מול החיים, האדם לא יגיע לשיטות נכונות. אלא שהיום כבר מתרחש משבר כללי בכל התחומים. ואפילו הפילוסופיה שהייתה פעם בשיא גובהה, בימי הרמב"ם, או בימי הגדולים, שפינוזה, הגל, ניטשה, או שופנהאואר, לא נחשבת יותר למדע רציני.

אנשים יושבים ותמורת שכר מוציאים פרסומים אקדמאים, שאף אחד לא מסתכל עליהם, מלבד כמה שמחפשים להתפלפל. כי אף אחד לא מתכוון לקבל הלכה למעשה מה שבני אדם למיניהם ממציאים. אלא רק בתחומי הסטטיסטיקה ומחקרי דעת הקהל, וגם הפילוסופיה איננה אותה פילוסופיה נקייה שהייתה אז, אלא היא מסתמכת יותר על המדע ועל כל מיני תוצאות מבוקרות מהחיים.

אבל המקור לכל השיטות האלה הוא רק איך להישאר באגו שלנו מול האור שמתגלה, למרות שרואים את הפער בין שניהם. זאת אומרת, למצוא את הנוסחה הטובה ביותר האפשרית איך להישאר באור שמתגלה, בלי לתקן את עצמי. לכן כל השיטות האלה נכשלות. כי הרצון לקבל גדל, והפער שלו כנגד האור גדל. וכל פילוסופית חיים שמתחילים להשתמש בה, מגלים מהר מאוד שהיא לא לטובה.

וכך הגיע הזמן שכל "הבבלים העתיקים" מאותה ציוויליזציה ההיא, יבינו שאין שיטה אחרת. שהשיטה ללכת ברצון שלהם להגיע לפסגת ההר ולראות את המלך איננה עובדת, אלא עליהם לקבל על עצמם את שיטת אברהם, השיטה להתקשרות האורות עם הכלים על ידי השתוות הצורה, ולא להישאר מנוגדים לאור. לא ללכת נגד הכוח העליון, אלא ללמוד משיטת אברהם איך להיות כמו הכוח העליון.

מדוע האדם אינו מגיע לדרישה למאור המחזיר למוטב, למרות שהוא עובר ייסורים?

גם אדם שמגיע לחוכמת הקבלה, לא מבין עדיין שצריך רק לדרוש מאור המחזיר למוטב. אלא עדיין חושב שיגיע למטרה על ידי ידע, על ידי כמות דפים שיעבור וישנן, על ידי חריפות שכל, ואפילו על ידי הפצת הקבלה, או על ידי עבודה בסביבה. הוא מוכן לעשות הכול, רק לא לפנות דרך האמצעים האלה למאור המחזיר למוטב. פנייה כזאת דורשת עוד התפתחות פנימית. כי האגו שלנו הוא דווקא כנגד פנייה לעליון.

האדם מוכן להתחבר עם האחרים. העולם מלא בחברות שיש בהן חיבור נפלא בין החברים. כולל סביבות של גנבים ורוצחים, שכל אחד מוכן להיהרג למען המטרה הכללית, כמו שהיה בזמנו ב"מאפְיה". או יחידות קרביות שמאמנות ומתרגלות את האנשים למסירות ביניהם, ליחסי אמון כאלה בין האנשים שמקבעים וקושרים אותם אחד לשני כמו בחבל הטבור, עד שהבן אדם נעשה תלוי בכולם, ומוכן להמית את עצמו למען החברה. האדם מוכן לכול, רק לא להיות מחובר לכוח העליון כי בזה הוא צריך לבטל את עצמו ואת האגו שלו ולא להתגאות במסירות נפש. כי הכוח העליון לא קיים בהרגשה שלנו, אלא נמצא מעל הטבע.

ולכן יוצא, שהאדם מוכן לכל מצב, גם לחיי חברה, גם לחיים בסביבה וגם להיות מחובר ברשת אחת "אני לכולם וכולם לי", רק לא לעלות מעל החברתיות בדרישה כלפי האור העליון, שיתקן אותו להשפעה כלפיהם, כדי שייווצר בין כולם כלי השפעה לבורא. הוא מוכן להשפעה בין החברים, מוכן להתבטל לגמרי כלפי אחרים שיעשו בו כרצונם. אבל בכך הוא רק מגדיל את האגו שלו, כי עוד מתגאה כלפי האחרים עד כמה הוא מוכן להרוג את עצמו למענם. ואין אגו גדול יותר מלהקריב את עצמך על מזבח החברה.

אלא האדם צריך להוסיף עוד מרכיב אחד להתחברות עם האחרים, שהוא עושה זאת כדי להגיע להשפעה לבורא, להתאמה אליו. כי רק זו הקפיצה מהאגו להשפעה. ולהתחבר רק בתוך סביבה כדי להשפיע כלפי האחרים, לא נקרא "השפעה". אלא רק כלפי הבורא, כי הוא המשפיע. והאדם כדי להתקשר אליו חייב בעצמו להיות המשפיע.

אם האדם מקבל את הבורא כמטרת החיים ועוסק בארגון של הסביבה ובהפצת הקבלה, אז כל החיים שלו, עם עצמו, עם הסביבה, בזמן הלימוד וההפצה עוברים היפוך (אינְוורסיה). אבל אם החיבור שלו מתחיל ונגמר רק כלפי הסביבה, אז הכול נשאר במישור העולם הזה, כפעולה של חבורת אגואיסטיים שמתחברים יחד לחברה יפה, שמוכנה בשביל האידיאלים שלה לחולל מהומות והפיכות ואפילו להרוג מישהו. וכבר היו דברים מעולם. כי כל הקושי הוא להגיע לאותה נקודה, שמלכתחילה צריך לקחת את הבורא בחשבון.

האדם צריך מלכתחילה לקבוע שהוא רוצה להתחבר עם כולם רק כדי להגיע לחיבור עם הבורא, רק כדי לעשות לו נחת רוח, רק כדי להידמות לו. ואם איננו עושה זאת כלפי החברים ולא בונה לצורך זה חברה, אז החברה שלו נקראת "מושב לצים". כי כולם מחוברים יחד באידיאלים בוערים, אבל חסר הבורא שהוא חוד החנית של המטרה. ולכן הם נחשבים "חבורת לצים". כי חסרה להם הנקודה העקרונית, שבתחילת כל מחשבה ובסוף כל מחשבה, ובתחילת כל מעשה ובסוף כל מעשה, חייב להיות הבורא.

כיצד אדם שאין לו רצון יכול לגשת לחוכמת הקבלה?

כל אחד שמשתמש בחוכמת הקבלה, לא חשוב באיזו מידה, כבר נמצא בהשראת האור העליון ומזרז את התפתחותו. ובמידה שהאור העליון משפיע אליו, הוא מרגיש מכות. אבל לא סתם מכות שלא מזוהה מהיכן הן. אלא מכות מטרתיות שמזוהה בהן נותן המכות. האור שהוא נגדו, שהוא מולו, שהוא לא בהשתוות עימו. וזה נקרא "זירוז ההתפתחות".

לכן המקובלים אומרים, שצריך לכתוב ספרים ולהפיץ את חוכמת הקבלה בכל שדרות העם, מפני שאז מקטינים ומבטלים את עוצמת המכות למיניהן, וכולן נעשות מטרתיות. אפילו אם מתגלה באדם מחלה קשה והוא לא יודע למה רע לו, אם הוא יגלה שיש מקור למחלתו, שיש תרופה למחלה הזאת, בבת אחת, יחד עם הסבל מהמחלה, הוא ידע למה ומהיכן ועל ידי מה להתרפא.

והב' שאנו מרויחים זמן, כי הוא פועל "לדעתנו" ויש בידינו להרבות בעסק ולמהר בזמן כפי חפצנו אנו. כי אנחנו מנהלים את משך זמן ההתפתחות. אחישנה נקרא "בידינו". האדם מקבל הכול: שיטה, סביבה, ספרים, הסברים. ומאותו רגע "הכדור עובר למגרש שלו".

הדת איננה לתועלת הבריות אלא לתועלת העובד

רבים טועים ומשווים את תורתנו הקדושה לתורת המוסר, אולם זה הגיע להם משום שלא טעמו טעם הדת מימיהם, אומר בעל הסולם בצורה נחרצת, ויוצא נגד הדת כתורת מוסר. כי היא מאיימת על האדם שאם הוא לא יהיה טוב הוא יגרום אסונות ויקבל עונשים. וההטפות האלה מנוגדות להתפתחותו החופשית של האדם, להתפתחות הרוחנית.

הגישה הזאת הייתה טובה לזמן הגלות, עד שהתפתח הרצון לקבל, ואפשר היה להמשיך את האור ולתקן את הרצון ולהחזירו למוטב. מתקופת האר"י הסתיימה הגלות, קובעים המקובלים, ומרגע זה ואילך נפסלה כל תורת המוסר. כי אדם שרוצה להתפתח, ומרגיש שרע לו, אסור להגביל אותו. אלא צריך לתת לו ללכת על פי דרכו, ולהתפתח על ידי המאור המחזיר למוטב. לכן תורת המוסר הייתה תורת הגלות, ותורת הקבלה היא תורת הגאולה.

וקורא אני עליהם את המקרא טעמו וראו כי טוב ה'. והן אמת ששניהם: האתיקה והדת, לדבר אחד מתכוונים, שהוא לרומם את האדם מזוהמת האהבה העצמית הצרה ולהביאו על מרומי הפסגה של אהבת זולתו, אולם עם כל זה רחוקים הם אחד מהשני כרחוק מחשבת הבורא יתברך מן מחשבת הבריות, כי הדת נמשכת ממחשבותיו של הבורא יתברך, חוכמת הקבלה היא נקראת אצל בעל הסולם "דת". ותורת המוסר באה ממחשבות בשר ודם ומנסיונות החיים שלהם, בלבד. כי הם אינם בעלי השגה, אלא הם מחברים לעצמם כל מיני כללים ותרגולים של "עשה" ו"אל עשה", שמגבילים את האדם. ועל כן ניכר ובולט ההבדל שביניהם הן בכל הנקודות שבבחינות השמושיות והן במטרה הסופית, כי הכרת הרע והטוב המתפתחת בנו על ידי תורת האתיקה בעת השימוש, יש לה יחס רלטיווי להצלחת החברה כנודע. אבל היום רואים שתורת האתיקה איננה פועלת. בזמנים עברו היא עוד עבדה. אבל בזמננו ניסיון חיים של אנשים אחרים לא פועל על אף אחד, וכולם מזלזלים בכל התורות האלה. החינוך כושל לחלוטין, וילדים פורצים כל גדר של משמעת הורים או שיטת חינוך. וסוף כל סוף מתגלה שהאדם מתוך מאורעות החיים שלו, לא יכול להוציא לעצמו שום שיטת חיים. כי הוא לא יכול מתוך החיים שלו ללמוד איך להתנהג נכון עם הרצון האגואיסטי שלו.

לו ידעו הבבלים העתיקים, שהם יוצאים למסע התפתחות של חמשת אלפים שנה, שאף רגע בחייהם וגם לא מדור לדור, אף אחד מהם לא יידע, איך להתנהג נכון עם האגו שלו, הם היו מתפתחים כמו אדם שכל רגע זורק את עצמו מהצוק, בלי לדעת מה קורה ומה יקרה. אבל אותה התפתחות איטית שעברנו, היא רק כדי לצבור רשימות, חסרונות, שאיתם נוכל לתקן את העיוות הזה. כי אי אפשר לתקן מה שלא נגלַה. לכן חמשת אלפים שנה הם הלכו ועשו טעויות עם הרצון לקבל כמו שהוא, כדי להגיע לגילוי הרע במלואו. אבל מה שמתגלה להם, הוא חוסר שיטה לניהול הרצון לקבל, לניהול טבע האדם.

אבל כבר אז אברהם אמר להם שיש לו שיטה, איך צריך להתנהג עם הרצון לקבל שפרץ לראשונה. אבל הם רצו להסתדר איתו כמו שהוא, ודרשו מאברהם שרצה לתת להם שיטה, שלא יפריע להם לדבר כל אחד בשפתו ולהרוויח כל אחד את שלו. והיום לאחר שמתגלה בעולם כל האכזריות של האגו וכל האכזבות ממנו, אפשר לסכם אותן במילה אחת, כחוסר בשיטת ניהול של הרצון לקבל, ניהול החיים של האדם. ואם האנשים יבינו את האכזבה הזאת, אז הם יעברו באין ברירה לשיטה היחידה שיכולה להיות לאדם. השיטה איך לנהל את החומר על ידי האור העליון שברא אותו.

מה שאין כן הדת, חוכמת הקבלה, אשר דבר הכרת טוב ורע המתפתחת בנו מתוך שמושה, על ידי האור העליון המחזיר למוטב, יש לה יחס רלטיווי אל השם יתברך לבדו, כי באור העליון מתגלה תכונת ההשפעה כנגד תכונת הקבלה של האדם, דהיינו משינוי הצורה מהיוצר יתברך עד להשואת הצורה אליו יתברך שנקראת דביקות, כמו שנתבאר לעיניך במאמר מתן תורה (אות ט' י' י"א. עש"ה). יש לאדם קנה מידה, סטנדרט, שלעומתו הוא בודק את עצמו, ולעומתו הוא צריך להשתנות, עד שהוא מגיע להשתוות הצורה. הכול ברור לאדם והוא רק צריך לדרוש שקני המידה האלה יתגלו לו.

מה יותר חשוב להתקדמות נכונה, לבדוק את המעשים או לבדוק את הכוונות?

תלוי באיזה אדם מדובר. תלמיד מתחיל שלא נמצא בצורה צמודה לסביבה לברר את תהליך התפתחותו, לא יוכל לעבוד על כוונות נכונות, אלא רק על המעשים. לכן מומלץ שיקרא את מאמרי רב"ש על הסביבה.

מה השלב הבא שמגיע לאחר החיבור בסביבה?

לאחר החיבור לסביבה, בא החיבור עם הבורא - "מאהבת הבריות לאהבת ה'". היינו, כניסה יותר פנימה, מתוך החיבור של הסביבה, חיבור עימו והתגלות הבורא. אין גילוי אחר שבו כאילו בונים יחסים בחברה ואחר כך בצלחת מעופפת עפים ועולים לבורא. אלא בתוך החברה, בחיבור בין החברים, ברגע שכולם מתחברים, שם מוצאים אותו כוח שממלא את החיבור ונקרא "בורא".

החיבור עצמו, תכונת החיבור עצמה, תכונת ההשפעה, היא הבורא. כי לא מקבלים את האור העליון, אלא מרגישים את התוצאות מהשפעתו עלינו. הוא עצמו נקרא "עצמותו". והשפעתו עלינו היא נקראת "תכונת ההשפעה" שהאדם מרגיש. היא בשבילו הבורא. תכונת ההשפעה שבו, היא נקראת "בוא וראה" - "בורא". זאת אומרת, התיקון שהאדם משיג הוא ה"בורא", "תבוא ותראה", תעשה ותגלה. ולכן את הבורא מגלים בקשר בינינו, כשלב הבא אחרי ההתחברות, עוד יותר בעומקה של רשת החיבור.

הדת איננה לתועלת הבריות אלא לתועלת העובד

רבים טועים ומשווים את תורתנו הקדושה לתורת המוסר, אולם זה הגיע להם משום שלא טעמו טעם הדת מימיהם וקורא אני עליהם את המקרא טעמו וראו כי טוב ה'. אבל יותר קל להגיד: "טעמו וראו כי טוב ה'", מאשר לפרוץ את המרחק האין סופי הזה בין הנברא לבורא, שאליו משתוקקים כל כך הרבה אנשים. כי מהו "לטעום" את ה'? "לטעום" נקרא שהבורא ממלא את כל הרצונות ואת כל החושים של האדם.

התורה איננה מדברת בלשון הגזמה, אלא על דברים מוחשיים ביותר. "טעמו וראו" נקרא "תתמלאו בבורא". הבורא ממלא את הנברא, "מתלבש בנברא", ואז "ממעשייך הכרנוך", ממעשיו עצמו מגלים שהוא טוב. להזמין את האנשים לטעום, נקרא להזמין אותם להגיע על ידי שיטת הקבלה, על ידי חוכמת הקבלה, "לגילוי אלוקותו לנברא שנמצא בעולם הזה" ולדביקות.

ולפני שהאדם מגיע לגילוי הבורא, הכרח הוא שיימצא בטעויות וחוסר התמצאות. ולכן אותו חלק מהאנשים, שלגמרי לא שייך להתקדמות רוחנית, שאין לו עדיין שום טעם בדביקות, בקשר עם האלוקות, טועה לחשוב שתורתנו היא תורת המוסר. זאת אומרת, שהתורה מחנכת את האדם מה מותר ומה אסור, כמו כל אוסף חוקים שמגבילים את האדם ותו לא.

הם בכלל לא מדברים על התפתחותו של האדם כלפי האלוקות, על "שכר מצווה לדעת המצוּוֶה", להידבק אליו, להבין אותו, שהבורא רוצה להתגלות לנבראיו, ו"כולם יידעו אותי למקטנם ועד גודלם". אלא הם אומרים, שהאדם צריך להיות בהגבלה מכל העיסוק הזה, שעדיף "שב ואל תעשה", זאת אומרת, רק ללמוד מה אסור ומה מותר ולקיים.

אבל הגישה שלהם סותרת לחלוטין את גישת התורה, האומרת: "בראתי יצר רע בראתי תורה תבלין, כי המאור שבה מחזירו למוטב". שצריך לחזור לבורא, שהוא "המוטב", הוא הטוב ומיטיב. ולכן תורתנו איננה מה שחושבים עליה. היא לא שייכת לתורת המוסר, ואיננה רשימת חוקים שחייבים לקיים. אלא היא באה דווקא כאור שמתקן את האדם, ומעלה אותו לדרגת הבורא.

והן אמת ששניהם: האתיקה והדת, לדבר אחד מתכוונים, שהוא לרומם את האדם מזוהמת האהבה העצמית הצרה ולהביאו על מרומי הפסגה של אהבת זולתו, אולם עם כל זה רחוקים הם אחד מהשני כרחוק מחשבת הבורא יתברך מן מחשבת הבריות, כי אלה שמתעסקים במוסר, הם חושבים שהאדם יהיה מתוקן, אם הוא ידע מהבוקר עד הערב מה לעשות ועל מה לחשוב ומה ללמוד ומה לבצע. אבל היכן תתרחש ההתפתחות שלו לקראת הבורא? הם חושבים שהאדם ישתנה, על ידי זה שיבצע את מה שמוטל עליו. אבל על ידי המעשים האלה האדם לא מזמין את המאור המחזיר למוטב.

ולכן תורת הקבלה רחוקה מתורת המוסר. למרות שגם בעלי המוסר חושבים, שעל ידי תורתם אפשר להביא את האדם לרום המעלות, זאת אומרת, המטרה שלהם היא כביכול טובה. אבל הם לא משיגים אותה. למה? כי הדת נמשכת ממחשבותיו של הבורא יתברך, הדת שהיא חוכמת הקבלה, ותורת המוסר באה ממחשבות בשר ודם ומנסיונות החיים שלהם, ועל כן ניכר ובולט ההבדל שביניהם הן בכל הנקודות שבבחינות השמושיות והן במטרה הסופית, כי הכרת הרע והטוב המתפתחת בנו על ידי תורת האתיקה בעת השימוש, יש לה יחס רלטיווי להצלחת החברה כנודע, מה שאין כן הדת, אשר דבר הכרת טוב ורע המתפתחת בנו מתוך שמושה, יש לה יחס רלטיווי אל השם יתברך לבדו, כי השימוש הנכון בתורה הוא שהאדם ימדוד ויבדוק את עצמו, עד כמה בכל הפעולות שהוא עושה, הוא מתרחק או מתקרב לבורא. עד כמה הלימוד שלו מקרב אותו לבורא. עד כמה המחשבה שלו נעשית קרובה יותר למשפיע. עד כמה הוא עצמו משתנה כלפי החברה כדי לגלות בה את המשפיע, את הבורא. עד כמה העבודה עם התורה משנה אותו, ואת הסביבה שבה הוא לומד. עד כמה הוא מקרב אל עצמו את הבורא, ועד כמה הוא מרגיש את עצמו מתקרב או מתרחק מהבורא, מתרחק בהבנה שלו ממנו. כי הוא חוקר את הטבע שלו, ורואה עד כמה הוא הפוך מהבורא. אבל אותה התרחקות היא גם התקרבות, התקרבות לפי האמת. כי העיניים של האדם נפקחות כלפי הבריאה, לראות עד כמה שהיא הפוכה מהבורא.

האדם נמצא במעין מעבדת מחקר, בחקירה מדעית, שעובד עם עצמו ועם החברה שלו ועם הספרים ועם השיטה, כדי על ידי כל האמצעים האלה להתחבר עם הבורא. ובכך נעוץ כל ההבדל בין חוכמת הקבלה לבין כל יתר השיטות, כולל שיטת המוסר. כי מטרת תורת הקבלה היא להעביר את האדם לאורך כל הדרך הזאת, דהיינו משינוי הצורה מהיוצר יתברך עד להשואת הצורה אליו יתברך שנקראת דביקות, כמו שנתבאר לעיניך במאמר מתן תורה (אות ט' י' י"א. עש"ה). כי סוף הדרך היא דביקות. זאת אומרת, השוואת הצורה השלימה בין הנברא לבורא וכתוצאה ממנה הדבקות ביניהם.

הפעולות שהאדם עושה בהפצת חוכמת הקבלה ובחומר הלימוד עצמו, שלומד בהתאם לחשיבות התורה האלוקית על פני תורת בני האדם ורוצה לגלות את הבורא ולא ללמוד רק איך לבצע חוקים בצורה חיצונית, והפעולות שהוא מבצע בהתקשרות עם יתר החברים שלומד איתם, כדי להיות "כל ישראל חברים" ולבנות תבנית של אדם הראשון, של מערכת הנשמות המתוקנת – כל הפעולות המעשיות האלה קשורות אחת לאחת לתיקון הנשמה.

זאת אומרת, בחוכמת הקבלה האדם לא יכול להבדיל בין הפעולה לתוצאה, כאילו הוא לומד משהו תיאורטי, ובאיזה מקום אחר קורה משהו. אלא מה שהוא מבצע בכל רגע, על ידי מה שהמקובלים ממליצים לו לעשות, הוא עצמו העבודה נטו, עבודת ה' האמיתית. בתוך הכלים שהוא נמצא בהם כל הזמן, בכל מה שהוא מבצע, שם הוא מגלה את הבורא. שם כל העולמות, שם נמצא הוא עצמו ושם כל המציאות. ולא שהוא עוסק במשהו צדדי שבצורה שונה יכול להביא אותו למשהו. אלא האדם מכוון הכול על עצמו, על התיקון שלו ומתייחס לאחרים לצורך התיקון שלו, כי אין לו מטרה אחרת מלבד להגיע לדבקות.

האדם לא מחויב להביא את העולם לדבקות. הפצת הקבלה איננה כדי לתקן את העולם, אלא לתקן את עצמו ביחס לעולם. הוא דבוק אליהם ולא הם אליו. הוא לא עושה את ההפצה למישהו מחוץ לו, אלא רואה את הנשמות האלה כחלק מהנשמה שלו. שהוא לא יוכל להגיע לדבקות, אם הוא לא יתחבר עם כל יתר הנשמות. שלא יהיה לו היכן לגלות את הדבקות, אם לא בחיבור ליתר הנשמות. שיוכל לגלות את הבורא רק על ידי הקשר בין כל החברים. כי רק הקשר הזה נשבר בשבירת הכלים, ואותו הוא צריך לתקן.

וכך יוצא שהעבודה שלנו, היא בדיוק באותו מקום היכן שלומדים ואיפה שמפיצים ואיפה שהחברים פועלים ביניהם. הכול נמצא יחד ברצון שלנו. ואין הבדל בין הרצון של האדם, לבין הרצון של הסביבה או הרצון של כל האנושות, כי הכול רק תיאור פנימי של האדם עצמו.

איך אפשר שלא לאבד את הרובד הפנימי בעבודה הרוחנית?

רק על ידי התאמצות במחשבה, שמשתדל כל הזמן לכוון את עצמו נכון יותר כלפי עבודת התיקון שלו. כי ברגע הבא יתעוררו בו רשימות אחרות. כל רגע האדם הוא אדם חדש, כי כל רגע מתעוררים בנו חסרונות חדשים. ומתוך כל חיסרון חדש הוא צריך לקבוע יחס נכון למציאות.

בעבודה בלתי פוסקת הוא צריך במוח ובלב, לרכז את עצמו כדי לייצב תמונת מציאות בצורה נכונה - איפה הוא, איפה החברה, איפה תכונת הקבלה, איפה תכונת ההשפעה, איפה השיטה, איפה התורה, איפה הבורא, איפה יתר הנבראים.

עבודת האדם היא מכל מצב, איפה שלא יהיה, לראות תמיד את התמונה הזאת ולהשתוקק לראות אותה כתמונה אחידה. ואז על ידי אותה השתוקקות הוא מתקדם שתתגלה בו תמונה ברורה. ומתוך ההשתוקקות והרצון והמשיכה לראות את התמונה האמיתית, אותה תמונה ייחודית הנקראת "ישראל אורייתא וקודשא בריך הוא חד הוא", הוא כבר יתייחס נכון לכל פרט ופרט בחיים שלו.

רק דרך התבנית הזאת האדם צריך לראות את העולם, כי היא הצורה הנכונה, הטבע היחיד, שאם מתייחסים לחלק ממנו, כלפי מישהו או משהו, רואים את כל המציאות. ואחרת היחס של האדם לא יהיה נכון, והוא לא יפעל לייחוד.

מדוע המחבר עורך השוואה בין שתי תורות שברור לכולם שהן שונות בתכלית?

בעל הסולם מחדד את ההבדל בין שתי התורות, המוסר והקבלה, מפני שתורת המוסר, היא התורה שעזרה לעם ישראל להחזיק את עצמו בזמן הגלות. "גלות" נקרא הסתלקות המוחין, הסתלקות האור, נתק מהבורא. בחורבן בית שני כל העם מלבד כמה יחידי סגולה, נפל מאהבת ישראל לשנאת חינם, ונעלמה ממנו הרגשת הבורא, הרגשת האלוקות. לכן היה צורך להחזיק אותו משך זמן הגלות במערכת שתשמור עליו.

וכך בסוף תקופת בית שני עם תחילת הגלות, המקובלים חיברו לכלל ישראל מערכת של תורת מוסר, איך עליו להתנהג משך כל שנות הגלות. והורו לו איך להחזיק בכל מה ששייך ליהדות, מקיום מצוות מעשיות, דרך לימוד תורה לכל אחד, ועד מנהגי החגים. לצורך זה הם סידרו סידור תפילה, שכולם קוראים בו, אבל אף אחד לא יודע מה כתוב בו. הם קבעו מנהגי חגים שחייבים היו לקיים משך זמן הגלות, כדי להחזיק במסגרת של אומה, מפני שלא הייתה לעם יכולת להכיר ביותר ממנהגים חיצוניים. כי העם נמצא ב"גלות", בחוסר קשר, בחוסר מגע, עם האלוקות, עם הבורא, עם הרוחניות.

מה שאם כן מזמן האר"י הנקרא משיח בן יוסף, הסתיימה תקופת הגלות והחלה תקופתו של דור "ימות המשיח". לכן האר"י גילה את שיטת התיקון, שמתאימה לנשמות שהחלה בהן ההשתוקקות לתיקון. ואילו הגלות שנמשכת עד עצם היום הזה, היא איננה לפי אישור מלמעלה. ורואים איך מזמן האר"י ואילך כל המקובלים כולל הבעל שם טוב פעלו כדי להחליף לאט לאט את תורת המוסר שהתאימה לעם בזמן הגלות, לתורת הקבלה, לתורת ההיכרות עם הבורא, להתקרבות אליו, לדבקות בו. כי הגענו לסיום התפתחותם של כל הדורות, שכל העולמות צריכים לחזור לעולם אין סוף.

וכל אנשים שרוצים להמשיך את הגלות, שכל העולם יתנהג כאתמול ואינם רוצים להקשיב לדעת המקובלים, לאותם יחידים שמשיגים את התהליך במלואו ומורים לנהוג אחרת, הם עדיין אוחזים בתורת המוסר. ולכן בעל הסולם טורח לציין בכתביו, שתורת המוסר נכונה רק למי שנמצא בגלות, בניתוק מהרוחניות. אבל מי שמרגיש בתוכו את הנקודה שבלב ונמשך לקשר עם הבורא, יש לו תורה אחרת. לא תורה שמקיימים בלי לשאול, אלא שמפתחת את האדם להגיע לגילוי.

וכן רחוקים המה זה מזה בתכלית המרחק בענין המטרה, כי המטרה של תורת האתיקה היא לאושרה של החברה מבחינת בקורת התבונה המעשית הלקוחה מנסיונות החיים, אשר בסופו של דבר אין המטרה מבטיחה לעוסק בה שום התעלות למעלה ממסגרת הטבע, הגשמי. אלא מלמדים את האדם מגיל חמש עד גיל בר מצווה, או עד גיל עשרים, מה לעשות בחיים ומצפים ממנו שימשיך לקיים מה שלימדו אותו בלי להתפתח. והוא כמו "עגל בן יומו שור קרי", לא מתפתח יותר. חוסר הרצון להתפתח טוב לשמירה על המסגרת והכרחי בזמן הגלות כדי לשמור על האומה. אבל כאשר צריך להתפתח מעל המצב הזה, אז חייבים לשבור את המסגרת ובמקומה לבנות מסגרת משתנה, שכל פעם תעזור לאדם לגדול "למעלה ממסגרת הטבע".

ואשר על כן המטרה הזאת עדיין לא יצאה מכלל הבקורת כנודע, כי מי יוכל להוכיח ליחיד את מדת הטוב בעדו בצורה סופית כזו שיהיה מוכרח למעט דמותו בשיעור של משהו בשביל אושר החברה. וזו הבעיה עם תורת המוסר. כי כמה שמשפיעים לאדם לאהוב את הזולת, הוא לא יאהב אותו מסיבה אחת פשוטה, שכדי לאהוב את הזולת, צריך שיבוא מאור המחזיר למוטב ויתקן את האדם. אבל תורת המוסר רק אומרת מה לבצע, ולא איך לחפש כוחות מלמעלה. ולכן האדם נשאר בצורת דומם, בדרגה הנקראת "דומם דקדושה".

הדרגה הזאת טובה והכרחית לשמירה על החברה ועל האומה. והמקובלים עצמם הם אלה שעיצבו אותה כל משך הגלות. אבל המקובלים עצמם הם אלה שאמרו: "דיינו!", שחייבים להתחיל לצאת לגאולה. זאת אומרת, להחליף את שיטת הקיום שלנו מתורת המוסר לחוכמת הקבלה. בזמן הגלות שנמשך לנו מלמעלה, כמו שהובטח לאברהם: "כי גר יהיה זרעך בארץ לא להם ועבדום ויענו אותם ארבע מאות שנה", אי אפשר לתקן את הרצון לקבל, כי נמצאים בניתוק מרוחניות.

אבל מזמן האר"י והלאה, כשהסתיימה אותה מידה שלימה של "ארבע מאות שנה", על כל ארבעת הגלויות שבה, צריך כבר את התורה המתקנת. בתקופת הגלות אין יכולת לתקן, אלא חייבים להיות בעבדות. אבל לאחר שמסתיימת הגלות, ויוצאים מעבדות הרצון לקבל, אז חייבים את מאור התורה המחזיר למוטב שיתקן את הרצון. ולכן תורת המוסר איננה יכולה לעזור יותר. כי היא לא מושכת את המאור המחזיר למוטב, האדם איננו משתוקק לגילוי הבורא. אלא אך ורק על ידי חוכמת הקבלה.

מהי תורת המוסר לעומת חוכמת הקבלה?

אם מדברים בצורה עממית פשוטה בלי להיכנס לחקירה מדעית, אלא הלכה למעשה, אז לא חשוב איך קוראים לשיטות האלה, "אתיקה", "מוסר", "קבלה", "תורה", כי כל אחד מדביק את השמות האלה לכל מה שבא לו, בלי להבדיל ביניהן. אלא חשוב לדעת שמדובר על שתי גישות של האדם לחיים.

גישה אחת הנקראת "גלות", שבה האדם חייב לשמור את החיים שלו במסגרת, בגלל שנמצא בצמצום ולא מבין איך לחיות. לכן החכמים הורו לעם כשלא היה לו קשר עם האלוקות, לשמור על המסגרת שלו כמו שהיא ולהמתין משך תקופת גלות הנקראת "ארבע מאות שנה",עד שיוכל לרשת את הארץ. כמו שנאמר לאברהם, שבניו יוכלו לרכוש את ארץ ישראל, את הדרגה האלוקית, רק לאחר גלות, לאחר שיתגלה בהם כל הרצון, כל האגו.

והמקובלים קובעים, שהאגו הזה התגלה בתקופת האר"י. ולכן הופיע האר"י, מפני שהחלו לצאת נשמות עם נקודות שבלב, עם רצון לגלות את האלוקות בפועל, על ידי התיקון. ומזמנו של האר"י ואילך, תורת המוסר, התורה ששמרה על האדם בזמן הגלות, הייתה חייבת לאט לאט להתחלף לתורת הקבלה, לתורה של הגישה השנייה. אבל למה היא מתגלה לאט לאט? כי לא כל הנשמות יוצאות מיד. אלא היו תקופות ביניים של מעט עליה או מעט ירידה, שהיו בעיקר חסידים, ורק פה ושם מקובלים גדולים או סביבות מקובלים.

אבל היום סוף כל סוף הגענו לזמנה של הגישה השנייה, לגישה הנקראת "גאולה", גם לפי סימנים חיצוניים. העולם נמצא במשבר עמוק ובני האדם מוכנים בהמוניהם להתחיל להשתמש בשיטת הקבלה כדי להגיע למטרת הבריאה, לדבקות. כי הקבלה איננה שייכת רק לעם ישראל. אלא כמו שמסופר במדרש, ישראל חייבים למסור אותה לכל אומות העולם. ולכן תורת המוסר חייבת לפנות את מקומה לחוכמת הקבלה.

האם בזמן הגאולה אפשר להישאר גם במסגרת קיום תורה ומצוות כמו בזמן הגלות?

המסגרת הזאת איננה מבוטלת. אלא בקבלה שואלים מה האדם דורש מהפנימיות שלו. ואם בשביל זה הוא צריך להישאר באותה מסגרת חיצונית, אז הוא יכול להישאר בה. אבל צריך לחקור ולמדוד למה יותר מחצי אומה עזב את המסגרת החיצונית ולגלות שמזמן האר"י והלאה גדל הרצון לקבל, ולפי התפתחות הנשמות כבר צריך לקבל את שיטת הקבלה ולהתקדם.

לכן בתקופת ההשכלה אנשים עזבו את המסגרת הקודמת. כי הרצון לקבל גדל ולפי הרצון לקבל החדש, לפי הטבע, לפי מה שהתפתח בנשמה, האדם הרגיש דרישה שלא הבין אותה, אבל שהייתה השתוקקות לגילוי האלוקות. וכדי לממש את הרצון הזה היה עליו לקבל את תורת הקבלה במקום את תורת המוסר. אבל מי שלא קיבל אותה, יצא מתורת המוסר ונעשה חופשי, חילוני.

האם לימוד הקבלה צריך להתווסף כרובד נוסף מעל המסגרת הישנה של האדם?

לימוד הקבלה צריך לבוא כרובד נוסף מעל המסגרת הישנה של האדם – למי שנמצא במסגרת דתית, למעלה מהמסגרת הדתית ולמי שנמצא במסגרת חילונית, למעלה מהמסגרת החילונית. אבל אי אפשר לחייב אף אחד, כי מדובר בהתפתחות חופשית, זאת אומרת, לפי הכרת האדם.

ולפי הכרתו האדם מבין, מה כדאי לו להוסיף, מה הוא צריך לחיים שלו, איזה חוג אנשים מסוים הוא צריך למצוא כדי על ידו להתחזק, איזה מורה למצוא, איזה ספרים נכונים, איזו תמיכה. שכדאי לו לשמור על מנהגים וחגים, כי הם יעזרו לו לבנות מסגרת. בתוך מסגרת הוא פחות יברח ליצר שלו, כמו בהמה שבורחת לשדה. אלא יחזיק את עצמו קרוב יותר למטרה, אפילו בצורה גשמית-גופנית. ואז המחשבות שלו יהיו קרובות יותר ומהר יותר יחזרו למטרה.

חייב להיות איזון מסוים בין הקיום הקודם (הדתי) לבין הקיום הרוחני. אבל בלי לחץ, כי אין כפיה ברוחניות. אלא כל אחד ואחד מוצא אותו בעצמו. לכן כל אחד שרוצה להתפתח ברוחניות, נותנים לו את השיטה, והוא בעצמו צריך להחליט איך לאזן בין השניים. הגישה איננה להטיף לאדם מה לעשות ומה לא לעשות כמו בתורת המוסר. אלא בשיטת הקבלה ההתפתחות היא אישית ובלי דיכוי.

האם חוכמת הקבלה יכולה לגרום לאדם לחזור בתשובה במובן הרגיל?

בחוכמת הקבלה אין חזרה, "חזרה בתשובה" איננו מצב טוב, כי לא טוב לחזור. אלא תמיד צריך להתקדם קדימה. אם בדרך קדימה האדם מושך לעצמו איזו מסגרת, שדומה כביכול למסגרת הדתית, אז אדרבא למה לא. גם בחברה של בני ברוך זה קיים. אבל רק במידה ובצורה שהמסגרת הדתית עוזרת להתפתחות רוחנית, ולא מדכאת אותה. לא שתורת המוסר היא מעל הקבלה. אלא הקבלה לוקחת מתורת המוסר כמה שהיא צריכה לצורך קיום מסגרת גשמית.

האם תהליך האיזון ביניהם יקרה בד בבד עם ההתפתחות הרוחנית?

אין לדעת, כי אין כפייה. יכול להיות שבזמנים ובשנים האלה זה כך, ובעוד חמש שנים הכול יקבל צורה אחרת. אם על ידי הפצת הקבלה כל העם יתחיל להתעורר, ואלפי אנשים יתחילו להשתוקק לגלות את האלוקות, את הרוחניות, את המימד האמיתי שלהם, וירצו להבין את המציאות היכן שהם חיים, אז אין לדעת מה יקרה. כי תמיד אנחנו חכמים רק לאחר מעשה, רק על מה שכבר עברנו, ולא על מה שעוד לא עברנו. ואפילו הנביאים כולם שניבאו על ימות המשיח, דיברו בצורה כזאת של פנים לכאן ולכאן. אבל נקווה שנעבור הכול ב"אחישנה", בדרך טובה, נוחה ומקובלת על כולם.

האם יש סיכוי לתיקון למי שהתחנך לפי תורת המוסר?

השאלה היא, האם לאדם שקיבל חינוך דתי חרדי ונמצא בגירסא דינקותא, יש יכולת להתעלות מעל ההרגל שנעשה טבע (ולכן נקרא "גרסא דינקותא"), ולהתחיל להתפתח בטבע השני על ידי חוכמת הקבלה? זאת שאלה קשה מאוד. אבל רואים שאם באותם אנשים שקיבלו חינוך דתי חרדי של קיום מצוות, ולפחד משכר ועונש על אי קיום מצוות, או שקיום מצוות בלבד הוא שלימות האדם ולא להגיע לדבקות, אם מתעוררת נקודה שבלב, אז הם מתעלים מעל החינוך שמלמד אותם - ומוסיפים מעליו.

רואים שאם מתעוררת באדם נקודה שבלב, אז למרות ההרגל לפחד משכר ועונש באי קיום מצוות, ולחשוב שקיום בלבד הוא שלימות האדם ולא להגיע לדבקות, בכל זאת האדם מתעלה מעל החינוך הזה, ומוסיף עליו.

כך היה גם בדורות הקודמים. כל המקובלים היו יחידי סגולה, שצמחו וגדלו מתוך הקהל העממי שהיה בזמנו קהל דתי, וקיבלו מלכתחילה חינוך של גירסא דינקותא. אבל הכול תלוי בנקודה שבלב. אלא בניגוד לאדם החילוני, שאם מתעוררת בו הנקודה שבלב הוא מיד מתחיל לחפש, האדם הדתי נמצא במסגרת של מוסר ולכן מדכא ומדכא אותה, עד שהיא מתפרצת.

ובחברה ישנם שני החלקים האלה. חלק חילוני שמאוד קל לו לנוע לכיוון התיקון והדבקות בבורא, כי הוא פרוע ואין לו מסגרות. וחלק דתי שיצטרך להגיע למתח ולחץ פנימי גדול מאוד, כדי לפרוץ את מסגרת המוסר שקיבל בחינוך. אבל גם החילונים וגם הדתיים נמצאים בסדר התפתחות מחושב מלמעלה, מהמערכת הכללית של הנשמות.

אמנם רק יחידים מגיעים מקרב הקהל הדתי לעומת הקהל החילוני, אבל דווקא הקהל הדתי יותר מבין על מה מדברת חוכמת הקבלה, כי יש לו רקע של גישה לספרים ויכולת לחשוב, לחקור ולקרוא. ולכן הם מבינים הרבה יותר טוב מה כותבים בספרי הקבלה מאשר הקהל החילוני. אבל גם הדתיים וגם החילונים בחברה הישראלית נמצאים בתקופת מעבר ביחס שלהם לקבלה. והיחס הזה הולך ומתבאר בגלים בלי שליטה מצד הפצת הקבלה.

לא צריך לנסות לשלוט בתהליך באמצעות הפצת חוכמת הקבלה או לבדוק ולחקור וללכת לפי תוצאות למיניהן, אלא פשוט לפתוח את חוכמת הקבלה לעולם. לא לשלוט בתהליך, אלא לפתוח את הבורא לנברא כמה שמסוגלים לפתוח את החוכמה. וכל מי שמקבל אותה, מתקדם לפי איך שמקבל אותה. אין לנו שליטה על זה ואסור לנו להיכנס לזה, כי אין כפייה ברוחניות.

האם צריך לעבוד על תיקון המידות במקביל ללימוד חוכמת הקבלה?

אין תיקון למידות. כל מה שמתכוונים לתקן בתיקון מידות שייך לתורת המוסר. אלא לימוד חוכמת הקבלה מביא את האדם בצורה טבעית לתיקון הנשמה. כי חוכמת הקבלה היא עבודת ה' ואיך לעשות את התיקון, לומדים מתוך הנשמה, כתוב, "נשמת אדם תלמדנו". בכל התהליך שהאדם עובר הוא מרגיש מה כן ומה לא. ולא שהוא צריך כמו כולם, לשבור היום את מידת הכעס, ומחר את מידת הקמצנות. כי ההגבלות האלה של תורת המוסר היו טובות רק בזמן הגלות, לאנשים שנמצאו בניתוק מרוחניות.

מה שאין כן המטרה הדתית מבטחת את האושר של האדם עצמו העוסק בה. כי כבר הוכחנו לדעת, אשר בביאת האדם אל אהבת זולתו אז הוא נמצא ישר בבחינת הדביקות שהיא השואת הצורה ליוצרה יתברך אשר עמה יחד עובר האדם מתוך עולמו הצר המלא מכאובים ואבני נגף אל עולם נצחי רחב של השפעה להשם יתברך והשפעה לבריות.

בעל הסולם מציין שהמטרה "הדתית", מטרת הקבלה, מטרת ההתפתחות, היא להגיע לדביקות בבורא והיא מושגת רק מתוך דביקות בחברה האנושית. לכן "ואהבת לרעך כמוך," הוא "כלל גדול בתורה", שמביא "מאהבת הבריות לאהבת הבורא". ורק חוכמת הקבלה יכולה להביא לנו את תיקון הזה, "כי המאור שבה מחזירו למוטב". זאת אומרת, האדם לומד אותה על עצמו, מרגיש עד כמה הוא מקולקל, ואז דורש תיקונים.

מה שאין כן מי שלומד תורת המוסר ונמצא במסגרת הדתית הרגילה, הוא לא מרגיש את עצמו רע, אלא מרגיש שכל יום הוא הולך ומוסיף במצוות. כי הוא מתפלל ועושה את כל המצוות המעשיות שיש בעולם הזה, ואף אחד לא יכול להכחיש שהוא עשה את הכול, ולכן הוא מתמלא בגאווה וסיפוק. אבל על ידי לימוד הקבלה, האדם מתחיל להרגיש את עצמו ריק ומתחיל לדרוש תיקון. ורק אז "בראתי יצר רע בראתי תורה תבלין". כי הוא מגלה בתוכו את היצר הרע, ואז צריך את התורה כתבלין, כדי שהמאור שלה יחזירו למוטב.

לכן אין ברירה אחרת אלא לגלות את הרע, ומתוך הרע לדרוש תורה. אחרת לא נקרא שהאדם לומד תורה, אם אין לו יצר רע. אם אדם לא דורש תיקון, הוא לא לומד "תורה", הוא לומד חוכמה, ואז "חוכמה בגויים תאמין, תורה בגויים אל תאמין". אבל אם הוא עובר משיטת החוכמה, משיטת המוסר, לשיטת התורה שאותה בעל הסולם מכנה "דת". אז הוא קונה "ואהבת לרעך כמוך", התקשרות לכל החברה האנושית, למבנה של "אדם הראשון", של כלל הנשמות וגילוי הבורא, ו"ישראל אורייתא קודשא בריך הוא" נעשה בו כאחד.

גם תמצא הבדל ניכר ובולט למדי, בבחינת התמיכה, כי עסק על פי שיטת תורת האתיקה הנהו נתמך על יסוד של מציאת חן בעיני הבריות, ודומה דבר זה כדוגמת שכירות המשתלמת לבסוף, כי בתורת האתיקה אין גילוי הבורא, אין מטרה להגיע לדביקות עימו. ואז ממילא כל הזמן האדם מעמיד את עצמו כלפי החברה, וחשוב לו איך יכבדו אותו, איך יוקירו אותו, איך הוא יהיה יותר גבוה ויותר מכובד כלפי הבריות.

בזמן הגלות לא היה פסול בכך, כי אי אפשר היה להשיג את המטרה. אבל מאותה העת שנגמרת הגלות ואפשר להגיע למטרה, האדם חייב לצאת מלבדוק את עצמו כלפי הבריות לבדיקה כלפי הבורא בלבד. ומי שמתחיל ללמוד קבלה, מרגיש מיד שלא איכפת לו מכל העולם, אלא איך הוא עצמו ומה הקשר שלו עם האלוקות. כי הכול אצלו נובע מהשאלה "מהו הטעם בחיי?". נראה כאילו הוא מזלזל באחרים ומתרחק מהם ונסגר. אבל הוא עובר כל מיני שינויים כדי לעבור מלבדוק את עצמו כלפי הבריות, ללבדוק את עצמו כלפי הבורא.

ובהתרגל האדם לעבודה כזו, הנה לא יוכל להתעלות גם במדרגות המוסר כי כבר רגיל הוא בעבודה כזו המשתלמת היטב מהסביבה המשלמים בעד מעשיו הטובים, האדם נעשה מכור לסביבה ולא מסוגל לצאת ממנה. וגם הסביבה נבנית סביבו כמו חומה בצורה ולא נותנת לו לברוח, כי היא בודקת ומחייבת אותו. התנאים האלה אינם פסולים, אלא הכרחיים לזמן הגלות, לאלה שלא יוצאים עדיין לחיפוש הבורא, וטוב שיישארו באותם תנאים. אבל אלה שצריכים לצאת, שמתעוררת בהם הנקודה שבלב ויוצרת בהם דחף ולחץ פנימי לצאת, אליהם צריך להגיע עם חוכמת הקבלה.

הדת איננה לתועלת הבריות אלא לתועלת העובד

רבים טועים ומשווים את תורתנו הקדושה לתורת המוסר, וגם אנחנו בתוך הרבים האלה, אולם זה הגיע להם משום שלא טעמו טעם הדת מימיהם, כי צריך להתרחק לחלוטין ממה שיודעים מקודם על כל ההגדרות האלה של "דת", "אמונה", "קבלה", "תורה". ובעל הסולם נותן הגדרה ואומר, וקורא אני עליהם את המקרא טעמו וראו כי טוב ה'. כלומר אם לא מגיעים לבורא, ולא ממש טועמים אותו, אז לא יכולים להבדיל בו שום דבר.

והן אמת ששניהם: האתיקה והדת, לדבר אחד מתכוונים, שהוא לרומם את האדם מזוהמת האהבה העצמית הצרה ולהביאו על מרומי הפסגה של אהבת זולתו, זאת אומרת, גם תורת המוסר או האתיקה, גם כל צורות החינוך שקיימות בעולם הזה, וגם חוכמת הקבלה שרק לה קוראים "דת", כולם מתכוונים לרומם את האדם.

אולם עם כל זה רחוקים הם אחד מהשני כרחוק מחשבת הבורא יתברך מן מחשבת הבריות, כי הדת, היינו חוכמת הקבלה, נמשכת ממחשבותיו של הבורא יתברך, ותורת המוסר באה ממחשבות בשר ודם ומנסיונות החיים שלהם, מה"מה מותר ומה אסור" שאנשים ללא השגה רוחנית המציאו מתוך החיים ולפיו מחנכים את החברה.

ועל כן ניכר ובולט ההבדל שביניהם הן בכל הנקודות שבבחינות השמושיות והן במטרה הסופית, כי הכרת הרע והטוב המתפתחת בנו על ידי תורת האתיקה בעת השימוש, יש לה יחס רלטיווי להצלחת החברה כנודע, זאת אומרת, הכול בנוי רק כלפי החברה, שהאדם צריך לבדוק את עצמו כלפי החברה, לראות את עצמו כלפי החברה, למצוא חן בעיני החברה, שיכבדו אותו, שיחשבו עליו שהוא צדיק, שהוא בסדר גמור, שהוא גדול, שהוא חכם. הוא כל הזמן בודק את עצמו כלפי האחרים.

הנוהג הזה לא רע בשביל כל אדם ברחוב. כי אם האדם עובד על עצמו כדי לזכות להיראות טוב ויפה בעיני הבריות, אז אדרבא כולם יסתדרו יפה וכל החברה תהיה כלולה מאנשים טובים, שכל אחד מפחד להשתמש באגו שלו, כדי לא להראות לעצמו רע. אבל השיטה הזאת לא מחזיקה מעמד בגלל שהאגו הולך ומתגבר באדם, עד שהוא מתחיל "לצפצף" על החברה ועל כל מה שקורה סביבו. ואז יוצא שתורת האתיקה לא מחזיקה יותר את האנשים. והם עוזבים אותה דת הנקראת "אתיקה" לטובת השכלה ותרבויות זרות.

מה שאין כן הדת, שהיא חוכמת הקבלה, אשר דבר הכרת טוב ורע המתפתחת בנו מתוך שמושה, יש לה יחס רלטיווי אל השם יתברך לבדו, כי היא מספרת לנו על פעולות הבורא בלבד. היא לא מיועדת לייעץ לאדם מה לעשות עם "שור שנגח את הפרה", איך לשמור על יחסי שכנות טובים, איזה קנסות לשלם, מתי נוהגים טוב או רע כלפי אנשים, או מתי מדברים לשון הרע. אלא היא כולה רק כלפי הבורא - איך להסתדר איתו, איך להגיע להשתוות הצורה עימו, לדבקות בו.

זאת אומרת, תורת הקבלה מדברת רק על תיקון האדם כלפי הבורא, תיקון הרצונות ששייכים לבורא, הנקראים "רצונות של נשמה". איך לעבור מהרצונות שלנו כלפי הזולת שהם רצונות גופניים ואנושיים, לרצונות כלפי הבורא מתוך הנקודה שבלב - דהיינו משינוי הצורה מהיוצר יתברך, כמו שיש בנו מרגע הלידה,שאנחנו הפוכים לחלוטין מהבורא, עד להשואת הצורה אליו יתברך שנקראת דביקות, כמו שנתבאר לעיניך במאמר מתן תורה (אות ט' י' י"א. עש"ה).

מדוע חוכמת הקבלה נקראת דת?

אחרי חורבן בית המקדש השני המשיכו בטעות לקרוא "דת", לקשר החיצוני שנשאר לאנשים עם הבורא. אבל "דת" היא אותה מערכת שהייתה בין האנשים עד חורבן הבית, אותו קשר של "ואהבת לרעך כמוך", ו"אהבת את ה' אלקיך", שכולם היו "כאיש אחד בלב אחד", כמו במעמד הר סיני, כמו בקבלת התורה, שהאור העליון היה שורה בין הכלים המתוקנים שלהם.

לאחר החורבן נשארה להם אותה התורה, רק בצורתה החיצונית שמותאמת לגלות. ולמרות שהסתלקו מהם הכוונות הנכונות כלפי הבורא ולא ראו ולא הרגישו את הבורא, כי הוא הסתלק והפך נסתר והם נמצאו בהסתרה הנקראת "גלות" – לאותו יחס חיצון שנשאר הם המשיכו לקרוא "דת". וכך משך אלפיים שנה נשתכח מהם שקיים יחס אחר כלפי הבורא, שצריך להגיע לדבקות בבורא.

העבודה להגיע לדבקות היא עבודה עצמית, תיקון עצמי של האדם, הנקרא "עבודת ה'". ואפשר לעשותו רק על ידי המאור המחזיר למוטב. ואותה התורה, אותו האור המחזיר למוטב, הוא נמצא רק בספרי הקבלה, כי שם מתואר איך צריכה לפעול הנשמה המתוקנת. אבל משך הגלות האנשים שכחו על אותה סגולה. וכעת על כולנו לחדש את העיסוק בה.

