75. תדשֵׁא הארץ דשא, הוא ייחוד עליון. כי עתה מגלה כוחה שבאלו המים, שנקוו למקום אחד. כל הכוח, המוחין, שהנוקבא דז"א קיבלה בייחוד עליון, בעת שהייתה נכללת שם, כמ"ש, ותיראה היבשה, היא מוציאה אותם, כשירדה למקומה, שמחזה ולמטה דז"א, בייחוד התחתון. אז, כלפי מה שהייתה יבשה, נעשתה עתה ארץ מוציאה פירות ותולדות. כי כשהייתה נכללת בייחוד עליון, כמ"ש, ותיראה היבשה, הייתה חרבה ויבשה, ולא הייתה ראויה להאיר ליישוב העולם.
משא"כ בייחוד התחתון, נעשתה ארץ המוציאה פירות ותולדות, כראוי ליישוב העולם. כמ"ש, תדשא הארץ דשא עשב מזריע זרע. והמוחין נמשכים בתוכה בדרך כמוס וסתום, ויוצאות ונולדות בתוכה נשמות נעלמות עליונות וצבאות קדושים. אשר כל אלו הצדיקים בני אמונה, מתקנים וממשיכים אותם בתיקוני האמונה, במ"ן, בעבודת ה'.
ב' מיני מוחין נמשכים בייחוד התחתון בנוקבא, מכוח התכללותה בייחוד עליון:
א.בדרך כמוס וסתום, שאינם נגלים כלל לתחתונים.
ב. במוחין מגולים, שיוצאים ונולדים ממנה נשמות ומלאכים לעולמות.
76. וזהו כמ"ש, מצמיח חציר לבהמה ועשב לעבודת האדם. כי זוהי בהמה הרובצת על אלף הרים, ובכל יום מגדלים לה אותו החציר. בהמה היא כינוי למלכות, בעת שמחוסרת מוחין דג"ר. רובצת, מורה שהיא מחוסרת ג' כלים נה"י, המכונים רגליים, בדומה לעוף הרובץ, והרגליים שלו אינן נראות, אלא רק הגוף לבד. כן המלכות, בעת שאין לה אלא רק שישה כלים חב"ד חג"ת בחיסרון ג' תחתונות נה"י, מכוּנה רובצת, כי נה"י שלה נעלמים.
מספר אלף, מורה על מוחין דחכמה, שספירותיה הן במספר אלף, כמ"ש, וַאֲאַלֶפְךָ חכמה. הרים, כינוי לג"ס חג"ת, כמו שלומדים, אין הרים אלא אבות, חג"ת. נה"י נקראים בנים, ונקראים גבעות. חציר, כינוי למלאכים, הנולדים ממוחין דג"ר שלה, אשר הצדיקים ממשיכים לה בכל יום, ע"י המ"ן שמעלים אליה, במע"ט שלהם.
ביאור הדברים. אחד מראשי התיקונים בעולם התיקון, אחר שבירת הכלים, היה גניזת או"א הפנימיים, אשר שימשו בעולם הנקודים, מפאת שבסיבת הארתם הגדולה התבטלה הפרסא, שמתחת אצילות, וירדו הכלים לבי"ע, ונשברו ומתו. ומכוח גניזה של זיווג או"א הפנימיים, אין עוד הארת ג"ר דע"ב במוחין דאבי"ע, אלא רק מוחין דו"ק דע"ב, הנמשכים מאו"א החיצוניים דע"ב. המוחין דע"ב הם מוחין דחכמה, שהג"ר דמוחין הללו מכונים או"א הפנימיים, או ג"ר דע"ב, והו"ק דמוחין הללו מכונים או"א החיצוניים, או ו"ק דע"ב.
ומסיבה זו נמצאים חג"ת של כל פרצוף בחסדים מכוסים, שאין בהם אור החכמה. כי ג"ס חג"ת עד החזה הן ג"ר של הגוף, וספירות תנהי"מ שמחזה ולמטה הן ו"ק של הגוף. ומכיוון שמוחין דג"ר דע"ב מסתלקים מכל פרצוף ואינם מאירים, ע"כ נמצאים ג"ר של הגוף, חג"ת, חסרות מחכמה, אלא שהן בחסדים מכוסים. ומכיוון שמוחין דו"ק דע"ב מתלבשים ומאירים בפרצוף, לכן ו"ק דכלים של הגוף, תנהי"מ שמחזה ולמטה, מאירים בהארת חכמה, בחסדים מגולים.
ועל מוחין הללו דע"ב, כתוב, מדלג על ההרים מקפץ על הגבעות. כי הרים חג"ת, שעליהם מדלגים המוחין דע"ב, שפוסחים עליהם ואינם מתלבשים בהם. כי הם צריכים לג"ר דע"ב, והם נעלמים מכל הפרצוף. אלא שהמוחין דע"ב קופצים ובאים על הגבעות, תנהי"מ שמחזה ולמטה. כי להיותם כלים דו"ק, יש להם מוחין הללו. כי ו"ק דע"ב נשארים ומאירים. הרי שמדלג ופוסח על ההרים, וקופץ על הגבעות דווקא, שהם תנהי"ם.
אמנם אין הכוונה, שיצאו המוחין בזיווג ו"ק בלי ג"ר. כי במוחין דע"ב, לא יכול לצאת ו"ק בלי ג"ר. אלא שמתחילת הזיווג, נמשך לכל פרצוף קומה שלמה דע"ב, ג"ר וו"ק. אלא המוחין דג"ר דע"ב חוזרים ויוצאים לחוץ מהפרצוף, ונשאר מלובש בפרצוף רק המוחין דו"ק דע"ב. ומכל זיווג יוצאים תולדות, אפילו ממוחין דג"ר דע"ב, הנמשכים רק בתחילת הזיווג ותכף נעלמים. ולפי זה נמצאים ב' מיני תולדות מהזיווג זו"ן למוחין דע"ב:
א.היוצאים בתחילת הזיווג מהג"ר דע"ב. ונקראים חציר, שהם מלאכים השולטים לפי שעה, כי מוכרחים להתבטל תכף עם העלמת המוחין דג"ר דע"ב שמשם נולדו.
ב. המוחין דו"ק דע"ב, הנשארים בכל פרצוף, ונקראים עשב מזריע זרע.
