מאז ומעולם חיפש האדם תשובות לשאלות הבסיסיות של הקיום: מי אני? לשם מה אני חי? לשם מה קיים העולם? ממה נובע הסבל ואיך ניתן למנוע אותו? האם ניתן לשנות את הגורל, ואם כן, כיצד? מה קורה לנו לאחר המוות?
את התשובות לשאלות אלו מנסה כל אדם לשאוב ממקורות המידע העומדים לרשותו. הוא מתבונן במציאות, שומע, בודק ובוחן עד שלבסוף הוא מגבש את תפיסת עולמו, בהתבסס על הגישה שנראית לו כאמינה ביותר. חיי היומיום, לעומת זאת, מעמידים תפיסה זו במבחן המציאות ובוחנים את מידת נכונותה בכל רגע נתון. כך יכול האדם לשפר את תפיסתו ולשנותה בהתאם לקצב הזמן ולשינויים החברתיים הנכונים לאותה השעה.
מתחת לפני השטח של ההתפתחות האנושית מסתתרת שאיפתו של האדם לשכלל את יכולתו להשיג כמה שיותר תענוג, תמורת "המחיר" הנמוך ביותר. לכל אורך חיינו אנו רודפים אחר משאלות ליבנו: כסף, פרסום, הצלחה, משפחה ועוד רבות אחרות, אולם פעמים רבות, משהשגנו אותן, ההנאה שהפקנו מהן דועכת וכמו חומקת מידינו, עד שלבסוף היא נעלמת. מבט לאחור על חיינו יגלה שאת מרבית הזמן בילינו במאמץ להשיג את המטרות שהצבנו לעצמנו, אולם מרוב היותנו שקועים בהן ועסוקים בהשגתן כמעט שלא נהנו מה"מסע" אליהן ובפעמים רבות גם לא מטעם ההצלחה. תחושת החסר שפוקדת אותנו לאחר מכן איננה מאפשרת לנו לנוח על "זרי הדפנה", אלא דוחפת אותנו לצאת למרדף נוסף אחר ההנאה הנכספת. לצד השחיקה והתסכול הטבעיים שמעורר בנו כל ניסיון שכזה, באיזשהו שלב מתעוררת בנו שאלה מהותית יותר: "בשביל מה?".
היטיב להגדיר זאת הרב יהודה אשלג, המכונה בעל הסולם: "אכן, אם נשים לבנו להשיב רק על שאלה אחת מפורסמת מאוד, בטוח אנכי שכל השאלות והספיקות יתעלמו מן האופק ותביט אל מקומם ואינם. והיינו השאלה הזעומה הנשאלת מכל בני ירד, שהיא: מהו הטעם בחיינו?" (בעל הסולם, הקדמה לתלמוד עשר הספירות).
בעשרים השנים האחרונות אנו עדים לתנועה ערה של "מיטב בנינו ובנותינו" לכיוון מזרח, בתקווה למצוא שם מענה כזה או אחר. בפונה ובדרמסאלה, בבנגקוק ובקטמנדו הפך "הישראלי המחפש" לדמות מוכרת. הוא שואל, מתלבט, חוקר, ומתנסה בחוויות שונות ומשונות.
לצד המחפשים "טעם לחיים" בין שיטות המזרח השונות, ישנם גם אחרים שתרים אחר פתרון רציונאלי-מדעי יותר לבעיית הקיום. ואכן, זה אלפי שנים חוקר האדם את חוקי הטבע ומנסה להבין את התנהלותו.
בדרכו השכלתנית משתמש המדע בהנחות יסוד הגיוניות ובאמצעי חקירה אמינים כדי להסיק מסקנות. יעילותו בתחומי החיים השונים והקדמה שהוא הביא לעולם אינן מוטלות בספק, אך יש לזכור כי גם המדע מוגבל. כל מה שאינו ניתן למדידה באמצעות חמשת החושים והכלים שהמדע מעמיד לרשותנו, חורג אל מעבר לגבולותיו והופך לבלתי ניתן לחקירה. כך נוצר מצב שבו נפש האדם, התנהגותו והגורמים המניעים אותו נסתרים מבינתו של המחקר המדעי הטהור, וכן מבינתנו.
כיום גם החוקרים המודרניים בתחום מדעי הטבע מודים כי יש אספקטים בקיום האנושי שלמדע הטהור אין אפשרות להגדיר, וככל שהם מתקדמים במחקרם, תמונת העולם שהם מגלים רק הופכת למעורפלת ומבולבלת יותר.
ספר זה פונה לכל אלה שעדיין לא שכחו את השאלות הטבעיות,אלה ששאלנו כשהיינו ילדים, ושחלקנו עדיין שואלים בכל לילה, רגע לפני שאנו עוצמים את עינינו. ספר זה פונה לכל מי שמחפש שיטה הגיונית, יסודית ואמינה שתעזור לו להבין את התופעות השונות בחיינו.
"חכמת הקבלה" (מלשון "לקבל"), היא שיטה מדעית ובדוקה שמסבירה לאדם על אודות החלק הנסתר בחייו, וכיצד, אם ילמד להכיר חלק זה, יוכל להגשים את כל מאוויו.
המקובלים, שעל דבריהם מבוססת חכמת הקבלה הם אנשים כמוני וכמוך, שחקרו את מהות קיומם בעזרת הכלים שעומדים היום לראשונה לרשותו של כל אדם בן זמננו. בספרים שכתבו הם פרסו בפנינו שיטה, המבוססת על ניסיונם האישי המצטבר של גדולי המקובלים לאורך ההיסטוריה.
מתוך השגת החלק הנסתר שבמציאות, שממנו נובעים המקרים והתופעות בחיינו, מצאו המקובלים דרך לעזור לכל אותם "מחפשי דרך" והרפתקנים, שיטפסו בעקבותיהם על סולם ההתפתחות הרוחני.
הספר שלפניכם מבוסס על הרצאותיו של המקובל, הרב ד"ר מיכאל לייטמן, שרכש את הידע הקבלי מרבו, הרב ברוך שלום הלוי אשלג זצ"ל(הרב"ש). הרב"ש הנו ממשיך דרכו של אביו, הרב המקובל יהודה לייב הלוי אשלג זצ"ל, מחבר פירוש “הסולם" לספר הזוהר.
הקבלה היא שיטה עתיקה שראשיתה עוד בבבל, לפני כחמשת אלפים שנה. שיטה זו מאפשרת ללומדים אותה להבין בשביל מה האדם קיים, לשם מה נולד, ומהיכן הוא בא. תשובות אלה יכולות וצריכות להתגלות לנו עוד במהלך חיינו בעולם הזה, כאן ועכשיו, ולא בספרה או בעולם אחר, המנותקים מהמציאות שלנו.
לימוד השיטה מפתח בנו חוש נוסף, שבעזרתו ניתן לחדור אל "חדר הפיקוד" של המציאות ולהבין כיצד היא מתנהלת, איך ניתן להשפיע על הגורל ואיך לשנות אותו לטובה.
חכמת הקבלה אינה לימוד תיאורטי מופשט, אלא לימוד מעשי לכל דבר ועניין. היא איננה עוסקת בעניינים מיסטיים, ולחלוטין אינה קשורה לסגולות, קמעות, גימטריות, מים קדושים וחוטים אדומים. היא גם לא מיועדת ל"אנשים מיוחדים". נהפוך הוא, חכמת הקבלה היא השיטה הטבעית והקרובה ביותר לאדם. מטרתה לעזור לנו להבין את עצמנו טוב יותר וללמוד להכיר את הטבע שלנו. ואם כרגע אנו מרגישים רק כחלק זעיר במציאות שלרוב איננו יכולים לשלוט בה, או כאילו חיינו מתנהלים בחדר חשוך המואר רק על ידי מנורה חלושה - הרי אם נרחיב את טווח הקליטה של חושינו נגלה שאנו חיים בעולם עשיר ויפה להפליא.
במהלך מחקרו האישי לומד האדם, צעד אחר צעד, מה עליו לעשות כדי לחוות מציאות טובה יותר. הוא לומד להבין את רצונותיו ורגשותיו, וכיצד ניתן לתעל אותם לכיוון הנכון.
אם לתמצת אלפי מילים למשפט אחד - הקבלה היא שיטה לגילוי הכוח העליון שמנהל את חיינו.
לימוד הקבלה אינו דורש מאיתנו ביצוע של פעולות חיצוניות כלשהן, וכל השינויים והמחקר שהאדם מבצע מתנהלים בתוכו, בחלק הנסתר מעינינו. זו הסיבה לכך שהקבלה נקראת גם "תורת הנסתר".
"מקובל" הוא אדם שהחליט לחפש אחר התשובות לשאלות המהותיות והקיומיות של החיים. באמצעות לימוד נכון בכתבי הקבלה המקוריים הוא פיתח בתוכו חוש נוסף, רוחני, המאפשר לו לראות בצורה מוחשית ביותר את מערכת הכוחות הנסתרת שמפעילה את המציאות ולחוות אותה במלואה.
כלפי חוץ מתנהג המקובל ככל אדם: הוא עובד לפרנסתו, לומד ומחויב למלא אחר חובותיו למשפחה ולמדינה. אך לצד המציאות היומיומית המוכרת לנו, חש המקובל ברובד נוסף של המציאות, מעין רובד פנימי יותר, שאותו האדם הרגיל אינו מסוגל לקלוט.
הדבר דומה לתמונת רקמה: בעוד שמלפנים נגלית לעינינו תמונה רקומה של בעל חיים או אגרטל צבעוני, הרי שמאחורי התמונה קיימת רשת אדירה של חוטים שמעצבת וקובעת את אופייה של התמונה שנראה כך רואה המקובל גם את המתנהל מאחורי הקלעים של תמונות חיינו.
במהלך חייו מתנהל המקובל בשני העולמות בו-זמנית - בעולם הזה ובעולם הרוחני.
מספר על כך הרב קוק, מגדולי המקובלים במאה העשרים: "כשם שהאדם צריך להתרגל אל הטבע החומרי וכוחותיו, צריך ומוכרח הוא להסתגל לחוקי הטבע הרוחני, ששולטים במציאות כולה, שהוא חלק ממנה".
כדי לעזור גם לנו להכיר את המציאות הרוחנית ולהגיע לחיים מרתקים ומלאים יותר, כתבו עבורנו המקובלים את ספריהם, כמפת דרכים שמובילה את כל המעוניין בכך - לגילוי תיבת האוצר שמצויה במרחב הרוחני.
כשנשאל הרב הקוק, מקובל בעל שיעור קומה, ששימש כרב הראשי הראשון של ישראל, מי יכול ללמוד קבלה, הוא השיב ללא היסוס: "כל מי שרוצה".
כוונתו הייתה: כל מי שרוצה לגלות לשם מה הוא חי.
למעשה, זו הבדיקה העצמית היחידה שצריך לערוך אדם לפני שהוא ניגש ללימוד החכמה - האם יש בו רצון אמיתי לגלות את תכלית החיים.
רבים תוהים מדוע, אם כן, אסרו המקובלים בדורות הקודמים ללמוד את החכמה?
הסיבה לכך הייתה חוסר בשלותו של הדור באותם ימים. כדי להגיע לבשלות הדרושה שתתאים להתגלוּת חכמת הקבלה ברבים, היה על האנושות לעבור כמה שלבי התפתחות, שהאחרון שבהם מסתיים ממש בימינו אנו.
בתהליך התפתחות אגואיסטי בן אלפי שנים התקדמה האנושות חמישה שלבים עיקריים: זה החל בסיפוק הרצונות הבסיסיים ביותר שלנו למזון, להגנה ולקורת גג, למין ולמשפחה, עבר דרך הרצונות להתעשר (או פשוט לעשות קצת כסף), ולאחר מכן התפתחו הרצונות לכבוד, לשליטה, לתהילה ולפרסום. בשלב הבא החל האדם לתור אחר ידע.
כיום הגענו לנקודת שיא, או נכון יותר לומר, למבוי סתום. דווקא על רקע השפע החומרי שגודש את העולם המודרני, הטכנולוגיה המפותחת, תרבות הפנאי העשירה ותעשיית הבידור - מרגישים יותר ויותר אנשים שמשהו חסר. יש לנו הכול, ובכל זאת, לא פעם נדמה שבעצם אין לנו דבר.
כבר לפני אלפיים שנה צפו מחברי הזוהר את השלב הזה, שבו יתחילו בני האדם לשאול שאלות, ולנסות להבין האם קיים “משהו נוסף" מעבר למה שיש לעולם להציע. אז ורק אז, כתבו, תתגלה הקבלה ברבים, כדי למלא את הצורך הזה.
“שמח אני שנבראתי בדור כזה, שכבר מותר לפרסם את חכמת האמת", כתב הרב יהודה אשלג, בעל הסולם. אבל, כאמור, הוא לא היה היחידי.
כבר בספר הזוהר (וירא, דף קי"ז) נכתב, שמשנת 1840 תתחיל החכמה להתפשט ברוב עם. ואילו הרב קוק כתב: "השאלות הרוחניות הגדולות, שהיו נפתרות רק לגדולים ומצוינים, מחויבות הן להיפתר עכשיו, בהדרגות שונות, לכלל העם..." ואף ציין כי עלינו להשתדל "להביע הדברים היותר עמוקים בסגנון קל ופופולרי להשיב נפשות צמאות". (הרב קוק, עקבי הצאן, עמ' קמ"ד).
אחד מכללי היסוד של החכמה הוא: אין כפייה ברוחניות. כאשר מגיע הזמן הנכון, האדם מתעורר ומתחיל לחפש בעצמו. הוא יתעניין, יקנה ספר, יכנס לאתר האינטרנט או יאזין להרצאה. "אין אדם לומד, אלא היכן שליבו חפץ", נאמר, ואכן, הלב הוא המצפן היחיד שעוזר לאדם להבין האם הספר שלקח לידיו יספק לו את התשובה שהוא מחפש.
על פי הקבלה, מהות הטבע האנושי היא הרצון ליהנות. רצון זה טבוע באדם ומניע אותו לעשות ה-כ-ו-ל כדי לספק את הדרישה, גם כאשר הדבר בא על חשבון אחרים.
למעשה, כל פעולה שהוא מבצע, מהקטנה והפשוטה ביותר ועד הגדולה והמורכבת ביותר, נועדה אך ורק כדי להגביר את ההנאה שהוא חש, או לחלופין, להמעיט את סבלו.
לכל אורך ההיסטוריה, היה זה הרצון ליהנות (האגו), שהניע את גלגלי ההתפתחות של האנושות ואף הצעיד אותה להישגים מדהימים. הרצון הגָדֵל של האדם ליהנות הוא זה שגורם לו לרוץ ללא הרף מתענוג לתענוג, ולחפש ללא הרף דרכים חדשות לספק את עצמו.
חמשת שלבי התפתחות הרצון הביאו לפיתוחן של מערכות היררכיות ששינו את המבנה החברתי-כלכלי של החברה, ובמקרים רבים היוו את הסיבה המרכזית למלחמות ולמהפכות שנחרטו בבשרה של האנושות לאורך ההיסטוריה.
הרצון לידע ולהשכלה, שהחל להתפתח בעקבות הרצונות לעושר, כבוד ושליטה, דחף אותנו לפתח את המדע, את מערכות ההשכלה, את החינוך ואת התרבות, והותיר את רשמיו המשמעותיים ביותר מתקופת הרנסנס ועד לימינו.
במילים אחרות, את דברי הימים של האנושות ניתן לסכם במקביל לדרך שעבר הרצון ליהנות (האגו) עד לזמננו. מתוך הבנה זו, נוהגים המקובלים לחלק את ההיסטוריה האנושית לחמש נקודות ציון מרכזיות, שבכל אחת מהן חלה “קפיצה" משמעותית בהתפתחות האגו. להלן תיאור קצר שלהן.
הראשונה מבין חמשת אבני הדרך בהתפתחותו של האגו האנושי הונחה לפני כחמשת אלפים שנה, באזור בבל העתיקה, הלוא היא עיראק של ימינו.
החיים במסופוטמיה של אותם הימים התנהלו על מי מנוחות. תושבי המקום חשו קרבה טבעית זה לזה וחיו כמשפחה אחת גדולה. אך בוקר בהיר אחד התפרץ לראשונה האגו האנושי במלוא עוצמתו, ופני הדברים השתנו באופן מוחלט. לפתע החיים הפשוטים במרעה, במערה או מתחת לעץ, הפכו אפורים ובלתי מספקים בעליל. הבבלים החלו לרצות יותר, הרבה יותר.
במהירות הבזק קרמה החקלאות המודרנית עור וגידים, והונחו היסודות הראשונים לשיטות המסחר ולשימוש בכסף ובמיסוי. לצידן התפתחו שיטות משטר ושלטון, שהשתיתו לראשונה הליכי סדר וניהול קלאסיים. התמורות החברתיות הולידו גם פערי מעמדות בקרב האוכלוסייה ולאט אבל בטוח, נראו ניצניה הראשונים של תופעה שלא הייתה מוכרת עד אז - ניצול הזולת. האגו שדחף את הבבלים להתפתח, הפך אותם למרוכזים בעצמם, וגם הפריד ביניהם כסכין.
מגדל בבל המפורסם, מסמל יותר מכול את הדחף האגואיסטי הזה. הבבלים החדשים חשבו שבכוחם להגיע “עד לשמים" ולשלוט אפילו בטבע, בכוח העליון. בתוך פרק זמן קצר האגו התגבר עד כדי כך, שהם הפסיקו להבין זה את זה, והשפה המשותפת שבה דיברו עד אז, התפצלה לשלל לשונות הקיימות בעולם גם כיום.
אברהם, שהיה אז עובד אלילים ככל הבבלים, ראה את התהליך עוד בראשיתו. אולם בניגוד לרעיו, הוא סירב להשלים עם המצב החדש והחליט לחקור לעומק את הסיבות למתרחש סביבו. מתוך מחקרו את המציאות “הכיר אברהם את בוראו" (הרמב"ם, הלכות עבודה זרה, פרק א). כתוצאה מאותה היכרות עם הכוח העליון, הוא הבין שני דברים מרכזיים:
הכוח הכללי שמפעיל את המציאות ומנהל אותה הוא כוח של אהבה טהורה ונתינה. מטרתו להביא את כל בני האדם להשתוות ולאיזון עימו, על פי עיקרון ההומאוסטזיס (הומו=דומה, סטאזיס=מצב) בטבע. על אותו משקל, חוסר האיזון עם הכוח הזה, גורר תגובות לוואי שמתבטאות בסבל שאנו חווים על גווניו השונים.
האגו המתגבר מנוגד לאותו כוח של אהבה ונתינה, ולכן הוא עתיד להוביל את הבבלים לחורבן. מתוך הכרת העולם הרוחני פיתח אברהם שיטה סדורה להתעלות מעל האגו. "האגו לא נועד להפריד ביניכם, אלא דווקא לגרום לכם להתאחד בקשר אמיתי וחזק יותר על פניו", ניסה אברהם להסביר לבבלים. "התפרצותו טומנת בחובה הזדמנות לשינוי חיובי. אם רק תשכילו להתחבר באהבת הזולת על פני האגו המתפרץ ותתאזנו עם הכוח העליון, תוכלו לטפס לדרגת קיום גבוהה יותר ולשגשג כאומה". אולם רק חלק קטן מתושבי בבל הקשיבו למשנתו של המקובל הראשון בהיסטוריה. אותם מעטים, שמימשו על עצמם את השיטה שגילה אברהם והגיעו לקיום אהבת הזולת ביניהם, הפכו ברבות הימים ל"עם ישראל".
הימים - ימי תור הזהב של מצרים. מלחמות עקובות מדם, שגשוג כלכלי ומפעלי בנייה אדירים שחלקם קיימים עד עצם היום הזה, מסמלים שלב חדש בגדילתו של האגואיזם האנושי. שטחים עצומים נקרעים בין האימפריות ששלטו בעולם באותן שנים, ועמים שלמים נלקחים לעבדות. עם ישראל, שירד לשבור מעט לחם בשטחה של מצרים, שועבד גם הוא לממלכה המצרית (שמייצגת את האגואיזם הגובר באנושות באותן השנים).
כדי להוציא את העם מהשעבוד הפנימי והחיצוני למצרים, נדרש מנהיג חזק שיוביל את העם למצב נעלה יותר. ואכן, כך קורה. משה, המקובל הגדול הבא בתולדות האנושות, מתגלה.
הוא נעמד אל מול פרעה ומנהל עמו מאבק עיקש על עתידו הרוחני של עם ישראל. אולם לא די בכך. כדי לצאת ממצרים נדרש איחוד של העם כולו. מתוך הבנת הנחיצות באחדות העם, לוקח משה את השיטה שפיתח לראשונה אברהם, ומתאים אותה לדרגת האגואיזם החדשה, שפרצה בעולם. בעזרת הכוח העליון שעומד לצידו, הוא סוחף את העם אחריו, מוציא אותו ממצרים וכותב עבורו את המדריך השלם ליציאה משליטת האגואיזם, את ספר ה"תורה".
לכל אורך ההיסטוריה היוותה אהבת הזולת את המפתח להצלחתו ולשגשוגו של עמנו. כל עוד הצלחנו להחזיק בחיבור ובאהבה בינינו, עמד עם ישראל במלוא תפארתו הרוחנית והגשמית. שיא הפריחה היה בימי ממלכת ישראל המאוחדת, שבה נבנה בית המקדש הראשון וכל שבטי ישראל חיו באהבת הזולת.
אלא שאז התפרץ האגו פעם נוספת. האחדות נקטעה כשקבוצה קטנה מתוך עם ישראל החלה לדאוג לעצמה בלבד, במקום לחבור ליתר העם. והתוצאות לא איחרו לבוא - הפילוג הרוחני הוביל לחורבן גשמי. הבית הראשון נחרב והעם נפוץ לכל עבר. רק לאחר שהכיר בכך שהפילוג הוא שנגס ביסודות האומה וגרם לחורבן, הצליח עם ישראל לחדש את אהבת הזולת. כתוצאה מכך הוא שב לארצו והקים בה את בית המקדש השני.
אולם התגברות האגו לא עצרה באותה נקודה. האגו פרץ פעם נוספת והתבטא בפירוד עמוק עוד יותר, שהתפשט כבר בקרב העם כולו.
הכלל הידוע של "ואהבת לרעך כמוך", שעל אדניו נשען עד אז עם ישראל, הפך לשנאת חינם, וההידרדרות הרוחנית הייתה כה עמוקה, עד שהובילה לחורבן בית המקדש השני.
השסע החברתי שנפער לא פסח הפעם אפילו על גדולי המקובלים: עשרים וארבעה אלף התלמידים של רבי עקיבא מצאו את מותם במגיפה נוראית שפרצה באזור, בגלל שנאת החינם.
כדי להביא לעם היהודי הגולה שיטה שתסייע לו לשוב למצב הרוחני שהיה נחלתו בזמן בית המקדש, עולה המקובל הבא על בימת ההיסטוריה - גדול תלמידיו של רבי עקיבא, רבי שמעון בר-יוחאי (רשב"י).
שלוש-עשרה שנה יושבים רשב"י ובנו, רבי אלעזר, במערה קטנה בפקיעין ומכינים עצמם לכתיבת הספר שעתיד לשנות את פני ההיסטוריה.
כשהם חשים שהבשילה העת, הם יוצאים מן המערה שבה הסתתרו, מקבצים סביבם עוד תשעה מגדולי המקובלים באותה התקופה - וכך עשרה מקובלים כנגד עשר ספירות, מתיישבים במערה קטנה, חשוכה וצפופה בגליל, המשקיפה על הנוף ההררי של העיר צפת.
בשעה שמלחמות עקובות מדם מתרחשות ברחבי העולם, וחיי האדם מאבדים כל ערך, עת שליטה, כבוד ורכוש הופכים לערך עליון, מחברים עשרת המקובלים ספר על נצחיות ועל אהבה חובקת עולם - “ספר הזוהר".
ספר הספרים של הקבלה, מתגלה בפעם הראשונה לעולם ונגנז מייד על ידי מחבריו. הסיבה: הדור עדיין לא ראוי להתגלותו ברבים.
הספר, אמר רבי שמעון בר יוחאי לתלמידיו, יתגלה רק בדור שבו האנשים יתייאשו מההתפתחות האגואיסטית ויבקשו לגלות את משמעות החיים. תפקידו יהיה לסיים את תקופת החשיכה הרוחנית, את הגלות.
מאז, פותחה השיטה להתעלות רוחנית, אך היא מחכה לתקופה מיוחדת שבה יהיו בני האדם מוכשרים לממש אותה. התקופה הזו מתחילה בצפת של המאה השש-עשרה, עם המקובל הגדול הבא - רבי יצחק לוריא אשכנזי, האר"י הקדוש.
למן המאה השש-עשרה נכנס העולם לסחרור שלא היה כדוגמתו בעבר - מהפכה מדעית ותעשייתית, סדרה של מרידות אזרחים ומלחמות עקובות מדם שהתחוללו באירופה, הם רק חלק מהשינויים הקיצוניים שיתרחשו במאתיים השנים הבאות.
כדי למנוע את הסבל הרב ולקדם את האנושות לעבר רוחניות כבר עכשיו, יורדת לעולמנו נשמה מיוחדת ומתגשמת בגופו של האר"י הקדוש. תפקידו של האר"י, כמו תפקידי קודמיו, הוא להתאים את הקבלה לראשיתה של תקופת התפתחות חדשה, תקופה שבה האגואיזם האנושי גדל, והפעם בצורה אכזרית מבעבר.
לא לחינם נחשב האר"י למי שמסמל את תחילת היציאה מהגלות. אחרי השנים הרבות שבהן הוסתרה חכמת הקבלה על ידי המקובלים בחדרי חדרים, הגיעה העת לגלותה לעולם. בואו של האר"י לצפת היווה את יריית הפתיחה בתהליך המרתק וההיסטורי הזה.
במהלך שנה וחצי שבהן התגורר בצפת, הפך האר"י את חכמת הקבלה משיטה המתאימה ליחידי סגולה, לשיטה המיועדת לכלל האנושות.
אולם מעטים בלבד הרגישו באותם ימים את הצורך לעשות שימוש רציני בשיטתו. על האנושות היה להבשיל עוד מעט, ולעבור "שדרוג" התפתחותי נוסף.
המאה העשרים הייתה התקופה המיוחדת והגדושה ביותר בהיסטוריה. דומה שבמאה השנים האחרונות הזמן פשוט התכווץ.
מאה זו נפתחה עם בניית מסילת הרכבת, המשיכה בשיגור אנשים לחלל, והסתיימה עם רשת האינטרנט שהפכה את העולם לכפר גלובלי קטן אך לא זו בלבד.
למעלה מ-120 מיליון חללים נהרגו בשתי מלחמות עולם, ובמהפכות שהתרחשו בסין ובברית המועצות לשעבר.
עם פרוס המאה העשרים ואחת עוטפת את האנושות תחושת ריקנות שמשפיעה על כל תחומי החיים. המשבר הגלובלי שתוקף אותנו כיום מבשר על התעוררותו של צורך חדש באנושות, ומהווה סימן כי הגיע הזמן שבו כל אדם כבר יכול לגשת לכתבי הקבלה המקוריים ולשאוב מהם את ההדרכה הנחוצה לו כדי לעלות על נתיב התפתחות חדש. וכמו בכל תקופה חדשה, גם הפעם מובילה את התהליך נשמה חדשה שמתגלגלת לעולמנו, הרב יהודה אשלג המכונה "בעל הסולם".
בעל הסולם כותב את "פירוש הסולם" המקיף לספר החשוב ביותר שחיבר רבי שמעון בר- יוחאי, ספר הזוהר. את כתבי האר"י הוא מקבץ יחדיו, מפשט, מבאר והופך אותם נגישים עבור הדור החדש.
הוא מחבר ספרים ומאמרים, מוציא לאור עיתון, נפגש עם ראשי היישוב, וביניהם דוד בן גוריון. הוא מוכן להסביר את חכמת הקבלה לכל אדם ברחוב, רק שיהיה מי שיקשיב, שישמע. רעיונותיו, שנתפסו על ידי רבים מהסובבים אותו כמהפכניים, הולכים וקורמים עור וגידים. הוא נדרש למלאכה לא פשוטה כלל. עליו להסיר את המחיצות, לבער את הבורות ולהפריך את האמונות התפלות והמיתוסים שדבקו בקבלה לאורך שנים. אך מעל הכול, עליו לפתח שיטה להתפתחות רוחנית שתתאים לכל אדם בימינו.
בעל הסולם מצליח לעמוד במשימתו. אות אחר אות, מילה אחר מילה, שנה אחר שנה, מתגשם בזכות עבודתו המסורה חלום המקובלים - והקבלה נעשית נגישה לכל אדם שחפץ בה, ללא כל תנאי מוקדם.
האיש הגדול הזה הוביל מהפכה רוחנית שאת פירותיה אנו קוצרים היום. בזכותו נשלם המעגל שנפתח עוד בתקופת אברהם. ספרי הקבלה שהיו מסוגרים בעבר באלפי מנעולים, נפתחים כיום עבור כולם בעזרת מפתח אחד ויחיד - רצון האדם.
חשוב להבין שבזמן הגלות, כאשר הנהיגו המקובלים את האיסור לעסוק בקבלה מתחת לגיל ארבעים, הם לא התכוונו לגיל כרונולוגי, אלא לדרגת בשלות רוחנית.
המספר ארבעים בגימטרייה מייצג את האות מ' (=40). בקבלה, האות מ' מסמלת את תכונת הבינה. במושג "גיל ארבעים" התכוונו המקובלים להתעוררות נקודת הבינה בליבו של האדם, כלומר, להתעוררותו של רצון מיוחד באדם שמתחיל למשוך אותו לעבר הרוחניות.
באותן שנים, הרצון לגילוי העולם הרוחני עדיין לא התעורר בליבם של מרבית האנשים, ולכן לא היה טעם ללמוד את החכמה אך כאשר הרצון כבר התעורר, לא הייתה כל מניעה לעסוק בה.
היום אנו חיים בתקופה מיוחדת, שבה הרצון לרוחניות - אותה נקודת הבינה, מתעורר ברבים, בני כל גיל. למעשה, תקופה זו החלה עוד בימי האר"י (סוף המאה השש-עשרה ואילך), שבהם קבעו המקובלים כי כל מי שרוצה יכול, ואפילו צריך, ללמוד את חכמת הקבלה.
כדרכם סיפקו גדולי המקובלים בעצמם דוגמה אישית. הגאון מווילנה, האר"י, הבעל שם טוב, הרמח"ל, רבי נחמן מברסלב, רבי חיים ויטאל ועוד רבים אחרים, למדו קבלה הרבה בטרם הגיעו לגיל ארבעים, ולימדו את כל מי שפנה אליהם. משום כך, האיסור שהיה תקף לתקופת העבר, אינו רלבנטי עבורנו כיום.
המקובלים קבעו כי כדי להתפתח רוחנית על האדם חייב להיות מעורב בחברה, לקחת חלק פעיל בכל שטחי החיים ולא להיות למדן הספון בחדרו מבוקר עד ליל. עליו לצאת לעבוד לפרנסתו ככל האזרחים, ולמלא את חובותיו למשפחתו, לצבא ולמדינה. דווקא מתוך התמודדות עם קשיי היומיום ועם החיים בעולם שלנו, לומד האדם איך לשלב נכון את התובנות שהוא סופג בחייו וכך לשפר אותם ללא הכר. זהו גם הבסיס האמיתי שעליו הוא יכול לבנות את קומתו הרוחנית.
הקבלה אוסרת על האדם להתנזר מהחיים או להגביל את עצמו בצורה כלשהי. נהפוך הוא, עליו ללמוד איך להרחיב את הרצון הטבעי לקבל הנאה שאיתו נברא, כך שיוכל ליהנות ללא גבולות. זו המטרה היחידה לשמה נברא האדם.
לימוד חכמת הקבלה מפתח את ליבו של התלמיד, וכשהלב מתפתח האדם בעצמו מרגיש מה נכון עבורו ומה לא.
כלפי חוץ לעולם יתנהג המקובל ככול בני האדם. הוא אינו עוטה על עצמו לבוש מיוחד או סממנים חיצוניים אחרים, וייחודו נובע רק מכך שהוא מרגיש בתוכו מציאות נוספת, שעדיין נסתרת מהאחרים - את חוק האהבה שעוטף את המציאות.
בתוך כל אחד מאיתנו קיים החוש השישי או "הנקודה שבלב", שבאמצעותו נוכל להרגיש את המציאות הרוחנית. אך אותו כלי חישה עדיין רדום בתוכנו. כדי לפתח אותו, עלינו לקרוא בכתבי הקבלה המקוריים המספרים לנו לפרטי פרטים, ובדיוק רב, על המצב המושלם שלנו.
איך זה עובד?
כשאנו קוראים בכתבי ורוצים להגיע לאותו מצב נעלה, אנו מושכים עלינו הארה מיוחדת, שמקורה במצבים שמתוכם הם נכתבו. הארה זו נקראת בלשון הקבלה "המאור המחזיר למוטב". אותה הארה מתחילה לפתח את "הנקודה שבלב" ולכוון אותנו אט-לאט להרגשת העולם הרוחני.
"וכשהאור העליון מאיר בתוך הלב", כותב בעל הסולם, "אז הלב מתחזק, ובכל פעם הוא מוסיף והולך", ("קשר האדם אל הספירות", ספר שמעתי).
הספר הקבלי הראשון בהיסטוריה, "ספר היצירה", נכתב על ידי אברהם אבינו לפני קרוב לחמשת אלפים שנה.
אלפיים שנה אחריו, במאה השנייה לספירה, כתב רבי שמעון בר יוחאי (רשב"י), את ספר הזוהר ושינה בכך את פני האנושות.
במאה השש-עשרה, היה האר"י הקדוש לראשון שפתח את חכמת הקבלה לרבים באמצעות הספרים שרשם מפיו תלמידו, רבי חיים ויטאל.
באמצע המאה העשרים המשיך את דרכם הרב יהודה אשלג, המכונה גם בעל הסולם, על שם הפירוש שכתב לספר הזוהר.
בעל הסולם פירש, פישט והתאים את הספרים שכתבו גדולי המקובלים לשפה המתאימה לכל אדם בדורנו. המיוחד בספריו היא הדרך שבה הוא בחר להגיש את החומר - כמדריך מקצועי ללומד. ניתן למצוא בהם שאלות ותשובות, סיכומים, שרטוטים והסברים מקיפים.
"תלמוד עשר הספירות", החיבור המרכזי שכתב הרב אשלג, נחשב ל"פיזיקה של העולמות העליונים". חיבוריו מהווים כעין סולם, שרגליו מוצבות איתן על הארץ, וראשו מגיע עד לשמים. בהקדמה לספר הזוהר אשר חיבר הוא כותב: "תפקיד ביאורי הוא כתפקיד כל סולם, שאם יש לך עליה מלאה כל טוב, אינך חסר אלא 'סולם' לעלות בו, ואז כל טוב העולם בידיך." (אות נ"ח).
מימי אברהם ועד לדורנו, נכתבו ספרי קבלה רבים על ידי מקובלים ענקי רוח נוספים, ביניהם משה רבנו, רבי שמעון בר יוחאי (רשב"י), האר"י הקדוש, הבעל שם טוב, רבי משה חיים לוצטו (הרמח"ל), הגאון מווילנה (הגר"א), הרב קוק, הרב יהודה אשלג, הרב ברוך שלום אשלג ועוד. הספרים המתאימים ביותר לדורנו הם ספרי הרשב"י, האר"י ובעיקר ספרי בעל הסולם. ספרים אלו, שנכתבו במאה השנים האחרונות, הותאמו במיוחד לסוג הנשמות המיוחד שחי כאן עכשיו. בעל הסולם התאים את מבנה ספריו, את השפה ואת אופן הלימוד בהם כך שיוכל להביא את האדם בזמן קצר ממש להישגים רוחניים.
עד לחורבן בית המקדש ניצב עם ישראל בדרגה רוחנית שבה היה לו קשר עם הבורא. לאחר החורבן, כשאיבד העם את הקשר עם הבורא ויצא לגלות, הוא המשיך לקיים את הפעולות הגשמיות בלבד, הנקראות "מצוות אנשים מלומדן". כלומר, לקיים מצוות מפני ש"כך לימדו אותו" שעליו לקיים. מתקופת חורבן בית המקדש ואילך הודבק הכינוי "דת" רק לפעולות החיצוניות שמבצע עם ישראל.
המקור של חכמת הקבלה הוא עוד בימי אברהם, והיא קדומה לדת היהודית שממנה נולדו הנצרות והאסלאם. לכן, אין כל קשר בין חכמת הקבלה לבין הדת היהודית המוכרת לנו כיום.
הקבלה אינה עוסקת כלל בפעולות חיצוניות ובמנהגים, אלא רק בתיקון יחסו של האדם לזולת, כדי שיוכל לרכוש את תכונת הנתינה והאהבה ולהשתוות לבורא.
בתקופת הגלות, הייתה זו הדת ששמרה על אחדותו של עם ישראל. ואכן, המקובלים מסבירים שקיום אורח חיים דתי הוא דבר מכובד וטוב השומר על מסגרת עבור האדם, וגם עבור האומה. אולם לימוד הקבלה אינו כרוך בחזרה בתשובה. לפיכך, כל אדם ללא קשר לדת, גזע או מין יכול ללמוד מבלי להיאלץ לשנות את אורח חייו או להמיר את דתו.
כאשר ניגשים ללימוד מקצוע לא מוכר נדרשים להכיר עולם מושגים ושפה חדשים. כך קורה גם בלימוד הקבלה.
"צריכים לזכור שכל חכמת הקבלה מיוסדת על עניינים רוחניים שאינם תופסים לא מקום ולא זמן". (בעל הסולם, תלמוד עשר הספירות, חלק א', אות א).
במשפט זה פותח בעל הסולם את הספר העיקרי שכתב בחכמת הקבלה, "תלמוד עשר הספירות". הוא מבקש להדגיש בכך את הכלל החשוב ביותר בלימוד החכמה - כל כתבי הקבלה עוסקים רק באותו ממד נוסף שנסתר מחמשת החושים הרגילים שלנו.
אי הבנה של ההגדרות הבסיסיות ביותר בקבלה גורמת לבלבול רב שאופף את הקבלה בימינו. חוסר הבנת הפירוש האמיתי של המילים שבהן השתמשו המקובלים מוביל את האדם לפרש בטעות את כתביהם כאילו היו טקסט מיסטי. במקרים קיצוניים יותר נסחף האדם על גבי דמיונו הפרוע, ושוגה לחשוב שהקבלה עוסקת במדיטציות, בלחשים או בקמעות.
"וכל הקושי למתחילים, שתופסים הדברים בביטויים הגשמי בגבולות של זמן ומקום, חילוף ותמורה" (בעל הסולם, שַם).
המושגים שבהם אנו פוגשים בספרי הקבלה מתארים חוויה רוחנית שעובר המקובל בעת שהוא מגלה רמת מודעות נעלה יותר. מושגים הנתפסים כמתארים פעולות או מקומות משקפים בעצם את המסע הפנימי שחווה המקובל. כך, למשל, כאשר אנו מתארים את העפלתו של משה להר סיני, על פי הפרשנות הקבלית למילה "הר" הכוונה היא להרהורים פנימיים של האדם, ואילו מקור המילה "סיני" הוא שנאה. באופן כזה מסמלת עלייתו של משה אל פסגת ההר את התעלותו של האדם מעל לספקות ולהרהורים הפנימיים (הר) שתוקפים אותו, אל מעל השנאה (סיני) לזולת.
"ולפיכך, אתאמץ לפרש כל מלה ומלה בצביונה הרוחני... ועל המעיינים מוטל, לחקוק היטב בזיכרונם את פירוש המלות ההן". (בעל הסולם, שָם).
מתוך השגתו הרוחנית וכהמשך למקובלים שקדמו לו, ידע בעל הסולם כי הגיע זמנה של חכמת הקבלה להתגלות לרבים בדורנו. לשם כך, הוא החליט “לפוצץ את מחיצת הברזל המפרידה בינינו לבין חכמת הקבלה", ולספק לנו הצצה אל מסתריה. הוא היה הראשון ליצור מילון קבלי של ממש, שבו הוא עמד לראשונה על משמעותה האמיתית של כל מילה ומילה שבה השתמשו המקובלים. להלן מספר הגדרות בסיסיות שעימן יכול כל תלמיד מתחיל לצאת לדרך:
אור - הרגשת האדם את הכוח העליון מכונה "אור". אדם שמתקן את עצמו, כלומר ממיר את טבע האהבה העצמית שבו לאהבת הזולת, מתמלא בהרגשה חדשה המכונה "אור".
ארץ - התורה כולה מתארת סדרת מצבים רוחניים שעובר אדם אחד בדרכו הרוחנית. לדוגמה, המילה "ארץ", מקורה במילה "רצון". לכן, הפסוק "לֶךְ-לְךָ מֵאַרְצְךָ וּמִמּוֹלַדְתְּךָ וּמִבֵּית אָבִיךָ, אֶל-הָאָרֶץ, אֲשֶׁר אַרְאֶךָּ" (בראשית יב, א), הוא פנייה של הבורא לאברהם עם המסר הברור: צא מארצך — מהרצונות האגואיסטיים המוכרים לך שאיתם נולדת, לעבר אותו "רצון" שאראה לך - הרצון לתת.
בורא - מורכב מצירוף המילים "בוא וראה", כלומר האדם מוזמן "לבוא" ו"לראות". להתעלות לאותה דרגה רוחנית שנקראת: בורא.
גוף - גוף הוא הרצון האגואיסטי שלנו ליהנות ואין הכוונה לגוף הפיזי שלנו.
נשמה - נשמה היא חוש נוסף שדרכו האדם יכול להרגיש את הבורא.
מלאך - לצערנו, לא כנפיים וגם לא גלימה לבנה. מלאך הוא שם לכוח שעוזר לנשמת האדם להתעלות למדרגות הרוחניות ולהגיע לחיבור מושלם עם הבורא.
העולם הזה - העולם הגשמי שמורגש כעת ברצונותיו של האדם ודרך חושיו האגואיסטיים.
העולם העליון - העולם הרוחני שנרגיש כשרצונותינו יהיו מכוונים לתת, לאהוב את הזולת.
תורה - לא הספר הניצב בארון הקודש בבית הכנסת, וגם לא החומש המוכר. מדובר בכוח שמתקן את הטבע האגואיסטי של האדם ומחליף אותו מִטֶבע של קבלה לטבע של נתינה. כוח זה נקרא גם "המאור המחזיר למוטב". מסביר זאת היטב הציטוט המפורסם: "נתתי יצר רע" - אגו, "בראתי לו תורה תבלין" - אמצעי לתיקון האגו.
תפילה - להתפלל, מלשון להפליל, לדון את עצמו. לאחר שהאדם דן את עצמו ורואה כי טבעו אגואיסטי, הוא פונה מעומק ליבו אל הבורא בבקשה שישנה את הטבע שלו כך שיהיה כמו הטבע של הנותן.
בשונה מהגישה הדתית הקלאסית שבה פונה האדם לבורא כדי שלכאורה ישנה את יחסו כלפיו, הרי שהקבלה מדברת על כך שיחסו של הבורא אל האדם הוא תמיד מושלם, ואילו האדם הוא זה שצריך להשתנות כדי לגלות זאת.
על פי חוק מיוחד שפועל בטבע, הנקרא "חוק השתוות הצורה", אנו קולטים את המציאות שמחוץ לנו רק לפי מידת ההתאמה שלנו אליה.
ניתן לדמות את האדם לקופסה סגורה בת חמישה פתחים: עיניים, אוזניים, אף, פה וידיים. איברים אלה הם חמשת החושים שלנו: ראייה, שמיעה, ריח, טעם ומישוש. דרכם אנו קולטים אינפורמציה שאותה אנו מעבדים. טווח הצלילים שנקלוט, המראות שנראה וכן הלאה, תלויים ביכולת הקליטה של חושינו הפנימיים.
התוצר של תהליך העיבוד הזה נקרא: מציאות.
למשל, העין האנושית מכוונת לאורך גל המתאים לטווח שבין הצבע הסגול לבין הצבע האדום. לכן, איננו מסוגלים לראות גל שאורכו קצר מן הסגול, לדוגמה האולטרה-סגול. הדבורה, לעומת זאת, יכולה לראות קרינה אולטרה-סגולית וכך היא מאתרת פרחים מסוגים שונים. בעולם שסביבנו קיים מגוון של תדרים, שאת מרביתם איננו מסוגלים לקלוט, כמו קרני רנטגן או גלי רדיו. אם נצטייד במכשיר קליטה מתאים, אשר מתרגם את הגלים הללו לאורך הגל שמתאים למכשירי הקליטה הטבעיים שלנו - האוזן, העין, האף והחיישנים האחרים שבגופנו - נוכל לראות את הגלים הללו באוויר ולהכיר בקיומם.
מקלט הרדיו הינו דוגמה טובה לכך: תחנות רדיו רבות משדרות לאורך היום, אבל רק כאשר נכייל את מכשיר הרדיו על תדר מסוים נוכל לשמוע את שידוריהן.
כדי לקלוט את התדר הרצוי יוצר המכשיר שבו השתמשנו גל זהה לגלים שנמצאו באוויר גם לפני שהפעלנו את המקלט. כך הוא מתרגם עבורנו את השדר שיוצר בתחנה, מתדר שאינו מוחשי לתדר שהאוזן שלנו מסוגלת לקלוט.
באופן דומה, אנו תופסים את התדרים שקיימים מחוץ לנו רק על פי "התדר הפנימי" שאנו מייצרים בתוכנו. האם זה אומר שאם נדע כיצד לכייל את עצמנו נכון יותר, נוכל "לתפוס" מציאות רחבה יותר?
מתוך ניסיונם המוכח של המקובלים, התשובה היא כן.
בעולם הרוחני, ממש כמו בעולם הגשמי, פועל אותו "חוק השתוות הצורה". אלא שכאן אין מדובר על השתוות של תדרים או אורכי גל, אלא על השתוות וריחוק בין מחשבות (כוונות), כיוון שבעולם הרוחני מודדים רק את ה"כוונות" שלנו. המקובלים מסבירים, שהאדם מטבעו חושב על עצמו ועל תועלתו הפרטית בלבד, ואילו הכוח העליון שמפעיל את המציאות כולה ומנהל אותה, פועל מתוך כוונה הפוכה לגמרי - מתוך אהבה ונתינה. כתוצאה מכך, במישור הרוחני קיים היפוך צורה בין האדם לבין הכוח שמנהל את חייו.
כדי לחוות את המציאות הרוחנית ולהבין כיצד מתנהל העולם, עלינו לרכוש את אותה כוונה כמו זו של הכוח העליון, הכוונה לאהוב ולתת. כל עוד נחשוב על עצמנו ועל טובתנו האישית בלבד, נהיה הפוכים במחשבותינו מהכוח העליון, ולכן לא נוכל "לקלוט" מציאות שלמה יותר. אולם אם נלמד כיצד להתעלות מעל האגו שלנו, נפרוץ לעולם חדש ורחב, שאותו הכירו מקובלי כל הדורות, עולם שכולו אהבה ונתינה.
ההבדל בין הרגשת החיים שאנו מרגישים עתה, לבין הרגשת החיים השלמה שביכולתנו להשיג, הוא אדיר. ספר הזוהר מתאר זאת כנר דקיק או ניצוץ קטן לעומת האור האינסופי. הוא מוסיף ואומר כי כל אחד מאיתנו צריך ויכול לממש את הפוטנציאל שטמון בו כאדם, ולהגיע להרגשה הזו עוד במהלך חייו בעולם הזה.
החיים שלנו כתובים כמו רצף של סצנות בסרט. כשהתסריט מגיע אל נקודת השיא, שהיא המפגש עם חכמת הקבלה, עוברות המושכות לידיים שלנו ואנחנו קובעים את הקצב. רק אז אנו מתחילים להתגלגל. כל גלגול הוא שלב בהתפתחות הרוחנית שמקרב אותנו אל הבורא
אחת השאלות המסתוריות והמסקרנות ביותר כל אחד מאיתנו היא: מה קורה לנו לאחר המוות? מה קורה שם בשנייה שאנו עוצמים את עינינו, ולאן באמת מתגלגלת הנשמה.
המקובלים, חוקרי המציאות, אמנם לא "שבו" מהמוות כדי לספר לנו מה מתרחש שם, אך הם חוו בו זמנית את העולם שלנו ואת העולם הרוחני. המפתיע ביותר הוא שהם קבעו שלא צריך למות כדי להכיר את "העולם הבא", אלא אפשר, וגם צריך, להגיע להרגשה הזאת עוד בחיינו. כדי להבין את הדברים הללו עלינו להבין מהם חיים ומהו המוות, ולהסיר את המסתורין שאופף את גלגול הנשמות.
בניגוד למה שרובנו חושבים, לא לכולם יש נשמה. "נשמה" היא כלי רוחני, מעין "חוש" שדרכו מרגיש המקובל את הבורא, את כוח הנתינה הטוב, השלם והנצחי. התעוררות הרצון לרוחניות - הרצון לגלות לשם מה אנו חיים? - נקרא בקבלה "הולדת הנשמה" או "ניצוץ הנשמה". אדם שמפתח את הרצון הזה באמצעות חכמת הקבלה יוצר לבסוף את אותו כלי חישה רוחני המכונה נשמה ומרגיש דרכו את הבורא.
אחד מגדולי המקובלים בדורנו, הרב ברוך שלום אשלג (הרב"ש), סיפר איך מרגיש מקובל שמשיג את העולם הרוחני. הוא המשיל את המעבר מתקופת חיים אחת לתקופת חיים אחרת להרגשה של אדם "שמחליף חולצה ישנה בחדשה". "מי שכבר משיג את הרוחניות, מרגיש את החיבור שלו עם הכוח העליון והנצחי כדבר החשוב ביותר", הסביר הרב"ש.
הקיום העיקרי שהמקובל חווה הוא הרגשת המציאות כשלמה ונצחית, ואז את חייו הגשמיים בגוף הפיזי, מרגיש המקובל "כחולצה שעליו ללבוש". עם המוות הוא "פושט את החולצה הישנה" ומחליף אותה "בחולצה חדשה", כלומר, בתקופת החיים הבאה.
בניגוד לכל האמונות התפלות, נשמת האדם אינה מתגלגלת אף פעם בחיות, היא אינה קשורה לדרגת הצומח וודאי שלא לדרגת הדומם. הנשמה יכולה להתגלגל רק בדרגת האדם. אם כך, כיצד מסופר בחלק מספרי הקבלה, על אנשים ש"נשמתם כן התגלגלה בבעלי חיים"? התשובה פשוטה.
כבר בתחילת המבוא לספר הזוהר (אות ה), כתוב שכל כתבי המקובלים מתייחסים תמיד "רק לבחינת נשמות בני אדם". במילים אחרות, כל כתבי הקבלה המקוריים שבהם מוזכרים המושגים "דומם", "צומח", "חי" או "מדבר", מתייחסים אך ורק לפנימיותה של נשמת האדם ומתארים את רמות ההתפתחות השונות שלה. ולכן, כאשר המקובלים כותבים שנשמתו של אדם מתגלגלת בנשמת בעל חי וכדומה, כוונתם ללמד את הקורא שאותה נשמה עוברת משלב התפתחות אחד למשנהו.
ברגע המוות הגוף הפיזי שלנו מפסיק להתקיים. אם הצלחנו לפתח נשמה במהלך חיינו, נמשיך להתקיים בה גם לאחר מות הגוף. אם לא פיתחנו את הנשמה בחיינו, נמצא את עצמנו שוב בעולם הזה, עם חיים אחרים ותסריט שונה לחלוטין.
כל הקוראים בקפה והמיסטיקנים למיניהם לא יוכלו לדעת מה עבר עליך בתקופת החיים הקודמת שלך. רוב האנשים משוכנעים שבתקופת חיים קודמת הם היו מלך, נסיכה קסומה או לפחות מכשפה. אבל בדרך כלל מסתכם הדבר בדמיונות שווא...
רק כשהאדם מתעלה באמצעות שיטת הקבלה לעולם הרוחני, נפרסות בפניו כל תקופות החיים והגלגולים שעבר, והוא מבין את הסיבות שהובילו אותו לחיות כל אחת מהן.
מצטערים לאכזב אתכם, אבל אין דבר כזה. כשאנו מחפשים בן זוג, כדאי לבחור אותו לפי נטיית הלב, מראה העיניים ושיקולים ארציים אחרים, ולא על סמך "פנטזיה רוחנית" או מחשבה קוסמית כי נועדנו זה לזו "מלמעלה".