לכן כדי לחדש את אותה המערכת, בעל הסולם משתמש במילה "דת" בהקשר של חוכמת הקבלה, ולא כמו שבדרך כלל מתכוונים. כי כך השתמשו בדת פעם לפני חורבן בית המקדש השני, שכל העם היה בגובה הרוחני. וכעת העם צריך לחזור לאותו גובה רוחני, ולכן יש להעלות את הדת הגלותית לגובה של גילוי. לחזור מהגלות לגאולה, לגילוי הבורא.

וכל ההבדל בין גלות לגאולה הוא באות א' (אַלֵף), "אלופו של עולם", שהבורא מתגלה. ולכן תורת הקבלה נקראת "תורת הנסתר", כי היא מגלה לאדם מה שנסתר ממנו. הבורא הוא מה שנסתר ואין שום הסתרה חוץ ממנו. לכן בעל הסולם קורא לחוכמת הקבלה "דת", כדי לעשות בנו את ההיפוך הזה ולשנות את היחס שלנו כלפי חוכמת הקבלה, שהיא הדת האמיתית.

וכן רחוקים המה זה מזה בתכלית המרחק בענין המטרה, הדת הגלותית שנקראת "אתיקה" או "מוסר" והדת האמיתית שנקראת "חוכמת הקבלה", הן רחוקות במטרות כמו בורא מנברא. כי המטרה של תורת האתיקה היא לאושרה של החברה מבחינת בקורת התבונה המעשית הלקוחה מנסיונות החיים, אשר בסופו של דבר אין המטרה מבטיחה לעוסק בה שום התעלות למעלה ממסגרת הטבע, כי "מסגרת הטבע" נקרא על מנת לקבל, ואין בה שום התעלות לעל מנת להשפיע. בכל מה שרגילים בחוץ לקרוא "דת", ובכל יתר הפילוסופיות וההתייחסויות של האדם לחיים.

הכול חוץ מחוכמת הקבלה, נמצא במסגרת העולם הזה ואין ביניהם שום הבדל ביחס כלפי הבורא. ואשר על כן המטרה הזאת עדיין לא יצאה מכלל הבקורת כנודע, כי מי יוכל להוכיח ליחיד את מדת הטוב בעדו בצורה סופית כזו שיהיה מוכרח למעט דמותו בשיעור של משהו בשביל אושר החברה, כי אין בנו כוחות באמת לוותר ולבטל את עצמנו למען החברה. אף אחד לא רוצה לעשות את זה באמת. כי אף אחד לא מגלה את הרע שבו, שהוא באמת רע. אלא כולם רוצים להיראות יפים מבחוץ. ושוכחים מה יש בפנים ולא מבינים שצריך להשתנות, כי אין להם כלפי מה למדוד את עצמם.

כדי למדוד את עצמו נכון האדם צריך שהאור יתגלה לו, ויראה לו עד כמה הוא הפוך מן האור. ואם לא לומדים חוכמת הקבלה, אין לעובדה הזאת איך להתגלות. כי אין לאדם קנה מידה מלמעלה, מהרוחניות, שיראה לו עד כמה הוא הפוך. ולכן האנשים לא רואים את עצמם הפוכים, אלא שהכול בסדר ורק צריך להמשיך. ובכלל לא מבינים בשביל מה באים להטריד אותם עם חוכמת הקבלה, אם זה מה שהם צריכים לעשות ולא יותר.

"מה שאין כן המטרה הדתית" מה שחוכמת הקבלה דורשת (לכן המאמר נקרא "מהות הדת ומטרתה"), "מבטחת את האושר של האדם עצמו העוסק בה. כי כבר הוכחנו לדעת, אשר בביאת האדם אל אהבת זולתו אז הוא נמצא ישר בבחינת הדביקות שהיא השואת הצורה ליוצרה יתברך אשר עמה יחד עובר האדם מתוך עולמו הצר המלא מכאובים ואבני נגף אל עולם נצחי רחב של השפעה להשם יתברך והשפעה לבריות".

במה שונים העוסקים בחוכמת הקבלה מהאנשים שנמצאים בדת הרגילה?

הם שונים במטרה. המטרה של חוכמת הקבלה היא להגיע לדבקות בבורא. אלא האדם לא יודע מהי אותה "דבקות בבורא", מי הוא הבורא. והוא חייב שהבורא יתגלה בו וייתן לו דוגמא מה זה נקרא להיות דומה לבורא. ולפי אותה דוגמא הוא אולי ירצה להיות דומה לבורא, או לא ירצה להיות דומה. אבל לפחות יהיה לו משהו לפניו, שיוכל להתקדם כלפי המטרה.

ומה פתאום שירצה באותה מטרה? כי מתגלה בו אותה נקודה שבלב, שעוד לא מתגלה באחרים, והוא נמשך למטרה. ואז הוא ולאט לאט מתחיל לברר מפה ומשם בכל מיני מקומות, בעזרת ספרים וקבוצה, שהעניין הוא להגיע לאיזה מקום שם למעלה. אבל כדי להגיע לאותו מקום למעלה, הוא צריך לדעת מהו ועל ידי מה מגלים אותו. ואז הוא לומד בספרי קבלה ומגיע לחברה נכונה.

האדם לא ממש בוחר אותם. אלא בעולם שלנו מי שרוצה להגיע למטרה הרוחנית, הכול מסתדר לו כך שהוא מגיע לספרים ולמקום היכן שיוכל לקבל עזרה. וכך הוא מתחיל לגלות באותו מקום שהוא צריך לתקן את עצמו. שהוא לא יודע מה היחס שלו לבורא, אבל ביחס שלו כלפי הקבוצה הוא יכול לבדוק ולמדוד את היחס שלו כלפי הבורא.

זאת אומרת, כמו שהוא אוהב את "הזולת" בקבוצה, את אותם חברים שמשתוקקים לאותה מטרה, כמו שהוא יחד איתם בלב אחד או לא, כך באותו "לב אחד" או לא הוא עם הבורא. כי נמצא לפניו מודל שמדגים לו, תבנית שיכול לפיה למדוד, כל מה שהוא עושה כלפי הבורא. ובינתיים הבורא מחכה, מתי האדם יתקן את עצמו כלפי החברה.

ובאותה מידה שהאדם מגיע למצב הנכון כלפי האחרים, הוא מיד מגלה שהוא קשור לבורא, ומיד הבורא מתגלה אליו. ולא ישירות כלפי הבורא, אלא הכול בנוי בכוונה תחילה לא לתת לאדם אפשרויות לברוח מהמצב. כי כלפי הבורא האדם יכול לשחק כך או כך. אבל כלפי החברה שמתוך הטבע שלו הוא שונא אותם, מתגאה כלפיהם ומזלזל בהם, הוא רואה בדיוק נמרץ מה היחס האמיתי שלו לבורא.

איך לפעול כלפי החברה אם לא לפי חוקי האתיקה?

בקבלה האדם לא פועל לפי חוקי האתיקה. כי החוקים האלה נגד לשון הרע ואיך להתנהג כלפי הבריות, שמביאה הדת הרגילה הנהוגה ברחוב, הם לא מחייבים את האדם להיכנס לקבוצה, להתבטל כלפי קבוצה, להתחבר עם הקבוצה כלפי הבורא. אין בתורות האלה מרכיב כזה ולא עובדים בצורה כזאת, כדוגמת אהבת הזולת שרבי עקיבא לימד את תלמידיו. אמנם פתאום התגלתה השנאה והם נפלו מדרגתם, אבל היום אנחנו כתלמידי רבי עקיבא השבורים, צריכים לעלות שוב לאותה דרגה שהייתה להם לפני השבירה.

הקהל ברחוב לא עובד כלפי אהבת הזולת. אלא רק סביבות המקובלים שאנו לומדים עליהם או החסידים הראשונים, עבדו אחד עם השני באהבת הזולת. את הקהל הדתי לא מלמדים אהבת הזולת בפועל, אלא רק מדברים על זה במילים יפות.

לכן יש ביניהם מחלוקת ושנאה וגאווה. כי כל אחד רוצה להַרְאות לאחרים מי הוא ומה הוא. אחרת אי אפשר להחזיק את בני האדם. אלא אדרבא כל אחד מתגאה כלפי האחרים כמה הוא יודע, וכמה הוא תורם וכמה הוא נותן, כי למרות שפועלים ההפך מהתיקון הפנימי ורק לֵשם להתגאות כלפי הבריות, בכל זאת הם עושים משהו מתוך עזרה הדדית והשפעה הדדית.

בזמן הגלות היינו חייבים לנהוג כך. אבל לצורך התיקון חייבים להתחיל לעבוד לא מפני שהאדם רוצה להתגאות כלפי האחרים, אלא מפני שהוא רוצה להתחבר עם האחרים כדי לגלות בתוכנו את הבורא. והשיטה הזאת, שיטת הקבלה, היא שיטה אחרת לגמרי. בחיצוניות היא יכולה להיראות אותו דבר, אבל היא שונה לחלוטין כי המטרה שונה. המטרה איננה להתגאות בעיני האדם, אלא דבקות בבורא.

ישנם סיפורים רבים במיוחד על חסידים כמו חסידי קוצק, עד כמה אנשים פעלו ההפך, והיו "שוברים" את עצמם לא להתגאות כלפי האחרים, כדי להגיע לביטול עצמי. כי חוכמת הקבלה שונה בצורה עקרונית מתורת האתיקה. לכן לא נכון לומר שקודם צריך ללמוד את תורת המוסר כדי אחר כך ללמוד את חוכמת הקבלה, כאילו זה מתלבש בזה. אין שום קשר ביניהן, אלא שתיהן כרחוק מזרח ממערב, כבורא מנברא.

כי תורת המוסר מיוסדת על מה שהאדם מגלה ועושה בעולם שלנו. ואילו חוכמת הקבלה בנויה כולה מלמעלה. כוחות שבאים מלמעלה, מטרות שנקבעו מלמעלה, שאיפות כלפי מעלה, להגיע למערכת "אדם הראשון", למעלה מהרצון לקבל, מהרצון האגואיסטי. "הכוחות שמתקנים את האדם נקראים "תורה", האור המחזיר למוטב. אם האדם לומד בספר קבלה עם רצון לתיקון, אז הכוח שמגיע אליו מהספר ומתקן אותו, נקרא "תורה". ורק אז נקרא שהאדם "לומד תורה".

אם לומדים כדי לספור כמה דפי גמרא יודעים, נקרא שלומדים חוכמה, ואז האדם הוא בחזקת "גוי" ולא "יהודי", כי הוא לא משתוקק לייחוד. השוני בין השיטות הוא קיצוני. כי התורה הרגילה הנקראת "תורת בעלי בתים" ניתנה לנו בזמן הגלות. ועכשיו צריך לחזור לתורה האמיתית, שהיא חוכמת המשיח, תורת המשיח, תורת הגאולה. החכמים בעצמם קבעו, הסדר הזה שבו היינו חייבים להיות בגלות. אבל מתקופת האר"י נגמרה הגלות ולאט לאט חייבים לצאת לגאולה. ואחרת אנחנו מֵאַחְרים.

איך אפשר למדוד את עצמך כלפי הסביבה ללא גילוי הבורא?

לכן אין לקבלה שום טענה כלפי אנשים, שעדיין לא התגלתה בהם הנקודה שבלב. הנקודה הזאת צריכה להתגלות בכל אחד ואחד שנמצא על פני כדור הארץ עד ה"מוהיקני האחרון". אבל תורת הקבלה היא שיטה שמחכה רק למי שמתגלה בו כבר הנקודה שבלב. לכן היא פתוחה לכולם. ומאחרים איננה דורשת דבר, אלא רק מכבדת אותם באשר הם שם. כי הם עדיין לא קיבלו אתערותא דלעילא, עוד אין להם התעוררות מלמעלה להתחיל לעסוק בתיקונים. לכן הקבלה איננה בשבילם. הם עוד לא יצאו מהגלות, ועוד לא מרגישים שהם צריכים לצאת מהגלות.

מתי עבר אותו גל שהרגישו רצון לצאת מהגלות? בתקופת ההשכלה פרץ הרצון לקבל, ואנשים החלו לשאול על מהות החיים. אבל לא סיפקו להם את חוכמת הקבלה לתיקון, והם יצאו "לתרבות רעה", זאת אומרת, לחילוניות - להשכלה ולמדעים למיניהם. כי הדת הרגילה נועדה לאלה שנמצאים עדיין "בגלות פנימית", שלא התגלתה להם המטרה האמיתית. אבל מי שמתגלה בו הנקודה שבלב, מיד חייבים לספק לו את חוכמת הקבלה. ולכן ההבדל בין השיטות חייב להיות ברור מאוד. אבל שני התחומים מכובדים באותה מידה, והאחד לא פורץ לתחומו של השני. ולקבלה אין שום טענה כלפי אלה שמתעסקים בדת הרגילה. אלא הם צריכים להישאר בה עד שתתעורר בהם הנקודה שבלב, והאדם לא יוכל להחזיק יותר, כי מלמעלה יעוררו אותו לעבודת ה'.

איך האדם יכול למדוד שהוא מתקרב או מתרחק מהבורא?

האדם יכול למדוד את ההתקרבות או ההתרחקות מהבורא רק כלפי הקבוצה. רק קבוצה היא הדוגמא שממנה הוא יכול ללמוד מה היחס שלו לבורא. ואין שום אפשרות אחרת.

גם תמצא הבדל ניכר ובולט למדי, בבחינת התמיכה, כי עסק על פי שיטת תורת האתיקה הנהו נתמך על יסוד של מציאת חן בעיני הבריות, ודומה דבר זה כדוגמת שכירות המשתלמת לבסוף, ובהתרגל האדם לעבודה כזו, הנה לא יוכל להתעלות גם במדרגות המוסר כי כבר רגיל הוא בעבודה כזו המשתלמת היטב מהסביבה המשלמים בעד מעשיו הטובים, כי הוא תמיד בודק את עצמו רק כלפי החברה.

האדם עושה מה שהסביבה דורשת ממנו, והעסק הזה משתלם לו. אם הם רוצים שיהיה למדן, הוא נעשה למדן. אם הם רוצים שיהיה חכם, הוא נעשה חכם. אם הם רוצים אותו שקט, הוא שקט. אם עניו, עניו. אם נותן צדקה, הוא נותן צדקה. כל מה שהם רוצים, הוא עושה. כל הדברים שטובים לשלום החברה, אבל לא כלפי המטרה. כי הבורא לא רוצה שנישאר במישור העולם הזה. אלא הכוחות שלו מעוררים אותנו לעלות למעלה. ואין ברירה, כולם חייבים לעלות. אחרת כולנו נכנסים למשברים קשים.

לכן צריך להכיר בכך, שחייבים להפסיק למצוא חן בעיני הציבור הרחב, שיש לו מטרות אגואיסטיות בלבד. אלא לגלות מה שהאדם מרגיש בנקודה שבלב, שמטרתו האמיתית היא למצוא חן בעיני הבורא, זאת אומרת, בעיני כוח ההשפעה האמיתי, ולא למצוא חן בעיני הבריות על היחס היפה. כי גם על הבורא רואים שאין הרבה מילים טובות לומר. הוא לא טוב ועוזר לזולת, הוא לא נותן דברים טובים ונעימים, הוא לא אדיב, ולא נותן צדַקות, ולא עושה טובות לאיש, אלא רק נותן מכות. וכל הדברים הטובים והיפים שמוצאים בחיים, עולים לנו ביוקר רב. האדם משקיע בהם זיעה רבה עד שמשיג אותם.

לכן מי שעובר למדוד את עצמו כלפי הבורא, ולא כלפי החברה החיצונית שרוצה לראות אותו אדם יפה, הוא חייב לעבור תיקון גדול. כי נראה לו מהטבע, שמגיע לו מהבורא יחס רע, אלא הוא צריך להאמין שהבורא טוב ומיטיב, ולהגיע למצב שרואה אותו טוב ומטיב. זאת אומרת, לעבור מדרגות רבות של תיקון ממצבנו הנוכחי ועד אין סוף.

מה שאין כן בעסק של תורה ומצוות לעשות נחת רוח ליוצרו בלי שום קבלת פרס, הרי הולך ומטפס על דרגות המוסר ממש כפי שיעור העסק, שהריהו נעדר מכל תשלום על דרכו, ופרוטה לפרוטה מצטרפת לו לחשבון גדול, תיקון ועוד תיקון, עוד פעם ועוד פעם, עוד אכזבה ועוד הבנה, עוד פעם הוא נופל ועוד פעם הוא קם.

זאת אומרת, נדרשת מהאדם עבודה קשה מאוד, ללא שום תמיכה מטעם החברה החיצונית. אלא רק על ידי החברה הקטנה שהוא בונה לעצמו. כמו שבעל הסולם מסביר (מאמר "חופש הבחירה"), שהאדם מוצא בה תמיכה רק בתנאי, שהוא משקיע את עצמו בחברה. ואז הוא מקבל מהחברים כוחות לתיקון כלפי השפעה. תמיכה רק לצורך התיקון, רק כדי לדרוש את האור המחזיר למוטב.

אם האדם מגיע להתכלל בחברה, החברה מביאה לו כוח, ועם הכוח הזה הוא פונה למעלה. ובפניה הזאת הנקראת מ"ן (מי נוקבין) הוא דורש מאור המחזיר למוטב. והאור המחזיר למוטב מאיר עליו בזמן הלימוד, בזמן העבודה בחברה, בזמן שרוצה לבטל את "האני" שלו, ולהיות באהבת הזולת האמיתית, ולא בחיצוניות כדי להגיע למטרות אגואיסטיות. ואז האדם מגיע לתיקון. ובתוך הכלים, הרצונות המתוקנים, הוא מתחיל להרגיש את תכונת ההשפעה. וזה נקרא "להרגיש את הבורא".

עד שקונה טבע שני שהיא ההשפעה לזולתו בלי שום התעוררות של קבלה עצמית זולת להכרח קיומו בלבד, כמו שבעל הסולם (במאמרים "מתן תורה" ו"ערבות") נותן דוגמאות עד כמה צריך להשפיע לשני, שצריך לתת לו את הכרית היחידה, ונמצא באמת שנשתחרר מכל מאסרי הבריאה, כי בשעה שהאדם ממאס כל קבלה עצמית ונפשו קצה בכל מותרות מתענוגים גופניים קטנטנים וכבוד וכו', נמצא שמטייל חפשי בעולמו של הקב"ה, ומובטח שלא יארע לו כאן שום נזק ותקלה לעולם, כי האדם מגיע לגמר התיקון ונמצא בכלים דהשפעה בלי הפרעה של רצונות מקולקלים. אלא כל הרצונות שלו מתוקנים ולא מפריעים לו להשפיע לזולת, ולהיות בהשוואת הצורה לבורא, ובדבקות טוטאלית עימו, זאת אומרת, בדבקות בכל הרצונות שלו.

ואז האדם מרגיש את הבורא כטוב ומיטיב. כי בכל הרצונות המתוקנים שלו, הוא מרגיש מהי תכונת ההשפעה, שאין טובה ממנה.אבל לפני כן הוא לא מרגיש זאת, שהרי כל הנזקים מורגשים ובאים לאדם רק מבחינת הקבלה העצמית המוטבעת בו, והבן זה היטב.

והנה נתבאר היטב, אשר מטרת הדת עומדת כולה רק לצורך האדם העובד ועוסק בה, לצורך האדם המתקן את עצמו בהתאמה לבורא , המתקן בפועל על ידי החברה והמתקן בפועל על ידי האור המחזיר למוטב, ולא כלל לשמש הבריות ולהועילם, זאת אומרת, לעבוד לפי הערכים של החברה ולהיראות צדיק, חכם או יפה בעיני האנשים.

הגם שכל מעשיו סובבים לתועלת הבריות ומשוער במעשים הללו, אבל גם אם הוא עובד בחברה, תלוי כלפי איזו חברה הוא עובד, מה מטרת אותה חברה.

אולם אין זה אלא בחינת מעבר אל המטרה הנשגבה, שהיא השוואה ליוצרה, להתחבר יחד באותו מבנה של אדם הראשון, להיות כגוף אחד כדי להיות השכינה, הכלי שבו ישכון הבורא, אור האין סוף, ההשפעה הבלתי מוגבלת.

ועם זה מובן גם כן אשר מטרת הדת נגבית בעולם הזה, בחיים חיותו כמ"ש לעיל, ועיין היטב במאמר מתן תורה (אות ו') בדבר המטרה של הכלל ושל הפרט. אולם ענין שכר עולם הבא זהו ענין אחר ואבארו במאמר מיוחר בע"ה. למה האדם צריך "בחיי חיותו" להגיע למטרת הדת? כי רק בזמן שהאדם נמצא בגוף הגשמי, הבשרי שלו, וברצונות הגופניים והאנושיים שלו, הוא יכול דווקא מנקודת המוצא הזאת לטפח את הנשמה. כי בתוך הגוף הפיזי שלו, בתוך כל הרצונות הגופניים והאנושיים שבו הנקראים "לב", מתגלה לו הנקודה שבלב.

הנקודה הזאת שנמצאת באדם כאחד מרצונות הלב, איננה שייכת ללב. אלא מהווה נקודה התחלתית הנקראת "חלק אלוקה ממעל", שהאדם רוצה להוציא אותה מהלב וממנה לבנות את הנשמה שלו (ראו שרטוט שלב א'). ואיך האדם בונה מאותה נקודה נפח של נשמה? על ידי שבונה קשר עם כל הנשמות של מערכת "אדם הראשון". ככל שהוא מתקשר לכל הנשמות בהשפעה ומחבר אותן לעצמו, הוא מקבל כלי של נשמה.

שרטוט שלב א'

מהנקודה שבלב האדם בונה כלי של נשמה

אם מטרת האדם, היא להביא את עצמו מהנקודה שבלב לכלי הכללי של "אדם הראשון", אז עד מתי האדם צריך להמשיך ולהתגלגל לעולם הזה (מאמר רב"ש "לאיזה דרגה האדם צריך להגיע") זאת אומרת, להרגיש את עצמו באותה צורה הנקראת "חיי עולם"? עד שהוא מגיע לגמר התיקון של הנשמה, והאור שורה בה. בתוך הכלי מתגלה הבורא. המילה "בורא" באה מצירוף המילים "בוא" ו"ראה". "בוא" צריך להיות מצד האדם, ו"ראה" בא מצד הבורא ומתגלה באדם.

ולכן לא חשוב כמה גלגולים האדם עובר, אם אלף או אלפיים. כי אין חשבון עם הגוף הפיזי. הגוף הפיזי הוא רק כדי לתת לאדם הזדמנות לתקן את הנשמה שלו בצורה בלתי תלויה בגוף. כי רק בגוף הגשמי האדם יכול לחיות גם חיים גשמיים וגם חיים רוחניים. להימצא בבחירה חופשית. כל פעם לפנות לחיים הרוחניים מנקודת האפס, מאותו מקום שהוא בכלל לא שייך לרוחניות. ומאזור שאיננו שייך לרוחניות, לבנות את הרוחניות. להכניס דריסת רגל חופשית לחלוטין לאזור הרוחני, בלי תלות בכלום (ראו שרטוט שלב ב'). וכל פעם ליפול לגוף הגשמי וממנו לבנות את המדרגה החדשה.

שרטוט שלב ב'

בגוף הגשמי האדם משיג חיים רוחניים

כמו שכתוב: "כי מציון תצא תורה". "תורה", מאור המחזיר למוטב, אפשר לדרוש רק מ"יציאות", מנפילות, שהאדם מגלה עד כמה הוא נמצא עדיין באגו שלו. ולכן מטרת הדת היא להביא לאדם תיקון. ואם לא מתגלה לאדם רע, אז אין לו "תורה". כי אין תורה, אלא רק כנגד "בראתי יצר רע". רק כנגד הרע "בראתי תורה תבלין". וכל מה שנקרא "דת", נועד לקשור את האדם דרך היצר הרע שלו לכוח המתקן, שעל ידו יגיע לבורא. ומכאן מובן שהדת האמיתית, התורה האמיתית, עבודת ה' האמיתית, היא רק חוכמת הקבלה.

מדוע "לעשות נחת רוח ליוצרו" נקרא דבקות?

"לעשות נחת רוח ליוצרו" נקרא להגיע לדבקות, כי אין מצב יותר מושלם בנברא. התענוג המושלם שאליו מגיע הנברא גורם לבורא תענוג שהביא את הנברא לכך, כי רצונו של הבורא הוא רק להטיב לנו. לכן לעשות נחת רוח ליוצרו, נקרא "להצליח בחיים", כי מגיעים לדבר הטוב ביותר. אבל רק אם מגיעים לטוב האמיתי, להשפעה, ולא למה שנראה לנו היום כטוב, אז האדם עושה נחת רוח לבורא.

האם אפשר להביא אנשים לחוכמת הקבלה בלי נקודה שבלב?

אפשר לעשות זאת על ידי הפצת השמועה מהי חוכמת הקבלה, שהיא מיועדת לתקן את האדם, שהיום הגיע זמנה, כי המוני אנשים מתחילים להתעורר לתיקון. בעל הסולם כותב במאמרים "עת לעשות" ו"גילוי טפח וכיסוי טפחיים", שמזמן האר"י, שהוא משיח בן יוסף, מתחילה להתגלות בנשמות בני האדם משיכה לתכלית הבריאה, שאלות על תכלית הבריאה, בעיות שקשורות לחיים הרגילים, שהאדם לא מסוגל יותר לספק את עצמו בהם. כמו שרואים לפי כל הנתונים שמתפרסמים היום בעולם על מצב הדיכאון, הגירושין, הטרור והסמים.

הפצת הקבלה מביאה לידיעתו של כל אחד, שחוכמת הקבלה מטפלת במצב הזה. כמו שמועה על איזה רופא טוב שאצלו אפשר לקבל תרופה למחלה. ואז האדם שומע שיש חוכמת הקבלה ומתחיל להרגיש מבפנים יחס כלפי הקבלה, שכדאי להיכנס לאינטרנט, לשמוע משהו, לפתוח ספר. ולפני כן אף אחד לא חושב למצוא דווקא את חוכמת הקבלה ולבוא לקבוצה. אלא הנקודה שבלב היא שמעוררת את האדם ובאורח פלא מביאה אותו מכל מקום בעולם לא חשוב מה המרחק (צ'ילה, ארגנטינה, ברזיל) למצוא את חוכמת הקבלה.

אלא בהפצת הקבלה צריך לתת לו ספר בשפתו, או להעביר לו שיעור בשפתו. ולאחר מכן אין לו שום בעיה למצוא את חוכמת הקבלה. ולא צריך יותר, כי יש כבר לאדם הכנה. בצורה כזאת מדלגים על מגדל בבל שֶבַּלַל את הלשונות וקלקל את הקשר בינינו, שכל אחד מדבר בשפה שהשני לא מבין. על הפער הזה צריך לדלג. כי הוא נוצר ממגדל בבל ואותו חייבים לתקן על ידי הפצת הקבלה. אבל לאחר שהפצת הקבלה מתקנת אותו, אז מצדם של האנשים ישנה כבר אותה נקודה שמביאה אותם לקשר עם חוכמת הקבלה, ואין יותר צורך לדאוג לקשר הזה. אלא כך הם החיים.

מהי מידת הקשר בין המערכת הגשמית למערכת הרוחנית?

אין קשר בין גשמיות לרוחניות. לרצונות האנושיים והגופניים אין שום קשר לנשמה. אלא אנשים יכולים להתפאר בהם ולהראות כאילו מתוקנים, כי הם רצונות אנושיים של כסף, כבוד, מושכלות, או רצונות גופניים של אוכל, מין, בית, משפחה, ילדים, כל מה ששייך לגוף האדם. אבל ברצונות האלה האדם חייב ומוכרח להשתמש כמו שהם מתעוררים בו, בלי לשים לב אליהם במאומה. אלא לעסוק בהם איך שהם "מתגלגלים", ולהפנות את כל תשומת הלב לנקודה שבלב.

אם הנקודה שבלב מתעוררת בו, אז האדם צריך לטפח אותה ולפתח אותה. וככל שהדגש שלו הוא על לפתח את הנקודה שבלב, את הנשמה, הוא קובע שהיחס שלו כלפי כל הצרכים הגופניים בעולם הזה, הם בגדר הכרחיות בלבד. הוא צריך ללכת לעבודה ולגדל משפחה, כמו שמחייבים המקובלים, אבל תמיד רק במידה ההכרחית. ואז כל הצרכים שלו בעולם הזה הם "לא יגונה ולא ישובח" ובאים רק כדי לתמוך בהתפתחותו הרוחנית.

ובעל הסולם מסביר באיזו צורה צריך לגוון ביניהם. אבל העיקר הוא היכן ראשו של האדם, זאת אומרת, איפה המחשבות והכוונות שלו. אם האדם נמצא בהתפתחות הנשמה, הוא חייב לעשות מה שצריך להתפתחות הגוף, כדי להחזיק אותו, כדי לחיות במערכת אנושית נכונה. כי האדם חייב שיהיה לו הכול בעולם הזה, בית, אישה, ילדים, עבודה של שמונה שעות (ראו שרטוט שלב ג'). אבל "הראש שלו" קובע כמה כוח וזמן הוא מקדיש. כי העיקר להיות כל הזמן בנקודה שבלב, ולהצטרך בעולם החומרי רק מה שהכרחי.

שרטוט שלב ג'

הרצונות הגשמיים הם רק הכרחיות

ולפעמים האדם נופל לעולם הזה, ופתאום בא לו חשק למותרות, להשיג כל מיני מטרות בעולם הזה. אבל אחר כך אם הוא מתחיל להסתכל על עצמו מי הוא, לאן נפל, בשביל מה ולמה, ושוב לחזור למטרת הבריאה, להשפעה, אז מתוך זה הוא לומד. וכך "אלף פעמים ייפול צדיק וקם". כי "אין אדם עומד על דברי תורה אלא אם כן נכשל בהן". וכל הלימוד בא מהירידות והנפילות והאכזבות.

מה התפתח קודם, הרצון לקבל או הרצון לרוחניות?

משך הגלגולים גדל הרצון לקבל, הלב. זאת אומרת, הרצונות לכסף, לכבוד, להצלחה, הולכים וגדלים מדור לדור, מגלגול לגלגול, עד שהם מגיעים באדם למצב, שהוא רוצה לבלוע את כל העולם. אבל אז הוא פתאום מגלה שהוא לא רוצה לבלוע את כל העולם, כי אחר כך הוא יישאר ריק. הוא חייב רצון לקבל גדול שמרגיש ריק, וכנגדו לא לרצות כלום מהעולם הזה, לזהות מראש שהרצון שלו יישאר ריק. ואז מתגלה באדם הנקודה שבלב, שהוא עוד לא יודע לאן היא מושכת אותו. אבל למשהו מחוץ לו, זאת אומרת, למצוא לעצמו מילוי מחוץ לעולם הזה.

וכך האדם מגיע לקבלה. לכן הרצון לקבל היה חייב לגדול. והוא הלך וגדל משך אלפי שנים ממגדל בבל ועד ימינו אלה, שבהם אנשים מרגישים אכזבה. כי אם הם היו מרגישים את האכזבה הזאת בבבל, אז אדרבא כולם בכל האנושות היו מקבלים את תורת אברהם ומגיעים לתיקון. אבל אי אפשר, כי האדם חייב לגלות את כל הרע שיש בכלים. ולכן הבבלים צדקו שלא הסכימו לקבל את תורה אברהם. כל ההשתלשלות הזאת עד ימינו באה מלמעלה, ולא יכולנו לעבור אותה אחרת.

במה נמצאת הבחירה חופשית?

בחירה חופשית היא רק בחיזוק בתוך הקבוצה, ולא בשום דבר אחר. לאדם אין בחירה חופשית לאיזה קבוצה ולאיזה ספרים מביאים אותו. מלמעלה מביאים אותו ומראים לו פה ושם משהו. אבל לאחר שעוזבים אותו, שהאור מפסיק ללחוץ ולדחוף ולהביא, אז יש לאדם בחירה חופשית להתחזק לבד.

הבורא נותן לאדם נקודה שבלב ומביא אותה לתוך קבוצה, כמו טיפת זרע לתוך רחם. ואז כאילו אומר לו, שכעת הגיע תורו להתחיל לגדול בעצמו, לרצות להיות "אדם", דומה לו. לאותה נקודת האפס הבורא מביא אותו, אבל מאותה נקודה האדם חייב בלי התערבות הבורא, לעבור 125 מדרגות מתוך בחירה חופשית וכל פעם למצוא רצון להידמות אליו.

הבורא יכול לעזור לו על ידי מכות חיצוניות לגלות את הריקנות, אבל לא לקבל החלטה להידמות לו. רצון להידמות לבורא האדם חייב לגלות בעצמו. בכך נמצאת הבחירה החופשית היחידה שלו. חוץ מאותה בחירה להידמות לבורא, כל היתר הם כוחות שפועלים ורק צריך לקחת אותם, ומהם לבנות את הקומה. כי הכול כבר נמצא, גם היצר הרע, גם היצר הטוב, גם האור העליון המתקן וגם הדוגמא של הבורא איך להיות כמוהו.

ומה לא נמצא? הרצון של האדם להיות דומה לבורא. אותו האדם צריך לחפש, לסגל, לחבר, מתוך כל האמצעים שניתנים לו. כי רק ברצון הזה נמצאת בחירתו החופשית של האדם. ולא לאיזה חברה להגיע, לא עם איזה תכונות להיוולד, לא להיפגש עם מישהו או משהו פה ושם. אלא רק החיזוק בתוך החברה, לחפש איך להידמות לבורא.

כולם מכירים את האמרה "ואהבת לרעך כמוך". כולם גם מוצאים אותה הגיונית וגם כמפתח לחיים שלווים ומאושרים, לאדם עצמו וליחסיו עם הסביבה. אך מי יוכל לומר בבטחה שהוא נאמן לקיום הפתגם היפה הזה, ויותר מזה, ממבט חטוף על ההיסטוריה האנושית ועל ההווה שלנו קשה לומר שאכן מצב כזה של אהבה בין בני האדם התרחש או קורה כעת.

במאמר "אהבת הבורא ואהבת הבריות" בעל הסולם לראשונה חוקר את אותה אמרה "ואהבת לרעך כמוך" שתבע רבי עקיבא ומפרש אותה בדרך שלא נחקרה עד זמנו. לטענתו של בעל הסולם האדם אינו מסוגל להגיע למימוש הכלל הזה ללא שיטה, מעין "מתכון". ובאמת, אם נעצור ונחשוב לרגע וננסה להבין את המשפט כפשוטו, האם אדם אחד מסוגל לאהוב את כל מיליארדי האנשים החיים בעולם כפי שהוא אוהב ודואג לעצמו? מניסיוננו אנו רואים שגם כשאנשים בודדים או קבוצות במימדים שונים בעולם שניסו לקיים את האמרה כדרך חיים, אותם ניסיונות גוועו בסופו של דבר.

לכן ובעקבות ההבנה המתגברת והולכת בדורות האחרונים בהכרחיות של אהבה ויחסי שלום באנושות כמפתח להצלחתנו, כתב בעל הסולם את המאמר אהבת הבורא ואהבת הבריות ובו הוא מציג את השיטה שבעזרתה נוכל להגיע למימוש ולקיום האמיתי של הכלל ואהבת לרעך כמוך. שיטה זו היא חוכמת הקבלה, אותה חוכמה עתיקה שנגנזה במשך אלפי שנים ועתה הגיעה העת לממשה.

בעל הסולם שופך אור במאמר זה, ומבאר לנו באור שונה מושגים כגון - "אהבה", "נתינה" ואפילו על מילים ברורות לכאורה כמו "מצווה" ו"עולם", ונותן לנו פתח להבנת חוכמת הקבלה כמערכת של חוקי טבע בין האדם לסביבתו ולבורא. חוקים שאנו עדיין לא מודעים להם ושטרם גילינו את מהותם, חוקים ששונים בתכלית מהמערכות המוכרות לנו. לשיטתו, הבנה של אותה מערכת חוקים ויישומה כדרך חיים יביאו את האנושות לשלווה ולשלמות המיוחלת. הוא מציג תפיסת מציאות אחרת ומסביר את הסיבות לתהליך הארוך שעברה ועתידה לעבור האנושות עד גילוי החוכמה.

בעל הסולם מדגיש את הצורך בגילוי ולימוד חוכמת הקבלה בדורנו שלנו ומציין במאמר זה ובמאמרים נוספים שכתב את בשלותו ומוכנותו של הדור הנוכחי ליישום השיטה, בשלותו להגיע לשלמות ולנצחיות.

כלל ופרט

המאמר הנ"ל הגם שהוא אחד המאמרים המפורסמים והמצוטטים ביותר בימינו. עכ"ז הוא בלתי מבואר לכולם על כל רוחבו והקיפו".

במישור האנושי וודאי שכל אחד ואחד רוצה "לשחק" עם המאמר הזה, עם האמרה הזאת, איך שנוח לו. להראות שהוא יפה לפני כולם, וודאי כדי לנצל את כולם, כמו שאנחנו כבר מבינים. אנחנו כבר בעלי ניסיון מר מתוך שימוש במאמר הזה. אבל בכל זאת המאמר הזה מושך מאוד את בני האדם. ויש בו משהו, ששייך ליסודות הבריאה, רק אנחנו לא יודעים למה זה כך.

וזה מה שרוצה בעל הסולם לברר, אם יש במאמר הזה כלל גדול בתורה. במה הוא כלל? ובמה הוא גדול? ולמה התורה כל כך בנויה עליו? כל הבניין הגדול הזה. מה יש בקשר האהבה בין בני אדם? אנחנו מבינים שאם תהיה אהבה, אז יהיה טוב. אנחנו רואים, איך תינוק נמצא במצב רגוע, בטוח על הידיים של אימא. יש אהבה טבעית מאימא לתינוק, ואז הוא לא צריך לחשוב על שום דבר. היא חושבת עליו. הוא פשוט מנותק מהכל, לא איכפת לו.

אז וודאי שכל אחד מאיתנו, מתוך הרצון האגואיסטי שלו, היה רוצה יחס כזה מכל העולם. אנחנו אפילו לא יכולים לתאר לעצמנו, מה זה יחס כזה. שאדם פשוט לא צריך לחשוב על כלום. יחס של אהבה מכולם היה מנטרל את האדם מכל דאגה ודאגה, ובכלל מלחשוב על משהו. על עצמו האדם לא היה חושב, כי אין בשביל מה לחשוב. המחשבות האלו לא היו מתעוררות. אם כולם דואגים לו, זה מנטרל דאגה עצמית. מי לא רוצה בכך? יחס כזה לאדם הוא ממש כוח עצום.

אם כולם דואגים לי, מדוע זה מנטרל האהבה העצמית, במה זה קשור?

הוזמנתי פעם לבית עשיר מאוד, לאנשים גדולים, גם בגודל הכיס, גם בכלל בתרבות, בחינוך, ובכל. ושמתי לב, שאחרי זמן מה שאני נמצא שם, התחלתי להתרגל לא לדאוג לעצמי. כולם דואגים לי. אפילו אדם שנכנס לבית מלון, יודע שיחליפו, יעשו, ינקו, וידאגו לו. והוא לא דואג לכלום. כך צריך להיות מסודר בעולם.

וכך הרגשתי אחרי שהייתי אצלם בחופש במשך יותר מחודש ימים. זה היה עוד ברוסיה, כשהייתי סטודנט. תארו לכם סטודנט שנכנס לבית כזה. ואחרי זה, הרגשתי שקשה לי לחזור לחיים הרגילים. כשמכל הצדדים אדם עטוף ביחס ובדאגה, והכול מוכן. זה לא מתוך אהבה, אולי מתוך מחשבות וחשבונות אחרים, אבל בכל זאת.

וזה מנטרל את הדאגה העצמית. אדם לא צריך לדאוג לכלום. קודם כל הוא לא צריך להתגונן כל הזמן נגד אויבים, נגד סכנות. שומרים עליו. הוא לא צריך לדאוג לקיום שלו, לאוכל, בריאות, לסביבה שהוא נמצא בה, לכלום. לכול דואגים אחרים. אז אם אדם רוצה או לא רוצה, זה מנטרל לו את הדאגה. הוא מפסיק לחשוב על עצמו.

ואיזה כוח זה, שכך מתייחסים אליו. הם יכולים לעשות מהאדם מה שהם רוצים. הם פשוט מוציאים ממנו את הרצון האגואיסטי. כי כל דבר שאדם רוצה, הוא מתחיל להרגיש, שמיד דואגים, מיד מביאים. הוא מפסיק לרצות. פתאום נעשה כאילו חפץ חסד. צריכים להרגיש עד כמה שזה עובד על האדם.

אם כך, מי לא רוצה? אם אנחנו חשים דבר כזה רק במקצת, זה נראה לנו כבר משהו לא מציאותי. צריך לעשות בית הבראה כזה, כדי שכל אחד ירגיש מה זה. אז קודם כל, למה זה נקרא "כלל גדול בתורה"? הרי זה הדבר האגואיסטי ביותר שיכול להיות. מי לא רוצה? כל אחד רוצה להרגיש, שכך הוא רוצה להתייחס לשני. לספק לו את הכול, לדאוג לו בכל וכל. כולם מצביעים שהם כאלה.

"כי מילת "כלל" יורה לנו סיכום פרטים שמתיחסים ל"כלל" הנשוא, אשר כל פרט ופרט נושא חלק בתוכו, באופן, שבצירוף כל הפרטים יחד ימצא אותו "הכלל".

ואם אנו אומרים "כלל גדול בתורה", הרי הבנתו: אשר כל המקראות ותרי"ב המצוות, המה הם סיכום הפרטים המתיחסים לפסוק של: "ואהבת לרעך כמוך". ולכאורה קשה, איך יכול פסוק זה להיות "כלל" לכל מצוות התורה? לכל היותר הוא יכול להיות "כלל" לחלק התורה והמשפטים הנוגעים בין אדם לחבירו. אולם לחלק הארי שבתורה העוסק בעניני עבדות בין אדם למקום, איך אפשר להכלילם במסגרת הכתוב של "ואהבת לרעך כמוך"?"

מהדברים האלה מתעוררות שאלות רבות. איך יכול להיות יחס בין בני אדם, שכולל את היחס שלהם לבורא, את כל העולמות, את כל הנצחיות? מי יודע מה זה בכלל? מספיק אם אדם אוהב את הזולת, שנמצא כך לפניו, בזה הוא רוכש בכלל את כל העולמות, מכאן ולאן שהוא רוצה. איך יתכן דבר כזה? כל כך פשוט נראה לנו היחס בין בני האדם, אבל מה הקשר בין זה ובין רוחניות, נצחיות?

ולמה זה כלל, שכולל בתוכו את העולמות, הספירות, הפרצופים, עבר, הווה, עתיד, כל מה שקורה בכוח העליון בין בני אדם? הכול מושתת על הכלל הזה. אנו דווקא לא רואים, ש"אהבת לרעך כמוך" זה כלל. אנו רואים את ההפך. כל אחד "אוכל" את הזולת. וכל אחד רק רוצה להגיד, שהוא אוהב את האחר. זאת אומרת, השימוש בזה הוא השימוש הגרוע ביותר. והמשפט הזה לא מסתדר עם בניית המציאות, עם היחס, או עם העוצמה, שאנו רואים.

מדוע בעל הסולם לוקח את הכיוון של המאמר ישר לכיוון הדתי?

כי האמרה הזאת היא מהכיוון הדתי, מהתורה. אומרים, שכל התורה, כל מערכת היחסים בין אדם לבורא, ובין אדם לבני אדם, כוללת את כל הסידור הזה בין אדם לאחרים, ובין אדם לבורא. היא צריכה כאילו לסדר לנו את כל החיים. התורה היא מערכת הקשר שלנו עם כל המציאות. והקשר הוא גם נצחי, לפני שאדם נולד, אחרי שהוא מת, ועכשיו. גם בעולמות עליונים, ומי יודע מה. כל הקשר הזה בין אדם לבין הכוח העליון, נקרא "תורה".

אז בעל הסולם אומר שבמערכת הזאת, שנקראת "תורה", החוק הכללי הוא חוק "ואהבת לרעך כמוך". אז קודם כל זה לא מובן. מערכת, שקושרת בתוכה את כל העולמות, בורא, נברא, וכולם. והיא עובדת כל כולה לפי חוק, שנראה קטן מאוד ופרטי מאוד. "ואהבת לרעך כמוך", אני למי שהוא כמוני, לאחר. ואני צריך לאהוב אותו כמוני, כמו שאני אוהב את עצמי. זה משהו קצר וקטן לעומת כל המערכת. ולא נראה לי, שהיא פועלת לפי העיקרון הזה. זה דבר אחד.

דבר שני, שבמערכת הזאת יש המון חוקים נוספים. מילא אם היה רק החוק הזה. אבל יש עוד תרי"ב חוקים. אז בעל הסולם אומר, שכל תרי"ב החוקים האחרים נכללים בתוך החוק "ואהבת לרעך כמוך". שאם ניקח כל חוק וחוק פרטי, הוא פשוט העברה פרטית, ביטוי פרטי של "ואהבת לרעך כמוך" למקרה מסוים. ואין בו יותר ממנו כלום. אלא רק כלפי חתך מסוים, קשרים מיוחדים בתוך המערכת האדירה הזאת, הוא מתבטא במילים אחרות, כמין חוק אחר. אבל זה אותו החוק ואין יותר חוקים. או שמקיימים אותו או שלא.

ואז מה עם כל יתר החוקים, בשביל מה הם בכלל? זה פשוט ביטוי של החוק "ואהבת לרעך כמוך". כדי להגיע למימוש הכללי שלו, קודם כל אדם מממש אותו, מקיים אותו בכל מיני הפרטים שלו. אבל כשאדם מקיים אותו בכל מיני הפרטים האלו, בינו לבין האחרים, בינו לבין הבורא, לא חשוב איפה ומה, ובקשר למה. אבל בכל זאת, אדם צריך לדעת, שהוא מקיים "ואהבת רעך כמוך", רק במקרה מסוים זה אולי נשמע בהגדרה אחרת. אבל זה נשמע למקרה הזה בלבד.

וכשאדם יקיים את כל הפרטים, אז יגיע לאותו כלל, שיראה, שיקשור את כל הפרטים האלה, את כל תרי"ב החוקים האלו יחד. ויראה, שהם כולם רק לשם כך קיימים.

כמו שלומדים את מערכת הכבד, מערכת הריאות, מערכת הלב, מערכת המוח, הכליות, כל מיני מערכות, כל אחת עובדת בצורה משלה. אם ניקח בדיקות שונות נמצא שלפעמים הן עומדות כאילו בניגוד אחת לשניה, בסטייה זו מזו. לפעמים כל אחת מהן מחליפה את המצבים מקצה לקצה. אבל המטרה שלהן אחת: תפקוד הגוף בצורה מושלמת. אותו דבר כאן. רואים כל מיני תרי"ב חוקים, כאילו לא קשורים אחד לשני, אבל יש להם מגמה אחת.

אם הכלל הזה הוא כל כך חשוב ומרכזי, מדוע לא רואים אותו כבר בדורות הראשונים?

בעל הסולם מסביר, שהאבות לא יכלו לקיים את הכלל הזה, מפני שלא היה להם אגו ביניהם. זאת הייתה משפחה אחת, האגו עוד לא גדל. עדיין לא היו בכמות ובאיכות. הם היו ברצון לקבל, שעדיין לא גדל עד כדי כך, שהיו יכולים לקיים "ואהבת לרעך כמוך". "ואהבת לרעך כמוך" אפשר לקיים רק על פני הרצון לקבל שקם. אחרת, במה יש לאדם הבחנה?

אם יש לאדם נטייה פנימית לאהבה, זה לא נקרא שהוא מקיים אותה. אלא הבורא כביכול מקיים את זה בתוך הטבע. כפי שלא אומרים, שאימא נמצאת ב"אהבת לרעך כמוך" כלפי הילד שלה. אלא אם אדם לגמרי לא שייך לאחרים, ומתייחס אליהם באהבה, אז אנחנו אומרים שהוא אוהב אותם. זה המיוחד, מפני שזה לא מתקיים בצורה הטבעית, אלא לפי היגיעה של האדם. לכן כדי לקיים את החוק הזה, צריך כשמלכתחילה האדם יהיה נגדו.

דעלך סני לחברך לא תעביד

"ואם בדוחק אפשר ליישב את המאמר הנ"ל, הרי בא מאמרו של הלל הזקן באותו נוכרי שבא לפניו ובקש ממנו שיגיירו כפי שמובא בגמרא: "...גיירני על מנת שתלמדני כל התורה כולה כשאני עומד על רגל אחת. וכו'. אמר לו: דעלך סני לחברך לא תעביד. זו היא כל התורה כולה, ואידך, פירושא הוא זיל גמור"[ושאר התורה פירוש הכלל הזה הוא לך ולמד ]הרי אנו רואים להדיא [בפירוש ] שהוא אמר לו שכל התורה כולה היא הפירוש של הפסוק "ואהבת לרעך כמוך"."

רק הבעיה היא, שהלל אמר זאת בצורה אחרת. אל תעשה לזולת, מה ששנוא עליך. למה? כי "גוי" נקרא, שעדיין נמצא ברצון לקבל, באגו, שרוצה כרגיל להזיק לאחר. זאת אומרת, הצורה הטבעית של הרצון לקבל המקולקל, שבכל אחד מאיתנו. אז קודם כל יש תיקון, אל תעשה לאחר רע, כמו שאתה לא רוצה שיעשו לך. זאת אומרת, תצמצם את עצמך בכוח. אתה רוצה לעשות רע, תצמצם את עצמך קודם. אחרי הצמצום כבר מתחילים לתקן אותו, מתחילים כבר להלביש עליו את צורת ההשפעה במקום את צורת הקבלה, צורת האהבה במקום צורת השנאה.

אבל השלב הראשון הוא להגיע לצמצום, שלא יעבוד בצורה השלילית. אז תלוי למי פונים. או כשפונים ליהודי וזה נקרא "ואהבת לרעך כמוך". "יהודי" נקרא, מי שנמצא כבר בתיקון של הרצון לקבל, אז הוא צריך רק להגדיל את האהבה. ו"הגוי" נקרא מי שעדיין נמצא באגו. אלה שני שלבים בהתפתחות האדם. וודאי בכל אדם ואדם. זה לא שייך לְמה שנקרא בעולמנו "גוי" או "יהודי".

"ועתה לפי דברי הלל, רבן של כל התנאים, ושהלכה כמותו", הלל הוא הגדול ביותר בידיעת תיקון העולם ותיקון האדם. "נהיר לנו בודאות גמור, אשר עיקר הרצון שבתורתינו הקדושה היא להביא אותנו לגובה רום המעלה, שנוכל לקיים הכתוב הזה של "ואהבת לרעך כמוך", כי בפירוש הוא אומר: "ואידך פירושא הוא זיל גמור" [ושאר התורה פירוש הכלל הזה הוא לך ולמד ], דהיינו, מפרשים לנו איך לבוא לכלל הזה".

זאת ההלכה מהלל. בית הלל, הוא הדבר הגדול ביותר, המפורסם ביותר, ההלכה כמוהו – הלכה מלשון הליכה. הלל בעצם ייסד לנו את כל הדרך הרוחנית בכל העבודה שלו. ולכן מה שהוא אומר, שכל העבודה מכוונת רק לזה.

והנה לפלא הוא, איך קביעה זו תצדק ברוב פרשיות התורה העוסקים בדינים שבין אדם למקום, ואשר כל בר בי רב יודע בעליל, שהמה העיקרים שבתורה, ולא הפירושים לבירור הכתוב של "ואהבת לרעך כמוך"."

וזו בעצם נקודת אי ההבנה בינינו לבין כל העולם, ובמיוחד עם שומרי התורה והמצוות הגשמיות. שבחוכמת הקבלה מדובר על תיקון הרצון, על היחס, על תיקון האדם, שחייב להגיע ל"ואהבת לרעך כמוך". ואצל שומרי המצוות הגשמיות מדובר כביכול על קיום של מנהגים, מצוות של העולם הזה, ללא שום קשר לתיקון "ואהבת לרעך כמוך" שבלב האדם. זאת כל הנקודה הרגישה. מה חשוב יותר, תיקון הרצון באהבת הזולת, או קיום מה שכתוב, ללא הרצון.

יש כאן שאלות רבות. האם מתנגשים שני הדברים האלה יחד, או לא? אבל אנחנו מדברים על החשיבות. שקודם חייבת להיות המטרה להגיע ל"ואהבת לרעך כמוך". וכל יתר הדברים צריכים לראות בהתאם לזה, עד כמה שהאדם מקיים אותם, כדי להגדיל בו את היחס הזה לזולת.

אם כולם היו מורידים את המסכות ומפסיקים להיות צבועים, זה היה מזרז את התיקון הכללי להגיע ל"ואהבת לרעך כמוך"?

אם כל אחד היה מוריד את המסכה, אז הוא היה הורג את האחר מיד. אני לא יודע, איך אדם היה מחזיק את עצמו כלפי השני. להוריד "מסכה" זה נקרא להוריד את המגן מעצמו. לא שאדם נעשה צבוע כלפי השני, מפני שהוא רוצה להיות יפה בעיניו. אלא אדם רוצה להיות יפה בעיני האחר, כדי לא להיפגע ממנו. על זה האדם חושב. הוא לא מתייחס לאחרים יפה, בגלל שהוא רוצה, שיהיה להם יפה ממנו. אלא הוא מתייחס אליהם יפה, כדי שגם הם יתייחסו אליו בצורה צבועה ולא חשוב שזה חיצונית. אבל בזה האדם ירגיש את עצמו סך הכול באיזה ביטחון לעומתם.

אז איך נוכל להיפטר מהמסכות? אנחנו לא מסוגלים. המסכות האלה הן כשקר, כנגד הרצונות שלנו, שכל הזמן פוחדים מפגיעה. אנחנו לא מסוגלים לעשות זאת. אבל להוריד מסכות אפשר רק בתנאי, שאדם מתקן את עצמו, מתקן את האחרים, עוזר להם להיתקן. ונמצא כבר בחברה, שבהחלט עובדים על "ואהבת לרעך כמוך". הם רוצים להגיע, שתהיה ביניהם אהבה, כמו אהבה טבעית, אינסטינקטיבית אחד לשני. לתינוק קטן, אין כלפי אימא שום מסכה. הוא ערום, ואיכשהו כלפיה הוא בכלל לא חושב ולא מתחשב.