לכן נאמר, בהמה הרובצת על אלף הרים. בהמה היא הנוקבא דז"א, שמבחינת אלף, שפירושם מוחין דחכמה, היא רובצת על ההרים, חג"ת, שמחוסרת ג"ר, כמ"ש, מדלג על ההרים. עכ"ז, ובכל יום מגדלים לה אותו החציר, וחציר זה אלו מלאכים השולטים לפי שעה. כי הצדיקים מעלים מ"ן בכל יום, לזיווג זו"ן למוחין דע"ב, שזה נבחן, שהם בכל יום מגדלים לה אותו החציר. כי בתחילת הזיווג יוצאים בהכרח גם הג"ר דע"ב, שהתולדות שלהן נקראים חציר. שפירושו, מלאכים, השולטים לפי שעה.
אבל מוכרחים להעלם תכף, משום שהג"ר דע"ב יוצאות לחוץ מפרצוף. ששליטתם נמשכת מקו שמאל, שנברא ביום שני, שבשליטתם רוצים לבטל את קו הימין, כמו קו השמאל שנברא ביום שני. והם עומדים למאכל בשביל הבהמה הזו, שמהארתם אינו נמשך כלום לתחתונים, אלא הנוקבא בעצמה נהנית מהם בעת שליטתם. ואח"כ שורפת אותם ומבטלת אותם, משום אש אוֹכְלָה אש. שליטת השמאל מכונה אש, שהם המלאכים. והנוקבא, בהארת השמאל שלה, מכונה ג"כ אש. ובעת שמבטלת המלאכים, נבחנת לאש אוכלה אש.
77. ועשב לעבודת האדם. מורה על האופנים, החיות והכרובים. אופנים הם מלאכים שבעשיה. חיות הם המלאכים שביצירה. כרובים הם המלאכים שבבריאה. אשר אלו המלאכים כולם נמשכים מו"ק של המוחין דע"ב, וע"כ הם בני קיימא. ולא כמו אותם המכונים חציר, הנמשכים מג"ר דע"ב, שהם שולטים רק לשעתם ותכף נשרפים.
כולם, האופנים והחיות והכרובים, מתוקנים ומלובשים תוך התיקונים שלהם, שהם מצד המאציל עצמו, והם עומדים עוד להיתקן יותר, בשעה שבני אדם באים לעבודת ריבונם בקורבנותיהם ובתפילה. כי זהו עבודת האדם, ועשב זה נועד והוכן מלכתחילה לעבודת האדם, להיתקן בתיקון האדם כראוי.
78. וכשהם מיתקנים באותה עבודת האדם, יוצאים מהם אח"כ מזונות וטרף לעולם, כמ"ש, להוציא לחם מן הארץ. וכמ"ש, עשב מזריע זרע, שהוא המוחין דו"ק דע"ב, שאינו חציר, שהוא ג"ר דע"ב, שהרי חציר אינו מזריע זרע, אלא נועד לאכילת אש הקדושה של הנוקבא. אבל עשב הוא לתיקון העולם, כי הוא מזריע זרע.
79. וכל זה כדי להוציא לחם מן הארץ. כי כל התיקונים שניתנו לבני אדם, הוא רק לתקן עשב זה, היוצא מהארץ, שהיא הנוקבא. שעבודתם של בני אדם לריבונם, היא לכלכל על ידיהם מארץ זו טרף ומזונות לעוה"ז, ושיתברכו בני אדם מהברכות של מעלה.
אע"פ שמוחין דחציר הם ג"ר דע"ב, ומוחין דעשב הם ו"ק דע"ב, מ"מ עבודת האדם בקורבנות ובתפילה להמשיך מוחין ושפע, הוא רק על מוחין דעשב ולא על מוחין דחציר, כי המוחין דחציר, אינם מושפעים כלום לעולמות, אלא הם למזונות הנוקבא. וכל המושפע לעולמות, אינו אלא ממוחין דעשב. באופן, שכל עבודת האדם להעלות מ"ן ולהמשיך שפע מלמעלה, אינה אלא להמשכת מוחין דעשב, שהם ו"ק דע"ב, ולא מוחין דחציר, שהם ג"ר דע"ב.
וכתוב, מצמיח חציר לבהמה, שבחינת חציר הוא לנוקבא עצמה, המכונה בהמה. הוי"ה במילוי אותיות ה', שבגי' בהמה, ב"ן (52). ועשב לעבודת האדם. ורק עשב ניתן לעבודת האדם, כדי להוציא לחם מן הארץ.
80. עץ פרי עושה פרי. הוא ב' מדרגות זכר ונקבה. עץ פרי, הנוקבא דז"א. עושה פרי, היסוד דז"א, זכר. ונקרא עושה פרי, כי כל אלו הפירות שמולידה הנוקבא, באים אליה מהזכר. ונמצא, הזכר הוא עושה הפירות בנוקבא, וע"כ נקרא עושה פרי.
כמו שעץ פרי, הנוקבא, מוציאה הכוח שקיבלה מעץ עושה פרי, הזכר, כן מוציאה גם כוחה עצמה. יש תולדות מיוחדות לעץ פרי, הנוקבא, שאינם בעושה פרי, הזכר. מכוחה של הנוקבא עצמה באים הכרובים והתימרות, שהם באים מבחינתה עצמה. ומהם תימרות? אלו הם העולים בעשן הקורבן, ומיתקנים עם הקורבן, ונקראים תימרות עשן. כמ"ש, מי זאת עולה מן המדבר כתימרות עשן. והכרובים הם כנגד עשב שקיבלה מהזכר. ותימרות העשן הן כנגד חציר שקיבלה מהזכר.
בכל זמן שישראל היו צדיקים, היו הכרובים דבוקים זה בזה בדבקות פב"פ. ועשן הקורבן, בעת שישראל היו צדיקים, היה עולה באורַח יושר, שלא היה נוטה לא לימין ולא לשמאל. ונאמר כאן, שבחינת כרובים פב"פ, שהיא פנים גדולות, וכן בחינת עשן הקורבן העולה באורח יושר בעת ההוא, הם נמשכים מכוחה עצמה של הנוקבא, ה"ת דהוי"ה, שהיא פני אדם. ולא מכוח הזכר, שהוא יה"ו, פני אריה. וכולם, הכרובים והתימרות, עומדים בתיקוניהם לעבודת האדם.