אדם שכבר הפך להיות בעל נשמה והביא אותה לדרגה רוחנית כלשהי, בתקופת החיים הבאה הנשמה שלו תמשיך את התהליך הרוחני בדיוק מאותה מדרגה רוחנית שאליה הגיעה.
המקובלים, כמו כל בני האדם, נפטרו מהעולם הזה. אם כך, עולה השאלה על איזו תחושת נצחיות בדיוק אנו מדברים? כאשר המקובלים מדברים על חיים נצחיים, הם אינם מתייחסים בכך לקיום בגוף הגשמי. כוונתם היא שנשמתו של המקובל שהתעלתה עוד במהלך חייו לעולם הרוחני היא זו שממשיכה להתקיים בנצחיות. לעומת זאת, גופו הגשמי נפטר מהעולם הזה כמו גופו של כל אדם אחר.
בין שני הדברים הללו אין סתירה כלל, ולכן תחושת החיים של המקובל אינה נפסקת על ידי המוות הגשמי. חייו בעולם שלנו מסתיימים ברגע שאינו נחוץ יותר לדורו. אמנם בעולם שלנו נראה שהמקובל נפטר ואינו חי עוד, אולם נשמתו ממשיכה להתקיים בעולם הרוחני, נצחית ומלאת אהבה כמו הכוח העליון שאותו היא השיגה.
מקובלים מלמדים ש"עולם הבא" הוא לא העולם שמחכה לנו לאחר שנמות. המושג "עולם הבא" מתייחס למציאות עליונה שאותה משיג אדם ההולך בדרך ההתפתחות הרוחנית. אדם שלא השיג במהלך חייו את הרגשת העולם הרוחני במלואה, ייאלץ לשוב ולהתגלגל לעולם הזה לאחר פטירתו עד אשר ישיג אותה.
המיתוס: הקבלה קשורה לקלפי טארוט, אסטרולוגיה ונומרולוגיה.
האמת: התשובה היא לא. קלפי טארוט, אסטרולוגיה ונומרולוגיה הן מיסטיקות נפוצות שנקשרו לשמה של הקבלה רק במאה השנים האחרונות.
המיתוס: בקבלה יש שימוש במדיטציות למיניהן.
האמת: אין "מדיטציה קבלית". הקבלה מלמדת את האדם איך לשנות את יחסו משנאה לאהבת הזולת.
המיתוס: כדי להיות מקובל צריך לקשור חוט אדום על היד ולשתות מים "קדושים".
האמת: חוטים אדומים, מים קדושים ושאר אביזרים "רוחניים" רווחיים, הם המצאה מסחרית משגשגת של עשרים השנים האחרונות.
המיתוס: המקובלים מתמחים בייצור קמעות.
האמת: התשובה היא לא. בעולם שלנו לא קיים שום חפץ גשמי בעל תוכן רוחני. חפצים כאלה יכולים לסייע לאדם ברמה הפסיכולוגית בלבד.
המיתוס: הקבלה מוגבלת למעטים ורשאים ללמוד אותה רק גברים מגיל ארבעים ומעלה.
האמת: בתקופת הגלות הייתה הקבלה מותרת רק ליחידי סגולה, אך מתקופת האר"י (המאה השש-עשרה) ואילך היא פתוחה בפני כולם.
המיתוס: הקבלה עוסקת בקסמים.
האמת: קבלה אינה עוסקת בקסמים או במאגיות אחרות, אלא במחקר מדעי-ריאלי של המציאות.
המיתוס: הקבלה היא כת.
האמת: הקבלה היא חכמה וגם מדע שפתוח לכל אדם ללא שום הגבלה.
המיתוס: הקבלה קשורה לניו-אייג' (העידן החדש), והיא טרנד - תופעה חולפת.
האמת: קבלה היא החכמה העתיקה באנושות, והיא החלה להתפתח לפני כחמשת אלפים שנה.
המיתוס: לימודי הקבלה הם עניין יקר.
האמת: לימודי הקבלה אינם עולים כסף כלל - תכניות טלוויזיה, שיעורים, הרצאות, קליפים ואפילו ספרים ניתנים להורדה בחינם באתר "קבלה לעם" ( www.kab.co.il).
"השאלות הרוחניות הגדולות שהיו נפתרות רק לגדולים ומצויינים, מחוייבות הן להיפתר עכשיו בדרגות שונות לכלל העם"
(הרבאברהםיצחקהכהןקוק, אדר היקר, עמ' קמ"ד)
"על אחת כמה וכמה שיש לנו לרדוף בכל לב ובכל נפש ובכל מאד אחר חכמת האמונה, הוא חכמת דרך הקבלה, שהוא דרך האמת"
(רביישראלבעלשםטוב, מאירות עינים, פרשת ראה)
"ישמע השומע ויבין המשכיל את אשר חכמים הגידו ואשר הזהירו והודיעו לכל איש ישראל לגשת אל הקודש בעסק סודות התורה ונסתריה, עץ חיים היא למחזיקים בה"
(הרביוסףחייםמבגדאד- הבןאישחי, ספר דעת ותבונה)
"אי אפשר שכל כלל ישראל יבואו לטהרה, זולת על ידי לימוד הקבלה, שהיא הדרך הקלה ביותר, המספיקה גם לקטני הדעת, מה שאין כן בדרך העסק בתורת הנגלה בלבד, אי אפשר לזכות על ידה, זולת ליחידי סגולה, ועל ידי יגיעה רבה, אבל לא למרבית העם"
(הרביהודהאשלג- בעלהסולם, "הקדמה לתלמוד עשר הספירות", אות ל"ו)
"הרי מבואר בפירוש אף בדברי התנאים, שאין האדם יוצא ידי חובתו לגמרי, בעסק המקרא והמשנה והאגדה והתלמוד בלבד, אלא הוא מחוייב לעסוק בכל יכלתו בסתרי תורה"
(הרבחייםויטאל- הרח"ו, מבוא לשער ההקדמות)
"...הוא סוד לימוד חכמת הקבלה אשר מחכימת פתי ומי שלא ראה אור החכמה זו לא ראה מאורות מימיו... וכל הפורש ממנה פורש מהחיים הנצחיים הרוחניים"
(רביישעיהבןאברהםהלויהורוביץ- השל"ההקדוש, מאמר ראשון דף ל')
"יודע אני שבזכות ספר הזוהר הקדוש וכתבי הקבלה שיתפשטו בעולם ייצא עם ישראל לחירות, ובלימוד זה תלויה גאולתנו"
(הרבשלמהשרעבי- הרש"ש, אור הרש"ש, עמ' 159)
"ועיקר הגאולה תלויה בלימוד הקבלה"
(הגאוןרביאליהומוילנה- הגר"א, אבן שלמה חלק יא' ג'.)
“ואמר האר"י, שכל מה שבא בדברי חז"ל עונש על המגלה סודות, זה היה בזמניהם, אבל כעת שמחה וחדוה לפני השם יתברך לעסוק כל אחד בסודות התורה. בשווקים וברחובות אבקשה את שאהבה נפשי וללמוד בה להאיר על נפשו הארה נפלאה מאור אין סוף, חיות אלוהות, אור נערב בהתגלות אלהות"
(הרביצחקאייזיקיהודהיחיאלסאפריןמקומרנה, מתוך ההסכמתו לספר באר אברהם)
"וכן אמר הגאון הצדיק רבי שלמה בלוך ז"ל משם רבו החפץחייםז"ל, שעל לימוד ספר הזוהר אין שום הגבלה. והיה החפץ חיים מעורר לכולם שילמדו כל שבת את הזוהר של אותה פרשה ואפילו לבחורים"
(הרביוסףבןשלמהמפוז'ין, הוספות בנין יוסף)
"ומצאתי כתוב מה שנגזר למעלה שלא יתעסקו בחכמת האמת בגלוי, היה לזמן קצוב עד תשלום שנת ה´ אלפים ר"נ (1490), ומשם ואילך יקרא "דרא בתראה" (דור אחרון) והותרה הגזירה, והרשות נתונה להתעסק בספר הזוהר ומשנת ה' אלפים ג' מאות ליצירה (1540) מן המובחר שיתעסקו ברבים, גדולים וקטנים"
(הרבאברהםאזולאי, הקדמת ספר "אור החמה")
"אוי לאלו שלא רוצים ללמוד את הזוהר, מפני שהם מביאים לעולם עוני, מלחמות ואסונות" ("תיקוניהזוהר", תיקון ל')
"לו עמי שומע לי, בדור הזה היו לומדים עם תינוק בן תשעה שנים ספר הזוהר והתיקונים להגות בהם, וכך היו רוכשים יראת שמים במקום חכמה חיצונית"
(הרביצחקאיזיקיחיאלספריןמקומרנה, ספר "נוצר חסד", פרק ד', משנה כ')
"לימוד ספר הזוהר מרומם על כל לימוד אחר"
(הרבחייםדודיוסףאזולאי- החיד"א, מורה באצבע, אות מ"ד)
מה היה קורה אם גבר טיפוסי היה מתחיל לפתע לשמוע מה חושבות הנשים שסביבו? כמובן שיכולת כזו הייתה מקנה לו מספר יתרונות ברורים: הוא היה לומד איך להקסים אותן, להכיר את הסודות הכמוסים ביותר שהן מסתירות, והן מצידן היו מתמוגגות ומתפעלות מהגבר הרגיש והמתחשב שמצליח באופן כל כך מפתיע... לקרוא את מחשבותיהן. אולי בדרך כזו, הוא היה גם מוצא סוף סוף מענה לסוגיה רבת השנים שמטרידה את בני שני המינים: מה באמת נשים רוצות?
הבמאית ננסי מאיירס ("החופשה", "באהבה אין חוקים", "אבא מתארס"), עשתה מזה סרט מצליח לפני מספר שנים בכיכובם של מל גיבסון והלן האנט. איש שיווק הרגיל לעולם שבו שולטים הגברים במשרות הבכירות, מוצא עצמו תחת ניהולה של אשת פרסום מצליחה שתפסה את המשרה שבה חשק. במהלך אחד הניסויים שהוא עורך, הוא מוכה ממכת חשמל אשר גורמת לו להתעלף. מששבה אליו הכרתו, השחקן שמגלם גיבסון מגלה שהוא מסוגל לשמוע את מחשבותיהן של הנשים אשר מסביבו. בתחילה הוא נבהל מיכולתו החדשה, אך במהרה בוחר לנצלה למניעיו שלו, ולקידום מערכות היחסים שלו. כמובן, שהסרט מסתיים ברומן בין שני הגיבורים.
לא קשה לנחש שבמוחם של מרבית הזכרים שצפו בסרט, חלפה לפחות פעם אחת המחשבה: “הלוואי שהיה מכה גם בי ברק כזה". סקר דומה בקרב בנות המין היפה, יצביע ודאי על העובדה, שגם בליבן חלפה בתדירות דומה המחשבה “הלוואי שיכה ברק (או לפחות משהו דומה) בבן הזוג שלי".
הצורך להבין אחד את השני אכן קיים בכולנו. מקורו בדרישה הטבעית ובצורך שאנו שותפים לו, לבנות מערכת יחסים המושתתת על הבנה הדדית. אלא שדווקא בשנים האחרונות אנו עדים לנתונים מטרידים המתפרסמים בנוגע להתפרקות התא המשפחתי, ומה שהתחיל כחוסר הבנה, מתרחב כיום לפער שאנו מתקשים לגשר עליו. והפער הוא אמיתי. הוא אמיתי כל כך, עד שהוא מצליח לפרנס תעשייה מפוארת הכוללת אינספור מדריכי "זוגיות בגרוש" שנמכרים כלחמניות טריות, ואת הסקרים שצצים חדשות לבקרים במדורי ה"יחסים" בפורטלים הפופולריים באינטרנט. וזה עוד לפני מאות כתבות המגזין בנושא, ותוכניות הטלוויזיה, והרדיו, והשאלות והתשובות.
לכולם ברור דבר אחד: גברים אינם מבינים נשים. אין להם מושג ירוק מה נשים באמת רוצות מהם, או רוצות בכלל. ואילו הנשים, מצידן, אינן מבינות מה באמת רוצה הגבר שחולק איתן את חייהן, או למה המחשב מעניין אותו יותר מהילדים, איך זה שבגילו המופלג הוא עדיין נאחז באוסף המשחקים הילדותיים שהוא מטפח בקנאות, ולמה לעזאזל הוא לא מסוגל לדבר על הרגשות שלו, אפילו רק לפעמים? וכל זה עוד לפני שמישהו אמר "גברים ממאדים ונשים מקרית גת".
אז מה עושים? איך מגשרים על התהום שנפערה בין שני המינים?
כדי שנהיה מסוגלים לשרטט את קווי המתאר לזוגית המוצלחת, עלינו לעמוד תחילה על מקורות ההבדל התהומי בין שני המינים. הבדל עתיק הנובע עוד משחר הבריאה.
הקבלה גורסת כי במציאות קיים כוח אחד בלבד, שרצונו לעשות טוב ולגרום הנאה לנבראיו. נגדיר אותו בשם ה"כוח עליון" (ולא מדובר ב"אלוהים" שעליו סיפרו לנו בבית הספר). כדי לממש את רצונו להטיב - לתת שפע, הוא ברא נברא - שיוכל לקבל את כל השפע שהוא רוצה להעניק.
אותו כוח עליון מוגדר בקבלה כתכונת הנתינה, והוא מסמל את השורש הרוחני של היסוד ה"זכרי" שבמציאות. ואילו תכונת הקבלה היא השורש הרוחני של היסוד ה"נקבי" שבמציאות.
אך הכוח העליון אינו מסתפק בבריאת “גולם" שאינו מתפתח. להיפך, הוא שואף להעניק לנברא את היכולת ליהנות בצורה מושלמת, כלומר, להגיע לאותו מעמד כמו שלו - מעמד הבורא. לשם כך, הוא מחליט “לשנות סדרי עולם", ולחולל מהפך דרמטי במציאות. כדי ללמד את הנברא איך להפוך את טבעו האגואיסטי לטבע כמו של הכוח העליון, הוא מתכנן עבור הנברא מסלול לימודים מזורז. בסוף מסלול זה, בצירוף תעודת גמר מהקולג' היוקרתי של החיים, יקבל הנברא בונוס נוסף בדמותם של שפע ותענוג בלתי מוגבלים. את הקורס התיאורטי הוא כיווץ למסלול בן כמה שנים, ואילו את החלק העיקרי בקורס - החלק המעשי, הוא מתח על פני תקופת חיים אחת לפחות...
כמו כל הורה מעודכן ובעל אמביציות, שחפץ שהעולל ימשיך את דרכו, גם העליון יודע שאם רוצים ש"הילד יגדל" ויהיה באמת עצמאי, על ההורה לתפוס מרחק, להניח לילד לטעות ולאפשר לו לחוות את הדברים בעצמו. לכן הוא מחליט לקחת צעד אחורה, ומשאיר את הילד לבד (לפחות למראית עין, כי הוא בכל זאת פוקח עין על המתרחש), להתפתח בכוחות עצמו. כאשר הילד ירגיש שהוא עצמאי וחופשי בעולם משלו, מנותק לחלוטין מקיום העליון, הוא יוכל לפלס את דרכו, והפעם מתוך בחירה חופשית מלחצים, אל המצב מושלם. וזהו בדיוק המצב אותו ייעד עבורו הכוח העליון מלכתחילה.
כצעד ראשון למימוש תוכניתו המתוכמת והמורכבת כאחת, מפריד הבורא את הנברא - הנשמה הכללית, לשני חצאים שונים. הוא מחליט שמעתה והלאה את החצי ה"זכרי" תאפיין תכונת הנתינה, ואת החצי ה"נקבי" תאפיין לעד תכונת הקבלה. בעקבות פעולה זו מצפה העליון, שהנברא ילמד להכיר את הקשר הנכון בין פעולת הנתינה לבין פעולת הקבלה. בהמשך מקווה העליון, שבעקבות הבנתו של הנברא את מערכת היחסים בין נתינה - לקבלה, הוא יבין את מערכת היחסים בינו לבין העליון. בשלב האחרון בתהליך זה, נחלקים שני חלקי הנברא שהופרדו - הזכרי והנקבי, למיליוני חלקיקי נשמות "גבריות ונשיות", בהתאמה, שמתלבשות בגופם של גברים ונשים בעולמנו.
זה אולי המקום שבו הגברים שבינינו יזהו את השורשים לתופעה שבעקבותיה הפכה הצעירה החייכנית שאיתה התחתנו, לרעייה "פולנייה" ולוחצת, ואילו הנשים שבינינו, יבינו סוף סוף, מדוע אותו בחור צעיר ושאפתן שהסכימו (בפזיזות) להינשא לו, המיר את עצמו לאחר מספר שנות נישואין, לגוש כבד, שעד שלא מופעל עליו לחץ פיזי מתון, הוא אינו טורח לקום ממרבצו מול הפלזמה החדשה שרכש, שלא לדבר על כך, שאם הוא כבר מתעניין במשהו מעבר לעיתון ולערוצי הספורט, זה ודאי לא "ברגשותיה"...
הסיבה לכך, מסבירים המקובלים, נעוצה בהבדלים השורשיים שבינינו, והפעם הכוונה לשורשנו הרוחני. ההבדל הזה הוא המכתיב גם את השוני במערכות הרגשיות, את הפערים בתפיסת החיים, את השוני במבנה הפיזיולוגי ועוד. אנו רסיסים ממערכות שונות, ולכן כל עוד נתאמץ לגשר על הפערים בינינו רק במישור העולם הזה, אנו מועדים להיכשל פעם אחר פעם. איננו שווים (יסלחו לנו הפמיניסטיות) בתכונותינו, ואנו גם לא אמורים להיות כאלה, אלא דווקא להשלים זה את זו, וזו את זה.
איך עושים זאת?
הדרך לזוגיות מושלמת בין בני זוג מתחילה בהבנה, כי את מערכת היחסים ביניהם הם צריכים לבסס על אותם עקרונות הקיימים בעולם הרוחני - במערכת היחסים בין הבורא לבין הנברא. רק כאשר שני החלקים, הזכרי והנקבי, משלימים זה את זה, הם מתחברים למבנה (רוחני) אחד ושלם. התוצאה בעולם הרוחני היא שהם מתמלאים באור, ואילו כאן, כשזה קורה לך ולי ולו, סתם מתפשטת לה שמחה גדולה. האיחוד בין היסודות שנפרדו יוצר הרמוניה ובונה את התנאים להתגלותו של כוח שלישי וחדש ביניהם - הכוח העליון.
לכן, לבני זוג המציבים בבסיס מערכת היחסים ביניהם מטרה נעלה יותר, קל יותר להתעלות מעל הקונפליקטים האינסופיים ששונות בינינו מזמנת לנו ברמה הגשמית. חייהם מלאי תוכן והם פועלים כיחידה אחת, או בשפת הקבלה - כלי רוחני חדש (כן, בכל זאת יש משהו בסיפור הסיר והמכסה), ובתוכו שניהם, כיחידה אחת, מקבלים שפע עליון.
הם היו הזוג הידוע והמדובר ביותר בהיסטוריה. כמויות בלתי נדלות של דיו וצבע נשפכו על ידי טובי היוצרים והסופרים בניסיון לתאר את מערכת היחסים המסתורית ביניהם. היא - המפתה, הבוגדנית, קלת הדעת, שלכאורה מסיתה את הגבר למעשים שלא יעשו. הוא - "אבי האנושות", הקרבן המוסרי, הנאור, שלא הצליח לרסן את אשתו הסוררת, והתפתה לחטוא.
אם חשבתם לרגע שמדובר בעוד זוג סלבריטאים שמצאו את עצמם על מדרגות הרבנות בדרך לפרידה אופנתית נוספת, אנחנו שמחים לבשר לכם, שהפעם החלטנו להרחיק עד לשורש. להתחלה של ההתחלות, לסיפור המפורסם שכל ילד מכיר ולומד את גרסתו העממית בבית הספר, ומאז הוא נותר מבולבל...
קבלו אותם: אדם, חוה והנחש שביניהם - המשולש הרומנטי הראשון בהיסטוריה.
אז מה באמת התרחש מאחורי הקלעים של סיפור האהבה המפורסם ביותר בהיסטוריה? והאם הוא רלוונטי, לחיים בעידן המודרני, שבו היחסים בין המינים מידרדרים מדי שנה לשפל המדרגה?
הקבלה גורסת שכן, ואף מסבירה שסיפורם של אדם וחוה יכול לסייע לנו להבין זה את זו, ואף לשפוך אור על הקרע שבין המינים. אבל כדי ללמוד איך לאחות את הקרעים הללו, צריך להעמיק אל רזי הסיפור המפורסם.
המקובלים סבורים כי סיפור אדם וחוה, כמו כל סיפור תנ"כי אחר, כתוב בשפה סימבולית, ותוכנו יכול להתפענח רק על ידי קוראים ה"מבינים מדעתם". כל מילה ואות בספרי הקודש רומזת על תהליכים המתרחשים ברובד גבוה יותר של המציאות, רובד שנעלם מתפיסתנו כרגע. באופן דומה, גם את היחסים בין הגברים לנשים בעולמנו ניתן להבין לעומקם, רק לאחר שנכיר את תפקידו ואת שורשו הרוחני של כל אחד מהם על פי הסיפור התנ"כי-קבלי.
כזכור, המקובלים סבורים שבמציאות פועל כוח אחד בלבד שנקרא "בורא". לכוח המופשט הזה יש תכלית אחת - להיטיב, כלומר, להעניק שפע ולהסב הנאה. כדי לממש את רצונו, הוא ברא נברא - נשמה כללית, שתוכל לקבל את כל שפעו. לנשמה הזו קוראים המקובלים "נשמת אדם הראשון", או בקיצור "אדם". מהסיפור המקראי עולה שאותה נשמה "פיזזה" בנחת בגן עדן, עד שבשלב מסוים החליט הבורא לעשות מעשה.
"וַיֹּאמֶר ה' אֱל-הִים, לֹא-טוֹב הֱיוֹת הָאָדָם לְבַדּוֹ; אֶעֱשֶׂה-לּוֹ עֵזֶר, כְּנֶגְדּוֹ" (בראשית, ב', ה').
על אף אינספור הפרשנויות לפסוק זה, משמעותו הקבלית שונה מן המקובל. במצב הראשוני שבו נבראה, הייתה הנשמה הכללית א-מינית, זכר ונקבה כאחד. בשלב זה היא מזכירה תינוק שנולד לאוויר העולם. הוא מקבל את ההזנה המינימלית הנחוצה לו כדי להתקיים, אך רצונותיו עדיין קטנים מאוד, והוא אינו מודע כלל לתהליכים שעוברים עליו. כל עוד לנשמה יש רק רצון קטן ובלתי מפותח לקבל את השפע, הבורא אינו יכול להרעיף עליה את כל התענוגים שהוא תכנן עבורה. כדי לגדל את רצונה של הנשמה, מחליט הבורא להעביר אותה מסלול התבגרות מיוחד בבית המלך, וללמדה איך ליהנות באמת.
כאמור, בראשית מערכת היחסים בין הבורא לבין הנברא, הבורא הוא "טוב ומיטיב" וכל רצונו הוא להעניק לנברא, ואילו מהותו של הנברא מתרכזת בלקבל מהבורא את ההטבה הזו. כדי לממש את מטרת הבריאה ולהתמלא בתענוג אינסופי, צריך הנברא ללמוד איך לשלב בין הקבלה לבין הנתינה. לשם כך מפצל הבורא את הנשמה הכללית לשני חצאים נפרדים - “חצי זכרי", שמאפיינת אותו תכונת הנתינה, ו"חצי נקבי", שמאפיינת אותו תכונת הקבלה. מעתה ואילך, ממונה החלק הנקבי על קבלת השפע מהבורא, ואילו החלק הזכרי ממונה על המאמץ להידמות לבורא - להיות אוהב ונותן כמוהו. רק במידה ששני החלקים ישתפו פעולה ויתחברו ביניהם בהרמוניה, הם ייצרו כלי משותף ומושלם שבו יוכל האור העליון לשרות.
גם משמעותו של "עץ הדעת" איננה זו שהורגלנו בה. "העץ" מסמל את רצונם של אדם וחוה לקבל את התענוג, שהם עדיין לא רשאים לקבל בשלב זה (בקבלה משמעות המונח "לאכול" היא לקבל אור, תענוג). מכיוון שהם טרם סיימו את תהליך הכשרתם הרוחנית, החשש הוא שקבלת התענוג האסור תפיל אותם שוב, לדרגה שבה הם יהיו נשלטים על ידי האגו. לכן "נאסר" עליהם לאכול מן "העץ".
בשלב הראשון, נשמר האיסור בהצלחה. אדם וחוה מְתַחְזקים זוגיות נוחה בגן עדן, ואדם חולף על פני העץ בקלות מבלי לאכול ממנו. אלא שהבורא לא מניח להם. מאחר והוא מעוניין לקדם אותם בתהליך הרוחני, הוא מגייס לשורותיו את ה"ערום מכול" - את “הנחש". בנקודה זו חשוב להבין, כי "הנחש המקראי" איננו בעל החיים מעורר הפחד והחלחלה המוכר לנו ממשפחת הזוחלים. במושג "נחש", הכוונה היא לאגו הערמומי ששולט בכל אחד מאיתנו. אולם אם אדם וחוה עדיין אינם יכולים לקבל את האור מהבורא, מה כבר יכול הנחש לעשות?
הנחש (לא בעל החיים, אלא האגו שבאדם), שמכיר את תפקיד החלק הנקבי בנשמה הכללית, משדל את חוה (לא האישה, אלא החלק הנקבי שבאדם), לגרום לחלק הזכרי שבאדם לטעום מהפרי האסור (לקבל את כל האור - התענוג האסור). וכל זה, על אף שאדם עדיין אינו מוכן לכך. כמו יועץ נישואין ערמומי מנצל האגו החלקלק את רצונה של חוה להתאחד עם אדם, ומשכנע אותה שיש דרך לקבל את כל התענוג הבלתי מוגבל, ועכשיו, על אף שמסלול ההכשרה הרוחני עוד לא הסתיים.
הסוף מוכר... חוה פונה לאדם ומשכנעת אותו לקבל את השפע. אדם מנסה לקבל את כל התענוג, אך מאחר שהם לא היו בשלים לכך, ברגע שהוא עושה זאת, הם מתמלאים לרגע בתענוג עילאי, הולכים שבי אחריו, ומעדיפים אותו על פני הקשר עם הבורא. כתוצאה מכך, יחסם לבורא מתהפך, והם מאבדים את הקשר עמו. בעקבות "החטא" הם מגורשים מגן העדן - מאבדים את דרגתם הרוחנית, ומידרדרים עד לדרגה הגשמית שנקראת "העולם שלנו". זהו "חטא אדם הראשון" במשמעותו הקבלית.
שתי הנשמות המקוריות שנשברו לרסיסים, מהוות את השורש הרוחני למציאות הנוכחית, כפי שאנו תופסים אותה. במציאות זו אנו נחלקים לגברים ולנשים, מנותקים זה מזו, ולא מבינים איש את רעהו.
להלןצרורעצותמעשיות:
בשלב הראשון - על בני הזוג להכיר בקיומו של "הנחש" ביניהם. להבין שהאגו ההרסני הוא זה שמוביל אותם מדחי לדחי והורס את מערכת היחסים. הבעיה היא שההכרה בנחש שבינינו כשורש כל רע נשכחת מיד מהלב, והרגשת הניכור משתלטת על היחסים. לכן על שני בני הזוג מוטלת האחריות לשמור על ערנות מתמדת ולהתמודד באופן קבוע עם האגו הערמומי.
בשלב השני - על בני הזוג להבין שחיי הנישואים הם חלק מתהליך רוחני כולל שמטרתו לחבר שניים נפרדים לאחד רוחני ושלם. בדיוק בשל כך כינו אותנו חז"ל "פלג גופא" (חצי גוף) - כדי לרמוז לנו שרק יחד נוכל להגיע לשלמות הרוחנית. זהו גם מקור המשפט המפורסם "איש ואישה, זכו - שכינה ביניהם".
המאמץ המשותף לאחד את שני היסודות הקוטביים סביב מטרה רוחנית משותפת נותן משמעות חדשה למוסד הזוגיות, והופך אותו למערכת יחסים איתנה והרמונית. בני זוג שחוברים סביב המאמץ המשותף הזה, יוכלו לדלג בקלות מעל למגמה הכללית הרווחת כיום, ולהפוך את הזוגיות שלהם למקום שבו שני בני הזוג חווים התעלות ואהבה אינסופית.
כדאי לנסות את זה בבית.
"הוא מסתכל ועוד מעט יחייך
הוא מחייך ועוד מעט הוא יצחק
הוא כבר זוחל ועוד מעט גם ילך..."
(מתוך השיר 'עידו' של אהוד מנור)
חווית הלידה אינה רק עניין של המשך הדורות ודרכו של הטבע לשמר את עצמו. הלידה היא אחד האירועים המרגשים בחיי כל אחד מאיתנו. שני תאים זעירים המתחברים ביניהם הופכים כעבור תשעה חודשים ליצור חי ונושם, עם זוג עיניים, חיוך רך ולב קטן ופועם. כל אימא תשמח לספר על הרגע המופלא הזה, ואבא שנכח בתהליך לא ישכח אותו לעולם. אך מעטים בלבד מודעים לכך שגם ברוחניות מתרחש תהליך דומה, ומרגש לא פחות.
למעשה, כל תופעה בעולמנו היא תוצאה של תהליכים המתרחשים בעולם הרוחני. לכל תהליך ההתפתחות שלנו - מהיווצרות העובר, דרך הלידה, תקופת הילדות ועד לשלב שבו אנו הופכים להורים - יש מקור ושורש בעולם הרוחני. בתהליך זה תופסת הלידה הרוחנית את המקום החשוב והמשמעותי ביותר.
אלא שהפעם אנו חווים את הלידה שלנו - מהמציאות הנוכחית אל החיים הרוחניים - באופן מודע. משלב העיבור, דרך הלידה ועד לבגרות.
המקובלים מחלקים את תהליך ההתפתחות המופלא הזה למספר שלבים מרכזיים:
עיבור
יציאה לאוויר העולם
יניקה
קַטְנוּת וגדלות
השמות אולי מוכרים מחיינו הגשמיים, אבל משמעותם הרוחנית היא אחרת; בגשמיות אנו מדברים על התפתחותו הפיזית של גוף התינוק, ואילו ברוחניות הרצון של האדם לגלות את הרוחניות הוא שמתפתח ויוצר לבסוף את הנשמה - כלי חישה חדש שדרכו חווה האדם, במקביל לחיים בעולם שלנו, את החיים הרוחניים.
הרצון הקטן לרוחניות שמתעורר לראשונה בלב האדם מכונה על ידי המקובלים בשם "טיפת הזרע", או "הנקודה שבלב". אין המדובר ברצון רגיל, הקשור בסיפוק הצרכים החומריים שלנו, אלא בצורך חדש, שהמילוי שלו מגיע מהעולם העליון.
ייתכן כי חלקנו חש לא פעם את התעוררותו הראשונית של אותו רצון בתוכנו. התעוררות זו מתאפיינת ברצון להבין לשם מה אנו חיים, לגלות משהו מעבר למה שהעולם החומרי מסוגל לספק לנו. אף שאיננו יודעים עדיין בבירור מהו מקור הצורך הזה, מקורו בעולם העליון. זהו השלב הראשון בתהליך הרוחני. אם נשכיל לתת לרצון לפרוח ולא נטאטא אותו אל מתחת לשגרת החיים העמוסה, "טיפת הזרע" שבנו תוכל להתחיל את התפתחותה אל עבר צורתה העתידית - הנשמה.
תהליך רוחני זה מקביל לתהליך הגשמי של התפתחות תא הזרע. כפי שעבור תא הזרע נבנית סביבה מיוחדת לשם התפתחותו ברחם האם, כך גם רצון האדם לרוחניות אינו יכול להתפתח ולגדול רוחנית ללא סביבה תומכת. ספרי הקבלה מתווים עבורנו את הדרך ומהווים את הסביבה התומכת הזו. ספרי המקור, שנכתבו על ידי אלו שכבר עברו את הדרך הרוחנית ו"נולדו" בעולם העליון, מכוונים את האדם בדרכו החדשה, ומלמדים אותו מה עליו לחפש באמת.
רגע לפני שנתקדם אל השלבים הבאים בתהליך זה, חשוב לדעת כי ממד הזמן המוכר לנו מהעולם שלנו אינו קיים ברוחניות. הזמן הרוחני אינו מתקדם מעצמו, כפי שחולף לו הזמן בעולם שלנו. פעולותיו של האדם הן שמעבירות אותו ממצב רוחני אחד למשנהו. מכאן ש"זמן רוחני" פירושו סדר שינוי מצבים בפנימיות האדם.
המושג "שלושה חודשים" הוא השם שנבחר כדי לתאר כל אחד משלושת מצבי ההתפתחות שיעבור העובּר הרוחני, בדומה לתשעת חודשי ההיריון הגשמי, הנחלקים לשלושה שלישים.
אדם שמתקדם בנתיב הרוחני מגלה עם התקדמותו במחקר המציאות הרוחנית כי עולם נפלא ומלא כל טוב נמצא ממש לצידו, רק מחכה להתגלות. כשזה קורה, כמיהתו של האדם לאותה מציאות עליונה ממלאת את רגשותיו. את התחושה המיוחדת הזו מדמים לאהבה ראשונה. כמו בחור מאוהב שמשתוקק למושא אהבתו, כך מתחיל אותו אדם לרצות לפרוץ מתוך המציאות הצרה שלנו למציאות אחרת, מלאת משמעות. השלב הראשון בתהליך הלידה הרוחני מתאפיין בכך שהרוחניות, שהייתה עד כה נושא להתעניינות, הופכת לצורך ממשי בחיי האדם.
לאחר שהאדם פיתח רצון ממשי לרוחניות, הוא מתחיל לחפש אחר מקורות הדרכה, שיוכלו לכוון אותו בדרכו החדשה. עם הזמן הוא מבין, שההתקדמות הנכונה תתאפשר רק בעזרת לימוד נכון ומבוקר בספרי הקבלה האותנטיים ובהדרכה נכונה - על ידי אלה שכבר עברו את המסע הרוחני הזה בעצמם. הדבר דומה לעובר שקשור אל אמו בחבל הטבור ומוכן לקבל ממנה את כל אהבתה, והאם, מצידה, מזינה אותו ללא ביקורת או הגבלות כלפיו.
בשלב זה האדם מגלה שהטבע שלו אגואיסטי, ומבין שהטבע הזה עוצר את התקדמותו לעבר הרוחניות. בנקודה זו הוא מתקדם למדרגה הבאה, שבה הוא מגלה איך לאהוב את הזולת ולא רק את עצמו. אז נפתח ליבו ומתחיל לפעום.
בניגוד לתהליך ההיריון והלידה הטבעיים, שלבים רבים ב"היריון הרוחני" חוזרים על עצמם. עם כל התקדמות בסולם המדרגות הרוחני, האדם חש כיצד האגו שלו גדל, והוא מגלה בעצמו רבדים אגואיסטיים חדשים שלא ידע כלל על קיומם. בהדרכת הספרים הוא לומד כיצד להתגבר ולתקן את טבעו האגואיסטי עד תום. העיקרון הזה נשמר באופן זהה לכל אורך הדרך הרוחנית.
לאחר שהאדם קיבל את כל ההדרכה והעזרה מהספרים, הוא בָּשֵל לצאת ל"אוויר העולם" ולהתחיל להכיר את העולם הרוחני. הוא יודע עתה כיצד להמשיך ולהתקדם בדרכו הרוחנית, הוא מכיר את ספרי המקובלים ומבין מדוע עליו לקבל את דבריהם.
אם בשלב הקודם העובר הרוחני האדם קיבל את העצות שניתנו לו גם אם לא הבין את כולן, עתה הוא מבין יותר, ויכול לבחור באיזו מידה הוא מעוניין להיות מושפע מהן. כמו שהתינוק בעולמנו מחליט בעצמו מתי לינוק מאִמו ומתי די לו, ועם זאת, הוא עדיין תלוי בה וניזון ממנה, כך גם ברוחניות - האדם תלוי בסיוע שהוא מקבל מהלימוד בכתבי המקור ובקשר שלו עם הבורא.
עתה כבר מובן כי כאשר כתוב בספרי הקבלה על "ג' שנים" או על "יג' שנים", כוונתם אינה לזאטוט עטוף חיתולים המתרוצץ בביתו, וגם לא לנער חבוט הסוכריות בבית הכנסת השכונתי. כוונתם היא למידת בשלותו הרוחנית של אדם בוגר, המתקדם בהכרתו את המציאות העליונה.
בראשית שלב הקַטְנוּת (גיל שלוש), האדם דומה לתינוק שמתחיל ללכת: בתחילה הוא עושה את הצעד הראשון עם רגלו האחת, אחר כך צועד עם הרגל השנייה וכך נע קדימה לעבר אביו ואמו. באותה דרך האדם נע לעבר הבורא ה"ממתין לו בזרועות פתוחות".
בהמשך, האדם מתחיל לממש בפועל את רצונו להכיר את הכוח העליון ולהידמות לו בתכונותיו. כשהאדם מגיע לשלב הגדלות קורה דבר נפלא: האדם משתווה בתכונותיו לבורא והופך לאוהב ונותן כמוהו. כך, מ"קטן" שעד עתה נהג לקבל לעצמו בלבד, האדם הופך להיות "גדול", שגם נותן לזולת. היכולת להחזיר תענוג לבורא (שנהנה מכך שהאדם משתווה אליו) נקראת בקבלה "בר מצווה" או "יג' שנה".
אם הכול מתפתח בדרך הטבע, התינוק שהתפתח לעלם, גדל ברבות השנים והופך להורה. הוא מביא לעולם ילדים משלו וממשיך מעגל חדש של חיים. ברוחניות המצב מעט שונה: ילדיו של האדם אינם בני חלציו, בשר מבשרו, והמקובל נהיה "הורה" כאשר הוא הופך למורה עבור יתר הנשמות. הוא מלמד אותן כיצד לעבור את הדרך שהוא עבר, כותב עבורן את ההוראות האלה בספרים ומסייע להן לטפס במעלה השלבים השונים עד לידתם הרוחנית. כך המקובל מממש את ייעודו וממשיך לעלות במדרגות הרוחניות, עד שהוא מתעלה למדרגת הכוח העליון, הבורא.
"הוא רצה לאהוב והתחיל לחפש...
...הוא למד לאהוב ואז נולד".
בספרי הדרכה לגידול ילדים ניתן למצוא עצות קטנות בעלות ערך רב. לעתים קרובות, עצה מוצלחת שכזו עשויה לחסוך חודשים או אפילו שנים של התלבטויות ותסכול, ולחלץ את בני המשפחה ממבוי סתום שאליו נקלעו.
מודעים לסקרנותם המתפתחת של הילדים ולמצוקתם הגוברת של הורים רבים, החלטנו לנסות ולקבץ מספר עצות מעשיות המבוססות על חכמת הקבלה האותנטית ועל ערכיה, ונוגעות לעניינים שבנפש, לחינוך ולשאלות גדולות של אנשים קטנים.
מלאכת ההורות לעולם לא תהיה מלאכה קלה. מלבד שעות השינה המעטות והדאגה לפרנסתם ולבריאותם של הילדים, ניצבת בפני כל הורה גאה משימה קשה ומאתגרת: לנסות להתמודד עם שאלות שהעוללים מעלים, ולספק עליהן תשובות.
רובנו מכירים את התופעה: הינוקא החביב פוער זוג עיניים גדולות ומסוקרנות, מישיר מבט תמים, ויורה לעברנו ללא רחם שאלות עמוקות על תכלית החיים. במקרים כאלה, באמת לא משנה אם אתם חסידים נלהבים של ד"ר ספוק, או קוראים אדוקים של טרייסי הוג (מחברת רב המכר הפופולרי "הלוחשת לתינוקות"), לרוב תיוותרו ללא מענה, מכיוון שדווקא "לשאלות האלה" אין תשובות בספרים.
אז מהי בכל זאת הדרך הנכונה להשיב לאותן שאלות גדולות של האנשים הקטנים הגדלים אצלנו בבית?
האם כדאי להגיד להם את מה שאנו באמת חושבים, ולהסתכן במתן תשובה שאינה "קלה לעיכול"? או שעדיף להתחמק ממתן תשובה, ולהניח להם להתמודד בעצמם עם השאלה הזו?
"היה ישר עם הילד, ישר עד הסוף, אחרת לא תרכוש את אמונו, כי הילד רגיש לכל זיוף מצדך, ויהא הקל שבקלים" (יאנוש קורצ'ק).
ודאי הבחנתם כי ילדים רגישים מאוד מטבעם. אם הם מזהים שמסתירים מהם משהו, יש בכוחו של הדבר לשבש את מערכת האמון והכבוד שהם רוכשים להורים. לכן, אם יש בידכם מידע חשוב או תובנה עמוקה על החיים, אל תסתירו אותה מילדיכם. הם צמאים לידע הזה. כעיקרון, עדיף תמיד להציג לילדים את האמת, אך עם זאת, אין צורך להעמיס עליהם את “כל האמת". במיוחד בנושאים שהם אינם מסוגלים לעכל רגשית.
ולגופו של עניין, אם האמת אינה קלה, נסו לפשט ולהתאים אותה לעולם הדימויים של הילדים בדרך עדינה ולא מאיימת. אין צורך להלחיץ אותם. זכרו, כל סיפור שאתם מספרים לילדיכם, ניעור בהם לחיים ולובש דמויות וצבעים. מחויבותכם כהורים היא להיות רגישים להתפתחות הרגשית והשכלית של ילדיכם. רק בהתאם למוכנותם הרגשית תוכלו לחשוף בפניהם נדבך נוסף מחכמת החיים שצברתם במהלך השנים.
מסיבה זו, לעתים עדיף לחכות שהדרישה לידע תעלה מצד הילד. כך הוא ירגיש שלא “דוחפים" לו דבר מה שאותו כלל לא ביקש לדעת. הבעת הנכונות מצדו צריכה להוות עבורכם סימן שהוא כבר מוכן לקלוט תשובה עמוקה יותר. הטו אוזן קשבת ועקבו כיצד הוא מגיב לדברים שאתם מספרים לו. כך תוכלו לוודא שאינכם מעמיסים עליו יותר מדי או מבלבלים אותו.
אם אינכם יודעים את התשובה האמיתית לשאלות, אל תחששו פשוט להודות בכך, אבל אל תתחמקו מאחריותכם כהורים לחפש אחר התשובה הנכונה ביחד עם הילדים. כמו שאמר פעם אלברט איינשטיין: “מה שחשוב הוא לא להפסיק לשאול".
"חינוך אינו בורא חדשות, אלא מוציא לפועל ממה שכבר טמון באדם" (הרב קוק, מאמרי הראי"ה, עמ' ק).
כהורים, אנו מרבים לעוץ עצות לילדינו, ומדי פעם הם מקשיבים בעיון, ועושים במדויק ובקפדנות את... ההיפך הגמור ממה שהמלצנו. משום מה, פעמים רבות מתעורר באדם הצורך לעשות דווקא את ההיפך ממה שמסבירים לו, ולגלות בעצמו "דרכים נכונות יותר" לבצע את הדברים. אמנם הוא לא בהכרח מצליח יותר בדרך זו, אבל השאיפה קיימת כמעט אצל כל אדם. אחד הדברים שאנו חוששים ממנו הוא שכך ינהגו גם ילדינו.
מה מקור השאיפה למרוד בכל מה שהיה נחלת הדור הקודם, וכיצד ניתן להתמודד עמה בצורה המועילה ביותר, מבלי לכפות את דעתנו או לפגוע בהתפתחות הילד?
"חנוך לנער על פי דרכו, גם כי יזקין לא יסור ממנו" (משלי כ"ב, ו).
הקבלה מסבירה שתגובתו הטבעית של כל אדם לניסיון לשנות בו דבר מה, היא התנגדות. בייחוד אם השאיפה לשינוי לא נבעה ממנו, או אם הוא אינו מבין את התועלת שתצמח לו מכך. ברוב המקרים הוא צודק. מרבית העצות שאנו מקבלים מהורינו הן תולדה של תבניות חשיבה ותפיסות חיים שהיו מקובלות בזמנם, שעל פיהן הם חונכו ושאותן ספגו בילדותם. לפיכך, במקרים רבים הן מתאימות להם - ולא לנו. כך יוצא שבאופן בלתי מודע, עצותיהם משרתות אותם אבל אינן מתקבלות על ידינו.
כל מי שחווה את חוויית ההורות מכיר את הרצון הטבעי והבלתי נשלט המקנן בכל הורה לראות את ילדיו ממשיכים את דרכו ופוסעים בעקבותיו. לכן, ברוב המקרים, עולם המושגים שההורה משתדל להקנות לילדיו הוא עולם המושגים והערכים שלו. על מנת לפתח תשתית לתקשורת בריאה עם הילד, עלינו להכיר בכך שלכל דור יש ערכים חדשים משלו, שאינם תואמים בהכרח את הציפיות שלנו. הקונפליקט שנוצר בין שאיפות ההורים לדרגת ההתפתחות החדשה של הילד עשוי להסתיים במעין מרד.
לכן מומלץ לעוץ לילד עצות באופן שיקנה לו את התחושה שהוא מרוויח מקבלת העצה, ותצמח לו ממנה תועלת אישית. לשם כך נדרש ההורה להיות כן עם עצמו, ולבחון את מהותה של עצתו, ואת מי עצה זו משרתת. כמו כן, כדאי להימנע מהטפות מוסר בסגנון "עשה ואל תעשה", ולחפש את הדרך שתגרום לילד להבין בעצמו, מתוך עצמו, מה עליו לעשות. כך הוא ירגיש שותף פעיל לתהליך השינוי, ולא יחוש שמנסים לכפות עליו מהלכים שהוא אינו חפץ בהם.
חשוב לזכור שבמידה רבה כל ילד מייחל לחבר אמיתי. אחת מתקוותיו הנסתרות של הילד היא לגלות שהוריו יכולים להיות גם חברים אמיתיים שלו, מעין אחים בוגרים. עמוק בתוכו הוא מקווה להצליח לבנות גם מערכת יחסים כזו בינו ובין הוריו. לכן, כאשר ההורה פונה אל הילד כמו אל מבוגר, מתייחס לדעתו ומתייעץ עמו, הילד מתמלא התרגשות וגאווה מהיחס המיוחד של ההורה אליו. כדי להרחיב את הדיאלוג עם הילדים, על ההורה ללמוד איך להפוך גם לחבר. מערכת יחסים כזו, המושתתת על אמון הדדי ולא רק על יחסי כבוד ושליטה, עתידה להצליח ולהניב פירות פוריים יותר.
זה מתחיל מוקדם בבוקר. הוא פוקח את עיניו הגדולות ומזנק מן המיטה בסערה. יום חדש עומד בפתח אבל מבחינתה נדמה כאילו היום של אתמול עדיין לא נגמר. הוא לא נח לשנייה, קופץ מעניין לעניין, מחליף רצונות ובקשות במהירות האור, והיא אחריו, משתרכת בכבדות עם התיק, הכריך והמחברת, מתחננת בפניו שיעצור לרגע וינשום קצת אוויר.
הקרב הזה כמובן אבוד מראש. המנצחים והמפסידים נקבעו עוד לפני שהוא התחיל, אבל ההצגה חייבת להימשך. והיא נמשכת עד השעות הקטנות של הלילה בדרך כלל, כשעיניה הטרוטות מביטות בו בתחנונים. לישון, כמובן, זה עניין די מיותר מבחינתו, אך כמחווה מיוחדת וכביטוי של רצון טוב, הוא מוכן לעשות למענה את הטובה האחרונה הזו. "למדנו היום בבית הספר שצריך לכבד את אבא ואימא..." עוד מספיקות שפתיו למלמל לפני שעיניו נעצמות.
הוא באמת הדבר הכי יקר בחייה, הילד ההיפר-אקטיבי שלה, אבל המרדף היומיומי הזה כל כך מפריע לה, ולהרבה אמהות אחרות, לעשות מה שאמהות רוצות יותר מהכול: לאהוב את ילדיהן.
הפרעות קשב וריכוז, או בשמן המדעי ADHDאו ADD, המאופיינות בין היתר באימפולסיביות, בתזזיתיות, ובחוסר מנוחה, הפכו כבר מזמן למכת מדינה.
“בעשרים-שלושים השנים האחרונות עלה מספר הפונים לטפל בבעיה במאות אחוזים", טענה ד"ר מירי כץ, מנהלת המכון להפרעות קשב וריכוז בבית החולים תל-השומר, בראיון לעיתון “מעריב" לפני חודשים ספורים. מנתונים שמפרסמים אגודת ניצ"ן ומשרד החינוך עולה כי כשליש מהילדים המשולבים כיום במערכת החינוך, סובלים מבעיות קלות או קשות בתחום לקויי הלמידה או הפרעות קשב וריכוז.
למרבה השמחה, אחרי אין ספור מאמצים וניסיונות כושלים למצוא תשובה הולמת לבעיה, נדמה היה לרגע שמצאנו סוף סוף את הפתרון האולטימטיבי: המלך החדש של תרופות ההרגעה המודרניות, הריטלין, כבש את העולם בסערה. בהתחלה נתנו אותו רק לילדים שאובחנו כ"מיוחדים", אך אט-אט התברר שכמעט כל אחד יכול להיכנס תחת ההגדרה ה"מיוחדת" הזו, ומספר נוטלי הריטלין גדל מאוד.
השפעתן המועילה של תרופות כמו הריטלין או אחרות בטווח הקצר, אינה מוטלת בספק. אך מעל לתקוות הגדולות שתלו בעבר בתרופת הפלאים החדשה, מרחפים כיום יותר ויותר סימני שאלה. האם אנחנו נותנים מענה אמיתי לבעיה, או רק מטאטאים אותה מתחת לשטיח? האם אנו נוגעים בשורש העניין או מגרדים רק את השוליים החיצוניים ביותר שלו? מה יהיו ההשפעות לטווח ארוך על הילד, ובעצם על דור שלם שהופך להיות תלוי יותר ויותר בתרופות הרגעה כימיות?
חכמת הקבלה חוקרת, בין היתר, את השורש לתופעות המתגלות בעולמנו, ומסבירה שהפיתרון לרוב הכשלים שאנו חווים טמון באיזון נכון של מערכת הרצונות הפנימית שלנו עם מערכת הכוחות בטבע. כדי להבין את הדברים לאשורם, עלינו לברר מה גרם להפרת האיזון הזה, ומדוע הוא מגיע לנקודת השיא שלו דווקא בקרב ילדי הדור החדש.
מלי דנינו, מנכ"לית אגודת ניצ"ן שהוקמה במטרה לאתר, לאבחן, לטפל ולשקם ילדים, מתבגרים ובוגרים עם לקויות למידה, ומרצה בחוג ללקויות למידה באוניברסיטת חיפה התבטאה לאחרונה בראיון מיוחד ל"קבלה לעם":
"במהלך עשרים השנים האחרונות צומח כאן דור חדש, שונה מהדור הקודם בכשרונותיו ובסגולות שיש לו. מצד שני, זהו דור מאתגר, שחלק ממנו סובל מקשיים רבים שבאים לידי ביטוי בקשיים בלמידה, בריכוז ובקושי של ההורים ושל המערכת להתמודד איתם.
זה מעלה הרבה מאוד סימני שאלה, ולעתים יש כאלה שיאמרו שהדור הזה, בעיקר אלה שמאופיינים בהפרעות קשב וריכוז והיפראקטיביות, שיתכן ומדובר בתכונה אבולוציונית שבאה בעצם לשרת את הדור הבא, כדי שהוא יוכל לשרוד. מצד שני, זה דור כל כך מופלא, שהוא עושה באמת את הדברים בקפיצות דרך.
לאותו ילד שמתקשה לקרוא יש רעיונות מדהימים, שאי אפשר להבין מהיכן הם הגיעו. והמערכת עומדת, משתאה וחסרת אונים כאחד, כי היא בעצם לא יודעת איך לתרגם את זה לכך שהילד יוכל להגיע למקום טוב יותר, גם עם עצמו וגם עם סביבתו".
הסיבה לכך, מסבירה הקבלה, הוא שכל דור שנולד לאוויר העולם נושא עימו מטען פנימי הכולל את כל ההישגים, האכזבות, הרצונות וההתפתחויות שהיו מנת חלקו של הדור שקדם לו. כותב על כך בעל הסולם במאמר השלום:
"מבחינת הנפשות, נבחנים כל הדורות מעת תחילת הבריאה, כמו דור אחד שהאריך את חייו כמה אלפי שנה".
כתוצאה מכך, נמצאת האנושות בתהליך מתמיד של שדרוג איכותי.
