28. ויאמר אלקים יהי אור ויהי אור. מהמאמר, יהי אור, היא התחלה למצוא הסודות, איך נברא העולם בדרך פרט. שעד כאן נזכר בריאת העולם בדרך כלל, בכתוב, בראשית ברא אלקים. ואח"כ חזר הכלל להיות כלל ופרט וכלל.
פירוש. תחילה נזכר בריאת העולם בדרך כלל, בכתוב הראשון, בראשית ברא אלקים את השמיים ואת הארץ. ולא נזכרו שום פרטים, איך נבראו שמיים וארץ. אמנם אח"ז נזכרו כל פרטי מעשה הבריאה, מהמאמר הראשון, יהי אור, עד הכתוב, ויַרְא אלקים את כל אשר עשה והנה טוב מאוד. ויכוּלו השמיים והארץ. הרי עתה, נעשה הכלל, הכתוב הראשון, לכלל ופרט וכלל. כי הכתוב, בראשית, הוא הכלל הראשון. ומהמאמר, יהי אור, והלאה, הם הפרט. והכתוב, וירא, הוא הכלל האחרון.
29. עד כאן היה תלוי הכול באוויר, המושפע מא"ס. אלא שאין לשאול, הלוא כבר כתוב, והארץ הייתה תוהו ובוהו, שהיא פרטיות הבריאה ולא כלל. וע"כ אומר, שעד כאן היה תלוי הכול באוויר, שלא היה בעולם, בז"א, אלא רק קומת אוויר, אור דנ"ר בכלים דכ"ח. כמ"ש, ורוח אלקים מרחפת על פני המים. ולפיכך עוד אין זה נחשב לבריאת עולם בפרט, כי חסרה ג"ר. אלא נבחן, שעוד הבריאה כלולה בא"ס, שלא יצאה עוד לגילוי.
כיוון שהתפשט הכוח בהיכל העליון, שהוא אלקים, כתוב בו אמירה, ויאמר אלקים. היכל העליון ישסו"ת הוא היכל השני דא"א. ותחילה יצא ההיכל מראש דא"א, שהוא אשר, ראש שיצא מראשית. וישסו"ת הוא השם אלקים, שחמש אותיות הם כח"ב תו"מ. וכשיצא מראש דא"א, לא נשאר בו אלא ב' אותיות מ"י דאלקים, קומת אוויר, בכלים דכ"ח, שהם מ"י. ואז לא האיר בהיכל השם אלקים, שהיו חסרות לו האותיות אל"ה דאלקים. ואח"כ ע"י הארה עליונה, הוחזרו ג' אותיות אל"ה אל הישסו"ת, וחזר ונשלם השם אלקים, והאיר בהיכל, ויצאה בו קומת ג"ר.
כיוון שהתפשט הכוח בהיכל העליון, חזרו ג' אותיות אל"ה להיכל, אלקים, שהוא השלמת חמש אותיות דאלקים, כתוב בו אמירה. כתוב בו המילה, ויאמר, שמשמעותו, זיווג להשפעת ג"ר. והוא הפרט הראשון של בריאת העולם. שהרי מקודם לכן לא כתוב המילה, ויאמר, שהוא פרט. ואע"פ שהכתוב, בראשית, הוא ג"כ מאמר, המשלים לעשרה מאמרות שבמעשה בראשית, אבל לא כתוב בו, ויאמר, להיותו כלל. ויאמר, הוא פרט. הרי שהכתוב, ויאמר אלקים יהי אור, הוא התחלת הפרטים שבבריאת העולם.
30. ויאמר, הוא עומד לשאלה ולדעת. כי, ויאמר, אותיות מי אור, שמורה שאלה, פרצוף ישסו"ת שאומר. והוא מ"י שעומד לשאלה, בשינוי מאו"א עילאין, שמהם אינם נמשכים מוחין אלו, כי הם אינם עומדים לשאלה, כי הם אוויר שלא נודע.
ויאמר, מורה כוח שהונף, והתנופה בלחש. פירוש. ויאמר הוא אבא, אלקים הוא אמא, או"א תתאין, ישסו"ת. וכבר ידעת שיציאת המוחין דגדלות הוא ע"י החזרת האותיות אל"ה דבינה ממקום זו"ן לבינה, להשלמת השם אלקים. ויאמר, מורה על הכוח שהונף, שהניף האותיות אל"ה ממקום זו"ן למקום בינה, כי תנופה זו נעשה ע"י הארת אבא, המרומז במילה, ויאמר. והתנופה, שהארת אבא עושה, הוא עושה בחשאי, בלחש. כלומר, שהארת החכמה אינה נודעת לחוץ ממנו, אלא האור סתום במקומו, מחוֹסר אור החסדים, שאין החכמה מאירה בלי לבוש מאור החסדים.
האור נמשך מא"ס בראש דמחשבה, בעצם הבינה, בג"ר שלה, הנקרא ראש דמחשבה. ולא לז"ת דמחשבה. כי ג"ר יכולות לקבל אור החכמה בלי לבוש דחסדים. ולכן מתפשט בהם האור, אע"פ שאין שם חסדים. משא"כ ז"ת אינן יכולות לקבל אור חכמה בלי התלבשות באור חסדים. וע"כ, כיוון שחסר שם אור החסדים, אין אור החכמה יכול להתפשט בהם.
ויאמר אלקים, משמעותו, כי עתה הולידה ההיכל ההוא את זרע קודש, שהייתה מעוברת מהם. היכל הוא בינה, הנקרא ישסו"ת. זרע קודש, הם זו"ן. ואומר, שעתה, אחר שאבא, שהוא ויאמר, הניף האותיות אל"ה, והחזירם לאמא, מ"י, ונשלם בה אותיות אלקים, הולידה ההיכל, אמא, את הזו"ן, הדבוקים באותיות אל"ה, שהייתה מעוברת מהם.
