כח כוחות:
המשמעות היא על בחי' המסכים שבפרצוף, משום שכל שיעור קומת הפרצוף בהם תלוי, (ע"ע מסך) ולפיכך מכונים בשם כח או כוחות, (ע"ע הסתכלות).
כינויים:
שמות, הם עשרה שמות שאינם נמחקים: אל, אלוקים, הוי' וכו'. כינויים, הם רחום וחנון גדול גבור וכדומה.
כסף:
ע"ע זהב כסף ונחושת.
כותל:
יורה על המסך והאחורים, שאור העליון יורד ועושה עליו זווג דהכאה, והוא עיקר תקפו של הפרצוף, בהיות שכל האורות של הפרצוף נאחזים ומתלבשים בהאו"ח העולה ממנו בכח הזווג הנ"ל, (ע"ע או"ח).
כותל שלם:
יורה שהמסך על שלימותו, ומעלה או"ח גדול המספיק להלביש על ג"ר דאו"י גם כן.
חצי כותל: יורה שהמסך קלוש, וע"כ אינו מעלה או"ח גדול שיוכל להלביש גם את הג"ר דאו"י אלא שמלביש לז"ת דאו"י בלבד.
עי' בע"ח של"ב פ"א, וז"ל: בעת היותם אב"א אז מן הגבורות דאמא לבדם נעשה כותל אחד לשניהם, חציו לז"א בעוביו של כותל וחצי עובי הכותל להנוקבא, עש"ה כל ההמשך.
כותל מפסיק:
ב' נקבי חוטם ב' יודין, וכותל המפסיק ביניהם הוא צורת ו הרי צורת א.
כנפיים:
ע"ע שרפים.
כלים:
הכלים הם התיקונים שנמשכו ויצאו מכח המסך שבכלי מלכות, דהיינו ע"י או"ח הנגלה בסבתו, והמסתלק בהעלם המסך.
כלי פנימי:
הט"ס ראשונות של הכלי נבחנים יחד בשם כלי פנימי, משום שענינם להשפיע, ע"כ ראויים המה לאור העליון ומתדבקים בו היטב כי צורתם שוה, והאור המיוחס להם נק' ג"כ אור פנימי.
כלי חיצון:
בחי"ד של הכלי שנק' מלכות, נבחן בשם כלי חיצון, והוא משום שאינה ראויה לקבל האור העליון מסיבת הצמצום שהיה בה, (ע"ע צמצום). על שם שינוי הצורה שבה מן הרצון לקבל הטבוע בה, שהוא במשונה מן המאציל ואור העליון, שאין בו מצורת הקבלה ולא כלום, והוא אמנם כלי לאו"ם, ויש בה ב' בחי': הא' הוא המסך שבה, המונע אותה מקבלה מכח הצמצום. הב' הוא העביות שבה, דהיינו ענין הרצון לקבל הטבוע בה.
ודע, שחצי הכלי חיצון שבק' מסך, הוא כלי לבחי' או"מ דאור חוזר, וחצי הכלי חיצון שנבחן בשם עביות, הוא כלי לבחי' או"מ דאור ישר.
כלים יוצאים מכלים:
(ע"ע כלים) תיכף בקטנות הפרצוף יש לו כל הכלים, אמנם צריך להבחין שהם יוצאים מבחי' הכלים דעליון, כלומר ע"ד שיצאו בגופין דא"ק בבחי' הסתלקות, שאז נבחן שכל כלי חסר נה"י של העליון, שבחי"ג חסר נה"י דבחי"ד, ויש לו רו"ת עד הטבור. ובחי"ב חסר מנה"י דע"ב, ויש לו רו"ת עד החזה הכולל. ובחי"א חסר גם מנה"י דס"ג, וע"כ אין לו אלא ראש בלבד.
ענין התחלקות או"א וישסו"ת לב' פרצופין, אין נוהג בכלים דקטנות, משום ששורשם מתחיל עוד מגופים דגע"ס דא"ק שאין בהם התחלקות זו.
כלים:
י"ס דאצילות נק' מאנין וכו', כי הגוף שהם הכלים נגלו באצילות ולא יותך למעלה כנודע. (ש"ג פ"ג ע"ח).
כלים:
מהכאת אור ההבל (דהיינו המסך) אל אור ההסתכלות, חוזר אור הסתכלות בדרך או"ח ונעשה כלי בכל בחי' ובחי'.
(ע"ח ש"ד פ"א).
כלי:
אין תפישא באור בלי כלי, משום שאפי' באור המלובש בכלי אין התפישה חלה בעצם מהות האור, אלא רק ביחס ההתפעלות המחודש מבחי' הפגישה של האור בגבוליו של הכלי. באופן שגם עתה נשאר התפיסא דבוק ביחסיו של הכלי ולא כלל במהות הטהור של האור, עד"מ כשאדם אוכל בשר נמצא שבפגישת הבשר בחיכו מתחדש איזה מין של התפעלות שנק' טעם בשר, אמנם ברור שהטעם הזה אינו מהותו הבקי של הבשר עצמו, אלא ענין יחסי בין הבשר והחיך, וכמו שאדם ממשש איזה דבר וע"י המישוש מבין אותו ומכירו, הנה המישוש הזה אינו מהותו הנקי של הדבר המובן אלא יחס משותף. ועד"ז תשפוט בהאורות העליונים המושגים אל הנאצל, אינו השגה במהות הנקי של האור, אלא רק בענין יחס משותף המתפעל ונולד ע"י פגישת האור בגבוליו של הכלי.
ומזה מובן מאליו שלא יצוייר שום תפישא בטרם שבא האור לכלל פגישה באיזה כלי, היות שבאור עצמו אין תפישא לעולם, והוא בסו"ה כלתה לתשועתך נפשי. וזהו הבנה עמוקה מי ימצאנה, וצריך שתבין מלת כלתה מלשון כלו תפילות דוד בן ישי, וכן מלשון ויכולו ויכל, כי אז נמצאת בסוד תכלית שמים וארץ, כי כן נחית יחודי דא"ס ואין תכלית עלה, דאע"פ שהפועל ה"ס אין תכלית, מ"מ הפעולה יש לה להתכלית, כמו שאמרו ז"ל תכלית הבריאה להיסיב לנבראיו. ונמצא התכלית כלפי הנבראים והבן מאוד.
ואע"פ שאין התכלית הנ"ל מתגלה רק לאחר שתא אלפי שני, משום דמחוייבת לקבל הברכות דכל הימים ולקבל הקדושות דכל הזמנים, כמ"ש וברכתו מכל הימים וקדשתו מכל הזמנים, עכ"ז אפשר לכבות השכינה הק' בשם כלה גם בשבתות דשתא אלפי שני, בסוד הגילוי דמעין עולם הבא שטועמין בשבת והבן.
כלי:
אבא נותן טיפת החומר ובמעי אמא ע"י הנפש שה"ס הצורה הבה בכחה מצטייר החומר ונעשה אברים, שה"ס בית קבול אל הנפש דוגמת אומן נופח בכלי זכוכית וע"י הרוח הנכנס בתוכו מתפשט (ע"ח ש"ה פ"ה) חומר הזכוכית ונעשה כלי. וז"ס ויפח באפיו נשמת חיים ויהי האדם לנפש חיה.
כלים:
הכלים שהם גוף דז"א הו"ק עולם הם בחי' כ"ב אותיות, ובהם נכללים התגין שהם הנפש. (ש"ה פ"ה ע"ח).
כלים:
כיון שנתחברו המקיפים והפנימים יחד, לכן מכאן התחיל להתהוות בחי' כלים אלא שהם זכים.
כלים דאו"א:
בשעה שהזו"ן עולים למ"ן לאו"א נבחן שהם משמשים בכלים דאו"א, אשר הז"א מתלבש בכלים דאבא והנוק' מתלבשת בכלים דאמא.
והטעם, משום שבעליית זו"ן למ"ן להיכל או"א ויוצאים שם ע"ס של המ"ן הללו, הרי נחשבים להסתכלות א' לראש הא', ונודע שבכל ראש הא' עדיין אין הכלים נבחנים שם כלל, א"כ בהכרח שהאורות דראש הא' משמשים בהכלים ישנים שנמצאים שם מכבר. והבך מוצא שזו"ן שעלו והיו שם למ"ן הרי הזווג הזה לבחי' ראש הא', וא"כ מתלבש האור בכלים ישנים המצויים שם מכבר שהם רק הכלים דאו"א גופייהו והבן.