אבל אנחנו לא מסוגלים להיות כך אחד כלפי השני. אני לא יכול לפתוח את עצמי כך. כי מיד יכולים לעשות איתי מה שהם רוצים. אני חייב להיות בטוח שאוהבים אותי, וכמו שנאמר בהקדמה למאמר, שהאהבה של האחרים תנטרל באדם את המסכה. שהוא לא יצטרך את המסכה. כמו עם קרובים. אם הם קרובים, שאדם נמצא איתם בקשר טבעי, אינסטינקטיבי, אז גם איתם הוא פחות במסכה. כי היחס של אהבה הדדית, או קירבה, התחייבויות, הוא שקושר ביניהם. ובמידה הזאת אדם כבר יכול להוריד מסכות. לכן אנחנו לא מסוגלים להיות גלויים אחד עם השני, זה בלתי אפשרי. הכוח ההגנתי של האדם לא מאפשר לו זאת. אצל ילדים רואים זאת בצורה בולטת מאוד.

כיצד הופכים את סם המוות לסם החיים?

האם נוכל להגיע לאהבה בעולם הזה? רצו פעם לעשות זאת בכמה חברות, בקיבוצים, ברוסיה, בכל מיני מקומות, יצא להם ההפך. אנחנו גם פוחדים מזה. כי בדרך כלל, אם אדם מפתח אהבה, אחר כך מתפרצת שנאה גרועה יותר. יותר טוב ללכת באיזשהו קו אמצעי.

בעל הסולם מסביר במאמר אחר, שאם אנחנו רוצים לאהוב אחד את השני בלי לערב את הבורא, בלי לערב את המציאות כולה, החוק הזה לא מתקיים. הוא יכול להתקיים, אם אנחנו דואגים לכל המערכת. כמו שלוקחים איבר כלשהו מהגוף, ודואגים שהוא יעבוד כל כך מושלם, כל חלק וחלק, שכל תא ותא ידפוק כמו שעון, כמו שצריך. ומה יוצא מזה? עד כמה שנגדיל את התפקוד הטוב של איבר פרטי אחד, וכל הגוף ימות בינתיים, זה יחזור אל האיבר וימית אותו. ואז הוא מרגיש ההפך. הוא מרגיש הרעלה, שנאה, וכולי.

לכן אנחנו יכולים לדאוג ל"ואהבת לרעך כמוך" רק בתנאי, שאנחנו דואגים לכל האנושות, ושהבורא ישרה בהן. אחרת לא. זה כמו להזריק תרופה לפרוטזה, לרגל מעץ.

ואהבת לרעך כמוך

"עוד יש לנו להתבונן ולהבין כוונת הכתוב גופו באמרו: "ואהבת לרעך כמוך", שפירושו לפי הפשט, הוא לאהוב את חברך באותו שיעור שאתה אוהב את עצמך. ואנו רואים שאין הציבור יכול לעמוד בו כלל. ואילו היה כתוב "ואהבת לרעך כמו שהוא אוהב אותך", גם זה לא היו רבים שיוכלו לקיים אותו באופן מושלם, אבל עכ"פ זה מקובל על הדעת.

אבל לאהוב את חברו כמו שהוא אוהב את עצמו, אין זה לכאורה בגדר האפשרות".

אומרים לאדם, שהוא צריך להגיע לאהבה את רעהו כמו שהוא אוהב את עצמו, ולא תולים את זה בתנאי, שכולם גם יעשו כלפיו אותו דבר. כל אחד צועק, ואנו רואים זאת גם בעיתון, "מי אוהב אתכם יותר ממני?" ועוד כל מיני דברים כאלה. זה מאוד יפה. אלא שבכך אדם אומר, גם אתם צריכים לאהוב אותי באותה המידה. בואו נאהב אחד את השני. זאת אומרת, אדם מחייב את האחרים גם לאותו דבר, וזה לא טוב. מצד אחד הוא שם את זה כתנאי.

מצד שני, אנחנו רואים, שכך היא הערבות. ערבות אי אפשר לקיים, אם כל אחד לא ידאג לשני. אז גם כאן יש את אותו התנאי? שאהבת לרעך כמוך ניתן לקיים רק בתנאי, שכולם מסכימים, וכולם עובדים על זה, וכולם עובדים במישור אחד, במידה אחת? אז יש תנאי לזה, או שזה מכוון לכל אחד, וזהו? תעבוד על זה, ואל תשים לב לאף אחד.

לפי תפיסת המציאות אנחנו יכולים להגיד, שכך נראה כל העולם לאדם. הוא צריך לעבוד כנגד העולם, ואחר כך הוא מגלה, שכולם נמצאים בגמר התיקון, רק הוא מקולקל. אז החובה "ואהבת לרעך כמוך", היא רק עליו. כל היתר רק נראים לו, העולם הוא מראה של האדם. זה ההעתק שלו.

אז אל לו להתייחס שהם צריכים לעשות כך. הוא יראה, שהם אוהבים אותו במידה, שהוא אוהב אותם. פתאום יגלה, שהשונאים הגדולים ביותר שלו, הם לא שונאים. אלא כך הוא הבין את היחס שלהם אליו. והכול זה התלבשות השכינה הקדושה בתוך הכלים הכלליים. זה מצד אחד.

מצד שני אנחנו לומדים, שבלי תמיכה אי אפשר להגיע לדבר כזה. שאם אדם ירגיש אהבה מכולם, אז בטוח שזה יבטל לו את הרצון לקבל. הוא גם יתייחס אליהם כך. אז מה קורה כאן? יש כאן הכרחיות בהדדיות או לא?

"ואפילו אם לא היה בעולם אלא איש אחד זולתו, היה זה גם מן הנמנע, ובפרט שהעולם מלא אנשים, ואם יאהב את כולם כמותו, לא ישאר לו זמן בעד עצמו. כי ודאי הוא שצרכיו שלו הוא ימלא מבלי להחסיר, ובחשק רב ימלאם, באהבתו את עצמו".

זה רק ההסבר האם בגדר אפשרי לעשות זאת פיזית. אם בגלל כוחות, זמן או כוחות הנפש. כלומר איך אדם יכול לדאוג לאחרים, אם מהבוקר עד הלילה הוא דואג רק לעצמו, ולא יכול לספק לעצמו אפילו אחוז אחד ממה שהיה רוצה לספק? איך הוא יקח חסרונות מאחרים, ויספק להם את הכול? אחרת זה לא ייקרא "אהבה". האם זה אפשרי? האם זאת סתם אימרה "ואהבת לרעך כמוך", כי כך יפה להגיד? אלא האהבה צריכה להיות מוכחת, צריך להיות ברור עם מה אדם מממש אותה. ואם כתוב "כמוך", אז כמו שאתה רוצה לספק לעצמך, כך תספק לכל אחד ואחד.

אהבה כזאת בלתי אפשרית כמובן. אבל אם אנחנו רואים שהדבר הזה הוא בלתי אפשרי לעשותו, איך בכל זאת יש דרישה כזאת? וזה כלל של כל העולם, כל המציאות, כל הטבע. איך הטבע עומד על זה? אם מדובר על חלק בטבע שבנוי לפי הכלל הזה, אז המערכות שלו כבר עובדות כך, ונמצא באותו יחס לאחרים כמו לעצמו. אבל אם האדם צריך לשנות את היחס שלו לאחרים לפי הכלל הזה, הוא רואה שזה בלתי מציאותי.

כיצד באמצעות קיום תרי"ב המצוות מושג הביטחון שנגיע לאהבה?

אם אנחנו מקיימים תרי"ב תיקונים, איך יכול להיות, שאנחנו מגיעים ל"ואהבת לרעך כמוך"? הנשמה שלנו כוללת תרי"ג רצונות, מהקטן עד הגדול ביותר. תרי"ג הרצונות האלו מכוונים כולם לבורא. תרי"ג הרצונות האלו הם הקשר של האדם עם כל יתר הנשמות.

יש מערכת. ולכל אחד מאיתנו, שנמצא בתוך המערכת, יש תרי"ג רצונות. הרצון שלו זה הנשמה. נשמה זה רצון, רצון לבורא. הרצון שלו כולל בתוכו את תרי"ג הרצונות. הרצון שלו חייב להיות קשור לכל יתר הנשמות דרך תרי"ג הרצונות האלו. אם הוא מתייחס לכל יתר הרצונות, לכל יתר הנשמות כמו לעצמו, נמצא שהוא קשור איתם במה שנקרא "אהבה" או "השפעה". אם יש לו כזאת תכונת השפעה או אהבה, אז הוא מזהה בתוך המערכת הזאת את אור אין סוף, האור העליון, או הבורא – בורא מלשון "בוא וראה". "בוא" לכלים האלו עם תכונת האהבה, "וראה", ששם נמצאת תכונת הכוח העליון. שתכונתו היא אהבה בלבד.

שרטוט מס. 1

ומה זה תרי"ג מצוות? שכל רצון ורצון מתרי"ג הרצונות, האדם מכוון לקשר עם אחרים. כל רצון עובד, כדי להביע אהבה, כדי להביע נתינה. זה נקרא "מצווה". מצווה זאת השפעה. אם אדם עובד מאיזשהו רצון פרטי כלפי מישהו, נקרא שהוא מקיים "מצווה". אם קיים תרי"ג מצוות, נקרא שתיקן את הנשמה שלו באהבה החוצה. הוא חייב לעשות זאת, כדי להגיע לגילוי הבורא. לא סתם לאהוב את האחרים. אחרת זה חורבן. אדם חייב לצאת מעצמו, לאהוב את האחרים, כדי לגלות בתכונת ההשפעה שרכש את הבורא.

האם האהבה כלפי הזולת צריכה להיות רק כלפי אותה הנקודה שהיא הנקודה שבלב?

כן ולא. אתה שואל למה אני מתחבר עם האחרים? אני הולך להתחבר עם אחרים, מפני שיש להם אותה הנטייה לבורא. ולמי שלא, אז אני לא מתחבר עימו? אז אני לא צריך להגיע לאהבה עימו?

יש בזה שני דברים. דבר אחד, שנקרא "קבוצה". שאדם מתחבר עם חברי הקבוצה, כדי שהם יספקו לו בחזרה את חשיבות המטרה, חשיבות הבורא. אז הוא מחפש אצלם את אותה הנקודה לבורא, ולנקודה הזאת הוא מתייחס. אבל כשהם מספקים לו את הכוח הזה, את המטרה, את החשיבות, הוא מתייחס לכל המציאות, לכל יתר הנשמות, "ואהבת לרעך כמוך" ללא שום הבדל. לכל אחד, ששייך למערכת אדם הראשון. אם יחסר משהו או מישהו, אז יחסר לאדם קשר עם הבורא.

אם אדם מתייחס למישהו לא באהבה, סימן שכך הוא מתייחס לבורא. בהקשר זה ניתן לשאול, "מה עם הקליפות, כלומר מה עם "מתקני העולם" למיניהם"? אבל לא כאן המקום להרחיב בנושא. כך או כך, הקבוצה היא רק כדי לקבל ממנה יכולת לפנות לכלי הכללי. כמו שישראל צריכים לתקן את עצמם, כדי לבוא אחר כך לעולם ולגרום לתיקון שלו.

אם אני נמצא בקבוצה, אז לפי חוק השתוות הצורה יש לי אהבה כלפי החברים. ואין לי בעיה עם זה.

אין לך בעיה עם זה, מפני שאתה מזהה בהם את אותה המטרה כמו שלך. ואתה יודע שבלעדיהם לא תגיע למטרה. אז חשיבות המטרה מחייבת אותך להתייחס אליהם יפה. חשיבות המטרה מחייבת אותך לדרוש מהם שיגדילו לך עוד יותר את המטרה. עד כדי כך, שאתה תוכל לעשות ממש הכול, רק כדי להשיג אותה. בינתיים האגו הוא שדוחף לקשר בין בני האדם בקבוצה.

עם אילו כלים אני יוצא החוצה, אם האגו שלי שולט בי גם בתוך הקבוצה?

גם החוצה אתה יכול לצאת עם אותו האגו. אדם רוצה להתקשר עם הבורא, ששורה בכל אלו. אם אדם מתייחס אליהם יפה, אז הוא מגיע לבורא. יש יפי נפש שעושים את זה מתוך הנטייה הזאת, מתוך פילוסופיה כזאת. זאת לא תורה.

"לא כן לענין צורכי הכלל. שאין לו סיבה חזקה שתעורר רצונו לפעול עבורם - ואפילו אם היה לו רצון - האם יוכל לקיים את המקרא כפשוטו - האם כוחו יעמוד לו? ואם כן איך תחייבנו התורה דבר שאינו יכול לעמוד ולקיים כלל?

ואין לעלות על הדעת כלל, אשר הכתוב הזה נאמר בדרך הגזמה ח"ו, כי מוזהרים ועומדים אנחנו על "לא תוסף עליו, ולא תגרע ממנו". ולזה הסכימו כל המפרשים לפרש המקרא כפשוטו. ויותר מזה אמרו, שחייב למלא צרכי חבירו, ואפילו במקום שהוא עצמו נמצא חסר בו, גם אז הוא מצווה ועומד ליתן צרכי חבירו. ולהשאיר את עצמו בחיסרון. כמו שפירשו התוספות קידושין כ. ד"ה כל הקונה עבד עברי כקונה אדון לעצמו, ומפרשים שם התוספות בשם הירושלמי וז"ל: "דפעמים אין לו אלא כר אחת אם שוכב עליו בעצמו אינו מקיים כי טוב לו עמך, ואם אינו שוכב עליו וגם אינו מוסרו לעבדו, זו מדת סדום, נמצא שע"כ צריך למסור לעבדו, והיינו אדון לעצמו"."

"ואהבת לרעך כמוך" חייב להיות ללא שום פנייה לעצמו, ללא שום קשר לעצמו בחזרה. חייבת להיות השפעה טהורה, ממש מושלמת, כמו שאנחנו לומדים את התכונה הזאת ברוחניות. לצורה כזאת, ליחס כזה לאחרים אנחנו חייבים להגיע. זה מה שדורשת התורה.

וודאי שהדבר הזה הוא בלתי מציאותי.

האם אדם צריך לאהוב את עצמו לפני שהוא אוהב את הזולת?

כתוב "ואהבת לרעך כמוך". אם אדם לא אוהב את עצמו, איך יאהב את הזולת? הוא לא יידע מה זאת נקראת "אהבה".

מה ההבדל בין צביעות ומשחק?

צביעות ומשחק זה אותו דבר. רק משחק זה, שאדם בכוונה משחק עם השני, יכול להיות בכוונות טובות מאוד. כמו שמשחקים עם ילדים, או כמו שמשחקים עם החברים, להראות להם, שיש לנו כביכול אהבה לאחרים, כדי לעורר גם בהם תגובה כזאת. צביעות זה מינֵי שקר. והמשחק זה שקר של אמת. בכוונה טובה, זה נקרא "משחק", בכוונה רעה, זה נקרא "צביעות".

ולגבי השאלה הקודמת, האם אדם צריך לאהוב את עצמו, ומתוך זה להגיע לאהבת הזולת? וודאי שכן. וכך אנחנו רואים גם בדרך המדרגות. שכל פעם מתגלה באדם אגו שלו גדול יותר, שהוא רואה כמה שהוא אוהב את עצמו, ולא איכפת לו כל הזולת. ואחר כך הוא צריך לתקן את היחס שלו על פני האגו שלו, על פני אהבה עצמית, לזולת. ושוב גדל אצלו בקו שמאל האגו, הרצון לעצמו, אהבה עצמית, ושוב צריך לתקן אותו על פני זה לאהבה לזולת.

אז וודאי שכל פעם ופעם הוא בונה יחס לזולת מתוך אהבה עצמית. וזה נקרא "ואהבת לרעך כמוך". תעשה בקו אמצעי, בדיוק מה שרצית לעשות בקו שמאל כלפי עצמך. קח כוחות מקו ימין, דוגמאות, מה זה נקרא "להשפיע" מקו ימין. תעשה מקו שמאל בדיוק, מה שיש לך מקו ימין, ואז תקבל אמצעי, יחס לבורא באהבה. שדוגמת האהבה אתה לוקח מימין, והעוצמה משמאל.

האם בשביל לקיים את מצוות האהבה באופן מקסימאלי, צריכים לקיים את 612 המצוות שקודמות לכך?

תרי"ב מצוות שאנחנו צריכים לקיים הן, כל אותן המדרגות, שאנחנו צריכים לעלות עליהן, כדי להגיע לדרגת "האהבה". אדם עולה לאין סוף, לגמר התיקון שלו דרך העולמות. שיש הסתר ועוד פעם הסתר, וגילוי, שכר ועונש, אהבה. ואדם מקיים תיקונים על עצמו. עד שמגיע לתיקון האחרון, שנקרא "אהבה". אז כל עוד אדם לא מתקן תרי"ב מצוות, הוא לא מגיע למצווה מספר תרי"ג, האחרונה.

שרטוט מס. 2

אין דבר כזה, להגיע לאהבה מבלי לקיים, מבלי לתקן את כל יתר הדברים. אהבה זה יחס כללי מכל הרצונות שלו לזולת. שלפני כן הוא מתקן את כל מיני הצורות הפרטיות שלו. במילים אחרות, אי אפשר בלי תיקון, בלי קיום מצוות, תרי"ב מצוות, להגיע למצווה מספר תרי"ג.

השאלה רק, האם שייך קיום בעולם הזה, להרגשה, מה שאדם עושה כלפי הזולת? מצד אחד אנחנו רואים, שיש בעולם הזה אנשים אדוקים מאוד, חזקים מאוד בקיום מצוות גשמיות. זאת אומרת, בפעולות בידיים, ברגליים, בפה. ולא כל כך משפיע על הלב שלהם, על היחס שלהם לזולת. זאת אומרת, הקשר בין הקיום הגשמי לפעולה הרוחנית, לא קיים.

מצד שני אנחנו שומעים, ש"בראתי יצר רע, בראתי תורה תבלין". כי "המאור שבה, מחזירו למוטב". זאת אומרת, כדי לתקן את עצמנו, את האגו שלנו, אנחנו צריכים את האור העליון, שנקרא "תורה". שיתקן את כל תרי"ג הרצונות שלנו, יעשה עלינו תרי"ג מצוות, ויחזירנו למוטב, זאת אומרת, לטוב, להשפעה. ואין קשר בין זה לבין קיום המצוות במסגרת הגשמית, כפי שנהוג בעולם, ברחוב. אלא יש בזה, מה שנקרא, "מסגרת חיצונית". שאם אנחנו נמצא בקיום מצוות גשמיות, אנחנו נמצאים באיזושהי מסגרת, שעוזרת לנו, תומכת לחשוב על זה. אם המסגרת היא גם נכונה.

האם בשביל להגיע לאהבת הזולת, צריך קודם כל לאהוב את עצמו?

הוא צריך לגלות שהוא אוהב את עצמו.

אבל הוא מרגיש שהוא שונא את עצמו.

סימן שעוד לא הגיע להבנת אהבת עצמו. עוד לא נגלה לו. הוא עוד לא גילה, שבשנאת עצמו הוא מאוד מאוד אוהב את עצמו. שלא יכול לשנוא את עצמו. זה שהוא שונא בתוכו תכונה כלשהי, בגלל שהוא מפסיד בגללה. היא לא עוזרת לו למלא את עצמו. אנחנו בטבע רצון ליהנות, רצון לקבל, רצון לאהוב את עצמי, אין יותר.

לכן אין לומר, שאדם שונא את עצמו. הוא שונא את עצמו, בגלל שיש לו תכונה, שבגללה הוא מפסיד. אז הוא מרגיש אהבת עצמו, ושונא משהו, שמפריע לו למלא את האהבה העצמית. כל אדם ואדם שבעולם הזה, אנו רואים בו רק אהבה עצמית. וזה הטבע. לא רע ולא טוב. עם זה נולדנו.

אם זה מכוון כלפי הבורא, ורוצים להשיג את הבורא, אנחנו מתחילים לגלות, מה יש בזה רע, ומה יש בזה טוב. וכבר משתמשים בזה בצורה מטרתית, להגיע לבורא. אם זה סתם במישור העולם הזה, כל אחד מתייחס לזה איך שבא לו. חוכמת הקבלה לא מתייחסת אז לאדם. היא אומרת, אין כאן אדם, יש כאן פשוט חיות קטנות, שנפעלות על ידי דחפים פנימיים. לזה אנחנו לא מתייחסים. חוכמת הקבלה מתייחסת אך ורק לאותו רצון, שמתפתח באדם כלפי הבורא. כי היא מטפלת רק בגילוי הבורא לנברא שבעולם הזה.

האם תיקון של כל אחד מתרי"ב הרצונות, זה החלפת רצוני לרצון הסביבה?

לאהוב את הזולת זה נקרא, שאדם צריך להתכלל עם הרצונות של הזולת, להבין אותם, להרגיש אותם וגם להרגיש ולהבין את כל הרצונות והיכולות של עצמו. ולעשות מעצמו כמו מלצר – למלא את כל הרצונות של הזולת, שהוא מבין ומכיר אותו. ויכול להיות שרק ברצון האחרון, מספר תרי"ג, הוא מתחיל להרגיש את הרצונות של הזולת ורק אז הוא יכול להתחיל להתייחס אליו באהבה. וברצונות הקודמים אין לאדם יחס של אהבה לזולת. התשובה באמת נמצאת לפנינו.

מצוה אחת

"וכן מתעוררות כמה שאלות. לפי האמור לעיל כולנו בגדר עוברי התורה, ולא עוד, אלא עיקר התורה אין אנו מקיימים", מדובר על "ואהבת לרעך כמוך זה כלל גדול בתורה", שהוא חוק שבלי הקיום שלו אדם לא נמצא בגדר התורה, כי התורה מדברת על "השפעה חלוטה", ואם אדם לא נמצא בה, אז הוא לא נמצא בגדר תורה, כמו שאומר בעל הסולם, "כולנו בגדר עוברי התורה".

איך אדם יכול לעשות מצווה הקטנה ביותר, אם הוא לא מבצע את החוק "ואהבת לרעך כמוך" הוא לא עושה אף מצווה. זה נקרא שהוא "עבריין", עושה עבירה בהכרח. צריכים להבין זאת בצורה החלטית, ושהחוק הזה יהיה מול העיניים, מול האדם, בדיוק בצורה האמיתית שלו.

לפי החוק הזה אדם צריך להיות תמיד בבדיקה עצמית. אם אדם נמצא באהבת הבריות, אבל באהבה כמו שדורשים בכלל הזה, ולא שישקר לעצמו, אז נקרא שמקיים מצוות ומקיים תורה. אם אדם נמצא בחשבונות לעצמו, אז נקרא "חוטא", "עבריין", הוא לא נמצא בגדר התורה. חד וחלק. לא יכולים להיות חשבונות אחרים. אלו קיימים רק כדי להצדיק כביכול את העבריינים.

כמו שאומרים ברחוב, אם מגיעים לאדם חילוני, ואומרים לו "למה אתה מתנהג כך לזולת?", הוא אומר "עזוב אותי" או "כולם עושים כך, כך נהוג אצלנו בחברה, מאיפה נפלת?", "היום זה כבר מנהג רגיל לכולם" וכן הלאה. אם מגיעים לאדם הדתי, ואומרים לו "איפה אהבת הבריות?", הוא אומר "אני קם בבוקר, מניח תפילין, מתפלל, גמרנו. מה אתם צריכים עוד? אז יש גם אהבת הבריות. אני אוהב אותם".

הוא לא מבין שאם הוא לא מקיים את התנאי הזה, אז הוא לא מקיים אף מצווה. אלא כל המצוות שהוא חושב, שמקיים אותן בידיים ובפה, בתפילות, ובכל מיני מעשים, בתנועות הגוף, בלי רצון בלב לאהוב את הזולת, כל אלו נקראים "מנהגים" ולא מצוות. לכן אומרבעל הסולם , שלפי האמור לעיל כולנו וודאי בגדר עוברי התורה.

"כי אנו עושים הפרטים, ולהכלל איננו באים". שהכלל הזה הוא בעצם מעיד על האופי, על המגמה של כל פעולות האדם. ואם המגמה הזאת לא לטובת הזולת, ודרך הזולת לטובת הבורא, כמו שאחר כך יסביר בעל הסולם שצריך להיות, קודם אהבת הזולת, ומאהבַת הזולת לאהבת הבורא, אם כל פעולות האדם לא מכוּונות כך, אז האדם לא נמצא כלל בגדר התורה.

הפעולות האלו עצמן אם הן כהכנה, כדי להגיע לאהבת הזולת, יש להן הצדקה. והזמן שאדם משתדל להגיע לאהבת הזולת, ומבצע את כל הפעולות בקשר לזה, נקרא "זמן ההכנה". ואז אדם עושה כמנהגים, פעולותיו הן עדיין לא מצוות. ואם אדם לא עושה זאת כדי להגיע לאהבת הבריות, ל"אהבת לרעך כמוך", אז כל פעולותיו הן כעבירות. ועל אנשים אלו כותב בעל הסולם ב"הקדמה לתלמוד עשר הספירות", שהם עושים "מצוות אנשים מלומדה", והתורה כבר הופכת להיות בשבילם סם המוות, וכן הלאה.

אם לא משתמשים בתורה, כדי להגיע לאהבת הבריות, שהיא כל הזמן מול האדם כמטרה היחידה, אז נקרא שהתורה הופכת להיות בשבילו "סם המוות". כי כל מטרה אחרת זה מוות. כי היא לא לכיוון הבורא.

"וז"ש: בזמן שאתם עושים רצונו של מקום אביונים באחרים ולא בכם" וכו'. כי איך יתכן שיהיו אביונים, בזמן שהכלל כולו עושים רצונו של מקום ואוהבים זולתם כעצמם?" אם הכלל משתוקק באמת להגיע לדבקות בבורא, לאהבת הזולת, שזה היינו הך, לא יכול להיות שיתגלו לו צרות ובעיות. מפני שצרות ובעיות מתגלות אך ורק, כדי לדחוף את האדם להשגת המטרה ההיא. במידה שאנו בעצמנו דוחפים את עצמנו לאותה מטרה, וודאי שאנו נפטרים מכל הצרות.

"ועניין עבד עברי שמביא הירושלמי צריך לימוד. כי משמעות הכתוב, אפילו בגר שאינו עברי, חייב לאהוב כמותו. ואין לתרץ, כי הגר דינו כעברי, משום: "תורה אחת ומשפט אחד יהיה לכם ולגר הגר אתכם". כי גר משמעותו הוא גם גר תושב, שאינו מקבל התורה כלל, זולת שפורש עצמו מעבודה זרה, שעליו נאמר: "לגר אשר בשעריך תתנה". ואכמ"ל בזה".

בעל הסולם לא כל כך רוצה לעורר את הדברים. אנחנו אלו שמתחילים לדבר על הפצת הקבלה לכל העמים, ולכל העולם. הוא פחד עדיין לפתוח זאת, רק כתב לעצמו כמה משפטים ב"דור האחרון". וגם במאמר זה הוא רומז על כך. אבל בעצם הוא לא רוצה להגיד בפה מלא, שבהחלט אין שום הבדל בין יחס ליהודי לבין יחס לגוי, גֵר, לא חשוב למי.

"רעך" הוא כל אחד ואחד, ואם עדיין יש לאדם הבדלים למי ומה, אז בשבילו כל המציאות היא עדיין לא מציאות אחידה, שהבורא ברא אותה כדי שהיא תידבק אליו – כל המציאות. ואדם שמשיג לאט לאט את כל העוצמה הזאת של הדבקות בבורא, אז וודאי שמתייחס לכל העולם באהבה שווה לכל אחד ואחד.

אבל בכל זאת יש אצלו דרגות שונות. בעל הסולם מתייחס לכל העולם לפי מידת ההתפתחות, עדיין בדרגות שונות. ולכן יש גֵר, גֵר תושב, גֵר צדק, יהודי וגוי, וכל העולם מתחלק לכל מיני מדרגות כאלו. אבל וודאי שמטרת כל התיקונים הם, כמו שכותב בעל הסולם, ש"תורה אחת ומשפט אחד יהיה לכם", לכולם.

זאת אומרת, מדובר מצד האדם איך שהוא צריך להתייחס אפילו לאלו שלא מקבלים תורה, ולא מקבלים התקדמות. וגם אנחנו כך. בהפצה כלל לא שייך מי האדם. ואפילו מעל זה, אם אנו מדברים על תיקון העולם, כמו שכותב בעל הסולם ב"שופרו של משיח", אנו חייבים להגיע להפצת חוכמת הקבלה, עד הנפש האחרונה שבעולם.

"וזה סוד מצוה אחת שהתנא אומר: "עשה מצוה אחת הכריע את עצמו וכל העולם כולו לכף זכות". וקשה מאד להבין, כי מהו ענין "כל העולם" לכאן? ואין לדחוק ולתרץ שמיירי [שעוסקים ] כשהוא עצמו "חצי חייב וחצי זכאי" וכל העולם "חצי חייב וחצי זכאי", שאם נאמר כן העיקר חסר מהספר; ועוד הלא כל העולם מלא גויים ועריצים ואיך הוא יכול לראות שהם "חצי חייב וחצי זכאי" – על עצמו הוא יכול לראות שהוא "חצי חייב וחצי זכאי" אבל לא על כל העולם; ועוד, עכ"פ היה צריך לומר "כל ישראל כולו", ומה ענין "העולם", שצירף כאן התנא, האם יש לנו ערבות גם בעד אומות העולם, לצרף אותם לחשבון מעשינו הטובים?"

בעל הסולם ממשיך עם אותה שאלה, עד כמה הגבולות של "ואהבת לרעך כמוך", באילו דרגות אנו יכולים לצרף את כל העולם לאלו שאנו צריכים לאהוב, עד כמה הבורא כולל בחוגים אלו או אלו את כל הבריות יחד. זאת עדיין השאלה.

"יש להבין שחז"ל לא דברו אלא בחלק המעשי אשר בתורה, המביאים לתכלית הנרצה מהעולם והתורה. ועל כן, כשאומרים מצוה אחת הכוונה ללא ספק מצוה מעשית".

מדובר על תיקון הכלים, זה נקרא "מעשה". כל היתר מה שאנו עושים או לא עושים, אולי מזיעים הרבה אבל לא עושים בזה דבר. מה שנִשאר ומה שנכתב ברוחניות, בעולם הנצחי, אלה לא הפעולות שלנו שאנחנו עושים בעולם הזה, ואחר כך הכול נעלם. כי העולם הזה בעצמו נעלם. זאת אומרת, מה שאנו תופסים בחמישה חושים שלנו. או שאנו מתים, או שנעלה לגמר התיקון, והעולם הזה בצורה שאנו מרגישים אותו ייעלם.

הצורה הזאת נעלמת, היא זמנית, מקרית, רק לפי החושים המדומים שלנו. ומה שנשאַר זו רק מידת התיקון, שאדם עושה בהשפעה שלו לבורא, דרך ההשפעה שלו לזולת. לכן מדובר רק על התיקונים, שנשארים לנצח. ולכן לא חשוב אם התיקונים הם פרטיים או כלליים יותר, הם כולם נקראים "מצוות מעשיות". תיקון זה נקרא "תיקון הרצון", תיקון הרצון נקרא "מצווה". אין לנו הגדרה למצוות בצורה אחרת.

אם אדם עושה בעולם הזה, בזמן שהוא נמצא עכשיו כקיים בגוף שלו, כל מיני מצוות שנהוג לעשות בעולם הזה, הן נעלמות יחד עם הגוף שלו. אין לזה שום פעולה רוחנית. פעולה רוחנית היא תיקון הרצונות של האדם, מאגו לאהבת הזולת. הן נקראות "מצוות נצחיות" הנשארות ממש בטבע, במערכת הכללית. כי האדם גורם בכך להשתתפות שלו במערכת דאדם הראשון, כתא פעיל, בריא.

"וזה ודאי כדברי הלל שהוא: - "ואהבת לרעך כמוך", אשר על ידי מצוה זו בלבד, יזכה למטרה האמיתית, שהיא – הדביקות באלקיו. והנך מוצא שבמצוה אחת זוכה לקיים כל המטרה והתכלית.

ועתה אין כל קושיה מעניין המצוות שבין אדם למקום, כי המעשיות שבהם, יש להם גם תכלית זו של זיכוך הגוף, אשר נקודתה האחרונה היא לאהוב "את חברך כמוך", שהשלב המידי הבא אחריו הוא הדביקות".

למה? כי אם אדם מסדר את עצמו במערכת הכללית של כל הנשמות, שהן כולן יהיו כלולות יחד, הוא גורם לכך מתוך הנשמה שלו, ואז וודאי שבתוך כל המערכת הזאת שקשורה יחד, מתגלה הבורא כאור העליון הממלא את המערכת.

אנחנו גם מציירים כאילו שהאור הזה בא מלמעלה, ממקום כלשהו, וממלא את הבריאה. אלא שאין דבר כזה. הרי אנו אומרים "האור ברא את הנברא יש מאין". והנברא הזה שהאור ברא, נקרא המקום, העולם, חסרון, הרצון נקרא ה"מקום".

שרטוט מס. 1

אין דבר כזה שמשהו בא מבחוץ. אנו מציירים כך, כדי שאיכשהו תהיה ברורה לנו יותר המגמה עצמה, התנועה, סדר הסיבה והמסובב. אבל הכול נמצא באותו מקום. לכן אם אדם מגלה באותו מקום קשר בין כל החלקים, שהם כולם כאחד, בזה הוא משתווה עם הבורא, ומגלה את האור העליון בתוך הכלים. מגיע לדבקות.

"ויש בזה כלל ופרט כמבואר, כי מהפרטים באים אל הכלל, כי הכלל מביא למטרה האחרונה. אם כן ודאי שאין חילוק, מאיזה צד מתחיל, אם מהכלל, או מהפרט. כי עיקר הדבר להתחיל ולא ללכת באמצע, עד שנבוא למטרתינו".

אדם חייב לשים מולו את המטרה, שהיא דבקות. לדבקות מגיעים על ידי אהבת הבורא. אהבת הבורא מגיעה מאהבת הבריות. לאהבת הבריות מגיעים על ידי תיקונים ברצון, שנקראים "מצוות". לתיקונים האלה מגיעים על ידי אור מקיף. לאור מקיף מגיעים על ידי לימוד הקבלה, אבל לימוד הקבלה הוא כדי להגיע בכל הדרך הזו, בסולם הערכים הזה, עד לדבקות.

כלומר, לימוד הקבלה צריך להיות על ידי לימוד בקבוצה, ועם כל ההכנה ללימוד. זאת אומרת, שהחשיבות וכל סולם הערכים להגיע למטרה יהיו מול הלומד. ולפני כל אלו נמצא האדם עם הנקודה שבלב שלו, שכך חייב לבנות לפניו את כל סולם הערכים האלו, וכך לנוע. כמו שאומר בעל הסולם. אם אדם עושה כך, וודאי שיתקדם לאמת.

ואז אנחנו יכולים לשייך גם מצוות, שאנו עושים בעולם הזה. אם הן נותנות מסגרת לקבוצה, אז יש להן מקום. עד שמגיעים למצוות האמיתיות, שהן תיקון הכלים. אז וודאי שלסולם הערכים הזה יש תוקף.

אבל כמו שבכל הדברים ששייכים לבחירה חופשית, אין לנו אפשרות ללחוץ על האדם, אלא זה שייך לבחירה החופשית שלו, כל הסביבה שייכת לאדם הפרטי, כך גם בקבוצה. אנו לא לוחצים על אף אחד, מה עליו לעשות – אם לקיים את המנהגים האלו שנקראים "מצוות", בעולם הזה, או לא. אם לעשות לעצמו משהו או לא.

אנחנו רק צריכים לתת לו הזדמנות להתכלל. והקבוצה, החברה, חשיבות המטרה, והלימוד עצמו, ישפיעו עליו ויסדרו אותו כמו שצריך. אנחנו צריכים רק לתת לו כמה תנאים, שהם התנאים להתכלל.

האם אפשר לאהוב את הזולת לפני שמגיעים לגמר התיקון?

"אהבת הזולת" זה נקרא שאדם לוקח חסרונות שהם מחוץ לו, שנקראים ה"זולת", ואוהב אותם כמו את החסרונות שלו. אהבת הזולת היא לא שאדם אוהב את העיניים היפות של הזולת, את השערות, את הפרצוף, או את ההתנהגות שלו. אהבת הזולת היא כמו אהבה עצמית.

מה אדם אוהב בעצמו? הוא אוהב את הרצונות שלו. הוא רוצה שהם יהיו מלאים, שהם יהיו רגועים, שירגיש בהם תענוג, זה נקרא "אהבה עצמית". מתי אנו רואים אהבה עצמית? כשאדם ממלא משהו שחסר לו, זה נקרא שהוא אוהב את עצמו. כשהוא פוחד שיהיה לו רע, זה נקרא שהוא אוהב את עצמו.

זאת אומרת, אהבה זה כלפי החסרונות. "אהבת הזולת" זה כלפי החסרונות של הזולת. אדם צריך לקבל את החסרונות של הזולת, כמו החסרונות שלו. הזולת רוצה כל מיני דברים, והאדם רוצה למלא אותם כמו שהוא רוצה למלא את עצמו, זה נקרא שהוא אוהב את הזולת. כתוב שאם אדם רוצה לישון על כרית, והזולת רוצה לישון על כרית, אז הוא צריך לתת לו את הכרית, כמו שהיה נותן לעצמו. יחס לחסרונות, לרצונות.

אהבת הזולת זה לקחת את הרצונות של הזולת, את מה שחסר לו, ולהיות ממש בעבודה למלא אותם אחד אחד. לא בפועל. בפועל זה בלתי אפשרי, ואפילו הפוך. אם נעשה זאת במסגרת העולם הזה, רק נקלקל את הזולת ואת כולם. כמו שעושים יפי הנפש. אלא אנחנו צריכם להבין, שלעולם אנחנו לא יכולים למלא את הזולת בצורה גשמית. חוץ מלחשוב על הסיפוק הגשמי בהכרחיות, כל היתר זה רק להביא לזולת אפשרות לתיקון הכלים. כי רק על ידי תיקון הכלים הוא יכול למלא אותם.

זאת אומרת, אם אדם דואג לזולת, אם הוא אוהב אותו, רוצה למלא אותו, אז הוא חייב לדאוג להביא לו את חוכמת הקבלה, שהיא השיטה איך באמת למלא את החסרונות, ולא להישאר כל פעם בחסרון כפול. מי שרוצה מאה, אחר כך רוצה מאתיים, וכן הלאה. לכן אם שואלים "צריכים לחנך ילדים לקבלה?", וודאי שאני אעשה כך לילדים שלי. אם אני אוהב אותם, ורוצה שיהיה להם טוב, זאת אומרת, הרגשה טובה, אז אני נותן להם אפשרויות כאלו, שהם ידעו במשך הזמן איך למלא את עצמם בצורה נצחית.

אז "ואהבת לרעך כמוך", זה מסירת חוכמת הקבלה לזולת. כי בלי שאדם, כל אחד ואחד, משתתף במערכת הכללית, הוא לא מממש את עצמו, הוא לא ממלא את עצמו. הוא תמיד נמצא בייסורים. כי כל הייסורים שאדם מרגיש מהגוף עצמו כולו, באים כדי לחייב את האדם להשתתף עימו. אדם לא סובל בעד עצמו, הוא סובל בגלל שהוא לא קשור לאחרים, ולא משתתף איתם בעבודה. אז באים כוחות הטבע הכללי, ולוחצים על האדם כדי לעורר להשתתפות. זאת כל הסיבה לייסורים.

בתחילת המאמר כתב בעל הסולם שלא יכולים להיות ייסורים, אם נמצאים באהבת הזולת. כי כל הכוחות הרעים שמתעוררים בנו, הם כדי לדחוף אותנו לאהבת הזולת. כך המערכת בנויה. ואם אדם דוחף את עצמו, אז הוא לא צריך משהו שילחץ עליו. זה נקרא שהוא בוחר דרך אחישנה במקום בעיתו.

מה זו אהבת הזולת בלימוד, ומה זו אהבת הזולת בקבוצה?

אלה אמצעים כדי להגיע לאהבת הזולת הבלתי מוגבלת, וממנה להגיע לאהבת ה'. "אהבת הקבוצה" זה נקרא שאדם אוהב את הקבוצה, מפני שיחד הם מביאים איזו דוגמת אדם הראשון, מערכת שמשתוקקת לתיקון, והחברים עוזרים זה לזה להיות החלקים הפעילים בתיקון. וכשאדם נותן לאחר, מה הוא נותן לו? הוא נותן לו את הערך הגבוה של המטרה, ובכך עוזר לו להתכלל בכל המערכת כמו החלק הפעיל, הנותן, המוביל, וזו ההשתתפות של האדם.

והשתתפות כוללת כזאת בקבוצה, נקראת "ערבות". שכולם נמצאים יחד באותה המערכת, וכל אחד דואג לאחרים, כמו תאים בגוף אחד שדואגים לחיים הכלליים בתוך הגוף, והרגשת החיים הכלליים בתוך הגוף נקראת "הרגשת הבורא". כי הוא ממלא את כל הנשמות האלה, את כל המערכת הזאת. אז במה אדם יכול לעורר את הזולת, לעזור לו? בכך שהוא מראה לזולת עד כמה שהוא משתוקק למטרה, עד כמה שהמטרה חשובה. זה נקרא שאדם "אוהב" את הזולת. בזה הביטוי שלו לאהוב את האחר. שאדם תמיד חייב לשחק לפני החבר, כמה שהמטרה חשובה. אפילו אם לעת עתה היא אולי לא כל כך חשובה אצלו.

האם ההשתתפות בלימוד ובהפצה ללא כוונה להגיע לאהבת הבריות, בונה באדם כוונה כזאת?

האדם שמגיע עם הנקודה שבלב, ואפילו לא כל כך עם נקודה שבלב, אלא מתוך סקרנות, מתוך כל מיני דחפים אחרים, גם אם הוא חושב שזה הרצון האמיתי שלו, אפילו שהוא לא יודע מה בדיוק הרצון שלו, אבל אם הוא מגיע להזדמנות, לפתוח עיתון, או ספר, לשמוע או לראות משהו, זה סימן שבכל זאת יש לו לזה איזה יחס. אחרת לא היה מזדמן לו לעשות זאת.

כי אנחנו רואים את העולם הזה כחיצון, ומבפנים פועלים כוחות. ובין הכוחות יש רק חוק אחד, חוק השתוות הצורה. וההתקרבות או ההתרחקות בין הכוחות האלה היא, במידה שהם דומים זה לזה. ואם אדם נמשך לאיזה ספר, או שומע משהו, או שקורה/א בעולם משהו מהסיפור על העולם הרוחני, וזה נקלט בו באיזושהי צורה, סימן שהכוח שפועל בו כבר שייך לרוחניות. ויכול להיות שזה נסתר מהאדם, בדרך כלל וודאי שזה נסתר, ואדם חושב "משהו מעניין. יכול להיות שכתוצאה מזה אצליח במשהו אחר", או סתם אפילו מושך אותו, כמו שאומרים "בא לו".

כשאדם מגיע לספרי קבלה, אולי אפילו לקבוצה, ולומד, אפילו בצעדים מתקדמים, וודאי שאין לו כוונה ל"ואהבת לרעך כמוך". הוא נגעל מזה. לא רוצה לשמוע על כך. שנים יכולות לעבור, עד שאנחנו מתרגלים ומוכנים לשמוע, אחר כך אנחנו מתחילים לתת לזה את הפירוש הנכון.

זאת אומרת, אנחנו נעתקים? מהפירושים שהיו לנו, המגעילים ההם, ומגיעים להבנה שזה בא כחוק המערכת, שבלי זה אף גוף חי לא חי, אלא בסימביוזה, בקשר בין התאים, בין המערכות. ומתוך זה אנחנו יכולים איכשהו גם להתחיל להרגיש, מהי כל הבריאה, עד כמה שהיא נמצאת באינטגרציה כזאת בינינו, בגלובליזציה שאנחנו מגלים עכשיו. ואז, אדם מתחיל להבין, שכנראה שזה דבר הכרחי.

אחר כך הוא מתחיל גם לגלות אפסיות בכוחות שלו. ועוד מספרים לו שאם אחרים לא יחשבו עליו, לטובת הרוחניות שלו, יש לו אפס תקווה להגיע לרוחניות. אז הוא מרגיש שהוא כמו חולה ממש אנוש שרק תלוי באחרים. עד כדי כך, שאם לאחד מהחברים יש עליו מחשבה לא טובה, בכך הוא ממית אותו, והוא לא יגיע למטרה.

אדם יכול לתת את כל החיים שלו, אבל אם אחד מהחברים לא ירצה לחשוב, שיהיו לו חיים רוחניים, אז לא יהיו. עד כדי כך זה מתחיל להיות מסובך וכל כך מפחיד שהאדם שואל מה לעשות. ומתוך כל הדברים האלה, סוף סוף אדם רואה, מה נקרא "קבוצה", מה נקראת "מערכת".

ובגוף שלנו זה בהחלט כך קיים, רק בצורה טבעית, שבאה מהטבע. העתקה כזאת. ואנחנו צריכים לעשות בינינו יחס כזה, בבחירה שלנו נגד הטבע שלנו שקיבלנו מִתחילה. אז יש כוחות גדולים שנקראים "אורות", שפועלים עלינו לפי הבחירה שלנו, לפי בקשתנו, והם וודאי מתקנים אותנו.

לרצות להיות מחובר למערכת אחת, בביטול עצמי ואהבת הזולת – זה עלינו. הביצוע – וודאי שהאור מבצע את הפעולה הזאת, ולא אנחנו. אז אנחנו צריכים לחשוב על הרצון שלנו לחיבור הזה, ולא על להיות בזה. כי להיות בזה, אנחנו לא מסוגלים לבד. עלינו רק לעשות מחצית חסרון, והאור יתקן.

האם גם כלפי הבורא יש משחק?

כן. אבל המשחק הוא לא שאתה הולך לרמות מישהו. משחק בעולם הזה זו מין מִרמה. "משחק" זה שאדם מתלבש במשהו יותר טוב ממה שהוא. למה? במסגרת העולם הזה אומרים "ההרגל נעשה טבע שני". אדם מתחיל באופן מלאכותי להתנהג בצורה מסוימת כל הזמן, ואז זה נעשה טבע שני. כבר קל לו. הוא כבר רוצה להישאר בזה. כך במסגרת העולם הזה.

ברוחניות "משחק" הוא, כשאדם מתלבש במשהו יותר גבוה, אבל בזה הוא מזמין אור מקיף, שפועל עליו לפי הצורה החיצונית, ומתקן את הצורה הפנימית שלו. אני מבקש "תעשה לי כך וכך. אני רוצה להיות גדול". אם הייתי רוצה להיות גדול, זה כבר היה רצון, ואני כבר הייתי גדול. אז מה זה רצון להיות גדול? שאני קטן, ולפי הקטנות שלי אני לא יכול לרצות להיות גדול, אבל אני רוצה להיות גדול – רוצה שארצה. חיסרון ללא חיסרון.

זה נקרא שאדם מלביש את עצמו בצורה חיצונית יותר, וממנה הוא מבקש. כאילו שיש לו רצון. ואז כנגד ה"כאילו" הזה פועל האור. זה גם מִשחק, "הבורא משחק עם לוויתן", הוא משחק איתי, הוא מתקן אותי, אפילו לפי החיסרון שהוא לא חיסרון. אבל מספיק לי. למה? כי אני תמיד מתקדם מבלתי שלם לשלם. וזה תמיד מסודר כך, שאני רוצה כביכול משהו, שעדיין לא נמצא ברצון הזה. אז זה מִשחק.

אבל זאת לא רמאות. זה אני יודע ומודע לעצמי, ויודע שכך בנויה כל המערכת. אני ומשהו חיצון שאני מלביש עליי, בורא ומשהו חיצון שהוא מלביש על עצמו. שהוא מקטין את עצמו כלפיי, זה נקרא אח"פ דעליון נמצאים בגלגלתא עיניים דתחתון. וה"אני" שרוצה להזדהות עם האח"פ העליון הזה שנמצא בי, למרות שאין לי שום אפשרות לאחוז בזה. אז הוא בחיצוניות ואני בחיצוניות מנסים להחזיק זה בזה. וזה נקרא "מִשחק".

האמת שלו ושלי נמצאות עדיין בדרגות שונות. ואנחנו מתחברים בינינו בחיצוניותנו, מצדו ומצדי. זה נקרא "מִשחק". אבל על ידי זה באים אורות ומתקנים. והמשחק הזה בנוי כבר מלמעלה מלכתחילה דרך העלמות, דרך עולמות. לכן המבנה הזה מאפשר לי להתלבש כך, ולו להוריד את עצמו ולהתלבש כך, ואנחנו נמצאים בקשר. כל מערכת העולמות נבנית בשביל זה, כדי להתקשר בחיצוניות, למרות שהפנימיות שונה.

ולדבקה בו

אולם עדיין נשאר לנו מקום לשאלה, אם כל תכלית התורה וכל הבריאה, אינה אלא להרים את האנושות השפלה, עד שיהיו ראויים לאותו רוממות הנפלאה – "ולדבקה בו יתברך ויתעלה".

כל מה שאנחנו רק יכולים להגיד על זה, שהנברא נברא רק במטרה אחת, כדי להגיע לדבקות. "דבקות" זאת השתוות הצורה, השתוות הכוונות, הפעולות, הרצונות, עם הבורא.

זאת אומרת, אם אדם עושה משהו שלא לכיוון הזה, ללא המחשבה הזאת שקודמת למעשה, או במחשבה בלבד, אז נקרא שהוא לא נמצא בהילוך הרוחני. הוא עושה פעולות שהן נעלמות, ולא נשאר מהן שום זכר. כמו שאומרים "חבל על הזמן".

"היה לו לברא אותנו ברוממות זו, ולא להטריח אותנו ביגיעת הבריאה, התורה והמצוות?" אם הבורא אוהב אותנו, בשביל מה נתן לנו חיים כל כך קשים, מלאים ייסורים? ברא קודם כל רצון לקבל, ברא רע. בריאה זה נקרא "בר", מחוץ לבורא. אז למה עשה זאת בכלל? נראה לנו שמתוך אהבה לא עושים דברים כאלה. הרי אף אחד לא מוליד מישהו ומכניס אותו לחושך, לחיים כאלו נוראים.

אז השאלה שכל אחד שואל היא, "למה החיים כל כך קשים?". וכשאנחנו רואים את כל הירידה הזאת מאין סוף לעולם שלנו, האם הבורא עשה זאת מתוך הרצון להטיב לנבראיו? האם אפשר לברוא מישהו, להוליד אותו, ולהוריד אותו לחיים גרועים כאלו? אם זה כוח הטוב ומיטיב, כוח אהבה חלוטה, איך יכול להיות שהוא יכול לפעול כך? איך דבר כזה יכול בכלל לקרות? מתוך אילו מחשבות? מתוך אילו פעולות?

זאת אומרת, יש כאן משהו מעבר לאהבה וטוב. אבל אומרים שהבורא הוא רק "טוב ומיטיב". זאת אומרת, יש כאן שאלות רבות, שאנחנו צריכים לענות עליהן בכל הרצינות, ומתוך השאלות האלה יהיה לנו בסיס חזק, אמיתי, מעשי, בריא מאוד, להתקדמות. ולא שנטייח את השאלות האלו ונצבע אותן בוורוד, ונשאיר אותן כספקות.

אז יש הרבה דברים שצריכים עוד לפתוח ולפתור. חלק מהם בעל הסולם מברר בחקירות ושאלות ב"הקדמה לספר הזוהר". סך הכול יש שאלה אחת פשוטה, "למה לא ברא אותי בגן עדן?" הרי אם אני אוהב את הילדים שלי, אני רוצה שהם יהיו כל החיים שלהם בגן עדן. לא לפני, לא אחרי החיים, ובלי שום תנאים. אז מה קורה כאן?

"ואפשר לתרץ ע"פ מה שמובא בחז"ל: "מאן דאכיל דלאו דיליה בהית לאסתכולי באפיה". פירוש, כל המתקיים וניזון על ידי יגיעת אחרים, מפחד (מתבייש) להסתכל בצורתו, משום שאין לו צורה אנושית…"

ממש מפחד. אנחנו משתמשים במילה מתבייש, אבל אין דבר כזה בושה. בושה היא אחת ההרגשות של איבוד, של ריקנות בתוך הכלים. אז יותר נכון להגיד שזה פחד. כמו שאדם פוחד שיגלו שהוא גנב. אי אפשר להגיד שהוא מתבייש שיגלו שהוא גנב. הוא ממש פוחד. יכול להיות שיגידו שהפחד הוא מהעונש, אבל גם העונש הוא הרגשת הריקנות בכלים. זאת אומרת, מי שלא מספיקה לו המילה "בושה", שיחליף אותה במילה "פחד".

"ומאחר שמתוך שלימותו יתברך, אין דבר חסר יוצא הימנו. לפיכך, כדי שנוכל להנות מיגיע כפינו, הכין לנו העבודה הזאת, וברא הבריאה בצורתה המשפלת, והעבודה היא על ידי תורה ומצוות, המרוממת אותנו, משיפלות הבריאה, ועל ידי עבודה זאת, נמצאנו משיגים רוממותנו על ידי קניין עצמי".

