אתה נמצא כאן: קבלה לעם / ספריית כתבי מקובלים / הרב יהודה אשלג, בעל הסולם / ספרים שיצאו לאור / אור הבהיר / ה

התלבשות:

מצמצום ולהלן ואילך, אין אור העליון נאחז בתחתון זולת מפאת הקשיות שבהמסך שבפרצוף, שע"כ הוא מעלה או"ח ומלביש את אור העליון, באופן ששיעור אחיזתו של התחתון באור העליון, הוא לפי גודל קומתו של האו"ח. הרי שאין לך שום הארה בהעולמות שלא יהי' נבחן שם בחי' התלבשות, כי אור העליון מוכרח להתלבש באור החוזר כאמור. אמנם ב' אורות אלו נחשבים לאור א'.

מלבד זה נבחן התלבשות כל אור בכלי, (ע"ע כלים). וכ"ז הוא בפרטות, כלומר בהארה יחידה בפרט האחרון שאפשר להפרט, נבחן שם ב' מיני אורות המלובשים זב"ז, שהם או"י ואו"ח כנ"ל. וגם צריכים שניהם להתלבש בכלי, באופן שיש כאן ג' בחי': דהיינו, אור ישר או"ח וכלי, שמתחברים להארה פרטית יחידה.

אמנם עיקר ההתלבשות נבחן בבחי' פרצוף, שאין לך פרצוף שלא יהי' נבחן בו כ"ה בחי' התלבשות של הארות זה על זה. שמתחילה נבחן בו ה' מדרגות געסמ"ב המלבישים זל"ז זה למטה מזה, וכל אחד ואחד מהם נבחן בה' הארות המלבישים זל"ז בקומה שוה, (ע"ע: התפשטות, התלבשות לקמן, מלבוש, פרצוף).

 

התפשטות:

המלכות בהיותה מתפשטת נאחזים בההקליפות, ובהסגירה את עצמה אין מי שיוכל לינק משם, וה"ס גן נעול אחותי כלה גל נעול מעיין חתום. והבן זה בסוד חותם בתוך חותם הצריך ליין(ע"ח ש"ה פ"ה).

 

התפשטות:

פירושו כמו התלבשות, אלא בהתלבשות המובן סובב על הכלי אבל התפשטות המובן סובב על האור העליון עצמו, כי באור א"ס לית מחשבה תפיסא ביה כלל שה"ס הכתר, אכן ע"י התלבשותו בחכמה יש לו התפשטות שה"ס אור החכמה (תוך מקוה).

מתעבה בדרך התפשטותו: כי זה ודאי שאין שום אחיזה באור בטרם התפשטותו להתלבש, אלא אחר שנתפשט מתחיל להגלות העביות, וז"ס שכל ראש כלול מע"ס: כי העלם הג"ר הוא ודאי בסיבת גילוי עביות, שלא יתכן זה בהראש שיורה כתר וא"ס בטרם שנתפשם לגופא דפרצוף (ע"ד תוך מקוה), (ע"ע התפשטות הגשמיות לקמן). אשר לפי זה יכונה זה לבחי' תוך דהפרצוף, בסוד אור דעוה"ז הגשמי ע"ד שאיתא בזוהר יהי אור לעוה"ז ויהי אור לעוה"ב.

 

התפשטות א' והתפ"ב:

כבר נתבאר שכל התפשטות ה"ס או"ח היורד מפה דראש ולמטה להתלבשות בתחתון, והוא להיפך מהסתכלות, כי הסתכלות יורה על או"ח העולה ומסתלק לשורשו מבלי להתלבש בתחתון, והנה כשיצא הראש דגלגלתא בסוד האו"ח מפה דראש ולמעלה על בחי"ד, הנה אח"כ נתפשט האו"ח הזה וירד והתלבש בגוף ע"ד ראש ותוך דמקוה, אמנם יש בהתפשטות הזה פו"א כי באחור יצאו ע"ס שלימות (ע"ע אבי"ע) שנמשך בסוד היה מתוך דמקוה שבחי"ד ג"כ מתוקנת שם, משא"כ בפנים לא מצאו כי אם ו"ק, אמנם מתוך שהיו קשורים זב"ז פו"א ע"כ נחשבים כע"ס שלימות.

והתט"ב, אמנם הוא אחר שנזדכך הבחי"ד בסוד אחור דגוף ובסוד הפנים נתפשט רק מבחי"ג (אומ"צהשלם) חזר אח"כ סוד הסיתום חסדים דבחי"ב שמתוך זה בא לבחי"א ולכתר ונעלם האור חוזר לגמרי, הנה אח"כ נעשה התפ"ב בבחי' פנים בלי אחור כי אחר הזדככות לא נגלה האחור.

 

התפשטות א' והתפ"ב:

(ע"ע זו"נ ממקורם) ועפ"ז נמצא כמו שמוכרח להיות בכל פרצוף ב' הסתכלויות שהם מפה דראש ולמעלה ומפה הטבור ולמעלה, הרי בהכרח שנמצא ג"ר לכל פרצוף, ב' התפשטויות שהם מפה דראש ולמטה (תוך מקוה) ומפה הטבור ולמטה (אומ"צ). באופן אשר הסת"ב עצמה מפסקת בין התפ"א להתפ"ב.

כלי דכתר נשאר בפה: ועפ"ז תבין ג"כ מבהתפ"ב יוצא אור חכמה בכלי דכתר ואור דכתר נשאר בפה דראש דהיינו בהטבור, (במקום הסת"ב המוקדם להתפ"ב כנ"ל), כי כלי דכתר ה"ס בחי"ד (ע"ע ע"ס) המשמשת בפה דראש בהסת"א, משא"כ בפי הטבור אפי' בבחי' הסתכלות שלה לא שמשה אלא בחי"ג ואצ"ל בהתפשטות שלה, כי בכל"א עצמה לא שמשה אלא בחי"ג יצרא דעריות, ואצ"ל באומ"צ שלא נתפשט שם רק בחי"ג בלבד, נמצא שכלי הכתר הנעלם מכל רעיון נשאר בפה דראש ממש דהיינו בהסתכלות א', הנק' לגבי התפשטות ב' (אומ"צ) לבחי' עלי עליונו: דהיינו מדרגה הג' שלפניו, ונודע שכל מדרגה אינה יכולה לקבל אלא מן מדרגה שלפניה הסמוכה לה. שהתוך הא' מקבל מהראש האמיתי והתוך הב' שהיא התפ"ב הוא מקבל מראש שלו שמפי הטבור ולמעלה, ולא מהראש האמיתי שהוא הראש דתוך הא'. ומתבאר היטב אשר הבחי"ד שהיא יצרא דע"ז נשארת בפה דראש האמיתי, ולא באה בהתפ"ב ונשארה המלכות בלי אור.

 

התפשטות א' התפשטות ב':

כל התפשטות הראשון דע"ס דגוף דרכו להסתלק כנ"ל ובמקומו בא התפשטות שניה המתקיים, והמה המכונים התפשטות א' והתפשטות ב'.

א' מקורו מכח ההזדככות המוטבע בהמסך כנ"ל.

ב' כל התפשטות ב' מתמעט קומתו מהתפשטות הקדום בשיעור של מדרגה אחת.

 

התפשטות:

ה"ע התפשטות אור העליון לזווג דהכאה על המסך, כדי לגלות איזו הארה ומדרגה פרטית בדוגמת בחי' הקשיות והעביות שנמצא במסך ההוא.

א'. בכל התפשטות נבחן ב' מיני הסתכלות, כי מהסתכלות א' יוצאים ע"ס דראש שאינו מספיק לגלות כלים שתתקיים בהם ההארה, וע"כ להסתכלות ב' צריך כי אז נגמרים הכלים שהם ע"ס דגוף, ונמצא שאין התפשטות אור לאיזו מדרגה רק בב' הסתכלויות, דהיינו זווג א' לבחי' ראש וזווג ב' לבחי' הגוף כנ"ל, ועקר שם התפשטות נופל על ע"ס דגופא כי בראש אין לו גילוי כאמור.

ב'. בכל התפשטות נבחנים ה' מדרגות כח"ב זו"ן המלבישים זע"ז בקומה שוה, משום שאו"ח העולה מהמסך מגביה לכל אחד ואחד מהע"ס עד קומת כתר.

ג'. ומשום שנוהג הסתלקות אור אחר ההתפשטות (ע"ע הסתלקות). הנה האור בשעה שמסתלק מניח אחריו רשימות של חמשה כלים כח"ב תו"מ, שכל כלי מהם לפי ערכו כלול מה' מדרגות המלבישים זע"ז בקומה שוה. והטעם, כי טבע אור העליון שאינו פוסע מלהאיר וע"כ מתחילת התפשטות שהוא פוגש במסך ובחי"ד הרי עושה כל' דכתר וכשמזדכך לבחי"ג עושה כלי החכמה וכשמזדכך לבחי"ב עושה כלי דבינה וכשמזדכך לבחי"א כלי דז"א, וכשמזדכך לבחי' שורש עושה כלי דמלכות.

סבתו:

הסתכלות א' והסת"ב: אין הסתכלות אלא להציל, (ע"ע מאציל) בסו"ה וירא ה' כי סר, אלא יש הבחן גדול בין הסתכלות הראשון הנוהג רק בסוד הכתר, (ע"ע ע"ס וע"ע כתר שם) כלומר בטרם שבא להתלבשות העצמות בכלים דהיינו בטרם שהיתה נקבה בעולם, (ע"ע או"ח מעילא לתתא) ובין הסת"ב דהיינו אחר שנתפשם האו"ח מעילא לתתא ונגלה אור הנקבה, אשר המאציל כדרכו עושה גם אז בחי' הכאה וצל על התחתון שבסו"ה חזות קשה הוגד לי. ולפיכך בשעה שהמה באים לבחי' או"ח מעילא לתתא, דהיינו מחזה ולמטה נמצאים בולטים בכל חסרונם.

הפרש מבין הסת"א והסת"ב: ותבין ההפרש הגדול שביניהם, כי הסת"א אין שם שום דין ולא לבד בשעה שהאו"ח מתתא לעילא, אשר אפי' בגופא ג"כ אין דין להיותו בחי' שורש בטרם שבא לידי הרגש וקבלה שה"ס אור הזכר, אלא אפי' באו"ח שמעילא לתתא ג"כ אין שום דין מתגלה מסוד הסת"א, ואדרבה שה"ס התלבשות אוד החכמה והעצמות בכלים משא"כ האו"ח מעילא לתתא דהסת"ב אז מתגלה הדין לגמרי בכל שיעורו הנמצה בו, ולפיכך אין מחתך ומסיים להפרצוף זולת המלכות במלכות דגופא כי שם מגולה מקום הפסוק והבן זה. ומכאן תבין הטעם שכל פרצוף מוכרח להתחלק על רת"ס, כי עיקר הפרצוף הוא אור הנקבה שבו, כלומר האו"ח הנמשך מעילא לתתא, וכיון שבאו"ח מעילא לתתא הבא מהסת"א אין שם עוד גילוי דין כנ"ל, לכן אינו יוכל לסיים זולת האו"ח מעילא לתתא דהסת"ב שנק' נה"י, ששם נגלח מקום החסרון והפיסוק כמבואר.

 

הסתכלות א': הסתכלות ב':

הסתכלות א' הם התפשטות הע"ס של ראש, שאינו מספיק לגלות כלים (ע"ע ראש). ולכן להאסתכלות ב' צריכים דהיינו התפשטות הע"ס של התוך (ע"ע תוך).

הסתכלות: פירושו זווג, דהיינו הכאת אור העליון בהמסך, שזה מעלה או"ח, (ע"ע אור ההסתכלות).

 

הסתכלות:

ה"ס התפשטות אור העליון על המסך, ובסוד זווג דהכאה על המסך מעלה או"ח מהמסך ולמעלה ומלבנישו. אשר ה"ב כח"ב זו"ן נבחנים באור ההאסכלות ונק' ע"ס דאוד ישר ג"ע אח"פ, וה' נחי' כח"ב זו"ן הנבחנים באו"ח נק' ע"ס דאו"ח כנודע.

הסתר פנים: וה"ס נבואת משה במראה אליו אתודע וארמז הדברים בס"ד מראה הסנה שכתוב וירא ה' כי סר לראות ויאמר משה משה וכו' ויסתר משה פניו כי ירא מהביט אל האלקים ותמצא בכתוב הזה סוד הסתכלות: וירא ה'. וסוד הבלים היוצים דרך נקב' ראש בסו"ה משה משה. וסוד תיקון המסכים: בסו"ה ויאמר הנני. וסוד האמירה דהיינו דבר הנבואה: בסו"ה ויאמר אל תקרב הלום.

 

הבלי אח"פ:

והנה ההבלים שיצאו לחוץ מהפרצוף המה קדמו להמסך כי על פיהם משוער העביות שבהמסך, כי בחי"ב לא האבידה הרבה הבלים וע"כ עביותה קלושה מכולם שה"ס צלצלי שמע בלבד בלי שום פגם, משא"כ בחי"ג שה"ס הבל החוטם המוציא אור החכמה לחוץ וע"כ אבידתו מרובה וע"כ הבלו יותר גם ומעובה, ובחי"ד שה"ס יציאה מבחי' שכל הנעלם לחוץ דהיינו כתר מלשון כי סר ע"כ אבידת הבליו מרובים מאד והבלים אלו יותר גסים ויותר מורגשים מכולמ.

ותדע שכל אלו ג' הבלים מתערבים מתחילה ביחד ועומדים מכנגד הפה מפני שהוא עב מכולם וע"כ מכסה על כולם, ועדיין בלי מסכים המה אלא בסוד הסתכלות אור עליון  עליהם בסו"ה וירא ה' כי סר לראות, דהיינו בהבל פה הכולל את כולם בסוד משה משה אז תיכף אמר הנני, שה"ס תקיון ג' מסכים בחי"ב בסוד צלצלי שמע, ובחי"ג ובחי"ד בסוד צלצלי תרועה. ודע שתיקון המסך נעשה מצד אור ההסתכלות ושר קיבץ ונכלל מכל בחי' האורות הקודמים אשר באו למקומות נקבי אח"פ הנ"ל ומתוך הכאת התחתון נדחו ושבו למעלה למקורם, והבליהם כולם שנתבטלו ויצאו לחוץ גם המה נתקבצו כאן.

 

הסתכלות:

מהעין לא נמשך הבל אלא הסתכלות לבד. פי', שסוד הבל הוא אור העצמות שנחשך על הבינה מצד הפיכת פניה לחסדים להכתר, ואור חשוב זה קיבל הא"ח בסוד וירא אלקים את כנודע, וא"כ מתחיל החבל מן האזן ולאח"ו מהעינים.

גם ז"ס שהראיה עצמה לא נמשך למטה אלא מאיר ממקומו בסוד או"מ, והוא משום שאחורים דבינה מכסין עליו כנ"ל, ואפי' אחר זווג דהכאה נשארה ההארה הזאת רק בבחי' מקיף לנר"ן ולא לפנימיותם והבן. (ע"ע הבלי אח"פ וע"ע אח"פ).

 

הסת"א הסת"ב:

הסת"א ה"ס השגת האור וירא ה' כי סר לראות ויאמר וכו', כנ"ל שזה היה לשרשי כלים שהרי כתוב ויסתר משה פניו כי ירא מהביט. אכן משם יוצאים ע"ס של ראש כי כל העתיד נכלל שמה בהתחלה אלא בלי התלבשות כי אין שם עוד שום כלי. וסוד הסת"ב ה"ס מ"ש ז"ל בשכר ויסתר משה פניו זכה לתמונת ה' יביט כי אז נגמרו הכלים ולפיכך המה נק' ע"ס דגופא.

וע"ז תבין למה הסתלקות אינו נוהג בראש (ע"ע ע"ס),וגדר האור של הסת"א הוא באו"י ביחוד, כי פעולת וחשיבות או"ח אינו ניכר עדיין וגדר האור של הסת"ב הוא באו"ח (ע"ע משה).

 

התכללות:

החסד של הרוח הוא בכלי הגבורה והגבורה של הרוח הוא בכלי החסד.

 וז"ס התכללות שמאלא בימינא וימינא בשמאלא הנזכר בספר הזוהר (ש"ה פ"ו ע"ח).

 

התלבשות ה"פ זב"ז:

התלבשות יורה התעלמות, דהיינו שהמלובש נעלם בסבת המלבישו כי ברוחניות אין ענין ריבויים חומריים אלא רק בסוד שינוי הבורה בלבד, וע"כ לא יתכן לומר שצורה מתלבשת בחברתה אם לא בבחי' הסיבה, למשל א"א מתלבש באבא היינו משום שאו"א עילאין הם הפכים לבחינתו, ע"כ הסתיר בחי' עצמו וגילה בחי' א"א, וזה מכונה שגוף דא"א נסתר ונעלם ומלובש באו"א, דהיינו בסבתם כמבואר. וכן או"א עילאין לישסו"ת, כי או"א רצו לגלות בחי' שינוי צורה וע"כ הוכרחו להעלים צורתם וכו' עד"ז. וע"כ תבחין שיש העלמה בלבד ג"ר.

 

ה"פ:

כל הנבראים יצאו בבחי' ה' פרצופין הן באצילות והן בבי"ע. וז"ס ה' זעירא דהבראם דהיינו שכולם יצאו ממלכות א"ק אחר שנתמעטה ויצאה והיתה לראש להם. (ש"ג פ"ב ע"ח).

 

ה"פ כפולים:

מנקודים ואילך נוהג בכל פרצוף ב' פעמים ה"פ כפולים, דהיינו ה"פ דשורש א' עד הטבור וה"פ דשורש ב' מטבור ולמטה ונק' עליון ותחתון. ועד"ז ה"פ כפולים בפנימי וחיצוני, שה"פ החיצונים נק' עבגע"מ שהם ה"פ דשורש א' מלפני הצמצום, וה"פ הפנימים כגון קנה וריאה גופא דע"ב כבד וגידי דם גופא דס"ג וכו'.

 

העלמה:

אל תערב ענין העלם עם ענין התלבשות, כי התלבשות יורה שנעלם בסבת הבחי' המלבשתו, משא"כ העלמה יכול להיות בסיבת עצמו וכדומה. (ע"ע התלבשות לעיל).

 

הרגש:

וזסו"ה גשה נא ואמושך בני, כי המישוש הנמשך מהעור של הגוף הוא תכלית הבירור, משום שכל הכלים שבהגוף לוקחים חלק בבירור הזה, משא"כ חושי רשר"ד הרי כוחם צרורים רק במקומות מיוחדים וע"כ חוש ההרגש יפה מהם. גם ז"ס וימש חשך דהיינו בבירור הגמור שהוא חושך ולא אור והבן, אמנם אינו ארוך כלומר חסר קומה, שאינו מברר דברים הגבוהים דהיינו הגוונים והקולות והריחות וכו'.

 

הרגשה:

הוא ענין חוש המישוש(בסו"ה גשה נא ואמושך בני) כבגשמיות, וה"ס או"מ המכח על חמסך שבכלי מלכות ומיחד כל הכלים לאחד, באופן שכל ה' כלים שבפרצוף הנקראים מוחא עצמות גידין בשר עור נכנסים כולם ביחד בשוה באותח ההארה. והטעם משום שאו"י הנמשך ממוחא מכה על המסך שבעור הפרצוף, וע"ז עולה האו"ח מן העור ומגיע למוחא.

ההבחן בין חושי רשר"ט לחוש ההרגש והמישוש הוא, כי הרשר"ט ה"ס ארוך וצר כלומר שכוחם ארוך ובירורם מגיע לכל הדברים, אמנם צר משום שלא כל הכלים של הפרצוף נכנסים בבירור הדברים רק מקומות מיוחדים, כמו עין אוזן חוטם חיך, וע"כ אין עוד בהם שלימות הבירור.

משא"כ חוש המישוש הוא רחב שכל הכלים שבפרצוף נכנס בבירורם כנ"ל, אמנם קצר כלומר שאין כח הבירור שבהם מגיע לכל הענינים, דהיינו בירורים דגוונים וקולות וכדומה.

 

התלבשות עליון בתחתון:

יש כאן ב' שורשים, כי משורש א"ק כל ז"ת דעליון מתלבש בתחתון דהיינו מפה דראש ולמטה, ומצד שורש הב"ן שאח"פ יצאו לבר מראש לבחי' חג"ת ומפח ולמטח נחשב לנה"י, א"כ אין חעליון מתלבש בתחתון אלא בנהי"מ דידיה לבד.

ועם זה תבין מ"ש הרב בע"ח פמ"ס ענף ט"ז אשר אין העליון מתלבש בתחתון זולת במלכות דמלכות שלו עש"ה. אענין, כי מטבור ולמטח נחשב למלכות דמלכות דכללות הפרצוף (ע"ע טבור).

 

הסתלקות א':

ה"ע הסתלקות האור העליון מפאת הזדככות המסך, (ע"ע הזדככות). ונוהג רק בהסתכלות ב' שנק' גוף ואינו נוהג בהסת"א שנק' ראש, (וע"ע ראש).

 

הסתלקות:

שורשו הוא בראש מקוה בסו"ה ויאמר ;משה משה, וז"ס מ"ש בזוהר משה משה לא פסיק טעמא. פי', שתמיד ענינו אחד, וכמו :שורש בראש מקוה נעשו כל הכלי קבלה בסוד ההסתלקות המרובה משה משה, כן בכל המדרגות כל הכלים נעשו בבחי' הסתלקות דוקא או בצלצלי שמע או בצלצלי תרועה. ובזה מובן המראה לטוטפות בין עיניך.