כלים:
וצריכים להבין תחת שם הזה ב' בחי: חומר וצורה. אמנם ודאי ששניהם הם דברים מופשטים מכל דרכי הדמיון כי אינם תופסים לא זמן ולא מקום, דע"כ המה מוגדרים לרוחביים. וזה ביאורם:
חומר הכללי של כל הכלים הרוחניים נקרא בשם רצון והיינו רצון לקבל המוטבע בכל פרטי המציאות מראשית עד אחרית, הן בחלקי המציאות הרוחניים והן בהגשמיים, כי מאותו רגע שאנו מזכירים בשם נאצל או נברא תיכף מובן שיש בו רצון לקבל. ונודע שנאצל הא' נקרא בשם א"ס ב"ה ואין לבו שום תפיסה והשגה להיות בטרם הצמצום, אמנם זה ברור לבו שיש שם ענין הרצון לקבל כי אין כפיה ברוחביים. ותדע שברצון לקבל ההוא אנו מבחיבים ד' בחינות שהם ד' מדרגות זה גדול מזה בדבר הרצון לקבל אשר בחי"ד הוא תכלית הגדלות של הרצון לקבל, משא"כ ג' בחי' הקודמות שלפי עצמם אין ענין הרצון לקבל מגולה בהם כלל, אלא המה במדרגת גורם לגלוי הרצון לקבל על שלימותו בבחי"ד (ע"ע ד' בחי' דאו"י).
ותדע שכל ענין צמצום א' לא הי' רק על בחי"ד הזאת, אשר הנאצל סילק רצונו מלקבל שפע אור העליון בבחי"ד הזו דהיינו בשיעור הגדול של הרצון לקבל אמנם על ג' בחי' ראשונות הקודמות לבחי"ד לא הי' שום צמצום. (ע"ע צמצום א') ומתוך שנסתלק רצונו מלקבל בבחי"ד תיכף נתרוקן אור העליון משם, (ע"ע אורהעליון שאינו פוסק) להיות שאין כפיה ברוחביות כמובן, והתרוקנות האור ההוא מבחי"ד נק' צמצום א'.
וצמצום הזה גרם שנתפעלו ב' בחי' הפוכות זמ"ז באותה הבחי"ד המכונים עביות וקשיות. כי הרצון לקבל שבה בשיעורו הגדול מכונה בשם עביות. כלומר, אור שנתעבה, כי בטרם הצמצום הי' גם בחי"ד אור זך כמו אור העליון המלובש בה, כמ"ש ז"ל בטרם שנברא העולם היה הוא ושמו אחד, הוא יורה אור העליון המלובש בהנאצל, ושמו יורה על הנאצל עצמו, דהיינו הרצון לקבל הנק' בחי"ד, כי שמו בגימטרי' רצון אמנם אחר הצמצום נתעבה הבחי"ד ונשתנה צורתה לפחיתות ולעביות, משום שמהצמצום ואילך אינה ראויה להלביש עוד את אור העליון, וע"כ נבחן הבחי"ד בשם עביות, ויחד עם העביות קנתה בחי"ד בחינת קשיות, שהוא כח המעכב ודוחה את אור העליון מכלי לקבל אותה לבחיבתה, וכח המעכב הזה הוא דבר הצמצום שנתחדש. והעביות לפי עצמה מכונה בשם כלי מלכות, וכח המעכב והצמצום דהיינו הקשיות לפי עצמו מכונה בשם מסך.
ותדע שכל הבחן בין פרצופי הטומאה ובין פרצופי הקדושה, הוא רק בתיקון מסך האמור, אשר בכל המלכיות של פרצופי הקדושה נמצא המסך מתוקן בהמלכות, אמנם בפרצופי הטומאה חסר המסך שהוא הקשיות וכח המעכב, ואין להם רק בחי' העביות לבד. והבה נתבאר היטב שחומר הכללי של כל הכלים הרוחניים הוא בחי"ד הנ"ל המתוקנת בהמסך, אשר המסך ה"ס הצורה שבאותו החומר הכללי.
כלים קדמו לאורות:
ה"ס עלית הבחי"ד למעלה, כדי שישפיעו חסדים מרובים, אלא בסוד ו"ק חסך ג"ר מחמת עליית ה"ת. ומקומם הראשון היה בנקודים, ששם עלה ה"ת לעינים ונעשה נוקבי עינים להשפיע חו"ג, וז"ס שכתב בע"ח שמתחילה הונחו הכלים שה"ס ו"ק אלא הכלים מתוקנים לשעתם. כלומר כלים דמדה"ר שמכח עלית ה"ת לעינים ירדו יה"ו באח"פ, שכלים בתקון הזה גרמו אח"כ לגילוי ג"ר, כי נעלמה הבחי"ד לשעתה ובחי"ב ירשה לגמרי מקומה, ואם אתנקבה אגלאי מלתא למפרע כי שלימה היא, והבן המלה קודם: שפירושו כאן ענין גורם, מלשון קודם ונמשך ולא לשון חשוב, כי אי אפשר שכלים יהיו פעם יותר חשובים מאורות, אלא מלשון קודם ונמשך, אשר הכלים המה הסיבה להג"ר הנמשכים בהגדלות, שהמה מסובבים מהכלים המתוקנים ההם. וז"ש שמתחילה הונחו הכלים בזא"ז, שהנחה זו גרמה להמשכת הג"ר, (ע"ע אורות קדמו לכלים).
כלי:
אין לך דבר בהעולמות מצמצום ולמטה, שלא יהיה כלול מאור וכלי. והוא משום שבמהות האור אין לנו שום השגה, וכל השגה הוא ביחס משותף בין אור לכלי.(ע"ע כח"ב זו"ן). ולפי"ז פשוט הוא, שבמקום שאין שם כלי המקבל ומגלה את יחס המשותף הזה, אין בו מקום לשום השגה. והבן ג"כ שמה שלא בא בהשגה אין אנו מחשבין את זה למציאות, כי המשיג ומושג באים בבת אחת תמיד בלי קדימה זע"ז. וא"כ בצדק נאמר, שאין דבר ומהות בכל המציאות שמצמצום ולמטה, שלא יהיה כלול מאור וכלי, ודו"ק.
כנסת ישראל:
(עי' זוהר בלק אות רכ"א) כנישתא דא איהו עצרת, כנישו כדייא מאסף לכל המחנות. מאן דכניש לכל משריין עילאין לגביה וכוי כד"א כי עצור עצר די (בעד כל רחם) דנקים ולא יהיב (מקבלת ואינה משפעת) דהא מגו מהמנא סגיא דילה (שמקבלת מכל"א מיום ג'), דלא אשכחן בה מומא, (שה"ס יום די אומ"צ דאתבריר וע"כעצור עצר הי כל רחם ונמצאת מקבלת ואינה משפעת). יהבי לה בלא עכובא כלל (פי' בלי שום מסכים בסוד נפתחו ארובות השמים) וכוי, וכדין איהו עצרת עצור עצר הי ודאי וכו' כביכול יהיב תמצית ולא יתיר וכו' עש"ה.
כהן גדול:
ה"ס ז"א דחכמה עליונה (ע"ע בחי"ג דע"ס דחיה) ולפיכך כתוב עליו מן המקדש לא יצא, שצריך להיות תמיד בסוד הקדושה עליונה בסוד רשות היחיד ויהיה שלם בסוד אחד יחיד הנוהג שם, בסו"ה גם אני בכור אתנהו עליון למלכי ארץ, דהיינו שלא קדמו אדם, ונק' בכור ונק' עליון והבן היטב. ולפי שעדיין לא השיג סוד מיוחד לכן אסור לו,לצאת לרה"ר, (ע"ע אחד יחיד ומיוחד) ולפיכך אסור באלמנה, כי מגלה בנפשו שאיש אחר ידעה מקודם לו, וכיון שיש איש אחר הקודם לו א"כ אינו בכור ואיבו עליון, ולפיכך כתוב כי אם בתולה מעמיו יקח אשה, דהיינו בתולה ששום איש שבעולם לא ידעה עוד כנוהג ברה"י. (ע"ע חילול זרע כהונה).
כהן הדיוט:
אע"פ שהוא ג"כ מסוד החכמה העליונה שמשם כל קדושה, אכן מתוך שהוא מסוד המלכות דחכמה עליונה שה"ס אשה קרקע עולם היא ואינו מעורר שום פעולה לגילוי תוספת קדושה, (שזהו שייך לז"א), לפיכך אינו מחוייב להמצא דוקא ברה"י אלא אפי' ברה"ר אין בו אחיזה לבחי"ד לבחי' מות וע"כ מותר באלמנה, זולת בגרושה שכבר נגלה בה ערות דבר דרה"ר ע"י פעולה של אחרים, זהו ודאי שמורידו מקדושתו וגורם חילול במקום המלא אור ומתחללים זרעו מכהונה, כי לא יוכלו לינוק כלום מקדושה העליונה שבחכמה עלאה.
כ"ב אותיות:
מן הכ"ב אותיות נעשה הגוף כלול עשרה שליטים כח"ב חג"ת נה"י, להיות שהתגין משתתפין באותיות לכן נכללים הנפש והגוף יחד בכ"ב אתוון, וכולן נק' ג"כ כ"ב אתוון. (ע"ח ש"ה פ"ה)
כ"ב אותיות:
המה דכורין מחכמה, ומנצפך הכפולין הם נוקבין מאמא. אמנם גם בכ"ב אותיות דכורין יש בהם זד נוקבות, כי החכמה יש בה צד שמאלי בגה"מ שכולה נקבה.
כ"ב אותיות:
כל העולמות (והפרצופין) נבראו ע"י כ"ב אותיות אשר במלכות. והכ"ב אותיות יוצאים מהפה שסודה ה' מוצאות: גרון, חיך, לשון, שפתים, שינים. וה' מוצאות אלו בונים את הפה, והם ה"ג מנצפ"ך. ומשם יוצאים כל הכ"ב אותיות: אחה"ע מגרון, גיכ"ק מחיך, דטלנ"ת מלשון, בומ"ף משפתים, זסשר"ץ משינים.