בכוונה הבורא זרק אותנו לים, לבור עמוק, של הקלקולים שלנו, של הטבע הרע שלנו, של התכונות הנוראיות שלנו, וכל זה כדי שנכיר את עצמנו, את הנבזות שלנו לעומתו, וכך נרצה לאט לאט לתקן, כל תכונה ותכונה, עד שנגיע להיות כמוהו. ובכך, על ידי יגיעת כפינו, אנחנו משיגים את עצמנו, את עצמיותנו, את חשיבותנו. בזה אנחנו ממש קמים בכל הקומה שלנו.

"וכל העונג והטוב המגיע לנו מידו יתברך הרחבה והמלאה אנו מרגישים כמו בעלים עליו, ולא כמקבל מתנה". אדם מגיע למצב, אם הוא מגיע אליו לבד על ידי התיקונים, על ידי כל מיני יגיעות שלו, שאמנם הוא מקבל מילויים מהבורא, אבל הוא מרגיש במילויים האלו שהם שלו. הוא הרוויח אותם, השיג אותם, הוא לא מרגיש את עצמו כמקבל. על ידי היגיעה שהוא מגיע למילויים, הוא מגיע לביטול הבושה, ואפילו להיפך, לאיזו גאווה, לא "גאווה" במילים שלנו, אלא מתוך שמגיע להשתוות הצורה עם הבורא.

זאת אומרת, הוא ממשיך לקבל. אין שום בעיה בלקבל. אלא הבעיה היא, האם מגיע או לא מגיע לו. מה אדם עושה עם מה שהוא מקבל. האם מקבל לעצמו או מקבל לעצמו כדי להשפיע לזולת או לבורא. זה החשבון.

"אולם עכ"ז צריכים להבין מקור השיפלות שאנו מרגישים בשעת קבלת מתנה. ונבין את זה על-פי החוק הידוע לחכמי הטבע: ש"כל ענף טבעו וחוקו כשרשו". וכל הענינים הנהוגים בשורש, יתרצה בהם הענף שלו ויאהב אותם ויחמדם ויפיק מהם תועלתו".

קיימות שתי מערכות, למרות שהן לא שתיים, אלא אחת. יש מערכת רוחנית, שאנחנו נמצאים בה. ויש מערכת גשמית, שנראה לנו שאנחנו נמצאים בה. במערכת הרוחנית אנחנו באמת נמצאים, אבל לא מודעים לכך. ובמערכת הגשמית נראה לנו שאנחנו נמצאים, אבל היא בעצמה לא קיימת, ואנחנו לא נמצאים.

שרטוט מס. 2

אז הענפים במערכת הגשמית קשורים לשורשים שלהם במערכת הרוחנית. בין השורשים יש קשר הדוק. אבל בין הענפים אין קשר. כל אחד נדחה מהאחר, מקסימום רוצה לנצל את הזולת, שמח בכמה שרע לזולת, כי על ידי זה אדם מרגיש את עצמו יותר טוב יחסית.

אבל מפני שאנחנו נמצאים גם במערכת המתוקנת, במערכת אדם הראשון וגם בעולם הזה, בעולם השורשים וגם בעולם הענפים, אז הפער בין שני העולמות בכל זאת פועל עלינו. ויוצא שאדם נמשך במשהו לפעולות, שיש בעולם הרוחני בין השורשים, אפילו שהוא נמצא בעולם הענפים.

"ולעומתם, כל הענינים שאינם נהוגים בשורש, גם הענף שלו מתרחק מהם, ולא יוכל לסובלם וניזק מהם.

ומכיון ששורשינו הוא השי"ת ויתעלה, והוא אינו מקבל, אלא משפיע, על-כן מגיע לנו הצער והשיפלות בכל קבלה מזולתו".

אנחנו שונאים לקבל. אנחנו אוהבים למלא את עצמנו, אבל לא רוצים להרגיש שאנחנו מקבלים. זה פוגע ב"אני" שלנו. זאת הבעיה. כלב ברחוב לא מרגיש כך, אם נזרוק לו עצם, ונגיד לו "תתבייש", זה לא ישפיע עליו, הוא ייקח. אין לו שום בעיה, הוא לא מסמיק, שום דבר לא קורה לו.

הבחנה אחת חסרה לו, הוא לא מרגיש שבשורש שלו זה המנהג, זה החוק. ואנחנו מרגישים. ולכן זה מקלקל לנו את החיים. אם לא היה כך, אדם היה מקבל מכולם, לא היה איכפת לו כלום, הוא לא היה מוגבל. היה מרגיש טוב, כל העולם כולו היה שלו.

גם ילד קטן מרגיש כך, גם לו יש בושה גדולה מאוד. יש בושות שמתגלות בילדים, בצורה טבעית, כנגד השורשים. אנחנו אחר כך מחפים על זה, כאילו שמגיעים לנו כל מיני דברים. "אני אתן לך ואתה לו", וכן הלאה. אבל בילד מתגלה בושה גדולה, ילדים סובלים מזה מאוד. זה נהוג בשורש ולא נהוג אצלנו, ולכן אנחנו מתביישים. זאת אומרת, הפער הזה מורגש. אם היינו מתנהגים כמו בשורש, היה בסדר גמור. אבל אנחנו לא מסוגלים.

כמו שאומר בעל הסולם, "ומכיוון ששורשינו הוא השי"ת ויתעלה, והוא אינו מקבל, אלא משפיע, על-כן מגיע לנו הצער והשפלות בכל קבלה מזולתו". אם אנחנו לא מכסים על הבושה, לא מתקנים אותה, לא "מעלימים עין" מה שנקרא, אם אנחנו מסתכלים על הקבלה כמו שהיא, אנחנו לא מסוגלים לקבל.

האדם בנוי כך, שהעולם העליון שהוא עולם השורשים, פועל עליו והוא יותר גבוה, ואם אדם לא יכול להסדיר את היחס שלו עם הזולת, וחושב שמגיע לו, הוא לא יכול לקבל ממנו. אדם לא צריך שיגידו לו "תתבייש לך". אם אין בושה זה נקרא שאין הרגשת השורש, כנגד מה שיש לאדם בענף.

שרטוט מס. 3

זאת לא בושה כלפי האנשים האחרים, כפי שדורשים אצלנו בעולם הזה. ולא יעזור לנו בעולם הזה לעורר בושה בין אדם לחברו. ועד כמה שהאגו פורץ יותר, וגדול יותר בינינו, אנחנו נצדיק אותו, ונוכל לקבל מהאחר, ולא תהיה לנו שום בושה. הבעיה היא שאם רוצים לתקן בני אדם, צריך לעורר את היחס שלהם לשורש. אם אדם ירגיש יותר את השורש, הוא יתבייש יותר, וזה ידחוף אותו לתיקון. ולתיקון אמיתי, להזדהוֹת עם השורש.

כי את השורש אדם לא יכול לסדר. הוא לא יכול לחשוב "אני נותן לו פעם, ופעם הוא נותן לי, כולם גנבים וגם אני קצת, זה כבר לא נקרא גניבה", וכן הלאה. אדם לא יכול לשחק עם השורש, כי השורש הוא קבוע, נצחי. לכן חינוך על פי הקבלה, הוא חינוך שלא ניתן לעשות כנגדו דבר. אין כלי אחר לחנך את האדם אם האגו מתעלה בו למצב שאין לו מעצורים. אלא רק לעורר את השורש כנגדו. את עולם השורשים. ואז הבושה תעצור אותו.

כי הבושה לא תלויה בנו. היא הרגשת הפער בינינו לבין השורשים. האור שיאיר קצת יותר מלמעלה, זה הכוח היחיד שיסדר את העולם שלנו. לכן מי שנגד חוכמת הקבלה, פשוט לא יודע איזה נזק, איזה דבר נורא הוא גורם לעולם.

האם הטבע של ההשפעה מכריח את הבורא ליצור את התהליך בדיוק כמו שהוא?

השפעה, טבע, ובורא, הם אותו דבר. לא שהבורא התלבש בהשפעה, וברא את הטבע, ואחר כך לא יכול לעשות שום דבר נגד זה. "מִסכן, אחרי שהחליט שהוא משפיע, הוא כבר מוגבל". אתה מנתק את הכוח העליון מהשפעה ומהטבע. וזה למעשה היינו הך.

אין דבר כזה. יש רק כוח אחד, עם טבע אחד, עם השפעה בלבד, טוב ומיטיב. אנחנו לא יודעים עליו כלום חוץ מזה. לא שהוא קיים, והוא פועל כטוב ומיטיב. אין לנו חלוקה לדברים כאלה. אנחנו לא משיגים. אנחנו מדברים רק ממה שמשיגים, ואנחנו משיגים בכלים שלנו.

מה שמשיגים זה טוב ומיטיב, העליון, המשפיע, הבורא, האלוהות, הטבע. והכול זה אחד. הכול אנו משייכים לאחד. אתה יכול להגיד עוד אלף מילים, אבל זה כלפיך, כלפיך בלבד, אתה כאילו תופס אותו בכל מיני אופנים. בגלל שאתה מורכב מהרבה דברים, ולא הוא.

"עתה מבואר לנו דבר התכלית של – "ולדבקה בו", אשר רוממות הדביקות ההיא, אינה אלא בחינת השתוות הענף לשורשו. ולעומתו בצד השני, אשר כל עניין השפלות אינה אלא בחינת הרחקה משורשו, או במלות אחרות, אשר כל בריה שדרכיה מתוקנות להשפיע לזולתו ביותר, נמצאת מתרוממת ביותר ומסוגלת להדבק בו יתברך ביותר. וכל בריה שדרכה בבחינת קבלה ואהבה עצמית ביותר, הרי זו נמצאת מושפלת ביותר ומורחקת מהשי"ת ביותר".

הדבר היחיד שיכול לעמוד כנגד התפרצות האגו זאת הבושה מהשורשים, כיצד ניתן להשתמש בזה?

חינוך זה הדבר הכי חשוב, כי זאת כל האנושות בעוד כמה שנים. מה זה חינוך? כל מה שיקרה איתנו בעוד עשרים, שלושים שנה, זה כל מה שנמצא עכשיו בחינוך. ואפילו לא בעוד שלושים שנה, אלא בעוד עשר חמש עשרה שנה, כי הדור הבא כבר מתחיל לפעול, ואלה תוצאות החינוך שלנו.

אם אנחנו מפספסים, זהו פספוס של הדור הבא. וכך אנחנו מפספסים כמה דורות, כי אם פספסנו את הדור הבא, הוא כבר מחנך לפי הפספוס את הדור אחריו, ואנחנו רואים איזו צורה יש לנו. והצורה העתידה בכלל. לא ברור מה חושבים כיום, נראה שלא חושבים כלל על מה שיקרה. אם הדור הנוכחי נמצא בכאלו ערכים, ובכאלו הרגלים, והוא יחנך את הדור הבא, הילדים שלנו יחנכו את הנכדים שלנו – תאר לעצמך אילו ערכים וצורת קשר יהיו לנכדים.

הם יעברו כאלו ייסורים כדי לחזור למוטב, שממש חבל עליהם. ואת כל זה אנחנו גורמים היום לדור הזה, שהתוצאות יהיו בעוד דור אחריו. אז מה יש לנו לעשות? לגלות, מהר ככל האפשר, את כל המערכת, שבה אנחנו נמצאים. העולם הזה, השורשים הרוחניים, הכוחות שפועלים עלינו, איפה שאנחנו נמצאים, המטרה שאליה רוצים או לא רוצים להגיע בייסורים או בדרך טובה, זאת אומרת, בעיתו או אחישנה אנחנו חייבים להגיע.

שכל הייסורים הם כדי לדחוף אותנו לזה, וכל הכוחות הטובים מתגלים אם אנחנו צועדים יחד עם ההתפתחות הבריאה. כל גילוי המערכת, המגמה שלה והתכלית שלה, ההסבר – זה בעצם האמצעי היחיד להקל קצת. לא קצת, להקל ממש על הדור הבא את הייסורים הנוראים, שהוא יצטרך לגלות כהפרש בינו לבין השורש.

הבושה שחוכמת הקבלה מדברת עליה היא לא סתם בושה שאדם מתבייש. כל הייסורים נקראים "בושה". כמו שאנחנו רואים אותם משורש הבושה בעולם אין סוף, ששם צמצום א', שורש כל החושך בא כביכול מהבושה. זאת אומרת, ה"בושה" היא המושג הכי גדול שיכול להיות, בפער בינינו לבין הבורא. ולכן כל החינוך חייב להיות כנגד זה. הסברה להורים ולילדים, ללא שום פשרות. כי אחרת הדור הבא יהיה ממש מִסכן. ואחריו אני לא יודע.

תראו איזה כוחות נוראים ניתן לזהות כבר עכשיו מהטבע, שיכולים להזיק לאנושות, ובפרט על עַמנו, כי הוא אחראי לעניין הזה, כדי ליישר אותו. אז אסור לנו להתחשב בכל אלו שצועקים "לא ולא" על הפצת חוכמת הקבלה. מתוך הבורות שלהם הם נגד חוכמת הקבלה. וזה כמו שהם גורמים לעצמם אותם הייסורים. כמו שבעל הסולם אומר בסוף ה"הקדמה לספר הזוהר". שעם ישראל בכך שלא רוצה לממש את חוכמת הקבלה, גורם להרג, לרציחות, ולכל הדברים הנוראים שבכל העולם.

אנחנו חייבים להפיץ את חוכמת הקבלה. אחרת אנחנו גורמים משהו נורא לילדים ולנכדים שלנו. אין ברירה אחרת. רק בושה, הבושה ההיא, הגבוהה ביותר שגרמה לצמצום, רק היא יכולה ליישר את האדם. רק ההארה הזאת מהשורש אלינו. מעולם השורשים לעולם הענפים.

ולדבקה בו

"עתה מבואר לנו דבר התכלית של – "ולדבקה בו", אשר רוממות הדביקות ההיא, אינה אלא בחינת השתוות הענף לשורשו. ולעומתובצד השני, אשר כל עניין השפלות אינה אלא בחינת הרחקה משורשו, או במלות אחרות, אשר כל בריה שדרכיה מתוקנות להשפיע לזולתו ביותר, נמצאת מתרוממת ביותר ומסוגלת להדבק בו יתברך ביותר".

לפני הכול עלינו להבין מדוע השפעה נובעת משלימות. "השפעה" זה נקרא שהנברא, היצור, נמצא מעל לחסרונות. להשפיע יכול רק מי שמרגיש שהוא בעצמו לא חסר ושלם במידה כזו, שהוא מוכן לקבל על עצמו את החסרונות של הזרים, כדי למלא ולשרת אותם. זה כבר במצב שהוא חייב להיות בעצמו שלם וגדול. כמו שאנחנו לומדים מהחיים שלנו, שהגדולים משפיעים לקטנים, כלומר אלה שיש להם לאלה שאין להם. זאת אומרת שההשפעה עצמה היא סימן לגדלות, סימן לשלמות. מי שחסר לו, לא יכול להיות למשפיע.

"או במלות אחרות, אשר כל בריה שדרכיה מתוקנות להשפיע לזולתו ביותר, נמצאת מתרוממת ביותר ומסוגלת להדבק בו יתברך ביותר. וכל בריה שדרכה בבחינת קבלה ואהבה עצמית ביותר, הרי זו נמצאת מושפלת ביותר ומורחקת מהשי"ת ביותר".

אם נבין את הכלל הזה, זה כבר יספיק כדי להתחיל לקבל הערכה להשפעה, שזה סימן לשלמות, סימן לגדלות, לבגרות, לנצחיות ולחשיבות. לעומת אותם אלה שרודפים אחרי קבלה לעצמם. למיליוני אנשים חסר דבר-מה וכל חייהם הם רצים אחרי זה, זהו סימן של אומללות. החוסר הוא גדול, החסרונות רבים, והריקנות הפנימית היא כזו, שהמסכן חייב למלא אותה. אם נראה באופן נכון ואמיתי, מצד המילוי, את הסיפוק ממה שיש למי שמשפיע, ואת חוסר המילוי והסיפוק שגורם כל הזמן לרוץ להרוויח ולקבל, אז נסתכל באופן אחר על האנשים שנמצאים בהשפעה או בקבלה בעולם. ואין מה לקנא באלה שיש להם כביכול רצון חזק, שמבקשים שליטה ורודפים אחרי כוח, שליטה וכבוד. בסך הכול מדובר על כך שהאדם אומלל, שאין לו מילוי. הוא משול לעני שעומד ומחכה לנדבה. כך זה נראה כלפי הכלים שלו.

"ותרופה לזה הוכן לנו התורה ומצוות, בתחילה לקיים "שלא לשמה", דהיינו, כדי לקבל שכר, שזה נוהג בזמן קטנות - לבחינת חינוך. וכשגדל מלמדין אותו לעסוק בתורה ומצוות "לשמה". דהיינו, לעשות נחת רוח ליוצרו, ולא לאהבה עצמית".

זה חינוך מקובלים. והתרופה שהוכנה לנו להוצאת האדם מהתסכולים האלה, האגואיסטיים, היא תורה ומצוות. זאת אומרת, שהאור המחזיר למוטב מתקן את כל הרצונות שלנו שנפלו מִדרגת ההשפעה, לדרגת הקבלה. האור הזה, על ידי ההשפעה עליהם, מחזיר אותם למוטב, לטוב ומיטיב. זאת אומרת, גילוי האלוהות שאנו משתוקקים אליו הוא שמשפיע עלינו, מחזיר אותנו בהתאם לבורא, כדי להיות בהתאם לבורא. כך הוא כל עניין סגולת תורה ומצוות, שבתחילה מקיימים אותם בדרגות שלא לשמה. שלא לשמה זה נקרא זמן ההכנה, שאדם מתחיל לעסוק בחוכמת הקבלה בהסתר כפול והסתר רגיל, לפני המחסום. דהיינו עדיין כדי לקבל שכר.

לא חשוב איך האדם מתאר לעצמו, אבל וודאי שהוא עובד כדי שיהיה לו מכך רווח כלשהו, אפילו אחוז אחד, אבל ירוויח מזה שהוא הולך לקראת מצב שבו ישפיע. כך האדם נוהג בזמן הקטנות, זה נקרא שהוא עדיין קטן, שבכל זאת עדיין יש לו רצונות לעצמו. ומבחינת החינוך, עדיין צריכים ללמד אותו, לארגן סביבו את הכול, עד שיגיע למצב שהוא עובר מחסום, ואז אין צורך בחינוך. מפני שבמצב זה "נשמת אדם תלמדנו", הוא לומד מגילוי הבורא אליו שנקרא "דע את ה' אלוהיך ועבדהו" ולפני מצב זה הוא נדרש לחינוך.

וכשגדל מלמדים אותו לעסוק בתורה ומצוות לשמה. אבל גם כשהוא גדל הוא צריך את הלימוד. תמיד יש עליון ותחתון. זה עניין ה"מחַמר", שאנו מכירים מספר הזוהר. סוגים של השפעות מִדרגה עליונה לדרגה התחתונה. אבל במושג הזה כבר לא מתייחסים אליו כקטן, אלא נותנים דוגמה, נותנים תמיכה, והוא כבר עוסק בלשמה. דהיינו שהוא עצמו, בכלים שלו מסוגל לעשות נחת רוח ליוצרו, ולא לאהבה עצמית. זוהי כבר דרגה שמעבר למחסום. ובנוסף בלשמה יש לנו שתי דרגות, שכר ועונש ואהבה.

"ובאמור נוכל להבין דברי חז"ל שהקשו: - "וכי מה איכפת ליה להקב"ה למי ששוחט מן הצואר, או מי ששוחט מן העורף. הוי [כלומר ] לא נתנו המצות אלא לצרף בהם את הבריות".

נאמר כאן דבר סתום מאוד, שאת הבנתו יכולים לקחת לכל כיוון, תלוי איך מפרשים אותו. לא אכפת לקדוש ברוך הוא באיזה אופן שוחטים בהמה. זאת אומרת שלא אכפת לקדוש ברוך הוא כל עניין הכשרות ושאר הפעולות שבעולם הזה. אם כך, לשם מה לבצע אותן? מפני שאנו רואים שבכל זאת כך עושים, גם המקובלים. אלא גם הפעולות האלה ניתנו כדי "לצרף בהם את הבריות ". זאת אומרת שאם בכל הפעולות, ואפילו במכאניות ביותר כמו באופן שחיטת הבהמה, ובפעולות הרוחניות, כמו זו של שחיטת הבהמה של עצמו, אם בכל פעולותיו האדם מתכוון להגיע למטרה הרוחנית, זה נקרא לזכך את הבריות, לצרף את הבריות. אז באמת יש לכל הפעולות האלו מטרה נכונה ואת תוקף המדע.

"אך עדיין אין אנו יודעים "צירוף" זה מהו? ובנ"ל מובן היטב. כי "עיר פרא אדם יולד", ושרוי בתכלית הזוהמה והשפלות, בריבוי הקבלה אך לעצמו, ואהבה עצמית בלי שום ניצוצין של אהבת זולתו והשפעה לזולתו. במצב זה הוא נמצא בנקודה הרחוקה בתכלית, מן השורש יתברך ויתעלה".

ומתוך כך אנו מתחילים לגלות את עצמנו. האדם, באיטיות, מגלה את עצמו, שהוא כולו רצון לקבל אגואיסטי, ללא כל ניצוצות השפעה. הוא מגלה זאת דווקא מכך שיש לו ניצוץ אחד של השפעה שנקרא ה"נקודה שבלב", כוח השבירה, כוח אלוקה שממעל, "חלק אלוקה ממעל". שמתוכו הוא מסתכל על כל מה שיש בו, ורואה שאין לו עוד דבר לבד מהרצון לקבל, שעובר את כל שלבי ההכרה העצמית, ומזה הוא מקבל דחף לגדול.

"וכאשר גדל ומתחנך בתורה ומצוות המוגדרת - רק "בכוונה להשפיע נחת רוח ליוצרו, וכלל לא לאהבה עצמית".

זה נקרא שהוא גדל על ידי תורה ומצוות. כלומר שאת כל הרצונות שראה במהופך, את כל הרצונות האגואיסטיים, הוא תיקן על ידי המאור המחזיר למוטב. שהם קיבלו כוונה על מנת להשפיע, ולא לאהבה עצמית כלל.

"מגיע לדרגה של השפעה לזולתו על-ידי הסגולה הטבעית שבעסק התורה והמצוות לשמה, שנותן התורה ידעה, כמו"ש חז"ל: "בראתי יצר הרע בראתי לו תורה תבלין".

זאת אומרת שקיימים תרי"ג אורות שבתורה, המתקנים את תרי"ג הרצונות שבאדם. זה מיועד כנגד זה. ולכן נאמר "בראתי יצר רע", כלומר את תרי"ג הרצונות האגואיסטיים. "בראתי תורה", תרי"ג האורות הן התבלין. התבלין הוא בכך שיתנו לרצונות האלה כוונה בעל מנת להשפיע. זה נקרא תוספת. הרצונות בעצמם לא משתנים, משתנה השימוש שבהם, שזה נקרא תבלין. ואז אפשר להשתמש ברצון לקבל. אי אפשר לאכול את האוכל ללא תבלין. לאחר הוספת התבלין, מותר להשתמש ברצונות, ואכן משתמשים בהם.

"ובזה נמצא הנברא הולך ומתפתח במעלות הרוממות האמורה, עד שמגיע לדרגה שמאבד מקרבו כל בחינת אהבה עצמית וקבלה עצמית, וכל מדותיו הם להשפיע - או לקבל על מנת להשפיע".

להשפיע זה נקרא קטנות. ולקבל על מנת להשפיע, זה גדלות. בדרגות הגדלות משפיעים ממש, כלומר מקבלים על מנת להשפיע.

האדם מתפתח על ידי זה שהוא מקבל מלמעלה את כוח התיקון, כוח האור, שהופך אותו להיות דומה באופן ממשי לבורא, מהצורה ההפוכה מזו של הבורא. זאת אומרת, שסך הכול עלינו לגלות שלושה דברים, הראשון הוא שהטבע שלנו הפוך מזה של הבורא. הדבר השני הוא הרצון שלנו להידמות לו. שרוצים להיות דומים לו. הדבר השלישי שעלינו לגלות הוא שיש כוח שגורם לנו את המהפך הזה, שהופך אותנו משונה לדומה. זהו כוח האור. ואת האור הזה אנו מבקשים שיבוא ויעשה לנו את הניתוח הזה, את התיקון.

" ועל זה אמרו חז"ל: "לא נתנו המצוות אלא לצרף בהם את הבריות". ואז נדבק בשורשו בשיעור הכתוב: - "ולדבקה בו"."

אחרי שהאדם מתקן את כל רצונותיו שאופיים הוא לקבל על מנת להשפיע, זה נקרא שהוא מתייחס לבורא בכל הרצונות שלו, כבהשפעה. כמו התייחסות הבורא לאדם בהשפעה בתרי"ג אורות, כך מתייחס האדם בהשפעה לבורא עם תרי"ג הרצונות. במצב זה שנקרא דבקות, הם נמצאים בהשתוות הצורה. זו מטרת הבריאה.

באיזה אופן נכתב ונערך אותו החומר שאנו קוראים ולומדים ממנו?

בין המאמרים של בעל הסולם יש כאלה שהוא כתב וסיים, זאת אומרת שכבר הגיע לכתיבת המאמר בצורה שלימה, ומכאן והלאה הוא מוסר כביכול את המאמר לקורא. אין מאמרים רבים כאלה, בעיקר אלה הם ההקדמות לספרים השונים שלו והמאמרים שמופיעים ב"מתן תורה": מאמר "מתן תורה" "ערבות", "השלום", וכן הלאה. כל יתר המאמרים, במיוחד מ"פרי חכם מאמרים", הם לא מאמרים שבעל הסולם הכין לקורא אלא רישומים שרשם לעצמו, והיה צריך עוד לתקן ולהכין אותם, אבל לא עשה זאת ממספר סיבות.

סיבה אחת לכך היא שלמאמרים השלמים שכתב והוציא לאור, כמו "מתן תורה", "ערבות" ו"השלום", קמו מיד מתנגדים שהלשינו עליו. עד כדי כך שהיה צריך להפסיק להוציא אותם לאור ויותר לא כתב. היו לו כטיוטות פתיחות לחמישים מאמרים כמו "מתן תורה" "ערבות" וכו', והוא שרף אותם.

הנכד שלו הקטן, יחזקאל, שהיה אז ילד בן שש, קיבל מבעל הסולם את השק עם הניירות, והתבקש לשרוף אותם בחצר. אלא שיחזקאל היה פיקח, והשאיר מעט מהחומר לעצמו. מאוחר יותר, במשך התקופה שהיתי זמן רב עם הרב'ה (הרב ברוך שלום אשלג), בשנות השמונים, הוא ערך מהחומר הזה, מהרשימות האלה את הספר "פרי חכם מאמרים".

גם ברשותי וגם בארכיון קיימים צילומים של כתבי היד המקוריים. בזמנו עזרתי לרב'ה לעבוד על החומרים האלה וצילמתי לו אותם ועבדתי עליהם מעט. וודאי שאלה אינם מאמרים גמורים שיצאו מידי בעל הסולם ממש. והכוונה היא גם לגבי סדר המשפטים, הסימנים, וההשלמות למיניהן. בעיקרון, בעל הסולם הוא כמובן בעל החומר, אבל במקומות מסוימים נדרשנו להוסיף תוספות.

על כל המאמרים האלה עבר רב'ש (הרב ברוך שלום אשלג). אני זוכר שלקחתי מיחזקאל את החומר הזה, נסעתי עם רב'ש ליער בן שמן שם ישבנו על ספסל מספר שעות וקראנו את זה, רב"ש היה מתקן את החומר לצורתו הסופית כדי שיכנס לספר ומחזיר אותו לבן שלו, ליחזקאל, נכדו של בעל הסולם. מכאן שעל כל הספרים האלה ועל כל המאמרים, עבר רב'ש בעצמו. הייתי נוכח בזה, זה היה עוד בתחילת דרכי כאשר כבר הייתי אצלו במשך שנתיים שלוש.

וזה עדיין לא מספיק כדי להיכנס לפנימיות החומר אבל שמעתי את מה שהוא קורא, וראיתי איך הוא מתקן. לכן יש כאן משפטים לא שלמים, שכתב לעצמו, אולי בכוונה להרחיב אותם מאוחר יותר. כמו שלמשל הוא כותב: שכל מידותיו הם להשפיע - או לקבל על מנת להשפיע. ובוודאי שאנחנו מבינים שזה קטנות וגדלות. וייתכן שאם היה מסיים, הייתה מתקבלת על ידו צורה ברורה יותר להבנה.

האם צרוף הכוונה בפעולות הגשמיות מגדילה את החיסרון להשפעה?

ההבדל בין גשמי לרוחני, הוא בכוונה ולא בפעולה עצמה. אם אדם נותן לאדם אחר כוס מים, ורוצה על ידי זה להשיג ממנו משהו, כמו למשל שיתייחס אליו טוב יותר, או להשיג משהו אחר לעצמו, כאשר יש כוונה שהפעולה תגרום למשהו, זה נקרא פעולה גשמית. אבל אם אדם נותן לאדם אחר כוס מים, ובזה רוצה רק את טובת האחר, ללא שום קשר לעצמו, זה נקרא פעולה רוחנית. כך שאופי הפעולה נקבע לא על ידי נתינת כוס מים או כל פעולה פיסית אחרת שמתבצעת. אלא הכוונות הן שמעניקות צביון רוחני או גשמי לפעולה כלשהי.

לא משנה באיזה עולם האדם נמצא, אם הוא עושה כוונה על מנת להשפיע, זה נקרא שהוא מיד נמצא בעולם הרוחני. אם הוא עושה פעולה על מנת לקבל, זה נקרא שהוא נמצא בעולם הגשמי. זה ההבדל. זה הגֶדֶר מבחינתנו בין גשמיות לרוחניות, אדם יכול לטעון שקיימת עוד הגדרה לגשמיות ורוחניות, לפי החומר. כלומר, כשאדם רואה הכול מסביבו, זה נקרא גשמיות ואם הוא יראה כל מיני ספירות, פרצופים, וכו', זה ייקרא רוחניות. אבל זה לא נכון. המציאות היא אחת. אם האדם רואה אותה בתכונות ההשפעה, הוא רואה רוחניות. ואם הוא רואה אותה בתכונות הקבלה, הוא רואה גשמיות. אין למציאות מבנה מוצק בפני עצמו. אין דבר כזה.

מה שנראה לאדם כתכונות של השפעה, תמיד ייראה לו כרוחניות. ומה שבתכונות של קבלה, תמיד ייראה לו כגשמיות. יחס האדם הוא שמחלק את המציאות לשני חלקים אלה. וזה לא שהמציאות עצמה מתחלקת. אין דבר כזה. היא לא קיימת מחוץ לאדם. ועם כל הצער שבדבר, ככל שנלמד, עד שלא נגיע לחיות את זה, זה תמיד ייראה לנו כמין דבר מוזר. אבל אין מה לעשות, זו עובדה.

אחרי המחסום פועל החוק "נשמת אדםתלמדנו" שזהו גילוי הבורא, ולפני המחסום קיים נושא החינוך, מי הוא המחנך?

לפני המחסום אין נשמה. אז וודאי ש"נשמת אדם תלמדנו" לא מתקיים. לפני המחסום האדם לא רואה את הבורא. הוא לא מרגיש אותו, ולא יכול לקבל מאבא ואמא, מִדרגה יותר עליונה, דוגמאות. האדם לא מזהה שהעליון נותן לו דוגמה ברורה, שעל פיה הוא צריך להתנהג, לא מזהה אח"פ דעליון. הוא לא נכלל באצילות, שהעליון, שזו"ן דאצילות, יראו לו דוגמה כלשהי. זאת אומרת שאפשר לומר שהוא לא נמצא בחינוך הרוחני. האדם עדיין נמצא בחינוך הגשמי. זה חינוך שמביא אותו לרוחניות, לכן זה נקרא "זמן ההכנה". אבל בכל זאת הוא עדיין לא קולט את החינוך הרוחני. למרות שבוודאי פועלות עליו כל המדרגות העליונות, הרוחניות.

מי שמחנך אותו הם אותם "אבא ואמא", אותם זו"ן דאצילות, אותם אורות שמחזירים למוטב. אבל הוא אינו מזהה את כל הפעולות האלה. הוא לא מכיר אותם. לכן הוא מכנה את כל ההשפעה הזו, אור מקיף. הוא לא מכיר אותו, אינו יודע מה זה אור מקיף, איפה הוא נמצא. אמנם הוא רואה באופן פיסי אור שמקיף אותו, אך לא מדובר על האור הזה, אלא על אור אחר שמקיף אותו ושאינו נראה. זאת אומרת, כשהעליון פועל על התחתון, זה נקרא חינוך. אז מתקיים בו החינוך, ההשפעה מלמעלה, אבל הוא לא מזהה אותם. לא את העליון ולא את השפעתו. אומרים, שאת כל מה שבידו, ובכוחו לעשות לקראת זה, האדם צריך לעשות. ועד שהאדם לא גומר את היגיעה, הוא לא יכול להיפתח לעליון וללכת בצורה הכרתית איתו.

אנחנו רואים, שאת אותן הדרגות אנחנו מזהים בשלבי התפתחות התינוק. כשהוא כעובּר, הוא בכלל לא מרגיש ולא מבין כלום. אולי הוא מגיב במקצת, אבל לא מרגיש שהוא מגיב, אין לו עדיין הכרה בזה. ואפילו כאשר הוא נולד, הוא לא מזהה את אביו ואימו. הוא אינו מזהה דבר. לאט לאט הוא מתחיל להכיר ולהבין. הדרגות הן לא פשוטות. ואנחנו צריכים ללמוד מזה. כך אנחנו נמצאים עכשיו, בחוסר הכרת העליון. אבל וודאי שהחינוך מגיע ממנו. ובמידה שהאדם רוצה, משתוקק לגלות אותו, שישפיע עליו, במידה זו הוא יזהה אותו. באופן כלשהו הוא מסוגל, בכל מיני אופנים, כמו הרצון של התינוק. אנחנו לא מבינים את העבודה המאוד קשה שעושה הנולד כדי לתקשר עם הסביבה והעולם. ואיזה רצון עז יש לו.

אפשר לראות זאת מהתנהגות הילדים, איך הם רוצים, איך הם רצים, הם לא מסוגלים להישאר בשקט. זו הבעת הרצון שלהם. זה הטבע שדוחף את הילד, הוא חייב להתקשר לסביבה. הוא חייב להכיר אותה. הוא מרגיש שהוא ממש חייב להכיר ולגלות את העולם. ולפעמים נראה לנו שהתינוק קטן מידי מכדי להבין. אבל מתקיים בו תהליך שאנחנו עדיין לא מזהים. אנחנו לא יודעים עד כמה התהליך הזה גדול, שאינו פוסק, ואשר בסופו של דבר מביא אתו להכיר את הכול ולהתקשר לעליון. מהתנהלות זו של הילד אנחנו יכולים ללמוד על עצמנו. ואם הילד לא ירצה לגלות בכוחות עצמו, ההורים לא ממש יוכלו להשפיע עליו. הכול בא בהקדם החיסרון. ברוחניות, רק הקדם החיסרון פותח לאדם קשר עם העליון.

מהו הפירוש של "לשחוט את הבהמה" שלי?

"לשחוט את הבהמה" נקרא שאת אותם הרצונות האגואיסטיים שלי, שהם כולם כבהמה, אני שוחט ועושה מזה מאכל אדם. זה נקרא שאני מתקן את הרצונות האלו, ומעלה אותם לדרגת האדם שבי. שהאדם על ידי הרצונות האלו יגדל, ויקבל רצונות של אדם. כוח לעבוד עם הרצונות שלו, בעל מנת להשפיע. אומנם, בדרך כלל כשאנו מדברים על הבהמה, על הבשר, אנחנו מדברים על הרצונות, אולם אנחנו לא מתכוונים לרצונות ממש, אלא לכוונות. מפני שעם הרצונות אנו לא יכולים לעשות דבר. אנחנו יכולים בתחילה לשחוט את השימוש ברצונות, להמית את הרצון משימוש, ואחר כך לאט לאט לעשות ממנו שימוש אחר.

זה נקרא ליהנות ממנו בדרגת האדם. לעשות ממנו מאכל אדם. שעל ידי הרצון הזה אני משיג תענוג של "אדם". תענוג של ה"אדם" דומה לעליון, כלומר להשפיע.

בקיצור, להעביר את כוונת הקבלה לכוונת ההשפעה, זה נקרא לשחוט את הבהמה שלי, לעשות ממנה מאכל לאדם ולאכול את המאכל הזה. כשאני אוכל ממאכל אדם, אני עושה נחת רוח לבורא, בשימוש ברצון שלי בעל מנת להשפיע. כך אפשר לתאר זאת.

כל הפעולות וכל המעשים שלנו, בעולם הזה, שהאדם יכול לתאר לעצמו, מחייבים אותנו רק לשנות את הכוונה עליהם. לא משנה אילו פעולות אדם יעשה, אפילו גניבה או הרג, במידה והוא משנה את כוונתו מקבלה להשפעה, הוא הופך אותם למצווה, לרוחניות. רק הכוונה משנה. אנחנו לא יכולים לתאר לעצמנו את הפעולות הגסות והגרועות ביותר, ועד כמה הן הופכות לנעלות ביותר, כאשר האדם משנה כוונה.

האם במקביל לפעולה הפנימית של שחיטת ה"בהמה", צריך גם לשחוט בהמה בפועל?

על פי סיפורי העבר, האדם הביא לבית המקדש כבש, מסר אותו לכוהנים וללויים. הלויים שחטו את הכבש, שפכו דם, מים וכו' ובכך הם יצרו קורבן. כביכול התקיימה משחטה גדולה מאוד, בבית המקדש. האם בפעולה הזאת האדם צריך לחשוב שמדובר בו? ואם הוא עושה את זה ללא הכבש שהביא, האם אז הוא לא יכול להיטהר? האם הוא צריך להסתכל על הכבש המסכן שלו שנשחט, ויכאב לו הלב ממה שקורה לכבש, או לשמוח מכך שפעולת השחיטה תשפיע עליו באופן שהכבש שלו, הפנימי, יתקדש?

זאת אומרת, הכול בירורים. כמו שנאמר, הכול במחשבה יתברר. על האדם לעשות את העבודה הזאת עם כל הרצונות והכוונות שלו, שנקראים דומם צומח חי מדבר, ולתקן אותם דרגה אחר דרגה, למיין אותם, לברר ולתקן. אין לזה שייכות לכך שהוא שוחט כעת כבש. השאלה היא, האם השוחט, שבמקרה הוא גם מקובל, חושב בזמן השחיטה גם על הכבש הפנימי שלו? אם כן הוא מסכן, כמה פעמים ביום עליו לשחוט את עצמו? אפשר לומר על כך רק דבר אחד. המקובל, לא עושה את אותם חשבונות כמו האדם הרגיל. הוא חי בראיית מציאות כזו, שבה כבש לא נראה ככבש.

הוא לא רואה את עצמו כאדם, אלא כחלק מהמערכת הכללית. ואת כולם הוא רואה בצורה אחרת, בהתקשרות אחרת ביניהם. ולכן התייחסותו לפעולותיו, לגמרי שונה. גם כשהוא עושה עבודה כלשהי, כדי להרוויח ולהביא לפרנסת ביתו, עבורו זו עבודה מערכתית. ההסתכלות שלו על העולם, בעל כורחו מחייבת אותו, ומסדרת לו ראייה כזו, שהוא לא מבדיל בין העבודה שלו לפרנסתו כמוכר בחנות למשל או מטאטא רחובות ובין כך שכשהוא חוזר לביתו לאחר יום העבודה הוא מתייחס לכוונות שלו, עם לימוד הזוהר הקדוש, ורק אז הוא מקובל.

גם כשעבד לפרנסתו, הוא היה מקובל. גם אז הוא עבד עם המערכת הכללית של אדם הראשון כדי לעשות פעולות השפעה. ולאחר יום העבודה, הוא חזר לקרוא בספר ממנו הוא משיג חיזוק, והתחברות גדולה יותר לסביבת מקובלים ולאורות מקיפים גדולים יותר מאלה שקיבל קודם לכן. אבל גם קודם, וגם עכשיו, הוא נמצא בעולם מערכתי, במערכת אדם הראשון. המציאות לא מתחלקת בשבילו לכמה חלקים. בשבילנו זה אולי כך, שאנו מדמיינים שהחלק הרוחני קיים ומתנהל באופן מסוים ואת החלק הגשמי האדם מרגיש כקיים על פי תחושותיו. אצל המקובל זה לא כך. מבחינתו המציאות היא אחת.

הוא לא מתנתק ממציאות אחת ועובר לאחרת. הוא מוסיף למציאות הזאת עוד חלק שהיה נסתר ממנו. ולכן על פעולת שחיטת הכבש, הוא מסתכל בצורה אחרת. הוא שואל את עצמו "בשביל מה אני עושה את זה, למי אני עושה את זה, מי נהנה מזה. אילו בעיות קיימות, איזה תיקונים, מה אני מתקן, וכן הלאה". וזה לאו דווקא מתבצע בדיוק בזמן שהוא כמו הכהן הגדול, מעלה קורבן, ונראה כאילו שכך הוא שוחט את עצמו כמו שלפעמים אנשים טוענים. והאם ללא שחיטת הכבש הוא אינו שוחט את עצמו, כלומר אינו מתקן את רצונותיו?! להפך, בזמן הלימוד האדם מתקן את עצמו עוד יותר.

כשהאדם מתקן את עצמו, העולם נעשה שלם והפעולות החיצוניות כבר לא קובעות יותר את העובדה שדווקא בזמן הפעולות האלה, האדם משנה משהו. לכן הוא אומר שלא אכפת לקדוש ברוך הוא איך הכבש נשחט. אם האדם נמצא בכוונה הנכונה, הוא שוחט גם ללא הפעולה עצמה, כך הוא לבטח מתקן את עצמו. ואותן הפעולות החיצוניות, שבהן האדם כביכול שוחט את עצמו, לא יעזרו. אלה רק פעולות חיצוניות. אדם יכול להראות לכולם שהוא ממש הורג את עצמו, אבל בתוכו הוא רוצה כבוד, וזה מה שמאפיין את הפעולה. אם הכוונה שלו היא לזיכוך, לצירוף, זה יהיה נכון, וכל פעולה היא לתועלת. וזה מה שחשוב לקדוש ברוך הוא.

על האדם לעבוד ככל האפשר עם הרצונות האגואיסטיים כדי לצרף את עצמו לחברה שתעזור לו להגדיל רוחניות, ולראות את הבורא כדבר החשוב ביותר ושדבקות בו היא מעל לכל בחשיבות. ואז בכל רגע ורגע בחיים, להעדיף מחשבה של דבקות עימו, על כל המחשבות האחרות. לא חשוב מה האדם יעשה, אם הוא יידבק ככל האפשר במחשבה הזאת, הוא כבר נמצא בכיוון. ויחד עם זאת הוא יכול לעשות כל דבר אחר. הוא עדיין נמצא למטה מהמחסום, הפעולות שלו יכולות להיות הפוכות מהכוונות.

מפני שהכוונות גם הן שקריות. הכוונות הן גם כן לעצמו. זה רק נראה לאדם שהוא חושב לדבוק בו. הוא חושב לדבוק בו, מתוך מטרה שיהיה לו טוב. אז יתכן והכוונה האמיתית היא לעצמו, וגם הפעולה תהיה בעבור עצמו. לכן אומרים, שיש לעסוק כמה שיותר בכוונה, במצוות, זאת אומרת, בלימוד, בתיקון הכוונות. וחוץ מזה לעשות את ההכרחי. הכרחיות זה לעבוד ולספק צרכים עצמיים, כל היתר זה לימוד וסביבה. וזה הכול.

מדוע בתקופת בית המקדש נדרשה שחיטת הכבש בגשמיות אם כולם היו ברוחניות?

בזמן בית המקדש, היה עלינו לקיים את כל המצוות הרוחניות בצורה גשמית, מפני שהמציאות היא מציאות אחת, והשורש הרוחני חייב לגעת בענף הגשמי ולהתבצע. כשאיבדנו את השורש הרוחני התנתקנו מזה ומכל מעשי המצוות. וההתנהלות שלנו כעת לאחר החורבן, זה נקרא שאנחנו נמצאים בגלות. אנו עושים זאת על פי מה שהורו לנו חז"ל, בכדי לשוב לבית המקדש, ולדעת כביכול איך לקיים אותן. אבל אין קיום מצוות במה שנקרא חוץ לארץ. כולנו נמצאים מחוץ לארץ ישראל הרוחנית. וכשיצאנו לגלות, כשיצאנו מארץ ישראל זה גם כן כענף ושורש. כשיצאנו מהגלות הרוחנית, יצאנו גם כן לגלות הגשמית. התנתקנו לגמרי.

ואז לפי הדין, כשאדם לא נמצא ברוחניות, לא חלה עליו חובת העשייה. הוא פשוט לא קיים. וכתוב אז בתורה, שאין מצוות בחוץ לארץ. אין קדושת הארץ, אין כוהנים, אין לויים, אין דבר. אדם שנמצא בחו"ל, בניתוק מרוחניות, אין לו מה לעשות. אלא לפי מה שהמקובלים הכתיבו לנו, קבענו לעצמנו, שגם כשאנו נמצאים בחו"ל נעסוק במשהו שנקרא בעולם הזה "מצוות", כדי שבזה נשמור על עצמנו, וכך לאט לאט נעבור את זמן הגלות ונחזור למצב המתוקן, נגיע לגאולה. ההבדל בין גלות לגאולה, זה בגילוי האות אלף, אלופו של עולם. גילוי הבורא חסר.

וכעת מגיע הזמן שאנחנו חוזרים בגשמיות, מגלות לגאולה, לארץ ישראל, ועלינו לעשות את אותו הדבר ברוחניות, לעבור מגלות לגאולה. וכשנחזור מגלות לגאולה הרוחנית, שוב יהיה קשר בין ענף ושורש. ואז נצטרך לקיים הכול, את בית המקדש, קודש הקודשים, הכוהן הגדול, לויים, עבודת בית המקדש, קדושת הארץ, וכל שאר הדברים האלה. מפני שבכל המציאות הכוללת גם את העולם הזה מלמעלה עד למטה, יהיו אותם החוקים. כשאנחנו נגיע לזה, יתבטל הכול, וכולנו נעלה בגמר התיקון לעולם אינסוף. המציאות הזאת שאנחנו רואים ומרגישים תיעלם. כאשר הכול מתוקן, סולם המדרגות לא קיים. הסולם עולה לאינסוף, מתקפל.

אבל עד אז, לפני כן תתקיים תקופה של בית המקדש עם כל מה שמתלווה לכך שהשורשים הרוחניים יתקיימו בענפים הגשמיים. ונשחט את הבהמות בבית המקדש, ונעשה את כל השאר, ונראה דרך זה איך הענפים הגרועים, הגסים ביותר, מתחברים לכל המערכת עד למעלה. זה נקרא קשר ענף ושורש. אנו עדיין לא מצויים בקשר, אנחנו לא נמצאים בענף שמחובר לשורש. גם כאשר האדם שוחט זה לא מביא אותו עדיין לחיבור. הבהמה מחוברת, אבל מדברים על האדם, לא על הכבש. אסור לדמיין שהכבש מחובר עם הכבש בעולם האצילות, והאדם ששוחט אותו מחובר עם האדם שבעולם האצילות, וכשהאדם שוחט את הכבש, גם בעולם העליון הוא שוחט אותו בצורה רוחנית. אלה הם רק דמיונות, והם אסורים.

אבל חידוש הקשר בין ענף ושורש, תלוי בנו. אם נהיה גם בעולם האצילות וגם בעולם הזה, בכל סולם העולמות, אז נעבוד גם בגשמיות וגם ברוחניות, כאחד. בזמן ההוא הם עבדו כך במידה מסוימת, אבל תמיד זה היה לא יציב. גם בבית המקדש האחדות לא התקיימה בשלמות. תמיד זה היה בהתדרדרות. אבל הם היו בהכרה חלקית במשהו ברוחניות, בעבודה. הם היו אנשים ענקיים. ובכלל, בימי בית המקדש כולם הרגישו את הקשר בין העולמות.

בשלב מסוים חלק מהעם הפסיק להרגיש את הקשר והחל ליפול. אבל באופן כללי, למרות שהיו גם כאלה שהרגישו וכאלה שלא, הם שמעו שהם מרגישים, והבינו שזה כך ולא אחרת. זאת אומרת, הייתה הכרה כללית. כמו שבימינו אנשים שומעים שיש דברים כאלה השייכים לרוחניות, בעולם, וכולם מכירים וכולם חיים לפי זה, אבל לא בדיוק נמצאים איתם בקשר. אלא השמועה הכללית משלימה את ההכרה, את הידיעה האישית הברורה.

בעבר האנשים חוו מצבים שונים כלפי הרוחניות ונמצאו גם בענף וגם בשורש. בצורה הגשמית, הם הרגישו את עצמם בענף ובצורה הרוחנית, הרגישו את עצמם בשורש. ואז הם קיימו וקיבלו את כל הדברים האלה כאחד. כאשר אדם נמצא בעולם הרוחני ובעולם הגשמי, הוא לא יכול להתייחס לשום דבר כלדבר סתמי שלא שייך למציאות הבורא. לכל אבן ולכל דבר הוא מתייחס באופן שזה קשור לשורש הרוחני שלו. כי הוא רואה זאת כמציאות שבה הוא חי. כשנגיע למצב זה נגלה ונראה עד כמה זה פשוט. עד אז כל הסיפורים האלה נועדו לקדם אותנו. ולא משנה שהאדם מבולבל, לא מבין ולא רואה, לאט לאט הוא מקבל בדרכו השראה שמקדמת אותו. זו פעולת האור המקיף.

האם המקובל נמצא ברוחניות גם במשך היום כשהוא עובד בעבודה חיצונית?

יחד עם זה שהוא עובד, הוא נמצא ברוחניות. העובדה שהוא מטאטא רחובות למשל לא מנתקת אותו מהרוחניות. הוא רואה בזה את פעולותיו כהשפעה, כלפי כלל הנשמות. מכך הוא רואה באיזו מידה בכל פעולה הנעשית בכוונה הנכונה, הוא משפיע לבורא. ואין הבדל בין אם הוא מטאטא רחוב, או עושה כל דבר אחר.

מה אמור להיות היחס של האדם כלפי העבודה החיצונית?

האדם לא צריך לתאר את בעל הבית כבורא, ואת עצמו כאורח ליד השולחן עם הכיבוד וחושב את עצמו למסכן וקטן לעומת הבורא, ואיך ישחק למולו, לעומתו, ואיך הוא והבורא ישפיעו זה לזה, וכן הלאה. באף מקום לא כתוב שכך צריך לעשות. אנחנו מדברים על מקובלים שנמצאים בתפיסת המציאות כללית, גם גשמית, גם רוחנית. אז אצלם זה יוצא מאליו. הם לא צריכים לדמיין שום דבר. אצלם זו המציאות.

כאשר המקובל מטאטא את הרחוב, בשבילו זו המציאות מתוך ההימצאות בעולם הרוחני. כי הקשר הקרוב של ענף ושורש חי בו. ואם האדם יתחיל לדמיין, לא יהיה לו דבר מלבד הדמיון, עד כדי כך שיחשבו שאינו שפוי. ישנם אנשים שכתוצאה מלימוד לא נכון, גם של קבלה וגם של יתר החכמות, נגרם להם נזק. כתוב "אין לדיין אלא מה שעיניו רואות", וזה מה שעלינו לדעת. אין לחץ. אין אונס. אין כפייה ברוחניות. גם של האדם כלפי עצמו. אלא אך ורק מחקר, בֵרור, ומתוך כך התקדמות איטית על ידי, כמו שנאמר, קבוצה, ספרים, סופרים.

שני חלקים בתורה: בין אדם למקום - בין אדם לחברו

ואף אם אנו רואים שיש שני חלקים בתורה: האחד, מצוות הנוהגות בין אדם למקום. והשני, מצוות הנוהגות בין אדם לחברו, הנה שניהם דבר אחד הוא. כלומר, המעשיות שבהם והתכלית המבוקש היוצא מהם - אחד הם "לשמה". ואין שום נפקא מינה לנברא, אם הוא עובד בשביל חברו, או שעובד בשביל השי"ת. כי כן נחקק בנברא מלידתו, אשר כל שבא מזולתו, הוא כעין דבר ריק ובלתי מציאותי".

האם זמן התיקון מחושב באופן ליניארי?

אנחנו לומדים שקיימות שתי דרכים: "בעיתו" ו"אחישנה". בעל הסולם אמר על שנת תשנ"ה 1995, שמשנה זו והלאה חוכמת הקבלה תהיה מבוקשת בכל העולם, והיום רואים שזה כך. נאמר שסביבות שנת 2012, הוא זמן התגלות חוסר התיקון, ושיטת התיקון תתגלה כעובדה ברורה לעולם, ומי שלא ירצה לראותה, לא יראה. ומי שלא מסוגל לזהות, לא יזהה.

יש בני אדם שהם כ"בהמות", שלא מזהות מה קורה בעולם. אלא שמיליוני אנשים ברחבי העולם ירגישו שיש סיבתיות ומטרתיות בייסורים, וירגישו שהתרופה לזה היא חוכמת הקבלה. הם ידעו על זה ומתוך כך יתחילו לעבור מדרך בעיתו לדרך אחישנה. יתכן וזה יקרה לקראת שנת 2012, כך אני חושב שיקרה. אני מקווה שזה יקרה עוד לפני זמן זה, אבל לפי התפתחות העולם כך זה נראה. ולא מדובר על "ביאת משיח" כלשהוא ומכך תיקון העולם.