כי מתוך שאותיות אל"ה היו נפולים במדרגת זו"ן, במשך זמן יציאת הבינה מראש, נעשו למדרגה אחת עם הזו"ן. כי זה הכלל, העליון היורד לתחתון, נעשה כמוהו. וכן התחתון, העולה לעליון, נעשה כמוהו. ולפיכך, בעת שהארת אבא הניף אותיות אל"ה למקום הבינה, עלו עימהם זו"ן, הדבוקים בהם, כמדרגה אחת, וגם הזו"ן התחברו לבינה. וזה נבחן, שהבינה התעברה עם הזו"ן, כי הזו"ן התדבקו בה ונעשו אליה זרע קודש. כי בהיותם דבוקים בה, הם מקבלים מוחין דקודש מאבא, כמו הבינה עצמה, שזה עניין, העוּבר, האוכל ממה שאימו אוכלת.
והבינה הולידה את הזו"ן בלחש, וההוא שנולד, נשמע לחוץ. ולכאורה תמוה, הרי הולידה,הוא עניין אחד עם שנולד. ואם הולידה בלחש, הריהולד לא נשמע לחוץ. אמנם יש כאן ב' לידות:
א.לידת המוחין לזו"ן, בעודם תוך הבינה.
ב.לידת הזו"ן, להוציאם ממקום בינה למדרגתם עצמם.
והנה, לידת המוחין, הנעשים ע"י תנופת אותיות אל"ה למקום בינה, שאז חוזרת בינה לראש דא"א, המוחין נבחנים להארה בלחש, בלי התפשטות לחוץ, משום חוסר חסדים. ומה שאמר, והולידה בלחש, חל על לידת המוחין. אבל לידת זו"ן עצמם ויציאתם ממקום בינה למקומם עצמם, זה נעשה ע"י זיווג הבינה על המסך דזו"ן, שמוציאה קומת חסדים, להלביש אור החכמה בחסדים. ואז היא מולידה הזו"ן, ומורידה אותם למקומם עצמם. ועתה, אחר שהתלבשה החכמה בחסדים, הרי המוחין נשמעים לחוץ, שיש להם התפשטות.
מי שהוליד לזו"ן, הוליד אותו בלחש, שלא היה נשמע כלל. וזה חל על לידת המוחין לזו"ן בעודם בתוך הבינה, שאז הם בחשאי. כיוון שזו"ן יצא מהבינה, נעשה קול שנשמע לחוץ. וזה חל על יציאת זו"ן מהבינה אל מקומם עצמם, שזה נעשה אחר יציאת קומת חסדים על המסך דזו"ן, שאז מתלבשת החכמה בחסדים, ויש לה התפשטות לחוץ להאיר לתחתונים.
ויש לדעת, שכל הגורם ללידת הז"א ויציאתו מבינה, הוא הזיווג על מסך דז"א, להמשיך קומת החסדים. באופן, שהתלבשות חכמה בחסדים ולידת הז"א באים כאחד. כי ע"י זיווג הזה, ניכר מדרגת הז"א, שאינו שייך לבינה, ושינוי הצורה נבחן ללידה.
31. יהי אור. כל היוצא והנאצל בעולמות, יוצא בכתוב הזה, יהי אור. כלומר, שדרכי פעולת הזיווג, המבוארים בכתוב, יהי אור, הם נוהגים כך באצילת המוחין של כל המדרגות.
המילה יהי, רומזת על או"א, י"ה, שהם יה"י. י' רומזת על אבא, ה' רומזת על אמא. כלומר, או"א תתאין, הנקראים ישסו"ת. ולאחר אותיות י"ה שבמילה יה"י, הוחזר לנקודה הראשונה. שחזר וכתב נקודה, י', כמו הי' הראשונה, שכתוב יה"י. להיות התחלה להתפשט לדבר אחר. כי י' הניתנת בסוף המילה יה"י, אחר או"א, שהם י"ה, רומזת שי' זו נכנסה באור או"א, ונעשו לקומת אויר. כי אותיות אל"ה דאלקים נפלו מהם, וירדו למקום זו"ן, ונשאר בהם רק מ"י דאלקים, רוח.
וע"כ התמעטו או"א וקיבלו י' באור שלהם. שנעשה ע"י זה התחלה להתפשטות המוחין לפרצוף אחר, זו"ן. כי בסיבת התמעטות שלהם, ירדו אותיות אל"ה לזו"ן. ואח"כ, בעת שמחזירים אליהם אותיות אל"ה, עולה עימהם גם הזו"ן, ומקבלים מהם מוחין. הרי שבסיבת כניסת הי' לאור י"ה, שנעשה לאויר, נעשה התחלה להתפשטות המוחין בשביל זו"ן, שעליו כתוב, יהי אור.
32. המילים אור, ויהי אור, אינו התחדשות אור, אלא שחזר האור, שכבר היה להם לאו"א. כי הי', שמיעטה את האור דאו"א לאויר, חזרה ויצאה משם. וחזר האור לאו"א, כמו שהיה בהם מטרם שהתמעטו.
התפשטות אור של יהי אור, הוא התפשטות, שהתפשט והתבקע בהסתר דאוויר העליון הסתום, א"א. באופן, שאין כאן באמת שום חידוש הוי"ה, אלא שחזר והתגלה אותה השלמות, שהיה מקודם שהתבקע.
בקע מתחילה ע"ס דאו"א, והוציא מסודו עצמו נקודה אחת סתומה. שהרי א"ס בקע לע"ס דאו"א, מאויר שלו עצמו, וגילה הנקודה הזו י'. הי', שניתנה באור או"א, ונעשו גם הם לאויר. פירוש. אור זה אינו אור חכמה דא"א, אלא אור הבינה דא"א, שבעת היותה בראש א"א, הייתההבינה גם היא בחינת חכמה. ואחר שהחכמה דא"א הוציאה אותה מראש לגוף שלו, נעשתה לבחינת ו"ק בחוסר ג"ר, חכמה.
ונבחנת אז הבינה, שהע"ס שלה נבקעו. כי הג"ר דאורות שלה הסתלקו מנרנח"י שלה, וכן הכלים התחתונים בינה ת"ת ומלכות נבקעו ממדרגתה וירדו לזו"ן. ולא נשאר בה אלא כלים דכ"ח עם אורות דנ"ר. וזה נבחן לבקיעה בבחינת הכלים, ולאוויר בבחינת האור שהיה בה. ובינה זו דא"א מלובשת תוך או"א, המרומזים בי"ה של יהי. באופן, שכל מה שא"א רוצה להשפיע לאו"א, הוא עושה זאת תחילה בבינה שלו, והמושפע בבינה שלו, מושפע לאו"א.