ואכן, מנקודת מבטנו המוגבלת, נדמה לנו לפעמים שלכאורה משהו לא בסדר איתם, שהם איבדו את הכיוון. קשה לנו מאוד לקבל את העובדה, שילדי המאה העשרים ואחת רואים נכונה, והבעיה האמיתית נמצאת דווקא אצלנו.
הילדים האלה מרגישים בצורה טבעית, פשוטה ועמוקה את מה שאנחנו, המבוגרים, יכולים רק לתאר במילים שכלתניות. מה שאנחנו השגנו בעמל רב בדור שלנו, כבר הפך לתכונה פנימית בדור שלהם. עמוק בתוכם, מוטבעת הידיעה שלא ניתן לפתור את בעיות העולם בדרכים הישנות שבהן צעדנו אנחנו.
בעיניהם הגדולות הם רואים את העולם האגואיסטי הקר והאכזרי שבנינו כאן, עולם הפוך ומלאכותי, ומתקשים להבין מדוע גם הם צריכים לקחת בו חלק. מדוע מובילים אותם דרך פרוזדור חשוך, מרופד בקירות עבים של ריטלין, בדרך שאין לה מוצא. הם מרגישים בחוש לאן הפרוזדור הזה מוביל, ויודעים שזה לא ילך. אין פלא שהם אינם רוצים לבוא...
בלית ברירה, אנו נאלצים לכבול את ידיהם באזיקים, ולכלוא אותם בתוך מסגרות לימוד נוקשות כדי שלא יברחו לנו. מנסים להרגיע ולשכנע אותם שיהיה להם טוב שם, בבית הסוהר הזה שיצרנו לעצמנו. אך הם מצידם כבר מבינים שצורת הקיום הזו לא יכולה להביא שמחה אמיתית לאדם. הם חשים בתת-ההכרה כי הטבע פועל אחרת, שהוא עוטף את האדם בחום ואהבה, ושכל חלקיו קשורים זה בזה בשלמות מוחלטת.
הקושי לבטא את הפער העצום בין התחושה הפנימית העמוקה והמפותחת לבין התמונה החיצונית המעוותת, גורם לילדים אלה להתפרץ, לצעוק ולעיתים אף לנהוג באלימות. הם יושבים בכיתה ואינם מסוגלים להתרכז במה שמלמדים אותם, כי מה שמלמדים אותם לא קשור למה שהם רוצים באמת.
אבל אולי אנו צריכים לאמץ זווית חשיבה חדשה? לנסות ולהסביר להם: בשביל מה אנו חיים בעולם הזה? מה קושר אותנו זה לזה, ואיך להתפתח בהתאמה עם המערכת של חוקי הטבע והעולם? נכון לעכשיו, בהיעדר תשובה מספקת מצידנו, הם מחפשים דרכי בריחה מהמציאות.
חלק מהם נאטם, מיואש, בתוך המעגל החברתי המצומצם המוגבל שמספק לו המחשב האישי ויוצא לטיולים רק דרך רשת האינטרנט. אחרים מידרדרים לתהום חשוכה ומחפשים מפלט באלכוהול או בסמים. ובאמת, קשה להאשים אותם... הייאוש והתסכול הנורא שהולך ונבנה בתוכם, הרגשת חוסר המשמעות והטעם בחיים, פשוט אינם נותנים להם מנוח. קשה להאשים גם את המורים האומללים שעומדים (חוששים בחלק מהמקרים) חסרי אונים אל מול כיתות שנראות כמו שדה קרב קטלני, ומנסים בכל כוחם להשתלט על המהומה.
חוסר היכולת להתמודד עם המצוקה של הדור החדש נובע מכך שאנו מתעקשים לטפל בבעיות ההווה באמצעות פתרונות האתמול. במקום לטפל במקור ה"מחלה", ממשיכים לפטם את "החולים" בעוד ועוד משככי כאבים. המצב החמיר עד כדי כך, שבעקבות פניות רבות שהגיעו מצד הורים שחשו שהתרופה כבר איננה אפקטיבית, החליט משרד הבריאות להכפיל (!) את מינון הריטלין המקסימלי שמותר לשימוש בישראל.
וזה בדיוק מה שאנחנו לא מצליחים להבין. אפשר לנסות להרדים את הילדים, אך אי אפשר להרדים את הבעיה עצמה. השינוי שנדרש נוגע למהות החינוך ולערכים שאותם הוא צריך להנחיל. למרות המבוכה והקושי הרב, עלינו לענות לילד על השאלות הקיומיות שהוא שואל, במיוחד כשהן נוגעות למהות החיים. עלינו לחפש דרכים להתאים את החינוך ואת תכנית הלימודים לרצונות ולדחפים החדשים של ילדינו.
כמובן שיש מקרים שבהם נחוץ להיעזר בריטלין כדי להקל על התהליך, אך במקביל לכך עלינו לחשוב גם כיצד להפוך את הילד ל"אדם", ולא רק לעורך דין, רופא, או איש עסקים מצליח. בשביל זה עלינו לשלב במערכת החינוך תכנים שמסבירים לילדים את מה שהם כבר יודעים בליבם. שכולנו קשורים ותלויים זה בזה כמו תאים בגוף אחד, ושעלינו לחיות באיזון עם התכונה הכללית של הטבע, תכונת האהבה והנתינה לזולת.
ספרי הלימוד החדשים צריכים להכיל הוראות הפעלה לחיים, להסביר לאדם הקטן על הטבע שלו, על תפקידו בחברה ובעיקר על כך שלחייו יש תכלית. והילדים - הם יקבלו את זה בצורה טבעית. הם הרבה יותר בשלים ומוכנים לכך מהוריהם.
המשבר החינוכי שאותו אנו חווים כיום אינו מקרי כלל וכלל, והוא רק פיסה קטנה ממשבר רחב ועמוק שפוקד את האנושות. הוא בא כדי להראות לנו עד כמה העולם שבנינו הפוך מזה שעליו חלמנו בילדות, ועד כמה חשוב שנתחיל לעשות משהו כדי לתקנו.
דווקא הדור החדש הוא זה שמסוגל להביא את השינוי המיוחל. הוא, יותר מכולם, קולט ומרגיש את הקשר הפנימי שקיים בין כל חלקי הבריאה, ובעל יכולת לחבר אותם שוב לאחדות אחת. הילדים של היום מוכנים בצורה טבעית לחשוב גלובאלית. ראו באיזו קלות הם שוחים בתוך מערכות התקשורת החברתיות של העולם המודרני, כמו דגים בתוך המים. מה שחסר להם כמובן, הוא רק ידיעת התכלית של נהר החיים המופלא הזה, להבין לאן הוא זורם, ולאן הוא מוביל אותנו באמת.
בגיל תשע עשרה אובחנתי לראשונה כדיסלקטית, דיסקלקולית וכסובלת מהפרעת קשב חמורה. נשמתי לרווחה. סוף סוף, אחרי שתים עשרה שנות סבל מתמשך בביה"ס, הייתה לי כתובת מעל הראש. אחת כזו שתסייע לי להתמודד עם הכישלון, עם הייאוש ועם תחושת הזרות הבלתי נסבלת שהותירה אחריה מערכת החינוך בחווייתי האישית. לצערי, כל זיכרונותיי מבית הספר הם כאלה שמעבירים בי רעד ורצון להפנות גב לעברי שלי.
בסביבות גיל עשרים התחלתי לקחת ריטלין, על פי מרשם רופא כמובן. בחודשים הראשונים של השימוש בו הרגשתי שמסכים מורמים מעיניי, ואני יכולה לראות, להבין, להתרכז, ללמוד.
כל אלה הן מתנות רבות עוצמה למי שסובלים מתחושות הזנחה לאורך מרבית שנותיהם. אך אט אט התחלתי להרגיש כי אני משלמת מחיר יקר מדי, בשביל טיפוס אוהב חופש שכמותי, עבור אותן מתנות רבות ערך שמעניק לי הריטלין.
הריטלין סגר אותי בד' אמותיי, רחוקה מהעולם, במעגלים אישיים של כאב. נאלצתי להתמודד עם תחושות פיזיות קשות של סימום הגוף, עם התחושה הנוראית הזו שמשהו מכתיב את תנועותייך ותגובותייך. הריטלין, כמו קשיי הלמידה שהיו לי, הוריד מסך ביני ובין אחרים. ומאחורי אותו מסך נותרו כשם שהיו כל בעיותיי.
הבעיה הכי קשה שלי עם הריטלין היא שהתחושות שהוא יוצר בבטן הן של סוד נוראי. עצם לקיחת הכדור, מעבר לתופעות או להשפעות הפיזיות הקשות שהוא גורם, שגם אותן קשה לי לבטא במילים, גרם לי להרגיש שנכנעתי, שאני לא מחפשת יותר אחרי עצמי, אלא מיישרת קו עם כולם.
זה מצחיק... את כל ילדותי העברתי בכמיהה, בזעקה להיות כמו כולם, כמו החברים שלי, וכדור אחד קטן יכול לעשות קסם ולעזור לי בזה? פתאום אוכל לקרוא כמותם? ללמוד באותן מסגרות?
וזה עוד לפני שנזכיר עד כמה "טחנו" לי את המוח יועצים דידקטיים למיניהם, ש"זו בסך הכול הפרעה נירולוגית, והנה, קחי כדור וזה עובר".
עם הזמן הבנתי והשלמתי כי יכולות קוגניטיביות מסוימות הן לא באמת מה שחסר לי, וכי אני לא רוצה ולא יכולה להיות כמו כולם... האמנתי כי ישנה אמת אחרת, אמת שבה גם אני יכולה ללמוד.
ואכן, אחד המסעות המפרכים בחיי היה באמת סוג של מסע שכלי...
אתם יודעים איך זה, האדם מטבעו מתקשה לחיות בתחושת זרות, ורבים מאמינים כי כדי להיות שייך שווה לבצע פעולות מסוימות, ביניהן לקיחת ריטלין בוקר בוקר.
באופן אישי, לא הייתי מציעה לאף אדם לוותר על הדרך שהוא אמור לעבור, לעצור באיזו תחנת ביניים, ולהיות כמו כולם במקום להכיר את עצמו ואת יכולותיו. באשר אלי, שפר גורלי. אחרי תהפוכות והרבה "נשימות עמוקות" שלקחתי, הצלחתי למצוא את השבילים בהם גם אני לומדת ומתקדמת.
עד היום, אף אחד מהם לא קשור לריכוז, ללקיחת ריטלין או לישיבה בכיתה, וזו בעיניי, הצלחתי הגדולה.
לימור סופר-פטמן, פסיכולוגית חינוכית ופסיכותרפיסטית
בשנים האחרונות מאובחנים יותר ויותר ילדים כסובלים מבעיית קשב וריכוז (ADD) או מבעיית קשב וריכוז עם היפראקטיביות (ADHD), לעתים אף בגיל צעיר ביותר, בגן טרום חובה, כלומר בגילאי 3-4.
למעשה, מדובר בקשת רחבה ביותר של התנהגויות, אשר לא כולן קיימות אצל כל הילדים, אך לגבי כולם מופיעה התלונה כי “הילד לא לומד ומפריע לילדים אחרים ללמוד".
משמעות האבחנה עבור ההורים היא שילדם אינו מתנהג בהתאם למצופה ממנו בתוך המערכת - ולכן כתוצאה מכך גם לא מצליח ללמוד בה.
התלונות כוללות בדרך כלל קושי לשבת בשיעור ולהתרכז בנאמר, הפרעות לילדים אחרים, קושי לקבל גבולות, אלימות כלפי ילדים אחרים ועוד. תלונות אשר לא ניתן להתעלם מהן, אך להורים רבים גם לא ברור מה הם נדרשים לעשות בעניין.
בשיחות עם ההורים ניתן להתרשם כי קשיים אלו לרוב מלווים את הילד מגיל צעיר, בחלק מהמקרים מלידה, אך במקרים אחרים רק מרגע כניסתו של הילד למערכת החינוכית. ההורים, מצדם, רוצים לעזור, מפחדים להזיק, שומעים המלצות רבות לכאן ולכאן ולרוב נשארים מבולבלים מאוד.
מול חוסר האונים של ההורים ושל המערכת החינוכית מציעה המערכת הרפואית מתן תרופה - לרוב ריטלין - אשר משפרת לטווח קצר (בטווח של שעות) את יכולת הקשב, ובכך משפרת את יכולת הילד להסתגל ללמידה כפי שהיא נדרשת ממנו בתוך המערכת החינוכית שלנו.
הבעיה מסתבכת עוד יותר כי לחלק מהילדים יש קשיים רבים עם ההורים, וכתוצאה מכך קשיים רגשיים ועיכוב בהתפתחות. לחלק אחר של הילדים אין קשיים מיוחדים בבית, אך ישנם קשיים רבים בגן או בבית הספר.
מתן הריטלין משפר (אצל חלק מהילדים) את היכולת להתרכז במהלך השיעור אך לא את מה שלמד על עצמו ועל עולמו, מתוך המגע שלו עם העולם עד כה. כלומר, עד כמה הוא אהוב, חשוב, מוצלח - או לא, בעיני הוריו, חבריו ומחנכיו.
מתוך כל המקרים שבהם נתקלתי, בכולם לא מדובר ב"ילדים שלא רוצים ללמוד". כן מדובר בילדים אשר אינם יכולים ללמוד בתוך מערכת החינוך הנוכחית כפי שהיא בנויה!
גם ילדים עם הפרעות קשב וריכוז רוצים ללמוד, ומה שחשוב אף יותר הוא שהם יכולים ללמוד, אך הם זקוקים להתאמת המערכת לדרך המיוחדת שבה הם לומדים, ואולי אף להתאמת התכנים שאותם הם רוצים ו/או מסוגלים ללמוד.
הם לא מצליחים ללמוד באמצעות ישיבה, הקשבה, התאפקות ויכולת התמקדות בגירוי אחד, תוך התעלמות מכל הגירויים האחרים; אך הם כן לומדים בשמחה וברצינות תוך כדי הפעלה ופעילות, בתחומים אשר הם מתעניינים בהם. או אם מדובר בתחומים שחייבים ללמוד - אז לאחר שהצלחנו לעניין אותם בהם.
לדעתי, הפתרון עבור ילדים אלה חייב לכלול התאמה רבה של הסביבה ההורית והחינוכית לצורכי הילד, ורק אחר כך, במידה שעדיין מתרחש נזק לילד ו/או לסביבתו, מתן עזרה תרופתית להקלת תהליך הלמידה ההדדית של המערכת את הילד, ולא רק של הילד את המערכת.
האם התאמה זו תפריע לילדים אחרים? למידה פעילה, מעניינת, עשירה ומגוונת יותר, למעשה רק תעשיר את הילדים האחרים ותאפשר לכ-ו-ל-ם להשתלב.
בשנה האחרונה היינו עדים למאבק ענקים שהתנהל בין ארגוני המורים וראשיהם לבין משרד האוצר. את המאבק הזה ניסו המורים להציג לציבור כמאבק על "צדק חברתי כולל" שמגיע עד לראש הממשלה. אבל גם אם השביתה בבתי הספר תוכננה בקפידה כבר לפני שנה במשרדיהם של הפרסומאים הגדולים, קשה להתעלם מהעובדה המצערת, שמערכת החינוך העל-יסודית יצאה לשביתה הארוכה ביותר בהיסטוריה שלה, והעולם שתק. וזה, כשלעצמו, מטריד. מאוד.
החינוך בארץ, כמו הנוער, מצוי במשבר אמיתי. אלימות קשה, ערכים שאבדו, בלבול וחוסר כיוון מבטאים רק מעט מהתסכול שהנוער מצוי בו. גם שרשרת הכישלונות של ילדי ישראל במבדקים השונים שמתפרסמים מדי שנה, נשמעת כמו בדיחה גרועה. התחושה היא שמערכת החינוך של היום קרובה לאובדן שליטה. אפילו הטרנד המסוכן שפוּתַח בשנים האחרונות - חלוקת ריטלין ללא הגבלה, כמעין "סם חצי רשמי", שמטרתו להשקיט ולהרגיע מעט את ילדינו, אינו פותר את הבעיה. המצב אכן מדאיג כי מדובר ביהלום שבכתר. בלב. מדובר בחינוך של הילדים של כולנו - שלךֳ, שלךְ ושלי.
אז בואו נעזוב לרגע את כל האינטרסנטים השונים שמלווים את המתרחש היום בחינוך, ונדבר לרגע אנחנו - ההורים. בסיפור הזה, חשוב לזכור, אנחנו "הלקוחות" של המערכת. והלקוח, גם אם הוא לא תמיד צודק, לפחות יודע מה הוא רוצה.
הדור החדש שגדל כאן, שונה באופן מהותי. מבט חטוף על ילדינו מגלה זאת בצורה ברורה. רבים מהם כבר אינם חפצים באותם דברים שאנו, בני הדור הקודם, נמשכנו אליהם. קריירה, כסף, כבוד, שליטה או ידע - שאיפות שבטבעיות ייעדנו עבורם, הן מטרות שהדור החדש מרגיש שלא "שווה" להקדיש למענן את החיים. הילדים של היום משתוקקים לכלים מעשיים להבנת המציאות. הם דורשים מילוי רוחני.
לכן כשאנו דנים בבעיית החינוך, עלינו להבין תחילה, שהנוער שגדל היום מפותח הרבה יותר מכפי הבנתנו. המערכת הפנימית שמוטמעת בו, שואפת להרבה יותר ממה שאנו מציעים לו. מגיל צעיר הוא חש בדברים שאנו לא מבחינים בהם, ומחקרים שנעשים כיום מראים שהוא קולט הרבה יותר ממה שנראה לנו. אולם מאחר והוא צעיר עדיין, הוא מתקשה לבטא את כל התחושות שמפעפעות בתוכו.
גם הפער שנוצר בין הדורות הוא בלתי ניתן לגישור. פער זה אינו חדש, אלא שנראה כי בדורות האחרונים משהו השתבש. המרחק מורגש במיוחד בתחום הבגרות הרגשית-רוחנית. נראה שהנוער כיום פשוט הרבה יותר בשל לנושאים אלה.
לפני כחמישים שנה אמר אלברט איינשטיין ש"חינוך הוא מה שנשאר במקרה, והאדם שוכח את כל מה שלמד בבית הספר". והוא צדק.
בתי הספר מתאמצים להכשיר את הילד להיות בעל מקצוע יעיל, טכנוקרט מיומן, אבל כבר מזמן אינם מתיימרים לחנך. הם רואים את תפקידם כמי שאמונים על הקניית כלים שבעזרתם הילד יוכל להמשיך את חייו כאיש היי-טק, עורך דין, רואה חשבון או פרסומאי מצליח, אבל חינוך לא תמצאו שם.
מהות החינוך היא ללמד את הילד - האדם הקטן - איך להיות אדם באמת. לא "בן אדם", כמו שהייתה נוזפת בי סבתי, אלא אדם במלוא מובן המילה. כזה שיש לו ערכים אמיתיים. ואילו אנו מנסים לנהל את המערכה הבאה, עם כלים של המערכה הקודמת. אנו מנסים לכפות על הילד את מה שהיה טוב לנו, אבל הוא שייך כבר לדור חדש, וזה ממש לא מתאים לו.
"החברה הישראלית מתבהמת, מידרדרת אל עבר תהום ללא מוצא", כתבו נציגי השמיניסטים במכתב פומבי אל ראש הממשלה ושרת החינוך בעיצומה של שביתת המורים, "העשייה איש איש לביתו נובעת באופן ישיר מיחסה של מדינת ישראל לנושא החינוך". "האנשים", הם טענו, "דואגים לעצמם, ואינם שמים לב לאחרים או לערכים החשובים באמת". ובנקודה זו בדיוק, טמון שורש הבעיה. האגו האנושי שנמצא בתהליך התפתחות מתמיד לאורך כל ההיסטוריה, מגיע כיום להקפה האחרונה ומטיס את הנוער שלנו אל על.
במאות הקודמות עוד התפתח האגו בעצלתיים, אולם במאה האחרונה עשה האגו קפיצה משמעותית. הקפיצה הזו הולידה התפתחויות מדעיות וטכנולוגיות, אבל גם יצרה כאן את הדור הנוכחי, שמתאפיין בצורך בלתי מתפשר להבין את משמעות החיים. וטועה מי שחושב שהם אינם מוכנים לכך.
שאלות שבעבר היו נחלתם של מעטים, והתעוררו בגילאים מאוחרים יותר באדם, פורצות כיום אל חלל האוויר, מתייצבות במרכז הבימה ותובעות מענה. חוסר היכולת לקבל מענה לצורך החדש הזה, שהוא ברוב המקרים בלתי מודע, וגם לא ממש מוגדר, מייצר תסכול פנימי שמלווה תכופות גם בהתפרצויות אלימות והיפראקטיביות. הילד אוגר תסכולים, עד שזה מתפרץ... מפלט אחר שמוצאים בני נוער רבים בימינו מפני מחוסר היכולת למצוא תשובה היא סמים, או כל הנאה אחרת שמאפשרת “אושר לרגע" בעלות של חמישים שקלים. הכמיהה הכמעט נואשת לחום, מובילה אותם לרשתות החברתיות הווירטואליות שפורחות ומתחלפות חדשות לבקרים. שם הם מחפשים להשתייך, להיות חלק ממשהו גדול, חם, בטוח ויציב.
סקרים שמתפרסמים לאחרונה, מצביעים על כך שבעולם של היום גדלים כמעט מחצית מן הילדים במסגרות משפחתיות ארעיות ורעועות. את התא המשפחתי החם, האוהב והתומך של פעם, החליפו "מבנים מאולתרים", בני זוג שמתחלפים, המשמשים לילד כהורים במשרה חלקית לתקופת זמן מוגבלת. תכופות מתפרצים אל תוך חייו "אחים חדשים" שהוא אינו מכיר, ובזמנים אחרים הם נעלמים אל משפחה אחרת. וכך יוצא שהילד השברירי חווה את השלבים המשמעותיים ביותר בהתפתחותו תחת תחושה מתמדת של חוסר יציבות, חרדת נטישה וחשש לאבד את אבא ו/או אמא.
תהליכים אלה, שמשמעותם הפסיכולוגית מובנת לכול, משליכים באופן ישיר על מבנה האישיות של הילד. הוסיפו לזה את הצורך הפנימי שעליו כבר הרחבנו, ותקבלו ילד-מבוגר, שגם אם נקצה מאות מורים לכיתה אחת, זה לא יעזור לחנך אותו. לכן במצבנו הנוכחי נדרשת חשיבה חדשה, אחרת, נדרש שינוי יסודי, עמוק.
ואילו אנחנו? מה אנחנו עושים בנידון? אחד מן השניים: או שאנו עסוקים מדי בדברים אחרים מכדי להתפנות ולעסוק בדבר החשוב באמת... או שאיננו מבינים מה מתרחש.
אין ספק שהדבר הקל ביותר לעשות הוא להניח למצב כפי שהוא. נניח למורים להתמודד עם התלמידים - הילדים שלנו, כדי שנוכל לחזור לשגרת יומנו ולעסוק בדברים חשובים יותר. אבל חברים יקרים, זה לא ייגמר, ובטח שלא מהר. המצב רק יחריף, אם לא ננקוט עמדה ברורה ונדרוש שינוי אמיתי. ושינוי כזה, יכול לבוא רק מלמטה. מאיתנו. אנחנו, ההורים של הדור החדש, חייבים להביא לשינוי יסודי בחברה שלנו.
עלינו ליצור לחץ שיגרום לשינוי מוחלט בסדר העדיפויות, ויציב את החינוך (ולא, לא את "מערכת החינוך" וגם לא את "המורים", שאינם אשמים במצב) במרכז סדר היום הלאומי. יש לפתוח בשיח ציבורי נוקב, פתוח, אמיתי וכן, כדי להבין איך אנחנו, כחברה וכעם, מתכוונים לטפל במצב.
עלינו לפתח עבור הדור הצעיר שיטה חדשה, שתאפשר לו לשאול לשם מה אנו חיים, להבין את סיבת קיומו, לבנות את הפנימיות שלו ובכלל, שתתייחס אליו כאל אדם. אדם קטן שמחפש מענה. אין סיבה לחשוש מפני ה"שאלות הגדולות" האלה. הילדים פתוחים אליהן הרבה יותר מאשר המבוגרים, ותתפלאו, הם גם מבינים אותן טוב יותר.
ייתכן וזה משא כבד שהיינו שמחים להשיל מאיתנו, אבל אין כאן מישהו אחר שיעשה את העבודה עבורנו. אנחנו חייבים את זה לדור הצעיר, לבנים ולבנות שלנו.
“ממשלת ישראל מודיעה בתדהמה, בצער רב וביגון עמוק על מותו של ראש הממשלה ושר הביטחון, יצחק רבין, אשר נרצח בידי מתנקש הערב בתל אביב. יהי זכרו ברוך".
"אחדות" היא מושג לא מובן, וכנראה גם לא טבעי. אם נסקור את שישים השנים האחרונות, נגלה כי עקומת האחדות בינינו נמצאת בירידה מתמדת, או לחילופין, עקומת הקיטוב נמצאת בעלייה מתמדת. איך שלא נסתכל על זה, זה עדיין נראה לא טוב.
השנה יחול יום הזיכרון השלושה-עשר להירצחו של ראש הממשלה יצחק רבין ז"ל. “ילדי הנרות" כבר בגרו, והיום הם עובדי היי-טק מצליחים, לפני או אחרי טיול אינסופי למזרח, לדרום אמריקה או לכל מקום אחר שאליו אפשר לברוח.
הרצח זעזע רבים מאיתנו. הזעזוע חצה מחנות פוליטיים, אידיאולוגיות ואמונות. הוא הפר בבת אחת את השלווה, והציף על פני השטח את כל הלכלוך שהיה נהוג להסתיר עד אז מתחת לשטיח הלאומי. כמו פצע חשוף בערו השנאה, הקיטוב ופערי העמדות התהומיים, וסימנו את גבולות הפירוד והמרחק הבלתי ניתן לגישור.
בשורות הבאות לא נעסוק בראש הממשלה, יצחק רבין ז"ל, וגם לא נצדיק או נשלול את דרכו. לא נעסוק בכל היבט פוליטי אחר, בדמוקרטיה או במנהיגות, אלא נדבר על לילה אחד מיוחד שבו חשנו אחדות.
אז איפה הייתם כשיצחק רבין נרצח? מה עשיתם כשזה קרה? מה הרגשתם אחרי זה? נראה כי כולנו יכולים לשחזר את הרגעים האלה בלבנו. מתוך צורך לאומי הוצב הארון בחזית הכנסת למשך כיממה, כדי שעוברי אורח יוכלו לעבור על פניו.
אני זוכר שהחלטנו לנסוע לירושלים. היה ערב קריר, תחילת החורף. היינו צעירים, תמימים וחדורי תקוות שניטעו בנו היטב על מזרח תיכון חדש. קיווינו שהנה עוד יום-יומיים, מקסימום שנה-שנתיים, נשתחרר סוף סוף מהמועקה הזאת, מהקושי של הגדרה עצמית ובעיית הזהות, ודת, ומדינה, וערבים ושטחים. היינו בטוחים שהנה עוד רגע ניהפך כאן למדינה אירופית כמו כולם, רק עם חופים טובים יותר ומזג אוויר מצוין. ואז אפשר יהיה לעסוק בדברים החשובים באמת. להיות תרבותיים - לשמוע מוזיקה וללכת לסרטים ולהצגות עד סוף החיים. אלא שלפתע נקטע החלום. הבלון התפוצץ והאוויר יצא בקול שריקה עזה. ואנחנו נותרנו מיותמים, מבולבלים, מסרבים להאמין.
כשעלינו על כביש מספר אחת בדרך מתל-אביב לירושלים, חשנו בהבדל. הכביש היה מוצף בטורי מכוניות עמוסות אנשים, שחייכו זה אל זה בהבנה. איש לא ‘חתך' את השני בכביש, איש לא צפר. כולם המתינו ונתנו זכות קדימה לרכב שבא ממול. חבר'ה צעירים שעמדו בירידה לכביש המהיר נאספו מיד לטרמפ. הייתה תחושה של אהבה באוויר. זה היה קצת מוזר, אבל גם נעים.
הפקק בעלייה לירושלים התחיל כבר בסיבוב מוצא. פקק כבד, כזה שלא זזים בו מטר. מתקדמים פגוש אל פגוש, ועומדים. אנשים יצאו מהמכוניות ודיברו ביניהם. היו כאלה שאף הגדילו לעשות והוציאו גיטרה, ניגנו, שרו שירי ארץ ישראל. מישהו הביא תרמוס עם קפה. פתאום התפשטה בכל העם הזה, בכולנו, תחושה נעימה, ממכרת, של משהו משותף. תחושה שאנחנו עַם אחד, גוף אחד, כמו איש אחד עם לב אחד גדול שהתרחב. תחושה של אחדות.
ואז זה נגמר, והתחילו דיבורים אינספור ותשדירי טלוויזיה מיוחדים. כמו עשן חולף עברה הטראומה, ואיתה נמוגה גם התחושה. תחושת האחדות שחשנו, ולו רק לרגע. זו תופעה מוכרת; כשקורה משהו קשה אנו מתאחדים. אבל מדוע צריך לחכות עד שיקרה לנו משהו כזה? הרי אין דבר שעוצר בעדנו מלעשות זאת גם עכשיו, ברגע זה. עלינו רק להניח בצד את הבדלי המנטליות והאידיאולוגיות השונות, ולעזוב לרגע את האינטרסים הצרים ואת האגו שתפח ומפריד בינינו.
כשנעשה זאת, נוכל לשחזר שוב את החיבור הזה, שיש בו המון כוח, והוא מלא תקווה וחום ואהבה. חיבור שתמיד שימש לנו מקור כוח והשראה, מראשית הדורות, דרך הגלויות שעברנו, המדינה שהקמנו, אותה מדינה שעל גורלה אנו נאבקים עתה. חיבור שבסתר לבנו כולנו מייחלים אליו, ואם רק נרצה בו מספיק, נסחַף אליו את כולם. אחדות.
“הממלכההמאוחדת: נמנעת.
ונצואלה: בעד.
תימן: נגד.
יוגוסלביה: נמנעת...".
כך זה נמשך ונמשך, במהלך דקות ארוכות מורטות עצבים באותו לילה חורפי של 1947. לבסוף פילחה הכרזתו המסכמת של הקריין האמריקאי את הדממה המתוחה: “שלושים ושלושה בעד, שלושה עשר נגד... ההצעה מתקבלת".
“... ואחר כך היו ריקודים ודמעות, ודגלים הופיעו, ומכוניות צפרו בכל כוח צופריהן, ומכל בתי הכנסת בקעו קולות השופר, וספרי התורה הוצאו מתוך ארונות הקודש ונסחפו אל מעגלי הרוקדים... ובשעות הקטנות של הלילה נפתחו הבָּּרים בכל העיר ועד אור הבוקר חילקו חינם משקאות קלים... זרים התחבקו ברחובות ונישקו זה את זה בדמעות... ואבא שלי אמר לי כששוטטנו שם בין מעגלי הרוקדים: ‘אתה רק תסתכל ילד שלי בשבע עיניים בכל זה, כי את הלילה הזה אתה כבר לא תשכח עד אחרון ימי חייך, ועל הלילה הזה עוד תספר לילדים ולנכדים ועוד הרבה אחרי שאנחנו לא נהיה פה...'" (עמוס עוז, “סיפור על אהבה וחושך").
ואכן, מעולם לא שכחנו את הלילה ההוא. אי-שם במסדרונותיו של הזיכרון הקולקטיבי הישראלי, עדיין מהדהדות אותן שאגות שמחה מתפרצת, ונשמעת אותה שירה אדירה, ספונטנית, כמין תזכורת מרגיזה לכך שזה לא היה “רק חלום". לרגע אחד קטן הרגשנו איך זה באמת להיות כולנו יחד, מלוכדים כאיש אחד.
שישים שנות מלחמות אינסופיות, סכסוכים פנימיים וחיפושי דרך מתישים, קשה שלא לתהות אם בכלל היו הדברים מעולם.
ואין בכך כדי לבטל את ההישגים... יש לנו דגל והמנון, חברת חשמל, חברת תעופה, צבא, תעשיית היי-טק מפותחת ועוד. יש במה להתגאות. אך תארו לעצמכם שהיינו מקבצים את כל אותן תקוות וחלומות כמוסים שהתרוצצו בין מעגלי הרוקדים באותו לילה דרמטי, ושופכים את כולן על שולחן החיים העכשווי של מדינת ישראל, מתבוננים היטב ושואלים את עצמנו עם יד על הלב: האם הן באמת התממשו? האם הפכנו למה שחלמנו להיות - עם אחד, שלם, מאוחד, עצמאי וחופשי בארצו? והאם מישהו מוכן לחתום על תוצאה דומה במקרה שהייתה נערכת היום הצבעה חוזרת באו"ם?
התשובות, ימשיכו כנראה להתנדף ברוח, עד שלא נתחיל להסתכל להן ישר בעיניים.
בין חלומות העבר למציאות ההווה ניצבת תהום, מה שמצביע על העובדה, איפשהו בדרך פספסנו, ובגדול... אמנם חזרנו לארץ האבות אחרי אלפיים שנות גלות, וניסינו להקים כאן תרבות עברית מתחדשת, מבוססת כובע טמבל, סנדלים ובלורית מתבדרת ברוח, אבל זה לא מספיק. בשלב מסוים הידיים שהיו פעם משולבות בחוזקה, החלו להרפות מאחיזתן, ואפילו למשוך כל אחת לכיוון שלה. שישים שנים חלפו, ועדיין לא הצלחנו למצוא את ה"משהו" שיהפוך את אותה שמחה רגעית לשלמה ומתמשכת. ויש המרחיקים לכת וטוענים שהמדינה היהודית איבדה כליל את זכות קיומה...
לא כך חושבים המקובלים. עם כל הכבוד לאו"ם, ההצדקה לקיום המדינה נוצרה עוד בראשית הימים, כשאברהם אבינו "שלף" מקרב הבבלים מספר תלמידים שביקשו לגלות את מקור החיים. יחד הם גילו את השיטה להתעלות מעל האגו והגיעו לערבות הדדית. בפניהם נפרס עולם חדש ומופלא של כוחות נסתרים ואהבה אינסופית. הקבוצה הלכה וגדלה, עד שהפכה לבסוף לעם שלם שחי בארצו, וביסודו אהבה הדדית - עם ישראל. מימוש השיטה שגילה אברהם והעברתה לאנושות כולה, הם המנדט האמיתי והיחיד שקיבלנו מהטבע העליון, הן לקיומנו כעם והן לארץ שבה אנו חיים.
שנות הגלות הממושכות השכיחו מאיתנו אותה שליחות רוחנית, והתקיימנו כעוד עם אגואיסטי ככל העמים. אך לקראת סוף המאה התשע-עשרה חל מפנה גורלי. העם היהודי החל להרגיש צורך עז לשוב לארצו ולהקים מדינה עצמאית. בתזמון מושלם החלה גם השיטה שגילה אברהם - חכמת הקבלה - להתגלות מחדש ברבים. על רקע זה, קבעו בעל הסולם והרב קוק - גדולי מקובלי המאה העשרים - כי עצמאותנו החיצונית תלויה באופן ישיר בהשגתה של עצמאות רוחנית. “כל עוד שלא נגביה את מטרתנו מתוך החיים הגשמיים", כתב בעל הסולם במאמר “השלום", “לא תהיה לנו תקומה גשמית, כי אנו בני האידיאה". משמעות דבריו פשוטה ורלוונטית היום אולי יותר מתמיד: לא ניתן לבנות כאן חברה שתתבסס על ערכים ועקרונות אגואיסטיים פרי מוחם של בני האדם. גם אם נדמה (לרגע) שהם כן מצליחים במדינות אחרות. במקרה שלנו, חזרנו לארץ רק כדי לבנות בה חברה המושתת על אהבת אחים, ולאחר מכן ללמד את העולם כולו “איך עושים את זה". זו בלבד ההצדקה לקיומינו כאן.
אמנם בישראל בת השישים, צפירות וחיבוקים ברחובות ניתן למצוא בעיקר אחרי שמכבי זוכה בגביע אירופה (והשנה זה כבר לא יקרה, לצערנו). וגם הארץ המובטחת הפכה עם הזמן לארץ זבת חלב וקוקה-קולה, עת החלום האמריקאי להצלחה כלכלית החליף את הערכים הבסיסיים שאיחדו את כולנו. אבל אל לנו להרים ידיים.
נהפוך הוא, המציאות הסדוקה הזו היא הזדמנות פז לבנות את חיינו המשותפים כעם, על יסודות מוצקים יותר. יסודות הנשענים על הטבע המקורי שלנו. עדיין לא מאוחר להפיח חיים בדחליל הציוני שקצת איבד את הכיוון וקפא על מקומו. מעגלי הריקוד החדשים צריכים להיבנות הפעם סביב האידאל הרוחני שלנו. העולם מחכה שנזמין אותו להצטרף למעגל האהבה המתרחב, ונגולל יחד את האבן הכבדה שכיסתה את מעיינות השמחה האדירים שחבויים עמוק בתוכו.
בתוך הזיכרון הקולקטיבי של עם ישראל צרוב אחר צהריים חמים אחד באמצע ספטמבר 1993. עם שלם ישב אז, מרותק למסכי הטלוויזיה, ואיתם עוד מיליוני צופים סקרניים ברחבי העולם, חוזים במה שנראה כרגע היסטורי: יצחק רבין, ראש ממשלת ישראל דאז, ויאסר ערפאת, שעמד בראש אש"ף, חותמים על הסכמי אוסלו על רקע המדשאות הירוקות של הבית הלבן.
רבים עדיין זוכרים את התחושות המעורבות, את לחיצות היד ההססניות ואת השקט המתוח ששרר בחדר... אבל יותר מכול זכורה התקווה שניצתה בנו אז, תקווה שהִנֵה, ממש בעוד רגע, יהיה כאן שלום. התגשמותו של חזון "המזרח התיכון החדש" מעולם לא נראתה קרובה יותר ואופוריה התפשטה באוויר. דומה היה שאפילו הספקנים שבינינו התרככו, ואיפשרו לאותו זיק של תקווה להאיר את מרחבי הלב הישראלי למוד האכזבות. באותו יום, הרשנו לעצמנו לחלום.
אלא שחודשים ספורים אחר כך נקטע החלום באיבו. הבלון התפוצץ והאוויר יצא בקל שריקה עזה. התעוררו למציאות כואבת של פיגועי התאבדות אכזריים ותחושת כאוס כללית. הסכם אוסלו ב' כבר פילג את העם לשניים ועורר הסתה אלימה, ששיאה היה התנקשות בראש ממשלה מכהן. יצחק רבין נרצח.
ברקע עוד נשמעו קולות שקראו לשוב אל שולחן הדיונים ונעשו ניסיונות שונים להגיע להבנות, אך כל זה הסתיים סופית בחודש נובמבר 2000, ביום שחור אחד, עת אינתיפאדת "אל אקצה" הכתה בנו כמו סטירה מצלצלת ומחקה הכול.
במרוצת השנים שחלפו מאז תפס את מקומה של התקווה לשלום הביטוי "כוננות ספיגה". מצפון לנו גדלה ומתפתחת כמעט באין מפריע "מדינת חיזבאללה", שצוברת טילים וכלי נשק וכבר הפליאה בנו את מכותיה במלחמת לבנון השנייה. בדרום שורר מצב מדאיג של כאוס כללי ב"מדינת חמאסטן", שממטירה עלינו את קאסמיה ובינתיים משתקת את החיים "רק" בנגב המערבי. אם לא די בכך, על החגיגה הכללית מנצחים נשיא איראני, המצהיר ללא הרף על כוונתו לחסל את "האויב הציוני" ומתקדם במרץ לקראת בניית פצצה גרעינית, ועמיתו הסורי הלא-ברור, שמידי חודש משחרר הכרזה על מצב מלחמה.
כל זה היה יכול להיות כר פורה לתסריט הוליוודי משובח ומותח, פרי מוחו של תסריטאי צעיר ומבטיח בעל נטיות אנטי-ישראלית, אלא שלצערנו הרב, זהו תיאור מדויק של מציאות החיים בישראל המודאגת מאוד בשנים האחרונות. מדינה הנמצאת תדיר בצומת דרכים מתוח ונפיץ. לכן, אין זה מפתיע שכאשר המילה "שלום" נזרקת לחלל החדר בשיחת סלון ממוצעת בימינו, חיוך מר עולה על פניהם של הנוכחים. "שלום?" יענו רובם בכאב, "כבר הפסקנו מזמן לחלום".
ובכל זאת, האם לעולם לא יהיה כאן שקט? האם גם ילדינו נדונו לחיות על החרב במציאות משוללת שלווה ושלום? ובכלל, מדוע כל הניסיונות שלנו להגיע לכך נכשלים? האם אלה הם רק תנאים חיצוניים או שמא אולי, אחרי כל כך הרבה ניסיונות, עלינו פשוט לעצור לרגע ולבדוק את דרכנו? אולי הסיבה לחוסר ההצלחה להשיג שלום טמונה ברובד פנימי ועמוק יותר, ואם נבין זאת, נראה שיש פתרון והוא נמצא כאן, ממש מתחת לאפנו?
חכמת הקבלה אינה עוסקת בפוליטיקה. היא גם אינה עוסקת במפלגות, בבחירות ובספינים תקשורתיים. כחכמה נצחית היא אינה מצדדת בימין או בשמאל, שמחליפים ביניהם עמדות לפי הצורך חדשות לבקרים. אולם היא כן מציגה דרך מעשית ובטוחה לשלום - כזה שבא מבפנים. שלום אמיתי.
על פי הקבלה העולם שלנו מופעל על ידי כוחות טבע עליונים כדוגמת כוח המשיכה וכוחות נוספים שפעולתם נסתרת מעינינו. מטרת הכוחות הללו היא להביא את העולם לפעול באיזון, בהרמוניה ובשלמות. אם פרט אחד במערכת הטבע יוצא מאיזון - מהשלמות של הטבע - הוא יוצר רִיק, והטבע כולו פועל כדי להחזיר אותו לאיזון - למצב השלם. בשפה מדעית קרוי מצב זה בשם "הומיאוסטזיס" ("הומו" פירושו דומה, ו"סטאזיס" פירושו מצב), ואליו שואפים להגיע כל הפרטים במציאות. אותם כוחות שמפעילים את הטבע מפעילים מבפנים גם אותנו, בני האדם.
במאמרו "השלום", כותב בעל הסולם ש"הטבע" והכוח העליון - הבורא, "היינו הך הם". במילים אחרות, להגיע לאיזון עם הטבע משמעו לפעול בדומה לכוח עליון, לבורא.
וכיצד פועל הבורא? הוא אוהב ונותן רק טוב.
ואנחנו? אנחנו חושבים רק על עצמנו, מנצלים ושונאים זה את זה. וכל עוד כזה הוא המצב, הטבע העליון ימשיך ללחוץ עלינו במטרה להביא אותנו לאיזון עימו, לשלום. וכיוון שבעולם הרוחני עקרון האיזון או בשפת המקובלים - "חוק השתוות הצורה" - הוא שנותן את הטון, לא ייתכן שבארץ ישראל ימשיך להתגורר עם שאינו תואם את השורש הרוחני שלו, אותו שורש המתבטא בצירוף המילים שמרכיב את שמו ישר-אל. ישר אל הכוח העליון, כוח האהבה, שגילה אברהם אבינו עוד בבבל העתיקה.
לצורך התגלותו של כוח האהבה בינינו, ורק לשם כך, קיבלנו את האפשרות להקים כאן מדינה. אם נשמש דוגמה רוחנית-מוסרית לעולם כולו נזכה לפריחה רוחנית ולשגשוג גשמי, מפני שהשתיים תלויות זה בזו. אך אם נמאן לעשות כן, החיים בישראל יהפכו למרים והמדינה תידרדר עד לסכנה קיומית. כפי שכתב בעל הסולם: "כל עוד שלא נגביה את מטרתנו מתוך החיים הגשמיים, לא תהיה לנו תקומה גשמית, כי אנו בני האידיאה".
כאמור, מדינת ישראל הוקמה כחלק מתהליך שמטרתו להקים כאן אומה מאוחדת, רוחנית, שביסודה אהבת הזולת.
תהליכים אינם מתרחשים במקרה, מסבירים המקובלים, הימצאותנו כאן תלויה במידת האיזון שלנו עם מערכת חוקי טבע. אולם עלינו להבין שחוקי הטבע הם חוקים מוחלטים, ואינם תלויים ברצון או בהסכמה שלנו. כשם שלא יעלה בדעתנו לעלות לקומה האחרונה בבניין גבוה ולבחון את פעולתו של חוק המשיכה, אין סיבה הגיונית לחשוב שהמצב יהיה שונה עם חוקי הטבע האחרים.
מכאן ניתן להבין כי גם הארגונים הפונדמנטליסטיים שפונים בשנים האחרונות להשמיד את ישראל אינם יד המקרה, אלא שחקן מפתח בתהליך הכללי. הלחצים מצד שכנינו אינם מתגברים לא רק כיוון שהם חשים שישראל חלשה ונוח יותר לצאת נגדה מאשר נגד מדינות המערב, אלא מפני זוהי דרכו של החוק הכללי של הטבע. מהלך שנועד ללחוץ על ישראל להתקדם לעבר המטרה שיועדה לה - האיזון עם חוק האהבה שמקיף את המציאות ומפעיל אותה. אבל אנחנו מסרבים לקחת חלק בתהליך הזה וכל עוד נטמון את ראשנו בחול ונסרב לממש את התכנית הכללית של הטבע: להתעלות מעל תכונת האהבה האגואיסטית שלנו להתחבר בינינו באהבת הזולת, תמשיך לרחף מעל לראשנו סכנה קיומית. הרי מדובר בחוק טבע.
עלינו לדעת שקיימת גם דרך אחרת, מלאת תקווה ואופטימיות וחיוניות. על פי דרך זו, המצב הירוד שבו אנו שרויים כיום הוא חלון הזדמנויות, שיכול להוות נקודת פריצה אל עבר דרך חדשה. דרך המתבטאת בצורה הבהירה ביותר בפסוק המפורסם מתהילים "עושה שלום במרומיו, הוא יעשה שלום עלינו". לפיו, רק לאחר שנעשה שלום עם הטבע - עם הבורא, כלומר רק לאחר שנלמד להיות כמוהו, ישתנו פני הדברים ויהיה שלום בינינו ובכל העולם. או אז הכוחות שיורדים מלמעלה ומפעילים את עולמנו יסתדרו כך שיהיה שלום גם עלינו, "ועל כל ישראל". כשנבין מה נדרש מאיתנו לבצע, יבוא גם השינוי המיוחל.
עוד מילדותו שנא הנרי את היהודים. הוא חש שקיים בהם משהו מסתורי ואפל. הוא מעולם לא הצליח להבין את תחושותיו, או לפחות למצוא להן סיבה פסיכולוגית, אבל ככל שחלפו השנים, הלכה התחושה הזו והתגברה בו.
לימים גדל הנרי פורד, והתפרסם כאיש שהמציא את הגלגל מחדש. פורד היה מהראשונים שהפכו את תעשיית המכוניות באמריקה למנוף לפיתוח הכלכלה האמריקנית כולה. באופן סמלי, ככל שגדלה חברת המכוניות שייסד, כך התעצמה בו תחושת השנאה ליהודים. ההון הרב שצבר הנרי פורד אִפשר לו לממן את הקמתו של העיתון האנטישמי "TheDearbornIndependent", וכן להפיץ ברבים את “הפרוטוקולים של זקני ציון" בהיקף שהיכה גלים אף באירופה. יש אומרים שפורד אף הרחיק לכת ושכר צוות מיוחד של חוקרים פרטיים, שעקב אחר דמויות יהודיות בולטות בניסיון לחשוף את הרשת היהודית שתכננה, לדבריו, להשתלט על העולם כולו. הוא היה גם האמריקני היחיד שהוזכר בספרו של היטלר “מיין קאמפף", והיחיד שקיבל את אות ההוקרה הגבוה ביותר שהעניק הרייך לאדם שאינו גרמני.
תמוה ככל שיהיה, סיפורו של פורד אינו יחיד במינו. מצטרפת אליו שרשרת ארוכה של אנשי רוח, מדינאים והוגים ביניהם המחזאי המפורסם וויליאם שיקספיר, המלחין הגרמני וואגנר, המשורר פושקין, הסופר דוסטוייבסקי ועוד רבים אחרים.
בשנים האחרונות אנו עדים לגלי אנטישמיות הולכים וגואים, ורק לפני חודשים ספורים היינו עדים ל התבטאותושל נשיא איראן, מחמוד אחמדי-נג'אד, לפיה יש לקיים משאל עם ולקבוע להיכן תועבר ישראל.
דוחשל המכון לחקר האנטישמיות והגזענות באוניברסיטת תל אביב שפורסם בסוף חודש אפריל השנה, מוצא כי מספר התקיפות על רקע אנטישמי בשנת 2007 שולש ביחס למספרן בשנת 2006, וזאת לאחר שגם בשנה שעברה פורסם כי מספר הפגיעות ביהודים בעולם הוכפל בשנת 2006 בהשוואה לשנת 2005. "האנטישמיות ברחבי העולם נמצאת בעלייה בעשור האחרון", קובע דוח של מזכירות המדינה האמריקנית שהתפרסם בתחילת 2008. "היום, יותר משישים שנה לאחר השואה, האנטישמיות היא לא רק חלק מן ההיסטוריה, אלא אירוע שמתרחש בהווה", נקבע בדוח שהוגש לקונגרס האמריקני. אבל זה לא מסתכם בכך. בארגנטינה נרשמה עלייה של כשלושים ושישה אחוזים במספר האירועים האנטישמיים בשנת 2006 לעומת שנת 2005. עלייה חדה באירועים האנטישמיים נרשמהגם בלונדון, בגרמניה ואף באוסטרליה הרחוקה. ובעצם, איפה לא? אפילו בישראל התגלתה השנה תנועה ניאו-נאצית שהפתיעה את כולם באלימות ובחוסר הבושה שלה להיחשף לציבור.
אז מה כבר עשינו שכולם כל כך אוהבים לשנוא אותנו?
על מנת להתחקות אחר המקור לאנטישמיות נצא למסע בזמן ונחזור כחמשת אלפים שנים לאחור, אל כור מחצבתה של האומה הישראלית.
באלף השלישי לפני הספירה התרכזה רוב האוכלוסיה סביב מסופוטמיה - ערש התרבות האנושית באותם ימים. כפי שמעידים המקורות הקדומים, תושבי האזור חיו בנחת כמשפחה מאוחדת ושלווה:
"ויהי כל-הארץ, שפה אחת, ּודברים, אחדים" (בראשית, יא', א').
עד שלפתע הפר כוח לא מוכר בעוצמתו את השלווה הפסטורלית. לראשונה בהיסטוריה פרץ האגו בקרב תושבי המקום, וכתוצאה מכך נדחפו בני האדם לשלוט על הטבע, ולנצל את הכול ואת כולם לטובתם האישית. בניית מגדל בבל המפורסם מסמלת את צמיחתו של האגו, ומיטיבה לתאר את השינוי שהתרחש באותה התקופה:
"...אם נפל אדם ומת לא היו שמים את לבם אליו, ואם נפלה לבנה אחת היו יושבים ובוכים ואומרים: אוי לנו, אימתי תעלה אחרת תחתיה" (פרקי דרבי אליעזר, כ"ד)
עת שכולם היו שקועים בעצמם, התגלה באחד מן הבבלים רצון להבין את סוד החיים. אותו בבלי, אברהם שמו, סירב להשלים עם המצב באותן השנים, והחל לחפש אחר הדרך להתגבר על האגו שהרס כל חלקה טובה. הוא ניסה למצוא את הנתיב לחיים נעלים יותר. חיפושיו ומחקרו הובילו אותו לפיתוח שיטה רוחנית, שמאפשרת לאדם להתעלות מעל לאגו המפריד בינו לבין חבריו ולהתאחד על בסיס אהבת הזולת. את עיקרי שיטתו ניסח בספר הקבלה החשוב שמיוחס לו, "ספר יצירה".
אלה שהקשיבו והתרכזו סביבו, למדו את השיטה והפכו לקבוצת המקובלים הראשונה בהיסטוריה. עם השנים גדלה הקבוצה וממנה נולדה האומה הישראלית. ייחודה של אומה חדשה זו מושרש במטרה הרוחנית לשמה נוצרה: יישום שיטתו של אברהם - חכמת הקבלה - כדי להתעלות מעל האגו ולהפיץ בעולם כולו את השיטה להגיע לאהבת אחים.