חציר אינו עומד כן, שהרי הוא נועד לאכילה. כי יש הפרש בין ריח לאכילה. כי הריח עולה מלמטה למעלה, ואינו מתפשט למטה. והאכילה מתפשטת מלמעלה למטה. שנאמר, אע"פ שתימרות עשן הם מוחין, הנמשכים מג"ר דע"ב כמו החציר, מ"מ נשארים עומדים וקיימים בכוח תיקונם לעבודת האדם, ואינם מתבטלים. שהם מתוקנים ע"י עבודת הקורבנות, ששורף הקורבן באש, ומעלה העשן לריח ניחוח מלמטה למעלה, שאין מגיע מהם לתחתונים, וע"י זה מתקיימים ואינם מתבטלים.
משא"כ מוחין דחציר, שנועדים לאכילה, להתפשט מלמעלה למטה, כדוגמת האכילה. ולפיכך מתבטלים ואינם קיימים. כי המוחין הללו אינם ראויים להתפשט למטה לתחתונים.
81. עץ פרי עושה פרי. מורה על צורות זכר ונקבה, אשר דמות פניהם הוא פני אדם. עץ פרי, הנוקבא דז"א. עושה פרי, היסוד דז"א, זכר, העושה בה פירות. אלו הזכר והנוקבא אינם כמו הכרובים, המרומזים בעשב מזריע זרע. כי אלו הם פנים גדולות חתומות בזקן. וכרובים הם פנים קטנות, כמו פני תינוקות. פנים, פירושו ג"ר ומוחין. פנים גדולות הן מוחין דגדלות, המקובלות מי"ג (13) מידות הרחמים שבא"א, הנקרא דיקנא דא"א. ולכן אמר, חתומות בזקן. ונקרא ג"כ מזל. ופנים קטנות הם מוחין דקטנות.
בפני אדם כלולים כל הצורות, אריה שור נשר. משום שהם פנים גדולות. כי פנים גדולות, מוחין דגדלות וג"ר, אינם מקובלים לנוקבא, בעת שיש לה רק ו"ס חב"ד חג"ת, וחסרה ד"ס נהי"מ. אלא אחר שמעלה את נהי"מ שלה מבי"ע, ונשלמת בע"ס דכלים, אז מזדווגת עם הז"א, ומקבלת ממנו מוחין דגדלות. ויש ב' העלאות:
א.מתחילה מעלה נה"י בחסר מלכות, ואז יש לה רק ג"ר דו"ק, שהם מוחין דקטנות,
ב. ואח"כ כשמעלה גם את המלכות, הנקרא פני אדם, אז משיגה מוחין דגדלות.
ואלו נהי"מ שמעלה מבי"ע, מכונים ד' חיות, הנושאות את הכיסא אל הז"א לזיווג. כי זולתם נמצא הכיסא, הנוקבא דז"א, חסרה מהע"ס דכלים, ואינה ראויה לזיווג. וספירת הנצח פני אריה, הוד פני שור, יסוד פני נשר, מלכות פני אדם.
פני אדם, כל הצורות כלולים בפנים האלו. מטעם, שפני אדם פנים גדולות. ומצטייר בהן צורות חקוקות כחקיקות שם המפורש, בארבע רוחות העולם. ע"י פני אדם קונים גם ג' החיות פנים גדולות, חו"ב תו"מ שבמוחין דגדלות, המרומזים בשם הוי"ה בד' אותיותיו: י' חכמה ודרום, ה' בינה וצפון, ו' ז"א ומזרח, ה"ת מלכות ומערב. וע"כ נבחן, שכל הצורות, אריה נשר שור, שהם נה"י, כלולות בפני אדם, מלכות, שזולת פני אדם, בהעלאת נה"י בלי מלכות, הם נמצאים עוד בפנים דקטנות במוחין דו"ק.
82. מיכאל רשם רשימה לצד דרום וכל ג' הפנים, פני אריה פני שור פני נשר, מסתכלות אל פני אדם. רשם רשימה, פירושו, שמַקצה מקום הזיווג. צד דרום, ימין, להמשכת אור חסדים מכוסים. מסתכלות, פירושו מקבלות בכוח הסתכלותן.
לעת גדלות, כשהנוקבא דז"א מעלה אליה את המלכות מבי"ע, הנקרא פני אדם, אז נעשה זיווג זו"ן על מלכות הזו מימין, דרום, ונמשך עליה קומת מוחין דגדלות. ואז כל ג' הפנים, אריה שור נשר, מקבלות המוחין דגדלות ממלכות הזו, המכונה פני אדם. ונמצא, שכל ג' הפנים מסתכלות אל פני אדם, מקבלות מפנים האלו. ומיכאל הוא אחד מד' המלאכים, המשמשים את הנוקבא דז"א. ולפיכך הוא רושם ומכין מקום הזיווג, והוא מלאך החסד. וע"כ רושם לצד דרום, ימין, חסד.
אדם הוא זכר ונקבה, ולא נקרא בשם אדם זולתם. המלכות לפי עצמה לבדה, כשאיננה בזיווג עם ז"א, אינה נקראת בשם אדם, להיותה בלי זכר. אלא רק בעת שמזדווגת עם הז"א, אז נקראים שניהם בשם אדם. כמ"ש, זכר ונקבה בְּרָאָם, ויברך אותם, ויקרא את שמם אדם ביום הִבָּראם. הרי ששניהם ביחד נקראו אדם. אמנם כל אחד לעצמו הוא כמו חצי גוף, ואינו נקרא אדם.
וממנו, מפניו של אדם שבזיווג לצד דרום, הצטיירו הציורים, כמ"ש, רֶכב אלקים ריבותיים אלפֵי שִׁנְאָן, שהוא מרכבה תתאה, המכונה רכב אלקים. ציורים, פירושו, שיעורי קומה הנולדים מהזיווג. כי כל קומה יש לה ציור מיוחד לפי תכונת הזיווג דהכאה.
ביאור הדברים. אלו ד' החיות, אדם אריה שור נשר, מכונות בשם מרכבה, להיותן ד"ס נהי"מ, העולים מבי"ע, ומתחברות אל הנוקבא דז"א, להשלים הע"ס שלה, שתהיה ראויה לזיווג. ומתוך שזולתן לא הייתה ראויה לזיווג, ע"כ נבחן שהנוקבא רוכבת על ד' החיות הללו, והן נעשו למרכבה אליה, כי נושאות אותה אל הזיווג.