וה"ס ה' גבורות: כי כל מוצא ה"ס גבורה, וה"ס עשרה שליטים כח"ב זו"ן. אהח"ע כתר, גיכ"ק חכמה, דטלנ"ת בינה, בומ"ף ז"א, זסשר"ץ מלכות. ובזה תבין סוד מנפצ"ך: מם סתומה ממוצא השפתים (שה"ססוף קץ) מיום ד'. ונון ארוכה ממוצא הלשון שה"ס בינה יום ג' שה"ס נפילה דאנקת"ם דאתארך באומ"צ. פ"ה ארוכה היא ממוצא השפתיים דיום ד' הנ"ל שה"ס פ"ה מדברת גדולות והבן ב' הגבורות היוצאים משפתיים שהם ם סתומא דאומ"צ, ופום ממלל רברבין שלו דהיינו ף ארוכה, וסוד כף ארוכה בא ממוצא החיך יום ב' שלא נאמר בו כי טוב בסו"ה וחיך אוכל יטעם, דהינו הוא סוד ך ארוכה, חכמה. וסוד צדיק ארוכה בא ממוצא השנים שהיא מיום חמישי הצד ציד.
כלול או התכללות:
היינו שעתיד לצאת ממנו, ע,ד אילן הכלול בגרעין.
כל העולה עולה לאט לאט והיורד הוא במרוצה:
מרוצה פי' בלי שום עיכובים, שהרי ענין המתינות והליכה האטיות הוא מפני שעושה הרבה מנוחות באמצע שדומה לעיכוב התנועה, והרץ הוא מתאמץ למעט אותם העיכובים שהם המנוחות שבאמצע התנועה. ובזה תבין בפשיטות שהיורד מעילא שה"ס מ"ד: יורד במרוצה (כמ"ש בע"ח של"ט ט"ו) כלומר שהעליון אין לו עיכובים, וע"כ דומה לרץ במהירות גדול משא"כ העולה שה"ס
מ"ן: הרי יש לו עיכובים רבים על דרכו דאל"ה אינו נקרא מ"ן, וע"כ דומה להולך לאט לאט, כלומר שמוכרח לעשות הפסקות למנוחות רבות באמצע התנועה שלו למקום הרצוי והבן היטב.
כלל:
כל מה שהאורות מתרחקים ומתפשטים למטה כך יש יכולת להשיגם ולקבלם. (ע"ח ש"ו פ"א)
כלל:
כל מה שהעולמות העליונים יותר תחתונים במדרגה זה מזה הם יותר מחוסרי השלימות זה מזה.
כללות, פרטות ופרטי פרטות:
מקיר התפרטות והתרבות הפרצופין לשורשים וענפים, הוא מסבת ההסתלקות הנוהג באור הטעמים, דהיינו הע"ס דגופא דכל פרצוף, (ע"ע אור הטעמים אור הנקודות). ומקורו של דבר ההסתלקות, הוא הכאת או"פ באו"מ, (עש"ה). שהוא ענין מאד נכבד, שורש המפרה ומרבה שמתקופתו יוצאים כל פרטי המציאות מראשית הקו עד סוף אבי"ע, עד הפרט האחרון שאך אפשר להפרט.
וענין הזה מובן ונבחן הן בפרט. דהיינו בכל הסתלקות פרטי של ע"ס דגופא, ע"ד שנתבאר במילת הויה בריבוע, והן בכלל דהיינו שאין לך הארה שלא תתפשט על ה' פרצופין שלימים, שבכל אחד מהם נבחן ג' מדרגות ראש תוך סוף, המכונים ה"פ ע"ס מ"ב, (ע"ע עסמ"ב).
חהבחן ביניהם, כי הסתלקות הפרט כמו שנתבאר בהויה בריבוע ע"ש, הרי באמת האור מסתלק בבת אחת, אלא אנו מבחינים שם ד' מדרגות המוכרחים להתאצל בדרך זיכוכו כמ"ש שם וע"כ מכונים ד' מדרגות הללו בשם אור הנקודות עש"ה, משום שהמאורות יוצאים בבחי' פניהם למעלה אחוריהם למטה, כלומג שאינם פונים להאציל אותם המדרגות זה למטה מזה כמו שיוצאים, אלא אדרבא הם פונים להמאציל, כי המסך הולך ומזדכך עד להשואה אל השורש, דהיינו להתפרק מכל הזווג דהכאה עש"ה. וענין הזווגים והמדרגות היונאות שם בדרך הסתלקותו, נבחנים שהם בלי כונה לתחתונים כלומר להוליד ולהאציל, אלא בהיפוכו להסתלק מהתחתונים ולהתעלם במלכות דראש, וע"כ נק' ד' המדרגות האלו הפרטיים בשם אור אחורים אור דין.
אמנם ד' המדרגות הכללים הם יוצאים בבחי' פניהם למטה. כלומר, בכונה להאציל ולמלאות אור למקומות הריקנים מאור. פירוש, כי אחר שנתפרק כל זווג דהכאה מן הגוף דפרצוף הפנימי, שאז נבחן שהמסך עלה לפה, (ע"ע הסתלקות אורות למאציל). ונבחן שאור העליון מוריד עביות חדשה להמסך הזה, ואח"כ נעשה מחדש הסתכלות לזווג דראש והסתכלות לזווג דגוף, (ע"ע ע"ב). וע"כ נבחנים המאורות הנאצלים בכאן שפניהם לתחתונים כלומר, שאין הזווגים יוצאים מאליהם במהלך הזיכוך כמו בד' מדרגות דגוף הפנימי, אלא שנתעבה המסך מחדש בעמידתו בפה מכח האור העליון שירד עליו, (ע"ע הסתלקות האורות להמאציל לקבל שפע). וע"כ ירד שוב לדרגתו הקדמת לבחי' טבור דתחתון, (ע"ע פה דתחתון טבור דעליון), ונעשה התפשטות ב' הנקרא ע"ב.
וע"ז אחר מקרה הסתלקות דגופא דע"ב, נבחן ג"כ שהמסך דגופא עלה לפה וקיבל עביות חדשה מבחי"ב, (ע"ע ס"ג). ונעשה התפ"ב ברת"ס בקומת ס"ג, שהוא ג"כ פניהם לתחתונים כמו הע"ב, ועד"ז במ"ה ובב"ן.
באופן, שבכל גוף וגוף דה"פ ע"ב ס"ג מ"ה וב"ן הנ"ל, יוצאים בכל אחד ואחד ד' דרגות עסמ"ב פרטיים, הנק' אור הנקודות ע"ש, שהם אחוריהם לתחתונים והם אור דין כנ"ל. אמנם ה"פ הכוללים המה פניהם לתחתונים ואור רחמים, כי אינם יוצאים בדרך זיכוכו של המסך, אלא בהתחדשות העביות ע"י נחי"ב שבאור העליון שנק' אור ישר, וע"כ נקרא אורות של רחמים, כי בכל פרצוף נעשה מסך חדש וכלים חדשים כאמור, שכל אחד ממלא אורות לכלים ריקים דגוף דעליון כנ"ל.
ופרטי פרטות הוא ענין אחד עם הפרטות הנ"ל, כי כמו שאנו מבחינים בהמסך המזדכך שמקבל ד' דרגות אליו בהמשך זמן זיכוכו, כן יש להבחין בפרטות יתירה אשר כל דרגא וקומה היוצאת, יש לה ג"כ זמן בזיכוכו, שבאותו זמן אין אור העליון פוסק מלהזדווג עמו. א"כ יש ד' קומות בבחי"ד, כלומר מעת תחילת הזדככות המסך מבחי"ד עד ביאתו לנחי"ג, יוצאים ביני וביני ד' קומות חו"ב זו"ן. ועד"ז מבחי"ג לבחי"ב יוצאים ד' קומות דבחי"ג, ועד"ז מבחי"ב עד לבחי"א יוצאים ד' קומות דבחי"ב, ועד"ז מבחי"א אל המאציל יוצאים ד' קומות דבחי"א. והוא, כי אין לך פרט שאינו מתחלק בד' בחי' האלו. אמנם הם נחי' אור אחורים ודין, להיות הזווג הזה הוא רק בדרך זיכוכו ועליתו ולא משום התחדשות המסך ע"י אור העליון כבהכללים.
כתר:
היא ספירה ראשונה של הע"ס, ופרצוף א' של ה"פ, ועולם א' של ה' עולמות.
הראש דכל פרצוף נק' ג"כ כתר, וז"ס דהכתר הוא ג"ר, משום דבעולם התיקון הזו"ן יצא מהראש ולא נשאר בראש כי אם כח"ב, (ע"ע מ"ה החדש) הכתר נק' ג"כ א"ס משום שבו מתגלה אור א"ס. (שהכתר ה"ס אמצעי בין מאציל לנאצל והוא הנק' עתיק) ונבחן לב' פרצופין: עתיק וא"א, להיותו האמצעי בין מאציל לנאצל שכולל כל הדרגות שבנאצל. וכן יש בו ממלכות דמאציל הכולל ומקבל מכל הדרגות שבמאציל, וע"כ מה שנכללו בו מהמאציל נק' פרצוף עתיק ומה שיש בו מהנאצל נק' פרצוף א"א.