 

ה"פ:

נק' געסמ"ב, שורשם נמשך מסוד הזדככות המסך דבחי"ד עד השורש (ע"ע הזדככות), שהולך ומזדכך על סדר מדרגה ובהיותו על שלימותו נק' גלגלתא, וכשמזדכך לבחי"ג נק' ע"ב, ובבחי"ב נק' ס"ג, ובבחי"א נק' מ"ה וב"ן או זו"ן. (ע"ע מלבוש ע"ע פרצוף).

 

ה"פ דקטנות:

כלומר בטרם ביאת מילוא אורותיהם אז נבחנים בקצרות הכלים זה יותר מזה, כי בחי"ד מסתיימת בנקודה דעוה"ז שהיא נקודה אמצעית דצמצום א', ובחי"ג מסתיימת בטבור שלו ובחי"ב בחזה ובחי"א בפה דראש. כלומר שכל אחד נתמעט ונחסר לו בחי' נה"י דעליון שלו.

באופן שבחי"א קומתו כמו הראש לבדו של פרצוף הפנימי ונתמעט מנה"י דהס"ג, ובחי"ב הנמשכים עד החזה דהפנימי, ובחי"ב קומתו כשיעור הראש והתוך עד החזה דהפנימי, ונתמעט לו נה"י דע"ב שנמשכים מחזה לטבור, ובחי"ג קומתו כשיעור ראש ותוך דפנימי עד הטבור ונתמעט לו נה"י דפנימי. וערכין אלו נבחן לערכים דכלים שהגדולים באים מתחילה: בפרצוף בחי"א ראש נחי"ב רו"ת עד חזה בחי"ג רו"ת עד טבור בחי"ד כל רת"ס עד לעוה"ז. וכ"ז בסוד הסתלקות לבדו בטרם הזווג עליהם.

 

ה"פ דגדלות:

דהיינו בביאת אורותיהם המיוחס להם בסוד הזווג על המסכים שנזדככו, שאז נבחנים על שיעור האור שיש להם, שבהם האורות הקטנים באים מתחילה בפרצוף.

ולפיכך בחי"א חסר ג"ר וראש דעליונו שהס"ג נבחן קומתו (היינו הישסו"ת) עד החזה דפנימי, ופה דראש בטבור דפנימי, והמ"ה וב"ן שהוא בחי"א נבחן קומתו מטבור דפנימי ולמטה, ופה דראשו הוא בסיום ת"ת וגופא דפנימי ששם פי יסוד נוקבא. ובחי"ב ישסו"ת חסר ג"ר דאו"א העומדים מפה דראש ע"ב עד החזה, וע"כ הס"ג מתחיל רק מחזה ולמטה ופי ראשו בטבור הכולל. ובחי"ב ואו"א חסרים ג"ר דע"ב העומדים מפה דראש דגלגלתא עד טבורו ופי ראשם בחזה הכולל.

והע"ב חסר ג"ר דגלגלתא וקומתו מתחיל מפה דראשו דפנימי ופיו בטבור דגלגלתא. וצריך שתדע כאן שמעליית הישסו"ת למעלה מפרסא נתקצרו כל הפרצופין התחתונים להסתיים רק בטבור כמו הע"ב.

 

הכאות או"פ ואו"מ זב"ז:

(ע"ע השתלשלות הרביה) נתבאר שם אשר גם הבח"ב מעכב על אור החכמה ומפסיקתו מלהתפשט אל הנאצל כמו המסך שבבחי"ד, ואין הפרש ביניהם אלא כלפי אור אחורים דחכמה שאינו נפסק מכח בחי"ב ונפסק מכח המסך שבבחי"ד עש"ה. משום שעביותה גדלה על כלם, כי מלבד העביות וקשיות דבחי"ב היורדים בבחי"ד הוסיפה עוד בעצמה עביות חדשה (ע"ע ד' בחי' דאו"י), באופן שבחי"ד היא עביות מקובצת מכל ג' בחי' הקודמים ועוד תוספת עביות דעצמה וע"כ חל עליה כח הצמצום שה"ס המסך המתוקן בבחי"ד המעכב על אור העליון מלהופיע דרך בה, שמעיכוב הזה נעשה זווג דהכאה שמעלה או"ח ממנה ולמעלה המקיף ומלביש לד' בחי' דאור העליון.

וענין הקפה והלבשה זו האמור באו"ח, פירושו בערך מסבב ומסובב. שהמסבב נבחן כמו מלביש והמסובב נבחן למלובש ומוקף מן המסבב, והוא כי כל כמה שהאו"ח לא היה בהנאצל נבחן שהנאצל חסר מאור העליון, כלומר מאור החכמה משום שבחי"ב מעכבתו ומפסקתו מלהתפשט דרך בה כנ"ל, ונמשך זה עד זווג דהכאה והעלאת או"ח ממטה למעלה מאליו, היינו בלי המשכה מהתחתון ואז בטלה לה כל העביות דבחי"ב, שענינה הוא דבר ההתגברות למשוך אור דחסדים מהמאציל (ע"ע ד' בחי' דאו"י). וחוזרת ומתעצמת עם החכמה לעצם ומהות אחת כמטרם התגברותה להמשכת החסדים, וטעם דבר ביטולה זה הוא, כי מלבד שאו"ח העולה עתה מאליו ממטה למעלה הוא אור גדול שעולה בגדלו עד אין קץ על שיעור אור דחסדים הנמשך בהמשכת הבחי"ב, הנה יש לו עוד מעלה גדולה שהולך ונובע בהנאצל מאליו בלי שום התעוררות המשכה מצד הנאצל, וממילא נמצא עתה פעולת התעוררות והמשכת אור דחסדים דבחי"ב כפועל בטל.

ונתבאר היטב שמעת הופעת האו"ח בטלה לה עביות דבחי"ב לגמרי, כי חוזרת ונעשית למהות אור החכמה כלמפרע, וממילא נפתחה סתימת אור החכמה בסיבת או"ח שעתה מתפשט אור החכמה בכל הראש והתוך דנאצל עד הטבור, וע"כ נבחן אור החכמה שבפרצוף שהוא מסובב מן האו"ח, כי לולא האו"ח המסבב אותה במה שמסיר העביות דבחי"ב אין אור החכמה יכולה כלל להתפשט בהנאצל, ועל שם זה נבחן האו"ח למלבוש ומקיף על אור החכמה שהוא עיקר ועצמות דאור העליון, ואור העליון שהוא אור החכמה נבחן למלובש ומוקף מאו"ח, או אור העליון נבחן לאור פנימי ואור חוזר ננחן לאור מקיף כמבואר. (ההמשךבהסתלקות א').

 

הסתלקות א':

(ע"ע הכאות או"פ ואו"מ) נתבאר שם איך כל מהותה של בחי"ד אינה רק קיבוץ דג' בחי' של עביות מג' בחי' הקודמים ובתוספות דעביותה עצמה. גם נתבאר איך הופעת האו"ח מתוך זווג דהכאה מבטל תיכף את כל עביותה דבחי"ב עש"ה. והנה נמשך מזה אשר גם הבחי"ד אובדת שיעור חשוב מהעביות שבה, דהיינו כל אותם חלקי עביות וקשיות שהיו בה מבחי"ב, שזה גורם להזדככות המסך וביטול הזווג דהכאה לגמרי, משום שבטל כח הקשיות והעיכוב ואין כאן עוד שום הכאה דאור העליון בהמסך, ואע"פ שמסיבת ביטול עביות דבחי"ב אינו נעלם רק מקצת העביות וקשיות דבחי"ד, אמנם אין ענין מקצת נוהג ברוחניות ודומה כמ"ש נדר שהותר מקצתו הותר כולו, באופן ששיבת החו"ב פב"פ דהיינו התפשטותו של אור החכמה באו"פ אל הנאצל הוא נבחן למכה באו"מ, דהיינו שמבטל וגורע מחלקי העביות דבחי"ד והמסך עד שנעלם כולו ומתפרק הזווג דהכאח מהפרצוף, וממילא מתבטל כל האו"ח ועמו גם אור החכמה המסובב ע"י או"ח, וזהו המכונה הכאות או"מ ואו"פ זב"ז עד שמסתלקים שניהם מהנאצל כמבואר. ומה שנק' הכאות לשון רבים יורה שלא בפעם א' קרה ההסתלקות הזה האמור, אלא נבחן שהולך ומסתלק בסדר המדרגות כמ"ש בערך: הויה בריבוע.

וענין הכאה מובן תמיד באורות ההפיכים זה מזה, וגם כאן האו"פ דהיינו אור החכמה מתעצם רק בכלים היותר זכים, דהיינו אחר ביטול האחורים כולו דבחי"ב ואו"ח מתגדל ויוצא רק מכלים היותר עבים: מבחי"ד קומת כתר, ומבחי"ג מתקטן לחכמה, וכו', וע"כ המה מכים ומבטשים זה בזה כמ"ש בהויה בריבוע ע"ש, שהביטוש הזה מתגלגל על ארבע קומות עד שהמסך שנק' או"מ מתלבש כולו ועמו גם אור החכמה שנק' או"פ ע"ש. באופן שאו"פ ואו"מ תלויים זה בזה ונדחים זה מזה.

 

הויה בריבוע:

יורד שהאורות מתעוררים להסתלק מהתחתונים והולכים ומתמעטים ועולים לשורשם ומאצילם, כזהי י' יה' יהו' י"הו"ה. והוא מדרגה ב' באצילות ההויות והשתלשלותם זה מזה. (כמ"ש בעה"ח ברפ"ח ניצוצין ובפמ"א דף קצ"ז ד"ה ולפיכך).

פירוש, כי די אותיות הויה מורות על ד' הבחי' דאו"י, וע"כ בהתפשטות של המדרגה מתחילה על זווג דאו"י ואו"ח מבחי' מסך של וי"ד, שהעביות וקשיות של המסך הזה הוא בתכלית השלימות, הריהו מעלה או"ח גדול בתכלית השלימות דהיינו המכונה קומת כתר. ויש שם כל ד' אותיות הויה, שה"ס הכלים כח"ב זו"ן המחוברים ומקושרים באו"ח העולה, המשה קומתם של כולם בשוה עד הכתר. ומצו של יוד יורה כתר, ויוד חכמה, וה"ר בינה, והו' ז"א וה"ת מלכות, והוא מדרגה ראשונה של הפרצוף שנק' בכללה בשם הויה פשוטה או כתר, ומכונה ג"כ התפשטות א' של גוף הפרצוף מפה דראש עד טבורו. והנה אמנם אחר זה נוהג הסתלקות של כל התפשטות ההוא (ע"ע הסתלקות א') מפאת הכאת או"פ באו"מ, עש"ה.

ונבחן אשר הסתלקות הזה הולך ומסתלק בסדר המדרגות זא"ז עד שמסתלק כולו, והוא מטעם, שאור העליון אינו פוסק מהתחתונים אפילו רגע (ע"ע אור העליון). וע"כ בהכרח הוא אשר מרגע שמתחיל המסך להזדכך מעביות דבחי"ד שבו עד שנזדכך כולו, הרי גם באותו המשך זמן מאיר עליו אור העליון מכה ומוליד או"ח, והיינו ע"פ דרגות זיכוכו המקובלים בהמסך, באופן שבהתפשטות שלמה הנ"ל היתה בו הויה פשוטה הכוללת: כל הד' בחי' שקומתם עד כתר, ועתה ברגע שהתחיל להזדכך ונעלם בחי"ד שלו הנק' ;ה"ת דהויה ונשאר בהמסך רק ג' בחי' של עביות, הרי גם עתה מאיר עליו אור העליון על המסך דבחי"ג הנשאר, אמנם מתוך שעביותו וקשיותו נתקטנה דהיינו כח העיכוב וההתנגדות על קבלת אור העליון, כן מתקטן קומת או"ח הנולד ויוצא מזווג דהכאה הזאת, ושיעור מיעוטו הוא ג"כ בבחי' אחת, שבהתפשטות הא' היה בקומת כתר, ועתה כשנחסר לו בחי"ד הנק' ה"ת, הרי קומתו עולה רק עד החכמה וחסר מכתר. וז"ס המיעוט שקרה בהנאצל, שמתחילה היה בו י"ה ו"ה, ועתה רק יה"ו שקומתו עד החכמה, וחסר קומת הכתר מפאת החסרון של ה' תתאה.

ואח"כ כשעולה בדרגות זיכוכו ומגיע אל בחי"א כי גם בחי"ב נאבדת הימנו הנק' ה' ראשונה, הרי עוד אור העליון מזדווג ומכה על המסך דבחי"א הנשאר, אמנם כיון דעביות וקשיות הנשאר הוא בתכלית הקטנות שכבר נזדכך מן בחי"ד ובחי"ג ובחי"ב שנעלם הימנו ה"ת והואו וה"ר של שם הויה, ע"כ נחסר ממנו ג' קומות דהיינו קומת כתר וקומת חכמה וקומת בינה ונשארה בו קומה היותר קטנה הנק' קומת ז"א משום שאין בו אלא אות אחת דשם הויה דהיינו י'.

ואחר שמזדכך גם מבחי"א דהיינו מאות יוד דשם הויה, כבר פסק כח העביות והקשיות לגמרי מן המסך ונבחן שעלה ונכלל בשורשו במלכות של ראש, ואז נתפרק לגמרי הזווג דהכאה ונק' עתה קוצו של יוד, כלומר שלא נאבד לגמרי אלא שנשארות בו רשימות מהעביות הקודמת ורשימות האלו נכללות בשם קוצו של יוד.

והנה נתבאר היטב ענין הויה בריבוע שיורה על ההסתלקות, וארבע המדרגות המתגלות בדרך זיכוכו של המסך עד שמגיע לקוצו של יוד, וע"כ נק' ריבוע ע"ש ארבע קומות המתחדשות בסיבת הזיכוך והסתלקות ההיא (המשך ע"ע בהסתלקות האורות להמאציל).

 

הסתלקות אינו נוהג בראשים:

(מרשב"י בראשית דף י"א) כי כל ההבחן שבין ראש לגוף הוא משום שבראש אין כלים רק שרשים לכלים ובגוף יוצאים הכלים (ע"ע ראש). ונודע שכל אלו ההבחנות שאנו מבחינים בד' בחי' סל אור העליון אינם במהות האור העליון רק בדרך הקבלה של הנאצל (ע"ע אור העליון). ולפיכך הבחי"א והבחי"ב שהמה נבחנים לאב"א ושהבחי"ב מפסיקה משום עביותה על הבחי"א, כל הבחנה הזאת אמורה בדרך הקבלה של הנאצל.

אמנם במהות האור העליון אין בחי"ב מפסיקה כלל על בחי"א, ולפיכך כל עוד שאור העליון לא נתלבש בפנימיות הכלים דהיינו בהיותם בע"ס או"י ואו"ח מהסתכלות הראשון שנק' ראש, אינו ענין כלל לומר שהאו"ח העולה משיב את החו"ב פב"פ ובחי"ב בטלה והלכה לה כנ"ל בערך: הסתלקות א'. כי שם בראש אשר החו"ב אלן מגולים אינם נמצאים באחורים כלל ואין שום הפרש בין אור דחכמה אל אור דחסדים, ולפיכך ענין הלבשת או"ח העולה על ע"ס דראש ומלבישו. הנה זה אמור שפועל בזה אשר אח"כ שיתפשט אור העליון אל הנאצל דהיינו אל כלי מלכות, לא תפסיק עביות הבינה על החכמה, אולם בט"ס ראשונות של ראש גופיה אינם צריכים לעזרת האו"ח שישיבו החו"ב פב"פ ותתבטל העביות דבחי"ב, משום דבחי"ב אינה מפסקת שם בהיותה עוד למעלה מכלים, באופן שבחי"ב נשארת בראש על תפקידה בהמשכת אור דחסדים כלפי קבלת הנאצל ואינה מתפעלת כלום לקבל איזה שינוי מתוך עליית האו"ח, כי האו"ח רחוק בתכלית מן האו"י להיות שורשו יוצא ומתחיל מתחת האורות, כלומר מבחי"ד הרחוקה מאור העליון של ראש מקצה אל הקצה בהיותה מוטבעת בתכלית הרחקה שלא לקבל מהאור העליון והיא ריקנית מאור העליון והיא בחינת חלל פנוי מצמצום א' ואילך, וע"כ אפי' האו"ח העולה ממנה נמצא מרוחק מאוד שלא יתכן כלל לומר ולהבחין איזה יחס משותף ביניהם. וזהו שאנו מכנים שאו"פ רחוק מהמקיף או שהאורות קדמו לכלים.

אלא אח"כ שכלי מלכות של ראש מתפשטת מינה ובה בע"ס להסתכלות שניה על המסך המתוקן במלכות דמלכות אשר אז נבחן אור העליון שיורד ומתפשט בד' הבחי' בתוך הד' כלים חו"ב זו"ן דהתפשטות עביות המלכות (ע"ע כח"ב זו"נ). שמה מתחיל ההכר אחורים בין חו"ב אשר אור החכמה נפסקת ע"י עביותה של הבינה ואינה יכולה להתפשט בתוך הכלים ההם עד שנעשה זווג דהכאה והעלאת או"ח, ובזה נעשה יחס קרוב מאוד בין אור החכמה אל או"ח כי מתקשרים זה בזה, להיות אור החכמה לא יוכל להתפשט בלי עזרת או"ח המלבישה וע"כ נעשה שם בחי' הכאת או"מ על או"פ ואו"פ על או"מ (ע"ע הכאת או"פ באו"מ). עד שמסתלק האוי"ח ועמו יחד גם האור ישר, משא"כ בע"ס דראש ששם המה רחוקים זה מזה בתכלית הריחוק כמבואר.

 

הכאה שפה אל שפה:

מקורו מסוד נבואת משה משורשו, בסו"ה במראה אליו אתודע, ומרא"ה ה"ס הסתכלות בסו"ה וירא ה' כי סר לראות, כי כל זווגים שבמראות עליונים אפי' זווג גשמי שבהם אינם אלא ע"י הסתכלות שה"ס אור החיה. והנה יש כאן ב' הסתכלויות: הסתכלות א' בסו"ה וירא הויה, והסת"ב בסו"ה כי סו לראות. והעליון מכונה תמיד בשם ראש או ג"ר אלא שדבוק ומתפשט בכל הגון שנק' ג"כ ז"ת והוא סר לראות בעטרה החופפת עליו, וסו"ה וירא הוי' וכו', והאו"ח למקורו הוא בדיוק מפה דראש ולמעלה. הרי לפניך ב' סופיות כי הסתכלות התחתון היה בסוף הגוף שנק' עטרו והסתכלות העליון בסוף דראש נגלה, כי כ' אור המיוחס להעליון הוא בחי' ראש ולא יותר, באופן שב' השפות והסופיות הכו זה בזה וההבל שהוא עולה מז"ת שנעלם שנדחה, נתבצר עתה לנצחיות, כי הראש מלובש בו לנצחיות. וז"ס הדיבור מאצילות לבריאה שאצילות ראש ובריא הגוף וז"ס ויאמר הנני, כי ע"י דחיית ז"ת שה"ס ז' הבלים חג"ת נ"ה ויסוד הכוללם שמיעה ומלכות, שה"ס מקומות הפגישה, שכל אלו בסוד אכן נודע הדבר היו לצלצלי שמע, כלומר לקריאה ולדיבור משה משה עד שאמר הנני. והנך מוצא שהכאת שפה על שפה סוף דראש בסוף דגוף המה דיבורים אמיתיים, כי שמע ואמר הנני (ע"ע קול ודיבור).

 

השפעה:

כל המשפיע משפיע בדבר חיותו עב תביניהו בסו"ה ובורא חושך ובסוד או"ח העולה מתוך הכאה, שה"ס הסתלקות האור וחושך, דהיינו דבר עב בתכלית האפשרות. וסוד בוא ראה היינו סוד העינים שהם הדבר היותר זך בהפרצוף, כי כלה שעיניה יפות כל גופה אינו צריך בדיקה. ונמצא אשר כל המקובל מקבל בהדבר היותר זך דהיינו העינים כמבואר, באופן שהדבר היותר עב ה"ס החושך המוחלט ודבר היותר זך ה"ס העינים.

 

הזדככות המסך:

שנק' ג"כ ביטוש או"פ באו"מ. זהו ענין הנפלא ביותר בחוקי הפרצופים העליונים, כי אור העליון המלובש בפרצוף והעביות המצויה בהמסך שבו, המה תלויים זה בזה, וגם נדחים זה מזה. כי אין האור יכול להתגלות ולהאחז בהפרצוף, זולת ע"י המסך העב המעלה או"ח בסיבת הקשיות שבו, (ע"ע או"ח). ובהסתלק העביות שבהמסך, כן תיכף מסתלק האור העליון בשיעור הזה, ונמצאים ע"כ תלויים זב"ז, (עש"ה). וכלפי זה טבע אור העליון בשעה שמלובש בהפרצוף, לילך ולטהר ולזכך את המסך מעביותו בסדר המדרגה, עד שמזככו מכל עביותו, ואז אין עוד זווג דהכאה ועליית או"ח, וממילא מסתלק גם האור העליון, להיותו תלוי באו"ח כנ"ל. אמנם לא נשאר כך, אלא אחר הסתלקות אור העליון חוזר העביות ונמשך מאליו על המסך, וכיון שנמשך העביות להמסך, ממילא חוזר ויורד אור העליון לזווג ומתלבש בו, וכיון שמתלבש בו נמצא שחוזר ומזככו להמסך כנ"ל, וכיון שנזדכך המסך מוכרח אור העליון להסתלק כנ"ל, וכן חוזר חלילה. באופן שאור העליון ואו"ח קשורים זב"ז ורדופים זח מזח. (וענין זה נק' ג"כ מטי ולא מטי). והוא השורש והסבה לכל שינוי המצבים של הפרצופין, והעליות בשבתות ומועדים וחול, ולכל מיני עליות וירידות ולכל הגלגולים, (ועי' בפתיחה לעה"ח אות י"ב).