כמו שבעל הסולם דיבר על שנת 1995, כשנה שבה תחל התפשטות חוכמת הקבלה, תחילת גילוי הסיבה לצרות העולם, ושיטת התיקון שתהיה פשוטה, מובנת לאדם. אין משהו אחר מלבד זה. הסיבה לכל הבעיות והצרות שלנו היא כדי שנתוודע לחוכמת הקבלה ועל ידה נגיע בדרך קיצור לדבקות עם הבורא. ונקווה שנוכל להשפיע לכל העולם ולהשיג את התוצאה הזאת עוד לפני שנת 2012.

שני חלקים בתורה: בין אדם למקום - בין אדם לחברו

"ואף אם אנו רואים שיש שני חלקים בתורה: האחד, מצוות הנוהגות בין אדם למקום. והשני, מצוות הנוהגות בין אדם לחברו, הנה שניהם דבר אחד הוא. כלומר, המעשיות שבהם והתכלית המבוקש היוצא מהם - אחד הם "לשמה"."

היה מעניין, אם היו שני חלקים, ואולי אף יותר, בורא, נברא, מטרות שונות למיניהן, הגדרות שונות, זו הייתה פשוט מעין דואליות כזאת, פיצול, כאילו שיש תורה אחת לבורא ותורה שנייה לנברא, או מצבים שונים. אלא עלינו להבין, שיש מצב אחד ממנו משתלשלת כל המציאות. ולכן בכל מקום שמדברים – מדובר רק על איך לחזור לאותו מצב אחד.

לכן בעל הסולם כותב, "ואף אם אנו רואים שיש שני חלקים בתורה: אחד, מצוות הנוהגות בין אדם למקום. והשני, מצוות הנוהגות בין אדם לחברו, הנה שניהם דבר אחד הוא. כלומר, המעשיות שבהם והתכלית המבוקש היוצא מהם – אחד הם "לשמה"." זאת אומרת, להביא את האדם להידמות, להשתוות לבורא בצורה המלאה. ולא חשוב מה שהוא עושה, אלא הוא חייב לחזור ל"לשמה". היינו להיות כמו הבורא.

אם כך, לא חשוב מה הוא עושה, לומד או מבצע איזו פעולה. ואפילו לא חשוב אילו פעולות הוא עושה בחיים שלו. אלא הכול תלוי בכוונה, האם הוא מתכוון להגיע למטרה הזאת שנקראת "לשמה", שלהגיע לכך, זו למעשה המטרה של כל רגע ורגע בקיומו. והאדם לא מתקדם, אם הוא לא נמשך לזה. הכול תלוי באדם – הכלי חייב להיות קודם לאור, חיסרון קודם להשגה, למילוי.

ולכן "לשמה", זאת אומרת, להיות כמו הבורא, המשפיע, האוהב, זו חייבת להיות כדאגה בכל פעולה של האדם. ואז כל פעולה שהוא עושה בחיים, ולא חשוב איזו, הוא יכול לעבוד עשר שעות באיזושהי עבודה קשה, ולאחר מכן, להמשיך ולהיות מוטרד ועסוק בכל מיני דברים. אם הכוונות שלו הם בסופו של דבר להגיע לאותה המטרה, אז כל היגיעה, אפילו הרחוקה ביותר, לא בלימוד ונניח שגם לא בהפצה, בכל זאת הכול נכנס תחת החלק הזה שנקרא ה"מעשה המכוון".

"ואין שום נפקא מינה לנברא [ואין שום הבדל לנברא ], אם הוא עובד בשביל חברו, או שעובד בשביל השי"ת. כי כן נחקק בנברא מלידתו, אשר כל שבא מזולתו, הוא כעין דבר ריק ובלתי מציאותי".

הוא רוצה להסביר לנו, למה בכל זאת המציאות שלנו מחולקת, לאני, סביבה, אנושות - שמחולקת לעוד הרבה מאוד גלים כאלו, עיגולים סביב האדם – קרובים או רחוקים יותר, ואחר כך הבורא. כי אין לנו אפשרות לקפוץ מיד לדביקות בבורא, אם אנחנו לא מסדרים זאת בצורה הדרגתית, מבוקרת, בינינו לבין הסביבה, ואז מהאדם לסביבה, ומסביבה לבורא, זו ההתקדמות.

"ומכיון שכך, בין כך ובין כך, הוא מוכרח ומחוייב מתחילה להתחיל ב"שלא לשמה"

ו"לא לשמה", פירושו שהאדם לא ישלה את עצמו ולא ישקר לעצמו, שלבורא הוא יכול להתייחס בצורה יפה, להשפיע לו ולאהוב אותו, כמו המדבקות שמדביקים על גבי מכוניות, "אנחנו אוהבים אותך, הקדוש ברוך הוא". לא על דביקות כזאת מדובר. זו דוגמה טובה מאוד לכך, שהאדם לא מבין, שאין לו דביקות בבורא, אם אין לו דביקות בכל העולם, שזה היינו הך.

לכן, קודם עלינו להגיע לאהבת הבריות ומאהבת הבריות לאהבת הבורא. אחרת רואים איך אנשים טועים וחושבים שיש להם כבר דרגה כזאת גבוהה כמו אהבת הבורא. אהבת הבורא זו אהבת ההשפעה, זה להיות בתוך ההשפעה.

"כמו"ש הרמב"ם: "ואמרו חכמים לעולם יעסוק האדם בתורה ואפילו שלא לשמה שמתוך שלא לשמה בא לשמה"."

וודאי שאנו מתחילים מזה, שאנחנו רצון לקבל, שונאים את כולם, ולא רוצים אף אחד. אלא לנצל אותם לטובת עצמנו, איך שנראה לנו שזה לטובתנו, וזה המצב שנקרא "לא לשמה". וממנו אנו מתקדמים. ולא חשוב שנמצאים בהפכיות הצורה והכוונות, אין בזה שום בעיה. כי כל המציאות החיצונית מסודרת כך, שתעזור לנו להגיע ל"לשמה" מהפכיות הצורה. זו לא הבעיה. אלא רק בתנאי שנלך בשביל שהכינו לנו המקובלים. הבורא שהוריד את הנשמות מלמעלה למטה, סידר את הדרך כך, שנוכל לעלות בה עד לשמה, אפילו בלא לשמה.

"לפיכך כשמלמדין את הקטנים ואת הנשים וכלל עמי הארץ", אלה כל התכונות שלנו, מלכתחילה כך הן נקראות. "אין מלמדין אותן אלא לעבוד מיראה וכדי לקבל שכר", מהפחד לקבל עונש, או מהרצון לקבל שכר. קיימים שני כוחות המקדמים את האדם לעבר המטרה:

· הפחד להפסיד

· הרצון להרוויח.

וכנגד זה, האדם מפחד מהעונש, ש"יידקר" מאחורה על ידי מכה כלשהי, או שהוא רץ קדימה, כי בטוח יש שם שכר כלשהו. בצורה כזאת אנשים מתקדמים. אז עלינו להשתמש בתכונות הטבע שלנו. על ידי הפחד מעונש ועל ידי הרצון לשכר אנחנו יכולים להתקדם, רק שהמטרה תהיה לפנינו.

"עד שתרבה דעתן ויתחכמו חוכמה יתירה, מגלים להם רז זה מעט מעט ומרגילין אותן לענין זה בנחת עד שישיגוהו וידעוהו ויעבדוהו מאהבה".

כמו לילדים, שקודם נותנים להם כל מיני ממתקים, ואחר כך דברים טובים, מועילים וחכמים יותר. וכך כל פעם שהאדם מתקדם, הוא כאילו מגיע לשכר נעלה, חשוב ומועיל יותר, קרוב יותר לאמת, ומוכן לעבוד בשבילו. למשל, ילד קטן לא מבין כלום – הוא רוצה ממתק, עכשיו ומיד. אדם גדול מוכן יותר לחכות לשכר. ואדם גדול עוד יותר - אפילו שהשכר לא יהיה בדיוק בצורת ממתק. והגדול יותר מתחיל להבין את השכר בצורה מופשטת יותר.

וכך האדם מתקדם, עד שלפתע הוא רואה, איפה הצורה הקודמת שלו. הוא התחיל ורצה רק שכר, עכשיו השכר הוא אחר, הפוך אולי מהקודם. וכל זה מפני שאם הוא הולך בדרך נכונה, היא מסודרת כך, שהמאור מִהדרגות העליונות מאיר עליו ומשנה אותו. מה שאין כן בחיים האחרים, לא על ידי התורה, לא על ידי אותם המאורות שנמצאות בדרגות רוחניות ופועלים על האדם פעם אחר פעם, האדם אף פעם לא יכול לשנות את עצמו ולהגיע מִלא לשמה- לשמה. אלא להפך, מִלא לשמה הוא יורד עוד יותר לקליפות.

לכן צריכה להיות שמירה וקפדנות בדרך ההתפתחות. אבל היא מסודרת כך, שהאדם יכול להגיע מצורת לקבל לצורת המשפיע, ממש לשתי צורות הפוכות. יש ביניהן קשר, את הקשר נותן האור, שמאיר על האדם, אם הוא כל הזמן שומר על עצמו, אפילו בלא מודע, ואפילו שלא יודע בדיוק לְמה הוא מתקדם, אבל בכל זאת רוצה להתקדם, אז כמו תינוק, מגיע לו.

גם אם האדם נמצא במצבים כמו עבד, אישה, זקן, או תינוק, כמו שהרמב"ם מסביר את הצורות, שאיתן אנו מתחילים. אין לנו כוח כמו שאין כוח לזקן, אין לנו שכל כמו שאין שכל לתינוק ואנו מבולבלים. אז מה עושים? פשוט מתקדמים עם מה שיש ושומרים את עצמנו מכוונים לעבר המטרה. אז פועלים עלינו האורות ומשנים אותנו.

"...הרי שבהשתלם האדם באהבת זולתו ובהשפעה לזולתו בנקודה הסופית, ישתלם יחד עם זה באהבת השי"ת ובהשפעת נחת רוח להשי"ת".

כי זה אותו דבר. זאת אומרת האדם מגלה, שהבורא שברא את הכלי הכללי של כל הנשמות ומילא אותו באורו האין סופי, מגולה כמילוי רק בכלי הזה. וכל הנבראים, מגולים שם כמשענת, כגילוי, ככלי שמתגלה. ולכן לאהוב את הכלי, זה נקרא לאהוב את תכונת ההשפעה, שמגַלה את הבורא לפי השתוות הצורה עימו. אז כלי ואור נעשים שווים והאדם חייב להיות באהבה ובהתחברות עם כל יתר הנשמות, שסך הכול אותה התכונה שהוא רוכש כלפיהן, היא התכונה שאיתה הוא מתייחס למילוי – תכונת ההשפעה.

לכן, כאילו לא הייתה לבורא שום ברירה, אלא לשבור את הכלי הזה לחלקים, שכל אחד מאיתנו ירצה להיות מחובר לאחרים, ירצה לעבור מקבלה להשפעה ועל ידי כך ירכוש את תכונת ההשפעה בעצמו, שהיא שלו. ואז באותה התכונה הוא כבר מתחיל להיות משתווה למילוי. יוצא שיש כלי אחד, אור אחד ומצב דביקות ביניהם.

האם ההתעסקות בלימוד הקבלה משפיעה לטובה גם בחיים הגשמיים, בפרנסה, בזיווג ובריאות?

בחיים קיימות מטרות שכל אחד רוצה אותן, למלא את עצמו בכל מיני רצונות גשמיים, רגילים, "אנושיים" מה שנקרא. למשל, כל אדם רוצה להיות בריא. קודם הוא רוצה דברים הכרחיים, ואחר כך מותרות כאלו ואחרות. כמו שחוכמת הקבלה אומרת שיש לאדם רצונות לאוכל, למין ולמשפחה. ויש לו גם רצונות לכסף, לכבוד ולמושכלות. אלו כל הרצונות שבאדם.

האם האדם יכול להיות בטוח, שעל ידי לימוד חוכמת הקבלה יהיה לו טוב? השאלה היא, מה זה טוב? אם טוב זה שהאדם בכלים שלו, בדרישה שלו לאוכל, לפרנסה, לחיי משפחה, לכסף, לכבוד, לשליטה, למושכלות, ימלא את הצרכים שלו, אז לימוד חוכמת הקבלה צריך להביא את האדם לחיות בשמחה ובכל טוב. ואם לא, אז לשם מה ללמוד את חוכמת הקבלה. האדם בכלל לא מבין בשביל מה הבורא נתן לו את חוכמת הקבלה. "זה לא בשבילי", הוא אומר, "אולי לאחרים יש איזה מטרות. אני בן אדם רגיל, ועלי לדעת אם יהיה לי מזה טוב או לא".

יש להבין, שקודם לכל חוכמת הקבלה לא משאירה את האדם כילד קטן. ילד רוצה הכול ועכשיו, "תן לי ממתק, תן לי אוטו לשחק בו, תן לי גלידה, תן לי במבה, תן לי לצפות בעוד סרט מצויר בטלוויזיה, תן לי, תן לי, תן לי". אומנם, אנחנו נותנים לו את הדברים שהוא רוצה, אבל בכזאת צורה ותחכום, שהוא גדל הוא מתחיל לרצות דברים אחרים, גדולים יותר. כך מגיעה חמת הקבלה לאדם ומתחילה לשנות אותו. הוא כבר לא רוצה סתם לאכול, משפחה וכסף. אלא הוא מתחיל לראות את החיים בצורה גלובלית יותר, נצחית – שיש שלימות ונצחיות, יש משהו שכדאי להשיג.

ואז הוא כאילו יוצא מהאיזון שלו, מלהיות מחובר לעבודה, לספה ולטלוויזיה, שאשתו תביא לו כוס קפה והוא יצפה במשחק כדורגל. אנחנו מבינים את זה ומכבדים את כל הרצונות האלה, אבל זה ישתנה. הוא ירצה מטרות אחרות ומילויים אחרים, והוא ישתנה. אז להבטיח לאדם, שעל ידי חוכמת הקבלה הוא יגיע למצב שבו קבוצת הכדורגל שלו בטוח תנצח, אני לא יכול. אבל אני יכול להבטיח, שהוא לא יחשוב על קבוצת הכדורגל שלו, אלא על דבר גבוה יותר. וכך הוא יתקדם. וככל שיתקדם, מצד אחד יהיה לו מילוי, ומצד שני הוא מיד ירגיש חוסר במילוי גבוה עוד יותר. זאת ההתקדמות.

וכך עלינו לקחת דוגמא מילדים שגדלים, וכך גם עלינו לגדול ברוחניות. לכן חוכמת הקבלה לא ממלאה את הרצונות הנוכחיים של האדם אף פעם. היא עושה אותו מאושר, אבל בדרגה גבוהה ככל האפשר, ולא סותמת אותו עם מה שהוא רוצה, "פיסטוקים, טלוויזיה ותעזוב אותי, חוץ מזה שום דבר", את זה חוכמת הקבלה לא מבטיחה לאדם. וצריך להכיר בכך. רוצים או לא, הטבע בכל זאת יחייב אותנו בהתפתחות, וכדאי לחשוב על כך.

מדובר על הדחף שבא מצד האדם. אם הוא מרגיש שהוא נמשך למשהו גבוה יותר, לדעת מה הם החיים, בשביל מה הוא חי, מה סוד החיים ומה החיים רוצים ממנו, אז הוא מגיע לחוכמת הקבלה. אבל אם הוא רק רוצה להרגיע את עצמו בדרגה של "מה יש לי עכשיו", הוא לא יגיע לקבלה, אלא לכל מיני שיטות אחרות, קמעות, פתקים, חוטים אדומים, שיטות איך להרגיע את עצמו. ובשיטות האלה הוא יישאר. חוכמת הקבלה היא לא בשבילו. אנחנו לא צריכים לשקר לאדם, אלא להסביר.

כמו שאומר בעל הסולם בתחילת ה"הקדמה לתלמוד עשר הספירות". מי ששואל, מה הטעם בחיי, זאת אומרת, מי שרוצה למצוא את השורש לחיים שלו, להגיע אליו, לחקור את השאלה הזאת במלואה, אז חוכמת הקבלה היא עבורו. היא לא באה כדי לעשות לנו חיים טובים בעולם הזה בלבד. אלא לעלות אותנו מעל כל העולמות ולעשות אותנו שלמים בכולם. איך מגיעים לזה? הוא אומר, דרך אהבת הבריות לאהבת הבורא.

"הרי שבהשתלם האדם באהבת זולתו ובהשפעה לזולתו בנקודה הסופית, ישתלם יחד עם זה באהבת השי"ת ובהשפעת נחת רוח להשי"ת. ואין הפרש בשניהם, כי כל הנמצא מחוץ לגופו, שהוא מחוץ לעניין תועלת עצמו - דין אחד לו, אם זה להשפיע לחברו, או להשפיע נחת רוח ליוצרו".

כל מה שיוצא מחוץ לרצון לקבל, לא קיים. לכן להרגיש את הזולת עם כל הבעיות, הרצונות, הטרדות, ולהרגיש את הבורא עם הרצון שלו, זה בשבילו אותו דבר. גם זה לא קיים, וגם זה לא קיים. רק עם הבורא האדם יכול לשקר לעצמו, עם הבורא הוא כבר מסודר, "ברוך ה' אנחנו מבינים אחד את השני, הוא ידאג לי, והכול יהיה בסדר". מה שאין כן עם הזולת זו כבר בעיה.

לכן צריך להבין שאך ורק באותה המידה שנמצאים בקשר עם הזולת, נמצאים בקשר עם הבורא. ואם הבורא לא מגולה כמו הזולת, סימן שעדיין לא נמצאים בשום קשר עימו, מפני ששונאים אותו ושונאים את הזולת. ובמידה שהאדם אפילו קצת, בפרוטה אחת אוהב את הזולת, באותה הפרוטה הוא אוהב את הבורא, ובאותה פרוטה הוא מגלה קשר איתם, יחד. אין מקום פגישה עם הבורא, אלא בכלי של הזולת, בחסרונות של הזולת. וכשהאדם רוצה למלא את החסרונות של הזולת, אז בתוך המילוי שהוא מביא לזולת, הוא מגלה את הבורא.

נמצא שאין לאן לברוח, צריך לאהוב את הזולת. זה נקרא "להרגיש את החיסרון שבזולת", להגיע לזה שהאדם ממלא את החיסרון שבו, מתוך האהבה שלו לזה. למשל, כמו אימא לתינוק – מכל הלב בצורה אינסטינקטיבית, שזה יהיה כמו מהטבע. שאין לו מחשבות אחרות, כלום, פשוט אהבה בעצמה ללא חשבונות.

אם הוא עושה כך לזולת, באותה הפעולה שהוא עושה, בגמר הפעולה הזאת, כשהוא מסיים אותה, שהוא באמת מכל הכוח, מכל הרצון רק את זה הוא צריך, רק למלא את החיסרון של הזולת, אפילו שלא יצא לו מזה שום דבר, אז בתוך הפעולה הזאת, בסיומה, הוא מגלה את הבורא.

האם הבורא מסתתר או מתגלה כלפי האדם בקשר שלו עם האנשים שסובבים אותו בחיי היום יום או בקשר שלו עם לומדי קבלה?

צריך להבין, החברה שיכולה לעזור לאדם להתקדם, זו חברה שחייבת לספק כל פעם התעוררות כלפי המטרה, דוגמה בהליכה כלפי המטרה, תומכים למיניהם, ידיעה, עצות. וודאי שהחברה הזאת צריכה להיות חברה שמורכבת מאנשים כמוהו, שרוצים להגיע לאותה המטרה. בעל הסולם מסביר זאת במאמרים רבים, ב"מתן תורה", ב"ערבות", ב"השלום" וגם קצת במאמר הזה.

לא יעזור לאדם להיות בחברה, שיש לה מטרה אחרת. וגם לא יעזור לו להשפיע כלפי אנשים שסתם סובלים בעולם הזה, כאלו יש שבעה מיליארד. אלא כדי להתקדם, עליו למצוא אנשים, שההשפעה אליהם תביא לו בחזרה תגובה נכונה. שזה יחזק אותו ויביא אותו יחד עם זה לקשר עם הבורא.

לכן, ממש להשפיע כדאי לו רק בחברה איפה שהוא נמצא ואיתה הוא יתקדם למטרת הבריאה, לדביקות בבורא. כי מהם הוא ירגיש תגובה נכונה וטובה. התעוררות שלהם מהדוגמה שלו, תעורר אותו. הם יחזיקו אותו על הידיים, אם הוא ייפול, וכך גם הוא כלפיהם, זה מה שנקרא "ערבות". הם יחשבו להתחבר אליו, ויספקו לו את הכוחות והכלים, שבהם הוא יוכל להרגיש את הבורא.

מה שאין כן, עם חברה חיצונית, או סתם אנשים חיצוניים – אדם יכול ללכת ולהשפיע באיזשהו בית אבות או בית חולים. אבל מה התועלת בזה? אנחנו רואים אנשים שעושים זאת, אבל השאלה היא מה באמת הם עושים? אם האדם באמת רוצה להגיע למטרה, אז קודם עליו לשאול, מה היא? אם הוא לוקח סתם דוגמאות מהרחוב, שאלו סובלים, וגם אלה ואלה, אז הוא צריך לפנות לבורא ולשאול אותו, למה הוא עושה להם כזה סבל.

אלא הוא צריך להבין, שהסבל שנעשה בעולם, זה גילוי החסרונות שהאדם צריך לכסות ולתקן אותם, ואי אפשר סתם לעקור אותו מהעולם. בכך אנו כאילו מוחקים את עבודת הבורא על האדם, ששולח לו את הייסורים האלה. הלוא מי עוד שולח ייסורים לאדם אם לא הבורא. הם באים דרך הטבע האגואיסטי שלנו, אבל בהתנגדות עם הבורא. יוצא, שיחס נכון, סלקטיבי מאד, ברור ומבורר מאד לעולם, זה קודם כל מה שהאדם צריך לברר.

אם הוא סתם רוצה לתקן את העולם, זה נקרא שהוא מוחק את עבודת הבורא, שכל הקלקול הזה נעשה סתם, והוא מוציא מעצמו את העבודה. נסו לתאר אדם שמגיע למקום עבודתו כדי לעשות משהו, ובעל הבית אומר לו, "היו כאן לפניך, והם כבר עשו הכול, אתה לך הביתה, אני לא צריך אותך", הוא נשאר ללא עבודה, ללא שכר, אין לו כלום. איך הוא יסתכל על אלו שתיקנו במקומו. זאת אומרת, ניתן לנו מקום עבודה, קלקולים בנשמות, ברצונות, בטבע שלנו, וכל זה כדי שנתקדם על ידם למטרה, ולא שעכשיו נטייח ונצבע אותם במקומנו והכול יהיה בסדר.

זה דומה לאנשים שמשתמשים בסמים ומנתקים את עצמם מהחיים. מי שרוצה לעשות את כל האנשים בעולם הזה עשירים, שמחים ומרוצים, עושה מהאדם בהמה שלא תתפתח, אין לה בשביל מה. האדם חייב להתפתח, ולהתפתח הוא יכול רק מהרגשת הייסורים. לכן מה שדרוש זה להביא לו שיטה שהייסורים שלו יהיו מתוקים.

אחרת הוא מתפתח על ידי רעב, כאב ומחלות. צריך להביא לאדם ייסורים אחרים, להחליף לו את הייסורים כך שהוא ירגיש שיש דבר כל כך גדול לפניו, ושהדבר הזה חסר לו והוא רוצה להגיע אליו. אז הייסורים שבחיים האלו לא ילחצו עליו, אלא הוא יחליף אותם לייסורי אהבה ויתקדם. נכון שהוא יישאר בייסורים, אבל הם יהיו ייסורים מתוקים. הוא יידע מה מחכה לו, הוא יידע לאן ללכת, ואז כל הסבל בחיים שלו יעלם, ופתאום הוא יסתדר. כמו שכתוב במאמר של בעל הסולם, "גילוי והסתר של פני ה' ". פתאום הוא לא יראה שיש סבל, פתאום הכול יהיה בסדר גמור.

אם כן, הגישה הנכונה והבריאה היא הגישה לכל המציאות, ולא למציאות חלקית וקטנה. ומי שאומר "תעזור לי עכשיו, יותר מזה אני לא רוצה לשמוע", אין מה לעשות איתו. יש כאלו שאומרים "תגיד לי עכשיו מה לומר לעקרת בית שלא גומרת את החודש כי חסר לה עשרים שקל. אם יש לך את השיטה הזאת, אז אני יכול ללכת לכל אחד, והקבלה שלך באמת מתאימה לכל אחד ואחד. אבל אם הגישה היא לא כזאת, היא לא מתאימה לכל אחד ואחד, ואתה לא צודק". כך הם באים בטענה.

צריך לתת הסבר רחב עדין והדרגתי, עד שהאנשים יבינו שאנחנו בגישה הנוכחית שלנו לא מתקנים שום דבר ולא עוזרים לאדם. אם ניתן לו עשרים שקל, יחסרו לו מאתיים, יהיו לו צרות מצד שני, כי הצרות האלו הן מערכתיות, צרות שבאות לאדם כדי לכוון אותו למטרה. אפילו אותה עקרת בית, שחסר לה כסף כדי ל"סגור" את החודש. צריך להבין שהכול בא מאותה המטרה, מאותה הסיבה.

ולכן אנחנו חייבים להתייחס לעולם רק בצורה כזאת. בפרט בימינו, שאנחנו רואים את עצמנו כמערכת אחת, גלובלית, עם בעיות גלובליות של אקולוגיה וסמים, עם כל זה שאנשים ממש מתחילים להרגיש שאי אפשר לפתור את הבעיה בצורה אישית, פרטית, עכשווית, כמו שאנחנו רוצים שיהיה באגו הקטן שלנו: "תן לי סיפוק בכל רגע שאסתום את עצמי, ובזה גמרנו. אחר כך נדבר על משהו גבוה יותר". ככה זה לא עובד.

לכן המשבר שמתחיל להיות עכשיו מוכר לאנושות, הוא משבר בגישה לתענוג, לסיפוק. שאפשר לגשת לסיפוק, לתענוג, למילוי, אך ורק בגישה מטרתית. אחרת האדם לא יגיע אליו אף פעם, ויכנס יותר ויותר לייסורים. האנושות רק עכשיו מתחילה לעכל זאת, וכתוצאה מכך יותר ויותר אנשים משתמשים בסמים ומתייאשים. הם רואים שחייבים לפתור את הבעיה. והפיתרון שאנחנו צריכים להביא להם הוא בהפצת חוכמת הקבלה.

לכן כל השאלות שאדם שואל, איך ניתן לפתור את הבעיה עם הערבים, עם הביטחון, עם החינוך, וכדומה. אין פתרונות קטנים וחלקיים, יש לנו בעיה אחת: בעיה עם בורא עולם. איתו יש לנו בעיה וממנו כל הבעיות והצרות. אם אדם לא יעכל זאת, שום דבר לא יעזור. כל עוד הוא לא יכיר בכך הוא יקבל מכות. לכן אני מאחל לכל מי ששואל שאלות כאלו, שיחשוב, איך לשנות את המצב בצורה אמיתית.

"וזה ששיער הלל הנשיא, אשר "ואהבת לרעך כמוך" הוא המטרה האחרונה שבמעשיות. כי הוא האופי והצורה היותר ברורה לאדם. ואין לטעות במעשים, שהרי הם מסודרים לעיניו, ויודע שאם מקדים צרכי חברו על צרכי עצמו, הריהו במדת השפעה, ולפיכך אינו מגדיר המטרה - "ואהבת את ה' אלקיך בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאודך."

כי האדם אינו יכול לעכל דבר כזה. הוא יכול לומר בכל בוקר בצורה יפה, קריאת "שמע", ליתר ביטחון, שיהיה לו טוב, סך הכול חצי דקה, ואחר כך הרגשה טובה לכל היום. אבל לומר לו, שזאת המטרה, מטרת חייו בכל רגע, שיהיה דבוק בזה, בלתי אפשרי.

מה עושים? עושים לו בעיות עם החברים, עם האחרים, עם כל העולם. ואז, מתוך כך הוא מתחיל להבין, שאיתם הוא צריך להסתדר, ואין לו ברירה. אם הוא יסתדר איתם, הוא גם יגיע להשלמה עם הבורא.

"כי באמת הם היינו הך, כי גם את חברו הוא צריך לאהוב בכל לבבו ובכל נפשו ו[בכל ] מאודו. כי כן מתבטא במלה "כמוך". כי את עצמו ודאי שהוא אוהב בכל לבבו נפשו ומאודו, ובהשי"ת יכול לרמות את עצמו. ובחברו הדבר פרוש תמיד לנגד עיניו".

יש לו תגובה מהחברים, יש לו בכל פעם התחדשות יחסים, ולכן יש מלא עבודה, ולא תחסר לו תמיד האפשרות להתקדם.

כיצד משיגים את אור החוכמה, את מטרת הבריאה?

האדם מתנתק מהרצון לקבל, לא בצורה שהוא לא קיים בו, אלא כדי לרכוש את תכונת ההשפעה. וכשהוא מתנתק מהרצון לקבל, הוא מגיע לעביות גדולה יותר ממה שעכשיו. בקבלה האדם אף פעם לא נעשה זך יותר. חוכמת הקבלה רק מפתחת לו יותר ויותר את כלי הקליטה, כלים דקבלה. רק כלים דקבלה שמתפתחים בו, באופן שהוא רוצה על ידם להשתמש כדי להשפיע, נקראים "כלים דהשפעה", אבל הם אותם כלים דקבלה. האדם נעשה כל פעם עבה יותר, רק שהעביות שלו נראית כזַכות, כי על ידה הוא רוצה להשפיע.

ב-ד' בחינות דאור ישר, איזו בחינה עבה יותר, ב' או א'? בחינה ב'. אבל היא המשפיעה ובחינה א' מקבלת. אז איך יכול להיות, שבחינה א' מקבלת, והיא זכה יותר, ובחינה ב' נותנת, משפיעה, והיא עבה יותר? זאת אומרת, מדובר על הכרת העביות, מה שיש בתוך הכלי. הכלים כולם עבים, אותו דבר, אלא הכרת העביות. בחינה ב' לא נעשתה עבה, אלא הרגישה את עצמה עבה יותר מבחינה א', ולכן הרגישה את עצמה מנוגדת לבחינת שורש, ולכן הרגישה את עצמה, שהיא רוצה להיות כבחינת שורש. העביות שהיא גילתה הביאה אותה להשפעה.

מזה ניתן להבין את החוקים ברוחניות, שאומרים עביות לא מזדככת וגם לא נעלמת, היא רק מסתתרת מהאדם. האחד מרגיש את עצמו עבה יותר, השני פחות. כל אחד מרגיש את עצמו לפעמים רוכב בעננים, ולפעמים כמו איזשהו עבריין גדול, הכול תלוי מהגילוי בלבד.

לכן, כשאנחנו מתקדמים ורוכשים בדרך את תכונות ההשפעה, זה לא סותר את זה שאנחנו נעשים יותר עבים. אבל על העביות הזאת באה לנו זַכּות, "כל הגדול מחברו, ייצרו גדול ממנו". אבל הוא גדול, מפני שהוא עם המסך על העביות שלו. גם זה וגם זה, שניהם תומכים ברוחניות. מה שאין כן בגשמיות זה מנוגד, ככל שיש יותר רצון, בגשמיות הוא עבה יותר. ברוחניות, ככל שיש יותר רצון, הוא יותר זך.

איך מסבירים לאותה עקרת בית, שלא חסר לה עשרים שקל ל"גמור את החודש", אלא משהו אחר?

זה בא משני כיוונים. מכיוון אחד, היא חייבת לסבול, ומתוך הניסיון המר שלה בחיים לראות, שהיא לא מסתדרת, ושום דבר לא יכול לעזור לה, ממה שיש בהישג ידה. ומכיוון שני, היא חייבת לקבל איזה מין כיוון מבחוץ, משהו מבחוץ. כמו שאומרים, הבורא מביא את האדם לגורל הטוב ואומר, קח לך. שאחרי כל העננים הכבדים, השחורים, מאירה לו איזושהי קרן אור, ואז האדם נמשך.

אם למשל אותה עקרת בית, עם כל הצרות והבעיות שיש לה, הילדים, המשפחה, הבעל, פתאום רואה שיש איזשהו פיתרון, שיש איזשהו מקום שלווה, גם אם הוא לא קרוב, לא מסודר דרך הבנקים שמיד יתנו לה כיסוי או הלוואה, אבל זה מושך אותה, אז היא מתקדמת. זאת אומרת, מצידנו חייבת להיות הפצת חוכמת הקבלה, ומצד האדם חייבת להיות דרישה מתוך גילוי הייסורים.

ליד הייסורים שמתגלים חייב להיות מוח, זיכרונות וחוכמת חיים, שאי אפשר בצורה הרגילה, הבהמית לברוח מהייסורים, כמו שבהמה בורחת. אלא חייבים למצוא פיתרון כלשהו. ויש שמועה כללית, דעה כללית, שהיום כבר מתחילה להיות מורגשת בעולם, שאין פיתרון פשוט לכל מקרי הייסורים שלנו. ואנחנו לא יכולים להמשיך ולהקים עוד וועדה, ודיון נוסף באו"ם, ואפילו עוד מלחמה. לא, אין פיתרון, אנו נמצאים במבוי סתום – וזו הבעיה. גם בשימוש בסמים האדם מתנתק ולא פותר שום בעיה, גם לא בייאוש ובהתאבדות.

היום נראה שכבר יש לאדם את תחילת הפיתרון. הוא יודע שחייבים לעשות משהו, אבל מה בדיוק הוא לא יודע. האנשים הגדולים ביותר היום לא מתביישים לומר, שהמצב אנוש, אבל הם לא יודעים מה לעשות. דווקא הם, בגלל שמרגישים את חומרת המצב. כי האדם הרגיל מסתדר מיום ליום, אבל האנשים הגדולים שמתעסקים בסוגיות גלובליות אומרים שגם להם המצב פשוט לא מובן. הם לא מתביישים לומר זאת. בימינו זה מורה על מהות ההשקפה, על איכות ההשקפה הכללית שיש לאדם.

וההפך, אלו שאומרים שהכול בסדר רק מצביעים על אפסיות ההבנה שלהם. כמו אותם האנשים שאומרים בטלוויזיה, "יש לנו עם נפלא" וסוגרים עיניים ומתרחקים מהבעיות ומזמינים בעיות גדולות יותר.

כאשר האדם כבר נמצא במצב שהוא מבין שאין פיתרון, מה לומר לו?

ראשית, שהמצב שבו הוא נמצא, הוא הטוב ביותר. כי הוא היה במצבים כאלו, שסבל גלגולים רבים מאד, ואף פעם לא שאל את עצמו, מה לעשות סוף סוף עם החיים. אלא תמיד חשב, שהוא במשהו יתקן את עצמו – ימצא עבודה אחרת, ילמד עוד משהו, שהוא יוכל לעזור לעצמו על ידי איזו תרופה, או שתמיד חשב שמחר יהיה טוב יותר. איכשהו זה התגלגל על ידי היגיעה שלו, או על ידי האחרים, שמדור לדור יהיה טוב יותר. והיום הוא נמצא בחשבון אמיתי. יותר טוב לא יהיה, רק גרוע יותר, וחייבים למצוא פיתרון. זאת אומרת, המצב של העולם מצוין, כי סוף סוף הגענו למצב אמת אחרי אלפי שנות התפתחות.

זאת אומרת, זה מצב סיבתי, שהייתה סיבה שהביאו אותנו למצב הזה. וחוץ מזה, זהו מצב מטרתי, שממנו והלאה אנחנו יכולים לראות איך להתפתח. דווקא ממצב מיואש, כל כך מבולבל וטוטלי. אני לא רואה שאפשר לקחת דוגמה מהחיים וממנה להתפתח. אני מסתכל על אירופה, איפה יש אנשים מאושרים, איפה טוב להם, איפה? הייתי רוצה להיות כמותם, תנו לי דוגמה כזאת בעולם.

המצב הזה הוא מצב טוב מאד. סוף סוף אנו נמצאים בפרשת דרכים וממנה יכולים להגיע לאמת. מה חסר לאדם? רק כיוון. וזה כבר מגיע אליו מהפצת חוכמת הקבלה, זה הכול, ככל שנוכל להפיץ אותה במצב המיואש הזה. אנשים לא רוצים לדבר על המצב הזה, כי אין להם תרופה ואין להם תשובה. אם נביא להם את חוכמת הקבלה, אז הם יהיו מסוגלים לפתוח את הקופסה הזאת עם הבעיות ולומר: "כן המצב הוא בלתי נסבל, מצב ללא פיתרון, ובחוכמת הקבלה מצוי הפיתרון".

אם יש לאדם פיתרון, הוא רוצה לפתור את הבעיות. אבל אם לו אין פיתרון, הוא לא ירצה לעורר את הבעיות, כי הוא סתם סובל. אני מכיר אנשים רבים, שלא רוצים לדעת על המחלות שלהם. הם שמעו בקצה האוזן, שיש להם מחלה כזאת שלא ניתן לרפא. סגרו, סתמו את עצמם בצורה כזאת, שאין לו מחלה, וממשיכים לחיות. האם טוב יותר לחיות עם סבל? אני לא חושב ולא יודע.

גם היום, אנו נמצאים באותו מצב, העם נמצא בתוך אשליה, כאילו באיזו שיכרות כללית, טוטלית, "הכול בסדר, הכול יסתדר, אין בעיה, זה שום דבר". בינתיים מכינים לנו דברים נוראים ואנחנו אומרים "לא חשוב, הכול בסדר, הכול יסתדר". למה? כי לאף אחד אין פיתרון.

אם נוכל להסביר מהר ככל האפשר שיש פיתרון, אז המצב שלנו הוא דווקא טוב. כי מציון, מהיציאות, תצא תורה. מהעומק הזה אנחנו יכולים להגיע לגאולה. אז הם ירצו לראות את המצב הזה כמו שהוא.

אחרת האינסטינקט הפנימי של האדם לא לסבול, יאטום לו את העיניים, ולא ייתן לו לראות את האמת. ובזה צריך להכיר, שככה זה, ולכן כתוב "אל תשים מכשול לפני עיוור". אם אנו לא מספקים לו דרך קדימה, אסור לגלות לו שום דבר. לכן כתוב, ה "מכה נפש בהמי ישלמני". אם מכים אדם, צריך לדעת, שאם פותחים לאדם את הצרות שלו, מעוררים אותו, מגרים לו את הפצע שיכאב, חייבים להביא לו תרופה.

"אני פותח לך את הפצע, ועכשיו זה יכאב לך, אבל אני שם בפנים תרופה. ולאחר יום יומיים זה ייעלם לגמרי, ואתה תהיה כבר בלי הפצע. נכון עכשיו הוא לא כואב, אבל הוא נמצא". רק בצורה כזאת עלינו לחכות מהם לתגובה הנכונה. זאת אומרת, אם עדיין לא זכינו לתגובה, אז גם מצידם חסרה עוד הכנה, אולי עוד כמה בעיות וצרות והבנה שהצרות בלתי הפיכות. וגם מצידנו, ובעיקר מצידנו, גישה נכונה לחוכמת הקבלה. זאת אומרת, הסבר קל, מה זה יכול לתת לכל אחד.

מהי התשובה הפשוטה ביותר שאפשר לתת לאדם שכבר הגיע למצבי ייאוש?

לקרוא את העיתון "קבלה לעם" ודרך האינטרנט והטלוויזיה להתחיל להכיר בצורה הפשוטה ביותר את כל מה שאנו רוצים לומר לו. אין אפשרויות אחרות. אלו הצינורות שלנו, שדרכם אנו מסבירים מה שאנו יכולים להסביר.

צריך להסביר על סיבת הבעיות ועל מטרת הבעיות, על מה שהיה עד היום ולַמה הגענו לכך, שהכול צריך להיות כך. צריך גם להסביר על המטרה שמעתה והלאה צריך להגיע אליה. צריך להסביר לאדם שאין לו ברירה, אבל יש לפניו עליה יפה וקלה. זאת בתנאי שנעשה זאת קצת ביחד. אין ברירה, אנחנו בכל זאת נצטרך להביא את זה לכל אחד, ולא תהיה ברירה לכל אחד אלא להשתתף. וזה מה שאנו עושים.

מדוע לא ניתנה התורה לאבות? מפני שלא הייתה בהם שבירה כזאת. ומפני שלא היו גסים ומיואשים כמו האנשים בדורנו. הם לא היו כאלו אגואיסטיים, שלא היה איכפת לאף אחד מה שקורה לאחרים, היו כולם כמשפחה אחת. ולכן לא הייתה שום אפשרות לתת להם את התורה, כדי להתקדם ולהשוות את הצורה לבורא. הם לא היו מנוגדים לו. הם נמצאו בזַכות ולא באכזריות כמונו.

אלא דווקא האגו שלנו, שפרץ חזק כל כך וניתק אותנו זה מזה, נותן לנו עכשיו את האפשרות, להגיע לאהבת הבורא על ידי אהבה כללית בינינו. מה שאין כן אצלם, לא הייתה אפשרות לעשות את העבודה הזאת. ולכן לא היו יכולים לגלות את הבורא, כמו שהוא רוצה להתגלות. הם הרגישו אותו, אבל בעביות דשורש, בעביות קטנה מאוד. זה לא נקרא "וידעו אותי", זה לא נקרא לדעת, לגלות אותו.

זה כמו תינוק שמרגיש את אימו. הוא לא מגלה אותה, הוא לא משיג אותה. לא בצורה כזאת הבורא רוצה להתגלות לנבראים. הוא רוצה דבקות. דבקות, היא בכל הקומה שלו, שגם הנברא יכיר ויעמוד בצורה כזאת. לכן לא נגלתה התורה לאבות, אלא רק לנו, שנמצאים בתחתית של כל התפתחות הטבע האגואיסטי.

איך אפשר להסביר בשלושה משפטים, מהי הסיבה שאנחנו פה ולאן עלינו להגיע?

הסיבה, למה אנחנו נמצאים כאן, זה כדי להגיע לדבקות בבורא. אולי המילים האלו דוחות את האדם, הוא לא יודע מה זה. הסיבה למצב שלנו היא, כדי שנרצה לשנות את עצמנו ולהגיע לחיים נצחיים, שלימים. מה זה נצחיים? בדרך כלל אדם חושב שנצחי זה למות ולהיות נצחי. כל דבר שנאמר דורש הסבר. במילה אחת, בעל הסולם אומר דבקות. והוא כותב על כך, המטרה מתבארת רק במילה אחת - דבקות.

כדי לפרש אותה צריכים להביא את כל חוכמת הקבלה. אבל זה בנוי בדיוק בצורה כזו, שהאדם לא יוכל להבין, יהיה מבולבל ומיואש. ואל לנו לחכות שמישהו, ממשפט או ממילה אחת יבוא על סיפוקו, שזה יהיה לו אור לכל החיים, שהוא ילך בדרך הנכונה ויגיע והכול יהיה בסדר – זה בלתי אפשרי.

לכן בכל החתכים, במוח ובלב, בהבנה שלנו, בהסברה ובתפיסה של האדם, אף פעם זה לא יבוא מהר ובין רגע. צריך להשתדל, בהשתדלות אנחנו עושים יגיעה, מבררים את המערכת, ולא עושים בזה הקלה לבני אדם. כי בכל זאת, כל אחד, גם הצעירים ביותר שבאים אלינו היום, חייבים לעבור את אותם הדרכים שעברנו אנחנו. רק הזמן מתקצר, אבל סולם המדרגות נשאר.

מדוע לא ניתנה התורה לאבות

"ובזה בארנו שלושת השאלות הראשונות, אבל נשאלת השאלה איך אפשר לקיים את זה, שלכאורה הדבר הוא מהנמנעות. אולם תדע כי על-כן לא ניתנה התורה לאבות, אלא לבני-בניהם - אומה שלמה שמנו שש מאות אלף איש מבני עשרים שנה ומעלה, שנשאלו אם כל אחד ואחד מוכן לקבל על עצמו את העבודה והתכלית הנשגבה הזאת. ולאחר שכל אחד ואחד אמר "נעשה ונשמע", אז נעשה הדבר לאפשרי, כי זה ברור בלי שום ספק, כי אם שש מאות אלף איש לא יהיה להם שום עסק אחר בחייהם, רק לעמוד על המשמר שלא יחסר שום צורך לחברו, ולא עוד, אלא שיעסקו בזה באהבה אמיתית בכל נפשם ומאודם. אז ודאי בלי ספק כלל, שלא יהיה שום צורך ליחיד מכלל האומה לדאוג בשביל קיומו עצמו, שהרי יש לו שש מאות אלף איש אוהבים ונאמנים אשר משגיחים עליו שלא יחסר לו כלום מצרכיו".

יש כמה תנאים להשגת הערבות. קודם כל חייב להתגלות האגו בכל אחד ואחד עד המידה הגדולה ביותר. לכן כתוב: "לא ניתנה התורה לאבות". שחייבים ממש להרגיש את עצמם כמנותקים זה מזה, וחייבים להתחבר זה לזה מאין ברירה, וכתוב שאם לא יעשו כך "כאן יהיה מקום קבורתכם".

ולכן מצד אחד, חייבת להיות הכרת הרע באגו המפריד בין בני האדם. ומצד שני, חובה שיתחברו, אחרת ממש מגיעים למיתה. כי עַם ישראל והאנושות כבר נמצאים בשלבים של הכרת הרע. אומנם עדיין לא מדברים על איך, אבל חייבים להגיע לביטול האגו. כי אם לא מבטלים את האגו ומגיעים לערבות, אז פשוט מגיעים להשמדה, סוגרים את החיים. זה דבר אחד.

דבר שני, זה חייב להיות בצורה החלטית, כדברי הכתוב "נעשה ונשמע". שמושג ה"ערבות", חייב להיות מבורר לכל אחד ואחד. שלכל אחד לא תהיה דאגה ומחשבה בחיים שלו, לשום פרט, ולא חשוב מה שיהיה, חוץ מאיך לעמוד על המשמר על המחשבה לטובת הזולת. לא יכולה להיות שום מחשבה אחרת ושום רצון.

מתוך שהאדם מכיר שרק הערבות יכולה להציל אותו ואת כל העולם, את כל החיים שלו, של הילדים שלו, של כולם, הכול ככולם וכולם כאחד, הוא רואה שיש שתי ברירות: או שהכול נגמר או שהולכים לשגשג רוחנית. כך הוא מתייחס להשגת הערבות. זאת אומרת, שבלתי אפשרי לאגואיסטים גדולים כל כך כמונו להינצל אלא בהשגת הערבות. שמצד אחד מרגישים כמה שכולם שקועים במ"ט שערי טומאה", מה שנקרא שהיו ישראל במעמד הר סיני "במ"ט שערי טומאה". ואז מהעמקות הזאת של הכרת הרע, מגיעים להכרחיות לערבות.

ככל שנצליח לגלות את העניין הזה לכולם, נעשה את המעבר הזה, את ההכרה הזאת, יותר ב "אחישנה" ולא "בעיתה", יותר במחשבה ובבירור. כדברי הכתוב: "הכול במחשבה יתברר". מה שאין כן אם נלך "בעיתו" נעבור את הדרך בצורה ארוכה ומכאיבה מאד דרך הגופים. לכן כדאי לנו מאד לדאוג, שהמעמד הזה, שחייב לקרות עכשיו לכל העולם, יקרה בצורה הכרתית לכל מי שאפשר.

מהו הפרוש של "טובת הזולת"?

"טובת הזולת"זה שאני נכלל מהרצון של הזולת, מהרצון שלו להידבק בבורא, מהרצון המערכתי שלו במערכת אדם הראשון, ואותו רצון אני משרת. טובת הזולת היא לא התייחסות לכך שבא לו משהו. כמו שאומר רב"ש, בדוגמה שהילד בוכה, והאבא לא שם לב אליו. כולם שואלים את האבא: "למה אתה לא נותן לו את מה שהוא רוצה?" ואבא אומר: "איך אתן לו את מה שהוא רוצה, אם הוא רוצה סיכה לדקור בעין".

זאת אומרת, אם אדם מתייחס כך לזולת, שמבקש כל מיני תענוגים ארציים, שרק מרחיקים אותו ואת כולם בעקבותיו מהתיקון, וממש מורידים אותו, דוחפים אותו, ואת כל העולם יחד איתו לצרות,אז אני אשרת אותו ברצונות כאלו? אני משרת אך ורק את הרצון שלו להשיג את המטרה. אני מבין שזה מזיק לו, למרות שהוא ילד קטן ואולי לא מבין מה שהוא רוצה. אני רוצה לספק לו את מה שלטובתו.

אם אני אמלא את הרצונות של כל בני האדם שבעולם, אז אני ארַאֵה כאילו שאני עושה נגד הבורא. הוא רוצה שהם יסבלו, ולי יש לב רך. אני אוהב אותם, והוא כנראה שונא אותם. לכן אני ממלא אותם ועוזר להם, וכן הלאה.

צריכים להבין, שכל הכוחות הרעים האלו, כל המקרים הרעים שמתגלים, מתגלים כדי לכוון את האדם נכון. זה "עזר כנגדו". אז מצד אחד, במצבים האלו, אם הוא באמת גווע מרעב, אני צריך לספק לו הכרחיות. מצד שני, צריך לספק לו רק את תורת התיקון, רק שיטת התיקון, רק השיטה איך להגיע לחיים טובים, כי אין שיטה אחרת. אנחנו רואים שכל יתר השיטות נכשלות. שיטת הקבלה מביאה את האדם לאיזון עם הטבע. לכן רק השיטה הזאת יכולה להביא את האדם לחיים טובים. הרי כל דבר אחר שנספק לאדם, בסופו של דבר יהיה לרעתו ולרעת כל האחרים. כי אין לנו מה לתת.

אפשר לבוא אלי בטענה, ולהגיד: "אתה אומר, שאתה אוהב את כולם, שאתה דואג לכולם, שמקובלים הם כאלו. אבל לא רואים שאתה כזה. יש לך אופי רע, הכול לא בסדר אצלך, וגם מה שאתה נותן לאחרים, הם לא צריכים את זה. תיתן להם משהו טוב. אתה מבזבז חצי מיליון דולר בחודש, תבזבז אותם לטובת האנשים. תראה כמה גוועים מרעב, כמה מסכנים יש שחסרות להם תרופות". ומה יש לי להגיד? שאנחנו צריכים לפנות לחוסר שבתוך האדם, לחוסר שבנשמה, כי לא יעזור לנו לטפל בשום דבר אחר.

ולכן הערבות, ההדדיות, "ואהבת לרעך כמוך", כל הדברים האלה, שאנחנו שצריכים להיות קשורים זה לזה, קשורים בנקודות שבלב ולא בשום דבר אחר. רק בנקודות שבלב, רק לאותו רצון שצריך להיות דבוק בבורא, לאותו רצון שאני משרת בכל אחד. אני מביא לו את שיטת התיקון, אני מביא לו התעוררות, אני דואג להגדיל אותו בכל אחד ואחד. כי רק הרצון הזה יוביל את האדם לאור, לבורא. וכל יתר הייסורים, שבאים בעקבות כך שאנחנו לא צועדים נכון, הם יתבטלו.

אז כל שיטה אחרת, היא שיטה שממש מכניסה את האדם לבעיות. אם אפשר על ידי עוד משהו לעשות צעד קדימה לדבקות – אני מסכים. אבל אין צעד אחר לעשות לדבקות, אם לא לפי השיטה הזאת, שאדם מזמין אורות שפועלים על אותה נקודה שבלב ומושכים אותה למטרה.

לכן כל אחד חייב לספק לזולת התעוררות בנקודה שבלב, הוא חייב לדאוג שתהיה לו הכרת גדלות המטרה, הוא חייב לדאוג שתמיד אדם יהיה בסביבה שתחזור למחשבה הנכונה, וזה נקרא דאגה לזולת מהבוקר עד הערב. זה נקרא שאתה דואג לרצון שלו, שאתה רוצה למלא את הרצון שלו. רצון להידבק בבורא שנמצא בכל אחד, רק בצורה נסתרת פנימית מאד.

הרצון הזה עטוף, סגור בכל מיני רצונות אחרים שמבלבלים את האדם. צריך להגיע לאותו רצון, ולהתחיל להגדיל אותו, ולתת לו ממש מילוי שיגדל ויגדל, שידע איך לפַתֵּח את עצמו, ולדאוג רק לאותו רצון, כל היתר פסולים. ואתה מגיע לאותו רצון עם הרצון שלך להידבק. זה נקרא שהנקודות מתחברות ביניהן בערבות. נקודות שצריכות להדבק בבורא, ולא סתם רצון למלא את הבטן של כל אחד. מדובר על הנשמות.

איזו פעולה ניתן לעשות כלפי מי שאין לו הכרה בדרך?

לא חשוב שאין לו הכרה. אז הוא כמו התינוק בדוגמה, שבוכה, "תן לי סיכה. משהו מגרד לי בעין. אני רוצה להוציא את זה".

אדם כזה מבקש את מה שלרעתו. הוא מבקש כסף, כבוד, מושכלות, כל הדברים שהם בעצם לרעתו. עוד בבבל אברהם גילה שהם לרעתנו, אם אנחנו הולכים למלא את הרצונות האלו, במקום למלא את הרצון להידבק בטבע, בבורא. עלינו למלא את הרצון הזה בלבד, ואת כל יתר הרצונות לא נשרת.

אלא אנחנו צריכים להתקיים כבהמה, אנחנו חייבים לקבל אלף קלוריות ביום, כל מיני דברים, לרחוץ את הגוף, שישכב במיטה כמה שעות, שינוח. חייבים. זה נקרא הכרחי. "לא יגונה ולא ישובח". ואת ההכרחיות עלינו לספק לו. אבל חוץ מזה אין במה לדאוג לאדם. כי אם נספק לו את כל יתר הדאגות זה יהיה אותו חורבן כמו בבבל. בכך נגדיל לו את האגו, נמלא לו את האגו. חוץ מההכרחיות, כל היתר נקרא "אגו". אם כן, איך צריך להתייחס למי שעדיין אינם מודעים לנקודה שבלב?