כתר דא"ק:
(ע"ח ש"א פ"ב) היינו הע"ס הראשונות המתפשטות מא"ס ב"ה על המסך דבחי"ד בבחי' הסתכלות א'. (ע"ע הסתכלות)
כתר דאבא:
הם טעמים (וט"ס נקודות) שאותיות הכתר הם מצוירות קיבוץ עגולים טעמים.
כתר דאמא:
הם תגין (וט"ת אותיות) שאותיותיה מצוירות בקיבוץ תגין, והמה אותיות שוא סגול שהם חו"ג דאבא המצוירות בה בצורת תגין כנ"ל, ושבא סגול בגי' ת"ג, וכן אותיות דכתר אבא המה מבחי' שלמעלה הימנו.
כתר אינו בחשבון הפרצוף:
כי הוא נמנה אליו לבחי' עליונה ונפרדת ממנו, יען הוא סוף המדרגה העליונה. (ע"ח ש"ו פ"ב)
כתר מלכות:
המלכות נק' לפעמים מלכות ולפעמים כתר מלכות, דהיינו בעת שמשפעת האו"ח מלמטה למעלה נק'
מלכות: מלשון הנהגה. כי כל ההנהגה אינה אלא בסוד העלאת או"ח מלמטה למעלה, אכן בשעה שהיא מתפשטת באו"ח הזה אח"כ ממעלה למטה להתלבשות בהתחתון, אז נקראת
כתר מלכות: שהוא מלשון גילוי ההנהגה, כי מתגלה המנהיג בהכתר שלו המיוחד לו והבן.
כח"ב זו"ן:
המה עשוה כלים שבהם מתלבשים ה' אורות נרנח"י, אור יחידה מתלבש בכלי דכתר, אור חיה מתלבש בכלי דחכמה, אור נשמה מתלבש בכלי דבינה, אור הרוח מתלבש בכלי דז"א הכולל שש ספירות חג"ת נה"י, ואור הנפש מתלבש בכלי דמלכות שנק' נוקבא.
ומקורם יוצא ומתחיל מן פה דראש דא"ק הפנימי, כי בהתפשטות הע"ס בהסתכלות ראשון, כלומר בזווג דהכאה הא', אין הכלים יכולים להגלות, (ע"ע הסת"א). משום שהאורות קדמו לכלי מלכות, ואין העביות שבכלי מלכות יכולה להתעלות למעלה ממקורה ולהלביש את האורות. כלומר, שהאורות חשובים עד אין ערך על הכלי מלכות העבה, ורחוקים זה מזה מקצה אל הקצה, ואיך תוכל העביות שבמלכות להלביש אותם, בשעה שאין שום קירבה ויחס ביניהם. וע"כ נבחנים תמיד הד' בחי' של אור העליון המזדווגים עם המסך בזווג דהכאה בפעם הראשון, אשר המה מלובשים באו"ח העולה מהמסך, אמנם בלי כלים מטעם האמור, עד שהמסך והכלי מלכות הנ"ל מתפשטת בעביותה מנה ובה לעשרה כלים ממעלה למטה עד מלכות דמלכות הנק' טבור, וגם אור העליון שבמסך דראש הנק' פה, הולך ומתפשט עמה, ויורד ועושה זווג דהכאה במלכות דמלכות, וכאן נבחן לגוף הנאצל, כלומר לגמר כליו. באופן, שאין שום מדרגה נגמרת רק בזווג דהכאה השניה הנק' הסתכלות ב', כי בזווג דהכאה הא' הנק' הסתכלות א', אין מקום לגילוי כלים שם כאמור.
וענין התפשטות הפה של ראש מלמעלה למטה לעשרה כלים כח"ב זו"נ, הוא משום שבכל מקום שהמלכות מעלה או"ח על ד' בחי' דאור העליון, ומקיימם ומקשרם בהמסך שבה, (ע"ע מלבוש זך) נמצאת המלכות עם כל עביותה שנעשית לשורש לע"ס ההם, וכולם כלולים בה כדרך ענפים הכלולים בשורש, ומכח זה מתעלה העביות שבהמלכות עילוי גדול, באשר שהעביות היותר עב מעלה או"ח יותר גדול, ומלביש ומקשר שיעור יותר חשוב מן האור העליון, ולפיכך משגת כח התפשטות עם העביות שלה להתפשט באותו הכמות והאיכות שאו"ח שלה מלביש לע"ס דהסתכלות א', דהיינו שכל חלק ובחי' מהעביות מצטייר ונעשה בית קבול על בחי' אחת מהאור העליון, כפי שיעור האו"ח שאותו חלק העביות העלה בע"ס דהסת"א. וזהו שנק' התפשטות המלכות מנה ובה לעשרה כלים כח"ב זו"נ, דהיינו לפי השעורים של האו"ח העולה מכל חלק העביות כן ממטה למעלה בע"ס דראש מצטיירים ונעשים לבית קבול על אור העליון על ד' בחינותיו, אשר הצטיירות הזה והתפשטות הזה מכונה בשם התפשטות מלמעלה למטה או גוף.
כח"ב זו"נ:
המה ה' כלים שבכל פרצוף בצורות מיוחדות, אשר אור העליון מתלבש בכל אחד ואחד לפי תכובתו, ולפי תכונת הפרצוף ומצבו בדרך כלל. וכמו שהפרצופים משונים זה מזה כן אורותיהם משתנות והן הם ריבוי העולמות הפרצופין שחכמת האמת עוסק בהם, אמנם כל אלו השינויים שאנו מיחסים להאורות הנם רק בדרך השאלה, כי באור העליון לא יתכן שום שינוי במשהו, ומכ"ש התפעלות מהכלים (ע"ע אור עליון שאינו פוסק) אמנם כל אלו השינויים שאנו מבחינים בעצמות האורות המלובשים בהכלים הוא בדרך הקבלה. כלומר, כפי שמשיג המקבל ההוא המלביש לאותו האור, אמנם ודאי ופשוט שאין השגת הכלי גורם התפעלות ואיזה שינוי בהאור המלובש, באופן שבמהות האור העליון המלובש בהנאצלים אין שום תפישה כלל וכלל כמו שאין תפישא בעצמותו ית', היות שהאור העליון לא נשתנה כלל בהתלבשותו בנאצלים ונבראים ונוצרים ונעשים, וממש כמו שמתלבש בעולם א"ס ב"ה כן מתלבש גם בגשמיים התחתונים, וא"כ ברור הוא שלא לנו ולא אפי' להעלמות העליונים שום תפישא כלל במהות אור העליון.
ותדע שגם בהעולמות העליונים אשר אור עצמותו ית' מלובש בהם, עכ"ז התפישא של הנאצל, הוא ביחס משותף המתפעל מבחי' הפגישה של האור בגבוליו של הכלי, באופן אשר גם אחר התלבשות האור בהכלי נשאר התפישא דבוק ביחסיו של הכלי ולא במהותו של האור כמו שהוא לעצמו. ואשבר במשל את אזנך, כמו האוכל בשר, אשר מתוך המישוש של החיך בהבשר, נמצא הבשר מושג לגמרי אל האוכלו, אמנם ברור שאין בתפישא הזו שבהשגת החיך ממהותו הטהור של הבשר כלום, אלא רק מושג של יחס משותף יש כאן הנולד ומתחדש עתה מתוך פגישתם זה את זה, או למשל, כשאנו ממששין באיזה דבר, והדבר מתברר לנו לגמרי בחוש המשוש על כל הקפיו, עם כל זה ברור, אשר המושג הזה שאנו מקבלים אינו מהותו הטהור לפי עצמו של אותו הדבר, אלא יחס משותף נולד כאן ע"י הפגישה והמישוש, וכמו שכל חוש מיוחד אינו מבאר כלום ממהותו של המושג, כן כל ה' החושים ביחד לא יעזרו לנו בזה כי אין בכלל אלא מה שבפרט, כי קיבץ הפרטים אינו משנה דרכי פעולתם, ומזה תקיש אל העליונים שכל השגתם בעצמותו ית' הוא ענין יחס משותף, הנולד מפגישות האור עם הכלי והתלבשותו בתוכו ועם זה תבין היטב כל אלו השינויים שאנו מבחינים באור העליון המה רק צורת דרכי ההתפעלות הטבועים בהכלים גופייהו וסיבת השינויים של הכלים המרכיבים המסתעפים ויוצאים מחומר וצורה של בחי"ד היחידה הנ"ל, (ע"ע השתלשלות הפרצופין).