"עתה קרבו הימים, שהכל יכירו וידעו, שישועת ישראל וישועת העולם כלו תלויה רק בהופעת חכמת אור הגנוז של פנימיות רזי תורה בשפה ברורה. הנסתר יעמיד על רגליו גם את הנגלה" (הרב קוק, "אגרות הראי"ה" ,ח"א, עמ' צ"ב).
בימינו הגיע האגו האנושי לדרגת התפתחותו הסופית. מקובלי הדורות האחרונים כתבו רבות על כך והסבירו כי הפעם, בשונה מתקופת בבל, האנושות תגלה כי האגו מוביל אותה למבוי סתום, ועליה למצוא דרך להתעלות מעליו. או אז יבשילו בה התנאים לקליטת שיטתו של אברהם. המקובלים אף הרחיבו ואמרו כי האנושות, שתזדקק לשיטה זו, תתבע אותה מהמחזיקים בה - בני האומה הישראלית. תפקיד האומה הישראלית, על פי בעל הסולם, הוא ליישם תחילה את שיטת הקבלה על עצמם ולאחר מכן להעבירה לאומות העולם.
כל זמן שהאומה הישראלית אינה מיישמת שיטה זו ומונעת אותה מן האנושות, מעמיק הסבל הכללי. במקביל לכך, בתת הכרתו העולם חש שיש בנו, היהודים, משהו מיוחד, ושאנו מחזיקים את המפתח לגורלו הטוב בידינו. שרשרת התלות ההדדית הזו מסתכמת בכך שככל שאנו מתעכבים במימוש תפקידנו, אנו מעוררים עלינו שנאה גדולה יותר בקרב אומות העולם.
העובדה שהאומה שייסד אברהם שכחה את ייעודה, אינה מבטלת את חובת מימוש המשימה מעלינו. הבנת תפקידו של עם ישראל כמעין "מתאם" שתפקידו להעביר את השיטה להתעלות מעל האגו לכלל האנושות, מסייעת לנו להבין את השורש לאנטישמיות.
במאמריו הרבים חוזר בעל הסולם ומסביר שתופעת האנטישמיות אינה תלויה באומות העולם, אלא אך ורק בתפקודו של עם ישראל, או ליתר דיוק, במימוש תפקידו. ושאל לנו להסתמך על אומה מסוימת שתסייע לנו, או לקוות שיחסו של העולם ישתנה לטובה, כל עוד איננו ממלאים את תפקידנו כלפיו. הרב קוק, אחד מגדולי המקובלים במאה העשרים, תיאר זאת בשפתו הפיוטית:
"עתה קרבו הימים, שהכל יכירו וידעו, שישועת ישראל וישועת העולם כולו תלויה רק בהופעת חכמת אור הגנוז של פנימיות רזי התורה [הקבלה] בשפה ברורה... רק כשנהיה מה שאנו צריכים להיות, תשוב לאנושות הסגולה העליונה" (ספר האורות, דף קנ"ה).
האנטישמיות הגוברת בכל העולם היא עובדה שלא ניתן להתווכח עליה, אך בניגוד לגלי אנטישמיות קודמים, הפעם, שורש התופעה וגם הפתרון גלויים לכול. כאשר נממש את שיטת אברהם ונשיב את אהבת האחים בינינו, נוכל להגיש לאנושות כולה את השיטה לה היא מייחלת כל כך, השיטה לאיחוד ולאהבה בין בני האדם.
בימים אלה מתגבשת בכנסת הצעת חוק בתיאום עם שר הביטחון ואגף משאבי אנוש בצה"ל, במסגרתה עשויות להישלל ממי שלא שירת בצה"ל זכויות כגון: הוצאת רישיון נהיגה, הצבעה בבחירות ואפשרות ללמוד רפואה או פסיכולוגיה. הצעה זו מצטרפת לשורת צעדים שמטרתם להוביל מאבק ציבורי מקיף נגד תופעת ההשתמטות מהשירות בצה"ל. החל מהקמפיין "ישראלי אמיתי לא משתמט", וכלה בשלילת האפשרות מאמנים שלא שירתו בצה"ל להופיע בחגיגות השישים למדינת ישראל, באירועים רשמיים ובפני חיילים.
בשנת 2007 עמד שיעור הלא מתגייסים מקרב חייבי הגיוס על 28% מהגברים ו-44% מהנשים. באחרונה נדרש ראש אגף משאבי אנוש בצה"ל, האלוף אלעזר שטרן, מי שנתפס כאחד ממובילי המאבק, להגדיר מיהו משתמט. "כל צעיר בגיל גיוס, שהוא וסביבתו הקרובה יודעים שהוא צריך להיות בצבא והוא לא נמצא שם, הוא משתמט", אמר בהרצאה שנשא באוניברסיטת בר-אילן.
כך, באופן פרדוקסלי למדי, מוצאים עצמם בוגרי "כוכב נולד", דוגמניות צעירות שקנו "תהילה לרגע" ואמנים כמו עברי לידר ואחרים, בסירה אחת שזוכה לחִִצֵי ביקורת מכל הכיוונים, עם תלמידי הישיבות, שאמנם אינם אמנים, אך מגדירים את תורתם "אמנותם".
עושה רושם שתופעת ההשתמטות מצה"ל היא מאפיין נוסף המצביע על הקרעים ההולכים ומעמיקים בחברה הישראלית, אולם השאלה אמיתית איננה רק כיצד לטפל בתופעה הזו, אלא האם יש דרך מעשית לטפל ברצינות בתחלואי החברה הישראלית?
חכמת הקבלה גורסת שכן, וכי התשובה טמונה במאמרים שנכתבו לפני קרוב לשבעים שנה.
החובה לשרת ב"צבא העם" סימלה לכל אורך השנים את האחדות ואת השותפות בנטל. עם קום המדינה ועל רקע האיומים הבטחוניים הכבדים שרבצו על כתפי המדינה, שימש צה"ל ככור ההיתוך החברתי שחיבר בין קצוות העם, עולים וותיקים, אשכנזים וספרדים, עניים ועשירים. משהו משותף שכולנו עושים. והנה מתגלה בשנים האחרונות, כי מה שנתפס כחובה על ידי חלק מהעם, ומוגדר כחוק, הוא בגדר המלצה בלבד עבור חלק אחר.
רגע של היסטוריה: עם קום המדינה הסדיר ראש הממשלה ושר הביטחון דאז, דוד בן גוריון, את אי-גיוסם לצה"ל של מספר מגזרים במדינה. ההפליה על בסיס מגזרי יצרה מנוף לשסע חברתי עמוק שנמשך עד היום. חלק מהצעירים שאינם מתגייסים היום, מנמקים זאת בכך שהם אינם מסכימים עם העובדה כי חלק מבני גילם מקבלים פטור משירות צבאי, בזמן שהם נדרשים להקריב את חייהם. אי השוויון מתרחב כשמציבים מצד אחד שירות קשה, מסוכן ותובעני אל מול היכולת לנצל את שלוש השנים ללימודים, בילויים או בניית קריירה.
גם אווירת השחיתות הכללית במדינה, שבה לעתים נראה שאין חוק, או שניתן לכופף אותו או לקנותו בדרכים שונות (והשאלה היא רק מה המחיר), מקשה על המערכת לבסס גאווה לאומית (פעם קראו לזה "גאוות יחידה") שתאחד בין אזרחי המדינה.
אבל על אף היותנו מדינה צעירה, התופעה עצמה אינה חדשה. במאה השנים האחרונות עוברת החברה האנושית כולה תהליך של שינוי חברתי וערכי. ערכים לאומיים מתמוססים, התא המשפחתי מתפורר והישגיות אישית (שתמיד באה על חשבון הכלל) הפכה לשם המשחק. האגו שתופח דורס בדרכו את כל מה שמפריע לאדם להשיג את מבוקשו, והראשונים שנפגעים הם אותם ערכים קולקטיביים ואותה גאווה לאומית.
הרב יהודה אשלג (בעל הסולם) חשש מתהליך שכזה, עוד בתחילת שנות הארבעים של המאה הקודמת. העולם חווה אז התרסקות כללית עת מגפי הצורר הנאצי מחצו ומחקו תרבויות שלמות. אבל אפילו אז, על אף שהלאום היהודי עמד תחת סכנה קיומית מוחשית מתמיד וחלקים נרחבים מעמנו הושמדו באכזריות מדי יום, הפילוג החברתי והמפלגתיות שפשו בקרב היישוב היהודי בארץ ישראל הרקיעו שחקים.
לנוכח הסכנות שאיימו על מקימי היישוב העברי בארץ ומחוצה לה, ניסו מספר אנשי רוח שהדאגה לגורל האומה זרמה בעורקיהם, ובעל הסולם בראשם, להציע דרך חדשה כדי לאחד את החברה הישראלית. בעל הסולם נפגש עם כל ראשי היישוב דאז - בן גוריון, ארלוזרוב, שזר ואחרים, בניסיון לקדם את רעיון האחדות. למרבה הצער, נפלו הדברים על אוזניים ערלות. משהבינו כי אין מי ששומע, הם ניסו לפנות ישירות אל העם באמצעות עיתון "על מפלגתי" שהוציאו לאור - "האומה".
במאמר הראשי בעיתון, "היחיד והאומה", טען אשלג כי הסיבה לפילוג בינינו היא אובדן הזהות הלאומית. "אבד בנו הרגש הלאומי הבסיסי המאגד כל אומה במקומה", הוא כתב, "מה שקיים בישראל הוא קיבוץ של אנשים זרים, בני תרבות של אומות שונות".
הוא המשיל את החברה לשק אגוזים, שכל תנודה מזערית מולידה בו פירודים ואיחודים מקריים:
"אנו דומים בזה לגל של אגוזים המאוחדים לגוף אחד מבחוץ, על ידי שק העוטף ומאגד אותם, שמידת האיחוד ההוא אינה עושה אותם לגוף מלוכד. וכל תנודה קלה הנעשית על השק מוליד בהם התרוצצות ופירודים זה מזה ובאים על ידה בכל פעם לאיחודים ולצירופים חלקיים מחדש".
שישים ושמונה שנות התרחקות חלפו מאז, ואנו מפולגים היום יותר מאי-פעם. אך דווקא העובדה כי הפילוג הזה זוכה כיום לחשיפה תקשורתית מחודשת, מעודדת ומפיחה תקווה. נדמה כי אם הדבר יפריע לנו מספיק, אולי נתחיל לחפש אחר פתרון אמיתי לבעיה.
בעל הסולם הסביר במאמריו כי על מנת ליצור חברה מאוחדת ומשגשגת, יש צורך לשנות את סולם הערכים החברתי - מהמצב הנוכחי שבו "האגו הוא המלך", לסולם ערכים שבו נתינה ואהבת הזולת הופכים לערך עליון. כדי להוכיח את צדקת טענתו נביט לרגע לאחור וניווכח, כי תמיד כשהיינו מאוחדים - שגשגנו גם מבחינה תרבותית, רוחנית וכלכלית. לעומת זאת, כשגברו השנאה והפירוד - סבלנו מחורבן ומרדיפות.
אחת הדרכים להקמת חברה שתעודד את ערכי הנתינה לזולת והאחדות, הסביר אשלג, הוא פיתוח מערכת המתגמלת בפומבי את מי שנוהג בהתאם לערכים אלו, כלומר, לעודד את התרומה לחברה כערך מרכזי. במקום להעניק פרסים עבור הישגים אישיים, עלינו להעניק פרסים למי שפועל למען החברה. הצורך הטבעי להיות חלק מהחברה ולקבל ממנה חיזוקים, הוא שיניע את האדם לשינוי התנהגותו. כדי להתאחד מחדש כאומה עלינו לגלות את התכונה השורשית הטמונה בנו - את האהבה והדאגה ההדדית. אם נשחרר אותה מבעד לשכבות הציניות והאגואיזם שהיא קבורה תחתן, נחזור להיות חברה מלוכדת, מאוחדת ובעלת מטרה וחזון.
"האיש הישראלי מחוייב להאמין שנשמה אלוהית שרויה בקרבו" (הרב ראי"ה קוק, אורות התורה).
פעם חשבתי שלהיות ישראלי זה קצת פדיחה. כל הסיפורים על ישראלים שמתבהמים בחו"ל. שגונבים ברזים מבתי מלון בטורקיה. שתמיד מתלהבים ממה שהכי זול בחנויות הכל-בו הענקיות באוקספורד סטריט, וגם מסתלבטים על כל מי שנמצא מסביב, כי הם בטוחים שאף אחד לא מבין אותם. אבל תמיד יש בחנות עוד איזה ישראלי שמדבר באותה השפה, כמו שאומרים, ומתחלחל מבפנים: "איזו גסות רוח!" כי הוא לא היה מתנהג ככה בחיים, זה בטוח...
פעם חשבתי שזה עם אגרסיבי כזה, שמלכלך כל פיסת טבע שהוא מטייל בה, ובעיקר משתדל ללכלך מקומות מטופחים, כמו חוף הים והפארקים השונים. עם שמתקבץ בכל מקום ובכל זמן עם מנגלים מעושנים. עם שתמיד חושב שדופקים אותו. שהגברים בו בכלל לא יודעים לדבר עם נשים, והנשים כאן, הן קשוחות כמו גברים. שאף אחד לא יעשה בשבילך שום דבר שיוצא מגדר מה שהוא היה עושה ממילא. עם כזה, שמערב אותך בענייניו הפרטיים, מבלי להתעניין אם זה בדיוק מה שחסר לך בחיים (ראה ערך אלה שמדברים בסלולרי בקולי קולות על הסכם המזונות שלהם באוטובוסים עמוסים).
חשבתי שישראלים זה עם שמרוב בְּליל תרבויות, אין לו תרבות. שלא ברור אם אי פעם הייתה לו. ושישראלים יודעים לביים רק סרטי בורקס או סרטי מלחמה. ואפילו המאכל הלאומי שלהם הוא בכלל מאכל של מִצרִים. חשבתי שזה עם שיורה לעצמו ברגל, כי הוא מרגיש גאה ונחות באותה המידה. שזה עם שאומר לך הכול בַּפָּנים (וזה דווקא יתרון די מדהים). עם גס ומחוספס, שנמצא במלחמה מתמדת, אם לא עִם עמים אחרים, אז לפחות עם עצמו.
אבל עכשיו, אחרי כמה שנים שבחנתי את הנושא, אני יכול לומר בלב שלם וללא היסוסים - מסתבר שצדקתי!
בעין בלתי מזוינת ניתן להבחין שהעם הזה הוא לא בדיוק סמל ומופת אנושי, שכדאי לקחת ממנו דוגמה. הישראלי דגם 2008 אוחז בעוז באמונה "ואהבת לעצמך כמוך", או אם תרצו אין זו אגדה, שתמיד אפשר לבחור באופציה השנייה: "ועשית לרעך כל מה שבמיוחד שנוא עליך".
אז מה, יכול להיות שאלוהים פשוט טעה? שאיבדנו את הטאץ'? ואולי בכלל כל עניין ה"עם הנבחר" זו המצאה מקומית?
האם זו הבמבה הצהובה, כובע הטמבל, הצבר עטור הקוצים או המדים הירוקים, שבגללם זכינו בסגולה? (למרות שבמחשבה שניה, גם הם לא ממש המצאה שלנו...) או אולי בזכות השחיתויות שפשטו בארצנו כרעה חולה, החינוך שמצוי בנפילה, והירידה ליו.אס לשם התרחקות מכל האנרגיה הקשה, "כי הקסאמים שנופלים בשדרות ממש לא מתחברים לי טוב לקארמה, שקניתי בהודו בעשרה רופי וחודשיים שלמים של התנזרות ושתיקה". כאילו דא?!
כמו שהקבלה מסבירה את זה, במצבנו הנוכחי, אנחנו כמו אוסף של אגוזים, שלמרבה צערנו, מאוגדים יחד בתוך שק אחד. וכטבעם של אגוזים קשי עורף, לא משנה כמה מטלטלים את השק שלנו, כל אחד מאיתנו נותר מבוצר בתוך קליפתו הקשוחה, מוכן לפצח את הצורה לכל אגוז אחר בסביבה. אפילו האפשרות שהפיצוח של ידידו עלול לרסק גם אותו, כבר לא ממש מרתיעה אותנו, האגוזים. עד כאן - מסכימים? יופי! (מי שלא מסכים מוזמן לפרוק את זעמו על אותיות המקלדת בכתיבת מייל עצבני ל"קוראים כותבים", כדרכו של אגוז מלך ישראלי גאה).
ועכשיו, אחרי שנרגעתם, עולה השאלה הבאה: אז מה, האם סופנו שנתנגש זה בזה עד שכולנו נהיה מפוצחים למשעי? לא ולא, מבטיחה הקבלה, הרי אלוהים לא התבלבל כשהעניק לנו את התואר "עם סגולה".
ההבדל המהותי בינינו לבין קרובינו הרחוקים, נניח הצרפתים, הוא שהעם שלנו אינו "עם" רק בשל שיוך גנטי, היסטורי או לאומי, אלא דווקא בשל שורשו הרוחני. תאמינו או לא, אותו עם ערסוואטי המוגש לרוב במרקם אריסטוקראטי, נבדל מהאחרים בכך שהוא נושא בקרבו מטען רוחני. ומהו אותו מטען רוחני? היכולת לתת ולאהוב את האחרים. נו, באמת, למה אתם צוחקים?
בהחלט קשה האמונה כשמתבוננים בתמונת מציאות חיינו העגומה, ועוד כשאומרים שדווקא אנחנו, השנואים על מרבית העמים, אמורים לייבא את אותה אהבה נעלמה לכל מדינות החוץ והסביבה. אני כבר רואה את הישראלי המצוי מנסה להשרות אווירה נינוחה: "נו, מה הלחץ? מה שלא עשינו היום נעשה מחר, או מחרתיים, או בשנה הבאה..." אבל הבעיה עם המטען הזה היא, שכאשר לא מממשים אותו הוא בהחלט הופך לפצצה. פצצה שתקתוקה העצבני הולך וגובר עד אימה. ו"אימה" כבר מצלצל מוכר יותר מתוך הלקסיקון של המדינה.
על פי מה שאומרת אותה מַכָּרה ותיקה שלנו (חמשת אלפים שנה זה מספיק?), חכמת הקבלה, הסיבה שמדינתנו הקטנה סובלת מרמות גוברות של חרדה, היא מפני שאותו מטען רוחני, שנמצא בתוך הלב של כל אחד ואחת מאיתנו כנקודה קטנה, "נקודה שבלב", עודנו כפוטנציאל שטרם התגלה. והדבר שמונע מאיתנו, האגוזים, לגלות את האהבה הזו הוא הטבע שלנו. ומהו אותו טבע? שימו את האגוזים על אי בודד (במלחמת הישרדות) ותגלו, שאגוזים + אי = אגואיזם. והרבה.
כל עוד הנקודה הרוחנית הזו, נקודת האהבה לזולת, נשלטת על ידי האגואיזם (האהבה העצמית), ולא מקבלת עצמאות, אנחנו נוסיף להתהלך יום יום עם ספקות - האם באמת ניתן לחיות בארץ הזו, או שאולי זהו רק חלום שאפילו צביקה הדר לא יכול להפוך למציאות.
אז השנה, לפני שאנחנו תולים דגל מפלסטיק על חלון המכונית, ויוצאים לראות את כל כוכבי "זמר נולד" על כל בימה שנייה (או אם נשארנו בבית - אז בכל תכנית); לפני שאנחנו מתנפלים על מכונת הסוכר כדי להמתיק לעצמנו את הטעם המר ו"לקנות לילד משהו מתוק"; לפני שאנחנו נכבשים במטחי זיקוקים שעלו לכיסנו מאות אלפי שקלים; בואו נעצור לרגע. ניקח נשימה. ולרגל 60 שנות ניסיונות כושלים לבנות כאן בית חם, שעוטף את כולנו כשווים, נעשה חושבין: באיזו מדינה אנחנו רוצים למצוא את עצמנו בעוד כמה שנים?
יתכן שאם פעם אחת נתבונן למציאות (ולעצמנו) בעיניים, יכול להיות שנמצא, שבאמת אין דרך אחרת להתגבר על כל המלחמות והקשיים, אלא אם נכניס מרצוננו אחדות ואהבה ישירות לתוך העורק הראשי של החיים.
“ובמילים פשוטות נאמר, שטבע כל אדם ואדם, לנצל חיי כל הבריות שבעולם לטובת עצמו... וכל ההבדל הוא רק בדרך בחירתם של האנשים: שהאחד מנצל את הבריות על ידי השגת תאוות, והשני על ידי השגת ממשלה, והשלישי על ידי השגת כבוד" (“בעל הסולם", מאמר השלום).
בשנה האחרונה ניפצה "הישרדות" את פסגת הרייטינג, והפכה למלכת השיח השבועי. כל המניפולציות האפשריות מגויסות בהצלחה כדי להשאיר אותנו נטועים עמוק בכורסה, בוהים במסך, כשהמספר 10 מחליף את המספר 22 על צג הממיר. יפים ויפות מפזזים להם בנחת על חופים חלומיים בבגדים מינימליים, תככים, מסתורין, ים כחול שלא נגמר, מתח מיני מרומז והרבה אמוציות. אלא שבגרסת הכחול-לבן של "הישרדות" בולט משהו נוסף - בשונה מהמקור האמריקאי. מעניין לראות איך חבורת ישראלים, מרביתם צעירים שעד לא מזמן שירתו ביחידות עילית וחונכו שם על ערכים כמו עזרה הדדית וחברות, עוברים סדרת מצבים שמגלה את פרצופם - פרצופנו - האמיתי.
כל מי שצפה בסדרה אינו יכול להתעלם מהאופן הישיר, לעתים בוטה, שבו הרצון האגואיסטי לנצח את האחרים טורף את הכול. ברגע שאחד המתמודדים חש סיכון המרחף מעל סיכויו לממש את החלום האמריקאי, הוא יעשה הכול כדי לדרוך על "חבריו", ויחייך כל הדרך אל הג'יפ ואל מיליון הדולר.
כשהמשחק הגיע לשלב שבו ההישרדות הפכה אישית, פרצופם האמיתי של המתחרים נחשף שוב לעיני כול, ואמירות כגון: "כל אחד חושב איך הוא יתקדם קדימה" ו"אני רוצה לראות איך אני מתקדם באופן אישי", שזפו את המרקע. סיכם את הנושא הוגה הדעות החדש - "השורד הפופולרי ביותר", נועם - כשהצהיר בסוף אחד הפרקים: "יותר קל להיות לבד על אי המתים, מאשר עם חברים שמנסים לאכול אותך".
המקור לפופולריות של הסדרה ברור, אבל אם ננסה להעפיל מעל ל"פופיק של ויקה", הסדרה תעורר בנו שאלות קצת יותר עמוקות, כמו: מה זה אומר עלינו, ישראל מודל 2008, כחברה? או לאן נעלמו ערכים כמו: אהבת הזולת, תרומה לחברה, התנדבות ויושר, שפעם ייחדו אותנו? מילים ארכאיות, שנשמעות עכשיו כל כך... רחוקות.
"אילו היו רק אנשים רשעים המבצעים אי שם את מעשיהם הרעים, וכל מה שצריך הוא להפרידם מאתנו ולהשמידם. אך הגבול שבין טוב לרע עובר בלבו של כל בן אנוש, ומי ירצה להרוס חלק מלבו שלו?" (אלכסנדר סולז'ניצין, “ארכיפלג גולאג").
“הישרדות" משקפת במידה רבה את החיים העכשוויים בישראל. ולאו דווקא בהקשר הביטחוני-כלכלי הברור, אלא בעיקר “בזכות" ערכי תכנית הריאליטי המצליחה.
כבר אמרו שאנו חיים בשתי מדינות, באחת נופלים קסאמים בקצב העליות והירידות בבורסה, ומשפחות חיות מתחת לקו העוני, ואילו השנייה מתמוגגת וחוגגת כמיטב האמרה “אכול ושתה כי מחר נמות". לתושבי האחת ממש לא אכפת מתושבי המדינה השנייה. להיפך, נדמה כי ערכים חדשים מבית היוצר של הקפיטליזם האמריקאי מצאו להם פינה חמה כל כך בלבנו, עד כי נדמה כי היו כאן תמיד. “רק התחמן שורד", “נצל את הזולת עד תום" וכיוצא באלה, משמשים בהצלחה בסדרת הטלוויזיה של עם ישראל, אבל גם בחיי היומיום של כל אחד מאתנו. הרדיפה אחר ממון, כוח ופרסום השתלטה על לב הזירה הישראלית, והמטרה כבר מזמן מקדשת כל אמצעי. המערכות החברתיות קורסות, החינוך (או מה שנשאר ממנו) נמצא במגמת הידרדרות מתמדת, הון קונה שלטון ולהיפך.
את עומק המשבר (שאנו שקועים בו עד צוואר) מסמלות אולי יותר מכול ממשלות ישראל. שרים בלי תיק אבל עם תיק במשטרה, ראשי ממשלות תחת אזהרה מתמדת של ועדות חקירה ובתי משפט, שר ביטחון שהוא גם איש עסקים, ומי בכלל זוכר שפעם הדיחו כאן נשיא עקב ניצול מיני או אונס או שניהם... חוויות אלה הפכו כבר מזמן לתופעה טבעית סביב מדורת השבט הישראלית. ואכן, ב"רומא המודרנית" - בירת המזרח התיכון, ה"הישרדות" חוגגת במלוא הדרה, והיא כבר מזמן חצתה את גבולות מסך הטלוויזיה.
בראשית שנות השלושים של המאה הקודמת פרסם מחבר פירוש הסולם לספר הזוהר, הרב יהודה אשלג, סדרת חיבורים קבליים לקהל הרחב. בסדרה זו קבע אשלג כי האדם, מטבעו, אגואיסט. השאיפה לאושר שנטועה בלב כל אחד מאתנו דוחפת אותנו להשיג אותו, גם אם זה על חשבון האחר. טבע אגואיסטי זה הוא שגורם לאדם ליהנות כשהוא מגלה שיש לו יותר מלסובבים אותו, ולסבול כשהוא רואה שהאחרים מצליחים יותר ממנו.
כבר אז חזה "בעל הסולם", כי השאיפה הבלתי נשלטת להיות "יותר" מהאחר, עתידה להוביל אותנו אל פי שוקת שבורה... גם פרופ' דניאל גילברט, מהחוג לפסיכולוגיה באוניברסיטת הארוורד, מחזק את דברי אשלג בריאיון שהעניק לאחרונה, כאשר ציין ש"הקנאה היא אחת הסיבות המרכזיות להיעדר האושר בחברה המודרנית".
אולם אם כך הם פני הדברים, והתכונה האגואיסטית הטבועה עמוק בכל אחד ואחת מאתנו היא הסיבה המרכזית לאובדן הדרך המוסרי-חינוכי-תרבותי שמאפיין את החיים האנושיים, עולה החשש שמא, במוקדם או במאוחר, "נדיח" את עצמנו מעל פני האדמה. אל דאגה, מרגיע אותנו "בעל הסולם", יש מוצא. כבר למעלה מחמשת אלפים שנים קיים מדריך לשורד הרוחני. אבל כדי "לשרוד", עלינו להבין את ההגיון העומד בבסיס החוקים המנהלים את מערכת הטבע, ולממש אותם בחברה האנושית.
לשם כך לקח "בעל הסולם" את שיטתו של ראשון השורדים בהיסטוריה האנושית - אברהם אבינו - התאים אותה לזמננו, ופרשׂ אותה כמשנה חברתית מקפת. הוא חילק את משנתו לשלושה שלבים עיקריים:
כדי להביא לשינוי המיוחל עלינו לגלות תחילה את הרע שבקרבנו. כלומר, לגלות עד כמה אנו רחוקים זה מזה, ולהבין שהמחשבה על עצמנו ועל תועלתנו בלבד היא זו שמונעת מאתנו להגיע לקיום מאושר. ההבנה שמערכת הקשרים האגואיסטית שייסדנו היא מקור הרוע, ותחושה של צער אמיתי מכך, בכוחם להתחיל להניע תהליך של שינוי.
בשלב הבא, המשיך והסביר אשלג, יהיה עלינו לשנות את סולם הערכים החברתי - מחברה שמקדשת וממליכה את האגו בראשה, לחברה שבה ערכים כמו אהבה ונתינה לזולת הם החשובים. אחד האמצעים שיכול לסייע לכך הוא יצירת מערכת המתגמלת בפומבי את מי שנוהג בהתאם לערכים אלה. כפי שכיום אנו מעניקים פרסים עבור הישגים אישיים, עלינו לעודד את התרומה לחברה כערך מרכזי. הצורך הטבעי שקיים בכל אחד מאתנו להיות חלק מהחברה ולקבל ממנה חיזוקים, ישפיע עלינו ליישם את ערכיה.
לאחר שנשלים את שני השלבים הראשונים, נהיה בשלים למימוש אחד מעקרונות היסוד הקבליים - עקרון הערבות.
נוכל לוותר על הדאגה הבלתי פוסקת לטובתנו האישית רק אם יהיו אחרים שידאגו לנו באותה מידה של אחריות שבה נדאג להם, בדומה למשפחה קטנה שבה איש דואג לרעהו.
אמנם מימוש עקרונות אלה נראה ממבט ראשון כמו משימה בלתי אפשרית, אולם אם נשכיל להבין את טבע האדם, ובעיקר את ההשפעה המכרעת של החברה על האדם, וננצל זאת כדי לשפר את האדם, אזי החזון יוכל להפוך במהרה למציאות. כך נקל על האדם לבנות יחס שונה לסובבים אותו, וכשנחדש את הקשר בינינו, נקבל לכך גם תמיכה מחוקי הטבע - מהבורא.
רק כך נוכל להתגבר על התקופה הלא קלה שפוקדת אותנו כיום ולאפשר ולתכונת הדאגה והאהבה לזולת להתגלות בנינו שנית.
עמית שלו, במאי ומפיק טלוויזיה ומרצה לקולנוע במכללת תל-חי
מפליא לראות את זה בכל פעם מחדש.
זה היה המצב עם כל הכוכבים והרקדנים שנולדו להם, וזה המצב גם עם הישרדות - עוד פורמט מלוקק ומנצח של טלוויזיה מסחרית מֶיְד אִין אמריקה. והרי התכנית היא "הלחם והחמאה" של הטלוויזיה המסחרית, כלומר, היא הגזע העבה ביותר שבוער במדורת השבט. ובמדורת השבט יש שני חוקים מרכזיים:
החוק הראשון - המדורה חייבת לבעור, וחזק. כי אם יש אש, אז נבוא להתחמם, ואם אין - אז נלך לחפש מקום חם יותר, סקסי יותר, מקום שבו הביקיני זעיר יותר, המשימות מוטרפות יותר והיצרים והתככים גדולים יותר.
החוק השני - חייב להיות שבט סביב המדורה. ואמנם, הפעם "עם ישראל" התכנס בהמוניו, מרוח בצבעי מלחמה לחינגה המהבילה מול הסאגה שמרצדת בפריים טיים.
"היו ימים", נאנחים הזקנים, שהייתה מדורה אחת, וכולם שרו ורקדו בשחור-לבן. זה היה יותר מערוץ. "ערוץ 1" משקף תקופה שבה התחרותיות, החמדנות, הציניות, הייאוש, המניפולטיביות, הריקנות והתאוותנות היו קיימות, אבל עדיין בקטן, כולה, ענפים דקיקים במדורה. היום, אותם ענפים דקים נהיו גזעים שבוערים במדורה שסביבה רוקדים כולם - ה"רייטינג". אותו "רייטינג" שמבטיח כסף, שליטה, עוצמה, תהילה ויהירות. שממליך מלכים ליום אחד, ומוריד אותם באותה המהירות. והציבור, אח הציבור. "הציבור מטומטם, ולכן הציבור משלם" פסק בזעם הטרובדור. ואין כאן מה להתחסד. זו המציאות, אלו הם תכניה, זה השבט (ג'יבארו או סבאנה?) וזו מדורתנו.
על האש נחרכים בריחות משכרים גופיהם החטובים ומלאי התאווה של דוגמנים ודוגמניות לרגע, לצד ידוענים שיובאו מקרית גת או מגדרה, והכול מתובל בשפריצים של אקטואליה צהבהבה, נגיעות של דם, קורט אלימות וטאץ' שמנוני. הכול מותר, כטוב ליבם של המפיקים המניפולטיביים שרוקחים את העיסות הדביקות האלה.
והנה עוד עונה שתיים, האש תדעך, והשבט ינדוד בנהמות גרגרניות ובשאגות מהמדורה של ערוץ 10 למדורה של ערוץ 2, שם ילכו הפעם "עד הסוף", ויצלו על האש ילדים קטנים בריאליטי החדש ופורץ הגבולות "בעל זבוב - הגרסה האמיתית".
אז אולי אני ארכאי, ומתוקף היותי במאי וצלם, יש שיאמרו משוחד, אבל בעיני, המדיום הטלוויזיוני חשוב. כי יש לו יכולת, מסוימת, להקנות ערכים, לעצב דעת קהל, ללכד ולחבר את השבט. מפליא אותי לראות את הטבע האנושי (כן כן, גם הטבע שלי) משתקף כך בעוצמה מעוררת הרהור דרך המסך. והרי עם נתוני הצפייה וההיסטריה הציבורית, אין מה להתווכח. זה כנראה מה שהקהל רוצה בסוף יום העבודה שלו. אבל האם זה באמת מה שאנחנו רוצים לראות? ואולי הגיע הזמן לנסות ולעצב כאן מציאות אחרת? מציאות שיש בה גם קצת חום, הרמוניה ואהבה.
"לא, זה לא מוֹכֵר", יגידו קברניטי הטלוויזיה.
לא נורא. שיגידו.
כללי:
הישרדות היא פורמט של משחק ריאליטי טלוויזיוני מצליח, שגרסאותיה מופקות במדינות רבות. הגרסה המקורית הייתה דווקא שבדית, והיא הופקה ב-1997 תחת השם"Expedition:Robinson".
הגרסה האמריקאית, המוכרת יותר, הוקרנה לראשונה בשנת 2000 ומשודרת מאז ללא הפסקה, כאשר בכל שנה משודרות שתי עונות.
הגרסה הישראלית, שזכתה לשם “הישרדות 10", החלה להצטלם ביוני 2007 ושודרה לראשונה בחמש עשרה לדצמבר 2007 בערוץ 10. התכנית הופקה על ידי חברת הפקות ישראלית וחברת הפקות מקומית, וכללה כמאה אנשי הפקה ישראליים וכמאתיים אנשי הפקה מקומיים. עלות התכנית שישה מיליון דולר.
המקום:
הסדרה צולמה ב רפובליקה הדומיניקניתבמשך חמישים ושניים יום.
המשחק:
המשחק מחולק לשני שלבים.
בשלב הראשון: עשרים מתמודדים נחלקים לשני שבטים, שחיים באזורים שונים ומתחרים זה בזה, באתגרים ומשימות שונות הדורשות: כושר גופני, חשיבה, עבודה קבוצתית, מיומנות וכוח רצון.
בשלב השני: מתמזגים שני השבטים והתחרות הופכת להיות אישית.
הפרס:
מיליון שקלים ורכב שטח יוקרתי.
הגמר:
בשבט טאיינו נשארו שלושת המתמודדים האחרונים: נעמה, מרינה ודן. נעם, מתמודד נוסף שהודח אך שהה על 'אי המתים', זכה גם הוא להצטרף אליהם לימים האחרונים של המשחק. הגמר הגדול שודר מהיכל נוקיה בשני חלקים ב-10 וב-17 במאי, והשורדת האחרונה נבחרה ע"י חבר המושבעים שהורכב מחברי השבט שהודחו לאחר האיחוד של שבט טאיינו.
רצח במשפחה, רצח על רקע "רומנטי", רצח בין עבריינים, אלימות אכזרית כלפי קשישים, אלימות כלפי נשים, אלימות בין בני נוער ואלימות במגרשי הספורט הפכו לנורמה בחברה הישראלית. לא מדובר בתופעה חדשה, אך הממדים אליהם היא הגיעה הם חסרי תקדים.
סקר שפרסמה העמותה לנוער במצוקה (על"ם) חושף, כשישים אחוזים מבני הנוער השתתפו במהלך שנת 2007 ב"אירועים אלימים". פרסומים אחרים מגלים כי אחד מכל חמישה תלמידים חווה גילויי אלימות קשה בביה"ס. 23.4% מגדירים את ביה"ס כמקום מסוכן. אחד מכל שני ילדים נוקט באלימות כלפי אחד התלמידים בבית ספרו בכל חודש; ואלו הם רק הנתונים הרשמיים. מחר זה יקרה לילד שלך או או שלי. מה עושים?
קצת לפני פחות משנה נעצר ג'יפ שחור בחריקת בלמים מתחת לאחד הבתים בשכונה של "בני טובים" בראשון לציון. מעמד בינוני, שכונה שקטה בדרך כלל. מתוכו יצאו מספר נערים שהתקדמו במהירות לעבר חבורת נערים אחרת. זה התחיל בקללות, עבר לצעקות ולא עברו כמה דקות והוויכוח הקולני הפך לקטטה אלימה. לפתע, הבזק אור האיר את האפלה - אולרים וסכינים נשלפו, והעסק יצא משליטה. שלושה ילדים נדקרו, אחד מהם, צחי, נפצע אנושות. הוא ניסה לברוח, אך חזהו שתת דם. מספר רגעים מאוחר יותר הוא נכנע לפצעיו והתמוטט על הקרקע. שרוע על האספלט הקר ללא רוח חיים.
החבורה שאחראית על הרצח חזרה בריצה שפופה אל הג'יפ ונמלטה בחריקת בלמים ממקום האירוע. במגרש ספורט נטוש, לא הרחק משם, הם שרפו את בגדיהם, מטשטשים עקבות, ו"ורדו לאילת" עד שהעניינים יירגעו. שם, הם תאמו גרסאות, כדי שחוקרי המשטרה לא "יעלו עליהם". עד כאן הסיפור.
הסצנה הזו איננה לקוחה מ"סיפור הפרברים" וגם לא מ"היו זמנים באמריקה". האירוע הטרגי התרחש כאן, בראשון לציון לפני קצת פחות משנה. המניע לרצח היה ויכוח בין נערים "רגילים" לחלוטין על נערה. צחי באשה ז"ל, שכלל לא היה מעורב במחלוקת, נקלע למקום הלא נכון בזמן הלא נכון, דבר שעלה לו בחייו.
שמונה חודשים לאחר מכן, באמצעו של יום אביבי, בשעת אחר צהריים קרירה, התאספו שישה נערים בני חמש עשרה, תלמידי כיתה ט' בתיכון יוקרתי בחיפה, בגן הציבורי. המפגש שהיה אמור להיות מפגש בוררות בין שניים מהנערים, הסתיים בתגרה אלימה, מעצרים ואיומים. עד כמה שיישמע הדבר הזוי, הבורר במפגש היה גם הוא נער בן חמש עשרה, שקט, נורמטיבי ומקובל על כולם. אך הדבר המפתיע באמת הוא שחלק גדול מההורים העדיפו את התערבות הבורר על פני זו של המשטרה. מסתבר שהנער הצעיר עושה את מלאכתו נאמנה. על פי ההורים, לזכותו של 'הבורר' עומדים מספר לא קטן של מקרים אלימים אותם פתר בדרכו שלו. ולא, אין המדובר בפרק של "הסופרנוס" או "הבורר", אלא בבית ספר יוקרתי בחיפה.
מה גורם לילדים מסביבה טובה לאמץ נורמות של עולם הפשע? ואיזו דרך יש לנו כהורים, להפסיק להימצא בדריכות בלתי פוסקת כשהילדים יוצאים לבלות?
התשובה, מסתבר, טמונה אי שם עמוק בהשפעת החברה על האדם.
מאז ומתמיד שאלו הפסיכולוגים את השאלה הנצחית: האם האדם הוא תוצר של החברה, או שמא התנהגותו היא עניין מולד שאינו נתון לשינוי?
זיגמונד פרויד, אבי תורת הפסיכואנליזה, היה הראשון שהתייחס אל הסביבה והתורשה כאל שני מרכיבים שפועלים יחד, אך עיקר נטייתו הייתה אל המוּלד. לעומתו, בורוס פרדריק סקינר, מאבות הפסיכולוגיה ההתנהגותית, סבר כי הסביבה החיצונית היא הגורם היחיד שקובע כיצד יתנהג האדם. אחת מאמירותיו המפורסמות הייתה: "תנו לי ילד, ואעצב אותו כראותכם". לשיטתו, תנאים סביבתיים מסוימים יוכלו להפוך ילד לכל דבר - מעורך דין ועד לרוצח. אלפרד אדלר, מייסד הפסיכולוגיה האינדיבידואליסטית, סבר גם הוא כי החברה בלבד מעצבת את אישיות האדם.
בדומה לסקינר ולאדלר, גם בעל הסולם ראה בסביבה אמצעי מכריע בעיצוב האדם. הוא לא פסל את משקל המטען הגנטי בעיצוב אישיותו של הילד, אך נטה לחזק את העובדה שמהרגע שבו הוא נולד, הילד מושפע אך ורק מהסביבה.
"אני יושב, אני מתלבש, אני שח, אני אוכל", מבהיר בעל הסולם, במאמרו "החירות", "כל זאת - לא משום שאני רוצה לשבת כך, ואני רוצה להתלבש כך, ולדבר כך, ולאכול כך. אלא מכיוון שאחרים רוצים שאשב ואתלבש ואדבר ואוכל בצורה זו. כל זה לפי רצונם וטעמם של החברה - ולא מרצוני החופשי. אני משועבד בכל תנועותיי, בכבלי ברזל, בטעמים ונימוסים של אחרים, שהם החברה".
מדברי הפסיכולוגים והמקובלים משתמע כי הסביבה היא הגורם המרכזי שמשפיע על הילד, ובימינו הסביבה העיקרית של ילדינו היא המדיה התקשורתית. תכני התקשורת האלימים - החל מסרטים מצוירים ועד למהדורות החדשות היומיות - חושפים את הנוער למציאות אלימה עד מאוד. אל לנו להאשים את הילד - הוא אינו יודע כיצד לנהוג במצב זה או אחר. בכל מצב נתון, הוא פשוט מפשפש בזיכרונו באופן בלתי מודע, ‘שולף' מצב התנהגותי מסוים - אותו ראה בעבר על גבי אחד המסכים - ופועל בהתאם.
אם כך, ההיקף העצום של תופעת האלימות בקרב בני נוער וילדים, הוא תוצאה ישירה מצירופם יחד של שני גורמים: מחד, מספר השעות הגָדֵל והולך בהן צופים הילדים במסך הטלוויזיה או המחשב. ומאידך, התפתחותו של האגו האנושי שבשנים האחרונות יצא מכלל שליטה. אין פלא אם כן שהתחרותיות והמאבק על כל שניית פרסום דוחפים את האנשים שבידם השליטה לעשות הכול למען השגת רווח כלכלי נוסף. וכך, הרדיפה אחר תועלת ורווח אישי דורסת בהדרגתיות את הערכים החברתיים של אהבה והערכה לאחֵר. עצוב ככל שהדבר יישמע, האנשים שמכתיבים את אופייה של המדיה, הפכו להיות המחנכים של דור המחר.
אך אי אפשר להאשים רק את התקשורת. גם אם נכבה את הטלוויזיה ונפסיק לקנות עיתונים, לא נוכל להימלט מפני האלימות. מספיק שנצא לרחוב ונראה חברה שבה אלימות הפכה לברירת מחדל מול כל מכשול העומד בדרכינו. "החברה הישראלית בשנים האחרונות היא חברה אלימה, בוטה, חסרת כל גבולות והתנהלות כלכלית חברתית, ערכית ויומיומית, וכל זה מחלחל גם לילדים", אמר ד"ר יצחק קדמן, מייסד ומנהל המועצה הלאומית לשלום הילד, בעקבות מספר מקרי אלימות שהתרחשו לפני מספר שנים. ואם זאת הדוגמה שהחברה שלנו מספקת לילדים, מה הפלא שהם מואסים בערכים שאנו מנסים להנחיל להם? המצב ברור, והשאלה המתבקשת היא מה עושים או איך מתמודדים עם הבעיה?
כצעד ראשון, עלינו להפסיק להתייחס לאלימות הגואה כאל מקרים בודדים וחריגים. אנחנו חייבים להפנים כי מדובר בבעיה חברתית גורפת, הנובעת מכך שאיננו מוצאים מענה לחלל הפנימי שנפער בדורנו. מתוך ההבנה כי לא מדובר בעוד בתופעה שולית המאפיינת אוכלוסיות מסוימות בלבד, עלינו להיות כנים עם עצמנו, ולבדוק האם שיטת החינוך ומבנה החברה שלנו מתאימות לדור הנוכחי - האם הן מספקות מענה לצורך הפנימי שרק מתעצם בו עם השנים? לשם כך יש לקיים דיון ציבורי מקיף ופתוח, המלווה בתהליך בדיקה עמוק וגלוי בכלי התקשורת ובבתי הספר.
כדי לגבש דרך ראויה להתמודדות עם האתגר שמציב לפנינו האגו, עלינו לקיים תהליכי חשיבה ודרכי פעולה משותפים לאישי ציבור, מורים, הורים וילדים. כל עוד נתעלם מהבעיה האמיתית ונתמקד בטיפול בסימפטומים, התסכול רק ילך ויגבר, ועמו גם התפרצויות הזעם. אך אם נשכיל לעשות את הצעד הבא, ייווצר, סוף כל סוף, בסיס משותף לשיח אמיתי בין הדורות. כשנעשה זאת, נוכל למגר את האלימות בדרך טבעית.
חכמת הקבלה מלמדת שאפשר גם אחרת. התפרצותו של האגו כיום איננה מקרית. מטרתה לקדם אותנו צעד נוסף לעבר גילוי השיטה לשימוש הנכון באגו. אין זה אומר שעלינו לדכא את עצמנו. נהפוך הוא. עלינו רק להבין מדוע פורץ האגו בימינו, ולמקד את מאמצינו בניסיון לענות על הצורך החדש שהוא מבקש למלא - הצורך לגלות לשם מה אנו חיים.
כשנכיר בעובדה זו, נוכל למקד את מאמצינו בניסיון למצוא יחד את המענה לשאלת הקיום שנשאלת בימינו אפילו על ידי ילדים. אם נצליח בכך, נוכל ליצור כאן חברה אחרת, אוהבת ומאושרת, שיש בה חיבור משמעותי בין אנשים. וכך, במקום להכריע אותנו, האגו המתגבר ישמש כמקפצה עבורנו לעבר עתיד טוב יותר. “בעת שהאנושות תגיע למטרתה על ידי ביאתם לדרגה השלמה באהבת זולתו", כותב בעל הסולם, “יתלכדו כל גופות בני העולם לגוף אחד, ולב אחד. אשר רק אז יתגלה כל האושר המקווה לאנושות על שיא גובהו" (מאמר השלום).
חופש הביטוי, חופש הדת, חופש המידע, חופש הדיבור, חופש היצירה, חופש אקדמי, חופש העיתונות, יום חופש, "להיות עם חופשי בארצנו". סוגים רבים של חופש קיימים לכאורה בעולמנו, ובכל זאת, כל אחד מהם רחוק מאוד ממושג החופש שאליו רבים נכספים.
לרוב מתבטאת השאיפה שלנו לחופש בחיפוש אחר מפלט מהשגרה ומטרדות היומיום. אנו רוצים להשתחרר מהמועקה, מהלחצים, מהבוס בעבודה, מהמשכנתה, לברוח מהמצב המדיני, הביטחוני, הכלכלי... בקיצור, להתנתק קצת מהחיים, להתאוורר. אבל האם ניתן לבנות את חיינו כך שלא נצטרך לברוח מהם אל החופש?
האדם בעולמנו אינו חופשי כלל, קובע בעל הסולם. הוא לא בחר לאיזו משפחה להיוולד, וגם לא קבע אילו תכונות וכישורים יקבל עם לידתו.
כשהוא מתבגר, הוא מושפע באופן מוחלט מהוריו, ממוריו ומהמחנכים השונים בחייו. בשנות בגרותו מכתיבים לו כלי התקשורת והחברה שסובבת אותו: מה ללבוש, מי להיות, למה לשאוף, איך לחשוב, מה לאכול, את מי לאהוב, מה נכון ומה לא. אפילו אידיאלים של יופי או כיעור, קודים של התנהגות ודיבור, כולם נקבעים עבורו על ידי החברה.
למעשה, האדם אינו בוחר כיצד לחיות את חייו, אלא פשוט חי אותם. מנסה להתנהל בתוך מערכת חוקים חסרת פשרות שנקבעה על ידי אחרים, ומשתדל לרַצות ללא הפסקה את החברה שסביבו.
השורה התחתונה היא, שלפחות כרגע, מהלך חיינו נקבע על ידי השילוב בין המטען הגנטי שלנו לבין השפעת החברה. אז איך יוצאים ממעגל הקסמים הזה?
אם נהרהר בדבר, נגלה כי מקורה של "תרבות הפנאי" המפוארת שפיתחנו נובע מהרצון לברוח מההתמודדות עם שאלה קיומית המפעמת עמוק בתוכנו - "לשם מה אני חי?".
אנחנו מעמיסים על עצמנו אינספור פעילויות, בולעים בשקיקה טונות של אינפורמציה שלא נחוצה לנו, בוהים שעות ארוכות במסך הטלוויזיה, גולשים באינטרנט, צופים בסרטים, מבקרים בהצגות, ומה לא?! והכול כדי להסיח את דעתנו, להימנע מהתמודדות עם השאלה על מהות החיים.
זוהי גם הסיבה שאנשים רבים חוששים "להישאר לבד עם עצמם", ללא טלוויזיה, רדיו, עיתון, או כל דבר אחר שיעסיק את מוחם ואת ליבם, שמא ייאלצו להתמודד פתאום עם אותה שאלה.
אבל זה לא חייב להיות כך. שינוי קטן יכול לגרום לחיינו להיראות כמו חופשה מתמשכת וחסרת גבולות. כדי להתחיל עלינו לעצור לרגע את המרוץ, לאחר מכן, לפתוח את הלב ולאפשר לשאלת הקיום הטבעית שחבויה בו לפרוץ לחופשי. המענה לשאלה זו טומן בחובו את המפתח לעלייה על נתיב לחיפוש אמיתי של החופש הנצחי.
במאמרו "המחשבה היא תולדה מהרצון" כותב בעל הסולם: “לדבר שיש לו (לאדם) רצון - בזה הוא מהרהר, ולא יהרהר בדבר שאינו לרצונו. היינו לדוגמה, ביום המיתה לא יהרהר אף פעם, אלא להפך, שהוא תמיד יהרהר בנצחיותו מטעם שכך הוא רוצה".
ובתרגום לעברית: מחשבות האדם הן תמיד תולדה מרצונותיו, הן מכוונות להשגת הדבר הרצוי ולא מעבר לכך. עם זאת, המחשבה יכולה למלא תפקיד נוסף. בעזרתה יכול האדם להגדיל את רצונותיו מעבר למה שהוטבע בו מלידה ומהסביבה. כאשר האדם הוגה שוב ושוב בעניין מסוים, הרצון והמשיכה לאותו עניין גדלים בהשוואה לרצונות אחרים. לכן מחשבה מתמדת על הרצון הקטן לגלות את החופש האמיתי, כלומר להבין לשם מה אנו חיים, יכולה להגדיל את הרצון עד שיצמח, ויעלה על כל הרצונות האחרים.
את החופש האמיתי מגלה האדם רק כאשר הוא יוצא לאוויר העולם הרוחני. שם הוא בונה לעצמו מקום חדש, ללא לחצים או ערכים שמוכתבים על ידי החברה. שם הוא יכול לראשונה להיות אדם, להתפתח ולעצב את עצמו בדמות תכונות הבורא. המקובלים נוהגים לומר על כך: "נשמת אדם תלמדנו".
מפעם לפעם פוקדים את ארץ הקודש "כוהני" העידן החדש. המורים המפורסמים בעולם מכל שיטה אפשרית עושים דרך ארוכה, ומטריחים את עצמם עד למזרח התיכון כדי להציע את מרכולתם. ביקור באחת הסדנאות הללו מזכיר צפייה בסדרה הנושנה "מסע בין כוכבים". הדמויות בסדרה נהגו לדבר בינן לבין עצמן במין שפה מיוחדת שרק הן הבינו, מין שילוב של אסטרונומיה, אווירונאוטיקה, פיזיקה, פילוסופיה ועוד כמה תחומים, אבל האופן והרצינות שבה הם ביטאו את עצמם (ועוד באנגלית כלפיה יש לנו תמיד יראת קודש...) גרמו לכך שהכול נשמע מתוחכם, מרשים ואפילו אמיתי.