והזדככות זו נוהגת, הן בכל התפשטות פרטי של אור העליון לזווג דהכאה בהמסך, שמוכרח ההתפשטות ההוא לחזור ולהסתלק כנ"ל, וע"כ עושה ה' קומות המכונים לפי קומתם כח"ב תו"מ שבאותו ההתפשטות.

וכן נוהג בכללות, כלומר. שמסבת ההסתלקות המוכרח להיות בהתפשטות הראשון, הנה נמשך מזה ה' בחי' התפשטויות המלבישים זה על זה, זה למטה מזה, שמכונים ה' פרצופין: גלגלתא ע"ב ס"ג מ"ה וב"ן. (ועי' כל זה בערך: התפשטות).

 

הכאה:

ה"ס עין הקרב שהקרבה הוא ההכאה שהרי דוחה בזה את האו"י ומחזירו לשורשו. ובזה תבין הכתוב ויך את המצרי וכן רשע למה תכה רעיך והכאת הסלע, וסוד דחז"ל שאמרו בהרמת יד נק' רשע וסוד נטילת ידים.

ונבין קודם ענין הזדככות.

 

הזדככות: (ע"ע ד' בחי' המסך) (עי' לקמן הזדככות) ותבין זה היטב מהזדככות הראשונה שה"ס במקום הסת"ב דכתר והסת"א דחכמה (ראש מקוה). שענינו פשוט שהמסך נזדכך מכל עביותו עד שלא יוכל לגרום שום הסתלקות אור וממילא אין עוד או"ח, כמו שידעת שהסתלקות האור הוא עצמו האו"ח שלפי רובו של ההסתלקות מרובה האו"ח ולפי מיעוטו של הסתלקות יתמעט האו"ח, ואם ההסתלקות נמנע לגמרי הרי נעדר האו"ח לגמרי.

ובזה נבין איך או"ח ואור הפנים קשורים ורדופים זמ"ז: כי שורש העביות דבחי"ד נמצא במסך דבחי"ב שענינו הוא דחיית החכמה והחשקות לחסדים, ומסך דבחי"ד ה"ס וגאלו מיד חזק ממנו שפירשו ז"ל שטעו ואמרו דאפי' בע"ב ח"ו אינו יכול להוציא את כליו, אכן בהופיע אור החכמה שה"ס אור הפנים ואור פני מלך חיים נמצא אז שקליפה זו נעלמת, שז"ס שכל חייבי מיתות נפטרים בראיית פני המלך, כי קליפה קשה זו נקראת מות כנודע.

ב' הבחנות בהזדככות: וכך הוא הסדר, כי מראש בעת הסת"ב דכתר הנשלמה למספר שמ"ה ניצוצין, אז נמצא מתבטל לגמרי כל העביות דבחי"ד, אלא שהיה לגמרי למעלה מכל בחי' כלי ושום תפיסא אלא בסוד חסדי דוד הנאמנים, ותיכף הופיע בחי"ג בסוד טוטפות בין עיניך ואע"פ שהיו עוד בקטנות טרם הופיע בה אור הפנים מ"מ נתגלה שם כל הטעמים ובאו"פ ואו"מ נמצא הקלי' דבחי"ד בטלה מאליה וא"צ עוד לכח ההזדככות שבכתר, כי בכתר היה אור ההזדככות משמש למעלה מהכלים ועיקר חפץ הנאצל להמשיך האור בהכלים ולהלבישו, ולפיכך נוסף ביטול שני על העביות דבחי"ד. ואח"כ בהופיע בה אור הפנים הז"א דע"ס דחיה, נוסף עוד הזדככות ג' על בחי"ד ונמתקה מדבש בסוד ברכת אובד עלי תבא.

חוט המשולש בהזדככות: א' אובד בסוד שמ"ה ניצוצין מכח השם אל המיוחד, ב' ברכת עובד, ג' ברכת אובד והנה נתבאר היטב ג' מיני הזדככות שעברו על בחי"ד עד הגיעה על מרום קיצה, א' חסדים הנאמנים שלמעלה מהכלים שבכתר עצמו, ב' קטנות אור החכמה בעזרת אור המקיף הגדול, ג' גדלות אור החכמה באור פני מלך חיים.

ביטוש או"פ באו"מ: ונודע שסוד אור הפנים דגדלות החכמה מדחה את או"מ דקטנות החכמה כנודע, בסו"ה אם חטאת מה תפעל בו וכו' ואם צדקת מה תתן לו, וא"כ חסר הזדככות האמצעי מן הבחי"ד, ולא עוד כי נחלש לגמרי גם הזדככות הראשון שבכתר משום שב' אורות הללו הפכים זה מזה כי אור דחסדים הנאמנים שבכתר הוא ביחוד מתעצם להיות ערום משום כלי שבעולם, ואור דגדלות החכמה מתעצם בכל מגמתו לרדת ולהתלבש בכלים, וממילא נשאר לבחי"ד רק בחי' הזדככות הג' שבאור הגדלות בלבד.

קשורים ורדופים או"פ ואו"מ: ולפיכך אח"כ שהגיע מילוי תפקידו דבחי"ג בסוד הסת"ב עד שלא יצוייר עוד שום בחי' עביות במסך זה, וממילא לא יצוייר הסתלקות בסבתו וממילא אין עוד או"ח למסך דבחי"ג, שלפיכך נזדכך ובא לבחי"ב הדוחה אור דבחי"ג ומתעצם אחר אור דחסדים (שהוא בחי' אור קטנותהחכמה ודוחה אור דגדלות), ואחר שהתחיל תשמישו של מסך הזה והוכפל כמה פעמים עד שדחה לאור הפנים לגמרי ממילא בטלה לה הזדככות דבחי"ד לגמרי, כי כל ההזדככות דבחי"ד היה עומד עתה רק על אור דגדלות החכמה, וכיון שאור הזה נדחה ממילא חזרה לה העביות דבחי"ד בכל תקפה.

 

הסתכלות דק:

כאן כשחזר או"ח והעביות דבחי"ד הנה חוזר בכח הסתלקויות החזקות האלו ומגלה ע"ס דכתר, כנודע דאו"ח דבחי"ד מלביש עד הכתר מתחילה בהסת"א כמראש, ואח"כ בהסת"ב (סוד זו"ן דחיה) שה"ס אור דגדלות חכמה. ואח"כ חוזר ומזדכך ומופיע המסך דבחי"ב שה"ס העביות, אשר בזיכוכו נמצא שמעורר העביות דבחי"ד כנ"ל. אכן כייל לן הרב אשר רשימו דבחי' אחרונה נעלמת תמיד, וע"כ לא יכלה עתה העביות דבחי"ד לחזור ולהתעורר ומקומה נטלה העביות דבחי"א, כלומר אותה העביות המתבאר בסוד הטוטפות בין עיניך והבחי"ג שה"ס גדלות החכמה ויצא פרצוף ע"ב ונפסק על הטבור, כלומר שנתעלם הרשימו דבחי"ד. במלה אחת, שחזרו ונתחדשו אותן ב' הפרצופין הראשונים, (ראש ותוך דמקוה) כי גילוי הסתלקויות החזקות דבחי"ד (במקוה"נ ז"א דז"א) חזר ועורר הסת"א והסת"ב דכתר, (ע"ד שנתבאר בראש מקוה) והזדככותו כבתחילה מכח השלימות דחסדי דוד דכתר האניל לבחי"א ובחי"ג קטנות וגדלות דחכמה, והזדככות דבחי"ג עורר למסך דבחי"ב והזדככות דבחי"ב אמנם לא עוררה לבחי"ד כמבתחילה כי רשימו דבחי' אחרונה אינה מתעוררת עוד, וע"כ בא במקומה הבחי"ג בסוד מסך דטוטפות.

 

הפרש מעביות דבחי"א לבחי"ג:

וצריך שתדע שמסך דבחי"ג ה"ס מסך מעורב עם בחי"ד אלא בלי צורה מפורשה אלא כמו שהופיע באו"י דבחי"א בצורת הטוטפות, וכל ההפרש מבחי"ג לבחי"א הוא שעביות דבחי"ג גורם להסתלקות אור הפנים והראש וע"כ כחה יפה להמשיך הראש, משא"כ מסך דעביות בחי"א גורם להסתלקות ו"ק מפני שאור דחסדים אינם צריכים לראש, וע"כ אינו ממשיך רק אור דו"ק וע"כ אין שם הבל כמו באח"פ וע"כ נק' הבחי"אהסתכלות דק.

הפרש מעביות בחי"ב לבחי"ג: וא"כ חוזר חוק ההזדככות הנ"ל גם על פרצוף ע"ב, מטעם מילוי תפקידו לבלי הוספה כנ"ל בסוד מה תוסיף לו, ואז מופיע פרצוף ס"ג על מסך דבחי"ב. וההפרש מבחי"ב לבחי"ג הוא, כי בחי"ג מעורב בכח דבחי"ד אלא נעלם בה בסוד שנפסק על הטבור ואין לו נה"י, משא"כ בחי"ב הוא סוד מי דקיימא לשאלה ואין לה מבחי"ד שום זכר לגמרי ובסוד ביאור היולי דחכמתא בלבד וע"כ יש לה פתרון, אלא מכח שדוחית לאור הפנים ע"כ כוחה יפה לאור הבחי"ד בצורתה להדיא כבחרושת הגויים. (ע"ע מסך דבחי"ב) (עי' היטב ד' בחי' המסך ותשכח ברירו דמלה).

אח"כ כשהולך בדרגת זיכוכו והגיע על בחי"ב, כי גם בחי"ג שהוא עביות דכלי ז"א הנק' ו' דהויה גם היא נעלמה, הנה עדיין אור העליון אינו פוסק אלא ממשיך בהכאתו על המסך דבחי"ב הנשאר, אמנם מתוך שהעביות וכח התנגדות דהמסך נתקטן הרי נתמעט ג"כ כח דזווג דהכאה ועמו גם הקומה דאו"ח כנ"ל, ונבחן עתה שנאבד לו בחי' אחת נוספת דהיינו קומת חכמה ועמד על קומת בינה, מפני שחסר לו עתה ב' בחי' של עביות דהיינו בחי"ד ובחי"ג הנק' ה"ת וואו דשם הויה, ונשאר רק בב' אותיות י"ח.

 

הבלי דגרמי:

כי כל פרצוף תחתון בפרצופי א"ק חסר כתר כלפי העליון. והטעם הוא, היות התחתון התפ"ב דעליון הבא אחר הזדככותו של המסך. ונודע שבסוד עליתו לשורשו לפה שחוזר עביותו אליו, מ"מ בחי' אחרונה לעולם אינה חוזרת לו משום שנעלמה רשימתה, (ע"ע ע"ב) וע"כ אין שם אלא ג' בחי', ומסך דבחי"ג יש לו קומת חכמה וחסר כתר.

ויש להבחין בפרצוף זה ב' מיעוטין: א' באור, שחסר אור הכתר ובא להכתר הקודם רק אור החכמה, והב' בכלי, דהיינו שבחי"ד דהיינו מטבור ולמטה חושך בלי אור, ואפי' נפש חיה אין לה כי נעלמה רשימתה כנ"ל, ורשימו ה"ס נפש חיה. ואע"פ שהסתלקות הזה נבחן בגופא דגלגלתא ולא בע"ב המחודש על בחי"ג, אמנם נודע דאין חסרון והעדר נוהג ברוחני וכל השנויים רק תוספות המה ונאמרים לא כלפי עצמו אלא כלפי התחתון, וע"כ אנו מבחינים את המטבור ולטה החשכים, על חשבון הע"ב ולא על חשבון הגלגלתא.

ותדע אמנם עכ"ז ודאי שיש שם חיות דאל"כ איך המטבור ולמטה דבוק בפרצוף, אמנם החיות הזאת אינה נפש שיש לה צורה רק בחי' חיות בלי שום צורה, וחיות מועטת כזו שאין בה צורה מכונה הבלי דגרמי.

 

התכללות שמאלא בימינה וימינא בשמאלא:

הכוונה על ע"ס דרוח שאינם כסדר הכלים, כי החסד של הרוח הוא בכל הגבורה והגבורה של הרוח הוא בכל החסד, (ע"ח ש"ה פ"ו) (ע"ע מול"מ מסע ח'). אשר במטי בחו"ב מטי בחסד ג"כ ובלא מטי בחו"באלא בכתר מטי בגבורה ולא בחסד.

ונתבאר שם ההבחן בין אור דכתר לאד דחו"ב, אשר האור דכתר ה"ס זווג מכח הרשימו דטעמים דהתפ"א העומדת בכתר בקו ימין בסוד זכר דכתר, משום שה"ס שירי עביות דבחי"ד החשובה לאין ערך על אור דהתפ"ב החדש וה"ס דינא קשיא, כלומר למטה בתחתונים, מה שא"כ שם באור הזווג הרי קומתה בחי' כתר עליון דא"ק פנימי וע"כ ה"ס קו ימין וזכר, ואור החו"ב ה"ס אור דהתפ"ב הבא לשם מחדש שה"ס קו שמאל והנקבה דכתר. (ועד"ז גם בחכמה ע"ש במסע ב').

ולפיכך בשעה דמטי בכתר ומתעוררת רשימו דטעמים היה צריך להתפשט אל כלי החסד דז"א, כלומר לבחי' דכר שבו ולקו ימין כמו שהוא בכו"ח. וכן בשעה דמטי בחו"ב שה"ס אור החדש דהתפ"ב היה צריך להתפשט לקו שמאל דז"א לנקבה, דהיינו לכלי דגבורה כמות שהם בכו"ח, אמנם לא היה כן אלא שנתהפכו, כי בשעה דמטי בחו"ב נתפשט האור לחסד דז"א לקו ימין, ובשעה דמטי בכתר נתפשט האור לגבורה דז"א דהיינו לקו שמאל, דהיינו בהיפך ממה שהם בכתר ובחכמה עש"ה.

ויש כאן ג' דברים הגורמים אל שינוי מצב האמור, הא' היא משום אמו דז"א דהיינו הבינה, כי גם בה עומד אור החדש בימין לזכר ואור הרשימו דטעמים עומד לשמאל דהיינו נקבה, אלא בה לא נבחן זה לשינוי מצב משום דאור החדש והזכר הזה הוא אור הנולד מרשימו דחכמה, כלומר הזכר דחכמה הגבוה בקומה א' יותר מהרשימו דטעמים דבינה, וע"כ ודאי הוא חשוב יותר מהרשימו דטעמים דאור הבינה אע"פ שהוא מהתפ"א, משא"כ בז"א דשניהם ממתם שוה כמדרגת ז"א שאין הבינה נותנת לו האור רק בהפיכת פנים שפירושו בהזדככות דבחי"ב (ע"ע מול"מ) אלא בבחי"א שהוא אמת ז"א, א"כ ודאי שהרשימו דטעמים דהתפ"א חשוב בו יותר מאור החדש הנמשך מהבינה והוא צריך להיות בימין בכלי דחסד, אמנם עכ"ז ודאי כח אמא על ז"א וגורמת שאור החדש יקח את הימין.

גורם ב' הוא, משום דברשימו דטעמים נמשך מסופו אחיזה לדינין ולקלי' וע"כ בכתר וחכמה שהחיצונים אינם מגיעים אפי' לענפים התחתונים שלהם ע"כ אין זה שום גרעון וע"כ תופסים בחי' הזכר והימין שחשובים הרבה יותר מהאור החדש דהתפ"ב, משא"כ אצל הז"א אשד בענפים התחתונים המשתלשלים הימנו יש אחיזה גדולה לרשימו זאת דע"כ נק' דינא קשיא כנ"ל, ולפיכך אור החדש דהתפ"ב שהעביות שלו נמשך מהבינה שה"ס דינא רפיא כמ"ש שם, והוא הממתק את הדינא קשיא, ולכן אור המחודש דהתפ"ב ה"ס הזכר והימין.

וז"ס התכללות ימינא בשמאלא ושמאלא בימינא, כי מתוך ההתחלפות הזה שאור הזכר דכו"ח בא בשמאל דז"א בכלי הגבוה ואור הנקבה דכו"ח בא בכלי חסד דז"א לשמאל כנ"ל, נעשה התכללות ביניהם ונכללו זה מזה, שאז יש ריוח גדול כי הדינא קשיא שבאוד הזכר נמתק בדינא רפיא ואין אחיזה ופחד מחיצונים, והאר הגדול הרבה יותר שיש באור הזכר העליון יכול לשמש בז"א בלי שום פחד עוד, כי נמתק בדינא רפיא כאמור. וז"ס התחלפות האורות דנה"י דאו"א בהתפשטותם לחג"ת דז"א, שמ"ה דאו"א בב"ן דז"א וב"ן דאו"א במ"ה דז"א עש"ה, שנמשך מהנ"ל, כי הנה"י המה הפוכים מחג"ת. (עי' מסע ח' במול"מ).

 

הפכיות בין אורות לכלים:

שבאורות הסדר הוא שהתחתונים נכנסים מתחילה והיפוכו בכלים אשר העליונים מתגלים בתחילה, מתחילה כתר ואח"כ חכמה וכו' לא כבאורות שמתחילה בא הנפש ואח"כ הרוח ואח"כ הנשמה וכו'. ובזה תבין מ"ש (ע"ע ע"ס דחיה) בציור ע"ס דחיה, אשר בחי"א הוא אור ו"ק ובחי"ב אור הבינה ובחי"ג גדלות אור החכמה ובחי"ד סוד גילוי מלכותו על כל הארץ עש"ה. ותבין כי כל זה אמור בערכי האורות, משא"כ בערכי כלים יהיה בחי"א חכמה ובחי"ב בינה ובחי"ג אור ו"ק ובחי"ד מלכות.

 

הבל אח"פ:

בכל המקומות שיש שם נקב למסך (ע"ע נקבים, נקב) יוצא דרך שם מן אור החיים שבפרצוף כעין הבל לחוץ מהפרצוף, ואע"פ שמדומה לעין הגשמי אשר הבל זה נתבטל ומתערב עם אויר העולם ואינו עולה בחשבון כלל, אכן אינו כן אלא סופו לחזור ולהתקבץ בהפרצוף או לעשות פעולות בסוד קול ודבור. (ע"ע קולו דיבור, וע"ע הסתכלות).

 

התלבשות הסת"א דתחתון על הסת"ב דעליון:

נודע שהתחתון יוצא במקום חסרון דעליון כדי לתקנו. גם נודע שמפה ולמטה דכל פרצוף מסתלקים האורות מסיבת ביטוש או"מ באו"פ בשעת יציאתם מנקב אחד שהוא הפה, ולכן בא במקומו התפ"ב למלאות הכלים הריקים דהתפ"א, והנה התפ"ב האמר הוא נבחן לבחי' תחתון או בן להתפ"א הנבחן לו לאב ולעליון. ומתחילה נבאר ההפכיות שמאו"ם לאו"פ:

 

הפכיות ביטוש מאו"מ לאו"פ:

האו"מ ה"ס או"ח המקיף ומלביש את האו"י כמ"ש בשער הכונות בעלינו לשבח עש"ה. והכלי דאו"מה"ס המסך המתוקן בכלי המלכות המעלה או"ח בסוד הזווג דהכאה. וכבר ידעת סוד המסך שהוא סוד הצמצום והגבול דכלהו פרצופין בסו"ה עד "פה" תבוא ולא תוסיף. ופה ה"ס הדיבור דאל תקרב, ובסוד שם אל המיוחד מאירים כל האורות העתידים בסו"ה לך לך וכו' הארץ אשר אראך (לעתיד) ואעשך שם לגוי גדול, אמנם ודאי שיש שם או"פ שהרי כתוב ויאמר הוי' אל אברם שהוא לשון הוה, ונודע בפרצופי א"ק שאין שם שיתוף דב' הבחינות בחי"ד ובחי"ב כמו בעולם התיקון, אלא בחי' כלי אחד וקו אחד בלבד שהוא מבחי"ד, גם נודע בסוד הזווג שה"ס הידיעה המוחלטת בכח המסך למניעת האור עד שעושה פיסוק. גם כל ענין האו"ח העולה ומלביש אינו אלא קיבוץ הניצוצין של האסתלקות האורות, (ע"ע זכר זווג).

והנך מוצא אשר האו"מ והכלי שלו המה ממחשיכי האור ובסוד אל, אכן האו"פ הוא כולו אור מתפשט, וע"ד שאמרו ז"ל בשכר ויסתר משה פניו זכה לתמונת ה' יביט, שהסתרת פניו דמשה ה"ס האו"מ כנ"ל ותמונת ה' יביט הוא ודאי ע"ד או"פ ואין לך קצוות רחוקים יותר מזה. ולפיכך כשהאו"ח נמשך מעילא לתתא מפה דראש לגופא ששם כבר האו"פ מלובש בכלים גמורים, הרי ההן והלאו באים כאחד אלא ע"ד הפח שאסר הוא הפה שהתיר, ולפיכך המה בוטשים זה בזה עד שהאו"מ מתגבר מחמת שהפה הוא באמת כלי המיוחד לאו"מ דהיינו בחי"ד, וע"כ האו"פ מסתלק לשורשו.