אם מקובל משפיע להם את חוכמת הקבלה, הוא צריך להתייחס אליהם כמו אברהם. שמאותה נקודת משבר, אמר: "האגו הוא כדי להתעלות מעליו ולהידבק בבורא". והם אמרו: "לא. האגו הוא כדי שאנחנו נספק את הרצונות החדשים האלו. אדרבא כמה שיותר. כל הגדול יותר, יש לו רצונות גדולים יותר, הוא יכול לחיות, לשגשג, להגיע לחיים טובים יותר". זאת הנקודה איך להתייחס לאנושות. אם מנקודת אברהם או מנקודת הבבלי.

לכן אנחנו צריכים להתייחס רק לאותה נקודה שבלב של כל אחד. לכן אין לנו מה להציע לאנושות חוץ מהפצה. אין לי מה לתת, כי רק זה יכול לעזור.

מה עלי לעשות אם אני מרגיש שאני ממש אחראי על כולם, ומצד שני אני מרגיש שכולם מגלים כלפי יחס נבזי?

ההרגשה הזאת עדיין איננה מבוררת. אם אדם מרגיש, שהוא אחראי לכולם, היה מרַחֵם עליהם כמו על ילדים קטנים, על תינוקות, מתוך אהבה, ולא היה נפגע מזה שאחרים מתייחסים אליו כך. הם לא יכולים להתייחס אחרת מתוך ההתפתחות שבהם. הם תמיד יהיו כנגדו, יתנפלו עליו, עד כדי כך שיכולים להרוג אותו. כל אחד מהם עדיין פועל מתוך הקלקול שלו.

אבל אם הוא מגיע למצב, שהוא כבר מרגיש אותם כחלק ממנו במערכת שֵשייכת כּולה לאלוהות, אז אין לו במה להאשים אותם. כי הם פועלים כך מתוך דרגות הקלקול שעדיין נמצאות בהן.

זה כמו ילד שנשבר לו משהו, נשפך לו משהו. אפשר ללמד אותו לא לעשות. אבל לפי המצב שלו, הוא עדיין לא מסוגל. כך צריך להתייחס לאנשים. אני ממש לא מתרגז על ההתנגדות, על האנשים שקמים כנגד ולא מבינים, כי הם לא מסוגלים. וודאי שיש צער. אבל אין על מי להתרגז. זה חינוך, זו גלות, זו הסתרה, אלה כל התנאים שאי אפשר שיתנהגו אחרת. הרי אנחנו מדברים על אנשים שעדין לא מממשים בחירה חופשית. אין להם עדין התנהגות מעצמם. זה הכול מתוך הטבע, גירסא דינקותא, וכן הלאה.

אני לא בא להצדיק אותם. אלא אני אומר שאני לא מבין את המצב של השואל. כי אם הוא מבין שאחרים שייכים אליו, אז לא יכול להיות שהוא מאשים אותם. הוא חייב לקבל אותם כמו שהם, ולדאוג רק איך שיגדלו יותר נכון. לפחות היחס הזה.

איך אני יכול לגרום לחבר שלי להבין את חשיבות המטרה בפעולות, איך אני מעביר לו את זה?

אני לא יודע מי החבר. "חבר" הוא מי שאתה מתחבר אליו, שיש ביניכם משהו משותף. יכול להיות שאתם מכירים זמן רב, אבל אתם לא חברים. המילה "חבר" באה מהמילה חיבור, במשהו הוא כבר מתחבר עימו. או שהם סתם גדלו יחד בחצר אחת? אז נגיד שזה ה"חבר".

על היחס לזולת, אנחנו יכולים ללמוד משני אנשים גדולים מאד, משני מקובלים. מהגר"א (הגאון מוילנה) ומהבעל שם טוב. כמו שמסביר בעל הסולם, כל אחד רצה להציל את האנושות בגישה משלו. אחד כנגד המוח, והאחר כנגד הלב. כי האדם מחולק כך בין מוחא וליבא, ואנו מיזוג של שניהם, אבל בכל אחד ההתמזגות הזאת היא ביחס שונה.

נניח שאצלי, המוח פועל יותר, ומִדְבר חוכמה אני יכול להשתכנע, כי בשבילי זה חשוב. להיכנס, לחקור, ומתוך זה להבין את ההיגיון, כל זה משפיע עלי מאד. כך אני בנוי. זה לא לטובה ולא לרעה. זה הטבע של הבהמה.

אצל מישהו אחר הרגש הוא שחשוב. חשוב לו שהאדם יתפעל וכמה שיותר יתפעל ויבדוק את ההתפעלות שלו. זה לא סתם שהוא מתפעל ורץ אחרי זה. אנחנו מדבריםעל אנשים, כמו במאים גדולים, שעובדים עם ההבנה, עם פסיכולוגיה של קהל. בפנים הם יכולים להיות מאד ציניים, אבל הם בודקים את כל הרגשות והיכולת להשפיע, וכן הלאה. כמה לתת מזה וכמה מזה, מוזיקה ומילה ותנועה, כדי להשפיע על האדם. אבל זה כבר נקרא "דרך הלב", לא "דרך המוח".

אז תלוי מי החבר, בכמה הוא מושפע מהלב ובכמה הוא מושפע מהמוח. בהתאם לזה, ניתן לדאוג איכשהו לעורר אותו. צריכים קודם לדעת את האדם. אבל קודם הבדיקה איך להשפיע עליו דרך הלב או דרך המוח. צריך לנסות כך וכך. לתת לו הבחנות כלשהן במה הוא עוסק, ממה הוא מתפעל, ומתוך זה גם החבר קצת יתעורר.

"ובאמור מתורצת הקושיה מדוע לא ניתנה התורה לאבות הקדושים".

כי היו בגובה, היו ברום המעלות, והכול היה להם ברור. הם היו בזיכוך הנשמה, שהכול היה מורגש מסוף העולם עד סופו, והם היו בזה ממש כלים קטנים, בחוסר עביות.

"כי במספר קטן של אנשים אין התורה עומדת לקיום כלל, כי אי אפשר להתחיל בענין עבודה לשמה כמבואר לעיל, ולפיכך לא ניתנה להם התורה".

אלא האגו הכללי באנושות גדל ובהתאם לכך התחלק להרבה חלקים פרטיים, כדי שיהיה אפשר להתגבר עליו, לתקן אותו, לעבוד איתו, לשלוט עליו ולרסן אותו. לכן יש לנו מספר גדול של אגואיסטיים, בצורות אגו שונות. אין להסתכל על הגופים – צורות האגו הן ששונות, הרצונות המקולקלים למיניהם, שכל רצון מרגיש את עצמו, את עצמיותו, כנגד אחרים, ורואה שיכול להתפרנס רק מאחרים, לנצל אותם למילוי עצמי.

אם אדם לא שייך לאחרים אז הוא כמו ה"אבות". אז או שכולם כמו ילדים שלו, כמו קרובים שלו, או שהם לא קיימים. כמו שהוא חי באיזה יער. יש שם שבעה מיליארד אנשים, והוא חי על איזה קרחון. וכך הקפיא את עצמו מכולם. זה לא נקרא שהוא נמצא ברבים.

אלא הרגשת האגו חייבת להביא את האדם למצב, שרק מאחרים הוא מתפרנס, שהאושר שלו תלוי בהם, ואדם ממש חייב להוציא מהם כל מה שרק אפשר. כמו נניח, בעל חנות. שעומד בחנות ורוצה שכל אחד שעובר לידו יכנס ויקנה. יותר טוב שלא יקנה, רק ישלם. הקונה רוצה לקחת בלי לשלם, ובעל הבית, בעל החנות, רוצה לקבל בלי לתת. ואז יש באמצע הוויכוח, כמה אני נותן, וכמה הוא נותן.

ואם אדם מבין, שהוא תלוי באחרים בצורה אגואיסטית, בצורה שאין ברירה ממש, רק אז אפשר לגלות את ההכרח בערבות למען ההצלה. רק ממינוס התלות הזאת, מהתלות השלילית, כמו שאנחנו מגלים כעת את עצמנו, שאנחנו בגלובליזציה, בכפר קטן, שאנחנו הורסים את עצמנו, ועוד מעט יבואו מים ויטביעו אותנו או ההיפך. אבל זו תלות הדדית. זה נקרא שאנחנו נמצאים בקבוצה גדולה, שמגלה את חובת הערבות למען ההצלה. אחרת כאן מקום קבורתנו. אז אנחנו צריכים להרגיש זאת.

לכן כל כלי התקשורת, הטכנולוגיה, וכל הדברים האלו, מתפתחים יחד עם האגו. לכן פתאום סין נכנסת למשחק ויחד איתה ארצות נוספות. עוד נראה בעוד כמה שנים, איך שכל העולם מתחיל להיות ממש שוּק אחד מאד מצומצם, כך מורגש כבר עכשיו. ומתוך התלות הזאת יתגלה דווקא חיסרון בערבות, כי אחרת אנחנו מאבדים את עצמנו.

האם יש צורך לבנות עיר של מקובלים?

כבר הייתה בהיסטוריה עיר השֵמֵש, שרצה לבנות קמפנלה. כל האלטרואיסטיים האלו, פילוסופים שמנותקים מהחיים.

אנחנו לא צריכים לבנות שום עיר. והמטרה שלנו היא סך הכול להביא לבני אדם את שיטת התיקון. עוד עיר על פני האדמה לא תעזור, ולא לכיוון זה אנחנו צריכים לפעול. כל המשאבים שלנו, כל מה שמגיע אלינו, חייב להיות ממש מעובד ומשמש, בצורה הטובה ביותר להפצה, להפצת חוכמת הקבלה. זאת התרופה שאנו מגישים לאנושות.

ובכך שנבנה עיר יפה, שיתרכזו בה כל מיני האנשים שמשתוקקים לתיקון, מקובלים למיניהם, אנו בזה לא עושים כלום. צריך להתרחב, ולא להתקבץ לאיזשהו מקום ושם לבנות ולעשות. אנחנו צריכים להגיע ללב של כל אחד בעולם, ולא לעשות לעצמנו דירות יפות, שִיכּוּן יפה.

אז אם יש לאדם אפשרות לעזור, שיעזור בצורה כזאת. רק להגדיל את ההפצה. זה מה שאומרים מקובלים, זאת לא העצה שלי. כתוב שאך ורק בהפצת חוכמת הקבלה נגיע לגאולה. ולא כתוב על להקים עיר קודש.

יש כל מיני חברות במדינה שלנו, שאנשים יושבים ולומדים כל היום. והם אומרים: "זה הכי חשוב שאני יכול לעשות לטובת האנושות. אני לא עושה צבא, אני לא עושה שום דבר במדינה, אני יושב ולומד, וביטוח לאומי נותן לי כסף. זה הדבר הכי טוב שאני יכול לעשות למען החברה". מה לא בסדר במה שהוא עושה?

אני לא מאשים אף אחד, ולא אומר על אף אחד שהוא בסדר או לא. כל אחד עושה מה שיפה בעיניו לעשות. אלא אנחנו לא צריכים להסתכל על מה שנראה לו שלא בסדר, או על מה שנראה לנו בסדר או לא. הבדיקה מתחילה מתכלית הבריאה, שלא שייכת כלל לו ולי.

יש כוח עליון, שמחזיק את כל הטבע, עם כל התכלית שלו, עם התהליך שלנו כלפי התכלית. שמפעיל אותנו, דורש מאיתנו איזשהו שינוי, שנעשה ברצוננו, בבחירתנו, וכן הלאה. אם נתחיל לבדוק נראה מה מועיל לתהליך העליון שאנחנו צריכים לעשות, לתוכנה הזאת, לתורה הזאת שניתנה לנו מלמעלה, זאת אומרת, לאור שעל ידו אנחנו צריכים לתקן את עצמנו, כ"המאור שבה מחזירו למוטב". האם כל דבר שאדם עוסק ולא חשוב במה, הוא מועיל, או שהוא עוסק בחוכמת הקבלה.

מקובלים הם אנשים שהגיעו כבר לתכלית, ומסוף הדרך, מהתכלית, הם מספרים לנו על כל סולם המדרגות, שאנחנו צריכים לעבור. ואנחנו, כולנו, חייבים בפועל לעבור עכשיו. הגיע הזמן המיוחד הזה. והם אומרים לנו בצורת "בעיתו", או "אחישנה". על ידי מכות או בדרך טובה. אבל חייבים לסיים את התיקון עכשיו. הגלות נגמרה.

והם אומרים לנו על ידי מה אנחנו יכולים לתקן את עצמנו ולהגיע לתכלית. רק על ידי המאור המחזיר למוטב. המאור המחזיר למוטב מגיע לאדם אך ורק אם הוא לומד את חוכמת הקבלה. בזמן הגלות אסור היה לנו לעסוק בחוכמת הקבלה, כי לא היה זמן התיקון. נגמרה הגלות, חזרנו לארץ ישראל, מקובלים קובעים, שעכשיו חייבים לעסוק בחוכמת הקבלה, כי סוף הגלות הגיע. עוד האר"י קובע את זה. אפשר לקרוא בהקדמת הרח"ו (הרב חיים ויטאל), שהאר"י הוא משיח בן יוסף.

העיסוק בחוכמת הקבלה, הוא האמצעי היחיד, לממש את מה שלפי התוכנית העליונה אנחנו חייבים לממש. אז לא חשוב מי שאומר כך או כך. הוא אומר כי כך הרגילו אותו לומר במשך חיי הגלות שלו. אני רק יכול להצטער שיש כאלו דעות. וצריכים להסביר, צריך לסלק את הבורות שקיימת בעולם כלפי המצב, כלפי מטרת הבריאה, כלפי חוכמת הקבלה כאמצעי להשגת המטרה.

אבל אין מה לעשות. כל אחד יכול להגיד: " מה אתם רוצים ממני? אני עושה דבר טוב". אם נקרא את מה שאומרים מקובלים, במיוחד ב"הקדמה לתלמוד עשר הספירות", או בהקדמת הרח"ו לכתבי האר"י, נראה מה דעתם של מקובלים. של רמח"ל, של הגר"א, של הרב קוק.

אנחנו לא ממציאים משהו חדש. אנחנו סך הכול מגלים קצת יותר ממה שהם כתבו לפי הסגנון שלהם. אנחנו אומרים אותם הדברים, אין במה שאנחנו אומרים שום דבר חריג, שיוצא מגדר מה שהם אמרו. רק שאנחנו שמים דגש נוסף, מגלים קצת יותר, כי אנחנו נמצאים עוד כמה מאות שנה אחרי הגדולים האלו שהתחילו לדבר על התיקון, על הכרחיות התיקון.

לפני אלפיים שנה נכתב: "וכי מה איכפת להקב"ה למי ששוחט מן הצואר, או מי ששוחט מן העורף. הוי לא נתנו המצוות אלא לצרף בהם את הבריות" זאת אומרת, "מצוות" נקראות הפעולות שעל ידן האדם מזדכך. הוא נעשה פחות אגואיסט, יותר ויותר קרוב לבורא. האם אנחנו רואים את ההזדככות מקיום המצוות הגשמיות? האם יש בקיום המצוות הגשמיות תוצאה כזאת או לא? האם מקיימי המצוות מתכוונים לזה או לא? כי מצווה בלי הכוונה הזאת, היא מיתה, כגוף בלי נשמה.

לכן אנחנו צריכים להשתמש באמצעי שמביא לנו זיכוך. ומקובלים מסבירים שזה אך ורק המאור המחזיר למוטב. שהמאור הזה יורד על האדם, בזמן שהוא לומד את חוכמת הקבלה, בכוונה להגיע למטרה, לדבקות בבורא, בקבוצה שיש לה את המטרה הזאת, וכל יתר התנאים שמקובלים אומרים.

אנחנו לא אומרים שום דבר חדש. הכול כתוב. רק מזכירים זאת שוב ושוב, וודאי שבכך דוקרים את האנשים, זה לא נעים לאגו שלהם, אבל אין מה לעשות. גם לנו זה לא מביא כבוד ואהדה ואהבה מהקהל.

זה כמו רופא שבא לחולה ואומר: "אני חייב לעשות לך ניתוח. אחרי הניתוח תהיה בריא". והחולה או שהוא צועק על הרופא: "מה לקחת כבר סכין ביד?" או שמאין ברירה הוא אומר: "אז תעשה". אז צריכים עוד ועוד להסביר שהדבר הזה הוא חובה.

אבל מי שאומר ש"תורתו אמונתו", ובכך הוא פותר את עצמו מהתיקונים, עליו כתוב בסוף ה"הקדמה לספר הזוהר", שצודקים אומות העולם, שאומרים שהיהודים אשמים בכל הצרות. הזוהר הקדוש אומר שאנחנו אשמים בכל הצרות שבעולם, מפני שאנחנו לא מביאים לעולם את שיטת התיקון. ומי יגיד משהו נגד ה"זוהר"?! זה כתוב בצורה הברורה ביותר. יש מי שיפרש את אותם הדברים בדרך אחרת, אבל זה לא יעזור לו. ניתן לפרש כך או כך, אך זה לא יעזור. החיים שלנו לא ישתפרו כתוצאה מכך. בפירושים השונים האלה האדם טומן את הראש בחול ולא רוצה לראות את המציאות.

לכן אנחנו צריכים לעשות את שלנו. כי "כל ישראל ערבים זה לזה".

כל ישראל ערבים זה לזה

"ועם האמור נבין מאמר מפליא בחז"ל שאמרו: "כל ישראל ערבים זה לזה". - ולא עוד, אלא שרבי אלעזר ברבי שמעון מוסיף: "שהעולם נידון אחר רובו". אשר לפי זה אנו ערבים גם בשביל כל אומות העולם, אתמהה. - שלכאורה הוא דבר שאין הדעת סובלתו כלל. כי איך יערב לחטאים של אדם שאינו מכירו כלל? והרי מקרא מפורש "לא יומתו אבות על בנים, ובנים לא יומתו על אבות איש בחטאו יומתו".

לכאורה כל אחד מאיתנו אחראי על עצמו, ולא ברור איך יתכן שאדם אחד אחראי על כולם, וכולם אחראים עליו. ובכלל מה רוצים מאדם שאחראי על כולם וכולם אחראים עליו? שלא יקיים כלום? הרי אם מדובר שכל אחד אחראי על כולם מצד הרוע, אז האדם כבר לא חושב על שום דבר. הוא עושה מה שבא לו, כי הוא רואה שכך עושים כולם. האם הוא יחכה עד שכולם יעשו דברים טובים? מתי זה יהיה?

תלוי איך נפרש את המשפט. האחריות ההדדית יכולה להביא את האדם למצב שהוא יגיד "לא איכפת לי כלום. אם אנחנו קשורים יחד, כמה שאני אעשה טוב, אחרים יקלקלו. אז בשביל מה לי בכלל לעשות משהו טוב? אם לא שוקלים אותי איך שאני, אלא שוקלים אותי בתוך החברה, איך שאנחנו, אז לא חשוב כמה שאני אהיה טוב, בכל זאת יהיה לי רע, ואני אהיה שקול כמו כולם. אז בשביל מה לי בכלל להתאמץ במשהו?"

זאת אומרת, האחריות ההדדית או המערכת הזאת, שאנחנו רוצים לגלות כלפי האנשים, יכולה בהרבה מקרים להתפרש אצלם כדבר שלילי מאד. "מה אני אוכל עכשיו לעשות בעולם, אם יש מיליארדי אנשים רשעים גמורים שרוצים לשחוט את כולם, לשלוט על כולם, וכן הלאה. מה אני אעשה טוב, אם אני תלוי בהם?" נמצא כי קשר הדדי של בני אדם כביכול מחליש מאד את הפעולות היפות שאפשר לעשות. ומה אפשר לעשות במצב כזה?

"ובאמור מובנים הדברים בתכלית הפשיטות, שהרי נתבאר, שאי אפשר כלל שהתורה ומצוות יבואו לכלל קיום, אם לא בהשתתפות כל האומה".

כי אין מקצת ברוחניות. "רוחניות" זה שלימות. אנחנו מסתכלים על האומה, חלק ממנה, מי יודע כמה, איפה הם חיים, איפה גרים. אנחנו צריכים לראות זאת גם בצורה מערכתית, כמו באדם הראשון. מדובר על הכלי הרוחני, לא מדובר על הראשים, שכך וכך חיים היום, מתים מחר, ועוד חיים ונולדים, וכן הלאה. ה"אומה" זה מושג רוחני. כאילו קבוצה, והיא חייבת להיות שלימה, כמו שאמרו במעמד הר סיני, שש מאות אלף גברים, מעשרים עד שישים. זאת אומרת, הכוונה היא על הכוחות שיכולים יחד לבנות כלי שלם.

"נמצא, שכל אחד נעשה מאליו ערב לחבירו. כלומר, שפורקי עול גורמים לשומרי התורה שישארו בזוהמתן, כי לא יוכלו להשתלם באהבת זולתו ובהשפעה לזולתם בלי עזרתם, כמבואר".

"שומרי תורה" זה נקרא שומרים על המאור המחזיר למוטב, שכל הזמן ישפיע, יתקן אותם, וימשוך אותם למעלה. כמו צלחת מעופפת, שכולם נמצאים בצלחת הזאת בכלי אחד, ורוצים שהצלחת הזאת הנקראת "שכינה", תעלה מעלה מעלה כלפי האור על ידי שהאור הנקרא "האור המחזיר למוטב" משפיע עליה מלמעלה, ומביא אותה, את הכלי הזה, למוטב, לטוב, להשפעה.

אז וודאי שמי שנמצא בכלי הזה, אפילו אחד, אם הוא שובר את חוק ההדדיות הזאת, את השלימות שכל אחד ואחד חייב להיות רק בתוך האחרים קשור אליהם, כמו איש אחד בלב אחד, אז הכלי כבר לא שלם, ולא יכול להגיע למטרת הבריאה.

המקובלים לא סותמים, לא סותרים, לא סוגרים, לא מסתירים מאיתנו, את התנאי המאוד מאוד נוקשה. זה תנאי שכאילו אין מה לעשות. זה דבר שאי אפשר להתחייב עליו, אדם על עצמו לא יכול להתחייב. אז על האחרים, מי הם, מה הם? כל אחד משתנה. לכל אחד יש כל כך הרבה בעיות, הכבדות, כל רגע. האם זה אפשרי? וודאי שדבר כזה לא נראה לנו אפשרי. אבל זה לא חשוב, כי המקובלים מסבירים הכול בצורה אמיתית ומתארים את החוק כפי שהוא צריך להתקיים.

מה הם רוצים להשיג בזה, למה הם לא פותחים קצת כמו לילדים, עוד קצת, ועוד קצת? כי מלכתחילה אנחנו חייבים לדעת, שאם אנחנו לא תולים את ההצלה, את התיקון שלנו, באור העליון, אז אנחנו אבודים – כבר לא הולכים בדרך אפילו צעד אחד קדימה. זאת אומרת, לא יעזור כאן להסתיר, שאנחנו חייבים להיות בערבות מוחלטת. ההפך.

אם נגיד לכולם: "אתם רוצים להגיע לרוחניות, אתם חייבים להתחבר כאיש אחד בלב אחד, וללא יוצא מן הכלל. ואפילו אחד שיוצא מהחוק הזה, מהכלל הזה, מהתנאי הזה, הוא כבר מקלקל את הכול". זה לא חייב להחליש אותנו. זה חייב להעמיד אותנו בדרישה שרק האור יכול לעשות זאת. אנחנו לא מסוגלים.

לכן התנאי הזה מודגש בכתבי המקובלים כל כך בקיצוניות. שוודאי שאתם לא מסוגלים. אבל האור מסוגל. ואם האדם מתכוון אל האור שיתקן אותו, אז אפילו צעד קטן שהוא יעשה לקראת זה כבר יהיה נכון. ואם אדם יחשוב "לא, אנחנו בינינו נעשה, על ידי כל מיני פעולות את תנאי הערבות הזה, קצת פה וקצת שם, אתה קצת ואני קצת". זה פסול. זה לא יהיה כלל לכיוון המטרה. לכן מלכתחילה צריך לדעת, כמו שאומרים ש"אין בנו מעשים".

מדוע במקום אחד בעל הסולם אומר, "כל ישראל ערבים זה לזה", ומצד שני, הוא גם אומר "כל האומות"?

"כל ישראל ערבים זה לזה" זה מלמעלה. לכל שאר העמים אין את החובה הזאת להתחבר יחד, ולהיות כל ישראל חברים, כל ישראל מחוברים יחד. כי אצלנו יש מקור אחד, שבו היינו פעם מחוברים ברוחניות, שאברהם חיבר את הקבוצה שלו בקשר רוחני ביניהם, כל הבבלים האלו, ואז הם נעשו ישראל, "ישר-אל". ואז הם נעשו יהודים, ייחודים, מיוחדים יחד. לכן בשורש שלך, אפילו שנפלת ממנו, יש לך חיבור בין הנשמות. ואפילו שישראל הלכו והתחלקו והתרחקו זה מזה, החיבור הפנימי בהם נשאר. לכן חובה עליך עכשיו לשחזר את החיבור הזה.

ואומות העולם, שלא היה להם החיבור הזה, התרחקו מבבל לכל הכיוונים ולא היה באמצע מי שיחבר אותם, הם לא רצו להתחבר, אז אין עליהם חובה. לכן אתה צריך לעשות חיבור בחזרה, ולחבר אחר כך את האחרים. כמו שאברהם, רצה לעשות בבבל ולא הצליח, עכשיו אנחנו כאברהם, אם נעשה איחוד בינינו, הוא יהיה ככוח אברהם, שיעשה את החיבור הזה בכל העולם. אותה סיטואציה. אותו דבר בדיוק.

מהי הכוונה באמרה "שאי אפשר כלל שהתורה ומצוות יבואו לכלל קיום, אם לא בהשתתפות כל האומה"?

צריך לברר מה זה "כל האומה"? כל אלו שקיבלו פעם, במעמד הר סיני, במעמד הרוחני את מה שנקרא "כוח הערבות", תנאי הערבות, ולפי זה השפיע עליהם האור, וחיבר אותם יחד, את הנקודות האלו. ועל ידי זה שנעשה כלי משותף, מסך משותף, השפעה משותפת, הם הגיעו למוחין דֶחָיה. לזה אנחנו צריכים להגיע.

איפה הנשמות האלו? אנחנו לא צריכים לדאוג לכך. לא צריך ללכת ברחוב, ולעשות לכל אחד בדיקה גנטית, איך לברר את אותן הנשמות, שאותן ניקח למקום כלשהו או לסיני, ונעשה את החיבור חזרה. לזה לא צריך לדאוג.

אנו צריכים לדאוג לאלו שמתעוררים, לאלו שמשתוקקים לחיבור בין הנשמות. בהם יש את הניצוצות האלו. ועלינו לדאוג להיות בחיבור הערבות בינינו. זה הכול. איפה הם? מי הם? עם כמה מהם צריכים להתחבר? אני לא יכול להגיד. אני גם לא יכול לחייב אדם, כי ההתעוררות היא מצידו. אני יכול רק לעזור, להשפיע עליו, בצורה שאין כפייה ברוחניות. רק על אלו שמתעוררים ובאים ומבינים שההתחברות, החיבור בינינו, זה מה שיציל אותנו ואת כל העולם, לזה הם רוצים להתקדם.

ויש עוד מטרה אחרת, כדי לעשות נחת רוח ליוצרו, מטרה יותר גבוהה. אבל לפחות לצורך זה, כדי להינצל מהשמדה, בינתיים מתחברים לכלי הזה של הערבות.

אני לא מודאג בכלל ממה זה "אומה". אנחנו לא הולכים לברר זאת ולא לעשות סלקציה. אלא כמו שבעל הסולם אומר, חובה עלינו להשפיע את חוכמת הקבלה לכל שדרות העם. ומי שיבוא יבוא. איפה שנים עשר השבטים שלנו? אנחנו לא יודעים. איפה כל היהודים שלנו? איפה בהתבוללות הזאת, ומה קרה לנו בגלות? לא יודעים. איפה היהודים שאנחנו חושבים שהם יהודים, והם נמצאים אי שם באמריקה, בקנדה? אנחנו גם לא יודעים. אנחנו צריכים לעשות הפצה כמה שבכוחנו, ומי שבא הוא נכלל במושג ה"אומה", שאליו מתכוונים המקובלים, שהם צריכים להיות כקבוצה המקיימת את הערבות.

"נמצא שאם חלק מהאומה חוטאים, הרי הם גורמים לשאר האומה לסבול בגללם.

וזה שכתוב במדרש: "ישראל אחד מהן חוטא וכולן מרגישין". והמשיל ע"ז רשב"י "משל לבני אדם שהיו יושבין בספינה, נטל אחד מהם מקדח והתחיל קודח תחתיו, אמרו לו חביריו מה אתה יושב ועושה, אמר להם, מה אכפת לכם לא תחתי אני קודח? אמר לו שהמים עולין ומציפין עלינו את הספינה". והיינו כפי שבארנו לעיל, שמתוך שפורקי העול משוקעים באהבה עצמית, הרי הם עושים במעשיהם גדר של ברזל, המעכב על שומרי התורה, מלהתחיל אפילו בשמירת התורה והמצוות על היכנם".

רשב"י, מקובל שיש לנו ממנו את כל חוכמת הקבלה, נותן דוגמה למצב שהאומה חייבת להיות בו. אלה לא סתם מילים יפות. אלא הוא מתאר מצב, שהנשמות נמצאות בכלי אחד, וכל אחד תלוי בכולם עד כדי כך, שאם אחד מפר את חוק האחדות, האהבה, כולם טובעים באגו ויוצאים מכלל הרוחניות. זהו רשב"י שנותן את הדוגמה הזאת. אלה מילים מ"הזוהר" ממש.

"ועתה נבאר מאמרו של רבי אלעזר ברבי שמעון שאומר: "לפי שהעולם נידון אחר רובו, והיחיד נידון אחר רובו, עשה מצוה אחת אשריו שהכריע עצמו ואת כל העולם לכף זכות. עבר עבירה אחת אוי לו שהכריע את עצמו ואת כל העולם לכף חובה. שנאמר וחוטא אחד יאבד טובה הרבה".

אנו רואים שרבי אלעזר בן רבי שמעון, מפליג יותר בדבר הערבות", רשב"י אומר, שישראל חייבים להיות בערבות. ובנו, רבי אלעזר, אומר עוד יותר. "שהרי אומר: "שהעולם נידון אחר רובו", אותו חוק בטבע, שלפיו הנשמות קשורות זו לזו, הוא לא רק בין בני ישראל, שפעם היו נמצאים בקשר הרוחני ואיבדו את הקשר ביניהם ולכן נפלו מרוחניות ועכשיו צריכים לחזור לאותו קשר ולחדש את הרוחניות שבהם. אלא אותו קשר בין כל הנשמות קיים מלכתחילה לא רק בין בני ישראל, אלא בין כל נשמות אדם הראשון. זאת אומרת, אפילו אלו שלא היו בדרגה הרוחנית מזמן אברהם, שהעלה אותם על ידי חוכמת הקבלה.

"וזאת, משום שלדעתו, אינו מספיק אומה אחת לקבלת התורה והמצוות, ודעתו זו למד או מהמציאות שלפנינו, שהרי אנו רואים שסוף סוף עדיין לא הגיע הקץ, או שקבל את זה מרבותיו.

וכן הכתוב מסייעו שמבטיח לנו לעת הגאולה: "ומלאה הארץ דעה" וכו'. וכן "ונהרו אליו כל הגויים". ועוד הרבה פסוקים. ועל-כן תלה הערבות על כל העולם כולו, לומר לך, שגם היחיד אי אפשר לו לבוא לגמר הנרצה, מקיום התורה והמצוות, זולת בסיוע של כל בני העולם, כמבואר".

אנחנו חייבים להפיץ את חוכמת הקבלה בכל העולם ולחכות שכל העולם יבוא לערבות ולא רק עם ישראל. אלא כמו שמסביר אחר כך רבי אלעזר, ובעל הסולם מסביר בסוף ה"הקדמה לספר הזוהר", שהתיקון של הערבות על כל הנשמות, חזרה לנשמת אדם הראשון האחידה, הוא תיקון הדרגתי. ולכן קודם צריכים לחזור אלו שהיו ברוחניות מקבוצת אברהם, אותם הבבלים, ואחר כך כל יתר בני האדם.

אבל בכל זאת הערבות, חייבת להיות כתנאי של כלי אחד, שנמצא בדבקות עם הבורא. כמלכות דאין סוף, כנשמת אדם הראשון, כמו שאנו לומדים מהלימוד שלנו. לכן אנו צריכים בהתאם לזה לעבוד על הפצה, ולדאוג שכל אחד בעולם ידע במה תלוי תיקון העולם.

אין כל כך מה לדבר על כך, המילים האלו מתארות בעצמן מה אנחנו צריכים לעשות. מה צריך לעשות כל אחד, שמבין את חומרת המצב שקורה איתנו ועם כל האנושות.

כל ישראל ערבים זה לזה

"ועל כן: כל מצוה ומצוה שהיחיד עושה, נמצא מכריע את כל העולם. והוא, בדומה לאדם השוקל קטניות במשקל מסויים, אשר כל קטנית וקטנית שהוא נותן על המאזנים גורם להכרעה הסופית הרצויה - כן כל מצוה שהיחיד עושה בטרם שתמלא הארץ דעה, הריהו גורם שיתפתח העולם ויבואו לכלל זה."

לתאר נכון את המציאות, זאת בהחלט בעיה. אנו לומדים זאת מתפיסת המציאות, אבל זה איכשהו מופשט מהאדם. הוא לא יכול לחבר לתפיסתו היום יומית, את האופן שהוא מבין ומרגיש את העולם, וגם את מה שלומדים על הסביבה ועל הקבוצה שמשפיעה אליו.

מצד אחד לומדים, שהאדם נמצא בעולם הגדול המשפיע עליו, ובהשפעתו עליו יש לאדם בחירה חופשית. הסביבה יכולה להשפיע על האדם ולעשות לו מה שהיא רוצה והאדם כנגדה לא יכול לעשות כלום. הוא מושפע ממנה וכל עתידו תלוי בחברה שאליה הוא זורק את עצמו.

מצד שני, אומרים, אין חברה, אין סביבה, אין עולם, ואין כלום. אלא, כל זה הוא מה שנדמה לאדם מתוך הכלים שלו, שלא מחוברים ולא מתוקנים כל צרכם. נדמה לו שכך נמצא הוא וכך נמצא העולם. אבל כל זה הוא בסך הכול הכלי שלו, כלי אחד ולא יותר.

קשה לאדם לחבר את שתי התפיסות האלו יחד. הוא לא יכול. אז הוא שואל, "האם אני תלוי בעולם? באיזה עולם? ואם העולם הוא לא עולם, אז מה הוא? האם הוא העתקה שלי? האם אני משפיע על החיצוניות והחיצוניות מחזירה לי השפעה ושוב מתחילה לקבוע לי מה אהיה, לפי איך שאני משפיע לחיצוניות? קשה מאוד לאדם לעכל את הדברים האלה, להתחבר, לחוות ולראות אותם כתפיסה שלו, כעולם שלו, כמציאות שלו.

ההבנה הזאת מגיעה לאט לאט מתוך שהאדם מתחבר עם המציאות. שהוא מתחיל להזדהות במקצת עם האור העליון, הוא מבין ומחבר את הדברים המנוגדים האלה. אט אט הם מתחברים לתמונה אחת. אבל בינתיים איננו יכולים לחבר את הכול לתמונה אחת וקופצים מתמונה אחת של העולם לתמונה אחרת.

את דברי בעל הסולם בנידון ניתן להבין על ידי דוגמה. הדוגמאות טובות בזה שהן לוקחות משהו פרטי, שהוא לא כל המציאות, אלא חלק ממנה בלבד, ומתוך החלקים והדוגמאות האלה ביכולתנו להמחיש משהו.

בעל הסולם אומר, שבסופו של דבר האדם מגלה את עצמו שהוא כל העולם ושהוא צריך לדאוג עבור כל הנשמות. מה זה נקרא "להכריע" את עצמו ו"את כל העולם לכף זכות"? זה אומר שהאדם מתאר את עצמו, שהוא נמצא בתוך כל יתר הנשמות. ואז הוא מחבר את עצמו לכל יתר הנשמות, הנראות לו זרות בהווה. כלומר, הוא רואה את החסרונות שבהן, כשלו. ומחבר כל נשמה ונשמה אליו. ובצורה כזאת הוא מתקן אותה.

שרטוט מס. 1

זאת אומרת, הוא אינו ממש מתקן אותה, הוא בודק איך הבורא מתייחס לאחר. הוא לוקח את החיסרון של האחר, ומתחיל להיות קשור אליו, לכלי הזה, הנראה לו זר. בשלב הראשון הוא עשה את אותו התיקון על עצמו, שבדק את עצמו, איך בכל ההתפתחות שלו בעבר הבורא היה מתייחס אליו, האם הוא היה טוב ומיטיב. ומתוך זה, מתוך הכרת הטוב והמיטיב, הוא הגיע לאהבה. אבל זו אהבה הפרטית שלו. עכשיו, בשלב השני, הוא בודק את הטוב והמיטיב לכל נשמה בהתחברות איתה.

כתוצאה מכך הכלי שלו נעשה מורחב יותר. וכך האדם כאילו בולע בתוכו, נשמה, עוד נשמה, ועוד נשמה, עד שכל הכלים האלו מתחילים להיות ה"אני". כלומר, האדם הראשון, כל הנשמות, סכום כל הנשמות, שזהו ה"אני". וכך האדם מגיע לאהבה הנצחית, השלימה.

כיצד ניתן להרגיש בחוש את מה שחוכמת הקבלה מסבירה?

נעשה ונרגיש. זה פשוט מאוד. ברגע שהאדם עושה את זה, הוא מרגיש את זה. אין דבר אחר. הבעיה היא, שאת הצורך לעשות פעולות, ניתן להבין בצורות שונות.

מהן הפעולות שעל ידן האדם מחבר לעצמו את הנשמות האחרות? זה בדיוק מה שלומדים. לומדים איך להתחבר בחברה, ואיך לגרום לזה, שכל העולם יהיה מחובר כך. לפעולות האלה יש בסך הכול חוק אחד, "ואהבת לרעך כמוך", שזה כלל גדול בתורה.

זאת אומרת מתחברים יחד, כלומר האדם מחבר לעצמו את כל יתר הנשמות. אם הוא חיבר, אז יש לו את כל הכלי הגדול של "האדם הראשון". והאור הנכנס בו, נקרא "בורא", מלשון "בוא" ו"ראה" – בוא תראה מה תקבל בתוך הכלי של אדם הראשון.

אם ברצונכם להידבק בבורא, לגלות, ולהרגיש אותו, זה אפשרי דרך החיבור בלבד, לא ניתן לעשות זאת אחרת. "וזה אמרו "וחוטא אחד יאבד טובה הרבה" ", זאת אומרת אם מדברים על רוחניות, מדברים על שלימות. כלומר כל עוד לא יהיה חיבור בין כל הנשמות, גם אם יחסר כלי אחד באותה השלמות, לטובה ולרעה, האדם לא יגיע לתיקון השלם והבורא לא יהיה דבוק בתוך הכלים שלו, איתו. "אני בו, הוא בי". כלומר, אם האדם עדיין לא חיבר את כל הכלים, הוא חייב לחבר. אם הוא אינו שומר אפילו על כלי אחד או שומר על כולם חוץ מאחד – אין שלימות.

"כי על-ידי החטא שהוא עושה, הריהו גורם להפחתת המשקל, כמו שאחר עומד ונוטל חזרה אותה הקטנית שהוא הניח על המאזנים. ונמצא מחזיר את העולם אחורנית."

"העולם" נקרא "אני" וכל היתר חוץ מה"אני" זה העולם. כלומר, העולם זה אותו הכלי, שאם האדם מחבר אותו אליו, שם הוא מגלה בורא. וב"אני" הוא לעולם לא מגלה שום דבר. לעולם הוא לא יכול להגדיל את ה"אני" שלו בעצמו. ה"אני" זאת אותה הנקודה, שנשארת נקודה בלבד. היא גדלה רק על חשבון חיבור רצונות, מחשבות, תכונות ונשמות זרות, אליה.

רק על ידי חיבור לעצמו בצורת "ואהבת לרעך כמוך", האדם מגדיל את עצמו. וכך רואים, גם איך אנו גדלים בעולם שלנו. לא גדלים בבשר, אלא גדלים בידיעה, בהבנה ובהכרה. רק מתוך מה שהעולם הכין לנו מסביבו, בדומם, בצומח, בחי, ובמיוחד בדרגת המדבר, מההורים ומכל מה שאנו מקבלים מבחוץ, מזה אנו גדלים. כך זה בתיקון הנשמות.

אם בתוך הרצון של האדם, הנקרא הלב הבשרי, מתגלה לו הנקודה שבלב. ואם ברצונו להתחיל לגדול, הוא יכול להגדילה רק על ידי זה, שהוא כל פעם מחבר אליה עוד ועוד רצונות זרים. שזה נקרא "ואהבת לרעך כמוך". כי זה הרצון שלו לבורא. איך האדם מגדיל את הרצון לבורא, שיהיה לבורא דווקא? על ידי זה שהוא מצרף אליו רצונות זרים לבורא.

כלומר, מצד אחד הם צריכים להיות חברים שלו. שיש להם אותה מטרה. שמהם הוא צריך רצון לה', לאחר מכן הוא צריך לאהוב אותם, כדי לקבל מהם רצונותיהם לה', את הנקודות שבלב שלהם, או הנשמות. אם האדם מחבר אותם אליו, הוא עולה על ידי זה יותר, ויותר. אין שיטה אחרת לגדול.

שרטוט מס. 2

צריכים להבין, שדבר אינו משתנה, חוץ מהחיבור. שנעשה נתק בחורבן, בחטא האדם הראשון, ועכשיו אנו חוזרים לחיבור בלבד. לא יותר. התיקון הוא בחיבור בינינו. וכל אחד אינו צריך לתקן את עצמו, אלא להתחבר בלבד, כפי שאנו. וזה נקרא שאנו גדלים.

מהו החטא?

ניתוק אחד מהשני. שכל אחד מרגיש את השני כזר ולא כחלק אינטגראלי שלו. זה נקרא "חטא". "חטא" זה לא שחטאתי, "חטא" נקרא הרגשת הניתוק. שזה כבר הכרה. אדם שבא ולוקח ממך משהו ולא מבין שהוא גנב, אי אפשר להגיד עליו שהוא גנב. הוא לקח. אם אין לו הכרה בזה שהוא לוקח וזה אסור, אז זאת לא נקראת גניבה. איננו אומרים על ילד, כשהוא בא ולוקח משהו לעצמו, שהוא גנב. אם מבוגר וזר לוקח, אז אומרים, שזאת גניבה. ועל ילד או על אדם שאינו מבין את מה שהוא עושה, לא אומרים כך.

אז להגיע למצב שהאדם יודע מה שהוא עושה, שיודע שהוא נמצא בחטא, זה כבר הכרה גדולה מאוד במצב האמת, היכן שהאדם נמצא. לכן הוא צודק, שהוא לא יודע מה זה חטא. "חטא" נקרא, שמתגלה לאדם, עד כמה שהוא נמצא בתוך האגו שלו, ולא שהוא חטא.

אלא כך נקראת התכונה, שבה אנו נמצאים, שבה אנו מתחילים לגלות את עצמנו, מי אנו. ולא שעשינו או לא עשינו זאת, גרמנו לזה, או לא גרמנו. ודאי שלא גרמנו. כך הבורא הכין לנו את התכונות המקולקלות האלה.

לכן איננו מדברים עליהן. לא שואלים אותנו, מדוע עשינו חטא. שואלים, מדוע איננו מתקנים אותו. לא שואלים על העבר, שואלים על המצב הנוכחי. החשבונות איתנו, מה שנקרא כביכול ה"עונש", הייסורים, הם לא מגיעים על זה, שחטאנו ונפלנו מדרגה רוחנית, מהשפעה לקבלה. על זה איננו מקבלים עונש.

אנו מקבלים עונש על כך, שאיננו מתקנים בזמן שצריכים לתקן. במצבים שמביאים לנו הזדמנות לתקן את מה שאפשר, איננו עושים מה שצריך. אז על זה שהכינו לנו הכול ולא ביצענו את התיקון, אנחנו מקבלים עונש. וזה לא עונש, אנו פשוט אוכלים את מה שהכנו. אם לא תקנו, אז אנו מרגישים את המצב המקולקל, המנותק מהאור, מהרוחניות, כעונש, כייסורים. אבל אנו עשינו אותם. וכך בכל מצב ומצב. אין מלמעלה ייסורים, ועונשים.

זה דומה לילד שנותנים לו הכול, מביאים אותו לכיתה א', הוא יושב בשיעור, וצריך מיום ליום להתקדם. אם הוא לא מתקדם, אז בעולם הזה אנו מענישים אותו בצורה מלאכותית. וכאן אם לא נתקדם מיום ליום לפי מה שמזדמן לנו להתקדם, אז על ידי הטבע, נקבל ונרגיש את הפער בין הרצוי למצוי, כייסורים.

האם אפשר להרגיש שכולם חלק ממני לפני מעבר המחסום?

כן. עד כמה שהאדם משקיע את עצמו בחברה, יש זמנים, מצבים כאלו, שהוא מרגיש, שבהחלט הכול זה אחד. לא תמיד. תמיד זה רק מעל המחסום, שהאור כבר מחזיק את האדם, ש"יודע תעלומות מעיד, שלא ישוב לכסלו עוד". שלא יתנתק מהצורה האמיתית הזאת. אבל לפעמים גם לפני המחסום הוא מרגיש כך. לפי המאמץ ולפי המצבים.

מה ההבדל בתיקון שלפני המחסום לבין התיקון שלאחר המחסום?

כל התיקונים הם כדי להתחבר לאחרים. אין חטא, עבירה, מחוץ לזה. ואין תיקון מחוץ לזה. במקום שהייתה התקלה, באותו מקום צריך לעשות תיקון. ולא להתבלבל, וללכת למקומות שונים, ולבדוק, אם צריך לעשות בהם עוד משהו. תחילה צריכים לעשות בירור, היכן הקלקול. הקלקול הוא ביחס בין בני האדם, שנפלו מדרגת "ואהבת לרעך כמוך" לשנאת חינם.

התיקון הוא לעלות משנאת חינם ל"ואהבת לרעך כמוך", זה הכול. אין יותר. גם אם נגיד אלף ואחד דברים,לא חשוב מה, אין טעם להתחיל לשמוע, כי צריכים לעשות, זה כנגד זה. איך לעשות? על זה מבוססת כל השיטה, כל חוכמת הקבלה. אם חוזרים להיות מתוקנים, מגלים את הבורא, שזאת בעצם מטרת חוכמת הקבלה. גילוי הבורא לנברא שבעולם הזה.

לאחר שהבנתי זאת בתיאוריה, מה עלי לחפש באדם אחר, מה ברצוני למצוא בו?

אין מה לחפש באדם אחר. תחפש איך להתחבר עם הקבוצה, עם כל אחד ואחד, ועם הרצון של האחר למטרה. האדם צריך לחבר נשמות. והנשמה בכל אחד מאיתנו היא נקודה שבלב, נקודה המשתוקקת להתחבר עם הבורא ולא חשוב אם היא מבינה זאת או לא מבינה. מכל אחד ואחד האדם צריך את הרצון שלו להתעלות רוחנית, וככל שהוא יחבר אותם אליו, כך הוא יגדל.

האם לכל אחד יש כיוון משלו, רצון להשפיע מהכיוון המיוחד שלו?

לכל אחד יש כיוון משלו. איננו יכולים למדוד זאת. איך האדם מרגיש, תופס את המציאות ומגיב אליה. אבל זה לא חשוב. כל אחד ואחד צריך להשתדל לחבר לעצמו את כל יתר הנשמות. זאת בעצם הפעולה היחידה שיש, כדי לחזור לכלי שלם. ובכלי השלם הוא מגלה את הבורא.

הכלי נשבר. אנו צריכים להדביק אותו, זה הכול. אין דבר פשוט יותר. הבעיה שלנו היא, שאנו חושבים כי עלינו לתקן אותו. לא עלינו לתקן את הכלי, וגם לא אנו שברנו את הכלי. אנו לומדים מחוכמת הקבלה, שאין זה אנחנו וגם לא עלינו לתקן אותו, לעשות את הפעולה עצמה.

כשאנו מדברים על לתקן, לא ברור לנו איך נדע לעשות זאת – עולמות, נשמות, פרצופים, מה זה?! מי אני, מה אני, איך אעשה זאת? אבל האדם לא צריך לתקן. הוא צריך רק לרצות שזה יעשה ושום דבר חוץ מזה.

אבל מהיכן האדם לוקח את הרצון לזה? מהחיבור עם האחרים. שכולנו מחליפים את הרצונות, ההשתוקקויות שלנו לאותו מצב. האדם לבד לא יכול להשתוקק לאותו מצב. צריכים לפחות עוד אחד. "מיעוט הרבים שניים". ואז שנינו, המשתוקקים לאותו מצב, אם אנו מדברים עליו כך, אז אנו מתחילים להתחבר גם למטה. זה כבר משהו. וחוץ מהרצון שזה יקרה, שאותו האדם מקבל מהחברה, האדם לא יכול לעשות בעצמו שום דבר. שום דבר לא תלוי בו.

את הרצון האדם מקבל מהחברה. ואם הרצון הזה, נמצא בלב, זה נקרא "תפילה". לפי זה בא התיקון. ולפי התיקון בא המילוי. אז היכן האדם, מה הוא צריך לעשות? רק לרצות שזה ישפיע אליו, שזה יקרה. פשוט מאוד. אם האדם מלבן מהו מקומו ומה תפקידו בכל התיקון, הוא רואה שתפקידו קטן מאוד, וזה טוב. ובאמת, זה ביכולתו לעשות.

הבעיה שלנו, שסביב הנקודה הזאת, היכן שצריכים ללחוץ, אנו מסתובבים. אנו דואגים לאלף ואחד דברים, שהם מחוץ לזה. ומחוץ לזה, משמע שאינם שייכים לנו. איננו מסוגלים להשפיע לזה. הרצון שנתנו לנו, הנקודה שבלב, הוא רק לרצות להתחבר ממנה עם רצונות כמוה בכל האנושות, בקבוצה, או בחברים. שבכל הרצונות האלו הם יתחברו יחד. אם הם יתחברו יחד, הם בודאי יזמינו מלמעלה תיקון. שהאור יבוא ויתקן. זאת אומרת, שהוא באמת יחבר אותם. כלומר, הרצון של האדם להתחבר יתגשם. ואז בחיבור יתגלה הבורא, עולם אין סוף.

מהו חיבור נשמות, ולפי מה הוא נמדד?

את חיבור הנשמות האדם מודד לפי הדרגה שלו. כשהוא מתחבר עם כל הנשמות בדרגה, ללא שום הבדל ביניהם, זה נקרא "אין סוף". כשהאדם מתחבר עם כל הנשמות, מתוך שהוא משפיע להן ללא שום הבדל, זה נקרא דרגת "האהבה". שהוא נמצא עדיין, עם כל יתר הנשמות, בדרגת ההשפעה, אבל לא בכלים, שהוא מקבל על מנת להשפיע, זה עדיין עולם הבריאה. רק בחיבור. אם האדם עדיין נמצא עם יתר הנשמות, שהוא לא מסוגל להתחבר איתן, נמצא בהסתרה, כפולה או רגילה, הוא נמצא בעולם העשייה והיצירה. רק חיבור בין הנשמות, נותן לו את כל הסקאלה של מאה עשרים וחמש המדרגות, מעתה ועד אין סוף.

יש לנסות ולחבר את כל העולמות, והחיבור הוא של הסתר כפול, הסתר רגיל, שכר ועונש, אהבה נצחית, ועביות שורש, א', ב', ד', ג', כל הדברים האלה יחד. אין יותר מזה. יש מציאות אחת, שמספרים עליה באופנים שונים. כלפי אחד, כלפי כולם, כלפי כלים ואורות, תיקונים וקלקולים, וכן הלאה. אבל זאת סך הכול מציאות אחת. מובן שקשה למתחיל לחבר זאת יחד, כי עדיין אין לו תמונה שלימה. אבל צריכים להבין, שהמטרה היא לחיות בזה כבמציאות אחת, אין אחרת.

ואז האדם יחבר את כל הדומם, צומח, חי, מדבר, ואת כל הנשמה, הגוף, הלבוש, וההיכל. ופתאום הוא יראה בכל אלו שהכול אחד. ואין יותר ממנו. אלא לאלו שלא נמצאים בזה, בהרגשה שזה אחד, יש להסביר באופנים שונים, ולכאורה צריכים זוויות רבות. בקרן אור כזאת או אחרת כדי ללכת ולהסביר חתך כלשהו. אבל כשמחברים יחד, קשה לאחר מכן לעשות אנליזה, וחלוקה חזרה.

לכן בעל הסולם אומר שהוא ביקש מהבורא, שיוריד אותו מהדרגה הזאת, שהכול אחד. שבה הוא אינו יכול לבטא ולהסביר דבר. כי כדי לחתוך את הדברים ולסדר אותם כך, שההמון יוכל לעכל זאת, הוא צריך להסתכל מעט קרוב יותר להמון. כי הוא היה בדרגה כזאת, ללא פרצופים, ספירות, ועולמות. הכול קיים. אבל קיים בכזה סדר ובכזאת הרמוניה והשלמה הדדית, שפשוט אין ממה להתחיל.

כי כדי להתחיל הסבר, האדם צריך חיסרון פנימי, וחוסר שלימות. כי הסבר זה השלמה. האדם צריך שיהיה לו קלקול, כדי שעל ידי הסבר, הוא לכאורה מתקן, משלים את הקלקול. ובעל הסולם היה בדרגה כזאת, שאין לו חיסרון פנימי. אז הוא ביקש וקיבל ירידה, והתחיל לכתוב את "תלמוד עשר הספירות". זה מה שהוא כותב בנבואה.