האמור, מזכיר במידה מסוימת את המתחולל בשנים האחרונות בשוק המשגשג והפורח של הניו-אייג'. יוגה, מדיטציה, שיאצו, תקשור, אסטרולוגיה, טארוט, הילינג, רייקי, ריברסינג, מעברים קסומים, קריאה בעיניים, ריפוי בקול, במחול, בחלום, טיפול באבנים, בעשבים, בעצים, סדנת צחוק ומייד לאחריה בשם האיזון... סדנת בכי.. מה לא?!
ב"עידן החדש" כל אחד חופשי לקחת יד מהנצרות, רגל מהאסלאם, אוזן מתורת הקוואנטים, אף יהודי מודרני ובטן של בודהה, ולהרכיב לעצמו מעין אלוהים בגרסת "עשה זאת בעצמך".
וכך, לנגד עינינו המשתאות, נפתח סופרמרקט ענקי של אלילים רוחניים, מוצרי כישוף, לחשים, חוטים אדומים, תרופות פלא ומים קדושים, שכולם, ללא יוצא מן הכלל, מבטיחים לאדם את כל מה שתמיד חיפש.
בשל התפשטותה של תרבות "העידן החדש" בשנים האחרונות החלטנו לנסות ולהסביר את מקור השיטות הללו, מאין הן צצו (רובן בעשר השנים האחרונות, ו"הוותיקות" בעשרים), ומדוע הן זוכות לפופולאריות גדולה כל כך דווקא עכשיו.
הסניף הראשון של מרכול האלילים והכישופים נפתח לפני חמשת אלפים שנה בבבל אשר במסופוטמיה העתיקה. "בסופר של תרח" מכרו לאנשים שיטות, אמונות, כוחות ריפוי ומתכונים מרגיעים מכל הסוגים. יכולת למצוא שם כל אליל שרצית ובמחירים נוחים. השיטות היו אמנם פרימיטיביות למדי, אבל הן התאימו לצורך ולרצון שהיה קיים בבני אותה התקופה.
אחד העובדים המצטיינים באותה מכולת היה בנו של בעל הבית. בחור סקרן מאוד ובעל מחשבה מקורית. אף שאביו דחק בו להמשיך את דרכו ולהיכנס לעסק המשפחתי, הסופרמרקט הזה לא ממש הספיק לו כיוון שעל אף גילו הצעיר, היה הנער מוטרד בשאלות עמוקות על מהות החיים, וסירב להסתפק בתשובות הסטנדרטיות שסיפקו המוצרים שהוצגו על מדפי החנות. הוא דרש להבין באמת: לשם מה הוא חי?
שיטוטיו אחר מענה לשאלותיו הובילו אותו למחוזות שונים, אבל הוא לא מצא שם את מבוקשו. שנים מאוחר יותר כתב על כך הרמב"ם:
"כיון שנגמל איתן זה, התחיל לשוטט בדעתו והוא קטן. ולחשוב ביום ובלילה, והיה תמה: היאך אפשר שיהיה הגלגל הזה נוהג תמיד, ולא יהיה לו מנהיג; ומי יסבב אותו, לפי שאי אפשר שיסבב את עצמו. ולא היה לו לא מלמד ולא מודיע דבר, אלא מושקע באור כשדים בין עובדי עבודה זרה הטיפשים" (רמב"ם, משנה תורה, הלכות עבודת כוכבים, פרק א' הלכה ג').
למרות הקשיים הרבים הוא לא ויתר, שאל ודרש תשובות, חקר והתעקש, עד שהתגלה בפניו אמצעי מיוחד המסוגל לספק את רצונו. מתוך מאמציו הוא החל להרגיש כיצד מתלכדים כל האלילים - כל כוחות הטבע לידי כוח פנימי אחד, יחיד ומיוחד המכונה: בורא.
"ולבו משוטט ומבין, עד שהשיג את דרך האמת, והבין קו הצדק וידע שיש שם אלוה אחד, והוא מנהיג הגלגל, והוא ברא הכול, ואין בכל הנמצא אלוה חוץ ממנו. וידע שכל העם טועים... זה שעובדים את הכוכבים ואת הצורות, עד שאבד האמת מדעתם; ובן ארבעים שנה, הכיר את בוראו." (רמב"ם, שם).
שמו של הילד היה אברהם, והשיטה שגילה הייתה חכמת הקבלה. במהלך השנים הצטרפו אליו תלמידים, וכשהם התרבו הוא הקים קבוצה אשר ביקשה ליישם את שיטתו ולגלות, כמוהו, את הבורא.
"...והתחיל לעמוד ולקרות בקול גדול לכל העם, ולהודיעם שיש אלוה אחד לכל העולם, ולו ראוי לעבוד. והיה מהלך וקורא ומקבץ העם מעיר לעיר ומממלכה לממלכה, עד שהגיע לארץ כנען..." (רמב"ם, שם).
"ויתן אברהם את כל אשר לו ליצחק, ולבני הפילגשים אשר לאברהם נתן מתנות וישלחם מעל יצחק בנו בעודנו חי קדמה אל ארץ קדם." (בראשית פרק כ"ה, ה-ו).
את מה שנתן אברהם ליצחק אנו יודעים פחות או יותר מתוך ההמשך. אך מה היו אותן "מתנות" מסתוריות שנתן לבני פילגשיו?
על כך לא ניתנת תשובה ברורה.
המקובלים, כדרכם בקודש, שופכים אור גם על נושא זה. הם כותבים כי אברהם הבין שמלבד האנשים שכבר היו בשלים להצטרף לקבוצה הייחודית שהקים, מוטל עליו לדאוג גם להתפתחותה העתידית של שאר האנושות, כלומר, לכל אלה שעדיין לא היו מוכנים להתפתחות רוחנית בדרכו. לשם כך בחר אברהם לעטות לבוש חיצוני על חכמת הקבלה שגילה - לבוש המכונה בכתבים "מתנות", ואותן הוא מסר לשאר האנושות באמצעות בני פילגשיו. למעשה, מסירת ה"מתנות" מהווה שלב מהותי בהתפתחות הרוחנית של בני העולם. מנקודה זו ואילך התפצלה האנושות לשני פלגים עיקריים: ממשיכי דרכו של אברהם - להם נמסר אופן הגילוי השלם והמלא של תורתו; ולשאר האנושות - שהתפתחה באמצעות "מתנותיו" של אברהם, ומהן צמחו כל האמונות והחוכמות שאנו מכירים כיום.
עיון קל בספרות הזרה מגלה שנכתב על כך רבות עוד בתקופת הרנסנס, אז החלו תושבי אירופה להשתחרר מקיבעון הדת הממוסדת ולחפש גם הם אחר מהות החיים. הוגים ידועי שם התנערו מהאמונות הטפלות שאפיינו חלק מהם עד אז, והחלו לתור אחר המקור של השיטות הרוחניות השונות. חיפושם הוביל אותם אל חכמת הקבלה.
המדען, הפילוסוף והסופר בן המאה השלוש-עשרה, לולוס ריימונדוס, כתב על כך: "מדעים כמו תיאולוגיה, פילוסופיה ומתמטיקה מקבלים את עקרונותיהם ואת שורשיהם מהקבלה". כך סברו גם המדען האיטלקי המפורסם בן המאה החמש-עשרה, ג'ובני פיקו דה לה מירנדלה וההומניסט והפילולוג יוהנס (יוחנן) רויכלין שחי בגרמניה במאה השש-עשרה. רויכלין כתב בספרו "על האמנות הקבלית": "מורי, פיתגורס, אבי הפילוסופיה, כנראה קיבל את תורתו מהיהודים ולא מהיוונים, והוא הראשון שתרגם את המילה 'קבלה', שלא הייתה ידועה לבני ימיו, למילה היוונית 'פילוסופיה'".
לצד אלה התבלט גם הפילוסוף והמתמטיקאי הגרמני הנודע, גוטפריד וילהלם פון לייבניץ, בן המאה השבע-עשרה, שהתחקה אחר מקורות המאגיה שהתפרסמה מאוד בדורו, וכתב: "כיוון שנעדר מהאנושות המפתח הנכון אל הסוד, התשוקה לידע הנעלם התבזבזה לשטויות ולאמונות טפלות. כך התהוותה סוג של קבלה עממית הרחוקה ביותר מהקבלה האמיתית. ותחת שם שקר - מאגיה, נוצרו דמיונות שונים הממלאים ספרים רבים".
אך ככל שחלפו השנים, היטשטשו הגבולות הברורים שהבחינו בין השיטות, עד לכדי מחיקתם המוחלטת. וכך בתום חמשת אלפים שנות חיפוש ותהייה - יש שיאמרו חיפוש וטעייה - חזרנו, בעצם, לתקופה המזכירה במידה רבה את תקופת האלילים של בבל העתיקה... הפילוסופיה והדת פשטו זה מכבר את הרגל כאלטרנטיבה אמיתית, וגם המדע מאבד גובה וחדל מלעסוק בשאלות האמיתיות שמעניינות את האדם הפשוט. למעשה, נותרנו ללא קנה מידה אובייקטיבי ומבוסס, שעל פיו ניתן להכריע היכן האמת, ולבחון ברצינות מי מבין מציגי הפתרונות השונים צודק ומי טועה.
למרבה האירוניה, על רקע עולם מבולבל ורודף סיפוקים מיידיים, נתפסת גם שיטת ייחוד הכוחות שגילה אברהם,כעוד שיטה, "אחת מיני רבות" - עוד אחד מן המוצרים על המדף... ולא זו בלבד, אלא שרבים טועים וקושרים אותה לשיטות שהיא עצמה הצמיחה. רוקחים הכול בתבשיל אקלקטי של דת, מיסטיקה ומדע פופולרי, ואורזים בתוך עטיפה מנצנצת.
אז אולי, בעצם, אין חדש תחת השמש?
החנות - אותה חנות, האלילים - אותם אלילים, והקונים, מסתבר - אותם קונים... רק הבלבול והתחכום גדלים. העידן החדש חברים, אינו חדש כלל ועיקר. אפשר לומר שהוא אפילו די מיושן...
אבל משהו בכל זאת השתנה בין העידן הבבלי ההוא והעידן החדש שלנו.
כדי לזהות את נקודת השינוי עלינו להבין, שהעידן החדש לא "התבשל" לצורתו הנוכחית בדרך מקרית. המרכיבים שנרקחו לתוכו, נשתלו בתבונה רבה, "בשכל עליון", כדי להביאו לנקודת הרתיחה בדיוק בזמן הנכון - היום.
עם השנים המעגל שפתח אברהם, נסגר, ולא במקרה. קבוצת המקובלים שייסד התערבבה בין אומות העולם, מתוך מטרה מוגדרת לפתח את חלקי האנושות שעוד לא היו מוכנים להצטרף אליה בשלב הראשון. לתקופת 'הערבוב' הזו, שנמשכה מאות בשנים, אנו קוראים תקופת הגלות. אולם כיום, כפי שמציינים גדולי המקובלים וביניהם הרמח"ל, הגאון מווילנה, הרב קוק ובעל הסולם, תקופה זו הגיעה לקיצה.
לכן יותר ויותר אנשים שואלים את עצמם את אותן השאלות ששאל אברהם בזמנו. האנושות דורשת לדעת מהי תכלית הקיום, לשם מה נוצרנו, ומהו תפקידו של האדם. דרישה זו היא קול קורא עבורנו, כי הבשיל הזמן ליישם את שיטת התיקון שפיתח אברהם - חכמת הקבלה.
אולם אל לנו להתבלבל, הקבלה האמיתית, האותנטית, מצויה אך ורק בלימוד רציני ומעמיק מכתבי המקור, ובהדרכה מדויקת שהשאירו עבורנו אבותינו הרוחניים במהלך הדורות.
אני זוכר את הפעם הראשונה שנתקלתי בהתקף חרדה. קראו לה מיכל (שם בדוי, כמובן), והיא הייתה מסוג הנשים שמבחוץ לא רואים עליהן דבר. אך עם הזמן למדתי להבחין ב"צל" שמעיב על מי שסובל מ"הדברים האלה".
כשהכרתי אותה, התוודעתי למעטפת החיצונית בלבד, כמו כולם. היופי המהמם, התדמית של הבחורה "הבלתי מושגת", הביטחון העצמי, הפופולריות בקרב הגברים שמזמינה כמעט תמיד את שנאת הנשים... כמו שקורה לרוב הנשים שנראות "טוב מדי", ולו רק כדי להרגיז את הנוכחים, גם כלל לא טיפשה.
כשנרקמו בינינו יחסים קרובים יותר, התוודעתי אל עולם שלם שמעולם לא שמעתי עליו לפני כן. עד אז, המושגים "התקף חרדה", "פרוזק", "דיכאון" ועוד מילים מעין אלה, נראו לי תמיד נורא רחוקים. טרם המפגש עם מיכל, את עיקר השכלתי בנושא רכשתי מהמבט המזוגג והגבות המורמות של ג'ק ניקולסון ב"קן הקוקייה". ובכלל, זה תמיד נראה לי משהו שנמצא "מחוץ לתחום", רחוק, ובוודאי לא דבר שקורה למישהו שאני מכיר.
מיכל סבלה מהתקפי חרדה. זה לא היה קבוע, וגם לא ממש צפוי (למרות שבהמשך למדתי לזהות את הסימנים), אבל זה היה ממשי. ומפחיד. וכשזה קרה, הייתי חסר אונים. בתמימות של בחור צעיר שלא מבין כלום בנידון, חשבתי שעם אהבה ורצון טוב זה יעבור. אבל הדברים היו מורכבים יותר.
"הציבור מניח שאנו, המדענים החוקרים את המוח, יודעים עליו הרבה. האמת היא, שאנחנו יודעים הרבה פחות ממה שחושבים", מצהיר בגילוי לב ראוי להערכה, פרופ' גל ריכטר-לוין מיד בפתחה של כתבה שפורסמה לאחרונה במוסף השבת של ידיעות אחרונות.
"אנחנו גם לא ממש מבינים איך עובדות תרופות כמו פרוזק או שאר נגזרותיה", ממשיך ריכטר לוין, שהינו אחד מראשי המכון החדש לחקר המוח והרגשות באוניברסיטת חיפה ונוירוביולוג נודע בארץ ובעולם. "התרופות המקובלות נגד דיכאון לא עוזרות לארבעים אחוזים מהמטופלים", הוא אומר בכאב. על פני לא פחות מארבעה עמודים, פרסו לוין ושותפו להקמת מכון המחקר החדש, פרופ' יורם יובל, רופא ופסיכיאטר שלמד נוירוביולוגיה במכון ויצמן, והתמחה בפסיכיאטריה ובפסיכואנליזה באוניברסיטת קולומביה, את תמונת המצב העגומה בתחום הטיפול בדיכאון. הכתבה שזכתה לכותרת האירונית "אופיום להמונים", פורטת על מיתרים רגישים, וחושפת את הקושי שהפסיכיאטריה והמדע בכלל ניצבים בפניו כיום בנושא זה.
"הדיכאון יהיה המגפה של המאה ה- 21. ניתן לומר שהדיכאון הוא מחיר האהבה. כאשר אנו מאבדים אותה, הפרידה כואבת ומדכאת", הוסיף פרופ' יובל.
בכתבה ובפרסומים רבים אחרים מתגלים נתונים מדאיגים ומטרידים מאוד, שמובילים למסקנה חד משמעית: בשנים האחרונות מחלת הדיכאון צמחה לממדי מגפה בעולם המערבי. מנגנון ההדחקה הידוע "לי זה לא יקרה", לא עובד במקרה הזה. מסתבר, שהמגפה לא פסחה גם עלינו. בישראל נרשמו בשנה האחרונה יותר מ- 2.3 מיליון מרשמים לתרופות נגד דיכאון. אבל הדבר המטריד ביותר הוא, שלמרות התרופות והטיפולים הפסיכולוגיים השונים, לא נראה פתרון רפואי באופק. ההיפך הוא הנכון. “חמישה עשר אחוזים מהאנשים שיאובחנו כסובלים מדיכאון קליני, יתאבדו. כל שנה מתאבדים מיליון בני אדם, והמספר עולה", מסכם פרופ' יובל.
הפסיכיאטרים שעומדים נואש אל פני המצב החדש, מרחיקים לכת ומדברים על ניסויים בשימוש באופיום כניסיון לפתור את הבעיה.
על אובדן המשמעות בחיים, כתב לפני קרוב לשישים שנה הרב יהודה אשלג. בחיבוריו הוא חזה שבסוף המאה העשרים, ליתר דיוק לקראת שנת 1995 תגיע האנושות אל פרשת דרכים.
"והנה השאלה הזעומה הנשאלת מכל בני ירד, שהיא: מהו הטעם בחיינו?... בעינה עומדת, בתוקפה ומרירותה... מנקרת את מוחנו ומשפילתנו עד עפר בטרם נצליח להיסחף בלי דעת בזרמי החיים כאתמול" (הקדמה לתלמוד עשר הספירות, אות ב').
להבדיל מהפסיכיאטריה שניצבת חסרת אונים בפני המצב, טען אשלג שיש פתרון, אבל כדי לממש אותו, חייבים לטפל בשורש הבעיה ולא בסימפטומים. הוא הסביר כי באדם טמונה היכולת לממש את מלוא הפוטנציאל שבו בדרך נעימה ומלאת חדוות חיים, עליו רק ללמוד איך לעשות זאת.
הדבר הראשון שאותו עלינו להבין, הוא שהאדם נברא כדי ליהנות, והרצון הבסיסי ליהנות שטבוע בנו, הוא שמכתיב את מהלך חיינו ומניע אותנו לעשות ה-כ-ו-ל כדי לספק את עצמנו. מין, כסף, כבוד, שליטה וידע, הם רק חלק מסוגי התענוגים שאותם דוחף אותנו הרצון ליהנות להשיג.
כדי להמחיש את "מנגנון ההנאה האנושי" ניעזר בדוגמה שכולנו מכירים מחיי היומיום:
נסו להיזכר בפעם האחרונה שבה הייתם ממש רעבים. כל כך רעבים, שלא הייתם מסוגלים לחשוב על שום דבר אחר מלבד אוכל. משעות הצהריים כבר חלמתם על ארוחת הערב ועל הרגע בו תנגסו, נניח, בסטייק עסיסי (יסלחו לי אחיי הצמחוניים, ניתן להחליף לגרסת שניצל תירס). והנה, הרגע המיוחל הגיע - בביס הראשון, המפגש בין הצורך העז שנבנה בכם לבין המנה הטעימה, מצעיד אתכם לפסגות חדשות של תענוג. אתם מצקצקים בלשונכם, נהנים מהמרקם העשיר של הטעמים, ומתענגים על כל רגע.
בביס השני, עדיין נהנים. בביס השלישי, קצת פחות, ועם כל נגיסה הרצון לאכול הולך ופוחת ואיתו גם ההנאה. בקיצור, רצונכם לאכול התפוגג ועמו נעלמה גם ההנאה שאליה כל כך השתוקקתם. מצב זה נקרא בקבלה - "הנאה שמבטלת את הרצון". ברגע בו נעלם הרצון או הצורך (לאכול), נעלמת גם תחושת ההנאה (מהאוכל).
התהליך המחזורי הזה מוכר לכולנו, והוא תקף לגבי כל הרצונות שמתעוררים בנו חדשות לבקרים. ברוב המקרים עוד לפני שהספקנו ליהנות באמת, אנו מוצאים את עצמנו שוב במרדף אחר הנאה חדשה ונכספת. התהליך חוזר על עצמו, אכזבות מצטברות בתוכנו, אנו מתעייפים ומתחילים לאבד טעם במרדף האינסופי אחר "החיים". כל אכזבה פוערת בתוכנו חלל פנימי, ולבסוף זה הופך ליותר מדי.
ההבנה המודעת וגם זו הבלתי מודעת, כי היכולת לספק את עצמנו היא אשליה בלבד, גורמת לנו לדיכאון ולייאוש. אלה מובילים את האדם לחיפוש אחר דרך לשכוח, לברוח. הוא מחפש מפלט באמצעים מלאכותיים שונים, החל מאלכוהול, כדורי הרגעה ועד שימוש בסמים.
הקבלה מציבה בפני האדם נתון שמשנה את התמונה. היא גורסת שכולנו חלקים מנשמה אחת גדולה. כשאנו מעכלים את הרעיון הקצת הזוי הזה, מסתכלים בחשש שמאלה וימינה, וקולטים ש"חיים השכן, עזרא מהמכולת ונירית מהבנק", קשורים אלינו איכשהו, מתחיל תהליך שמלווה בתובנות חדשות לגמרי. אלה בינינו שכבר ממש מתקדמים, מגלים אהבה כלפי האחרים, הזולת.
העיקרון הוא פשוט, לא נצליח ליהנות כל עוד נמשיך להיות מרוכזים רק בעצמנו.
אז מה עושים?
אם נשאף לאהוב ולתת לזולת, אומרים המקובלים, ייווצר מעגל הנאה חדש ואינסופי: אני נותן לאחרים והם נהנים, ואז גם אני נהנה - כי הם נהנים. כלומר, אם נחליף את מושא ההנאה: נהפוך את השאיפה שלנו - מניסיון למלא את עצמנו, להנאה ממילוי האחרים - נגיע למצב שבו התענוג שאנו מקבלים אינו פוסק לעולם. כל אם מכירה את התחושה שהיא נהנית מכך שהילד שלה נהנה. תחושה דומה, נוכל לחוות גם אנחנו. הנוסחה העתיקה להגיע לכך מסתובבת סביבנו כבר חמשת אלפים שנה והיא נקראת “ואהבת לרעך כמוך". אבל אין זו עוד סיסמא שחוקה שהמציא איזה רב, אלא חוק רוחני שמאפשר לנו ליהנות מהאור העליון שמתגלה בקשר השלם בין הנשמות.
כל אחד מאיתנו מכיר מישהו, מוצלח, יפה, מוכשר שמצוי בדיכאון. הפסיכיאטרים מדברים על אובדן אהבה. הם צודקים, אלא שהאהבה שאיבדנו היא אהבת הזולת. הדיכאון שבו שקועים היום רבים, איננו מקרי. זהו תהליך מכוון, שמטרתו להעלות את כולנו לרמה רוחנית חדשה של קיום. המפתח להגיע אליו טמון בשינוי היחס בינינו.
אין בכך כדי לבטל כמובן את השימוש בתרופות או בכל האמצעים שעוזרים לאלפים להמשיך לקיים את שגרת חייהם, אולם צריך להודות כי הם מטפלים בסימפטום ולא בשורש המחלה. מאיתנו נדרש כיום פתרון עמוק יותר.
כשנעפיל לרמה אחרת של יחסים בינינו, לא נזדקק לתרופות נגד דיכאון וגם לא נצטרך לחפש מפלט מן המציאות. להיפך, נתחיל לחיות חיים שלמים, אמיתיים ומלאי סיפוק ומשמעות. בעל הסולם הכשיר לנו את הקרקע. כעת, הכדור נמצא במגרש שלנו.
בזמן שמיליוני צעירים ברחבי העולם חרטו על דגלם סיסמה שהסמים (ולא רק הקלים) היוו את המוטיב המרכזי בה, בארץ כמעט ולא נישאו ברוח אותם זרעי קיץ עליהם שר בערגה מאיר אריאל המנוח. כי אל ארץ הקודש רוויַת המלחמות אף פעם לא הגיעו באמת ילדי הפרחים. בימים ההם, היו הסמים הקלים בעיקר נחלתם של קיבוצניקים מגודלי שיער, מתנדבים שהגיעו מחו"ל או צעירים תמימים שנתקלו בתופעה במקרה בטיול במזרח.
אבל מאז, כאמור, עברו לילות ארוכים על שוטרי מג"ב בגבול ישראל-מצרים. ונכון להיום, ההערכות הרשמיות מדברות על מיליון ישראלים בקירוב המשתמשים בסמים קלים. המשמעות היא שאחד מכל שישה ישראלים שאתם פוגשים ברחוב, בעבודה או בסוּפר - מעשן סמים...
אבל כדי להבין שתרבות הסטלנות בישראל נמצאת בעלייה נינוחה ושלווה, לא צריך להיות חוקר מעמיק. מספיק לפתוח עיתונים (או להיות בעשור השני, השלישי והרביעי לחייכם, ואפילו יותר...).
מפכ"ל המשטרה החדש, רב ניצב דודי כוהן, הכריז עם כניסתו לתפקיד שהמשטרה תפסיק לעצור משתמשים בסמים קלים, בעוד הרשות למלחמה בסמים, הגוף הממשלתי שאמון על הנושא (ועל יעילותו נדבר בהמשך), יצאה כדרכה בקודש בהצעה לא פרקטית - לערוך בדיקות שתן בבתי הספר כדי לאתר משתמשים בסמים.
והמשתמשים? קרוב לוודאי שאם תנסו לזהות אותם ברחוב, לא תגלו שום סימן שיסגיר את עיסוקם בשעות הפנאי. אין קבוצת אוכלוסייה, מגדר ברור או מאפיין טיפוסי של מעשן סמים קלים. לתופעה הזו (כמעט) כ-ו-ל-ם שותפים בחדווה.
עורכי דין, אנשי היי-טק מצליחים, קצינים בצה"ל (גם בכירים), וגם סטודנטים משכילים, אומנים, פועלים פשוטים, בעלי משפחות ורווקים. אנשים קשי יום, חובבי טבע, תושבי תל אביב, תושבי הדרום וגם תושבי ערי השרון המבוססים, יישובי הצפון והדרום המופגזים ועיירות הפיתוח. כולם כאחד שותפים לחגיגה, ומצרפים לשגרת יומם (הרצינית בדרך כלל), בסופו של יום או בסוף השבוע, סיגריה מגולגלת, או שתיים. ואם תשאלו אותם על זה, הם ימתיקו חיוך ויסבירו במאור פנים ובמשפטים מלומדים ומנוסחים היטב, ש"לא, הם ממש לא מכורים". ו"מה, לא שמעתם? מחקרים מוכיחים ש'זה לא מזיק'. אפילו סיגריות מזיקות יותר, שלא לומר אלכוהול".
אם נסקור בקצרה כיצד התפתחו האמצעים שמספקים שמחה לאנושות, ניווכח שהתחלנו בצרכים הבסיסיים ביותר, כמו: מזון, קורת גג ומשפחה. כשגדלנו קצת, הפך העושר החומרי לפסגת השאיפות. לאחר הכסף, הכבוד והשליטה מגיעה התשוקה לדעת ולהבין ה-כ-ו-ל.
והופ, אנו כבר במאה ה-21. תקופה חדשה שבה כללי המשחק המערביים מאפשרים לנו להשיג "כל מה שנרצה", בתנאי שנעבוד מספיק קשה.
יש אינספור דרכים להרוויח כסף (ועוד הרבה יותר דרכים לבזבז אותו), להיות כוכבים, לטוס לכל פינה נידחת על פני האדמה ועכשיו גם לירח, ואם אתם תפרנים יותר, הרי שבהקשת מספר כתובות URLעל המקלדת תוכלו לצלול אל נפלאות עולם וירטואלי בלתי מוגבל שמציע צבעים וחוקים משלו.
ובתוך בליל האפשרויות הבלתי מוגבל לכאורה, מופיעים הרגעים שבהם - פשוט משעמם.
בעין בלתי מזוינת יתקשה המתבונן להבחין שמתרחש פה משהו יוצא דופן שלא קרה עד כה. אבל המשקפת שמספקת לנו החכמה העתיקה, מאפשרת לראות שאנו נמצאים בשיאו של תהליך מיוחד שמטרתו אחת, לכוון אותנו אל השאלה - מה הטעם בחיים?
במשך התהליך המדובר משתנה רק אלמנט אחד - הרצון האגואיסטי גדל עוד ועוד, ודורש סיפוקים גדולים יותר, מיידיים יותר ואם אפשר, ללא צורך בעבודה קשה.
אבל למרות "השם הרע" שיצא לאגואיזם, יש לזכור שההתפתחות של האגו היא זו שמאפשרת לנו לגדול מהשלב שבו אנו דומים לילדים קטנים שנהנים ממשחק בצעצועים, ועד הפיכתנו לבוגרים המגלים שהצעצועים הללו כבר לא מספקים אותנו.
רק כאשר נתעלה אל הרבדים הפנימיים ביותר שבתוכנו, ונגלה מי אנחנו באמת, נגיע להנאה ולסיפוק שלא יחלפו כלעומת שבאו. מילוי שכזה, לא ניתן למצוא בתוך שגרת החיים הרגילה.
"זכה, נעשית לו תורתו סם החיים" (מסכת יומא).
חכמת הקבלה שמתגלה בימים אלו לכל דורש, פותחת לאדם את מקור המילוי הנעלה ביותר, מקור החיים, "הנשמה". תכונה חדשה שהאדם מפתח בכוחות עצמו, באמצעות ההדרכה הנמצאת בספרי המקור. דווקא האדם "שרוכש את הנשמה" נשאר עם שתי רגליים איתנות על הקרקע, מחובר למציאות, ואין לו כל צורך להתנתק ממנה. חייו הרגילים נמשכים, ובו-זמנית אופקיו מתרחבים ומאפשרים לו לקלוט תופעה חדשה ומוחשית, שעד כה הייתה נסתרת, הנקראת "המציאות הרוחנית". מציאות של חיים ברמת קיום גבוהה יותר, שמתחדשת ללא הרף ומאפשרת לאדם להיטיב יותר ויותר לחייו, לסובבים אותו ולעולם כולו.
את ההרגשה הזו מיטיב לתאר "בעל הסולם" (1954-1884), המקובל שהתאים את השיטה לדורנו, במכתב לאחד מתלמידיו:
"... כל אחד ואחד מבני העולם היו מקצצים ידיהם ורגליהם שבע פעמים ביום, כדי להשיג רגע אחד בכל ימי חייהם, בטעם כזה המורגש להם".
לא לחינם נפתחים שערי הלימוד בתקופה הנוכחית, לאחר שננעלו למשך אלפיים שנות גלות. הקבלה - שמכונה תכופות סם החיים - משכילה לענות על השאלות הבוערות ביותר בימינו: מדוע איננו מסופקים מהחיים? האם אלה כל האפשרויות שעומדות בפנינו? מהי התכלית של חיינו? ועוד. שאלות שכאשר הן נותרות ללא מענה, גדל הדחף למצוא מפלט לרגע, ולברוח אל תוך "סרט" חלופי.
המציאות מוכיחה שגופים ורשויות המנסים להילחם בשימוש בסמים באמצעות הפחדה ואכיפה, זוכים ללעג ונכשלים כישלון חרוץ פעם אחר פעם. מאידך, התנתקות מהמציאות לטובת שמחה מלאכותית היא פתרון קצר מועד, שחוזר אל האדם כבומרנג בצורת ריקנות ותלות, ומותיר חלל ריק ובלתי מסופק.
על מנת לפתור את בעיית הסמים לא יעזור עוד גוף ממשלתי, ועדה של "מומחים", תשדירים מאיימים ותקציבים מנופחים. למען האמת, לא כדאי בכלל לעסוק בנושא באופן ישיר. עלינו לטפל אחת ולתמיד בשורש הבעיה. הפתרון הקבלי פשוט ומספק תוצאות כמעט מיידיות:
לחשוף בפני האדם את הלימוד הקרוב ביותר אליו, לימוד שיבטיח לו הבנה של הרובד הפנימי ביותר של המציאות ושל עצמו. כשימצא טעם ומשמעות לחייו, לא יהיה לו צורך לברוח מהם יותר אל עולמות אחרים... אולי לעולמות רוחניים, אבל זו כבר לא בריחה.
בשנות החמישים והשישים היו אלה ילדי הפרחים שניסו להרחיב את התודעה באמצעות L.S.D. וסמים פסיכודליים אחרים. בשנות השמונים והתשעים לא הייתה חורשה בארץ שנעזבה לנפשה, וכולם חגגו עם הכדור הממריץ ומעורר האהבה - האקסטזי.
בימינו, פורח מחדש צמח הקוקה הדרום אמריקאי ותוצרו המפורסם: הקוקאין. על פי הנתונים האחרונים, במהלך השנה האחרונה עלה מספר המשתמשים בקוקאין באירופה בשלושים אחוזים, וגם בארץ הקודש אין כמעט פאב או מועדון שבתאי השירותים שבו לא ביקרה “האבקה הלבנה". וזה בהחלט לא במקרה.
הסמים שמלווים את האנושות כבר אלפי שנים ומנהלים איתנו מערכת יחסים מורכבת, משקפים את התהליך שעובר הדור. מסמים קלים שבבסיס העישון שלהם התקיים גם מפגש חברתי והתחברות בין אנשים; לסמי הזיות שניתקו את האדם מהמציאות והבטיחו לו צבעים וחוויות הזויות; בהמשך - כדורים מעוררי אהבה; וכיום, ברוח הדור - הקוקאין המנכר. אכן ניתן להבחין בהבדל.
הקוקאין מאופיין בביטחון העצמי הרב שהוא נוסך במשתמש. הוא מחדד את החושים ובפירוש מהווה סם אנטי-חברתי. כל משתמש צורך אותו לבד או לכל היותר בקבוצה קטנה, ואין זה פלא, שדווקא בפתחה של המאה העשרים ואחת הוא הופך לפופולרי, ומשקף את הרצון הבולט בדורנו - להיות לבד, מול מסך המחשב או לצד מאות אנשים במסיבה.
החל מהשבטים הפרסיים שערכו מדורות קנאביס ענקיות אי שם בתחילת ההיסטוריה, ועד הבאבות בהודו (הידועים בכינויים "סאדו"), שמסעם אל עבר גלגל החיים מלווה בעישון ג'אראס תוך הודיה בצעקות "בום שנקר" לאלה שיווה (ובהרבה תרמילאים ישראלים שתופסים טרמפ על החגיגה ונהנים ממקור ג'אראס זמין ואיכותי...), קישרו עמים ותרבויות שונים את הסמים לתופעות פסיכו-אקטיביות, שאותן הם מכנים "רוחניות".
הראסטפאריס מג'מייקה, שהתפרסמו בזכות הראסטות הענקיות (רעמות התלתלים הסבוכות) שעל ראשם והזמר האגדי בוב מארלי, מקדשים את צמח הקנאביס ומעשנים אותו, בין היתר, גם לצורך התקרבות לכוח עליון.
דון חואן מאטוס, שמאן אינדיאני ששימש השראה לתריסר ספריו הפופולריים של קרלוס קסטנדה (שהקדים בעשרים שנה את עידן הניו אייג'), לימד את אומנות השימוש ב"צמחי עוצמה", צמחים שלכאורה משנים את תודעתו של המשתמש בהם ואת תפיסת עולמו, ומובילים אותו למסע צבעוני וחווייתי אל עולם שכולו טוב.
אבל אין צורך להשתייך לדת כלשהי או להיות חלק מתרבות אקזוטית כדי לנסות לחוות תופעות "מיסטיות" באמצעות שימוש בסמים. פטריות הזיה, שיקויים שמקורם במעמקי הג'ונגלים באמזונאס, קקטוסים שההסתברות לשרוד את הטריפ שלהם שווה לסיכוי שלא לשרוד, ו"קוקטיילים" לא פחות קטלניים המורכבים בקפידה מכימיקלים ואלכוהול - כולם נמצאים על תקן אמצעי עזר לצעירים סקרנים או סתם משועממים שמחפשים...
מחפשים מה? גם להם לא ברור, אבל הם שמעו שזו אח'לה דרך להגיע ל"התעלות".
ובכן, חלקכם יתאכזב לשמוע, אבל האמת הפשוטה היא: שאין שום קשר בין התופעות הנ"ל, שהן בסך הכול אוסף של תסמינים גופניים-פסיכוסומטיים, ובין התחושה הממשית שנקראת רוחניות.
ההרגשה הרוחנית היא נפלאה, אבל גם מציאותית ומוחשית. האדם שמתחיל לחוש את המציאות הרוחנית נשאר עם שתי רגליים איתנות על הקרקע - ויחד עם זאת מתגלה לו עולם חדש, מלא כל טוב, שעד עכשיו הוא לא היה מודע לקיומו. הוא מתעלה מעל להרגשת הזמן, מגלה את הכוחות שמשפיעים על חייו, ורואה את התוצאות של הפעולות שהוא מבצע.
במבט מבחוץ אי אפשר לראות שום שינוי על האדם, אך בפנים חיה לה תחושה נצחית, שבכל פעם מתחדשת ובעוצמה רבה יותר. דווקא בשילוב בין החיים המוכרים לנו ובין הרוחניות, יכול האדם לגרום לעוד ועוד שינויים לטובה.
איך עושים את זה? לשם כך לא צריך עשבים, פטריות, כימיקלים או שיקויים. המקובלים השאירו לנו הדרכה מפורטת - את ספרי הקבלה המקוריים, שבהם כל אחד יכול, בעזרת הדרכה נכונה, לפסוע בשביל שמוביל אל הרוחניות. וזה כבר לא סוד שהשביל הזה נמצא כאן, ממש מתחת לאף...
“והקטיר עליו אהרן קטרת סמים, בבוקר בבוקר... בין הערבים יקטירנה" (שמות ל', ז'-ח').
קטורת הסמים, שנקשרה לאחת מהעבודות המרכזיות בבית המקדש (הכוהנים נהגו להקטיר אותה פעמיים ביום), עודנה בגדר תעלומה שמסקרנת רבים. מעשני הסמים הקלים, לדוגמה, נוהגים לנחם את עצמם בעובדה שלמנהג שלהם להקטיר את תוצרי צמח הקנאביס יש שורשים במקורות.
ומהי האמת? כמו כל מנהגי ישראל, קטורת הסמים מסמלת תהליכים שמתרחשים בפנים, בתוך נפש האדם. אדם שרוצה להתקרב אל הכוח העליון "חותך" מעצמו את האגואיזם ו"מקריב" אותו. הטקס הפיזי של הקטרת קטורת בבית המקדש נועד להזכיר את הטקס הפנימי שהאדם צריך לעשות עם התכונות האגואיסטיות שלו, על מנת שיוכל לקבל את השפע והתענוג הרוחני.
לסיכום: כל מי שקיווה שניתן "לעבוד את ה' בסבבה" עם אסמכתא מהמקורות, פשוט טעה... לא בזה מדובר, לפחות לא בספרים הקדושים.
הנתונים הלא רשמיים על השימוש בסמים קלים בישראל מדברים על כמיליון משתמשים.
הקושי באיסוף נתונים מדויק נובע מהחשש של אנשים צעירים בעיקר להודות בשימוש בסמים גם בשאלונים אנונימיים.
על פי נתוני המחקר האפידמיולוגי הרשמיים של הרשות הלאומית למלחמה בסמים ואלכוהול, מספר המשתמשים בסמים בישראל נכון לשנת 2005:
68,000 בני נוער הלומדים במסגרות לימוד מסודרות, הודו כי השתמשו בסמים לפחות פעם אחת ויותר בשנה האחרונה. באותה תקופה הם היוו 9.9% מכלל אוכלוסייה זו.
23,000 נוספים הודו כי הם משתמשים בחומרים נדיפים (טיפקס, דבקים למיניהם וכיוצא באלה).
280,000 מבוגרים (בגילאי 40-18) מדווחים על שימוש קבוע בסמים אסורים. באותה תקופה הם היוו 10.5% מכלל אוכלוסייה זו.
סך כל האנשים בישראל שמודים בשימוש בסמים ובהיותם מכורים להם, מגיע ל-367,000 איש.
הנתונים המפורסמים אינם כוללים בני נוער שאינם לומדים במסגרות חינוכיות קבועות ואת בני הנוער והמבוגרים שלא הודו בשימוש בסמים.
כאמור, מומחים בתחום מתריעים כי אחוז המשתמשים בסמים גבוה בהרבה מהמספרים הרשמיים המפורסמים.
התפתחות שיעורי השימוש הלא חוקי בסמים פסיכואקטיביים בין השנים 2005-1989 בקרב בני 34-25 (באחוזים):
|
גיל |
1989 |
1995 |
1998 |
2001 |
2005 |
|
34-25 |
6.5 |
6.9 |
8.8 |
9.0 |
13.2 |
הנתונים מתייחסים לשיעורי השימוש בסמים בשנת 2005. הסמים שנכללו כ"סם לא חוקי כלשהו" הם: חשיש, מריחואנה, ל.ס.ד, מתדון, אופיאטים, קוקאין, קראק, אקסטזי, תרופות ממריצות שלא לצורך רפואי ותרופות מרגיעות או מרדימות שלא לצורך רפואי.
בתחילת כל שנה תיבת הדואר האלקטרוני מוצפת במצגות מקוריות המאחלות "שנה טובה" ובסופרמרקטים "שוברים את הראש" על שילובים שעוד לא נוסו בין תפוחים לדבש. מעבר לכל אלה, החגים וראש השנה בפרט, הם בעלי משמעות נוספת ועמוקה.
חגי תשרי - מראש השנה ועד שמחת תורה - מסמלים תחנות בדרכו הרוחנית של האדם. בכל אחת מתחנות אלה מפתח האדם את "תפיסת המציאות" שלו ולומד משהו חדש על מהותו. אך לפני שנערוך היכרות עם מסלול הנסיעה, נעמוד על חמישה כללים בסיסיים שכל נוסע מתחיל חייב להכיר:
א) חכמת הקבלה פונה אל כל אדם שמרגיש צורך למצוא משמעות חדשה בחייו ללא הבדל דת, גזע, מין או גיל. אפשר לקרוא לזה רענון, הזדמנות שנייה או קריירה מאוחרת, כך או כך, מדובר בהזדמנות לגלות עולם חדש שפועל על פי חוקים ברורים שהם מֵעֵבֶר לזמן ולמקום.
ב) בעולם הרוחני חמשת החושים ה"רגילים" שלנו אינם מספיקים. הקבלה מאפשרת לנו לפתח חוש נוסף, שדרכו נוכל להרגיש מציאות רחבה יותר, את המציאות השלמה. המקובלים, שכבר פיתחו בתוכם את ה"חוש השישי" הזה, בחרו לכנות את המציאות הרוחנית הזאת בשם "עולם השורשים".
ג) את פרי מחקרם כתבו המקובלים בשפה ציורית וסמלית - "שפת הענפים". בדומה למדענים שמתמצתים בנוסחה אחת את מסקנותיהם, כך גם המקובלים תיארו את תגליותיהם ותיעדו אותן במילים ובשמות שכבר היו קיימים בעולם המושגים המוכר לנו, מושגים הקשורים על פי רוב למעגל השנה, לחודשים, לעונות ולטבע.
ד) בעולם הרוחני יש לזמן משמעות שונה מזו שאנו מכירים בעולמנו. זמן "רוחני" פירושו סדרה של מצבים משתנים. במילים אחרות, על פי המקובלים, רק כאשר האדם משתנה ניתן לומר כי הוא עבר פרק זמן מסוים. לכן, אדם החוקר את עולמו הרוחני עובר בתחנות השונות בהתפתחותו הרוחנית, כלומר בחגים, ללא קשר ללוח השנה המוכר לנו. מכאן שלוח השנה העברי, למשל, מסמל סדר התפתחות רוחני, ו"ראש השנה הרוחני" הוא מצב שיכול להתרחש בכל רגע גשמי נתון.
ה) המציאות הרוחנית היא בעלת חוקים ברורים ונוקשים, והיא חפה מכל דמיון או תיאוריות אישיות. כל מקובל מגלה את אותן התגליות שגילו המקובלים שלפניו.
כעת, לאחר שהקשבנו להוראותיו של הקברניט וחגרנו חגורות, אפשר לצאת למסע.
המקובלים שהעפילו למרום הפירמידה הרוחנית מתארים מציאות שבה כולנו מאוחדים ופועלים יחד בהרמוניה, כמו תאים בגוף אחד. המצב הזה מכונה "נשמת אדם הראשון" והוא מציין את ההרגשה שאוסף הנשמות של כולנו מאוחד לכדי נשמה אחת.
בשלב מסוים איבדנו את הרגשת האחדות הזו, ונשמת אדם הראשון נשברה והתפצלה לנשמות פרטיות רבות שאיבדו את תחושת הקשר זו עם זו. לאורך דורות רבים דיברו המקובלים על הרגע שבו יתעורר בכל אחת מהנשמות זיכרון עמום של אותו מצב אמיתי שבו הייתה מחוברת לכלל הנשמות. זהו הרגע שבו מתעורר בנו אותו דחף פנימי לצאת ולחפש אחר משמעות בחיינו.
רצון זה נקרא גם "הנקודה שבלב". התעוררות הנקודה שבלב מתאפיינת בדרך כלל בתחושת חוסר שקט, שדוחפת את האדם לא להסתפק בשום חלופה עד אשר ימצא את המענה לה. ניתן לדמות את ההרגשה הזו לאדם שאיבד את זיכרונו, אבל נותרה בו עדיין תחושה עמומה של עברו, שאינה נותנת לו מנוח עד שיברר מה מסתתר מאחוריה. זמן זה מכונה ראשית השינוי, "ראש השנה הקבלי".
במי שכבר התעוררה הנקודה שבלב, ממליצים המקובלים לפתח ולטפח אותה. וכך, עם כל צעד שיעשו, יתגלה להם חלק נוסף מהפאזל הענק שנקרא חיינו. כשכל חלקי הפאזל מורכבים, מתגלה תמונת מציאות חדשה, שבה מחוברות כל הנשמות בקשר הדדי המושתת על אהבה נצחית ללא תנאי. תחילתו של השינוי הזה הוא תחילתה של "השנה הרוחנית החדשה".
כילד, אחד המועדים האהובים עליי היה יום כיפור. עמדתי שם, הקטן שבחבורה, במקום הקבוע שלי במרכז בית הכנסת, מתרגש, מסתכל מלמטה על כל המבוגרים, ומרגיש איזה זיכוך מופלא. חשבתי שברגעים האלה נפתח לך בלב צינור ישיר לאלוהים. הרגשתי טוב, מין סוג של התנקות שמרגישים כשמבקשים סליחה, כמו אבן שנגולה מהלב. מלבד זאת אהבתי מאוד את המוזיקה, את השירה ואת השילוב שלה עם המילים. עד היום אני אוהב.
ככה הייתי עד גיל 11. ילד חילוני שקיבל את רוב החינוך למסורת מסבא שהיה מין סוג של חילוני-מסורתי. סבא היה מין אבן צור, ממקימי המושבה פרדס חנה, דור שביעי בארץ ומראשוני היישוב. הוא דיבר ערבית מושלמת, והיה מהצַבָּרים שחיו כאן בתחילת המאה ורכבו על סוסים לבושים גלביות. "אבירי השולחן העגול" בגרסת היישוב הישן, אלא שבמקום חרבות הם החזיקו רובים ישנים על החזה.
לפני כניסת יום כיפור היה לנו טקס קבוע: סבתא הייתה מכינה מעדנים, ואנחנו היינו אוכלים את הסעודה המפסקת בשתיקה, חושבים על "החג שנכנס". לאחר מכן היינו צועדים יחד לבית הכנסת דרך הפרדסים והחורשות.
באותו יום, כשחצינו יחד את הפרדס בדרך לבית הכנסת, סבא נעצר לרגע. הוא הסתכל בי במבט ממושך, התנשם קצת בכבדות, וכשראה את פניי המודאגים, חייך ברוך ואמר, "הכול בסדר", בקולו הרועם, "הלוא היום יום כיפור, יום של בקשת סליחה". לא כל כך הבנתי למה הוא התכוון, אבל הנהנתי בראשי והמשכנו.
כשהגענו לבית הכנסת הוא כבר הזיע. הוא ביקש לשבת בכיסאו הקבוע ליד החזן, התעטף בטלית וביקש עוד כוס מים קרים לפני שיתחיל הצום. לאחר כמה דקות התחיל "כל נדרי".
את מה שקרה לאחר מכן שחזרתי אלפי פעמים בזיכרוני, מנסה להבין, למצוא תשובות. לפתע הגיע בריצה אחד המתפללים והרחיק אותי מעט אחורה. לא הסכמתי. הכיתי בו באגרופים קטנים, מנסה לפלס את דרכי אל סבא. ראיתי את ד"ר כהן, הרופא כְּסוּף-השיער של המושבה, רץ קדימה. מישהו השכיב את סבא על הרצפה והרים את רגליו. מישהו אחר רכן מעליו, ואחרים הרחיקו מיד את המתקהלים בבית הכנסת, ובעיקר אותי. עמדתי שם בצד, ילד בן 11, מבולבל, מפוחד, ממרר בבכי. קראתי לסבא, אבל הוא לא ענה. הבנתי שמשהו רע מאוד קורה.
סירנה צורמת של אמבולנס פילחה את המולת המתפללים, וכמו החזירה אותי להכרה.
סבתא הגיעה מ"שום מקום", אחזה בידי ונסענו בעקבות האמבולנס לבית החולים.
זו הייתה הפעם הראשונה שנסעתי ברכב ביום כיפור. הכבישים היו ריקים, ואת השקט הכללי שמסביב הפר הבכי השקט של סבתא.
בתוכי לא הפסיקו להתרוצץ השאלות: למה? למה אלוהים? למה דווקא סבא שלי? למה דווקא ביום כיפור? בבית הכנסת? הרי הוא בא לבקש ממך סליחה, להתפלל אליך?
מאז אותו יום כיפור בפרדס חנה נותר לי "חשבון פתוח לזכרו של סבא" עם אלוהים ומאז גם הפסקתי ללכת ל"סליחות". לא הבנתי ממי אני אמור לבקש סליחה, מההורים? מהחברים? מבני המשפחה? מאלוהים? הרי ממילא שתי דקות לאחר בקשת הסליחה וניקוי המצפון שלי אני ממשיך לפעול כפי שפעלתי קודם. כאילו שיצאתי ידי חובה, ועכשיו אני יכול להמשיך לעשות מה שבא לי. אז, מה הטעם בכך?
שלושים שנה חלפו מאז, ומעבר לזיכרון שאני נושא עימי היטב, המשיכו אותן שאלות ללוות אותי. כל העניין הזה עם חשבון הנפש שאנו עורכים לכאורה ביום כיפור המשיך להטריד אותי. נראה לי מוזר שבכל ימות השנה אני פועל לפי רצוני, מין אגואיסט קטן, ורק ביום אחד בשנה אני עושה חשבון על כך. מאולץ משהו, כאילו מישהו פקד עליי לעשות זאת.
ובכלל, חשבון נפש על מה? מה זה תורם לי? זה יביא שינוי אמיתי לחיי? ואם יש גורל, אז למה בכלל לערוך חשבון נפש, הרי הכול כבר כתוב מלכתחילה?
כשהתחלתי ללמוד קבלה נדהמתי לגלות את הזווית השונה שהיא מציגה על נושאים כמו חגים, דת, זהות אישית וחינוך. אמנם בשלב הראשון התנפצו בפניי מיתוסים שעליהם חונכתי, וסוף סוף הבנתי שהם לא ממש היו שלי, ושלמעשה היו אלה ערכים שהוכתבו לי על ידי הסביבה.
אט אט החלו הסתירות להתיישב בתוכי, ודברים התחילו להסתדר. אפילו מצאתי משמעות חדשה, אמיתית, לנושא ה"סליחות", שמאז אותו יום נותר כפצע פעור בתוכי.
"סליחה", אומר הרב ברוך שלום אשלג (הרב"ש), זהו תהליך פנימי, ולא תהליך שבו פונים למישהו אחר ומבקשים ממנו משהו. האדם דן את עצמו, אין מישהו חיצוני שדן אותו. הצעד הראשון שהאדם עושה בתהליך נקרא 'הכרת הרע'. הוא בוחן את המקום שבו הוא נמצא, ומברר את מצבו ביחס למצב השלם, לתכונת הנתינה. כתוצאה מכך, הוא מגלה שהוא אגואיסט מטבעו. בהדרגה האדם מתחיל להבין שכל המחשבות והרצונות שמניעים אותו נועדו כדי להשביע את האגו שלו בלבד.
אבל במה האדם אשם?! הלוא נולדנו בעלי תכונות מסוימות, עם טבע מסוים, אופי וגנים שהוטבעו בנו. גדלנו בסביבה שהטמיעה בנו ערכים וחינוך, וכל פעולותינו הם תוצאה ישירה מכך.
איש אינו אשם, ממשיכים ומסבירים המקובלים, מדובר רק בחשבון פנימי שהאדם עושה עם עצמו. לראשונה התחלתי לקלוט שהמקובלים מציבים בפנינו משוכה פנימית, שאני לא ממש מבין אותה. שנים התרגלתי, בצורה מכאנית משהו, להגיע לבית הכנסת, תחילה ל"סליחות" ואחרי כן ביום כיפור, ולהתנצל בפני כ-ו-ל-ם על ה-כ-ו-ל, על ש"חטאנו, עווינו, פשענו". אבל אל מי פניתי והאם מישהו בכלל הקשיב?