ולכן בקע מתחילה ע"ס דכלים, שהיו לבינה בעת היותה בראש א"א, שהעלה המסך לכלי דחכמה והזדווג שם, שע"י זה התבקעו וירדו מבינה ג' הכלים בינה ת"ת ומלכות לזו"ן, והוציא מעצמו נקודה אחת סתומה. שע"י זה הוציא בבינה נקודה סתומה, י' שנכנסה באור שהיה לה, ונהפך אור שלה להיות אויר. כי הג"ר, שהם נשמה חיה יחידה, הסתלקו ממנה ונשארה רק בקומת נ"ר, אויר, מסודו עצמו, מבחינת הו"ק שלו. כי סוד הוא בחינת אחוריים של אור חכמה, ו"ק בחיסרון של ג"ר.
שהרי א"ס בקע מאויר שלו עצמו. כי א"א הזדווג תחילה על המסך מתחת החכמה של עצמו, שע"י זה הוציא הבינה לחוץ מראש לו"ק, ונבקעו ממנה ג' הכלים בינה ת"ת ומלכות, אל"ה דאלקים, ולא נשאר בה אלא רק הכלים דכ"ח, מ"י דאלקים. וגילה נקודת הי' באור, שהיה לה, ונהפך אור לאויר. ופעולה זו דא"א מכונה זרע של משי. ומכַנה את א"א א"ס, כי כל מאציל נבחן בשםא"ס, כי אינו מאציל אלא רק באור א"ס שבו.
כיוון שי' זו התפשטה מאויר, נשאר מהמילה אויר אור. כי אח"ז חזר א"א, והוריד המסך שמתחת החכמה למקום המלכות, והוחזרו ע"י זה ג' הכלים דבינה ת"ת ומלכות למדרגת הבינה, וכן אור שלם של נרנח"י דאורות. ואז י' התפשטה ויצא מאויר שלה. כי אחר שיצא י' מאויר הסתום, חזר אויר להיות אור, שפירושו אור שלם בנרנח"י, אור חכמה. באופן שבעת שרוצה א"א להשפיע הקטנות לאו"א, מכניס הי' באור שלו ונעשה לאויר. ובעת שרוצה להשפיע להם מוחין דגדלות, חוזר ומוריד הי' מאויר, ונעשה לאור.
33. כשנמצא מא"א נקודה ראשונה, י', נגלה אורו עליה בבחינת מגיע ואינו מגיע. כיוון שהתפשטה הנקודה, נגלה האור שנשאר מאויר. אחר שביאר דרכי יציאת המוחין דקטנות ודגדלות בבינה דא"א עצמו, מבאר כאן סדר השפעות המוחין לאו"א. ומחלק אותן לג' בחינות, שהן ג' נקודות חולם שורוק חיריק:
א.חולם. כשנמצא מא"א נקודה ראשונה, י', מטרם שיצאה הי' מאויר, נגלה אורו עליה בבחינת מגיע ואינו מגיע, היה א"א מאיר לבינה בנקודת החולם שממעל לאותיות, שהם הכלים דבינה. וע"כ הגיע האור לבינה בבחינת מגיע ואינו מגיע. מגיע בחסדים ולא מגיע בחכמה. כי אור החכמה נשאר בראש א"א, ולא מגיע לבינה, שיצאה לגוף א"א, לו"ק.
ב.שורוק. כיוון שהתפשטה הנקודה, י', ויצאה מאויר, יצא אור החכמה, והוא המילה אור, הנשאר אחר יציאת י' מהמילה אויר. והוא האור, שהיה מתחילה בבינה, בעת היותה בראש א"א, ונעלמה עם יציאתה מראש, ועתה חזר אליה, וקיים בה. שע"ז כתוב, ויהי אור, להורות שאין כאן חידוש במציאות, אלא הוא האור, שכבר היה בבינה.
האור יצא והסתלק ונגנז. כי בעת שהאור יצא, עם חזרת הבינה לראש א"א, אחר שירד הזיווג על המסך שבמקום מלכות, והעלתה ג' אותיות אל"ה עם הזו"ן הדבוקים בהם, אל מדרגתה, הסתלק אור החכמה ולא התלבש באותיות אל"ה, ולא בזו"ן הדבוקים בהם בעיבור, מחמת חוסר לבוש החסדים. ונגנז בנקודת השורוק, כי לא הסתלק אור החכמה מהם, אלא שלא יכלו לקבלו, אע"פ שהיה מלובש תוך הכלים שלהם, מפאת שהיו חסרים לבוש כבוד שמאיר. וע"כ נבחן שהאור מאיר בהסתר. וע"כ נשאר בבינה נקודה אחת, ששם מגיע החכמה תמיד בכלים שלהם. נקודת השורוק, שהחכמה מגיע בו תמיד באורַח הסתר.
ג. החיריק. מגיע ואינו מגיע. מגיע בחסדים ואינו מגיע בחכמה. מאיר בו כדרך הארת נקודה ראשונה, שיצא ממנו. כלומר, ע"י הזיווג, שנעשה על נקודת החיריק מהזו"ן, הדבוקים באותיות אל"ה. אשר נקודת החיריק הזו מאירה בו כדרך הארת נקודה ראשונה, שיצא ממנו. שממשיכה קומת ו"ק בבינה, כדרך שהאיר בה א"א, בעת שהייתה נקודת י' באויר שלה, אור חסדים.
ואז נאחזים זה בזה. אור חכמה מנקודת השורוק, מתלבש באור חסדים מנקודת החיריק, ומאירים יחד. מאיר בזה ובזה. ונמצא שישסו"ת מאיר בב' האורות יחד, באור חכמה ובאור חסדים. ונשלם ישסו"ת במוחין שלמים בד' גוונים חו"ב חו"ג. כי מראש א"א קיבלו חו"ב, וע"י הזיווג על נקודת החיריק קיבלו חו"ג.