עוד דוגמא מעקדת יצחק שאמר לו הקב"ה העלהו לי לעולה על אחד ההרים אשר אומר (לעתיד שה"ס או"מ) אליך, גם אמר לו כי ביצחק יקרא לך זרע (שהוא בהוה ובאו"פ), וכל שומע יבין שהמה הפיכים זל"ז בתכלית כי אם יעלהו לעולה אז יסתלק לגמרי כל האו"פ, דהיינו כל הכלל ישראל היוצאים מיצחק וגם שם אמנם האו"מ גבר והעלהו לעולה, אכן ניצול בקריאת המלאך אל תשלח ידך אל הנער וכו' שזהו כבר בחי' התפ"ב של נבואה ואינה דומה כלל להתפ"א כמובן אלא שז"ס ההזדככות.

 

הזדככות:

הוא התחדשות הכלי דאו"מ, כי מתוך שהכלי מלכות והמסך הראשון גרם להסתלקות דהתפ"א, לפיכך נטל מסך המיוחס לבחי"ג שמתאים לו בדיוק ואינו הפכי לאו"פ כמקודם, כי המסך דבחי"ד ששימש עמו מקודם (דהיינו מסך הכולל במלכות הכוללת המכונה בכל פרצוף פה דראש) היה בסוד איסור קריבה לגמרי כמגש אל תקרב הלום, וא"כ היה ודאי הפכי גמר ומוחלט לתמונת ה' יביט, וכן בדוגמה שניה הנ"ל היה ענין הקרבתו לעולה הפכי' גמורה להנבואה כי ביצחק יקרא לך זרע, משא"כ אח"כ בהתפ"ב דנבואה נמצא שנזדכך, דהיינו שלא אמר לו שחטיהו אלא אמר לו העליהו בלבד, וכיון שהעלה אותו כבר מספיק למדי ומעתה יחיה ויעמיד בנים, באופן שאלו ואלו דהיינו האו"מ והאו"פ דברי אלקים חיימ והאו"מ מלביש היטב את האו"פ ואינו סותר ובוטש אותו עוד.

והנך מוצא כאן כמו התחלקות בהכלי שה"ס הדיבור דאו"מ כי כלי הראשונה היתה כוללת גם שחיטה ממש משא"כ כלי השניה הוא כוללת רק החציה הא' של הקרבת עולה דהיינו ההעלאה בלבד ודוחה ממנה בחי' השחיטה, כי אמר לו אל תשלח ידך אל הנער, וכזה נקרא הזדככות המסך (שה"ס דיבור דהכאת שפה) מעביותו הקודם, כי חצי העביות היותר מחודד ונורא פקע והלך לו מנחי"ד לבחי"ג. וכאן צריך שתדע שבחי"ד מכונה בשם מאכלת(*) אשר באמת מכח האו"מ היתה מספיקה לשחוט ח"ו את יצחק בנו לולי שאמר לו המלאך אל תשלח ידך, בדומה לדחז"ל על רבינו הקדוש שמימיו לא הוריד ידו מטבורו ולמטה כי בכח דברי המלאך נאבד המאכלת והלך לו ומשום זה כשרצה שוב להמשיך סוד המסך שבכלי המלכות אז נשא את עיניו בבחי' מטבור ולמעלה לבד כמו פרצוף ע"ב על מסך דבחי"ג, ואז וירא והנה איל אחר נאחז בסבך בקרניו, שה"ס חיה מן ז"א דבינה הנמשך ונאחז בסבך דחושך דמתחת אומ"צ מטעם ששלח ידו במאכלת רעהו שה"ס ז"א דחכמה. (ע"ע ע"ס ז"א דבינה)

(*)הגהה בחי"ד נק' כן להיותה שורש לכל אכילות שבעולם וע"כ היא מאכלת את כל בני העולם.

 

הלבשה לעליון:

ובהמבואר לעיל תבין היטב שכל הסת"א דתחתון מוכרח להלביש להסת"ב דעליון, כי בעת ההזדככות דבחי"ד (כמו אבידת המאכלת הנ"ל) מוכרח אמנם להמשך בחי' מסך אחר ופה אל ראשו שישמש לו לגבול ולהלנשת או"ח של ע"ס דראש בעדו, כי אין לך פרצוף שאין לו ראש. ועוד, כי תיכף כשיצא הכתר הא' יצאו עמו כל הכתרים ואפי' כתר דמלכות דעשיה, וא"כ מוכרח שוב להמשיך המסך הכולל בכלי מלכות הכולל המכונה פה כנ"ל, אלא בהזדככות על בחי"ג שיש לו ג"כ בחי' הגבול דעד פה תבוא ולא תוסיף, כמו פה דראש דהתפ"א, אלא שנפקע ממנו העביות הקשה דבחי"ד הסותר לכל האו"פ, דהיינו האו"ח הבא ממעלה למטה המכונה גוף, אלא מסך כזה המקיים עכ"פ לאותו האו"פ שכבר נמשך בגוף דהעליון בהתפ"א.

וכבר ידעת סוד הסתכלות ב':

שה"ס או"ח העולה מתתא לעילא אחר שכבר התפשט מעילא לתתא (ע"ע הסת"א הסת"ב). ובזה תבין אשר באותו הפרק שמתחיל ההזדככות דבחי"ד היה מתחיל עמו יחד גם בחי' הסת"ב, אשר בהגמרו לעלות בא אח"ז התפשטות דבחי"ג, דהיינו בחי' פה חדש ומסך חדש המעלה או"ח לע"ס דראש. הנה ודאי שראש הקדום לא נעלם ח"ו אלא שנשאר במקומו נבחי' ראש להעליון, וזה הראש החדש דבחי"ג שיצא עתה מתוך שהוא יכול לקיים את האו"פ דגוף, דהיינו האו"ה שממעלה למטה דהעליון, ע"כ נבחן שמלבישו שמה ומקומו מתחיל מעט למעלה מהסת"ב דעליון, כי הסת"ב דעליון הוא בחזה שלו עצמו דהיינו התחלת הסתלקות דבחי"ד כנ"ל, מש"כ קביעת המסך והפה דעליון מתחיל ממקום המעמד דנחי"ג שהוא ודאי למעלה מבחי"ד, אלא מתוך שבחי"ד נעלמת כנ"ל אינה עולה בשם רק בחי"ג בלבד, וע"כ אנו אומרים שהסת"א דעליון מתחיל במקום הסת"ב דעליון והבן.

 

הלבשה לחג"ת דעליון:

זה נוהג רק בפרצוף הכתר כמו א"ק או א"א אשר החכמה שלו מלבשת את ט"ס תחתונות דכתר שבו, כי כתר דכתר דא"א ה"ס הראש דכתר דא"א (כי כל ראש נק' כתר), וט"ס תחתונות ה"ס התוך שהוא חב"ד דכתר דהיינו האו"ח היורד מפה דראש ולמטה ומתלבש בהגוף (ע"ע רת"ס). והסוף שהוא ו"ק חג"ת נה"י דכתר דא"א (דהיינו בחי' תוך סוף דמקו"ה) הם שניהם נק' ט"ס תחתונות דכתר דא"א והמה מתלבשים בפרצוף חכמה דא"א, כי הראש דחכמה הנמשך למטה אל החכמה מכח הראש דמקו"ה (כנודע כי כשצא הכתר יצאו כל הכתרים), הוא מלביש אל התוך דעליון הנמשך מתוך מקו"ה דע"כ נק' חב"ד כנ"ל, והבן היטב שרק הראש יכול להלבישו כי יש לו מכח מקורו דין קדימה ושליטה על התוך, משא"כ התוך דתחתון אינו יכול להלבישו לעלין, כי התוך דעליון קדום במעלה עליון לאין קץ וע"כ אינו משיגו כל עיקר.

 

הלבשה לנה"י דעליון:

ה"ס ההלבשה הבא מכח אנקת"ם אשר משליט בעיקר את הסוף דמקוה, בסוד כ' אשב בחושך הויה אור לי, וא"כ אין לו כלל בחי' חג"ת דעליון שה"ס התוך דמקוה כי מתחיל מכל"א ולמטה, וז"ס שתים זו שמעתי, כדי להרבות המשכה עש"ה. וע"כ חג"ת דאלו הם חג"ת מבחי' ו"ק, משא"כ אם מלביש לתוך דעליון היה החג"ת מבחי' חב"ד. עי' לעיל בהלבשה לחג"ת דעליון.

 

התכללות זו"נ בב' כלים:

מקורו מזו"ן דכתר דעקודים בהתפ"ב (ע"ע מול"מ). אשר הרשימו דטעמים שנשאר בכלי דכתר ה"ס הזכר דכתר, ואע"פ שאין בו אלא ו"ק בחוסר ג"ר כי ט"ר שלו נשארו בהעליון מ"מ אור הו"ק שלו הוא גדול לאין קץ, ואור החדש דקומת חכמה שנתפשט עתה להפרצוף הזה המכונה התפ"ב ה"ס הנקבה של הכתר. ואור הזכר יש לו כלי מיוחד מחלק הרשימו שנחשכה ביותר, ואור הנקבה יש לו כלי בפ"ע מסוד הכאת אור החכמה בהרשימו, וכשהם מזדווגים אז נכללים זה בזה בסוד ד' רוחין אשר הזכר נכלל מרוח הנקבה ג"כ (וישלו רוח דידיה ו"ק) וגם רוח דנקבה הג"ר שלה ונעשה פרצוף שלם ג"ר וו"ק. ועד"ז גם הנוק' כלולה מב' רוחין דידיה ודידה ואוד הגדול של ו"ק דזכר ניתוסף על אור ג"ר של עצמה ואז קונית הגדלות בתכלית.

 

התכללות ז"ת בכלי אחת:

מקורו מזו"נ דכתר הנ"ל אחר שנזדכך במסע הב' (ע"ע מול"מ). כי אז נעשה שינוי בזווג זו"נ דכתר כי גם אח"כ שעלו אליו החו"ב למ"ן ויצא בו אור חדש, הנה הנקבה אינה מקבלת אור החדש הזה אל הכלי שלה אלא שמתלבש בכלי דזכר ואז נכללים הזו"נ יחד בכלי א' דזכר, ואין כאן בחי' ד' רוחין דאהבה כנ"ל בנ' כלים אלא הנוקבא נכללה בהזכר וגם קומת נוקבא נחסרה מג"ר ואין לה אלא ו"ק כמו הזכר.

 

התכללות זו"נ בלי כלים:

ה"ס עלייתם בהיכל העליון ומשמשים בהכלים של עליון, אשר אז יש להם בי מיני התכללות:

א' הוא התכללות נוקבא בדכר שאז מעלת שניהם שוה לגמרי, משום שאין הכלי שלה עמה שבגללה היא פחותה מזכר והבן שה"ס רוח אחד.

ב' הוא התכללות דכר בנוקבא בהיותה גדולה, היינו כי יש לה ו"ק דזכר כמותו ממש ונוסף לה בחי' ג"ר המיוחסים רק אליה וע"כ נכלל בה הזכר לגמרי, והיינו ג"כ בבחי' רוח אחד משום שאין להזכר אותו הכלי שישנהו במעט מהנוק'. ודע שעיקר השינוי הוא מכח הכלי ואין להאריך.

ומקורו מזו"נ דכתר הנ"ל בשעה שעולים למלכות דראש (או"א). שאז נעשה רק הזכר למ"ן בבחי"ד דראש שה"ס רשימו דבחי"ד ולא הנוקבא שה"ס בחי"ג, אמנם להיותם בלי הכלים שלהם אין ניכר השינוי של הנוקבא כלל וכלל וע"כ נכללה הנקבה בהזכר לגמרי.

ואח"ז שיורד הטבור המזוכך לשורש ממקום החוטם להפה, אז יכול המסך דחוטם לעשות זווג דהכאה ויוצא האור דבחי"ג דהיינו קומת חכמה, ואז מגיע האור הזה רק להנוק' לבדה כי היא בחי"ג והזכר מתבטל ונכלל בנוק' לגמרי.

וכשיורדים משם למקומם באה הנוק' עמו לכלי אחד של זכר ואינה חוזרת עוד לכלי דידה שה"ס ה' דכתר, ושניהם בכלי אחד ביוד דכתר. והוא מטעם שכבר נתרשמה מבחי"ד בהיותה בפה דעליון וקבלה מכתר עליון של ראש, ואינה יכולה עוד לבא לכלי דה' שה"ס בחי"ג ע"כ אין לה הג"ר שקבלה בהיכל עליון ושוב נעשים שניהם בחי' ו"ק. (ע"ע התכללות זו"נ בכלי אחת).

 

המשכת אור העליון למטה:

ואח"כ מעלים מ"ן (ע"ע עליה וירידה).

 

התלבשות:

יורד התעלמות. כי כשיש ב' מציאויות יחד ואינו ניכר רק אחד מהם נבחן שהנעלם הוא בפנימיותו הניכר הוא בחיצוניות, דהיינו אשר האינו ניכר גנוז ונעלם בהניכר וכל שמבחוץ הוא השולט, ע"ד אור הגרון המלובש בחסד עליון שבראשי כתפוי דא"א, ומובן בזה שאור הגרון גנוז ואין לו שום היכר (שהו"ס הנפילה) ואור חסד עליון (כל"א) הוא השולט. וכן בעת שהתחילו זרועות דא"א להגלות ולהתפשט אז נתלבש חסד דא"א בגבורה שמשם יצאו ישסו"ת, ומובן ג"כ שאור החסד אינו ניכר אלא נעלם, ועיקר השולט הוא הגבורה (קומה בלי חסד) וכן תמיד.

 

התחלפות אור דחו"ג בע"ס דרוח:

ע"ע רוח בהתחלפות חו"ג.

 

היכל המלך:

(ע"ע בריאה) תבינהו ממ"ש האריז"ל בסוד עצמות גוף לבוש היכל (ע"ח ש' אבי"ע) שה"ס ד' בחי' הנודעים, ואשר כל העולמות אבי"ע נתקנו רק מסוד נשמה עצמות גוף שה"ס כח"ב, אכן זו"נ נשארו רק בסוד או"מ ולא פנימים כלל, שהמה נתקנו בסוד החיצוניות הנק' לבוש והיכל שאין להם חיבור כלל אל הגוף עכ"ל.

אין השם מלא: והנך מוצא שבחי' ג' ובחי"ד נפרדו ונבדלו מפרצופי אבי"ע כולם, והזו"נ שבפרצופי אבי"ע נחשבים רק זו"נ דבינה כלומר זו"נ דבחי"ב שהסו"ה כי יד על כס י"ה שאין השם שלם ואין הכסא שלם עד שיכלה זרעו של עמלק, דהיינו סוד ב' אותיות אחרונות של הויה שהם וה דהיינו בחי"ג ובחי"ד החסרים מכל פרצופי אבי"ע כנ"ל. ונמצינו למדים אשר אותה הבחי"ד האמיתית ששימשה בעולם א"ק היא שנעשית ונתאית בסוד היכל לבד, ולא יכלה להתקן בסוד שאר הבחי' כלל.

לבר מהיכלא דמלכא: ובזה תבין מ"ש בזוהר תזריע בביאור הכתוב על משכבי בלילות דלית אורחא דמלכא לאזדווגא בי לבר מהיכליה, דהיינו בבחי' היכל המלך המבואר, כי אז יש מילוא לשם הויה בסוד (לבוש) והיכל, כי האור (ע"ע לבוש ע"ע שחור) הגדול ההוא כחו יפה להכניע גם את הבחי"ד, ובסו"ה הנה אל ישועתי אבטח ולא אפחד, וכיון שאין שום אחיזה לס"א שם, ע"כ אורחא דמלכא לאזדווגא רק במקום ההוא בלבד. (ע"ע היכל להלן) (ע"ע שורש נשמה גוף לבוש היכל).

 

היכל:

הוא מלשון הא (לך) כל. ועד"ה הא לך זרע, כי כל הבא אל היכל המלך נותן לו המלך כל אשר לו. כלומר, כל מה שהנברא ראוי לקבל בכל מדרגותיו וגלגוליו המלך נותן לו כל זה תיכף ומיד בבואו אל היכלו, משום שהנותן הוא נצחי ונודע שהנצחי אינו מתפעל ולא כלום מהזמן וגלגוליו, וע"כ כל הטועם מה מהנצחיות נמצא ומוכרח שיקבל כל העתיד להגיע לו תיכף ברגע הראשונה דאי לאו הכי אינו נצחיות.

ונודע שבעלי התנועה נבחנים בעולם שנה נפש כי נפש המתנועעת צריכה למקום שעליו תתנועע שנק' אולם. וסכום התנועות שהנפש עושה שמה המה מורגשים לנו בתור זמן שנק' שנה, וע"כ ג' גבולים אלו נוהגים בכל הגשמיות, אכן בסוד התפשטות הגשמיות דהיינו כל הדבק וקרב לאלקים שה"ס הנצחיות אע"פ שהוא בהכרח מסתלק מגבולי הזמן כנ"ל שכל העתיד לבא באריכות הזמן נמצא מקבל תיכף ברגע הראשונה, עכ"ז אינו נמלט מגבול המקום הן בהיה והן ביהיה דהיינו עבר עתיד שאינו עומד באותו המקום. וזהו אז כל ההבדל בין הדבוק להנדבק דהיינו בין החלק והכל. וז"ס איזהו חכם המכיר את מקומווע"כ נק' השי"ת בשם מקום כמ"ש ז"ל ברוך המקות משום שאפילו הדבק היותר נשגב שבעולם מוכרח עוד להרגיש בעצמו את גבול המקום שבינו לבין קונו, אלא כמובן שגם הרגשת המקום הוא נתכלית הדקות.

ומזה תבין שהדביקות בהשי"ת ברגע הראשונה, כלומר בעת שמקבל מהשי"ת כל הטוב העתיד לבוא מוגדר זה בשם מקום או בשם היכל, דהיינו אם מתחשבים עם הגבול הדק שמרגיש בינו לבין קונו אנו מכנים בשם מקום ואם מתחשבים בצורת הנותן והנדבק אנו מכנים בשם היכל, משום שנותן לו כל, כי היכל נוטריקון הא - כל וזה וזה מראה על התפשטות גבולי הגשמיות, באופן שאפי' אח"כ כשמתגלגל בגבולי עשן מכיר היטב את המקום ההוא וכל פעם שרוצה לבוא להתפשטות הגשמיות חוזר שם.

ובזה תבין סוד הזוהר על משכבי בלילות מקשה במשכבי מבעי ליה ותירץ וכו' לית אורחא דמלכא לאתדבק בי לבר מהיכליה וע"כ ביקשה ולא מצאה משום שלא הבינה אז לעלות להיכל המלך, והבן היטב שאין הכונה אשר המתדבק נמצא ברגע הראשונה המכונה היכל המלך ביתר גדלות מבכל הזמנים שלאחרי כן כי זהו לא יתכן כלל, כי ודאי שהולכים מחיל אל חיל. אלא הכונה על מקום הדביקות המוכשר לקבלת כללות הנצחיות בסוד התפשטות הגשמיות, אשר שום נצחיות אינו מתקבל במקום אחר זולתו אפי' שיהיה המקבל במדרגה יותר גבוה ונעלה. וז"ס שרמז האר"י ז"ל אשר המקום הוא גדול יותר מכל מח שנמצא בתוכו ע"ש, וכן הקב"ה מקומו של עולם ואין העולם מקומו ודו"ק.

ויש לרמז עוד כי יש סוד תחית המתים: המכונה קימה, ע"ד שאמרו ז"ל בסו"ה הנך שוכב עם אבותיך וקם וכו' שהוא מקרא שאין לו הכרע המרמז על תחיית המתים, וע"ש זה נק' הקב"ה בשם מקום מלשון מקים, כי הקם לתחיה אינו קם מעצמו אלא הקב"ה מקים אותו, וע"כ נק' בשם מקום. (ע"ע תחית המתים).

 

היכל:

(עי' לעיל) יורה על המקום שבו שורה המלך בקביעות לנצחיות. וז"ס לית אורחא דמלכא לאזדווגא בי לבר מהיכליה, כלומר אם לא באותו המקום שהוא נצחי. ומכאן תשפוט שכל הזוכה לאיזו דבקות אמיתית בהשי"ת זוכה אותה לנצחיות, ע"ד עד שיעיד עליו יודע תעלומות שלא ישוב לכסלו עוד.

 

ה' חסדום הי גבורות:

הע"ס מתחלקים לחמש חמש ע"ד שנתחלק הכתר דנקודים דב"ן. ה"ס ראשונות כח"ב חו"ג לראש עתיק, וה"ס תחתונות ת"ת נהי"מ לא"א. וה"ס עשרת הדברות המחולקים על ב' לוחות הברית לחמש בכל לוח, שלוח הימין ה"ס עתיק וסוד יום ב' ולוח השמאל ה"ס א"א ויום ד'.

אבא יסד ברתא: ונודע כמ"ש בזוהר פנהם אות תתמ"א וז"ל אנכי ביה כ' כתר, וביה אין.

כתר: אתקרי מסטרא דאמא עילאה (שה"ס בורא חושך כי סר ע"י או"א עי' בינה).

חמשים: דאדכר לגבה חמשין זימנין יציאת מצרים (שה"ס בחי"ד דיום ה' שה"ס הנתיב דלא ידעו עיט) ובו יצאו ממצרים בסוד על הים לקו חמישים מכות דבלאו הכי לא יכלו לצאת ממצרים מהענוי הגדול שנתענו שם ארבע מאות(ע"ע ארבעים). ואיהי בת מן בראשית (כלומר) מת ראשי בסוד ירא שבת דכלילן עשר אמירן מסטרא דחכמה.