החכמה, מסביר הרב"ש, היא להאיר את הפינות האפלות שבנו. האמת נמצאת בתוכנו. היא מתגלה בנשמה. כשאנו מרגישים את הטבע האגואיסטי שלנו מנוגד לתכונת הנתינה, לתכונת הבורא, אז בעצם באה הסליחה, כבקשה. בקשה להשתנות. ומתוך הכוונה האמיתית להשתנות בא השינוי.
אחרי לימוד של שנים הבנתי משהו, או לפחות חשבתי שהבנתי. הבנתי שסליחה היא הזדמנות. הזדמנות לשינוי שאני צריך ויכול לעבור. הבנתי שכשאנחנו באמת רוצים ומבקשים סליחה אמיתית, בקשותינו נשמעות. ושאם נתמיד ונבקש, לא רק פעם בשנה, האור יאיר לנו את הדרך ויראה איך לשנות את הדברים לטובה, מה צריך לשפר ואיך להתקדם.
מדי פעם, ביני לבין עצמי, אני תוהה למה בשום בית ספר לא מלמדים איך “להיות אדם". גם לא בבית הספר של החיים. זה היה יכול להיות נפלא אם לצד כל הידע שמלעיטים אותנו בו, מישהו היה טורח ללמד אותנו גם איך להיות אדם אמיתי.
שנים רבות חלפו מאז אותו יום כיפור. הספקתי כבר לסגור את החשבון עם אלוהים. השלמתי, מצאתי דרך ותשובות. ולמרות הכול, כשמגיעה “תקופת הסליחות", אני עדיין מתגעגע אל סבא.
חג הסוכות, כמו כל חגי ישראל, עשיר במנהגים. עבור אדם המתבונן מן הצד עשויים רובם להיראות בלתי הגיוניים. מדוע, אם כן, קבעו חכמי ישראל דווקא את הסימנים האלה? מדוע אנו מברכים על אתרוג, ולא על עגבנייה? ומה באמת מרמזים לנו מנהגי חג הסוכות?
ראשית חשוב שנבין כי את מנהגי ישראל קבעו המקובלים. אותם ענקי רוח, שגילו את החוקים הרוחניים שמשפיעים על עולמנו - חוקי האהבה והנתינה, תרגמו את השגתם הרוחנית לסדרת סימנים המהווים העתק של אותן הבחנות רוחניות.
כלומר, מנהגים כמו ישיבה בסוכה או ברכה על ארבעת המינים, הם סימנים שמצביעים על מצבים ועל גילויים מהעולם הרוחני שחווה המקובל בנשמתו.
העולם הרוחני שהמקובלים גילו נסתר מאיתנו לחלוטין משום שאנו עדיין "מכוילים" לתדר קליטה ש"משדר" אהבת עצמית, ואילו את המציאות הרוחנית אפשר לקלוט רק דרך התדר של אהבת הזולת.
במושג אהבה עצמית, או אגואיזם, אנו מתכוונים לכך שרוב בני האדם חשים את רצונותיהם האישיים בלבד ורוצים לספק אותם ללא הרף. לעומת זאת, אהבת הזולת משמעה לחוש את מה שחסר לאחר כאילו היו אלה רצונותיי שלי, ולדאוג למלא אותם. מכאן ניתן להבין כי המקובל הוא אדם שפיתח את רצונו לאהוב את הזולת, והשתווה לחלוטין עם תכונת הנתינה והאהבה של הכוח העליון. כתוצאה מכך, הוא גילה את אותו כוח עליון.
הקדמה זו נדרשת כדי להבין שתפקידם המעשי של מנהגי החג הוא להיות מעין תמרורים, שיזכירו לנו את התיקון האמיתי שעלינו לבצע - להחליף את הטבע האגואיסטי שלנו באהבת הזולת. כמו כן, כשאנו קוראים את כתבי המקובלים, חשוב שנזכור כי החגים והמנהגים מציינים תהליך התפתחות אישי, שכל אדם עובר, ואינם קשורים כלל ללוח השנה הגשמי והמוכר לנו. האדם יכול "לחגוג" את המצב הרוחני שנקרא "שמחת התורה" בפנימיותו גם בכל יום חול רגיל.
כדי להקל על הבִלבול ננסה להעלות דוגמאות מספר לפירוש הפנימי של מנהגי החג המוכרים:
סוכה - הסוכה מסמלת את מבנה הנשמה. חוקי הקמת הסוכה מסמלים את האופן שבו הנשמה מתעלה מעל לטבע האגואיסטי, והאדם רוכש את תכונת הנתינה.
סכך - הסכך מסמל את כוח ההתנגדות לאגואיזם. את הסכך מתקינים מענפים שהם פסולת, כלומר, דבר שאינו בעל חשיבות. אף על פי כן, אנו ממקמים את הסכך מעל לראשנו, והוא שמפריד בינינו לבין השמיים.
מנהג זה מציין תהליך שקורה בפנימיות האדם: בתחילה הצורך לאהוב את האחרים נראה לאדם טפל ומעורר סלידה, כמו אותה פסולת, אולם אם האדם מעלה את חשיבות אהבתו לאחרים לרום המעלה, הוא מגלה את הקשר עם הכוח העליון (משדר איתו על אותו תדר).
ארבעת המינים - ארבעת המינים מאופיינים בכך שהם טעימים למאכל ובעלי ריח מיוחד. הטעם והריח מציינים את חמשת החושים שבאמצעותם האדם נהנה מהחיים בעולם שלנו. כאשר האדם מגלה את חוסר היכולת שלו לאהוב את האחרים, ויחד עם זאת מכיר בחשיבות העליונה שבפיתוח הקשר הזה, הוא פונה מתוך ליבו אל הכוח העליון, בבקשה שיאפשר לו להשתנות ולהיות כמותו. המנהג הנפוץ לאגד את ארבעת המינים יחדיו ולנענע אותם מסמל את הבקשה לחיבור עם האחרים שמתעוררת בליבו של האדם.
שבעת ימי הסוכות - שבעת ימי החג מסמלים שבע מדרגות, שבעה שלבים (כנגד שבע הספירות) שהאדם עובר בדרכו הרוחנית. בכל שלב כזה האדם מתקן עוד ועוד את יחסו לזולת ומתקרב לכוח העליון.
חג מתן תורה - בסופו של חג הסוכות אנו חוגגים את מתן התורה, המסמל את שיאו של התהליך הרוחני. חג זה מסמל את השלב שבו האדם משלים לחלוטין את תיקון נשמתו ומשתווה בתכונותיו לתכונת האהבה והנתינה של הכוח העליון. כתוצאה מכך, נשמת האדם מתמלאת בשמחה ובשפע בלתי פוסקים.
הקבלה מלמדת אותנו להקים את "הסוכה" הפנימית שבליבנו. זוהי "סוכת שלום" - סוכה של אהבת אחים ואחדות בין כל פלגי עם ישראל. תקופת החגים יכולה לשמש עבורנו הזדמנות נפלאה להתעלות מעל למחלוקות, לפירוד ולשנאת החינם.
השנה היא 167 לפנה"ס. עננים שחורים מכסים במהירות את שמי יהודה. שורה ארוכה של גזירות נוחתת על ראשם של היהודים, והארץ כולה רועדת. החיים תחת השלטון היווני והניסיון להתמודד עם גזירותיו של אנטיוכוס קשים. אלה הם ימים של מאבק על שטח, על אוטונומיה דתית ועל תרבות. אבל כל אלה נמצאים בצילו של המשבר האמיתי: אובדן החיבור בין שכבות העם השונות, שהולך ומתרחב לשסע פנימי הקורע את העם.
ארץ ישראל, רגע לפני פרוץ מרד החשמונאים, מצויה בעיצומו של תהליך התייוונות מקיף, ובירושלים כבר מתגבשת חברה יהודית הלניסטית על כל סממניה. ערכי האחדות ואהבת הזולת, שאפיינו עד אז את החיים ביהודה מפנים את מקומם, והשכל התועלתני והקר, שמסמלת תרבות יוון, משתלט על הזירה. המרקם העדין של שוויון יחסי בין שכבות העם השונות שנשמר עד אז במאמץ רב נסדק, והבדלי מעמדות נפערים בקרב העם. הפילוג הולך ומחריף והמצב הרוחני מידרדר עד כדי כך, שאפילו משרת הכוהן הגדול נמכרת למרבה במחיר. על רקע המציאות הקשה הזו, ורגע לפני שיגיע המצב לנקודת האל חזור, מתרחש המפנה המיוחל - מתתיהו וחמשת בניו מחליטים לצאת למאבק על עתידו של העם. הם יוצאים למלחמה על הרוח.
ההסבר הקבלי לאירועים שונה מהפרשנות ההיסטורית וחושף רבדים נוספים ממנו. על פי הסבר זה התמקדה מלחמתם של החשמונאים בניסיון לאחות את השסע הפנימי שהלך וקרע את העם ובהשבת החיבור שאבד בזמן הכיבוש היווני. למעשה, המלחמה על השטח ועל שימור התרבות הייתה רק ביטוי חיצוני למלחמה האמיתית. מתתיהו וחמשת בניו המקובלים ראו כיצד העם מאבד את הערכים הרוחניים הייחודיים לו, וממרום השגתם הרוחנית הבינו שקיים קשר ישיר בין הלכידות הפנימית של העם לבין התוצאות: כשאנו מאוחדים, אין כוח שיכול להתייצב כנגדנו, אולם כשהפירוד מכרסם בנו, אנו מאבדים כיוון, נופלים, ואפילו מתרסקים.
"הכיבוש והניצחון הלאומי לא היה רק הצלת אדמתנו, כי אם הצלת רוחנו ונשמתנו" (הרב קוק, מאמרי הראי"ה, עמ' 478).
לא במקרה כוון עיקר המאבק נגד המתייוונים - אותם יהודים שנהו אחרי תרבות יוון. המתיוונים, שנמשכו אחר הפילוסופיה, והתרבות שהטיפה לדאגה אגואיסטית, איש-איש לעצמו, נטשו את הערכים שאפיינו את החברה החשמונאית עד אז והחליפו את הדאגה לזולת ולטובת האומה, בהישגיות אישית. במצב הזה, לחשמונאים לא נותרה ברירה אלא לצאת למלחמה שבה מתמודדת רוח האחדות, החיבור והאהבה כנגד הפילוג והמחשבה האגואיסטית על טובת העצמי בלבד.
2,173 שנים חלפו מאז, ונראה שגם היום איננו רחוקים מהמצב שבו הייתה יהודה של המאה השנייה לפני הספירה. על אף שהקמנו מדינה עצמאית לתפארת, אנו עדיין מפורדים ושרויים בגלות רוחנית. המושגים "גלות" ו"גאולה" במשמעותם הקבלית, הם מושגים רוחניים המעידים על דרגת הקשר הפנימי, הכן והחם בין חלקי העם השונים. ברומטר האחדות הוא אחד מצורות המדידה של הדרגה הרוחנית של האומה, ולצערנו, בישראל בת השישים קשה למצוא אותה.
כאז, כן היום, המלחמה שבפניה אנו ניצבים היא מלחמה על הרוח. הגיע הזמן להפנים את העובדה שהפתרון יבוא מאיתנו - משדרות העם, ולא מההנהגה שדואגת לאינטרסים הצרים ולכיסא הרם שעליו יושב כל אחד מאנשיה. האויב האמיתי נמצא בתוכנו והצליח להשחית במשך אלפיים השנים האחרונות את מערכות היחסים שהקמנו בינינו. השינוי טמון בניסיון ובמאמץ להתחבר לחברה אחת ומאוחדת. כאז, כן היום, מלחמתם של המכבים עדיין תקפה.
למקובלים תמיד הייתה זיקה עמוקה אל הטבע. מאות בשנים הם נהגו לצאת אל היער ולהתבודד - הם, מחשבותיהם והכוח העליון שאותו גילו דרך השלמות שבטבע. מכאן ניתן אולי להבין מדוע זכה ט"ו בשבט, ראש השנה לאילנות, ליחס מיוחד מצידם. עם זאת, מעטים בלבד מודעים לכך שדווקא המקובלים היו מי שהקנו לט"ו בשבט את האופי החגיגי והצבעוני שמוכר לנו כיום.
לאורך כל ההיסטוריה היהודית, היה ט"ו בשבט מועד רשמי שבו הפריש החקלאי תרומות ומעשרות מתבואתו, אולם למן המאה השש-עשרה, תקופת תור הזהב של הקבלה, לבש החג אופי שונה לגמרי.
המקום: צפת.
הזמן: אמצע המאה השש-עשרה.
דור אחד בלבד לאחר גירוש ספרד, ורוחות של שינוי מנשבות בחוזקה. יהודים רבים נוהרים מספרד ומפורטוגל אל ארץ הקודש. רבים מהם מגיעים לצפת, שהולכת וממצבת את עצמה כעיר המקובלים - המרכז הרוחני של העם היהודי באותן שנים.
בין אלפי העולים בולט במיוחד מקובל צעיר, בן שלושים ושש בלבד, שעושה את דרכו לצפת ממצרים. הרב יצחק לוריא אשכנזי, האר"י הקדוש, מגיע לעיר ומחולל בה את המהפכה המשמעותית ביותר שידעה הקבלה מעולם. במהלך שנה וחצי בלבד הוא פותח את החכמה, שהייתה עד אז נחלתם של מתי מעט, ומתאימה לרבים. הוא עושה זאת מתוך הבנה ברורה כי הדור בשל והגיעה העת לגלות.
לצד השיטה הסדורה שמותיר האר"י אחריו, הוא מחליט לכונן גם מנהגים שונים, שירמזו לאדם הפשוט, שלכל דבר בחייו יש שורש עליון שאותו עליו להשיג.
אחת הדוגמאות למנהג כזה היא "סדר ליל שמחת האילנות", שאותו נהגו האר"י ותלמידיו לחגוג בט"ו בשבט. ב"סדר" זה, שרווח מאוחר יותר גם בקרב יהודי התפוצות, נהגו המקובלים לעסוק בלימוד מיוחד בספר הזוהר, ללבוש בגדי חג ולערוך את השולחנות בכל טוב. בין היתר הם הקפידו לאכול שלושים מיני פירות, כנגד עשר הספירות שבכל אחד משלושת העולמות הרוחניים - בריאה, יצירה ועשייה, לשתות מיין הארץ (היין מסמל את "אור החכמה" של פי הקבלה ממלא את נשמתו המתוקנת של האדם) ולחגוג. מנהגים אלה סימלו את צמיחתו הרוחנית של האדם ושל האנושות כולה.
האר"י עשה הקבלה בין תהליך צמיחת האילן לבין צמיחתו הרוחנית של האדם. את זריעת הזרע הוא השווה להתעוררות הרצון לרוחניות באדם, והבשלת הפרי סימלה בעיניו את ההעפלה לדרגה הרוחנית הגבוהה ביותר. הוא גם קרא לספרו המרכזי והמפורסם ביותר (שאותו כתב רבי חיים ויטאל כפי ששמע מפיו) בשם "עץ חיים".
פעמים רבות השתמשו המקובלים בעונות השונות ובטבע, כדי להסביר את התחנות השונות שעובר האדם החוקר את עולמו הרוחני. התחנה הראשונה היא חודש תשרי, או ליתר דיוק ראש השנה, המסמל את ראשית השינוי. ימי החורף המתקצרים, החושך והקור הקרבים מסמלים את התקופה שבמסגרתה האדם מתפתח וגדל אל השגת הרוחניות מתוך הסתר.
ט"ו בשבט מסמל את תחילת השלב השני בתהליך. עד אמצע חודש שבט יורדים כבר רוב גשמי השנה, השמיים מתבהרים, הימים מתארכים, הזרעים נובטים והניצנים מתחילים להנץ. וכאותם ניצנים המרמזים על הפירות שעתידים להבשיל, גם ט"ו בשבט מסמל את ההזדמנות שיש לכל אחד מאיתנו לקטוף את הפרי המיוחל - חיים רוחניים.
הרב ברוך שלום אשלג (הרב"ש), בנו וממשיך דרכו של בעל הסולם, מתאר תהליך דומה באגרת מרגשת שכתב לתלמידיו בשנת 1957:
"הנה כתיב כי האדם עץ השדה. היינו כל העבודות שנוהגים באילנות שיהיו מוכשרים להוציא פירות נוהגים גם באדם. כי עד שהאדם יהיה מוכשר להוציא פירות, מוכרחות לעבור עליו כל העבודות שנוהגים גם באילנות. ועניין השגת פירות הוא תכליתו של האדם" (הרב ברוך שלום אשלג, ספר "שמעתי", אגרת י"ח).
הרב"ש מפרט באגרת הנמשכת על פני מספר עמודים את השלבים שעל פניהם צריך לחלוף אדם שרוצה לזכות בחייו בפירות רוחניים. להלן עיקרי הדברים:
הדבר החשוב ביותר לצמיחה נכונה ובריאה של האילן הוא לבחור בקרקע פורייה שתספק לזרע את התנאים הטובים ביותר להתפתחותו.
באופן דומה, כדי להתפתח רוחנית, על האדם לחפש את הסביבה הטובה ביותר עבורו, זו שתספק לו את כל התנאים הנחוצים להתקדמותו הרוחנית. אולם הסביבה שמשפיעה על חיינו אינה מסתכמת רק ברחוב שבו אנו מתגוררים או בחוג המכרים שלנו, אלא כוללת גם את המקורות שמהם אנו מושפעים, כמו ספרים, אינטרנט, טלוויזיה, רדיו ועיתונים.
סביבה זו מעצבת את צורת החשיבה שלנו ומשפיעה על האופן שבו אנו תופסים את המציאות. לכן, כדי להכין את הקרקע לצמיחה רוחנית, ממליץ הרב"ש לקרוא רק בספרי הקבלה המקוריים. ככל שהאדם מזדהה עם מחברי הספרים - המקובלים, שכבר עברו את הדרך הרוחנית, הוא מגלה בספריהם "מפת דרכים" לעולם הרוחני ומבין כיצד להתקדם ולצמוח נכון בדרכו החדשה.
לאחר שבחרנו בסביבה וייצבנו את האילן באדמה עלינו לדשן את הקרקע. בעבודה החקלאית נהוג לדשן את הקרקע בפסולת. בדרך ההתקדמות הרוחנית מתאפיין שלב זה בשינוי סדרי עדיפויות בחיים. דברים שנראו בעינינו חסרי חשיבות עד אז (פסולת), הופכים לדשן שמסייע להתפתחותנו הרוחנית. בפועל, התפתחות רוחנית שנראתה לנו חסרת חשיבות או לא נחוצה, תופסת לפתע מקום מרכזי בחיינו ומוסיפה להם ממד חדש. אנו מתחילים להתחקות אחר הסיבות לאירועים שמנהלים את חיינו, ומקבלים חיוניות חדשה מהתהליך המרתק שממלא את חיינו. זהו גם הזמן שבו הגרעין הפנימי מתעורר.
אך על מנת שהגרעין ינבוט ויכה שורשים צריך להכשיר את הקרקע. הרב"ש מסביר שבאדם מקביל תהליך זה "לחקירת המטרה לשמה הוא בא לעולם הזה". החיפוש אחר משמעות מתחיל בהעלאת השאלה על מטרת החיים. בהמשך ניגש האדם לחקירה של הרבדים העמוקים ביותר של המציאות.
אחת התגליות הראשונות בחקירה זו היא עד כמה הטביעה בנו הסביבה שבה גדלנו שאיפות, מוסכמות ודעות קדומות בדבר המציאות. הבירורים הפנימיים שהאדם עורך עם עצמו מביאים אותו להרגשה כי חלק מן המוסכמות שעל ברכיהן חונך אינן נחוצות לו עוד. בתהליך צמיחת האילן נהוג להסיר את הענפים היבשים כדי לפנות מקום לענפים רעננים וירוקים. כשם שהאילן לא יניב פירות עד שיסירו ממנו את הענפים היבשים, כך לומד האדם להסיר את מגבלות שמעכבות אותו להבין את המשמעות האמיתית של חייו.
בדרך זו הופך ט"ו בשבט מחג חקלאי זניח לסדרה של הוראות הפעלה לצמיחה אישית.
יאיר לפיד - סוג של אושיית תרבות ישראלית מודרנית - נשאל בפורים שעבר, "איזה חג היית מחסיר מלוח השנה היהודי?".
"הייתי מחסיר את פורים", ענה לפיד בעמקות, "סיפור שבו נכשלת קונספירציה אנטי-יהודית בגלל העובדה שמישהו דוחף את אחייניתו למיטתו של מלך נואף, ובזכות זה מקבלים היהודים אישור לבצע רצח עם בשבעים אלף בני אדם, ואז משתכרים מרוב שמחה. זהו סיפור שלא מוסיף לנו יותר מדי כבוד", סיכם לפיד.
ואכן, לפיד מייצג עמדה רווחת ולא מפתיעה בקרב הציבור הישראלי, לפיה מגילת אסתר במובנה הפשטני מותירה טעם מר אצל לא מעט אנשים. עריפת ראשה של ושתי, תליית בני המן והרצח ההמוני אינם נתפסים כצעדים הומאניים של אומה מפותחת, במיוחד אומה כמו האומה היהודית הרגישה מאוד להשמדות עם ולמעשי טבח נפשעים. אבל כל זה טוב ונכון כל עוד אנו מתייחסים רק לרובד הגלוי של המגילה. מסיבה זו בחרנו לעצור לרגע את חגיגת ההלקאות העצמיות ולהסביר את המשמעות הנסתרת של אחד הטקסטים המוצפנים ביותר בין כתבי הקודש - המגילה.
הסיפור מוכר: המן האגגי, ראש השרים בממלכת אחשוורוש העצומה, מחליט לבקש צו השמדה מיידי לעם היהודי המפוזר בין מאה עשרים ושבע אומות הממלכה. המלך נענה בחדווה, והצו יוצא לדרך. העיר שושן נבוכה מאוד, עד שמגיחים מרדכי ואסתר ומצליחים, במהלך מבריק אחד, להפוך את הגזרה על פיה. עד כאן הסיפור הידוע, אולם המגילה לא מסתכמת בכך.
חכמת הקבלה, כשיטה החותרת לגלות את פנימיות הדברים, מסבירה שסיפור פורים הוא הרבה יותר מעוד תסריט הוליוודי משובח. למעשה, מפתיעים המקובלים, סיפור המגילה הוא תרחיש ממשי, המתאר התגוששות אדירה בין שני סוגי כוחות (רצונות) המתחרים ביניהם על הבכורה.
"כל ספרי הנביאים וכל הכתובים עתידים להתבטל חוץ ממגילת אסתר... שנאמר: וימי הפורים האלה לא יעברו מתוך היהודים וזכרם לא יסוף מזרעם" (הרמב"ם, הלכות מגילה, אסתר ט'-כ"ח).
נתחיל מהסוף: על פי הקבלה, שמה של המגילה מעיד על המסר שהיא טומנת בחובה: מגילה מלשון גילוי, אסתר מלשון הסתר, כלומר גילוי ההסתר.
קריאת המגילה בעזרת הכלים הנכונים מאפשרת הצצה אל מאחורי הקלעים של ההצגה שנקראת "החיים שלנו". לשם כך עלינו להכיר את מגוון הנפשות הפועלות בסיפור המגילה ואת משמעותן הפנימית:
המלך אחשוורוש הוא ללא כל ספק הדמות המסקרנת והתמוהה ביותר במגילה. פעמים הוא מצטייר כמלך כנוע וחסר ישע שנתון למניפולציות, ופעמים כשליט רב עוצמה המטיל את חיתתו על תושבי הממלכה. צרפו לכך את העובדה שיש הטוענים כי אחשוורוש מסמל את דמותו של הבורא, שבאופן מפתיע נעדרת מהמגילה, וקיבלתם דמות חידתית למדי.
כלפי זה טוענים המקובלים, שדמותו של הבורא אכן נוכחת בסיפור המגילה, ושהיא אף הדמות הפעילה ביותר, אלא שכמו במציאות גם במגילה, הבורא פועל מאחורי הקלעים. הוא עוטה על עצמו את אחד משני הכובעים בהתאם לנסיבות, לפעמים הוא מופיע בדמות "המלך" ולפעמים בדמות "אחשוורוש". פרט מעניין הוא, שבכל פעם שאנו נתקלים בשם "אחשוורוש" - ידו של המן על העליונה, ואילו כאשר מוזכר "המלך" - הכובע מתחלף, וכף החסד נוטה לטובתם של היהודים.
המן - הוא הרשע המפורסם, שאיזכור שמו מלווה ברעש מחריש אוזניים של רעשנים, נפצים ודפיקות על השולחן. מסתבר שגם דמותו היא אגוז קשה לפיצוח, ובאופן מפתיע הוא ממש לא מי שחשבנו. בגרסה הקבלית "המן" הוא בעצם אני, את ואתה, כלומר המן מסמל את האגו שמְפַעֵם בתוך כל אחד ואחת מאיתנו, אותו רצון טבעי שמניע אותנו ליהנות מהחיים מבלי להתחשב באחרים, ואם צריך, דוחף אותנו לדרוך על מי שניצב בדרכנו ומעכב אותנו מלהשיג את מטרותינו האישיות. המן מייצג בעצם את הגישה הנפוצה לחיים שבמרכזה עומד המרדף אחר הטובה האישית ולא הדאגה לזולת. הוא רודף כבוד ושליטה ומתאמץ להשמיד כל נטייה שמנוגדת אליו. לכן הוא נמצא במאבק מתמיד מול מרדכי, שמסמל בדיוק את הנטייה ההפוכה.
מרדכי היהודי - מייצג גישה הפוכה לגמרי לחיים מזו של המן. "היהודי הזקן שיושב בשער המלך" וממתין לשעת הכושר המתאימה, מייצג את הרצון הזך והנקי ביותר שקיים באדם, הרצון לאהוב ולתת לזולת ללא תנאי. בדיוק כמו תכונת הכוח העליון - הבורא. את הרצון הזה - את הגישה הזו לחיים, המן רוצה להשמיד.
זוהי גם הפואנטה של החג כולו: המסר המרכזי שעומד במוקד המגילה הוא המאבק בין שתי הגישות הללו לחיים.
אסתר המלכה - אסתר מייצגת צורך פנימי לגלות משמעות עמוקה יותר לחיים האלה. זהו אותו צורך נסתר שחבוי עמוק בתוכנו ומתעורר מפעם לפעם, דוחף ומפציר בנו שלא להסתפק במרדף האגואיסטי המטורף והדורסני של החיים בעידן המודרני. "נקודת האסתר" שבליבנו היא זו שגורמת לנו להרים את הראש מעל לזרימת החיים ולחפש את הדרך לשינוי. היא מתבטאת גם ברצון למעט שקט, שלום, שלווה ועתיד טוב יותר, ללא אלימות ומלחמה. אותה תחושה פנימית מנסה לעורר אותנו לחפש דרך אחרת מזו של המן - את דרכו של מרדכי.
הרעיון הוא פשוט: לדבוק בדרכו של מרדכי, לתלות את האגו שלנו (המן) על העץ, ואז נישאר עם אידיאולוגיה אחת ויחידה - אהבת הזולת ואחווה.
המשפחה המורחבת מתכנסת סביב שולחן החג. סבא שמואל בראש, כרגיל, מנופף לשווא בחוברת ההגדה (הגרסה המקוצרת), ודופק על השולחן בגביע הפלסטיק במאמץ נואש להשתיק מעט את ההמולה המתחוללת סביבו.
נכדיו המשועממים מחרישים את אוזניו (החירשות ממילא) בצווחות קולניות, רוקעים ברגליהם, מתרוצצים הלוך ושוב בין הכיסאות, ומחרבים לאט ובשיטתיות את הבית.
"מתי הם יירגעו כבר?" הוא נאנח, ומנסה, בגרון ניחר, להצית מחדש את שירת "עבדים היינו". הדודה קלרה מצידה ממשיכה בשליפה סדרתית של מטליות לחות, בניסיון למחות את אגלי הזיעה הקרה שמציפים את מצחה. אבינועם, בנה הבכור, ואשתו חיה, מפהקים יחדיו בתזמון מושלם את הפיהוק העשירי שלהם הערב, ועדיין לא הגענו לדף הראשון של ההגדה. בסתר ליבם מייחלים כולם שמחלת השכחה של סבא שמואל תכריע אותו, תסייע בקיצור הטקס המייגע של קריאת ההגדה ותקרב את שעת הסעודה. אחרי הכול, צפויה עוד נסיעה מתישה הביתה בפקקים...
נשמע מוכר? סימן שגם אתם מרגישים קצת אבודים בפסח.
“עזבו אותנו מפסטיבל הניקיונות והקניות הכפייתי", נשמעים היום קולות רבים. “שחררו אותנו ממלתעות הספונג'ה המחניקות, מצביטות המלקחיים של הדודה קלרה ומהשילוב ההרסני של כרפס וחרוסת בין שתי מצות. ושמישהו אחר ימצא את האפיקומן השנה, אנחנו נלך על חבילת נופש מוזלת לאנטליה או לשופינג בלונדון, תודה רבה".
בפרוס עלינו חודש ניסן 2008, “להישאר או לא להישאר?" היא השאלה שמובילה את טבלת הרייטינג של קושיות חג הפסח...
אז מה עושים? נוסעים לחו"ל? אולי לצימר בצפון? או שאולי הגיע הזמן לבטל בכלל את חג הפסח?
לפי מד ה"פיהוק-מטר" המשפחתי וקולות המחאה הגוברים, נראה שהתשובה חיובית.
חכמת הקבלה מנסה להשיב מלחמה שערה ולטעון כי חג האביב הוספד בטרם עת. נכון, צריך לנער מעליו את אבק השכחה, להזים את המיתוסים ולחשוף את התכנים האמיתיים והמפתיעים שחבויים בתוכו, ואז הכול ייראה אחרת.
בכל זאת, יש בנו משהו מיוחד...
ודאי שמתם לב לעובדה שאין עוד עם בתולדות האנושות שהצליח לספוג מנה כל כך גדושה של מכות, ייסורים, גזירות וגירושים. לא פלא שאם היה אפשר, נראה שרבים היו בורחים מכאן, וכמה שיותר רחוק. הבעיה היחידה היא שאין לנו לאן. אפשר למצוא איזה חבל ארץ נידח באוגנדה או אי נחמד בקריביים... השאלה היא ממה בדיוק אנחנו בורחים, מעצמנו?
מבלי להיכנס לביטויים גדולים ולסיסמאות שמעוררים אסוציאציות אחרות, עם ישראל נוסד מקבוצת מקובלים שעם הזמן הלכה והתרחבה. תפקידה הוא לממש את החכמה על עצמה, להתעלות ולפרוח, ולחלוק את הידע הזה עם כלל האנושות, כדי שלכולם יהיה טוב.
מצרים היא לא מה שחשבתם.
כשהמקובלים מדברים על "מצרים", הם אינם מתכוונים למולדתה של זמרת הנשמה אום כולתום, וגם לא לאותה ממלכה עתיקה שממנה נסנו באחד הלילות החמים לפני חמשת אלפים שנה. המושג מצרים הוא שם קוד המתאר צורת קיום אגואיסטית, שמכתיבה את כל הפעולות והמחשבות שלנו בעולם הזה. צורת קיום זו מבוססת על הרצון להפיק תענוג בכל צורה אפשרית, אפילו על חשבון הזולת, והיא הגיעה לשיא פריחתה במאה העשרים ואחת.
אנו מוצאים את עצמנו היום משועבדים לטבע האגואיסטי, שהולך ומשחית כל חלקה טובה בחיינו. בהתאם לכך, סיפור יציאת מצרים איננו עוד סיפור היסטורי חביב, אגדה צבעונית או מיתולוגיה פגאנית. יציאת מצרים מסמלת תהליך פנימי עמוק המתרחש בכל אחד מאיתנו, מעין אוסף של נקודות ציון על מפת הדרכים הפרטית של האדם, שמסמל את שחרור האדם משיעבוד לאגו אל החופש. זהו גם מקור השם "חג החירות".
יש תקווה!
לעם ישראל יש מצפן פנימי מיוחד, שיכול להוביל אותו בבטחה רבה עד לנקודת הסיום של המסע. כדי להשתמש בו, עלינו לקודד אותו למטרה הנכונה. עוד סוף שבוע בצימר עם ג'קוזי מרווח בצפון או חופשת סקי מדומה בשוויץ יענגו אותנו לרגע, אבל ממש לא ישנו את מצבנו.
כאמור, העבדות האמיתית והיחידה היא העבדות לאגו, אומרים המקובלים, והמשימה שלנו היא למצוא את הדרך להתעלות מעליו. השיטה נמסרה לנו לראשונה על ידי משה רבנו בהר סיני, וכעת הגיע הזמן לנער מעליה את האבק ולמצוא את המתאם ללבבות שלנו. אם נעשה זאת, ייפתח בפנינו עולם רוחני, שלם ונצחי - עולם שחוקי האהבה והנתינה ללא תנאי שורים בו.
"עבדים היינו" שר סבא שמואל בהתמדה, בזמן שכדורי הקניידלך של נכדיו מתעופפים סביבו. עבדים גם היום, אומרת הקבלה, אך נועדנו להיות בני חורין. על אמת. אין צורך להתייאש ולברוח. נותר רק לפקוח את העיניים, להחיות את שרירי הלב - המצפן הרוחני שברשותנו ולהתחיל לצעוד יחד בנתיב הגילוי של העולם הרוחני.
הזוהר, ספר הספרים של הקבלה, הוא קובץ פירושים לתורה שנכתב על ידי התנא רבי שמעון בר יוחאי במאה השנייה לספירה.
עבור המקובלים מהווה ספר הזוהר מדריך מעשי, הפורט לפרטים את הפעולות הפנימיות שעליהם לבצע כדי לגלות בתוכם את התחושות ואת המצבים הרוחניים הנעלים ביותר.
מתוך הבנת הצורך של אנשים רבים בדורנו להבין לשם מה הם חיים, בחר הרב יהודה אשלג ("בעל הסולם"), גדול המקובלים במאה ה-20, להקדיש את חייו לכתיבת פירוש כולל, מדויק ושיטתי לחיבור החשוב הזה.
פירוש "הסולם" שכתב נועד לסייע לכל אדם להגיע למדרגה רוחנית שתאפשר לו להבין את הכתוב בספר הזוהר.
בליל חג השבועות נהוג לקרוא את המאמר "לילא דכלא" (בארמית - "ליל הכלה") מספר הזוהר.
במבט ראשון נראה שהמאמר מספר על חברים שמסייעים לכלה להגיע לליל חתונתה, אך למעשה, מסביר כאן הזוהר בשפתו הציורית את התפקיד המיוחד של בני דורנו, וכיצד נוכל לממש אותו וליהנות מכל טוב.
כמו בכל סיפור חתונה, גם בסיפור שלנו קיימות כמה דמויות מרכזיות, אלא שכאן כל דמות היא סמל לתהליך רוחני פנימי שמתקיים באדם. הכלה מסמלת את כלל הנשמות - המכונות "הנברא". והחתן מסמל את "הבורא", האור העליון.
“רבי שמעון היה יושב ועוסק בתורה, בלילה שבו הכלה, שהיא מלכות, מתחברת בבעלה" (ספר הזוהר, הקדמה).
העלילה מספרת על הבורא והנברא ש"נפגשים בחתונה" ומקיימים ביניהם זיווג - מושג קבלי שמסמל את הגילוי הרוחני שחווה הנברא בעקבות האיחוד בינו ובין הבורא.
בהמשך מספר הזוהר על חברים שמסייעים לכלה (לנברא) להתכונן למפגש עם החתן (הבורא). החברים הם אותם אלה העוסקים בלימוד חכמת הקבלה מתוך רצון להגיע לחיבור אמיתי ביניהם, ובכך מזרזים את תהליך הגילוי הכללי.
הם מכינים את עצמם לאיחוד הנכסף ביניהם ובין הבורא באמצעות העיסוק בחכמה, ובהגיעם לחיבור אמיתי, הם משמחים את הכלה, וממלאים באור את כלל הנשמות.
"ולמחרת, ביום השבועות, אינה באה לחופה אלא עמהם. ואלו, החברים העוסקים כל הלילה בתורה, נקראים בני החופה. וכיון שבאה לחופה הקב"ה שואל עליהם, ומברך אותם, ומעטר אותם בעטרותיה של הכלה. אשרי חלקם" (הקדמת ספר הזוהר).
ספר הזוהר שנכתב לפני כאלפיים שנה מסביר עד כמה חשוב לימוד הקבלה דווקא בימי הגלות, הנקראים "לילה". לפי הקבלה, גלות משמעותה ריחוק וניתוק מרוחניות. מכאן ניתן להבין מדוע כתבו גדולי המקובלים שהגלות עדיין נמשכת בימינו, והביעו את צערם על כך שהעם שלנו שקוע בתוך עולם החומר. הם ניסו להסביר שהעיסוק במעשים גשמיים בלבד יפקיר אותנו לחסדיו של האגו ההולך ומתעצם, ואילו זה, סופו להוביל אותנו לפילוג ופירוד, ולבסוף למשבר כללי. משבר דומה לזה אשר אנו חווים כיום.
בשונה מהעולם הגשמי, שבו אור היום מאיר את השמים באופן טבעי לאחר הלילה החשוך, ברוחניות דבר אינו קורה מאליו, והאדם צריך לנקוט בפעולה כדי להביא את “אור היום" שמסמל את הטוב והשפע שרוצה הבורא להעניק לו.
הזוהר מסביר כי הלימוד בספרי המקור “פוקח" את עיני הלומד, ומאפשר לו לראות ולהרגיש את הכוח העליון שמנהל ומפעיל את העולם. לפתע נפרסת בפניו התמונה השלמה והוא נכנס אל “מאחורי הקלעים" של המקום שממנו מתנהלת המציאות כולה, ומשם הדרך לשינוי כבר סלולה.
מתקופתו של האר"י במאה השש עשרה נפתחה חכמת הקבלה לכולם. כבר אז חזו המקובלים שתקופת הגלות הרוחנית עתידה להסתיים בזמננו. הסיפור שלפנינו מתאר את ההכנה לחתונה הגדולה שעתידה להתרחש בגמר תהליך התיקון שאותו מסמל חג שבועות. ה"הפי אנד" צפוי לקרות בעיצומו של חג השבועות, כאשר ייפגשו החתן (הבורא) והכלה (כלל הנשמות) תחת החופה.
שיהיה במזל טוב!
לפני חג השבועות נהוג לבלות את הלילה בלימוד לילי המכונה "תיקון ליל שבועות".
חג השבועות נקרא גם חג מתן תורה. על פי הקבלה, התורה, מלשון אורה, היא השיטה שמסייעת לאדם להגיע להרגשת העולם הרוחני, לגילוי הכוח העליון. אולם, נתינת התורה עדיין אינה מצביעה על כך שהאדם כבר בשל לקבל אותה.
כדי שהנברא יוכל לקבל את האור העליון, עליו להכין את עצמו לכך. תהליך ההכנה הוא תהליך מורכב המכונה בקבלה "ספירת העומר": כל אחד מארבעים ותשעה הימים (שבעת השבועות) שקדמו לליל חג השבועות מסמל תיקון מיוחד של האגו שבאדם - ממצב של פירוד והקבלה לעצמו, למצב של אהבת אחים ונתינה לזולת.
בלילה האחרון - הלילה שמייצג את השלמת כל ארבעים ותשעה התיקונים של האגו שבנו - נוהגים להישאר ערים וללמוד קבלה במהלך כל הלילה, כמנהג המקובלים זה דורות. עיקרו של הלימוד הוא בחצות הליל, מכיוון שהוא מסמל את המצב "החשוך" ביותר, שאחריו צפוי להפציע האור.
בשנים האחרונות זוכה המנהג הקבלי בן מאות השנים לתחייה משמעותית, עת אלפי ישראלים חילונים בכל רחבי הארץ מתמסרים ללימוד לילי.
תשעה באב, קיץ, חם, בתי קפה סגורים, שידורים ממלכתיים בטלוויזיה, שירים עצובים ברדיו, צום, חם, אסור ללכת לים, רוצים לשתות, חם, חורבן. עד כאן הגרסה המסורתית-אסוציאטיבית.
כמו בחגים האחרים, גם בתשעה באב מכוונת אותנו הקבלה להסתכל פנימה, אל תוכנו. היא מדברת על חשבון נפש, על בירור היחס בינינו כיחידים וכעם, ועל החורבן שבלב. התמוטטות היחסים שבין בני האדם, ביני לבינך לבינו.
עד חורבן הבית התנהלו היחסים בין בני האדם בהרמוניה ובאהבת הזולת, בדומה ליחסים בין בני משפחה. החורבן מסמל את אובדן האהבה, ואת הפירוד שהשתלט עלינו מאז.
במשך אלפי שנים שזורה אהבת הזולת כחוט השני בתולדות העם היהודי. אברהם היה הראשון שהציע אותה לבבלים כשיטה להתעלות מעל האגו שפרץ. לימים נקראה השיטה שלימד חכמת הקבלה, והמרכיב המרכזי שבה הסדיר את היחסים בין האדם לחברו כאמצעי להתקשר לבסוף לכוח העליון. מעטים התכנסו סביב אברהם, הקשיבו, למדו והיו לקבוצת המקובלים הראשונה בהיסטוריה. עם השנים התרחבה הקבוצה לאומה שלמה - האומה הישראלית - שאהבת הזולת בבסיסה.
משה שִכְלֵל את השיטה שגילה אברהם והצפין את המסלול אל הרוחניות בספר הקבלה הפופולארי ביותר בעולם - התורה. גם הוא לימד כיצד להתעלות מעל האגו, הוא קרא לזה ערבות הדדית, והוביל את העם אל מֵעֵבֶר לפירוד שאיים לאחוז בו תחת "הר השנאה" - הר סיני. האיחוד הרוחני הביא עימו הצלחות גשמיות, ביניהן כיבוש הארץ ושגשוג בתקופת הממלכה המאוחדת של דוד ושלמה. אבל אז התחיל השבר.
שוב, פרץ לו האגו הסורר, אלא שהפעם לא היה מי שידריך, שיסביר ושיפתח שיטה כיצד להתעלות מעליו. החוק הרוחני שקושר בין רמת האיחוד או הפירוד הפנימי לבין הצלחה או כישלון גשמי, פעל שוב, אלא שהפעם לשלילה. תהליך ההידרדרות התחיל, הפילוג היה עמוק כתהום ועם ישראל כשל בהתמודדות. הוא איבד את היסוד שאפיין אותו מיום היווסדו בבבל. הנפילה הרוחנית הבלתי נמנעת גררה בעקבותיה חורבנות. מחורבן פנימי לחורבן חיצוני. בית המקדש הראשון נחרב. לאחר מכן הצליח העם עוד לחזור איכשהו, לאסוף את השברים ולהתחבר באופן זמני, אבל רק לזמן קצר, עת האגו שוב פרץ.
הבקיעים שסדקו את יסודות האומה עם חורבן הבית הראשון התרחבו למכתשים עמוקים. רבי עקיבא ניסה לעצור את המפולת, אבל איש לא שמע לו. כתוצאה משנאת החינם נפל העם ממדרגתו הרוחנית, והפך להיות ל"עוד עַם" ככל העמים.
הגלות הממושכת שאליה יצא העם עם חורבן הבית השני אמנם הסתיימה, ובתום אלפיים שנה חזרנו לארץ והקמנו את מדינת ישראל. אלא שעדיין קיים חוסר התאמה בין השתלשלות האירועים הגשמית למידת התפתחותנו הרוחנית. וכך, אף שהקמנו מדינה עצמאית, אנו שרויים עדיין באותו חורבן. הגלות שאליה יצאנו עוד לא הסתיימה.
אנו חווים שוב את אותו תהליך מוכר: התפרצות האגו, חורבן בליבנו - פירוד, פילוג, ייסורים גשמיים וחוזר חלילה. נראה שהאגו התעצם כל כך עד כי איננו מסוגלים אפילו להקשיב ולשמוע, וכאן נמצא בדיוק מקום החורבן - בחוסר הרצון שלנו להיתקן, להשתנות. אבל דווקא ממצב השפל יבוא הפתרון.
השלב הראשון בתהליך הוא גילוי הרע. אנו נגלה ונבין עד כמה התרחקנו זה מזה, ושהאגו הוא זה שבגללו איננו מסוגלים או מצליחים לשוב ולהתחבר. לאחר מכן עלינו לגלות כי חוסר הקשר בינינו הוא הגורם המזיק. או אז נבין שהכול תלוי ביחסנו לזולת, ושהתקומה היא רוחנית בלבד. עלינו לשקם את אותם יחסים שלימד אברהם את הבבלים לפני חמשת אלפים שנה ולבנותם מחדש.
הקבלה מלמדת אותנו שכאשר ננסה באמת לחדש את הקשר בינינו, אבל בהבנה ועם רצון אמיתי "שזה יעבוד", נקבל תמיכה מחוקי הטבע. כמו בני זוג שמתקוטטים ומשלימים זה עם זה - וכשהם משלימים האהבה ביניהם חזקה יותר - כך יהיה גם איתנו.
חודש אב מביא איתו, לצד הצער על החורבן, גם משב רוח של אהבה, שאותה אנו מציינים בחג האהבה העברי - ט"ו באב. לא במקרה חלים היום שמסמל את החורבן והיום שמסמל את האהבה באותו חודש.
ט"ו באב מסמל את הקשר שכבר חודש בין הנשמות וכתוצאה מכך גם בין הנשמות לבין הכוח העליון, ולפיכך את הדרך לחזור מן הגלות. לכן, רק כשנחדש שוב את קשרי האהבה בינינו, נוכל לעלות לדרגת קיום חדשה, מהחורבן לעבר האושר והאהבה.
הם הגיחו מן העלטה, חלקם עוטים ברדסים שחורים, האחרים חבושים בכובעים מחודדים ובידיהם שרביטים. המתח והציפייה היו עצומים, וניתן היה לחתוך את האווירה בסכין. בשעה שתיים ודקה לפנות בוקר (בדיוק!) הגיע הרגע לו כולם ציפו... הספר השביעי בסדרת הארי פוטר יצא לאור! ילדים ומבוגרים כאחד הסתערו ללא רחם על הדוכנים שנפתחו באישון לילה בנמל תל אביב, וחטפו את הפרק החדש בסאגת הארי פוטר.
עבור מי שלא חי כאן בעשר השנים האחרונות, נסביר תחילה שמדובר בתופעה שלא הייתה כדוגמתה בעבר. עד היום נמכרו קרוב לארבע מאות מיליון (!) עותקים מספרי הארי פוטר. סדרת הספרים תורגמה לשישים וחמש שפות, ביניהן שפות אזוטריות כמו לטינית וזולו. למעלה משמונה מיליון עותקים של הספר האחרון נמכרו תוך שבועיים בלבד, בקצב של חמשת אלפים עותקים בשעה!
עם יציאתו לאור של פרק נוסף בסדרה, היא הוכתרה כמיתולוגיה החדשה של המאה העשרים ואחת. נכון לכתיבת שורות אלה, היא ניצבת בגאון במקום השני ברשימת רבי המכר לאורך כל ההיסטוריה, שנייה רק לתנ"ך...
הארי, הקוסם החביב והממושקף, שנאבק בעוז במפלצות ובמכשפים מרושעים כדי להציל את המין האנושי, איננו לבד. המשיכה הטבעית שלנו לעולם הפנטזיה והחיפוש אחר עולמות נסתרים, מלווים את האנושות עוד משחר ההיסטוריה הכתובה. מבבל ועד איי הוואי, מדרום אפריקה ועד ללפלנד ניתן למצוא מיתולוגיות קסומות ואגדות על גיבורים שנלחמו בכוחות האופל, ולעתים אפילו ניצחו (והראיה, אנחנו עדיין קיימים). סיפורים פנטסטיים תמיד ריתקו אותנו, ומהנתונים בשטח עולה כי המשיכה לפנטזיה הולכת וגוברת במהלך השנים, ובמיוחד בשנים האחרונות. הארי הוא אמנם הגיבור התורן, אך קדמו לו "שר הטבעות", "מאטריקס" ולוותיקים שבינינו עדיין נותר רושם עז מספרי ז'ול וורן, מלחמת הכוכבים ו"הסיפור שאינו נגמר". כמובן שאפשר להצביע על דוגמאות רבות נוספות שמבטאות את הז'אנר, אך המגמה ברורה. עולם הפנטזיה סוחף אחריו אוכלוסיות שלמות, וקונה לו אוהדים ומעריצים רבים גם בקרב שכבות שבעבר לא מצאו בו עניין.
אך מה יש בהם, באותם ספרים או סרטי פנטזיה, שמצליח לרתק אליו רבים כל כך?
אם נאמץ מעט את "שרירי" הזיכרון, נגלה כי הכמיהה לגלות מציאות אחרת, שלמה וחופשית, שאינה מוגבלת בזמן או במקום התעוררה בנו עוד בילדות. לא אחת ניסינו לברר מי אנחנו בעצם, ומאין וכיצד הגענו לכאן. פעמים רבות, פטירתו של מכר או בן משפחה שאהבנו, עורר בנו שאלות על החיים ועל המוות. חלקנו אפילו הרחיק לכת ושאל את הוריו בשביל מה, או לשם מה אנו חיים?
נראה כי המסתורין שאופף את מהות קיומינו, טבע בנו את הערגה לגלות רובד פנימי, נסתר ועמוק יותר בחיים. ספרי הפנטזיה מתיימרים לספק לנו את החוויה המיוחדת הזאת. הם כמו מזמינים אותנו לפתוח דלת סתרים, שמאחוריה נגלה לעינינו עולם אחר, קסום, מסתורי, שבו ממתין הפתרון לשאלותינו. עולם ששולטים בו כוחות אדירים, אגדתיים, נוסכי ביטחון, שמסוגלים לחולל שינוי במציאות.
הבעיה היא, שככל שאנו מתבגרים, החיים הופכים למשעממים וקודרים יותר, קצת כמו באותו "עולם מוגלגים" נטול קסם שעליו מסופר ב"הארי פוטר". אנו גדלים, והשאלות המהותיות שפעם טרדו את מנוחתנו בנוגע למשמעות החיים, התפוגגו להן, נשכחו ונקברו תחת מפולת ההתחייבויות בעולם המבוגרים. אבל אותו ניצוץ ילדותי ותמים לא כבה לחלוטין. הוא שוכן עמוק בתוכנו, נאבק בשארית כוחותיו עם האפרוריות, ומסרב להיכנע לשגרת החיים. מדי פעם הוא מתעורר, ודוחף אותנו לחפש אחר מזור לתשוקה הפנימית לגלות מציאות אחרת.
האם הרצון לברוח לעולם דמיוני וקסום יסתיים באכזבה ידועה מראש? המקובלים טוענים שלא בהכרח.
בעל הסולם מסביר שהחיים הלא פשוטים וחסרי הסיפוק בעידן המודרני, מעוררים בנו שוב את הצורך לתור אחר מציאות אחרת, שונה מזו שאנו מכירים מחיי היומיום. הצורך הזה מהווה את אחת הסיבות העיקריות לעניין ההולך וגובר בספרי הפנטזיה בשנים האחרונות. הבעיה היחידה היא, שעם סיום קריאת הספר, חיינו אינם משתנים כהוא זה, ועם שוך תחושת האופוריה אותה אנו חווים בעת קריאתו, אנו חוזרים לחיינו האפרוריים קמעה.
חכמת הקבלה מנסה לאתגר אותנו בהזמנה לחוויה מוחשית ואמיתית, כזו שאינה מתכלה, ונשארת בליבנו לנצח.
זוכרים את רציף "תשע ושלושה רבעים" בתחנת הרכבת של לונדון שאליה נחפז כל כך הארי?
"רק מרציף זה", נכתב באיגרת שנשלחה מבית הספר לקוסמים, "ניתן להגיע אל העולם המכושף והנפלא". הארי ממלא בדייקנות אחר ההוראות ומגיע לרציף המיועד, אולם הוא אינו מבחין בשום סימן או רמז שיוכל להצביע על הנתיב המבוקש. נהפוך הוא, הכול נראה רגיל ואפרורי. לפתע מבחין הארי בקיר הניצב בין שני רציפים. על אף שהקיר נראה לו מוצק למדי, מספרים לו הקוסמים שכבר חצו אותו בעבר, ומכירים את הדרך לרציף הנסתר, כי יוכל להגיע לשם, רק אם יהיה מרוכז במחשבה הנכונה, ויחד איתה יהיה גם נחוש והחלטי.