34. בעת שפרצוף או"א עולה לראש א"א, ומקבל שם המוחין דג' הנקודות, כולם עולים ומתייחדים עימו. גם הזו"ן, הדבוקים באותיות אל"ה דאו"א, עולים עם או"א, ומקבלים מהם המוחין הללו. והזוהר מבאר תיקון קווים בכלים של זו"ן. כי אחר שביאר סדר התפשטות המוחין ביחס האורות, בג' התיקונים חולם שורוק חיריק, בא לבאר סדר התפשטות המוחין ביחס הכלים, המכונים ג' קווים, ימין שמאל ואמצעי המכריע ביניהם.
ויש הרבה כינויים לע"ס ע"פ היחסים שלהם. שמבחינת התלבשות האורות בכלים, ע"ס נקראות כח"ב תו"מ או חג"ת נהי"מ. ומבחינת הכלים ע"ס נקראות כ"ב (22) אותיות. ולפי זה היה צריך להיות חמש אותיות כח"ב תו"מ, או שבע אותיות חג"ת נהי"מ, ולמה הן כ"ב אותיות? כי האותיות נמשכות משבע ספירות חג"ת נהי"מ דאו"א. ולפי שיש ג' בחינות במוחין שלהם, חולם שורוק חיריק, לכן נמשך מהם ג' מיני התפשטות של שבעה כלים. שנמשכים שבעה כלים מנקודת החולם, שנבחנים לקו ימין. ונמשכים שבעה כלים מנקודת השורוק, שנבחנים לקו שמאל. ונמשכים שבעה כלים מנקודת החיריק, שנבחנים לקו האמצעי. והם ביחד כ"א (21) כלים.
אמנם בנקודת החיריק יש בחינה נוספת על שבע ספירות חג"ת נהי"מ דאו"א. והוא בחינת המסך של הזו"ן. ולכן נבחנת בחינה נוספת זו ג"כ לכלי. ולפיכך הם כ"ב כלים. והם המכונים כ"ב אותיות. הרי שכ"ב אותיות הן עניין אחד עם ז"ת. אלא ביחס הכלים לפי עצמם נקראות הספירות בשם אותיות. והם במספר כ"ב, מכוח תיקון ג' הקווים שבהם.
בעת שפרצוף או"א עולה לראש א"א, כולם עולים ומתייחדים עימו. ואז הוא בבחינת מגיע, ג"ר, ונגנז במקום א"ס, שהוא א"א, והכול נעשה אחד. פירוש. כיוון שעלה פרצוף או"א לא"א, נעשה מגיע באור החכמה, כמו א"א. אמנם האור אינו מתפשט למטה, אלא שנגנז במקום א"א, שהוא מטעם חוסר לבוש החסדים. וזו נקודת השורוק.
ונעשו כל ג' הנקודות לאחד. וגם ב' הנקודות חולם חיריק, שהיו מתחילה בבחינת מגיע ואינו מגיע, ו"ק, נעשו עתה לג"ר, מסיבת התייחדות שלהן לאחד עם נקודת השורוק. לפיכך נקודה שהייתה באור, ועשתה אותו לאויר, נקודת החולם, היא עתה אור גמור, שנעשה לג"ר, מטעם התאחדות שלה עם השורוק.
והתפשט אור ז"ת חג"ת נהי"מ דאו"א מנקודת החולם. ומאירים בהתפשטות זו שבע אותיות של הא"ב. כי האותיות הם הכלים, ומתפשטות שבע ספירות חג"ת נהי"מ דאו"א מצד נקודת החולם, ונתקנו שבעה כלים בקו ימין דזו"ן, המכונים שבע אותיות. ונבחנים לימין, מטעם שנקודת החולם תמיד בבחינת אור, להיותה בחינת חסדים מעיקרה. וכל אור הוא ימין.
הכלים לא נקרשו, והיו עוד לחים. כי חומר לח מורה, שאין בו גבול חזק. כי כאשר דברים לחים נפגשים, נכנס ומתערב כל אחד בגבול של חברו. אבל כשהלח נקרש ונעשה למוצק, נעשה גבולו חזק ומוגן, שאם יפגוש בדבר מוצק שני, הוא לא ייכנס בגבולו אף משהו, וכן חברו בו. ולכן הכלים לא נקרשו עוד, אלא שהיו לחים, כלומר, שלא היו נשמרים בגבולם, שהוא גבול הימין, אלא שהיו עוד מתערבים בקווים האחרים.
אח"כ יצא חושך, ויצאו בו שבע אותיות אחרות של הא"ב. כי התפשטות הארת ז"ת דאו"א מנקודת השורוק, נבחן ליציאת החושך, היות שהחכמה שבו בלי חסדים, ואינה מאירה. ולאחר התפשטות ז"ס, שהם שבע אותיות, מהארת נקודת החולם לקו ימין דז"א, יצא חושך, שהוא התפשטות ז"ס מנקודת השורוק, ויצאו בהתפשטות החושך זו שבע אותיות אחרות, שהם שבעה כלים, ונעשו לקו שמאל דז"א.
אח"כ יצא הרקיע, וסיים המחלוקת של שני הצדדים. פירוש. לאחר שיצאו ונמשכו ב' הקווים ימין ושמאל דז"א, כל אחד בשבע אותיות, נעשה מחלוקת ביניהם, שכל אחד מהם רצה לקיים שליטתו בז"א, ולבטל שליטת חברו. מפני שיש לכל אחד מהם מעלה מיוחדת, שאינה בחברו. כי לקו הימין יש מעלה, להיותו כולו אור, שמאיר מזיווג שלא נפסק שבאו"א עילאין. ורצה לבטל קו השמאל, חושך. ולקו השמאל יש מעלה, להיותו אור חכמה, הגבוה הרבה מאור החסדים שבימין, ורצה לבטל הארת הימין. והיו האותיות מטולטלות מרחמים לדין ומדין לרחמים. כי פעם ניצח השמאל, ונעשו האותיות כולן דין, חושך. ופעם ניצח הימין, ונעשו כולן רחמים, אור. ולא נקרשו והיו עוד לחים, שכל אחד נכנס בגבולו של חברו, והיו תמיד במחלוקת.
