177. נעשה אדם בצלמנו כדמותנו. ביארו אותו החברים על מלאכי השרת, שאמרו הכתוב הזה אל הקב"ה. אמר להם רבי שמעון, מאחר שהמלאכים יודעים את ההווה ואת העתיד להיות, והיו יודעים שהאדם עתיד לחטוא, א"כ למה רצו לעשות את האדם, כי אמרו נעשה אדם?
178. ולא עוד, אלא שהמלאכים עזא ועזאל היו מקטרגים על בריאת האדם. כי בעת שאמרה השכינה להקב"ה, נעשה אדם, אמרו, מה אדם וַתֵדָעֵהו, למה אתה רוצה לברוא האדם, בעת שתדע, שהוא עתיד לחטוא לפניך באשתו, שהיא חושך? כי אור הוא זכר, וחושך היא הנוקבא, שהיא מקו שמאל, הנבחן לחושך הבריאה.
אחר גדלות הזו"ן, שהשיגו בששת ימי בראשית, שעלו והלבישו לאו"א עילאין, אז הוציאו הזו"ן את אדה"ר. וסדר בריאתו היה מתחילה בקטנות ואח"כ בגדלות, על דרך שיצאו כל מעשה בראשית. אשר במאמרות, יהי אור, יהי רקיע, יהי מאורות, יצאו המיעוטים, שהביאו הקטנות, ובכתוב, ויהי אור, ויעש אלקים את הרקיע, ויעש אלקים את שני המאורות, יצאו הגדלות שלהם, שהחזירו אותיות אל"ה. ועד"ז גם כאן במאמר, נעשה אדם, נעשה המיעוט, שהנוקבא הורידה אותיות אל"ה שלה לבי"ע. וע"י זה התמעטה הנוקבא לו"ק בלי ראש. ועימה כל המלאכים כולם, שהם צבאותיה. ובכתוב, ויברא אלקים את האדם, יצאה הגדלות.
ואמרו החברים, שקרא לכיתות כיתות של מלאכים העליונים, והושיב אותם לפניו, ואמר להם, אני רוצה לברוא אדם. כלומר, שהזו"ן התמעטו לו"ק, ועימהם כל מלאכי מעלה, בעת שרצה לברוא האדם, ורמזו זאת במילים, והושיב אותם לפניו. כי ישיבה רומזת על מיעוט שיעור קומה. כי אין הקומה בשלמות, אלא רק בעת עמידה. אבל בישיבה מתקצר הקומה. והוא שהתמעטו כל המלאכים לו"ק בלי ראש.
ולפיכך התרגשו כל המלאכים ושאלו, מה טיבו של אדם זה, שבשביל בריאתו מיעטת אותנו? אמר להם, האדם, הנברא בצלם שלנו, יהיה חכמתו מרובה מחכמתכם. כלומר, אחר שהזו"ן יחזירו את אותיות אל"ה למדרגתם, יתעלו עימהם גם העולמות בי"ע לאצילות, וישיג האדם נר"ן דאצילות, שהוא גבוה לאין שיעור מבחינת מלאכים. ואז כל המלאכים יתעלו בשבילו לאצילות. כמו שהיה באמת ביום שישי מלפני החטא. וכיוון ששמעו המלאכים את זה, תכף הסכימו לבריאתו.
לכן החברים אמרו, שהמלאכים עצמם הסכימו ואמרו, נעשה אדם, שבכתוב הזה, מטעם שאמר להם הקב"ה, שעל ידו ישיגו כולם עלייה לאצילות. וע"ז אמר להם רבי שמעון, מאחר שהיו יודעים העתיד להיות, שהוא עתיד לחטוא ויאבד בחזרה כל המוחין דאצילות, וייפול בחזרה לבי"ע ועימו כל המלאכים. וא"כ למה הסכימו לעשות האדם, הרי יפסידו יותר ממה שירוויחו לשעתם?
ולא עוד, אלא שעזא ועזאל היו מקטרגים על בריאת האדם. שהמלאכים ידעו שיחטאו, הרי עזא ועזאל קטרגו תכף, והודיעו שיחטא האדם, ועכ"ז הסכימו כל המלאכים. באותה שעה אמרה להם השכינה, בדבר זה שאתם מקטרגים בו, עתידים אתם ליפול. כמ"ש ויראו בני האלקים את בנות האדם, כי טובות הנה, וייקחו להם נשים מכל אשר בחרו. והשכינה הפילה אותם מקדושתם.