הארי עומד שם, מביט בעיניים מפוחדות על הקיר המאיים. הוא עוצם את עיניו. מתרכז. הוא מבין שאם יעשה זאת ללא מחשבה נכונה הוא עלול להתנגש במחסום ולהישאר על הרציף, כשעל מצחו המצולק תתווסף בליטה נפוחה וכואבת. אבל להארי אין הרבה מה להפסיד. הוא מאס בחיים השגרתיים שמציע לו העולם הזה, והוא משתוקק כל כך לפרוץ למקום טוב יותר. הוא מתחיל לרוץ. המחסום מתקרב במהירות מפתיעה לדמותו הקטנה של הארי. הארי מגביר את המהירות, בעוד רגע הוא יתנגש בו... אך דבר לא קורה. הארי מצליח לרכז את מחשבתו ולעבור דרך הקיר. בעודו ממשיך לרוץ הוא פוקח את עיניו כדי חרך צר, ומוצא את עצמו בעולם אחר, קסום, שמקביל לעולם שלנו. ברגע זה, מתחילה הרפתקת חייו.
עד כאן הסיפור המוכר.
בדומה לסדרת ספרי הארי פוטר ולשלל ספרים וסרטים נוספים שמדברים על עולמות מקבילים, גם הקבלה מספרת על עולם נוסף שבו פועלת רשת כוחות המנהלת את עולמנו. עולם זה, מדגישים המקובלים, נמצא לצד המציאות הנגלית לעינינו. כדי לגלות אותו לא צריך להתרומם אל על, לעוף לחלל, או לנסוע לשום מקום. בסך הכול צריך לפתח בתוכנו חוש מיוחד, מעין מחשבה או כוונה מיוחדת, שבעזרתה נוכל ללמוד איך לחוש אותו.
באחת מהאיגרות ששלח בעל הסולם לתלמידיו, מספר גדול מקובלי המאה העשרים, כיצד נכנסים להרגשת העולם הרוחני. הוא ממשיל את חיינו לחומה ארוכה, אינסופית, שהאדם פוסע לצִדה, עד שגיבש בתוכו את הנכונות ואת המחשבה המתאימה כדי לפרוץ לעולם הנסתר שמתקיים במקביל לעולמנו, מבלי שנדע על קיומו. ברגע שהאדם מכייל את עצמו למחשבה הנכונה, נפתחת בפניו מעין דלת סתרים, והוא נכנס בחטף אל העולם הרוחני. אך מהו אותו כיול? או מהי אותה מחשבה נכונה?
תופתעו לגלות כי כולנו שמענו עליה, אולי אפילו פגשנו בה מתנוססת על פגוש הרכב שלפנינו בפקק תנועה. עם זאת, ועל אף שניסח אותה אחד מגדולי המקובלים לפני קרוב לאלפיים שנה, מעולם לא התוודענו לסגולתה המיוחדת. "ואהבת לרעך כמוך", זו לא בדיחה. כן, אהבת הזולת, שנראית כעוד קלישאה שחוקה שזמנה חלף מן העולם, היא היא "לחש הקסמים" שבעזרתו חוצים את המחסום אל הרוחניות.
מה הקשר?
בעולם הרוחני שולטת מחשבה אחת ויחידה - אהבה ללא תנאי. למעשה, זהו הכוח שמקיף את כל המציאות שלנו. כדי לחוש בו, עלינו ללמוד איך ליצור בתוכנו יחס דומה, מחשבה דומה כלפי הזולת, כלפי מי שהוא לא "אני". כש"נשדר על אותו גל" עם מחשבה זו, אז גם אנחנו, כמו המקובלים שעשו זאת לפנינו, נגלה אותה. לפתע פתאום נבין כיצד היא פועלת עלינו.
המקובלים, אלה שכבר עברו את הדרך ו"נכנסו" לעולם הרוחני, הותירו בידנו הזמנה רשמית להיכנס לאותו עולם רגשות בדמות הספרים שחיברו. בספרים אלה הם משתדלים להסביר דבר אחד בלבד: כיצד להתעלות - להתגבר על האגו המפריד בינינו, ולהתחבר באהבת אחים. אז מתגלה אל מול עינינו אותו עולם מופלא אליו נכספנו עוד בחיים האלה. לא בממד אחר, דמיוני או מופרך. מילות הקסם הן "אהבת הזולת".
הוא מתיישב על כיסא המפלט, עוטה על כתפיו את הגלימה האדומה, מקיש את הכתובת על המקלדת ויוצא למועדון. המועדון הזה אינו דומה לשום מועדון אחר שאתם מכירים. אין בו קירות בטון, כיסאות מעץ ורחבת ריקודים מפרקט. הוא קיים רק במרחב הווירטואלי.
אמנם מתנהגים בו כמו בכל מועדון פופולרי בעולם המערבי: המוזיקה עכשווית, רחבת הריקודים מפוצצת עד אפס מקום ויש גם שפע של אלכוהול בבָּר. ההבדל היחיד הוא שהאורחים ישובים מול מסכי מחשב בכל רחבי העולם.
על המסך מרצדות דמויות וירטואליות תלת-ממדיות שהגולשים עיצבו, הלבישו ונתנו להן שמות, והם גם אלה שמפעילים אותן. מאחורי כל דמות כזו מסתתר אדם אמיתי שממוקם אי שם בעולם.
כרגע לדוגמה, מפזזים על רחבת הריקודים: ארכיטקט איטלקי ממילאנו, עורך דין מבוגר מדרום ארה"ב ומנהלת שיווק בחברת פרסום ויחסי ציבור מניו-יורק. כך לפחות הם מציגים את עצמם.
ארז (שם בדוי, השם המלא שמור במערכת), שאליו אנו מתלווים לסיור, מצטרף אליהם ובוחר בשלב זה לעמוד ליד הבר הווירטואלי ולהזמין בקבוק בירה וירטואלי, עבורו הוא משלם עשרה לינדן דולר וירטואליים.
הם פונים זה אל זה בשמות קוד מסתוריים: הפיה השחורה, נסיך האור ולאונרדו דה וינצ'י - ככה זה, בעולם שלהם הכול אפשרי. ארבעתם מכירים זה את זה ממפגשים קודמים על המסך, והם יודעים זה על זה רק את מה שכל אחד מהם בחר לספר לאחרים. כך מתחיל עוד ערב טיפוסי בחייו הכפולים של ארז...
ארז (33), נשוי ואב לשני ילדים חמודים, מתגורר עם משפחתו בדופלקס ביישוב שוהם. לפני ארבע שנים סיים את לימודיו כמהנדס מחשבים, וכיום הוא ראש צוות בכיר בחברת היי-טק שהונפקה בהצלחה בבורסה בשנה שעברה.
כמו רבים מאיתנו, הוא "משתמש קבוע" באינטרנט; בבוקר הוא עובר על כותרות העיתונים ברשת, בצהריים מתעדכן במצב השקעותיו הסולידיות, ומדי חודש, כמהנדס מסודר, הוא משלם את חשבונותיו באמצעות האינטרנט. עד כאן שגרתי, יעיל, כמעט טבעי.
אבל השינוי האמיתי בחייו של ארז התרחש לפני שנה וחצי, ביום שבו פגש בעולם הווירטואלי. לפתע הוא נחשף לחוויה שונה מכל מה שהכיר. הוא נסחף לחלוטין לעולם חדש, ואל חייו המסודרים התפרצו ריגושים שאליהם הוא השתוקק זמן רב כל כך. מאז הוא משתתף קבוע ופעיל יחד עם עוד שבעה מיליון משתמשים, בעולם חדש ווירטואלי, "מעבר לזמן ולמקום" הנקרא: SecondLifeאו בתרגום חופשי: “חיים שנִיים" (ראה קופסה למטה).
אז מה הסיבות לכך שעשרות מיליוני אנשים נמשכים כיום אל העולם הווירטואלי ומחפשים בו חיים נוספים?
הסיבה הראשונה טמונה באופי החיים שרובנו חיים כיום.
ההתפתחות הטכנולוגית המואצת בשנים האחרונות הביאה לכך שרוב המקצועות בימינו קשורים במידע. ומידע, שהפך היום יותר מתמיד לחשוב ולבעל ערך רב, הוא דבר וירטואלי. טייקונים וחברות ענק עוסקים בו, מעבדים אותו, משקיעים הון בלאבטח אותו, ולבסוף מוכרים אותו בסכומים אסטרונומיים (מישהו אמר גוּגֶל?).
גורם נוסף שהופך את הנוכחות הווירטואלית לחלק מרכזי בחיינו הוא, שנהיינו גלובליים מאוד.
בעזרת אמצעי התקשורת האינטרנטיים למדנו להתגבר בקלות ובזול על הפרשי הזמן והמרחק בין היבשות השונות. מרכיבים אלה מנתקים אותנו מהתלות במישור הפיזי.
לצִִדם הומצאו בעשרים השנים האחרונות טכניקות רבות שעושות שימוש מתקדם במדיום הווירטואלי: אנו מאחסנים תמונות וסרטי וידיאו שהפקנו ברשת, ומראים אותם בו-זמנית לדודה שרונה שגרה בלוס-אנג'לס, ולסבתא שנמצאת בבית אבות בפרדס חנה; אנו מביטים בהדמיות אברי גופנו באמצעות מכשירים רפואיים מתקדמים, ועוד היד נטויה. בקיצור, ניתן למצוא דוגמאות רבות בחיינו לאירועים שבהם אנו מתנתקים, כביכול, מהחומר.
הסיבה השנייה לניסיון למצוא מפלט בממדים אחרים נעוצה בעובדה, שהחיים שלנו - אלה הלא וירטואליים - הפכו קשים, והם מכבידים עלינו מאוד.
האנושות שקועה במשבר חריף בכל שטחי החיים: התא המשפחתי מתפורר, סמים, ייאוש ודיכאון, משבר בחינוך, פערים חברתיים, אקולוגיה, משבר מזון עולמי, אובדן דרך כללי...
המצב המדכא והלוחץ הזה גורם לתחושת מחנק, והאדם מרגיש שהוא חייב לברוח לממד אחר, להימלט למקום שבו הוא יוכל להתנתק מכל הבעיות שהוא פשוט לא יודע איך לפתור. הוא בונה לעצמו מסגרות שאליהן הוא יוכל לברוח כדי למצוא סיפוק, ריגושים ושלווה.
מנקודת מבט קבלית, תופעות ותהליכים אלה מבטאים צורך שטבוע בכולנו להבין מי אנחנו, למצוא משמעות. כשאיננו מצליחים למצוא מענה לצורך הזה בעולם שלנו, אנו מנסים לאתר אותו בעולמות אחרים. דמיוניים.
מצד אחד, מהלך החיים שלנו בנוי כך, שאיננו בוחרים עם אילו תכונות להיוולד או היכן להתחנך. כתוצאה מכך, אנו מגיעים לגיל הבגרות כבר מעוצבים על ידי החברה - כמו "עוגה" שנאפתה ב"תנור החיים". מישהו הטביע בנו תפיסות עולם, קיבע לנו את המחשבה ונטע בנו ערכים, שאנו לא בהכרח רוצים. אז האם אנו באמת אדונים לעצמנו? הקבלה מסבירה שלא.
מצד שני, האגו שהולך וגדל בכל אחד מאיתנו, דוחף אותנו לחפש חופש אמיתי. איננו מסכימים יותר לחיות ב"בית סוהר" שמישהו אחר מכתיב בו את החוקים. אמנם בדורות הקודמים נכנענו לכך, אך בדורנו - לא עוד. אז אנחנו מנסים להיאבק על החופש האמיתי, אך כשאיננו מוצאים את הדרך להשיג אותו, אנחנו פשוט בורחים. בורחים לעולם שבו נוכל להכתיב את החוקים בעצמנו.
גם הצורך ללבוש זהות אחרת ולהגשים פנטזיות שחבויות בנו, נובע מחוסר הבנתנו את מטרת הקיום האנושי ואת תכניתו של הכוח העליון עבורנו. הרי אותו טבע עליון הציב אותנו כאן, בעולם הזה, והעמיד לרשותנו את התנאים הטובים ביותר כדי להתעלות לעולם הרוחני. כשנבין זאת, יתחוור לנו, שהתכונות המיוחדות של כל אחד מאיתנו והחוויות שעברנו במהלך החיים היו האופטימליים ביותר עבורנו.
הכמיהה לעולם הווירטואלי, לעולם קסום שנוכל לעצב בו את עצמנו כמו שתמיד רצינו, מושרשת עמוק בתוכנו. היא מבטאת את הצורך שהולך וגובר ברבים מאיתנו להכיר מציאות אחרת, שלמה וחופשית. התרחבותה של הכמיהה הפנימית הזו בימינו מצביעה על כך שהאנושות כבר מוכנה להיכנס לשלב ההתפתחות הבא: הכרת העולם הרוחני.
בתהליך ההכנה לקראת שלב ההתפתחות הבא, למציאות הווירטואלית נכון תפקיד חשוב. היא מכינה אותנו לניתוק מהחומר, לניתוק מהזהות הגשמית וממגבלות הזמן והמקום. אולם בשונה מהעולם הווירטואלי, הדמיוני, גילוי העולם הרוחני איננו בריחה מהחיים, אלא חוויה מוחשית, אמיתית ומעצימה.
הדור הבא של המשחקים הווירטואליים - חכמת הקבלה - כבר כאן. הסְטַארְט-אַפּ שאותו התחיל אברהם אבינו לפני חמשת אלפים שנה, ואחריו המשיך רבי שמעון בר יוחאי, מחכה רק לנו כדי להתגלות. המקובלים מבטיחים עושר של צבעים בוהקים ברזולוציה גבוהה והרבה אור כשמעפילים לשם.
כל שנדרש הוא להקיש את הכתובת הנכונה על המקלדת...
SecondLifeהוא לא משחק מחשב, אלא עולם וירטואלי תלת-ממדי מרובה משתתפים.
בכל רגע נתון נמצא מספר רב של משתתפים בזירת ענק אחת (כמו עיר גדולה מאוד), שבה ניתן להתחפש לכל דמות שמתחשק.
כל הפעילות מתנהלת על ידי הגולשים עצמם, והחוויה מזכירה סרט תלת-ממדי, שבו אתם גם הצופים וגם השחקנים.
גילם הממוצע של המשתתפים הוא 31.
המשתתפים מנהלים מסחר אמיתי מדי יום בסכום של 3 מיליון דולר אמריקאי.
המשתתפים משוחחים ביניהם, עושים קניות, רוכשים בתים וקרקעות, יוצרים חפצים ואביזרים שונים, מקימים קניונים, מתחתנים, מתגרשים, צופים בסרטים ובהרצאות, מבלים במועדונים מסוגים שונים ובבתי קפה, והכול... וירטואלי.
ב-SecondLifeיש מטבע מקומי שנקרא לינדן דולר (270 לינדן דולר = 1 דולר אמריקאי), שנסחר בבורסה המקומית לפי שער חליפין משתנה.
ב-SecondLifeיש גם בתי ספר ואפילו בית כנסת שאפשר להתפלל בו. בחג חנוכה האחרון הדליקו בו נרות חנוכה מדי ערב.
לאחרונה הוקם ב-SecondLifeבית “קבלה לעם" וירטואלי שבו אפשר לצפות בהרצאות.
בנוסף למיליוני השחקנים, הצליח SecondLifeלמשוך גם כמה חברות ממשיות כמו אדידס וקוקה קולה, שרואות בסביבה הווירטואלית כר פורה לפרסום מוצריהן.
לפני מספר חודשים סגר SecondLifeאת מערכת הבנקאות הווירטואלית שלו והגולשים, מצדם, הפסידו אלפי דולרים אמיתיים לחלוטין.
רשת הטלוויזיה האמריקאית HBOקנתה לאחרונה סרט תיעודי שנוצר והופק כולו ב-SecondLife. הסרט "Molotov'sDispatchesinSearchoftheCreator" מתאר את מסעותיו של אווטר (דמות ב-SecondLife), משתתף במשחק במרחבי העולם הווירטואלי. אורכו של הסרט 35 דקות, וככל הנראה בטקס האוסקר הקרוב הוא יהיה הסרט המועמד מטעם HBOבקטגוריית סרט אנימציה קצר.
למעלה מ-500 מכללות ואוניברסיטאות ברחבי ארצות הברית נכנסו כבר לעולם הווירטואלי של SecondLifeומספרן רק הולך וגדל. אוניברסיטת הרווארד, למשל, המפעילה שלוחת לימודים למשתתפי SecondLife, ואוניברסיטת סטנפורד, פיתחו אתר ב-SecondLifeשבו קיימת גם ספרייה וירטואלית, בדומה לספריות האוניברסיטאיות הפועלות בעולם.
הסטארט-אפ הישראלי וולי (Vollee) השיק פלטפורמה שבאמצעותה יוכלו משתתפי SecondLifeלגלוש באתר גם ממכשיר הסלולר שלהם (בתנאי שהוא דור שלישי, כמובן).
כמו בעולם האמיתי, כך גם בעולם הווירטואלי קיים מרכז "קבלה לעם" ללימודי חכמת הקבלה האותנטית. מדי מספר שבועות נערכות במרכז הרצאות מבוא בנושאים שונים ומעניינים.
כך, למשל, התקיימה בSecondLife- הרצאה בנושא “החופש לבחור - קח את החיים בידיך".
לצד ההרצאה שנשאו נציגי האקדמיה הווירטואלית ללימודי הקבלה באנגלית, ה-ARIon-line, נערכה גם הופעת רוק חיה של להקת הבית. כחימום להופעה הוקרנו קטעי וידיאו, שבהם סיפרו התלמידים החדשים בבית “קבלה לעם" הווירטואלי על דרכם הייחודית אל חכמת הקבלה, וכן הוקרנו סרטוני וידיאו ואנימציה נוספים המציגים את החכמה העתיקה מזווית חדשה ומודרנית.
לאחרונה נערך "שבוע הספר הווירטואלי" ב-SecondLife, ובו הוצגו כל הספרים של הוצאת “קבלה לעם" לקריאה ולהורדה ללא תשלום.
בשנה האחרונה נדמה שסם חדש וטרנדי השתלט על האנושות, בעיקר זו המבלה חלקים גדולים משעות יומה מול מסך המחשב. כולם מצרפים חברים, משחקים באפליקציות חדשות, מעלים ומורידים תמונות, מצטלמים, מכירים, מדווחים על מה שעובר עליהם, מדברים און ליין ומה לא?
גולשים רבים מודים ומתוודים שהרשת 'תפסה' אותם, ושהם משקיעים שעות רבות מזמנם בין דפֶּיהָ, אחרים מדווחים על סימנים של התמכרות. האם פייסבוק מספקת צורך חברתי אמיתי, כלומר, אמצעי להגדיל את מעגל החברים? האם היא במה מוסווית לאתר היכרויות, או אולי קרש קפיצה להתפתחות עסקית?
עדיין לא ניתן לענות על השאלות האלה בבירור, אבל דבר אחד בטוח, פייסבוק היא עוד דרך לברוח מהמציאות אל עולם דמיוני, שכל אחד יכול למצוא בו עשרות ולעתים אף מאות חברים. עולם יפה יותר, מרוחק במידה מספקת, לא פולשני מדי, שבו אפילו התמונות שאני מציג כבר עברו טיפול פוטושופ שמאפשר לי להיראות ללא הפגמים שאני כל כך שונא. עולם שאין בו (עדיין) חיכוכים חברתיים, והדבר הכי כואב שעלול לקרות לי במשך היום, זה שלא יצאו לי תמונות יפות מהמסיבה של אתמול, או שמישהו ישליך עליי שקיות מים וירטואליות.
אך האם האשליה שמספקות הרשתות החברתיות, ופייסבוק בראשן, כל כך גדולה, שהן מצליחות להוות תחליף מספק ליצירת קשרים חברתיים בסגנון הישן? אתם יודעים: כשממש מדברים, נפגשים או מתחבקים עם אנשים אחרים? ואולי פשוט קשה לנו להתמודד עם הדבר האמיתי, ומסך המחשב מספק לנו את ההגנה הנחוצה כדי להיפתח?
אנחנו יצורים אנושיים, וכיצורים שנבראו רק על מנת ליהנות, אנחנו אוהבים ללטף לעצמנו את האגו ולהראות לעולם כמה אנחנו יפים, נבונים, חכמים ומוקפים חברים. הרשתות החברתיות מספקת לנו במה מצוינת לעשות את זה; גם לראות את כל העולם ואשתו, וגם להיראות הכי טוב שאפשר. להיות גדולים מהחיים, עם תמונות יפות, פרגונים, חיזורים והרבה עניין, שאולי, רק אולי, מסתיר צורך אחר, אמיתי.
חכמת הקבלה עוסקת רבות בקשר בין בני האדם. לפיה, על מנת להבין את מהות הקשר בינינו, עלינו להכיר את שורש הקשר הזה. על פי המקובלים, היינו מחוברים פעם לנשמה כללית אחת, גוף אדיר שמורכב מאינספור תאים שמקיימים ביניהם קשר הדדי ורציף. בשלב מסוים, נשברה נשמה כללית זו לאינספור חלקים, שהם... אנחנו. אלא שעם שבירתה איבדנו לחלוטין את תחושת הקשר בינינו. ומאז אנחנו לא מפסיקים לחפש תחליפים לאותה הרגשה שלמה שחווינו פעם. למעשה, בכל המערכות החברתיות שיצרנו, ישנו ניסיון בלתי מודע לחפש אחר הדרך לשחזר את אותו קשר נעלם, אותו זיכרון ישן.
שחקן מפתח מרכזי הנושא באחריות לנתק בין חלקי הנשמה הכללית, הוא האגו. כן, אותו אגו שמנמן שרק הולך ותופח לו בנחת במהלך השנים, מגיע בימינו לשיאים חדשים. הוא מוביל אותנו להישגים מעוררי השתאות, אך פוער בליבנו חלל עמוק ומחריב ביסודיות ובהצלחה כל קשר אנושי וחם שאנו מנסים לייסד. הוא מפתח בנו תחושת ניתוק וריחוק, מעצים בנו את התחושה שאנו תלויים באחרים על מנת למלא את צרכינו, ודוחף אותנו לנצל את הסובבים, להשתמש בהם לתועלתנו, וכשהם אינם מספקים לנו תועלת עוד, אנו מעדיפים שייעלמו.
לכאורה היינו יכולים להיפרד זה מזה ולחיות לעד בניתוק... אלא שהטבע פועל קצת אחרת. אחד התהליכים החשובים ביותר שהתפתחו בעשר השנים האחרונות, הוא הגלובליזציה. ופה מסתבך המצב.
הגלובליזציה (מלטינית - גלובוס, כדור הארץ) מרחיבה ומפתחת קשרים בין מדינות, חברות ויחידים ויוצרת שילובים שונים בין כלכלות, תרבויות ותנועות ברחבי העולם. כתוצאה מכך מוצרים, בני אדם, כסף וטכנולוגיה חוצים גבולות לאומיים בקצב מהיר, ונוצרת קהילה רחבה המשולבת בשוק אחד. כולנו הופכים מחוברים זה לזה - פוליטית, כלכלית, חברתית, אקולוגית, תרבותית... ומצד שני, האגו שמתעצם פועל ללא הרף לנתק אותנו זה מזה, ומקשה עלינו לקבל את העובדה שאנו מחוברים ותלויים זה בזה. ה'ביחד' הזה שכאילו נכפה עלינו, לוחץ ומעיק וגורם לנו לנסות להתנגד ולהתכחש לאותו החיבור שכורך אותנו יחדיו. אם להגדיר את המצב בצורה מדויקת יותר, הרי שאנו כבולים זה לזה, בקשרים שאיננו יכולים להתיר.
למעשה, פועלים כאן שני רצונות קוטביים בו-זמנית: מצד אחד - רצון להיות עם כולם, ומצד שני - רצון להישאר מוגנים בחלקת האלוהים הקטנה שלנו.
הקוטביות הזו חושפת צורך לחיבור אמיתי, חיבור שלא ניתן לקיים דרך חוטים או מדיה וירטואלית, אלא רק על ידי שדרוג רשת הקשרים בינינו לקשר עמוק ופנימי יותר.
העידן שבו אנו חיים הוא שלב הכנה מתקדם בהתפתחותה של האנושות. בסוף התהליך ניצבת המטרה להתאחד שוב כנשמה אחת. אנחנו קרובים מתמיד להבנה כי מהות העולם איננה החומר, אלא הידע האינסופי שמנהל את כל מה שמתרחש סביבנו. חכמת הקבלה מראה את הדרך להתחברות אמיתית, המבוססת על שפה פנימית המשותפת לכולם. בעל הסולם מסביר במאמריו ובספריו כי כדי להגיע ליחסים כאלה בינינו, נדרש שינוי יסודי בתפיסת המציאות שלנו. בלב ליבו של התהליך נמצא הצורך לשנות את הטבע האגואיסטי שאיתו נולדנו, לתכונת הנתינה לזולת.
אבל כיצד נוכל לוותר על הדאגה לעצמנו? ואם לא נדאג לעצמנו, מי ידאג לנו?
במאמר "מתן תורה" מבהיר בעל הסולם, כי על הדאגה הבלתי פוסקת הזו נוכל לוותר רק אם יהיו אחרים שידאגו לנו, באותה דרך שאנו נדאג להם, כמו במשפחה קטנה שבה איש דואג לרעהו. למערכת היחסים החמה הזאת קוראים ערבות, ובני אדם שבונים מערכת קשרים המבוססת על ערבות, נפטרים מהדאגה לעצמם, וזוכים לחוות מציאות חדשה.
בינתיים, אנחנו - חברי האנושות שעוד לא הגיעו לכך, יושבים מאחורי הצג, אלמוניים ומשוחררים כאחד, חושפים רגשות בזהות בדויה, נזהרים שלא לעשות זאת בפומבי (פן ניפגע) ומוצאים מפלט לרגע. השלב הבא יהיה להוריד את המסכות ולהתחבר באמת, בלבבות.
מייסד פייסבוק הוא מארק אליוט צוקרברג, שהגה את הרעיון (ויש אומרים - העתיק בלי בושה) שעה שהיה סטודנט בהארוורד. פייסבוק עלתה לאוויר בארבעה בפברואר 2004, בתחילה כרשת הפתוחה לסטודנטים באוניברסיטת הארוורד בלבד. רק לאחר כשנתיים וחצי נפתחה "פייסבוק" לציבור הרחב.
מספר המשתמשים הפעילים בפייסבוק עומד על למעלה מ-69 מיליון, מתוכם למעלה מ-400 אלף ישראלים ובכל יום נוצרים 250 אלף חשבונות חדשים באתר ברחבי העולם.
שוויה האסטרונומי טיפס ל-15 מיליארד דולר בקירוב! אמנם על הנייר עדיין, ובכל זאת...
אבל מה עושים שם?
פותחים כרטיס אישי ומעצבים אותו.
אוספים חברים.
שולחים הודעות ומצ'טטים זה עם זה.
מעלים תמונות וקבצי ווידאו.
קונים מתנות ווירטואליות אחד לשני, ומדביקים אותן על הקיר הווירטואלי שלכם.
מזמינים אחד את השני להיפגש ברשת למטרות עסקיות או חברתיות.
חוברים אל “קהילות" או קבוצות דיון בינלאומיות.
אפליקציות (יישומים אפשריים):
אלפי אפשרויות להורדה ללא תשלום - החל מאפליקציות מסנג'ר, מוזיקה ומשחקים, וכלה במבחני אישיות מורכבים דוגמת “בחן איזו דמות אתה בהישרדות".
אירועים:
דרך אפליקציית האירועים תוכלו להתחבר ללוח שנה, כך לא תפספסו את יום ההולדת של שרון, שישבה לידכם בכיתה ב' (היום נשואה פלוס ילד), את פסטיבל החומוס השנתי ואת ערב השירה בציבור עם שרה'לה שרון.
אבל צריך לקחת בחשבון ש:
כל צעד שלכם נרשם באתר. כך יוכלו כולם לראות אם שיניתם סטטוס בפרופיל האישי, הערתם על תמונה של מישהי שהיא נראית מצוין, או הצטרפתם לקבוצת "התנועה לביטול העיר פתח תקווה".
המידע האישי שלכם מתנייד ברשת ללא כל בקרה אמיתית מצידכם (כבר היום פייסבוק מאגדת ג'יגות על גבי ג'יגות של מידע אישי יקר ערך על הגולשים, שיכול לעניין מאוד חברות שיווק שונות, למשל).
כמויות בלתי נסבלות של מידע, הטרדות ובלבולי מוח יישלחו אליכם ממשתמשים אחרים בפייסבוק ("היי גילי, למדנו יחד בכיתה ג' וגיליתי אותך מחדש בפייסבוק...").
בעלי נטייה להתמכרות עלולים למצוא שמרוב שהשקיעו אנרגיה בלמצוא את החברים מהטירונות (או גרוע יותר - מגן חדווה), החברים האמיתיים כבר לא מתקשרים.
חברת Appleוהמנכ"ל הצבעוני והמבריק שבראשה, סטיב ג'ובס, נודעו מאז ומתמיד ביכולתם הגאונית לזהות (לפני כולם) מגמות וצרכים אנושיים, לעצב אותם בדרך מבריקה, לבנות להם מעטפת שיווקית נכונה ולחייך כל הדרך אל הבנק כשהם קוצרים רווחים עצומים.
אין זה פלא, אפוא, שבהתחדש עלינו שנת 2008, מצאנו עצמנו עם שורת מוצרים שימושיים מבית היוצר של ג'ובס;
iPod, iTunes, iPhoneועוד מגוון מוצרים מתוצרת חברת Apple, הפכו כבר מזמן לדבר שבשגרה. אך הדבר המעניין בכל המוצרים האלה, הוא שג'ובס וצוותו בחרו למתג את כולם תחת המושג І, כלומר, להציב במרכז התפיסה האסטרטגית של החברה שלהם, לא את המכשיר עצמו, אלא את ה"אני".
בשנות השמונים המוקדמות טבעו סופרים כמו ויליאם גיבסון ודאגלס קופלנד את המונח דור ה- X (באנגלית: GenerationX). סרטים כמו "המציאות נושכת", ספרים כמו:
"GenerationX: TalesforanAcceleratedCulture"(קופלנד) ומאמרים רבים ניסו לפענח את מאפייני הדור של אלו שנולדו בין שנות השישים לתחילת שנות השמונים של המאה העשרים. לצד העניין החברתי-דמוגרפי, השקיעו תאגידי הענק מאמצים רבים כדי להבין כיצד נכון לשווק את סחורתם למיליוני הצעירים שהתבגרו אז במערב - בעיקר בצפון אמריקה, בריטניה, אוסטרליה וניו זילנד, ובכיסם דולרים רבים.
שנים מספר לאחר מכן ניסו לדבר על דור ה-Y, שמעולם לא תפס ממש תאוצה. אבל דווקא Apple - אז עדיין חברה קטנה ומתפתחת - הבינה נכון את הדור החדש, ופרצה אל התודעה הציבורית עם המצאת המחשב האישי הראשון בהיסטוריה.
היום, בחסותה של אותה חברה שהפכה בינתיים לתאגיד ענק, אנו שמחים להציג בפניכם את הדור החדש, דור ה-І, או בתרגום חופשי לשפת הקודש: דור ה"אני".
אבל מובן שכל אותם מוצרים המציבים את ה"אני" הייחודי במרכז, הם רק סמל לתהליך מקיף שאנו חוזים כיום בהתעצמותו, ושאחד ממאפייניו המרכזיים הוא העיסוק האובססיבי של האדם בעצמו. כך למשל, סקר שנערך השנה עבור המוסף "זמנים מודרניים" בקרב מדגם מייצג באוכלוסייה הבוגרת קובע, שאנו מרוכזים יותר בעצמנו, פחות מעורבים בקהילה, ונעדרי מחויבות לשינוי חברתי. נתונים מחקריים אלה נתמכים היטב במציאות שטופחת על פנינו מדי בוקר עם הקפה והעיתון היומי. זפזופ מהיר בין ערוצי הטלוויזיה או שיטוט קצר במחוזות החיים (מה שאתם מעדיפים), יגלו כי האגו האנושי תפח לממדים מפלצתיים והרסניים. אך מה הסיבה לכך? מהו המקור להרגשת הייחודיות שכה אופיינית לדורנו, וכיצד, אם בכלל, ניתן להשתמש בה כקרש קפיצה להתקדמות חיובית?
"אשר מדה זאת, הייחודיות, נמשכת לנו ישר מהבורא, יחידו של עולם, שהוא שורש כל הבריות" (בעל הסולם, מאמר "השלום בעולם").
במאמרו "השלום בעולם", מסביר בעל הסולם שכפי שהבורא הוא אחד, יחיד ומיוחד, כך גם אנחנו, באופן בלתי מודע, שואפים להיות יחידים ומיוחדים. הקבלה גורסת שמקור נשמות בני האדם הוא מנשמה כללית אחת, שהתחלקה ל"נשמות פרטיות" - המכונות "ניצוצות". ניצוצות אלה התלבשו בגופי בני האדם בעולם שלנו, וכך נוצרה מציאות שבה לכל אדם יש ניצוץ נשמה שייחודי רק לו. מהותו של "ניצוץ" זה, שמכונה בספרים גם "חלק אלוה ממעל", היא לחזור לדבקות במקור, בבורא, אבל בינתיים דוחפת אותו מידת הייחודיות לממש את עצמו בדרכים שונות.
האחד חולם להיות רופא דגול, האחר - מאפיונר מתוחכם, השלישי משתוקק להיות ספורטאי ידוע ובעל הישגים, אבל כל אדם זקוק לדבר מה שיוכל להתגאות בו ולהצדיק את קיומו. שימושים אלה, מסביר בעל הסולם, הם טבעיים, זמניים, והמניע הישיר להם הוא האגו האנושי. הבעיה שהוא מצביע עליה, היא שאם נתמיד ונעסוק רק במימוש אגואיסטי כזה, נביא על עצמנו חורבן:
"והגם שבארנו בה טעם יפה וגבוה, אשר מדה זאת נמשכת לנו ישר מהבורא, עם כל זה מתוך שהרגשת הייחודיות התיישבה בתוך האגואיזם הצר שלנו, נעשתה פעולתה הרס וחורבן, עד שהייתה למקור לכל החורבנות שהיו ויהיו בעולם" (בעל הסולם, מאמר "השלום בעולם").
ולכן לצד השימוש הזמני והטבעי במידת הייחודיות של כל אחד מאיתנו, הוא מציע פתרון אולטימטיבי. לטענתו, הבורא מביא את האדם אל צומת דרכים ומותיר בידו את הבחירה:
לנתב את מידת הייחודיות שבו לטובת נתינה ודאגה לזולת, ובכך להידמות לתכונתו של הבורא, מה שמבטיח לאדם צמצום הפער בינו לבין הבורא, או להשתמש בתכונת הייחודיות לטובת עצמו, מה שמוביל בסופו של דבר לדיכוי האחרים ולדחף בלתי נשלט להרגיש גדול יותר מכולם.
באופן טבעי אנו בוחרים בדרך השנייה, גם אם בצורה בלתי מודעת. עקב כך אנו נעשים אינדיבידואליסטיים יותר ויותר, ומפתחים ריחוק מהסובבים אותנו. את התופעה הזו ממחיש בעל הסולם בעזרת דימוי מעולם הפיזיולוגיה. הביטו בגוף האדם, הוא אומר, הגוף מורכב ממיליארדי תאים, שכל אחד מהם פועל כמערכת אוטונומית עם מטרה ייחודית לעצמה. אולם על אף שהתאים מתנהלים בדומה ליחידות רווח עצמאיות, מאחדת את כולם מטרה משותפת, שאותה מציב כל תא מעל למטרה האישית שלו.
כאשר תא מסוים מתנתק מהמטרה הכללית של הגוף כולו, ופועל רק לתועלת עצמו, אנו קוראים לתופעה הזו "סרטן". התא הנגוע מדביק קבוצת תאים נוספת, שלבסוף מביאה את הגוף לקריסה ולהשמדה עצמית... וגם להשמדת קבוצת התאים שגרמה לתהליך.
"אמנם יש שני צדדים במטבע הייחודיות האמורה, כי אם נסתכל בה מצד השתוותה עם יחידו של עולם, הרי היא פועלת רק בצורה של 'השפעה לזולתו'. שהרי הבורא כולו משפיע, ואין בו מצורת הקבלה ולא כלום, כי לא חסר לו מאומה, ואינו צריך לקבל דבר מהבריות שברא. לכן, גם הייחודיות שנמשכת אצלנו ממנו מחויבת שתפעל גם כן רק בצורות של 'השפעה לזולתו' ולא כלום לקבל לעצמו" (בעל הסולם, מאמר "השלום בעולם").
לא צריך לוותר על הרגשת הייחודיות, ואין גם צורך לשנות אותה, אבל צריך ללמוד כיצד להשתמש בה בדרך הנכונה, כלומר, לשנות את הכוונה מאחורי המעשים לכוונה "ליהנות לזולת". המעניין הוא, שהשינוי מתחולל רק בממד הכוונה ולא ברמת ביצוע המעשה.
אדם שמחליט לקחת את התהליך הרוחני לידיו, ומטפס במעלה הסולם הרוחני, רוכש את תכונת הנתינה והופך לעצמאי. לסיכום, כדאי לזכור: תכונת הייחודיות היא הדבר הנפלא ביותר שיש בכל אחד מאיתנו. אנו באמת מיוחדים. וכאשר התכונה המיוחדת של כל אחד מאיתנו לובשת על עצמה את הרצון לאהוב ולהעניק לאחרים, היא הופכת אותנו דומים לבורא. כך משלים כל אדם את תפקיד נשמתו הפרטית בפאזל הגדול שמכונה "הנשמה הכללית", ובדרך הוא הופך לאחד, יחיד ומיוחד.
בכנס היוקרתי שהתקיים בחודש ינואר השנה בדאבוס, הכריז המשקיע האגדי ג'ורג סורס, יו"ר קרן קוואנטום: "ארצות הברית עומדת על סף כניסה למיתון קשה, שיוביל את כלכלת העולם למשבר החמור ביותר מאז מלחמת העולם השנייה".
למי שפקפק בדברי סורס, הרי ששורת האירועים הקיצוניים שפוקדת את הכלכלה האמריקאית והעולמית אינה מותירה ספק. הפעם זה רציני, המערכת הפיננסית העולמית נמצאת במשבר עמוק. מדובר בהתמוטטות, שתוביל למיתון קשה במיוחד.
מה גורם לטלטלה המטורפת הזו, והאם יש דרך לעצור את הסחף הגדול? להלן תמצית ההסבר הקבלי למשבר והצעות לפתרון.
בכלכלה, כמו בכל המערכות החברתיות, תלות הדדית היא שם המשחק. משברים שבהם גורם אחד "מדביק" גורמים נוספים ומביא את השוק כולו אל סף קריסה, הם חלק מסממני הגלובליזציה הכלכלית. כך למשל, התפוצצות בועות האשראי והנדל"ן בארצות הברית לפני כמה חודשים הובילה למפולת מידבקת בבורסות, בבנקים, בחברות ובקרנות גידור בכל העולם, וגלי ההדף הורגשו גם באירופה, באסיה, בקנדה ובאוסטרליה.
עם זאת, הניסיונות לחזות משברים כלכליים באמצעות מודלים מוכרים נדונו לכישלון. מתברר שהמערכת הכלכלית אינה ניתנת לשליטה או לצפי מדויק, וכל פעולה שלנו מביאה לשינויים מרחיקי לכת במקומות אחרים בעולם.
חכמת הקבלה טוענת שאם נבין את החוקיות הכללית שעל פיה פועלת מערכת הטבע, וגם נפעל על פי חוקיות זו, נחזק את ההבנה שלנו באשר לעתיד, ואולי נצליח למנוע את הקריסה הבאה.
פרופ' גונתר בלובל, חתן פרס נובל (1999) לפיזיולוגיה ורפואה וחוקר בכיר במכון רוקפלר היוקרתי למחקר רפואי בניו יורק, ציין לאחרונה כי "גם המדע סובר שעיקרון ההדדיות הוא המפתח לקיומה של כל מערכת בטבע. הדוגמה הטובה ביותר לכך", אמר בלובל, "היא תאים בגוף חי. התאים מתחברים זה לזה על ידי נתינה הדדית לטובת הגוף כולו. כל תא בגוף מקבל את הדרוש לקיומו, ובכל יתר כוחותיו דואג לכללוּת הגוף".
גם חכמי הקבלה מתארים בכתביהם את "הטבע העליון" ככוח העוטף את המציאות כולה בטוב ובאהבה, ומסבירים כי מטרתו להביא את כל פרטי המציאות לאיזון ולהרמוניה עמו. ואכן, מבט מעמיק אל מערכות היחסים המתקיימות בטבע יגלה, כיצד האיזון וההרמוניה שמתממשים בו בפועל, הם שמאפשרים את המשך קיום החיים.
לעומת זאת, במערכות המלאכותיות שהחברה האנושית הקימה לעצמה פועלים כללים הפוכים. בבסיס ההתנהגות האנושית המניעה את המערכות הכלכליות והחברתיות, ניצב האגו, שמעדיף תמיד את האינטרס האישי הצר של בעלי ההון ובעלי המניות על פני טובת הכלל. הרדיפה אחר השגת עושר, כבוד ושליטה, גם על חשבון האחר, היא זו שעומדת בראש סדר העדיפויות של בעלי החברות.
בנקודה זו הם דוחקים את עצמם אל הפינה: ככל שהם רוצים להתבדל, הם נאלצים לגלות עד כמה כולנו קשורים זה לזה. פעולה במקום אחד בעולם מביאה לשינויים מרחיקי לכת בקצה האחר של הכדור. כתוצאה מכך, אנו מוצאים את עצמנו כלואים בין הפטיש לסדן - בין האגו שדוחף אותנו להיפרד זה מזה, לבין הגלובליזציה שלוחצת עלינו להפנים כי כולנו קשורים זה בזה, ולפיכך עלינו להתאחד. מצב מורכב זה מייצר קונפליקט פנימי שאותו אנו מתקשים להתיר.
כדי שמערכת חברתית תצליח לשרוד, עליה להיות מושתתת על חוקי הטבע. הפתרון, כמו תמיד, טמון בחינוך. קברניטי המשק צריכים להבין, שעליהם להתמודד עם שורש המחלה ולא להמשיך ולספק משככי כאבים זמניים. לשם כך יש לנקוט בכמה צעדים ראשוניים:
להשתמש במערכות ההסברה השונות כדי להביא לידיעת הציבור שאנו גוף רב-תאי ושכולנו קשורים זה לזה. כל תא ותא (כל אדם ואדם) במערכת האנושית יצטרך להבין, שהמודל הכלכלי הרווחי ביותר עבורו הוא אושרו של אדם אחר (הזולת). רק כך הוא יוכל להבטיח את יציבותו.
להביא למודעות בני האדם את הסיבות האמיתיות למשבר. אנו חייבים להסביר שקיימת חוקיות על פיה פועלת כל מערכת בטבע, וכי הטלטלה שאנו חווים כיום נובעת מכך שאנו פועלים נגד החוקיות הזו. את הדוגמאות לכך ניתן לשאוב מאופן תפקודן של המערכות בטבע ומיחסי הגומלין וההדדיות ביניהן.
מקבלי ההחלטות יצטרכו ללמוד כיצד מתפקדת המערכת הכללית של הטבע, ולהשליך מאופן התפקוד שלה לגבי השינויים שנחוץ לבצע גם במערכות האנושיות כדי להביאן לאיזון.
רק כאשר האנשים המשפיעים על חיינו יתחילו לפעול בכיוון זה, נשכיל להוציא את העגלה מהבוץ שהיא שקועה בו כיום עד צוואר, ולהוביל את העולם לחוף מבטחים.
לאלו מביניכם שלא היו כאן בחודשים האחרונים, להלן הסבר קצר על המשבר בשוק המשכנתהות בארצות הברית.
לאחר אסון התאומים בספטמבר 2001, ובעקבות הריבית הנמוכה של הבנק הפדרלי של ארצות הברית, החלה עלייה חדה בביקוש לנכסים. למה?
כאשר שיעור הריבית נמוך אנשים מחפשים אלטרנטיבות להשקעה (פיקדונות סולידיים בבנק לא יניבו תשואה גבוהה). במקרה דנן, הציבור האמריקאי בחר להשקיע במניות ובנדל"ן.
בועת הנדל"ן הייתה הראשונה שהתנפחה... וגם הראשונה שהתפוצצה.
כתוצאה מהגאות הכלכלית בשנים האחרונות בעולם ובארצות הברית, הומלץ לציבור האמריקאי לרכוש נכסי נדל"ן (בעיקר בתים), כנגד השקעה אישית קטנה ומשכנתה גבוהה ביותר. כל זאת, תוך רמיזה על כך שעקב עליית המחירים הצפויה יעלה מחיר הנכס, וניתן יהיה להרוויח שטרות ירוקים רבים ממכירתו. העניין צלח, והקונים שראו כי טוב, התרבו. רובם היו מבוססים ובעלי יכולת החזר סבירה של תשלומי המשכנתה. עד כאן, הכול טוב ויפה וכולם מרוצים. אלא שבשלב מסוים זקפה תאוות הבצע את ראשה, והעסקה הקורצת הוצעה גם לקונים שאינם מבוססים, כלומר, שיכולת ההחזר שלהם פחות טובה. וכך התרחב המעגל עוד ועוד.
והנה, ראה זה פלא, כשאנשים החליטו למכור את הבתים שהיו ברשותם, בתקווה לגרוף את הרווח המצופה, הביא הדבר ללחץ על שוק הנדל''ן, יצר עודף היצע של בתים והמחירים החלו לרדת. מכאן הייתה הדרך למפולת קצרה, וזו אכן לא איחרה לבוא.
הראשונים שהתמוטטו היו הבנקים למשכנתהות, אחריהם החברות המבטחות אשראי, קרנות נאמנות, קרנות פנסיה שהשקיעו באותם גופים מממנים ומשקיעים רבים נוספים.
אך הייתה לכך תוצאה נוספת - הנזילות של הבנקים התמוטטה. כלומר, לבנקים לא היה כסף לתת הלוואות חדשות. הסכנה: התמוטטות כלכלית או מיתון כלכלי כבד, לפחות. אי מתן הלוואות מונע פיתוח של עסקים חדשים והרחבה של עסקים קיימים. כתוצאה מכך תאגידים רבים, חברות יצרניות, חברות שיווק ואפילו חברות היי-טק, התחילו להפסיד כסף. הרבה מאוד כסף.
הרי לכם משבר כלכלי עולמי, שלפי הפרסומים האחרונים עושה את דרכו גם לישראל. מישהו אמר סטנלי פישר?
אם תשאלו כל בעל נכסים שהשיג את המיליון הראשון, מה חשיבות ההון בעבורו, סביר להניח שהוא יפטיר בארשת של חשיבות ש"הכסף הוא לא מטרה, הכסף הוא רק אמצעי". אבל אמצעי למה? מן הסתם, אמצעי שאמור להפוך אותנו למאושרים יותר. האם זהו המצב?
מסתבר, שעל אף ההצלחות הכלכליות, האקזיטים הממולחים, הכיבושים המרהיבים וסכומי הכסף האסטרונומיים שמתגלגלים היום בעולם ומחליפים ידיים, אנחנו, לא ממש מטפסים במדרג האושר. נהפוך הוא, נראה כי בשנים האחרונות עקומת האושר נמצאת בירידה מתמדת.
בשמונה השנים האחרונות הכלכלה העולמית צמחה מדי שנה בשיעור של שלושה אחוזים לראש בממוצע. הקפיטליזם אמנם עושה את עבודתו נאמנה והופך אנשים לאמידים יותר, אבל עם זאת הוא מותיר אותם חופשיים להיות אומללים.
אז איך בכל זאת נהיה מאושרים?
"ניוזוויק", השבועון השני בתפוצתו בעולם, שבחר להקדיש גיליון שלם לפיצוח החידה: "מהו סוד האושר?", ופרס על פני עשרות עמודים את משנתם של טובי הפסיכולוגים, הסוציולוגים והכלכלנים, הפתיע בממצאים שפירסם לאחרונה. ממחקרים שנערכים בתחום בשנים האחרונות עולה נתון בלתי צפוי: לאחר שאנחנו מרוויחים את סכום הכסף הנחוץ לנו לסיפוק צרכינו הבסיסיים, הכסף מפסיק להוות גורם שמשפיע על האושר האישי שלנו.
מספר שבועות לאחר מכן הצטרף שבועון יוקרתי נוסף לחגיגה, "האקונומיסט" הבריטי, והקדיש גם הוא גיליון חגיגי לנושא המדובר. האקונומיסט הציג בכתבות התחקיר שפרסם את נתוני מדד הרווחה ושביעות הרצון בארה"ב, שנערכו על ידי בכירי החוקרים בתחום. החוקרים שאבו את נתוניהם מתוך סקרים שנערכים מדי שנה מאז 1972 בקרב אלפי אמריקאים, ומפנים לציבור את השאלה הפשוטה: "בהתחשב בכל הנתונים, כיצד היית מגדיר את מצבך היום? האם היית אומר שאתה מאושר, די מאושר או לא כל כך מאושר?"
התשובות חשפו פרדוקס מפתיע ובלתי צפוי: המדינות העשירות אכן מאושרות יותר, אולם הן אינן מאושרות הרבה יותר ממדינות עניות, לפחות לא כפי שהיינו מצפים לראות. מארה"ב ועד יפן, מדד הרווחה הכללי כמעט ולא השתנה בשנים האחרונות, אף על פי שהן רק הולכות ונעשות עשירות יותר.
נתון נוסף שעולה מן הסקרים הוא שרבים מהדברים הגורמים הנאה וסיפוק לבני אדם, כמו משרות בכירות, חינוך טוב או מקום מגורים איכותי, יישארו מוערכים רק אם ייוותרו יחודיים למעטים. כלומר, מוצרים אליטיסטיים תלויים בהיצע: האדם נהנה מהם כל עוד לאחרים אין אותם. גם כמות הכסף והמאמץ שהוא מוכן להשקיע בהשגתם תלויה באופן ישיר במידת ההשקעה שה"יריבים" שלו משקיעים בהם.
בפסקת הסיכום מדמה ה"אקונומיסט" את האדם המודרני לספורטאי הצועד על הליכון במסע אינסופי, כשמדי פעם מישהו בוחר להגביר את מהירות קצב הצעידה. וכך על אף שהאדם משיג "יותר" בכל פעם, הוא נאלץ להמשיך לצעוד ולהתאמץ.
אבל החיפוש אחר האושר איננו טרנד אופנתי פרי מוחם הבלתי מסופק של ותיקי המאה העשרים. כבר בתחילת שנות הארבעים צפה הרב יהודה אשלג, בעל הסולם (מי שחיבר את פירוש הסולם לספר הזוהר), את אופן החיים העתידי של האנשים בדורנו, וקבע כי משנת 1995 ואילך תתחיל תקופה חדשה. תקופה שבה בני האדם יחפשו באינטנסיביות מילוי מסוג אחר, שאינו ניתן להשגה במסגרת התענוגים שהעולם הזה מציע לנו. מילוי שאותו הם לא יוכלו לרכוש בעזרת הכסף שצברו.
בעל הסולם הגדיר את היום שבו הממון והתענוגים הזמניים יפסיקו לספק אותנו, כ"נקודת מפנה". מיום זה ואילך, הוא טען, תתעצם בקרב מיליוני אנשים תביעה להבנה מהותית של הטעם בחייהם. כאשר תתעורר דרישה כזו בקרב קבוצות נרחבות של אנשים, יהא זה סימן עבורנו שהדור כבר בשל למפגש עם חכמת הקבלה האותנטית. אז יוחלף הרצון לכסף בכיסופים למילוי שמקורו בעולם הרוחני.
"בעולם הזה קיימות שתי טרגדיות, האחת - היא לא להשיג את אשר אנו רוצים, והאחרת - להשיג. האחרונה גרועה הרבה יותר. היא טרגדיה אמיתית" (אוסקר ווילד).
אם נחקור את הגורמים שמסבים לנו הנאה, נגלה שניתן לחלק אותם לכמה קבוצות עיקריות. תענוג מלימוד והשגת ידע, תענוג מכבוד, משליטה על אחרים, תענוגות שונים שניתן לרכוש בכסף, ותענוג מהנאות בסיסיות יותר, כמו: משפחה, אוכל ומין.
בכל קבוצות התענוגים הללו קיים מנגנון שחוזר על עצמו; פסגת האושר מושגת במפגש הראשוני והקצר שבין הרצון שלנו לבין ההנאה שאנו חווים מהמילוי של אותו הרצון. אבל מהרגע שבו הרצון מתחיל לבוא על סיפוקו, ההנאה שלנו הולכת ופוחתת בהדרגה. ברגע שההשתוקקות שהניעה אותנו לפעול באה על סיפוקה עד תום, התענוג חולף, ואיתו נעלמת גם תחושת האושר שחווינו. כעת אנו יוצאים למסע נוסף שתפקידו למלא את ההשתוקקות החדשה שהתעוררה בנו.