אמנם יש ב' מרכבות לב' זיווגים, המכונות מרכבה עילאה ומרכבה תתאה. ויש הפרש גדול ביניהן. כי במרכבה עילאה יש ד' חיות, אדם אריה שור נשר, ובמרכבה תתאה יש רק ג' חיות, שנ"א. ואדם אין בהן בפרטיות, אלא רק בדרך התכללות.
ויש להבין, למה התחלקו החיות להיעשות ב' מרכבות לב' זיווגים. ולמה אינו מספיק זיווג אחד. וכן למה חסר פני אדם פרטי במרכבה תתאה. והעניין הוא, כי נודע שאין בא"א דאצילות אלא רק ט"ס, וכן לאחריו בכל פרצופי אבי"ע. כי המלכות חסרה, מטעם שנגנזה בראש פרצוף עתיק, ולא נמשכה לא"א. שזה אחד מראשי התיקונים, שנעשו בעולם התיקון. אמנם אין הפירוש, שכל ע"ס שבמלכות חסרות, שהרי אין זיווג אלא רק במסך שבמלכות לבדה. אלא רק המלכות דמלכות לבדה חסרה, וט"ר של מלכות נשארו בפרצופים.
ולפיכך, כשנבררה ועלתה אל הנוקבא המלכות שלה מבי"ע, שהוא פני אדם, לא עלו אליה אלא רק ט"ר של המלכות לבדן, כי המלכות דמלכות חסרה. והנה הט"ר שבכל פרצוף, נמצאות למעלה מחזה שלו, ומחזה ולמטה נבחן למלכות של הפרצוף. ולפי זה נמצא, שאין פני אדם, מלכות העולה מבי"ע, אלא רק מחזה ולמעלה, רק ט"ר דמלכות, המסתיימות במקום החזה. אבל מחזה ולמטה, ששם המלכות דמלכות, אין שם פני אדם, כי המלכות דמלכות נגנזה בראש פרצוף עתיק, ואינה מתגלה בעולמות.
ונודע שכל בחינה עולה לבחינה שכנגדה בעליון. ולפיכך עלתה מחזה ולמעלה של פני אדם, לבחינת מחזה ולמעלה של זו"ן, ונעשה הזיווג השלם של פני אדם רק במחזה ולמעלה שלהם. ולכן מיכאל רשם רשימה לצד דרום, וכל ג' הפנים מסתכלות אל פני אדם. כי הזיווג שמחזה ולמעלה, נקרא צד דרום, צד ימין, אור חסדים מכוסים.
מיכאל רושם מקום הזיווג רק מחזה ולמעלה, מטעם שלא עלה יותר מפני אדם, המלכות, רק ט"ר, המיוחסים רק למחזה ולמעלה, ולא למחזה ולמטה. וכאן במחזה ולמעלה, הזיווג שלם בכל ד' החיות נהי"מ, המכונים: פני אדם, פני אריה, פני שור, פני נשר. והם הנקראים מרכבה עילאה, להיותם נושאים את הנוקבא לזיווג העליון שמחזה ולמעלה. ולהיותם כולם מחזה ולמעלה של כל אחד מד' החיות.
אמנם ג' העולמות בי"ע, וכן נר"ן של בני אדם, אינם יכולים לקבל השפע שלהם מהזיווג שמחזה ולמעלה, כי הם מיוחסים לספירות שמחזה ולמטה דזו"ן. ולפיכך אחר שנעשה זיווג השלם דזו"ן במחזה ולמעלה, במרכבה עילאה, עולה אח"כ גם מחזה ולמטה של ג' החיות, אריה שור נשר. והן נכללות בזיווג העליון שמחזה ולמעלה דזו"ן, ומקבלות השפע מפני אדם, אשר שם. ויורדות ומשפיעות לבני ג' העולמות בי"ע. וג' החיות האלו מכונות מרכבה תתאה, בהיותן מחזה ולמטה.
ונאמר, שממנו הצטיירו הציורים, כמ"ש, רֶכב אלקים ריבותיים אלפֵי שִׁנְאָן, כי מזיווג העליון שבצד דרום, הצטיירו ויצאו החיות של מרכבה תתאה, כמ"ש, רכב אלקים ריבותיים אלפי שנא"ן. כי החיות שבמרכבה תתאה מכונות שנא"ן.
83. השם שנא"ן כולל כל הציורים, כל החיות, שהן ש'ור נ'שר א'ריה כי זהו ראשי התיבות של שנ"א של שנא"ן. והאות ן' של שנא"ן רומז על פני אדם, הנכללות בהן. הן' הוא התפשטות של זכר ונקבה, הנכללים כאחד. כי פני אדם חסרות בהן עצמם, להיותן מחזה ולמטה, שהמלכות משם חסרה. אלא מתוך שהן עולות ונכללות בזיווג העליון שמחזה ולמעלה, הן מקבלות משם פני אדם. ולפיכך הוא מרומז בן', ולא בראשי תיבות, כמו שאר ג' החיות. כי אין להן פני אדם פרטי, אלא התפשטות והתכללות מפני אדם שלמעלה מחזה.
כולם, כל מה שבבי"ע, יוצאים מאלו החיות, שהן שנא"ן. ומהן נולדים ומתפרדים הצורות שבבי"ע, כל אחד ואחד בבחינתו כראוי לו. שג' העולמות בי"ע וכל אשר בהם, מיוחסים למחזה ולמטה דזו"ן. וע"כ אינם יכולים לקבל ממרכבה עילאה, שמחזה ולמעלה דזו"ן. אלא שמוכרחים לקבל מהחיות שבמרכבה תתאה, שהן שנא"ן, המיוחסים לבחינתם, להיותם מחזה ולמטה דזו"ן.
84. ואלו החיות הן משולבות זה בזה, וכלולות זה בזה, כדי שתהיה כל אחת כלולה בחברתה. כלומר, שד' החיות שנא"ן משולבות זו בזו, באופן שפני שור כלולות מד' החיות, ופני נשר כלולות מד' החיות, ופני אריה כלולות מד' החיות. שיש לכל אחת ארבע פנים, שנא"ן, והן י"ב (12) פנים. אבל אינן ט"ו (16), כי פני אדם בפרטיות אין להן, אלא שהיא בהם מהתכללות בלבד, בשיעור שהוא כלול ומשולב בג' החיות. וע"כ הן י"ב פנים.