כפתור ופרח:
(ע"ע שפטים) מתבאר בסוד הכתוב ורוח אלקים מרחפת על המים, כי נודע שתשע מאות תשעים ותשעה מתים בעה"ר, אם יש עליו מלאך מליץ אחד מני אלף וכו' ויחוננו ויאמר פדעהו מרדת שחת מצאתי כופר, ומלאך הזה סודו עין טובה. ונודע בסוד שביה"כ שסיבת שבירתם היתה, משום שהע' בסוד דבר נוסף ששרה בהכלים, וכשקרב ונגע בהאור, תיכף פרח אור העליון למקורו, ונשברו הכלים וירדו. ותדע שדבר נוסף הזה הוא שנק' כפתור וזסו"ה ושלושה גביעים משוקדים בקנה האחד כפתור ופרח כן לששת הקנים היוצאים מן המנורה.
גביע, גת, ספות, דם:משוקדים. פי' כי הכלי ששותין בו היין נק' גביע, שהוא מלשון עין גבוה גבוה"ע. וכמ"ש ודם עינב תשתה חמר, כי העין הגבוה מוצף אור התחתון מפי עיניו, עד שנעשה אדום כדם, בסו"ה דום לה' והתחולל לו, ובסו"ה חכלילי עינים, כי הגוף מתחולל ומתרוקן מאור הקדושה ע"י עיניו כנ"ל עד שנעשה בסוד דם לה', ואז נגמר הכלי היקר שנק' גביע בסוד עין טובה לבסוף, באופן שהגאות דהיינו הגת נדרך בסיבת העין הקרב לשתי עשרה שנק' כפתור כנ"ל, ותיכף באותו רגע שוקד אור העליון ופורח למקורו, ונמצא שהכלי קבלה הנק' גביע כנ"ל מצוייר בשקידת המעשה כמין כפתור ופרח,
שזסו"ה הך בכפתור וירעשו הספים: סוף הראש הקבוע וקיימא בסוד לא ימוש וסוף הגוף (שנעשה שם להתחלה אליו) הקבוע וקיימא בסוד לא תסור, נמצאים מזדעזעים ונרעשים ממקומותם ומוציאים אורות גדולים
ג' גביעים, נחל שורק, ים וסוד שלושה גביעים, תבין בסו"ה ובגפן שלשה שריגים והיא כפרחת עלתה נצה הבשילו אשכלותיה ענבים וכוס פרעה בידי ואקח את הענבים ואשחט אותם אל כוס פרעה ואתן את הכוס על כף פרעה. שריגים" הוא מלשון נחל שורק סר, רק, כי כן הנחלים של מיץ ענבים הולכים אל הים והים אינו מלא אל מקום שהנחלים הולכים שם הם שבים ללכת.
שריג, יין, חומר, נצה, חכלילי עינים ולפיכך נק' פרי הגפן מלשון ג' פנים שה"ס חג"ת: חסד עיר, גבורה מגדל, ת"ת ראשו בשמים, בסוד ת"ת בנים אבותם. ולפעמים נק' כתר משום שת"ת הזה עולה בסוד קו אמצעי עד הכתר, ומתוך שהחומר של שלש הבחינות האלו הם מסוד נחל שורק כנ"ל, ע"כ נק' ג' שריגים, כי כל פן מצטייר על צורה דשורק כנ"ל.
וז"ס והיא כפרחת עלתה נצה, שהרי זהו כל ההפרש בין הקדושה והקלי', כי יש ודאי נחל שורק בהקלי', אכן שמה חסר צורה של פורחת והוא כפתור בלי פרח, ואצ"ל שלא עלתה נצה אלא נמצאים בשנאה ומחלוקת מלשון שני עברים נבים, משא"כ בהקדושה שהיא נראית כפורחת וכן כמו עלתה נצה וע"כ הבשילו אשכלותיה ענבים, בסו"ה אשר זרעו בו. וזס"וה חכלילי עינים מיין, כלומר שאותו פרי הגפן המשמח גרם שוב להם בחי' השריגים שנתחוללו ונתרוקנו, וע"כ נק' היין חמר מלשון חומר בטרם צורה.
כלה:
השכינה הקדושה נקראת כן, בשעה שהיא מקושטת בכל הקישוטין שחשק המאציל עלי' מכל מראש, (ונק' כן משום שהוא עוד באו"מ והבן).
קין והבל:
כלה:
עד ביאה ראשונה ועד בכלל היא נקראת כלה, בסו"ה כמשוש חתן על כלה ישיש עליך אלוקיך, שהוא מלשון תכלית, בסו"ה ויכל אלקים ביום השביעי וכו', דהיינו תכלית שמים וארץ המתברך מכל ימי עולם, והמקודש מכל הזמנים.
וז"ס אין האשה מתעברת מביאה א': כי אדרבא משם כל הודה ויפיה, בסו"ה ויביאה אל האדם ויאמר האדם זאת הפעם עצם מעצמי ובשר מבשרי וכו'. ולפיכך, אין הריון במקום ההוא, שהוא בהכרח תנאי מוקדם לכל עיבור, וז"ס אין האשה כורתת ברית אלא למי שעשאה כלי, אשר בביאה ראשונה עשאה כלי לקבל: דהיינו בבחי' או"ח היורד ממעלה למטה, שאז נעשית כלי קבלה לכל האורות בשלימות, אכן לסוד ברכת הזרע שלהריון ועיבור צריכים, מזדמן לה חטא עצה"ד, וע"ד שאמרו ז"ל ששמשו בפרהסיא וראה הנחש ונתקנא בהם ובא על חוה והטיל בה זוהמא. (ע"ע נחש). דהיינו שנתערב בה זוהמא דבחי"ד, ואז נעשה ראוי לסו"ה וידע אדם את חוה אשתו ותהר וכו', כי עשה תשובה על חטא דעצה"ד שישב בנהר גיחון עד צוארו, שזסו"ה כל הולך על גחון, כי הנה"י שלו עלו לחג"ת, ונמצא הולך בגחון שה"ס נחש, הארור שנקצצו לו הרגלים, ששלטו מתחילה באדה"ר עד צוארו מתוך עליית נה"י לחג"ת, ונמצא שכמעט אבד לו לאה"ר גם הידים, בסו"ה ויפוזו זרועי ידיו, ואז צינן להזכר והרג להנקיבה ומלחה לעתיד לבא, וממילא נטשטשה צורה דבחי"ד לגמרי, וע"כ היה כחו דאדה"ר לטהר שוב את ידיו, בסו"ה שאוידיכם קודש, ואז וידע אדם את חוה שנזדווג עמה בקדושה, כי מכח התיקונים הנ"ל מצא עוז לקיים הכתוב הוא ישופך ראש ששף להנחש את ראשו, אמנם פסיק הזווג בסו"ה קניתי איש את ה'. כלומר, שתי בחי' בבת אחת, כי מקדושת הזווג קנתה סוד הויה, ודבר ההפסק בסוד הויה איש מלחמה, כי אז כאיש גבורתו. ואח"כ ותוסף ללדת את אחיו את הבל דהיינו הבל פה היוצא לחוץ, הכלול אמנם משתוף עוה"נ: גם בחי"ד גם בחי"ב, אכן הבל אע"פ שהיה רק בסוד אור דחסדים העליונים, מ"מ וישעה' אל הבל ואל מנחתו: כי כן עלה בסוד הזווג, שה"ס הויה אור לי, דכל"א, ואל קין ואל מנחתו לא שעה שה"ס אאב"ח, וע"כ ויקם קין: בכח הקימה דחושך הרגל הבל אחיו לגמרי, ושפך דמו ונעשה שוב חשוך בעולם. וזסו"ה השומר אחי אנכ': כי לפי שרש גשמתו דקין, נמצא עיקרו עומד להמשכת הג"ר, וא"כ אדרבא כל ענינו היה לפי דעתו להקים הג"ר בתכלית הטהרה, מבלי ליקח בחשבון כלל את האור דחסדים דהבל הקטנים. קול דמי אחיך צועקים מהאדמה: אכן כל גילוי האורות היו ברשותו של נשמת הבל, שה"ס כל"א, שהם חשובים מאור ג"ר דקין, שהבל ה"ס משה משה הכולל הכל, בסוד האו"ח שלו,
ובסו"ה בכורות צאנו וחלביהן: כי הברכה היתה בבהמה דקה בסוד צאן, ובסוד העתודים העולים על הצאן נהפכה כל כללות הברכה לבכורה: כי אותיותיהם שוות ממש כב' טפות מים. ולפיכך פנה ה' אל מנחתו ולקין אמר למה נפלו פניך, שה"ס קימה בחושך.
אם תיטיב שאת: דהיינו כל הקימה שלך אינו טוב, זולת אם תיכף ומיד אחר הקימה תנשא אותך למעלה לכל"א למקום נשמת הבל שז"ס שאת. ולא עוד אלא ואם לא תיטיב(כנ"ל)לפתח חטאת רובץ: שה"ס התעוררות של זוהמא דחויא בחי"ד הרבוץ ככלב, ואם יחרץ לשונו אז לא תוכל להציל נפשך. וז"ס הצילה מחרב נפשי מיד כלב יחידתי: כי נפילת פנים דקין ה"ס חרב, וסוד לפתח חטאת רובץ ה"ס אש הרבוץ ככלב הפוגם עד היחידה ח"ו, אשר שתי פעולות האלו חרב, כלב, בטוחים לנשאהו למעלה, לסוד נשמת הבל (לכל"א). ואם לא נכוה בפושרין בהחרב, יכוה בחמי חמין, דהיינו בחריצת לשון דהכלב, ואז מובטחת הצלת הנפש מהחרב והצלת היחידה מהכלב.