ונמשכה המחלוקת, עד שהתפשטה הארת נקודת החיריק מז"ת דאו"א. והתפשטות זו נקראת רקיע, קומת אור החסדים, שיצא בזיווג ע"י מסך הזו"ן, הדבוקים באותיות אל"ה. וסיים המחלוקת של שני הצדדים. שקומת הרקיע הכריע בין ב' הקווים ימין ושמאל. כי תחילה התחבר והתווסף על אור החסדים שבקו ימין, והכריע את השמאל, ואח"כ המשיך ג"כ את הארת קו השמאל, והלביש אותו בתוך קו ימין, והתקיימו הארת שניהם ובטלה מחלוקת. ולפיכך נבחנת התפשטות זאת בבחינת קו אמצעי, להיותו המכריע בין ב' הקווים ימין ושמאל.
ויצא בו שמונה אותיות אחרות, ואז נעשו כולן במספר כ"ב. כלומר, י"ד (14) אותיות של ב' הקווים ימין ושמאל, ושמונה דקו אמצעי, המכונה רקיע, הרי כ"ב. כי התפשטות זו, המכונה רקיע, נמשכה ג"כ משבע ספירות שבמוחין דאו"א, מבחינת נקודת החיריק שבהם. וע"כ יש כאן שבע אותיות מחג"ת נהי"מ שלהם. ויש כאן עוד בחינה נוספת על חג"ת נהי"מ דאו"א, מבחינת עוביות של הז"א. כי נקודת חיריק היא מסך דז"א, ועוביות זאת היא אות השמינית. וע"כ יש כאן ברקיע שמונה אותיות: שבע דאו"א ואחת מזו"ן.
קפצו על הרקיע שבע אותיות של צד הימין, ושבע אותיות של צד השמאל, וכולן נחקקו ברקיע ההוא. פירוש, כי מתוך שמטרם יציאתם של שמונה האותיות דקו האמצעי, הנקרא רקיע, לא יכלו י"ד אותיות שבב' הקווים ימין ושמאל להתקיים, כי מפני המחלוקת היו מטולטלים מדין לרחמים ומרחמים לדין. לפיכך ביציאת הרקיע, קו האמצעי, שביכולתו לקיים הארות שניהם בכל השלמות, דילגו י"ד האותיות שבב' הקווים ימין ושמאל, וקפצו על קו האמצעי, כדי שיתקיימו על ידו.
ונמצא, שקו האמצעי נכלל בעצמו מג' קווים, ומכל כ"ב האותיות. ולכן כולן נחקקו ברקיע ההוא. שכל כ"ב האותיות ניתקנו ברקיע. שמונה אותיות מעצמו וי"ד אותיות מב' הקווים ימין ושמאל.
והיו האותיות לחות. נקרש הרקיע, ונקרשו עימו האותיות, ונחקקו והצטיירו בציוריהן, כפי שצריכים להיות. כי באמת כוח הקרישה בא מקו שמאל, מנקודת השורוק. וא"כ הוא נגלה לפני יציאת הרקיע. אלא שעוד היו האותיות לחות, כלומר שלא נקרשו כל צורכן, להיות מוצק בגבול חזק, עד שיצא הרקיע ונקרש, ואז נקרשו האותיות בקרישה גמורה.
והטעם הוא, כי קרישה גמורה תלויה רק בכוח המסך שבנוקבא דז"א, שהיא בחינת דין, אות השמינית דרקיע. ולפיכך כל עוד שלא נגלו שמונת האותיות של הרקיע, לא יכלו האותיות לקבל קרישה גמורה ומוצקה בגבול חזק.
ואז נחקקה שָם התורה, ז"א, להאיר ממנו ולחוץ. אחר שנקרשו גבולן של האותיות, שהם הכלים, בכל ג' הקווים שלו, וכל קו קיבל את צירופי אותיות שלו כראוי, אז ניתקן פרצוף ז"א, המכונה תורה, להאיר אל התחתונים.
35. הכתוב, יהי אור, רומז על השם אל גדול, שיוצא מאויר הראשון, מעת שהיו עוד או"א בו"ק, מטרם שיצאה הי' מאויר. אחר שהזוהר ביאר כל שינוי המוחין מהקטנות עד הגדלות, בג' נקודות ובג' קווים, ואיך הם מרומזים בכתוב, יהי אור, מבאר איך בכל שינוי בחינות הללו נשארות בצורתן גם אחר הגדלות, ואיך הן מרומזות בחמש פעמים אור שבכתובים.
הכתוב, יהי אור, רומז על השם אל גדול. כי הכתוב, יהי אור, חל על ספירת חסד דז"א, קו ימין, הנמשך מנקודת החולם דאו"א, שנקרא אל גדול. חסד דו"ק נקרא אל, וחסד דג"ר נקרא אל גדול. וע"כ נקרא אל, משום שהוא חסד, שיצא מאויר הקודם דאו"א, מעת הקטנות מטרם שיצאה הי' מאויר דאו"א. ונקרא גדול, שהרי עתה כבר יצאה הי' מאויר דאו"א, וחזרו לאור דגדלות, והזו"ן כבר קיבלו מהם מוחין דגדלות.
ויהי, הוא החושך, הנקרא אלקים. ויהי, חל על ספירת גבורה דז"א, בעת שנמשכת מקו שמאל לבד, נקודת השורוק. ואז הוא חושך, להיותה חכמה בלי חסדים. ונקרא, אלקים סתום בשמו. ונקרא אור, לאחר שנכלל השמאל בימין. כי עתה, כאשר ע"י קומת החיריק נכללו ימין ושמאל זה בזה, נמשך אור חסד שבימין לספירת הגבורה שבשמאל, וגם ספירת הגבורה נקראת עתה אור. כי אז מהשם אל, חסד, נמשך השם אלקים. ונעשה גם השם אלקים אור החסד.
ונכללו ימין בשמאל והשמאל בימין. שקו הימין נכלל מחכמה שבקו שמאל. וע"כ נקרא הימין, אל גדול. וכן השמאל, שהיה בחושך, מטעם חיסרון של חסדים, נכלל עתה באור חסד הימין. ונעשה גם ספירת הגבורה לאור. שהוא, ויהי אור, הנאמר בגבורה דז"א.