החיות שנא"ן, מתנהגות בארבעה שמות חקוקים, כמ"ש, אל הגדול הגיבור והנורא, שעולים אליהם להתנהג ולהסתכל. להתנהג, פירושו למוחין דו"ק. להסתכל, פירושו למוחין דג"ר. אלו ד' השמות חקוקים בד' החיות שבמרכבה עילאה שלמעלה מחזה דזו"ן. והחיות שבמרכבה תתאה, שלמטה מחזה, שאין להם זיווג במקומם, משום שחסר להם פני אדם, צריכים לעלות לד' השמות שלמעלה, ומקבלים מוחין דו"ק וג"ר מזיווג העליון אשר שם.
85. עולה להתנהג ולהסתכל השור אל פני אדם, עולה שֵם אחד, מתעטר ונחקק בשני צבעים, והוא השם א"ל. כי אין לאלו החיות שלמטה זיווג במקומן, מפני שחסר בהן פני אדם, אלא שצריכות לעלות למעלה למרכבה עלאה, לקבל מזיווג פני אדם אשר שם, את המוחין דג"ר ודו"ק.
הזוהר מבאר כאן, עליית כל חיה לפני אדם שבמרכבה עילאה, וייחודה עם השמות אשר שם. ואומר, כשעולה השור, השמאל של החיות, אל זיווג העליון שבמרכבה עילאה, לקבל ו"ק וג"ר מפני אדם אשר שם, אינו עולה לשֵם גיבו"ר אשר שם, לקו שמאל, אלא שעולה לשֵם א"ל אשר שם, שבקו ימין. כי אין תיקון לשמאל אלא בחסדים שבימין. ונמצא השם א"ל מתעטר ונחקק בב' צבעים, שהם צבע לבן מעצמו, וצבע אדום מהשור שנכלל בו.
אז, אחר שנכלל השור בשם א"ל, חוזר לאחור, שנשאר רק במוחין דו"ק, המכונים מוחין דאחור, והכיסא, הנוקבא דז"א, חוקק ומפתח אותו, ונרשם על ידו להתנהג בשם א"ל. כלומר, אע"פ שהשור שמאל, ודרכו בדינים וגבורות, מ"מ נרשם להתנהג בחסדים שבשם א"ל, כי כבר נמתק כל מדה"ד שבו.
86. עולה להתנהג ולהסתכל הנשר לפני אדם. עולה שֵם אחר, מתעטר ונחקק משני פנים ובב' צבעים, פני אדם ופני נשר, צבע הימין לבן וצבע הנשר ירוק, להתנהג ולהסתכל בדרך עלייה, בעטרה של מעלה. והוא גדול. מתעטר, פירושו מוחין דג"ר. נחקק, מוחין דו"ק. להתנהג ולהסתכל, מוחין דג"ר ומוחין דו"ק.
כשעלה הנשר, קו אמצעי של החיות שלמטה, אל זיווג העליון שבמרכבה עילאה, לקבל משם מוחין דו"ק ומוחין דג"ר, המכונים התנהגות והסתכלות, עולה כנגדו השם גדו"ל אשר שם, והנשר נכלל בו, ומקבל ממנו מוחין דו"ק ודג"ר. השם גדו"ל, קומת הגדלות שבמרכבה עילאה, עומד שם בימין. ואע"פ שהחכמה, ג"ר, נמשכת ועומדת בקו שמאל בנקודת השורוק, אמנם ב' הקווים ימין ושמאל נכללים זה בזה בזיווג ע"י קו האמצעי, המכריע ומקיים הארת שניהם. באופן, שהחסדים שבימין יאירו מלמעלה למטה, והארת החכמה שבשמאל תאיר מלמטה למעלה.
ואז נכללים ב' הקווים זה בזה, כי הימין נכלל בהארת חכמה שבשמאל וקונה השם גדו"ל, וכן השמאל נכלל בהארת החסדים שבימין, ומתלבשת החכמה בחסדים. ולפיכך, אע"פ שעיקר הגדלות הוא בשמאל, מ"מ הגדלות נמשכת רק מקו ימין, להיותו מאיר מלמעלה למטה, ומגיע אל התחתונים. ולא מהשמאל, כי הוא מאיר מלמטה למעלה, ואין הארתו נמשך לתחתונים.
ולפיכך השור לא נכלל, אלא רק בשם א"ל, ולא נכלל בשם גדו"ל, להיותו בעצמו קו שמאל, שאין המוחין שלו נמשכים אלא רק מלמטה למעלה. אלא הנשר, קו אמצעי, שיכול להאיר מלמעלה למטה, עלה ונכלל בימין, וקיבל את הגדלות אשר בשם גדו"ל, כי יכול להאיר לתחתונים. שנאמר, להתנהג ולהסתכל בדרך עלייה בעטרה של מעלה.
הזוהר מפרש, איך הנשר מקבל הגדלות מקו שמאל דרך קו הימין. ואומר, שעולה להתנהג ולהסתכל בדרך עלייה בעטרה של מעלה. כי החכמה, הנמשכת ע"י קו שמאל, היא העטרה של מעלה. כי עטרה פירושו מוחין דג"ר, כמ"ש, צאנה וראינהבנות ציון במלך שלמה, בעטרה שעיטרה לו אימו. והיא מאירה בקו שמאל רק בדרך עלייה מלמטה למעלה.
וכשמתנהג ומסתכל בעטרה, המאירה בדרך עלייה בשמאל, אז נכלל הימין בשמאל, ומקבל הארת העטרה אשר שם, וקונה אז השם גדו"ל. אז הוא חוזר לאחור, והכיסא חוקק ומְפַתח אותו, ונרשם על ידו להתנהג בשם א"ל. אז, אחר ההתכללות האמורה, חוזר הנשר למוחין דו"ק, מוחין דאחור, והכיסא, הנוקבא, חוקק ומפתח אותו. והנשר נרשם להתנהג בשם הזה. כלומר, שתהיינה מידותיו של הנשר כמידותיו של השם גדו"ל, שהוא ימין וחסדים.