כל: כלה:
יש ב' בחי' ויכולו במעשה בראשית, שהם יום השישי ויכולו וכו', ויכל אלקים ביום השביעי. והטעם, כי מתחילה נגמרו כל הבריות שבמע"ב בלי שום התלבשות של האור, שה"ס " דמילוי ע"ב הראשונה, שנק' אור שאינה מתעבית ואינה מתלבשת, וכמו שהוא למטה כן הוא למעלה, כי סוד התלבשות מתחיל מתוך וגופא, דהיינו תוך דמקוה, משא"כ בע"ס דראש אין שם עוד שום בחי' של התלבשות, כי ע"ס דראש הם תמיד מגולה, ואין התחתון מלבישו.
וסוד ויכולו דיום השישי, היה הגמר רק במה שיתפשט מע"ס דראש, וה"ס ביתי בית תפילה יקרא לכל העמים. וז"ס כל היורד דרך היסוד אינו מתעבה, (כמ"ש בע"ח ש' ל"ט). והיינו, שה"ס ויכל דששי, וכל בחי' התלבשות מתחיל מסוד ויכל דשביעי, שה"ס ג' יודין תחתונים דמילוי ע"ב, ומשם מתחיל כל התלבשות וכל התעבות, שה"ס מים, רקיע, ומאה ברכאן.
כנען ושאר אומות:
כנען, ה"ס תליית הקלקלה בהגבורה, בסו"ה כנען בידו מאזני מרמה, וע"כ ה"ס הארץ שנשבע לאבותינו לתת לנו, כי פה הוכן הקדושה בסוד בור כרה וכו', ומכאן תבואת הקודש, וז"ס בורות חצובים אשר לא חצבת וכו'.
לשון הקדש: היא הנ"ל, וע"כ נאמר ולשון ששמת בפינו. משא"כ שאר האומות אינם נילשין כן רק מבחי"ד. וז"ס לא תחיה כל נשמה, דהיינו בכח אנקתם וזווג מחיה הקדושה. וע"כ צריך להעלים ולבער את הנשמה וחיות דס"א, שה"ס בחי"ד. וז"ס שצריכים לגרש את החיצונים בעת הזווג.
כריתת הברית:
המסו"ה לא יעלה הכורת עלינו, שה"ס ונרגן מפריד אלוף. אמנם אין לך דבר שאין לו מקום. דהיינו, המקום אשר יפול שמה העץ, כי המבדיל הוא המחבר. כמו בסוד נסירה: שהנסירה שנסר השי"ת את האשה מן האדם, הוא עצמו ה"ס החיבור דאיש ואשה, שאותו הצלע (היולי דחוכמתא), היה מעיקרא בסוד זנב בלי הידור וטעם, (ראה אחימן), אלא דבר נוסף בסיפא דגופא הסותם לכל הגוף, שה"ס ויסגר בשר תחתינה, מלה"כ סגר עליהם המדבר. אמנם כיון שהבדיל צלע זה מהאדם ונקבו, (בהמרצע דהיולי דעבידתא בסודעי"הנבחי"א). שז"ס הצלע אשר לקח מהאדם, כלומר שקלקלו ואח"כ חזר ותיקנו, בסוד ויבן השי"ת את הצלע ויביאה אל האדם בחזרה כמו מקודם, הבה הזנב נעשה עתה לפרצוף שלם, אלא שנשתנתה מאיש אל אשה, כי האיש ה"ס עצה"ד, כלומר הפועל לידע, וזהו שנסתלק מחמת נקיבת הצלע והבנין החדש, אלא רק בחי' אשה נשתיירה שה"ס עץ החיים, בסוד איגלאי מלתא למפרע, כי מאיש הפועל בהוה לוקחה זאת. כלומר, שלא תהיה בבחי' רואה ברע בהוה, דע"כ נחתכה ונתקלקל מקודם כדי לבנותה בסוד אשה, מה שנודע מלמפרע בסוד וידע אדם את חוה אשתו, כלומר מה שידעה מכבר, והבן. וז"ס עצם מעצמי, משום שאני לא יכולתי לעצום עיני מראות ברע, ע"כ נבדלה ונתנסרה ממני כדי שיתקיים בה עוצם עיניו וכו', וע"כ נבנה העצם בפרצוף מובדל ובשר מבשרי, אמנם אשר אני אחזה לי עיני ראו ולא זר, וע"כ נסגר הבאסר אצלי במקום הצלע, וע"כ נפתח הבשר אצלה במקום הצלע, וע"כ והיו לבשר אחד (בפרישו דאו"א).
ברית בין הבתרים: וזסו"ה ויבתר אותם בתוך, כי מתחלה היה הטוב ורע ביחוד גמור, בסו"ה אשא כנפי שחר, ועתה בטל הגרזן והפריד אותם באמצע ממש במקום החיבור דטו"ר, שמשם ואלך ניכר הרע לבחי' רעה. גם אפשר שברית בין הבתרים רומז לזווג זו"ן, כי סוד זווג זכר ונקיבה ה"ס ב' נפרדים שנתחברו, והיינו ביחוד ביסודותיהם המכונים בשרים, בסו"ה והיו לבשר אחד, כי מתחילה דו פרצופין היה האדם, והיא היתה נכללת בו בבחי' זנב כנ"ל, אלא שהיה בחי' עצמות, (אומ"צ) וכדי לעשות עזר כבגדו בבחי' זווג, קלקל העצמות הזה ועשאו לבשר, בסוד וימח את כל היקום שה"ס הנסירה והצלע שלקח מהאדם כנ"ל, וא"כ קלקל גם הבשר ועשאו לנקב, וחסרה הנוקבא מזה הבשר חי ג"כ, ולא יתכן בה יקום, אפי' מבחי' בשר ג"כ. אכן הזכר מתוך שנשאר בו עוד בחי' הבשר במקום העצמות, בסוד ויסגור בשר תחתיו, (שה"ס הסיהום המשמש תחת אומ"צ), שה"ס זנב שנתרכך והיה כבשר רך, ולפיכך בועץ זה בתוך חסרון שבה והדר הקימה כלמפרע, שז"ס כל זווג דו"נ בסו"ה והקימותי את בריתי ובסוד ואת בריתי אקים את יצחק, שכ"ז חיי בשרים ע"י אנקת"ם, (ע"ע זווג ע"ע זעיר אנפין) כי יסוד זכר נקרא ז"א, בסוד דג קטן על כיף ימא, כי עיקר הקומה ה"ס תוך מקוה ונקרא א"א משא"כ אומ"צ נק' ז"א מל' קצר קומה עש"ה. וזסו"ה ומבשרי אחזה אלקי, דהיינו היסוד דזכר שנהפך מעצמות לבשר כנ"ל, ובשר הזה הוא צרורא דחי' בסוד אנקת"ם, גם בשר הזה מכונה בשם אברך: בסו"ה ויקראו לפניו אברך, שפירשו ז"ל אב בחכמה ורך בשנים. כי להיותו ממקורו בבחי' עצמות גמור כנ"ל, דהיינו מטרם שלקח ממבו הצלע, ע"כ בקרא אב. כלומר,
אב בחכמה: שה"ס או"א הפנימיים. אמנם עתה אחר שנלקח ממנו הצלע, ולא נשאר בו אלא הבשר הסגור שהוא רך (ולא עצמות). ע"כ נק'
רך בשנים: כי לא יוכל לשנן החכמה כמו או"א הפנימים, כי כבר עזב או"א ודבק באשתו כנ"ל.
כללים:
כלל המתפרט לבחי' רבות לאין קץ
התחלה: כי הכל הולך אחר ההתחלה, כיון שירדה תחילת החיצוניות דאות ה' בז"א, הבה עתה כל המדרגות צריכות לעלות אחריה ולעשות התלבשות אחרת חדשה. (ש"ד פ"ד ע"ח).
אין העדר ברוחני: לעולם יהא בידך זה הכלל, כי לעולם בדבר רוחני כאשר עולה או יורד למטה נשארה הבחי' שלמה במקומה ואין שום דבר נגרע למעלה, וגם למטה יש לה כל הבחינה עצמה.
מחוסך השלימות: בעולמות עליונים כל מה שהם יותר תחתונים זה מזה במדרגה, הם יותר מחוסרי השלימות זמ"ז. (ש"ו פ"ב ע"ח).
יכולת השגה: כל מה שהאורות מתרחקים ומתפשטים למטה, כך יש יכולת להשיגם ולקבלם (ש"ו פ"א ע"ח).
ה"פ ב' מקיפים: הכלל שבהם, כי אי אפשר להיות פחות מה"פ וב' מקיפים עליונים (ש"ו פ"ב).
כלל המתפרט לאין קץ
בחינות המתרבות לאין קץ: הנה עמקות החכמה הזאת אין לה שיעור, והוא משום הבחי' המרובות הנמצאות בכל בחי' בשעת שינוי תנועה למעלה, דהיינו להלביש לעליונה או למטה כדי להתלבש בתחתון. והנני לסדר את הבחי' הכוללות מתחילה שישנם בבחי' עצמה בדרגתה ובמצבה.