בת י': אבא יסד ברתא: פירוש, בטרם שהושלכה משמים ארץ היתה הבחי"ד בכל השלימות מצד כל קומת החכמה השרויה בה, בסוד יפה נוף משוש כל הארץ, וע"כ נק' בת של ראש שעשועים דיום יום, ובעת (קרי בת) הזאת נאמר אבא יסד ברתא דהיינו הוא תכלית תפארתה ו הדרה, ולפיכך כלילן בה עשר אמירן שה"ס ע"ס שלימות מסטרא דחכמה, אכן אח"כ מסטרא דאו"א נתיב לא ידעו עיט: ל"ב נ"ח: (עו"ש) ואיהי נתיב לא ידעו עיט דכליל ל"ב נתיבות החכמה דאינון ל"ב אלקים דמע"ב. מסטרא דאמא עילאה (דהיינו בצורת כתר כנ"ל עש"ה) אתקרי כבוד, (פי' בסו"ה השמים מספרים כבוד אל שבבחי' הכתר ה"ס אל הכבוד) וכד אתכלילן בברתא אתקרי לב(מלשון להב).

כבוד, לב: ובגין דא כבוד לעילא ל"ב לתתא. (ויש לפרש עוד דבסוד אמא עי' הכתר משמשת היראה בסוד כבוד, דהיינו המופיע ממעל אבל לא בסוד התלבשות בלב, אמנם מסטרא דברתא שהיא מיוסדת מאבא מחכמה וע"כ מתלבש האור בל"ב בסוד שביעי).

עשרת הדברות: ויוד דברן אתיהיבו חמש בלוחא חדא חמש בלוחא חדא. פי', מסטרא דאבא יסד ברתא נמצא הבת בסוד עשרה מאמרות מסטרא דחכמה כנ"ל. אמנם מסטרא דאמא עילאה דאתקרי כבוד (מסו"ה בורא חושך). הנה כשהם באים בהבת המה נק' ל"ב, כלומר ע"ד ההבחן מודברת בם בלכתך בדרך ובשכבך ובקומך, שאינם נוהגים בו עצמו אלא בשבת דידך ובשכיבה דידך עצמך, שזה היתה אחר שנתיסדה מכח אבא והחכמה עליונה אז נעשה ענין השכיבה וקימה בה עצמה, וע"כ נעשו העשרה מאמרות הרכות הנעימות מקודם שקבלו לבחי' עשרת הדברות קשות. ומזה תבחין מרחק הרב בין אמירה לדיבור, כי בעת שהמ"ן באים מאחר נק' מאמר וה"ס זכר בעל מ"ד כי המ"ן מנוק' בא לו משא"כ אם הוא עצמו הוא המעלה מ"ן אז נק' דיבור קשה ודאי.

פנים בפנים דיבר ה' עמכם מתוך האש: כי כן קבלו עשרת הדברות בסוד ותגיד לבני ישראל דברים קשים כגידין, כי ע"כ בכל דיבור ודיבור פרחה נשמתם וחזרו לאחוריהם י"ב מילים, בסוד ע' לשתי עשרה שנעשה עשתי עשרה שפרחה הנשמה די"ב מילים וכו'.

נתיבות שערים: ובהאמור תבחין בין השערים להנתיבות, כי השערים בשעה שנפתחים המה בסוד שאו שערים ראשיכם ויירש זרעך את שער אויביו, שה"ס אבא יסד ברתא בסוד בת ראש כנ"ל, משא"כ הנתיבות המה נפתחים בסוד שבילים צרים ותיקונים לאור חסדים דאי אפשר שיתגלו זולת דרך נתיבות אלו, בסוד מ"ש בזוהר על יסודות דאו"א: האי שביל בהאי נתיב יתיב כלומר שאין צינור אחר להשפיע, אלא דרך שם ונתיבדלאידעועיט הוא מוכרח לבא ולשמש להאי שביל דחו"ג העליונים לסוד עשרת הדברות: מה שלא היה יכול להגלות זולת הנתיב הנעלם הנ"ל.

 

ה"ח כח"ב חו"ג:

עי' עו"ש פנחס אות תתמ"ב וז"ל: יוד דברן אתיהיבא חמש בלוחא חדא וחמש בלוחא תנינא, איהי (הבת) כליל לון מכתר עד גבורה (דהיינו כח"ב חו"ג).

 

ה"ג תנהי"ם:

יוה' מעמודא דאמצעיתא עד ברתא ואינון ה' ה'.

עמוד אמצעי: פי' כי עצמותם של הספי' אינם אלא ה' בחי' דהיינו קוש"י וחו"ב שהם ג' ראשונות, וז"א ונוק' דז"א. והנה לפי"ז נמצאת הבינה בסוד האמצעי שכתר וחכמה נמצאים למעלה ממנה וז"א ונוק' למטה ממנה, והנה נתבאר אשר סוד הבינה ה"ס עמוד האמצעי.

עשר ספי': ויש אמנם להבחין באלו החמש בחי' כח"ב זו"ן שיש בהם עשר ספי'. והענין, כי בסוד הבינה שה"ס כל"א נעשה שינוי בסוד הרקיע המבדיל בין מים עליונים לתחתונים, אשר הזו"ן שלמטה ממנה נבחנים למים תחתונים שערכם נשפל מאד כלפי המים העליונים שהם כו"ח ובינה עמהם.

ג"ר חג"ת: ומטעם האמור נבחן הבחן גדול בין הג"ר שהם כח"ב במקומם לבין הארת הג"ר הנמשכת מבינה ולמטה. ולפיכך נשתנה שם הג"ר לחג"ת חג"ת המה הג"ר שלמטה מבינה דהיינו כח"ב עצמם הנמשכים דרך הבינה למטה ממנה נק' ג"ר, כתר נק' חסד חכמה נק' גבורה בינה נק' ת"ת. באופן שה' בחי' כח"ב זו"ן נעשו עתה חג"ת נ"ה וע"כ נעשה עתה עמוד האמצעי ת"ת, באופן שבינה ה"ס עמוד האמצעי הכללי כאמור. אכן אחר שירדו הכח"ב למטה מבינה, נמצא הת"ת האמצע, חו"ג למעלה מת"ת נו"ה למטה מת"ת, וע"כ הת"ת נק' רקיע המבדיל במקום הבינה דמעיקרה ונעשו חסד וגבורה למים עליונים במקום הכתר וחכמה דמעיקרה, ומים התחתונים הם נצח והוד שלמטה מת"ת. אכן יש עוד רקיע המבדיל: יסוד: שרקיע הזה נעשה לבסוף בסוד עליית נה"י לחג"ת.

וכמו שהבינה העלתה אליה מעיקרה את הת"ת שמשום זה קיבלו כח"ב לצורת חג"ת ושימש הת"ת במקום הבינה וכו"ח נעשה לחו"ג, כן עתה עלה שוב היסוד למקום הת"ת שהוא מקום הבינה וירדו גם חו"ג לצורת נצח והוד, ונצח והוד מים עליונים ממעל ליסוד, ומיסוד ולמטה ירדה המלכות שם ונעשית למים תחתונים במקום נו"ה דמעיקרה.

ספירות השורשיות: ונתבאר שספירות השרשיות המה רק כח"ב נ"ה בלבד, משא"כ חסד גבורה ת"ת יסוד מלכות המה באו מכח הרכבות והתמעטות, שחסד וגבורה המה באמת כתר חכמה, אלא שנתמעטו ע"י הבינה הנעשית בסוד רקיע המבדיל וקנו שם חו"ג.

וז"ס שבאצירי: כי הכתר וחכמה ממקומם המה עומדים זה תחת זה (ע"ד כו"ח דא"א). אכן אחר שנתמעטו דרך הבינה המה עומדים זה אצל זה מטעם שהחכמה נתמעטה וקנתה שם גבורה ודין, וע"כ כדי שלא יהי' שם אחיזה לדינין נתאמצה החכמה ועלתה לכתר ונמצאת בסוד הצירי כזה.. חסד לימין שה"ס הכתר המושך אצלה החכמה כדי להגן עליה, והגבורה לשמאלה של הכתר. והבינה נק' צירי: מטעם שדרכה נתמעטו אורות הכו"ח שבמקומם זח תחת זה- שבא : ונעשו לחסד גבורה זה אצל זה - צירי...

ויש לפרש עוד, כי בעת השתלשלותם של הכו"ח דרך הבינה אין נמשכים כדרך עמידתם אשר החכמה הסמוכה צריכה לירד מתחילה ואח"כ הכתר על החכמה, אלא כדי שלא יהי' אחיזה בהחכמה ירדה מתחילה הכתר דרך הבינה והכתר עצמו המשיך גם החכמה שם והעמידה לשמאלה.

והנה נתבאר אשר ח"ג אינם ספי' מקוריות, וכן הת"ת הוא ג"כ אור הבינה, אלא אותו אור של הבינה הנשאר אחר התמעטות הכו"ח נק' ת"ת. באופן שמתחילת יציאת הבינה יצאה בינה בסוד \ קיבוץ שורוק ג' נקודות כח"ב זה תחת זה, ואח"כ שהתחילה להעביר למטה את האורות דכו"ח למקומה בסוד צירי שהיו חו"ג כנ"ל, אז נבחן בהכרח גם נקודתה עצמה שנמצאת מתחתיהם בסוד * סגול. ב' נקודות הצירי שלמעלה ה"ס חו"ב שירדו לחו"ג ונקודה דבינה שמתחתיהם (*)ה"ס ת"ת ולא בינה. וכבר נתבאר שכעת נק' הנקודה האמצעית שמתחתיה דהצירי בשם רקיע המבדיל והצירי עצמו שה"ס חו"ג בשם מים העליונים ומהת"ת ולמטה שהם נו"ה המקוריים נעשו למים תחתונים והמה ב' הנקודות חיריק קיבוץ.

חיריק: ה"ס כי רק, וסוד נצח: אשר בטרם שנגלה לו ההוד היה רק מכל אורותיו. וסוד .-' שורק קיבוץ ה"ס ההוד שאחר שנתרוקן הנזח בא ההוד וקיבץ כל האורות בחזרה, וכמו למעלה כח"ב זו תחת זו, ובסוד זה נעשה הגבורה: שבא. כי ההוד המשיך ג' נקודותיו בסוד קו שמאל ובא הכו"ח שהיו בצירה והכתר לימין וחכמה לשמאל והנה עתה חזר הכל לשמאל, וכו"ח שנמשכו בהוד עומדים זה תחת זה בסוד נקודת שבא שה"ס גבורה כמבואר, והוד עצמו נעשה \ קיבוץ.

(*)הגהה שבטרם שעלה אור הת"ת מנצח נק' הבינה צירי שנקודה ימנית ה"ס כתר ושמאלית ה"ס בינה במקום חכמה אבל חכמה בעצמותה לא היתה עוד. עד שעלה הת"ת והמשיך שם הג"ר ואז ירדה החכמה לשמאל הכתר ומחבר להבינה דשם לאחד ממש והת"ת מתחתם כתר-ת"ת-חו"ב ובאמת בעת הזאת יצאו ג' שהם צירי סגול שבא. כי אין העדר אלא הוספה כנודע כזה חסד-בינה-גבורא כי באותו צת שהת"ת המשיך ג"ר דחכמה נעשה סיתום בנצח ונכללה חכמה בגבורה: שבא.

 

הבחן מבינה לת"ת:

כבר נתבאר לעיל אשר הבינה במקומה ה"ס ג' נקודות שורוק או קיבוץ, שה"ס מסך מעלה או"ח ממטה למעלה שהמסך הזה נק' קיבוץ והכו"ח שממשכת ה"ס צירי דהיינו חו"ג, אכן ת"ת ה"ס גדלות לבינה כי הוא עולה בסוד אומ"צ ומכריע על הצירי בסוד ^ סגולתא דטעמים, ושם למעלה נק' דעת: ומה שנמשך ממנו למטה נק' ת"ת וע"כ ה"ס בריח התיכון וכ"ז הוא מכח הנצח דיום ד'.

הבדל בין ת"ת לנצח: ואע"פ שהנצח נק' חיריק אכן זהו אחר שנגלה אור התפארת דג"ר על הבינה שעלה לשם מכחו, אז נעשה בחי' קפאון וריאות בהנצח וע"כ הוא עצמו נק' חירק כנ"ל, ומה שעלה ממנו להבינה להכריע שמה ה"ס ת"ת, וע"כ רקיע המבדיל נק', ונצח כבר מים תחתונים הם אלא מים חיים.

ובזה תבין ג"ס בינה ת"ת נצח: שהם ענין אחד, אלא הקטנות במקומו ה"ס בינה וצירי וחו"ג כמבואר, וכשיצא ספי' המקורית שנק' נצח אז עלה חלק העליון להבינה ונעשה ממנו שם דעת ת"ת: סגולתא דטעמים ונקודות, והבחי' דנשאר במקומו ונתרוקנה נק' נצח.

הוד דוגמה לבינה: כי גם היא יצאה בקטנותה בבחי' שורוק כי המשיכה אליה הכ"ח זה תחת זה בסוד שבא, וגם היא ילדה בן נעים שנק' יסודו וגם הוא עלה למעלה בסוד להמשיך ג"ר להוד, אלא בבחי' שיתופא דמדה"ר בדין, וע"כ הנקודה היא אמצעית האותיות ולא כת"ת שהיא חולם למעלה מאותיות, דהיינו למים עליונים בסוד סגולתא דטעמים כנ"ל, אלא בסוד מים אמצעים מים חיים שהם נו"ה שממעל להיסוד, מים אמצעים במקום מים עליונים. המלכות שמתחת להיסוד הם מים תחתונים, באופן שהיסוד מכריע על נו"ה דוגמת הת"ת על חו"ג, אלא החו"ג המה בחי' כו"ח כנ"ל מים עליונים ממש, משא"כ נו"ה המה ספי' מקוריות אלא נמשך חיות, וע"כ מים חיים אומים אמצעים נק' ולא מים עליונים ממש, שהרי מקורם יצאו אחר הג"ר אחר הבינה.

כח"ב חו"ג מים עליונים ממש: וכשתחלק ספירות המקוריות לב', תמצא אשר ה"ס עליונות כח"ב חו"ג אין בהם ממים תחתונים כלום, שחו"ג כתר חכמה וצירי כנ"ל, אמנם ה"ס תחתונות: ת"ת נצח הוד יסוד מלכות כולם בחי' מים תחתונים המה, כי הת"ת עלה מהנצח שהוא כבר מתחת הבינה, וע"כ כח"ב חו"ג שממעל להבינה נק' ח' חסדים ותנהי"ם הבאים אחר הבינה הם ה' גבורות, ותמצא כי בבינה עצמה יש ה"ח ולא למעלה וכן במלכות עצמה יש ה"ג ולא למעלה.

ואפשר לפרש עוד באופן אחר, אשר תיכף בשעה שנגלה צמצום א' בסוד יום ה' אז באותו הרגע נאצלו עשר ספירות.

עשר ספירות: כי מנקודת הצמצום ולמעלה יצאו ה' ספירות כח"ב (רת"ס מקוה) חסד וגבורה (אומ"צ ומקוה"נ). וכן מנקודת הצמצום ולמטח יצאו ג"כ אותם ה' הבחינות בשם חג"ת (רת"ס מקוה) נו"ה (אומ"צ ומקוה"נ). ונשתנה שמם דכח"ב לחג"ת להיותם משפעים ובאים דרך מסך דיום ה' הקשה שנעלם הראש מהם, ע"כ לא נשאר מהכתר זולת בחי' חסד ולא נשאר מהחכמה זולת בחי' גבורה ולא נשאר מהבינה זולת תפארת (בסו"ה כתפארת אדם לשבת בית). וכן לא נשאר מהחסד דאומ"צ זולת בחי' נצחון בלבד ולא נשאר מהגבודה שבמטה"נ זולת בחי' הוד בלבד.

באופן שכל ענין עשר הספירות אינם אלא ח' בחי', אלא בסיבת נקודת הצמצום שבהחזה נחשבו ה' הבחינות כח"ב זו"נ בעברם דרך שם לתחתונים, וע"כ שינוי מקום גרם לשינוי צורה והג"ר נעשו לחג"ת, והזו"ן שהיו בבחי' חו"ג נעשו לנו"ה שה"ס שינוי השם, וע"כ ה' נחי' כח"ב זו"ן המופיעים במקום יציאתם ה"ס ה' חסדים, וה' בחי' כח"ב זו"ן המושפעים דרך המסך ולמטה ה"ס ה"ג. וז"ס אשר הנוקבא נאצלה מנין דרועוי דז"א: דהיינו בסוד יום ה' דמע"ב, והיינו מסוד בחי' העביות היורד מהגבורה (מקוה"נ). כי שמה מקום חנוק' ממקום אצילותה. והבן שיש לה חלק ביד הימין בחסד (אומ"צ) בסוד ב' מאורות הגדולים שהיתה שם בסוד בת ראש, גם יש לה חלק בסוד יד שמאל מקוה"נ, כי אז ירדה ונתמעטה, וע"כ מב' אלה יחד נאצלה ממש שזה נק' מבין דרועוי דז"א.

באופן שהנוקבא מבדלת בין ה"ח לה"ג, שמהנוקבא ולמעלה ה"ס ה"ח כח"ב חו"ג ומהנוקבא ולמטה ה"ס ה"ג חג"ת נ"ה כנ"ל. וז"ס שהנוק' נק' כתר מלכות: שמסוד דרועא ימינא אומ"צ נק' כתר וחסר לה ט'תחתונות, ומסוד דרועא שמאלא (יום ה) ממה"נ נק' מלכות לבד וחסר ט' ראשונות. ומתוך שכלולה משניהם יחד כנ"ל, ע"כ נק' בב' השמות יחד כתר מלכות, אמנם אינה משמשת בשניהם בב"א אלא בזא"ז ביום ד' בכתר שה"ס אין ב' מלכים משמשים בכתר א', וביום ה' במלכות שה"ס שנעשית, עתיק לבריאה ראש לשועלים. 

 

הבדלה:

ע"ע עצם ובשר.

 

הכאת הסלע:

(ע"ע צלע) ה"ע ההסתכלות בסו"ה וירא ה' כי סד וכו', שההסתכלות הזה מושך אליו או"ח מהתחתון והסתלקותו לשורשו נק' בערך התחתון בשם יציאה שז"ס ויצאו מים רבים ותשת העדה ובעירם.

ב' בחי' בהסלע שהם: הכאה אחת, וב' הכאות. ובחי' הכאה אחת ה"ס בארה של מרים שהיתה מלוה אותם כל שנות מהלכם במדבר, דע"כ נק' בארה של מרים בסו"ה ולא יכלו לשתות מים ממרה כי מרים הם כלומר שנמשכו מבחי"ד שאינם ראוים לשתיה מחמת מרירות הדין הקשה שבהם, אמנם מעיקרה היו בסוד מדבר שור ג' ימים: שה"ס אומ"צ הגורם לסיתום מי חסדים, וע"כ לא מצאו מים כלל עד שנושעו עכ"פ במרה שהשיגו מים אמנם מבחי"ד.

ויורהו הי עץ וימתקו המים: שה"ס עץ החיים ולקותא דבחי"ב שעירב במים המרים ההם ואז נמתק מדה"ד במה"ר, וע"כ נעלם המרירות דבחי"ד ומכאן ואילך הי' ההכאה רק בסוד הכאה דפעם א' מבחי"ב לבד שהוציא מים לשתיה, והוא הנק' בארה שלמרים אלא שהארירות נעלם כנ"ל מטעם ויורהו ה' עץ. ויש עוד בחינת הכאת הסלע פעמים: דהיינו הגילוי דבחי"ד ג"כ, והכאות שתים האלו הם נק' מי מריבה: שהמה גרמו למיתת משה ואהרון שזהו קרה לאחר פטירת מרים וסילוק הבאר הנ"ל דפעם א', ולפיכך וירם משה אז מטה וויך פעמים: בבחי"ד ובבחי"ב שאז בסוד דתכלי ושצי לכלא פסק כאן מלהרהר עוד, שזהו מיתת אהרן הכהן ועליתו הר ההר: דהיינו ב' הרים (מטעם ב' הכאות) זע"ז והשרים נעשו לעבדים, וכאן שמת אהרן מת ג"כ משה כי אחים המה, באופן שמיתת מרים דהיינו ביטול דהמתקה הנ"ל ובסוד הכאה דפעם אחת הוא שגרם למריבה ולהכאת ב' פעמים שה"ע הר ההר ומיתת אהרן, ומיתו אהרן גרם למיתת משה בהר העברים דהיינו ב' בחי' עברה: עברה דבחי"ד ועברה דבחי"ב, שהסו"ה ויתעבר ה' ב' למענכם פי' בשביל המריבה שלכם, כי אתערותא דלתתא הגורם לב' מיני הכאות הסלע הנ"ל, הנה בחי' א' נק' בשם לינה, תלונה, וילונו. בא"ה וילן שם כי בא השמש, שאין זה בחי' עברה וזעם ח"ו אלא בחי' תרעומת דקה וסיתום ושינה שה"ס וחרהו ה' עץ כנ"ל, ובסו"ה אני שכבתי ואישנה הקיצותי כי ה' יסמכני, ולפיכך בסוד הכאת הסלע דפעם א' כתיב וילן העם על משה ויאמר למה זה העליתנו ממצרים להמית וכו', (ואע"פ שמקודם כתיב וירב העם עם משא אכן אח"כעזבו את המריבה שה"ס בחי"ד ופתחו בתלונה כמ"ש וילן וכו') משא"כ אח"כ במי מריבה בפ' חומק שמה לא כתוב וילן אלא וירב העם עם משה ויאמרו לאמר ולו גוענו בגוע אחינו לפני ה' (בסיתום דאומ"צ) שזה נק' מריבה, עיבור: הגורם להכאה פעמים בהסלע.