36. וירא אלקים את האור כי טוב. חל על עמוד האמצעי שבז"א, ספירת ת"ת שבו. כי ת"ת הוא קו אמצעי, המכריע על ב' הקווים דז"א, חו"ג. וע"כ נקרא עמוד האמצעי.
הכתוב, כי טוב, הנאמר על ת"ת, מורה שהאיר למעלה ולמטה ולכל שאר הצדדים. האיר למעלה, שהכריע במוחין דאו"א, בכוח קומת החיריק. האיר למטה, שמכריע בימין ושמאל בספירותיו של ז"א עצמו. ולכל שאר צדדים, אל הספירות נהי"מ, שמחזה ולמטה שלו. הת"ת דז"א, הוא שם הוי"ה, הכולל לכל הצדדים. כלומר, ימין ושמאל, פנים ואחור, מעלה ומטה. והתבאר, וירא אלקים את האור כי טוב, איך הוא רומז על ת"ת הז"א.
ויבדל אלקים בין האור ובין החושך. מורה שהפריד המחלוקת בין ימין ושמאל, כדי שיהיה הכול בשלמות. פירוש, לאחר שאור וחושך שמחזה ולמעלה דז"א, חו"ג, נכללו זה בזה, והחושך שבגבורה חזר להיות אור, עשה הבדלה מחדש בימין ובשמאל, שהם אור וחושך שמחזה ולמטה, נצח והוד. האור ספירת הנצח, החושך ספירת ההוד.
37. ויקרא אלקים לאור יום. ויקרא, פירושו, שקרא והזמין, להוציא מאור השלם, העומד באמצע, ת"ת, אור אחד, שהוא יסוד העולם, שעליו עומדים העולמות, וממנו נולדים הנשמות וכל העולמות, שהוא יום מצד הימין. ויקרא, רומז על הכנה להאציל ספירת יסוד דז"א מת"ת דז"א. ויקרא אלקים לאור הת"ת, שיאציל ממנו ספירת יסוד, הנקרא יום, להיותו מבחינת אור החסדים שבצד ימין.
ולחושך קרא לילה. שקרא והזמין והוציא מצד השמאל, שהוא חושך, נוקבא אחת, הלבנה, השולטת בלילה. וע"כ נקראת בשם לילה, על מידת שליטתה. והיא השם אדנ"י, והשם אדון כל הארץ. שבכל אלו השמות נקראת הנוקבא. ולחושך קרא לילה, שהזמין להוציא מהחושך, מקו השמאל, את מידת לילה, לנוקבא, ספירת המלכות, אדנ"י. והנה התבאר, איך שבע ספירות חג"ת נהי"מ מרומזים בכתובים של יום א' דמעשה בראשית. ולהלן מבאר סדר אצילות של יסוד ומלכות.
שבעה ימי בראשית הם ז"א והנוקבא שלו. אשר ששת הימים, הם ששת הספירות חג"ת נה"י דז"א: יום א' חסד, יום ב' גבורה, וכו'. ויום השבת מלכות. אלא לפי שהספירות כלולות זה מזה, נמצאים כל שבע ספירות חג"ת נהי"מ כלולים בחסד, וכן בכל ספירה. וזה שביאר לנו הזוהר, שבע ספירות חג"ת נהי"מ הכלולים ביום א' דמעשה בראשית, שהוא חג"ת נהי"מ שבחסד.
38. נכנס הימין בעמוד השלם ההוא שבאמצע, כשהוא כלול מהשמאל. כלומר, החסד דז"א, שבו כלול גם הגבורה שלו, נכנס לקו האמצעי שלו, ת"תשלו. וז"א עולה למעלה, עד נקודה ראשונה, א"א.
פירוש. כמו שתחילת אצילות בז"א, נעשה ע"י עלייה לראש א"א, עם אותיות אל"ה דאמא, שהוא דבוק בהן ואמא משפיעה לו שם המוחין, בשלוש נקודות חולם שורוק חיריק, כן הוא צריך לעלות לא"א, לכל בחינה חדשה, היוצאת בו, או שרוצֶה להאציל לנוקבא. שמקבל שם מוחין מחדש, לאותה הבחינה שרוצה להאציל. ולפיכך, כשרוצה להאציל את היסוד דגדלות של עצמו, או את הנוקבא שלו, עולה מחדש עם או"א אל ראש א"א, לקבל המוחין בשבילם. כלומר, עולה למעלה, עד נקודה ראשונה, א"א.
וההבדל בין סדר עלייה לא"א לצורך אצילות היסוד, לסדר עלייה לא"א לצורך אצילות הנוקבא, הוא, כי לצורך היסוד שולט הימין דז"א, חסד וכולו אור, ושאר ב' הקווים כלולים בו וטפלים אליו. והיפוכו העלייה לצורך הנוקבא, שהעלייה היא בשליטת השמאל, וב' הקווים ימין ואמצע טפלים לשמאל.
לכן בסדר העלייה לצורך אצילת היסוד, ימין הכלול משמאל נכנס בעמוד האמצעי, ועולה עם השמאל והאמצעי אל א"א, הנקרא נקודה ראשונה. הרי שהימין הוא השולט, ושאר הקווים טפלים אליו, והוא העולה לא"א, לקבל המוחין שם מהבחינה שכנגדו באותם המוחין, משום שהיסוד נאצל בעיקר מקו הימין.
ולוקח וקונה שם, בא"א, המוחין, שהם ג' נקודות, חולם שורוק חיריק, הנקראות זרע קודש. כלומר, שע"י ג' הזריעות, המכונים חולם חיריק שורוק, מתגלים המוחין דחכמה, הנקראים קודש, וע"כ נקראות ג' הזריעות זרע קודש.
שהרי אין זרע, שייזרע לצורך מוחין, זולת בג' הזריעות חולם שורוק חיריק. כלומר, שכל המוחין, היוצאים בעולמות, אינם יוצאים זולת בג' נקודות, שמהן נמשכים ג' הקווים. ולפיכך, אע"פ שעלייה בשליטת הימין, הנמשך רק מנקודת החולם, מ"מ צריך לקבל מכל ג' הנקודות.