י"ב בחי' כלים לכל בחי': והם, שכל פרצוף יש לו ב' גופין חו"פ, ובגוף חיצון ו'כלים פו"מ, ובגוף פנימ' ו' כלים פו"מ.
גוף חיצון: הם ג' כלים הבק' עצמות בשר גידין, שהם ג' בחי' כלים המכונים חיצון תיכון אמצע. חיצון הוא בשר, פנימי הוא עצמות, תיכון הם הגידין שבתוכם דם וגידין הדופקים.
גוף פנימי לו ג"כ ג' כלים: כי יש י"ב אברים פנימים שהם מח לב כבד אצטומכא ריאה כליות ובני מעים וכו' שהם י"ב אברים פנימים ונק' גוף פנימי, ויש להם ג"כ ג' בחי' כלים: שהם כלים חיצונים ותיכונים ופנימים כמו לגוף חיצון, הרי יחד ששה בחי' כלים והם ששה כליםלאו"פ: כנ"ל, ג' כלים חת"ת לגוף החיצון, ג' כלים חת"א לגוף הפנימי, וכנגדם ממש יש ששה כליםלאו"מ: שהם ג' כלים מקיפין לגוף החיצון נגד חת"א שבו, וכן ג' כלים מקיפין לגוף הפנימי נגד חת"א שבו. וכ"ז בכללות הבחי', כלומר בכל מצב שהבחי' נמצאת בו.
ועתה יש להבחין בעליות הבחי', ומתחילה נבאר ג' העליות שנק' עי"מ:
כ"ד בחי' כלים דקטנות: שהם עיבור ויניקה, כי נתבאר י"ב בחי' מחויבות בכלים ו' בחי' בפנימיות הגוף ו' בחי' בחיצוניות הגוף. והנה אלו ו' הבחי' נמצאים ודאי עוד בעיבור, שהרי העיבור נשלם בבטן אמו בכל בחי' עבג"עמ שלו החיצוניות, וכן במל"כ ובני מעיים הפנימיים אלא בבחי' ג' גו ג', כלומר שחג"ת נעלמים בבה"י ואינם ביכרים אלא ע"י יציאתו לאויר העולם וע"י יניקה.
וע"כ יש להבחין י"ב בחי' כלים בעיבור, י"ב בחי' כלים ביניקה:
כי ביניקה מתגדלים גם הנה"י, וע"כ יש להבין שהוא פרצוף שלם בפני עצמו הנק' פרצוף יניקה, שהוא המתלבש בתוכיות דפרצוף העובר ובמוחין מיוחדים, כי בעיבור הם מוחין דאל"ם וביניקה הם מוחין דאלקים הרי שיש כאן ב' פרצופין: פרצוף העיבור בי"ב כלים ופרצוף יניקה בי"ב כלים, שביחד הם כ"ד כלים. ונודע שעדיין נק' הפרצוף קטן וע"כ כ"ד בחי' נמצא בקטנות הפרצוף.
י"ב בחי' כלים דגדלות: כי הגדלות הוא פרצוף גמור מיוחד בפ"ע המתלבש בתוכיות פרצוף היניקה, באופן שהם ג' פרצופין שלימים זת"ז שפרצוף דעיבור קומתו מטבור פרצוף גדול ולמטה, והוא פרצוף הא' החיצון המקיף על כולם. אח"כ פרצוף דיניקה קומתו מגרון ולמטה (כלומר כשנחשב רק ג' פרצוף רת"ס, אמנם בחשבון ה"פ קומת יניקה מחזה ולמטה) והוא מתלבש עד הטבור בתוך פרצוף העיבור ואינו מגולה רק מטבורו ולמעלה. אח"כ פרצוף דגדלות מלובש מטבורו ולמטה בתוך פרצוף יניקה, וז"ס ראשונות מגולה שנק' ראש.
עתה תבין ב' הגופין דגדלות:
גוף חיצון דגדלות בו ג' כלים חת"א שהם בשר גידין עצמות שבראש, בשר דראש הוא כלי חיצון, גידין דדם והדופקין שבראש הם כלי תיכונה, ועצמות שבראש שהם ג' חללי גלגלתא. כלומר ג' עצמות דחללי גלגלתא: הם כלי פנימי דגוף חיצון דגדלות.
וכן גוף פנימי דגדלות: הוא המוח וענפיו שהם הלשון וכו' שיש להבין בהם ג"כ ג' בחי' חיצון תיכון אמצע כנ"ל בגוף פנימי דעיבור וכן כלים מקיפין, הרי יחד י"ב כלים.
והנך מוצא בכלים לבדם דפרצוף אחר בן י"ג שנה שיש בו ל"ו בחי'(שלשים וששה), שהם י"ב דעיבור י"ב דיניקה י"ב דגדלות.
ועתה צריך להבחין באלו הל"ו בחי' גם באורותיהם, דהיינו העצמות המלובש בהם להחיותם.
עצמות שהם האורות נחלקים לב' כוללים: מוחין מצד אמא, מוחין דפרצוף עצמו. שהם אורות נר"ן שבהכלים ל"ו הנ"ל. והנה עצמות הא' הוא הם לבושי מוחין דחיצוניות נה"י דאמא, אכן נק' לבושים רק בערך אמא עצמה. משא"כ בערך הפרצוף המה נק' מוחין ממש אלא חיצוניות המוחין, והם ג' בחי': דעי"מ אלם אלקים אהי'.
מוחין דעיבור: דהיינו אותה חיצוניות נה"י דאמא המתלבשים לבחי' נפש דעובר הם מכונים בשם מוחין דאלם, ובהם שש בחי' למוחין דעובר שנק' אלם, כי מוחין דאלם הם חיצוניות המוחין שבהם מלובשים מוחין דפרצוף עצמו שנק' פנימיות מוחין, וע"כ מוחין החיצונים דאמא מאירים בג' כלים החיצונים הנ"ל דעיבור, שהם בשר גידין ועצמות בבחי' או"פ, וכן מאירים בג' כלים מקיפין דבשר גידין ועצמות, הרי לך ששה בחי' מוחין דאלם ג' לאו"פ וג' או"מ.
אמנם לששה בחי' כלים הפנימים דהיינו דגוף הפנימי דעיבור הנ"ל, אין מוחין דמצד אמא מאירים שם אלא מוחין פנימים דפרצוף עצמו, שהם מוחין דהויות דפרצוף עיבור עצמו שבו שש בחי': שהם מאירים לג' בחי' כלים הפנימים דמל"כ וריאה וכליות ובני מעיים וכו' שיש בהם ג' בחי' חיצון תיכון פנימי כמו פרצוף חיצון כנ"ל, ונק' מוחין דהויות אפי' בעיבור והם מאירים ג' בחי' או"פ לחת"פ דפרצוף פנימי דעיבור, וכנגדם ג' או"מ לחת"פ דפרצוף פנימי ההוא, וביחד המה ששה בחי' ג' או"פ, ג' או"מ, הרי שיש לב' מיני מוחין יחד
י"ב בחי' בעצמות המלובש בעובר: ששה בחי' דמוחין דאלם וששה בחי' דמוחין דהויה וכ"ז בעיבור.
וכן י"ב בבחי' עצמות מלובשים בפרצוף יניקה: דהיינו ג"כ ע"ד פרצוף העיבור שהם ג' או"פ וג' או"מ לג' כלים פנימים הת"פ דפרצוף החצון עם ג' כלים המקיפים שלהם, הרי ששה אורות בפרצוף החיצון דיניקה ג' או"פ וג' או"מ, ושש בחי' עצמות ההם המאירים בפרצוף החיצון נק' מוחין דאלקים או מוחין דיניקה מצד אמא, להיותם בחי' חיצוניות נה"י דאמא הנמשכים ומתלבשים בפרצוף ע"י יניקה מחלב אמו.
וע"ז שש בחי' עצמות ממוחין דהויות דיניקה: בפרצוף הפנימי. כי יש ג' או"פ ממוחין דהויה המאירים לג' כלים חת"פ שבפרצוף הפנימי בבחי' כלים פנימים דמל"כ וכו', וג' או"מ שמאירים לכלים מקיפין דג' כלים חת"פ שבפרצוף זה, הרי ששה בחי' עצמות מאירים ומלובשים בפרצוף הפנימי ומוחין אלו הם מוחין דהויות. שהם מבחי' הולד עצמו, ולא מאמו.
ושני מיני מוחין אלו שהם
מוחין דאעקים ומוחין דהויות, מלובשים זת"ז: שמוחין דאקים מלובשים למוחין דהויות מבחוץ, וע"כ המה מכונים חיצוניות המוחין וע"כ המה מאירים רק בפרצוף החיצון, ובתוכם בפנימיותם מלובשים מוחין דהויות דפרצוף עצמו וע"כ המה נק' פנימיות המוחין וע"כ המה מאירים לגוף הפנימי, וביחד הם י"ב בחי' עצמות ששה אלקים ששה הויות כמבואר.