 

הפיכת פנים למעלה:

הוא נוהג בעת הסתלקות האורות דהסת"ב משום הכאת או"מ באו"פ (ע"ע הכאת או"פ באו"ם). שהמסך מזדכך והזווג דהכאה מתבטל. אמנם נבחן שמסתלק על סדר המדרגה (ע"ע הויה בריבוע). ויוצאים ד' פרצופין זה למטה מזה בהמשך עת זיכוכו, אמנם נק' אור הנקודות ואור אחורים, והוא משום דהמסך והאו"ח הם הולכים ומסתלקים מן התחתונים ואין ענינם להאציל אורות ופרצופין, ודבר אצילותם אותם המדרגות הוא מסבת אור העליון שאינו פוסק מתחתונים אפי' רגע עש"ה, וע"כ אין זה אור הפנים ורחמים משום שאחוריהם לתחתונים כלומר, שאין המסך ואו"ח עומדים אז לקיים האור בהפרצוף, אדרבא שמזדככים ועולים לשרשם, דהיינו שפניהם למאציל כלומר להזדכך לבחי' שורש ומאציל, ומאותו הרגע שהמסך שהוא עקרו של או"ח המלביש ומקיים להאורות מתחיל להזדכך, נבחן אשר האורות הפכו פניהם למעלה, כלומר להסתלק ולהזדכך עד שיבואו למעלה לשורש, משום שאין ענין מקצת נוהג ברוחני וכשרק מתחיל להזדכך מוכרח להזדכך לגמרי מכל עביותו, וע"כ נבחן שתיכף מסלק פניו מלהשפיע לתחתון.

 

הארה דרך עליה:

(ע"ע הפיכת מים למעלה) אשר בזמן זיכוכו של המסך שמכונה שמתעלה והולך מעביותו בסדר המדרגה עד שמזדכך כולו ועולה לשורשו, הנה זיכוכו של המסך נק' עליה, כי כלפי עצמו נבחן שבעשה יותר חשוב, שהרי אור הזך ודאי יותר חשוב מאור עב. אמנם אור העליון המזדווג עמו בהמשך זמן ההוא, נבחנים אותם ההארות שהם הארות בדרך עליה שהולכים ומתמעטים, וע"כ הם אור אחוריים ודין ואו"ח.

 

הארה דרך ירידה

אחר שהמסך מזדכך כולו נבחן שעלה ונעשה כבחי' שורשו שמשם יצא דהיינו מלכות דראש שהוא כתר דגופא, וכשהוא מגיע לזיכוך הזה אז אור עליון של ראש חוזר ויורד על המסך, שמשום זה חוזר המסך ומתעבה (ע"ע הסתלקות אורות להמאציל לקבל שפע). וכלפי המסך עצמו נבחן זה לירידה כי העביות היא גריעותא כמובן, אמנם כלפי המשכות האורות וקיומם בפרצוף נבחן העביות הזה שבהמסך שנתפשט להתפשטות פרצוף שלם (ע"ע ע"ב), וע"כ אור העלחן הזה שיורד אל המסך נבחן להארה דרך יגה שהוא אור ישר ואור רחמים.

 

הפכיות בשורשה:

(ע"ע ע"ס דאו"ח הפכים לאו"י) שורש: ל מיני הפכיות שבכל העלמות והפרצופים והספירות ה"ס האו"י והאו"ח, שהמה הפכים זה לזה מקצה אל הקצה. שהרי האו"י הוא בחי' אור המתלבש ומתדבק בהתחתון והאו"ח הוא האור המסתלק ונפרש מהתחתון, וא"כ אין לך רחוקים באלם יותר מהם, כי הסתכלות הסתלקות: המה ב' האורות ראשיים שבהעולמות, בסו"ה וירא ה' כי סר לראות, שה"ס אורה הסתכלות וס"ה משה משה ה"ס אור הסתלקות והמה הם או"י ואו"ח. וע"כ אתה מצא אשר כתר דאו"ח הוא בחי"ד וחכמה דאו"ח הוא בחי"ג, והוא מטעם התפשתות עם אור הסתלקות, כי הבחי"ד גורם להסתלקות האור עד הכתר שה"ס שכל הנעלם מכל רעיון וממילא מתקבצים הניצוצים וההבלים האוצים עד קומה ההיא. ועד"ז בחי"ג עד החכמה, משא"כ מסך דבחי"ב ובחי"א שאינם פוגמים כלל בהכתר והחכמה אלא באור הבינה וזו"ן, איך אפשר שאור הסתלקות הזה יצטרף פעם לאור הכתר והחכמה (ע"ע או"ח). והיפוכו באו"י שאנו מתחשבים באור הסתכלות, דהיינו בשעת המילוא במה שיש שם מאור העליון הרי בחי"ד לא יש שם מט' ראשונות ולא כלום, כי ע"כ גורמת הסתלקות עד הכתר, ובבחי"ג אין שם אלא בחי' ז"א וע"כ אינו גורם שום פגם בכתר רק עד החכמה, ובחי"ב כבר יש בה גם בינה דאו"י וע"כ אינה פוגמת בהחכמה רק באורה של עצמה לבדה, ובחי"א יש שם גם חכמה דאו"י הפוגם רק באור דחסדים כנודע.

 

התפשטות הגשמיות:

(ע"ע עליית נשמה) שאי אפשר לקיים שום דבר ושום מצוה בתכלית השלימות, זולת עם סוד עליית נשמה להמקור להתדבק ולהכלל באותו צדיק המקבלה לאותה המצוה ולאותו המאור. אשר כלי הקבלה שלאותו צדיק מותאמים בהחלט לקבלה עם כל נצחיותה וטהרה, כי אז גם העולה עצמו ע"י עלייתו נכללו כלי הקבלה שלו באותם כלי הקבלה השלימים שלאותו צדיק. אכן זה יתכן אם כלי הקבלה של העולה הם ריקנים לגמרי מכל אור ומכל בחי' שיהיה, אזי יתכן ואפשר שיתכללו ויתאחדו ממש עם הכלי קבלה שלהדדיק משא"כ אם יש איזה בחי' משהו בתוך הכלי קבלה של העולה, אז אי אפשר להם להתכלל עם כליו של הצדיק.

וע"כ בטרם כל עליית נשמה מוכרח העולה לנקות ולטהר את כלי הקבלה שלו מכל מיני אורות שקיבל פעם לתוכם וזהו שנק' התפשטות הגשמיות. כלומר, כל בחי' הארות שכבר באו לו לכלל קבלה נק' בשם גשמיות מחמת שכבר באו להשגה וקבלה של הגוף והגשם, ורק אז מוכן לסוד העליה לא זולת.

טעם ב' להתפשטות הגשאיות: כי כל עליה הוא לסוד הכתר הן קטנה והן גדולה, אלא הקטנה למשל הוא לכתר דעשיה והגדולה היא לכתר דיצירה או עוד למעלה לכתר דבריאה וכו'. ונודע אשר ספירת הכתר אין שם הכר כלי, ולפיכך זריך העולה להיות מופשט מכל מיני השגות שהשיג פעם כדי שלא ידבק בו שמץ כלי אשר יחצן ויפריע לעליתו במקום שאין שם עדיין הכר כלי והבן היסב. וכאן צריך להבו הענין אשר כשיצא הכתר יצאו כל הכתרים עד סוף העשיה ואפי' כתר מלכות דעשיה, וע"כ טבעיהם שוים לגמרי כי יצאו כמו למשל בדפוס אחד, וכל ההפרש הוא בהמרחק לבד דהיינו מכח המסכים המרובים הממעטים את קבלת האור, כי כל מלכות דעליון נעשה כתר להתחתון והבן זה. ומזה תבין אשר כל ענין עליה גדולה נמשכת בעיקר לפי כח התפשטות הגשמיות שבהעולה, שאם כח לו להתפשט יותר מכל שמץ גשמי אז תהיה עליתו לעולם יותר גבוה, וזכור אמנם אשר כל דבר המושג נקרא כאן גשמי להיותו פעם לבוש בכלי קבלה.

(ע"ע כתר, ע"ע ע"ס)

 

הליכה:

ה"ס הנטיות ההפכיות, דהיינו פעם ברגל הימיני ופעם ברגל השמאלי, בסוד ימינא ושמאלא וביניהו כלה בקישוטין אזלא שנק' הליכות עולם, כי ע"י הליכות הללו זוכים לקבל פני רבו בא"ה והיו עיניך רואות את מוריך. באופן, אשר קבלת פנים: איננה באה זולת בהקדם הליכות הנ"ל מרובות.

רגלים: מלשון מרגלים שלפעמים מאמינים ולפעמים מפחדים, בסו"ה כי חזק הוא ממנו, אלא הצדיקים דביקים בגופא דמלכא, דהיינו מטבורו למעלה, ובזה קונים רגלים לדבר מכח הקדושה, בסו"ה וישא יעקב רגליו, שהגוף נשא הרגלים. ובזה תבין סוד השמלה שלקחו שם ויפת לכסות ערות אביהם, בסוד אחורים: כמ"ש וילכו אחורנית וכו' ופניהם אחורנית וערות אביהם לא ראו, דהיינו שהן ההליכות והן הקבלת פנים היו בסוד למפרע שנק' אחורנית, שבזה נתעורו החיצונים.

 

הר המוריה:

מלשון הכתוב ולא יכנף עוד מוריך וכף. והר מלשון המהרהר אחר רבו (מורו) כאלו מהרהר אחר השכינה. וז"ס מסך דג"ר.

וענין הר סיני: ה"ס מסך דו"ק, אבל הג"ר היו שם בשלימות וכמ"ש חז"ל שירדה בו שנאה לאומות העולם, שז"ס סיתום חסדים ובסוד היולי דעבידתא שנמשך משנאת הדת שכ"ז נגלה ובא מהסיתום חסדים.

אין הרים אלא אבות: כלומר שורשים לכל זרע ברך ה', בסו"ה אשר יאמר חיום בהר ה' יראה כי ע"י הר נעשה שר (משה ואו"ח וכלי קבלה).

וז"ס הר ועיבור: כי הר ה"ס מסך א' ועיבור ה"ס התכפלות ב' מסכים בבת אחת, ע"ד עזאזל שמשתלח בהמדבר והנשמה וחושך דמדבר מכסה ומעלים העזאזל (שיעור דבחי"ד). ואז מתתקן (שעיר דבחי"ד) אאב"ח הא"ל.

 

הר העברים:

ע"ע הכאת הסלע.

 

הר הזיתים:

(ע"ח ש"ג פ"ב) ה"ס בחי"ד נקודה דעוה"ז, חיצוניות וסוף לכל העולמות.

 

הר הזיתים:

בל תטעה שרגלי א"ק במקום מדומה גשמי עומדים, אלא כל בחי' אחרונה של המלכות דהיינו דרגתה הג' החותכת גם על או"ח, נק' הר הזיתים בכל עולם ועולם. ויש כאן מובן עמוק בשם הזה שאין כאן המקום לפרשו. ומזה תבין שגם בהר הגשמי שלפנינו בעוה"ז הנק' הר הזיתים, יש לו ג""כ יחס שאול בשייכות לשם הזה, שזסו"ה ועמדו רגליו ביום ההוא על הר הזיתים.

ועם זה אין שום חיוב שהמכנה את ההר הגשמי הזה בשם הר הזיתים שיהי' נביא או בעל השגה שהרגיש שייכותו לבחי' אחרונה דמלכות שמשום יחס הזה קראו כן, אלא יכול להיות שמכנה שם הזה היה איש גס ואפי' עובד ע"ז, והוא משום שהדיבור מתת אלקים הוא והוכן בהשואה אחת לכל מין האדם וע"כ כולם רק שליחי אלקים המה בהשתמשותם הזה. וכל ההבחן בין מכובד לשפל בשמוש של הדיבור הוא רק בערך הדעת, שבעל הדבור מרגיש בדיבוריו, אשר ההמון מרגישים הבנות קלי הערך בדיבוריהם, והמכובדים בעיני אלקים הוא מעניק אותם להבין סופי ההבנות שישנם בכל מלה ודבור.

ולפיכך מובן שאם בעל השגה קרא שם ההר הזה ודאי שהבין שלימות הבנתו של השם הזה, ואם איזה נבזה קראו כן ודאי שהיה לו איזה הבנה מקלי הערך דהיינו שהזדמן לו איזה מקרה שראה שאדמתו יפה לזיתים או ראה שגדלים עליו זיתים מרובים וכדומה, סוף סוף שעשה שליחותו כחפץ המשלחו, כי הדיבור מעשה אלקים הוא בכל לשון שאתה שומע.

 

השתלשלות המדרגות:

ב' דרכים נוהגים בהשתלשלות המדרגות, הא' הוא בבחי' הפריה כלומר שמדרגה אחת הולכת ומתפשטת לשלשלת ארוכה של ענפים משונים שיוצאים זה מזה בהתחיבות של קודם ונמשך עילה ועלול עד אין קץ. ודרך הב' הוא בבחי' רביה כלומר שהמדרגות מתחלקות זה מזה לצורות נבדלות זו מזו ונפרדות לגמרי אחת מחברתה בלי שום קשר ויחס ישר, וכן מתכפלות ומתרבות לאלפים ולרבבות עד אן קץ ושיעור, והבנה הזאת היא החמורה שבחכמת האמת אשד רבים המה הנכשלים בה מפני אי היכולת להבין ענין הריבוי וההשתלשלות בלי דמיונות של מקום וזמן, וע"כ מערבים חול בקודש ומתבלבלים, שמשום זה נמצאים מחוץ להיכל החכמה ולא יוכלו למצוא הפתח.

ובראשונה צריכים להבין, שהגם שאין לנו שום מבוא להרהר ולחשוב בדבר מה בלי צבת הדמיוני המוגבל במקומות וזמנים עכ"ז אל לנו להחליט משום זה להכחיש את מציאות הרוחניות, דהיינו אותה המציאות שהוא בן חורין לגמרי מגבולי הזמן והמקום. ונקח את השכל שלנו, כלומר קיבוץ ההשכלות הצרור ומשומר במוחותינו, אשר הגם שכל מושכל ומושכל הגיע אלינו בעזרת הדמיון וע"פ דרכיו וחוקיו בהקפים ממקומות וזמנים, ע"ז השכליות עצמם בכל דרכיהם באים ומתקבצים לתוך מוחותינו מופשטים לגמרי מדרכי הדמיון, כלומר שהמה בני חורין לגמרי מגבולים הקשים האלו המדומים בהדמיון, שהרי אינם תופסים שום מקום במוחותינו. וראיה ע"ז, שאם היו מחוייבים לאיזה שיעור של מקום היה המוח צריך לילך ולהתגדל בשטח ובמשקל כפי שיעור המושכלות שמאסף לתוכו, אולם אינו כן שהרי עינינו הרואות שמוחות של אנשים הולכים ומתקטנים לאחר עשרים שנה אע"פ שאז מתחילים המושכלות להתרבות. מכאן תמצא הקש אמיתי למציאות הרוחנית שאינו תופש מקום ולא זמן, ואע"פ שאין לנו מבוא להבינו ומכ"ש להתעסק בו רק בדרכים שאולים מדרכי הדמיון אן זה חשוב כלל, כי דרכים אלו המה רק צבת לאחיזה עולם אחר האחיזה והשגה אינך מוכרח כלל להצבת השעל רק תשאירם בטהרתם כמות שהם באמת. ואחר ההסברה האמורה נבאר ענין ב' אופני השתלשלות הנ"ל ההפריה הרביה באופנים הראויים לשכליות מופשטות.

שורשי ההשתלשלות: הם ד' הבחי' הנודעים הכלול ויוצאים באור העליון גופיה, שהם חכמה ובינה ת"ת ומלכות הנק' ע"ס דאור ישר, שענינם מבואר בד' בחי' דאו"י עש"ה, (ע"ע ד' בחי' דוא"י).

קוטב ההשתלשלות: הוא חוק ההזדככות הנוהג במסך שבכלי המלכות, (ע"ע הזדככות) היות שמהצמצום ואילך לא יצוייר עוד בחי' אור העליון הפשוט שיופיע בעולמות, אלא כל הארה מורכבת מב' בחי' אור, דהיינו אורו ית' העליון הנק' אור העצמות או אור החכמה המורכב ומלובש באור חוזר העולה ע"י הפגישה של אור העליון עם המסך שבכלי מלכות. (ע"ע מסך) אשר מפגישה הזאת מתחדש ונולד האו"ח העולה ומלביש על אור העליון, שנמצא אור העליון נאחז בהנאצל באותו השיעור גדלות של אור החוזר לא פחות ולא יותר. וע"כ מכונה המסך הזה בשם קו המדה כי במקום שנסתיים קומת האור חוזר שם מסתיים ג"כ שיעור אחיזת הנאצל באור העליון, כי אור העליון הפשוט כלומר בלי ההתלבשות באו"ח ובכלים אינו בגדר האפשרות להיות מושג לשום נברא ונאצל (ע"ע כלי)

רת"ס: ג' מדרגות הללו הם המתחייבות בכל מדרגה פרטית משום שאין זה אלא השתלמות של מדרגה אחת ושל הארה אחת. והוא מטעם, שאין המסך שבכלי מלכות הנ"ל נגמר על היכנו בטרם שמשתלשל לג' מדרגות הללו, כי בהסתכלות הראשונה דהיינו בהתפשטות אור העליון על ארבע בחינותיו עד לפגישה בהמסך המעכב עליו שמהכאה זו נולד ועולה האו"ח המלביש על אור העליון, הנה בפעם א' אין הכלים נגמרים שיהיו ראויים להלביש את אור העליון, והוא משום שהאורות קודומים להמסך ואין העביות שבכלי מלכות יכולה להגביה א"ע ממטה למעלה, ולפיכך העביות הזו מתפשטת עם ד' בחינות שבאור העליון פעם שנית עד שנעשה הכאה בהמסך דבחי"ד של הסתכלות הב' ומעלה או"ח שמלבישו ממטה למעלה שבזה נגמרים הכלים של הפרצוף, משום שהמסך והעביות קודומים לאורות הללו של הסתכלות השניה, כלומר שאו"ח העולה מהמסך שבהסתכלות הראשון הוא הגורם להתפשטות המסך ממטה למעלה עם אור העליון להסתכלות השניה, ומתוך שהמסך הוא הגורם והאב להסתכלות זו ע"כ העביות והקשיות שלו מקבל אותו ומלבישו מכל צדדיו ממעלה למטה, (ע"ע מלבוש זך).

והגה נתבארו ב' המדרגות, דהיינו מדרגות ע"ס דהסתכלות א' המכונה ראש, ומדרגות הע"ס דהסת"בהמכונה תוך וגוף.

וכמו שהמלכות דהסת"א דהיינו מלכות דראש התפשטה לעשרה מלכיות מינה ובה עד למלכות דמלכות הנק' טבור, כן הטבור הזה שהוא מלכות של מדרגת התוך שגם כאן העלה המלכות הזאת ע"ס דאו"ח, ע"כ גם היא מתפשטת מלמעלה למטה מינה ובה לעשר מלכיות עד לאצבעות הרגלים שהוא בחי' מלכות דטבור, דהיינו מלכות דמלכות המלכות.

וטעם הדבר, משום שאותה המלכות שבה נעשה זווג דהכאה ומעלית או"ח על הע"ס דאו"י נכללת בעצמה מכל הגדלות והתפשטות האור חוזר הזה על ע"ס דאו"י ההם, משום שהמלכות היא השורש המולידה אותם והע"ס דאו"ח המה הענפים שלה, וכלל הוא אשר כל מה שיש בענפים מחויב להיות בשורש כי אין לך נותן מה שאין בו, ולפיכך גם המלכות עצמה מרויחה מכח הזווג דהכאה שמתרחבת ומתפשטת לע"ס מינה ובה ממש כאותו השיעור של או"ח העולה ממטה למעלה על האור העליון.

וזהו הטעם של התפשטות מלכות של ראש עד הטבור דגופא, וזהו הטעם דהתפשטות מלכות דגופא דהיינו הטבור עד סיום רגלים.

אלא שיש ביניהם חילוק גדול, כי בהתפשטות של המלכות דראש נמשך גם אור העליון בתוכיותה עד לזווג דהכאה המלכות דמלכות הזאת, מטעם כי לא נגמר המסך המסיים במלכות דראש בטרם שהמסך הזה יורד ומתתקן בבחי"ד של התפשטות עביות המלכות בעצמה, שזה מכונה שהכלים יקדמו להאורות, וע"כ נבחן המלכות של ראש רק בבחי' כתר המלכות, וע"כ אין כח במסך המתוקן שם לסיים ולחתוך באור העליון שלא יתפשט עוד, עד שהמלכות של ראש מתפשטת בעצמה מינה ובה לעשרה מלכיות כנ"ל ומתתקן המסך בבחי' אחרונה דהתפשטות המלכות, אז קנה המסך שלימותו מכח הצמצום והוא חותך ומסיים על אור העליון.

ונמצא, אשר בע"ס דמדרגת הסוף הנמשכים מטבור עד סיום הרגלים כבר אין שם כלום מאור העליון, אלא הוא רק התפשטות הטבור בעצמו לעשרה מלכיות מינה ובה בבחי' או"ח היורד מלמעלה למטה בלי אור העליון כלל, משום שכבר נפסק על הטבור כאמור.