ולמה קטרגו ולא הסכימו עזא ועזאל לבריאת האדם, כמו שהסכימו כל המלאכים העליונים? כל המוחין דגדלות, היוצאים ב-6000 שנה אינם מג"ר דע"ב, אלא מו"ק דע"ב. ותדע, שאלו המלאכים עזא ועזאל נמשכים מאחוריים דאו"א הפנימיים, ששימשו בנקודים, שהם ג"ר דע"ב, שהם נגנזו, ואינם מתגלים ב-6000 שנה.
ולפי זה נמצא, שתשובה זו, שהשיב הקב"ה למלאכים עליונים כולם, שהאדם, הנברא בצלם שלנו, יהיה חכמתו מרובה מחכמתכם, שבשביל זה התרצו כולם להתמעט בעת המאמר, נעשה אדם, הרי זו תשובה שאינה מספיקה כלל בשביל עזא ועזאל. כי היות שבחינתם מג"ר דע"ב, הרי כל המוחין הגדולים דאדה"ר, ואפילו המוחין שמטרם החטא, אינם שייכים כלל לבחינתם, כי כולם היו רק מו"ק דע"ב. וא"כ לא ירוויחו כלום ע"י בריאת האדם. ולפיכך יצאו מכלל כל המלאכים העליונים, וקטרגו על בריאת האדם, כי לא רצו להתמעט בשביל בריאתו.
וקטרוגם זה עוד הגדילו לאחר שחטא. אחר שברא הקב"ה את האדם, וחטא, באו עזא ועזאל ואמרו לפני הקב"ה, פתחון פה יש לנו לפניך, הרי האדם שעשית, חטא לפניך, ומסיבת הקטרוג שלהם התעכב האדם בתשובתו. ולכן נאמר, בדבר זה שאתם מקטרגים, בו עתידים אתם ליפול. כי בסיבת קטרוג שלכם, יימנע האדם מלשוב תכף אחר החטא, וייצאו בנות האדם בלתי מתוקנות, שסופכם לזנות אחריהם.
179. אמרו לו החברים, רבי, סוף סוף לא שיקרו עזא ועזאל בדבריהם. שהשכינה הייתה צריכה להשיב להם, עכ"פ תירוץ על קטרוגם. כי אמת הוא, שאדם היה עתיד לחטוא בסיבת הנוקבא, כמו שאמרו עזא ועזאל. שכן כתוב, האישה אשר נתת עימדי,נתנה לי מן העץ ואוֹכַל.
אמר להם, כך אמרה השכינה, אתם, עזא ועזאל, הזדמנתם לקטרג לפניי, יותר מכל צבאות של מעלה, אם הייתם במעשיכם טובים מהאדם, הייתם צודקים לקטרג עליו. אבל אדם עתיד לחטוא רק באישה אחת, ואתם בנשים רבות. הרי חטאיכם מרובה מחטאי בני אדם, כמ"ש, ויראו בני האלקים את בנות האדם, כי טובות הנה. לא נאמר את בת האדם, אלא את בנות האדם, הרבה בנות. ולא עוד, אלא אדם חטא, הרי הקדמתי בעדו תשובה, לתקן מה שחטא. כי תשובה קדמה לעולם. אבל למלאכים, אין תשובה מועילה כלום.
שתי תשובות השיבה להם השכינה:
א.לא לכם לקטרג כל עיקר, כי אתם גרועים מהאדם.
ב.אם יחטא האדם, כבר הקדמתי לו תיקון התשובה, ויתקן מה שחטא.
180. אמרו לו החברים, אם כן הוא, למה כל זה? כלומר, אם כל התירוץ על בריאת האדם, הוא מפני שיכול לעשות תשובה, ויתקן את קלקולו, א"כ למה כל זה? מוטב היה, שלא לברוא החושך בנוקבא, והאדם לא יבוא לכלל חטא מלכתחילה?
והשיב רבי שמעון לחברים, אם לא היה כך, שברא הקב"ה יצה"ט ויצה"ר, שהם אור וחושך, לא היה מצוות ועברות לאדם דבריאה. אלא שהאדם נברא משניהם, מאור ומחושך. וע"כ אומר הכתוב, ראה נתתי לפניך היום את החיים ואת הטוב, ואת המוות ואת הרע. כלומר, משום זה נוהג באדם מצוות ועברות. והוכן לו הבחירה. לבחור בין טוב לרע.