י"ב בחי' עצמות מלובשים בפרצוף דגדלות: כי הפרצוף מתחלק לפרצוף חיצוני ופרצוף פנימי כנ"ל, שבפרצוף חיצוני ג' כלים חת"פ שהם בג"ע בחי' כלים פנימים וכנגד ג' כלים מקיפין חת"פ, ובהם מאירים חיצוניות המוחין שהם לבושי נה"י דאמא הנק' מוחין דאהיה כנ"ל, שמוחין מצד אמא מאירים בפרצוף חיצון.
באופן שיש שש בח' עצמות במוחין דאהי' המאירים לג' בחי' כלים פנימים דפרצוף החיצון שנק' בשר גידין עצמות שבגדלות, או חיצון תיכון פנימי דראש או בג"ע שבראש, והיינו ג' חללי גולגלתא שבראש, ובכלים ההם ג' או"פ דאהי' וכנגדם ג' כלים מקיפים חת"פ דראש, שבהם מאירים ג' או"מ ממוחין דאהי', הרי שש בחי' עצמות בפרצוף חיצון דגדלות ממוחין דאהיה, ועוד שש בחי' עצמות ממוחין דהויה דגדלות: שהם עיקר המוחין המיוחסים להפרצוף עצמו שנמשכים מטפת החסדים דזווג או"א, אשר ג' מהם הם או"פ לבחי' חת"פ ג' הכלים דפרצוף הפנימי מל"כ וכו' דגדלות בבחי' כלים פנימים לאו"פ, וכנגדם ג' או"מ דמוחין דהויות לכלים מקיפים דפרצוף הפנימי דגדלות, שביחד הם שש כלים דמוחין דהויות, ג' או"פ וג' או"מ.
ושני מיני המוחין מוחין דהויות ומוחין דאהיה שבגדלות, הם י"ב בחי' עצמות שבפרצוף דגדלות כמבואר.
באופן שיש ל"ו בחי' עצמות בפרצוף די"ג שנה שהם י"ב בחי' עצמות דעיבור, וי"ב דיניקה וי"ב דמוחין. וכן יש לך בכלים ג"כ ל"ו בחי' כמבואר לעיל. באופן שיש ע"ב בח" בגדול י"ג שנה, וחוץ מהנ"ל יש בחי' היותר קטבות רמ"ח אברים בפרצוף החיצון וכנגדן רמ"ח מקיפים שהם תצ"ו בחי'.
ואמנם אע"פ שאין אבר אלא א"כ יש בו בשר גידין עצמות, דהיינו רק פרצוף החיצון משא"כ פרצוף הפנימי אינו מכונה בשם הזה, מ"מ יש להבין היחסים שיש בפרצוף הפנימי כנגד רמ"ח אברים שבפרצוף החיצון.
וחוץ מכל האמור יש להבחין ק"ח בחי' ברושם המוחין דעי"מ, כי נודע שיש אפי' בהעובר במעי אמו רושם מוחין דג"ר: שהמה מלובשים ונעלמים בחג"ת הנעלמים בנה"י, שהם בחי' הסתר תוך הסתר, אכן המה חשובות לאין ערוך שהרי כל חשיבות הפרצוף נצמחים מסוד רושם המוחין הללו, ולכן ודאי שראויים לתשומת לב פרטי שבפרטי להבין כל הבחי' שבהם, ונודע שג"ר המה ג' פרצופין שלמים, כי ביחד יש ששה פרצופין ואלו הם:
מוחין דו"ק, מוחין דנשמה, מוחין דחיה, ומוחין דיחידה, ומוחין דעיבור ויניקה. הרי לך ששה פרצופים, כי כל מח נחשב לפרצוף מיוחד, וא"כ צא וחשוב ע"ד הנ"ל שיש י"ב בחי' הן בעצמות והן בכלים דפרצוף עיבור אחד, וכן בהשני דיניקה, וכן בהשלישי דגדלות, שהם יחד ל"ו בחי' עצמות המלובש בג' הפרצופין דעי"מ.
והנה כשתחשוב את רושם המוחין דכח"ב שהם לעצמם ג' פרצופין מיוחדים זה מזה, הרי שיש בפרצוף האחד דעיבור לבד אותם הל"ו בחי', כי י"ב בחי' בכתר וי"ב בחי' בחכמה וי"ב בחי' בבינה שביחד המה ל"ו בפרצוף זה דעיבור לבדו, ואח"כ יש כמוהם ל"ו בחי' גם ביניקה ול"ו בחי' גם בגדלות הרי ק"ח בחי' ברושם המוחין כמבואר ג"פ ל"ו דג' פרצופין עי"מ.
והבה כשתוסיף עליהם ג"כ ק"ח בחי' בכלים המיוחסין לרושם המוחין: כי הגם ודאי שאין עוד להכלים שום גילוי מפורש, אמנם בחי' רושם דכלים ודאי מוכרח הוא, כי אין לך אור בלי כלי, ויותר אמיתי הוא שאותו הרושם המוחין דכח"ב הוא בחי' כלי בלי אור, אכן אם היה בלי אור לגמרי לא היה נחשב אפי' רושם ג"כ, אלא ודאי שיש שם רושם של אור וגם רושם של כלים מיוחסים, שהם ודאי נמנים כמו הכלים הניכרים לחוץ שהם ג"כ ל"ו בחי' כלים בכל פרצוף מיוחד כנ"ל עש"ה.
וא"כ יש לך ק"ח בחי' של כלים דרושם המוחין, אשר ביחד עם הק"ח דעצמות הם רי"ן בחי' ברושם המוחין, שהם ק"ח דעצמות וק"ח דכלים, וכשתוסיף עליהם ע"ב בחי' שיש בכלל הפרצוף דבן י"ג שנה הרי הם יחד רפ"ח בחי' בפרצוף בן י"ג שנח, שהם רי"ו דרושם המוחין וע"ב דפרצוף עצמו המגולה בו כנ"ל.
ובזה תבין סוד רי"ו. הג' ע"ב שבס"ג מ"ה ב"ן שחם גבורה, שהמה כוללים כל הנ"ל הכלול ברושם המוחין שאמרנו, שהם ג' פרצופין כח"ב ושיש בהם ב"פ ק"ח בחי' ק"ח דאורות ק"ח דכלים, שביחד הם רי"ו בחי' המקבלים רק מס"ג מ"ה ב"ן שיש בכח"ב, דע"כ נק' רושם מוחין כי רושם פירושו תכנית, כמו האומן הבונה מתוך הרושם שבתכנית לא ימעט ולא יוסיף אף משהו, כן כל מה שברושם המוחין הללו מוכרח להתגלות כצורתם ממש דהיינו רי"ו בחי' האמורים, מלבד החידוש הניתוסף עליהם ע"י זווגים דאו"א, שהוספה זאת נק' ע"ב דהויה דע"ב טפת החסדים שאין לה לעצמה שום שינוי של משהו, אלא כמו שהוא למעלה כן הוא בסוף עשיה, אלא כל השינוים שיש באים מרי"ו האמורים, הסתך תוך הסתר: הכלולים ונעלמים בעיבור שבמעי אמו, כי הם נעלמים בחג"ת וגם חג"ת נעלמים בנה"י, וצכ"ז כל השינויים ממנם הם. ובזה תבין אשר רי"ו בגי' ראיה והוא בגי' גבורה שה"ס כח התוך שבמקוה.
פו"ח כלליהם עגולים ויושר: וכל המתבאר והמדובר לעיל, הוא רק פנימיות וחיצוניות דפנימיות, שאין החיצוניות הנ"ל חיצוניות הכללי, כנודע שהעולמות והעגולים הם חיצוניות וספי' ויושר הם פנימית, וכל מה שנוהג ונמצא ביושר ישנם ג"כ בעגולים.
באופן שבכל בחי' מיוחדת שבעגולים יש להבחין בהם רפ"ח בחי' הנ"ל, וא"כ יש רפ"ח בבחי' אחת דיושר רפ"ח בבחי' אחת דעגולים, שצריכים ליחס כל בחי' דרפ"ח דעגולים לכשנגדה ביושר. ולא עוד אלא שיש יחס מבחי' אחת דרפ"ח על כל הרפ"ח וכן להיפך, שבדרך זה יש רפ"ח פעמים רפ"ח בחי' לחקור בכל בחי' הארה.
ועל כל אלה יש ב' בחי' פנימיות וחיצוניות שהמה תולדות, ונק' נשמות ומלאכים: אשר מזווג דספי' פנימים יוצאים הנשמות, ומזווג דחיצוניות הכלים, וכן מזווג הכלים שבעולמות יוצאים ונולדים המלאכים, אשר לכל נשמה צריכים להבין בחי' המלאכים הסובבים ומשמשים אותה, וכל מה שנוהג בהספי' ופרצופין נוהג ג"כ בנשמות ומלאכים, דהיינו כל מיני עליות והתלבשות. אכן אין הנשמות פנימיות העולמות עצמם כמו המלאכים שאינם חיצוניות העולמות עצמם, כי הפנימית הם בחי' ספירות פנימיות והחיצוניות הם ספי' חיצוניות כלומר דעגולים וזהו אפי' בעשיה, ונשמות המה רק תולדות מזווג פנימי והמלאכים מזוג חיצוני.