עתה תדע היטב ההבחן והצורך לג' המדרגות רת"ס בכל הארה היות שאינה נשלמת באופן אחר, כי מלכות דראש אינה מסיימת על ההארה להיות האורות קדמו לכלים, כי כל בחי"ד הזאת איננה רק העביות הכלולה באור העליון גופיה שיוצא ונולד מתוך התפשטותו של האור ונבחנת לכתר מלכות, וע"כ למסך המתוקן במלכות דמלכות אנו צריכים, דהיינו הטבור, ואז מסיים ועושה סוף על האור דפרצוף ההוא. ואמנם מתוך שהטבור דהיינו מלכות דגופא הוא השורש לאור חוזר שהעלתה ממטה למעלה בע"ס דתוך, ע"כ יש לה כח להתפשט בכמות הזה מנה ובה ג"כ, שהתפשטות הזו מכונה סוף או ע"ס דנה"י, וגם המה מתחייבים כנ"ל ד"ה וטעם הדבר עש"ה.

והנה זה שנק' הפריית הפרצוף, דהיינו הארה פרטית כמו שהיא מתחייבת להסתעף ולהתפשט עד הגמרה, אשר כללות הארה הפרטית היחידה הזאת מחויבת מתחילה להחלק על ג' מדרגות רת"ס הנ"ל. אמנם כל מדרגה ומדרגה מרת"ס האלו מסתעפת לאלפים ולרבבות מדרגות, כי בכל מדרגה צריך להבחין ע"ס דאו"פ וע"ס דאו"מ וע"ס דלבושים וע"ס דכלים ע"ס דפנימיות וע"ס דחיצוניות וכו' וכ"ז בע"ס דכללות המדרגה, ומלבד זה יש להבחין בפרטיותה ג"כ, כי כל ספירה וספירה הפרטית מע"ס דאיזו מדרגה, יש להבחין בשיעור קומתה אם היא מאותם שקומתם שוה או מאותם היוצאים זה למטה מזה וכו', ומלבד האמור יש להבחין בשינויים מחמת התולדות וכו', באופן שבכל הארה פרטית יש כמה אלפים הבחנות, אולם שורש כולם הם רק ע"ס דאור העליון, דהיינו שנבחן ע"פ ד' בחי' של עביות הכלולות באור העליון, וכדי להתלבש בכלים יש ג"כ ג' שורשים הנק' ראש תוך סוף. וזהו עיקר ההבנה שצריכים לזכור בכל התחדשות מאיזו הארה יחידה.

ועתה נבאר ענין הרביה הרוחניות.

 

השתלשלות הרביה:

הנה הארה ראשונה שנמשכה מא"ס ב"ה למקום הצמצום הנק' רשימו מכונה בשם קו הא"ס ב"ה או אדם קדמון. וע"פ המתבאר לעיל, הרי הארה היחידה הזאת מחוייבת להתפשט על ג' המדרגות ראש תוך סוף ע"ד שנתבאר לעיל עש"ה. ותדע שא"ק הזה האמור הנה תחילתו מתחיל מא"ס ב"ה דהיינו ראש הא הדבוק בא"ס ב"ה, וסיומו הוא הנקודה דעוה"ז ממש המכונה הר הזיתים בסו"ה ועמדו רגליו ביום ההוא על הר הזיתים. כי שם נמצאת המלכות בדרגתה השלישית, דהיינו מלכות דמלכות המלכות שהיא מסיימת גם לאו"ח ונק' סיום רגלין דא"ק. ובזה תדע שהארה א' הזאת היא ממלאת כל החלל וממנה מתפשטים כל מציאות התרבות המדרגות.

ב' קוטבים לרביית המדרגות:

קוטב א' הוא הזדכות הנוהג בהמסך, קוטב הב' הוא מדרגה הג' הנ"ל המכונה כלפי מדרגה הא' לבחי' מלבוש. כלומר, לבחי' חיצונה שאין לו שום חיבור עמו כמ"ש להלן. ומתחילה נבאר את קוטב הא':

הזדככות המסך בה"פ:

ע"ב ס"ג מ"ה וב"ן. ומתחילה צריכים להבין היטב את היחסים מבחי"ב דאור ישר אל בחי"ד דאור ישר, (ע"ע ד' בחי' דאו"י). והתבונן אשר שיעור ידוע של הקשיות והעביות שישנם בבחי"ד היא נוטלתם מבחי"ב. ולא עוד, אלא חלקי הקשיות והעביות הללו המה בבחי"ד כמו שאור לעיסה, באשר שבחי"ג עומדת לשורש אל בחי"ד, שהרי כל ד' הבחי' ההם המה רק התפשטות קו אחד של אור בלי שום הבדל, רק בערכי ההתעבות שמשיג האור מפאת התטשטותו לבחי' נאצל. ותשכיל אשר תחילת השורש לכח הצמצום שבבחי"ד (שה"ס נקודה האמצעית שבהרשימו) הנה תמצא אותו בבחי"ב, כי כל כמה שהיתה העביות כלולה באור העצמות בבחי' "כח" הריהו בחי"א ואור חכמה השייך לעיקר חיות הנאצל, ובאותו רגע שיצא מהכח אל הפועל נשתנה משום זה תפקידו של האור, דע"כ נבחן בשם בחי"ב ואור דחסדים שכבר אינו משפיע עצם חיות להנאצל אלא תפקידו הוא לגידול הכלים, שהשתנות הזה באה לו מכח העביות שנתגלה ויצא "מכח אל הפועל", וע"כ יצא האור מגדרו של בחי"א והשיג אותו הגדר של בחי"ב האמור, ונמצא שהאור דבחי"א נתעכב באמצע התפשטותו מפאת חידושו ושליטתו דבחי"ב, באופן שמרגע הופעתו דבחי"ב נשבת אור העצמות העקרי מן הקו הזה עד לבחי"ד של הקו מפני שמקומו לקח בחי"ב, כלומר האור דחסדים שאינו עקרי כאמור. הרי לפניך שגם בחי"ב מעכב ודוחה את אור העצמות כדמיון כח הצמצום דבחי"ד המכונה בשם קשיות, ונודע אשר הצמצום שבמסך אינו על אור דחסדים רק על אור העצמות בלבד, וא"כ בחי"ב ובחי"ד שוים בדחיית אור העצמות.

וכל החילוק שביניהם הוא רק בבחי' אור האחוריים: כלומר אותו האור המושפע ובא מאליו בתוך ההתפשטות בלי כונה כבלי תשומת לב. והוא, כי אע"פ שנתגלתה העביות בפועל ומשם ואילך נשתנה שם האור לאור דחסדים, דהיינו בחי"ב הנק' בינה. באופן שהמשכת והתפשטות הקו אשר נמשך ונתפשט ע"י הרצון לקבל הזה שנק' בינה הוא אור דחסדים. אמנם ודאי שאור החכמה שמטרם לגילוי שליטתה אינה נבדלת הימנה שלא תוכל להתפשט ברשותה של הבינה, אלא נבחן אשר הבינה אינה מתכונת להמשיכו לרשותה והגם שאינו מעכנתו אמנם אין זה מתפקידה, כלומר ממה שנכלל בהרצון לקבל שלה אלא דומה לנמשך ומתפשט בתוכה שלא מדעתה עליו, ואור כזה הנמשך בלי כונה הוא ודאי ממועט הרבה מהנמשך בכונה, וע"כ מכונה אור העצמות הזה המתפשט מאליו בשם אור אחוריים. (עי' לעיל ערך: הכאות או"פ באו"מ).

 

הסתלקות האורות להמאציל לקבלת שפע:

(ע"ע הויה בריבוע) הנה מקורה של הסתלקות הנוהג באורות העליונים הוא מפאת הזדככות המסך הגורם להתמעטות שיור קומה דאו"ח המכונה או"מ, שמיעוט קומח דאו"ח מושך אחריו שיתמעט ג"כ באותה המדה שיעור קומח של או"י המכונה או"פ (ע"ע הכאת או"פ בוא"מ). ודבר הזדככות המסך נמשך מתוך האו"ח עצמו שהמסך מעלה, כי האו"ח הזה העולה מאליו דהיינו מתוך הכאתו של אור העליון עליו, נבחן שהוא מבטל את המשכת חסדים שבבחי"ב (ע"ע ד' בחי' דאו"י), היות שאותו האור דחסדים נמשך עתה בהנאצל מאליו מתוך ההכאה בהמסך, וא"כ נעשה פעולת הבחי"ב כמו פועל בטל, ולפיכך חוזר הבחי"ב למקורו לבחי"א ונעלם כל עביותה דבחי"ב, ובזה נפתח הבחי"א מאחורים דבחי"ב שיכול להתפשט בכל הנאצל (ע"ע הסתלקות א'). ומתוך שעביות דבחי"ב הוא השורש דבחי"ד ונותנת חלק אל עביותה, מובן מאליו שבהתבטל העביות דבחי"ב גורם להתעלם באותו השיעור מהעביות דבחי"ד, ונמצא שמזדכך המסך משיעור הקצוב אל בחי"ד שעי"ז מתמעט כח ההתנגדות שבה על אור העליון ונתקטן שיעור החוזק שבזווג דהכאה וממילא נתקטן שיעור קומה של או"ח העולה מזווג הזה. וקטנות קומה דאו"ח מושך אחריו קטנות קומה דאו"י כמ"ש שם, ומתוך שאין ענין מקצת נוהג ברוחניות ע"ד נדר שהותר מקצתו הותר כולו, ע"כ כיון שנעשה מקצת הזיכוך בהמסך מוכרח תכף להסתלק כולו ומתפרק לגמרי אותו הזווג דהכאה, שעמו מסתלקין כל האורות כמ"ש שם.

הסתלקות ה"ס התעלות מסך: אמנם נבחן אשר גם בהמשך זיכוכו הולך ומקבל זווגים דהכאות -מאור העליון, שמשום זה יוצאים ונאצלים שם ג' מדרגות זה למטה מזה בהמשך זמן זיכוכו, שנק' קומת חכמה קומת בינה קומת ז"א. (ע"ע הויה בריבוע).

ויש להבין, כמו בדבר זיכוך המסך אשר הגם שהאור הולך ומתעלם עכ"ז המסך כשהוא נבחן ביחסו עצמו הריהו הולך ומתעלה עילוי אחר עילוי כי כל החשיבות שבהעביות הוא ביחס זווג דהכאה והאו"ח. אמנם כלפי עצמו ודאי כל הזך ביותר הוא חשוב יותר ולפיכך כשאנו מבחינים ביחס המסך כלפי עצמו אנו אומרים שהוא מתעלה במדרגות זיכוכו כלומר שנעשה יותר חשוב, וכשמזדכך לבחי"ג נבחן שעלה לבחי' ז"א שבאותו הפרצוף, וכשמזדכך לבחי"ב נבחן שנתעלה לבחי' בינה שבאותו פרצוף, וכשמזדכך לבחי"א נבחן שנתעלה לבחי' חכמה שבאותו פרצוף, ואח"כ שנעלם ממנו גם העביות דבחי"א ונתפרק כל הזווג דהכאה לגמרי, נבחן שעלה לבחי' הכתר שה"ס המאציל דאותו פרצוף מטעם היותו מזוכך לגמרי מכל ד' בחי' העביות בו והבן היטב.

 

הסתלקות אינו בראש:

ונודע, שכל ענין הסתלקות האורות אינו נוהג בראש זולת בהגוף של המדרגה (ע"ע הסתלקות אינו נוהג בראש) דהיינו מפה דראש עד הטבור דאותו פרצוף, שהפה ה"ס המלכות של הע"ס דראש ובחי' כתר אל הע"ס דגוף, שממנח מתחילים הכלים להגלות, כי הע"ס דהסתכלות א' שנק' ראש המדרגה מגולים בלי שום כלים, כי הכלים נמשכים רק מבחי"ד דהיינו המלכות שלו שנק' פה, שמלכות הזאת מתפשטת בעביותה עצמה לעשרה כלים שהם ד' בחי': חו"ב וז"א ומלכות, ואח"כ מתפשט שם אור העליון לבחי' זווג דהכאה על המסך המתוקן במלכות דמלכות הזאת הנק' טבור ועולה או"ח ומלביש על או העליון המתפשט שם, ובזה נשלמו הע"ס דאו"י ואו"א דגוף הפרצוף. כלומר, שהעצמות מלובש בכלים. וה"ס הסתכלות חב' הגומר הכלים משא"כ הע"ס דאו"י ואו"ח שבהסתכלות הראשון שהמה למעלה מפה, כלומר מבחי"ד שהוא המלכות שבספירות ההם אי אפשר שיהיו להם כלום (עי' שם היטב).

ובהאמור מובן, אשר ענין עליית המסך למאציל הנ"ל הוא לבחי' המלכות של ראש שנק' פה שהוא המאציל ושורש כתר להתפשטות הגוף כאמור. והנה שם נמצאים הט"ס ראשונות שה"ס אור העליון המזדווג בהמסך המתוקן בהפה, שהוא מגולה לגמרי בלי שום כלי כנ"ל.

ולפיכך בשעה שהמסך מזדכך לגמרי שנבחן שנתעלה לבחי' הכתר שה"ס הפה דראש, הרי אור העליון שוב פוגש בהמסך שעלה, ומתוך שבחי"ב דאור העליון נמצאת שמה בעביותה הראויה לה משום שבד' בחי' דראש לא היה שם שום הזדככות והסתלקות כלל (ע"ע הסתלקות אינו נוהג בראש). נמצא שהעביות דבחי"ב מתפשט בחזרה אל המסך, ומתוך שהמסך כלול בעצמו מג' רשימות חכמה בינה ז"א הנשארים אחר הסתלקות (ע"ע אור תגין) שכל טעם זיכוכם היה משום ההעלם של העביות דבחי"ב כנ"ל, (ע"ע הסתלקות א'). נמצא עתה אחר עליית המסך להפה של ראש שבחי"ב דאור העליון חוזרת שוב ומתפשטת אליו, אשר כל רשימותיו חוזרים ומתעוררים ומתחדשים בעביותם כמו שהיו בטרם ההסתלקות, ונבחן שהמסך קנה שם בחי' עביות דבחי"ג, אשר אור העליון המכה עליו מעלה קומת ע"ס דאו"י ואו"ח עד החכמה.

אמנם נחסר מקומת כתר, והוא משום שבחי"ד שבמסך לא השאירה אחריה שום רשימו (ע"ע אור תגין) ואינה כלולה משום זה באותו המסך שנתעלה לפה וע"כ אינה יכולה להתעורר בסבת חידוש עביות דבחי"ב של ראש והן היטב.

והנה נתבאר ענין הסתלקות האורות להמאציל לקבל שפע, דהיינו התעלות המסך בסדר זיכוכו מדרגא לדרגא עד שמגיע להפה שה"ס הכתר דגופא והמאציל, אשר משום זה חוזר ומתעבה ונעשה מוכשר לזווג עם אור העליון ומתפשט בהתפשטות ב' בשפע חדוה כמבואר.

 

הכאה דפיקו:

הרוח השורה בלב העושים שם דפיקין (הכאות) כנז' בתי' דס"ט ופ"ט, וכד ייתי רוחא לגבי לבא דתמן נפשא (מלכות וסוד המסך הנק' נפש) אתמר בה קול דודי דופק (ש"ה פ"ה).

 

הכאה דפיקו:

הקול שבתוכו, ה"ס שם הויה שהוא בחי' הרוח השורה בלב, שה"ס הנקודות העושים בה דפיקו (ש"הפ"ה ע"ח).

ז' הבלים דנפקי מלבא ה"ס ע"ס דרוח, (המתפשטים בהכאה על המסך והנפש שבלב) שנק' יוד אמירן (הרוח נק' אמירה והנפש דיבור) ונק' ג"כ ז' קולות.

ז' קולות דנפקין מלבא, והוא ע"ד ז' היכלות שהיכל עליון כולל ג"ר.

 

השגה:

שיעור השגת האדם נמדד בדיוק נמרץ לפי שיעור היגעה אחריה שהוא יכול לסבול, באופן שאם אדם אומר ומיאש א"ע מלהבין איזה דבר, פירוש הענין שהוא מרגיש בעצמו שאין לו היכולת והסבלנות לסבול את רוב היגיעה שצריך לאותו דבר. באופן שהאומר איני יכול להנין, הוא איני יכול עוד לסבול.

 

הבדלה:

ה"ס סוף וסיום דכל בחי' רוחנית, כי סיום רוחני פירושו שינוי ניכר בין אור הקדום להבא מאחריו, כי דבר גשמי נחתך ונבדל אחד ממשנהו ע"י ריחוק במקום, ודבר רוחני נבדל אחד ממשנהו ע"י' שינוי צורה, ונמצא שבחי' שינוי צורה ה"ס מקום החתך ושם נק' ג"כ מסך המבדיל או רקיע המבדיל, כי שינוי הצורה מבדיל בין הרוחניים. ובזה תבין סו"ה ויעש אלקים את הרקיע ויהי מבדיל בין מים למים, להיותו בחי' סוף וסיום על מים העליונים כמו עור המסיים לפרצוף גשמי.

ותבין בזה שסוד יום א' דמעשה בראשית כתוב בו הבדלה מאור לחושך, דהיינו ג"כ בחי' סוף וסיום אלא סוף וסיום על החושך, שהרי מקודם כתוב וחושך על פני תהום וכן ויאמר אלקים יהי אור, הרי שהבדלה זו דבין אור לחושך נאמר על החושך שנסתלק החושך ואיננו, כי בבוקר דיום א' נאמר ויאמר אלקים יהי אור, וחשכות הלילה שמקודם נעלם ואיננו.

ועם זה תבין שאין עדיין שום גבול בסוד בריאת האור כי הסתלקות חושך וביאת אור נצחי אינו עושה גבול ודין אדרבא והבן היסב. משא"כ בחי' הבדלה ממים למים דהיינו עשיית הרקיע המבדיל שרקיע זה מסיים מים עליונים המלאים בנצחיות עוז וחדוה, הרי ודאי שנמשך כאן סיום ובחי' גבול ודינין, וז"ס שביום ב' ב"ד יושבין והבן.

ובזה תבין מ"ש בע"ח שער מ' פרק יוד שיש רקיעים דקדושה הוא העור החופף על אדם העליון עש"ה, ונקרא עור משום שגבול גוף הגשמי מסתיים בעור החופף עליו, וע"כ עור זה ה"ס רקיע המבדיל שה"ס סיום והבדל ומקום החתך הרוחני כמבואר, באופן אשר עור האדם הוא רקיע ממש המבדיל מגופו עצמו לגוף משנהו או לסביבתו שאינו מרגיש אותם כעצמותו.

 

הווה צבאות:

(שייך לאות יוד ע"ש)

 

הויתו הנצחית וקיומו לעד:

היא פירוש המלות של שם הוי"ה להיותו ית' מהוה הויות נצחיות וגם מקיימם לעד, דהיינו מהוה ומציא לאור את המציאות וגם מקיים אותם בפרנסה וכלכלה עד שיגדלו מלוא קומתם, כי אם היה נק' הוה או מהוה היה אפשר לפרשו בבחי' גילוי הויות המציאות לבד ולא היה נכלל בו קיומם של המציאות, אמנם כתיב יוד בתחילתו שמורה לשון גידול וקיום בזמן דהיינו קיום המציאות והספקתם לגדלות. ויהיה הפירוש דשם הויה בב' בחי': א' בחי' גילוי המציאות שה"ע הוה, ובחי' ב' הספקתם בעתיד שה"ע יהיה (עי' היה הוה יהיה). ודע שכל המציאות וקיומם הוא בהתלבשות אורו ית' בהם וע"כ אנו משיגים אותו ית' בשם הויה והבן מאוד.

 

הוה הוה יהיה:

הנה השם הויה פירושו מהוה ומקיים (ע"ע הויתו) דהיינו מהוה בהוה ומקיימם בזמן לעתיד, אמנם כולל ג' זמנים כי בהכרח שהשי"ת כולל אותם הויות וקיומם עוד בטרם הבריאה וע"ש זה נבחן בהיה שה"ע בכח בטרם גילויו לפועל, וכן בזמן הבריאה שכאן עיקר גילוי המציאות וכל קיומם עד גדלותם הנרצה ועש"ז נבחן הוה, ואח"כ לע"ל שהפועל יהיה כבר מקוים בכל צרכיו כמו שהיה בכח בטרם הבריאה שע"ש זה נק' יהיה. ודע שכל המדובר הזה בהיה והוה ויהיה הוא בסוד אור הפשוט שנק' א"ס ב"ה ולא ח"ו בעצמותו ית', כי לית מחשבה תפיסא בי' כלל וא"א לומר או להגות בו בשום מלה והגא כלל וכלל, וזכור זה לכל המקומות.

 

התחלה:

(ש"א ענף א') ה"ע המחודש ואינו קדמון, ובהכרח שיש לו סוף ותכלית ע"ד סוף מעשה במחשבה תחילה כי כלום יש לך פועל דבר מה בלי תכלית, ונמצא לנו החוק המוחלט אשר כל שיש לו התחלה יש לו סוף ותכלית וכל שאין לו סוף ותכלית אין לו התחלה.