מה ההבדל בחיבור בינינו, בין מה שאנו עושים היום לבין מה שנעשה בעבר על ידי המקובלים?

בין המקובלים היה חיבור מוגבל מאוד, עם שאלה גדולה, עד כמה בכלל הוא התקיים על ידם, ולא על ידי הכוח העליון, שעזר וחיבר אותם. מפני שהם היו צריכים לבצע תפקיד מיוחד. כמו חבורתו של רבי שמעון. שבה היו שבעה התלמידים העיקריים, ולאחר מכן סך הכול עשרה.

וגם לאר"י הייתה קבוצה גדולה, ובכל זאת הוא אמר שאף אחד לא הבין אותו, רק חיים ויטאל. וגם חיים ויטאל הבין את מה שקיבל מהארי רק בסוף ימיו. הוא היה חכם ומקובל גדול, אבל לא באותו הזמן ששמע מהארי את כל הדברים האלה. לאחר מכן היו חבורות כמו חבורת קוצק, ועוד קבוצות של חסידים. מהחסידים הגדולים, המקוריים, שהקים הבעל שם טוב.

ההבדל בין הקבוצות האלה לבין הקבוצה שלנו, שהקבוצה שלנו לא סגורה. אצלם באמת היה משהו דומה לכת, משהו סגור. לא רצו לתת לאיש להיכנס, ועבדו בהסתרה. מה שאין כן אצלנו העניין פתוח. אנו חייבים להגדיל את הקבוצה שלנו, לגודלו של כל העולם. לכל אחד יש מקום.

הבדל נוסף הוא, שבדרך כלל בדורות הקודמים עבדו תלמיד עם הרב. ועל זה כותב בעל הסולם ב"מאמר לסיום הזוהר". שהתלמיד עשה עבודה מול הרב, ומתוך זה הגיע ללימוד "פה אל פה". וקיבל ממנו את המסכים והגילויים.

מה שאין כן בימינו, זה נעשה אך ורק על ידי דביקות חברים. שהיא מביאה את כל האנושות לישועה. אמנם צריך להיות רב שמלמד, עוזר, תומך ומוביל, אבל לא בצורה אישית כפי שהיה אז.

באופן כללי, איך האדם יודע על מי לסמוך ועל מי לא?

איך האדם יודע שהצעקות שלו מכוונות בדיוק לבורא? האם משום שכך נראה לו, בלב שלו? כפי שבכל רגע בחיים הוא טועה, גם בזה הוא טועה. אנו רואים, שמהצעקות האלה אין כלום. לא שאני פוסל את תהילים, שם כל האור מוסתר, אבל צריכים לדעת, איך לגלות אותו. לא יעזרו לנו משפטים כמו "כתוב בתהילים". פסוקים יש לכל הכיוונים. התורה שלנו עשירה בהם. האדם יכול למצוא שם הצדקה לכל דבר, כולם לקחו משם, כל העולם.

בעל הסולם מסביר, ש"הבורא מביא את האדם לגורל הטוב, ואומר "זאת קח לך". אם יש לאדם נקודה שבלב, הוא פתאום מקבל מלמעלה איזו הכוונה, רצון, חשק, הזדמנות, ורואה שיש אפשרות להגיע למטרה, לפי הנקודה הפנימית שלו. והלאה, עליו רק לעבוד לפי הנקודה הפנימית הזאת, איך להגדיל אותה, ואיך להביא אותה למטרה.

לבדוק באיזו חברה הוא נמצא, החברה היא העתיד שלו. כלומר, צורת החברה היום, היא הצורה שתהיה שלו מחר. כי האדם מושפע ממנה. אז לפני שהוא מושפע ממנה, הוא צריך לבדוק, האם הוא רוצה להיות כמוהם, או לא. כי אם הוא נכנס לחברה (לא כפי שנכנסים סתם ומתחברים רק כדי ללמוד), אם הוא רוצה להיות יחד, הוא מאבד את עצמיותו ונכנס בפנים כך, שחברה שולטת עליו עם הרצונות והדעות שלה. ואם החברים בחברה לא שולטים עליו, סימן שהוא לא נמצא בחברה. שהוא לא נכנס לתוך החברה. הבדיקה היא, האם הם שולטים עליך. אם הם שולטים וקובעים, אז זה נקרא שאתה בתוך החברה. אחרת בלי החברה האדם לא יכול להתקדם. הוא צריך משהו מבחוץ, שימשוך אותו למטרה.

הבורא מזמין לו כזאת חברה, אבל עליו להתכלל בה. סימן להתכללות הוא, שכל מה שהם חושבים על המטרה, וכל מה שהם רוצים מהמטרה, האדם מקבל וזה הופך להיות שלו. אז יש כאן עבודה, עבודת ביטול של האדם כלפי החברה. זה שלב הראשון ב"ואהבת לרעך כמוך".

ובמידה שהוא מתחבר לחברה, מבטל את עצמו, רוצה להיות מחובר איתם, הוא מקבל מלמעלה תיקונים. אז הוא מתחיל גם לאהוב. וכך מגיע לעיקרון "ואהבת לרעך כמוך". כשאוהב, נקרא שממש לא מושפע מהם, אלא נכלל מתוך הרצונות שלהם, שהנקודה שלו מקבלת עוד נקודות, רצונות זרים, נקודות כאלו מאחרים. כשהנקודות האלה מתחברות זה הופך להיות כלי שבו האדם כבר מתחיל לגלות אלוהות, לגלות אור. והלאה לפי דרגות העיבור, יניקה, מוחין, וכן הלאה, איך שגדלים. אין שיטה אחרת. היא נובעת מכל מה שלמדנו בהתפשטות הכלים ובשבירה שלהם. בדרך שהתקלקל, כך מתקנים.

זהו גם החוק העיקרי בכשרות. נניח שהיה לאדם סיר, ובצורה כלשהי הוא יצא מהכשרות, באותה הצורה צריכים להחזיר אותו לכשרות. באותה צורה שהוא משתמש בו. להרתיח, או ללבן, וכן הלאה. העקרונות הם פשוטים מאוד. הבעיה שלנו, שאיננו מבררים לעצמנו, היכן בזה אנו צריכים להיות.

מתוך החיים שלנו נראה לנו, שאנו צריכים לעבוד ולתקן. למעשה, איננו צריכים לתקן. אין לנו כוחות לזה. אנו צריכים רק לרצות שזה יקרה. ורצונות שזה יקרה יכולים להיות, רק אם אנו מקבלים אותם מהסביבה. באדם עצמו אין רצון שזה יקרה. יש לו רק דחף ראשוני, הנקרא "נקודה שבלב". לכן אם האדם לא מתחבר ולא לוקח מהחברה חסרונות, הוא לא מתקדם כלל לכיוון המטרה.

להתקדם למטרה אפשר רק עם חסרונות מהקבוצה. שהאדם לוקח את החסרונות, את הרצונות האלו, ואיתם הוא נוסע קדימה, כמו שהם שלו. והוא לא בודק את החברים ולא מבקר אותם, כי אם הוא מבקר, אז הוא יותר מהם וכבר לא מקבל מהם דעות. פעם אחת האדם בודק את החברים, רק בכניסתו לקבוצה: הוא בודק האם הרצון, הדחף שלו, נמצא בדיוק באותו כיוון, כפי שהם חושבים או לא. לאחר מכן הוא חייב לוותר על עצמו. זה כתוב בכתבי רב"ש במאמרים שלו על הקבוצה.

לא לבדוק את הרצונות, זה מתחת לדעת?

לא לבדוק את הרצונות של החברים, זה לא מתחת לדעת, זה למעלה מהדעת. כי האדם בדק את עצמו כלפי הקבוצה, ועכשיו הוא מקבל מהם את הרצונות שלהם, והוא לא בודק. אם הוא בודק את הרצונות שלהם, אז שוב הוא נמצא למעלה מהם, הוא לא נכלל מהם.

הקבוצה מביאה לאדם סוגי חסרונות שונים כלפי המטרה. החסרונות האלה כלפי המטרה, נגד האגו שלו. איך הוא יכול עם האגו שלו לבדוק אותם? אם הוא בודק, סימן שהוא נמצא בכמה דרגות מעליהם. אם אדם נמצא בכמה דרגות מעל החברים, אז הוא יכול לבדוק אותם. אבל אם הוא לא נמצא בכמה דרגות מעליהם, אם הוא הולך לבדוק עם הרצון שלו, עם האגו שלו מה הוא מקבל מהם, אז לשם מה הוא נכנס לקבוצה? כדי לאחר מכן לבדוק עם האגו שלו?! כך הוא לא נכלל מהם לעולם.

האדם צריך לפסול את עצמו, ולקבל מהם רצונות והבנות, ואת הכיוון הזה למטרה, לדביקות, כמו שהיא שלו. ללא שום ביקורת. וזה לא נקרא למטה מהדעת. ההפך, יש לו המון דעת, ביקורת והכול, והוא עולה מעל זה, ומקבל מה שנמצא בהם. ועם הרצונות האלו שלהם, עם הכיוון שלהם, עם זה הוא הולך קדימה. אין לו עם מה עוד ללכת לקראת רוחניות.

אם האדם הולך עם עצמו, הוא בוודאות לא הולך לרוחניות. אז מהיכן הוא ייקח רצונות וכוונות ללכת לרוחניות? או הוא, או הם. האדם יכול להגיד, אבל מי הם? הם כמוני. אולי הם עוד מתחילים, מבולבלים ולא מבינים. איך יתכן שאקבל מהם כוונה לרוחניות?

אם האדם מבטל את עצמו, אז לפי הביטול שלו החברים מביאים לו קשר לרוחניות. בעצמם הם לא מבינים, לא לומדים ולא הולכים לפי זה. אבל לפי הביטול שלו, הוא מוציא מהם, מהצורה המתוקנת שביניהם, שהם עדיין לא מגלים אותה. אבל הוא כן מגלה, לפי זה שהוא ביטל את עצמו, ואז הוא מוציא מהם את הכוונה הנכונה למטרה.

לפני כן שמעתי אותך אומר, שאין דעת ואין ביקורת. ועכשיו שמעתי אותך אומר, שיש דעת ויש ביקורת.

על עצמי יש דעת וביקורת, לא עליהם. זה ההבדל. כל פעם שעולים באדם סוגי מחשבות שונות, רצונות, ודחיות מהם, הוא לא מוחק אותם לחלוטין. הוא יכול. זה תלוי באדם, תלוי במצב. הוא יכול להגיד יחד איתם, לא הם שיכתיבו לי מה לעשות, אלא אך ורק אם אבטל אותם ואתכלל בחברה. כי החברה היא השכינה. ולפי זה האדם הולך. אז מי היא הקבוצה שאיתה הוא נכלל? "קבוצה" זה מושג רוחני, שהאדם מגלה לפי הביטול שלו ולא מה שיש לחברים בקבוצה בליבם ובראשם. לא זה מגיע אליו. מגיעה אליו מהם, "חבילה רוחנית", לפי הביטול שלו .

הפעולה של קניית הרצון נעשית בתת מודע או בהכרה?

האדם הוא הפועל ולא הקבוצה פועלת על האדם. הקבוצה יכולה לעורר את האדם בצורה חיצונית, להשפיע על הגוף. אבל ההשפעה הנכונה, הפנימית, שאיתה האדם מתקדם, היא רק עד כמה שהוא חודר בתוך פנימיות ההבחנה מהי קבוצה ואיך להוציא ממנה תועלת.

מכאן מובן איך פועלת קבוצת תלמידים מתחילים, שלא מבינים כלום. וזה לגמרי לא חשוב שהם לא מבינים. כשאני נותן הרצאה לאלו שבאים בפעם הראשונה, הם מסתכלים בחצי עין. האם איכפת להם מחיבור בקבוצה, לא איכפת להם. איזו קבוצה יש שם בכלל, סתם יושבים כקהל שבמקרה הגיע. במקרה הכוונה, שאף אחד לא מכיר את השני. זה לא חשוב. כתוב "מכל תלמידי השכלתי". זאת אומרת, אין שום בעיה להתכלל מהם. הם נשמות, הנמצאות בדרגת האין סוף. במידה שהאדם יכול להתחבר איתם, הוא נכלל מהם ומתקן את הכלי שלו שבו הם נכללים. האדם אינו מתקן זרים, אלא הזרים הופכים להיות חלק ממנו והוא מתקן את עצמו.

למה ניתנה התורה לישראל

"ובזה מתבאר היטב השאלה, למה ניתנה התורה לאומה הישראלית, ולא נשתתפו בה כל אומות העולם. כי האמת היא, שעניין תכלית הבריאה מוטלת על כל המין האנושי, איש לא נעדר. אולם מתוך שיפלותו של טבע הבריאה, וחוזקו על הבריות, לא היה שום דרך שהבריות יוכלו להבין להכריע ולהסכים להתרומם ממנו, ולא היו מגלים רצון לצאת ממסגרת האהבה העצמית, ולבוא להשואת הצורה, שהיא הדביקות במדותיו יתברך. כמו"ש חז"ל: "מה הוא רחום אף אתה רחום" וכו'. ומתוך זכות אבות, עמדה להם ההצלחה לישראל, שבמשך ארבע מאות שנה התפתחו והוכשרו והכריעו את עצמם לכף זכות. ונכנסו כל אחד מחברי האומה, בקבלה זו של אהבת הזולת, בהיותם אומה יחידה קטנה בין שבעים אומות גדולות, אשר כנגד כל אחד מישראל נמצאים מאה נכרים ויותר כנגדו. וכאשר קבלו עליהם אהבת הזולת, ניתנה התורה דווקא לאומה הישראלית ולהכשרתה עצמה."

זאת אומרת, צריכים להיות בגלות, בהרגשת הגלות, בהרגשת הצרות, ובהרגשת הניתוק מהרוחניות. אז לאחר מכן, כשמזדמן גילוי הבורא ב"קריעת ים סוף", יש גילוי הבורא, ואז כתוצאה ממנה יכולים לגשת להגיע לערבות, לאהבת הזולת. כלומר, יש פה דברים רבים, שצריכים לקרות מתוך האדם, מהעבודה שלו בזמן הגלות, שנקרא "גלות מצרים". בזמן, שנמצא בגלות מהרוחניות.

שמכין את עצמו ומבין, שהגלות היא תוצאה מזה, שאין חיבור. וחוץ מזה, לאחר מכן צריכה להיות הכרת הגדלות בבורא, שזה "קריעת ים סוף", גילוי הבורא. צריכה להיות הרגשת נבזות עצמנו, והבנה, באיזה מצב אנו נבזים. כלפי מה אנו כאלה שפלים? כלפי הניתוק, הניתוק בינינו. בזה אנו שפלים, בזה אנו גרועים. אין יותר מזה. רק בזה הבעיה, לא בסוגי ההצטיינות השונים. השפלות היא רק בזה שאיננו מסוגלים להתחבר בינינו.

אם יש הכרה שלמה שאנו ממש בשפלות ויחד עם זה כנגד ההכרה השלמה הזאת מתגלה הבורא, כגבוה ביותר, כשלם ביותר, אז האדם יכול לגשת לעבודה על הערבות – רק מתוך שיש בו את הפער הזה. עד כדי כך זה צריך להיות קשה לו. רק אז הוא מוכן ומתחיל את העבודה בחיבור.

"אמנם האומה הישראלית הותקנה בזה בבחינת "מעבר", אשר באותו שיעור שישראל עצמם יוצאים מצורפין על-ידי קיום התורה, כן מעבירים את כוחם לשאר האומות. וכאשר גם יתר האומות יכריעו את עצמם לכף זכות, אז יתגלה משיח ה', אשר תפקידו מלבד מה שישלים את בני ישראל למטרה הסופית לדביקותו יתברך, כן יבוא ללמד דרכי ה' אל כל האומות. כמ"ש "ונהרו אליו כל הגויים"."

זאת אומרת, כתוב שהכול תלוי רק בישראל. שאם ישראל מתקנים את עצמם, התיקון שלהם עובר גם על כל העולם, שהעולם לא צריך לתקן את עצמו. אין פעולות בעולם, שהעולם יעשה משהו, כדי לתקן את עצמו. אז במה העולם עוזר? כמו שכל אחד צריך להגיד, כל העולם נברא בשבילי. מה זאת אומרת בשבילי? לעזור לי לתקן את עצמי.

זאת אומרת, אם אנו מדברים על הפנימיות וחיצוניות הכלי, שיש ישראל, ויש אומות העולם, אז התיקון הוא בדרגת "ישראל". ועד כמה שישראל מתוקנים ביניהם, מפני שיש פנימיות וחיצוניות, אז התיקון עובר גם לאומות העולם. אם כך, מה התפקיד של אומות העולם? כתוב, "וייקחו את בני ישראל על כתפיהם". כלומר, שאומות העולם בהתאם ליחס שלהם לישראל, יחייבו את ישראל לעשות תיקונים. כפי שכל העולם מחייב את האדם האחד. היחס הוא אותו יחס.

זאת אומרת, יש לחץ מאומות העולם על ישראל. ומישראל, צריך לבוא התיקון לאומות העולם. בעל הסולם מסביר זאת בסוף ה"הקדמה לספר הזוהר". ואומר, שאך ורק בתיקון של כל האנושות, של העולם, הכול יירגע וכולם יבואו למטרה הסופית, לדביקותו יתברך. וזה נקרא "התגלות המשיח".

שרטוט מס. 3

"אמנם האומה הישראלית הותקנה בזה בבחינת "מעבר", אשר באותו שיעור שישראל עצמם יוצאים מצורפין על-ידי קיום התורה," שהם מתחברים יחד באהבה, בערבות. "כן מעבירים" ישראל "את כוחם לשאר האומות." התיקון מישראל נשפך ליתר העמים. "וכאשר גם יתר האומות יכריעו את עצמם לכף זכות, אז יתגלה משיח ה'" איך הם יכריעו את עצמם לכף זכות? הם יכריעו את עצמם לכף זכות, כיוון שהתחילו לקבל דוגמה, וכוח מישראל. בהקדמה לספר הזוהר" בעל הסולם מסביר זאת בצורה מפורטת יותר. "אשר תפקידו מלבד מה שישלים את בני ישראל למטרה הסופית לדביקותו יתברך, כן יבוא ללמד דרכי ה' אל כל האומות. כמ"ש "ונהרו אליו כל הגויים"."

"משיח" נקרא התפשטות ידיעת הבורא, או חוכמת הקבלה בכל העולם, כפי שבעל הסולם מסביר ב"שופר של משיח". ואנו צריכים לגרום לזאת. בגשמיות אפשר להגיד שעל ישראל לעשות זאת. ולפי הרוחניות, על כל אחד עם נקודה שבלב להפיץ לכל אחד שאין לו נקודה שבלב.

מאז ומתמיד נחשב עם ישראל כשונה משאר העמים. "עם סגולה" לפי הביטוי התנ"כי. אולם היכן בא שוני זה לידי ביטוי? האם בחוכמתם של היהודים? אולי בכושר העמידות וההסתגלות שלהם למצבים קשים? האם על עם ישראל נגזר לסבול? ומהו הייעוד שלנו בעצם בשרשרת המציאות הארוכה?

במאמר "הגלות והגאולה" מסביר בעל הסולם שלמרות פיזורו של עם ישראל בגולה מאז ומתמיד, עם ישראל להבדיל מכל העמים, אינו יכול להתקיים שם וגם לא להיטמע בתוך העמים הזרים.

הסיבה להתפתחות המהירה של עם ישראל ביחס לעמים האחרים נובעת מייעודו לגלות את הכוח העליון באמצעות חוכמת הקבלה. ברגע שבו העם אינו מנצל את הכלים שניתנו לו לשם כך, ואינו מממש את תכליתו ומחקה את אומות העולם, הוא מביא על עצמו מצב של חורבן. דוגמאות נוקבות לכך מההיסטוריה מביא בעל הסולם מחורבנם של שני בתי המקדש והפירוד שהיה בעם ישראל באותן התקופות, כשחלק מהעם נהר אחרי מילוי תאוותיו הגשמיות וכך המליך בארץ ישראל את שלטון הרומאים וחלק קטן אחר בחר בחוכמת הקבלה.

במאמר זה, בעל הסולם מדגיש את ההבדל בין האידיאלים השונים - האידיאל הגשמי לעומת האידיאל הרוחני.

האידיאל הגשמי - המשמש את האנושות למילוי רצונותיה האגואיסטים וכל מטרת האדם החי את אותם ערכים היא לזכות להערכת החברה האנושית, מטרה שלעולם לא יכולה להגיע למילוי שלם. אך להבדיל, האידיאל הרוחני שמקורו בבורא, מקנה לאדם את האפשרות על ידי לימוד חוכמת הקבלה להתעלות מעל התכונות האנושיות האגואיסטיות ולהשיג את תכונתו של הבורא, תכונת ההשפעה.

כל זמן שעם ישראל היה בגלות אך שמר על עקרונות חוכמת הקבלה הוא היה מוגן והצליח להתפתח אף יותר מהעמים בהם שכן. אולם ברגע שחלק ניכר מהעם זנח את השאיפות הרוחניות ובמקומם החל לממש מטרות גשמיות במטרה להשתוות לעמים שבהם הוא חי, הוא עורר על עצמו את שנאתם והגיע כמעט לסף השמדה. שנאה זו נובעת מההרגשה שקיימת בתת מודע של אותם עמים - הרגשה שבידי עם ישראל נמצא המפתח לחוכמה הנצחית ולפתרון הקיום האנושי.

מתוך הבנתו והכרתו את המערכת הרוחנית, מסביר בעל הסולם את הצורך של עם ישראל, תחילה לתקן את עצמו ולגלות את חוכמת הקבלה. שכתוצאה מכך התיקון גם יגיע לשאר העמים.

הוא יוצא בקריאה אל העם ללמוד מההיסטוריה ולהבין שלימוד חוכמת הקבלה היא הדרך המהירה והנעימה ביותר על מנת להגיע לאותה מטרה אלוקית, מטרת הבריאה וכך להביא קץ לייסוריהם של האדם הפרטי ושל העולם כולו.

הגלות והגאולה

שינוי היחס למציאות משנה את המציאות

כיצד בעל הסולם קורא ל"גלות" ול"גאולה"? בתת כותרת: "ההרמוניה בין הדת לחוק התפתחות או אל הגורל העיוור" בעל הסולם אומר, שיכולה להיות הרמוניה, שלימות, השלמה, איחוד, הבנה, התחברות כזאת, שאחד בלי השני, אינו נותן את אותה השלמות, אלא רק שניים.

בעל הסולם כותב על ההרמוניה בין דת לחוק ההתפתחות. מה זאת "דת" איננו יודעים, למדנו מה זאת "מהות הדת". בעל הסולם מדבר על הדת כעל מידה ושיטת התיקון, על חוכמת הקבלה. למה בעל הסולם מתכוון בתת הכותרת: "ההרמוניה בין הדת לחוק ההתפתחות"? הוא מתכוון שהדת וחוק ההתפתחות, הם כביכול חייבים להיות יחד, להשלים זה את זה, להתממש זה בתוך זה. דבר נוסף שמפליא הוא שבעל הסולם כותב שההרמוניה היא בין הדת לחוק ההתפתחות או אל הגורל העיוור. כלומר ש"חוק ההתפתחות", או ה"גורל העיוור", זה אותו דבר.

ואיך אנו יכולים לקבל את חוק ההתפתחות או את החוק של הגורל העיוור, ולהשלים עימו? אנו יכולים לעשות זאת על ידי מה שנקרא "דת". כלומר, קיימת מערכת הטבע, שבה נמצאים הנבראים, ולפי החוק שיש באותה המערכת הם מתפתחים. לפי החוק הזה או לפי הגורל העיוור, שאין בזה שום שינוי על החוקיות שבמערכת, או בהתפתחות שלה.

מה ניתן לעשות? מה יכולים לעשות הנבראים הנמצאים בתוך המערכת הזאת, שמפתחת אותם לפי החוק הפשוט בדומה לטבע – להמית, להחיות, להוליד, למות, לא חשוב מה – זה חוק. איך הנברא מצד עצמו יכול להשתתף בכך, להביא את עצמו להרמוניה?

לפי מידת ההתקשרות הנכונה מצד הנברא למערכת שבה הוא נמצא, ולחוק ההתפתחות שאותו הוא עובר, ושאינו מסוגל לשנות, לא את המערכת, ולא את חוק ההתפתחות. אלא לשנות את המצב שבו הוא נמצא, ואת האופן שהוא מקבל את המצבים האלו, וזה נקרא, שהוא "משנה את החיים שלו", את "הרגשתו הפנימית".

קבלת המערכת וקבלת חוק ההתפתחות שלה, בצורה נכונה מצד הנברא, נקראת "דת". וביחס שלנו שנפתח על ידי הדת, נקבל את הטבע, את הבורא, כמי שמסובב את הכול כדי להביא אותנו לתכלית. כלומר אם נפַתֵח את הדת, את הגישה הנכונה למציאות, אז נגיע להרמוניה. מערכת הטבע הזאת, חוק ההתפתחות, וכל מה שנמצא בפנים, פועלים עלינו, ומזמינים בנו חסרונות שונים, כאבים, והרגשות בלתי נעימות, כדי לעורר אותנו להגיע להרמוניה הזאת.

אם לא היינו צריכים להשלים את היחס שלנו למה שנמצא, לא היינו מרגישים שום דבר. אלא כל הרגשה, גם השלילית וגם החיובית, שאנו מרגישים, באה כדי לעורר אותנו להגיע ליחס של הרמוניה למה שקורה, למציאות.

והיחס שלנו לְמה שאנו נמצאים בו, הוא שקובע האם אנו נמצאים בגלות או בגאולה. כי אין הבדל במציאות, לפני שהאדם משנה את היחס שלו או לאחר שהוא משנה את היחס שלו. ההבדל הוא בהתפעלות, בהרגשה של האדם בלבד. לפיכך ההרגשה שהאדם לא הגיע להרמוניה נקראת "גלות" וכשהוא יגיע להרמוניה תיקרא ה"גאולה". ואין יותר חוץ מהיחס של האדם. שום דבר לא נעשה מחוץ ליחס הזה. אין דבר כזה. הכול קיים כאור אין סוף, במערכת אין סוף, הנמצאת במנוחה מוחלטת. כל העולמות, המדרגות. כשמדברים על תיקונים, מדברים על היחס של האדם למשהו, שהוא מתקן ומשנה את היחס שלו בלבד.

הדרגות שבהן האדם משנה את היחס שלו נקראות "דרגות העולמות". והמערכת שדרכה האדם מתייחס למציאות נקראת "דת".

האומה הישראלית

"ההרמוניה בין הדת לחוק התפתחות או אל הגורל העיוור".

"ובגוים ההם לא תרגיע ולא יהיה מנוח לכף רגליך (דברים כ"ח פ"ה). והעולה על רוחכם היו לא תהיה אשר אתם אומרים נהיה כגוים כמשפחות הארצות (יחזקאל כ' ל"ב).

הרי הוי' יראנו בעליל שאין כל קיום לישראל בגלות, ולא ימצאו להם מנוח - כמו שאר העמים שנתערבו בגוים ומצאו להם מנוח, עד שנטמעו ביניהם, ולא נשאר מהם זכר".

זאת אומרת, יש לנו בעיה. יש אומה מיוחדת, שלא יכולה להיות דומה לאחרים, היא תמיד נמצאת בהתפתחות ובהיסטוריה המיוחדת שלה. כולם מסכימים עם זה, וכולם מאשימים אותה וכולם אומרים, שהיא הסיבה לכל הרע שבעולם. וגם האומה הישראלית עצמה מרגישה את עצמה כך. התופעה הזאת היא תופעה קבועה ובלתי נעלמת. זה משהו שהעולם אינו יודע איך להתמודד איתו. לפעמים זאת בעיה גדולה מאוד, וכל העולם עוסק בזה, ולפעמים הבעיה פחותה יותר. אבל אנו רואים שזאת תופעת טבע.

כל העמים שבדומה לישראל איבדו את הקרקע, את העצמאות וכו', נעלמו או בצורה כלשהי התערבבו עם אחרים וחיים בדרך שמוסכמת על כולם. איתנו זה לא קורה. כלומר יש תופעה מיוחדת מצד הטבע, שאותה אנו חייבים לחקור. כי באמת גם העולם וגם אנו מודאגים ממה שקורה, והשאלה היא איך בכל זאת נוכל לפתור את העניין.

לפני מאתיים שנה חשבו מנהיגי העם שאנו צריכים להתערב ולהתבטל כמה שיותר בתוך העמים. הציונים חשבו, שאנו חייבים לבנות את עצמנו כאחד העמים, גם זה נקרא לטשטש את העניין, להיות כמו כולם. אמנם לכאורה זאת צורה עצמאית, אבל כאחד העמים.

אנו רואים שאיננו מסוגלים לבנות מדינה ולהיות בדומה לעם רגיל, זה לא ייצא לנו. אמנם אנו חכמים ומסוגלים להכול יותר מכל אומה אחרת, אך איננו מסוגלים לבנות את עצמנו ולהיות כאומה רגילה. זאת אומרת, להגיע בצורה כזאת לאיזה רובד כללי. וגם איננו יכולים להתבטל בתוך האחרים עד הסוף, שממש לא יישאר זכר. יש כאן תופעה כלשהי, גם לכאן וגם לכאן, שמבליטה אותנו, ולא נמצא מנוס ממנה. מה לעשות?

"לא כן בית ישראל, - עם זה לא ימצא לו מנוח בין הגוים, עד שיתקיים בו הכתוב: "ובקשתם משם את ה' אלקיך ומצאת כי תדרשנו בכל לבבך ובכל נפשך".

זאת אומרת, החוק העליון, חוק הטבע, מסודר כך, שאנו בצורות הרחוקות ביותר מהשלמות שלנו, מלהיות מדינה ועם רגיל, הולכים ומתבטלים כלפי כל האומות, ורוצים למחוק את עצמנו כפי שאנו, ממידת עצמאות כלשהי, אבל איננו מסוגלים לכך. בסופו של דבר אנו מגיעים למצב, שבו אנחנו דווקא מבקשים להיות בצורה שונה מכולם. אנו שונים ומיוחדים ורוצים להיות כאֵלו.

זאת אומרת, שמתוך הרצון להתבטל, להתבולל, או לבנות את עצמנו בדומה לכולם, שזה גם נובע מאותו הרצון להיעלם כביכול, לא להבליט את עצמנו, מתוך כל אותם הניסיונות, אנו מגיעים למצב, שבו בסופו של דבר נצעק "כן. אנו רוצים להיות מיוחדים". כלומר לא נסכים סתם עם מה שיש, אלא כך נרצה להיות. נבקש מתוך כל הניסיונות שלנו להיות כמו האחרים.

חוקי הטבע ועם ישראל

"אפשר לבאר הדבר מתוך ההשגחה. וגזירת הכתוב עלינו, כי התורה אמת, וכל דבריה אמת," "אמת" נקרא שזה חוקי הטבע. "אלהים" בגימטרייה שווה "הטבע". והתורה היא כל החוקיות שיש בטבע. "ואוי לנו כל זמן שאנחנו מסופקים באמיתותה, ואנו אומרים על כל התוכחה שמתקיימת בנו, שהם מקרה וגורל עור ח"ו" כי אם אנו הולכים נגד הטבע, אנו מבינים שלא ייצא מזה דבר טוב. "אשר לדבר זה יש רק תרופה אחת, והיא, להחזיר [מהמובן: להביא ] עלינו את הצרות, בשיעור כזה - עד שנתבונן בהם שאינם מקרים, אלא השגחה נאמנה היעודה עלינו בתורה הקדושה".

זאת אומרת, שאם לא מקיימים את חוקי הטבע, שזה אלהים, אז נענשים. והעונש הזה, המכות האלו, מחייבים אותנו בכל זאת להתקרב לקיום האמיתי. כלומר, להשוות את עצמנו למערכת הכללית.

"ויש לבאר הדבר מתוך חוק ההתפתחות גופו, אשר בטבע ההדרכה הנאמנה, שהשגנו על ידי התורה הקדושה, מבחינת דרך תורה שבהשגחה (עי' מאמר ב' דרכים) הגיעה אלינו התפתחות מהירה לאין ערך יותר על גויי הארצות וכיון שחברי האומה התפתחו היה החיוב ללכת תמיד קדימה, ולדקדק ביותר בכל מצוות התורה".

זאת אומרת, בהיסטוריה שלנו, השתמשנו בחוכמת הקבלה, והכרנו מכך את כל מערכת הטבע, העליון והתחתון כאחד וחיינו בכל מרחבי המציאות, גם הגשמית וגם הרוחנית. ומתוך זה השגנו הבנה והכרה בכל, וזה נתן לנו זינוק גדול בהתפתחות לעומת כל יתר אומות העולם.

היום איננו מבינים ומרגישים עד כמה היינו שונים, מכל יתר הארצות והעמים, אז בימי בית המקדש. שהיינו בהשגה רוחנית, והם היו ממש בתקופה הברברית. ישראל לא היו מבליטים את הייחודיות שבהם, כי לא ניתן להראות שיש משהו רוחני, למישהו שאינו נמצא בדרגה רוחנית, מה תגיד ומה תסביר? אין לזה מילים, וגם אין שום צורך לעשות זאת. אלא, הפילוסופים היווניים קיבלו מעט מהמקובלים, וכן הלאה. היינו מאוד מיוחדים. כולם ידעו קרוא וכתוב, והיו בהשגת האלוהות, כולם ידעו את מטרת החיים, לשם מה קיימים, וכולם ידעו כל מה שקורה בעולם. "כולם" הכוונה כל העם. ולא היה באדם כלשהו חוסר הבנה בהשגת העולמות, כלומר, כל המציאות.

ההתפתחות שאז הגיעה לנו, בהחלט נתנה לנו לכאורה מקום מיוחד. והיינו צריכים להשתמש בה, כדי להביא אותה בסופו של דבר גם ליתר העמים. וכדי להביא אותה ליתר העמים, היינו צריכים להישבר ולרדת לדרגתם של כל העמים, להתכלל בהם, להביא להם בצורות חיצוניות שונות, ידיעה על התיקונים. עתה גמרנו את המשימה להתערב עם כל יתר העמים, ולהביא להם בצורות שונות את הניצוצות שלנו. ומעתה והלאה צריכים להתחיל הגאולה.

בעל הסולם אומר, שבכל זאת, "הגיעה אלינו התפתחות מהירה לאין ערך יותר על גויי הארצות" זאת מפני שהכרה רוחנית מביאה את האדם להתפתחות גדולה מאוד. אין מדובר על התפתחות טכנולוגית כמו שיש היום בעולם הזה. אנו רואים עד כמה הדברים האלו – פלאפונים, טלפונים, מחשבים, וכל השאר – מלאכותיים, שלכאורה רוצים להשלים את חוסר מערכת הטבע. זה מפני שהאדם אינו מוצא דרך להתקשרות בין איש לרעהו, מפני שהאדם אינו מקושר עם הטבע. חסר לו והוא אינו מבין ואינו יודע איך להשלים את החסר.

כל הטכנולוגיה, המדע, החינוך, התרבות וכל מה שיש, זה מחוסר ראייה וחוסר הרגשת המערכת הטבעית, השלימה. מי שמרגיש אותה אינו צריך דבר חיצוני כזה. הוא אינו צריך ללמוד מאיש, הוא אינו צריך להמציא לעצמו סוגי המצאות שונות. הכול נמצא. ועל ידי כל ההמצאות האלה, הצעצועים, הפלאפונים, המחשבים וכל היתר, אנו כביכול רוצים להשלים את החסר. כי הרצון לקבל שלנו, מנתק אותנו מהטבע.

בטבע ישנם התקשרויות, חוקים, משיכת אורות ומידע לאין גבול. ומפני שאיננו נכללים בטבע, אנו רוצים להשלים זאת בצורה חיצונית, על ידי מכשירים למיניהם, הכול נובע מחוסר התפתחות במכשירים הפנימיים, בכלים הפנימיים שלנו. וודאי שזה לא יספק אותנו.

לכן בעל הסולם אומר, שבסופו של דבר, האדם יתפתח עד למצב שהוא יתחיל להרגיש שההמצאות האלה אינן מספקות אותו, ומשם הוא יצעק "הצילו".

האם ככל שהרמה הרוחנית עולה, ההתפתחות הטכנולוגית יורדת?

וודאי. לשם מה האדם צריך טכנולוגיה? אם האדם מבין את רעהו ללא טלפון, פלאפון, וללא כל קווי התקשורת השונים ביניהם, אז לשם מה האדם צריך אמצעים טכנולוגיים? אם הוא מרגיש את האחרים בצורה אינסטינקטיבית, טבעית, פנימית, לשם מה הוא צריך אלפי ערוצי טלוויזיה, שכל הזמן הוא יסתכל מה מדברים שם? אם כבר הכול נמצא בו, לשם מה לו זאת? אם הוא מבין את התופעות שיכולות להיות בתוך האדם, והן נמצאות אצלו בפנים, לשם מה הוא צריך דרמות, קומדיות, היסטוריה, רומנים, וכל שאר הדברים? לשם מה? זה נמצא בו. לא שהוא נעשה סתום, הוא כולל את כולם בצורה כזאת שהוא מאושר. הוא אינו מוגבל, להפך.

העיוות הגדול של הרצון שלנו להתקשר זה לזה בא לידי ביטוי במיוחד בכלי התקשורת, שעושים הכול כדי למשוך תשומת לב. הם אינם רוצים לעשות קשר בינינו. אומנם אנו קוראים להם "כלי תקשורת", אבל איזה מין "כלי תקשורת" הם אלה. הם רוצים להרוויח מהקשר שהם לכאורה עושים בין בני אדם, וזה העיקר בשבילם. כלומר, אין זה חשוב מה הם מספקים לנו, ואיזה קשר הם עושים בינינו. הם מגזימים ואומרים "אוי ואבוי! תראה מה קורה". והאדם צופה בתוכניות ורואה שהכול נעשה רק כדי שהוא יצפה. אנו רואים באילו שקרים הם משתמשים. אלה לא כלי תקשורת. השם אינו נכון.

זאת אומרת, אנו מבינים, שהמערכות האלו שאנו בונים, צריכות לכאורה להשלים את הפירוד הבבלי שהַיה, שבו כל אחד איבד את היכולת להבין ולהרגיש את האחר. נעשה בלבול בשפות, שלכאורה איש אינו מבין את רעהו. וכל יתר הדברים שקורים הלאה, הם רק כדי להשלים את הפגם הזה, ולא יותר.

היום, בסופו של דבר, הפער הזה מתגלה בצורה הברורה ביותר. המנהיגים אינם מבינים את העם ולא את עצמם, הילדים אינם מבינים את הגדולים וכולי. אנחנו כבר איננו רוצים את התקשורת הזאת. אנו רואים שהיא הגיעה ליישומה הגרוע ביותר.

זה דומה למה שהיה במשבר בבל. אברהם אמר: "אנחנו צריכים להשלים את עצמנו על ידי הטבע. בואו ניכנס עמוק יותר לטבע. האגו מפריד בינינו, אנו צריכים להיות משפיעים יותר, להתקשר יותר זה לזה, ואז שוב נהיה מערכת אחת בהרמוניה". יֵתר הבבלים אמרו: "לא. אנו נלך כל אחד לפי האגו שלו, אנו נוכל להתקשר זה עם זה, יהיה בסדר. כל אחד יספק את צרכי עצמו, לא יהיה לו שום חיסרון".

היום אנו רואים שאיש אינו יכול לספק לעצמו דבר. איש אינו יכול להתקשר לאחרים. אין אדם המרגיש שיש לו צורך להתקשר עם האחרים. ואם יש, אז הוא אינו יודע באיזו צורה לעשות זאת. אנו נמצאים במצב הגרוע ביותר.

אז יוצא, שהמשבר הזה שבא, הוא משבר מאותו המשבר הבבלי, מבבל העתיקה, ממגדל בבל, עתה אנו מבינים שלא הלכנו בדרך הנכונה להשלמה. במקום השלמה רוחנית, רצינו להשלים את עצמנו בדרך גשמית, טכנולוגית. ולא הצלחנו.

אבל יש התפתחות טכנולוגית הקשורה לרפואה, לתכנון של בתים, למכוניות. לאו דווקא לתקשורת.

למה זה טוב? את הכול האדם עושה מתוך החיסרון. אלמלא היה לו חיסרון, הוא לא היה עושה. בימינו האדם צריך לטוס עשרים פעם בשנה למקומות שונים, מה טוב בזה? יהיה מי שיאמר, "היום אתה רואה את כל העולם, אתה שומע אנשים ונמצא איתם בקשר, אתה מכיר דברים שונים, רואה ארצות, עמים". ובלעדי זה אי אפשר לראות, הרי אפשר להיות עם כולם בקשר מושלם, בלי להתרוצץ בכל רחבי העולם, אפשר לעשות זאת בצורה אחרת, מושלמת וביגיעה פחות מטורפת.

צריכים להבין, שהניסיון שלנו להשלים את החיים, את החסרונות האלו, זה מפני שיש לנו חסרונות מהשבירה. שפעם החסרונות האלו היו מלאים בהרמוניה, ולא היו מורגשים כמשהו שיש בו פגם. והיום אנו רוצים להשלים אותם. האדם מסכים לקבל טיפת תענוג ולאחר מכן להישאר ריק, ובלבד שבין ריקנות אחת לשנייה הוא ירגיש מעט תענוג. לשֵם זה הוא עובד כל החיים. וודאי שאלה דברים שאינם מושלמים.

"וכיון שלא עשו זאת אלא רצו לערב שם גם את האנכיית הצר, דהיינו, השלא לשמה, מכאן התפתח חורבן בית ראשון, שרצו לעשות הסגולות, של עשירות והרמת הכח - על הצדק, כשאר הגוים".

אט אט הקלקולגדַל, וודאי מתוך זה שהרצון לקבל גדל. דבר אינו קורה סתם. אלא הרצון המתפתח שלנו, התפתח לכיוון הדחף לעושר ולשליטה, ולזה הגיע החורבן הראשון. כפי שאנו לומדים, שיש רצון לעושר, לשליטה, כבוד, וידע. ואז החורבן הראשון הוא בעושר ושליטה. שם במיוחד זה קרה. הרצון לקבל גדל, ולא השלימו אותו על ידי תיקונים רוחניים.

"וכיון שהתורה אסרה כל זה", זאת אומרת, שצריכים להתעלות מעל הרצונות האלו. "על כן הכחישו את התורה והנבואה וקבלו נימוסי השכנים, כדי שיוכלו להנות מהחיים, ככל שדרש מהם האנכיית", הרצון שגַדַל. "וכיון שעשו כך, התפוררו כחות האומה".

זאת אומרת, במקום שכולם באחדות מחזיקים את המערכת הכללית הרוחנית, ובה הם חיים בהרגשת עולם האין סוף, הנצחיות והשלמות, כל אחד התחיל לתפוס ולמשוך משהו לעצמו.

"מקצתם הלכו אחרי המלכים והקצינים האנכיים, ומקצתם הלכו אחרי הנביאים. והפירוד הזה נמשך עד החורבן. ובבית שני הובלט הדבר ביותר, כי תחילת הפירוד הודגש שם בפרסיא [בפומבי ], על ידי תלמידים דלא מעלי [תלמידים גרועים ], שבראשם עמדו צדוק ובייתוס. שכל עיקר מרידתם בחז"ל, היה מטעם החיוב של לשמה, כמ"ש בדברי חז"ל, "חכמים הזהרו בדבריכם",שלא צריכים לעשות על מנת להשפיע, שאפשר לעשות על מנת לקבל.

ויותר מזה, אם יש לאדם ידיעות שונות ברוחניות, והוא משתמש בהם להנאתו, זה נקרא "לא לשמה". יש "לא לשמה", שמתוכו מגיעים ל"לשמה", מלמטה למעלה, במגמה להגיע להשפעה הטהורה. ויש ההפך, כפי שאנו קוראים על זמן הירידה, משלימות לבלתי שלם. שישראל היו בהכרה רוחנית והשתמשו בזה לעצמם. יש לכך דוגמאות רבות ומסמכים היסטוריים מימי חורבן הבית השני. שנים רבות לפני חורבן הבית כבר מכרו את הכהונה בכסף והתנהגו בצורה מרושעת איש לרעהו. הם כבר לקחו כלים, תופעות רוחניות, והשתמשו בהם לעצמם. ובזאת הם הכחישו את ה"לשמה", ואמרו ש"לא לשמה" זה גם בסדר. ובכל זאת, עד לפני החורבן, עדיין הבינו מה זה נקרא "לא לשמה". כלומר שרוחניות היא דבר גדול ושניתן להשתמש בו לטובת עצמם. מה שאין כן לאחר החורבן, כבר לא הבינו זאת. לאחר החורבן הם היו בניתוק גמור מרוחניות.

"כמ"ש בדברי חז"ל, "חכמים הזהרו בדבריכם", כי לא רצו לפרוש מהאנכיית. ועל כן הקהילו קהלות מסוג הגרוע הזה, ונעשו כת גדולה שנקראו צדוקים, אשר הם היו העשירים והקצינים, רודפי תאות אנכיית, שלא כדרך התורה, והם לחמו עם הפרושים [חכמי ישראל ], והם שהביאו את מלכות רומא והשליטות על ישראל, והם שלא רצו לעשות שלום עם התקיפים כעצת חז"ל על פי התורה, עד שנחרב הבית ונגלה [ממובן גַלַה ] הדר ישראל".

כך זה קרה, ללא שום כוח חיצון. ולא כפי שאנו אולי קוראים ושומעים, שזה קרה בגלל שהייתה מלחמה, שהרומאים הגיעו ולפני כן היוונים הגיעו, ושהכוחות הזרים האלה הם שגירשו אותנו מכאן לפני אלפיים שנה, והם אלה שעשו לנו חורבן. וודאי שזה לא כך. אלא כפי שבעל הסולם מספר, הכול היה מסיבת התפוררותה הפנימית של האומה. זאת הסיבה היחידה לכל מה שקרה איתנו.

הבחן בין אידאל חילוני לאידאל דתי

"אידיאל חילוני מקורו יוצא מהאנושיות, על כן אינו יכול לרומם עצמו ממעל לאנושיות. מה שאין כן אידאה דתית שמקורה בהשי"ת, יכולה לרומם עצמה ממעל לכל האנושיות".

זאת אומרת, "דתי", פירושו להתקשר לאלהים, לגלות אותו ואת המערכת הרוחנית שלו, ולהשלים את הקיום של כל אחד ואחד, לא על ידי התקשרות במישור האנושי, שבו אנו לעולם איננו יכולים להשלים את עצמנו. אלא דרך מערכת עליונה בלבד. לרומם את עצמנו מעל לכל האנושות.

בעל הסולם אומר זאת בצורה פשוטה. אם האדם חושב שבמישור הזה, שבו נמצאים כולם, הוא יוכל להגיע להרמוניה זה בסדר. בעוד כמה שנים, הוא יראה שזה בלתי אפשרי, הוא יגלה שיש לו מזה כאלו ייסורים, שבכל מחיר הוא יבקש ממקומות רחוקים ביותר, להיפטר מהקיום הזה במישור הגשמי ולהגיע למישור האלוהי.

זאת אומרת, התפתחות הטבע בכל זאת מביאה אותנו להכרת הרע, להכרה שהלכנו מבבל והלאה בכיוון הלא נכון, שאנו נמצאים אחרי חורבן הבית, בגלות, וצריכים לסיים אותה עכשיו ולהגיע לתיקון. תלוי במי מדובר, בישראל או באומות העולם.

"כי הבסיס של אידיאל חילוני הוא השוויה - והמחיר של התפארת מן האדם ומעשהו כדי להתפאר בעיני הבריות" שעושים הכול מתוך גאווה, למלא אותה בלבד. אבל כל אחד בגאווה משלו. לפיכך יש בזה תחרות, ואיש אינו מרוצה. "ואף על פי שלפעמים מתבזה בעיני דורו, מכל מקום נסמך על דורות אחרים, ועל כל פנים דבר יקר הוא לו, כמו אבן טובה, המזינה את בעליה הרבה, אף-על-פי ששום בן אדם אינו יודע ממנה, ואינו מוקירה". איננו יכולים להיפטר ממנה. אבן זו היא עושר, שליטה, גאווה וידע. הדברים הבסיסיים הדוחפים אותנו מבלי לשאול, לסוגי פעולות שונים. בזה לעולם איננו יכולים להשלים את עצמנו.

"מה שאין כן אידיאה דתית הרי הבסיס שלה הוא התפארת בעיני ה', ועל כן בעל אידיאה דתית יכול לרומם עצמו ממעל לאנושיות". שהאדם מתחיל להתקשר עם האלוהות, ומתחיל להשוות את עצמו איתו, ולהגיע להשתוות הצורה איתו, ואז אין לו כביכול שום קשר עם האנושות, אלא קנה המידה שלו זה הבורא. כפי שכתוב "עד ה' אלוהיך".

ובזה האדם קובע לעצמו אורח חיים אחר, וערכים אחרים, איך שהוא מודד את עצמו, ומה שהוא דורש מעצמו. ולכן זאת לא מטרה בלבד, זה אורח חיים, זה יחס אחר לחלוטין לכל מערכת המציאות. את הכול הוא רואה כאמצעי להגיע לאותה מטרה, להזדהות עם הבורא. לזה הוא קורא ה"אידיאל הדתי".

וודאי שזה לא שייך לדת, כפי שאנו מכירים את המושג דת, מה שנקרא "דעת בעלי בתים". אלא זה שייך לאידיאל של קבלה. כי הדת שאנו מכירים, היא בסך הכול לקבל על עצמנו סוגי מנהגים, פעולות כלשהן, כדי לדרוש עליהם שכר בעולם הזה ובעולם הבא. מה שאין כן היחס ה"דתי" למציאות שבעל הסולם כותב עליו כאן, הוא שהאדם מגיע להשפעה המוחלטת.

"וכן בין העמים בתוך גלותינו: כל עוד שהלכנו בדרכי התורה, היינו נשמרים, כי דבר זה ידוע לכל האומות, אשר אנו עם מפותח ביותר, וחפצים בשיתופינו עמהם, אלא שמנצלים אותנו, כל אחד לפי התאוה האנכיית. אולם כח רב היה לנו בכל האומות אשר אחר כל הניצול - נשאר לנו עדיין מנה יפה, גדולה מלאזרחי הארץ".

כל עוד שעם ישראל החזיק ברמה רוחנית כלשהי, כל עוד שהמקובלים בעלי השגה פעלו בתוך האומה, הייתה לאומה ולכל אחד ואחד מבני האומה, נקודה כלשהי יציבה בתוכו, ויחס מיוחד למציאות. וכשהגענו עם התפתחות הרצון לקבל ליַמֵינו, כל הדברים האלה נפסקו. היום אנו נמצאים במצב, שמהנקודה הרחוקה שבה אנו נמצאים כבר צריכים להתחיל לצעוק.

"התורה" שעליה בעל הסולם כותב היא האור המחזיר למוטב, וה"דת" היא אותה שיטת הקבלה, המחייבת אותנו להיתקן. אנו מדברים אך ורק מתוך הנקודה שבלב, לאדם שמרגיש את עצמו, שנמצא בתחתית של כל מערכת המציאות. אדם שמבין כי הוא צריך להגיע למצוא חן בעיני הבורא ולא בעיני הבריות. לא להיות עשיר, שתלטן ולהיראות כמישהו גדול וחכם לאחרים. אלא רק כלפי הבורא, כלפי הסטנדרט המשפיע הזה, הוא חייב להיות בגובה. לראות, לבנות ולמדוד את עצמו. כלפי זה בלבד. לא להתפאר בעיני האנושות ובערכים שלו.

אלו מצוות צריך להתחיל לקיים, כדי למצוא חן בעיני הבורא?

כדי להגיע להשתוות הצורה לבורא, יש לקיים סך הכול מצווה אחת והיא מצוות האהבה. זה מה שהתגלה עוד בבבל העתיקה, בשנאה בין כולם, באגו שפרץ. את אותה המצווה אנו צריכים לקיים. כלומר, את אותו התיקון אנו צריכים לעשות עכשיו על עצמנו. במקום השנאה שמתגלה, מה שנקרא "שנאת החינם" בין בני האדם, במקום זה אנו צריכים להגיע למצווה האחת, "ואהבת לרעך כמוך". "זה כלל גדול בתורה", זה התנאי היחידי להתקשרות כולם לכלי אחד, ולהשתוות לבורא. אין יותר.

"אולם בסיבת פורקי עול התורה, ובשאיפתם לתת חופש לזממם האנכיי, הרי אבדו את המטרה של החיים, דהיינו, עבודת השי"ת. ומתוך שהמטרה נשגבה, החליפו על מטרות אנוכיות של יופי החיים. "פורקי עול התורה" נקרא מי שמתחיל להשתוקק למה שהאנושות משתוקקת, לכסף, לכבוד, לשליטה, למושכלות, להיקרא גדול, לקבל כבוד מכולם, לא להגיע לגילוי הבורא ולהשוות את עצמו אליו.

ממילא כל מי שזכה להון, הרי מעלה את המטרה שלו בכל הידור ויופי. ובמקום שהאיש הדתי, פיזר את העודף הכלכלי שלו, על צדקה ומעשים טובים, והעמדת ישיבות וכדומה, על צרכים כלליים. הלכו להם האנוכיים, ופיזרו את העודף שלהם. על יופי החיים: על אכילה ושתיה, הלבשה ותכשיטים והשתוו לרמי המעלה שבאותה האומה.

וכוונתי בדברים אלו, אינה אלא להראות, אשר התורה, וחוק ההתפתחות הטבעי, אפילו גם עם הגורל העור - הולכים יד ביד באחדות נפלאה. באופן אשר המקרים הרעים, במצב הגלותי, שיש לנו לספר הרבה מימי גלותינו - כולם היו מסבות המעל שמעלנו בתורה. ואם היינו נשמרים במצוות התורה, לא היה קורה אותנו כל רע ח"ו".