והתחבר הכול, הארת כל ג' הנקודות בעמוד האמצעי, ת"ת, והאציל את יסוד העולם, ספירת יסוד דגדלות, הראוי להולדת נשמות. וע"כ הוא יסוד כל העולם. ואע"פ שהימין דז"א הוא עיקר המאציל את היסוד, שהוא ספירת החסד, מ"מ אין שום התהוות ותולדה יוכל להימשך מהקצוות, אלא רק מהאמצעי, המכריע בין הקצוות, שהוא הת"ת, המכריע על חו"ג. אלא שהת"ת מאציל היסוד מהמוחין דימין, שקיבל החסד מהבחינה שכנגדו מהמוחין דאו"א.
ולפיכך נבחן היסוד, שנאצל בשליטת הימין, אמנם שהוא כולל כל ג' הקווים. ומשום זה נקרא היסוד בשם כל, להיותו קונה הכול, להארת כל ג' הקווים באור התשוקה. כלומר, מכוח תשוקת השמאל אל אור הימין, היסוד מכריע ומשלים השמאל בימין וכוללם יחד. כלומר, השמאל, חכמה בלי חסדים, מקבל חסדים, ונשלם. והימין, חסדים, מקבל חכמה משמאל, ונשלם.
וכיוון שכל זה נעשה ע"י קו אמצעי, הרי קו אמצעי קונה משום זה את שניהם, ומשפיע אותם ליסוד. וע"כ נבחן היסוד, שהוא קונה הכול, בין אור החסדים ובין אור החכמה. והנה התבאר סדר העלייה וקבלת המוחין לצורך אצילות היסוד דז"א.
39. השמאל לוהט בכוח הגבורה ומריח את הריח בכל המדרגות. ומהתלהטות האש הזאת, האציל הנוקבא, המכונה לבנה. הזוהר מבאר סדר קבלת המוחין לצורך אצילות הנוקבא. ואומר, שהוא בשליטת השמאל, שקו השמאל דז"א עלה, וב' הקווים כלולים בו וטפלים אליו. והוא קיבל שָם מהבחינה שכנגדו במוחין דאו"א, מנקודת השורוק, שב' הנקודות חולם וחיריק טפלים אליה.
ונודע, שהשמאל מאיר במוחין מלמטה למעלה. כי ע"כ יכול להיכלל עם הימין, חסדים, אשר מאיר מלמעלה למטה. והארה זו שמלמטה למעלה, מכונה בשם ריח. שכן דרך הריח, שמקובל למריח מלמטה למעלה.
ומתחילה, כשהשמאל, נקודת השורוק, האיר לבדו בלי התלבשות בימין, היה מאיר גם מלמעלה למטה. אבל אז היה האור סתום בו, והיה בכוח הגבורה והתלהטות, מטעם שהחכמה לא יכלה להתפשט בו מפאת חיסרון של חסדים. ולפיכך ביטל הארת מלמעלה למטה שלו, וקיבל רק הארת הריח לבד, שהחכמה תאיר בו רק מלמטה למעלה.
ולכן השמאל דז"א, שעלה לקבל המוחין, קיבל שָם מהבחינה שכנגדו, השמאל דמוחין, המכונה שָם שורוק. ואז להט בכוח הגבורות, כי התעורר בו התלהטות, בעת שרצה להתפשט מלמעלה למטה. וע"כנאמר, ומריח את הריח, כי קיבל האור רק בבחינת ריח. כלומר, רק מלמטה למעלה, המכונה ריח. בכל המדרגות הריח את הריח. שלא התלבש בחסדים, להאיר גם מלמעלה למטה, אלא שקיבל החכמה שבכל המדרגות, והאיר בכוח התלהטות אש הגבורות רק ריח בלבד.
ומבחינת אותה התלהטות של האש, האציל נוקבא, לבנה, מבחינת שליטת השמאל. ושאר
ב' הקווים טפלים אליו. ההתלהטות נבחנת לחושך, משום שנמשכת מחושך. כלומר, אע"פ שההתלהטות האמורה אינה חושך, משום שמקבל האור מלמטה למעלה, והוא אור ולא חושך, כי רק המקובל מלמעלה למטה הוא חושך ממש, מ"מ כיוון שאינו יכול להמשיך האור מלמעלה למטה, מִפַּחד החושך, נבחן גם הוא לחושך.
וב' הצדדים הללו, ימין ושמאל, הוציאו ב' מדרגות האלו, זכר ונקבה, כמבואר. שמשליטת הימין דז"א נאצל היסוד, זכר. ומשליטת השמאל דז"א נאצל הנוקבא.
40. היסוד נאחז בעמוד האמצעי ומקבל מתוספות אור שהיה בו. עתה מבאר ההפרש שבין הזכר לבין הנוקבא. כי עמוד האמצעי, שעלה לישסו"ת וא"א, ונכלל שם בהם, קיבל מהם חסדים וחכמה. ונודע שהז"א מקבל רק חסדים מכוסים, שאין מטבעו לקבל חכמה, כמו ג"ר דבינה. ונמצא שבחינת החכמה, שקיבל מא"א, הוא בערכו רק לתוספת אור, שהיא יתרה ממידת קבלתו. ולפיכך נתן תוספת אור ההוא אל היסוד שבו, שראוי לקבל אותה, להיותו מחזה ולמטה שלו. והיסוד נאחז בעמוד, בז"א, בתוספת אור שהיה בו, באור החכמה, שנבחן בו לתוספת.
הז"א נשלם לגמרי בין בחכמה ובין בחסדים, מטעם שעשה שלום לכל הצדדים, בישסו"ת ובא"א. כי ע"י הזיווג שעשו על מסך דחיריק שבו, השתתף מ"י באל"ה ונשלם השם אלקים. וכל המוחין שהתחתון גורם בעליון, מושפעים בכַמוּתם ובאיכותם גם לתחתון, שגרם אותם. וע"כ אז השיג המוחין מלמעלה, מא"א, חכמה, קו ימין. ומכל הצדדים, כלומר, משמאל מישסו"ת. ובקו אמצעי שלו עצמו השיג חסדים וגבורות, וחדוות כל העולמות נמצאת בו, שהיא הארת החכמה, המשביתה לכל הקליפות.