אמרו לו, למה כל זה? הלוא מוטב היה, שלא ייברא החושך, ולא היה לאדם לא עונש ולא שכר. מאשר שייברא, ויחטא, ויגרום לכל אלו קלקולים הרבים שגרם בחטאו.
181. אמר להם, מן הדין היה לו לברוא אותו באור ובחושך, משום שהתורה נברא בשביל האדם, שכתוב בה עונש לרשעים ושכר לצדיקים, ולא ייתכן שיהיה שכר ועונש, אלא באדם דבריאה, הכלול מאור ומחושך, כמ"ש, לא תוהו בְרָאָהּ לָשֶבת יְצָרָהּ. שלא נברא העולם להיות בתוהו בחושך לרשעים, אלא לשבת יצרה, לתת שכר טוב לצדיקים.
והשכר הוא השגת התורה, כמ"ש, כי מלאה הארץ דעה את ה'. כי אורייתא והקב"ה חד הוא. ואם לא היה נברא האדם באור ובחושך, שייתכן בו עניין הבחירה, בין טוב ורע, ועניין שכר ועונש, לא הייתה אפשרות שיתגלה השכר הטוב הזה לצדיקים, המקובל בתורה, שנבראה בשבילו.
אמרו החברים, ודאי שמענו עתה, מה שלא שמענו עוד עד היום. ועתה ברור, שלא ברא הקב"ה דבר מה, שאינו צריך לו.
182. ולא עוד, אלא התורה דבריאה, שיש בה אור וחושך שכר ועונש, היא לבוש של השכינה. ואם האדם לא היה עתיד להיברא, הייתה השכינה בלי לבוש, כעני, שאין לו בגדים. ומשום זה, כל החוטא, הריהו כאילו הפשיט הלבושים מהשכינה, וזהו עונשו של האדם החוטא.
183. וכל מי שמקיים מצוות התורה, הריהו כאילו מלביש את השכינה בלבושיה. וע"כ פירשו את הפסוק, הנאמר בטלית ובציצית, כי היא כְסוּתו לבדה היא שִׂמלתו לעורו, במֶה ישכב. שסובב על הגלות, שאז, ע"י החטאים של ישראל, התפשטה השכינה מלבושיה. ונאמר עליה, במה ישכב?
כי החושך דבריאה הוא חושך דאמא, ז"ת דבינה, המלבישות לא"א מחזה שלו עד הטבור. והם נקראים או"א תחתונים. ונאמר לעיל, שאמא עילאה, היה לה כינוי אחד, העולה פ"ו (86) כחשבון אלקים, וכינוי ההוא הוא אור וחושך, ומשום אותו חושך בכינוי ההוא, אמר אבא, שאדם דבריאה עתיד לחטוא. האדם דבריאה הוא אור לבוש העליון.
חושך דבריאה, המחטיא את האדם דבריאה, הוא הכינוי של אמא עילאה. וחושך דאמא, הוא לבוש לאור העליון, כי חושך זה נעשה ע"י עליית המלכות המצומצמת למקום בינה, לאמא, וירדו אותיות אל"ה, בינה ותו"מ דאמא, למקום הנוקבא. וכן בינה ותו"מ דנוקבא יורדות לנר"ן של בני אדם. ונשארה אמא במ"י דאלקים, כו"ח דכלים ובו"ק בלי ראש דאורות. וכן הנוקבא נחשכה בו"ק בלי ראש. והיא החושך שנברא בכינוי של אמא.
אמנם אמא עשתה זאת בכוונה. כי ע"י עליית מ"ן מתורה ומע"ט של התחתונים, מחזירה אמא אח"כ את אותיות אל"ה שלה, ונשלם בה השם אלקים. וכן הנוקבא, שהייתה מלבישה על אותיות אל"ה, עולה עימהם לאמא, ומחזירה אותיות אל"ה שלה, ונשלם גם בה השם אלקים. ואז עולים גם נר"ן של בני אדם, עם אותיות אל"ה של הנוקבא, למקום אמא. ומקבלים שם המוחין שבאמא.