במצבינו הנוכחי, מה זאת "אהבה"?

"אהבה" נקרא, שהאדם מרגיש את האחרים כחלק בלתי נפרד ממנו, שאין שום הבדל בינו לבין האחרים, עד כדי כך שהוא אינו רואה שיש בכלל משהו המתחלק לחלקים. יש מערכת אחת כללית, הנקראת "האדם הראשון", שזה אני ואין נשמות אחרות. הנשמות האחרות הן החלקים שלי: יד, רגל, ראש, קיבה, כבד, כליות, אין זה חשוב מה, כך האדם מרגיש את כל המערכת, ואז האדם כלפי הבורא יוצא כנברא היחידי. לזה צריכים להגיע. כל הזמן גדל בנו הרצון לקבל, שעל פניו צריכים לבנות דווקא את היחס הזה כל אחד לשני, כשהאגו מפריד בינינו.

יש מה שנקרא "אידיאל חילוני". "חילוני" מהמילה חול, אידיאל של הרצון לקבל, והוא להתפאר בעיני האחרים. כלומר, לממש את האגו כפי שהוא גדל באדם. וה"אידיאל הדתי" הוא להתרומם מעל האגו, ודווקא על פניו לבנות קשר בין בני האדם, ובזה להידמות לבורא. זה הכול.

כולנו נמצאים במשבר. איש אינו מבין מה באמת כוחות הטבע רוצים מאיתנו, מדוע הם לוחצים, מדוע הם מחייבים אותנו. לכן יש מקובלים שמביאים לנו ספרים, ואנו מתוך הספרים, עם הרצון השבור שלנו, שמחפש איזה מנוח מכל החיים האלו, מגיעים לספרים האלו. לכן בעל הסולם אומר, שכדאי לקרוא בספרים האלה ולמצוא בהם את שיטת התיקון.

איך אנו יכולים להשתמש אחד בשני בפועל במסגרת הקבוצה, כדי לשמור על יחס כזה כל הזמן, מעבר לספרי הקבלה שצריך לקרוא?

ספרים הם רק אמצעי, ספרים בלבד זה לא מספיק. היכן האדם מממש את השיטה עצמה? בקבוצה. בקבוצה האדם צריך להגיע למערכת יחסים כפי שהוא קורא בספרים, שהמקובלים מגלים בעולם הרוחני.

הם אומרים: "אתם צריכים לעשות קבוצה לפי חוקים כאלו, לפי תקנון כזה. והאדם צריך לקחת מהם את החוקים האלו, ולהשתדל יום יום, רגע רגע, לקבל אותם. ושכולם, כל החברים שלו, יקבלו את החוקים האלו ולאט לאט להזדהות איתם, להטביע אותם עליהם. שנבנה יחס בינינו בדומה לחוקים האלו. כלומר, יש איזו מערכת, וכל אחד צריך להיכנס למקומו במערכת הזאת. אבל המערכת היא קשוחה, היא קיימת - זוהי מערכת אדם הראשון. לא ניתן להזיז אותה, לא ניתן לעשות איתה כלום.

במערכת הזאת יש קשר כלשהו בין כולם. אבל אנו לא נמצאים במקום הנכון, לא נמצאים יחד. כל אחד ואחד חייב להגיע למקומו ולמלא אותו. אבל המערכת עצמה כבר נמצאת.

אז אנו לוקחים את החברים, כלומר, את האנשים המוכנים לזה, שיש בהם נקודה שבלב, ומתחילים לעבוד בינינו, להיכנס לאותה מערכת בפועל. זה נקרא לרומם את עצמנו מעל האנושות, ולהגיע לרוחניות. זה הכול. אין יותר עבודה.

כשאנו רוצים לעבוד במישור האנושי הזה, אז או שכל אחד פועל מתוך האגו שלו, רוצה להתפאר כלפי האחרים עד כמה שהוא מוצלח, עד כמה שהוא ידוע יותר, עד כמה שהוא שולט יותר או שלא. לכן אנו רוצים למצוא בינינו קשר על ידי טכנולוגיה, טלפונים, פלאפונים, מחשבים, וכל צורות הקשר, כל סוגי כלי התחבורה, לא חשוב מה ואיך. ואנחנו חושבים שעל ידי זה אנו יכולים להשלים את אותו הקשר שיש במערכת העליונה. זה מה שקבעה בבל כשנשברה: שכך נשלים את עצמנו. לשם כך איננו צריכים לעלות ולתפוס את המקומות שלנו במערכת העליונה.

המערכת שבעולם הזה נקראת "מערכת רגילה", "חילונית", אלה הן הדתות למיניהן והחילוניות שבעולם הזה – הכול חוץ מקבלה, כי כולם מדברים רק על רווח אישי. למערכת העליונה שמעבר לעולם הזה, בעל הסולם קורא "דתית", שפירושה קבלה. המערכת העליונה היא השפעה, רוחניות, מערכת של היקשרות לאחרים. המערכת של העולם הזה למטה, היא מערכת של "תֵּן לי" בלבד. גם הדת האנושית תומכת בזה. תעבוד – תקבל שכר. בדומה למפעל, רק גרוע יותר, אגואיסטי יותר. מערכת שמצדיקה את עצמה יותר על כך שבצורה כזאת היא מתקיימת. לכן המקובלים אומרים שהגיע הזמן, שצריכים להבין שאנו צריכים לעלות מהמישור האנושי למישור האלוהי.

שרטוט מס. 1

התאום והאחדות בין התורה והגורל העיור והתפתחות חשבון אנושי

"ומתוך זה הנני להציע לבית ישראל, שיאמרו לצרותינו די, ויעשו חשבון, חשבון אנושי על כל פנים, מכל אלו הרפתקאות, ששינו ושילשו עלינו",

מה זאת אומרת? אנחנו נמצאים במערכת אנושית, שכוללת את ישראל ואומות העולם. שתי קבוצות שהיו פעם קבוצה אחת בבבל. ישראל הלכו לפי שיטת התיקון של אברהם. לכן הם נכנסו לרוחניות, אבל לאחר מכן איבדו את הרוחניות. אומות העולם מאז ומתמיד לא היו ברוחניות. לכן התפתחו לפי האגו בלבד. וישראל לקחו רוחניות ונפלו עם הרוחניות הזאת לאגו. זאת אומרת יש להם משהו מהעולם הרוחני – ניצוצות ומשהו מהעולם הגשמי, שבו הם נמצאים בגלות, בנפילה.

אז עכשיו אנו צריכים לחבר את שני החלקים האלו. לאחר שישראל התערבבו עם אומות העולם בגלות, הם כבעלי השיטה, צריכים להעלות את עצמם תחילה לדרגה הרוחנית ולאחר מכן, כשהם בעצמם נמצאים בדרגה הרוחנית, להתקשר לאומות העולם, ולהזמין גם אותם לעליה. התהליך הזה הולך יחד, מפני שיש כניסה של הרצון לקבל מאומות העולם לישראל, וכניסת הניצוצות מישראל לאומות העולם .

בעל הסולם אומר ב"שופרו של משיח", שלאו דווקא מתקנים את ישראל תחילה, אלא ישראל חייבים להשפיע לכל העולם את שיטת הקבלה, את החובה לתיקון, להראות לכל העולם באיזה מצב הוא נמצא ומה הסיבתיות שבזה, מה צריכה להיות התוצאה מזה. וכתוצאה מכך כל העולם הוא שדוחף את ישראל לעלות. בלי זה ישראל אינם מסוגלים לעלות. זה מה שבעל הסולם מסביר ב"שופרו של משיח" ובסוף ה"הקדמה לספר הזוהר". שם כתוב ש"אומות העולם ייקחו את בני ישראל על כתפיהם ויביאו אותם ירושלימה".

זאת אומרת, שלא ניתן לעשות תיקון על ידי ישראל בלבד. חייב להיות דחף והשתתפות מאומות העולם. לכן ישראל יוצאים מהגלות, כדי להשפיע לאומות העולם ניצוצות מרוחניות, כדי שאומות העולם ירצו רוחניות, אז ידחפו את עם ישראל לבצע תיקון. כך זה עובד, בצורה הדדית.

שרטוט מס. 2

"וגם פה בארצינו, שאנו רוצים להתחיל במדיניות משלנו מחדש, שאין לנו כל תקוה להאחז על הקרקע בתור אומה, כל עוד שלא נקבל את תורתינו הקדושה, בלי שום הקלות, זולת בתנאי האחרון של העבודה לשמה, ולא לשם עצמו, בשיור אנוכיי, כמו שהוכחתי במאמר מתן תורה".

כך בעל הסולם מסביר לנו, מדוע לאחר אלפיים שנות גלות, קיבלנו את ארץ ישראל וחזרנו לכאן. שזה חוק הטבע, שפעל עלינו בצורה כזאת, שאנו מחויבים להיות עכשיו בארץ ישראל. מדוע אנו חייבים להיות בארץ ישראל עכשיו? כדי שכאן ועכשיו נממש את שיטת התיקון, ונביא שוב את עם ישראל מהדרגה האנושית, שאליה נפל בזמן הגלות, בזמן החורבן, לפני אלפיים שנה, לדרגה הרוחנית, כפי שהיה לפני החורבן. ואז אנו מגיעים לתיקון השלם, ובזה גורמים את התיקון לכל העולם, שמצטרפים אלינו כל חלקי הכלי הבבלי, שלא הלך אחרי שיטת הקבלה.

לכן אנו צריכים להגיע לאותם התיקונים של "ואהבת לרעך כמוך" וביטול עצמו ולהשתוות עם הבורא. תחילה במסגרת המדינה ולאחר מכן במסגרת של כל העולם.

בעל הסולם כותב בכתבי "הדור האחרון", שגם בחברה המתוקנת יישארו אותות הכבוד, מה זה אומר?

אותות הכבוד וכל המילויים והתענוגים למיניהם, שהאדם מרגיש בזה שמפעיל את עצמו בפעולות השפעה, חייבים להיות כלפי כל סוגי החלקים שעדיין לא עברו תיקון. או שהם מתוקנים, אבל מתוקנים בצורה כזאת, שאינם מסוגלים להרגיש מתוך העכירות שבהם, אינם מסוגלים להרגיש את עצמם השייכים לאור. אלא מסוגלים להרגיש את עצמם כשייכים רק למערכת עצמה.

כמו שבגוף שלנו, יש כאלו תאים, שאינם מרגישים קשר למוח, אלא קשר למערכת שהם נמצאים בה בלבד. וגם לא לכל המערכת, רק לחלק החיצוני שבמערכת הזאת, וכן הלאה.

זאת אומרת, גם במצב של גמר התיקון, אנחנו נצטרך לדאוג להשלמה של כל אחד ואחד מהעולם הזה ועד העולם הרוחני, עד עולם אין סוף. דבר אינו מתבטל, הכול רק נכלל יחד. לכן נצטרך לדאוג למלא את כל הכלים שיהיו.

על גמר התיקון עוד קשה לדבר, כי איננו מבינים אילו שינויים נעשים באדם, שנמצא ברמה הרוחנית.

המטרה: להשתוות לבורא

למדנו כבר הרבה פעמים, וכתבנו על כך גם בספר "מגדל בבל, הקומה האחרונה" ובספרים נוספים, שכל העניין הוא איזון. החוק הכללי היחיד של כל הטבע, שבגימטרייה הוא "אלהים", הוא חוק האיזון, שנקרא גם "השוואה" או "השתוות". זאת אומרת שהנברא, למרות שנברא בצורה הפוכה מהבורא, חייב להגיע להשתוות הצורה עם הבורא, כי מטבע הבורא להיטיב לנבראיו והוא רוצה להביא את הנברא למצבו, לדרגתו. לכן השתוות עם הבורא, השוואת הצורה עם הבורא, דרגת הבורא, היא מטרה שמוצבת לנברא.

ומפני שליהנות מדרגת הבורא אפשר רק אם לנברא יש רצון מוקדם לקבלת המעמד הזה, רצון חופשי משלו, רצון שהנברא בחר בו ורוצה רק אותו, יש כאן עניין של התפתחות, של גילוי חוסר השתוות. עלינו לברר במה בדיוק אנו שונים מהבורא, ולהפך במה אנו יכולים להיות שווים לו. מה זה נקרא "להיות כמוהו". מה זה נקרא "לשוב אליו", "להדבק אליו" ואיך לממש זאת. כי בסופו של דבר ההשתוות הזאת, השוויון הזה, האיזון הזה, זו כל המגמה של הטבע, כל המציאות.

כשאנו לא מכירים את החוק הזה, זה נקרא שאנו נמצאים ב"גלות". כשאנו מכירים אותו במידת מה ובהתאם לזה רוצים לממש אותו, זה נקרא שאנו כבר נמצאים בשלבי "גאולה" כלשהם. בגאולה יש הרבה שלבים עד שאנחנו מכירים את כל המצב שלנו, עד הדיוטא האחרונה, עד כמה שאנחנו שונים מהבורא, ובהתאם לזה מקבלים יכולת להשתוות אליו, להדבק אליו.

התאום והאחדות בין התורה והגורל העיוור והתפתחות החשבון האנושי

"ומתוך זה הנני להציע לבית ישראל, שיאמרו לצרותינו די",כי כל הצרות שלנו נובעות מחוסר איזון. אנחנו רואים את זה גם בעולם שלנו, שכל הרע שאנחנו מרגישים, זה אך ורק משום שאנחנו לא מאוזנים. זו הסיבה למחלות שלנו, להרגשת כאב, חום או קור, לאי נוחות. כל דבר במערכת הקטנה ביותר של התא, של האברים, של הגוף כולו, של המערכות האנושיות, הסביבתיות והחברתיות, אם אין בו איזון, זה גורם לאי קשר, להתנגדות, להתנגשות, לשנאה וכן הלאה. וכל אלה הם הסיבה לכל הצרות, לכל הבעיות, לייסורים.

לכן אין בעיה אחרת, חוץ מחוסר איזון. והפתרון הוא רק למצוא במה יכול להיות איזון בין כל חלקי הבריאה ובין כולם לבורא, שהוא קנה המידה לאיזון, מה שאנחנו צריכים להתאזן כלפיו בסופו של דבר. כי "אלהים" בגימטרייה הוא "הטבע". אם אנחנו לומדים אותו, אנחנו לומדים כמובן את הטבע הכולל, שאליו אנחנו צריכים להגיע, להשתוות, להשוות את עצמנו.

"ויעשו חשבון, חשבון אנושי על כל פנים, מכל אלו הרפתקאות, ששינו ושילשו עלינו, וגם פה בארצינו, שאנו רוצים להתחיל במדיניות משלנו מחדש, שאין לנו כל תקוה להאחז על הקרקע בתור אומה, כל עוד שלא נקבל את תורתינו הקדושה, בלי שום הקלות, זולת בתנאי האחרון של העבודה לשמה, ולא לשם עצמו, בשיור אנוכיי, כמו שהוכחתי במאמר מתן תורה".

זאת אומרת, אנחנו צריכים להבין, שלהשוות את הצורה, להגיע לאיזון, זה נקרא להגיע ל"דבקות" עם הכוח המשפיע, להשתוות אליו, לקבל על עצמנו את אותה התכונה. ובינינו זה מתגלה באהבת הבריות, בקשר בינינו, בחזרה לאותה המערכת דאדם הראשון, בלהגיע לתכונת הערבות שבינינו, לא חשוב באילו מילים נתאר זאת. זה נקרא עבודה "לשמה".

"ואם לא נסדר עצמנו כאמור שם, הרי יש בנו מעמדות, אשר בלי ספק שמוכרחים אנו להתגלגל, פעם לימין ופעם לשמאל", כי אך ורק על ידי הבחנות חיוביות ושליליות למיניהן, בכל מיני הכיוונים, הטבע, האלהים, יכול לעורר בנו את ההכרה מה חסר לנו, כדי להגיע לאיזון, למילוי, לשלווה, לסיפוק. לכן כל פעם נצטרך להיזרק מצד לצד, להיות מופעלים על ידי גורל עיוור כביכול. וזה לא נכון, הוא לא עיוור, אנחנו צריכים רק להשתדל למצוא מתוך כל המאורעות האלו שעברנו, את הסיבה להם, על מה הם מצביעים כולם.

כל המערכות שקיימות בעמים אחרים על רקע אגואיסטי, יכולות להתקיים אצלנו רק על רקע אלטרואיסטי

"הרי יש בנו מעמדות, אשר בלי ספק שמוכרחים אנו להתגלגל, פעם לימין ופעם לשמאל, כגלגול כל האומות. ועוד הרבה יותר. מפני שטבע המפותחים שאי אפשר לרסנם, כי כל דעה חשובה, מבעל דעה מפותח, לא תרכין ראשה מפני שום דבר, ואינה יודעת פשרות. ועל כן אמרו ז"ל: "ישראל עזין [תקיפים ] שבאומות הן", כי כל שדעתו רחבה יותר, הוא עומד על דעתו ביותר".

לכן העבודה שלנו היא קשה מאוד. כי העם שלנו מפותח, ומתוך ההתפתחות והעקשנות שלו, נראה לנו כי הוא טיפש יותר מכולם. העמים האחרים מסתפקים ברצון אגואיסטי קטן יותר ומוצאים בו מערכות, שבהן הם יכולים להתקיים בצורה רציונאלית. לכן הם נראים לנו חכמים יותר, מסתדרים יותר, נמצאים יותר בהתאמה ובקשר עם החיים הריאליים, עם המציאות.

מה שאין כן ישראל, שהרצון לקבל שלהם גדול מאוד, אגואיסטי, ונמצא במצב שלא יכול לספק לעצמו מילוי. עד כדי כך ישראל נמצאים ברצון גדול, שהמערכות הריאליות, שקיימות ופועלות בין כל העמים, לא כל כך יכולות להיות ממומשות בחברה הישראלית. אנחנו יכולים לקחת דוגמאות מאירופה, מאמריקה ומכל המדינות, אבל זה לא יעזור, אצלנו זה לא יהיה, לא יתקיים. אנשים לא מבינים זאת.

כשאנחנו מביאים משהו מאנגליה למשל אנחנו לא מבינים למה באנגליה, בשמרנות של האנגלים, ברצינות שלהם, הכול מתקיים ויפה, ואצלנו כשאנחנו מנסים להכניס את אותו הדבר למערכת שלנו, זה לא עובד ואנחנו נראים מטומטמים. לא ברור לנו מדוע אנחנו לא יכולים לעבוד עם מה שאצלם עובד. אבל זה לא בגלל שאנחנו מטומטמים, למרות שזה נראה כך, שאנחנו לא יכולים להסתדר עם מערכת כל כך ברורה, פשוטה וכדאית ושבאומות אחרות זה קיים ועובד. שם המערכות האלה עוד יכולות לעבוד, אצלנו אף פעם לא.

אנחנו לא מסוגלים לעבוד במערכת התקשרות בינינו, אלא אם זאת מערכת שנעתקה מלמעלה, מהמערכת הרוחנית. כי ישראל לא נמנים בין האומות. לפי השורש הרוחני שלהם ישראל שייכים לקבוצת אברהם. ולא יעזור לנו, אם ניקח מערכות כלשהן מבני אנוש ונרצה להשתיל אותן כאן. מה שלא יהיה, כאן זה לא יתקיים. זה יהיה בבלבול ובשיבוש.

באין ברירה אנחנו רואים אחרי זמן מה, שאנחנו לא יכולים להיות מסודרים כמו כולם. וזה מה שנקרא "ישראל עזין שבאומות הן". מפני שהרצון לקבל שלהם כל כך גדול, הם מגלים שהם לא מסוגלים להתמודד עימו, ולהיות מאוזנים על ידי המערכת שהאנושות בינתיים ממציאה לעצמה, מערכת שפועלת באומות העולם. אנחנו חייבים לאזן את עצמנו עם הטבע של הרצון להשפיע. לכן כל המערכות, שאנחנו לוקחים מהטבע של הרצון לקבל של העמים האחרים, לא יעזרו לנו. להפך, הן יגלו את עצמן כדברים שלא יכולים להתקיים.

לכן צריך לראות כדבר טוב את ההתגלות המהירה של הכרת הרע. עד כמה שאנחנו רוצים להיות דומים לאחרים, ולסדר את עצמנו ואת הבינה שלנו בדומה לאחרים. באחת ההרצאות שנתתי לאחרונה מישהו צעק כל הזמן, שאנחנו צריכים חוקה – רק זה חסר לנו. כאילו שאם תהיה לנו חוקה כמו באנגליה, אז הכול יסתדר. כאילו לא ברור לנו, שאנחנו לא מסוגלים לקיים אף חוק, שבעמים האחרים מתקיים והם מקיימים אותו.אנו רואים זאת מהפראות בדרכים ועד כל דבר אחר, מחברי כנסת עד האדם האחרון.

רק אם נעמיד את עצמנו מול תכונת ההשפעה, במטרה לקנות את אותה מערכת ההשפעה, רק זה יכול להתקיים בנו, רק אם נקבל על עצמנו להגיע ל"ואהבת לרעך כמוך". רק המערכת הזאת יכולה להיקלט אצלנו. ובאמת פתאום נגלה, שאנחנו בנויים בדיוק לזה.

"והוא חוק פסיכולוגי". לא זו בלבד שאנו בנויים לזה, אלא אפילו לחפש את זה אי שם בעולם ובשמים אנחנו לא צריכים. אלא בעל הסולם אומר שזה ממש חוק פסיכולוגי. ואי אפשר להגיד שזו רוחניות ושיעזבו אותנו מכל הדברים האלה ומחוכמת הקבלה. אלא זה מושרש בתוכנו, בפסיכולוגיה שלנו ואין אפשרות להתחמק מזה.

"ואם לא תבינו אותי, צאו ולמדו את הפרק הזה בין חברי האומה היום, אשר בעת שהתחלנו לבנות", את מדינת ישראל, את החברה ובכלל את כל הסידורים שיש לנו כאן, עד כדי כך זה היה ללא שום הבנה, שעדיין יש לנו את חוקי המנדט האנגלי ואפילו הטורקי. אמנם שאיננו מקיימים אותם.

"כבר הספיק הזמן לגלות בנו את העזות ותקיפת הדעת", שאנחנו לא מסודרים באותן המערכות, שלפיהן אנחנו רוצים להתקיים, במערכות החינוך, התרבות והמדיניות, כמו שהיו באנגליה ובטורקיה.

"ומה שהאחד בונה השני סותר". כי את חוק ההתקשרות בין בני האדם, שהוא העיקרי בעם ישראל, שרק לפיו אנחנו יכולים להתקיים, אנחנו לגמרי לא מממשים. לכן שום דבר אחר לא יעזור. אלא אחד בונה את עצמו על חשבון האחר.

לכן אל לנו לגשת לתיקון המדינה, התרבות, החינוך או הצבא או כל מערכת אחרת, אלא רק מצד הגישה של התקשרות בינינו, למרות שהיא נראית לא מציאותית ורחוקה ממימוש. רק בהתקשרות בינינו נוכל להיות חזקים בכל מערכת חברתית. זה התנאי היחידי.

ואם לא נעשה זאת, אז אנחנו יכולים להמשיך להחליף רמטכ"לים. ברור כבר לכולם, שמזה לא ייצא שום דבר. אפילו מהאכזבות התעייפנו כבר. גם אם נחליף עוד רמטכ"ל, ברור לכולם שזה לא יותר ממשחק פוליטי. שכל אחד רוצה קצת לשבת על כסא ולא יותר.

חוכמת הקבלה לא מדברת על שום פעולה: לא לגרש, לא לקרב, לא לחתום שום חוזים והסכמים, שום דבר. אנחנו לא מדברים על פעולות שמקובלות אצל פוליטיקאים או בצבא או אפילו בחינוך ובתרבות, שהן מערכות יותר אזרחיות, חברתיות. אנחנו לא מדברים על אף אחת מהפעולות האלה ולא רוצים להשתתף במערכות האלה ולא רוצים לקבוע בהן דבר.

אנחנו מדברים רק על דבר אחד, על העיקרון "ואהבת לרעך כמוך". רק התקשרות בין בני האדם על פי העיקרון הזה, יכולה לעבוד בחברה הישראלית. על זה מדבר ספר "הזוהר" ועל זה מדברים כל המקובלים. ובמידה שאנחנו לא רוצים לשמוע בקולם, אנחנו רק מביאים עלינו עוד צרות.

וזה לא שייך לדת, למערכת הדתית וליהדות. המערכת הדתית והיהדות בנויות אך ורק לזמן הגלות. את המערכת הדתית בנו לנו אנשי הכנסת הגדולה, המקובלים הגדולים, לפני שיצאנו לגלות ובשנות הגלות הראשונות. ועכשיו, כמו שהמקובלים כתבו לנו, אנחנו נמצאים בסיום הגלות וצריכים לחדש את המערכת כמו שהייתה לפני הגלות. שהייתה בנויה כולה לפי "ואהבת לרעך כמוך".

מפני שהאהבה התהפכה לשנאת חינם, יצאנו לגלות. ועכשיו אנחנו צריכים לעלות משנאת חינם ל"ואהבת לרעך כמוך". רק על זה אנחנו יכולים להשתית את כל המדיניות שלנו, את החברה שלנו ואת כל המערכות האחרות שלנו. אם זה לא יהיה, דבר לא יתקיים. וזה שאנחנו בונים את עצמנו לפי חוקי אומות העולם, זה לא יעזור. הם יכולים ללמוד אחד מהשני, כי שורשם שונה משורשנו.

לכן אומר בעל הסולם, "ישראל עזין שבאומות". שאנחנו עקשנים, ואנחנו לא יכולים לשמוע.

זו בעיה גדולה מאוד, להבין שאנחנו מיוחדים. אם לא נבין זאת, כל העמים ילמדו אותנו, שאנחנו מיוחדים. כמה שאנחנו רוצים להיות כמו כולם, לא יעזור. כמה שרוצים ללמוד מכולם, לא יעזור לנו לקחת מהם שום דבר.

זאת אומרת, כל אותן המערכות, שקיימות בעמים אחרים על רקע אגואיסטי, יכולות להתקיים בינינו רק על רקע אלטרואיסטי. בצורה החיצונית הן יכולות להתקיים ללא הבדל. ההבדל הוא בעיקרון. שאצלם העיקרון יכול להיות שאחד מקבל מהשני, ואילו אצלנו אותן המערכות בחיצוניות יכולות להתממש רק אם אחד נותן לשני. זה הבדל של שמים וארץ. אלה שני שורשים שונים שיש בבריאה, הבורא והנברא. ואנחנו מגיעים מצד הבורא.

אין לנו אפשרות אחרת. מפני שכבר היינו בהשגה רוחנית, והשורש הזה נמצא בנו. רק בגלל זה יש הבדל בינינו לאחרים. מי שנמצא בהשגה רוחנית פעם אחת ואחר כך יוצא, נקרא שהוא נמצא ב"גלות". אומות העולם לא נמצאות בגלות. לא הייתה בהן הדרגה הרוחנית ואחר כך שבירה, שעכשיו הן צריכות לתקן. אין להן מה לתקן, כי לא הייתה בהן שבירה. זה הבדל עצום. לכן לא חל עליהן התיקון. רק מי שעבר את המשבר, צריך לתקן את עצמו.

כלפי מטרת הבריאה, אומות העולם לא רעות ולא טובות. בנו הקליפות, בנו כל הרע, מפני שאנחנו נמצאים עכשיו בשבירה. הקליפות נמצאות רק במי שנשבר. הקליפות באות מהתנגשות בין השפעה לקבלה בכלי אחד. כשהאדם רוצה לנצל את האחר, מתוך כלים דהשפעה, שהיו לו פעם ועכשיו הוא הופך אותה לקבלה. לכן עלינו לעשות את התיקונים. עלינו לעלות ולהשתוות למערכת, כמו שהיה פעם. הכול מוטל עלינו, אין לנו מה ללמוד מאחרים.

ואחרי שנגיע לזה, אלה שיצטרפו אלינו, יהיו וודאי איתנו. ואלה שלא יצטרפו, ילמדו מזה, יתכללו בזה. זהו תיקון אח"פ כלפי גלגלתא ועיניים.

כל הבעיה שלנו להבין, שאנחנו לא כמו כולם. ובכל זאת המגמה שלנו היא להיות כמו כולם. אבל לא להיות כמו כולם, זה לא אומר שאנחנו מעליהם, אלא שאנחנו שבורים וחייבים לתקן את עצמנו. זאת אומרת, אין לנו ברירה, אלא לקחת את חוכמת הקבלה, שמסבירה לנו על המצב התקין וללמוד איך להגיע אליו. אך ורק חוכמת הקבלה מטפלת בזה.

לכן, כמו שאומרים ב"זוהר" וכל שאר המקובלים, עכשיו אנחנו צריכים לגלות את חוכמת הקבלה ולהשתמש בה. זה הכול. ואם לא נגיע לשימוש היפה הזה בינינו, ל"ואהבת לרעך כמוך", אנחנו נישאר בגלות. וכמו שאומר בעל הסולם, יבואו צרות ויחייבו אותנו בכל זאת לעשות תיקון.

לכן לא לשים לב לאף אחד שנגד, לאף אחד שלא מבין. אלא להמשיך בהפצת השיטה, שהיא שיטת ההצלה.

האם כל המערכות צריכות להתקיים אצלנו במדינה כמו במדינות אחרות, רק שהיסוד שלהן לא יהיה אגואיסטי אלא אלטרואיסטי?

על זה כתוב, "עולם כמנהגו נוהג". בחיצוניות לא תבחין בהבדל. אם אני נותן לזולת, יכול להיות שאני רוצה ממנו משהו ויכול להיות שאני באמת רוצה שהוא ייהנה. מאין לנו לדעת, אם זה כך או כך?!

אנחנו יכולים להיות בין כל העמים ולהסתדר איתם מצוין. אלא שאצלנו המערכת מבוססת על "ואהבת לרעך כמוך" ואצלם על הצורה הרגילה, האגואיסטית, ולא ניתן להבחין מבחוץ, מה כאן ומה שם. כוונה אי אפשר לראות, היא תלויה רק באדם שעושה את הפעולה.

לכן ניתן לקחת את כל המערכות החיצוניות. הן תעבודנה אצלנו, הן לא תהיינה שונות לגמרי. בחיצוניות יהיו אותן מערכות. התוכן הפנימי במערכות כמו חינוך ותרבות יהיה בוודאי שונה, אבל כל יתר המערכות כמו בנקים למשל, יהיו אותו דבר. אדם לא יבוא לפקיד הבנק, יבקש ממנו כסף, והפקיד יאמר לו: "חיכיתי כל החיים שתבוא סוף סוף לקבל".

המערכות החיצוניות יישארו אותו דבר ממש, כמו הגוף שלנו. האם גוף של מקובל עובד בצורה אחרת? האם אי אפשר להשתיל לו אבר כלשהו מאדם רשע? ואם ישתילו בו לב של חזיר, האם ישתנה בו משהו? מערכת זו מערכת. הכוונה נמצאת מעל החומר ומעל המערכות האנושיות האלו.

למה נאמר "עולם כמנהגו נוהג"? כי הקשר נשאר אותו הקשר. רק כוונה אנחנו צריכים להוסיף, והיא משנה בוודאי את העולם מקצה לקצה. אבל אותן המערכות שבחיצוניות נשארות. לא צריך לשבור שום דבר. זה פלא, איך הכוונה משנה את מהות הפעולה, ומתוך מהות הפעולה מגיע שפע.

צריך עוד לדבר על זה. חסר לנו לראות את העוצמה בשינוי הכוונות: אילו שסתומים אנחנו פותחים, אילו שערים לשפע אנחנו פותחים מלמעלה ודרכנו לכל העולם בהשתוות עם המערכת העליונה. רק בכוונה יש שינוי.

האם צריכים לחכות עד שכל עם ישראל ילמד קבלה?

לא לחכות. בשביל מה לחכות? אנחנו צריכים לעשות כך שכל עם ישראל ילמד קבלה. כי קבלה זה לא סתם לימוד, אלא הוראות התיקון, הוראת השתוות הצורה לטבע. רק בלימוד חוכמת הקבלה יהיה לנו טוב. זה הכול. חוכמת הקבלה היא רשימת פעולות, שאם אדם יעשה אותן, הוא יגיע לכל טוב. הקבלה היא שיטה איך לקבל את כל השפע והטוב, שהבורא הכין ורוצה לתת לנו. שיטת קבלת השפע האינסופי שמחכה לאדם.

האם יכולה לעזור לנו חוקה שמבוססת על כללים של אלטרואיזם?

התיקון הרוחני יכול לבוא רק מלמטה. מהדרגה הפרטית, מהנקודה הפנימית שבכל אחד ואחד. אף אחד לא יכול לחייב בזה את האחר מלמעלה, על ידי איזו חוקה, או משטרה, או משהו. אף אחד לא יכול להתערב בזולת, "אין כפייה ברוחניות". אף אחד לא יודע מה קורה עם השני. התיקון הרוחני יכול להיות רק על ידי חינוך והסברה עד שמגיעים לליבו של אדם, ללא שום הפחדה ומוסר וכן הלאה.

לכן הדרך היא דרך אמת, למרות שהיא קשה. אם נחייב בחוקה או על ידי עוד איזשהו לחץ מלמעלה, רק נרחיק מהאמת ונביא עוד הרבה קלקולים נוספים, רחוקים לגמרי מרוחניות. לכן אסור לנו לעשות איזושהי פעולה. זה גם לא יצליח לנו, מתוך הטבע שלנו, של המרכז להפצת הקבלה. אנחנו יכולים רק לפתוח את הנושא לכולם ושכל אחד יקלוט כמה שיקלוט. אי אפשר אחרת.

האם אין באומות העולם נקודות שבלב שעברו שבירה, הרי יש התכללות בין הכלים?

נכון. יש התכללות כלים בכל העולם. אני מבין שהשאלה לא מגיעה אלינו מהישראלים שברחבי העולם, אלא מהחברים שלנו, התלמידים מקרב אומות העולם.

קודם כל עלינו לדעת כי בימינו כבר אי אפשר להגיד בדיוק על כל אחד ואחד, מי עבר שבירה ומי לא, מי שייך לישראל ומי לא. ישראל של היום, מורכבים מאחד וחצי עד שניים מתוך שנים עשר השבטים. כל שאר עשרת השבטים מפוזרים אי שם ברחבי העולם ואנחנו לא יודעים מי הם ומה הם. אם אנחנו עושים חשבון, אז כנראה שהם כמה מיליארדים, שהתפתחו כמו יתר העמים מאז שברחו מישראל. לכן אנחנו לא יכולים להגיד מי שייך לישראל ומי לא.

אבל בעשרת השבטים יש את אותה נקודת השבירה. ולא זו בלבד, אלא שהם במיוחד התערבבו עם כל האומות. גם בנו יש התבוללות, אבל מה שעשרת השבטים עשו, זה לא יאמן. דווקא דרכם נעשתה ההתערבבות בכל העמים. ועכשיו אנחנו רואים, שיש כאלו מדרום אמריקה, ליד ארץ האש או מהקוטב הצפוני, שפתאום מתגלים בהם הניצוצות האלה, שמרגישים את עצמם. ויתגלו עוד. זה מפני שנקודות השבירה התערבבו עם כל האנושות הבבלית. לא יכול להיות שלא התערבבו.

אם לא הייתה ערבוביה כללית, מוחלטת, לא הייתה נגמרת הגלות. מה מסיים את הגלות? סיומה של התערבבות הכלים דהשפעה שנפלו לתוך כלים דקבלה. עכשיו אפשר להתחיל את התיקון. לכן אין נשמה בעולם, שאין בה ניצוץ דניצוץ כלשהו, חלק דחלק מאותו הכלי, עם אותו מסך, שפעם היה בקדושה. אין דבר כזה. אחרת הגלות לא הייתה מסתיימת. ישראל יצאו לגלות, "כדי לצרף להם נשמות הגויים". זה התהליך.

זה לא שהגענו לאלפיים שנות גלות וגמרנו, הגלות מסתיימת. זה תהליך שנגמר כשמגיע זמנו להסתיים. לכן המקובלים ידעו מראש, מתי הוא מסתיים. כי זה עניין של התערבבות הכלים הרוחניים. המקובלים רואים את זה, בזה הם חיים.

אז אין היום בעולם אדם, שלא מעורב בו הרצון לקבל מהעם הבבלי עם הרצון לקבל מקבוצת אברהם, שנפרדה מהבבלים והלכה בדרך הרוחנית, בניגוד לבבלים שהלכו בדרך הגשמית. בגלות נפגשו הבבלים וקבוצת אברהם והתערבבו ביניהם.

אם היינו רואים את ההיסטוריה הקבלית, את ההיסטוריה של מגלן, קולומבוס ומרקו פולו, היינו מגלים איך כל העניין הזה מסובב רק סביב התכללות הנשמות. זה פלא. ומה שעשה קולומבוס – דווקא הוא היה בראש הדברים. הוא לא ידע למה מכוונים אותו לזה. בעצמו היה מהיהודים.

ההתערבבות נגמרה. היום בכל אחד ואחד יש בוודאי נקודת משבר. ואנחנו הולכים לתקן אותה. אבל בכל זאת, יש נקודה מהתכללות ויש נקודה שהיא השורש של האדם, מעצמו. וכאן ההבדל, גלגלתא עיניים באח"פ או אח"פ בגלגלתא ועיניים. אלה שהנקודה היא מהשורש שלהם, מחויבים, בגלל שזה ביסוד שלהם. הם נפלו מלמעלה ולא קיבלו בזמן שהם נמצאים למטה. עליהם קודם לעלות.

חוץ מזה, לפי עשרת השבטים וההתערבבות שלהם, אנחנו לא יודעים מי שייך לישראל. לכן המקובלים אומרים, שמי שהנקודה שבלב מתעוררת בו, הוא שייך לישראל, הוא נקרא "ישר אל" ולא לפי האמא. מי שיש לו שייכות לישראל לפי האמא, חייב לדאוג להיות שייך לישראל הרוחני. אבל מי שאין לו קשר ישיר, מי שלא מגלה את הקשר הישיר, בכל זאת, ברגע שמתעורר, הוא משתוקק לפי הנקודה שבלב. המפה של התכללות הנשמות היא מַפה מאוד עשירה בכל האופנים שלה.

בכל מקרה עלינו לראות את כל ההיסטוריה, את כל התפתחות האנושות, רק מתוך הצורך לערבב את הנשמות. זו סיבת הגלות, סיבת כל ההתפתחות בנפילת ישראל לגלות. לכן נאמר שלא יצאו בני ישראל לגלות, אלא לצרף בהם נשמות הגויים.

"אלא מה שאני מחדש הוא דבר אחד, כי המה סבורים, אשר סוף כל סוף יבין הצד שכנגד את הסכנה, ואז ירכין ראשו ויקבל את דעתו". אנחנו רואים זאת בחברי כנסת: כל אחד עומד על דעתו וחושב שסוף סוף האחר ישתכנע שהוא צודק, שכדאי ללכת לפי הדעה שלו. כך כל אחד ואחד. לכן ישראל נקראים "עזין שבאומות". שכל אחד עומד על דעתו ולא יכול לזוז ממנה ולא יזוז ממנה אף פעם, וכל פעם יש לכל אחד מהם אשליה, שהאחר בכל זאת יבין שהוא צודק.

השאלה היא האם גם לנו, שלומדים ומפיצים את חוכמת הקבלה, קורה אותו דבר? האם גם אנחנו מחכים שכל העולם יבין, שאנחנו צודקים? אולי גם אנחנו נמצאים באותה האשליה שבסוף הם יבינו, שהם יקבלו מכות ולא תהיה להם ברירה לבוא אלינו וללמוד איתנו את חוכמת הקבלה ונגיע לתיקון. אולי גם אנחנו קובעים את הדעה שלנו ואומרים, "זהו". הרי כולם חושבים שהם לא תקועים בדעתם.

ויש אנשים שלא מתווכחים אלא אומרים: "לכם יש שיטה אחת, ולנו שיטה שנייה". "אתם מביאים כל מיני תירוצים והוכחות ותמיכות משלכם, ואנו משלנו". לכל אחד יש שק שלם של הוכחות שהוא צודק ושק נוסף להוכיח לשני שהוא לא צודק.

אלא שאנחנו, כלומדי חוכמת הקבלה, פועלים לא רק מבחוץ. לכן קודם כל אנחנו צריכים לפעול לא בלחץ, אלא רק להראות מה הדעה שלנו. לא להשליט אותה על האחרים, לא לכפות אותה עליהם ולחייב אותם להאמין בה או לקבל אותה. זה בניגוד לכל יתר השיטות, שרוצות ללכת באכזריות.

דבר נוסף הוא שאנחנו צריכים להראות דוגמה, איך אנחנו בונים את החברה המתוקנת בעינינו, המתקדמת לתיקון, לכיוון שלנו ולא לכיוון שלהם. זה כמו שאברהם בנה את החברה שלו בניגוד לכיוון שהבבלים הלכו בו. זאת אומרת, עלינו להראות לכולם מי אנחנו ולהראות לכולם מה השיטה שלנו. וכך, בלי ללחוץ, במידה שמתגלה בהם הנקודה שבלב, שמתגלה בהם הבנה, רק מתוך רצון פנימי, והבנה פנימית והסכמה פנימית חופשית, הם יצטרפו לדעת מקובלים ויבינו שאין דרך אחרת.

איך אפשר להראות דוגמה אם כל העבודה היא פנימית, ומה שמשתנה זו רק הכוונה?

הם ירגישו. כי את הכוונה הזאת לא רואים והקשר הוא כאילו קשר רגיל. ואם לא די בכך, אז משמיצים אותנו ואומרים שאנחנו כת. אבל מתוך שתהיה להם הרגשה, הם יבינו. מתוך הכישלונות שלהם ומתוך התעוררות הרצון הפנימי שבהם, הם ירגישו שאצלנו האמת ולא יוכלו להתמודד עם זה.

יצבעו אותנו בשחור מלמעלה עד למטה, בכל הדברים, חוץ מדבר אחד: לא תהיה אפשרות להגיד, שאנחנו משקרים, שאנחנו לא שייכים לאמת. הדבר הזה יהיה יותר ויותר ברור. ילכלכו אותנו בכל מיני צורות חיצוניות, אבל כנגד הצורה הפנימית שלנו לא יוכלו להגיד מילה. זה מורגש כבר היום וזה יהיה מורגש יותר ויותר. עד שיפלו. זאת התפתחות הטבע, אין מה לעשות.

"ואני יודע שאפילו נקשור אותם בכפיפה אחת" את כל האגואיסטיים האלו, "בעלי הדעה" כביכול. "לא יוותר אחד לשני כמלא נימא, ושום סכנה לא תפריע למי, מלבצע את שאיפתו.

במשפט אחד, כל עוד שלא נגביה את מטרתינו מתוך חיים הגשמיים, לא יהיה לנו תקומה גשמית, כי הרוחני והגשמי שבנו אינם יכולים לדור בכפיפה אחת כי אנו בני האידיאה". אנחנו חייבים להיות באיזון, בשלמות עם הטבע הפנימי והחיצוני. ומפני שהיסוד שבנו הוא רוחני, נוכל לאזן את עצמנו רק כשנבנה מערכת רוחנית, בהתקשרות בינינו ועם כל העולם. הבעיה בנו, שאנחנו נכללים משתי הצורות וצריכים לעשות שלום ביניהן.

"ואף אם אנו שקועים במ"ט שערי החומריות", בשבירה הנוכחית. "עם כל זה לא נוותר על האידיאה". אנחנו לא מסוגלים לוותר עליה, כי זה היסוד שלנו. שהיינו בקדושה, אפילו כשנפלנו, זה חי בנו, אנחנו לא מסוגלים להיפטר ממנה. אפילו שנרצה להיות כמו כולם. "ועל כן למטרה הקדושה שלשמו יתברך אנו צריכים". זאת אומרת, לקבוע לעצמנו שזאת המטרה, ולהתחיל להתקרב לכיוונה.

ההתקשרות בינינו זה מה שלימדו אותנו אברהם וכל המקובלים עד רבי עקיבא: "ואהבת לרעך כמוך".

במאמרים "מתן תורה", "ערבות", "השלום" וגם ב"תלמוד עשר הספירות" וב"פתיחה לחוכמת הקבלה", מוסבר מה זאת מערכת הנשמות ולמה הייתה שבירה. שעד השבירה כל חלקי הרצונות, כל הרצונות היו יחד כמערכת אחת ואחר כך הם נשברו, הקשר ביניהם נשבר. עכשיו אנחנו צריכים לשחזר את הקשר הזה, להביא אותו לתיקון. זאת אומרת, למרות שאנחנו נמצאים בפירוד זה מזה, ביחסים אגואיסטיים, עלינו להביא אותנו ליחסים אלטרואיסטיים בינינו, בין כל הנשמות. ואנחנו צריכים להתחיל לעשות את זה מהמישור שבו אנחנו מרגישים את עצמנו, מהעולם הזה.

ברגע שבונים את הקשר בינינו, ומגלים סוג כלשהו של השפעה אחד לשני, מיד באותו הקשר בינינו אנחנו מרגישים את העולם הרוחני. לא מגלים פתאום שהשמים נפתחים. אלא מגלים את כל הרוחניות, את החיים הרוחניים, הנצחיים, את השלמות. את הבורא האדם מגלה אך ורק במקום התיקון, כשהוא מתקן את הקשר שלו עם האחרים. זה הכול. אין מקום אחר שבו נעשה קלקול, ואין מקום אחר שבו צריכים לעשות תיקון.

כמה שאנחנו שומעים ושומעים, זה לא נקלט. לא נקלט באוזניים, מכל שכן בלב. מפני שצריכים עוד ועוד להרחיב את ההפצה. כי אנחנו לא מסוגלים לקלוט, זה כבד וקשה עלינו. אם יהיו יותר אנשים, שמשתתפים בהרמת המשא הזה, אז יהיה לנו יותר קל לקבל אותו.

לכן אנחנו גיבורים לא באיכות, אלא בכמות. והתיקון בימינו חייב להיות כמותי. עבר זמן התיקון האיכותי. בזמן הגלות היו אלה יחידי סגולה, מקובלים ענקיים. אנחנו צריכים לפעול רק על ידי הפצה, רק על ידי הרחבת חוג המשתתפים בתיקון, או אלה הרוצים באיזושהי צורה להשתתף בזה. על ידי זה נפזר את הנטל הגדול הזה, את העול הגדול הזה שיש לנו, לעבור מקבלה להשפעה ונוכל לשאת אותו על עצמנו. אחרת לא.

לכן בעל הסולם קובע בכל המקומות, שההפצה היא בנפשנו ממש. אין אפשרות אחרת לתקן את עצמנו. ואם תהיה קבוצה קטנה, היא לא תוכל לעשות כלום. זה לא כמו שפעם היו בגלות, והיו כך מתקיימים. אלא אך ורק בהפצת חוכמת הקבלה ברוב עם, נוכל לזכות לגאולה.

אנחנו רואים, עד כמה קשה לנו. אני כבר לא מדבר על אנשים, שבכלל אין להם שייכות, משיכה ודחף לתיקון לכיוון הנכון, אלא אפילו על אלה שכבר נמצאים כאן. כמה תמיכה הם צריכים. אמנם יש קשר בין כל הקבוצות דרך הטלוויזיה, הרדיו והאינטרנט, הם מתקרבים, אבל באילו צעדים איטיים. ובינתיים הצרות עוקבות אחרינו ומתגברות יותר. למה? כי אנחנו חייבים להפיץ עוד ועוד.

אם יצטרפו אלינו עוד כמה מיליונים, לא אלינו פיזית, אלא שידעו ויראו במה תלוי התיקון, באיזה מצב הם נמצאים, מהי מטרת הבריאה, מה שנקרא "מה הטעם בחיינו", אז כל אחד ייקח על עצמו עוד חלק, עוד טיפה. זה כמו שאנחנו מחיים את הגוף המת של הנשמות, של אדם הראשון, קצת כאן וקצת כאן. כמו שאומרים על חולה חסר הכרה שהזיז קצת את הרגליים, את הידיים, נשם קצת בעצמו, נדמה שהעין קצת נפתחת. רואים סימני חיים, התעוררות, התאוששות. פה קצת, שם קצת. זו מערכת אחת. אחד משפיע לשני.

אנחנו צריכים הפצה רחבה, וזה יצליח. ואין לשים לב למתנגדים. הם אותם התאים הפגומים, שנמצאים בתוך הפגם שלהם, בתוך הגוף השבור הזה ולא מסוגלים להבין אחרת. וודאי שהם מתנגדים להיות בריאים – זה הטבע של השבירה, שאדם צריך להתגבר עליו. כמו שאדם מתחיל לרפא מחלה, הוא לוקח פעם אחר פעם תרופה ועדיין לא רואה כלום. רק אחרי זמן מה מתחיל להיות שינוי. לכן לא לשים לב לכל הדברים האלה. כל ההתנהגות וההתנגדות הזו היא לפי הטבע. אנחנו צריכים רק לעשות את העבודה שלנו: אינפוזיה של קבלה בכל האנושות.

מה הכוונה, הפצה כמותית ולא איכותית?

לא מדובר על הפצה לא איכותית, אלא על כך, שבניגוד לימים עברו, שרק יחידי סגולה היו מגיעים לדבקות בבורא, עכשיו אנחנו נמצאים בשלב אחר, בשלב האחרון של הקלקול ותחילת התיקון. שכולם צריכים להגיע לזה, כפי שכתוב, "כולם ידעו אותי מקטן ועד גודלם". ולכן העידן שלנו, הזמן שלנו, הוא התיקון הכללי. בהתאם לזה אנחנו צריכים להתייחס להפצת החוכמה.

לכן בעל הסולם כותב, שאנחנו חייבים לפתוח בתי מדרש ולהפיץ את חוכמת הקבלה בקרב העם, שרק בזה תלויה ההצלה שלנו. אין מה לעשות לכל אחד ואחד, אלא קודם כל חייבים לעשות הפצה. זה לגמרי בניגוד למה שהיה נהוג בעבר, כשמקובלים אמרו לא לפתוח את הפה, לשתוק ולעזוב את לימוד החוכמה, כי הוא לא בשבילנו. הגבילו את הלימוד לגיל ארבעים ורק לאחר שאדם מילא את כריסו בש"ס ופוסקים. הם רצו להרחיק את כולם מחוכמת הקבלה. ועכשיו ההפך, עכשיו הם אומרים "תבואו כולם".

השינוי הגדול הזה, שנעשה בסוף הגלות, לא מוכר לאנשים, ולכן הם ממשיכים להתייחס לקלקול, לתיקון ולחוכמת הקבלה כאמצעי לתיקון כמו קודם. נגד הבורות הזאת אנחנו צריכים עוד לעבוד. לשכנע אותם, להסביר להם שהם טועים. אחרת החיים והצרות יחייבו אותם וזאת וודאי שלא הדרך הרצויה. אז אין מה לעשות, אלא להמשיך להפיץ בסבלנות.

בכל הדתות וביהדות בפרט, מדברים מבוקר עד ערב על אהבת הזולת, מה ההבדל בין מה שחוכמת הקבלה אומרת לבין מה שכל העולם אומר?

אין דת, אמונה או פילוסופיה, שלא מדברת על "ואהבת לרעך כמוך". יש אולי כמה מיוחדות שלא, אלא שגם בהן זה מודגש, רק בצורה אחרת. וודאי שכל הפילוסופיות, כל הדתות וכל הקשר בין בני אדם הוא בבירור האם לשנוא את האחרים או לאהוב את האחרים. סך הכול אין יותר מזה: קשר בין בני אדם.

השאלה היא מה ההבדל בין מה שאומרים אלו שמדברים על אהבה ובין מה שאומרת חוכמת הקבלה. ההבדל הוא שכולם מדברים ללא שום יכולת ליישם את דבריהם, כי אין להם כוח רוחני שיכול להתמודד עם טבע האדם. אנחנו רואים את זה לפי כל הניסיונות במשך כל ההיסטוריה. כל אלו שמדברים בצורה היפה ביותר, הם האכזריים מכולם. כך בנצרות כך באיסלם וכך בכל הדתות האחרות.

גם ביהדות זה כך, אמנם לא באותה הצורה, כי ביהדות זה בכל זאת מגיע משבירה לקלקול, אבל אנחנו רואים שהקשר בין חלקי העם, שבור.

התורה שנקראת "תורת בעל הבתים", התורה האגואיסטית, אינה יכולה בצורה רגילה, שטחית לתקן את הרצון לקבל. כשאדם לומד כדי לספור דפי גמרא, הוא לומד כדי לדעת איך לבצע פעולות גופניות, בגוף שלו ולא בלב שלו. הוא לא משפיע על הלב. התורה שהוא לומד, לא משפיעה על הלב שלו. אפשר לראות עד כמה שהיא לא גורמת לתיקון, ולכן זו לא תורה. זאת חוכמה ולא תורה, כי תורה נקראת "האור המחזיר למוטב" והוא חייב להשפיע. אם זה לא משפיע על האדם לתקן אותו, זה לא תורה.

זה ההבדל היחיד שיש בין חוכמת הקבלה לבין יתר החכמות וזה מתייחס גם לתורה שיש לעם ישראל ולהבדיל לכל יתר הדתות.

כמו שמסביר בעל הסולם באות קנ"ה ב"תלמוד עשר הספירות", בהקדמה לתע"ס, ובעוד מקורות, כמו שהאר"י מסביר בהקדמה ל"עץ חיים" ובספר ההקדמות שלו ובשאר ההקדמות, שרק חוכמת הקבלה יכולה להביא לאדם את האור המחזיר למוטב. לכן אין לנו ברירה, רק אותה להפיץ. יבינו או לא יבינו, אין לנו ברירה. עד שיבינו.