ומהתוספת ההיא של החדווה יצא יסוד העולם, כי אור החכמה הוא תוספת חדווה, שאינו משמש בהם, וע"כ האציל והוציא מתוספת של החדווה את היסוד, שהוא הראוי לשמש באלו המוחין. ונקרא מוסף, שמשום שהוא תוספת בז"א, נקרא היסוד, שהוא המקבל של התוספות הזו בשם מוסף.
מהיסוד הזה נאצלים כל המוחין למטה בג' עולמות בי"ע, ורוחות ונשמות הצדיקים, בשמות הקדושים, הוי"ה צבאות, שהוא אות בכל צבאות שלו. ונקרא, אל אלקֵי הרוחות, שממנו נאצלים כל הרוחות ונשמות הצדיקים.
41. לילה אדון כל הארץ, הנוקבא, נאצלת מצד שמאל, מהחושך ההוא. ומשום שהחושך ההוא, כל חשקו הוא להיכלל בקו ימין, לקבל אור, ונחלש גבורתו, שאינו יכול לקבל חכמה מא"א משום חוסר החסדים, וע"כ נחלש גבורתו ונעשה חושך. לכן התפשט מקו שמאל, ונאצל הנוקבא, הנקראת לילה. שמשמעות לילה, הוא חושך בלי אור, בדומה לשורשה, קו שמאל דז"א. וזה הטעם שנוקבא היא מידת לילה, חושך.
כשהלילה התחילה להתפשט מהשמאל, מטרם שנגמר בניינה, נכנס החושך, השמאל, ונכלל בקו ימין, והימין קנה אותו, ונשארה הלילה בחיסרון בסיומה. כי שורשה, קו שמאל, נעלם בימין בינתיים, ולא השלים אותה. ונמצא שמלבד חיסרון האור של הנוקבא, הנמשך מחמת בניינה מקו שמאל, נוסף לה החיסרון השני, הנמשך משלילת בניינה, מה שקו השמאל לא הספיק להשלים בניינה. והנה התבארו ב' חסרונות שבנוקבא:
א.מה שהיא לילה, חושך ולא אור,
ב.מה שהיא בחיסרון, שהשמאל לא השלים בניינה.
42. כמו שתאוות השמאל, החושך, להיכלל באור, של קו הימין, כן הנוקבא, לילה, תאוותה להיכלל ביום. כלומר, מבחינת מה שהנוקבא נבנית מקו שמאל, התָאֵב לאור של קו ימין, נמצאת הנוקבא ג"כ בבחינת לילה, החושקת לאור היסוד, הנקרא יום. כלומר חיסרון א'.
החושך, קו השמאל, החסיר אורו, שלא הספיק להשלים בניין הנוקבא, מחמת שנכלל בקו ימין בינתיים, שזה חיסרון נוסף על חיסרון א'. ומשום זה הוציא דרגת הנוקבא בחיסרון בניין, ובלי אור. כלומר, בב' חסרונות, כמבואר. ולפיכך הנוקבא צריכה לב' תיקונים:
א.להאירה מהחושך שלה.
ב.להשלים בניינה.
החושך, קו שמאל, אינו מאיר אלא כשנכלל באור הימין. כן לילה, שנבנה ויצאה ממנו, אינה מאירה אלא רק כשנכללת ביום, היסוד. כלומר, שתיקון א' של הנוקבא שווה לשורשה, קו השמאל דז"א. וכמו שתיקונו של קו שמאל, הוא להיכלל בקו ימין, שהוא אור החסדים, כן תיקונה של הנוקבא, להיכלל באור החסדים של היסוד דז"א, הנקרא יום.
חיסרון הבניין של הלילה אינו נשלם אלא במוסף, שהוא תוספת האור, שקיבל היסוד מעמוד האמצעי. כלומר, הארת החכמה המיותרת לז"א, עמוד האמצעי. וע"כ נתן אותה ליסוד שלו. והאור הזה של התוספת שביסוד, משלים את בניין הנוקבא, את תיקון הב'.
מה שנוסף כאן גרע מכאן. מה שנוסף ביסוד דז"א ע"י עמוד האמצעי, גרע קו השמאל דז"א מהנוקבא. כי השמאל דז"א לא השלים בניינה. שע"י זה התמעטה ואינה ראויה לקבל החכמה שבקו שמאל, אפילו אחר שיהיה לה לבוש החסדים. והנה שיעור זה הוסיף קו אמצעי דז"א אל היסוד שלו בתוספת אור. והיסוד גומר ומשלים החיסרון הזה עם אור התוספת שלו.
43. במוסף, יסוד דז"א, יש נקודה עליונה, א"א, ועמוד האמצעי, המכריע בכל הצדדים, ת"ת דז"א. כי יש ביסוד הארת חכמה מא"א, שקיבל בתוספת אור. ויש בו אור דחסדים, שקיבל מת"ת דז"א. ומשום זה נוסף ביסוד ב' אותיות, ו' י', של הכתוב, ויקרא אלקים לאור יום, הרומז על אצילת ספירת היסוד. אשר הו' רומזת על אור החסדים, שקיבל מקו אמצעי, והי' רומזת על הארת החכמה, שקיבל מא"א.
באצילת הנוקבא, לילה, חסר בה ב' אותיות אלו. וכתוב בה, קרא. וחסר בה אותיות ו' י'. כתוב, ויקרא, אצל היסוד, שהוא יום. והחסיר מהמילה ויקרא ו' י' אצל הנוקבא. וכתוב בה רק, קרא לילה. כי יש ב' חסרונות בנוקבא:
א.חיסרון אור חסדים,
ב.חיסרון בניין.
ועליהם רומז החיסרון של ב' האותיות ו' י' במילה קרא. אשר חיסרון ו' רומז על חיסרון אור חסדים, וחיסרון י' רומז על חיסרון בניין שלה. ב' אותיות הללו נוספו ביסוד, הרמז של ו' י' של ויקרא אלקים לאור יום. והוא משלים ב' חסרונות הנוקבא. כאן הוא סוד השם של ע"ב (72) אותיות, החקוקות בכתר עליון, ברמז של ב' האותיות ו' י'.