ולפיכך נבחנות אותיות אל"ה הללו ללבוש העליון, להיותם עולים ממקום התחתון אל העליון, ומלבישים בחזרה על העליון, כמו שהיו מטרם נפילתם למקום התחתון. וע"כ המוחין, שהתחתון מקבל בעת עלותו עימהם לעליון, נקרא אור לבוש העליון, להיותו מקבל האור דרך אותיות אל"ה הללו, שחזרו ונעשו ללבוש לעליון.
ונאמר לעיל, שבני אדם אינם יכולים לקבל אור העליון, אלא באמצעות מלבוש. ונאמר, שאדם דבריאה עתיד לחטוא, שהוא אור לבוש העליון, כי אם התחתונים מקלקלים מעשיהם, אז נפסק הזיווג העליון, ואותיות אל"ה דזו"ן חוזרים ונופלים לבי"ע, למקום הקליפות, וכן אותיות אל"ה דאמא נופלות למקום זו"ן, ושוב יוצא החושך בעליונים, כי חוזרים לו"ק בלי ראש. הרי שהאדם גורם מיעוט ופגם לאדם דבריאה,מטעם היותו מקבל אור לבוש העליון. וע"י החטא חוזר הלבוש, אותיות אל"ה, ונופל לקליפות.
התורה דבריאה היא לבוש של השכינה. כי התורה ומע"ט, שאדם דבריאה עוסק בה, נמצא מעלה אותיות אל"ה של השכינה מבי"ע לאצילות, ונעשו לבוש אליה. וכן אמא מחזירה אותיות אל"ה שלה עם הנוקבא, ומעלה אותם למקומה, והיא מקבלת המוחין הגדולים שבמקום אמא. הרי שהתורה דבריאה נעשית לבוש אל השכינה.
ונאמר, שתשובה קדמה לעולם. כי העולם היה מחויב להיברא בחושך דבריאה, להוריד אותיות אל"ה מהמדרגות, הגורם חושך בעולם. ומסיבת החושך, חוטא האדם. והוכן לו תשובה. שע"י התשובה מחזיר אותיות אל"ה. והאור, שהוא מטרת הבריאה, נמשך לעולמות.
ואם האדם לא היה עתיד להיברא, ולא היה עניין של העלאת אותיות אל"ה מבי"ע לאצילות, הייתה השכינה בלי לבושים, כמו עני, בלי מוחין הגדולים דאמא. כי בכוח העלאת אותיות אל"ה שלה מבי"ע, היא יכולה לעלות לאמא עם אותיות אל"ה דאמא, ולקבל ממנה המוחין. ואם לא היה נברא האדם, לא היה לנוקבא מוחין, והייתה נחשבת כמו עני. הרי שכל הלבושים של הנוקבא אינם אלא מסיבת חושך דאמא, שהוא חושך דבריאה.
חושך, הוא השחור שבתורה, הדיו שבאותיות שבה. אור, הוא הלבן שבתורה, הגווילים, שעליהם כתובים האותיות. וכשהאור מתלבש בחושך, כתוב על התורה, שחורה אני ונאווה. וכשהאור מסתלק משם, שהוא הלבן שבתורה, התורה אומרת, אל תִראוני שאני שחרחורת.
ז"א מכונה תורה, המוחין שלו אור תורה, הלבן שבה. לבושי המוחין, החושך דאמא, אותיות אל"ה דאמא, השחור שבתורה. ובעת שהמוחין דאמא מלובשים בחושך, אותיות אל"ה שבה, אומר אז הז"א, שחורה אני ונאווה. כי הלבושים הללו הם סיבת כל המוחין שלו. אמנם כשמסתלק האור מן הלבושים, והלבושים חוזרים ונופלים מאמא, וכן לבושי זו"ן, אותיות אל"ה שלהם חוזרים ונופלים לבי"ע, אז אומר הז"א, התורה, אל תראוני שאני שחרחורת. כי הקליפות נאחזים אז בשחור שלו, להיותו בבי"ע, וריק מאור.
זכה, נעשה לו סם חיים. כי כל המוחין של העוסק בתורה, נמשכים לו בשחור שבתורה, ונעשה השחור לבוש על הלבן.
לא זכה, נעשה לו סם המוות. כי אז המוחין מסתלקים מלבושיהם, והלבושים נופלים לקליפות, ונעשים לו לסם המוות.