87. עולה להתנהג ולהסתכל האריה לפני אדם של מעלה, עולה כנגדו שם אחר, המתעטר ונחקק בב' פנים ובב' צבעים. להתחזק ולהתקשר בגבורה. והוא השם גיבו"ר. אז, אחר ההתכללות, חוזר לאחוריו, למוחין דו"ק, והכיסא, הנוקבא דז"א, חוקק ומפתח אותו. והוא נרשם להתנהג בשם גיבו"ר. כלומר, שתהיינה מידותיו של האריה, ימין, כמידותיו של השם גיבו"ר, ויתנהג במידת הגבורה.
כשעלה האריה, קו ימין וחסדים, מהמערכה תתאה, אל זיווג העליון שבמרכבה עילאה, שמחזה ולמעלה דזו"ן, לקבל משם מוחין דו"ק ודג"ר, המכונים התנהגות והסתכלות, עולה כנגדו השם גיבו"ר, קו שמאל אשר שם. והאריה נכלל בו, ומקבל על ידו מוחין דו"ק ודג"ר.
אמנם השור והנשר לא יכלו להיכלל בקו שמאל, מטעם היותם בעצמם ג"כ ממידת השמאל, כמ"ש, ופני שור מהשמאל לארבעתן. וכן הנשר, קו אמצעי, יש בו ימין ושמאל. ואם היה נכלל בשמאל של מעלה, הייתה מידת השמאל מתגברת עליו. אלא רק האריה, שכולו מקו הימין, יכול לעלות לקו שמאל של מעלה, ששם הארת חכמה, ומקבל מידותיו ומחזירם לימין של עצמו.
88. פני אדם מסתכלות בכל החיות, וכולן עולות ומסתכלות בו. כי כולן עלו לפני אדם של מעלה במרכבה עילאה. משום שלמטה לא נמצא בהן פני אדם, אז הצטיירו כולן בחקיקות שלהן בציור זה בשם אחד, הנקרא נור"א. ציור, פירושו שיעור קומה. חקיקות, כלים. הצטייר, יציאת שיעור הקומה ע"י זיווג דהכאה המיוחס לה.
בעת עליות החיות לפני אדם, המלכות, שבמרכבה עילאה, וקיבלו משם קומת הגדלות, ע"י הסתכלותם זה בזה, אז קיבלו משם את השם נור"א. כי המלכות נקראת יראה, והזכר שלה נקרא נור"א, כמ"ש, והאלקים עשה שייראו מלפניו.
אז כתוב, ודמות פניהם פני אדם, כי כל החיות, שנ"א, כלולים בדמות אדם. ודמות הזו כוללת אותם. כמ"ש, דמות אדם לָהֵנָה, וארבעה פנים לאחת. כי ג' החיות נכללו זה מזה, וגם נכללו מפני אדם של מעלה. הרי יש לכל חיה ד' פנים: שנא"ן. שהן 12 פנים.
89. ולכן נקרא הקב"ה, האל הגדול הגיבור והנורא. כי שמות האלו חקוקים למעלה במרכבה עילאה. כלול בד' אותיות של השם הוי"ה, השם הכולל כל השמות. כי התכללות שור של מטה באריה של מעלה, הוא י' דהוי"ה, השם א"ל. והתכללות אריה של מטה בשור של מעלה, הוא ה' דהוי"ה, השם גיבו"ר. והתכללות נשר של מטה באריה של מעלה, הוא ו' דהוי"ה, השם גדו"ל. ופני אדם של מעלה הנכלל בכל החיות של מטה שעלו אליו, הוא ה"ת דהוי"ה, השם נור"א.
וסדר החיות דמרכבה תתאה הוא משונה מסדר החיות שבמרכבה עילאה. כי במרכבה עילאה הסדר הוא: אדם אריה שור נשר. ובמרכבה תתאה הסדר הוא: שור נשר אריה אדם, כמו ראשי התיבות שנא"ן. כי מצד ימין, ששָם הוי"ה, כך הוא הסדר של ד' החיות, אדם אריה נשר שור. אשר שור, גבורה, לאחרונה. והחיות של צד האחר, שהם הנזיקין שבשמאל, כך הוא סידור שלהם, שור נשר אריה אדם, שהוא שנא"ן.
וכתוב, רכב אלקים ריבותיים אלפי שנאן, שהם שנא"ן. ונודע, שמרכבה עילאה היא ימין, ומרכבה תתאה היא שמאל. וטעם השינוי, הוא מפני שחיות של מטה, אין להן זיווג במקומם, אלא שמקבלות מזיווג של מעלה. וע"כ, מטרם שהתמתק השור בעלייתו לימין, לא תוכל שום חיה לעלות שם. כי ריבוי הדינים שבשור מעכבים עליהן. ולפיכך עולה תחילה השור, ואח"כ הנשר, קו אמצעי, שגם בו יש שמאל, וצריכים להמתיקו תחילה. ולבסוף עולה האריה לשמאל של מעלה, ואז נכללים כולם בפני אדם של מעלה. ולפיכך השתנה הסדר לשנא"ן.
צורות שנא"ן האלו חקוקות ומפותחות בכיסא, נוקבא דז"א. והכיסא נחקק ונרקם בהן. כי צירופי שמות ושיעורי קומה זה בזה, מכונה בשם רקימה. בדומה לרוקם ב' צורות, משונות זו מזו, מעל ב' צידי היריעה, מצד אחד אריה ומצד שני שור, וכדומה. ומכיוון שאלו השמות והחיות יצאו בכיסא בב' הפנים והצבעים ביחד, ע"כ מכונה זה בשם רקימה, שהכיסא נרקם מהם.
ונרקמו, אחד לימין ואחד לשמאל, ואחד לפנים ואחד לאחור. ורשומים לארבע רוחות העולם: פני אריה נרשם לימין, רוח דרום. פני שור משמאל, רוח צפון. פני נשר מפנים, רוח מזרח. פני אדם מאחור, רוח מערב. והם ד' אותיות הוי"ה. כי י"ה דרום וצפון, וכן ימין ושמאל. ו"ה, מזרח מערב, וכן פנים ואחור.
90. בעת שהכיסא, הנוקבא דז"א, עולה לזיווג עם ז"א, הוא נרשם בארבע צורות, שנא"ן. אלו ארבע שמות העליונים, נושאים את הכיסא הזה לזיווג עם הז"א. ואלו ד' החיות, המתייחדים עם ארבע השמות האל הגדול הגיבור והנורא, הם נהי"מ של הנוקבא, שהתבררו ועלו מבי"ע, והתחברו והשלימו לה ע"ס, כדי שתהיה הנוקבא ראויה לזיווג עם ז"א. כי בהיותה חסרה את הספירות נהי"מ, אינה ראויה לזיווג. וע"כ נבחנים החיות האלו, ד"ס נהי"מ, שנושאים את הכיסא. וכן מכונים בשם מרכבה אל הנוקבא.