 

הוצאה לאור:

(ש"א ע"א) הבריאה נבראה גם מתקימת בבחי' התפשטות והשתלשלות אורו ית' לתחתונים והתלבשות אורו בהם, שז"ס בדבר ה' שמים נעשו וברוח פיו כל צבאם, שהאורות הנמשכים ויוצאים מהפה שה"ס מלכות מכונה בשם דיבור, שז"ס בדבר ה' שמים נעשו. ואורות היוצאים מהפה ומוציאים לאור איזו בריה ואח"כ מסתלקים למקורם להפה מכונים בשם רוח, וז"ס וברוח פיו כל צבאם (ע"ע יהו צבאות), ועל שם זה נק' הויות הבריאה בשם הוצאה לאור.

 

הפסק:

(ש"א ע"ב) כל מיני הפסק הנבחן בן הספירות ובין הפרצופון ועולמות הוא בסיבת הבחי"ד שהוא הכלי מלכות המסיימת לכל ספי' ופרצוף, אשר כח הצמצום רכיב עליה שלא לקבל האור בבחי' אחרונה ההיא וע"כ נמצאת ריקנית בלי אור, ונבחנת כמו הפסק בין עליון לתחתון.

 

התקשרות:

(ש"א ע"ב) כיון שיש מקום ריקן מאור בין עליון לתחתון (ע"ע הפסק) יש אמנם כלפי זה בחי' או"ח אעולה מזווג דהכאה על המסך המתוקן, אשר או"ח הזה מתפשט משם גם לתחתון, ונמצא האו"ח הזה העולה והיורד על מקום ההפסק, כמו קשר המחבר שני דברים נפרדים.

 

ה' בחינות:

הע"ס כח"ב חג"ת נהי"ם אינם אלא ה' בחינות, כח"ב המה ג' בחי' וחג"ת נה"י המה בחי' אחת שנק' ז"א, ומה שאנו מחשבים אותו לשש ספירות, הוא להורות שחסר ג"ר כלפי ג' בחי' כח"ב שכל א' מהם כולל ע"ס, משא"כ הז"א אין לו אלא ו"ס וחסר ג"ר. ובחי' חמישית היא המלכות שאין לה אלא ספירה תחתונה שלה, דהיינו המלכות שבמלכות וחסרה ט"ס ראשונות בערך הג"ר דאותו פרצוף.

טעם הדבר: משום שהמסך מבדיל באמצע בין כח"ב שהמסך משמש בהם ממטה למעלה דע"כ נק' כח"ב או ראש וע"כ נבחנים כלפי התחתון מהמסך ההוא שיש בכל אחד מהם ע"ס שלימות, משא"כ ממסך ולמטה שנק' גוף או ז"א נבחן תמיד שחסר ג"ר דעליונו, וע"כ כל ספירה מע"ס שלו המה חסרי ג"ר כלפי הראש הנק' כח"ב שיש לכל ספירה מע"ס שלהם ע"ס שלימות כאמור (ע"ע גוף).

והמלכות חסרה מט"ר בערך הראש ההוא, משום שטבור הוא המלכות המפסיק וחותך את אור ישר שלא ישפיע מטבור ולמטה, ונמצא שאין שם אלא בחי' הכתר דמלכות דהיינו הטבור לבד היותו משלים בסוד זווג דהכאה על הז"א שהוא בחי' תוך דגופא, וט"ס התחתונות דכלים אין שם כלים מאו"י אלא או"ח לבד כנודע (ע"ע רת"ס). ובערך האורות חסך ט"ר ואין שם אלא מלכות בלבד, כי תמיד יש ערך הפכי בין אורות לכלים (ע"ע ה"פ).

 

ביאור לפירוש הר' גדלי' הלוי

הכאה: הבל:

מתבאר בדחז"ל אין לך עשב מלמטה שאין לו מזל מלמעלה שמכה אותו ואומר לו גדל. פי' ששורשו של אותו העשב הנמצא מלמעלה הוא אור מרובה וגדול מאוד, והענף ממנו הנמצא למטה בחושך נפקד ונסער מחמת ההבדל וההפרש הגדול הזה, ע"ד השליך משמים ארץ, וע"כ נבחן שהעליון פוקדו ומזכירו "מאין באת" שעי"ז מגביה את עצמו בתאוה גדולה לחזור לשורשו והוא גדל, שז"ס מכה אותו ואומר לו גדל, דהיינו בהזכירה ופקידה כמבואר.

 

הבל היוצא: ובאמור תבין ענין ההבלים היוצאים מנקבי אח"פ, כי הפקידה דעליון שמזכיר לו את אורותיו השורשיים שנק' הכאה, הנה הכאה זו מעלה הבל מאותם הנמקות אשר מאירים בגדלות מרובה בשורשיהם, שזה מלשון מהבל(*) כלומר שדרכו של הענף בעת שנפקד ונזהר להתחקות ולעשות כשורשו ולהעלות אור דרך אותם הנקודות כבשורש, אכן גם אותו אור שמעלה יהיה גם מועט שבמועט אינו יכול להחזיק מעמד בפנימית הספירה כי צר הוא המקום החשוך שהענף נמצא בו, וע"כ מוכרח גם אור מועט ההוא (הנק' הבל ולא אור) לצאת מהכלי לחון דהיינו להסתלק ממנו, באופן שפקידה וזכירה דעליון ה"ס הכאה, ואור המועט מאוד שמעלה בהתחתון מכח הפקידה נק' הבל.

ומה שגם אור המועט ההוא אינו מתקיים בהתחתון אלא מוכרח להסתלק ממנו, ע"כ נק' יוצא לחוץ.

(*)הגהה: והבן שהבל הזה הנתעורר הוא מכאיב להתחתון דע"כ נק' הבל.

 

והנה נתבאר לך ג' המלות:

הכאה, הבל, הבל היוצא.

ועתה נבאר המלה הסתכלות דק: היינו בחי' ההבל היוצא מהעינים שלא יתכן לכנותו בשם הבל שמשמעותו עכ"פ אור ממשי אלא ממועט שהוא נחשב כלפי אורו להבל הבלים. אמנם ענין אור העינים אין הכאת העליון פועל בי לעורר בו את אור השורשי אפי' בתכלית המיעוט ג"כ, והוא מחמת מו"ס דא"א דקרומא אתחפיא דלא לאתפתחא, וע"כ לא יתכן לקראו גם בשם הבל אלא בשם הסתכלות דק מאד, וגם הסתכלות דק הזה אינו מתעורר זולת בעת הקיבוץ, דהיינו קיבוץ כל הבלים במקום הפה: ששם מוכן המסך דבחי"ד לקבץ כל הבלי אח"פ הללו תחת מסך מעובה מאוד המכונה חושך כפול. ובסוד אאב"ח יש הסתכלות דק בסוד אנקת"ם, ואז וירא אלקים אתה אור כי טוב: דהיינו האל המלובש בהסתכלות דק בסוד וירא אלקים בשם אל שהוא החסד, אכן יש כאן ראיה אלא בשיתופא דאלקים כי אלקים יורה שיתופא דחכמה וחסדים, כלומר חסדים המלובשים בחכמה בסוד אנקת"ם והאל, וכ"ז בסוד אתהאור: שה"ס קיבוץ כל ההבלים לסיתום וחושך מוחלט כמו (*)דלת ולוח ארז עליה,

כי הבל הפה ה"ס דלת והבל אוזן חוטם ה"ס לוח ארץ.

(*)הגהה וה"ס ורצע אדוניו את אזנו במרצע ובדלת. הבל חוטם נק' מרצע והבל פה נק' דלת.

וז"ס את: א' ה"ס הבל אוזן ת' ה:ס הבל פה, בסוד קיים כל התורה מא' עד ת', כי ראשית המסך באזן הוא, שה"ס לשמוע בקולו כל"א. וסופו של המסך בסוד ת' ופה הוא, וע"כ את' ה"ס אלקים בשיתופא, והוא מנכן להפוך עמו את האורות הנזרעים כדי שיצמחו ויעשו פירות כמו את. וז"ס וכתתו חרבותם לאתים, כי קיבוץ הבלים סמוך לפה מכונים חרבות, ואח"כ כשהסתכלות דק דאנקת"ם נמשך עמהם מכונים אתים: וע"כ אמרו ז"ל שהשכינה הק' נק' את או זאת, את בקטנות וזאת בגדלות מלשון זח את ולא חרב, דהיינו בסוד וירא אלקים שה"ס הסתכלות דק וע"כ מתברר הגדלות דאור העינים אלא מכח (*)האי קרומא דאתחפיא דלא לאתפתחא אין שם אלא הסתכלות דק,

(*)שה"ס דלת ולוח ארז עליה. כנ"ל היורה סגירה מוחלטת.

הבלי אח"פ בסוד י"ג תיקוני דיקנא: הבל היוצא מהאוזן נמשך כנגד הזקן מב' צדדיו: תיקון ג' מי"ג תי"ד הבל החומם נמשך דרך אותו ארחא שיש על הפה נגד החוטם. תיקון ה' מי"ג תי"ד הבל הפה נמשך דרך אותו ארחא ג' הנק' עובר על פשע וכו' (ש"ד פ"ב ע"ח).

 

הבל היוצא אין באור עינים אלא הסתכלות דק הסתכלות לבד:

פי' שאד הבלים היוצאים ה"ס אור המסתלק מפנימית הפרצוף ולחוץ בסוד משה, וההסתלקות ההוא מוכן בכל ספי' וספירה מה' הבחינות משורשם, חוץ מבאור עינים שה"ס חכמה ותוך מקוה, כי שמה לא היה זווג דהכאה אלא סוד התפשטות מלמעלה למטה הנק' התפשטות א', משא"כ בכתר בינה ונוק' ששמה שורשים דזווג ההכאה ואפי' שורש ז"א אומ"צ אע"פ שה"ס התפשטות ממעלה למסה משורשו, אמנם שם שלט עליו תיכף כח אמו ועיקר אורו נסתלק דע"כ הוא שורש כל הסתימות, ומ"מ יש להבחין גם בתוך מאה ענין הסתלקות משהו בסופו והוא נק' הסתכלות דק.

 

הבל דגרמי:

ה"ס ש"ך ניצוצין דנפקי מחכמה דהיינו אבא, וכמו שהזריע אבא הטפה (שה"ס האותיות ורמ"חאברים) יצא החומר עם הבל דגרמי משותף יחד, וע"כ לעולם אין נפרדין זה מזה אפילו לאחר מיתה, אמנם הנפש באה אח"כ מאמא וחופפת על הבלי דגרמי לכן גם לאחר מיתה חופפת על העצמות ולא בתוכם ממש כמו הבל דגרמי.

 

הבל:

בע"ח ש"ד פ"א בדרוש הר' גדלי' משמע שהבל ה"ס או"פ והסתכלות ה"ס או"מ.

וז"ל: וע"ז באה הסתכלות עינים ובהכאה שהכה בהבל הזה (דפה) נעשו הכלים עכ"ל. הרי שאו"פ דמלכות נק' הבל. עו"ש, "ולפי שאין באור עינים הבל היוצא אלא הסתכלות לבד אינו נעשה אלא הכלים" עכ"ל. הרי שאו"פ נק' הבל היוצא, והכונה אשר אור העינים שה"ס חכמה ונשמה לנשמה אינו מתלבש בפנימית הכלי (שה"ס הבל), אלא מתחלק לג' בחי' מקיפי נר"ן לנר"ן פבימים שה"ס הבלי אח"פ עש"ה.

 

הבלי אח"פ:

הבל ה"ס אור חשוך כי מתוך שחו"ב דראש חיו אב"א בטרם הופעת המסך דבחי"ד בפה דראש ע"כ נק' הבלים, כי האחורים החשיכו שם בין העין להאזן. וז"ס שאור הראיה לא נמשך למטה עם ההבלים אלא שנעשה לאו"א לנר"ן והבן. (וע"ע אח"פ).

 

הבלי אח"פ:

הבל חוטם יותר נרגש מהבל אוזן וחבל פה יותר מכלם(ש"ד פ"א). פירוש, משום שה"ס ג' בחי' שהם בחי"ב ובחי"ג ובחי"ד, אשר ודאי כל היותר תחתון הוא יותר עב ונרגש.

ג' הבלי אח"פ הם סוד נר"נ: הבל אוזן ימנית ה"ס נשמת בינה(וש"ס מקיף להתבונה), והב' אוזן שמאלית ה"ס נשמת תבונה(ש"ד פ"א). פי' דכלפי העליון ממנו נבחן לחסר ג"ר וע"כ אין שם בחי' בינה בע"ס הפנימים דאוזן, רק בקומת התבונה שהוא ו"ק דבינה, והג"ר דבינה המה שם בסוד מקיפים.

(ועד"ז) הבל חוטם מנקב ימין ה"ס ישראל (שה"ס האו"מ כנ"ל),והבל חוטם שמאל ה"ס יעקב(כלומרו"ק דישראל כי ג"ר שלהם חסרים בערך העליון).

 

הבל הפה:

וע"פ שאין שם ב' נקבים ימין ושמאל משום שה"ס בחי"ד החסרה ט"ר בערך העליון (ע"ע גוף מלבוש), כי האו"ח שהיא מעלית למעלה הוא רק בבחי המסך שבה המעכב על האור דפרצוף העליון מלהתפשט בה, ונמצא שהיא עצמה נשארת ריקנית לגמרי מאור העליון, וא"כ אין שייך בפה ערך פנימי ומקיף. ואעי"פ שבסגולת אוי"מ שהיא מעלית ממטה למעלה יש בה כח להתפשט לע"ס דגופא עד למלכות דמלכות עם אור הזכר לזווג דהכאה דהסת"ב כנודע, אמנם זה האור דגופא לא נחשב אור דפרצוף העליון כלל וכלל אלא אור של ראש, כלומר אותה הקומה שאוי"ח שלה הלביש ממטה למעלה. ונתבאר אשר גם האור של ראש הוא חסר ג"ר דאור העליון משום אותה הסבה שהמלכות לא לקחה אורו כנ"ל. גם נתבאר שאור הגוף חסר ג"ר כלפי אור הראש (ע"ע גוף), שהוא משום חסרון סוף דכלים דהיינו מטבור ולמטה, אשר אפי' אותו בחי' אור של ראש אינו מושפע שמה עש"ה.

וע"כ אומר הרב (בע"ח ש"ד פ"א) אשר כאן נבחן רק פנימיות וחיצוניות, שמה שנשאר בגרון מהבל הפה כלומר בטרם שנמשך לבחי' גופא ז"ס קול ובחי' לאה כי נבחן לראש דאורות דגופא, ומה שיורד ההבל דפה ומתפשט לגופא נחשב ליציאה מג"ר דראש וה"ס רחל (כלומר שורשים ללאה ולרחל) עש"ה.

 

הבל הבלים:

ה"ס הבל היוצא דרך הפה ששם מקום הקבוץ דכל הבלים שבראש (ע"ע הבל).

 

הבל:

גי הבלים הם היוצאים מג' ספירות דאור ישר שבראש הנק' אח"פ, דהיינו בינה ז"א ומלכות.

מהותו: ה"ס עביות הכלולח באור ישר מסבת התפשטותו אל הנאצל שהם בחי"ד בחי"ג בחי"ד, אמנם בבחי"א אין עביות ניכרת כ"כ שיהיה ראוי לקרותו הבל, וע"כ עביות דבחי"א מכונה בשם אור הסתכלות, (ע"ע אור הסתכלות).

וצריך שתבין כאן בספירות ההם ענין פנימיות וחיצוניות, כי הפנימית דד' הספי' בינה ז"א מלכות הנק' אח"פ הם אור העצמות ע"ש סופם להתפשט כך בגוף. אמנם בראש הם אור אחד עד המלכות שנק' פה, אשר אמנם הג' בחי' של עביות כלולה בהם גם היותם בפנים אמנם אינם ניכרים עד צאתם לחוץ מהפרצוף (ע"ע הבל היוצא).

 

הבל היוצא:

עי' פמ"ס ענף א' אשר כל ענין ד' בחי' הנודעים אינם נבחנים כל אחד ואחד על שם עצמו, כי בג' בחי' הראשונות אין שום עביות לעצמם כלל, וכל ענין ג' הבחנות של חכמה בינה וז"א הם רק בערך שהמה שורשים לבחי"ד, ולפיכך בטרם הגלות הבחי"ד אין בהם הכר של עביות ולא כלום, וע"כ אותם ג' בחי' בעודם בפנים אין שום הבל ניכר בהם רק אחר צאתם לחוץ, כלומר אחר שנתגלה המסך שבכלי מלכות שאור ההסתכלות מכה עליו אז נמשכים החבלים מפנימיות אח"פ לחוץ, וכן אור ההסתכלות עצמו נבחן ברגע זו דהכאה שיוצא מפנים לחוץ היות ההכאה דוחה אותו לאחוריו שלא להתפשט בבחי"ד, וא"כ נעשים שם כל ד' הספירות עינים ואח"פ בבחי' חסרון ג"ר להיותם חסרי סוף בערך העליון שאין לו מסך הזה.

ולפי שאין העדר צורה ברוחניות, ע"כ אנו מבחינים ג' הבחי' עינים ואח"פ בטרם זווג דהכאה שעוד לא נגלה בהם ענין חסרון ג"ר ביחס עליונם שאז נק' פנימים.

ואח"כ ברגע זווג דהכאה אז נשתנו להיות חיצונים כנ"ל, ונבחנו שיצאו מחוץ לעינים ואח"פ ונתקבצו במקום המסך ששם הבל ההבלים כנ"ל המוציא הבלי הראש לחוץ.

 

הבלי אוזן חוטם ימניים:

כבר נתבאר שענין יציאת הבלים מפנים לחוץ מתחיל בסוד הכאת אור הסתכלות עינים על המסך המעכב עליו, שמסבת עיכוב הזה נבחן לחסר ג"ר כלפי העליון שלו שהם כתר וחכמה דעליון, וע"כ אע"פ שהראש נבחן לעצמו בע"ס עד הכתר.

אמנם בערך העליון הרי כל קומת ע"ס אלו רק עד האוזן שהוא בינה בערך העליון, באופן שבערך העליון נבחן שיצאו כאן ג' פעמים ע"ס מבינה וזו"ן, אע"פ שבערך התחתון נבחן שיצאו כאן ה"פ ע"ס מגו"ע ואח"פ, והוא משום דכלפי העליון הוא חסר סוף (ע"ע מלבוש), וע"כ נתחלקו לפו"מ, שמבחי"ד נעשו המקיפים בסוד החסרון שבה כלפי העליון והם האם ימינים של אוזן וחוטם. הבלי אוזן חוטם שמאליים: ובחי' השמאליים ה"ס האור פנימי, דהיינו אותו שיעור שנשאר בהם אחר היציאה לחוץ שה"ס רו"ת דכלים תו"ס דאורות, משום דבחי"ד לא קיבלה את אור העצמות מסבת המסך שע"כ חסר סוף (ע"ע גוף), ונבחן שבע"ס דאוזן שמאלי ובחוטם שמאלי אין שם בחי"ד דכלים וג"ר דאורות.

 

הבלי אח"פ:

ה"ס נר"ן, ונבחן בהם ראש וגוף שההבלים שבתוך אח"פ סמוכים במקורם שם בחי' אור עצמות א"ס ב"ה וסוד קשר אמיץ וע"כ הוא ראש, והמתפשט משם ולחוץ ה"ס גוף, (ש"ד פ"ב ע"ח) (ע"ע פה).

 

הבל הראש:

הבלים היוצאים מן הראש יוצאים דרך נקבי שערות, ואין אנו רשאים להתעסק בו ונתחיל לדבר מהבל היוצא מהאזנים (ש"ה פ"א ע"ח).

 

הי מוצאות הפה:

השורש דה' מוצאות הפה נעשה מה"ג מנצפ"ך האותיות הסתומות, ואז יצאו משם כל הכ"ב אותיות כל אחד ממוצא מיוחד, דהיינו גבורה מיוחד מה"ג מנצפ"ך שהם אהח"ע גיכ"ק זסשר"ץ דטל"נת בומ"ף (ש"הפ"ג ע"ח). והם נפתחים ע"י יסוד דאימא עילאה שנק' חותם, וע"כ נק' פיתוחי חותם (שם).

היסוד דאמא (פיתוחי חותם) הוא בפה דז"א ומפה דז"א יצאו האותיות. הזווג שבסוד האותיות (לפתוחיחותם) הוא בסוד להחיות העלמות, ולצורך נקודותיהם ה"ס הזווג לנשמות.

אותיות: נק' גופא ולזמין נק' נפש, והיינו בחי' התגין (ע"ע תגין) שבהם, (ש"ה פ"ה ע"ח). אותיות נמשכות מז"ת דאמא, והתגין (ע"ע תגין) מג"ר שבה (שם).

אותיות: המה מזרע האב, והתג"ן שהוא הנפש הוא מזרע האם (ש"ה פא ע"ח).

הי נקודות יש בסוד פתוחי חותם נגד ה' מוצאות הפה שנפתחים ע"י יסוד אמא שנק' חותם.

 

ה"ג שבחותם:

מקח ה"ג שבחותם דילה (יסוד אמא) נפתחו אלו ה' מוצאות הפה (בז"א).

 

ה"ג:

ה"ס שמרי האש שהוא בבינה שמעכירותה ושמריה יצא טפת אודם הנק' ה"ג מנצפ"ך שבגי' אפר, כי אפר עכירות שמרי האש הוא (ש"ה פ"ה ע"ח).

 

ה"ח:

ה"ס ה' אותיות מנצפ"ך הפשוטים, כי מחכמה שה"ס לובן שנלבנון יצאו מעכירותיו הכ"ב אתוון שבהם ה"ח מנצפ"ך פשוטים ונעשה עפר (בסו"ה ולשלג יאמר הוי ארץ),מעכירות השלג לובן שבלבנון שהוא חכמה (ש"ה פ"ה ע"ח).