יתר על כן, מה שהסב לנו סיפוק היום, לא בהכרח יספק אותנו מחר, ובמהרה נתמודד עם צורך חדש וגדול יותר. כך יוצא שסיפוק הצרכים שמתעוררים בנו באופן טבעי, או כאלה שהסביבה נוטעת בנו, מניעים אותנו להשקיע מאמצים גדולים כדי להשיגם.
היטיב לתאר את התופעה ד"ר ריצ'רד איסטרלין, מחלוצי מחקר האושר באוניברסיטת דרום קליפורניה: "אנו שבויים ב'מעגל הנהנתנות', אנו מִתְרַגלים לאושר מהר מאוד, ולוקחים אותו כמובן מאליו, או אז אנו משווים את מה שיש לנו לְמה שיש לאחרים, וכבר לא למה שהיה לנו פעם". תהליך זה מוביל בהכרח למצב שבו אף פעם לא נהיה מאושרים.
בעל הסולם בספרו "תלמוד עשר הספירות" התייחס גם הוא לאותו מעגל קסמים:
"העולם הזה נברא עם חיסרון וריקות מכל שפע הטוב, וכדי לקנות קניינים צריכים אל התנועה. וידוע שריבוי התנועה מדאיב את האדם. אמנם להישאר ריק מהקניינים והטוב גם זה אי אפשר, ועל כן אנו בוחרים בסבל ריבוי התנועה, כדי להשיג מילוא הקניינים.
אמנם כיוון שכל קניינם ורכושם הם אך לעצמם, נמצא בזה, שאין אדם מת וחצי תאוותו בידו. ונמצאים סובלים משני הצדדים הן מהצער שבריבוי התנועה והן מצער החיסרון של הקניינים" (חלק א', הסתכלות פנימית, סעיף כ"א).
כדי לצאת מן הסבך הזה עלינו לבחור באפיק השקעה חדש, רוחני. חכמת הקבלה מתייחסת אל "כסף" כאל מושג מופשט, המשמש כאמצעי נוסף לחיבור בין בני האדם. בעולם שלנו הוא מסמל את הכוח למשוך, לקבל לעצמך, ואילו בעולם הרוחני "כסף" נגזר מן המילה "כיסופים", ופירושו - הכוח להעניק לאחרים, לתת לזולת.
אמנם בשני המקרים מדובר בכוח מופשט, אלא שההבדל הוא מהותי. התשוקה לכסף "גשמי" מקורה ברצון האגואיסטי ליהנות לעצמנו, ולכן התענוג שנקנה בעזרתו לעולם יהיה זמני וחולף. לעומת זאת, ה"כסף" במובנו הרוחני, מבוסס על היכולת "לכסות" את הרצונות שלנו לקבל הנאה למען עצמנו, ולהשתמש בהם רק כדי להיטיב לאחרים. "כיסוי" כזה מכונה בשפת הקבלה "מסך".
במקום לנסות למלא את עצמנו, פעם אחר פעם, עלינו להחליף את ה"מקום" שממנו אנו מקבלים הנאה. כלומר, ליהנות מן הנתינה לזולת.
האֵם שנהנית מכך שילדיה נהנים, או בני זוג שנהנים זה מאושרו של זה, הן רק שתי דוגמאות, הממחישות את העיקרון הזה ברובד הגשמי. גישה זו של חכמת הקבלה נתמכת על ידי מחקר נוסף שפורסם השנה בכתב העת המדעי היוקרתי "סיינס". באחד המאמרים המרתקים במגזין, מוכיחים פרופ' מייקל נורטון ושותפתו למחקר, ד"ר אליזבת דאן, כי הנתינה משמעותית הרבה יותר מעשיית כסף, כשהדבר נוגע לתחושת האושר.
עם זאת חשוב לציין, כי העזרה לזולת שאליה מכַוונים המקובלים, איננה במישור הגשמי, מכיוון שעזרה כזו, על אף חשיבותה החברתית, מבוססת בסיכומו של דבר על פעולת האגו. ואילו המקובלים מדברים על קשר בממד גבוה יותר, קשר בין הנשמות.
תהליך לימוד הקבלה פוקח את עיני האדם ומגלה לו כי כל בני האדם הם איברים בגוף אחד גדול ושלם. אדם שמַפנים את ההרגשה המיוחדת הזו, שואף לממש את אהבתו לאחרים. כשהוא מתחיל בכך, הוא מחולל מעגל הנאה חדש ואינסופי: הוא מתייחס באהבה לאחרים - הם נהנים - הוא נהנה מכך שהם נהנים. את הנוסחה המדעית הזו פיתח ראשון המדענים שעסק בהגדרת הקשר היחיד הנכון שיכול להתקיים בין בני האנוש, רבי עקיבא. הוא ניסח את זה בשורה אחת פשוטה, שעל אף אלפיים השנים שחלפו מיום כתיבתה, עוד לא נס ליחה: "ואהבת לרעך כמוך - זה כלל גדול בתורה".
השלמות בנוסחה זו היא בכך שברגע שמממשים אותה, זוכים בתחושת הנאה אינסופית, ואז גם האור העליון, שמכונה "תורה", ממלא את החללים שנפערו בינינו. זוהי מטרת הבריאה, ורק לשם כך נברא האדם. הנה מניה בטוחה שכדאי להשקיע בה. לא?
בדצמבר 2007 העניקה באוסלו ועדת פרס נובל לשלום את הפרס לאל גור, סגן נשיא ארצות הברית לשעבר, על מאבקו בהתחממות כדור הארץ.
אם חשבתם שהציר הבכיר במפלגה הרפובליקנית יסתפק בכך ויַַפְנה את מאמציו להתמודדות מחודשת על תואר הנשיאות, כשהפעם הוא נושא באמתחתו דימוי חיובי מתמיד - טעיתם. נראה כי הזכייה אך עודדה את גור להיכנס לעובי הקורה של המשבר הסביבתי. כך למשל, בתחילת אפריל השנה, הכריז גור על קמפיין חסר תקדים למען הצלת כדור הארץ באמצעות תשדירים והגברת הפעילות הציבורית בנושא. העלות המשוערת של הסרטון החגיגי שצפוי להיות מופק בסוף המבצע היא 300 מיליון דולר. גור עצמו כבר הספיק לתרום לפרויקט את משכורתו האישית מחברת הייעוץ שהוא מנהל, את סכום הזכייה בפרס נובל, וכן את 2.7 מיליון הדולר שהתלוו לפסלון האוסקר עבור סרטו "אמת מטרידה", ואף את המיליונים שגרף מהספר הנלווה שהפך לרב- מכר.
ואם כבר בסרט "אמת מטרידה" עסקינן, ראוי לציין כי הסרט פקד את מסכי הקולנוע ברחבי העולם בדיוק שנה לאחר שההוריקן "קתרינה" פגע בחופיה הדרום-מזרחיים של ארצות הברית. 1,836 אנשים נספו, ואלפים נותרו ללא קורת גג. אך עד כמה שקשה לומר זאת, העולם היה מוטרד הרבה יותר מהפגיעה בבארות הנפט שבאזור, מאשר מהנזק שנגרם לנפש ולרכוש. הדאגה ל"זהב השחור" עשתה פלאים והבארות שוקמו עד מהרה. לעומת זאת, לתושבי ניו אורלינס היה קצת פחות מזל. שלוש שנים חלפו מאז האסון, והעיר טרם שוקמה לחלוטין...
אסון "קתרינה" היה רק קצה הקרחון. שרשרת אסונות הטבע שפקדו אותנו בעבר, וממשיכים לפקוד אותנו בקצב הולך וגובר, גורמת להוריקן הנורא להיראות בסך-הכול כמו עוד פרט ברשימה ארוכה וגדושת אסונות. ולראיה: בעשור האחרון נהרגו באסונות טבע כ-1.2 מיליון אנשים לעומת 600 אלף בעשר השנים הקודמות. מספר אסונות הטבע בעולם עלה בשנת 2007 בעשרים אחוזים בהשוואה לשנת 2006. ועל פי נתוני הארגון המטאורולוגי העולמי, בשנה שעברה חווינו את השינוי האקלימי הקיצוני ביותר מאז אמצע המאה התשע-עשרה: בעוד גלי חום הזויים שוטפים חלקים נרחבים מאירופה, ומותירים אחריהם מאות קורבנות ונזקים כבדים לתשתיות ולרכוש, את בריטניה, גרמניה וצפון קוריאה הציפו שטפונות שמזכירים את ימי המבול. לצד אלה בלטו גם סופות ההוריקן "דין" ו"לורנזו" ש'ביקרו' את חופיה של מקסיקו.
אבל כל זה היה רק קצה הקרחון (תרתי משמע) לעומת מה שהתרחש בפברואר השנה, עת קרחון ענקי, הגדול פי שבעה מהאי מנהטן, התנתק מיבשת אנטארקטיקה. אם חששות המומחים יתאמתו והמסתו אכן תעלה את מפלס המים באוקיינוסים, התופעה עלולה לגרום להצפתם של חופים ברחבי העולם כבר בשנים הקרובות.
בקיצור, איך שלא נהפוך את התמונה, נראה שהפעם הטבע החליט ללכת עד הסוף ו"לסגור איתנו חשבון".
אפילו הוליווד השְׂבֵעָה, הנהנתנית והמסחרית לא מתעלמת מממדי התופעה. רבים מכוכבי המסך הגדול החלו לשמש דוגמה ולנסוע ברכבים ידידותיים לסביבה, כשהם עוטים על גופם מחלצות מבדים טבעיים ואורגניים. מעורבותם של חלק מהם הפליגה מעבר לצו האופנה החדש, ואל מאמציו הקולנועיים של גור הצטרף גם ליאונרדו די-קפריו, שהטיל את האחריות לפתרון המשבר הסביבתי על כל אחד מאיתנו בסרטו הדוקומנטרי "השעה ה-11". די-קאפריו הוא לא היחיד; לאחרונה התבשרנו שסטיבן שפילברג, ג'ורג' קלוני, ג'וליה רוברטס, הריסון פורד, בראד פיט וכוכבים נוספים חברו יחדיו לצורך מסע להעלאת המודעות לאיכות הסביבה.
גם חברת הונדה, קוקה-קולה, מק'דונלדס ותאגידי ענק נוספים מצטרפים לקמפיין המוקדש להעלאת מודעות הציבור למשבר הסביבתי.
והמגמה, כמובן, הולכת ומתפשטת גם מעבר לארצות הברית. אפילו במדינת היהודים הכריזו על עצמם העיתונים "הארץ" ו"דה מרקר" כ"עסקים ירוקים", ופורטלים כמו "Ynet" ו- “NRG" מתהדרים במדורים ירוקים חדשים.
כל זה טוב ויפה.
אך מה קורה כאן? האם מדובר בעוד טרנד חולף, או שהפעם זו כבר מצוקה אמיתית? דומה שבתום אלפי שנות התפתחות אנושית, ויותר ממאתיים שנה אחרי המהפכה התעשייתית, רבים מכירים בעובדה כי אנו ניצבים בפני שוקת שבורה. אם בעבר הלא רחוק היינו מודאגים מהיכחדותם של מיני חיות, מי שנמצא כיום בסכנת הכחדה ממשית הוא לא אחר מאשר המין האנושי. אם לא נשנה את דרך החשיבה שלנו בצורה מהותית, יעשה זאת הטבע - על גבנו. ולא, זו אינה מליצה.
כדי להבין מה גורם למשבר בטבע, אומרת הקבלה, יש להתבונן בחוקיות שעל פיה הטבע עצמו מתנהל; בטבע מתקיים איזון מתמיד תוך שמירה על הרמוניה מוחלטת. יתרה מכך, מחקרים מדעיים מראים שכאשר איזון זה מופר, דואג הטבע להשוות מיד את הלחצים.
עיקרון נוסף שנשמר ובא לידי ביטוי בממלכת החי הוא עיקרון ההדדיות, או במילים אחרות, הדאגה לטובת הזולת (במקרה הזה בעל חיים אחר). ניתן למצוא דוגמאות רבות לכך בכל רמות בעלי החיים: החל מיצורים פשוטים לכאורה כמו חיידקים, דרך נמלים ודבורים וכלה ביונקים כמו קופים או פילים. אבל חשוב להבין, שבטבע מוצאים הפרטים את נקודת האיזון עם הסביבה מתוך דחף טבעי; הם אפילו אינם מודעים לכך. היחיד שיוצא דופן ומקפיד להפר באופן עקבי ואכזר את האיזון הזה, הוא האדם, שמה לעשות, מהווה גם הוא חלק בלתי נפרד מהטבע. איך שלא נסתכל על זה, משנה לשנה מתגבר האגואיזם בחברה האנושית. האדם מנצל את הזולת, נהנה מסבלו של האחר ובונה את עצמו בעיקר על חשבון אחרים. ביחסו זה אל הזולת הוא מפר בעקביות את חוק האיזון בטבע.
אבל הטבע הוא מערכת דטרמיניסטית הפועלת על פי חוקים מוחלטים. כל הפרה של החוקים הללו גוררת תופעות לוואי. כך יוצא, שככל שאנו הופכים אגואיסטיים יותר, אנו מגדילים את הסטייה שלנו מהנתיב שבו הטבע מתקדם ומגבירים בכך את חוסר האיזון בכל הרבדים. כתוצאה מכך, אנו "זוכים" לתגובה כואבת מצד הטבע עצמו.
במצב שנוצר אנו יכולים להמשיך ולנסות "לטמון את הראש בחול", אלא שהחול בשעון הולך ואוזל. רק ידיעת החוק הכללי שפועל בטבע, הבנתו ויישום שלו בחיינו, תוכל להוציא אותנו ואת העולם מהמשבר שבו הוא שרוי.
אך המצב מורכב יותר, משום שבשונה מיֶתר היצורים בטבע, באדם לא הוטבעו אינסטינקטים שדוחפים אותו לאיזון, להדדיות ולהרמוניה עם הסביבה. האדם הוא הפרט היחיד שצריך לאזן את עצמו עם הטבע מבחירתו החופשית. את האיזון הזה צריכים בני האנוש - כלומר, אנחנו - להשלים באמצעות בניית יחסים מתוקנים בינינו, וזוהי הנקודה שבה כדאי לנו להתמקד ולהשקיע את מרב המאמצים. בבסיס מערכת היחסים בינינו צריך לעמוד ערך אהבת הזולת, בדיוק כפי שהוא מתקיים באופן אינסטינקטיבי בין הפרטים השונים בטבע.
איך עושים את זה?
המקובלים התוו לנו שלב אחר שלב את הדרך לביצוע התהליך, שכיום - במאה העשרים ואחת - איננו עוד בגדר בחירה, אלא הופך להכרח קיומי תרתי משמע. הידע למימוש והשיטה לביצוע זמינים בצורה חופשית, נותר רק לעשות צעד קטן שיאפשר את תיקון מערכת היחסים בינינו. כך נשיב את הסדר על כנו, ונגלה מציאות טובה ומאוזנת יותר עם הטבע.
בתחילת שנות התשעים יצאה צפון קוריאה למאבק כולל נגד חתולי הרחוב ששרצו בכל רחבי המדינה. הקוריאנים החליטו למגר את החתולים וקיוו כי בכך ישימו קץ לבעיה שכל כך הטרידה אותם באותו רגע. אלא שהקונפליקט הסתיים בניצחון משכנע של... העכברים.
התברר שהקוריאנים לא לקחו בחשבון בעיה קטנה אחת: היעדרות החתולים מהשטח הביאה להתרבות של עכברים, עכברושים ונחשים בקצב מסחרר, עד כדי כך... שממשלת קוריאה נאלצה לייבא חתולים מהמדינות השכנות על מנת לעצור את התופעה.
כאמור, האדם הוא היחיד שמפר את ההרמוניה בטבע ופועל בניגוד לה.
זוהי רק דוגמה אחת מיני רבות לחוסר יכולתו של האדם להבין את החוק הכולל של הטבע, החוק שמנהל את כל מה שקורה בעולם. האיזון בטבע הוא עדין ומחושב. כל הפרטים קשורים זה לזה ותלויים זה בזה, עד שפגיעה בפרט אחד קטן, מוציאה את כל המערכת מאיזון, וגורמת לנזקים לעתים בלתי הפיכים, שלא ניתן לצפותם מראש.
הסופר היהודי, פרנץ קפקא(1924-1883), נחשב לאחד מגדולי הסופרים של המאה העשרים. על אף חייו הקצרים, הוא הספיק להטביע את חותמו המיוחד בלב ליבה של התרבות המערבית.
הביטוי "עולם קפקאי" הפך לביטוי שגור המתאר עולם אפל, קודר ומאיים, שבתוכו תועים גיבורים חסרי ישע ונטולי יכולת בניסיון כושל להתמודד עם מר גורלם. קפקא הוא אולי הסופר שתיאר בצורה הטובה ביותר את חוסר האונים המתגבר של הקיום האנושי בעידן המודרני.
באחד מסיפוריו המפורסמים ביותר, "לפני החוק", שהתפרסם לאחר מותו, בשנת 1925, מתאר קפקא את דמותו של בן כפר פשוט היושב לפני שער החוק ומבקש רשות כניסה. על אף שהשער פתוח לרווחה, חושש בן הכפר לעבור בו בטרם יקבל אישור משומר הסף. זה, מצדו, מזהירו כי ישנם שומרים נוספים אחריו, וכל אחד מהם חזק מקודמו.
מאוכזב מן הקשיים הלא צפויים ובקבלו החלטה קפקאית טיפוסית, מחליט בן הכפר לשבת ולהמתין בצד השער, בתקווה שיום אחד הוא בכל זאת ייפתח.
מפעם לפעם הוא מנסה לשדל ולרכך את ליבו של השומר בתחבולות ובהפצרות שונות, כדי שיאפשר לו לעבור, אך ללא הועיל. כך חולפות להן השנים, בן הכפר מזדקן, והשער נותר סגור כשהיה.
בערוב ימיו מגייס בן הכפר את שארית כוחותיו, פונה אל השומר, ומבקש לדעת כיצד ייתכן שכל בני האדם רוצים להיכנס אל שער החוק, אך איש מלבדו לא ביקש רשות לעבור בו. "כניסה זו נועדה רק לך", עונה לו השומר, "ועכשיו אני עומד לסגור אותה".
השאיפה לעבור בשערי החוק - לגלות את מערכת הכוחות שמפעילה את חיינו - איננה דבר חדש. מאז ומתמיד חתרנו למשול ולשלוט בחוקי הטבע הנסתרים וניסינו לרתום אותם לטובתנו, אך במאה העשרים רצון זה מתעצם ומטפס לשיאים חדשים.
בפרק זמן קצר הספקנו לשגר טילים לחלל, לטייל על הירח, להקים רשתות תקשורת חובקות עולם ולפתח ולהמציא אינספור מכונות ומכשירים משוכללים, אולם בכל הקשור לטבענו הרוחני, לתכונותינו הפנימיות ולרגשות שלנו, אנו עדיין מגששים באפלה.
כאשר צפות על פני השטח שאלות כמו: מי מנהל את חיינו? מה מכתיב לנו את מהלך החיים? או מהיכן מגיעות המחשבות שלנו? הן בדרך כלל נותרות ללא מענה. ממש כמו אותו בן כפר בסיפורו של קפקא, אנו מרגישים את עצמנו נשלטים בידי מערכת חוקים מסתורית ומנוכרת, שאיש אינו מצליח לפצח באמת.
מה חסר לנו בעצם, או מדוע מסרב השומר לאפשר לנו לעבור אל העולם הרוחני?
בהקדמה לחיבורו החשוב "תלמוד עשר הספירות", רומז לנו "בעל הסולם" על התשובה בעזרת משל, המזכיר במעט את הסיפור הקפקאי, אך בשונה ממנו - מספק גם פתרון:
"הדבר דומה למלך שחשק לבחור לעצמו את כל אוהביו הנאמנים ולהכניסם בהיכלו פנימה... אבל העמיד מעבדיו שומרים רבים על פתחו של ההיכל, ובכל הדרכים המובילות להיכלו, וציווה אותם להטעות בעורמה את כל המתקרבים ולהדיחם מהדרך...
וכמובן שכל בני המדינה שהתחילו לרוץ להיכל המלך, נידחו בעורמת השומרים החרוצים. ורבים מהם התגברו עליהם, עד שהצליחו להתקרב אל פתח ההיכל.
אלא ששומרי הפתח היו חרוצים ביותר, ומי שהתקרב, הסיתו והדיחו אותו במזימה רבה, עד ששב כלעומת שבא. וכך חזרו ובאו, ושוב התחזקו וחזרו, וחזרו חלילה כמה ימים ושנים עד שנלאו מלנסות יותר" (הקדמה לתלמוד עשר הספירות, אות קל"ג).
לכאורה, קשה לרדת לסוף דעתו של המלך; מצד אחד, הוא רוצה לקרב את אוהביו ולהכניסם להיכלו, אך בפועל הוא פועל הפוך, ומציב בפתחו של ההיכל שומרים שמונעים מאוהביו להיכנס...
אם רצה להכניסם, מדוע הוא מערים בפניהם מכשולים רבים כל כך? היה פשוט יותר לפתוח את השער ולתת להם להיכנס. בהמשך המשל מתברר כי זוהי דרכו של המלך לגלות מי באמת רוצה להגיע להיכלו.
"ורק הגיבורים מהם, אשר מידת סבלנותם עמדה להם, וניצחו את השומרים ההם, ופתחו הפתח, זכו תכף לקבל פני המלך... וכמובן שמאז ואילך לא היו להם עוד עסקים עם השומרים הללו, כי זכו לעבוד ולשמש מול הדר אור פני המלך בהיכלו פנימה" (הקדמה לתלמוד עשר הספירות, אות קל"ג).
היכל המלך איננו "עוד מקום יפה", עמוס באוצרות ובתכשיטים יקרים. ההיכל מדמה בחכמת הקבלה מערכת של רצונות שבהם פועל חוק רוחני אחד - תכונתו של הבורא, תכונת הנתינה. כאשר האדם "ממליך" מעל הרצון האגואיסטי שלו את תכונת הנתינה, הוא מגלה את "אור פני המלך", כלומר, מתפשט בתוכו שפע אינסופי. מתוך הרגשת השפע הזה, הוא לומד שהחוקיות הנסתרת פעלה עליו כל הזמן מבלי שהרגיש, וכך נפתחים בפניו שערי החוק הרוחני לרווחה. אך כדי להיכנס להיכל המלך האדם צריך להתגבר על השומרים החוסמים את דרכו.
מי הם השומרים? רצונותיו האגואיסטיים של האדם עצמו. כדי להתגבר עליהם הוא צריך לשנות את הטבע שלו. עליו ללמוד איך להשתמש ברצון האגואיסטי הבסיסי שאיתו הוא נברא, כדי להיטיב לזולת. כלומר, האדם צריך לרכוש תכונות חדשות, תכונות של אהבה ונתינה. כאשר הוא משתנה ורוכש את התכונות החדשות, הוא מגלה שהשער היה תמיד פתוח, ושלמעשה, הוא תמיד היה בתוך היכל המלך, אלא שחסרו לו הכלים להרגיש זאת.
אוהביו האמיתיים של המלך הם, אפוא, אלו המבקשים להיות כמוהו, להידמות לו ולגלות בתוכם תכונות כמו שלו.
במהלך המסע אל ההיכל האדם מגלה כי אם ינסה להתקרב אל ההיכל כאשר הוא נשלט על ידי רצונותיו האגואיסטיים, השומרים ייראו בעיניו קפקאים, קרים ואכזרים.
אולם, משרכש את תכונת הנתינה, הוא פוגש באותם עוזרים, אלא שהפעם הם מכוונים אותו לדרך הנכונה, ומסייעים בעדו לחצות את השער. למעשה, הם אלה שפותחים עבורו את השער!
“הדרך" להיכל המלך יכולה להיות מסע רוחני מרתק ומלא הרפתקאות, או מסע רצוף מהמורות ומכשולים. מתברר שהשומרים הפנימיים בתוך האדם חרוצים וערמומיים הרבה יותר מכפי שנראה בתחילה... בסיפור של קפקא מציע השומר לשבת על השרפרף ולנוח, ובאמת, מדוע לא? לעתים נדמה לנו שאם נשב ונמתין, ייפתח השער מאליו, ואולי אפילו המלך בכבודו ובעצמו יצא לקבל את פנינו... פעמים אחרות נדמה לנו שאם נתרגז ונצעק בכל הכוח, או לחילופין נתפלל ונבכה, יתרחש הנס המיוחל. האמת היא שכדי לעבור את השומרים אנו זקוקים למפתח הנכון, לשיטה שמסוגלת לפתוח עבורנו את השערים. חכמת הקבלה מדגישה שאנו צריכים להשתנות, והתהליך כולו תלוי רק בנו. ככל שנתקדם בדרך נוכל להתגבר על שומר חזק יותר, כלומר, להתעלות מעל לשכבה עבה יותר של רצון אגואיסטי. אם לא נוותר ולא נתייאש, נגיע אל המטרה הנכספת.
עד כאן הדמיון בין שני המשלים, אולם בשונה מהרוח הקודרת והפסימית שאופפת את המשל הקפקאי, הסיפור הקבלי של בעל הסולם אוצר בתוכו תקווה גדולה. המקובלים שחצו בהצלחה את השער מספרים כי בצדו השני מחכה עולם הפוך לחלוטין מהמציאות הקפקאית, שהיא מנת חלקנו כאן, בעולם הזה. מעבר לשער ממתין לנו עולם רוחני, שלם ונצחי, המתנהל באמצעות חוק האהבה. ייתכן שאם בן הכפר הקפקאי היה פוגש במשל ובשיטה הקבלית שהשאיר אחריו “בעל הסולם", הדברים היו מסתיימים עבורו אחרת.
סופר יהודי שכתב בגרמנית והיה מגדולי הסופרים במאה העשרים. חלק ניכר מיצירותיו פורסמו לאחר מותו. דרך חיבוריו, שכללו רומנים, סיפורים קצרים ומשלים, ניסה קפקא לתאר את מצוקת הקיום שבה שרוי האדם בתקופה המודרנית. אדם בכתביו מתואר כדמות מבולבלת האבודה בתוך מעין מכונה בירוקרטית מפלצתית ובלתי נראית, כלואה בעולם שחוקיו אינם מובנים לה אך משפיעים עליה ומשנים את סדרי חייה ללא הרף. ספריו המפורסמים: הטירה, המשפט, הגלגול, ועוד.
צ'רלי צ'פלין, האיש עם המקל והמגבעת, עשה סרטים עוד בתקופה שהסרט היה אילם.
כן, היו זמנים שבהם סרטים לא דיברו, כמעט שלא הוציאו הגה. אבל הסרטים של צ'פלין דיברו גם דיברו. כל תנועה, מצמוץ בעיניים או משיכה קטנה בשפם, היו מלאים בשפה אישית ומיוחדת, עשירים בהומור נפלא וברגש. הסרטים אמנם היו אלמים, אבל כל העולם דיבר עליהם.
בסרטו המפורסם "זמנים מודרניים" משנת 1936, מתאר צ'פלין את עלילותיו של נווד המחפש את דרכו במציאות הקשה והמבולבלת של תקופת השפל הכלכלי הגדול באמריקה. במהלך חיפושיו הוא נקלע לפס הייצור של מפעל מפלצתי הנראה כמו בית סוהר ענק. מתוך מאמץ לעמוד בקצב העבודה המטורף במפעל, הוא מוצא עצמו נבלע, הלכה למעשה, אל תוך המכונה שאותה הוא אמור לתפעל. באחת הסצנות הבלתי נשכחות מתוך הסרט, נראית דמותו הגמלונית של צ'פלין מתפתלת בנון-שלנטיות, הלוך ושוב בין גלגלי השיניים העצומים של המכונה, בעודו מנסה נואשות להשלים את משימתו הבלתי גמורה.
צ'פלין ו"זמנים מודרניים" שלו, הקדימו את זמנם. בדרכו הגאונית נעץ צ'פלין סיכות דקות של ספק בתוך בלון התקוות המנופח והיומרני של המודרניזציה. הוא היה בין הראשונים שהעלו את השאלה: האם הקִדמה באמת עושה אותנו לאנשים חופשיים ומאושרים יותר?
מסרטו הנוקב עולה תשובה ברורה.
שבעים ואחת שנים אחרי סרטו המופתי של צ'פלין, מוצאת את עצמה אמריקה הגאה, החזקה, מי שחרטה על דגלה את עקרונות החירות והדמוקרטיה, ואפילו הציבה את פסל החירות המפורסם, במשבר מתמשך והולך. איש אינו מצפה מהטכנולוגיה והקדמה המדעית שיוציאו אותנו אל החופש, או אפילו שיפתרו את בעיות העולם. אם עד לפני שנים מספר, עוד פנטזנו על רובוטים חביבים ומכונות משוכללות שיעשו עבורנו את העבודה השחורה, בזמן שאנו נתרווח בכורסה, נקרא ספר טוב ונשחק עם הילדים, הרי שהיום אנו מוצאים את עצמנו עובדים מסביב לשעון, במרדף בלתי פוסק אחר רגע אחד קטן של מנוחה. החזון שפעם ייחלנו אליו, נראה כמו חלום תעתועים שהולך ומתרחק. גם ערכים ואידיאלים יפים, עטופים בטכנולוגיה מפותחת, ומשווקים במרכזי קניות נוצצים, תחת שטיפת מוח מסיבית של ערוצי תקשורת שמציפים אותנו באינספור מסרים, לא מספקים את הסחורה. נדמה כי איבדנו דווקא את הטכנולוגיה הבסיסית, האנושית, הפשוטה, של "מה זה להיות אדם", ובעיקר איך עושים אותו חופשי ומאושר.
במרחק עשרת אלפים קילומטר מצ'פלין ומסרטו המהפכני, אך באותן שנים ממש, כתב בעל הסולם, מקובל גדול שחי בארץ ישראל, את המילים הבאות:
"כל יחיד ויחיד שבחברה, הוא כמו גלגל אחד, המלוכד בגלגלים מספר, המותנים במכונה אחת - שהגלגל היחיד אין לו חרות של תנועה בערך עצמו, אלא נמשך עם תנועת כלל הגלגלים, בכוון ידוע, להכשיר את המכונה לתפקידה הכללי..." (בעל הסולם, מאמר "השלום בעולם").
במאמריו הוא מסביר, שהאנושות אכן בנויה כמכונה גדולה. אך בשונה מהמכונה ש"בלעה" את דמותו של צ'פלין לתוכה, המכונה שמתאר אשלג, מיועדת לשרת ולהעלות את כולנו לדרגת קיום גבוהה יותר. חלקיה קשורים זה בזה כמו מערכת של גלגלי שיניים, המסובבים זה את זה בהרמוניה נפלאה ובתזמון מושלם. אם אחד הגלגלים, ולו הקטן ביותר, מנתק את עצמו מהמגמה הכללית של המכונה, הוא מפר את האיזון של המערכת.
למה זה קורה?
האגו המתפרץ שעלה וטיפס לגבהים חסרי תקדים בסוף המאה העשרים, אומר בעל הסולם, הוא שדוחף כל גלגל פרטי לנצל את פעולת הגלגלים האחרים לטובת עצמו. כאשר חלק זה גדֵל ותופח, כפי שקורה לנו היום, הגלגל הפרטי מפסיק להרגיש את עצמו כחלק הקשור למערכת הכללית, ולמעשה שוכח אפילו שקיימת מערכת כזאת. וכך בפאתי המאה העשרים ואחת מאיימת תפיסת החופש המודרנית, המבוססת על העקרון "גלגל לגלגל - זאב", לגלגל אותנו היישר אל פי התהום.
כדי לחזור ולתפקד בצורה נכונה, אנו חייבים להגדיר לעצמנו מחדש את מושג החופש, והפעם בהתאם להגדרת מושג החופש במערכת הכללית שבתוכה אנו קיימים. החופש האמיתי, מסבירים המקובלים, הוא החופש משליטתו ההרסנית של האגו, הגורם שמפריד ומרחיק בינינו.
כל אדם אוחז בידיו כוח עצום ומיוחד במינו, משום שכל גלגל שיניים פרטי שכזה, הוא יחיד ומיוחד ואין שני לו בעולם כולו. מכונת הפלאים האדירה של האנושות תלויה בכך שכל גלגל ינוע תנועה בהתאמה מלאה עם שאר הגלגלים. לעתים אנו נוטים לחשוב, שחופש הבחירה טמון ביכולתנו להסתובב לפי ראות עינינו, בלי "לדפוק חשבון" לאף גלגל אחר. אך חכמת הקבלה מסבירה, שהבחירה החופשית מצויה דווקא באפשרות להשתתף בגילוי השלמות השורה בין הגלגלים המאוחדים. במילים אחרות, ככל שנשתלב ונחבר בין הגלגלים, כך יגדל גם החופש שנרגיש.
"זמנים מודרניים" היה אחד הסרטים האילמים האחרונים בהוליווד, וסרטו האילם האחרון של צ'פלין. אחריו באו הרבה סרטים שדיברו, אבל להוליווד כבר לא היה מה להגיד... הנווד השתקן נעלם אט אט לתוך השקיעה, אך העבדות המודרנית שעליה ניסה לדבר בסרטיו נותרה חריפה מתמיד.
השנה הקרובה יכולה להוות נקודת מפנה עבור כולנו. חגיגות הזמנים המודרניים עומדות להסתיים בקרוב, וסימניו המאיימים של השבר שבפתח, מהווים תזכורת ברורה לכך שעדיין לא יצאנו מעבדות לחירות. אין צורך לחכות עד שהקשר המערכתי השבור ימשיך לסבך אותנו אל תוך רשת החוטים הצפופה שטוו לנו הזמנים המודרניים. עלינו רק להשכיל וללמוד כיצד להשתמש בשיטת איחוד הגלגלים, ולעורר את העולם המפורד והמחולק מתרדמת החורף הכבדה שנפלה עליו.
הרב יהודה אשלג, בעל הסולם, היה דמות יוצאת דופן בנוף הרוחני של העם היהודי. הוא ממשיך דרכו הנאמן של האר"י הקדוש מצפת, שאחרי שנים רבות של הסתרה חשב כי חכמת הקבלה צריכה להתגלות בקרב העם.
בשנת 1940 עשה הרב דבר מדהים וחסר תקדים (באותם ימים) והוציא לאור, כמעט בכוחות עצמו, עיתון קבלי, ראשון מסוגו בשם "האומה". "כוונותינו בהוצאת עיתון זה", הוא כתב, "להגן על התרבות העתיקה שלנו ולנקותה מתחת הערימות שנצטברו עליה במשך ימי גלותינו...".
במרכז המאמר המוביל של הגיליון, בחר בעל הסולם להציב דמות בלתי צפויה. הוגה הדעות הפילוסוף והעתידן היהודי הכופר, מייסד תנועת הפועלים העולמית, ואבי הקומוניזם הבלתי מעורער, קארל מארקס בכבודו ובעצמו. למרות יחסו השלילי של מארקס לדת באופן כללי, וליהדות בפרט, טען אשלג שהניתוח ההיסטורי של מארקס היה נכון אך רק ביסודו.
האנושות אכן מתפתחת דרך מאבק בין כוחות מנוגדים, המתמזגים בסופו של דבר זה עם זה לסינתזה אחת. אך במקום כוחות הבניין וההרס החברתי שתיאר מארקס, הציב בעל הסולם את כוח האגואיזם וכוח האלטרואיזם, שהם לדבריו כוחות היסוד האמיתיים שמפעילים את הבריאה.
ניסינו לשער מה היה קורה אילו הייתה מתקיימת פגישה דמיונית בין שני האישים המיוחדים הללו, בעל הסולם וקארל מארקס, בעקבות המאמר שכתב אשלג.
כתפאורה לדיאלוג בין השניים בחרנו בעיר לונדון, שם בילו שניהם - בזמנים שונים כמובן - פרקים מרכזיים בחייהם.
הוצאנו אותם להפלגה קצרה בסירת משוטים קטנה על נהר התמזה, בתקווה שזרימת המים הרגועה תוליך את השיחה למחוז מבטחים.
מיותר לציין ששיחה אמיתית בין השניים לא נערכה מעולם, אולם הרעיונות המובאים כאן מבוססים על כתבים אמיתיים שפרסמו שניהם במהלך השנים...
אנו מצטרפים אליהם בעיצומו של דיון על החוקים שמנהלים את המציאות.
שעת בוקר מוקדמת בלונדון. צעיף ערפילי עוטף את העיר המנומנמת וגולש מבעד למורדות הבתים אל גדות נהר התמזה הקפוא. מבעד לערפל הסמיך מבליח בהדרגה כתם כהה שהולך ומתגלה כסירה קטנה, הצופנת בירכתיה שתי דמויות מטושטשות. דממה כבדה שורה על הכול, פרט לאיוושת המשוטים החותרים במים, וצפירת רכבת עמומה שמהדהדת מן המרחקים. לפתע מפלח את הדממה קול באס עמוק וגרוני, שקשה לטעות בזהותו...
מארקס: "כבוד הרב, האם שמת לב שאנחנו שטים במעגלים?".
בעל הסולם: "זה כיוון שאתה מסרב לראות את התמונה הגדולה".
מארקס: "אני רואה את התמונה מצוין. מה עוד נשאר כאן לגלות?".
בעל הסולם: "יש כאן אמת רחבה בהרבה מכפי שאתה משער, קארל. רחבה בהרבה".
מארקס: על איזו אמת אתה מדבר?".
בעל הסולם: "האמת האוניברסאלית של הטבע. אתה בעצמך כבר הבנת זאת מזמן. ישנם חוקים ברורים שמנהלים את המציאות. אפילו כתבת את זה איפשהו... 'חוק התנועה הכלכלי של החברה המודרנית..', מתוך ההקדמה לקפיטל אם אינני טועה. אלו המילים שלך, ידידי".
מארקס: "נכון מאוד. זו הייתה כוונתי הראשונית. רציתי להראות שההיסטוריה האנושית כולה בנויה בעצם על מלחמה בין המעמדות, התגוששות בלתי פוסקת בין כוחות מנוגדים, המובילה בכל פעם לאיחוד מחודש. זה המנוע הפנימי שמפעיל את גלגלי ההיסטוריה. האם אינך מסכים?".
בעל הסולם: "מסכים בהחלט. חסרה לך כאן רק הסתכלות כללית יותר. מדוע רק של ההיסטוריה? הבריאה כולה, מערכות הטבע האורגניות והמלאכותיות, כולן מבוססות על חוק התפתחותי אחד".
מארקס: "זה נשמע לי מאוד מסתורי ומעורפל... אתה מתכוון לאיזה רעיון או אידיאה מופשטת שמובילה את התודעה האנושית, משהו בנוסח הֶגֵל?".
בעל הסולם: "לא, לא. אינני מתכוון בצורה פילוסופית, אלא לתהליך ממשי וקונקרטי שאפשר לבטא בנוסחאות פשוטות".
מארקס: "אז מה אתה בעצם מנסה לטעון כאן, שמלחמת המעמדות היא הסיבה לכל תהליכי הטבע?".
בעל הסולם: "מלחמת המעמדות היא חלק ממלחמה רחבה יותר. המאבק האמיתי הוא בין כוח הנתינה, הבונה והחיובי, לבין הכוח האגואיסטי השלילי, שמחריב והורס. מתוך המלחמה המתמדת בין שניהם, נוצרת ונשלמת המציאות בכללה על כל פרט ופרט שבה".
מארקס: "נניח לרגע שאתה צודק בניתוח הזה, לאן כל זה מוביל אותנו?".
בעל הסולם: "זה פשוט. הוא מוביל אותנו לדבקות עם הכוח העליון, הבורא!".
לפתע מתקדרים השמיים ורוח עזה מתחילה לנשב. עננים כבדים מרחפים מעל צמד השייטים המיוחד שפקד את הנהר הלונדוני, וגשם סוחף מציף את הסירה, מאיים להטביעה בכל רגע.
מארקס: "רגע, רגע, רגע... איך הכנסת לי את הכוח העליון לתוך הסיפור הזה. אתם היהודים תמיד עושים מניפולציות... מכניסים את הרעיונות שלכם בדלת האחורית. אני לא דיברתי אף פעם על שום בורא".
בעל הסולם: "אני רק רוצה להזכיר לך, קארל, שגם אתה יהודי."
מארקס: "אה, כן, נכון. הייתי מעדיף שהפרט הזה יושמט מהביוגרפיה שלי".
בעל הסולם: "בסדר, נעזוב את זה כרגע. לענייננו, נגיד רק שהבורא זה פשוט החוק הכללי שמנהל ומסובב את המציאות. חוק שעוטף את כל המציאות בהרמוניה ובאהבה".
מארקס: "הגדרה מעניינת... אבל אני בכל זאת לא רואה את הקשר".
בעל הסולם: "דבקות עם הבורא פירושה להפוך את הרצון האגואיסטי שמוטבע באדם מלידתו לרצון אלטרואיסטי, לנתינה לזולת".
מארקס: "מה שאתה בעצם אומר כאן, זה שהבורא הוא סוציאליסט...".
בעל הסולם: "לא בדיוק. אבל בוא נגיד שמצבה האידיאלי, הסופי והמתוקן של החברה האנושית אכן דומה למצב של חברה שאותה ציירת בספריך, אלא ששכרו האמיתי של האדם איננו 'סתם' חיים טובים יותר, אלא היכולת להשתוות לבורא, להיות נותן כמוהו, ורק אז הוא זוכה לדביקות עימו".
מארקס: "אני מבין את המשפטים שאני ניסחתי: 'מכל אחד לפי כישרונו ולכל אחד כפי צרכיו' (אני אגב גאה מאוד במשפט הזה...)".
בעל הסולם: "זה נכון, אך זו אינה המטרה. היחסים בין בני האנוש, ובניית החברה בכללם, הם רק אמצעי כדי להתעלות מעל האגו ולדבוק בבורא, בתכונת הנתינה.
כדי לממש את הכלל הזה באמת דרוש דור מאוד מפותח, שכבר התעורר בו החיסרון להרגיש משהו מעבר לעולם הזה... בדור שלך לא היו שתי בעיות עיקריות: האחת, הוא לא היה בשל דיו. והשנייה, שהוא עיוות את כל המטרה. הוא לקח את האמצעי - היחסים בין בני האדם, והפך אותו למטרה. וזה לא יכול לעבוד, קארל ידידי. גם אתה לא מסוגל ליישם את זה. ואז זה נשאר רק בגדר של תיאוריה.
ולכן המשטר הקומוניסטי ברוסיה התרסק. התושבים לא היו מוכנים לחיים אלטרואיסטיים, ולכן לא הייתה ברירה אלא לכפות זאת עליהם בכוח. כתוצאה מכך התפתח שם אחד המשטרים הגרועים והאכזריים ביותר בעולם...".
הגשם נחלש בהדרגה. קרני שמש דקיקות מתחילות להפציע מבעד לעננים. השעה היא שעת צהריים מוקדמת, וספינת המשוטים ממשיכה לנוע במורד הנהר, בקצב מעט מוגבר. מארקס ואשלג חולפים תחת גשר שנפרס כמו קשת רחבה מעל ראשיהם. למרבה הפלא, מתחילות להתגלות הסכמות מפתיעות בין השניים.
מארקס: "את זה אני בהחלט מוכן לקבל. אני הרי אמרתי שוב ושוב שאי אפשר לדלג בקפיצה על שלבי התפתחות טבעיים. ישנם מצבים הכרחיים שכל אומה חייבת לעבור. מה שכן אפשר לעשות הוא לזרז את המעבר בין המצבים, ולהפחית את הייסורים בדרך...".
בעל הסולם: "אני מסכים לחלוטין. הרי זה הדבר העיקרי שמבדיל בין האדם והבהמה... האדם לא מחכה שהטבע יעשה בשבילו את העבודה. הוא לומד את החוקים ומקדם את התהליך הטבעי בעצמו. במקום לחכות שהאפרוחים יבקעו, הוא ממציא מכונה שמחממת את הביצים ומולידה לו אפרוחים".
מארקס: "זה בדיוק התכסיס שניסיתי להמציא. מין מכונה מלאכותית להתפתחות אנושית, שתחסוך זמן וייסורים!".
בעל הסולם: אני חייב לציין קארל, שזה היה באמת תכסיס מבריק, וחסר תקדים בהיסטוריה האנושית".
מארקס: "תודה רבה. גם אני חושב כך...".
בעל הסולם: "חבל רק שהוא פעל בכיוון ההפוך מזה שרצית."
מארקס: "הפוך? למה אתה מתכוון!?"
השמש האנגלית החיוורת מאירה. השיחה מקבלת תפנית מפתיעה כאשר בעל הסולם שולף שפן רעיוני חדש מתוך כובעו הרטוב למחצה...
בעל הסולם: "אני מתכוון לזה שממשיכי דרכך, אלה שרצו להפעיל את המכונה, ניסו לטפח בקרב הפרולטריון שנאה כלפי המעמד הבורגני. הם חשבו שבכך הם יצליחו לעורר אותו לפעולה...".
מארקס: "אני לא רואה מה הבעיה כאן. הרי אי אפשר סתם לשבת בחיבוק ידיים ולחכות שמשהו יקרה!".
בעל הסולם: "אתה צודק, אך בכך הם הגדילו את הכוח האגואיסטי שלו ועקרו מליבו כל נטייה אלטרואיסטית שעשויה הייתה להתפתח בו".
מארקס: "מעניין שאינך היחיד שחושב כך. ליאון טרוצקי למשל אמר דברים מאוד דומים. חייב להיות קשר בין המטרה הסופית והאמצעים להשגתה".
בעל הסולם: "סוף מעשה במחשבה תחילה".
מארקס: "טוב, כפי שאמרתי לך, אני לא התכוונתי בכלל להציע פרוצדורה מעשית. רציתי רק להחיש את קיצו של המשטר הקפיטליסטי. התרכזתי בחלק של 'המחשבה'".
בעל הסולם: "אתה צודק. החלק המעשי באמת היה שמור למישהו אחר".
מארקס: "אני מקווה שאתה לא מתכוון לטרוצקי".
בעל הסולם: "כלל וכלל לא. אני מתכוון לעם היהודי".
מארקס: "העם היהודי?! הצחקת אותי. הדת היהודית המציאה את הקפיטליזם! מוטב שנתחיל לחתור לכיוון החוף אדון אשלג, אני לא רואה שום טעם להמשיך את השיחה הזו יותר".
מארקס מתחיל לחתור בנחישות לעבר החוף, בעוד בעל הסולם מפציר בו שיניח רגע למשוטים ויקשיב עד הסוף למה שיש לו לומר...
בעל הסולם: "אתה לא צריך להיבהל כל כך קארל. אני בסך הכול מדבר על השלב הבא בתכנית שאתה עצמך רקמת... בוא נקרא לזה: 'סוציאליזם מעשי', בסדר?".
מארקס: "תמשיך. אני מקשיב".
בעל הסולם: "אני רוצה להציע לך שיטה חדשה לזירוז תחלופת המשטרים הטבעית".
מארקס: "אני פתוח לרעיונות".
בעל הסולם: "השיטה שלי בנויה על תעמולה מסיבית, מעין 'קמפיין' חברתי המבוסס על דוגמאות מעשיות פשוטות. קמפיין כזה יוכל להשריש בדעת הקהל את ההבנה כי אדם שנוהג בצורה אגואיסטית אינו ראוי להיות חלק מהחברה האנושית".
מארקס: "בסדר, עד כאן אני בהחלט יכול לחיות עם מה שאתה אומר. אבל עדיין לא ענית על שאלתי הראשונה... איך כל זה קשור ליהודים?".
בעל הסולם: "העם היהודי הוא הפרולטריון האמיתי! דווקא הוא ולא אחר מוכשר להוביל את העולם אל המשטר החברתי הראוי".
מארקס: "אני כבר לא יודע אם לצחוק או לבכות".
בעל הסולם: "מדוע זה נשמע לך כל כך מופרך? דווקא סבלם הרב של היהודים מן העריצות האנושית לאורך השנים, מכשיר אותם יתר מכולם לממש המשטר אלטרואיסטי שעליו חלמת! ההיסטוריה עצמה הרי כבר עשתה חצי מהעבודה בכך שהחזירה את עם ישראל לארצו. מה שנותר הוא רק להתלכד סביב הרעיון של חברה המבוססת על אהבה ונתינה לזולת, ולהפוך אותו ליסוד הקיום העתידי שלנו כעם".
הערב יורד. רגע לפני שהשמיים מחשיכים לגמרי, מחליטים מארקס ובעל הסולם להיפרד כידידים...
מארקס: "יש עוד הרבה על מה לשוחח, אך השעה כבר מאוחרת. אני מציע שהפעם באמת נתחיל לחתור בחזרה. אפשר אחר כך ללכת לשתות משהו ביחד אם אתה רוצה... אני מכיר פאב לא רע בסוהו. אנגלס ואני נפגשים שם מדי פעם. הוא עשוי להתעניין במה שאתה אומר...".
בעל הסולם: "נראה לי שאני אוותר הפעם. אבל היה נחמד לשוחח איתך, קארל. אולי עוד ניפגש שוב מתישהו, מי יודע?".
מארקס: "אני בטוח שזה עוד יקרה. אולי אפילו מהר מכפי שאתה חושב".
נולד בוורשה שבפולין, הוסמך בה לרבנות ושימש כדיין ומורה בעיר במשך שש-עשרה שנים. ב-1921 עלה ארצה והתיישב בעיר העתיקה בירושלים.
שתי יצירותיו העיקריות, פרי עמל של שנים ארוכות, הן "תלמוד עשר הספירות" - חיבור המבוסס על כתבי האר"י, ופירוש "הסולם" לספר הזוהר (ומכאן שמו, "בעל הסולם").
בד' בסיון 1940 הוציא לאור את עיתון "האֻמָּה", ובו יצא בקריאה נרגשת לכלל המפלגות והזרמים בישראל בדבר הצורך באיחוד, וכן פירט את הדרך להגיע לכך.
בשנותיו האחרונות כתב את "כתבי הדור האחרון", ובהם ניתח משטרים חברתיים שונים ואף התווה תכנית מפורטת לבניין חברה מתוקנת.
בעל הסולם לא הסתפק בהעלאת רעיונותיו על הכתב, אלא פעל רבות כדי לקדמם. הוא נפגש לשם כך עם ראשי היישוב דאז, וביניהם: דוד בן-גוריון, זלמן שזר, משה שרת, חיים ארלוזורוב ואחרים.
בשנים האחרונות מאות אלפים לומדים ברחבי העולם את שיטתו בשפות שונות, ומחקרים רבים נעשים על ספריו. מבין כתביו מתגלה דמותו המיוחדת של מי שהקדיש את כל חייו להתאמת חכמת הקבלה לדורנו ולהפצתה בשדרות העם.
הוגה דעות, עיתונאי ומהפכן יליד גרמניה. אבי הסוציאליזם. בן למשפחה יהודית שהתנצרה.
הגה, ניסח ופרסם (1848) עם פרידריך אנגלס את ה"מניפסט הקומוניסטי", שהשפיע על פיתוח הקומוניזם, המאואיזם והטרוצקיזם. מרקס ואנגלס כתבו גם את "הקפיטל", שבו תיארו את התפתחות החברה הקפיטליסטית ואת המתחים הפנימיים האמורים להביא להתפרקותה.
להשקפתו של מרקס, במציאות מתנהל מאבק בין שני כוחות מרכזיים - מדכאים ומדוכאים. המדכאים הם בעלי אמצעי הייצור ואילו המדוכאים הם הפועלים. לשיטתו של מרקס מעמד הפועלים עתיד להשתחרר מהתודעה הכוזבת של היותו מעמד נחות ולפעול למען שיפור תנאיו. במהפכה ישתלט מעמד הפועלים על אמצעי הייצור, יבטל את הקניין הפרטי ויבנה חברה סוציאליסטית - חברה שוויונית שבה לא יהיו מנצלים ומנוצלים.
טענתו המרכזית של מרקס כלפי היהדות הייתה, כי היא מייצגת את השתקפותן של הכלכלה הקפיטליסטית והחברה הבורגנית. במאמרו “על השאלה היהודית" כתב כי בסיסה של היהדות הוא אנוכיות, דתה היא הרוכלות ואלוהיה הוא הממון, וגרס ש"שחרור מהרוכלות והכסף, וכתוצאה מכך מהיהדות המעשית, הממשית, יהיה האמנציפציה-העצמית של דורנו... השחרור ליהודי יהווה שחרור לחברה מהיהדות".