ונאמר, שאלו ארבע שמות העליונים, נושאים את הכיסא הזה לזיווג עם הז"א. כי זולתן הנוקבא, כיסא, חסרה מספירות נה"י שלה. וכשהן עולות אליה ומתחברות בה, הן נושאות אותה לזיווג. והכיסא, הנוקבא, נכלל בהם, בעת הזיווג. כלומר, שנשלמת מהשמות הללו. שהרי הם נהי"מ המשלימים ע"ס שלה. עד שהכיסא מקבל ומלקט בזיווג הז"א, נפשות ותענוגים הנחמדים. אחר שקיבלה וליקטה התענוגים והחמודות האלו, היא יורדת מלאה, כמו אילן המלא ענפים מכל צדדיו, ומלא פירות.
91. אחר שיורד הכיסא ממקום הזיווג למקומה עצמה, שהוא מחזה ולמטה, יוצאות אלו ארבע הצורות, ד' החיות שנא"ן, מצוירות כל אחת בציורה: חקוקות מאירות נוצצות ולוהטות. והן זורעות זרע בעולם.
חקוקות, פירושו, שיעורי כלים לבית קיבול.
מאירות, פירושו, שיעורי קומות או"י.
נוצצות, פירושו, שיעורי קומות או"ח.
לוהטות, פירושו הארות מלמטה למעלה, כמו אש הלוהט מלמטה למעלה, והן הארות השמאל.
והם זורעים זרע בעולם. כלומר, שבהם מושפעים כל התולדות שבג' עולמות בי"ע. אז נקראים ד' החיות שנא"ן, כמ"ש, עשב מזריע זרע. עשב, כלומר החיות, הזורעים זרע בעולם.
92. כשיוצא צורת האדם, הכולל לכל הצורות, אז כתוב עליו, עץ פרי עושה פרי. כי אדם הוא זכר ונקבה. ועץ פרי הוא נקבה. ועושה פרי הוא זכר. וכתוב, אשר זרעו בו על הארץ, כלומר, שלא הוציא זרעו אלא לתועלת הארץ. אשר זרעו בו, פירושו, שאסור לאדם להוציא ממנו זרע לבטלה.
93. דשא, שבכתוב, תדשא הארץ דשא, אינו מזריע זרע. וע"כ מתבטל ואינו מתקיים כמו אלו האחרים. כי החציר הוא, המלאכים, השולטים לפי שעה, שנבראו ביום שני. והם עומדים למאכל בשביל בהמה. ודשא וחציר היינו הך. שאין לו לדשא דמות, להצטייר ולהיחקק בדמות וציור במשהו, אלא נראים ואינם נראים.
כי דמות וציור באים מהכלים. כי האורות אין להם שום שינוי מראש הקו עד סוף עשיה. וכל השינויים והצורות רק מהכלים באים. ואילו האורות, הנקראים חציר או דשא, הם ג"ר דע"ב, שאין להם כלים בעולמות אבי"ע. כי הכלי שלהם לא נגלה אלא באו"א הפנימיים דעולם הנקודים. ונודע, שאו"א אלו נגנזו ואינם מתגלים יותר בעולמות אבי"ע. וע"כ אין לג"ר דע"ב כלי במשהו.
וע"כ נראים ואינם נראים. כי נראים בהכרח, כדי לגלות המוחין דו"ק דע"ב, מוחין דחַיה. כי אי אפשר שיתגלו ו"ק בלי ג"ר. ואחר שנגלו המוחין, הם מסתלקים תכף ומיד ואינם נראים. כי אין להם כלים להתלבש שם. וזה הכלל, כל אלו שלא הצטיירו בצורה ודמות, בכלים, אין להם קיום, אלא נבראים ועומדים לפי שעה, ונאכלים תכף ומיד באש אוכלה אש. ושוב חוזרים ונבראים, ותכף נאכלים באש אוכלה אש כמקודם לכן. וכן חוזר חלילה, וכן בכל יום.
94. בן אדם למטה, בעוה"ז, יש לו דמות וציור, ומ"מ אינו מתקיים לנצח, כמו המלאכים של מעלה. משמע לכאורה, שאין הקיום תלוי כלל בדמות וציור. אלא הציור והדמות של המלאכים של מעלה, הם מצטיירים בציוריהם כמו שהם, מבלי להצטייר באמצעות מלבוש אחר, ומשום כך הם חיים וקיימים תמיד. הציור של אדם למטה, בעוה"ז, הנר"ן שלו, מצטיירים בציוריהם באמצעות מלבוש, ולא באופן אחר. ומשום כך הם מתקיימים רק למועד ועת קצוב.
כי המלאכים באים מזיווג או"א. וכמו שאו"א מקבלים אורותיהם בכלים שלהם עצמם, בלי מלבוש אחר, כן גם המלאכים הנמשכים מהם, יכולים לקבל אורותיהם בכלים שלהם, ואינם צריכים לסיוע ממלבוש אחר. אמנם נשמות בני אדם באים מזיווג זו"ן דאצילות. ונודע שזו"ן אינם יכולים לקבל אורותיהם, זולת באמצעות מלבוש, שמקבלים מנה"י דאו"א. כי הכלים שלהם, אינם ראויים לאו"י, אלא לאו"ח בלבד.
ומכ"ש בני אדם, הנולדים מהם, אינם ראויים לקבל האורות בכלים שלהם עצמם, זולת באמצעות מלבוש מזו"ן. ולפיכך אינם מתקיימים לנצח, כי אין צדיק בארץ אשר לא יחטא. ובעת שיפְגמו המלבוש העליון עד שאינו ראוי עוד לתפקידו, תכף מסתלקים הנר"ן שלהם ומתים.
95. ובכל לילה, בעת שהאדם ישן, מתפשט הרוח של האדם מהמלבוש הזה, ועולה למעלה למ"ן לזו"ן. ואש האוכל אש, הנוקבא דז"א, אוכל ושורף את הרוח. ואח"כ חוזרים הרוחות לתחייתם כמתחילה, ומצטיירים בלבושים שלהם. ומשום זה אין לרוחות קיום, כמו אלו הצורות של מעלה, המלאכים דעשב. אלא שנשרפים וחוזרים ומתחדשים. כמ"ש, חדשים לַבְּקָרים רבה אמונתך. שכתוב על רוחות בני אדם, שהם חדשים בכל יום. כי בעת שינה עולים הרוחות למעלה ונשרפים וחוזרים ומתחדשים. מטעם, כי רבה אמונתך, שהיא רבה, גדולה ולא קטנה.
כי ב' מיני מלאכים יוצאים מזיווג זו"ן:
א.מלאכים המכונים דשא, הנמשכים מג"ר דע"ב, שיוצאים לשעתם ותכף נשרפים בנוקבא.
ב. מלאכים המכונים עשב, הנמשכים מו"ק דע"ב, שהם בני קיום.
ואין זיווג בזו"ן אלא ע"י מ"ן שמעלים בני אדם. והנה בעת שינה, נמצאים הצדיקים מעלים את הרוחות שלהם במ"ן לזיווג זו"ן, כמ"ש, בידךָ אפקיד רוחי, פדית אותי ה' אל אמת. ולפי זה, היו צריכים לצאת, ע"י אלו המ"ן, ב' מיני רוחות:
א.שאינם בני קיום, אלא נשרפים תכף, כמו מלאכים של דשא.
ב. שהם בני קיום, כמו מלאכים של עשב.
אמנם לא כך, כי לא נמשך להם אלא רוח אחד, שמתחילה נשרף, ואח"כ מתחדש ומתקיים.
כי אלו ב' מיני מוחין, ג"ר דע"ב וו"ק דע"ב, הם כמו ב' הפכים, שאי אפשר שיבואו בנושא אחד בזמן אחד. וע"כ במלאכים, שהם למעלה מזמן, שאי אפשר שיבואו בהם בב' זמנים, לכן הם באים בהם בב' נושאים, בב' מיני מלאכים. אבל בני אדם, שהם בעלי זמן, יכולים לבוא בהם בנושא אחד, אלא בב' זמנים. שמתחילה, כשמקבלים מג"ר דע"ב, הם נשרפים כמו המלאכים של הדשא והחציר. ואח"כ, כשמקבלים מו"ק דע"ב, הם חוזרים לקדמותם ומתקיימים. שזה, חדשים לבקרים. כי מתוך שנשרפים, מקודם, הרי הם נבחנים כמתחדשים בכל בוקר.
כי רבה אמונתך, ולא קטנה. הנוקבא דז"א נקראת אמונה. ומתוך שהנוקבא צריכה מהתחלה להיות גדולה, לקבל את הג"ר דע"ב, ולא קטנה, שלא תוכל לקבל הו"ק מטרם שמקבלת הג"ר. ומטעם זה מחויבים הנשמות להישרף מקודם בעת שמאירים בה המוחין דג"ר דע"ב. ובהארת הו"ק דע"ב חוזרים ומתחדשים, כמ"ש, חדשים לבקרים. מטעם, רבה אמונתך. שהנוקבא צריכה להיות גדולה ולא קטנה.
96. ודאי, שהאמונה, הנוקבא, גדולה, כי יכולה לקבל כל נשמות העולם ולכלול אותן בתוכה, נשמות העליונים ונשמות התחתונים, גם הג"ר של הנשמות, הנשרפות בתוכה, וגם הו"ק של הנשמות, שיוצאות ממנה לעולם. הנוקבא היא מקום רב וגדול, שכולל הכול ואינו מתמלא. כמ"ש, כל הנחלים הולכים אל הים, והים אינו מלא. הנוקבא נקראת ים. הנחלים, הנשמות.
כל הנשמות הולכות אל הנוקבא, והיא אינה מתמלאת, כי הנשמות הולכות אל הים והים מקבל אותן ושורף אותן בתוכו. וע"כ אינו מתמלא מהן. שהרי נשרפים ואינם. ואח"כ מוציא הים את הנשמות כבתחילה והולכות ובאות לעולם, ומשום זה כתוב, רבה אמונתך.
97. ביום ג', כתוב בו פעמיים, כי טוב. משום שיום זה נבחן בב' הצדדים, בקו ימין ובקו שמאל. ואמר לצד הזה, כי טוב, ולצד הזה, כי טוב. והכריע ביניהם. ומשום זה יש בו פעמיים, ויאמר. כי יום ג' של מעשה בראשית, ת"ת, המכריע על ב' הקווים, המכחישים זה את זה, שהם חו"ג, שבמחלוקת. ולפיכך כתוב כאן פעמיים, ויאמר, ופעמיים, כי טוב. כי הת"ת אמר לקו ימין, חסד, כי טוב, וכן אמר לקו שמאל, גבורה, כי טוב, וקיים הארת שניהם.
כאן עניין השם בן ד' אותיות י"ה ו"ה, מפותח ונחקק, העולה לי"ב (12) אותיות, בד' צורות בד' צדדים, נרשם על כיסא הקדוש, הנוקבא דז"א. כי הכתוב, עשב מזריע זרע, פירושו, על יציאת המלאכים שבכתוב, רכב אלקים ריבותיים אלפי שנא"ן. שבהם עצמם רק ג' פנים, שנ"א. וחסר להם פני אדם. וע"כ אין להם עצמם זיווג, אלא שצריכים לעלות לזיווג שמבחינת מחזה ולמעלה, שיש שם פני אדם, כלומר כל ד' הפנים. שנאמר, מיכאל רשם רשימה לצד דרום וכל ג' הפנים, שהם פני אריה פני שור פני נשר, מסתכלות אל פני אדם.
ונבחן, שכל חיה וחיה מרֶכב אלקים, שעלו לזיווג העליון, קיבל שם כל ד' הפנים, פני אריה פני שור פני נשר פני אדם, שהוא שם בן ד', י"ה ו"ה. ונכלל השור מד' פנים, וכן הנשר מד' פנים, וכן האריה מד' פנים. ונחקק בשם בן י"ב אותיות, בג' החיות, שנ"א, בד' צורות, שקיבלה כל אחת ד' צורות, אריה שור נשר אדם, בעלותם לזיווג העליון, בד' צדדים אשר שם. פני אריה בימין בדרום, פני שור בשמאל בצפון, פני נשר באמצע במזרח, פני אדם במערב. והם נרשמו על הכיסא הקדוש.